חדשות בן עזר

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בתמוז תשע"ז 29 ביוני 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תַּמּוּזִיקַת לַיְלָה זְעִירָה. // עמוס גלבוע: "הישרדות" אינה מילת גנאי! // מרדכי קידר: איראן כבשה את סוריה. // אורי הייטנר: 1. בזכות ההתיישבות בגולן. 2. מדינת העם היהודי – הגדרה מחייבת. 3. צרור הערות 8.6.17. // אשר מעוז: הבעייה היא בהתנהגות, לא בקוד האתי. [ציטוט]. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: לחץ אמריקאי? לא להיבהל! [ציטוט]. // דוד שלי היה נהג בצבא הבריטי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // יהודה דרורי: לבנות או לא לבנות... // דוד סמוילוב: הַבַּיְתָה מוֹצַרְט מְבֻשַׂם קִמְעָה צָעַד, תירגם מרוסית: יואל נץ. // אסתר ראב: ימים ירוקים [סיפור שתקופתו לפני יותר מ-100 שנים]. // אהוד בן עזר: הסרט "להתראות גרמניה". // מוטי הרכבי: סדר יום של פעילות השמאל. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק רביעי, אפרת: "קחני עימך לסימטאות דמשק!" // יעקב חסדאי: גילוי מפתיע: יש בדואים במדינת ישראל! // הדסה מור: ייסורי הגבר הצעיר, ספרו של עמוס קולק "אלון כרום". // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק ל"ב, 1963, בן-גוריון מתפטר ופותח במערכה פומבית. // ממקורות הש"י.

כָּאן, כָּאן בָּאָרֶץ הַיָּפָה, הַמְּיֻסֶּרֶת

וְהַקְּרוּעָה הַזֹּאת מִשֶּסַע זִבְחֵי רִיב

שֶבֵּין מָשֹוֹשֹ וּמְסוֹס, עֲלֵה-טָרָף אוֹ טֶרֶף,

בֵּין הַזּוֹקֵף נִדְבָּךְ וּבֵין הַמַּחֲרִיב,

אֲנִי נוֹשֵק אוֹתָךְ כַּפֶּה אֶת הַגַּחֶלֶת,

אֲנִי לוֹחֵש לָךְ עַל קוֹנְכִית אָזְנֵךְ, נָאוָה:

לַקּוֹנְטְרַפּוּנְקְטִים שֶל הָרוּחַ הַפּוֹזֶמֶת

אֶת הַקּוֹנְצֶרְט הַבְּרַנְדֶּנְבּוּרְגִי שֶל הַיָּם,

אֲנִי שֹוֹנֵא, בּוֹ-בַּווֹלְטָאז' וּבוֹ-בַּכֹּחַ,

וּמִשּוּם כָּךְ גַּם בֶּחָרוֹן בִּשְמֵךְ קָרָאתִי

וְגַם בִּגְעוֹש הַפַּסְיוֹנָטוֹ הַלּוֹהֵב.

הַלֵּב, יַלְדָּה, אֵינֶנּוּ אֵבֶר דֶּמוֹקְרָטִי,

הַלֵּב מַפְלֶה וּמַעֲדִיף, כְּמוֹ כָּל אוֹהֵב

וְהוּא חוֹמֵד וּמְקַנֵּא לָךְ בְּמִין לַהַט

וְאַתְּ שׂוֹנֵאת לֹא-קַר-לֹא-חַם וְאַתְּ יוֹדַעַת

בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים

מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי

עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ

עַל סְדִינֵךְ, מוּל תְּרִיס פָּתוּחַ לִרְוָחָה

וְחוּשַי אֶל תּוֹךְ סוֹדוֹת חֶשְכַת חוּשַיִךְ.

כַּמָּה אוֹר כָּמוּס בָּעֹמֶק שֶל הַחֹשֶךְ,

מִתְפָּרְצִים פִּתְאֹם בִּשְווּנְג שֶל אוֹ שֶ, אוֹ שֶ

כְּמוֹ נָהָר מִסֶּכֶר, כְּמוֹ אָסִיר מִשְּבִי,

כְּמוֹ אֱמֶת שְתוּקָה מֵאֵלֶם קְפוּץ שְׂפָתַיִם –

מְפַנְטֶזֶת לָהּ עַל בְּלַיְנְד, בְּתֹם שֶל יֶלֶד

בְּלִי לִדְפֹּק חֶשְבּוֹן לְאִיש, שֶלֹּא נֶחְסַר

בֵּין אֵימֵי חַדְשוֹת הַיּוֹם, בֵּין דָּם וָהֶרֶס

לֹא נִשְכַּח שֶמּוּל טֵרוּף, כִּעּוּר וָאֶרֶס

יֵש עוֹד, יֵש אִיִּים שֶל יֹפִי וּשְפִיּוּת.

מִתְבַּדִּים, תּוֹדָה לָאֵל, דִּבְרֵי הַסָּח

שֶהַכֹּל הוּא תֵאַטְרוֹן אַבְּסוּרְד וָהֶבֶל

בִּלְטִיפַת מַשְּבֵי הַלַּיְלָה עַל עוֹרֵנוּ

בְּאֵינְסְפוֹר פְּנֵיהֶן שֶל נִפְלְאוֹת הַקַּיִץ:

בְּבִשְׂרֵי הַפְּרִי כָּמוֹנִי בִּבְשָׂרַיִךְ,

בַּנְּחָלִים הַמִּתְנַפְּצִים אֶל הַבְּקָעוֹת

בְּקַפְּרִיצ'וֹ, כְּמוֹ הַשִּיר הַזֶּה אֵלַיִךְ,

בַּדָּגָן הַמִּתְנַחְשֵל עִם כָּל שַרְקִיָּה

וּמַתִּיר לָהּ עַל מֵיתְרֵי קָנָיו לִפְרֹט,

אֶת בָּשְׂמָם שֶל הָעַכְשָיו וְשֶל הַכָּאן,

כְּמוֹ יָדַיִךְ הַקּוֹרְאוֹת לִי אֶל חֵיקָן.

הֵם אוֹמְרִים שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה,

הֵם תָּמִיד צוֹדְקִים כָּאֵלֶּה, עַד שֶפֶּתַע

בִּקְרִיצַת טוּרְקִיז חַמָּה כָּזֹאת, עַקְרוּטִית

שֶהַלַּיְלָה, כְּמוֹ עִנְבֵי תָּמָר בֵּירוּתִי

שֶתַּמּוּז, אוֹתוֹ אֱלִיל בַּבְלִי-שוּמֶרִי,

שֶשִּצְפָּם שֶל הַחַיִּים רוֹתְחֵי הַיֵּצֶר

צוֹעֲקוֹת לִי תְּשוּקוֹתַיִךְ הַטּוֹרְפוֹת.

בִּקְרִירוּת לֵילוֹת הַקַּיִץ הַצְּלוּלִים

עַל קְלִידֵי מַחְשֹוֹף עוֹרֵךְ הַנָּח זָרוּחַ

מְנַגְּנוֹת נוֹקְטוּרְנוֹ רַךְ וְאַפְלוּלִי.

צִרְצָרִים סְמוּמִים שָרִים לָךְ סֶרֶנָדוֹת

אַתּ תִּרְאִי אֵיךְ כָּל בְּשָׂרֵךְ אֶצְלִי יִרְעַד עוֹד

ממש בימים אלה נפתחה במלון הבוטיק "בית שלום" במטולה תערוכתה החדשה של אמנית מיוחדת במינה, מרים הוד, המציגה שפע מדהים וססגוני של תמונות המצויירות במקום במכחול, בריקמת חוטים צבעוניים בשילוב בדים בצביעת יד, תצלומים, חרוזים ואבנים, סוג אמנותי מקורי ויחיד במינו. כל התמונות נוצרו בהשראת שיריו המוּלחנים של המשורר פרופ' יוסי גמזו.

נתניהו מואשם, חדשות לבקרים, ביצר ההישרדות שלו. זאת שטות! כי ההישרדות היא מהות של הפוליטיקאים. גם ברק מצוי עכשיו במאבק הישרדות בדעת הקהל!

בשבוע שעבר, לא הרחק מאולימפיה ביוון העתיקה, קראתי את נאום התוכחה של אהוד ברק, ומסקנתו כי נתניהו מוביל את המדינה לאסון בגלל רצון ההישרדות שלו.

זמן קצר לאחר מכן צפיתי בניצחון של הרפובליקאים על הדמוקרטים בבחירות מיוחדות לבית הנבחרים האמריקאי בכמה מחוזות בחירה. על רקע הכישלון הדמוקרטי החלו להישמע קולות הקוראים לננסי פלוסי, מנהיגת המיעוט הדמוקרטי בבית הנבחרים, להתפטר מתפקידה. הגברת, בת 77 לערך, השיבה להם שאין בכוונתה להתפטר, ולא הם, יריביה, יקבעו לה מתי לפרוש מתפקידה.

ננסי פלוסי מצויה בצמרת מזה 16 שנים, ומאז שנת 2003 היא מכהנת כיושבת ראש הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, פעם כסיעת מיעוט, פעם כסיעת רוב. הנימוק המרכזי בדרישה להתפטרותה היו הכישלונות שלה, ולא רצון ההישרדות שלה בתפקידה ארוך השנים.

עינינו של מאמר זה הוא לדון במושג "הישרדות" בהקשרו הפוליטי. אצלנו הפך המושג הזה לכינוי גנאי, בעיקר כלפי נתניהו, המואשם חדשות לבקרים ברצון ההישרדות שלו המוצג כחטא, כמשהו שהדמוקרטיה התקינה סולדת ממנו.

לדעתי, ניתן להאשים את ראש הממשלה בחטאים רבים ולהחיל עליו את הפסוק "ויעש הרע בעיני ה'," אבל לא להאשימו ברצון ההישרדות שלו.

כי לפי תפיסתי המהות של הפוליטיקאי היא ההישרדות. היא זאת שמאפיינת אותו ומכתיבה את התנהלותו, ולמעשה את כל דרך חייו. מי שאין לו יצר הישרדות, אינו יכול לדעתי להיכנס ברצינות לפוליטיקה. אני מנסה להיזכר בפוליטיקאי בכיר בהיסטוריה הפוליטית הקצרה של מדינת ישראל שלא היה בו יצר הישרדות, ומתקשה למצוא. בדרך כלל המוות, מחלה קשה, הדחה משפילה, הם אלו שהורידו פוליטיקאים בכירים מהבמה הפוליטית.

כישלונות בבחירות או אסונות ברמה הלאומית (כמו, למשל, מלחמת יום הכיפורים), לא הביאו את הפוליטיקאים להתפטר. אני מכיר פוליטיקאי בכיר אחד, יצחק רבין, שהכין מכתב התפטרות למקרה ש"מבצע אנטבה" יכשל. לעומתו, קחו את שמעון פרס, שיצר ההישרדות שפעם בו היה ראוי לכל שבח. הוא אכן היה פוליטיקאי בכל רמ"ח אבריו. שבע נפל, ושבע קם.

או הגברת לבני. אף היא מודל לפוליטיקאית, שרצון ההישרדות שלה קיבל ביטוי במעבר ממפלגה למפלגה.

ואפילו בן גוריון הנערץ, אכן פרש לכאורה מכהונתו וירד להתבודד בנגב, אך חזר לשלוט, וסופו שלמעשה גורש ממפלגתו.

לא רק זאת, הטיעון שלי הוא כי גם ברק פועל בין השאר מתוך יצר הישרדות. כאן לא מדובר בהישרדות במשרה, בתפקיד, אלא בתודעה הציבורית. אכן, אני חושב שברק מנהל מאבק הישרדות, ולשם כך מפעיל את כל הכלים הדמוקרטיים. ומי יודע, אולי ההישרדות בתודעה, תביא גם תועלת פוליטית ועמדת השפעה לאומית בעתיד. כמובן שיצר ההישרדות עטוף באידיאולוגיה של "טובת המדינה" המצויה במדרון החלקלק וזקוקה להנהגה אחרת. זה טבעי, כי זאת הדרך לרכישת לגיטימיות ציבורית. לשון אחרת, זאת פוליטיקה!

ובכלל, כשאני מתבונן בהיסטוריה האנושית, יש מעט מאוד מנהיגים שלא נאחזו בכיסאם. את מרביתם הורידו מהכיסא רק הרעל, או החרב, או המוות הטבעי.

דוגמה יוצאת מהכלל, הידועה לי, היא הקיסר קרל החמישי (1500-1556 ) ששלט בזמנו על מה שכיום הוא רוב שטח "האיחוד האירופאי", שבשיא כוחו פרש למנזר ושם סיים את חייו. יש אולי עוד כמה בודדים כמותו בהיסטוריה הקדומה יותר, שהקוראים חובבי ההיסטוריה בוודאי ימצאו.

במהלך השנתיים האחרונות התרגלנו לעובדה שרוסיה העבירה כוחות לסוריה והיא שולטת על רצועת החוף הסורי, על נמלי הים ועל שני בסיסי אוויר. אנחנו גם רגילים למצב שחיזבאללה, כוח מיליציוני שיעי לבנוני, מעורב בלחימה בסוריה ומהווה משענת חשובה לצבא אסד. שמענו על מיליציות שיעיות נוספות שהגיעו מעיראק ומאפגניסטן תחת פיקוד משמרות המהפכה האיראניים, ומדי פעם סובלים הכוחות השיעים הללו אבדות על אדמת סוריה. הרושם שהתקבל הוא שאיראן שלחה כמה כנופיות שיעיות להילחם בכנופיות סוניות על אדמת סוריה.

המציאות בשטח שונה לחלוטין, כי הכוח האיראני בסוריה כבר מזמן איננו כנופיות או מיליציות אלא צבא לכל דבר ועניין. מי שממונה על בניין הכוח האיראני בסוריה הוא משמרות המהפכה, כוח צבאי סדיר איראני. לא מיליציות ולא כנופיות. צבא. לכוח זה יש יחידות רגלים, קומנדו, שריון, תותחנים, חיל אויר, מודיעין ויחידות לוגיסטיקה. צבא איראני זה נבנה על אדמת סוריה במהלך ארבע השנים האחרונות, לאט וכמעט ללא כיסוי תקשורתי.

המבצע הצבאי הגדול ביותר שצבא איראן בסוריה נטל בו חלק היה המבצע לשחרור העיר חלבּ בצפון סוריה שהסתיים בדצמבר 2016. המבצע הזה התבסס על שיתוף פעולה רוסי-איראני כשרוסיה מפציצה מן האוויר וכוחות איראנים יחד עם חיזבאללה ומיליציות שיעיות אחרות מתקדמות על הקרקע ומוסרות את השטחים שכבשו לידי צבא אסד.

מאז תחילת 2017 מרחיבה איראן את תחום שליטת כוחותיה אל החלקים המדבריים של מרכז סוריה ודרומה, החלקים שהיו תחת שליטה של "מדינת האסלאם" (דאע"ש) הסונית עד לפני כמה חודשים. כיום נלחם ארגון זה על שרידותו בשלושה מוקדים: בעיראק בעיר מוצול, בסוריה בעיר רקה בירתו, ובדיר א-זור במזרח סוריה. אחרי שמוצול תיפול בקרוב בשלמותה בידי צבא עיראק, סביר להניח שרקה ודיר א-זור תיפולנה גם הן.

הכוחות הסדירים האיראניים ניצלו את החלל השלטוני שנוצר בנסיגת כוחות דאע"ש והשתלטו על המרחבים המדבריים של מרכז סוריה ומזרחה. להערכתי איראן שולטת כיום על יותר מ-60 אחוזים משטח סוריה, הן באופן ישיר באמצעות הכוחות הסדירים של משמרות המהפכה והן באופן עקיף על ידי חיזבאללה והמיליציות השיעיות האחרות. רובו של השטח מדברי והאוכלוסייה בו דלילה.

הכוחות הצבאיים האיראנים בסוריה מחזיקים מיספר בסיסים חשובים המקנים להם חופש פעולה מלא. ראש וראשון בבסיסים אלה הוא שדה התעופה תדמור שבמרכז המדינה, המקנה לאיראן את היכולת להעביר לסוריה דרך האוויר, בטיסות ישירות מאיראן, כל פריט צבאי שעולה על רוחה, בעיקר טילים, פגזים וסוגי תחמושת אחרים. ישראל מודאגת מאוד ממצב זה ובחודש מרץ השנה תקפה מטרות באזור תדמור. על פי מקורות זרים היעד שהותקף היה מחסן טילים שהובאו מאיראן.

הסיפור מצביע על שינוי מהותי באופן ההתנהלות האיראני: עד לאחרונה השתמשה איראן בטיסות מסחריות מוסוות כדי להעביר כלי נשק וטילים לשדה התעופה הבינלאומי של דמשק, ועל פי מקורות זרים ישראל תקפה שוב ושוב מחסנים בשדה תעופה זה ובסביבתו. המסקנה שהסיקו האיראנים היא שהמודיעין הישראלי גייס אזרחים סוריים העובדים או גרים בסביבה והם משמשים לו מקורות של מידע מודיעיני במקום. הקרבה הגיאוגרפית של דמשק לישראל מאפשרת לצה"ל לפעול ביעילות נגד מטרות בסביבת הבירה הסורית.

לעומת זאת, שדה התעופה של תדמור מרוחק מאות קילומטרים מישראל, סביבתו דלת אוכלוסין ואם איראן תפעיל אותו באופן ישיר יקשה על ישראל לגייס מקורות אנושיים שיעבירו אליה מידע על נשק איראני.

אלא שגם בתדמור ישראל תקפה, ייתכן על בסיס מידע שהגיע ממקורות אחרים. עניין זה מראה עד כמה מלחמת המוחות ממשיכה בכל עוזה, גם אם היא נסתרת מעיני הציבור, וטוב שכך.

לאחרונה הגיעו ידיעות על כך שאיראן החלה להפעיל שדה תעופה נוסף, אלסין, שנמצא בדרום סוריה באזור אלתנף, קרוב למשולש הגבולות סוריה-עיראק-ירדן. בקרבת מקום יש מעבר גבולות בין עיראק לסוריה, ושליטה עליו מאפשרת לאיראנים להעביר לתוך סוריה את מי ואת מה שירצו. הפעילות האיראנית לאורך גבול סוריה-עיראק נועדה ליצור רצף יבשתי בין איראן וסוריה דרך עיראק, רצף אשר יאפשר לה להניע כוחות באין מפריע לאורך כל הדרך עד לבנון הנמצאת כבר תקופה ארוכה תחת שליטה מעשית של חיזבאללה, הזרוע הלבנונית של התמנון האיראני. כך איראן הופכת למעשה למעצמה אזורית השולטת בפועל באמצעות כוחות צבאיים שלה על מרחב אדיר, ממרכז אסיה עד הים התיכון.

פרט חשוב בהקשר זה הוא שכל זה מתרחש תחת העין הפקוחה של שתי המעצמות הגלובליות, רוסיה וארה"ב, כל אחת בשל האינטרס שלה. האינטרס הרוסי ברור: חיזוק משטר אסד וחיסול כל האירגונים הסונים שפעלו נגדו בכסף ובהכוונה מסעודיה וממדינות ערביות סוניות אחרות כולל תורכיה. פוטין "אילף" את ארדואן והוא היום מפוחד מהכורדים של סוריה יותר משהוא שונא את אסד ואת בני בריתו האיראנים ולכן הוא הפך לחוליה חשובה בקואליציה הרוסית-איראנית התומכת באסד.

ארה"ב רואה את ההתעצמות האיראנית בסוריה, שהחלה כבר לפני ארבע שנים, ולא נוקטת שום פעולה רצינית נגד ההתעצמות הזו, למעט הפלת שני מל"טים לאחרונה, מכה קלה בכנף האיראנית. עד ינואר 2017 ארה"ב הסכימה בשתיקה, שכן אובמה רצה להעצים את האיראנים על חשבון הסעודים, וייתכן אף שחשב שעדיף לתת לשיעים הערבים והאיראנים את ה"משרק", העולם הערבי שממזרח לישראל, ואילו "המע'רב", ממצרים מערבה, יהיה אזור סוני.

מאז שטראמפ נכנס לבית הלבן הוא קבע שהמטרה העיקרית לפעילות האמריקנית בסוריה היא חיסול מדינת האסלאם, דאע"ש. ארה"ב עוסקת בעיקר ביצירת כוחות "מורדים מתונים" ובריתות עם כורדים, אשר יחד עם סיוע אמריקני מהאוויר יחסלו את הח'ליף אבו בכר אלבגדאדי ואת המדינה שהקים. הסיבה להתמקדות בדאע"ש היתה החשש האמריקני והאירופי שהמודל המדיני-טרוריסטי של מדינת האסלאם יהפוך בתודעת המוסלמים למודל מצליח, דבר העלול להביא להקמת מושבות של מדינת האסלאם ברחבי העולם, כולל אירופה, תוך התבססות על ציבורים אסלאמיים מקומיים.

טראמפ לא ראה בהתעצמות האיראנית בסוריה עניין שיש להתייחס אליו באופן נחרץ. לדוגמה, ארה"ב לא יזמה דיון במועצת הביטחון של האו"ם בעניין זה, למרות שעל פי החלטות מועצת הביטחון אסור לאיראן לשלוח כלי נשק אל מחוץ למדינה. ייתכן אף שהיה בממשל האמריקני מי שראה את ההשתלטות האיראנית על המדבר הסורי כהתפתחות חיובית, כדי שלא ייווצר חלל שלטוני במדבר הסורי, שכן חלל כזה עלול לסייע להתפתחות גורם בעייתי כמו מדינת האסלאם.

ייתכן גם שקיימת הבנה בין ממשל טראמפ לבין הרוסים לאפשר לאיראן להשתלט על חלקים במרכז סוריה ובמזרחה שרוסיה איננה מעוניינת בהם, כדי שחלקים אלו לא ייהפכו למקלט לגורמי דאע"ש ודומיהם, וכאן מגיע הניסיון המר של האמריקנים באפגניסטן: אחרי שהופל שלטון הטאליבאן בסוף 2001 הוזנחה מרבית שטח המדינה וכיום טאליבאן שולטים במרבית שטחה של אפגניסטן.

קואליציית הכוחות השיעים שפלשו לסוריה (איראנים, לבנונים, עיראקים, אפגנים) מבצעת טיהור אתני נגד האזרחים הסוריים הסונים, ובחלקים שונים במדינה סילקו לכל הרוחות את התושבים הסונים כדי ליישב בבתיהם וביישוביהם מהגרים שיעים מסוריה, מעיראק ומאפגניסטן.

כך, בין כוונות הזדון של ממשל אובמה וסדרי העדיפות של מימשל טראמפ, הצליחה איראן להפוך למנצחת הברורה במלחמה בסוריה. אף אחד בעולם לא יצליח להוציא מסוריה את הצבא האיראני, ועלינו – בישראל, באירופה ובארה"ב – להתרגל לעובדה שאיראן כיום כוללת חלקים גדולים מעיראק, מסוריה ומלבנון. חיזבאללה הלבנוני מחובר היום קרקעית עם איראן, וזו הסיבה שחסן נצראללה מרגיש כל כך בטוח מול ישראל, החוששת אפילו להקים קיר בטון בתוך שטחה כדי שיגן על אזרחיה מפני צלפי חיזבאללה.

לפני שנתיים, כשסוריה היתה בעיצומו של תהליך ההתפרקות, היו ישראלים שטענו שהמצב הביטחוני של ישראל השתפר כי סוריה ירדה ממפת האיומים וחיזבאללה שקוע עד צוואר בבוץ הסורי. כיום ההערכה שונה לחלוטין: במקום סוריה קיבלנו את איראן כשכנה מיידית, וחיזבאללה כבר אינו ארגון מבודד בלבנון אלא זרוע חשובה של גוף איראני ממשי, חזק ומאיים החונה במרחק קטן מהגבול הישראלי.

החמור מכול הוא העובדה שהתקשורת הישראלית, למרות שהיא מביאה מדי פעם ידיעות על הכוח האיראני בסוריה, איננה מציגה את התמונה הגדולה, המאיימת, הנובעת מהקו האיראני המחבר את הנקודות על מפת המדינה שבעבר היתה סוריה. איראן היא המנצחת הגדולה, האולטימטיבית, של מלחמת האזרחים בסוריה, וככל שנכיר – אנחנו והעולם – בעובדה זו מוקדם יותר, כך ייטב לנו ולעולם.

הבוקר קיבלתי הודעה מבני בן ה-18, העובד במטע של קיבוצנו, אורטל, שחבריו והוא פונו עקב נפילה בשטחנו, זליגה מהקרבות בקוניטרה. טוב, לא צריך לרחם עליהם יותר מדי, הם נלקחו משם לטיול ביהודיה. אך שוב, קיבלנו תזכורת על המציאות בה אנו מתמודדים.

בסוריה מתנהלת מלחמת בני חושך בבני חושך אכזרית, שבצידה האחד איראן וחיזבאללה והרודן רב-הטבחים אסד, ומצידה האחר ארגונים כדאע"ש וג'בהאת-אל-נוסרה. וכדאי לזכור, שחמישה ראשי ממשלה ישראליים ניסו למסור את הגולן למה שהיה פעם סוריה, מצב שבו השאלה היתה אם חופי הכנרת יהיו בשליטת דאע"ש או חיזבאללה.

במאבקנו נגד הנסיגה, השתמשנו בנימוקים רבים. על ראש שמחתנו העמדנו את הנימוק הציוני – מפעל ההתיישבות הנפלא שהקמנו בגולן, השורשים שנטענו בגולן הישראלי, כדי לעצב את גבולה של ישראל על פי צרכיה הקיומיים.

טענו טיעונים ביטחוניים והזהרנו מפני המשטר הסורי. ועל כך נאמר לנו, שעמדתנו בנושא אינה אובייקטיבית. עובדה – המומחים, המזרחנים, הביטחוניסטים, טוענים אחרת. הרי אורי שגיא הודיע כבר בשלהי שנות ה-80 שאסד חותר לשלום עם ישראל, ומה שמפריד בינינו לבין שלום קוסמי הוא מחווה קטנה ושולית של נסיגה מכל הגולן והחרבת מפעל ההתיישבות.

היום, כשכל מי שעיניו בראשו יודע שצדקנו במאבקנו, כשכל ישראלי סביר מבין עד כמה טעו הדוחפים לנסיגה, כשלמעט קומץ סרבני התפכחות, הכול מבינים עד כמה חשוב הגולן לקיומה של ישראל – רעיון העוועים של נסיגה מהגולן מצא את המקום הראוי לו בפח האשפה של ההיסטוריה.

ובמצב זה ראוי לזכור ולהזכיר – אלמלא ההתיישבות בגולן, הכול היה שונה. אלמלא ההתיישבות בגולן, היום דאע"ש וחיזבאללה היו נלחמים על השליטה בכינרת.

כל הטוב הזה, שזכתה לו מדינת ישראל, הוא בראש ובראשונה בזכותם של אותם חלוצים, רובם מקיבוצי עמק החולה, שבמשך 19 שנה חייהם היו סיוט תחת התוקפנות הסורית הרצחנית מהגולן – ההר שהיה כמפלצת, וקיבל את כינוי האימים "הרמה הסורית", שקמו ועשו מעשה. מיד אחרי המלחמה הם החליטו לשנות את מהלך ההיסטוריה באמצעות הקמת התיישבות בגולן. חמישה שבועות בלבד אחרי המלחמה עלו החלוצים למחנה הסורי הנטוש עליקה – והשאר היסטוריה.

הם, החלוצים, הובילו והממשלה הלכה איתם, דחפה ועודדה. ומן הראוי לציין בעיקר את שלושת המנהיגים שתמכו, דחפו והיו מעורבים כל כך במפעל הציוני הזה – ראש הממשלה לוי אשכול והשרים יגאל אלון וישראל גלילי. שליש מיישובי הגולן עד היום, הוקמו בשנה וחצי שבין מלחמת ששת הימים לפטירתו של אשכול, הכול במעורבות ודחיפה אישית שלו.

14 שנים לאחר שחרור הגולן ותחילת ההתיישבות הציונית בו, סופח הגולן למדינת ישראל, עם קבלת חוק הגולן שהחיל עליו את החוק, המשפט והמנהל הישראלי. ראש הממשלה מנחם בגין ראוי למלוא השבחים על הצעד מרחיק הראות והאמיץ הזה. אך גם צעד זה היה תוצאה של מאבק שניהלו תושבי הגולן במשך שנתיים וחצי. הוא לא היה קורה, אלמלא ההתיישבות.

במלאת יובל להתיישבות בגולן, אנו תושבי הגולן, גאים בתרומה האדירה של מפעלנו לעתידה של מדינת ישראל.

ממשלת ישראל דוחפת את חקיקת חוק יסוד – ישראל כמדינת העם היהודי, המוכר יותר כ"חוק הלאום". חוק חשוב מאוד, אף כי המהלך הפוליטי, של העברתו לא בהסכמה לאומית, בעייתי, בלשון המעטה, ואינו נעשה בידיים נקיות.

אבל מה טעם בחוק, אם בפועל ממשלת ישראל מובילה מהלכים המנוגדים לייעודה של ישראל כמדינת העם היהודי?

משמעות היותה של ישראל מדינת העם היהודי, היא שישראל אינה רק "מדינת כל אזרחיה", שתפקידה לספק ביטחון ושירותים לאזרחיה, אלא היא מדינה שנוסדה למען העם היהודי באשר הוא. זה ייעודה. לשם כך היא נוסדה ולשם כך היא קיימת. ייעוד זה מחייב אותה לסדרי עדיפויות מתאימים, לשיקול דעת ראוי, לעיצובה כביתם הלאומי של כל היהודים בעולם, לביתו של כל יהודי בעולם.

לאחרונה, נמצאת מדינת ישראל תחת מתקפה של הכוחות החרדים הלא ציוניים (שלא לומר אנטי ציוניים) נגד מהותה כמדינת העם היהודי. ואפשר לומר שבשבוע האחרון, המאזן בין חרדות לציונות הוא 2:0 לטובת החרדות. הכוונה לחוק למניעת גיור המכונה בשפה מכובסת "חוק הגיור" ולהחלטת הממשלה לבטל את הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל.

במשך 70 שנה נלחם השלטון הסובייטי נגד כל גילוי של זהות יהודית בקרב יהודי בריה"מ. השלטון הטוטליטרי הסובייטי, שידע להיכנס לחייו של כל אזרח ולשלוט בהם, ראה במחיקת הזהות היהודית מטרה חשובה ביותר.

חלפו 70 שנה, ויהודי ברית המועצות התנערו בתחייה לאומית ועלו בהמוניהם למדינת ישראל, באחת ההצלחות הגדולות ביותר של הציונות. תרומתה של יהדות חבר העמים לשעבר למדינת ישראל, בכל תחומי החיים, לא תסולא בפז.

התחייה הזאת היא הוכחת האמת היהודית ההיסטורית שנצח ישראל לא ישקר.

במהלך 70 שנות הדיכוי הסובייטי, היו לא מעט נישואי תערובת. הבחירה של יהודי חבר העמים בזהות היהודית, צירפה לעם היהודי את מי שהסתפחו אליו בדרך נישואין לאורך השנים.

אילו היתה בישראל מנהיגות דתית ראויה ואחראית, היא היתה מוצאת את הדרך הראויה להכריז על כל היהודים שעלו מחבר העמים כיהודים לכל דבר. היו קולות כאלה, כמו של הרב יואל בן נון. אך, כידוע, זה לא קרה.

משזה לא קרה, ראוי היה שישראל, כמדינת הלאום היהודית, תקבל החלטה לאומית מעל ראשה של הרבנות, שכל היהודים שעלו הם יהודים לכל דבר. נקרא לזה גיור לאומי. מי שזה לא מקובל עליו – בעייה שלו. אך מדינת ישראל לא עשתה זאת, למרבה הצער.

במצב הזה, החלופה הראויה היא מבצע רבתי, ממלכתי, של גיור המוני. גיור בידי הזרמים השונים ביהדות על פי בחירתם של העולים שאינם מוכרים כיהודים. גיור במאור פנים, של כל מי שבתום לב רואה עצמו כיהודי.

אך החרדים שהשתלטו על הרבנות הראשית נלחמים בגיור. הם מקשים ככל יכולתם על הגיור, מתוך הבנה שרובם המכריע של המתגיירים אינם רוצים להיות יהודים כמותם. הם דורשים מהם דרישות אבסורדיות, עוקבים אחריהם, ומי שחלילה רוצה להיות יהודי כמוני, רחמנא לצלן, אינו כשר בעיניהם. מי שרוצה להיות יהודי כמו רוב היהודים בישראל, אינו כשר בעיניהם. מי שרוצה להיות יהודי כרוב היהודים בעולם, אינו כשר בהם בעיניהם. הם, שמשתמטים מהגנה על המדינה היהודית ועל חיי אזרחיה, הם יקבעו מיהו יהודי, בחוצפה ובעזות מצח.

אך הם נלחמים גם בגיור אורתודוכסי, שמנסה לקרב ולא להרחיק. הם נלחמים בגיור בצה"ל, הם נלחמים בגיור של הרב דרוקמן, שהוא אורתודוכסי לעילא ולעילא. והם אף מרשים לעצמם, תוך הפרה בוטה וגסה של ההלכה, לפסול רטרואקטיבית גיור שאינו מוצא חן בעיניהם.

וכעת, הם מנסים לעגן את דרכם בחוק המדינה, וועדת השרים לחקיקה אישרה את החוק האנטי ציוני הזה.

החוק למניעת גיור, נועד גם להעביר מסר ליהדות התפוצות, שרובה הגדול אינו אורתודוכסי, אלא שייך לזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי, שמדינת העם היהודי החליטה להתנתק מהם, להתנשא עליהם, לבוז להם. אם מדינת ישראל אינה מכירה בגיוריהם, משמעות הדבר שהיא אינה מכירה ביהדותם. היא אולי מכירה בהם כיהודים על פי המוצא, באופן פרסונלי, אך היא אינה מכירה בלגיטימיות של דרכם ביהדות.

זו חבלה במהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זו חבלה במהותה של מדינת ישראל כביתו של העם היהודי, כביתו של כל יהודי. זו רמיסה ברגל גסה של הציונות.

הוא הדין בסוגיית הכותל המערבי. הכותל הוא נכס לאומי, השייך לכל יהודי העולם, השייך לכל יהודי. הכותל שוחרר בדם לוחמי צה"ל, אלה שלא משתמטים מצה"ל, אלה שאינם עורקים ממלחמת מצווה, אלה שממלאים את הצו הבסיסי של סולידריות יהודית, בהתגייסם לצה"ל.

הרבנות החרדית עושה הכול כדי להפוך את הכותל מנכס לאומי לשטעטל חרדי ולהדיר ממנו את היהודים שאינם מקבלים את דרכם.

מתווה הכותל, הוא פשרה היסטורית, שהאורתודוכסים הם הנהנים העיקריים ממנה. הוא קובע, שרחבת הכותל המערבי הקיימת, תתנהל באופן אורתודוכסי, ותוקם רחבה נוספת, שבה יבקרו ובה יתפללו יהודים שמקיימים את יהדותם בדרכים אחרות. הרחבה החדשה, היא במקום שלא היה עד כה חלק מהכותל, כך ששום דבר לא נגרע משליטת הרבנות בכותל.

רק שנאת חינם, חמדנות, גרידיות, רשעות, אנטי ציונות ובעיקר שכרון כוח, גרמו לחרדים להוביל בהצלחה את המהלך להפרת ההסכם.

ביטול המתווה נועד להשפיל את יהדות העולם, להדיר אותה מן הכותל המערבי, להדיר אותה מן הסמלים הלאומיים היהודיים ולהעביר להם מסר שהם אינם רצויים.

זאת הפניית עורף של מדינת ישראל לא רק ליהדות העולם, אלא לעצמה, לייעודה, למהותה, לצביונה.

האם את כל מה שכתבתי כאן ראש הממשלה אינו מבין?

הרי הוא האיש שיזם את התהליך למציאת מתווה של פשרה שיאפשר לכותל המערבי להיות נכס של העם היהודי כולו. הרי הוא פנה ליו"ר הסוכנות נתן שרנסקי וביקש ממנו להוביל תהליך של פשרה היסטורית. הוא ידע שאין מי שמתאים לכך יותר משרנסקי – החכם, הפטריוט, האיש שכולו אהבת ישראל. ואכן, שרנסקי יצא מחוץ לקופסה, ויצר את המתווה הזה, שהוציא את המחלוקת הבלתי פתירה מרחבת הכותל, למבט רחב יותר על הכותל כך שיינתן בו ביטוי לכל הזרמים, מבלי שיפגע הזרם האורתודוכסי.

הרי נתניהו הוא שהטיל על מזכיר הממשלה לשעבר, היום היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, לרקום את המתווה המדויק על בסיס הרעיונות של שרנסקי.

הרי נתניהו ויו"ר הבית היהודי נפתלי בנט (בהיותו שר הדתות) הם שהעבירו את המתווה הזה בממשלה, והם אלה שבצדק רב התגאו בהישג ההיסטורי הגדול הזה. ואכן, מדובר באחד ההישגים הגדולים של ממשלת נתניהו.

וכך גם בנושא הגיור. מאז הקדנציה הראשונה שלו, בשנות ה-90, נתניהו דוחף לדרכי פשרה שייתנו מקום לכל הזרמים בעם היהודי, גם בתחום הגיור. הוא זה שהקים את ועדת נאמן שתמצא פתרון מוסכם. וכמו בנושא הכותל, גם כאן הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הם שוויתרו והלכו כברת דרך ארוכה יותר למען הפשרה. ושוב, החרדים סיכלו זאת.

אם נתניהו מודע לדברים ומבין אותם, איך ניתן להסביר את כניעתו למתקפה האנטי ציונית של החרדים?

בבחירות לכנסת ה-12 ב-1988 ניצח הליכוד בראשות יצחק שמיר. אמנם הליכוד קיבל רק מנדט אחד יותר ממפלגת העבודה, 40 מנדטים לעומת 39, אולם גוש הימין, הדתיים והחרדים קיבל יחד 63 מנדטים.

שמיר היה יכול, לו רצה, להקים בקלות ממשלת ימין חרדים צרה בראשותו. היה זה בתום קדנציה של ממשלת אחדות לאומית, ממשלת הרוטציה. מערכת היחסים בינו לבין מנהיג מפלגת העבודה שמעון פרס היתה של חוסר אמון ותיעוב הדדי (להבדיל ממערכת יחסים מצוינת בין שמיר לשר הביטחון רבין). שמיר, בניגוד לנתניהו, דבק ללא פשרות בשלמות הארץ ולכן היתה גם יריבות אידיאולוגית מרה וחריפה בינו לבין מפלגת העבודה.

שמיר ניהל מו"מ מתקדם להקמת ממשלת ימין חרדים. במו"מ העלו המפלגות החרדיות האשכנזיות אגו"י ו"דגל התורה" תביעה אולטימטיבית – שינוי הגדרת מיהו יהודי בחוק השבות, כך שיוכר רק גיור "כהלכה", כלומר גיור אורתודוכסי.

שמיר היה בראש ובראשונה ציוני, שהציב על ראש שמחתו את מהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי (העלייה הגדולה מבריה"מ ואתיופיה היתה הנושא המרכזי שהוביל כראש הממשלה). הוא הבין שקבלת התביעה החרדית, פירושה גט כריתות בין ישראל ליהדות ארה"ב, ש-90% ממנה מזוהה עם הזרמים הקונסרבטיבי והרפורמי, ולכן הוא דחה את התנאי והקים מחדש ממשלת אחדות עם מפלגת העבודה.

כעבור שנתיים התפרקה הממשלה בעקבות התרגיל המסריח של פרס. כאשר הקים שמיר ממשלת ימין חרדים צרה, הוא ויתר ויתורים מרחיקי לכת לחרדים, אולם את תביעתם לגיור אורתודוכסי הם גנזו. הם ידעו ששמיר יעדיף לשבת באופוזיציה או ללכת לבחירות חדשות, אך לא ייתן ידו לקרע בעם היהודי.

ונתניהו? נבהל מן האיום של החרדים להפיל את הממשלה. הם מצמידים אקדח לרקתו, אולם האקדח הזה מת מצחוק. וכי איזו קואליציה חלופית יש להם? עם יאיר לפיד ומרצ?

אבל הם מכירים את רפיסותו של נתניהו, ומאיימים איומי סרק.

וגם אילו היה זה איום אמיתי – מהותה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי היא נושא שעליו ראוי ללכת למשבר ואף לבחירות. ומן הראוי שהמפלגות הציוניות תחתומנה על אמנה, שבה כולן תתחייבנה לשמור אמונים למהותה של מדינת ישראל, ולא לתת ידם לחקיקה המקעקעת את זהותה וחותרת תחתיה.

* נגד ייעודה של מדינת ישראל – החרדים הכופים על הממשלה את חוק הגיור האנטי ציוני, מוכיחים בעליל שאין כל סתירה בין מדינה יהודית לדמוקרטית. החוק שלהם מנוגד הן לאופייה הדמוקרטי של ישראל ובעיקר לצביונה היהודי ולייעודה כמדינת העם היהודי.

אני חוזר בי. הם לא כופים את החוק. נתניהו, מנהיג המחנה ה"לאומי" מתמסר להם בקלות, בגילוי מנהיגות של רכיכה.

* המחנה האנטי לאומי – ביטול מתווה הכותל הוא ניצחון החרדות על הציונות. נתניהו התגאה בצדק על הפשרה ההיסטורית של מתווה הכותל, שההחלטה עליו היתה הישג חשוב שלו ושל ממשלתו. והינה, הוא נכנע לסחטנות החרדית האנטי ציונית, ההורסת כל חלקה טובה בחברה הישראלית והופכת את הכותל המערבי מנכס לאומי לשטעטל חרדי.

על פי המתווה, רחבת הכותל כפי שהיא תישאר בנהלי תפילה אורתודוכסיים ובמרחק מה ממנה תוקם רחבה חדשה, פלורליסטית, במקום שבו כלל לא התפללו עד כה, כך שאיש אינו יכול להתבכיין שנוגסים לו במשהו. אבל שנאת האחים, החמדנות, הגרידיות, הרשעות והאנטי ציונות ובעיקר שכרון הכוח והכרת רפיסותו של נתניהו, גרמו לחרדים להוביל בהצלחה את המהלך להפרת ההסכם. זאת ממשלת המחנה האנטי לאומי.

* 2:0 – חוג הגיור וביטול מתווה הכותל: החרדות ניצחה את הציונות 2:0.

* מיעוטנו – בבחירות האחרונות בחרתי בכחלון. המסר של "כולנו" היה משב רוח מרענן במערכת בחירות איומה ונוראה, שכל כולה שנאת חינם והסתה דו צדדית; היה זה מסר של אחדות לאומית, של יחד. והנה, גם כחלון ומפלגתו תמכו ביוזמות שנאת האחים והקרע של החרדים. מפלגה התומכת בהפניית עורף של מדינת היהודים לרוב העם היהודי, אינה ראויה לשם "כולנו".

* הגורם האחראי – בעקבות התרגיל המכוער של הדחת יעלון והכנסתו לממשלה בתפקיד שר הביטחון של ליברמן, האיש שהוביל את מסע ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו בפרשת אלאור אזריה – תקפתי בחריפות את המהלך. דעתי בנדון נותרה כשהיתה.

עם זאת, אני חייב לציין שליברמן הוא הגורם האחראי ביותר היום בממשלה. אני מאחל לעם ישראל שליברמן יעמוד איתן מול המתקפה האנטי ציונית של החרדים, ויצליח לסכל אותה.

* שלא יתערבו – ח"כ גפני אמר בראיון לישראל אייכלר ב"כאן": "מה יהודי ארה"ב מתערבים? הם לא חיים כאן והם לא יחליטו בעניינים שלנו." וכמעט אמר: "הם לא משרתים בצה"ל, שלא יתערבו."

* גרועים מהיטלר – הפשקוויל האנטישמי התורן של רוגל אלפר, הוא נגד המכביה, שאותה הוא מכנה אירוע גזעני ולאומני הסותר את רוח האולימפיאדה, כתם על מדינת ישראל ויש להחרים אותו.

כידוע, אלפר אובססיבי לנושא השואה והנאצים, הוא יוצא שוב ושוב נגד זכר השואה בישראל ומשווה בין ישראל לנאצים. בהשוואה הפעם, ישראל גרועה מהנאצים. בעוד היטלר עזב את האיצטדיון באולימפיאדת ברלין, כדי שלא ללחוץ את ידו של האצן השחור המנצח ג'סי אוונס, אצלנו ג'סי אוונס כלל לא היה מוזמן, כי הוא לא יהודי.

ונשאלת השאלה, האם אין לשוקניה קווים אדומים? הרי אם נאסוף את כל הפרובוקציות שכתב בני ציפר בחייו הן אינן מתקרבות לכל משפט אקראי בפשקוויל ממוצע של אלפר. מציפר נלקח הטור שלו, ואילו אלפר ממשיך להכות מדי יום.

דברי הבלע של אלפר ממחישים את חשיבותה של המכביה – אירוע שנועד לחזק את הזיקה בין מדינת ישראל לעם היהודי בגולה, לקרב את היהודים למולדתם ולמדינת הלאום שלהם, להדק את הסולידריות הלאומית היהודית. אלפר מבין זאת, ולכן הוא נלחם נגד המכביה. לשיטתו הוא צודק – מי שסולד מן הערכים האלה, יתנגד למכביה.

* מזדהה עם נתניהו – אני מזדהה בכל ליבי עם כל מילה שראש האופוזיציה בנימין נתניהו היה אומר על ראש הממשלה הרצוג, אילו הוא היה מתנצל בפני טורקיה על תוקפנותה כלפי ישראל ומשלם עשרות מיליוני דולר פיצויים למשפחות המחבלים.

* לחידוש ההתיישבות בגולן – אירועי היובל להתיישבות בגולן נקראים בהקפדה יובל לחידוש ההתיישבות בגולן. אנו רואים לנכון להדגיש בענווה, שלא המצאנו את הגלגל, ובסך הכול חידשנו את ההתיישבות היהודית הגדולה והענפה, לאורך דורות, בימי המקרא ובעיקר בתקופת בית שני, המשנה והתלמוד.

ובפרשת השבוע, פרשת "חוקת" נקרא על כיבוש חלקה המזרחי של הארץ, עבר הירדן המזרחית, כולל הגולן, עוד בימי משה: "וַיִּפְנוּ וַיַּעֲלוּ דֶּרֶךְ הַבָּשָׁן וַיֵּצֵא עוֹג מֶלֶךְ-הַבָּשָׁן לִקְרָאתָם הוּא וְכָל-עַמּוֹ לַמִּלְחָמָה אֶדְרֶעִי. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה: אַל-תִּירָא אֹתוֹ, כִּי בְיָדְךָ נָתַתִּי אֹתוֹ וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ וְאֶת-אַרְצוֹ, וְעָשִׂיתָ לּוֹ כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְסִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן. וַיַּכּוּ אֹתוֹ וְאֶת-בָּנָיו וְאֶת-כָּל-עַמּוֹ, עַד-בִּלְתִּי הִשְׁאִיר-לוֹ שָׂרִיד וַיִּירְשׁוּ אֶת-אַרְצוֹ."

ארזי הלבנון – אורנה שמעוני, חברתי היקרה, היא אישה מדהימה - שילוב יוצא דופן של חזון ומעש, מעוף וביצועיזם, כושר אירגון, יכולת הובלה ודחיפה ובעיקר אכפתיות ומסירות אין קץ. מתוך אסונה הכבד, נפילת בנה סגן איל שמעוני, היא יצאה לעשייה למען הכלל, הן בפעילות ציבורית ובעיקר בהקמת "בית איל" בקיבוצה, אשדות יעקב. היא הקימה מרכז אזורי נפלא העוסק בשילוב נכים ובעלי צרכים מיוחדים בקהילה, בפעילות ספורטיבית, תרבותית וחברתית משותפת עם אנשים מתוך הקהילה.

בנוסף לכך, פועל המקום להנצחת חללי מלחמות צה"ל בלבנון, החל בכ"ד יוצאי הסירה (מה שקרוי בטעות כ"ג) עוד טרם הקמת המדינה ועד מלחמת לבנון השנייה, בתקווה שהגבול לא יגבה עוד מחיר ואובדן. ההנצחה היא בקיר ארזי הלבנון, המתאר את תולדות הסכסוך עם לבנון ומנציח כל אחד ואחד מחלליו. גילוי נאות, הייתי שותף בייעוץ היסטורי (בהתנדבות) בתכנון ההנצחה.

אורנה הצליחה באופן מרשים לגייס משאבים רבים ל"בית איל", וכעת היא יוצאת בגיוס המונים למיזוג אזור ההנצחה, שכעת אינו ממוזג, וכיוון שמדובר בעמק הירדן הלוהט, ברור לכל מה משמעות הדברים.

* ביד הלשון: אמנות – אוּמנות היא מלאכה, מקצוע. אָמנות היא (על פי מילון אבן שושן) "יצירה ששוקעו בה כישרון רב וטעם מעולה. יצירה שיש בה כדי להנות את הרואה או את השומע ולגרום להם חוויה אסתטית." הקמץ באות הראשונה של המילה הוא קמץ קטן, הנקרא כחולם, כלומר המילה נשמעת כאוֹמנות.

אוּמנות ואָמנות הן שתי מילים שונות. כאשר אני קורא את המילה אומנות, ברור לי במה המדובר וכך גם כשאני קורא את המילה אמנות.

על פי כללי הכתיב החדשים שפסקה האקדמיה ללשון עברית, שתי המילים תיכתבנה בכתיב מלא – אומנות. אם כן, איך אדע אם מדובר באומנות או באומנות? כלומר, באוּמנות או באוֹמנות?

השינויים שהציעה האקדמיה נועדו להקל על הקריאה וההבנה, אולם הדוגמה שנתתי היא אחת מיני רבות, שבהן השינויים יקשו דווקא על הקריאה וההבנה. הרצון להקל רצוי, אך הבעייה בפסיקת האקדמיה היא היותה גורפת.

מן הראוי להפעיל שיקול דעת. שיקול הדעת שאני אפעיל – במקומות שבהם השינוי אכן מקל על הקריאה וההבנה, אפעל על פיו. במקומות שבהם השינוי יקשה על הקריאה וההבנה, אתעלם ממנו.

ויש מקרים שבהם הכתיב המלא פשוט צורם לי, ולכן אני נאמן לכתיב החסר. כך למשל במילה אמא, שכבר שנים מקובל לאיית אותה אימא, אך בעיניי זו אם חורגת.

הקורס הראשי אותו אני מלמד הוא משפט חוקתי. זהו תחום עמוס בערכים – ביטחון מול זכויות אדם, כלכלה חופשית מול מדיניות סעד, התנגשות בין זכויות, ועוד ועוד. גם בנושאים טכניים לכאורה מתקיימות גישות סותרות – שפיטות מול ריבונות המחוקק, שיטת הבחירות, אחוז החסימה בבחירות, יחסי כנסת-ממשלה, ועוד ועוד.

גם התחום השני שלי, דיני משפחה, עמוס בערכים ובדעות מתנגשות: נישואין וגירושין דתיים מול אזרחיים, זוגיות הטרוסקסואלית מול הומוסקסואלית, חזקת הגיל הרך במשמורת ילדים, ועוד ועוד ועוד.

לא ניתן ללמד אף לא סוגייה אחת מאלה מבלי להביע דעה. אף מרצה לא יוכל ללמד את נושא פסילת רשימות לכנסת בשל היותן סותרות את ערכיה של מדינת ישראל או את סוגיית העגונות מבלי להביע דעה של המרצה. יתר על כן, מרצה שילמד סוגיות אלו בצורה סטרילית איננו ראוי ללמד.

כן, מן הראוי שהמרצה יביא את שלל הגישות בכל נושא. ולא, לא ניתן לשקול בפלס את הזמן אותו מקדיש המרצה לכל דעה.

אם זה מה שהקוד האתי בא להסדיר הרי שהוא נידון לכישלון מראש.

הבעייה אינה כאן. הבעייה מתחילה כשמרצה מנסה לכפות את דעותיו בכוח המישרה. הבעייה קיימת כאשר המרצה מדכא דעות מנוגדות לשלו. הבעייה הינה כאשר מרצה יוצר אווירת טרור בכיתה. כאשר הוא מונע מתלמידיו, בין במפורש ובין במשתמע, לחלוק על דעותיו. הבעיה קיימת כאשר סטודנט חושש להביע דעה שונה בכיתה, בעבודה שהוא כותב או בבחינה.

המרצה האידיאלי הוא בדמותו של אותו מורה בתיכון שעל גבי עבודה שהגשתי הוא רשם "אני חולק על כל דעותיך" ולהערה זו הוסיף ציון 100.

הבעייה הנה במרצָה במכללה שדרשה מסטודנט שהגיע במדים מאובקים ישירות משירות המילואים לעזוב את הכיתה משום שהיא אינה מוכנה ללמד לובשי מדים.

הבעייה הנה במרצֶה באחת האוניברסיטאות המובילות במדינה שהודיע עם פתיחת הקורס: "אני לא סובל חיסורים בכלל ובמיוחד מקבוצה שנקראת 'שומרי המחסומים'. איכשהו אני יכול לסבול חיסורים מאלה שבגלל סירובם לשרת במחסומים ישבו בכלא."

בראיון עימו הוא אישר את הדברים והבהיר: "בין שני הסוגים האלה, האנשים שמשרתים במחסומים בשטחים הכבושים ובין אנשים שמסרבים לשרת בשטחים הכבושים, אני מעדיף את האחרונים. הם אלה שמגיעה להם תעודת הכבוד ולא תעודת העניות שמגיעה לראשונים."

כאשר שרת החינוך פנתה ליועץ המשפטי לממשלה בנושא, הגיב אותו מרצה בחריפות, וציין כי בקשתה של השרה מוליכה אותנו "אל הדוגמאות החשוכות של המאה ה-19 וה-20, של מלחמת הדיקטטורה בחופש הפרט ובחופש האקדמי."

ואני סבור לתומי שדווקא התנהגותו של המרצה היא שמוליכה אותנו למקומות אפלים אלה.

כסבור הייתי שאין צורך בקוד אתי כדי לשרש תופעה פסולה כזו כשם שאין צורך בקוד אתי כדי להבהיר שהענקת ציונים בתמורה לטובת הנאה אסורה.

ובכל זאת, במקרה המדובר, אישרה הנהלת האוניברסיטה את הדברים אך לא נקטה בצעד כלשהו כלפי המרצה. האם היא היתה נוהגת כך גם אילו היה המרצה מצ'פר סטודנטית שהסכימה לקיים אתו יחסים מיניים?

קביעת קוד אתי הינה עלבון לאקדמיה כשם שהחוק האוסר על הטרדה מינית הינו עלבון לכולנו כחברה. ההתנהגות שהובילה ליצירת הקוד האתי הנה עלבון חריף פי כמה.

פרופ' מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס.

האם ישראל יכולה/חייבת להדוף לחץ אמריקאי להאטת הבנייה ביו"ש?

מ-1948 לחץ הוא חלק בלתי-נפרד מיחסי ישראל-ארה"ב, המבוסס על אי-הבנת המזה"ת, ונכשל בקידום השלום. הסכמי השלום עם מצרים וירדן הם תוצאה של יוזמה ישראלית ולא לחץ אמריקאי, המחייב את הערבים לאגוף את ארה"ב מהצד המקסימליסטי, ולכן מקשה על תהליך השלום.

מאזן יחסי ישראל-ארה"ב מאז 1948 מבהיר שלחץ אמריקאי דומה למהמורות באוטוסטרדה של שיתוף-פעולה, ביטחוני ואזרחי, המשגשג מעבר לציפיות. לחץ נשיאותי-אמריקאי מנוגד לעמדת רוב הציבור האמריקאי ונבחריו בבית הנבחרים ובסנאט, אך משקף את עמדת מחלקת המדינה השוגה בשיטתיות.

ב-1948 היא התנגדה להקמת המדינה בטענה שתהיה בעלת-ברית של הגוש הקומוניסטי ותושמד על ידי הערבים.

ב-1979 בגדה בשאח הפרסי הפרו-אמריקאי ותמכה באייתולות האנטי-אמריקאיות.

ב-1990 התייחסה לסדאם חוסיין כבעל-ברית פוטנציאלי והעניקה "אור-ירוק" לפלישתו לכווית.

ב-1994 ראתה בערפאת מדינאי הראוי לפרס נובל לשלום.

ב-2011 הגדירה את ה"צונאמי הערבי" כ"אביב ערבי" ומסדרון לדמוקרטיה.

ב-2011 נטשה את מובאראכ הפרו-אמריקאי ותמכה ב"אחים המוסלמים" האנטי-אמריקאים, ומ-2014 מסתייגת מהגנרל סיסי הפרו-אמריקאי.

אילו נכנע בן גוריון ללחץ אמריקאי ב-1948-49, לא הייתה קמה המדינה, וירושלים המערבית ו"שטחים כבושים" בנגב ובגליל לא היו בריבונות ישראל.

אילו נכנע אשכול ללחץ אמריקאי ב-1967, לא היתה מלחמת-מנע נגד מצרים, סוריה וירדן ששאפו לחסל את ישראל, כצעד להשתלטות מצרים על העולם הערבי, והפלת משטרים פרו-אמריקאים במפרץ הפרסי.

אילו נכנע בגין ללחץ אמריקאי ב-1981, לא היה משמיד את הכור הגרעיני בעיראק, וחושף את ארה"ב לעימות גרעיני מול צדאם חוסיין ב-1990.

אילו נכנע שמיר ללחץ אמריקאי ונסוג מרכסי יו"ש, היה הופך את ישראל לנטל על ארה"ב, במקום נכס אסטרטגי המסייע לארה"ב במאבק באיראן ובטרור האסלאמי ובחיזוק משטרים ערביים פרו-אמריקאים, וחוסך לארה"ב מיליארדי דולרים שהיו כרוכים בצורך לתגבר את כוחה הצבאי במזה"ת.

אילו נכנע אולמרט ללחץ אמריקאי ב-2007, לא היה משמיד את הכור הגרעיני הסורי ומונע יכולת גרעינית מאסד או מדאע"ש.

אילו נכנע נתניהו ללחץ אמריקאי להקמת מדינה פלשתינית, היה תורם למפולת אנטי-אמריקאית: מגדיעת הזרוע האסטרטגית הישראלית, הפלת המשטר ההאשמי בירדן ומשטרים פרו-אמריקאים במפרץ הפרסי, ועד שידרוג מעמד איראן, רוסיה וסין.

לחץ אמריקאי מהווה מבחן מנהיגות לראשי ממשלות ישראל, שמשימתם להדוף – ולא להימנע מלחץ אמריקאי, תוך דבקות ביעדים רעיוניים ואסטרטגים. מנהיג לא מקריב ביטחון לאומי ארוך-טווח על מזבח נוחיות קצרת-טווח. מנהיג יודע שעמידה בלחץ מכרסמת בפופולריות, אך משדרגת הערכה. הדיפת לחץ משדרגת תדמית הרתעה וחיוניות אסטרטגית בעיני ארה"ב.

בתום פגישה, בהשתתפותי, בין ראש הממשלה שמיר לבין מנהיגי הרוב והמיעוט בסנאט האמריקאי, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר דול לשמיר: "אנחנו מאוד מעריכים אותך, למרות חילוקי הדעות החריפים בינינו, כי אתה קשוח!"

האם הנשיא טראמפ ילמד מלקחי העבר וימנע מלחץ על ישראל?

האם ראש הממשלה נתניהו יאמץ את מורשת ראשי הממשלה שהדפו לחץ אמריקאי, ולכן שידרגו את ביטחונה הלאומי של ישראל ואת שיתוף הפעולה עם ארה"ב?

המאמר פורסם לראשונה ב"חדשות מחלקה ראשונה" ב-25 ביוני 2017.

לשאלה זו יש תשובה אחת: להמשיך לבנות לפי הצורך ולפי האמצעים ובעיקר לבצר יישובים קיימים. אבל, יש לעשות זאת ללא פירסומים ולהתייחס לנושא זה כפעילות ביטחונית שהשתיקה יפה לה והצנזורה התקשורתית תהיה מוטלת עליה.

האוייבים החיצוניים שלנו מתייחסים לבנייה מעבר לקו הירוק ובירושלים כהתרסה כנגדם, מדינות רבות בעולם רואות בכך באופן מוטעה לחלוטין מכשול לשלום, וחוגי השמאל הישראלי משתמשים בזה לנגח את הממשלה ולנסות לפגוע בתוכניות הביטחון ההתיישבותי. אז אנחנו בטח צודקים – זוהי ארצנו, זוהי אדמתנו ומותר לנו לבנות לפי תוכניות הממשלה, אבל, לא רק להיות צודקים צריך גם להיות חכמים ולפעול ללא "רעשים" מיותרים כדי לנטרל את הסביבה העויינת (פנים וחוץ) מלהיטפל אלינו.

הבחירות הצפויות במפלגת העבודה לבטח לא יביאו לנו מפלגה מאוחדת וברורה במצעה אלא כמו תמיד, אוסף מזדמן של אנשים שחלקם טובים וחלקם מסתננים מהשמאל ואפילו מהימין (גבאי). גם הפריימריס הללו יהיו נגועים בכל החוליים של פריימריס, ובכלל זה, רישום פיקטיבי של מאות מתפקדים ע"י מאכרים, והוצאות כספיות גבוהות (ביחוד למי שיש, כמו אראל מרגלית).

רוב המפלגות שהרכיבו את הכנסות הראשונות כבר לא קיימות. היו ששינו את שמן ומהותן והיו גם איחודים ופילוגים. רבים וכמובן גם מפא"י בשינוי שם קטן, מפלגת העבודה, ולאחרונה: המחנה הציוני.

מאז ימי גולדה ורבין הידרדרה מפא"י אצל הבוחר הישראלי ולא מצאה עדיין את הנוסחה המתאימה להתחדשותה, עדיין ספק מרכז, ספק שמאל, ספק צעירים, ספק ותיקים, אידאליסטים וקרייריסטים (ואראל מרגלית הטייקון השמאלני מציע: לפעול בכוח... מה זה?)

מפא"י בסיכום: מפלגה המדשדשת במקומה, ממוחזרת ומצטמקת מבחירות לבחירות. התקומה היחידה למפלגה זו היא אם היא תתנער מהשמאל המכרסם ללא הרף בתדמיתה ותחבור לכוחות פוליטיים אחרים ליצירת מפלגת מרכז אמיתית, עם סיכוי קטנטן להחליף את השלטון הקיים, וזאת לדעתי יוכל לנסות אולי לבצע רק יצחק הרצוג בתנאי שיבין שלפיד הוא המנהיג הבא.

בשנים האחרונות התפתחה טקטיקת מלחמה חדשה: הסייבר! אם במלחה"ע ה-1 התחילה טקטיקת השריון ובמלחה"ע ה-2 פותחה טקטיקת הלוחמה האווירית, אחרי מלחמות אלו פותחו טקטיקות של לוחמה אטומית ולאחריה טקטיקת הטרור.

כיום אנחנו מוצאים את טקטיקת הסייבר הגורמת להרס רב מאוייב בלתי נראה כביכול (אבל ניתן לגילוי.) לכן עלינו לצאת מהרעיון האווילי שמולנו ניצבים כאילו כמה האקרים חנונים עם לאפטופ או מחשב ומתבדחים איתנו, כי למעשה ניצבים מולנו חיילי אוייב מתוחכמים למדי, ומכיוון שמלחמת סייבר היא מלחמה לכל דבר, מותר גם להרוג את חייליה ולפוצץ את מתקניה.

הקמת "פיקוד הסייבר" אצלנו מחייבת גם את הקמתו של כוח לפעילות נגדית שיעסוק בעיקר בזיהוי פעילויות עוינות בעוד מועד וסיכול ממוקד של המפעילים נגדנו מעשי חתרנות הרסניים בשיטות של סייבר. זוהי מלחמה, זהו שדה קרב.

בתאריך 30 ביוני 2017, יתקיים כנס באו"ם, בוועדה ליישום הזכויות הבלתי ניתנות לערעור של הפלסטינים (CEIRPP), תחת הכותרת: "מסיימים את הכיבוש: יוצרים את המקום לזכויות אדם, פיתוח ושלום צודק."

באירוע ישתתף גם חגי אלעד, המנכ"ל של ארגון "בצלם". הוועדה ידועה בהתבטאויותיה ובדו"חות האנטי ישראלים שלה, כולל כינוי של ישראל "משטר אפרטהייד". פעמים רבות אף המליצה הוועדה לאו"ם שלא לסייע לישראל ולא לספק לה ציוד צבאי או סיוע כלכלי מכל סוג שהוא.

המדינות החברות בוועדה: אפגניסטן, בלגיה, קובה, קפריסין, גינאה, גיאנה, הודו, אינדונזיה, הרפובליקה העממית הדמוקרטית של לאו, מדגסקר, מלזיה, מלי, מלטה, נמיביה, ניגריה, פקיסטן, סנגל, סיירה ליאון, דרום אפריקה, תוניסיה, טורקיה ואוקראינה.

צפו בסרטון החדש מבית "ישראל שלי" וראו כמה חשובות זכויות אדם לחברות בוועדה.

כשחגי אלעד, מנכ"ל "בצלם", מופיע מול מדינות מפרות זכויות אדם כמו ונצואלה, פקיסטאן וקובה, הוא פוגע במו ידיו בערך זכויות האדם החשוב כל כך.

ושוב, "בצלם" מוכיחה שאין קשר בין פעילות הארגון לזכויות אדם, אלא רק לפעילות אנטי ישראלית מובהקת.

הַבַּיְתָה מוֹצַרְט מְבֻשַׂם קִמְעָה צָעַד

הַבַּיְתָה מוֹצַרְט מְבֻשַׂם קִמְעָה צָעַד,

וּמִין רִגּוּשׁ מוּזָר אֶת מַחֲשַׁבְתוֹ טָרַד.

בִּבְרִיּוֹת בָּרְחוֹב כִּמְעַט וְלֹא הִבְחִין

ווֹלְפְגַנְג אַמַדֵיאוּס מוֹצַרְט, הַמַּלְחִין.

צְלִיל קַל עֲלְוַת עֲצֵי תִרְזָה אוֹתוֹ סָבַב,

"טַה-רַה טַה-רַה, טִי-לִי טִי-לִי "– הוּא חָשַׁב.

כֵּן, חֶבְרָה, שְׁתִיָּה וַהֲמֻלָּה עַד אוֹר.

בַּעֲבוּר זֶה אֲבָל דּוּאֵט לְאָלְט וּלְכִנּוֹר.

שֶׁיִּקְחוּ חִנָּם אָמָּנוּתוֹ לְכָל שִׁמּוּשׁ,

כְּכָל שֶׁיִּדָּרְשׁוּ לְכָךְ קְצָת שֵׂכֶל וְרִגּוּשׁ,

כִּי מַלְחִין זֶה ווֹלְפְגַנְג מוֹצַרְט הוּא נָדִיב,

כְּכָל שֶׁיִּדָּרֵשׁ לָכֶם לְלֹא הִסּוּס יָשִׁיב.

וַי, כַּמָּה יַחְטֹּף זֶה אַמַדֵיאוּס כְּשֶׁיַּחֲזֹר,

כָּל הַשָּׁבוּעַ הוּא יִזְכֶּה לַקֶּרַח שְׁחֹר-מִשְּׁחֹר.

לֹא מִלָּה אַחַת קְטַנָּה, חִיּוּךְ, מַבָּט.

בַּעֲבוּר זֶה, אֲבָל, דּוּאֵט יֵשׁ לַכִּנּוֹר וְאָלְט.

יֵשׁ אָכֵן מְחִיר שֶׁמְּשַׁלְּמִים בְּלֹא הַשְׁהָיָה

בַּעֲבוּר הַנֶּשֶׁף, הַשִּׂמְחָה וְהַשְּׁתִיָּה,

עֲבוּר הַטָּעֻיּוֹת לְרֹב, הַיַּיִן – יֵשׁ מִשְׁפָּט,

בַּעֲבוּר זֶה, אֲבָל, דּוּאֵט יֵשׁ לַכִּנּוֹר וְאָלְט.

כֵּן, עַל כָּל הַלָּלוּ יֵשׁ כָּאן דִּין וְיֵשׁ מִשְׁפָּט,

בַּעֲבוּר זֶה, אֲבָל, דּוּאֵט יֵשׁ לַכִּנּוֹר וְאָלְט.

העולשין התפרצו מאדמת החמרה שבלב החצר, ופרחיהם הכחולים-הסגולים היו רועדים ברוח קדים בשומת חציר ועשבים קמלים; לרוח זו היו גם עצי-הזית שבחצר נכנעים ונעים מערבה, כשביטנת עליהם האפורה הופכת למעלה ומכסיפה.

יעל היתה צועדת ברגליה היחפות על היבלית הקמלה והחמה, והרגישה שהקיץ בא.

אותו קיץ נפלו לידיה כתבי טולסטוי ודוסטוייבסקי (כל ספר שנמצא היה מאורע בלתי רגיל בימים ההם). משהו כאילו ניענע את שורשיה וטילטל אותם קמעה, אבל הטלטלה דמתה למעין חריש מאוורר והיא הרגישה בזרם צמיחה בלתי-משוער ונסתחררה במקצת.

מלחמה סוגרת כטבעת על יישוב קטן. העולם כולו מרוחק ונמצא אי-שם מעבר להרי חושך. היישוב תלוי כולו בכוח עצמו וביכולתו שלו, אווירה חמורה ואכזרית למדיי – אבל יש התלכדות: פטיש גדול וכבד יורד והולם על היישוב והוא נרקע ואינו נשבר. ידוע ידע כי מה שרכש בידיו ובציפורניו – לא יאבד – זה ברור לו; וגם למעשה, לחיי יום-יום, ידעו זאת כולם בכל רמ"ח איבריהם – דבר לא ילך לאיבוד; מסקו זיתים, כבשום והכינו שמן למאכל ולמאור, כי הנפט בא בארגזי-עץ מחוץ-לארץ. גידלו עגבניות-ענק עסיסיות, וראשי בצלים התגוללו ערימות-ערימות לאחר שהוציאום מן האדמה – והיו מתייבשים בחמה. אנשי הגליל היו מגיעים ליהודה בעגלותיהם הרתומות לפרדים, והעגלות מלאות שקי בר – חיטה זהובה וזכה. ועל הכל הפרדסים – ציפור-הנפש של המושבה. את אלה היה עלינו להציל ויהי מה, גם אם הפרי לא נשלח אל מעבר לים והוא נערם ונקבר באדמה – אבל על העץ יש לשמור.

ויום אחד עמד אבי המשפחה והחליט: "לומדים? די ללמוד בכלל!" – עמד והוציא את שני הנערים מבית-הספר, והם שניהם ילדים כמעט: ארוכים ורזים ובפניהם הצהבהבים-שזופים עוד רשומה המאלאריה, שנתנסו בה בילדותם.

והשמחה היתה גדולה. יעל הצטרפה אליהם כדבר מובן מאליו: אין לימודים, אין בית-ספר, וקץ לעבודת-הבית בשביל יעל.

האב הביא שלושה מעדרים גדולים, הראה כיצד פותחים בור סביב העץ (ואין זה דבר קל בפרדס ישן, שהנטיעה שלו צפופה והעצים מסורבלים). הקטנים נאבקו במעדרים הכבדים, ויעל הביטה עליהם וחשבה: "מוקדם מדיי – " וליבה נתכווץ.

וכך נהפכו השלושה תחת ידי האב בזמן קצר לשלושה פועלים, פועלים ממש, בלי כל סימן של "חובבות".

הימים הלכו הלוך וארוך, הלוך וחם – ועורם של השלושה קיבל צבע שחום והיה נבדל רק במעט מצבע האדמה שאותה עיבדו.

החגיגיות שבראשית עבודתם פגה לאט-לאט – ובמקומה בא ההרגל – הרגל, שכוח-ההכרח יצר אותו, והקטנים קיבלו אותו בלי כל תמיהה. לא נבדלו במאומה מפועלים אחרים, חוץ ממה שלא הלכו ברגל לפרדס – והסייחה המיוחסת, שהיתה רתומה לעגלה ולמחרשה, היא שהביאתם לפרדס יום-יום.

במרוצת הימים תפס הפרדס את מקום בית-הספר ונעשה כמוהו לשיגרה. כל חברה אחרת, לבד מצינורות-המים המשתקשקים ואיוושת הרוח בעצים – לא היתה להם, כי בערב היו נופלים ונירדמים מיד. כל היום היו מתבשמים משרף-ההדרים ובהשתפשפם בעצים, ובלילה היו רואים לפני עיניהם עלים, המון עלים מאוושים ורוחשים, ועיניהם ואוזניהם נתמלאו וכבדו מאוד. והיו נירדמים ספוגי שמש ולשד – כפירות שמבשילים...

האב הוסיף לקרוא ב"ברלינר טאגבלאט" על נצחונות "הגרמנים שלנו", אך המלחמה התחילה מתקרבת לשערי הארץ. צרור האוכל שהאם היתה מכינה לקחתו לפרדס הלך וקטן, הלך ונצטמק – ובכל זאת הכיל עוד גבינה שזורה פסים צהובים של שמנת; וזיתים שחורים גמלונים ובשריים. לאורך צינורות-המים שתלו הנערים כלאחר-יד שיחי עגבניות ופילפל, שהיו גדלים בלי כל עיבוד, על שפע המים בלבד, וכך היו תולשים להם עגבניות ללפת בהן את הפת; ושיחי עוקץ-העקרב היו גדלים פרע בדפני הבורות, הפרחים הלבנים היו ממלאים את האוויר בושם של שנף וחלב רותח, שהיה מתערב עם הלחם שאכלו, והלחם היה טבול בו כבתוך תבלין שמן ומשביע.

ה"פלרינות" שלבשו הבחורים בימים ההם – התנופפו ברוח. היה חושך, וגשם התחיל מטפטף. הנערות הצטופפו לחוד תחת המטריות שלהן; מישהו הצית סיגריה, פנים צעירים ושיער לח הוארו לרגע והתנוצצו. אחד, לבוש "טוז'ורקה" רוסית, עמד ודיבר בהתלהבות בנענוע ידיים. פועלים ובני-איכרים, מנהלי-עבודה, תימנים וספרדים, הצטופפו כאן, ליד "הפוסטה".

היה חושך וגופות התנועעו כגרעינים, שיד נעלמה בוחשת בהם: שברי-רעיונות שעבר זמנם הועלו הנה, מעין תוצרת-חוץ חסרת-ריח, שטעמה פג זה כבר. ופקעים בני האדמה הישנה חדשה, פקעי חיים חמים ותוססים, ומוץ, הרבה מוץ, ובתוכו גרעינים גדולים ולחים, שניראו כאילו נבטו בגשם היורד כאן לאיטו – טיפה-טיפה... וחושך, רק חלון צריף-הדואר קורע מרובע של אור בתוך החשיכה. שניים-שלושה אנשים עומדים ליד החלון: "תור" קטן למדיי. "היש מכתב עבורי?" והדוור – הוא מכיר את כולם ויודע את תוכנן של כל הגלויות עם השושנים וליבות-הזהב המודפסים עליהן – יודע הוא ומחייך – ואיש אינו נפגע, להיפך, הוא שותף והוא עד, ומשתתף בצער ובשמחה – וכשאין מכתב, פניו עצובים; ויש שפניו נוהרים. עצם קבלת מכתב הוא מאורע גדול – אם הוא בא מחוץ-לארץ, מאורע כפול. הכל יודעים עליו. ומראה המכתבים עצמם, שבוליהם המגוונים וכתובותיהם הלועזיות מאירות – מראיהם כמראה פרחים נדירים בשדה-שלף עזוב...

יעל קיבלה מכתב, הוא נמסר לה בחגיגיות רבה. "מן הגליל," אמר הדוור. הגליל היה רחוק מאוד מיהודה, מרחק עשרה ימים הליכה ברגל ושלושה ימים ברכב – רכב מפואר: פרדות-ענק מצלצלות בשרשרותיהן ורתומות לקרונות ישנים ומשתקשקים; זה היה מסע ימים ולילות בין הרי-הגליל: ואדי-ערה, קן שודדים מפורסם בימים ההם – עד לג'נין, ודרך נצרת המעטירה והמלאה סודות, ואשר רוחו של ישו עוד מאהילה עליה ומפחידה את הבחורים שלנו, אלה אשר לקול צלצול פעמונים היו עצמותיהם רוחפות מפחד ומזכרונות עיירה רחוקה הנתונה לפרעות ושפך דם.

יעל היתה מלגלגת עליהם לפרקים ומספרת באריכות ובהנאה על טיוליה בירושלים ועל ים פעמונים, וצלצול אדיר ומופלא, ששמעה במגרש הרוסים וששפך עליה שפע עליצות.

המכתב שקיבלה יעל היה מאת דוד ברגמן. זה היה אדם שהכירתהו מעט מאוד. היא פגשה אותו בהיותה בגליל ולא ידעה דבר על חייו. היה זה בחור גבוה מאוד, כפוף מקצת, ויעל קראה לו בפני עצמה "אטלס". האיש ניראה לה כנושא משהו כבד מאוד על כתפיו... עיניו היו מביטות ניכחן למרחקים. וליעל נידמה היה, שאין הוא רואה אותה כלל. הילוכו היה כשל אדם רגיל לצעוד על שטחים נרחבים מאוד – בלי לראות לפניו מעצור כלשהו. במקרה אחד פגשה אותו יעל ברחובות תל-אביב. הוא צעד ברחובות העיר כמודד ארץ בשעלו. עוברים ושבים הביטו אליהם בתמיהה, ויעל מיד חשה בזה ונטרף עליה צעדה והיתה מדדה אחריו: שני צעדים על כל צעד שלו. לא היה כל קצב ביניהם, והוא – הוא לא הרגיש דבר. כשיצאו את העיר נשמה יעל לרווחה, אבל הוא העבירה אז לשטח לא מציאותי כלל. זה לא היה "הבחור" שלה, זה היה משהו שלא ידעה כנותו.

המכתב היה מכינרת: "יש לי מאלאריה," כתב, "ואני רוצה לבוא להבראה ליהודה. התוכלי למצוא לי שמירה בכרם או במיקשה?"

כן, היא תוכל. ודאי. מקרה מפליא ממש. הרי הכרם הגובל עם פרדסם זקוק לשומר. השאלה היא אם האיכר ירצה לקבל שומר עברי, ועוד בחור מן הגליל, אלה הידועים כאן כמרדנים גדולים, אבל היא תחפש, היא תוכל, היא תמצא – אין כל ספק, עליו לבוא להבראה.

והיא שוב תימצא במחיצתו הנפלאה. שוב יהיה חג גדול – כאשר היה תמיד בהימצאה בחברתו.

יעל חלצה את סנדליה התימניים ונעלה נעליים לבנות, לבשה את שמלת-השבת, הרטיבה וחזרה והרטיבה את שערותיה, סרקה והחליקתן ככל האפשר לבל יתמרדו תלתליה, שמה את צמיד הכסף המרוקע על זרועה, וסרה לבית שבקצה המושבה. היא לא הכירה את האיכר, שלא היה מידידי האב, וחששה שגם הוא אינו מכיר אותה. אבל כשפרשה לפניו את מטרת בואה, נתמצמצו פתאום עיניו הירוקות והחלו לירות זיקים עכורים.

היא עמדה והביטה אליו וחשבה: הרי אלה זבובים ירוקים שנמלטים מעיניו, זבובי-אשפה ירוקים. שמחה על הגדרתה ושכחה אותו לגמרי. עמדה ושתקה – בבת-אחת נשתנו פניו של האיכר – ובטון מעשי-מסחרי שאל: "וכמה הוא מבקש עבור העונה, הבחור הרוסי?"

פני יעל לא נשתנו. "איני יודעת," אמרה, "יבוא ותדבר עימו."

היה זה ניצחון גדול בימים ההם, אבל היא קיבלה אותו כדבר מובן מאליו.

והוא בא, הוא בא ומילא לפתע את כל האופק ביישותו. התמונה היתה דחוסה ומלאה: ענפי העצים ארחו לו מיד למסגרת, ופסי-התכלת ממעל לראשו היו הרקע, לפנים אלה, לקומה הגדולה והמיסתורית – הכל מצטרף מיד למשהו שלם וקבוע כאילו יישותו היא-היא שחיברה את כל החלקים הנפרדים למיניהם ויצרה משהו שלם, שהיה קיים אלא שלא נתחבר. דרכי-החול המשתלשלות בין גדרות-השיטה השתטחו לפני צעדיו – כאילו חיכו זה כבר לבואו, כאילו היה כבר אי-פעם צועד כאן, לפני דורות, וחזר זה עתה מאי-שם... כשהיה מושיט את ידו ותולש זלזל בשעת הליכה, היה הזלזל נתלש, מפזז בעליצות בין אצבעותיו הגדולות. הוא היה שותל ונוטע כמו שהיה נושם ומהלך: מלך גדול בממלכת-הירק. ומתרועע היה עם שושנים. אהבן וגידלן בצבעים שונים. יעל היתה צוחקת לו: "נו, דוד, יש משהו?" – מיד היה תוחב ידו לכיס מעילו הפנימי ומוציא משם שושנה מקומטת וחמה ומושיט לה...

היה לו סכין, אולר-הרכבה, שהיה מחזיק תמיד בידיו והיה חותך ומפצל ענפים רכים או שרביטי קנה שהיו מזדמנים לו. על אחת מאצבעותיו היתה צלקת – חתך עמוק, ויעל שאלה והתלוצצה כאחד: "פצע זה בא לך ודאי מן הסכין הנצחי הזה."

יעל חשה ביופיו של האיש. שקט נפלא מילא אותה, שקשוק המים והעצים הטלולים נתמזגו בתוכה בשלווה גדולה, והבולבולים שקיננו בצמרות היו מרטיטים קלות משהו רחוק וחבוי מאוד.

הוא התגבר על הקדחת – אבל לפרקים היתה עוד פוקדת אותו, ואז היה נבוך, כמבקש סליחה על הקורה אותו.

והוא בלי אומר היה מושיט לה את ידו והיא אוחזת בה ובודקת את הדופק. היא נתמחתה כל-כך במשפחה, שידעה כמעט בדיוק את מידת החום לפי הדופק – "כן, חום גבוה, למעלה משלושים ותשע." טבלה אלונטית במים מן הכד ושמה לראשו...

הוא לא הודה, ולא הודה גם כשיעל היתה מביאה לו מדי פעם בפעם בקבוק חלב גדול מן הבית. לעיתים היה סר אל הפרדס, מסתכל אל האחים כשהם משקים תחת העצים, מביא עימו סל ענבים, מעמידו והולך כלעומת שבא.

יום אחד החליטו לערוך טיול לירקון וקבעו אותו לשבת בבוקר. אותה שבת ניעורה יעל בשעה מוקדמת מדיי. הכל ישנו עדיין. על זגוגית החלון התדפק פרפר שחור, גדול ושעיר, התדפק וסאן והעלה אבק מעל כנפיו. יעל שנאה את הפרפרים השחורים האלה. בקפיצה אחת קמה ופתחה את החלון והוא התעופף. על הזית שממול החלון ישבה "מיצי" החתולה והסתכלה בגעגועים באנקורים הרוחשים ממעל לראשה. כשראתה את יעל קפצה ארצה וביללת-רעב תבעה את מנת הבוקר שלה. יעל נכנסה למיטבח, חיממה את סיר-החלב, שתתה כוס ויצקה ומילאה ממנו בקבוק ירוק עב-כרס.

היא יצאה את המושבה. הטל מחק את כל עקבות-החול, והחול השתרע לח ושבתי. איש לא ניראה בדרך אל הפרדסים – שבתון גמור. מנועי-הבארות שתקו, העצים כאילו ספגו את מנת המים השבועית שלהם בחביון שורשיהם בדממה גדולה, ללא כל ניע. היא עברה את הפרדס שמראהו היה מוזר ביום-מנוחה. העצים עמדו מתאפקים ללא זרזיף-מים – ללא קול מזמרה. היא החלה ללכת לעבר הכרם, רוח קמה פתאום והיתה מרשרשת בגפנים. היא הלכה הלוך והתקרב לסוכה, ומיד ראתה שהוא שוכב על המחצלת. "ודאי נירדם אחרי שמירת לילה," חשבה והלכה והתקרבה, עד שעמדה לידו. הוא שכב לבוש חולצת-שבת לבנה ונקייה. ובמקום החזה, ממעל, הצטייר חור קטן שחור וממנו השתלשל קו אדום רחב, נמשך ויורד, נמשך ויורד עד קצה החולצה. הוא ניראה כישן. בידו החזיק אשכול ענבי "רוזט" גדולים וורודים – ותלתל אחד מבלוריתו נשמט והיה מתנפנף על מצחו בנשוב בו הרוח.

עיניה של יעל נדבקו בתלתל המתנועע ולא זזו ממנו. הסוכה היתה ריקה; השמיכה, הכר, המעיל העבה, המזוודה, הכל נעלם – רק כד-המים עמד בפינה שחור ולח, בצווארו נתון צרור פרחי עוקץ העקרב הלבן... "את אלה הכין עבורי," – עברה מחשבה את מוחה. היא כרעה, תפשה ידו, היא חיפשה את הדופק, הדופק לא העיד על חום. לא העיד כלל. היא החזיקה פתאום בבקבוק-החלב – החלב עוד היה חם... משהו רישרש מאחוריה. הסבה את ראשה. במרחק-מה היה מושלך ספר רוסי, כשעליו מתדפדפים לרוח-הבוקר, אחד-אחד, עלה לרגע, עלה לרגע...

נכתב: 1951-1952 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1915 לערך, ייתכן שעדיין לפני הארבה של קיץ 1915, שאחרת היה מוזכר בקשר לפרדס, כמו בסיפורים האחרים. נדפס לראשונה: "עתידות" ה, טבת-שבט תשי"ב, 1952, בצירוף הערת המערכת: "המשוררת אסתר ראב מציירת תמונה מחיי מושבה בשרון בימי מלחמת העולם הראשונה." נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 156.

יעל היא במידה מסויימת בת-דמות של אסתר בסיפור. האם דוד ברגמן הוא דמות אמיתית? להשערתי יש כאן צירוף של שתיים-שלוש דמויות, בעיקר מתקופת הליכתה של אסתר לדגניה בתרע"ד, 1913-1914.

בארכיונה מצוייה גלוייה שנשלחה אליה לפי הכתובת: "אסתר ראב, כנרת", (כניראה שכך הגיעו מכתבים לדגניה), והתאריך: ט"ז אדר תרע"ד, 1914. השולח הוא דב רייזמן, שלפי עדותה של אסתר בפניי, מת צעיר.

בכ"ד חשוון תרע"ד, 1913, נרצח חבר דגניה, משה ברסקי, והוא בן 18. על פי עדותה של אסתר השפיע עליה מאוד מוות זה, כי היתה מיודדת עם הבחור. מגלוייתו של רייזמן, וכן מעדותה בפניי ממרץ 1981, עולה כי נישארה עוד כמה חודשים בדגניה, לאחר מות של ברסקי.

על הליכתה לדגניה סיפרה אסתר ראב לאסתר הגר, בראיון ב"יוכני", אב תשכ"ג, 1963, שבו נאמר: "בדגניה ראיתי לראשונה את המוות. היה שם נער בן שבע-עשרה – משה ברסקי. התיידדנו. אולי בגלל קירבת הגיל. יום אחד עמדתי ועבדתי בין סירי המיטבח. בא משה והביא לי זר פרחי הירדנון – פרחים לבנים ורודים הגדלים על שפת הירדן. שמתי את הפרחים בכד מולי והיה בהם איזה ניגוד, איזה משקל-שכנגד לסירים המלוכלכים. הודיתי לו על הזר והוא יצא רכוב על פרד. כעבור שעה וחצי חזר רק הפרד. חברים יצאו לחפש והחזירו גופה. ירו בו בכדורי רובה. מותו עשה עליי רושם קשה מאוד."

כאשר שאלתי בשעתו את אסתר מיהו דוד ברגמן, ענתה לי: "הוא גולוסמן." אסתר הקדישה "לזכר גלותמן" את השירים "אלם ברוש" ו"הנפתח צוהר בשמיים" שנדפסו ב"הארץ", 3.4.1936.

בספר "כובשים ובונים", פתח-תקוה, 1955. עמ' 375, נכתב: "בפברואר 1936 נרצחה אשה יהודיה בדרך חיפה ונרצח אברהם גלותמן ממייסדי נהלל."

ר. בת-יצחק, היא רבקה כצנלסון, כותבת, מפי אסתר ראב: "לעולם לא סלחה אסתר ראב על סירובו של חצקל רובינזון 'אוכל הפועלים' להעסיק בפרדסו את גלותמן, אותו בחור צעיר שתקן ואינטליגנטי, מן הדמויות המעניינות ביותר של העלייה השנייה, חקלאי מעולה, איש רוח וחוקר טבע (שהיה מאוחר יותר בין מייסדי נהלל, ונרצח במאורעות תרצ"ו)." בתוך: "משוררת נופי ארץ-ישראל", "דבר הפועלת", אוקטובר 1961.

במכתב למערכת ("דבר הפועלת", טבת תשכ"ב, 1962) מעירה אסתר לרשימתה של ר. בת-יצחק: "חצקל רבינסון המנוח היה נוטה לפועלים (וכבר הגיב על כך מ. שניר ז"ל), ואצלו השגתי עבודת שמירה בשביל גלותמן, שחלה אז במלריה."

בארכיון התמונות של אסתר ראב יש תמונה של גלותמן מתקופת פתח-תקוה, ופתק של גלותמן לאסתר ראב בפתח-תקוה, משנת 1912 לערך.

ייתכן אפוא שדוד ברגמן הוא צירוף דמויותיהם ופרשת מותם של משה ברסקי ואברהם גלותמן.

אחיה הצעירים של "יעל"-אסתר הם אלעזר ובנימין בן עזר (ראב). בני-משפחתה היו נתינים אוסטרו-הונגאריים, ולכן הביטוי "הגרמנים שלנו" כלפי אביה. הקיסרות האוסטרית היתה בת-בריתן של גרמניה ותורכיה במלחמת העולם הראשונה. יהודה ראב חש לויאליות לקיסרות האוסטרו-הונגארית, אשר להגנת הקונסוליה שלה זכתה המשפחה כל שנותיה בארץ, ולכן גם התנגד להשתתפות בנו הבכור ברוך בעבודת הריגול של ניל"י, למען הבריטים.

בילדותה שהתה המיסתורית עם הוריה במחנה עקורים בגרמניה, עד שעלו משם, ממש בחודשים הראשונים להקמת המדינה. היא היתה אז ילדה כבת תשע. יש לה זיכרונות ממחנה העקורים, והסרט "ארוכה היא הדרך" בכיכובו של ישראל בקר עורר בה בשעתו זיכרונות מהמחנה, מה עוד שבקר היה ידיד ילדות של אביה בביאליסטוק. לא פלא על כן שמיהרנו ביוזמתה ללכת לראות את הסרט "להתראות גרמניה" המתרחש במחנה עקורים יהודיים בגרמניה אחרי המלחמה.

על הסרט נכתב בוויקיפדיה: "1946. חבורה של יהודים, ניצולי המלחמה, ממתינים במחנות העקורים שהקימו האמריקאים וממתינים למסמכי ההגירה – מי לאמריקה, מי לפלשתינה, מי לדרום אמריקה. ומה עושים בינתיים? נוקמים בגרמנים, עושים קצת כסף, ובעיקר משמרים את הדבר היחידי שהנאצים לא הצליחו למחוק, את ההומור היהודי.

"דוד ברמן [השחקן הנהדר מוריץ בלייבטראו] שרד את המחנות כי ידע לספר בדיחות, ועכשיו הוא אוסף חבורה של פליטים כמוהו ויוצא למכור לגרמנים מצעים לבנים ורגשות אשם. בדרך הוא צריך להתמודד עם חשדות לגבי העבר המפוקפק שלו, ומתעמת עם חוקרת צבאית יהודייה אמריקאית, ילדת גרמניה [אנטיה טראו], שלא תמיד מצליחה להבין מה המלחמה יכולה לעשות לאנשים.

"'להתראות גרמניה' היא דרמה קומית מקורית, חצופה ונועזת שמעיזה לצחוק גם במקומות שהכי כואב. הסרט הוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין 2017 וזכה לשבחים וביקורות מפרגנות."

צפינו בסרט הארוך, כשעה וארבעים דקות, ולא השתעממנו. אמנם בולט מאוד שארץ-ישראל אינה נזכרת כלל בהווייה של היהודים העקורים, שבמציאות חלק גדול מהם עלה ארצה, תחילה גם כמעפילים, ובמחנות פעלו אז אירגונים יהודיים וארצישראליים רבים, ואולם בסרט, היעד של כל העקורים הוא אחד – אמריקה. ובינתיים עושים כסף ועושים צחוק מהגרמנים. נוקמים בהם. ודוד, שלימים הוא היחיד מכל חבורת העקורים שנשאר בגרמניה, נוקם בהם בדרך מקורית משלו, הוא מקים מחדש את חנות הכלבו הענקית של משפחתו, למצעים ולמגבות, הנושאת את השם "ברמן", וזאת לאחר שהנאצים בזזו והרסו בשעתם את החנות הגדולה והרגו את כל משפחתו.

לרגעים נדמה שהסרט קצת מותח את הגבול ויש בו אפילו נימות אנטישמיות. אך לא. הוא נשאר באנושיותו, בהומור וגם במוזרות שלו. מציג חיוניות יהודית מופלאה של שרידי השואה. הוא לא דומה לשום סרט אחר. גם השחקן הישראלי-למחצה מארק איווניר מגיש בו משחק מצויין. מומלץ.

לצערנו אין מוּדעות ואין הערכה למאמץ, להשקעה ולנחישות של פעילוֹת השמאל. אנסה לשחזר סדר יום של פעילת שמאל, בעיקר ה״מנהיגות״, כדי שנבין כמה הן עובדות קשה.

הבוקר מתחיל מיד אחרי הפעילות היום יומית הרגילה: הוראות לעוזרת, ארוחת בוקר עם חברות בבית הקפה בשיינקין/דיזינגוף/צפון תל-אביב/הרצליה ושאר מעוזי השמאל. ספרית ולפעמים קוסמטיקאית, ואז מוכנים לעבודה.

הפעילות מתחילה במחסום ווטש, עימות עם החיילים צעירים קצת צעקות, קצת איומים והרבה הרגשה טובה.

ארוחת צהריים עם חברות לנשק (רצוי במסעדה חדשה שרק נפתחה ושכתבו עליה בעיתון), זו גם הזדמנות טובה להתעלל קצת במלצרית צעירה שבטח הגיעה ממקום רחוק כמו אשדוד או אשקלון.

אם בבוקר הקוסמטיקאית לא היתה פנויה וטיפלה בחברה אחרת בארגון, זה זמן טוב לקצת טיפול ואיפור. אבל אין יותר מדי זמן, חייבים להחליף בגדים, להביא טלית ותפילין לרוץ לכותל. קצת עימות עם שוטרים צעירים, עם מתפללים ועם מנשקי מזוזות שהגיעו מחוץ לתל אביב, קצת צעקות, קצת איומים והרבה הרגשה טובה.

בין לבין נסיעה לכנס "זוכרות", פחות מעניין ופחות סיפוק, אין עימותים עם חיילים ושוטרים אבל לפעמים יש קצת עימותים עם סטודנטים, אבל חשוב מאוד, אין כמו "זוכרות" שמסיתות נגד ישראל.

צריך גם למצוא זמן לתמיכה באוכלוסיית הנכים והקשישם. אוכלוסיית הנכים והקשישים היא תגלית חדשה, שנתגלתה פתאום אחרי שבנימין נתניהו זכה שוב בבחירות. לא בטוח איפה אנשים אלה (אפילו לא בטוח אם זה אנשים) מפוזרים, אבל מסתבר שזה בהחלט עוזר במאבק נגד ראש הממשלה ולמטרה נעלה זו אפשר להתייחס גם ל״אנשים״ אלה.

חייבים גם להפגין נגד שרת התרבות שלוקחת את הכספים שגובים מהבבונים (עם ישראל) ומעיזה להעביר חלק קטן מהם למקומות רחוקים ושכוחי אל, שבספק אם גרים שם בני אנוש. השרה הלא תרבותית הזאת גם דורשת שלא מספיק שאנשי התרבות מסכימים למחול על כבודם ולקחת את כספי הבבונים, הבבונים מעיזים להעלות דרישות כמו לא להשמיץ בבונים.

בימי שישי יש מטלות נוספות ודילמה, מצד אחד הרבה יותר מעניין לזרוק אבנים על חיילים בעבלין, מתערבים באוכלוסיה המקומית הסובלת מאקיבוש, לפעמים גם איזה אונס או שניים, בקיצור הרבה סיפוק.

מצד שני צו האופנה האחרון זה להפגין ליד ביתו של היעוץ המשפטי, מאוד משעמם, אין עימותים, אין חיילים או שוטרים צעירים אפילו אין אונס, אבל אופנה זה אופנה.

תמיד אפשר למצוא זמן נוסף כדי להפגין נגד רמת החיים הקשה, מצוקת הדיור במרכז תל אביב, 2 מיליון הילדים הרעבים בישראל (בהזדמנות אחרת אפשר גם להפגין על כך שהילדים הרעבים סובלים מהשמנת יתר), פליטים סודאנים ואריתראים, סתימת פיות של מישהו ואם מחפשים טוב מוצאים מספיק סיבות טובות.

בערב, מיד לאחר ההפגנה על רמת החיים הקשה, יושבים לארוחת הערב עם החברות במסעדה אופנתית. לבסוף חוזרים הביתה. אבל גם אז המאבק לא תם.

יש ימים שהבעל האלוף חוזר הביתה (הוא לא תמיד חוזר וטעמיו עימו) אבל כשחוזר הבעל זו משימה חשובה מאין כמוה. יש לזכור, זה לא רק המשכורת השמנה מאוד שעל הפרק (משכורת של רמטכ"ל כפולה ממשכורת של ראש ממשלה) אבל בעיקר המעמד.

המיקום בשולחן בבית הקפה נקבע ע״פ הדרגה של הבעל וההצהרה האחרונה של הבעל לתקשורת. חייבים לשבת עם הבעל, חייבים לקבל מיפוי מדויק של המחסומים ומיספר החיילים שהבעל שלח לכל מחסום, ולקבל הערכת מצב איפה אפשר לייצר יותר עימותים.

במקביל ולא פחות חשוב, עובדים עם הבעל על ההצהרה הבאה של האלוף לתקשורת. חשוב מאוד, אם ההצהרה תכיל את המילים הנכונות והאהובות על התקשורת אקיבוש, פשיזם, נאציזם, הכשלת השלום, מיספרים וכו׳, מובטח שאם יקבל קידום בעתיד, התקשורת לא תעשה מזה עניין אלא להיפך. בקיצור עושים הכל שהבעל יקודם.

אבל בל נטעה, תיארתי את הימים הרגילים. אבל יש הרבה ימים מיוחדים. ימים שיש בהם אירועים כמו יום הזיכרון האלטרנטיבי שחובה להשתתף בו ולהראות את הנחישות נגד ישראל. יש כמובן את החגיגה השנתית של הנכבה, הזדמנות פז להתעמת עם סטודנטים, הצהרות לתקשורת ותמיכה בפלסטינאים אוהבי השלום שנושלו מאדמתם למרות רצונם הכן לחיות בשלום. יש מצעדי גאווה ומצעדי שרמוטות, אפשר להתערטל קצת ולהתעמת אולי עם מנשקי מזוזות, אפשר גם לצאת לאזור חרדי ולהתעמת עם חרדים חשוכים. בקיצור השמיים הם הגבול. עם קצת מוטיבציה ניתן למצוא סיבות טובות להפגין ולחגוג.

הצרה שהבבונים, אני מתכוון אלינו, עם ישראל – לא מבינים את מה שעומד על הפרק. פעילויות אלה תבאנה בהכרח לשלום עולמי ולאחווה אוניברסלית. ורק קופים, טיפשים, חסרי השכלה, ניאנדרטאלים, גזענים, פשיסטים – בקיצור, עם ישראל, לא מבינים זאת.

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

אפרת השתנתה בשלוש השנים שחלפו מאז הפרעות. היא בגרה ויפתה עוד יותר, וחרף השמועות הנוראות החלו לדבר בה נכבדות. שליחים מטעם המשפחות המיוחסות בצפת: פרוש, סופר, אורנשטיין ופינסקר – השכימו לפתחו של בית אביה, הרב שבתאי לוין, והפצירו בו להשתדך אליהן באפרת.

אך היא מיאנה לשמוע. כל ליבה היה נתון רק לאביה העיוור. היו ימים בהם לא היה אדם בעולם שאותו אהבה יותר ממנו. ידה לא זזה מידו. הינחתה אותו בכל אשר הלך, ליוותה אותו עד פתח בית-המדרש החדש של החסידים, והיתה מחכה בסבלנות שעה ארוכה לצאתו.

קולו של ר' שבתאי נחלש ובריאותו לקתה מאוד מאז התעוור. בשעת הדרשה היה אפשר לשמוע בקושי רב את דבריו. בגמר תפילת שמונה-עשרה היה שמש בית-הכנסת משקיף לעברו: אחרי נענועיו הגדולים בזמן העמידה, ניצב ר' שבתאי לפתע דום, ולאחר דקות אחדות התכופף וחזר במהירות אחורה בצעדים מהירים, ולא נכשל אפילו פעם אחת – ואז השמש היה דופק על הבימה, להתחלת החזרה של הש"ץ, שליח הציבור.

אפרת היתה מתבוננת באב ממקומה מעזרת הנשים. היא נעשתה שקטה, מתנהגת באדיקות, מתפללת וקוראת מהספרים הקדושים בפני אביה במשך שעות ארוכות. לובשת שחורים, הגם שאיש מבני-משפחתה לא נהרג בפרעות. ורק שפעת שערה המסולסל, שהוברש היטב במברשת ונאסף במקלעת הדוקה המתנוססת מעליה, היתה מתריסה כבוערת באש אצורה.

לשידוך היתה אפרת רצוייה בגלל ייחוס משפחתה ועם זאת היה עדיין צל מוטל על שמה ומלווה אותה בכל אשר תיפנה. ככל שרבתה אדיקותה כן רבו הרינונים על כך שיש דבר-מה פגום ופסול בהליכותיה וכי חרף בתוליה כבר יְדָעָה גבר.

גם חברותיה מילדות, שאחדות מהן כבר נישאו והחלו יולדות, הכתימו את שמה. הן זכרו שהתנכרה להן, ולא שכחו חלומותיה על שרי-צבא ואבירים, ועל כך שתהיה מלכת היהודים – ואמרו שכבר אז ניראתה בעיניהן זרה ומוזרה.

עדיין התהלכו שמועות רעות על מה שהתחולל בינה לבין חסן בן הקאדי: אמרו שעל הגג הפתוח לג'רמק עינה אותה והיא, כדי להציל חיי אביה הנערץ עליה, הקריבה עצמה והפקירה גופה לַישמעאלי כפי שאסתר המלכה ויתרה על אהבתה לדודה מרדכי אשר על ברכיו גדלה, ותסכן חייה בבואה לא-קרואה אל המלך אחשוורוש כדי להציל את בני-עמה ולהפר עצת המן האגגי, אלא שאחשוורוש לא הסתפק בעכוזה בלבד.

אפרת אינה מאשרת ואינה מכחישה. היא שותקת. אולי מסתירה סוד פרוע? אולי התאסלמה? אולי באמת נישאה לו וגורשה? אולי הכל שקר וכזב? ואולי נשמר שמה הטוב רק בזכות דודתה העשירה ולכן שערה משערות ראשה לא נפלה ארצה גם לאחר שחוללה וטומאה?

שערה לא נפלה אבל הלשונות הרעות בצפת ליגלגו עליה שבכוונה היא מערפלת ומטילה ספק אפילו בבתוליה, כדי שיהיה לה תירוץ לדחות חתנים.

השדכנים התחרו ביניהם על חיתונה. הכחישו שמועות. אך אם רק נידמה לאחד מהם שמשפחת לוין נוטה חסד למועמד-לחיתון מטעם זולתו, מיד היה מנסה גם הוא להשחיר את שמה, וגם בחריצות רבה.

בלילות עדיין הופיע נפוליאון בונאפרטה בחלומותיה של אפרת, והיא סיפרה עליו רק לאחותה הקטנה:

"ראיתי אותו בסימטה, בעיר פריז, על יד בית-היין 'השפן הלבן'. גבוה כארז וחסון כאלון. הוא הבטיח לי ארמונות של זהב ואוצרות של משי, ואת כתר ישראל...

"הרכיב אותי על האוכף, בדרך לדמשק, נשק לי חזק, באכזריות, על השפתיים, הצליף את הסוסה, וצליפותיו ירדו על גופי כאילו אני סוסתו...

"הלך בראש, ועימו במסע ארבעה-עשר אלף חיילים. פסענו דרך חולות מידבר סיני הנוראים. המים אזלו והשרב הדביק את הלשון לחיך. אנשי הצבא העייפים עד מוות התלוננו על נפוליאון שלי, אמרו שהוא נתון להזיות בהקיץ. אבל בונאפרטה המפקד עודד את רוחם והבטיח: 'בעוד ימים אחדים נכבוש את ירושלים הקדושה וניזכה להקים מחדש את מקדש שלמה המלך ואפרת המלכה!'"

אפרת יודעת ששפתיה נגועות במחלה והתוחעס שלה טמא. כתם אדמדם הולך וצבה על ירכה, בצד ימין, גמול-חטאה, והוא ככווייה בבשרה. לא מועילים לה מי-מלח וחומץ, דבש וסוכר, ואפילו מטלית ספוגה חלב רותח. בעת ההיא פרצה בצפת גם דלקת קרום-המוח, זו המגיפה הקרוייה בשם מנגיטיס. הרופא המקומי הציל נפשות רבות בתרופה זו: היה מצווה לגלח את ראש החולה ולעטוף אותו בתחבושות טבולות בחלב רותח, קומפּרֵסין, עד אשר יירָאו על עור-הראש כתמים שחורים. כך ניצלו חולים רבים.

אפרת ניסתה בחשאי גם את החלב הרותח על ירכה, ולא הועיל. ולגלח את שער ראשה? לא. זה אסור. רק כאשר תהיי לאיש יגולח שערך.

המשוגעת הרזה, נפוחת הבטן, נעלמה מסימטאות הרובע של היהודים. אמרו שנשחטה בפרעות ובותרה והתנים כירסמוה, סיפרו שנלקחה לאוהל של שיח' בידואי בחורן וילדה לו תאומים בהירי-שיער, שנחטפה לזנות בדמשק ובַלתה שם עד שנזרקה לסימטאות שליד כיכר התליות, המארג', ונעשתה מיכבש לחיילים תורכים, סיפרו...

שתי פעמים כבר עבר חסן בן הקאדי על פני אפרת, ראשו מעוטר בכאפייה עשוייה משי טהור, לבוש מחמדים, עיניו השחורות יורות ברקים לעברה, ופרסות סוסתו האצילה נוקשות בעדינות על אבני-הסימטה. היא חשה פיק-ברכיים, כעומדת להתעלף. אל אישך תשוקתך והוא ימשול בך. אלמלא אביה המחזיק בידה ואינו רואה דבר, אולי היתה רצה ומתחננת בפני חסן:

"קחני עימך לסימטאות דמשק! – רעה וחטאה אני! – דם המשוגעת הרזה זורם בעורקיי וחום זרעך מפעפע באחוריי וממיס אותי – "

ופירכוס משונה, כרעד-אדמה מתוק, מפרפר בחלחולת שלה ועולה משיפולי-גבה לכף-ידה ומכפה לכף-ידו של האב, והרב שבתאי העיוור מזדעזע ואומר: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

נפוליאון כובש את עזה ומחריבה. לוכד את אשדוד ורמלה, שם מצור על יפו ומכניעה ולוקח בשבי שלושת אלפים חיילים תורכיים. מה לעשות עם שבויי-הקרב? חייליו-שלו סובלים רעב. האם להחליפם בשבויים הצרפתיים שנפלו בידי התורכים? – בידי האוייב אין שבויים מצבאו! – לשלחם לחופשי? – ילכו ויבצרו את חומות עכו הקרובה!

שלושה ימים הוא שוקל את הדבר בדעתו. לבסוף דוחפים חייליו את השבויים לתוך ים יפו וממיתים אותם. במשך ימים רבים עדיין נפלטות גופותיהם לחוף ומעלות צחנה נוראה, ואט-אט מתבשלת ברקבונם נקמה נוראה, מגיפת הדבר.

שמועה אומרת כי משלחת יהודים באה אל נפוליאון ליפו, מיד לאחר כיבושה, והביעה בפניו תקווה שהינה בעקבותיו יבוא מלך משיח ויגאל את עמו ישראל. נפוליאון הבטיח להם לשוב ולכונן את ממלכת ירושלים, ואמר שבדעתו להקים גדוד צבא יהודי. הוא פירסם כרוז ליהודים, ואמרו כי בכך הוא התכוון בראש-ובראשונה למשוך על צידו את חיים פרחי, הממונה על ענייני הכספים ויועצו הקרוב של אחמד ג'זאר מושל עכו. ואולם מועלם חיים פרחי לא סמך על כנותו של המצביא הצרפתי ולא האמין כי תשועת ישראל תבוא על ידיו ובחר להמשיך לפעול בחסותה של עות'מאניה.

יהודי ירושלים, ובראשם הרב אהרון בן לוי, התלהבו תחילה מהכרוז של נפוליאון. סבלם תחת שלטון המוסלמים היה קשה, ועתה נוסף עליו גם חשדם של הללו כי תקוות היהודים היא להיות בני-ברית לנפוליאון. לכן כאשר נודע בירושלים על טבח השבויים התורכיים ביפו ועל מגיפת הדבר שפרצה בעקבותיו, נמס לב יהודיה בהבינם שאין ברירה בידיהם, לא תהא להם תשועה מהצרפתים. היהודים צעקו אל ה' וגם התחילו לחזק את העיר ולחפור חפירות סביבותיה, יחד עם המוסלמים.

בחודש ניסן תקנ"ט, מרץ 1799, בא נפוליאון עם מחנהו הגדול עד רמלה. ופתאום, יש אומרים: בחמלת השם על יהודי ירושלים – באה עליו רוח אחרת והוא החליט לפנות עם צבאו צפונה – ושב מכוונתו לעלות ירושלימה. העיר שמחה. לאחר ימים מעטים נחל שר-צבאו קלבר ניצחון על המוסלמים בהר תבור, ומשם המשיכו הגדודים לעכו. בכוונת נפוליאון היה לכבוש את כל הנקודות החשובות בדרך צפונה כדי לעלות על קושטא.

אפריל 1799. נפוליאון מתעכב וחונה עם צבאו לפני מיבצר עכו מבלי שיהא ביכולתו לפרוץ את חומותיו. זו שעה קשה בחייו של המצביא הגדול. הוא, שעתיד לכבוש עולם, לא יוכל לגבור על מיבצר קטן השוכן בקצה הים התיכון? על תותחיו המעטים? על אותו יהודי עקשן, ר' חיים פרחי מדמשק, שמנהיג את הגנת העיר?

נפוליאון מיואש. לשם מה אנו סרוחים כאן, על החול הלוהט, נוכח ערימת אבנים זו! "מיבצרים ונשים כובשים בסערה, או שאין כובשים אותם לעולם!"

אבל הצבא מתחיל להיות נרגן. אפילו בין הקצינים מתחולל איזה דבר הדומה לראשיתה של מרידה: "ניתן את גנרל קלבר לראש, הוא נוח ואנושי יותר!" – הם מתלחשים באוהלים.

השמש השוקעת בים התיכון, בין דקלים בודדים, מבליטה את צלליות אוניותיו של הצי האנגלי, המגן על העיר מן הים, בפיקודו של הקברניט סידני סמית.

בונאפרטה יושב באוהלו ומחשב חשבונות. שעה איומה! – עכו זו עוצרת בעד מסעו לקושטא, ולהודו – אם כך, נשובה מצרימה!

שלא כדרכו אין בונאפרטה רוכב עתה בראש המחנה אלא נישאר במשך שעות רבות, עד רדת הלילה, על מקומו. הוא מסתכל מתוך עיצבון של תרעומת במיבצר שלא ניתן לכובשו.

עליו לשוב למצרים כדי להציל את נפש חייליו ממגיפת הדבר ומן הצמא. נסיגה מבעיתה. ללא דרכים, ללא מים, והדבר הוא המאסף של המחנה. האם אפשר שהגורל יכה את בונאפרטה בדבר כאן, בין חולות-המידבר? בלי פחד הוא מבקר את הנגועים, השוכנים בבית-החולים ביפו. הוא מעודד את החיילים בכל מקום שידו מגעת. אך לגבי אלה שאותם הוא רואה נאבקים מתוך ייסורים עם המוות, הוא אומר: "יש לסייע להם שימותו מהר." – ומתוך אחריות, השמורה לדבריו, למלך – הוא פוקד להמית באופיום חמישים איש מחייליו הנגועים בדבר ואשר הרופא העיד שאין כל תקווה להציל את חייהם.

אלפיים חולים וששת-אלפים בריאים משרכים את דרכם בין חולות מידבר סיני. מותירים אחריהם בגדים ושכיות-חמדה שנלקחו שלל. רבים מהם הולכים יחפים בחול. רגליהם טובעות בחול. כל ארבעה אנשים נושאים שכיב-מרע אחד. האין סוסים להעביר את החולים? כל אנשי המפקדה הולכים ברגל. שמש סיני האכזרית קופחת באכזריות על ראשיהם, ללא צל ענן, ומייבשת אותם. כאשר שואל הסייס את בונאפרטה, למוחרת היום, על איזה סוס הוא רוצה לרכב – מצליף המצביא על האיש בשוטו.

לבסוף רואים את קהיר מרחוק, על חומותיה, צריחי מסגדיה, הגבעות הקירחות הסובבות אותה, ורחוק יותר – תבנית הפיראמידות של גיזה מבעד להילה של חול המתרומם באוויר. שם, רק לפני פחות משנה, בטרם נערך הקרב המכריע עם צבא הממלוכים על גדות הנילוס, הצביע בונאפרטה על הפיראמידות בעומדו בפני שמונת אלפי אנשיו:

עתה, על ידי כניסה חגיגית עם דגלי האוייב, שנלקחו שלל, בהצהרות ובתהלוכות, הוא אומר להטעות את העם המצרי.

לא עוברים ימים רבים והוא נמלט מהם בגפו, בפריגאטה קלה, צרפתה.

וכך, ככל שהשנים חולפות יודעת אפרת כי נפוליאון לעולם לא יבוא לצפת, כי היא לבד בחטאה תימק ולשווא תחפש עקבותיו בסימטאותיה. בלילות היא יראה לעצום עיניה פן יחזרו ויפקדוה ביעותים, פן תיאנס, פן תהיה מירמס לפרסות-סוסיו, חייליו יטילו גורל על בתוליה, יסרקו את בשרה במסרקות-ברזל וידושו גופה במורג-עץ משובץ חרבות-צורים חדות שכולן ננעצות בתוחעס שלה והחלחולת מלאה דם.

היא רוצה לדבר על כך עם אביה ולגלות ליבה בפניו ואינה יכולה שהרי בחטאה הנמשך והולך הוא התעוור. שעות ארוכות הוא לומד עימה בחדרו הצופה אל הג'רמק, ובימי החורף מתכסה ההר שלג. היא קוראת בפניו מתוך הספרים הקדושים. חשה באהבתו הרבה אליה ואינה מבינה מדוע הוא כמתנצל-תמיד על הטריחו אותה, שהרי אינה ראוייה לחיות אלא כל עוד תשמש לו עיניים, כל עוד הוא חי. אחר-כך תמות גם היא. אילו ידע על חלומותיה הנוראים היה מגרשה מהבית.

ציפורה היא שמגלה את אוזן אימה, הרבנית רחל, על דבר יסוריה הנוראים של אחותה בלילות, וכי קוראת היא בשם נפוליאון.

ובצפת חי איש יהודי בשם ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, חסיד ותמים במעשיו, ביום עוסק במלאכת הסנדלרות, ובלילה הוגה בתורה ומתעמק בקבלה. רחל מביאה אליו בחשאי את אפרת, והוא כותב לה קמיע כדי לגרש מקירבה את הרוחות והכוחות הרעים:

סינוי וסנסנוי

ארגיאל כרגיאל סרגיאל

וסמנגלוף

בשמא רבא ותקיפא בשם אלו

המלאכים הקדושים משבענא אני

עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה

הבאים בחלום לאפרת בת רחל ומדמין

לה כדמות נפוליאון בונאפרטה או

כדמות איש אחרת ומחמת את גופא

משבענא אני עליכון בשבועתא

דיהושע בר נון שאל תביאו לה שד

לדמות לה בחלום כדמות בני אדם

ותשמרו ותצילו את הנערה הבתולה

אפרת בת רחל מכל פחד ואימה ומכל

כאב ומכאוב וכאב ראש וכאב גוף

ברמ"ח אבריה ובשס"ה גידיה בכח

אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע

זו

אמן אמן אמן נצח

רשלקזע

אל

נא

רפא נא

לאפרת בת רחל

א ס נ

ר"ש לאב"ר

אחר-כך שם ר' יוסף ידו על ראשה ומתפלל עליה: "בכוח השמות הקדושים והטהורים הנכתבים בקמיע זה יהיו כל כוחות הטומאה השוכנים מתהום אַרעא ועד רום רקיעא בחרם ארור בשְׁמתא באלה בקללה בשבועה בנידוי עד שיסורו מהנערה הבתולה אפרת הנולָדה מן הרבנית רחל בת הרב הגאון ר' יהושע טראכטנברג מק"ק פינסק ולא ישלטו בה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח ועד. ובזכות צדיקי-ארץ אני גוזר על כל כוחות-הטומאה הן שבאו לה מחמת כישוף הן מחמת פחד הן מחמת קיטור או מצד החיצונים הן חיצונים של כת-האש הן של כת-המים הן כת של רוח הן כת של עפר הן מכת אשמדאי הזקן הן מכת אשמדאי הקטן הן מכת קָפקָפוֹני או מכת שָׁמהוֹרישׁ הן מכת בּילִיד בן הנאד או מכת מִימוֹן ב' נח הן מכת נפוליאון בונאפרטה הן מכת לילית או איגרת בת מַחלַת הן מכת פוֹרְצִיאל הן מכת פְלוֹצִיאל הן משאר כוחות מכל אותן השוכנים מעומקא דִתהוֹמא רבה ועד רום-רקיע הן שִׁידֵי יום הן שִידֵי לילה צהריים או שידי ערב הן אותם שלא זכרתי הם וכוחותיהם אני משביע בִּשְׁמַתיָה ובעָזָקתָא דִשלמה מלכה שיסורו מאפרת בת רחל ויתרחקו ממנה הן בהקיץ הן בחלום לא באכילתה ולא בשתייתה לא בישיבתה ולא בעמידתה לא מלפניה ולא באחוריה לא בערוותה ולא בחלחולתה לא במי-רגליים ולא בצואתה לא בהליכתה ולא בעצירתה לא בדיבורה ולא בשתיקתה הן שנפגש לה מקרה רע בשדה או מעשבי-השדה או מעשבי-היער או מעצי-היער או מארבע רוחות העולם מכולם תהא ניצולה מנוֹחֵש וקוסם בכל אבריה וגידיה ושלא יהא לכל כוחות-הטומאה כוח ורשות לפגוע באפרת בת רחל. כל הנ"ל אני מנדה בשמות הקדושים ובמלאכים הקדושים ובשם מטטרון שר העולם אני מנדה בכל הקללות והנידויים והשתות והארורים שתסירו מאפרת בת רחל הפגע שפגע בה ולא יהא ולא יהי' עבר עתיד היה מעתה ועד עולם אמן סלה נצח וַעָד."

טובה ומרגיעה היתה השפעת ר' יוסף רופא קונדרג'י על נפש אפרת, והיא הצטערה על הריב שרבה עם אימה הרבנית ועל הבכי שבא בעקבותיו, בטרם הלכו אליו בראשונה.

בחדר קטן וחשוך, נמוך מהסימטה, נתגבבו אצל ר' יוסף רופא קונדרג'י עורות בני-בקר, גמלים וגָ'מוּסים, בגדלים שונים. בחדר השני הוא התגורר בדוחק עם אשתו וילדיו. על האיצטבה נמצאו ספר הזוהר הקדוש, ספר שערי-אורה אשר חיברו החכם בחוכמת הקבלה, המקובל האלוהי כהר"ר יוסף 'ן גיקטליי"א נ"ע, ספר שבחי-האר"י לר' שלימל דרעזניץ, שער-הגלגולים, עץ-חיים ופרי עץ-חיים להרח"ו, הוא ר' חיים ויטאל, תלמידו של האר"י. וכן אוסף הסגולות, שעבר בירושה מאב לבן במשפחתו של ר' יוסף רופא, ובו נכתב מה ייעשה לאישה שבניה מתים, כיצד להמית שונא, סגולה להשתגע לשונא, להשביע השד, להכניס שד באדם שונא, לבטל כישוף, למצוא גנב, לרפא חולה נכפה ונופל ולהביא בעל ממדינות-הים.

איש תם היה ר' יוסף. עיניו הכחולות כמו נתעדנו בניצוצות תכלת שמיה של צפת בימי חורף צחים, לאחר רדת השלג. גם עור פניו צח ובהיר, כשל יקירי צפת החיים כל ימיהם באוויר ההרים ומסתופפים בצל הסימטאות. אפרת לא ממש האמינה ששיח-ושיג יש לו לר' יוסף עם השדים, אך היא הרגישה היא כי תומתו פועלת עליהם ומגרשת אותם. כל המחזיק בקמיעותיו אין לשדים שליטה עליו, רשלקז"ע, רפואה שלימה לנושא קמיע זה עליו.

אפרת אהבה את ר' יוסף רופא קונדרג'י. לאחר שהיתה מובילה את אביה לבית-המדרש החדש של החסידים היתה יושבת על שרפרף אצל ר' יוסף ומתבוננת במלאכתו כשהוא מניח לה לשפות עבורו תה ממִשְׁרַת תאני הגליל המיובשות. כיצד הוא עובד במרצע ובמספריים, אצבעותיו הזריזות מטליאות בזריזות סוליות וקולעות רצועות עור. חותך ומתקין סנדלים לבידואים ולאנשי הכפרים. והסנדל – סוליית עור-גמל גסה עם רצועות-חיבור בלבד, כמין שרוכי-עור המהדקים אותה לקרסול, הן מאחור והן בין האצבעות מלפנים. וכן נעליים חצאיות, שהערבים קוראים אותן סוּרְמָיָה, עשויות עור גס, כשאחוריהן מעוכים ומקופלים כלפי הסולייה. וגם נעלי-בית או פָּאפּוּשִׁים תורכיים, שאנשי העיר אוהבים להלך בהן בחצר ובסימטה, אך אינן מתאימות לעבודות-השדה. ונעליים גבוהות של ממש, הקרויות מדאס, והן מגיעות עד מעל לקרסוליים, עשויות עור-בקר, קצותיהן המחודדים צבועים אדום, והסולייה בדרך-כלל מעור-גמל קשה.

ר' יוסף רופא קונדרג'י ידוע גם במומחיותו לתפור כיסי-עור, שאותם נושאים הגברים על גופם להחזקת טבק, כלי-הצתה וחפצים אישיים קטנים. כיסי-עור זעירים מאלה הוא מתקין לטמון בהם את קמיעותיו, ומצרף להם שרוך-עור לעונדם על צוואר.

שעות ארוכות יושבת אפרת אצל ר' יוסף. היא חשה היטב באיבתם הסמוייה של יהודי צפת אליה, ובהתנכרותם לה. לכן טוב לה שמצאה ידיד מבוגר המבין לליבה, אך בלילות –

בלילות היא לוחשת סָנוֹי וסָנְסָנוֹי וסְמָנְגָלוֹף. הקמיע בין שדיה ילין. רשלקז"ע. רפואה שלימה לנושאת קמיע זו על צווארה. בחלון הקרוע בקיר-האבן הרחב, מבעד לסורגים, נשקפת פיסגת הג'רמק, ואור לבנה חיוור נוגה על פניה הצחות, המעוטרות שפעת שיער אדמדם ומסולסל שאותו היא מפזרת על כרה מדי לילה. אפרת היפה מלטפת בחשאי את גופה ונאנחת. ונאנחת. ונאנחת. נוגעת בכתם הצבה בירכה, מחליקה שיפולי-ביטנה, משחקת בפי-טבעתה, נושכת עד זוב-דם בשפתיה החטאות, דמעות בעיניה, והיא ממלמלת שמות המלאכים הקדושים והטהורים שלמדה מפי ר' יוסף רופא: "ארמניאל ברוכיאל גבריאל דרשיאל הרקיאל והואל זכריאל חסדיאל טוביאל יופיאל כוכביאל להטיאל מלכיאל נוריאל סנדלפון עריאל פוהריאל צדקיאל קדציאל רפאל שמשיאל תוציאל ארמניאל ברוכיאל..." – כדי לדחות מעליה את כוחות השדים ואת רוחות הטומאה הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, בדמות גברים כבירי-כוח, אדם הראשון בעלה של לילית, נפוליאון, סוּסוֹ בדמות אדם, סולטאן מחמוד השני, סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק, חסן בן הקאדי, שמזדווגים אליה ערומים בחלום, פנים ואחור, פורעים בחלחולתה ומטילים זרעם ברחמה כמעשה הנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם עד שמתעוררת בצעקה – – –

האוכלוסייה הבדואית בנגב נמצאת בכותרות חדשות לבקרים. אם זה בנושא היישובים הבלתי מוכרים, רמת הפשיעה הגבוהה, שירות בצה"ל, הנהיגה בכבישי הנגב ועוד. לרוב אלו כותרות בהיבט השלילי.

אין ספק שבעיית הבדואים הולכת ומחריפה ויש אף הקושרים זאת לכך שרובם מגדירים עצמם "פלשתינאים". מסיבות אלו ואחרות כינס ראש הממשלה דיון סודי בנושא הדמוגרפי אצל האוכלוסייה הבדואית. אולם דבר הפגישה הסודית נודע כבר למחרת ופורסם בכל אמצעי התקשורת. צוטט שם ראש הממשלה כמי שאומר שהדמוגרפיה הבדואית היא איום קיומי על מדינת ישראל. הוסבר בפגישה איך נוצר הריבוי הדמוגרפי הבלתי סביר הזה. הדבר קשור לבדואים הנושאים מיספר נשים והמדינה אינה אוכפת את האיסורים על כך, הם מקבלים קצבאות גדולות מהביטוח הלאומי ועוד סיבות כהנה וכהנה.

נתעלם כרגע מהשאלה כיצד ייתכן שדיון סודי אצל ראש הממשלה מגיע כבר למחרת לתקשורת. יש שאלות קשות עוד יותר המחייבות חשיבה יותר מעמיקה.

הרי הוא נושא בעמדות בכירות במדינה לפחות עשרים שנה והבעייה הבדואית, במהלך תקופה זו, רק הולכת ומחריפה עם השנים.

אז איפה היית כל הזמן? מה גילית או מה התברר לך פתאום? האם לא שמעת על כך קודם?

אם ראש הממשלה היה מעמיק לחשוב היה, למשל, מגלה שחלק ניכר מהריבוי הטבעי של הבדואים קשור דווקא באוכלוסייה היהודית-חרדית. מדוע? מפני שעל כל קיצבה אשר משלמים לילד חרדי – משלמים לעוד 2-3 ילדים בדואים. כל ממשלה בישראל אשר נכנעה למפלגות החרדיות ושילמה לחרדים תוספות גדולות מהביטוח הלאומי, שילמה באותו זמן סכום כפול ומשולש לבדואים.

לכן, אם לא חושבים על הבעייה בראשיתה, כאשר קובעים תשלום קצבאות כמעט ללא קריטריונים, פתאום ניצבים בפני בעייה ללא פתרון.

במה שנוגע לאכיפת חוקים במגזר הבדואי, אנו כבר יודעים. אין מדובר רק באכיפת חוקים בענייני נישואין וריבוי נשים. זה אכיפת חוקים בענייני בנייה. זה גם השלטת חוק וסדר באוכלוסייה הערבית כולה כדי שלא יהיו שם מעשי רצח בלתי פוסקים.

מדינת ישראל תחת שלטונו של בנימין נתניהו, ברוב התקופה הזו, סילקה את ידיה מן המגזר הערבי, לפחות בכל הקשור לאכיפת חוקים והשלטת סדר.

לכן אם ראש הממשלה באמת רוצה לטפל בבעיה, שלא יכנס פגישות סודיות אלא יתחיל לעשות סדר במדינה שהוא מנהל. שיתחיל לבנות מערכת שאוכפת חוקים בכל המיגזרים, שיתחיל לשלם קצבאות לפי יכולתה של המדינה, ועל פי קריטריונים מוגדרים, ולא לפי לחץ של מיגזר זה או אחר. או-אז ממילא תיפתרנה הבעיות שמנסים לפתור בדיון סודי.

דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

חוט של ציניות, סרקזם, מרידה במוסכמות, ניפוץ ערכים, משוך בחן על פני כל דפי הספר, שכל כולו מוקדש לסיפור קטע קצר מחייו של נער אחד, אלון כרום, שמנסה תחילה לשחוט את כל הפרות הקדושות: לא העם, לא המדינה, לא הדת, ובשלב המוקדם יותר גם לא הצבא.

הוא בועט לכל הצדדים אך בד בבד מעורר אהדה ואמפטיה. נער שובב, חינני, מוכשר שמתאר את עצמו כמגלומן צנוע עם רגשי נחיתות, ועוד מחמאות חינניות שכאלה, נער שמסתכל על חייו כעל סרט, "אפילו דל תקציב אבל יצירתי."

ואכן, עמוס קולק, שידוע גם כסופר שכתב את הספרים "אל תשאלי אם אני אוהב", "הנה אחרי שתלו אותו" ועוד, הוא בד בבד גם במאי סרטים פורה, שביים את "כרוניקה של משבר", להב חצוי", "חסר מנוחה" ועוד. אבל מעל כל זה, בכרוניקה של תולדות חייו, הוא ידוע כבנו של ראש העיר ירושלים המיתולוגי הכי מקסים מבין כל ראשי הערים שהיו למדינה אי פעם – טדי קולק.

בהיותו איש קולנוע, הספר כתוב בהשראה של כתיבת תסריט. כמעט כל פרק מתחיל בתיאורים כמו "בית משפחת כרום. יום." או "כרום. לילה." וכך נמשך התסריט ומתאר משפחה שלכאורה נורמטיבית: אימא, אבא, בן ושתי בנות. לאימו הוא לא קורא אימא כי אם בשמה הפרטי, מלכה, וכלפי אביו יש לו רגשות אמביוולנטיים, בהיותו איש צבא מצטיין בעברו אך כתוצאה מפעולה צבאית נועזת, עליה קיבל עיטור גבורה, הוא נותר נכה בנפשו מזה שנה וחצי, מה שגורם לנתק פיזי ונפשי בין הוריו, מה שדוחף את האם לנהל פרשת אהבים עם מאהב ערבי-נוצרי מהעיר העתיקה.

יש לאלון כרום הרבה תהיות דעתניות. הומור, לדבריו, הוא הצד האחר של הדיכאון. הוא מביא דוגמאות לרוב מעולם הקולנוע: מי תיאר לעצמו שרובין ויליאמס יתלה את עצמו? וגם וודי אלן אינו מאושר וגם צ'רלי צ'פלין. וכידוע, רוב הליצנים הם אנשים עצובים. גם גיבורו של קולק מעיד על עצמו שכבר מגיל שש-שבע הוא התוודע לדיכאונות. המרידה הובילה אותו בגיל שבע עשרה להתנגד להתגייס לצבא. אין לו מה לעשות שם. כדי להשתחרר משירות צבאי צריך רק קצת העמדת פנים של אדם עם בעייה נפשית, ואתה משוחרר.

גם יחסיו עם נשים מתנדנדים בין רתיעה ובריחה מקשר, לבין בשלות נפשית שמאחדת אותו עם אישה שאהב.

השיא הדרמטי בספר שייך ללא ספק לפרשת שבה מתואר הרצח. רצח שאלון עצמו ביצע. אחרי שהוא עוקב במכוניתו אחרי מכוניתה של אימו הנוסעת למלון אמריקן קולוני להיפגש עם מאהבה, פרופסור ערבי-נוצרי. אלון ממתין עד ליציאתה ועזיבתה את המלון, ואז, כשהוא רואה גם את המאהב יוצא מהמלון, הוא מתקרב אליו כשאקדחו חבוי בכיסו ושואל אם הוא יודע מי הוא, ומיד הוא מזדהה כבנה של מלכה ופוף... האקדח יורה באיש מטווח אפס והאיש נופל על המדרכה מתבוסס בדמו ואלון מנצל את החשיכה וחומק בזריזות מן המקום ואיש אינו רואה אותו. מעין הריגה של פגע וברח.

אולם אלון כרום הנו אדם הגון ביסודו. אינו מוכן שסודו יירד עימו לקבר, למרות שהוא יכול היה לעשות זאת. אז הוא מספר על כך לחברתו לילי, ומספר על כך לאימו.

אף אחת לא מאמינה לו אך לילי דוחקת בו להסגיר את עצמו, ואכן, בהרף של דחף הוא נכנס לתחנת משטרה ומתוודה שהוא הרג את הפרופסור הערבי. אך גם שם מפקפקים דבר. אלון מתחיל להיות מבוהל מהאפשרות שיצטרך לבלות שנים רבות בכלא, עוזר אף הוא למפקפקים, נסוג מהצהרתו, הוא מנוקה מחשד עד שבסופו של דבר נלכד "הרוצח": מחבל ערבי מוכר למשטרה...

אלון כרום הולך ומתבגר לנגד עינינו. לאחר שהתחמק מגיוס לצבא, בגיל תשע עשרה, בגיל המופלג הזה, הוא כבר בשל וממוסד יותר והוא מתגייס לצנחנים, משרת שירות סדיר שלוש שנים תמימות, משלים עם אביו, שבשלב מסוים היה משוכנע כי הוא מתחזה פגוע נפש, וכי עיטור העוז בו זכה כלל לא הגיע לו, אך לאחר שיחה מעמיקה וגלויית לב עם האב, התברר לו כי האב אכן פעל בגבורה במבצע הצבאי; וכך יחסיו של אלון עם הקרובים לו הולכים ונפתחים הולכים ומתהדקים עד ההפי אנד של הידוק יחסיו עם חברתו שאהב, יחסים שכל העת התנדנדו מעלה ומטה עם פרידות ארוכות, עד שהבשלות המאוחרת שלו פתרה את סבך הרגשות ביניהם.

עמוס קולק מתגלה בספר זה כסופר בעל ראייה פסיכולוגית מעמיקה, הוא יודע לתאר הלכי רוח והלכי נפש של בני משפחתו הסובבים אותו, כשיחסיו עם שתי אחיותיו ממש נוגעים ללב, וקינתו על התרחקותן ממנו עקב התבגרותן והפיכתן לנשים, הנה מלאכת מחשבת.

גם הורים דואבים מאוד כשילדיהם מתבגרים ועוזבים את הבית, אבל קינתו של אח על אחיותיו שנמלטו מילדותן המקסימה והפכו לסתם נשים, הנה ייחודית יותר.

קולק מתעלה על עצמו בתיאוריו את הלכי רוחו ונפשו שלו עצמו, כשכל זה טבול בעט שנונה וחדה, הומוריסטית וסרקסטית וצינית והוגנת כאחד. כך למשל תיאורו את עצמו בן שבע-עשרה וחצי "מחוצ'קן, מגלומן צנוע" שמעולם לא ביקש להיות חכם, רצה רק להיות יפה, ומונה כמה ייפיופים מהסרטים שאליהם רצה להידמות. "האם זה יותר מדי לדרוש?" קולק יכול להתאכזר לעצמו, כי הוא יודע שהוא גם חכם וגם נראה לא רע.

גם בענייני אמונה קולק מתריס: "אף אחד לא יגיד לי במה להאמין. יש לי מוח משלי..." ועוד פנינים שהוא מפזר להמעטת ערך עצמו, מה שדווקא מוכיח את ההיפך. אז זהו. הסרט נגמר. קאט.

אבל אחרי כל זה נשאר הקורא עם השאלה התמוהה והמטרידה: מי זה, לעזאזל, אלון כרום? מיהי משפחת כרום? האם היא קיימת במציאות או רק פרי דמיונו של המחבר?

אבל מה זה חשוב? הסרט שקולק הקרין לנגד עינינו מסתיים באקורד חיובי של עתיד טוב שנשקף לכל הנוגעים בדבר.

אני דווקא מסיימת את ספריי באקורד מעיק וקודר, כשרוח עגמומית מנשבת סביב גיבורי הספר, שהרי במרבית המקרים זה לא החיים בסרט. זוהי המציאות האמיתית. אבל אולי באמת עדיף לברוח לעולם הסרטים, כדי לנשום לרווחה רוח קרירה ונעימה, בסופה של דרמה עגומה.

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

מיד לאחר התפטרותו ב-10 ביוני 1963, פתח בן-גוריון במערכה פומבית נגד מסקנות "ועדת השבעה" ודרש לחדש את הדיון בנושא. עד מהרה הפך המאבק שלו למאבק אישי נגד ראש-הממשלה לוי אשכול. הוא האשים אותו ב"מחדל ביטחוני" שלא פורש מעולם, וטען כי אין לאשכול התכונות הדרושות להיות ראש-ממשלה.

לא עבר זמן רב והקרע הפך לעובדה מרה – על אנשי ה"גוש" היה לבחור, כמו לפני הדחת לבון ב-1961 – בין הנאמנות להנהגת המפלגה – לאשכול ולחבריו בצמרת, גולדה, ספיר, ארן והאחרים, לבין הנאמנות המסורתית לבן-גוריון.

שרגא, כחברים מרכזיים אחרים, ניסה להשפיע על בן-גוריון, לפני ואחרי התפטרותו, שלא יחדש את העיסוק ב"פרשה", אך לשווא. מצד שני, כאשר אשכול ניסה להביא לביטול הדחת לבון, התנגד לכך שרגא וניסה להשפיע גם עליו להרפות מהעניין ולא לגרום לזעזועים חדשים במפלגה.

בעמוד 874 ביומנו מסכם שרגא את הימים ההם: "ב-1963 פרש בן-גוריון מראשות הממשלה בגלל התנגשות חמורה עם 'חירות', ואיש מהמפלגה לא קם להגן עליו. כנראה שהיו עוד מיספר סיבות לפרישתו, כגון הוויכוח על המדענים הגרמנים במצרים, והפעילות בעניין זה. היו לו אז ויכוחים עם גולדה בנושא זה. ביום התפטרותו הופיעו מיספר חברי לשכת המפלגה לפני בן-גוריון וביקשו ממנו לבטל את התפטרותו, אך הדבר היה מאוחר. הדבר היחידי שהצלחנו היה שהוא נשאר בכנסת.

"למען ההיסטוריה ברצוני לחזור על מיספר דברים שכבר כתבתי. חושי, ישעיהו, גוברין ואני ישבנו עם בן-גוריון מיספר שעות והצלחנו לשכנעו להישאר כחבר-כנסת. ביום ההתפטרות התקיימה התייעצות של מיספר חברים מרכזיים בתנועה, היו בפגישה שרת, גולדה, אשכול, ספיר, משה דיין ועוד מיספר חברי לישכה. בשיחה שנמשכה שעתיים הועלו טענות קשות כנגד בן-גוריון. חלק מהחברים תבע לדרוש ממנו להישאר בממשלה.

"אני רוצה לחזור על משפט אחד, שנאמר אז על-ידי חבר חשוב, שהערצתי אותו, משה שרת, 'אין להצטער על התפטרות בן-גוריון, היהדות בתפוצות מחכה לרגע הזה. גם בארץ חלק גדול מהעם מצפה לזה. אמנם עשה בן-גוריון רבות למען המדינה, אך בשנים האחרונות גרם בן-גוריון לזעזועים קשים בקירבנו.'

"משפט זה הכאיב לרבים מאיתנו, ואני הגבתי קשות ואמרתי שאני חולק על דברי שרת, ואני לא מסכים עם דבריו. לפני כשנה חזרתי מחוץ-לארץ, ואני יודע שבן-גוריון עדיין נערץ על יהדות התפוצות.

"הצעתי שחברי הלשכה יצאו אל בן-גוריון, לנסות ולהשפיע עליו לחזור בו. היחידי שלא הגיב על דברי שרת היה משה דיין, והוא גם היחידי שלא הלך איתנו לבן-גוריון, לבקשו לחזור.

"כעבור שעתים הופענו בבית אלישבע, במזכירות המפלגה, והודענו שהצלחנו לשכנע את בן-גוריון להישאר בכנסת. ההודעה התקבלה בסיפוק על-ידי החברים. חברים רבים לא הסתפקו בכך, והצטערו מאוד על כך שבן-גוריון פרש מראשות הממשלה.

"בישיבת המרכז נבחר לוי אשכול כמועמד לראשות הממשלה, וזאת לאחר שבן-גוריון עצמו הציע אותו לתפקיד הזה. לאחר שאשכול נבחר לראשות הממשלה, הסתבכו העניינים בעניין הפרשה. בגלל סירובו של אשכול להביא את העניין לפני ועדת חקירה [משפטית]. טענתו של בן-גוריון היתה שוועדת שרים אינה יכולה לחקור עניין זה.

"היחסים בין אשכול לבן-גוריון הלכו והחריפו. בכל השנים האלה היו גולדה ואשכול וכל חברי הממשלה בדיעה אחת, זאת אומרת, נגד דעתו של בן-גוריון."

במרס 1964 קרא אשכול לשרגא, ובשיחה בת שעתיים אמר לו שהחליט להעמיד תביעה אולטימאטיבית בנושא ביטול ההדחה, ואם המפלגה לא תסכים לדעתו, ייאלץ להסיק מסקנות מרחיקות לכת. אשכול, לדברי שרגא ביומנו, ביסס את דרישתו על ארבעה מרכיבים:

א. הדבר מהווה עבורו עניין מצפוני, שכן הוא זה שהציע בזמנו להדיח את לבון.

ב. הדבר ימנע פילוג במפלגה ויביא לליכוד כל הכוחות לקראת העתיד.

ד. ביטול ההדחה יקדם את נושא הקמת המערך, כלומר – איחוד תנועת הפועלים.

שרגא ענה לאשכול שלבון, שבמשך שלוש השנים שלאחר "הפרשה" לא הפסיק להשמיץ ולהרעיל את האווירה סביב המפלגה, וקרא לבוחרים להצביע נגד מפא"י בבחירות האחרונות לכנסת – אינו ראוי לייצג את המפלגה בשום מוסד.

על כל המגעים האלה כתב שרגא ביומנו בצורה מפורטת והביא ממנו בהרחבה בספרו האוטוביוגראפי. דומה כי משעה שהתמנה לחבר הלשכה, ולקח חלק בהתייעצויות התכופות של הפורום העליון במפלגה, הקפיד שרגא לרשום בהרחבה את ההיסטוריה המתרחשת יום-יום לנגד עיניו מקרוב, ולקח בזאת דוגמה ממורו ורבו בן-גוריון, שניהל כל השנים יומן מפורט של פעולותיו היומיות.

סיבה נוספת היא אולי העובדה, שבתקופה זו החלה ההתלבטות הקשה של שרגא, שהביאה לבסוף לירידת כוחו, ואולי חש צורך לתעד את הגירסה שלו על אודות פעילותו בתקופה שבסופה נותר בלא מלך וכמעט בלי ממלכה.

א. מצפונו וגם שכלו-הישר יסרו אותו כנראה על שלאחר שהדיח את לבון, למען רצות את בן-גוריון, לא רק שלא זכה להכרת-תודה מבן-גוריון אלא שעתה הוא מותקף ומושמץ על ידו כמי שמונע חקירת האמת ב"פרשה", שכבר נמאסה על כולם.

ב. כיוון שהביטול היה בין התנאים של "אחדות העבודה" להקמת "מערך" עם מפא"י לקראת הבחירות הקרובות ב-1965. ה"מערך" היה הכרחי לאשכול כתריס נגד איום הפרישה של בן-גוריון ותומכיו במפלגה, איום שהיה תלוי מעל ראשו של אשכול וסיכן את אחיזתו בשלטון.

ג. יש להניח כי בעמדתו של אשכול לאיחוד תנועת הפועלים חברו יחד אצילותו הטבעית ואנושיותו, שאכן הביאו תקופה של רוגע ופיוס בעם לאחר הטלטלות הקשות שנגרמו בשלהי תקופת בן-גוריון, מאז "הפרשה".

ד. ונוסף לכך חשבון פוליטי מפוכח האומר שאם תפרוש קבוצת לבון בטרם יוקם "מערך" – עלול אשכול להפסיד את שליטתו במפא"י לטובת חסידי ו"צעירי" בן-גוריון, שעדיין קיוו לראותו חוזר לראשות-הממשלה.

"בסופו-של-דבר גם אני הייתי נגד עמדתו הקיצונית וחסרת הפשרות של בן-גוריון," אומר שרגא, "כיוון שראיתי שהיא מובילה לפילוג המפלגה. אילו בן-גוריון היה מוכן לקצה של פשרה – היה קל יותר ללחוץ גם על אשכול, שהיה אז במצב של התגוננות נואשת, כשגבו אל הקיר. היה צורך לאפשר לו להיות פחות מאויים, ואז היה סיכוי להפשיר את הקיפאון. אשכול ריכז סביבו, באותו זמן, אישים כמו ספיר, כדי שיתמכו בו ובמאבקו. הוא פחד מהמאבק הצפוי והעדיף להימנע ממנו. גם האנשים שלידו לא ששו לעניין. זיאמה ארן, למשל, פחד פחד-מוות מכל הנושא. בכלל, הוא ראה שחורות כל הזמן ונתפס לבהלה מכל צליל לא צפוי. אין ספק שלזיאמה לא היה זה דבר פשוט לצאת נגד בן-גוריון, שכן בין השניים שררו הערכה וחיבה רבה. כך שגם בעניין זה לא היתה יוזמה מכוונת להביא לסילוקו של בן-גוריון, אלא תגובה למצב שלא הותיר לאשכול ולתומכיו ברירה, חוץ מאשר יציאה לעימות חריף עם האיש." ("רשימות מפנקסי", עמ' 137).

אנשי ה"גוש" ריכזו מאמציהם בניסיונות לפשר בין העמדות הנוגדות. כניסת "אחדות העבודה" וכנגדה איום בפרישה של בן-גוריון ו"צעירין" – פירושה שלמרות שמתפטרים מדיין ומפרס, כוחה האלקטוראלי של המפלגה פוחת, ויש להתחלק בשלטון עם קבוצה אחרת של "צעירים", זו שאבדה לה לאחר פרישתה של סיעה ב' – אלון, גלילי ובן-אהרון. דומה הדבר כאילו באים עכשיו "לבטל" את פירוק הפלמ"ח, שמפקדיו, ו"הקיבוץ המאוחד", נוטרלו במשך כשש-עשרה שנה מלקחת חלק במפלגת השלטון, אם כי היו שותפים לקואליציות. מצד שני, אין ספק שכניסת "אחדות-העבודה" עתידה לחזק את כוחם של ההנהגה הוותיקה ושל ה"גוש" – כנגד "צעירי בן-גוריון". אכן, דילמה לא קלה.

בראשית אפריל הודיע אשכול לחברים במרכז המפלגה שהוא עומד לכתוב מכתב אישי בנושא לבון, ומבקש את הסכמת החברים למכתב זה. הרוב התנגד למכתב, שעלול להתפרש כביטול ההדחה, וגם מי שתמך היתנה זאת בהסכמת בן-גוריון. כל אותו חודש היה אשכול נתון במצב-רוח קשה, והודיע כמה פעמים שיפרוש מן הממשלה אם החברים לא יתנו לו, לפחות, לפנות במכתב לקבוצת "מן היסוד".

ב-29 לאפריל 1964, קיים אשכול, לפי הזמנת שרגא, פגישה עם מיספר חברים בולטים מה"גוש", שבסופה הוסכם שאשכול ישלח מכתב אישי ופרטי לקבוצת "מן היסוד" ובו לא תהיה שום פנייה אישית ללבון לחזור לפעילות במפלגה. ארן וספיר תמכו בהצעה, אך לאחר יום התברר שפרופיסור רוטנשטרייך וחבריו מ"מן היסוד" אינם מקבלים נוסח זה והם עומדים לפרוש מהמפלגה אם לא תהיה פנייה ישירה ללבון.

למחרת, ה-30 לאפריל, הוזמנו לפנות-ערב שרגא ועוד חברים לאשכול, לפגישה ממושכת ביותר אשר בסופה נוסח מכתב חדש של אשכול, שהיה מופנה לפרופיסורים רוטנשטרייך ואריאלי בירושלים, לישראל ביטמן ביפעת, ליונה כסה ולפנחס לבון בתל-אביב, ולסופר עמוס עוז בחולדה, שבעודו עוסק בעבודת-יומו בקיבוץ הגיע אליו שליח עם המכתב המקורי, מכתב שכונה מאז בתולדות מפא"י בשם: "מכתב חולדה". לבון, ממייסדי "גורדוניה" וממנהיגי "חבר הקבוצות" לשעבר, היה בשעתו שנים רבות חבר קבוצת חולדה.

במכתבו, הנושא את תאריך ה-1 במאי, אומר אשכול שהוא רואה בהחלטת ההדחה של מרכז מפא"י, שהתקבלה בפברואר 1961 – "היסטוריה", וכי "להחלטה זו אין היום עוד משמעות כלשהי." וכן: "פתוחה האפשרות לפניכם ולפני החברים הקרובים לכם לחזור לפעילות סדירה בתוך מפא"י ומוסדותיה, כחברים שווי-זכויות וחובות."

אשכול, ספיר, ארן וגולדה הביאו בתחילת הישיבה נוסח מפורש יותר, המופנה ללבון, ואשר זכה להסכמת מקורבי לבון, רוטנשטרייך וכסה. ואילו בקר, ברקת, ישעיהו, שפירא, סורקיס, קרגמן, בש, זילברמן ונצר עמדו על קיום הסיכום הקודם עם אשכול, שלא תהיה במכתב שום פנייה אישית ללבון לחזור לפעילות במפלגה.

הוויכוח היה חריף מאוד ונמשך כמעט כל אותו לילה. אנשי ה"גוש", רובם עדיין נאמני בן-גוריון, עמדו כאן בקרע הם ההנהגה החדשה של מפא"י, הנהגה ששיקוליה שוב לא היו להשתדל לרצות, בכל צעד מצעדיה, את בן-גוריון.

הרבה אחרי חצות, כאשר עמדו להתפזר ללא סיכום, הציע נמיר נוסח מכתב שיופנה לקבוצה של חברים, ובהם לבון.

ברגעים אלה יש להסתכל כמו בזכוכית מגדלת, שכן, הם מבטאים את הקושי בהמשך שמירת המגע היומיומי בין שרגא לבן-גוריון: "לו הייתי בשלב זה מביע התנגדות להצעת נמיר, ייתכן שהדבר היה גורר אחריו הבעת התנגדות גם מצד חברים נוספים." כותב שרגא ביומנו. "כיוון שלא רציתי לקחת עליי את האחריות הכבדה של גרימת משבר ממשלתי ופילוג במפלגה, הסכמתי לראות את מכתבו של אשכול, לפי הצעת נמיר, כמכתב אישי בלבד הפונה לאנשים ולא לגוף הקרוי 'מן היסוד'.

"אשכול טילטל אותנו לא מעט בעניין זה. הוא החליט החלטה נחושה על המכתב. היו חברים שהתנגדו. כל מיני אישים ומתווכים הודיעו בפירוש שאם אני לא אסכים, זה לא יילך. יש להם – כך אמרו – ביטחון בחושים של שרגא יותר מאשר בחושים של אשכול, כי לאשכול יש גם אינטרס: הוא חושב שהוא האיש שגרם להרבה עלבונות ללבון וזה על מצפונו. לבסוף הודעתי שאני מסכים.

"אשכול הציע שאני, נבון וישעיהו ניסע אל בן-גוריון, כדי להסביר לו את העניין. אמרתי: 'אני לא לעניין הזה. לא במובן הנפשי ולא במובן הפיזי. לא אלך להסביר דבר שעשיתי אותו מתוך אונס-למעשה ומתוך חוסר ברירה.'

"בלית-ברירה נאלצתי להסכים למכתב שבניסוחו הסופי לא השתתפתי. עזבתי את הישיבה ב-3.30 לפנות-בוקר. נשארו עם אשכול ארבעה חברים – סורקיס, שפירא, קרגמן וישעיהו, לניסוח סופי של המכתב. בשעה 4.00 לפנות בוקר הביא לי שליח מיוחד את נוסח המכתב."

דבורה היתה אז נחרצת בדעתה, לעומת שרגא, הן בתמיכתה בבן-גוריון והן בשלילתה המוחלטת את לבון. היא מספרת: "בימי פרשת לבון היה קרע ביני לבין שרגא. זיאמה העז להשפיע על שרגא שיחתום על דבר ששרגא היה נגדו: מכתב חולדה. זה דבר טראגי בינינו. הרגשתי שאני לא אוכל להביט על שרגא אחרי זה. צריכה היתה להיות אהבה גדולה כדי להתגבר על זה."

דומה שדבורה הרגישה בחוש את עומק הקרע, השבר, שניבעה בשרגא באותו לילה. שרגא ניראה בעיניה כמעט כ"בוגד" בבן-גוריון. אך דבורה, מטבעה, נטתה יותר לקיצוניות. אחרי קצת יותר משנה היתה היא המתנגדת החריפה, מבין שניהם, לבן-גוריון, שפרש ממפא"י והקים את רפ"י, ואף לקחה חלק פעיל במאבק נגדו, בעוד אשר שרגא נשאר נאמן לו, כל ימיו (ואף הוזמן על-ידי בן-גוריון, יחד עם יהודית שמחוני ואריה סריג, להיות עימו בשעת הקראת צוואתו ולהוסיף חתימותיהם עליה כעדים).

הערכת-המצב, בעיתוני אותה תקופה, היתה שאשכול הצליח לפצל את חזית המתנגדים לפיוס עם לבון. החלו צצות שמועות גם על התפוררות ב"גוש". סורקיס מכפר-סבא, פיינברג מפתח-תקווה, נמיר וסגנו רבינוביץ מתל-אביב, נטו אחרי אשכול. "הנאמנים", תומכי בן-גוריון, האשימו את נצר כי הכזיב אותם פעמיים: פעם בנותנו סופית ידו לניסוח "מכתב חולדה", ופעם כאשר תמך בהודעתו של אשכול בישיבת הלשכה ומזכירות מפא"י מיום ה-3 למאי, תוך סיכול הצעת "הנאמנים" שרצו לשלול באופן מפורש כל אסמכתא מפלגתית ממכתבו הפרטי של אשכול.

עמדתו של שרגא נצר היתה נושא למעקב צמוד בעיתונות והוא נחשב לדמות מרכזית בהתפתחויות הפנים-מפא"יות.

כותב נפתלי לביא: "אנשי ה'גוש' טוענים ששרגא נצר, בעל תחושת האחריות לשלום המפלגה, נלחץ אל הקיר תחת איומו של אשכול להתפטר. נצר ידע שבן-גוריון אינו מוכן לשוב לראשות הממשלה, והוא גם ידע שמועמד אחר [מאשכול] לא יציע איש בתנאים של היום. אנשי 'הגוש' טוענים שאשכול העריך מצב זה, ומשום כך הירשה לעצמו ללחוץ עד הסוף. אך אחרים אומרים שגם אשכול רואה את עצמו כנושא באחריות כבדה למדינה ולמפלגתו, ומשום כך לא היה מטיל אותן למערבולת ללא-מוצא בגלל פיוסה של קבוצת 'מן היסוד'.

"מדוע אפוא ויתר שרגא נצר, הפיקח והמנוסה, על עמדתו הקודמת נגד ביטול ההדחה?

"אם לבחון את שרגא נצר לפי מסירותו המפלגתית, הרי אפשר להבין את הכרעתו למען צעדם של אשכול והצמרת הוותיקה, שלפי המשוער עוד ינהיגו את המפלגה בעשור הבא. מסתבר כי בתנאים החדשים, כאשר אשכול הוא ראש-הממשלה וספיר הוא שר האוצר, חייב גם נצר לשנות את כיוונו ולקבל מרותם בעניינים מסוימים שהם גורליים למפלגתו, אם רצונו לרכז גם בעתיד את עוצמת המנגנון ואת מצבור הקולות בידיו. ייתכן שבשעה שעמדה בפניו הכרעה זו, לא חזה את מידת הפגיעה בבן-גוריון." ("הארץ", 1964).

בלב כבד נסע שרגא ב-6 למאי לבקר את בן-גוריון בצריפו בשדה-בוקר. בדרכו הירהר באותם מקרים בהם היה חלוק בעבר על בן-גוריון באופן חריף: בהתארגנות סיעה ג' בשנים 1939-1943; בעימות עם תמיכתו של בן-גוריון בפרס ובדיין, ויכוח שהסתיים בהחלטה הפורמאלית על פירוק ה"גוש", ב"כנס הכפר הירוק" ב-1958; בשלילת מועמדותו של שמעון פרס לראשות עיריית תל-אביב ב-1959; ולעומתם הפעמים בהן נמנה עם הבודדים שתמכו בבן-גוריון – כמו בנושא ההסכם עם ז'בוטינסקי בשנים 1934-1935 ובנושא ביטול זרם העובדים בחינוך.

עתה חשש פן ישתבשו הקשרים ביניהם עקב עמדתו של שרגא בנושא 'מכתב חולדה'. ואולם שרגא נשאר איתן בדעתו. אילו המשיך להתעקש – היו נגרמים משבר ממשלתי ומשבר אמון. "היה לי חשוב למנוע זאת לטובת הציבור והמפלגה, לא פחות משהיה לי חשוב מאוד להישאר ביחסים קרובים עם בן-גוריון." ("רשימות מפנקסי", עמ' 63).

כלפי חוץ, בעיני העיתונות וחלק מהציבור באותה תקופה, יכולה היתה להצטייר עמדתו של שרגא ככוחנית וכאופורטוניסטית, כאילו הדבר החשוב ביותר בעיניו היה לתמרן את מהלכיו כך שלא יאבד את השפעתו במפלגה. ואילו בעיניו היתה זו הכרעה קשה, גורלית, שגרמה לו לסכן ידידות רבת-שנים, שנתנה ערך לחייו – ובלבד שלא יפגע בעקרונותיו-הוא, במה שנראה בעיניו כטובת המפלגה והמדינה.

לשמחתו לא הגיע הדבר לכדי ריב גלוי עם בן-גוריון. כשעתיים ישבו בצריף, שרגא הסביר את ההכרח שבהשתלשלות העניינים, בן-גוריון טען שמכתבו של אשכול מנוגד להחלטות הגורמים המוסמכים במפלגה, והתנבא שלמרות כל הפשרות שנעשו – קבוצת "מן היסוד" תמשיך להתקיים כסיעה ואנשיה לא יקבלו את מרות מוסדות המפלגה. לאחר סעודת-צהריים משותפת בחדר-האוכל של הקיבוץ, נפרד שרגא מבן-גוריון ברוח טובה.

בקיץ 1964 ביקרה גולדה אצל בן-גוריון בשדה-בוקר וביקשה אותו, בשם המפלגה, לחזור לפעילות פוליטית. באותה שיחה היא השתמשה, כלפי המפלגה, בביטוי "טמני-הול", והזהירה כי היא תצא מן המפלגה בגלל היותה כזו, אם כך יימשכו פני הדברים.

"טמני-הול" היה מקום-מושבו של הוועד-הפועל של המפלגה הדימוקראטית בניו-יורק, ובתקופות מסוימות הפך שם-נרדף לשחיתות מפלגתית ופוליטית ול"בוסיזם". משהעלתה אותו גולדה על סדר-היום הלאומי, כביטוי למנגנון נאמני בן-גוריון במפא"י, נעשה מטבע-לשן שגור בכל הארץ. בן-גוריון סיפר על פגישתו עם גולדה לשרגא ולעוד כמה מקורבים. תגובתו של שרגא היתה:

"אני, למען האמת, לא ידעתי מה זה 'טמני-הול'. לכן פניתי אל בן-גוריון ואמרתי לו, שהוא מדבר על דברים בלתי מוכרים ובלתי מובנים לי. בן-גוריון ענה לי שגולדה והוא יודעים מה זה 'טמני-הול', ובעיניה של גולדה – אלה הם אנשי השלטון. הכוונה בדבריה היתה, למחות נגד השפעתם של אנשי שונים במפלגה – בעיקר התכוונה אליי ואל אבא חושי – אשר יצגו את כל קבוצות המפלגה במשך דור שלם ורכשו השפעה.

"דבריה עשו על בן-גוריון רושם קשה מאוד, והוא הזכיר אותם מתוך התרגשות רבה. קבוצת חברים שעבדה איתו כשלושים שנה מוכרזת כ'טמני-הול' והוא ראש הממשלה של אנשי תככים וזדון. אני לא פניתי מעולם אל כגולדה לשאול אותה אם ולמה אמרה את מה שאמרה. היא לא הכחישה את הדברים מעולם, למרות שפורסמו יותר מפעם אחת. רציתי גם לשמור על יחסים תקינים איתה ואף הערכתי את נכונותה לבוא אז אל בן-גוריון כדי לנסות לשכנעו.

"כששוחחנו לעיתים על אישיותה טענתי לא אחת, שיש לנו גולדה אחת, לכן הביקורת כלפיה צריכה להיות מאופקת. אולם נדמה לי שבמקרה זה היא שגתה בצורה קשה, גם בעמדתה וגם באופן התבטאויותיה." (רשימות מפנקסי", עמ' 127-128).

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

נהנית ( נרגעת, שיש עדיין אנשים שפויים במדינה – כן ירבו)

שהשמאל ציווה על עצמו עיוורון, חירשות ואטימות עקשנית, שלא לנסות ולהתמודד עם האמת.

אהוד: מאחר שאינני מטיל ספק בזכותנו על הארץ, אינני מלקק את התחת לפלסטינים ואינני מקל על הגרמנים את אחריותם לשואה, וגם מהיותי נחשב לסופר בינוני-למדי, אם בכלל – קולי אינו נשמע בבמות שאותן רואֶה ואותן שומע ובהן קורא כלל הציבור בישראל. לרוב קוראי העברית בישראל שמי אינו מוכר כלל.

רק נמעני המכתב העיתי זוכים לקרוא את דבריי ודברי משתתפים ראויים אחרים שאני מביא ב"חדשות בן עזר". זה לא הרבה אבל זה יותר טוב מכלום – שזה היה המצב אלמלא היה לי המכתב העיתי.

מה עוד שכך איש אינו מצנזר אותי, אינו חותך את דבריי ואינו מסלף אותם.

* אנשי ש"ס והמפלגות החרדיות משתוללים: קרע עם יהודי ארה"ב, איסור גורף של תחבורה ציבורית בשבת. הטינופת שלהם אינה יהדות אלא פאראזיטיות חצופה של מי שחיים על חשבוננו ומנסים להגביל את אורחות חיינו החופשיים, וזאת, בין היתר, בהנהגת עבריין-מורשע-לשעבר העומד שוב בחקירות משטרתיות דומות לאלו שכבר הכניסו אותו פעם למעשיהו, ויש לקוות שיכניסוהו שוב.

אתם יהדות? אתם חארה של יהדות! אתם בושה וחרפה ליהדות! לוּ אני יהודי אמריקאי לא הייתי תורם אפילו דולר אחד לישראל עד שהכנסת לא תכיר בזרמים הרפורמי והקונסרווטיבי בישראל גם לגיור ולעריכת נישואים!

* אהוד היקר, אי אפשר שלא להסכים עם יהודה דרורי על טורקיה החשוכה והאנטישמית של ארדואן. כנראה שיש לנו קשרים מסחריים וצבאיים חשובים עם מדינה איסלאמיסטית מבהילה זאת, שאנחנו בולעים ממנה כל כך הרבה צפרדעים ושותקים.

באשר לילדי תימן "החטופים" – איך זה שעד היום קמו רק שני גברים שטוענים שהם ילדים מאומצים מהתקופה ההיא? הרי "החטופים" צריכים להיות היום בני 70-65, גיל שעדיין ניתן לחקור ולברר. יש אלפים שטוענים שחטפו להם ילדים, אבל רק שני "חטופים", שבהחלט הם עשויים להיות מאומצים כדין, ולא בחטיפה. מדוע איש איננו שואל את השאלה ההגיונית הזאת?

לנוכח חרפת הכותל והגיור המונופוליסטי של החרדים – צריך לומר בצורה ברורה: אם גם בבחירות הבאות לא נמרוד בדיכוי החרדי – מגיע לנו!!!

אהוד: את שאלתך "איפה הם ה'חטופים'?" אני שואל בגלוי כבר שנים רבות ובבמות רבות וכמובן שאין עליה תשובה כי האמינות של עלילת הדם על חטיפת יהודי תימן היא כאמינות של "הפרוטוקולים של זקני ציון" וכאמינות של העיתון הנאצי "דר שטירמר" בעריכתו של יוליוס שטרייכר.

האם שמעת מישהו מסופרינו ה"חשובים" והמצפוניים יוצא נגד עלילת הדם הזו? מזיז את התחת נגד עלילת הדם הזו? חורג, לשם שינוי, מהאידיוטיזם המוסרי שלו?

אגב, בתום מלחמת העולם השנייה נשפט יוליוס שטרייכר במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג.

* דואר ישראל מתעלל באזרחי תל אביב ובייחוד בקשישים. בחודש מרס האחרון סגרו את סניף הדואר באבן גבירול 170, פינת שדרות נורדאו, וביטלו את כל תאי-הדואר שהיו שם, כולל שלנו, 22135. אזרחי האיזור צריכים עכשיו לכתת רגליהם לסניפים מרוחקים ועמוסים. ממש שערוריה.

שלא לדבר על הנזק שנגרם לאנשים ולחברות שתאי הדואר הללו היו הכתובות הקבועות שלהם מזה שנים רבות, והם גם שילמו מראש עליהם למשך כמה וכמה שנים! ואל התאים האלה היה מגיע כל הדואר שלהם, גם מחוץ-לארץ.

וכמו כדי להוסיף חטא על פשע הולכות ונעלמות תיבות הדואר האדומות, למשלוח מעטפות, ברחובות העיר תל-אביב. שתיים לאורך רחוב ריינס נעלמו. אחת בכיכר מסריק נעלמה. יש לנו הרגשה שביטלו כמחצית מתיבות הדואר בעיר, ולעיתים אנחנו מסתובבים ימים אחדים עם מעטפה בכיס עד שמגיעים לתיבת דואר אדומה חלודה ומלוכלכת כדי לשלשל את המעטפה בחריץ האפל שלה.

זה דואר זה? זה חלם! זו טיפשות בהתגלמותה יחד עם חוצפה וזלזול בציבור הנזקק לשירותי הדואר!

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים – היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל