פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1256

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בתמוז תשע"ז, 3 ביולי 2017

עם הקובץ ובו תמונתו של שמוליק לס ז"ל, שלחה דבוישה.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בִּזְיוֹנֶסְקוֹ. // אוריה באר: דואר ישראל בין הגרועים בעולם! // אהוד בן עזר: "כל האור שאיננו רואים", רומן היסטורי מדהים מאת אנתוני דוֹאֵר, מאנגלית: שאול לוין. מודן הוצאה לאור, 2015, 543 עמ'. // אהוד בן עזר: דברי פרידה משמוליק לס בהלווייתו. // יפה ברלוביץ: מי את שושנה שבבו? (הרצאה), בית הסופר, תל אביב, 14 ביוני 2017. // יהודה דרורי: נתניהו, זרוק אותם! // משה כהן: עידוד לירידה. // אורי הייטנר: צרור הערות 2.7.17. // יואל נץ: זיכרונות ממחנה העקורים בגרמניה, קטעים מחלקו הראשון של הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים". // אילן בושם: תשעה שירים ל'חדשות בן עזר, יולי 2017. // נחום גוטמן: [שיר הלל לַזֶרֶג העברי]. // תקוה וינשטוק: החשמלאי מרחוב ירמיהו. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק חמישי, צפת שוקטת על שמריה. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק ל"ג, בין מחנה בן-גוריון למחנה אשכול. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בִּזְיוֹנֶסְקוֹ

כְּשֶהַבּוּרוּת וְהַטִּמְטוּם הָאַנְטִישֵמִי

חוֹבְרִים יַחְדָּיו וּמַחְלִיטִים לְהִתְכַּנֵּס כֹּה

בְּהַתְאָמָה עִם הַנָּגִיף הָאֶפִּידֶמִי

שֶל Truth abuse וּ-fake news  בְּאִרְגּוּן "יוּנֶסְקוֹ"

הַמִּתְמַחֶה בְּכָל סוּג שֶקֶר וְשִבּוּש

שֶהוּא בּוֹדֶה בְּדִמְיוֹנוֹ הַלֶּבַנְטִינִי

כְּשֶהוּא בִּמְקוֹם אִרְגּוּן תַּרְבּוּת אִרְגּוּן  תַּ רְ בּ וּ ש

שֶבּוֹ כָּל כִּזְבּ, פִבְּרוּק וְסֶלֶף פָלַסְטִינִי

רַק מַגְחִיכִים אֶת מַפְרִיחֵי כְּזָבָיו בְּלִי סוֹף

כִּי סִכְלוּתוֹ שֶפְּעָמִים רַבּוֹת הִדִּיפָה

צַחַן שֶל חַארְטָה בַּארְתָּה שוּב מַרְבָּה לַחְשֹׂף

אֶת שְקִיעָתוֹ לְשֵפֶל מַדְמֵנַת הַגִּ'יפָה, –

כְּשֶנִּלְעֲגוּת "יוּנֶסְקוֹ" זֶה גוֹאָה בְּלִי חֹק  

מֵרֹב פָאדִיחוֹת הוּא עוֹשֶׂה עַצְמוֹ לִצְחוֹק

כְּפִי שֶהִצְחִיק אוֹתָנוּ פַּעַם "קוֹל קָהִיר"

בִּסְטַיְל עִבְרִי עִלֵּג כְּקוֹמִיקַאי מַזְהִיר

אִם כִּי גַם אָז, כְּשֶהוּא הִלְעִיג עַצְמוֹ בַּמֶּדְיָה

הוּא לֹא הֵבִין שֶהוּא מַצִּיג לָנוּ קוֹמֶדְיָה

מָה שֶהוּא לֹא מֵבִין גַּם בָּעִדָּן הַזֶּה

כְּשֶהוּא בִּבְּלוֹף וּפְיַאסְקוֹ טְרַאסְקוֹ מִתְבַּזֶּה.

כָּךְ, כַּזָּכוּר, פִּרְסֵם אוֹתוֹ מוֹסָד אֱוִיל

לִפְנֵי זְמַן-מָה בְּרַעַש מַחֲרִיש אָזְנַיִם

(בִּרְשוּת הָאוּ"ם הַמְּמַמֵּן אוֹתוֹ) פַּשְקְוִיל

עַל כָּךְ שֶכְּלָל אֵין בֵּין הָעִיר יְרוּשָלַיִם

וּבֵין הָעָם הַיְּהוּדִי וְתוֹלְדוֹתָיו

כָּל קֶשֶר, כָּךְ מַטִּיף כָּל חַאג', אִימָאם וְקַאדִי

שֶכֵּן בַּנֹּסַח הָעַרְבִי הַמְּשֻכְתָּב

הַכֹּל אִסְלָאמִי (בִּמְיֻחָד הַקָּלָאם פַאדִי).

וְאִם לֹא דַי בְּסִכְלוּתוֹ הַמַּשְפִּילָה

אֶת יֻמְרָתוֹ לִהְיוֹת אִרְגּוּן תַּרְבּוּת – טוֹפֵל הוּא

כַּיּוֹם זֹאת גַּם עַל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה

כְּשֶכְּמוּקְיוֹן אֶת הַלְעָגַת עַצְמוֹ כּוֹפֵל הוּא

וְהוּא מָחָר יַכְרִיז זֹאת בְּשִדּוּר חוֹזֵר

גַּם עַל אֲתַר קֶבֶר רָחֵל וְלֵךְ תֵּדַע

אִם בְּעוֹד חֹדֶש לֹא יַחְלִיט הוּא לְפַזֵּר

בְּדוּתוֹת פּוֹתוֹת כָּאֵלֶּה גַם עַל מְצָדָה.

כִּי מַאגְנָה חַארְטָה שֶ"יוּנֶסְקוֹ" זֶה מַפְרִיחַ

בְּחָסוּתוֹ שֶל הָאוּ"ם-שְמוּם יֵש לָהּ רַק פֵּשֶר

אֶחָד: שֶכָּל מִפְגַּן-בּוּרוּת כָּזֶה מוֹכִיחַ

שֶאִם בֵּין מִישֶּהוּ לְמַשֶּהוּ אֵין קֶשֶר

זֶה בֵּין אוֹתוֹ הַבִּזְיוֹנֶסְקוֹ – לְתַדְמִית

אִרְגּוּן תַּרְבּוּת לַהֲפָצַת מֵידָע אוֹתֶנְטִי

עַל אֲתָרִים הִיסְטוֹרִיִּים, שֶכָּל תַּרְמִית

שֶהוּא מֵפִיץ בִּרְשוּת הָאוּ"ם הָאִימְפּוֹטֶנְטִי

רַק מְלַמֶּדֶת כִּי כָּזָב הוּא בֶּן חֲלוֹף

וּדְבַר-אֱמֶת יֵש קוֹמְפּוֹנֶנְטִים אֲמִינִים לוֹ,

לַמְרוֹת שֶגֶּבֶּלְס עוֹד הִשְלָה עַצְמוֹ שֶבְּלוֹף

אִם רַק חוֹזְרִים עָלָיו בְּלִי סוֹף, מַאֲמִינִים לוֹ...

* * *

אוריה באר

דואר ישראל בין הגרועים בעולם!

אני מסכים עם כל מילה של אהוד בן עזר על דואר ישראל. לא אגזים אם אומר שזה הדואר הגרוע בעולם, או לפחות בין הגרועים בעולם. ואולם, לא רק שהמצב לא משתפר אלא שהוא ממשיך ונעשה גרוע מיום ליום.

רוצים עוד דוגמאות?

בבקשה.

עד לפני כשנה היה סניף דואר מעולה ברחוב גאולה בתל אביב. הסניף שירת בהצלחה אלפי קשישים שגרים במקום, וכן בעלי חנויות, אזרחים זרים. ומי לא. היה זה סניף מצליח ויעיל. אז מה קרה?

חכמי הדואר החליטו לסגור אותו, למרות מחאות התושבים והפגנה שעשו. מעתה, כתת רגליך קילומטר שלם עד רחוב הירקון, כד לקבל דבר דואר. ממש טמטום העובר כל גבול.

הלאה: סניף הדואר ברחוב המלך ג'ורג', מול קניון דיזינגוף, הוא ממש קטסטרופה. יש שישה אשנבים, אך רק אחד או מקסימום שניים נותנים  שירות. נסו את סניף קרליבך. גרוע יותר.

נסו את סניף גבעתיים. גם שם תחכו שעות. נסו את סניף אילת, שבקניון. גם שם איום ונורא וציפייה ארוכה לשירות.

חכו, זה לא הסוף. באופן שיטתי, מבטלים בדואר תיבות דואר אדומות שנתנו שירות חשוב. כך למשל, עקרו ממקומה וביטלו את תיבת הדואר מול מצודת זאב, שנתנה שירות למאות בעלי חנויות ואזרחים ותיקים.

למה? כובע.

ובתוך כך, משכורות ראשי הדואר לא נסוגות. שם לא נעשה ביעור חמץ. משכורות "חברינו" מטפסות כל העת.

מי יסביר לי מה  קורה כאן? האין שר תקשורת בישראל? מדוע השירות בדואר נעשה רע יותר מחודש לחודש? ממש לא מבין, כלום.

* * *

ברכות לראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט

עם צאתך לחופשי מכלא מעשיהו

כתוֹב בספרך את כל אשר על ליבך

על השנים שרדפו אותך

ועל תרומתך לביטחון מדינת ישראל

שָׁקֵם את תדמיתך הפגועה

ותיהנה בבית על כוס תה

 לקרוא בעיתון ישן גם על הפרקליט הבכיר

 עו"ד אורי קורב

שהיה חשוד בביצוע עבירות מין

לפחות בזה לא האשימו אותך

ואולי תרים טלפון לביבי

לתת לו עצות לַחקירות

ואם יהיה צורך גם לַמגורים במעשיהו

* * *

אהוד בן עזר

"כל האור שאיננו רואים"

רומן היסטורי מדהים מאת

אנתוני דואר

מאנגלית: שאול לוין

מודן הוצאה לאור, 2015

543 עמ'

מזה זמן רב לא היתה לי חוויית קריאה מטלטלת, סוחפת ומותחת, כמו בקריאת הרומאן ההיסטורי עב-הכרס המתרחש בתקופת מלחמת העולם השנייה באירופה, "כל האור שאיננו רואים" שכתב אותו סופר אמריקאי שלא שמעתי קודם את שמו, אנתוני דוֹאֵר [יליד 1973, קליבלנד, אוהיו].

בלעתי את הספר עב-הכרס במשך ימים אחדים בכל רגע פנוי, וממש  לא יכולתי להניחו מידיי. ההרגשה שלי היתה שהינה, הינה יש עוד סיכוי לספרות קלאסית במיטבה! ישנם גאוני ספרות חדשים שאין לנו מה להתבייש באיכות כתיבתם לעומת הקלאסיקה של הפרוזה העולמית!

הרומאן מספר על נערה עיוורת, מארי-לוֹר ל'בלאן, שגדלה בפאריס עם אביה, המנעולן הראשי של מוזיאון הטבע בג'רדֵן דה פלאנט. כל מי שמכיר את פאריס יכול לדמיין בשעת הקריאה סצינות המתרחשות בגן המפורסם והיפהפה הזה, שבו היא מתמצאת גם בעיוורונה, והכול בזכותו של אביה, הבונה למענה גם דגם מוקטן של סביבתה, שאותו היא ממששת באצבעותיה.

עם כיבוש פאריס על ידי הצבא הגרמני ב-1940 נשלח אביה של מארי-לור להעביר מהמוזיאון לחוף מיבטחים אבן-חן נדירה, שאגדות מסמרות שיער כרוכות בה, ושווייה עצום, והאבן הזו מניעה בהרבה אופנים את העלילה.

האב ובתו מוצאים את עצמם בביתו של הדוד המוזר והעשיר אטיין בסן מאלו, לחוף האוקיינוס האטלנטי, עיירה בה מארי-לור צריכה ללמוד להתמצא כמו שלמדה בפאריס, וזאת על פי דגם חדש שאביה בונה לה.

במקביל אנו מתוודעים, מתחילת הרומאן, לוורנר פפניג, שגדל יחד עם אחותו בבית-יתומים בעיירת כורי-פחם בגרמניה. ביום שהוא מוצא מקלֵט רדיו שבור ומצליח לתקנו ולקלוט באמצעותו בין השאר שידורים מוזרים ורבי השראה מצרפת, שלימים מסתבר שהם קשורים לדוד אטיין בסאן מאלו – נקבע גם עתידו. הוא נשלח לאחד מבתי-הספר היוקרתיים והאכזריים של הרייך השלישי, ובמהרה מנותבים כישוריו למעקב צבאי אחרי שידורים מחתרתיים בכל אזורי הכיבוש הגרמני, ועד רוסיה הוא מגיע במלחמה, כחלק מצוות מעקב הנע בלב שדות הקטל הנוראים.

ורנר הוא חייל קטן-גוף ולבקן, הוא משתוקק אמנם להשתייך למערכת ההיטלראית האדירה אך תמיד מקנן הספק בליבו, זאת בזכות אחותו הקטנה יוטה, שמשמשת לו מעין קול המצפון גם לאחר שהוא ניתק ממנה בגלל גיוסו ולא זוכה לראותה שוב.

ורנר מוצא את עצמו באוגוסט 1944 קבור במרתף הרוס מהפגזות כוחות הברית, בסן מאלו שבצרפת, כשמכשיר רדיו פגום הוא הסיכוי היחיד שלו ליצור קשר עם העולם, והוא ניצל בזכות פולקהיימר, חייל גרמני ענק מהצוות שלו, היחיד ששורד לאחר המלחמה.

המיבנה של הרומאן הוא גאוני. כולו פרקים-פרקים קצרים המתרחשים בחלקם בו-זמנית, פעם בחייה של מארי ופעם בחייו של ורנר, אבל הם אינם ניתנים בסדר כרונולוגי של ההתרחשויות אלא מדי פעם בקפיצות גדולות קדימה ואחורה, ולאט-לאט שוקע הכול בצל שנות המלחמה, שמשנה את העולם, מפרידה בין קרובים אבל גם גורמת, בסוף הרומאן, למפגש המדהים והקצר בין מארי העיוורת לוורנר, החייל הגרמני, שמערכת העיכול שלו כבר הרוסה לגמרי ולא נותר לו זמן רב לחיות.

המיבנה המיוחד והעקבי של הרומאן יוצר פסיפס מדהים, מתוכנן להפליא, מעשה אמנות מעורר השתאות.

לא יאומן עד כמה החיים המקבילים הללו, על שלל הדמויות המשניות הלוקחות בהם חלק, וקפיצותיהם ההיסטוריות, מרתקים את הקורא. ועד כמה הריתמוס של הפרקים הקצרים, שמתרחשים על רקע היסטורי אמיתי, לבד אולי מאגדת אבן-החן היקרה –  עד כמה הוא סוחף ומשכנע.

גם אחרי שנים כה רבות, מלחמת העולם השנייה היא הזירה של הספר הגאוני הזה, ומתוך זווית ראייה או התרחשות שונה מכל מה שאנחנו מכירים ברומאנים שנכתבו על אותה מלחמה. והיא עדיין היא קיימת בספר, כאילו עדיין לא נגמרה.

מומלץ. מומלץ בכל פה למהר לרכוש את "כל האור שאיננו רואים" ולשקוע בו.ככל שאתה מתקדים בקריאה חבל לך שהספר הולך ונגמר, אם כי אתה מוכרח להמשיך כדי לדעת כיצד הוא יסתיים. אני מעולם לא מדפדף קדימה ולַסוף כדי לדעת איך יסתיים הספר שאני קורא.

מאחר שכמחצית הספר כתובה לכל אורכו מנקודת מבטה של מארי העיוורת, התיאורים בו מיוחדים במינם ומפורטים ומדוייקים בצורה ממש מהפנטת ומתוך עושר לשוני מדהים שאותו מעביר היטב התרגום העברי, על אף שפע השמות, המונחים והציטוטים. ממש יצירת מופת.

*

הספר אמנם לא מגיע למדרגת חשיבותם של גדולי הסופרים העבריים החשובים שלנו כיום, אבל הוא בכל זאת יצירה גאונית, ולא פלא שעיתון "הארץ", המעריץ את סופרינו החשובים, בעיקר בזכות דיעותיהם הפוליטיות החשובות – קיבל בשעתו את הספר בביקורת מטומטמת של אריאנה מלמד:

"אפילו הסוף תפור כך שנמשיך להתפעם בנשימה עצורה עד לעמוד האחרון. הוא נמשח בקווים גסים של בנאליה ומתוך הכרח בל יגונה ליצור סימטריה מאחדת בין מעוולים וקורבנות, גרמנים וצרפתים, פצעים ומזור, טראומה והבראה. זה שטוח כסיפור בינוני לילדים. אבל נורא-נורא מרגש. וגם בעברית יצמח כאן רב מכר, אין ספק: עצתי לקוראים שמבקשים יותר מזה –   חכו לסרט. פחות בזבוז זמן." [21.10.15].

מזמן לא קראתי שטויות כאלה.

כנראה שהגרוסמניזם הוא כמו מחלת האלדסהיימר, לאט-אט הוא מאכֵּל את המוח של קובעי ההערכה הספרותית בארץ. יש לנו קליקה שלימה של מבקרים ספרותיים, שרק סופר עברי שאינו מכיר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לרוצחים הפלסטינים, כותב בארץ ובחו"ל נגד אקיבוש, חותם קבע על עצומות הנתמכות על-ידי הקרן לישראל חדשה, ולקינוח גם מקל על אשמת הגרמנים בשואה – רק הוא נחשב בעיניהם סופר חשוב, וכמובן שאנתוני דואֵר אינו כזה, ולכן הרומאן המדהים שלו הוא "סיפור בינוני לילדים"!

* * *

באבל כבד על מותו של חברנו מנוער

שמוליק לס

שהוסתר כילד אצל פולנים בתקופת השואה

בוגר בית הספר הימי "מבואות ים" במכמורת

חבר גרעין "שדמות" וממייסדי קיבוץ עין-גדי

הלווייתו התקיימה אתמול, יום ראשון

בשעה 17.30 בבית העלמין סגולה בעירו פתח-תקווה

* * *

אהוד בן עזר

דברי פרידה משמוליק לס בהלווייתו

שמוליק היקר,

אני לא יודע אם ידעת אי פעם עד כמה קינאנו בך בנעורינו. אנחנו היינו נערים פרובינציאליים מהמושבה שהכירו את העולם מקריאת ספרים ועיתונים, ואילו אתה היית כבר בחור מבוגר, אמנם בגילנו, שידע הפלגות לקפריסין במסגרת בית הספר הימי "מבואות ים", וגילה שם את העולם שהיה עדיין כמו אגדה בעינינו.

מעין-גדי ועד צאתך לגימלאות עבדת ברשות שדות התעופה בנתב"ג, ואני זוכר כיצד סיפרת לי פעם, שמאחר שבילדותך בתקופת השואה לא שיחקת ולא היו לך משחקים, היית לוקח לך זמן באמצע העבודה בנתב"ג, ופורש כדי לשחק במשחקי ילדוּת. אינני זוכר בדיוק איזה משחקים.

חלק ממך היו אימא שלך, חיה, הבלונדית הזוהרת, שופעת החיים והעליזות, בעלת העיניים הגדולות, הבוערות, שהקדישה את חייה לקליטת העלייה, ולצידה אבא שלך, ניסן, הגבר הגדול והשתקן.

בעין-גדי היכרת את דליה סגלוביץ, שלימים היתה לאשתך ולאם שתי בנותיך. גל ותמי. דליה ואתה הייתם אז גם אופים, כי מקצוע האפייה עבר בתורנות בין החברים, וגם עוזי שטרן ואני היינו בגילדה הזו, וגם אורי שולביץ, שפרש בגלל תאונה במאפייה, ונעשה הצייר של "במחנה גדנ"ע".

במאפייה הקטנה, עוד מתקופת ההיאחזות, ליד חדר-האוכל, הכיש נחש את דליה ובנס ניצלה, ולדבריה השפיעה ההכשה כל חייה על מצב בריאותה.

וישנו הפרק של הסירה בים המלח. קיבוץ עין-גדי, בהשתדלות אבא של חברנו צבי לאפר, קיבל סירת מוטור גדולה מחברת "העוגן" בחיפה, שאותה הפעלתם אתה ומייק [מיכאל], הימאים שלנו, כשאתם עומדים זקופים ליד ההגה. הסירה כונתה בשם "שך-שך", מהשורש – להשתכשך, במים. היינו מפליגים בה לסדום כאשר רגלינו משתכשכות במים כדי לצנן אותן, ואחרי ארבע שעות של שיט יורדים בסדום, אדומים ולוהטים מחום.

ושנים מאוחר יותר, הבית שלך ושל דליה ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה היה לנו מקום מפגש, והיינו באים אליכם בלילות שישי ומבלים בנעימים.

אתה ואורי שולביץ, "העולים החדשים" שלנו, הייתם חלק מנוף חיינו, וחרף השוני הגדול ביניכם, כל אחד מכם השפיע עלינו בדרך משלו. שלא לדבר על כך שלא היתה שום בעייה ב"קליטה" שלכם. תמיד הייתם חלק מאיתנו באופן הטבעי ביותר.

פתח-תקווה קלטה אותך והיתה העיר שלך ועכשיו אתה טמון בה לעולמים.

תמיד נזכור את החיוך הטוב שלך, את שיערך הבהיר ושפמך השובב ואת דרך הדיבור העברית המיוחדת שלך.

הייה שלום, חבר יקר, כת מלאכי עליון לנוחך ירונו.

* * *

יפה ברלוביץ

מי את שושנה שבבו? (הרצאה)

זה מקרוב באו

שושנה שבבו (1992-1910)

אירועי הוקרה ליוצרים אשר עיזבונם

הועבר לאחרונה למכון "גנזים"

אגודת הסופרים העבריים

תל אביב, 14 ביוני 2017

קראתי להרצאה שלי: "מי את שושנה שבבו?" – כי עם כל הכבוד לאגודת הסופרים שנתנה בית טוב וראוי לארכיון של שושנה שבבו, רבים מאיתנו לא מכירים אותה, ובוודאי לא את היצירה הספרותית שלה.

הכיצד?

ובכן שושנה שבבו שייכת לדור של נשים-סופרות מתקופת היישוב (או טרום המדינה), שהחוקרים והמבקרים דחקו אותן מתולדות הספרות העברית. איך כתבה ד"ר לילי רתוק במחקר ההיסטוריוגרפי שלה? ספרות הנשים נולדה פעמיים, פעם עם דבורה בארון (1903) ופעם שנייה עם עמליה כהנא כרמון (1956), כאשר בין לבין נוצר חלל ריק. כלומר מ-1903 ועד 1956 (שזה למעלה מ- 50 שנה), נשים לא כתבו פרוזה. שירה? כן, ועוד איך: רחל בלובשטיין, ולאה גולדברג, ואסתר ראב, ואנדה עמיר, וזלדה, אבל פרוזה – לא.

ורבותיי, זו שערורייה. נשים כתבו המון בתקופה של טרום המדינה. רומנים, וסיפורים קצרים, ומחזות. והיתה עיתונות של נשים, וכתבי-עת של נשים. וביניהן גם שושנה שבבו (וראו האנתולוגיה שערכתי: "שאני אדמה ואדם, סיפורי נשים עד קום המדינה", 2003). לכן אני מברכת את אגודת הסופרים על היוזמה לטפל בארכיון של שושנה שבבו, ואני מקווה שבעקבותיה יטופלו גם הארכיונים של כל אותו דור-כותבות שכמו מחקנו אותו מסדר היום הספרותי שלנו.

ועכשיו בואו נערוך היכרות, ולו קצרה, עם "מי את שושנה שבבו?"

ובכן שושנה נולדה בזיכרון יעקב ב-1910. אביה, שלמה שבבו, הוזמן על ידי יק"א לבוא ולשמש מורה לערבית ולתנ"ך בבית הספר היסודי שם. שלמה שבבו ואשתו היו ילידי היישוב הישן בצפת. יש אומרים שהמשפחה הגיעה אחרי גירוש ספרד (ויש אומרים שמעולם לא עזבו את הארץ, ולכן שם המשפחה שבבו – בָּא משבאב, שבערבית זה: בני המקום, ילידי הארץ). על כל פנים שלמה רכש השכלה באנגליה ובמצרים, והגיע לזיכרון עם משפחה של חמישה ילדים, ושם כאמור נולדה שושנה.

דרך אגב, את עיקר הפרטים אודותיה אני שואבת מיומן ששושנה כתבה, יומן שהיא קראה לו "זיכרון יעקב שלי". יומן זה נפתח כמובן בילדות, שם היא מציגה מי היא ומה זהותה, כשהיא פורשת את המפה החברתית של המושבה. וזה מעניין, כי לפי המיקום ההירארכי של משפחת שבבו, היא נמצאת על איזה קו-תפר שבין שתי האוכלוסיות הדומיננטיות שם: האיכרים יוצאי רומניה – שהיוו את ההגמוניה השלטת, והפועלים יוצאי תימן שהיוו את הפרולטריון העני, וביניהן – מיספר משפחות ספרדיות. 

קו תפר זה שבין לבין, הופך אצל שושנה שבבו למסמן מגדיר, שהיא לא רק מודעת לו, אלא היא מבקשת ורוצה בו. כך ניתן להבין גם מסיפורי הילדות שלה, כאשר מצד אחד היא מתארת עצמה כבת מושבה לכל דבר (ואני מצטטת מהיומן): "גדלנו כשאר ילדי המושבה, עליזים ושובבים ופראים כרוח המנשבת בין העצים." ומצד שני היא מתעקשת לשמור מרחק מילדי האיכרים, ולא רואה עצמה מזוהה איתם. להפך, היא אפילו גאה בזה – שהיא לא שייכת להם, וכי יש לה גם ילדות אחרת, משלה.

ואכן סיפורי הילדות שלה לא מתמקדים בזיכרון יעקב הנוסטלגית של בית אהרונסון, גן טיול, היקב, וכדומה. סיפורי הילדות שלה – זה בית המשפחה שעומד בקצה המושבה, רחוק ומבודד מכל הבתים האחרים ברחוב, כשהחיבור שלו עם זיכרון יעקב הוא יותר בכיוון של החוצה. החוצה – לכרמים, למטעים,  להרים, וכמובן למרחבים הפתוחים של הים – שאי אפשר לה בלעדיו. 

למה אני מתעכבת על המיקום החברתי שלה, ועל המיקום הגיאוגרפי? אני מתעכבת, כי לדעתי המיקום הצדדי הזה של הבית, כמו המיקום של המשפחה על קו התפר – הוא שעושה אותה, ואת הייחודי שבה, כאשר בו בעת, היא שייכת ולא שייכת, היא גם בפנים וגם בחוץ, גם במרכז וגם בצד. ולכן גם היצירה הספרותית שלה היא בין לבין, כשהיא לא דומה לשום דבר אחר שנכתב באותם ימים.

הייתי אומרת, שמצד אחד יש בכתיבה שלה אלגנטיות ושפה מאופקת, אבל מצד שני היא מפגינה איזו עמדה של מרדנות ונועזות. שבבו היא אישה של חופש – כך בכל עשרות הסיפורים שלה, וכך בעיקר לגבי המושבה זיכרון יעקב. כאן היא לא חושבת פעמיים מה יגידו במושבה, או לא נעים לה מהמושבה. וכשיש לה ביקורת על תופעה זו או אחרת (ויש לה), היא שולפת ציפורניים ובצורה השקטה והאלגנטית שלה, היא חושפת ומוקיעה כל בעייה.

כמו למשל  הסיפור "שמשון בעת הבציר" (שהתפרסם ב-1932). הסיפור הוא על צעיר זיכרוני (יליד הארץ, צבר), שאמור להוות מודל ליהודי החדש: הוא זקוף ושזוף ואיכפתי ואיש עבודה חרוץ, שמנצח על עבודות הבציר ביעילות ובשמחת חיים. אבל עם ערב כשרוזה, נערה זיכרונית שהוא מחזר אחריה – יוצאת לטייל בין הכרמים, היא מבחינה פתאום איך הוא  מתרומם מבין הגפנים ואחריו פועלת ערבייה. היא כמובן נדהמת, אבל שמשון – לא. הוא לא נבוך ולא מתנצל, ורק פונה לפועלת ואומר: "בואי פטמה, קחי את סלך, מלאי אותו ענבים ולכי הביתה."

ככה, הכול בשקט. והשקט הזה – כמובן מזעזע. כי אנחנו מבינים ששמשון – הצבר האולטימטיבי – מרשה לעצמו כמו מובן מאליו לכפות את מרותו כבעלים על פועלת שלו, ולנצלה לצרכיו.

הסיפור הזה התפרסם ב-1932, בכתב העת בוסתנאי. העורך של בוסתנאי היה הסופר משה סמילנסקי, וסמילנסקי מפרסם סיפור "מביש" זה, כי הוא מבין ששבבו לא באה לחתור כאן תחת בן-איכרים נערץ. שבבו באה לספר סיפור ריאליסטי, ולהוקיע תופעה בלתי נסבלת בחיי המושבה – תופעה שאי אפשר לטאטא מתחת לשולחן. אבל כמובן שבשנות ה-30 וה-40 – טיאטאו, ואפילו מאוחר יותר, כי מי העז לכתוב סיפור כזה?!  ועוד אישה?!

אז עד כאן התשתית לדיוקנה של שבבו – דיוקן של "משפחה" ו"מקום", וכיוון שהזמן שניתן הוא קצר. בואו נקפוץ לשאלה נוספת, והשאלה היא: איך ולמה בונה שבבו את עצמה, דווקא כסופרת? 

ובכן שושנה סיימה את בית הספר היסודי ב-1923. אביה היה מורה, אחותה שלמדה בסמינר לוינסקי הייתה מורה, אז גם היא רצתה ללכת בדרך זו. סמינר לוינסקי היה אז בנווה צדק, ואביה שכר לה חדר למגורים, ובעלת הבית היתה אמורה לדאוג גם לארוחות שלה. אלא שבעלת הבית לא עמדה בהבטחה. החדר היה קר ורטוב, הארוחות היו דלות, ואחרי ארבע שנות לימוד שושנה חלתה בדלקת פרקים קשה, ונאלצה לעזוב.

בבית היא מתגברת על המחלה, אבל מה עושים עכשיו, בלי תעודה, ובלי האפשרות להיות מורה?

ובכן במשך 15 שנה – מ-1927 (השנה בה עזבה את הסמינר) ועד 1942 (השנה בה התחתנה), – חיה שבבו עם אביה (האם נפטרה, האח והאחיות נישאו, והיא נשארה לטפל בו). אז כאמור היא טיפלה באב, אבל כל השעות האחרות היא הקדישה ללימודים שלא נלמדו. בשנים האלה היא נתפסת לבולמוס של קריאה אינטנסיבית וביומן שלה היא אפילו מפרטת רשימות של ספרים וסופרים ממיטב היצירה האנגלית והרוסית והצרפתית, והערבית (את הקלאסיקה הערבית היא קוראת עם אבא שלה המורה לערבית), וכמובן הספרות העברית (והסופר הנערץ עליה ביותר הוא מנדלי מוכר ספרים).

עם הקריאה היא מתחילה גם לכתוב. בבית הספר בזיכרון יעקב, הסופר יהודה בורלא, היה המורה שלה לספרות, וכבר אז עודד את כתיבתה וחלק לה תשבחות. לכן עכשיו, כשאין לה עוד עתיד של מורה, היא מחליטה לבנות את עצמה כסופרת. 

והיא כותבת. היא כותבת סיפורים קצרים. היא מתחילה לכתוב רומן. אבל בו בעת היא מבינה שלהיות סופרת – זה גם  לצאת מאלמוניותה בזיכרון יעקב, ולנסות להתחבר עם המילייה הספרותי בתל אביב, בירושלים, בניו יורק. והיא אכן מרבה לשלוח סיפורים, ולהתכתב עם עורכים, ולהתייעץ ולהתחלק עימם בלבטים היצירתיים שלה. כך עם מרדכי ליפסון עורך דואר היום, ושלונסקי עורך הספרות מהארץ, וסמילנסקי מבוסתנאי, ודניאל פרסקי ומנחם ריבולוב מהדואר בניו יורק.

כאן כדאי לציין שזיכרון יעקב מבחינה פוליטית הייתה שייכת אז למה שנקרא הגוש האזרחי, לכן שבבו לא פונה כלל, ליצור קשר עם העיתונות של ארץ ישראל העובדת, ולא שולחת את סיפוריה למוספים הספרותיים של דבר או על המשמר. לכן, לא בכדי, הסיפור הראשון שלה מתפרסם בהארץ (דצמבר 1929), כשהעורך הוא כאמור שלונסקי.

סך הכול שבבו פרסמה כ-40 סיפורים קצרים, וגם שני רומנים. האחד מריה (ראה אור ב-1932) והשני אהבה בצפת (ב-1942).  מובן שלא ניכנס כאן לדיון על שני הרומנים, אבל רק אומר שאהבה בצפת הוא רומן שרק שושנה שבבו היתה יכולה לכתוב. כאן היא חוזרת אל היישוב הישן של צפת, שהיא הכירה כל כך טוב (מביקוריה במשפחתה בימי החגים והחופשים). ובעיקר היא עוסקת בצפת של הנשים, הספרדיות והאשכנזיות, עם כל המנהגים והשיחות והאמונות והצחוקים על הגברים. בקיצור צפת של מבפנים.

אבל הספר שהקים סערה תקשורתית היה דווקא הרומן מריה.  ובכן, שימו לב ב-1932 יוצא בארץ ישראל ספר עברי בשם מריה, רומן מחיי הנזירות בארץ. כפי שניתן להבין – הגיבורה היא לא חלוצה שבאה לארץ לבנות ולהיבנות בה, אלא ערבייה נוצרייה, ילידת חיפה, ממשפחה בורגנית טובה, כאשר גם כל העלילה מתפתחת בין חיפה הערבית לבין מנזר פרנציסקני בכרמל (חיפה היהודית כמעט ולא מופיעה שם). מובן שהקוראים הוכו בתדהמה. מה פתאום לכתוב רומן ערבי פרנציסקני, בעצם השנים של תחילת העלייה החמישית – רומן שהוא כל כך זר ומנוגד לשיח הפוליטי-החברתי-התרבותי שהתנהל ביישוב באותה תקופה.

אבל זו היתה שושנה שבבו – צעירה נועזת, שבחרה לספר דווקא על מציאות של קו התפר, של בין לבין – ולא לענות על סף הציפיות של קוראים או של עורכים. ואכן, כשהספר יצא – קמה מהומה. היו מבקרים שטפחו לה על השכם: על המקוריות של סופרת בת 22 כמוה, אבל היו אחרים, וביניהם – המורה שלה יהודה בורלא, שקטל אותה קשות בכתב העת מאזניים.    

לא ארחיב על מלחמת המבקרים שקמה, ורק אצטט מספר שורות מתוך המכתב ששלחה שבבו ליהודה בורלא כתגובה לביקורת שלו, ואני קוראת:

"מר בורלא הנכבד... גילית צרות עין כה רבה ביחס לתלמידתך בעבר, שאמנם חזית לה עתידות כדבריך, אבל ליבך לא נתנך לציין זאת בפומבי... אמרת לנדותני משדה הספרות... כבר סתמת את הגולל על כתיבתי... אולם זאת אבטיחך... מאמרך לא שבר את רוחי, ועוד אוסיף לכתוב כמה וכמה יצירות גדולות וקטנות, ביתר עוז וביתר שאת."  והיא מסיימת במשפט הדרמטי: "והעתיד ישפוט בינינו."

כאן עליי להתחיל לסיים, ואני מסיימת עם הפרק על שבבו הסופרת, ומדלגת לפרק על שבבו האישה והאם, ומסכמת  כך:  ב-1942, אחרי הרומן אהבה בצפת, שבבו מחליטה שהגיע הזמן להינשא. היא בת 32, והאביר שחיכה לה מעבר לפינה הרבה שנים, היה בן דוד רחוק, מצד אימה, בשם דוד כרסנתי. הזוג התיישב בחיפה, שושנה הביאה לעולם את בתה – אורנה, וגם ניהלה את חנות הצמר שפתחו בהדר הכרמל.

והנה, מ-1942, שנת נישואיה ועד 1992 – שנת פטירתה, כלומר 50 שנה, שבבו לא כותבת ולו סיפור קטן אחד.

50 שנה היא חיה את חייה בשתיקה הולכת ונמשכת, וכמובן אף אחד לא מבין מה קורה כאן? והיו גם ששואלים ומטרידים, אבל היא לא מסבירה וגם לא מתנצלת. רק כמה חודשים לפני מותה, כשהיא כבר חולה ומתקשה לדבר, היא מבקשת מבתה מחברת, ומתחילה לכתוב. כך היא כותבת יום יום את יומן חייה, כשבין היתר היא גם עונה על השאלה העקרונית הזאת: למה שתקה.

דרך אגב, יש לה כמה תשובות, אבל אני אסיים בתשובה אחת מדהימה. ואני קוראת:

"הייתי עבד כנעני לחיי נישואי, ואני צעירה ויפה ורזה, ואין ליבי לתענוגות שהיו בגדר מותרות באותם ימים. אני עוזרת בחנות הצמר של בעלי, ועושה כמיטב יכולתי לשאת בעולה, וגם אם בא איזה רעיון להגותו, הייתי טורדת אותו ממחשבתי. שושנה שבבו הסופרת מתה, ישנה גברת כרסנתי."

כשקראתי את המשפט האחרון הזה – הייתי בהלם. הבנתי, שגם אם 50 שנה היא ניסתה להרוג את שושנה שבבו שלה – שושנה שבבו מעולם לא מתה. להפך. היא התרוצצה בתוכה, חבטה בה, וטילטלה אותה.

סימון דה בובואר ידועה בקביעה שלה האומרת שבאופן אסנסיאלי אישה, ובעיקר אם, לא יכולה להיות אישה יוצרת. זוהי כמובן קביעה אומללה מאוד, ונראה שגם שושנה שבבו "מסכימה" ומקוננת על כך בשתיקתה. על כל פנים, הייתי אומרת ששבבו, עם כל עצמאותה ונועזותה, הייתה קורבן של החברה בת זמנה. חברה שמרנית, פאטריארכלית, שוביניסטית, שהועידה אותה רק לתפקידיה הביולוגיים, וחס וחלילה לא לאלה האינטלקטואלים, היצירתיים.

עם זאת, כדי לשרוד, או נכון יותר כדי לשמור על שפיותה בטלטלותיה בין שתי הנשים (שבבו/כרסנתי), מכריזה שושנה על עצמה כגברת כרסנתי, אבל המנצחת בסיבוב האחרון והנכמר כל כך – היא בכל זאת שבבו. "עבד כנעני," אומרת שבבו על כרסנתי, ולא מוסיפה. ולכן, בערב זה, המוקדש ליצירתה, נשוב ונכריז – שושנה שבבו לא מתה, ולא כל שכן המורשת הנשית הספרותית והנועזת שלה.

אהוד: למיטב ידיעתי בן-הארץ בערבית הוא וואטאני ולא שבאב. שבאב הוא כינוי לחבר צעירים ערביים פוחזים וריקנים, ובעזרת השם יש לנו כיום גם שבאב חרדי בירושלים, מורכב ממשתמטי גיוס פוחזים וריקנים שאינם מסוגלים ללמוד בישיבות בגלל קוצר שכלם.

* * *

השקה לספר: "כאילו בחלום" 

מאת אוריה באר

היום, יום שני, 3.7.17

בבית הסופר קפלן 6 ת"א

התכנסות:  19.30

התחלה: 20.00

ברכות: צביקה ניר, יו"ר אגודת הסופרים

משה ראובני, עורך ומו"ל הוצאת צמרת

דברים: אביב עקרוני

אהוד בן עזר

יוסף כהן אלרן

קריאה מתוך הספר: נחמה שקד רייך

חני כהן

ראיון עם אוריה באר, מראיינת: דליס

ליווי מוסיקלי: הכנרית חיה לבני

מנחה: דליס

* * *

יהודה דרורי

נתניהו, זרוק אותם!

אדוני ראש הממשלה,

אני מודע לחשיבותם הקואליציונית של החרדים (שנמצאת ביחס הפוך לחשיבותם בבניין המדינה...) אבל תסכים שהפעם הם הגדישו את הסאה, ויש ללמדם לקח...

הם מנסים לחבל ביחסי מדינת ישראל עם שאר יהדות העולם ואתה, כך אני מקווה, לא יכול להשלים עם כך! זהו יהיה אסון לעם היהודי, שייפגע אנושות ע"י פחות מ-10% מיהודיו.

לפיכך, פשוט זרוק אותם מהקואליציה! תבלע את גאוותך למען האומה, ותצרף במקומם את "יש עתיד" לממשלה.

במקביל, קצץ להם את התקציבים המיוחדים ואז, בהזדמנות זו, תפעל עם לפיד, ליברמן ובנט להפרדות מסויימות  של הדת מהמדינה.

אם תצליח בתרגיל הזה, לדעתי, בחירתך לקדנציה הבאה מובטחת. אני לפחות אלחם למענך. קום ועלה בכוחך זה ביבי נתניהו והצלח.

הסכסוך לא עם הפלסטינים

אלא מי שיצר וברא את הבעייה הפלסטינית עבורנו ועבור העולם ואלה היו הליגה הערבית ומדינות האיזור. לפיכך נכון לדרוש עכשיו שאלה שיצרו את הבעייה, יהיו אלו שיפתרו אותה.

מכאן הגישה החדשה של טראמפ (ונתניהו) הטוענת לשלום אזורי כתנאי מוקדם לפתרון הנושא הפלסטיני.

השינויים האחרונים במרחב הערבי, כאשר רוב מדינות האזור אינן רואות בנו יותר כאוייב (אלא יש לנו ריב היסטורי עם האיסלאם בכלל – ומאז תקומת הציונות, עם העולם הערבי בפרט) – אלא כבן-ברית עתידי, הינם פתח לאופטימיות זהירה (וזעירה) שאולי סוף סוף בסופה, מעמד הפלסטינים יוסדר במסגרת סיפוח לירדן של שטחיA   ו-B, שזה הפתרון היחיד הנראה כיום  כריאלי.

ארדואן, הפטרון החדש-ישן של דאע"ש

לנוכח העובדה שכנופיות דאע"ש מובסות בעיראק ובצפון סוריה, הכיוון אליו יימלטו שרידי דאע"ש, המקום בו ימצאו מקלט וביטחון להתארגנות, יהיו אצל המוסלמי הכי קיצוני כיום באזור, הלא הוא מיודענו ארדואן, הכליף הגדול של טורקיה.

הקשר של דאע"ש עם ארדואן החל לפני שנים, כשארדואן אפשר לאלפי המתנדבים המוסלמים מכל העולם לעבור דרך טורקיה ולהצטרף לדאע"ש. בתמורה ארדואן קיבל הרבה כסף מעיסקות נפט שעשה עם דלקים שנשדדו ע"י דאע"ש במוסול, והוא החזיר לדאע"ש חלק מהכסף, רובו בצורת מזון ומוצרים הדרושים ללוגיסטיקה של הלחימה.

מדינות נאט"ו, שהיו מודעות לכך, שילמו לארדואן אתנן של מיליארד יורו שיפסיק בריתו עם דאע"ש (וגם שיעצור את זרימת הפליטים הסורים לאירופה).

הוא אכן עשה כך ולכן ספג כנקמה מיספר מעשי טרור מזוויעים בארצו.

כיום, משום שידיו כבולות במאבקו נגד הכורדים (כי האמריקאים לוחמים לצידם), ניתן להניח שהוא יפנה את כנופיות דאע"ש להילחם בכורדים ויגבה אותם בלוגיסטיקה ואפילו בנשק ובתחמושת. לכן, רצוי מאד שנאט"ו והאמריקאים יהיו מודעים לכך בהקדם, ויזהירו אותו מפני פעילות כזו, לפני שתביא להסלמה אלימותית נוספת באזור.

נציב זכויות האדם באו"ם על סגירת אל-ג'זירה:

"מתקפה על חופש הביטוי"

פורסם: 30.6.17.

נציב זכויות האדם של האו"ם, זייד בן ראאד אל-חוסיין, אמר כי דרישת סעודיה ומדינות המפרץ מקטאר לסגור את אל-ג'זירה היא "מתקפה לא מקובלת על חופש הביטוי." הדרישה לסגור את הרשת הקטארית פורסמה במסמך שהודלף ובו התנאים לסיום החרם מצד מדינות המפרץ על קטאר. 

(רויטרס)

זה לא נשמע לכם מגוחך כשאתם קוראים את שמו של הנציב הזה ועל מה הוא מתאונן?

* * *

משה כהן

עידוד לירידה

צפו בבקשה בשבת בשעה 12 בערוץ 1 בסדרה של ירון דקל ותראו כמה טוב לישראלים יורדים בארה"ב. 

חבל על כל יום נוסף שאתם נשארים בישראל. 

לא לחינם רוצה תאגיד השידור הציבורי לשכנע אתכם לרדת מהארץ. 

הם יודעים במה להשקיע את כספי משלם המיסים לטובת המדינה. 

ואני שמעתי לתומי שרוצים למשוך עולים  לישראל. 

תמוה, תמוה מאוד. לתאגיד השידור פתרונים. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: הסדרה על היורדים אינה של תאגיד השידור הציבורי אלא היא שידור חוזר של הסדרה המעולה שיצר ירון דקל בשעתו לערוץ 1. כמי שצפה בפרקים אחדים מהסדרה בהינתנה לראשונה, לא יכולתי שלא לרחם על הישראלים-לשעבר הפאתטיים שרואיינו בה. ויש לזכור שאלה הם  ישראלים-לשעבר ש"הצליחו". על הנכשלים אין מילה כי לא תוציא מפיהם מילה. זו היתה בהחלט סדרה נגד ירידה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 2.7.17

* קלון שאין לו תפוגה – שלילת חירותו של אדם היא עונש נורא. העובדה שהאנושות טרם מצאה ענישה הומאנית יותר, היא תעודת עניות. לכן, אני בעד תנאים טובים ככל הניתן לאסירים וסולד מהקשקושים על "בית הבראה על חשבוננו," שאינם אלא רוע ונקמנות לשמם. ולכן, אני אוהב מאוד את הרעיון של קיצור עונשו של אסיר בשליש. החברה מציבה לאסיר אור בקצה המנהרה, מיום כניסתו לכלא, ליציאה מוקדמת לחופשי, אם יעמוד בקריטריונים של התנהגות טובה.

אני סומך על שיקול הדעת של ועדות השחרורים, כולל ועדת השחרורים שקיצרה את עונשו של אולמרט.

מאוד לא אהבתי את קמפיין גיוס רחמי הציבור שערכה סוללת היחצ"נים של אולמרט, עם הפצת תמונה מעוררת רחמים. אני מרחם עליו, כפי שאני מרחם על כל אסיר. בעצם, אני מרחם עליו פחות מאשר על כל אסיר. אולמרט אינו אדם שגורלו המר עליו, ומצוקת חייו דחפה אותו לפשע. הוא היה האיש החזק ביותר במדינה, היה לו הכול, והוא בחר בחיי פשע ושחיתות.

אולם מרגע שהוא נכלא מאחורי סורג ובריח, הוא חסר ישע, ולכן ראוי לנהוג כלפיו בדיוק כמו כלפי כל אסיר אחר. ואם הוא עומד בקריטריונים, יש לשחררו. את הסיפור של "הדלפת הסודות הביטחוניים" מלכתחילה לא קניתי, ואני שמח שוועדת השחרורים לא פסקה על פי הפרשה. נכון עשתה הפרקליטות שלא ערערה על ההחלטה.

מה שחשוב הוא, שבמקרה של אולמרט לא תחזור חרפת דרעי – חזרתו של העבריין המשוחרר לחיים הציבוריים. אולמרט החזיר את חובו לחברה, ולכן הוא יצא מכותלי הכלא, אבל לקלונו הציבורי אין תפוגה. את הקלון הזה הוא יישא עמו עד הקבר. חוששני, שעיתון הבית שלו, "ידיעות אחרונות", וסוללות יחצ"ניו יזדרזו להתחיל בקמפיין חזרתו לחיים הפוליטיים.

* הסתה שקרית – ראשי איפא"ק, האנשים הנלחמים את מלחמתה של ישראל בארה"ב, ניצבים תמיד לצידה של כל ממשלה ישראלית ומהווים נכס אסטרטגי אדיר למדינת ישראל, הגיעו ארצה בדחיפות, לנסות להעביר את רוע גזירות הגיור והכותל. הם חשים, בצדק ובאופן מדויק, שממשלת ישראל מתנתקת ממהותה של ישראל כמדינת העם היהודי, משפילה אותם, מבזה אותם, תוקעת סכין בגבם ומסובבת אותו באכזריות.

...ובינתיים, ברשתות החברתיות, נמשכת ההסתה הפרועה והשקרית על "הרפורמים האנטי ציונים תומכי ה-BDS אנשי הקרן החדשה" בלה בלה בלה בלה בלה בלה.

* לשיטתו הוא צודק – בפשקוויל התורן שלו, תחת הכותרת "היהודים זועמים", מגדף גדעון לוי ומחרף את היהודים הרפורמים והקונסרבטיבים בארה"ב. למה? כי הם תומכים בישראל, נאבקים באויביה. ובלשונו הם תומכים באקיבוש, באפרטהייד, בפשעי המלחמה, בטבח אזרחים במבצע "צוק איתן", ב"הוצאות להורג של ילדות הסכינים" וכו' וכו' וכו'. ופתאום הם מזדעקים על שטויות וקשקושים, כמו "חופש הפולחן למרגלות קיר אבנים שנמצא בשטח כבוש שבגללו הרסו בתים של מאות בני אדם לפני 50 שנה," בעוד הם אינם נלחמים בעד חופש הפולחן של המוסלמים באל אקצה. והחמור מכל – הם סותמים פיות של יהודים שמעיזים לבקר את ישראל. ולכן הם צבועים, שמתחזים לליברלים וכו' וכו' וכו'.

כמו כל פשקיווליו – קשקוש, הבל ורעות רוח. אבל הרבה יותר נכון ומדויק מגל ההסתה והשטנה הימננית ברשתות נגד יהדות ארה"ב. במסע הזה, המבוסס כולו על שקר ובורות, מוצגים הרפורמים והקונסרבטיבים, אלה שעומדים בראש המאבק נגד ה-BDS, כתומכי הפלשתינאים, אנטי ציונים שנאבקים נגד מדינת ישראל ושאר שקרים. נכון, יש גם כאלה. להציג כך את הרפורמים, זה כמו לומר שהחילונים בישראל הם גדעון לוי ורוגל אלפר.

לשיטתו, גדעון לוי צודק במתקפתו. להבדיל מהמתקפות הימנניות, המבוססות על בדיות, על שנאת חינם ועל בורות.

* הפרוטוקולים של זקני הרפורמה – גל ההסתה והשקרים נגד הרפורמים, הוא הפרק החדש בפרוטוקולים של זקני ציון. אוטואנטישמיות מן הזן הנחות ביותר.

* אהבת ישראל – בעקבות ביקורת שמתחתי על המתקפה האנטי ציונית של המפלגות החרדיות, הואשמתי בשנאת חרדים.

אין לכך שחר. אהבת ישראל שלי כוללת גם את החרדים. ישראל שחטא – ישראל הוא. והרי רובם המוחלט אינם אלא תינוקות שנשבו. אני מאמין שהם יחזרו בתשובה.

אבל אין להשלים עם המתקפה שלהם נגד צביונה של ישראל כמדינת העם היהודי. מדינת ישראל אינה סתם עוד מדינה שתפקידה לספק ביטחון ורווחה לאזרחיה. מדינת ישראל היא מדינה עם ייעוד – הגשמת הציונות. היא מדינתו של העם היהודי כולו, שנועדה להוות בית לעם היהודי כולו ולכל יהודי ויהודי. ליהודי ישראל וליהודי הגלויות. ליהודים חילונים ודתיים. לחרדים, חרד"לים, דתיים לאומיים, רפורמים, קונסרבטיבים, רה-קונסטרוקציוניסטים. אם מדינת ישראל לא תהיה כזאת, היא תבגוד במהותה. ושם שיקולי עסקנות פוליטית אינם מצדיקים כניעה לניסיון להוריד אותה ממסלולה.

* החוק נגד גיור – ליהודייה אמריקאית היה חבר, בן כיתתה, שאינו יהודי. כשהחלו לדבר על חתונה, היא הבהירה לו, שהיא יהודייה ורוצה להקים בית יהודי בישראל. באהבתו אליה הוא החליט להתגייר, להצטרף למשפחתה, לקהילתה ולעמה.

הגיור נעשה בקהילה שלה, שאליה היא נולדה, שהיא הקהילה של הוריה ושל סביה. זו הקהילה שבה היא ביטאה את יהדותה.

הזוג התחתן, הקים משפחה, וכיהודים וציונים החליטו לעלות לישראל. ובישראל, הרבנות החרדית לא הכירה ביהדותו. מבחינת הממסד החרדי הוא צריך... להתגייר. וכדי להתגייר, הוא צריך להתחייב לקבל את אורח חייהם של החרדים, המנוגד לאורח חייהם של הרוב הגדול של היהודים בישראל ובגולה. והם בולשים, ועוקבים ובודקים.

הזוועה הזאת היא החוק נגד גיור, שקרוי בלשון מכובסת "חוק הגיור".

אך החוק הזה הוא גם נגד הגיורים האורתודוכסים שנעשו בצה"ל. והוא גם נגד הגיורים האורתודוכסים שנעשו בידי הרב דרוקמן, שגם הוא אינו מקובל עליהם.

והחוק הזה אינו רק נגד הגרים. כאשר מדינת ישראל שוללת את הגיורים שנעשו בידי הזרמים היהודיים שאינם אורתודוכסים, היא מעבירה מסר שהיא שוללת את עצם יהדותם של הזרמים. כלומר, כבודדים, היא נאלצת לקבל את יהדותו של מי שאימו יהודייה, אך לא את היהדות שלהם. כי אם הם אינם יכולים לגייר את מי שרוצה להיות יהודי כמותם, פירוש הדבר שהם אינם מספיק יהודים.

החוק נגד גיור הוא גם חוק המכוון נגד יהדות חבר העמים, ששרדה 70 שנות רדיפות והתנכלות, עלתה לישראל והיא אחד ההישגים הגדולים של הציונות. משמעות החוק הוא מסר ליהודים הללו שישראל לעולם לא תכיר ביהדותם וגם לא תאפשר להם להתגייר.

החרדים שמשתמטים משירות בצה"ל, שעורקים ממלחמת מצווה, שאינם נוטלים חלק בהגנת העם והמולדת, הם יקבעו היהדות של מי כשרה ושל מי לא? זאת המשמעות של החוק האנטי ציוני, שחותר תחת זהותה וצביונה של מדינת ישראל, כמדינת העם היהודי.

שום שיקול עסקני של פוליטיקה קטנה אינו מצדיק כניעה לחוק האנטי ציוני הזה.

* ללא עמוד שדרה – יש צד חיובי בחוסר המנהיגות של נתניהו. כפי שהוא נכנע לחרדים, כעת אין זה מן הנמנע שהוא ייכנע לאייפא"ק, ל-JCC ולהנהגת יהדות ארה"ב.

* מה חדש בבידוד המדיני? –  במסגרת הבידוד המדיני של ישראל, ייערך השבוע ביקור ראשון בישראל של ראש ממשלת הודו. הביקור יכלול עסקאות ענק, שתחזקנה את הכלכלה הישראלית, את מערכת הביטחון ואת מערך יחסי החוץ של ישראל.

שוב ושוב אנו נוכחים בהתבדות נבואות הזעם על בידודה המדיני של ישראל.

ישראל הייתה פעם מבודדת. בימים שקדמו לאקיבוש, ישראל הייתה מדינה קטנה, עם גבה לים, עם כלכלה חלשה, נתונה למצור כלכלי (החרם הערבי הצליח לאין ערוך יותר מה-BDS) ובבידוד מדיני. היום המצב אחר לגמרי.

את היחסים עם הודו כוננה ממשלת שמיר, כמו גם עם סין, בריה"מ ועוד כשלושים מדינות. כזכור, גם ממשלת שמיר הואשמה ביצירת בידוד מדיני (ובניגוד לממשלה הנוכחית, היא גם בנתה בנייה רבתי ביו"ש והקימה יישובים לרוב).

הממשלה הנוכחית מצליחה מאוד בקידום יחסי החוץ של ישראל, והיא ראויה על כך לשבח ופרגון.

אין זה אומר שמדינות העולם מסכימות עם עמדותיה המדיניות של ישראל. מבחינה זו, למרבה הצער, אנו עדיין מבודדים. גם הודו, שהיא היום אחת הידידות הקרובות של ישראל, מצביעה נגדנו באו"ם. אך מדינות יכולות לקיים יחסים טובים והדוקים, גם כאשר עמדותיהן חלוקות.

 * קן צרעות – ביישוב יצהר פועל קן צרעות של עוכרי ישראל; בוגדים הלוחמים בצה"ל ובכוחות הביטחון, ופוגרומיסטים המתנכלים לערבים.

הממשלה (וקודמותיה), צה"ל והמשטרה מגלים אוזלת יד נגד התופעה הזאת. הגיע הזמן להסיר את הכפפות ולהיכנס בהם בכל הכוח, כדי לדכא אחת ולתמיד את התופעה.

על צה"ל לנהוג בפורעים בדיוק כפי שהוא נוהג בפורעים ערבים הפועלים כמותם.

איני טוען שכל התושבים, כבודדים, הם כאלה. אולי רובם אינם כאלה. אולם היישוב כקהילה אינו נלחם בתופעה ומאפשר את קיומה, אינו מסגיר את הגיס החמישי ואת הפורעים לשב"כ, אינו פועל בנחרצות כדי לדכא את המורדים, מאפשר את קיומה של ישיבתו של הרב גינצבורג המסית למרד – ולכן היישוב אינו יכול להתחמק מאחריות לתופעה החמורה שקורית בו.

* קומפקטי וסימפטי – אני מבלה בחופשה משפחתית ברודוס. לראשונה, טסנו משדה התעופה בחיפה. קטן, צנוע, קומפקטי והרבה יותר סימפטי.

* ביד הלשון: אד הומינם – טיעון אַד הוֹמִינֶם, הוא טיעון לגופו של אדם, במקום לגופו של עניין.

הביטוי נטבע במסתו של הפילוסוף בן המאה ה-17 ג'ון לוק "מסה על שכל האדם". טיעון אד הומינם מסב את הדיון מרציונליות, לכשל שאינו מאפשר בחינה אמיתית של הרעיון. במקום להתמודד עם הרעיון, מוכיחים שהדובר לא רציני, לא קוהרנטי, הוא בעצמו נוהג כך וכך.

בקהילה קטנה כמו קיבוץ, טיעונים אד הומינם נפוצים. "לי אל תספרו מי זה גלעד, אני מכיר אותו עוד מהסיר," או "גם אבא שלו היה כזה."

טיעונים אד-הומינם נפוצים למדיי בשיח הישראלי, אך דומני שכל השיאים נשברו במתקפת אד הומינם פרועה על פרופ' אסא כשר, בעקבות הקוד האתי שהציע לאקדמיה, כשניכר בעליל שכמעט כל המסתערים עליו כלל לא קראו את הקוד, או קראו והתעלמו.

* * *

יואל נץ

זיכרונות ממחנה העקורים בגרמניה

קטעים מחלקו הראשון של הרומן האוטוביוגרפי "שלושה חיים"

[אהוד היקר! אגב רשימתך על הסרט "להתראות גרמניה!" – הרשה נא לי להציע כמה מן הזיכרונות שלי ממחנה העקורים].

...מזלם של המפונים אל מחנה אַטֶל שפר עליהם לעומת הפליטים בגברזה. המחנה החדש הוקם בלב בניין ענק בן שלוש קומות, מוצב בראש הר נישא. בעברו שימש הבניין כמנזר, ובימי המלחמה הוא הוסב לבית חולים של חיילים גרמניים פצועים. צלבים אדומים ענקיים מעטרים את קירותיו מבחוץ מכל עבר. המבנה המפותל יוצר כמה חצרות פנימיות. כביש סלול מתעקל במורד ההר, יורד עד למרגלותיו וחוצה את הנהר אִין על פני גשר. הנהר מקיף חלק מן ההר. חורש עבות של עצים גבוהים מכסה את צלע ההר לאורך מורדותיו התלולים, עד לשפת המים. שבילים אפלים מוליכים מאזור המחנה אל הנהר.

השיפוע מצדו האחר של ההר מתון בהרבה. לאורכו פזורים בתי הכפר אטל.

בסמוך לשער, שבראשו מתנוסס צלב גדול שישו הנוצרי ממוסמר עליו, ניצב מוסך כרכרות סוסים נעול על מנעול ובריח. לקראת בואם של הפליטים הוכשרו בקומת הקרקע מחסנים, מטבח גדול, אולם אוכל, מאפייה, חדר דודים לחימום המים, משרדים, אולם למופעים ובו במה וספסלים.

בקומת הקרקע מצויים חדרי מגורים קטנים ושוכנו בהם הזוגות הנשואים ללא ילדים. חדרי המגורים הגדולים יותר מצויים בקומה השנייה. כל משפחה עם ילדים גרה בחדר מרווח. דלתות החדרים נפתחות אל מסדרון ארוך של אחד מאגפי הבניין, וחלונות החדרים משקיפים לעבר הנהר אין. חלונות המסדרון ניבטים אל חצר המחנה, שתחומה בקיר של אגף אחר מן הבניין, אשר לא הוכשר לקלוט פליטים. האגף חסום ואסור לכניסה.

בקצה המסדרון של הקומה השנייה מפוסל תבליט של מריה הקדושה חובקת בזרועותיה את ישו התינוק. התבליט צבוע בצהוב, אדום, כחול וזהב. צבע הזהב מעטר את הקרניים הנפוצות לכל עבר מראשה של מריה ומראשו של ישו.

בשני קצותיו של אגף המחנה אשר בקומה השלישית משתרעים שני אולמות גדולים ואולם אחד קטן יותר. אולמות אלה משמשים היו את הנזירים להתוועדויותיהם. בעת ששימש המנזר כבית חולים, היו האולמות למועדוני בילוי עבור החיילים הפצועים. לקראת בואם של הפליטים הוסרו מן הקירות פסלים, תבליטי קדושים וצלבים, ונותרו בהם רק הכיסאות והשולחנות. הקירות סוידו והבהיקו בלובנם.

הפליטים אשר הגיעו מאוסטריה ולא נמצא להם מקום בגברזה היו הראשונים לאכלס את מחנה אטל. שלטונות הצבא מינו את אברהם ברגר לתפקיד מנהל המחנה והטילו עליו לבחור מבין עמיתיו את ממלאי התפקידים הדרושים לניהול המחנה. סיומה מונה כאחראי לאספקת המצרכים. מיאטק מונה כאחראי לחוק ולסדר במחנה וכאחראי לכיבוי אש. אברהם ויניק מונה לשמש בתפקיד האחראי לתקינותם של המתקנים החיוניים. אברהם ברגר הציע לליאון לשמש כאחראי לחיי התרבות והספורט וכאחראי לדואר. ליאון טען שאין מידת השכלתו מכשירה אותו למלא תפקידים אלה. לאחר הפצרותיו של ברגר ובעידודם של רוב האנשים, ליאון נעתר. ליאון זכה להגשים בפעם השנייה בחייו את מאווייו משחר ילדותו – לעסוק באמנויות הבמה, בעוד העיסוק הזה היה רק חלק ממכלול הפעולות שליאון הופקד עליו.

החלו לזרום לאטל פליטים נוספים. תוך שבועות ספורים היה המחנה מאוכלס במלוא כושר קיבולו של קצת למעלה ממאתיים וחמישים איש. בין יושבי המחנה היו משפחות יוצאי פולין, הונגריה ורומניה. קבוצה של בחורים ובחורות צעירים מצ'כוסלובקיה, שהיו מאורגנים בגרעין של "השומר הצעיר" וקראו לעצמם קיבוץ. וכן קבוצת בחורים של  "בית"ר" מפולין.

שלטונות הצבא האמריקאי סיפקו מצרכי מזון לחלוקה בין הפליטים, ומצרכים שהיו דרושים להפעלת המטבח והמאפייה באמצעות ארגוני הצדקה והסיוע לפליטים.

ממלאי התפקידים במחנה היו מקבלים תוספת כמעין שכר, שקראו לה: "צוּלַגֶה" בגרמנית. צולגה קיבלו המבשלות אשר הפעילו את המטבח וגם האופה שהפעיל את המאפייה. בעת שהיה האוכל מוכן להגשה, היו מפעילים את צופר האזעקה מימי המלחמה, כדי לקרוא ליושבי המחנה.

אל מחנה העקורים אטל החלו להגיע פעילי המפלגות מן הוועד המרכזי שבמינכן, וייסדו בקרב האוכלוסייה סניפים של המפלגות: "מפלגת הפועלים השומר הצעיר", "אחדות העבודה – פועלי ציון", "התאחדות הציונים הכלליים", "בית"ר – הרוויזיוניסטים", "המזרחי", "הפועל המזרחי". עבור כל סניף מפלגה הוכשר חדר אשר היה משמש לו משרד.

ליאון שוחח עם ראשי הסניפים והבטיח לעצמו את תמיכתם בפעילות התרבותית והציונית, שהייתה מאחדת את הציבור כולו ותואמת לרוח כולם. ליאון השיג מאת הארגונים ג'וינט ואונר"א ומן הוועד המרכזי במינכן ציוד לספורט ולמשחקים שונים, כלי נגינה, אביזרים עבור אולם ההופעות. הזמין בעלי מקצוע מרוזנהיים להתקין מסך בקדמת הבמה. בהסכמתן של כל המפלגות, נמסר אחד מהאולמות שבקומה השלישית לשימושו של ארגון הנוער "ביתר", האולם השני נמסר לארגון ספורט "הפועל'' ואולם קטן נוסף הוכשר לשמש כבית כנסת.

משרדו של ליאון שבקומת הקרקע שימש גם כמשרד הדואר. ליאון ייחס חשיבות רבה לחלוקתם המהירה ככל האפשר של דברי הדואר. התקבע טקס יומי של בוקר: בסמוך למכונית הדואר שהיתה פוקדת את שער מחנה אטל, החליפו ידיים שק הדואר הנכנס עם שק הדואר היוצא. אל משרדו של ליאון היו נדחקים אנשים וממלאים אותו עד אפס מקום. המאחרים היו צובאים בפרוזדור על פתח דלתו הפתוחה. ליאון שופך היה את תוכנו של השק על פני מכתבתו, שולף מן הערמה מעטפות בזו אחר זו וקורא בקול רם את שמו של הנמען, שישמעוהו גם העומדים בחוץ.

עיקר דאגתו של ליאון היתה נתונה לחינוך הילדים. חלקם של הילדים בקרב אוכלוסיית הפליטים היה קטן יחסית. בין ניצולי מחנות הרצח ההמוני (הבה ונאמץ את קריאתה של פרופ' חנה יַבְּלוֹנְקָה ובל נכנה אף אנו מחנות אלה במו פינו במינוח הנאצי "מחנות ההשמדה"!) היו ילדים מעטים בלבד. חלקם הגדול של ילדי מחנה אטל, אשר נולדו לפני פרוץ המלחמה, היו בנים למשפחות שנמלטו מן התופת בעוד מועד ומצאו מקלט בברית המועצות. מעטים היו הילדים אשר שרדו את הכיבוש במקומות מסתור. מעטים נולדו בימי המלחמה, ואך מעטים מאוד מהם נותרו בחיים. מספר הילדים בגיל הרך באטל היה נמוך ממיספר הילדים שבגיל בית הספר.

ליאון הטיל על אֶווָה קְלַיינְשְטַט את תפקיד חינוכם של שלושה עשר הילדים הגדולים שבטווח הגילים תשע עד ארבע עשרה, בהם בתו ובנו של ליאון – לושיה ויולק. שבעה ילדים בני ארבע עד שש, ובהם יולצ'ק ויוז'יאצ'ק, היוו את כיתת גן הילדים.

לא נמצא עדיין פתרון לשני נערים כבני שש עשרה, מוניו ציגלר ולוצי קליין. ליאון הציע להסיע אותם הלוך ושוב מדי יום אל בית הספר של גברזה. מוניו והוריו ניאותו להסדר זה, אבל לוצי סירב והתנגד בתוקף להתנתק ממשפחתו אפילו למשך מיספר שעות ביום. משפחות שני הנערים האלה שרדו את המלחמה תחת אימת הכיבוש: משפחת ציגלר הוחבאה במרתף בעיירת הולדתם בפולין ומשפחת קליין נאנקה בגטו בודפסט. לעת גירושם של יהודי הונגריה אל מחנות הרצח התחבאה משפחת קליין אצל ידידים נוצריים.

אווה קליינשטט היתה אישה צעירה וחיננית. מורה בגימנסיה העברית בעיר הולדתה לודז' לפני המלחמה. מיאנה להתנחם מהאבל על חתנה, שנספה בגטו. ליאון שוחח איתה ארוכות. לבסוף התרצתה וקיבלה על עצמה את תפקיד ההוראה.

ליאון נעתר לבקשתם של נאמני הדת במחנה והסכים לקיים בנוסף ללימודים הסדירים גם  "חדר" עבור הנערים. הנערים היו חוזרים בקול רם אחר דבריו של  "המלמד": "מוידה אני מלפנייכו מלך חי וקייום..." ולא הבינו אף לא שמץ ממשמעות הצלילים אשר הגו. מה רוצה מהם המלמד? לימודי "החדר" נמשכו ימים ספורים בלבד וחדלו בשל סירובם של הנערים להשתתף בהם.

מפעלו הבא של ליאון היה הנושא הקרוב אל ליבו – ייסודו של החוג לדרמה. כאשר היה ליאון פנוי מעיסוקיו הרבים האחרים, היה בא להשקיף על פעולות החוג.

ליאון הציב מכונת הקרנה לסרטי קולנוע באולם המופעים, ואחת לשבוע היו מקרינים על גבי מסך לבן סרטים ממבחר יצירות הקולנוע, למעט סרטים גרמניים.

בערבי השבתות הטיל ליאון על בחורי "השומר הצעיר" לארגן מסיבות באולם המופעים. המשתתפים היו שרים בציבור משירי ארץ ישראל, היו משחקים משחקי חברה, רוקדים הורה ואת הריקוד האינסופי "בן לוקח בת" בהשתתפותם של יושבי המחנה, מקטון ועד זקן. בעת הפיזור היו רבים מן המשתתפים ניגשים אל ליאון מזיעים מן המאמץ וקורנים מן ההתרגשות, לוחצים את ידו ומודים לו על שעלה בידו לשוב ולהפיח בהם את שמחת החיים.

כאשר הותקן המסך בקדמת הבמה החל ליאון מארגן מופעים בפרוס החגים והמועדים.

לקראת חג החנוכה ביקש ליאון מאווה להכין עם תלמידיה מסכת חג . הטיל על מדריך החוג לדרמה לסייע בידי אווה ככל שתבקש, העמיד לרשותה צייר מיושבי המחנה והקצה תקציב נאות לבניית התפאורה, האביזרים והתלבושות...

ערב חנוכה שנת 1946 באטל. בעוד המסך מסתיר את המתרחש על הבמה, עומדת בחזית המסך דורה, נערה בת שתים עשרה, לבושה כנער ושיערה אסוף לה מתחת לכובע הקסקט, מדליקה נר ראשון של חנוכה בחנוכייה גדולה ושרה את הברכות (בעת החזרות למופע ניסה נגן האקורדיון את איכות קולותיהם של כל הנערים בזה אחר זה לתפקיד הדלקת הנר ופסל לבסוף את כולם).  המסך עודנו מוּרד והמקהלה פוצחת בשיר "מי ימלל גבורות ישראל" בליווי האקורדיון. המסך עולה לאיטו, ולעיני הקהל נגלים לוחמיו של יהודה המכבי עם מגנים וחרבות של עץ צועדים בסך לקצב השירה. מבלי שהתבקש מצטרף הקהל לצעידתם במחיאות כפיים קצובות. שקט הושלך באולם כאשר הקלגס היווני מצווה, במועל יד נאצי, להרוג את שבעת בניה של חנה. נדמה, כי הינה מזנק הקהל אל הבמה כאשר קורא מתתיהו החשמונאי: "מי לאדוני, אליי!"

לקראת סיומה של המסכת כבים האורות על הבמה, הקהל מלווה במחיאות כפיים קצובות את שירת המכבים לאור הלפידים הבוערים ולצלילי האקורדיון: "אנו נושאים לפידים!"

ליאון השיג ספרים רבים בכל הלשונות שידעו יושבי המחנה לקרוא: יידיש, פולנית, רוסית, הונגרית, צ'כית ורומנית. ייחד לספרייה חדר מרווח סמוך לכיתת בית הספר, הטיל על הספרנית לרשום את כל הספרים ולסדר אותם על גבי המדפים שנקבעו למטרה זו על פני קירות החדר, במדורים ועל-פי לשונותיהם.

ביומנו של ליאון רשומים היו שמותיהם של אמנים ולהקות והמועדים להופעות.

לא אחת, בשעה שפורצות היו מריבות ממריבות שונות, לרוב על רקע חילוקי דעות וגישות שונות שבין יוצאי העדות השונות, היו האנשים באים אל ליאון שיפשר בין הניצים. דיברו בשבחו של ליאון גם בחוגי הוועד המרכזי של מחנות העקורים אשר במינכן (הצענטראל קאמיטעט).

בלחצם של פעילי המפלגות באטל קבעה הנהלת המחנה הזמנית את המועד לבחירתה של הנהלה קבועה ונבחרת. החלו להגיע אל המחנה פעילים ממרכזי המפלגות. השליחים מארץ ישראל אשר סובבים היו בין מחנות העקורים ופוקדים כפעם בפעם גם את אטל, לא טמנו אף הם את ידם בצלחת והיו בוחשים בקדרה, להטות את אהדתן של הבריות למפלגותיהם.

לכל מפלגה נקבעו מועדים לקיום אספותיה באחד האולמות. היו בוחרים בהם את מועמדי המפלגות, מקיימים "אספות עם" ומנהלים תעמולה.

כיוון שאף לא באחד מבתי הדפוס אשר ברוזנהיים הסמוכה היו בנמצא אותיות עבריות (ספק רב הוא אם ניתן היה למצוא אותיות עבריות במקום כלשהו אחר בגרמניה), הודפסו כרוזי התעמולה (וגם דברי ספרות) בלשון היידיש באותיות לטיניות. הכרוזים הבליטו את שמות מועמדי המפלגה והעלו על נס את אישיותם ואת פועלם בעבר.

בחורים מקבוצת "בית"ר" היו מפריעים בעת אספות "השומר הצעיר" ואספות אחדות העבודה. בחורי "השומר הצעיר" עשו כן לאספות הרוויזיוניסטים. כפעם בפעם היה נלווה למאבק הרעיוני גם ויכוח קולני, והוויכוח היה גולש לכדי פרצי אלימות.

לבסוף התקיימו הבחירות. בתום מניין הקולות נמצא שאברהם ברגר, אשר הוצב בראש סיעת אחדות העבודה שהתאחדה עם "השומר הצעיר" לצורך הבחירות, יוסיף וימלא את תפקיד מנהל המחנה. הרשימה שבראשה עמד זכתה במירב קולות הבוחרים ולחמישה חברי הנהלה.

ליאון ווליניץ נבחר אף הוא להנהלת המחנה, מטעם הסיעה המאוחדת. ליאון הוצב ברשימת הסיעה המאוחדת במקום החמישי, על פי דרישתו המפורשת. ביקש שלא להיות מוצב במקום גבוה יותר ברשימה, אחרי שהעסקנים חישבו ומצאו שרשימתם עתידה לזכות בחמישה מנדטים.

לרוויזיוניסטים נבחר נציג אחד להנהלת המחנה, נציג אחד נבחר מרשימת הציונים הכלליים ועוד נציג אחד נבחר מטעם הרשימה המאוחדת של המזרחי והפועל המזרחי.

ליאון הוסיף לעסוק בפעילותו הענפה בתחומי התרבות, החינוך והספורט, וכעת נשאה פעילותו גושפנקא רשמית של נבחר ציבור.

בנוסף לתפקידים בהם נשא, נבחר ליאון גם לוועדת העלייה.

על כל מחנות העקורים הושתה מטעם הוועד הציוני המרכזי מכסה יחסית לגודל האוכלוסייה, להפריש מועמדים שיחויבו לעלות לארץ ישראל בדרכי העלייה הבלתי-לגלית. מלאכה זו היתה כרוכה בלבטי בחירה קשים של מועמדים מבין הרווקים הצעירים והיתה גורמת להתנצחויות קשות עם חלק מן הנבחרים על ידי ועדת העלייה. "סרבני העלייה" נפוצים היו בין מחנות העקורים האחרים. חוזרים נשלחים היו אל הנהלות המחנות לאתר את העריקים, לנדותם בציבור ולהחרימם.

...

התלהבותי נוכח הבניין הענק בו שוכן המחנה שלנו, על אגפיו המסתוריים, החצרות המוליכות אליו, שיוצרים יחדיו מבוך קסום, היא כה גדולה, עד כי אין ביכולתי להכיל אותה. אני גיבור מגיבוריהם של סיפורי הרפתקאות מופלאים, תר אחר אוצרות גנוזים. אני בן מלך הגואל נסיכה משבייה. התחושות גואות בי עת מתרחק אני מבניין המחנה וחודר לסבך החורש שבמורדות ההר. הלב נצבט בפחד עמום ואני דרוך לקראת ההתרחשות הבלתי נמנעת אשר תקרני עוד רגע מאחורי פיתולו הבא של השביל...

הוריי מוטרדים מן התרוצצויות הבלתי פוסקות שלי.

"אווה קלינשטט תתחיל ללמד בכיתת בית הספר ויקיץ הקץ על ההתרוצצויות של יולק," מרגיע אבא את אימא.

אני מגיע מסוקרן מאוד לכיתה ויושב בספסל הלימודים ליד מִילֶק צַייגֶר. מילק הוא נער צנום, בן אחת עשרה כמוני, והוא אחיו הצעיר של מוּניוֹ.

אני בוחן את המורה אווה, בוחן את הילדים ורומז למילק רמיזות בנוגע לדורה. הרמיזות שלי מצחיקות מאוד את מילק, אבל הן מכעיסות את המורה. המורה אווה עורכת לנו היכרות ראשונה עם האלף-בית העברי. אני מעתיק מן הלוח בפליאה רבה את צורותיהן המשונות של האותיות, אשר מצטרפות למילים מימין לשמאל. עם סיום הלימודים אני עושה את דרכי אל מחוץ לכיתה בהליכה על גבי שולחנות הלימוד. דבר זה מעלה את חמתה של המורה אווה. היא עוצרת בעדי בפתח הדלת:

"הבט יולק. חשוב נא תמיד על בני המשפחות שלנו שלא ניצלו כמונו במלחמה ושאל את עצמך: 'האם ההתנהגות שלי מכבדת את זכרם?'"

אני עונה לה בשאלה:

"האם חייב אני רק להתאבל ללא הרף?"

אווה קלינשטט מתבוננת בי ממושכות בתימהון ובעיניים קרועות לרווחה ונפנית אל דרכה בלא אומר ודברים. אני מרגיש כי הדם מציף את פניי מבושה ומחרטה. עליי לרוץ, לרדוף, להשיג את המורה אווה ולהתנצל בפניה. אבל עד מהרה אני מתנער מן המועקה ושוכח את אשר קרה. אני רץ, רודף ומשיג את מילק. כמעט שאינני נפרד עוד ממילק. אנחנו מסיירים ביחד. אנו פורצים פרצה בלוחות החוסמים את המעבר לעבר אחד האגפים שהוא מחוץ לתחום המחנה. אנו מוצאים את עצמנו בפרוזדור ארוך, שמקירות שני הצדדים שלו נפתחות בחריקה עוד ועוד דלתות אל חדרים עם מיטות ברזל חלודות וריקות מתוכנן. קורי עכביש תלויים מן התקרות פה ושם. מתחת לאחת המיטות מוצאים אנו ספר מעלה עובש המודפס באותיות גותיות, ובחדר אחר – מימייה צבאית תלויה על מסעד המיטה. שנינו לבד במסדרון הארוך. אין איש שיפריע בעדנו מלשוטט לאורכו ולפנות ממנו ימינה או שמאלה אל מסדרון נוסף, שניצב בזווית ישרה למסדרון בו אנו משוטטים. רק צלילי ההד החוזר של צעדי רגלינו נשמעים באוזנינו ברמה, עם כל פסיעה.

אנו משוחחים בינינו בהנמכת קול:

"זה מפחיד, לא?" שואל מילק.

"במסתור שלכם אצל הגויים לא היה מפחיד יותר?" אני שואל בתשובה.

"הפחד במסתור היה גדול ונורא, אבל כאן זהו פחד שונה." מילק מהרהר רגע ומוסיף: "ידעתי שיהיה מפחיד לבוא לכאן. אינני מבין מדוע הסכמתי."

"מפני שרצית להוכיח לעצמך," אני משיב למילק בידענות, "כי אחרי שהתנסית בפחד הנורא ההוא, שום דבר בעולם כבר איננו מפחיד אותך."

"נכון!" מאשר מילק. אבל בנעימת קולו אני שומע: "לא נכון."

"די," אומר מילק, "בוא נחזור!"

...

כמאה וחמישים אלף פליטים שבו בתום המלחמה מברית המועצות אל פולין. כמאה ועשרה אלף מהם גנבו את גבולות פולין באמצעות ארגון "הבריחה", אשר הקימו יוצאי תנועות הנוער הציוניות והפרטיזנים-לשעבר בפולין, באוקראינה ובליטא. גל הבריחה היה לנחשול אחרי הפוגרום שערכו הפולנים ביהודי קיֶלְצֶה – פוגרום שנערך ביהודים בתקופה שלאחר המלחמה. הפליטים שהוברחו מפולין הצטרפו אל כשלוש רבבות הניצולים אשר שוחררו ממחנות הרצח ומהמחנות לעבודות הכפייה.

אל הציבור הזה, אשר כונה  "שארית הפליטה", הצטרפו עוד כארבע עד חמש רבבות פליטים יהודיים, אשר נטשו בתום המלחמה את ארצות מושבם בהונגריה, ברומניה ובסלובקיה. רובם נהרו לחסות בצילו של שלטון הכיבוש האמריקאי.

יהודי שארית הפליטה נדרשו על ידי שלטונות הכיבוש לשוב אל ארצות מוצאם, כפי שנדרשו לעשות כמיליון וכמחצית מיליון הפליטים בני עמי אירופה האחרים, אשר נעקרו מבתיהם בסערת המלחמה. רק מתי מעט מן היהודים נענו לדרישה. רובם המכריע תבעו להעלותם אל ארץ ישראל. האחרים קיוו להגר לארצות הברית, לאוסטרליה או אל ארצות אחרות שלא טעמו את מוראות המלחמה.

בהדרכתו של הרב הצבאי האמריקאי אברהם קלאוזנר יסדו יהודי שארית הפליטה במינכן את "הוועד המרכזי של היהודים המשוחררים בבַּאווַאריָה". שלטונות צבא הכיבוש האמריקאי הקימו מחנות עבור יהודי שארית הפליטה ודאגו למחסורם באמצעות ארגונים כמו אונר'א וג'וינט. גם בבֶּרְגְן-בֶּלְזְן שבאזור הכיבוש הבריטי התארגן ועד יהודי.

אבל קיומם של מחנות הפליטים על אדמת גרמניה לאורך זמן, בחסותם של האמריקאים, לא עלה בקנה אחד עם מדיניותה של ממשלת ארצות הברית להשיב לגרמניה החדשה את ריבונותה ולקיים אתה יחסים המקובלים על מדינות ריבוניות. האמריקאים לחצו על בריטניה לאפשר את הגירתם של מאה אלף יהודים עקורים מגרמניה לפלשתינה. הבריטים סירבו.

נטל המחנות של שארית הפליטה, היהודים, על ממשלת ארצות הברית היווה אולי את הגורם המכריע לתמיכתה של משלחתה בארגון האומות המאוחדות בתוכנית חלוקתה של ארץ ישראל וכינון שתי מדינות בשטחה – מדינה עבור היהודים ומדינה עבור הערבים.  

ספינות רבות של מעפילים היו עושות את דרכן לעבר חופיה הנעולים של ארץ ישראל. רובן נתפסו בידי הבריטים ונוסעיהן נכלאו מעבר לגדרות תיל במחנות המעצר באי קפריסין. מעצר בקפריסין היה גם מנת חלקם של שמולק ושל חיים. באמצעות הוועד המרכזי במינכן נוצר קשר מכתבים בינם לבין בני המשפחה באטל.

הכול ידעו כי שהייתם על אדמת גרמניה היא ארעית ולא תארך זמן רב. קברניטי הפליטים הבינו כי חייבים הם לעורר בקרב יהודי שארית הפליטה את כוחות הנפש שיכשירו אותם לנהל אורח חיים נורמאלי. תהא השהייה במחנות העקורים ארעית ככל שתהיה – מן הראוי להקדיש מאמצים ואמצעים למלא תוכן תרבותי וחברתי את חיי השוהים בהם...

כל אחד מבין שני מועדוני הספורט לבש ציביון מיוחד, בהתאם לנטיות ליבם של מפעיליו. הקירות במועדון "הפועל" מלאו ציורים מהווי ארץ ישראל: שדה ניר על רקע של מגדל מים ובתים עם גגות רעפים. ציור ענק של זוג מחוללים יחפים יפים וצעירים. סמל הפועל. סמל "הַמְלוּ" (אות שהיו זוכים בו ספורטאים מצטיינים). ציורי מחרשה, מגל, גמל ופועל עברי.

בקרבתה של אחת מפינות האולם הוצב שולחן ביליארד. כיסאות הקיפו שולחנות שהיו פזורים על פני האולם. מבקרי המועדון שיחקו דומינו, שחמט, דמקה ומשחקי קלפים. בארון גדול שעמד בפינה מאחסנים היו את המשחקים בעת שהמועדון לא היה פעיל. בעת קיום האספות היו מסיטים את שולחן הביליארד ומצמידים אותו אל הקיר, את שולחנות המשחקים היו מסדרים סמוכים זה לזה לאורך אדני החלונות ואת הכיסאות היו מסדרים בשורות כשפניהם אל עבר השולחן שמאחוריו יושבים היו חברי נשיאות האספה.

מועדון "בית"ר" היה שונה באופיו ממועדון "הפועל''. לאורכו של קיר שלם התנוססה הסיסמה: "בדם ואש יהודה נפלה, בדם ואש יהודה תקום!" על רקע להבות אש בצבעי אדום וצהוב לוהטים. דמויות של מכבים לוחמים ובידיהם רמחים ומגינים מצוירים היו בצד המילים "יהודה נפלה", ולוחמים יהודיים עם רובים ואקדחים היו מצוירים בצד המילים "יהודה תקום!"

על פני הקירות האחרים תלויות היו תמונות ממוסגרות של הרצל, ז'בוטינסקי וטרומפלדור; היה מצוייר סמל גדול של "בית"ר" והמילה "תל-חי" בתחתיתו. גם במועדון "בית"ר" היו משחקים במשחקים שונים סביב שולחנות. גם בו היו הכיסאות משמשים את הקהל להאזין לנאומים בעת קיום האספות. אך לעומת שולחן הביליארד שבמועדון "הפועל", טיפחו במועדון "בית"ר" את ספורט האיגרוף.

בארון המשחקים שכנו כבוד כמה זוגות של כפפות איגרוף. מתאגרף דגול  "מן הימים ההם" היה מאמן את המעוניינים והיה מלמדם את רזי הספורט הזה ואת תחבולותיו. האימונים והתחרויות היו נערכים בזירה מאולתרת באמצעות קו סימון צבוע שיצר ריבוע במרכזו של האולם. ריבוע זה היה חסום בריבוע גדול ממנו בשני מטר לכל כיוון, לסמן את הגבול האוסר על קהל הצופים לפסוע מעבר לו בעת קיומן של תחרויות האיגרוף. תוך זמן לא רב נתגבשה קבוצת מתאגרפים מאומנים והוכרזה תחרות איגרוף עבור כלל יושבי המחנה. כל מי שכוחו במותניו ויצר התחרות בלבו הוזמן להעמיד את עצמו במבחן, לנסות ולזכות בתואר אלוף אטל בספורט האיגרוף. רבים אחרים, שלא היו מתחרים, היו באים אל מועדון "בית"ר" אף הם, כדי להזין את עיניהם בקרבות האיגרוף.

במועדון "הפועל'' היו מתקשים להסביר במה זכה הספורט האלים הזה, שהוא מושך אליו משתתפים וצופים רבים כל כך. אלמלא נאמנותם ללא סייג של אחדים מבין חברי תנועות השמאל למפלגותיהם, היה מועדון "הפועל'' שומם לחלוטין ממבקרים.

"אין זאת, כי היהודים כמהים לפרוק את הזעם האצור בליבם כלפי הנאצים, לכן נהנים הם כל כך מן האיגרוף." הביע את דעתו שחקן שחמט בכלים הלבנים באוזני מתחרהו והסיע את פרשו לתוך לב לבו של מחנה הכלים השחורים.

האיש ששיחק בכלים השחורים אמר:

"יכול אני להבין לנפשם של היהודים, שהם מבקרים בבית הזונות של רוזנהיים כדי לזיין גרמניות. יכול אני גם להבין לנפשם של אלה הרוכשים כרטיסים לחזות בתחרויות האיגרוף ברוזנהיים. אבל שם הגרמנים הם המתחרים, ואילו היהודים רק זועקים לעברם בהנאה: 'הנחֵת לו בפרצוף החזירי שלו בעבור חמישים הפנינג שלי!' – אבל שיהודי יכה יהודי?! דבר זה נשגב מבינתי!" אמר והתעמק בעמדה שנוצרה על גבי לוח השחמט, מחשב בייאוש מאין יבוא עזרו נוכח איומי הפרש הלבן.

"הוא שאמרתי – סובלימציה!" אמר לו שחקן הכלים הלבנים ונופף באגרופו. "היהודי מכה ביהודי ובעיני רוחו הוא מרסק את פרצופו של הגרמני!..."

חיי התרבות והאמנות פרחו תחת שרביטו הבלתי נלאה של ליאון. מי שהחמיץ עונג שבת, מסכת מוקדשת לערב זיכרון של אישיות בתולדות הציונות, ערב מערכונים של החוג לדרמה, מסיבת ערב חג ואפילו מופע רסיטל של כנר – היה מצטער צער רב.

לקראת מועד ט"ו בשבט של שנת 1947 נתקבלה באטל כמות נכבדה של פירות יבשים מארץ ישראל. בהנהלת המחנה הוחלט לחלק את המשלוח באורח שווה בין יושבי המחנה. אלא שכפי שקורה בכל חלוקה, נמצאו מקופחים או כאלה שהיו סבורים כי הם מקופחים.

בערב החג מילאו יושבי המחנה את אולם המופעים ושרו בציבור לצלילי האקורדיון שירי טבע, שירי אילנות ושירי רועים. המסך עלה תוך כדי השירה ולעיני הקהל נגלה טנא ענק מקושט בפרחים ובסרטים צבעוניים. ילדי הגן, בהם יוז'יאצ'ק, יולצ'ק וכמה מילדי בית הספר, מחופשים לפירות שונים, הצטופפו בטנא, פיזזו ושרו עם קהל הצופים. במרכז הטנא בלט חנניק נורמן, אשר הולבש בקבוק ענק העשוי קרטון חום ועליו תווית "יין הכרמל". חנניק לא היה מסוגל לפזז כשהוא כלוא בתוך הבקבוק, אבל בסמוך לקצהו של צוואר הבקבוק הפקוק גזור היה פתח סגלגל ודרכו ניבטו פניו של חנניק. חנניק מעוות היה את פניו עיוותים מצחיקים לצהלתם של הצופים.

"טנא עם פירות צריך להציג בחג הביכורים ולא בט"ו בשבט," לחש הרב ברקוביץ' על אוזן זוגתו.

"למאי נפקא מנה?" השיבה הרבנית. "ראה כמה שמחים הילדים וגם כמה שהקהל שמח איתם!"

שני ילדיהם של הזוג ברקוביץ' – הבן יאנק, שהיה בן גילם ובן חבורתם של חנניק, מילק, מארק ויולק, והבת רוז'יה, חברתה של לושיה – שותפו במופעים, להנאתם הרבה של הוריהם. רוז'יה היתה דורשת בתוקף שיקראו לה שושנה. היא לא היתה יפה אבל הפליאה לשיר. הצלילים שהפיק גרונה דמו לצליליהם של ענבלי הפעמונים.  

עם תום הופעתם הרימו בידיהם "הפירות" את שולי הטנא ורצו מן הבמה אל מאחורי הקלעים, כשרגליהם מבצבצות מתחת לקרקעית הטנא לקול צחוקם של הצופים.

בעקבותיהם פסעה אל מרכז הבמה רוז'יה (שושנה). בפעם הזאת היא לא שרה אלא קראה דקלום משעשע מפרי עטה של אנקה על ט"ו בשבט באטל. בחרוזי הדקלום האחרונים נאמר, כי היה וחשקה נפשך בדבלה (ביידיש – "א פייג", שמשמעותו הנוספת היא "אצבע משולשת") – עליך לסור אל הנהלת המחנה, ואם מבקש אתה לקבל חרוב (ביידיש "א בוקס", שהוא כידוע אגרוף) – עליך לסור אל מועדון בית"ר....

אהוד: כמובן שבסרט "להתראות ברלין" אין שמץ של ביטוי לכל ההוויי היהודי שאתה מתאר במחנה העקורים, אבל זו גם לא היתה כוונתו של הסרט.

* * *

אילן בושם

תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'

יולי 2017

*

לָאֶחָד הָיָה חָבֵר

שֶׁרָצָה לִהְיוֹת מְשׁוֹרֵר

אֲבָל אֶפְשָׁר רַק לְנַסּוֹת

וְגַם אֶפְשָׁר לְהִתְנַסּוֹת;

אֲבָל זֶה לֹא בָּא עִם הַנִסָּיוֹן אוֹ הַגִּיל,

זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת דָּבָר רָגִיל

כְּמוֹ אֵצֶל צִפּוֹר.

*

"מָה יִתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ?"

כְּשֶׁאַתָּה נִזְכָּר שֶׁכָּאן הָיָה קָפֶה אַלְנוֹ

וְנִסְגַּר

וְכָאן הָיָה שִׁיק פָּרִיזְיֵין

וְנִסְגַּר

וְשָׁם הָיָה אִטְלִיז קְרֶנְצְדּוֹרְף

וְנִסְגַּר

וּלְמַטָּה קָפֶה טַעֲמוֹן

וְנִסְגַּר

וְאָדָם דָּגוּל נִלְחָם עַל שְׁמוֹ שֶׁיִּזָּכֵר אַחֲרֵי מוֹתוֹ

וְשֶׁהָרְחוֹב עַל שְׁמוֹ יִהְיֶה מָה שֶׁיּוֹתֵר אָרוֹךְ...

מָה יִתְרוֹן, כַּאֲשֶׁר יֵשׁ כָּאן אֶחָד,

"קוֹנֶה הַכֹּל: תְּכוּלוֹת וְעִזְבוֹנוֹת..."

אַמְנֶזְיָה

"אֹכֶל! אֹכֶל!" זָעֲקָה מְטֻפֶּלֶת זְקֵנָה

בַּת לְמַעְלָה מִתִּשְׁעִים.

הַמְּטַפֶּלֶת צָעֲקָה עַל הַמְּטֻפֶּלֶת:

– אַתְּ רוֹצָה וִיבְּרָטוֹר?

– מָה זֶה וִיבְּרָטוֹר? שָׁאֲלָה הַמְּטֻפֶּלֶת.

– זֶה כְּמוֹ זַיִן, עָנְתָה הַמְּטַפֶּלֶת.

– וּמָה זֶה זַיִן? שָׁאֲלָה הַמְּטֻפֶּלֶת.

"זְקֵנָה דְּפוּקָה בַּשֵּׂכֶל!" רָתְחָה הַמְּטַפֶּלֶת...

דרך כל בשר

בַּדֶּרֶךְ

מִסְפֵּד מַר לְרַבֵּנוּ הַגָּאוֹן...

לְבֵיתִי

בְּצַעַר רָב אָנוּ מוֹדִיעִים עַל פְּטִירַת מָרַת...

לַעֲבוֹדָתִי

אָנוּ מִשְׁתַּתְּפִים בְּצַעֲרָהּ שֶׁל חֲבֶרְתֵּנוּ לָעֲבוֹדָה...

לְדוֹדָתִי

בְּצַעַר רָב וּבְיָגוֹן קוֹדֵר אָנוּ מוֹדִיעִים...

לִמְשֹׁךְ אוֹ לְהַפְקִיד כַּסְפִּי

אָנוּ מִצְטַעֲרִים לְהוֹדִיעַ עַל...

אֲנִי עוֹבֵר עַל פְּנֵיהֶן, מֻדְבָּקוֹת עַל גְּדֵרוֹת,

עַל לוּחוֹת-מוֹדָעוֹת, פַּחֵי-זֶבֶל,

כְּתַעֲמוּלַת בְּחִירוֹת לַנִּפְטָרִים.

*

מִנְהָג הָיָה לַמִּשְׁפָּחָה,

כְּשֶׁעָלוּ לְקִבְרוֹ בַּחֲנֻכָּה

שָׁרוּ לוֹ שִׁירִים שֶׁאָהַב.

תמונת רחוב

"תִּרְאֶה אֵיךְ הִיא הוֹלֶכֶת," אָמַר יָדִיד לַחֲבֵרוֹ,

"בְּאֵיזוֹ מוּדָעוּת הִיא מְטַלְטֶלֶת אֶת שָׁדֶיהָ

הַמְּטַלְטְלִים חַיֵּיהֶם שֶׁל הַלּוֹטְשִׁים בָּהּ מַבָּטִים!

וְתִרְאֶה לְאֵיזוֹ מְכוֹנִית הִיא נִכְנֶסֶת לִנְהֹג

וְאֶת הַתֶּרַח שֶׁנִּכְנָס לָשֶׁבֶת לְיָדָהּ –

שֶׁטָּרַח לִקְנוֹת לָהּ וְלִקְנוֹת אוֹתָהּ...

*

עוֹמֵד אִישׁ בַּמִּקְלַחַת

שָׁלוּף מִתּוֹךְ בְּגָדָיו

וְיָדוֹ בִּמְבוּשָׁיו

(לְסַבְּנָם).

שֶׁלּוֹ עוֹמֵד

וְהוּא עוֹבֵד

עַד שֶׁהַהוּא פּוֹלֵט

וְהָאִישׁ נִרְעָשׁ כְּמוֹ הוּכַּשׁ.

אישה לעניין

אָמְרָה אִשָּׁה לִמְחַזְּרָהּ הַבִּלְתִּי-נִלְאֶה:

כַּבֵּד אֶת רְצוֹנִי שֶׁלֹּא לִרְצוֹת אוֹתְךָ

וְלֹא לְרַצּוֹת אוֹתְךָ!

*

אֵין עָשָׁן בְּלִי אֵשׁ

וּמֵאֲחוֹרֵי כָּל סִיגַרְיָה

יֶשְׁנוֹ אִישׁ.

* * *

נחום גוטמן

[שיר הלל לַזֶרֶג העברי]

בגבעות-החול, היכן שכיום משתרע רחוב אלנבי, היו מתיישבים בלילות התלמידים של גימנסיה "הרצליה" בקבוצות-קבוצות, במעגלים, מדברים, מספרים ומתווכחים. שרים שירים. שם לראשונה, בין ויכוחים על שאלות ציונות, קמו בינינו אנשי תיאוריה שאמרו כי כל שפה יש לה מילים וביטויים הקרויים – גסים, אי-כך תבעו לחדש גם בתחום זה מילים עבריות: למשל, המילה "נאד" במובן של נפיחה, בעקבות הביטוי "נאד נפוח", או המילה – "זֶרֶג", ודומני שאפילו "זין" – היה חידוש שלנו, וכן – מַשְׁוִיץ.

[אהוד: מתוך הספר "בין חולות וכחול שמיים" (1980), שבשעתו סירבו הוצאות הספרים החשובות בישראל להוציאו לאור, בטענה שגוטמן כבר לא מעניין אף אחד, עד שגאלה אותו הוצאת "יבנה" כי טעתה לחשוב שהוא ספר לילדים].

* * *

תקוה וינשטוק

החשמלאי מרחוב ירמיהו

     חנות החשמל של עזרא בן-דיין ברחוב ירמיהו בתל אביב היא שם דבר. לכאן סרים לא רק לענייני חשמל, לא רק להתקין מערכת נורות לחתונה בחצר וכדומה, אלא גם לשמוע סיפורים על האזור ועברו.

החנות מלאה עד אפס מקום אביזרי חשמל חדישים ולצידם תלויים על הקירות אנטיקות כגון כבלי חשמל על ברזלים. החנות משמשת מעין מועדון להיסטוריה מקומית.

"יש אנשים שקופצים למחסן שלי כמעט כל בוקר, לפני היציאה לעבודה, לשמוע את החדשות האחרונות באזור." מספר עזרא. תל-אביבים ותיקים באים לחוות שוב את האווירה מלפני עשרות שנים, כשהתגוררו בסביבה. מגיעים גם מי שכבר מזמן אינם תושבי ישראל. חיים סבן, למשל, בא להחליף חוויות עם עזרא על התקופה בה גדל עם אימו ואחיו בדירה קטנה באזור: מה נשמע אצל החברים משכבר? מה עם המשפחות? עם המגרשים בהם שיחקו כדורגל? 

    עזרא, גבה קומה ורחב כתפיים, שערו רעמת תלתלים אפורים, הוא מילידי ה' אייר תש"ח, היום בו הוכרזה המדינה. סיפור הולדתו שונה משל שאר "ילדי העצמאות". הוריו התגוררו בחלב שבסוריה. אביו, סעיד בן ציון סעדאמי, עסק ביצוא בדים. כשהחלו שמועות על הקמת מדינה יהודית, פרצו פרעות בחלב ועל ביתם שבלב העיר הוטלה פצצה.

"אבי, שהה אז בסניף של העסק בביירות שבלבנון, ואימי, שהיתה בהריון מתקדם, נמלטה לקונסוליה הצרפתית, כקצרנית ידעה קצת צרפתית, ומשם היא הועברה לבית החולים של האוניברסיטה האמריקאית בבירות. שם ילדה אותי בדיוק ביום הכרזת המדינה. בגלל הפרעות הקדימה ללדת. עוד באותו יום החליטה המשפחה להגיע לישראל. אבי הכיר את הנהג של נשיא לבנון קמיל שמעוּן, ביקש שיפנה לנשיא, שמעון קיים קשרים עם הקהילה היהודית והכיר את אבי שהיה מעורה בקהילה, והנשיא הורה לנהג של בית החולים להסיע את משפחתנו לגבול ישראל. נסענו באזור הרי הלבנון כשערבים רודפים אחרינו. המכונית נעצרה על הגבול, ועם מבריחי גבול צעדה המשפחה ובה אני, תינוק בן יומו, ברגל עד מטולה."

ממטולה נסעו היישר לשכונת התקווה, לבית הסבא שעלה לארץ עוד בשנת 1932. באזור התקווה התגוררה קהילה סורית שהיה לה "חדר" משלה ובית ספר לכיתות הנמוכות. לאחר זמן מה עברה המשפחה לצפון העיר.

בעשור למדינה נערך כנס של הילדים שנולדו ביום הכרזת מדינת ישראל, וכשהגיעה המדינה  לשנתה השלוש עשרה ערכה עיריית תל אביב טכס בר מצווה משותף לילידי אותו יום היסטורי.

"הבר מצווה של המדינה היא גם הבר מצווה הפרטי שלי!'' גאה עזרא, שהצטלם אז עם שמעון פרס. האירוע תועד ביומן "כרמל גבע", וחבלי העלייה לארץ של עזרא – שבינתיים שונה שם משפחתו לבן-דיין – רשומים בספר שהוציא משרד הביטחון על ילדי קום המדינה. יש לכך איזכור גם בבית התפוצות.

עזרא למד בבית ספר דתי קטן בשדרות נורדאו, המשמש כיום מרכז חינוכי. מגיל צעיר התעניין בחשמלאות ואף סייע לחשמלאי שכן. בן 14 נרשם ל"נוער העובד" ונשלח כתוספת כוח אדם לפועלי חשמל. הארץ היתה בקדחת בנייה.

"חיברנו חשמל לבתי אריזה של תנובה, למכונות מיון ושטיפה של תפוזים. למפעל בנחל שורק. המכונות עמדו על ריצפה אך גג לבניין עוד לא היה.

"ב-1961-1966 הוציאו אותנו לעבוד בשדות תעופה. ישראל קיבלה אז מטוסים אמריקאים לעזרה. עובדי השדה הגיעו למטוסים בעגלות נגררות, נסיעה שנמשכה 15 דקות. הכנסנו לעגלות גנראטורים וזמן ההגעה התקצר ל-6-7 דקות. זו היתה ההפתעה של מלחמת ששת הימים. המשכנו לחבר חשמל לבנייני מחקר ופיתוח בחיל האוויר. לאחר מכן, עד לגיוס, עבדתי במעבדת רפאל לחשמל למנועים."

לצד העבודה ניהל חיים חברתיים סוערים. היה משיג קולות למפא"י: "הזמנתי צעירים למסיבות בחדרי המשרדים של מפא"י, בתיאטרון אהל." עזרא אהב חיים עליזים. פעמיים נישא והתגרש. יש לו שלושה בנים ובת ונכדים.

ב-1976 קיבל רישיון של חשמלאי מוסמך. כעצמאי בשטח רכש ציוד הולם וחיפש מקום לחנות. הוא קנה חנות של גהצן זקן, ליד בית הקפה הוותיק "רמון", שהוקם ב-1958.

"באוקטובר 1976 נעשיתי חשמלאי מוסמך ובדצמבר כבר פתחתי את העסק. תליתי שלט: 'החשמלאי  שלי.' הייתי הראשון בעיר שהשתמש בלוגו 'שלי'," גאה עזרא. "עד היום זו החנות שלי וגם המחסן שלי."

בסביבה כבר קמו משרדי אדריכלים, מעבדות, מפעלי תרופות. "חיברתי חשמל למכונות באוטומציה החדשה. היתה הרבה עבודה."

החנות ממוקמת ברחוב ירמיהו 36, במשולש-נורדאו-אוסישקין-הירקון. זה היה האתר הצפוני הקיצוני של תל אביב, הרחוב האחרון לים. אחריו השתרעו שדות כותנה ובית ספר חקלאי, הקיים עד היום. האיזור התחלק לשכונות קטנות בהן התגוררו ותיקים והרבה עולים חדשים. ספר הילדים  "ברחוב ירמיהו" (כנרת זמורה ביתן, 2012) מספר על הרחוב ועל כמה מדמויותיו, ביניהן עזרא החשמלאי.

רצו להקים גן בירמיהו אך משפחת נילי חרוב  מתנגדת לרעיון מחשש שהגן יעורר רעש. כמה תושבים יוצאים להגנת הגן ומספרים על "רעשים טובים." עזרא החשמלאי, למשל, אומר:" בלי מקדחה לעבוד זה לא נוח, לך ותסביר זאת ללקוח."

את הספר כתבה המחברת והמתרגמת ליבי דאון, תושבת האזור, והאיורים המקסימים הם של המאיירת לנה גוברמן, בעלת פרס מוזיאון ישראל. האיורים עשויים מרקמת בדים וחוטים. שערו המתבדר של עזרא עשוי מחוטים אפורים.

בספר מופיע גם  רחוב סמבטיון, כשם הנהר האגדי הגועש כל השבוע ונח מזעפו בשבת. אין רחוב "סמבטיון" בשכונה וספק אם קיים רחוב בשם זה במקום אחר בארץ.

עזרא החשמלאי הופיע כבר בכמה ספרים, גם יוסי גמזו מזכיר אותו בספרו "בלוריות ברוח".

כשפתח את החנות ב -1976 עדיין נותרו באיזור מבנים שהוקמו מבלוקים של חול, לא מאבני סיליקט. החלו אז לבנות בתים בני שלוש קומות ויותר, בתים פשוטים בעבודת יד, כשהלבנים על הכתף. גמלים כבר לא נראו. הנמל עוד פעל אך לא כנמל עלייה. ייצאו ממנו רק תפוחי זהב, ה'ג'אפה אורנג". התפוזים הגיע בשיירות קטנות, הוכנסו למעין אמבטיות גדולות והועלו על דוברות ששייטו עד לאוניות בלב ים.

היו גם אוניות שסיפקו דלק לתחנת החשמל רידינג. ב-1958-1965 שימשו מחסני הנמל כמאגרי חירום למצרכי יסוד, לאבקת חלב, לסוכר. במלחמת יום כיפור מולאו הדוברות בחול שנועד להקמת גשרים לחציית תעלת סואץ. הגשרים החזיקו  מעמד בהפצצות.

אז עוד נראו באיזור קצת דייגים שפרשו רשתות ענק מעל הירקון, קשרו אותן בחבלים לארבעה עצים, וארבעה אנשים הורידו והעלו את הרשת הענקית בצעקות "הופה הי!" ו"מייזה!" (להוריד).

הדייגים נשענו על הרשת, את הדגים הקטנים המפרפרים זרקו חזרה לנהר והשאירו את הגדולים – מושטים, אמנונים, סרטני נחל. חלק עשו על האש בקומזיץ על הגדה. "הירקון היה אז נקי. היינו מקלפים את הסרטנים והגחלים פרקו אותם וחתכנו את הבשר במאכלת. מעבר לירקון, בחוות 'תלמי יוסף', זרענו ואספנו ירקות טריים להביא לבית," זוכר עזרא.

והיתה המספנה של אדון כהן, שיצרה ספינות דייג ענקיות, 25 מטר אורך, 10 מטר גובה. ומספנה קטנה של חיימיקו, שפיתחה סירות בעלות צמיגים, בעיקר להסעת קבוצות ילדים. תחילה היו הסירות מעץ. הביאו גזעי עצים ונסרו אותם, ומהירקון נגררו הסירות לים. אחר כך עשו סירות מפיברגלאס.

והיו כמובן מרכזי הספורט ההיסטוריים ברחוב אוסישקין, ובראשם "בית אוסישקין", מרכז "הפועל" שכלל שפע ענפי ספורט לימודיים ותחרותיים למיניהם למבוגרים ולנוער, ובין היתר היו בו גם תחרויות איגרוף, התאבקות, משחקי טניס וכדור ומשחקים בינלאומיים. והיתה גם תזמורת חצוצרות של בני נוער.

עזרא יוצא עימי לסיור ברחוב ירמיהו, מתקשה לעצור את שטף הזיכרונות. כאן עמד בית כנסת ובסימטה ממול התגוררו אמנים. שם עמדה "קסבה", שהיתה ממסעדות הפאר בעיר (ברווז במילוי תפוזים, כנר מנגן...) והסופרמרקט הזה הוקם על מה שהיה קולנוע "פאר", וכאן ברחוב ירמיהו ניצב בית "אוסישקין", אולם הספורט שנהרס ב-2007 תוך גל של מחאות. "אני חתול רחוב," הוא מעיר. "על כל בית ואתר יש לי סיפור."

מירמיהו אנו מגיעים לרחוב אוסישקין ולנחל הירקון. אכזבה. מקום עזוב ושומם למדי. אין בית קפה  לא קיוסק להרוות צימאון וגם לא מקום ישיבה נוח ומזמין מבקרים. הנחל נראה כאן כבן חורג. תל אביב המשתקמת בלי הפסק לחוד, והירקון לחוד. למרות האיקליפטוסים הוותיקים גם אין זו שמורת טבע מעניינת. לא מצדיק טלטול ארוך למדי מלב תל-אביב.

עזרא מספר על תוכנית עירונית להפוך את הרחובות ירמיהו ואוסישקין למדרחוב שיגיע עד לירקון. עם תחבורה טובה וגשרי מעבר ודאי ימשוך אז המקום מבקרים, ותל-אביב תיעשה לא רק עיר של ים אלא גם עיר של נחל ארוך, שכמות מימיו היא הגדולה בארץ אחרי נהר הירדן.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק חמישי

צפת שוקטת על שמריה

צפת שוקטת על שמריה כסוכת-אבנים דלה המתנוססת בלוע הר-געש. השנים חולפות. כאב הפרעות מתעמעם. איברהים פחה המצרי עודנו מושל על הארץ הנרגשת. רק ימי אפרת חומקים כצל עובר, חולפים בסימטאות-האבן הצרות של הרובע היהודי. היא נמלטת מזכרונות מרים וחוששת מהעתיד-לבוא. מתיקות-סתרים מפכה בה ומוצצת את נפשה, וככל שתתבגר ותיף, כן ייפער החלל בליבה, והדמיונות מושלים בה ומרגיזים את נפשה.

הרובע היהודי בנוי על מדרגות המדרון המערבי, והרבעים המוסלמים – על המדרונים המזרחי והדרומי. על ראש ההר נמצאים שרידי המיבצר הגדול, בעל החפיר העמוק והחומה המשולשת, זו המצודה הדָ'אהירית, מעוז צלבני מימי-הביניים, אשר עַלי אִבְּן דָאהִיר אִלעוֹמָר הקים על יסודותיו מיבצר, ובינו לבין העיר מפרידה רצועה צרה של גינות ובוסתנים.

לבושה בכתונת סרוגה, שחורה, כבגדי הפלחיות, ובגרביה הכחולות, עולה אפרת אל שרידי המצודה. משם ניגלה לעיניה מראה נהדר, בעיקר לפאת צפון-מזרח: רמת-הבשן מתנוססת מעל הגיא הבולט-לעין של הירדן, לועות הריה הכבויים, שחרטומיהם קטומים, משחירים על רקע האופק, כהדומים לזריחת השמש, והדרך לדמשק עוברת ביניהם. לרגליה משתרע ים כינרת – הניראה כה קרוב עד שדומה כי היא יכולה לפרוש כנפיים ולקפוץ אל חלקת פניו הכחולים, ובכל זאת הוא מרוחק שעות הליכה רבות. מעבר לבקעת גינוסר אפשר להבחין בחומתה המבוצרת של טבריה, שבנה דאהיר-אלעומר לפני כמאה שנה, בשנת 1737, וממנה בולטים כמאיימים מגדלים עגולים. העיר כולה בנוייה אבן בזלת שחורה על רקע הגבעות הצחיחות והים הרוגע. כלפי דרום – חיטין, ונידמה לאפרת שהיא מקיפה במבטה גם את הגלבוע והכרמל. סביבה כרמי זית וגפן ותות ותאנה, גדרות אבן, הרדוף פורח במלוא יפעתו, שיחי ורד בר, יערה, עצי דולב מזרחי, מקלעות גפנים, ובאוויר מצפצפים בולבולים ואנקורים.

חולפים הימים בצער ובציפייה, והחלומות מעוררים. הבשר נמק בגעגוע סתום, והנפש מפרכסת וכלָה לעלות מקליפותיה ולהיצרף מסיגיה ומטומאותיה באש המטהרת. ותשועה אין. והשטן מציק. והשֵד מתעתע. ותנים מייללים בלילות. וכשהיא יוצאת לצרכיה בבית-הכיסא שבחצר, פוֹרציאל ופְלוֹציאל, קָפקָפוֹני ובּילִיד בן הנאד – שֵדי הקוּס ושֵדי התחת עולים מהבור ומתעלזים בחלחולתה ומדגדגים אותה כשהיא מחרבנת כאילו הזובי של חסן בן הקאדי מטייל בקרביה בדמות הצואה (שהיא בגימטריה צב"י) שלה ומענג אותה בחיספוס מזוהם. פרשים כבירי-כוח באים לבקרה על משכבה בלילות, אבק מדבריות רחוקים מזהיב פרסות סוסיהם, חניתותיהם פולחות בה תלמים של ערגה, מתוקה כדבש פרחי הגליל, תוקעים בה ותוקעים, מחממים את ביטנה, פוערים את פי טבעתה וממוטטים את עמודי רגליה כרעד אדמה. רק ימי חג ומועד מתגברים במעט על שבועות התוהו וחודשי השיממון ומביאים שעות נדירות של מרפא לאפרת בת הרב שבתאי לוין, שגאוותה סלעית ונפשה רצוצה.

כבר למוחרת שמחת פורים עוקרת המשפחה לדירה שכורה למשך חודש ימים. ומיד מתחילים בהכנות לחג הפסח בדירה שפונתה. ערבים נושאי שקים על גבם, משמיעים צליל כפעמונים, עוברים בסימטאות ומכריזים בקולי-קולות:

"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!"

"יאללה, יאללה, תעָלוּ הוֹן! – מהרו, בואו הנה!" – קוראת האם.

"נְהַארַכּ סָעיד יַא סִית רחל!"

"נהראכ סעיד ומְבַּארכּ, יא רשיד."

"וֵין אִ-טַנַגֶ'ר, יא בִּנת-חלַאל? – היכן סירי הנחושת, הוי אשת-חיל?"

ורחל, בעזרת שתי בנותיה ופָטְמָה, הפלחית מעין-זיתים העובדת בביתם, מוציאה את סירי הנחושת, טַנְגֶ'רֵע או טַנגֶ'רוֹת, מגדול עד קטן, ומוסרת אותם לרשיד. זה טומנם בשקו, ובינתיים יושב עליו ומספר כדרכו מעשיות על ג'וחא ועל אִ-נַסיבּ, הגורל, השולט בחיי האדם והבהמה. שומעות הנשים ומניעות בראשיהן, רחל מגישה כוס מֵי-שקדים צוננים, הערבי מודה לה והולך לדרכו.

שבוע לפני הפסח הוא מחזיר את הכלים, מבריקים וחלקים כביום קנייתם, לאחר שלִיבֵּן אותם בהתיכו את מוטות הבדיל טיפות-טיפות על הנחושת לכסותה. אפרת מתבוננת בדמותה המתעקמת בנחושת, שמוּרקה ולוּבְּנָה, כאילו מסתמנת בכך עבורה בשורה של שינוי.

[רשיד, מלבין כלי הנחושת בצפת, ביקש לקחת לאישה שנייה את פטמה, הפלחית מעין-זיתים שעבדה בבית הרב שבתאי לוין בצפת, לאחר שסיפרו ברבים שהרתה לו (לרשיד, ואמר בתימהון שלא ידע שאפשר לעשות ילדים מהתחת!) – אלא שלא היה בידו די כסף או צאן וכבשים למוהר. ולימים נשחט ויש אומרים, בידי בני-משפחתה של פטמה שאת כבודה חילל, וראשו נמצא בגיגית הנחושת שבהלבנתה עסק, ואבר-המין שלו זרקו לכלבים. וכשבגר בנו-בכורו, שחט את אביה הזקן של פטמה, והמשיך ללכת עוד שנים רבות עם השק של אביו על גבו בסימטאות צפת ולקרוא: "וַייסֵען כֵּיסָאלָאך, אימבּאייד, אינחַאס! – הלבנת כלים, הלבנה, נחושת!" – ממני, המלביה"ד].

בחדרים טוייח כל פגם שנמצא בקירות. הדירה סויידה פעמיים בצבע תכלת-שמיים מרנין. לאחר שיבש הסיד, מתחילות האם ובנותיה, יחד עם פטמה, בניקוי קפדני של החלונות והדלתות. הרהיטים מחדשים מראיהם. רצפות האבנים הגדולות, שאריחהן שונים במידתן, מנוקות ומקורצפות עד שנוצצות כשיש משובח. אז כורעת פטמה על ארבעתיה לשם ה"כּוּחֲלָה", מריחת צבע-שמן תכול בחריצי המרצפות. הקווים יוצאים מתחת ידיה ישרים ושווים בעוביים, ללא יוצא-דופן. מרצפות החצר, לפני הכניסה לבית, ממורקות אף הן, חריציהן צובעו בתכלת שמיים, והדירה נראית שופעת אור וצבעים רוגעים.

יום רודף יום וקרב החג. הכלים הוכשרו וסודרו על האיצטבאות. כד החרס הענק, הטַנְגֵ'ע, המשמש כלי-קיבול למים, הורד יחד עם שאר כלי-הפסח מן העלייה והוכן לקליטת מי עין-אלעפייה. בנות צפת הולכות כמנהגן אל המעיין, לשאוב מים לכדיהן ולשאתם על ה"בייגֵעל", מטפחת גדולה ומגוללת המונחת בעיגול על ראשיהן, כמנהג הפלחיות. הלוך וחזור, הלוך וחזור הן צועדות, זקופות קומה ונטויות גרון – שלא יפול הכד, עד אשר מתמלאת הטַנגֶ'ע מים שיספיקו לשמונת ימי החג.

אפרת הולכת אף היא, מובדלת-מרצונה וחתומת-פנים. קומתה מיתמרת, הכד לראשה, מונח על מקלעת שערה הכבד שאותו היתה מברישה היטב במברשת, והיא מחזיקה ביד אחותה הקטנה ציפורה.

לפתע, חלוקי-נחל חדים מתעופפים לעברן, וצחוק מרושע, יהודי, "קוּרבֵע! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! [פּיצָ'ה במלרע, קוּס בהונגרית, כיצד התגלגלה לִקללות של בנות צפת? ­אתמהה על המחבר. – ממני, המלביה"ד]. פְּרִיצֵעס פִיל-תִיזהָא בַּאבּוּ-אבּוּהָא!" – מתלווה לאורך דרכן, מסתתר מאחורי משוכות-האבן וגדרות-הבוסתנים, במשעולי היסמין וורד-הבר. בשפתה התחתונה של אפרת מקפץ הפירכוס העצבני, שגרם לאנשי צפת לטפול עליה ולומר כי השד נשק לפיה וצבט בעפעפיה. אפרת מושכת בחוזקה ביד אחותה, מבלי להסתכל לצדדים. אבן נחבטת במצח ציפורה, דמה זב. אפרת מניחה כדה על הארץ, מוחה דמה ודמעותיה של הקטנה, מגפפת ונושקת אותה, מאמצת אל חזה ומשביעה:

"פֵייגָלֶה, לאימא תספרי שנפלת."

"אבל מדוע, פִירָלֶה? מה עשינו להן?"

מגיע בוקר יומו של ה"סדר".

מן המיטבח הקטן, הזמני, נותן ריחו צלי נפלא שהכינה הרבנית רחל, צלי בשר-כבש בתפוחי-אדמה, שאותו תאכל המשפחה מוקדם לפני-הצהריים, כי מכאן ועד ל"סדר" אין אוכלים.

פטמה התקינה מבעוד מועד את הגיגית הגדולה, לרחיצת ציפורה. עיני הילדה נשואות אל הבגדים החדשים והנעליים העשויות עור טרי. והנה מגיעה השעה שבה מתחילים בני-המשפחה, רחוצים ולבושים בגדי-חג, לעבור אל הדירה, המחודשת אף היא לכבוד הפסח. לב אפרת עולה על גדותיו. היא חשה עצמה מאושרת, כמדי שנה ביום הזה, מילדותה, אלא שבשנים האחרונות היא הפוסעת ראשונה ומוליכה את אביה. פטמה נועלת אחריהם את דירת-החמץ ולוקחת עימה את המפתחות לעין-זיתים.

פטמה מסתלקת למשך ימי-החג, אבל מותירה אחריה את הניגון של שירה האחד: "הראיתם, הראיתם, / אנשי הרחוב, / הראיתם את שאהבה נפשי, / על פִּרְדָתוֹ? – "

פטמה אוהבת לספר לשתי הבנות מעשיות על רוחות מזיקות השוכנות בבור המים ובענפי עץ-הרימון, להפחידן בשדים הטורפים תינוקות, ובעוֹפְרִית השדה-המכשפה, שמתחפשת לסוסה אצילה ומנצחת בכל התחרויות – אך הרוכב עליה – עכוזו נחרך באש הגִ'הָנֵם, הוא הגיהינום.

לפני הפסח גילתה לבנות סוד: "ארבעים גנבים התחבאו בַּטַנְגֵ'ע, כד-המים, והשמיעו נחרות מדי לילה. הסתתרו בו שם, מתחת לקמרון של עליית-הגג. עד שלילה אחד התעוררו – וכולם נהפכו לנסיכים. מיד ירדו למרתף הבית, פגשו חבורה של נסיכות מכושפות. מה הכישוף? – היו לבנות, כמעט שקופות, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת חביבתי יַא רוּחִי יא עַלְבִּי. מיד נכנסו יחד למחילה עמוקה, הלכו-הלכו עד יִילְדִיז קיוֹסק, זה ארמון של סולטאן מחמוּד השני על הגבעה בקושטא. שם בקיוסק, לא, לא שם אלא בטופקאפי סאריי, שם הרמון-הנשים של סולטאן מחמוד השני, התפשטו זכרים נקבות ערומים וקראו לפניו:

"'פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן! – מלכנו יאריך ימים!'

[סיומה קרול, בדרכו לארץ-ישראל אל אחיו יעקב, פרדסן בפתח-תקווה, נקלע באיסנטבול לתהלוכה שבה עבר סולטאן עַבְּדֶל מֶגִ'יד במרכבתו והחיילים רצו משני צידיה כשהם קוראים "פדישהמיז צוק ישסון!" – והעם חזר על קולות היחי וההידד, וכל אלה תיאר לימים סיומה קרול בזיכרונותיו, ומשם לקח המחבר, שאינו יודע תורכית, את ההידד. – ממני, המלביה"ד].

"סולטאן מחמוד השני חיבק את הנסיכות, הנסיכים שיחקו עם נשות סולטאן מחמוד השני ועם הפילגשים, הנסיכות שיחקו עם הנשים והפילגשים, תקעו להן אצבעות בקוּס – " ניסתה פטמה ללטף באקראי את הילדות במבושיהן אך הן נרתעו ממנה – ורק אפרת נגעה לרגע במבושיה החמים של פטמה ומיד משכה כף-ידה כניכווית, "שם, בהרמון טופקאפי סאריי מצצו להן הנסיכים הבִּיז-בִּיז, הפטמות, עלו עליהן כמו כלבים על הטיז, וכל נקבה בתורה ישבה על זוּבִּי סולטאן מחמוד השני כמו על חָזוּק המלכותי שהוא הזין של העינויים התורכי שאינו מתכופף לעולם.

"מהשעשועים האלה נולדו נסיכים חדשים, שקופים, רק השיער אדום כמו שלך, אפרת. אבל היַאנִיצָ'ארים, השומרי-הראש של סולטאן מחמוד השני, שהם הגִ'ינִים, השדים יַחְרָבּ-בֵּיתהוֹם, יֲלְעַן דִינְהוֹם – שנולדים אצל הכופרים בבּוֹסניה והתורכים חוטפים אותם ועושים מהם חיילים מוסלמים – היאניצ'רים רצו להרוג את היורש-העצר ולמנות אחד משלהם, וסולטאן מחמוד השני ציווה על הנסיכים לשחוט את המתמרדים ולפזר עליהם מלח, ומאז חיל היאניצ'רים מָאפִישׁ, יוֹק, אין – רק תיזהרו שלא יצליחו הרוחות המלוחות של החיילים המושחטים לחזור בלילה במחילה אל הבטן החלולה של הטַנגֵ'ע של הפסח שלכן," ניסתה שוב ללטף כמו באקראי במבושיהן ונדחתה בעדינות, "שממתינה כל השנה בעליית-הגג שייוולדו בה יאניצ'ארים חדשים ואז כל המים שבעֵין-אִלעַפיָה לא יוכלו לכבות את הצמא שלהם, ויתחילו למצוץ לפני החג דם מצוואר ילדים שלנו... וַי לי... וי לי..."

כן, אפרת כבר אינה מתפלאת על פטמה המששנית, ומתוך סקרנות גם נגעה במבושיה, כי שבוע לפני הפסח, כאשר רשיד המלבין החזיר את סירי הנחושת וכבר קיבל את שכרו מאימה הרבנית רחל, ראתה אותו מנסה שעה ארוכה לשכנע את פטמה שיסחוב אותה עימו למחסן בתואנה ששכחה השנה לתת ל"וַייסֵען כֵּיסָאלָאך" את הכלי הגדול למרק של המשפחה. והיה בדיבור של רשיד משהו מהשידול המאנפף, הבהמי, שבו משך אותה חסן בן הקאדי אל חרפתה, והמלמול המפתה עורר בה סקרנות עזה שהתגברה על הבושה והאשמה שדבקו בה מאז הפרעות כצרעת, והיא בלשה אחריהם וצותתה להם והציצה למחסן פנימה וראתה שם את רשיד כופף את פטמה על השולחן ועומד מאחוריה ומרים את שמלותיה הצבעונית בזו אחר זו עד שהגיע לאחוריה השחומים וסטר להם פעם ופעמיים בידיו הגסות מהלבנת הכלים ואז שלח אצבע עבה וחפר בין ירכיה מאחור חפור וחזור כשהוא מוציא מדי פעם את האצבע ומריח אותה ושם אותה גם לה מול אפה להריח ולהיאנח מהייחום שלה, וכשהוציא ממנה אנקות כאב, שהפחידו וגירו את אפרת, משך ידו ממנה והוציא את הזין שלו, שהיה שחור וגדול כשל חמור אבל זקוף כשל זכר עומד על שתיים ולא על ארבע, והחל דוחף לה בין ירכיה במקום שחפר קודם, אבל מיד הזדעזעה כולה בבהלה ומנעה ממנו את אחוריה והפנתה כלפיו את פניה והתחננה על בתוליה שאחרת לא רק שלא תימכר לבעל לעולם אלא אביה ואחיה ירצחו אותה אם ייוודע להם שנפתחה לגבר זר בנעוריה.

רשיד לא התחשב בה והפך אותה ושוב ניסה לחדור אליה אבל אז קפצה כלפיו שוב וצרחה: "ואם הייתי בתך? היית מרשה שככה יחולל כבוד בתך ויגידו שזנתה וייפגמו לנצח סיכוייה להינשא לבעל להביא לך מוהר? יא-עלבי, יא-רוחי, אל תכעס עליי, הנה, אני אמצוץ לך," אמרה וירדה על ברכיה ושמה בפיה את האבר הענק שלו, שהלך וגדל עוד יותר וגם האדים מתוך השחוֹר שלו וגם מצחו ורקותיו של רשיד האדימו כהולך עוד מעט להתפקע, אבל היא לא יכלה להכיל בפיה יותר מהעטרה של האבר הנימול, ועל כן משך והעלה אותה בשני שדיה, מושך בפטמות השחורות, שבכורעה כלפיו כבר הכניס ידיו למפתח שמלתה ושלף אותם משם, ושוב סובב אותה, בטנה על השולחן, ושוב פרע את שמלותיה, ושוב נתגלו לעיני אפרת אחוריה השחומים ממש כשדיה, שהמשיך לתפוס בהם מקדימה ולעסות אותם עד שגדלו תחת אצבעותיו המחוספסות והיו כשני כדים זקופים הפוכים – והיא צעקה: "אני בתך! בידיך אני! וֵיין חִילְמַכּ, יַא אַבּוּיִי? היכן רחמיך, אבי! בַּעֲתִינִי א-זוּבִּי פִיל טִיזִי וַחַלָסְנָא! – שים לי את הזין בתחת ונגמור!" ­– ואז הניח רשיד את כף-ידו השמאלית מתחת לסנטרה, מה שניראה כאילו לא פעם ראשונה להם לעשות את הדבר, ופטמה ירקה בה מלוא החופן, והוא סך ברוקה את התחת שלה והכניס את האבר הענק שלו, שכבר היה כניראה כל כך מגורה, שבהיותו באמצע הדרך, חציו בחוץ, כבר החל בעליו נאנק כהולך להיחנק והוא נכנס ויצא בחלחולתה, נכנס ויצא בה כאילו לא ייגמר לעולם – – וגם כששלף לבסוף את צינורו החמורי, שהיו עליו פה ושם כתמי צואה (שהיא בגימטריה צב"י) נישאר שְׁחוֹרוֹ זקוף ומתיז לבן על אחוריה השחומים של פטמה, כפתיתי השלג הרכים ביום חורף על כיפות הבתים בצפת.

כאן אפרת היפה לא יכלה להתאפק למחשבה שהפלחית הערבייה מעין-זיתים העובדת בביתם, ושהיא-עצמה, בת הרב שבתאי לוין, שתיהן בתולות רק מלפנים ­– וכל קרביה נרגשו למראה ההזדווגות, ידה ירדה מעצמה אל מבושיה ובעוד הזרע הלבן של רשיד ניתז מעל אחוריה השחומים של פטמה וריחו ממלא את מחסן הכלים, היתה האצבע של אפרת תקועה עמוק בקוס הבתולי שלה ובעמידה היא בועלת עצמה בהרגשת תענוג ותיעוב נוראה ולוחשת כמין טליסמא בין עווית לעווית: "שמע ישרוּאֵל, שמע ישרואל, אדוניי אלוהינו אדוניי אחד!"

וכשסיים שטף רשיד את אברו ופיו במים וסבון, כדרך הערבים.

פעם אחרת שמעה רעש מהמחסן וראתה את רשיד מכניס לשם נער ערבי מבוגר ויפה עיניים ועושה לו בדיוק כמעשה בפטמה, דבר לא החסיר ממנו. והנער תחילה נאנח ובכה בפה חסום בכף ידו הגדולה של רשיד, פירפר כעומדים לנעוץ בו פגיון המוות, אבל אחר רגעים אחדים אורו פניו והיו דומים לאלה של פטמה בהתמוגגה מעונג בידי רשיד, וגם הקולות היו דומים. [אני חושב שהוא התכוון לנקודת הגִ'י של הגברים בתחת. ­– ממני, המלביה"ד] ורק לאחר שנגמר הכול חזר הנער היפה לבכות בחשאי וקיבל פארות אחדות מרשיד והלך לדרכו בהליכת אווז באחוריים קרועים, ואילו רשיד שטף את אברו ואת פיו במים ובסבון, כדרך הערבים, וכל פעם שהיתה נכנסת לבדה למחסן היתה מרתתת כולה.  

בערב החג מֵסב בראש השולחן אביה של אפרת, ר' שבתאי לוין. עיניו הריקות מתבוננות נכחו באור המראה האחרון שראה בבית-הקברות, סמוך לכרם הזיתים, בטרם חשכו הן לנצח. הוא ממשש את הקערה ואינו מניח לאיש לעזור לו. הוא מספר את ההגדה מזיכרונו ועושה סדר פסח כהלכתו. כאשר הוא מגיע ל"שפוך חמתך על הגויים" רועדות ידיו וקולו מתגבר, וכשנפתחת הדלת לאליהו הנביא מדמה אפרת לרגע שהיא רואה פרש לבוש לבנים חולף בסערה, רכוב על סוס שחור כלילה, נבלע בהרי הגליל. מיד היא מוחקת בבהלה את המחזה מהרהוריה. וב"אחד מי יודע" וב"חד גדיא" חונקות הדמעות בגרונה אבל היא ממשיכה לשיר בקולה הערב יחד עם אימה הרבנית רחל ואחותה והדוד והדודה טראכטנברג וילדיהם, ובעיקר כדי לשמח את לב אביה.

בימי חג הפסח לובשת העיר צפת מעטה של אגדה. רחובותיה הפתלתלים מבהיקים כשבילי הרקיע. הטבע כולו אומר חג. ירק שדות עולה סביב, ובושם פרחים ססגוניים ממלא את האוויר. הדבורים מזמזמות בעסק רב בין עצי הדולב-המזרחי. שמש האביב חמימה ביום, והירח מחודש ומלא בלילה. כוכבים אין ספור תלויים מעל לראשה של אפרת, קורצים זה לזה, ומהם שנופלים ומושכים אור בעקבותיהם ונעלמים בארצות רחוקות.

ורוחות קלילות של פסח מנשבות בין ההרים, מלטפות את פניה ומשמיעות באוזניה שירה חרישית, שלא מן העולם הזה.

בימי חול המועד באים אורחים לבקר אצל ר' ישעיה טראכטנברג, דודה העשיר של אפרת, אחי אימה. באים ידידים מוסלמים, ובהם הקאדי, אבי חסן. ובאים הרב שבתאי לוין העיוור עם משפחתו. בבית הגביר מדברים על מחיר אריגי-הצמר, שמן-הזית, הסוכר והדבש, על הדיג בכנרת ועל הציד ביערות-הגליל. אין מדברים על ימי הרעה אך זיכרם מבצבץ ועולה בכל שתיקה מכבידה שנופלת לפתע בחדר, וכדי לפזרה פותח דווקא הקאדי, הממלמל תמיד תפילות, בדברים ברורים:

"בַּעִיד עִנְכּוֹם, – רחוק מכם ולא עליכם, חס ושלום, – שמעתם את המעשה בפלח אשר יצא עם בנו וגמלו לקצור עשב?"

"לא. לא."

"ראה בדרך צבי יפה-תואר וקל-רגליים. הבריך את גמלו, אמר לבנו לחכות עד שובו, והחל רודף אחר הצבי אך לא הצליח לצוד אותו. בהיעדרו באה ע'וּלֶה, מפלצת, ובלעה את בנו. כאשר חזר הפלח אל גמלו, והנה הילד נעדר, ועקבות-הדם ניראים בחול – קרא:

"'בני נהרג!'

"לקח את גמלו ויצא לדרך. כאשר עבר על פני מערה, בצלע הר, ראה את המפלצת רוקדת בין השיחים על בטן שבעה ופניה צוחקות ונוטפות-דם. קם עליה והרג אותה ובקע בטנה והוציא את בנו. עטף את הילד בעבאייה והלך.

"כאשר בא לביתו אמר לאשתו:

"'הוי אישה, הבאתי לך צבי. אבל, חי האל, אותו אין לבשל אלא בטַנְגֶ'רָה של משפחה אשר לא ידעה אסון מימיה.'

"יצאה האישה והסתובבה על פני הכפר כולו למצוא קדרת-נחושת אשר לא בושל בה תבשיל של אבל. אישה אחת אמרה לה:

"'גבירתי, בִּקדרתי בישלנו לאחר מות בעלי.'

"שנייה אמרה: 'בטַנג'רה שלנו נתבשלה הסעודה לאחר מות בני.'

"וכך סובבה על פני כל בית שנמצאה בו קדרת-נחושת ולא מצאה אחת שלא בישלו בה תבשיל של אבל, וחזרה ריקם לביתה.

"אמר לה בעלה: 'מדוע לא הבאת עימך קדרה?'

"אמרה: 'אין משפחה שלא נפגעה מתלאות הזמן, ואין בית שנישאר נקי מאסון, ואין קדרה שלא בישלו בה תבשיל של אבל.'

"קם האיש, פרש את העבאייה שלו ואמר לאשתו: 'הוי אישה כשרה, כל אחד ותורו באסון, והיום תורך, והנה הצבי – '"

נפלה שתיקה. חלפו שנתיים, אך הזכרת אסונם של יהודי העיר כמוה כזריית מלח על הפצעים. השתיקה גם רומזת לחסות שהעניק הקאדי לנשות המשפחה בימי הפורענות, ולחוב המתמשך שחייבים לו מאז. הגביר ר' ישעיה רומז לאשתו, והמבקרים נפרדים בברכות המקובלות:

"כּוּל סַאנֶה ואִנְתֶ סַאלָם! – כל שנה ואתה בשלום!"

"אללה יִבַּארֶכּ פִּיכּ! – אלוהים יברכך!" "אללה יִטַאוֶל עוּמְרֶאכּ! – אלוהים יאריך ימיך!"

בלכתו מתכבד הקאדי בחבילת מצות עגולות ופריכות, בשקדים ובתמרים עטופים במטפחת גדולה, שארבעה נפוליאון זהב בקפליה, כנגד ארבע הנשים שהציל. אין אפרת מעיזה לדבר בנוכחות הקאדי. בחלוף מבטו על פניה אין הוא רואה אותה, כאילו היתה האוויר השקוף שמלפני עיניו העוממות ועד לקצה האופק.

שאלתי את ידידי הסופר הפלסטיני בגליל, לא רחוק מצפת, אם שמע מימיו את המעשייה, וענה: "לא, אך האם קיים ספק בליבך שהילד, כמוהו כילד מוחמד דוּרָא שנהרג בצומת נצרים בידי חיילים ישראליים, ולא כפי שהתעמולה הציונית אומרת שזהו סרט-טלוויזיה שביימו העזתים – הילד מסמל את קורבן העצמאות של העם הפלסטיני, שראשיתו בכנענים תושבי הארץ עוד מימי אבּונא איברהים אל-חליל ובניו איסחאק ואיסמעיל? הם אבותינו הראשונים, מהתרבות שלנו, שנתנו את התנ"ך ליהודים, וכל הכופר בהיסטוריה – משרת את האימפריאליזם האַמֵרִיקִי והאיסראילי שמאמין בכוח בלבד ויודע רק מלחמות וכיבוש! רק כאשר תפרקו את הצבא שלכם ותחדלו לאיים עלינו בַּנֶשק האַמֵרִיקִי, תוכלו לחיות איתנו בשלום, אחרת אין לכם עתיד לחיות כאן!"

ביום האחרון של פסח מחזירים להם הידידים המוסלמים שפע של מעדנים. ציפורה הקטנה עומדת ליד החלון. בכיליון עיניים היא מחכה לרגע שבו ייראו הכוכבים הראשונים בשמיים. והנה כבר באים השליחים של ידידיהם המוסלמים, על ראש כל אחד מהם סֵנִיָה של חמץ, זה מגש גדול ועגול מנחושת ועליו מעדני-מלכים. במרכזו קערה עמוקה מלאה לָבָּנֶה נפלאה מחלב-כבשים, סביבה צלחות וצנצנות מכל טוב שבעולם, דבש-דבורים ריחני, חמאה מלוחה וגבינה לבנה קשה שהן תאווה לעיניים, צלחת מלאה קרומי-חלב ערוכים זה על גבי זה, זיתים ירוקים ושחורים, בצלים ירוקים ורחוצים שזה עתה נקטפו, חסוֹת מרהיבות-עין שלא מכבר נתלשו ונוקו, ועל הכל – פיתות חמות וריחניות שיצאו לפני שעה קלה מן התנור. סנייה רודפת סנייה, אפרת ואחותה אינן יודעות על מה לעוט קודם. הן אוכלות ואוכלות עם שאר הקרובים ובני-המשפחה, ומותירים גם למוחרת, ליום ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", הוא חגה המיוחד של צפת, החל מדי שנה באסרו חג של פסח.

המשך יבוא

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

 והיא לא זכתה בשום פרס ספרותי!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ל"ג

בין מחנה בן-גוריון למחנה אשכול

במשך כל אותו זמן לא ויתר אשכול על מהלכיו להקמת "מערך" עם "אחדות העבודה", ובן-גוריון לא הירפה מתביעתו להקים ועדת חקירה ממלכתית. חלק מאנשי ה"גוש" נחרדו מן האפשרות שיימצאו במפלגה אחת עם אנשי סיעה ב', יריביהם הקשים מלפני כעשרים שנה, ואילו בן-גוריון וחסידיו – בחוץ. לכן לא הירפו מלחציהם על אשכול לקבל לפחות חלק מתביעות בן-גוריון.

ב-30 באוקטובר 1964, הגיע שרגא לעימות קשה עם אשכול. הרקע: קבוצת "מן היסוד" עמדה על סף פרישה מן המפלגה, כפי שניבא בן-גוריון. שרגא, אף שצידד תחילה ב"מכתב חולדה", לא היסס להתייצב עתה לימין בן-גוריון, ששלל את המכתב, זאת לאחר שהתברר כי אנשי "מן היסוד" ראו את המכתב בדיוק כפי שראה אותו בן-גוריון: מחווה פרטית של אשכול ועוד כמה חברים, ללא גושפנקה רשמית של מוסדות המפלגה. ה"קורבן" לא נרצה.

בניסיון של הרגע האחרון למנוע את פרישתם, החליט אשכול להביא לפני ישיבת מרכז מפא"י הצעה לאישור "מכתב חולדה".

שרגא הגיב בחריפות: "אשכול ידידי, בימי 'הפרשה' ב-1960 נפגשתי איתך ועם עוד אנשים במלון 'השרון' בהרצליה, שם התאכסן אז בן-גוריון. לקראת סיומה של הפגישה, שנמשכה משעות הערב ועד לשלוש לפנות-בוקר, אמר בן-גוריון ששלושת החברים – אשכול, גולדה וארן, הורסים את המפלגה.

"גולדה הרגישה לא טוב מהדברים עד כדי כך שהתעלפה. ארן התרגש מאוד, ואתה, אשכול, אמרת אז לבן-גוריון: 'אם שלושתנו הורסים את המפלגה, הרי חלקי בהרס הוא רק שליש.'

"כעת, לאחר ארבע שנים, אני, שרגא נצר, מודיע לך שאתה היחיד ההורס את המפלגה, בגלל קבוצת 'מן היסוד'. אינך חי בעצמך ואינך נותן לנו לחיות. אתה הורס את חייך, את חיינו ואת חיי המפלגה ומזעזע בזאת את המדינה כולה. לכן, אני מבקש ממך לחדול מכך ולחזור ולהיות אותו אשכול אמיתי שהיית, כפי שהיכרנו אותך בחיי המדינה ובחיי המפלגה. אני מבקש ממך להניח לעניין פנחס לבון, ואם תומכיו רוצים לפרוש, שיעשו כרצונם. בשבילי הם חדלו להיות חברי מפלגה מזמן, בכך שהחרימו את הבחירות לכנסת החמישית ולמוסדות המפלגה ביולי השנה, ובכך שהם מוציאים עיתון ללא הסכמת המפלגה כדי להשמיץ את המפלגה, את מנהיגיה ואת עסקניה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 64).

שבוע לאחר מכן, בשבת ה-7 לנובמבר, בכנס בבית ליסין בתל-אביב, פרשה קבוצת "מן היסוד" מן המפלגה, כחצי שנה לאחר "מכתב חולדה". במשך כל התקופה הזו עסק שרגא באינטנסיביות, יום ולילה, בפגישות שמטרתן היתה למצוא נוסחה שתפתור – את התעקשות "אחדות-העבודה" שלא לחתום על הסכם  האיחוד עם מפא"י ללא קבוצת "מן היסוד", את תביעת בן-גוריון להקמת ועדת-חקירה, ואת איום אשכול להתפטר אם אכן יוחלט על הקמת ועדה זו.

בחיי המפלגה היתה זו תקופה רבת-תהפוכות, ושרגא יזם ונקלע ונקרע בין קטבים בלתי-מתפשרים, והצעות-פשרה חדשות לבקרים. אבא חושי התחנן בפני אשכול: "בן-גוריון אמר למסור את זה לשופט. אז תמצא איזה שופט, שיהיה חירש, שיהיה אילם, רק שיהיה אפשר לשחרר כבר את בן-גוריון מן ה'קושמר' [הסיוט] הזה."

בבוקר ה-11 בדצמבר 1964, יום שישי, התקיימה ישיבת לשכה בה הודיע אשכול, שלאור החלטת הסיעה בכנסת משלשום, ברוב של אחד, להקים ועדת חקירה לאירועי 1954 בלבד ["העסק-ביש"] – לא יוכל להמשיך בתפקידו.

כשעתיים לאחר-מכן התקיימה גם ישיבת מזכירות המפלגה. הפעם השתתף בה בן-גוריון, והודיע, שאם יוחלט רק על הקמת ועדת-חקירה לאירועי 1954, לפי המלצת שר-המשפטים, הוא יהיה מוכן לראות בכך סוף פסוק.

אותו יום, בשעות הצהריים, נתקבלה החלטה פורמאלית של מזכירות מפא"י להקים ועדת חקירה. אחר-הצהריים התקיימה, בלשכתו של אשכול במשרד-הביטחון, ישיבה בהשתתפות השר זלמן ארן ותשעה-עשר מראשי הסניפים הגדולים של המפלגה. שרגא נכח בכל הפגישות הללו. אשכול וארן הגיעו לסיכום לפיו תוקם ועדת חקירה לאירועי שנת 1954 אך ללא כל ספיחים של שנת 1960. הנוכחים, רובם אנשי ה"גוש", הרימו כוסית עם זיאמה ארן, וחגגו בלשכתו של אשכול: "גמרנו את 'הפרשה'!"

"תגיד לשרגא שהוא נאיבי. הוא [אשכול] לא יקיים דבר כזה." אמר בן-גוריון בטלפון לנבון, שבישר לו, מפי שרגא, על הסיכום שהושג.

בשמונה בערב צילצל שרגא לאשכול והציע להיפגש למחרת, שבת אחרי-הצהריים, יחד עם שלושה חברים כדי לנסח בכתב את הסיכום שהושג עימו בישיבה בלשכתו. אשכול הסכים, אך בשעה אחת-עשרה בלילה התקשר אשכול והודיע, שהחליט לבטל את כל הסיכומים שהושגו היום והוא מבקש לכנס באופן דחוף את ישיבת המרכז.

שרגא אמר לו שהוא עושה שגיאה גורלית, וצפה משבר ממשלתי ומפלגתי גם יחד. לימים התברר שהיתה זו כנראה עצתו של עו"ד יעקב סלומון, מחיפה, לאשכול, לחזור בו מההסכמה לוועדת-החקירה.

למחרת היום, 12 בדצמבר, שבת לפני-הצהריים, לאחר לילה שעבר עליו ועל דבורה ללא-שינה, מרוב דאגה למצב המפלגה, כבר נמצא שרגא בבאר-שבע. בן-גוריון היה עתיד לנאום שם באסיפה של עולי רומניה.

לאחר האסיפה ניגש אליו שרגא.

בן-גוריון, חמור-סבר: "אמרתי ליצחק [נבון] שאני לא מאמין, שאתה איש נאיבי. ירמו אותך. הוא [אשכול] מסוגל לרמות גם אותך."

שרגא ניסה להרגיעו: "אתה יודע, מתקיימת הערב ישיבת מזכירות בירושלים. אני נוסע לשם, אפגש עם החברים ונראה מה ניתן לעשות."

בן-גוריון: "גם אני בא."

שרגא נדרך בדאגה. אם בן-גוריון יגיע, צפוי עימות חריף. הוא ניסה לשדלו: "מה יש לך לעשות שם? אתה קרוב יותר לשדה-בוקר."

בן-גוריון השיב בחריפות: "אני נוסע לשדה-בוקר ומשם אני בא לירושלים."

במוצאי השבת ההיא, בבית-אלישבע בירושלים, התקיימה ישיבה דראמאטית של מזכירות המפלגה והנהלת הסיעה בכנסת. בן-גוריון הגיע כרוח-סערה ובדבריו הודיע שאם אשכול לא יקים ועדת-חקירה, הוא לא יראה עוד את אשכול כנציגו בשלטון –

"אתה לא יכול להיות ראש-ממשלה! אתה לא מייצג אותי יותר!"

והוא הוסיף ואמר שיפנה לעם כדי להסביר את הצורך בוועדת-חקירה.

אשכול החוויר.

לדברי שרגא, זה היה שיאו של המשבר בין השניים.

"כולם ברחו כמו עכברים לאחר דברי בן-גוריון," מספר סורקיס. "בן-גריון רתח. הוא לא סבל ממחלת לב. הוא – אכל לבבות של אחרים, לא שלו." גם לשרגא, אומר סורקיס, לא היו כוח ועוז לגשת אל בן-גוריון לאחר אותו מעמד, וסורקיס, שנשאר יחידי עם בן-גוריון, שאל אותו:

"למה עשית את זה?"

ענה בן-גוריון: "למה הוא רימה אותי? אתם הבטחתם ביום שישי שתוקם ועדת-חקירה."

דומה שאפילו ה"שרקצאך נישט" המפורסם של שרגא לא עזר ברגעים אלה. אולי התאים להם יותר ביטוי האזהרה: "זה מחשמל!" – ששרגא אימץ להגדרת כל דבר שנראה מסוכן (ומקורו – עבודות התיקון בבית, שמעודו לא עסק בהן).

  *

ב-13 לדצמבר החליטו אנשי ה"גוש"" סורקיס, ברעם, ישעיהו, רבינוביץ, שפירא ונצר, בניגוד לרצונם של אשכול וחבריו, להגיש למרכז המפלגה הצעה המביעה אמון מלא בראש-הממשלה לוי אשכול ובממשלתו, במקבלת את הודעת ראש המשלה כי הסמכות להקמת ועדת-חקירה היא בידי הממשלה, והממליצה בפני שרי המפלגה להיענות לתביעה להקים ועדת-חקירה לאירועי 1954 בלבד.

ישיבת המרכז, שהתקיימה אותו יום, הסתיימה באחת אחר-חצות, ללא הכרעה. זו פעם ראשונה בתולדות המפלגה שהצעה של ה"גוש" לא זכתה לרוב.

למחרת ה-14 בדצמבר, הודיע אשכול על התפטרותו, שגררה אחריה את התפטרות הממשלה. עד חדשות 8.30 בערב הכחיש "קול ישראל" את דבר ההתפטרות, זאת בלחצם של שרגא וחבריו, שניסו עד הרגע האחרון למצוא מוצא מן המשבר.

צעדו של אשכול חיזק את מעמדו. כל המחנות במפלגה התלכדו עתה סביבו והביאו לישיבת המרכז, ב-17 לדצמבר, החלטה, שהתקבלה פה-אחד: על אשכול להרכיב ממשלה בראשותו.

הצעה אחרת, שהמפלגה תבקש מבן-גוריון לחזור לראשות-הממשלה – לא עלתה כלל על הפרק. ואילו ההצעה הנפרדת של סורקיס, להמליץ בפני שרי המפלגה להיענות לתביעה לחקור את אירועי שנת 1954, נדחתה על-ידי המרכז.

יותר ויותר התברר עתה שקבוצת ה"גוש", התומכת בבן-גוריון או לפחות מנסה להתפשר עימו, מאבדת את אחיזתה ונדחפת להכרעה קשה ביותר – להתלכד סביב אשכול וההנהגה הוותיקה, או לתמוך בבן-גוריון עד כדי סכנת קרע ופילוג במפלגה.

הדילמה לא היתה של שרגא בלבד, אבל דומה שבו היתה מומחשת בצורה הקשה ביותר. אנשי ה"גוש", חברים במפלגה – היו עתידים להתפלג זה לכאן – מפא"י, וזה לכאן – רפ"י. שרגא – יתפלג בתוכו.

אבל בינתיים, לאחר פרישת "מן היסוד", חזר שרגא לתמיכה בעמדתו של בן-גוריון. ייתכן שבעומק-ליבו עדיין קיווה שבן-גוריון יסכים לחזור להנהגה, ש"הזקן" טרם מיצה את תפקידו בהיסטוריה, ואולם הערכת-מצב ריאלית ודאי הראתה לו שאין תחליף לאשכול.

   *

כל העיניים היו נשואות עתה לוועידת המפלגה, שעמדה להתקיים ב-16 לפברואר 1965. שרגא נקט  עמדה ברורה. ב-7 לפברואר הודיע לברקת, מזכיר המפלגה, באופן כמעט-אולטימאטיבי:

"אם לא נגיע להסדר בין בן-גוריון לאשכול [בעניין הקמת ועדת-חקירה], הרי בשעת ההצבעה בוועידה אתמוך בעמדת בן-גוריון ואני בטוח שנגיע ל-800 מצביעים. אשכול חייב לדעת זאת ולהיות מוכן לתוצאות אלה. לא נפקיר את בן-גוריון! יש לו, לאשכול, שבוע ימים לערך עד הוועידה ועליו לחפש דרך."

המפלגה רחשה פעילויות והתארגנויות של קבוצות שונות, אלה בעד אשכול ואלה בעד בן-גוריון. שרגא היה עסוק ראשו ורובו בגיוס תמיכה ל"כוח חדש", שבראשו עמדו חושי, פיינרמן, יזרעאלי, אלמוגי, דיין, פרס והלל כהן, שלקחו על עצמם את תפקיד הארגון וההסברה לצירי הוועידה לקראת המאבק של בן-גוריון על "הפרשה".

שני הנושאים שהסעירו את המפלגה לקראת הוועידה היו: שאלת ועדת-החקירה, והקמת המערך עם "אחדות העבודה".

עמדת מצדדי אשכול: נגד, ובעד.

עמדת מצדדי בן-גוריון: בעד, ונגד.

חברי "הוועדה המכינה" של הוועידה ניסו, לשווא, שלא לכלול נושאים אלה בסדר-יומה.

   *

כיצד נראתה עמדתו של שרגא בעיני תומכי אשכול?

לובה אליאב מספר כי בראשית שנת 1964, זמן לא רב לאחר התמנותו לראש-ממשלה, נוכח אשכול לדעת שרעה מול פניו, בתוך מפלגתו. הוא הבין ששרגא נצר, האיש החזק בבית המפלגה, לא יהיה איתו לימים הבאים, לקראת יום סגריר, אלא לצד בן-גוריון. על כן רצה אשכול לשתול אנשים נאמנים לו בלב מפא"י.

הוא הזעיק את לובה מאיראן, שם עסק בהקמת חבל קאזדין, שנהרס לימים ברעידת-אדמה, והציע לברקת, מזכיר המפלגה, למנות את לובה כראש מחלקת הארגון במפא"י במקום מיכה שביט, מנאמני נצר, ששימש כל אותה עת יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית. נאמנותו של לובה לאשכול היתה ללא סייג, מאז היה יד-ימינו במשך שנים עת עבדו יחד בהקמת חבלי התיישבות.

לכאורה היו שביט ונצר באותו מעמד במפלגה, ואולם לא היה ספק בידי מי הכוח המכריע. עתה קרא אשכול לשרגא ואמר לו: "לובה יחליף את מיכה שביט. אל תדאג. הוא יהיה האיש שלך."

אבל האמירה היתה שקופה מדי. שרגא "התעקש כמו פרד," לדברי לובה. כל יחסו הלבבי ללובה כ"איש שלנו בבריה"מ," והוא ידע היטב מה לובה פעל שם – לא עמד לו ללובה הפעם. שרגא אמר דברים חריפים במעמד לובה, וכנראה גם יותר חריפים, שלא במעמדו.

"מה זה? לובה רוצה להיכנס למרכז המפלגה בתפקיד ראש מחלקת ארגון? – שיתחיל להיות מזכיר בסניף קטן ברמת-גן. עשר שנים. שילמד קודם את העבודה!"

לדברי לובה, אשכול איבד את סבלנותו והתפרץ לעבר שרגא: "כך אתה מדבר על לובה? אתה רוצה שאתן לך את הביוגראפיה של לובה? איפה הוא היה כל השנים?"

שרגא: "כן. אני רוצה. אם הוא רוצה ללכת למרכז המפלגה, שיילך קודם לזרנוגה גימ"ל, ילמד את העבודה בסניף, אחר-כך במחוז, אחר-כך יבוא למרכז. איך אתה שם אותו לראש מחלקת ארגון? הרי הוא עוד לא יודע איך נראה סניף?"

שרגא לא רצה בשום אופן את לובה לידו במרכז המפלגה, ולא מחוסר-הערכה כלפיו אלא חשש שאשכול מתכוון להשתלט על המפלגה, והדבר עלול להחליש את מחנה תומכי בן-גוריון. כשנה התעקש שרגא ולא הניח להכניס את לובה, שמשום-כך חזר בינתיים לאיראן.

   *

לדברי חיים ישראלי, שהיה ראש-לשכתו של בן-גוריון כשר-הביטחון, והמשיך בתפקיד ראש-לשכתו של אשכול (שכיהן אותה תקופה גם כשר-הביטחון), אמר לו לובה, בטרם נכנס לשיחה עם אשכול באותו נושא, כדברים האלה:

"אני מתכוון לומר לאשכול שאם אני אהיה בראש מחלקת הארגון המפלגה – לא יהיו יותר דברים מתחת לשולחן. הכול יהיה גלוי, על השולחן!"

אמירה זו מסבירה, לדעת ישראלי, מדוע לא קיבל לובה את המינוי: לא בגלל התנגדות שרגא, אלא שאשכול "נבהל" כנראה מדברי לובה.

אצל שרגא זו לא היתה רק אמתלה, באמת האמין שממלאי תפקידים במפלגה צריכים ללמוד קודם את "העבודה השחורה" בסניפים ובמחוזות, ולא להיות מוצנחים ישר למרכז.

   *

אשכול חזר והזעיק את לובה מאיראן חודשים אחדים לפני הוועידה, לעמוד, כאחד מראשי מחנהו, מול מחנה בן-גוריון במפלגה. לכאורה עדיין לא מוסדו המחנות, אך ידעו מי אנשי אשכול ומי אנשי בן-גוריון.

אנשי בן-גוריון היו רוב ה"צעירים": דיין, פרס, בן-נתן, אלחנן ישי, יצחק נבון, אהוד אבריאל, טדי קולק. רוב ה"צעירים", שהיו עם לובה בשנות החמישים בחוג "צעירי מפא"י" – הלכו עתה עם בן-גוריון. נוספו עליהם יוסף אלמוגי, "מלך" חיפה, הלל כהן – האיש החזק בסולל-בונה שהיה גם, ולא במקרה, גזבר המפלגה. חלק מצירי איחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת המושבים, יוצאי עדות-המזרח בראשותו של מרדכי בן-פורת, וכמובן – שרגא נצר. באופן התחלתי היו למחנה בן-גוריון כוחות גדולים מאוד, גם כוכבים "צעירים" וגם מחזיקי עוצמה מפלגתית מן הוותיקים.

לעומתם, מחנה אשכול היה נראה, באופן התחלתי, די עלוב. מדור הוותיקים היו גולדה, ספיר, ארן ונמיר. ברקת, מזכיר המפלגה, היה נייטראלי. ומ"הצעירים" – אברהם עופר, אהרון ידלין, אשר ידלין, שולמית אלוני, דוד גולומב ולובה. המכנה המשותף ל"צעירי אשכול" אלה נוצר בעקבות "הפרשה". לובה חשב, וכן האחרים, כשולמית אלוני, שהדרישה של בן-גוריון לוועדת חקירה משפטית היתה רק פוליטורה, ומאחוריה התחבא יצר חזק מאין-כמוהו – שהמוריש רוצה לקום על היורש, שהרי בן-גוריון הוא שמינה את אשכול: "אני הולך לשדה-בוקר ואתה תהיה ראש-הממשלה."

לובה: "עניין 'הפרשה', לגבי בן-גוריון, היה כיסוי לרצון, קדום כקדמת ההיסטוריה האנושית, של המוריש לקום על היורש ולהורגו, כקנאת שאול בדוד. כבמחזה שקספירי. המוריש לא רוצה לראות את היורש בחיים, ובייחוד שהוא מצליח. ואשכול הצליח. בן-גוריון חשב שהמדינה תיפול עם אשכול, איש-הכספים, שאינו מנהיג-מטבעו. והנה אשכול מתקבל בהצלחה אצל ג'ונסון [נשיא ארה"ב], והמדינה אינה מתמוטטת. להיפך."

בין ה"צעירים" שהצטרפו לאשכול היו גם כמה פעילים מקרב מושבי העולים והמחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, בני טיפוחיו של אשכול עוד מימי היותו יושב-ראש המחלקה, כגון אהרון אוזן, בן-ציון חלפון, דוד קלדרון ואחרים.

לכאורה היו נצר וחבריו צריכים לתפוס בוועידה הזו את השלטון במפלגה. אך הדבר לא קרה, ולא במעט בזכות הכוח שהצטבר במחנה אשכול – מהעלייה החדשה, המחלקה להתיישבות, שכונות, קבוצה של יוצאי עדות-המזרח בראשות השרים שיטרית וששון, ובתל-אביב לקח אשכול את יהושע רבינוביץ אליו, ועימו חלק מה"גוש" ומקורביו – ורטמן, זילברברג, גרשוני, יצחק שפירא, ישעיהו ואחרים.

התחיל מאבק על הכול. לובה מצא עצמו בצד האחד, שרגא בצד השני. "מאבק מר מאוד. כל החסדים של עבודתי בברית-המועצות היו כלא היו." הנושא פילג את דוד ה"צעירים" אך בעיקר קרע את דור העלייה השלישית, שהיה עד אז, למרות הכול, חבורה אחת. וחבורה זו, שהיתה מושתתת גם על קשרים חברתיים ותרבותיים ממושכים וחזקים – נקרעה עתה ממש לשניים. טראגדיה. לובה חש שהוא, ו"הצעירים", משמשים רק בגדר "שחקני-מישנה". הקרע נפרם בדור הקודם להם.

המשך יבוא

* * *

הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"

ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

 והיא לא זכתה בשום פרס ספרותי!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* עכשיו, שהתפנתה דירת המאסר של ראש-הממשלה לשעבר אהוד אולמרט בכלא מעשיהו, עולה השאלה –  למי ישנם הסיכויים הכי טובים לאייש אותה? והאם היא עלולה להיות כלולה במתחם שומרי מצוות שהם גם אוכלי קטניות בפסח?

* לכתבנו לענייני פלילים נודע כי הוחלט להשעות לשנה את החקירות וגם את הקמפיין הציבורי, העוסקים בהשגת הוכחות להרשעת ראש הממשלה בנימין נתניהו וזוגתו –  ולהפנות את כל כוח צוות החקירות לפיענוח מקרי הרצח של נשים ונערות יהודיות ובעיקר ערביות שהתרחשו בישראל בשנים האחרונות ולא פוענחו.

החוקרים יקבלו פיצוי כספי מיוחד על הירידה בחשיפה היומית לתקשורת של ממצאיהם.

* האם ייתכן כי המודעות הענקיות נגד אקיבוש, המופיעות בעיקר בעיתון "הארץ" ובעיקר בעמוד הראשון של גיליונות יום שישי, הן חלק מהתמיכה הכלכלית של "מחנה השלום" בעיתון, שיש שמועות שמצבו לא הכי טוב? בייחוד מאז שהחינמון "ישראל היום" חדל להיות מודפס בדפוס "הארץ"?

והאם ייתכן כי רוב המודעות האלה ממומנות על ידי הקרן לישראל חדשה? והאם ידוע בבירור מהו המקור האמיתי, הראשון, לשרשרת התרומות האלה, שסופן הקרן ו"הארץ"?

* "אתמול, ערב כניסתו לכלא, התקיים אירוע תמיכה בגטאס בכפר ראמה בהשתתפות עשרות תומכים, בהם יו"ר הרשימה המשותפת ח"כ איימן עודה וח"כים נוספים מהרשימה, ראשי ועדת המעקב של הציבור הערבי וכן פעילים רבים מתנועת בל"ד, מפלגתו של גטאס. בלטה בנוכחותה הבמאית עינת ויצמן, שההצגה שביימה על אסירים פלסטינים נפסלה מהשתתפות בפסטיבל עכו. ויצמן נשאה דברים באירוע התמיכה בגטאס, ואמרה לו: 'הפעולה שלך היא התנגדות לתנאים שבהם מוחזקים האסירים.'" ["הארץ" באינטרנט, 2.7].

איזו לוחמת חופש אמיצה, איזו חתיכת חרא פוליטית!

* מעוללות ישיבת ראשי מפלגות הקואליציה שהתקיימה ביום שישי האחרון בנושא הגיור:

מקור שהשתתף בישיבה ציין שדרעי הוסיף ודרש כי אם בג"ץ יפסוק בנושא הגיור, החקיקה תופשר ותקודם אוטומטית, אך בשלב מסוים הסכים לסגת מכך ולקבל את הצעת נתניהו כלשונה. נתניהו פנה ליועצו המדיני יונתן שכטר וביקש ממנו לנסח הודעה שאותה יפרסמו הארגונים היהודיים בצפון אמריקה [...] על החלטת הפשרה שהתקבלה.

כאשר דרעי שמע את הבקשה של נתניהו הוא רתח. "אני יודע מה אתה עושה לי ואני לא אתן לך לעשות את זה," הטיח בנתניהו ועזב את החדר.

מיד אחריו קם ח"כ משה גפני מיהדות התורה ונטש את הישיבה.

מקור שהשתתף בישיבה ציין כי דרעי התרגז על כך שהארגונים היהודיים בארה"ב יוכלו להציג את ההחלטה כניצחון על החרדים.

["הארץ" באינטרנט, 30.6]

אהוד: ולחשוב שהעבריין המורשע הזה, שישב בכלא מעשיהו – יש לו עזות מצח וחוצפה ללמד אותנו מהי יהדות ומיהו יהודי ולזלזל ביהדות ארה"ב?

שֶׁיחזור אריה מכלוף דרעי למרוקו, שם נולד, ויעולל את תעלוליו החרדיים הנכלוליים בחסות המלך מוחמד השישי! – ואל יטנף את הממלכתיות העברית, הישראלית והיהודית שלנו בעבריינות שלו ובשנאת עם ישראל שלו!

זוהי שערוריה זועקת לשמיים שעבריין מורשע כמוהו יש לו יכולת השפעה פוליטית והוא מטנף את היהדות של דורנו! אבל אל דאגה, ברצף של ההיסטוריה היהודית לא יהיה משקלו יותר מחתיכת כלום.

* אוריה באר: לא רבותיי. אינני מחסידיו המובהקים של  אהוד אולמרט. בעיניי מעשיו הטובים מתקזזים מול הרעים. הגרוע שבכולם: שיתוף פעולה לא נאות בעניין מלון הולילנד, והפיכת מקום יפהפה זה לאזור וילות ומגדלי פאר של עשירינו ואנשי השפעה וממון. ולא משנה אם קיבל שוחד או לא. בעיניי זה חטא שלא יכופר.

ועם זאת, הטענה, שכתב את ספרו לשם בצע כסף היא טיפשית לחלוטין. בארץ אתה מוציא לאור את ספרך ומפסיד מיד אלפי שקלים, שכן הסיכוי שההכנסות יכסו את ההוצאות הוא  קטן ביותר.

אני הקטן, הוצאת עד עתה לאור שלושה קבצי ספורים קצרים ושני רומנים. אחד יצא זה עתה לאור בשם"כאילו בחלום". רק שני קבצי הסיפורים הקצרים: "המורה גרופמן", ו"עין הזכוכית של מיור פאבל" כיסו את עצמם. שכן, שאין כמעט סופר בישראל שמכסה את הוצאות הדפסת ספריו. שאלו גם את עמוס עוז וא. ב.יהושע שעסקו לפרנסתם בהוראה. אז מה השטות הזו על בצע כסף?

אהוד: מהיותי סופר נידח, גם אני מוציא בשנים האחרונות את ספריי על חשבון עצמי והם ממש לא נמכרים וכמעט אין יודעים עליהם. וכמוני מצבם של רוב המשוררים והסופרים העבריים שאני מכיר, לבד מכמה סופרים "חשובים" שציבור הקוראות שבוי בקסמם, בעיקר בגלל דיעותיהם הפוליטיות.

מצד שני, אולמרט בהחלט יכול להרוויח מספרו כי אין מדובר כאן בספרות יפה אלא בספרות ביוגראפית-היסטורית-פוליטית, שהוצאת "ידיעות אחרונות" תדע להפיץ אותה, והספר ודאי גם יתורגם לאנגלית ולשפות אחרות, בגלל העניין שהוא מעורר, ותהיינה בו ודאי סנסציות.

עם זאת, אני משוכנע שאולמרט כותב את הספר לא לשם רווח אלא כדי לשקם את שמו ואת פועלו – שרוסקו בידי התקשורת ומערכת המשפט.

* דוגמה לכתיבה מטומטמת של מבקר המסעדות של "הארץ" שגיא כהן:

"מסעדת 'ריפאבליק', מסעדה חדשה בהוד השרון, היא דוגמה מובהקת, כמעט טובה מדי, לתהליכים שעוברים על המסעדות שלנו בקיץ הנוכחי (לפחות בחלקו הראשון: זה שלפני המלחמה, שהרי הסחת הדעת האמיתית עוד לפנינו)." ["הארץ" באינטנרט, 30.6].

אתם מבינים? בשפת השוקן, החודרת כמחייבת גם לביקורת מסעדות בעיתון, כבר יש לנו מלחמה הקיץ, כמובן ביוזמתנו, ואנחנו נמצאים בינתיים במחצית הקיץ שלפני המלחמה!

זו עיתונאות? זו טינופת! זו אחיזת עיניים!

* דר שפיגל: "גרמניה אישרה את עסקת מכירת הצוללות לישראל. לפי "דר שפיגל", גרמניה הכניסה סעיף לחוזה המאפשר לה לבטל את העסקה, הכוללת שלוש צוללות בשווי 1.5 מילארד אירו, אם יוכחו טענות לשחיתות במסגרת חקירת תיק 3000."

אהוד: אנחנו מתארים לעצמנו כי בישראל יש רבים שישמחו אם תהיינה לנו 3 צוללות פחות בגלל "השחיתות" של ביבי – מאשר אם תהיינה לנו 3 צוללות יותר בגלל "השחיתות" של ביבי!

כי לעזאזל צורכי הביטחון הקיומיים של ישראל מול האיום האיראני! את מי זה מעניין? אותנו מעניין רק הצדק, אותנו מעניין רק להפליל את ביבי!

ושיילך הביטחון של מדינת ישראל לעזאזל!

* לאהוד שלום רב, השיר שפרסמת בגיליון 1255 על הדוד שלך שהיה נהג בצבא הבריטי בתל אביב ראוי שיהיה תלוי על לוח נחושת או שיש עם אותיות נחושת בולטות ויוצב בכניסה למוזיאון הסובלנות כאשר יוקם בירושלים. כי התנהגותן של שתי האחיות ההודיות בליל המפגש המשולש היא היא הדוגמא הנכונה לסובלנות אמיתית.(*)

בברכה

י"ז

(*) כי סובלנות אמיתית לא קיימת על כן מקימים לה מוזיאון.

אהוד: באמת היה לי דוד, אח-אימי, יחיאל ליפסקי, שהיה נהג של מכונית פרטית שחורה של הצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה בתל-אביב, וערב שבת אחד הביא אלינו כאורחות שתי אחיות רחמניות הודיות, קצת שחומות עור, שאכלו תפוזים במלח, כמנהג ארצן.

כל שאר הפרטים המתוארים בשיר הם דימיוניים לגמרי, ואולם דודי יחיאל נחשב לדון ז'ואן פתח-תקוואי, ודמותו שימשה לי לתיאור דודי אלכס ברומאן הנידח, שאינו שייך לספרות העברית ואינו נזכר בה –  "המושבה שלי", וזאת בצירוף שני דודים אחרים שלי,  ברוך בן עזר ראב, בן זכר ראשון בפתח-תקווה ואחיו הגדול של אבי בנימין, ופלטיאל נוביק, שהיה נשוי לדודתי היפה צֶלָה ליפסקי, אחות-אימי, שמתה מרעלת-לידה לפני כ-85 שנים, בטרם נולדתי.

* ראינו מאמר של ברכות ב"הארץ" ליובל ה-80 של הסופר החשוב יואל הופמן. אנחנו מתפעלים בעיקר מהעמודים הריקים בספריו.

ראש הטופס

תחתית הטופס

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה בינינו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל