פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1257

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בתמוז תשע"ז, 6 ביולי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: יֶלֶד קָטָן חוֹלֵה סַרְטָן בּוֹכֶה בַּחֹשֶךְ לֵאלֹהִים. // עמוס גלבוע: ביקור ראש ממשלת הודו בישראל. // מרדכי קידר: קטר וסעודיה – מתכוננים לסיבוב הבא. // דוד מלמד: נתן בירנבוים: מורו של הרצל. [ציטוט]. // רפי לרמן: סיפור התוכנית הראשונה לגולן. // אורי הייטנר: צרור הערות 5.7.17. // יהודה דרורי: הלוזרים והמוסתים. // מתי דוד: כישלונה של ציפי לבני לבשר רעות. // מרגיש בתור קשיש, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // אהוד בן עזר: הימאים שלנו. [ציטוט]. // יוסי אחימאיר: אני ירושלמי! // משה כהן: הקוזאק הנגזל. // אברהם בלבן: לא משחקים כאן יותר, נורית גוברין זוכרת כל משפחה שגרה במעונות ומכירה כל פינה בתל-אביב. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: הרומאן החדש של אוריה באר, "כאילו בחלום". [פרסום חוזר]. // יוסף כהן אלרן: תשוקה ליד האגם, על ספרו החדש של אוריה באר "כאילו בחלום". // יעקב חסדאי: מי מפחד מהרפורמים? // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק שישי, בהגיע החוגגים אל חצר מירון. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק ל"ד, הפילוג, שרגא נשאר במפא"י.  // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

יֶלֶד קָטָן חוֹלֵה סַרְטָן בּוֹכֶה בַּחֹשֶךְ לֵאלֹהִים

יֶלֶד קָטָן חוֹלֵה סַרְטָן שֶזֶּה זְמַן רָב לֹא חָסָה

כָּל מַעֲרֶכֶת הַבְּרִיאוּת שֶלָּנוּ עַל חַיָּיו

שוֹכֵב בַּלַּיְלָה בְּחֶשְכַת חַדְרוֹ שֶבַּ"הֲדָסָה"

וּמְדַבֵּר מִתְּהוֹם פְּחָדָיו וּגְדוֹל מַאֲוַיָּיו

עִם הַיָּחִיד שֶאֶת כְּתָבְתּוֹ אָמְנָם הוּא לֹא יוֹדֵעַ

אֵי שָם בִּמְרוֹמֵיהֶם שֶל שְמֵי עֵין-כָּרֶם הַגְּבוֹהִים

אַךְ מֵאַחַר שֶכְּבָר נוֹכַח בְּכָל אָזְלַת יָדֶיהָ

שֶל הַמְּדִינָה, פּוֹנֶה הוּא רַק אֵלָיו,

אֶל אֱלֹהִים.

"אֱלֹהִים," הוּא לוֹחֵש לוֹ שֶאִיש מִלְּבַדּוֹ לֹא יִשְמַע, כְּשֶעֵינָיו בַּתִּקְרָה

וְלִבּוֹ בּוֹ הוֹלֵם וּבִכְיוֹ הָאִלֵּם אֶת גְּרוֹנוֹ הַפָּעוּט חוֹנֵק פְּנִימָה,

"אִם נָכוֹן שֶאַתָּה חוּץ מֵאֵל כָּל-יָכוֹל גַּם חַנּוּן וְרַחוּם כָּאן נִקְרָא

שֶאֶת זֶּה מִשְתַּדְּלִים לְהַשְרִיש בִּי תָּמִיד הַגְּדוֹלִים, בִּפְרָט  אַבָּא וְאִמָּא, –

אָז סְלַח לִי אִם אֶשְאַל אוֹתְךָ כָּאן בְּעַזּוּת-פָּנִים:

אִם מְקֻבָּל לוֹמַר שֶכָּל הִתְנַהֲגוּת נִפְסֶדֶת

נֶחְשֶבֶת לְהִתְנַהֲגוּת שֶל יְלָדִים קְטַנִּים

אָז כְּשֶמְּבֻגָרִים מִתְנַהֲגִים כָּךְ זֶה בְּסֵדֶר?

וְאֵיךְ זֶה שֶרוֹפְאִים וְהַנְהָלָה שֶל בֵּית-חוֹלִים

וְגַם מִשְׂרַד-בְּרִיאוּת עִם בּוֹרְרוּת שוֹפֵט עֶלְיוֹן פֹּה

מִתְנַהֲגִים כְּמוֹ יְלָדִים קְטַנִּים, לֹא כִּגְדוֹלִים

בְּלִי שוּם טִפַּת מַצְפּוּן וְאַחְרָיוּת וְהִגָּיוֹן פֹּה?

וְיֵש לָהֶם גַּם זְמַן וְגַם חֻצְפָּה לוֹמַר בְּלִי יֶגַע

שֶרַק לִבְרִיאוּתֵנוּ דוֹאֲגִים הֵם כָּל שָעָה

כְּשֶמַחֲלַת-אֵימִים זֹאת אֵין לָהּ זְמַן וְהִיא כָּל רֶגַע

דוֹאֶגֶת רַק לִסְפִּיד הִתְקַדְּמוּתָהּ הַמַּזְוִיעָה.

הֲרֵי אֲנַחְנוּ בֶּאֱמֶת רַק יְלָדִים קְטַנִּים

וּמִילָדִים קְטַנִּים סוֹפְסוֹף קָשֶה מְאֹד לִדְרֹש

לְהִתְנַהֵג כִּמְבֻגָרִים בְּלִי כַּאסַח וּמְדָנִים

כְּשֶאָנוּ עֲלוּלִים פִּתְאֹם מִן הָעוֹלָם לִפְרֹש

אִם תִּמָּשֵךְ עוֹד הַחֶרְפָּה הַזֹּאת יוֹצֵאת הַדֹּפֶן

וְיִתְאָרֵךְ גַּם הַלְאָה קְרַב-הָאֵגוֹ הַפְּרָאִי

כְּשֶמִתְבָּרֵר שֶאֵין לִמְצֹא בְּשוּם פָּנִים וָאֹפֶן

בֵּין כָּל גְּדוֹלֵינוּ אֶת הַמְּבֻגָּר הָאַחְרָאִי.

לָכֵן, לִפְנֵי שֶסָאגָה זוֹ שֶכֹּה הַרְבֵּה רָעָה בָּהּ

תִּגְדַּל וְטֶרֶם זוּג עֵינַי בְּיַם דְּמָעוֹת יִמְלָא

אֲנִי פּוֹנֶה אֵלֶיךָ, אֱלֹהִים: תֵּן לָהֶם, אַבָּא,

אּם לֹא כָּבוֹד עַצְמִי וְשֵׂכֶל,

לְפָחוֹת

חֶמְלָה."

* * *

עמוס גלבוע

ביקור ראש ממשלת הודו בישראל

המשך לרצף ההצלחות המדיניות והכלכליות של ישראל בשנים האחרונות בזירה הבינלאומית. שבע סיבות למה ישנם כאלו בתוכנו המקובעים באמירה שישראל "מבודדת"

היום מסתיים ביקורו בארץ של ראש ממשלת הודו. זהו ביקור ראשון של ראש ממשלת הודו בישראל, היסטורי במלוא מובן המילה.  הוא מהווה המשך לרצף ההצלחות המדיניות והכלכליות של ישראל בזירה הבינלאומית  בשנים האחרונות. דומני שמעולם לא היה מצבה  של ישראל טוב יותר בזירה העולמית, כאשר היחס אליה הוא כאל מיני מעצמה, לפחות טכנולוגית. כמובן שזה לא אומר שיש הסכמה בינלאומית רחבה למדיניותה של ישראל בסוגייה הפלסטינית. אונסק"ו  והצבעותיה מעידות על כך. מאז הקמת המדינה, הרוב המוסלמי באו"מ ובגופים בינלאומיים הבטיח רוב בטוח לצד העוין לנו. אלא שתהליך ההצלחה המדינית של ישראל ורקימת קשרים עם מדינות שבעבר נודעו כעוינות לנו, מעיד ככל הנראה שמדינות רבות בתבל יודעות כיום לעשות הבדלה בין אי הסכמה לעמדות ישראליות (בעיקר בסוגית ההתנחלויות) לבין רקימת יחסים מדיניים וכלכליים הדוקים עימה. הודו היא דוגמה מצוינת לכך.

ולמרות שכל בר דעת רואה ומבין את ההצלחות המדיניות והכלכליות של ישראל, יש בתוכנו כאלו שחוזרים וטוענים, יותר נכון מייללים, שישראל "מבודדת". המהדרים אפילו משתמשים במילה "מנודה", וגם מגדירים אותה כ"מצורעת". 

למה זה? למה אנשים, האמורים להיות חכמים ונבונים, אומרים דבר שפשוט אינו נכון, אינו אמת.

מצאתי שבע  סיבות לכך:

הראשונה, הם פשוט עיוורים, לא רואים. אולי שומעים, אך חיים בממלכת העיוורים. קשה להאמין, אך היו דברים מעולם.

השנייה, שהם לא עיוורים מבחינה פיזית, רפואית, אלא עיוורים משינאה קשה כשאול. שינאה לנתניהו, שינאה למתנחלים, שינאה לכל הצלחה. אין כמו השינאה לעוור, אפילו עיני צדיקים

השלישית, שמדובר בקושי ראייה הבא מהמוח, שהוא זה המכתיב לנו מה אנחנו רואים. עולם הערכים שלהם הוא זה שמכתיב למוח מה לחשוב ומה לראות.

ועכשיו הערה חשובה: כל שלושת הסיבות הללו יפות גם, לדעתי, לאלו בתוכנו החוזרים  ודורשים לספח את השטחים ולגאול כל דונם מ"ארץ האבות".

הרביעית, זאת משאת נפשם, הם משתוקקים שיהיה רע על מנת שאזרחי ישראל, שחלקם חושב כבהמות (כנאמר במחוזותינו), יבינו שהנהגת המדינה צריכה להסתלק כדי להציל את המדינה ממצבה המבודד. לשון אחרת, הם מנסים ליצור מציאות מדומה על מנת לקדם את מטרותיהם.

החמישית, יש להם סוג של מחלת עיניים. הם רואים אירועים מבודדים, קטנים, כמו חרם של אמן מסוים על ישראל, או קריאה לחרם של ארגון מרצים באוניברסיטה בארה"ב – כאילו זוהי התמונה המלאה, כאילו זה מעיד על הכלל. ובו בזמן אינם רואים  את הדברים האחרים, המנוגדים. למשל, שטובי האמנים בעולם באים לישראל, שאליפות אירופה בשחייה לצעירים נערכת בישראל, ועוד מאות שכאלו.

השישית, שהם חיים בעבר, מתרפקים על "ישראל היפה" שבאמת היתה אז, לפני 1967, מבודדת, תחת חרם ערבי כבד.

השביעית, שמדובר בזדון  גרידא. האומרים יודעים ואפילו מבינים שאינם דוברי אמת, אך הם כבר מקובעים באמירותיהם.

ועכשיו שתי נקודות להדגשה.

ראשית, שיהיה ברור, הרבה שונאים שלנו, ואצל הפלסטינים זאת האסטרטגיה מזה כמה שנים, רוצים לבודד את מדינת ישראל על מנת להחליש אותה. מצבנו בעולם האקדמאי אינו מרנין, בלשון המעטה.

שנית, אסור לנו  לשבת על זרי הדפנה של ההצלחות המדיניות. אסור לנו לתת "תחמושת" לכל הרוצים באמת לבודד אותנו עד כדי חיסול המדינה היהודית.

* * *

אהוד: צפיתי היום [4.7] בעניין רב ובהנאה בשידור טקס בואו של ראש ממשלת הודו ארצה, טקס שהיה חסר תקדים משתי בחינות:

פעם ראשונה שראש ממשלת הודו, אחת המדינות הגדולות בתבל אם לא בקרוב הגדולה שבהן, ובעלת "מיעוט" מוסלמי של מאות מיליונים – מבקר בישראל, והוא כולו שופע חיבה, ולא שם קצוץ על הפלסטינים ואינו מבקר אצלם.

מעטים יודעים כיום שגנדי הנערץ היה ממש אנטי-ישראלי וגם סלחן כלפי האנטישמיות ורצח העם היהודי במלחמת העולם השנייה. לא במקרה מקבלים גם כיום אצלנו את הפרס על שמו ישראלים שפועלים נגד המדינה. גנדי היתנה את תמיכתו בציונות בכך שתנקוט בשיטת האי-אלימות כלפי הערבים!

ופעם ראשונה, דומני, שביבי מופיע בטקס ממלכתי בגפו, ללא זוגתו הנתלית על ידו ומעוררת לעיתים אי-נוחות מסוימת בצופים, זאת בלשון המעטה, או ניראית צופה בו מרחוק.

אין ספק שהברית עם הודו והביקור הם הישג עצום לישראל, וזאת לאחר עשרות שנים של התנכרות ושל כניעת ההודים לדרישות החרם של המדינות הערביות, ואין סימן בולט יותר להישג העצום הזה מאשר הצנעתו בכותרות באתר האינטרנטי של עיתון "הארץ" משלשום, ובעיתון עצמו מאתמול – אין שום ידיעה בעמוד הראשון, והעיתון גם טורח לסכסך בין ישראל להודו בהעלותו בדף פנימי נושאים שנויים במחלוקת: "לקראת הביקור ההיסטורי, התייחסו בישראל להתנהלות ההודית בחקירת הפיגוע האיראני נגד השגרירות בניו דלהי כמו אל פסולת רדיואקטיבית." ראש הטופס

תחתית הטופס

זה פאתטי. התרחש כאן אחד המאורעות המדיניים החשובים בתולדותיה של ישראל, וב"הארץ" מתייחסים אליו כאל נפיחה.

* * *

מרדכי קידר

קטר וסעודיה – מתכוננים לסיבוב הבא

בימים אלו עולה המתח בין קבוצת ארבע המדינות – סעודיה, בחריין, איחוד האמירויות ומצרים – לבין קטר, הנתמכת על ידי כוחות גדולים וחזקים: איראן, עיראק, תורכיה ורוסיה, וגם חיזבאללה הלבנוני. ארבע המדינות הגישו לקטר רשימת 13 דרישות עם אולטימטום לבצען ככתבן וכלשונן. התביעות הללו להלן, והערותיי בסוגריים:

1. על קטר להכריז רשמית על הורדת דרג הייצוג הדיפלומטי שלה עם איראן, סגירת המשלחות הדיפלומטיות של איראן בקטר, סילוק אנשי משמרות המהפכה האיראניים מקטר, הפסקת כל שיתוף פעולה צבאי ומודיעיני עם איראן. מותר לקטר לסחור עם איראן רק על בסיס הסנקציות האמריקניות והבינלאומיות בתנאי שמסחר זה אינו מעמיד בסכנה את מדינות המפרץ.

2. על קטר לסגור באופן מיידי את הבסיס הצבאי התורכי הנבנה עכשיו בקטר ולהפסיק כל שיתוף פעולה עם תורכיה בשטח קטר.

3. על קטר לנתק את כל קשריה עם "הארגונים הטרוריסטים, העדתיים (השיעיים) והאידיאולוגיים" ובמיוחד עם קבוצת האחים המוסלמים, ארגון דאע"ש, אלקאעדה, פתח אל-שאם, (לשעבר ג'בהת אלנוצרה, בסוריה) וחיזבאללה הלבנוני. על קטר להגדיר באופן רשמי את הישויות הללו בקבוצות טרוריסטיות בהסתמך על רשימת (ארגוני) הטרור שפרסמו סעודיה, בחריין, האמירויות ומצרים, ולעדכן את הרשימה שלה בהתאם לכל רשימה שיפרסמו ארבע המדינות הללו בעתיד.

4. לעצור את כל אמצעי המימון לאנשים, לקבוצות או לארגונים אשר הוגדרו כטרוריסטים על ידי הממלכה הערבית הסעודית, איחוד האמירויות, מצרים, בחריין, ארה"ב ומדינות אחרות (האם הם רומזים לישראל, ולהגדרתה את חמאס וארגונים פלסטינים אחרים כארגון טרור?)

5. למסור את "האישים הטרוריסטים", הנמלטים (מהחוק), את האנשים המבוקשים על ידי סעודיה, האמירויות, בחריין ומצרים, לארצות מולדתם, להקפיא את כספיהם ולמסור כל מידע שקטר תתבקש להעביר על מקומות מגוריהם, על תנועותיהם ועל כספיהם.

6. לסגור את ערוץ "אלג'זירה" והערוצים השייכים לו.

7. לחדול מלהתערב בעניינים הפנימיים של המדינות הריבוניות, לחדול לתת אזרחות קטרית לאזרחים מבוקשים מסעודיה, האמירויות, בחריין ומצרים, לשלול את האזרחות הקטרית מאנשים שקיבלו אותה בניגוד לחוקי המדינות הללו.

8. לשלם פיצויים על האבידות בנפש והנזקים הכספיים שנגרמו על ידי המדיניות של קטר בשנים האחרונות (כמה?), והסכום ייקבע בתיאום עם קטר.

9. על קטר להתחבר עם מדינות המפרץ ומדינות ערב האחרות מבחינה צבאית, פוליטית, חברתית וכלכלית (אסור לקטר להציף את השוק בגז ונפט כדי לא לגרום להורדת מחירים שתזיק למדינות המפרץ האחרות), באופן שישתלב עם ההסכם (הקודם) שהושג עם הממלכה הסעודית בשנת 2014.

10. על קטר למסור את כל הפרטים האישיים של כל החברים (בארגוני) האופוזיציה אשר היא תמכה בהם בעבר, לנתק כל קשר עם אופוזיציה פוליטית בסעודיה, באמירויות, במצרים ובלוב,  למסור את כל התיקים עם פרטי המגעים שקיימה קטר עם קבוצות האופוזיציה והסיוע שהגישה להן.

11. על קטר לסגור את כל ערוצי התקשורת שהיא מממנת באופן ישיר או עקיף.

12. על קטר להסכים לכל הדרישות האלה תוך עשרה ימים מיום שהוגשו לקטר, או שהרשימה תבוטל. (המסמך לא כולל איום בנקיטת צעדים אם קטר תסרב להיענות לה).

13. על קטר להסכים לבדיקה (של הביצוע) מידי חודש במהלך השנה הראשונה אחרי ההסכמה על הדרישות, ובדיקה פעם בשלושה חודשים במהלך השנה השנייה. לאורך עשר השנים הבאות תתקיים בדיקה אחת בכל שנה.

אם צריך לסכם את מסמך הדרישות, הרי שיש בו שלוש דרישות גדולות: לנתק את הקשרים הפוליטיים עם איראן; לגלות את כל הפעילות החתרנית של קטר נגד הממשלים של המדינות הדורשות; סגירת אמצעי התקשורת שקטר מנהלת או מממנת ובראשם ערוץ אלג'זירה.

קטר טוענת שהדרישות הללו אינן מקובלות שכן הן מהוות ערעור על ריבונותה. הטענה הקטרית תמוהה, שכן כל מה שקטר עושה מאז 1995, עת הגיע האמיר חמד לשלטון, הוא התערבות גסה בענייני מדינות אחרות ופגיעה בריבונותן באמצעות תמיכה בארגוני אופוזיציה.

המתווך בין קטר לקואליציה הוא אמיר כווית. הוא ביקש הארכה של האולטימטום וקיבל יומיים שיסתיימו 16 שעות אחרי ששורות אלו נכתבות. אלא שקשה להעריך מה תהיה התוצאה בגלל כמה סיבות:

האולטימטום לא ציין מה יהיו צעדי העונשין נגד קטר אם לא תבצע את הדרישות, ולא ברור מהם הצעדים שהקואליציה בכלל יכולה לנקוט נגד קטר מעבר לסילוק קטר ממועצת שיתוף הפעולה במפרץ (GCC). במאמר קודם ציינתי את האפשרות שסעודיה תפלוש לקטר כדי לשים קץ לשלטון משפחת אל-ת'אני, אבל פעולה כזו עלולה להצית מלחמה, אם איראן תיחלץ לסייע לקטר באופן צבאי.

פלישה סעודית חייבת להיות מתואמת עם ארה"ב, שכן סעודיה זקוקה לתמיכה אמריקנית בצעד כזה, הן כדי להרתיע את איראן מלפתוח במלחמה נגד סעודיה והן כדי לסייע לסעודיה במודיעין ובפעולות צבאיות. סעודיה גם תיזקק לווטו אמריקני במועצת הביטחון נגד הצעות החלטה שיעלו מדינות כמו רוסיה ואיראן.

אלא שכאן מופיעה הכרזה של מזכיר המדינה אמריקני, טילרסון, שאמר שרשימת הדרישות מקטר מוגזמת. גם שרי חוץ אירופים התבטאו באורח דומה, והכרזות אלו משודרות בערוץ אלג'זירה הקטרי ללא הרף. ייתכן שדברי טילרסון נבעו מקשריו הטובים עם השלטון בקטר על רקע עיסוקיו ארוכי השנים בענף האנרגיה, אבל ללא ספק הוא פגע באופן קשה במאמצי סעודיה "לאלף" את קטר הסוררת.

ארדוע'אן יצא בהצהרות למען קטר וקולו מצטרף לרבים בעולם הערבי והאסלאמי הנמצאים בקשר טוב עם איראן וקטר. קטר מתבצרת בעמדותיה ומנהיגיה מכריזים השכם והערב שהם יכולים לעמוד בחרם שהטילה עליהם קבוצת ארבע המדינות, לעולם ועד. קטר אף הכריזה על המשך פיתוח שדה גז נוסף, דבר העלול להכניס את משק האנרגיה לקריסת מחירים עקב הצפת השוק. נכון שהדבר יפגע באיראן, אך חשוב יותר: זה יפגע בסעודיה וביכולתה הכלכלית.

בשעת כתיבת שורות אלה, יום רביעי, 5 ביולי בבוקר, התפרסם שקטר שיגרה תשובה לאולטימטום בלי שפירסמה את התשובה. שר החוץ של סעודיה, עאדל אלג'וביר, אמר ש"ארבע המדינות יתייחסו למענה הקטרי בהמשך הזמן" מבלי שדיבר על תוכן התשובה הקטרית.

להערכתי, אם קטר היתה נכנעת לאולטימטום, היה שר החוץ הסעודי קורא בגאווה רבה בפני כל העולם את הודעת הכניעה הקטרית. לכן אני מעריך שקטר דחתה את האולטימטום, וסעודיה מכנסת היום (רביעי, 5 ביולי) באופן מיידי את שרי החוץ של ארבע המדינות בקהיר לדון בצעדים הבאים, כלומר האם ואיך להגביר את הלחץ על קטר או איך לרדת מהעץ הגבוה שטיפסה עליו.

אם אכן קטר דחתה את האולטימטום זה ניצחון גדול של איראן על סעודיה. לא ברור מה יהיו הצעדים הבאים של מדינה זו עם חברותיה, אבל סביר מאוד שהיא תעשה כל שביכולתה כדי להיאבק בקואליציה של קטר, איראן ותורכיה, אשר רוסיה תומכת בה.

טראמפ יצטרך להחליט מה הוא רוצה במזרח התיכון: אזור שנשלט על ידי קואליציה איראנית-קטרית-תורכית או קואליציה סעודית-מצרית-אמירויות. ההתנגשות בין שתי הקואליציות הולכת ומתקרבת.

* * *

דוד מלמד

נתן בירנבוים: מורו של הרצל

ב-2 באפריל 1937, לפני שמונים שנה, הלך לעולמו בסכוונינגן שבהולנד, אחד מן האישים הססגוניים בתולדות עם ישראל והתנועה הציונית. נתן בירנבוים, יהודי אוסטרי, הוגה-דעות, פובליציסט, אידיאולוג ומשפטן, שהעמיק בכתביו את השאיפה ההיסטורית של עם-ישראל לשוב לארצו, עשה דרך נפתלת בחייו מאורח-חיים חילוני עד למעבר חד אל היהדות החרדית.

אך פרסומו העיקרי היה דווקא בתחום המינוח: ב-1 באפריל 1890 טבע נתן בירנבוים בכתב-העת שלו "SELBST-EMANZIPTION" מונח חדש לתיאור חובבי ציון: המונח "ZIONISTISCH" (ציוני/ת), שם-תואר בגרמנית שהפך בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 ל"ציונות".

בירנבוים השתתף בקונגרס זה כמזכיר המשרד הציוני הראשון בווינה, והרצל אימץ מונח זה כשם התנועה. כך גם שם-העצםZIONISMUS" " (ציונות) בגרמנית, שהופיע בראשונה ב-17 באוקטובר 1890 ב"SELBST-EMANZIPTION". בביטאון זה, שיצא-לאור בעריכתו החל משנת 1885 ועד 1893, ובממשיכו ה"יודישע פלאס צייטונג" הטיף בירנבוים למען רעיון הציונות הפוליטית. כך המשיך לאורך דרכו הציונית, נאמן לחזון ארץ-ישראל כארץ היעודה להתגשמות התחייה הלאומית של העם היהודי על יסוד זכותו לפי המשפט הבינלאומי – עד שחל השינוי הקיצוני בחייו. 

בירנבוים מעיד על כך: "עבדתי אזיי את התיאוריות הציוניות, כפי שהן הוצגו אחר-כך בקונגרסים הציוניים, וגם השתמשתי בפעם הראשונה במלים 'ציונות' ו'ציונות פוליטית' במובנו של היום" (מרדכי סליפוי: העולה הגדול, ד"ר נתן בירנבוים, חייו ופעליו, הוצאת פנינים, ירושלים, תשכ"ד, עמ' 18).

במאמר שכתב בשנת 1892 הסביר בירנבוים את המונח "ציוניסמוס" כנגזר מן המלה "ציון", ובמאמר הוא מתאר את הזיקה המיוחדת של היהודים לציון ואת היותה הארץ היחידה לריכוזו של העם היהודי.

גם בהרצאה שנשא באותה שנה באגודת "אדמת ישורון" הסביר בירנבוים את מהות המונח "ציוניסמוס" הנובע מן המלה "ציון" ששימשה כבר בימים קדומים כינוי פיוטי לירושלים ובהרחבה למוקד הארץ היהודית והעם היהודי.  

דברי בירנבוים שהיה ראשון המשתמשים במלים "ציונות" ו"ציונות פוליטית" נמצאים גם בספר "ד"ר נתן בירנבוים: עם השם, מבחר כתבים ומסות מאת גדול בעלי-תשובה בדור האחרון" (הוצאת "נצח", בני ברק, תשל"ז). התואר "גדול בעלי-תשובה" אינו נפוץ בהגדרת בעלי-תשובה בציבור החרדי.   

זכות-האבהות למונח "ציונות" ניתנה אומנם לבירנבוים אך יש איזכורים למונח זה גם במקומות אחרים. כך, למשל, מוסיף ג. קרסל בהערות למאמרו "זעלבסטעמאנציפאציאן" בקובץ "שיבת ציון" (כרך ד', הספרייה הציונית, 1956) שבעברית מופיעה מלה זו משנת 1892... והשימוש העברי ב"ציוני" ו"ציונות" במובן המוכר, נעשה ע"י שאול-פנחס רבינוביץ (שפ"ר), היסטוריון וסופר, מראשוני חובבי-ציון, שהשתמש במלים אלו במכתב ליהודה-ליב לוין (יהל"ל), סופר, משורר, מסאי, גם הוא מראשוני חובבי ציון, עוד בינואר 1886.

זאת ועוד, כותב קרסל שבשנת 1880 הוזכרו במכתב מארץ ישראל "סופרי מכתבי-העת הציונים", כשהכוונה לאלה היושבים בארץ ישראל, ובו הכותב גם קורא לעצמו: "ציוני". (במאמר הנ"ל, עמ' 76, הערה 2). 

על ראשוניותו של בירנבוים מספר אלכס ביין, היסטוריון וביוגרף, חתן פרס ישראל להיסטוריוגרפיה ציונית:

"אחד-העם אישר זאת עוד בשנת 1902 במאמרו 'תורה ועבודה', לזיכרו של י.ל. פינסקר. באוסטריה – כתב שם – היו חובבי-ציון רגילים לקרוא לעצמם "ציונים" (ציוניסטען) עוד זמן רב לפני הרצל, וכמדומה לי שד"ר בירנבוים הוא שחידש את השם הזה בכתב-העת זלבסט-עמאנציפאציאן. הנחה זו נתקבלה בהיסטוריוגרפיה הציונית, במידה שהתעניינה בבעייה זו. היא קיבלה אישור גם על-ידי בירנבוים עצמו." 

בירנבוים, ששם משפחתו נכתב לעתים גם כבירנבאום, נולד בווינה בשנת 1864, החל את דרכו כציוני, עבר להיות אידישיסט, ולבסוף חזר בתשובה ומונה למזכיר "אגודת-ישראל" החרדית. בשנת 1881 הצטרף לתנועת חיבת-ציון והיה ממקימי "קדימה", אגודת הסטודנטים היהודית הראשונה באוסטריה. הוא ערך את העיתון היהודי הלאומי הראשון בגרמניה "DER COLINIST" ובשנת 1885 הוציא לאור עלון שהוקדש לרעיון שיבת-ציון ונקרא בעברית השתחררות עצמית (אוטואמנסיפציה).

בשנת 1898 עזב בירנבוים את התנועה הציונית ונעשה אחד מדובריה של "הלאומיות הגלותית". כעבור מספר שנים היה מיוזמי ועידה של סופרים יהודים שבה הוכרזה האידיש כשפה הלאומית של העם היהודי. לאחר-מכן, כשחזר בתשובה, הצטרף לאגודת-ישראל, היה מזכיר התנועה ועם עליית הנאצים לשלטון בשנת 1933, עזב את גרמניה והתיישב בהולנד.

בירנבוים נהג להשתמש בכינוי "אחר", כינויו של אלישע בן-אבויה, והשתמש גם בשמות-עט נוספים: דר' נ. בירנר, מתיאס פאלם, תיאודור שוורץ, ואחרים.

מקור השם "ציונות" הוא במלה "ציון", אחד משמותיה של ירושלים במקרא, כמו בפסוקים "סובו ציון והקיפוה", "ובאו ציון ברינה", ורבים נוספים. יש הסבורים כי המלה "ציון" מוצאה מהשפה החיתית ופירושה "מצודה". ככל הידוע היה העם החיתי דובר שפה הודו-אירופאית ופלש לאסיה הקטנה בשלהי המאה ה-20 לפנה"ס.

למרות שהמציא את המונח "ציונות" לא כל אלה שכתבו עליו הזכירו את הדבר. לעומת זאת היו שנטו לראות בו מעין "ממציא מונחים",  וייחסו לו גם את המצאת המונח "אוסט-יודן" (יהודי המזרח), כינוי שהודבק ליהודי מזרח-אירופה, אף שאין הוכחה כי אכן הוא האיש שהמציא את המונח, ולמרות שהשתמש בו בשנת 1902. כינוי זה היה קיים בתודעה כמושג וכדימוי מוכר באימפריה הגרמנית ובמחוזותיה המערביים של האימפריה האוסטרו-הונגרית כבר בראשית המאה ה-19. היווצרותו נבעה מתוך רצון להבדיל בין היהודים המשתלבים שחיו במרכז-אירופה ובין היהודים במזרח-אירופה.

כך מצטט קרסל את א' ביין וכותב ש"לדעת ביין אמנם השתמש בירנבאום בביטוי OSTJUDE בשנת 1902... אבל אין הוכחה, שהוא המציא את המונח" (בהערה למבוא בקובץ "שיבת ציון" הנ"ל, עמ' 205).

הכינוי בא לתאר בעיקר את יהודי פולין, רוסיה, רומניה וצפון-מזרח הונגריה. הוא היה צמוד לכינויים "יהודים פולנים" ו"פולאקים" ככינוי-נגד ל"ייקים". הכינוי עצמו התייחס לריכוז הגדול של יהודי מזרח-אירופה שלא עברו תהליכי מודרניזציה והיו שונים מיהודי-המערב, ה"ווסטיודן", שהיו מעורים בסביבתם "הגויית" וקרובים אליה באורח-חייהם, אף שלמעשה היה הכינוי "אוסט-יודן" שם-נרדף עם קורטוב של זלזול ולעג.

סליפוי כותב בספרו (עמ' 163): "ראוי להדגיש, כי בירנבאום, העתיד לגלות ב'אוסטיודן' את ההתגלמות האותנטית ביותר של רוח העם היהודי, מצליף בצעירותו ביהודים ה'פולנים', השקועים ב'אובסקוראנטיזם' (התנגדות להפצת ידע ויצירת אי-בהירות מכוונת – ד"מ), ב'שנאת הדעת', במיסטיציזם ובחסידות. אורח-החיים של יהודי העיירות שבתחום-המושב הוא בעיניו ביצה של אמונה טפלה."  

לגבי עצמו לא נרתע בירנבוים מלומר: "נולדתי, ברוך השם, ליהודים מן המזרחׁ (OSTJUDISCH)ׂ בווינה" (יהויקים דורון, הגותו הציונית של נתן בירנבאום, הספרייה הציונית, ירושלים תשמ"ח, עמ' 71). 

לאחר מותו של בירנבוים הביא "הארץ" ב-5 באפריל 1937 ידיעה מאמסטרדם שכותרתה במסגרת שחורה: "ד"ר נתן בירנבוים ז"ל", ובראש עמודו הראשון: "מת כאן ד"ר נתן בירנבוים בשנת 73 לחייו."

בידיעה מובאים קורות חייו של בירנבוים ודברי-שבח לגדולתו כהוגה-דעות וכציוני בתקופה שלפני חזרתו בתשובה והצטרפותו ל"אגודת-ישראל" החרדית.

"בתולדות הרוח של ישראל בדורות האחרונים ייזכר שמו של נתן בירנבוים לתהילה ולכבוד כאחד ממבשרי התקופה החדשה של תחיית ישראל וממבקשי דרך האמת והגאולה שבאמת."

באותו גיליון של "הארץ" מובאים גם דברי-הספד שנשא מנחם אוסישקין באסיפה של התאחדות העיתונאים בתל-אביב:

"נתן בירנבוים היה מורו של הרצל... אופיינית הפגישה הראשונה ביני לבינו ב-1889. כשעשיתי בעניינים פרטיים בווינה בא נתן בירנבוים לקראתי בתחנות הרכבת וכל הזמן היינו יחד. הוא היה אז חובב ציון וגם סוציאל-דימוקרט. טיילנו יחד ואמרתי לו שנלך לאכול וגם הוספתי שיביא אותי למסעדה כשרה. הוא עשה כרצוני אבל לא רצה להיכנס אתי למסעדה זו מתוך טענה שבאופן פרינציפיוני אין הוא נכנס למסעדה ששם המאכלים כשרים. התבוננתי בו ונוכחתי לדעת שהדברים נאמרו ברצינות. זו היתה השקפת העולם שלו...

"31 שנה אחרי פגישה זו נפגשנו שוב והוא כבר היה במחנה אחר. בקרלסבד הייתה אז ועידה של חברות צדקה... ראיתי אנשים חשובים בנשיאות ובתוכם גם נתן בירנבוים עם 'ירמולקה', פאות ובגדי יהודי חרד... סיפרתי לו על הפגישה ליד המסעדה הכשרה. בירנבוים לא זכר את המקרה וכשהזכרתי לו את הדבר אמר אליי: 'יודע אתה אוסישקין את ההבדל ביני ובינך: אתה מסמל את הסטאטיקה של עם ישראל, ואני את הדינאמיקה שלו.' העירותי אז שאם כך ימשיך בסיבוביו הדינאמיים יגיע עד 'השומר הצעיר'." ומסיים אוסישקין את הספדו: "להסתדרות הציונית אבד נתן בירנבוים מזמן, ולעם ישראל אבד היום."

דעתו זו של אוסישקין על האבידה להסתדרות הציונית ולעם ישראל היתה גם דעתם של רבים אחרים, ולאו-דווקא בגלל המצאת המונח "ציונות".

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" בעיתון "הארץ" ביום 30.6.17, ומוגש כאן למען נמענינו שנטשו במהלך השנים את עיתון "הארץ".

* * *

רפי לרמן

סיפור התוכנית הראשונה לגולן 

עם מלאת 50 שנה להתיישבות בגולן נראה לי נכון להעלות על הכתב את השתלשלות הדברים שהולידה את תוכנית האב הראשונה לפיתוח רמת הגולן.

סמוך לסיום מלחמת ששת הימים יזם משה סלע ז״ל, איש רשות שמורות הטבע, עריכת סקר כולל לרמת הגולן כאזור לפיתוח, התיישבות, שמירת טבע ותיירות. מסיבה שלא הובהרה לי, משה החליט שאני האיש המתאים לנושא. התקשיתי להיענות מיד לפנייה, כאדריכל שסיים לימודיו שנתיים קודם לכן,  אך משה לא הירפה ולבסוף, באמצע ספטמבר 67', הסכמתי.

הצעתי לחבר מתקופת הטכניון – אדריכל מיכה גלעד – להתחבר לנושא וכך התחלנו בפועל להתארגן לעבודה. בנינו צוות סקר  שכלל את יצחקי גל כאיש שדה, דן פרי עובד בכיר ברשות שמורות הטבע בגליל ובגולן, עמד לרשותנו ג'יפ וכן בניין שלם בקוניטרה, שהפכנו אותו לבסיס היציאה, מקום לינה, ומחסן.

הגדרת המטרות של הסקר היתה כללית ביותר, ולמעשה נותרה בידינו, כאשר הקו המנחה הוא טבע ונוף, אך למעשה היה הכרת חבל ארץ חדש, כמעט ריק מתושבים – נותרו רק היישובים הדרוזיים בצפון הגולן. ההתיישבות הישראלית החלה קרוב מאד לסיום המלחמה – מרום גולן שהתיישבה בבניינים  הריקים של קוניטרה, עד להקמת יישוב הקבע.

הסקר נערך בשיטתיות בסיורי שדה שכללו מילוי טפסים, רישומים וצילומים לנושאים שונים, דוגמת יחידות נוף, אתרים בנויים, מקורות מים וכדומה. ההתרשמות הראשונה שלי מהגולן היתה בזמן המלחמה, בעלייה על המדרונות מול המוצבים הסורים, בנוף אפור, קודר, סלעי בזלת שחורים בנוף הפתוח והחשוף מצמחייה, בין גדרות אבני בזלת שנבנו בין החלקות החקלאיות, קירות האבן הכהים של בתי הכפרים העלובים. ההתרשמות הראשונה הקודרת השפיעה על תפיסת הנוף הכוללת שלי ביחס לרמת הגולן.

אולם תפיסה זו הלכה והשתנתה ככל שהתקדמנו במהלך הסקר. נגלו פינות החמד של הגולן, הנחלים הזורמים, קניוני מנסרות הבזלת המרהיבים, נופי השלג של החרמון, השיפעה של ביצות הבטיחה וחופי הכנרת, אתרים ארכיאולוגיים מרשימים, מיסתורין סביב רוג'ום הירי, שנתגלה לי בטיסת סיור במטוס קל והפתיע במיבנה המעגלי המרשים, גילוי גמלא בהברקה של יצחקי גל ועוד.

במהלך העבודה נוצר קשר הדוק עם עוזי גדור – מתכנן במחלקה להתיישבות של הסוכנות היהודית שעסק בתיכנון ההתיישבות החקלאית בגולן, ונושאי התיכנון בהם עסקנו במסגרת הסקר – השתלבו בתוכניות ההתיושבות החקלאית בגולן.

 בשלב מסוים בעריכת הסקר פנה אליי אדריכל ידוע בהצעה לשתף איתו פעולה  בקידום תוכנית לשיקום קוניטרה – שיפוץ הבניינים הסוריים הנטושים והפיכת העיר לישראלית – תוכנית שהוזמנה על ידי משרד השיכון. סירבתי להצעה, שנראתה בעיני טעות רעיונית בסיסית, החוזרת על התהליכים שהתרחשו בערים הנטושות בישראל מיד לאחר מלחמת השחרור. פיתוח עיר ישראלית בקוניטרה – בירת הגולן הסורי הקשורה לדמשק – תהיה בחזקת טעות עקרונית ביחס לפיתוח העתידי בגולן.

כתוצאה מהפנייה העלינו בפני עוזי גדור את הצורך בתיכנון איזורי כולל לגולן, במטרה למסד במסגרת תיכנונית כוללת את הרעיונות השונים שהתפתחו סביב נושא יישוב ופיתוח האזור ובמיוחד את נושא מיקום עיר מרכזית בגולן אשר תבטא את הקשר של הגולן עם ישראל. לקידום הנושא מונה צוות תכנון רב-תחומי לעריכת תכנית אזורית כוללת לגולן כאשר לנו נועד תפקיד המתכנן הפיזי הכולל.

 תוך זמן קצר גובשה תוכנית שהתבססה על היכרות טובה ומפורטת עם תכונות ומבנה השטח של הגולן. מיספר ואופי היישובים החקלאיים נקבעו על בסיס היתרונות היחסיים ומצאי הקרקע החקלאית בגולן, ובדיעבד ניתן לומר כי היתה בתוכנית הערכה מדויקת מאוד ביחס להתפתחות הענפים המשגשגים כיום בגולן דוגמת הכרמים ויקבי היין, גידול בקר, פירות נשירים ועוד.

התוכנית כללה מרכיב תיירות וטיילות מאסיבי המבוסס על ספורט חורף בחרמון, נופש חופי לאורך חופי הכנרת, טיילות באתרי הנוף והארכיאולוגיה ועוד. המגבלות הפיסיות איפשרו תיכנון כ-20 יישובים חקלאיים. איכלוס מאסיבי יותר חייב הקמת יישוב עירוני.

בתוכנית נעשה ניתוח זיקות שנועד להמחיש כי קוניטרה היתה בירת הגולן הסורי, הקשורה לדמשק, בכיוון צפון מזרח, בעוד "בירת" הגולן הישראלי צריכה להיות מקושרת למוקדי האוכלוסייה בישראל בכיוון דרום מערב. קבענו מיקום מועדף במרכז הרמה במפגש כביש העלייה מגשר בנות יעקב  עם כביש עתידי משפך הירדן לכנרת לאורך שלוחת יהודיה ועם כביש אורך שיעבור במרכז הגולן – מיקומה של קצרין היום.

התכנית ריכזה את כל הישובים העתידיים לאורך הכביש המרכזי שהוצע במרכז הגולן, במטרה להימנע מחזרה אל המצב ששרר בגליל העליון ערב מלחמת ששת הימים, שבו הסורים חלשו בנשק קל ובתצפיות על היבשובים לרגלי הרמה, ותקריות הגבול העיבו על החיים הסדירים. התוכנית התעלמה מהבעיות הפוליטיות קשורות במידת ה"בעלות" של ישראל על השטח, ונבנתה בהנחה כי ההתיישבות והאיכלוס בגולן נועדו ליצור עובדה מדינית-פוליטית יציבה בכל מו"מ עתידי. התוכנית סוכמה בחוברת שהוגשה לממשלה בשבוע שבו הלך לוי אשכול – ראש הממשלה – לעולמו.

במהלך עריכת הסקר והתכנון, שכלל בנוסף לתוכנית האזורית הכוללת –  תיכנון מפורט לאתר הסקי בחרמון, תיכנון מפורט לאזורי התיירות והנופש לאורך חופי הכנרת ואיתור שטחים לשמורות טבע, שטחי ייעור קידום סלילת כבישים וכדומה. נוצרה מערכת קשרים אופרטיבית עם גורמי ביצוע דוגמת ק.ק.ל, מ.ע.ץ, הצבא, החברה הממשלתית לתיירות, המחלקה להתיישבות ועוד. כדי למנוע השתלטות חקלאי עמק הירדן על אדמות לאורך חופי הכנרת יזמנו והבאנו לגולן את אדריכל הנוף יוסף סגל ז"ל, לעבודה מול קק"ל, לתכנון וליווי הביצוע של נטיעת חורשות אקליפטוס לאורך חופי הכנרת במטרה להבטיח שימורם למטרות נופש ותיירות.

המשך הסיפור התפתח באופן בלתי צפוי. התפתח קונפליקט סמוי בין יישובי עמק הירדן לבין מגמות התכנון ביחס לאדמות הבטיחה – שטח חקלאי מול שמירת טבע, נוף ותיירות. במהלכו התפתחו "טלטלות" מוזרות.

אולם התוצאה היתה מרחיקת לכת: עוזי גדור הועבר מתפקידו כמתכנן במחלקה להתיישבות במחוז הצפון, התוכנית הכוללת שערכנו נמוגה איכשהו בין הגורמים השונים שפעלו בגולן. משרד השיכון המשיך לשפץ דירות בקוניטרה, עובדה שנעלמה מאוחר יותר מהתודעה הציבורית. היאחזות נח"ל הוקמה מדרום לתל פארס, קרוב לקו הפסקת האש, נהרסה בהפגזה סורית והוקמה מחדש בעומק השטח, בדומה לתפיסה הפיסית שגובשה בתוכנית שלנו, ואיש לא קיבל אחריות על המשגה.

בסיכום: חלק ניכר ממערכות התחבורה שהצענו בתוכנית בוצע בפועל, מערך היישובים נפרש באופן דומה למוצע ובעיקר – קצרין הוקמה במרכז הגולן ומתפקדת כראוי, אזורי התיירות בחופי הכנרת ובחרמון פותחו ומהווים מוקדי נופש ותיירות ברמה הארצית. למרות שהתוכנית לא  קיבלה מעמד סטטוטורי, היתה לה השפעה ממשית על התפתחות תמונת ההתיישבות והפיתוח של הגולן.

*

אהוד שלום,

כקורא מתמיד של עיתונך אני מלא הערצה למסירות, להתמדה ולחריצות שלך בהפקת העיתון. ברכותיי להמשך פורה רב שנים.

בעקבות חגיגות 50 שנה לגולן הישראלי מצאתי לנכון לצרף כאן סיפור קטן על ראשית תכנון הגולן שבו הייתי מעורב. 

אשמח לקשר,

בברכה ובידידות,

רפי לרמן

4.7.17

אהוד: רפי לרמן למד איתי בכיתות שביעית ושמינית "הומאנית" [ספרותית] בבית הספר "תיכון חדש" בתל אביב. המחנכת שלנו, והמורה להיסטוריה, אמנות וספרות כללית, היתה המנהלת טוני הלה, והמורה לספרות עברית היה יעקב בהט.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 5.7.17

* אין זו אגדה – כל ציוני מאמין ובעל הכרה, חייב להתקומם ולהיאבק נגד המתקפה האנטי ציונית של המפלגות החרדיות.

כל מי שאינו רואה במדינת ישראל סתם עוד מדינת אזרחיה, שתפקידה מסתכם באספקת ביטחון ושירותים לאזרחיה, אלא מדינה ציונית בעלת ייעוד וחזון – מדינת הלאום של העם היהודי, שתפקידה להוות בית ומולדת לכל היהודים ולכל יהודי, חייב להיאבק למען הכרה מלאה של מדינת ישראל בכל הזרמים והגוונים ביהדות.

כל ישראלי הגון חייב לדחות את מסע ההסתה רווי השקרים, המבוסס על בורות הציבור, נגד הרפורמים.

אבל

בסופו של דבר הפתרון הציוני לבעיה הוא עליית יהדות ארה"ב לישראל.

הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי הצילו מיליוני יהודים משמד והתבוללות, אבל לא לעולם חוסן. לטווח הרחוק, רק חיים במדינה היהודית, שתרבותה יהודית, החינוך בה יהודי, לוח השנה שלה עברי (כמובן שמזמן נגמלנו מהקשקוש שיש הבדל בין יהודי לעברי), שפתה עברית והיא מקיימת רוב יהודי יציב ומוצק לדורות, מבטיחה את המשך הקיום היהודי.

רק בעלייה לישראל הזרמים הרפורמי והקונסרבטיבי יזכו באמת ובתמים לכבוד וליקר שלו הם ראויים ויתקנו את הקלקול של השלטת זרם אחד, חשוב כשלעצמו, על היהדות במדינה.

אני יודע, כמובן, שמעולם לא היתה עליה המונית של יהודים מתפוצת רווחה, ואין ולא היתה בהיסטוריה תפוצת רווחה כיהדות ארה"ב.

אבל אין ציונות בלי האמונה שאם תרצו אין זו אגדה.

* לחזק את חוק הלאום – המתקפה האנטי ציונית של המפלגות החרדיות, מוכיחה עד כמה חיונית חקיקתו של חוק הלאום. עד כמה שברירי מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, עד כדי כך שהוא יכול להיות מרמס בפני שיקולים קואליציוניים צרים ובני חלוף.

אולם חייבים לחזק ולשדרג את חוק הלאום, ולהוסיף אליו את מחויבותה של מדינת ישראל לעם היהודי כולו ואת ההכרה בכל זרמיו וגווניו.

* מהודו ועד כוש – ביקור היסטורי וידידותי של נרנדרה מודי, ראש ממשלת הודו, בישראל. מה חדש ב"בידוד המדיני" של ישראל? ביקורו של מודי, בהמשך לביקורו ההיסטורי של נתניהו באפריקה, מסמלים את פתיחת המרחב "מהודו עד כוש", שהיה מרחב עוין לישראל, והוא נעשה יותר ויותר ידידותי.

* אזרחים בעלי שכל ישר – מתוך אירועי השבוע: ביקור היסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, שהחליט להעלות קומה את היחסים בין שתי המדינות. דו"ח קשה של ה-OECD על מצב מערכת הבריאות בישראל. דו"ח חמור על מצב החינוך המיוחד בישראל.

כך מציגים זאת עדרי האוטומטים.

עדר א': נהנתניהו החריב את מערכות הבריאות והחינוך בישראל כחלק מהחורבן הכללי ו... בידוד מדיני... סרבן שלום... אקיבוש... אפרטהייד.

עדר ב': הישג מדיני אדיר של גדול מנהיגינו מאז משה רבנו, שקידם באופן דרמטי את מדינת ישראל בכל תחומי החיים – יחסי חוץ, מערכות החינוך והבריאות ורק התשקורת השמולנית (ושלוחתה ה-OECD) רודפת אותו בפייק ניוז ו... הקרן החד"שה להשמדת ישראל... אובמה הצורר המוסלמי האנטישמי... גרבוז.

ואילו אזרחים ישראליים בעלי שכל ישר, יודעים שהמציאות מורכבת, שיש לממשלה הנוכחית הישגים וכישלונות, שיש בישראל אורות וצללים, שיש לפרגן ולשבח על הראוי לשבח, לבקר את הראוי לביקורת ולתקן את הטעון תיקון.

* ניצחונו הגדול של גבאי – אילו הייתי חבר במפלגת העבודה, הייתי מצביע לאבי גבאי; כתבתי על כך כבר לפני מיספר שבועות וכך המלצתי לחבריי החברים במפלגת העבודה. סברתי שיש לו סיכוי מסוים לעלות לסיבוב השני, אך הופתעתי מאוד מגודל הצלחתו, כשכמעט הדביק את הפייבוריט המנוסה, עמיר פרץ. ההישג גדול שבעתיים לנוכח העובדה שמדובר במי שרק החל את צעדיו הראשונים בחיים הפוליטיים ואך לאחרונה הצטרף למפלגת העבודה.

להערכתי, יהיה עכשיו מומנטום של תמיכה בגבאי ויש לו סיכוי לגמרי לא רע לנצח בסיבוב השני.

* מפלגה אוכלת מנהיגיה – תבוסתו של הרצוג היא חלק מהקללה השורה על מפלגת העבודה מזה כמה עשורים – מפלגה אוכלת מנהיגיה. לאורך מסע הבחירות שלו, ניגן הרצוג על המסר הזה, כאילו הוא עצמו לא קרא תגר על מנהיגותה של שלי יחימוביץ', זמן קצר אחרי בחירתה (ולמען ההשכלה הכללית – אוכלת לא במובן של מזון, אלא הורגת).

* איש הקיבינימט – אני שמח על תבוסתו של אראל מרגלית, וקיוויתי שתהיה צורבת יותר. זאת, למרות שאני מודע לכישרונותיו ולהיותו איש עשייה בעל קבלות. דווקא כאיש עם קבלות, לא ברור מדוע הוא בחר למצב את עצמו כאיש הקיבינימט; כבעל סגנון מתלהם, מתבהם, משולח רסן; לשון ביבים וסגנון של התקפות אישיות מרושעות ושיימינג.

התנהגות כזאת אינה נדירה בפוליטיקה הישראלית, אך היא מקובלת יותר בספסלים האחוריים, של מי שמנסים בכל מחיר להיחלץ מאלמוניותם המוצדקת. היא אינה מקובלת בהנהגה. למרבה הצער, בשנים האחרונות הסגנון הזה החל לחדור לקדמת הבמה (יו"ר הקואליציה, שרת התרבות) ויש בכך מסר קשה לציבוריות הישראלית.

אני מקווה שהמכה שחטף מרגלית תהווה תמרור אזהרה לא רק במפלגתו אלא במערכת הפוליטית כולה.

דומה שהסגנון הזה אינו סגנונו הטבעי של מרגלית, והוא אימץ אותו, משום מה, כאסטרטגיית בחירות, וטוב שהציבור אמר את דברו. המלצתי למרגלית היא לחשב מסלול מחדש.

* שיעור הצבעה גבוה? – איני שותף להתפעלות מ-60% הצבעה בבחירות המקדימות במפלגת העבודה (למרות שאני מודע לכך שהיא נובעת מהשוואה עם אחוזי ההצבעה במערכות הקודמות). בעיניי, מובן מאליו שבבחירות כאלו שיעור ההשתתפות יתקרב ל-100%. הרי אין המדובר בבחירות של כלל הציבור, אלא של אנשים שבאופן אקטיבי בחרו להצטרף למפלגה ואף משלמים דמי חבר. לא הגיוני, בעיניי, שחברים כאלה לא ישתתפו בבחירות.

מה שמפליא אותי אף יותר, הוא תוצאות כאלו בהתמודדויות במרכזי מפלגות. הרי חבר מרכז, אינו רק חבר מפלגה, אלא פעיל במפלגה, שנבחר למוסד שלה, שהגיש מועמדות ופעל להיבחר. איך חבר במוסד כזה אינו מממש את זכותו (ומחויבותו)?

נשגב מבינתי.

* חסידים שוטים – מי שרוצה דוגמה מוחשית למושג חסידים שוטים – המפגינים שקידמו את אולמרט בצאתו מן הכלא המחישו זאת. עבריין סדרתי, מושחת עד שורשי שערותיו, אדם שהקדיש עשרות משנותיו לשחיתות; אדם שסביבתו, שבשלב מסוים הייתה ללשכת ראש הממשלה, התנהלה כארגון פשע, יוצא מהכלא. והם מפגינים על כך שהפסדנו "מנהיג ענק שהיה מוביל אותנו לשלום וביטחון."

מנהיג ענק? מי שנטל שוחד, גנב, רימה, הדיח, שיבש חקירה – הוא מנהיג ענק?

והאגדה שהוא היה מוביל אותנו לשלום... הרי הוא ההוכחה, יותר מכל אחד אחר, שאין לנו פרטנר לשלום. הוא הציע את ההצעות המטורפות ביותר והמסוכנות ביותר לפלשתינאים, והם דחו אותן על הסף, כי אינם מוכנים להשלים עם קיומנו. במקום למנף עובדה זו להסברה הישראלית, הוא הפך לתועמלן של הפלשתינאים, סייע להם להסתיר את העובדה והאשים את ישראל בקיפאון, אך ורק כדי למצב את מקומו בתודעה הציבורית כמשיח שאו-טו-טו הביא את השלום המיוחל, אלמלא הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט שתפרו לו תיק כדי למנוע את בוא השלום.

ההפגנה הזאת היא הסנונית הראשונה של המאבק לקמבק של אולמרט בסגנון חרפת דרעי.

חשוב מאוד להבהיר, שגם אם אולמרט החזיר את חובו לחברה, הקלון שלו הוא בלתי מחיק, ועליו לשאת אותו כאות קין עד יומו האחרון.

ועם זאת, אין להכחיש ואין לבטל את תרומתו הרבה לביטחון ישראל, בהפצצת הכור הסורי (לפי פרסומים וכו'), במלחמת לבנון השנייה – שעל אף כל הכשלים והמחדלים הרבים שהיו בה, היתה אחד ההישגים הגדולים בתולדות הביטחון הלאומי של ישראל ובעמידתו האיתנה בלחצים לבצע עסקה מופקרת תמורת גלעד שליט, מן הסוג שעשה מחליפו וכבר עלתה לנו בלא מעט חיי אדם.

* לא ראוי לפריבילגיות – החלטת ועדת השחרורים לקצר בשליש את מאסרו של העבריין המושחת אהוד אולמרט, היתה החלטה מקצועית, בהתאם לקריטריונים המקובלים לגבי עבריינים המרצים את עונשם, ולכן, אין בה פסול.

לא כן, החנינה שקיבל מהנשיא ריבלין, ששיחררה אותו מן המגבלות של "אסיר ברישיון". אם ראש ממשלה נוהג כעבריין ונענש, אין זה ראוי, מבחינה ציבורית, להעניק לו פריבילגיות. יתכבד ויהיה אסיר ברישיון עד תום תקופת המאסר שנגזרה עליו.

יש גם צד יפה בהחלטת ריבלין – היכולת שלו להתעלות, כאשר מדובר באויבו המר במשך עשרות שנים, עוד בסניף הליכוד בירושלים; ריבלין הוא בין הראשונים שזיהו את אולמרט, "הלוחם בשחיתות", כאדם מושחת. היריבות והשנאה ההדדית ביניהם נמשכה לאורך זמן.

אך מבחינה ציבורית ומבחינת המלחמה בשחיתות, זו החלטה שגויה.

* לא עוד חרפת דרעי – על אזרחי ישראל למנוע חזרה על חרפת דרעי. אין מקום לפושעים בהנהגת המדינה. קצב ואולמרט לא יחזרו לפוליטיקה.

* משק כנפי ההיסטוריה – במסגרת פסטיבל "לא בשמיים", חגיגת לימודי יהדות וישראליות במכללת תל-חי, הדרכתי סיור בעקבות ראשית ההתיישבות בגולן, לציון יובל לחידושה. גולת הכותרת של הסיור הייתה ביקור במחנה עליקה, היום הבסיס של חטיבת "ברק" 188. בעליקה החלה ההתיישבות בגולן. ב-14 ביולי 1967, בדיוק לפני חמישים שנה, 5 שבועות בלבד אחרי שוך הקרבות ושחרור הגולן במלחמת ששת הימים, עלו חלוצי החלוצים, ראשוני קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, למחנה עליקה, בהגדרה של מחנה עבודה לאיסוף בקר, ושינו את ההיסטוריה של מדינת ישראל, וכמיטב הציונות המעשית, קבעו את גבולה של המדינה. אין זו הפעם הראשונה שהבאתי קבוצות למחנה, ותמיד אני נרגש מחדש, ממשק כנפי ההיסטוריה, שעדין נשמע שם. והפעם, באווירת חגיגות היובל, ההתרגשות גדולה במיוחד.

* מאין אתה יהודי? – מאין אתה יהודי? – מירושלים.

ולאן אתה הולך יהודי? – לירושלים.

מתי יצאת מירושלים? – לא יצאתי ממנה, מעולם!

ומתי תגיע אליה לירושלים? – מי חכם וידע. כבר דורות אני הולך אליה.

מה שלומה של ירושלים? – חרבה ובנויה. בוכה וצוחקת.

ומתי תיבנה ירושלים? – בכל רגע היא נבנית.

היכן היא ירושלים? – שם, בראש ההרים, במקום בו הומות היונים.

והאם רחוקה היא ירושלים? – לא ולא. חלילה! כאן היא עמדי, בליבי!

את הטקסט הזה כתב המשורר, הפזמונאי והמחזאי ומנכ"ל היכל התרבות עודד אבישר. אני יכול לצטט אותו על פה. בזכות מה? בזכות העובדה שהוא היה חלק ממסיבת סיום כיתה ח' שלי, של מחזור כ', בבית הספר הממלכתי (החילוני) "תל-גנים" (היום הוא נקרא יאנוש קורצ'אק) בר"ג. זה היה בדיוק לפני ארבעים שנה, ב-30 ביוני 1977. נושא מסיבת הסיום היה עשור לשחרור ירושלים.

אני זוכר אפילו את תנועות הריקוד של "לָך ירושלים" של עמוס אטינגר (למרות שאם אגדיר את עצמי כרקדן קטן מאוד, זאת תהיה מחמאה חסרת מודעות עצמית...):

לָך ירושלים, בין חומות העיר

לך ירושלים, אור חדש יאיר.

בליבנו, בליבנו רק שיר אחד קיים

לך ירושלים, בין ירדן וים.

היום אין מצב שבבתי ספר חילוניים נושא כזה יהיה נושא מסיבת הסיום של בית הספר. אך לא היינו היחידים. באותה שנה, העמידה אימי, רחל ז"ל, את מסיבת סוף כיתה ח' של בית הספר "שילה" בר"ג, עם סיום מחזור שהיא חינכה. ומה היה הנושא? עשור לשחרור ירושלים. היא ביימה את המחזה של יצחק נבון, לימים (כעבור שנה) נשיא מדינת ישראל, "ששת הימים – שבעה שערים."

נזכרתי בכך בעקבות כתבה מתבכיינת בערוץ 2 של "אוי אוי אוי" משרד החינוך מציע קייטנה שהנושא שלה הוא, שוד ושבר, ירושלים. הדתה... לאומנות... ואיזה אבא נודניק מציין שלא מזכירים שם שירושלים אינה רק שלנו. וזאת כבר באמת הידרדרות של מערכת החינוך, בעקבות שלטון הימין בלה בלה בלה.

טקס הסיום שלי היה חודש וחצי אחרי המהפך ושבוע וחצי לאחר הקמת ממשלת בגין. אבל הממשלה שכיהנה בשנות לימודיי בבית הספר היסודי היתה ממשלת המערך. שר החינוך והתרבות היה אהרון ידלין. וחגיגת עשור לשחרור ירושלים היתה מובנה מאליה בחינוך הממלכתי החילוני תחת ממשלות המערך.

אני יכול לקבוע שכל מתקפת ההתבכיינות בהובלת אור קשתי ב"הארץ", שאליה הצטרפו כמה הורים נודניקים, אינה אלא קשקוש. הלוואי שתהיה ציוניזציה של מערכת החינוך, כדי שהיא תתקרב במעט לזו שהייתה בתקופת שלטון המערך ושרי חינוך כיגאל אלון ואהרון ידלין.

* אינך יכול להתנתק? – אינך יכול להתנתק כשאתה בחופשה? שואלים אותי. אנשים מתקשים להבין איך זה שגם בחופשה אני מחובר לחדשות, כותב ומגיב, עוסק בענייני הקיבוץ וכד'.

בעצם ניסוח השאלה מובנה כשל – בתוך השאלה מובלעת הנחה שאני רוצה להתנתק אך לא יכול. וכאן הטעות. לא שאיני יכול, איני רוצה.

יש מי שבעבורם החופשה היא ההתנתקות. אצלי לא. כאשר אני מטייל בחו"ל, איני נהנה מכך שאיני בארץ, אלא מכך שאני רואה עולם, נחשף למקומות חדשים ונהנה מהטיול. כאשר אני בחופשה, איני נהנה מכך שאיני בעבודה, אלא מעצם הבילוי, מעצם היחד המשפחתי, מהטיולים, הפעילות, הרחצה בים ובבריכה וכו'.

וכפי שבחופשה איני מפסיק לאכול, לקרוא ספרים וכד', כך אין לי כל צורך להתנתק.

[אהוד: וכמה נחמד לך שגם בטיילך בחוץ לארץ אינך מתנתק ואינך שוכח את שנאתך לאהוד אולמרט ואינך חדל לכתוב עליו דברי תועבה כאילו היה מגדולי הפושעים בישראל].

* ביד הלשון: רק ... יכול – עמרם מצנע פירסם ב"הארץ" מאמר תמיכה במועמדותו של עמיר פרץ לראשות מפלגת העבודה. כותרת המאמר: "רק פרץ יכול."

לכאורה, כותרת מוזרה – משפט בלתי גמור וחסר בסיס לוגי. כמו לומר: מצנע יודע... מה הוא יודע? מה פרץ יכול?

אולם לא בכדי אף עורך לא שינה את הכותרת. כיוון שמדובר בסלוגן מוכר ומבוסס בתרבות הפוליטית ובהיסטוריה הפוליטית של ישראל, עד שהוא עומד בפני עצמו, ולכן אינו מחייב פרשנות.

המקור לסלוגן הוא תעמולת הבחירות של הליכוד בבחירות לכנסת ה-11, 1984. היה זה בתקופת שפל לליכוד; בעיצומה של מלחמת הלבנון, בשפל הקשה של המשבר הכלכלי – אינפלציה תלת ספרתית בלתי נשלטת, משבר המניות והתמוטטות הבורסה, כשהליכוד לראשונה התמודד ללא המנהיג הכריזמטי והפופולרי בגין, אלא בראשות שמיר שנחשב (בטעות) לאפור, ובכירי מפלגתו שרון ולוי קראו תגר על מנהיגותו.

תבוסתו של הליכוד נראתה מובנת מאליה. הליכוד רץ עם הסיסמה "רק הליכוד יכול", ומתוך השפל הגיע לתיקו שחייב ממשלת אחדות רוטציונית, כנגד כל הסיכויים.

בזכות הסיסמה? אני לא מאמין שאנשים מצביעים בגלל סיסמה. אבל היתה זו סיסמה מנצחת, היא הפכה למיתולוגית ולמטבע לשון פוליטי שנפוץ גם בחלוף 33 שנים.

* * *

בימת מופעי הספרות

שִׁירִי כַּעֲטָרָה

שירת תור הזהב העברית בספרד

צוותא, יום ראשון, כ"ב בתמוז תשע"ז, 16-7-2017 בשעה 20:30

אבן גבירול, שמואל הנגיד, יהודה הלוי, אלחריזי ואחרים מן המשוררים העברים בספרד של ימי הביניים השאירו מורשת קסומה ומרתקת. נשמע מסיפורי חייהם המרגשים ונעלה טעימות משיריהם המופלאים של יוצרים אלה.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: אלכס אנסקי, יואב יפת, תמר לבני, הילה די קאסטרו. פרופ' אביבה דורון. שירה: האחים צנחני.

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157  ובאתר צוותא.

המחיר 90 ₪. מחיר בהנחה מיוחדת למקבלי הודעה זו:  60 ₪ בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708

לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל  ישירות למייל, נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com

* * *

יהודה דרורי

הלוזרים והמוסתים

 [מעריב] "אלפי בני אדם הפגינו הלילה (שני) בלוס אנג'לס ובערים נוספות ברחבי ארצות הברית כנגד הנשיא דונלד טראמפ וקראו להדחתו. ההפגנה בלוס אנג'לס שבמדינת קליפורניה היתה שקטה ולא גררה עימותים חריגים..."

בלוס-אנג'לס לבדה, ישנם כמה מאות אלפי מהגרים לא חוקיים ממקסיקו שפחדם מוצדק שייאלצו לשוב למקסיקו... אז כמה אלפים מהם הוסתו לצאת נגד הבחירה הדמוקרטית לנשיאות בארה"ב. חשבתם פעם מי מממן את הפלקטים הצבעונים הענקיים? את החולצות המודפסות בסיסמאות (והמחולקות חינם)? מי מספק מי שתייה וסנדוויצים? ובעיקר, מי דואג להסעות ההמוניות באוטובוסים?

רבותיי, אז אין כאן שום ספונטאניות אלא ניצול ציני ואנטי-דמוקרטי בעליל של מהגרים בלתי חוקיים קשי יום ע"י הלוזרים – הדמוקרטים הליברלים בראשות הילארי קלינטון ובמימון ג'ורג' סורוס וקרן קלינטון.

סדר גודל של 5 מיליארד שקל

בשוק מכוניות היוקרה נרשם בחודש החולף ציון דרך חשוב – פורשה ומזראטי הגיעו לראשונה אי פעם בארץ למיספר מסירות תלת-ספרתי. פורשה מסרה את המכונית ה-102 מתחילת השנה ומזראטי את המכונית ה-100. שתי היצרניות, המזוהות עם מכוניות הספורט שלהן, עשו זאת בזכות דגמי הכביש-שטח, שהיו הנמכרים ביותר שלהן: מזראטי מסרה 68 מכוניות מדגם לוואנטה, פורשה מסרה 39 מכוניות מדגם מקאן. את שוק היוקרה ממשיכה להוביל אאודי עם כ-3,100 מסירות, ואחריה מרצדס (כ-2,600) וב.מ.וו – כ-2,100. ((YNET

מדובר פה בסוג מכוניות כאשר הזולה ביותר היא בסביבות ה-350,000 שקלים ועד 600,000 שקלים לכל אחת ולפעמים... יותר... אז ניתן לומר שכ-10,000 בתי אב שילמו עבור רכבם "משהו" בסדר גודל של 5 מיליארד שקל!

ברור שיש פה רווח ענק לאוצר המדינה אבל – האם פקידי האוצר השמחים ניסו אי פעם לזמן את הקונים הללו שיסבירו להם את מקורות הכסף הענק שלהם... אני בטוח שלא! אגב, חלק לא קטן ממכוניות היוקרה הללו, בעליהן במגזר הערבי... (המדוכא?)

להכריז על שטח מפורז

אם נכונות השמועות שישראל מנסה ליצור איזור חיץ מצפון לגבולותיה, הדבר אינו צריך להעשות בסתר. להפך, על ישראל וירדן יחד להכריז שהם רואים את האיזור, הנמצא 12 ק"מ מגבולותיהן, כשטח שאסור לכוחות לוחמים להימצא בו! לתת 48 שעות של אולטימטום לכל הפלגים הלוחמים להתפנות מהשטח המוכרז או להיות נתונים לאש כבדה מצידן של ישראל וירדן, המסוגלות לפעול מתוך גבולותיהן כדי לטהר את השטח הרצוי מלוחמים ומכלי מלחמה.

"שטח מפורז" זה יהפוך בהכרח למקלט הומניטרי לכל האזרחים הנמצאים באיזורי הלחימה השונים בסוריה. יש להניח שמרבית הארצות בעולם ובאזור יעמדו לצד ישראל וירדן בהכרזה שכזו, שחשוב שתתבצע כמה שיותר מוקדם! פעילות  של ישראל בלבד (ללא ירדן ) לא תהיה יעילה מספיק להרחיק לחלוטין את האלימות בצפון, כי כוחות לוחמים יזוזו קצת מזרחה אבל יחזרו לגבולנו בהזדמנות ראשונה.

שוברים את "גבול אובמה"

ועדות הקונגרס החודש סיפקו סך של 705 מיליון דולר למימון מחקר ופיתוח ורכש עבור כיפת ברזל, קלע דוד, חץ-2 ו Arrow-3-ארה"ב-ישראל.

ההקצבות החדשות, לכאורה, מנוגדות להסכם בין הבית הלבן ואובמה עם ישראל, כי  עסקת אובמה מתעקשת שכל הכסף יושקע בארה"ב, ובכך ייפגעו תעשיות הנשק הישראליות, וזה יביא את ארה"ב לשליטה באספקת נשק לישראל. אלא מה שנקרא סיוע לישראל בתוספת זו, הוא למעשה כסף המנוצל היטב, הוא מועיל הן לישראל והן לארה"ב.

היכן עוד יכולה ארה"ב לקבל תשואה כזו על השקעות בסיוע חוץ צבאי?

(תורגם ממקורות חו"ל)

ניצחון פירוס ל"עבודה"

אם אני הייתי יועץ לנתניהו לפני הבחירות השבוע במפלגת העבודה, הייתי מציע שיעשה מאמץ דרך חברים ומכרים שיתמכו במועמדותו של עמיר פרץ לראשות "העבודה" כי  זה יבטיח את  המשך שלטונו בבחירות הבאות...

הסיבה ברורה, פרץ שייך לחלק השמאלי-חברתי של מפלגת העבודה, כישוריו המדיניים אינם ידועים, וכשר ביטחון היו פחות מבינוניים (אפילו שהוא המליץ על פיתוח "כיפת ברזל"), ועדת וינוגרד מתחה עליו ביקורת בהקשר לפעילותו במלחמת לבנון השנייה.

אין ספק שבשנים הקרובות יעמדו אזרחי ישראל לפני אתגרים מדיניים וביטחוניים הניצבים לפיתחנו, ונתניהו הוא זה שולט פה במצב! ומכאן שעמדותיו החברתיות כלכליות של עמיר פרץ, נכונות וצודקות ככל שתהיינה, לא תבאנה למפלגת העבודה יותר מ-13-15 מנדטים בבחירות, בייחוד גם מפני שהשמאל יתמוך בו...

* * *

רץ ברשת! מידע על שחיתות הכשרות

נושא הכשרות היה תמיד חלק מהמקובל בישראל בתחומים מסויימים כגון בתי מלון, אולמי אירועים וכד', שם מקפידים על כשרות על מנת לאפשר לכלל הציבור להשתמש במקומות ציבוריים אלו.

ראו חכמי הבד"צ כי טוב וכי בנושא הכשרות יש כסף רב, והמציאו את הכשר הבד"צ (הכשר הרבנות הראשית או רבנים אחרים אינו כשר מספיק). 

ראו חכמי הבד"צ כי אין פוצה פה ומצפצף והרחיבו את נושא ההכשר למוצרים שמעולם לא היו נחשבים ללא כשרים כגון: מים מינרליים, נוזל למכונות כביסה! ואפילו אקונומיקה לניקוי השירותים! 

לאחרונה הטילו גם על הפרות חובת אכילת מזון כשר. הפרות מחויבות לאכול אוכל כשר לפסח, בחדש הקודם לפסח, שאם לא כן החלב שלהן יחשב לחמץ! 

הטרוף לא נפסק. בקרוב יטילו חובת אכילת מזון כשר על חיות הבית, וחובת כשרות על שלושה סוגי נייר טואלט: לקקי בשרי, לקקי חלבי ולקקי פארווע (לצמחוני בלבד?) 

מי משלם עבור תאוות הבצע הזאת ומי מזרים את המיליונים לכיסם של חובבי הממון הבד"צניקים?

אנחנו משלמים. במחיר כל מוצר הנושא את חותמת בד"צ, כלולה עלות הטרוף הזה. אנחנו ממנים את חצרות הרבנים הקיצוניים, המייצגים אחוז קטן מאוכלוסייה שחיה טוב מאוד (כולל דתיים), במשך שנים רבות, עם כשרות רגילה ואין ידיעות על כך שאלוהים התרגז.

 בידינו להפסיק את הטרוף ולהוריד ממחירי המוצרים את מרכיב הבד"צ ובכך להוזיל אלפי מוצרים. עלינו להפסיק לרכוש מוצרים שעליהם חותמת בד"צ, ולרכוש תחליפים. עלינו להודיע ליצרנים: "עד כאן!" איננו מוכנים לממן את חצרות הקיצונים. הכוונה להכשר בד"צ, ולא להכשר הרגיל. עלינו להודיע לחברות שאם אוכלוסייה, המהווה 10% מהציבור, רוצה בהכשר בד"צ, שיקימו עבורה קו ייצור מוצרים נפרד ושאלה ישלמו על כך מכיסם. (כן, אם ישיתו את עלות הבד"צ על אותה אוכלוסייה, קיים סיכוי סביר שהכשר הבד"צ ייעלם מן המדפים בעקבות היעלמות הכספים!

[המקור לא ידוע]

* * *

מתי דוד

כישלונה של ציפי לבני לבשר רעות

לציפי לבני,

ביקורו בארץ של ראש ממשלת הודו, נארנדרה מודי, עם משלחת של מאה אנשי עסקים, לקראת חתימת הסכמים כלכליים, מסמל את רצף ההצלחות המדיניות והכלכליות של ישראל עם מדינות רבות בעולם – סין, הודו, יפן, דרום קוריאה, ובאפריקה.

ואילו את נכשלת בניהול תעמולת הכזב לפיה ישראל כביכול מבודדת.

ראוי שתודי בכישלון שלך!

רצופה הפנייה למאמר שפירסמתי בכותרת: "ישראל מבודדת? הבל הבלים!" 

http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=116766&subjectID=3

* * *

מרגיש בתור קשיש

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כל בוקר אני פוגש

בראי בחדר האמבטיה

בשעת גילוח

איש חכם

אותי

עם קצף מרוח על הפנים

ואני שואל אותי

מדוע סלחת כל השנים

לחטאיי הקטנים

אבל לא גרמת לי לחטוא

גדולים

הלא יכולתי לזיין

את כל העולם

כך אני מרגיש

בתור קשיש

* * *

אהוד בן עזר

הימאים שלנו

חיכיתי לסירת המוטור הגדולה של הקיבוץ, שאותה הפעילו שניים מחברינו הימאים – שתבוא לקחת אותי ועוד נוסעים אחדים לעין גדי. הסירה הגדולה כונתה בשם שך-שך, יעני משכשכת. מהשורש – להשתשכך, במים. השתכשכות, על פי המילון – טבילה, רחצה קלה. בתחילת דרכי מהקיבוץ להשתלמות באפייה בחיפה, הפלגתי בה לסדום במשך ארבע שעות! – כאשר רגליי באמת משכשכות במים. החווייה הכי גדולה במסע היתה לעבור קרוב מאוד ללשון ולצפות בה מן הסירה. אחרי ארבע שעות השיט ירדנו, חברים אחדים, בסדום, אדומים ולוהטים מחום, ועלינו בטרמפים במכוניות שלקחו אותנו לבאר-שבע, ומשם צפונה.

זה היה מעייף מאוד. הימים ימי קיץ, והשמש היכתה בנו ללא רחמים. קשה היה לשבת בתוך החלק המוגן משמש בסירה, משום שהיה עשוי ממתכת, והקרין את כל החום שספג מן השמש פנימה. כשישבנו על קצה הסירה, אמנם היינו חשופים לשמש, אבל לפחות היתה מעט רוח לצנן אותנו.

הצטערתי שלא הבאתי איתי את הערדליים הענקיים של סבא, שהשתמשנו בהם לעבור בשלוליות בימי החורף הקשים, וזכרתי כי היו מספרים במושבה שאפשר ללכת בהם גם על ים המלח ואז אין צורך בסירה, למרות שמרבית האיכרים לא ראו מימיהם את ים-המלח, אלא אם כן היתה אחת הנשים חולת אגזמה וירדה למלון "קליה" להתרפא, וכאשר אימא שלי ירדה, והשאירה אותי בידי לני, סוכנת-הבית של סבא, לא רציתי לחזור ממנה לזרועותיה של אימי כאשר חזרה למושבה כשהיא נועלת ערדליים...

ופתאום התעוררתי ונוכחתי לדעת שאני הוזה בהקיץ בשך-שך מרוב חום. סירת-המוטור נתרמה לנו על ידי חברת "עוגן", שהפעילה שירותי סיראות בנמל חיפה. הרעיון להוריד סירה לים המלח לשם שיט בין סדום לעין גדי נולד לאחר ליל הסדר השני שלנו בקיבוץ. לקראת אותו ערב ירד ה"מק" האדום הגדול עמוס באספקה, כולל לערב הפסח, ועליו למעלה היינו גם חברים שחזרו הביתה לקיבוץ, ואורחים ידידים ובני-משפחה. ה"מק" החליק על הבוץ המלוח, שנמרח עמוק לכל אורך החוף של הר סדום. ה"מק" ירד מהנתיב. ניסינו כולנו לדחוף אותו ולסייע בהחזרת המשאית הגבוהה לנתיב הנסיעה, אך המצב לא לא שופר אלא רק הורע. ובייחוד שחברים אחדים תקעו מדי פעם נאדות בגלל המאמץ, וכדי ביזיון וקצף. והכול בא מהחומוס של מסעדת מוריס בבאר-שבע.

באין ברירה צעדנו בחזרה עד למחנה הפועלים שבסדום. באותה תקופה היה המחנה מאוכלס ברובו "פועלים" שנשלחו למקום כתחליף למאסר, ובלבד שלא יסתובבו בערי הארץ "למעלה". זו אולי הסיבה שמוכי הנוסטאלגיה, אלה המתגעגעים לימי "השוק השחור", לצנע ולרהיטי "לכול" [אמרו אז: "יש לה גוף צנע ופרצוף לכול!"] – מנפנפים באחוז הפשיעה הנמוך בשנותיה הראשונות של המדינה!

כי רבים מן הפושעים נשלחו אז לסדום.

מנהל המחנה היה בחור בשם בִּימְבֶּר, שהיה אלים ותוקפני, אולי בגלל התנאים הקשים ששררו במקום. פנינו אליו וביקשנו שיעזור לנו על ידי משלוח טרקטור-זחל או משאית כבדה, מצויידים בכבל-גרירה, שיסייעו להחזיר את ה"מק" לנתיב.

הוא סירב ואמר "עלא עֶרִי!" – ושאינו חייב לנו דבר ואין כל סיבה שיעזור לנו. אולי חשק פעם באחת החברות שלנו, שראה באכסניה בסדום, וזו סירבה לו? – כולנו היינו בני למטה מעשרים, בחל"ת, חופשה ללא תשלום, במסגרת שירותנו בנח"ל. החברות התהלכו במכנסיים קצרים מתנפחים עם שובל גומי למטה. מה שעורר מאוד את דמיונם של גברים זרים שדימיינו כנראה את הסדקים – ואילו אנחנו התייחסנו אליהן כמו אל אחיות שלנו, וכמעט שלא התגרינו למראה שלהן. מה עוד שכמעט תמיד היה לנו זין מלוח – מהזיעה היבשה או מהטבילה בים המלח. אבל נוצרו לא מעט זוגות מצויינים במשק, ויש כבר גם נינים!

חזרנו מאוכזבים ונרגזים למשאית, וחשבנו ללכת ברגל לעין גדי. הייתי מאוד מודאג שלא אספיק להכין במאפייה את החרוסת על פי המתכון המשפחתי שלנו במושבה, שהבאתי איתי. אחד החברים הציע שניקח את הגוררת "קפטן לינץ'", שבבעלות מפעלי ים המלח, ונפליג הביתה. באותם ימים ים המלח עדיין השתרע רצוף עד לסדום, ועומק המים בחלקו הדרומי היה מעל ארבעה מטר, ה"לשון" באמצעו היתה מוקפת מי ים ולא היה מעבר יבשתי ממנה מערבה.

אך זה לא היה יכול לצאת לפועל. לא היתה ודאות שבגוררת יש די דלק, ושנוכל להתקרב לחוף בעין גדי, בגלל השוקע של הספינה, מה גם שהיינו חייבים להעמיס עליה לפחות חלק מהאספקה שהיתה חיונית לליל הסדר ולשאר הפסח.

לפני שנים לא רבות, בזכות שיוט של אחת הספינות של המפעל בסדום, נכבשה עין גדי, שהיתה עדיין מנותקת מכל עבריה. מוסיה לנגוצקי התקין עליה, במעגן של המפעל בסדום – מזח נייד מתוחכם, שתוכנן כך שיהיה אפשר יהיה להציב אותו תוך כדי ירידת הכוח לחוף. המזח היה בנוי על מסילת דקוביל באורך של כ-18 מטר, ובקציה האחד מעצור חזק. המסילה היתה תלויה מחוץ לדופן של הספינה בעלת דלת הנחיתה. המסילה שולשלה לקרקעית הים כשהקצה עם המעצור נמצא בעומק והקצה השני בחוף על שפת המים. על המסילה הונחה קרונית עם ארגז מרובע שממנה הזדקר מיבנה בגובה של כ-2 מטר. הארגז מולא באבנים כבדות והקרונית שולשלה עד שנעצרה בקצה המסילה והמבנה בולט כמטר אחד מעל פני הים. כך נוצר בסיס מוצק של המזח. גשר מעץ שהוכן מראש, הונח בין הבסיס לחוף כשבאמצעיתו הוא נתמך בשתי קורות שנתקעו בקרקעית.

האלוף שלמה אראל, שהיה לימים מפקד חיל הים, שימש בשנות ה-40 בים המלח כיד ימינו של לנגוצקי בצי של חברת האשלג, והוא שעמד בראש המבצע בו הושט מסדום, בשלהי מלחמת העצמאות, הכוח הרגלי שתקע יתד בעין-גדי, זמן קצר טרם סימון הגבול שם עם הירדנים. לאחר שנים סיפר: "נחתתי בעין-גדי בעת מבצע 'עובדה' והנחתתי פלוגה של אלכסנדרוני, מחלקת הנדסה קרבית ו...10 פרדות."

המזח תיפקד שנים אחדות, כל עוד התקיים הקשר לעין גדי בדרך הים.

לבסוף איתרנו אותו לילה משאית, מעודפי הצבא הבריטי, עם הנעה קדמית, וכן חבלים וכבלים שבעזרתם, ותוך חפירה באתים ובמעדרים מאולתרים מאכסניית הנוער בסדום, הצלחנו לגרור את ה"מק" עד שעלה חזרה לנתיב.

בישיבת המזכירות ניסו למצוא פתרונות על מנת למנוע מקרים דומים בעתיד. אחד הפתרונות היה לרכוש קומנדקר, עם כננת, מהצבא, ולהרכיב מנוע דיזל שישמש לחילוץ. במקביל לפנייה למפעלי ים המלח, בבקשה לשימוש באחת מהסירות, שהיו להם במקרה של שיטפונות שימנעו תנועת רכב לאורך הנתיב, שעדיין לא היה בגדר כביש סלול. הפניות למפעלי ים המלח, במשרדם הראשי בירושלים, לא העלו דבר.

חברנו צבי למ"ד סיפר להוריו בקריית חיים על החוויות שהיו בערב הסדר, ועל מאמצינו להשיג סירה ממפעלי ים המלח. אביו הקשיב, ולאחר כשבוע בישר שהצליח למצוא לנו סירה מחברת "עוגן". חברנו ד. אומר כי באותה תקופה היה צבי למ"ד בן מלך. אביו היה גזבר סולל בונה, יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, היה דודו, ודודים אחרים ניהלו את חברת מקורות.

נמל חיפה נבנה בשנות השלושים של המאה ה-20, בתקופת המנדט הבריטי. בשנות הארבעים והחמישים כבר לא היו מספיק מקומות עגינה לאורך רציפיו, וחלק מהאוניות, כולל אוניות נוסעים, עגנו ליד שובר גלים ואף מחוץ לנמל. סירת "עוגן" השיטה את הנוסעים ואנשי הצוות של האוניות אל הרציף הראשי.

 אנשי הפלי"ם (פלמ"ח-ים) פעלו בנמל חיפה בתקופת המנדט בחסות סולל בונה שהיתה קבלנית לשינוע בנמל, וחברת "עוגן" היתה חברת בת שלה. אנשי "עוגן" דאגו גם לפנות חלק מאנשי הצוותים, ובעיקר המלווים הישראלים, שהסתתרו באניות המעפילים, לאחר שאלה נלכדו והועברו לחיפה.

 הסירה שימשה כסירת עבודה, בעיקר להשטת עובדי "עוגן", שביצעו עבודות שונות בתחזוקת הנמל. אנשי הפלי"ם, כפי שסיפר לו לימים איזי רהב, שהיה אל"מ בחיל הים ולאחר מכן מנהל נמל חיפה – התאמנו בעזרת סירה זו בפעילויות שונות בנמל ומחוצה לו. הסירה שימשה כנקודת יציאה לאנשי הפלי"ם שחיבלו באוניית הגרוש הבריטית "אושן ויגר" שעגנה מחוץ לשובר הגלים.

 הסירה היתה עשויה עץ ומצוידת במנוע ליסטר של בוכנה אחת ושתי פעימות, מקורר במים. סירה מעץ דרשה עבודות תחזוקה מרובות שכן הצבע נפגם, העץ היה מתייבש ונפתחו חריצים בין לוחות העץ של דפנות הסירה. פעילות התחזוקה כללה: הוצאת הסירה מהמים והצבתה על מינשא מיוחד, גרוד צבע, הוצאת הקנפט (סיבי כותנה) שאטמו את הרווחים בין הלוחות, ניקוי של הלוחות והרווחים, הכנסת קנפט חדש וצביעת הסירה. כאשר התרבו סירות הפלדה בנמל, שנבנו על ידי "עוגן", הופסק השימוש בסירה והיא הוצאה משימוש.

 בחורף 1956, כאשר נותקה עין גדי משאר הארץ מיספר רב של פעמים בגלל השיטפונות. אביו של צבי למ"ד, שהיה חבר הנהלת "עוגן", הציע למנכ"ל מוניה רוגוב לתרום את הסירה לעין גדי. ואכן מספנת "עוגן" שיפצה את הסירה, ציידה אותה בכל ציוד ההצלה כנדרש בחוק הימי, ותרמה לנו אותה. באחד הימים נסעו חברינו במשאית ה"מק" האדומה הענקית והביאו את הסירה לעין גדי. ליד מינחת המטוסים ניבנה מזח צף מחביות מחופות בלוחות עץ, שאיפשר לסירה לפרוק את מטענה, לרבות אנשים, מבלי לבוסס במי הים.

 הסירה ביצעה הפלגות בין עין גדי לסדום, בעיקר עם אספקה, בעת שיטפונות הנחלים, וכן לטיולים בים גם אל מול הארנון. באביב, עם תום עונת השיטפונות, הועלתה על מנשא בתוך הים ונגררה לחוף על ידי טרקטור ה-די-4 שלנו, ושם נשארה עד לחורף הבא.

הסירה סבלה רבות בים המלח: המנוע, שהיה מקורר במי ים, "נאכל" על ידי המלח שהיה בריכוז של פי יותר מעשרים מאשר מי הים התיכון. החום הרב פגע בצבע וייבש את דפנות העץ, ונדרשה פעולת תחזוקה נרחבת, מעבר לתועלת התחבורתית של הסירה. לאחר שנים אחדות היא התפוררה על המנשא בחוף. 

עוד כשהיינו במסגרת טרום-גרעין להתיישבות צורפה אלינו קבוצה מחניכי בית-הספר לדיג "מבואות ים" שבמכמורת. הם היו בוגרים ומנוסים מאיתנו כי הפליגו פעמים רבות בים ותיארו לנו גלים גבוהים וסערות מסמרות שיער. הם עד קפריסין הגיעו והיינו שומעים בקינאה את סיפוריהם על זונות קפריסאיות, יווניות ותורכיות, בלרנקה, לימסול ופמגוסטה. וגם על הפחד להידבק מהן במחלות מין. ועל השימוש בקנדונים. ועל כך שתמורת תוספת לא גדולה במחיר, מרשוֹת התורכיות להיכנס בהן גם מאחור, אבל צריך קודם לוודא היטב שרחצו כי החורים שלהן מלאים רחת-לוקום.

מי שמע אז בגילנו דברים מסמרי שיער שכאלה? רובנו היינו בתולים, וכל מה שהיכרנו מתורכיה היה באמת רק רחת-לקום [חלקום], אתא-תורכְּ ואקמק, זה הלחם, שביקשו החיילים התורכיים הנסוגים הרעבים מאיכרי המושבה בשנת 1917, ומעולם לא ראינו, אפילו בדימיון, תחת של תורכייה, ועוד זונה, ורוחצת אותו! ומפני מה? מפני החלקום שהוא מתוק ודביק? ומה ידעתי על הקפריסאיות? כלום. אבא עבד בקפריסין בשנים 1935-1934. הוא ניהל שם משק חקלאי גדול שהיה שייך לד"ר זאב ברין מחדרה וכלל כרם זיתים וגפנים, מטעי אגוזים ושזיפים וכן אקליפטוסים, זאת בנוסף לפלחה, ובנוסף לכך יחידת פרדס בת שלוש מאות דונם. בדרכון המאנדאטורי שלו רשומות כניסותיו ויציאותיו מהאי באישור המשטרה הצבאית הקפריסאית בלרנקה.

מתוך פרק נידח מתוך הרומאן הנידח "מסעותיי עם נשים", 2013.

* * *

יוסי אחימאיר:

אני ירושלמי!

ברכת יוסי אחימאיר, ראש מכון ז'בוטינסקי, בערב לציון יובל לאחדות ירושלים – מוזיאון ז'בוטינסקי, יום שני,  3.7.2017, במעמד ראש עיריית ירושלים ניר ברקת.

את ברכתי לערב זה ברצוני להקדיש – איך לא – לירושלים! ירושלים שלי.

אני ירושלמי – זה מה שאני, גם אם אני מתגורר 64 שנה ברמת-גן. אגב – באותו בית, מלבד כמה גיחות ירושלמיות.

אני ירושלמי, אתם ירושלמים – גם אם אתם תל-אביביים, או חיפאיים, או בכל מקום אחר בארצנו.

כי בלי ירושלים, שלימה ומאוחדת, בלי הכותל המערבי, בלי העיר העתיקה – ספק אם יש לנו זכות קיום עצמאית במולדתנו-ארצנו.

אני ירושלמי – כי אני ציוני. וציון היא ירושלים.

אבל אני ירושלמי – גם כי זו העיר בה נולדתי, בבית החולים "הדסה" על הר הצופים.

זה היה ב-1943, בעת שעל אדמת אירופה השתוללה החיה הנאצית והשואה הגיעה לשיאה, מרד גטו וארשה פרץ...

אני ירושלמי – כי זו העיר בה עברו עליי חמש שנות חיי הראשונות, בשכונת מקור-ברוך, ושיאן – המצור והמחסור, ורסיסי הפגזים על מרפסת ביתנו.

כן, זה היה ב-1948, במלחמת העצמאות.

אני ירושלמי – כי בה, באוניברסיטה העברית, למדתי גיאולוגיה בשנות השישים, טרום מלחמת ששת הימים.

זה היה בשכונת ממילא, שכונת הקצה של  העיר החצוייה דאז. לא כפי שהיא כיום הזה – אזור יוקרה שוקק חיים, המוביל לשער יפו, הפתוח לרווחה.

אז ב-1965, ניצב מעל ממילא איום בדמות – מגדל דוד.

צלפים התמקמו שם, לא פלסטיניים – ירדניים. חיילי הליגיון של הממלכה ההאשמית. הם כיוונו נשקם אל כל מטרה אנושית מזדמנת מעבר לשטח ההפקר.

כך נרצח הנער יוני אברמסקי, בנו בכורו של הסופר יעקב דוד אברמסקי. רק בן 13 – קליע של צלף ירדני קיפח את חייו הצעירים, כשהוא בחצר ביתו בשכונת כרם-אברהם.

כשעלינו, אנו הסטודנטים לגאולוגיה וביולוגיה, על גג הבניין בו למדנו בממילא, יריעת ברזנט סובבה את הגג, להסתירנו מעינו של הצלף הירדני האורב.

מבד לחרירי הברזנט יכולנו לצפות אל שטח ההפקר, ובו הריסות בניינים של מה שמכונה היום חוצות יוצר.

גרתי בשכונת ארנונה – "סוף העולם" באותם ימים. דמי השכירות היו אפסיים ממש. מחלון חדרי נשקף נוף מדבר יהודה...

אז אני שואל: איך אפשר להתגעגע לירושלים של עד 67', העיר החצוייה, עיר קצה רדומה, בירה מדומיינת, מאויימת?

אבי המנוח, שעשה שלושה ימים בשבוע בירושלים, במסגרת עבודתו במערכת האנציקלופדיה העברית, מפעל התרבות החשוב ביותר בישראל הקטנה של שנות החמישים – המערכת היתה היכן ששוכן כיום מלון "מצודת דוד" – ובכן אבי היה פוקד מפעם לפעם את ראש מגדל ימק"א, כדי להביט בכמיהה אל חלקי העיר שמעבר לגבול, ולהתגעגע...

געגועיו אל הכותל הם שהביאוהו עוד ב-1912, נער בן 15, לעלות לארץ-ישראל שתחת השלטון התורכי.

הנה מה שכתב, לפני 85 שנה, ב-1932:

"בשבילנו – הכותל הוא הכול! בשבילנו גל האבנים, המהווה את הכותל, כאילו כל ארץ-ישראל נתקפלה בו – כמו שקרה הדבר ליעקב אבינו. ארץ-ישראל היא בשבילנו לא אזור-המטעים, לא האשלג של ים המלח... היא בראש וראשונה – ארץ הכותל. הלכנו אל הארץ שבה נמצא הכותל, לפני שידענו על אפשרות גידולם של מטעים מסויימים בתוכה. לא נוותר על האוצרות הרוחניים, שמצאו את תבניתם המוחשית בחומת-אבנים זו."

חלומו, חלום שיחרור הכותל, התגשם – אבל רק חמש שנים לאחר פטירתו, 19 שנה לאחר כינון עצמאות ישראל.

עד אז – במשך 19 שנה, נאסר עלינו, יהודים, ישראלים, להגיע אל קודש הקודשים שלנו, או להר הזיתים שם נטמנו גדולי הדור ופשוטי העם.

הכותל היה מוחבא, שומם וזנוח בתקופת השלטון הירדני.

מצבות של יהודים בהר הזיתים נעקרו כדי לרצף בהן כבישים ודרכים, בשירות רכבי הוד מלכותו המלך חוסיין. הקברים הושחתו.

לפני חמישים שנה הושם קץ למצב זה. חוסיין פתח עלינו במלחמה – ואיבד את הטריטוריות שלו ממערב לירדן, שמעולם לא היתה להן עצמאות משל עצמן, כולל ירושלים. אבל הצליח משום-מה לשמר לממלכתו את הזכויות בהר הבית, בכיפת הסלע ואל-אקצא.

נדיבות-יתר של המנצחים. 

כן – כבשנו-שיחררנו את ירושלים, יהודה ושמרון מידי ירדן. מדינה פלסטינית? מישהו מכיר חיה כזו אי פעם בעבר? בימי השלטון התורכי? הבריטי? הירדני והמצרי?

בפרוץ מלחמת ששת הימים גוייסתי למילואים בבסיס חיל האוויר חצרים, ממנו המריאו המטוסים למבצע "מוקד" ההיסטורי. לעולם לא אשכח את מעגלי הריקודים של חיילי הבסיס בהיוודע דבר הבשורה: הר הבית בידינו!

ולא רק שם – אלא בכל רחבי הארץ, בכל אתר ואתר. שמחת הניצחון לא ידעה גבול ואיחדה את העם.

מה קרה לשמחה הזאת כעבור 50 שנה? מדוע התפוגגה בקרב חלקים גדולים בתוכנו? מדוע גברו הספקות והפקפוקים?

לפני חמש שנים הלך לעולמו ראש הממשלה השביעי יצחק שמיר ז"ל. והנה ראיתי השבוע בערוץ 7 הקלטה של דברים שנשא באירוע יום ירושלים בישיבת הרב קוק בשנת תשנ"א.

אסיים אפוא ברכתי במובאה מדבריו מאז:

"כשם שירושלים היא מעל לכל מחלוקת, כן תהיה ארץ-ישראל כולה מעל לכל מחלוקת, נס ודגל לעם ישראל כולו... נעמוד על זכותנו על ארץ-ישראל – ואין ארץ-ישראל אלא ארץ-ישראל כולה. כולה קודש."

דברי יצחק שמיר המנוח  לפני 26 שנה – ראוי שיהיו על לוח לבנו גם כיום.

ירושלים הולכת ונבנית, מתפתחת ומשגשגת, קודשיה ואתריה המופלאים פתוחים לבני כל העדות והדתות, אבל עוד רבה המלאכה לחיזוקה, לבניינה, ובעיקר – למחיקת כל ספק וכל סימן שאלה באשר לאחדותה.

ואסור לשכוח את אחריותנו, אחריות הממשלה והעירייה, לרווחת תושבי מזרח העיר. גם עליהם צריכים לחול דברי ראש בית"ר: "שם ירווה לו משפע, מאושר, בן ערב, בן נצרת ובני."

כן, גם במזרח ירושלים.

כפי שאמרתי, כבוד ראש העיר ניר ברקת, – כולנו ציונים, כולנו ירושלמים! נשיש את ירושלים שלנו ונשמח בה.

* * *

משה כהן

הקוזאק הנגזל

כואב הלב לראות את אנשי התקשורת שלנו במצוקתם הרבה, הם, שיות תמימות שכמותם, נרדפים ומותקפים על ידי השלטונות. ראה דברי נתניהו "אילנה דיין שמאלנית קיצונית" והקריקטורה של טראמפ שבה הוא מכה רשת שידור עוינת. איך הוא מעז להגיד דבר מופרך כל כך על אילנה המסכנה?

אז מה אם התקשורת המגמתית והחד צדדית מקטרגת על נתניהו ובני ביתו ללא הרף, הופכת את טראמפ, הנשיא הנבחר של ארה"ב לליצן נלעג השכם והערב? 

דעו לכם שלעיתונאים מותר להתעלל באנשים אבל אסור לענות להם.  

ליבי ליבי להם. 

צביעות של קוזאק נגזל אמרנו? זאבים בעור של כבש אמרנו? 

הבכי והנהי של העיתונאים מעוררים בי שאט נפש. 

הבו לנו תרופה נגד בחילה. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אברהם בלבן / רשימות תל אביביות

לא משחקים כאן יותר

נורית גוברין זוכרת כל משפחה שגרה

במעונות ומכירה כל פינה בתל-אביב

"הכול היה אז פתוח פה, אפשר היה לעבור מהמעונות לרחוב ומהרחוב למעונות, אפשר היה לרדת למקלטים, להיכנס בצד אחד, לצאת בצד שני. עכשיו הכול סגור פה, גדרות, דלתות נעולות, סורגים על החלונות."

אני מטייל עם נורית גוברין במעונות עובדים ז', גוש בניינים המשתרע בין רחוב שפינוזה, שדרות בן גוריון (שדרות קק"ל בפי ותיקי העיר) וריינס. כל ילדותה עברה עליה כאן, בריינס 54. היא זוכרת את עשרות הילדים שהיו משחקים אחרי הצהריים בחצר הפנימית של המעונות במחניים ובתופסת ובגולות. האגף הפונה לשדרות בן גוריון הוקם על עמודים (תכנונו של האדריכל אריה שרון), ואלה כמו נועדו לשמש מקום מסתור אידיאלי במשחקי המחבואים. "לא נראה שמשחקים כאן יותר." היא אומרת עכשיו למראה החצר הריקה והמוזנחת.

המעבר מהחצר לרחוב שפינוזה היה תחילה דרך חולית. כשסללו שם שביל, היא מספרת, שני ילדים חרטו את שמותיהם על הבטון הרך. שניהם נפלו אחר כך במלחמת השחרור ושמותיהם נותרו חקוקים שנים ארוכות. היא עצמה היתה עדיין ילדה במלחמת השחרור, ובפינה, ליד הקיר, זרעה ערוגת צנוניות ובצל, יחד עם זאב משל (הארכיאולוג) בן השכנים.

במקום הצרכנייה הקואופרטיבית הישנה, בפינת שדרות בן גוריון וריינס, ששילמו בה בפתקים, פתוח עכשיו "סופר יודה". אנחנו יושבים על ספסל מול הצרכנייה, וברגע שקט שמשתרר בינינו, שנינו שומעים קולות שונים לגמרי. אל בין קולות הספקים ורעש המכוניות העוברות בשדרה מתגנבות צעקות משחיז הסכינים וקריאות הזגג המכריז על בואו, פעמון מוכר הנפט ופעמון מוכר הקרח. "מוכר הקרח היה מחלק את בלוק הקרח לחלקים ושבבי קרח היו נופלים על הכביש. אנחנו היינו מרימים אותם מהאדמה ומלקקים אותם והייתה שמחה גדולה." לקולות האלה מצטרפות הקריאות הקצובות של ערבים מן הכפר סומייל המכריזים על סחורתם, עגבניות ותפוחי זהב וסברס.

נורית גוברין (פרופסור אמריטה בחוג לספרות עברית, אוניברסיטת תל-אביב) פירסמה עשרים  ספרי מחקר והיא מומחית לשפע הספרות שנכתבה על תל-אביב. חשבתי שנדבר קצת על הספרות התל-אביבית הזאת, אבל מולנו, מעבר לשדרה, נמצא 'בית חנה', וזיכרון ילדי טהרן שהגיעו אליו בתחילת 1943, חזק עכשיו מן הספרים.

"אלה היו ילדים ראשונים שהגיעו מ'שם', והיתה התרגשות עצומה. זה היה יום חורף גשום, ואנשים חיכו מהבוקר עם מטריות. אני לא זוכרת שראיתי עד אז כל כך הרבה אנשים ברחוב. בצהריים הם סוף סוף הגיעו, וחילקו אותם למשפחות ליומיים שלושה לפני שפיזרו אותם בכל הארץ. אני שמחתי שאימא הביאה לי 'אחות', למרות שלא יכולתי לדבר איתה כי היא ידעה רק פולנית."

נורית נולדה לתוך הספרות העברית. אביה, הסופר והמסאי ישראל כהן, היה עורך "הפועל הצעיר", וביתו היה בית ועד לסופרים. במוצאי שבת היתה מתכנסת בביתו חבורה שלמה של סופרים ומשוררים על כוס תה ועוגה: יעקב פיכמן (הוא לא ראה היטב בזיקנתו, והיא זוכרת את מגע ידיו הגדולות על פניה), י.ד. ברקוביץ, ישראל זמורה ואחרים. אחר כך היה אביה הולך על שפת הים או ברחובות תל-אביב עם אליעזר שטיינמן, עם אברהם שלונסקי או עם אברהם חלפי, והיו מדברים ומדברים עד שנזכרו בילדה הקטנה שליוותה אותם כל הדרך.

בילדותה אמר לה אביה, כי יום שלא קוראים בו ספר חדש הוא יום אבוד. לסופר אליעזר שטיינמן (חתן פרס ישראל ופרס ביאליק, אביהם של נתן ודוד שחם), שאף הוא גר במעונות, היתה ספרייה ענקית. נורית היתה בוחרת ספר, מחזירה אותו אחרי יום-יומיים למקומו על פי הרווח שנותר בין הספרים, ונוטלת את הספר הבא במדף.

היא זוכרת כל משפחה שגרה כאן במעונות ומכירה כל פינה בתל-אביב הקטנה והגדולה. אני חדש כאן. אבל לכמה דקות יש לנו זיכרונות ילדות משותפים: "במשעול הצר", "בית טיבו", "ז'ן קריסטוף", "הנפש הקסומה".

אנחנו נפרדים ליד הצרכנייה. הדרך האינטימית שבה דיברה על תל-אביב מזכירה לי את מאיר, גיבור הרומן "סוף דבר" מאת יעקב שבתאי: כמי שנולד וגדל בתל-אביב, מאיר חש בה בבית, כאילו היו רחובותיה "הסתעפויות שלו עצמו." אפילו רחוב קינג ג'ורג' "היה קרוב כל כך לליבו בכל ריפוטו וכיעורו הפרובינציאליים." אדם המגיע בבגרותו לעיר חדשה הוא קודם כל מהגר. כמה שנים יחלפו לפני שיחוש בה בבית? אין לי מושג. אני ממתין.

פורסם ב"הארץ", מוסף "תרבות וספרות", יום שישי, 30.6.2017, ושב ומתפרסם כאן לתועלת הנמענים שחדלו לקרוא את "הארץ".

* * *

אהוד בן עזר

הרומאן החדש של אוריה באר

"כאילו בחלום"

ספרי צמרת, 2017, 211 עמ'

"כאילו בחלום", הספר החדש של אוריה באר, הוא רומאן סוחף שקשה להניחו מהיד עד שלא מגיעים לסופו. הוא מתרחש בארץ-ישראל בימי המאנדאט הבריטי, ליתר דיוק במושבה כנרת בסוף-שבוע ארוך אחד בשנת 1926.

בביתם של האיכר ה"ספרותי" מאיר גולני ואשתו חנצ'ה, פליטת הפוגרום ברוסיה, מתגוררת המורה הצעירה של המושבה, שולקה, ילידת חברון שמשפחתה עקרה לנווה שלום ה"חופשית" יותר, ואצל משפחת גולני גם עובדים שני פועלים יהודים גברתנים וחרוצים, שני חלוצים חרוצים גם בהתכתשויות עם השכנים הערבים, והם אברום הבכור ויודה הצעיר.

יודה מושך אליו נשים הרבה מעבר למה שהוא יכול להכיל, כי הוא גבר בעל קסם מיני בלתי-רגיל הגורם לנשים ליפול לרגליו, אך גם לחשוש מפני חיים משותפים עימו בגלל היותו מחוספס, לא-משכיל ודון-ז'ואן של הגליל התחתון.

מורגש כי אוריה באר השקיע עבודה היסטורית רבה בשיחזור תקופה של לפני כמעט מאה שנים, וזאת עשה ביריעה הדוקומנטארית, בלשון, ובתולדות חלק מגיבורי הסיפור, שנעוצים גם בילדותם ובנעוריהם ברוסיה, לפני שהגיעו ארצה. רקע שכולל אנטישמיות קשה, פרעות, אונס ורצח. גורלה של חנצ'ה מזכיר במקצת את גורלה של חלוצה אחרת, אמנם מתקופת העלייה הראשונה, פאניה ברומאן של שולמית לפיד "גיא אוני".

על העטיפה האחורית נכתב כי הרומאן הוא פיתוחו של מחזה שהוצג בשנת 1987 בתיאטרון "הספרייה" ברמת-גן. ואמנם המיבנה היסודי של הרומאן מזכיר מחזה המתרחש כמעט כולו בבית ובחצר המשק של מאיר וחנצ'ה גולני במושבה כנרת, והייתי אומר כי בידי במאי מחונן ואוהב ישראל וארץ-ישראל כמו דן וולמן היה הסיפור הזה הופך לסרט מאוד מרגש, ואפילו דל אמצעים בהפקתו. סרט מאוד קאמרי.

עם זאת יש כמה הערות היסטוריות, שהרי מדובר ברומאן על רקע היסטורי:

בעמ' 38 נכתב כי השען שלמה, אביה של שולקה, עבד במשך כל שנות מלחמת העולם הראשונה כשען וצורף אצל סוחר תכשיטים יהודי עשיר באלכסנדריה שבמצרים "ושלח את כל מה שהשתכר למשפחתו בחברון, שכללה כבר ארבעה ילדים, ובתוכם שולמית." וזה לא ייתכן כי בשנות המלחמה לא היה קשר בין מצרים שבחסות הבריטים לבין ארץ-ישראל שבשליטת התורכים, והכספים היחידים שהגיעו ארצה היו אלה שחברי רשת הריגול "ניל"י" הצליחו להבריח לארץ בתקופת המלחמה, באמצעות ספינה בריטית בחוף עתלית. זה גם לא מתאים כרונולוגית לשנות נעוריה של שולקה, שהיו בנווה שלום ולא בחברון.

בעמ' 61 כתוב "מלווים כסף ולא מחזירים." והכוונה לווים כסף ולא מחזירים.

ובאותו עמוד, חנצ'ה הנשואה, הדדנית והמגורה מאוד, אשר מצליחה לבסוף להזדווג היטב עם הפועל הגברי יודה: "אתה כמו אבא שלי, כמו זיכרונו לברכה. הוא היה תמיד על הסוס. כמו קוזאק. אף מוז'יק לא העז להעליב אותו. ומי שהחציף פנים, ישר קיבל הזמנה לדואֵל, ככה." היא עשתה תנועה של שליפת חרב מהירה והרכינה ראשה בעצב.

ובכן, דומני שדואל נעשה ביריות אקדחים ולא בחרב, וכל זה מתאים לפושקין ולא ליהודי מהעיירה. כי יהודי ברוסיה הצארית לא היה מזמין לדואֵל גוי שפגע בו, ואכן האב נרצח בשעתו עם מרבית בני משפחתו בפוגרום שחוללו שכניו הרוסיים.

בעמ' 100, אברום, אחיו הבכור של יודה, ומאיר, בעלה הנבגד של חנצ'ה, שותים וודקה ואז לפתע: "אברום ניצל את ההזדמנות ומילא שוב את הכוסית ביין. לא בכל יום ניתנת לו ההזדמנות לשתות וודקה."

בעמ' 114-115: "הוא [קלמן] צירף כמובן כרטיס עם התאריך המדוייק, שבו עתידה היתה אוניית הנוסעים הגדולה להפליג מיפו ללונדון."

למיטב ידיעתנו בשנת 1926 לא היו אוניות נוסעים ישירות מנמל יפו ללונדון אלא דרך אלכסנדריה, ששם עלו על ספינות נוסעים גדולות השטות לאירופה.

ועוד הערה: דווקא מסופר ריאליסטי היינו מצפים לשם קצת יותר שייך לרומאן מאשר השם הסתמי "כאילו בחלום" שאין לו שום קשר למסופר בו. משהו כמו "אהבה אסורה בכנרת", "בגידה במושבה כנרת", "סערת יצרים בכנרת", "כנרת, שולקה אהובתי". אמנם, אולי אלה שמות קצת וולגאריים או נדושים, אבל הם לפחות מעוררים סקרנות בקורא.

אוריה באר הוא פרוזאיקן ריאליסטי מיומן, שכישרונו בטוויית עלילה עוצרת נשימה, בעיצוב דמויות שנותרות חקוקות בזיכרון, ביצירת עולם שלם, ובעברית רגילה שאינה יומרנית ומתייפייפת –  עולה על כישרונם של כמה מפוחלצי הפרוזה העברית החשובה, אבל לרוע מזלו הוא לא נחשב סופר חשוב ולכן אין מעניקים לו ולשכמותו פרסים בגרמניה או את פרסי מיליון הדולר של "דן דוד", וגם קהל הקוראים [הקוראות] העברי כמעט שאינו מכיר את ספריו.

גיבור נוסף ברומאן הוא קלמן, שמכתבו הכרסתני לשולקה, בפתיחת הרומאן, הוא כמו אקדח המופיע במערכה הראשונה, חלק חשוב בעלילה. כל הופעתו המוזרה של קלמן, והעימות בינו לבין אהבת נעוריו, שולקה, רווי ריאליזם אכזרי.

קלמן מציע לשולקה בת-הארץ חיים נפלאים בקנדה, ולעזוב את ארץ-ישראל. היא מסרבת לפיתוי, שרבות היו קופצות עליו כעל מציאה גדולה, ומחליטה להישאר עם הפועל המחוספס והגברי יודה, בחום המצמית של בקעת כנרת, בארץ שעדיין קרובה יותר לחיי אבותינו בתקופת המקרא מאשר לישראל של ימינו, ושניהם דלפונים, והיא יודעת שקשים יהיו חייה איתו, ואולי אף יכה אותה, אבל הבחירה בו היא כמו הבחירה בארצישראליות, בציונות, באהבת הארץ, ובזה גם כוחו האידאי של הרומאן, ולכן גם לא ישימו אליו לב כי הוא לא מלקק את התחת לפלסטינים, לא מערער על זכותנו על הארץ, ולא מקל על הגרמנים את אחריותם לשואה –  שאלה שלושה הסממנים החשובים ביותר להצלחתו של רומאן עברי בישראל של ימינו וגם לעיטור מחברו בפרסים חשובים ולתירגומו לשפות העולם, בעיקר לגרמנית של הפרסים למען השלום.

* דברים שנאמרו בערב השקת הספר בבית הסופר בתל-אביב ביום 3.7.17, וזהים לרשימת הביקורת שכבר פורסמה כאן על הספר.

* * *

יוסף כהן אלרן

תשוקה ליד האגם

על ספרו החדש של אוריה באר

"כאילו בחלום"

כשחבר נותן לך את ספרו אתה מודה ומבטיח לקרוא ומתחיל בקריאה. אבל כשאתה מסיים לקרוא את הספר תוך יומיים, זה אינו החבר, זה הספר עצמו. כך קרה לי עם ספרו של אוריה באר: סיימתי את קריאתו תוך יומיים, בקריאה כמעט רצופה, וזה מביא אותי להעלות את הדברים הבאים, שבנויים על דברים שאמרתי בבית הסופר בהשקה לספר.

אתה מגיע לטבריה, והשנה היא שנת 1926. טבריה ההומה יחסית הייתה כעיר מחוז אליה נהרו מהמשקים והמושבות שבסביבה, וסובבו בה יהודים וערבים ושוטרים אנגלים, אלה סוחרים ואלה שבאו לקנות, אלה פועלים ואלה שסבבו שם וניסו לגנוב, ונערים ערבים שהתנכלו ליהודים, והיה שם יודה הבריון שהיכה בהם.

זוהי נובלה, המתרחשת בשתי יממות והיא מהודקת מטבעה, אבל פורשת יריעה רחבה. הסיפור עצמו מתחיל בביתה של חנצ'ה, היא חנה גולן, שתשוקתה בוערת לפועל הצעיר והשרירי שעבד בחוותם, לאותו יודה שהזכרתי, ואוריה כתב כך שהספר מלא תשוקה שעוברת בו כחוט השני. זהו ספר קסום וזורם שמעלה שוב את השנים ההן ומציף אותן אל התודעה.

ואכן, "כאילו בחלום" עולות הדמויות מאותו נוף קדום יחסית, דמויות מחוספסות שידעו קושי, חולי ומחסור. ביניהן גם מאיר, שאינו מוצא את מקומו בתוך הקשיחות הנדרשת. הוא בעלה של חנצ'ה, איש רגיש שספריהם של סופרים רוסים כמו צ'כוב, גוגול וטולסטוי ועוד אחרים שהביא איתו מרוסיה, היו מונחים חבויים מעט בבית הישן שלו ושל חנה שליד האגם.

ספרו של באר נולד כמחזה והוצג על במה עוד בשנת 1987, (בתיאטרון "הספרייה" ברמת-גן). אנחנו גם חשים בזאת למן הפרק הראשון, שבו דואג אוריה, בדרכם של מחזאים על פי רוב, להפגיש את כל הדמויות המרכזיות בתוך אותו בית, בצורה זו או אחרת, וגם להעמיד אותנו פחות או יותר על אופיים של הגיבורים, אותו אופי שמטיל את הלהבה שבו על הספר כולו ומלהיט אותו באותם אורות וצללים וקולות של התקופה ההיא, שמזכירה את המערב הפרוע בגירסה ציונית, כאשר את מקום האינדיאנים ממלאים הערבים שבאים מן ההרים שמעבר לכנרת לגנוב מן המשקים החדשים, ואולי  את ההתיישבות של היום שמתרחשת בשטחים, בנופי האגם ובמורדות טבריה, בימי היוולדו בעודו אוהלים של חצר כנרת ושל ההתיישבות הקטנה מגדל בשנות העשרים של המאה הקודמת.

חנצ'ה היא אישה צעירה מלאת תשוקה, כאמור, שאינה מסופקת מבעלה, ולאו דווקא בגללו. כנראה שבאותן שנים של קדחת וסיקול אבנים היה לשרירים כבוד אצל נשות הגליל, כך לכאורה נראה מהעלילה המובאת כאן, וכך חנה הזאת, מוצַקת החזה ונחשקת גם היא, משתוקקת לגופו המסוקס והמיוזע ולמזגו הקשוח והמתפרץ של יודה, הפועל שלהם, ומספקת את המיניות שבספר. הוא צעיר ממנה באלו שנים, וגם נסמך עקב היותו הפועל שלהם אל שולחנם, אך בזוטות כאלה לא היה להרגיעה.

הנה התפרקותה: "היא היתה נתונה עתה בסערת יצרים שכמו אין לה שליטה עליה. היא חשה שמעולם לא התאוותה לגבר כפי שרצתה בו כעת. יודה הרים את ראשו כלפיה וראשי שניהם נפגשו בנשיקה. הוא חש שהוא עומד לעשות מעשה שלא ייעשה, את התקשה לעמוד בפני תוקפנותה של האישה המושכת והסוערת שלפניו. היא נצמדה אליו ושלחה ידיה לעבר מבושיו. היא אחזה בהם, פתחה את כפתורי מכנסיו בלהיטות וגחנה לנשקם. הוא רצה להדוף אותה, אך היא אחזה בו בחוזקה. היא הרימה את שולי שמלתה, הורידה את תחתוניה והפילה אותו לרצפה. הוא חש שהתאווה מציפה אותו וכי כבר אין לו כמעט שליטה על עצמו. שניהם שכבו על רצת החימר הגס, המֶדֶה. היא החדירה את איבר מינו הזקור לתוכה. הוא נענה לה כמו מחוסר ברירה. בתוך שניות היה בתוך גופה החם, כשהיא עושה לעברו תנועות קצובות ונאנחת בתשוקה." (שם, עמוד 77)

הוא ער לתשוקתה אליו, אם כן, ואף הוא השתוקק לגופה המוצק, לאישה החזקה שבה – על אף היותו מאוהב ומחזר אחרי שולקה, המורה הצעירה, שבאה מנווה צדק ללמד את ילדי המקום, ומלווה את עצמה כמעט בכול שעה ובאופן אובססיבי למדי בקונצרטינה.

ואז מגיע תורו של קלמן. הוא נוכח נפקד בחלקו הראשון של הספר, דמות שמוזכרת ואנחנו מצפים להופעתה, איש המכתבים שמגיעים על שמה של שולמית, היא שולה. לעתים קבועות, אחת לשלושה חודשים בערך, היה מגיע מנו מכתב (פוסטה) מלא אהבה מקנדה. קלמן הוא חבר ילדותה של שולה שגדל בעבר בנווה צדק ומאוהב בה.  מסתבר שהוא שמר לה אימונים וציפה ששניהם יגיעו לגיל בו יוכלו להינשא. כאשר משך אותן שנים שהתפתח והתעשר עם משפחתו סבר ככל הנראה שהזמן עמד מלכת בארץ ישראל, וכי דבר לא מצא את שולמית יקירתו.

אך זו, כפי שכבר אמרתי, על אף ההבדלים העצומים בינה לבין יודה הפרחחי ובעל הבלורית, אכן נהתה אליו, כפי שפילל, ובתוכה קיוותה שאולי יום בהיר אחד תחזיר לו על אהבתו. אלא בינתיים הוא נאלץ להסתפק בשיחות שקיים איתה על הגורן, בנשיקות פה ושם, בנגיעות גנובות ואקראיות ולגבור על תשוקתו הבלומה – על אף שזו היתה מזומנת לו ומוזמנת להיפרק על ידי חנצ'ה המשתוקקת. היא שנאה את שולמית בשל כך, בעוד מאיר בעלה חיבב את הדיירת הצעירה, והיה מגן עליה מפני רעייתו המקנאת ומפני רצונה לסלקה מן החדר ששכרה בביתם למגוריה.

יש בספר זרימה של החומר, כל פרק חדש עוקב וממשיך את קודמו, וניכרת יד של כותב בעל נשימה, בעל יכולת וניסיון וטכניקה סיפורית, והוא כותב כך שהקורא יוסיף וימצא עניין מבלי שירצה להניח את הספר מידיו. אוריה באר ידע להעמיד את התקופה, וידע להשתמש בשפת דיבור שמבצבצת מדי פעם ולא מניחה לנו כקוראים לשכוח שזו היתה שגורה אז בפי האנשים. עברית שתובלה ביידיש וברוסית, ואפילו במילים שנשגרו בה מן השפה הערבית.

הנה מילים אחדות מתוך המילון המאוחד: "דיליג'נס" בספר היא גם המונית של אז, "א-שטיקל נעאֵר" הוא חתיכת טיפש,  "נאריקייט"  אלה שטויות,  "אקסטרמיסט"  זה קיצוני,  "גרבקייט"  היא גסות,  "שייגץ" הוא  פרחח, "דיאמנט" זה יהלום, "ג'מאעה" אלה חבר'ה, ו"פוסטה" זה כמובן כל דבר דואר – ועוד כהנה וכהנה בלִיל של שפות ומבטאים שונים שנרקחו יחד.

אוריה הצליח להוציא מתחת ידו סיפור מהודק למדי, לוקח דמויות ומחיה אותן, ואפילו מצליח ליצור הומור למי שירצה למצוא את זה במהלך הקריאה. כי לא פעם הוא מצליח לזמן את העיתויים בספר, באופן שיכול גם ליצור קומדיה.

ושאלות שעלו בי בעת הקריאה: האם לאחר הכול תצליח חנצ'ה מלאת התשוקה לצוד את יודה המיוזע? האם יצליח קלמן הקנדי שבא מרחוק לקבל לזרועותיו את שולמית המורה העדינה, ולקחתה עמו לקנדה? האם היא תצליח לשבור את רוחו של יודה ולגרום לו לבקש את ידה? האם יצליח מאיר הרגיש לייסר את חנה אשתו ולגרום לה לשוב אליו, או שמא יגרש אותה מעל פניו?

שאלות אלה בונות את הספר, אבל אלה הם הטעמים שאני משאיר לכם, הקוראים, כדי שתגיעו אליהם בעצמכם ותמצאו בהם את הנאתכם.

אוריה באר: "כאילו בחלום", הוצאת "ספרי צמרת" 2017, 211 עמודים.

* * *

יעקב חסדאי

מי מפחד מהרפורמים?

לפני יותר משנה החליטה ממשלת ישראל על הקמת רחבת תפילה שיוויונית בחלק מן הכותל המערבי. אולם המפלגות החרדיות החלו ללחוץ לביטול המתווה עליו הסכימו בעבר, ולאחרונה החליטה הממשלה להקפיא את החלטתה – כלומר לא להעביר תקציבים הנדרשים לבניית הרחבה.

מהלכים אלו עלולים להביא למשבר עם יהודי ארה"ב, שרובם משתייכים לתנועות הרפורמית והקונסרבטיבית.

אולם השאלה שעלינו לשאול את עצמנו היא – מדוע היהדות החרדית שונאת ומתעבת את היהדות הרפורמית או שמא  החרדים חוששים מהרפורמים?

יש משהו לא מובן בשנאה של החרדים לרפורמים. נכון שלפני 150 שנה, כאשר הופיעו הרפורמים לראשונה באירופה, הם היוו איום די משמעותי על העולם היהודי הישן. אבל מאז חלפו 150 שנה ולכן עלינו לברר האם החרדים באמת פוחדים מהרפורמים? האם בכלל קיימת  סכנה שהרפורמה "תכבוש" את מדינת ישראל? או שמא סיבות אחרות מניעות מהלכים אלו?

מסתבר כי הוויכוח שבא לידי ביטוי בפרשת "מתווה הכותל", כמו גם בפרשות אחרות,  הוא על נושאים אחרים לגמרי: על כוח ועל סמכות. בעניין הזה יש משהו שאינו מתקבל על הדעת בעמדה החרדית. ברוב בתי הכנסת החרדים לא אומרים תפילה לשלום המדינה ולא תפילה לשלום חיילי צה"ל. אבל מצד שני רוצים החרדים להשתמש בכוחה של המדינה כדי להרחיק את הרפורמים ככל האפשר, כאילו הם תועבה לעם ישראל.

בעניין זה ראוי לספר שוב על מייסד תנועת החסידות רבי ישראל בעל-שם-טוב. באמצע המאה ה-18 היתה כת יהודית שנואה מאוד שנקראה ה"פרנקיסטים". הם פרשו מכלל ישראל, הנהיגו לעצמם מנהגים משונים ומגונים והיו שנואים בכל קהילות ישראל.

בשלב מסויים החליטו הפרנקיסטים להתנצר ובשל כך החליט הבעל-שם-טוב לשבת "שבעה" ולהתאבל עליהם. שאלוהו – "מדוע? הלא אלו כת של שונאי ישראל."

והוא ענה: "כל זמן שיש חוט דק המחבר אותם ליהדות ולעם היהודי צריך לשמור על החוט הזה. עכשיו, כאשר המירו את דתם החוט ניתק, וכאשר חוט זה ניתק זו סיבה לכאב וצער."

הרפורמים היום הם לא מה שהיו לפני 150 שנה. הרפורמה זה החוט האחרון הקושר אותם ליהדות. אם צריך לתת להם פינה בכותל כדי שהם יבואו – צריך לברך ואפילו לבקש שהם יבואו לכותל, כי זה יהיה עוד חוט הקושר אותם ליהדות. שיעלו לירושלים, שיבואו לכותל, שיתפללו וינהגו לפי מנהגיהם.

מי שמונע מהם את זה חוטא לאחדות של עם ישראל ולעתיד העם היהודי.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק שישי

בהגיע החוגגים אל חצר מירון

כך חולפים הימים ומצטברים לשנים, ותקווה מתעוררת בלב שהינה כלתה הרעה, והארץ תשקוט תחת שלטונו של איברהים פחה. הדרך לצפת ולמירון אינה קלה ואף לא בטוחה, אך להילולת רבי שמעון בן יוחאי באות שיירות-שיירות, נוסעיהן רכובים על גבי סוסים, פרדים וחמורים. באים עולי-רגל מחברון, מירושלים ומטבריה, באים מסוריה וממצרים, באים מצפון-אפריקה ומעיראק, ואפילו מפרס ומבוכארה הרחוקות מגיעים. בדרכם הם צפויים להתנפלויות, לגזל ולשוד – ורק האמונה בצדיקי ארץ-ישראל, הנערצים במקומות קבורתם המסורתיים, ומצוות ה"זִיאַרָה", הביקור על קבריהם – מחזקות את רוח הבאים.

החוגגים רוכבים על סוסים יחד עם יהודי צפת, היוצאים מדי שנה עם ספר התורה מחצר בית משפחה עַבּוּ, גדוד פרשים גדול מאוד. הם עושים דרכם בקולות תרועה ושירה, יריות רובים ומירוץ-סוסים. ובדרך, לפני מירון, עורכים הרוכבים פאנטזיה, משחק-רכיבה, ומשעשעים את הקהל.

בתוך חבורת החוגגים נמצאת רכובה על פרדות גם משפחת ר' שבתאי לוין. אפרת מתנודדת על גב הפרדה: עולים ויורדים הרים, פרסות מקישות באבני-הדרך, חם, אך אפרת אינה נפרדת מלבוש-השחורים אשר לה. בן-דודתה מצד אביה, הבחור הצפתי שפירא, שאומרים שגם הוא רוצה להשתדך בה, חולף מדי פעם לצידה על פרדתו ומלכסן מבט לעברה. פניו חיוורים. אישוניו השחורים מתרוצצים בערגה סתומה. פיאות שחורות מסתלסלות ויורדות על לחייו וכל-כולו כמתחבא בצל כובעו השחור, רחב-התיתורה. עטוף חלוק-פסים כחלחל, האבנט ההדוק למותניו מבליט את גופו צנום, והוא ניראה כבתולה חסודה. רגלו מפזזת על בטן הפרדה – קצר-רוח להתאפק אפילו שעה קלה, עד שירקוד עד כלות נפשו בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ואולי בא הפיזוז מאי ידיעתו את הרכיבה.

אפרת רוכבת זקופה ושותקת. נדר כמוס עימה שאותו ליבה לפיה אינו מגלה, אך היא מקווה כי לאחר שתמלא אחריו ייפסקו הרהוריה וחלומותיה הרעים. בעודה שקועה בנדר עוברת על פניה שיירה של יהודים מדמשק וארם-צובא, היא חַלֶבּ היא אַלֵפּוֹ, והם נושאים מזרנים, כלי-מיטה, סלי אוכל ובהם דברי-מאפה, שהכינו הנשים מבעוד זמן, צידה לדרך הארוכה. הנשים מנופפות במטפחות ובשמלות-משי, משלהן ומאלה שהפקידו בידיהן שכנות וידידות, מינחה להעלותה על המדורה של ל"ג בעומר במירון. הן מניפות פרוכת מפוארת, שנארגה בדמשק מתרומותיהם של בני העדה, כדי להניחה על הקבר של רשב"י.

ההולכים בראש נושאים דגלים, ספרי-תורה וחרבות, ושרים: "גִ'יבְּנַא אֶ-תורה וַגִ'ינָא! – הבאנו התורה ובאנו! / יֶא וֵיל אִילִי יַעָדִינָא! – אוי לו אשר אוייב לנו!"

החוגגים לבושים כבידואים. השמש מכה על מצחיהם. אבק מיתמר בעקבותיהם. הסוסים מזיעים. הדגלים מתנוססים, החרבות נשלפות, ברקן עז ונדניהן משקשקים. ספרי-התורה עולים ויורדים, נתונים בפרוכיות-קטיפה אדומות, רקומות אותיות-זהב, כספינות קדושות המיטלטלות על כתף גלי-אדם סוערים ומשיקות לראשי ההרים הסוגרים על האופק.

אפרת מיטשטשת בשמש, מחשבה מוזרה משתלטת עליה, היא מחפשת בין הבאים מדמשק פרש פלאי, אביר חלומותיה, עיניו בוערות, משולח סניור עוזיאל צבי"ק בן עופרית השֵׁדָה הוא, או בונאפרטה או בן הקאדי או סולטאן מחמוד השני – הוא יבקע בחרבו את ספר-התורה כבקעוֹ הבתולות בהרמון, ואחר-כך תצא אש מן השמיים או תצא נַאר גֵ'הֶנֹם, אש הגיהינום, ותשרוף גִ'ילְדוֹ, זה עורו, כאן – לרגלי פרדתה של אפרת.

חיכה יבש, לחייה מפרכסת מנשיקת השד וליבה מפרפר: שתחרוך אש הגיהינום את עורך, אהובי המתמהמה והנעלם! – נדרתי נדר ולא אפר אותו, ואז אהיה סוף-סוף חופשייה ממך!

הקבר של ר' שמעון בן יוחאי מוקף חומה. מִפְּנים לחומה נמצאת חצר יפה, רחבת-ידיים, ועמודים מפוארים משני קצותיה. באמצע צומח עץ גדול, הסוכך בענפיו כמעט על כל חלל החצר, ומקום הקודש נמצא לעומת הפתח לחצר.

כל הנכנס פנימה רואה לימינו מקווה-מים, שנוהגים למלאו רק ביום השנה לפטירתו של רשב"י. לשמאלו, בחלל החצר פנימה, מערת רשב"י, שסתומה כחומה, וצורות יפות של שושנים מצויירות עליה. שם יכולים הבאים לשפוך שיחם לפני השם, והחדר משמש מקום תפילה, ובו ארון-קודש. לפעמים גם נחיל-דבורים מקנן שם כי אוצרות-השמן, המובאים אל הקבר, מושכים אליו את הדבורים.

גג עגול לבניין, כיפתו מסויידת, והמדרגות המעלות אליו בנויות מבחוץ. לצידן מתנוסס עמוד ובית-קיבול בראשו, מלא שמן, שמאיר על כל סביביו. עמוד דומה ניצב הלאה לצד שמאל. שני עמודי-האש מבשרים את שמחת היום. אל בתי-הקיבול שלהם משליכות הנשים את כלי-תפארתן, מטפחות-הראש, מטפחות-הידיים המרוקמות בזהב, והצעיפים היקרים – שורפות אותם באש, קורבן לכבוד הרשב"י. גם נשות המוסלמים באות לכבד עצמות הצדיק היהודי. כאשר נשבע מוסלמי בעצמות רשב"י, שיקיים את דברו – לא יעז איש להטיל ספק בשבועתו, כי יום פטירת רשב"י הוא יום מקודש בכל הארץ.

בהגיע החוגגים אל חצר מירון הם מרחיבים מעגל גדול, רוקעים ברגליהם, מוחאים כף ושרים: "וִסְעוּ אִלְמַרגֶ'ה! – הרחיבו הכיכר! / וִאלמרג'ה לֶנָא! – והכיכר לנו!"

בהילולה על קבר רשב"י רב הדוחק, גדולה המהומה ומיתווסף המחנק. בחדר הראשון ניצבת מנורה גדולה בעלת יותר מחמש מאות נרות דולקים יחד. ההמון, מבני עדות רבות ומגוונות, מציף בניינים, ממלא חצרות, מטפס על כתלים, עולה בחומות, גודש גזוזטראות וגגות, מתלכד לגוש דחוס, ורוחש סביב אש ה"הדלקה", שמתלקחת מעל הגג של בניין הקברים הקדושים.

למטה בחצר, בין הבניינים, לקול קריאת פסוקים רוקעים רגל ומוחאים כף יהודי ספרד ואשכנז, עולי חברון, ירושלים, טבריה, ותושבי צפת. מעגל-מעגל ושירת המחול המיוחדת לו. מעגל-מעגל, ריקודו ודבקותו.

מפירורי שירת ההילולה עולים קולות רוח קדומה של מזרח עברי, באים מיישוב יהודי עתיק שתושביו בקיאים ברכיבה על סוס, בחקלאות ובמירעה: כפר-יאסיף ושפרעם בעמק עכו, פקיעין בגליל העליון, העיירה הדרוזית חַצְ'בַּאיָה לרגלי החרמון והכפר ההררי דיר-אל-קָמַר בסביבת צידון. בכל אלה חיים יהודים, והם מקובלים על שכניהם הדרוזים. יהודים חזקים, אנשי-חיל ועובדי-אדמה כגויי ההר. והבנות רועות את הצאן עם קשת ורומח בידן, אינן חוששות להילחם עם חיית-השדה ועם האורבים להן.

בשירתם מתואר סיפור גבורתה של הנערה היהודייה מחצבאייה, שרצחה נפש צעיר ישמעאלי שניסה לחלל את כבודה. היא רעתה את צאנה בשדה, הוא התנפל עליה, אחז בשערותיה, ומושיע לא היה לה לבד מן הסכין החבוייה בכתונתה. הנערה הזהירה אותו וקראה:

"אל תיגע בי, כי מות תמות!"

"במה את טובה מן העיזים בשָׂדה? שֵׁדָה יהודייה!" – לא שמע לה הישמעאלי ויקפוץ עליה כתיש, מרים כתונתה, ובהשתחלו לאחוריה בנחירה נוראה קיווה לענותה כדרך הרועים פנים ואחור ולקחת שני בתוליה גם יחד – ואז פגעה בו ומת לעיני אדונַי אלוהי צבאות ונשבר הזין הדק והאדום שלו כמו נקניקייה יוונית עטופה בחרדל [צ"ל כניראה וינאית, אך לא אבין כיצד לא שם ליבו המחבר לאנאכרוניזם! – ממני, המלביה"ד]. וכאשר בא הדבר לפני השופטים, היללו את המעשה שלה.

ומסופר כיצד הפלחים, שישבו במיבצר צַ'אנוּר אשר בשומרון ובסביבותיו, מרדו בעבדאללה פחה בשנת תקצ"א, 1831. וכיצד ביקש עבדאללה מבַּאשיר, אמיר הדרוזים, היושב בהר הלבנון, לשלוח לו מבני ארצו אנשי-חיל, יודעי מלחמה. והאמיר שלח לו מאה בחורים יהודים מחצבאייה ומדיר-אל-קמר, שהצטיינו בקרב וכבשו את המיבצר, ועבדאללה החריב אותו עד היסוד וכך הוא חרֵב עד עצם היום הזה.

אפרת, דחוקה ונדחפת, מאבדת בקהל את בני-משפחתה. עוברת פתחים, מתנהלת במסדרונות ונכנסת לאולם קברו של רשב"י. האולם דחוס בריח שמן בוער, ברקיעות רגליים, במחיאות כפיים ובמעגלי אדם סחרחרים שמקפצים בשירה חגיגית וחדגונית סביב מקום מנוחת הקדוש. הם מהלכים על אפרת קסם מוזר והיא נסחפת בהמון שבו כולם זרים לה. באבק המבושם שהיא שואפת אל קירבה, בצפיפות-הבשרים שנוגעת בה, קיים הקסם המשכר של התפשטות הגשמיות. היא חשה בעליל כיצד נִדרה, שאחריו תמלא עוד מעט, משפיע עליה לטובה. היא כבר אינה שונה כל כך מהאחרים. אפילו אביה העיוור נשכח מליבה.

אך לא זמן רב נמשך הדבר. לפתע מזדקרת לעיניה מתוך המעגל, מתנודדת כתורן, הדמות המוכרת של היהודי הספרדי, הגבוה והעבדקן – אוי, הוא דומה כל-כך למשולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק! –

נימי כסף שזורות בזקנו העבות שגדל פרא, שיניו מלבינות כשלג וקולו העצום, שנצטרד מאז התארח בביתם, הולך ומרצה את פרשת העלייה למירון:

"גִ'ינַה לִלְמַחַל ג'ינא... – באנו אל המקום, באנו..."

הוא רוקע ברגלו, כמנצח על המחול, והקהל חוזר וענה אחריו –

"ורבי שמעון חַמינָא... – ורבי שמעון מגיננו..."

וכל אותה שעה, מכל פינת קמרון, מכל חלון, וכבר קודם תחת צל העץ בחצר – מדמה אפרת לראות זוג עיניים שחורות נעוץ בה בערגת טומאה וטוהר של מחשבות שמציקות לאברכי בית-המדרש, הרווקים – והן בעיקר עיני בן-דודתה הבחור שפירא, שמתרוצץ אחריה בלי מילים ומבקש להשתדך לה, והוא מסתתר ומציץ בה מאחורי גבם של החוגגים. היא פגשה בו יום אחד בלכתה בסימטה אל המעיין הקטן, עין-א-נַאִיבּ, עין-המושל, במרכז העיר, בחברת פטמה הפלחית הבעולה הבתולה מעין-זיתים. אבל היא דחתה את דמותו ממחשבותיה וסלדה ממבטיו – לא עליהם ערגה נפשה הגם שזכרה את דברי אביה: "בתי, את תינשאי רק לאחד מבני-משפחתנו, מי שזורם בו דמנו. אנחנו לא מתערבבים בזרים, היזהרי לך במי שאינו מגיע למעלתנו..."

אפרת כמעט שלא הבחינה בזקנים, באברכים, בסבתות ובאימהות שנשאו את נכדיהן וילדיהן כדי למלא אחר נדר ה"חַלַקַה" ולהקריב את שערות ראשם, שתגולחנה בידי הספר, על קברו של רשב"י. אף לא ראתה בדרכה את הנשים ששפכו מרי-רוחן ליד המצבות האפורות שהיו מוקפות נרות ועששיות-שמן הדולקים יומם וליל, מכוסות כתמי שמן ודונג שנוטפים סביבן. את נפשה מילאה רקיעת הרוקדים על פני רצפת האבן הגלילית, סביב הקבר הקדוש, וזו חילחלה בקירבה ברעד אדמה כהלמות פרסות הפרש הפלאי –

"טִילַענָא אִגָ'בַּאל וַגִ'ינָא! – עלינו הרים ובאנו!"

והמשולח הספרדי העבדקן, עיניו נטועות בתקרה, אפו מורם, יוקד באור הלהבות, זקנו מזדקר ופניו שטוחים ומלאים כמגש, והוא מתנודד סחרחר כעולה בהר ומנצח על השירה –

"ורבי מאיר חַאמינָא! – ורבי מאיר מגיננו!"

והם עונים לו ברגליים כבדות, מתנשמים ורוקדים בגאווה –

"מן סַפַד גִ'ינָא – מצפת באנו / ורבי מאיר יְחַמִינָא! – ורבי מאיר יגן עלינו!"

והתערבבו יהודים מצפת, טבריה, חצביה, דיר-אל-קמר ופקיעין, מחברון וירושלים, מדמשק, בגדד ובוּכַארה. רגלי אפרת קירקשו והיא רקדה עימם בליבה אך להצטרף למעגל לא העיזה. הכתם הצבה בירכה להט כמכוות-אש וצריבתו היתה עזה מאש ההדלקה. נדרה ניסר במוחה וחפר במחשבותיה. עליה למלאו. עליה למלאו. עליה למלאו.

לפתע היא חשה מישהו מושך בידה ומנער אותה מתוך הלמות-הרקיעות ואינו מניח לה לפסוע הלאה. כאשר השפילה מבטה היא מבחינה בציפורה הקטנה, שנדחקת לעברה ותופסת בה.

"מה את עושה פה, פֵייגלֶה?"

ציפורה מחבקת את יד אחותה ובוכה:

"אל תעזבי אותי, פִירָלֶה – "

ועיני הבחור בן-הדודה שפירא עוקבות אחריהן מבעד לפקעת האדם הדחוסה והן חרדות לה כמפצירות.

"חזרי אל אימא – " אומרת אפרת. חוששת פן אחותה תפריע לה למלא אחר נִדרה, נכבשת לקצב הריקוד, לקולות הזימרה.

"אני מפחדת, בעדֵך... הלא תמיד היינו יחד, כל שנה..." מושכת הילדה.

רחמי אפרת נכמרים על אחותה, היא לוקחת אותה בידה והשתיים מתרחקות מסביבת הקבר הקדוש ומהמשולח מטיל האימה. אך אותה שעה זורם ובא לעומתן בהמון רב גל הדמשקאים על דגליהם, ספרי-התורה, הפרוכת החדשה והחרבות. הם רוקדים ומטפסים איש על גב אחיו למעלה, למעלה, עד התקרה, ספוגי זיעה וספרי-התורה בידיהם:

"גִ'יבּנָא אֶתוֹרָה וַגִ'ינָא – הבאנו התורה ובאנו / יַא אִילִי בִּסֵיפוֹ חַאמִינָא – הו, אשר בחרבו מגן לנו / כּוּרְמַאלָכּ יַא אֲפֵנְדִינָא – לכבודך, הו אפנדי שלנו / ג'יבנא אֶתורה וַג'ינא – הבאנו התורה ובאנו / יַא וֵיל אילי יְעֲאדינָא – אוי לו אשר אוייב לנו / ורבי שמעון חַאמינא! – ורבי שמעון מגיננו!"

אפרת מחזיקה ביד אחותה ציפורה, חותרת לצאת. בחוץ כבר רד הלילה. בגבה, שמרוחק מן האש ומן ההילולה, היא חשה צינה קלה. השתיים פורשות מעט הצידה, תרות אחר הוריהן, ואז נשמע מפינת החצר, אולי מעבר לחומה, מבין הסלעים השרויים בחשיכה, אותו קול גרוני ומתמשך:

"ירושלים בנוייה! / ירושלים בנוייה! / עיר-הקודש טבריה / יפהפייה יפהפייה, / ומדוע רק בצפת – / אני הולכת לסקילה? / יָה בְּנֵה, יה בנה / בית-המקדש ייבנה!"

השיר המוזר מעביר צמרמורת בגופה. הלא הוא שירה של המשוגעת אשת היתום אשר זרק עצמו מעל הסלע הגבוה כאן בוואדי הסמוך למירון, מקום שפורץ המעיין החזק של הכפר, ועכוזו נקרע. שביב-עץ לוהט עולה השמימה כמין כוכב-שביט הפוך, משמיע קול נפצוצים וזורה שריפה קטנה, אשר אותה מכבים עד מהרה. במהומה הקלה ניתקת אפרת מאחותה ונמלטת שוב פנימה אל לב ההילולה סביב הקבר הקדוש של רשב"י.

החזרה הקולנית, החד-גונית, שאינה פוסקת, סופה שהיא מתישה. מחול ה"הדלקה" הופך למערבולת של רקיעות-רגליים ומחיאות-כפיים במיקצב לא אחיד. סַפר מגלח קודקודי ילדים וזיעתו נוטפת עליהם. תלתליהם מושלכים לאש ומדיפים ריח חריכה חריף וכבד כשריפת רמשים. הרוקדים מחדשים את הקצב ומוסיפים שמן למדורת הלבבות. והמנצח עליהם, המשולח הספרדי, חוזר לפתיחתו וחרוזיו הראשונים, המעוררים, והוא מגביה קול ותובע:

"רוּדוּ עַלַיָא יַא שׁבַּאבּ! – היענו לי הבחורים! / רודו עליא יא חסידים! – היענו לי החסידים!"

לקולו מתעורר מעגל הרוקדים סביב הקבר הקדוש, מתריע ועונה אף הוא בהגבהת קול:

"אִלֶילָה שַעֶלת סַיְדִינָא! – הלילה 'הדלקת' אדוננו! / יא – הי! א – הי! יא – הי!... / וִיסְעוּ אִלמָרגֶ'ה, ואלמרג'ה לֶנָא – הרחיבו הכיכר, והכיכר לנו / יַא – הִי! אה – הי! יא הי!... / אַלֶילֶה שֶׁעלֶת סַידִינָא! / יא – הי! אה – הי! יא – הי!"

השורות המחורזות רודפות זו את זו בקצב וחדש ובעירנות. מתוך ההמון המהביל, הצפוף עד כדי מחנק סביב הקבר, מבקיע פתאום קול גרוני ומתמשך. אפרת יודעת מיד שהוא קולה של היתומה הנעלמת. ללא קשר ואחיזה בקצב הריקוד, ובסערתו, זורקת זו פסוקים משובשים המספרים מירון וקבר בר יוחאי ומסיימת גם היא בקריאת "יא – – – הי!" וב"אה – – – הי!" ממושכת וצורמת. דמותה הרזה, בעלת הבטן הנפוחה, בוקעת לבסוף מתוך פקעת האנשים הצפופה, ובעומדה כנגדם, בגובה ברכיו של המשולח הנדהם, ממש לידו, היא פוצחת בשריקה מוזרה:

"לוּ-לו-לו..."

סלסולה בוקע כקול של בכי אך גם של שמחה פראית, כהמייה הנוראה של הכפריים ששחטו, אנסו ובזזו בסימטאות צפת.

מולה ממשיך עדיין הקהל המשולהב בקצב משלו: "יא נָאס צָלוּ עַל-אִלְנָבִּי – הוי אנשים התפללו על הנביא / יא – – – – – – – הי! / חַת יָדִ'ל אִלחַגָ'ארָה – עד הכניעו את האבנים / א – – – – – – הי!..."

השריקה החדה והצרחנית של היתומה הרזה, "לוּ-לו-לו..." – פולחת את שירת הדבקות של הרוקדים באולם הקבר ומתגברת עליהם. סלסולה מחריש אוזניים. מחזה ההילולה, שבשיאו נהפך להחרדת אלוהים מוזרה ופראית, נשתתק עתה באחת –

ומשתתקת גם היתומה. אולי לא נותר אוויר בריאותיה, אולי הבחינה לפתע באפרת – והיא בורחת על נפשה.

כל אותה שעה צוברות פני אפרת סומק כבד כדם ענבים בשלים במדרגת-ההר. נחיריה מתרחבים, בלחייה מפרכסת נשיקת-השֵׁד. הריקות שנוצרה בפקעת ההילולה עם השתתק היתומה שואבת אותה אליה פנימה, כמתירה את סייגיה וחרצובותיה הקודמים, שסחרחורת-הריקוד לא הצליחה להרפותם. הגיע המועד! –

אפרת ניתקת ממקומה ומכושפת בנדרה היא מתנפלת אל הקבר הקדוש, חוטפת מהספר המזיע, שמגלח את קודקודי הילדים – את מספריו השחורים, ובמו ידה היא מפזרת כנגד אש ההדלקה את מחלפותיה הנהדרות שצבען זהוב-אדמדמם, כדבש באור השקיעה, וגוזזת אותן...

קולות רמים של השתאות ועידוד נשמעים למראה קורבן הנערה יפת-התואר, הנגזרת והולכת בידי עצמה מפּאֵר שערותיה ששעות ארוכות היתה מברישה אותן במברשת, כחומדת את עצמה, להבות של שיער צונחות, נשרפות, עולות בלהבות של מטה! –

וכאשר נותר ראשה גזוז כנער, עיניה גדולות מתמיד, עפעפיה מהבהבים כאוהלי דבש הנוזל על ריסיה המפרפרים, לחיָה מפרכסת בעוז והטומאה כאילו מפללת לצאת מתוכה סוף-סוף –

 – היא קורעת באחת את חולצת המשי השחור ונחשף חזה הצח והזקוף, שטרם שזפתו עין זר, וכל לב נכמר לראותו –

 – – –

והיא שורטת את עצמה עד זוב דם, כעוטה זר אדום לפיטמותיה – וצעקה נוראה מתמלטת מפיה –

"יַא – הִי!... אָ – הי!..."

מיד מתאספים סביבה הספָּר, המשולח, העילוי שפירא בן-דודתה ועימם גברים ונשים, מהם זרים, ומהם אנשי צפת שהכירוה, ומחליפים ביניהם מילמולי דברים על אודותיה:

"ערווה, ערווה... בת הרב עם בן הקאדי! אַ שְׁוָרְצֵע שְוָנְץ מִיט אַ שְׁוָרְצֵע נְשוּמֵע! – חוּצפֵּע! פְּרִיצֵעס! שָׁרמוּטָה! פִּיצָ'ה! על קבר הקדוש! – אשמדאי, סמאל, לילית – אתה דיבוק בנפשה, אתה... מטונף לֵך ברח!"

הם ממוללים אצבעותיהם במבוכה אך איש אינו מעז לגשת אליה, לכסותה ולכפות את ידיה המזיקות אותה. עד שמופיע כמו משמיים ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, מניח ידו על מצחה ומיד היא נרגעת ומוסרת בידו את המספריים השחורים. הוא מכסה על חזה ברחמים רבים ומוציאה אל מחוץ להמון ומוליכה עימו וידו נחה על שכמה. אבל אחריהם כבר נשרך קהל צפתיים שמצפצפים ברשעות ופולטים קריאות של גנאי: "אוֹיְס-שִׁידֵעך... דֵער עָרָאבֵּער... אַ-קוּרְבֵע... פְּרִיצֵעס פִיל טִיזְהָא..."

וציפורה אחותה נסחבת אחריה, מחזיקה בחצאיתה השחורה, המלאה קיפולים קטנים לרוב ודוגמת נקודות אדומות, ומתחננת –

"פִירָה, פִירָלֶה... בבקשה, תעזבו אותה!"

עד שמגיעה השיירה אל רחל הרבנית ולצידה בעלה העיוור ר' שבתאי לוין, ומוסרים לידיהם את אפרת ההמומה שנסדקה נפשה על קברו של רשב"י, והיא מניחה ראשה בחיק אביה ובוכה כל אותו לילה במירון, יַא הִי ואָה הִי והוֹי ואבוי לה.

למוחרת, באשמורת שנייה, על משכבה בחדר שבצפת חולמת אפרת שכרסה נבקעת בחרב קשה של פרש פלאי, חרב שליטופה רך כקטיפה וחודר חדרי-נפש. וכשהיא מקיצה, והנה דם רב זב ממנה, והתנים עודם מייללים בחוץ, והיא נדהמת ויודעת כי לא שלם נדרה וכי הנבעלת בחלומה נשואה לנסיכי-המרתף אשר עומדים מדי לילה כנחשים שחורים ומלטפים את ירכיה הערומות שלה, שהיא השגל העברייה, שערוותה מצמחת זר שערות אדמוניות טבולות בדם ותלד להם שֵׁדים ושדות עשויים צואה (שהיא בגימטריה צב"י) וַשֶׁתן והכול מתרחש בהרמונו של סולטאן מחמוד השני בטופקאפי סאריי אשר בקושטא והיא השבוייה צורחת עימם:

"פָּדִישָׁהָמִיז צ'וֹק יָשַׁסוּן... פִּיצָ'ה בָּזוּבִּי... פְּרִיצֵעס פִיל תִיזְהָא... אוֹיְס-שִׁידֵעך... הללויה..."

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ל"ד

הפילוג, שרגא נשאר במפא"י

כל אותו שבוע שקדם לכינוס הוועידה היה שרגא, לדבריו, היחיד למעשה שנשאר במרכז, "כדי לדאוג שההתייעצויות תתקיימנה בצורה גלויה ולא במחתרת." בתוך כך הזמין אליו חברים שונים, וביקש מכולם שירגיעו את הציבור ויימנעו מפילוגים.

ביום פתיחת הוועידה ניסה שרגא מאמץ אחרון למנוע קרע: "חיפשתי כל דרך אפשרית כדי לקרב את הרחוקים. עשיתי מעשה שאולי אינו נחשב לשיא הממלכתיות. לערב את הנשיא בעניין מפלגתי פנימי. אבל חשבתי שהדבר רצוי, כיוון שהמדובר הוא בהנהגת המדינה והנשיא עצמו הרי נבחר בסופו של דבר מתוך המפלגה. זלמן שז"ר הסכים לשבת עם החברים. ידעתי שהעניין כבר אינו בידי אשכול, אפילו ירצה בכך. בן-גוריון בא רק מתוך כבוד להרכב, כדי שלא יגידו... מה שהיה על ראשי, בלשונו, זה דבר אחר!"

בחדרו, שבמלון "שרתון", זימן נשיא המדינה זלמן שז"ר, שירד ובא במיוחד מירושלים לערב הפתיחה, את בן-גוריון, אשכול, ברקת, בקר, ישעיהו, אבא חושי וכמובן שרגא נצר. הנשיא פתח וביקש להפסיק את הוויכוחים על "הפרשה" ולעשות מאמץ משותף לליכוד התנועה. בן-גוריון חזר על עמדתו כי כל עוד לא תוקם ועדת-חקירה לא יהיה שקט במדינה. אשכול חזר גם הוא על טענותיו נגד הקמתה. שרגא אמר:

"תסלחו לי אם אגיד את דבריי מתוך התרגשות, כי עוברים עליי ימים קשים. רק לפני חצי שנה, ביולי, ריכזנו מאתיים אלף חברי מפלגה, הגיעו למפלגתנו כוחות צעירים, אנשי רוח ועבודה, המפלגה היתה מלוכדת ומאוחדת. לא כל חברינו בצמרת האמינו באפשרות זאת ובמיוחד התווכחה על כך איתי גולדה. המפלגה היתה מאוחדת ועדיין היא כזאת. ואולם, הסכסוכים בצמרת והוויכוחים הפומביים בחודשים האחרונים גורמים לזעזוע קשה במפלגה. במשך החודש האחרון השתדלתי לתווך בין אשכול לבן-גוריון בעניין 'הפרשה'. נכשלתי בתפקיד זה. אנו מגיעים לוועידת המפלגה מפולגים לשני מחנות. אני מודה לנשיא שהזמין אותנו ביום גורלי זה, על-מנת לחפש דרך לשמור על שלימות המפלגה. אני מצידי מודיע, שאעשה הכול כדי שהועידה תעבור בשלום. אולם, המאמצים שלי לבדם לא יספיקו. ראשי המדברים בוועידה חייבים לדבר במתינות ולהימנע מפגיעות אישיות. אם נעבור בשלום את הוועידה, הרי מיד אחריה נצטרך ליישר את ההדורים ולהכין את המפלגה לקראת מאבקיה החיצוניים." ("רשימות מפנקסי", עמ' 78).

בדברי שרגא, האופטימי מטבעו, הורגש ייאוש. הוא ידע היטב שאם אין מגיעים להידברות מוקדמת, אין זה משנה מי משני המחנות ינצח – בכל מקרה המפלגה תפסיד.

   *

על שרגא, שהיה ידוע בכוחו הרב לנווט הצבעות, סופרה בשעתו הבדיחה:

ספיר, דיין, אבן ונצר שטים בספינה. לפתע מתחוללת סערה ורב-החובל מודיע לארבעה כי כדי למנוע טביעה, על שלושה מהם לקפוץ למים.

"אני מוכרח להישאר," אומר ספיר, "כי בידי מופקד כל הכסף של המדינה."

"ובידי מופקד ביטחון האזרחים," אומר דיין, "לכן אני חייב להישאר."

"במטותא מכם, עמיתיי, רק אני יכול לדבר עם ראשי מדינות בשפתם," מנמק אבן.

רק שרגא נצר שותק.

"מה אתה שותק?" שואלים אותו השלושה.

"צריך לערוך הצבעה." אומר שרגא.

לאחר דיונים מחליטים הארבעה לערוך הצבעה חשאית. התוצאה – שישה קולות לטובת שרגא.

גם שרגא עצמו ידע להתבדח בנושא. כאשר הכין רשימת מועמדים לאחת מוועידות המפלגה, העיר לו מישהו שיש בה ארבעה שמות מעל למיכסה. שרגא ענה לו:

"אתה תראה שכאשר אקרא את כל הרשימה, ואוסיף ארבעה, איש לא ישים לב לכך."

וכך היה.

אך הפעם, גם שרגא לא הושיע. הוועידה היתה אמורה להיפתח בתל-אביב ב-16 לפברואר 1965, בשש בערב, ולהימשך שלושה ימים. לקראת השעה שש, קהל אלפי צירים כבר מילא את היכל התרבות – ובן-גוריון איננו. פניות טלפוניות חוזרות ונשנות אליו, מאולם הוועידה, לא הועילו.

שרגא, יחד עם אלחנן ישי ופולה, הצליחו לבסוף להביא את ה"זקן", שטען כל אותו זמן שהוא עסוק בכתיבה ואינו יכול להפסיקה. בן-גוריון נכנס באיחור ותפס מקומו ליד נשיא-המדינה, כשהקהל עומד ומריע לו. שרגא התיישב לצידם של ארן ואלמוגי, ליד שולחן הנשיאות.

בניגוד לרצונה של "הוועדה המכינה", דנו רוב הדוברים בוועידה, יום אחרי יום, דווקא בשאלות "הפרשה" והקמת ה"מערך". מאחורי הקלעים עסקו "מושכי חוטים" חדשים, עופר, ורטמן, זילברברג, גרשוני ואחרים, חלקם אנשי ה"גוש", בגיוס תמיכה לאשכול – בדרכי שיכנוע דומות לאלו של שרגא נצר, והם משכו הפעם, כנראה, בכוח רב יותר מזה של שרגא.

   *

בליל ה-15 לפברואר ישב שרגא בחדר הוועדה המתמדת יחד עם דיין, נבון, אלמוגי, חושי וסורקיס. לפתע הגיעה הידיעה שבן-גוריון עזב בכעס את הוועידה באמצע נאומה של גולדה, אשר תקפה בחריפות את עמדתו בחקירת "הפרשה". שרגא ומקורבים אחרים הלכו מיד לביתו שבשדרות הקרן-הקיימת. זה היה כבר אחרי-חצות. קודם כל היה צריך לשכנע את פולה שתיתן להם להיכנס וזו היתה בדרך-כלל משימה לא קלה. לאחר שהתגברו על פולה, מצאו את בן-גוריון בחדרו יושב בפיג'מה ומדבר אל עצמו:

"מה היא רוצה ממני? מה עשיתי לה? אישה כל-כך חשובה, שעושה דברים חשובים – מניין הרשע הזה?"

כאן הפסיק. לדעת שרגא, כנראה חשש להכפיש את שמה ודמותה יותר מדי, והתחיל, במקום זאת, לחפש כל מיני נימוקים שונים ומשונים להתנהגותה –

"אולי היתה לה ילדות קשה?"

בן-גוריון שקל להחזיר את פנקס-החבר שלו למפלגה. שרגא ומקורביו מנעו זאת ממנו, אך בינו לבין גולדה נוצר קרע אישי.

מספר שרגא על המשכו של אותו לילה בחדרו של בן-גוריון:

"ישבנו רותחים מכעס כשלושת רבעי שעה, והוא השתדל להבליג ולהירגע. הוא היה עצור מאוד ומאופק, אבל ארשת פניו היתה שונה מכל מה שראיתי אצלו אי-פעם. רק סמוך למותו ראיתי אצלו הבעת-פנים דומה...

"אני אישית הרגשתי נורא באותו לילה, משום שהיה לי חלק נכבד במסע השכנוע שהביא לבואו משדה-בוקר לוועידה. היה ברור לי שהוא יפרוש מהחבורה הזאת, וכך אמנם קרה." ("רשימות מפנקסי", עמ' 111-112).

   *

משה שרת, למרות מחלתו הקשה, הובא לוועידה על כיסא-גלגלים, ובחלקו השני של נאומו אמר דברים קשים בגנותו של בן-גוריון. גולדה נשקה לראשו, בתום דבריו.

"מה זה היה צריך לסמל? מידה של הערכה לשרת, או כעס ושיטנה על בן-גוריון?!" – כתב על כך שרגא ביומנו.

שרגא החמיץ חלק מן הנאומים הדראמאטיים כי היה עסוק בישיבותיה הסוערות של הוועדה המתמדת. יחד עם סורקיס ונבון ניסח את הצעת-ההחלטה של מחנה בן-גוריון, שאותה הביא דיין בפני הוועידה. על פי הצעה זו, הוועידה מזדהה עקרונית עם עמדתו היסודית של בן-גוריון, שהפורום הנכון לבירור נושא "הפרשה" הינו מוסדות ממלכתיים-משפטיים, וכן מקבלת לתשומת-ליבה את עמדת מרכז המפלגה לפיה חברי הממשלה פועלים ומחליטים בנושא זה לפי הכרתם.

שרגא דאג להחזיר את בן-גוריון לוועידה, להשיב למקטרגיו, ואף ליווה אותו להצביע בקלפי, בללי ההצבעות.

לאחר ההצבעה התברר כי רק כ-40% תמכו בהצעת-ההחלטה (ששרגא, שתמך באיחוד וב"מערך", אך לא בפשרה על חשבון בן-גוריון – היה שותף לה). ואילו שיעור המתנגדים לה היה כ-60%, רוב הצירים בוועידה, רוב שגם תמך בהקמת "מערך" עם אחדות-העבודה.

שרגא נותר במחנה המיעוט. הוא הכריז שתוצאות ההצבעה הן "תמיכה מוסרית" בבן-גוריון, לאחר חודשים בהם הושמץ בעיתונות ובאסיפות מפלגתיות, וכי הרוב שזכה בו אשכול בא משום שרבים מהתומכים בו פשוט רצו למנוע משבר ממשלתי נוסף.

סמלית למעמדו של שרגא היא העובדה כי ביומה האחרון של הוועידה נבחר לתפקיד יושב-ראש ועדת המינויים, כלומר, היה מקובל על כל המחנות. תפקיד הוועידה היה להרכיב את רשימת חברי מרכז המפלגה, שהובאה לאישור במהלך הוועידה עצמה. לאחר מכן השתתף, כיושב-ראש ועדת המינויים, בפורום שעליו הוטל להרכיב את רשימת חברי מזכירות המפלגה, ובו לקחו חלק בקר, נמיר, ישעיהו, פרס ויצחק שפירא. המאבק היה קשה ונמשך כחודש לאחר תום הוועידה.

שרגא, בתמרון של "מלחמת מאסף", התנגד להרכיב את המזכירות לפי תוצאות ההצבעה בוועידה בנושא "הפרשה", ועמד על כך שהבחירה תהיה אישית, לפי הנוהג שהיה מקובל בעבר. בדרך זו קיווה לנטרל את המהפך, שיצרו יחסי הכוחות החדשים בין המחנות בוועידה.

לתימהונו גילה שגם עמיתיו ל"גוש", נמיר, שפירא וישעיהו, מצביעים עם עמדת הרוב ודורשים שהמזכירות תורכב לפי תוצאות ההצבעה בוועידה. ההכרעה הועברה לבסוף לידי אשכול. שרגא מצא עצמו שוב במיעוט, יחד עם פרס.

   *

"הספירה של תוצאות ההצבעה בוועידה הסתיימה באחת בלילה," מספר לובה אליאב. "תומכי אשכול צהלו, תומכי בן-גוריון הלכו חפויי ראש. זו היתה מלחמה קשה מאוד. שרגא היה בה 'פייטר'. אם התוצאות היו הפוכות, תומכי בן-גוריון לא היו מרחמים על מתנגדיהם. ייתכן שזה היה סוף דרכם של אשכול ומחנהו, שהיו יורדים מעל במת ההיסטוריה של ישראל."

ב-6.30 בבוקר שלאחרי הוועידה, התייצב לובה בבית המפלגה, ברחוב הירקון 110. הוא נכנס לחדרו של ראש מחלקת הארגון דאז, מיכה שביט, הוריד את השלט הנושא את שמו, קבע במקומו שלט חדש: "אריה לובה אליאב" – וישב שם כשהוא קובע "עובדה בשטח". לובה עשה זאת על דעת חבריו במחנה אשכול.

בשעה 7.00 הופיע כדרכו שרגא נצר. למרות עייפותו לאחר שלושת ימי הוועידה וליל ההצבעות שחתם אותה.

"מה אתה עושה פה?" שואל שרגא את לובה.

"שרגא, יש תוצאות של ההצבעה בוועידה. אני לא צריך לספר לך. ועכשיו אני ראש מחלקת הארגון."

שרגא קיבל זאת באופן קשה, למרות שלא הרים קולו. מיכה שביט היה איש "שלו". לובה נעשה מאז לראש מחלקת הארגון של מפא"י, אבל הפילוג כבר עמד על הסף. עם זאת, לימים למדו שרגא ולובה לעבוד יחד ולחזור לידידות הנושנה ולהערכה ההדדית ששררה ביניהם.

   *

לאחר שנקבעה המזכירות החדשה של המפלגה נסע שרגא לבן-גוריון, לשדה-בוקר, ושמע ממנו כי לא ישתתף בפעילות המוסדות שאליהם נבחר ולא ייקח חלק בחיים הפוליטיים כל עוד אשכול לא יסכים לוועדת-חקירה בקשר לאותו עיוות-דין. הוא גם שלל את הרכבת מוסדות המפלגה שלא על בסיס אישי אלא לפי תוצאות ההצבעה בוועידה.

היחסים בין בן-גוריון לאשכול החריפו והלכו. בשלב מסויים צץ בשרגא רעיון: להעמיד את בן-גוריון בראש רשימת מועמדי מפא"י לבחירות הקרובות, העומדות להיערך בספטמבר 1965. בן-גוריון לא הסכים למהלך, אך שרגא, שסבר כי בן-גוריון יהיה מוכן להופיע כמועמד לראשות הממשלה, העלה את ההצעה במרכז.

רק 103 חברים הצביעו עבור הצעה. הרוב חשב אחרת וקבע שאשכול יהיה המועמד. שרגא קיבל את ההכרעה. לא היה לו מועמד אחר, והוא עשה כל הזמן מאמצים נואשים להגיע לאיזון בין נציגי כל חלקי המפלגה ברשימה לכנסת, בממשלה, במזכירות ובלשכה, לפשר בין המחנות ולמנוע את פרישת בן-גוריון ותומכיו מהמפלגה.

בפגישה של דבורה ושרגא עם בן-גוריון ופולה בביתם, ב-26 ביוני, הבהירה דבורה לבן-גוריון, בתשובה לשאלתו: "לא אופיע בשום רשימה נפרדת, כי אני מתנגדת לפילוג."

את שרגא לא שאל בן-גוריון לדעתו, כי ידע היטב את התנגדותו לכל פרישה ופילוג במפלגה.

לאחר ימים אחדים, ב-6 ביולי, התייצבה משלחת מזכירות המפלגה בביתו של בן-גוריון בתל-אביב. בסיום הפגישה פנה שרגא לבן-גוריון בקריאה אישית:

"אתה יודע את קשרינו האמיצים במשך עשרות שנים ואת העובדה שלמרות זאת, עוד לפני חודשיים הודעתי לך, בנוכחות פרס, שלא אלך איתך לרשימה נפרדת. תמיד הערכתי את עקשנותך, שכן תכונה זו היא שהביאה להקמת המדינה, לחיזוק ציבור הפועלים, להקמת צה"ל ולעוד הרבה מפעלים חשובים. אבל הפעם, עקשנותך להקמת רשימה נפרדת גורמת לפילוג המפלגה ולפרישת טובי החברים משורות המפלגה, וללא ספק יביא דבר זה נזק למדינה, לציבור הפועלים, לך ולכל החברים גם יחד. לכן טובה שעת אחת קודם להידברות, כאשר אנחנו כולנו עדיין נמצאים במפלגה אחת. הייתי ונשארתי בין אלה אשר תובעים מאשכול למצוא נוסחה גואלת לבעייה האומללה, אשר זיעזעה את המדינה."

 
   *

רפ"י – רשימת פועלי ישראל, בהנהגת בן-גוריון, קמה בקיץ 1965, שבועות לא רבים לפני הבחירות, והלכה באופן נפרד לבחירות לכנסת, להסתדרות ולעיריות. מאמציהם של אישים במפלגה, שכונו בשם "קבוצת חושי-נצר", למנוע את הפילוג, לא נשאו פרי. מפא"י הלכה לבחירות לכנסת השישית, שהתקיימו בספטמבר 1965, לראשונה במסגרת "המערך הזוגי" יחד עם אחדות-העבודה, כשאת מערכת הבחירות מנהלים ספיר ואלון.

לדעת מרדכי בן-פורת, שהלך עם רפ"י, אילו חושי ונצר היו באים בזמן הנכון לבן-גוריון, לדיין ולפרס, לומר להם בפירוש שלא יילכו איתם עד הסוף, ואילו מצד שני היו כן מאיימים בפרישה כלפי גולדה ואשכול – אולי הפילוג היה נמנע.

   *

בשבועות הלוהטים שבטרם הקמת רפ"י, והבחירות, בקיץ החם של שנת 1965, בחודש אוגוסט – עד כמה שהדבר ניראה כבל-ייאמן ממרחק השנים – ערכה המפלגה משפט פנימי, אך פומבי, לבן-גוריון, במטרה להוציאו ממפא"י, זאת למרות שכבר הודיע על פרישתו.

בפסק-הדין, שניתן ב-2 לספטמבר, נקבע שבן-גוריון אינו משתייך עוד למפא"י.

המשפט השביע את שרגא מרורים. הוא פעל אצל אשכול להפסיקו. קיבל, לדבריו, את תמיכתו. בא בריב עם התובע, יעקב שמשון שפירא, ולא דיבר עימו שנה תמימה. כמו כן השתדל שפסק-הדין יהיה מתון ככל האפשר, כדי שלא לחדד את היחסים עוד יותר.

לאחר הפילוג, כשהמשיך בן-גוריון במאבקו בנושא "הפרשה", ביקש השר יגאל אלון להגיש נגדו תלונה במשטרה, על שימוש בחומר ביטחוני חסוי. ושוב הזדעק שרגא. שבת שלימה צילצל, כל חצי שעה, לביתו של ראש-הממשלה בירושלים, ומרים היתה דוחה אותו: "אשכול באמבטיה." – "אשכול ישן." – עד שהשיג אותו.

לאחר ימים אחדים התפרסם בעיתונים: "אשכול נזף באלון על תביעתו לחקור במשטרה את בן-גוריון."

   *

כיצד השפיעה על שרגא הידיעה שבן-גוריון פורש ומקים רשימה נפרדת, למרות שהוא יודע ששרגא, וגם דבורה, ועוד חברים, מאנשיו הנאמנים והקרובים ביותר – אינם הולכים אחריו?

"אני חושב עצמי כחניכו של בן-גוריון ועל ברכיו התחנכתי על קדושת איחוד המפלגה, לא במחשבה ולא במעשה לא פרשתי מהמפלגה. באי-פרישתי הייתי בעצם תלמיד נאמן של בן-גוריון, בעוד הוא זה שסטה מהדרך בה חינך." כותב שרגא ביומנו. הוא האמין כי "עם ישראל לא יכול בלי בן-גוריון." לכן גלילי, ראש המטה הארצי של ה"הגנה" בשעתו, ושרת, ראש-הממשלה בשעתו – הסכימו לפרוש. הם הכירו בחשיבותו של בן-גוריון, למרות יריבותם המרה עימו. עתה העריך שרגא בוודאות שבן-גוריון עתיד להיכשל בבחירות, להכשיל את המפלגה ומתוך כך גם את המדינה, ובסופו-של-דבר המפלגה עלולה לאבד גם את בן-גוריון וגם את השלטון.

   *

שרגא ממשיך ומספר על שיחה קצרה, באקראי, שהיתה לו עם בן-גוריון בעודם במעלית, בבית הוועד-הפועל, ב-10 לספטמבר:

בן-גוריון: "סופך יהיה כסופו של דב יוסף."

(שר-המשפטים דב יוסף, מתומכי בן-גוריון שנשארו במפא"י, הודח מאחד המקומות הראשונים ברשימת מועמדי המפלגה לכנסת אל תחתית הרשימה, וזאת בהיותו בחוץ-לארץ).

שרגא:" אינני שר ואין לי כל תפקיד ציבורי בשכר ולכן אינני מודאג אישית ממצב כזה."

בן-גוריון: "אני יודע שאין לך עניין אישי, כי אתה תמיד רוצה בטובת המפלגה, אבל הסוף יהיה שגם בך יפגעו."

בהמשך דבריו שאל בן-גוריון: "מה דעתך על בנך, משה, המופיע איתנו ברשימה?"

שרגא: "משה בחור טוב ואינני יודע מה הוא יאמר עליי."

בן-גוריון: "לפי דעתי הוא יאמר עליך אותו הדבר, וגם לי אין טענות אליך על הישארותך במפלגה. אני יודע עברך ופעולתך במפלגה וידעתי מראש שלא תעזוב המפלגה."

שרגא: "משה עשה לי בדיוק מה שאני עשיתי בזמנו לאבי, כי חלקתי על דעתו. אבי היה איש דתי קיצוני ולי היו השקפות חופשיות בענייני דת. הוא היה אנטי-ציוני, ואני ציוני נלהב. מה שלום פולה? מסור לה דרישת-שלום ממני."

בן-גוריון השיב על השאלה האחרונה וביקש משרגא למסור דרישת-שלום לדבורה.

לאחר זמן המשיכו דבורה ושרגא לבקרו בהזדמנויות שונות ושמרו על קשר אישי ורצוף עימו ועם בני-משפחתו עד סוף חייו.

   *

משה נצר הלך אחר בן-גוריון והיה ממקימי רפ"י.

בינואר 1973, בשנת חייו האחרונה של בן-גוריון, נערכה מסיבה למלאת שבעים וחמש שנים לשרגא, במועדון "יחדיו" בתל-אביב, בהשתתפות בן-גוריון.

באריכות, בהומור ובחום בירכו את שרגא ידידים שחלקם היו בשעתם במחנות מנוגדים – רבינוביץ, ספיר, פרס, אלמוגי, ישעיהו ואהרון ידלין. אווירה חגיגית, נשכחו חשבונות העבר. שרגא, מלווה בדבורה, משה, רינה ועימם חברים ובני-משפחה, ענה למברכיו.

רק בן-גוריון הישיש לא שכח. הוא קיצר דבריו והדגיש, בין השאר, שהחג הוא: "קודם כל לא רק של שרגא, אפילו לא של שרגא ואשתו. זכיתי לראות שני אלה ברוסיה, לפני איזה חמישים שנה. והילד, היחיד שהיה אז... אז לא ידעתי אותו. [---]. והוא גדל פה. ולא רק שניהם יכולים להתגאות בו, גם אני, שאינני אביו וגם לא אימא שלו, מתגאה בבן שכזה."

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום, ייתכן שאריאנה מלמד, שהציעה לקוראי "הארץ" לא לבזבז זמנם בקריאת "כל האור שאיננו רואים", לא היתה מודעת לעובדה שהספר זכה בפרס פוליצר עבור שנת 2015. או ייתכן שהיא כן היתה מודעת לכך אך היא סתם לא חכמה במיוחד.

גדי יערי

אהוד: אני בכוונה לא הזכרתי ברשימת הביקורת שלי את העובדה שהספר זכה בפרס פוליצר כי יש בי חשדנות טבעית כלפי קריאת ספרים שזכו בפרסים.

שהיא לא חכמה במיוחד זה ברור מרשימתה. אחרת איך היו מקצים לה מקום לכתוב את השטויות שלה ב"הארץ"?

* הי אודי, תגובה לקטע שלך כאן: "אהוד: ולחשוב שהעבריין המורשע הזה, שישב בכלא מעשיהו – יש לו עזות מצח וחוצפה ללמד אותנו מהי יהדות ומיהו יהודי ולזלזל ביהדות ארה"ב?

שֶׁיחזור אריה מכלוף דרעי למרוקו, שם נולד, ויעולל את תעלוליו החרדיים הנכלוליים בחסות המלך מוחמד השישי! – ואל יטנף את הממלכתיות העברית, הישראלית והיהודית שלנו בעבריינות שלו ובשנאת עם ישראל שלו!

זוהי שערוריה זועקת לשמיים שעבריין מורשע כמוהו יש לו יכולת השפעה פוליטית והוא מטנף את היהדות של דורנו! אבל אל דאגה, ברצף של ההיסטוריה היהודית לא יהיה משקלו יותר מחתיכת כלום."

למה אתה מתמרמר על דרעי? למה אתה לא מתמרמר על נתניהו שהכניס אותו לממשלה? האם נתניהו לא ידע שייקלע למצבים כאלה?

דרעי נוהג כמו דרעי. טוב או רע – תלוי בעיני המתבונן. אבל התנהגותו היתה צפוייה. הוא שליח של האמונות שלו והבוחרים שלו. אבל נתניהו – מנהיג המדינה – צריך להתנהג כמו מנהיג שרואה את כל התמונה, ולא לדאוג רק לכיסא שלו...  אם היה לנתניהו קצת אומץ לא היה מכניס את החרדים לממשלה. היו לו חלופות אחרות. ועדיין ישנן.

בנדלה

אהוד: למה את לא באה בטענות ל"חלופות האחרות" של נתניהו – לפיד או הרצוג-פרץ-גבאי? מה מפריע להם להיות בממשלה, ושלא נצטרך לסבול מהחרדים? האם השלום עומד בפתח ויש כבר ויכוח ממשי על החזרת "שטחים"? הרי זה לעולם לא יקרה! ובינתיים האחריות של לפיד והרצוג-פרץ-גבאי להשתלטות החרדים בממשלה אינה פחותה מזו של נתניהו!

מצאו חן בעיניי במיוחד, בנדלה, דברייך הגזעניים על דרעי: "הוא שליח של האמונות והבוחרים שלו" – האם לדעתך ליוצאי "עדות המזרח", "אוכלי קטניות בפסח", דוגמת דרעי, מותר לגנוב ולרמות כי זה חלק מן "האמונות והבוחרים" שלהם, ולכן יש לנהוג כלפיהם בסלחנות – ואילו אנחנו, ה"אשכנזים", נשלחים על מעשים כאלה ואחרים, לכלא מעשיהו?

* לאוריה באר, מאז ההפרטה של דואר ישראל החלה הנסיגה ביעילות שלו – ממש להכעיס! זו מכה, ההפרטה, ממש סטירת לחי לאזרחי ישראל.

אסי דגני

* אשריך איש יקר מר בן עזר. 

ברכות חמות לפושע ועבריין, זכותך. אבל עושה אצלי שיבוש במוח. אנא הסר את שמי מרשימת התפוצה שלך.

ושינעם לך עם פושע.

ואסיים.

לא לחינם הלך הזרזיר אצל העורב.

זכית להיות חבר ותומך לפושע נאלח. 

אסתדר ללא המכתב העיתי, ממילא איני קורא בו כבר חודשים ארוכים.

תודה על שקראתי,

מדמוני אסף

אהוד: לך ולשכמותך יש אצלי תמיד ברכה מן המוכן: "ברוך שפטרנו!"

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל