פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1258

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בתמוז תשע"ז, 10 ביולי 2017

עם צרופות התמונות של אבשלום פיינברג, שרה אהרונסון וברוך בן עזר ראב

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל אַבְשָלוֹם פַיְנְבֶּרְג (במלאות 100 שנה להֵרצחו). // ברוך בן עזר ראב: על אבשלום פיינברג [מובא במלאת קצת יותר מ-100שנים להירצחו, נכתב בשנות ה-20 למאה הקודמת]. // ברוך בן עזר (רַאבּ), ניל"י, נרשם על-ידי חיה עירוני, פתח-תקווה, 1.9.1954. // שרגא רבין: לזיכרו של שמואל לס. // יעקב חסדאי: הפרטה כהזמנה לשחיתות. // בן-ציון יהושע-רז: התערבותו של נהרו מנעה גירושם של הפליטים האפגנים מהודו. // משה כהן: אז מה אם הם מרוקאים? // הדסה מור: ביוגראפיה  של פרידה קאלו – במחול, "פרידה" בתיאטרון הבימה. // יהודה דרורי: על גלילי נייר טואלט. // אורי הייטנר: 1. ערעור על זכות קיומה של ישראל. 2. צרור הערות 9.7.17. // יוסף רוט רותם: צום הרביעי – י"ז בתמוז [חל מחר]. // תקוה וינשטוק: צמח חודש תמוז: שוּמר פשוט. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק שביעי, 1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק ל"ה, "שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים". // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "שמיים מאסו הבונים" לארי אבן-זהב, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.11.1971, לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל אַבְשָלוֹם פַיְנְבֶּרְג

(במלאות 100 שנה להֵרצחו)

זֶה הָיָה מִשֶּכְּבָר, כְּבָר פּוֹרֵחַ

הָאָבָק שֶכִּסָּה וְהֵלִיט

בְּלֵילוֹת שִכּוֹרִים מִיָּרֵחַ

בַּמִּבְצָר הַיָּשָן שֶל עַתְלִית.

הוּא דָהַר מוּל הַיָּם הַגּוֹנֵחַ

בְּכָּפִיָּה צְחוֹרָה כְּטַלִּית.

זֶה הָיָה מִשֶּכְּבָר, כְּבָר פּוֹרֵחַ

הָאָבָק שֶכִּסָּה וְהֵלִיט  - - -

הוּא עָצַר אֶת סוּסוֹ מוּל הַמַּיִם

וְדָרַךְ אֶת נִשְקוֹ בִּגְנֵבָה

וְנָשַק לָהּ עַל שְתֵּי הָעֵינַיִם

הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר בַּסְּבִיבָה

וְתָסַס בָּהּ, כִּבְיֶקֶב הַיַּיִן,

אֵיזֶה בְּכִי שֶלָּעַד לֹא כָּבָה.

הוּא עָצַר אֶת סוּסוֹ מוּל הַמַּיִם

וְדָרַךְ אֶת נִשְקוֹ בִּגְנֵבָה - - -

שָׂרָה, שָׂרָה,

אַל תֹּאמְרִי, אַל תֹּאמְרִי לִי שָלוֹם

כִּי הַלַּיְלָה אֶדְהַר הַמִּדְבָּרָה

וְהַלַּיְלָה יָפֶה כַּחֲלוֹם,

אַךְ אֲנִי עוֹד אָשוּב, שָׂרָה, שָׂרָה,

כִּי לָנֶצַח יָשוּב אַבְשָלוֹם.

הוּא אָבַד בַּחוֹלוֹת שֶל רָפִיחַ

עִם כְּתַב-סֵתֶר טָמוּן בַּחֲגוֹר

בֵּין שִירִים שֶכָּתַב – וְהִבְטִיחַ

שֶיַּקְרִיא לָהּ בַּיּוֹם שֶיַּחְזֹר

וְהַבֶּדְוִּי יָרָה וְהִצְנִיחַ

אֶת רוֹכְבוֹ שֶל הַסּוּס לְאָחוֹר.

הוּא אָבַד בַּחוֹלוֹת שֶל רָפִיחַ

עִם כְּתַב-סֵתֶר טָמוּן בַּחֲגוֹר - - -

הִיא חִכְּתָה לוֹ דְמוּעָה וְנֶחְנֶקֶת

בֵּין צְלִיפוֹת מְעַנֶּיהָ עַד תּוֹם

וְאֶקְדָּח כְּשֶהָיְתָה מְהַדֶּקֶת

אֶל מִצְחָהּ, עוֹד הָגְתָה: "אַבְשָלוֹם".

וְכַפּוֹ וּבָהּ פְּרִי שֶל עֵץ דֶּקֶל

נִקְבְּרָה בַּחוֹלוֹת – וַתִּדֹם.

הִיא חִכְּתָה לוֹ דְמוּעָה וְנֶחְנֶקֶת

בֵּין צְלִיפוֹת מְעַנֶּיהָ עַד תּוֹם - - -

זֶה הָיָה יוֹם שֶל יוּנִי, רַב מֶתַח

וְעֵץ דֶּקֶל, דַּחְפּוֹר חֲפָרוֹ

וְנִעֵר מִשָּרְשוֹ כָּךְ לְפֶתַע

סוֹד כָּמוּס כְּשֶסֻּלַּק עֲפָרוֹ

וְצָעַק הַחוֹפֵר שָם: "זֶה בֶּטַח

שֶלֶד-אִיש שֶהַבֶּדְוִּי קְבָרוֹ

וְהָעֵץ מִשִּלְדוֹ, כְּמוֹ מִפֶּתַח

סְלִיק חָבוּי נִצְטַמַּח אֲמִירוֹ."

הֵם עָמְדוּ שָם שוֹתְקִים מוּל הַדֶּרֶךְ

בְּצִלּוֹ שֶל הַדֶּקֶל הַזָּר

וְהָרוּחַ עָלִים מְבַדֶּרֶת

כִּבְלוֹרִית אַבְשָלוֹם – וּמוּזָר,

הֵם עָמְדוּ שָם שוֹתְקִים מוּל הַדֶּרֶךְ

בְּצִלּוֹ שֶל הַדֶּקֶל הַזָּר

וְשָמְעוּ אֶת הָרוּחַ אוֹמֶרֶת:

"הוּא הִבְטִיחַ לַחְזֹר–  וְחָזַר..."

וַאֲנִי, שֶשָּאַלְתִּי תָמֵהַּ

אֶת רִבְקָה אֲחוֹתָהּ שֶהָיְתָה

יְעוּדָה לוֹ, כֵּיצַד כָּל יָמֶיהָ

מִתִּשְחֹרֶת עַד צְחוֹר שֵׂיבָתָהּ

לֹא נִשְּׂאָה מֵעוֹלָם – לֹא אֶשְכָּחָה

אֵיךְ גָּרְמָה לְלִבִּי לַהֲלֹם

בְּחָזְקָה כְּשֶהֵשִיבָה לִי כָּכָה:

"אֵין שוּם אִיש לִי אַחַר אַבְשָלוֹם

כִּי הָאֵל בִּמְרוֹמָיו מוּל כֻּלָּם בִּי

לֹא יִבְרָא לוֹ תַחְלִיף וְכָפִיל

וְזִכְרוֹ הַמֻּפְלָא לְעוֹלָם בִּי

עַל כָּל גֶּבֶר אַחֵר יַאֲפִיל."

רִבְקָתִי, רִבְקָתִי הָעוֹצֶרֶת

אֶת הַזְּמַן מֵאָז מוֹת אֲהוּבֵךְ

עַד זִקְנָה וְשֵׂיבָה, וְנוֹצֶרֶת

אֶת דְּמוּתוֹ בִּבְדִידוּת מַכְאוֹבֵךְ,

כָּל חַיַּיִךְ בְּלִי אִיש וּבְלִי יֶלֶד

אַתְּ יָדַעְתְּ כִּמְכֻשֶּפֶת חֲלוֹם

כִּי נָעַלְתְּ לוֹ לָאֹשֶר כָּל דֶּלֶת

אֲבָל לֹא אֶת זִכְרוֹן אַבְשָלוֹם.

אבשלום פיינברג, היה מחולל רעיון ניל"י ומייסדה. נהרג בשליחות הארגון, כשניסה לחצות את קו החזית העות'מאני-בריטי במלחמת העולם הראשונה, ולחבור לכוחות הבריטיים בחצי האי סיני לצורך חידוש הקשר המודיעיני בינם לבין ניל"י.

כל אוהבי השירה הישׂראלית, הזֶמֶר העברי וארץ ישׂראל ותולדותיה המעוניינים להנחיל לבניהם ולנכדיהם את סיפורו של אבשלום פיינברג יכולים באדיבות המכתב העיתי לִפנות אל המלחין והזַמָּר קלוד פרץ ולקבל כשי אישי באהבה וללא תשלום מן המשורר והמלחין הקלטה מעולה של שיר ישׂראלי חדש זה.

כתובת הדוא''ל היא: claudeperets@gmail.com

אהוד: למען הדיוק, אבשלום פיינברג נהרג בלילה שבין ה-19 ל-20 בינואר 1917, כלומר, כבר חלפו קצת יותר מ-100 שנים מאז נהרג.

* * *

ברוך בן עזר רַאבּ

על אבשלום פיינברג

[מובא כאן במלאת קצת יותר מ-100שנים להירצחו]

אבשלום התחיל לספר מעשיות בדבר המידבר, גמלי רכיבה או אדם המחופש כערבי מחזר על הפתחים, ותרמילו בידו, וכדומה...

יום אחד של חודש דצמבר 1916 הגיע בנסיעה לעטלית אל אבשלום אדם צעיר מסויים, בשם יוסף לישנסקי. הוא היה חבר באירגון "השומר", ולאחר מכן נטש אותו ויסד את "המגין" [המגן] (גם כן אירגון שמירה). הוא עזר לאבשלום בהעברת דואר בזמן שהאחרון היה אסור בבאר-שבע בחודש דצמבר 1915. הוא היה בחור פשוט למדי, נמוך ובלונדיני. צעיר ובעל השכלה מעטה. אבל בעל אופי קשה, עם פנים מחייכים. הוא אכל עימנו יחד ארוחת הצהריים.

לאחר הארוחה אומרת לי שרה: "לא נעמה לחיכי ארוחת הצהריים של היום. אין אני סובלת את האיש הזה לישנסקי, אדם עם שערות בצבע הלימון ועם עיניו המימיות."

אבשלום עלה עימו אל חדרו וזמן רב ישבו שם ושוחחו. הרגשתי באופן אינסטינקטיבי כי אבלום שוגה, והוא נופל בפח עם האיש הצעיר, שהיה מאוד אנטיפטי לגביי. לא יכולתי לחכות שהם ירחיקו לכת בדרכים נלוזות. נכנסתי אל חדרם ואמרתי:

"שמעו נא ילדים, בפרט אתה, לישנסקי. אבשלום הרחיק עתה לכת בדרכים עקלקלות והוא רוצה בעזרתך בכיוון הזה. יפה מאוד מצידך שאתה מוכן להושיט את עזרתך לאבשלום. אבל עליי להגיד לך שמיותר הוא הדבר לטפס מעל עליית הגג ולהסתכן בנסיעה דרך המידבר, שבו כבר היה פעם לאבשלום ריסוק-אברים. אבשלום אינו רוצה להודות כי הינהו טועה בפיענוחו של מכתב מסויים. עליך ועל כל אדם נבון מוטלת עתה החובה להפריע לנסיעה כזו במקום לעזור לבצעה. כמובן, כל זה בתנאי שאמת הוא הדבר שאתה ידידו הטוב של אבשלום."

לישנסקי הזדקף ואמר: "ראשית, ייתכן שאבשלום כלל לא ייסע. שנית, במקרה שירצה לנסוע לא אניח לו לנסוע לבדו. אנוכי אסע עימו ביחד, והרי לך את ידי כי אתן את ראשי לפני שתיפול שערה משערות אבשלום ארצה."

אבשלום התרוצץ בחדר הלוך ושוב, ופונה אליי: "הרי יודע אתה כי לא תעזור במאומה על ידי ראשך הגרמני הקר, שרוצה להבין אך ורק כי אהרון לא נסע לאמריקה. אני מבין אחרת – כי הוא כבר נמצא באמריקה, ואעשה כפי שאני מבין."

שרה היתה שרוייה בעצבות בחודשי נובמבר ודצמבר 1916. היא היתה מחרפת את האנגלים על כך שאוניות היאכטה שלהם עוברות במעט בכל שבוע על ידינו, גם מאותתות בלילות, ובכל זאת אף פעם אינן שולחות את הסירה אל החוף. כבר נמאס לשכב לילה-לילה בתקופת החורף, בגשם ובסערה, על חוף הים, ולחכות שמא בכל זאת תישלח הסירה לחוף אי-פעם. היא היתה מאיימת מול האונייה שהיתה חולפת, וחורקת בשיניה וצוערת בצרפתית: "לַאש!" (מוגי-לב).

ביום 25 לדצמבר 1916 עברת אוניית יאכטה אנגלית עם דגל גדול על חלקה האחורי. בפעם זו האונייה אותתה במידה רבה מן הרגיל מול התחנה, היא עשתה סיבובים בצורת 0 כשמונה עד עשר פעמים. היא התרחקה כחמישה קילומטר ושוב עשתה סימנים. נעשינו בטוחים כי הטעות של התיאום שבינינו וביניהם, אשר נמשכה שנה, תוקנה עתה. אותו לילה היה סגרירי ביותר, ואפילו אנוכי, שאף פעם לא רציתי להיות אקטיבי בעבודה הזאת (לגביי זה היה ניראה בלתי ישר) – ירדתי באותו לילה עם אבשלום ביחד אל הים. שם שכבנו עד אור הבוקר ואותתנו בגפרורים. אך גם בפעם הזו זה היה ללא הועיל. לשווא קיוויתי כי עבור אבשלום תהיה הלילה הדרך הפתוחה שלו, ולא יהיה צורך שיזדחל דרך המידבר.

לפני שהאיר היום אומר לי אבשלום: "בוא ונחזור הביתה. אני מכיר כבר את אנשיי. חבל על טירחתנו, ואני מוכרח לחפש דרך אחרת."

עונה אנוכי לו ש"אני אחסום את הדרך הזו בפניך ולא אניח לך לזרוק את עצמך אל תוך האש. אין זו גבורה, זהו מעשה הפקר של מופקר חסר-אחריות. זה עסק מתאים עבור לישנסקי. אני אגלה את אוזן דודך ודודתך. במילה אחת: אעשה כל מה שבידי בכדי להפריע לך. אפילו לאחותך ואולי גם לאימך אגלה את הדבר."

לזאת הוא ענה: "נו, נו. עוד ניראה מי יתגבר על מי. שמע נא, אין אני יכול להניח לך להחניקני בזרועותיך, יהא זה אפילו מתוך אהבה. אתה רק עלול לגרום צער וכאב לכל אלה שאיימת עליי לגלות להם את הדבר, את הדבר עצמו לא תשנה כמלוא הנימה."

 לחצתי על אבשלום בכל כוחותיי, אבל הוא היה נוקשה ביותר, וככה היינו נאבקים בידידות, אולם לפעמים היה הדבר מקבל צורה רצינית, עד כדי שהתגלעו ניגודים בינינו גם בעניינים אחרים. ניסיתי להפנות את שרה אל הדרך שלי כדי שתעזור לי במאבקי, אבל היא היתה מושפעת בשלימות על ידי אבשלום, והיא היתה אפילו מוכנה להשתתף במסע הרה הסכנות.

[התנגדותו של ברוך ראב בן עזר לעבודת הריגול של חבורת אהרונסון נבעה משתי סיבות עיקריות:

האחת, הערכת מצב מפוכחת כי הסיכון גדול מהסיכוי להיטיב בכך את מצבו של היישוב העברי הקטן, וחרדתו לגורלו של אבשלום הנמהר, היוצא להערכתו לשווא אל המידבר.

והשנייה – בני-משפחתו היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, בת-בריתה של תורכיה, יחד עם גרמניה, במלחמת העולם הראשונה. הקונסולים האוסטריים הגנו על נתיניהם בארץ, ואביו של ברוך, יהודה ראב, אף היה ראש ועד העזרה בכספים שקיבל מהם – לנתינים האוסטרו-הונגריים מקרב תושבי פתח-תקווה. יהודה התנגד בכל תוקף להשתתפותו של בנו ברוך, גם הוא בעל נתינות אוסטרו-הונגרית, אף שנולד בארץ – במה שניראה בעיניו כבגידה במלכות שהגנה ומגינה על משפחת ראב כל השנים. זה פגע בכבוד ובנאמנות ה"הונגרית" שלו, שעליהם חונך. ברוך היה גם בעל משפחה בפתח-תקווה, אישה ושתי בנות.

ברוך ראב צדק באזהרותיו ובהשערתו – ב-12 בדצמבר 1916 אהרון אהרנסון כבר הגיע לקהיר דרך אנגליה, ומשם החל לעבוד בשיתוף עם הבריטים ולנסות לחדש את הקשר הימי עם עתלית, אך בעתלית טרם ידעו על כך; וכל הסיפור שכתב אהרנסון על נסיעתו לארה"ב "להבראה" – בא כדי שהתורכים לא יֵדעו שהוא "חוצה את הקווים" ונוסע לארצות האוייב. ארה"ב היתה עדיין "כשרה" כיעד, ניטראלית, ואינה ביחסי מלחמה עם תורכיה. – אב"ע].

באחד הימים בתחילת ינואר 1917 שוב חזר ובא אלינו לישנסקי. כפי הניראה הוא הרגיש מהי דעתי עליו ועל העניין כולו בכלל. יותר לא התווכחנו על הדבר. ליד השולחן, בארוחת הערב, אומר לי אבשלום, כי למחרת בבוקר הוא נוסע לירושלים ולחברון.

לאחר הארוחה הלכו הכול לישון. אני נחפזתי להראות ללישנסקי את חדרו, כדי שכבר ילך לישון. שרה היתה אותו ערב עצובה במקצת, וגם היא נכנסה לחדרה מיד לאחר הארוחה, ואנוכי – נכנסתי עם אבשלום לחדרו. העניין התחיל מחדש. מרוב התרגזות לא הרגשנו היאך חלף ליל ינואר הארוך. רבנו בינינו עד אור הבוקר. הבאתי את המתח עד לידי כך, עד שהוא חטף את [אקדח] הבראונינג שלו והגישו לי. –

"נא! ירה בי, או אם ניחא לך, יקויים דו-קרב! אני לא איכנע לך ואתה לא תחסום את דרכי."

בחיוך הקר שלי הרגעתי אותו במקצת, ולאחר זאת אמרתי: "יכול אתה לגנוז את הבראונינג שלך למטרות יותר חשובות, כיוון שבראונינג הוא אמצעי הגנה עבור חלשים, ואין אני מרגיש את עצמי חלש עד כדי כך שאשתמש בנשק, ובסופו של דבר, אל אלוהים שלי, נגד עצמי ובשרי, נגד חברי האהוב ביותר בחיים? לך לך, זה טיפשי! אבל – זהו סוף כל הסופים."

ולפני שגמרתי הפסקתי, פעמון הבוקר החל לצלצל את צלצול התחלת העבודה לפועלים. – "באם אתה, אבשלום, תעשה את הצעד הזה, את מפקיר את ראשך באופן טיפשי עבור דיעה מוטעית על אהרון, ועוד פעם, וזאת היא האחרונה, הנני אומר לך כי באם לא תשנה את תוכניתך, אבשלום פיינברג איננו קיים יותר בשבילי!"

חבטתי בדלת הזכוכית עד שלא נישארה אף שמשה שלימה, וירדתי אל סידור עבודת הפועלים.

סידרתי את העבודה בחיפזון ועליתי שוב אל חדרי. בעלותי במדרגות פגשתי את שרה ועיניה אדמדמות.

"שלום שרה," אמרתי, "מה פתאום השכמת קום כל כך?"

"אני כלל לא שכבתי עדיין לישון. במשך כל הלילה נמצאתי בין שני הרים שהתנגשו זה בזה ואני בתווך, וככה נתמעכתי ונטחנתי. כל מילה ממאבקכם שמעתי בחדרי, כל התקפה של האחד כלפי רעהו הלמה את ראשי. כמה פעמים רציתי להיכנס אליכם ולהתחנן בפניכם שתחדלו כבר שניכם, אבל לא יכולתי לעשות כך כי לא רציתי להפריע במאבקכם, מבלי לדעת מי משניכם הוא הצודק, ומה טוב יותר."

נכנסתי לחדרי וארחץ. נערת החדרים דפקה בדלת ומסרה לי פתק מאת אבשלום שהכיל מילים מיספר: "אני זקוק לשני סוסים ועגלה."

[הפרטים האלה בתאריך הזה רשומים בהעתק של יומני העבודה של התחנה שנישארו בידי ברוך.– אב"ע].

קראתי לעגלון וציוויתי עליו לרתום את הסוסים, וירדתי לחדר האוכל לאכול את ארוחת הבוקר. אבשלום לא ירד. גם שרה לא. רק יוסף לישנסקי היה והתלוצץ במשך ארוחת הבוקר, מה שעלה לי על עצביי לאחר לילה שכזה. העגלה עמדה רתומה באמצע החצר. אבשלום יצא מחדרו וניגש ישירות אל העגלה.

"יוסף!" הוא פלט צעקה אל לישנסקי, "היכנס לעגלה!"

גם שרה ירדה מחדרה ועמדה על ידי.

"שלום שרה," הוא אמר וציווה להאיץ בסוסים.

יותר כבר לא ראיתיו. הוא נסע מאיתי ואפילו שלום לא אמר לי.

לאחר מכן עלתה שרה לחדרה ביחד עימי והתחילה להתייפח, לאחר שאני ליוויתי במבטי את העגלה המתרחקת, ובדמעות בעיניי קראתי: "אך! אבשלום בני! בני אבשלום!"

שרה לא יכלה להתאפק זמן רב, ובשבוע השני נסעה אחרי אבשלום ליהודה בתקווה עוד לפגוש בו. לאבשלום היתה דרך תלאות קשות ביותר עד יפו. ירדו אז גשמים שוטפים ביותר והיו שיטפונות גדולים. אף על פי כן, בעברו דרך פתח-תקווה, הוא נכנס לבקר את משפחתי. הוא התאונן עליי בפני אבי [יהודה ראב] כי הנני עקשן גדול, ואבי שאלו בחזרה: "ומה עם העקשנות שלך? כפי הניראה לא עלה בידך לשברו."

"לא," ענה אבשלום, "הוא יותר מדי נאיבי לזאת, ואינו רוצה להכיר את העולם בצורה אחרת."

לאחר ויכוחים ארוכים על העניינים הפוליטיים, אשר גם אבי לא היה תמים דעים עימהם, אמר אבשלום: "נו, אתה בדיוק האבא של בנך!"

[יהודה ראב, שידע היטב את מטרת נסיעתו של אבשלום, לחצות את המידבר בדרך לקווי האנגלים, ניסה להניאו מכך. ישראל לוליק פיינברג, אביו המנוח של אבשלום, היה ידיד-נפש של יהודה ראב, וליבו של יהודה לא מלאו להניח לבן לסכן את נפשו במשימה שגם בעיניו ניראתה מיותרת. – אב"ע].

זמן קצר הוא [אבשלום] בילה ביפו ובירושלים, וביחד עם יוסף לישנסקי נסע, כשהם לבושים תלבושות בידואיות, אל המידבר, דרך עזה. הצבא האנגלי היה כבר אז בשלב מתקדם בחזית, וכבש את אל-עריש, קו האש היה אז בין חאן-יונס לבין אל-עריש, החל מהים ועבור ישר מזרחה, עד נקודה דרומית לבאר-שבע, ומשם אל תוך המידבר.

באותו זמן שאבשלום נסע דרומה, ימים מיספר לאחר מכן, הגיע חזרה מקונסטנטינופול הצעיר החדרתי אשר נסע עם אהרנסון כמזכירו, והוא חיים כהן [הוא ליובה שניאורסון, אשר רכש דרכון ספרדי על שם חיים כהן. – אב"ע]. עלה בידו לחזור בקשיים רבים, בתורת תורגמן של מיור גרמני טיפש בשם קלמן, בדיוק למועד שהיה מתוכנן וקבוע על ידי אהרנסון, כדי להתחיל שוב בקשרים עם האוניות האנגליות בתחנת עטלית.

חיים כהן נעשה לתושב של תחנת עטלית וגם הוא חרק שן על נסיעתו של אבשלום, אבל הדבר כבר היה אבוד. אני הייתי באותו זמן מאוד ממורמר ונרגז, ובעיקר – קודח ללא הפסק. שרה רצתה אז שאני אמלא בעטלית את מקומו של אבשלום, אבל אני לא יכולתי להסכים לעבודה [של הריגול למען האנגלים] שבאופן פרינציפיוני הייתי נגדה. אי הסכמתי להצעתה ציערה מאוד את שרה, ופעם היא אמרה לי:

"שמע, מישהו אחר יהיה מוכרח לעשות זאת, מישהו שלא יֵדע לנהל את העניין, ואז יהיה עניין ביש וכולם עלולים לסבול מזאת, ואתה תהיה האשם בכך." (אולי היא צדקה). לאחר מכן היא סנטה בי על שהשארתי אותה בודדת בעבודה, ולכשבא חיים כהן היא היתה נאלצת לפנות אליו. הוא לא שהה יותר מאשר חודש פברואר בעטלית וחיכה למשיח.

יום אחד בפברואר [1917], לפנות ערב, עברה אוניית יאכטה אנגלית ["מאנאגם" היה שמה] ליד עטלית. בתחנת עטלית לא היה איש מלבד שרה, חיים כהן ואנוכי. ישבנו שלושתנו בחדרה של שרה והרהרנו מדוע אין עדיין כל ידיעה מאבשלום ומלישנסקי? שתינו תה ועישנו.

בשעה אחת אחר חצות שמענו פתאום את צַיַד משתער בנביחות חזקות. ירדתי במדרגות לחצר עד לכביש, והנני שומע מישהו קורא:

"אדון ראב!"

"מי זה?" שואל אנוכי.

"לייבל," (הוא) עונה בקול עבה וצרוד.

"מי הוא לייבל?" שואל אני בשנייה.

"אני לייבל העגלון, האינך מכיר אותי? הלא בזמנו, לפני המלחמה, הייתי עגלון בדיליג'נס בין יפו לפתח-תקווה. אני בא כרגע מן האונייה ואדון אהרנסון ביקש שתעלה על האונייה. הא? כניראה איבדתי את הסימן אשר הוא נתן לי, זוג כפתורי חפתים מכותנתו." במששו בידיו בכיסיו הוא אמר: "לא, הם אינם בידי. הא, זהו כלל בקבוק הרום, וזה, אה, הנה האקדח. לא, אין הם נמצאים בידי."

"בוא בחור," אני אומר, והובלתי אותי אל חדרה של שרה.

הוא מסר דרישת שלום כי אבשלום ולישנסקי הגיעו בשלום למצרים (מה שהיה לא נכון, זה היה רק בכדי להרגיענו).

חיים כהן, אשר היו בידו דברים חשובים שהביא מקונסטנטינופול, התחיל להתכונן לנסיעה. היה לילה אפל מאוד. לחיים כהן היו עיניים חלשות בלילה, והוא לא הכיר את חוף הים. לייבל העגלון היה שיכור כהלכה מן הרום האנגלי, ובכן נפל הגורל עליי ללכת אל חוף הים בחשיכה, בקור, בגשם ובסערה של ליל פברואר. שרה רצתה אמנם להילוות עימנו, אבל אני לא הרשיתי לה את הדבר, והיא כעסה עליי בגלל זאת.

לקחתי את רובה הציד שלי, אשר לעיתים קרובות היתי משוטט עימו בביצות של חוף הים כדי לצוד ברווזי-פרא. אני מוביל אפוא את לייבל ואת חיים כהן אל חוף הים. העניין היה קצת מסובך, כי היה צורך לעבור על יד פטרול תורכי שהיה עליו לשמור את חוף הים, אבל בשקט ובקור-רוח הובלתי אותם דרך הגבעה ליד "בַּאבּ-אַל-דוסטרֶה", שנחל קטן עובר בו ונגמר על חוף הים בתוך ביצה גדולה, מלאה צמחי ביצה ועשבים, וכן שיחים אשר ניראו ללייבל העגלון כגדוד שלם של חיילים תורכים.

זחלנו דרך הביצה והגענו לחוף הים האפל והסוער. הוא סער וגעש כדוד רותח. גם גשם לא חסר בשעת מעשה. אנו היינו מוכרחים לדבר בתנועות ידיים ובמריטות בבגדים וכדומה, כיוון שאסור היה לנו להתגבר בקולותינו על געש הים.

לאחר איתות בפנס החשמלי של לייבל, אשר אותתנו לעבר הים, ענו לנו גם כן באותו פנס חשמלי מתוך סירה שחנתה כחצי קילומטר מן החוף. גם האונייה שעמדה, קילומטר במרחק, העלתה פנס אדום קטן על התורן שלה. קשה היה להבחין בין הפנס ובין הכוכבים. לאחר ציפייה ממושכת התקרבה הסירה אבל לא עד החוף, כיוון שהמישברים היו מסוכנים ביותר עבורה, לכן היא נרתעה במרחק של כמאה רגל מהחוף. שני מלחים שנשלחו נחתו בשחייה עד לחוף ממש. נפחדים ורועדים מקור ניצבו שניהם כשהם ערומים ופוחדים מאנשים.

אנו הרגענו אותם כי לא נשקפת כאן שום סכנה, ולאחר שיקול קצר הוחלט כי זה בלתי אפשרי להגיע אל הסירה בבגדים יבשים עם המסמכים. שלחנו בחזרה את לייבל עם הודעה שהלילה יש סערה, ואולי נוכל מחר לעלות על האונייה עם הדואר.

לייבל התפשט מבגדיו וביחד עם שני המלחים וביניהם יצאו בשחייה אל הסירה. את בגדיו אסף חיים כהן עבורי בתוך המעיל שלי, ואנו פנינו חזרה הביתה. מעל גבי הגבעה הבטנו אחורה והבחנו כי מאותתים ללא הפסק מן האונייה בפנסי החשמל.

אני אומר לחיים כהן: "רואה אתה? סבורני כי עלינו לחזור, שמא קרה משהו."

"לא," ענה חיים כהן, "אלה הן קריאות אל הסירה."

עייפים ורטובים מן הגשם וקפואים מקור, הגענו חזרה אל חדרה של שרה, במקום שהיא ישבה וציפתה לנו בחוסר סבלנות. לאחר שנחנו במקצת ושתינו תה, ולאחר שסיפרנו לשרה איזה ים נאה היה לנו, שמענו פתאום את הקול הצרוד המוכר כשהוא קורא:

"אדון ראב!" –

קפצתי מעל למדרגות, ונדהמתי בהיעצרי ובראותי את מיודענו לייבל כשהוא עומד ערום ויחף ורועד ושיניו נוקשות זו בזו, מבלי שיוכל לדבר. מיד זרקתי עליו את מעילי ולקחתי אותו אל החדר. לאחר גמיעת קצת קוניאק וכוס תה חמה, הוא כבר היה מסוגל לדבר. הוא סיפר כיצד גל עצום גרף את שלושתם והפך את הסירה, ויותר איננו יודע מהאחרים, שכניראה טבעו, אולם הוא עלה בידו להיזרק אל חוף הים על גבי גל גדול. כיוון שלא היה יכול לחזור אל האונייה הוא רץ ערום חזרה אלינו (הסיפור הוא יפה...)

מיד עזבתי אותם וחזרתי במרוצה אל חוף הים, שמא נפלטו גם שני המלחים אל החוף, ומבלי שהם מכירים את החוף ואת הדרך אלינו, עלולים הם לזחול השד יודע לאן וליפול שבי בידי הפטרול (התורכי) ולהכשיל את כל העסק.

סיירתי קילומטרים רבים על חוף הים, במקום שיעשה זאת הפטרול התורכי... וזאת כמעט עד אור היום, שמא אמצא משהו, אבל לא מצאתי דבר וגם בדקתי אם לא שכח חיים כהן להכניס משהו מחפצי לייבל אל תוך מעילי.

חזרתי אל חדרה של שרה וביחד עימה החלטתי כי אני מוביל מיד את לייבל אל מאחורי התחנה, ולבוקר, לאחר צלצול פעמון הפועלים לארוחת-הבוקר, ייכנס אל מטבח הפועלים ויבקש אוכל, ואחר כך עזרה להשגת עבודה עבור משה (נתתי לו את הכינוי הזה, כי מן המים משיתיהו), אשר ברח מגדוד העבודה התורכי (טבור עַמַלִיה, מקום יפה אף נחמד...) אשר ליד בית-לחם.

התוכנית הצליחה יפה מאוד, ולאחר הפצרות מרובות מצד הפועלים שלי הסכמתי לקבל אותו לעבודה. הוא עבד זמן ממושך בעבודות שדה של התחנה וכן באיסוף חלוקי אבנים, עד שאירע לילה שקט אחד ולייבל עם חיים כהן הפליגו למצרים. דווקא אותו לילה שכבתי חולה בקדחת בחיפה, ולכשחזרתי לעטלית כבר פגשתי את יוסף לישנסקי בתלבושת יפה ביותר, לבוש כג'נטלמן.

המילים הראשונות שלי אליו היו:

"היכן הוא אבשלום?"

הוא קימט את אפו ואומר: "אבשלום נסע ללונדון לקורס קצינים," והוא, יוסף, נישאר כאן במקומו, ומיד הוא מראה לי הוראה רשמית על הדבר.

היה עליי עוד לגמור עבודה רבה ביומן ובדו"ח החודשי על העבודה החקלאית שלי. בשבוע השני חזר יוסף מחיפה עם פספורט ספרדי על שם יוסף טובין, ועם כרטיס ביקור: "יוסף טובין, מדען, מזכיר תחנת הניסיונות החקלאית האמריקנית".

שרה היתה מלאת התפעלות מכל המעשיות אשר יוסף סיפר על יציאת מצרים, ואז אני החלטתי סופית לעזוב את עטלית. הבחנתי אז בכעסה של שרה, אבל גם היא לא היה בכוחה לשנות את החלטתי, כיוון שנוכחתי כי למרות רצוני עליי לקחת חלק בעבודה כזאת, אשר היתה נגד מצפוני. גמרתי את היומנים שלי ואת הדו"ח החודשי, ובסוף חודש מרץ 1917 עזבתי את עטלית וחזרתי הביתה ליהודה, במצב רוח קשה ביותר.

[ביומניו של אהרון אהרונסון, שהתפרסמו רק לאחר מות ברוך, אך לי ולאבי הראה אותם יורם אפרתי בביקורנו בבית אהרונסון בקיץ 1964, בדרך לשרידי תחנת הניסיונות בעתלית, גם זה לאחר מותו של ברוך, כתב אהרון על פרישתו של ברוך: ""Raab got cold feet – מילים שפירושן – ברוך התמלא פחד והסתלק.

היה זה מזלו של ברוך ראב שלא ידע איזה דין חרץ עליו מורו ורבו האהוב, וכך היה יכול להמשיך ולהעריץ אותו ולחקותו כל ימיו, וגם את בנו אהרון קרא על שמו. וגם לאלכסנדר, אחיו של אהרון, התייחס ברוך כאל יורש העצר של מנהיגות הגוש של בני המושבות הראשונות, "בני בנימין", אך אלכסנדר זנח אותם לאנחות בחברת הגברת פלז מצרפת. כל זה התרחש כבר אחרי מלחמת העולם הראשונה.

בעדותו בשנת 1954 לחיה עירוני מספר ברוך ששלח לאהרון מכתב הסבר על פרישתו, בפסח 1917 – "את מכתבי לאהרון שלחתי באמצעות שניאורסון (הוא "חיים כהן"). שמעתי שאהרון כעס על שעזבתי."

אהרון אהרנסון, אז כבר בקהיר, לא הסכים עם הסיבות לפרישתו של ברוך, והן היו, כאמור – מצפונו, אזרחותו האוסטרו-הונגרית, ובעיקר חשדותיו ורתיעתו מכך שלישנסקי מרכז מעתה את עבודת הריגול, משום שמהרגע הראשון לא היה לו שמץ של אמון בלישנסקי, ודאי גם בגלל הגורל הלא-ידוע של אבשלום, ומשעה שלישנסקי "קיבל את הפיקוד" – היה ברוך בטוח שרשת הריגול תיכשל. אגב, לאהרנסון עצמו היו מריבות קשות עם לישנסקי באותה תקופה.– אב"ע].

בסוף יוני 1917 חזרה שרה לארץ-ישראל באותה הדרך שנסעה [בספינה האנגלית לחוף עתלית, ואולם הפעם גם דרך קפריסין, בגלל מזג-האוויר. – אב"ע]. היא שוטטה בתמידות בכל הארץ, ובכל עת שהיתה עוברת דרך יהודה היתה מבקרת אותי [בפתח-תקווה]. ככה היתה אצלי כמה פעמים בחודשי האחרונים של קיץ 1917. היא אפילו ניסתה פעם לדרוש ממני שאחזור שוב לעטלית.

בפעם האחרונה ביקרה אצלי בחודש ספטמבר 1917. היא הראתה לי אקדח מאוזר קטן שהשיגה בראשון-לציון, אלא שלא היו לה קליעים [כדורים] עבורו. היא ביקשה מאיתי שאתן לה מיספר קליעים מאקדח המאוזר שלי.

משולחן-הכתיבה שלי הוצאתי קופסה עם עשרה קליעים ומסרתים לידה. (עם אחד הקליעים האלה היא אחר כך ירתה בעצמה).

חל שינוי רב בהתנהגותה ושאלתי אותה:

"הגידי לי שרה מה סיבת השינוי שחל בך מאז הינך נמצאת ביחד עם לישנסקי בעבודה?"

שאלתיה גם על אבשלום ואם יש שמץ ידיעה על אודותיו.

היא נאנחה אנחה עצורה ולא סיפרה, או שלא יכלה להודות, שכבר מזה זמן רב שהוא מת, וזוהי סיבת השינוי שחל בה.

ביום 21 לינואר 1917 נהרג אבשלום בין קווי החזית של התורכים והאנגלים ליד רפיח ולא בא לקבר ישראל. איך? מדוע? זה נישאר בגדר סוד כמוס שיוסף לישנסקי, היחידי שהיה עימו ביחד, הוריד עימו לקברו-הוא כאשר נהדק עליו חבל התלייה המסובן של התורכים, ביום ראשון אחד, בדמשק, 15 לדצמבר 1917.

העובדה כמות שהיתה היא שיוסף לישנסקי הגיע לבדו, בלי אבשלום, אל הפטרולים האנגליים עם פצע כדור בכתפו, ובמצרים הוא סיפר לכל אחד סיפור שונה. אומרים שבדמשק [כלומר, בהיותו כבר כלוא בבית הסוהר ונידון לתלייה. – אב"ע] הוא התפאר כי הוא ירה באבשלום והרגו. לצערי, הנבואה שלי התקיימה.

מתוך: ברוך בן עזר (רַאבּ), "שרה", על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י, כתבים מן הארכיון המשפחתי, העתיק וערך: אהוד בן עזר, תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל בידי אחיו בנימין בן עזר, שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות" [למאה ה-20, כמובן].

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

ניל"י

נרשם על-ידי חיה עירוני

פתח-תקווה, 1.9.1954

דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה,

או לארכיון של ספר תולדות ההגנה

(וזאת כ-30 שנה אחרי כתיבת הזיכרונות על שרה ופרשת ניל"י)

על ההעתק הוא עבר במו-ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי-דיוקים.

העתיק וערך: אהוד בן עזר

ידידות יפה שררה בין משפחתנו לבין הפיינברגים והבלקינדים, עוד מאז נשלח אבא [יהודה ראב] לראשון-לציון להדריך את המתיישבים החדשים. הוא הכיר אז את משפחת בלקינד והתיידד עם אימו של אבשלום [בת משפחת בלקינד], וידידות זו בין המשפחות עברה גם לדור שני. כך שאני היכרתי את אבשלום עוד בהיותנו ילדים ואהבתיו כאח.

ואם, למשל, מצאתיו בבית-קפה ערבי על שפת-הים ביפו "עסוק" בתגרה עם ה"בחריה" [הספנים הערביים של יפו. – אב"ע], עמדתי מיד על ידו ועזרתי לו להרביץ. ייתכן מאוד שהוא היה אשם בתגרה והוא שהתחיל, אבל, עמדתי לצידו וזרקתי כיסאות. וזוכר אני שאבשלום אמר אז בלשון המליצית שלו:

"כך יאות. הדור השני נלחם כמו הדור הראשון..."

הוא היה "פנטזיר" – בעל דמיון, נלהב וסוער, והיה אומר: "ברית דמים היא לנו היום..."

בין צעירי חדרה וצעירי זיכרון היה הוא היחידי שנמשך לבית האהרונסונים והגדעונים, עד שהוכתר בתואר מזכיר מדעי של תחנת הניסיונות בעתלית. וכאשר הארבה בא ב-1915 וג'מל פחה מינה את אהרנסון ל"מצביא הלוחמים בארבה", מינה אותי אבשלום למפקח ראשי במלחמה בארבה במחוז עזה ובאר-שבע. בדו"ח על תצפיותיי וסיוריי בקשר לארבה, שהייתי שולח לאהרנסון, לא חסרו הערות שחרגו ממסגרת ההסתכלות בארבה, כמו למשל – שמצאתי משוכת צבר בלי קוצים ב"וואדי-סוחב", שעל יד אשקלון, או הערה שהלטאות בסביבות באר-שבע ניראות יותר כהות וקצרות-זנב, וכו'.

ניראה לי שדיווחים (או – שדו"חות) אלו עשו רושם על אהרון, ואמנם לאחר זאת הזמין אותי למשְׂרת מרכז העבודה לעתלית, וקיבלני לעבודה.

הארבה חלף באחרית מאי 1915. בספטמבר הוזמנתי לביקור בזיכרון ובעתלית. אחרי זה הוזמנתי לחיפה, ובלכתי ברחוב פגשתי את אבשלום בעגלה ושמעתי מפיו שהוא מפליג למצרים באונייה אמריקאית שעגנה בחיפה. ליוויתי אותו לנמל, בלא לדעת במה העניין. לפני כן יצא אלכס [אלכסנדר אהרנסון] לאמריקה, והתחיל מפרסם מאמרים בשם: "סֵיפַכְּ אַחְמַר יַא-שׂוּלְטָן" (חרבך, 'קיסר', אדומה...). גם רבקה נסעה, וגם סם [שמואל אהרנסון].

כשבאתי בנובמבר-דצמבר לתחנה מצאתי את אהרון ואבשלום, ושרה באה גם היא, מקושטא. בספטמבר הפליג אבשלום למצרים, ובנובמבר כבר מצאתיו בעתלית. הוא ירד בלילה מאונייה מול עתלית. לא ידעתי דבר, אבל התפלאתי מאוד ואמרתי לו: "הצולל ועולה..." – את הסוד לא גילו לי...

לאחר זמן-מה סיפר לי אבשלום שהוא הספיק לקשור קשרים עם הצבא האנגלי במצרים, והואיל ובניין התחנה צופה אל פני הים, ניתן לנצלו לשם קשר עם האוניות הבריטיות. ואכן – על משקוף הדלת בקומה העליונה, העשוייה אבנים מסותתות לבנות – היו תולים לוחות שחורים קטנים, כדוגמת לוחות בתי-הספר, ועליהם רושמים כביכול תצפיות של מזג-אוויר: טמפרטורה, לחץ [ברומטר], רטיבות וכו', אלא שלמעשה לא שימשו לוחות אלה אלא כאותות לאוניות. (המרחק מהתחנה היה שניים-שלושה קילומטר). ספינות אנגליות קטנות היו מפליגות מדרום לצפון וחזרה תחת דגל כחול, ועלינו הוטל לצפות ולעקוב אחרי תנועתן וכיוונן. את פרטי התצפיות היו מוסרים למשרד לזיכרון, לאהרון או לאבשלום.

*

בבואי לעתלית עדיין היה שם חיליק ויצמן, אולם הוא עבר אחרי חודש-חודשיים לחיפה. [חיליק ויצמן היה ידידו הטוב של ברוך, ואביו של עזר. דמותו של חיליק בחיפה מופיעה בשם בדוי, ברומאן האוטוביוגראפי שכתב אחיינו של ברוך, יצחק ראב, "עלה ברוח", בהוצאת ספריית פועלים. לאחר מותו של ברוך מסר בנו, אהרון בן עזר, לעזר ויצמן – צרור חילופי מכתבים אינטימיים של אביו חיליק ויצמן, שהעדיף לאחסנם אצל ידידו ברוך בפתח-תקווה ולא בביתו-שלו! – אב"ע]. מה טעם הביאו אותי לעתלית – האם זה במקומו של חיליק שרצו להיפטר ממנו, או טעם אחר, אינני יודע...

בערך בדצמבר 1951 – ינואר 1916, סיפר לי אבשלום על הקשרים, אבל לא היו לי תפקידים מיוחדים מחוץ לתצפיות, הסתכלויות וביקורים קצרים בחוף הים לראות אם ירד מישהו או אולי הגיעו בקבוקי דואר.

הלכתי לביצה לצוד ברווזים, ובכדי שההסוואה תהיה מלאה, קשרתי קשרי ידידות עם הצ'וויש בנוקטה הסמוכה לחוף הים – ביר בדואיה – בה היו 3-5 שוטרים, וכשפגעתי בברווז היה "ידידי" חולץ את נעליו הקרועות ונכנס לביצה ומוציא את הציד. ליתר ביטחון שלחתי מדי פעם בפעם כמה ברווזי-בר לקימאקם של חיפה, שצדתים בביצה...

רעיון ניל"י קסם לי ומצא הד בליבי והשיחות עם שרה עוררו את האמונה בצדקת הפעולה. בשיחותיה איתי היתה שרה מסבירה שכוונת התורכים לחסל אותנו כשם שחיסלו את הארמנים. כך התבטא ג'מל פשה. והיה ברור שצריך לקיים קשר עם האנגלים, להכין נשק ולהודיע להם על הנעשה פה, וכן להביא כסף לקנות חיטה לגרושי יפו וכו'.

ביום חורף אחד מצאתי מכתב תלוי על הרולו (מכבש) שעמד בצד הדרך. במכתב שהיה כתוב אנגלית נאמר ש"הידידים רוצים לשמוע מה שלומכם, כי מזה זמן רב לא שמעו דבר..."

את המכתב הזה הוריד באישון לילה רבין – עגלון מפתח-תקווה. זה היה בחור בן 25-26, מנתיני רוסיה ומגורשי יפו, שירד מהאונייה בלילה וקשר את המכתב.

מאז קבלת המכתב ארבתי בלילות במשך שבועות על ידי הרולו כדי לתת את מכתב התשובה, בהנחה שה"דוור" יבוא שנית, אבל כנראה שהסימנים והאותות הכזיבו או היטעו, והקשר נותק...

עוד לפני קבלת המכתב ניסה אבשלום לעבור דרך המידבר למצרים בכדי לחדש את הקשר, אבל נתפס מדרום לבאר-שבע, הובא בפני בית-דין צבאי וקיבל "פלקות" ברגליים. נמצא אצלו מכתב חתום על-ידי מ.פ. (מרים פסקל) אל בעלה [פרץ פסקל] במצרים. על השאלה על ידי מי נכתב המכתב ענה אבשלום שהוא קיבלו מאהובתו, אבל מי היא סירב לגלות.

הוא חזר לתחנה והחליט לנסות מזלו בצפון. הוא נסע, אפוא, לקושטה ומשם חשב לעבור לרומניה. אבל בהיותו בקושטה מצאנו את המכתב על יד הרולו, ואז שלחנו לו טלגרמה שיחזור, הוא חזר וחיכה לחידוש הקשר, אבל לאכזבתנו לא שמענו דבר. ואז תיכנן אבשלום שנית לצאת לדרום והשתמש הפעם ביוסף לישנסקי.

עוד לפני זה, ב-15 ביוני 1916, משראה שאין קשר – נסע אהרון לקושטה ומשם לגרמניה, כאילו להתראות עם אנשי מדע. מגרמניה נסע לנורווגיה, ומשם פנה לגרמניה וביקש רישיון לנסוע לאמריקה. ואז באה השאלה בקונסוליה הגרמנית בחיפה אם להרשות לו לצאת או לא. ואני, בתור בעל פספורט אוסטרי וקשרים עם גרמנים, נסעתי לקונסוליה לענות על השאלות.

באתי בחוצפתי הצברית, וכשנשאלתי לשם מה נסע אהרון, עניתי: "לחקור בענייני החיטה הפראית וכו'," והרישיון ניתן.

וכאן אירע מה שאירע. אהרון התקשר עם הצירות האנגלית, אבל בהיותו באונייה בלב-ים, באה אוניית-משחית אנגלית והורידה אותו והובילוהו ישר לאלכס. [הכוונה לאלכסנדריה. – אב"ע]. בשביל הצנזורה כתב אהרון שהוא נוסע לאמריקה להתראות עם ידידיו. אבשלום כעס ואמר: "החזיר הזה, נוסע לתענוגות לאמריקה ומשאיר אותנו פה..."

וכאן יש לתאר את ההתנגשות שלי עם אבשלום. אני אמרתי שאהרון כתב זאת רק בכדי להטעות את הצנזורה [התורכית], ואילו אבשלום קיבל את הדברים כהווייתם והאמין. אותו זמן החליט על דעת עצמו לעבור למצרים ויצא עם יוסף.

אבשלום ואני רבנו פעם לילה שלם, עד שאבשלום יצא מכליו, שלף את האקדח ואמר: "בוא לדו-קרב!" –

אמרתי לו להסתיר את האקדח ולשמור אותו להזדמנויות אחרות. "אני לא אשלוף את אקדחי נגדך..." –

והנה מצלצל הפעמון לעבודת הבוקר... וירדתי למטה. חדרה של שרה היה סמוך לחדרנו, וכשעליתי חזרה מצאתיה אדומת-עיניים. היא סיפרה שלא עצמה עין כל אותו לילה, כי שמעה את הוויכוח בינינו אבל לא יכלה להחליט מי הצודק בינינו. הוויכוח נסב בין היתר גם על השאלה אם הוא רשאי לסכן את עצמו או לא.

אחרי מותו של אבשלום הגיע אהרון לעתלית באונייה. [עלינו – מחוק] עלו אז להתראות איתו, ויוסף לישנסקי ירד אלינו בתור ממלא מקומו של אבשלום ומכוון הפעולה. יוסף לא סיפר על מותו של אבשלום. תעלומת סופו של אבשלום עוררה את נעמן ללכת למידבר ולגלות את האמת. (יוסף סיפר שאבשלום נשלח כאילו לאנגליה לבית-ספר לקצינים).

*

פרשתי מניל"י מאחר שלא הסכמתי לדרכיו של יוסף. הוא התחיל להביא חבילות שהכילו נעליים לנערות מבתי-מסחר במצרים, ושוקולד "קֶדְבּוּרִי" [אנגלי].

אמרתי שאין זה נחוץ וכי "בשביל זה אין לסכן אף ציפורן אחת של אדם..."

אני זוכר שפעם בשבת הזמין אותנו חותנו של ראובן שוורץ, אותי ואת ראובן לטיול לגורן. זה היה בשבת, ותוך כדי טיול אמר לנו בזו הלשון: "היבדלו מהעדה הרעה הזאת..." – הוא התנגד לכל העניין...

עניתי לו שאינני יודע אם צריך להיבדל או לא, אבל אני בין כה וכה חוזר, כי אבא קורא לי הביתה... אבל האמת היא – שלא עצת שוורץ ולא גזירת אבא הניעו אותי לעזוב את ניל"י, כי אם התנגדותי לדרכי יוסף.

כתבתי אז מכתב לאהרון והסברתי מדוע אני עוזב את עתלית וסיימתי: "ואני חוזר לבית-אבא ואתנהלה לאיטי – עד בוא הגאולה."

ברור שנקטתי לשון סתרים וכתבתי שהתחנה הפכה ל"בית מלון, וכו'." התנהגותו של יוסף היתה בלתי שקולה וללא-חשבון. הוא נהג בזבוז בכספים, נכנס לבתי-מלון, נסע בכרכרות ועורר בכך תשומת-לב. שהרי כולם הכירוהו וידעו שהיה קבצן ופה לפתע הוא לבוש הדר וחי חיי מותרות. ומניין, אפוא, לקח כסף?

הוא סידר לו פספורט על שם יוסף טובין. אבל כולם הכירוהו וידעו מיהו. לא הסכמתי לדרכים אלה. אמרתי שעליו לשבת בתחנה ואל לו להסתובב.

עזבתי את עתלית בפסח 1917, אחרי גירוש תל-אביב. שרה ניסתה לעכבני.

אחרי הטיול בגורן אמר לי ראובן שוורץ: "ואתה חושב שתימלט? ואם ישימו יד עלינו?"

אמרתי: "לא הפחד מגרש אותי. אינני מנסה למלט את נפשי..."

ויכוחים עם יוסף לא היו לי. ניסיתי כמה פעמים להוכיח אותו, אבל לא היתה לדבריי השפעה. הוא היה עונה לי להגנתו שהינה בא מגנרל זה או אחר, מאנשים חשובים וגדולים, כלומר – שהוא פעיל ועסוק...

עוד לפני בואו של יוסף דפק לילה אחד על הדלת בחור אדמוני, ממושקף, שירד מהאונייה והביא מכתב מאהרון. סיפר שאבדה לו גרב על שפת הים, ואני יצאתי לחוף, מצאתי את הגרב, וכיוון שאלה היו גרביים אנגליות, – שרפתי את שתיהן, וכן הוצאתי מכיסיו את הסיגריות האנגליות. את הבחור סידרתי בעבודה, כאילו היה עריק מה"שוכרה" בבאר-שבע, ויעצתי לו להיזהר ולמעט שחה עם הפועלים וכו'. הוא שהה אצלנו מיספר חודשים עד שבאה האונייה והוא חזר [למצרים].

על אותה אונייה עלה גם ליובה שניאורסון ונסע למצרים. אבולעפיה רפאל היה בשירות במצרים וגם כן בא כמה פעמים לעתלית. אבל זה היה כבר בקיץ, כשלא הייתי שם. את מכתבי לאהרון שלחתי באמצעות שניאורסון. שמעתי שאהרון כעס על שעזבתי.

*

חזרתי לפתח-תקווה ונישארתי שם עד סוכות [תרע"ח, שלהי 1917]. עבדתי בפרדס. אבל בינתיים פורסם עניין ניל"י וכל האנקורים על הגגות צייצו על המרגלים, והדברים הגיעו ליד כך שספרדי אחד בפתח-תקווה התפאר שירד מהאונייה, וכשאסרוהו התורכים התברר ש"להד"ם".

בסוכות נתפסו יונים שהגיעו לקיסריה במקום לעתלית. המודיר תפס את היונים, אבל לא היה יכול לפענח את המכתבים שהיו כתובים בכתב-סתר.

ראיתי ש"האווירה" חמה וכי מסוכן להישאר – וקמתי ונסעתי לדמשק. קיבלתי עבודה אצל גריגור וילבושביץ, מהנדס של ג'מל פשה, ועבדתי אצלו כמנהל עבודה. כשהתחילו להגיע מהגרים והביאו את האסורים הראשונים, הרגשתי שגם בדמשק האווירה דחוסה בשבילי, וכשבא [ישראל] אהרוני לדמשק לחפש צייד בשביל המוזיאון הזואולוגי שלו בלבנון, בטניל (מפעולות ג'מל פשה), הצעתי את עצמי למישרה זו ועברתי לקסרה – המנזר של הפרֵיר. שם הייתי עד סוף 1917. סיפרו לי שצעירים מ"ועד-ההגירה" חיפשו בביתי את יוסף. אחרים אמרו שבאו לחפש אותי. כששוורץ נחקר על לישנסקי, אמר שהכיר אדם בשם זה שבא לתחנה אל פיינברג וראב, אבל מזמן שהם עזבו – לא בא יותר.

על זה ענה הקימקם החיפאי: "שתי הציפורים, כלומר – פיינברג וראב – כבר נמצאים מזמן במצרים." וייתכן שמשום כך לא חיפשו אותי.

אותו זמן כבר התקדמו הבריטים, התחילו הגירושים גם מפתח-תקווה, וקיבלתי טלגרמה משמעון רוקח (אביו של ישראל רוקח) מתול-כרם, לבוא לקבל את משפחתי, כיוון שהכול זזים צפונה. נסעתי במכוניתו של קומנדנט גרמני לדמשק. הגעתי לדמשק באותו בוקר בו ניתלו יוסף ונעמן, וראיתי אותם תלויים – על המרג'ה בכיכר מרכז העיר, וזיהיתים, כמובן. הגרמני שאל אותי אם אלה ערבים. אמרתי: "אולי ארמנים ואולי ערבים, אינני יודע."

*

[שייך לתקופה מוקדמת יותר, לפני נסיעתו לדמשק – אב"ע]. בהיותי בפתח-תקווה, באה אלינו שרה ואכלה אצלנו ארוחת-צהריים. היא היתה ידידה של אשתי [רבקה] ושלי. היא ביקשה אז ממני לחזור לעתלית באמרה שיש די כסף והמצב שופר. בשעה שאני הייתי בעתלית אכלנו דורה. אמרה שהתחנה הולכת לאיבוד וזקוקה לאדם. כניראה שחשה עצמה מבודדת אחרי מות אבשלום. החשבה שאצילה מיוסף, שלא אהבה אותו ביותר, או מחשבה אחרת – אינני יודע. אבל לא נעניתי. אמרתי לה שלא התנאים הרעים הבריחו אותי מעתלית, כי אם יוסף שדרכו ודרכי שונות, וכיוון שהוא עומד בראש – עליי לעזוב.

היא היתה אז בדרכה מירושלים יחד עם יוסף. בדרך נכנסו לראשון, ואחר-כך התעכבו בפתח-תקווה. יוסף הלך לגברת [מרים] ] פסקל למסור דרישת-שלום מבעלה [פרץ, הנמצא בקהיר], והיא (שרה) באה אלינו. אגב – סיפרה לי אז שקיבלה אקדח חצי-מאוזר ושאלה אם יש לי כדורים, ונתתי לה. בכדורים אלה איבדה את עצמה לדעת.

לא ייתכן שיוסף הרג את אבשלום. אינני זוכר באיזה רושם הייתי אז, אבל עכשיו ברור לי שלא. וזה למרות שלא אהבתי את יוסף [וראיתי כאיש הפקר – מחוק].

*

[דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה, או לארכיון של ספר תולדות ההגנה. על ההעתק עבר במו-ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי-דיוקים. אב"ע].

* * *

שרגא רבין

לזיכרו של שמואל לס

ב-1949 גרתי בכפר גנים ולמדתי בכיתה ח' בבית ספר ע"ש משה הס בפתח תקוה. משפחתו של שמוליק  שהגיעה ארצה השתכנה בנוה עוז ושמוליק הצטרף לכיתה ז' ב"הס".  אלה הנסיבות שהפגישו אותנו באותם ימים. עולה חדש נוסף אורי שולביץ הגיע ארצה גם הוא באותה תקופה משפחתו השתכנה בכפר גנים ואורי הצטרף לכיתה ח' ב"הס".

את הדרך לביה"ס עשינו כמובן רגלית בחבורה כשאריה שחל ונורית כהן מכפר גנים גם הם שייכים.

לא עבר זמן רב ושמוליק ואורי הצטרפו אלינו לסניף הנוער העובד בפתח תקווה ונשארו בקשר עם קבוצת הנוער העובד ועם הגרעין ומכאן הגענו כולנו לעין גדי.

נער נוסף, עולה חדש אף הוא, זאביק פרסטמן, הצטרף אלינו, דומני דרך אורי, ואף הוא הגיע לעין גדי.

באותה תקופה הגיעו למשפחתנו שתי בנות-דוד שלי, ממוצא רוסי, ובאו לגור בביתנו בכפר גנים. הן שובצו בבי"ס באותה כיתה עם שמוליק, וכל זמן שגרו אצלנו היו חלק מהחבורה, רנה היתה חברה של אורי וקיטי היתה חברה של שמוליק, הקשרים ביניהם נישמרו וביום ההולדת ה-80 של קיטי שנקר, שמוליק השתתף.

שמוליק ואני היינו קרובים ופעלנו יחד.

האקדח. הוריו של שמוליק היו בתקופת השואה בפרטיזנים וכנראה מכאן תודעת ההגנה העצמית במשפחה. יום אחד מראה לי שמוליק אקדח ומספר שהוא קיבל אותו ממישהו מהמשפחה. האקדח היה קטן, מה שאז קראו "אקדח נשים" והיתה לו תחמושת.

אקדח, אם רוצים שיהיה שימושי, צריך לנסות אותו ואכן יצאנו, אחה"צ, מנווה עוז מערבה לאיזור פרדסי חזרזור ושם ירינו כל אחד כדור וידענו שנדע להפעילו בשעת הצורך. לקול היריות הגיעה שומר הפרדסים רכוב על סוס. כנראה שנראינו לו בסדר. וחזרנו הביתה. לימים יצאנו בחבורה לטיולים בארץ ושמוליק תמיד הביא את האקדח איתו.

אתלטיקה. יום אחד מספר לי שמוליק שהוא מתאמן במגרש הפועל בהדיפת כדור ברזל והציע לי להצטרף, עד אז הסתפקתי בשיעורי ההתעמלות, ואכן הצטרפתי לשמוליק והוא צירף אותי למאמן אתלטיקה נחשב בתקופתו, מגלי, ואכן במקביל לנו התאמנו אז שיאני אתלטיקה, וזכור לי אורי גלין, אלוף הארץ בזריקת דיסקוס, שהיה לימים הטייס שהיה מעורב באסון מעגן.

למרות שהתמדתי תקופה די ארוכה לא שברתי שיאים, שמוליק לעומת זאת  השתתף בתחרויות הדיפת כדור ברזל לנוער.

ביה"ס הימי. עם סיום ביה"ס העממי, שמוליק הצטרף לביה"ס הימי שלימים נקרא מיכמורת, ובחופשים היינו נפגשים בפתח תקווה, הוא מאוד אהב את הנושא הימי. פעם נסעתי לבקר אותו והוא צירף אותי לשייט בסירת מפרש והכיר לי את חבריו במכמורת – מייק [מיכאל] וצ'רלי, ובגמר הלימודים הוא שיכנע אותם להצטרף לעין גדי.

הטיולים.  לבד מהטיולים במסגרת התנועה ובית-הספר, טיילנו בחבורה שחבריה היו שמוליק, אורי, אריה, זאביק ואנוכי שרגא. כאמור, שמוליק היה מביא את האקדח והיינו נושאים אותו חליפות.

שני טיולים זכורים לי. הטיול למוחרקה, יצאנו מפתח תקווה וירדנו, אם איני טועה, בכניסה לכרם מהר"ל והתחלנו ללכת לפי מפת 1,00,000. בקיצור, החשיכה ירדה והחלטנו לעצור היכן שהיינו, ואכן התארגנו לארוחת ערב ופרסנו שמיכות על קוצים ואבנים, ולמרות התנאים המוראל היה גבוה,  אך בבוקר כשהתעוררנו, התברר לנו שישנו במרחק של פחות מ-300 מטר מהמוחרקה. 

אחרי סיור במוחרקה, החלטנו להמשיך ליגור. לא מצאנו שביל אז ירדנו "דורך" דרך הסבך, משימה לא פשוטה, והגענו שרוטים וחבולים אבל עם מוראל גבוה.

טיול נוסף – יצאנו מראש הנקרה הלכנו לנחל קורן ועלינו שוב דרך הסבך מהנחל למבצר המונפורט. מרוב קללות שקיללנו בסבך קראנו לעלייה "עליית הכוסאוחתק".

8.7.2017

* * *

יעקב חסדאי

הפרטה כהזמנה לשחיתות

בשבועות האחרונים החלו רשויות החוק בחקירה נגד בעל השליטה בחברת "בזק" ונגד בכירים בחברה וזאת בחשד בעבירות דיווח כוזבות אשר הביאו להזרמת כספים גדולה לכיסו של בעל השליטה. זוהי רק אחת מתוך שלל הפרשיות הכלכליות הנחקרות לאחרונה כמו התמוטטות עסקיו של אליעזר פישמן, מתווה הגז ועוד.

הדבר מעלה תהיות ושאלות על מהות תהליכי ההפרטה והתנהלות חברות ממשלתיות, ציבוריות ופרטיות, כמו גם של פוליטיקאים ובעלי תפקידים בכירים אחרים,  במדינת ישראל.

פעם האמנתי, כמו רבים אחרים, כי הפרטה זה דבר טוב משום שהמנגנון הממשלתי אינו יעיל ולא מוצלח. לכן, אם רק יתנו לחברות ולעסקים, בתנאים של תחרות ושוק חופשי, הן תהיינה הרבה יותר יעילות ויתנו לציבור שירות הרבה יותר טוב, ואפילו במחיר זול יותר.

לאחרונה, כאשר התפוצצו הפרשיות הכלכליות הנמצאות בחקירה ובדיונים משפטיים, 
האמונה הזאת ב"הפרטה" התערערה. אני כבר שנים רבות מנוי של חברת  "בזק" בשירותי הטלפון והאינטרנט וחושב כי חברה טובה ואמינה משרתת אותי. ופתאום אני שומע על החקירות נגד בעל השליטה ומנהלים בחברות השונות הקשורות אליו, ואני מבין שרימו אותי, שגזלו אותי. לא רק אותי באופן אישי אלא חלק גדול מהציבור במדינת ישראל.

הדבר מעלה שאלות לגבי כל רמת הפיקוח על החברות במדינת ישראל. כיום יכולה להיות חברה אשר מרוויחה מאות מיליונים מהציבור ובאופן רשמי יש לה דירקטורים אשר תפקידם לפקח על ההנהלה, ולכן אנו מרגישים מוגנים. הדבר נכון עוד יותר בחברות ממשלתיות.
מסתבר שהכול "עורבא פרח". לא שולטים, לא מפקחים ולא מבקרים. לא המפקחים ומנגנוני הפיקוח של המדינה ומערכת הבנקאות ולא הדירקטורים. והבעלים ובעלי השליטה בחברה – "איש הישר בעיניו יעשה". שודדים את קופת החברות ואותנו בלי מעצורים. ועוד מסתבר שנושא זה לא רק שאינו מטריד את הפוליטיקאים – זה אפילו נוח להם.

והנה חברי כנסת מסויימים מקדמים עכשיו חוק חדש – "חוק הג'ובים" אשר יאפשר למנות פוליטיקאים בכירים כדירקטורים, אפילו אם אין להם את הכישורים הנדרשים מדירקטור. הראייה היחידה הנדרשת למינוי: הם היו שרים או ראשי ערים וזה סימן שיש להם כישורים. אולם סימן זה אינו סימן כלל. זה שהם היו בתפקיד זה או אחר, בכיר יותר או פחות, אנחנו כבר יודעים. הם היו ונכשלו והם יעשו אותו הדבר בכל מקום אליו יגיעו.

אין ברירה. כל הנושא של מינוי דירקטורים צריך לעבור מהפכה עמוקה. צריך בכל חברה, בין אם היא חברה ממשלתית או שזו חברה פרטית, דירקטורים שהעצמאות שלהם וההגינות שלהם היא מעל לכל ספק וכי הם יכולים לבקר, להשגיח ולהוקיע כל עוול שנעשה בחברה ולעשות תפקידם נאמנה אך ורק לטובת הציבור ששלח אותם למשימה זו..

דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

בן-ציון יהושע-רז

התערבותו של נהרו מנעה גירושם של הפליטים האפגנים מהודו

יהודי אפגניסטן היו נתונים בסכנה של רדיפות, עלילות-דם, גזירות גיוס ויותר מכל רעב כבד שפקד את אפגניסטן עם תום מלחמת העולם השנייה. הכלכלה האפגנית, שהיתה מושתתת על ייצוא, שותקה לחלוטין. רבים נהרו מזרחה אל הבירה קאבול ומשם גנבו את הגבול לפישאוואר, שאז היתה בהודו וכיום היא חלק מפקיסטן, בתקווה שיצליחו להגיע מהודו לארץ-ישראל. ההודים ביקשו לסלק את היהודים האפגניים תוך שלושה חודשים מאז כניסתם להודו. חזרתם לאפגניסטן היתה עולה בחייהם בשל יציאתם הלא חוקית מגבולותיה.

הפליטים האפגניים היו על סף רעב ובסכנת גירוש חזרה לאפגניסטן. כל מבוקשם היה להישאר בהודו עד לפתיחת שערי הארץ בפניהם.

אחת התופעות הבלתי מובנות בפרשת הפליטים האפגאניים בהודו, היא הזמן והמרץ שהקדישו השלטונות ההודיים למיעוט יהודי זעיר בתוך ים של מאות מיליונים, כשבעצם אותם ימים – ימיה הראשונים של הודו העצמאית (15 באוגוסט 1947) – היתה המדינה ההודית שטופה התנגשויות דמים בין הינדים למוסלמים. מאהטמה גאנדי פעל במסירות להפגת המתיחות הבין עדתית ואף הצליח להשכין שלום בין יריבים, למורת רוחם של קנאים הינדים שראו בו בוגד, ונרצח חצי שנה לאחר עצמאותה של הודו.

הרופא הצבאי קפטן מ' מייקין (לימים פרופסור ב'הדסה') שיגר איגרת לד"ר ברנרד ג'וזף (לימים שר הצנע דב יוסף). באיגרתו תיאר את מצבם של יהודי אפגניסטן שהיו קורבן לקנאות אסלאמית. על כמה מן הנשים היהודיות נשפכה חומצה. גברים יהודיים נדונו בעוון אחזקת יין לקידוש ונשלחו ל-7 שנות מאסר. מצבם של הפליטים שברחו להודו היה בכי רע – בלי פרנסה ובבריאות לקויה. ד"ר  מייקין מבקש לתת להם סרטיפיקטים ולהעלותם לארץ.

אחד הפליטים מתאר את מצבם: "היינו כ-30 איש במכונית אחת, והיו כמה אנשים שכמעט כל הדרך סבלו רעב, כי אפילו להוצאות האוכל לא היתה להם הפרוטה ועד שהגיעו לקאבול [מהעיר הראת במערב אפגניסטן] נמצאו בדרך למעלה מ-20 יום. ומרוב התלאות שניים התעוורו בדרך, כמה נשים הפילו ולדותיהן, וילד אחד בן שנתיים נפח את נשמתו בדרך הקשה. כמה אנשים הגיעו בקושי לבומבי [כיום מומבאי]  ואנחנו, כמה משפחות, הגענו לפישאוואר [כיום בפקיסטן]. כולנו נמצאים בחדר אחד. מבומביי כותבים לנו שלא ניסע לשם כי כל אלה שהגיעו לשם לנים ברחובות העיר. החום כאן גבוה ללא נשוא והאנשים המבוגרים קיבלנו אבעבועות ופצעים בגופנו וכולנו נמצאים בטיפול רפואי."

בסוכנות היהודית לא בער שום דבר. מצבם של יהודי אפגניסטן בהודו לא נראה דחוף. הסוכנות היהודית הסירה למעשה את חסותה מפליטים אלה, שעמדו להיות מגורשים חזרה לאפגניסטן וריחפה עליהם סכנת מוות מיידי מצד השלטונות והעם שביקשו את דמם. יהודים מפולין וממזרח אירופה שנקלעו בזמן מלחמת העולם השנייה לאפגניסטן ולאיראן זכו לקבל סרטיפיקטים. במשך 8 שנים יהודי אפגניסטן לא קיבלו סרטיפיקט אחד.

משטרת הודו פעלה לגירושם של הפליטים אל מעבר לגבול האפגני, ורק בהשתדלותו של מר צבי צינביץ, שייצג את יהודי הודו, נדחה הדבר. הוא תבע מן הסוכנות להפריש לפחות 100 סרטיפיקטים כהוכחה לכוונתם של הפליטים לעזוב בהקדם את תחומי הודו. על הקיפוח במתן סרטיפיקטים כותב ועד יהודי אפגניסטן בלשון עדינה: "בני עדתנו הראשונים לשירות המולדת בכל האופנים, בהתגייסות, בבריגדה, בנוטרות, בהגנה, בחקלאות, בבניין וכו', ורק בעניין סרטיפיקטים מדחים [=דוחים] אותם."

נשיא הוועד הלאומי, מר יצחק בן-צבי, פעל כמיטב יכולתו להצלתם של יהודי אפגניסטן ושחרורם מהכלא של 37 יהודים שהושלכו לכלא בעוון אחזקת יין לקידוש. מאמציו של יצחק בן צבי אצל שלטונות המנדט ומוסדות היישוב היו לשווא ועל כ-300 פליטים בהודו, שחיו בעוני משווע ובבריאות לקויה וללא בגד ללבוש נגזר, גירוש אל התופת.

משקיבלו הפליטים מן המשטרה החשאית ההודית את הודעת הגירוש הם פנו בתזכירים למזכירו של ג' נהרו, ראש ממשלת הודו, למשרד הפנים ההודי ולראש הבולשת. בתזכירים ציינו את מצבם החמור ואת סופות השלגים בדרך לאפגניסטן. ביום הגירוש הועלו 36  פליטים למשאית בדרך חתחתים ובקור עז, זקנים, נשים וילדים ובתוכם חולים רבים. מאחד הפליטים שאשתו מתה עליו, מנעו לשבת 'שבעה' וגירשו אותו ואת ילדיו בשבוע האבל.

בימים 15 בפברואר – 30 במארס 1947, נערכה בניו-דלהי ועידה פאן אסייתית של תנועות שחרור.

בין משתתפי הוועידה אנו מוצאים גם נציגים מארץ-ישראל, שכללו את פרופ' שמואל הוגו ברגמן, פרופ' אלפרד בונה ומר דוד הכהן. השלושה ניצלו את תקופת שהייתם בהודו כדי למנוע את גירושם של הפליטים מאפגניסטן. הם פנו לשר הפנים ולבהי פאטל ולראש הממשלה פנדיט נהרו, והודות ליחסים הבין-אישיים שנרקמו בינם לבין מנהיגי הודו המתחדשת הצליחו לדחות את הגירוש בשישה חודשים. דוד הכהן סיפר כי נהרו אמר לו כי התקשה בהארכת שהייתם של פליטי אפגניסטן משום שהיה עליו לפעול בניגוד לעמדה הקשוחה של הפקידות הבכירה שלו, שתבעה גירוש מיידי, והוא שינה לדבריו את החלטתם הצודקת אך ורק כדי שלא לאכזב את הנציגים מארץ- ישראל.

בפנייתו למוסדות היישוב בפרשה זו הוכיח דוד הכהן חזון מדיני. הוא העמיד את מוסדות היישוב בפני החובה לפתור את הבעיה תוך שישה חודשים כדי שלא לפגוע ביחסים ההולכים ונרקמים עם הממשלה החדשה בהודו, שמן הסתם יהיו בעלי חשיבות כשגם היהודים בארץ ישראל ישתחררו מעול האימפריאליזם הבריטי. קוצר הראות של משה שפירא, מנהל מחלקת העלייה, עורר את רוגזו של דוד הכהן.

ככל שהלך וקרב יום 30 בספטמבר 1947, יום הגירוש, כך הלכו ונרתמו אישים יהודיים מן העולם ומארץ ישראל כדי למנוע את גירושם של הפליטים. עמנואל סלר, חבר הקונגרס האמריקאי מטעם הדמוקרטים, פנה במברק ביום 2 בספטמבר 1947 לנהרו:

"בעניין 280 היהודים... אשר קיבלו אולטימטום לעזוב את הודו לפני ה-24 בספטמבר ולהיות מגורשים חזרה לאפגניסטן, בתקווה שיוכלו להישאר בהודו זמן קצר נוסף עד להשתפרותם של התנאים עם קבלת הדו"ח של הוועדה המיוחדת לארץ ישראל (אונסקופ), שיאפשר פתיחת שעריה של ארץ ישראל בפני היהודים..."

הלחץ הבינלאומי שהופעל על ממשלתה של הודו הביא לכך שהצו לא בוצע ביום האמור (30 בספטמבר 1947) וניתנה אורכה נוספת ואחרונה עד ליום 31 בדצמבר 1947. הקבוצה הראשונה של פליטים אפגנים בהודו (שמנתה 25 נפש) הגיעה לארץ בטיסה מבומביי ללוד, ביום ד' בטבת תש"ח (17 בדצמבר 1947). הקבוצה השנייה, שאף היא מנתה 25 נפש, הגיעה ללוד בסוף דצמבר 1947. בשל הקרבות שהתחוללו בדרך לירושלים הוסעה הקבוצה מלוד לתל-אביב.

המאמר מבוסס על ספרו של בן-ציון יהושע-רז, "מנידחי ישראל באפגאניסתאן  לאנוסי משהד באיראן", מוסד ביאליק, ירושלים 1992, 579 עמ' + 48 עמ' לוחות.

* * *

משה כהן

אז מה אם הם מרוקאים?

בשנה ה-70 למדינת ישראל צריך להיות מובן מאליו שבחברה שלנו פתוח המירוץ לצמרת בפני כולם. אין צורך להביא רשימה של מצליחנים מכל העדות להוכחה כי הדברים ידועים (יצחק תשובה, חיים סבן, שלמה אליהו, שאול מופז, בנימין בן אליעזר, דן חלוץ, יצפאן, אייל גולן וכיו"ב).

כשם שזה צורם כאשר עסקנים ציניים אינטרסנטים מעלים טענות על קיפוח על רקע עדתי, כך צורם כאשר ראשי מפלגת העבודה מנפנפים במוצאם העדתי של מנהיגיהם, גם כאשר הם ילידי הארץ.

אז מה אם הם מרוקאים, אין  זה משנה לכאן או לכאן. 

תחזירו כבר את השד העדתי לבקבוק פעם ולתמיד. 

משה כהן

בולגרי גאה

ירושלים 

* * *

הדסה מור

ביוגראפיה  של פרידה קאלו – במחול

"פרידה" בתיאטרון הבימה

אין ספק שהציירת המקסיקנית פרידה קאלו, ילידת 1907, ראויה לכל השבחים על יצירותיה וציוריה הצבעוניים, שהתפרסמו בעיקר לאחר מותה בגיל צעיר, בטרם מלאו לה חמישים שנה.                                                             אולם בהיותה נשואה פעמיים לצייר הגדול בהרבה ממנה, דייגו ריברה, שהיה מבוגר ממנה  בכעשרים שנה. וללא ספק עלה עליה ברמת יצירותיו הענקיות, קשה להעריך אם היא  ויצירותיה  היו מקבלים  את אותו פרסום אלמלא היתה נשואה לו.

מה שמרתק בביוגראפיה של קאלו הוא שלמרות היותה נכה מראשית ילדותה, כשלקתה במחלת הפוליו שעיוותה את קרסולה, ומאוחר יותר איתרע מזלה והיא  עברה תאונת דרכים קשה כשאוטובוס בו נסעה התנגש ברכבת והיא נפגעה קשה בגבה ועברה מיספר ניתוחים, למרות זאת,  היא ניהלה הרבה רומנים עם גברים מרתקים, בתקופה בה היא חיה בפירוד מריברה ובתקופת הגירושים ממנו, עד שהיא וריברה חזרו ונישאו בשנית, ובכל אותן תקופות, פרידה כתבה יומן חיים, פעלה בתנועות פוליטיות, תחילה כקומוניסטית ובהמשך השתתפה בתנועות השלום.

במהלך שנותיה כציירת הציגה פרידה תערוכות בגלריות בסן פרנציסקו ובפריז, ואילו  לתערוכה הגדולה  שלה   במקסיקו,  שהתקיימה רק שנה לפני מותה, היא   הופיעה כשהיא שוכבת על מיטת חוליה. לאחר שרגלה הימנית נכרתה מתחת לברך.

ריברה נותר נאמן לה עד מותה ואף ציווה בצוואתו לפתוח מוזיאון על שמה. יצירותיה של קאלו, שעיקרן פורטרטים עצמיים שלה, עטורים בפרחים ובצבעים עזים,  נמכרים כיום במיליונים, וחייה הסוערים שימשו נושא לספרים ולסרט  הנהדר "פרידה" בכיכובה של  סלמה הייק.

והנה עכשיו יזם תיאטרון הבימה את המחווה לציירת הזו ואני, כחלק מהקהל, הייתי סבורה שאחזה  בדרמה מילולית על חייה של פרידה  כאמנית,  עד שלהפתעתי  החלו  לרקד על הבמה קבוצות של רקדנים, ולא היה זה רק בפתיחה כי אם  למרבה הפליאה, היה זה תיאטרון מחול  שהמחיז את חייה של קאלו במחול  מקצועי של להקת רקדנים  מושלמת, עם שלל תלבושות צבעוניות  ותאורה מלהיבה, שהפכו את  הערב לחוויה אדירה.

נכון שמי שלא שמע על פרידה ולא ידע  את תולדות חייה   אינו יכול להבין את  תוכן המחולות, שביטאו תחנות חשובות בחייה. הליהוק המושלם עזר מאוד לשרטט את התכנים המבוצעים במחול, כשבראש צוות הרקדנים עומדת השחקנית לירז צ'רני, המגלמת את פרידה, ואסף גולדשטיין המגלם את ריברו.  צ'רני הפתיעה בריקודיה החושניים  ושיחקה באופן מרגש את פרידה גם כשהיא  צולעת ועל כיסא גלגלים.

על להקת הרקדנים  המלהיבה הזו מנצח  בווירטואוזיות,  הן כבמאי והן ככוריאוגרף,  אביחי  חכם, ועל הדרמטורגיה של המחזה התנועתי הזה  ניצח  הבמאי הוותיק של הבימה – משה קפטן.                                                      אז מה יכול להיות מהנה יותר מאשר לחזות במופע מחול מרתק ומלהיב שריקד  לנגד עינינו במשך  שעה וחצי ללא הפסקה בליל קיץ חם? רעיון  גאוני. מופע גדול, מלהיב, מרתק, מרגש. 

* * *

יהודה דרורי

על גלילי נייר טואלט

מוצע בזה שממשלת ישראל תתמוך בעמותה שתנפיק מאות אלפי גלילי נייר טואלט שעל גביהם יודפסו כל ההחלטות נגד ישראל שהוחלטו ואושרו באו"ם ובמוסדותיו כגון אונסק"ו, יוניצ"ף וכיו"ב. על כל חלקי נייר הטואלט יודפסו בנוסף שמותיהן של הארצות אשר תמכו בהחלטות המבחילות נגדנו. מוצע שמוסדות יהודים וישראלים יפיצו גלילים אלו כהסברה בארצותיהם ובעולם, כדי שיבינו מהי באמת הרגשתנו ביחס להחלטות האו"ם נגדנו.

נכון שזה בהחלט לא יהיה "פוליטיקלי קורקט" ואפילו יהיו ארצות שיכעסו. אבל זו תהיה הסברה אפקטיבית ומאוד חשובה. וכל גליל כזה יהפוך בעצם לפריט אספנות. אגב, ניתן יהיה לרכוש גלילים אלו באי-ביי ובאמאזון, כאשר התמורה תועבר לקרן לנפגעי טרור בישראל.

חבל רק שיהיו אנשים במדינתנו שיתייחסו בשלילה להצעה מיוחדת זו...

מערת המכפלה רק שלנו

על ישראל לסגור מיד את הגישה למערת המכפלה למוסלמים עם כל המחיר הנילווה לכך, ולהודיע כי החלטת אונסק"ו בנדון איננה משאירה לנו כל ברירה אלא להפגין כי מקום זה הינו בראש ובראשונה מורשת יהודית.

להבא, כל מוסלמי שיבקש להיכנס למערת המכפלה, יצטרך לחתום על הצהרה שהוא מכיר במקום כאתר מורשת יהודי. לא יחתום, לא ייכנס.

אגב, הסדר דומה היה צריך להחיל גם על הר הבית אבל כשזה נוגע לעימות אידאולוגי –  הממשלה הזו רופסת לחלוטין כאשר הדבר מגיע לנקיטת צעדים משמעותיים המראים לעולם ולפלסטינים מיהו באמת הריבון בשטח.

למה יחסים חד-צדדיים עם וייטנאם?...

במהלך השנים סייעה ממשלת ישראל בהכשרתם של מומחים וייטנאמים בתחומי החקלאות, חקלאות ימית, ייצור חלב, הפעלת שירותי ממשל זמין ועוד. וייטנאם, הנחשבת כיום לאחת הכלכלות המתפתחות בקצב המהיר בעולם, מסתמכת בנושאים מסוימים על טכנולוגיות ושיטות פיתוח ישראליות, החל משנת 2007 פועל בין שתי המדינות פרוטוקול פיננסי, המאפשר לחברות משתי המדינות לבצע פרויקטים משותפים תוך שימוש בהלוואות המגובות על ידי משרדי האוצר (ויקיפדיה).

ב-30 בספטמבר 2014 חתם שר הכלכלה נפתלי בנט על הסכם שיתוף פעולה עם שר המדע הווייטנאמי קואן נגוין לקראת הסכם סחר חופשי עם וייטנאם. (ויקיפדיה).

אם נשאר לנו שמץ של כבוד לאומי, חייבים להעניש מדינה זו על הצבעה באונסק"ו נגדנו בנושא מערת המכפלה, (אף שהבטיחו לנו להימנע) – יוצאו המומחים שלנו המסייעים להם כלכלית ויוחזרו לארץ מיד!

* * *

אורי הייטנר

1. ערעור על זכות קיומה של ישראל

במאמר שפרסם ב-1970, סקר בן גוריון סקירה מקיפה על הקשר התנ"כי בין "עיר האבות וערש המלכות" לעיר הבנים העכשווית. "בחברון מתחילה ההיסטוריה העברית... אולם חשיבותה של חברון היא לא רק בתולדות האבות והאימהות של עמנו. בחברון קמה המלכות הגדולה ביותר שהייתה לישראל עד היום הזה. ... אין לשכוח: ראשיתו של גדול מלכי ישראל היתה בחברון, העיר שאליה בא העברי הראשון כשמונה מאות שנה לפני דוד המלך, ונעשה משגה עצום ונורא אם לא ניישב את חברון ביישוב יהודי גדל והולך בזמן הקצר ביותר. זה יביא גם ברכה לשכנים הערבים. ראויה חברון להיות אחותה של ירושלים." (המבוא לספר חברון, יולי 1970).

שלוש שנים קודם לכן, ערך בן גוריון ביקור הזדהות בכפר עציון, חודשיים לאחר עלייתו להתיישבות. בדבריו, הוא הצביע על מרחביו של הר חברון החשוף ואמר: "חברון צריכה להיות מיושבת יהודים, הרבה יהודים. זאת היתה עיר יהודית. צריך להקים בה יישוב יהודי גדול."

בן גוריון היה יהודי חילוני. בן גוריון הוא האיש המזוהה ביותר עם התפיסה הפוליטית של נכונות לחלוקת הארץ. אחרי מלחמת ששת הימים הוא קרא לנסיגה מרוב השטחים. ולשיטתו, ניתן בהחלט להחיל את הנכונות שלו לנסיגה, גם על העיר חברון.

אולם מעבר לכל שיקול מדיני פרגמטי זה או אחר, דבר אחד בן גוריון ידע היטב – מה מהותה, מה משמעותה, מה מקומה של חברון לעם היהודי כסמל לאומי. מה מקומה של מערת המכפלה לעם היהודי, כסמל לאומי. הוא ידע והבין, שמערת המכפלה, כמו הכותל המערבי, כמו קבר רחל, הם סמלים לכמיהת הדורות לארץ ישראל.

כך, למשל, כתב מנדלי מוכר ספרים בספרו "מסעות בנימין השלישי". הוא תיאר סיטואציה של ביקור שליח מן היישוב הישן בארץ ישראל בק"ק בטלון, שהביא עמו בט"ו בשבט תמר מארץ ישראל.

"ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וא"י נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!.. אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה, כך מספר בנימין, היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בא"י. ומרבים לספר בביאת הגואל."

מי שהעלו להצבעה באונסק"ו את החלטת הבלע להגדיר את מערת המכפלה כאתר מורשת פלשתינאי – אף הם יודעים היטב מה מהותו ומה משמעותו של אתר זה כסמל לאומי יהודי. הם יודעים היטב שמערת המכפלה היא אחד הסמלים המובהקים לקשר בין העם היהודי לארץ ישראל, שהוא לב זהותו הלאומית של העם היהודי. ומה שעניין אותם לא היה מערת המכפלה, ולא הקשקוש על כך שהוא אתר פלשתינאי כביכול, אלא שאיפתם להכריז שאין זכות היסטורית לעם היהודי על ארץ ישראל, שאין זיקה לאומית של העם היהודי לארץ ישראל, שכלל אין עם יהודי ולכן אין הוא ראוי ואין הוא זכאי למדינת לאום בארץ ישראל. זו מהותה היחידה של ההחלטה – ערעור על זכות קיומה של מדינת ישראל.

האם יש טעם בהמשך חברותה של ישראל באונסק"ו ובאו"ם? לדעתי, כן. ישראל אינה צריכה להעניש את עצמה בבידוד בינלאומי, ולתת פרס לאויביה. ההתמודדות הראויה עם ההחלטה היא הגחכתה.

על ישראל להפגין את הבוז שלה להחלטה המופרכת, בהעלאת הצעה להצבעה באונסק"ו לפיה הארץ שטוחה והשמש סבה סביבה.

2. צרור הערות 9.7.17

* מנהיגות ישראלית – מפלגת העבודה בחרה שני מועמדים ישראלים, שעלו לסיבוב השני של הבחירות המקדימות. היא לא בחרה "מרוקאים". פרץ וגבאי "מרוקאים" כפי שהרצוג הוא "אירי" ועומר בר-לב הוא "יוגוסלבי". פרץ וגבאי אינם מתמודדים על הנהגת מרוקו, אלא על הנהגת ישראל. די כבר עם שיח הנצחת הגלות.

* קיבעון – עמיר פרץ הוא איש "השמינייה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו הוא תקוע בדרך "השמינייה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחייה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות הקיצוניות ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.

אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.

לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות.

אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא איש חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.

* נגד המתווה הנרקם – איני יודע האם הידיעות על עסקת שבויים קרובה הן דיסאינפורמציה, מלחמה פסיכולוגית של חמאס או בלון ניסוי של הממשלה, אבל אומר את דעתי העקרונית. תמורת גופה של חייל, אין להחזיר מחבל חי. תמורת ישראלים שנתפסו חיים, כיוון שחצו על דעת עצמם את הגבול, אפשר לתת אסיר פלילי או אפילו אסיר ביטחוני שאין דם על ידיו, אלא נתפס באיזו עבירה טכנית, בפרופורציה של 1:1. על הדרישה לשחרור משוחררי עסקת שליט שחזרו לטרור ונתפסו אסור אפילו לדון. הם קיבלו את ההזדמנות של חייהם ומשחזרו לסורם, הם האחרונים בתור בכל עסקה, אחרת מה שווה העסקה?

בנושא גופותיהם של חללי צה"ל, יש לחתור להסכם בן שני סעיפים: א. תמורת גופותיהם של הדר גולדין ואורון שאול ישראל תמסור לפלשתינאים את גופות כל המחבלים שבידה. ב. שני הצדדים מסכימים שמעתה ואילך, גופות יימסרו מיד לידי הצד השני, ללא תנאי.

והגיעה השעה שממשלת ישראל תאמץ רשמית את מסקנות דו"ח ועדת שמגר, תפרסם אותן ותביא אותן לחקיקה.

* סיקור רחב ומפרגן – בגיליון ערב שבת של "ישראל היום", הכתבה על ביקורו של ראש ממשלה הודו בישראל הופיעה בעמוד 9, ותפסה 80% מגודל העמוד, שהיה עמוד טבלואיד. בגיליון ערב שבת של "ידיעות אחרונות", הכתבה על ביקורו של מודי הופיעה בעמוד 2 והיא התפרסה על פני העמוד כולו, שהיה עמוד טבלואיד כפול. כלומר היקף הכתבה (בעיקרה – תמונות) היה יותר מכפול ומיקומה – הרבה יותר טוב. בשני העיתונים, הופיעה בעמוד הראשון תמונה עם הפנייה לכתבה.

ולמה אני מציין זאת? כי לאורך כל השבוע הרשתות מלאות בקיטורים על התקשורת ש"מסתירה" את ביקורו של מודי בישראל, כדי לא לפרגן לנתניהו. וכצרכן תקשורת אני יכול להעיד שלפחות בערוץ "כאן", בערוץ 2, ברשת ב', בגל"צ וב"ידיעות אחרונות" הסיקור היה נרחב ומפרגן לנתניהו. חד וחלק.

אבל מרוב שחוזרים על השקר, מתחילים להאמין בו. וכך, השיח על הטענה כלל אינו מפקפק באמינותה, אלא מתייחס אליה כאקסיומה, ומתלהם בתגובתו אליה.

יש לציין, שבגיליון ערב שבת של "הארץ" הסיקור בהחלט מביש – תמונה + כיתוב, באמצע ע' 8.

[אהוד: וכך היה ב"הארץ" במשך כל הביקור, עשו הכול כדי להצניע אותו בעמודים הפנימיים ולא לייחס לו חשיבות].

* פוסט-קולוניאליזם – ביקורו ההיסטורי בישראל של ראש ממשלת הודו, באיחור אופנתי של 70 שנה, הוא התשובה המוחצת לאופנת ה"פוסט-קולוניאליזם". הציונות, תנועת השחרור הלאומית של העם היהודי, שהקימה מדינת לאום עצמאית לעם היהודי במולדתו, אחרי מאות שנות כיבוש אימפריאליסטי וקולוניאליסטי, היא התגלמות הפוסט-קולוניאליזם האמתי, להבדיל מסיסמאות השווא הנושאות שם זה. סיפור ההצלחה הישראלי הוא מופת ומודל לחיקוי לעמים המשתחררים מהקולוניאליזם, להבדיל מן השקר ה"פוסטי" שמצייר את הציונות (!) כ... קולוניאליזם.

* פייק מגילה – ההיסטוריונית ד"ר מירה צורף השתתפה ברב שיח בנושא הציונות בכנס "לא בשמיים". היא אמרה שבמגילת העצמאות כתוב "שחור על גבי לבן" שהשפה הערבית היא שפה רשמית במדינת ישראל.

מעניין. במגילת העצמאות שאני מכיר אין אמירה כזאת. ואם היתה אמירה כזאת – איך זה שמגילת העצמאות עצמה יצאה רק בעברית ולא גם בערבית?

פייק היסטוריה.

* שאלה של זהות – בתכניתו של יועז הנדל ב"כאן" 11 (לא צפיתי בשידור, אך המנחה סיפר לי לאחר מעשה), נדונה סוגיית ה"הדתה" בבתי הספר. הופיע נציג ארגון "זהות" – ארגון של הציונות הדתית הפועל להנחלת יהדות בבתי ספר ממלכתיים (חילוניים). הוא רצה להוכיח שבניגוד לנאמר על הארגון, הם דווקא פלורליסטים ופתוחים, וסיפר שאני הרציתי בארגון.

זה נכון ולא נכון. נכון שהוזמנתי להרצות בכנס השנתי של הארגון וזה בהחלט ביטוי לפתיחות ולנכונות להתמודד עם גישות אחרות. אולם זה היה בפני הרכזים. אין מצב שהייתי מוזמן ללמד יהדות בבתי הספר שבהם ילדיהם לומדים או ללמד יהדות מטעמם, בדרכי, בבתי הספר הממלכתיים.

את הרצאתי הם קיבלו ברגשות מעורבים. מצד אחד שברתי להם קצת את סטיגמת ה"חילוני", מבחינת הידע שלי ביהדות והמחויבות שלי ליהדות. מצד שני, הם בהחלט נאלצו להתמודד עם גישה שונה משלהם ליהדות.

עמדתי בנושא – חשוב מאוד להעמיק את החינוך היהודי והציוני במערכת החינוך בישראל. ההעמקה הזאת צריכה להיעשות באמצעות המורים בבתי הספר. אם קיימת בעייה של ידע – יש להכשיר לכך מורים. אם יש צורך במענה זמני מחוץ למערכת, מוטב שהדבר יעשה בידי מנחים ומדריכים שרובם חילונים, כדי שלא ליצור אצל התלמידים סטיגמה על פיה היהדות זה "הם" ולא "אנחנו".

* ממוצא יהודי – צר לי מאוד, שחבריי, עמיתיי ושותפיי, אנשי הארגונים להתחדשות יהודים, מצטרפים כאידיוטים שימושיים לקמפיין הגעוואלד על ה"הדתה", בלי להבין שכל מפעל חיינו הוא הוא המעורר את השנאה והתיעוב של מובילי הקמפיין הזה, דוגמת אור קשתי ושכמותו.

רוגל אלפר תימצת את ניסוח האידיאולוגיה של הקמפיין – "מורשת דתית אינה רכיב חובה בחבילת הידע של אדם משכיל עכשווי, גם אם הוא חילוני ממוצא יהודי. בהחלט אפשר להיות משכיל גם בלי מורשת דתית... מורשת דתית יהודית אינה חיונית לזהותו כחילוני משכיל. מומלץ שילמד באופן כללי על דתות מונותאיסטיות כחלק מלימודיו את התפתחות התרבות המערבית. אם ירצה להתעמק במורשת יהודית, שיבושם לו. ... זהות ותרבות החילונים ממוצא יהודי אינן כוללות תלמוד, סידור וכיוצא בזה, וגם לא התייחסות לירושלים כאל סלע קיומם. ובמהרה במרוצת חייהם הם ישכחו את רוב מה שהלעיטו אותם כילדים. הם לא מנותקים, לא בורים ולא שכחו כלום, הם פשוט השתחררו מהעבר."

אור אלפר רוגל קשתי וחבר מרעיהם אינם רואים עצמם כיהודים, אלא כחילונים ממוצא יהודי. כלומר, הזהות שלהם היא "חילונית" ויש איזה מרכיב בעברם שהוא "מוצא יהודי". יונתן רטוש, מנהיג התנועה הכנענית, אמר פעם שכמו שמוצא האדם מהקוף כך מוצא העברי מהיהודי. זאת ההתייחסות שלהם.

אנו, אנשי ההתחדשות היהודית, מגלמים את ההיפך המוחלט של האידיאולוגיה הזאת. אנו רואים ביהדות את לוז זהותנו, את תפארת תרבותנו, את עיקר מחויבותנו. יש לנו מחלוקת עם האורתודוכסיה, ויש לנו תחרות עם ארגונים אורתודוכסיים על הפעילות במערכת החינוך הממלכתית. עלינו לנהל את המחלוקת הזאת בלי להיגרר אחרי מי שמגלמים את ההיפך מאיתנו... מי שבזים לכל מה שאנחנו מייצגים, סולדים מכל מה שאנו מאמינים בו, אך משתמשים בנו לקמפיין שלהם, שהוא זר לנו כל כך. 

* עגלה ריקה – עירית לינור פרסמה במוסף "הארץ" מאמר נגד מתווה הכותל ובעד המונופול האורתודוכסי עליו. המסר שלה היה: אנחנו החילונים – עגלה ריקה. לא מעניין אותנו ואין לנו מושג ביהדות. הכותל הוא לא עניין שלנו. הוא של הדוסים. אז אנחנו לא צריכים להתערב, ועלינו לתת להם לעשות שם מה שהם רוצים, כי בסופו של דבר הם דתיים גם בשבילנו.

אותי המאמר שיכנע. הוא שיכנע למה תמיכתי במתווה הכותל אינה רק בשל המחויבות של מדינת העם היהודי לכל היהודים בגלויות על כל הזרמים והגוונים שבהם, אלא קודם כל כי היהדות היא לא "של הדתיים" אלא שלנו, של כל היהודים, ועלינו להיות שותפים לעיצובה, להתפתחותה, להפרחתה, לבל תהיה מוצג מוזיאוני רחוק מאתנו ומחיינו, שכדאי לנו שיהיה מאובן ותקוע, כי בתור מוצג מוזיאוני הוא צריך להיות "אותנטי".

איני רוצה שכאשר הנכדים שלי יתבקשו לצייר יהודי, הם יציירו חרדי עם קפוטה ושטריימל. אני רוצה שהם יציירו את ההורים שלהם. ולכן, הילדים שלי מקבלים חינוך יהודי של עגלה מלאה – שהיהדות היא מהותית, משמעותית ומרכזית בחיינו, היא מגדיר הזהות שלנו, וכדי שתהיה רלוונטית לנו ולדורות הבאים, חובתנו להמשיך לפעול בה, ליצור בה, לפתח אותה ולהתאים אותה לחיים יהודיים במדינה יהודית עצמאית ומודרנית במאה ה-21.

אם חלילה ילד שלי יכתוב כמו עירית לינור: "הכותל לא מעסיק אותי בדרך כלל, שכן אין בו צל וגם לא סניף של זארה... קשה לי להבין את ההתעקשות הנלווית לשבת על הטריבונה, משוחררים מהמסגרת המגבילה של הדת, ולצעוק משם הוראות בימוי ליהודי שצם לא רק ביום כיפור, אלא גם ב... נו, תזכירו לי... אה, גדליה, וקורא כמו חמור בכל סדר פסח את ההגדה כולה, כולל החלק שאחרי האוכל..." וכו', אגיע למסקנה שנכשלתי בחינוך ילדיי.

* קצה ההגות האנטי ציונית – במוסף "הארץ" יש חלק שנקרא: "הקצה – חומר למחשבה", שמעמיק לכיוונים הגותיים, מעבר לעיסוק השוטף ביום יום האקטואלי. כך, אפשר להבין את שורשי השוקניזם, שגילוייו מעל פני השטח הם בפשקווילים של גדעון לוי, עמירה הס וחבר מרעיהם.

"הם המרכז, אנחנו הפרובינציה" – זו כותרת מאמר של עפרי אילני. הם – יהדות ארה"ב. אנחנו – ישראל. הוא מצטט את ההיסטוריון יורי סלזקין: "אמריקה היתה הארץ המובטחת שבה הצליחו היהודים לממש את עצם באופן המוצלח ביותר... היהודים הם העשירים בין כל הקבוצות הדתיות בארצות הברית, המשכילים בין האמריקאים והדומיננטיים ביותר בעולם התקשורת ביחס לגודלם. ישראל, לעומת זאת, היא תופעה אנכרוניסטית שמזכירה את ברית המועצות בעשורים האחרונים לקיומה. הסיבה שהיא זוכה בכלל ללגיטימציה היתה ההשפעה הניכרת שהפעילו היהודים האמריקאים, שהזהות היהודית שלהם ואולי אף הזהות האמריקאית שלהם, נדמו כתלויות בהמשך נבחרותו של עם ישראל. ישראל היא בסך הכול מוצב חזית של יהדות ארה"ב, אחד הביטויים להצלחה האדירה שלהם."

כלומר, אין לאומיות יהודית אלא היהודים הם "קבוצה דתית", ולכן, אין כל משמעות להצלחתם הלאומית, אלא להצלחה האישית של בני הקבוצה. לפיכך, אין כל חשיבות וכל משמעות לעובדה שהיהודים בישראל חיים במולדתם הלאומית, חיים במדינת לאום ריבונית של עמם, חיים כרוב מובהק במדינתם, חיים בשפה הלאומית של עמם, ומפתחים את תרבותם הלאומית בצורה חסרת תקדים בכל ההיסטוריה היהודית.

אילני נתלה בהיסטוריון שמעון דובנוב, שהתנגד לציונות, והגה את התפיסה של "עם עולם", שמעת לעת יש לו מרכז תרבותי אחר, שנדד מארץ ישראל לבבל, לספרד, לגרמניה ובימיו לפולין. לטענת אילני, המרכז הזה נמצא כעת בארה"ב, וישראל היא סתם פרובינציה.

אולם האמת היא, שיחד עם דובנוב עצמו, גם האידיאולוגיה המופרכת שלו עלתה בעשן ארובות אושוויץ. לא זו בלבד, שמדינת ישראל היא סיפור ההצלחה הגדול ביותר של העם היהודי בכל תולדותיו, ושהציונות היא השלב החשוב והמצליח ביותר בתולדות עם ישראל – אלא שעצם קיומה ושגשוגה של מדינת ישראל כמרכז הלאומי של העם היהודי, היא המרכז הנותן טעם ומשמעות לקיום הפרובינציה היהודית בארה"ב.

* ניצחון התרבות – ההפגנות נגד ביקורה של להקת "רדיוהד" בישראל, כמו כל תנועת החרם, הן הפגנות נגד התרבות ובעד הברבריות. הרכבת האווירית לישראל, של כוכבי המוסיקה מכל הסוגות, היא ניצחון התרבות על הברבריות.

* עדותה של סימון וייל –- אחד הטיעונים של מכחישי השואה ומגמדיה, הוא שאין ייחוד לשואת היהודים, שהיו רק חלק מקורבנות הנאציזם, כמו קבוצות נוספות, למשל הקומוניסטים.

בעניין זה, מעניין לקרוא דברים שאמרה המנהיגה היהודייה הצרפתייה, ניצולת השואה, סימון וייל, שהלכה השבוע לעולמה, בראיון בשנת 2008 שפורסם לראשונה במוסף "הארץ", בעקבות פטירתה.

"באושוויץ כמעט כולם היו יהודים. פעם אחת הגיעה רכבת של נשים קומוניסטית שגורשו לאושוויץ. באחד מהבקרים הסתתרתי במחנה עם חברה כדי לא לצאת לעבוד. הסתובבנו במחנה תוך מאמצים שלא להיתפס, ולפתע שמענו צרפתית. זו היתה קבוצה של קומוניסטיות צרפתיות... שמחנו לפגוש צרפתיות. ראינו, אגב, שהן עבדו פחות וחיו בצריפים שבהם התנאים היו טובים יותר. כשהתקרבנו אליהן, הן צעקו עלינו 'יהודיות מלוכלכות'."

* שביל הסנהדרין – השתתפתי בסיור של בית מדרש "מעגלים" באושה העתיקה. שמחתי לשמוע, שבשנת השבעים למדינת ישראל, במסגרת מיזם אתרי מורשת, יוכשר "שביל הסנהדרין", שיעבור לאורך מרכזי הסנהדרין בצפון (אושה, בית שערים, ציפורי, טבריה) כולל חפירות ארכיאולוגיות בכמה מן האתרים (אחר כך אונסק"ו בטח יכריז על השביל כאתר מורשת פלשתינאית).

* ביד הלשון: יירוט – יירוט הוא הסטה מכוונת של כלי טיס, כלי שיט או טיל ממסלולו. מקור המילה הוא פרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "בלק".

בפרשה מסופר, שכאשר בלעם יצא לקלל את ישראל, ראתה אתונו את מלאך ה' ניצב בדרכה, ולפיכך סטתה מן הדרך ובסופו של דבר אף עצרה מלכת. לאחר שהיכה אותה בלעם והיא התלוננה על התנהגותו, ראה סוף סוף גם הוא את מלאך ה'. אמר לו המלאך: "עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי. וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים..." (במדבר כ"ב, ל"ב–ל"ג).

אחד הפירושים למילה "יָרַט" במילים "כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי," הוא – סטה. ומכאן החידוש המודרני (הקצת מאולץ, לדעתי) להסטת כלי אוייב במלחמה.

אהוד: ולי היה רושם כי ליירט מטוס או טיל פירושו – להפיל אותם.

* * *

יוסף רוט רותם

צום הרביעי – י"ז בתמוז

צום י"ז בתמוז הוא אחד מארבעה צומות שנקבעו לזכר אירועים שונים הקשורים בחורבן הבית (=בית המקדש), וחורבן ירושלים, ולמעשה, חורבנה של עצמאותה המדינית והפוליטית של  הישות היהודית בארץ ישראל.

ואלו הם הצומות שנקבעו לדורות (לפי סדר האירועים ההיסטוריים): צום העשירי  (=י' בטבת); צום הרביעי (= י"ז בתמוז); צום החמישי (= תשעה (ט') באב; צום השביעי (ג' בתשרי = צום גדליה).

 [יש להעיר:  בימי בית ראשון  היו שמות חודשי השנה מנויים לפי מספר סודר: ראשון, שני, שלישי וכו'.  כך, כנראה, גם בחלקו הגדול של ימי הבית שני, למרות ששמות חודשי השנה, בשמותיהם הנוכחיים, היו כבר ידועים: "שמות חודשים עלו בידם מבבל" (ירושלמי, ראש השנה, א: ב).  ראש השנה, היינו החודש הראשון של השנה, היה חודש ניסן: "החודש הזה לכם ראש חודשים ראשון הוא לכם לחודשי השנה" (שמות י"ב: ב).]

שני מקורות מקראיים מספרים את האירוע שהביא להכרזתו של יום י"ז בתמוז כיום של אבל. האחד מובא בספר מלכים ב' כ"ה: א-ז, והשני מובא בספר ירמיה נ"ב: ד-יא. להלן מובא "סיפור" האירוע על-פי גרסת ספר ירמיה, הדומה מאוד לגרסת ספר מלכים:

"ויהי בשנה התשיעית למלכו (של מתניה הוא צדקיהו המלך)  בחודש העשירי (=חודש טבת) בעשור לחודש בא נבוכדראצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחנו עליה ויבנו עליה דייק סביב. ותבוא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו (=כשלוש שנים) בחודש הרביעי בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר וכל אנשי המלחמה יברחו ויצאו מהעיר לילה דרך שער בין החומותיים אשר על גן המלך וכשדים על העיר סביב וילכו דרך הערבה. וירדפו חיל כשדים אחרי המלך וישיגו את צדקיהו בערבות ירחו וכל חילו נפוצו מעליו. ויתפשו את המלך ויעלו אותו אל מלך בבל רבלתה בארץ חמת  וידבר איתו משפטים. וישחט מלך בבל את בני צדקיהו לעיניו וגם את כל שרי יהודה שחט בריבלתה ואת עיני צדקיהו עיוור ויאסרהו בנחושתיים ויביאהו מלך בבל בבלה ויתנהו בבית הפקודות עד יום מותו."

 שים לב! האירוע של הבקעת העיר שהיתה נתונה במצור, במשך שלוש שנים,  אירע, בתקופת הבית הראשון, בתשעה (9) לחודש הרביעי ולא בשבעה עשר (17) לחודש. מסתבר שבימי הבית השני הובקעה העיר ירושלים, שהיתה נתונה במצור של הליגיונות הרומיים בראשותו של טיטוס, גם כן בחודש תמוז (=החודש הרביעי)  אולם בי"ז בתמוז (ולא בט' בתמוז). לפיכך, כשהוחלט לקבוע ימי אבלות על אירועים הקשורים בחורבן הבית (=הבתים: בית ראשון ובית שני)  החליטו חכמים לקבוע את צום הרביעי (=תמוז) בי"ז בו ולא בט' כי "...אין מתענים בתשעה בו אלא בשבעה עשר בו כי חורבן בית שני חמור לנו מן הראשון..." (על-פי שולחן ערוך אורח חיים). אגב: הקראים נוהגים עד היום לקיים את צום הרביעי בט' בתמוז ולא בי"ז בתמוז.

יש עוד להעיר: ההחלטה על הצומות, כציון ימי אבל על אירועים הקשורים בחורבן הבית, אינה החלטה אלוהית, צו של אלוהים שציווה באמצעות אחד הנביאים. במפורש לא! זו החלטה של העם, של מועצת חכמים של העם שהחליטה להביע את צער העם על חורבן ירושלים באמצעות ימי הצום, ימי האבל. הדבר עולה במפורש מדיון  שהתרחש בתקופת שיבת ציון. בתקופתו של המלך דריוש, בשעה שהעם עסק בבניית הבית השני, העלתה השאלה האם יש להמשיך ולקיים את הצומות, ימי האבל, על חורבן הבית (הראשון)  שעה שהנה הנה אנו בונים את הבית השני. תגובתו של הנביא זכריה היא ברורה וחד משמעית: "כי צמתם וספוד בחמישי ובשביעי וזה שבעים שנה, הצום צמתוני אני? וכי תאכלו וכי תשתו הלוא אתם האוכלים ואתם השותים" (זכריה ז: ה-ו). לאמור ההחלטה על ימי האבל, הבאים לידי ביטוי באמצעות הצום, היא החלטה של העם ולא צו אלוהי. לפיכך הפה שאסר הוא הפה שיתיר. אין לצפות מאלוהים שיתערב  בהחלטת העם בנושא זה.

כדי להעדיף את יום י"ז בתמוז על פני ט' בתמוז חיפשו חכמים ומצאו אירועים קשים נוספים שאירעו לעם ישראל בתאריך זה:

"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז, וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות, ובטל התמיד, והובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד (נ"א: והועמד) צלם בהיכל..." (משנה, תענית, ד: ו).

 להלן הסבר:

"חמישה דברים אירעו את אבותינו בשבעה עשר  בתמוז וחמישה בתשעה באב. בשבעה עשר בתמוז נשתברו הלוחות (ראה הסיפור בשמות ל"ב: י"ט)  ובטל התמיד (קרבן התמיד שהיה מוקרב יום יום בבית המקדש בטל בשל המצור על ירושלים שגרם, בין השאר, לחסר בכבשים להקרבה)  והובקעה העיר  (ראה דיון לעיל), ושרף אפוסטמוס את התורה (לפי מסורת תלמודית  (ירושלמי, תענית, ד, ה)  קצין רומי, בתקופת שלטונו של הנציב הרומי קומאנוס, מצא ספר תורה  בלוד, ויש אומרים בטרלוסא, הוא קרע את ספר התורה התעלל בו ולבסוף שרף את הספר. יש הטוענים שהאירוע אירע על ידי אנטיוכוס אפיפנס שעליו קיימים, בספר מכבים א' א, סיפורים דומים; יש הטוענים שהמדובר ביוליוס סרווס שכונה גם פאוסטינוס, בתקופת מרד בר כוכבא, ימי אדריאנוס קיסר, האיש הצטיין בהתעללות בכל מה שהיה קשור ליהודים וליהדות)  והעמיד צלם בהיכל.

לפי קריאה זו: והעמיד צלם... המדובר באפוסטמוס. אולם יש מן המפרשים שטוענים שיש לקרוא "והועמד צלם בהיכל" אם נכונה קריאה זו אז אין מדובר באפוסטמוס שהעמיד צלם בהיכל אלא באירוע אחר. ועל כך קיים ויכוח. יש הטוענים שמדובר בצלם האשרה שהכניס המלך מנשה להיכל ושבגינה ניבא ישעיהו הנביא את חורבן ירושלים, ובשל כך נרצח ע"י מנשה; ויש אומרים שהמדובר בצלמו של זיאוס שהועמד בהיכל בתקופת החשמונאים; ויש אומרים שהצלם שהועמד בהיכל הוא של יופיטר בימי אדריאנוס קיסר.

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש תמוז: שוּמר פשוט

בעקבות רשימתן  של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית.

השומר (מ"ם קמוצה, שי"ן בקובוץ, אך לנוחות הקריאה נכתוב "שוּמר" עם  ו"ו) הפשוט כלל אינו צמח פשוט. לשומר שHמושים רבים ומגונים במובן הקולינרי והתרופתי גם יחד.

זה צמח רב שנתי ממשפחת הסוככים כמו הגזר, צמח החודש שעבר, חודש סיוון. השומר מתנשא אף הוא עד לגובה מרשים של שני מטר. גבעוליו ירוקים  ועליו דקיקים וגזורים. בראש הגבעול מסודרים סוככים צהבהבים. הוא גדל בצידי דרכים, בגדות הנחלים, בבתה ובשדות הבור. ניתן למצאו בכל אזורי הארץ פרט לנגב הדרומי, לעיתים כצמח בודד ולעיתים בריכוזים.

 ישנם חמישה מיני שומר. בארץ גדל זן אחד בלבד. השומר עבר פיתוח תרבותי ומצוי היום גם בשווקים.

אחד מייחודי השומר הנו הריח שהוא מפיץ. ריח מתקתק של אניס. ריח זה מגן על הצמח. רוב אוכלי העשב נרתעים מהריח ונמנעים מאכילת השומר. אבל יש בעלי חיים שכבר התרגלו לריח ולרעל של השומר (הרעל מסוכן לחרקים אך לא ליונקים) ואפילו מנצלים אותו. זנב הסנונית למשל, פרפר יפהפה, מטיל את ביציו דווקא על השומר והופך את הצמח למעין פונדקאי המאפשר לזחלי הפרפר סביבה מוגנת מאויבים.

השומר פורח זמן רב: מהאביב עד סוף הקיץ ואף בסתיו. הוא אחד הצמחים הבודדים השומרים על צבעם הירוק גם בלהט החום ואינם נכנסים לתרדמה. זאת הודות למשק המים החסכוני של השומר. הוא מצמצם מאוד את שטח עליו, שהם ממילא גזורים ודקיקים, וממשיך בפוטוסינתזה (הטבעה) תהליך שבו מייצר הצמח לעצמו חומרי מזון, בעיקר בעזרת הכלורופיל  והפיוניות (פיות קטנים) שעל גבעוליו.

כל חלק בשומר מתאים למאכל. אפשר לאכול חיים את העלים הירוקים, השורשים והפקעת כפי שהם או לגרדם. לבשל או לטגן אותו, להשתמש בגרעיניו הטחונים לתיבול סלטים, לשיפור המרק, כתוספת למאכלי קטניות ותבשילי בשר. הוא משמש לאפיית לחם, להחמצת ירקות בצנצנת, וגם להכנת משקה העראק ומשקה האוזו היוני. תמצית  עלי השומר המבושלים בסוכר מהווה בסיס לתעשיית סוכריות הלקריץ. בשל טעמו וניחוחו, השומר מקובל כבר אלפי שנים במטבח האסיאתי, האירופי, במזרח התיכון, בהודו וכמובן בסין ארץ מוצאו.

השומר אינו למאכל בלבד. הוא משמש להרבה תרופות, במיוחד ברפואה העממית המכונה  "תרופות סבתא". הוא הוא חומר טבעי נטול הופעות לוואי. נחשב כמרגיע כאבי בטן וגזים אצל תינוקות ומבוגרים, מונע ריח מהפה. כחליטה הוא טוב לטיפול בבעיות עור, נשימה, נזלת, כאב עיניים ונגד זיהומים ודלקות. השומר מקובל כתרופה למחלות נשים מכל הגילאים כולל גיל המעבר, ומקובל גם שאכילתו מרבה חלב אצל מיניקות. צמח שהוא כשלעצמו כמעט "קופת חולים".

כמנהגה לקרב בין צמחי הארץ למקרא, לדברי חכמים ולאירועים ההיסטוריים של עם ישראל, מזכירה ד"ר אורן כי חודש סיוון מביא עמו גם זיכרון עצוב: מועד הפריצה של חומת ירושלים שחל בי"ז תמוז. שלושה שבועות לאחר מכן, בתשעה באב, בשנת שבעים לספירה, חרב  בית המקדש. שלושת השבועות הללו – בין י"ז בתמוז לתשעה באב –נקראים "בין המצרים", כפי שנאמר בספר איכה (א, ג) "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה... לא מצאה מנוח. כל רודפיה השיגוה בין המצרים." בימי בין המצרים נמנעים משמחות, הם כעין הכנה לאבל הכבד וזו הזדמנות חשובה ללמוד אודות הנסיבות שהביאו לחורבן.

היחסים בין הקב"ה לישראל משולים ליחסי בעל ואשתו. יחסי עליות ומורדות, מעירה ד"ר אורן. עם ישראל ויהודה נמשלו פעמים רבות לאישה מגורשת ולעיתים אף לאלמנה נעזבת... בימים אלה של חורבן, דימוי זה מקבל עוצמה. באופן סמלי יכול דווקא השומר לבוא לעזרתנו.    במסורת הערבית אכילת שומר מקרבת והופכת אפילו בעל כועס ונוטש לבעל המנסה לקרב את אשתו מחדש.

צמח השומר בשדות  מודיע שיש דרכים לקירוב לבבות בין איש לאישה, בין עם לאלוהיו. השומר מסמל שתי מסורות מפוארות שצמחו בנופי אותה ארץ – המסורת הערבית וגם העברית.

ראיתי, שמעתי

כלי הרכב החדשניים הם הסחורה הכי חמה בעיר. ברחוב אבן גבירול למשל, בקטע הקצר שבין מרמורק עד נצח ישראל, מניתי ארבע חנויות לאופניים חשמליים, קטנועים חשמליים, קורקינטים חשמליים מסוג אקסטרים, סקייטבורדים  ממונעים הוברבורד ועוד פלאי פלאים... שלא לדבר על "אמצעי התחבורה" וההחלקה לבני הנעורים הנראים כצעצועים תמימים אבל הם נעים ונדים על באמת, וגם די מסוכנים. כל המפתיע מחברו נחטף ושולט בכיפה – עד שהמוח האנושי ממציא אפשרויות הנעה והנאה מדהימות עוד יותר.

אבל צעדת הבריאות בבוקר עדיין נעשית ברגליים.

שמות עבריים

לפעמים מתרחש הפלא – הנס! – ובמבול הלעז צץ לפתע בית עסק בעל שם עברי ואפילו שם עברי עם חידוש קטן, מקורי.

   בלונדון מיני סטור באבן גבירול, על חורבות בית קפה ותיק, קם בית קפה חדש בשם "תחנת לחם". "תחנה" בתי"ו ולא בטי"ת, מעין תחנה המקדמת את פני תחנות האוטובוסים הרבות שבסמוך. חילוף אותיות מרענן התופש את העין.

ובאותו רחוב: חנות ירקות ונשנושים חדשה בשם "שוקא". השם נגזר כמובן מ"שוק" אך התוספת הקטנה של האל"ף ממזערת את מרחבי "השוק" ומעניקה מעין הזמנה חברית להיכנס לחנות.

קקיות

   ולהבדיל אלף הבדלות – התיבות הקטנות התלויות על העצים בשדרות ומיועדות לגללי כלבים זכו לשם עברי מעודן למדי:"קקיות..."   

 לצד כל השמות הלועזיים – כמה אפשרויות מעניינות גלומות דווקא בלשון העברית!

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק שביעי

1837, והעיר היתה לחרדת אלוהים

מיוחדת במינה היא צפת בהשוואה ליתר ערי-הארץ בנופה שאין דומה לו להוד ובאווירת המיסתורין המקיפה אותה. מטפסת על הר נישא כשלרגליה עמקי-תהום, הג'רמק הירוק ביפעת הדרו וההרים המסולעים הנמשכים ממנו ועוטרים לו מימינו ומשמאלו, כאילו ברית חשאית כרותה בינם לבין יושבי ההר. על כן תמירים וחסונים כהרים הם בני-צפת, ניצוץ מן האור האלוהי בנשמתם ופרצופיהם מסולעים ומאירים באור שברי כלים קדושים המבקשים לעצמם תיקון. והם חוסים בבתים הבנויים בהר זה על גבי זה כמדרגות לעלייה, פתוחים מלפנים למרחבי אין-סוף עוצרי נשימה, וחתומים מאחור על ידי חדרים אפלים, כוכים הנמשכים זה מול זה אל בטן ההר. ומניגודים חדים אלה מושפע גם אופיים של בני צפת: שמחת חיים, ונטייה למיסתורין ולקירוב הגאולה – משמשים אצלם בערבוביה.

צפת שוכנת על הר גדול ובתיה בנויים במדרון ההר, עד שהם נראים מרחוק כמדרגות בנויות זו על גבי זו, ובשעת הרעש, הסכנה שם גדולה יותר מאשר בעיר אחרת. הבתים מתחילים להתגלגל למטה, עליונים נופלים על תחתונים, חפצים נשברים, קירות מתמוטטים ואנשים נבלעים באדמה. גם הנישארים בחיים, באין להם יכולת לצאת מתוך החורבות, עלולים לגווע ברעב או להיחנק מחוסר אוויר לנשימה.

שלושה ימים לפני הרעש היו פני ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י חיוורים והוא עצמו נרעש עד מאוד בספרו לאפרת:

"מן השמיים גילו לי שנשקפת לנו רעה גדולה, וכך גם כתוב במאמר הזוהר הקדוש, פרשת בא דף ע"ב: 'ועל דא חד לשבעין שנין מזדעזע עלמא.' וכבר מורגש היום באוויר הכובד של רעד אדמה..."

"מדוע צריך לקרות הדבר הנורא?" היא שואלת.

"בגלל הגאולה הקרובה לבוא. בעקבות משיח חוּצְפָּא תִשְׂגֶא. יתרבו מעשי החוצפה ותבאנה פורענויות קשות מידי אדם ומידי שמיים..." הוא אומר דברים דומים לאלה שכבר שמעה מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם צבי"ק בוויכוחו עם אביה הרב שבתאי לוין.

אפרת יושבת על השרפרף מולו ומתבוננת במלאכתו של ר' יוסף רופא קונדרג'י, כיצד הוא מסיים לתפור במחט עבה זוג פַּאפּוּשִים תורכי שאנשי צפת אוהבים לדשדש בהם בחצרות ובסימטאות. אבל הפעם, היא מבחינה, רועדות מעט ידיו בעבודתו.

"אבל מדוע דווקא לנו?" היא משימה עצמה כאינה יודעת – והלא מפחד נבואתו הקשה התוחֵעס שלה רועד בנקודת העונג החשאית, זו שלא פעם תקעה אצבע להגיע אליה ולהרגיש כמו כאשר חדר אליה חסן ופגם אותה לנצח, זו שהיא – היא, המרעידה בחטאה ארץ.

"כאשר נחרב בית-המקדש גלתה השכינה בין הקליפות, וגם הנשמות הישראליות שגלו ביניהן – לא היה בהן כוח ויכולת לצאת מתוך הקליפות כיוון שנפגמו בחטאן. ועל כן צריכה השכינה להיכנס בין הקליפות וללקט את ניצוצות הנשמות אשר בתוכן, לברר אותם, להעלותם למקום הקדושה, לחדש אותם ולהורידם בעולם הזה בגופות האנשים ובפרצופיהם. מיום שחרב בית המקדש זו מלאכתו של השם-יתברך, ועד שִׁיכָלֶה את מלאכתו – ללקוט כל הנשמות שנפלו, עד הרגליים, עד תהוֹם דְנוּקְבָא רָבָּא – אין משיח ניגלה ואין ישראל נגאלים ולא יתוקנו הכלים השבורים, אך מה לעשות? – קודם לגאולה צריך שתבוא שבירה גדולה, ככתוב: 'המביט לארץ ותרעד, יגע בהרים ויֶעשנו' – "

והוא בוחן את הפאפושים הכתומים שבידיו כרואה מבעדם את העתיד, ונאנח: "והיה אם לא תרעד בַּארץ גאולה ולא תבוא עד ת"ר, רוצה לומר – עד תום שלוש שנים מהיום – תבואנה שבירה ואחריה גאולה רק בעוד שבעים ושבע שנים, בתרע"ד... ואם גם אז לא תבוא שבירה שיש אחריה גאולה, אולי תבוא מאה שנים אחרי ת"ר שהם ת"ש... הו בתי, רק עד שם מגיע כוחי לראות, ומשם והלאה ת"ש כוחי, חושך ואימה... תמרות עשן ואש בנחיריו של שטן מתהולל..."

"ומה עלינו לעשות רבי יוסף?" היא מתרפקת עליו בחום נעוריה התמים ובפירפור התוחעס הלח, בתחושת הפחד שנובעת מתהום דנוקבא רבא, מישכן שדי הרעש-אדמה שכל אחד מהם גדול כַּשווארצֵע זובּי בעל העין האחת המתיזה נוזל לבן, ומטריפה עליה את הדעת המחשבה שאפילו שני הפאפושים שבידיו אולי ישרדו זמן רב אחרי שהיא תמות, "מפני שאני, לחיות אני רוצה, לחיות!"

"אמרי לאביך ולאימך, ולכל משפחתך, שנקוּם יחד כאיש אחד ונברח אל ההרים, עד יעבור זעם האדמה, ותחדל העווית לפרכס במעיה, כי נוראים ואיומים יהיו עקבות משיח בארץ בעת אשר תרעד..."

[המחבר רומז לתקוות המשיחיות שהתעוררו בארץ-ישראל לקראת שנת ת"ר, 1840 למניינם, ונכזבו. בשנת תרע"ד – שנת "המביט לארץ ותרעד" – 1914, פרצה המלחמה העולמית הראשונה שהסבה רעב, מחלות ומוות ליישוב היהודי, ובסופה ניתנה הצהרת בלפור. שנת ת"ש, 1940, תקופת מלחמת העולם השנייה והשמדת יהודי אירופה, חלה מאה שנה אחרי ת"ר, ושלוש שנים לאחר הניצחון על היטלר קמה ישראל. מתברר שמשהו מכל אלה חזה ר' יוסף רופא קונדרג'י בצפת בשנת תקצ"ז, 1837, למעט הקמתה של ישראל, אבל אולי לא ראה בה גאולה שלמה. – ממני, המלביה"ד].

ר' יוסף רופא קונדרג'י ידע שאי אפשר לבטל את הגזירה ורצה להציל את הצפויים לאסון. הוא יצא והסתובב בסימטאות להזהיר את היהודים שיימלטו בעוד מועד ויעזבו את העיר. אבל בעיניהם היה אדם פשוט, ולא שמו לב לדבריו ואפילו לעגו לו. ביום הרעש עוד ניסה ר' יוסף לעורר את אחיו שיצילו את עצמם. הוא עבר מבית לבית, וגם אצל הרב שבתאי לוין הופיע. "כבר מורגש באוויר כובד של רעד אדמה!" – הוא צרח והתחנן לפניהם שימלטו נפשותיהם ונפש בני משפחותיהם וייצאו מיד מן העיר אל ההרים. אבל הצפתים חשבו שיצא מדעתו, ולא העלו בדעתם לשמוע בקולו.

אפרת חשה את הכובד באוויר, את יום החמסין החורפי, העכור. היא ידעה שדברי ר' יוסף רופא יתקיימו ושהארץ תרעד. היא ידעה שיסכים לקחתה עם משפחתו מחוץ לעיר, עוד היום, ואפילו אותה לבדה, והיא רצתה לחיות. אבל היא לא ראתה עצמה רשאית להיפרד מעל אביה, הזקוק למשענתה. והאב העיוור עמד על דעתו בתוקף:

"לצאת בערב אל ההרים? להיסתר? – לא. ואם אפילו שמץ אמת יש בדברי האזהרה, אנחנו נשים את נפשותינו ביד הקדוש-ברוך-הוא ונסמוך על ישועתו, כי מי מאיתנו יכול לומר שהוא יודע היכן הסכנה האמיתית? כאן? בכרם-הזיתים? ואולי בבית-הקברות? אם הקדוש-ברוך-הוא רוצה לגאול את נפשותינו ולהצילנו, הוא יקבור אותנו חיים?"

ולא היה אפשר להשפיע עליו. אפרת גם לא ניסתה.

ילדים המשיכו לשבת, כרגיל, על ספריהם ב"חדרים", וחזרו במקהלה אחר המלמד. חסידים ואנשי-מעשה נאספו בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות להתפלל תפילת-מנחה, כמנהגם יום-יום. סוחרים עמדו בדוכניהם, נשים בבתיהם הכינו סעודה לערב. עיזים חזרו במשעולים צרים. בנות שאבו מים מהבורות. ר' יוסף אסף אותה שעה את אשתו וילדיו ועלה אל מרומי ההר, שם הקים להם אוהל למחסה.

יום כ"ד בטבת תקצ"ז, האחד בינואר 1837, היום בו התרחשה המהפכה, היה יום מחניק מאוד. השמש בערה כמו בתמוז. האוויר היה חם ויבש וכמו אדים עכורים רחפו על פני רקיע השמיים. הגשמים נעצרו, בעוד אשר כל שנה בחודש טבת ירדו גשמים מרובים, ולפעמים גם שלג. אנשי-העיר לא חששו ולא חשו כי אסון נכון להם. הם יצאו כרגיל לעבודתם ולמסחרם.

לפתע פתאום בא הרעש והחריב את צפת. עירער בה את שרידי המצודה הד'הירית, זו המעוז הצלבני מימי הביניים אשר עלי בן דאהיר-אלעומר הקים על יסודותיו מיבצר. פתאום התמוטטה הארץ, עמודיה התפלצו ובתוך רגעים אחדים התהפכה העיר בלי שהיה לאנשים שהות להימלט. אלה שנמצאו בבתים מצאו את קבריהם מתחת לגלי-החורבות. והמתפללים בבתי-המדרשות נפחו נפשם באמצע תפילת שמונה-עשרה.

בנושאו את עיניו ראה מן ההר ר' יוסף רופא קונדרג'י את צפת רועדת כולה, תמרות-עשן עולות השמימה וציפורים שחורות מפרפרות באוויר.

אחרי הזעזוע הראשון חשכו פני השמיים וגשם עז ניתך ארצה והניצולים גם לא מצאו דרך באפילה לצאת מההפיכה ולהימלט מהזעם הנשפך עליהם, וכך ניספו גם הם. מתחת לאבנים ולעיי המפולת פלחו קולות צועקים לעזרה, ואין מושיע. לבת-האש הוסיפה ללחך את האדמה-החרבה והארץ הוסיפה לרעוד ולגעוש להתפורר ולבלוע את האנשים ולהרוס את הבתים.

ומספרים כי הרעש הנורא, שהפיל אלפי חללים והרס כליל את צפת, זיעזע את הכנרת עד שהעלה גל ענק וסחף עימו למים שבע מאות בני-אדם – כרבע מאוכלוסיית העיר.

[מדובר כנראה במה שלימים יהיה קרוי בשם צונאמי. ויש גם עדות כי "בנמל יפו, שבו יורדים העולים לרגל, נסוג הים יותר ממהלך של יום, והלכו תושבים רבים ואספו עושר רב ממה שחשף הים. וביום הרביעי, בהיות הים במצב זה, עלה הים בזעף גדול, גרף יותר מעשרת אלפים איש והטביע את כולם." – ממני, המלביה"ד].

הרעש פקד את שתי הערים, צפת וטבריה. אבל בשאר המקומות שם פשט והלך לא היו תוקפו ואיתנו שווים. בכפר אחד נפלו כל חומות הבתים והתערערו יסודותיהם, ובכפר אחר, הסמוך לו מנגד רק כמטחווי-הקשת בלבד, לא נעשה כל נזק. בעיר טבריה, אשר חומותיה נהרסו ברעש, נבקעו לפתע מעיינות המים החמים ונעשו לשטפי מים כבירים שנהרו אל ים כינרת, עד אשר עלה על גדותיו. ומעבר-לירדן המזרחי, בארץ הבשן, יצאו שטפי-אש מן הארץ והעלו להבות וקיטור השמיימה, וכל מי שראה אותם אחר-כך יורדים למטה לארץ, דימה בנפשו כי מרקיע השמיים יורדים להבי-אש ארצה.

העיר צפת נהייתה לחרדת אלוהים. כאלפיים נפשות מבני ישראל נהרגו ביום הזה. רבים נפצעו ונעשו בעלי-מום לכל ימי חייהם. רבים גוועו מחוסר אוויר לנשימה או עתידים היו ליפוח נפשם ברעב.

אפרת נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה בחדר שחרב רק למחצה, אבל היא לא היתה יכולה לצאת מתחת לערימת-האבנים שנתכסה בה חלל החדר, וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. היא הירהרה שאולי עתה יכופר חטאה, נפשה תירפא מטלטלותיה ותדבק בבן-דודתה, והדודה והדוד, הורי הבחור שפירא, ירצו בה ככלה לבנם, וילדיה ימלאו את הארץ עד לדור אחרון שהרי לא לנצח תישאר הארץ בחורבנה, היכלי-תיאטראות, ולהם יציעים ונברשות שמאה נרות דולקים בכל אחת מהן, ייבנו בה, עלמות בבגדי חמודות תצאנה במרכבות בין שדרות עצי תפוחים נותני ריח, ובמסילות רחבות כשדרות פריז, מרכבות הפלאים תתחרינה בפרשי דמשק המעלים אבק בעקבותיהם, ושלוות בוסתנים נותני ריח יסמין תקביל פני אוניות קיטור מהירות העושות דרכן בשישה-עשר יום מקושטא לעכו ומביאות עימן מכל טוב אירופה הרחוקה. זו אירופה שהבתים מתנשאים בה עד לשמיים והנרות נדלקים מאליהם, כאוות-נפשך, בכל פינות הקיר. ועוד היא אומרת לעצמה שאם בעזרת האל תינצל נפשה – תקום ותברח אל טירתה של ליידי הֵסְטֶר סְטֵנְהוֹפּ אשר בכפר עִלָג'וּן המבודד, בהרי לבנון התלולים, המכוסים שלג. שם ליידי הסטר התמירה, בעלת העיניים הכחולות, יושבת לילה-לילה בלבוש מזרחי, הצניף לראשה, מעשנת נרגילה, קוראת בספר ומחכה לנסיכי המרתף שייקחוה לארמונו של סולטאן מחמוד השני ביילדיז קיוסק, להשפיע קסם חמודותיה על הסולטאן למען יכתירנה בתואר מלכת ירושלים. ליידי הסטר תושיבנה לימינה ותאכילנה עוגות שקדים ותשקנה מי ורדים מצוננים בשלג הלבנון ותעטרנה בעטרה שהכתירוה בה שייחֵ'י המידבר הבידואים בתדמור הרחוקה בתואר מלכת הערבים, ותספר לה על נפלאות ערי אירופה אשר עזבה מאחוריה, לונדון וארמונותיה, יוון ועתיקותיה.

בחדרה אשר בטירה שרועה ליידי הסטר על ספתה, שותה עשן נרגילה ומחכה לבוא אפרת. מפני מה נודדת שנתה של ליידי אנגליה זו, בודדת ומוזרה, אשר חמוקיה עגלגלים ודשנים? אפרת מתמהמהת לבוא והשלג כבד וליידי הסטר מוקפת משרתים ושומרי-ראש ערביים הנידחקים ונידבקים בה מדי לילה, גדולים ואדומים, גברים כבירי כוח המחממים אותה ומזדווגים עימה ערומים ומטילים זרעם ברחמה כנחש בחווה אימנו, וכופים אותה להזדהם עימם וצורחים ומחבקים ונוטלים מכספה ומנשיקותיה ואורבים לירושתה לחלק ביניהם ואפרת מתעוררת בצעקה מהזיית-עילפונה ונפשה נשברת בקירבה ושברי הכלים נמשכים מטה ושוקעים בעולם הקליפות והתוהו, עולם שכולו שֵׁדוֹנים ועטלפים שמסתבכים בדבלולי שיער, עקרבים ואבק ושברי טיח, ציפורניים ושערות גזוזות וכל שטמא ונושר מן הגוף במרוצת השנים ובא עתה לפקוד עליו את עוונו. כבר עייפו ידיה לחבוט בכתלים שקרסו ולהתחנן על ישועתה. היש מכאן פתח מחילה עד הבאר פֶּזִיקה? אילו בא משיח בעקבות הרעש, כמו שאמר משולח בעל זוּבִּי (עכשיו היא יודעת, התיז מולה כאן על רצפת הבית, לא שונה הוא בתאוותו מחסן ומרשיד), הלא יכלה להיות לה קפיצת-דרך ממערה למערה בגלגול מחילות מִפֶּזיקה עד הר-הבית בירושלים! יבוא זרעו של בעל שם ויבקע סלעֵי כִּלְאָה כַּשמיר שחצב אבני הגזית לבית המקדש! יקומו כאיש אחד כל יהודי חוץ-לארץ, דייטשלאנד, פרנציה ואויסטערייך­ וימהרו לירושלים בעקבות משיח ובדרכם יפנו הריסות צפת ויצילו גוועיה! ואפרת תהיה בין הראשונים לגאולה! – לרגע הרימה פניה מִכַּר האבן ואבק האבן אשר למראשותיה וקראה: "הוי, קול שופרו של משיח אני שומעת!"

גרונה חרב בצמא, טעם עפר בפיה, אין שומע לה, אפסו זעקותיה. מדוע אין חודרות חניתותיהם הכבדות של פרשי דמשק את קברם הקר של חייה, פולשות אל חדרה החרב והאטום, מדוע אין נשמע קולם כבשעה בה נכנסו בחצר מירון שרים: "ג'וֹוֶת אלמָרגֶ'ה, תִלְעַבּ חְ'לֵנָא. יא עֵינִי לַוֵין, יַא רוּחִי לַוֵין! – תוך הכיכר, ישחקו סוסינו, הוֹ עֵיני לאן תפני, הו נשמתי לאן?" – נזכרת אפרת בלהוט האש במירון ובנדרה אשר כמעט שזכתה להשלימו על קברו של רשב"י. רגליה נחלשות, כלולות מוות. הנותר מי מבני-משפחתה בחיים? והאם בחטאה רעדה ארץ? גם אם רבו חטאיה אין בני-משפחתה ראויים להיקבר חיים בגינם ואין העולם ראוי שייחרב בעטייה.

והלא היו גם ימים אחרים, היא אומרת לנפשה האוזלת והולכת, ובאסרו-חג של פסח, עם שחר, יצאו יהודים וערבים לרחובה הראשי של צפת, הַחַיְקוּרֶה, והעמידו לכל אורכו שולחנות זה ליד זה עד שנבלעו הרחק מחוץ לעיר, בכרם-הזיתים שהילת אור רקיע תכלכל עוטה לקצות צמרותיו הכהות, והרוח הנושבת הפכה בעליהן והכסיפה אותם בנצנוצי כפור אפור-ירוק. ועטרת הרים, כעדת-זקנים מסולעי-פרצוף, מתבוננת ביהודי צפת המתרוצצים מן העיר לכרם וחזרה ביום חג ה"חַלִילֶה בּוֹנְדֶר", חגה המיוחד, במשך דורי דורות, של צפת בלבד.

[מוזר שאותו יום, אך בשם "חג הַחֶמְלָנִיצְקָיָה", תוּאר כבר בְּרומאן נידח ארוטי-אֵזוֹטֵרִי "המושבה שלי" שמספר כנראה על פתח-תקווה, וראוי לחוקרי תולדות היישוב בארץ לבדוק אם אכן מתעדי תולדות צפת הושפעו מפולקלור המושבה הראשונה של העלייה הראשונה. –  ממני, המלביה"ד].

על השולחנות היו פרושות מפות צבעוניות ועליהן מטל השמיים ומשמני הארץ. וכשאפרת עוצמת את עיניה דלוקות האבק, היא רואה פרוסות מלבניות של חלווה עשוייה מיץ ענבים מבושל עם סולת וצנוברים, שלל סוכריות ושקדים חבויים במעטה סוכר עבה בגונים שונים, רַחַתְלָקוּם בשפע סוגים. באפה הניחר עולה ריח בורקאס ממולאות גבינה. ולשונה החרבה נוגעת בשפתיה המבוקעות וטועמת בַּקְלווה: עוגות בצק-דק ממולא שקדים, אגוזים ושומשום. לקיקתה המכאיבה מעלה טעם גנוז של תפוחי-עץ מרוחים בסוכר מזוגג שצבעו ורוד ומאיר עיניים, והם תקועים על מקלות קטנים. אין סוף ואין קץ לשאר מיני תרגימה וקינוח שנפרשים על פני השולחנות: קדאמות, גרגירי-חימצה קלוייה, צהובים ולבנים, ומסוכרים בצבעי אדום, לבן או תכלת. תורמוס קלוי, לאחר שהפיגו ממנו את המרירות על ידי שרייה במים. קָמָרְדִין, ריבת-מישמש מיובשת ומרודדת עד דק כמו עור, אשר תוך ייבושה נחנטו בה זבובים קטנים. גרוגרות של תאנים, פוּסטוק-שאמי ושקדים קלויים במלח, וכעכים אפויים במלח ושומשום, וביצים קשות שנתבשלו עד שהשחימה קליפתן. ובגבור עליה צמאה מציצה אפרת מתחת לשולחנות, שם נמצאות חסות טריות ורחוצות, תאווה לחיך, וגיגיות מלאות מי-שלג, וכדי נחושת המכילים משקה קר, שֶׁרְבֶּט – שיקוי מי-ורדים מתוק-חמצמץ שציננוהו בגושי שלג שהובאו מראש החרמון, והיא לוגמת ככל אשר תאבה נפשה היגעה. משעות-הבוקר המוקדמות יוצאות משפחות-משפחות לשדות שמחוץ לעיר, אוּנְטֵער דִי בַּיימֵער, מתחת לעצים, וברשות כל אחת מהן סל גדול מלא דברי-מאכל לכל היום. כל משפחה תופסת מקום מתחת לאחד העצים, עד שנמלאים השדות מסביב קהל חוגג. שמיכות נפרשות על הארץ, חבלים נמשכים מעץ אל עץ, אם לערסל אם לנדנדה, ורבה התכונה וגדולה השמחה. כל העיר, ספרדים כאשכנזים, חסידים כפרושים, מרב ועד סנדלר ומזקן ועד נער, כולם יוצאים אל חיק הטבע ליהנות מזיוו ומיפעת גווניו, מן הבוקר ועד לשקיעת החמה. מוכרי התמר-הינדי מקישים במצילתיים עשויות שתי צלחות נחושת דקה הקשורות לאצבעות ידם האחת, להגדיל רעש ולהאדירו בהכריזם על סחורתם. מוכרי השקדים מסלסלים בגרונם. ועל כולם גובר קולו של מוכר שַׂער-אל-בַּנַאת, הוא "שיער-הבנות" העשוי חוטי סוכר אוורירי ורוד, שנקלטים במקלון מתוך גיגית מחוממת.

אפרת זוכרת כיצד התרוצצה, יחד עם עשרות ילדות וילדים, מן השדה אל השולחנות הערוכים ברחוב הראשי של צפת, החַיְקוּרֶה – ועד לַבאר פֶּזִיקֶה וחזרה. קונה ממתקים ושבה אל אביה ואימה היושבים מתחת לעץ ומשתעשעים באחותה התינוקת ציפורה. המולת החוגגים נענית בהד ההרים סביב, ועל ראשי ההרים מחמרים ערבים אחר חמוריהם וקוראים קריאות זירוז חדגוניות ששורטות את הרקיע ומנסרות בתוגה של הלך בודד. וכשמתקרבת שעת הצהריים, שולפת הרבנית רחל את מעדניה הטובים מתוך הסל, פורשת מפה על השמיכה וקוראת לארוחה, וכך נוהגות כל המשפחות שיצאו לשדה. נסתיימה הארוחה, מברכים ברכת המזון, המבוגרים נשענים אל העצים ונחים, מפטמים מקטרת ושותים קפה ריחני שקלוהו, כתשוהו ובישלוהו, בקומקומי נחושת בעלי זרבובית דקה, על גבי גחלים לוחשות, או שופתים תה של תאנים מיובשות, ובני-הנעורים חוזרים לתעלוליהם. רק עם ערוב היום נשמע הקול: "מנחה!" – ואז משתתק ההמון, ומניינים-מניינים מתקבצים ה"צְפוֹסִים" [יהודי צפתי מכונה אַ צְפוֹס אַ אִיד. – ממני, המלביה"ד] מסביב לעצים, והאוויר מלא תפילתם. תמה התפילה, מקפלים מיטלטליהם, אוספים את ילדיהם וחוזרים הביתה, רק אפרת הקטנה נשארת בחוץ, כי היא עם נפוליאון, הרחק מהם, עודה רוכבת על פני רצועת החוף השוממה, וגלי הים אשר אותו לא תיראה לעולם מלחכים את פרסות סוסיהם המטביעות עקבות רכים בחול הנקי, והגנרל מסיר את כובעו משולש-הקצוות ויורד מעל סוסו וקד לעומתה ועונד קמיע לצווארה וקורא את המינשר שחיבר לכבודה – "בונאפרטה, מפקד ראשי בצבאות הריפובליקה הפראנציוז באסיה ובאפריקה, אל אפרת בת הרב ר' שבתאי, קרוב-משפחתו של הגאון החסיד המקובל המפורסם ר' נתן נטע לוין משקלוב, כלת-דמים את, מגיפה וסקילה יבואו לך, ודפים קרועים של ספרים קדושים תניחי רטייה על מכתך – " ובמערה אשר בבית-הקברות, סמוך לכרם-הזיתים, דוקרים שודדים ומנקרים את עיני אביה, וחסן מתגלה לפניה על סוסתו בדרך לדמשק ומבטיח לה ארמונות-של-דם ואוצרות-של-רפש ונוֹשקה באכזריות על שפתיה היבשות והיא קירחת וממלמלת בזרועותיו יא-הי ואה-הי ואוי לי ואבוי לי, והתוחעֵס שלה בוער בחטאה... החלחולת... והצואה... והארץ רועדת מהזין של הגוי והשכינה עולה מבין הקליפות והאבק ושברי-הטיח ופרצוף יתומה משוגעת לה וזירמת פַּחֲווֹת-דמשק ודם-בתוליה כתמים על ירכיה הלבנות ומתיקות טמאה כדבש זורם בעורקיה והיא שרה "ירושלים בנוייה ירושלים בנוייה עיר הקודש טבריה יפהפייה יפהפייה – ומדוע רק בצפת... אני... לִסקילה..."

לימים נזכר בספר קורות העיתים "שערי ירושלים" לר' משה ריישר, שנדפס בווארשה בשנת 1868, שמה של נערה צעירה אחת שאביה ואחדים מבני-משפחתה נהרגו, והיא נישארה בחיים כי בעת הרעש נמצאה באחד החדרים בקומה השנייה, אבל לא יכלה לצאת מתחת לערימת-האבנים וכך היתה כלואה ימים אחדים עטופת רעב וצימאון. טרם צאת נפשה תפרה לה תכריכים והתעטפה בהם, הדליקה נרות והשתטחה על הארץ והניחה ספרים למראשותיה, ומסרה את נשמתה. גווייתה נמצאה ימים אחדים אחרי הרעש, כשהסירו את גלי האבנים מהבית, ולצווארה קמיע אחד אשר כתבו אחד סנדלר בשם ר' יוסף רופא כנגד בונאפרטה. ויש מספרים כי אותה נערה צעירה נמלטה לבית בשטח התחתון של הרובע, אשר נשאר עומד על תילו, ורק אחרי אשר הסירו את ערימות-העפר משם, במשך זמן של כ"ד שעות, יכלו לבוא אליה בעת צאת נפשה, כי מתה. וממעשיה אשר עשתה במקום ההוא נודע לכל, כי חשבה שאין גם אחד מבני משפחתה אשר נמלט מהמוות, על כן אמרה נואש לחייה, חצבה לה קבר במעבה אדמת החדר ההוא אשר היתה שם וריפדה את יצועה מכל עבריו בעלי ספר התלמוד. ושם מצאוה שוכבת עטופה בתכריכים אשר עשתה לה, והקמיע לצווארה. והיא, כמו רבים אחרים זולתה, היו נחלצים אז מהמוות המר אילו היה ביכולת הנישארים בחיים למהר יותר להוציאם מערימות העפר אשר כיסו אותם כל עוד היתה רוח חיים בקרבם.

ציפורה, שהיתה אז כבת תשע שנים, ואימה הרבנית רחל, שתיהן נמצאו במקרה יחד בעת הרעש ברחוב ולא ניזוקו. אבל הבתים ההרוסים שנפלו עליהן משני צדי הרחוב הקיפו אותן ולא יכלו לצאת. וכך שכבו שני ימים תחת האבנים, עד שפינו את ההריסות ונמצאו השתיים במצב של התעלפות.

ר' שבתאי לוין התפלל בשעת הרעש בבית המדרש החדש של החסידים והוא לבדו נישאר בחיים מכל המתפללים. וכך עמד כל הלילה בין המתים ובין גלי-העפר, שותת-דם ונאנח, והוא משווע לעזרת-השם וממלמל שם אשתו ובנותיו האהובות, עד שהחופרים שמעו את אנקתו והוציאו אותו כשהוא מוכה ופצוע, וידו שבורה. אך כאשר שמע כי אשתו ובנותיו נשארו קבורות תחת ערימת אבנים, התגברו ענותו ומצוקות ליבו על כאב אבריו הנפרקים, והוא התעלף ומת.

אחיה של רחל, הרב, בנם של קדושים, ר' ישעיה טראכטנברג, בנו של ר' יהושע טראכטנברג מפינסק, מחבר הספר "עץ הטוהר" שנדפס לפני הרעש בבית-דפוסו של ר' ישראל ב"ק בצפת, אותו מצאו עוד בחיים, מעוטר בטלית ובתפילין, רגליו וחצי גופו מעוכים. וכשהוציאו אותו יצאה נפשו באומרו שהוא "הגלגול האחרון לנשמת אסא מלך יהודה נכה-הרגליים".

הבחור אליקום שפירא, אשר לימים נשא בירושלים את בת-דודו ציפורה לוין לאשה, התפלל אותה שעה בק"ק אשכנזים. וכששמע את קול הרעש הניח את ידיו על ראשו וכפף קומתו וסגר עיניו ואמר שמע ישראל. וכשראה כי שקט הרעש ולא היה עליו משא כבד כי אם עפר דק, התנער מן העפר ופתח עיניו ומצא עצמו תחת כיפת-השמיים, כי נפל כל בית-הכנסת, הגג והכתלים. הוא הפך פניו לכל צד ולא ראה שום אדם, אף כי היו שם חמישים בני אדם שנמצאו אחר-כך מתים תחת המפולת, והוא היה עמהם באמצע. וכל אותה שעה, שנמשכה כנצח, לא ידע רעב ולא צמא ולא חש כאב בגופו אלא היה רואה בעיני רוחו את חייו הקצרים ומונה את רגעי האושר המעטים שידע, כשהיה טובל בשרו במי-קרח צוננים ומכוון כוונות בסוד ייחוד שכינה עם צדיק יסוד-עולם, ולעומתם את חטאי הבשר הנמק בבדידותו ואת תעתועי הרוח השואפת – ומכל המראות שראה – היו חוזרים ותוקעים עצמם לפניו שדי אפרת הערומים והם קרובים למגע יד ושריטות של דם מוליכות נחלים של דם אל פטמות אדומות כדם בחלקת בשרה החיוורה, ופניה כְּלִילוֹת חסד ובוערות באש ההדלקה ובאודם שערותיה ועיני הדבש יוקדות וריסים זהבהבים מרטטים בין אור לצל והנפש משתפכת במצוקה נוראה על קברו של רשב"י במירון וצועקת "יא – הי!" – והוא חש אליה לחבקה ולהצילה מפני עצמה ומבקש ליפול לרגליה ולומר לה ברעד: "את הכוכב המאיר את דרך חיי בחשיכתה, ואין הסיפורים והשמועות על אודותייך נחשבים בעיניי כלל אלא נפשי ונפשך משורש נשמה אחד ינקו ויחד ירדו ונתפזרו בעולם, ומי שמלקט את הקדושה מבין המכיתות והקליפות הוא ילקטנו וישיבנו אל מקור מחצבתנו הקדוש והיינו לבשר אחד, וזה תיקון גדול מאוד... תיקון מכחול בשפופרת... ותיקון גסיסה..."

כך היה מדמדם והוזה בין החיים והמתים ומזריע את אפרת שֶׁשְׂער ערוותה אדום וכשבאו הנשארים בחיים לפנות את ההריסות ראוהו מאחוריו והנה לבושו העליון מלא דם וזרע ונידמה להם שהדם יוצא ממנו. וכאשר הוציאוהו ופשט את בגדיו לא נמצאה בו אפילו שריטה אחת, והדם היה מאותם שמתו, והיו דבוקים עימו יחד והזרע היה ממנו.

יש אומרים כי מחמשת אלפים היהודים אשר ישבו בצפת, מתו כארבעת אלפים נפש, ושלוש מאות נפצעו קשה עד שכמעט רק שליש מהם ניצל ונשאר בחיים. ומחמישים תושבים נוצרים מתו רק מחציתם. ומששת אלפים ישמעאלים מתו רק אלף. והסיבה הטבעית לכך שהיתה יד ה' יותר לרעה על היהודים: כשהיו היהודים בונים להם בית, עמדו והוסיפו עלייה על גבו, ועל כן לא יכלו למלט נפשם על נקלה, כשאר התושבים. וגם הרבה מהם נאספו אותה שעה בבית-הכנסת להתפלל תפילת-ערבית, ולא נמלט אף אחד כי כולם מצאו שם את מותם.

משפחות אחדות היו טמונות תשעה ימים תחת ערימות-עפר, ואיש אחד היה טמון שם אחד-עשר יום. וכל אלה רק פקחו עיניהם כאשר הוציאום לאור, לראות את המהפכה הנוראה, ולא ראו מאומה בלתי אם אבני-גיר שרופות בכל מקום, מחמת הרעש אשר העתיק צורים ממקומם ופוצצם בכוחו, ואחר-כך עצמו את עיניהם לשנת המוות. ואיש אחד, ר' חיים רופא שמו, אחיו של ר' יוסף הנזכר, נפצע בשתי רגליו, והוא סיפר את אשר סבל ואשר ראו עיניו בשני הימים הראשונים אחר הרעש, וכל השומע אותו תְצִילנה שתי אוזניו. אשתו ובניו נפלו חללים לרגליו, והוא שקע בערימות עפר עד מתחת לאצילי-ידיו. ובמעמד הרע הזה חיכה יומיים תמימים עד שיכלו לבוא לעזרתו ולהוציאו מן המיצר לחופשי. כשפינו את גלי-האבנים מסביבו נמצאו עשרות קורבנות בחיים, אבל כמה מהם היו בעלי-מומים, פצועים ושבורי יד ורגל, ורבים מהם מתו בסמוך להצלתם. באחד הבתים מצאו איש אחד מת שוכב על מיטתו, לבוש בגדים לבנים ומנורת-שמן למראשותיו, ומזה הבינו כי האיש הזה התעתד למות, ומת רעב וצמא. וכבוא המצילים לצפת ממקומות אחרים מצאו את העיר נהפכת לשממה וכולה ערימות אבנים גדולות אשר סכנה להינגף בהן על כל צעד וצעד, או ליפול ולהתגולל מראשי הצורים המבוקעים ארצה. בתחילה ביקשו למצוא את הנפצעים בחושבם כי אולי יוכלו עוד להעלות ארוכה למכתם. ובחפשם בכל האוהלים מצאו מהם רבים, אשר קצתם כבר מתו וקצתם קרבה עיתם למות, אבל הנשארים באוהלים לא היו בסכנת מוות כלכודים, יושבי בתי-החומה אשר נפלו. על כן חשו מהר לעזרתם והוכרחו לכוף ראשם ולהשפילו לארץ ולהיות כזוחלי-עפר למען יוכלו לבוא בדרך החורים הקטנים אל חדרי הבתים פנימה, ושם מצאו הרבה נפצעים. ויש אשר במקום צר, אשר באורכו ורוחבו יעלה רק לשמונה רגל, ראו שוכבים יחד עשרות מתים או נפצעים, ולא יכלו עוד להתמהמה בקבר פתוח זה, כי כבר החלו עמודי בריאות גופם להתרופף מפני עיפוש האוויר אשר בתוכו.

ובקצה אחר של העיר החרֵבה ראו עיניהם שוד ושבר גדול אשר כמותו לא ראו מעולם. כי מלבד אנקת האנשים הקרובים למות, אשר ממנה צללו אוזניהם, אחזה אותם פלצות מקול יללת מלווי-המתים אשר הוציאו מתיהם מערימות העפר לקוברם בקרב אבותם, חצר-מוות להמון מאות מתי-הרעש אשר ירדו חיים שאולה. ומעט רחוק משם ראו אנשים ונשים אחרים מטהרים ומכבסים את המתים אשר מתו ביום ההוא.

גם הרבה פגרי המתים סחבו הכלבים מן העיר החוצה על פני השדה. וכאשר ביקשו אנשים להציל את טרפם זה מידם, היו הכלבים האלה עזי-נפש מאוד עד כי החלו מתנפלים על רודפיהם לנשכם. וכאשר ראו זאת המצילים, ביקשו עזר מהשר המושל על העיר, והוא נעתר לשאלתם וציווה להמית את הכלבים האלה בקני-השריפה הקרויים רִיבוֹלְבֵערְס. וכל שאר תולדות הימים הנוראים ההם הלא הם כתובים בספר "קורות העיתים" למנחם מנדל מקמיניץ, שיצא לאור בראשונה בשלהי שנת ת"ר, 1839.

*

בספרו "החת"ם סופר", בהוצאת מוסד הרב קוק, מספר אליעזר כ"ץ כי בשנת 1806 עבר ר' משה סופר, החת"ם סופר, לפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד] ויסד בה את הישיבה הגדולה, החשובה והמפורסמת ביותר באירופה המערבית. חייו עמדו בסימן מלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, כי לדעתו הן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת משום שכאשר מעקרים מהיהדות את ארץ-ישראל ואת היסוד הלאומי, והופכים אותה לדת בלבד, כמו ה"גרמנים בני דת משה", לא נשאר בה הרבה, ועדיין היא לא מעניקה ליהודים שיוויון זכויות והזדמנויות מלא, ולכן הצעד הבא הוא ההמרה.

היו לחת"ם סופר שתי תבניות אנטומיות מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותם לתלמידיו דיני טהרה לנשים, הלכות טומאה וכיוצא באלה, משום שהוא האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, זה עדיף על הפלפול והסברה.

הוא היה אומר שכל מה שהקימונו בגולה אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים שם נגד רצוננו. אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר משמיים של חו"ל.

חידוש יישובה של ארץ ישראל  היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן שקולה היא כנגד כל המצוות – והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קלישר בדבר חידוש היישוב על ידי התיישבות רחבה.

[אבי-סבי ר' אליעזר-לאזאר ראאב, בכפרו סנט אישטוואן שבהונגריה, היה גבאי מטעמו של הרב קלישר, מטאהרן שבהונגריה, וקיבל ממנו בשנת תרכ"ז, 1867, "כתב גבאות לחברת ישוב ארץ ישראל". –ממני,  המלביה"ד].

החת"ם סופר התרעם מאוד על רבנים ותלמידי חכמים הרבה שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה הנוראה שהיתה בצפת בשנת 1837 – הוא ראה עונש משמיים על כי העדיפו את צפת והזניחו את ירושלים.

הוא מת בשנת 1839, שנתיים אחרי דבריו הנוראים על אודות הרעש בצפת.

המשך יבוא

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

פרק ל"ה

"שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים"

גם לאחר הפילוג שמר שרגא כל הזמן על קשר עם אנשי רפ"י, ובייחוד עם שמעון פרס, איתו היה גם מטכס עצה כיצד להביא לאיחוד. פרס אומר שעל שרגא לא כעסו ברפ"י, כי מראש הודיע שלא יילך איתם. כעסו על חושי, למשל, משום שנתן להבין כל הזמן, שכן יילך.

במצב דומה לשל שרגא היו כמה וכמה אישים במפא"י, ופרס, לדבריו, נתן להם להבין, מההתחלה, שהפילוג הוא זמני. גם בן-גוריון קרא לרפ"י – רשימה, לא מפלגה. מבחינת פרס, ההתלהבות עם הקמת רפ"י היתה אמנם רבה, אבל בסופו של דבר מצא עצמו לבד. כל אחד הלך לעסקיו. בן-גוריון, הסתגר רותח וזועם בשדה-בוקר, וכל מבוקשו שאשכול יילך. דיין – רצה לחזור לצבא. אלמוגי – "כאב בטן", קולק – ירושלים, ואילו פרס – נשאר עם "חובות" רפ"י. לכן, משעה שהיה אפשר להגיע לכך שדיין יהיה לשר-הביטחון, בשלו התנאים לאיחוד.

שרגא זוקף, במידה מסוימת גם לזכותו ולזכות נאומה התקיף והנרגש של דבורה, את החלטת מזכירות המפלגה, מיום ה-1 ליוני 1967, להפריד בין תיק הביטחון ותיק ראשות הממשלה, ולמנות את משה דיין לשר-הביטחון.

בימי ההמתנה, שקדמו למלחמת ששת הימים, הודיע פרס לשרגא שרפ"י מוכנה להתאחד עם מפא"י ללא תנאים מוקדמים לבד מהתנאי של הקמת ממשלת ליכוד לאומי ומינוי דיין כשר-הביטחון. גולדה, מזכירת המפלגה, התייצבה בראש המאבק נגד הקמת ממשלת הליכוד הלאומי. היא האמינה בניצחון מוחץ במלחמה העתידה לפרוץ ואמרה ש"לא צריך לחלק עימם [רפ"י] את הניצחון."

בעיתונות ובציבור התנהלה מערכה אישית חריפה ביותר נגדה. ליד בית מרכז מפא"י בתל-אביב הפגינה למען דיין קבוצת נשים, שאשכול הגדירה לימים כ"נשי וינדזור העליזות". בחמת-זעם הגיבה גולדה נגד חבריה במפא"י, שפנו, לדעתה, לכיוון הרוחות המנשבות ברחוב והשאירוה כמעט בודדה במערכה, לצידו של אשכול, בבקשם להוציא מידיו את תיק הביטחון. וכשהתברר לה שאין ברירה, תמכה בהצעה למנות את יגאל אלון, יוצא אחדות-העבודה, לתפקיד שר-הביטחון.

שרגא, מצידו, שוחח עם גולדה, והצליח להביא למיפגש ראשון בין ראשי מפא"י: גולדה, ברקת והוא-עצמו, לבין ראשי רפ"י: פרס, אלמוגי ונבון. מיפגשים נוספים, והשפעת ספיר, הביאו לבסוף להחלטת הרוב המכריע של חברי המזכירות בעד מינוי דיין (בהם רוב חברי ה"גוש" לשעבר, ששנים רבות היו מתנגדיו המושבעים של דיין). פרס מעיד אף הוא שלשרגא היה חלק בגיוס רוב במוסדות המפלגה לתביעה להחליף את אשכול כשר-הביטחון, ושלא לתת את התפקיד לאלון אלא להשאירו פנוי לדיין.

המעגל כאילו נסגר. "צעירי מפא"י" תפסו את מקומם הראוי להם על במת ההנהגה הלאומית. הם, ולא יוצאי סיעה ב' והקיבוץ המאוחד. כזכור היה גימגומו של אשכול, בנאום חי ששודר לאומה בימי ההמתנה – אחד הגורמים לפאניקה הציבורית שהעלתה את דיין, כאילו בלעדי גיבור מלחמת סיני של 1956, צפויה ישראל למפלה נוראה. גולדה, המתנגדת העיקרית לדיין, שסברה כי עם ישראל יכול לנצח במלחמה בלעדיו, ירדה לימים אף היא מעל במת ההיסטוריה דווקא לאחר שסמכה על החריזמה של דיין באוקטובר 1973.

אחרי גולדה שוב לא נותר מנהיג מהמשמרת הוותיקה של מפא"י, בני-דורו של שרגא, שייאות לעמוד בראש הממשלה, ויוכל ויעֵז להנהיגה. תם הדור. מצד שני, ייתכן שהאכזבה שהנחיל דיין לעם ישראל באוקטובר 1973 היתה חלק מהתהליך שהביא לאיבוד שלטונה של מפא"י ב-1977.

   *

בספטמבר 1967, זמן לא רב לאחר הניצחון הגדול במלחמת ששת הימים, נמצא שרגא בעיצומו של מאבק פנים-מפלגתי בשאלת האיחוד.

איחוד משולש – מפא"י, רפ"י ואחדות-העבודה, כדעת "קבוצת "חושי-נצר", המורכבת רובה מאנשי ה"גוש"-לשעבר, או איחוד זוגי בלבד בין מפא"י לאחדות-העבודה, כחפצם של אשכול וגולדה.

דיין נכשל בלשונו, בכנס של רפ"י, כאשר הסביר את מטרת חזרתה של רפ"י למפא"י – הדחתם-מבפנים של אשכול וספיר. אשכול החליט להסתפק באיחוד הזוגי, ולהקים מסגרת פחות-מחייבת לשיתוף עם רפ"י.

לפני ישיבת מרכז המפלגה, שבה אירגנה קבוצתו של שרגא רוב לאיחוד המשולש, התקיים דין-ודברים חריף בין אשכול לשרגא, בנוכחות חברים מצמרת המפלגה. אשכול האשים את שרגא שהוא מחשמל את האווירה במרכז ומארגן את הצירים נגד עמדתו-שלו. שרגא ענה:

"אני מאשים אותך ואת עוזריך שגרמו להתרגזות של חברי המרכז, כי רובם רוצים באיחוד משולש ולא יעזרו לך כל הפגישות שתקיים עימם בעניין. אני מבקש ממך ומיתר החברים להפסיק את ההתארגנות נגד איחוד משולש. במקום זאת נוכל לקיים יחד מפלגה גדולה בת שישים צירים בכנסת, שבוודאי תגדל עוד יותר בכנסת הבאה."

על כך ענה אשכול בקיצור: "מתברר שבארצנו יש רק צדיק אחד, שרגא נצר, והוא כאילו לא מתארגן."

ענה שרגא: "אני מודיע לכם, לכל הנאספים, שמעכשיו אתחיל לארגן קבוצת חברים שתתמוך באיחוד המשולש. אין לי כל רצון להתמודדות, אבל גם לנו יש השפעה במפלגה. עשרות שנים אבא חושי ואני קשורים לצרכי ציבור הפועלים ואיתנו אלפי פעילים. אני מודיע לך שלא יקום איחוד זוגי של מפא"י ואחדות-העבודה."

   *

בסופו-של-דבר, לאחר מגעים בין אנשי הסניפים בתל-אביב ובחיפה, התקבלה במפא"י, שהיתה כבר קשורה ב"מערך" עם אחדות-העבודה, החלטה על איחוד משולש. בדצמבר 1967 החליטה גם רפ"י בוועידתה על איחוד עם מפא"י ואחדות-העבודה לשם הקמת מפלגת העבודה הישראלית. האיחוד יצא לפועל בינואר 1968. גולדה, מזכירת מפא"י, שבימיה קם הדבר ונעשה, ישבה עתה עם דיין ופרס במפלגה אחת, אך בלי בן-גוריון שלא השלים עם האיחוד.

לבחירות 1969 הלך בן-גוריון בראש פלג קטן ששרד מרפ"י. גם הפעם – למרות כל הפצרותיו ואזהרותיו של שרגא, שלא יתפתה בן-גוריון ליגאל הורביץ ולאיסר הראל וימנע מעצמו את הביזיון שבהליכה חסרת-סיכוי זו לבחירות.

   *

בפברואר 1969 נפטר לוי אשכול, ראש הממשלה היחיד בישראל, עד כה, שמת על משמרתו, לא התפטר ולא התפוטר, אך גם הוא "הודח"-למעשה מתפקידו כשר-הביטחון כשנתיים קודם לכן.

ב-1968 התמנה ספיר למזכיר המפלגה, וכיהן בתפקידו כשנה וחצי. בבחירות 1969 עמדה ראש-הממשלה גולדה מאיר בראש רשימת המפלגה לכנסת. בינואר 1970 נבחר לובה אליאב לתפקיד מזכ"ל מפלגת העבודה. ואת מי, לדבריו, הוא פוגש בירקון 110? – שרגא, ידידו-יריבו מאז, בן השבעים-ושתיים, המשמש עדיין יושב-ראש המחלקה המוניציפאלית, ומעתה גם יושב-ראש הנהלת ברית הקואופרציה הצרכנית, וכמנהגו בא בוקר-בוקר לחדרו שבמרכז המפלגה. שרגא, שמעודו לא פוטר ולא התפטר משום תפקיד שאליו נבחר או מונה.

על התקופה שעבר שרגא, מהפילוג ועד לפגישתם המחודשת, אומר לובה:

"שרגא שילם ביוקר לשני הצדדים. הוא לא עבר את הרוביקון, לרפ"י.  והוא כבר לא היה כל-יכול ב"ביתו-שלו'. עתה היו ספיר, עופר, רבינוביץ שתפסו את ה'גוש' בתל-אביב, והם לא הניחו לשרגא לפעול כמקודם. בגלל נאמנותו לבן-גוריון ולשלמות המפלגה – ירד שרגא מ'נכסיו'. שרגא, האיש החזק במערכות הבחירות הקודמות, נשאר כמעט ללא עבודה וללא השפעה במערכת בחירות 1965. במחנה אשכול לא רצו אותו. נתנו לו לעסוק בדברים קטנים, כבעלי-מלאכה. אם אנו רוצים לנצח במערכת בחירות לכנסת, לא ממך תבוא לנו הישועה.

"שרגא היה מאוד מדוכא. הלך שחוח. גם אחרי שמפא"י ניצחה ורפ"י הוכתה, הוא לא היה בין הצוהלים. כאב את העניין. משנכנסה גולדה בפברואר 1966, לכהן כמזכירת המפלגה, לא היתה ביניהם קירבה רבה. שרגא לא אהב אותה במיוחד. ודאי גם בגלל יחסה לבן-גוריון."

לדעת לובה, גולדה גם לא שיתפה הרבה את שרגא בהחזרת רפ"י למפא"י. שרגא שמח על חזרת רפ"י, אך כוחו לא חזר אליו. ה"גוש" היה עתה מוקטן, מגומד, ולא בהנהגתו. יחסי הכוחות במפלגת העבודה, כשאחדות-העבודה ורפ"י בפנים, היו עתה אחרים לגמרי, וה"גוש", ללא שרגא, איבד את מקומו המרכזי.

בשנים 1970-1971 שימש לובה, כשנה וחצי, בתור מזכ"ל מפלגת העבודה. לדבריו הקפיד לשמור על כבודו של שרגא ופיתח עימו מערכת יחסים טובה ולבבית. שיתפוֹ בכל ועדה פנימית, בכל הנושאים המוניציפאליים, וחש כמעניק לו מחדש הילה שהוא מקובל בבית המפלגה. אך שרגא, לדעתו, לא חזר לכוחו הקודם.

במקביל נעשה לובה לבן-בית במשפחת נצר, בהחזירו מדי שבוע את דבורה מישיבות הכנסת בירושלים, ובאותה הזדמנות מבקר בביתם לכוס תה עם דג מלוח, או בלינצ'ס.

לובה פרש מהמפלגה ב-1975. עימותים והתנגשויות על רקע יונים-ניצים היו לו עם הנהגת המפלגה כבר מראשית שנות השבעים. שרגא, לדבריו, לא הבין זאת. מדוע יהודים רבים כל כך ביניהם על העניין הערבי? הוא לא תפס את חומרת העניין. לגולדה היו דיעות נחרצות בנושא הערבי-הפלשתינאי, ולובה ידע היטב על מה הוא מתנגש עימה. ואילו שרגא רצה רק לרכך את הוויכוח ביניהם, אולי מתוך הרבה תמימות. שרגא הבין מריבות על עמדות כוח ושלטון, התכתשות במאבקים פנימיים – אך לא הבין מדוע אדם בעמדת-כוח כה חשובה, מזכ"ל מפלגת העבודה, הולך ומתפטר על נושא של פלשתינים, של שטחים? – והוא הפציר בלובה כמה וכמה פעמים שלא לעזוב. "אתה רק שנה מזכ"ל, ומזכ"לות מובילה לראשות-הממשלה! מה בוער לך, לובה? תישאר ותוכל להשפיע."

לובה הקים לבסוף מפלגה שמאלית קטנה, של"י. היחסים עם שרגא נשארו יפים אבל עצובים. הם ידעו מורדות ומעלות: תחילה שרגא בשיא-כוחו פועל בחריפות נגד לובה ואינו מניח לו להיכנס למנגנון המפלגה. אחר-כך שרגא, שלאחר-שיאו, רואה בלובה מזכ"ל מפלגה טוב ונוח, איש-רעים להתרועע, כוח עולה שהיה יכול להגיע לראשות-הממשלה, ונעצב על עזיבתו. אחר לובה עומד בראש מפלגונת, ללא סיכוי להגיע אי-פעם לעמדת הכרעה פוליטית, ואילו שרגא, הנאמן – נשאר תמיד במפלגה. אף-פעם לא כולו בחוץ, אך-פעם לא-לגמרי למטה, אף-פעם לא יותר מדי בראש.

לימים, לאחר פטירתו של שרגא, חזר לובה לחיק המפלגה, בברכתה המפורשת, בעל-פה ובכתב, של דבורה. לדברי רינה, בחזרתו של לובה היה תפקיד חשוב גם לידידות העמוקה שהתפתחה בינו לבין רינה ואורי, ומשה, ידידות שנמשכה וטופחה כל השנים, חרף העליות והמורדות ביחסים של לובה עם ההורים.

   *

העיתונות לא פינקה את שרגא משעה שנראה כי תש כוחו והתמעטה השפעתו. שרגא כפר בתדמית הכוחנית מלכתחילה. מעודו לא היה כל-יכול, הוא טוען, אלה היו הגזמות של עיתונאים.

בשיחתם שאל אותו שלמה נקדימון:

"נשארת במפלגה, אבל איבדת את כוחך. היחס אליך היה חצוי, בשל נאמנותך לבן-גוריון לא נתנו בך אמון מלא..."

נצר: "אני כופר שהיחס אליי היה חצוי. נכון שהיחסים ביני לבין מיספר חברים התקררו. זה לקח מעט מאוד זמן. נשארתי בתפקידים אחראיים במפלגה. הייתי חבר לשכה מהרכבה הראשון, ונשארתי חבר בה עד היום הזה. המשכתי בתפקידים בכירים במוסדות המפלגה, ועד היום אני יושב-ראש חברת בתי-ארלוזורוב והמחלקה המוניציפאלית של המפלגה."

נקדימון: "עובדה היא, שלאחר הפילוג חדלת להיות שרגא נצר הגדול."

נצר: "גם קודם לכן לא הייתי כפי שמתארים אותי. לאחר שבן-גוריון פרש, המשיכה המפלגה לפעול באורח רגיל. חדלתי להתעניין בבעיות פנימיות, לאחר שרבים מחבריי פרשו. התעניינתי רק במיספר מצומצם של נושאים. עובדה היא שמרכז המפלגה שלח אותי לחתום מטעמו על הקמת המערך בהסתדרות." (שלמה נקדימון: "שיחות עם שרגא נצר", "ידיעות אחרונות", 1975).

   *

אך בעיני הציבור, העיתונות, וחברים רבים שהכירוהו ממפלגתו-שלו, לא כך נראה המצב. למעשה היו שהחלו "מספידים" את שרגא ואת דרכו כעשר שנים בטרם נפטר. ראו בו סמל. סמל לתקופה שחלפה. בייחוד לאחר עליית הליכוד לשלטון ב-1977.

כך למשל "נפרד" דוד שחם משרגא, בן השמונים ושתיים, בכתבה מ-1980, במילים:

"כלפי חוץ נשאר הכול כמקודם. הדמות המוצקה. הישיבה האיתנה. השקט. מתינות הדיבור. אבל לא היה מקום לטעות. בִּפְנים נפער חלל. מה שנותר הריהו מונומנט. אנדרטה חיה לתקופה שהיתה ולא תחזור.

"ההתמודדויות האישיות יצאו מן המחתרת. הן מוצגות היום על גבי הבמה הראשית. אשכול וגולדה שלא יהיה 'איחוד זוגי' בין מפא"י ל'אחדות-העבודה' בלי רפ"י. בניסיון להשפיע על בן-גוריון שיחזור עם חברי הרוב של רפ"י ל'עבודה'. את נאמנותו לבן-גוריון ביטא בכך, שבזמן הפילוג גילה כלפי רפ"י נדיבות בחלוקת מועדוני-המפלגה. אבל קצות החוטים שוב לא היו בידיו.

"הוקם 'גוש' חדש. אבל הפעם, שלא כמו בפעמים הקודמות, היו ה'בוסים הגדולים' עצמם מעורבים אישית בכל הפעולות. הם היו 'בעניינים' ולא הסתפקו בריחוף מלמעלה. ואילו לחברי השורה, שוב שלא כבפעם הקודמת, היו אספיראציות של מנהיגות ולא רק של שירות להנהגה. הם לא הסתפקו בכוח הריאלי וביקשו שהכוח – כמו הצדק במשפט האנגלי – לא רק יהיה אלא גם ייראה.

"רק פה ושם עיקם מישהו את האף כשהחלו האלופים צונחים היישר אל פסגות הייצוג של המפלגה. באו ימים אחרים, ואין אומר אם הם טובים יותר, או לא.

"נצר יוצא בוקר-בוקר אל מרכז המפלגה. יש לו שם חדר. הוא עוסק עכשיו בקואופראציה. וכמו בימים הגדולים אין הוא מחכה שאחרים יבואו לחדרו, אלא הוא יוצא לבקרם בחדריהם – בלי גינוני בכורה ומעמד – מקשיב ומשיא עצות. גם בשיא גדולתו היה מקשיב לכולם. עכשיו על אחת כמה וכמה. הוא מקשיב והחיוך אינו סר מעל פניו.

"אין ספק שיש בחיוך הזה אלמנט של שביעות-רצון. כי עם כל הגינונים של התחמקות מפרסום ושל רצון להישאר בצל, שרגא נצר הוא אדם המכיר בערך עצמו. הוא יודע את ההשפעה הכבירה שהיתה לו על מהלך הדברים.

"יש בו, בחיוך הזה, גם אלמנט של תחושה, שהזמן מיטיב עימו ועם תדמיתו. הפרטים הלא-נעימים נשכחים. העיקר מתבהר והולך, ועימו מעמיקה האמונה שהדרך שבה עשו הוא וחבריו את הדברים עדיפה על הדרכים האלטרנאטיביות שנוסו במרוצת השנים." ("מוניטין", 1980).

בגיליון הבא יפורסם פרק הסיום של הספר

* * *

הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"

ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

שמיים מאסו הבונים

לארי אבן-זהב

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.11.1971

לפני 46 שנים

מאז כתב תומאס מורוס את ספרו "אוטופיה" (1516) נכתבו לא מעט ספרים בז'אנר הזה. מטרת האוטופיה היא להציג תוכנית מתוקנת של העולם והחברה, תוכנית שהיא פרי המחשבה והדמיון, והדמיון בלבד. ובעצם, כאוטופיה הראשונה יכול להיחשב ספר המדינה של אפלטון.

אוטופיה שהשפיעה רבות על התנועה הציונית היא "אלטנוילנד" (1902) של הרצל. רומאנים אוטופיים כתבו ואֵלס, האכסלי ואורוול. "שמיים מאסו הבונים" (1941), הרומאן האוטופי של ארי אבן-זהב, דומה במהותו ל"1984" של אורוול (שהתפרסם ב-1949) ולרומאנים של ואלס והאכסלי. הוא מאחד יסודות של ספרות המדע הבידיוני, שאיפה לתיקון חברתי ותחושה פסימית כי ככל שתגדל יכולתו המדעית של האדם, כן תקטן יכולתו ליצור סדר-עולם הגיוני, צודק ונוח. זו אינה, אפוא, אוטופיה המנסה להשפיע באמצעות ציור עולם טוב יותר, אלא להיפך – להזהיר, על-ידי ציור עולם קודר וחסר-תקווה.

ארי אבן-זהב, שנפטר לפני שבועות אחדים, היה כבן ארבעים ושתיים שעה שהתפרסם הספר. הוא עלה ארצה ב-1922, ושימש שנים רבות בתור מזכיר אקדמי של האוניברסיטה העברית. ספרו נכתב לפני השואה אך לאחר עלות הנאצים לשלטון, וכנראה גם לאחר פרוץ מלחמת-העולם השנייה. החיים בצל השתלטותם של הנאצים על גרמניה באים לביטוי גם בספריו: "אלה מסעי הזפתים" (1936) ו"בראשית הסער" (1945).

באופן טבעי מבקש הקורא ברומאן האוטופי את הקשר לזמן כתיבתו, למקום שבו הוא נכתב, ואולי גם לרמזים וללקחים שאפשר ללמוד מהם על סדר-העולם הרגיל, הלא-אוטופי. ברור שהרומאן של אבן-זהב עמד בסימן האיום של מלחמת-העולם השנייה. יש בו גם התייחסות לאורח-החיים השקט של המזרח, בניגוד לטירוף השורר באירופה, וגם לעג לפרופסורים פאציפיסטיים – ואולם עיקר הספר הוא ברעיון השמיים שמאסו הבונים.

זמן התרחשותו של הרומאן הוא בעוד כמאתיים וחמישים שנה, במאה העשרים ושתיים. העולם נחלק לשני סוגי תושבים: על-אדמתיים ותת-אדמתיים. התת-אדמתיים הם אנשי העתיד, הם ברחו מן השמש, מן החיים לאור היום, והתכנסו בערים של מטה, מוגנות ממלחמה, ממוזגות אוויר, עם רשת תקשורת מפותחת. הבגדים עתה שקופים. האוכל בכדוריות. ההליכה על מגלשים קטנים. הטלוויזיה היא תלת-מימדית וטלפונית, אפשר להתנשק מבעד לקיר זכוכית מרחק אלפי קילומטרים. אפשר לטוס באוויר כמו ציפורים. אך גם מכשירי ההמתה משוכללים, ובכל מלחמה עולמית נהרגים עשרות מיליוני אנשים מכל צד. פחדם הגדול של התת-אדמתיים הוא מפני רעידת אדמה. כל רעידת אדמה הורסת ערים ומדינות שמתחת לפני הקרקע.

העל-אדמתיים הם שרידיה של האנושות הקודמת, החיים בחורבות הערים הגדולות. הם אוכלים ומתלבשים באופן טבעי, הם הפרולטריון העולמי, ומדי פעם פורצות מהפכות ומלחמות ביניהם לבין התת-אדמתיים. העולם עודנו מחולק לכמה מדינת גדולות, המסתבכות במלחמות זו עם זו. רק בחיג'אז חיים עדיין אנשים נורמאליים.

אנטול דניאל, גיבורו של הרומאן, בורח לריאד, העיר המאושרה. הוא משקיע עצמו בחיים הפרימיטיביים הבריאים של הערבים, אשר דתם אוסרת עליהם להביא למידבר את כל חידושי המאה העשרים ושתיים.

"האם לא טוב לאלה מאשר לאנשי-התרבות, כביכול? כאן עובדים עשר, שתים-עשרה שעות ביום והם עייפים פחות מאלה שבעולם התרבותי המתקדם, שעובדים רק חמש שעות ליום – שם הכול מחקה את מהירות החשמל, אין לאדם זמן לחשוב, וכאן – השלווה שנתן היוצר לכל חי מראשית בריאתו. הגמל הוא הזיקוקין שלהם, החרב והרובה הם תותחי-זהרורים שבידיהם ובהם נהרגים מאות, תחת המיליונים שנהרגים שם, בעולם שכולו חכמים ונבונים." (עמ' ל"ז).

"האדם נולד לתמימות, וכשהוא ממית אותה, את נפשו הוא קובע. הלוא ראית, מה רב האושר ששופעות עיניהם של הערבים, ואילו עיני האדם התרבותי, כביכול, הברק שלהן דהה ומתוכן נשקף תמיד הפחד הגדול ליום המחרת, ופחד זה הוא המקצר את ימי-חייהם." (עמ' ל"ח).

אך לא זמן רב זוכה אנטול דניאל לחסות בעיר-המקלט ריאד. אשתו האיטלקייה, סילביה, מפצירה בו לחזור לארצה. ויחד עם בנו, יוהן דניאל, הוא חוזר לאיטליה. הרבה מלחמות, רעידות-אדמה, התנכלויות ומקרי מוות  פוקדים את המשפחה. האם מתה. וכל תקוותיו של אנטול הן בבנו, הגאון הצעיר, הממציא מכונה לקריאת-מחשבות.

ואולם דווקא המצאה זו מפחידה ומערערת את סדר העולם. כל ההמצאות של כלי משחית ומוות מתקבלות בשמחה, ורק ההמצאה האחת, העתידה לחשוף כל דבר-שקר ומחשבת-רמייה – מפחידה את בני האדם. יוהן דניאל מוכרז כמשוגע ונכלא. הוא ואביו מצליחים להימלט ואין יודע היכן הם. הספר מסתיים בחזיון אפוקליפטי: כוכב-שביט גדול מאין כמוהו הולך ומתקרב אל הארץ, והוא עתיד להפוך את העולם כולו לגלי אפר ועצמות.

כשיצאה המהדורה החדשה של הספר הוסיף לה ארי אבן-זהב הערה: "כשיצא ספר זה במהדורות הראשונות לא פילל איש, שעוד בימינו נראה ראשיתו של העידן התת-קרקעי, ההתפתחות המהירה של כלי-המשחית ועימה שינוי מחשבת האדם, מאפשרים אמנם את הרחבת היריעה, אך לא עשיתי זאת, כדי שלא לשלול מן האוטופיה את הראשונות שלה."

ואולם, ערכן של אוטופיות אינו נמדד בחידושיהן המדעיים דווקא – הרי בזאת מתחרה בהן כיום כל ספר וכל סרט של מדע בידיוני – ערכן בתמונת-העולם שהן מצליחות להעלות. ובמשמעות הניתנת לאותו עולם. הנבואה איננה החיזוי של דמות העתיד אלא הראייה העמוקה, חסרת-הפשרות, של המציאות בהווה, והלקח הנלמד מראייה זו לגבי העתיד.

הטעות של אבן-זהב אינה בכך שלא חזה מראש את נטייתו של המדע להגביה טוס לכוכבים במקום לרדת למעמקי ארץ. טעותו נעוצה בראייה כאילו-פשטנית של התרחבות המדע והמלחמות, מבלי שתתלווה לכך בספר הארה עמוקה יותר של המציאות שבתקופתה נכתב הרומאן, או של כל תקופה אחרת מאז.

* ארי אבן-זהב: "שמיים מאסו הבונים", מהדורה ראשונה, 1941, מהדורה שלישית, הוצאת "יבנה", תל-אביב, 1965. קנ"ה עמ'.

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו כמו גם על יובל ה-80 של מחברהּ

 לא נכתבה אפילו מילה אחת ב"הארץ"!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ביום חמישי החם מאוד, האחרון, 6.7, ישבנו וחיכינו שעה שלימה בתור לשם שליחת חבילת ספרים אחת בדואר אבן גבירול 108, מרכזת צפון. רק מחצית העמדות היו מאויישות וכל הזמן התחלפו בהן העובדים. היו תורים שנמשכו פחות, אבל דווקא התור שלנו, ל"אשנב כל", נמשך ונמשך וכמעט לא זז.

יש לנו הרגשה שהמשכורות בדואר ישראל הן כה עלובות עד שאין מספיק אנשים שמוכנים לעבוד באשנבים, וזאת חרף המוֹדעות מאירות העיניים הקוראות להצטרף לעבודה בדואר. מה עוד שמדי פעם צריכות העובדות להתעמת עם לקוח צעקן וביריון, שממש מאיים עליהן. מה שאכן קרה בשעה שחיכינו. לפחות מיזוג-האוויר פעל היטב.

* נודע לנו כי אוניברסיטת בת-שלמה רבתי נקלעה לקשיים כספיים רציניים ומי שחילץ אותה היה הסופר א. בן עזר (ראב), שמכר לשם כך את אחד מפרדסיו הרבים בפתח-תקווה, שכבר הופשרו לבנייה, ותרם את הסכום לאוניברסיטה. בתמורה הובטח לו, כרגיל, שבמועד הקרוב יקבל מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי תואר דוקטור לשם כבוד – וזאת בזכות מדורו "ספרי דורות קודמים" שפורסם מדי שבוע במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ" והשפיע רבות על קהל הקוראים דאז – בעוד הוא מימיו לא היה אפילו פרופסור.

* כל פעם שאנחנו נאלצים להקשיב בקונצרט למוסיקה של המלחין יוסף ברדנשווילי כואבות לנו האוזניים ואנחנו מסתכלים בשעון מתי הסבל הנורא כבר יסתיים. עכשיו קראנו שהוא גם מחבר מילים עבריות ליצירותיו המוסיקליות. אז אם ניתקל בהן – נצטרך גם לעצום עיניים.

* לרשימה של חברי הטוב שרגא רבין על חברנו שמוליק לס שהלך לעולמו עליי להוסיף כי אל החבורה שמתאר שרגא הצטרפתי אני בשלב קצת יותר מאוחר. למדתי שביעית ושמינית בתיכון חדש בתל-אביב, בשנים 1952-1954, בכיתה שבה כמעט כולם היו חניכי תנועות הנוער, התנועה המאוחדת, המחנות העולים, השומר הצעיר והנוער העובד. זו היתה הרוח בבית-הספר, שאותה עודדה המנהלת טוני הלה.

בשלב מסויים החלטתי גם אני להצטרף לתנועת נוער, לאחר שתנועת הצופים של בני גילי בפתח-תקווה התבטלה. עברתי מסניף לקן בתנועות-הנוער של פתח-תקווה ומי שמצאו חן בעיניי במיוחד היו חניכי הנוער העובד, בסניף שבראשו עמד אז "גָגָה", הוא מנחם נוה, בנו של נויפלד שהיה בעל סוכנות "שמן" ברחוב חובבי ציון, וגם מוכר הכרטיסים למופעים, קונצרטים ותיאטרון, שהגיעו אז למושבה.

בקבוצה היו חברים נחום סטלמך, שרגא רבין, אריה שחל, עוזי שטרן, עודד רייקין, אורי שולביץ, זאביק פרסטמן, שמוליק לס, ועוד חברים מצויינים שלימים היינו כולנו, חוץ מנחום, במסגרת גרעין "שדמות" בנח"ל ובמייסדי עין-גדי יחד עם סניפי התנועה מכפר סבא, קריית חיים ונשר.

כך גם נרקמה חברות אמיצה לכל החיים ביני לבין אורי שולביץ.

בביתי היה צילום של קבוצת צופי שבט "הדר" בפתח תקווה ובהם אימי דורה-דבורה ליפסקי ועזריאל רייקין, אביו של עודד, שהיה איש מקסים.

ההחלטה, בהיותי בכיתה שביעית לערך, להצטרף לנוער העובד, קבעה בהרבה את מסלול חיי ואת היכרותי עם כל החבורה הנפלאה הזו. לקראת ההליכה לנח"ל והטירונות בבית-דרס הצטרפו לגרעין "שדמות" שלושה חברים שלי, זאב קליין-קינן, יהודה ג'אד נאמן ובני אייכהורן.

* ברוך בן עזר ראב  (1887-1960) היה בנו הבכור של יהודה ראב מאשתו השנייה לאה לבית שיינברגר. קדם לו מנחם-שלמה ראב, בנו של יהודה מאשתו הראשונה הדסה הרשלר בירושלים.

ברוך היה בן זכר ראשון בפתח-תקווה ולימים עוזרו של אהרן אהרונסון במלחמתו בארבה ב-1915, ומאוחר יותר מנהל חוות הניסיונות החקלאיים של אהרונסון בעתלית בתקופת השנים 1916-1917.

ברוך הוא גם המגלה והמטפח של הזן שמוטי-דם שאותו קרא בשם "שרה" ואשר למרבה הצער לא הפך פופולרי. אין לערבבו עם תפוזי הדם הקטנים דקי הקליפה המופיעים בסוף החורף כי הוא נראה כפרי שמוטי לכל דבר.

ברוך תיכנן ובנה בשעתו את האחוזה החקלאית קלמניה עבור הבעלים משה גרידינגר ואולם בגלל כפיות-טובה של הדור השני במשפחה הזו, שמו הושמט מהציון לזיכרה של קלמניה בַּמקום עצמו.

* הי אודי, קודם כל, שיבצת ביחד שני מסרים שונים בשמי. את החלק הראשון עד המילים "חתיכת כלום" לא אני כתבתי. תבדוק בבקשה את המיילים שלך.

הדבר השני – אתה שם בפי דברים שלא אמרתי ואינני חושבת. לא אמרתי שצריך לסלוח לדרעי. אמרתי רק שדרעי הוא דרעי ואנחנו היטב מכירים את הטיפוס, והוא כנראה לא ישתנה. גם נתניהו מכיר אותו ואת התנהלותו, ולמרות זה הכניס אותו לממשלה. זה מה שמפריע לי.

לגבי החלופות – אם נתניהו לא היה מכניס את החרדים, ולא היה פוחד מיאיר לפיד שאולי יאפיל עליו במשהו, היה יאיר נכנס לממשלה ללא הדתיים. אלא שנתניהו מעדיף שכולם לידו יהיו בינוניים עד למטה מזה, כדי שרק הוא יבלוט. ברגע שמישהו מתחיל להתבלט ככוח רציני – הוא דואג לכך ש"יתפוטר" מן הממשלה. (ראה מקרה כחלון וגדעון סהר ואפילו יאיר לפיד, ועוד רבים אחרים).

אז אל תאשים כל כך מפלגות אחרות. אילו לנתניהו היו כמו שאומרים, "ביצים", ולא היה חושב רק על מעמדו ויוקרתו, הוא היה גורים לכך שתהיה ממשלה אחרת, ואז כל החיים במדינה היו נראים אחרת.

בנדלה

אהוד: אם היית קוראת בעיון את תשובתי לך לפני שאת מתנפלת עליי, היית רואה שלא שיבצתי בטעות שום דבר בתשובתך אלא שבתי וציטטתי את הקטע ממני שאת ציטטת ועליו באה תגובתך. והסימן, כל הקטע מובא במרכאות כפולות. אולי את צריכה משקפיים.

ובאשר לחלופות, אם ליאיר לפיד לא היה שיגעון גדלות להיות כבר ראש ממשלה, הוא היה יושב בממשלת נתניהו במקום החרדים, ואז אולי כדברייך "כל החיים במדינה היו ניראים אחרת."

אבל כרגע יש לנו כנראה ארבעה ראשי ממשלה חדשים בדרך, מוכשרים פי כמה וכמה מנתניהו ושרה, והם לפיד, כחלון, גבאי ופרץ. ואת יודעת מה עלול להיות הסוף עם הלצים האלה? שאם ח"ו יקרה משהו לנתניהו, אביגדור ליברמן יהיה ראש הממשלה הבא!

* איך זה ייתכן שבמשרד החוץ של ישראל יושבים מטומטמים שאינם יודעים שהמיליארדר היהודי ממוצא הונגרי ג'ורג' סורוס הוא אחד מאויביה הקשים והעקביים ביותר של מדינת ישראל בזירה הבינלאומית, והם עוד יוצאים להגן עליו בהונגריה?

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-58 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-53 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל