הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1259

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בתמוז תשע"ז, 13 ביולי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַכְּלִימָה לִחְיוֹת בְּאֶרֶץ אַלִּימָה. // עמוס גלבוע: על מקומה של ישראל במדד הדמוקרטיה  הבינלאומית. // מרדכי קידר: סבל הפליטים הסוריים בלבנון. // ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש, שיר מאת חיימקה שפינוזה. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: "צפרדע הזיקה" בין איום האייתולות לבין העניין הפלשתיני. [ציטוט]. // יואל נץ: משהו אקזוטי. // שמאי גולן: דברים לערב זיכרונות בבית-הסופר בת"א (בהנחיית המשורר מוטי גלזר). // אהוד בן עזר: האביב הגדול [1955]. // יצחק הילמן: היחסים בין ישראל ליהודי אמריקה לאן? // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק שמיני, החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ-ישראל [לפני 180 שנה]. // מנחם רהט: ההתיישבות בגולן, הסיפור האמיתי. // אהוד בן עזר: שרגא נצר, פרק ל"ו, שתי אבני יסוד לאנשי יסוד. אחרית דבר. // אורי הייטנר: 1. לחשב מסלול מחדש. 2. צרור הערות 12.7.17. // דניה מיכלין עמיחי: 'אררטים' לאורה אחימאיר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "חיים..." ל-ד. אברהמית, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.8.1972 לפני 45 שנים. // יהודה דרורי: הידד לרוסים! // הקנדון בחינם, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // ממקורות הש"י.


 

 

* * *

יוסי גמזו

הַכְּלִימָה לִחְיוֹת בְּאֶרֶץ אַלִּימָה

 

וַדַּאי שֶלֹּא נָעִים לוֹמַר זֹאת דּוּגְרִי וּבְלִי רֶתַע

וְאֶת הַלֵּב זֶה מְמַלֵּא בּוּשָה וְגַם כְּלִמָּה

אֲבָל בַּזְּמַן הָאַחֲרוֹן הָפַכְנוּ כָּאן לְפֶתַע

לַמְרוֹת יֻמְרַת "אוֹר לַגּוֹיִים" לְאֶרֶץ אַלִּימָה.

 

וְזֶה שֶלַּגּוֹיִים עַצְמָם בְּאַלִּימוּת אֵין חֹסֶר

אֵינֶנּוּ מְנַחֵם אוֹתָנוּ כְּלָל, כִּי אִם תָּמִיד

חָשַבְנוּ שֶבַּתְּחוּם הַזֶּה אֲנַחְנוּ עוֹד רַק בֹּסֶר

הֲרֵי שֶנֹּכַח נוֹרְמַת הַפְּשִיעָה הָעוֹלָמִית

הִבְשַלְנוּ בְּהֶחְלֵט בְּהִתְחַשֵּב בִּמְמַדֶּיהָ

שֶל אֻכְלוּסְיַת אַרְצֵנוּ וּבָרֶצַח הַיּוֹמִי

אִם בִּדְקִירוֹת סַכִּין בַּפָּאבִּים אוֹ בִּסְאַת פְּחָדֶיהָ

שֶל הֲרִיגַת נָשִים וָטַף בְּרֵקוֹרְדּ לְאֻמִּי

שֶלֹּא יָדַעְנוּ דֻגְמָתוֹ שָנִים, וְאִם בַּקֶּטֶל

זֶה הַגּוֹבֶה לוֹ בִּכְבִישֵינוּ כָּל שָבוּעַ מַס

שֶאֲכִיפָה מַסְפֶּקֶת לְרַסְּנוֹ אֵינָהּ נִנְקֶטֶת

וְרַק הַמִּשְפָּחוֹת הַשַּכּוּלוֹת קוֹרְאוֹת חָמָס.

 

כַּמָּה עָצוּב לִזְכֹּר אוֹתָהּ אִמְרַת-כָּנָף פָטָאלִית

שֶעַד שֶלֹּא נִרְאֶה פֹּה קְרִימִינָאלִים יְהוּדִים

בְּאֶרֶץ אֲבוֹתֵינוּ לֹא נִהְיֶה אֻמָּה נוֹרְמָאלִית,

שֶכֵּן כַּיּוֹם כְּבָר כָּל שִׂיאֵי הַפֶּשַע מְעִידִים

שֶנַּעֲשֵׂינוּ לְחֶבְרָה פְּרוּעָה וְקָנִיבָּאלִית

בָּהּ מְשַלְּמִים לַמָּוֶת כָּאן כָּל-כָּךְ הַרְבֵּה חוֹבוֹת

שֶאָנוּ כְּבָר נוֹרְמָאלִים בְּמִדָּה בִּלְתִּי נוֹרְמָאלִית

שֶסַּכָּנָה לְהִמָּצֵא בַּבַּנְק אוֹ בָּרְחוֹבוֹת.

 

כִּי בְּפָנָאטִים פְּסִיכוֹפָּאטִים יֵש לָנוּ כְּבָר גֹּדֶש

וְאֵלֶּה מוֹתִירִים סְבִיבָם רַק אֵבֶל וּנְכָאִים

וּמוּכָנִים לָמוּת וּלְהָמִית עַל כָּל דְּבַר קֹדֶש

מִלְּבַד עַל קְדוּשָתָם הָאֻמְלָלָה שֶל הַחַיִּים.

 

וְלֹא רַק שֶדָּבָר לֹא מְצַמְצֵם שוּם עַזּוּת-מֵצַח

וְלֹא מַנְמִיךְ בִּמְאוּם אֶת רַף הַקֶּטֶל הָאָיֹם

שֶל הֲרִיגַת חַפִּים מִפֶּשַע וְזִילוּת הָרֶצַח

אֶלָּא שֶהַסִּיּוּט הַזֶּה גוֹבֵר מִיּוֹם לְיוֹם.

 

וְאָב קוֹטֵל בָּנָיו וְסַכִּין בֵּן בְּאָב נִנְעֶצֶת

וְהַקַּלּוּת הַלֹּא נִסְבֶּלֶת שֶל שְפִיכוּת-הַדָּם

הוֹפֶכֶת לְשִגְרָה שֶמִּתְרַגְּלִים לָהּ וּבְעֶצֶם

כְּבָר אֵין כִּמְעַט הֶבְדֵּל בֵּין הַחַיָּה וְהָאָדָם

מִלְבַד שֶהַחַיָּה טוֹרֶפֶת רַק לִמְזוֹנוֹתֶיהָ

אוֹ לַהֲגָנָתָהּ וְהָאָדָם כָּל סְיָג שוֹבֵר

כְּשֶהוּא מָכוּר כֻּלּוֹ לָאֵתוֹס הַמְּתַעֲתֵעַ

שֶהַמְּדִינָה הִיא גּ'וּנְגֶּל בָּהּ כָּל דְּאָלִּים גָּבֵר.

וּמִשְפְּחוֹת-הַפֶּשַע כָּאן סוֹגְרוֹת חֶשְבּוֹן בְּנֶפֶץ

אַחַת עִם יְרִיבְתָּהּ לְאוֹר הַיּוֹם, בְּרֹאש חוּצוֹת

וְאֵין לָהֶן כָּאן שוּם עִנְיָן וְאֵין לָהֶן שוּם חֵפֶץ

לִתְפֹּס שָמִּשְפָּחוֹת תְּמִימוֹת אַף הֵן מִתְפּוֹצְצוֹת.

 

וְתַלְמִידִים בְּכִתָּה ב' לוֹמְדִים מִן הַגְּדוֹלִים פֹּה

דֻגְמָה לְהַשְלָטַת אֵימָה וְאַלִּימוּת עַזּוֹת

עַל חַבְרֵיהֶם לְלִמּוּדִים וְלֹא מְנַהֲלִים פֹּה

וְלֹא מוֹרִים נוֹקְפִים כָּאן אֶצְבַּע מוּל חֶרְפָּה כָּזֹאת.

 

וְהָאֶזְרָח מִן הַשּוּרָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּפַחַד

לְמוּל אֵיכוּת-חַיִּים יוֹרֶדֶת וְאִיּוּם כָּפוּי:

מָתַי כְּבָר יִתְעַשְתּוּ שוֹמְרֵי הַחֹק כֻּלָּם בְּיַחַד

וּבִטְחוֹנֵנוּ הָאִישִי יַחְזֹר לִהְיוֹת שָפוּי?

 

מָתַי נֶחְדַּל לִהְיוֹת כִּסְדוֹם וַעֲמוֹרָה בְּאֶרֶץ

שֶהַדִּבֵּר הַקְּלָאסִי "לֹא תִרְצַח" בָּהּ יִשָּמֵר

וְהַמִּמְסָד יָקוּם סוֹפְסוֹף וְיַעֲמֹד בַּפֶּרֶץ

לְמִמּוּשוֹ שֶל מָה שֶהַדִּבֵּר הַזֶּה אוֹמֵר?

 

מִי שֶאוֹהֵב אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת וְכוֹאֵב לוֹ כָּל מָה שֶעוֹשִׂים בָּהּ

כָּל בִּרְיוֹנֵי הָאַלִּימוּת הַמַּשְחִיתִים דְּמוּתָהּ

חַיָּב כַּיּוֹם לִמְחוֹת בְּקוֹל גָּדוֹל מוּל הַדּוֹרְסִים בָּהּ

כָּל שֶמֶץ שֶל תַּרְבּוּת תַּחַת פַּרְסוֹת אַלִּימוּתָהּ.

 

* * *

עמוס גלבוע

על מקומה של ישראל במדד הדמוקרטיה  הבינלאומית

    ישנם כאלו שעל מנת להרשים את הקורא בכך שהדמוקרטיה בישראל מצויה בתחתית, הרוסה, הם מביאים מדדים בינלאומיים "יוקרתיים" המגדירים אותה כ"דמוקרטיה פגומה".  זאת אמירה מחפירה, שיש בה כדי להונות במזיד את הקורא. מה האמת על כך?          

לעיתים רחוקות מאוד מצליח מאמר מסוים להרגיז אותי. השבוע זה קרה לי במאמרו ב"מעריב" של אורי סביר מ-10 יולי. יותר נכון, היה זה משפט אחד שממש הכעיס אותי. היו שם במאמר הרבה היגדים שלא הסכמתי להם משום שאינם נכונים לדעתי. למשל "שנתניהו משתלט אט אט על התקשורת"; או ש"ישראל במצב ביטחוני גרוע"; או שהמיעוט הערבי חי בדה-לגיטימציה מתמדת"; או ש"מעולם לא היתה ישראל כל כך מבודדת" (ועל היגד זה כתבתי בשבוע שעבר ). אני מכבד את הכותב. זאת דעתו, ככה הוא חושב, שיבושם לו. אבל,  על משפט אחד אני חייב להגיב והוא מכעיס אותי.

אחרי שהספיד את המצב הנורא של הדמוקרטיה שלנו, כותב סביר (מאדריכלי "אוסלו"): "כמו כן, על פי מדדים בינלאומיים יוקרתיים ישראל נחשבת לדמוקרטיה פגומה."

אני כועס משום שלדעתי נעשה כאן מעשה מחפיר, בו הושם מכשול בפני עיוור.

מדוע?

הכותב אינו נותן אפילו מילת הסבר אחת למושג "דמוקרטיה פגומה", שהוא משליך לפתע לרגלי הקורא. לא אטעה אם אומר שחלק מכריע מהקוראים יבינו מושג זה בצורה שלילית ביותר, בבחינת: גופים יוקרתיים בעולם מגדירים את מדינת ישראל ככזאת, שבה הדמוקרטיה משולה לסחורה פגומה, כמו תכשיט פגום. כלומר, לא רק אני אומר זאת, חכמים גדולים בתבל אומרים זאת.  אתם רואים? לצפון קוריאה דמינו! לאיראן השתווינו בדמוקרטיה הפגומה שלנו!

ובכן, אני רוצה לשים בפני הקורא את האמת, את העובדות לגבי ישראל ו"דמוקרטיה פגומה":

ראשית, ה"אקונומיסט" הבריטי היוקרתי החל משנת 2006 לפרסם אחת לשנה את מדד הדמוקרטיה בעולם ב-167 מדינות. המדד כלל 5 קטגוריות (בחירות, זכויות אזרח, תפקוד הממשל, מעורבות פוליטית, תרבות פוליטית) המחולקות בתוכן להרבה קטגוריות משנה. לכל קטגוריה מקבלים ציון מ-0 ועד 10.

שנית, מדינות העולם חולקו ל-4 קבוצות: אלו שמקבלות ציון כולל סופי שבין 8-10 (בין טוב למצוין) והן "דמוקרטיות מלאות"; אלו שיש להן ציון בין 6-9 7-9 (כלומר בין מספיק לטוב) והן "דמוקרטיות פגומות או "חסרות" (באנגלית flawed democracy); הקבוצה האחרונה היא של מדינות דיקטטוריות.

שלישית, בקבוצה הראשונה נמצאות (בדרך כלל, וב-2016) מדינות סקנדינביה, איסלנד, אוסטרליה, גרמניה, אנגליה, הולנד, ניו זילנד, לוקסמבורג, אוסטריה ועוד מיספר מדינות.

בקבוצה השנייה, נמצאות (ולקרוא טוב!): צרפת, ארה"ב (ירדה משנת 2015 מהקבוצה הראשונה בשל ירידת מעמד הממשל ומוסדותיו בעיני הציבור), איטליה, בלגיה, יפן, פורטוגל, כל  מדינות האיחוד האירופאי המזרחיות, ועוד.

רביעית, ומה לגבי ישראל? 

היא אכן בקבוצה השנייה. אולם, מאז 2006 ישראל נמצאת בעלייה מתמדת במדד ועשתה את הקפיצה הגדולה שלה בשנה האחרונה.

בשנת 2006 היה לה את הציון של 7.28 (כלומר, קצת מעל כמעט טוב) והיא היתה במקום ה-47 בעולם במדד הדמוקרטיה. בשנת 2015 היא הייתה במקום ה-34 עם ציון של 7.77, ובשנת 2016 היא קפצה למקום ה-27 בעולם עם ציון של 7.85 (היא קיבלה בקטגוריה של הליך דמוקרטי ופלורליזם ציון של למעלה מ-9!)

המכון הישראלי לדמוקרטיה הגדיר במדד האחרון שלו את ישראל כנמצאת "במקום טוב באמצע" על פי המדדים הבינלאומיים. וצריך לזכור: אנחנו מדינה המצויה במאבק מתמיד מול טרור ובעיות ביטחון שאינן מנת חלקן של ה"סקנדינביות". זה מוריד נקודות במדד בשל צעדי ביטחון שונים שנוקטת המדינה.

מה אוסיף ומה אדבר?

 

* * *

מרדכי קידר

סבל הפליטים הסוריים בלבנון

בפריז גר סורי ששמו פהד אלמצרי. הוא פירסם את המסמך הבא בתחילת יולי הנוכחי.

(הערותיי בסוגריים, מ"ק)

 

איגרת פתוחה על הטרגדיה של הפליטים הסוריים בלבנון

אל המזכיר הכללי של האו"ם, החברות הקבועות במועצת הביטחון, המלכים, הנשיאים, ראשי הממשלות והאמירים של מדינות ערב, מזכ"ל הליגה הערבית, הנציב העליון לפליטים, ראשי ארגוני זכויות האדם והפליטים בעולם.

 פריז, 3 ביולי 2017

העיר ערסאל הלבנונית הייתה עדה לפרק חדש וחמור מאוד של התנכלות ודיכוי נגד הפליטים הסוריים. הצבא הלבנוני ומיליציית חיזבאללה הטרוריסטית ביצעו ביום שישי, 30 ביוני 2017, טבח נורא בשני מחנות פליטים סוריים, אלנור ואלקאריה, שגרם להרג תשעה עשר פליטים, אזרחי סוריה, וביניהם ילדה שנדרסה בשרשרות של אחד הנגמ"שים הצבאיים, וזקן כרות רגליים מרותק לכיסא גלגלים, עשרות פצועים וכארבע מאות עצורים שהוכו ועונו באופן משפיל.

אזור ערסאל גובל באזור אלקלמון הסורי, וכולל כ-117 מחנות פליטים סוריים שגרים בהם יותר ממאה אלף פליטים, רובם ממחוז חומץ, מאזור אלקלמון והשטח הכפרי ממערב לדמשק. (הם, כולם סונים, נמלטו לערסאל כי) ערסאל היא העיר הסונית היחידה בתוך מרחב של כפרים וערים של שיעים בלבנון, נאמנים לחיזבאללה, ולכן ערסאל ותושביה שילמו מחיר אדיר בגלל שתמכו בעם הסורי (הסוני) ובמרד שלו (נגד העלווים הנתמכים על ידי השיעים).

בהתקפה (על הפליטים) צבא לבנון וחיזבאללה השתמשו בפצצות, בתחמושת חיה ובכלי רכב משוריינים, וגרמו להרוגים, לפצועים, עצורים, להריסת אוהלים על תכולתם, להפחדת נשים, ילדים וזקנים, בתירוצים ובאמתלות מצוצים מהאצבע. כמה אנשי צבא, שחלקם הם בעצם אנשי חיזבאללה, ערכו חיפוש על הנשים באופן משפיל, ונשים רבות הופשטו מבגדיהם לעיני כול תוך השפלתן ופגיעה קשה בכבודן.

בעבר, ב-8 ביוני, שלושה שבועות לפני המתקפה על מחנות הפליטים בערסאל, הזהרנו מפניה על בסיס ידיעות מודיעיניות מדויקות שהגיעו אלינו מגופים ידידותיים שחשפו בפנינו את הכוונה והתוכנית של חיזבאללה, תוך שיתוף פעולה ותיאום עם אנשי דאע"ש כדי שאלו יבצעו פעולות במחנות הפליטים בערסאל כדי לדחוף לפעולה את הצבא הלבנוני שאנשי חיזבאללה חדרו למפקדותיו בתיאום עם איראן והמשטר הסורי. 

ביום ראשון, 2 ביולי, פרצה שריפה גדולה באופן יזום, בליווי פיצוצים של בלוני גז במחנה ראא'ד באזור אלמנדרה בין אלמרג', מסכה וקאב אליאס. מחנה זה הוא מחנה גדול הכולל יותר ממאתיים אוהלים, והשריפה גרמה לסילוק עשרות משפחות של פליטים סוריים.

האירועים הללו מדגישים שהסבל של הפליטים הסוריים במחנות (בלבנון) הוא פרי תכנון מסודר במסגרת של שורת פעולות שמטרתן לסלק ולהכריח את הפליטים הסוריים להסכים לחזור לסוריה אל אזורים הנמצאים בשליטת המשטר הסורי וחיזבאללה ולהכריחם להצטרף ללחימה בשורותיהם (של המשטר וחיזבאללה), אחרי שנעצר המו"מ בין נציגי כמה ארגונים בקלמון בעקבות החזרת כמה משפחות פליטים לעיירה הסורית עסאל אלורד.

לכן אנחנו מדגישים את הנקודות הבאות:

1. אנחנו מגנים בכל לשון של גינוי את הפשע הזה ואת הפעולות הטרוריסטיות הברבריות נגד הפליטים האזרחים חסרי הישע, ואנחנו רואים בו פשע מלחמה שיש לבוא חשבון עם כל מי שהיה אחראי עליו או מעורב בו.

2. אנו דורשים מהאו"ם, מהנציבות העליונה לפליטים, מחמש המדינות הקבועות במועצת הביטחון ומהקהילה הבינלאומית, לשאת באחריותם המשפטית והמוסרית, לכבד את יישום כל ההסכמים והאמנות הבינלאומיות להגנה על פליטים, להתחיל באופן מיידי בחקירת הפשעים הנוראים הללו ולנהל את המחנות הללו באמצעות הארגונים הממונים על הטיפול בפליטים.

3. כל הפליטים הסוריים במחנות שבלבנון מסרבים לחיות בין האפשרות של שיבה משפילה אל העריצות של המשטר הסורי או להישאר בחיי הגיהנום והסבל במחנות. הם אינם רוצים להישאר על אדמת לבנון באווירה של קנאות והידרדרות מוסרית ודורשים לאפשר להם לשוב לארצם סוריה לאזורים שיצאו מתחת שליטת אסד ובעלי בריתו.

4. השלטון הלבנוני, אשר השתלטה עליו לחלוטין כנופיית חיזבאללה הטרוריסטית, טוען טענה כוזבת בדבר הימצאות חמושים וטרוריסטים בערסאל. טענה זו מופרכת על ידי המציאות שבה לא רק אין שום מסמך או הוכחה אחרת או מסמכים המוכיחים הסתננות או הימצאות טרוריסטים, אלא גם אזור ערסאל מוקף ונצור על ידי יחידות ומחסומים של צבא לבנון ומיליציות חיזבאללה, ולכן שום מחבל מתאבד או איש זר לא יכול להיכנס למחנות, שכן המחסומים מפעילים אמצעי פיקוח וחיפוש קפדניים. היה ראוי שהצבא הלבנוני, השם את עצמו חזק על פליטים, אזרחים מסכנים, חסרי ישע, עניים וחלשים, שיגלה אומץ ויחשוף לדעת הקהל הלבנונית, הערבית והבינלאומית, איך הצליחו מיליציות חיזבאללה החמושות בנשק, ציוד וכלי רכב צבאיים כבדים, להיכנס לתוך סוריה ואף להפציץ את שטחי סוריה בארטילריה וטילים מהשטחים הגבוהים של הרמל ומהאזורים שמול העיירה קוצייר?

האם יכול הצבא הלבנוני להסביר כיצד הצליחה מיליציית חיזבאללה בשנה שעברה לערוך מצעד צבאי בעיר אלקוצייר הסורית שנכבשה ב-11 בנובמבר 2016, כשבמצעד הצבאי משתתפים טנקים, נגמ"שים וכלי רכב צבאיים אמריקניים ומערביים השייכים לצבא לבנון?!!!! ומה עושה המדינה הלבנונית כלפי מות ופציעת אלפים מאזרחיה על אדמת סוריה אחרי שהצטרפו למיליציות חיזבאללה?

5. אנו דורשים מהקהילה הבינלאומית לפרוס כוחות או"ם על גבול סוריה לבנון כדי למנוע התערבות של חיזבאללה בסוריה ולמנוע התקפות על אדמת סוריה מתוך שטח לבנון. מעשים אלו של לבנון וחיזבאללה מפריכים את השקרים של חיזבאללה ושלטונות לבנון על הסתננות טרוריסטים משטח סוריה לתוך לבנון.

6. אנו דורשים מהקהילה הבינלאומית לשלוח ועדת חקירה מטעם האו"ם ללבנון כדי לחפש את הנשק הכימי שחיזבאללה קיבל מדמשק בהלך שנת 2013 ואנו דורשים שפעולות החיפוש יכללו את כל המחסנים שיש לחיזבאללה בלבנון ואשר מכילים נשק להשמדה המונית ונשק אסטרטגי ובעיקר המחסנים בהר צנין, עיון ארע'ש, ג'רג אלימונה בקרבת משמש בין ג'רד אלהרמל וג'רד עכאר.

7. אנו דורשים מהקהילה הבינלאומית לתקוף מהאוויר ולהשמיד את המנהרות הסודיות שחיזבאללה חפר בין סוריה ולבנון כדי לעצור את הברחת הנשק והעברתו בין שתי המדינות. על ההתקפות הללו לכלול את מחסני הנשק והתחמושת של חיזבאללה בשטח הכפרי של העיר אלקוצייר, בשטח הכפרי ממערב לדמשק, בבית הספר למודיעין באזור מיסלון אשר איראן וחיזבאללה משתמשות בו כתחנה קדומנית על הגבול כדי לאחסן נשק כהכנה להברתו ללבנון.

8. אנו דורשים מהקהילה הבינלאומית לתקוף את הריכוזים הצבאיים של חיזבאללה בשטח הכפרי של חומץ כדי לאפשר לפליטים הסורים שבמחנות ערסאל לשוב לבתיהם ובמיוחד לעיר אלקוצייר והעיירות אלפאדילה, זיתא, אלג'נטליה, קוקראן, אלדיאביה, בלוזה, חאוויק, מטרבא, אלצפצאפה, אלחמאם, ואדי חנא.

9. המשך השתיקה של הקהילה הבינלאומית מול השואה של סוריה. הפקת התועלת מהדם והסבל של העם הסורי וסגירת האופק בפני פיתרון צודק בסוריה, ידחפו ללא ספק כלפי עוד אלימות והתלקחות משברים גדולים וחדשים. כולם ישלמו מחיר אם לא ימהרו לשים קץ לטרגדיה ההיסטורית הזו אשר מהווה אות קלון נצחי על מצחה של הקהילה הבינלאומית.

 

אנו אומרים לעם הלבנוני: הו הלבנונים!

אנחנו מגנים ומוקיעים את הבגידה ושיתוף הפעולה של פוליטיקאים ומדינאים השותפים בשלטון בלבנון עם חיזבאללה שכן הם יודעים שהם משתתפים ברצח העם הסורי, השמדת עריו וכפריו וכיבוש ארצו. ההידרדרות הפוליטית והמוסרית הזו מצערת ומגעילה באמת, כאשר אלו עושים יד אחת עם מי שהפך את לבנון לשפחה נרצעת למפקדת הטיפשים של איראן כדי לתמוך במי שהשביע במרורים את העמים הסורי והלבנוני במלחמות ללא מטרה כשהם מתעלמים מהעובדה שאסד הרג ורצח רבים מהאליטה הפוליטית, התרבותית, התקשורתית והרעיונית שלהם, והעלים את בניהם בבתי הכלא ומחנות המעצר שלו.

העם הסורי לא היה אפילו ליום אחד עוין ללבנון ולעמה, ולא היה אשם בכך שהפושע אסד כבש את לבנון בשנים שעברו. היה ראוי שלבנון והלבנונים כולם, אשר שבעו צרות מאסד וממשטרו, יהיו עם העם הסורי במבחן הקשה שהוא עובר, או לפחות יהיו ניטראליים.

העם הסורי לא יצא למרד שלו אלא כדי לדרוש חרות, כבוד וצדק חברתי ואין לנו שום בעייה עם השיעים או עם שום עדה אחרת (=עלווים). אין לנו בעייה עם חיזבאללה אלא רק משום שהוא התקיף את ארצנו והרג את אזרחינו. אנחנו רואים במרד שלנו רק מרד של עשוקים ומדוכאים, שכן כל חלל מבנינו הוא כמו חוסיין (בן עלי, ממייסדי השיעה), וכל עשוקה מבנותינו היא כמו זינב (בת עלי, אחות חוסיין). גורל עמנו להיות כמו ישו הנושא את כאבה של האומה כולה, ולא תהיה חרות ללבנון ולמזרח כולו אלא עם חרות סוריה. על כולם להכיר בכך שהעם הסורי שילם וישלם את צחיר החרות של המזרח הגדול כולו.

הו הלבנונים!

העם הסורי לעולם לא ישכח את כל הליברלים של לבנון שעמדו לצידו ולא ישכח את כל מי שהרֵע לו ויבוא איתם חשבון. תארו לעצמכם וחישבו היטב איך נתעמת זה עם זה בסוריה החדשה אחרי אסד ואיך תעמדו בפני חבילת העונשים אשר סוריה החדשה תטיל על לבנון ועל לבנונים רבים מאוד. תארו לעצמכם מה יהיה גודל הפיצויים שידרוש מכם העם הסורי ומכל המדינות והצדדים אשר נטלו חלק ברצח בניו והרס עריו וכפריו.

הבעייה בין סוריה ולבנון חרגה מזמן ממסגרת של משבר בין שתי מדינות, והפכה לבעייה כלל ערבית, אזורית ובינלאומית.

אנחנו מזכירים ללבנון ולכמה לבנונים ולאמצעי התקשורת אשר מפיצים את רעל הגזענות נגד הפליטים ונוקטים צד לרוצח הפושע בסוריה, שהעם הסורי ובמיוחד בני אלקוצייר והשטח החקלאי שסביבה, כמו גם השטח החקלאי ממערב לדמשק (האזורים הסונים) הם היו הראשונים שפתחו את בתיהם וליבותיהם, קיבלו אתכם כאחים יקרים ומכובדים, וחלקו אתכם את פת לחמם במלחמת 2006 (לבנון השנייה) ואילו אתם החזרתם לנו, במקום טובה, בכך שדקרתם אותנו בגב, בגדתם בנו והקפדתם להרוג ולהרוס אותנו באותם אזורים. אנו אומרים לכל הגזענים ולאנשי חיזבאללה ותומכיהם, לתומכי אסד הפושע בלבנון, אנו אומרים לכם: הביטו במפה, פתחו עיניכם היטב דעו בביטחון שסוריה היא המעבר היבשתי היחיד שלכם (אל העולם הערבי) והיא הריאה אשר אתם נושמים ממנה. אוי ואבוי לכם על מה שעוללתם לסוריה ולסורים. היו בטוחים שכמידת ביטחוננו באללה, במציאותו ובכוחו, אנחנו בטוחים שאסד ומשטרו יסתלקו ואנחנו לא נרחם על כל מי שהרע לעמנו.

 

* * *

משה כהן

סיבה למסיבה

לרגע קט חזר האודם ללחייה של מפלגת העבודה החיוורת והמידלדלת. קם לה מנהיג חדש שיובילנה לדרך חדשה, אבי גבאי המרוקאי. 

ומהו מצעו של מנהיג החדש?

איחוד העם, איחוד עם הערבים, הבדואים הדרוזים והצ'רקסים (קלישאה חלולה), ותמיכה בדימונה ולא בעמונה (הכרזת מלחמה על הציונות הדתית והסתה של עיירות הפיתוח נגד ההתנחלויות, ומה שמתחייב מכך מלחמת חורמה ב"הדתה" בבתי הספר, לאמור מחיקת זהותה היהודית של מדינת ישראל).

מסתבר, אפוא, שהמנהיג החדש הולך בעקבותיהם של סתיו שפיר, יוסי יונה (תומכיו הנלהבים) ושל זהבה גלאון. 

לא במקרה אמר יועצו הצבאי של אבי גבאי, עמירם לוין, שדרישתה של מדינת  ישראל להסדרי ביטחון הכוללים נוכחות צבאית לאורך הירדן היא "השפלה" של הפלסטינים ויש לבטל אותה. 

כלומר, עלינו לסמוך על רצונם הטוב של הערבים (אלוהים ישמור!)

אכן, כדברי הרהב של חסידיו, חוששים אנשי מפלגות אחרות מאבי גבאי ויש להם כנראה סיבה טובה. 

הדור הצעיר במפלגת העבודה הולך שולל אחרי סיסמאות נבובות וקלישאות חבוטות. 

יום ההתפכחות אינו רחוק. 

 

פוליטיקאי ישר דרך?

מפלגת העבודה מתברכת במנהיג חדש ישר דרך. 

אז מה אם הוא היה מנכ"ל "בזק", חברה הנמצאת בחקירה בחשד למעשי שחיתות חמורים? 

משה כהן

ירושלים

 

 

* * *

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

ברוך החוזר לחיפה מחמוּד דרוויש

איחלת לנו בשיריך שניזרֵק כולנו לים

מלאתָ שינאה ונקם כלפינו "שודדי" מולדתך

ואילו אנחנו עורכים ערב חגיגי לכבודך בחיפה

בשעה שבני עמך טובחים אלה באלה

ואין להם עתיד כי הפלסטינים אחֶיךָ

שוחטים תמיד את העתיד שלהם

אבל אנחנו אין גבול לסובלנותנו

לא נעיפך באוויר מחמוּד גם אם תרצה

לא נטבילך בים ליד החכות המיותמות

של אמיל חבִּיבִּי גם אם תרצה

ולא נפוצץ אותך מחמוּד כמו את ע'אסן כנאפני

בביירות אלא נחייך ונחבק אותך

בַּצביעות הדמוקראטית שלנו בברכת ברוך הבא

כי באמת דפקנו אותך מחמוּד

מיליון מאיתנו בהם גם ערביי ישראל ימריאו

הקיץ מעל הים לטייל ברחבי עולם

זו התשובה שלנו לנבואות הזעם בשיריך

לעומת הצלחתה של ישראל אתה חגב מחמוּד

הפסדת את עולמך כאשר נפרדת מאיתנו

ומן העברית והדו-קיום, זוכר מחמוּד?

והצטרפת לרוצחים שכיום רוצחים

אלה את אלה ואיכפת להם משיריך

כמו שאיכפת להם לזרוק את בני עמם

מחלונות בניינים גבוהים בעזה ולרוצץ

את גולגולותיהם על המרצפות הקדושות

של פלסטין מולדת פיוטי השנאה שלך

 

נדפס לראשונה בגיליון 258, מיום 5.7.07.

 

 

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

"צפרדע הזיקה" בין איום האייתולות

לבין העניין הפלשתיני

פורסם לראשונה ב"ישראל היום", 9 יולי 2017

 

מנהיגים מערביים נוטים להקריב יעד ביטחוני, מורכב וארוך-טווח על מזבח הישג טקטי, קצר-טווח וקליט לאוזן הציבור.

לדוגמא, ב-2003 ארה"ב התמקדה באיום הברור והמיידי של צדאם חוסיין, אך לא בהשלכות אזוריות וארוכות-טווח של המלחמה בצדאם על איום האייתולות והטרור האסלאמי. ארה"ב נרתעה ממינוף הניצחון בעיראק לקידום המאמץ להפלת משטר האייתולות – שהוא תנאי להרגעת האזור – ואיפשרה לאייתולות ליהנות מפרי הניצחון.

ארה"ב מוטטה את משטר הבעת' הסוני של צדאם, העלתה לשלטון את השיעים, ובכך דחפה את ההנהגה הסונית הצבאית, שבטית ופוליטית, מתוסכלת ומאויימת, לזרועות ארגוני טרור סוני. התרסקות עיראק, הבלם ההיסטורי של האמפריאליזם הפרסי, שידרגה את המעמד האזורי והגלובלי של האייתולות, ובמיוחד בעיראק, סוריה ולבנון, והחריפה את האיום הקיומי על המשטרים הסונים הערביים.

ב-2017 ארה"ב קרובה לניצחון על דאע"ש, שהשלכתו תהיה חיזוק האייתולות ומשטרי הלוויין שלהם בסוריה ועיראק, אלא אם כן ארה"ב תמנף את הניצחון לקידום היעד האסטרטגי המוביל: הפלת משטר האייתולות המאיים על שלום האזור והעולם, ובמיוחד על בעלות-הברית הערביות של ארה"ב.

סדר היום של האייתולות מתמקד בשליטה על רצף יבשתי מאיראן במפרץ הפרסי, דרך עיראק וסוריה עד לבנון (40%-30% שיעים) בים התיכון, כמקפצה להפלת המשטרים הערביים הסונים בחצי האי ערב, ירדן ומצרים, השתלטות על מיצרי הורמוז ובאב אל-מנדב וחלקים נרחבים באוקינוס ההודי וים סוף, ואחר כך העולם כולו.

מאז עלייתם לשלטון ב-1979, חורג סדר היום של האייתולות מהעניין הפלשתיני, להוציא תובנה אחת: דחיקת ישראל לרצועה צרה הנשלטת על ידי רכסי יהודה ושומרון תהפוך את ישראל ("השטן הקטן") מנכס לנטל אסטרטגי על ארה"ב ("השטן הגדול").

התנהלות ישראל בהקשר הפלשתיני אינה משפיעה על תפישת העולם המגלומנית של האייתולות (ששורשיה במאה השביעית) בהקשר הגרעין, המפרץ הפרסי, חצי האי ערב, ישראל והטרור הבינלאומי, ולא על האינטרס הסעודי ליהנות מסיוע ישראל להרחקת המאכלת הקטלנית של האייתולות מצווארה.

מול ממסד החוץ המערבי הנוקט במו"מ ובוויתורים מול האייתולות, עומדת תוכנית הלימודים של האייתולות, המקדמת דבקות במגלומניה, עליונות על "הכופר", האדרת ההקרבה הפרטית והקולקטיבית ומלחמת קודש נגד "הצלבנים המודרנים והיהירים בראשות ארה"ב."

ב-24 למאי 2017 אמר "השליט העליון", חמנאי: "הג'יהאד הגדול נגד החזית היהירה [בהנהגת ארה"ב]... הוא בראש סדר העדיפויות של המהפיכה האסלאמית...." למרות הסכם הגרעין מיולי 2015 משתמשים האייתולות באפיק הצפון קוריאני כדי להשיג את המגה-יכולת (גרעין), שתביא להסרת המגה-מכשול (ארה"ב) ולהשגת המגה-יעד (הגמוניה).

האייתולות מחד ודו-קיום בשלום מאידך הם דבר והיפוכו, ולכן הפלתם הוא תנאי לצמצום זעזועי האזור. אבל, הפלתם בדרכי-שלום אינה מציאותית – למרות האכזבה מהאייתולות בקרב הציבור המפוצל באיראן – עקב הטיפול האכזרי באופוזיציה ואדישות המערב להתקוממות 2009.

האם ארה"ב תמנף, או תבזבז, את הניצחון הצפוי על דאע"ש? האם ארה"ב וישראל ינקטו בפעולת מנע, או תגובה, בכל הקשור להתגרענות האייתולות? האם ארה"ב תמשיך להקריב את חופש הפעולה הצבאית העצמאית על מזבח הפעולה הצבאית הרב-לאומית המורידה את רף האפקטיביות?

האם ממשלת ישראל תבלע את "צפרדע הזיקה" – שאינה קיימת – בין המערכה נגד האייתולות והטרור האסלמי לבין העניין הפלשתיני?

 

* * *

יואל נץ

משהו אקזוטי

 

 זַמָּרִים מְעֻלִּים. כָּל בִּצּוּעַ – לָהִיט.

רוֹעֲמוֹת מְחִיאוֹת הַכַּפַּיִם בְּעֹז, עֵת

מְהַדְהֶדֶת בְּאוֹן שִׁירָה יָמתִּיכוֹנִית,

כָּל סִלְסוּל מִסְתַּלְסֵל תַּאֲוָה לְכָל אֹזֶן.

 

בְּרֹב רֶגֶשׁ נִפְרָד בְּתוֹרוֹ כָּל אָמָּן;

כִּי חִבַּת הַקָּהָל מְמִסָּה לְבָבוֹת הִיא –

מַשְׁמִיעִים לְסִיּוּם שִׁיר נוֹסָף כְּהַדְרָן –

מִיַּבֶּשֶׁת אֵירוֹפָּה קִנּוּחַ אֶקְזוֹטִי.

 

 

 

* * *

שמאי גולן

דברים לערב זיכרונות בבית-הסופר בת"א

שהוכנו לערב מיוחד שהוקדש ל"זיכרונות מבית הסופר" של סופרים, אנשי ועד ויושבי ראש של אגודת הסופרים העברים, בעריכת המשורר מוטי גלזר.

 האירוע התקיים ב"בית הסופר" ביום 29.06.2017.        

 

כיהנתי כיו"ר אגודת הסופרים העברים במשך ארבע  קדנציות, לסירוגין, בשנים: 1981-1984, ובשנים 1989-1991 (בין שתי התקופות הייתי גם בשליחות המדינה בחו"ל).

אבל לפני שאעלה זיכרונות, ברצוני לציין ששום פעולה לא היתה מתממשת בלי הסיוע של הוועד והחברים, שחלקם יושבים כאן עימנו הערב, ובראש וראשונה של המשורר מוטי גלזר שהיה אז מנהל בית הסופר.

כאמור, לראשונה נבחרתי לתפקיד יו"ר האגודה  בשנת  1981. היה זה לאחר שובי משליחות  בארגנטינה, וללא  ספק  לאור ניסיוני בן  שבע השנים בהקמת "בית הסופר"  ע"ש חיים הזז בעיר העתיקה בירושלים, ובניהולו בשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים. אלא שהפעם, באגודת  הסופרים בתל-אביב, עמד בפניי חזון מקיף  שיכלול  את כלל-הסופרים, וחיפוש דרכים חדשות, למען שיפור מעמדו ומצבו הכלכלי של הסופר  בישראל.

זו היתה  גם שעה  של מעבר ממשמרת הסופרים הוותיקה, ביניהם נזכיר את  המבקר ישראל כהן  אביה  של פרופ' נורית גוברין, ואת  המבקר ב. י. מיכלי, ואחרים, שעמלו  שנים למען הספרות והסופר בארץ. הם הקדישו את מיטב כוחם לביסוס האגודה, להוצאת כתב העת "מאזניים"  ועוד, אך עם השנים  הם בגרו והזדקנו ונשאו  עיניהם אלינו, הדור הצעיר, שניטול מהם את  המעמסה  ואת השליחות, ונתאים אותה לזמן החדש של שנות ה-80, שבהן הלך וגבר הלחץ בשיקול הכלכלי של פעולות אגודת הסופרים, ובפרט בתחזוקת בית-הסופר.

 פעלתי להיטיב את מעמדו של הסופר במשא ומתן עם משרד החינוך והתרבות ועם עיריית  תל-אביב. הובטח לנו לשפץ את בית-הסופר, ובמיוחד את האולם הגדול שבו התרכזו פעולות התרבות, ובו יוכלו להיפגש וליזום פעולות תרבות, לחגוג  הופעת ספר חדש, ודיון בו. אף טיפחנו את "גנזים" והעלינו אותו  מן המרתף לקומה העליונה שפינינו. גם יזמנו ועידות, אליהן הזמנו, ובאו, מתוך כבוד לסופרים, נשיא המדינה חיים הרצוג, ראש הממשלה  יצחק שמיר, שרי החינוך והתרבות  אהרון ידלין, זבולון המר ואחרים. ובבואם הם  הביעו את הערכתם לסופרים וליצירתם, ואת היותם מסד לתרבותה של הארץ.

בנוסף, יזמנו והקמנו בית קפה במרכז המיבנה, ובית הקפה הזה, הפך לזמן-מה למרכז סואן של הבוהימה התל-אביבית.  הסופרים היו באים לפגישות, לשיחות, ונוצרו חבורות.

בעיית התקציב תמיד היתה קשה. אבל השגנו תמיכה לא מעטה ממוסדות העיר והמדינה. הכרח היה לבסס את מעמד הסופר, לחזק את כתבי העת , ובייחוד את "מאזניים", לתמוך בהוצאת יצירות חדשות, לתמוך  כלכלית  באופן כלשהו ביוצרים שנאבקו  על פרנסתם ונאלצו לעבוד  משרות מלאות, לעיתים תוך ויתור כואב על יצירה. נוצרו גם פרסים ספרותיים שסייעו במתן פרסום והכרה בסופרים ובספרותנו.

לשם כך פעלנו, למשל, לחיזוק קיומו של פרס ראש הממשלה והרחבתו. כזכור, באותם ימים גברה האינפלציה והיתה סכנה שהקרן על שם ראש הממשלה לוי אשכול  שהוקמה, תיבלע על ידי האינפלציה. הסברנו למשרד האוצר ולמשרד החינוך את הסכנה. ואכן, שנה אחת חילקנו רק ארבעה פרסים, ואז דרשנו  שייקבע כי ההקצבה תינתן לעשרה יוצרים לכל הפחות, והפרס  יוענק  מכספי התקציב של הממשלה ויופיע כסעיף עצמאי בספר תקציב המדינה. כך ניצל פרס ראש הממשלה שנקרא : "קרן ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל לפרסי יצירה."

הצלחנו גם  ליצור את פרס "סופר-מורה", כלומר סופר שהוא מורה עובד חצי משרה ומקבל שכר תמורת משרה מלאה, וכך הוא זוכה גם לשעות-כתיבה. וכמובן, קיימנו ערבי תרבות, פגישות  תלמידים עם סופרי ילדים, ועוד. קיימנו לראשונה בתל אביב סדנאות לכתיבה יוצרת.

עלה בידינו להקים את המפעל של דירות-נופש לסופר, מעין  דירת-כתיבה לזמן קצוב. וכל זאת, במימון המועצות המקומיות, שכתמורה גם יכלו לערוך פגישה פומבית עם הסופר. כך בירושלים בקרית משה, בכפר-תבור, במעלות, בנהריה, בבית ההבראה של ההסתדרות "מגידו" בחיפה, ועוד. ראש העיר שלמה להט, צ'יץ', הבטיח להעמיד לרשותנו חדרים פנויים במלונות  העיר תל-אביב. 

וכיון שהזכרנו את ראש העיר באותם ימים, ייאמר בשבחו  שהוא גם נענה לפנייתנו לשפץ  ביסודיות את אולם המופעים. הוא סייע לנו  לקבל  במתנה גובלן גדול מאת הצייר נפתלי  בזם על הנושא "תחיית העם היהודי בא"י", ולא ייאמן ממש: הוא גם  דאג לתקציב לריהוט חדש  באולם הגדול, בחדר הישיבות, דאג גם  להקמת במה ניידת ולמיקרופונים.

וכאמור, פתחנו את בית הקפה שהיה גם מסעדה חלבית בניהולו של עמרי אחאי, וקראנו לה "הספרייה" ( כמדומני, לפי הצעתו של המשורר אשר רייך).  ואכן , שם המקום התפרסם, הסופרים קיבלו הנחה, ורבים התחילו להגיע. בימי שישי  נוצר שולחן מיוחד ל"רעים" או "למיוחסים" של הבוהמה כפי שקראו לעצמם, ובהם  דן בן-אמוץ, יורם קניוק, עמוס קינן, ואחרים. כך נוצר מרכז בוהמה ספרותי ועיתונאי בלב בית-הסופר. 

הקדשנו תשומת לב רבה לכתב  העת הוותיק של האגודה "מאזניים", שיופיע אחת לחודש או לחודשיים. שילמנו  שכר – כן, כך היה פעם! – לעורכים, וגם למשתתפים. בכך הלכנו גם בעקבות המוספים לספרות של העיתונים היומיים, כגון למרחב (משא), דבר, הארץ, על המשמר, ואחרים. השכר אמנם לא היה גבוה, אבל  היה חשוב לנו, כעיקרון: גם לסופר משלמים תמורת עמלו.

נאבקנו עם משרד האוצר עד שהצלחנו  לקבל אישור שחדר אחד בדירתו של הסופר ייחשב משרד, וישלם פחות מס הכנסה. ביקשנו גם שהמס על שכר הסופרים שיוטל  על הסופר בשנה  של הופעת  יצירתו , יתחלק ל 4 שנים, בממוצע, כפי שנמשכת בממוצע משך כתיבתה של יצירה.

ניסינו ליצור קרן-פנסיה לסופרים, מהפרשת מס על כל ספר שרואה אור בעברית (גם המתורגמים), אך אנשי משרד האוצר  התנגדו  להטלת מס נוסף, ולו אפילו פרומיל אחד.

באשר לארכיון "גנזים", מתוך הבנתנו שהארכיון חשוב מאוד ליוצר-הסופר,  לחוקרי הספרות העברית, ומשמש מכון גניזה לדורות הבאים, עשינו מאמצים רבים להשיג תקציב נפרד וגדול, תוך הסברת החשיבות בקיומו. נאבקנו גם להרחיב את המקום.  וכיום , כידוע ,  עבר "גנזים" לבית אריאלה  (בימי הרצל ובלפור חקק), ונשאר כמוסד השייך לאגודת הסופרים.

לסיכום: היו אלה שנים מרתקות של פעילות סוערת ומסורה של כולם למען הסופרים, והן זכורות לי כימים יפים.

אני רוצה לאחל גם לוועד החדש והפעיל, וליו"ר של היום, שיזכו לראות הצלחה בעמלם וביוזמותיהם הרבות ויבטיחו את מעמד הסופר בארץ.

 

* את דבריו של שמאי גולן קרא באותו ערב המשורר מוטי גלזר.

 

*

אהוד: אם איני טועה, פרסי היצירה החלו להינתן בשנת 1972 ואילך, ותחילה לחמישה סופרים בלבד מדי שנה. הנה קטע מהכרוניקה בארכיון אסתר ראב, המצוי גם ב"גנזים", לשנת 1972:

 

טקס הענקת פרסי-יצירה ("ביום חמישי, י"ב בסיון תשל"ב – 25.5.72, בשעה 8 בערב, יתקיים בבית הסופר טקס הענקת פרסי-יצירה מטעם ראש הממשלה, במעמד נשיא המדינה, זלמן שזר. בתוכנית: פתיחה – מיכאל לנדאו; נימוקי השופטים – ד"ר צבי לוז, חבריו לשיפוט: מנחם ברינקר ומשה שמיר; דברים – גולדה מאיר, ראש הממשלה; דוד שחר, יו"ר אגודת הסופרים; דוד כנעני – בשם חתני הפרס, אורי אורלב, א.ב. יהושע, דן פגיס, אסתר ראב."). (דבר, 18.5.72).

["הפרסים, בסך 12 אלף ל"י כל אחד, הוענקו לסופרים דוד כנעני, דן פגיס, אורי אורלב, א.ב. יהושע ואסתר ראב."] (הארץ, 26.5.72).

ג. מאיר: אין לפתור בעיות הפער החברתי על חשבון העלייה [כתבה על נאומה בטכס הענקת פרסי יצירה לסופרים] (דבר, 26.5.72).

[כצנלסון, רבקה], אסתר ראב, כלת פרס ראש הממשלה ["אסתר ראב – בשמלת ערב ארוכה, בהירה וצנועה – היה בה ממלכות ארץ-ישראל של תמול-שלשום. רוטטת עלתה אסתר ראב על הבמה לקבל את המעטפה מידיה של ראש הממשלה. אולי היתה זו לחיצת-היד הראשונה בין שתיהן, אולי לא נפגשו מעולם אישית עד לטכס הזה. ושתיהן היו נירגשות. שתיהן ידעו כי עקבותיהן נטבעות באדמתה של ארץ-ישראל לדורי-דורות, וכי אישיותן ונשיותן, דמותן ופועלן, יהיו חרותים בתולדות תקומתה."] (דבר הפועלת, יוני 1972).

 

           

          * * *

אהוד בן עזר

האביב הגדול

 

הָאָבִיב הַגָּדוֹל שׁוּב פָּרַשׂ אֶת כְּנָפָיו עֲלֵי אֶרֶץ חָרְפָּם

וּבְנֵי-הָאָדָם זָחֲלוּ לִקְרָאתוֹ מִמְאוּרוֹת קָרָתָם הַטְּחוּבוֹת –

הֵם קָרְאוּ הִימְנוֹנוֹת הוֹדָיָה לְבוֹאוֹ מִכָּל בֵּית אֱלֹהִים שֶׁהָפְכוּ לְבֵיתָם,

וְכִנּוּ בְּשׂוֹרָתוֹ – בְּשׂוֹרָתָם וְאֶת אֵשׁ חֵרוּתוֹ עִמְעֲמוּ בְּחַגֵּי חֵרוּתָם.

 

הָאָבִיב, כְּחַיָּה קַדְמוֹנִית וְשׂוֹחֶקֶת, עָזַב אֶת הַבְלֵי עוֹלָמָם,

הִתְגַּלְגֵּל בִּיְרַק הַכָּרִים וּבְדִּשְׁאֵי מִשְׁעוֹלִים וְשָׂדוֹת.

רַק אַחַת מִכְּסוּתָיו, הַדַּלָּה שֶׁבָּהֶן, נִשְׁאֲרָה בִּיְדֵי הָאָדָם

וְאוֹתָהּ הוּא פּוֹרֵשׂ בְּחַגָּיו הַגְּדוֹלִים בִּיְדֵי עֲמָלוֹ הַכְּבֵדוֹת.

 

כָּל אָבִיב וְאָבִיב יְקַרְבוּ אֶל מוֹתוֹ אַךְ פְּרִיחַת הָאָבִיב הַגָּדוֹל – תִּקְוָתוֹ,

הוּא שׂוֹנֵא אֶת חַיַּת הָאָבִיב הַנִּצְחִית וְסוֹגֵד לִכְסוּתָהּ הַדַּלָּה.

עִם נִיסָן חַיְּכָנִי יְהַלֵּךְ בַּשָּׂדוֹת וְזֵרִים יַאֲסֹף מִפִּרְחֵי אַלְמוֹתָם

וְיַשְׁלִיךְ אֶת עַצְמוֹ וְאוֹתָם בְּיֵאוּשׁ עִם כָּל סְתָו אַפְרוּרִי וְאֵיתָן.

 

1955

 

השיר הנדפס הראשון של אהוד בן עזר במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת ד"ר יעקב הורוביץ בשנת 1955. מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר", שירים 1955-1995.

 

 

* * *

יצחק הילמן

היחסים בין ישראל ליהודֵי אמריקה לאן?

לאחרונה, פרץ סכסוך בין ממשלת ישראל לתנועה הרפורמית בארה"ב. כאשר אומרים תנועה רפורמית, מתכוונים למרבית יהודי ארה"ב, מפני שכשמונים אחוזים מיהודי ארה"ב הם רפורמים, עוד כעשרה אחוזים הם קונסרבטיבים ורק כעשרה אחוזים הם אורתודוכסים. אלה האחרונים מתגוררים רובם בניו יורק, אבל גם שם הם אינם מהווים את רוב היהודים בעיר.

בישראל, הרבנות הראשית ובתי הדין הרבניים הם אורתודוכסים, ונשלטים פוליטית ע"י יהדות התורה וש"ס. נוצר מצב, ששתי המפלגות החרדיות, הן שיצרו את המשבר הנוכחי מול יהדות ארה"ב.

שורש הסכסוך הוא בדרישתן של אלה המכונות "נשות הכותל", להתפלל ליד הכותל ללא עזרת נשים. מזכיר הממשלה הסדיר בתקופת הממשלה הקודמת, פשרה, שלפיה יקצו רחבה בקצה הכותל המערבי, שתוכשר לתפילות מעורבות של נשים וגברים, כמנהג הרפורמים, וההצעה אושרה בממשלה. משהחלו בהכשרת הרחבה, באו המפלגות החרדיות, חברות הקואליציה, והטילו וטו, וגרמו להקפאת העבודה.

במקביל לפרשת הכותל, החליטו גם ברבנות הראשית, בתמיכת שתי המפלגות החרדיות, על החמרת נוהלי הגיור, לפיה יאסרו גיורים על ידי רבני ערים ורבני צה"ר, וכל גיור יאושר רק בהסכמת הרבנות הראשית.

שתי ההחלטות, שנתמכו ע"י המפלגות החרדיות, נדחו לחלוטין ע"י התנועה הרפורמית בישראל, אבל בהיותה גוף פוליטי נטול השפעה פוליטית, בממשלה לא התחשבו בהן. לאור זאת פנו הרפורמים בישראל אל חבריהם הרפורמים בארה"ב וביקשו את עזרתם. הם טענו כי בהחלטות ממשלת ישראל בנושאים הנזכרים, יש עלבון קשה, ואפלייה כלפי המיעוט הרפורמי.

משהבינו מנהיגי הרפורמים באמריקה שיש אמת בתלונות, הם ביקשו מנתן שרנסקי, יושב ראש הסוכנות היהודית, ומראש הממשלה נתניהו, לעצור את הגזרות. הרפורמים הזהירו שאם לא ייענו, ינתקו קשריהם עם ישראל.

התנועה הרפורמית היהודית בכללותה, היא בסך הכול בת מאה וחמישים שנים, אבל נוצר מצב שמרבית יהודי אמריקה משתייכים אליה. באמצעות שיוך זה, שולטים הרפורמים למעשה גם באיפ"ק, שהוא השדולה היהודית הפרו-ישראלית החשובה באמריקה. בכל מה שקורה בתחום זה, אין הבדל בין יהודים תומכי רפובליקנים לבין יהודים תומכי דמוקרטים. הרפורמים, שולטים למעשה גם במרבית הארגונים היהודיים באמריקה כמו קרן היסוד, הג'וינט, ויצ"ו, קק"ל, הבונדס ואחרים.

מעבר לכל אלה מדובר בתורמים הגדולים של מדינת ישראל, שתרומתם מגיעה ביחד למיליארד דולר לשנה. התרומות האלה מועברות לטובת הקמת והרחבת בתי חולים, בתי ספר, אירגוני סיוע, אוניברסיטאות, מלגות לסטודנטים ותרומות לוועד למען החייל. כל מערך התרומות האדיר הזה, חוסך למשלם המיסים הישראלי כסף רב מאוד.

לאנשי התנועות הרפורמית והקונסרבטיבית באמריקה יש משקל עצום הן בהסתדרות הציונית הן באיפ"ק, והן בכל האירגונים היהודיים באמריקה. איפ"ק היא השדולה הפרו-ישראלית של יהודי אמריקה, המונה מאות אלפי חברים ואוהדים, יהודים ולא יהודים. איפ"ק, למרות כל ההכחשות, היא למעשה זרוע מדינית של ממשלת ישראל בתוך ארה"ב. גם ישראל וגם השדולה היהודית מכחישים זאת כדי שלא לחזק את הטענה של שונאי ישראל, לפיה יהודי אמריקה נאמנים למדינת ישראל, יותר משהם נאמנים למולדתם האמריקאית.

ישראל ללא איפ"ק, משולה לשמשון ללא מחלפותיו. עוצמתו של איפ"ק מגיעה עד כדי כך, שכמעט אין פוליטיקאי בארה"ב המסוגל לצאת בגלוי נגד ישראל, מבלי להינזק בנזק פוליטי קשה. נוסף על כך רוב התורמים הגדולים למערכת הבחירות בארה"ב, גם בבחירות לנשיאות, גם לקונגרס וגם למישרות מושלים ובתי המשפט, הם למעשה גם מנהיגי איפ"ק והם גם התורמים העיקריים למדינת ישראל ולמוסדות ישראליים אחרים. 

גם אם נתעלם מתרומתם הפוליטית והפיננסית של יהודי אמריקה, נשאלת השאלה לאן אנחנו רוצים להוביל אותם?

 למרות תופעות אנטישמיות חמורות, יהודי אמריקה, אפילו האורתודוכסים שביניהם, אינם עולים בהמוניהם לישראל. זוהי הארץ בעלת האחוז העולים הקטן ביותר, יחסית לגודל הקהילה היהודית שלה. מיספר העולים גם קטן בהרבה, מהריבוי הטבעי של יהודי אמריקה, כך שמיספר היהודים , ללא ההתבוללות, רק יכול לגדול. הסיבה לכך היא, שליהודים טוב ונח לחיות באמריקה, כי היא נותנת ליהודים גם חופש עיסוק, גם אפשרויות כלכליות שאין באף מדינה אחרת וגם חופש דתי ורוחני. העולים האורתודוכסים לישראל הם הרוב מבין העולים מאמריקה, מפני שלאלה כבר יש קרובים או חברים בישראל, ובחלקם גם יודעים עברית.

עלינו להניח ששני המרכזים היהודיים הגדולים בעולם, החיים בישראל ובארה"ב, יוסיפו להתקיים עוד  שנים רבות, עם רוב אורתודוכסי בישראל ועם רוב רפורמי בארה"ב. לאור מצב זה, ממשלת ישראל והקונגרס הציוני העולמי, חייבים לשמור על שלום בית ביניהם. במיוחד חלה על ממשלת ישראל החובה, לשמר את המרכז היהודי באמריקה ולהגן עליו. זה נעשה בעיקר בביקורי שליחים , בסיורים בארץ ובהתנדבות צעירי היהודים לצה"ל. כל זה משרת את המטרה הציונית של שימורו של העם היהודי בין בארץ ובין מחוצה לה. 

בארה"ב, לפי חוקתה, הדת מופרדת מהמדינה. זה אומר שיהדות ארה"ב, שבחרה ברובה להשתייך לזרם הרפורמי, זיהתה זרם זה כתואם את תרבותה ואת מנהגי המקום שחרתו על דגלם חופש ושיוויון. המקום החריג היחיד הוא בעיר ניו יורק, ששם התקבצו, מסיבות היסטוריות, מיספר גדול של יהודים אורתודוכסיים, ששומרים על זהותם האורתודוכסית, ובחלקם אף עוינים לישראל. אלא שגם במקרה זה, מיספר היהודים המשתייכים לזרם הרפורמי  או  הקונסרבטיבי בניו יורק הוא הדומיננטי. עם זאת כל הזרמים חיים שם בשלום זה עם זה, כי החוק האמריקאי דורש את הפרדת הדת  מהמדינה ואיש איננו מתערב בנעשה אצל שכניו.

היו אלה יהודי אמריקה, שהצילו את היישוב היהודי בארץ ישראל מרעב, כבר בימי מלחמת העולם הראשונה, שעה שאירופה חדלה להיות מקור התמיכה בישוב זה. יהודי הארץ פנו לעזרת יהדות ארה"ב, וזו שלחה להם כספים, מזון וביגוד עד 1918, שעה שאמריקה הצטרפה למלחמה נגד גרמניה, שהיתה בעלת בריתה של טורקיה. ללא סיוע זה היישוב היהודי בארץ-ישראל היה נכחד מרעב וממחלות.

גם בתקופת השלטון הנאצי בגרמניה, ניסו יהודי ארה"ב, בכל כוחם, לפתוח את שערי ארה"ב לפליטים יהודים, אבל חוקי ההגירה הכשילו מאמצים אלה. מיד עם תום קרבות מלחמת העולם השנייה, שלחו יהודי ארה"ב כל סיוע אפשרי לניצולי השואה. היו אלה יהודי ארה"ב שמימנו בסתר את רכישת ספינות המעפילים, והיו גם אלה שדרשו מהנשיא טרומן לתמוך בהקמת המדינה היהודית, בניגוד לאינטרס הבריטי. הויו אלה שדרשו נמרצות מטרומן להצביע בעד החלטת החלוקה ולאחר מכן להכיר במדינת ישראל. 

בתחילת מלחמת העצמאות, ב-1948, רצה בן גוריון לצאת לארה"ב לגייס כספים לטובת מדינת ישראל. לבסוף הוחלט שיישאר במדינה, שהייתה כבר נתונה בעיצומה של המלחמה, וגולדה מאיר נסעה במקומו לשם. גולדה עברה מקהילה לקהילה, ומבית כנסת לבית כנסת. ביקשה תרומת סכומים גדולים שאפילו יהודי אמריקה התקשו לגייס. גולדה הצליחה לאסוף כמאה מיליון דולר, שהיו באותן שנים סכום עצום. התרומות הגיעו ברובן ממשקי הבית ומקופות צדקה בבתי כנסת, עד כדי שיהודים מכרו תכשיטי משפחה. התרומות הייחודיות האלה הן שהצילו את מדינת ישראל מאבדון. גולדה הסבירה בקנאות בלתי מתפשרת, שללא כסף זה תהיה בארץ שואה שנייה.

לדבריה, לכוחות היהודיים הנלחמים על חייהם, נחוצים בדחיפות רובים, מקלעים, מטוסים ותותחים וכמויות עצומות של תחמושת. בכל יום יורים בארץ מיליון כדורים, וכי מלאי התחמושת שנותר להגנת היישוב יספיק בקושי לארבעה ימי לחימה. היא הסבירה שישראל צריכה גם להאכיל וגם להלביש צבא של מאה אלף חיילים, וגם לספק להם דלק ובנוסף היא זקוקה למזון ודלק לתעשייה ולתושבי העורף, גולדה הצליחה במשימתה לא רק בגלל כושר דיבורה ומעמדה, אלא בעיקר בגלל מסירותם של יהודי אמריקה. 

נוסף לכל אלה גייסו יהודי אמריקה אלפי חיילים מתנדבים, רובם עם ניסיון קרבי, ומעל לכל את הטייסים שחסרו לחיל האוויר הישראלי, שאך זה הוקם. חיל האוויר הישראלי דיבר באנגלית, ורק בקורס הטיס השני שלו עברו לעברית.

שווי הסיוע האמריקאי לישראל, בעשור הראשון לקיומה, בין שהגיע מיהודי ארה"ב ובין שהגיע בהשפעתם ממשלת ארה"ב, הגיע לשווי ריאלי נוכחי של עשרות מיליארדי שקלים. אותה קהילה יהודית חמה, היא גם שתמכה בישראל בכל מלחמותיה הבאות והיא שגרמה בסופו של דבר לפתיחת שערי ברית המועצות לעלייה לישראל. ללא יהודי ארה"ב ספק אם יהודי ברית המועצות היו מגיעים ארצה ובוודאי שלא עם נפילת בריה"מ אלא הרבה שנים לאחר מכן.

אני משוכנע שהיו עוד עשרות פעולות, בין אם ידועות ובין אם חשאיות, שבהן תרמו יהודים מופלאים אלו לקיומה של מדינת ישראל ולביסוסה. נכון שישראל של היום כבר איננה המדינה החלשה, שמלפני 69 שנים, אבל אל לישראל לשכוח שפריחתה ושגשוגה, קרו לא רק בזכות עצמה אלא גם בזכות יהדות אמריקה.

לכן, יהיו זרמיה של יהדות ארה"ב אשר יהיו, אלה הם יהודים טובים לכל דבר ועניין. לא נוכל להתקיים בלעדיהם. ברור גם כי בלעדי מדינת ישראל, יהודי ארה"ב, יתקשו לשרוד לטווח ארוך וכי גורל שתי הקהילות משותף הוא. ללא יהדות ארה"ב, המתחים שהתגלו עם הממשלים האמריקאים לדורותיהם,  יכלו להיות חמורים בהרבה.. ליהדות ארה"ב, היה ויש גם היום משקל ניכר במדיניות החוץ האמריקאית.

צינון הקשרים עם יהודי ארה"ב עלול לפעול לרעת מדינת ישראל וישמח תמיד את שונאיה. גם החלשתם והדרתם של יהודי ארה"ב מהנעשה בישראל, איננה רצויה.

תהינה הנסיבות אשר תהיינה, ישראל ויהדות ארה"ב הם בעלי אינטרס קיומי משותף. על ממשלת ישראל לעשות כל שביכולתה לפתרון המשבר הנוכחי ולמזעורו, ולעודד שיתוף פעולה בין ישראל לקהילות היהודיות באמריקה, תוך טיפוח מערכת יחסית חמה וחיובית. צריך לחשוב לא רק מה אנו רוצים לקבל מיהדות אמריקה, אלא גם מה אנו יכולים לתת לה בכל הבחינות.

 

10.7.2017

 

 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

 

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

 

פרק שמיני

החייט בן-ציון לוין עולה עם שתי נשותיו

לארץ-ישראל

 

בשנת 1837, לאחר שלמד תורה, מחליט בחור צעיר כבן עשרים מווילנה, בן-ציון בן יצחק-יחזקאל לוין, לעלות לארץ-ישראל כדי להינשא לאפרת, בת בן-דודו המבוגר ממנו, הרב ר' שבתאי לוין, שהתעוור בפרעות בצפת.

רבות תיארו במכתבים ר' שבתאי ואשתו הרבנית רחל בפני הוריו של בן-ציון את יפי תוארה וחריצותה של בתם-בכורתם, ולבסוף כתבו להם מפורשות כי שידוך שלה עם הבחור אליקום, בנם של חיה (אחות ר' שבתאי לוין) ושמואל שפירא – כניראה לא יֵצא לפועל מצד הנערה, והבן-דוד יחכה לאחותה הצעירה ממנה, ציפורה, שעל כן, אם מוכן בן-ציון, ברשות הוריו כמובן, לעלות לארץ-ישראל ולהשתקע בה – לו תהיה אפרת. "אשת חיל מי ימצא," היללוהָ, "רחוק מפנינים מיכרָה," ו"את עלית על כּוּלָנָה," וכתבו שאם תרצה הנערה לנסוע עימו לווילנה ולהשתקע בה, אין מניעה מצד ההורים, "ואולי מוטב דווקא כך," סתמו ולא פירשו, ובלבד שלא יהיה הדבר נגד רצונה. ואין היא-עצמה יודעת עדיין דבר מן השידוך. יעלה הקרוב-משפחה ויבוא צְפתה, והיה אם תמצא חן בעיניו והוא בעיניה, ייאמר לַדבק "כי טוב" גם על דעת ההורים משני הצדדים, שהרי לא זרים הם זה לזה.

 

הנסיעה ביבשה מווילנה לאודיסה, עיר הנמל על הים השחור, היתה מאמץ גדול עבור בן-ציון, ולכן התמהמה בעיר שבועות אחדים, ודמות כלתו הנערה אפרת מרחפת לנגד עיניו כשהיא מוקפת כפות תמרים ואשכולות ענבים ואלומות חיטה ושעורה ושדיה צחים כִּשְׁדֵי ונדה הליטאית החצופה ירוקת-העיניים העובדת בבית הוריו בווילנה, שהירשתה לו לגעת בחלקם העליון בלבד, והיו לו כמכוות אש בקצות אצבעותיו, ועתה פלשו אליו בחלומות שבהם נתערבבו ונדה ואפרת והיו לנקבה אחת, טומאה וקדושה, שבאה עליו  בקרי לילה ויושבת ערומה על דגלו, שמתנוססות בו אותיות ארץ הקודש, ומחליק פנימה ומוליד מזרעו גדודי שֵדים שצועדים בסך עם דגלים של קוזאקים, והתעורר בגועל-נפש על ספסל עלוב באכסניה ליד הנמל...

וגם היה עליו לחכות לספינה, ושם, בנמל – הגיעתהו הבשורה הנוראה על מות הרב שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל, ומי שהיתה אמורה להיות כלתו, אפרת, ברעש בצפת, ונפל מתעלף כי היה סבור שבגלל חלומותיו החטאים נקברו חיים, ודחה הפלגתו לארץ-ישראל.

אבל בן-ציון לא ויתר על חלומו להגיע לארץ-ישראל. בינתיים השתקע באודיסה ונשא לאישה את בתו הצולעת של חייט יהודי מקומי, שאצלו עבד למחייתו כשולייה. שמה היה סָלוֹבָה. הוא לא גילה לסלובה את אהבתו לאפרת, שהיה כבר כמעט משודך לה, ורק אמר שאסון קרה את קרובי-משפחתו אשר בצפת, ונותרה מהם רק יתומה אחת, ציפורה, שאין יודע היכן היא, וכי נשבע לעלות לארץ-ישראל.

 

בשנת 1841 החל הזוג הצעיר את מסעו מאודיסה לארץ-ישראל. תחילה הפליגו בספינה לעבר איסטנבול היא קושטא. גליו הסוערים של הים השחור טילטלו את ספינתם שבוע ימים – וכששקט הים ביום השמיני עגנה אונייתם שוב בחוף מוצאם!

סלובה ראתה בכך אות משמיים וכבר רצתה לבטל את ההפלגה ולחזור לבית-הוריה, שאותם דימתה לראות עומדים על החוף ובוכים למראה הספינה – אבל בן-ציון התעקש. אחר טילטולים רבים ומחלת-ים שעברה עליהם, אכן נכנסה הספינה למצרי הבוספורוס, עגנה בבירת הממלכה העות'מנית, ובה השתקעו שש שנים.

בן-ציון עבד באיסטנבול בתור חייט וחסך כסף להמשך הדרך כדי להשתקע בארץ-ישראל. בגדים שתפר זכו לשם טוב גם בקרב התורכים. השר יָזִיד בֵּיי החל תופר את בגדיו רק אצל בן-ציון היהודי. והיתה לו כוונה נסתרת בכך, ביודעו שבן-ציון זר בעיר ואינו שייך לקהילת יהודי איסטנבול.

יום אחד הביא את בן-ציון לביתו והכניס אותו בסודי-סודות לאגף הנשים, להרמון, כי עשיר היה יזיד ביי. הוא ביקש מבן-ציון לאמוד בעיניו את הנשים, חלקן נערות עדיין, שהיו עטופות בחלוקים, ולחקוק בזיכרונו את מידותיהן כדי לתפור להן שמלות. ומאחר שבואו להרמון הטיל שם תמיד מהומה בקרב הנשים והנערות, כי כל אחת קיוותה שיבקר אותה הלילה, עזב את בן-ציון היהודי בחברתן, יחד עם הסריס עלי איברהים מגודל השפם ורחב-הלחיים. דבר שהיה מאוד יוצא-דופן וכמעט בל-ייאמן. אולי דווקא זרותו-רוסיותו ויהדותו של בן-ציון הן שעמדו לו, כי שום מוסלמי לא היה עובר את הסף ונותר בחיים.

ההרמון הכיל אולם גדול ובמרכזו מזרקת מים חיים עשוייה שיש ירקרק בתוך בריכת שיש עגולה, בדיוק מתחת לכיפת הגג, וסביב היו ספות שעליהן השתרעו בנות-הבית ובילו את זמנן. המבוגרות עישנו נרגילה. הצעירות לעסו אגוזים, פיסטוקים, פרוסות מלפפונים, חלווה, רחתלוקום וציחקקו. קומקומי תה עמדו על גחלים לוחשות וספלונים עברו מיד ליד. המנגל שימש גם לחימום. בנשים היו כמה צ'רקסיות יפהפיות וגם כושית, ארמנית, נובית, גורג'ית, איטלקייה ובולגרייה. כולן ניקנו מהוריהן או נחטפו, חלקן ממרחקים. ביבר של נקבות אנושיות שכולן עברו בהצלחה את מבחן הפות, אף לא אחת תורכייה.

מן החדר העגול המרכזי, שקירותיו שובצו מראות, הובילו פתחים למסדרון עגול ובו דלתות לתאי הנשים, הכול כמעט כמו במנזר, רק שהריהוט עשיר ובהיר יותר, המיטות רכה, הכרים מצופים משי, והעבודה אינה לשם שמיים אלא לכבוד האדון בשר-ודם, יזיד ביי.

אחת-אחת העביר עלי איברהים את הנשים לפני בן-ציון, ולא הקפיד ביותר על פרטיותן אלא חשף את צפונותיהן בנדיבות וגם הירשה לבן-ציון לקחת מהן מידות בפועל ולא רק באומדן העין מרחוק, ולרשום אותן על דף נייר, שהיה יקר-המציאות.

ראשו של בן-ציון הסתחרר עליו בעת המדידות הממושכות בגלל ריחות הבשמים, שדיהן המבצבצים בחופשיות של הצעירות, והערוות מרוטות-השיער של המבוגרות, כותנות המשי, הסנדלים הרקומים, ויתירה מכך – היתה לו הרגשה שבואו להרמון הטיל בו מעין התעוררות, וחרף טבעת הקידושין הפשוטה שענד, קרצו לו הנקבות, ניסו להתחכך בו שעה שמדד אותן, זקפו פטמותיהן לקראת מעילו הכהה, והוא חש כעומד להתעלף, כמו כאשר נודע לו באודיסה על מותה של אפרת ברעש בצפת.

והמעניין הוא שעלי איברהים כלל לא גער בנשים וכניראה היה רגיל לשתף פעולה עימן נגד בעליו בהעלימו עין ממעשיהן. אחת מהן לחשה לבן-ציון כי עלי איברהים לא איבד את הכוח-גברא שלו, למרות סריסותו, ובחשאי הוא מרשה לפילגשים לשחק באברו וגם לספק את רעבונן הגדול לגבר, כי אברו של עלי איברהים גדול וחזק משל אדונו. אמנם קוצץ הוא מלפפונים לפרוסות, כמצוּוֶה על סריסי ההרמונות ברחבי עות'מניה – כדי למנוע תשמיש מלפפון בערווֹת פילגשים מורעבות שאינן נקראות לאדון, ואולם מלפפונו שלו...

 

בשוב בן-ציון לביתו בער עליו יצרו כתנור, כאילו בבית-זונות ביקר, והתנפל על סלובה הצולעת ובעל בה את כל נשות ההרמון כאחת. תשעה חודשים לאחר אותה מדידה ראשונה של נשותיו ופילגשיו של יזיד ביי בהרמון, נולד לבן-ציון בנו-בכורו יחזקאל, והוא חשש כל הזמן כי מבולמוס ההרמון שתקף עליו, תיוולד בת, או שיהיו בבן סימנים של אישה.

 

יום אחד הביא שמלות למדידה, ומשכה את תשומת ליבו נערה שחורת שיער ושחומת פנים במקצת, רזה מאוד, כאילו רעבה ללחם שבועות רבים. על פניה הנאות הבעת ציפור נפחדת כלואה בכלוב. הנערה השתדלה להישאר אחרונה בקירבתו כאשר לקח את מידותיה, ואז לחשה לו בתורכית בלולה באידיש שהיא יהודייה, שמה מירל'ה ובבית יזיד ביי קוראים לה בשם נג'ימה. אביה נסע לארץ-ישראל ועקבותיו נעלמו. אחרי שנים אחדות החליטה אימה לקחתה איתה ולצאת מאודיסה לארץ-ישראל בעקבות האב. תחילה הפליגו לאיסטנבול. כאן נשדד כספן המועט והן שקעו בעוני ובייאוש. האם מתה מצער ואילו מירל'ה, שנותרה יתומה ללא קרוב וגואל, מצאה עצמה בהרמונו של יזיד ביי. הנשים אמרו לה כי הביי מחכה שתשמין קצת כדי שיקרא לה אל מיטתו ותיתווסף גם היא על נשותיו-פילגשיו הרבות וגם יכפו עליה להתאסלם, והיא, חרף רזונה שבא ממחסור במזון, משתדלת להערים עליהן ולמעט באכילה כדי שהביי ימאס בה. ואולם מזלה הוא שנמכרה ליזיד ולא לבית-זונות.

דבריה היו מהלומה לבן-ציון. מה עוד שמירל'ה-נג'ימה הפצירה בו בדמעות ובאידיש שיעזור לה להימלט, והוא ידע היטב שבכך הוא מסכן את חייו וחייה של סלובה אשתו ומי יודע אם בכלל יצליח.

 

 חודשים חלפו. בנו נולד. נג'ימה-מירל'ה נותרה רזה ובתולה בהרמון של יזיד בי, ומדי ביקור היתה שבה ומפצירה בבן-ציון שיעמוד בהבטחתו להציל אותה. באחת ההזדמנויות, כאשר הסתיר אותם פרגוד עשוי פיתוחי-עץ, נצמדה אליו בגופה הצעיר שהיה כעלה נידף אך חרף רזונו התברך ביופי רב ובתואמות האברים, וגם שדיה נכונו לה כראוי, וביקשה ממנו, והפעם בתורכית שבה שלטה היטב – שיישאנה לאישה, כדרך היהודים החיים במדינות המוסלמים. בן-ציון הזדעזע מקירבתה, בקושי ניתק עצמו ממנה, מה עוד שהפילגש פָרְהוּז הציצה מעבר לפרגוד בקריצה מגונה, כמבקשת להשתתף בשמחתם, וכאשר חזר אל סלובה אשתו הצולעת דש בה ודש בה את ייצורי-גווה של נג'ימה-מירל'ה, ולולא היתה מניקה עדיין את יחזקאל, היתה מתעברת פעם נוספת.

 

יום אחד נקרתה לבן-ציון הזדמנות אשר מעודו לא האמין כי תיקרה לו. בעת המדידה נכנס יזיד ביי, ניגש בנוכחותו לנג'ימה, סטר בכוח פעם ופעמיים על לחייה הרזות עד שנפלה לרצפה ואמר:

"בן-ציון ידידי, מה היית עושה לאישה סרבנית שאינה מעלה בשר על עצמותיה ואינה רוצה לגרום קורת-רוח לאדוניה."

גם ביודעו את הסכנה לא היסס בן-ציון לומר: "הייתי מגרש אותה. היא אינה ראוייה לך, יזיד ביי."

"ואם אתן לך אותה, תיקח?" בחן אותו יזיד ביי במבט ערמומי.

בן-ציון חשש ממלכודת, ולא ידע אם יודע יזיד ביי שנג'ימה יהודייה בשם מירל'ה. לכן שתק, חרף מבט עיניה המפציר של מירל'ה, שטרם קמה.

"אתן לך אותה בחינם," אמר יזיד ביי, "ואפילו לא אפחית משכרך על הבגדים שאתה תופר לנשותיי, בתנאי אחד."

"ומהו?"

"שתישא את נג'ימה לאישה ושתהיה תלוייה על צווארך כל ימי חייך!"

בן-ציון סירב בתקיפות שגם נבעה מפחד אם כי חשק מאוד בנג'ימה. "אם אתה עומד על כך, אני מוכן," אמר לבסוף כמי שכפאו שד, למרות שידע כי המצווה של הצלת נפש אחת מישראל היא כאילו הציל עולם ומלואו, וכי פיקוח הנפש שבהצלתה של נג'ימה דוחה איסורים שברגיל לא יעלה על הדעת לעבור עליהם.

 

וכך היה. עוד באותה שעה קמה נג'ימה-מירל'ה, ארזה את מעט מטלטליה במטלית-בד גדולה, עטפה עצמה ברעלה גדולה שרק העיניים מציצות ממנה והיא מכסה גם את מרבית גופה הצנום, ויצאה עם בן-ציון לביתו. הם לא החליפו מילה במשך כל הדרך, וגם השתדלו שלא למשוך תשומת-לב רבה מדי, אולי שלח אחריהם יזיד ביי מרגלים. אולי פרהוז ברוב קינאתה הסיתה את הסריס עלי איברהים?

רק פעם אחת שאלה אותו מירל'ה-נג'ימה:

"הוא אינו עומד למכור אותי לזנות?"

"לא! חס ושלום! מה זה עלה על דעתה? הלא יהודים אנחנו!"

"והוא יביא אותי לביתו?"

"כן."

"אשתו ודאי תזרוק אותי לרחוב. תאמר שתורכייה אני. ואם לא היום, אז מחר או מחרתיים!"

"בשום אופן לא! הבטחתי ליזיד ביי, ואסכן את ראשי ואת פרנסתי אם לא אעמוד בהבטחתי ואם לא תהיי אישתי."

"ואולי נברח מכאן? כל המשפחה?"

"אין צורך. ממילא אנחנו בדרך לארץ-ישראל, ובעוד זמן לא רב ארבעתנו נפליג אליה בספינה."

"יש לך עוד אישה?"

"לא. הרביעי בחבורתנו יהיה בני-בכורי יחזקאל."

בדמיינו את יופייה של נג'ימה-מירל'ה מתחת לרעלה, הרהר בן-ציון שאולי הבן בא לו בזכות ההרמון של יזיד ביי. סלובה היתה אישה גדולה, מסורבלת, צולעת ולא נאה, והוא היה יכול לבוא עליה בכוח גברא שלו רק אם דימיין לעצמו מישהי אחרת תחתיה, כלומר תחתיו, וההרמון של יזיד ביי הצית את דימיונו רבות.

 

סָלוֹבָה קיבלה את האורחת בפליאה אבל בן-ציון הסביר שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, שאחרת היתה בת ישראל כשרה נאנסת לגוי ונשארת בהרמונו על ימי חייה, דבר לא הסתיר מפניה, לבד מאהבתו הגואה למירל'ה.

סלובה הקצתה לנג'ימה-מירל'ה מקום במיטבח והירשתה לה לטפל בתינוק יחזקאל. תחילה לא האירה אליה פנים במיוחד, אך גם לא הזעיפה, כי טובת-לב ותמימה היתה. היא פיטמה את ה"כלה" בתבשיליה, כי גופה של נג'ימה-מירל'ה כמעט נעלם, כאילו שכחה כיצד אוכלים. סלובה היתה אישה פשוטה וחרוצה, אך הכול באיסנטנבול היה עדיין זר לה, בעיקר התורכית. ליד נג'ימה-מירל'ה היתה כבת-כפר פשוטת-הליכות לעומת עירונית מלידה. עד מהרה למדה להעריך את כישרונותיה וזריזותה של ה"כלה" דלת הגוף וחדת הלשון, בעיקר בתורכית. כשהיו הולכות עטופות ברעלות כמנהג המוסלמיות לקניות בבאזאר המקורה, קפאליצ'ארסי, שברובע אמינונו ובשוק תבלינים המצרי, מיסיר צ'רסיסי, שמתחתיו, היתה סלובה הצולעת נדהמת כל פעם מחדש כיצד יודעת הצעירה לעמוד בתקיפות על המקח, לגעור היכן שצריך, וגם לחייך ולומר דברים שריככו את שומעיהם עד שהיו מוכנים, כביכול, לתת להן את מרכולתם במתנה.

 

הימים חלפו. ה"כלה" יצאה מרזונה ויפתה עוד יותר, והיתה מתרפקת על התינוק ועל סלובה ועל בן-ציון ויושבת על ברכיו כאילו היתה בתו וגם למדה מהר את עבודת התפירה והיתה עוזרת להם בעבודתם. נותר רק למצוא רב ספרדי שיסכים לחתן אותה עם בן-ציון בטרם ידרוש יזיד ביי להחזירה אל הרמונו. ולא היה הדבר קל כלל ועיקר כי רבני איסטנבול ובראשם החכם-באשי לא נטו להתיר ריבוי נשים כדרך המוסלמים, וגם חששו ממה יגידו הרבנים האשכנזיים בערי אירופה.

כל פעם שבא בן-ציון לתפור בגדים חדשים ליזיד ביי ולנשות הרמונו, חקר אותו יזיד ביי אם נשא כבר את נג'ימה המוסלמית לאישה או שמבקש הוא להחזירה להרמון. ובעינו קרץ, כיודע שבן-ציון לא היה מסכים לקחתה אליו לולא ידע שיהודייה היא. פעם אף שאל מתי החג שיהודים אוכלים מצות, ואם יוכל החייט להביא לו אחדות כי חפץ הוא לדעת את הטעם.

הזמן דחק, ואז גילה יהודי אחד לבן-ציון שנמצא באיסטנבול רב ספרדי מארץ-ישראל, משולח סניור עוזיאל בעל שם, בשעת הצורך הוא מעמיד חופה ומסדר קידושין ואומרים שאינו בודק בציציות. אפשר למצוא אותו בסביבות הנמל, שם הוא מקווה לפגוש נוסעים אמידים, גם שלא מבני-דתנו, ולהציע להם את הדרכתו ברחובות העיר, בשווקיה ובאכסניותיה.

הדוכנים ליד הנמל הסריחו מצליית דגים על האש, ישר מסירות הדייגים. ספינה באה מביירות. גמלים עלו וירדו בגרון נטוי מסימטאות הבזאר הגדול ועד לנמל. ספינות גדולות וקטנות, ועשרות סירות, שטו על הבוספורוס וקיימו את הקשר בין אירופה לאסיה בממלכה העות'מנית. בן-ציון מצא את משולח סניור עוזיאל שחור הזקן, שאותו הוא ודאי צובע כי ניראה כבר כבן יותר משבעים, קבע עימו את  מועד החתונה ולא כיסה ממנו כי הוא לוקח אישה נוספת על אשתו. משולח סניור עוזיאל היה עסוק מאוד במשפחה של יהודים שזה עתה ירדו מהאונייה, ודיברו עימו אידיש, והוא רק ביקש לדעת אם לא מוסלמית היא הכלה. בן-ציון הבטיח לו שהאידיש שוטפת בפיה יותר מן התורכית.

"והיא אשכנזייה או ספרדית?"

"והרי האידיש?"

"אין זה סימן. יש גם פְרֵנְקִנְיוֹת מדברות אידיש, כמוני, גם ספניולית, גם איטלקית, גם צרפתית, גם ערבית ותורכית, וכמובן עברית." התפאר והמשיך, "וצריך לדעת אם אינה בתי או נכדתי."

"אינך יודע מי הן בנותיך ונכדותיך?" התפלא בן-ציון.

"רבות זרעתי בִּשְׂדות בּוּר, וגם בְּשָׂדות חרוּשוֹת ביקרתי ועוד כוחי במותניי!" התפאר המשולח כמי שהציל נפשות מישראל ומגיע לו ישר-כוח על תנובת זרעו. 

 

החתונה נערכה בהקדש של קבצנים, כי לא נמצא קהל אחר. הכלה באה עטופה ברעלה שחורה. בן-ציון לבש את חליפתו הטובה. סלובה נותרה לשמור על יחזקאל הקטן בבית, וקרובי-משפחה אחרים לא היו. לקבצנים הוגשו שקדים, רחת-לקום, פרוסות לחם, ותה חריף. במהלך הטקס, כאשר שמע משולח סניור עוזיאל כי שם משפחתו של בן-ציון איננו החייט, אלא לוין, הזכיר כדרך יהודים את הלוִינים שהכיר בנדודיו עד שהגיע לר' שבתאי לוין המנוח מצפת, ומה רבה היתה פליאתו לשמוע שבן-ציון הוא בן-דודו של ר' שבתאי, ומה רבה היתה פליאתו של בן-ציון כאשר התברר לו שלא רק את האב והאם אלא גם את אפרת הכיר משולח סניור עוזיאל, ויותר משהקדיש זמן לטקס הנישואין הירבה בדברים על משפחת לוין האומללה.

יותר משנרגש בן-ציון מכלתו הטרייה, שעכשיו, לאחר שהתחייב לתת לה שארה, כסותה ועונתה, היא מוּתרת לו במגע – היה כנדהם מסיפור חייה של אפרת. משולח סניור עוזיאל בעל שם, שלא ידע על השידוך הראשון, לא היסס לפרט את מוזרויותיה של הנערה, סבור שבן-ציון אמור לדעת מקצתן, גם מה שאולי אירע לאפרת אצל חסן בן הקאדי בפרעות, ובליל ההדלקה במירון. רק על הצגת צבי"ק לעיניה במיטבח, לא סיפר, כי לא רצה להצטייר כבעל-עבירה זקן, תואר שבהחלט היה ראוי לו, הוא ואברו גם-יחד.

בן-ציון החל חושד שמא עניין השידוך שהוצע לו לא היה ביושר לב. אולי רצו הקרובי-משפחה לגול את חרפת בתם והעדיפו שיבוא הבן-דוד מרחוק וייקח אותה למקום שאין יודעים עליה דבר? אבל כבר לא היה עם מי לבוא חשבון כי כולם ישני עפר בחוֹרָבוֹת צפת. וכנגד זאת, מדברי משולח סניור עוזיאל התרשם שאפרת היתה נערה בלתי רגילה ביופייה ובחוכמתה, וגם נפש גדולה ועמוקה היתה לה.

כזאת ועוד הרהר בפוסעו, ובמרחק שתיים-שלוש פסיעות ממנו נג'ימה-מירל'ה עטופה ברעלה שחורה וטבעת נישואין פשוטה על אצבעה. הוא-עצמו הסתפק בטבעת אחת לשתי הנשים. גברות מכובדות לא ניראו בסימטאות העיר, וכדי שלא לעורר חשד הביאו עימם סל גדול, שאותו נשאה אחריו הנערה על ראשה, כאילו עם משרתת הבית הוא חוזר מהשוק.

בבית הוחלט שדבר הנישואים יישמר בסוד, וכי מכל בחינה שהיא, גם חיי האישות, נג'ימה-מירל'ה לוין אינה אשתו אלא אחותו הצעירה של בן-ציון, שנילוותה אליהם בדרכם לארץ-ישראל. אם מחמת הסכנה הסתיר אברהם אבינו מפני פרעה ששרה היא אשתו וקרא לה אחותי, מדוע לא יעשה כן בן-ציון החייט מאודיסה שהציל יהודייה משמד ומחשקנותו של יזיד ביי גם יחד?

לאיסור שחל עליו להתקרב לאשתו הצעירה הסכים בן-ציון בלית-ברירה ובנפש חצוייה. נתערבבו בדימיונותיו דמות אפרת היפה המתה ברעש האבנים בצפת עם נג'ימה-מירל'ה שבאה לתקן את העוול שנעשה לו בשידוך המקולקל ותפסה מקומה של הנערה הגלילית. וגם אופייה של נג'ימה-מירל'ה לא הקל עליו. בתולה אולי היתה אך לא תמימה. החיים בהרמון, בחברת נשים ופילגשים ספוגות חושניות ועסוקות כל היום במשחות, בתמרוקים ובשיקויי-אהבה, ובטיפוח אברי גופן, לימדו אותה רבות. ובייחוד היתה מגרה את בן-ציון בדברה איתו תורכית, שפה שהוא כבר רכש בה שליטה, אבל סלובה לא הצליחה לרוכשה, לבד משמות ירקות ולחם ודגים ומטבעות תורכיים ובעלי-מלאכה בשוק, ולכן יכלו נג'ימה-מירל'ה והוא לדבר בה כשפת-סתרים מפני סלובה גם בגלוי, כזוג נאהבים.

 

בלילה הראשון שכב בן-ציון שקוע במחשבותיו ליד אשתו הגדולה סלובה. לא כך תיאר לעצמו את ליל נישואיו השני. סלובה היתה שקועה בשינה עמוקה כי עול הטיפול בילד וגם בבית היה כבד עליה, והיום לא היתה לה עזרה מצד הכלה הצעירה, נג'ימה-מירל'ה, שמדבריה הבין כי הנשים בהרמון של יזיד ביי היו מסוֹלְלוֹת זו בזו, כלשון התלמוד במסכת יבמות, ובפירוש רש"י נאמר שאלה הן נשים ששוכבות זו עם זו כדרך תשמיש זכר ונקבה – משפשפות נִקבתן זו לזו. וקובע רש"י כי סילול תשמיש ותאוות אביונה [אורגזם. – ממני, המלביה"ד] זו לזו פוסלת אותן מלהינשא לכוהן גדול, שכן אישה שסוֹלְלָה כבר אינה נחשבת "בתולה שלמה" – אבל הוא, בן-ציון לוין, לוי הוא, לא כוהן, ומה דינו? ומה דינה של נג'ימה-מירל'ה כלפיו, בתולה היא או לא? 

לפתע חש דיגדוג באוזנו השעירה. תחילה חשב שזהו זבוב, אך התברר שזו נוצה. ניסה לדחות אותה מעליו בעודו חצי ישן, וחש יד מרימה את שולי שמיכתו, ואצבעות נוגעות קלות במבושיו. הוא נלפת. הייתכן?

כן. נג'ימה-מירל'ה באה לתבוע ממנו את עונתה, שהרי בסיפוק שארה ובייחוד כסותה, לא היתה שום בעייה במשפחת החייט. הוא ניסה לנער עצמו ממגע אצבעותיה אבל היא תפסה באברו ולא הירפתה ממנו עד שתפח וגדל. וכל זה כמטחווי שמיעה מסלובה הישֵנה לבטח ואינה חושדת במאום.

"הוא התחייב בפני אלוהים ואדם לספק את כל צרכיי," הדגישה את המילה שלפני האחרונה, "ועתה יבוא בבקשה עימי למיטבח, אחרת אצעק ואעיר את אשתו הראשונה."

לא היתה לו ברירה אלא להימשך אחר ידה התופסת באברו אל המטבח הקטן, שבדוחק נפרש בו מזרן סמרטוטים ושיירי בדים מעבודת החייטות – עבורה לשינה. היא נשכבה על צידה, הרימה את שמלתה, חשפה בפניו את אחוריה הרזים, וביקשה ממנו להצטופף עימה מאחור, כשתי כפות הדוקות זו לזו.

"והלא אמרנו שתהיי כאחותי, ובבואנו לארץ אתן לך גט כריתות ואדאג לך כמו אחות, להשיאך לבעל," רעד קולו בפחד, בתחושת חטא ובציפייה לתענוג נעלם.

  "מה יהיה בעתיד אינני יודעת," עברה ללחוש לו בתורכית, "ובתוליי אשמור למי שאחליט, ואם יבטיח שאהיה בגלוי אשתו, אתן אותם לו. אבל בלילות זקוקה אישה לגבר שידוש בשרה כמורג ויתקע בה. גם עלי איברהים השחור היה עושה בנו ככה בלילות. בתולות בועל מאחור. פילגשים שיזיד ביי כבר בא עליהן, תוקע מלפנים. שהרי סריס הוא. ואף שכוח-גברא שלו לא נפגע, אין הוא יכול להזריע אישה."

"אבל להפוך שולחן זה אסור ליהודי, מהתורה!"

"ולבייש כלה אינו חטא גדול יותר!"

"ועלי איברהים, מה פתאום שחור?"

"שָׁחור התותח שלו, אילו ראה בן-ציון, היה מתעלף! ועכשיו ייכנס אליי בבקשה מאחור כמו הוד-מלכותו סולטאן איברהים, שהיה אוסף בגני ההרמון את עדר הבתולות שלו, מצווה עליהן להתפשט, לקפץ על ארבעתן כחיות והוא דוהר ביניהן צוהל כסוס אונס בתולה זו או אחרת מצליף בה או מצווה שתתנגד לו כסוסה פראית... ואם מותר לכבודו הסולטאן..."

"מניין את יודעת?"

"סיפרו בהרמון של יזיד ביי. יום אחד רצה סולטאן איברהים לחדש את הרמונו, ובמקום לשלוח את הפילגשים הוותיקות לארמון הישן ציווה לקחת מאה ושמונים מהן, להלביש על ראשיהן שקים ולזרוק אותן לבוספורוס!" – ובדברה סכה טיפות אחדות של שמן זית על הכפתור שלה ופערה אותו באצבעותיה –

"והלא 'בתולה שלמה' את כבר לא, והדין, אומר רש"י..."

"ישתוק..."

"שאז מותר..."

"אני לא רֶבֶּה שלו..."

 – ועד מהרה היה בן-ציון תקוע בה עד הביצים שלו שהתנדנדו בשיפולי אחוריה, והיא ביקשה ממנו שלא למהר בסיום, שגם זאת למדה מחברותיה המסוללות זו בזו בהרמון, וחנקה את אנחות התענוג שלה, שכמותן לא שמע מימיו אצל סלובה, עד שלא היה יכול להתאפק עוד ועבר על איסור חמור והזריע בחלחולת שלה זרמת תאווה רבה.

ועדיין לא הירפתה ממנו אלא הביאה אצבעותיו שישחקו באותו פתח בגוף האישה דמתקרֵי' ערווה, שמעודו לא העז לגעת בו אצל סלובה הצנועה – עד שהשמיעה קולות כְּיוֹנים הומות וחשב שכישוף בעלי-כנף נכנס בה, ואמרה לו שהמצווה 'נטילת ידיים' לימדו אותה הנשים בהרמונו של יזיד ביי, שהיו מלטפות זו את זו ומבקשות גם מעלי איברהים השחור לטבול אצבע עבה בפִּיזדה שלהן, והסריס מחייך ממלא כל דרישותיהן ברצון, אפילו לשתיים יחד, או בשתי ידיים לאחת, ובלבד שלא תסבולנה מחסור באהבה.

 

"אתה מורט תרנגולות בשנתך?" שאלה אותו למחרת סלובה.

"לא. מדוע?"

"מצאתי נוצה במיטה שלך!"

 

בן-ציון לא נזקק פעם נוספת לנוצה באוזנו או לדגדוג במבושיו אלא מעצמו היה נישאר ער עד שהחלו נשמעות ברמה נחרותיה של סלובה, שבעלת חזה גדול היתה, ומיד מתגנב למזרן הסמרטוטים של נג'ימה-מירל'ה ומענג אותה שעה ארוכה ומשחת זרעו לריק בחלחולת ההדוקה שלה, שנפערת לעומתו כפות של אישה מנוסה. לא פעם ניסה להפוך אותה ולבוא עליה כדרך גבר באישה, יהא אשר יהא, אפילו תלד לו בן או בת, שהרי על פי דין "בתולה שלמה" היא כבר לא. אבל נג'ימה-מירל'ה היתה לא רק חושנית ומנוסה בתענוגות כזונה, אלא גם מחושבת מאוד, ובשום אופן לא הניחה לו לבוא עליה כדרכה.

 

המשך יבוא

 

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

 

 

* * *

מנחם רהט

ההתיישבות בגולן, הסיפור האמיתי

לא קיבוץ כפר עציון שחידש את ההתיישבות היהודית בגוש עציון ב-27 בספטמבר 1967, ולא ליל הסדר המפורסם במלון פארק בחברון באביב 1968, יסדו את מפעל ההתיישבות מעבר לקו הירוק, לפני יובל שנים. לא הרב חנן פורת ולא הרב לווינגר, זכר צדיקים לברכה, היו חוד החנית של מפעל ההתנחלות ההיסטורי.

הראשונים שפרצו מעבר לקווי אושוויץ, היו דווקא קיבוצניקים סוציאליסטים שמאלניים, שהיו לפורצי דרך ומסמני כיוון, כשהקימו את היישוב הראשון מעבר לקו הירוק – קיבוץ מרום גולן, ממש השבוע לפני 50 שנה, ב-14 ביולי 1967, חמישה שבועות אחר גירוש הסורים מן 'הרמה הסורית'.

גיבורי הסיפור שלא סוּפָּר, היו קומץ של צעירים וצעירות נלהבים, כמעט נערים, ממשקי תנועת הקיבוץ המאוחד – הזרוע המיישבת של מפלגת השמאל אחדות העבודה. למרות הסוציאליזם שדגלה בו, היא קידשה מדיניות של אף שעל. ארץ ישראל לעם ישראל. היה פעם שמאל כזה.

היה זה שמאל קונסטרוקטיבי, שמילא את שורות הפלמ"ח ושפך דמו (עם אחרים) למען תקומת המדינה. השמאל הזה נמצא ימינה מן המקום שבו נמצא הליכוד היום. אולי הבית היהודי מקביל לו. השמאל הזה צמח עם אהבת מולדת נטולת פשרות (בימים שבהם היתה ארץ ישראל מולדת, ולא נדל"ן), במפלגת אחדות העבודה, שבראשה עמדו לימים יגאל אלון מצביא הפלמ"ח ובעל תפיסת עולם יהודית לאומית עמוקה, ויצחק טבנקין, שהיה בזמנם יותר ימין מאשר בנימין נתניהו כיום. משורותיה הגיעו רבים ממייסדי תנועת א"י השלימה.

מפלגת אחדות העבודה, נוסדה כמפלגה ציונית סוציאליסטית כבר ב-1919, ובראשה עמדו בן גוריון וברל כצנלסון. המפלגה הושתתה על אידאולוגיה שמאלית, סוציאליסטית, הומנית ויהודית, אך לא מרקסיסטית, וכונתה ברוח האיזמים של הימים ההם: 'קונסטרוקטיביזם מהפכני'. לימים פרשו ב"ג וברל וייסדו את מפא"י, שהיתה פחות 'אקטיביסטית' מן השמאל שמשמאלה. ימים אחרים.

מתוך המפלגה האקטיביסטית בכל הנוגע לשלימות הארץ, קמה  התנועה המיישבת הקיבוץ המאוחד, שפיזרה קיבוצים בכל רחבי הארץ. בקיבוציה צמחו ראשוני מרום גולן – יהודה הראל, לימים חבר כנסת בסיעת 'הדרך השלישית' (ז"ל) ורעייתו ציפי, גרשון מינרט מקיבוץ בית השיטה וחלוצים נוספים עזי נפש ודמיון, שהתנחלו על דעת עצמם ביום ו', ו' בתמוז, בליבו של הגולן, מול קונייטרה, במיבניו הבזלתיים של מחנה צבאי סורי נטוש, במחצית הדרך בין החרמון למעיינות חמת גדר.

השלטונות לא ידעו דבר. הצבא ששלט בגולן הופתע, אך העלים עין. תנועת הקיבוץ-המאוחד סיפקה בחשאי עזרה. אך עדיין לא נמצא מי שיממן לחלוצים הללו באורח שוטף ימי עבודה ויזרים תקציבים ראשוניים לציוד ולהוצאות חיוניות.

כאן נכנס לתמונה אדם אחד שחולל היסטוריה. הוא סיפק למתיישבים את כל החיוני להם, ופעל למענם מאחורי הקלעים. למשל, 'המציא' להם תעסוקות שבגינן יוכלו לקבל שכר מן הסוכנות, למשל איסוף הבהמות – בקר, סוסים וחמורים – שהסתובבו רעבים ונטולי בעלים ברחבי הגולן והיוו בעיה תברואתית חמורה, ועוד כיוצא באלה.

שמו של האיש שמאחורי ראשית ההתיישבות בגולן, ולימים מאחורי היישובים הנוספים שקמו אחרי מרום גולן טיפין טיפין: קיבוץ מבוא חמה, גם הוא של הקיבוץ-המאוחד (ינואר 1968) ורמת מגשימים הדתי (שהוקם בידי הפועל המזרחי בשנת 1968), נעלם למרבה הצער מן התודעה. זהו מאיר שמיר, שהיה אז ראש חבל הגליל במחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית. הוא זה שבעצם שינה את פני ההיסטוריה, אף ששמו נשכח.

עדות אישית: על חלקו השקט, כמעט בשיטת ה'שו-שו', של מאיר שמיר בהקמת ובביסוס ההתיישבות בגולן, עמדתי מקרוב כשהייתי אז עיתונאי צעיר באזור הצפון. עקבתי אחר פעילותו הבלתי נלאית, מלווה בשמחת המעשה הציוני, מן הצריף הרעוע שבמיתחם חבל הגליל בצפת, לטובת יישוב הגולן, והכל מתוך תפיסה מפא"י'ניקית שרווחה אז: קודם עושים ואחר כך מקבלים אישורים. חשובים המעשים, לא הדיבורים. לא המדרש עיקר.

מאיר שמיר היה אדם לאומי, מפא"י'ניק מן הסוג הישן, בעל נשמה יהודית, גם אם נהג להגיע אל בית הכנסת השכונתי בצפת עיר מגוריו רק בימים הנוראים. הוא  נולד בשם מייטשו שטיינמץ בסיגט שבטרנסילבניה, ב-1929. בשנת 1944 הצטרף לתנועת 'הנוער הציוני' החלוצית, וב-1946 העפיל עם עליית הנוער באוניית המעפילים 'רפיח', שמעפיליה נלכדו בידי הבריטים ונכלאו בקפריסין. ב-1947 הגיע ארצה. מאז לא חדל לעסוק בענייני התיישבות. תרומתו ליישוב הגולן הוכרה בשנת 1975, כשממשלת גולדה מאיר מינתה אותו לשמש מתאם ההתיישבות בגולן. לימים התמנה למנהל מינהל מקרקעי ישראל למנכ"ל משרד החקלאות.

חלוצי מרום גולן ומאיר שמיר, הם פורצי הדרך ומחוללי ההשראה למפעל ההתיישבות הענק שקם בעקבותיהם. עכשיו, במלאות 50 שנה לראשון יישובי הגולן וראשון ההתנחלויות בכלל, ראוי זיכרו המבורך של אבי ההתיישבות בגולן, ובעצם בארץ כולה, מאיר שמיר ז"ל, לציון מכובד בארץ הגולן.

 

 

* * *

אהוד בן עזר

שרגא נצר

סיפור חיים

הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990

הספר נכתב ויצא לאור בסיוע מוסד יד בן-גוריון

 

פרק ל"ו

שתי אבני יסוד לאנשי יסוד

 

כאשר פירק רבין את ממשלתו על רקע הצבעת המפד"ל נגד הממשלה בפרשת מטוסי-הקרב האמריקאיים החדשים שהגיעו לבסיס חיל-האוויר ביום שישי, לאחר כניסת השבת, אמר שרגא:

"בזה זה נגמר. המפד"ל כבר לא תלך איתנו יותר. אנחנו הולכים לקראת מפלה."

אחרי הפילוג ב-1965, כמו גם בליל המהפך ב-1977 ולאחריו, המפלגה הפכה לבניין רפאים, שרגא היה היחיד שעדיין התמיד לבוא יום-יום לירקון 110, ישב וניסה לחבוש פצעים.

שרגא, לדברי דבורה, צפה את מפלת ממשלת "המערך" בבחירות 1977. הוא ראה בכך המשך להידרדרות המצב במפלגה, שאותו הכיר היטב. המפלגה איבדה את אישיה. חלק ניכר מן העסקנים, מן המנגנון שמוביל אותה עכשיו, לא שואלים עוד את עצמם – מה אני יכול לעשות למען המפלגה? אלא – מה המפלגה יכולה לעשות עבורי? לא אני משרת את המפלגה אלא היא צריכה לשרת אותי.

הוא ידע שבשכונות, דוגמת שכונת-התקווה, לא היה אף פעם רוב למפלגה. וכי ללא עבודה מאומצת בכל מערכת בחירות, ובייחוד ביום-הבחירות עצמו, אין סיכוי למפא"י לשמור על ההגמוניה שלה. על היותה מפלגת המונים. ההמונים לא באים מעצמם. מישהו צריך לדאוג להם, לתת להם ייצוג בחיי היום-יום – וגם לארגן ביום הבחירות תחבורה מכל הסוגים, כדי להביא אותם. מישהו צריך להימצא ללא-הרף בשטח. בסניף. להימצא עשר שנים. להכיר את השכונה, את צרכיה, את אנשיה ולקרבם למרכז החברתי. מישהו צריך להשקיע עבודת-נמלים. ללא רפיון. ללא הסתמכות על כלי-התקשורת ועל מערכות הפרסום והתעמולה, הרעשניות, היקרות, והמחטיאות את העיקר.

 

   *

ביום הבחירות, ב-1977, ישב שרגא בקפה "אפרסמון" ברחוב דיזנגוף. הוא התבונן בתנועה ברחוב, במכוניות החולפות, ואמר: "עכשיו הולך שלטון הליכוד. לא רואים אותנו. אנחנו בכלל לא קיימים ברחוב!"

 

אותו לילה, משהודיע חיים יבין בטלוויזיה את תוצאות המידגם הראשון של חנוך סמית, וכולם סירבו להאמין, שרגא קבע: "זו לא טעות. וזה ייקח עשר שנים לפחות, אם בכלל, עד שנצליח לשנות את התוצאות."

על בגין אמר שהוא לא יהיה לשנה, ולא לארבע ולא לשמונה שנים, הוא יהיה כל עוד הוא ירצה. וכך אמר גם על צ'יץ.

עוד יותר מכך חשש, בקיץ 1977, פן גם בבחירות הקרובות להסתדרות, יזכה הליכוד. "זה," אמר, "ייקח ארבעים שנה לשנות."

הוא היה מפוכח מאוד, ועצוב. התכנס פנימה אל עצמו ושתק. "כשהיה מצוברח, בתקופת אבל או שמשהו לא הלך, היה מתכנס לתוך עצמו במין עצב מתמשך." מספרת רינה. "אפו כמו התארך ואי אפשר לשאול אותו מה קרה. כך נהג, למרות שהמשיך למלא את כל תיפקודיו הרגילים. ורק לאחר שהמשבר נפתר – היה מדווח עליו. אבא, גם מבחינה זו, היה שונה מאימא, שנוהגת היתה 'להוציא' הכול מיד, ומשגרת קריאות-ביניים גם אל מסך הטלוויזיה. הוא, ככל שהמשבר עמוק יותר. כן עמקה שתיקתו."

 

   *

"שרגא," אומר יהודה חשאי, "פחד מגבהים פיסיים. על פי תהום לא היה יכול לעמוד. בעצם, מבחינה פוליטית עמד כל הזמן בגבהים, אבל מבחינה פיסית, כשהיה צריך לעמוד על-יד תהום – לא  היה יכול להסתכל למטה."

 

   *

שרגא הזדקן בכבוד, מוקף משפחה גדולה ואוהבת. הוא, שהיה צעיר הילדים במשפחתו, הפך לראש-שבט למשפחתה של דבורה, הבכורה. בראשית שנות השבעים הצליחו להעלות מרוסיה אחות של דבורה, עם שני ילדיה. מאז ומתמיד היה ביתם של שרגא ודבורה – כתובת לכל המשפחה העניפה של אחיותיה של דבורה ובני-ביתן, בנים, נכדים ונינים – שבט גדול מאוד, המקפיד להיפגש לעיתים קרובות, בימי שבת וחג, ובעיתות אבל, לחוות יחדיו חוויות ולחלוק בעיות.

שרגא היה המפשר והפוסק במחלוקות המשפחתיות. כשהיו באים אליו לקבלת עצה, היה פותח בהתנצלות: "מה אני, פועל-ניקיון, כבר יכול לייעץ?" – הוא כמו הזכיר לעצמו, כל הזמן, "דע מאין באת!" – זה, לדעת רינה, מעין מיכניזם להתמודד עם הבעיות שלו, ואפילו אם לעיתיים היה דג בכך מחמאות לעצמו.

 

את ימי-הולדתו ה-75, ה-80 וה-85, כמו גם מלאת יובל לעלייתם של שרגא ודבורה ארצה, חגגו השניים בחברת ידידים-משכבר, רובם אנשי צמרת מפא"י, גם יריבים-מאתמול, שהיו שבים ומברכים את שרגא באהבה ובהומור.

מדי ראשון בינואר "רגיל", שאין בו יובל כלשהו [אבל הוא יום הולדתו], היו מתכנסים בביתו שברחוב לוי יצחק 9, לערבים שהפכו למסורת, ובין הבאים, במשך כשלושים שנה, מרבית צמרת התנועה באותה עת, עובדי בית המפלגה, בני המשפחה, שותפים-לדרך וידידים מאנשי ה"גוש", רפ"י ואחדות העבודה, לעיתים גם אנשי עט ובמה. מעבירים את הערב בשירה, נאום על כוס משקה, זיכרונות מאז ותקוות לעתיד. וככל שהשנים נוקפות אולי גם מתרפקים על הזמנים ששרגא היה "סדרן-העבודה" של המפלגה, ולא פעם גם השביע את מי מאורחיו צער, ועורר התנגדות.

"אני אוהב אתכם," נהג שרגא לומר, בכנות ובהומור האופייניים לו, לסובבים אותו במסיבות אלה, "אבל לסמוך עליכם? זה כבר דבר אחר!"

 

מספרים על עקיבא גוברין, שנסע פעם עם שרגא במכונית. אמר לו שרגא:

"עקיבא, שב טוב על מקומך כדי שלא תיפול!"

השיב גוברין באירוניה: "לזה אל תדאג. יותר טוב שתדאג שלא אפול מרשימת המועמדים בפנקס שלך!"

 

הסתכלותו המפוכחת על עיסוקיו הפוליטיים מתבטאת בדבריו לרינה, שסיפרה לו כי בחרה ללכת לחיים האקדמאיים, לאחר השנים שבהן עבדה עם ילדי העולים, כמורה במעברות.

"טוב מאוד שבחרת כך ולא בחרת ללכת לפוליטיקה, למרות שאני חושב שיכולת לעשות גם זאת טוב מאוד. מספיק. בפוליטיקה אוכלים אחד את השני, אבל, שלא תהיינה לך אשליות לגבי האקדמיה, גם שם, תגלי במהרה, חוגגים לא פעם שיקולים פוליטיים, ולפעמים הם מתגברים על המטרות אשר לשמן נוסדה האוניברסיטה..."

 

   *

"אבא, בשעתו, היה מוצא לכל דבר זמן." אומרת רינה. והדרך בה עשה זאת ממחישה את אופיו, את פתיחותו ואנושיותו. גם למיפגש קצר, בן עשר דקות בלבד, היה מופיע תמיד בזמן, מקפיד להסיר את כובעו, שלא עזבו, ואת מעילו השמוט מעט. ויושב, לעיתים אף יספיק ללגום כוס תה שהוצעה לו, כאילו כל עיתותיו בידו להקשיב, להאזין. מביע דיעה, רֵע של אמת, איש עשייה של אמת, ואז, כתום הזמן הקצוב, האפשרי לו – יקום כאשר לבן-שיחו יש תחושה ששרגא היה שלו, ורק שלו."

 

   *

בהופעתו הפומבית האחרונה במפלגה התייחסו אליו כאל זקן-השבט. זה היה לפני הבחירות של 1984. ביקשו את שרגא ודבורה להשתתף בתשדיר הבחירות האחרון של המערך. רודנסקי בא לקחתם לאולפני גבע בהרצליה. שניהם ישבו בשורה הראשונה. באולפן היה קהל גדול של צעירים, וכן רבין, פרס, שרגא ודבורה, והרבה מחיאות-כפיים. אקט של שילוב דורות במפלגה, אשר פרס היה זה שעמד על קיומו. אולי חשבו שהציבור יאמין: "האנשים האלה, עם שרגא, עוד יכולים להציל את המפלגה, וברכתו תביא להם את הניצחון המיוחל."

 

   *

קפה "ורד" בן-הקומותיים ברחוב דיזנגוף פינת שדרות בן-גוריון, שהיה "מטהו" במשך שנים רבות ומדי יום שישי בשתיים בצהריים היה מצרף בקומת-הרוחב "שולחן" עם חבריו, בני דורו ומפלגתו (בשעה זו בשבוע – רק לשם "סיפורים"), נסגר – וסניף בנק הפועלים נפתח במקומו. [כיום נמצאת שם המסעדה "גוצ'ה"]. שרגא המשיך לשבת בבתי-קפה שהיה רגיל להם, סמוכים לביתו, לעיתים מזמזם לעצמו בהיסח-הדעת נעימות ישראליות ורוסיות, מתבונן ברחוב שעל ניקיונו היה מופקד, שבו נסע לאיטו במוטוצייקל, ופסע שנים ארוכות בשליחות הציבור.

 

"העסקנות מרעננת!" – אף זו היתה אחת מאימרותיו, שהירבה להשתמש בה בתקופה שבה גולדה, שבריאותה לא היתה תקינה, נעשתה לראש-הממשלה. גם הוא, העסקנות היתה לו תרופת-פלא תמידית. ככל שהמשבר גדול יותר, למשל, אשכול ובן-גוריון לא מדברים ביניהם – זו היתה שעתו הגדולה. היה מתאושש לחיים, שוכח עייפות ומחלות, ואפילו צוחק על עצמו בפני בני-משפחתו על "התרעננותו".

 

גם עם המוות ניסה להתמודד באמצעות ההומור. מטבעו היה שרגא דייקן מאוד. לא איחר לשום פגישה. אבל לבית-חולים לא היה איכפת לו לאחר. ריח הרפואות גורם לו סחרחורת, היה אומר. לישיבות היה בא תמיד ראשון והולך אחרון אבל – " לישיבה-של-מעלה אני לא ממהר," נהג להתלוצץ. היתה לו דרך מיוחדת לדבר על המוות. אם כבר היה הולך ללווייה, אז לא רצוי לעמוד קרוב לארון, ומוטב שלא להגיע לבית-הקברות עצמו.

"כשאהיה למעלה, אל תדאגו, אמשיך להשגיח עליכם," היה מרגיע את בני-משפחתו. או – "לקחנו לנו חלקה בטרומפלדור. לא יהיה לכם קשה. תוכלו לבוא לבקר. אמנם, אני לא ממהר לשם. יש זמן."

 

בשנת חייו האחרונה הרגישה דבורה ששרגא מתקשה לבלוע. הבדיקה הרפואית העלתה שהוא סובל מגידול ממאיר בגרונו. בימיו האחרונים, כשהתאספה המשפחה סביב מיטת-חוליו, עדיין התבדח:

"איך זה שיש לי משפחה משכילה כזו? – פרופיסורים! מדענים! מה אני, פועל-ניקיון פשוט, עושה בעצם ביניכם?"

 

הוא לא העריך פרופיסורים ואנשי-רוח כקבוצת-לחץ פוליטית. "גם הם צריכים לדעת את גבולות הכוח והידע שלהם." היה אומר לרינה, והיא כבר פרופיסור, כשהיתה מספרת לו מה החברים שלה באוניברסיטה חושבים ואומרים. עד נקודה מסויימת היה מקשיב, ואז אומר:

"זה נכון. אבל הם חצי-מעברה, בקושי. אם היו מוכנים להתגייס לעבודה, להפעיל השפעתם, מנהיגותם, זה כבר סיפור אחר. אבל ככה, זה לא אלקטוראלי."

 

   *

שרגא לא רצה להיות בבית-החולים. את ליל הסדר האחרון, בפסח תשמ"ה [1985], חגגה המשפחה כהלכתו יחד איתו, בביתו, כשהוא מפזם עימם את הלחנים ומקשיב לסיפורי ההגדה אשר אהב.

שרגא שכב במיטתו, בקרב משפחתו שאהב, בביתו שברחוב לוי יצחק, בשכונה שיסד ובנה. בכוחות כלים מילמל, בנכוחות רינה:

"גדולי האומה. ראשי הקואופראציה. ראשי העיר והמפלגה. בית בן-גוריון. עמך. כולם. תחי המדינה... תשמרי על אימא..."

האם ראה בעיני-רוחו את כל אלה, הרבים, שפקדו את ביתו לאחר לכתו ומילאוהו באהבה וחום, ובהתרפקות על תקופה שחלפה ואיננה ועל תקוות שחלקן נגנזו?

 

ביומו האחרון קם, ניסה להתלבש, ואמר לדבורה ולרינה:

"אני הולך למפלגה. צריך לעשות משהו. די לנוח. זקוקים לי שם..."

בחדר השני, הרופא המטפל בו, אמר לדבורה:

"אם התחיל לדבר כך – זה הסוף."

 

כאשר נוכח שרגא כי כבר אין בכוחו לזוז, אמר לסובבים אותו: "אתם רואים? אי-אפשר... ואתם אמרתם ששרגא נצר הוא כל-יכול..."

באותו לילה מת שרגא.

 

   *

קברו ניצב בקיר המערבי של בית-הקברות הישן ברחוב טרומפלדור, לא רחוק מקברות אבות תנועת העבודה, וסמוך לחבריו הקרובים שעימם חי ופעל שנים רבות, ראשי-העיר לשעבר, נמיר ורבינוביץ. המצבה עשוייה גוש שיש פשוט, מחוספס, אפור, בצורה קובייה מלבנית שאורכה גדול מגובהה. מצבה מאסיבית שמתמזגת בסביבתה וכמעט שאין מבחינים בה עד שלא עומדים מולה.

 

על פניה נכתב באותיות מתכת:

 

שרגא פיבל

בן רחל וחיים נוסוביצקי

עלה ארצה 1925

 

ועל צד המצבה הפונה לשביל, שמו באותיות כתב:

 

שרגא נצר

ז' טבת תרנ"ח   כ' ניסן תשמ"ה

1.1.1898        14.4.1985

 

   *

כשדבורה, והיא בת יותר מתשעים, היתה מבקרת את קברו, נהגה לבקש מרינה שתעזור לה לעלות על המצבה הגבוהה. שם היתה יושבת ומדברת אל שרגא, רגליה מעל החלקה השמורה לה לידו, והיא משוחחת עימו כפי שנהגה מדי יום במשך קרוב לשבעים שנה.

 

ובצאתה מבית-הקברות היתה פונה לתימני המזוקן, שומר המקום, המלווה אותה לשער, ואומרת:

"להתראות. זה לא ייקח הרבה זמן. עוד מעט גם אני באה לכאן."

 

   *

ה"עוד מעט" קרה שלוש וחצי שנים לאחר מותו. תולדות חייה של דבורה ראויים לספר נפרד אשר יתאר את חייה שהיו "ביחד" – שזורים ושלובים בחיי שרגא, ו"לבד" – והלבד שלה כלל פרקי פעילות ציבורית ומקצועית עניפה.

 

מצבתה, תאומה לזו של שרגא, ניצבת לידו:

 

דבורה ורה

בת פסיה ור' שמעון ליב דיסקין

עלתה ארצה 1925

 

ועל צד המצבה הפונה לשביל, שמה באותיות כתב:

 

דבורה נצר

(נוסוביצקי)

כ"ט ניסן תרנ"ז         כ"ז טבת תשמ"ט

1.5.1897                4.1.1989

 

   *

שתי אבני יסוד לאנשי יסוד.

 

אחרית דבר

סיפור חייו של שרגא נצר מיוסד על עבודת-מחקר ממושכת, שכללה הקלטות מארכיונו בהן השתתפו, במרוצת השנים: יצחק נבון, ירוחם משל, מרדכי סורקיס, שמעון פרס, יהושע רבינוביץ, פנחס ספיר, יוסף אלמוגי, דוד בן-גוריון, ישראל ישעיהו, אהרון ידלין, ישראל כהן, מרדכי בן-פורת, זאב וינר, יהודה בן-מאיר, מיכה אלמוג, אליהו נאווי, מטילדה גז, חיים ברלב, יהודה וייסמן, חיים צדוק, יהודה חשאי, אוליה קזנצ'יי, שרגא נצר, דבורה נצר, משה נצר, רינה שפירא והעיתונאי דני בלוך.

כן נערכו בשנים 1986-1989 שיחות מוקלטות, במיוחד לצורך הספר, עם דבורה נצר, חיים ישראלי, מרדכי סורקיס, ישראל רובנר, יהודה חשאי, לוי-יצחק הירושלמי, משה נצר, אורה נמיר, פרדי נפתלי, רינה שפירא, אליהו נאווי, לובה אליאב, שמעון פרס, יצחק בן-אהרון, אהרון בקר ויצחק נבון.

המחקר מסתמך על ארכיונו של שרגא נצר ועל השתקפות פעילותו, במרוצת השנים, במאמרים ובידיעות בעיתונות, בכלל זה כתבות דיוקן ורקע מאת שלמה נקדימון ("ידיעות אחרונות", 1975), לוי-יצחק הירושלמי ("מעריב", 1976), דוד שחם ("מוניטין", 1980). ראיון של יעקב אגמון, בתוכנית "שאלות אישיות" בגלי צה"ל, עם רינה שפירא ("מעריב", 1986). וספרים המאירים את האיש ותקופתו, בראש ובראשונה ספרו שלו-עצמו, "רשימות מפנקסי" (תל אביב, 1980), ומבין הספרים האחרים: "ספר צ"ס" בעריכת יהודה ארן (תל-אביב, 1963), "אחדות-העבודה ההיסטורית, עוצמתו של ארגון פוליטי" מאת יונתן שפירא (תל-אביב, 1975) ו"הפרשה" מאת אליהו חסין ודן הורביץ (תל-אביב, 1961).

עבודת המחקר וכתיבת הספר התאפשרו בסיוע "יד בן-גוריון". החומר הנדפס והמוקלט שנאסף לצורך הספר (למעלה מארבעים שעות, שקוטלגו, ובהן ראיונות מרתקים וראויים-לפרסום בשלמותם) ירוכז למשמרת בארכיון שרגא נצר.

תל-אביב, 1986-1990

אהוד בן עזר

 

[הערה מאוחרת: כל החומר הארכיוני הנ"ל נמסר לידי פרופ' רינה שפירא, בתו של שרגא נצר,  שהעבירה אותו לארכיון העבודה. בספר הנדפס יש מפתח שמות מפורט].

 

סוף הספר על שרגא נצר

 

* * *

הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"

ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. לחשב מסלול מחדש

כאשר ציבור מצביעים בוחר להעמיד בראשו אדם חדש, בלתי מוכר – יותר משהדבר מעיד על דעת הציבור על הנבחר, הוא מעיד על דעת הציבור על המפסידים. הבחירה באבי גבאי, היתה הבעת אי אמון של חברי מפלגת העבודה בהנהגתם, במתמודדים הוותיקים כולל היו"ר המכהן ואחד מקודמיו. המסר הוא שאין הם רוצים עוד מאותו דבר. הם רוצים משהו אחר.

זה מובן. מפלגה שהפסידה בכל מערכות הבחירות מאז הפסדו של ברק לשרון בראשית 2001, ושעל פי הסקרים אינה מאיימת על השלטון וכלל אינה חלק מהמאבק על הנהגת המדינה, תחפש שינוי כיוון.

אולם שינוי פרסונלי אינו שינוי כיוון. שינוי כיוון הוא שינוי דרך.

עמיר פרץ, המפסיד בפריימריז על הנהגת "העבודה", הוא איש "השמינייה", הקבוצה בהנהגת יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג, שהסיטה את מפלגת העבודה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למרצ 2. בכל השנים שחלפו מאז, הוא תקוע בדרך "השמינייה", בלי הבט ימין ושמאל, בלי לנער ולבחון את הסיסמאות, ותוך התעלמות מכל מה שקרה בסכסוך הישראלי פלשתינאי בדור האחרון – כישלון הסכמי אוסלו, כישלון ההתנתקות, גלי טרור המתאבדים, גלי טרור הרקטות, הדחייה המוחלטת של הפלשתינאים את ההצעות מרחיקות הלכת ביותר שהוצעו להם בידי ברק ואולמרט. פרץ לוקה בעיוורון, ודומה ששום דבר לא יכול לחלצו מן הקיבעון.

אבי גבאי, לעומתו, מצטייר כאדם פרגמטי ופתוח, שאינו תקוע בדוקטרינות מדיניות עבשות, ולכן יש סיכוי שיבחן את המציאות בעיניים פקוחות וינסה לחשוב מחוץ לקופסה.

לב הקמפיין שלו היה היותו חדש. יריביו הצביעו על כך כחולשתו – חוסר הניסיון שלו והיעדר השורשים שלו במפלגה. הוא ואוהדיו הציגו זאת כחוזקה – הזדמנות להתחדשות מפלגת העבודה, שתחלץ אותה מן התקיעות. רוב המצביעים זיהו בו את ההזדמנות ולא את היום[?].

אם החדשנות שלו היא רק העובדה שהוא חדש בפוליטיקה, אין בכך שום ערך. השאלה היא אם יש לו אומץ לנער את האבק מן הסיסמאות ולחשב מסלול מחדש.

בתוכנית המדינית שהציג, הופיעה לראשונה מאז פסגת קמפ-דיוויד בשנת 2000, שבה נטש ברק את הקו המדיני של מפלגת העבודה, מחוייבות להשארת בקעת הירדן בשלטון קבע של ישראל. זהו בהחלט סימן מעודד.

מצד שני, הוא החל את דרכו ברגל שמאל, כאשר בנאום ההכתרה שלו, לצד דיבורים יפים על אחדות וקמפיין חיובי, הוא שיסה את דימונה בעמונה. וזה בהחלט סימן מדאיג.

 

 

2. צרור הערות 12.7.17

 

* אלטרנטיבה? – הבעייה הגדולה ביותר במנהיגותו של נתניהו, היא תחביבו לשסות ציבור בציבור, כדי להיבנות בדרך של "הפרד ומשול". איזו מין אלטרנטיבה מתכוון אבי גבאי להציב, כאשר כבר בנאומו הראשון כיו"ר העבודה הוא משסה את תושבי דימונה בתושבי עמונה?

 

* אולי איזו הדתה קטנה? – כותרת המשנה ב"ידיעות אחרונות": "אברהם אבינו? רחל אימנו? הפלסטינים ביקשו להכיר במערת המכפלה כאתר מורשת שנמצא בסיכון בגלל הכיבוש הישראלי – וקיבלו מארגון התרבות של האו"ם את מה שרצו."

מה שגוי בטקסט הזה? לא, איני מתכוון הפעם לשגיאת הכתיב "הכיבוש" במקום אקיבוש.

אלא... רחל אימנו?! לא שמעתם על קבר רחל, בשדמות בית לחם בדרך אפרתה? לא שמעתם "שוב לא נלך רחל, ואת שוב לא תלכי, שוב לא נלך רחל, מיני שדמות בית לחם" (שירו של שמואל רוזן, בביצועו המרטיט של אריק לביא "שוב לא נלך רחל" המוכר יותר כ"ראי רחל ראי")? אברהם אבינו? נכון. קבור במערת המכפלה. יצחק, יעקב, שרה, רבקה, לאה – גם הם קבורים במערכת המכפלה. להם אין זכר בכותרת, ודווקא רחל, שאינה קבורה במקום, דווקא היא מוזכרת.

אופס... לא נעים. לא צריך להיות חתן התנ"ך העולמי כדי לדעת זאת. ו... אולי יש צורך באיזו "הדתה" קטנה, כדי לגרש קצת את הבורות?

 

* שנאת חינם – צום י"ז בתמוז, שחל אמש, פותח את שלושת השבועות של ימי בין המצרים, עד תשעה באב; ימים של אבל על החורבן. המסורת היהודית הסבירה את חורבן בית שני כתוצאה של שנאת חינם.

ומעניין כמה מבין הצמים והנוהגים אבלות שותפים במסע ההסתה ושנאת החינם נגד הזרם הרפורמי ביהדות.

 

* סורוס – כשאנטישמים תוקפים אוטו-אנטישמי, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

 

* די לקיבוץ – תופעה: קיבוצים רבים, ובהם קיבוצים של "השומר הצעיר", מסרבים לאפשר ל"שוברים שתיקה" להופיע בפניהם. אנשי "שוברים שתיקה" זועמים. עוד מעט נשמע מהם סיסמאות כמו "די לקיבוץ" ו"הקיבוץ משחית".

 

* צלם בהיכל – שחיתות ורקב במערכת הביטחון – צלם בהיכל.

 

* האהבה תנצח – כמה זוגות לא היו נישאים, כמה משפחות לא היו קמות, כמה ילדים לא היו נולדים ולכן גם הילדים של הילדים והנכדים של הילדים, אילו האיסור הגורף על קשר רומנטי בין מפקד ופקודה בצה"ל (וכנ"ל במערכות העסקה אזרחיות) היה תקף מאז קום המדינה.

קצת נסחפנו. וכיוון שאני מאמין באהבה ומאמין שהאהבה תנצח, ברור לי שבעוד כמה שנים נחזור לשפיות.

 

* לבטוח בכוחות – אני צולל בארכיון "יד יערי" במחקר לספר בכתובים, ומצאתי כתבה על קיבוץ אורטל בשנת העשור, בעיתון "קיבוץ", תחת הכותרת: "רמה אחרת". הייתי אז מזכיר הקיבוץ, בקדנציה הראשונה שלי, ואחד המרואיינים לכתבה המאוד מפרגנת.

 

הכתבה הסתיימה בפיסקה הבאה: ה"אני מאמין" של אורי מכסה את קירות משרדו של המזכיר. לצד רשימות חברי הוועדות, הוראות קבע ביטחוניות כתוב:

לבטוח בכוחות,

להחזיק באמונות,

לראות את הסיכוי,

לעבוד עם המצוי.

לבחון את היתרונות,

להתמודד עם החסרונות,

לראות את המטרה,

להאמין – כי ניתן להשיגהּ!

 

היום אני מוביל את אירועי שנת הארבעים לאורטל (בשנה הבאה), וכאילו זה היה אתמול... (אני זוכר שכעסתי ששמי הופיע כאוֹרי ולא כאוּרי).

 

* ביד הלשון: מרום גולן – ביום שישי 14 ביולי ימלאו חמישים שנה לחידוש ההתיישבות היהודית בגולן. בכור היישובים הישראליים בגולן (ומעבר ל"קו הירוק" בכלל), הוא מרום גולן.

אין זה שמו הראשון של הקיבוץ. כשעלו חלוציו לקרקע הם קראו לעצמם קיבוץ גולן. לא קיבוץ ששמו גולן, אלא שם הקיבוץ היה: קיבוץ גולן.

ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם, כיוון שעל פי החלטותיה שמו של יישוב לא יכלול את המילים קיבוץ ומושב. היא הסכימה לכך שהקיבוץ יקרא בשם בן שתי מילים שהשנייה בהן היא גולן.

הסוגייה הגיעה לאסיפת הקיבוץ, ובין מיספר חלופות הכריע הקיבוץ בעד השם מרום גולן.  

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

 

* * *

דניה מיכלין עמיחי

'אררטים' לאורה אחימאיר

ביום ראשון האחרון, ה-9 בחודש, נערך ב'תולעת ספרים' ערב לכבוד ספרה החדש של אורה אחימאיר 'אררטים', שהרקע שלו הוא רצח העם הארמני. זה ספרה השני, לאחר 'כלה', ספרה המצליח מ-2012. הספר נכתב בגוף ראשון מפיה של לונה, חוקרת שואה יהודייה שמוצא משפחתה מחלב שבסוריה, שמצטרפת לצוות בינלאומי של נשים, המתחקה אחר מצב הנשים בימות מלחמה. עורך המחקר, ג'ורג', אמריקני ממוצא ארמני, מגייס את לונה לצוות  וחלקה במחקר הוא תיאור מצבן של נשים יהודיות בשואה ומצבן של נשים ארמניות, שהיו קורבן להתעללות הטורקים. המניע לסיפורה של לונה היא מחברת שמצאה אצל סבתה, ובה תיאור מצמרר של צעירה ארמנית בשם שושאן שהמשפחה הצילה. בספר תיאורים מזעזעים על גורלן של הנשים הארמניות, על ההתעללויות בהן ועל הקעקועים שחרטו על פניהן לדיראון עולם. לעולם הן יישארו קורבנות.

אל תוך הסיפור הארמני משתלב סיפור משפחתה של לונה, בעלה אורי, איש מחקר אף הוא, ושני בניה, נועם, המשותק בכל אברי גופו, ואחיו הצעיר יובל, שנדחק הצידה מפאת מצבו של אחיו. שני הסיפורים משולבים זה בזה ונעים קדימה בצוותא. המחקר מתקדם, הקורא מתוודע אל גורלן המר של הנשים הארמניות, הרצוף התעללויות, השפלות ומעשי אונס. הפגישות של נשות הצוות, המדווחות מדי פעם על התקדמותן במחקר נערכות בארץ וגם בחו"ל, והקשרים בין לונה למפעילה במחקר, ג'ורג', חורגים  לאט לאט מיחסי עמיתים לעבודה משותפת וגולשים לתשוקה המבקשת להתפרץ. שיתוף הפעולה ביניהם והפגישות התכופות, בארץ ובחו"ל מכניסים את חייה של לונה למתח גובר והולך, והיא מטלטלת בין רגשות סוערים שלא תמיד היא עומדת בהם. אבל, כאמור, הנושא המרכזי בספר הוא גורל העם הארמני, ונושא זה נידון ב'תולעת ספרים'.

אל שולחן המדברים ישבו אורה אחימאיר, בעלה יעקב אחימאיר, ד"ר ג'ורג'ט אווקיאן מוועד הפעולה הארמני בישראל, ומיכל חרותי, עורכת הספר. בסיום הערב נשא דברים ג'ורג' הינטליניאן, מזכיר העדה הארמנית.

את הערב פתחה אורה אחימאיר וסיפרה על עבודת המחקר שעשתה, מנין שאבה את ידיעותיה, וכמה מאמץ נדרש ממנה. לדבריה, כתיבת ספר עם אג'נדה זו ספרות מגויסת, ניסיון שלרוב אינו עולה יפה, לפיכך שזרה בו סיפור אנושי. היא מקווה שהספר יעורר סקרנות לגבי הנושא ואנשים יתאוו לדעת מה באמת קרה. יחד עם זאת היא מתייחסת לספרה כאל ספרות יפה. היא דיברה על הדמיון בין שני העמים, היהודים והארמנים. בראש ובראשונה הרצון להכחיד אותם, וכן היותם כמיעוט בין עמים אחרים. נושא הדמיון בין שני העמים מוזכר לא אחת בספר ואילו המוטו שלו הוא קטע מדברי אביו של יעקב, אב"א אחימאיר, כפי שהופיע ב'המשקיף' מיום 14.9.1949: "הארמנים הם בעצם כמו היהודים, בכל מקום הם במיעוט והם בעלי היסטוריה ארוכה ועקובה מדם. דבר שנעשה כלפי שליש מהעם הארמני במלחמה העולמית הראשונה, חזר בממדים יותר גדולים כלפי שליש מהאומה שלנו במלחמת העולם השנייה."

רשות הדיבור עברה לג'ורג'ט, הפעילה מאד בעניין הארמנים. היא סיפרה על משפחתה הארמנית, על סבה, שנלקח ע"י הטורקים ועל שאר בני המשפחה שעלו לארץ והתגוררו בצפון, בראש פינה ובצפת. היא גדלה בסביבה יהודית-ערבית, אם כי בבית דיברו ארמנית בגלל אימה וסבתה, וסיפורי הילדות שלה היו תמיד על  אסון העם הארמני. משם שאבה את ראשית ידיעותיה על הנושא. בעת לימודיה באוניברסיטה העברית, הייתה קשורה לעדה הארמנית, למרות שחלקה הגדול היה בצד הירדני. לימים היתה בין מקימי ועד הקהילה הארמנית. מתחילת שנות השמונים הם החלו לפרסם פמפלטים קטנים בכל השפות על העדה הארמנית ושלחו אותם לאנשי מחקר ולאוניברסיטאות. אבל כל ניסיון מצידם לפרסם ברבים לא צלח. כשדיברו באוניברסיטה על רצח עם בשואה לא נתנו לארמנים פתחון פה, הוא הדין עם הטלוויזיה. היו אמנם ניסיונות למעשים כמו למשל זה של השר יאיר צבן שהיה בקשר עם ג'ורג'ט ואפילו החלו לפעול, אבל נתניהו, שהיה אז סגן שר החוץ אמר שאמנם כן, צריך לדבר על כך, אבל התחמק מהעניין. חיים אורון הכניס אותם לכנסת, יעקב אחימאיר הכין כתבה על הארמנים, הביאו את הבעייה לוועדת החוץ והביטחון, והגיעו לשלוש מסקנות; ראשית, שכנסת ישראל תכיר ברצח הארמנים, שנית שממשלת ישראל תכיר ברצח הארמנים ושלישית להכניס את הנושא לתוכניות הלימודים. מכל המסקנות האלה, דבר לא יצא אל הפועל. ג'ורג'ט עצמה כתבה את תוכניות הלימוד לערבים אבל לא התירו לה להכניס את העניין הארמני. שר החינוך דאז, אמנון רובינשטיין, סיפר לה שגדל על 'ארבעים הימים של מוסה דאג', אבל לא הכניס את הארמנים לתוכנית הלימודים. בשנת 2000 קיבלה הבטחה מיוסי שריד לתקן את המעוות, הוא אפילו נאם אצל הפטריארך הארמני, אבל אהוד ברק התנער מן העניין, יוסי הלך לעולמו, ושום דבר לא זז. בכל שנה מדברים על הארמנים בכנסת ועדיין לא נעשה דבר. היו הרבה חברי כנסת שהיו בעד ההכרה ברצח העם הארמני, אבל הממשלה סירבה להם. החודש אמורה ג'ורג'ט להיפגש עם נשיא המדינה, שעבד עם הארמנים כשהיה יו"ר הכנסת והיא מקווה לטוב.

יעקב אחימאיר, הוא כפי שאשתו מגדירה אותו "לוחם ותיק ומסור למען ההכרה ברצח העם הארמני." לדבריו מדיניות ישראל היא עוול מוסרי של המדינה, הדורשת מעמים אחרים להכיר בשואה שלנו, אבל ממשלות ישראל לדורותיהן מסרבות להכיר בג'נוסייד של העם הארמני. שלושים מדינות הכירו בהם, הראשונה היתה אורגוואי ואחריה מדינות רבות אחרות. ואילו ישראל, באמצעות שליחיה בארה"ב, פעלה כנגד כל כוונה להכיר במה שנעשה לארמנים. אחימאיר עצמו כתב כתבה על הנושא, ואף ראיין את השגריר הטורקי בארץ. לדברי השגריר, הארמנים נהרגו בזמן מלחמה ואך טבעי הדבר שמלחמה גובה קורבנות. המושג הזה 'רצח עם' מעורר התנגדות חריפה בטורקיה. הוא דיבר על פגישות עם ראובן ריבלין, שנתן לו להבין כי ליבו עם רצח העם הארמני, ועם התביעה שישראל תכיר בג'נוסייד, אבל זה היה כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת, אך מיום שנבחר לנשיא, עליו ללכת בתלם של מדיניות ישראל. הוא סיפר לו שכילד ראה את הפליטים הארמנים בבואם לירושלים והנושא תמיד נגע לליבו, והוא מצדד בדרישה להכיר ברצח הארמנים  אך ישראל עומדת בעמדה העיקשת שלא להכיר בהם, מטעמים 'פרקטיים'. עתה מלאו מאה שנה לרצח ויעקב הוזמן לבירת ארמניה להיות נוכח בטקסים. הארמנים מתקשים להבין כיצד דווקא ישראל לא מכירה ברצח עמם, והם דווקא רוצים מאד בגושפנקא של ישראל.

אורה סיכמה את הערב, הדגישה שדעת הקוראים חשובה לה, אם כי היא בטוחה שיהיו תגובות שונות. את כל הידע שלה בנושא הארמני שאבה מג'ורג' הינטליניאן, מזכיר העדה הארמנית, וביקשה אותו לומר דברים. ג'ורג' התקשה לדבר בשפה קולחת, אך הבהיר יפה את דעתו ואת תחושותיו. הוא אסיר תודה לזוג אחימאיר, ליעקב שמעלה את הנושא בכל הזדמנות ולאורה שנתנה לו ביטוי ספרותי והכניסה אותו לספרות היפה. הוא סיפר שבמשך שנים פעל במחתרת, היה עליו להיזהר מכתבות, שידורי רדיו וטלוויזיה, והנה היום עם ספרה של אורה יצא הנושא אל הכלל. הוא בטוח שתבוא על כך תגובה טורקית, אך מקווה שהדרך שהזוג אחימאיר סלל, רבים ילכו בה. העם הארמני אסיר תודה לאורה. על השאלה מה יהיה הצעד הבא הוא אינו יודע, האם תהיה הכרה? האם יתחילו ללמד את הנושא בבתי הספר? כבר שני דורות של תלמידים ישראלים בורים בנוגע לנושא הארמנים ויש למלא את החלל. ג'ורג' זכה למחיאות כפיים סוערות.

אף כי חלק די גדול מן הספר עוסק בחיי המשפחה של לונה וביחסיה עם ג'ורג', בלי ספק הוא השיג את המטרה הראשית שלו והיא העלאת רצח העם הארמני אל התודעה בישראל, וכל האמצעים כשרים. הערב הסתיים כשהנושא הארמני יצא משולחן הדוברים ונכנס אל תודעתם ואל ליבותיהם של קהל השומעים, והעתיד מי ישורנו.

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

 

"חיים..."

ל-ד. אברהמית

 

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.8.1972

לפני 45 שנים

 

אישה מרה וקשת-יום היתה, כניראה, ד. אברהמית. היא באה ארצה עם ילדיה, פליטת חיים מסוערים ונכזבים, וביקשה לעצמה פורקן בכתיבת ספר, ספרה היחיד, בשפה הרוסית, שפת מולדתה.

במבוא לספרה היא כמו מתנצלת: "אמרתי בליבי: אכתוב נא קורות רומאן אחד הידוע לי, רומאן מן העבר הרחוק, ואף-על-פי-כן פראי, פראי לגבי הזמן, ולפי יכולתי וכוחותיי אתאר אותו על כל עקלקלותיו וטלטלותיו. הנה מקרה מוזר, מקרה חיים בלתי מאושרים של משפחה ידועה לי, מנקר במוחי בלי הרף ותובע תשובה: מי אשם?"

ד. אברהמית מזכירה שהדברים המסופרים בספרה אירעו לפני שמונה-עשרה שנה, והתקופה הנזכרת בספר תחילתה בשנת 1905, משמע שהספר נכתב בשנת 1923 לערך.

היא כתבה את ספרה בגוף ראשון ובצורה וידויית, שיש בה העזה רבה לא רק לגבי אישה. תחילתו של הסיפור בתיאור חייה של הגיבורה, בתיה או ברטה, באודיסה. היא חברה שם לאגודת סוציאליסטים יהודיים, קרובה גם לאנארכיסטים, ועוסקת בפעולות תעמולה אסורה והחבאת נשק. תוך כדי העבודה המשותפת היא מתאהבת בבוריס, המנהיג הצעיר של הקבוצה המהפכנית. הוא מדבר גבוהה-גבוהה על המהפכה ועל האהבה החופשית, וערב אחד הוא מקיש על דלת חדרה נקישה קונספירטיבית ונכנס לבקרה.

תיאור הפגישה הראשונה הזאת הוא הפרק הנועז והיפה ביותר בספר, ואותה פגישה היא המשנה כליל את חייה של בתיה. בוריס מתוודה בפניה על אהבתו ונושק לה, "באותה נשיקה שאינה חוזרת, אשר בה מתמכרת נשמת הנערה לצמיתות למיועד לה." (עמ' 9). בתיה מהססת להיעתר למנהגו החופשי של בוריס. ואולם הוא יודע חלקת לשון בדבריו אל נשים:

"וכי מה הוא כוחי לעומתך? האם אינני ילדך חדל-האונים? הלא אימי את, אימי הגדולה והחזקה, את ילדת אותי בשעה שראיתיך לראשונה, והנני מאושר, כי שלך אני." (שם). ומיד הוא מכריז: "כלום אין אנו בני-חורין הרשאים לקדש את נשמותינו וגופינו בטבעת האהבה החופשית?"

[והלאה, ציטוט מתוך הספר:]

 

הצצתי בו: פניו הפיקו אהבה רבה, עיניו ומצחו התרחבו. לא העיזותי להמרות את פיו. הוא נשאני בזרועותיו. ושוב ישבנו על המיטה. לאט לאט הפשיטני, נשקני, בלי הרף, השאירני בכותנתי ולחש:

"מה גמישה את!"

ראיתי והנה חל בו שינוי גמור. הוא לחץ בשתי ידיו את שדיי וקפא. פניו הסמיקו, עיניו הועמו, נתמלאו דם והביטו כלוהטות בלי כל הבעה, הוא נשף באפו, על צווארי קלחה עד לזרא נשימתו החמה. פחד נפל עליי. חפצתי להיחלץ. אך הוא ניענע בראשו ולא הוציא הגה מפיו (כאומר: לא! לא תתחמקי!). ומיד פער את פיו מרחוק ובשפתיו הלוהטות נצמד אל פטמת שדי הלחוץ בכף ידו. צעקה פרצה מפי מרוב כאב ובושה. הוא מצץ את גופי.

כעבור זמן-מה שבה אליו רוחו, הוא הירפה ממני ונשם לרווחה. ישב כמעט רגע בראש מושפל, ואחר כך, בשובו מהעור הקשה של החיה אל מטווה המשי של האדם, לבש את מראהו הקודם. הוא החליק על ראשי, נשק את עיניי ואפילו כיסה את כתפיי.

"לא!" אמר, "תום כזה לא ראיתי עדיין. ילדתי, את אוהבת אותי, ונתת גם לי את הזכות לאהוב אותך. נישואינו חופשיים ללא כל כפייה."

רגש אהבה מילא את ליבי. בפעם הראשונה חיבקתי בידיי את צווארו ובלי בושה כבשתי את פניי בחזהו השעיר.

הייתי לו לאישה.

חצות. בחדרי הקטן שררה אפלולית. מנורת זכוכית "מס' 8" דלקה מתחת לסוכך ירוק עשוי נייר סופג מעשה ידי בעלי בהיותו עוד חתני מהשעה השמינית עד השעה השתים-עשרה. בשעות הנישואין הספקנו לדבר על עניינים רבים ואפילו לשתות תה. בשעת שתיית התה מצא חתני, כי הנני הרבה יותר מעניינת מכפי שהיכירני. ---

השעה כבר לאחר חצות.

הנני שוכבת ערומה לגמרי על גבי המיטה וחשה את עצמי כאילו טולטלתי לתהום. בעלי האוהב אותי פעם הוא מיישר את רגליי, פעם מתיר את שערותיי ופעם לוחץ עד כאב את אברֵי גופי או מוצץ את שדיי ושוב מתאדם ושוב עיניו נערכות ומביטות בי בלי כל הבעה, ושוב שופע עליי קילוח של נשימה חמה.

ואחרי כחצי שעה – הפסקה, לטיפות שקטות וחביבות, בקשות, הבטחות. מלבושים שאני שוכבת עליהם מלוכלכים בדם. בעלי מסתכל ושוב חובקני בכוח ושוב תוקפו שיגעון. אני חשה כאב ובושה ורוצה להיחלץ ולברוח. אהה! שוב קילוח הנשימה שאין לשאתה. וחוזר חלילה. ומי יודע כמה פעמים היה חוזר על עינוי האהבה אלמלא בא לפדותני בוקר אביב רך אשר סינן מבעד לסדקי התריסים את קווי אורו החריף.

(עמ' 10-12).

 

באותו בוקר גם מגלה לה בוריס כי עין המשטרה פקוחה עליו והוא מצפה למשפט, אלא השתחרר בערבות אביו העשיר, בעל בית חרושת לכסיות. היא מפציה בו לנסוע מאודיסה בהקדם האפשרי ולעבור בהיחבא את הגבול. כל היום הם נשארים יחד בחדרה, ובערב נפרדים כבעל ואישה.

ומאותו לילה מתחילה פרשת ייסוריה של בתיה. בל חום ליבה המהפכני הרומאנטי היא רואה עצמה נשואה לבוריס ואינה מוכנה להיעתר לשום גבר אחר.

אוהב אותה מאוד, עד לשיגעון, חבר מהפכן, אנארכיסט הוזה, בשם סאשה, והיא מסרבת לו בכל תוקף! "אל תיגע בי! אתה מנשק את אשת רעך! הנני אשת איש. הייתי לאחר." (עמ' 27).

היא משתתפת בהפגנה בשעת ההלוויה של אחד המהפכנים הצעירים. היא נאסרת. חולה בטיפוס. סאשה הטוב מטפל בה. שומר על קשר המכתבים עם בוריס. היא בורחת אל אימה בעיירה הקטנה, שם מסתכלים עליה כעל משומדת. היא חוזרת לעיר, מסתבכת בעניינים פוליטיים מחתרתיים ומגיעה למסקנה שעליה לברוח מעבר לגבול, אל בוריס.

היא משאירה מאחוריה את סאשה שבור הלב, המבקש לזכות בגופה ולו רק פעם אחת, ומשעה שהיא פוגשת בבוריס, "בעלה", מתחילה פרשת ייסורים חדשה. קסמו של הלילה הראשון אינו חוזר. בוריס מתראה כמתקנא לאהבתו של סאשה אליה ובעצם אינו אלא מחפש תואנה.

היא יולדת לו ילד, והוא שוקע בשיכרות ובאכזבה. הם חיים בעוני נורא בווינה, ושם נולדת להם גם בת. חייהם מגיעים לידי משבר, בוריס עוקר לפאריס והיא חוזרת עם שני ילדיה לרוסיה.

בתחנת המכס מוצאים בסל שלה ספרות מחתרתית אסורה שנדפסה בחו"ל, ועוברת עליה תקופה נוראה של נדודים בקרונות רכבת מבית-סוהר לבית-סוהר עם שני ילדיה, עד שהיא מגיעה לעיירתה ומשתחררת, ושם גם יולדת לבוריס את ילדם השלישי.

מכתביו של בוריס מפאריס הם בתחילה מלאי געגועים, אך לאט-לאט הם נעשים נדירים, ובאחד מהם הוא כותב: "הנני מרגיש עצמי בכי טוב, הנני אוכל ושותה לזכר החברים אשר נפלו קורבן בעד החופש מתוך עוז רוח." (עמ' 131).

מכתב זה מביא בליבה החלטה לנסוע אליו עם ילדיהם לפאריס. בפאריס מצפה לה כוס-התרעלה האחרונה של חייה. בוריס אינו מסוגל לחיי משפחה, הוא מוכן רק לקבל את מתנת גופה, נוטה שיכרות, מתבטל, והמשפחה אינה מעניינת אותו. בתיה בושה – מה יחשוב עליה ילדהּ, כיצד יוכל להבין "איך זה הסכימה – היא הבריאה, המסוגלת לעבודה – להתקשר אל גבר ריק ופוחז? איך זה אין היא סולדת לרחוץ אותו ולהשכיבו עימה? יצור עלוב, היא האישה." (עמ' 141), והיא מחליטה לעזוב את בוריס ואת פאריס ולנסוע לאסיה, כלומר לארץ-ישראל.

אין זה ספר גדול, ועיקר כוחו בהתפרצות הווידויית אשר במחציתו הראשונה. פרשת חיים של עוז-רוח, תמימות, רומאנטיקה וייסורים. אנשים ונשים כמו אלו, שחיו לפני כשבעים שנה, מטולטלים בסערות חיים, בהקרבה ובבוז למוסכמות – מה עלובה לעומתם ה"מתירנות" בת-ימינו, שאינה אלא מסווה של בידור בלתי-מחייב בלב נשמות זעיר-בורגניות ושמרניות של צעירים חסרי העזה אמיתית. וכי איזו צעירה תלד ותגדל בימינו, בלא חופה וקידושין, שלושה ילדים למהפכן שיכור ובעל שפם?

שאלתי את אברהם שלונסקי, מה זכור לו על מספרת נשכחת זו, שאת ספרה תירגם. והוא אמר שהאישה היתה מאנשי חוגו של ברנר וגם מיודדת עימו, והיו לה, כנראה, גם קטעי זיכרונות נוספים מחייה בארץ, אלא שרמתם היתה פחותה ולא זכור לו מה עלה בגורלם. היא היתה אישה טיפוסית לסוציאליסטיות היהודיות ברוסיה, והיתה, כניראה, גם יפה, אם כי הזמן והצרות נתנו בה את אותותיהם. היתה לה פרשת-אהבה עם אחד ממנהיגי הסוציאליזם היהודי-הרוסי בתקופת מהפכת 1905 ובשנים שלפני מלחמת העולם הראשונה. האיש היה, כניראה, דמות ידועה במחתרת הסוציאליסטית, אלא שיחסו אל הנשים, ובעיקר אליה, לא עמד על הגובה המוסרי הראוי, והיא חשה צורך לפצות את עצמה על ידי כתיבת הספר, ואולי גם כנקמה באותו אדם על הצרות שגרם לה. [עד כאן מדברי שלונסקי].

 

* ד. אברהמית: "חיים..." תירגם מכתב-יד א. שלונסקי. הוצאת "כתובים", תל-אביב, תרפ"ט, 1929, ספרית העולם, הוצאת מצפה, תל-אביב, 150 עמ'.

 

 

* * *

יהודה דרורי

הידד לרוסים!

עכשיו מסתבר שהרוסים קיבלו לפני כשבועיים מידע מודיעיני מדויק על מועד ומיקום ההתכנסות (ע"י ראקה) של מפקדי דאע"ש בחזית הסורית עם מפקדם (בגדדי). הרוסים לא שיתפו את בני בריתם באזור במידע הזה,  הם פשוט שלחו 4 מפציצים משדה תעופה צבאי ברוסיה, והם היו אלו שתקפו בפצצות גדולות את מקום המפגש. אין ספק שהרוסים יכולים לרשום לזכותם את המכה הכי אנושה על דאע"ש עד כה – מכה כה אנושה שאפילו ריסקה לחתיכות בלתי מזוהות עשרות מפקדי שדה של דאע"ש עם הבוס בגדדי.

מעניין לראות שהאמריקאים, בקינאתם בהצלחה הרוסית, מסרבים לאשר את מותו של בגדדי "כי גופתו לא הוצגה..." אף כי דאע"ש וכל גורמי השטח בסוריה אישרו שבגדדי נהרג.

מגיע הפעם לרוסים שאפו גדול להצלחתם.

 

הכביש נסגר ליהודים כדי לחגוג

 הלווית ניצחון למחבל

צה"ל החזיר את גופת המחבל מתקוע, סגר כביש ראשי לתנועת יהודים ואפשר הלווית הסתה עם פורעים רעולי פנים. 

לאחר שאתמול [יום שלישי] ביצע מחבל ערבי מהכפר תקוע בגוש עציון פיגוע דריסה ואף ניסה לדקור חיילים, צה"ל החזיר את גופתו, אך אם לא די בכך, אפשר גם הלווית הסתה ל"שהיד". כוחות צבא סגרו את הכביש הראשי המוביל לתקוע לתנועת יהודים לשני הכיוונים, ואיפשרו מעבר של שיירות רכבים עם דגלי אש"ף, רעולי פנים, ופורעים ערבים העומדים ברכבים שחלקם אף נסעו עם דלתות פתוחות וקראו קריאות שבח לטרור ולמחבל.

תושבים יהודיים נדהמו לגלות את המחזה. אם לא די בפיגוע אמש, וזריקות האבנים התכופות בכפר על כלי רכב של יהודים, הרי שהצבא מאפשר במו ידיו שיירת הסתה וטרור. בסרטונים שהופצו בידי ערבים ובידי תושבים יהודים, נראים הצעירים הערבים חולפים בשיירה על פני כוח צבאי, מניפים אצבעות בסימן 'וי' לאות ניצחון וקוראים קריאות לעבר החיילים, אשר עומדים חסרי אונים ואינם עושים דבר לעצירת הפורעים, שכאמור עוברים על חוקי התנועה ברגל גסה וקוראים קריאות הסתה.

 

 

* * *

הַקָּנְדוֹן בחינם

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

 

היה לנו חבר שהתפאר

שהוא יכול להפנט במבט עין

בחורה זרה שתלך אחריו

התערבנו איתו והנה

באה מולנו בחורה יפה

וממש סקסית וכאשר

תקע בה חברנו מבטו

מיד רמזה לו לבוא אחריה

חיכינו חצי שעה מלאי קינאה

לבסוף חזר מותש קמעה

וכשנתנו לו את דמי ההתערבות

אמר לנו לי זה עלה יותר

אבל את הקנדון היא

נתנה לי בחינם

 

חוף גורדון, 12.7.17.

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

 והיא לא זכתה בשום פרס ספרותי!

ראש הטופס

 

 

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* אהוד היקר, אני קראתי את ספרו הגדול של בן-ציון יהושע "מנדחי ישראל באפגניסתאן לאנוסי משהד באיראן", והקטע שהוא מביא מתוך ספרו על הפליטים היהודים שהגיעו להודו הוא ממש מרתק [גיליון 1258]. בן ציון יהושע מפיץ אור על אירועים שחוו יהודים במחוזות שלא היו מתועדים לפניו. כל הכבוד לאיש היקר הזה.

שלך,

משה גרנות

 

* הפסקת האש בגולן הסורי, בחסות רוסיה, ארה"ב וירדן, מבטיחה אולי קצת פחות קטל הדדי וזליגות נשק תלול-מסלול לגולן הישראלי, אבל אל נרמה את עצמנו, סוריה כמדינה כבר אינה קיימת! כל שטח בה, של הפסקת אש, של פירוז, דינו יהיה גרוע אולי אפילו מפירוז חצי האי סיני,  שהפך לארץ הפקר של טרור רצחני. 

למעשה, הגבול שלנו עם סוריה היה יותר מוגדר ובטוח כשהיתה תחת שלטון מרכזי, בטרם החלה ההתפוררות שלה, הגם שמאז הוסר מעלינו האיום הצבאי הישיר ממנה, של פלישה קרקעית, לאחר שצבאה התפורר ברובו.

ותודה לעבריין המורשע אהוד אולמרט שבפקודתו כראש הממשלה השמיד חיל האוויר שלנו את הכור הגרעיני הסורי כבר בראשיתו.

 

* אהוד שלום, בקשר להערתך – "ולי היה רושם כי ליירט מטוס או טיל פירושו – להפיל אותם." – כנראה, לא טעית.

לפי מילון רב-מילים: יֵרֵט = היטה (מטוס, טיל, ספינה וכד') מן המסלול או מן הדרך, אילץ אותם לסטות ממסלולם ומנע מהם מלהגיע ליעדם; וגם – הפיל מטוס אוייב.

לדוגמה: "עם גילוי המטוס הזר במכ"ם הוזנקו ארבעה מטוסים ליירטו."

 

* אהוד: הרשימות שלי מ"ספרי דורות קודמים" מובאות כאן ממש כפי שהודפסו בעיתון לפני עשרות שנים, רק לעיתים תיקון קל של פסיק או נקודה, או התאמה לכתיב מלא. כך גם לגבי כל ספריי וכתיבתי המאמרית והשירית שמתפרשים על פני שישים ושתיים שנים, החל מהיותי בן 19. אין לי צורך לשנות דבר כי שפתי הפשוטה והברורה לא השתנתה.

אבל כך גורלו של סופר נידח. אם העברית שלך פשוטה ומובנת גם אחרי עשרות שנים ואם אינך אפיגון של עגנון או של ס. יזהר – סימן שאתה לא "חשוב", ומנגד – אין כמו הפלצנות ובירבורי המילים כדי להפוך אותך לסופר "חשוב".

 

* גורמים באופוזיציה מבקשים להגיש בכנסת הצעת אי-אמון בבממשלה על רקע הגידול בתיירות הנכנסת והגידול ברווחים ממנה. הם דורשים מהממשלה ליזום מבצע צבאי שיפחיד את התיירים, יפגע הקיץ בענף התיירות, ויצדיק את דרישתם להחליף את ראש הממשלה הכושל בנימין נתניהו.

 

* גורמים באופוזיציה ובתקשורת הישראלית, יחד עם האייטולות באיראן, דורשים שייעשה צדק בפרשת התשלומים או השוחד מתחת לשולחן עבור רכישת שלוש הצוללות הניבנות עבורנו בגרמניה, ודורשים כי העיסקה תבוטל!

החשוב ביותר הוא שייעשה צדק, כך טוענים הגורמים הישראליים והאיראניים אוהבי ישראל, והצדק הזה הוא הרבה יותר חשוב מחיזוק כוח המכה השנייה של ישראל באמצעות הצוללות שלה, המאיימות על ריכוזי האוכלוסין הגדולים באיראן ומונעות את השמדת ישראל.

כן, ועכשיו אנחנו גם מגלים לגרמנים הצדיקים (נותני השוחד?) את השחיתות שלנו, ובתמורה לא נקבל מהם צוללות, כי יחי הצדק ולעזאזל ישראל!

 

* אגב, יש אומרים כי אם הצדק והמינהל התקין היו שולטים בכיפה במסעות הרכש של הנשק והתחמושת, שהכריעו את הכף כאשר עצרנו בדם בנינו את צבאותיהם של מדינות ערב שפלשו לארץ-ישראל ב-1948 במטרה להשמידנו – צה"ל ומדינת ישראל לא היו מחזיקים מעמד נגדם.

 

* רקוויאם למפא"י – מי זה אבי גבאי?

 

* רקוויאם למפא"י – מי יגלה עפר מעיניך שרגא נצר?

 

* מתי כבר יבקשו ה"תימנים" סליחה מה"אשכנזים" שהעלו אותם ארצה והצילו אותם מרדיפות וכולרה?  אבל לא, לא, לא, יש שמועות עקשניות כי בגלל חטיפת הילדים שלהם יחזור בקרוב חלק ניכר מה"תימנים" שלנו לגן העדן של תימן חרף הכולרה המשתוללת שם בתנאי תברואה דומים לאלה שמהם העלינו אותם בשעתם ארצה ב"מרבד הקסמים" יחד עם ילדיהם הבריאים והחולים.

 

* יש לזרוק מכל המדרגות את ראש הממשלה המושחת נתניהו, החבר של ראש ממשלת המדינה הקטנה הודו נרנדרה מודי, ולהמליך במקומו את ראש הממשלה החדש אבי גבאי, שהוא נקי כתינוק שרחצו אותו היטב לאחר היוולדו!

 

* היועמ"ש סגר את התיק נגד הפרקליט הבכיר אורי קורְב. נגד קורב [שהביא בשעתו להרשעת אהוד אולמרט], נפתחה חקירה בחשד שביצע עבירות מין בפרקליטה. מנדלבליט ציין שסירובה של הפרקליטה לשתף פעולה עם המשטרה הוא הסיבה העיקרית לסגירת התיק. קורב צפוי לפרוש מהפרקליטות. ["הארץ", 12.7.17].

 

* תקנות תזונה חדשות לצהרונים ["הארץ", 12.7.17]. "התקנות החדשות אוסרות על מפעילי הצהרונים להגיש לילדים משקות ממותקים, מאפים עשירים בשומן ובשומן רווי, פיצה, צ'יפס, חטיפים, חמוצים, קטשופ ומיונז. רשימת המזונות האסורים כוללת גם עוגות ועוגיות, מזון עשיר במלח, רטבים מוכנים ומזון מטוגן. לפי התקנות, המשקאות מתוקים, הדיאטטיים ומשקאות האנרגיה יוחלפו בסודה, קפה ותה ללא ממתיקים וכן מים עם צמחים. במקום ממרחים עתירי שומן או סוכר כשוקולד, חלבה, סילאן וריבה יוגשו לילדים טחינה ביתית, חומוס בתוספת טחינה ואבוקדו. את המאפים העשירים בשומן וסוכר יחליפו מאפים מקמח מלא, עם שמנים מהצומח שאינם מוקשים דוגמת שמן זית."

 

אהוד: מסכנים הילדים! צָפּוּ לכך שהם ישאירו את מרבית "ארוחות הבריאות" חסרות הטעם האלה על הצלחת ויחזרו לבתיהם רעבים ועצבניים כשהם סובלים מחוסר תזונה משביעה ומהתייבשות.

בייחוד בקיץ, חייבים לספק לילדים שפע שתייה, רצוי גם ממותקת, ורצוי גם מתאבנים מלוחים ומצמיאים כמו "ביסלי" – כדי לעודד את שתייתם ולמנוע מהם התייבשות. כך כבר קבע בשעתו פרופ' עזרא זוהר: הנזק שבחוסר שתייה מספקת גדול פי כמה וכמה מהנזק שבשתייה ממותקת שמעודדת את צריכת הנוזלים.

אגב, גם בשנות ה"צנע", הקיצוב והמחסור במזון, שנות ילדותי, היו איתנו גם ילדים שמנים מאוד והיינו מקניטים אותם וקוראים להם: "שׁוֹמֵן טוּז!" – וצובטים אותם בתחת.

 

* מי שקורא את מאמריו של חמי שלו, המערבבים כרגיל ב"הארץ" דיווח מוטה עם הבעת דיעה משאלתית, יודע שימיו של טראמפ כנשיא ארה"ב ספורים. זה ממש הסוף.

למרבה הצער נראה שטראמפ עצמו אינו יודע זאת.

אז להתראות עם טרמאפ שעדיין נשיא בעוד שלוש וחצי שנים, וכאשר חמי שלו עדיין מנבא כל יום מעל דפי "הארץ" את סופו.

כנ"ל גם מאמריו של שלו, כבר כמה וכמה שנים, לגבי סופו הקרוב של נתניהו כראש ממשלת ישראל בגלל חשרת החשדות הפליליים המתעבה נגדו.

לפי עיתון "הארץ" טראמפ ונתניהו כבר כמעט לא קיימים ואילו נרנדרה מודי הוא ראש מדינה קטנה כמו לוקסמבורג לערך.

 

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

 

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל