| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1260
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בתמוז תשע"ז, 17 ביולי 2017
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון:
דרור אידר:
המסווה ה'מוסרי' של האנטישמיות. [ציטוט]. //
רות דנון:
פני הכובש – מלחמת ששת הימים. // יואל נץ: קטע
נוסף מחיי מחנה העקורים בגרמניה. // מיכה לימור:
המסלול לדמוקטטורה. //
משה כהן:
מוזר. // נדב שרגאי: קווים אדומים גם מול ירדן.
[ציטוט]. // ד"ר ארנה גולן: "בתיאבון,
וילהלמינה
–
ביוגרפיה קולינרית" מאת וילהלמינה. //
יהודה דרורי: ארה"ב: הדמוקרטים החלו בהליך הדחה
רשמי נגד טראמפ? // דע את האוייב: החינוך לשנאה על
חשבון האו"ם בעזה. // אורי
הייטנר: 1. לשבור את הקופסאות.
מיכה גודמן, "מלכוד 67", הוצאת "דביר" תשע"ז,
2017.
2.
צרור הערות 16.7.17. // תקוה וינשטוק: על "כאילו
בחלום" מאת אוריה באר. //
אֶמָה: תגובה ליצחק
הילמן: היחסים בין ישראל ליהודֵי אמריקה לאן? //
אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק תשיעי, לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח
יזיד ביי את גודל נפשו. //
אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים,
זיכרונות זואולוג עברי לישראל אהרוני, פורסם
לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.3.1975 לפני 42 שנים. //
ברוך בן-עזר (ראב): הזואולוג
ישראל אהרוני ז"ל. פ"ת, אוקטובר 1946. // ממקורות
הש"י.
* * *
אם יש סכנה לדמוקרטיה בישראל הריהי הרדיפה האובססיבית אחרי ראשי הממשלה – להדיחם מכהונתם בדרך לא דמוקרטית!
אני לא מחסידיו הגדולים של נתניהו והיו תקופות שהייתי מאוד נגדו, כמו בתקופת הקמפיין להדחת אולמרט.
ואולם בבחירות האחרונות הצבעתי לליכוד כדי לחזק את מעמדו כראש ממשלה ולאפשר לו למשול, ובבחירות הבאות כנראה אצביע גם כן עבורו, ואני תומך בו נגד כל הניסיונות להדיחו באמצעים משפטיים בניגוד לדעת כל אלה שבחרו בו להיות ראש ממשלתם, והוא אכן ראש ממשלתנו בצורה הדמוקרטית וגם המוצלחת ביותר!
מצד שני, נתניהו חזר להיות ראש ממשלה לאחר ציד המכשפות המשפטי והתקשורתי שהביא להדחת קודמו אהוד אולמרט. עכשיו נתניהו-עצמו אוכל, ובגדול, את אותה מסכת ייסורים שמטרתה להדיחו, ולפי מצב העניינים זה אולי יהיה מעתה גורלו של כל ראש ממשלה בישראל – החקירות המשטרתיות והמשפטיות יחד עם הלינץ' התקשורתי יאכלו אותו חיים!
ומי שחוגג היא מערכת הפשע הישראלית לכל גווניה, כאשר במקום לטפל בה, בפשיעה האמיתית ובמקרי הרצח, ולמנוע את הקטל בדרכים, כאשר מאות נהגים נוהגים בכבישינו באין מפריע ללא רישיון ועם עשרות הרשעות – מושקע חלק ניכר מן המאמץ החקירתי המשפטי והתקשורתי – במטרה להגיע להפללת ראשי הממשלה שלנו, ששניהם, אולמרט וגם נתניהו, היו והינם בהחלט טובים במילוי תפקידם, וקרוב לוודאי שעוד נתגעגע אליהם.
וסכנה נוספת לדמוקרטיה – שמעתה יילכו לפוליטיקה שלנו בעיקר נמושות!
אהוד בן עזר
סופר נידח
* * *
המסווה ה'מוסרי' של האנטישמיות
פורסם בעיתון 'ישראל היום' (14.7.2017)
1
הציונות ביקשה להקים "מקלט בטוח" לעם היהודי בארץ ישראל; ואכן, ישראל שואפת להגן על כל יהודי, גם לא ישראלים. ומכוח חוק השבות, הם יזכו לאזרחות בעלייתם ארצה.
עם זאת, העובדה שג'ורג' סורוס יהודי, למשל, אינה מחייבת להגן עליו בכל מקרה, משום שהאיש מממן ארגונים הפועלים להחנקתה הכלכלית, המדינית, המדעית והצבאית של מדינת היהודים. האם רק טילים וטרור מדמם נחשבים ניסיון להשמידנו? זירת הלוחמה משתנה ועוברת גם ללוחמת סייבר; דבר אחד לא השתנה: התעמולה האנטישמית. היא מוגשת כיום במסווה אנטי ישראלי. לא רק ארגונים פלסטיניים, גם ארגונים ישראליים מוציאים דיבת ישראל וצה"ל רעה בעולם, ומפיצים עלילות דם. זה לא נגמר בעלילה ספרותית; זה התירוץ ה"מוסרי" שבו נתלים ארגוני הטרור במלחמתם נגדנו.
סורוס וחבריו מקדמים את "אסטרטגית דֶּרְבֶּן" שאימץ ב-2001 פורום הארגונים הלא-ממשלתיים בוועידת האו"ם נגד גזענות בעיר דרבן שבדרום אפריקה. פרופ' ג'רלד שטיינברג, ראש NGO-monitor, פרסם ב-2006 מאמר מקיף על הנושא בכתב העת "Israel Affairs". קודם לכך התקיימה ועידה מקדימה בטהרן, ועל בסיסה נוסחה בדרבן ההצהרה הסופית שהתמקדה בישראל – מכל המדינות בעולם – ותקפה אותה כ"מדינת אפרטהייד". ההצהרה קראה ל"אימוץ אמברגו וסנקציות מחייבות וכוללות, וניתוק כל הקשרים (דיפלומטיים, כלכליים, חברתיים, צבאיים) בין כל המדינות לישראל."
2
חלקים בשמאל הישראלי (ואגפים ליברליים בארה"ב) מקלים ראש ב-BDS ובארגונים אנטי-ישראלים מסוגו – הפועלים בשם "זכויות אדם" – וחושבים שכל תכליתם מאבק נגד אחיזת ישראל בחבלי הארץ שמעבר לקו הירוק. לכאורה, סורוס צדיק, כי מאבקו זהה למאבקם (מה גם שהוא תורם להם כספים), ובעצם הוא "רק" אויב הימין.
ולא היא.
נורמן פינקלשטיין, בן לניצולי שואה, הוא אחד משונאיה המושבעים של ישראל. ב-2009, בעת מבצע "עופרת יצוקה", אמר בראיון לעיתון הטורקי Today's Zaman: "ישראל היא מדינה ברברית... היא ג'ינגיס חאן עם מחשב. אינני מרגיש שום רגש קירבה למדינה הזאת... לעיתים אני חש שישראל הגיחה מתוך יוּרָה רותחת בגיהינום, מדינה שטנית."
והנה, בפברואר 2012 התראיין נגד תנועת ה-BDS שעד אז תמך בה. לטענתו, תנועת החרם אינה נלחמת ב"כיבוש" של 67', אלא מבקשת לשלול את ההצדקה לקיומה של ישראל. העמדה הזאת, טען, פוגעת ביכולת ההשפעה של התנועה, שכן הקהילייה הבינלאומית אינה מערערת על זכותה של ישראל להתקיים. הוא אמר:
"הם (ה-BDS) אומרים שרוצים לכפות את החוק (הבינלאומי) על ישראל. אבל זה לא נכון. הם רוצים לחסל את ישראל. למעשה, אני חושב שהישראלים צודקים בטענה שתנועת ה-BDS רוצה להשמיד את ישראל... אני לא רוצה לשקר... הם (ה-BDS) מאוד מתוחכמים; הם אומרים, אנחנו רוצים שלושה דברים: סיום הכיבוש, זכות השיבה ושוויון זכויות לערביי ישראל. אבל הם יודעים מה משמעות הדרישות הללו: אין יותר ישראל. נקודה."
פינקלשטיין הדגיש: "לא במקרה תנועת ה-BDS לא הזכירה את ישראל (הכרה בזכותה להתקיים); זאת אינה השמטה בלא יודעין... איזכור כזה יפצל את התנועה, כיוון שחלק ניכר ממנה רוצה להשמיד את ישראל..." עדות מבפנים. (גם) בארגונים כאלה, תומכות קרנות הצדקה של סורוס.
3
חלקים בשמאל הישראלי טענו שממשלת ישראל היתה צריכה להגן על סורוס מפני ההתקפות עליו בהונגריה (ישנה מחלוקת האם ההתקפות אנטישמיות או פוליטיות, שכן סורוס מעורב בפוליטיקה ההונגרית באמצעות ארגוניו).
טעות.
כמובן, צריך להילחם באנטישמיות ולהגן על יהודים; אבל צריך לדעת מי נכרת מאתנו והפך לאויבנו, גם אם הוא בן עמנו.
במאמר רווי השמצות, הגן השבוע עיתונאי "הארץ", חמי שלו, על סורוס המסכן שלא זכה להגנת משרד החוץ בראשות נתניהו. הוא כתב:
"הרטוריקה שלו (של נתניהו) ושל ימניים רבים בישראל, על יהודים שמאלניים, אויבי האומה חסרי השורשים הפועלים בשירות אינטרסים זרים, איננה שונה במהותה מזו של האנטישמים באירופה."
עפר לפיו. הוא לא אומר שיש "קווי דמיון", אלא שיש דמיון "מהותי" בין הימין הישראלי לאנטישמים באירופה. "מהות" היא תוכנו הפנימי של הדבר, עצמותו. שלֵו קובע שבתוכנו פנימה, בעצמוּתנו, אנו דומים לגרועים שבשונאינו. כך קורה כשהאובססיה לנתניהו מקלקלת את השורה.
במוצאי השבת יהודים מבדילים בין קודש לחול. זאת משימה היסטורית שנטלנו עלינו כעם: לדעת להבחין בין אמת לשקר, בין האנושי לפֶּסֶל המת, ובין עבודת אלוהים ולעבודה זרה.
העובדה שהרוב הישראלי מביט בעין רעה על יהודים המקדישים את חייהם לביטולה של ישראל כמדינת היהודים ומזמינים את העולם להתערב בהחלטות לגיטימיות של ממשלה נבחרת – ועוד עושים זאת בסיוע של ממשלות זרות – היא עניין של בריאות נפשית. זה לא דומה מבחינה "מהותית" ליחס האנטישמים באירופה ליהודים. האחרונים שונאים יהודים באשר הם, בעוד שהרוב הישראלי מחזיק בדעתו השלילית על ארגונים מסוימים, מכיוון שהוא סובל מנחת הלשנותיהם המייצרות חזית אסטרטגית נגד ישראל.
4
ולא נחה דעתו של חמי שלו, עד שבחר לחתום ברמיזה מטורפת על ביקור נתניהו בהונגריה בשבוע הבא. נתניהו מגיע לפורום "ויסגרד" (פולין, הונגריה, צ'כיה וסלובקיה) כחלק מפעילותו הבינלאומית לפרק חזיתות שעד לא מכבר עמדו נגדנו כחומה. מדינה אחר מדינה הוא עובר וכורת עמן ברית להעבירן לצידנו. אבל שלֵו רואה משהו אחר:
"מה הפלא שנתניהו מתעקש להתייצב בתחילת השבוע הבא, בטקס קבלת הפנים שייערך לו קרוב לדנובה, שם נרצחו אלפי יהודים ע"י הונגרים פשיסטים... צלילי התזמורת ההונגרית שתנגן את 'התקווה' בוודאי יקלו על נתניהו להתעלם מקול דמי אחיו, ובהם שמאלנים ואף אנטי-ציונים, רחמנא ליצלן, שיצעקו אליו ממי הנהר."
אתם מבינים, סורוס היה רק תירוץ לשלֵו להקיא את מררתו על נתניהו, ודרכו על הרוב השמרני-ימני בישראל. אם לא ידעתם, ביקור נתניהו בהונגריה, הוא בעצם מסע הזדהות עם רצח העם שביצעו ההונגרים ביהודים!
כמו דמי הבל הצועקים לקין מן האדמה, כך דמי יהודי בודפשט יצעקו לנתניהו מהנהר, לשם הושלכו אל מותם בידי פלוגות "צלב החץ" בסוף 1944.
קשה להאמין שהטקסט החולני הזה לא עורר סערה בתקשורת, לתפארת שונאי ישראל ומוציאי דיבתה בעולם. כנראה התרגלנו.
אהוד: חמי שלו הוא לא עיתונאי במובן המקובל אלא סוכן עלוב לעמדותיו הפוליטיות של שוקן, שבדומה ל"עיתונאים" הסובייטיים בימי סטאלין, מערבב דיווחים עם הבעות דיעה ונקיטות עמדה, כמובן אנטי ישראליות ונגד ביבי. אצלו טראמפ וביבי כבר מזמן הודחו.
* * *
ההישג הגדול של שלושה הרוצחים המנוולים מאום אל-פאחם בחארם א-שריף הוא שמעתה תתחזק אחיזתה הביטחונית של ישראל בהר הבית עד כדי שליטה מוחלטת בו, ולא כמו בעבר!
הישג נוסף לרוצחים המנוולים הוא חיזוק הקשר ההיסטורי בין הדרוזים ליהודים בישראל!
* * *
פני הכובש – מלחמת ששת הימים
מלחמת ששת הימים החלה לאחר "כוננות" ממושכת רווית מתח ודאגה לגורל המדינה ותושביה לנוכח איומים חד משמעיים להשמדתנו. מי שלא נכח באותם הימים יתקשה להבין את תחושת אזרחי המדינה באותם ימים גורליים. בגני העיר הוכנו בתי עלמין ארעיים לקבורת אלפי הנפגעים, קרובי משפחה דואגים בתפוצות שלחו מברקים וביקשו לשלוח אליהם את הילדים להצלתם מהצפוי בעת "חורבן הבית השלישי", המתח לובה על ידי תחנות הרדיו [והטלוויזיה] הערביות והפיח דאגה רבה בקרב אזרחי המדינה.
שישה ימים אחר כך אחזה בכולנו אופוריה שחייבים להבינה לאור תחושותינו ערב המלחמה. אותה אופוריה הוציאה את עם ישראל לשטחים שנכבשו במלחמה שנכפתה עלינו, בה יצא צה"ל להגנתנו במחיר הנורא של מאות הרוגים ואלפי פצועים. (לפי סיכום אכ"א מספטמבר 1967 – נפלו בקרבות מלחמת ששת הימים 772 חללים, ו-2817 פצועים).
מיד בתום הקרבות חברנו לחיילי החטיבה המרחבית הירושלמית (חטיבה 16) שיצאו לתור את חבלי הארץ החדשים... המראות היו קשים, לצד הדרך מזרחה בדרך ים המלח הלכו המוני פליטים ערבים, יחידים ומשפחות עמוסות ילדים ומיטלטליהם – מזרונים, כלי אוכל, דברי מזון וציוד אחר, כל זה בחום הנורא וביובש של חודש יוני, בדרכם מזרחה לעבר גשרי הירדן.
פליטים אלו היו האוייב המובס שצבאו תקף את העיר ירושלים בבוקר החמישי ביוני, והחטיבה הירושלמית, שאנשיה ישבו עימנו באוטובוס, איבדו ימים אחדים קודם ארבעים וארבעה מחבריהם בקרבות להגנת העיר. הבחורים על האוטובוס הורו לנהג האוטובוס לעצור, הם ירדו והשקו את הנשים והילדים מים מתוך המימיות שלהם.
בהמשך נשמעו באוטובוס ויכוחים: "מה היה קורה אם המקרה היה הפוך, האם הם היו נותנים לאשתך מים?"
אני שאלתי עצמי לא פעם האם היה זה מקרה יוצא דופן, חד פעמי?
בעיתון הרפואה הצבאית בישראל כרך 14 חוברת 2-3, שיצא בימים, אלו הוקדש גיליון מיוחד במלאת יובל למלחמת ששת הימים בעריכת תא"ל (מיל) פרופ' ערן דולב. בין הדיווחים בדבר הטיפול הרפואי בחיילי צה"ל, מופיעים סיפורים מרגשים המראים את פניו היפים של החייל הישראלי "הכובש..."
אל"מ ד"ר יעקב אדלר, זכר את אלפי החיילים המצריים שהלכו במדבר סיני יחפים, צמאים ורעבים, היו כאלו ששתו מים ממנועי מכוניות הרוסות. הוא פנה לאלוף טל והציע לשלוח משאיות שיאספו את החיילים המובסים ויביאום לגדות התעלה למעבר "הביתה" בשחייה, לתדהמתו התברר שהראשונים שהגיעו לתעלה, נורו על ידי חבריהם, כנראה כדי למנוע העברת המידע בדבר התבוסה שהצבא המצרי ספג..
קצין הרפואה החטיבתי, ד"ר ערן דולב, לימים קצין רפואה ראשי, סיפר: "לאור מיספר הפצועים המצריים הרבים שטופלו על ידי אנשינו, נוצר מחסור בציוד והוחלט לתת להם עזרה ראשונה ולהעביר אותם לצד השני של התעלה. לכל אחד מהפצועים הוצמד פתק עם אבחנת פציעתו באנגלית והפצועים נשלחו הביתה..."
"...בפעם הראשונה כשהבאנו אותם לתעלה זה היה, כמובן, בחוסר תיאום עם הצד השני. פתחו עלינו באש וזה קילקל לנו את החשק להמשיך במבצעים ההומאניים האלה. אבל בכל זאת בערב הצלחנו להעביר שתי רפסודות של פצועים לא רציניים, שבהם היה רס"ל דובר עברית. כנראה שהוא שסיפר מה קורה... אנו פינינו להם עשרות פצועים."
בחזית ירושלים, שספגה פצועים והרוגים רבים, ד"ר אורי פרנד, "רופא הצנחנים", בעל עיטור המופת במלחמת ששת הימים, טיפל בנפגעים תחת אש והתנדב לסייע ליולדת מוסלמית בעיצומו של הקרב על ירושלים. ד"ר פרנד נהרג במלחמת יום כפור.
ד"ר אורי פרוינד, שהשתתף בקרב רב הנפגעים באבו טור, סיכם: "...היו בקרב 15 הרוגים ו-51 פצועים, כן טיפלנו בילדה ערבייה כבת שש מאבו טור שנפגעה בצוואר ופיתחה המותורקס שרק בקושי הצלחנו להוריקו ,הילדה הועברה לשערי צדק..."
אך לא רק יוזמות וחמלה של יחידים, גם רשויות הצבא והמדינה דאגו לסייע ולהקל על אזרחים וחיילים מובסים.
מזיכרונותיו של תא"ל (מיל) פרופ' יהודה דנון (גילוי נאות – בן זוגי): דנון וחבריו שהו בקורס קציני רפואה שהסתיים בפרוץ המלחמה, ובוגרי הקורס נשלחו לתגבר את כוחות הרפואה ביחידות צה"ל. בתום המערכה נשלחו ד"ר דנון וד"ר יוסי סחר (נפל במלחמת יום כיפור) לתפקד כקציני מטה בכוחות הרפואה של הכיבוש. היה עליהם לדאוג להמשך תפעול מערכת הבריאות, אספקת תרופות ושירותים חיוניים, לדאוג לתיפקודם המלא ולסייע בכך לאוכלוסייה האזרחית הכבושה.
ד"ר יוסי סחר נשלח לתפקד כקצין מטה בריאות בעיר חברון וד"ר יהודה דנון הוצב במזרח ירושלים, כולל מרחב בית לחם והמרחב הכפרי עד רמאללה.
באחד המקרים דווח לדנון על חייל ירדני פצוע המאושפז בבית חולים בבית לחם אשר חלה במחלת הטטנוס, בשלב בו ניתן להצילו רק בעזרת נסיוב הניתן להשגה במעבדות רפא בירושלים. ד"ר דנון נסע למפעל, רכש את הנסיוב והביאו במהירות לבית לחם להציל חיי חייל ירדני.
ומנגד, פרופ' דב גולן נשלח לטפל בפצועים במחנה השבויים בעתלית. במטרה לייעל את הטיפול בהם בירר ומצא בין השבויים ארבעה-עשר רופאים והציע להם, לשיפור הטיפול, לחלקם לגזרות טיפול בהבטחה שיקבלו את כל הנדרש בציוד וייעוץ על ידי מומחים. הרופאים השבויים גיחכו והודיעו שאינם מתכוונים לטפל בפלחים, כפשרה היו מוכנים לטפל אך ורק בקצינים השבויים שביניהם.
חוויית נטישת פצועים ומנוסת מטפליהם בצבא הסורי והמצרי מופיעה בזיכרונותיהם של ד"ר יעקב אדלר (לחם בסיני) וד"ר דב גולן (ברמת הגולן). שניהם נתקלו בפצועים שניטשו ונמצאו ללא רוח חיים על שולחן הניתוחים בבית חולים שדה. באחד המקרים טפטף עדיין עירוי לזרועו של הפצוע המת על שולחן הניתוחים, ומדברי ד"ר גולן: "עמדנו שם, נטועים במקומנו, מסרבים להאמין את אשר רואות עינינו. בצל התמונה הקשה, צפות מאליהן תהיות, בניסיון לפענח את המשמעות, כשאחת הדרכים היא לדמיין צירוף נסיבות דומה בצה"ל. השאלה המוסרית הנוקבת שמציפה את התודעה ואינה מניחה באותם רגעים היא, האם יעלה על הדעת שצוותים רפואיים של צה"ל היו נוטשים פצועים בעת נסיגה? כבר אז הייתי סמוך ובטוח בתשובה החד משמעית לשאלה זו..."
בהתייחסו לציווי "כל המציל נפש אחת..." הוא מדגיש "המצווה אינה מסייגת את הנפשות ל"נפש יהודי" אלא מתייחסת להצלת נפשות ככלל."
* * *
יואל נץ
קטע נוסף מחיי מחנה העקורים בגרמניה
מתוך ספרי "שלושה חיים"
למילק עורכים מסיבה ליום הולדתו השתים עשרה (בעוד חודש גם אני אהיה בן שתים עשרה).
כל חבריו של מילק מכונסים בחדרם של בני משפחת צייגר:
חנניק נורמן, אביו, הוא חבר בהנהלת המחנה. חנניק הוא נער צנום. נוהג להצביע על סימן כלשהו בגופך ולפסוק עליך, על פי מראה הסימן, תכונות או אירועים בעברך, אשר בשום פנים ואופן אינם יכולים לנבוע מן הסימן הזה.
יאנק, בנו של הרב ברקוביץ ואחיה של רוז'יה, הוא נער חכם להפליא ותענוג לדבר איתו. יום אחד הציע לי להיאבק איתו – מי משנינו יכריע ויצמית את יריבו אל הרצפה. יאנק נמוך ממני כבחצי ראש. הייתי בטוח שאכריע אותו בנקל. אבל המאבק בינינו היה שקול והסכמנו לתיקו.
למארק עוד לא מלאו אחת עשרה שנה והוא הצעיר שבחבורה שלנו. הוא בנו של אברהם ברגר, מנהל המחנה. כל הנערים מחבבים אותו, למרות שמארק איננו להוט אחר משחקי הריצה או משחקי הבעיטה בחפץ כלשהו העטוף בסמרטוט, על פני פרוזדורי המחנה. אבל הוא ילד סקרן מאוד. הוא שואל אותי כיצד נוצר העולם ואני משיב לו על פי מה שקראתי, וגם על פי הרעיונות ההזויים שאני ממציא מדמיוני. מארק שואל אותי בפליאה: "מנין לך כל הידיעות האלה?"
נינה היא ילדה יפה. גם מילק וגם אני מאוהבים בה.
רוּפָה היא בת גילה של נינה. היא צחקנית ושובבה. באחת החזרות לקראת מופע כלשהו אני רודף אחרי רופה מאחורי הקלעים, והיא בורחת מפניי בצעקות רמות. אני משיג אותה, מצמית את כפות ידיה בכפות ידיי אל הקיר כבצליבה, מצמיד את גופי בכל הלהט והכוח אל גופה ורופה צועקת: "זה דוקר, זה דוקר!"
דורה ילדה מפותחת הרבה מכפי גילה. פסטינגר, אחד הבחורים המבוגרים מן הגרעין הצ'כי, נוהג להזמין אותה לטייל אתו בחצר ומסתודד אתה בפינות המחנה. אנחנו, חבורת הנערים והנערות, מתכנסים יחדיו ומטכסים עצה ברוב חשיבות – כיצד למנוע בעד דורה מלהידרדר לתרבות רעה.
משתתפים במסיבת יום ההולדת של מילק גם לושיה אחותי, לאה רוזן – חברתה הטובה של לושיה, רוז'יה (שושנה), אני ועוד כמה ילדים נוספים שעדיין לא תהיתי על קנקנם.
אימא של מילק מחלקת לכולם עוגיות. מוניו מציג להטוט עם מטפחת שנעלמת ועוד להטוט עם קלפי משחק, שהוא מצליח לזהות אותם בזה אחר זה מבלי לראותם, באמצעות המישוש באצבעו. אחר כך אימא של מילק מציבה בפני בעל השמחה עוגה ובה תקועים שלושה עשר נרות. אבא של מילק מדליק אותם ומילק מכבה את כולם בנשיפה אחת ממושכת. אנחנו אוכלים מן העוגה. לבסוף אבא של מילק מושיט לבנו מתנת יום הולדת בקופסת קרטון עטופה בסרט.
מילק נושק לאביו ולאמו, פותח בחיפזון את הקופסה ושולף ממנה כדורגל לתפארת, לקול צהלות ההתפעלות והשמחה של כולם.
אימא של מילק מליטה לפתע את פניה בכפות ידיה ופורצת בבכי בלתי נשלט. אדון צייגר ומוניו תומכים בה משני הצדדים.
על מה בוכה את, אימא של מילק? על יקירייך שנרצחו ולא זכו לחלוק איתך את שמחתך? ואולי אין בכייך אלא ביטוי לתחושות הפחד והייאוש, הגודשות עדיין את נפשך, ממאנות לעזוב אותה ואינן מותירות בה עוד מקום לרגשות של שמחה וגאווה, היאים לאם החוגגת יום הולדת לפרי בטנה?
המסיבה מסתיימת. אנחנו הבנים ממהרים אל הפרוזדור לחנוך את כדורו של מילק ובועטים בכדור לכל עבר. לפתע ניתז הכדור מתבליט מריה הקדושה וקוטם באחת את חוטמה של אם ישו. כעת, במקום בו היה חוטם ורוד בתבליט נוצר כתם לבן במרכז פניה הענוגות של מריה. המראה החדש של אם ישו מצחיק אותנו מאוד.
מכאן ואילך יש לנו יעד מוגדר היטב לבעיטותינו בכדור: אנו מכוונים את הבעיטות אל עבר התבליט כדי להוסיף ו"לשפץ" אותו.
אבל השכנים אינם אוהבים את המהומה בפרוזדור שמחולל המשחק שלנו. דלתות החדרים נפתחות בזו אחר זו. שכנים נזעמים גוערים בנו ודורשים שנחדל תכף ומיד מן הרעש. אברהם ברגר, מנהל המחנה תופס את הכדור ואומר לנו שהוא מחרים אותו עד שיפשיר בחוץ השלג. אז הוא ישיב לנו את הכדור ונוכל לשחק כדורגל מחוץ לבניין, בחצר, כאוות נפשנו.
אנו מוחים ומתמרמרים. לבסוף נאות אבא של מארק להפקיד את הכדור בידי מוניו, אחרי שמוניו התחייב בפניו אישית שלא ישחקו בו עוד הנערים בפרוזדור המחנה.
אבל מן התבליט אנחנו לא מרפים. מוסיפים "לשפץ" אותו בעזרת מוטות מתכת שעוקרים מן המיטות באזור האסור בכניסה.
השלג הפשיר. עצי היער שעמדו בשלכת החלו מוריקים. זרזיפים של מי השלג המופשר זורמים במורד ההר אל הנהר אין. במשך ימות החורף הסכינו העיניים עם מראה הנוף העגום, שנשקף היה מחלונות הקומה השלישית של הבניין אשר בראש ההר אל עבר הנהר ואל המרחבים שמעֵבר לו. עד האופק השתרע מרבד לבן עגום, ורק כתמי הכפרים הקטנטנים, וחורשות של עצים בשלכת פוגמים היו ברציפותו.
כעת נשתנה המראה מן הקצה אל הקצה. פרות זערוריות רועות בכרי הדשא הצעיר. גידולי השדה הראשונים שבחלקות האדמה הגובלות בכרי הדשא הנצו מן הקרקע, וצובעים את מלבניהן שורות-שורות צפופות בגוון ירקרק. הוריקו העצים בחורשות, שעד לא מכבר עומדים היו אפורים בשלג. תחת מעטה השלג שנעלם מבצבצות משבצות אדומות של גגות רעפים. על פני השמיים התכולים שטים עננים במגוון גוני האפור. בינות למרקם המלבנים הירוקים שזורות חלקות קרקע חומות. על פני החלקות פוסעים איכרים בזעיר אנפין מאחורי מחרשות רתומות לסוסי צעצוע. המחרשות פותחות תלם שחור, וכמו בוצעות בסכין פרוסות-פרוסות מן החום. הפרוסות מצטברות לכדי מלבנים שחורים. השחור מעצים ומבליט את שלל הצבעים. שבילים ישרים צרים מעטרים את החלקות. דרכי העפר הכהות מובילות אל בתי האיכרים. דרכי העפר, השבילים, כביש האספלט הישר החוצה את הגשר המתוח על פני הנהר ורצועת המים הרחבה בכחול כהה שמתחתיו – תוחמים כמו קווי מתאר את משיחות הצבע, אשר אמן טמיר משלים בהם את התמונה. הנה-הנה, יוסיף הצייר את חתימת ידו בפינת היצירה...
יושבי מחנה אטל החלו יורדים קבוצות-קבוצות מן ההר ומטיילים באחו. טיוליהם של אחדים מהם נערכים היו לא רק לשובב את הנפש. הללו – ולמעשה רק הנשים – פוקדות היו את חוות האיכרים למטרות מסחריות: יושבי המחנה זכו לסיפוק כל צרכי מזונם, אבל את החלב היה עליהם להכין מהמסתה במים של אבקת חלב, ואת החביתות היה עליהם לטגן מאבקת ביצים. לעומתם, בקרב האוכלוסייה הגרמנית המובסת והמדולדלת שרר מחסור חמור בלחם, בטרם הוחל בביצוע תכנית השיקום האמריקאית הגדולה, הקרויה על שם הגנרל מרשל... נשות הפליטים קושרות היו עסקאות ברטר עם נשות האיכרים. היו נותנות ככר לחם מתוצרת מאפיית המחנה ומקבלות בתמורתה חלב מתוצרת פרות החווה או ביצי תרנגולות, בעת שהבעלים טרודים היו בעבודות השדה. הבעלים הגרמנים ראו את קשרי נשותיהם עם נשות היהודים בעין רעה מאוד.
יש לי שוב זוג אופניים. אמנם משומש כהוגן, הצבע שרוט, ציפוי הכרום התקלף פה ושם מן הכידון, אבל אחרי שסכים בשמן במקומות הנכונים – חלקיו חדלים מלחרוק ואני רוכב עליהם שמח וטוב לב על פני החצרות המפותלות שיוצרים אגפי המחנה. אני מרשה לכל ילד "לעשות סיבוב" על האופניים שלי לפי התור, במעין שדרה שיוצרים שני אגפי בניין מקבילים.
מילק הוא כמובן תמיד הראשון בתור, אחריו רוכבות הילדות נינה ורופה, אחריהן רוכבים בתורם הילדים האחרים בני גילי – יאנק, מארק וחנניק. הילדות הגדולות רוכבות על זוג האופניים בעל גזרה נשית, אשר קנו עבור לושיה.
מילק ואני מצליחים לרכב כברת דרך בלא לאחוז בכידון. כדי להצליח בכך שומה על הרוכב להטות מעט את הגוף שמאלה, מאחר וכל אימת שהכידון חש חופשי ובלתי מרוסן – הוא נוטה לצד ימין. נינה משתוקקת לחקות אותנו ולנסות אף היא את כוחה ברכיבה "בלי ידיים", אבל אובד לה שיווי משקלה. האופניים נופלים ומפילים אותה אפיים ארצה. גופה לא ניזוק אלא באורח קל בלבד. שמלתה נמצאת מופשלת למשך כהרף עין וכל העם רואים את הקולות ואת תחתוניה של נינה לגופה.
את זוג האופניים קנו לי לאו דווקא לשם השעשוע בלבד. אחת ליומיים, השכם בבוקר, רוכב אני מן המחנה במורד הכביש בשליחותה של אימא. על גבי כידון האופניים מצד שמאל תלוי לו סל ובו כיכר לחם, ומימינו תלוי כד של אלומיניום ריק מתוכן. על פי סימנים מיוחדים ועל פי כינויים שאימא נותנת באיכרות הגרמניות – אם לפי המראה שלהן ואם לפי נימת דיבורן ואם סתם כינוי בלא פשר שמעניקה אימי היקרה לאיכרה – יודע אני בדיוק נמרץ לאן מועדות פניי בעמק.
אני מתגלגל במורד התלול ומרשה לגלגלים לצבור תאוצה עד לסמוך לעיקולו של הכביש שמאלה. שם אני בולם בהדרגה את מהירות הנסיעה באמצעות ה"טורפדו": הרגל שלי לוחצת קלות על הדוושה בכיוון ההפוך מזה הדרוש להנעתו של הגלגל. אחרי שחולף אני במהירות מואטת על פני העיקול, אני מרפה מן הבלימה ונותן דרור לאופניים לסוב על ציריהן במלוא המהירות שהן מסוגלות לה. עובר ביעף על פני הגשר וחוזר ללחוץ על הדוושות הרחק מעברו השני, כאשר האופניים מאבדים בהדרגה את תנופת מהירותם, שצברו במורד התלול. אני פונה מן הכביש ועולה על דרך העפר בדרכי אל "קוקה".
"קוקה" כבר הבחינה בי. בשעה שאני מגיע אל גדר ביתה מצפה לי ליד הפשפש. אנו מחליפים בינינו את ברכת ה"גְרִיס-גוֹט" שמשמעה המילולי הוא "דרוש בשלום האלוהים". "קוקה" יוצקת חלב אל תוך הכד התלוי על כידון האופניים, נוטלת מתוך הסל את ככר הלחם, מפטירה "אַאוּף וִידֶרְזֵהן" (להתראות) ונפנית לדרכה לשוב אל ביתה.
גם אני פונה לדרכי ומדווש כעת את הגלגלים בואך ההרה. למרגלות ההר מתקיים ביני לבין אופניי דין של צדק: במורד ההר נשאו אותי האופניים כשד משחת, וכעת מגיע תורי להוליך אותם רגלית במעלה ההר. אני פוסע לאיטי, ידיי אוחזות בכידון, מתנשם ומתנשף מן המאמץ והזעה ניגרת מגופי, עד אשר נגלה לנגד עיניי שער המנזר, שצלב גדול והצלוב עליו מעטרים את חודו הגותי. כעת אני חובש שוב את האופניים ועושה את שארית הדרך ברכיבה.
בוקר אחד אני מגיע אל "קוקה" והנה, אין היא מחכה לי כהרגלה ליד הפשפש. אני שומע קולות רמים של גערה מפי בעלה ומענה קלוש מפי "קוקה". לבסוף יוצאת את פתח ביתה ועושה לי מרחוק סימנים שהעסקה מבוטלת.
אני מנחש, כי בעלה של "קוקה" גילה שהיא מנהלת עסקים עם החזירים היהודיים, ואני שב על עקבותיי. אימא רואה אותי חוזר ריקם מחלב, שומעת את סיפורי, נוטלת מאופניי את הסל ואת הכד, תולה אותם על אופני הנשים של לושיה ויוצאת היא עצמה לדרך, כשפניה לעבר דרך הירידה מן ההר. בחלוף כשעה ומחצה היא שבה עם חלב ואומרת לי:
"להבא אתה תיסע שתי פניות שאחרי הפנייה ל'קוקה' שמאלה, ואז תגיע אל החווה של 'בלונדה'."
אימא מסבירה ומצביעה לי על הדרך מבעד לחלון. "מ'קוקה' אני לא רוצה עוד לשמוע – שתישרף הלוואי, המנוולת. טפו!" עושה אימא תנועה של יריקה הצידה בשאט נפש.
* * *
מיכה לימור
המסלול לדמוקטטורה
סוגייה שחוזרת ונדונה אצלנו בימים אלה בחוגים רבים ורחבים: האם אנו מידרדרים לתאוקרטיה? (תאוקרטיה – שלטון האל המיוצג על-ידי אלה המתיימרים לייצגו ולפרש את חוקיו). האם אנו מידרדרים למשטר אוטוריטרי? (אוטוריטרי קרי משטר סמכותני, ריכוזי, המתנכר לקבוצות מיעוטים מזה ולרוב הדומם מזה).
מילים אחרות: האם באמת, כתחזיתם הקודרת של רבים, אנו מזדחלים באיטיות אך בעקביות, ממשטר דמוקרטי על-פי הגדרתו המערבית, המודרנית, לדמוקטטורה, משמע דפוס משילות סמכותנית על סף הדיקטטורית נוסח כמה ממדינות המזרח התיכון ואסיה?
רמזים מטרידים בעניין זה נובטים במרחב הציבורי שלנו חדשות לבקרים. דוגמא מובהקת היא מעורבותו המעמיקה והולכת של הממסד הפוליטי שלנו בפרקטיקה הדתית. למשל סיפור החלטות הממשלה בנושא התפילות בכותל. למשל החקיקה הממשלתית בנושא הגיורים.
ההיסטוריוגרפיה של תולדות המדינה מלמדת כי מאז קומה של המדינה התמודדה החברה הישראלית עם מעורבות פוליטית בחיי הדת והאמונה של האזרחים, אולם דומה כי תדירות ה"הנחתות" והיקף חדירתן למרקם החברתי הולכת וגדלה, הולכת ומתרחבת.
זה באשר לתאוקרטיה. ובאשר לאוטוריטה, גם כאן הסימנים מדאיגים. אחד הסימנים המובהקים לכיסופי הסמכותנות של הממסד הפוליטי הוא הדיון בחופש הביטוי. כלל ידוע ואוניברסלי אומר כי מי שנכסף להנהיג ממשל סמכותני, סמי-דיקטטורי, שולח ידו תחילה בתקשורת ההמונים (ראה התמורות בטורקיה). שכן החופש המוחלט להזרים דעות ומידע רלוונטי וחשוב לציבור מאיים על החופש של הממשל לעשות בציבור ככל העולה על רוחו. ביקורת חופשית מערערת על הסמכותנות השרירותית. הביקורת החופשית דורשת הסברים וגובה תשלום מחיר, לעיתים כבד, על "פשלות" מנהיגותיות.
האם חקיקות היתר בתחום התקשורת שנחתו עלינו בשנה האחרונה אינן מרמזות על מאוויי סמכותיות יתירה של הממסד הפוליטי? גם מערכת משפט, עצמאית ממגע ידיה הגסות של הרשות המבצעת ושל הממסד הפוליטי, כזאת הנשענת על ערכי כבוד האדם וחירותו, על שוויונו המלא של כל אזרח בפני החוק, בלא הבדלי דת גזע או מין (כלשון מגילת העצמאות), גם מערכת משפטית כזאת (כפי שהוקמה בישראל על-ידי משפטנים יֵקים) עלולה לסכל את תאוות הסמכותנות המופרזת של הממשל. מרגע שנולדת יוזמה להצר את צעדיה של הרשות השופטת ולהגדיל את השפעתה הנוגסת של הרשות המבצעת בתוך קרבי הרשות השופטת, נטמן הזרע של המשטר הסמכותני, האוטוריטרי. וגם זה מתרחש בימים אלה לנגד עינינו. (ראו העימות מי ימנה שופטים ואיך).
אלה אם כן הרמזים, אם תרצו הסימנים המטרידים, שיכולים לתת אינדיקציה לגבי סוגיית "השתלבותנו במרחב" מבחינת הדמוקרטיה הישראלית. סוגיית התפוררותה של הדמוקרטיה והכיסופים המתעוררים לדמוקטטורות מעסיקה למעשה לא רק את הדמוקרטיות והסמי-דמוקרטיות במזרח התיכון ובאסיה.
גם באירופה ובארה"ב בוקעים קולות כאלה המערערים על הסדר הקיים ומתלווים לתופעת הטרור, בעיקר האסלאמי אך לא רק אסלאמי, המקיף חברות ואוכלוסיות. וכרבים בחברה שלנו אני תוהה בחשש מסוים: האם נוכל להמשיך עוד זמן רב ולאחוז בתואר 'מדינה יהודית ודמוקרטית'? נראה שזה עדיין רצון הרוב בחברה הישראלית על גווניה השונים וכנגד כל איום או סכנה לרצון זה יש לזעוק. אסור לשתוק.
מאמר מערכת בגיליון החדש של כתב-העת "קהילתון", ביטאונו של ארגון צאצאי היֵקים בחיפה "פסגות-כרמל", "קהילתון".
אהוד: אולי כדאי קצת להפסיק להפחיד את עצמנו? קצת חוש פרופורציה! יש בעולם מעט מאוד מדינות דמוקרטיות למופת כמו ישראל, שהיא גם מדינה יהודית וגם מדינת סעד עם מערכת בריאות חינם לכל אזרחיה, מערכת טובה וצודקת אפילו ממדינות עשירות כמו ארה"ב.
ומדובר במדינה צעירה-יחסית, הנתונה לאיומי מלחמה וטרור מיום היווסדה, ואשר כחמישית מאזרחיה, הנהנים משוויון-זכויות מלא, הם בני דתם ועמם של אויביה השואפים להשמידה.
צל"ש מגיע לנו, ולא חשש.
* * *
מוזר
לפי הדיווחים פעלה חברת "בזק" להגדלת רווחיה על חשבון הציבור בדרכים פסולות. על כך נחקרים כעת בכירים בחברה.
מוזר שמנכ"ל החברה באותה תקופה אינו נחקר. האם נולד לנו אתרוג חדש?
איפה היתה הדמוקרטיה בשנת 2005?
האנשים "הנאורים", לרבות נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור, קובעים שדמוקרטיה איננה רק שלטון הרוב אלא לא פחות מכך הגנה על זכויות המיעוטים.
זו בלי ספק עמדה יפה, אך נשאלת השאלה מתי ועל איזה מיעוט מגינים.
בשנת 2005 פנו כ-10,000 תושבי גוש קטיף לבג"צ כדי שיגן עליהם מפני גירוש שרירותי מבתיהם. פסיקת הבג"צ ידועה, תושבי גוש קטיף לא נמצאו ראויים להגנה מפני גירוש מבתיהם.
איפה היתה אז הדמוקרטיה המגינה בכל כוחה על מסתננים לא חוקיים לישראל ועל משפחות מחבלים?
מי ואיך מגדירים "מיעוט הזקוק להגנה מפני הרוב"?
לא ברור.
מדרון חלקלק
שר הביטחון ב-1967, משה דיין, לאחר שמפקד חטיבת הצנחנים הכריז "הר הבית בידינו", בחר לוותר על ריבונות ישראל על הר הבית ומסר אותה לידי המוסלמים. היתה זו החלטה גורלית.
הערבים זיהו את חולשתנו והם מנצלים אותה עד תום, עד שליהודים אין עוד כניסה להר הבית.
וכעת, כאשר ממשלת ישראל רוצה בסך הכול להנהיג מגלי מתכות בכניסה להר הבית, מתקוממים הערבים ורוצים לכופף את ממשלת ישראל ולכפות עליה את דעתם.
מבחינתם אין ליהודים ריבונות על הר הבית ואין להם זכות לדרוך עליו "ולטמא אותו ברגליהם המטונפות" כדברי אבו מאזן.
כך רואים אנו שוויתור על ריבונות הוא מדרון חלקלק שאינו ניתן לעצירה.
המחווה הנדיב של משה דיין הפך לבכייה לדורות.
משה כהן
ירושלים
* * *
קווים אדומים גם מול ירדן
(מתוך "ישראל היום" 13/7/2017)
האם ישראל "מאתרגת" את ירדן? האם הממלכה ממזרח מקבלת מאיתנו "הנחות" מפליגות, אף שיחד עם הפלשתינים היא הפכה לראש חץ בפעילות הדיפלומטית נגדנו בזירות בינלאומיות?
השר הירדני ד"ר מוחמד מומאני התגאה לאחרונה בכך שמדינתו היא שיזמה והובילה את החלטת אונסק"ו להגדיר את ישראל ככובשת בבירתה ולהכריז על העיר העתיקה כאתר מורשת עולמי שמצוי בסכנה. ירדן היא שהאכילה אותנו קש וגבבה בשנים האחרונות והעלילה עלינו עלילות, שאחר כך הפכו לעוד ועוד החלטות מהדהדות נגדנו, באו"ם ובאונסק"ו.
זירת הפעולה העיקרית של הדיפלומטים הירדנים היא ירושלים, בדגש על הר הבית. ההודעות חסרות השחר על מה שנעשה בהר, ובכלל זה העלילה הנבזית והשקרית מכולן על כך שאל-אקצא בסכנה, הן לחם חוק בהווייה התקשורתית הירדנית. גם ההאשמה ההזויה שישראל מאפשרת למתנחלים לכבוש את הר הבית ומשנה בו את הסטטוס קוו, הפכה לנפוצה.
ולמרות זאת, על רקע שורה של אינטרסים חשובים – ביטחוניים, מודיעיניים, וכלכליים – ישראל מבליגה, מנגבת את הרוק וממשיכה הלאה. בכל הקשור לירדן, שעימה יש לישראל הסכם שלום – בעיקר על רקע החשש ליציבותה של הממלכה ההאשמית, ולעצם קיומה – ישראל מהלכת על קצות האצבעות. ההסבר הבלתי פורמלי הוא שאנחנו צריכים אותם, מה שנכון, אבל יש עוד חלק במשוואה: גם הם צריכים אותנו. מאזן התועלות, הצרכים, האינטרסים והכדאיות הוא הדדי. מסיבות מובנות, זו אינה הבמה המתאימה להרחיב בכך.
אחד המטבעות העיקריים שבהם ישראל משלמת לירדן על הקשרים המיוחדים עימה הוא הר הבית. בשנים האחרונות הפכה ירדן לשותפה בפועל של ישראל בניהול המקום. ההבנות מ-2014 בין ישראל לירדן, שהושגו בתיווך אמריקני, עיגנו זאת כמעט פורמלית.
במקביל, יש לירדן הסכם כתוב עם הרשות הפלשתינית. הוא קובע שירדן תייצג את ענייניהם של המוסלמים בעיר, ובכלל זה את עניינה של הרשות הפלשתינית בכל הנוגע להר הבית, עד שתוקם מדינה פלשתינית שבירתה ירושלים. ההבנות עם ישראל וההסכם עם הפלשתינים לא פעם סותרים זה את זה. אחד הביטויים לכך הוא היזמות הירדנית האינטנסיבית נגד ישראל בזירה הבינלאומית, שבעבורה היא סוג של תעודת כשרות מול הפלשתינים.
לכן אולי הגיע הזמן לרענן מעט את זיכרונם של הירדנים, על ה"טולרנטיות" המפוקפקת שלהם, שהם החזיקו בירושלים ככובש בשנים 1948-1967. הירדנים שמו פס על ההתחייבות הכתובה שלהם לאפשר ליהודים לבקר במקומות המקודשים להם מעבר לגבול, כמו הכותל המערבי וקבר רחל. בתקופת הכיבוש הירדני בירושלים הושחתו עשרות אלפי אבני מצבות של קברים יהודיים בהר הזיתים. ברבות מהן חיפו הירדנים שבילים, מדרגות, מחראות ובתי שימוש. ירדן פוצצה עשרות בתי כנסת וישיבות בעיר העתיקה של ירושלים כדי למחות כל זכר לנוכחות היהודית שם. בחברון הפך בית הקברות של נרצחי תרפ"ט לשדה ירקות חרוש שממנו בצבצו גרמי עצמות. על אתרו של בית הכנסת אברהם אבינו הוקם בית שימוש ציבורי ומסביבו רעו עיזים. תושבים ירדניים "התנחלו" בישיבות ובבתי כנסת בשני הרובעים היהודיים, זה של חברון וזה של ירושלים, והפכו אותם לביתם, עד שפונו משם ב-1967.
השימוש בתחמושת ההסברתית הזאת מול ירדן (ויש עוד) הוא לגיטימי לחלוטין. ישראל לא צריכה להירתע מהשימוש בה. לגיטימי לגמרי גם לעצור את המסיתים מהווקף הירדני בהר הבית, כפי שהמשטרה עושה לאחרונה, ולגבות את הקצינים בפעולתם שם. גם מול הירדנים ונציגיהם בהר הבית מותר וצריך למתוח קווים אדומים; לצקת תוכן ממשי לעובדה שהר הבית וירושלים, לפחות על פי ספר החוקים הישראלי, הם שטח בריבונות ישראל שבו חל החוק הישראלי; וגם לספר לעולם שתחת שלטון ישראל בעיר המאוחדת נהנים המוסלמים והנוצרים מחופש דת כפי שלא נהנו תחת שום שלטון אחר, בוודאי לא זה הירדני.
ההסבר הבלתי פורמלי להבלגות של ישראל כלפי ירדן הוא שאנחנו צריכים אותם – מה שנכון – אבל יש עוד חלק במשוואה: גם הם צריכים אותנו.
* * *
ד"ר ארנה גולן
לא "ביוגרפיה קולינרית" אלא ביוגרפיה ייחודית של הישרדות "קולינרית"
לפנינו קריאה מחודשת בספר הסיפורים
"בתיאבון, וילהלמינה – ביוגרפיה קולינרית" מאת וילהלמינה
הוצאת תמוז, תל אביב, 2004, 176 עמ'
עם הופעת הספר בתרגום לאנגלית, בשםHEAVENLY BREAD CRUSTS
(נמצא גם באמזון)
לא, אל תטעו בשם הספר. אין זה ספר קולינרי. אף לא תמצאו כאן מתכונים למאכלים מעוררי תיאבון, אף כי על עטיפתו הקידמית מתנוסס ציור של פירות צבעוניים ומרהיבים. ואם במקרה תהפכו את הספר ותחפשו הבהרות על תוכנו בעטיפה האחורית, אף שם לא תמצאו דבר על הרקע והמקום והאירועים המדוייקים של הסיפורים המכונסים כאן.
גם כותרת המישנה, "ביוגרפיה קולינרית", אין בה תוספת של ממש. גם שמה של הכותבת הוא בגדר חידה לקורא, שהרי "וילהלמינה" הוא שם כה אקזוטי וזר לקורא הישראלי ואין לו הסבר באותה עטיפה.
ובכן, מה יש כאן?
קודם כל, יש כאן ספר הראוי לקריאה חוזרת למרות שראה אור לפני יותר מעשר שנים. והעיקר – יש כאן סיפורים שברובם הם פרקים בחייה של ילדה קטנה, ששמה וילהלמינה, שנמלטה במלחמת העולם השנייה מאימי ההשמדה מפולין לאוזבקיסטן שבקווקז עם משפחתה הקטנה, אימה, סבתה ואביה – שעתיד להיגרר בכפייה לגיוס לצבא הסובייטי, ויודיעו זמן קצר אחר כך שנפל בקרב והפך "לסובייטסקי גירוי" (גיבור מלחמה) – והם נקלעו למאבק של הישרדות ולייסורי הקיום והרעב.
וכך, במאבק קיומי של הישרדות, בכוחן של תחבולות ומניפולציות והקרבה ומסירות כאחת, ותוך שרטוט תמציתי ונבון של הרקע הקשה והמציאות הלא מוכרת לנו, מוצבת במרכז כמיהתה של ילדה למאכל כלשהו, ויהא מאכל אוזבקי דל ודוחה ובלבד להשקיט את הרעב, כמו גם תחבולותיה להשיג זאת או מזלה כשהשיגה.
בנוסף, משולבים בין הסיפורים הללו גם סיפורים המתארים זמנים שלאחר גלות אוזבקיסטן, אולם אף במרכזם מוצב אותו מוטיב, אותו חוט מקשר של מאכל כלשהו או של כמיהה לאוכל ובתוך כך הם יוצרים שלמות. יותר מזה, בעיקרו של דבר מה שמחבר את כל הסיפורים הללו – כולל המסע בחזרה לפולין עם סיום המלחמה וגילוי מימדי ההשמדה, מחנה העקורים בגרמניה, העלייה לארץ וההיקלטות בה, פרקי נערות ואהבות ראשונות, כשהסיפור האחרון אף מתאר את הילדה והנה נעשתה חיילת ישראלית ששמה זיוה, שהפעם כמהה לעוגת סברינה נהדרת שאין ידה משגת לקנותה – כולם הם סיפורי הישרדות בהיבט כלשהו. יותר מזה, אפילו פרקי חיים בוגרים, הנמסרים בסיפורים בודדים שמתרחשים בארצות חוץ, ואפילו בקונגרסים רפואיים כשהיא מתלווה לבעלה, כולם הם סיפורי הישרדות באופן כלשהו, ואם לא שלה, אז של אחרים שפגשה.
כך מתברר כי "וילהלמינה" הילדה בעצם נותרה בזיוה הבוגרת, וכמו שהיא עצמה אומרת בסיום, אין היא מתכחשת לה עוד. גם תכונות היסוד הדרושות להישרדות נותרו: נחישות, יוזמה, תבונת המעשה, נכונות להתמודד ולהחזיק מעמד ואפילו "לנצח", ואפילו את עצמה או את הים או את... מחזריה הצעירים, ויהיה זה ניצחון קל וזעיר ותמים ובלבד שתוכיח לעצמה שיכלה.
זה אף הטעם לכך שגם נקודת התצפית שממנה מוארים על ידי המספרת – בגוף ראשון, הרקע והנוף, המעשים והדמויות, תמיד היא זו של "וילהלמינה-זיוה", כלומר, נקודת תצפית משולבת. יותר מזה, גם התיאורים אינם בפועל תיאורים של איזה מספר היודע כל, אלא תמיד הם כפופים לנקודת הראייה המשולבת הזאת, שיש וגוברת בה האחת ויש שגוברת בה השנייה ובכך מועצם כוחם של הסיפורים.
ואם נסכם, הרי הכמיהה לאוכל, לאמירת "בתיאבון", כמוצהר בשמו של הספר, כמו גם נקודת התצפית המשולבת, כמו גם כורח ההישרדות וכוח העמידה או ההשתלבות בתנאי המציאות, זהו החוט המקשר את 22 הסיפורים שקובצו כאן והם מגוללים סיפור אנושי, רגיש ומעמיק, הסוחף לקריאה ובמיוחד משום שלא הזעזוע והסבל והקושי הם המובלטים. הם אכן מצויים ברקע המציאות, אבל הנושא הכאוב מרוכך בתבונה ובאנושיות על ידי שילוב מבטה של ילדה, שלא את הכול היא מבינה והדברים מתקבלים אצלה כעובדות כיוון שלא זכורה לה מציאות אחרת, כזו של מספרת בוגרת.
יותר מזה, כל סיפור, ויהיה סיפורן של תלאות, נגמר בניצחון ההישרדות ויהיה זעיר כביכול, אך תמיד הוא בעל משמעות גדולה לילדה או לנערה באותה שעה. יש כאן אמונה ברוח האדם ובכוחו הנפשי עד שלעיתים הקורא עשוי לחוש התרוממות רוח בסיום, לא כל שכן שבסיפורים לא מעטים מתגלים על אף התנאים הקשים גילויים של רצון טוב, של חברות ואפילו של גדולה אנושית, והם מרככים את הכאב ומהווים מעין נחמה.
בנוסף, מתעוררת בקורא בוודאי גם השאלה אם הסיפורים הם אוטוביוגרפיים ומי היא אותה מחברת ששמה "וילהלמינה", בעלת השם הכל כך לא ישראלי והחידתי.
אכן, כשמגיעים לסיפור המצויין והאחרון בקובץ, "סברינה וסודות וילהלמינה" מתגלה שמה, זיוה, ונסיבות קבלתו ומדוע נקראה בכלל וילהלמינה (בשל הערצתה של סבתה לקיסר וילהלם), כמו גם מדוע בארץ קיבלה את השם זיוה, למרות שתחילה הומר שמה לזאבה (כתרגום שמו של סבה, וולף). ובכל זאת, שם ילדותה, המגלם את עברה, עולה בעוצמה בתודעתה שעה שחבריה החיילים מגחכים למשמע שמה של העוגה והם מזכירים את הדמיון לשם וילהלמינה שבשירו של דני קיי. או אז מתגבשת בה ההכרה שלא עוד לנטוש את עברה, להכיר בו ובמאוחר אף לעשות את שמה הנזנח לשמה הספרותי.
אין ספק, הכרעה זו היא שאיפשרה את התלכדות מבטה כבוגרת עם זו של הילדה שהיתה אז. אך לא היה בה די על מנת לחשוף גם בפני הקורא (או שחשבה שטוב מבחינת הנושא שלא לעשות זאת) את זהותה המלאה כבוגרת, ועל כן נחשף רק שמה הפרטי. יתר על כן, בפתח הספר אף מופיעה הצהרה כי "הדמויות והאירועים שבספר זה הם פרי דמיונה של המחברת. כל קשר בינם ובין המציאות הוא מקרי בהחלט." והמאמין – יאמין.
כבר בסיפור הראשון, הקרוי "לפיושקה, נאן ומזוודה" ואשר נבחר בתבונה לפתוח את הקובץ, נפרש לעיני הקורא בקווים דקים ומקיפים לא רק הרקע שבו שרוייה המשפחה הקטנה באוזבקיסטן אלא גם סופו של סיפור ההישרדות המשפחתית, כשבסיום מתברר שהמשפחה הקטנה נמצאת בארץ, ביפו, יחד עם האב, והידיעה הזאת מהווה מעין הרגעה לקורא שיוכל להתעמק בתלאות ובייסורים העתידים להיחשף בפניו (וגם הם, כאמור, באופן מתון ומאופק).
בסיפור זה אף נקבעות דרכי הסיפר המרכזיות, כמו הסיפור בגוף ראשון ושילוב שתי נקודות התצפית, זו הילדית וזו הבוגרת, מסירת הרקע תוך בניית העלילה ואיפיון הדמויות ושזירת הסיפור סביב נושא האוכל, או הרעב, ליתר דיוק. וכך מתברר כי האוכל האוזבקי והאקזוטי המופיע בשם הסיפור הוא בפועל מאפה בצק שבכורח התנאים נעשה קשה ותפל, אך לילדה הפליטה, הרעבה תמיד, הוא נראה כמעדן נחשק. באמצעותו אף ישורטט הרקע, האירועים שהביאו למצב ותנאי ההווה: המנוסה מההשמדה בקרקוב, מצב הפליטות ב"קיביטקה", הלא היא חושת הבוץ המושכרת שבה גרה עם סבתה ואימה וממנה נגרר אביה בכפייה לצבא הסובייטי.
בנוסף, מתוודע הקורא להכרח הקיומי המביא לכך שאימה תעסוק בהברחות זעירות בשוק המקומי וכתמורה תזכה לדבר מאכל כלשהו וזאת תוך סיכון עצמי שתיאסר ב"טיורמא", הלא הוא בית הסוהר ל"פושעים", ואליו אכן עתידה אימה להגיע בסיפור השני. כל זה נמסר בעקיפין כביכול, כרקע לעלילתה הנוגעת ללב ומרתקת של הילדה ללפיושקא שהביא עימו שרוליק, שנמסר להם ע"י אביו "המבריח" שנמלט, והוא מסתגר בכאבו ובגעגועיו מפניה. סוף דבר שווילהלמינה מפתה את הילד בעורמה ובתחבולות אבל גם ברגש חיבה, כמו היתה אימו היושבת בטיורמא, עד שמקבלת חתיכה יבשה וקשה מן המאכל הנחשק. ההישרדות הצליחה.
לעומת זאת, המזוודה הנזכרת בשם הסיפור והיא מזוודתו של שרוליק, מסמלת את הנדודים אך גם את סיומם, שכן בסיום נפטרת הילדה עם אביה מן המזוודה המושלכת לים ומסמלת את ההכרעה להינתק מו העבר ולהשתלב במציאות החדשה בארץ. אכן, הדייגים תהו מדוע אין המזוודה שוקעת מהר, איזה כוח יש בה. "אני ידעתי איזה כוח," חותמת המספרת את הסיפור. זה הכוח שגילו והעצימו בתוכם השורדים והוא שיכשיר אותם להשתלב בארץ.
הסיפור השני, "משחק החלפות של עוגיות יציקה", פורש שלב נוסף ואפילו מייסר יותר, מציאות קשה של בית יתומים לילדים רוסיים שאביהם נפל בקרב והילדה נמסרה אליו על ידי סבתה לאחר שאימה נתפסה בהברחות החיוניות ונאסרה בטיורמא. אלא שבבית יתומים רוסי-נוצרי-אורתודוקסי זה, הרווי גם בהערצת סטאלין, היא "העברייקה" היחידה, והעויינות האנטישמית כלפיה גורמת לכך שכל לילה מופיעים "הכתמים הצהובים על הסדין" והם גורמים לה סבל ונידוי. אכן, כל אלה מסופרים באיפוק וכעובדות, אך בעיקר הם נעשים שוליים מול התאווה העזה לעוגיות הנדירות שחולקו להם כפרס, ומשחקי החלפות התפתחו להשגתן תמורת כל דבר נחשק. וכך, אף שהיו קשות וחסרות טעם, נעשו לה מושא כמיהה עד שבהברקת הישרדות, בתבונה ובניצול הזדמנות, היא נענית להצעה להחליף שבר זכוכית יפהפה שהיה דרוש לילדה אחרת להשלמת פסיפס, תמורת עוגייה נחשקת. או אז גם חדלו "הכתמים הצהובים במזרן."
סיפור ההישרדות באירופה בא להשלמתו בקווים כללים בסיפור השלישי, "ביסקוויט של טווסים", כשהקורא מוצא את עצמו מתוודע למציאות במחנה עקורים בגרמניה, שבו מצפה המשפחה הקטנה לעלייה ארצה. וגם כאן, סיפור הביסקוויט הנחשק לא משמש רק למתן אורח החיים במחנה, היחסים עם האם הקשוחה והדאגנית והסבתא הצינית ויודעת הכול (סיפור הצטרפותו המופלא של האב אליהן בקרקוב יבוא יותר מאוחר), אלא גם לסיפורו של מיפגש ראשוני ותמים עם עולם שקיים בו מין והוא נחשף בפני המספרת כשהיא צופה "בים השיבולים" שעל יד המחנה, שהרי בתוך המחנה אין כל אפשרות לאינטימיות, ואילו היא עצמה תחווה התהוות של אהבת ילדות תמימה.
משמגיע הקורא לסיפור הרביעי והמצויין, "אוריוק בשינל" (בהמשך יתברר כי אוריוק הוא מישמש מיובש, תאווה לעיניים ולחך), מתגלה כי הסיפורים אינם ערוכים בספר לפי סדר כרונולוגי וכי גם בתוכה של אותה תקופה עשוי לבוא אירוע מאוחר יותר לפני קודמו בזמן. יש להניח, שסדר זה נקבע מתוך כוונה לעורר בקורא קריאה פעילה, שיצרף קדימה ואחורה וייהנה מהגילוי. ואף שיש ספק אם טוב היה לערוך כך, הרי הקדמתם של שלושה הסיפורים הראשונים, ששירטטו את עיקרי הדברים, פתרו את "הבעייה".
בסיפור זה חודר גם יסוד של מתח מועצם, כי עיקר העלילה היא הוצאתה של הילדה בעורמה מבית היתומים ועוד על ידי אישה לא מוכרת לה, המעמידה פני רוסייה אך מתגלה ברמזים כיהודייה, ולבסוף מתברר שהגיעה בשליחותה של אימה שהשתחררה מבית הסוהר. היא אף מוציאה מכיס השינל שלה ומעניקה לילדה המפוחדת אוריוק, שהילדה כה חשקה בו כשראתה אותו נמכר בשוק, ולאחר מסירתה לאימה וסבתה אפילו נעלמת בלי לדרוש כל תמורה למעשה גבורתה, ועל אף תגובתה הצינית של הסבתא, הקורא נותר משתאה. תוך כך גם נמסר מה אירע בעבר, כיצד נאסרה האם לאחר שהבריחה על גופה גאזה הדרושה לצבא, כשהילדה צופה בה כמו בחזון תעתועים מדהים.
לא נופל ממנו הסיפור "דינייה ריקוד אוזבקי", שזכה בפרס מפעל הפיס, ובו מסופר על תקופה מוקדמת יותר, כשהאם יצאה להברחותיה וציוותה על הילדה להישאר בקיביטקה. כמובן שהילדה יוצאת ועולה לגג, שם מתייבשת "הדינייה", הלא זה המלון הכתום ושם מתהווים יחסיה האקזוטיים והלא ייאמנו עם משפחת המשכיר האוזבקי, רעייתו הצעירה ובתה הקטנה, ואף עם כארים בוי, הבן הבוגר מאשתו הקודמת. ומעל הכול מרשים הריקוד האוזבקי הסוער שלה עם בנות המשפחה ופיסת הדינייה שהיא זוכה בה עם הצלת התינוק מנפילה לבאר.
סיפור מדהים ומרגש במיוחד הוא "נטושה עם מלח" (88-98) הפורש את עלילת המסע המפרך והמסוכן ברכבות בחזרה לפולין עם סיום המלחמה, כיוון שבתחנות שבהן עצרה הרכבת בדרך, לעולם לא ניתן היה לדעת מתי תצא לדרכה, איש אינו קורא לנוסעים ואין ביטחון שקרון מסויים לא ינותק או יחובר לרכבת אחרת בלי אזהרה, ומי שירד לקנות אוכל הסתכן באיבוד משפחתו.
הסיפור קרוי על שם המאכל, הדגים המשומרים במלח שהאם הכינה יחד עם דניאלק, בנה של מכרה שבנדיבותה צירפה אותו אימה אליהם והם הכינו אותם והמליחו לשם מכירתם בדרך והשגת מזון תמורתם, אך כשירדו ורצו לשוק הסמוך לתחנה, רק בנס לא החמיצו את הרכבת. המתח גורף אבל תוך כך נפרש עולם מלא, רווי אירועים, מעשים, מצבים ודמויות וגם גילויים אנושיים.
וכאמור, משולבים בספר סיפורים מתקופות חיים מאוחרות יותר שיש בהם כבר סיפורי נערות ובגרות ונפרשת מסכת חיים חדשה, ועם זאת דרכי הסיפר לא השתנו בעיקרן. כך , למשל, בסיפור "סוחטת התפוזים"(52-61), המציג שלב ראשוני ממש בהיקלטות בארץ, מוצגת הנסיעה מחיפה דרך רמלה למעברה הדלה בבאר יעקב מבעד לפרספקטיבה של הדמויות הזרות למקום ותוהות על פירוש מראה עיניהם הלא מוכר כמו היתה זו עלילה בפני עצמה. ואילו עיקרה של עלילת המספרת נבנית על רקע של ניצני אהבת נעורים תמימה עם הירשל-צבי דובר היידיש, ששיאה הוא שעה שהם תופסים בסקרנותם התמימה את הסנדלר בעירומו כשהוא מתייחד עם אישה בפרדס ומגלים את עולם המין של המבוגרים. אף כאן המאכל מוסיף לשמש נושא מרכזי בעלילה והפעם זה הוא התפוז, הפרי הישראלי הטיפוסי, שבאמצעותו מתגלם גם הפעם, אף שכביכול במעשה קטן בלבד, כושר הישרדותה של המספרת, כאשר תנצח לבסוף ויעלה בידה לסחוט כמה טיפות מיץ מן התפוז היבש.
גם הסיפור "תירס חם"(77-87) מתמקד במאמץ "לכבוש את הים", לנצח את הפחד ולקבל תמורה של תירס חם ואף כאן על רקע של ניצני מיניות ואהבות תמימות.
לעומת זאת, הסיפור "ברווזים למגידו", הלא הוא מלון בחיפה (127-139)מתמקד בימי הצנע של ראשית שנות ה-50 ומגולל עלילה נהדרת של פגישה עם הדודה "העשירה" מאמריקה, הבאה לחתונת אחותם, אחותו של האב, ובמה שקורה למטען הברווזים שהזמינה מחו"ל ואמור להגיע באנייה למלון לחתונה.
ובנוסף, משולבים הקובץ, כאמור, סיפורים שבהם המספרת כבר אישה בוגרת. או אז דמויות אחרות נחשפות בסיפור ההישרדות שלהן או גם בכישלון ההישרדות, ואפילו היא עצמה נתונה בסיפורים אחדים במבחני הישרדות. בולט הוא סיפור "פאייה שחורה ופולני לבן" (108-117) שבו פסיכיאטר פולני, בכנס רופאים שבו היתה כשנלוותה לבעלה הרופא, חושף בפניה במפתיע את הקשר המיוחד והבלתי צפוי לישראל.
מדהים עוד יותר הוא הסיפור "רוסטביף אצל לורי בשיקגו"(135-144)שכן בו מספר לה פסיכיאטר אחר, שהכירה בשעת ריצה בבוקר אחד בקונגרס רופאים בשיקגו, על אשתו היהודייה אביגיל, שתמיד תהיה עבורו "ילדה", אף שזנחה אותו ועלתה לישראל.
כסיכום, ראוי לציון מיוחד הסיפור "דג צר מותן במצור" (99-107), כיוון שהוא מתמקד במיפגש אנושי רב עומק ומיוחד על רקע התקופה של ימי ראשית המדינה. המיפגש מתקיים בין המספרת, העומדת לסיים תיכון, לבין יוס'ל הדייג "הגלותי" דובר היידיש, הצולה דג וממליח אותו (ומקשר בכך לעבר), ועם שני צברים טיפוסיים, אלעד ונמרוד, שהם כבר בוגרי קומנדו ימי וכבר בעלי אופנועים. הפעם, וכמובן על רקע מאכל, יימסר באופן סמלי כושר הישרדותה והשתלבותה במציאות הישראלית דווקא על רקע סיפורו של יוס'ל, רב תבונת החיים, סיפור "אגדת נימפת הים". מאידך, נועזותה מתגלה בהכרעתה לבחור בין השניים, לבחור בנמרוד ולעלות על אופנועו, לאחוז במותניו מאחור ולהתפלל בליבה "שהכוח במותניי לא ייגמר לעולם." ואכן, הכוח הזה עושה את הספר ראוי להיקרא לאו דווקא לקראת יום השואה, אלא כיצירה ספרותית רבת כוח.
* * *
יהודה דרורי
ארה"ב: הדמוקרטים החלו
בהליך הדחה רשמי נגד טראמפ?
אתר החדשות The Hill -- הציר הדמוקרטי בראד שרמן הגיש בקשה להליך הדחה נגד נשיא ארה"ב בגין שיבוש הליכי משפט במהלך החקירה הפדרלית שמתנהלת בנוגע להתערבות הרוסית בבחירות לנשיאות ב-2016. כרגע מסתמן שהמהלך לא צפוי לעבור בגלל רוב רפובליקני בבית הנבחרים.
זו הכותרת בראש בחדשות ב-YNET...
זה כמו לכתוב שאחמד טיבי עומד להדיח מהכנסת את סיעת "הבית היהודי".
הציוץ הראשון של אל ג'זירה:
שלושה פלסטינים נהרגו מיריות – בלי אזכור לפיגוע. YNET
בשעת הפיגוע בירושלים, כאשר היה ברור שמחבלים ירו ופצעו אנושות ישראלים, פירסמה הרשת הקטארית ציוץ שבו לא היה אזכור לכך שמדובר באירוע טרור.
אלג'זירה מוחרמת על ידי כל מדינות ערב באזור כרשת תומכת טרור ע"י קטאר. מדוע היא עדיין פועלת אצלנו?
להתעלם מירדן
כל פעם שמתרחש אירוע טרור בירושלים או בשטחים, הירדנים פותחים עלינו פה גדול... מדינה דמיקולו זו, שממשיכה להתקיים בזכות מטריית הגנה ישראלית, מוכיחה שוב ושוב את כפיות הטובה שלה כלפינו בחזית הפוליטית/ביטחונית.
אינני ממליץ לממשלה להתעמת עם ירדן, אבל אני כן ממליץ להחזיר מיד לממלכה הירדנית את הירדנים הנמצאים בהר-הבית, ובנוסף, פשוט להתעלם ממחאותיה ותעמולתה של ירדן נגדנו. אז שהכלבים הללו ימשיכו לנבוח... והשיירה תעבור...
שוב ההסברה הישראלית העלובה
בהזדמנות זו של תקיפת הטרור בהר הבית לא שמענו את שופרי ההסברה של ממשלת ישראל מסבירים שהר-הבית הוא האתר הכי קדוש ליהדות... (שהמוסלמים השתלטו עליו).
שהשומרים בשעריו שנרצחו לא היו יהודים...
ושהמלך הראשון של ירדן, עבדאללה, נרצח על הר הבית, כי למוסלמים זה לא רק מקום תפילה אלא מקום טרור!
מה קשה שראש הממשלה, השרים וגורמי ההסברה יֵצאו עם עובדות אלו לציבור העולמי שוב ושוב!
ראש חדש לליכוד
אני מסכים עם הקביעה של נתניהו שחלקים גדולים בתקשורת "מחפשים אותו" כבר זמן רב והאופוזיציה השמאלנית אכן פועלת להדחתו, אבל דברים אלו לא יביאו להדחתו מפני שמי שבאמת יביא לכך זהו נתניהו בעצמו.
התקשורת השמאלנית לא היא זו שיצרה את תיק 1000, או תיק 2000 ועכשיו גם תיקים 3000 ו-4000, להזכירכם,אלו הם תיקי חקירה במשטרה שבהם אירועים שאכן קרו לראש הממשלה או בסביבתו הקרובה. גרירת הרגליים של היועץ מנדלבליט להביא נושאים אלו לסיכום פומבי, בהחלט מחשידה את נתניהו ופועלת נגדו ונגד המערכת בה הוא פועל ומתפקד. מנדלבליט יהיה חייב לצאת במוקדם (ולא במאוחר) במסקנות ברורות, ויש להניח באופן ברור ביותר שלא כולן יהיו לטובת נתניהו.
למעשה, קיים כיום ערפל מידע המאיים בהחלט על המשך תיפקודו של נתניהו, ישנם פה 5 או 6 עניינים שאם רק אחד מהם יתברר כנכון ויביא להעמדתו לדין, יאלץ נתניהו לפרוש! כל זאת אינו מצביע על כך שהקואליציה תתמוטט והממשלה תיפול, דבר שיקרה אולי אם נתניהו ישיג את הסכמת שותפיו בקואליציה ובליכוד לצעד שכזה. אבל למה שחבריו בליכוד יסכימו? הרי ברור לכל שממשלה שתתמוטט בגלל נתניהו ועל ידו תביא מפלה קשה לליכוד בבחירות הבאות!
לפיכך, הליכוד יכול לבחור מתוכו ראש ממשלה מוסכם אחר, ולדעתי האדם שהכי יתאים לכך יהיה יולי אדלשטיין! איש זה, הגון נבון ואינטיליגנטי, אסיר ציון לשעבר, שר בממשלות ישראל וכיום יו"ר הכנסת, הוא אדם שמאד מקובל על כל פלגי הליכוד (והקואליציה) והוא, ורק הוא, יצליח לתקן את הנזק שגרם נתניהו לליכוד בשנים האחרונות בנושאי החקירות, ובעיקר שיש להניח שגם יהיה ראש ממשלה טוב.
אומרים לי מכרים: אל תספיד את נתניהו כל-כך מהר, הוא חיה פוליטית עם כושר שרידות גדול. ולא רק זאת, הוא פיתח לתפארת את כלכלת ישראל, שיפר משמעותית את יחסי החוץ שלה ואפילו תפישותיו הביטחוניות היו נכונות.
אני מסכים בהחלט עם הקביעות הללו, (למעט העובדה שהוא כמעט שלא דאג לחלשים בחברה ולמעמד הבינוני) אבל, על כל אלה, כישרונו של נתניהו להסתבך בעניינים כספיים ובנהנתנות החשופה שלו ושל רעייתו, פשוט לא יכולים להיות מטואטאים מתחת לשטיח... ישנם דברים שהם בלתי נסלחים ע"י מרבית הציבור.
הצעד החשוב ביותר מצד בנימין נתניהו, במידה ויומלץ על הגשת כתב אישום נגדו, יהיה למזער את הנזק לעצמו בכלל ולליכוד בפרט ע"י התפטרות מיידית ו"המלכת" יולי אדלשטיין במקומו, ולצאת להילחם על שמו וחפותו (אם חף הוא...) לא מתוך לשכת ראש הממשלה. (כי אם ייפול בלשכתו וכראש ממשלה, יתמוטט הליכוד יחד איתו).
בהתמוטטות כזו מעוניינים במיוחד שותפיו הקואליציוניים, הרבה יותר מהשמאל, שלא ירוויח אפילו מנדט אחד מנפילת נתניהו, כי המנדטים של הליכוד יתחלקו בין בנט, ליברמן וכחלון...
* * *
דע את האוייב
החינוך לשנאה על חשבון האו"ם בעזה
באחד ממאמריו האחרונים מאשים אותנו העיתונאי העשיר תומאס פרידמן, מעל דפי עיתונו ה"ניו יורק טיימס", באפרטהייד כלפי הפלסטינים, ומנבא את קיצה של ישראל, וזאת למרות מה שהוא רואה כשיגשוגה-לכאורה כיום, על רקע המפולת של המדינות האיזור.
מאמריו משפיעים לרעה על יהודים בארה"ב שניזונים ממנו, ומהמהדורה האנגלית השקרית-בחלקה של עיתון "הארץ", ונעשים למבקרים חריפים של ישראל, כביכול בה האשמה בכך שאין עדיין שלום במזרח התיכון.
לכן מומלץ מאוד להתבונן בסרטון הזה על החינוך היומיומי לשנאת ישראל והיהודים בבתי הספר של אונרר"א בעזה, המתקיימים כולם על תרומות של מאות מיליוני דולרים מהמערב המטומטם, כולל ארה"ב – מערב שיש לו עיתונאים מומחים כמו תומאס פרידמן.
http://www.youtube.com/watch?feature=player_embedded&v=YGJajyjMCbs#!
* * *
אורי הייטנר
1. לשבור את הקופסאות
מיכה גודמן, "מלכוד 67", הוצאת "דביר" תשע"ז 2017. 222 עמ'
"על הצורך הכמעט אובססיבי לשייך עמדות לקבוצות אני יכול להעיד מניסיוני האישי. בכל פעם שאני מדבר עם קהל על ערכים ליברליים והומניסטיים, אני מיד נחשד כשמאלני. בכל פעם שאני מדבר על ערכים פטריוטיים ועל ציונות אני מיד נחשד כימני. חבר קרוב שלי, שאינו חובש כיפה, סיפר לי שבכל פעם שהוא מדבר בלהט על החוכמה שבתלמוד סביבתו חושדת בו שהוא חוזר בתשובה. המונופול התדמיתי של הימין על הציונות, ושל השמאל על ההומניזם ושל הדתיים על היהדות – פוגע ביכולת שלנו לחשוב על הומניזם, ציונות ויהדות. כשהעמדה של האחר איננה נמדדת על פי מידת הסבירות שלה, אלא על פי המגזר שממנו הוא בא, אפשר לומר שהחשיבה הקבוצתית מחליפה את המחשבה החופשית.
"זאת ההחמצה הגדולה של השיחה הפוליטית הישראלית: במקום שקריסת האידיאולוגיות תצמיח צניעות, שמביאה לידי הקשבה, היא מביאה להתבצרות קבוצתית שמכוננת התלהמות." ("מלכוד 67", עמ' 116-117).
אני יכול להצטרף בגוף ראשון לתיאורו זה של מיכה גודמן, בספרו "מלכוד 67". כן, גם אני מותקף באותה מידה בידי אנשי המחנות, שבהיותם נטולי מחשבה חופשית, הם בוחרים להיות קומיסרים ומשגיחי כשרות של החשיבה המחנאית, הקופסאתית.
הנה, לדוגמה, שתי תגובות אופייניות בפייסבוק, שקיבלתי ביום כתיבת שורות אלו:
"אורי הייטנר כבר שנים ידוע כאידיוט שימושי של השמאל העלק מוסרי. ימנים מהסוג של הייטנר הנקלה והבזוי הם האויבים המרים ביותר של המחנה הלאומי הרבה יותר מסוכנים ממרצ הקרן החדשה ואחמד טיבי."
ושעות אחדות קודם לכן: "הסטטוסים הבלתי נגמרים שלך נגד השמאל ממש רוויי אהבה... אתה חושב שהשנאה שלך לשמאל היא ביקורת עניינית."
כלומר, כל מה שאינו בקופסה האטומה של "השמאל" הוא "שנאה כלפי השמאל", וכל מי שאינו אוטם עצמו בקופסה של הימין הוא "אויב המחנה הלאומי". וכיוון שאיני שייך לאף אחת מהקופסאות, אני אוייב כפול...
בתור שכזה, נקודת המוצא שלי בקריאת ספרו של מיכה גודמן "מלכוד 67" היא חיובית מלכתחילה, מעצם הערכתי לכל מי ששובר את הקופסאות ואינו מדקלם את סיסמאות המחנות, בעיקר כיוון שזה מצרך נדיר.
גודמן מצטייר בעיניי בספרו כמעין רחפן, המרחף מעל המציאות הישראלית, בלי לכבול את עצמו לשבלונות המוכרות, מצלם את האורות והצללים במחנות הפוליטיים השונים ומנתח אותם לאשורם ממבט-על, כמי שאינו מחויב להצדיק את "הדעה הנכונה של המחנה." והתוצאה מעניינת. המסקנה של גודמן היא ששני המחנות, הימין והשמאל, צודקים. ובאותה מידה שני המחנות טועים. שני המחנות צודקים בתיאור האיום שבפתרון של המחנה השני וטועים בעיוורון שלהם לגבי המשמעויות של הפתרונות שהם מציעים.
גודמן פותח את ספרו בניתוח התהליכים ההיסטוריים של המחנות השונים. אני חייב לציין, שבניגוד ליצירותיו בתחום החשיבה היהודית, ובעיקר ביצירת המופת שלו "הנאום האחרון של משה", בספר זה ניכר שהוא אינו שולט בחומר ההיסטורי. הוא קרא הרבה חומר לצורך כתיבת הספר, אבל תיאוריו ההיסטוריים אינם מדויקים, בלשון המעטה. אך גדולתו היא ביכולת הניתוח שלו. על אף חוסר הדיוק בתיאורים ההיסטוריים, הוא היטיב לנתח במבט-על את התהליכים ההיסטוריים של המחנות. למשל, את המעבר של מחנה הימין הישראלי מגישה ליברלית ל"ימין חדש". איני בטוח שההגדרה "משיחי" מדויקת, אבל התהליך שהוא מתאר נכון. די לראות איך שני המוהיקנים האחרונים של דרכו ההיסטורית של הליכוד, שני הז'בוטינסקאים האחרונים בפוליטיקה הישראלית, רובי ריבלין ובני בגין, היו למשיסה וללעג בקרב הליכודניקים, כדי להיווכח בכך.
וכך תיאור התהליך של השמאל הציוני, מגישה שמרכזה הוא הנושא החברתי-
סוציאליסטי, לעבר ההתמקדות בשלום וכעת בזכויות האדם. תיאור השינויים בקולמוסו של גודמן שבלוני ופשטני מדי, אך במבט על, זהו תיאור נכון.
וא הדין באופן שבו הוא מתאר שתי נקודות שבר מהותיות של שתי האידיאולוגיות המרכזיות. האינתיפאדה הראשונה הייתה נקודת השבר של הימין הליברלי, שנוכח עד כמה אי אפשר לקיים את שלמות הארץ ודמוקרטיה ליברלית בעת ובעונה אחת. האינתיפאדה השנייה הייתה נקודת השבר של "מחנה השלום", שנוכח שאין לו שותף בצד השני להגשמת חזונו. והרי חזון של שלום אינו יכול להתגשם במעמד צד אחד. ובניסוחו של גודמן: "זהו סיפור על השמאל שהשתנה פעמיים והימין שהשתנה פעמיים. הימין, שהזרם המרכזי שבו התחיל כליברלי בשלב ראשון, השתנה ונהיה למשיחי בשלב שני, וכיום השתנה שוב ובמצב הצבירה השלישי שלו עוסק בעיקר בשאלות של ביטחון. השמאל, שהזרם המרכזי שלו התחיל כסוציאליסטי בשלב ראשון, השתנה ונהיה למדיני בשלב שני, וכיום השתנה שוב ומצב הצבירה השלישי שלו עוסק בעיקר בשאלות של זכויות אדם ונזקי הכיבוש. זהו סיפור על המעבר מוודאות אידיאולוגית למבוכה ישראלית." (ע' 61).
הכישרון של גודמן, הוא ביכולת להתמודד באומץ ובמחשבה חופשית עם המציאות המאוד מורכבת, ולנסח את המורכבות שלה, באופן פשוט מאוד, אם לא פשטני. בכל הנושאים הוא תמיד מגיע למסקנה סימטרית על הכשל של שני הצדדים, כאשר כל צד הוא תמונת ראי של רעהו. כמובן שהמציאות המורכבת אינה כזו, אך האופן שהוא מציג את הדברים, מבהיר את ליבת הבעייתיות של הנושא המרכזי שמטלטל את החברה הישראלית כבר חמישים שנה, עתיד יהודה ושומרון, עד שהנושא הפך למילכוד.
וזו תמצית המלכוד, על פי גודמן: "מבחינה ביטחונית אסור לישראל לסגת מהשטחים, אך מבחינה דמוגרפית אסור לישראל להישאר בהם. אם ישראל תיסוג מהשטח, היא תתכווץ לגבולות שאינם בני הגנה, אם היא תישאר בשטח – הרוב היהודי שלה בסכנה. שתי המסקנות מתנגשות זו בזו, והתוצאה היא סתירה מביכה: אסור לישראל לסגת מהשטחים, אבל היא חייבת לסגת מהם." (ע' 72).
כמובן שאין כאן רק שאלות של ביטחון ודמוגרפיה, וגם גודמן עצמו אינו מתעלם מן הסוגייה המהותית של הזיקה ההיסטורית הלאומית של העם היהודי לארץ ישראל. אולם הוא מיטיב להבין שאלו הסוגיות המרכזיות היוצרות את המלכוד, המקשה על הפתרון והופך אותו לבלתי אפשרי. הוא סותר בחוכמה, בשני פרקים מיוחדים, את הניסיון הפאתטי בכל אחד מן המחנות להכחיש את המחיר הביטחוני שבנסיגה ואת המחיר הדמוגרפי שבהימנעות מנסיגה.
גודמן עוסק גם בסוגיית הכיבוש, וגם כאן הסיכום שלו הוא מחוץ לשתי הקופסאות. הוא מוכיח שאין שחר לטענה ששטחי יהודה ושומרון הם שטחים כבושים, על פי כל אמות המידה ההיסטוריות והמשפטיות. אולם הוא גם מבהיר, שבתוך השטחים הבלתי כבושים הללו, ישנו עם שאינו נהנה מזכויות לאומיות ריבוניות ולכן הוא עם כבוש. הנה, עוד פרדוכס, בשטח בלתי כבוש יש עם כבוש, ולכן טועים אלה שטוענים שאנו כובשים וגם צודקים.
לצד ניתוח המחלוקת בין הימין והשמאל בישראל, מנתח גודמן את המחלוקת בין ישראל והפלשתינאים וכאן מסקנתו חד משמעית – מדובר בסכסוך בלתי פתיר. לכן, אין סיכוי לשלום בין הצדדים. הוא בלתי פתיר, כיוון שסוגיות הליבה של הסכסוך, הן לב הזהות של הצדדים, והם אינם יכולים לוותר עליה. לדוגמה, אין כל מצב שבו הפלשתינאים יוותרו על "זכות" השיבה, שהיתה למגדיר הזהות העיקרי שלהם. אין כל מצב שישראל תשלים עם "זכות" זו, כי משמעות הדבר הוא התפרקותה של המדינה היהודית. לכן, לא ייתכן שלום.
ומכאן הפתרון שאליו הוא חותר – לוותר על השלום, ולהגיע להסכמים חלקיים, שבהם ישמרו הגבולות בני ההגנה לישראל, ישראל לא תשלוט על העם הפלשתינאי שיזכה לעצמאות על חלקים מהשטח, וההתיישבות הישראלית תישאר על מכונה. לטענתו, יהיה קל יותר להגיע להסכמים פרגמטיים, כאשר מדובר בהסכם שאינו שלום, כי הצדדים לא יידרשו לוותר על חלומותיהם ומרכיבי זהותם. וכך, הפלשתינאים לא יידרשו להכיר בישראל כמדינה יהודית, לא בסופיות גבולותיה בני ההגנה ולא בחוקיות ההתנחלויות, אך כל אלה יתקיימו בפועל ובהסכמה לטווח ארוך. נכון, הפתרון החלקי משאיר את הסכסוך מבעבע מתחת לפני השטח, אך כל חלופה אחרת היא של סכסוך קיומי שממשיך לדמם.
אני סבור שהניתוח המבריק של המלכוד, מוצלח יותר מן הפתרונות שגודמן מציע כדי לצאת מן המלכוד. בדיוק כמו כל ההצעות הקיימות, גם ההצעה שלו לוקה בכך שאין לה פרטנר. גם הוא שוגה בחלומות לגבי ההיתכנות של נכונות פלשתינאית לקבל את רעיונותיו. אני מאמין לו, כאשר הוא טוען שבשיחות לא לפרסום עם גורמים פלשתינאיים, הם הביעו נכונות לרעיון. באותה מידה אני מאמין לאנשי השמאל המתארים סיטואציה דומה. עובדה היא, שכאשר הפלשתינאים נדרשו לוותר בפועל, הם לא עשו כן, וחוששני שכך יהיה גם עם רעיונותיו.
כנראה שאין מנוס, בעתיד הנראה לעין, מ"ניהול הסכסוך" באין פתרון, לא קבע ולא זמני, ואילו גודמן שולל את התפיסה הזאת.
כשל נוסף בהצגתו של גודמן, היא התעלמותו מן העובדה שרוב מוחלט של הפלשתינאים כבר אינם חיים תחת כיבוש ישראלי, גם אם הרשות הפלשתינאית אינה מדינה ריבונית של ממש. העובדה שהם אינם אזרחים חופשיים המצביעים בבחירות, נובעת מכך שהם במזרח התיכון...
אולם למרות המחלוקות שיש לי עם רעיונותיו של גודמן, אני אוהב את הראש שלו – את היציאה מחוץ לקופסאות של הפתרונות השבלוניים של המחנות השונים וחיפוש דרך חדשה שרואה בעיניים פקוחות את המילכוד. גודמן אינו מדקלם, אלא מחפש דרך חדשה. הכיוון הכללי בו הוא מציע ללכת נכון. החשיבות הרבה של ספרו, היא בהעשרת השיח הפוליטי והאידיאולוגי הישראלי בתובנות רעננות של חיפוש פתרונות מורכבים ויצירתיים למציאות מורכבת.
[אהוד: מקריאת רשימתך התרשמתי שמיכה גודמן המציא את הגלגל בתוספת חריקות אחדות של חוסר ידע היסטורי].
* פרי ההסתה – אני משוכנע שרוב גדול בקרב ערביי ישראל מתנגד לפיגוע בהר הבית ומגנה אותו. אולם שלושת המחבלים אינם עשבים שוטים. הם פרי הבאושים של הסתה חמורה, בהובלת הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, בהנהגת השייך ראאד סלאח, המפיץ בכל העולם המוסלמי את עלילת "אל-אקצא בסכנה". מרכזה של התנועה הוא אום אל-פחם. סלאח עצמו היה ראש עיריית אום אל-פחם.
אם לא נדע לטפל במסיתים ובהסתה, זה לא יהיה הפיגוע האחרון.
* שיקול דעת – הודעתו המהירה של ראש הממשלה נתניהו על כך שישראל תשמר את הססטוס-קוו בהר הבית, היתה ביטוי לאחריות ולשיקול דעת מדיני וביטחוני ראוי. כאשר הדם רותח, לאחר הפיגוע, קל מאוד להיסחף לצעדים נמהרים ובלתי שקולים, שעלולים להסב נזק לביטחון הלאומי ולאינטרסים הלאומיים של ישראל. הר הבית הוא אחד המקומות הנפיצים ביותר בעולם, והטיפול בעניינים הנוגעים לו חייבים להיעשות בזהירות, במתינות ובשיקול דעת, בוודאי לא תחת סערת פיגוע. לעת הזאת, תפקידה של מנהיגות היא להרגיע, וטוב שכך עשה נתניהו.
* מ-פ-חד – למה גדעון סער אינו קורא תגר על מנהיגותו של נתניהו, אינו יוצא נגד הרקב והצחנה הנידפים ממנו ומסביבתו הקרובה, ואינו מתמודד נגדו? כי הוא מ-פ-חד. הוא יודע שסיכוייו קלושים, והוא מעדיף להמתין עד אחרי עידן נתניהו.
אי אפשר לומר שהחלטתו אינה רציונלית. אבל היא לא מנהיגותית.
שאלה – איך היה נוהג במקומו נתניהו? איך היה נוהג אולמרט? שרון? ברק? פרס? רבין? הם היו קופצים למים ומתמודדים. היו לוקחים בחשבון הפסד, אך בעצם קריאת התגר האמיצה הם היו בונים את מנהיגותם.
חוששני שלגדעון סער, עם כל הערכתי אליו, אין את זה. וחבל.
* פגיעה בשלטון החוק – מחאה ציבורית נגד השחיתות של נתניהו ראויה ונחוצה. המחאה נגד היועץ המשפטי לממשלה – לא זו בלבד שאינה ראויה, היא מזיקה. זו מחאה אנטי דמוקרטית ופגיעה בשלטון החוק, כי היא מנסה להפעיל לחץ בלתי נסבל ובלתי הוגן על גורמי האכיפה, לרצות את המפגינים ולא לפעול על פי חוק ולמצות את החקירה. היא מטילה דופי ביועץ המשפטי לממשלה, על לא עוול בכפו. ניתן לכנות את ההפגנות נגד מנדלבליט כהתנהגות של אספסוף.
השתתפותו של יו"ר העבודה אבי גבאי בהפגנה הזאת מעוררת סימני שאלה על שיקול דעתו. אם ברצונו להוות אלטרנטיבה אמתית לנתניהו, עליו לעשות זאת באמצעות הגנה על שלטון החוק ועל האיזונים והבלמים של השלטון, ולא באמצעות החלשתם.
מבחינה ציבורית ומוסרית, נתניהו אינו ראוי עוד להנהיג את המדינה, בשל התנהלותו המושחתת. השאלה האם הוא גם עבר עבירה פלילית המצדיקה כתב אישום, היא שאלה מקצועית וחזקה על המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי שהם חוקרים לעומק את השאלה ויקבלו את ההחלטה המקצועית הנכונה.
לא כל מה שאינו פלילי – כשר, ואין הצדקה להפעלת לחץ על היועמ"ש כדי שיגיש כתב אישום, כאילו אי הגשת כתב אישום היא גושפנקא לשחיתות מוסרית.
[אהוד: אני רואה שבצדקנות שלך, שאולי מכסה על שינאה חדשה – נתניהו כבר הפך לאולמרט מיספר 2!]
* גבאי ובקעת הירדן – במצעו המדיני, שהפיץ לחברי מפלגתו ערב הבחירות המקדימות, כתב אבי גבאי על בקעת הירדן: "בקעת הירדן, תחת כל הסדר עתידי, צריכה להיות חלק מחגורת הביטחון המזרחית של המדינה. יישובי בקעת הירדן אינם 'התנחלויות מבודדות', אלא חלק אינטגרלי ממדינת ישראל, היום ובעתיד."
מצד אחד, זו אינה אמירה מובהקת דיה. לא ברור מה הכוונה בהגדרה "חגורת הביטחון". האם הוא מדבר על ריבונות ישראלית מלאה? לא ברור האם כאשר הוא כותב בקעת הירדן, הוא מתכוון לרצועה לאורך הנהר, הוא מתכוון לשטח שעד כביש 90, הוא מתכוון כמו בתוכנית אלון וכמו יצחק רבין עד יומו האחרון, לשטח שעד ממזרח לכביש אלון? זו אינה האמירה הברורה והנחרצת של מפלגת העבודה בנדון, בשנים שבין מלחמת ששת הימים לפסגת קמפ-דיוויד (2000), שבה אהוד ברק נטש את דרכה של תנועת העבודה גם בנושא זה והציע נסיגה מן הבקעה.
אבל מצד שני, זו הפעם הראשונה מאז קמפ-דיוויד, שמנהיג מפלגת העבודה אמר אמירה כלשהי על בקעת הירדן הישראלית. ודווקא העובדה שהוא אמר זאת בצורה מעורפלת, כפי שכל אמירותיו הן מעורפלות, מעוררת תקווה שהוא אינו נעול על הסיסמאות של מפלגת העבודה בשני העשורים האחרונים, סיסמאות עבשות, מנותקות, שאבד עליהן כלח, שהפכו אותה למרצ 2, אלא הוא פתוח לחשיבה מחדש, לרעיונות חדשים, להתחדשות אידיאולוגית.
אני מקווה שכך הדבר. נעקוב אחריו ואחרי דרכו בתקווה.
* יעשה שלום – בנו בן ה-17 של אבי גבאי התראיין בליל ניצחונו בבחירות המקדימות, ואמר על אבא שלו שהוא ייבחר לראשות הממשלה ויעשה שלום עם הפלשתינאים. להיבחר לראשות הממשלה? אולי. אם כך יבחרו רוב אזרחי ישראל בבחירות דמוקרטיות. שלום עם הפלשתינאים? לא. ולא כי הוא לא ירצה. ולא חשוב כמה הוא ירצה. שאל את הילדים של ברק ואולמרט, איך אבותיהם הצליחו לעשות שלום עם הפלשתינאים.
* המחנה האנטי ציוני – גבאי רק נבחר, ולמחרת "הארץ" כבר מאיים עליו ומזהיר מפניו. כותרת פשקוויל המערכת היא "זהירות, לפיד אחד כבר יש," ובו נאמר: "אין צורך בחמישים גוונים של מרכז-ימין."
כלומר, יאיר לפיד הוא "מרכז ימין" ואילו גבאי אמור להיות שמאל. רוגל אלפר, בפשקוויל שלו, הגדיר את "יש עתיד" בצורה חדה יותר: "עדר הח"כים הצייתן שנשרך בעיוורון אחרי הפופוליזם הלאומני והימני-מסורתי המסוכן של לפיד."
כלומר, לפיד הוא לאומן ימני פופוליסט, ולכן על גבאי להציב אלטרנטיבה אחרת לגמרי. כנראה ש"הארץ" רוצים לראות את גבאי בדמותה של חנין זועבי ואת מפלגת העבודה בדמותה של בל"ד. עד אז הם לא יירגעו.
* סוכן זר – הפשקוויל התורן של רוגל אלפר מתמקד בעמית סגל. סגל הוא אחד העיתונאים המוכשרים והאמינים ביותר בישראל – מקצוען של ממש, מוערך מאוד הן בברנז'ה התקשורתית והן בציבור. ולכן, הוא מהווה סדין אדום בעיני אלפר. טענתו המגוחכת של אלפר היא ש... עמית סגל הוא סוכנו של נתניהו. הצחקת את שרה... ואם בסוכנים עסקינן, מעניין סוכן של מי רוגל אלפר?.
* התחביב של רוגל אלפר – תחביבו של רוגל אלפר הוא לבוז וללעוג למשפחות שכולות ישראליות, לשמוח לאידן, להעביר דחקות על המושג "משפחת השכול", לצאת נגד יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. יש מקרים שבהם הנאתו מהתחביב הזה כפולה ומכופלת. למשל, כאשר המשפחה שכלה שני בנים. למשל, משפחת פרץ, שאת שמחתו לאידה הוא משכפל וחוזר עליה שוב ושוב. דומה שהבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השכול" גדול אף יותר מן הבוז שלו למה שהוא מכנה "דת השואה".
אבל הפשקוויל התורן שלו הוא ביקורת חריפה על יועז הנדל, על כך שבראיון עם אב שכול פלשתינאי הוא לא דיקלם את טענתו שבתו "נרצחה" בידי שוטרי מג"ב, והוא כתב עליו: "כשמדובר בפלסטינים, ליועז הנדל אין רגש אנושי בריא..."
לא, זה לא עניין של מודעות עצמית. זה עניין של אוטו-אנטישמיות. כאשר מדובר ביהודים, לרוגל אלפר יש רגשות אנושיים: שנאה תהומית. הרי גם שנאה היא סוג של רגש.
* בלתי ראוי – לפני שבועות אחדים דווח ב"הארץ", שאחד המתמודדים על הנהגת מפלגת העבודה, כמדומני עֹמר בר לב, הציע להרצוג לפרוש מן המרוץ, ולהתמקד במרוץ לתפקיד הנשיא הבא של ישראל.
בתוכניתם בגל"צ, ירון דקל ועמית סגל כבר דיברו על המועמדות הזאת כעל עובדה מוגמרת – זו שאיפתו של הרצוג. הם העלו זאת גם בראיון עם אשתו, מיכל הרצוג, והיא התחמקה מתשובה, ובכל מקרה, לא הכחישה.
יש עוד ארבע שנים, אך כבר עתה יש לומר – הרצוג אינו ראוי לתפקיד הרם. לא כיוון שאין לו הכישורים – יש לו. אלא כיוון שהוא שמר על זכות השתיקה בחקירותיו.
איש ציבור שנהג כאחרון העבריינים, שיבש למעשה חקירה על שחיתות ציבורית ונמלט מעונש, לא החזיר את חובו לחברה, ואינו ראוי למנהיגות. עם כל החיבה ואף ההערכה להרצוג (הוא היה, למשל, שר רווחה טוב), טענתי זאת נגד מועמדתו לראשות מפלגתו, נגד מועמדותו לראשות הממשלה ועל אחת כמה וכמה, כאשר מדובר בנשיאות המדינה. נשיא המדינה אמור לגלם באישיותו את ערכי המדינה; להיות דמות מופת. איש ציבור ששתק בחקירה, אינו אדם כזה.
מבחינה משפטית, כל אדם זכאי כל עוד לא הוכחה אשמתו. מבחינה ציבורית, מנהיג ציבור צריך להיות נקי מחשד. לכן, אם יש חשדות נגדו, עליו לשתף פעולה עם החקירה כדי לנקות את עצמו. איש ציבור ששתק בחקירה נשאר בחזקת חשוד (מבחינה ציבורית), כל עוד לא הוכחה חפותו.
* תמונת הניצחון – בישורת האחרונה לפני סוף מלחמת "צוק איתן", נהרגו שני חברי קיבוץ נירים, זאביק עציון ושחר מלמד. מרכז המשק גדי ירקוני נפצע קשה ואיבד את שתי רגליו.
ירקוני שיקם את עצמו ונבחר לראשות המועצה האזורית אשכול.
ירקוני הוא מסמליה של המלחמה – איבד את חבריו הקרובים ואת שתי רגליו והיום הוא מוביל את האזור שספג יותר מכל מאש האויב ב-14 שנות מטווח הרקטות על אזרחי ישראל.
בתור שכזה, יש עניין מיוחד באופן שבו הוא מסכם את המלחמה.
כך הוא אמר בראיון לעיתון "ידיעות הקיבוץ": "המציאות היא שהמבצע הביא לנו שלוש שנים של שקט ופריחה. יש פיתוח עצום ביישובים, קליטה מאסיבית של משפחות צעירות. האזור פורח. הקיבוץ שלנו, שעבר טראומה קשה במבצע הזה, קלט בשנתיים האחרונות 22 משפחות. זה אומר הכול."
כפי שכתבתי כבר פעמים רבות – הצמיחה הדמוגרפית המרשימה של יישובי עוטף עזה; הצטרפותן של מאות משפחות צעירות שהחליטו לבנות את ביתן דווקא שם, היא תמונת הניצחון של ישראל במלחמה.
[אהוד: להזכירך, המלחמה הזו התנהלה תחת סמכותו והנהגתו של מי שעליו אתה כותב כאן: "מבחינה ציבורית ומוסרית, נתניהו אינו ראוי עוד להנהיג את המדינה, בשל התנהלותו המושחתת."]
* בברכת צה"ל – אני מצוי כעת בעיצומם של שני מחקרים. האחד הוא מחקר עומק על הגל הראשון של ההתיישבות בגולן. השני הוא הביוגרפיה של יהודה הראל, המכונה אצלנו "אבי ההתיישבות בגולן."
מתוך מחקריי, אתקן שלוש שגיאות במאמרו בנדון של מנחם רהט.
א. ראשוני המתיישבים בגולן, אכן התיישבו במחנה סורי נטוש, אך לא מול קוניטרה כי אם בעליקה, שבקרבת נפח. כעבור חודשיים וחצי הם עברו לקוניטרה.
ב. אין זה נכון שהצבא הופתע מעליית המתיישבים. להיפך, צה"ל היה שותף מלא. כבר ברגע שהחל להירקם רעיון ההתיישבות, ימים אחדים לאחר המלחמה, שוחח על כך רפאל בן יהודה, מראשי היוזמים, חבר קיבוץ נאות מרדכי, עם רמ"ט פיקוד צפון, חבר קיבוצו, דן לנר. לנר שיתף את דדו, אלוף הפיקוד. הפיקוד היה שותף מלא ונלהב להתיישבות, הן בהכנות והן בביצוע בפועל.
ההתיישבות אמנם עלתה בטרם אישור רשמי מן הממשלה, אך בידיעה ובתמיכה של ראש הממשלה לוי אשכול, ושל השרים אלון, גלילי וגבתי. ההגדרה הפורמלית של הקבוצה היתה מחנה עבודה לאיסוף הבקר הסורי המשוטט (ואכן, זאת היתה אחת העבודות המרכזיות של החלוצים). את השכר הם קיבלו ממשרד העבודה, שבראשו עמד יגאל אלון.
ג. קיבוץ מבוא חמה, כמו שאר קיבוצי דרום הגולן, לא היה של תנועת הקיבוץ המאוחד, אלא של איחוד הקבוצות והקיבוצים.
מנחם רהט ראוי לברכה על שהעלה את זכרו של מאיר שמיר, ואת תרומתו להתיישבות בגולן.
כמו כן, אתקן שגיאה היסטורית מהותית בנוגע ל"אחדות העבודה" ומפא"י. רהט כתב שבן גוריון וברל כצנלסון פרשו מ"אחדות העבודה" והקימו את מפא"י. ההיפך הוא הנכון. "אחדות העבודה" קמה ב-1919 מאיחוד של "פועלי ציון" עם קבוצת "הבלתי מפלגתיים". ב-1930 התאחדה "אחדות העבודה" עם תנועת "הפועל הצעיר" והן הקימו את מפא"י.
ב-1944 מפא"י התפלגה. הפלג של יצחק טבנקין שפרש ממפא"י, נקרא שוב "אחדות העבודה", כשמה של המפלגה ההיסטורית (ליתר דיוק "התנועה לאחדות העבודה", אך בקיצור – "אחדות העבודה").
* רכבת אווירית – מוצ"ש – גאנז-אנד-רוזס. יום רביעי – רדיוהד. השבוע הוא גולת הכותרת של קיץ עתיר בלמעלה מעשרים הופעות בישראל של האמנים המובילים בעולם, בסוגות השונות ובסגנונות השונים. משנה לשנה הולך וגדל הביקוש של אמני העולם להופיע בישראל, והקיץ נשברו כל השיאים: ממש רכבת אווירית של אמני תבל בדרכם לישראל. זהו ניצחון אדיר של התרבות על הברבריות, של האנושיות על הגזענות והאנטישמיות. מפעל חייו של המטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס התרסק.
בלוג חדש – לפני 11 שנים, ב-25 ביולי 2006, בעיצומה של מלחמת לבנון השנייה, פתחתי את הבלוג שלי ב"ישרא-בלוג". לאורך התקופה פירסמתי בבלוג – 4,849 מאמרים. היו לבלוג כמעט חצי מיליון כניסות.
השבוע פתחתי בלוג חדש, הנושא אותו שם: "הבלוג של אורי הייטנר", ב"וורדפרס". המעבר נובע מכך שב"וורדפרס" החשיפה גדולה יותר.
* ביד הלשון: המוציא והמביא – המוציא והמביא הוא המנהיג, המארגן, הדמות המרכזית בחברה, בארגון, במשימה. מקור הביטוי הוא מקראי. הוא נאמר לדוד בראשית ימי מלכותו:
"וַיָּבֹאוּ כָּל-שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-דָּוִד חֶבְרוֹנָה, וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר: הִנְנוּ עַצְמְךָ, וּבְשָׂרְךָ אֲנָחְנוּ. גַּם-אֶתְמוֹל גַּם-שִׁלְשׁוֹם, בִּהְיוֹת שָׁאוּל מֶלֶךְ עָלֵינוּ, אַתָּה הָיִיתָה הַמּוֹצִיא וְהַמֵּבִי אֶת-יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר יְהוָה לְךָ: אַתָּה תִרְעֶה אֶת-עַמִּי אֶת-יִשְׂרָאֵל וְאַתָּה תִּהְיֶה לְנָגִיד עַל-יִשְׂרָאֵל."
כלומר, פרנסי הציבור, שעלו לדוד להביע לו את נאמנותם, אמרו לו שעוד בימי שאול, הוא (דוד) היה המנהיג האמתיי, המוציא והמביא. מכאן, שהמוציא והמביא אינו דווקא נושא המשרה הפורמלית, אלא האיש החזק בפועל.
מקור מוקדם יותר לביטוי, אם כי לא בצירוף המילים המוכר "המוציא והמביא", הוא בפרשת השבוע, שקראנו אמש, פרשת "פנחס". בפרשה זו מופיע אחד התיאורים על סמיכתו של יהושע למנהיג, בידי משה. משה מצטווה לעלות להר העברים ולצפות על ארץ ישראל, שאליה לא ייכנס. לאחר מכן ה' מצווה על משה למנות מנהיגים שיחליפו אותו לאחר מותו, "וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה."
משה ממנה את יהושע בן נון ליורשו בפני הכהן הגדול ובפני כל עדת ישראל, לפי ציווי של ה'. ובין השאר, נאמר כך:
"וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי יְהוָה, עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה."
כאן סוגיית המוציא והמביא קצת מורכבת. מצד אחד, יהושע יהיה המוציא והמביא, שעל פיו יצאו ויבואו בני ישראל. אבל מצד שני, הוא רק השליח, המתווך בפני בני ישראל את מצוות ה', כפי שהוא ילמד מן האורים והתומים, ו"עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ," כלומר המוציא והמביא הוא אלוהים, ויהושע ועמו יצאו ויבואו על פיו.
* * *
על "כאילו בחלום" מאת אוריה באר
בהוצאת ספרי צמרת
"כאילו בחלום", ספרו החדש של אוריה באר, הינו רומן המתרחש במושבה כנרת בשנת 1925 ואפשר כבר לראותו כרומן היסטורי. המיקום והתקופה מעוררים עניין כשלעצמם אבל עיקרו פרשת אהבים סוחפת.
זהו סיפור חייה של שולקה בת ה-22, שגדלה בנוה צדק, בוגרת סמינר למורות, מהיעדר מקום הוראה בארץ נשלחה כמורה לקהילה היהודית באי רודוס, ומתגעגעת למשפחה ולארץ-ישראל, חוזרת שולקה כעבור שנה ומתחילה ללמד במושבה הקטנה כנרת. היא צעירה עדינה, מורה מסורה ואחראית, אבל מגיעה לעיתים למצבי דכדוך ואז היא מנגנת על הקונצרטינה שלה.
שולקה מתחברת לפועל צעיר, יודה, העובד עם אחיו אברום במשק של מאיר וחנה. יודה בחור חזק, מעוט השכלה וחמום מוח, הנכנס למריבות ולסכנות, אבל הכריזמה הארוטית שלו רבה. שולקה מחזיקה את יחסיהם על אש קטנה, חוששת להתמסר. יודעת כי צפויים לה חיים קשים עם הגבר המתלהם.
מי שמתאווה לקשר עם יודה היא חנצ'ה, אשה נשואה כבת 35, אם לילדים. בפוגרום שעשו הגויים ביהודי כפרה באוקראינה, נאנסה באכזריות, ראתה את הוריה נרצחים והצליחה להתגבר על הזוועה. היא אישה יצרית בעלת כוח פיסי רב. בעלה מאיר נחשב לאינטליגנט של המושבה, אבל גרוע כאיכר, הוא מתמסר יותר לענייני הכלל על חשבון הבית והמשפחה. הוא אינו מספק את חנצ'ה. הספר עוסק בשולקה אבל הגיבורה המעניינת שלו היא חנה.
תשוקתה של חנצ'ה פורצת גבולות. כשיודה נפצע במאבק עם ערבי היא חובשת את פצעיו, נצמדת בכוח לגופו, נכנסת לשיכרון חושים ומוכנה לעזוב הכול, לברוח עם יודה ולהיות שלו. יודה מנסה להיחלץ מלפיתתה, מספר על שולקה, וחנצ'ה מגיבה שברור ממבטיו שהוא חושק בה ומגבירה את לחץ גופה עליו. הספר, שהתנהל עד כה בריאליות עדינה ומאופקת הופך להר געש מתפרץ. חנה תופשת בעוצמה את מבושיו של יודה וממש אונסת אותו, אם אפשר לומר כך על אישה. אחרי רגע קצר הוא מתנתק ממנה.
ממש בתום אקט התאווה מופיע הבעל ונדהם. חנצ'ה מתעשתת מהר מסבירה שהיא חובשת את פצעיו של יודה, עוברת מיד לסיפור מעשה הגבורה שלו בערבי, מתנהגת כאלו לא אירע דבר ואף מדברת אל מאיר בעזות מצח.
עתה מתחיל חלקו השני של "כאילו בחלום". הספר הוא פיתוח מחזה שכתב אוריה באר והוצג בשעתו בתיאטרון "הספרייה" ברמת גן. המחזה מעלה יומיים קריטיים בחיי זוג, והיום השני במחזה הוא החלק השני בספר.
בלילה שאחרי סערת היצרים יוצאת חנה מהבית. בעלה יודע שהיא עם יודה. אולי כבר ברחה איתו, ושוקע בדיכאון. כל חייו נשברו לרסיסים. הוא אינו הולך לעבודה בבוקר. משתף במצוקתו את אברום, הפועל שלו, מדבר על התאבדות. הוא אוהב את חנה ואינו מבין איך בגדה בו עם הכלומניק הגס והבור. היכן טעה?
גם אברום אינו תופש את בגידתה של חנה. ובכלל, מה כל הרומנטיקה? מה שחשוב – המשק, העבודה. המנגנון נפשי של הנשים זר לשני הגברים.
בבוקר שבה חנה הביתה. מודה שהיתה עם יודה אבל לא היו ביניהם אלא מילים. יודה דחה את חיבוקה, דיבר על שולקה. הפרשה בינה לבין יודה הסתיימה. אבל אותו, את מאיר, אינה אוהבת. הוא אינו נותן לה כל הנאה. החיים איתו נמאסו עליה.
השיחה בין בני הזוג נוקבת ומרה עד שמאיר מתפרץ: "גמרנו. מתגרשים!"
"אז ניסע מיד לרבנות בטבריה!" משיבה חנה בלי להתרגש.
המום, מובס, שואל מאיר: "מהי אהבה? אנחנו נשואים כבר שמונה שנים. יש לנו שני ילדים מוצלחים. בית. משק. כבר עברנו תקופות קשות יותר. נחזיק מעמד!"
הוא מספר כי פיטר את יודה, וגם אברום אחיו עוזב איתו, וגם שולקה עוזבת "עם הקוואליר שלה."
הקוואליר הוא קלמן, חבר של שולקה מילדותם בנוה צדק, שירד עם הוריו לקנדה, שם התעשרו. במשך שנים שולח קלמן מכתבי אהבה לשולקה ומתעלם מתגובותיה הצוננות. עתה בא לקחתה לקנדה, שם יישא אותה לאישה והיא תחיה כנסיכה. בפלשתינה לא יישאר אפילו לא לתקופת ניסיון.
שולקה משיבה בלאו מוחלט. קלמן וכספו אינם מושכים אותה. את הארץ לא תעזוב. די לה בבדידותה ברודוס.
חנצ'ה אינה מאמינה ששולקה תעזוב עם קלמן. היא מנהלת עם שולקה שיחת נשים ומפייסת אותה. עתה, משחלפה סערת יודה ו"והוא כמו חלום" נוטה חנצ'ה לפיוסים.
גם יודה מנסה להתפייס עם מאיר, אף שזה פיטר אותו בבוטות. משתדל בכל כוחו להתאפק ולא לרתוח בשיחה עימו. אך מאיר דבק בהחלטה לפטרו. כל עוד יודה בשטח לא תהיה לו מנוחה.
יודה מבקש את סליחתה של שולקה. לדעת אברום אחיו, שולקה אינה בשבילו. תמיד תרגיש נעלה עליו בהשכלתה ובאופייה. היא לא תהיה איכרה. אבל יודה אינו מוותר. שואל את שולקה אם היא אוהבת אותו.
"אוהבת ומפחדת," היא משיבה, "אם נינשא אהיה מאושרת וגם אומללה... אתה תמשיך לריב עם האיכרים, עם החלוצים, עם הערבים ועוד תכה אותי."
אבל היא כבר מרשה לו לחבקה.
"כאילו בחלום" מסתיים בצורה פתוחה למדי. לא הפי אנד חבוט ולא טרגדיה נוגה. סיום מתוחכם. הקורא, שגיבורי הספר כבר נעשו לו כמעט קרובי משפחה, אינו יכול שלא להרהר בעתידם. האירוע בין חנצ'ה ויודה גרם זעזוע אבל לא הפך עולמות. ברור שחנצ'ה ומאיר ימשיכו בזוגיותם. חנה בהרגשת תסכול ואלו מאיר אומר כבר בסוף הספר: "כאילו לא היו דברים מעולם... זה היה כאילו בחלום" וחוזר לעסקי הציבור.
יודה ואברום יעזבו בצער את החווה ואת בעליה, שאליהם התקשרו, ויעברו לעבוד במקום אחר.
אבל מה עם שולקה ויודה? יש להניח שחרף פחדיה תלך שולקה אחרי ליבה. היא כבר הזמינה את יודה לבקר בבית הוריה.
חיבוטי הנפש של גיבורי "כאילו בחלום" מועלים ביד סופר נאמנה. מאיר וחנצ'ה הם טיפוסים מנוגדים שאינם משלימים זה את זה. שולקה ויודה אף הם שונים מאוד באופיים. לעומת זאת דווקא חנה ויודה נראים כזוג תואם וגם שולקה ומאיר קרוצים מחומר דומה. אבל הספר מפריד בין הדומים ומבליט דווקא את הניגודים. אילו הלכה האהבה בדרך ההיגיון, הרבה מספרי הרומנים הנודעים לא היו נכתבים... אולי גם לא ספר זה.
הרומן כתוב בצורה הקלסית הכרונולוגית. אינו מזגזג קדימה ואחורה, לא נוטה לצדדים. מתקדם בקו הדוק, ישר ולעניין. הוא מתרכז בגיבוריו בלבד. אינו עוסק בילדיהם, לא בנאומי אידיאולוגיה, לא במאבקי איכרים-פועלים, לא בהתקפות של הערבים. כל אלה, והעבודה המפרכת בחום הנורא של בקעת כנרת, שזורים ב"כאילו בחלום" אבל רק כרקע הטבעי לעלילה. לשון הספר ברורה, חפה מהתנשאות, מתובלת לעיתים בביטויים של יוצאי מזרח אירופה וכן גם במילים ערביות שנפוצו אז במושבות.
אוריה באר הוא סופר ותיק, עורך דין במקצועו, הוציא שלושה קבצי סיפורים קצרים ורומן על אילת. בהשקת "כאילו בחלום" סיפר כי יסודות הספר הם סיפורים ששמע במשפחה. אימו, למשל, אכן היתה מורה ברודוס ולאחר מכן בכנרת. אביו היה גבר שלא פחד מאיש. אולם הספר אינו ביוגרפיה של אחד על אחד. לצד סיפור הזיכרונות עשה אוריה באר עבודת מחקר רצינית והעלה רומן היסטורי-לוקאלי מרתק וקריא מאוד, אוניברסלי מאוד ועם זאת ישראלי מאוד. ארץ-ישראל של פעם.
* * *
תגובה ליצחק הילמן
היחסים בין ישראל ליהודֵי אמריקה לאן?
אנחנו חיים בארה'ב כ-30 שנים ON & OFF. ההתייחסות לישראל של יהודי ארה"ב השתנתה מאוד. נכון שרובם דמוקרטים שהולכים בעיניים עצומות אחרי המועמד שהמפלגה מציעה (נשיא שחור ראשון או זקנה מושחתת, אישה נשיאה ראשונה). כששואלים יהודי/אמריקאי/דמוקרט אם לפני ההצבעה בקלפי הוא לוקח בחישוביו את ישראל הוא ישקר ויאמר: "בוודאי."
אבל יש גם מיעוט יותר פטריוטי לאמריקה ול...ישראל, והם הרפובליקנים. הם ברובם יותר דתיים, התנ"ך קרוב לליבם והם מאמינים בזכותם ההיסטורית של היהודים על ירושלים וכו'.
הנשיא טראמפ ומשפחתו נימנים עליהם. במשפט הסגר – משפחה נפלאה – שלושת ילדיו הבוגרים ובני זוגם – משפחה לתפארת.
לכן כואב כל פעם מחדש לשמוע ולראות את המדיה הישראלית נגררת אחרי האמריקאית (FAKE NEWS) בלעג ובזלזול בנשיא ובמשפחתו.
אובמה היה יותר טוב לישראל? הילרי קלינטון יכלה להיות יותר טובה? עם המזכירה הערבייה שלה, בת למשפחה ג'יהאדית? או ההעדפה הדמוקרטית לעולם המוסלמי, לפלסטינים? העסקות שהם עשו עם איראן ברגעיו האחרונים של אובמה? וג'ון קרי, שבתו נשואה למשפחה איראנית? וההצבעה שלהם באו"ם, כבר לא בווטו, אלא נגד ישראל? וזאת להבדיל מניקי היילי, שמינה הנשיא טראמפ, והיא רפובליקנית שמחפשת צדק לישראל בכל נאומיה?
הישראלים חייבים להיות אסירי תודה ולתמוך בנשיא האמריקאי הנוכחי. נ-ק-ו-ד-ה. יהדות אמריקה זה כבר לא מה שהיה, ביניהם גם מהגרים ישראליים שגדלו בארץ, שקרוביהם עדיין בישראל ומבקרים בה הרבה. לבסוף – הנשיא נבחר בבחירות דמוקרטיות ע"י הרוב, והעולם חייב לקבל זאת.
מאוד מפריע לנו ולחברינו הרפובליקנים, שהדמוקרטים, שהאמינו מאוד בהילרי ושאפילו לא שמו לה מתחרה בתוך המפלגה המזוהמת הזו, לא יכולים להשלים עם ההפסד וממשיכים להפריע לטראמפ להעניק לנו מה שהבטיח – כמו סינון טרוריסטים מוסלמים, תוכנית בריאות משופרת, ניקוי הביצה הפוליטית ועוד.
אֶמָה
קליפורניה
* * *
דואר ישראל לא עונה למכתבים
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65
טלפקס 5228827
תל-אביב 64388
26.6.17
גב' איטה שמעי
מחלקת תאי הדואר
חברת דואר ישראל
רח' יפו 30
ירושלים 9414204
הנדון: הפסקה מצידכם של שימוש בתא דואר 22135
בסניף אבן גבירול 170 בתל אביב
ג.נ.,
בתאריך 3.2.15 שילמתי לכם סכום של 523.40 שקל עבור זכות שימוש בתא דואר 22135, מיקוד 6424520, בסניף אבן גבירול בתל אביב. וזאת מתאריך 1.1.15 עד תאריך 31.12.17.
מס' חשבונית 15-0430019790-030917.
לצערי השנה [בחודש מרס 2017] נסגר הסניף אף מבלי להודיע לי על כך, וכתוצאה – הֶסדר תא הדואר שלי בוטל וגם נגרם לי נזק עסקי בשל כך – שלא אוכל להשתמש יותר בכתובת הזו, ששירתה אותי שנים לנמענים בארץ ובחו"ל.
אודה לכם אם תפצו אותי על הנזק שנגרם לי וכן תחזירו לי בהתאם את הסכום ששילמתי עבור השימוש בתא הדואר – מיום ביטולו ועד לתאריך 31.12.17.
מאחר ונבצר ממני להשתמש בכתובת תא דואר 22135 אינני מעוניין בתא דואר אחר.
רצופים כל המסמכים הנוגעים בדבר.
בברכה
אהוד בן עזר
* * *
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד
הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014
פרק תשיעי
לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח יזיד ביי
את גודל נפשו
סקרנות רבה אחזה בבן-ציון לשמוע עוד ועוד מפי משולח סניור עוזיאל בעל שם על הבני-משפחה לוין מצפת ועל החיים באיסטנבול הבירה. אמנם משולח סניור עוזיאל בעל שם היה נע-ונד בדרכים ותמיד משאת פניו חזרה לארץ-ישראל, אבל ניראה כי בכל מקום שבו נמצא הוא מצוי בכל פרטי הנעשה בו ואילו חיפש לו הסולטאן עבדול-מג'יד או אחד הווזירים שלו מרגל חרוץ ובקיא בכל הנעשה בממלכתו ובעיר בירתו לא היה מוצא ידען גדול ממשולח סניור עוזיאל בעל שם.
לאחר סידור הקידושין הסכים שבן-ציון יתפור לו בגד חדש אך מבלי שהדבר ייחשב לו כתמורה, שהרי אין גובים שכר על קיום מצווה מה עוד שמדובר בגאולתה של יתומה יהודייה והכנסת הכלה תחת כנפי החייט בן-ציון.
כאשר בא למדידה בפעם הראשונה בחן בשבע עיניים את המצב בין שתי הנשים ובינן לבין הבעל, ענד לילד קמיע קטן עשוי עור נחש ועליו כתובים השמות הקדושים וצירף לו חרוז קטן שמצלצל כפעמונון, לשמוע איפה הילד, בדק את המזוזה, דיבר תורכית עם נג'ימה-מירל'ה כדי להיווכח אם אינה אחת מבנותיו או נכדותיו, ולא היסס להניח לרגע קט יד על אחוריה, כבודק את צניעותה הרועדת קלות למגעו אל מול החור שלה.
בסיימו לקח עימו את בן-ציון לטיול בעיר, שניהם לבושים בגדים של מוסלמים. הראה לו את ארמון טופאקאפי ואת הרמון הנשים שבראש חומתו, שמשם הן משקיפות על מפרץ קרן הזהב ועל הבוספורוס ומחכות לתורן להיקרא ללילה אצל ירום הודו שולטן עבדול-מג'יד. בן-ציון כבר ראה פעמים רבות את החומות והצריחים וכיפות המסגדים והארמונות אבל לא ידע בדיוק מהם ולא חקר ולא שאל.
השניים עברו על פני מסגד איה סופיה, ומשולח סניור עוזיאל בעל שם לחש כי הגודל של הכנסיה-לשעבר הוא באמת מרשים, וכי התוספות המוסלמיות ניראות גם לאחר מאות שנים כמשהו זר ומלאכותי אבל הס מלדבר על כך. הגודל נותן מושג על עוצמתה של הקיסרות הביזאנטית. הוא הציע שישילו נעליים וייכנסו פנימה.
"האין בכך עבירה? להיכנס לבית-תפילה שלהם?" לחש בן-ציון.
"כאן לפחות לא הופכים שולחנות," חייך משולח סניור עוזיאל בעל שם בערמומיות, והצביע על שרידי הפסיפסים בקומת היציע, שהיו מרהיבים ומלאי הבעה, למרות שהיו שרידים בלבד. הם יצאו לכיוון סולטאן אחמד ג'אמי, המסגד הכחול, הנמצא מול איה סופיה, שבו וחלצו נעליהם בכניסה. פנים המסגד הרשים ביופיו ובטיפוחו. שטיחים פרושים, תקרות מלאות ציורים, קרמיקה ופיתוחים. למרות שניבנה מראשיתו כמסגד, ניראה גם הוא ככנסייה שהפכה למסגד.
הם עברו במבוך של סימטאות מלאות רוכלים, קונים, בטלנים, קבצנים ולכלוך. נשים עטופות בגלימות רחבות, ורעלות מכסות על פניהן, עברו כרוחות-רפאים כשהן נזהרות מצביטות בחוּרים שובבים שפרח תקוע באוזנם. בבאזאר המקורה הזה, קפאליצ'ארסי, הגדול בעולם, שאותו הקים סולטאן מחמד השני זמן קצר לאחר שכבש את קונסטנטינופול בשנת 1453 – עמדו מאות בעלי חנויות שטיחים, עור, בגדים, תכשיטים, עתיקות וכל סוג חפצים שבנמצא ומשכו עוברים ושבים כמעט בכוח לתוך חנויותיהם, אם רק היה לבושם ללא סמרטוטים. אחר-כך ישבו השניים לשתות תה חריף ולשאוף מעשן הנרגילה על מרפסת בבית-קפה שבקצה הבאזאר והשתדלו לדבר תורכית בלבד, שפה שממנה בן-ציון כבר סיגל לעצמו אוצר מילים לא קטן.
משולח סניור עוזיאל בעל שם לחש על פגישתו עם נפוליאון, על הבטחת המצביא הצרפתי למסור ליהודים את ארץ-ישראל ולסייע להם להישאר לנצח אדוני הארץ ושומריה נגד כל אויביה. לתבוע את החזרת זכויותיהם האזרחיות בתוך עמי העולם, זכויות שנגזלו מהם באופן מחפיר במשך אלפי שנים, ולתבוע את קיומם העצמאי של היהודים כעם בין העמים.
דבריו ניראו קצת מוזרים בעיני בן-ציון, שלא הבין הרבה בתולדות העמים, אבל הנה – מפי משולח סניור עוזיאל עצמו יוצא שפגש את נפוליאון לפני קרוב ליובל שנים, והרי לא היה אז ילד, וגם כיום אינו ניראה כבן יותר משבעים. אולי הוא מאמץ לעצמו סיפור שאירע למישהו אחר?
ואולם משולח סניור עוזיאל בעל שם לא שם ליבו לפקפוקי החייט והמשיך לטוות את מחשבותיו באומרו שהנה יושבים הם בלב העיר הגדולה, בירת הממלכה העות'מנית, מעליהם ארמון טופאקאפי, ויותר גבוה מעליו המסגד הענק סולימניה ג'אמי, מעבר למפרץ קרן הזהב מתנוסס מגדל גלאטה, ושם למטה ארמון דוֹלְמָבַּאצֶ'ה החדש, שנבנה לפני שנים אחדות על גדת הבוספורוס ובו לא רק אולמות מפוארים אלא, מספרים – חדר-מרחץ עשוי שיש ובו אמבטיה זהב וחור צואה עשוי זהב והכול מבודד בסורג ברזל עם מנעול הנסגר מבפנים כדי שאיש לא יוכל לשחוט את הסולטאן בעודו רוחץ גופו או נפנה לצרכיו. ומעל הדולמאבאצ'ה מתנוסס על הגבעות הירוקות יִלְדִיז קְיוֹסְק, אף הוא ארמון הסולטאן – ואת כל אלה היה יכול לקחת עבורנו כבר לפני שנים רבות צְבִי"ק הידוע, שביקש אפילו ללבוש דמות סולטאן כדי להיכנס אל בית המלך פנימה ולשנות סדרי הממלכה. וגם הרבה מהשרים שלהם, אלה הווזירים, הם מכת צבי"ק שלנו וניקראים דֶנְמֶה, "אילו ידענו היהודים לסול מסילות ללב של המאמינים הצבי"קים האלה, היתה הארץ ניתנת לנו מהסולטאן שנים רבות לפני שהבטיח לנו אותה נפוליאון!"
בן-ציון נפעם מכל אשר שמע. גם השתעל מעשן הנרגילה, שאליו טרם הסתגל. כאילו אחז משולח סניור עוזיאל בעל שם בידו והוליכו בהיכלות סולטאן עבדול-מג'יד וגילה בפניו סודותיו הכמוסים. כדי להדהימו גם סיפר לו משולח סניור עוזיאל בעל שם כי ראשיהם הכרותים של המוצאים-להורג נשלחים לאיסטנבול הבירה כשהם משומרים בתוך שקי מלח, והמלח הספוג דם קרוש נמכר אחר-כך בזול בשוק הבורסקאים, המעבדים את העורות.
"ואיך נכיר מיהו דנמה?" חזר בן-ציון לנושא הקודם, כאילו גילה את עשרת שבטי ישראל האבודים.
"אל תמהר. יש בצאצאי כת הדנמה גם מתנכרים, ואפילו שונאי יהודים, שמבקשים להיות יותר מוסלמים מסולטאן עבדול-מג'יד וחוששים פן ייחשדו שאינם אדוקים באמונתם. מדוע, לדעתך, נתן לך יזיד ביי את נג'ימה לאישה?"
"גם הוא?"
"ומה חשבת? גבר תורכי ירשה שֶזָיִן שלו יהיה קטן יותר מאשר לסריס המשרת אצלו בהרמון? היה מתאבד אם לא היה דנמה. חוץ מזה אולי יזיד ביי רך הבשר נהנה גם הוא להשתרע לפעמים תחת עלי איברהים השחור. יש אימרה שיותר קל לתורכי לִשְׁפּוֹת צַ'י מאשר לבעול את חברו, לכן הם שותים צַ'י כל היום. אחרת לא היו מפסיקים לבעול זה את זה כחמורים! – לכן רצה להיפטר מן היהודייה הקטנה, ונתן לך אותה במתנה! שיָדע שאתה תדאג לה ולא תמכור אותה לזנות כמו שנמכרה אימה."
"מה??"
"אולי טעות היא בידי. אל תספר מאומה לנג'ימה-מירל'ה עד שלא יעלה בידי לפענח מה עלה בגורל אימה."
"הרי שאתה מכיר אותה לפניי?"
"אני המלצתי עליך בפני יזיד ביי, כאשר פגשתי אותו בחמאם."
"מה לך ולחמאם תורכי? אולי גם אתה זוֹנֶה בדרכיהם?"
"בגילי? כבר זקנתי מהכיל זרמת סוסים ומהיות מירמס לתאוות חמורים אך לא אכחיש שבדרכֵּי חיי הרבות, ובסכנות שעברתי בארצות המזרח ובים, היה עליי לבחור לא פעם בין התחת לבין החיים, ועיניך הרואות שאני חי!"
"וַי," פלט בן-ציון.
"ועוד דבר עליי לומר לך, ידידי הצעיר, אילו עמדתי בפני הסולטאן וציווה עליי לבחור בין עשרים יאניצ'רים שיכוונו רוביהם ויירו בי כדי להוכיח אם משיח עושה ניסים אני וחסין עופרת, או שאמיר הדת ואהיה למוסלמי – כלום ספק בליבך במה הייתי בוחר? אני חושש שהשם יתברך, שלא מנע מנשים, עוללים וטף להיקבר חיים ברעש בצפת – היה מניח גם לגופי הדל להיחרר ככברה ברובים. וכלום המתים יהללו יה! והרי בהזדמנות ראשונה הייתי חוזר להיות יהודי, עיניך הרואות! – "
"אבל – "
"ואתה בן-ציון, כסבור אתה שאתה שהיית יוצא חי מהרמון יזיד ביי אלמלא חפץ ביקרך? הלא כבר מאות שנים תלוייה לדיראון גופתו המצומקת של התורגמן הוונציאני סניור גְרֵלוֹט מעבר למעקה המרפסת ממנה ניסה לכוון טלסקופ לעבר סולטאן מוחמד הרביעי כשהיה מתנדנד בחברת גבירותיו, ינוחו כולם בשלום על משכבו!"
בן-ציון ראה שככל שהוא ממשיך לשאול, נשמטת הוודאות ומתרבה הספק וכמעט שמגיע עד כדי כפירה והמרה, לכן ביקש ממשולח סניור עוזיאל בעל שם לחזור אל אותו יום מר ונמהר בצפת.
"הלוח הסלוניקאי," משולח החל סניור עוזיאל בעל שם את סיפורו כאילו מכיוון אחר, "נקרא שמו 'לה חלילה רי סאלוניק' והוא כולל מלבד תאריכים של חגים וראשי חודשים וצומות לכל ימות השנה לשלוש הדתות, גם ידיעות על ליקוי חמה ולבנה, מזג-האויר, חליפות ותמורות בגויים ובממלכות, וגם ניחושים ונבואות על מאורעות גדולים בטבע ובאוויר העתידים להתרחש בעולם מראשית שנת הלוח ועד לסופה. הלוח נחשב לאורים ולתומים ליהודים, כי הרבה ניחושים ונבואות שלו נתקיימו כמעט במלואם. בלוח הסלוניקאי משנת תקצ"ז נדפסה ידיעה על דבר רעש גדול העתיד להתרחש בגליל.
"מכיוון שכך, אחזה חרדה שלא תתואר בייחוד בתושבי צפת, שרבים מהם זכרו את רעשי הארץ הקודמים מהשנים תקפ"ו [1826. – ממני, המלביה"ד], תקפ"ג, תק"צ ותקצ"ד. משפחות רבות עברו לעין זיתים ולכפרים אחרים בסביבה. אחרים הרחיקו לירושלים, שהיו בה באותה שנה יהודים אולי פחות מאשר בצפת, ואילו הנותרים הכריזו על צום בימי שני וחמישי, ותפילותיהם ותחינותיהם להעביר את רוע הגזירה הבקיעו שחקים.
"אבל אחרי שחלפו ימים ושבועות ודבר לא קרה, חזרו לאט-לאט החיים למסלולם הרגיל עד לאותו יום ראשון לשבוע, כ"ד טבת תקצ"ד, כאשר השמש להטה שלא כרגיל והחום עלה עד למעלות של חודש תמוז. ופתאום, לעת ערב, בין מנחה למעריב, כאשר כל בתי הכנסת היו מלאים מתפללים, הביט אדוניי לארץ ותרעד, ועמודי האדמה התפלצו, ובעוד רגע נהפכה כל העיר לתל אבנים, ונהרגו כמה אלפים נפשות מישראל, קדושים וטהורים, זקנים ונערות, כלות וחתנים, רבנים ותלמידיהם, עוללים ויונקי שדיים שלא חטאו. ולא כפי שמדמיינים האנשים שהארץ התבקעה – אלא היא התנענעה כמו שמניע הסוס את עורו, ורעשה רעש גדול ונורא. מספרים שהחשכה גברה וארובות השמיים נפתחו, וגשמי-זעף ניתכו – לרוע-מזלם של הפצועים ואלה שנותרו עדיין בחיים. באותו לילה רעדה הארץ כמה רעידות נוספות. מכל צד נשמעו נהי וזעקה, מתחת גלי האבנים, ורק מעטים נישארו בחיים והם התקנאו במתים כי לא יכלו לשאת את האסון ואת הצער."
הדברים האלה העבירו קור בעצמותיו של בן-ציון. "ומדוע באה להם כל הרעה הנוראה הזו? במה חטאו?"
"מדוע ועל מה, זאת לא אדע. ואתה, כאשר תעבור שם, בדרכך לירושלים, תחקור ותדע בעצמך. אולי תמצא גם את עצמות קרוביך להביאם לקבורה."
"ואיך היתה אפרת? ואיך היא ארץ-ישראל?"
"שערה האדמוני נדף ריח שמן זית גלילי שבו סכה אותו, פניה היו יפות כאגדה וידיה צחות כשלג החרמון. כל רואיה אהבו אותה. לא היתה עוד נערה נאה וענוגה כמוה. אבל נפשה היתה מיוסרת. מיוסרת. ואת הארץ עליך לגלות לבדך. שקועה היא כצפת תחת הריסות, שבוייה בידי זרים, יופייה נגלה רק לאוהביה, וגם כלפיהם היא מרבה להתאכזר."
ופתאום נגלתה מתוך הסימטה משפחה יהודית עם סבל תורכי נושא ארגז-נסיעות גדול, והיא מוקפת סוכנים ומתורגמנים, תורכיים ויהודיים, שמנסים למשוך כל אחד לעברו. מיד קם משולח סניור עוזיאל בעל שם, נפרד מבן-ציון, וחצה את הסימטה בקומתו האצילית ובבגדו הבהיר, החדש, שתפר לו בחינם בן-ציון – להציל את המשפחה מפושטי-העור. והוא הניח לבן-ציון אסיר התודה גם לשלם עבור שתיית ספלוני התה והנרגילה.
לקראת הנסיעה לארץ-ישראל הוכיח יזיד ביי את גודל נפשו שלא עצר אצלו בכוח את החייט היהודי החרוץ ושומר-הסוד מווילנה אלא גם נתן בידיו תעודה גדולה כתובה תורכית באותיות ערביות מסולסלות ועליה חותמות וחתימות רבות, גם חותמת סולטאן עבדול-מג'יד, הנותנת הגנה גמורה לחייט ולבני משפחתו בכל רחבי הממלכה העות'מנית, ואוי לו למי שיפגע בהם ויפיל שערה משערות ראשיהם ארצה, וכל פקידי השלטון וקציניו נדרשים לעזור להם כמיטב יכולתם. ומה שעוד יותר מדהים שגם העניק לו במתנה פגיון ממורט נתון בנדן-עור משובץ אבני-חן ופיתוחי-כסף, כלי-נשק יקר-ערך, "לשמור על החיים שלך ועל הצניעות של נשותיך..." כך אמר.
המשך יבוא
* * *
אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:
* * *
הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"
ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
זכרונות זואולוג עברי
לישראל אהרוני
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.3.1975
לפני 42 שנים
ברומאן מימי העלייה השנייה "תמול שלשום" מתאר עגנון את הזואולוג ארזף:
"ארזף מילידי ירושלים הוא, וכרוב ילידי ירושלים למד בישיבת עץ חיים, והרבה מגדולי ירושלים ורבניה היו חבריו. ויש סברא שידע גמרא על הדף יותר מכמה מהם. מה טעם בחר לו ארזף אומנות משונה זו, לפטם עורות של חיות ועופות ושרצים ורמשים? אין אדם יודע. ארזף יושב יחיד כאדם הראשון בגן עדן, בלא אישה ובלא בנים בלא דאגות בלא צרות, בין כל מיני בהמות חיות ועופות שרצים ורמשים נחשים ועקרבים. והוא דר עמהם בשלום, ואפילו נוטל נפשם אין תובעים דמם ממנו, הואיל וזוכים ליכנס על ידו למוזיאומים הגדולים שבאירופא, ופרופיסורים ומלומדים משכימים לפתחו ונתונים לו איגרות כבוד וממון. ארזף אינו בהול על הממון ואינו מתגאה באיגרות כבוד. יתגאו אותם שכל כבודם בא להם מאחרים. דיו לארזף שמביט במעשי ידיו ויודע שלא קילקל מימיו שום בריה שבעולם, אדרבא נתן שם ושארית לכמה ציפורים מציפורי ארץ ישראל שאמרו עליהן שכבר כלו מן העולם.
"(---) מה חשוב לגבי ארזף? חשוב לגבי ארזף בהמות חיות ועופות שרצים ורמשים, שנזכרים בכתבי הקודש ובשני הש"סין, שֶדרים בארץ ישראל. צד אותם ארזף וזורק בשרם מתוכם וממלא את עורם כדי שיתקיימו. כל זה עושה ארזף בששת ימי המעשה, ובשבת שהוא נח ככל אדם פורס מחצלת לפני ביתו ושוכב וקורא ביוסיפון ובמשלי שועלים. ביוסיפון, מפני שיש שם מעשי בריות בני אדם, ובמשלי שועלים מפני שיש שם מעשי בהמות חיות ועופות." ("תמול שלשום" עמ' 234).
ועגנון מוסיף ומספר כיצד נהג ארזף להפחיד את אורחיו בהסתתרו מאחורי הפוחלצים ובהשמיעו קול כקול חיה טורפת וכעוף דורס.
מי היה ארזף?
אחת ההנאות שבקריאת ספרי-זיכרונות ארץ-ישראליים, כגון "זכרונות זואולוג עברי", היא החיפוש אחר זהותם של גיבורים המופיעים בספרות היפה של תקופתם.
ארז"ף – ר"ת: אהרוני ראש זואולוגי פלשתינה.
בנעוריי, כאשר למדתי את "תמול שלשום" בבית-הספר [תיכון חדש בתל-אביב אצל יעקב בהט] העמידני אבי [בנימין] ז"ל על זהות ארז"ף-אהרוני כדבר ברור ומובן-מאליו לקוראי עגנון בתקופתו, המעורים בהווי הארץ-ישראלי, ואינם נזקקים לפרשנויות כדי לדעת מי-הוא-מי.
אמנם, אין ארזף דומה בכול לאהרוני, שהרי אהרוני (1882-1946) לא נולד בארץ, אלא עלה אליה מליטא בשנת 1902, היה בעל-משפחה, ואת ספרו הוא מקדיש לאשתו שעזרה לו בחירוף-נפש ובחוכמה בכל עבודותיו הזואולוגיות, ובימיו הקשים בימי מלחמת-העולם הראשונה. אבל בתיאור התמסרותו לחקר החי בארץ-ישראל, קשריו עם המוזיאונים הגדולים באירופה, בייחוד בברלין, בקיאותו במקורותינו ושקידתו לבדוק ולאמת את כל שמות בעלי-החיים המופיעים במקורותינו, בכל אלה מדוייק התיאור שתיארו עגנון.
*
אך אין אהרוני הגיבור היחיד. ציידו, איש "השומר" יחזקאל חנקין, זכה והתפרסמה עליו לפני כשמונה שנים מונוגראפיה קטנה מפרי עטו של שלמה שבא, "הצייד" ("ספריית תרמיל"), ובה מתוארות רבות מקורותיהם של אהרוני וחנקין במסעותיהם למדבריות רחוקים כדי לצוד חיות ועופות נדירים.
ספרו של אהרוני משמש בסיס לתיאורים הללו, אך שנים לפני צאת הספר "זכרונות זואולוג עברי" שימשו דמותו ומסעותיו של חנקין מרכיב חשוב בדמותו של גיבור רומאן עברי נשכח, עמשי, בספר "נדודי עמשי השומר" (הוצאת מצפה, 1929) ליעקב רבינוביץ.
עמשי פוגש ערב אחד בירושלים בחור צייד מגושם, הנקרא בפי הקהל – צייד, וזה מספר פלאים על צֵיְדו, הוא תפש נמייה, שפן בסלע, גם אווזות-פרא וגם בנות-יענה ואיילות משולחות. ועתה נשכר לאחד מלומד בלשן מפורסם, המחפש את היֵמים המדבר. מלומד זה הוא כנראה אהרוני. עמשי יוצא עם ה"צייד", הוא יחזקאל חנקין, למסע במדבר. את נפשו של עמשי מפעמים חלומותיו של חנקין – למצוא את יהודי חייבר.
רבינוביץ בנה את הדמות כך, שחנקין האמיתי, ה"צייד", הוא רק בן-לווייה של עמשי, ואילו חנקין החולם על יהודי חייבר הוא עמשי עצמו. בספרו של רבינוביץ, וכן אצל שבא, ממשיך חנקין-עמשי במסעו לבד לעבר מדינה, לאורך קווי מסילת הברזל החיג'אזית, נתפס על-ידי שבט בדווים, נאסר ומעונה ורק בנס נמלט משם מבלי לראות את יהודי חייבר.
אצל אהרוני מתואר כל אותו עניין בצורה מקוצרת, ללא "דימיון", ודומני כי זו הגירסה הנכונה:
"המסע לחיג'אז היה משא נפשו של יחזקאל חנקין מאז התוודענו איש אל אחיו. פעמים רבות גילה לי את הגות ליבו: לכונן חבר בדווים עברים, שיחיו כנודדים ערבים באוהלים וישמרו על גבולות הארץ. הוא נקשר בי לא לשם סיוע בחקר החי גרידא, אלא גם – ואולי בעיקר – כדי ללמוד לדעת את אורח-החיים הרומנטי והקדמוני של הנודדים במדבר, של אנשי-החופש הטבעיים, שלא ידעו מעולם: מהו עול של מלכות (כידוע לא הטילה גם תורכיה את מרותה עליהם, ולא העבידתם לעולם בצבאותיה). שבטי האנשים האלה ממשיכים את חיי אבות אבותיהם הקדומים מימיו של אברהם אבינו עד ימינו אלה, ומקרבים אותנו מאין כמוהם לימי אבותינו אנו הראשונים: אל צור מחצבתנו... היש, אפוא, רעיון נשגב מזה: לדעת את גזע האנשים המופלאים הללו, לעמוד על סוד קיומם ברשות עצמם, לתהות על קנקנם, להתבונן מקרוב אל מנהגיהם – ואולי גם לדבוק בהם, לחדש את 'קשרי המשפחה' הראשונים של בני הגברת [שרה] ובני האמה [הגר], ולהתגרות מלחמה בתוגר [בתורכים]?... כאלה וכאלה היו הגיגי ליבו של יחזקאל, שרמז בדבר-שפתיים בעודנו רוכבים על מרדעת החמור, אוכף הסוס וכר הגמל.
"בין דרי המדבר שימשו מרכז לראות-ליבו 'יהוד-אל-חייבר', השוכנים בחבר, כמאה וחמישים קילומטר מצפונה למדינה. בחבר ישבו יהודים מקדמת דנא, אבל מוחמד, נביא המוסלמים, הכריעם במלחמתו עם 'הכופרים' והכריחם להתאסלם, וכל אומץ ליבם וכל גבורתם לא עמדו להם בעת צרה. את כל בדווי, שנזדמן לפונדקנו, הירבה חנקין לחקור אודות 'יהוד-אל-חייבר'. וכל שאלותיו כוונו תמיד לנקודה אחת: אם אמנם יהודים הם עדיין 'יהוד-אל-חייבר' אלה? אם שמרו על מנהגים שאינם מוסלמים, וכדומה? הבדווים סיפרו לו, שחייבר עיר בצורה היא, מוקפת חומה חזקה, ובה כתובות בלשון שאין איש מבינה." (עמ' 101-104).
אהרוני וחנקין יוצאים למדבר חג'אז. אהרוני כדי להשיג את הזֶמֶר, שהוא מין יונק מעלה-גירה, שקרניו נבובות, ארוכות מאוד וישרות, וחנקין כדי לגלות את יהודי חייבר. הם מגיעים למחנה-עבודה להתקנת המסילה החג'אזית, בשערי מדינה, ורוכשים שלושה זמרים, אך מוכרחים להסתלק מיד מאחר ואנשי המחנה סיימו עבודתם והם מקפלים אוהליהם ועוברים למדינה. לעיר הקדושה הזאת אסור ללא-מוסלמי להיכנס, וכך – "תקוות חנקין להיכנס לחיבר נשארה מעל, למגינת-לב שנינו. ממילא מובן שהוחלט לחזור הנה רק לשם החדירה לחיבר." (עמ' 110).
*
לא הבאתי כאן אלא חלק מועט, ולא אופייני ביותר, לקסמי ספר זכרונותיו של אהרוני, ובהם מסעותיו וחיפושיו אחר המגלן המצוייץ, הזמר, האלבדיין, האוגר הזהוב, יונק הדבש, החוברה, הנחשון, הנעמית, האיילה השלוחה, הדובים, הפרא, ועוד חיות, עופות, רמשים וזוחלים, פרפרים ודגים. מסעותיו עם בלנקנהורן. ימי מלחמת העולם הראשונה בהם הקים בית נכאת זואולוגי לג'מאל פשה בלבנון (אהרוני העסיק אז ציידים אחדים, וביניהם דודי ברוך ראב ז"ל, בן פתח-תקווה, שברח ללבנון כדי להסתתר מרדיפת התורכים לאחר שהיה מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות של אהרון אהרונסון בעתלית).
כל הסיפורים האלה מרתקים, רבי חן ותמימות. וראוי היה להוציא במהדורה חדשה את שני כרכי הזכרונות, בלוויית הערות מדעיות אשר תיתנה בידי הקורא ההדיוט מושג-מה על התפתחות הזואולוגיה של ארץ-ישראל מימי אהרוני ועד זמננו, והיכן מקומם של חידושיו ותגליותיו במדע בן ימינו.
* י. אהרוני: "זכרונות זואולוג עברי", ספרית "שחרות", הוצאת "עם עובד", תל-אביב, ספר ראשון, 230 עמ', תש"ג, 1943. ספר שני, 258 עמ', תש"ו, 1946.
המשך יבוא
* * *
הזואולוג ישראל אהרוני ז"ל
בערב חג הסוכות התש"ז [1946] נאסף אל עמו הזואולוג הארצישראלי הגדול ר' ישראל אהרוני ז"ל, שהיה מנהל המוזיאון הזואולוגי של האוניברסיטה העברית על הר הצופים בירושלים. רק בן 67 היה במותו ורק בזמן האחרון התחיל לרכז את תוצאות חקירותיו, שעשה במשך כל כך הרבה שנים.
בעודנו מלא מרץ נלקח מאיתנו אחד מאנשי המדע הגדולים. לעם ישראל היו אמנם הרבה אנשים מאורות גדולים בתורה ובחוכמה ובענפי המדע השונים, אך מועטים היו לנו "חוקרי טבע"; ורק בשוב ישראל למולדתו הורגש החוסר בזה; ובאמת בארץ-ישראל קמו לנו חוקרים גדולים במדעי הטבע: א. אהרנסון ז"ל, חוקר דגול בבוטניקה, וישראל אהרוני ז"ל חוקר טבע וזואולוג. שניהם היו דגולים וידועים בכל עולם המדע ושניהם הגיעו למדרגתם הרמה הודות לאהבתם הרבה לארץ-ישראל, לבעלי החיים ולצמחייה שלה.
עם ישראל אינו ככל העמים אשר בניו הדגולים נולדים במולדתם ומילדותם קולטים הם הדי הטבע ומהטבע הם באים ללימוד, לחקירה ולעיון; מה שאין כן אצלנו. המנוח אהרוני עשה את הדרך להיפך – מהעיון והחקירה בא אל הטבע.
הוא נולד בעיירה בחו"ל [נולד בליטא, 1882-1946] ונתחנך חינוך יהודי מסורתי ומתוך הלימודים התורניים ומתוך התעמקותו בא לעיון וחקירה ומהם אל הטבע. אמנם קשה מאוד היתה דרכו בחיים, לא יליד הטבע, לא גיבור חיל ולא אמיץ היה המנוח, כפי שהוא מעיד על עצמו בזיכרונותיו, כי אם איש תורני חלש, וסבל הרבה בעבודתו בכל דרך חייו, אך הרצון החזק וההתמדה והמסורת היהודית של לימוד תורה במסירות נפש – הם שעמדו לו להתגבר על כל המכשולים ולהגיע למדרגה של חוקר זואולוג גדול בעמיו.
בסוף חודש דצמבר 1915, בזמן היותי מנהל עבודה בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, שלחתי למנוח לבדיקה תולעת קטנה שחורה התוקפת בשנות חוסר גשמים את שדות התבואות בעודן באיבן, בייחוד את השדות שנזרעו על כרב של דורה, שהיא נכנסת בחוט השדרה מקצה העלה ויורדת עד למטה, ובמשך זמן קצר נהפך השדה מירוק ללבן-צהוב, אשר מרחוק נראה כשדה קמה שכבר הבשילה. אז כבר הגדיר המנוח את המזיק הזה וקבע את אמצעי המלחמה נגדו.
מעודו לא ירה ירייה אחת בציפור, היו לו ציידים. בראשונה עבד איתו חבר "השומר" יחזקאל חנקין ז"ל ונוצרי אחד מתדמור בשם ג'ורג'; גם לכותב הטורים האלה היתה הזכות לעבוד איתו בתור צייד בלבנון בשנת 1917, בזמן שהמנוח היה המנהל של המוזיאון הזואולוגי התורכי, שיסד המפקד ג'מל פשה בלבנון בימי המלחמה העולמית הראשונה.
המנוח היה לומד יום ולילה. נזכר אני בימים שנמצאתי אצלו ב"קסרה" אשר בלבנון, כשהתעוררתי אחרי חצות הלילה והנה אהרוני יושב על יד שולחן ולאור עששית קטנה של שמן הוא מתנועע ולומד בניגון העתיק שהיה רגיל בו, ניגון הגמרא. ומה הופתעתי שלפניו היה מונח ספרו של הזואולוג הגרמני הידוע בשם "נוימן", והוא לומד בו כל הלילה.
המנוח חי היה בתוך המקצוע שלו וממנו שאב חיים; וכשנזדמנו לו ציפור, רמש או פרפר בלתי רגיל, היה רוקד מתוך שמחה כילד.
ביום 11.12 וביום 13.12 שנת 1917*) צדתי שני "קוליברים" חומים קצרי הזנב. גודלם בסך הכול כגודל מטבע של 100 מא"י [מיל ארץ-ישראלי]. זוהי ציפור נדירה. ומי שלא ראה את אהרוני באותה שעה, לא ראה אדם מאושר מימיו: הוא רקד, קפץ, רקע ברגליו, מחא כף ובכה כאחד... כי האיש מסר את נפשו על תורתו ועל מקצועו החביב עליו מחייו.
המנוח עשה הרבה מאוד בשדה חקירת הטבע והמדעה בארצנו. עוד בשנת 1908 היה בין המלווים את הוועדה המדעית של הפרופיסור "בלנקנהורן" לחקירת ים-המלח ועמק-הירדן, ואהורני מילא בקו"ח את החלק הזואולוגי; הדו"ח שלו נדפס אחר כך בתוך ספרו של הפרופיסור בלנקנהורן, שהופיע בהוצאת פרידלננד ברלין, 1912. חלק גדול ממחקריו ראה אור בספריו: 1) תורת החי (שלושה חלקים): יונקים, עופות, זוחלים); 2) הארבה; 3) מזיכרונותיו של זואולוג (2 חלקים). מלבד זאת פירסם הרבה מאמרים בעיתונות הארץ (כללית ומקצועית).
עוד בדצמבר 1945 עשה אהרוני סיבוב בהרבה נקודות בארץ, מטעם שוחרי האוניברסיטה, והרצה על עולם החי בתנ"ך. הרבה מקומות סתומים בתנ"ך קיבלו את פירושם הנכון לאור הסברותיו של המנוח. כמה היה חי וער בהרצאותיו ומשך את כל תשומת ליבם של כל המקשיבים אל תוך תוכם של העניינים. הוא אף התעניין בפרטות בכל בעל חיים נדיר, שנודע לו על מציאותו באיזה מקום שהוא בארצנו. במכתבו האחרון אליי מיום 11 ביולי שנה זו הוא מבקשני לשמור על הקן של יונק-הדבש (ציניריס) הנמצא בגני שעל-יד ביתי...
המנוח עבד בכל השטחים של הטבע. בשטח הבריאות חינך אנשים ולימדם לגדל שפני ניסיון לניסיונות רפואיים, בשטח החקלאות או דיג – כל דבר שלא ידעו פנו אליו; הוא גילה גם הרבה מיני ציפורים ובעלי-חיי שטרם נודעו בעולם, וכן גם נקראו על שמו.
במותו אבדה אבידה שאינה חוזרת לעמנו ולעולם המדע בכלל, ולחקלאות שלנו בפרט.
תהי נשמתו צרורה בצרור החיים.
ברוך בן-עזר (רב).
פ"ת, אוקטובר 1946.
*) לפי רשימותיי השמורות אצלי עד היום. [פנקסו של ברוך בן עזר ראב מאותה תקופה שמור בארכיון המשפחה, וממנו כבר צוטט לעיל בקשר לתלייתם של לישנסקי ובלקינד. – אב"ע].
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"
ואולי רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וגדולתה בספרות העברית!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* ידיעות מן העתיד: שני בתי הקונגרס האמריקאי עמדו והריעו ממושכות לאחר נאומו של ראש ממשלת ישראל אבי גבאי. הוותיקים זכרו את נאומו הכושל, באנגלית הגרועה, של ראש הממשלה הקודם שהופיע בפניהם והוא העבריין המורשע בנימין נתניהו, וממש בירכו על השינוי לטובה.
שלדון אדלסון הישיש ואשתו מרים לא נכחו הפעם ביציע האורחים.
* נודע לנו כי אוניברסיטת בת-שלמה רבתי נקלעה לקשיים כספיים רציניים ומי שחילץ אותה היה הסופר א. בן עזר (ראב), שמכר לשם כך את אחד מפרדסיו הרבים בפתח-תקווה, שכבר הופשרו לבנייה, ותרם את הסכום לאוניברסיטה. בתמורה הובטח לו, כרגיל, שבמועד הקרוב יקבל מאוניברסיטת בת-שלמה רבתי תואר דוקטור לשם כבוד – וזאת בזכות מדורו "ספרי דורות קודמים" שפורסם מדי שבוע במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ" והשפיע רבות על קהל הקוראים דאז – בעוד הוא מימיו לא היה אפילו פרופסור.
[פרסום חוזר].
* בשורות טובות. סייד קשוע חזר לכתוב מארה"ב במוסף השבועי של "הארץ" וחזר לאלמנט של שנאת ישראל שטבוע בדמו בתור ערבי-ישראלי, ושאחרת אולי גם לא היו מפרסמים אותו בעיתון:
"אסור לי להילחץ." הזכרתי לעצמי את דברי הרופא ולקחתי כדור הרגעה שרשם לי, כשעברתי על החדשות המקומיות, עוקב אחרי מעלליו המאוסים של מנהיג המדינה השתלטנית ביותר בעולם. לקחתי עוד כדור, למרות שאסור, כשעברתי לחדשות מהארץ: חושך בעזה, אונסק"ו אנטישמי, ניצול שואה בן יותר מ-80 שהפך לגיבור לאומי כי הרג ערבי. ואני חשבתי לתומי שישראל צריכה להיזהר מחוקים שמתירים את דמם של שודדים, וצריכה להיזהר מחוקים שמרשים להרוג את פורצי הבתים. אבל יש את חוק הלאום שיפריד בין גנב לגנב, בין פורץ לפורץ ובין דם לדם. ["הארץ", 14.7.17].
* וזה ודאי ימלא גאווה ערבית-ישראלית ש"בין דם לדם" את סייד קשוע: "שלושה שוטרים נפצעו הבוקר (שישי, 14.7) מירי בכניסה למתחם הר הבית בירושלים, בהם שניים אנוש ואחד במצב קל עד בינוני. המחבלים, שלושה תושבי אום אל-פחם, נורו למוות. בהוראת המשטרה נסגרו שערי הר הבית והשטח פונה מאנשים. כמו כן הודיעה המשטרה על ביטול תפילות יום השישי, לראשונה זה שנים. מהמשטרה נמסר כי שלושה מחבלים הגיעו הבוקר לשער השבטים שבמתחם, הסמוך לשער האריות. לאחר הירי הראשוני נמלטו המחבלים למתחם הר הבית ושם נורו למוות. על גופותיהם נתפסו שני תתי מקלע מסוג קרל גוסטב ואקדח." ["הארץ" באינטרנט", 14.7].
עוד באותו יום נודע כי שניים משלושה שוטרי משמר הגבול שנפצעו – נהרגו. הם היו דרוזים ישראליים. הרוצחים שלהם היו ערבים ישראליים.
* המוסד לביטוח לאומי מבכה את מותם של שלושת הטרוריסטים הערבים הישראליים הרוצחים ממשפחת ג'בארין באום אל-פאחם, שגדלו מינקותם על ברכיו ועל הקצבותיו של המוסד על חשבון משלם המיסים הישראלי.
האם גם הוצאות קבורתשם תהיינה על חשבונו של הביטוח הלאומי?
* חוק ביטוח בריאות-חינם הממלכתי בישראל ושירותי הבריאות לקופותיהן, מבכים את מותם של שלושת הטרוריסטים הערבים הישראליים הרוצחים ממשפחת ג'בארין באום אל-פאחם, שגדלו מינקותם על ברכיה של מערכת הבריאות הישראלית שדאגה לבריאותם ולשלומם על חשבון משלם המיסים הישראלי.
שום ציבור ערבי-מוסלמי ברחבי המזרח התיכון ובעולם כולו – אינו זוכה לשירותי בריאות ועידוד ילודה מעולים ואמינים כמו שזוכים להם ערביי ישראל – שלמרבה הצער מקירבם יוצאים גם רוצחים צעירים כאלה.
אך בל נשכח! הרוב הדומם של אזרחי ישראל הערבים נהנה מאוד מהחופש, מההשכלה ומהרווחה הכלכלית להם הוא זוכה כאן, והם קרויים, מתוך קינאה, בפי הערבים האחרים באיזור בשם "עַרַבְּ-אֶ-זִבְּדָה" ערביי השמנת.
* שלום אהוד! כבר כמה שנים שאני נהנה לקבל ולקרוא את "חדשות בן עזר". בעיניי זהו העיתון הטוב ביותר שיש כיום בישראל.
כל הכבוד!
אריה הוכמן
ורד יריחו
* תזכורת: "שתי תיירות גרמניות נדקרו למוות וארבע תיירות נוספות נפצעו בפיגוע דקירה אתמול (שישי, 14.7) באחד מחופי ים סוף במצרים. שעות לפני הפיגוע, חמישה שוטרים מצרים נרצחו סמוך לפירמידות שבפאתי קהיר. המחבל, עבד אל-רחמן שיבן בן ה-29, רצח את שתי הגרמניות ופצע שתי תיירות נוספות במלון בעיר החוף ע'רדקה ולאחר מכן שחה לחוף סמוך ודקר שתי נשים נוספות, לפני שנעצר. שיבן הוא בוגר החוג למנהל עסקים מאוניברסיטת א-זהאר המצרית, ועל פי דיווחים שוחח עם קורבנותיו בגרמנית שוטפת לפני ששלף סכין ודקר אותן למוות."
האם לדעת הפובליציסט של ה"ניו יורק טיימס" תומאס פרידמן גם עבד-אל-רחמן סבל מ"אפרטהייד" במצרים כמו שסובלים מ"אפרטהייד" ה"פלסטינים" בישראל ובארץ-ישראל – ולכן רצח מה שרצח?
* האם לאור הצהרותיו הפומביות בתקשורת בסוף-השבוע האחרון [גבאי בהפגנה נגד היועמ"ש: "לא מוכנים לשחיתות, לפרק את הממשלה!"] היו"ר החדש של המחנה הציוני, אבי גבאי – נחשב אדם חכם או שהוא סתם נאד נפוח, מתלהם וחסר ניסיון פוליטי?
* בשבוע שעבר ירדתי לים בחוף גורדון בתל-אביב לשחות יחד עם חברי הטוב המשורר חיימקה שפינוזה. מדוזות אמנם לא היו, למרות ההתראות בעיתונים, אבל דגים כסופים בגודל פחות מבינוני החלו לנשוך בעקבינו. תחילה חשבנו שזו מהתלה. אבל הדגים ממש לא הירפו מאיתנו עד שנמלטנו חזרה לחוף וישבנו בקפה המוצל, אשר אדי מים מצננים אותו בהיותם מותזים ברסס חרישי של ערפל ממערכת צינוריות דקות המותקנות בסוככי הבד הלבנים למעלה.
חברי חיימקה ישב וכהרגלו, לאחר האספרסו הכפול, קרואסון-החמאה המחומם עם קופסיות החמאה והריבה, כוס המים הקרים עם קוביות הקרח ופלח הלימון, עישון הסיגרילה וההתבוננות בבחורות הערומות-למחצה בבגדי הביקיני עם התחת החשוף – כתב את השיר למכתב העיתי, ואילו אני חשבתי לעצמי שאם אתם קונים דגים מדייגים בחופי יפו-תל-אביב, אולי הם נושאים במעיהם קצת עור נוקשה שרוכך במים מעקבי הרגליים של חברי המשורר חיימקה שפינוזה ושלי.
* * *
אהוד בן עזר
נגד ההזנייה באוניברסיטאות
בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע
ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.
ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.
אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים – היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.
סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר YouTube
אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.
תשפוט ההיסטוריה מי צדק.
[פרסום חוזר]
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 נמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל