| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1261
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ו בתמוז תשע"ז, 20 ביולי 2017
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: סִפּוּר קָטָן עַל בֵּית-הַכְּנֶסֶת שֶקְּהָלוֹ מָתְנָיו שִנֵּס. // מרדכי קידר: מי כאן בעל הבית? // אורי שולביץ על שמוליק לס ז"ל. // ישראל בר-ניר: טראמפ, מלחמת 100 הימים. // יהודה דרורי: מגלי מתכות ומגלי נבלים. // משה גרנות: תקווה זהירה? על הספר "בנו של טרוריסט – לנפץ את המורשת" מאת זאק איברהים בשיתוף עם ג'ף ג'יילס. // אורי הייטנר: צרור הערות 19.7.17. // יעקב חסדאי: שיעור בהיסטוריה על אחריות ושחיתות. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, המחבלים מאום אל פחם. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק עשירי, העז שהועלתה לספינה ותעלולי נג'ימה-מירל'ה. // מנחם רהט: הדתה? בַּעֲרוּתָּה! // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בגן המחשבות לאלכסנדר אהרונסון, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 16.7.71. // אסתר ראב על אלכסנדר אהרונסון, מתוך סיפור חייה "ימים של לענה ודבש" מאת אהוד בן עזר. // מטומטם במובן החיובי, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה כהן: נטע זר. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: המעשה בקאימאקאם שסירב לקבל באקשיש. מתוך הרומאן "המושבה שלי".
* * *
אם יש סכנה לדמוקרטיה בישראל הריהי הרדיפה האובססיבית אחרי ראשי הממשלה – להדיחם מכהונתם בדרך לא דמוקרטית!
אני לא מחסידיו הגדולים של נתניהו והיו תקופות שהייתי מאוד נגדו, כמו בתקופת הקמפיין להדחת אולמרט.
ואולם בבחירות האחרונות הצבעתי לליכוד כדי לחזק את מעמדו כראש ממשלה ולאפשר לו למשול, ובבחירות הבאות כנראה אצביע גם כן עבורו, ואני תומך בו נגד כל הניסיונות להדיחו באמצעים משפטיים בניגוד לדעת כל אלה שבחרו בו להיות ראש ממשלתם, והוא אכן ראש ממשלתנו בצורה הדמוקרטית וגם המוצלחת ביותר!
מצד שני, נתניהו חזר להיות ראש ממשלה לאחר ציד המכשפות המשפטי והתקשורתי שהביא להדחת קודמו אהוד אולמרט. עכשיו נתניהו-עצמו אוכל, ובגדול, את אותה מסכת ייסורים שמטרתה להדיחו, ולפי מצב העניינים זה אולי יהיה מעתה גורלו של כל ראש ממשלה בישראל – החקירות המשטרתיות והמשפטיות יחד עם הלינץ' התקשורתי יאכלו אותו חיים!
ומי שחוגג היא מערכת הפשע הישראלית לכל גווניה, כאשר במקום לטפל בה, בפשיעה האמיתית ובמקרי הרצח, ולמנוע את הקטל בדרכים, כאשר מאות נהגים נוהגים בכבישינו באין מפריע ללא רישיון ועם עשרות הרשעות – מושקע חלק ניכר מן המאמץ החקירתי המשפטי והתקשורתי – במטרה להגיע להפללת ראשי הממשלה שלנו, ששניהם, אולמרט וגם נתניהו, היו והינם בהחלט טובים במילוי תפקידם, וקרוב לוודאי שעוד נתגעגע אליהם.
וסכנה נוספת לדמוקרטיה – שמעתה יילכו לפוליטיקה שלנו בעיקר נמושות!
אהוד בן עזר
סופר נידח
[פרסום חוזר]
*
אהוד שלום,
יישר כוח לך על שעלית על הנקודה שהיא, אולי, החשובה ביותר בחיינו הציבוריים היום.
כל טוב
ואור וטוב
משה פלד
* * *
סִפּוּר קָטָן עַל בֵּית-הַכְּנֶסֶת שֶקְּהָלוֹ מָתְנָיו שִנֵּס
וְהוּא זָקוּק מְאֹד לְחֶסֶד (וְלֹא פָּחוֹת מִכָּךְ – לְנֵס)
בְּעִיר רוּסִית קְטַנָּה, בִּרְחוֹב נִדָּח שֶשְּמוֹ "רַבּוֹטָה"
הָיָה בֵּית-כְּנֶסֶת שֶכְּתָלָיו סְדוּקִים וְגַם שְסוּעִים
אַךְ קְהִלַּת הַ"שְּטֶעטְל" כְּבָר שָנִים שֶלֹּא נֵאוֹתָה
לִפְקֹד אוֹתוֹ וְרַק מְתֵי מְעָט אֵלָיו בָּאִים.
כִּי כְּבוֹד הָרַב וְהַחַזָּן וְיֶתֶר כְּלֵי הַקֹּדֶש
הָיוּ כָּל-כָּךְ טְרוּדִים בְּתַכְסִיסֵי מַחֲנָאוּת
שֶכָּל קְרָבוֹת הָאֶגוֹ שֶלָּהֶם גָּדְלוּ עַד גֹּדֶש
שֶלֹּא נוֹסְפוּ לָהֶם מְתְפַּלְּלִים שָם כַּיָּאוּת.
אַךְ בִּקְטָטוֹת הַמַּאכֶערִים שֶבֵּין אוֹתָן הַלִּיגוֹת
בָּהֶן אִבְּדוּ אַלְפֵי מִתְפַּלְּלִים בְּלִי גְבוּל וָחֹק
שֶמָּאֲסוּ בַּקְּלִיקוֹת, בַּקּוֹמְבִּינוֹת, בָּאִינְטְרִיגוֹת
שֶאֶת כָּל פְרָאזוֹת הָאַחְדוּת עָשׂוּ כָּל יוֹם לִצְחוֹק
בִּצְּעוּ הֵם כָּל שְגִיאָה וּפַאשְלָה אֶפְשָרִית כּוֹשֶלֶת
כְּמוֹ עֲמוּתוֹת לֹא חֻקִּיּוֹת שֶרַק גָּרְמוּ שְחִיקָה
כִּי כְּשֶאַנְשֵי הַ"שְּטֶעטְל" שָאֲלוּ אוֹתָם עַל אֵלֶה
בִּמְקוֹם לִשְמֹר עַל יֹשֶר הֵם שָמְרוּ עַל זְכוּת שְתִיקָה.
וּכְמוֹ שַחְמָטָאִים הֵם זֶה לָזֶה תָקְעוּ שָם מַאטִים
בִּמְקוֹם לִרְכֹּש בְּיַחַד עוֹד תּוֹמְכִים וַחֲסִידִים
וּבְמִפְגַּן תַּרְבּוּת-דִּבּוּר פִּזְּרוּ קִיבִּינִימַאטִים
אוֹ זָחֲלוּ לְמֶמְשָלָה שֶלָּהּ הֵם מִתְנַגְּדִּים.
וּכְשֶרָאוּ כֻּלָּם כֵּיצַד עוֹשִׂים הֵם אֶת הַהֶפֶךְ
מִסִּסְמָאוֹתֵיהֶם אוֹתָן הִשְמִיעוּ כְּלַפֵּי חוּץ
נָקְעָה נַפְשָם מִדּוּ-פַּרְצוּפִיּוּת זוֹ וּמִשֶּפֶךְ
הַטְּרִיקִים וְהַשְּטִיקִים, מָה שֶכְּלָל אֵינוֹ נָחוּץ
לְשוּם בֵּית-כְּנֶסֶת שֶאֶת תְּפִלּוֹתָיו אֵינוֹ מַפְרִיחַ
בְּשֵם עֶקְרוֹנוֹתָיו כְּשֶהוּא מַחְלִיף מִטּוֹן לְטוֹן
אִידֵיאוֹלוֹגְיָה זוֹ בְּכִסְאוֹלוֹגְיָה – וּמוֹכִיח
כִּי כָּל מַעֲיָנָיו אֵינָם בָּעָם, רַק בַּשִּלְטוֹן.
עַד שֶבְּיוֹם עֶבְרָה שֶבּוֹ נוֹתְרוּ הֵם חַסְרֵי יֶשַע
כְּשֶהַמַּפַּא"ינִיקָה הָפְכָה לְפָּאנִיקָה שֶל בְּרוֹךְ
וּפְּרַיְמֶרִיז הָפְכוּ כִּמְעַט לִקְרַיְמֶרִיז שֶל פֶּשַע
כְּשֶקְּנַאקֶר לְשוּם קְנַאקֶר לֹֹא נוֹתֵן מָקוֹם לִדְרֹךְ
עַל סַף בֵּית-כְּנֶסֶת זֶה וְיַד כָּל חַ"כּ בִּגְרוֹן הַצִּ'ילְבָּה
הַקּוֹנְקוּרֶנְטִית לוֹ וְאִיש בִּבְשַׂר רֵעֵהוּ דָש
כְּשֶהֵם אֵינָם צְרִיכִים אוֹיְבִים כִּי כָּל יָרִיב מַכְשִיל בָּהּ
בְּבַּאנְדָה זוֹ אֶת כָּל כֻּלָּהּ – נִכְנַס גַּבַּאי חָדָש
וְהִתְקבֵּל בְּחַשְדָנוּת חַפָּה מֵחֹם וּמֶתֶק
כְּנֶטַע זָר וְיֶלֶד-חוּץ בֵּין בְּנֵי קִבּוּץ בְּקִיאִים
בְּכָל סִדּוּר-הָעֲבוֹדָה שֶבּוֹ נֶחְשָב הַוֶּתֶק
שֶבְּקִירוֹת בֵּית-כְּנֶסֶת זֶה הִרְחִיב כְּבָר דֵּי בְּקִיעִים.
אַךְ לְמַרְבֵּה תַדְהֵמָתָם שֶל רַב, חַזָּן וְיֶתֶר
כָּל כְּלֵי הַקֹּדֶש שֶנּוֹדְעוּ כְּקַבְּלָנֵי-קוֹלוֹת
וּגְאוֹנֵי-אִרְגּוּן שָם, דַּוְקָא הוּא זָכָה בַּכֶּתֶר
לַמְרוֹת דֵּעוֹת קְדוּמוֹת ותַצְפִּיּוֹת מְזַלְזְלוֹת.
וְהַצִּבּוּר שֶאַחֲרָיו שָנִים חִזְּרוּ הַלָּלוּ
לְלֹא כָּל הַצְלָחָה שוֹאֵל עַצְמוֹ בְּצֶדֶק רָב
הַאִם יַשְׂכִּילוּ אֵלֶּה שֶגַּבַּאי חָדָש עָלָה לוֹ
עַל כָּל קוֹלוֹתֵיהֶם, לִצְעֹד אִתּוֹ וְאַחֲרָיו
וּלְלַכֵּד כּוֹחוֹת לְטוֹבָתוֹ שֶל בֵּית-הַכְּנֶסֶת
שֶהֵם עָשׂוּ הַכֹּל לְהַחְרָפַת פְּשִיטַת רַגְלוֹ
בִּ"שְּטֶעטְל" זוֹ שֶכְּלָל לֹא נָטְתָה לָהֶם שוּם חֶסֶד
אוֹ כָּל אֶחָד מֵהֶם יָשוּב לִנְהֹג כְּהֶרְגֵּלוֹ
בַּשְּטִיקִים וּבַטְּרִיקִים שֶהָפְכוּ אֶצְלָם לְטֶבַע,
בַּחַתְרָנוּת הַפָּתוֹלוֹגִית בָּהּ הֵם מַדִּיחִים
בִּטְרַאנְס שֶל אִימְפּוֹטֶנְצְיָה כָּל קָדֶנְצְיָה, דֶרֶךְ קֶבַע
כָּל יוֹ"ר תּוֹרָן בְּאִלְתּוּרָן שֶל פַארְסוֹת הַתְּכָכִים
שֶאֵין לָהֶם שְלִיטָה לֹא עֲלֵיהֶן וְלֹא עַל יֵצֶר
הַהֶרֶס הָעַצְמִי שֶבּוֹ כַּיּוֹם הֵם כַּנּוֹדָע
בִּמְקוֹם תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה הַמִּיתוֹלוֹגִית – נֵצֶר
פָּתֵטִי לָהּ, וּשְמָהּ הוּא הַתְּנוּעָה הָאֲבוּדָה.
אֶלָּא אִם כֵּן יִקְרֶה לָהּ נֵס וְכָל אוֹתָה פְּסִיכוֹזָה
שֶל זִבְחֵי רִיב תֶּחְדַּל וְהָאַחְדוּת שֶתִּתְקַדֵּש
תַּקְנֶה לָהּ כְּמוֹ לְעוֹף-הַחוֹל פִּתְאֹם מֵטָמוֹרְפוֹזָה
שֶבָּהּ בִּזְכוּת גַּבַּאי חָדָש גַּם הִיא כָּאן תִּתְחַדֵּש.
יוסי גמזו
* * *
מרדכי קידר
מי כאן בעל הבית?
לפני מיספר שנים, באחד הסיבובים הקודמים של אלימות מוסלמית בירושלים, הכריז שיח' עיכרימה צברי, שהיה אז המופתי של ירושלים ופלסטין: "נחנו אצחאב אלבית!!!" – "אנחנו בעלי הבית" על הר הבית.
ההכרזה הזו היא תמצית הבעייה של המוסלמים בירושלים בפרט ובהר הבית במיוחד, שכן היא מבטאת את הגישה האסלאמית הרגילה, לא הקיצונית, שהאסלאם הוא בעל הבית על ירושלים והר הבית ולא היהדות.
מכאן נובע הסירוב של המוסלמים להיבדק במגלי המתכות שהציבה המשטרה בכניסות להר הבית, שכן מכשירים אלו וחובת המוסלמים להיבדק בהם כמו כל האחרים מוכיחה שבעל הבית הוא ישראל והיהודים.
המוסלמים אינם מסוגלים לקבל מצב כזה כי על פי גישתם היהדות היא "דין באטל" ("דת שקר"), רק האסלאם הוא "דין חק" ("דת אמת"), ויהודים יכולים לחיות תחת כנפי האסלאם כ"אהל ד'ימה" ("בני חסות") עם זכויות מוגבלות, ובוודאי לא לקיים צבא ומשטרה שיגידו למוסלמים מה לעשות ומה לא לעשות.
האסלאם הגיע לעולם כדי לקחת מהיהדות ולהשתלט על כל מה שאי פעם היה שייך ליהדות. כך ארץ ישראל הפכה ל"פלסטין", הר הבית הפך ל"מסגד אלאקצא", אברהם אבינו הפך למוסלמי הראשון ושלמה המלך בנה מסגד בירושלים. הנוכחות והפעילות היהודית בירושלים ובהר הבית נתפסים אצל המוסלמים כשיבתה של היהדות למעמד של דת חיה וקיימת, ומעמד זה מהווה אתגר תאולוגי על האסלאם וקשה למוסלמים המודעים לאתגר זה להתמודד איתו.
הדרך היחידה שהאסלאם יכול לקבל בה את ישראל וריבונותה היא באמצעות ההכרה שישראל חזקה ובלתי מנוצחת, וכל ניסיון להתמודד איתה יסתיים בתבוסה של מתנגדיה. הכרה זו תביא את המוסלמים להפסקת אש זמנית עם ישראל שנקראת בערבית "סלאם", והפסקת אש זו תימשך כל עוד ישראל היא חזקה, מסוכנת ובלתי מנוצחת. שלום של קבע עם יהודים בנוסח האירופי אינו קיים במזרח התיכון, ולכן רק כוח ונכונות להשתמש בו יתנו לישראל שלום זמני, שיימשך לתמיד אם ישראל תהיה בלתי מנוצחת לתמיד.
לכן ישראל חייבת לומר למוסלמים, ורצוי בערבית:
"מדינת ישראל היא בעלת הריבונות בכל שטח ירושלים והיא לא תקבל שום תכתיב מכל אדם, מדינה, ארגון או קבוצה בעניין ביטחוני שהוא נתון לחלוטין להחלטתה. הפיגוע שהיה ביום שישי האחרון שבו נרצחו שני שוטרי משמר הגבול הוכיח שיש צורך למנוע הכנסת נשק להר הבית, והדרך היחידה להבטיח זו היא באמצעות מגלי מתכות, בדיוק כמו בסניפי הביטוח הלאומי שאליהם הולכים המוסלמים לקבל את קצבאות הילדים, הזקנה, השארים והאבטלה. מי שאיננו מסכים לעבור דרכם יתכבד ויישאר מחוץ להר הבית."
שיח' ראאד צלאח והדרוזים
גל האלימות הנוכחי החל כאשר שני שוטרים דרוזים נרצחו בירושלים ביום שישי האחרון בידי שלושה מוסלמים מאום אל-פחם. רוב הגברים של העדה הדרוזית משרתים בצה"ל ובמשמר הגבול כי הם אינם מוסלמים ונתפסים באסלאם כבני דת של כפירה. הם יודעים היטב מה יקרה לקשר בין ראשיהם וכתפיהם אם המוסלמים הקיצונים ישתלטו עליהם, ומה שקורה לדרוזים בסוריה מוכיח זאת היטב. כתוצאה מרצח שני השוטרים היו בארץ מספר אירועים של התנכלות דרוזים למוסלמים, ובמקומות יישוב שבהם יש מוסלמים ודרוזים התעורר בימים האחרונים מתח גבוה בין שתי העדות.
שיח' ראאד צלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, הפלג שהוצא אל מחוץ לחוק, המתגורר באום אל-פחם, עירם של הרוצחים, מנסה להכניס טריז בין העדה הדרוזית למדינת ישראל, כדי לגרום לדרוזים לעזוב את הצבא ומשמר הגבול ולהתחבר עם המוסלמים נגד המדינה. על רקע ההתרחשויות של השבוע האחרון הוא הפנה איגרת לעדה הדרוזית, ונביא כאן את האיגרת (תוספותיי בסוגריים, מ"ק).
באיגרת מכנה צלאח את העדה הדרוזית בכינוי "בני מערוף", כינוי כבוד שמשמעותו "אנשי החסד". הוא לא מכנה אותם בשם אחר שהם מכנים את עצמם, "אבנא אלתווחיד" ("בני הייחוד"), שכן כינוי זה מעניק להם לגיטימציה דתית אסלאמית. באיגרתו אומר שיח ראאד:
"אנחנו רוצים עבורכם (הדרוזים) ועבורנו (המוסלמים) שנחיה בחברה אחת שתתבסס על הערביות הטהורה ותחושת ההשתייכות הפלסטינית המקורית, כמו שאנחנו רוצים עבורכם ועבורנו, שנבנה לעצמנו, לילדינו ולנכדינו, הווה אחד ועתיד אחד שישמור לנו ולכם את הארץ, את הבתים ואת המקומות הקדושים, ויגשים קידום, אושר ונימוסים מכובדים לכל בית. אנו גם רוצים שאתם ואנחנו נקרא לשלום חברתי, יחס ודיבור הדדי טוב, משוחררים מכל הסתה ומאבק בין אחים שהוא תמיד עיוור, חרש ואילם ולא מרחם על אף אחד.
"השתדלתי להדגיש בספריי 'יומן של אסיר', 'החיים בבידוד בכלא' ו'נרדף בכוונה תחילה' שעלינו לבנות לכם ולנו גורל אחד מתוך הנחה שאתם חלק מהחברה הזו המחברת אותנו, חלק מחיי היומיום של החברה (הערבית בישראל) המשתרעת על הגליל, הכרמל, המשולש, הנגב וערי החוף (יפו, חיפה, לוד, רמלה), ולכן אנחנו רוצים שאף אחד לא יהיה גזיר עץ עבור אש הכיבוש הישראלי בגדה המערבית או ברצועת עזה המפוארת (תחת שלטון חמאס), בירושלים המבורכת, במסגד אלאקצא המבורך או בכל מקום אחר.
"מציאות החיים שלנו ושלכם מדגישה את הגזענות, העושק והאפלייה הישראלית נגדנו (המוסלמים) ונגדכם (הדרוזים) שווה בשווה, לכן בואו ולא נאפשר לכיבוש הישראלי להפריד בינינו.
"לשוננו ולשונכם היא אחת, הלשון הערבית, ערכינו וערכיכם זהים ומבוססים על התנהגות מוסרית מכובדת, וחיי היומיום שלנו מחברים אותנו בשפרעם, בראמה, באבו סנאן, במע'אר, בחורפיש, באלבוקיעה ועוד. זה הבסיס אשר עלינו לשמור עליו ואילו הקשר (שלכם) עם הכיבוש הישראלי (של 1948) הוא המצב החריג. אסור שהחריג יתגבר על המצב המקורי.
"אני בטוח שאילו בדקתם את הצוואה של סולטאן באשא אלאטרש (מנהיג הדרוזים בדרום סוריה שמרד בכיבוש הצרפתי בשנת 1925) הייתם מוצאים שהיא קוראת למה שאני קורא לו, ואני בטוח שאילו בדקתם את זיכרונות עשרות השנים האחרונות שחיברו בינינו בהזדמנויות שונות, הייתם מוצאים שגם הם קוראים למה שאני קורא אליו היום.
"אני פונה אל עצמי, אל 'בני מערוף' ואל כל מרכיבי החברה שלנו 'בתוך פלסטין' (כינוי לישראל של 1948) על כל ההבדלים הדתיים והפוליטיים ביניהם, להמשיך ולהידבר בינינו, לארגן מפגשים משותפים כדי לבסס את הקריאה הזו כתכנית מציאותית של מהלך חיינו."
עד כאן איגרתו של שיח' ראאד. הוא כנראה סומך על הזיכרון הקצר של כמה דרוזים שאימצו בשנים האחרונות את הנרטיב הפלסטיני. הבעייה שלו היא עם רוב העדה שזוכרת היטב את יחס המוסלמים לדרוזים לאורך אלף השנים של חיי העדה הדרוזית, ויודעת בדיוק מה יקרה לה אם תיאלץ לחיות תחת רחמיו של שליט אסלאמי נוסח ראאד צלאח.
המעניין הוא שראאד צלאח גם מעוות את ההיסטוריה לצרכיו: סולטאן באשא אלאטרש הנהיג את מרד הדרוזים בשנת 1925 נגד הצרפתים כדי שאלו לא יחברו את הדרוזים לסוריה, כי הוא חשש – ובצדק רב – מהיחס הרע של המוסלמים לדרוזים ורצה לשמר את האוטונומיה הדרוזית שהיתה תחת השלטון העותומני. היום ראאד צלאח משתמש בשמו של אלאטרש כדי לשכנע את הדרוזים להתחבר למוסלמים...
על זה נאמרה האימרה בערבית: "השקרן צריך זיכרון טוב." ואני שואל: אחרי שתנועתו של ראאד צלאח הוצאה אל מחוץ לחוק, איך זה שיש לו רשות להפיץ את דברי הבלע שלו ברבים? מדוע מדינת ישראל לא מטילה עליו איסור להפיץ הסתה באופן חופשי? במצב הנוכחי אין מנוס מלהטיל על מסיתים ומדיחים נוסח ראאד צלאח הגבלות תנועה והסתה, והחוק בישראל מאפשר זאת.
אסור שדמוקרטיה וזכות הדיבור יגנו על מי שרוצה לקעקע את הדמוקרטיה, והעיקרון הזה זכה לאישור בית המשפט העליון כבר בסוגיית תנועת אל-ארד לפני חמישים שנה. ישראל חייבת להעביר מסר חד משמעי לאויביה מבפנים שהיא לא תאפשר להם להסתתר מאחורי הדמוקרטיה והכלים שלה כדי להרוס את המדינה מבפנים. דמוקרטיה איננה מרשם להתאבדות.
מרדכי קידר
* * *
אורי שולביץ
לזיכרו של חברנו שמוליק לס
Here's a memory of Shmulik Lass
When we were waking up from our childhood, and began to nibble from that famous apple of knowledge, our blood began to boil, and our hormones began to rage and scream, GIRLS! GIRLS! GIRLS!
At that time I was a poor, skinny, shy kid. Shmulik however inherited a treasure from his parents: broad shoulders and a muscular build from his father, and blond curly hair from his mother. Endowed with such gifts, Shmulik claimed to be irresistible to girls. And if that wasn't quite enough, he declared he could hypnotize any girl he pleased.
To demonstrate his newly found talent, he opened his eyes as big and as wide as nature allowed, and stared intently at girls passing innocently in the street, totally unaware and oblivious to the presence of the young Svengali and his hypnotic powers, and the girls continued on their merry way. All poor Shmulik earned for his valiant efforts, was eye strain and a mighty headache.
Uri
July 5, 2017
* * *
טראמפ, מלחמת 100 הימים
מסורת היא בארה"ב לראות את מאה הימים הראשונים לכהונתו של נשיא חדש כ"תקופת חסד" בה ממתינים לראות איך הוא משתלב בתפקיד החדש ונמנעים מלמתוח ביקורת חריפה מדי על שגיאות שהוא עושה בצעדיו הראשונים.
טראמפ לא זכה לתקופת החסד הזאת. מהרגע הראשון, למעשה עוד לפני כן, כבר בתקופת המעבר לפני השבעתו כנשיא, החלו לרדת לחייו ולא נתנו לו מנוח. "הגוף המעוניין" הוא כמובן הדמוקרטים, שגם היום עדיין לא השלימו עם מפלתם בבחירות, את המערכה מובילה התקשורת, שלמעט רשת טלוויזיה אחת, ושניים-שלושה עיתונים מליגה ב', נוטה כולה לצד הדמוקרטי.
מאה הימים הראשונים לנשיאותו של טראמפ היו למעשה מלחמה בלתי פוסקת. השאלה היא האם המלחמה הזאת תמשך לאורך כל תקופת כהונתו של טראמפ, או שיהיה לה סוף במועד כל שהוא לפני כן.
1. מבוא
מושג מאה ימי החסד הוא המצאה מלאכותית שאין לה כל משמעות. שום דבר לא מייחד את המועד הזה מהיום ה-99 או מהיום ה-101 או מכל מועד אחר שתבחרו. הפעם הראשונה בה הוא הופיע היה בראשית כהונתו של הנשיא רוזוולט בשנת 1933. מצבה של ארה"ב היה בכי רע. המוראל הלאומי היה בשפל המדרגה. המשקעים של המשבר הכלכלי של 1929 עדיין נתנו את אותותיהם בכול. שיעור האבטלה היה גבוה, מאות אלפים סבלו חרפת רעב ותורים ארוכים השתרכו ליד בתי התמחוי. החלטתו של רוזוולט להציג לאומה את מאזן הישגיו בתום מאה הימים הראשונים לכניסתו לבית הלבן נועדה להיות זריקת עידוד להרמת המוראל של הציבור האמריקאי.
בעקבות התקדים של רוזוולט התפתח נוהג בו בוחנים את ההצלחות והכישלונות של נשיא חדש בתום מאה הימים הראשונים לכהונתו. זה לא בדיוק מה שהיה במקרה של רוזוולט. למרות שרוזוולט נאלץ להתמודד עם קונגרס ובית משפט עליון עוינים, אף אחד לא התייחס למועד הזה כאל נקודת זמן בה יש לבדוק את ביצועיו.
עם הזמן זה הפך להיות מעין "מבחן קבלה" (benchmark) לתיפקודו של הנשיא. ככה זה נמשך עד היום. זה כמובן מגוחך. מה כבר אפשר להספיק במאה ימים? תהליך החקיקה הוא ארוך ומסובך גם כאשר שוררת הסכמה בין המפלגות ובין שני בתי הקונגרס, לא כל שכן כשבבית הלבן יושב נשיא השנוי במחלוקת כמו טראמפ.
אובאמה חתם ביום הראשון לכניסתו לבית הלבן, ב-20 בינואר 2009, על צו נשיאותי המורה לסגור מיד את מחנה המעצר בגואנטנאמו. היום, אחרי יותר משמונה שנים, הבסיס עדיין פתוח ומוחזקים בו עצירים. לאובאמה לא היו בעיות משילות כמו אלו שאיתן טראמפ צריך להתמודד. בתקשורת כמעט לא מזכירים את הכישלון הזה של אובאמה, אבל על טראמפ התקשורת והדמוקרטים שופכים אש וגופרית בגין "הבטחות שאותן הוא לא מקיים."
הנשיא קנדי היה מודע לבעייה הזאת והוא התייחס אליה בנאום ההכתרה שלו ב-1961. הוא מנה שורה של יעדים אליהם על ארה"ב לחתור, ואח"כ אמר את הדברים הבאים:
"כל זה לא יבוצע במאה הימים הראשונים וגם לא באלף הימים הראשונים. אפילו לא במהלך כל כהונתי כנשיא ואולי גם לעולם לא. אבל עלינו להתחיל."
All this will not be finished in the first one hundred days. Nor will it be finished in the first one thousand days, nor in the life of this Administration, nor even perhaps in our lifetime on this planet. But let us begin.
2. מאה ימים – סיכום ראשון של עידן טראמפ
כשבאים לבחון את מאת הימים הראשונים לכהונתו של טראמפ, צריך להפריד בין נושאים שמחייבים חקיקה – חוקים חדשים או שינויים בחוקים קיימים, לבין נושאים בהם הנשיא יכול לפעול באופן עצמאי.
לנשיא אין סמכות לחוקק חוקים, או לשנות חוקים קיימים. הפרדת הסמכויות בארה"ב בין רשויות השלטון היא מוחלטת ונושא החקיקה הוא כולו בידי הקונגרס. לנשיא, במסגרת תפקידו כאחראי על ביצוע החוקים, יש מרחב תמרון. הוא יכול, ע"י ביצוע סלקטיבי, לדחות חלקים מהחוקים שלא נראים לו. זה לא לגמרי כשר כי החוקה מחייבת את הנשיא "לבצע בנאמנות" (faithfully) את החוקים כפי שהתקבלו ע"י הקונגרס. אבל כמעט כל הנשיאים עשו זאת, מי יותר ומי פחות. בתחום הזה, אובאמה עלה על כל קודמיו. לטראמפ עדיין לא היתה הזדמנות. חוק צריך להתקבל בהצבעות נפרדות בשני בתי הקונגרס. אח"כ מתקיים "מפגש תאום" (reconciliation) בו מוודאים שהנוסח של שתי הגרסאות זהה. ואז החוק נשלח לנשיא לחתימה. אפילו בתנאים הכי אופטימליים זה תהליך שנמשך שבועות ולעיתים הרבה יותר. תהליך קבלת חוק ביטוח הבריאות של אובאמה, למשל, נמשך יותר משנתיים, וגם אז היה צורך להיעזר ב"תרגיל מסריח" על מנת להביא לאישורו הסופי. לבוא בטענות לטראמפ על כך שהוא "לא מקיים" את הבטחות הבחירות שלו בתחומי החקיקה זו קטנוניות לשמה.
הצלחתו של טראמפ להעביר בבית הנבחרים את ביטול Obamacare היא הישג מרשים. הוא לא חרג בהרבה מהמסגרת של מאה הימים. זה לא הלך בקלות, אבל בסופו של דבר זה עבר. הסיפור עדיין לא הסתיים כי זה צריך לקבל את אישור הסנאט, אבל להצלחה הזאת יש משמעות סמלית.
ראשית, היא מהווה ראייה לכך שהבטחות הבחירות של טראמפ לא היו מילים ריקות כפי שהדמוקרטים והתקשורת טוענים.
שנית, החלום הדמוקרטי שתכנית הביטוח Obamacare תהיה גולת הכותרת של הישגי אובמה, מורשת שתנציח את שמו לדורות, נמוג.
הדמוקרטים מתאמצים להקשות על טראמפ לבצע את מדיניותו. זה למעשה תפקידה של אופוזיציה, אבל כמו תמיד, כשמגזימים זה יכול להפוך לחרב פיפיות שתפגע בדמוקרטים יותר מאשר בטראמפ. הבעייה של הדמוקרטים היא ששיטת הממשל בארה"ב איננה מאפשרת החלפת השלטון בין שני מועדי בחירות. המכניזם המאפשר החלפת שלטון במשטרים פרלמנטריים – הצבעת אי אמון, לא קיים בארה"ב.
האבות המייסדים היו יותר חכמים מהפוליטיקאים של ימינו. הם הבינו שנשיא התלוי בגחמותיהם ומשוגותיהם של פוליטיקאים, יתקשה לתפקד. לכן הם הקימו משטר בו שוררת הפרדה מוחלטת בין הרשות המבצעת (הנשיא) והמחוקקת (הקונגרס). השיטה הזאת עובדת לא רע כבר קרוב למאתיים וחמישים שנה. למעשה זאת אבן הפינה עליה נשענות היציבות השלטונית ויכולת המשילות של המשטר, גם כאשר מפלגתו של הנשיא לא נהנית מרוב באחד או בשני בתי הקונגרס.
במהלך ההיסטוריה של ארה"ב, כל המקרים בהם כהונתו של נשיא נקטעה לפני תום הקדנציה היו כשהנשיא נפטר, אם מסיבות טבעיות ואם כתוצאה מרצח. אחזור לנקודה האחרונה להלן.
מערכת ההשמצות והשיסוי שהתנהלה ע"י הדמוקרטים במהלך מערכת הבחירות לא זכתה להצלחה גדולה בציבור הרחב (זה בלשון המעטה, כי טראמפ ניצח בבחירות בסופו של דבר), אבל היא הותירה משקעים בקרב "קהל הבית", משקעים שמאיימים על המשכיותה של הדמוקרטיה האמריקאית.
התיזה שנוכחותו של טראמפ בבית הלבן היא שערורייה שאין להשלים עימה בשום פנים היא בשלב הנוכחי קו המפלגה. ציבור חברי המפלגה (the rank and file) עובר אינדוקטרינציה שיטתית לפיה טראמפ לא ניצח בבחירות, אלא הוא "גנב" אותן מהזוכה "החוקית". איך הוא עשה את זה?
ארבע או חמש ועדות שונות בבית הנבחרים ובסנאט, וכן כל שירותי המודיעין של ארה"ב ביחד עם ה-FBI, משקיעים כבר למעלה מחצי שנה את מלוא זמנם לחפש את התשובה לשאלה הזאת. על מנת למלא את הזמן עד שהיא תימצא, הם מנהלים דיונים אינסופיים וחקירות סרק שעד היום, למעט שפע של שמועות וכותרות עסיסיות בתקשורת, לא הניבו דבר. לאחרונה נוספה לחקירה תגבורת בדמותו של חוקר מיוחד (Special Prosecutor)בעל סמכויות רחבות. אולי הוא יצליח למצוא משהו.
מערכת הבחירות הסתיימה כבר לפני למעלה מחצי שנה, אבל היקף ועוצמת ההסתה נותרו בעינם. אדרבא, הרטוריקה האנטי-טראמפית התגברה ומגיעה היום לממדים אפוקליפטיים. ההמון הזועם של מצביעי המפלגה הדמוקרטית שומע בוקר וערב ש"המשך כהונתו של טראמפ הוא איום קיומי לאנושות, ובראש ובראשונה לעתידה של ארה"ב."
מאחר שאת תוצאות הבחירות לא ניתן לשנות, "חומרת הסכנה" מצדיקה חיפושים אחרי דרכים אחרות לסילוקו של טראמפ מהבית הלבן.
הדמוקרטים יוזמים "התנגדות עממית" (Resistance) לנשיא. כמה מהמוסדות להשכלה גבוהה הזדרזו והוסיפו לתוכנית הלימודים קורסים בהם הסטודנטים לומדים איך לארגן התנגדות כזאת. ידוענים המוזמנים לנאום בטקסי סיום שנת הלימודים (Commencement) באוניברסיטאות שונות, כוללים בדבריהם שפע של גבבה אנטי טראמפית. כאשר זה לא קורה, הסטודנטים מוחים בקולניות ואף נוקטים באמצעים אלימים על מנת למנוע מהנואמים לדבר. האליטות הליברליות מעודדות בגלוי שימוש באלימות כאמצעי לגיטימי לסתימת הפיות של כל מי שחולק עליהן.
מוטיב רצח הנשיא הוא מטבע שגור בעולם הבידור. זה יכול להיות מופע יחיד בו איזו כוכבנית מופיעה על הבמה כשהיא מחזיקה בידה דמות דומה לראש כרות של טראמפ, או מונולוג של בדחן המעלה "זיכרונות" על שחקן תיאטרון שרצח נשיא (לינקולן), ולפעמים זו הצגה שלמה – המחזה יוליוס קיסר של שייקספיר, בו השחקנים מופיעים בלבוש מודרני והשחקן המגלם את יוליוס קיסר מאופר בדמותו של דונאלד טראמפ.
כאשר דמוקרט, מחסידיו של ברני סנדרס, ירה בחבר קונגרס רפובליקני, הקריין הראשי (Anchor) של רשת הטלוויזיה MSNBC תאר את האירוע כ-self inflicted wound, ופרופסור באחד הקולג'ים הליברליים של ניו יורק תקף את אלה שהגישו עזרה ראשונה לפצוע – לדבריו היה צריך לתת לו לדמם למוות.
נושא העולה לאחרונה בתקשורת ובפורומים שונים, הוא האפשרות להדיח את טראמפ מהנשיאות. המונח בו משתמשים הוא Impeachment
אבל זו טעות, כי Impeachment זו לא הדחה, למרות שזה הפרוש המקובל של המונח בימינו. להלן הנוסח המקורי העוסק בהדחת (Removal from Office) נשיא:
The President, Vice President and all civil Officers of the United States, shall be removed from Office on Impeachment for, and Conviction of, Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors
כפי שניתן לראות מהנוסח, ה Impeachment-הוא חלק מתהליך ההדחה.
ה Impeachment-היא ההחלטה להעמיד את הנשיא לדין. ההדחה מתממשת רק אם וכאשר הוא מורשע. למרות החזות המשפטית (העמדה לדין, הרשעה), זה תהליך פוליטי מובהק שכל קשר בינו ובין משפט וצדק הוא מקרי בלבד.
ההחלטה על Impeachment מתקבלת בבית הנבחרים ברוב פשוט. בית המשפט הדן את הנשיא הוא הסנאט והרשעה חייבת להתקבל ברוב של שני שליש מחברי הסנאט. מאחר ולדמוקרטים אין רוב, לא בבית הנבחרים ולא בסנאט (על רוב של שני שליש בסנאט הם אפילו לא חולמים), הדיבורים על הדחת טראמפ הם לא יותר מאשר קשקוש, בקושי חומר למאמרי סרק בתקשורת.
בכל ההיסטוריה של ארה"ב, אף נשיא לא הודח לפני תום כהונתו. רק שני נשיאים – אנדרו ג'והנסון במאה ה-19, וביל קלינטון, זכו לכבוד המפוקפק של ה Impeachment-ובשני המקרים לא היה בסנאט רוב של שני שליש הדרוש להרשעה. שני הנשיאים כיהנו ללא הפרעה עד לתום הקדנציה.
במאמר מוסגר, בפרשת ווטרגייט לדמוקרטים היה רוב של יותר משני שליש בסנאט וכן רוב בבית הנבחרים. ניקסון הבין שאין לו סיכוי, כי התהליך הוא פוליטי, ולכן הוא התפטר על מנת לא לעבור את ההשפלה של הדחה.
שאלה יותר מעניינת היא מה יכולה להיות עילה להדחה. לכאורה זה פשוט, אבל הניסוח בחוקה מטעה:
Treason, Bribery, or other high Crimes and Misdemeanors.
החלק הראשון אינו בעייתי – בגידה ושוחד הם מושגים שאין לגביהם מחלוקת. אבל החלק השני הוא בעייתי מאוד, וזה משתי סיבות.
הראשונה היא שבניסוח כתוב פשעים "אחרים", אבל אין הגדרה מה זה "אחרים". זו חגיגה למשפטנים ועורכי דין שמתפרנסים מעמימות ניסוחית.
הסיבה השנייה היא המילה high
באנגלית של ימינו המונח high Crimes מקובל כ"פשעים חמורים", אבל זה לא היה כך בתקופה בה החוקה נכתבה. באנגלית של המאות ה-17 וה-18, המילה high לא התייחסה לחומרת הפשע. אז זה התייחס למבצע הפשע. עבירות שבוצעו ע"י אנשים בעמדות ציבוריות או פוליטיות, בין אם הם נבחרו לתפקיד ובין אם הם מונו לו, הוגדרו כ-high Crimes וכל דבר ש-218 מבין חברי בית הנבחרים יסכימו עליו יכול להיות עילה ל Impeachment-
אם יימצאו 67 סנאטורים שיתמכו ברעיון, הנשיא יודח. אשם או לא אשם, בוצעה עבירה או לא בוצעה, כל זה לא רלוונטי. מה שקובע זה מיספר הקולות.
אנדרו ג'והנסון, למשל, בכלל לא הואשם בפשע כלשהו. הוא היה דמוקרט שהתמנה לנשיא אחרי הרצח של לינקולן (לינקולן בחר בו כסגן בתקווה שזה יקל לאחות את הקרע שנגרם ע"י מלחמת האזרחים). הוא ניצב מול קונגרס עם רוב רפובליקני זועם שחתר "לסגור חשבון" עם מדינות הדרום, וסירב לשתף פעולה עם הרפובליקנים ביוזמות החקיקה הנוקמניות שלהם. הם הגיבו ב Impeachment-
לסיום הפרק מיספר מילים על מעמדו ותפקידו של החוקר המיוחד. זו עוד המצאה ייחודית אמריקאית. מקור הרעיון הוא בפרשת ווטרגייט בתקופת ניקסון. ההבדל לעומת ימינו וכן לעומת מקרים אחרים של חוקרים מיוחדים מאז, הוא שבפרשת ווטרגייט בוצע פשע של ממש, פריצה – burglary שמבצעיו נתפסו בעת המעשה.
המונח המקובל "חוקר מיוחד" הוא מטעה כי Prosecutor זה תובע ולא חוקר. להלכה זה תפקידו – לחקור. זה באמת היה המצב בפרשת ווטרגייט. כולם ידעו על הפשע וכן מי היו המבצעים. מטרת החקירה היתה למצוא אם היו מעורבויות נוספת – של הנשיא ו/או עוזריו הבכירים.
מאז השתנו הדברים. החוקרים שבאו אח"כ הבינו שתפקידם הוא להרשיע, ובשעת הצורך למצוא (או יותר נכון להמציא) פשע בגינו אפשר יהיה להרשיע את הנחקר.
במקרה של קלינטון, בפרשת מוניקה לווינסקי, כאשר התפרסם הדו"ח, הכותרות בעיתונות התקופה היו אשם, אבל במה? (Guilty, but of what?)
זה לא מנע מהרפובליקנים בבית הנבחרים לפתוח בהליכי — Impeachment רק היעדר רוב של שני שליש לרפובליקנים בסנאט איפשר לקלינטון להמשיך לסיים את הקדנציה.
המקרה של קלינטון הוא דוגמא טובה להמחיש את מידת האבסורד של החקירות האלו. אחרי למעלה מארבע שנים והוצאות של למעלה מ-40 מיליון דולר, הדבר היחיד שהחוקר המיוחד הצליח להוכיח היה שקלינטון לא אמר את האמת על יחסי המין שהוא קיים עם פקידה זוטרה בבית הלבן. עדות שקר (Perjury) היא בהחלט עבירה, אבל קשה להאמין שמישהו באמת חושב שכאן זו היתה עילה להדחת נשיא.
אפשר להתנבא כמעט בוודאות שהחוקר המיוחד הנוכחי ירשיע את טראמפ. הוא עדיין לא יודע במה, וקרוב לוודאי שהוא גם לא יודע מה בדיוק עליו לחקור, אבל הוא יודע טוב מאוד מה מצפים ממנו, הוא כבר ימצא מ שהו (אחרי ככלות הכול מדובר בעו"ד). הוא לא ממהר, נותרו עוד למעלה משלוש שנים עד לתום הקדנציה (בעזרת השם ייתכן שתהיה קדנציה שנייה). זה לא יהיה שונה מהמקרה של קלינטון – אז עברו כמעט שלוש שנים עד שהחוקר מצא עבירה בגינה היה אפשר להרשיע את הנשיא.
אם יש למי שהוא ספק לגבי המקרה הנוכחי, בין עורכי הדין שהחוקר המיוחד גייס על מנת לסייע לו בחקירה, נכללים כאלה שהיו פעילים ו/או תורמים למערכת הבחירות של הילארי קלינטון, וכן התובע הכללי של מדינת ניו יורק, שפוטר לא מזמן ע"י טראמפ. זה מדבר בעד עצמו.
במקרה של קלינטון, כאשר החוקר ביקש רשות להרחיב את החקירה מהנושא המקורי לנושא התנהגותו המינית של קלינטון, הוא "שכח" לספר לשרת המשפטים דאז שהוא היה מעורב אישית בשלבים קודמים של התלונות של כמה מהמתלוננות.
ברומא, בעת העתיקה, טבעו את המונח Habeas Corpus בתרגום חופשי "הבא את הגופה", על מנת להוכיח שבוצע פשע. בימינו הנוסח המקביל יהיה "המצא את הגופה."
3. במלחמה כמו במלחמה
(à la guerre comme à la guerre)
התקשורת (בעבר זו היתה בעיקר העיתונות), כך נהוג לומר, היא כלב השמירה של הדמוקרטיה. ואכן קשה לתאר משטר דמוקרטי ללא תקשורת חופשית. אבל מילת המפתח היא "חופשית". כאשר התקשורת מגויסת לשרת צד אחד של הקשת הפוליטית, כאשר התקשורת היא מקהלה השרה את אותה מנגינה, זאת איננה תקשורת חופשית. תקשורת כזאת איננה שומרת על הדמוקרטיה.
דוגמא מובהקת הוא העיתון המוביל של התקשורת הליבראלית, הניו יורק טיימס. לעיתון הזה יש מוטו המתנוסס בראש העמוד הראשון מדי יום – כל החדשות ראויות להתפרסם:
All News Fit to Print
אבל, בהשאלה מג'ורג' אורוול, יש חדשות שראויות יותר.
המשימה של התקשורת היא בראש ובראשונה לספק לציבור מידע אמין על המתרחש. כאשר דיווח החדשות מוכתב ע"י שיקולי אג'נדה, התקשורת היא כלב שנובח על-יד העץ הלא נכון. דיווח מוטה של החדשות פוגע בדמוקרטיה ולא שומר עליה.
הטראומה של תוצאות הבחירות:
Post Trampic Distress Syndrome
או PTDS
עדיין מרחפת מעל הפוליטיקה האמריקאית. המציאות החדשה – העובדה שנוכחותו של טראמפ בבית הלבן איננה תופעה חולפת, לא נותנת מנוח לדמוקרטים ולתקשורת. זה ממש משגע אותם. זה מונע מהם לחשוב באופן רציונלי. במונחים קליניים, העיסוק האובססיבי במעורבות הרוסית שהיתה או לא היתה בבחירות, הוא 'זעזוע מוח רוסי:
(Loss of Brain Functioning Due to 'Russian Concussion').
למעלה מחצי שנה התקשורת (למעט חריג או שניים), וועדות הקונגרס, וכן שורה ארוכה של מומחים, מספרים בוקר וערב על תמימות דעים (קונצנזוס) השוררת בין כל 17 שרותי המודיעין של ארה"ב שהרוסים התערבו בבחירות,
ולפתע, ידיעה המתפרסמת במקום צנוע ולא כל כך בולט, בניו יורק טיימס מיום 25 ביוני, מבהירה שבעצם זה לא בדיוק 17. שהקונצנזוס הוא רק בין ארבעה מתוך ה-17
הקונצנזוס היה בין גופי התקשורת ולא בין שרותי המודיעין.
קצת קשה אם כן לבוא בטענות אל טראמפ על השימוש במונח fake news
במאמר מוסגר, אובאמה, עם הניסיון שרכש כמנהל מתנ"ס שכונתי, האמין שעם תום המלחמה הקרה "לא עושים יותר דברים כאלה." זה היה הקו שהנחה אותו ביחסיו עם הרוסים במהלך שמונה שנות כהונתו. אבל מעורבות רוסית היתה ועוד איך. על פי מיטב המסורת הרוסית מימי המלחמה הקרה, שירותי ההאזנה והפיצוח של הרוסים חדרו, חודרים וימשיכו לחדור לכל תחומי החיים בארה"ב, כולל מערכות הבחירות. סיום המלחמה הקרה לא שינה דבר בתחום הזה.
לאמונה שלמעורבות הרוסית היתה השפעה כלשהי על תוצאות הבחירות, לעומת זאת, אין כל בסיס. זאת הזיה של מפסידים ותו לא.
כדאי גם לשים לב לנקודה מעניינת. הרוסים (ולא רק הם) מעולם לא התקשו לפרוץ למערכות מחשבים כלשהן בארה"ב, בכל הרמות. משום מה הם פסחו על מחשב אחד – המחשב הפרטי שאותו הילארי קלינטון, בעת שכיהנה כמזכירת המדינה, החזיקה בשירותים בביתה.
תמימות דעים שוררת בין כל 17 שרותי המודיעין של ארה"ב שאף אחד לא פרץ למחשב של הילארי.
כמו בסיפורים על המעורבות הרוסית בבחירות, הקונצנזוס הזה לא נשמע כל כך משכנע.
הסיקור התקשורתי של טראמפ ממחיש את המערכה חסרת התקדים אותה מנהלת התקשורת נגד הנשיא הנבחר של ארה"ב. כמות החומר חורגת בהרבה ממה שניתן לכסות במאמר אחד, ולכן אביא כאן דוגמאות מייצגות בלבד.
במהלך התקופה שחלפה מאז כניסתו של טראמפ לבית הלבן, 20 בינואר, תחנות הטלוויזיה השונות הקדישו זמני שידור כמעט בלתי מוגבלים לכ,סוי דיוני הסרק המתנהלים בוועדות הקונגרס בנושא "הניסיון הרוסי לפגוע בדמוקרטיה האמריקאית, ולהטות את תוצאות הבחירות."
בהשוואה, אירועים אחרים, לא פחות חשובים, הבחירות בבריטניה ו/או בצרפת למשל, זכו לסיקור מינימלי בלבד.
בעת פיגוע הטרור במנצ'סטר בו נרצחו למעלה מ-20 בני נוער, רשת הטלוויזיה FOX היתה היחידה שהפסיקה את השידורים על מנת לדווח עליו בזמן אמת. לרשתות האחרות "לא בער", וחלפו מיספר שעות (!) עד שהן התפנו לעסוק בנושא.
נושאים כמו השיפור במצב הכלכלה, הירידה בשיעורי האבטלה, הירידה הדרסטית במיספר המהגרים הלא חוקיים המנסים לחדור ממקסיקו וכדומה, בקושי מוזכרים. את מקומם תופסות "סנסציות" כמו העובדה שטראמפ לקח מנה כפולה של גלידה באירוע, או שבעת הירידה מכבש המטוס, מלאני לא החזיקה את ידו של בעלה. אלה מופיעים בעמוד הראשון של עיתונים מובילים כמו הוושינגטון פוסט.
השידורים המוקדשים לפעילות החתרנית של הרוסים מתעלמים מהעובדה שכל הפעילות הזאת, אם היא אכן קרתה, התרחשה במשמרת של אובאמה והאחריות למחדל, אם היה, היא לפיכך של אובאמה ושל ראשי שירותי המודיעין שפעלו ע"פ הוראותיו.
נושא ש"הקפיץ" במיוחד את כל מגניו ושונאיו של טראמפ, בארה"ב ובעולם הרחב, היה החלטתו להתנתק מהסכם פריז, הסכם שלכאורה נועד ל"הציל" את האנושות מהשואה האקלימית הממשמשת ובאה.
החלטתו זו של טראמפ גרמה לרעידת אדמה פוליטית. שארית הפרק תוקדש לנושא הזה – בהסתייגות אחת. מאחר שאני עומד לפרסם מאמר נפרד שיעסוק בנושא האקלים, הכיסוי כאן לא יהיה מלא – צריך להשאיר מה שהוא למאמר הבא.
נקודה ראשונה – הקונצנזוס. מזמן איבדתי את מניין הפעמים בהן נתקלתי במשפטים כמו תמימות דעים שוררת בין 97% מהמדענים ששואה אקלימית בדרך, ואו טו טו אנו עומדים לעבור את נקודת האל חזור. האו טו טו הזה התגלה כגמיש ועבר כבר שורה ארוכה של התאמות מאז הופעתו הראשונה על הבמה בראשית שנות ה-90 של המאה הקודמת. מיספר הקסם 97% עבר תהליך של "הרזייה" (אולי הוא עשה דיאטה?) – המיספר הנכון קרוב יותר ל-37% מאשר ל-97%.
צעדו של טראמפ זכה למיספר חסר תקדים של תגובות – עשרות, אם לא מאות, מאמרים הופיעו בתקשורת. ממש צונאמי של תגובות, שהמשותף לכולן – הכה את טראמפ והצל את העולם. כמעט ללא יוצא מן הכלל, התגובות היו של פוליטיקאים, עיתונאים, מגיבים מקצועיים ושורה ארוכה של מומחים אחרים. רובם ככולם אנשים שאין להם צל של מושג במה מדובר. גם אם תחפש בזכוכית מגדלת, תתקשה למצוא בין כל המומחים האלה מישהו בעל רקע מדעי רציני. בראש עדר המגיבים אל גור (נו, איך אפשר אחרת?) וג'והן קרי, מזכיר המדינה לשעבר.
בהשאלה מברברה טוכמן, זה לא מצעד של איוולת, זה צונאמי של בורות.
בתוך המבול של התגובות האנטי-טראמפיות, נתקלים גם בכמה קולות של שפיות.
ג'יימס האנסן, מדען בכיר בנאסא, מנהל ה Jet Propulsion Lab -ומי שייסד את תנועת המתריעים על השואה האקלימית, ונחשב ל"כהן הגדול" שלה, פסק – הסכם פריס הוא הונאה
(Fraud) https://www.theguardian.com/environment/2015/dec/12/james-hansen-climate-change-paris-talks-fraud
קבוצת חוקרים מהמכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT) קבעה חד משמעית – הסכם פריס הוא ברכה לבטלה
http://news.mit.edu/2016/how-much-difference-will-paris-agreement-make-0422
ספר בשם:Lukewarming: The New Climate Science that Changes Everything (https://store.cato.org/book/lukewarming)
מנתח את ההבדל בין מדע אמיתי ומדע של כותרות. המסקנה היא: התחממות כדור הארץ אכן קיימת, אבל היא איננה נושא "חם" אלא "פושר" בלבד.
זה רק על קצה המזלג.
טראמפ זיהה שהדבר המעשי היחיד בהסכם פריס הוא "מענק" של כחצי טריליון דולר למדינות העולם השלישי, שאובאמה התחייב עליו בשם ארה"ב. מאחר שלדעתו של טראמפ לארה"ב יש צרכים יותר דחופים מאשר לממן משטרים מושחתים, שישתמשו בכספים האלה לכל מטרה מלבד זו שלה הם נועדו, הוא ביטל את התחייבותו של אובאמה.
לסיום, כאשר הנשיא קלינטון סירב לאשר את הצטרפות ארה"ב לאמנת קיוטו ב-1997 מסיבות דומות, אל גור, סגנו, לא התאמץ במיוחד לשנות את דעתו.
הנשיא בוש המשיך את מדיניותו של קלינטון.
אובאמה, משיקולים השמורים עימו, שינה כיוון והחליט לעלות על עגלת הטירוף האקלימי.
טראמפ החזיר את השפיות. ואם באמת קיים הצורך, אין שום סיבה שארה"ב תישא בעול לבדה.
ישראל בר-ניר
* * *
יהודה דרורי
מגלי מתכות ומגלי נבלים
אמר לי היום חבר: "אם נתניהו מסלק את המגנומטרים מהכניסות להר הבית, שישכח ממני בבחירות..."
אני חושב שכך ירגיש רוב העם אם נשנה את המצב החדש! הנה סוף סוף אנו מראים לעולם בכלל, ולמוסלמים בפרט, מיהו הריבון בהר הבית, וזה כמובן "לא מוצא חן בעיניהם" והם מקללים אותנו ומצטטים את "החלטות" אונסק"ו...
אנו אוכלים עד היום את שגיאתו הקשה של משה דיין שמסר את הר הבית כלאחר יד לשליטת האיסלם ב-8 ליוני 1967... (לפיכך אני גם מאמין שעיסוקו של דיין בעתיקות לא היה ממניעים לאומיים-היסטוריים אלא עבור דקורציה בחצרו!)
אינני אדם דתי אולם אני מודע לעובדה שהר-הבית הוא המקום הכי קדוש ליהדות, אתר אשר יורשיו של מוחמד איסלמו בכוח! אני מודע לעובדה ש-1,300,000,000 מוסלמים בעולם מאמינים שמוחמד הגיע לירושלים (שאיננה מוזכרת כלל בקוראן...) אבל גם הצלבנים הגיעו... וכשם שברור לעולם הנוצרי שירושלים והר הבית שייכים ליהדות כך נמשכת הקנאות המוסלמית לאתרי קודש של אמונות אחרות וכך הם איסלמו בעבר כנסיות בספרד ובטורקיה (קוראים להם ארכיטקטורה מוסלמית יעאני...) ואפילו גזלו מהסיקים את קודש קודשיהם בעמריצר.
אנחנו עוסקים לא באנשים דתיים, אנחנו עוסקים בבני דת אלימה – בנבלים, המצוּוים להרוג כל מי שאינו מוסלמי!
המגנומטרים תמיד יזהו את הנבלים העוברים בהם ולכן הם לא רוצים לעבור דרכם!
הבנתם?!
כמעט לכל ערבי מעל גיל 13 סכין בבגדיו ועליו. זהו חלק מהמורשת שלהם. (להגנה או לרצח...?)
רובם לפיכך לא יעברו במגנומטר. הם נאבקים על הזכות לשאת נשק ולא על התפילה באל-אקצה...
אני מניח שמישהו חכם חשב על כך.
כל הכבוד.
ביבי? ממש מזעזע!
מכל מה שאנו למדים מהתקשורת, ביבי כנראה לא הרוויח ישירות מפרוייקט הצוללות אלא רק סביבתו הקרובה... אבל אז הוא הצליח לשכנע את הגרמנים למכור למצרים 2 צוללות כמו שלנו... (ועל זה מגיעה עמלה...) ופה זה לא נגמר... ביבי מחליט שאם כך, צה"ל צריך ספינות מיוחדות נגד הצוללות המצריות החדשות... אז מבלי להתייעץ בנדון עם איזה מפקד בצה"ל ולתדהמת שר-הביטחון יעלון, הוא זה מורה לרכוש מהמספנה הגרמנית ספינות נגד צוללות (וגם פה יש הרבה עמלות...)
בוגי בעיקר מדבר על זה ועל כך שהצליח למנוע זאת (בינתיים), אבל יאיר לפיד הוא זה שפוצץ את נושא הצוללות המצריות. ועכשיו אנחנו לומדים שיש סיכוי שמיקי גנור יהפוך לעד מדינה, אם זה יקרה, תהיה "רעידת אדמה" ואז ביבי יכול להתחיל לסדר לעצמו את הסוויטה שמתפנית של אולמרט במעשיהו...
מעניין שיו"ר הקואליציה ביתן כבר הכריז הערב שנתניהו לא יהיה חייב להתפטר אם אפילו יוגש נגדו כתב אישום... ממש קשה להאמין... הסיגרים והשמפניה זה כסף קטן...
אהוד: אני מציע שתציע את דבריך לעיתונים אחרים שמשתתפים במחול השדים ובצֵיד המכשפות נגד נתניהו, לא אצלי.
יהודה דרורי: אהוד, מה מפריע לך בקטע שכתבתי? אם אתה מסוגל להאכיל את קוראיך בשבחים על העבריין הכי מביש במדינה, אהוד אולמרט, מה לך כי תלין על הערכת מצב לגבי ביבי שמופיעה כיום בכל אתר כולל באתרך?
אגב לא הצעתי לך להדפיס מה שכתבתי, אתה עורך האתר וכמובן זכותך להעלות או לא להעלות דברים, אבל, לא יהיה זה לכבודך להתחיל לצנזר חומר שאינך מסכים איתו, זה מתאים יותר לבולשביקים. האם אתה כזה?
אהוד: ידעתי שזו תהיה תגובתך, אבל הייתי מבקש ממך שתכתוב דברים מבוססים ולא תמחזר חרושת שמועות בטרם הביאה אפילו להרשעה אחת. אתה לא רואה שמתנהל קמפיין להפיל את ראש הממשלה שלנו ולא בבחירות? וזאת בניגוד לרצון רוב העם?
זה בסדר בעיניך?
אתה מאמין לכל מה שמתפרסם בתקשורת?
יהודה דרורי: יש עובדות! ואני מנסה איך שהוא לחבר ביניהן. (ואז אלו הערכות)... ראה מאמרים קודמים שלי שהדפסת ותמצא שהייתי נגד התקשורת המנסה להפיל את נתניהו למען השמאל... כיום ה"רעשים" מאד לא מוצאים חן בעיניי (גם לא הגבאי הזה...) לא מקשיב לדרוקר ודומיו אבל יש עובדות בשטח כגון אישור הגרמנים שנתניהו הסיר דרישתו הראשונית שלמצרים לא ימכרו צוללות מהסוג שישראל קיבלה... אישור מכל הגורמים הרלבנטיים שהם לא ידעו על כך... כנ"ל לגבי דרישתו לספינות נגד צוללות שבוגי יעלון חסם. 3 בעלי תפקידים בכירים במעצר בית וחקירות על שוחד מהחברה הגרמנית, (המשטרה והפרקליטות כבר הודיעו שביבי לא מעורב בשוחד הצוללות...)
ובסיכום אני כתבתי בשעתו שיש לקבל את החוק הצרפתי שלא נטפלים בכתבי אישום וחקירות לראש ממשלה מכהן אלא רק לאחר גמר תפקידו (מדובר בהקשר לסיגרים, למתנות ולשמפניה). אבל אם היתה פה פגיעה בביטחון המדינה , וזה יוכח מעל לכל ספק, הוא יהיה חייב ללכת. (בכל מקרה, השמאל הישראלי העלוב, לא יוכל להבנות מנפילת נתניהו!)
* * *
הוקמה עמותה למעבירי ביקורת לגיטימית מבוססת-תקשורת על נתניהו – חברי העמותה יחבשו סירים עם חמאה על הראש ויפגינו בשמש למען הצדק!
* * *
תקווה זהירה?
על הספר "בנו של טרוריסט – לנפץ את המורשת"
מאת זאק איברהים בשיתוף עם ג'ף ג'יילס
מאנגלית – מרב זקס-פורטל
ידיעות אחרונות – ספרי חמד – TEDBooks,
2017 (2014), 120 עמ'
מדי פעם אני נתקל בדוא"ל של ערבי ישראלי, או מצרי, שמתייחס בהוגנות, ואפילו באהדה, למדינת ישראל, ואני מתמלא תקווה זהירה: הנה, לא כל הערבים שטופים בשנאה העיוורת ליהודים, אבל באמת מדובר ביוצאים מן הכלל, ועם כל ההערכה לצעדם זה, שבוודאי מסכן את חייהם, הרי בהשאלה מדובר בטיפות מים בודדות שאינן מסוגלות ליבש מדבר לוהט.
כזה הוא ספרו של זאק איברהים שלפנינו.
זאק הוא בנו של הטרוריסט אל-סייד נוסיר, שרצח את הרב מאיר כהנא בחזית המלון מריוט בניו-יורק ב-5.11.1990, פצע עוד שני אנשים, והשתלט על מונית באיומי נשק לפני שנתפס על ידי השוטרים. הוא רצה לרצוח את אריאל שרון, אבל הסתפק ברב כהנא – שניהם יהודים "אויבי האיסלאם".
המשפט האמריקאי, המושתת על פסיקת דין של מושבעים, הביא לעולם אינספור עוולות, ביניהן – פסק הדין לגבי אל-סייד נוסיר: המושבעים הוציאו אותו זכאי מאשמת רצח, והאשימו אותו רק בהחזקת נשק, תקיפה של עובד דואר וחטיפת מונית בכוח הנשק (21.12.1991). השופט היהודי נדהם מחוסר הצדק וחוסר ההיגיון שבפסק הדין, ועל כן גזר על הנאשם 22-7 שנות מאסר[?], המקסימום שהיה אפשר בנסיבות אלו.
נוסייר מתקשר מן הכלא למתפללים במסגד שלו, ודורש מהם לרצוח את השופט שגזר עליו מאסר, אך המזימה הזאת לא יצאה מן הכוח אל הפועל. האיסלמיסטים בארה"ב, ומחוצה להן, רואים בנוסייר גיבור, ותורמים כספים רבים עבור הסנגוריה. בין התורמים – אוסמה בן לאדן.
נוסייר לא נח, וב-1993 היה בין מתכנני הפיגוע הגדול במרכז הסחר הבינלאומי (הקומה התחתונה של מגדלי התאומים). בפיגוע הזה נהרגו שישה (המחבר מונה את שמותיהם), ונפצעו אלף בני אדם. האישים המעורבים בפיגוע היו מוחמד סלמה, שרכבו שימש כמכונית תופת, רמזי יוסוף מכווית, מנהיג הפעולה, שהצליח להימלט מארה"ב, ו"השיח' העיוור" שהטיף לפגע באמריקה משום שהיא מסייעת לישראל.
הפעם אל-סייד נוסייר נשפט בשנית על הרצח של כהנא, ולכך התווספה ההאשמה על חלקו בפיגוע במרכז הסחר הבינלאומי – הוא, וחבריו לקנוניה הקטלנית קיבלו כעונש מאסר עולם, ועוד 15 שנות מאסר, ללא זכות קיצור.
וכאן צריך להזכיר את השלומיאליות של ה-FBI: אחרי הרצח של כהנא פשטה המשטרה על דירתו של נוסייר ושל קרוב משפחתו והחרימה 47 ארגזים של חומר אסור, ולא טרחה לתרגם, כי חשבו שמדובר בכתבים דתיים תמימים. רק ב-1995 תורגמו המסמכים, והשערות סמרו – היו שם הדרכות להכנת פצצות, רשימות חיסול של מטרות יהודיות, וכן זרועות תמנון לקנוניות בינלאומיות.
אעבור עתה למחבר הספר, שהוא גם הגיבור הראשי – זאק איברהים, לשעבר נוסייר: הוא נולד ב-1983, כלומר, כשכהנא נרצח הוא היה בן 7. אימו נולדה כנוצרייה בשם קאן מילס למשפחה דתית אדוקה. היא יולדת בת לגבר בעל השקפת עולם אתיאיסטית, ונפרדת ממנו. בשל "חיפוש האמת" ובשל התאהבותה באל-סייד נוסייר, היא מתאסלמת, קוראת לעצמה חדיג'ה, ואף רותמת את עצמה לאסלֵם נשים אחרות. היא כל כך אדוקה לאיסלאם עד כי היא מכסה עצמה מכף רגל ועד ראש בחיג'אב וניקאב.
נוסייר, יליד מצרים, בעל תואר של מהנדס, מתייחס אל בתה כאל בתו, ומוליד עם חדיג'ה את גיבור הספר, ועוד בן. לאחר תאונה שחווה, ולאחר שכעס על מעורבותה של ארה"ב באפגניסטן – נפתח ליבו לעולם הג'יהאד, בעיקר בהשפעת "השיח' העיוור", והמטיף עבאללה יוסוף עזאם שקבעו נחרצות: אין דיאלוג עם הכופרים, רק לרובה זכות הדיבור, ג'יהאד עד מוות. נוסייר וחבריו מתנסים בכלי נשק ומשתתפים במטווחים.
האם האדוקה והאוהבת מאמינה בתחילה בחפותו של בעלה, אבל לאט-לאט היא מתפכחת, בעיקר בשל החיים הנוראים שהיו מנת חלקה ומנת חלקם של ילדיה בעקבות מעלליו של נוסייר. היא נאלצת לנדוד מעיר לעיר בעוני מחפיר, וכשהליגה להגנה יהודית מאיימת על המשפחה ברצח. הילדים מוכים בבית הספר, סובלים מתת תזונה, והמשפחה נמצאת בסכנה מתמדת.
לבסוף מתגרשת האם מבעלה, ונישאת ליליד מצרים אחר (אב לשלושה) בשם אחמד סופיאן. האיש, שהוא גם מתאגרף מקצועי, מתעלל בילדיה של אשתו כמו אב חורג קלאסי. הם מהגרים לאלכסנדריה שבמצרים, וגרים שם בעוני מחפיר. כשזאק היה בן 16 הם חוזרים לארה"ב, וזאק מצליח לצאת לעצמאות: עובד בפארק שעשועים בשם "בוש גארדן", ושם הוא בא במגע עם יהודים והומוסקסואלים, ומגיע למסקנה שהשנאה שהולעט בה כלפיהם – אין לה על שתסמוך. הוא צופה בתכנית הטלוויזיה של ג'ון סטיוארט, ונדהם להיווכח שאיש חכם זה הוא יהודי. לבסוף אימו מתגרשת גם מאחמד.
הספר הוא כתב אשמה אדיר כנגד תרבות השנאה של האיסלאם. זאק עצמו חדל להיות מוסלמי וחדל להאמין באלוהים שבהנחייתו, כביכול, אנשים שונאים, רוצחים ומענים. לעולם לא יסלח לאביו שגזר על אשתו וילדיו גורל של עוני, רעב, נרדפות, שגידל את ילדיו על שקרים מבהילים. לעולם לא יסלח לאביו שהיה, למעשה הג'יהאדיסט הראשון, הניצן של אל-קאעידה, שבעקבותיו התנקשו המוסלמים במשפחתו של הרב כהנא, פגעו במרכז הסחר העולמי, הפילו את המרכז הזה ב 2001, וגרמו למותם של אלפים בארה"ב, באירופה ובכל ארצות האיסלאם.
לפניות האינסופיות של אביו מהכלא שידאגו לחילופי שבויים עם פקיסטן, כדי שייצא לחופשי – גם האם וגם הבן חדלים להגיב.
האִם יש להביט על חייו של זאק איברהים בקורטוב של תקווה – ספק! נדמה שהעולם המוסלמי הולך מדחי אל דחי, ואם יש קולות שפויים – הם נמצאים תחת איום מתמיד מצד אלה שיודעים מה אלוהים מצווה.
משה גרנות
* * *
אורי הייטנר
צרור הערות 19.7.17
* מבחן הנחישות – ההתנהלות של הממשלה ושל ראש הממשלה במשבר הפיגוע בהר הבית נכונה, שקולה ואחראית. תחילה, נסגר הר הבית, הן בשל צרכי החקירה, אבל בעיקר כדי לצנן את הרוחות ולמנוע הידרדרות. נתניהו הוציא הודעה מהירה שבה הבהיר שלא ישונה הסטטוס קוו על ההר, ובכך הקדים רפואה למכה וצימצם את השפעת התלהטות קמפיין "אל אקצא בסכנה". הפתיחה מחדש של ההר, הדרגתית אך מהירה, היתה מוצדקת אף היא, כי הנזק והמחיר של המשך סגירתו היו עולים על התועלת. ולבסוף, ההחלטה הביטחונית החיונית והנכונה להצבת בידוק ביטחוני בהר הבית. וכאן הממשלה ראויה לא רק לשבח אלא גם לביקורת, על המחדל של היעדר בידוק ביטחוני בחבית אבק שריפה כהר הבית עד כה.
אולם המשבר עוד רחוק מסיום. ההסתה הפרועה נגד הצבת המגנומטרים עלולה להוביל להתפרצות, הן בקרב הפלשתינאים, הן בקרב ערביי ישראל, הן בעולם הערבי, ואם כך יקרה, צפויים גם לחצים על ישראל מבחוץ וביקורת מן האופוזיציה מבית. וכאן תעמוד נחישותו של ראש הממשלה למבחן.
מקום הנוחות והפתרון הקל יהיה לחפש סולם ולוותר על הבידוק. אבל במקרה הזה, התועלת שבהרגעת הרוחות עלולה להיות סם הרגעה לטווח קצר. המגנומטרים חיוניים ביותר לסיכול טרור, והמשמעות של טרור מהר הבית גדולה ומסוכנת הרבה יותר מאשר במקומות אחרים. והרי אם יהיה שוב פיגוע מהר הבית, והוא עלול להיות חמור ורב נפגעים יותר מזה שחווינו השבוע, בעקבותיו בלאו הכי יוצבו מגנומטרים. מוטב להציב אותם קודם, גם במחיר התפרעויות ומחאות, ולמנוע את הפיגוע הבא.
* למה הם מתנגדים למגנומטר? – הנכנסים לכותל נדרשים לעבור בידוק ביטחוני במגנומטר. זה מטרד, זה לא סימפטי, אך עומדים בזה עם רבבות המבקרים. למה? כי ברור לכל שיש בכך צורך ביטחוני.
כמו בכותל, גם בהר הבית יש צורך ביטחוני במגנומטר. גם שם מדובר במטרד שאפשר לחיות אתו.
ולמה הפלשתינאים מתנגדים? מסיבה מבצעית. הם מתנגדים לכלי שעשוי לסכל טרור, כי הם תומכים בטרור ומעודדים אותו. וסיבה נוספת – הם מתייחסים להצבת המגנומטר כהזדמנות להסית.
אגב – במֶכָּה יש מגנומטרים.
* תאוריית הקונספירציה – מרואיינים באום אל-פחם ובירושלים "שואלים": מישהו ראה צילום שהם ירו בשוטרים? איך זה יכול להיות, עם כל מצלמות האבטחה? הרי זה ברור, ישראל יזמה את הפיגוע וכו'. עוד מעט נשמע גם סיפורים על חור יציאה וחור כניסה ודו"ח פתולוג ו"סרק סרק שמק" וכו'. מפיצי הבדיות ותאוריות הקונספירציות יצוצו תמיד, ותמיד יהיו אלפים ורבבות שיאמינו לסיפורים.
* ההיגיון של פרובוקציית יום הזיכרון – שלושה מחבלים הרגו ביום שישי, בפיגוע רצחני, שני שוטרים ישראליים השומרים עלינו ועל חיינו. שלושת המחבלים נהרגו מאש כוחותינו.
איך מגדיר את האירוע התועמלן האנטי ישראלי גדעון לוי בפשקוויל האחרון שלו? "חמישה ישראלים חמושים נהרגו שלשום בכניסה להר הבית, לאחר קרב יריות קצר."
הזוועה הזאת מנסחת את ההיגיון הציני שמאחורי הפרובוקציה של הטקס המשותף ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל.
למי מ"חמשת הישראלים שנהרגו" נתונה אהדתו של התועמלן? הר הבית הוא "האתר הקדוש והכבוש." כלומר ברור למי הוא קדוש ומי הכובש. וכיוון שזה מאבק בכובש, התועמלן מסביר שזה לא פיגוע טרור. זו "התנגדות אלימה לנוכחות שוטרי מג"ב בכניסה לאתר הקדוש בעיניהם."
גדעון לוי התומך בפיגוע, מוקיע את אבי גבאי כיוון שהוא גינה את הפיגוע. גבאי, לטענתו, "מתחרה בסגנונם של אופיר אקוניס וגלעד ארדן, בואכה 'הצל'."
דווקא את ההתנגדות לכיבוש גבאי מגנה? עליו לגנות את הטרור האמיתי. "ומה יגיד על שוטרי מג"ב שהורגים מדי פעם נערה פלסטינית עוברת אורח, או נער עם סכין?"
הרי כידוע שוטרי מג"ב עוברים בקייטנות הפלשתינאיות כדי להרוג נערים עם סכין פלסטיק למריחת השוקולד על הלחמנייה, ובדרך, לשם השעשוע הם הורגים נערות פלשתינאיות עוברות אורח.
בסוף הפשקוויל מסביר תועמלן הטרור למה אין ברירה אלא להסלים את הטרור נגד ישראל. "הקיזו לנו עוד דם. הקיזו לנו עד שיכאב כל כך, עד שלא נוכל עוד להימלט מהתשובה לשאלה הגורלית מכולן: האם אנחנו רוצים להמשיך בכיבוש הארור הזה, שימשיך לגבות דם, עד יומו האחרון ועד כלותו."
* מי מקדם את הגזענות – גדי טאוב פירסם בערב שבת מאמר חשוב ביותר ב"הארץ", שכותרתו: "מי שיבזה את הלאומיות יקבל גזענות." טאוב הזכיר שהדמוקרטיה והמודרניזם הלכו תמיד עם הלאומיות, ואילו הגישה הפוסטית, היוצאת נגד הלאומיות, בארץ ובמערב, חותרת תחת הערכים הללו. מי שמציג את הלאומיות כגזענות, מפקיר את הלאומיות לידי גזענים. בני האדם, באופן טבעי, דבקים בהזדהותם הלאומית, בהשתייכותם הלאומית, גאים בה. ואם הם נוכחים שרק גזענים מזוהים עם הזדהותם זו, הם נדחפים לעבר הגזענות.
דבר אחד לא כתב טאוב מפורשות, אך כל קורא הבין זאת מדבריו, והוא שהגורם המקדם בישראל יותר מכל את הגישה האנטי לאומית, הוא העיתון בו הוא כתב את הדברים.
כעבור יומיים אושש רוגל אלפר את דבריו בפשקוויל שהלוז שלו הוא המשפט: "ההתעקשות שיהודים יתחתנו עם יהודים היא גזענית."
* הלוחם באנטישמיות – תרומתו הגדולה של נשיא צרפת מקרון למלחמה באנטישמיות, היתה ביום הבחירות, כאשר הוא מנע את סכנת בחירתה של הפשיסטית הגזענית האנטישמית ומכחישת השואה לה-פן לנשיאות. בנאומו בטקס לציון 75 שנים לגירוש יהודי פריס, הלך מקרון צעד חשוב נוסף, כאשר היטיב להגדיר את האנטישמיות של המאה ה-21: "האנטישמיות והגזענות לבשו צורה חדשה בצרפת כיום... יש להתנגד לקולות אנטי-ציונים או אנטי-ישראלים. זה סוג חדש של אנטישמיות.״
* תואם וגנר – אני מתנגד עקרונית לחרמות על אמנים, אבל המטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס הוא מקרה חריג – אדם שמקדיש במשך שנים את מלוא מרצו להסתה אנטישמית ולהסתה לחרמות אנטישמיים נגד ישראל.
מדינות בארה"ב מתחילות להחרים את הטינופת, ואלו חדשות טובות. התרבות צריכה להתגונן מפני הברבריות הגזענית והאנטישמית.
רוג'ר ווטרס הוא תואם ריכרד וגנר. אי אפשר לחלוק על כישרונו כמוסיקאי ויוצר ואת תרומתו למוסיקה, אבל אין בה כדי לטהר את שרץ היותו מטיף אנטישמי נתעב.
* מתחת לרדאר – הנשיא טראמפ הודיע שאיראן מכבדת את הסכם הגרעין האיראני. השאלה האמתית אינה האם איראן מכבדת את ההסכם או לא, אלא האם היא מצליחה להסוות את הפרת ההסכם או לא. והאם ה-CIA עושה את כל המאמצים לאתר את הפרות ההסכם.
על רשויות המודיעין הישראליות לקחת על עצמן את המשימה, לאתר את ההפרות האיראניות ולספק לאמריקאים את האקדח המעשן.
אין ילד שמאמין לסיפור לפיו יש לאיראן עניין באיזו תוכנית של גרעין "לצרכי שלום".
אסטרטגיית העל של איראן, היא להפוך למעצמה גרעינית. היא חתמה על הסכם מינכן 2 עם אובמה, כאמצעי לקידום האסטרטגיה הזאת, ללא עיצומים בינלאומיים וללא חשש מהשמדת הכורים. המחיר של ההסכם, מבחינתה, הוא שמירה על קידום המיזם מתחת לרדאר, מה שמחייב את האטתו.
תפקידה של ישראל הוא לחפש את ההפרות האיראניות, לאתר אותן ולספק לנשיא ארה"ב את הסיבה לבטל את ההסכם.
* מביך – מה שמביך יותר מדף המסרים של נתניהו, הוא העובדה שיש כמה שרים וח"כים חסרי כבוד עצמי מינימלי שרצים לדקלם אותם בתקשורת.
* טובת הילד – אחי, אמיר, הוא הומו. הוא חי למעלה מעשרים שנה בזוגיות יציבה ויפה עם אילן, בן זוגו. מזה כשנה ורבע הם הורים לשני תאומים מקסימים – הורות ביולוגית באמצעות פונדקאית. הם מנהלים תא משפחתי למופת, וההורות שלהם נפלאה.
אמנם ילדיהם אינם מאומצים, אך הם התשובה שלי לעמדת המדינה שהוגשה לבית המשפט העליון בנוגע לזכותם של זוגות חד מיניים לאמץ ילדים.
מעבר לסוגיה, החשובה בפני עצמה, של הזכות להורוּת – כאשר מדובר באימוץ, זה שיקול משני. השיקול העיקרי, בעצם השיקול היחיד, הוא טובת הילד.
אני בטוח שיש זוגות חד מיניים שאינם מתאימים ואינם ראויים לאימוץ, כמו גם זוגות הטרוסקסואליים. ויש כאלה שהנם מתאימים וראויים, שעשויים להוות בית חם ואוהב לילדים.
מטרת האימוץ היא להעניק לילדים האומללים האלה בית, משפחה, אהבה והורים. השיקול היחיד לבחירת המשפחה היא טובת הילד, ולכן יש להסיר מגבלות ולהתאים את הילדים להורים המתאימים ביותר.
* הזכות לשרת – רק ב-1993, 45 שנים אחרי הקמת המדינה וייסוד צה"ל, אושר שירות צבאי ללא מגבלות וללא אפלייה להומואים וללסביות (אז עוד לא היה מוכר המושג להט"בים). השינוי הזה הוא אחד ההישגים המשמעותיים של הקהילה הלהט"בית בתולדות המדינה, שקדם לו מאבק ממושך, ואולי זו אבן הדרך החשובה ביותר ללגיטימציה הציבורית שלה ולקבלתה לחברה.
הראל סקעת היה אז ילד בן 12. והנה, ברוב חוצפתו, בתגובה להודעת המדינה לבג"ץ שהיא מתנגדת לאימוץ ילדים בידי זוגות חד מיניים, הוא קורא לנוער להט"בי לא להתגייס לצה"ל. פתאום, השירות בצה"ל אינו זכות גדולה, שראוי היה להיאבק עליה, אלא תכנית כבקשתך, שמי שכועס על משהו במדינה מרשה לעצמו להשתמט ממנה.
הראשונים שצריכים לתת לחצוף הזה בראש ולסתום לו את הפה הם אנשי הקהילה הלהט"בית, כיוון שהוא תוקע סכין בגבם.
* השותפים להקמת ההתיישבות בגולן – בגיליון הקודם הזכרתי, כתיקון לדברים שכתב מנחם רהט, שההתיישבות של ראשוני החלוצים בגולן, ב-14.7.67, אמנם נעשתה טרם אישור פורמלי מהממשלה, אך בידיעה, בתמיכה ובסיוע של גורמים בממשלה ובצה"ל.
הפגישה הראשונה של רפאל בן יהודה מנאות מרדכי, מיוזמי העלייה להתיישבות ושל רמ"ט פיקוד צפון דן לנר, שאותה הזכרתי, נערכה ארבעה ימים לאחר הפסקת האש, ב-14 ביוני, חודש לפני העלייה לעליקה. השניים החליטו לפעול במישורים שונים לקידום עלייה מיידית להתיישבות בגולן. היה זה יותר משבוע לפני המפגש הראשון של חברי קיבוצי הגליל העליון, שבה הוחלט להקים מיד גרעין שיעלה להתיישבות מיידית. לנר שיתף בעניין את דדו, אלוף הפיקוד, שהיה שותף מלא. מיד עם העלייה לעליקה, הורה דדו להעניק סיוע לוגיסטי למתיישבים, והעביר לרשותם טרקטורים וציוד של צה"ל. ביום עיון שנערך ב-1981, אמר רחבעם זאבי: "מרום גולן לא היה קם ללא סיועו של דדו."
ובאשר לממשלה – מראשית היוזמה להקמת יישוב, יגאל אלון, אז שר העבודה, היה שותף לה. אלון חיבר ליוזמה גם את ראש הממשלה לוי אשכול ושרים נוספים. ב-3 ביולי, 11 יום לפני העלייה לעליקה, העלה אלון הצעת החלטה לממשלה להקמת "שניים-שלושה מחנות עבודה ברמת הגולן... יאוישו על ידי אזרחים." הדיון התקיים כבר לאחר שעלו המתיישבים לגולן, ב-27.8, וב-3.9 התקבל בדיעבד האישור הפורמלי.
* "ביד הלשון": לא דובים ולא זבובים – מתוך ראיון ב"הארץ" עם פרשן הכדורגל רז זהבי: "אז לא יהיו לא דובים ולא זבובים. ראית שביבי לקח לך את הביטוי המפורסם שלך בהקשר של החקירות?
– אין דברים כאלה בעולם, כמה הודעות שקיבלתי. זה ראסמי זכויות יוצרים. זה ביטוי שאני משתמש בו למעלה מעשור. בא ביבי, זנח את 'לא היה כלום כי אין כלום' ועבר ל'לא דובים ולא זבובים' בלי אפילו לבקש רשות."
נו נו, עניין של מודעות עצמית.
אני מבוגר בכמה שנים מרזניק, וזוכר את הביטוי עוד מנעוריי. מי שהרבה להשתמש בו היה הרמטכ"ל ה-11 של צה"ל, רפאל איתן – רפול. בפיו זה נשמע יותר כמו "לא דובּיבּ ולא זבוביבּ." רוביק רוזנטל, במילון הצירופים, מייחס אותו לקודמו בתפקיד, מוטה גור.
הביטוי הוא כמובן שיבוש של "לא דובים ולא יער". מקור הביטוי הוא הסיפור המקראי המזעזע על אלישע, איש האלוהים, שקבוצת ילדים מבית אל לעגו לו על היותו קרח, והוא זימן "שתים דובים" שטבחו בהם וטרפו למוות 42 ילדים.
בדיון על הסיפור הזה במסכת סוטה בתלמוד, אחד האמוראים סבור שלא היו באותו אזור יער ודובים, ונעשה נס בתוך נס על ידי אלישע: הוא הצמיח שם בשנייה אחת יער ובו דובים שפגעו בילדים שלעגו לו. מהמדרש הזה נכנס הביטוי לשפתנו.
בשירו הפרודי של אריק איינשטיין "הבלדה על זומטי ולבטי", מסופר על זומטי ולבטי שהלכו לים, זומטי טבע ולבטי נשאר. ושם מופיע המשפט: "אך לא דגים ולא 'יעם', לא גלים ולא זומטי."
אורי הייטנר
* * *
יעקב חסדאי *
שיעור בהיסטוריה על אחריות ושחיתות
בשנים האחרונות נחשפות שוב ושוב פרשיות שחיתות וניהול לקוי בהם מעורבים אנשים הקשורים במישרין או בעקיפין לראש הממשלה בנימין נתניהו ובהם נגרם נזק גדול לציבור.
די אם נזכיר את מתווה הגז, פרשת "בזק", פירוק רשות השידור והקמת התאגיד, רכישת הצוללות מגרמניה ועוד. אולם פרשיות אלו עדיין לא נוגעות בראש הממשלה. אולי יגעו בהמשך, אולי גם לא – אבל כאמור, כרגע אינן נוגעות בו.
בהקשר זה עולה השאלה האם צריך לחכות עד לגמר החקירה, ואז אולי המדינה תסלח לראש הממשלה שכל-כך קרוב אליו יש פרשיות שחיתות והוא בוודאי מוטרד מאוד. אולם עובדה היא שראש הממשלה כינס שרים ו"חברים לנשק" כדי לדון איתם איך להתגונן מהתקשורת התוקפת אותו ישירות בפרשיות אלו.
קודם לכל הערה אחת. ראש הממשלה הנוכחי הוא מומחה-על לתקשורת והיא היתה בראש מעייניו. בעוד אשר ראשי ממשלה קודמים לקחו לעצמם את תיק הביטחון, הוא בחר לאמץ לעצמו את תיק התקשורת. לכן, התלונות שלו כנגד התקשורת הן קצת מפתיעות. אתה בחשת בקדירה הזאת, אז מה לעשות שהיא כרגע רותחת וצורבת את ידיך.
באופן מעמיק יותר אני מבקש להזכיר שתי עובדות, שתי פרשיות היסטוריות.
הראשונה, בגרמניה של שנות ה-70 במאה הקודמת היה ראש ממשלה בשם וילי ברנדט. היו לו זכויות גדולות מאד בצינון המלחמה הקרה ובהחזרת גרמניה למשפחת העמים. אולם בשנת 1974 הוא התפטר כי התברר שאחד מעוזריו הקרובים היה מרגל סובייטי וזה הספיק כדי שווילי ברנדט הגדול יתפטר ממשרתו. אז אולי העובדה שעוזרים קרובים של בנימין נתניהו נתפסים במעשים שלא יעשו, צריכה גם היא להספיק כדי שיסיק מסקנות?
העובדה ההיסטורית השנייה שכדאי להזכיר אותה אינה לנתניהו אלא דווקא למרכז הליכוד. בשנים 1975-6, הייתה סידרה של גילויי שחיתות שהמאיסו את שלטון מפלגת העבודה על העם וזו אחת הסיבות למפלת המערך בבחירות של 1977. באותן בחירות העם לא פנה פתאום ימינה אלא הוא הצביע נגד המושחתים שהיו בשלטון.
כדאי שגם הליכוד, פעיליו ומנהיגיו, ייקחו בחשבון שהפרשיות האחרונות מסכנות את שלטונם. הביטחון העצמי כאילו "הימין ישלוט תמיד" הוא ביטחון עצמי שאין לו כיסוי. יותר ויותר אישים מהימין מקימים מפלגות בשמות שונים ובצורות שונות ופותחים את הדרך להפלת שלטון הליכוד. אם פעילי הליכוד וחברי מרכז הליכוד לא ילמדו לקח מן ההיסטוריה הם עלולים לשלם על זה מחיר כבד.
* דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il
* * *
יהודה גור-אריה
הערות שוליים [91]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
המחבלים מאום אל פחם
הם היו רק שלושה מבין 1.8 מיליון אזרחים ערבים-ישראלים, אזרחים נאמנים למדינה [אף כי חלקם אינם מזדהים איתה ואינם אוהבים את תושביה היהודים]. הוכחה לכך: התנגדותם התקיפה להצעתו של אביגדור ליברמן להעביר את המשולש, כולל אום אל פחם בתוכו, לרשותה של הרשות הפלשתינית.
היו עוד כמה התארגנויות של בודדים לפעולות טרור נגד היהודים, כשבכיסם תעודות זהות ישראליות, דבר שהקל עליהם את התנועה וההימצאוּת בכל שטחי ישראל.
והיו גם כמה שהתגייסו לדאע"ש, ברחו לטורקיה ולסוריה, שם נטלו חלק בקרבות [לא להם], עד שנהרגו, או ברחו משם כל עוד נפשם בם, חזרה לישראל. השהות בכלא הישראלי נוחה ובטוחה יותר מאשר שהות בשדות הקטל של סוריה או עיראק.
אבל התופעה הזאת של שלושת המחבלים בני משפחת ג'ברין מאום אל פחם מדאיגה מבחינות רבות. לא רק שאנשי ציבור ערבים התחמקו מלגנות את מעשה הרצח הזה, אלא רבים מבני העיר שלהם ומחוצה לה באו לסוכות האבלים, לא רק כדי לנחם את ההורים [האבות] האבלים, אלא הפגינו בכך גם איזו נימה לא מוסתרת של הזדהות לאומית-לאומנית עם מעשי הרצח של בניהם.
במקרה הזה, הנרצחים היו שוטרים-לוחמים דרוזים, מסורים ונאמנים למדינה, שהוכיחו שוב עד כמה הקלישאה "ברית דמים" אינה קלישאה כלל וכלל. לפי מסורתם הלאומית, הדרוזים נאמנים תמיד למדינה שבה הם חיים. וכך גם לגבי נאמנותם למדינת ישראל. ושוב יודגש, שמרבית אזרחי ישראל הערבים נאמנים למדינה והם משולבים בכל תחומי החיים בישראל: אלפי אחים ואחיות, רופאים, מהנדסים, עורכי-דין, שופטים, פרופסורים באוניברסיטאות, קבלנים ובעלי מקצועות אחרים, הפועלים במדינתנו בחופשיות מוחלטת. איפה זה ואיפה המלעיזים על ישראל וצורחים: מדינת אפרטהייד...
*
יש בינינו כאלה הסבורים כי מצבם העלוב של רבים מתושבי השטחים [פלסטינים] שחיים בתנאים עלובים ואינם רואים לפניהם "אופק" אישי עתידי טוב יותר, נוטלים לידם סכין או תת-מקלע "קרלו" ורצים להרוג יהודים. תן להם תנאי חיים טובים יותר, עבודה, מגורים, חיי משפחה, רווחה – ולא יהיה כדאי להם לעזוב את כל אלה ולצאת להרוג יהודים.
אכן, טיעון הגיוני, לפי הלוגיקה של המחשבה המערבית. בניגוד לה, המחשבה המזרחית-ערבית-מוסלמית שונה ואף הפוכה: צעירים, וגם מבוגרים רבים, מוכנים להקריב לא רק את הנוֹחוּת שלהם, אלא את ילדיהם, ואת חייהם-הם, כדי לפגוע ביהודים בכל מקום. ולא מדובר כאן על שחרור מ"הכיבוש הציוני" בגדה, לא על הקמת מדינה פלסטינית, ואף לא על הטבת חייהם של בני עמם.
לפי תפיסת עולמם, שוררת שנאת-דמים ביניהם לבין היהודים, לא רק מאז כיבוש הגדה המערבית, ולא רק מאז ה"נכבה", אלא מן היום שבו דרכה כף רגלו של היהודי הראשון, איש העלייה הראשונה לפני כ-140 שנה על האדמה "שלהם", כדי לנשל אותם מאדמתם כביכול.
אז איך תשכנעו אותנו שצעדים של "הטבה" כלפי הערבים-הפלשתינים אכן יביאו לרגיעה ואולי אף לשלום בינינו?
שלושת הצעירים-הרוצחים מאום אל פחם לא היו מִסכֵּנים ולא חסרי "אופק" אישי. המבוגר שבהם עמד להתחתן ולהקים משפחה. זה לא מצב של ייאוש. שני הצעירים יותר סיימו וודאי בית-ספר תיכון, ועתידם היה מובטח כנראה. זה סותר את התיאוריה האמורה לעיל על "תנאי-חיים טובים מונעים טרור".
כן, אחיי בני עמי, אזרחי ישראל. אנחנו נתונים בבעייה קיומית, שדומה כי אין לה כלל פתרון במהרה בימינו. מי שסבור שיש בידו פתרון כזה – יקום ויוכיח, יבוא וישכנע.
הזקן והמצלמה
באחד הערבים שודרה בטלוויזיה כתבה מזעזעת על זקן, ישיש בן 99, ערירי, מוזנח ומיואש, המתגורר בדירה של "עמידר", דירה שאינה ראויה למגורי אדם, וזאת בקומה השלישית, ללא מעלית, מצב המונע ממנו לצאת מן הבית, ככל שהוא מסוגל ללכת בכוחות עצמו.
נאמר בכתבה שהוא "מוּכַּר" לפקידי "עמידר" בעירו, וכן למחלקת הרווחה בעירייה, אבל – לא רווחה ולא ציפורים. אלה שאמורים לפעול להצלתו מחיי ניוון והזנחה, לא עשו דבר כדי להקל את מצבו ולהעביר אותו לדירה ראויה, בבית עם מעלית. גם עובדי הרווחה ישבו [כנראה] בחיבוק ידיים ולא נקטו [כנראה] אצבע. כתבה מזעזעת.
בני ישראל, רחמנים בני רחמנים נחלצו מיד לעזור לו, מי בתרומת מצרכי מזון, בגדים, רהיטים או כלי-בית, ויש שתרמו גם כסף מזומן. כל הכבוד להם.
שר השיכון יואב גלנט ראה גם הוא את הכתבה והורה-פקד ל"עמידר" למצוא לו דירה מיידית! ואכן, כבר למחרת נמצאה דירה מתאימה בבניין עם מעלית [מדוע זו לא נמצאה לפני חמש שנים?] והזקן, שאתמול אמר ברוב ייאושו שהוא רוצה למות, קם עכשיו על רגליו ורקד משמחה, כשהוא נשען על מקלו. "הפי אנד" משמח.
שפר מזלו של הזקן הזה והמצלמה של הטלוויזיה "גילתה" אותו וחשפה את דמותו ואת מצוקתו הקשה לעיני הציבור. אך מה על אותם אלפי זקנים במצב דומה, שהטלוויזיה אינה מגיעה אליהם? אין די מצלמות כדי לצלם אותם, והרשויות שאמורות לטפל בהם מתרשלות, או חסרות תקציב, או חסרות-אונים.
ובזקנים הללו מתקיימת [בהיפוך] התפילה: [אל] תשליכני לעת זיקנה...
והערת-שוליים לכל המסופר כאן:
תופעת ה"שיימינג" [בִּיוּש בעברית] המשתוללת בימינו ברשתות החברתיות באינטרנט, היא תופעה שלילית וראויה לכל גינוי.
אבל במקרה הזה של הזקן וחברת "עמידר", דומה שיש מקום לפירסום שמו של הפקיד הנוגע בדבר, שבמשך שנים לא פעל להחלפת דירה לזקן, בעוד שלפי הוראה-פקודה של השר, הלז מצא מיד דירה מתאימה. אז שמו של הפקיד הזה [והמנהלים שמעליו] ראוי שיירשם לדיראון עולם ברשתות ה"שיימינג"; ויש לצרף אליו את שמותיהם של אותם עובדים סוציאליים ופקידי רווחה ונוגעים בדבר אחרים, שלא נקטו אצבע והזניחו את הזקן הזה.
"שיימינג" מתבקש.
יהודה גור-אריה
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד
הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014
פרק עשירי
העז שהועלתה לספינה ותעלולי נג'ימה-מירל'ה
בשנת תר"ח, 1848, הפליגה בספינה מאיסטנבול לנמל ביירות משפחת לוין: בן-ציון, אשתו סלובה, אשתו-כאחותו נג'ימה-מירל'ה, והבן הקטן יחזקאל. הם לא לקחו עימם הרבה חפצים כי ידעו שהדרכים תהיינה בחזקת סכנה מפני שודדים וכי יהיה עליהם להיטלטל על גבי חמורים ופרדים בשבילים צרים וגבוהים. בן-ציון העדיף להשקיע את מעט הונו בבדים כי אמר לעצמו שאלה לא ימשכו את לב השודדים, שהרי מה יעשו בהם, ומצד שני ניתן לגלגל ולארוז אותם שיתפסו מקום מועט וגם ירפדו בדרך את הסל שבו יישב יחזקאל ובו תשב נג'ימה-מירל'ה הרזה, כנגד סל החפצים הכבד מהעבר השני של גב הבהמה. גם קנה חוטים, כפתורים, סרטי-בד, מחטים וסיכות בצבעים ובגדלים שונים, וכמובן לקח גם את כלי-עבודתו שאותם הביא מאודיסה, ובהם המספריים, הסרגל והמגהץ, ואת הפגיון שקיבל מיזיד ביי.
הספינה היטלטלה בגלים הגבוהים ונוסעיה עמדו על סיפונה והקיאו. מי שלא הקיא ממחלת-הים הקיא מריח ההקאה שהקיאו האחרים. אוויר-הים המלוח והטרי – הוא הסריח קיא שתן וצואה בנושבו על סיפון הספינה. ריח האוכל שלקחו עימם לדרך נעשה אחרי יום לריח פיגולים מעורר בחילה ורבים חלו, ויש שהיו כורעים על הסיפון ושתם חשוף לים כדי להחריא, ונס נעשה להם שלא נפלו. והרוח פיזרה את רסיסי הצואה הנוזלית על פני הסיפון והנוסעים. והמלחים מכרו לנוסעים מים רותחים ומסריחים במחיר מופקע. אפילו השחפים בחלו בספינה ולא ליוו אותה אל מעבר למצרי הדרדנלים.
בן-ציון רחב-הכתפיים דאג כמיטב יכולתו למשפחתו הקטנה ואף חלט להם תה מאבקה שמסר לו משולח סניור עוזיאל לפני צאתם לדרך, סגולה נגד טלטלת המפליגים בגלי ים ורוכבי על בהמות במשעולי ארץ. סלובה והילד סבלו מאוד. רק נג'ימה-מירל'ה הצנומה פסעה כחוגגת במדור התחתי ועל הסיפון, כאילו כוחות נעלמים מדריכים אותה והם אינם חלים על בני תמותה רגילים. בוקר אחד, כאשר מי-הרותחים היו מסריחים וחומים ביותר, הלכה אל הקברניט ואיימה עליו בתורכית עסיסית שאם לא יתנו מלחיו לנוסעים מים טובים יותר, תיעצר הרוח במפרשיו! היה זיק מאיים והחלטי בעיניה הירוקות שהפחיד אותו מאוד, כאילו קשר יש לה לַגִ'ינים, השֵׁדים, ויכולה היא להביא מזל רע לספינה. מיד קיבל דרישתה, ולא למים למשפחת לוין בלבד אלא לכל היהודים המפליגים בספינה.
שבועות היטלטלה הספינה מאיסטנבול על מיצרי הבוספורוס דרך ים השיש ומיצרי הדרדנלים עד לסלוניקי, יומיים עגנה באיזמיר היא סמירנה, ודרומה בים התיכון לעבר ביירות. בדרכם עמדה הספינה בים האגאי ליד חצי האי אתוס המכונה ביוונית אגיון אורוס, ההר הקדוש, לא רחוק מסלוניקי, והעלתה בסירה זוג נזירים יווניים שמנים עם עז ושק עשב טרי אחד ושק חציר אחד. שני הנזירים לא חדלו לריב ולהתווכח ביניהם, וממה שסיפר עליהם גוי רוסי אחד, מהנוסעים, ומדברי הריב שלהם עצמם – התברר לבן-ציון שהם באים ממקום הררי שעומד כולו ברשות הנזירים עצמם. על פסגת ההר היה עומד בימי קדם פסלו של האל היווני זיאוס, שליט האולימפוס. ומראש פסגה זו הודיעו היוונים על כיבושה של טרוֹיה. אל ההר השתברו ספינותיהם של הפרסים שהלכו לכבוש את יוון. כיום הוא מלא מנזרים. מאות נזירים, בעיקר רוסים ויוונים, שוכנים בו ואינם מרשים לנשים להיכנס לתחומם, לא רק נקבות מן המין האנושי אלא אפילו מבעלי החיים, כדי שלא לבוא לידי חטא! מראה הדבר על חסידותם וצדיקותם, שהקימו ממלכת גברים שאי אפשר לחטוא בה, אך מצד שני יש שמספרים שחוששים הם פן הנשים תגרומנה לנזירים הצעירים לרצות לנהוג כדרך גבר באישה ויחדלו לשמש פילגשים-ממין-זכר לנזירים המבוגרים הבאים על חוריהם בלילות. ומדוע גזרו אפילו על עיזים וכבשים ואווזות? שנזירים צעירים, שעדיין חולמים על נקבות ומשוגעים ממצוקת יצרם, תופסים בעז או באווזה ומדמים אותה שהיא אישה... ועל כך כבר נאמר שאישה, עז ונזירון – חשופים באגיון אורוס לסכנה דומה.
והעז שהועלתה לספינה? – זו הובאה בחשאי להר הקדוש והוסתרה באחת ממערותיו ולא היה פרח-כמורה או נזיר צעיר שלא בא עליה עד שנתגלתה השערורייה ועלה חשד שהרתה והיה חשש שתמליט תינוק ולא גדי. לפיכך שולחים אותה לנצרת, עירו של יוֹשׁקוֹ [כינוי יהודי לישו. – ממני, המלביה"ד] ואימו, שאחרי הסתלקותו, כשיצאו תלמידיו לכל הארצות להפיץ את תורתו, בחרה אימו בהר הקדוש ובעזרת לאזארוס שקם מן המתים היתה עוסקת בפרסומה של האמונה בבנה. ומפני שהנשים מכשילות את בני האדם, גזרה עליהן לבל תדרוך כף רגלן על קרקע ההר הקדוש. ולכן אין טוב משלוח את העז לעירה של מרי' או לבית-לחם שבה נולד יושקו באבוס, ושם יידעו מה לעשות בעז ובוולדותיה והיה אם יקרה נס.
ומדוע רבים הנזירים השמנים השניים? האחד טוען שקיץ עכשיו, וכל עז וכבשה שנתעברו בסתיו כבר המליטו באביב ואין סיכוי שהעז מעוברת, שאחרת לא היו עטיניה מלאים חלב, ואילו השני מייצג עמדת אבות המנזרים הסבורים שזרע אנושי אינו תלוי בחילופי עונות ויכול לעבר נקבה במשך השנה כולה והחלב אינו חלב ואסור הוא בשתייה כי הוא זרעם של החוטאים בעז! [מוזר בעיניי שגם בספריו האחרים של המחבר הופיעו עיזים בתנוחות אירוטיות משונות. אולי קשור הדבר להיותו הוא-עצמו בילדותו במושבה בעל עז שאותה כניראה אהב מאוד והיה מחבק ומנשק אותה ומתרפק עליה ביגונותיו. ואילו היה לו יק טיבטי בחצר, הוא היה נעשה גם הוא סופר חשוב מיסטי-סימבולי. – ממני, המלביה"ד]
בין הנוסעים היו בחור יהודי צעיר ואימו, מוֹיְשֶה ובֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין, ובייחוד מצאה חן בעיני מוישה אחותו של בן-ציון, נג'ימה-מירל'ה, שהיה מבוגר ממנה אולי בשנה-שנתיים ואפילו דומה לה במקצת, וכאשר ראו אותם יחדיו היו שטעו לחשוב שהוא האח ולא בן-ציון.
כאשר שאל בן-ציון את ביילה לסיבת נסיעתם פרצה בבכי ואמרה שבעלה גירש אותה לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הילד הקטן, והרי היא חשה עצמה יותר כעגונה מאשר כגרושה שגם אינה יודעת אם הגירושין תפסו, ורק לפני כשנה באו אליה שמועות שראו את לוזוביק בביירות והריהי נוסעת לשם כדי שמוישה יכיר את אביו, והאב, אם יימצא, לא עוד יתנכר לו. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו גרושה ואביו ברח לקצווי ארץ?
"אני הייתי לוקחת אותו לחתן!" אמרה נג'ימה-מירל'ה על הסיפון המסריח כאילו נגעה בה רוח נבואה, והכול פרצו בצחוק, גם יחזקאל הקטן הצטרף, וזאת חרף מצבם הנדכא להחריד, כי ראו בכך מעין בדיחה לעודד את עצמם.
במשך כל ההפלגה לא קרב אליה בן-ציון אפילו פעם אחת. ואילו נג'ימה-מירל'ה לא גילתה לאיש שגם אימה-שלה לקחה אותה לארץ-ישראל למצוא את אביה, שהרי בחזקת "אחותו" של בן-ציון היא, ולא ייתכן שיצאו האם והאחות לבדן לדרך, והיכן האם!
ים התיכון השתרע בזכוכית-מימיו לרגלי העומדים על הסיפון. בן-ציון נרגע במקצת כאשר הים שקט, שטף במנוחה בספינה החוצה אותו, ורק לפרקים היה קופץ גל קטנטן מתוכו, ותיכף לקפיצתו טובל ונעלם בתוך התהום כמפנה דרך לחבריו. ולעיתים היה שר הים הזקן ולבן הגלים מתקצף וזועף ומכה משברים על משברים, גלים עולים וגלים יורדים, ובתוכם מרקדת לה הספינה ריקוד מתוך שמחה משונה של פירוק אברים, שמחת התהום! וצר היה לי רק על הנוסעים החלשים ובהם הבני-משפחה שלו, שהתחיל ראשם מסתובב עליהם מחמת תנודת-מחול זו ונחלשו עוד יותר מחמת רפיונם, ואילו בן-ציון, לאחר שדאג להם, היה מחפש פינה בספינה שממנה יוכל להסתכל במראה האין-סוף המשתרע לפניו.
ועוד היה עימם בספינה אלמן בשם ר' קלמן גוטמן, שזכה ללמוד אצל החת"ם סופר בישיבה הגדולה בפרשבורג [היא ברטיסלבה, בירת סלובקיה כיום. – ממני, המלביה"ד]. ר' קלמן הושפע מרבו ז"ל, שנפטר בשנת 1839, והחליט לעלות לירושלים. הוא הסתובב ובידו קומקום גדול של מים רותחים וקמצוץ תה והיה מוזג לכל נצרך וצמא מבלי לבקש תמורה. בן-ציון ישב עימו על הסיפון בשמש החמה. ספינות מפרש הפליגו רק בקיץ לביירות, ולכן גם הסריחו כל-כך, ואילו ההפלגה בספינות החדישות, ספינות הקיטור, המתגברות על הגלים הגבוהים ושטות גם בחורף, היתה נדירה עדיין אם כי עד מהרה היתה עתידה לתפוס כמעט כליל את תנועת הנוסעים על הים.
בין קומקום לקומקום סיפר ר' קלמן לבן-ציון על הרב משה סופר הוא החת"ם סופר, שבשנת 1806 עבר לפרשבורג ויסד בה את הישיבה הגדולה, שנעשתה לחשובה ולמפורסמת ביותר באירופה. חייו עמדו בסימן המלחמה בתנועת הרפורמה ובהשכלה, שטען שהן מביאות בסופו של דבר להמרת הדת. כאשר עוקרים מהיהדות את הגעגועים לארץ-ישראל ולשיבת ציון, והיהודים מתראים כ"גרמנים בני דת משה", מתרוקנת היהדות מעיקריה, ואפילו כך אינה מביאה ליהודים שיוויון זכויות מלא. ולכן הצעד הבא של כניסה לעולם הגויים הוא המרה.
החת"ם סופר אומר שכל מה שהקמנו בגולה – "אינו אלא בבחינת אמצעי זמני, או הכרח מיידי, כי אנו נמצאים בגולה נגד רצוננו, אבל עינינו וליבנו מכוונים כל הימים אל הארץ הקדושה אשר אין לה תמורה. קרקע ארץ-ישראל קדושה יותר מהשמיים של חוץ-לארץ. מצוות חידוש יישובה של ארץ ישראל היה ראש מאווייו של החת"ם סופר שכן היא שקולה כנגד כל המצוות, והוא הסכים לתוכניתו של הרב צבי הירש קאלישער מטהורן בדבר חידוש היישוב היהודי בארץ-ישראל על ידי התיישבות רחבה. [הוא הרב קאלישער ששלח בשנת 1867, תרכ"ז, כתב גבאות של "חברת ישוב ארץ-ישראל" לר' אליעזר ראב שהיה חוכר אחוזה בכפר סנט אישטוואן שבהונגריה, ולימים ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, פתח-תקווה. – ממני, המלביה"ד]
"ביום שהגיע לפרשבורג המכתב על האסון בצפת, הספיד החת"ם סופר מרה את הרוגי הרעש בבית הכנסת שבעיר, ועורר את השומעים לתמוך באלה המוטלים ערומים ברחובות, עטופים רעב ומעונים, ולתרום עבורם בעין יפה. אבל אספר לך סוד גלוי," המשיך ר' קלמן, "והוא ממה שאומרים אלה שרואים בחורבן צפת את קנאת ירושלים השכוחה. החת"ם סופר התרעם מאוד על הרבנים ותלמידי החכמים שהעדיפו את צפת על ירושלים, וברעידת האדמה שהיתה בצפת ראה עונש משמיים על שהעדיפו את צפת והזניחו את ירושלים. במשך שנים רבות שימשה צפת אבן שואבת ליהודים. מלאה היא קברי מקובלים וצדיקים שהם יסוד העולם, ולכן הלהיבה העיר את העולים ארצה. אבל בדרוש ההספד על הרוגי הרעש הסביר החת"ם סופר שרעידת הארץ היתה מקנאת ירושלים, שזה כבר מאה שנים בקירוב שמים היהודים פניהם לצפת כי שם קבר רשב"י במירון והאר"י בצפת, וכל העולים לארץ-ישראל לא שמים פניהם אלא לצפת ולטבריה, ולכן ירושלים שהיא עיר אדוניי נשכחה לגמרי ונשכח גם שמצווה לעלות לרגל אליה. ולכן אמר: צדיק אדוניי המביט לארץ ותרעד. וצדיק מי שיקבץ את פליטי צפת להעלותם ירושלים, והיו שם לאחדים עד שתיבנה ותיכונן ירושלים."
נאנח האלמן, וחתם דבריו: "חרבה צפת על כי נתקנאה באחותה ירושלים..."
בן-ציון היה כנדהם. האסון הנורא שבא על אפרת ארוסתו והבני-משפחה האחרים יסודו בחטא גאוותה של צפת על ירושלים? הייתכן? ובל יחטא במחשבותיו – אולי נענש החת"ם סופר על דבריו ולכן נפטר שנתיים אחרי הרעש?
אבל האלמן ר' קלמן לא הניח לו לחשוב הרבה. משום-מה דבקה נפשו בבן-ציון וכבר הזמין שיתפור עבורו בגד חדש לאחר שיגיעו בעזרת השם לירושלים. "והאם ידעת," אמר, "שהיו לו לחת"ם סופר שתי תבניות גופיות [אנטומיות. – ממני, המלביה"ד] מדוייקות עשויות שעווה, של גבר ושל אישה, שהוכנו כדי להסביר באמצעותן לנו, תלמידיו, דיני טהרה לנשים והלכות טומאה. החת"ם סופר האמין כי דרך הניסיון היא האמצעי הטוב ביותר להגיע אל המסקנה הנכונה, והניסיון המעשי עדיף על דרכי הפלפול והסברה."
"ומדוע אתה מספר לי?"
"כי מיד תראה. תאומי דמויות הזכר והנקבה, השעֲוְ והשעווה, הציתו את דימיון הבחורי ישיבה והיו שהתפארו כי ביכולת הרב, אם ירצה, להפיח בהם חיים כמעשה המהר"ל מפראג בגולם, ויוכל הזוג השעווה לרקוד בלילות ערומים על מעמדי הלומדים בישיבה הגדולה, טרא-טא-טא... טרא-טא-טא... והבחורי ישיבה רכי האופי, אחדים חולמים השעו והשעווה מבקרים אצלם בשנתם ומצפצפים בהם, ודי לחכימא ברמיזא..."
"נו?"
"כשראיתי לראשונה על הסיפון את אחותך מירל'ה הנאה בחברת הבחור מוישה לוזוביק ספקתי כפות אצבעותיי למצח ואמרתי לעצמי: 'שכה תחיה, קלמן, הלא בדמות שעו ושעווה תאומי הדמויות של רבנו זצוק"ל ר' משה נוצרו השניים, זוג מִשָׁעֲוַיִם..."
"נו, די להתלוצץ..."
"לאו מילתא דבדיחותא היא... [לא דברי התבדחות הם אלה. – ממני, המלביה"ד] הלא ייתכן שר' משה, באהבתו הגדולה לארץ-ישראל, וכשראה ששעתו קרובה והוא לארץ כבר לא יגיע, נפח נפש רוח ונשמה בשעוַיִם השניים על מנת שבבוא היום יעלו הם לארץ-ישראל ויקימו בה בית, והמצווה הגדולה הזו מתקיימת בספינתנו הקדושה..."
"איך אפשר לומר דברים חסרי שחר כאלה? והלא מירל'ה אחותי היא!"
"במחילה ממנו בן-ציון, כל מי שעיניים בראשו רואה שאינה אחותו וכי ליבה נתון כולו לבחור מוישה לוזוביק!"
"ואם אינה אחותי, מי היא?"
"הלא אמרתי לך, רַב משה יצר אותה ואת בן-זוגה התאום משעווה..."
"אצלו, רֵבּ קלמן, הראש בשמש נמס, הים המליח את דעתו והוא כהולך ומקשקש בקומקום. את השטויות שלו לא ארצה יותר לשמוע," קם בן-ציון והלך לצד אחר של הסיפון. אבל שמר את הדברים היטב בליבו.
מה עוד שנג'ימה-מירל'ה התנהגה יותר כאחות צעירה וקלת דעת מאשר כאישה נשואה בחשאי. היא רפרפה ממקום למקום על הסיפון, הרבתה לצחוק ולדבר, ולא פעם היתה לוקחת בידה קומקום או סיר ומתופפת עליו באצבעותיה ושרה שירי עגבים תורכיים שלמדה בהרמון של יזיד ביי. מפתלת גופה בריקוד לשמחת כל הנוסעים. מביאה קצת אור ושמחה לסיפון מטלטוליהם על פני הגלים. גם המלחים התורכיים התלהבו מהופעתה והיו מסתכלים בהערצה על כפות רגליה העדינות והמטופחות בטופפן על פני הסיפון המזוהם, כאילו מעולם אחר של עושר ועידון היא ירדה אליהם, ומשליכים לעברן פרוטות של כסף הקרויות פארה, ורק בעיני מלח אחד שהיה מתפלל חמש פעמים ביום על הסיפון לא מצאה נג'ימה-מירל'ה חן וכשהייתה עוברת במקרה לידו היה יורק הצידה ולוחש: "אמר מוחמד שכל אישה ששׂמה בושם ועברה ליד אנשים כדי שיריחו אותה היא זונה..."
ומה שלא ידע בן-ציון, שהבחור מוישה לוזוביק הולך כצל אחרי נג'ימה-מירל'ה, ואם הם מזדמנים למקום שאין עין רואה הוא מנסה לתפוס את ידה ולשלב בשלו והיא מצחקקת וממאנת.
ופעם אחת, במקום לשמוט כף-ידו תפסה בה וטמנה אותה בכתונתה. האצבעות שלו נגעו לראשונה בחייו בשדי נערה זקופים, זקורי פטמות. היא הדריכה אותו ללוש בהם, וידה האחרת טמנה בסתר חיקה והחלה להיאנח מעצמה. ומוישה התם לש, לש, עד שפלש [צ"ל שפלט. – ממני, המלביה"ד] מלוא הבגד זרע נעורים שופע וברח מסמיק ורוטט ככלי מלא בושה. גם הכול הסריח סביב על הסיפון.
בטרם הגיעו לביירות חלה הילד יחזקאל ומצחו להט מאוד. הגרושה-העגונה מרת ביילה לוזוביק, אימו של מוישה, אמרה שאין כחלב עיזים טרי לרפא קדחת ילדים. אולם שני הנזירים השמנים מההר הקדוש אגיון אורוס סירבו בכל תוקף למכור למי מהנוסעים מחלבה של העז באומרם שבהמה-דקה קדושה היא שחֲטאה ועושה עתה מסע צליינות וכפרה למקום הולדתו של המושיע.
נג'ימה-מירל'ה לא השלימה עם רוע הגזירה. הלא יחזקאל הקטן יכול לגדול להיות מושיע ישראל. וכשירד לילה זחלה בחשאי קרוב למקום משכב הנזירים, זה על שק העשב שהיה ריק-למחצה וזה על שק החציר. היא חיכתה עד שקולות המריבה שככו, זה שעל החציר התגלגל לזה שעל העשב ודבק בו מאחור, השמיעו ציוצי תפילה חנוקים, התהפכו השניים על צידם וחזרו על עבודת השכיבה והציוצים וכה התעייפו שעד מהרה פלחו נחרותיהם את המפרשים ממעל ואת הגלים למטה.
מיד זחלה קרוב לעטיניה של העז וחלבה את הפטמות הגדושות היישר אל פיה, ולאחר שרוותה צמאה והשביעה רעבונה המשיכה ומשכה בהן וגנבה מלוא הקדרה ליחזקאל הקטן, לסלובה אשת-בעלה ולבן-ציון בעלה. ולאחר שהביאה את החלב החם והמקציף למקום מיבטחים, וראתה את הקטן שותה ממנו, שבה בחשאי לזוג הנזירים וקשרה אותם ברגליהם זה לזה וכרעה בחצי-עמידה והטילה מימיה על כפות רגליהם ומשלא התעוררו משכה קרוב להם את העז וחלבה עליהם את שארית תנובת עטיניה.
נקל לשער איזו מהומה הקימו השניים בהתעוררם בבוקר והנה העז ריקה, רגליהם ספוגות [המחבר כתב תחילה טבולות, ומחק. – ממני המלביה"ד] בחלב ובשתן, והם נופלים בקומם בגלל קשירותם. פה אחד החליטו שהשטן נכנס בעז, לכן עשתה להם כל זאת, התירו עצמם ותפסו – זה ברגליה הקדמיות וזה באחוריות, ודִשדשו על הסיפון בכוונה להניף אותה מהמעקה לים. אלא שהעז ניחנה ברוח נבואה (אמנם קצרת ימים), או התגעגעה לנזירים צעירים, יותר מאשר לגלים גבוהים שטובעים בהם, והיא התקפלה והתמתחה בבת-אחת, זורקת את שני האוחזים בה – אפרקדן לצדדיה, ונעלמה אי-שם בבטן הספינה. שני הנזירים השמנים קמו, בכו, החלו לריב ועברו עד מהרה לשריטות ולמכות ממש.
המשך יבוא
* * *
אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:
* * *
מנחם רהט
הדתה? בַּעֲרוּתָּה!
מערכת החינוך הישראלית מייצרת אזרחים בורים ועמי ארצות בכל הנוגע לשורשיהם היהודיים
סיפור מהחיים, הישר ממיקלדתו של העיתונאי הוותיק מיכאל טוכפלד. לא נגענו, רק קיצרנו פה ושם:
"ביום שלישי הלכתי עם אשתי לבית החולים אסותא. היא היתה צריכה לעבור פרוצדורה רפואית ואני המתנתי בחדר ההמתנה. לפתע חשתי ברע ואיבדתי את ההכרה. כשהתעוררתי, היה מעלי צוות רפואי שלם שטיפל בי, אני חייב לציין, במסירות ובדאגה.
"התאוששתי די מהר עם האינפוזיה. אלא שאז עברתי מעילפון לתדהמה. האחיות והרופאה שאלו אותי אם שתיתי בבוקר. עניתי שלא, כי היום י"ז בתמוז. מה זה?! י"ז בתמוז? מה זה י"ז בתמוז? הם הסתכלו זה בזה, ולא הבינו מה אני אומר. למען הסר ספק: מדובר ברופאה, אח אחד ושתי אחיות, כולם בני עמנו. לאיש מהם לא היה מושג מה זה י"ז בתמוז, ובוודאי לא למה צמים ביום זה."
עד כאן הסיפור. והמסקנה ברורה מאליה: לא רק שלאנשים משכילים אלה, רובם עלו לפני שנים רבות ממדינות חבר העמים, אין מושג ירוק בייחודו של י"ז בתמוז בלוח השנה הישראלי. גם ילדיהם הצברים, מוצרֵי מערכת החינוך הישראלית, לא יידעו מהו י"ז בתמוז, מהם ימי בין המצרים ומהו ט' באב. ומדובר, להזכירכם, במועדים שקשורים גם ללוח השנה הלאומי, לא רק ללוח השנה ההלכתי.
מערכת החינוך הישראלית מייצרת היום בורים ועמי ארצות בכל הנוגע לשורשים היהודים של האזרח היהודי. וכך קורה שגם אנשים משכילים (לכאורה), נכשלים בהכרת העובדות הכי בסיסיות. כך למשל פירסם העיתון "ידיעות" בידיעה ראשית, שעסקה בהכרת אונסק"ו במערת המכפלה כאתר מורשת פלשתיני, ששם נקברה גם רחל אמנו. נשתכח ממנו הפרט הלא חשוב, שקברה בכלל מצוי בואכה בית לחם.
למי שאינם בקיאים בסדרי העבודה העיתונאית, נבהיר, שידיעה ראשית, שנחשבת כרטיס ביקור ייצוגי של עיתון, נבדקת ונבחנת ע"י בכירי העיתון בשבע עיניים, לפעמים שבעים ושבע. אף אחד לא הבחין בשגיאה הקולוסאלית. ככה זה כשמערכת החינוך הישראלית מייצרת בורים ועמי ארצות, בכל הנוגע לתרבות ישראל, מסורת אבות, שורשי האומה וכל כיוצא באלה.
אבל "ידיעות" לא לבד. למחרת פירסם "מעריב" טור דעה ואליו השתרבבה אמירת ההבל הבאה: "אברהם ניתץ את הפסלים בחצר אביו קורח." התבלבלו לו, לכותב, תרח וקורח – וגם כאן קרסו כל המסננות שנועדו לעקור מכשלות מעין אלה.
הצרה היא שכל מהלך, ולו גם מינימליסטי, לעקירת הבורות הזו, נתקל בזעקות אימה ושבר: הדתה! רק השבוע שמענו, שיוזמה מבורכת של יו"ר המועצה הדתית ברעננה אריה פרידמן לממן – מכוח תפיסתו שהמועצה משרתת את כל הציבור, לא רק דתיים – בגני הילדים בעיר הצגת תיאטרון בובות, 'שערי ניקנור' שמה, שמעניקה מושגי יסוד בנושא החורבן, נתקלה בזעקות שבר: הדתה!
הצעקן התורן היה נציג מר"צ בעירייה שי אבן, שהוא לגמרי לא במקרה מבכירי עמותת 'ישראל חופשית', הלוחמת בעד חילונָה של המדינה היהודית, ונתמכת – איך לא? – בידי הקרן להשמדת ישראל היהודית, והפיכתה למדינת כל אזרחיה.
וכך גם בערים אחרות. בגבעתיים נכנע ראש העיר לתביעות של מיעוט מקומי בנושא זה בדיוק. טוכפלד, תושב גבעתיים: "זה שכל ילד אמריקאי יודע מהי ה'מייפלאואר' ומה בדיוק עשו אנשיה, זה בסדר גמור. אבל איך יידעו ילדי גבעתיים הגדלים בעידן ראש עיר שנכנע כרכיכה מול צווחות מיעוט הורים, פרק או שניים בתולדות עמנו?"
הקמפיין נגד ההדתה-כביכול, אינו חדש בתולדות עמנו. כבר ב-1936 התבטא נגדה מנהיגה האולטימטיבי של מפא"י בימי תפארתה ברל כצנלסון, בנאום פרוגרמטי לרגל ה-1 במאי: "היש עם בעמים, אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו, הם בזויים ושנואים, נגועים בחיידקי שנאה עצמית?"
השגותיו של ברל, שכינה מצב זה טירוף הדעת, כמו גם אימרתו של מנהיג מפלגת השמאל הרדיקלי מפ"ם (ז"ל) יעקב חזן: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי-ארצות," נותרו למרבה הצער תלויות באוויר. מערכת החינוך הישראלית ממשיכה לייצר לדאבון הלב בורים ועמי-ארצות. וכאשר מנסים לתקן קמעא את המעוות, מקימים עיתון "הארץ", הקרן החדשה ושותפיהם לדבר עבירה קול זעקה: הדתה!
הפוסט ציונים הללו, המנוערים מכל סממן של מסורת ישראל, מעדיפים שלישראלים החדשים באמת לא יהיה מושג ירוק בכל הנוגע לשורשיהם ולמסורת אבותיהם. הדתה – אַאוּט, בערות ועמארצות – אִִין. זוהי מבחינתם הדרך לרפות ידיהם של לוחמי צה"ל, יוצאי מערכת החינוך, על מנת שלא יידעו על מה ולמה הם נלחמים, ולהובלת המדינה היהודית לכניעה, להתנתקות מיהדותה, ולהפיכתה למדינת כל אזרחיה.
מנחם רהט
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
בגן המחשבות
לאלכסנדר אהרונסון
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 16.7.71
לפני 46 שנים
אלכסנדר אהרונסון היה כנראה רומנטיקון מושבע. בספרו "בגן המחשבות" הוא כותב: "במשך אלף וארבע מאות שנות חייהם פה לא טשטשו הערבים את קלסתר פניה של הארץ אף כמלוא הנימה. מעכו עד עזה יכולת להשקיף על חוף הים לכל אורכו, מבלי שתפגם עינך בזוועה, מעשי ידי אדם... לאורכה ולרוחבה של הארץ התלכדו הכפרים הערבים בצנעה עם סביבתם. הם, הערבים, לא אנסו לא את גופה ולא את נשמתה של הארץ. הארץ נשארה 'תנכית'. בלבושם, במנהגיהם, בכל אופן חייהם, נשארו הערבים קרובים מאוד לחיים המתוארים בתנ"ך.
"ואנו היהודים?
"בעשרים השנים האחרונות הספקנו למחוק את קווי פניה הצנועים והיפים של הארץ. נהגנו, כאילו שכחנו לחלוטין, כי ארץ קדושה היא... סבתא נערצה, אשר יופייה בהדרת שיבתה, שבגדיה ומנהגיה הולמים אותה. ואנו הלבשנו אותו 'שורטס', גזזנו שערותיה כשערות בחור, תקענו סיגריה בפיה, חגרנו אקדח במותניה והצעדנו אותה, לקול המשרוקית, בשורה...
"הוי, סבתא סבתא שלי... ליבי ליבי עלייך בראותי אותך לבושה מלט ובטון!" (עמ' 147-8).
אלכסנדר אהרונסון נולד בזיכרון-יעקב ב-1888. הוא היה אחיהם של אהרון ושרה אהרונסון. היה מפעילי ניל"י. ב-1915 הפליג מפורט-סעיד לארצות הברית, שם פירסם את מאמרו הידוע "סֵיפַכְּ אַחְמַר, יא שׂוּלטן!" (חרבך אדומה, השולטן!) – נגד טורקיה. כקצין בצבא הבריטי בא לארץ עם צבאו של אלנבי. לאחר מלחמת העולם [הראשונה] היה ממנהיגי התאגדות בני המושבות "בני בנימין", ואולם דומה כי איכזב את אלה שחפצו לראות בו יורש לאחיו המהולל אהרן, מנהיג ומורה-דרך במקומו. אלכסנדר אהרונסון מת בניצה [ניס] בראשית שנת 1948 ועצמותיו הועלו ארצה ונטמנו בזיכרון-יעקב.
על ספריו, שרובם הוקדשו להנצחת ניל"י, חתם בשם "חייל פשוט". על ספרו "בגן המחשבות", שהופיע ב-1942, חתם בשלושה כוכבים ו"איקס" בסופם, רמז לשמו – אלכס. הספר בנוי עשרים-וארבעה שערים, המקיפים נושאים שונים: האהבה, התקדשות, הדרך ליופי ולאושר, סבל ופריו, הטבע והעונות, מזון ובריאות, יופי, בריאות... והספורט, התינוק, בדידות, השתיקה, המלחמה, גבורה, נסתרות, חינוך ולימודים, בת הדור, מסתרי המין, נצח ישראל לא ישקר, זמן ונצח, הארץ, המחמאה, הרגשה, אמנות, משק בית, המוות.
סגנון הכתיבה אפוריסטי. כל שער מחולק לפסקות, שכל אחת מהן היא אמירה בפני עצמה, ולעיתים קשורה בזו שלפניה.
"החיות נאמנות לרגש החושי שלהן, ועל כן, ברובן הגדול הן בריאות, יפות ומאושרות. האדם בוגד ברגש החושי שלו, והוא חוטא כנגד גופו, שכלו ונשמתו. / סגרנו מאחורינו את הדלת, כל אשר גלוי הוא לחיה, ומפחדים אנו להתקדם לקראת השער המוביל לאלוהים." (עמ' 156).
שני האפוריזמים הללו מציגים את עיקר השקפתו הרומנטית של אלכס אהרונסון. הגיגיו עומדים ודאי בסימן השפעת הספרות הצרפתית ורוח התקופה. יש השפעה ניטשיאנית ניכרת, שינאה לפסיכולוגיה, לכל מה שהוא מודרני ותרבותי, בניגוד לטבעי. יש גם שינאה לסוציאליזם לכל סוגיו, ולעומתה – הערצת הגבורה, המלחמה, האישה, האהבה והמוות. הוא שנא את האמנות – שאינה יכולה, לדעתו, להתמודד עם היופי והפשטות אשר בטבע.
דבריו על המוות עומדים בסימן האכסיסטנציאליזם של היידגר: "רק בדבר אחד בטוח האדם בהחלט, ושום כוח בעולם לא יוכל לשלול ממנו: המוות. / ומה עושה האדם? – הוא מסדר את פרשת חייו על הבלתי-ידוע, הבלתי-בטוח, ולפתע הוא נתקל במוות, המפר את תוכניתו, ההורס את בניינו... / לקחת את המוות, זו האבן בה מאסו הבונים, ולעשותה לראש פינה. לבנות על היסוד המוצק והבטוח, להקים את המגדל, ההולך ועולה מהמוות – לקראת החיים." (עמ' 171).
"מפנקסו של מסתכל" – קורא אלכס אהרונסון לספרו. הצצה בפנקס זה יש בה כדי ללמד רבות על הלך-הרוח הפנימי, הרומנטי, של בני המושבות הוותיקות, זה הדור הראשון שנולד בארץ בשנתו השמונים והתשעים למאה שעברה [המאה ה-19].
על פי ספרו מצטייר אלכס כאדם מאמין. ב"כניסה" לספר הוא אומר שדבריו אלה נכתבו מתוך שתיקה וגעגועים, מתוך אהבה וייסורים, מתוך שלווה ואמונה, עדים הם ללילות החשיכה, בהם תעה הכותב ביערות החיים, חיפש מוצא – ולשווא. ומספרים הם על חדוות ההולך בדרך שטופת אור – הדרך לאדוני.
"האישה אוהבת את הגבר המכריח אותה לבכות לרגליו, או – את הבוכה לרגליה..." (עמ' 9).
אבל האהבה, זו השאיפה אל המוחלט, אינה עומדת במבחן המציאות. גם מניחוח המושבה יש בשורות הללו:
"... וכל ילדה מוכרת חלומה, חלום הקסם, בעד נזיד עדשים. / האחת בעד מחמאה, השנייה בעד רגעי תאווה. זו בעד כרם או פרדס וזו בעד חדר או בית. ויש המוכרות חלומן, חלום הקסם, בעבור גרבי משי, טיול על סוס, או במכונית... בעבור מדי-גאפיר... בעבור הבטחה 'לשיר ברדיו', או להופיע על הבמה. בעבור הזמנה לקולנוע, או הזמנה לוואלס. בכדי להשתחרר מעול הורים, או משום שהן גלמודות... / אבל כולן, כולן מוכרות חלומן, חלום הקסם, בעד נזיד עדשים." (עמ' 15).
מתוך השער "התקדשות" כדאי להביא בשלמותם כמה פסוקים.
"רק שניים הם אשר בפניהם יכולה האישה להיראות במערומיה, התינוק והאוהב. / התינוק, בעודנו ממש יונק חלב אימו, וטרם ידע לדבר. הוא אינו רואה עדיין את אימו בעיני בשר ודם, היא בעיניו הופעה אלוהית, ממנה הוא ניזון, בה הוא תלוי... / והאוהב, כשהלהבה המסתורית בוערת בקרבו, והוא, כבר אינו מביט על בחירת ליבו בעיני בשר ודם. כל אברי גופה נוסכים עליו השראה אלוהית: היא מרימה אותה מעל רעב וצמא ומכל הקושר אותו אל עצמו. אז הוא בצלם אלוהים... חלקי הגוף, שהצניעות המינית מחביאה אותם, לא מפני שהם בזויים היא מחביאה אותם, כי אם להיפך, מפני שהם קדושים. / הילדה או האישה, היכולה להראות לזר את גופה, או חלק גדול ממנו במערומיו – אינה ראויה לאוהב. לפני כעשרים שנה התגלתה התורה החדשה, שמטרתה לערער עד היסוד את רגש המשפחה, הדת והמוסר. יוצריה היו אנשים מושחתים, שבילו את חייהם בוויכוחים לאין-סוף בבתי קפה ומרזח... אנשים שנותקו מכל קשר עם הטבע והחיים הבריאים. תורה זו עשתה שמות בכל העולם, ופה, בארצנו, התפשטה כצרעת ממארת בחיי הפרט והציבור. / הנוער חדל לחיות חיים אישיים. הוא הפך לעדר. באופן שיטתי הרסו בו את רגש הצניעות והיחידיות. מילדותו דחפוהו להצטופף במחנה, בו מעורבים מין הזכר והנקבה. לאכול בקהל, לשיר בקהל, לטייל בקהל. לצעוד לקול המשרוקית. לעשות את כל הצרכים בקהל. להתהלך כמעט עירום... לישון בקהל, בבית הספר, או בכל בניין ציבורי, כשהגוף מכוסה אבק, זיעה: עקבות החיים בעדר..." (עמ' 33-34).
השנאה שלו לתרבות, לעדריות, ול"שמאל" מבצבצת בשורות כמו: "לֵך לעין חרוד... טרם הספקנו להקים שם דור אחד, שיינק לתוכו את שירת האדמה והארץ, אבל תמצא שם, מתנוסס לתפארת, 'אודיטוריום' המכיל אלף מקומות." (עמ' 161).
"בגן המחשבות" השפיע לא מעט על בני-חוגו של אלכס אהרונסון בארץ. היה בספר קסם של משהו אסור, נועז, רומנטי, גא ומתבודד. "האנשים אשר נשמתם שרוייה בתרדמה ביום, מבקשים 'חברה', בכדי להישאר ערים בלילה." הוא אומר, ו"רוב האנשים מפחדים משני דברים: בדידות ולילה. אין הם יודעים, כי באלה מקור כל העוז וההשראה." (עמ' 93).
מי שעולמם של בני המושבות מאותה תקופה קרוב ליבו – ימצא ודאי חומר למחשבה בקריאה חוזרת בספר הנשכח.
*) ***x: "בגן המחשבות" (מפנקסו של מסתכל). הוצאת "אחיאסף" ירושלים, תש"ב, 1942. 174 עמ'. המחיר 15 גרוש.
המשך יבוא
* * *
אסתר ראב על אלכסנדר אהרונסון
מתוך סיפור חייה "ימים של לענה ודבש"
מאת אהוד בן עזר, "עם עובד", 1997
בקיץ 1918 אסתר ראב בת ה-24 מצוייה אמנם בתל-אביב אך אינה גרה עם משפחתה אלא עובדת בפרדס גולדברג. על אותה תקופה היא מספרת ל-ש. שפרה ולנעמי גוטקינד (גולן):
אלכסנדר אהרונסון בא עם הצבא האנגלי כאופיצר, לבוש במדי קצין בריטי, והתנהג כאילו הביא את הגאולה לארץ, במו ידיו. הוא הכיר כמובן אותי ואת אבי. יום אחד סידר נשף גדול בתל-אביב; הוא אסף את כל הפנינים, הן מצד הבורגנים והן מצד הפועלות. בימים ההם עבדתי בפרדס גולדברג וגרתי עם שלוש בנות בחדר. תל-אביב היתה חצי ריקה; לא כל הארץ שוחררה מידי התורכים. אלכסנדר אהרונסון שכר לכבוד הנשף דירה, והיית צריכה לראות איזה רחבות; פה קרועים ובלויים ופה נשף עם שקדים קלויים.
לבשתי שמלה שחורה צנועה; הצלחתי להשיג חתיכת צמר שחור. היתה זאת שמלת "קלוש" קצרה, משני חלקים עם שרוולים ארוכים צרים, וניראיתי בה כמו גימנאזיסטית רוסייה. ובאמת, תפרה לי אותה אשת אליעזר יפה.
וכך, כאשר אני יושבת בכיסאי, בשמלתי השחורה, שופך אלכסנדר אהרונסון לפתע את השקדים הקלויים אל חיקי ושולח יד לקחת את השקדים מתוך שמלתי. קמתי באחת ופיזרתי את השקדים על הריצפה; נישארתי שהות קצרה והלכתי. תל-אביב היתה כמרקחה בגלל הנשף הזה.
סמוך לערב הזה אני יושבת לתומי בשדרות רוטשילד וקוראת ספר. באה רחל ינאית, שהיתה אז פועלת כמוני, בפרדסים, התיישבה לידי ואמרה:
"את הרי משלנו, היית בדגניה, איך את מסוגלת ללכת לנשף של אלכסנדר אהרונסון? זה לא מתאים לך!"
היה אנטאגוניזם חריף בין אנשי ניל"י לבין היישוב.
עכשיו אני בידידות רבה עם רבקה אהרונסון. ואני אומרת לה בגלוי שקשה לי, למרות כל ההערכה לעצם מעשה ההקרבה של אנשי ניל"י, לעקור את האוורסייה שנטעה בי כלפיהם העלייה השנייה.
* * *
מטומטם במובן החיובי
מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים
חבר שלי
שמעתי שאתה כועס עליי
כי סיפרו לך
שאמרתי עליך
שאתה מטומטם
אז רציתי שתדע
שהתכוונתי
שאתה מטומטם
רק במובן החיובי
של המילה
פורסם לראשונה בגיליון 747
מיום 31.5.12
* * *
משה כהן
נטע זר
היום 19/7 בשעה 8 בגלי צה"ל ראיון עם חנין זועבי: "כוחות הביטחון הישראלים אינם צריכים להימצא על הר הבית. הם נטע זר, נטע זר!"
וזה משתלב עם דבריו של אבו מאזן "היהודים מטמאים את הר הבית ברגליהם המטונפות."
יצא המרצע מן השק, יש לנו מובלעת בריבונות ערבית בהר הבית. וזו רק ההתחלה, כל בפעם שאנו מתקפלים התעוזה וחוצפה שלהם גוברת.
אם תוותר ישראל על גלאי המתכת הם ירשמו ניצחון גדול וזריקת עידוד ללא תקדים.
זהירות בידוד מדיני
אחת הטענות הנחרצות של האנשים "הנאורים" היא שביבי גורם לבידוד מדיני של ישראל.
אז מה אם הוא נפגש בימים אלה עם נשיא צרפת, ראשי ממשלות הונגריה, פולין, צ'כיה וסלובקיה, וזאת לאחר שאירח לאחרונה את ראש ממשלת הודו, ואחרי פגישות עם שליטי אפריקה, קזחסטן ואזרבייג'אן?
אכן החשש מבידוד מדיני מדיר שינה מעיניי.
די להשתלח בביבי באופן כפייתי!
משה כהן
ירושלים
* * *
הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"
ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
המלצה מיוחדת: על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"
ואולי רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וגדולתה בספרות העברית!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* לאהוד, כל הכבוד בבוקר טוב!
"אם יש סכנה לדמוקרטיה בישראל הריהי הרדיפה האובססיבית אחרי ראשי הממשלה –
להדיחם מכהונתם בדרך לא דמוקרטית!"
בהקשר לדבריך הנכונים האלה בחב"ע 1260, כנראה שעליי לברך 'שכיוונתי לדעת גדולים,' בדבריי למועצת תאגיד השידור הישראלי, כלהלן:
רבותיי במועצת תאגיד השידור הישראלי.
ברכה להצלחה במשימתכם!
כמאזין מועד, תרתי משמעי, 'לשידורי ישראל' מיום הקמת המדינה, שמחתי שניתנה לנו הזדמנות הראשונה אפשרות להביע דעה, אם כי התבקשנו לקצר ולתמצת, זאת כאשר בטלוויזיה וברדיו מטרטרים הקריינים והכתבים את עצמם, לעיתים לכדי שעמום.
ובכן, דעו לכם שהרמה ירדה בשידורים, וכמעט שאין תוכנית שכדאי להקדיש זמן לשמיעתה. ואחת הדוגמאות היא התוכנית לקבלת שבת שהחליפה ברדידותה את מחצית השעה המרתקת שהעביר דב אלבוים מדי ליל שבת.
בקטעי החדשות, גם ברדיו, מברברים הכתבים, ובעיקר הכתבות, מסכות ארוכות מהרהורי ליבם, ולנו השומעים ברור שהדברים האמורים לא מבוססים, וכך גם הצילומים המשודרים הלוך וחזור מבלי קשר לברבורים הנאמרים באותה העת.
כדאי לכם לבדוק כמה פעמים הועלה בשידורים שם ראש הממשלה כמעורב בחקירות המודלפות, ודוגמא לכך הם דיווחי יואב קרקובסקי שבשבועיים האחרונים קיבל שעות שידור ארוכות בכל הערוצים, והעלה סיפורים ומצבים מהרהורי ליבו, כשראש הממשלה ושמו בנימין נתניהו, מככבים אצלו לשלילה בכל משפט.
כך גם תמר אלמוג, שנקראה לדווח לפני כמה ימים, וספרתי בשלושת משפטיה את שם ראש הממשלה ותוארו 13 פעמים בהקשר לאפשרות שייחקר בפלילים.
אינני מאנשי רוה"מ, אך הוא מכהן ביושר, ולבד מהעליבות המוצמדת לו בתקשורת, הוא התעלה בהאדרת קשרי ישראל ברחבי תבל.
תאגיד השידורים הינו מכשיר ממלכתי, ובעוד אינו נדרש לשדר תעמולה זולה, אל לכתביו להכפיש את מערכות ישראל, ובעיקר לא את משלמי שכרם.
בהערכה,
ברוך תירוש
אהוד: אכן, חלק מהשידורים של התאגיד החדש נישמעים לי חנטריש ואני מתגעגע ל"קול ישראל" במתכונתו המקצועית הקודמת, אבל לפחות שמרו את התוכניות של משה טימור ושל יצחק נוי, תוכנית שאפילו הוכפלה לשעתיים בשבת בבוקר.
בינתיים נשמעים קולות מודאגים של יוצרים חברי אקו"ם הטוענים כי התאגיד החדש נמנע בכוונת מכוון לשדר שירים עבריים או כאלה שהתפרסמו לפני שנות השמונים, ועוד טענות על קיפוח. באקו"ם, כך נמסר, עורכים בדיקה של הטענות תוך שיתוף פעולה עם ארגוני המפיקים והאמנים במטרה לגבש צעדים למניעת הדרת יצירות, יוצרים ואמנים.
* נחמיה שטרסלר: "גבאי הצליח לבנות לעצמו תדמית של אדם הגון. גם התקשורת, ברובה הגדול, אהבה אותו. מבחינת חלקים גדולים בתקשורת, מספיק שהוא היה נגד מתווה הגז, כדי שיירשם בצד 'הטובים', ואז התקשורת תאתרג אותו ותעצום עיניים מול כמה תופעות מטרידות.
"למשל, המעבר המהיר מאגף התקציבים לבזק. גבאי היה רפרנט לנושאי תקשורת באגף התקציבים ועבר לתפקיד בכיר בבזק, שם ניצל את הידע שצבר בתחום הרגולציה כדי להילחם באותה רגולציה ממש. התוצאה היתה שרפורמות חשובות נדחו והמונופול הצליח לשמור על רווחיו האדירים, על חשבון הציבור. סביר להניח, שחלק מהתגמול הגבוה שקיבל מבעלי בזק — שכר בעלות של חצי מיליון שקל לחודש! — נבע משליטתו ברזי הרגולציה. מה זה אם לא האימא והאבא של הון-שלטון?"
["הארץ", 18.7].
* אוריה באר: אימי המנוחה שלטה שליטה מוחלטת בעברית וידעה דקדוק עברי על בוריו. ועם זאת, מעשה ידי אבות, היתה מרבה לתבל בדבריה ביטויים באידיש , ולעיתים אף בצרפתית ובספניולית. ולא פעם היתה משבשת בכוונה תחילה, כדי לשוות לדבריה הומור וציניות.
אחד מבטוייה החביבים היה "תרוצים" עם שווא נע בראש המילה.
וכך, אם לא באת לארוחת ערב אליה הוזמנת בביתנו ואמרת שחשת שלא בטוב: "תרוצים." בטח העדפת את התימניה. ואם שוב לא באת, "תרוצים." בטח הלכת לבלונדה.
בימים אלה, בהם מתנגדים מנהיגי פלסטינים למגנטומטר, ולשאר מכשירי התראה בפני נשק מתכתי, אני שב ונזכר בדבריה. בכן, אימא צדקה. הכול "תרוצים". הסיבה העיקרית להתנגדותם הנחרצת היא שנאת ישראל, רצונם להתגרות בכל מחיר, ושאיפתם העזה לשלוט בכל הר הבית. כן, הכול תרוצים, כדברי אימא המנוחה. תרוצים המלווים בשנאת ישראל. הא ותו לא.
* למרבה הצער, המהומות בהר הבית, יחד עם התגברות ההתקפות משולחות-הרסן בתקשורת על נתניהו היוצרות רושם שהנה-הנה הוא נופל כמו אולמרט, וכי כבר אין מלך בישראל – עלולות לבשר את פריצתה של אינתיפאדה שלישית בקיץ הזה ואז דם ישראלים יישפך, תהיה מכה לתיירות המתאוששת, ויהיה ניצחון לטרור הרצחני של המנוולים הפלסטיניים ולנחשולי השינאה שרוחשים ישראלים רבים לראש ממשלתם, שהוא בעיניהם שורש כל רע, ואין להם שמחה גדולה יותר משמחה לאידו.
* מסתמנת פשרה במאבק על שערי הכניסה להר הבית. מתפללים ומבקרים רגילים, ערבים ויהודים, ייבדקו בעמדות גלאי המתכת בשערי הכניסה לוודא שאינם נושאים נשק ותחמושת או מטעני-נפץ של מתאבדים.
אבל צעירים ערבים, ישראלים וגם פלסטינים מחוץ לישראל, יורשו להיכנס להר מבלי לבדוק אם הם נושאים על גופם נשק וזאת כדי שלא להפריע לפעולות הטרור הקדושות שלהם נגד הנטע זר, אלה היהודים המטמאים את חארם א-שריף ואת מסגד אל-אקצה ברגליהם המטונפות.
* אינני יודע אם שמתם לב אבל כמעט כל הדיווח בעיתון "הארץ" על המשבר בהר הבית הוא דיווח מוטה לטובת הפלסטינים, כאילו הם הקורבנות ולא הרוצחים, ואילו ישראל רק מחפשת דרך לצאת בכבוד מהגזירה הפרובוקטיבית שלה להתקנת גלאי מתכות בכניסות אליו. כך גם התמונות המלוות את הכתבות, ומתמקדות בעיקר בסבל של הפלסטינים הנאלצים להתפלל מחוץ להר הבית.
* אהוד: אנשים שמכירים אותי טוענים שבשנים האחרונות נעשיתי שתקן. נכון. אני לא מוצא טעם לבזבז את זמני על ויכוחים חסרי טעם. יש למשל אנשים שמתגעגעים למצבנו הנהדר ולימים הנפלאים שהיו לנו אחרי אוקטובר 73' או לפני יוני 67' – לעומת הימים הנוראים שלנו כיום. בשבתי בחברה של אנשים כמותם אני שותק. אני לא מוצא טעם לבזבז את זמני על ויכוחים חסרי טעם. מה שיש לי לומר אני כותב כאן. ממילא רובם לא קוראים את המכתב העיתי כי רמתו נמוכה מדי עבורם.
* אוריה באר: הרשו לי להביע תודה כל אלה שנכחו בערב ההשקה של הרומן פרי עטי "כמו בחלום" ובייחוד לדליס, המנחה. לאהוד בן עזר וליוסי כהן אלרן הדוברים, לנחמה שקד ולחמי כהן, שחקני התיאטרון שקראו קטעים נבחרים מהרומן. וכן לכנרת חיה, שליוותה את הערב.
ולא ייפקד מקומם של שאר האורחים, חברי אגודת הסיפרים, שחקני תיאטרון, קרובי משפחה וסתם אנשים טובים שנקלעו למקום באותו ערב. עכשיו, קיראו כולכם את הרומן. אנא..
ניתן לקנות אותו בחנויות סטימצקי וצומת ספרים או ישירות אצלי. ושוב, קריאה נעימה ותודה.
* פחות ידוע בציבור הוא כי כאשר ב-7 ביולי 2017 החליטה אונסק"ו כי העיר העתיקה של חברון, ומערת המכפלה בפרט, הן אתר מורשת עולמי-פלסטיני, החליטה אונסק"ו גם כי הלכסיקון "ספרי דורות קודמים" של אהוד בן עזר הוא אתר מורשת עולמי-עברי.
* אם היו שוחד, קומיסיון או דמי-תיווך בקניית הצוללות הישראליות שניבנות בגרמניה, הרי שהגרמנים הם שנתנו אותם! הם ששיחדו!
עכשיו, בהתקף של צדקנות טבטונית, הם משעים את הקנייה בגלל "חשש לשחיתות בפרשת הקנייה של הצוללות"!
* * *
אהוד בן עזר
המעשה בקאימאקאם שסירב לקבל באקשיש
מתוך הרומאן "המושבה שלי", 2000
יום אחד בא קאימקאם חדש לקאימקאמליק (עיר המחוז) יפו, הכפופה לפאשאליק (עיר הפלך) ירושלים. בבחרותו שלחה אותו משפחתו העשירה מאיסטאנבול לפריס, שם לא ביזבז זמנו על חיי הוללות בלבד אלא למד צרפתית בסורבון וראה הליכות עולם ואף שנדבק בסיפיליס מזונה בשם פאקט ואיבד את קצה אפו (חרף שבועתה כי הוא הראשון מבין כל לקוחותיה שבא עליה מאחור, ששם נותרה עדיין בבתוליה) – לא איבד את עמוד השידרה המוסרי. נפשו נקעה משחיתות הכפופים לו, השופטים, פקידי העושרה, המעשר, שהיה מעין מס-הכנסה עות'מני, פקידי הגומרוק הוא המכס, פקידי הטאבו, והשוטרים – והוא הוציא תקנה שמעתה והלאה אסור להעניק ולקבל באקשיש אפילו לו עצמו.
אמנם, לו-עצמו חששו מלכתחילה לתת באקשיש כי אמרו שהמגע עימו מדביק במחלה הצרפתית הנוראה.
מאחר שלמד צרפתית, ולא רק מאחורי פאקט במיטה אלא גם מהקלאסיקה, היה חוזר בכל הזדמנות על האימרה המסיימת את "קנדיד": "Il faut cultiver notre jardin!" – צריך לעבד את גננו! – ורכש ביושר חלקת אדמה במזרח העיר וציווה לחפור בה באר ולטעת פרדס.
יפו היתה מפורסמת בפרדסים המקיפים אותה, שבהם גדל השאמוטי, התפוז העסיסי והמתוק שנתגלה לראשונה בפרדסו של אנטון איוב במזרח העיר, ליד הדרך העולה לירושלים.
תחילה חגגו תושבי יפו ושמחו הפלחים של הכפרים בסביבה על ביטול הבאקשיש. הקאימקאם היה מקהיל אותם באולם הגדול שבבית הסארייה, הוא בית הממשלה אשר ליד מגדל השעון, והיה משבח בפניהם את התקופה המודרנית ואת היושר, ומגנה את הבאקשיש המשחית.
לא חלפו ימים רבים והתברר שבלי באקשיש שום דבר לא זז: השופטים אינם מוציאים פסקי-דין, פקידי המס לא משחררים את התבואה מהגרנות, הספנים לא מעבירים בסירותיהם את ארגזי השאמוטי לאוניות הבאות מאירופה, אי אפשר לקנות ולמכור קרקע או לבנות בית, הגנבים חוגגים והמשטרה מנמנמת ומעלימה עין. באו אל הקאימקאם בטענות על שביטל את הבאקשיש, אבל הוא התעקש:
"לא איכפת לי אם תתלוננו עליי בפני הפאשא בירושלים ובפני הסולטן באיסטאנבול! – אנחנו חיים בתקופה המודרנית! – החוקר הפראנסאווי לואי פסטר כבר המציא נסיוב נגד הכלבת, ודוקטור פאול ארליך היאהודי גילה תרופה מזרניך (ארסן) נגד רקבון-האברים בשם סן-סלוורסן נומרו סיטה וסיטה מיאת [מיספר 606], ובקרוב ימשכו ביפו סוסים את קרונות הטראמוואי על מסילת-ברזל, יעני, כמו בפריס!"
"איך ניפטר מהקאימקאם האהבל שלנו?" התייעצו היפואים ושלחו משלחת אל פאשא ירושלים, שהיה ממונה על הקאימקאם של יפו.
"טוענים שכל הקאימקאמים שלי לוקחים באקשיש," בחן הפאשא את צרור מג'ידיות-הכסף שהביאו לו היפואים במתנה. "איך אוכל לפטר את האחד והיחיד הנוהג ביושר?!"
"לא היושר מנהיג אותו אלא הטיפשות, מוחו הולך ונמס!" זעקו.
"אם תוכיחו לי שכך הדבר – איפטר ממנו מיד!"
המשלחת חזרה ליפו ושברה את הראש באיזו דרך להוכיח לפאשא שהקאימקאם טיפש. שמע אותם ג'וואד מוסתקים ואמר: "תנו לי שלושה שקים של סוכר ואני מוריד את הקאימקאם מגדולתו."
הסכימו. ג'וואד השאיר שק וחצי סוכר בביתו. העמיס שק וחצי על סוסו ורכב ובא אל החלקה המיועדת לפרדס הקאימקאם, שם חפרו הפועלים באר. ניגש לראש קבוצת החופרים והבטיח לו מחצית השק הסוכר בתנאי שאת תכולת השק האחר יטיל לתוך הבאר מיד כאשר יגיעו החופרים למים הראשונים.
וכך אמנם היה, והפועל שחפר בתחתית הבאר צעק כמוסכם: "מצאנו מים והם מתוקים! מצאנו מעיין של סוכר!"
מיד רץ שליח להודיע על כך לקאימקאם. זה נתקף התרגשות עצומה לשמע הבשורה וביקש שימלאו לנגד עיניו כד מים. טעם וגילה שנכון הדבר – המים מתוקים כסוכר!
מיד דהר עם הכד לירושלים, התפרץ ללשכת הפאשא, בישר לו על התגלית ונתן לו לטעום מן המים המתוקים ואמר: "אללה בירך את עירי על יושרי ועל היותי אדם מודרני. מעתה תהפוך יפו לעיר המתוקה בעולם, והסוכר יזרום בה כמים!"
המושל הפיקח הביט בחמלה על הקאימקאם ורטן לתוך זקנו: "ודאי גם זה תעלול של ג'וואד מוסתקים!"
לא ארכו הימים ויצאה פקודה מאת פאשא ירושלים להחזיר את קאימקאם יפו לאיסטאנבול, שם אחר זמן לא רב נפלו גם שתי אוזניו, העגבת חדרה למוחו והוא התחיל לטייל הלוך ושוב מגשר גאלאטה שעל קרן הזהב דרך שוק התבלינים מיסיר צ'רסיסי ומשם לבאזאר הגדול קפאליצ'ארסי כשהוא מדקלם צרפתית בקול ענוג:
"Jaffa la douce, Jaffa la douce, juste a votre sein j'ai trouve du bonheur!"
יפו המתוקה! יפו המתוקה! רק בחיקך מצאתי אושר!
וכך טייל בסימטאות עלה וירוד מן השוק אל הגשר וחזרה עד שמשפחתו העשירה כלאה אותו בחדר סגור לכל ימי חייו.
אהוד בן עזר
* * *
אהוד בן עזר
נגד ההזנייה באוניברסיטאות
בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לראות ולשמוע ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.
ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.
אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים – היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.
סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר YouTube
אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.
תשפוט ההיסטוריה מי צדק.
[פרסום חוזר]
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל