פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1262

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, א' באב תשע"ז, 24 ביולי 2017

עם צרופת מכתב של משה סנה באידיש  לעולי יציאת אירופה תש"ז, אקסודוס. 1947.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לְזִכְרָם שֶל שְנֵי לוֹחֲמִים אַמִּיצִים, רס"מ האיל סתאוי ורס"מ כמיל שנאן, שנרצחו בידי בני עוולה בהר הבית, ולזיכרם של נרצחי נוה צוף חלמיש. // יעקב חסדאי: "סטטוס-קוו" אינו קדוש ואינו אינטרס. // אבי ליפסקי: הספד לגד, 24 שנים לנפילתך. // אורי הייטנר: 1. תרבות של קורבניות. 2. צרור הערות 23.7.17. // מכתב של משה סנה נוחו עדן לעולי יציאת אירופה תש"ז, אקסודוס. תירגם מיידיש יצחק מאיר. // מתי דוד: מדוע גבאי ניצח ופרץ הפסיד? // יהודה דרורי: להכיר את הפרצוף המכוער של האיסלם. // אהוד בן עזר: מכתב לנשיא המדינה חיים הרצוג משנת 1986. // יוסי אחימאיר: מפג"ב למג"ב – בהרצאת ז'בוטינסקי השנתית. // משה כהן: לא כצעקתה. // תקוה וינשטוק: שלמה ודיתה שביט – מוסיקאי ומשוררת. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק אחד-עשר, בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת. // משה שפריר: חֵיפָה – סִכּוּם דּוּ"חַ גֵּאוֹלוֹגִי. // דורון גיסין: ארוחת בוקר של ילדוּת. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "וִיגָה-ליוֹט וּוִיגְדִיס" לסיגריד אונדסט, פורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 27.10.1972. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לְזִכְרָם שֶל שְנֵי לוֹחֲמִים אַמִּיצִים

רס"מ האיל סתאוי ורס"מ כמיל שנאן שנרצחו בידי בני עוולה בהר הבית

לִשְלַל פִּרְקֵי הָעֹז וְהַגְּבוּרָה שֶאֵין גְּבוּלוֹת לָהּ

שֶל הָעֵדָה הַדְּרוּזִית שֶבְּאֵלֶּה הַיָּמִים

הֻכְּתָה בַּאֲבֵלוּת שֶאֵין עֵינֵינוּ יְכוֹלוֹת לָהּ

שֶלֹּא לִדְמֹעַ מוּל אָסוֹן שֶאֵין בּוֹ נִחוּמִים –

לִשְלַל פִּרְקֵי הַסַּאגָה הַקָּשָה, הַמְּדַמָּמֶת

וְהַחוֹזֶרֶת עַל עָצְמָה בְּלִי שֶמֶץ שֶל חֶמְלָה

נוֹסְפָה לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים, מָרָה וּמְהַמֶּמֶת

עוֹד הִתְנַקְּשוּת נִפְשַעַת וְהַלֵּב יָגוֹן נִמְלָא.

מוֹתָם הַלֹּא נִסְלָח שֶל שְנֵי בָּנִים עֲתִירֵי אֹמֶץ

מִגִּדּוּלֶיהָ הַיּוֹתֵר יָפִים שֶל אֶרֶץ זֹאת

שֶנֹּכַח רֶקוֹרְד עֹז הַלֵּב הַדְּרוּזִי הֵם רַק קֹמֶץ

אַךְ קֹמֶץ בֵּין נוֹפְלִים רַבִּים שֶלָּחֲמוּ עַזּוֹת

עַל קִיּוּמָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל שֶהִיא לָהֶם כָּאן בַּיִת

מַמָּש כְּמוֹ לְבָנֵינוּ שֶנָּתְנוּ אֶת מְאוֹדָם

עַל הַיָּקָר מִכֹּל כְּשֶעַל שְׂדוֹתֵינוּ עָט הָעַיִט

שֶל הַשִּׂטְנָה שְטוּפַת הַמּוֹחַ וּצְמֵאַת הַדָּם.

הַאיֶל מִמְּרָאר שֶבְּבֵיתוֹ נוֹתְרוּ אִשָּה וְיֶלֶד

בֶּן שְלֹשֶת שָבוּעוֹת בְּאַלְמָנוּת וּבְיַתְמוּת,

יֶלֶד שֶלֹּא יַכִּיר אֶת אַבָּא וְאִשָּה אֻמְלֶלֶת

שֶאֲהוּבָם נִדּוֹן פִּתְאֹם בִּמְקוֹם לִחְיוֹת – לָמוּת.

וַחֲבֵרוֹ לָעֹז, כָּמִיל בֶּן הָעֶשְׂרִים וּשְתַּיִם,

יַלְדּוֹ שֶל אָב דָּגוּל, שַכִּיב שַנְאָן מִכְּפַר חוּרְפֵיש,

שֶבְּנוֹ נוֹעַד לְהִתְאָרֵס תּוֹךְ חֹדֶש, אַךְ בֵּינְתַיִם

אֶת חַג הָאַהֲבָה הַזֶּה הִשְבִּית מַטַּח הָאֵש.

שְנֵיהֶם שֵרְתוּ בְּהַר הַבַּיִת לִמְנִיעַת פִּגּוּעַ

בַּתְּחוּם הַמְּקֻדָּש כָּל-כָּךְ לִבְנֵי דָּתוֹת שוֹנוֹת

וְכָל אֶחָד מֵהֶם מוֹתִיר חָלָל שֶל גַּעֲגוּעַ

שֶאֵין לְמַצּוֹתוֹ בְּשוּם לָשוֹן מִן הַלְּשוֹנוֹת

זוּלַת הָאֶסְפֶּרַנְטוֹ הַפָּצוּעַ שֶל הַדֶּמַע

שֶל כָּל הָאִמָּהוֹת הַשַּכּוּלוֹת שֶבָּעוֹלָם

וְהָאָבוֹת שְבוּרֵי הַלֵּב שֶשּוּם פְּסוּקֵי פּוֹאֵמָה

אוֹ שִיר לֹא יְבַטְּאוּ אַף פַּעַם אֶת עֻמְקֵי סִבְלָם.

וְאָנוּ הַזּוֹכְרִים יוֹם-יוֹם, מִבֹּקֶר וְעַד עֶרֶב

אֶת שַבְרִירוּת חַיֵּינוּ שֶהִיא פֶּרַח לֹא מוּגָן

חוֹזְרִים וְשוֹאֲלִים פֹּה: עַד מָתַי תִּקְצֹר הַחֶרֶב

חַיֵּי אָדָם בִּמְקוֹם שֶהַחֶרְמֵש יִקְצֹר דָּגָן?

לְזִכְרָם שֶל נִרְצָחֵי נְוֵה צוּף חַלָּמִיש

הָרֶצַח הַמַּחְרִיד וְהַנִּתְעָב וְהַבַּרְבָּרִי

שֶל בְּנֵי הַמִּשְפָּחָה שֶבִּנְוֵה צוּף אוֹ חַלָּמִיש

מוֹכִיחַ לָנוּ בַּמֵּמַד הֲכִי אֵלמֶנְטָרִי

אֶת גֹּעַל פַּרְצוּפוֹ הַקָּנִיבָּלִי הַמֵּבִיש

שֶל פְּרִי שְטִיפוֹת-הַמּוֹחַ בַּמִּגְזָר הַפָּלֶסְטִינִי

וְגִנּוּיֵי מִצְרַיִם וְיַרְדֵּן אֶת הַפְּגוּעִים

בִּמְקוֹם אֶת הַפּוֹגְעִים –  כְּשֶהַכָּזָב הַזֶּה, הַצִּינִי,

מַרְאֶה לָנוּ בְּמַאֲבָק עִם מִי אָנוּ תְקוּעִים.

אֲבָל לַמְרוֹת כָּל צְבִיעוּתוֹ זוֹ שֶל נְחַש הַפֶּתֶן

הַמַּטִּיל אֶרֶס שֶכֻּלּוֹ הוּא לַעֲנָה וָרוֹש

אָסוּר לָנוּ בְּשוּם פָּנִים לִפְעֹל כָּאן מִן הַבֶּטֶן

כִּי אִם, עַל אַף כָּל זַעַם מַר, לִפְעֹל רַק מִן הָרֹאש.

זֶה לֹא רַק מִבְחַן כּוֹחַ אֶלָּא גַם מִבְחָן שֶל מוֹחַ

וּמוֹחַ יְהוּדִי, כָּךְ יִתְבָּרֵר לְכָל בּוֹדֵק,

יֵדַע אִם עַיִן מְפֻכַּחַת כָּאן נֵיטִיב לִפְקֹחַ

כֵּיצַד לִהְיוֹת פֹּה הֶחָכָם וְלֹא רַק הַצּוֹדֵק.

* * *

אהוד בן עזר: אנחנו צריכים צדק ואנחנו צריכים יושר ואנחנו לא צריכים צוללות נשק יום הדין ישראליות מתוצרת גרמניה במפרץ הפרסי שתאיימנה להשמיד את טהרן אם יעלה על דעת המטורפים השולטים באיראן להשתמש נגדנו בנשק גרעיני כי לא הקיום שלנו חשוב אלא הצדק והיושר!

* * *

יעקב חסדאי *

"סטטוס-קוו" אינו קדוש ואינו אינטרס

ביום שישי 14/7/2017 ביצעו 3 ערבים ישראלים, תושבי אום-אל-פחם, חמושים בנשק, פיגוע ירי בתוך מתחם הר-הבית. בפיגוע נהרגו 2 שוטרים ונפצע שוטר נוסף. זהו כמובן אירוע רב חשיבות, שכן מאז שנת 1951, בה נרצח עבדאללה מלך ירדן בפתח המסגד, לא היה רצח בהר-הבית.

כמובן מיד מתקיימים דיונים על סידורי ביטחון ומה צריך לעשות כדי למנוע פעולה כזאת.

הנקודה אליה אני רוצה להתייחס היא תגובתו הראשונית של ראש הממשלה שהודיע כי
"לא יהיה שינוי בסטטוס קוו בהר-הבית."

מדוע?

סטטוס-קוו זה הוא לא טוב לישראל ולא טוב ליהודים. הוא נועד להרגיע את הערבים ואם הוא לא מרגיע אותם – צריך לבדוק אותו. באופן כללי, כבר הרבה זמן יש תביעות להרשות ליהודים להתפלל בהר-הבית ולהגדיל את זמני הביקור שם. אז אם מתחולל אירוע כזה, מדוע ההכרזה הראשונה צריכה להיות "לא יהיה שינוי בסטטוס-קוו"?

להיפך, אחרי אירוע כזה צריך להכריז שאנחנו נחשוב מחדש על הסטטוס-קוו, נבדוק אותו מחדש מסיבות ביטחוניות ומסיבות של צדק ולפתוח את העניין מחדש.

עושה רושם שכבר הרבה שנים יש במדינת ישראל פחד נוראי בשלטון מתגובת נגד של מאות מיליוני מוסלמים לשינויים בהר-הבית. בגלל הפחד הזה, למשל, לא הגיבה ישראל כאשר הפלשתינאים חפרו בהר-הבית והוציאו מאות משאיות. מדוע?

אם מדינת ישראל היא הריבון, ואם הערבים פוגעים בריבונות הזו, אז צריך לבדוק מחדש את הסטטוס-קוו בהר-הבית.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

אבי ליפסקי

הספד לגד, 24 שנים לנפילתך

21-7-2017

השיר "יתגדל ויתקדש גד"

https://youtu.be/cTcO1JnXcIQ

בקשר נשמעה הקריאה – פצוע

אמרתי לגד שאני יוצא. 

לא אמרתי לו לבוא איתי, 

אבל  לא היה לי ספק שהוא יצא אחרי

אמרתי לגד שאני יוצא. 

לא אמרתי לו לבוא איתי, 

אבל  לא היה לי ספק שהוא יצא אחרי

כך, אייל פרוכטר, הרופא הגדודי שהיה עם גד בטנק 

לא היה לי ספק שהוא יצא אחרי

שהוא יצא.....

וגד, חובש מגדוד נ"מ , מסופח, זר לפלוגת הח"ן המובחרת של גולני, שזה לו הקרב הראשון, ולידו הכי אחי, החובש הפלוגתי של גולני, שמרותק לכיסאו ולא זז...

גד שהגיע רק לכמה ימים, שעמד לצאת באותו יום למבדקי הקצונה הסופיים,  שלא הכיר את הלוחמים, שלא הכיר את הפצוע, 

גד ששומע ומרגיש את מטר הפצצות הנורא...יוצא

בספרו "הנפילה," מתאר אלבר קאמי, בעל פרס לנובל לספרות, סיטואציה דומה. 

עורך דין פריזאי, איש חברה נערץ, שחיין מצטיין, חוזר מבילוי לילה ורואה על הגשר נערה צעירה, נשענת על המעקה. לאחר כמה צעדים, הוא שומע חבטה במים וצעקות... ואז...

"צעדתי לעבר הגדה השמאלית ומשם לבדי דרך פון רויאל. השעה היתה אחת אחר חצות [...] מקרוב יותר יכולתי להבחין בדמות אישה צעירה ודקה, לבושה בשחור. בין השערות הכהות לצווארון המעיל נגלה רק עורף רטוב ורענן שריגש אותי קצת. היססתי רגע, אך המשכתי בדרכי. [...] כבר צעדתי כחמישים מטר כששמעתי את הקול – שלמרות המרחק נשמע אדיר בדממת הלילה – קול של גוף נחבט במים. נעצרתי באחת, אבל לא הסתובבתי. כמעט מיד אחר כך שמעתי צעקה ששבה ונזעקה כמה פעמים, נסחפה גם היא במורד הנהר ולפתע נדמה. השקט שהשתרר אחר כך בלילה שקפא פתאום נראה לי אינסופי. רציתי לרוץ ולא זזתי. רעדתי, אני חושב, מקור ומזעזוע. אמרתי לעצמי שצריך לפעול מהר וחולשה שאין לעמוד בפניה התפשטה בגופי. שכחתי מה חשבתי אז. 'מאוחר מדי, רחוק מדי...' או משהו מעין זה. המשכתי להקשיב, קפוא, ואז, בפסיעות קטנות, תחת הגשם התרחקתי משם. לא הודעתי לאיש."

" רציתי לרוץ ולא זזתי. רעדתי... אמרתי לעצמי שצריך לפעול מהר וחולשה שאין לעמוד בפניה התפשטה בגופי."

ואני שואל כל אחד ואחת מכם ובעיקר את עצמי. האם הייתי יוצא לאש? האם הייתי נחלץ לעזרת האחר? הזר הגמור? מאין שאבת, גד שלנו, את תעצומות הנפש?

כתבתי את השיר שתשמעו עכשיו, לאחר שנהג הטנק, אותו מצאתי בגרמניה, סיפר את מה שאירע אחרי שגד נהרג מפגיעה ישירה של פצצת מרגמה והתרסק – "לא משלנו"

השיר "לא משלנו"

https://youtu.be/SwPVGAhPrwc

שלום לך גד, בני אהובי, ילד יפה וטוב שלנו. כבר חלפו עשרים וארבע שנים של געגועים, בכי, כאב ואהבה. אנחנו חיים בשני עולמות נפרדים, עולם של חיים שחייבים להימשך ועולם שכולו שלך, שכולו איתך, של תקווה שלא תתגשם לעולם, של זיכרונות, תמונות, אזכרות וקבר. קבר של בן, אח ונכד שלנו שטרם מלאו לו 19 שנים. אנחנו מנסים לשמר את החיבוק, הנשיקה, הריח, המבט, הצחוק, החיוך והקול אך טעמם של אלה הולך ומתרחק. נשארו הסיפורים הקטנים והגדולים שמציירים את דמותך מלאת הטוב והיופי, טוב ויופי שאינם.

אבי ליפסקי

* * *

אורי הייטנר

1. תרבות של קורבניות

אירועי השבוע האחרון, מאז הפיגוע הרצחני בהר הבית, חורגים מעוד אירוע נקודתי. בשל ההקשר הדתי שלהם ובשל הרגישות והנפיצות של הר הבית, יש לאירוע משמעות אסטרטגית.

במאמר זה אתייחס לאירוע בהקשר רחב יותר, אך מזווית אחרת, כשיקוף לאחד המכשולים העיקריים בפני פתרון הסכסוך בעתיד הנראה לעין – תרבות הקורבניות וההתבכיינות של הערבים בכלל ושל הפלשתינאים בפרט.

מה קרה השבוע? הכול החל בפיגוע רצחני של מחבלים ערבים. במקרה זה אזרחי ישראל, בעלי זכות בחירה ושלל זכויות האדם והאזרח, שהערבים היחידים במזרח התיכון שנהנים מהם הינם אזרחי ישראל.

התגובה הישראלית הייה מדודה, מתונה ואחראית. סגירה מיידית של מתחם הר הבית לצרכי חקירה ולהרגעת הרוחות. הודעה מהירה ומיידית של ראש הממשלה על פיה הססטוס-קוו בהר הבית יישמר. פתיחתו המהירה של הר הבית יומיים בלבד אחרי הפיגוע. והחלטה על צעד הגנתי מובהק, שנועד לסכל את הפיגוע הבא ולהגן בראש ובראשונה על המוסלמים העולים להר – בידוק ביטחוני באמצעות מגנומטרים.

אילו היו מגנומטרים לפני הפיגוע, רס"מ האיל סתאוי ורס"מ כמיל שנאן עוד היו חיים איתנו. הניסיון מלמד, שיש אפקט של חיקוי פיגועים, בפרט כאלה שנחשבים למוצלחים, ולכן יש להתייחס לפיגוע הבא בהר הבית כאל תרחיש כמעט ודאי, ולכן מוטב לבצע לפניו את מה שלבטח יבוצע אחריו.

בידוק ביטחוני באמצעות מגנומטר, הוא צעד הגנתי מוחלט. כאן אין המדובר אפילו בנשיאת נשק להגנה עצמית – אין זה נשק כלל. זהו צעד הגנתי המקובל בכותל המערבי, והכל מתייחסים אליו כאל מטרד שאין מנוס ממנו, כדי להגן על חיי אדם. זהו צעד הגנתי המקובל בכעבה שבסעודיה. הראשונים שאמורים היו לתמוך בו הם המוסלמים העולים להתפלל על הר הבית.

אז למה הם מתנגדים להצבת מגנומטרים?

יש לכך שתי סיבות.

א. הם נגד הבידוק הביטחוני בדיוק מהסיבה שלשמה הוא נועד – סיכול פיגועים. הם אינם רוצים בסיכול הפיגועים.

ב. זאת הזדמנות להסית ולהתסיס. אלמלא תירוץ זה, היה נמצא תירוץ אחר.

איך השתלשלות אירועים שתחילתה בפיגוע אלים של הפלשתינאים והמשכה בצעד הגנתי מתון של ישראל, התגלגל לכך שמיליוני מוסלמים בכל העולם "יודעים" לספר סיפור על התוקפנות הישראלית נגד מסגד אל-אקצה?

בדיוק כפי שהם יודעים שמלחמת השחרור, שבה כל מדינות ערב פלשו לישראל ביום הקמתה כדי לסכל את הקמתה ולהטביע את היישוב היהודי בדם, היא "נכבה" – טיהור אתני אכזרי, שהציונים הקולוניאליסטים שפלשו מאירופה "עשו להם".

תמיד "עושים להם". הקורבן הנצחי. הבכיין הנצחי. זאת תרבות ילדותית וקלוקלת של התקרבנות והתבכיינות, ללא שמץ של לקיחת אחריות, ללא קורטוב של חשבון נפש. אך למרבה הצער, זו התרבות השלטת בעולם הערבי. זאת התרבות שבעטיה 70 שנה אחרי תוקפנותם כלפינו, ממשיכים הפלשתינאים להחזיק במחנות "פליטים" את אחיהם, להבטיח להם את מימוש "זכות" השיבה במקום לאפשר להם להשתקם ולצאת לחיים בריאים ועצמאיים. זאת הסיבה, שכאשר במשך שנים אבו מאזן אינו מאפשר בחירות ברש"פ, הפלשתינאים טוענים שהם משוללי זכות בחירה "בגלל הכיבוש הישראלי".

בטרם יאמצו הערבים תרבות בוגרת ואחראית יותר, נגזר עליהם פיגור מתסכל. וכל עוד הם דבקים בתרבות הקורבניות, אין סיכוי לשלום.

2. צרור הערות 23.7.17

* אסור להיכנע – ההחלטה להציב מגנומטרים בהר הבית היתה נכונה, מתבקשת והכרחית. אבל גם אילו סברתי שזאת טעות – דעתי היתה שאסור להיכנע לאלימות הפלשתינאים ולאיומי הפלשתינאים, ויש לדבוק בהחלטה, כי מחיר הכניעה יהיה פגיעה חמורה בביטחון המדינה.

* לקחת אחריות – החלטת הקבינט המדיני ביטחוני לא להיכנע לאלימות וללחצים ולא לבטל את הבידוק הביטחוני בהר הבית אחראית ונכונה. אולם כיוון שלהחלטה עלולות להיות השלכות קשות, לפחות לטווח הקצר, מן הראוי היה שראש הממשלה ייטול אחריות מלאה על ההחלטה, כראוי למנהיג, ולא יפיל אותה על המשטרה.

* כך הוכנס הנשק – איך הסייען של המחבלים הצליח להכניס נשק להר הבית? פשוט, כי לא היו מגנומטרים.

* מבחן האחריות של האופוזיציה – משבר ביטחוני הוא מבחן האחריות של האופוזיציה. ניתן היה לצפות מהאופוזיציה להתייצב לצד הממשלה בהחלטה להציב מגנומטרים לסיכול פיגועים בהר הבית ולחזק את ידיה בעמידה איתנה מול הלחצים לבטל את ההחלטה. ישיבתה של האופוזיציה על הטריבונה, לראות מה ילד יום, במקום להתייצב, היא התנהגות בלתי פטריוטית.

* משלהבים יצרים – תפקידה של מנהיגות אמת הוא להיות המבוגר האחראי, הגורם השקול והממתן. אילו הח"כים הערביים היו מנהיגות אמת, הם היו הראשונים לדרוש הצבת בידוק ביטחוני בעלייה להר הבית, כדי למנוע את הפיגוע הבא, וגם למען שלומם של המתפללים המוסלמיים. במקום זאת, כדרכם, הם הגיעו לאזור הר הבית כדי לשלהב יצרים, להסית ולהתסיס. אבל מה ניתן לצפות ממי שאינם מסוגלים לגנות פיגוע שביצעו מצביעיהם?

* מכוער נפש – לפני שבועות אחדים התפרסם ב"הארץ" מאמר (איני זוכר מי הכותב) נגד הפגיעה בזכויות האדם ובפרטיות של הפלשתינאים, בפעולות הניטור שמערכת הביטחון מבצעת ברשתות החברתיות כדי לאתר מחבלים פוטנציאליים. זה היה אחד משיאי הצביעות, ההתחסדות והצדקנות של מכוערי נפש, שמכונים ב"הפוך על הפוך" "יפי נפש".

המחבל שרצח בליל שבת את שלושת בני משפחת סלומון בחלמיש, כתב בפייסבוק על כוונתו, בטרם יצא לרצוח. למרבה הצער, לא עלו עליו בזמן כדי לסכל את הטבח. אבל בשנתיים האחרונות נעצרו מאות מחבלים וסוכלו מאות פיגועים מסוג זה. יפה נפש אמיתי, שערך חיי אדם הוא נר לרגליו, יעודד אותה "פגיעה בזכויות": הזכות לרצוח יהודים.

כשנשמע את ההתבכיינות על "מחסומים", "שולפים פלשתינאים ממיטותיהם באישון לילה" וכו', כדאי שנזכור את הטבח בחלמיש.

* עמלק – הישראלי המכוער אלדד יניב, מאשים את ראש הממשלה נתניהו, שהוא שלח את חוליות המחבלים להר הבית ולחלמיש, כדי להסיט את הדיון הציבורי מפרשת הצוללות.

לא, יניב לא טיפש. הוא לא יחזור על הטעות של בן דמותו יגאל סרנה. הוא זהיר יותר. לכן הוא ניסח את ההאשמה הזאת כשאלה "מתוחכמת": "האם יכול להיות שלא עברה לכם בראש המחשבה שמישהו מעוניין שתידלק אינתיפאדת הצוללות כדי להפוך את סדר היום?"

הבנתם? הוא בסך הכול שאל, אם יכול להיות שלא עברה לכם בראש המחשבה.

כך בדיוק נרקמות עלילות הקונספירציה השפלות. כך בדיוק נרקמה עלילת הקונספירציה על רצח רבין, ב"רק שאלות למחשבה", כדי לעורר ספק. בדיוק לכך מכוונת הגימטריה הקבלית: ספק = עמלק.

מן הראוי שאבי גבאי יעיף את המנוול הזה לכל הרוחות.

* מלחמת חורמה באנטישמיות – ההיסטוריה, בעיקר של מאה השנים האחרונות, מעידה על כך שהאנטישמיות היא נייר הלקמוס של הברבריות והאנטי אנושיות. האנטישמים הם אלה שהמיטו את האסונות הכבדים ביותר על האנושות. היצר האנטישמי האפל והנחות גילם את האיום של אותם גורמים על האנושות כולה.

לכן, המלחמה באנטישמיות אינה רק אינטרס של העם היהודי, אלא של התרבות האנושית כולה. מלחמת חורמה באנטישמיות, היא מלחמת חורמה של ההומניזם והתרבות על הברבריות.

השבוע שעבר היה שבוע של הצלחות במאבק נגד החיה האנטישמית. כך היה בנאומו של מקרון בטקס לציון 75 שנים לגירוש יהודי פריס, בהשתתפות ראש ממשלת ישראל נתניהו. מקרון לקח אחריות מלאה על פשעי שיתוף הפעולה של הצרפתים עם הנאצים, והוקיע את המגמה של מכחישת השואה בשם ה"לאומיות" – המנהיגה הפשיסטית והאנטישמית לה-פן (בלי להזכיר את שמה) שעלתה לסיבוב השני בהתמודדות על נשיאות צרפת, מה שמעיד על כך שהאנטישמיות לא פסה מהעם הצרפתי. ולא פחות חשוב, הוא הבהיר שהאנטי ישראליות והאנטי ציונות הם האנטישמיות של ימינו ויש להילחם בהם  – מסר חשוב, שגם רבים בתוכנו טרם הפנימו אותו, עד שהם מזהים לעיתים אנטישמיות בוטה עם... "זכויות האדם".

כך גם נאומו החשוב של ראש ממשלת הונגריה ויקטור אורבן, שאירח את נתניהו לביקור רשמי ראשון של ראש ממשלה ישראלי מכהן בארצו. לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה, מנהיג הונגריה לקח אחריות על שיתוף הפעולה של ההונגרים בהשמדת יהודי הונגריה, התנצל ונשבע שלעולם לא עוד.

המטיף האנטישמי הקיצוני ביותר שפועל היום בעולם הוא רוג'ר ווטרס, שמפעל חייו הוא ניסיון נואל לחרם ברברי ואנטישמי של האמנים על המדינה היהודית, והפעלת לחץ מאסיבי ואלים על האמנים להצטרף למפעלו. השבוע היה שיא הכישלון של המטיף האנטישמי. תחילה המופע של להקת "גאנס אנד רוזס" ובהמשך המופע של הלהקה החשובה ביותר בעולם היום "רדיוהד" וברדיו נשמעות כל היום פרסומות למופע הקרב של קליף ריצ'ארד וכל זה במסגרת רכבת אווירית של עשרות מופעים בישראל של אמני תבל, מג'סטין ביבר ינוקא עד טום ג'ונס קשישא.

אני מאושר רק מהמחשבה איך המטיף האנטישמי ווטרס מורט את שערותיו לנוכח התרסקות מפעל חייו האנטישמי. אפשר להבין את הלך רוחו של המטיף, מקריאת הפשקווילים של תומכיו בישראל, כמו רוגל אלפר שפירסם פשקוויל של תסכול נורא לרגל הופעת "רדיוהד" בישראל, שבעצם קיומה מכשירה את "אקיבוש" ואת ה"אפרטהייד". רק "כשפארק הירקון יהיה מצורע בעולם, וישראל תהיה מוחרמת, מוקצית מחמת מיאוס, מודרת ודחויה, מושפלת ומבוזה," רק כשהחזון האנטישמי הזה יתגשם, ימוגר "אקיבוש" ולכן "ווטרס צודק" והתמיכה בחרם "תרבותי" על ישראל היא "חובה מוסרית".

וכשמנוולים אנטישמים מתחרפנים ומטפסים מתסכול על הקירות, זה שבוע טוב לתרבות האנושית.

* כיף לקרוא את גדעון לוי – נהניתי, כל כך נהניתי! מה זה נהניתי? התמוגגתי. התמוגגתי למקרא פשקוויל הנאצה של גדעון לוי נגד תום יורק, סולן להקת "רדיוהד". כן, אני יודע. השבוע היה שבוע קשה לאנטישמיות העולמית. היה זה שבוע קשה למטיף האנטישמי רוג'ר ווטרס וחסידיו, כולל הישראלים כגדעון לוי ורוגל אלפר. הרכבת האווירית של גדולי האמנים לישראל, שהיא ניצחון התרבות והאמנות על חשכת הגזענות והאנטישמיות, מטריפה את דעתם. הם דופקים את הראש בקיר. הם יוצאים מדעתם. ככה זה כאשר מפעל שבו הם משקיעים שנים מתרסק לנגד עיניהם. מפעל חייהם האנטישמי.

התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי אינו בוחל במילים כדי לגדף את יורק. הוא מכנה אותו "שרץ". הוא מכנה אותו "אמן ההמחאה" להבדיל מהמטיף האנטישמי שאותו הוא מכנה "אמן המְחאה". הוא לועג לו על מום מלידה בעיניו. הוא מצטט שיר שטנה נגד יורק של פלוגות הסער האנטישמיות של ה-BDS בבריטניה. והוא מתאר בסגידה את אלילו, המטיף האנטישמי הידוע. זהו פשקוויל מעורר סלידה וגועל, אבל כיף לקרוא אותו. כיף לראות אותם מתבוססים בתבוסתם.

אני יודע, נאמר "בנפול אויבך אל תשמח." אבל משום מה, זאת העבירה האהובה עליי ביותר.

* המסר הפשוט של יורק – למה דווקא תום יורק עורר כזה זעם בקרב האנטישמים? דווקא כיוון שמדובר באמן מחאה שמאלני, הממנף את אמנותו לקידום תפיסת עולמו השמאלית לאורך עשרות שנים. ודווקא בתור שכזה, חשובה כל כך הופעתו בישראל וחשובה כל כך מלחמת החורמה שלו ב-BDS האנטישמית. המסר שלו הוא המסר של האמנות הטהורה, שחייבת להתנגד לגזענות ולאנטישמיות, ולא לתת ידה לחרמות גזעניות.

מי שמופיע בישראל, אינו חייב לתמוך בעמדותיה המדיניות של ישראל. הוא יכול להתנגד ואף להתנגד בתוקף לעמדותיה. יורק אמר: "איני מתנגד לנתניהו יותר מאשר לטראמפ, וכמו שאיני מחרים את ארה"ב איני מחרים את ישראל." כל כך פשוט. ביקורת על מדיניות של מדינה מסוימת היא לגיטימית. חרם אנטישמי הוא בלתי לגיטימי.

וכאשר המסר הזה נשמע דווקא מפי יורק, אחד האמנים הנחשבים בעולם, אחד הפופולריים בעולם ודווקא זמר מחאה שמאלני – זו מכה קשה לאנטישמיות הבוטה של ה-BDS ולחלאה האנטישמית רוג'ר ווטרס, ממשיך דרכו של ריכרד וגנר.

* עוד סמולן – בראיון ל"7 ימים" קורא נשיא בית המשפט העליון בדימוס מאיר שמגר להתפטרותו של נתניהו, בשל הסיאוב והשחיתות, דוגמת פרשת המתנות (חבל שגם הוא משתמש בשפה מכובסת לתיאור פרשת טובות ההנאה).

טוב, זה ברור, בקרוב נשמע שזה בגלל שהוא עוד איזה סמולן. הסמולנות הביאה אותו להתגייס לאצ"ל. בשל הסמולנות הוא נכלא והוגלה למחנה מעצר באריתריאה. ובשל הסמולנות הוא עיצב את התשתית המשפטית להתיישבות הישראלית ביש"ע, בגולן ובסיני, בתפקידיו כפצ"ר במלחמת ששת הימים ואחריה, כיועץ המשפטי לממשלה החל ב-1968, כשופט ביהמ"ש העליון וכנשיאו.

* מחקרים בלתי רלוונטיים – בוויכוח המתלהט על אימוץ ילדים במשפחות חד-מיניות, שולפים הצדדים את הנשק הסודי: מחקרים. וכמו בכל נושא, כל בעל דעה מוצא את המחקר המאושש את דעתו. אלה מציגים מחקרים על פיהם ילדים הגדלים במשפחות חד-מיניות פחות מאושרים ואלה שהילדים יותר מאושרים.

קטונתי לפסוק בין המחקרים. אומר רק שהם כלל אינם רלוונטיים. הבחינה צריכה להיות פרטנית – מי המשפחה הספציפית המתאימה לאמץ ילד ספציפי. הרי אף ילד לא יאומץ בידי "המשפחות החד-מיניות", אלא בידי משפחה אחת. מן הראוי לבטל מגבלות כוללניות, ולבחון כל מקרה לגופו, על פי טובת הילד.

* פמיניזם נאור – כמו בכל אידיאולוגיה, גם בפמיניזם, יש צד נאור וצד אפל. הפמיניזם הנאור נאבק למען שוויון המינים. הפמיניזם האפל נלחם בגברים. ההבדל בין הפמיניזם האפל לפמיניזם הנאור, הוא כמו ההבדל בין לאומנות ולאומיות. כפי שהלאומנות היא שוביניסטית, כך גם הפמיניזם האפל.

אני פמיניסט, במובן זה שאני דוגל בשוויון המינים. ככזה, אני סולד משוביניזם אנטי גברי, בדיוק כפי שאני סולד משוביניזם אנטי נשי. כפמיניסט, אני שולל כל אפלייה מגדרית, ולכן אני שמח על החלטת בית המשפט העליון להשית תשלום מזונות שוויוני על אבות ואימהות במשמורת משותפת.

* רגעים בגולן, עכשיו התערוכה – על ספרה השני של רינה נגילה, חברתי וחברת קיבוצי, "רגעים בגולן", כבר כתבתי עם צאתו לאור. רינה היא אמנית הצילום, והספר מכיל צילומי נוף מרהיבים שרינה צילמה בגולן, לאורך עונות השנה.

ביום שישי בבוקר הושקה תערוכה של מבחר תמונות הספר ביקב רמת הגולן בקצרין. תערוכה מקסימה – מומלץ לבקר! היקב הוא אלוף ההפקות. הפקה מקצועית, איכותית. החל באוכל המשובח, שלא לדבר על היין כמובן, דרך ההרכב המוסיקלי שהנעים את זמננו ועד טיקטוק אחרון הפרטים.

רינה אינה אשת דיבור – הביטוי שלה הוא אמנותי. אבל הפעם היא דיברה. לאורך למעלה משלושה עשורים וחצי של היכרותנו, מעולם לא ראיתיה מדברת מול קהל. אך היא עשתה זאת בגדול, לא מהכתב, ודבריה היו יפים ומרגשים.

הדבר המרגש ביותר באירוע, היה דברים שנשא שמחה גולדין, אביו של הדר, שבדיוק לפני שלוש שנים, במלחמת "צוק איתן" נפל, וגופתו נחטפה בידי המחבלים. בין רינה ומשפחת גולדין נוצר קשר יפה, ודבריו של שמחה רגשו עד מאוד את כל הקהל שבא לחגוג עם רינה את השקת ספרה.

* רגעי קסם – חוויתי השבוע רגעי קסם. בחפירותיי בארכיון הגולן, מצאתי סרט על שביתת הרעב בגמלא, בזמן המאבק נגד נסיגה מהגולן, ב-1994. היתה זו התרגשות גדולה לראות את חבריי ואותי, בניכוי 23 שנים, ברגעים הקשים ביותר אך היפים ביותר של חיינו. 19 הימים של שביתת הרעב – אך ורק על מים, כדי לסכל את הנסיגה מהגולן, הם חוויית השיא של חיי. בכלל שכחתי מקיומו של הסרט הזה, שהופק בידי אולפני אל-רום, והתרגשתי מאוד לראותו.

... אח"כ בשיחה עם חוקרים צעירים במכון שמיר למחקר (בקצרין) התברר שהם לא שמעו על שביתת הרעב בגמלא...

* ביד הלשון: חלמיש – טבח משפחת סלומון בליל שבת, העלה לתודעת הציבור את היישוב הקהילתי חלמיש, בחבל בנימין, מצפון מזרח למודיעין, סמוך לכפר נבי סלאח. היישוב בן הארבעים בחר לעצמו את השם נווה צוף, אולם ועדת השמות הממשלתית לא אישרה את השם.

שם היישוב נועד להנציח את שמו של היישוב המקראי רמתיים צופים, שם חיו אלקנה וחנה, הוריו של שמואל הנביא:

"וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִן-הָרָמָתַיִם, צוֹפִים--מֵהַר אֶפְרָיִם, וּשְׁמוֹ אֶלְקָנָה בֶּן-יְרֹחָם בֶּן-אֱלִיהוּא, בֶּן-תֹּחוּ בֶן-צוּף--אֶפְרָתִי."

ועדת השמות לא קיבלה את השם, כיוון שלא ניתן להוכיח על הקירבה הגיאוגרפית בין היישוב לאתר המקראי. הוועדה העניקה ליישוב את השם חלמיש, סוג של סלע. החלמיש מופיע במקרא, בשירת "האזינו":

יַרְכִּבֵהוּ עַל-בָּמֳתֵי אָרֶץ 

וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי 

וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע 

וְשֶׁמֶן – מֵחַלְמִישׁ צוּר.

הסבר שקיבלתי, הוא שמייסדי היישוב, שהתבסס בין השאר על ענף מכוורת, רצו גם מסיבה זו להיקרא נווה צוף, והפסוק משירת "האזינו" שומר על זיקה לענף הדבש.

החלמיש מופיע גם בתהלים:

הַהֹפְכִי הַצּוּר אֲגַם מָיִם,

חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם.

המתכנן עוזי גדור, שעבד עם שר החקלאות ויו"ר ועדת השרים להתיישבות אריק שרון, בעת הקמת היישוב, סיפר לי שהמתכננים התכוונו לתת ליישוב את השם ניל"י, שניתן בסופו של דבר ליישוב אחר בסביבה.

חברי היישוב ממשיכים לקרוא לו נווה צוף. זה השם הכתוב על שלט הכניסה של היישוב.

היישוב ספג לאורך השנים פיגועים רבים וקשים, ששיאם – בטבח הקשה בליל שבת. אולם תושבי נווה צוף חזקים כחלמיש, והטרור הערבי לא ישבור אותם.

תיקון טעות – בגיליון הקודם כתבתי על הביטוי "לא דובים ולא זבובים". ציטטתי מראיון של רז זהבי, ואח"כ כתבתי בטעות רז רזניק. הכוונה היתה לזהבי.

אורי הייטנר

* * *

מכתב של משה סנה נוחו עדן

 לעולי יציאת אירופה תש"ז, אקסודוס.

תירגם מיידיש יצחק מאיר

אחיי ואחיותיי,

עיני כל העם היהודי כולו תלויות  בכם ועוקבות אחר שלוש ספינות הגירוש והמאסר המלוות אתכם.  מיליוני לבבות יהודיים בארץ ישראל ובארבע קצוות ארצות גלויותינו, הולמים עם הולם לבבכם שלכם בכאב ובגאווה. בכאב על גורלכם-גורלנו מאז, גורל עם מנושל ממולדת, וגאווה על עמידת הגבורה שלכם, על רוחכם שאינה נשברת, על נחישות איתנה מפלדה לשוב ולכבוש את בית חיינו האחד והיחיד, ארץ ישראל.

הטרגדיה של "אקסודוס" תירשם בדברי ימי  המאבק היהודי על קיום לאומי חופשי בארץ ישראל. זה סיפור שיירשם בדם ובדמעות, אבל סופו של סיפור הנע-ונד הזה שלכם להיגמר, כך מוכרח  שיהיה  לבטח – בניצחונכם הוודאי.

ההתייחסות הידידותית של ממשלת צרפת, ואכן ,של  בני האומה הצרפתית מוכיחות  שמצפון האנושות הדבקה בדמוקרטיה  לא פס עדיין לגמרי מן העולם.

אל תיפול רוחכם. אל תתייראו מן המאיימים להחניק בכם את שאיפות הדרור. זיכרו את אשר אירע לעולי "אטלנטיק" שנתפסו והוגלו לאי מאוריציוס. השלטונות של המעצמה הבריטית הצהירו חגיגית שהאנשים והנשים האלה על הסיפון לא יורשו לעולם, בכל ימי חייהם, לעלות על חופי ארץ ישראל. היום הם בני חורין. יצאו לחופשי! והם שותפים עם כלל הישוב היהודי בארץ בבניינה ובמאבקיה.

גם אתם תממשו תקוותיכם ותגיעו למטרה. העם היהודי לא ייעף ולא ייגע עד אשר תעלו לארץ ישראל, כשם  שעלו האנשים והנשים ממאוריציוס, וכפי שעלו גם העולים שהוגלו לקפריסין. תנוח דעתכם, אל אשר תגורשו – משם תשובו.

חזק ואמץ.

להתראות בארץ ישראל המשוחררת,

משה סנה

הנהלת הסוכנות היהודית

כ"א מנחם אב תש"ז [1947]

*

אהוד היקר,

בצרופה צילום מכתב שכתב הד"ר משה סנה למעפילי אקסודוס ביידיש במנחם אב תש"ז אחרי שהאונייה נלכדה על ידי הבריטים.

ליד המסמך האוטנטי, תרגומי למכתב.

ד"ר אפרים סנה, בנו של משה המנוח, מסר לי את המכתב האוריגינלי וביקש שאתרגם אותו כדי לקרוא אותו ביום הציון למסע המופלא של יציאת אירופה שנערך בחיפה ב-18.07 השתא. שבעים שנה אחרי, הושמעו דברים שנגעו אז בלבבות ועדיין הם נוגעים בלבבנו בעצם היום הזה.

שקול נא אם לפרסם. אין בנמצא תרגום אחר למכתב הזה.

בברכה

יצחק מאיר

אהוד: על המכתב צויין: "פריט 177825, אוסף אישי של מרדכי ריזמן. סימול ישן 17.05C, ארכיון גבעת חביבה."

* * *

אתם יודעים מי אשם בטרור הפלסטיני

המתפשט והולך מאז רצח שני השוטרים בהר הבית?

קיראו בעיתון "הארץ"

האשם הוא בנימין נתניהו!

הוא ולא הטרור הפלסטיני המנוול הרצחני והסהרורי

המתאווה למחוק את קיומנו בישראל!

* * *

מתי דוד

מדוע גבאי ניצח ופרץ הפסיד?

בחירתו הפתיעה של אבי גבאי למנהיגה של מפלגת העבודה היתה הבעת אי אמון של חברי המפלגה בהנהגתה.

ניצחונו המפתיע והדרמטי הינו חריג בהיסטוריה הפוליטית בישראל. אדם שלא היתה לו יד ורגל בפוליטיקה, שלא נבחר מעולם לתפקיד ציבורי כלשהו, מנצח במהלך קצר ובלתי צפוי, מפלגה ותיקה וממוסדת. גבאי ניצח את כל המנגנון המפלגתי וההסתדרותי שעמדו לרשותם של הרצוג ופרץ, שנחלו מפלה מטירון פוליטי. הוא ניצח בגלל העייפות מהגוורדיה הוותיקה והצימאון למישהו חדש.

הסתבר שמפלגת העבודה בהנהגתה הקיימת, איבדה אמון בעצמה ונזקקה לתגבור וסיוע מבחוץ. אבי גבאי שהגיע מ"כולנו" של כחלון. ציפי לבני "מקדימה" ומהליכוד. יואל חסון יו"ר צעירי בית"ר ומ"התנועה".

גבאי ניצח את עשר הדמויות המפלגתיות המוכרות והוותיקות. הוא ניצח גם בזכות תמיכתם המפתיעה של חברי הכנסת השמאלנים במפלגה כמו יחימוביץ', שפיר, יונה, בהלול, שמצפים כנראה שהוא יפיח רוח של תקווה לשמאל המיואש. גם תמיכתם המפתיעה של אופיר פינס. רון חולדאי. מזכיר התק"מ. מזכיר המושבים. תרמו לניצחונו של גבאי.

גבאי הצליח להקסים את חברי המפלגה עם סיפור חייו, המוכיח כי ישראל היא ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, למרות כל הבעיות השחיתויות והכישלונות. הוא ניהל מסע בחירות חיובי ותרבותי, תוך היצמדות להצגת דעותיו ללא השמצת יריביו, בעזרת טקסטים פשוטים ללא פוזות של הבטחות עתידיות.

נועם הליכותיו, בניגוד לקיבינימט של אראל מרגלית, חיבבו אותו אפילו אצל רבים מהמפא"ייניקים הוותיקים. אם ימשיך בסגנונו הנקי והענייני הוא עשוי לתרום לשיפור רמת השיח הציבורי והתקשורתי.

מה צפוי למפלגת העבודה מאבי גבאי?

מעבר לפתיח בנאום הניצחון שלו "וואו, ואו, וואו," הוא עוד לא עמד במבחן מנהיגותי בשום נושא. הקסם האישי של היותו "חדש" יפוג מהר מאוד. מאחר ודעותיו בנושאים העומדים במוקד השיח הציבורי הן עדיין במידה רבה בתחום הנעלם, ניתן לצפות להפתעות בכל הכיוונים בסולם המוכר מימין לשמאל גם במדיני ביטחוני וגם בכלכלי חברתי.

חלק מתומכיו במפלגה מצפים שידליק את לפיד הדגל השמאלני. חלק אחר מצפה שהוא יצליח להפוך את המפלגה למשפיעה ורלבנטית, לאחר שקיעה נמשכת של אובדן אמון הציבור. הדימוי הנוכחי שלו לא ניתן עדיין לתרגום. סימני שאלה רבים עוטפים אותו. התגייסות התקשורת שתיארה אותו כמשיח המושיע תפוג תוך זמן קצר. כל אשר אמר עד כה, בנאום הניצחון שלו, לא שינה בהרבה מיאיר לפיד. הוא יתקשה מאוד לתמרן בין הימין לשמאל החברתי ובין השמאל הכלכלי לימין הביטחוני במפלגתו. בנושא יוזמה ליצירת "אופק מדיני" לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים לגבאי אין שום ייחודיות בעניין.

לגבאי יש סיכוי להחזיר את המפלגה למעמד ציבורי חדש אם יכיר תחילה באחריות לכישלונותיה. המפלגה עשויה לצאת לתהליך התפכחות אם הוא יצליח להוביל אותה להתנתק מהסיסמאות והאמונות שכשלו, ולא ייגרר אל עמדות שמאלניות. אם הוא יאמץ וימחזר את הדעות של עמיתיו חברי הכנסת הוא ייכשל ויאכזב את תומכיו במפלגה ובציבור, שציפו שיהיה מנהיג פורץ דרך ולא רק ממחזר את הדעות הישנות "המסורתיות". הצלחתו תלויה ביכולת שלו להשליט משמעת בקרב חבריו בכנסת. משמעת בנוסח הקיימת אצל לפיד ב"יש עתיד".

כשם שהפתיע את כולם בניצחון דרמטי, אולי גם יפתיע כמיליונר של בזק שיהפוך למהפכן שמאלני...? הסיכוי שיהפוך לחיקוי של לפיד? אם לא יקרה לא זה ולא זה, הוא יהפוך אולי למתחרה של כחלון...?

הדרך לראשות הממשלה בראש מפלגת העבודה עדיין רחוקה ביותר.

מה צפוי לגבאי מחבריו במפלגה?

ניצחונו המדהים של גבאי גרם לתדהמה ולאכזבה אישית וקולקטיבית בקרב רוב חברי הכנסת של המפלגה. כלפי חוץ כולם ישמיעו מילות תמיכה והערכה של נאמנות לו ולמנהיגותו. כצפוי גבאי לא יוכל לספק ולתגמל את כל הציפיות של חברי הכנסת שתמכו בו ולא ירצה לפגוע ולהתעלם מכל הח"כים שהתנגדו לו. שני המנצחים הגדולים בהתמודדות זו היו שלי יחימוביץ' ואיתן כבל, שהיו שני המפסידים בהתמודדות בהסתדרות.

לגבאי יהיה קשה מאוד לפייס את כל המאוכזבים שעלולים להיהפך ליריביו, בחסות כביכול טיעונים "אידיאולוגים". סביר להעריך שחברי כנסת דומיננטיים בתקשורת כמו ציפי לבני, חיליק בר, אראל מרגלית, עמיר פרץ, איתן כבל, יוסי יונה, סתיו שפיר, ירסנו את עצמם מלהביע דעות עצמאיות, כדי להתיישר לדעותיו ולרצונותיו של המנהיג החדש גבאי.

גבאי נבחר למנהיג העבודה בקולות הבורגנות שמצבה הכלכלי שמעולם לא היה טוב יותר, אבל אוהבת לקטר שאין "אופק מדיני" לפלסטינים.

הם בחרו בו בהרגשה שהוא אחד כמותם מבחינות רבות. אנשים אלה סולדים ולא סובלים את נתניהו. הם מצפים שגבאי יוביל מסע שהם התחילו ונכשלו בו. מסע שנאה לנתניהו כדי להפילו. להערכתי גם המסע ל"אופק מדיני" וגם המסע "רק לא ביבי" לא יהיה בכוחו של גבאי להשיגם.

ימים יגידו האם בחירתו של גבאי תוביל למהפך חיובי ואלקטוראלי או שבחירתו תיהפך לאכזבה ולכישלון נוסף של העבודה.

מדוע עמיר פרץ נוצח בהתמודדות?

פרץ התפאר בכך שהוא איש השמאל האידיאולוגי, שהיה בין הראשונים שתמך בהקמת מדינה פלסטינית. הוא התפאר שביכולתו להפוך את השלום למוצר עממי ולא אליטיסטי. דברים אלה תואמים את הדגלים של מר"צ והשמאל שאיבדו את אמון הציבור. פרץ סימל את המנגנון המפלגתי הישן.

חברי המפלגה רצו מישהו חדש.

עמיר פרץ היה חבר "השמינייה". קבוצה המפלגה בהנהגתם של יוסי ביילין, חיים רמון ואברום בורג. קבוצה שהצליחה להסיט את המפלגה מדרכה ההיסטורית והפכה אותה למר"צ ממוחזרת. מאז המפלגה בתהליך שקיעה ציבורית ואלקטוראלית. בורג, רמון וביילין נפלטו מהמפלגה ומהזירה הפוליטית. עמיר פרץ נותר בודד בזירה המפלגתית ונאמן לדעותיו. גם לאחר שפרש פעמיים מהמפלגה וחזר אליה. רקורד שלא הרשים רבים מחברי המפלגה.

מתי דוד

* * *

יהודה דרורי

להכיר את הפרצוף המכוער של האיסלם

אם למישהו היה ספק אי פעם ביחס לסכנות האיסלם כדת, יישא מבטו כיום לירושלים ולעבר המפגינים בבירות הערביות, ויבין שיש לנו עניין עם תרבות תומכת טרור, רשות דתית מכוערת ורצחנית ביסודה, המלאה שנאה לזר, מין תרבות של קינאה בעולם הלא מוסלמי המצליח – לעומת התת-רמה בה חיים רוב המוסלמים בעולם בכלל, ובפרט – מבחינה חינוכית, רפואית ותזונתית – זוהי תרבות שבה השוחד והשקר הינם נורמה מקובלת, דיכוי נשים וילדים מקובל (כמו מילת נשים מכאיבה ומשפילה) רצח להט"בים כמצווה, ורצח במשפחה כדבר סטנדרטי (מאי-ציות לאדון- לגבר).

קטע יותר "גזעני" מזה אולי לא תמצאו כי אנשים מפחדים להתעמת עם העובדות ועם האמת וקובעים לעצמם השקפות עולם לפי שקרים ואשליות שטוו במוחם או שנפלו לפרופוגנדה של יחצ"נים ממולחים ובעיקר שטויות של פרופסורים פלצנים.

אין בשום מקום בעולם הסכמי שלום הדדיים בין מוסלמים ללא-מוסלמים (הרי הלא-מוסלמים הינם כופרים ותת-אדם שיש להרוג ע"פ דתם), לנו אין הסכם שלום עם ירדן (מבחינתם זו הודנא, דהיינו הפסקת אש עד שאהיה חזק ממך ואוכל להשמיד אותך), וכנ"ל עם מצרים, סאדאת השתמש במילה: "סאלאם" ותוך זמן קצר הוצא להורג לפני כל הציבור המצרי במצעד צבאי בנוכחות כל שריו, שאפילו לא ניסו להסתתר שכדורי המרצחים פילחו את גופו שוב ושוב.

אסור לנו להאמין לא לירדנים ולא לסעודים ולא למצרים (הם מטפחים צבא מודרני בן מיליון חיילים). מי האוייב שלהם? סודאן? לוב?...

ולבטח לא להאמין ולא לוותר לפלשתינים. אין לעשות איתם הסכמים כי הם לא יעמדו בהם (והשקר הלא מותר לפי תרבותם...) במיוחד לא לאפשר כל הסכם שייתן להם יתרון קל שבקלים לנסות ולפגוע בנו. עלינו לנטרל אותם צבאית, לדאוג שיחיו את חייהם  ללא פוליטיקה, כי אצלם פוליטיקה זו הסתה, זה טרור!

כל אדם חושב, שקורא את דבריי יודע בליבו שאני צודק ומילותיי אמת. טראמפ למשל מודע לעובדות שציינתי פה, ולכן ניסה לגזור אי כניסה לארה"ב על כל מוסלמי, כי ראה בהם אוייב בפוטנציה, אוייב התרבות המערבית, אוייב ארה"ב.

למעט מנהיגים בודדים באירופה, שזיהו לאחרונה את סכנת האיסלם כסכנה קיומית עבורם (רוסיה, הונגריה, רומניה ולאחרונה גם צרפת), שאר המנהיגים עדיין משתוללים עם ליברליות ומוסריות, ולהכניס לתוכם פליטים מוסלמים, אוייב שיקום עליהם במוקדם ולא במאוחר. לכן אנשי השמאל ה"ותרני" והליברלים ה"מוסריים" יהיו הקורבנות הראשונים של גלי הטרור המוסלמי כאשר אלו יחליטו לפעול לפי מצוות של אימאמים ואייטולות למען אללה ולהפוך לשאהידים!

איננו יכולים להתמודד פיזית עם אוייב המונה 1.3 מיליארד "מאמינים" אבל אנחנו בהחלט צריכים לפעול בכל צורה שהיא שתגרום לאיסלם להשתנות. אף שהרבה מוסלמים בעולם נטשו עד היום את ארצות האיסלם ועברו לגור בארצות לא מוסלמיות, ממשלות בארצות אלו לא דאגו לפזרם באוכלוסייה ולכן הם התבצרו כקהילות קיצוניות מוסלמיות בגולה... במדינת ישראל חייבים ללמוד מכך ולעודד משפחות מוסלמיות (המעדיפות חילוניוּת) לעזוב את יישוביהן ולעבור במפוזר לישובים יהודים בתנאים סבירים, כי רק כך נוכל להתמודד עם האיסלם.

בסיכום יודגש פה שאין בכוונת הדברים כאן לשנות אמונתם של ערביי ישראל אלא לנתק אותם מסביבתם מלאת ההסתה הרצחנית והפרימיטיבית.

הגישה של המדינה חייבת להיות ניטרול האיסלם הקיצוני מהאוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל ע"י חקיקה האוסרת על הטפה דתית במסגדים ובכל מקום אחר! ההטפה המוסלמית, הקוראת  בדרך-כלל לשינאה ולהרג של לא-מוסלמים, הינה למעשה הסתה לרצח ,שיש לעצור – כי בנפשנו הדבר.

להתמודד עם טרור רחובות

בקבוק תבערה הנזרק אל כוחותינו כמוהו כירי מנשק שבא לפגוע אנושות באנשינו, וגם וזריקת זיקוקים עלולה לעוור חיילים ולגרום להם כוויות קשות.. לפיכך על כוחות הביטחון הניצבים מול המתפרעים לפזר מיד עם התחלת ההתקהלות בשטח ההפגנות, צלפים מנוסים שיזהו מחזיקי בקבוקי תבערה וזיקוקים וינטרלו אותם! אנחנו מצויים שנים רבות במלחמה עם הטרור הפלסטיני הפושט ולובש צורה לפרקים, והחוכמה היא לדעת להתמודד עם כל מצב בשכל ובנחישות יחד עם יצירת הרתעה אמינה. סכנת מוות מצלף יכולה להיות הרתעה מתאימה אולי לא לצעירים, אבל לבטח למשפחותיהם.

לא להרוג פורעים!

הצעתי לפזר צלפים בנקודות של התקהלויות אלימות ב"שטחים" ובמזרח-ירושלים כדי לנטרל משליכי בקבוקי תבערה וזיקוקין הגורמים לנזק גופני חמור לחיילינו. במונח לנטרל התכוונתי יותר לפצוֹע ולאו דווקא להרוג. הרוגים רק מלבים את המהומות ואילו פצועים יוצרים נטל על הפורעים, על בתי-החולים הפלסטיניים, על כספי ה"רשות" ועל משפחותיהם. לכן, טקטית עדיף לנטרל את הפורע בפציעה ולא בהריגה.

יהודה דרורי

* * *

אהוד בן עזר: אני לא מאמין ללהט הדתי המוסלמי של מאות ואלפי ה"מתפללים" הצרים על הר הבית. אילו רצו לעבוד את אלוהיהם באמת, היו שמחים לכל הֶסדר של שלום ושלווה שיבטיח את מנוחת נפשם בשעת התפילה וללא חשש של טרור. אבל מה שמניע אותם הוא לא הרגש הדתי אלא האלימות, הפרימיטיביות, תרבות השקר ותאוות הרצח והשנאה ליהודים ולישראל! – ה"תפילות" והכריעוֹת וההשתחוויות הן מראית עין דתית אבל השנאה היא הדלק שלהן, היא המהות שלהן והיא המטרה הפוליטית שלהן!

ועם זאת אני מאמין שמרבית ערביי ישראל ובייחוד הנערות והנשים שואפים להמשיך את חייהם בצל הריבונות שלנו שאין טובה ממנה ונאורה ממנה לְערבים ולְמוסלמים בכל מדינות ערב ו"פלסטין" ובסתר ליבם הם מגנים את מעשי הרצח והפרובוקציות הללו והם אסירי תודה לנו על שהם חיים במדינת ישראל החופשית!

* * *

מכתב לנשיא המדינה חיים הרצוג משנת 1986

אהוד בן עזר

רח' הקליר 20

טל. 228827

תל-אביב 64245

29.6.1986

לכבוד נשיא המדינה

מר חיים הרצוג

שלום רב,

לפני שבועות אחדים החזרתי לך את הזמנתך להשתתף בפתיחת שבוע הספר העברי, במשכנך, וזאת במחאה על החנינות שהענקת לפושעי הטרור היהודי.

מאז (ואולי גם בהשפעת יחסך המקל) זכו בעונשים סמליים גם קציני צה"ל שגרמו לחבלן חירבאווי לאבד את מאור עיניו.

עתה הגדלת עשות בחנינתך לאנשי השב"כ, שהביאה לבלבול ערכים מוחלט בהציבה אותם כעבריינים, נאשמים ומחוננים-זכאים גם יחד.  גם עבריינים-לכאורה וגם מעל לחוק.

הרחוב מבין מסר זה בצורה פשוטה – הכל מותר, ובעיקר אם מדובר בעניין שתחילתו רצח ערבים. אסור לעשות בעיות למי שרוצח ערבים. כך מבינים את חנינתך. לכן גם תומכים בך 80%.

אני חושש שאילו אתה היית נשיא המדינה בימים הקשים של סברה ושתילה, הרי מאותם מניעים של ביטחון-כביכול לא היתה מוקמת ועדת החקירה, וגם אז, אני מבטיחך – 80% היו תומכים בך! – שער לעצמך.

בכבוד רב,

אהוד בן עזר

אהוד: צילום המכתב נשלח אליי מארכיון נשיאי ישראל עם החותמת "לשכת נשיא המדינה, נתקבל, 1.7.1986."

לא זכור לי שקיבלתי בשעתו תשובה על מכתבי אבל עבר זמן רב מאז ואולי אני טועה.

* * *

יוסי אחימאיר

מפג"ב למג"ב – בהרצאת ז'בוטינסקי השנתית

מתוך דברים שנשא יוסי אחימאיר, ראש מכון ז'בוטינסקי, באירוע השנתי לציון יום השנה ה-77 לפטירתו של זאב ז'בוטינסקי

לפני למעלה מעשר שנים יזמתי את אירוע הרצאת ז'בוטינסקי השנתית, שנהפך למסורת מדי שנה, בערב יום השנה לפטירתו של ראש בית"ר. במסגרת זאת, כאן במכון ז'בוטינסקי, כבר דיברו בשנים עברו: בנימין נתניהו, ארווין קוטלר, זאב ז'בוטינסקי הנכד, האלופים יעקב עמידרור, עמוס גלעד, פרופ' יצחק בן ישראל, עוזי ארד, ואחרים.

אני שמח שהפעם, 77 שנה לפטירתו של ז'בוטינסקי, נעתר להזמנתנו מכובדנו פרופ' איתמר רבינוביץ. וראשית לכל – ברצוני לברכו לרגל צאת ספרו החדש – הביוגרפיה של יצחק רבין.

העובדה שפרופ' רבינוביץ נמצא כאן עימנו היא בגדר – נס. כי לפני 80 שנה בדיוק, ב-29 באוקטובר 1937, אך כפסע היה בין אביו לבין המוות. אילו גוטמן רבינוביץ, איש התנועה הרביזיוניסטית מלטביה, שעלה ארצה ב-1936, והיה לחבר פלוגת הכותל של בית"ר, לא היה נפצע בהתקפת הטרור בלב העיר העתיקה, כי אם נהרג – בנו לא היה עימנו כאן.

והבן הוא פרופ' איתמר רבינוביץ – ההיסטוריון, המזרחן, הדיפלומט, הפרשן, שהתמחה במיוחד בסוריה, שהיה נשיא אוניברסיטת תל-אביב ושגריר ישראל בוושינגטון, מחברם של ספרים חשובים שעניינם המזרח-התיכון הערבי.

ובכן, אילו הכדור מאקדחו של המחבל הערבי, שירה מהמארב לעבר ארבעת חברי פלוגת בית"ר שליוו מתפללים יהודיים שעשו דרכם חזרה מהכותל, דרך סימטאות העיר העתיקה, היה מצליח לרצוח את הבית"רי גוטמן רבינוביץ בן ה-24, ולא רק פוגע בירי ברגלו והופכו "רק" לנכה – איתמר לא היה בא לאוויר העולם.

נזכיר, כי באותה התקפה נפשעת נהרג חברו לפלוגה של גוטמן – הבית"רי אהרון אלקבץ זכרו לברכה, ונפצע הבית"רי שלמה רוזנצווייג.

הימים היו ימי פרעות 1939-1936. כאז כן היום – כשאנו עדים להתלהמות הפלסטינית לאחר רצח שני השוטרים על הר הבית. אז, בשנות השלושים, הערבים בעיר העתיקה התנכלו לתושבים היהודיים, שמספרם התדלדל לכדי 3,000 נפש בלבד. באין מי שיגן עליהם, בית"ר מקימה את פלוגת הכותל, במטרה לשמור על שלומם של היהודים בעיר הקודש ולאפשר להם לנוע בביטחה אל הכותל וממנו.

מגוייסי הפלוגה הבית"רית מנעו ניסיונות טרור והתנכלויות, וגם שילמנו מחיר כבד על התנדבותם ותעוזתם. גוטמן איבד את רגלו מפגיעת כדור של המתנקש הערבי, נאבק שישה חודשים על חייו, ואפילו נפוצה שמועת-שווא שנפטר. בפלוגת בית"ר בראש-פינה, חברו שלום רוזנפלד כבר ספד לו... אבל לא! הצעיר הבית"רי הפצוע נאבק במר-המוות וניצח.

הנכות לא מנעה ממנו כהוא-זה מ"לעמוד על רגליו" ולהיות אחד מעמודי התווך של העיתון "מעריב" במשך עשרות שנים, עד פטירתו ב-1983. שוב שלום רוזנפלד, לשעבר חברו לבית"ר ועתה חברו להנהגת "מעריב", ספד לו. והפעם לדאבון הלב זה היה אמיתי.

היתה לי הזכות להכיר את גוטקה – כך כינוהו ידידיו הקרובים. שכנים היו הוא וטובה רעייתו, לביתנו, בשיכון הוותיקים ברמת-גן, וידידי נפש היו להוריי. דרכם גם הכרתי את בנם איתמר, שלימים היה גם המתרגל שלי בחוג להיסטוריה של המזה"ת באוניברסיטת תל-אביב.

ב-15 שנות עבודתי כחבר מערכת "מעריב", ראיתי את מר רבינוביץ מקרוב, בפעולה, כיצד הוא מנהל בקור רוח, בשקט ובסמכותיות, את העיתון, שעורכיו ומנהליו היו ברובם המכריע יוצאי התנועה הרביזיוניסטית, לצידו של חברו מלטביה זלמן לוינברג. זה היה בימים ובשנים, ש"מעריב" הוא החשוב והנפוץ בעיתוני ישראל. זו היתה התקופה, שעובדי "מעריב" היו מעין משפחה, ששקדה במסירות ובנאמנות על מלאכת הפקת העיתון והפצתו, שישה ימים בשבוע. הם עשו זאת מתוך תחושת שליחות, והיקנו ל"מעריב" את המוניטין הרבים שהיו לו, ואינם עוד...

בשנה זו, שבה אנו מציינים שורה של תאריכים עגולים – וביניהם:  40 שנה למהפך, 50 שנה לשיחרור ירושלים, יהודה ושומרון והגולן, 100 שנה להצהרת בלפור, 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון – ראוי לציין גם 80 שנה לפלוגת הכותל של בית"ר, המג"ב של אותם ימים, ואם תרצו – הפג"ב, פלוגת גיוס בית"רית, את תעוזת חבריה, את הדם שהקיזה בהגנת הקהילה היהודית הקטנה בירושלים שבין החומות.

הטרור הוא אותו טרור, אבל כמה השתנה הכול, מאז שנות השלושים, בירושלים הבירה? ומה שממחישה זאת בין השאר היא העובדה, שבבית ברובע היהודי, ביתם של גוטקה רבינוביץ וחבריו בשנות השלושים, מופעל היום מוזיאון יפהפה, חדש, שמנציח את פלוגת הגיוס הבית"רית. סיפורי העלילה והתעוזה שלה חקוקים היטב במורשת תנועת ז'בוטינסקי, ומומחשים היום למבקרים ברובע היהודי, בתצוגה מרשימה.

ומה מסמל כיום יותר את ריבונותנו – מאשר שוטרי ישראל, חיילי צה"ל, העומדים על משמר הביטחון בירושלים שלנו, ירושלים שאוחדה לה יחדיו, גדלה והתעצמה לבלי הכר מאז שנות השלושים?

לדאבון הלב, הערבים אינם מוכנים להפנים את עובדת שלטון ישראל בירושלים השלמה, בעיר העתיקה ובהר הבית. גלים-גלים הם מנסים לקעקע את ריבונותנו בירושלים. כך היה כשהעיר עוד היתה חצויה עד ל-67', וכך בחמישים השנים שחלפו מאז חוברה לה יחדיו! היום, כמעט 70 שנה מאז קמה המדינה, עדיין יהודים ודרוזים, אזרחים ולוחמים,  משלמים מחיר דמים, בשערי העיר העתיקה ובתוככיה.

נשלח מכאן תנחומים למשפחות במראר ובחורפיש, ששכלו לפני שבוע את בניהן הלוחמים: האיל סתאווי וכמיל שנאן זכרם לברכה.

אנו במכון ז'בוטינסקי גאים על הישגינו בעת האחרונה, ובמיוחד בהוצאה לאור של כתבי ז'בוטינסקי במהדורה מדעית – בימים אלה ראה אור הכרך החמישי שעניינו שפתנו הלאומית, העברית –  ובהוצאת איגרותיו.

ז'בוטינסקי הלך לעולמו ב-1940, והוא בן פחות מ-60 שנה. כרך האיגרות האחרון, שמספרו 15, נמצא בהכנה והוא מקיף את איגרות ראש בית"ר משנת חייו האחרונה, הקשה והטראגית. בקרוב נוכל אפוא לברך על המוגמר של מפעל מחקרי-ציוני עתיר חשיבות זה. כאשר מלאו עשר שנים לפטירתו של ראש בית"ר, הכותרת הראשית בעיתון "חרות" – 1950 –  לכל רוחב העמוד, היתה לא פחות מאשר:

זאב ז'בוטינסקי ראש בית"ר חי וקיים!

היום – 77 שנה לאחר פטירתו בטרם עת – נוכל לומר, כי מורשת ז'בוטינסקי הברוכה חיה וקיימת, נעשית משנה לשנה מוכרת יותר, נחלת רבים יותר, ואין לנו – כל העוסקים במלאכה – סיפוק גדול מזה.

יוסי אחימאיר

* * *

משה כהן

לא כצעקתה

לאחר כל האזהרות וההפחדות בתקשורת מאירועי הר הבית, עברה התפילה השבועית ביום שישי בשקט יחסי. כאן יש לציין את ההתנהלות המקצועית וקרת הרוח של המשטרה ששלטה באירועים. וזאת על אף הסיוע התקשורתי של הטלוויזיה הישראלית, שנתנה שוב ושוב במה למסיתים הערביים כמו המופתי הירושלמי, איסמעיל הניה ואחמד טיבי, ופרטה כל הזמן על מיתר ה"נפיצות".

חברים, עושה רושם שלא צריך להיבהל יתר על המידה מ"נפיצות" הר הבית ומ"ימי  הזעם" של הערבים, יש לשמור על קור רוח ולא להתקפל לפני כל דרישה הזויה של הערבים. 

משטרת ישראל הוכיחה היום שיש על מי לסמוך. 

כתב אשמה עצמי

חמורה מאירועי  הר הבית היא ההאשמה העצמית וההכאה על חטא של הטלוויזיה הישראלית. היא משדרת שוב ושוב את הסדרה האנטי ישראלית החמורה ביותר "שומרי הסף", המטילה את האשמה לסכסוך על ישראל, וזאת מפיהם של ראשי השב"כ. אני מבין שהושקע בתעמולה האנטי ישראלית הזאת ממון רב, אך אין זו סיבה לשדר אותה עד סוף הדורות. תנו גם  לתעמולה הערבית לעשות משהו נגד ישראל. 

שוד ושבר

הטרור הערבי מכה בנו מכה קשה, והרחוב הערבי שואב מכך עידוד רב ויוצא בתופים ובמחולות. 

כל בר דעת מבין  שעלינו לחרוק שן ולעמוד איתן נגד מתקפת הטרור. כל כניעה מצידנו רק תעודד עוד את האוייב והתוקפנות תגבר. 

להפתעתי אני שומע היום, שבת בבוקר, אנשים "נאורים" מהתקשורת ומהפוליטיקה הדורשים מראש הממשלה להסיר את גלאי המתכות. השדרן  אפי טריגר החל במסע הכניעה בגלי צה"ל וראיין פוליטיקאים החושבים  כמוהו. 

ח"כ בר לב התראיין בכל הרשתות כדי לדרוש מראש הממשלה להסיר את גלאי המתכות ולפנות למדינות ערב בדברי פיוס (התרפסות?) כדי  "להוריד את גובה הלהבות."

האומנם הפיכתנו לסמרטוט ולאסקופה נדרסת תוריד את גובה הלהבות?

כל בר דעת מבין שמתן פרס לטרור והפיכתנו לסמרטוט רק תעודד את האוייב. 

חוסר התגובה שלנו  לדברי  הסתה בוטים, כגון דבריו של אבו מאזן "היהודים מטמאים את הר הבית ברגליהם  המטונפות" משדר חולשה ומזמין תוקפנות. 

עשבים שוטים

האנשים "הנאורים" דורשים מממשלת ישראל ללכת לוויתורים כדי להתניע תהליך שלום עם הערבים. 

אם תשאלו אותם למה הם רוצחים יהודים חפים מפשע יגידו לכם שאלה הם עשבים שוטים ושרוב הערבים חפצי שלום, ושרק סרבנותו של ביבי מונעת זאת. 

עשבים שוטים? התבוננו סביבכם וראו את מצהלות ותהלוכות השמחה על רצח יהודים חפים מפשע. רוצח יהודים נחשב אצל הערבים קדוש, הוריו גאים בו ומקבלים פנסיה נדיבה מהרשת הפלסטינית. 

אין מדובר בעשבים שוטים אלא בשדה כולו שוטה. הערבים אינם משלימים עם נוכחותנו בארץ ישראל ועושים הכול כדי  לסלק אותנו. 

יש להבין, או אנחנו או הם, דו קיום אינו בא בחשבון מבחינתם. הם עסקו ברצח יהודים לפני שהיה "כיבוש" וגלאי מתכות. תנועת "פת"ח" הרצחנית נוסדה על ידי יאסר ערפאת בשנת 1964. 

הלנצח תאכל חרב?

זו השאלה ששואלים ישראלים קצרי רוח חסרי כוח עמידה בסכסוך עם הערבים. הם דורשים להסיר את גלאי המתכות, לסגת מהשטחים ובא לציון גואל. 

צר לי לאכזב אותם. לפני מלחמת 1967 לא היה "כיבוש" ולא היו גלאי מתכות. זה לא מנע מהערבים  לנסות לחסל אותנו, לדוגמה: טבח מעלה עקרבים היה פיגוע ירי שבו נרצחו 12 נוסעים של אוטובוס "אגד" ב-17 במרץ 1954, י"ב באדר ב' ה'תשי"ד, במעלה עקרבים שבנגב.

במלחמת 1967 חברו מדינות ערב בברית לחיסול מדינת ישראל והתנפלו עליה, ולא היה אז "כיבוש".

הגיע הזמן להפנים שהמאבק שלנו עם הערבים הוא מאבק קיומי. אין הם משלימים עם  נוכחותנו באיזור והם גמרו אומר להילחם  בנו עד חורמה. זה אנחנו או הם. לשאלה האם לנצח תאכל חרב התשובה היא חיובית. 

האנשים  "הנאורים" דורשים צעדי פיוס ונסיגה מצידנו כדי להגיע להסכם. כפי שראינו גם הימצאותנו בגבולות 1967 לא מנעה את התוקפנות הערבית. מוטב שנפסיק לשגות באשליות ונביט למציאות בעיניים פקחות, כי בנפשנו הדבר. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: זה לא יעזור. האידיוטים המוסריים ימשיכו להאשים את עצמנו. זו הסיבה שבשנים האחרונות אני שותק כמעט בכל חבְרה וחבורה שאליה אני נקלע, כדברי הכתוב: "אַל תַּעַן כְּסִיל כְּאִוַּלְתּוֹ פֶּן תִּשְׁוֶה לּוֹ גַם אָתָּה." משלי כ"ו ד'.

* * *

תקוה וינשטוק

שלמה ודיתה שביט – מוסיקאי ומשוררת

אל המוסיקאי שלמה שביט התוודעתי בערב ההשקה הזוגי לספר שיריו החדש של בלפור חקק   "אנא בכוח אנא בשיר" ולספר השירה החדש שהוציא אחיו התאום הרצל "רשות לתקן עולם".

בלפור והרצל חקק, שנולדו ב-1948, עם קום המדינה, בבגדד שבעיראק, הם תאומים זהים מתואמים מאוד: שניהם אנשי הגות, משוררים וסופרים. בלפור היה חתן חידון התנ"ך העולמי לנוער והרצל היה סגנו. הרצל נבחר לעמוד בראש אגודת הסופרים העברים ובלפור היה ראש האגודה אחריו. (הרצל המשיך קדנציה נוספת כיו"ר האגודה.) בספרי שניהם בולטות מסורת ישראל, אהבת הארץ, האהבה לירושלים והאהבה לבית ההורים, בייחוד לאימם שנפטרה זה לא כבר.

שלמה שביט הנעים את הערב בזמרה ובנגינת כינור. הוא בחר לנגן שירים שאין מרבים להשמיעם כיום ועטף את שיריהם החדשים של הרצל ובלפור ביצירות נושנות מימים עברו, בהן מופיעים אותם מוטיבים נצחיים הקיימים בשירת החקקים, ביניהם שירו של ביאליק "בין נהר פרת" שנכתב ב-1906 (לחן מזרחי עת'מן אל-מוסלי), "ניגונים' שכתבה פניה ברגשטין והלחין דוד זהבי, "ירושלים" 'שירו של אביגדור המאירי, הלחן – בהשפעת אריה נודעת באופרה "הלקה" של המלחין הפולני סטניסלב  מוניושקו, וכמובן "ירושלים של זהב" של נעמי שמר. שני שירים על  ירושלים המעוררים בי התרגשות רבה וקשה לי להכריע מי מהם אהוב עלי יותר – אולי בכל זאת "מעל פסגת הר הצופים" שאותו שמעתי לראשונה מפי אימי בילדותי.

השירים הופיעו בכתוביות על הקיר וכל הקהל, גם בני הדור הצעיר יחסית, שר אותם באהבה ובגעגועים. גדלנו על השירים האלה. למדנו אותם בבית הספר, שרנו אותם בתנועות הנוער, במסיבות, וקסמם נשמר עד היום.

ההרמוניה בין החדש לישן  עוררה את סקרנותי לגבי המוסיקאי שהיטיב לבחור את השירים. והזמנתי אותו ואת רעייתו לביתי. שביט הגיע מצויד בנרתיק כינור ובו מסור מוסיקלי והחל לנגן עליו. המסור החשמלי אינו מקובל במיוחד בארץ אך באירופה ובארצות הברית מנגנים בו מוסיקה אמנותית וגם קלה. את המסור, העשוי פלדה, החזיק בין הברכיים והעביר קשת של כינור (אפשר גם של צ'לו) על צידו החלק של המסור. הוא ניגן רומנסה ספרדית ובקעו  צלילים ייחודיים כמו שלא מהעולם הזה... הוא ראה שופר תלוי על הקיר ומיד ניגן בו את "שיר הפינג'אן". מסתבר  ששלמה שביט הנו מוסיקאי ותיק מאוד וייחודי ובאמתחתו שירים תפורים לכל מופע ולכל גיל.

הוא  נולד בשנת 1936 במשפחה מוסיקלית. "אבא ואימא ניגנו במנדולינה ואימא שרה כל היום. כשהייתי בן אחת-עשרה ראיתי אקורדיון אצל שכן ושידלתי את הוריי לקנות גם לי אקורדיון. במסיבת בר המצווה שלי כבר ניגנתי עליו. ההורים  עודדו אותי בדרכי המוסיקלית. היינו חמש נפשות בדירה קטנה אבל היה לנו פסנתר שעליו פרטה אחותי, כיום הפסנתרנית  אילה קלינגמן, והבית שימש מגנט מוסיקלי לכל הסביבה. פעם הופיע אצלנו לפתע נחום נרדי. שמע מוסיקה, דפק בדלת והתיישב אל הפסנתר. גם מוסיקאים אחרים, עמנואל זמיר למשל, היו מבאי ביתנו."

שלמה סיים בית ספר למורי מוסיקה וכל שנותיו היה מורה למוסיקה בבתי ספר. המוסיקה היא המקצוע וגם התחביב שלו. הוא השתתף בלהקות, חוגים וחבורות זמר, ביניהם "להקת האש" עם סולימן הגדול, הקים שלישייה עם צמד נגני מפוחית. קבוצת נגני חלילי מפוחית[?]. הרבה להופיע באירועים. הוא מנגן על כלי נגינה שונים מעשי ידי,ו מכינור עד בנג'ו ושופר ועד למסור המוסיקלי.

שביט אינו רק נגן ומורה למוסיקה. הוא גם בונה כלי נגינה. נוסף לכישרון ולידע המוסיקלי ניחן בדמיון פורה מאוד וזוג ידיים טובות. שקוע כולו בעולם המוסיקה, כל חפץ שרואות עיניו הופך בדמיונו לכלי נגינה. הוא בנה כלי נשיפה, כלי מיתרים והקשה ומנגן בהם כבכלי נגינה רגילים. מפיק מנגינות מקני במבוק וצמחים אחרים, גם מפירות. נוקב בהם נקבים והופך אותם לחליליות. מאגוז קוקוס עשה כלי הקשה. משני אגוזי קוקוס שהדביק יחד יצר כלי נגינה הודי. שבר קצוות של קונכיות וכשנושפים לתוכן משמיעות הקונכיות צלילים מוסיקליים. מקרן של יעל  התקין שופר. מדלוע יבש מלא זרעים יצר רעשן. מקנה חזרן ותיבת תהודה – מחצית דלוע יבש, בנה את כלי הפריטה "כינור דוד", ככתוב בספר שמואל, להעשרת שיעורי המוזיקה בבית הספר.

העולם מלא צלילים. צריך רק לדעת לחשפם. שביט המציא לא רק  כלי נגינה מהטבע. גם כלי נגינה מגרוטאות שנזרקו מאין חפץ בהם, משמשים לו מקור השראה. לפחית נסקפה הוסיף צוואר מעץ, והרי כינור. מותח עור על מחבת, והנה בנג'ו. כל צינור שהוא רואה בשטח משמיע מיד צלילים. צינור ישן של מקלחת, ברז שהיה פעם בשירותים או מחבט טניס ישן. הוא מנגן "רוק אנד רול"  על משאבת אופניים. ממלא מים בשפופרת שמפו ריקה וכשלוחצים ונושפים עליה נשמעים צלילים לפי גובה המים העולים ויורדים. גם  כיסא שבור שעיבד פוצח אצלו בזמר.

את המצאותיו הפך למופע של יותר מ-250 כלי נגינה. שביט  מזהה מיד בכל דבר את הפוטנציאל המוסיקלי. גם את תלמידיו לימד ליצור כלים מוסיקליים מחפצים פשוטים.

כשביקשתי במודיעין את הטלפון של שלמה שביט תיקנו אותי: "שלמה  בר שביט" וקיבלתי  את מספרו של השחקן. ואם לא די בשמות המשפחה המבלבלים: אשתו של  שלמה  שביט נקראת דיתה, וזה גם שם אשתו של בר שביט ...

    דיתה שביט היא סופרת, משוררת וציירת. אך בעוד ששלמה מוסיקאי מנוער, החלה היא בחיי האמנות והתרבות רק בגיל שלושים. בוגרת סמינר לגננות, לא עבדה כגננת, "העדפתי לגדל את שלושת הבנות שלא תהיינה 'ילדי מפתח'. (הנכדות הולכות בעקבות סבא במסלול מוסיקלי ואמנותי). כשחזרנו ארצה משליחות הסוכנות בארה"ב חיפשתי משהו לנפש. חברתי ענת בור הזמינה אותי להצטרף לחוג לציור. הצצתי ונפגעתי. משם המשכתי ללמוד ציור אצל הצייר ג'ק הלר. נרשמתי לקורס רישום באוניברסיטה. התחלתי בציור פיגורטיבי, באקריל (צבע דמוי שמן) ועתה אני מציירת גם בשחור-לבן: טבע, נוף דמויות נשים. וכן מיניאטורות (ציורים של עד 10 על 10 ס"מ). אחת המיניאטורות שלי זכתה בפרס בינלאומי."

ולפתע פרץ בה כגייזר גם רצון לכתוב. לפני כן לא היה כל סימן שתכתוב. היא הלכה לקורס כתיבה של ע. הלל . "כל הזמן השתלמתי.. די שכיח שציירות הן גם משוררות." כבר הוציאה רומן בפרוזה וספר שירים. ספר שירה נוסף בדרך.

"אני כותבת שירה מתוך הלב, מהניסיון. על ההורים, על האהבה לשלמה. אנחנו נשואים כבר 55 שנה..."

בעלה מתקן: "58 שנה."

והיא מוסיפה: "לי נראה שהוא פספס משהו. הרי  הוא כשרון כה גדול!" ולדבריה: "כשאני כותבת שיר אני מרוצה מאוד. כך גם כשאני מציירת."

מה אהוב עליה יותר הציור או הכתיבה?

"זה כמו לשאול איזה מילדיך אתה אוהב יותר," מעיר בעלה, "השירה והציור הם אצלה בהרמוניה מושלמת. אני כל כך מאושר שהיא עוסקת בתרבות. אני הקורא הראשון שלה. אנחנו כמו הרצל ובלפור."

תקוה וינשטוק

* * *

הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"

ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק אחד-עשר

בדרך מביירות לצפת. גלגולי הקמיע של אפרת

על הסיפון עמד בן-ציון וראה פסגותיו הלבנות, המושלגות, של הר הלבנון – גֶ'בֶּל לוּבְּנַן כפי שהיה עתיד ללמוד את שמו מהערבים, והשתדל להתעלם מכל הסחי והמיאוס שבספינה ורק התבונן לעבר הארץ שבהרריה גדלים הארזים שאותם שלח חירם מלך צור לשלמה המלך לבניין בית המקדש. הוא חשב בליבו שאין זו פעם ראשונה שהמראה – 'מהמידבר והלבנון ועד הים הגדול מבוא השמש יהיה גבולכם,' עולה לנגד עיניו, שהרי הדברים כתובים בספר יהושע, ובילדותו כבר טייל בדימיונו באותם מקומות במקרא, ועכשיו הוא מפליג אליהם לא במילים אלא במציאות. ואולי הדברים האלה גדולים מכפי מידתו? וכי מה רצה בחייו? הוא היה בחור-ישיבה שעמד להשתדך עם הקרובת-משפחה בצפת ואולי גם לחזור איתה לווילנה, והיא מתה, ודרכו לארץ-ישראל מתארכת שנים רבות, שבמהלכן נעשה חייט בשתי ערים ובעל לשתי נשים וילד חולה אחד ופגיון יקר-ערך שמשמש רוצחים, והמסע טרם נגמר, ואולי ריבונו-של-עולם מעמיד אותו בניסיונות קשים כדי לחזק אותו לקראת הבאות כי מי יודע מה צופן לו העתיד בארץ-ישראל?

מהספינה לחוף בביירות ירדו בן-ציון ונשותיו כל עוד נפשם בם כי הילד יחזקאל עדיין קדח בחום גבוה. לא הועילו המטליות הרטובות שהניחו על מצחו וגופו לצנן אותו, אף לא חלב העז שגנבה עבורו נג'ימה-מירל'ה. העז הבורחת לא נראתה עוד על הסיפון אלא שביומיים האחרונים לנסיעה עלה בספינה ריח עָז של ששליק שחרכו המלחים על אסכלה במדורם המובדל. הם קיבלו כאב-בטן מזלילת הבשר ואילו הנוסעים, שהסתפקו בריחות ­– בטניהם כאבו מרעב, ושני הנזירים השמנים גם לא הפסיקו להיאנח ולבכות כי חמקה מהם העילה לנסיעתם לארץ הקודש.

לאחר ימים אחדים ראה אותם בן-ציון גוררים בחבל עז חדשה בעלת אחוריים רחבים, ונושאים ונותנים עם ערבי בעל שיירה של פרדים וחמורים על המשך הנסיעה לארץ הקדושה גם להם. העז אמנם לא דמתה כלל לקודמתה, אבל אם תחזיק מעמד וישובו עימה לאגיון אורוס יוכלו לטעון שנס ההשתנות אירע לעז, וזוהי שעימה יצאו לדרך.

ביירות היתה עיירה קטנה שאינה משתווה בעיני בן-ציון לאודסה ולקונסטנטינופול. במפרץ שלה כבר עגנה ספינת קיטור אחת בעלת שתי ארובות שחורות, שהעלו עשן, וספנים בסירותיהם חתרו להוביל מהספינה ואליה משאות ונוסעים. רצועת ההרים הקרובה היתה אפורה במקצת ולא מיוערת, ורק במרחק התנשאו הפסגות המושלגות של הרי הלבנון, אשר על מדרונותיהם צומחים כניראה הארזים. צריחים בהירים של שלושה מסגדים בלבד הרימו ראש כמשקיפים על המפרץ הכחול. עצי ברוש בצבע ירוק-כהה ואפור היתמרו פה ושם במעלה הגבעה מעל לבתים. עצים אחדים, נמוכים יתר, אולי עצי אורן, צמחו בין הבתים, אבל העיירה עצמה הותירה רושם שהיא מתפרקדת חשופה לשמש בין המפרץ לגבעות, בתיה בוהקים בלובנם, ורק בודדים צבועים בחום-כתום, וככה גם גגות הרעפים. בתים רבים היו בני יותר מקומה אחת ובנויים בצורה אירופית, לא כגגות השטוחים של המזרח.

במפרץ עגנו ספינות מפרש אחדות, ושלל מפרשיות-דיג התרוצצו ברוח במימיו, שצבעם כחול-עמוק, והביאו אווירת יום של חג ושלל דגה לשוק הדגים המקומי, ומעליהם ריחפו שחפים ששלוּ מדי פעם דגים מהים או אפילו התחצפו ועטו לתפוס אותם מפרפרים בתוך הסירות. בסימטאות פסעו ערבים לבושים כאפייה ועקאל ועטופים בעבאיות בהירות, נעולים סנדלים, כשהם מחמרים אחרי חמורים עמוסי זוגות סלים טעונים ירקות ופירות וכל מה שאפשר לעשות בו מקח ומימכר.

לא נותרה ברירה אלא להביא מיד את הילד יחזקאל לבית החולים של המיסיון כדי שיצילו את חייו. סלובה ונג'ימה-מירל'ה עמדו למראשותיו, ליד כל מיטה היה מונח ספר הברית החדשה, על הקירות היו מודבקות סיסמאות מתוך תורת הנצרות ופסוקים מהברית החדשה, והכומר היה עורך תפילה ביום ראשון ולעיתים מזומנות בחדרי מיטות החולים. אבל איש לא הכריח את החולים להמיר דתם, וגם בירושלים כבר פעל זה כמה שנים בית חולים של המיסיון האנגלי בשביל יהודים בלבד.

 בן-ציון המודאג פגש בחצר את המיסיונר האמריקאי תומסון, ששאל אותו למקצועו, ואם בא להשתקע בביירות.

כאשר שמע כי בדרכו לירושלים יעבור בן-ציון את צפת, לעלות על קברות בני-משפחתו שנהרגו ברעש, סיפר תומסון כי מיד כאשר הגיעה שמועת האסון לביירות יצא עם משלחת הצלה לצפת, וכאשר הגיעו לצלע ההר שהרובע היהודי עמד עליו, ראו באדמתו ובסלעיו בקיעים ונקעים נוראים ורבים עד שגם היום, אחת-עשרה שנה אחרי הרעש, אין המראות סרים מנגד עיניו:

"מעוף עין אחד על העיר ההפוכה הוכיח לי כי אין כל לשון בעולם אשר תוכל להגזים בחורבן ובהרס הנורא. העיר ההומייה איננה עוד במציאות! איש אחד סיפר לי כי מצא בערמת ביתו את אשתו שוכבת מתה ואוחזת בזרועותיה את בנה היונק האוחז בפיו את שד אימו. ולפי השערתו לא מת היונק מהמפולת, כי אם מרעב אחרי שניסה לשווא למצוא מזונו בשדי אימו המתה. אנשים שונים סיפרו כי שמעו את קול עולליהם המונחים בין הערימות וצועקים 'אבא, אימא...' והקול הלך ורפה, ולבסוף נדם. ראיתי זקן יושב בודד על גבי ערמות ביתו שהיה מלא לפני שמונה-עשרה יום חיים ושלווה. ראיתי ילד קטן משחק במשחק ילדים מבלי לדעת ולהבין כי יחידי הנהו בתבל הגדולה, בלי אב ואם, אח ואחות, ואף לא קרוב וגואל אשר ידאג לעתידו.

"והארץ שבה להתפורר ולהתמוטט, ושבעה עשר יום אחרי הרעש, ביום בואנו, הרגשנו רעידות הרבה, בשעה השלישית אחרי חצות היום רעדה הארץ רעידה נוראה וענן של אבק התרומם מעל החורבות הרבות הנופלות, ופצועים ומוכים שמצאו בהם מקלט נמלטו אז בקול פחדים וזוועות.

"אחד המוצלים, אשר נשברו כל עצמותיו כמעט, סיפר לנו כי יותר מאשר סבל מכאב אבריו הנשברים התענה ממצוקות ליבו בראותו את אשתו ובניו נופלים לרגליו, והוא לבדו נשאר קבור בערימת חול ואבנים עד זרועותיו. ומשפחה אחת נפל עליה הבית ומתו כאיש אחד, לא נשאר מכל בני הבית זולת נערה אחת אשר היתה על-פי מקרה בעת הרעש בחדר הבגדים בקומת הבית התחתונה אשר לא גבר עליה הרעש. והיה חיתה שמה חיי צעיר ומצוקה ימים אחדים, אין יודעים כמה, כי אחרי עשרים וארבעה ימי עבודה, כאשר הוסרו גם גלי הריסות הבית הזה, נמצאה גופת הנערה לבושה בגדי מתים אשר תפרה לנפשה אחרי אשר נואשה להימלט מהמוות. ספרים קדושים סביב לה ומנורה דולקת מראשותיה.

"חמישה חודשים רצופים, עד סוף הקיץ, עסקו המצילים בפתיחת הערמות ובקבורת ההרוגים. אך העבודה לא הסתיימה עד היום, כי רבים ההרוגים אשר לא הובאו לקבורה."

בן-ציון שמע וליבו נזדעזע אף כי לא ידע כי אפרת היא הנערה. לבד מהידיעה על מותם של הבני-משפחה ברעש, והישארותה בחיים של ציפורה, שעזבה לירושלים, לא נתחדש לו דבר על האסון כל השנים שחלפו, לבד מסיפוריהם של משולח סניור עוזיאל בעל שם, ועתה המיסיונר האמריקאי תומסון.

המיסיונר האמריקאי טוב הלב הפציר בבן-ציון להישאר בביירות לא רק למשך ימי מחלתו של יחזקאל הקטן, שוודאי יחלים בקרוב, אלא לפתוח חנות של חייט בסימטת השוק ואף הבטיח לו עבודה, שיתפור בגדים לאנשי המיסיון ולבית הנזירות, אלה המטפלות בחולים ושאר הזמן הולכות שקועות בשרעפים וידיהן משוכלות על החזה לבל ייגע בהן זר.

ליבו של בן-ציון הלם בו, לא די בילד החולה, בטילטולי הדרך ובשתי הנשים, עתה נוסף עליהם גם הפיתוי להישאר בביירות. והלא קול דמם של הבני-משפחה בצפת זועק מבין הסלעים, ועצמותיהם אולי טמונות עדיין במפולת ההרס, ומי יודע אם הביאו אותם לקבר ישראל והניחו מצבות לזכרם.

אלא שמחלתו של יחזקאל הקטן התמשכה, ובן-ציון קיבל את הצעת המיסיונר האמריקאי תומסון והחל לתפור גלימות ושמלות לנזירות. הוא שכר לו ולמשפחתו דירה קטנה הצופה אל הים, לא רחוק מבית-החולים. השמועה על הופעת החייט היהודי מאיסטנבול הבירה הביאה אליו לקוחות רבים, יותר מכפי שהיה באפשרותו לתפור. צפת וירושלים התרחקו, והבדים התרבו. דמותו של החייט בן-ציון עוררה כבוד ואמון בלב רואיו. איש לא תיאר לעצמו שכאשר גובר עליו יצרו הוא זוחל בחשכה אל אשתו הנסתרת, המתראה כאחותו, ונדחק בה מאחור, וכי אלמלא שמרה נג'ימה-מירל'ה הנחשקת בקנאות על בתוליה היה בועל אותה מבלי חשוב הרבה על התוצאות החמורות אם תהרה לו "אחותו" והיא ללא "בעל".

לא היה אפשר להשוות את צורת הבגדים ומדידתם אצל הנזירות במיסיון – לפילגשיו המפונקות של יזיד ביי בהרמון, שעסקו ללא בושה וללא הרף בטיפוח גופן ובסיפוק תאוותיהן. ואולם גם מבעד לחומת הצניעות של השמלות השחורות והשביסים בשחור-לבן, והתפילות, פעמו בנזירות לבבות של נשים, לעיתים צעירות, שהתקשו להסתיר את התרגשותן למראה החייט היהודי הנאה.

והיה מקרה שנזירה אחת כה התרגשה בקרבתו של בן-ציון, שנפלה לְכיסא ואחזה במסעדיו כהולכת להתעלף, אך לא עילפון תקף אותה אלא היא קיפצה בישיבה, רעד בלתי-פוסק אחז בה שלא-לרצונה, וכל אותה עת עיניה היו נטועות בבן-ציון כשואבת אותו אל תוכה, עד שנרגעה המהפכה בקרביה.

יום אחד לחשה לו שהיא יהודייה!

הפעם בן-ציון חש עצמו כהולך להתעלף. האם מפני שבחר במקצוע החייטות עליו להידמות ליוסף בשעתו ולהיתקל בכל עיר ועיר בנקבה אחרת שתופסת בו כאשת פוטיפר וקוראת לו לשכב עימה? ועוד מתברר, יהודייה!

לא חלפו ימים רבים והנזירה בעלת הפנים היפות, רָשֵׁל שמה, החלה מפצירה בבן-ציון להבריחה מהמנזר, לשאת אותה לאישה ולברוח יחדיו לירושלים. שודדי-ים תפסו את ספינתה עם משפחתה ליד סלוניקי, הפרידו אותה מהוריה, אנסו אותה ימים ולילות שניים-שניים על הים ולבסוף מכרו אותה לשפחה בביירות, וכך היה נישאר לנצח גורלה אלמלא גאלו אותה הנזירות והכניסוה תחת כנפי אמונתן, אלא שעד היום מופיעים הפיראטים בחלומותיה...

וכדי לתת תוקף לדבריה חשפה בפניו את חזה הבהיר כשלג בפסגת הר הלבנון, בעודה לבושה בשמלת הנזירות השחורה ובשביס שחור-לבן, ככה פיתתה אותו נג'ימה בשעתה, ככה נסחף גם עתה כי מעודו לא ראה חזה מושלם וצח ופטמותיו אדומות וזקורות כשל רשל! –

מה עוד שמדובר בפידיון שבוייה ובפיקוח נפש, ולאו מילתא זוטרתא היא [ולא עניין פחוּת-ערך הוא. – ממני, המלביה"ד] להציל יהודייה, שהרי יהודייה היא רשל אפילו אם חטאה עם כנופייה של פיראטים – ולהוציא אותה מבית נזירותיו של יושקו! –

כך אמר לעצמו בן-ציון ושעה ארוכה עיסה את תאומי אוצרה המהמם, ומאחור ניראה הדבר כאילו ממשיך הוא במדידתה, עד שמשכה אותו לקיטון סמוך שמשקיף אל הים ומשמש חדר התבודדות לנזירות ובו נרות חדשים משומשים, וריח שעווה, דרגש ולידו ספר הברית החדשה, ועל הקירות רקומים פסוקים מדברי יושקו ותלמידיו.

כדי לשכנע אותו ביהדותה, ולבל יחשוש להיכנס, פלטה יריקה קולנית, אך יבשה, לעבר הַבִּיכְל [ספר, לא קדוש, באידיש. ­­– ממני, המלביה"ד] של יושקו ותלמידיו, סגרה אחרי שניהם את הדלת, שכבה בבגדיה הפתוחים פרקדן כשהיא זורקת מעליה רק את מחרוזת הצלב – והניחה לו בבגדיו לבעול אותה פעמיים ושלוש כאילו לא ידע אישה מימיו, וכל אותה שעה היתה נצמדת אל צווארו ולוחשת: "בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי! בן-ציון חייט אתה תהיה בעלי!"

וכשנמלט ממנה כל עוד נפשו בו – כי רָשֵל תפסה בכנף בגדו ולא מיד הסכימה לשחררו מהקיטון אלא תבעה שיזריע בה עוד, ועוד, ואפילו שמה את הביכל תחת גבה וקרביה הנרגשים נתפערו כלפיו ככפפה שהופשלה – שהרי ספינה של פיראטים עברה עליה וחרשה בתורפתה – היה בעיניו כנחלץ מצרה גדולה. אבל הסכנה טרם חלפה, שהרי אסון עלול לקרות לו ולמשפחתו אם ייוודע דבר משכבו עם הנזירה רשל, שתאוותנית זו כבר מאיימת עליו שתגלה קלונה עימו ברבים אם לא ישא אותה לאישה ויחדיו יברחו לארץ-ישראל! 

ובינתיים, תודה לאל, הבריא הילד יחזקאל ולא היתה סיבה להשתהות עוד בביירות. שתי נשותיו של בן-ציון היו אמנם מותשות מן הדאגה לילד החולה, ושמחות להישאר עוד קצת בביירות שהיא עיר לחוף ים ולא נחבאת אי-שם בהרי הטרשים של ארץ-ישראל, אבל הן קיבלו ללא עוררין את החלטתו לצאת בהקדם לצפת ולירושלים.

אלא שבטרם עוזבו את ביירות היה עליו לעמוד בניסיון נוסף. נאלץ היה להבטיח לרשל שיישא אותה לאישה וייקחנה עימו ובלבד שתשמור הדבר בסוד, וגם התאריך נקבע, והיכן תחכה לו כדי שיימלטו יחדיו. ואולם, בבואו עם הבגדים המוכנים, שגם ציפה לתשלום עבור תפירתם אלא שלא גילה שלא יראו אותו יותר ­– תפסה בו ריימונדה, הנזירה הממונה על התשלום, פנים מכוערות היו לה וגוף מוצק; סחבה אותו עם צרור הכסף לאותו קיטון המשקיף אל הים, עם הַבִּיכְל, הנרות, ריח השעווה והכתובות על הקירות, גילתה שידוע לה סודה של רשל היהודייה וכי תסגיר את שניהם אם לא...

וכאן השליכה את הצלב מעל חזה, השכיבה עצמה על בטנה על דרגש ההתבוננות והתפילה, הרימה שמלתה מאחור ודרשה מבן-ציון לעשות בה, דבר דָבוּר על אופניו, ככל אשר סיפק לנזירה רשל...

לא עזרו לבן-ציון תחנוניו והשבעותיו. ריימונדה הקשיחה לב ופערה אחוריים, וכשהרגיש שכלו כל הקיצין, והרי גם זה עניין של פיקוח נפש, שאם לא ייצא מכאן וכספו בידו, ובעיקר כשסודו עודנו שמור, לא יוכל למלט את משפחתו מביירות ­– קרב אל הנקבה, והכעס עליה אפילו גרם לאברו להזדקף, כמבקש לאונסה, אך מה רבה היתה זוועתו כאשר חיפש מתחת לפי-טבעתה הפעור את פי הנקבה ­– והנה זוג ביצים כהות ושעירות! ­– ויותר לא רצה לראות אלא פרץ בזעקה חנוקה והיכה על שק הביצים בחבטה שגרמה לריימונדה ההמום להתקפל בכאבים ולקרוא לעזרה את יושקו ואימו הבתולה כשהוא מחבק אל חיקו את הבִּיכְל! – ובן-ציון תפס את צרור הכסף ואת מפְתֵח הקיטון ופתח את הדלת הנעולה וברח כל עוד נפשו בו, ולמזלו לא עמדה הפעם "כלתו" רשל על דרכו.

שעות רבות חלפו למחרת עד שהשיירה יצאה לדרך, כי מפני הדרכים הקשות ואימת השודדים לא יצאו הנוסעים לבד אלא בחבורה גדולה שאסף ראש השיירה, שגם השכיר את הבהמות לרכיבה. את נג'ימה-מירל'ה הושיבו בצד אחד של הפרדה בתוך ארגז, ובצד השני טמנו את יחזקאל הקטן בארגז מלא בדים וכלי-תפירה. בן-ציון וסלובה רכבו כל אחד על פרדה לעצמו, כשסלובה יושבת באוכף-צד הדומה לכיסא, שתי רגליה לצד אחד, ומדי פעם משמיעה קריאת בהלה כי נידמה לה שהיא עומדת ליפול לפי תהום. במחצית המאה התשע-עשרה, התחבורה בארץ-ישראל ובלבנון היתה עדיין כמו בתקופת האבות. [ארץ-ישראל של המאה התשע-עשרה וראשית המאה העשרים דמתה לארץ-ישראל של תקופת המקרא יותר מאשר לישראל מימי היווסדה ועד תקופתנו. – ממני, המלביה"ד]. אורחות גמלים ושיירות חמורים ופרדות עברו בשבילים הצרים שהיו פזורים בהרים ובעמקים לאורכה ולרוחבה של הארץ. שבילים אלה, שנוצרו מאליהם במרוצת הזמן, היו צרים והספיקו למעבר רגלי הבהמות בלבד. כאשר נאלצו משפחות מטופלות בילדים לעבור מעיר לעיר, קשרו המחמרים ארגזים משני צידי החמור או הפרדה, לתוך כל ארגז הושיבו ילד אחד, ולשם שיווי משקל היו מכניסים אבנים לארגזו של הילד הקל יותר, ודבר זה הסב לו ייסורים קשים. בהגיע השיירה לאכסניית-דרכים, היא החאן, היו שולפים את הילדים מן הארגזים, משכיבים אותם על מחצלות ומחלצים את עצמותיהם הכואבות ואת אבריהם הנרדמים.

וכך ניטלטלו בשבילים מפותלים וקשים במשך ימים אחדים, עלו הרים וירדו בקעות, חנו באכסניות-דרכים גרועות ופעם אחת גם לנו תחת כיפת השמיים. עברו על פני אגם החולה שבו רבצו תואים במי-ביצה, וערבים רזים ומוכי-רעב מכפר הסוכות חלסה עשו דרכם ברפסודות קטנות בין קנה וסוף. כאשר קרבו לצפת כשלו רגלי הפרדות בעלייה התלולה והיה על המבוגרים לרדת ולעשות את שארית הדרך ברגל, לצד הבהמות. סלובה הצולעת התנהלה בקושי ודמעות עלו בעיניה. נג'ימה-מירל'ה, מוכשרת כשד-משחת  אשר דבר אינו נבצר מיכולתו, ירדה מארגזה ומילאה אותו באבנים כדי שיחזקאל הקטן לא יפול מצידו, והניחה על כתפה את זרועה של סלובה מצד אחד, ובן-ציון תמך בה מצד שני, וכך עלו ברגל לצפת.

מרחוק הלבינה העיר כאילו על תילה היא עומדת, אך ככל שקרבו התבררה מלוא הזוועה שאירעה בה לפני כתריסר שנים. בעלותם אל ההר שצפת עומדת עליו עדיין ראו באדמתה  ובסלעיה בקיעים ונקעים נוראים ורבים. העיר היתה הפוכה, כְּמָה שאיננו עוד במציאות.

יהודי זקן, ר' יוסף רופא קוּנְדָרְגִ'י, שהיה בשעתו סנדלר וכותב קמיעות וכיום מחזיק מלון-אורחים קטן בבית הרוס-למחצה, הנראה שחוח ונדכא כבעליו, קיבל את פניהם, נתן להם אצלו קורת-גג והתנדב לקחתם למפולת ביתה של משפחת הרב ר' שבתאי לוין, אשתו הרבנית רחל ובתם אפרת. הוא סיפר כי היחידים שניצלו מן הרעש אזרו את שארית כוחותיהם והחלו לפנות את הערמות, להציל את החיים ולקבור את המתים. אך בראותם כי ידיהם לבד לא תתגברנה על המפולות, מיהרו לשלוח שליחים להודיע על אסונם לכל הערים הסמוכות, חיפה, עכו, צידון וביירות, אך רק כעבור עשרה ימים מיום האסון נודע הדבר בירושלים, ובשעה שבצפת היו מוטלים אלפי מתים ללא קבורה ופצועים ללא מזור, חנכו בירושלים, בראש חודש שבט, את בית המדרש שבנו, שמכונה בשם "בית המדרש הישן", בשמחה ובתרועה גדולה.

עם היוודע האסון נשלחו אנשי צפת ששהו בירושלים, כעשרים בני אדם, לקבור את המתים ולהציל את החיים ולהביאם ירושלימה, ואולם לא את כל הנספים ברעש הצליחו לחשוף מבין החורבות ויש צפתים שבתיהם היו לקברותיהם עד עצם היום הזה. ואף שאחדים מפליטי צפת, שנמלטו ירושלימה, חזרו בשנים האחרונות, העיר לא חזרה להיות מה שהיתה וכניראה גם לא תחזור עוד לעולם, ובוודאי שלא  תהיה גדולה מירושלים.

בן-ציון רצה לומר קדיש על חורבות הבית של הבני-משפחה אבל ר' יוסף רופא אמר שלא כאן המקום אלא הוא יוביל את החבורה לבית הקברות. ושם אמנם היתה אפרת קבורה בין הוריה, והשם שלה על המצבה היה כאילו טרי יותר, ואמר ר' יוסף רופא שכל שנה ביום הרעש מגיע מירושלים רכוב על פרדה הגיס אליקום שפירא ואומר קדיש על קברות הוריו ועל קברות המשפחה לוין, ובוכה ודואג לחדש את האותיות.

עמד גם בן-ציון ואמר קדיש, משפחתו הקטנה מצטופפת מאחוריו, וסביב-סביב הרי הגליל וחורשותיהם הירוקות. הילד יחזקאל ישב על המצבה והתחיל לבכות כי עקצה אותו דבורה, לכן קיצרו את הביקור ועלו חזרה לאכסניה של ר' יוסף רופא, מרחו את העקיצה בדבש של פרחי הגליל, ומחר הם אמורים להמשיך בדרכם לטבריה וממנה לירושלים.

בערב, לאחר שהנשים והילד הלכו לישון, ישב ר' יוסף רופא על המַסְטָבָּה, האצטבה, שהיא ספסל אבן מרופד בפתח הבית, ובן-ציון לידו, ושאל אותו לפרטי-פרטים על קשריו עם הבני-משפחה לוין בצפת ועם אפרת במיוחד. וכאשר הבין שבן-ציון היה חתן-מיועד לאפרת, סיפר לו קצת על חייה הקצרים, חלומותיה, סיוטיה, יפי תוארה וטוּב שכלה, אחר-כך הוציא את הקמיע, שכתב לה להגן עליה, ואמר שכאשר הגיעו לחדר שבו נכלאה בַּרעש ומתה, היה הקמיע על צווארה שלם ללא פגע אלא שאת חייה הקמיע לא שמר. אימה הרבנית רחל, שעוד היתה בחיים, ביקשה ממנו לקחת את הקמיע ולשמור אצלו, כי לא רצתה לענוד אותו לצוואר בתה הצעירה ציפורה מחשש למזל רע. אחרי ימים אחדים מתה גם הרבנית רחל מרוב צער על קבורת בעלה ובתה. את היתומה ציפורה לקחו עם הפליטים לירושלים ושמה נישאה לאוהבה של אחותה אפרת, לאליקום שפירא.

"סבור אני שאתה צריך לקחת איתך את הקמיע ולשמור אותו במשפחה, ותהי זו להם גם מזכרת ממני בדורות הבאים. אפרת המסכנה היתה לי כבת. אילו שמעו בקולי ועזבו את העיר כשעוד היה אפשר, היו מצילים לפחות את נפשותיהם."

בן-ציון היסס אם לקחת את הקמיע ביש-המזל, אבל המחשבה שהתנוסס על חלקת צווארה הצח של כלתו הראשונה אפרת, שאותה לא ראה מעולם, וגם ליווה אותה ברגעיה האחרונים ­– הכריעה אצלו את הכף.

בלילה האחרון בצפת, בעודם שוכבים על מזרנים וכרים שפרושים על הרצפה, סלובה נוחרת עמוקות כדרכה ויחזקאל הקטן ממלמל בשנתו ומבקש דבש ­– זחלה נג'ימה-מירל'ה אל פינתו של בן-ציון והיא ערומה כי חם היה הקיץ אפילו בלילה בצפת, ולחשה לו:

"מדוע לא סיפרת לי שאפרת היתה כלה ראשונה שלך?"

"מאיפה את יודעת?"

"שמעתי מה שדיברתם בחוץ כאשר ישבתם במסטבה. סלובה לא יודעת שאפרת היתה כלה שלך לפניה, נכון?"

"אכן כן."

"אז אני אישה שלישית?"

"כביכול."

 "תן לי את הקמיע."

"לא."

"יותר טוב שיהיה עליי. אחרת מה סלובה תחשוב עליך?"

"זה לזכר המשפחה."

שלחה את ידה החשופה ותפשה באבר שלו, שהיה עדיין רפוי. "גם זה משפחה! כל מה ששלך, שלי. תן לי את הקמיע של המשפחה..."

"לא אתן."

"אתה חושב שאני לא יודעת איך מדדת גלימה לרשל הנזירה היפה בביירות? לא חשבת על סלובה. לא חשבת עליי. הזרעת נוכרייה! שכבת על אישה עם צֶלֶם בין השדיים שלה!"

"היא יהודייה, כמוך! את הצלב זרקה."

"אשרי המאמין! עוד תוליד לי ממנה בן-חורג, שיגָדלו אותו נוצרים! תן לי את הקמיע של אפרת."

"אסור לך אפילו להזכיר את השם שלה."

"מדוע אסור? גם היא שייכת לנו, לַמשפחה לוין," הרפתה מאברו והידקה את ידה על הביצים שלו עד שאלמלא פחד להעיר את שאר המשפחה היה פורץ בזעקת כאב. ובעוד מבושיו שבויים בידה ולחוצים למטה, עלתה והחליקה בשדיה הזקופים על זקנו הקצר, על פניו הגדולים, על פיו ועיניו, וידה האחרת מפשפשת בצווארו ומתירה את השרוך של הקמיע עד שהשתחרר ונמשך אליה.

"את שֵׂדָה, שדה משחת," מלמל, "את מהרסת את חיי!"

"אני הגורל הטוב שלך, בן-ציון, אתה אינך יודע איזה מזל היה לך שגאלת אותי מההרמון של יזיד ביי ונשאת אותי לאישה שלך. והיום ליל הכלולות שלנו, ואני אפרת!"

"מה?!" הזדעזע כולו, "דברי הבל וחוצפה את מדברת!"

"בוא, בן-ציון, בוא, הלילה של צפת אני גלגול נשמה של אפרת מחכה לך!"

בן-ציון היה נרגז ואולם אברו, המגורה מאוד באצבעות של נג'ימה-מירל'ה, משך אותו בכיוון האחר, וכדרכו תפס בה מאחור, הקיף בכפות-ידיו הגדולות את שדיה הזעירים, המחודדים, מכניס את מכחולו בשפופרת שלה, במקום המותר לו.

"לא!" הפעם נג'ימה-מירל'ה היא שהזדעזעה מנגיעתו וכיווצה את פי-טבעתה עד שפלט אנחה כבושה כי צבטה בשרירי העכוז את קצה העטרה של בן-ציון. "היום אני אפרת כלתך בצפת והקמיע שלה מונח בינינו על החזה שלי, בוא בן-ציון, זו לא אני אלא אפרת קוראת לך להקים בה להקים ממך זרע! ליל כלולות לאפרת אני לך!"

בן-ציון לא האמין למתרחש, יותר נכון, לרגע החל גם הוא להאמין שאפרת היא השוכבת תחתיו ומניחה לו לחדור אליה בראשונה מלפנים ולקרוע את בתוליה. הקמיע שרט את שערות חזהו הרחב ופניה נשרטו בזקנו הקצר והוא חדר בה ובהתחלה היה איזה עיכוב קטן שסגר בפניו את הכניסה, או שרק נדמה לו הדבר והיא כיווצה שריריה בפני הזין שלו מלפנים, ועד מהרה היה תקוע כולו בתוך הפתח שנִפלח כפלא בגופה הקטן, הרזה, ולוחש לה: "אפרת, אפרת היפה, כלה ראשונה, הצפתית, האחת היחידה שלי..." והיא לוחשת: "תזריע אותי בן-ציון, תזריע אותי כי החיים חזקים מן המתים והאבר שלך גדול וממלא את כולי..." ובעודם מלחשים התפרץ פרא הצינור של בן-ציון, הלוך-ושוב, ממלא את קרביה של אפרת המדומה במתת זרע שדומה כי אין די מקום בגופה להכיל את השפע, והנערה לא הפסיקה להיאנח בלחישה ולקרוא לעצמה: "אפרת... אפרת.." ועוד פעם: "אפרת..." – כמעלה באוב ליל כלולות שלא היה ולא נברא אלא חלום של שֵׁדים.

 "האם שטופה את בדם?" שאל בדאגה בן-ציון לאחר שנרגעה, "כאשר באתי בראשונה על סלובה היה הדבר כמו להבקיע מבצר. ולאחר שנפרצה בה סוף-סוף החומה הבצורה, סלובה המסכנה לא חדלה להיאנח ברוב כאב, והכול היה מלא דם, ואצלך..."

"כל אישה ובתוליה," מיהרה נג'ימה-מירל'ה ללחוש לו, "ואולי בזכות הקמיע וצפת נעשה לנו נס – והבקעת אותי כקרום של משי, וגם בחושך איני מבדילה בין דמי לתנובת זרעך העולה בי על גדותיה..."

"לא שמעתי מעודי שום אישה יהודייה מדברת כמוך..."

"ומה עולה בדעתך, בן-ציון? – שאולי אני מצד הנעמה והלילית, מלכּוֹת השֵׁדים..."

הוא הזדעזע והדף אותה מעליו, והיא קמה ומילאה מהחבית קערה של מים ויצאה לרחוץ עצמה בכריעה כשהיא ערומה לאור הירח בחצר, ואיש לא ראה אותה לבד מר' יוסף רופא קונדרג'י, שהבחין בקמיע המלבין בין שדיה שהזדקרו באור החלבי, וראה אותה שוטפת בידה את מבושיה, וחש באוויר ריח זרע שעולה מגופה, ושמע אותה לוחשת כמו שאומרים כישוף: "אפרת... אפרת..." ועוד פעם "אפרת..." – והבין שהיא אינה אחותו של החייט בן-ציון לוין אלא כניראה אשתו היא גם היא, והוא אמר לעצמו שטוב עשה שהעניק לחייט את הקמיע, "כי אולי השֵׁדה התורכייה הערומה הקטנה היא גלגול נשמתה של אפרת ותהי' לה לתיקון וזה דבר גדול מאוד."

המשך יבוא

* * *

משה שפריר

חֵיפָה – סִכּוּם דּוּ"חַ גֵּאוֹלוֹגִי

חֵיפָה מְחַפָּה עַל פֶּצַע

שֶׁל הַר שֶׁנִּשְׁבַּר, נְקֻדָּה.

זוֹ עִיר שֶׁיּוֹצֶקֶת עַצְמָהּ עַל צַלֶּקֶת

הָהָר, בְּחֶצְיוֹ הַמּוּרָם וְנִשָּׂא, נְקֻדָּה.

חֵיפָה צוֹפָה צָפוֹנָה כִּמְמָאֶנֶת לְהַאֲמִין, שֶׁחֶצְיוֹ הַשֵּׁנִי

שֶׁל הַכַּרְמֵל נִבְלַע אֶל מִתַּחַת לְמֵי הַמִּפְרָץ שֶׁנִּבְקַע, נְקֻדָּה.

חֵיפָה נִמְצֵאת בְּמִין שָׁהוּת קְפוּאָה, שֶׁקַּיֶּמֶת לְאַחַר שְׁבִירָה

כַּבִּירָה, כְּמוֹ אֵשֶׁת לוֹט לְאַחַר מַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה, נְקֻדָּה.

חֵיפָה הִיא, אֵפוֹא, כְּמוֹ קִרְיָה שֶׁל הֵד לִקְרִיאַת-שֵׁבֶר גְּדוֹלָה; הִיא כְּמוֹ עִיר

שֶׁל שֵׁבֶר הַמַּעֲלֶה אֲרוּכָה; וְאִם תִּרְצוּ הִיא גַּם כְּמוֹ צַעֲקַת-אֹשֶׁר קְצָרָה, נְקֻדָּה.

* * *

דורון גיסין

ארוחת בוקר של ילדוּת

אודי יקירי,

אולי זה הזיכרון ואולי אלה השנים שנתלשו מן הקלנדר ואולי זו ההכרה שמנות האכזבה מרובות ממנות ההנאה. אך מה לנו כי נלין וכבר קדמונינו אמרו "פני הדור כפני הכלב." לאן שתשים מבטך ולאן שתפנה נחת לא תהא מנת חלקך. והכל לרוב זוטות הן, ולו הייתי מבאי השוק ומבקש לי מנת "שמאלץ הרינג" בטעם ימי ילדותנו, היו החדשות והכותרות של אתמול עוטפות את הדג של היום. אין לנו שמחה גדולה יותר מן השמחה לאיד וזו מה נאמר משאירה אחריה טעם לוואי של חרא במֵרעו.

לכן אין לי אלא לשוב ולהיזכר בימי ילדות ונעורים שמעלים תמיד חיוך על השפתיים. לא נולדנו לאצולת ממון וכפית של כסף לא הוגשה לפינו, עמוסה בדבש, אך אם היה בה בכפית מנה של שמן דגים שריחו וטעמו מאוסים, מיד אחריו זכינו בכפית של מרקחת פרי תוצרת בית, שמחתה באחת את הטעם הנורא מפינו.

בבית ילדותך כמו בבית ילדותי שלי, מנת שמאלץ הרינג שנוקתה מאידרות וקולפה ביד אומן ועליה נמזג שמן זית ירוק עז טעם וריח, ולצידם בצל ירוק טרי שנוקה מגרגרי האדמה שדבקו בו אך לפני רגע, מלפפון ירוק שאת ה"קנאק" שהשמיע בהישברו אני זוכר עד היום ואיני שומעו באף מלפפון רווי מים  של ימינו. עגבנייה מן הזן "מרימונד" כרסתנית ומליאת ציפה וגרעינים שעורבבו בצלוחית קטנה בשמן בזוק ומלח, ושימשו להטבלת קצה פרוסה של לחם שחור עגול שנאפה עוד מבעד יום במאפיית "טיקוצקי" וריחו הטוב מילא את חלל המטבח בכל פעם שנפתח ארגז הלחם ששמר על טריותו.

וליד כל אלה, על צלחת שגולפה מעץ בשיעורים שקיבלנו בבית הספר מן המורה אשכנזי, ועליה מונחת כיכר של גבינת קרש, עובייה כאצבע  וגודלה ככף יד. גבינה זו היתה מחלב עיזים מלא וטעים מעשה ידיה של אימנו. אל מול זיכרון ארוחת הבוקר של שבת, טעמה וריחה, מתגמדים כל שאר הדברים וזיכרם עומד להם ומוחה כל טעם וריח  של "ארוחות" טפלות ובאושות שהן מנת חלקנו היום.

ואם בקוראך רשימה קצרה זו העליתי בדל חיוך ופיך נמלא בזיכרון טעמה של ארוחת בוקר של ילדות, כמוך כמוני באתי על סיפוקי ואגרתי מנת סבלנות וסובלנות למציאות הסובבת אותנו היום.

דורון גיסין

אודי: אכן עד היום עומד בפי טעמה של גבינת העיזים הקשה, מעשה-בית, שאימא שלך מרים, שהיתה בת-דודי, היתה מגבנת מחלב העז הלבנה שלכם חמודה, וכנ"ל אימא שלי היתה מגבנת מחלב העז הלבנה שלנו, חבּיבּה, בעזרת טיפות הפפסין.

צלחת ובה שמן זית ירוק-כהה שעליו בזוקים מלח גס, זעתר או טיפות אחדות של לימון או של חומץ בלזמי, זיתים ירוקים דפוקים, גבינת קוטג' תשעה אחוז ופרוסות מלפפון טרי או עגבניות שרי כהות עשירות לקופן, יחד עם פרוסות לחם שחור –  הם עד היום ארוחת הבוקר שלי, כך שאין לי צורך להתגעגע לעבר, אם אני אוכל כמעט-כמוהו בהווה.

ויש היום שפע ירקות ופירות שעליו לא יכולנו אפילו לחלום בילדותנו. נכון אמנם שהגעגועים למרימונד עדיין קיימים, ולאבטיחים המל"ליים בעלי הגרעינים וגם לנערות שהיו אהבותינו הראשונות וכיום העפר כבר מכסה עליהן.

את המורה לנגרות אשכנזי אני זוכר עד היום בזכות קולו העז, שהיה ממלא בצעקותיו את כל חלל הנגרייה של בית ספר פיק"א כאשר היה כועס עלינו.

המסתורית משתמשת עד היום בתיבת התפירה הנפתחת, בת שלוש הקומות הכפולות, שבניתי בנגרייה בהדרכתו של אשכנזי, לפני קרוב לשבעים שנה. בבוא היום כדאי אולי לתרום אותה [לא את המסתורית] למוזיאון המושבה.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"וִיגָה-ליוֹט וּוִיגְדִיס"

לסיגריד אונדסט

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 27.10.1972.

לפני 45 שנים

סיגריד אונדסט (1882-1949) מוכרת לקורא העברי בעיקר בספרה "כריסטין בת לאורנס", שתורגם בשנת 1936. היא סופרת נורווגית שנולדה בדניה (אימה היתה דנית) ונפטרה באוסלו. בשנת 1928 זכתה בפרס נובל. היא התפרסמה עם הופעת ספרה "ז'ני" (1912), רומאן אהבה טראגית של ציירת, אשר נפלה בהתלבטה בין עולם-החלום לעולם-המציאות. ספר זה לא תורגם לעברית, אבל תורגם לשפות אירופאיות רבות.

סיפוריה של אונדסט הם סיפורי אהבה ורומאנים היסטוריים, ומוקדשים בעיקר "לחישוף כוחות האישה בחיי האהבה שלה" – כהגדרת המבוא הקצר של הוצאת שטיבל לספרה "ויגה-ליוֹט וּוִגדיס". אונדסט קרובה בנופיה ובתפיסת-עולמה לביירנסון, האמסון, יעקבסן וסלמה לאגרלף. לעיתים נידמה לי, כי אחת הזכיות הרוחניות הגדולות של הקוראים שהתבגרו בסוף המאה הקודמת [ה-19], ובעשורים הראשונים למאה שלנו [ה-20] היא, שיכלו להתחנך ולגדול על ברכי שתי ספרויות גדולות, הרוסית והסקאנדינאבית, סמוך מאוד לשנות היווצרותן. הצירוף של נשמה רוסית ורומאנטיקה צפונית הוא אחד הנופים הספרותיים הקוסמים ביותר לבן-מזרח שכמוני, החש לעיתים בנפשו ירושת משפחה של קרוב למאה שנות חמסינים.

"ויגה-ליוט וּוִיגדיס" הוא רומאן-אהבה מימי-הביניים, פתיחתו איטית, אפית, ואולם משאתה נכנס לתוכו, שוב אינך יכול להניח מידך את הספר עד שתסיימו (יש סופרים שמשתדלים, ובצדק, לצודד את הקורא כבר בדף-הפתיחה. ויש שבכוונה פותחים בנעימה מינורית, או מקשים על הקורא את הכניסה לסִפרם, כאילו כדי להעמידו במבחן ולברור לעצמם את הקוראים הראויים להם).

ויגה-ליוט הוא עלם איסלנדי עז-נפש, אשר נקם בגבורה את רצח אביו. משנתו החמש-עשרה הוא נוסע למסעות-ויקינגים, ובקיץ, במלאת לו עשרים שנה, הוא נילווה בספינה אל דודו וטרלידה בדרכו לנורווגיה. במסעם הם מגיעים לחוותו של האיכר הנורווגי העשיר גונאר, בכפר ואדין. ליוט מתאהב שם בבתו התמירה וזהובת השיער של גונאר, ויגדיס שמה.

באהבתו הקנאית לה מקלקל ליוט את השורה. הוא מסתבך בתגרה עם מחזר אחר שלה בתחרות של מאבק סוסים, והורג את סוסו. ויגדיס נקרעת בין אהבתה לליוט ובין הסכסוך שהסתכסך עם אביה וידידיו. ליוט, שמבטא את אהבתו וכאבו בשירים שהוא מחבר לעת-מצוא ושר באוזני הכפריים, מאמין לדיבה שהפיצו חורשי רעתה של ויגדיס, כאילו הקריבה את בתוליה למחזרה הראשון, והוא מפיץ שירי-לעג עליה.

ויגדיס אינה מאמינה שהוא מחברם של השירים, ובפגישתם האחרונה, ביער, היא שואלת אותו על כך. כאשר הוא מודה באשמתו, ניצתת בה שנאה עזה כלפיו. הוא מרגיש כי איבד אותה, אך כבודו ואהבתו אינם מניחים לו להשאירה לגבר אחר, הוא אונס אותה ונעלם.

וזוהי הפעם האחת והיחידה שוויגדיס ידעה גבר מימיה. היא הרה ללדת לליוט ומסתירה את הריונה גם מאביה. היא יולדת את בנה במרומי ההרים ומפקירה אותו על צוק סלע. ואולם בן אומנתה מרחם עליו ומציל את חייו. ויגדיס מאמצת אליה את בנה אילואר, ומלמדת אותו כל ימיו לשנוא את אביו ולנקום את נקמתה ממנו.

השם הרע שהוציאה לעצמה מסבך אותה ואת אביה במלחמה עם בני הכפר השכן. האב נרצח. היא נוקמת את דמו אך מאבדת את כל רכושה ויוצאת בגלות, בדרך מושלגת ונוראה, עם בנה הקט. לאחר הרפתקאות רבות, היא קונה לעצמה מחדש את מעמדה, אבל אינה מניחה לשום גבר לקרב אליה, אפילו לא לאילאף המלך.

ליוט חוזר לאיסלנד, רדוף אהבתו לוויגדיס וקללתה בהיפרדה ממנו. הוא נושא אישה יפה, ליקני, ומסתיר ממנה את עברו. אך כל ניסיונותיו לבנות לעצמו חיים חדשים עולים בתוהו. הילדים שנולדים לו, מתים באסון ובמחלה. ליקני מגלה את צפונות נפשו ואת הקללה הרובצת עליו ועל חייה עימו, ולבסוף מתה גם היא ממחלה ומשיברון-לב.

ליוט מוכר את כל אשר לו ועוזב לצמיתות את איסלנד. הוא מחליף את שמו לאוספאק ונעשה מפקדה של אוניית ויקינגים עזי-נפש. באחד ממסעותיו הוא מציל את נפש בנו, אולואר, היוצא גם הוא בספינה לגלות את אביו הנעלם ולשפוט אותו. אוספאק (שלא ידע על קיום בנו) מכיר מתוך סיפורו של אולואר כי בנו הוא, אך אינו מתוודע אליו בשמו האמיתי. נפשו של אולואר נקשרת בלב ידידו המבוגר אוספאק, ולאחר פרק-זמן שהם עושים יחד על הים, חוזר אולואר אל ויגדיס אימו, ואילו אוספאק מבטיח לבוא לבקרם.

שיאו של הספר הוא שיבתו המאוחרת של אוספאק-ליוט בליל חג-המולד אל כפרה של ויגדיס. בכנסייה הוא נפגש עם האם והבן ומתוודע אל שניהם. ויגדיס בורחת. אולואר חולם להשיב את אביו אל אימו, ושניהם רודפים אחר האם, אך רוח הנקמה הנוראה אינה מרפה מוויגדיס. היא מעמידה את בנה לפני הברירה הנוראה: היעמוד לצידה ויביא לה את ראשו של ליוט, או יטה לצד אביו ואז תזנח אותו לעולם.

ליוט, הרואה כי נכזבה תוחלתו, מעליב את ויגדיס באוזני בנה באותו עלבון ישן: "אין אני יודע אם בני הוא זה או בן לקארי מכפר גרפסיש – אבל עשה עתה את חפץ אימך, אולואר." (עמ' 188).

האב והבן יוצאים בעקבות העלבון, לדו-קרב ביער. אולואר מרגיש כי ליוט אינו נלחם, אלא חפץ להירצח בידיו, והוא מפסיק להילחם, ואז מפיל עצמו ליוט על חרבו ומת.

אולואר שב אל אימו ומניח בחיקה את ראש אביו, עולה על סוסו ועוזב את האם על-מנת שלא לראותה עוד. בטרם לכתו הוא שואל אותה:

"עניני דברֵך אמת על שאלתי זאת האחת – האם אהבת אותו פעם, את ויגה-ליוט?"

היא פורצת בבכי, משעינה פניה אל צוואר סוסו, ואומרת לו:

"לולא זאת, איככה יכולתי ושנאתיו ימים ארוכים כה – וזה היה הרע מכל רע, באשר הוא האיש, אותו אמרתי לאהוב מכל הגברים." (עמ' 184).

* סיגריד אונדסט: "ויגה-ליוֹט וּוִיגדיס". רומן אהבה. תירגם מגרמנית ד. קלעי. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, ברלין-תל-אביב, 1932. 195 עמ'.

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר,  באשר לביבי – אין ספק שהוא ראש ממשלה מצליח מאוד: האבטלה אפסית, המצב הכלכלי מן הטובים במערב, הוא מצליח גם בזירת החוץ, ואוסף ידידים באפריקה, במזרח אירופה וכו'. הנאום שלו בקונגרס בימיו של אובמה היה פנינה – אינני רואה שום מתחרה שלו נואם כך.

מה שכואב לי בממשל שלו הוא הכניעה ללא קרב לכל גחמות החרדים (היפרדות מבישה מהיהדות האמריקאית!) וכן, אם יסתבר שיש "שלדים" בארונו – כל ההערכה שלי אליו בוודאי תתפוגג.

משה גרנות

* "שוטרים במקום החלו להעניק סיוע רפואי לפצועים. לגרסת המשטרה, בזמן שחבלני המשטרה בדקו את המחבל הפצוע, הוא התרומם וניסה לשלוף סכין. השוטרים ירו בו שוב והרגו אותו." ["הארץ", 21.7.17, על פיגוע הטרור הרצחני בהר הבית ביום שישי 14.7].

אהוד: יש לאתר מיד את השוטרים הרוצחים ולהעמידם לדין כשם שהועמד לדין סמל אלאור אזריה. אנחנו לא יורים בפצוע!

* קלות דעת? התגרות בגורל? מניעים דתיים? איך זה שיושבת משפחה ישראלית עם אורחים לא-מעטים בבית מלא אנשים וזאת בהתנחלות הנמצאת בלב איזור פלסטיני עויין  ורצחני, ביום שישי האחרון, רצוף הפורענויות בירושלים – ואין על איש מהגברים אפילו אקדח אחד? וככה הם נשחטים בזה אחר זה בסכין אחת?

זוהי ממש שערוריה. אקדח אחד היה מונע מיד את הטבח ואת הביזיון! – והלא כל מי שחי מעבר לקו הירוק מקבל מיד רשיון לנשיאת נשק! – כך גם קיבל רשיון לאקדח החרא הקטן שרצח את רבין!

* חבר שלנו, משורר, חיימקה שפינוזה שמו, מספר שלא מזמן פקד אותו חלום מוזר – הוא גנרל שארל דה גול הנכנס עטור ניצחון לפריז לאחר שיחרורה בידי כוחות "צרפת החופשית" [בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק ב-26 באוגוסט 1944], והוא צועד בראש מצעד הניצחון ההיסטורי בשאנז אליזה, על רקע שער הניצחון, ולצידו בשורה אחת פמלייה גדולה של לוחמי חירות צרפתיים וסופרים עבריים, בהם גם אני, כולנו חובשים כובעי-חאקי בעלי מצחייה של הצבא הצרפתי, ואנחנו רוצים לצעוד יחד בשורה הראשונה משני צידיו אבל חיימקה פוקד עלינו לצעוד צעד אחד לאחור – ונשאר יחידי בראש המצעד.

* אביאל לטר: איך מלמדים את כל העיתונאים. הקריינים ועם ישראל שאין דבר כזה מגנומטר. הנכון הוא מגנטומטר.

* עיתונאית "הארץ" המבקרת בימים אלה ברומא, נרי לִבנה, כותבת [21.7] כי ברומא העצים נותנים צל בעוד שבתל-אביב גוזמים אותם בפראות ואין צל.

לנו יש רושם שונה לגמרי מהשוואה בין שתי הערים בקיץ, אבל כנראה ששנאתה לישראל, כמצוות העיתון בו היא כותבת, גורמת לה לראות את הצל של העצים הרבים והעבותים בתל-אביב –  כשמש, ואת השמש הרומאית המכה בלי רחם – כצל.

לפי הטור האחרון שלה נראה שהשמש הרומאית בלבלה עליה קצת את דעתה. בתל-אביב היתה כתיבתה רהוטה יותר. אולי בגלל הצל.

* מגדלי האווזים-לפיטום ["פואה-גרא"] בכל רחבי העולם מודים למדינת ישראל על שבשעתו אסרה על פיטום אווזים בתחומה, וזאת מתוך התחשבות הומאנית באווזים – וכך כרתה במו-ידיה ענף ייצור וייצוא משגשג והותירה בידי האחרים את שוק הצרכנים העולמי כולו!

עופות ועגלים ממשיכים לשחוט כאן וגם מעבדים מבשרם נקניקים כי אליהם ההומאניזם הישראלי טרם הגיע.

* נודע לנו ממקורות מוסמכים כי מטעמי צער בעלי חיים ייאסר בקרוב על בתי החרושת לנקניק בארץ לייצר אותו מבשר ועוף מן החי ויהא עליהם להשתמש רק בתערובת של תפוחי-אדמה וסלק מבושלים, כרובית ובצל מטוגנים, שום, שמן קנולה, מלח ופלפל שחור.

ייבוא נקניקים למיניהם מחו"ל יימשך בגלל ההסכמים הכלכליים עליהם חתומה ישראל עם השוק המשותף ומדינות אחרות, שאותם אי-אפשר לבטל.

הנקניק הישראלי יהיה כשר, כשר למהדרין, כשר לפסח וכשר למאוננות – בגירסה לא חריפה במיוחד כדי שלא לצרוב להן את הפות.

* אהוד יקר, בהזדמנות נכנסתי ליוטיוב ושמעתי את דבריך על ההזנייה באוניברסיטאות.

יישר כוח על אומץ הלב!

ההיסטוריה היא שתשפוט

לא סופר נידח

ולא סופר נשכח

כל  טוב

הרצל חקק

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל