פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1263

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ד' באב תשע"ז, 27 ביולי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עוֹד סִבָּה לְגַאוָה עַל כָּךְ שֶאָנוּ יִשְׂרְאֵלִים. // מרדכי קידר: הכניעה לטרור והאיוולת בעניין הירדני. // עמוס גלבוע: כמה תובנות על הר הבית ממרומי המצודה בבלגיה של כובש ירושלים הצלבני, גוטפריד מבויון. // אורי הייטנר: 1. הלכה ציונית. 2. צרור הערות 26.7.17. // משה כהן: ביבי מהלך עלינו אימים. // בֶּנְדָה: על גלאי מתכות, סטטווס קוו ופוליטיקה בינלאומית. // יהודה דרורי: מדוע השמאל בעולם נגד מקרון? // יעקב שרייבּמן: בִּיקוּר. // אהוד בן עזר: האופרה טורנדוט של פוצ'יני בניצוח מהטה. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: המכשול לשלום: ניתוק מהמציאות. [ציטוט]. // משה גרנות: סיומים פתוחים. על אסופת סיפוריו של דייב מרגושס "הבטחות". // היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // נעמן כהן: נתניהו הלך לקנוסה. // יואל נץ: עוד מעלילות מחנה העקורים (מתוך הספר "שלושה חיים"). //  אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק שנים-עשר, מחורבנה של צפת נתמלאה ירושלים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "אמת מארץ-ישראל" לאחד-העם, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.8.1971. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עוֹד סִבָּה לְגַאוָה עַל כָּךְ שֶאָנוּ יִשְׂרְאֵלִים

כְּשֶאֲנַחְנוּ יוֹם יוֹם מְגַלִּים פַּרְשִיּוֹת שֶל שְחִיתוּת בְּצַמֶּרֶת בְּכִירֵינוּ

זֶה מַכְאִיב וּמַסְלִיד וְאֵינֶנּוּ מַגְלִיד וּמַכֶּה בְּפָנֵינוּ עַזּוֹת

וַאֲנַחְנוּ תוֹהִים מוּל אוֹתָם נְגָעִים הַחוֹזְרִים כָּאן לְהַעֲכִירֵנוּ

מָה עַל כָּךְ הָיָה סָח דּוֹר אָבוֹת מְיַסְּדִים שֶבָּנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת.

כְּשֶאֲנַחְנוּ פּוֹגְשִים צְעִירִים אוֹ קְשִישִים שֶבְּקֹשִי גוֹמְרִים אֶת הַחֹדֶש

אוֹ חַסְרֵי קוֹרַת גַּג רְאוּיָה לִמְגוּרִים שֶאֵין אִיש לָהֶם יָד פֹּה מוֹשִיט

וּשְׂרִידֵי הַשּוֹאָה שֶדַּלּוּת וּבְדִידוּת קִיּוּמָם כְּבָר הִגִּיעוּ עַד גֹּדֶש

כְּלָל אֵינֶנּוּ בְּטוּחִים בִּלְבָבוֹת נְבוֹכִים שֶאֲנַחְנוּ חֶבְרָה אֱנוֹשִית.

כְּשֶאֲנַחְנוּ צוֹפִים בַּחֶרְפָּה בָּהּ נָכִים מֻפְקָרִים לְשִנָּיו שֶל הָעֹנִי

וְאֹטֶם שְרִיר הַלֵּב שֶל הַמִּמְסָד מַרְבֶּה עַוְלוֹת

וְחַ"כִּים הַלּוֹקִים מוֹרָאלִית בְּאוֹטִיזְם כְּרוֹנִי

לֹא מִתְבַּיְּשִים אֶת מַשְׂכּוֹרוֹת עַצְמָם לְהַעֲלוֹת, –

כְּשֶאֲנַחְנוּ עֵדִים לְמֵרוֹץ הַשֵּדִים בִּכְבִישֵינוּ אֶל תֹּפֶת הַקֶּטֶל

הַגּוֹבֶה כָּל שָבוּעַ בְּאֹרַח קָבוּעַ מַס שְכוֹל, אַלְמָנוּת וְיַתְמוּת

וְשוּם גּוּף אֲכִיפָה שֶיָּדוֹ תַקִּיפָה לֹא מַכְתִּיף עַל שִכְמוֹ אֶת הַנֵּטֶל

בּוֹ תֻדְבַּר פַּסְקָנִית הַגְּזֵרָה הַשְּׂטָנִית הַכּוֹפָה עַל נוֹסְעֵינוּ לָמוּת, –

כְּשֶאֲנַחְנוּ חָשִים בָּאִירוֹנְיָה בָּהּ טֶרֶם חֻסְּלָה סַכָּנַת הָאָמוֹנְיָה

וּבָהּ קַפִּיטָלִיזְם חֲזִירִי בְּדֶרֶךְ קֶבַע

מַרְעִיל שְמוּרוֹת שֶל טֶבַע כְּמוֹ בְּנַחַל אֲשָלִים

וְאֵיךְ זִהוּם אַחֵר מַרְעִיל מוֹחוֹת בְּדִיסְהַרְמוֹנְיָה

ווּלְגָרִית וּבַּרְבָּרִית וּשְטופָה בְּקָקוֹפוֹנְיָה

בְּשֶפַע רְשָתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת בָּהֶן וִכּוּחַ

מֻחְלָף בְּגַסּוּת רוּחַ

וּצְוָחוֹת בִּמְקוֹם מִלִּים, –

קָשֶה לוֹמַר שֶקַּל לִפְקֹד עַל אִי הַנַּחַת: "סוּרִי!"

לְנֹכַח כָּל הַנָּ"ל שֶכָּאן מָנִינוּ בִּדְאָבָה

אֲבָל כְּשֶצַהַ"ל מְנַהֵל סָמוּךְ לַגְּבוּל הַסּוּרִי

פְּרוֹיֶקְט הוּמָנִיטָרִי לְעִדּוּד שְכֵנוּת טוֹבָה

וּמְסַפֵּק חִנָּם אֵין כֶּסֶף לְמָאתַיִם אֶלֶף

יוֹשְבֵי אֵזוֹר קוּנֵיטְרָה מַיִם, דֶּלֶק וְחַשְמַל,

תְּרוּפוֹת וְגֶנֶרָאטוֹרִים וּכְסוּת מִכְּפוֹר וָדֶלֶף

וּמִין מַטֶּה הוּמָנִיטָרִי קָם בִּמְקוֹם חָמָ"ל

וּמַעֲנִיק בִּזְכוּת רוֹפְאָיו סִיּוּעַ מֵדִיצִינִי

לְאִמָּהוֹת וְעוֹלָלִים בְּבֵית חוֹלִים חֵילִי

אֲפִלּוּ צִינִיקָן מֻשְבָּע חָדֵל לִהְיוֹת פֹּה צִינִי

וְהוּא פִּתְאֹם גֵּאֶה עַל כָּךְ שֶהוּא יִשְׂרְאֵלִי.

אֵין יְהוּדִי מִזֶּה, אֵין אֱנוֹשִי מִזֶּה, כְּשֶאַסַד

טוֹבֵחַ בְּעַמּוֹ לַאֲלָפִים וְלִרְבָבוֹת

חוֹבֶשֶת יִשְׂרָאֵל פִּצְעֵי יַלְדָּה קְטַנָּה שֶנָּסָה

אֵלֶינוּ עִם אִמָּהּ מִטְּוַח הָאֵש וְהַקְּרָבוֹת.

לְנכַח שְנוֹת הַהֲסָתָה שֶבְּאַרְצָהּ צְפוּיוֹת לָהּ

אֵין שוּם סִבָּה לִשְגוֹת בְּאַשְלָיוֹת עַל תּוֹדָתָהּ

אַךְ גַּם אִם יִשְׂרָאֵל תִּזְכֹּר שֶאֵין שוּם עַרְבֻיּוֹת לָהּ

הִיא רֶגַע לֹא תֶחְדַּל מִמַּעֲשֵׂי אֲצִילוּתָהּ.

וְגַם אִם לֹא תִזְכֹּר שוּם נֶפֶש סוּרִית מִכָּל אֵלֶּה

אֵיךְ מְדִינַת הַצִּיּוֹנִים כָּאן לְצִדָּהּ נִצְבָה

אֲנַחְנוּ נִשָּאֵר גֵּאִים עַל מָה שֶהִיא פּוֹעֶלֶת

בְּלִי לְצַפּוֹת לְשוּם תּוֹדָה

כִּי שְׂכַר מִצְוָה – מִצְוָה.

* * *

מרדכי קידר

הכניעה לטרור והאיוולת בעניין הירדני

בשעת כתיבת שורות אלה התפרסם שהקבינט הביטחוני החליט להסיר את גלאי המתכות וגם את המצלמות שהותקנו בשערי הר הבית, ואולי גם את אלו שהותקנו בשער האריות ובשערים האחרים של העיר העתיקה אחרי רצח שני שוטרי משמר הגבול האיל שתאוי וכמיל שנאן. ההחלטה היתה גם קשורה לשחרור מאבטח ישראלי בשגרירות ישראל בירדן, הנהנה מחסינות דיפלומטית, בעקבות שליחות של ראש השב"כ לירדן ומשא ומתן שניהל עם עמיתים בממלכה ההאשמית.

החלטת הקבינט מדברת על פיתוח אמצעים חכמים אחרים בסכום אגדי של מאה מיליון שקל כדי להחליף את גלאי המתכות והמצלמות. אני מוכן להמר על כל דבר ששום דבר משמעותי לא יפותח בעתיד הנראה לעין, וההחלטה על פיתוח האמצעים נועדה לזרות חול בעיני הציבור ולהשלותו כאילו יש לממשלת ישראל דרך לקיים את ריבונות ישראל בעיר העתיקה בכלל ובהר הבית בפרט.

יתר על כן, גם אם באורח נס יפותחו בתקופה הקרובה אמצעים חדשים ויעילים, הסיכוי שהצבתם תעבור בשלום הוא אפס, כי מבחינת שונאי ישראל המוסלמים אין הבדל בין גלאי מתכת, מצלמה או כל מכשיר אחר, שכן הצבת כל אמצעי משמעותה ריבונות יהודית על הר הבית, ודבר זה מנוגד לתפיסה הבסיסית האסלאמית שיהודי חייב לחיות כ"בן חסות" תחת רחמי האסלאם ולשלם ג'יזיה, מס גולגולת, כדי לקיים את המצווה המוסלמית להשפיל את היהודי, המופיעה בקוראן.

ללא ספק, ממשלת ישראל התקפלה ונסוגה בה מהחלטתה להפעיל אמצעי אבטחה בכניסות להר הבית, והחל מהיום רק יהודים ותיירים יאלצו לעבור בדיקה משפילה כדי לוודא שהם אינם נושאים תפילין וסידור כשהם נכנסים להר הבית. מוסלמים, שהוכיחו ב-14 ביולי את התנהגותם הטרוריסטית, ימשיכו להיכנס למקום הקדוש ללא בדיקה וללא בקרה עם יכולת להבריח אמצעי לחימה להר הבית. הלחצים הופעלו על ממשלת ישראל ממספר כיוונים: ערביי ישראל, תושבי השטחים, מדינות ערביות ומוסלמיות, מדינות אירופה וארה"ב.

משמעות ההתקפלות הישראלית מול הלחצים הללו חמורה מאוד. הכישלון הראשון היה העובדה שממשלת ישראל לא תיאמה את צעדיה עם הממשל האמריקני, ובעיקר עם ג'ייסון גרינבלט, השליח של טראמפ למזרח התיכון. הממשלה לא צפתה את גל ההתנגדות האסלאמי ולכן לא הכינה מראש גיבוי אמריקני להצבת אמצעי האבטחה, שכל אמריקני מבין שהם מחויבי המציאות הטרוריסטית שהשתלטה על העולם המתורבת.

שונאי ישראל המוסלמים מקבלים עידוד אדיר מהחלטת הממשלה, והדרישות שהם יגישו למדינת ישראל בעתיד רק יילכו ויתגברו כמו תיאבון המתגבר עם האוכל. הטרור – כך מתברר – משתלם, ומדינת ישראל מחפשת פתרונות קלים, מיידיים וזמניים במקום להתמודד עם אתגרים ולנצח בהם את מבקשי רעתנו. עם ישראל עוד ישלם מחיר גבוה עבור "ההישג" הזמני של "הרגעת השטח" שכלל לא בטוח שאכן יגיע.

הסרת אמצעי האבטחה הוכיחה שהמוסלמים ניצחו שוב את היהודים. פעם נוספת התברר שממשלת ישראל מוססה את הנחישות שאיפיינה את עם ישראל בעת הקמת המדינה ובשעת מלחמות שליוו את חיינו על נחלת אבותינו מאז 1948. שום הצהרה, בומבסטית ככל שתהיה, של הנשיא, של ראש הממשלה ושל שריו, פקידיו, קציניו ושוטריו, לא תכסה ולא תסתיר את האמת המרה והמבישה שטרוריסטים אילצו את ממשלת ישראל להתקפל ולסגת מהחלטתה הנכונה והראויה שלא היתה מוצדקת ממנה.

איך תביט ממשלת ישראל בעיני משפחות שני חיילי משמר הגבול, שתאוי ושנאן? מה יגידו כל אותם שרים חסרי אחריות למשפחות חללי הטרור, שללא ספק יגבר בגלל הרכרוכיות שהציגו בהחלטתם השערורייתית להסיר את אמצעי הביטחון בבירת ישראל? איך תתמודד משטרת ישראל עם גל טרור שייווצר בגלל האיוולת של הממשלה המטילה על המשטרה משימה מבלי שתיתן לה את האמצעים ההכרחיים לביצועה? איזו מדינה חפצת חיים נכנעת כך לטרור?

הטעות בעניין הירדני

היחס של ישראל לירדן רצוף טעויות כבר משנת 1994, עת נחתם עם הממלכה הסכם השלום, כתוצאה מ"המעמד המיוחד" שישראל העניקה לירדן בהר הבית. ניתן היה להגיע לשלום עם הממלכה גם בלי המתנה השערורייתית הזו, שכן חוסיין היה זקוק לשלום איתנו יותר מאשר אנחנו היינו זקוקים לשלום איתו. לבד מזו, איזו מדינה נורמלית מעניקה למדינה אחרת מעמד מיוחד בבירתה ובמקום המקודש ביותר לעמה? המעמד המיוחד שהעניק לירדן סמכות על הר הבית הוא החטא הקדמון.

אבל החטא הגדול יותר שעושה ישראל בעניין ירדן הוא "תעודת הביטוח" שישראל מעניקה לבית המלוכה ההאשמי כבר 23 שנים תחת הנחה, שכלל איננה ודאית, שקיומו מבטיח שירדן תהיה לתמיד אזור חיץ שיגן על ישראל מסכנות אופנתיות העלולות לבוא מהמזרח: עיראק של צדאם, איראן של האייתולות, אלקאעדה ודאע"ש. כתוצאה מכך ממשיך בית המלוכה, שמקורו בסעודיה, להסתמך על מיעוט בדווי כדי לשלוט ברוב פלסטיני, וכך נמנע תהליך נכון וראוי של הפיכת ירדן למדינת הרוב הפלסטיני או חלוקת ירדן למדינה בדווית ומדינה פלסטינית בצפון מערב ירדן, האזור הפלסטיני שלה.

כתוצאה מהמשך שליטתו של בית המלוכה ההאשמי בירדן ואי הקמת מדינה פלסטינית בה, נדרשת ישראל להקים מדינה פלסטינית שתשתרע על הרי יהודה ושומרון, ערש לידתו של עם ישראל, ותשלוט בתצפית ובאש, במרגמות ובטילים, על כל המרחב מבית שאן ועפולה בצפון עד באר שבע ודימונה בדרום דרך כל מישור החוף מחיפה ועד אשקלון. כלומר, כדי להשיג הישג טקטי לא ודאי מחוץ למדינת ישראל נדרשת ישראל להקים על עצמה איום אסטרטגי בתוך ארצה. האם יש שטות גדולה מזו?

במקום להיכנע לדרישות המלך בעניין אמצעי האבטחה בירושלים היתה ישראל צריכה לומר לו דברים ברורים: "הפיגוע הרצחני ב-14 ביולי הוכיח שאתה לא מקיים את חובתך בהר הבית, ולכן הפרת את הסעיף הזה בחוזה השלום וביטלת את המעמד המיוחד שישראל ברוב טיפשותה נתנה לאביך בשנת 1994. לגבי המאבטח שהגן על עצמו בעמאן, יש לך שעה להעביר אותו בריא ושלם לישראל, ועד שתעשה כך ישראל מעכבת את העברת עשרות מיליוני המטרים המעוקבים של מים שישראל התחייבה לאביך בהסכם השלום."

בכזה סגנון על ישראל לדבר עם מלך ירדן, בעיקר לאחר שהוא הוביל את ההחלטה האנטי יהודית של יונסק"ו בעניין ירושלים. ככה מתנהג מישהו שיש לו הסכם שלום עימנו?

כאשר הציבה ישראל את אמצעי הביטחון בהר הבית לפני כעשרה ימים פנה מלך ירדן, עבדאללה השני, לממשל האמריקני ולמדינות אירופה באזהרה שצעדי ישראל עלולים להעלות נגדו את זעם המוסלמים בירדן ומחוצה לה, בשל המעמד המיוחד שיש לו בירושלים, ולסכן את יציבות שלטונו. לכן, כדי לשמור על כסאו המעורער, הוא דרש שישראל תסיר את אמצעי הביטחון שהציבה. האם יש דרישה שערורייתית יותר מזו? האם על ישראל לוותר על ביטחון אזרחיה ושוטריה כדי לשמור על הג'וב שירש המלך מאבי-סבו, עבדאללה הראשון, שקיבל אותו מהבריטים באופן לא לגיטימי?

האיוולת הישראלית ניכרת גם בעניין ירדן, שבו מעדיפה ישראל את האינטרס הטקטי, המיידי, צר האופק וקצר המועד, על פני האינטרס האסטרטגי, הגדול וארוך הטווח, שהוא הפלת בית המלוכה ההאשמי והפיכת ירדן למדינה פלסטינית. הימים האחרונים הוכיחו שהסכם השלום עם ירדן רק מטיל על ישראל מגבלות ומהווה פתח להפעלת לחצים מכיוונו של בית מלוכה לא לגיטימי החי על זמן שאול ועלול גם הוא להתמוטט כמו משטרים ערביים אחרים באזורנו שהיו יציבים וחזקים יותר ממנו.

בית המלוכה ההאשמי בירדן חב לישראל את חייו, ולכן אל לה לישראל להעניק לו שום ויתור, כי אין כלל צורך בכך. אלא שקשה לצפות מממשלה הנכנעת לטרור שתדע לכלכל נכוחה את צעדיה בשבילים הנפתלים של המזרח התיכון.

מדינת ישראל תצטרך להשקיע מאמצים מרובים כדי לשקם את תדמיתה שנפגעה קשות בעקבות החלטת הממשלה, ואולי באמת הגיע הזמן שעם ישראל ישאל את עצמו האם לא הגיעה העת להציב בראש המדינה אישיות נחושה עם כוח עמידה הנדרש כדי לחיות בביטחון באזור מוכה טרור כמו זה שבקירבו ישראל מנסה לשרוד.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

כמה תובנות על הר הבית ממרומי המצודה בבלגיה של כובש ירושלים הצלבני, גוטפריד מבויון

לפנינו עוד משבר בהר הבית, שהוא המכנה המשותף הנמוך ביותר המלהיב ומתסיס מוסלמים, בעיקר פלסטינים. ובו בזמן העולם המוסלמי לא עלה אף פעם בהמוניו להגן על אלאקצה, כקריאות ההסתה. הטיפול שלנו במשבר – כושל, לפחות עד עכשיו.

העיירה בויון נמצאת בדרום מערב בלגיה, ליד הגבול הצרפתי. עמדתי על חומות המבצר הענק הצופה על העיירה והיערות שמסביב. זה היה מבצרו של האציל גוטפריד מבויון, מראשי מסע הצלב הראשון לפני יותר מאלף שנה, מכובשי ירושלים מידי המוסלמים, ממשתתפי הטבח במוסלמים וביהודי העיר, ומי שהוכתר להיות "שומר הקבר הקדוש".

התחלתי להרהר מה הניע אותו לעזוב את הנוף הנהדר, לעבור תלאות דרך של שנתיים ולהגיע להרים הצחיחים של ירושלים, כאשר ראיתי לפתע את הידיעה על הרצח שבוצע ב"הר הבית".  אלף שנה התחברו לפתע בצורה כל כך חיה לתובנה ברורה: מכאן, לפני למעלה מאלף שנה , יצאו לוחמים אבירים לקרב על ירושלים. והקרב למעשה לא הסתיים. וההיסטוריה מעניינת: כמה עשרות שנים אחרי שממלכת ירושלים הצלבנית נפלה (1187), וירושלים נכבשה מחדש ע"י המוסלמים, המוסלמים ויתרו על ירושלים פעמיים לטובת הצלבנים בהסכמים  שנערכו עימם: פעם כאשר הם שומרים בידם את השליטה ב"הר הבית", ופעם לא שומרים.

 והרי כמה תובנות ממרומי מבצר בויון :

האחת, לפנינו עוד משבר סביב "הר הבית", שטרם הסתיים. קדמו לו הרבה משברים . להבדיל ממשברי עבר, הגפרור שהצית אותו לא היה בשל מעשה מסויים של ישראל (כמו ,למשל, חפירת מנהרת הכותל ב-1996 או עלית שרון ל"הר הבית"), אלא  בשל מעשה רצח שבוצע במקום ע"י מוסלמים.

מהצד המוסלמי  אין בזה הרבה חידוש, או משהו חריג, בבחינת חילול מקום קדוש. כאן נרצח המלך עבדאללה, סבא של המלך עבדאללה הנוכחי בירדן.  מאות מסגדים הוחרבו ע"י המוסלמים עצמם רק בשנים האחרונות, מקומות קדושים לאסלאם חוללו ע"י המוסלמים עצמם. בעזה הפכו המסגדים למחסני נשק. זאת הנורמה!  אבל, אוי לו ל"כופר" אם יפגע, ולו הפגיעה הקלה ביותר, במקום קדוש לאסלאם, כשם שאוי לו אם יעז להגיד מילת גנאי על הנביא מוחמד. היכן ההיגיון כאן? אין הגיון ולא צריך לחפש אותו.

השנייה, מסגד אל-אקצה שב"הר הבית" הפך עם השנים להיות המכנה המשותף הנמוך ביותר המדליק את ההמון המוסלמי, ובעיקר הפלסטינ . יש כאן , בדנ"א, חומר דליקה מדהים; ישנה כאן אמונה שהמקום בסכנה, שהיהודים, "בני הקופים", רוצים להשתלט עליו. הדת משמשת כאן, כמובן, ככלי  מדיני (כמו שגם שימשה לפני 1000 שנה במסעי הצלב ), ובמקרה שלפנינו: לקבוע מי הוא הריבון האמיתי בהר הבית. לא צריך זכוכית מגדלת כדי לקרוא את מה שהפלסטינים, ובכללם הנהגת ערביי ישראל, אומרים ברורות: הר הבית הוא שלנו, ובכל הסדר של הסכסוך הוא יהיה שלנו.

ומכאן, השלישית: הניסיון במשברים בהר הבית, והמשברים סביב הכותל המערבי לפני קום המדינה, לימדו שכל שינוי, ולו הקטנטן ביותר,  בסטאטוס קוו, והנעשה בידי היהודים – מיד מצית את ההמונים ומשלהב את הדמיון על "אל אקצה בסכנה".  צריך רק הסתה קלה, שלא לדבר על גדולה. בעבר, לפני קום המדינה, זה היה המופתי של ירושלים, והיום זאת להקה ענקית. אחד מהם הוא ארדואן. סוף סוף היתה זאת האימפריה העות'מאנית ששלטה בירושלים למעלה מ-400 שנים, ואף בנתה את חומותיה.

ובו בזמן, העולם המוסלמי בעבר הרחוק לא "התגייס" למען ירושלים ו"הר הבית", וכך גם כיום. בדיבורים ובהסתה נקראים "מיליוני המוסלמים" לעלות ולהגן על אלאקצה. חלקם עסוק כיום בלהרוג אחד את השני, או לרדוף אחד את השני או להחרימו.

והרביעית,  בשיא הקיצור: הטיפול שלנו, עד עכשיו במשבר,  הוא כושל. וזה אחרי כל כך הרבה משברים והבנה ש"הר הבית" הוא חבית בעירה.

והערה קטנטנה: איני יודע מה זה "מגנומטר" .  אני יודע  שהמכשיר נקרא metal detector, מאתר/מגלה מתכות, והוא  בשימוש בכל שדה תעופה. איך חשבו לבדוק דרכו אלפי מתפללים? לאלוהים פתרונות.

* * *

אורי הייטנר

1. הלכה ציונית

לפני מאה שנה בדיוק, בקיץ תרע"ז (1917) פירסם ביאליק את המסה "הלכה ואגדה", אחת המסות החשובות שכתב.

תשע שנים קודם לכן, פירסם ביאליק, יחד עם חברו יהושע חנא רבניצקי, את "ספר האגדה". ספר זה, שלאורך עשרות שנים לא היה בית דובר עברית המכבד את עצמו, שלא החזיק אותו – שני בחשיבותו רק לתנ"ך, כינס את אגדות חז"ל שהופיעו בכל הספרות החז"לית, מתורגמים לעברית (אלו שנכתבו בארמית), ערוכים ומבוארים. בכך, היה ביאליק למזוהה עד מאוד עם האגדה.

הזיהוי הזה, התחבר לתודעה חזקה מאוד בקרב התרבות היהודית החילונית, שביכרה את האגדה על ההלכה. בעוד ביהדות הרבנית, בוודאי הליטאית (שממנה בא ביאליק, שלמד בישיבת וולוז'ין), האגדה היתה שולי השוליים, חסרת חשיבות וערך, וכל היהדות לא היתה אלא ד' אמות של הלכה, התרבות היהודית החילונית ראתה בהלכה קובץ משמים ויבשושי של הלכות עבשות, זניחות, לא רלוונטיות, המדכאות את הנפש היהודית, ואילו האגדה, בהמשך לתנ"ך, היא התשתית ליצירה האמנותית היהודית החיה והמתחדשת – הספרות, השירה, המוסיקה, האמנות הפלסטית.

דווקא ביאליק, המזוהה מכל עם התפיסה הזאת, ניפץ אותה במסתו, שהיתה שיר הלל להלכה. הוא העמיד את ההלכה והאגדה על מישור אחד, כשתי ישויות אחיות, שאין קיום לאחת ללא חברתה. האגדה היא המעניקה את האידאה, את הרעיון, את החזון, את ההשראה, אך אין לה כל משמעות כשלעצמה, ללא ההלכה הפורטת למעשים, והופכת אותה לתורת חיים. ההפרדה בין האגדה וההלכה מלאכותית, טען ביאליק, והישווה אותה להפרדה בין המים והקרח, שהנם שני מצבי צבירה של אותו חומר.

"ההלכה היא גיבושה, תמציתה האחרונה והמוכרחת של האגדה; האגדה היא היתוכה של ההלכה. קול המונה של תביעת הלב בשטף מרוצתה לנקודת שאיפתה – זוהי האגדה; מקום החניה, סיפוק התביעה לפי שעה והשתקתה – זוהי ההלכה. החלום הרץ ונמשך אל הפתרון, הרצון אל המעשה, המחשבה אל המלה, הפרח אל הפרי – והאגדה אל ההלכה. ואולם גם בתוך הפרי כבר גנוז הגרעין, שממנו פרח חדש עתיד לצאת. הלכה שמתרוממת עד למדרגת סימבול – וכזאת יש, כמו שיתבאר עוד – היא עצמה נעשית אם לאגדה חדשה, אם כיוצא בה ואם לאו כיוצא בה. הלכה חיה ובריאה היא אגדה לשעבר או שלעתיד, וכן להפך. תחילתן וסופן של שתיהן נעוצים זה בזה. וכל תרי"ג מצוות שבתורה מה הן אם לא תמציתם האחרונה, צירוף אחר צירוף, של דברי מיתוס, אגדה ומנהגים קדמונים – תורת חיים ותורת פה ולב – שהיו מתחלה כפורחים באוויר כמה אלפי שנה ... עד שהגיעה שעתם להתגבש בדמות של חוקים חצובים באבן וכתובים בקלף?"

ביאליק המחיש את הדברים, בין השאר, באמצעות השבת. השבת היא, לכאורה, אגדת האגדות. אולם כדי לממש אותה, להפוך אותה מרעיון נאצל לדבר חי ואמתי, היה צורך בהלכות על הלכות, הפורטות את הרעיון הנשגב לאורח חיים.

המסר הזה של ביאליק היה מסר חתרני ביחס למיליֶה התרבותי שבו פעל, שבו הוצגה ההלכה כמעין טבעת חנק של הרעיונות הנשגבים, דווקא בשל אותן הלכות מעשיות, שפרטו את הרעיון למעשים וחוקים קטנים, אפרוריים. ההשכלה והחילוניות נועדו לשחרר את הרעיונות היהודיים הנשגבים מכבלי ההלכה החונקת והמסרסת. טשרניחובסקי, בן דורו של ביאליק, משורר דגול ושני אך לביאליק בין משוררי התחייה, כתב על "אֵל אֱלֹהֵי כּוֹבְשֵׁי כְּנַעַן בְּסוּפָה", ש"וַיַאַסְרוּהוּ בִרְצוּעוֹת שֶׁל תְּפִילִין..." כלומר היהדות ההלכתית היא היפוכה של הרוח הציונית שתכבוש מחדש את כנען ותחדש את ימי היהדות כמקדם, כתקופת ההוד שלה בימי התנ"ך.

מסתו של ביאליק היתה הלל להלכה, אולם ברובד עמוק יותר שלה, ניתן היה להבין שאין הוא קורא לחזור ולחיות על פי ההלכה היהודית ככתבה וכלשונה. יותר משהוא דיבר על ההלכה הפסוקה, הוא דיבר על הרעיון של הלכה, על הצורך בהלכה. את חשיבותה של ההלכה הוא הציג בלשון עבר.

"האגדה, היונקת מעולם האצילות, עוסקת בראוי וברצוי, וכשאני קורא בה אני רואה מה רצתה, איך הגתה ולמה נשאה את נפשה האומה הישראלית; ההלכה, שניזונית מעולם העשייה, עוסקת בקיים ובמוחזק, והיא מראה לנו בעליל, בציורים קצרים אבל בולטים, את עצם חייה של האומה, את ממשות חייה. אני רואה מתוכה עין בעין, איך הלבישה האומה את רצונה ומשאות נפשה השוטפים צורות חיים קיימות ומוצקות, צורות של מעשים. כשאתם נכנסים למשנה – אל נא תקמטו את מצחכם. עברו בין הפרקים בנחת, כמי שעובר בין חורבות ערים עתיקות; שוטו בין פסקי ההלכות הרצופים שם זה אצל זה כלבֵנים בנדבך ונראים בצמצומם כחצובי חלמיש; התבוננו בעין פקוחה אל כל הציורים הקטנים וקטני הקטנים, המפוזרים שם בערבוביה לאלפים, ואמרו: האין אתם רואים לפניכם חיי מעשה של אומה שלמה, שנתאבנו לכל תגיהם ופרטיהם בתוך כדי מהלכם?

"איני מדבר רק על התמונות השלמות והמפורטות הבאות שם לפרקים, כגון סדר הבאת ביכורים, סדר עבודת יום הכיפורים, סדר הדין, ודומיהם. פרקים תיאוריים כאלה הרי אֶפּיקה גמורה הם, במובנה התאוּרי, ומן הסוג המעולה. דן אני גם על אותם הרסיסים הקטנים, קו קו ותג תג, פרורי חיים קפואים, שמהם נצטרפו כמעט כל ששת סדרי המשנה ותוספאותיהן."

וכך עובר ביאליק על כל אחד ואחד מששת סדרי המשנה, ומציג כיצד ניתן לשחזר מהם את אורח חיי היהודים בתקופת המשנה. אין כוונתו שהמשנה היא ספר שתיאר את אורח החיים, אלא שאורח החיים היה על פי הלכות המשנה. כלומר, המשנה היא זו שנתנה ליהודים בתקופתה את הוראות ההפעלה, כיצד לממש באורח חייהם, ביום יום, את הערכים היהודיים הנאצלים והנשגבים. הקורא זאת לעומק מבין, שביאליק מבקר את הדבקות בהלכה כמות שהיא כעבור אלפיים שנה, כיוון שאין היא נותנת מענה למימוש האידיאלים הנשגבים של דורו; להגשמת ערכי היהדות באופן המתאים למאה העשרים.

לקראת סוף המאמר, הוא כותב זאת במפורש.

" – ובכן נתנה ראש ונשובה אל... ה'שולחן ערוך'?

"מי שיגלה בדבריי פנים כאלה, סימן שלא הבין בהם כלום. המילים 'הלכה ואגדה' תלמודיות הן ומשמען במקומן קבוע, אבל מצד מהותן הפנימית משמען עשוי להתרחב ולהתפשט גם על שאר החזיונות בני-מיניהן, בין של התקופות הקודמות לתלמוד ובין של המאוחרות לו. שתי צורות מסוימות הן, שני חלופי סיגנונים, שמלַווים זה את זה בחיים ובספרות, ודור דור ואגדתו, אגדה אגדה – והלכתה.

"לא בהלכה פלונית, כמו שלא באגדה אלמונית, הכתוב מדבר. בעיקר הלכה אנו עסוקים כאן, הלכה בתור כלל גדול, בתור צורה מוחשית ומסוימת לחיים ממשיים, חיים שאינם פורחים באוויר ותלויים ברפיון של הרגשות ומימרות נאות בלבד, אלא שיש להם גם גוף ודמות הגוף נאים. והלכה כזו, אני אומר, אינה אלא המשכה המוכרח, 'סיפא דקרא' של האגדה.

"גדולה אגדה – שמביאה לידי הלכה. וכל אגדה שאין עמה הלכה, אוֹננית היא, וסופה היא עצמה בטלה, וגם מבטלת כֹח המעשה של בעליה."

היתה בדבריו ביקורת על מצב הציונות. "אם תרצו – אין זו אגדה," כתב הרצל, אולם ביאליק רומז, שללא הגשמה, אין האידיאל הציוני אלא אגדה לשמה, ואילו אגדה שאין עמה הלכה, אין עמה מעשה, היא אוננית, היא בַּטָּלָה, והיא בְּטֵלה.

מה שיהפוך את האגדה הזאת למעשה, היא הלכה ציונית; הלכה שתציב בפני היהודי מצוות מעשה של אורח חיים המגשים ביום יום את האידאה הגדולה.

הוא השווה את הציונות של ימיו לשיבת ציון לאחר גלות בבל. שיבת ציון התגשמה ברגע שהיו מי שהפכו את הנבואות הגדולות של נביאי ישראל, להוראות פעולה ברורות ומסודרות.

"החזיונות הנשגבים של ישעיה השני העירו את הלבבות, ואולם כשהגיעה שעת הבניין, היו שני הנביאים שבין הבונים – חגי וזכריה – האחרונים לנבואה והראשונים להלכה, ואלה שלאחריהם – עזרא וסיעתו – לא היו אלא בעלי הלכה בלבד."

הציונות בתקופתו דומה היתה בעיניו לתנועה הנושאת אידיאה גדולה, ויש לה סופרים ומשוררים גדולים וחשובים, והוא בראשם, אבל שירה בלבד לא תבנה מולדת ולא תגשים את הרעיון. יש צורך במצוות עשה, יש צורך בהלכה.

"בואו והעמידו עלינו מצוות!

"יוּתַּן לנו דפוסים לצקת בהם את רצוננו הנִגָר והרופס למטבעות מוצקות וקיימות. צמאים אנו לגופי מעשים. תנו לנו הרגל עשיה מרובה מאמירה בחיים, והרגל הלכה מרובה מאגדה בספרות.

"אנו כופפים את צווארנו: איה עול הברזל? מדוע לא תבוא היד החזקה והזרוע הנטויה?"

50 שנה בדיוק לאחר פירסום "הלכה ואגדה", בקיץ תשכ"ז (1967) חודשה ההתיישבות הציונית בגולן. בספטמבר 1967, כתב מזכיר קיבוץ גולן, לימים מרום גולן, יהודה הראל ב"עלי גולן", עלון הקיבוץ:

"גורלם של השטחים המשוחררים מסעיר את הארץ. בכל מקום מתווכחים, מציעים הצעות ומסמנים גבולות על גבי המפה. השמצות מוטחות מצד לצד. בעלי רעיונות למיניהם רוכשים להם מקום בעיתונים למען הכרזותיהם... הציבור מוזעק כנגד מחדלים ביטחוניים ואחרים של השלטונות. בני אדם עוצרים לרגע בשעת סיבובם ברחוב דיזנגוף, שולפים עט וחותמים על פטיציה: 'לעולם לא ניסוג!' כל היודע לכתוב (ולא רק כאלה) שולח מפרי עטו למדורי המכתבים בעיתונים, אשר ממילא כבר עולים על גדותיהם.

"מותר לשאול מהי תרומתם של כמה עשרות החבר'ה הנמצאים בעליקה לוויכוח סוער וחיוני זה? גם בחדר האוכל שלנו נשמעים דיונים וויכוחים, לעתים אפילו די סוערים: האם אפשר לדשן את שטחי הפלחה ברמת הגולן במדשנת צנטריפוגלית או שהרוחות החזקות והקבועות מחייבות שימוש במדשנת מהטיפוס הישן? מתריעים על מחדלים חמורים בטיפול בטרקטורים, אחד דוחה בתוקף את ההשמצות שנסע בהילוך אחורי בטרקטור רתום למחרשה וגרם לשבירתה... ויכוח סוער מתנהל על סוג השמיכות והתנורים הדרושים לאקלים החורפי על הרמה בגובה של 1,000 מ' מעל פני הים. על המפות מנסים לסמן את קו הגידור של שטחי המרעה... על לוח המודעות נקראים החברים לחתום, אך לא על פטיציות, אלא על בקשה מסדרן העבודה לצאת בשבת הבאה לחופש, או על הצעותיהם למועמדים לוועדות השונות: תרבות, שיכון וכו'.

"כזאת היא כל תרומתנו לוויכוח הגדול והחשוב המסעיר את הארץ... כשתגיע שעת ההכרעה (בעצם היא הגיעה) יכריעו הוויכוחים מהסוג הנשמע כאן. חשוב שנדע זאת אנחנו ולא רק אנחנו."

חלוצי ההתיישבות פעלו להגשמת אידאה גדולה, רעיון ציוני גדול, רעיון סוציאליסטי, חלומות גדולים שפעמו בלב רבים בקרב הציבור הישראלי. יהודה מזכיר בדבריו את נושאי האגדה – המחתימים והחותמים על עצומות, הכותבים מכתבים למערכת, המצהירים הצהרות "לעולם לא ניסוג."

אבל מי שרצו והבטיחו ש"אין זו אגדה," הם אלה שהפכו אותה להלכה; הלכה למעשה. הדיונים על דישוּן שטחי הפלחה, על סוג השמיכות והתנורים ועל הרכב ועדת שיכון, הם דיונים הלכתיים פרופר, היוצרים את אורחות החיים ואת תקנון החיים שנועד להגשים את המטרה. ההלכה הזו היא ההגשמה של האגדה. מי שקיבלו על עצמם את עול המצוות הציוני ההתיישבותי, הם שהגשימו את האגדה.

יצחק טבנקין, ממנהיגי תנועת העבודה ומנהיג תנועת הקיבוץ המאוחד הגדיר את המושג הגשמה:

"החלוציות היא תורה פשוטה: הגשם בחייך את אשר אתה חושב לטוב לעם. הגשמה אישית. אתה אוהב את ארץ-ישראל – אל תאמר: 'לשנה הבאה בירושלים!' כי אם עלה! אתה אוהב עברית... – אל תדבר רק על הערך הלאומי של השפה – חיה בעברית... אתה מאמין שעתיד העולם הוא בניצחון הפרולטריון, הפועלים – אל תהיה שותף בלבד לתנועות ולמפלגות-פועלים סוציאליסטיות. קודם כל, היה אתה עצמך פועל, עבור לעבודה, הווה פרולטריון יהודי, איכרות יהודית! הגשמה אישית – זאת היא כל התורה החלוצית!"

ההגשמה האישית – זו ההלכה הציונית, זו ההלכה שעליה כתב ביאליק. "אומה שאינה למודה להיות תוכפת הלכה לאגדה, מוסרת עצמה לתעתועי עולם ומסכנת בעצמה לשכוח את הדרך הישרה והיחידה שבין הרצון ובין המעשה ומן השאיפה אל ההגשמה."

הפיכת האגדה הציונית להלכה, להגשמה – זה הניצחון הציוני הגדול.

2. צרור הערות 26.7.17

* מבחן המנהיגות – החלטת הקבינט לסלק את המגנומטרים היא התשובה הנכונה לשאלה איך לעבור את יום שישי הקרוב בשלום. היא התשובה השגויה לשאלה מה נכון לביטחון הלאומי של ישראל.

ההבדל בין מנהיגות לעסקונה, הוא בשאלה שראש הממשלה מציב בפני הקבינט.

* הכניעה – מלכתחילה, ההחלטה להציב גלאי מתכות בכניסות להר הבית היתה החלטה נכונה ומתבקשת. אולם מוטב היה לא לקבל אותה, מאשר לקבל אותה ואח"כ לבטל אותה ככניעה לאלימות.

גם אילו הייתי חושב מלכתחילה שלא נכון להציב מגנומטרים, הייתי מתנגד לכניעה, כיוון שהפגנת הרפיסות הזאת הרסנית להרתעה הישראלית ומזמינה אלימות שתעלה לנו בדם רב.

* נתניהו צודק – אני מזדהה עם כל מילה שנתניהו היה אומר על ביטול הצבת המגנומטרים מפחד האלימות הפלשתינאית, אילו קיבל אותה גבאי / יאיר לפיד / אולמרט.

* האמצעים המיוחדים – כאשר יחליפו בנתב"ג, בכנסת, בבתי המשפט ובכותל המערבי את המגנומטרים ב"מצלמות המשוכללות", אאמין שהן נותנות מענה ביטחוני טוב יותר.

* הימור – למהמרים בינינו: כמה כסף תשימו על ההימור שבתוך חצי שנה תוצבנה "מצלמות חכמות" בכניסות להר הבית?

* הפתיל של ליברמן – הקריאות של ליברמן ובנט לגזר דין מוות למחבל, הן חזרה להתנהלות הפופוליסטית והבלתי אחראית שלהם ב"צוק איתן". ליברמן, הפתיל שוב התקצר? די לרקוד על הדם.

* ידידינו הטורקים – ארדואן משלהב יצרים ומסית את האספסוף הג'יהאדיסטי הקנאי האנטישמי בארצו, והתוצאה היא מתקפות, על סף פוגרומים, על בתי הכנסת בטורקיה. על כך, נתניהו עוד יתנצל בפני הטורקים.

* תומך בטבח – בפשקוויל שכתב בעקבות הטבח בחלמיש, גינה גדעון לוי את אבי גבאי ואת ציפי לבני על כך שגינו את הטבח. ומה דעתו שלו בנדון? "מה הייתם אומרים לאל-עבד לו פגשתם אותו לפני שיצא לזרוע הרג, זולת 'לא תרצח'? שעליו להיכנע ולוותר? שהצדק לא עימו, אלא עם הכובש?"

לוי, כדרכו, תומך ברוצח הנתעב.

* השקרנים – "שוברים שתיקה" הם ארגון המבוסס על שקר. כל מפעלם הוא הפצת עלילות על מדינת ישראל ועל צה"ל. איך הם תיארו את סוף השבוע שבו נטבחה משפחה בישראל בידי מחבל רוצח צמא דם?

"ב-48 השעות האחרונות נהרגו 7 בני אדם."

כלומר, מתפרעים שנהרגו במהומות אלימות ואנשים שנטבחו בסעודת שבת בביתם הם היינו הך, ברוח הפרובוקציה של יום הזיכרון. ומי אשם? "הממשלה עסוקה בלהבעיר את השטח."

מנוולים.

* לוחם אמיתי – ע' הוא לוחם אמיתי. בעודו בחופשה, כאשר שמע על התקפת הטרור, נטל את הנשק, רץ היישר לתוך הסכנה, חתר למגע, פעל במהירות ובמקצועיות, ירייה מדויקת אחת דרך החלון, פגיעה ישירה במחבל, ששמה קץ למסע הרצח. ומיד רץ למשימה החשובה הבאה – טיפול בפצועים.

ועכשיו, כל מיני טוקבקיסטים וזרזירי עט ימננים עלובים, ובראשם אצבעוני המפקד – שרון גל, סונטים בו ויורדים עליו, על כך שהוא לא "גיבור אמתי" כמו אלאור אזריה.

* למה הם עשו זאת? – החודש ימלאו 88 שנים למאורעות אב תרפ"ט, בהם נטבחו 133 יהודים בהם 69 בחברון. ערבים מן הכפר הסמוך קולוניה התנפלו על הבית הקיצון במוצא, ורצחו את יושביו, בני משפחת מקלף: האב, האם, שלושה מילדיהם ושני אורחיהם. את הנשים הם אנסו לפני הרצח. לאחר מכן בזזו את תכולת הבית והעלו אותו באש. רק ילד אחד ניצל (מרדכי מקלף, לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל).

למה הם עשו זאת?

בגלל המגנומטרים.

* דמגוגיה זולה – את דעתי המתנגדת בתוקף לעמדת המדינה, לפיה אין לאפשר אימוץ ילדים במשפחות חד-מיניות, הבעתי פעמים אחדות בשבועות האחרונים. אך גם במאבק צודק, אין מקום לדמגוגיה זולה ושקרית.

פוסט שכתבה הסופרת שרית ישי לוי, וזכה למאות לייקים ותגובות תמיכה בלתי מסויגות: "וליגאל עמיר הם נתנו להיות הורה."

למה זאת דמגוגיה? ראשית, כי לא מסרו לו ילד לאימוץ. אף אחד אינו מבקש ומקבל אישור להוליד, ולעומת זאת, אין מחלוקת על כך שהמדינה תקבע מי זכאי לאמץ. ושנית, כי מי שאישר ליגאל עמיר להתייחד עם אשתו היה בג"ץ, נגד עמדת המדינה.

אבל די להשתמש בביטוי יגאל עמיר כדי להתסיס.

* תרבות הכסת"ח – כאשר הייתי בן ארבע, למדתי שחייה בבריכת "גלי גיל" זצ"ל בר"ג. אני זוכר זאת היטב. בשיעורים הראשונים, ברכה, המורה לשחייה, לימדה אותנו, הזאטוטים, לנשוף ולשאוף, תוך שאנו אוחזים בשפת הבריכה – מכניסים את ראשינו למים, נושפים, ומוציאים אותם מיד לשאוף. אח"כ עשינו "חץ" כשהיא מחזיקה אותנו, ותוך כדי ה"חץ" היא עזבה אותנו. כשנוכחנו שאנו צפים. רצנו לשפת המים העמוקים, ושם עמד מורה העל שלנו, צמבאי, וזרק אותנו למים כמו כדורסל. פרפרנו לעבר הקיר. ואז, מלאים בביטחון עצמי, התחלנו ללמוד לשחות.

כעבור שנה, בהיותי בן 5, השתתפתי ב"קייטנה אולימפית" בבריכת "גלית" ביד-אליהו, בהנהלת רובי. במשך הקייטנה, כמעט לא יצאנו מהמים – שחינו, קפצנו, אפילו מהמקפצה.

אבל הבריכה האהובה עליי ביותר, הייתה הבריכה בקיבוץ בית זרע בעמק הירדן, הקיבוץ של הדודים שלי. הילדים הקיבוצניקים, בערך מגיל הפגייה, שחו בביטחון כדגיגונים קטנים. כך בבית זרע וכך במרבית הקיבוצים. הבריכה היתה מרכיב משמעותי בתרבות הילדים הקיבוצית.

באורטל אין בריכת שחייה (יש בריכת ילדים, שמכונה "השלולית") אבל ילדי הגן, בשנתיים שלפני העלייה לכיתה א', למדו שחיה בעין זיוון או במרום גולן.

כעת הדבר בלתי אפשרי. משרד החינוך אוסר באיסור חמור על לימוד שחייה לפני כיתה א'. הוא אוסר באיסור חמור על כניסת ילדים למים לפני גיל 5. בגיל 5 מותר לילדים להיכנס לבריכת ילדים, עד גובה הברך של הילד הנמוך ביותר. למה? למען הבטיחות.

בטיחות? מה בטוח יותר – ללמד את הילדים לשחות, או לא ללמד אותם לשחות? איזה ילד נמצא בסכנת טביעה, זה שיודע לשחות או זה שאינו יודע לשחות?

משרד החינוך יודע את התשובה, כמובן. אז מה עומד מאחורי ההחלטה? אנסח זאת בצורה בוטה – משרד החינוך מעדיף שילדים יטבעו כאשר אינם במסגרת, מאשר שחלילה יתבעו אותו על טביעה של ילד במסגרת. זאת תרבות הכסת"ח במֵרעָהּ. תרבות המאפיינת אותנו מהקבינט המדיני ביטחוני ומטה.

* ביד הלשון: מגנומטר – האם המכשיר החשמלי לגילוי מתכות, המתבסס על התגובה הייחודית של מתכת לשינויים בשדה מגנטי בסביבתה, נקרא מגנומטר או מגנטומטר?

גוגל ידידי וזוגתו ויקיפדיה טוענים ששתי התשובות נכונות. וורד, לעומת זאת, מסמן את מגנטומטר כטעות.

ואולי נכון לומר פשוט – גלאי מתכות.

חדשים לבקרים – חדשים לבקרים אנו קוראים ושומעים את המושג חדשות לבקרים. חדשים לבקרים או חדשות לבקרים? האקדמיה מאשרת את שני הנוסחים, אולם "חדשות לבקרים" הוא אישור בדיעבד לשגיאה שהפכה לשגרת לשון. הביטוי המקורי הוא "חדשים לבקרים".

הוא מופיע במגילת איכה, אותה נקרא השבוע בתשעה באב: "חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ."

פירוש המונח הוא: לעתים קרובות.

אורי הייטנר

* * *

משה כהן

ביבי מהלך עלינו אימים

שיטתו של ביבי לצבור תמיכה אלקטוראלית היא להלך עלינו אימים באיומים ביטחוניים מדומים. 

בימים אלה רואים אנו שאין על ישראל איומים ביטחוניים. 

המשבר החברתי מאיים על ישראל ולא הגרעין האיראני. 

זו משנתם של "האנשים  הנאורים" במקומותינו. 

סהרורים שכמותם, טחו עיניהם מראות שאנו מוקפים אויבים מושבעים, המחכים לשעת הכושר לחסל אותנו.

כל מה שמעניין  אותם זה "רק לא ביבי".

הובסנו במלחמה

בתחכום רב פתחו הערבים במערכה על הריבונות בהר הבית במסווה של מערכה נגד גלאי המתכות. הם הצליחו לגייס לצידם מדינות מוסלמיות לרבות את טורקיה ולדחוק את ישראל החוצה. 

כעת, מתוך תחושת ניצחון, הם דוחים מכל וכל שליטה ישראלית על הר הבית, וזו רק ההתחלה בדרך לשליטה בארץ-ישראל. ח"כ אחמד טיבי היטיב לנסח את זה: "גם אם תגישו לנו פרחים על הר הבית אנו נדחה."

ישראל נדחקה לעמדת מגננה קשה ביותר, וימים יגידו לאן זה מוביל. הריבונות הישראלית נפגעה קשות. 

האנשים "הנאורים" יגידו לכם שאבו מאזן הוא הפרטנר הטוב ביותר לשלום, לו רק ניסוג מהשטחים. 

יש לי ספק אם הערבים מוכנים לדו קיום עם יהודים. הם לא היו מוכנים ועסקו במעשי רצח לפני 1967, הווה אומר לפני "הכיבוש". בשנת 1967, לפני "הכיבוש", תקפה קואליציה של מדינות ערב בראשות נאצר את ישראל במטרה להכחיד אותה. 

התוצאות של אותה מלחמה ידועות, אך כנראה הלקחים לא נלמדו. 

משה כהן

ירושלים

* * *

בֶּנְדָה

על גלאי מתכות, סטטווס קוו

ופוליטיקה בינלאומית

צריך להודות על האמת, הצבת גלאי המתכות בכניסות להר הבית אכן מהווה 'שינוי' של הסטטוס קוו. הפלסטינים, כמו גם יתר דורשי טובתם באיסטנבול, דוחה ומקומות אחרים, מבינים זאת היטב. אלא שבשונה מההלכה הגורסת כי סטטוס קוו פירושו החזרת המצב as is   לקדמותו – המציאות אינה בדיוק כזו. המושג 'סטטוס קוו' שייך במקורו לדיני השלום והמלחמה של ראשית העת החדשה, שקדמו למשפט הבינ"ל המודרני. לימים הוא הפך שגור בשיח הפוליטי, יחסי דתים חילוניים שיח הזכויות  ועוד...

בגרסתו המקורית  דובר עלstatus quo ante bellum  לאמור: 'המצב שהיה לפני המלחמה' הרלוונטי לעניין שלפנינו. status quo ante bellum משמעו גבולות טריטוריאליים שהתקיימו קודם שנכבשו שטחים ונתפס רכוש במהלך המלחמה. גבולות ורכוש, שהמנוצחים מבקשים להחזירם לקדמותם על מנת לבטל את השגי יריביהם.

מאז 1949, וקביעת הדין הבינ"ל בעניין אי-חוקיות כיבושים טריטוריאליים וחומריים שהושגו במלחמה (שזכו בעבר ללגיטימציה בתור uti possidetis, ואיפשרו למנצח להחזיק בשטחים ונכסים שעליהם השתלט) נוטה הכף לצד המנוצחים, אלא שבפועל הצדדים נאלצים להגיע לפשרה המייצגת את כוחם היחסי בזירת המו"מ ובזירה הבינ"ל.

לאמור, במבחן המציאות, השונה מזה היורידי, סטטוס קוו אינו 'ממש' סיטואציה של החזרת המצב as is לקדמותו טרם מלחמה, ויש לכך די והותר סימוכין היסטוריים. נשאלת השאלה איך כל זה קשור לעימות הנוכחי?

ובכן, העימות הנוכחי אינו באמת על שינוי הסטטוס קוו בעניןי גלאי מתכות (ובעבר התקנת מצלמות) בהר הבית, אלא על עתיד ירושלים בהסכם עתידי ביננו לבין שכנינו. או אם לומר זאת בצורה ברורה יותר, השאלה היא האם ירושלים, כטענת רוב מדינות העולם, הינה שטח אקסטריטוראלי כפי שקבעה עצרת האומות בהצעת החלוקה או שטח בריבונות ישראלית, שטח – שלפחות את חלקו המזרחי – ישראל תידרש לפנות כאשר 'נמר עם גדי ירבץ וזאב יגור עם כבש.'

למעשה, מאז פינוי שכונת המוגרבים ויצירת רחבת הכותל מיד אחר מלחמת ששת הימים, ובמהלך פחות או יותר 50 השנים האחרונות, הפרו הפלסטינים שוב ושוב את הסטטוס קוו באזור האגן הקדוש. זאת על מנת לחזק את טענתם, כי שליטה ישראלית דה פקטו בהר הבית, אין פירושה ריבונות דה יורה, וכי אין בכוונתם לותר על  שאיפתם להפוך את מזרח ירושלים לבירת פלסטין העתידית.

לכך נוספו צעדים מעשיים נוספים ביניהם גיוס העולם נגד העברת שגרירויות לירושלים המערבית, שלילת השתתפות תושבי מזרח העיר בבחירות המוניציפליות, ניהול מערכת חינוך פלסטינית עצמאית, הפעלת לחץ על אחמ"ים זרים לבל יבקרו במוסדות שלטון ישראלים במזרח העיר ועוד...

מדינת ישראל נאלצה להסכים לאלה גם אלה, אם משום שהכירה בחצי פה, באי-חוקיות שליטתה במזרח ירושלים, אם בשל חולשתה בזירה הבינ"ל, אם משום שחששה ממהומות ומצעדה של מיליארד וחצי מוסלמים למלחמת קודש נגדה, או לחליפין מתוך ציפייה הזויה, להסכם שלום עתידי נוסח זה שגיבשו ברק ואולמרט, שישאיר את ירושלים מאוחדת לכאורה אך מחולקת בפועל.

אלא שכללי המשחק השתנו באופן משמעותי בשנים האחרונות. ישראל החלה כמדומה להפנים, כי לנוכח התוהו ובוהו במזה"ת היא הפכה מעצמה איזורית. כאשר מוסיפים לכך את הקשרים עם המדינות הסוניות המתונות באזור, ועם המעצמות העולות במזרח הרחוק (בדגש על שחקן מרכזי כמו הודו), את הידוק היחסים עם מדינות מפתח באפריקה, את הכתף החמה שהיא מקבלת מארה"ב, את חולשתה היחסית של אירופה בכלל וחששותיה מהגל האיסלאמי בפרט, מבינים כי נוצרה קונסטלציה המאפשרת לישראל לשנות בזהירות ובתבונה את הסטטוס קוו הסימלי (אך רב המשמעות) הזה, לטובתה. שהרי אמרנו כבר, שסטטוס קוו אינו מצב קפוא אלא דינמי.

מן התגובות המהוססות של מצרים סעודיה וירדן, על הצבת גלאי המתכות ו'הפרת הריבונות הפלסטינית', המיועדות בעיקר כלפי פנים, וההתעלמות המוחלטת של הודו (שבה 200 מיליון מוסלמים), ניתן להעריך כי מיליארד מוסלמים לא ימהרו לצעוד לירושלים בימים הקרובים. הירדנים כמו גם המצרים, כך נדמה, חוששים מהבחישה הטורקית בירושלים, הרבה יותר מאשר משינוי הסטטוס קוו.

בנסיבות אלו ובהיעדר גיבוי אירופי ואמריקאי ייאלץ גם מחמוד עבאס להנמיך את הלהבות, קודם שהללו יחרכו את שולי חליפתו. נראה אם כן, שבנסיבות האיזוריות והבינ"ל הנוכחיות, ניתן יהיה להכיל את המצב ולאפשר לזמן לעשות את שלו. לא מן הנמנע הוא, שנגיע לפשרה שבה הגלאים יוחלפו במצלמות תרמיות (שיסרקו – כדרישת ישראל, את רחבת אל אקצה והמסגד עצמו – להן התנגדו הפלסטינים והירדנים בעבר), אבל אחת היא לנו, הסטטוס קוו ישתנה כמדומה, והפעם לטובת ישראל סוף-סוף. ומכל מקום, גילוי חולשה ונסיגה רבתי מדרישה לבצע שינוי סימלי אך משמעותי זה בהסדרי הביטחון על הר הבית, יגמד את הישגי מדינת ישראל בזירה הבינ"ל, ויהפוך לחוכא ואיטלולא את דברי הרהב של ראש הממשלה על התרומה שהרים בתחום זה לביטחוננו.

אני נוטה להאמין שביבי, עתיר הניסיון, הנגיש לכל המידע הרלוונטי וחשוב מכל, והמבין בפוליטיקה הבינ"ל טוב מכל גורם אחר בממשלתו ומחוצה לה, יקבל את ההחלטות המתאימות.

בנדה

* * *

עם הסרת גלאי המתכת מהכניסות להר הבית יוכלו הרוצחים הערבים להכניס נשק ותחמושת למקום הקדוש שלהם כאוות נפשם ולהמשיך להרוג שוטרים ואזרחים כמצוות דתם הקדושה ולאומיותם המפוברקת המורכבת חֶלקה מהגירה בת עשרות שנים לארץ-ישראל מכל ארצות המזרח התיכון!

* * *

יהודה דרורי

מדוע השמאל בעולם נגד מקרון?

מפלגות השמאל בכל העולם הינן מפלגות כושלות המפסידות מצביעים כל בחירות. בצרפת לאחרונה, שם השמאל תמיד נחשב לחזק, מרבית הקולות ניתנו למועמד ללא זהות פוליטית ברורה (ולגברת מהימין הקיצוני...)

ניצחון מקרון היה מהמם כי עד לפני מיספר חודשים אף אחד מהמומחים הפוליטיים לא ספר אותו ממטר... אבל, צרפת נמצאת בסכנה של מלחמת אזרחים ומקרון הוא הפתרון עליו הסכימו מרבית אזרחי צרפת.

למעשה נגמרו כל קישקושי הקומוניזם, הסוציאליזם, הפאשיזם והאנארכיזם, ולכן נולדה מגמה בצרפת להגיע לשלטון מרכזי חזק ללא פירורי מפלגות הקוראות לעצמן אופוזיציה (ומתכסות במעטה דמוקרטי מזוייף כדי לטרפד כל מהלך של הממשלה הנבחרת).

בעצם, הדה-גוליזם חוזר והפעם לא כאידאולוגיה אלא כשיטה לניהול מדינה במאה ה-21. לפיכך קיימת בעיני השמאל סכנה להיעלמותו-שלו בכל מקום ש"סינדרום מקרון" יצליח, במדינות שילכו בעקבות צרפת, ומכאן שכותבי המאמרים בעיתונות בעולם המזוהים עם הליברליזם השמאלני תוקפים את מקרון וכבר מאשימים אותו במימוש הדה-גוליזם.

גורמים בירדן: אם המאבטח הישראלי

לא יועבר לחקירה ננקוט צעדים דיפלומטיים

פורסם YNET:  24.07.17

"שני גורמים רשמיים בירדן אמרו לעיתון מקומי כי ירדן תנקוט צעדים דיפלומטיים אם המאבטח הישראלי לא יועבר לידיה לשם חקירה. על פי גורם ממשלתי רם דרג, ירדן ביקשה מהשלטונות בישראל למסור את המאבטח כדי לחקור אותו ולנקוט את ההליכים המשפטיים המתאימים." (רועי קייס)

לא לתת אותו לחקירת הנבלים במתקן ירדני. שיבוא חוקר לשגרירות... כדאי להכין פעילות דיפלומטית תקיפה כנגד כל פעילות שלהם כגון גירוש כל אנשי הווקף הירדני היושבים בהר הבית חזרה לבור הזבל בממלכת ירדן.

"המחנה הציוני" יגישו הצעת אי-אמון:

"נתניהו לא מנהל את המדינה באופן ענייני"

פורסם YNET:  24.07.17

"יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי הודיע בישיבת המחנה הציוני כי הסיעה תגיש היום הצעת אי אמון בממשלה. לדבריו: 'גם כשהמתיחות סביבנו בשיאה צריך לומר את האמת לציבור ולא להתחפש. נתניהו לא מנהל את המדינה באופן ענייני, לא מקשיב לשירות הביטחון הכללי ולגורמי ביטחון אחרים ולכן יותר ויותר ישראלים כבר לא סומכים עליו. אי האמון הוא גם משום שהמחויבות של ראש ממשלה היא לציבור כולו ולא לקמפיין בחירות אינסופי שהוא מנהל מול נפתלי בנט.'" (מורן אזולאי)

בעת הזאת זו ממש נבזות. – גבאי, העם כבר יעניש אתכם בבחירות.

הצבת מגנומטרים בכניסות לעיר העתיקה

מדי פעם מתבצעות פגיעות של סכינאים בעיר העתיקה של ירושלים. הגיע לפיכך הזמן להגן על העיר העתיקה מטרוריסטים ע"י מצלמות ומגנומטרים בכניסות אליה מכל כיוון. העיר העתיקה איננה נכס מוסלמי ואיננה חלק מהשטח הפלסטיני, ואנחנו יכולים לעשות זאת לא רק מפני שאנחנו הריבון בשטח, אלא כך אנחנו מגינים על... נכס בינלאומי... ושכולם יקפצו לנו...

מגנומטרים שמגנומטרים...

לרחוב הערבי/מוסלמי/פלסטיני המוסת לא אכפת מהמגנומטרים, עובדה: הוסרו המגנומטרים והם ממשיכים בהתפרעויות. הם רק חיפשו תירוץ למשוך לעצמם תשומת לב לנוכח התנערות המדינות הסוניות מהם. המהומות ימשיכו מכאן ועד להתרחשות חדשה כלשהי, כי לגבי כנופיית אבו-מאזן זהו הצעד היחידי שעלול למנוע את היעלמת הנושא הפלסטיני מסדר היום.

לפיכך ממשלה, תחזירו את המגנומטרים, תתחילו בסידורי ביטחון חמורים בכל העיר העתיקה, תתחילו לרסס את המתפרעים בצבע שאינו נמחק (יש כזה...) או ריסוס בסילונים של נוזלים מסריחים (קיים אצלנו ונקרא "בואש"). תעייפו אותם עם מכות, תגרמו למסות של פצועים (לא לבתי החולים שלנו אידיוטים!)  נגרום להם ולמשפחותיהם נזק כלכלי שלא יוכלו להתאושש ממנו במהרה. זוהי הדרך היחידה להתמודד עם הנבלים, כמו שאמר יצחק רבין ז"ל: "לשבור להם את הידיים ואת הרגליים..."

בג"צ נגד הביטחון

אם יהיו כאלו שיכעסו על הכותרת הזו, שישאלו עצמם מי נתן לבג"צ סמכויות להתערב בנושאי ביטחון שוטף ?... כאשר בידי מערכת הביטחון גופות מחבלים, זכותה וחובתה לנצל זאת למטרות הרתעה ומודיעין, ולכן, מנגד,  שאלות מוסריות כביכול על זכויות  של "המשפחות האומללות" של הרוצח המתועב, בטלות בשישים.  כבר שנים שבג"צ לוקח לעצמו חופש פעולה מופרז בנושאים טקטיים ביטחוניים והגיע הזמן ששרת המשפטים  איילת שקד תיזום חוק בכנסת השולל מבג"צ את עיסוקו בנושאי ביטחון שוטף, לרבות הריסת בתי מחבלים

יהודה דרורי

* * *

יעקב שרייבּמן

בִּיקוּר

הַעֶרֶב

שָבוּ אִמָּא וְאַבָּא לְבִיקּוּר

בְּרֵיחַ פְּרִיחַת הַתַּפּוּז

וְהַקְלֶמָנְטִינָה

הַעוֹלֶה מֵהֶחָצֵר.

בְּלִי מִזְוָודוֹת. בְּלִי כָּל סִימָן מֵרֹאש.

כָּךְ.

פִּתְאוֹם.

הֵם כָּאן שוּב,

כְּמוֹ לִפְנֵי שָנָה, בְּעֶרֶב אֲבִיבִי כָּזֶה.

כְּמוֹ הָיוּ תָּמִיד.

הִנֵה אֲנִי שוֹמֵעַ אֶת פְּסִיעוֹתֶיהָ שָל אִמָא

בַּמִטְבַּח

וְקִשְקוּשַן שֶל הַכַּפּוֹת הַבּוֹחֲשוֹת בַּסִּירִים וּבַמַּחֲבָת;

אֲנִי יוֹדֵעַ –

תֵּכֶף אֶשְמַע אוֹתָה קוֹרֵאת לִי לְהִיכָּנֵס

לַאֲרוּחַת הַעֶרֶב, 

וְאַחַר כָּך, כִּבְכָל עֶרֶב, תִּתְעַנְיֵן בְּשִיעוּרֵי הַבַּיִת

וְאִם אֵלֵךְ לַפְּעולָה בַּנוֹעַר הַעוֹבֵד.

וְאַבָּא –

הִנֵּה הוֹפִיע בְּבֶגֶד חָאקִי מְרוּבָּב כִּתְמֵי זֵיעָה

וּשְׂרִיטוֹת מְדָמְּמוֹת מִפְּגִיעַת 

עַנְפֵי שָמוּטִי, וְעוֹד יוֹתֵּר – הַאֶשְכּוֹלִית

יְדִידָתוֹ –

בְּזְרוֹעוֹתָיו.

תָּמִיד נֶחְפָּז מִדַּי.

לֹא נִזְהַר.

שָב בַּחוֹשֶךְ מִלִסְגוֹר אֶת הַשִיבֶּר הַרָאשִי

שֶל הַמַּמְטֵרוֹת;

הֲרֵי אֵין כָּל טַעַם לְהַשְקוֹת עַכְשָיו

כְּשֶהַמַּיִם מִתְאַדִים אֶל הַחוֹם הַאָבִיבִי הַזֶּה

שֶעוֹד יַפִּיל חָלִילָה אֶת פְּרִיחָתָּהּ שֶל

כָּל תְּנוּבַת הַסְּתָּיו.

הֲיֵש כָּאן מִי שֶיַּעֲצוֹר בַּעֲבוּרִי הַלַּיְלָה אֶת הַשֶּמֶש מִלִּזְרוֹחַ

לִפְנֵי שֶתִּקְמַל

פְּרִיחַת הַלִּימוֹן

וְתָשוּב

גַּם הִיא

אֶל הַאֲדָמָה.

כפר סבא  מרץ 2016

מתוך ספר השירים החדש של יעקב שרייבמן "מחזיר חובות אבודים", שירים 2010-2016. בהוצאת גוונים, 2017. 112 עמ'. בעריכת עמוס לויתן.

* * *

אהוד בן עזר

כשעתיים וחמישים דקות מדהימות בפילהרמונית

(כולל שתי הפסקות)

באופרה טורנדוט של פוצ'יני בניצוח מהטה

האופרה "טורנדוט" (1926) של ג'קומו פוצ'יני (1858-1924) היא אחת ההפקות הגדולות של הפילהרמונית שאותה שמענו וראינו בהיכל תרבות ביום ראשון האחרון, 23.7, והיא היתה מדהימה. כן, ממש מדהימה.

קודם כל המנצח האגדי זובין מהטה בן ה-81, שעמד כשלוש שעות על דוכן המנצחים והוליך ללא תווים, הכול בעל-פה, את האופרה האדירה הזו, ואפילו שר לעיתים בלחש את המילים למי מהזמרים שאולי יש חשש ששכח, כי כנראה מהטה יודע בעל פה את כל היצירה, תווים ומילים. ממש לא ייאמן. גאון. הקהל לא הפסיק להריע לו, ואהבתו לישראל קרנה מכל הופעתו.

אחר כך המקהלה הפילהרמונית מפראג, שהיא כבר שנים רבות אחת מן הטובות בעולם, עושר צליל אחיד ברור ורם וחזק שלא יאומן, וכבר ביקרה פעמים רבות בישראל, והיא חוזקה הפעם גם במקהלה הישראלית על שם גארי ברתיני, ולצידן מקהלת הנערות אנקור שהופיעה מדי פעם במהלך האופרה. תאווה לאוזניים. שתי המקהלות הראשונות, ממוזגות יחד, הביאו לרגעי שיא מרגשים וסוחפים. אתה ממש מרגיש מחנק בגרון לנוכח היפעה הקולית הזו. אנסמבל של מאות אנשים: המקהלות, התזמורת והזמרים. והכול בקולות אנושיים טבעיים, ללא שום הגברה. ממש פלא נשגב.

שני סוליסטים כבשו את לב הקהל. האחד היה זמר הטנור האמריקאי גרגורי קונדה, שחלקו בביצוע האופרה הוא יותר משעתיים של שירה, וכל הזמן היה קולו עז וברור וחזק וכובש את הלב. הוא אמנם נעזר במעמד-נייד עם תווים, אבל כנראה קשה לדרוש מזמר אחד לזכור יותר משעתיים של טקסט מושר, מילים ולחן. התפקיד שלו היה של כַּלַף, הנסיך הנסתר, שהחליט לכבוש את ליבה של הנסיכה טורנדוט, בת קיסר סין, והוא מסכֵּן את ראשו לשם כך, כי אם לא יצליח לפתור את חידותיה, ייכרת ראשו עם שחר, כפי שאירע למחזריה הקודמים.

וההפתעה הגדולה השנייה של הערב היתה הזמרת הישראלית בעלת הקריירה העולמית כיום,  חן רייס, סופרן, דקת הגוף עם קול צלול, מקסים וכובש את הלב ובעל עוצמה אדירה שקשה להאמין שהיא נובעת מגוף כה צנום-יחסית. תפקידה באופרה הוא לכאורה מישני, היא המשרתת לְיוּ, האוהבת את כלף, ובמערכה השלישית אף מקריבה את חייה למענו. ובמערכה הזו, טרם התאבדותה, היא שרה אריה אדירה שהיא אחד משיאיה של האופרה, לבד מהאריה הפופולארית "איש לא יישן" (נֵסוּן דוֹרְמָה), שאותה שר נהדר גרגור קונדה (ואותה היה שר לוצ'אנו פאבארוטי בשעתו).

פוצ'יני מת בטרם השלים את האופרה, מעבר לסצינת מותה של ליו, ויש גירסה שבכך יש לסיים את האופרה, אבל לפי טיוטות שלו הושלמה האופרה בידי אחרים ונוסף לה גם "הפי-אנד", שאינו מתרחש תמיד באופרות של פוצ'יני ("מאדאם באטרפליי" למשל).

בערב שבו שמענו את הקונצרט שרה את תפקיד הנסיכה טורנדוט הזמרת הרוסייה ילנה פנקרטובה, שיש לה קול עמוק וחזק שממלא את היכל התרבות, וגוף ענק ופנים גדולות ואפילו קצת מפחידות. לומר את האמת, לא התפעלנו ממנה, למרות כושרה המקצועי הוודאי, וכאשר מגיע ה"הפי-אנד", הנשיקה הממושכת של קונדה ויֶלנה על הבמה, זה היה אמנם מרגש מצד המוסיקה אבל גם פאתטי ובלתי-אמין מבחינת המשחק המאולץ והמימדים הגופניים שלה בשמלתה הענקית.

וצריך לציין לטובה גם את זמר הבאס הסיני ליאנג לי, ששר כה יפה ובקול עמוק את תפקיד טימור, אביו של כלף.

וכמובן הערב היה של התזמורת הפילהרמונית, בשלל כלים רגילים וגם מיוחדים, והיא במיטבה כמעט תמיד אבל במיוחד תחת שרביטו הנינוח של זובין מהטה, שהוא והתזמורת כאילו נוצרו זה לזה מששת ימי בראשית. וברגעי שיא, יחד עם המקהלה הענקית, הם הרעידו את ההיכל ואת האוזניים ואת הלבבות. פשוט לא היה אפשר להישאר אדיש לעוצמה המוסיקלית שלהם.

אולי בגלל החום הכבד והלחות הגבוהה ששררו אותו ערב בתל-אביב, ואולי בגלל הקירור הלא-מספיק בפואייה, מחוץ לאולם, היה נדמה שמערכת הקירור של ההיכל עצמו, אם כי פעלה וקיררה היטב – אינה מצליחה להתגבר על חוסר החמצן שבאוויר. האולם והבמה היו מלאים עד אפס מקום, אלפי אנשים נושמים ומחממים את האוויר ביום חם ולח במיוחד, וחרדתי כל הזמן פן מי מהמְבצעים יתעלף בגלל חוסר אוויר רענן.

כל הכבוד להם שהצליחו לבצע את תפקידיהם ללא פגם.

אהוד בן עזר

* * *

אזרחי ישראל

מהרו ובקרו בעבר-הירדן

הקרוייה על שם הנהר הפלסטיני העתיק אוּרְדוּן

בקרו בטרם השלום עימה מתבטל

וזִיכרו המברֵגים שם זולים יותר מאשר בישראל

ובמסגדים ברבת עמון עוד יתפללו לִשְׁלום ישראל

שלולא הגנתה עבר-הירדן היתה כבר מזמן נופלת

כצאן לטבח בידי אירגוני הטרור המוסלמי

וכל בית המלוכה ההאשמי היה נשחט

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

המכשול לשלום: ניתוק מהמציאות

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 23 ביולי 2017

לפי התקינות הפוליטית, פתרון העניין הפלשתיני מחייב ויתור דרמטי של ישראל והקמת מדינה פלשתינית. אבל, התקינות הפוליטית תקעה סכין בגב השאח הפרסי ורוממה את אייתוללה חומייני, היללה את "הסכם אוסלו" – שהביא לטרור וךחינוך לשנאה חסרי-תקדים – תמכה בהענקת  פרס נובל לשלום לערפאת, קראה לנסיגה מרמת הגולן, והגדירה את "הצונאמי הערבי" כ"אביב ערבי".

התקינות הפוליטית משעבדת ביטחון לאומי ומציאות מזרח תיכונית בלתי-סובלנית ובלתי-צפויה – לכמיהה לשלום, מעדיפה תקווה-סובייקטיבית על פני מציאות-אובייקטיבית, ומתעלמת מהשלכות ההקשר האזורי על העניין הפלשתיני.

לדוגמא, המלחמה הערבית במדינה היהודית מתקיימת במזרח התיכון המאופיין מאז המאה השביעית – במישור הבינערבי וללא קשר לישראל – על ידי פיצול עמוק שבטי-דתי-רעיוני-היסטורי, מלחמה, טרור, חתרנות, משטרים אלימים וזמניים ומדיניות והסכמים קצרי-טווח.

הסכסוך הערבי-ישראלי אינו "הסכסוך המזרח תיכוני", והעניין הפלשתיני אינו לב הסכסוך הערבי-ישראלי ואינו עדיפות עליונה עבור מנהיגי ערב, אלא אם כן בוחנים את הצהרותיהם, החורגות תמיד ממעשיהם.

התקינות הפוליטית מניחה "שכולם רוצים שלום," ומתעלמת מהעובדה שדו-קיום בשלום לא היה אף פעם חלק מההוויה הבינערבית. גם אם זו משאת נפשו של הרוב הערבי, הרי שסדר היום הערבי נשלט על ידי משטרי מיעוט דיקטטוריים.

האם הגיוני להניח שנסיגה דרמטית ישראלית תגרום לערבים להעניק ל"כופר" היהודי את אשר הוא לא העניקו מעולם לערבים "מאמינים" – דו-קיום בשלום?! האם הגיוני להניח שהערבים – שהם חסרי חמלה כלפי "מאמינים" הנתפסים כחלשים – לא ימנפו באופן נטול-חמלה כרסום משמעותי בכושר ההרתעה של המדינה היהודית, אם תיסוג מרכסי יו"ש לרצועת החוף הצרה!?

התקינות הפוליטית מניחה שאסלאם היא דת שלום, ומקלה ראש ביסודות אסלם התקפים גם ב-2017: מאמץ מתמיד להשתלטות האסלאם על "בית הכופרים"; מחויבות לג'יהאד כאמצעי להשגת יעדי האסלאם; הפרת הסכמים ושימוש בכפל-לשון ("תאקייה") בעימות מול "כופרים"; וכו'.

לכן, המאבק בישראל אינו נובע מהיקף שטחה – אלא מעצם קיומה – של ישות "כופרת" על אדמה שנועדה ל"מאמינים".

התקינות הפוליטית ממעיטה בהשלכות הרקורד הפלשתיני מטרור שנות ה-20', דרך שיתוף פעולה עם הנאצים, הגוש הסובייטי, האייתולות, צדאם חוסיין וצפון קוריאה, אימון טרוריסטים בינלאומיים, בוגדנות והפרת-הסכמים במישור הבינערבי, והקמת פס-יצור של טרוריסטים על ידי תשתית חינוך לשנאה והסתה בהובלת מחמוד עבאס מ-1993.

כמו כן, פת"ח ואש"פ – המהווה את מקור הסמכות של הרשות הפלשתינית – הוקמו ב-1959 ו-1964 וחרתו על דגלם את "שחרור פלשתין", שמונה שנים ושלוש שנים לפני חידוש ההתיישבות היהודית ביו"ש.

הפער הבלתי-ניתן-לגישור בין התקינות הפוליטית והנוחיות קצרת-הטווח לבין המציאות המזרח תיכונית והביטחון ארוך-הטווח, מקבל ביטוי בפער בין חזון אוסלו של "מזרח תיכון חדש" והענקת פרס נובל לשלום לערפאת, לבין "הצונאמי הערבי" וההסלמה חסרת-התקדים של הטרור והחינוך לשנאה הפלשתינים.

האם מעצבי המדיניות ילמדו משגיאות העבר, ידחו תקינות-פוליטית מפתה, וידבקו במציאות מזרח תיכונית מרתיעה שהיא המסד לקיומנו?

יורם אטינגר

* * *

משה גרנות

סיומים פתוחים

על אסופת סיפוריו של דייב מרגושס "הבטחות" מאנגלית – עטרה מוסקוביץ, עירית נוי, עריכה – מילכה למדן, מרנגא, 2017, 277 עמ'

בלפחות שישה סיפורים, מתוך העשרים שבאסופה זאת, הסיום פתוח: בסיפור "הרגע הזה עם כל ההבטחות שבו", הגיבורה קאתי, שהיתה ילדה מאומצת, מבקשת לכתוב לסבתה הביולוגית "המפלצת", זאת שמנעה מאביה לשאת את אימה לאישה, וגרמה לכך שנשלחה לאימוץ. הקורא אינו יודע מה תכתוב, ואם הסבתא הזאת תענה לה.

בסיפור "שבוע ללא שמש" הקורא אינו יודע מי הוא הזקן המסתורי שמרי-לו פוגשת מדי יום, וכן הוא אינו יודע מה צופנת שיחת הטלפון שהיא קיבלה ממעביד אפשרי בעיר ונקובר.

בסיפור "פלירטוט" הקורא אינו יודע אם יהיה סוף טוב לפלירטוט של טוני עם בן.

ב"שקרים אמיתיים" הקורא רק משער מה כתב חבר הילדות המנוח (המכונה בו כשמו של השכן המפחיד "אל תיגע בזמיר") בעניין ג'יליאן אשתו בנפרד, והוא אינו יודע מדוע ג'יליאן מבקשת להיפגש עמו, ומהם המסמכים שהיא מביאה אליו.

בסיפור "אמן הכמיהה" הסופר מנדלסטרום רוצה לחלוק את הבשורה על קבלת פרס יוקרתי עם נשותיו הגרושות וחבריו מן העבר, והכול מסרבים לדבר עימו. הוא מקווה שיוכל ליצור קשר עם בתו, אבל לא ברור אם תקוותו תתגשם.

ב"הנשיקה שהוחמצה" מתוכננת פגישה מאוחרת בין איש ואישה שהחמיצו זוגיות לפני שנים רבות, אבל לקורא לא נודע אם היא אמנם התקיימה, ואם כן, איך היא התנהלה.

לכאורה, סיום פתוח גורם לתסכול אצל הקורא: מדוע, סופר יקר, לא הבאת עלילה גמורה? אבל בעצם כאילו המחבר אומר לקורא: אני מזמין אותך להיות שותף ליצירה – דמיין בעצמך מה קרה אחר כך, מהמקום שאני הפסקתי. נראה לי שיש בכך מעין טפיחה חברית מצד הסופר על שכמו של הקורא.

ניתן להתרשם מהסקירה הקצרה דלעיל שלא כל הגיבורים ליקקו דבש בימי חייהם – רוב הגיבורים בעשרים הסיפורים הם או גרושים בפעם השנייה או השלישית, או אלמנים/אלמנות, או מאומצים שהוריהם הביולוגיים נשכחו אי שם בקצה העולם, או נשים מאוכזבות ממערכות יחסים מעוותות, או חולים במחלות קשות וכדומה, אלא שבכישרון רב מצליח הסופר לא להשרות על הקורא אווירת נכאים. להיפך נימה של אופטימיות משתחלת אל בין האירועים המתוארים.

אביא קצת דוגמאות: צ'רלס בן ה 81 העובר התקף לב (בסיפור "אורות זוהרים מעל ברודוויי"), נושא על כתפיו שק של ניסיונות קשים: נלחם במלחמת קוריאה, בעברו היתה לו פרשה לא נעימה עם אשתו של חברו (מוטיב החוזר גם בסיפורים אחרים; ראו "שקרים אמיתיים"), שכל את שלושת בניו (ויאטנאם, תאונה, סרטן), הוא כמעט שבר-כלי, והנה, מייבל, אישה כבת שישים סועדת אותו באהבה, בנאמנות, ו... בהומור.

הסיפור "התערבות" מראה כיצד הזיקנה והמחלות אינן מסוגלות לכבות את האהבה. קלבק בן ה-77, המנכס לעצמו את שם הזמר לייטפוט, יוצא לדרך אל ההרים, למרות מיחושיו ומחלותיו. הקורא מתרשם שמדובר באיזה אקורד של סיום חיים. בתרמיל הצידה שלו הוא לוקח גם את "ענבי זעם" של סטיינבק, ספר המזכיר לו את תמונת הסיום שבה "חבצלת השרון" מיניקה בשדיה זקן גוסס מרעב. והנה, לוקחת את קלבק-לייטפוט טרמפ אישה כבת שישים בשם דוריס גודבאדי, וחברות מלבבת נוצרת ביניהם – הוא "רגל קלה", והיא "גוף טוב" ("לייטפוט וגודבאדי – ככל שזה לא ייאמן").

"גברת צעירה מווירג'יניה המערבית" הוא סיפור מקסים על אישה צעירה שיוצאת למסע כדי לפגוש את בעלה המלח, המפליג אל קרבות מלחמת העולם השנייה. הסופר מצליח לגרום לקורא לחוש את האושר העילאי שזכה לו הזוג הצעיר בסוף שבוע קצר זה לפני יציאתו של האיש למלחמה הנוראה. הזוג זוכה להתאחד אחרי המלחמה, ונהנים מ-46 שנים של אהבה, וגם מותו של האיש אינו יכול למחוק את חיוך האושר של האישה הזקנה לזכר היום המאושר ההוא.

"הרגע הזה עם כל המחשבות שבו" מתאר אודיסיאה ארוכה  ומפותלת של אישה שאומצה בילדותה, ואשר מחפשת אחר הוריה הביולוגיים. המאמצים שלה נוחלים הצלחה, הגם שהוריה (המאמצים והביולוגיים) הלכו לעולמם, אבל הקשר עם אחיה למחצה – יש בהם ניחומים על העוולה שסבתה גרמה לאימה הביולוגית.

פנינה ספרותית ממש הוא הסיפור "נערות המסיבה" – אביהם הזקן והאלמן של פול וצ'אקי טוען בתוקף שאימם המנוחה לא אהבה אותו. היא אהבה את ברונסטיין, ומאחר שאהבה זאת לא התממשה – היא הסתפקה בו. צ'אקי חושבת שאביה הוזה ומדבר שטויות, אבל פול לוקח את דבריו ברצינות, ובהיותו בניו-יורק הוא מחפש, ומצליח למצוא, את מוריי ברונסטיין בברונקס, ונפגש עמו בדירתו המוזנחת. הוא רואה לפניו זקן תשוש גופנית ונפשית, אבל הוא אינו חדל להזכיר את אהובתו לואיז או'בריין, היא אימו המנוחה של פול. הוא מודה שאהב אותה עד שיגעון, אלא שהוריה הקתולים לא הרשו לה להתחתן עם יהודי. פול רואה את רעייתו החולה של ברונסטיין, ששערה הבלונדי הקלוש אמור להזכיר לברונסטיין את הבלונד של לואיז או'בריין, והוא נוהג ברעייתו החולה באהבה גדולה, ואינו חדל לכנותה "דובשנית".

דייב מרגושס הוא יהודי קנדי, שאבות אבותיו הגיעו לצפון אמריקה מגליציה, על כן אני "כפוי" לחפש בסיפוריו את "הנקודה היהודית". מלבד הסיפור "נערות מסיבה" הנ"ל, מופיעה "נקודה זאת גם בסיפור "המתנה": ג'רי הגרוש מנסה ליצור חברות עם אישה גרושה בשם לורנה המשמשת ככומרית באחת הכנסיות הלותרניות. הוא מתלבט מאוד איזו מתנה להביא לה, ולבסוף הוא בוחר מחרוזת עליה חרות שמה בעברית. הוא חשב שיפתיע אותה לטובה, מאחר שהיא למדה תיאולוגיה, ובין השאר גם יוונית ועברית. מה שהוא לא לקח בחשבון היא העובדה שלורנה היתה נשואה ליהודי, שהיא מכנה אותו מנוול ומטומטם, וכל דבר הקשור ביהודים מעורר בה סלידה. היא פורצת בבכי, ופשוט נוטשת את ג'רי ואת מתנתו.

הסופר מזכיר ניצולי שואה, אבל למרבה התמיהה אלה אינם יהודים: בסיפור "אמן הכמיהה" הוריו של הסופר פרנקלין מנדסטרום נאסרו בברגן בלזן, אבל לא משום שהיו יהודים, אלא משום שהיו קומוניסטים והתבטאו נגד היטלר. הוריו של גאי זלארו בסיפור "הנשיקה שהוחמצה" הצליחו להינצל מהגיהינום של טרבלינקה, אבל שוב – הם לא היו יהודים, אלא צוענים. וכן, טאפי הגרושה, שזלארו החמיץ נשיקה ממנה אי אז בצעירותו, אוהדת את ישראל, אבל גם את הפלסטינים.

נקל להתחקות גם אחרי החולשות של סופר זה – בעיקר יש לו נטייה לפרט עד לעייפה עניינים טריוויאליים, כגון, גודל קנבס הציור בסנטימטרים(!), פירוט הכתבות שכתב עיתונאי במשך שלוש שנים, פירוט פרטי לבוש, ובעיקר פרטי פרטים של מרכיבי הארוחות (עמ' 16, 50, 67, 74, 77, 110, 119, 187, 231, 257). כל זה אינו גורע מההנאה והעניין שאסופת סיפורים זאת גורמת, ואני בהחלט מסכים עם דבריו של פוצ'ו המופיעים בכריכה האחורית: "סיפורים נפלאים! הסיפור על הבחור שהלך לבדוק אם המאהב של אימו הוא אביו האמיתי (הכוונה ל "נערות המסיבה"), עורר בי דאגה כפולה." המתמטיקה הראתה שפול לא יכול להיות בנו של מוריי מורגנסטיין, אבל זה לא גורע מיופיו של הסיפור.

משה גרנות

* * *

היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

פעם לפני הרבה שנים היתה לי חברה ספרותית

לא קבועה

קצת מבוגרת ממני

עם חור שחור בתחת וצמא גדול לזיונים

שהיתה מתנפלת עליי כל ביקור כחונה בנווה מידבר

וגומרת עליי שתיים-שלוש פעמים

אני הייתי אז במצב נפשי עמוּדי מאוד

על גבי על גבה מה שבא ליד

מגורה מכל פתחיה

וממה שהיא מרשה

אבל יפה היא לא היתה

וככה יכולתי להמשיך איתה עוד ועוד

כשאנחנו מתווכחים על שירה בהפסקות

אלה היו ימים יפים של פלחי התחת עם החור השחור

מתרוממים באוויר

את מיטת הרווקים תרמתי למוזיאון המושבה

אולי יום אחד היא תתחיל לספר

לתלמידים שיבואו לבקר

פורסם בגיליון 215, 5 בפברואר 2007

* * *

נעמן כהן

נתניהו הלך לקנוסה

בינואר 1077 הגיע היינריך הרביעי מלך גרמניה לטירת קנוסה, שהשתייכה למטילדה רוזנת טוסקנה, מקום משכנה של דוכסית טוסקנה. הטירה נמצאת במחוז רג'ו אמיליה, בצפון חבל טוסקנה, לרגלי הרי האפנינים. בטירה מצא מחסה האפיפיור גרגוריוס השביעי.

מאבק אדיר על הסמכות למינוי אנשי הכנסייה שנודע בשם "מאבק האינוסטיטורה" (טקס מינוי אנשי הכנסייה) התנהל בין המלכות לכנסייה. בידי מי הסמכות? למי הריבונות?

האפיפיור גרגוריוס השביעי, תבע להעמיד את סמכות האפיפיור מעל לזו של הקיסר במינוי והדחת בישופים. בחיבור בשם "דיקטטוס פפה" (התכתיב האפיפיורי). סעיף 12 הוא קובע ש"מותר לו (לאפיפיור) להדיח קיסרים."

היינריך הרביעי הגיב לפרסום המסמך בכינוס סינוד בוורמס בו הדיחו 24 בישופים גרמניים ושני בישופים איטלקיים את האפיפיור.

בתגובה, נידה האפיפיור את היינריך ב־22 בפברואר 1076, ושחרר את הוואסאלים שלו מחובת הנאמנות כלפיו.

היינריך הרביעי נאלץ לבקש מהאפיפיור מחילה כדי לבטל את החרמתו. הוא שלח אליו שליחים מיספר פעמים, אך האפיפיור סירב לקבלם.

בדלית ברירה בא היינריך בעצמו אל שער הטירה, ובמשך שלושה ימים עמד שם, בשלג ובקור, וביקש מהאפיפיור רחמים ומחילה עד שהאפיפיור ניאות לקבלו, להסיר את החרם ולמחול לו.

אירוע זה נודע בשם: "הליכה לקנוסה", ביטוי שמשמעותו מחילה של אדם על כבודו, או כניעתו ללחצים שהופעלו עליו, והסכמתו להשפיל עצמו, תוך חזרה בו מהצהרותיו והחלטותיו הקודמות, כדי להחזיר את התמיכה בו.

המאבק בין מיליקובסקי-נתניהו לבין מוחמד חוסיין (המינוי האישי של אבא של מאזן) לתפקיד המופתי של "מסגד הקצה" (אל אקצא) על הריבונות בהר הבית, הסתיים בהליכה של מיליקובסקי-נתניהו לקנוסה. ישראל נאלצה לוותר על סיממני הריבונות בהר, ולהסיר את המגנטומטרים והמצלמות מההר.

כן, המנצח הוא המופתי האסילמו-נאצי, שבניגוד לגרמנים ששמרו בסוד את תוכניתם להשמדת היהודים הוא מכריז על כך בגלוי.

הנה מוחמד חוסיין המופתי מטעם הפת"ח, קורא להשמדת היהודים על פי דברי מוחמד:

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

התירוץ ל"הליכה לקנוסה" (מסגד הקצה) היה משפיל עוד יותר. איום של עבדאללה מלך עבר הירדן על צוות שגרירות ישראל במעצר לאחר שמבטח בשגרירות הותקף ע"י נער עבר ירדני ובהגנה עצמית הרג אותו.

כל צוות שגרירות ישראל פונה ממדינת עבר הירדן (איתה אמור להיות שלום) והחילוץ המשפיל היווה תירוץ בפני נתניהו להיכנע בנושא סמלי הריבונות על הר הבית.

גם אכל דגים באושים, גם ספג מכות וגם גורש מהעיר

וכאילו התממש המשל היהודי המפורסם המבוסס גם על המדרש, (מכילתא, בשלח, ויהי פרשה א). על יהודי שקנה דגים באושים לפריץ. אמר לו הפריץ: יש לך שלוש אפשרויות: או תאכל אותם, או תקבל מאה מלקות, או תגורש מהעיר.

התחיל היהודי לאכול, כמעט הקיא ואמר: איני יכול לאכול. אני בוחר לקבל מלקות.

התחילו להלקותו, כאב לו, אמר די, וסולק מהעיר.

על כך נאמרה האימרה היהודית: "גם אכל דגים באושים, גם חטף מלקות וגם גורש מהעיר." "פוילע פיש גיגעסן, א שמיץ באקומען, און פון א שטאט ארויס געטריבן."

ההליכה של מיליקובסקי-נתניהו לקנוסה לא הביאה את השקט והערבים מסרבים עדיין להיכנס למסגד ותובעים תביעות נוספות.

במזרח התיכון אסור לזלזל בסמלים. ויתור עליהם ממעודד טרור נוסף ולא משתיק אותו.

הוויתור הזה לא יביא שקט אלא מרחץ דמים.

אם נחזור להיסטוריה, המאבק בין המלוכה לכנסייה לא הסתיים בהליכה לקנוסה.

ב-21 במרץ 1084 נכנס היינריך הרביעי לרומא, וכעבור עשרה ימים הכתיר את עצמו ל"קיסר האימפריה הרומית הקדושה" על ידי האנטי-אפיפיור קלמנס השלישי שמונה על ידו במקום גרגוריוס השביעי.

האם ישכיל מיליקובסקי-נתניהו להחזיר את ריבונות ישראל להר הבית ולירושלים?

ולסיום נחזור להיסטוריה. ב-24 במאי של אותה שנה עלה רובר גיסקאר מנהיג הנורמנים על רומא בראש 36,000 איש לעזרת האפיפיור גרגוריוס השביעי שהיה כלוא במבצר סנט אנג'לו ושחרר אותו. היינריך הרביעי נמלט לגרמניה.

האם יהיה כך גם קיצו של נתניהו?

סכנת הסמים

חברת הכנסת תמר זנדברג מתנאה תמיד במסוממותה ונלחמת ללגליזציה של סמים, לכן אין תימה שהיא הגיעה לתובנה הבאה: "לא לי לקבוע אם הר הבית הוא מקום קדוש ליהודים. אני יודעת שהדבר נתון בוויכוח בתוך היהדות עצמה".

http://rotter.net/forum/scoops1/402217.shtml

על מה היא מדברת? האם אינה יודעת שהוויכוח ביהדות אינו על קדושת הר הבית אלא לאלו חלקים בהר ניתן לעלות? האם יש ביהדות כאלו שאינם מקבלים את קדושת הר הבית?

דומה פשוט שהסמים עירפלו את מוחה. הרי כאקטיביסטית פרו-איסלמית היתה יכולה לומר שהיא תומכת בכיבוש ערבי-מוסלמי הכולל מקומות קדושים ליהודים.

ולחשוב על כך שבקרוב בעקבות מאמציה ניסע בקרוב בתחבורה ציבורית עם נהגים מסוממים, נתקבל בבתי החולים אצל רופאים מסוממים, ונחיה באושר בעולם שכולו טוב ומסומם.

ארבעים שנה למהפך

בין רטוריקה לדמגוגיה

מנחם מיצ'יסלב בגין: אשכנזי! עיראקי!

לאן נעלם המרוקאי?

רטוריקה היא אמנות השכנוע – אמנות הנאום.

דמגוגיה היא אמנות שכנוע מניפולטיבית המשמשת להעברת שקרים בהתבסס על פנייה לרגש ובפרט לפחד.

בעצם אם נחשוב לעומק כל רטוריקן הוא דמגוג, וכל דמגוג הוא רטוריקן.

נואם טוב המשכנע אדם יוגדר על ידו כרטוריקן טוב. אותו נואם טוב שלא משכנע אדם אחר יוגדר על ידו כדמגוג.

אותו נואם יוגדר ע"י אחד כרטוריקן, ועל ידי אחר כדמגוג.

לרגל ארבעים שנה ל"מהפך" ולעליית בגין לשלטון. האם היה בגין רטוריקן, או דמגוג?

אין ספק, מנחם מיצ'יסלב בגין (בפולנית Mieczysław Biegun; "בֶּגוּן" ברוסית (Бегун) – רץ) היה גדול הנואמים הרטוריקנים-דמגוגים בהיסטוריה הישראלית. איש מלבדו לא יכול היה לנאום בכיכרות כמוהו ולסחוף המונים.

מקיאבלי בספרו "הנסיך" (פרק 15) נותן עצה לפוליטיקאי הרוצה לשלוט: "לעולם לא יהא נסיך (פוליטיקאי) חסר טעמי-חוק ומשפט ליפות בהם את הפרת דברו. עליו לעשות גדולות בגניבת דעת ובהעלמת דברים, כאמן גדול במשחק, תמימותם של בני  אדם רבה מאד והם נשמעים תמיד לצורכי השעה בלבד, עד שכל הבא לרמות, ימצא תמיד אדם שאפשר לרמותו."

בגין דאג בכישרונו הרטורי להסתיר מקהלו את העובדה שברח עם קופת בית"ר מווארשה והפקיר את חניכיו למוות, ואחר כך שיכנע אותם שהוא "מנע מלחמת אזרחים" בפרשת אלטלנה בשעה שהוא פתח בה, הגיע לשיאו בנאום "הצ'חצ'חים" המפורסם, נאום שנלמד בעולם כמופת רטורי. אין ספק, בגין המסית והמדיח היה אומן גדול במשחק.

בגין פתח את נאומו בהסתה נגד אנשי הקיבוצים שהניפו דגלים אדומים, מול אנשי הליכוד המניפים דגלי תכלת לבן. הוא קישר בין תנועת העבודה לבין ברית המועצות, שסיפקה נשק לאויבי ישראל ושלחה עצירים פוליטיים למחנות ריכוז. לאחר מכן טען כלפי הקיבוצים: "הם שונאים קפיטליזם, אבל אוהבים את הקפיטל!" (ובייחוד בריכות שחייה).

לאחר מכן הגיע שיא הנאום. בגין סיפר להמון שבעצרת המערך, עמד על הבמה שחקן צעיר, וכאן הסתכל בגין בדף להיזכר בשם שהוא קרא במיוחד במבטא אשכנזי-פולני במלעיל "דודו טופז", וציטט את דבריו. אחר כך טען שעד היום הוא בכלל לא שמע את המונח "צ'חצ'חים", והפעם הפלא ופלא הוא מבטא את המילה "צ'חצ'חים" בלעג מכוון דווקא במלרע, ולא במלעיל האשכנזי-פולני.

לאחר מכן תיאר בגין כיצד כל תומכי המערך הריעו לדבריו של טופז (במלעיל), ואז פנה לדבר את הקהל שלו: "בני עדות המזרח שלנו היו לוחמים גיבורים גם במחתרת. פיינשטין היה ממוצא אירופאי – איך קוראים לו אשכנזי (במלעיל) משה ברזני היה ספרדי מעיראק הם פתחו בליבותיהם רימון יד: לחצו! אשכנזי, עיראק, יהודים! אחים! לוחמים!"

בגין: נאום "הצ'חצ'חים":

https://www.youtube.com/watch?v=Tx4vdUqOW2o

וכאן נשאלת שאלה. מובן לכל מדוע הסית בגין נגד האשכנזים שזוהו אצלו עם אנשי המערך, אבל לא ברור מדוע זה מנחם בגין מזכיר בנאומו רק אשכנזי ועיראקי, ואינו מזכיר מרוקאי? הרי בשעה שהעיראקים תמכו ברובם במפא"י ואחר כך במפלגת העבודה, המרוקאים הם-הם קהל התומכים בו, עד שהיו מביניהם כאלו שהאמינו שהוא בעצם מרוקאי.

מדוע זה הוא לא הזכירם?

את התשובה לשאלה אשאיר לקוראים. אינני רוצה שיוציאו עליי חוזה ויתבעו לצנזר את דבריי.

נעמן כהן

* * *

יואל נץ

עוד מעלילות מחנה העקורים

(מתוך הספר "שלושה חיים", חלק ראשון)

כמה מיושבי המחנה גידרו לעצמם פינות פה ושם, בחצר מן החצרות, והיו מגדלים בהן תרנגולות, תרנגולי הודו וברווזים. יום אחד התלוננו השכנים באוזני אנקה שיוז'יאצ'ק מנסה בעידודו של יולצ'ק לרכב על התרנגולות שלהם, עד שהללו חדלו מלהטיל ביצים...

רגינה התחכמה עוד מעבר לכך: במרתף הבניין של המחנה החלה מפטמת אווזה בבצקניות, שהיתה מבשלת במיוחד למטרה זו. האווזה הלכה והשמינה, הלכה והוסיפה במשקלה. אבל יום אחד כאשר באה אליה רגינה לשם פיטומה היומי, מצאה למגינת ליבה שהאווזה התפגרה...

לקראת מסיבת עונג שבת הקרובה לאירוע המצער, כתבה אנקה שיר [ביידיש, כמובן. התרגום לעברית הוא מאוחר] על גורלה המר של האווזה, ויולצ'ק קרא את השיר באוזני הקהל:

"אִמָּא קָנְתָה לִי בַּשּׁוּק אֲוָזָה

וּבַבַּיִת אָמְרָה לִי: וַי, כַּמָּה הִיא רַזָה!

יוֹם-יוֹם בַּצֵקַנִיוֹת אַאֲכִילֶנָּהּ לַשֹּׂבַע

אָז תַּשְמִין הִיא לְאֹרֶך, לְרֹחַב וּלְגֹבַה!

בְּשׂורָה הִיא לְכָל זוֹלְלֵי וסוֹבאֵי:

נַכוֹן לַהֶם מְלַאי שֶׁל שׁוּמָן כִּדְבַעֵי!

אָכֵן, אֵשֶׁת חַיִל הִיא אִמָּא-רֶגִינָה –

הַאֲוָזָה מוּל עֵינֵינוּ הַלְכָה וְהִשְׁמִינָה.

מִכָּל אֲוָז הִיא גְּדוֹלָה וּשְׁמֵנָה זֶה מִכְּבָר,

אֲנָשִׁים מְבַקְּרִים אֶצְלָהּ כְּמוֹ בְּבֵיבַר!

הַאֲוָזָה כְּבָר לֹא קָמָה, הִיא בְּקֹשִׁי נוֹשֶׁמֶת,

וְאִימּי מַתְמִידָה – מוֹסִיפָה וּמְפַטֶמֶת!

עַד שֶׁבֹּקֶר אֶחַד... מָה קָרָה? מָה קָרָה? –

לִבָּהּ לֹא עָמַד לָהּ. הַאֲוָזָה הִתְפַּגְּרָה.

צַר לִי, צַר עַל הַאֲוֶזֶת וְעַל הַצַעַר שֶׁל אִמָּא

שֶׁלֹּא חָדְלָה מִלְּפַטְּמָהּ וְאַךְ כַּטֶפַח הִגְזִימִה.

אַך אִמִּי – מָה אוֹתִי תְּפַטְּמִי כָּל הַזְּמַן?

הֵן אוֹתִי לֹא צְרִיכָה אַתּ כְּמוֹתָהּ לְשׁוּמַן?!"

הקהל פרץ בצחוק רם והודה ליולצ'ק על הופעתו בתשואות חן-חן. רגינה, מחייכת חיוך רחב, ניגשה אל הבמה, אספה את בנה השמנמן אל חיקה וחיבקה אותו חיבוק אמיץ, גאה מאוד בפרי בטנה המוכשר. בני המשפחה האחרים ישבו בקרב הקהל ורוו נחת גם הם מהופעתו של יולצ'ק.

הם הקיפו באהבה רבה אורחת שפקדה אותם בביקורה, הלוא היא פלה, האחות הרחמנייה מן הרכבת לפולין. פלה צחקה מקרב לב. חיבקה את אנקה, נשקה לה ושיבחה אותה על השיר שחיברה.

...כאשר גברו על פלה הגעגועים לחיים התנתקה לבסוף מהוריה, עזבה את לודג' והחלה גונבת גבולות בעזרת ארגון "הבריחה", עד שהגיעה לגרמניה. בוועד המרכזי שבמינכן השיגה את כתובתם של חיים ושמולק בקפריסין והחלה מתכתבת עם חיים. לאחרונה הצטרפה פלה לקיבוץ שעומד להפליג לעבר חופי ארץ ישראל, ובטרם ההפלגה היא באה לאטל להיפרד מעם קרוביו של חיים.

בין ילדי המחנה יש שלושה נערים, בני המשפחות של יוצאי הונגריה: האחים לוֹצִי וזוֹלִי, וילד יוצא הונגריה נוסף, אֶרְוִין. יש עוד כמה ילדים קטנים יותר שאת שמותיהם אינני זוכר. חבריי ואני מתקשים להתחבר אל הנערים האלה משום שאין הם מדברים שום לשון לבד מהונגרית. אפילו מילה אחת בלשון יידיש הם לא מבינים. דבר זה איננו מתקבל על דעתי: כיצד ייתכן יהודי שאיננו מדבר יידיש? הייתכן איטלקי שאיננו דובר איטלקית, או רוסי שאיננו דובר רוסית?!

זולי הוא בערך בן גילי ולוצי בגילו של מוניו, אחיו הבכור של מילק. אין להם אבא. בימים הראשונים לשהותנו במחנה אטל, אימא שלהם הייתה בהריון ויום אחד כרעה ללדת. הסיעו אותה לבית החולים וילדה שם תינוק מת. שבה מבית החולים ושלושתם, האם ושני בניה, מיררו בבכי.

לארווין יש אבא. אביו הוא אלוף הביליארד באטל. אימא אין לו.

עם הנערים ההונגריים אנחנו משחקים בכדורגל. חיש מהר לומדים מפיהם הרבה גידופים גסים ועסיסיים בלשון ההונגרית ומעט מילים, שבלעדיהן אין משחק הכדורגל אפשרי בכלל.

כעת יוצאים אנו, כל החבורה, אל פאתי המחנה, שם מפרידה גדר בין אחוזת המנזר לבין הכפר אטל. אנחנו מתגרים בילדים הגרמניים שמעבר לגדר ומחליפים אתם גידופים בלשון הגרמנית. כאשר הילדים הגרמניים מתקרבים אלינו אנו פוגשים אותם במטח של אבנים. הם משיבים לנו באותו המטבע ומיידים אבנים לעברנו. לארווין יש מקלעת של גומי והוא מפליא לקלוע בה. לא אחת חזינו באבן הנורית ממקלעתו ופוגעת בציפור. ארווין עושה שימוש יעיל במקלעתו במהלך הקרב. לבסוף חוזרים אנו חדורי התלהבות, אחרי שברור לנו מעל לכל ספק שהבסנו את אויבינו. אנו מחליפים בינינו רשמים נלהבים. ארווין נוגע לי שוב ושוב בכתף, חוזר ואומר בגרמנית "יה, יה!" (כן, כן!), מצביע לסירוגין על מקלעתו, על עינו, נוגע שוב בכתפי, מצביע לעבר הגדר, ומהסברו בשפת הסימנים מבין אני כי אין לו לארווין שום ספק שהוא פגע לגרמני בעין...

אנו מחליטים להקים קבוצת כדורגל ולערוך תחרויות כנגד קבוצות כדורגל של ילדי המחנות האחרים. מבחר המועמדים לנבחרת הוא מצומצם עד בוש. אנו נאלצים לכלול בה גם את בעלי "שתי הרגליים השמאליות".

אבא שלי נרתם למאמץ ומזמין לשירות הספורט במחנה מאמן כדורגל גרמני מקצועי. אבא מציע גם לראשי מועדון "הפועל" וגם לראשי מועדון "בית"ר" את שירותי המאמן בהקמת קבוצות כדורגל של בוגרים. אלא שהבחורים הגדולים, אלה המוכשרים ושאוהבים לשחק כדורגל, מתאמנים מזה זמן במועדון "הפועל" בגברזה.

"הֶר טְרֵיינֶר" (האדון המאמן) יוצא איתנו אל החצר הגדולה. אנו מסתדרים במעגל סביבו, בועטים בכדור, והוא מלמד אותנו לבעוט בדייקנות את הכדור שמגיע לרגלינו ולמסור אותו הישר אל עבר רגליו. בשלב הבא יוצאים אנו לשדה הפתוח מחוץ לאטל, ושם מלמד אותנו המאמן לעצור כדור המגיע אלינו מגובה רב.

המאמן מסביר לאבא שלי שאין זה מתקבל כלל על הדעת להוסיף ולאמן קבוצת כדורגל שלא על גבי מגרש כדורגל של ממש. אבא אובד עצות. הקמתו של מגרש כדורגל היא מחוץ להישג ידו של מחנה קטן כשלנו. לבסוף, אחרי כמה התרוצצויות, עולה בידו לשריין עבורנו את מגרש הכדורגל במחנה גברזה למשך שעתיים בשבוע במועד קבוע. 

אימוני הכדורגל היו לבילוי מהנה ביותר. אנו מצפים במשך השבוע בכיליון עיניים למועד הקבוע. בבוא המועד מטפסים אנו אל המשאית, בלוויית המאמן ועם כמה נלווים הולכי בטל, שמבקשים להפיג מעט מן השעמום, מפליגים בה מרחק של שבעה קילומטר לעבר גברזה. בדרך פוצחים בשירים בלשון הרוסית בקולי קולות.

אנו מתמודדים במשחק הכדורגל כנגד נערים בני גילנו מגברזה. המקומיים גוברים על האורחים בהפרש שערים ניכר.

בדרכנו לשוב לאטל רוטן מילק, נעלב עד לעומקי נשמתו:

"לכל תפקיד באגף שמאל יש להם שמונה ילדים שיודעים לבעוט ברגל שמאל. באטל אין לנו אפילו שמאלי אחד!"

בהגיענו אל שערה של החצר המנזר של אטל, עוצר בּוּמָה מן הגרעין הצ'כי את נהג המשאית. בומה לבוש, במדי שוטרים ומנחה את הנהג באשר למסלול הנסיעה בתחומי המחנה.

"היום יש אימון של הפלוגה שלנו בתור כבאים," הוא מסביר בחיוך זורח. "עוד מעט יבוא המחליף שלי וגם אני אצטרף לאימון."

מיאטק, מפקד פלוגת השוטרים של אטל, המשמשת גם כפלוגת כבאים לשעת פקודה, החליט שאין מתאים מיום חם כמו היום לערוך בו את האימונים לכיבוי אש. הוא מסמן איקס בפינה מרוחקת באגף הבניין ומצביע לעבר הסימון, כמוקד האש שממנו השרפה המשתוללת מתפשטת כביכול. מיאטק מפעיל את האזעקה ומשלח את פיקודיו לכבות את השריפה.

כאשר המשאית בה שבים אנו מגברזה פונה ימינה אל מעבר לחומה מתגלה לנגד עינינו מחזה עליז מאין כמותו. חבורה של בחורים ערומים בפלג גופם העליון מנסים לאלף זרנוק של כבאים הפולט בפרץ אדיר סילון עבה של מים. עוצמתו של סילון המים גורמת לגרירתו של כל חפץ קטן או גדול הנקרה בדרכם של גיבורי החיל, שלוליות מים כאגמים נקוות מימינם ומשמאלם – ורק את הפינה המסומנת שבה "פרצה האש" לא יכבו המים הרבים, ואפילו לא יקלעו בה.

הר טריינר קופץ מן המשאית, נוטל מידי הכבאי את הזרנוק, אוחז בו קרוב לחוטמו המתכתי, מעמיס אותו באחת על הכתף הימנית של עצמו ומכוון את הזרם אל מרכז האיקס.

המאמן רומז לאחד הבחורים כי יקרב אליו ומעביר את הזרנוק מכתפו אל הכתף של הבחור.

גם אנחנו הנערים קופצים מן המשאית ומקפצים עליזים ושמחים בשלוליות, מתגרים בסילון המים האדיר ומתחרים בינינו מי יקרב יותר אל מסלולו של הסילון. יגון תבוסתנו במשחק הכדורגל בגברזה נשכח ונשטף בזרם המים. אנו מתפעלים וגאים מאוד במאמן שלנו. האם קיימת בכלל פעילות גופנית כלשהי שאין הר טריינר בקי בה?!

את משרתו במחנה אטל משלים המאמן בסוגי הספורט האחרים. הוא מלמד בין השאר את הילדים שחייה בנהר אין. בראשית, מלמד המאמן כל ילד בנפרד (בשעה שהילד רוכן במים עד צווארו) את תנועות הידיים לשחייה בסגנון "החזה" לקצב "איינס, צוויי, דריי, פיר" (אחת, שתיים, שלוש, ארבע). לאחר מכן אוחז הילד בשתי ידיו במעקה הקבוע במים סמוך לשפת הנהר ולומד את תנועות הרגליים באותה מתכונת של הקצב.

עכשיו מגיע השלב המכריע בלימודי השחייה: יש לו למאמן מין מתקן הדומה לחגורה רחבה המחוברת אל מוט ארוך באמצעות חבל דק וחזק. הילד משתחל לתוך החגורה באזור בטנו, והר טריינר, אשר עומד על החוף, אוחז במוט את הילד על גחונו במים, משל היה הילד תולעת-פיתיון שבקצה חכתו של דייג. כעת שומה על הילד לבצע תנועות איינס, צוויי, דריי, פיר בידיו וברגליו גם יחד, אבל בעיתוי שונה! דומה הדבר לפורט על קלידי הפסנתר, אשר צריך לפרוט על הקלידים בעת ובעונה אחת בסדר הקשות שונה באצבעות יד ימין מן הסדר שבאצבעות יד שמאל.

לאחר שמצליח הילד לסגל לעצמו את העיתוי הנכון הדרוש לתנועות השחייה, משחרר אותו המאמן מן "החכה", ותוך זמן מה נוסף ולאחר שבולע הילד לקרבו את מנת הלגימות הראויה ממי הנהר – הוא שוחה להנאתו חופשי ומאושר ואיננו שוקע במים.

יואל נץ

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק שנים-עשר

מחורבנה של צפת נתמלאה ירושלים

תשעה חודשים לאחר העלייה על קברות הבני-משפחה לוין בצפת ילדה נג'ימה-מירל'ה בירושלים בת ונקרא שמה בישראל אפרת.

בגלל רזונה ובגדיה הרחבים, שניראתה היא-עצמה כנערה-ילדה, לא ניכרו בה סימני הריונה ואיש גם לא ידע על כך כי כל מנהגה היה כרגיל. סלובה הצולעת, גדולה ורחבה, לקחה על עצמה את ההריון וסיפרה לכל שומע שהיא מצפה לפרי-בטן בזכות העלייה על קברות הבני-משפחה הקדושים בצפת. מאז שילדה את יחזקאל באיסטנבול, והגם שבן-ציון פקד אותה לפחות פעמיים-שלוש בחודש ממה שנותר באונו אחרי שהזריע אחור ופנים את נג'ימה-מירל'ה – והגם שהקפידה סלובה על כל דיני הטהרה והלכה למקווה כנדרש, לא הצליחה להתעבר, ולכן שמחה על הריונה של נג'ימה-מירל'ה כאילו היתה זו היא-עצמה, וכך גם התנהגה לעיני כל רואיה. סלובה גם עזרה לצרתה-החביבה-עליה ללדת ועזרה לה לצעוק בלדתה, ואיש לא הורשה להיכנס לחדר הלידה לבד ממיילדת ספרדייה זקנה אחת, אסתריקה עוזיאל, שהושבעה לשמור לעולם ועד את סוד חילופי היולדות.

בן-ציון היה מבכר על פניה מיילדת אילמת ואולם כזו לא נמצאה בכל ירושלים גם לא בקרב המוסלמים. יכול היה לקחת את המיילדת המוסמכת והידועה לשם ולתהילה בעיר, פֵייגֶע די בּאבֶּע, אלמנת ר' ישעיהו פְּרֵס, ואולם חשש כי ברוב הגינותה לא תיאות לשמור סוד חטא שכזה. 

התינוקת הרזה והכהה מצצה ברעבתנות את שדי אימה, שאמנם תפחו במקצת אחרי הלידה והתמלאו חלב, אבל הכמות היתה מעטה מדי. מה עוד שההנקה נעשתה בסתר, וכלפי חוץ היתה סלובה מנענעת את אפרת הפעוטה כדי להרגיעה, ותוחבת לפיה הקטן פטמת שד גדולה אך ריקה. תחילה היתה היונקת מרוצה מעצם המציצה ואולם כאשר התחדש עליה הרעב, ושדי אימה הזעירים כשל נערה מתבגרת לא הספיקו – הביאו מינקת ערבייה אוּם-חַאלֶד, שהיתה באה עם חאלד העולל ומיניקה חליפות את אפרת ואותו עד שאמרו שהשניים הם כאח ואחות כי מאותם שדיים ינקו בראשיתם ואותו חלב זרם בהם.

קשים היו חיי משפחת בן-ציון בירושלים ולא בגלל ריבוי נשותיו. חומותיה של העיר, על מגדליהן הגבוהים, היו סגורות ומסוגרות משקיעת החמה ועד לזריחתה והעיקו על רוח יושביה הדלים, שהצטופפו בחצרות סגורות בצידי סימטאות שהיו קמורות ואפלוליות ברובן. גם בצהרי יום שישי, כאשר המוסלמים היו מתכנסים במסגד אל-אקצה לתפילה, נסגרו שערי העיר כי לפי אגדה עתיקה, ששורשה כניראה בכיבוש העיר על ידי קיסר ביזנטיון הרקליוס, עתיד האוייב לחדור לתוך העיר בשעה שמגיניה מתכנסים לתפילה בציבור.

 השממה אפפה את ירושלים מכל צד. כבישים וכלי-רכב ממונעים טרם נודעו בארץ, אפילו עגלות טרם היו. הדרכים העולות לירושלים היו משובשות בשודדים, והעולים לעיר באו בשיירות מלוות מישמר. כאשר הגיעה משפחת בן-ציון לשער יפו, והוא ירד מבהמתו, ניגש אליו שמש הקהילה היהודית, שעמד הכן בשער לקראת הבאים, וקרע לו קרע בדש בגדו לאות אבל על חורבן בית המקדש.

אמנם הסולטאן עבד אל-מג'יד, שעלה לשלטון בשנת 1839, ציווה על סדרים מתוקנים יותר בכל רחבי ממלכתו, אבל בארץ-ישראל שלטו אלה בצד אלה ראשי שבטים בידואים וברשותם פרשים מזויינים, שלטו שודדים ורוצחים מפורסמים, אפנדים עריצים ומושלים תורכיים. פקידי השלטון, החל בפחה ובשופט וגמור בפקיד בדרגה הנמוכה ובשוטר, ידם היתה פתוחה לכל המרבה לתת בקשיש. הפחה היה כל-יכול, יותר ממלך, והוא שלט כפרא אדם, כעריץ, ובו בזמן הוא עצמו היה עבד לסולטאן, שעלול לדרוש בכל עת ובכל שעה את ראשו, שיישלח אליו כרות ומשומר בתוך שק מלח. הואיל ו"השער העליון" באיסטנבול מוסר את השלטון בפחווה לשנה אחת בלבד, מחשש פן ימרוד הפחה ויעמוד ברשות עצמו, לכן משתדל הפחה למצוץ את דם נתיניו במיסים כבדים במשך חודשים אחדים בלבד, וכל מינוי של פחה חדש מבשר צרות נוספות.

גדולה היתה העזובה בעיר ורבה ההזנחה בחיי תושביה. קרני השמש כמעט שלא חדרו לתוך רחובותיה הצרים והקמורים. מרצפות הסימטאות היו רעועות. קירות הבתים העתיקים העלו טחב. מי השופכין זרמו מחצרות הבתים. ערמות אשפה ונבלות חיות ובהמות הושלכו בצידי הרחובות ובמשעולים שמחוץ לחומה, העלו סירחון, וקיננו בהם מחלות שעשו שמות בקרב התושבים. בכל חלקי העיר היו עיי מפולת רבים שבהם שכנו ינשופים ועטלפים, זחלו נחשים ארסיים ושרצו עקרבים ושרצים אחרים.

שנת 1853 היתה שנת בצורת קשה. גם כאשר אדר ב' הגיע לא היו עדיין גשמים ככול הצורך, והזרעים שנטמנו בקרקע נעשו שדופים, מבקשים לשתות מי גשם, ואין. המחסור החמור במים, בעיר שנערמו בה ערימות אשפה שמעולם לא פונו על ידי השלטונות, וכן מציאותו של בית-המטבחיים העירוני בתוך העיר, בקרבת מקום לרובע היהודי, גרמו לכך שבסוף אותה שנה שחונה פרצה מגיפת אבעבועות, שעשתה שמות בתושבים הרעבים והחלשים.

השנה שלאחריה היתה קשה שבעתיים מפני ריבוי הגשמים, השלגים והקור, שירושלים לא ידעה כמותם, ובגלל העוני והמצוקה שהיו נתונים בהם יהודי העיר, שכן ערב מלחמת קרים בין הרוסים לתורכים, במארס 1854, אסר הצאר ניקולאי הראשון את משלוח הכספים ליהודי ארץ-ישראל, וכך ננעלו דלתות העזרה ונפסקו צינורות השפע ומצב היהודים היה קשה ביותר. מלחמת קרים המיטה אסון על תושבי הארץ בכלל ועל יהודיה בפרט.

הקור והשלג באותו חורף של שנת 1854 גרמו למחסור חמור במזון ובחומרי הסקה. הדרכים המובילות לירושלים התכסו שלג וכפור והיו מסוכנות למעבר חמורים וגמלים. הפלחים מכפרי הסביבה לא יכלו להביא את תוצרתם ואת העצים והפחמים להסקה. אנשים החלו גוועים מרעב ומתים מקור. קופת הקהילה היתה ריקה, ומעט הכספים שהגיעו מאירופה לא הספיקו אפילו לתשלומים שחבו שוכרי החצרות היהודים למוסלמים בעלי החצרות.

כה חזק היה הקור שחמשת בני המשפחה לוין צופפו בפינה אחת של החדר על גבי כרים, בדים ועורות כבשים ששימשו כיצוע משותף וגם ככיסוי, ליד התנור. סלובה שכבה לימינו של בן-ציון והתינוקת אפרת על חזה, ולשמאלו נג'ימה-מירל'ה והילד יחזקאל בחיקה. שעה ארוכה רעדו כי חום התנור לא הספיק והמיחם כבר התקרר. אף שכבר הניקה אום-חאלד את התינוקת די שובעה, תקעה סלובה בחושך את פטמתה הגדולה לפיה של אפרת כדי להרגיעה, והמציצה הסבה כניראה לשתיהן הנאה. כשהחלה התינוקת נרדמת העבירה אותה מעל בן-ציון לנג'ימה-מירל'ה, וקיבלה חזרה את יחזקאל. נג'ימה-מירל'ה חיבקה את בתה ושיחקה בה כצעצוע וניסתה אף היא לעניין אותה בפטמתה הרזה, אך זו שמטה אותה ונרדמה.

לעיתים היה בן-ציון עולה על סלובה ומספק לה עונתה והיא קולטת אותו בדממה ומתפללת שתזכה בפרי-בטן ונודרת נדרים לשם כך, ונרדמת. בן-ציון העייף מבקש לישון אף הוא, מכוסה בנשותיו ובילדיו, אבל נג'ימה-מירל'ה לשמאלו אינה מניחה לו. רועדת בקור יותר מכולם בגלל רזונה, היא מבקשת מבן-ציון לאסוף אותה אליו, פורשת עצמה עם התינוקת שלה על פלג-גופו השמאלי, ששייך עתה בעיניה רק לה, ושעה ארוכה לאחר שנרדם ממשיכה לשחק באצבעותיו בין ירכיה, והאנחות שלה מצטרפות לנחירותיהם של סלובה ובן-ציון.

מתחילת ישיבתו בעיר תפר בן-ציון, תיקן וחידש את בגדיהם של אנשי ירושלים. יוצא-דופן היה בין האשכנזים, כי לא שקע בלימוד תורה ולא קיים את משפחתו מקצבת ה"חלוקה" –הכספים שתורמים יהודי הגולה למחייתם של הירושלמים, ואשר לא היה אפשר להתקיים עליהם בכבוד ולא היה אפשר בלעדיהם, ובייחוד למשפחות האשכנזיות, כי הספרדים סמכו פחות על החלוקה והשתדלו לעבוד לפרנסתם. ובן-ציון, גם הוא הרוויח את מחיית משפחתו בעמל כפיו, תופר מבוקר עד לילה לאור מנורת השמן שבקושי האירה, ומפליא לחדש בגדים ובדים ישנים. כסף לקנות בד חדש בדוכני הסוחרים הערבים לא היה לו, ובד הכותנה המקומי היה פשוט וגס לטעמו.

נשים וגברים כאחד נהגו פשטות וצניעות בבגדיהם. בתולה אשכנזית, כשבאה בברית הנישואים, היו מגלחים את שערות ראשה ומכסים את הראש בשביס, לבל ייראו חס ושלום השערות החוזרות וצומחות. בצאת האישה האשכנזייה לרחוב התעטפה בסוּדָר גדול המקופל במשולש, באופן שהוא מכסה גם את אחורי גופה ואת הזרועות והחזה. נשים ספרדיות לא נהגו לגלח את שערות ראשן ואף לא הקפידו בכיסוי הראש כולו. אישה מבוגרת, בצאתה לרחוב, היתה מתעטפת כדרך הנשים המוסלמיות העירוניות במאלאיה לבנה, מעין סדין המכסה את כל הגוף מהכתפיים ועד הקרסוליים, וקשור אליו בחבל דק באמצעו. כשהלכה נגד הרוח היתה המאלאיה מתנפחת בחלקה העליון, הקשור לגוף, כסירת מפרש על סמטאות אבן. נשים מוסלמיות זקנות היו מתעטפות במאלאיה שחורה. הגברים לבשו קפטאן ארוך חגור בחגורה, גרביים לבנים ונעליים שחורות. בשבת לבשו מעל לקפטאן גלימה של צמר או של משי. האשכנזים חבשו לראשם בימות החול כובע של משי שחור ובשבת שטריימל, ואילו הספרדים –תרבוש אדום כמנהג הערבים שקיבלו מהתורכים. החכמים הספרדיים לבשו בימות החול ובשבת מעיל שחור היורד עד לקרסוליים, ועטפו את התרבוש אשר לראשם בעטיפה שחורה מסביב. אליעזר בן יהודה, בעלותו לירושלים, לבש כדרך הספרדים קפטאן חגור חגורה רחבה ועליו גלימה ותרבוש חבוש לראשו.

ימים לא רבים לאחר שנולדה התינוקת אפרת, הופיע בסימטה ברובע היהודים פרש מוסלמי עטוף עבאיה וחמוש חרב גדולה, ובמשאו שתי חבילות משני צידי סוסתו, אשר בקושי עברה מכאן ומכאן בין הקירות. הפרש שאל על החייט היהודי אבו-איזקיאל. וכאשר התוודע אליו, וראה את הכותרות של תעודת ההמלצה התורכית שהפקיד יזיד ביי בידי בן-ציון – כי לקרוא לא ידע, פרק את המטען בהסבירו לכול שהבד הגיע באונייה לביירות מטעם השר הנעלה יזיד ביי באיסטנבול הבירה – והוא מיועד אל הפחה בביירות, על מנת שיישלח אותו לידידו ובן חסותו החייט היהודי אבו-איזקיאל הגר ברובע היהודים ירושלים.

הופעתו של הפרש המוסלמי, ומתנת הבדים המופלאה ­– אלה היו מגוללים בשקיים, מצידי האוכף, משי דמשק ויריעות צמר אנגלי ובד תורכי, כולם ממיטב חנויות הבדים בבאזאר המקורֶה, קפאליצ'ארסי, ברובע אמינונו באיסטנבול, שסוחריו הזריזים קשרו עסקים עם ארצות רבות – כל אלה הותירו רושם רב בירושלמים, ולא רק באשכנזים מבני עדתו של בן-ציון אלא גם אצל הספרדים ואצל המוסלמים והנוצרים תושבי העיר והסביבה.

ובן-ציון עצמו?

ליבו היה חצוי בקירבו.

הוא שמח על המעמד המכובד שזכה לו בירושלים, והרי הוא אינו רב וגם לא גביר, אלא חייט פשוט, בעל מלאכה.

אך הפליאה אותו מסירותו של ייזיד ביי לנג'ימה-מירל'ה, שהרי רק כך אפשר לפרש את המתנה היקרה. מה סוד יחסו המיוחד אליה? האם בתו היא? והרי לא ייתכן שרק חיכה שאברי גופה יתמלאו כדי לשכב עם בתו? ויזיד ביי עצמו, אם מכת הדנמה הוא, יהודי-למחצה, ממאמיניו הנסתרים של אותו שחיק עצמות שבתאי-צביק, כי אז...

לפחות בדבר אחד בן-ציון בטוח, שאת נג'ימה-מירל'ה מצא בתולה (אמנם בתולים של משי, ללא דם, מהר וקל מדי בתק אברו את בתוליה אותו לילה בצפת), ולכן התינוקת השובבה אפרת, אף שניראית מלוכסנת עיניים קמעה והשער שחור, כתורכייה, תינוקת שלו היא ­­– ואינה בתו-נכדתו של יזיד ביי. פשוט לא ייתכן הדבר, מבחינת תשעה ירחי לידה.

ואולי מזלו – שהביאה לו נג'ימה-מירל'ה, שבין ירכיה הוא טועם לפעמים את פרפורי הנפש הכלואה באבן של הקרובת-משפחתו, כלתו הראשונה אפרת לוין – מזלו הוא מצד הסטרא-אחרא, ומצד לִילית ומחלת, ונעמה אם השדים, שבאות לתעתע בו ולהחטיא אותו? יום אחד יתגלה סוד נשותיו השתיים, ויהודי ירושלים, שבגדיהם מחוּייטים ומתוּפּרים ומתוּקנים על ידיו בחוט ובמחט ­– יחרימו אותו ויסקלוהו באבנים בגיא בן-הינום!

ואולם בן-ציון היה איש לבבי וקל-לשון, כדרכם של חייטים, ספרים, בלנים ובעלי מקצוע אחרים, שמלאכתם יש בה קירבה גופנית ללקוח. כך גם התחבב על יזיד ביי, שלא להזכיר את מה שאירע לו בבית החולים ובמנזר של הנוצרים בביירות. מאחר שמזגו היה נוח לבריות, ויצרו חזק, השתדל שלא לחשוב על מה שעלול להיות אם יתגלו סודותיו, שאותם נצר היטב בליבו, מכוסים בחיוכו ובהכנסת האורחים הנדיבה שנהג בלקוחותיו ובתבשילים הנהדרים שידעה להכין סלובה אשתו הצולעת גם בימים של עוני וחסרון כיס. כי כל הסוחרים הערביים למדו לכבד את האישה הכבדה, שכבר ידעה לדבר בשפתם טוב יותר מאשר בעברית, שכמעט איש לא השתמש בה בחיי היום-יום. דיברו בעיקר אידיש או ספניולית.

והנה מגיע הקיץ. ובוקר אחד היא קמה ובחיקה אפרת התינוקת הרזה, ורואה את האשנב שהשמש זורחת בו. ומטפסת עם התינוקת על השולחן כקופה עם גורהּ ולראשונה היא מעיזה לתקוע את ראשה באשנב, החוצה, ורואה קיר עבה מאוד, הנמשך לאורך ואדי עמוק, והוא מלא אשנבים, ודרך מתפתלת ליד הקיר ויורדת לוואדי, והרחק יותר כפר: עמוק, עמוק, בתוך בקעה, והבקעה ירוקה וממנה יוצאות שיירות של חמורים עמוסי-ירק ופרי, וערבים מחמרים וצועקים בקולי-קולות שמגיעים עמומים לאוזניה, ערביות נושאות לולי-תרנגולות על ראשן, וגיגיות מלאות עגבניות, משמשים ופרחים. והריחות הולכים ומתפשטים באוויר המלא טל – והיא נושמת ונושמת, ובאופק בין ערפילים, הרים כחולים, עגולים, וכיפות ומיגדלים, ואבק כחול ביניהם, ולפתע מן השמיים ניתך ים-צלילים, צלילי-פעמונים, והם יפים להפליא, הם יפים מכול, הם מזמרים, והם משבחים, והם מרוממים וניתכים כגשם רענן על פני שערותיה – בשמחה, בחגיגיות. והיא מתחילה לשיר, בליווי הפעמונים, מילים ומנגינות משירי הפילגשים בהרמונו של יזיד-ביי, ומנענעת את התינוקת בקצב הפעמונים והשירים.

ואז נכנסת סלובה הצולעת ותופסת את נג'ימה-מירל'ה בעודה שרה על השולחן בתורכית והתינוקת בחיקה וגופה עודו נודף ריח המיצים שערוותה הגירה אל אצבעותיו של בן-ציון בלילה – וסלובה גוערת בה: "פוי, טומאה! מה את עומדת שם לשמוע הגלוקען של יושקו! התינוקת שלנו תתקרר!" והיא תופסת בנג'ימה-מירל'ה בעדינות אך בחוזקה ומורידה אותה יחד עם התינוקת בחבטה על הרצפה.

מרכזה של עדת האשכנזים הפרושׁים היתה חצר חורבת ר' יהודה חסיד, בקיצור "החורבה", באמצע רחוב היהודים. בחצר גדולה זו, שהיתה הקדש ליהודים האשכנזים מימי הרמב"ן, והיתה ידועה בפי הערבים בשם "דיר א-שיכנאז", השתקעו ר' יהודה חסיד משדליץ ושלוש מאות מלוויו שהגיעו לירושלים בערב ראש השנה תס"א, 1700. ר' יהודה חסיד לא האריך ימים בירושלים, ועדת  חסידיו שקעה בחובות, שחבה למלווים בריבית ערביים, והם שהביאו שואה על כל העדה. שמונה עשרה שנה לאחר בואם לירושלים התנפלו עליהם הנושים בשעת התפילה בשבת בבית-הכנסת, ומאימת הרדיפות והעינויים התפזרו בני העדה ולא נישאר מהם שריד בירושלים. מאז עשו הנושים הערביים כל יהודי שבשם אשכנזי יכונה – אחראי לחובות עדת החסידים. לכן כשנקלע יהודי אשכנזי לירושלים התחפש כספרדי וחי בין הספרדים.

בימי שלטון מצרים ביטל הח'דיב מחמד עלי, בהשתדלותו של העסקן הנמרץ זלמן צורף, על פי צו משנת 1833, את תביעת הנושים הערביים, והאשכנזים פליטי הרעש והמגפות והביזה בגליל, שמצאו מקלט ומפלט בירושלים, התיישבו בחצר החורבה וקרוב אליה ובנו בה את בית המדרש "מנחם ציון" הוא בית המדרש הישן.

בשנת 1860 החלו להקים את בית הכנסת הגדול חורבת ר' יהודה חסיד ברשיון מאת השער העליון בקושטא. כיפתו העגולה בלטה מתוך קו הרקיע של ירושלים העתיקה והתרוממה מעל לחלל ביתה כנסת הגדול בלי לסמוך על עמודים. מתכנן הבניין הנפלא הזה היה מהנדס תורכי, שנשלח בימים ההם על ידי הממשלה בקושטא לנהל את בדק הבית בחארם א-שריף ובכנסיית המולד של יושקו.

חצר החורבה היתה הומה ושוקקת מעלות השחר עד אחרי האשמורת הראשונה של הלילה. בה היה שוכן כבוד רבה של עדת האשכנזים ר' שמואל סלאנט, ועל יד דירתו הצנועה היה משרד ועד הקהילה. בחדר שבצד המבוא לבית הכנסת הגדול ישבו בדין בימים שני וחמישי בשבוע הבד"צ של עדת הפרושים. בית הכנסת הגדול ובתי המדרש הישן והחדש המו ממתפללים. מחדרי התלמוד תורה והישיבה "עץ חיים" בקעו ועלו קולות הלומדים הקטנים והגדולים.

בשעות השחרית המוקדמות היה מנדל השמש מרתיח מים בפח גדול ומגיש לכל דורש כוס תה חינם, ובלילות היה מגיש ללומדים בבתי המדרש כוס קפה חם, כדי לעודדם ולהחזיקם עירנים.

שלום "המגיד תהילים", הסוחר בבגדים בלים ברחוב חב"ד, היה מכנס בין מנחה למעריב תינוקות דבית רבן בבית הכנסת הגדול וקורא איתם פסוק בפסוק בקול רם את פרק היום בתהילים.

עדה של יהודים אשכנזים לא התקיימה בירושלים מתחילת המאה השמונה-עשרה, כאשר התפזרה עדתו של ר' יהודה חסיד מפחד הנושים הערביים, שכאמור עשו כל יהודי אשכנזי אחראי לחובותיה של עדת החסידים, שלוותה אצלם כסף בריבית גבוהה מאוד. בעלות יהודִי מארצות אירופה לירושלים באותן שנים, הוא הצטרף על-פי-רוב לעדת הספרדים ונהג בכל כספרדי לבל יכירוהו הערבים כאשכנזי.

האשכנזים היו קומץ קטן עד כדי כך שבתפילה בציבור, שהיו עורכים באחד מבתי התפילה של בית הכנסת ר' יוחנן בן-זכאי לפי נוסח אשכנז, היו מצרפים למניין יהודי ספרדי בשכר או ילד מתחת לגיל בר-מצווה וספר תורה בידו. עדת האשכנזים נבנתה בשנות השלושים מחורבנן של קהילות ערי הגליל ובמיוחד צפת שנהרסה ברעש. פליטי הגליל יסדו בירושלים את עדת הפרושים ואת ישיבת "אור החיים". עליהם נוספו במשך הזמן עולים מרוסיה, מפולין ומגליציה. יהודים אשר הכמיהה לארץ הקודש והרצון העז לבלות בה את שנות חייהם האחרונות בקדושה ובטהרה ולמצוא את מנוחתם האחרונה בהר הזיתים מול הר הבית – הניע אותם לעזוב את ארצות מגוריהם ולנוד בערבות ובמדבריות על ימים ונהרות עד הגיעם למחוז חפצם.

מיספר היהודים האשכנזים בירושלים גדל על ידי העלייה המוגברת והגיע בשנת 1862, לפי עדותו של הקונסול הבריטי ג'יימס פין, עד כדי שלושת אלפים נפש. רוב היהודים האשכנזים נתקבלו בחסות בריטניה ואוסטריה, והיהודים שעלו מרוסיה ומפרוסיה שמרו על נתינות ארצות מוצאם.

הרכוש היהודי בנכסי דלא ניידי היה דל, והמעט שהיה ליהודים היה ברובו הקדש ששייך לכוללי החלוקה ולישיבות. רוב חצרות המגורים של היהודים, גם אלה שברובע היהודי עצמו, היו שייכות לערבים ומוחזקות בידי יהודים שחכרו חצרות אלה מבעליהן הערבים והשכירו את דירותיהן.

בעל החזקה על החצר והבתים, בספרדית-ירושלמית החזקיר, היה מאשר את חוזה החכירה עם בעלי החצר בבית הדין של הרבנות, ואיש לא השיג את גבולו, וכך נישארה החזקה ברשות המחזיק בה לכל ימי חייו והוא אף היה מוריש אותה לבניו אחריו או מוסר אותה בתורת נדוניה לבתו.

חצר המגורים שבה התגוררו החייט בן-ציון לוין עם שתי נשותיו ושני ילדיו, היתה סגורה כלפי חוץ ליתר ביטחון מפני גנבים ושודדי לילה. במבוא הקמור והאפלולי נמצאו חדרי השימוש המשותפים לכל דיירי החצר, ובו הצטברה האשפה עד שבא פעם בשבוע הזבּל להוציאה בשקים על גבו של חמור דרך שער האשפות אל גיא הטירופיון, מחוץ לחומות, שנמלא עד לגובה רב מאשפה של דורות רבים. בצידי החצר המרובעת היו בנויות דירות בנות חדר אחד כל אחת. רק מעט שמש, אור ואוויר צח חדרו בשעות הצהריים לתוך הדירות דרך הפתח הפתוח והחלון.

באמצע החצר נמצא פי הבור, שבו נקוו מי הגשמים היורדים מהגגות במרזבים של פח. דיירי החצר שאבו מהבור, בדלי של פח, מים לשתייה, לבישול, לרחיצה ולכביסה. בשנה גשומה התמלא בור המים ועלה על פי מידותיו. ואילו בשנה שחונה שתו התושבים מים במשורה. ומשגדלה מצוקת המים, היו הערבים יושבי כפר השילוח מביאים מים בנאדות-עור מהשילוח ומוכרים נאד המכיל כשלושים ליטר במחיר חמישה גרוש, מחיר מופרז, כשתקציב ההוצאות של משפחה בינונית לא על על מאה גרוש בשבוע.

מעטים היו מעיינות המים בירושלים. בנחל קדרון, לרגלי המילוא (עיר דוד), נובעים במעמקי האדמה מי הגיחון, היוצאים בתעלה תת-קרקעית, היא הניקבה שחוצבה בימי חזקיהו, אל בריכת השילוח וסמוך לה, במקום התלכדות נחל קדרון וגיא בן הינום, נמצאת עין רוגל, היא באר עמוקה, שאליה מתכנסים עורקי מים תת-קרקעיים. בשנה מבורכת בגשמים מתמלאת הבאר ועוברת על פיה ומימיה זורמים בנחל קדרון אל ים המלח. משקרה הנס הזה, בשבט או באדר, היו תושבי העיר יורדים בהמוניהם לעין רוגל לחוג את חג המים וליהנות מהמראה הנדיר של זרימת המים בנחל. תזמורת הצבא היתה מנעימה לקהל החוגגים במנגינותיה, והילדים השיטו, על פני המים הזורמים בנחל, סירות נייר וקליפות של תפוח זהב.

תושבי ירושלים לא זו בלבד ששתו מים-לחץ אלא אכלו גם לחם צר. את ככרות הלחם היתה צריכה סלובה להכין מראשיתם ועד סופם. בעונת הקציר קנה בן-ציון את החיטה לצריכת המשפחה לכל השנה. מחוסרי האמצעים היו משעבדים לתכלית זו את חלקם ב"חלוקה" או לווים כסף בריבית גבוהה.

אחת לשלושה חודשים היו בוררים את החיטה לתצרוכת הבית. רוחצים ומייבשים אותה בשמש ומביאים אותה לטחנת הקמח. פעמיים בשבוע לשה סלובה את הבצק – בתחילת השבוע, לאפות ככרות לחם לכל ימות השבוע, וביום שישי לאפות חלות ועוגות לכבוד שבת. באשמורת הבוקר הראשונה של יום שישי הביאה את מעשה ידיה לבית המאפייה וחיכתה שם עד שהחזירה את החלות ואת העוגות הביתה.

מצרכי מזון ראשונים במעלה היו גם שמן שומשומין, ושמן זית שאותו היו קונים במחיר מוזל בעונת המסיקה, לתצרוכת בכל השנה. במאכלים נהגו צנע. בשר ודגים אכלו על-פי-רוב רק בשבת בשלוש הסעודות. בחמין בישלה סלובה פשטידה שמנה ולפעמים הוסיפה עליה גם מעיים של בקר או צאן ממולאים בקמח ובשומן.

לסעודות השבת, גם אם היו דלות, היה בן-ציון, כבעלי-משפחה אחרים, מזמין יהודי עני ובודד.

החלב היה יקר-המציאות. הספרדים הסתפקו בשתיית קפה שחור. סלובה, כדרך האשכנזיות, קנתה מהחלבן, הקלצקר, רבע עד חצי ליטר חלב ליום. חלבן זה היה יורד בכל יום ויום על גבי חמורו לכפר השילוח ומעלה משם כארבעים ליטר חלב, שהספיקו לתצרוכת של כל בני העדה.

בגלל צפיפות הדיור, והמחסור בשמש ובאור צח, התרכזו חיי המשפחה, בייחוד בימי הקיץ החמים, בחצר, בה בישלה עקרת הבית את תבשיל העוני, כיבסה את הלבנים ותלתה אותם על החבל המתוח מעל לחצר. אליה הוציאה את הכרים והכסתות לאיוורור ולחימום בשמש, ולפנות ערב התיישבו כל בני המשפחה על רצפת החצר או על כסאות נמוכים מסביב לשולחן, שהוא טס, סינייה – גדול של מתכת, המונח על כיסא נמוך, ואכלו בצוותא את הארוחה העיקרית של היום. שעה קלה אחרי ארוחת הערב הציעו בחצר או על הגג השטוח של הבית את כלי המיטה וישנו שנת ישרים.

טובה יותר היא הקומה העליונה של הבית, המבורכת בשפע של שמש, אור ואוויר. גגות הקומה התחתונה משמשים לה חצר, וחלונות הבתים נשקפים מעל לכיפות הבתים הקרובים על פני מרחק רב.

על יד החצר העליונה נמצאה חכורה, שטח בלתי מרוצף על פני עיי המפולת של חורבה עתיקה. באמצע החכורה עמד עץ עתיק יומין, זית, ובחכורות אחרות היו עצי תאנה, תות, תמר או שקמה, שבצילם בילו השכנים בשיחת חולין את שעות המנוחה שלהם בשבתות ובמועדים.

החיים בכפיפה אחת יצאו על-פי-רוב יחסים כמעט משפחתיים בין השכנים. אחרי שבוע של עמל ועבודה קשה בהחזקת הבית, היו השכנות מתיישבות בשבת בחצר על שרפרפים נמוכים ומבלות שעות בשיחת חולין אגב פיצוח גרעיני אבטיח או דלעת או בוטנים קלויים, כשילדיהן הפעוטים משחקים לרגליהן.

בו-בזמן הלכו הגברים ובניהם המבוגרים לבית המדרש, להאזין לדברי המגיד מישרים, לקרוא את פרק היום בתהילים או ללמוד פרק משניות ולהתפלל את תפילת המנחה. שמחה כי היתה בבית אחד השכנים, השתתפו בה כל דיירי החצר, וכן לקחו כולם חלק בצער המשפחה במקרה של אסון ואבל.

יום שישי אחד, כאשר סלובה אימו היתה עסוקה בבישול לשבת, עלה בדעתו של יחזקאל לצאת קצת אל המרחב, והוא אז בן ארבע. הוא ירד מהדירה, שהיתה בקומה העליונה בחצרו של ר' נחום משקלוב, אל החצר התחתונה, ומשם יצא אל רחוב המדרגות הקמור אשר לאורכו נמצאות חנויות עתיקות שאינן בשימוש, ובצד ימין נמצא בית המרחץ חמאם א-שיפאע, מרחץ הבריאות. הוא עבר לאורך הרחוב הזה ונכנס לחצר אל-חרם אל-שריף, שבה מצא עניין לשחק סמוך למסגד. לאחר שיצאו הערבים מתפילת הצהריים במסגד אל-אקצא, שזוהי התפילה בציבור היחידה בשבוע של המוסלמים והיא נערכת ברוב עם במסגד הגדול, ראה את עצמו מוקף המון אנשים, שהתבוננו בילד בעל התלתלים הזהבהבים, ופרץ בבכי. אז לקח אותו אחד הערבים בזרועותיו והביא אותו לבית הוריו, אל אביו החייט בן-ציון, שהיה מוכר גם בקרב הערבים ותופר מלבושים גם לנשותיהם, ברוח האופנה של הרמון הפילגשים של יזיד-ביי והרמונות רעיו בבירה איסטמבול, והיה לשמלות הצבעוניות מראה של בגדי מלכות מחצרו של השולטן.

כשש שנים לאחר מות הנביא מוחמד נכבשה ירושלים, כניראה בשנת 638, בידי הערבים, בימי הח'ליף השני, עוּמַר אִבְּן אל-חַ'טַאבּ. בתקופת הכיבוש היה הר הבית מכוסה אשפה. הח'ליף עוּמר ציווה להסיר את האשפה והקים בו, או מחוץ להר הבית, מיבנה ראשוני לתפילה, ומאז מכנים את בניין כיפת הסלע "מסגד עוּמַר".

מספרים כי יהודי שהמיר את דתו לאיסלאם ושמו היה כַּעְבּ אַל-אַחְבַּאר, כלומר כעב החכם, יעץ לח'ליף עומר להקים את בית-התפילה צפונה מן הסלע, הוא אבן-השתייה, אך הח'ליף עומר סירב, כי ראה בכך כוונה יהודית כמוסה להביא כל מתפלל מוסלמי המכוון עצמו כלפי מֶכָּה להשתחוות גם לפני אבן-השתייה! – והוא אף אמר לכעב במפורש:

"בִּאַלְלַה יַא כַּעְבּ, עדיין יהודי אתה, שכן ראיתי כיצד חלצת נעליך טרם עלותך (להר-הבית). אולם אנו המוסלמים לא צוּוינו על קדושת הסלע (בהר-הבית) כי אם צוּוינו לפנות בתפילתנו אל הכעבה שבמכה!"

לפיכך ציווה עומר שמקום התפילה ייקבע דרומית לסלע, כך שהמתפללים יפנו אליו את גבם בפנותם למכה. תופעה מוזרה זו לא נשתנתה גם לאחר שהסלע נתקדש באיסלאם, ועד היום מפנים המתפללים במסגד אל-אקצא את אחוריהם וגבם לכיפת-הסלע.

סלובה, כשאר היהודיות בירושלים, נהגה להקפיד על הניקיון. בערב פסח סיידה את דירתה מבפנים ומבחוץ, וכשהיתה רוח החריצות נחה עליה היתה מסיידת כמעט כל ערב שבת את הקירות מסביב לחצר עד לגובה של מטר אחד לערך ומגייסת לכך גם את נג'ימה-מירל'ה, וחזקלי הקטן עוזר על ידן אלא שהיתה מגרשת אותו מפחד שהעבודה תמצא חן בעיניו ויהיה בעל מלאכה ולא יקדיש חייו ללימוד תורה.

חדרי רחצה עם אמבטיות טרם נודעו בימים ההם בירושלים. סלובה רחצה את ילדיהם הקטנים בגיגית, ומי הרחצה נשמרו בה לשטיפת הרצפה. בן-ציון היה הולך בערבי שבתות למקווה הכשרה שבחורבת ר' יהודה חסיד, או שבקרבת בתי-הכנסת האחרים, וכך נהגו גם שאר הגברים, שהיו באים עם בניהם הגדולים.

לעיתים מזומנות היו יהודים יורדים לנחל קדרון וטובלים במים הקרים של הגיחון, שקראוהו "המקווה" של ר' ישמעאל הכהן הגדול. וגם נשים הרות מצאו סגולה בטבילה במי המעיין המרעננים.

בערבי החגים היו הגברים הולכים להתרחץ בבתי-המרחץ החמים, שהיו שלושה בעיר העתיקה: חמאם על-עין, מרחץ המעיין, בגיא, ליד הכניסה אל רחוב "החנויות". חמאם א-שיפאע, מרחץ השפע, הבריאות, בתוך "החנויות", וחמאם אל-בטרך (מרחץ האפטריארך) ברחוב המוביל למושב האפטריארך היווני-אורתודוכסי שברובע הנוצרים.

בבוא בן-ציון לבית המרחץ המחומם היה נכנס לאולם גדול, שעליו מתנשאת כיפה עגולה בגובה רב. באמצעו בריכת מים, וליד הקירות מסביב ספות רכות המשמשות למנוחת המתרחצים אחרי הרחיצה. בגובה, מעל לרצפה, תלויות בחלל האולם מגבות גדולות. חדרי הרחצה אטומים, ובכיפותיהם העגולות מסביב חורים עגולים לאיוורור. ליד כל קיר דבוקה לרצפה בריכה קטנה, שלתוכה זורמים מים חמים מתוך חור שבקיר. המתרחץ יושב על רצפת האבן ליד הבריכה, שואב מתוכה מים בכלי של פח, שופך אותם על גופו ומשפשפו בספוג ובסבון. מי שיכול להרשות לו הוצאות-יתר של גרושים אחדים, מזמין את הבלן, המשכיב אותו לאורכו על הרצפה ומשפשף את גופו בסבון ובספוג.

אחרי הרחיצה נכנס המתרחץ לחזר ההזעה, יושב רגעים מיספר על אצטבה של אבן וסופג לתוך עורו את הזיעה המרעננת את גופו, עד שבא הבלן, עוטפו במגבת גדולה ומלווהו לאולם המרווח. שם הוא שוכב על הספה הרכה ונהנה ממנוחה שלמה. ברצותו מזמין כוסית קפה ונרגילה, וכשהוא יוצא מבית המרחץ הוא מרגיש את עצמו מעודן ורענן.

ובלילה שלאחר שובו נקי ורענן היתה מתנהלת מעין תחרות סמוייה בין שתי הנשים מי תזכה בו ראשונה בעוד עורו צח מהרחצה ובשרו אדמוני משפשופי הבלן. ולא היה זה דבר קל כי חזקל'י ואפרת הקטנה היו מתגלגלים שובבים על הרצפה, ורק מאוחר בלילה, אחרי ארוחת השבת או החג, היתה המשפחה שוכבת לישון. וכרגיל היתה סלובה זוכה בו ראשונה ומשרגת רגלה הצולעת על רגלה הבריאה והוא כפות כאסיר בין שתיהן, אלא שבדרך-כלל, עוד בטרם בא עליה או מיד לאחר-מכן, היתה העייפות מכריעה אותה וקול נחרתה נשמע ברמה. או אז היתה נג'ימה-מירל'ה זוחלת אל מיטתם ושמה את אברו הנקי בפיה ובולעת ומוצצת אותו, מה ששום אישה יהודייה כשרה לא העזה לעשות – והוא היה נזכר בהרמון של יזיד-ביי ותוקע אגודליו בחוריה ומגרה אותה עד שהיתה זוחלת ועולה עליו ובועלת אותו ברכיבה כפי שלמדה בהרמונו של יזיד-ביי מהפילגשים שבעלו אותה מבחוץ, ועכשיו הוא בתוכה והקמיע של אפרת שעל צווארה מפרפר על חזהו. ולעיתים סוחטת אותו פעמיים ושלוש באותו לילה כי גברא-רבא היה החייט בן-ציון ושום הרהור של חטא לא היה עולה בו שהרי גם נג'ימה-מירל'ה אשתו היא והכול שרוי לו עימה, ויתירה מזו שמאותו לילה שבא עליה כדרכה בצפת והרביע אותה היה נדמה לו שנשמת אפרת המתה שהיתה אמורה להיות אשתו נכנסה בה והיא – גם היא.

המצב התברואי בעיר היה גרוע ביותר ואליו נוספו המחסור במזון ובמים, ברופאים מומחים ובתרופות מועילות, וכל אלה גרמו למחלות שהתפשטו ועברו מבית לבית ומחצר לחצר והפכו למגיפות שהפילו חללים רבים. רבה במיוחד היתה תמותת הילדים בגיל הרך.

המוני העם פנו ברובם לרופאי-אליל, שהיו אמורים לרפא את תחלואיהם בלחשים ובקמיעות, והיו גם "רופאים" אחרים שהשתמשו בתרופות. יונה "הרופא", יהודי בא בימים בעל עיניים טרוטות, שבחיצוניותו ובלבושו לא היה עשוי לעורר אמון, היה הולך מחצר לחצר ומבית לבית כשבכיסו תרופות מתרופות שונות. לעומתו ידידיה הרופא, שהיה לפי דבריו חובש מוסמך בעודו ברוסיה, ובירושלים מומחה לכל מיני תחלואים – עשה רושם טוב בחיצוניותו ובהליכותיו. קראו לו "ידידקה השיכור" כי היה נוטה לטיפה המרה. כשבא לבקר אצל החולה, היה מדבר עם בני הבית בתקיפות ומצווה למלא את פקודותיו בדיוק נמרץ. בבית מרקחת ברחוב היהודים סידר לו גם מרפאת שיניים בזמן שטרם היה רופא שיניים בעיר.

שנה אחת פגעה מחלת האסכרה, דיפטריה, במחצית ילדי העיר. יחזקאל שב מ"החדר" כשהוא חולה. בצר לה רצה סלובה לרופא היווני ד"ר מזראקי לקוראו לחולה. אולם חוק ולא יעבור עשה לו הרופא הזה, שלא יצא מפתח ביתו אחרי שקיעת החמה. הפצרותיה ובכיותיה של האם המודאגת לא הועילו, והילד היה הולך ונחנק באותו לילה, ואביו בן-ציון זועק לשמיים:

"בני, בני, קראתי בספר 'נצור לשונך' שמי שמדבר לשון הרע נענש במיתת אסכרה. מה אתה דיברת בחייך חזקלי שלי לשון הרע? מה אתה חטאת?"

ואז נכנסה נג'ימה-מירל'ה אל מיטתו של הילד, שהיה במידה מסויימת בנה החורג, וחיבקה אותו מכל צד והתפללה ללילית השדה שתרפה ממנו ותמצא לה קורבנות רכים אחרים, כדרכה לחנוק ילדים באסכרה, והיא ליטפה באצבעותיה הדקות את גרונו הנפוח, החנוק, של חזקלי, והשקתה אותו חלב חם משדיה הקטנים שתפחו אחר לידתה את אפרת, והיא לא פחדה שתידבק ממנו ותדביק גם את אחותה-ילדתה התינוקת, אלא השפיכה כל אותו לילה מילים תורכיות ומוזרות שאיש לא הבין, וחזרה ומלמלה, מבלי שתבין היטב, חוץ מהחלפת שם אפרת ביחזקאל – על כל מה שהיה כתוב בקמיע של אפרת, שהיה תלוי על צווארה לאחר שחטפה אותו מבן-ציון בועלה:

"בשמא רבא ותקיפא בשם אלו המלאכים הקדושים משבענא אני עליכון כל מיני רוחות וכוחות הטומאה הבאים באסכרה ליחזקאל בן בן-ציון ומחלים את גופו, משבענא אני עליכון בשבועתא דיהושע בר נון שתשמרו ותצילו את הילד יחזקאל בן בן-ציון מכל פחד ואימה ומכל כאב ומכאוב ומחנק וכאב ראש וכאב גוף ברמ"ח אבריו ובשס"ה גידיו בכוח אלו שמות הקדושים הכתובים בקמיע..."

וכך הערתה עליו את תחנוניה, ובבוקר הוקל לילד וחייו ניצלו, אבל אחדים מחבריו החולים נפטרו.

אך מאותו ליל שימורים, ואולי עוד קודם לכן נראו אותות לכך, התערערו היחסים בין סלובה לנג'ימה-מירל'ה. סלובה החלה חשה שצרתה הצעירה והיפה ממנה מנשלת אותה מבעלה ושואפת לרשת אותה בעודה בחיים וגם קנתה לה חזקה על חזקלי הקטן, שבזכות כשפיה נותר בחיים.

בשנות השישים של המאה ה-19 בא מיפנה בחיי הכלכלה של ירושלים. העברת הקונסוליות של המדינות הזרות מערי-החוף עכו וצידון לירושלים, התחדשות האפטריארכיה הלטינית בירושלים, הרחבת הבנייה בין החומות ומחוצה להן במימדים גדולים, העלייה היהודית המוגברת, התיישבותם של הטמפלרים מווירטנברג בעמק רפאים, וגידול תנועת התיירות והצליינות – כל אלה פתחו אופקים נרחבים למלאכה, לתעשייה זעירה ולמסחר.

הערבים המוסלמיים המשיכו לעסוק בענפי המלאכה והמסחר, שהיו רגילים בהם בימים עברו. הם עסקו בתעשיית שמן זית, שמן שומשומין וסבון, סחרו בתנובת הארץ ובדגי הים, וסיפקו לשוק המקומי את כל צרכי המזון. הם הביאו שטיחים מדמשק, כותנה ממצרים, בשמים ותבלין מהודו, בדי כותנה פשוטים מהמטוויות שבמג'דל (מגדל אשקלון), כלי חרס מבתי היוצר שברמלה ובעזה, וכלי זכוכית מחברון.

כל מלאכות הבנייה, החל בחיצוב האבנים בהרי ירושלים ובסיתותן, ובמיוחד האבן האדמדמת הקשה מיזי אל-יהוד מהמחצבות שבסביבת בית-לחם ובית-סחור, וכלה בריצוף הבתים במרצפות אבן – נעשו בידי הערבים מהכפרים הקרובים לעיר.

פקידי הממשלה היו רובם ככולם ערבים מוסלמיים, בעוד שהערבים הנוצריים והארמניים מצאו את פרנסתם בשירות הכנסיות והמנזרים ומוסדותיהם, ובפקידות הקונסוליות הזרות. גם ענף התיירות והצליינות וכל הקשור בו היה בידי נוצרים, שידעו לדבר בשפות הזרות.

היהודים עסקו בכל ענפי המלאכה, שלתוצרתם נזקקו כל תושבי העיר. הם היו חייטים, סנדלרים, חרשי עץ וברזל, צורפי כסף וזהב, שענים וכורכי ספרים. הם קשרו מסחר עם ארצות אירופה והביאו משם סחורות טקסטיל, עור לנעליים, עץ וברזל, כלי שולחן ומיטבח, מיני סידקית, רפואות וצרכי כתיבה ומשרד.

הסוחר צבי-זאב מארק הביא אריגים מליפסיא, תה ושעונים מהמבורג. הסוחר מפלוצק, ואחריו גם בן-ציון זילברשטיין, הביאו בעיקר כלי זכוכית וחרסינה משובחים. הנחתומים האחים יהושע ואליהו ברמן, שעלו מאודסה, התחילו בקטנות בפתחם באחת החנויות ברחוב יפו, סמוך לשער יפו, בית מאפה. הם הביאו קמח מרוסיה בכמויות גדלות והולכות, והוציאו לחם למכירה בשוק. הם עשו חיל, ולימים מאפיית ברמן היתה לגדולה במאפיות ירושלים ומפרנסת את צאצאי הראשונים בכבוד.

ליצחק חגיז, חתנו של הסוחר מפלוצק, היה בית מסחר לנייר ולצרכי כתיבה. הוא סיפק את סחורתו לכל המשרדים, לבתי-הספר, לקונסוליות, למנזרים ולבתי הדפוס. סוחרים אחרים הביאו מהולנד דגים מלוחים, ומרוסיה קמח, גריסים, תה וסוכר גביש. יהודים ספרדים, יוצאי ארצות הבלקן, הביאו דגי לאקרדה ופאלמידה מקושטא, חלבה ומיני ממתקים אחרים, תאנים, בוטנים, שקדים ויין מאיזמיר, וזיתים כבושים מיוון.

ענף התעשייה היחידה, שהיה בידי היהודים, הוא תעשיית היין והאלכוהול מענבי הארץ משני עברי הירדן. בעונת בציר הענבים בסוף הקיץ היו באות מקרוב ומרחוק, מהעמק מהשפלה ומההר, שיירות של פרדות וחמורים טעונים ענבים. הענבים הבשלים במאוחר והמכילים משום כך כמות גדולה של סוכר באו מהרי חברון ומא-סלט שבהרי הגלעד.

יהודים וערבים נוצריים עסקו בתעשיית חפצי מזכרת, שדרישה היתה להם מצד התיירים והצליינים. חרשי עץ זית וצורפי כסף יהודיים עשו תיקים למזוזות, פמוטים לנרות שבת, קערות לסדר פסח, סיכות מגן דוד, טבלאות וקופסאות עם תחריטים של הכותל המערבי ושל שני בתי הכנסת המפוארים. צורפי כסף וזהב יהודים מצפון אפריקה ומתימן עשו תכשיטים ותקשיטים למיניהם. נשים חרוצות עשו מעשי רקמה נאים, שעליהם קפצו הקונים. ערביי בית-לחם עשו צלבים וחפצי זיכרון אחרים מצדף, מקונכיות המצויות בשפת ים אילת, תחריטים של קדושי הכנסייה וצורות של כנסיות באבן הביטומינית השחורה שבקרבת ים המלח. התיירות והצליינות הביאו בעקבותיהן התפתחות ענף חדש של פרנסה, והיא החלפנות. חלפנים יהודיים ישבו לאורך רחוב דוד, משער יפו ועד שוק התבואה, ליד שולחנות קטנים והחליפו מטבעות של ארצות שונות במטבעות מקומיים.

וכאשר נכנסה לירושלים בחודש אלול תרנ"ב, קיץ 1892 – הרכבת הראשונה, חיכה לה קהל גדול של סקרנים בתחנת הרכבת ומסביב לה, לראות בפלא הגדול של תנועת שורה ארוכה של מרכבות שאין סוסים רתומים להן. ערבים צעירים שכבו על הקרקע לראות במו עיניהם איך שמתגלגלים הגלגלים על פסי הברזל, ובהיכנס הרכבת לתוך התחנה התפרצו בקריאה: "באללה אל-שיטאן!" באלוהים, זה השטן!

והרכבת עשתה את הדרך בין ירושלים ליפו בארבע שעות! תשעים ושישה קילומטר!

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"

ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אמת מארץ-ישראל"

לאחד-העם

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.8.1971.

לפני 46 שנים

ביום קיץ ים-תיכוני, יום כ"א אייר תרנ"א, 1891, ישב על סיפון אונייה הנוסעת מיפו לאודיסה יהודי צנום וקטן-קומה, כבן שלושים-וחמש, בעל משקפי-מצבט, זקנקן מחודד ותווי-פנים דקים. הוא השחיז עפרונו באולר, או טבל עטו בקסת, וכתב בכתב-יד מעוגל וברור:

"עתה הנה עזבתי את הארץ משאת נפשי, עזבתי בלב נשבר ורוח נכאה, דמיוני לא בן חורין הוא עוד עתה להגביה עוף כמלפנים, לא חלום נעים לי עוד הארץ ויושביה וכל מעשה שם, כי אם אמת מוחשית, המוגבלת בצורה ידועה ומורכבת מחזיונות ידועים, טובים ורעים, שאי אפשר לי להעלים עין מהם. מן האמת הזאת רוצה אני פה לגלות טפח – את הטפח היותר מכוער." *

היהודי היושב על סיפון האונייה הוא אשר בן ישעיהו גינצברג, הידוע יותר בשם "אחד-העם", והוא כותב את מאמרו הידוע "אמת מארץ-ישראל" ובו רשמי ביקורו הראשון בארץ-ישראל שנערך זה עתה.

במשך 82 יום ביקר ביפו, בכל המושבות, בגליל, בהר הלבנון וביירות, בטבריה, חיפה, ירושלים וחברון. ובמאמר ביקורת חריפה על העלייה המבוהלת לארץ-ישראל, על ספסרי-הקרקעות, על חסרון בסיס כלכלי ליישוב היהודי, על עתיד מדיני קודר, וכן – לראשונה בפובליציסטיקה הציונית – ראייה חריפה ונוקבת של השאלה הערבית.

"רגילים אנו להאמין בחו"ל, כי ארץ-ישראל היא עתה כמעט כולה שוממה, מדבר לא זרוע, וכל הרוצה לקנות בה קרקעות יבוא ויקנה כחפץ ליבו. אבל באמת אין הדבר כן, בכל הארץ קשה למצוא שדות-זרע אשר לא יזרעו; רק שדות-חול או הרי-אבן, שאינם ראויים אלא לנטיעות, וגם זה אחר עבודה והוצאות גדולות לנקותם ולהכשירם לכך – רק אלה אינם נעבדים, מפני שאין הערביים אוהבים לטרוח הרבה בהווה בשביל עתיד רחוק, ועל כן לא בכל יום אפשר למצוא אדמה טובה למקנה. לא לבד האיכרים, כי אם גם בעלי אחוזות גדולות אינם מוכרים בנקל אדמה טובה שאין בה כל מגרעת. רבים מאחינו, שבאו לקנות קרקע, יושבים בארץ זה ירחים אחדים וכבר תרו אותה לאורכה ולרוחבה, ואת אשר הם מבקשים עוד לא מצאו."

הצעיר היהודי, חבר ועד חובבי-ציון באודיסה, שמאחוריו כבר המאמר הידוע "לא זה הדרך", שנדפס שנתיים לפני-כן, לאחר מחיקות של הצנזורה הרוסית – מעיף מבט לעבר חבורת הצליינים הרוסיים שחוזרים מארץ-הקודש, ובשקיהם שיירי הצנימים שלקחו צידה לדרך בצאתם מארץ מולדתם. מתבונן בשד"רים [שליחי דרבנן] יהודיים, שכמותם ראה בערב פסח בירושלים, ליד הכותל – "עומדים ומתפללים בקולי קולות. פניהם הדלים, תנועותיהם הזרות ומלבושיהם המשונים – הכול מתאים למראה הכותל הנורא."

הוא רואה סוחרים טורקיים וערבים, ואולי גם צעיר משכיל ערבי שנשלח על חשבון הכנסייה הפראבוסלאבית ללמוד ברוסיה. שאלות הביסוס החקלאי, ובעיקר עתידן הלוטה-בערפל של מושבות-הכרמים, מעסיקות את אשר גינצברג. למרות מראהו המשכילי אין שאלות החקלאות זרות לו. אביו היה חוכר הכפר גופטשיצה בפלך קיוב, ושם התגורר ולמד שנים רבות. גם עסקי מסחר ותעשייה אינם זרים לו, כי בהם עסק יחד עם אביו באודיסה. אמנם, עתה הוא רואה את עיקר ייעודו בכתיבה ובעריכה, וזו היתה לו הפגישה הראשונה עם הארץ, שהיא מטרת חייו ועבודתו הספרותית.

"רגילים אנו להאמין בחו"ל. כי הערביים הם כולם פראי מדבר, עם הדומה לחמור, ואינם רואים ואינם מבינים את הנעשה מסביב להם. אבל שגיאה גדולה היא. הערבי, ככל בני-שם, הוא בעל שכל חד ומלא עורמה, כל ערי סוריא וארץ-ישראל מלאות סוחרים ערביים, היודעים גם הם לנצל את ההמון וללכת בעקבה עם כל אשר דבר לא עמהם, הכול כנהוג באירופה. רואים ומבינים הערביים, ובייחוד יושבי הערים, את מעשינו וחפצנו בארץ, אבל הם מחשים ועושים עצמם כלא יודעים, לפי שאינם רואים במעשינו עתה שום סכנה לעתידותיהם, והם משתדלים אפוא לנצל גם אותנו, להוציא תועלת מן האורחים החדשים בהיות לאל ידם, ועם זה שוחקים לנו בליבם. האיכרים (כלומר – הפלחים) שמחים בהיווסד בתוכם קולוניא עברית, לפי שמקבלים שכר טוב בעד עבודתם ומתעשרים והולכים משנה לשנה, כמו שהראה הניסיון. ובעלי האחוזות הגדולות (האפנדים) שמחים לקראתנו גם הם, לפי שאנו משלמים להם בעד אדמת אבן וחול מחיר רב, אשר לא ראו לפנים גם בחלום. ואולם, אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו, בארץ-ישראל, יתפתחו כל כך, עד שידחקו מעט או הרבה רגלֵי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו..."

ועוד הוא ממשיך וכותב, כי רגילים אנו להאמין, בחוץ-לארץ, כי הממשלה הטורקית היא חלושה ופרועה ואינה שמה לב לנעשה בארץ-ישראל, ובעד בצע כסף ובקשיש ובחסות צירי ממלכות אירופה – יוכלו היהודים לעשות בארץ כרצונם. אבל גם זאת טעות חמורה היא. שליטי טורקיה הם אמנם לוקחי שוחד, אך גם פטריוטים וקנאים עצומים לדתם ולממשלתם, ובשאלות שיש להן נגיעה רצינית לדת, לשלטון ולריבונות – ימלאו הטורקים את חובתם באמונה, ולא יועיל כל הון וגם לא התערבות הקונסולים של מדינות אירופה.

כתריסר שנים ויותר לפני בוא ראשוני העלייה השנייה, על רעיונותיהם הסוציאליסטיים בדבר מלחמת-מעמדות וכיבוש העבודה, מוצא אחד-העם מפלגת פועלים יהודיים, עולים חדשים, שכירי-יום, במושבות. לפועלים הללו תביעות רבות מן האיכרים (שמצויים בשפל-המדרגה, עקב אפוטרופסות פקידי הברון), ומן הכלל היהודי – מדוע אין עוזרים גם להם להתאכֵּר, לקנות שדות וכרמים? ואחד-העם קובע בלעג מר, כי ברבות הימים אפשר שנראה בארץ-ישראל חזיון אשר עוד לא היה לעולמים: "שאלת העבודה והרכוש, עוד בטרם הספיק הרכוש ליהנות מפרי העבודה..."

"ברחובות יפו," – הוא מספר על סרסורים וספקולנטים – " חזיון רגיל הוא עתה לראות זוגות זוגות הולכים ומתלחשים, וכל אחד מביט לרגעים בעיני פחד וחשד על כל הצדדים, שמא חלילה נשמעים הדברים לאוזני חברו. לפעמים מתעלמים אחדים מהם פתאום ולא ייראו עוד זמן מה בחוצות העיר, ואז הכול מבינים, שבוודאי הלכו בחשאי לאיזה מקום לראות את 'הסחורה', ואחרי כן הם שבים, ואחרים מתעלמים, והכול בסודי סודות, מדאגת כל אחד שמא יקדמנו אחר."

השנה – 1891, תקופת טיומקין, בהלת רכישת הקרקעות – שהסתיימה בשנה שלאחריה בגרעון של קופת הוועד הפועל של חובבי-ציון ביפו בסך מאה ושבעים וחמישה אלף פרנק!

ואולם עיניו של אחד-העם פקוחות לא רק לשואה הכלכלית המתקרבת, אלא לאותה התנגשות לאומית שאיש אינו חפץ להודות בקיומה, ולהיפך, אפילו מלבים אותה מתוך חוסר מחשבה ואי ראיית העתיד:

"אך לא זו בלבד, אלא שבכלל אין מדרכנו ללמוד מאומה מן העבר בשביל העתיד. הן זאת בוודאי יכולנו ללמוד מדברי ימינו בעבר ובהווה, עד כמה מוכרחים אנו להיזהר לבלתי עורר עלינו חמת עם הארץ על ידי מעשים מגונים, עד כמה אפוא עלינו להיות זהירים בהנהגתנו עִם עם נוכרי שאנו באים לגור בתוכו מחדש, להתהלך איתו באהבה וכבוד, ואין צריך לומר בצדק ובמשפט.

"ומה עושים אחינו בארץ-ישראל? ההפך ממש! עבדים היו בארץ גלותם, ופתאום הם מוצאים עצמם בתוך חרות בלי גבול, חרות פרועה שיכולה להימצא רק בארץ כטורקיה. השינוי הפתאומי הזה הוליד בליבם נטייה לדיספוטיסמוס, כאשר יקרה תמיד ל'עבד כי ימלוך', והינם מתהלכים עם הערביים באיבה ואכזריות, משיגים גבולם שלא בצדק, מכים אותם בחרפה בלי כל סיבה מספקת, ומתפארים עוד כי כן יעשו, ואיש אין אשר יעמוד בפרץ ויעצור בעד הנטייה הבזויה והמסוכנת הזאת.

"הן אמנם צדקו אחינו באומרם, כי הערבי מכבד רק מי שמראה לו גבורה ואומץ רוח. אבל במה דברים אמורים, כשמרגיש עם זה שהדין עם מתנגדו. לא כן אם יש לו הצדקה לחשוב את מעשי מתנגדו לעושק וגזל משפט. אז, גם אם יחריש יתאפק עד עת קץ, אבל עברתו שמורה בליבו ונוקם ונוטר הוא מאין כמוהו."

אגב, דברים אחרונים אלו חוזרים כעבור עשרים שנה כמעט מילה במילה ברומאן "הדסה" של משה סמילנסקי, שנכתב בשנת 1911.

הספינה מגיעה לאודיסה ביום השבת, כ"ה אייר, לאחר הפלגה בת שבועיים ימים. אחד-העם יורד ובאמתחתו "אמת מארץ ישראל". בחודש שלאחר מכן, סיון תרנ"א [1891], לפני קצת למעלה משמונים שנה, הוא ממהר לפרסם את המאמר בעיתון "המליץ".

דבריו מטילים סערה בקרב חובבי-ציון בגולה, והם יוצאים נגדו בוויכוחים ובמאמרי-פולמוס ב"המליץ".

מארץ-ישראל מגיעות רק שורות אחדות מאת פינס ובן-טובים, האומרות כי אחד-העם "הפריז על המידה, באומרו כי אין לנו כל חשבון למעשה היין ולפריו."

ואולם, אומר א.ר. מלאכי במאמרו על "מלחמת היישוב הישן באחד-העם" – "לא הרגיזה ה'אמת' את בני היישוב, והם, הקרובים למקום-המעשה, לא ראו בהם אסון ליישוב."

על הרבה דברים המשיך וכתב אחד-העם מאז ועד מותו, ב-1927, בתל-אביב. פעמים אחדות ביקר בארץ-ישראל עוד לפני עלותו, והמשיך ב"אמת מארץ-ישראל" ו"שאלות ארץ-ישראל", ואולם לשאלה הערבית לא נדרש יותר בכתביו באותה חריפות. בפרקי זיכרונות על מסעותיו הבאים בארץ הוא מגיע אפילו לאופטימיות:

"היחס בין היהודים והערבים טוב. יש ערבים שנולדו במושבה והאיכרים מכירים אותם מראשית ילדותם ומחבבים אותם... נראה ששני הצדדים נוטים עתה להתקרב זה לזה יותר." (על ביקורו בפתח-תקווה ב-1912).

והוא חותם את פרקי הזיכרונות ממסעותיו לארץ-ישראל: "שאלת הערבים. אחר שנהיה כוח קולטורי בארץ ברוח היהדות, אפשר שייטמעו הערבים בתוכנו. הלא הם יושבי הארץ מקדם ואפשר שכמה מהם מבני עמנו."

אמנם, מאוחר יותר, בזיכרונותיו על התקופה של ראשית שנות העשרים לערך [במאה ה-20], הוא כותב על השקפות תמימות כמו אלה – " כך שגינו אז בדמיונות וחלומות!"

ובמאמר "בראשית", שנכתב ביפו בחודש אייר תרע"ב (1912), ונדפס לראשונה בקובץ "בינתיים", כותב ר' בנימין על אחד-העם:

"ואולם אין אנו שומעים מעתה (מאז "אמת מארץ-ישראל") דברים כמתלהמים בנידון השאלה הערבית, כאילו השלים המבקר הקשה, בצעדו על סף הזיקנה, עם אלוהים ואנשים ואינו רוצה להרעימם עוד. יותר מזה: מכיוון שוויתר כנראה בליבו על המטרה הגדולה, מיד נשתנתה גם אמת-המידה שבידו."

* אחד-העם: "על פרשת דרכים", קובץ מאמרים. מהדורה ראשונה, אודיסה, תרנ"ה [1895]. הוצאה חדשה: הוצאת יודישער פערלאג, ברלין, 1921, חלק ראשון, רנ"ב עמ'. המעטפה מצויירת בידי יוסף בודקא. בדפוס ה. איטצקאווסקי, ברלין. וכן: הוצאת דביר, ת"א, תשי"ד [1954].

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי יקירי, לעיתים מזומנות אנו מתלבטים בין "ענה כסיל כאיוולתו פן יהיה חכם בעיניו" ובין "אל תען כסיל כאיוולתו פן תשווה לו גם אתה."

אנחנו בטוחים כמובן שהשני הוא הכסיל, אבל לא יזיק, לפני שאנחנו מחליטים איך לנהוג, לשאול את עצמנו עוד שאלה קטנה: "האם אין אפשרות שבמקרה זה הכסיל הוא אנחנו?"

בברכה

גרימי

(צבי גלעד)

עין-גדי

לגרימי היקר,

אכן אתה צודק. הכסיל הוא אנחנו והוא איוולתנו והוא המכתב העיתי הפאשיסטי שלנו, וביבי, וכוחות הביטחון הישראליים והתקנת המגנומטרים בהר הבית – שכידוע אנחנו רצחנו שלושה ערבים מאום אל-פאחם בחארם א-שריף והצתנו במזיד אינתיפאדה חדשה וזאת כדי לחלץ את ביבי מחקירות משטרת ישראל והפרקליטות, וגם נחמיה שטרסלר מ"הארץ" חושב ככה.

אודי

* אהוד היקר שלום רב, אודה לך אם תוכל להוסיף את ההערה הבאה למדור "ממקורות הש"י" בתחתית המכתב העיתי:

 לאחרונה אני חש מאוד בחסרונם של שני כותבים מוכשרים. האחד הוא פוצ'ו וסיפורי עלילותיו המשעשעים עד בלי די. השני הוא נעמן כהן הידען ונקודת המבט המאוד ייחודית שלו על מאורעות היסטוריים וענייני היום.

להיכן נעלמו השניים?

תודה,

דורון גולדברג

אהוד בן עזר: פוצ'ו שוקד על הכנת פרקים נוספים מתולדות חייו המשעשעים, והפעם על נסיעתו הראשונה להשתלמות חקלאית בארה"ב, ואני מבטיח לך שלא תשתעמם.

באשר לנעמן כהן, היו קטעים בדבריו שהיו לדעתי [לא לדעתו] עלולים לגרום לתביעה על הוצאת דיבה לפי חוק לשון הרע. אינני סבור שהמכתב העיתי הוא הפלטפורמה לפרסומים כאלה, ואני לא מוכן להסתכן.

בינתיים, לאחר הפסקה מצידו, הגיע לגיליון הזה טור חדש שלו. כל פעם שאני נאלץ לחתוך מדבריו כדי שלא איתבע יחד איתו על הוצאת דיבה, הוא טוען שאני "מצנזר" אותו. הוא אמיץ מאוד כשמדובר בסיכון משפטי וכספי שלי כעורך אחראי – להיתבע על הוצאת דיבה בגלל פירסום חלקים מתוך דבריו.

* אנחנו מכירים אנשים שלא רק המכתב העיתי הוא ברמה נמוכה מדי לרמתם האינטלקטואלית וככה גם הספרים שלנו שאותם הם לא קוראים אלא גם התזמורת הפילהרמונית היא ברמה נמוכה מדי לרמתם המוסיקלית ולכן אין רואים אותם בהיכל התרבות שמתאים רק לקונצרטים שמאזינים להם פלבאים כמונו.

* אהוד היקר שלום, בכתבה שכתבה עליי תקוה וינשטוק נאמר שניגנתי בכינור, טעות. אני מנגן באקורדיון. אודה לך על תיקון הטעות.

הייתי ידידו של פרופ' מנשקה הראל. דרכו הכרתי עיתונך, מאז אני מנוי עליו. כמובן נהנה מאוד לקרוא בו.

בברכה,

שלמה שביט

* על התקווה האווילית של ההנהגה הישראלית הסבורה שביטול המגנומטרים בהר הבית ישקיט את המצב ולא יגביר את תביעות הערבים, כבר נאמר:

"כאשר החילות ליפול נפול תיפול" (מגילת אסתר, ו' י"ג).

"במקביל, מושל מחוז ירושלים עדנאן אל-חוסיני אמר הבוקר מטעם הרשות כי 'הצבת מצלמות חכמות היא צעד מסוכן יותר מהמגנומטרים.' מינהלת הווקף הודיעה בתום ישיבה סגורה כי ועדה מטעמה תיכנס למתחם המסגד, תעמוד על תמונת המצב בתוך המתחם ובשעריו ותגיש דו"ח, שלאחריו יוחלט לגבי המשך הצעדים. בווקף אמרו כי העמדה היא לדחות על הסף את השינויים או הצעדים שננקטו מצד ישראל אחרי הפיגוע בהר הבית, בו נהרגו שני שוטרים ישראליים." ["הארץ", 25.7.17].

צודק "מושל מחוז ירושלים" ה"פלסטיני" המצוטט בְּשׁוֹקֵקון "הארץ" – רק כך יוכל להימשך הטרור הרצחני המוסלמי במקום הקדוש!

* אם החינמון "ישראל היום" יאבד את התמיכה של שלדון אדלסון וינסה להיות עיתון אמיתי, שגם נושך בנתניהו, הוא יצטמק וייסגר, כי מהסחורה האופנתית הזו יש לקהל הקוראים הישראלי מספיק מעיתונים אחרים.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

[פרסום חוזר]

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה מליסבון לסנטיאגו דה קומפוסטלה, בהדרכת נחמה בר-סלע, אוגוסט-ספטמבר 2010

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל