פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1264

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ח' באב תשע"ז, 31 ביולי 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: דגל שחור על מערכת המשפט של צה"ל. // יוסי גמזו: הַיּוֹצֵא מִן הַכְּלָל. // מנחם רהט: תשעה באב: ענוותנות יתר. // יהודה דרורי: החלטה אסטרטגית? // אורי הייטנר: 1. החטא הקדמון. 2. צרור הערות 30.7.17. // עמוס גורן: מי יתנני ever כיונה, על העברית של שנת 2025. // הספר "בריחות למרחקים קצרים", "Escape for Short Distances" מאת שמאי גולן הופיע באנגלית. // יצחק הילמן: הסכסוך הדתי כנשק מדיני. // שיתוף פעולה פלשתיני-ישראלי בנושא אבוקדו במכללת הגליל, נהלל. // אהוד בן עזר: "עלובי החיים" ב"הבימה". // מ. לרמונטוב: בגפי, תרגום מרוסית: יואל נץ. // דורון גיסין: "אתה נדפק תמיד". // אילן בושם: תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'. // משה כהן: הבו לנו "תהליך שלום". // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש אב: חבלבל השיח. 2. אמיר פרישר גוטמן גיבור? //  אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק שלושה-עשר, ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים ומלחמתו בנג'ימה-מירל'ה. // אלי מייזליש: לפרשת סמל אלאור אזריה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "עגל הזהב" לאילף ופטרוב, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 17.12.1971. לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן עזר: דחיית בית הדין הצבאי את ערעור סמל אלאור אזריה על הרשעתו ההזוייה והמופרכת בהריגת מחבל, והשארת עונשו על כנו – היא דגל שחור על מערכת המשפט של צה"ל, בושה וחרפה למדינת ישראל וערעור חוסנם המוסרי של החיילים ואנשי כוחות הביטחון המֵגנים עלינו מפני הטרור הרצחני!

* * *

יוסי גמזו

הַיּוֹצֵא מִן הַכְּלָל

בְּעוֹד יָמִים סְפוּרִים בְּלוּחַ הַשָּנָה תִמְלֶאנָה

שְמוֹנִים וּשְמוֹנֶה שְנוֹת זְכִירָה לַטֶּבַח בְּחֶבְרוֹן

שֶבָּהּ מֵאָז פְּרָעוֹת תַּרְפָּ"ט הַמַּחְרִידוֹת עַד הֵנָּה

בִּמְקוֹם שְכֵנוּת טוֹבָה בֵּין אַבְרָהָם וּבֵין עֶפְרוֹן

שִׂנְאַת בְּנֵי יִשְמָעֵאל לְיִשְׂרָאֵל גִ'יהָאד זוֹמֶמֶת

וְגַם גְּדוֹלֵי פּוֹסְלָיו שֶל הַכִּבּוּש שֶהוּא שִבְיָם

שֶל עַרְבִיֵּי תְּחוּם יוֹ"ש יוֹדְעִים הֵיטֵב כִּי הִיא קַיֶּמֶת

שָנִים רַבּוֹת לִפְנֵי שֶהַכִּבּוּש הָיָה קַיָּם.

זֶה לֹא מַפְחִית אֶת מָה שֶהַכִּבּוּש הַזֶּה רוֹמֵס פֹּה

וְשֶסּוֹפְסוֹף הָיֹּשֶר מְחַיֵּב בּוֹ לְהוֹדוֹת,

אַךְ זֶה מַגְבִּיר אֶת חוֹבָתוֹ שֶל כָּל הַמִּתְפַּלְמֵס פֹּה

לִזְכֹּר בַּהֲגִינוּת אֶת דִּיּוּקָן שֶל הָעֻבְדּוֹת.

וְדַוְקָא מִשּוּם כָּךְ, מוּל שִּׂנְאָתָהּ הַפָּתוֹלוֹגִית

שֶל אֻכְלוּסְיַת חֶבְרוֹן הַמּוּסְלְמִית אֶת יִשְׂרָאֵל

מַדְהִים לְהִתָּקֵל בְּתוֹפָעָה כִּמְעַט לֹא לוֹגִית

שֶל אִיש שֶאִי אֶפְשָר מִמֶּנוּ לֹא לְהִתְפָּעֵל

וּשְמוֹ מוּחַמַד גַּ'אבֶּר וְהָאִיש סִפֵּר בְּלִי רֶתַע

לְשָׂרָה בּ"ק, עִתּוֹנָאִית תּוֹשֶבֶת גּוּש עֶצְיוֹן,

אֵיךְ מִבִּרְיוֹן זוֹמֵם פִּגּוּעַ הוּא הָפַךְ לְפֶתַע

לְאִיש הַמַּאֲמִין כִּי רְצוֹנוֹ שֶל אֵל עֶלְיוֹן

אֵינוֹ בִּשְפִיכוּת-דָּם כִּי אִם בִּשְלוֹם-אֱמֶת לוֹקָלִי

בֵּין שְנֵי בְּנֵי אַבְרָהָם, בֵּין יִשְמָעֵאל וּבֵין יִצְחָק

וְעַל הַשְּאֵלָה: אֵיךְ מַהְפָּך כָּזֶה, מֶנְטָלִי,

אֵרַע לוֹ כְּשֶלִּבּוֹ מִדְּבַר-שָלוֹם כָּל-כָּךְ רָחַק

עוֹנֶה הוּא בִּתְשוּבָה שֶקְּצָת קָשֶה לְהַאֲמִין בָּהּ

לְפִיהָ בִּזְמָנוֹ תִכְנֵן פִּגּוּעַ פָּחָ"עִי

שֶל חֹמֶר-נֵפֶץ שֶהָיָה אָמוּר הוּא לְהַטְמִין בָּהּ

בִּמְכוֹנִית-תֹּפֶת בִּבְּאֵר-שֶבַע, מוּל בָּסִיס צְבָאִי

וּכְשֶעָרַךְ יוֹם קֹדֶם שָם סִיּוּר מַקְדִּים בַּשֶּטַח

עִם עוֹד שֻתָּף לִמְזִמָּתוֹ שָאַל אוֹתָם חַיָּל

מָה הֵם עוֹשִׂים מוּל שַעַר הַבָּסִיס, עָנָה בְּמֶתַח:

"רַק מְחַפְּשִׂים מָזוֹן." וְהַחַיָּל, כְּמִין דַּיָּל

רַץ לַחֲדַר-הָאֹכֶל הַגְּדוּדִי כְּחֵץ מִקֶּשֶת

וְתוֹךְ דַּקּוֹת הֵבִיא לָהֶם מַגָּש מָלֵא כָּל טוּב

וְגַ'אבֶּר שָׂם לִבּוֹ אֶל הַסְּתִירָה הַמִּתְבַּקֶּשֶת

בֵּין הֲסָתוֹת הַמִּסְגָּדִים וְכָל מָה שֶכָּתוּב

בָּעִתּוֹנוּת הַפָלַסְטִינִית הַמְּלֵאָה בְּשֶקֶר

וּבֵין נְדִיבוּתוֹ שֶל הַחַיָּל מִן הַיָּאהוּד

וּמֵאוֹתוֹ הַיּוֹם הֵחֵל לַחְקֹר סְבִיבוֹ רֹב חֵקֶר

כְּאִיש גִּ'יהָאד אִיסְלָמִי שֶעַל בְּנֵי חֶבְרוֹן אָהוּד

אֶת טֶבַע הַסִּכְסוּךְ וּכְשֶרָאָה בַּטֶלֶוִיזְיָה

אֶת הָאֶמִיר מוּחַמַד שָרִיף עוּדָה, מַנְהִיגָהּ

שֶל כַּת הָאַחְמֶדִים בָּאָרֶץ, חָלָה בּוֹ רֶוִיזְיָה

וְסוּג אִיסְלָם שוֹחֵר-שָלוֹם זֶה בְּלִבּוֹ נָגַע,

מָה שֶעוֹרֵר נֶגְדּוֹ אֶת זַעַם חֲמוּמֵי הַמּוֹחַ

שֶשָּׂמוּ לוֹ שָם אַמְבּוּש וְהִכּוּהוּ וְשָׂרְפוּ

אֶת כָּל רִכְבּוֹ אַךְ לֹא הִצְלִיחוּ לְהַחְזִיר בְּכוֹחַ

אוֹתוֹ אֶל מַחֲנָם, לָכֵן גִּדְּפוּהוּ וְחֵרְפוּ.

אַךְ הַתְּנוּעָה הָאַחְמֶדִית מוֹנָה עֶשְׂרוֹת מִילְיוֹנִים

בְּכָל קַצְוֵי תֵּבֵל כֻּלָּהּ וְגַ'אבֶּר מְשֻכְנָע

שֶהִיא גְדֵלָה גַם כָּאן וְשֶבְּאֹפֶן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

יִפֹּל בְּרֹאש רַבִּים הָאֲסִימוֹ­ן שֶל הַתְּבוּנָה

וְהַיּוֹצֵא פֹּה מִן הַכְּלָל כַּיּוֹם בְּאֹרַח דְּרַסְטִי

עוֹד יֵהָפֵךְ בְּיוֹם בָּהִיר לַכְּלָל הַמְּפֻכָּח.

נָכוֹן שֶזֶּה נִשְמַע כַּיּוֹם הָזוּי וְדֵי פַנְטַסְטִי

אַךְ כָּל שוֹחֵר-שָלוֹם אֶצְלֵנוּ יְבָרֵךְ עַל כָּךְ.

* * *

מנחם רהט

תשעה באב: ענוותנות יתר

בית המקדש, ליבו הפועם של העם היושב בציון, שעל חורבנו לפני 1,947 שנה אנו מתאבלים עד עצם היום הזה, מפני מה חרב?

לכאורה ברור: שורה טראגית של גורמים שחברו יחד, והביאו עלינו את מה שש"י עגנון כינה "קטסטרופה היסטורית". למשל, שנאת חינם ומלחמות אחים חסרות תוחלת. למשל, רשעותו של הצורר טיטוס ושאיפות ההתפשטות של האימפריאליזם הרומי היהיר, שהשתחצן מול הפרימיטיביות של עמי האזור הודות לתורת לחימה מסודרת, טכנולוגיית מצור מתקדמת וכלי מלחמה משוכללים, ועוד.

מפתיע על כן להיווכח, שמכל הנסיבות הללו, שבעטיים ספגנו אלפיים שנות נדודים, גירושים ורדיפות, אינקוויזיציות ופרעות, השפלות ועלילות דם, מסעי צלב ושואות, ומה לא, העדיפה הגמרא להתמקד בגורם אחר (הבה נודה: ביזארי משהו): התנהלותו של גדול הדור ההוא, רבי זכריה בן אבקולס, שהתעקש לנהל את עבודת המקדש 'על פי הספר', ולא לוותר כחוט השערה לטובת שרידותו של עם ישראל.

הדברים מופיעים במעשה קמצא ובר קמצא, שבעטיו, לפי הגמרא, חרבה ירושלים: עשיר אחד בירושלים עשה סעודה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חברו, ושמו קמצא. טעה המשרת והזמין אדם אחר ושמו בר קמצא, שנמנה עם שנואיו של בעל הסעודה. בר קמצא עצמו, לא הבין מדוע הוא מוזמן, אבל רצה להאמין כי המארח החליט להשלים עימו. הוא הגיע לסעודה, אך ובעל השמחה ביקש ממנו להסתלק.

בר קמצא המופתע, ביקש להציל את כבודו והציע למארח, שהואיל והוא כבר הגיע לסעודה, שיסכים להישארותו בסעודה והוא ישלם עבור הכיבוד. משסירב בעל הבית הציע שישלם לו דמי מחצית הסעודה כולה, ושוב סורב. הציע בר קמצא שישלם את דמי כל הסעודה, ועדיין סורב. בסופו של דבר גירש המארח את בר קמצא לעיני כולם בבושת פנים.

בר קמצא לא השלים עם העלבון, ועם העובדה שחכמי ישראל שישבו בסעודה שתקו מול הגירוש והלבנת הפנים. תאוות הנקם שבערה בו הובילה אותו להלשין בפני הקיסר שהיהודים, כביכול, מורדים בו. ועל מנת לאשש דבריו, הציע בר קמצא לקיסר לשלוח קורבן ליהודים, במטרה שיקריבו אותו, וייווכח שהיהודים יסרבו להקריבו. הקיסר מסר לו עגל לקורבן, אך בדרך לבית המקדש הטיל בו בר קמצא מום קטן. לפי ההלכה המום פוסל את הקרבן, בעוד שלפי חוקי רומי המום הפעוט אינו נחשב למום ואינו פוסל את הקרבן. בסופו של דבר סירבו הכוהנים להקריב את הקורבן.

הגמרא מוסיפה ומספרת, שחכמי ישראל הציעו להקריב את הקורבן, מטעמי 'שלום מלכות'. אבל גדול הדור, רבי זכריה בן אבקולס, התנגד והורה שלא להעלות את העגל לקורבן. היו שהציעו לחסל את בר קמצא, כדי שלא יחזור לקיסר וידווח שהיהודים מסרבים לקבל את קורבנו. ושוב התנגד רבי זכריה, שמא יחשבו בדורות הבאים שכל המטיל מום בקורבן ייהרג.

הגמרא מסכמת בנימה ביקורתית את התנהלותו ההלכתית של רבי זכריה בן אבקולס, שהתעקש שלא להקריב את קורבנו של הקיסר, ובכך העמיק בליבו של השליט הרומי את התחושה שהיהודים אכן מרדו בו. מכאן התקצרה הדרך לעלייתו על ירושלים, לחורבנה ולשריפת המקדש. מסכמת הגמרא בנימה מאוד מאוד ביקורתית: "אמר רבי יוחנן: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו." (גיטין נ"ו, א')

אם נאזין היטב לנימת הביקורת בגמרא, נשמע עדיין בין השיטין את הדי זעקות השבר של חז"ל, כלפי דקדקנותו של גדול הדור ההוא. דקדקנותו הובילה אותו להתעלם מן המציאות, מן הסכנות, מן החשבונות הפרקטיים עכשוויים, ורומזים שבמקרה דנן היתה יכולה למנוע את הקטסטרופה הוראת שעה, שניתן היה לנמק אותה בטיעון הלכתי חזק: שלום מלכות. 

שורה  תחתונה, על פי הגמרא: היה זה רבי זכריה שבדקדקנותו ('ענוותנותו') המיט חורבן, שואה רוחנית וחומרית, על כלל ישראל.  אילו לא שעו חכמי ישראל לדקדקנות זו, ייתכן מאוד שכל ההיסטוריה היתה שונה, נטולת נהרות אש ודם, שבהם טבענו אלפיים שנה.

הביקורת החריפה שבפי רבי יוחנן אינה בגדר פליטת פה שלו. זוהי עמדתו כלפי הדקדקנות ההלכתית, פסיקה ברוח  'ראש קטן' ו'חיים על פי הספר'. וכך אומר גדול אמוראי ארץ-ישראל בדור השני, לגבי הנוקשות ההלכתית ברוח ייקוב הדין את ההר: "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא... שהעמידו דיניהם על דין תורה, ולא עשו לפנים משורת הדין (בבא מציעא ל', ב')."

לחורבן אחראים אפוא, לשיטת רבי יוחנן, אותם המתעלמים מהמציאות. ההולכים 'לפי הספר', ושיישרף המועדון. בעלי שיטת 'אני את נפשי הצלתי' ויישרף העולם.

כלפי מה אמורים הדברים? מסתבר שרוחו של רבי זכריה שורה גם היום על כתות שונות בישראל, ובראשם מחנה השמאל, הנאחז בהלכה וטוען בשמה כי מטעמים הלכתיים אין לאפשר עליית יהודים להר הבית. לעמדה זו ממש מצטרפים כמובן חכמי המוסלמים. לפתע נעשו אלה גם אלה שוחרי דת משה וישראל. והתוצאה: הר הבית, קודש הקודשים, מופקר בידי פריצי חיות, המחללים אותו בכל רגע נתון ברגל גסה: בהפניית עכוזם לעברו בתפילותיהם, במשחקי כדור קולניים שמבזים ורומסים את קדושת המקום, בהשמדת כל זכר ארכיאולוגי לנוכחות ישראל בו, ואפילו בקבורת מתיהם בחצרות בית אלוקינו. כך נמשך גם בדורנו חזון העיוועים של הנביא ירמיהו: "שׁוּעָלִים הִלְּכוּ בוֹ." 

למרבה הצער נתפסים לגישה זו חוגים נוספים, משלומי אמוני ישראל. זו למשל עמדת ה'השקופע' הליטאית, המתאחדת סביב לבלרים 'קָנוֹאים' ב'הפלס' ו'יתד נאמן'. כך כתב היתד השבוע כלפי יהודים שעלו ההרה בעיצומה של המתיחות: "ברור שהדבר החמור ביותר... זה עליית יהודים להר... היזהרו לכם מעלות בהר ונגוע בקצהו. על זה היה דווה ליבנו. על אלה חשכו עינינוץ"

אכן, צדקו לבלרי הליטאים. דווה ליבנו וחשכו עינינו, אבל לא בשל עליית יהודים לאזורים המותרים בהר ועל פי גדרי ההלכה (טבילה, נעלי גומי, מורא מקדש וכל הנדרש), אלא על ביזוי בית חיינו ותפארתנו, ברגל שחץ איסלאמיסטית, שדורסת ורומסת, חומסת ומשפילה, את קדושת ההר, בטענה שמעולם לא היו בו בתי המקדש, וגם אם היו, היהודים איבדו את זכותם עליהם, מאז נוצרה דת מוחמד, 'יורשת היהדות'.

צר להיווכח שאל כתות אלה מצטרפים גורמים חרד"ליים, בעלי תפיסת עולם לאומית כנה. באחרונה התפרסם שיעורו של ראש ישיבת 'הר המור' הרב עמיאל שטרנברג, שעורר זעזוע בקרב שוחרי ההר: "כדי לזכות להיכנס להר אנו צריכים להתרומם לעבודת ה' האידיאלית. בשעריו של מקום זה באים רק מלאכים."

כנגד עמדה זו יצא הרב יהושע פרידמן ממכון המקדש: "הטענה שלמקדש יכולים להיכנס רק מלאכים, עומדת בסתירה למצוות התורה החייבות להתקיים במקדש: 'שלוש פעמים בשנה ייראה וכו'. האם מי שאינו מלאך פטור ממצווה זו? להיפך: למקדש מגיעים חוטאים של ממש, שמביאים אשם וחטאת לכפרתם... המקדש הוא מקום תקנתם, הפוך ממה שמצייר הרב שטרנברג.'"

אין לנו כל כוונה להכניס ראשנו במחלוקת חכמים זו, ולא נתייחס כאן לפסוקים ואמירות מסוג "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים" (ולא רק למלאכים); "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ"; "הלכה ואין מורין כן"; "ביטולה הוא קיומה", המחייבים להימנע מאותה 'ענוותנות' שאירעה לפני 1,947 שנה בדיוק, והיא זו "שהחריבה את ביתנו, שרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו," ירחם ה'. 

מנחם רהט

* * *

יהודה דרורי

החלטה אסטרטגית?

אני מניח שכל אמצעי הביטחון שנקטה ישראל עד היום, היו כדי להגן על המסגדים בהר הבית מפני המחבלים למיניהם, כולל לא-מוסלמים ששאיפתם להרוס את המסגדים (וזכור לנו המקרה של אותו בחור נוצרי שהצית את מסגד אל-אקצה לפני כמה עשרות שנים).

מה שעושה כיום ישראל, הקבינט מחליט החלטה אסטרטגית האומרת לכל העולם, ולמוסלמים בפרט כי ישראל לא תגן יותר על הר הבית והוא למעשה פרוץ לכל מחבל שעלול לפגוע שם וישראל לא תהיה אחראית למה שיקרה!

בואו נתערב על כך שיהיו תקריות חמורות במקום בעתיד הקרוב? כמה שונאי איסלאם (לא יהודים) ישנם בעולם ובמזרח התיכון? כמה נוספו מאז דאע"ש והרוצח אסד? עלינו רק להקפיד על כניסה אחת מיוחדת לתיירים ולישראלים שתהיה מצויידת במיכשור בידוק בטחוני.

המסיתים לבור הזבל

ישנם בארץ מסיתים בקרב המיעוט הערבי שכבר גרמו שמחבלים מקומיים יפעלו לפגוע באזרחים ישראלים ובתיירים. 

לאחרונה, ה-3 מאום-אל-פאחם הפכו לגיבורי "המגזר", לשהידים לתפארה. בין המסיתים המסוכנים ביותר, אזרחי-ישראל, אימאמים ואף חברי כנסת! ועל המדינה למצוא במהירות פתרון לנטרל את המסיתים.

אני מציע שיחוקק חוק בכנסת שבמקרה של הסתה חמורה תישלל אזרחותו של המסית והוא יגורש מהארץ (רצוי לבור הזבל של החמאס בעזה...) הייתי אולי מציע פתרון זה גם לגבי כמה יהודים מסיתים, אבל העברתם לעזה תביא למותם כי אחרי הכול הם... יהודים... ושוב להזכיר כי ההסתה כיום מובילה לרצח ועלינו לפעול נגד הנבלים.

צביעות הצדק הירדני

כל שאנחנו יודעים כיום הוא שאיש ביטחון ישראלי הותקף ע"י צעיר ירדני ושהצעיר נורה למוות. בתקרית נהרג (בטעות כנראה) ירדני נוסף שניסה להתערב בתקרית. החוקרים הירדנים הורשו לחקור את המאבטח (הם לא פירסמו מה הם גילו...) וגם אצלנו הוא נחקר.

בכל זאת בירדן האלימה, בחסות האיסלאם הקיצוני, האיש שלנו כבר נשפט והורשע ע"י ההמון וה"אינטלגנציה" הצבועה, והוא הוכרז כבר כרוצח!

להזכיר, שהצדק הירדני שיחרר לאחרונה חייל ירדני, אחמד דקמסה, שבדם-קר רצח בנהריים 7 ילדות ישראליות תמימות ופצע 6 אחרות. המלך חוסיין אמנם התנצל אז אישית אולם נעשה משפט דמיקולו, לא דנו אותו למוות "בגלל מצבו הנפשי" ולכן זכה לתנאים מפליגים בבית הסוהר.

בוויקיפדיה כתוב כי בפברואר 2011 השתתף שר המשפטים הירדני, שכיהן בעבר כעורך דינו של דקמסה, בהפגנה שקראה לשיחרורו, ואף כינה אותו "גיבור".וביוני 2011 טען דקמסה בראיון עיתונאי כי לא ביצע כל פשע אלא מילא את חובתו הדתית והלאומית... ולכן כיום הוא כבר חופשי ממאסרו ונערץ בממלכה.. וזהו הצדק הירדני!

רק לירוק לעבר טענותיהם אלינו...

לא לחזרת גופות בתמורה לשחרור מחבלים

שמחה גולדין, אביו של הדר גולדין שגופתו מוחזקת בידי חמאס, תקף את התנהלות הממשלה בסוגיית השבת בנו. באזכרה הרשמית לציון 3 שנים לנפילתו אמר: "מפקירים את חיילי צה"ל שוב ושוב בידי האויב." (YNET)

אפשר להבין לכאבו של אב שכול אבל לא לדבריו הבוטים לגבי שר הביטחון והמערכת הביטחונית על אי החזרת גופת בנו. מר גולדין הנכבד, השכול לא נותן לך זכויות מיוחדות בביקורת ציבורית, ואם אתה מצפה שנשחרר מחבלים חיים למען החזר גופת בנך עליך להתבייש... אתה יודע כי המחבלים שישוחררו יחזרו לרצוח יהודים, האם זה מה שבנך הגיבור היה רוצה? ואיך אתה תביט בפני השכול של קרובי הקורבנות שירצחו ע"י מחבלים ששוחררו תמורת גופת בנך?...

סבלנות אדוני, במוקדם הצדק ייעשה!

יפו האחרת – האלימה

לצערנו לא כל הערבים עזבו את יפו. נשאר גרעין קשה השומר בקנאות על ייחודו, ובעוד הדור הראשון והשני השתלבו בשוק העבודה, שיפרו רמת חייהם ונהנים מטובות המדינה, הרי הדור השלישי, ובו צעירים בני 16 עד 26, פנה יותר לחיים של פשע.

סחר סמים, סחיטה מאפיונרית ואלימות היא עניין של יום-יום ביפו, ובלילה העיר ממש מסוכנת. וכאשר המשטרה מכבידה ידה עליהם הם יוצאים להפגנות אלימות תחת הדגל הלאומני הפלסטיני-איסלמי.

ראינו שבלילה הקודם המשטרה החליטה להתייחס למעשיהם כאל פשע לשמו, והשוטרים השתמשו באקדחים, הרגו אחד ופצעו שני. אז לפני שנשמע את כל המחאות של אבו-מאזן-עבדאללה-ארדואן, נברך את משטרת ישראל שללא מורא תמשיך להדביר את כנופיות הפשע של יפו.

יהודה דרורי

* * *

באבל מות על חברנו

דב (דובקה) עפרון

שהיה מראשוני קיבוץ עין-גדי

ההלוויה התקיימה בבית העלמין מנוחת עולם בנתניה ביום חמישי 27.7.17.

* * *

אורי הייטנר

1. החטא הקדמון

משבר הר הבית, שהחל בפיגוע הרצחני שבו נפלו שני שוטרים ישראליים בנשק שהוברח להר, בידי מחבלים אזרחי ישראל, הסתיים בפגיעה משמעותית בביטחון הלאומי של ישראל.

אין לטייח את חומרת הפגיעה, במכבסת מילים כמו "החלטה אחראית ואמיצה" וכל האוויר החם המופץ בימים האחרונים סביב ההחלטה. יש להישיר מבט למציאות בעיניים פקוחות.  הפלשתינאים הצליחו להוריד את מדינת ישראל על הברכיים, באלימות ובאיומי אלימות. הפגיעה בהרתעה הישראלית ולכן גם במעמדה של ישראל במזרח התיכון, היא פגיעה אסטרטגית ארוכת טווח. הלקח הערבי הוא שישראל מתקפלת בפני כוח ונכנעת לאיומים. התחושה שמנהיגות ישראל היא כעלה נידף, עלולה לדרדר את האזור לעוד מעגלי אלימות וטרור.

אסור היה בשום אופן להגיע למצב כזה. אם אי אפשר היה לעמוד בהחלטה להציב גלאי מתכות על ההר, טוב היה שלא לקבל את ההחלטה מלכתחילה, מאשר לקבל אותה ולבטלה. אם התקבלה ההחלטה, אפילו אם היא שגויה – צריך היה לעמוד בה, כי המחיר של ביטול ההחלטה חמור יותר מכל מחיר אפשרי של הבידוק. כל התרחשות אחרת באותם שבועיים, היתה עדיפה על מה שקרה.

כאמור, מוטב היה שלא להחליט על בידוק ביטחוני, אם אין לנו נחישות לעמוד בהחלטה, אולם לדעתי ההחלטה על הבידוק היתה נכונה, הכרחית.

הפיגוע הרצחני חשף מחדל ביטחוני חמור – העובדה שאין בידוק ביטחוני בכניסה לאזור הנפיץ ביותר במזה"ת אם לא בעולם. או אם לדייק בתיאור המחדל – הבידוק הביטחוני בכניסה להר הבית הוא ליהודים ולתיירים בלבד, ואילו המוסלמים פטורים ממנו. זהו מחדל חמור, שעלה בחיי שני שוטרים, ועלול היה לגבות מחיר דמים כבד יותר, ועוד עתיד לגבות מחיר כזה.

משהיה הפיגוע, ההחלטה על המיגון היתה הכרחית, כיוון שאנו מכירים את אפקט החיקוי של פיגועים "מוצלחים". ובסך הכול מדובר בצעד הגנתי בטיחותי מובהק. הצבת גלאי מתכות אינה "השפלה", ואינה "פגיעה בסטטוס-קוו" ובטח לא "פגיעה בקדושת המקום" ולא כל אותם טיעונים דמגוגיים שנשמעו. בידוק ביטחוני כזה, ואף חמור ממנו, קיים בכותל המערבי, בוותיקן ובכעבה במכה. נכון היה לגלות נחישות, ולעמוד על האינטרס הביטחוני של סיכול פיגועי טרור במקום כל כך רגיש ונפיץ. אבל לשם כך יש צורך בהנהגה עם חוט שדרה וכושר עמידה, ואת זה קצת קשה למצוא אצל נתניהו.

לקח נוסף שיש להפיק מן האירוע, הוא התובנה עד כמה מסובך ורגיש עניין הר הבית. אני שומע הצהרות חסרות אחריות על הצורך לשנות את הסטטוס קוו, להחזיר את ההר לריבונות ישראלית מוחלטת, להעיף את הוואקפ, לאשר תפילת יהודים, להקים בית כנסת וכו'.

מסתבר שאיננו מסוגלים לעמוד אפילו במימוש דרישות האבטחה במקום, שאין בהן כל שינוי של הסטטוס-קוו. ולכן, כדאי להכיר גם במגבלות כוחנו. ההתקפלות השבוע היתה שגיאה, אבל מוטב שלא נכניס את עצמנו לפינות ולא נטפס על עצים גבוהים.

האינטרס הישראלי הוא להימנע ממלחמות דת, ולהנמיך ככל האפשר את המרכיב הדתי בסכסוך.

נכון, הססטוס-קוו אינו טוב, אינו הוגן, הוא לרעת היהודים. יש לקוות שבבוא העת ניתן יהיה לשנותו בשעת כושר. אולם יש לנהוג באחריות. לנהוג באחריות פירושו להבין שאת הסכסוך הבלתי פתיר הזה יש לנהל בתבונה ובזהירות. מצד אחד, לא לשפוך שמן לתבערה ומצד שני לא להפגין חולשה שתדרבן את האוייב להסלמה. בעתיד הנראה לעין, האינטרס הישראלי הוא לשמור על הססטוס-קוו הבעייתי, כי כל חלופה אחרת – מסוכנת.

ואם אנו מדברים על מחדלים היסטוריים, החטא הקדמון היה החלטתו של שר הביטחון משה דיין, להעביר את האחריות על הר הבית לידי הוואקפ, אחרי מלחמת ששת הימים. אותה שעת רצון היסטורית היתה הזדמנות נדירה, אולי בלתי חוזרת, לממש בפועל את ריבונות ישראל על הר הבית. החלטה זו היא בכייה לדורות. ספק מתי נוכל שוב, אם בכלל, לעשות את מה שבחיפזון ובקוצר מחשבה החמצנו בקיץ 1967.

החלטת הקבינט לסלק את המגנומטרים היא התשובה הנכונה לשאלה איך לעבור את יום שישי הקרוב בשלום. היא התשובה השגויה לשאלה מה נכון לביטחון הלאומי של ישראל.

ההבדל בין מנהיגות לעסקונה, הוא השאלה שראש הממשלה מציב בפני הקבינט.

אהוד: אתה שוב נופל לפח הנחמד והנעים של חוכמת חדר-המדרגות והטלת האשמה בסכסוך הבלתי-פתיר עם העולם המוסלמי, עלינו. מי יודע איזה קציר דמים היה מתחולל בחמישים השנים האחרונות אלמלא החלטתו ההיסטורית הנכונה של דיין.

העולם המוסלמי לא היה משלים בשום פנים ואופן עם ריבונות ישראלית-יהודית מוחלטת על הר הבית, שקובעת את כל סדריו. זה היה פתח לסכסוכים נוראים ולמלחמות רבות עוד יותר. דיין הציע סוג של פשרה ודו-קיום, והוא צדק. ולהשערתי ככה זה גם יימשך, בהסכמת כל הצדדים.

2. צרור הערות 30.7.17

* פסיקה על פי חוק – למה נדחה ערעורו של סמל אלאור אזריה? כי אי אפשר היה שלא לדחותו. בית המשפט פוסק על פי ראיות, על פי חוק, על פי פקודות צה"ל, על פי ערכי צה"ל. בית המשפט אינו משפט רחוב. בתור שכזה, כאשר הראיות חד משמעיות, החוק חד משמעי, הפקודות חד משמעיות וערכי צה"ל ברורים, גם אם תהינה עוד עשר ערכאות ערעור, לא תהיה להן כל אפשרות לפסוק אחרת.

* הניצחון של שפטל – מבחינתו של יורם שפטל, הוא ניצח. הוא השיג את מטרותיו בגדול – זמן שידור אדיר ברדיו ובטלוויזיה. ומה באשר לסמל אלאור אזריה? מבחינתו של שפטל, הוא הטיב למלא את משימתו – להיות קרש הקפיצה של שפטל למרומי הרייטינג.

* חנינה – אני בעד חנינה לסמל אלאור אזריה. ברגע שהוא יביע חרטה כנה על מעשיו, בצורה שאינה משתמעת לשני פנים ובלי התחכמויות, הוא יהיה ראוי לחנינה.

* המרוויח – המרוויח הגדול מפרשת הסמל אלאור אזריה הוא אביגדור ליברמן, האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח לאירוע פוליטי ולמסע הסתה נגד צה"ל, מפקדיו ושר הביטחון. מיד לאחר האירוע, גילו ראש הממשלה ושר הביטחון מנהיגות ואחריות ופרסמו הודעה ראויה השוללת באופן ברור את המעשה. ליברמן הריח שיש לו הזדמנות לדוג במים עכורים, חולל במפגן דוחה של ציניות, דמגוגיה וחוסר אחריות לאומי, את המסע בעד אזריה. ראש הממשלה, שזיהה את כיוון הזרם העכור הִשתפן, ובחוסר מנהיגות אופייני שינה כיוון. כדי לרצות את ההמון הזועם, הוא הדיח את שר הביטחון יעלון ומינה תחתיו דווקא את ליברמן.

כשר הביטחון, ליברמן דווקא נוהג באחריות ובשיקול דעת, בדרך כלל. ניתן לזקוף זאת לזכותו, הרי גם כשר הביטחון הוא יכול היה להמשיך להיות הדמגוג המתלהם והציני. אבל כמנהיג פוליטי ניתן לצפות ממנו לאחריות גם כאשר האחריות הפורמלית אינה מוטלת על כתפיו. אך הוא בחר לשלהב את היצרים במפגן של דמגוגיה פופוליסטית חסרת אחריות, ולמרבה הצער והבושה גזר את הקופון.

* רוח שפטל – עו"ד שפטל מנסה להפוך את רוח צה"ל לרוח דמיאניוק.

* ניצול הצלחה – למה הפלשתינאים המשיכו להתפרע ולהפגין, ו"הענישו" אותנו באי כניסה להתפלל בהר הבית, אחרי שקיבלו את כל מבוקשם? אחרי שהם נוכחו שבאלימות ואיומים הם מורידים את מדינת ישראל על הברכיים, והבחינו בחולשתו של ראש הממשלה שאין לו יכולת עמידה במצבי לחץ, הם מנסים לנצל הצלחה.

* דז'ה וו – למה ארדואן מפר ברגל גסה את ההסכם עם ישראל, ואחרי שישראל מילאה את חלקה הוא ממשיך בהסתה האנטישמית הפרועה, ובהסתה קנאית ג'יהאדיסטית לאלימות? ולמה הוא מסית את המוסלמים "להגן על מסגד אל אקצה" דווקא אחרי שממשלת ישראל נכנעה לכל תביעותיהם בהר הבית?

כי הכניעה הזכירה לו את חולשתו ורפיסותו של נתניהו, שבה הוא נוכח בעצמו, כאשר סחט מנתניהו התנצלות ישראלית על התוקפנות הטורקית נגדה ופיצויים ישראליים למשפחות המחבלים שהשתתפו בפיגוע מרמרה.

* בגלל אובמה – למה נתניהו התקפל ונכנע? בגלל אובמה, כמובן.

* הספירה לאחור – תמכתי בהצבת אמצעי ביטחון על הר הבית לאחר הפיגוע (ונדהמתי מגודל המחדל, כשלמדתי שלא היו אמצעים כאלה עד אז), ושיבחתי את החלטת נתניהו להציב אותם. גם היום, לאחר הפארסה, אני סבור שההחלטה היתה נכונה, ושטעות היתה לבטלה.

ואיפה טעיתי? במאמר ל"ישראל היום" כתבתי, שאחרי הפיגוע הבא בלאו הכי יוצב בידוק ביטחוני, ולכן מוטב להציב אותו לפני הפיגוע ולסכל אותו. טעיתי. גם אחרי הפיגוע הבא לא יהיה בידוק ביטחוני. ומרגע ההתקפלות של הממשלה, החלה הספירה לאחור לקראת הפיגוע הבא.

* עבודת אלילים – איך מסבירים חסידיו השוטים של נתניהו את הפליק פלאק והכניעה המביכה שלו בנושא אמצעי המיגון בהר הבית? איך מסבירים, מי שאך אתמול כתבו – איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג חזק ונחוש כנתניהו; כל מנהיג אחר מזמן היה נכנע ומתקפל ומסכן את ביטחון ישראל? ובכן, קראתי פוסטים רבים, שזה המסר שלהם: איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג אמיתי, שרואה את מה שאנחנו, בני תמותה, בשר ודם, לא מסוגלים להבין. בעוד שנים רבות אולי הדברים יתבררו, ונוכל להיווכח עד כמה הצעד הזה גאוני. איזה מזל שעומד בראשנו מנהיג נטול אגו, חף משיקולי פופולריות, שעושה את מה שטוב למדינת ישראל, למרות שהוא יודע שהדבר יפגע בו מבחינה פוליטית.

מביך.

* אחריות האופוזיציה – אילו היתה בישראל אופוזיציה ראויה לשמה, היא היתה תוקפת בחריפות את הממשלה ואת העומד בראשה, על הכניעה לאלימות והפגיעה בכושר ההרתעה של ישראל ולכן גם במעמדה באזור ובביטחונה הלאומי.

אבל האופוזיציה אינה יכולה למלא את תפקידה. למה? כי היא בעצמה דירבנה את הממשלה להיכנע.

כמובן שעיקר האחריות היא על נתניהו, בהיותו ראש הממשלה והנושא באחריות להחלטות הממשלה; להצלחותיה ולכישלונותיה. אבל בחלק מן האחריות נושאת גם האופוזיציה. במקום לגלות אחריות לאומית ולהתייצב לצד הממשלה מול האיומים האלימים ולעודד את עמידתה האיתנה על החלטתה הביטחונית הנכונה לבצע בידוק ביטחוני בהר הבית, היא החלישה, היא פרמה את האחדות הלאומית והיא גם שברה קוד ממלכתי פרלמנטרי מקובל כאשר הציעה הצעת אי אמון בממשלה בנושא, בעיצומו של משבר ביטחוני מדיני. היא לא נהגה כאופוזיציה ממלכתית, אחראית.

* דוסופוב מקארתיסט – אמיר אורן, פרשן "הארץ", ידוע כדוסופוב ומקארתיסט. הוא סופר כיפות בצבא, במשטרה ובכוחות הביטחון ומסית נגד קצינים דתיים.

את מפכ"ל המשטרה אלשייך הוא רודף בעקביות, ברשעות ובציניות מיום מינויו, בשל חטאו הכבד – היותו חובש כיפה. וכך הוא כתב במאמר על משבר הר הבית: "האם תלוש מהמציאות לשער שעמדתו המקצועית הושפעה קשות ושלילית מהשקפת עולמו האמונית-משיחית?"

ברור. האמונה המשיחית הביאה אותו להמליץ על בידוק ביטחוני הגנתי, כדי למנוע הברחת נשק להר הבית שיביא לפיגועים נוספים, דוגמת זה שבו נהרגו שני שוטרים רק לפני שבועיים. זאת, להבדיל מבעלי הגישה הרציונלית, על פיה לא יהיה בידוק, ומי שרוצה יוכל להכניס נשק כאוות נפשו להר הבית, ואיכשהו נסתדר... אולי המשיח יתערב ויעזור... אולי השם ישמור... או הוואקפ... או "שומר פתאים ה'..."

* פורעי חוק – עיתוי הפלישה לבית המכפלה בחברון, תוך הפרת חוק בוטה, אינו מקרי. הפולשים נוכחו בחולשת הממשלה ובחוסר המנהיגות של נתניהו, והחליטו לנצל זאת. הם גם משערים, שאחרי שנתניהו נכנע לפלשתינאים, הוא יתקשה מבחינה ציבורית לעמוד מול הפרת חוק של יהודים. יש לקוות שנתניהו יתעשת, ולא ייתן לדרדר את ישראל לאנרכיה.

* מנוולים – שני פשקווילי זוועה ב"הארץ", של התועמלנים האנטי ישראליים רוגל אלפר וגדעון לוי, נגד המאבטח בשגרירות ירדן. לוי גם מסר כמעט כל פרט על זהותו, שיוכל לסייע לחבריו לנקום בו. אפשר להעלות שאלות אם תגובת המאבטח היתה מקצועית והאם ניתן היה לסיים אחרת את האירוע. אבל ברור שמדובר בהגנה עצמית. אבל הם מציגים אותו כ"יהודי שהרג ערבים" ולכן הוא "גיבור ישראל", במדינה הלאומנית הגזענית.

את המאבטח שהותקף והגן על עצמו משווה גדעון לוי לחייל הרוצח הירדני שרצח בדם קר שבע ילדות בנהריים. האם יש לדעתו הבדל בין השניים? בהחלט. הירדנים גינו את הרוצח ואנחנו מחבקים אותו.

לא יאומן. אין להם גבולות למנוולים הללו.

הרי ברור שהם היו מאושרים לראות אותו חוזר בארון, וגם אז הם היו מוצאים סיבה להוקיע אותו.

* אויבו של אויבי – גדעון לוי פרסם פשקוויל תמיכה בדוד ביטן, לאחר שהותקף בידי בכירי השב"כ בדימוס, כיוון שתקף בחריפות את השב"כ, על עמדתו במשבר הר הבית.

מה לגדעון לוי ולביטן? מה הוא מצא לנחוץ להגן עליו? כמובן שביטן אינו מעניין אותו. מה שמעניין את לוי הוא השב"כ. השב"כ הוא הגורם המוביל את המלחמה בטרור הפלשתינאי. לכן, מבחינת לוי השב"כ הוא האוייב. אויבו של אויבי הוא ידידי, ולכן גם אם ביטן השתלח בשב"כ מן הכיוון השני, עצם הפגיעה בשב"כ הקנתה לו נקודות זכות אצל לוי.

* זה לא טרנספר – ערוץ 2 דיווח על כך שנתניהו הציע לאמריקאים רעיון ברוח של חילופי שטחים ואוכלוסיות, כלומר נסיגה מכפרים ערבים בשטח מדינת ישראל הריבונית (ואדי ערה) תמורת סיפוח גושי יישובים ביו"ש.

לפני שיקפצו עם סיסמת ה"טרנספר", חשוב להבהיר שהצעה זו בשום אופן אינה טרנספר. טרנספר הוא עקירה של אוכלוסייה ממקומה וגירושה למדינה אחרת או לאזור אחר באותה מדינה. כאן מדובר על כך שהאוכלוסייה תישאר במקומה, על מכונה, אך הריבונות עליה תעבור למדינה אחרת. אפשר להתנגד לכך או לתמוך בכך, אך מי שטוען שזה טרנספר – משקר.

מבחינת תושבי ואדי ערה, זו הצעה הוגנת. מוצע להם להישאר במקומם ובמקום להיות מיעוט במדינת לאום יהודית, להיות חלק מן הרוב במדינת לאום פלשתינאית. אם הם מתנגדים לכך כיוון שטוב להם בדמוקרטיה הישראלית ואין הם רוצים להמירה בדיקטטורה, הרי הגיע הזמן שיחדלו ממאבקם נגדה, מההסתה הנוראה ועלילת "אל אקצה בסכנה" שנועדה להבעיר את המזה"ת כולו, ולא יהפכו מחבלים רוצחים לגיבורים, שאלפים משתתפים בהלוויותיהם. אם הם מתנגדים כי רצונם להילחם במדינת ישראל מבפנים, אין סיבה שישראל תסכים לכך.

אני מתנגד לרעיון הזה, מסיבה אחרת. אני מתנגד עקרונית לרעיון של חילופי שטחים. רעיון זה, מבוסס על הדרישה לנסיגה ישראלית לקווי 4.6.67, ואם אנו מספחים שטחים מעבר להם, עלינו למסור לפלשתינאים כפיצוי שטחים ממערב להם. אין כל הצדקה לדרישה הזאת. ישראל הותקפה בגבולות 4.6.67, בידי אוייב שלא היה מוכן לקבל את קיומה באותם גבולות וראה בהם קרש קפיצה להשמדתה. היא שיחררה את שטחי ארץ-ישראל הללו במלחמת מגן צודקת. אין כל סיבה להעניק פרס לתוקפן. רעיון הנסיגה לקווי 4.6.67, כולל בגרסת חילופי השטחים, סותר את רעיון הפשרה הטריטוריאלית, שבה ישראל מוכנה לוותר על אזורים צפופים באוכלוסייה פלשתינאית, שעלולים לסכן את צביונה כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי לדורות, אך מספחים אזורי ביטחון והתיישבות שאין בהם סכנה כזאת.

אולם אם מקבלים את רעיון חילופי השטחים, ברור שהרע במיעוטו, הוא שהשטחים שעליהם ישראל תוותר יהיו מיושבים באוכלוסייה ערבית.

* כוס התרעלה – בראיון תבוסה חגיגי ל"7 ימים" אמר יצחק הרצוג: "ניסיתי לשבור את המעגל המכושף הזה של עריפת הראשים במפלגת העבודה. לא הצלחתי."

והוא גם נתן בהם סימנים: "את כוס התרעלה הזו שתו כל קודמיי: מצנע, פואד, פרס ורבים וטובים אחרים."

אופס. הוא שכח מישהי. שלי יחימוביץ'. גם היא הודחה אחרי קדנציה אחת. ומי הגיש לה את כוס התרעלה?

* תשובה לא נכונה – בראיון ל"7 ימים" אמר הרצוג: "השמאל הציוני הישראלי איחד את ירושלים. אנחנו צריכים לשאול: מדוע ולמה הציבור לא רואה את הזהות ביננו, השמאל הציוני, לבין הסמלים הלאומיים שלו? ירושלים זה אנחנו. ירושלים זה לוי אשכול, יצחק רבין ומוטה גור ועוזי נרקיס וטדי קולק."

צודק. ועל כך הוא הוסיף שאלה: "מתי איבדנו את ירושלים בתודעה הלאומית?"

והתשובה? "הבעייה היא שאנחנו עוברים כבר 20 שנה שטיפת מוח מצד נתניהו והמחנה שלו." ביפ. תשובה לא נכונה.

התשובה הנכונה, היא: מאז ועידת קמפ-דיוויד ביולי 2000. באותה ועידה אהוד ברק הציע לחלק את ירושלים. הוא לא דיבר רק על הכפרים הערביים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים (אגב, על פי מפה ששרטט צוות מומחים בראשות חיים הרצוג), אלא אשכרה ירושלים, העיר עצמה. ולא סתם העיר המוניציפלית, אלא אשכרה העיר העתיקה, שבין החומות. מפלגתו תמכה בו. ומאז, מפלגתו לא שינתה את הקו הזה. גם לא בהנהגתו. אז על מה ועל מי הוא מלין?

אדרבא, שייזום החלטה של מפלגת העבודה בעד אחדות ירושלים ונגד חלוקתה.

* ביד הלשון:  נכדן – לגיסי נולד נכד, בשעה טובה ומוצלחת. ומה נולד, אם כן, לאשתי ולי? נכדן.

נכדן הוא נכדו של האח. בעבר, ועד הלשון הציע את המילה נכדן לבנו של האח, אך המילה לא נקלטה, ובמקומה נקלטה והתקבלה המילה אחיין.

לעומת זאת, הלכה והתקבלה המילה נכדן, להגדרת נכדו של האח, או נכדנית כשמדובר בבת, וב-2014 האקדמיה ללשון אישרה באופן רשמי את המילה.

אורי הייטנר

* * *

לאור המהומות בהר הבית, קריאות ההזדהות עם אש"ף ודגליו בלוויות באום אל-פאחם לשלושת רוצחי השוטרים הדרוזיים, והחוצפה של משטרת ישראל להרוג חשוד-בפשע נמלט ביפו, מתארגנות בקרוב הפגנות המוניות של ערבים בישראל בסיסמה:

"די לאפלייה! השוו מיד את תנאי חיינו כאן לאלה שבארצות המוסלמיות השכנות ובייחוד בעיראק ובסוריה!!!!!!!!!!!!!"

* * *

עמוס גורן

מי יתנני ever כיונה

על העברית של שנת 2025

בהנחה שתהליכים לשוניים קיימים יימשכו עד 2025, נשמע אז עברית כזאת:

"במחזה החדש שלו 'הסטייליסטית' מצליח המחבר שון רביד להציג את החיים בתל אביב של עכשיו. הגיבורה, אמה גולן, דוגמנית אדג'ית, מסתובבת בלוקיישנים משעממים ומנסה להשיג לעצמה בוקינג לעוד לוקיישנים עוד יותר משעממים כאשר בריוניון של הבית ספר שלה היא מבינה שהיא חייבת שינוי. זה קורה כשהיא פוגשת את החבר שלה מהתיכון ליאם רגב שמציע לה גטטוגדר רק של שניהם. הם נפגשים על החוף והיא מבינה שהיא מסתכלת על ג'קפוט שקפץ לחיים שלה ושהחיים כפרופשונלית וכפרפורמרית הם לא הכול. עוד פיצ'ר ועוד גיג לא יביאו לה את האושר שהיא מחפשת ושהחיים עם ליאם יתנו לה את האושר הגדול ביותר שיהיה לה אבר.  וואנס היא עוזבת את הדוגמנות יפסיק להרגיש לה חבל שהיא מפסידה איזה קמפיין ושיותר כף לחיות בלי כל האאוטפיטים והאקססוריז שמעסיקים אותה 24/7. היא חייבת לשבור את הסיסטם. המחשבות משתוללות ועושות לה מייהם בראש עד שהיא מתחילה להבין  שכל הבייס ליין שלה בחיים היה שגוי ועכשיו היא צריכה לקחת פייב, לחשוב אחורה ולעשות חשבון נפש לא רק שלה אלא של כל הבנינוער. זה התפקיד שלה,  ואם היא לא תעשה אותו עכשיו אף אחד אחר לא וויל."

חמישה תהליכים לא בריאים עוברים על העברית הישראלית והם מערערים את יסודות העברית העשירה והמרהיבה שצמחה כאן ושממנה התפעל כל עולם התרבות לאורך התקופה הציונית. התהליכים הללו הופכים את העברית לשפה מפוררת, חסרת עומק היסטורי, חסרת ניבים ודרכי ביטוי. בקיצור – פיג'ן היברו שדומה לפיג'ן אינגליש  של ילידי מקומות נידחים בים הקריבי או בפפואה-גינאה החדשה.

חמשת התהליכים הם: ההתרחקות מן התנ"ך,  ההתרחקות מן הערבית ומן הסביבה הלשונית השמית, החלשת העבריות, הלעג לעברית הגבוהה וכישלונו של משרד החינוך. 

ההתרחקות מן התנ"ך

בני  דור הביניים שבינינו שומעים מנכדיהם שהם לא מעוניינים בשיעורי תנ"ך, ששיטות הלימוד  שטחיות, שלומדים בעיקר פרשנות יובשנית ושבשיעורים משעמם. לימוד התנ"ך היה מקצוע מרכזי בדורות הקודמים מפני שהתנ"ך היה מכרה הזהב שממנו שאבו את חומרי העבריות החדשה. בראש המערכת עמדו מורים דגולים כמו דוקטור בירם מבית הספר הראלי העברי (ההדגשה שלי ע.ג.) בחיפה, ח.א.זוטא מן הגימנסיה העברית (כנ"ל) בירושלים, מורי הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב ודוקטור ישראל ארצי מבית הספר התיכון "אהל שם" ברמת גן. ארצי, למשל, התעמק עם תלמידיו בספר  איוב במשך שנה שלמה.

בשיעורים של המחנכים האלה היתה התלהבות, היתה אש. למדנו  פרקים שלמים בעל-פה' והקצב, ההנגנה והפאתוס של הטקסטים הקדומים של שירת דבורה, שירת הים, ופרקי ישעיהו נשארו איתנו כל חיינו.

את נכדינו מרחיקים מן הטקסט המקראי עצמו ומכריחים אותם ללמוד לבחינות חוברות משוכפלות עם תיאוריות משמימות של "מומחים" של משרד החינוך.

ההתרחקות מן הערבית

היהודים שישבו במושבות הראשונות וב"ארבע הארצות" ידעו יותר ערבית ממה שיודעים אוכלוסי ישראל של היום, מאה שנים לאחר מכן. היה סביר לחשוב שהערבית, שפת האזור שבו אנו חיים, תהיה מוכרת לנו כיום היטב כשם שהשפה הרוסית היתה מוכרת היטב ליהודים במזרח אירופה והגרמנית היתה מוכרת ליהודי מרכז אירופה, אך התהליך הוא הפוך. אנחנו יודעים פחות. הערבית היא לשון שמית עשירה, רבת עוצמה והיא אחותה של העברית. בן יהודה אהב אותה, השתמש בה כפיגום  לבניית העברית החדשה, והיה אסיר תודה לה על ששמרה למעננו על חומר לשוני שמי באלף ושמונה מאות השנים שבהן פסק הדיבור העברי השוטף בחיי יום יום.  בן יהודה החליט החלטה  עקרונית: להיעזר בערבית ככל האפשר ולהעדיף אותה על פני לשונות אירופיות.  כך, למשל העדיף "חייט" על דרך הערבית על פני "גזר" (Schneider) על דרך הגרמנית.  הערבים כיבדו את בן יהודה וכשהיה אסור בקישלה נעזר בפושעים הערבים שהיו סביבו לצורך מחקריו לקראת  חיבור המילון שלו.

התרחקותם של הישראלים מלשון האזור שבו הם חיים רק מחזקת את טענת הערבים שהם כאן האוטוכטונים, הילידיים, ואנחנו יסוד זר.  בואם של מיליון או מיליון וחצי יהודים מארצות המזרח וצפון אפריקה היה צריך להיות מנוף להשתלטות כלל האוכלוסייה שלנו על הערבית אך ההיפך בדיוק קרה:  דווקא בניהם של יוצאי עיראק, תימן, מצרים והמגרב הקפידו להפנות עורף לערבית, והוריהם אף עודדו אותם  בכך.  לערבים יש כיום עדיפות לשונית על פנינו.  הם יודעים גם ערבית וגם עברית ואילו אנחנו עומדים מולם כסומא בארובה. מאחר שאיננו יודעים ערבית איננו מבחינים אפילו בכך שהם מקפידים על ניקיון שפתם וטהרתה ("ערבייה" בלשונם), כואבים את השפעת העברית הישראלית, ואילו שפתנו שלנו מידלדלת ויורדת בלי שום בקרה או תשומת לב.

החלשת העבריות

כותבי העברית הטובים ביותר בישראל היו סופרים שהאמינו שעלינו להשתלב במרחב השמי: יונתן רטוש, בנימין תמוז, יעקב אשמן, עמוס קינן, בועז עברון וחבריהם בתנועה הכנענית. גם הסופרים בני דור תש"ח שלא היו בקבוצה הזאת כתבו עברית טובה ובהם משה שמיר, אהרן מגד, יגאל  מוסינזון וחבריהם. בכתביהם הם נתנו ביטוי למגמה הציונית של הצמחת אדם חדש בארץ ישראל, שונה  במהותו מן היהודי הגלותי. היה מדובר באדם בריא בגופו, זקוף וקרוב לעבודת האדמה ולעבודה הגופנית בכללותה. המבט היה מופנה מזרחה, אל  השמש העולה, סמלי המפתח היו אומה ומולדת והלשון העברית היתה רכיב חשוב בשני הסמלים הללו יחד עם המעבר לשמות משפחה עבריים.

המילה "עברי" כיכבה כאן גם  אחרי הקמת המדינה, בערך  עד שנת העשור 1958 (שנת חידון התנ"ך הראשון ותערוכת "כיבוש השממה") ורק לאחר מכן התחיל להשתלט המונח "ישראלי" שבו יש  תוכן לאומי מוחלש. אחד מסמלי העבריות היה  השליטה בעברית נקייה ושימוש במונחים עבריים. באספות מפלגתיות היו השומעים קוראים קריאות ביניים ומתקנים לנואמים שהשתמשו במונחים לועזיים (לוי אשכול: "בן גוריון, תן לי קרדיט!" צעקות מן הקהל: "אשראי!" אשכול מתקן את עצמו:  "בן גוריון, תן לי אשראי!") 

חברי הכנסת של היום, שהם תוצר של מערכת החינוך הישראלית הכושלת, מדברים עברית גרועה הרבה יותר מזו של בוגרי גימנסיה "תרבות" במזרח אירופה או בוגרי התיכונים בארץ עד שנות השישים אך איש לא ימצא לנכון להעיר להם הערות לשון.  את מי זה מעניין כיום? הוא הדין באחרים שדיבורם הוא מקצועם: אנשי תקשורת, שדרים, עורכי דין. איש אינו בוחן את לשונם.  בכנסת, שבה יש יועצים לכל דבר, אין מדריך  לשון שיכוון קצת את דיבורם של הנבחרים העילגים. 

הלעג לעברית הגבוהה

מן הרגע הראשון שבו התחילו ילדי גן הילדים ובית הספר "חביב" בראשון לציון ללמוד  בעברית ולדבר בעברית התחילו להישמע שימושי לשון שלא על פי התקן: "ציך" או "צך" במקום "צריך", "לא כפת לי" במקום  "לא אכפת לי", "אבשלי" במקום  "אבא שלי" ועוד הרבה.  באוהלי הפלמ"ח, שראה בעצמו שאור שבעיסה, ובצדק, התחילו להתהדר במעין תת-לשון ילידית מיוחדת, משוחררת מכבלי הדקדוק הקלאסי, שהצביעה על עצמאות מול ה"חטיארים", המנהיגים הבוגרים של היישוב והמורים הוותיקים. דן בן אמוץ ונתיבה בן יהודה עשו מזה אידיאולוגיה לשונית, ובן אמוץ וחיים חפר סיפקו דוגמאות ב"ילקוט הכזבים" שלהם. הדוגמה הבולטת באותו ספר, שיצא לאור בשנות החמישים היא הסיפור על המורה מדגניה שטבע בכנרת מפני שצעק "הושיעו!" ואנשי קורס הספורט של הפלמ"ח שהיו לידו לא הבינו מה הוא רוצה.

הנטייה ללעוג לעברית הגבוהה נמשכה שנים רבות גם בתקופה הישראלית, למשל במערכון של הגששים על ה"צ'ופצ'יק של הקומקום" ("הללו, זה רדיו?"). המערכון שם ללעג  איש לשון שמציע תחליפים עבריים למילים לועזיות. בעקבות הגששים הלכו בדרנים רבים ונוצרה אווירה שעל פיה העברית לא צריכה תקן ואינה זקוקה לנורמה. המערכון הקלאסי "חידון התנ"ך" של "לול" נתן מכת מוות למורים מן הדור הקודם.

 שידורי קול ישראל זתש"ל (זכר תחנת שידור לברכה) היו מוצב חודר אחרון של העברית התקנית בתוך  אזור פרוע  של עברית מרושלת, מזולזלת ומושפלת שדובריה לא היו מוכנים עוד להשקיע בה שום מאמץ בשעת דיבורם. 

כישלונו של משרד החינוך

מי שיבדוק את הקשרים בין האקדמיה ללשון העברית ובין משרד החינוך יחשוף תמונה עגומה של הזנחה מצד משרד החינוך לכל עניין הלשון העברית וטיפוחה.  בארץ קטנה הסופגת כל הזמן גלי הגירה גדולים היה צפוי שטיפוח הלשון הלאומית יעמוד בראש מעיניו של המשרד אך זה לא קרה. שרי החינוך לדורותיהם היו עסקנים פוליטיים, לפעמים מדרג שני או שלישי, ולכמה מהם  לא היתה אפילו השכלה אקדמית רצינית  או אפילו תעודת בגרות. האקדמיה שקדה על פיתוח  חומרים לשוניים מודרניים המתאימים לרוח התקופה אך משרד החינוך לא הקשיב לה ולא עזר לה בזמן הנכון להנחיל, למשל, את כללי הכתיב המלא. שנים רבות התעקש המשרד ללמד בכל בתי הספר את רזי הניקוד. הכישלון היה גמור. מיספר האנשים היודעים לנקד כיום כהלכה הוא זעום, ולמצוא בישראל נקדן טוב קשה כמעט כמו למצוא מתרגם טוב לסנסקריטית.

תפקידו של המשרד היה להגן על  יוקרתה וכבודה  של הלשון הלאומית ולהראות לדור הצעיר שהעברית היא נכס לאומי ושהשימוש בה הוא תענוג ולא סבל, שיש סופרים עבריים שאינם משעממים ושלימוד התנ"ך הוא חוויה רוחנית נפלאה. אך המשרד נכשל לגמרי, הבריח את הדור הצעיר אל הלע"ז והתוצאה היא וולגריזציה ופיג'ן היברו.

שנים רבות התגאינו בכך שתלמיד של בית ספר יסודי בישראל יכול לרוץ בקריאת התנ"ך, ספר בן אלפי שנים, ואילו התלמיד הבריטי צריך תרגום לצ'וסר והתלמיד הצרפתי צריך תרגום לראבלה. לא עוד.  כיום התלמיד הישראלי מעפעף בעיניו  אפילו מול ביאליק ועגנון ושואל בצחוק של מבוכה: מה זה? מה זה הדבר הזה?

עמוס גורן

אהוד: במושבה שלנו היה בן-איכרים בעל נחלה ורפת בשם יונה (יֵיְנֵע) דינוביץ, ביתו הגדול גבל עם בית ספר פיק"א הישן, מצד דרום, על רחוב רוטשילד. הוא היה איש ממוצע-קומה, חזק, בעל גוף איתן וכנראה גם בעל אבר מרשים, כי הגברים במושבה היו נוהגים לומר: "מי יתנני אבר כְּיֵיְנֵע!"

* * *

https://www.youtube.com/watch?v=m3jqZSnY5wA&sns=em

מאוצרות הארכיון של הטלויזיה החינוכית. שוחרר בימים אלו.

טקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה העברית בהר הצופים, אפריל 1925.

מרגש להיווכח עד כמה הניחו כל הדוברים שרגעים אלו פותחים דף חדש וחשוב ביותר בתולדות העם היהודי ואפילו נאמר שהוא בעל השפעה על כלל האומות (כך דברי לורד בלפור הבריטי).

* * *

הספר "בריחות למרחקים קצרים"

"Escape for Short Distances"

מאת שמאי גולן

הופיע באנגלית

בימים אלה ראה אור ספר סיפוריו של שמאי גולן, "בריחות  למרחקים קצרים" בתרגום לאנגלית, בהוצאת "אסטרולוג", ונמצא לרכישה גם באתר "אמזון" הדיגיטלי:

"Escape for Short Distances"

הספר הופיע במקור בהוצאת "מסדה" ואגודת הסופרים העברים ב-1975, וזכה ב"פרס  ירושלים לספרות יפה ע"ש ש"י עגנון." השופטים היו: פרופ' יוסף דן, ד"ר נחום אריאלי והמשורר מנפרד וינקלר. הם ציינו את הספר וכתבו, בין השאר:

"בסיפורים תמציתיים ורבי תנופה מצביע שמאי גולן על ההוויה הטראגית המלווה תופעות הירואיות שבמציאות חיינו – המורה המזדקן והנדחה, הנכה  החוזר מהמלחמה, העולה החדש בחבלי קליטתו, מייסד הקיבוץ  שמעלליו  נשכחים מלב –  ומצביע תוך כדי כך, על עוול ואכזריות יחד עם תופעות של עומק רגשי נשגב. ספרו של שמאי גולן מהווה הישג חשוב להתפתחות הסיפור הקצר העברי, הודות לסגנונו, לגיבוש העלילתי המצוין וללשון הנמלטת ממליצות וכולה קודש להבעת  חוויותיו של הגיבור."

* * *

יצחק הילמן

הסכסוך הדתי כנשק מדיני

במשך קרוב לחמש מאות שנים, היה הר הבית בשליטה יהודית, גם ריבונית וגם דתית. עם חורבן הבית השני בשנת 70 לספירה הפך ההר לשומם אבל עד מהרה הוקם על מקומו של המיקדש, מיקדש רומאי, שהפך עם הכיבוש המוסלמי בשנת 638 לאתר המקודש שקרוי מאז, כיפת הסלע. אתר זה ששופץ, קושט, וכוסה בכיפה מוזהבת, משמש מקום קדוש למוסלמים, אבל איננו מסגד.

המוסלמים בחרו לבנות לעצמם מיסגד דווקא בקצהו הדרומי של הר הבית, וקראו לו אל אקצא, כלומר הקיצון. מיסגד זה, ומבנה כיפת הסלע, היו בתקופה הצלבנית אתרים נוצריים, אבל עם התפרקות "ממלכת ירושלים" הנוצרית הם חזרו לחזקת הוואקף המוסלמי. הבעלות הוואקפית איפשרה פטור ממיסים ושימור השטח למטרות ציבוריות ולמניעת השתלטות פרטית על השטח.

הבריטים שכבשו את ירושלים, הותירו את הסטטוס קוו על ההר, כפי שהיה במשך ארבע מאות שנות השלטון העותומני. למזלם של הנוצרים, כל הכנסיות הנוצריות שנבנו בירושלים העתיקה, נבנו מחוץ להר הבית, ובכך נמנע החיכוך על הר הבית, בינם לבין המוסלמים. השילטון העותומני, שמר על ההר ומנע ביקורי יהודים עליו. היהודי הראשון שביקר על ההר באישור חריג  של הסולטן, היה משה מונטיפיורי שביקר במקום ב-1855.

בשנות המנדט הבריטי, התמיד הוואקף במניעת ביקורי יהודים, להוציא תפילות יהודים מחוץ להר הבית, על השביל הצר ברוחב שלושה מטרים, שבין הכותל המערבי לשכונת המוגרבים. ניסיונות של היהודים להניח על השביל ארון תורה וכסאות גרמו לקטטות ומהומות. רחבת הכותל המוכרת לנו כיום, נוצרה רק אחרי שישראל הרסה את שכונת המוגרבים ובנתה על שיטחה את רחבת הכותל.

ב-1948 נעשה אמנם ניסיון ישראלי להשתלט על העיר העתיקה, אבל ישראל ויתרה על כיבושה, והשלימה עם השלטון הירדני עליה, בכלל זה השליטה הירדנית על הר הבית. לפי הסכמם שביתת הנשק עם ירדן היתה ירדן צריכה להתיר ביקורי יהודים במקומות הקדושים שבשליטתה, כמו הכותל, קבר רחל ובית הקברות על הר הזיתים ומערת המכפלה בחברון. בפועל, לא התירו אף ביקור כזה, ואף חיללו את בית הקברות על הר הזיתים, כאשר סללו כביש שעבר בין הקברים.

עם כיבוש ירושלים ב-1967, למרות הצהרתו של מרדכי גור מפקד חטיבת הצנחנים כי "הר הבית בידינו", הסתבר עד מהרה שאכן זו היתה הכרזה צבאית, ללא כל משמעות מדינית או דתית. תוך זמן קצר, נמסר הר הבית, בהוראת שר הביטחון משה דיין, לידי אנשי הוואקף. מאז הוואקף, במימון ירדני, שולט על הר הבית. אבל למרות השליטה הזאת, מתנהלת בהר הבית גם בחישה של גורמים נוספים, כמו המופתי של ירושלים, אנשי הרשות הפלסטינית והתנועה האיסלמית, הפלג הצפוני בראשות ראאד סלח, עליהם התווסף לאחרונה נשיא טורקיה טייפ ארדואן.

כל אלה רואים בהר הבית שטח כבוש, השייך למוסלמים, ורק להם. על בסיס הסכם השלום מ-1994, הוסכם שלירדן יש מעמד מיוחד על הר הבית, כולל תשלומי שכר לאנשי הוואקף. עד לאחרונה, ישראל ראתה בהסדר זה ערובה מסוימת לשמירת השקט על ההר.

רצח שני השוטרים הישראלים לפני שבועיים, על רחבת הר הבית וגל העימותים שנוצר אחריו, כולל רצח שלושת בני משפחת סלומון בנוה צוף, מצביע על תפנית מסוימת בנעשה על ההר. בראש מחרחרי המהומות ניצב ראאד סלח, ערבי ישראלי מאום אל פאחם, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האיסלמית, בעל עבר ביטחוני פלילי שישב בכלא הישראלי שנים לא מעטות. אליו הצטרפו להסתה אנשי החמאס בעזה. החמאס רואה את כל שטח מדינת ישראל כאדמת וואקף, נשיא טורקיה טעיף ארדואן שרואה עצמו כמנהיג המוסלמים במזרח התיכון כולו, וכמובן ראש הרשות הפלסטינית, אבו מאזן. אבו מאזן משנה כל הזמן את עמדתו בעניין. תחילה גינה את רצח השוטרים, אבל עד מהרה, בלחץ הרחוב, שינה דעתו, והצטרף למסיתים. 

למעשה התחדשה האסטרטגיה הפלסטינית הישנה, שראשיתה בתקופת המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני ב-1921, להפוך את הסכסוך הישראלי פלסטיני מסכסוך פוליטי לסכסוך דתי.

באמצעות קריאה זו, ניסו המופתי חוסייני ותומכיו לגייס לצידם לא רק את הציבור הפלסטיני, אלא מיליארד ורבע מוסלמים, כולל המוסלמים של הודו, שהיו במאבק נגד הבריטים לקבלת עצמאות. המופתי טען בעקשנות שבכוונת הציונים להשתלט על הר הבית וחובתו של כל מוסלמי בעולם, למנוע זאת. מובן , שתוך כדי מאבק זה, יסולקו היהודים מהארץ.

המעורבות הטורקית העכשווית, אחרי מאה שנים, בהם לא היתה מעורבות טורקית בנעשה על ההר, מרחיבה את הסכסוך מסכסוך מדיני בין ישראל לפלסטינים, לסכסוך דתי. בין ישראל לעולם המוסלמי. לפי שעה, להוציא את קטאר ואיראן אין מצטרפים נוספים לעמדה זו. ירדן, מצרים וסעודיה אינן נגררות אחרי טורקיה, ועושות כל שביכולתן להרגיע את הרחוב, תוך הפעלת לחץ על ישראל להחזיר את ההר לקדמותו, קיום תפילות חופשיות למוסלמים, ללא הגבלות. בכל שלוש המדינות ברור שאם יהיה בהן חוסר שקט, משטריהן נתונים בסכנה. מדינות מוסלמיות אחרות כמו פקיסטאן, אינדונסיה ומדינות המגרב, שומרות על השקט בנושא. 

את ארה"ב הצופה בסכסוך מהצד, לא כל כך מעניין מה שנעשה על הר הבית לכשעצמו, אלא איך הנעשה שם משפיע על יציבותן של שכנותיה של ישראל. מכאן הלחץ האמריקאי על ישראל למתן את צעדיה ולהשתדל לשמור על שקט על ההר. הפלסטינים, לפי שעה, נזהרים מלהצטרף להסתה, שמא יצא המצב משליטתם והחמאס ישתלט על הרשות הפלסטינית.

מסתבר, שהנשק הדתי, במאבק הפלסטיני בישראל, הוא לצערנו, נשק מסוכן, וישראל חייבת להיזהר בצעדיה, כדי לשמור שנשק זה לא ייהפך ללב הסכסוך בין ישראל לעולם המוסלמי.

יצחק הילמן

* * *

שיתוף פעולה פלשתיני-ישראלי

בנושא אבוקדו במכללת הגליל, נהלל

קבוצת פלשתינאים (אגרונומים ומהנדסים חקלאיים) סיימה בימים אלה הכשרה בתחומי גידול האבוקדו, על בסיס הניסיון הישראלי.

נושא האבוקדו נבחר לאור הגידול התלול בביקוש העולמי לאבוקדו – הנחשב כ"זהב הירוק". מטרת התוכנית היתה לשפר את דרכי הגידול בשטחים הפלשתיניים – על בסיס הנוסיון הישראלי, לאור תנאי הגידול הדומים בין ישראל לבין הגדה. במסגרת התוכנית המשתתפים סיירו במטעי אבוקדו באזור הצפון ונפגשו עם מגדלים ישראליים.

המשתתפים הפלשתיניים הגיעו מאזורי חברון, קלקיליה, טובאס וג'נין. חלקם מגדלים אבוקדו ומייצאים למדינות ערב. במהלך הלימודים הובע הרצון לשיתוף פעולה עם מגדלים ישראליים שיאפשר ייצוא "אבוקדו פלשתיני" לאירופה.

כ-40% מהמשתתפים היו נשים, מרביתן יזמיות בתחום החקלאות המעוניינות להתמקד באבוקדו.

פרופ' יאיר הירשפלד, מיוזמי תהליך אוסלו, הרצה במהלך התוכנית על אפשרויות לשיתוף פעולה בתחומי החקלאות והשלכותיהם על תהליך השלום.

התוכנית התאפשרה הודות למימון משולב של משרד החוץ הישראלי – האגף למזרח תיכון ותהליך השלום, בשיתוף האיחוד האירופי (באמצעות ECF) ומכללת הגליל.

ראו ידיעה אודות התוכנית באתרנו בלינק המצורף:

http://www.galilcol.ac.il/News/5627/Palestinian-Israeli_Cooperation_on_Avocado_Cultivation_at_Galilee_International_Management_Institute%2C_Nahalal

* * *

אהוד בן עזר

"עלובי החיים" ב"הבימה"

את המחזמר "עלובי החיים", אשר לצד "גבירתי הנאווה", "סיפור הפרברים" ו"פנטום האופרה" – הוא אולי מפסגות המוסיקה של המאה ה-20, שבזכותן היא תיזכר בתולדותיה –  ראינו פעמיים בגירסה האנגלית, בניו-יורק ובלונדון, ולימים בסרט הנהדר בבימויו של טום הופר ובהשתתפות אן האת'וויי, יו ג'קמן, ראסל קראו, סשה ברון כהן והלנה בונהם קרטר.

באוקטובר 1985 הוצג "עלובי החיים" לראשונה באנגליה, במרכז הבארביקאן שבלונדון. ההפקה הזו, הממשיכה להיות מוצגת עד עצם היום הזה, הופכת את "עלובי החיים" למחזמר המוצג במשך התקופה הארוכה ביותר בלונדון, 32 שנים! אולי כבר הבנים והבנות של השחקנים והשחקניות של אז מופיעים בו כיום!

על המוסיקה של "עלובי החיים" אין מה להוסיף מילים. ממש גאונית. היא תופסת את כולך ואינה מרפה ממך, ומההתלהבות שהיא יוצרת על הבמה, וזאת, לפחות אצלי, קודם להצגה וגם אחר-כך. היא יכולה להזדמזם בי שעות כי אני מכיר בעל-פה כמעט את כולה.

אמנם, כשאתה רגיל לנוסח האנגלי, נראה תירגומו של אהוד מנור קצת עצי ויבש. כאילו העברית אינה מתאימה למחזמר הזה, אבל ה"בונוס" כאן הוא שאתה שומע ומבין כל מילה, ולמעלה על מסך עוקב מולך נמצא כל הזמן הטכסט העברי, כך שההנאה שלמה; וזאת חרף הרגשה מסויימת של מלאכותיות, שאינה קיימת בהאזנה למקור האנגלי, שאמנם כולו מתרחש בפריס אצל צרפתים, אבל כך הם גלגוליו של המחזמר של אלן בובליל וקלוד-מישל שנברג על פי ויקטור הוגו, יצירה שהרבה שותפים היו לה, עד שנוצקה במתכונת יצירת המופת הזו, ובאנגלית דווקא.

התפאורה, התנועה, התאורה, הבמה, כולן נהדרות בהפקה של "הבימה". איזה עושר של המצאה. והכול מתוזמן ודופק כמו שעון וממש סוחף אותך. אבל דבר אחד לא ברור. לפי התוכנייה כל אלה הם עיצוב ישראלי מקורי, ואילו לי נדמה שבכל מקום בעולם זו חייבת להיות אותה הצגה באותן תפאורות ובימוי כפי שנקבעו מלכתחילה ואין מקבלים רשות להציג את המחזמר אם לא הולכים לפי ספר הבימוי והתפאורה המוכתבים מראש. לתעלומה הזו לא מצאתי הסבר בתוכנייה. כאילו כל השפע הנהדר שראיתי ושמעתי הוא המצאה ישראלית מקורית של מעצבים מוכשרים.

אמנם כתוב בתוכנייה "הפקה מקורית בלונדון עובדה ובוימה ע"י טרוור נאן וג'ון קיירד" אבל אחר כך באה השורה: בימוי: משה קפטן, ולא ברור אם זה בימוי עברי מקורי או העתקה והתאמה של ההפקה הלונדונית.

דבר דומה אמור גם לגבי התפאורה והתלבושות, האם הן מקוריות או אימוץ והתאמה של הגירסה הלונדונית על פי כלליה הקבועים?

באשר למבצעים:  נועם טלמון בתפקיד הבישוף בחלק הראשון הוא בעל קול נהדר וכובש את הקהל.

אמיר דדון בתפקיד ז'אן ואלז'אן הוא מצויין ונושא על כתפיו חלק גדול מההצגה ולא רק את מריוס הפצוע. כמוהו יגאל שדה בתפקיד ז'אבר. העימות העז והמתמשך בין שניהם הוא אחד המרכיבים הרעיוניים החשובים במחזה והם מגישים אותו בצורה מעולה. מדהים גם עיצוב ההתאבדות של ז'אבר, הנופל לתוך הסינה.

מירי מסיקה בתפקיד פאנטין איכזבה. אולי רק בתמונת הסיום, בה היא מופיעה בתור רוחה המתה, יש בה קצת יותר עידון קולי.

רוני דלומי בתפקיד אפונין היתה באוזניי הפתעת הערב. איזה קול נהדר ואיזו עוצמה. כמעט אפשר לומר שהיא "גונבת את ההצגה", ביחוד בקטע הסולו הגדול והממושך שלה, שבו היא מתרפקת באהבתה הנכזבת על מריוס. הקהל אכן הגיב בהתלהבות במחיאות כפיים מממושכות.

הראל סקעת בתור מריוס עושה תפקיד מצויין אבל מעצם טבעו של התפקיד הוא קצת כפוי טובה.

גם אורי הוכמן בתור מר טנארדייה הוא מצויין. עממי. משעשע ונוכל. בסרט שיחק להפליא את התפקיד סשה ברון כהן.

טל ברגמן או הדר עטרי בתפקיד קוזט הבוגרת לא הרשימה אותי ביותר. ממקום שבתי בשורה 17 קשה היה לי להבחין את מי מהשתיים אני רואה הערב בתפקיד.

וכמובן הלהקה כולה, שהיא גם מקהלה וגם ריקודים וגם עולים על בריקדות, ומחליפים בצורה מדהימה תלבושות בתוך תפאורות משתנות במהירות והכול במקצועיות וללא תקלות ובקצב המסעיר של המוסיקה ושל ההתרחשויות. אמנם זו לא להקה קטנה, אבל בהופיע כולם יחד בסוף קשה ממש להאמין שרק אלה היו אלה שהופיעו בכל שלל הדמויות המתחלפות של ההצגה. כל הכבוד להם, איזו רמה, איזה ביצועים!

מה שפגם בהנאה שלי היו שתי בהמות, הפעם בצורת נשים, אחת צעירה ואחת מבוגרת, שפתחו את הטלפונים ה"חכמים" שלהן ממש בשעת ההצגה עצמה והקרינו אור ממסכיהם, והצעירה עוד התנפלה בגסות על המיסתורית שהעירה לה בהפסקה על מעלליה. אין מה לעשות, אין מגנומטרים משוכללים שיכולים לסנן בהמות כאלה מכניסה לאולמות התיאטרון.

ודבר נוסף, התוכנייה המהודרת ורבת הפרטים אינה מספקת מידע חיוני חשוב ביותר – מי השחקנים המופיעים הערב מבין המחליפים?

ביציאה אמנם ראיתי לוח שעליו מודבקים שמות השחקנים שהופיעו הערב, אבל לך תזכור את כולם! לדעתי זה פשוט ואנדאליזם מצד "הבימה" שבמחיר כה יקר לכרטיס אינם טורחים לצרף דף מודפס מעודכן על השחקנים המופיעים בערב ההצגה. הפילהרמונית בהיכל הסמוך מקפידה לתת בתוכנייה, ליד כל שם של סולן, את תאריכי הופעתו באופרה, ואם יש שינויים בתוכנית הקונצרט, מחולק עם התוכנייה דף מודפס מעודכן.

ואילו בתוכנייה של "הבימה" כתוב שאת תפקיד בעלת הפונדק, גברת טאנרדייה, ממלאות לסירוגין חנה לסלאו ומיקי קם. בערב שבו צפינו בהצגה, 27.7, לא זו ולא זו היו על הבמה אלא גברת אחרת, שאמנם מילאה היטב את תפקידה אך נותרה עלומת-שם.

ואולי אני טועה וזו היתה חנה לאסלו?

בטח לא מיקי קם.

אבל הסיכום הוא בהחלט חיובי, חיובי מאוד: אם טרם ראיתם בשום מקום אחר, ואם אתם יכולים להרשות לעצמכם, לכו לראות את "עלובי החיים" ב"הבימה" – לראות לפחות פעם אחת בחיים הצגה מדהימה שלא שוכחים אותה לעולם!

אהוד בן עזר

* * *

מ. לרמונטוב

בגפי

תרגום מרוסית: יואל נץ

בְּגַפִּי עַל דֶּרֶךְ צוּר פּוֹסֵעַ;

הַמִּשְׁעוֹל בָּעֲרָפֶל מַכְסִיף;

הַשְּׁמָמָה לָאֵל כּוֹרָה אָזְנֶיהָ,

וְכוֹכַב מָשִׁיחַ עִם אָחִיו.

הָרָקִיעַ חֲגִיגִי וּפִלְאִי!

בְּכָחֹל דְמוּמָה הָאֲדָמָה...

מָה כֹּה מְיַסְרֵנִי וּמַכְאִיב לִי?

מִתְחָרֵט? אִם צַר לִי עַל דְּבַר מָה?

כִּי נַפְשִׁי חָדְלָה מִהִשְׁתוֹקֵק עוֹד,

אֵין מַטְרִיד מִן הֶעָבָר מְאוּם;

אֲבַקֵּשׁ לִי אַךְ שַׁלְוָה וְשֶׁקֶט!

רַק אֶרְצֶה לִשְׁקֹעַ וְלָנוּם!

לֹא שְׁנַת קֶבֶר צוֹנְנָה בְּלֹא נִיעַ...

לוּ נִרְדַּמְתִּי כָּךְ לְעוֹלְמֵי-עַד,

שְׁבִיב חַיִּים בִּי עוֹד יְהֵא מַבְלִיחַ,

הֶחָזֶה יְהֵא נוֹשֵׁם אַט-אַט.

בְּאָזְנַי בַּיּוֹם וְגַם בַּלַּיִל,

קוֹל מָתוֹק עַל אַהֲבָה יָרוֹן,

מֵעָלַי יִשְׁתַּחֲוֶה אַפַּיִם,

וִירַשְׁרֵשׁ יָרֹק-עַד הָאַלּוֹן.

יואל נץ: את חוברת "מאזניים" מס' 3 (יוני 2017) מסיימת רשימתו של יוסף חרמוני "על מיכאיל לרמונטוב ועל השיר 'מהלך אני לבד בדרך'", בו מובאים שלושה תרגומים לשיר זה מאת: 1. יוסף חרמוני, 2. דוד שמעוני 3. משה שרת. הרשה נא לי להציע כאן תרגום נוסף לשיר מפרי עטי.

* * *

דורון גיסין

"אתה נדפק תמיד"

שלום לך אודי יקירי,

אתמול העמסתי את קניות השבוע בצרור הסלים שהעניק לי ברוב טובו "שופרסל", תחבתי את החשבון אל אחד הסלים על מנת לחזור לבדוק את חיובי היתר ולהתעצבן על חולשותיי שלא לרדת אל השוק העירוני ולספוג שם את נוכלותם של בעלי הדוכנים, שלאחר ששילמת כבר נשכח ממך המחיר ויכולת ההשוואה לחשבון מה"סופר".

בקיצור, אתה נדפק תמיד אך לדפיקה מה"סופר" יש עדות מודפסת.

מה שמביא אותי לחוש דפוק מכל הכיוונים זו הצפייה בערוצי הטמבלוויזיה  שמרבים להביא את הכשלים והעוולות שהפכו ללחם חוקנו ולהרגלי הצפייה הנלוזים שלנו. מה גם שהעין נצמדת אל המרקע וברור לך שאתה חווה מנה גדושה של רפש וגבבה בכוונת מכוון וברקע מתנגן פזמונם של הגשש החוור – עובדים עלינו. ואז שתי ברירות עומדות לפנינו: האחת להמשיך ולגמוע מכוס התרעלה, והשנייה – לנוס לעבר ולמה שהיה בערוץ ההיסטוריה ובערוצי הגיאוגרפיה ומדי פעם לקחת ליד ספר ישן ולחוות שנית את החדווה שבקריאה של ספר טוב.

אך אז יבואו שוחרי טובתך, או לא, ויאמרו – אתה בורח מן המציאות.

כזה הוא ספרו האחרון של מאיר שלו – "גינת בר". אולי לא מספריו הקנוניים, אך בהחלט מחזיר אותי אל השנים הטובות של ילדות ונערות במושבה. בפרקים קצרים מעלה שלו אוצר של מידע והרהורים ומחזיר בי את שפיות הדעת שניטלה ממני נוכח המציאות האידיוטית שאנו נאלצים לחיות בה. ואל מול התמורות שעוברות על גינת הבר של מאיר שלו אולי עדיף להיות השוטה שעל הגבעה.

שלך בכל עת,

דורון 

* * *

אילן בושם

תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'

דיאלוג בבית קפה

עוֹרֵב קָרָא עַל עֵץ

בַּחֲצַר בֵּית קָפֶה

שֶׁמִּתַּחְתָּיו יָשַׁב קְלִיֶנְט קוֹרֵא.

"קְרַע-קְרַע, מָה אַתָּה קוֹרֵא?"

קָרָא הָעוֹרֵב.

"אֲנִי עָרֵב לְךָ, עוֹרֵב יָקָר

שֶׁמִּמֵּילָא לֹא תָּבִין מָה אֲנִי קוֹרֵא,"

אָמַר הָאִישׁ.

"וְאַתָּה, אִישִׁי הַקּוֹרֵא,

הַאִם אַתָּה מֵבִין מָה שֶׁאֲנִי קוֹרֵא?!"

בעל הכלב

שׁוֹאֵל יְדִידוֹ:

אַתָּה יוֹצֵא אִתּוֹ

בִּשְׁבִילוֹ אוֹ בִּשְׁבִילְךָ?

מָה אַתָּה מוֹשֵׁךְ אוֹתוֹ?

תֵּן לוֹ לִמְשׁוֹךְ אוֹתְךָ

לְאָן שֶׁהוּא נִמְשָׁךְ.

קינה

תָּם הָעֵסֶק

תָּם

גַּם תּוּפֵּי טַם-טַם

לֹא יָעִירוּ אֶת הַנִּרְדָּם.

דום לב

אָדָם הוֹלֵךְ לִישׁוֹן שָׂמֵחַ

וְטוֹב לוֹ עַל הַלֵּב,

שׁוּם דָּבָר אֵינוֹ כּוֹאֵב;

הֶעָתִיד צוֹפֵן לוֹ טוֹב, אַךְ טוֹב

וְנִמְצָא בַּבֹּקֶר קַר,

שָׁכוּב כְּפֶגֶר עַל הַכַּר.

*

בָּאוֹטוֹבּוּס עָמְדָה זְקֵנָה

נֶאֱחֶזֶת בִּרְצוּעָה וְחָשְׁבָה:

אֵיזֶה דְּרֶעק,

אֵין כִּסֵּא פָּנוּי וָרֵיק

עַכְשָׁיו אֲנִי תְּלוּיָה

בְּחַסְדֵי הַיּוֹשְׁבִים.

בבית החולים

אִישׁ כְּבָר לֹא מְדַבֵּר

עַל הַחוֹלֶה שֶׁהָיָה חֲצִי מֵת

וְשָׁכַב בַּמִּטָּה עַל יָדִי

וּלְבַסּוֹף מֵת.

כָּעֵת

מִישֶׁהוּ אַחֵר

מַחֲלִיף אוֹתוֹ

(עַל הַמִּטָּה שֶׁבָּהּ שָׁכַב הָאִישׁ שֶׁמֵּת)

מָלֵא תִּקְווֹת מִזֶּה לָצֵאת.

*

אָמְרָה הַמְּאַהֶבֶת

לְבֶן-זוּגָהּ הַנָּשׂוּי:

דַּי, נִמְאַס לִי,

אֵינֶנִּי רוֹצָה לְהִפָּגֵשׁ,

אֲנִי רוֹצָה לָצֵאת!

*

הִיא מִתְאַפֶּרֶת

כְּמוֹ מִסְתַּתֶּרֶת

לֶאֱרוֹב לְטַרְפָּהּ.

*

הוּא הִכְנִיס לַכִּיס

אֶת הַשֶּׁקֶל שֶׁמָּצָא בַּכְּבִישׁ

שֶׁהָיָה שָׁוֶה לוֹ יוֹתֵר

מִכָּל שֶׁקֶל אַחֵר

שֶׁהִרְוִיחַ בְּזֵעַת אַפָּיו.

אילן בושם

* * *

משה כהן

הבו לנו "תהליך שלום"

האנשים "הנאורים" במקומותינו טוענים: הסרבנות של ביבי מונעת "תהליך שלום" עם הערבים שוחרי השלום. 

שמעון פרס, הנחשב איש חכם אמר, "מעולם לא היה לנו פרטנר טוב לשלום מאבו מאזן."

טענה מעניינת, הבה נראה את הנכונות לשלום של הערבים. נצטט שתי ידיעות מהעיתונות היום, 27 ביולי. 

"אבו מאזן מאחורי ההסלמה, הוא רוצה להבעיר את השטח." זה הפרטנר הטוב ביותר לשלום של שמעון פרס. 

"אלפים ליוו לקבורה את המחבלים מהר הבית." זה קרה במדינת ישראל, לאזרחי ישראל תושבי אום אל פאחם, שקראו למחבלים "שהידים". 

אלה אזרחי ישראל, הנהנים מכול הזכויות ואמורים לחלוק איתנו חיי שלום ודו-קיום בארצנו. 

אכן לולא הסרבנות של ביבי, עם פרטנרים כאלה,  היה "תהליך השלום" יוצא לדרך. 

לדעתם, עלינו לצאת מיד מהשטחים. 

"הנאורות" מובילה כנראה לסכלות ולאיוולת. 

חוכמה לאחר מעשה

חוכמה לאחר מעשה היא חוכמה קטנה מאוד.

מותחים כעת ביקורת על ראש הממשלה על החלטתו להציב גלאי מתכות על הר הבית. אבל מלכתחילה זה נראה החלטה טכנית בלבד ולא החלטה הרת גורל. רצה המקרה שראש הממשלה צריך היה לנסוע  לנסיעה בינלאומית בעלת חשיבות עליונה לאירופה, שבה רשם הישגים חשובים ביותר. ומי יכול היה לצפות את הפיגוע בשגרירות הישראלית בירדן?

בנסיבות שהן נתקבלו היו החלטותיו של ראש הממשלה סבירות בהחלט. ודאי שזה לא מונע מכנופיית "רק לא ביבי" להשתלח בנתניהו. 

מצעד האיוולת

כותרת ב"ישראל היום" מיום 28 ביולי, עמוד 9:

"זעזוע: הלוויות המחבלים – מפגן שנאה בלב ישראל. קשה להאמין: זו לא עזה – אלא אום אל פאחם, דגלי פלשתין קריאות 'שאהידים' ואלפים שטופי זעם – הלוויית שלושת המחבלים שביצעו את הפיגוע בהר הבית הפכה למפגן תמיכה בטרור."

האנשים "הנאורים" מזועזעים. 

בני ישמעאל, חובבי ציון וחסידי אומות העולם הפכו פתאום לא נחמדים. 

 טחו עיניהם מראות את המציאות מרוב נאורות.

היש  איוולת גדולה מזאת? 

מכבסת המילים

הפרשנים בתקשורת הישראלית הביאו את הדמגוגיה לדרגה גבוהה של תחכום, כשאחד האמצעים  לכך היא "מכבסת המילים", הווי אומר, לא לקרוא לדברים בשמם אלא בשמות קוד מיופים שאותם יש לקבל כאמת ללא עוררין.

לדוגמה: פרעות ומהומות של ערבים הן "נפיצות", שהיא גזרה משמיים, כל הדרישות של הערבים על הר הבית ובכלל הן "מבחינתם" ולנו אין מה לומר עליהן אלא להיענות להן במלואן. 

דרישה להתקפל ולוותר בכל עימות עם ערבים היא "להתנהג בתבונה ובאחריות". אם מנסים להגן על האינטרסים שלנו אז אנו "חמומי מוח" ופועלים רק מתוך רצון הישרדות פוליטית. 

עלינו לקבל את המציאות: "הר הבית הוא מקום קדוש לאיסלאם" ולנהוג בהתאם. 

רגע, מי  ומתי קבע את זה?

הרי לפי הקוראן המקומות הקדושים הם מכה ומדינה ואנו איננו מערערים עליהם. והנה לפני כמה דורות החליטו המוסלמים שגם הר הבית הוא הקדש מוסלמי. 

למה? ככה. החלטה שרירותית לחלוטין ללא תימוכין במקורות. מי קבע שעלינו לקבל אותה כדברי אלוקים חיים?

על כך יענו לך הדמגוגים בסיסמא הדמגוגית האולטימאטיבית שאינה מותירה שום מקום למחלוקת: "אל תהיה צודק תהיה חכם!" 

אז באמת קשה להתווכח אם אסור לך להיות צודק. 

לא נותר לנו אלא להיכנע לדמגוגיה השמאלנית ולקוות לטוב. 

ההתמקצעות

בפיגוע הנורא בחלמיש ראינו בעליל רמה מקצועית של רצח גבוהה מאוד. הרוצח הצליח לרצוח כהרף עין שלושה אנשים ולפצוע אחת באיבחת מאכלת. 

מעניין  לחקור איפה הם לומדים את תורת הרצח הזו. בפייסבוק, במחנות אימונים? 

פרס לטרור

ראש ממשלתנו מזהיר את הפלסטינים שבתגובה לטרור הוא עלול לתת להם חלקי מולדת במתנה, כגון אום אל פאחם. עונש תמוה מאד, לא בטוח שהוא מרתיע, אולי מעודד. 

עבודה מקצועית

היום, שישי, 28/7, עשתה המשטרה בהר הבית עבודה מקצועית לעילא ולעילא. מנעה כניסה של צעירים, פעלה בעוצמתיות ובנחישות ומנעה הפרות סדר ללא נפגעים. 

לא צריך להיכנס לבהלה. 

כל הכבוד.

אזרחים נאמנים

עבריין פותח ביריות ביפו ושוטר הורג אותו. 

בכל מקרה ייחקר האירוע במח"ש, האם היה תקין. 

בכל יישוב יהודי בארץ היה אירוע כזה עובר בשקט.

ביישובים ערביים מעוררות פעולות המשטרה התפרעויות.

וזה תמוה, כי הערבים מתלוננים על אי אכיפה מספקת במגזר הערבי. 

מה, יפו איננה חלק מהמגזר הערבי? 

מתקבל הרושם שמדינת ישראל איננה לגיטימית בעיני אזרחי ישראל הערבים, הנהנים  מכול הזכויות האזרחיות. 

מקומם. 

שתי מדינות לשני עמים

ירדן היא מדינה עם רוב פלסטיני המתנגד לשלטון המלך. 

לדעת המומחים אין המלך יכול לשלוט בכוחות עצמו וזקוק לעזרת ישראל. ואכן (לדברי הפרשנים) מסייעת ישראל לשלטון המלך להתקיים, בסיוע צבאי, באספקת מים, בסיוע כלכלי מגוון. 

במשבר הנוכחי רואים אנו שאותו מלך חלש שבוי בידי האספסוף ברחוב ופועל נגד ישראל. הוא גירש את השגרירה הישראלית ותומך בפונדמנטליסטים הערבים, וכן מוביל יוזמות אנטי ישראליות באו"ם. לפיכך אין עוד לישראל אינטרס לתמוך בממלכה הירדנית. צריך להפסיק את הסיוע אליה, ולתת לפוליטיקה הפנימית לשחק את משחקה. 

לפי פרשנים התחזית היא שהרוב הפלסטיני באוכלוסיית ירדן  יתפוס את השלטון ויקים מדינה פלסטינית. וגם זו לטובה, זה ייתן מענה לתביעה הפלסטינית לעצמאות מדינית ויגשים את חזון האנשים "הנאורים" לשתי מדינות לשני עמים. 

אז לא תהיה כל הצדקה לדרוש מישראל לצאת מהשטחים ובא לציון גואל. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: ה"גואל" יהיה איראן וכל החארות של הטרור האיסלאמי הרצחני מדע"ש עד חיזבאללה שיתמקמו על גבולנו המזרחי עם עבר-הירדן.

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש אב: חבלבל השיח

בעקבות מאמרן של שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

חבלבל השיח הוא מהצמחים הנדירים הפורחים דווקא בקיץ. בעצם החום הלוהט, כשסביבו הכול קמל, מעטר החבלבל את הטבע בפרחים יפהפיים בצבע ורוד רך ועדין. ולא זו בלבד –הפרחים היפהפיים טובים גם למאכל! אפשר לזלול בכל פה את עלי הכותרת שלהם, העשויים בצורת משפך. שלא כצמחים אחרים אין החבלבל משמש לתרופות. כל כוחו, ביופיו.

חבלבל השיח נקרא "חבלבל", מלשון חבל: לפני שעלי הכותרת של פרחיו נפתחים הם מתפתלים זה בה ומזכירים פיתולים של גדילי החבל (אף הוא צמח ממשפחת החבלבלים). הפרחים, יחד עם המון ענפים קצרים, דקים וסבוכים, משווים לצמח מראה כדורי מרשים המגיע לגובה של 60 ס"מ.

לחבלבל יכולת התאמה מופלאה לתנאי מזג האוויר. לקראת ימי השרב הוא משיר את עליו,  דרכם הוא עלול לאבד מים, ונכנס לשלכת. לא שלכת החורף הרגילה אלא שלכת קיץ... כמו "צבר"  אמיתי יודע החבלבל מתי כדאי להיות בשלכת בארצנו החמה...

את ההטמעה (פוטוסינתזה. הדרך בה מייצרים הצמחים מזון בעזרת אנרגיית האור) מקבלים על עצמם הענפים הקשיחים והירוקים של החבלבל. הם עטופים בשערות קצרות וכן בכיסוי מבודד דמוי שעווה המונע מהאוויר החם להיכנס  לפיוניות, אלה "הפיות" הקטנים שדרכם מתבצעים חילופי החמצן והפחמן הדו-חמצני.

בתום עונת פריחה ארוכה המתחילה באביב ונמשכת לתוך הקיץ מופיעים הפירות החומים של החבלבל. כל פרי הינו מעין ממגורה לזרע בודד. הזרעים מתפזרים, הענפים מתייבשים והצמח נעלם מפני השטח. באביב הבא יופיע בחזרה, ירוק ויפה.

ד"ר אורן מנסה תמיד לקשר בין הצמחים וזמני והופעתם לבין ציוני ימים ומועדים של עם ישראל. "חודש אב הוא חודש של אבל ושל שמחה," היא מציינת. "חודש חורבן הבית בט' באב וחודש של זיווגים ושמחה בט"ו באב." (שישה ימים בלבד מפרידים בין האבל לשמחה. מזכיר את הקירבה בין יום הזיכרון ליום העצמאות).

"ידוע מניסיון אישי והיסטורי ששורד מי שיודע להתאים את עצמו למציאות חדשה, גם אם הינה קשה. רק בתחבולות (גם כאן מצלצל לו 'חבל'...) ובגמישות ניתן למצוא פתרונות אפילו למסובך שבמצבים.

"ואולי החבלבל המצטיין בעלים מפותלים ובשרידות קיץ מופלאה ראוי להוות סמל: עצם שמו מצביע על חבלי לידה ואף  על חבלי משיח... אולי גם על הקשר הרגשי, ההיסטורי והדתי, הוא מתכתב עם חבל הצלה ועם חוסן המאגד את גדיליו השונים למהות אחת."

2. אמיר פרישר גוטמן גיבור?

לפני כשנה כתב הזמר והבדרן אמיר פרישר גוטמן ב"ידיעות אחרונות" על מחלת הסרטן ממנה ניצל בנס. אחרי שנתקף לפתע בכאבי תופת שלא איפשרו לו אפילו לכופף אצבע, שלא לדבר על הליכה. בבית החולים אליו הובא אובחן כחולה לימפובה טי, סרטן קטלני. במשך חודשים עבר כימוטרפיה וטיפולים קשים אחרים עד שהתברר שאין לו סרטן ולא לימפובה אלא מחלה נדירה מאוד, קיקוצ'ה, שמאפייניה דומים לאלה של הסרטן אך המחלה חולפת מאליה תוך חודשים אחדים ללא כך טיפול מלבד מנוחה.

כך, אחרי שכבר הודיעו בקבוצת  הווסטפ שלו כי הוא מת, חזר אמיר לסדר יומו הרגיל. ובמלאות שנה לתחייתו החליט לחוג את "יום ההולדת השני" כדבריו, בגדול. הזמין קרובים וידידים למסיבת לילה בחוף נווה ים הסמוך לעתלית. בבוקר קופץ אמיר לים ועמו אחייניתו בת התשע. הנחשולים גדולים ועזים וסוחפים אותם למרחקים, אחד הידידים מצליח לגלוש אל השניים, אמיר מוסר לידיו את הילדה. היא נישאת בשלום לחוף  והוא צולל במים האדירים. מושים אותו אך כבר אין בו דופק. מגן דוד  מסיעו בבהילות לבית החולים. יומיים הוא מפרפר בין החיים למוות, והמוות מנצח ואמיר איננו.

בימי קדם היתה נכתבת על כך טרגדיה יוונית. בימינו זה חומר בלתי נדלה לתקשורת על כל שלוחותיה. הדרמה של תעתועי הגורל ומשחקי המוות מילאה את העיתונות הכתובה וגם האלקטרונית, הגיעה עד לכותרות בעמוד הראשןן, לצד ההרג בהר הבית וטבח המשפחה בחלמיש. ואכן, היה כאן יסוד כמעט מיסטי. מלאך המוות, שכבר אחז בציפורניו באמיר, כאילו חס על האמן המוכשר, בן הארבעים בסך הכול, העניק לו שנת חסד קצרה, ולקחו אליו.

"ידיעות אחרונות", למשל, ספד לאמיר כל שבעת ימי האבל. סיפר על  כישרונותיו המגוונים – זמר פופ, כוריאוגרף, שחקן ובמאי, חבר בלהקת "היי פיי", מחבר המחזה "אלדין" שבו גם הופיע. וכן סיפור יציאתו מהארון חרף הסיכון שיחדל להיות אלילן של בנות טיפש-עשרה. על נאמנותו לבן זוגו ואיזה אב היה לילדם בן הארבע ואיזה גיבור היה – הציל את אחיינתו מטביעה.

"אחרי מות קדושים אמור" הוא משפט עממי המקשר באירוניה שתי פרשות עוקבות בתורה. לכאורה, זו האמת: אמיר החזיק בכל כוחו את אחייניתו מעל לגלים, ומסר אותה לגולש והילדה מובאת בשלום לחוף והוא שוקע במצולות...

אמת. אבל לא כל האמת. רחוק מאוד ממנה. לא מדובר באדם המטייל על שפת הים, רואה לפתע ילדה טובעת, מחרף את נפשו, מציל אותה –ונספה. אמיר ז"ל בחר לחגוג בחוף נווה ים, חוף יפהפה ברם אסור בשחייה ונעדר מציל. (השחייה מותרת רק ברצועת חוף צרה של 25 מטר, ליד מגדל המציל). המקום אסור גם כחניון לינה. בבוקר ראה את נחשולי הגלים האדירים והתעלם מהם ומכל שלטי האזהרה, כאלו אלה אינם חלים עליו. הרי הוא מיטיב לשחות, הרי כבר ניצח פעם את הגורל, עתה יוכל לו בשנית. מלא ביטחון בכוחו, מזלזל בטלטלה שעברה על גופו זה לא מכבר, נכנס למים – ועוד לקח עימו גם את אחייניתו הקטנה.

הצגת הטרגדיה של אמיר ז"ל מנקודת הראות  של כניסה אסורה לים בחוף בלתי מוכר יכולה לשמש תמרור אזהרה יעיל מאין כמוהו, להימנע בצורה מוחלטת מלהיכנס לחופים כאלה. סיפור הטביעה שלו יכול להדגיש את הסכנה בצורה הרבה יותר משמעותית מכל האזהרות האנונימיות המושמעות אצלנו יומיום בקיץ. כמה אסונות טביעה כבר היו לנו השנה! יולי טרם חלף וכל אוגוסט ואף ספטמבר עוד לפנינו! אפשר להציג  את הטביעה הזו כלקח לציבור. זה החטא וזה עונשו הנורא. הטביעה שאירעה לאמן האהוב עלולה להיות מנת חלקו של כל מי ששוחה בחוף אסור כשהוא בטוח ש"לי זה לא יקרה..."

אבל התקשורת עברה על הסיבות לטביעה רק במובלע, כמעט העלימה אותן וביכרה להבליט איך החזיק המנוח את הילדה מעל לראשו ומעל למים ובעצמו נסחף בגלים. זה מרשים לאין ערוך יותר מסתם טביעה. הוא היה בעיניה גיבור.

בין שהיה גיבור ובין שלא, ברור שעתה, לפני כניסה לים אסור ומסוכן – נזכור את גורלו של אמיר פרישר גוטמן ז"ל.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק שלושה-עשר

ר' שעיה תהילים-זאגר נושא הנשים

ומלחמתו בנג'ימה-מירל'ה

ובירושלים חי בימים ההם יהודי – קצת חייט וחובב מאוד חוּפּוֹת, ושמו ר' שעיה תהילים-זאגער. בהגיעו בשנת תקפ"ט, 1829, איש לא ידע מניין בא.

"מן העולם הגדול," נהג להשיב לשואליו.

"ובמה עוסק ר' יהודי?"

"נושא נשים..."

גבה קומה ורחב גרם היה, ואומרים שמיצה את החיים עד תום. ערב אחד הלך לישון ולא קם. בן מאה ושבע היה במותו וזכה לראות בירושלים את הקיר"ה האוסטרי פראנץ-יוזף ואת הקייזר הגרמני וילהלם ואת ממציא הציונות הדוקטור תיאודור הרצל וגם את הסופרת השוודית סלמה לגרלף שכתבה בעקבות ביקורה את הרומאן "ירושלים" – ומעולם לא חלה אף שנהג בניגוד חמור לכללי הנהגת הבריאות של הרמב"ם: הירבה באכילת בצלים, שומים ופלפלים חריפים כמו היו אלה פיסטוקים, אכל דגים ושתה מים לסירוגין, אהב שעועית, עדשים ופולי חימצה [חומוץ או חומוס. – ממני, המלביה"ד], והיה תוקע נאדות אדירים ויוצא בלילות הקרים להעיר לתפילה יהודים ישֵנים אחרי שמילא כרסו בתה רותח, וגם נשא וגירש נשים רבות עד שבעצמו לא זכר את מיספרן.

את עולמו קנה לראשונה בל"ג בעומר בשנת תרכ"ב, 1862, שאז יצאו יהודי ירושלים בהמוניהם לחגוג בשירות ובתשבחות את חנוכת בניין התלמוד-תורה בחצר רבי יהודה החסיד. אחרי ברכת "ברוך מציב גבול אלמנה", פתחו כולם בשירה: "כי רצו עבדיך את אבניה" – בלהט שכמותו לא נשמע בירושלים מאז חורבן בית שני. ההתלהבות הגיעה לשיאה כאשר נשמעה לפתע שאגת ארי:

"הריעו לאלוהים כל הארץ, זמרו כבוד שמו!"

כל העם קפא על עומדו, וכל העיניים הופנו אל בעל הקול שלא מן העולם הזה, אל ר' ישעיה, שכן קול היה לו, אוזן לא שמעה.

מאז אותו יום לא פסקו אנשי ירושלים מחבב אותו, שראו בשירתו בת-קול לשירת המלאכים בהללם יה, ומעתה לא היתה שמחה בירושלים שר' ישעיה לא נתבקש לכבדה בקולו. ולא נפטר גדול בישראל, שר' שעיה לא הכריז על שעת הלווייתו: "גייט צו דער לווייה פון הרב הגאון..."

את ליבו של הפחה הירושלמי כבש ר' שעיה בקיץ של שנת 1865. בשמיני בחודש תמוז של אותה שנה עלה ארבה בצבע חום-אדום על ירושלים, ומספרים שעל בטנו היו חקוקות אותיות עבריות ח או ב [וכי לימים עתיד סופר עברי לכתוב עליו רומאן מלא רמזי תורה וסיפורי צדיקים,  כאשר שתי האותיות הללו נותנות את ראשי התיבות של שם הכותב. – ממני, המלביה"ד].

הארבה כיסה את פני השמיים, והחורבן בא בעקבותיו. חנויות נסגרו, ב"חדרים" ובישיבות חדלו ללמוד תורה, ואשכנזים וספרדים סובבו בעיר ואמרו תחינות בארבע פינותיה על פי האר"י הקדוש ואת כל ספר תהילים.

והנה, בקבוצת אומרי תהילים, שעימה נימנה ר' שעיה, אירע דבר פלא. בכל פעם שהוא הרעים בקולו – "רדפו ותפסוהו כי אין מציל!" – התעופף הארבה מעל פני האדמה כאחוז פלצות ונעלם כלא היה.

[ובדומה לכך אמר לימים היהודי הקדוש משה דיין, שפיקד על המערכה לגירוש הפלישה הסורית לעמק הירדן בחודש אייר תש"ח: "איך בשלושה או ארבעה פגזים הם קמו וברחו, ולא ידעו מהחיים שלהם, ולא הבחינו בין ימינם לשמאלם. עם הפגז הרביעי שלנו כל ההתקפה הסורית נגמרה. הבריחה שלהם ללא התקפה – כי איש מאיתנו לא עלה על צמח, ובערב הם כבר לא היו. אז חשבתי, אם נותנים דפיקה אחת בפח – הם כולם בורחים, כמו ציפורים!" – ממני, המלביה"ד].

משנודע הדבר לפחה ירושלים ולפמלייתו, באו לראות במתרחש. וכרגיל קראו כולם "עג'יבּה! עג'יבּה!" כלומר פלא, פלא, וראו בר' שעיה אדם קדוש והעניקו לו את כל הכבוד הראוי לעושה ניסים במעמדו.

הוא קנה לו שביתה בחצר ר' יהודה חסיד. בתוך אחת השקערוריות שמשני צידי מסדרון בית הכנסת הגדול, ושם החזיק בגדים ישנים שסחר בהם. פרווה ישנה, קפטני-משי צבעוניים, קפוטה רבנית מאטלס או שטריימל ישן. ר' ישעיה היה מתקנם ומחדשם, ואף כי בין החייטים המצויינים לא נחשב, מכל מקום ידעו אנשי ירושלים החוזרים אחרי "אלטע זאכן" שסחורה מעין זו כדאי לקנות רק אצלו.

מול הכניסה לבית-הכנסת הגדול בחצר "החורבה", ליד הקיר, היה מוטל עמוד שיש עתיק ששימש מושב לבטלני ירושלים. ר' ישעיה נמצא שם עד שעות הערב, כשהוא מחכה לקונים ומפזם מזמורי תהילים. אך עם חצות לילה היה חוזר לחצר "החורבה", יורד במדרגות בית-המדרש הישן ונכנס אל הבקתה שבחצר התחתית, שם היו מבשלים "תה" לשומרים. התה נחשב התה לדבר-מותרות והיה נמכר בבתי-מרחקת בגרמים בשביל חולים. על-כן הכינו "תה" מיוחד מתאנים מיובשות שנקלו ונטחנו והושמו לתוך דוד מים רותחים. נשים צדקניות היו מגישות לר' ישעיה מן התה הרותח כוס אחר כוס, ארבע, חמש, שש, עד שאמר די. ואז היה עוטף את ראשו, מצחו ולחייו בסוּדר ארוך, תחילה בעיגול מסביב למצחו ועורפו, אחרי-כן בעיגול שני מוארך מעל לראשו ומתחת לסנטרו, ומשם בעיגול שלישי מסביב לצווארו באופן שהמצח והעורף, הקודקוד, האוזניים, הלחיים והצוואר היו עטופים היטב-היטב ונשארו פתוחים וגלויים רק העיניים, האף והפה.

ולאחר שהתעטף היטב היה יוצא לסימטאות, להעיר ישנים לעבודת הבורא. וכשבידו האחת פנס, ובשנייה מקל, היה עובר וקורא בקול מרעיד לבבות:

"שטייט אוף, שטייט אוף לעבודת הבורא יתברך שמו. קום, קום, קל כצבי וגיבור כארי, לעשות רצון הבורא."

ובין קריאה לקריאה היה שופך נפשו במנגינה ערבה, אשר על ידה יכולים בני אדם למות בכלות נפשם, ועל ידה יכולים להחיות מתים.

על כך אמרו אנשי ירושלים, כי כינור צפון בליבו פנימה, וכיוון שמגיע חצות-לילה ­– רוח הקודש מנשבת בו והוא מנגן מאליו.

ר' שעיה היה עובר מסימטה לסימטה ומרחוב לרחוב להעיר ישנים, וקולו נשמע אף בסימטאות שרוב יושביהם מוסלמים, שמדמים שהוא קורא גם להם למלא מצווה: "פַיַקוֹם לִסַלָא יַא נַאס, יא נאס! לִיאַנוֹ אללה שׁוּפְתְכּוּם ראס בעד ראס!" – ואין מוחה בידו שהוא מפריע שנתם, כי גם לאוזנם ערבה שירתו, והוא נחשב קדוש בעיניהם.

והיו נדלקים כמו מאליהם בזה אחר זה אורות קלושים בבתי ירושלים, ודמויות צלליות חולפות בסימטאותיה, וכולן פניהן לבתי הכנסת, עד כי מלאה העיר קול תפילה, שכן ר' שעיה "וועקער" מעיר – מי לא יקום?

בלילות-שבת שאין פנס בידו, סובב הולך ר' שעיה בסימטאותיה האפלות של ירושלים, וכמו במטה-קסמים שובה גם את ליבם של הכלבים הרעבים, העטים על שלל העצמות שהושלכו לרחוב מבתי האיטליז, ואינם מניחים לאיש לעבור. אך עם ר' שעיה הם משלימים, ואך נשמע קולו – מיד הם מקיפים אותו כשומרים נאמנים ומלווים אותו עד לסימטה הבאה, שם מוסרים אותו לידי חבריהם הכלבים מן הרחוב השני, וכן הלאה.

ומספרים שעוד עסק היה לו לר' ישעיה בחצר בית הכנסת "החורבה", הוא עסק הנשים שלו. חולשה מיוחדת היתה לו לשאת נשים ולגרשן. בחדרו הדל נמצא מלאי גדול של "כתובות", על כל צרה שלא תבוא. ומכיוון שהיה בן-בית בפלוש, במסדרון, של בית-הדין הירושלמי, לא צריך היה לטרוח הרבה כדי לסדר קידושין.

אבל עניין הגירושין היה מסובך. הרבנים התנגדו נמרצות למנהגו זה של ר' שעיה, ואנשי ירושלים, שראו בכך מנהג מכוער, הדביקו לו את הכינוי "בעל הנשים". אבל כשנוכחו הרבנים לדעת, שאין כוח שיוכל למונעו מכך – התנחמו בזאת, שנשא נשים מבוגרות ולא היתה סכנה של ריבוי ילדים, אשר ברבות הימים עלולים לקרות נישואי אח באחותו.

לילה אחד יצאה נג'ימה-מירל'ה לעשות צרכיה דווקא בחוֹר שמעבר לסימטה ולא בחצר, והיא עוטה חלוק דק לעורה, ונקרתה על דרכו של ר' שעיה.

הוא נאלם דום. גם הכלבים סביבו קפאו בתנוחה של נביחה שחדלה.

אך היא, במקום להתבהל, יללה לעברם כחתולה סומרת בעודה חוצה את הסימטה – "מיאאאו!" – ללא פחד, כמתגרה.

"מה את עושה כאן, שדה משחת?" עצר אותה ר' שעיה בדרכה לַבֵּי השופכין, "את משלנו? לא! חופה העמידו לך? לא! טריפה! קדחת! את מזרע סטמבולי! את בת היאניצ'אר!"

נג'ימה צחקה ולא בחשאי.

"ייתן לי לעבור ולא – "

"ולא? ולא? שונרא רעה בת לילית ואשמדאי! – את בת נעוות המרדות שבאת להביא אסון על יהודים, את ממזרתה..."

אז הרימה נג'ימה את חלוקה הדק, כשהיא נשענת על זיז אבן לקשירת חמורים בקיר הסימטה – והשתינה לעברו בקול קילוח עז, טינפה את שולי בגדו ושלולית נקוותה בין רגליו. בהרמונו של יזיד-ביי למדה, בשעות הממושכות והמשעשעות שבהן שיחקה עם שאר הפילגשים והיו מתבשמות ומתלטפות אהדדי – להטיל מימיה בעמידה, כמו גבר, בריכוז שרירים ובהפניית האגן קדימה, יעני! – והיו שראו בכך עוד מעשה כישוף מצד הפילגשים והטלת מורא על זולתן בהרמון, וגם על גברים המתאנים להן, אפילו סריסים, שהיו בקירבם מזוייפים או בעלי אגודלים עבים, שעדיין ראויים לתשמיש במיטה או בפינה חבוייה.

"יישא גם אותי לאישה, רֵבּ שעיה?"

"בגללך נסתתרה בינתו של הבחור לוזוביק והוא מאמין לאימו שאני אביו ושאני אשדך אותו לשדה מטונפת ומסריחה שכישפה אותו בעיניה ואולי גם בתורף שלה, רחמנא ליצלן, טפו! – שמעתי מאימו המסכנה על המסע שלכם בספינה לביירות עם הגלחים והעז! טפו! ואת, גם בתועבות גויים לקחת חלק!"

ואכן, הגיעו אז לירושלים גם מוֹיְשֶה ואימו בֵּיילֶה לוֹזוֹבִיק, שהתיידדו עם משפחת לוין בהפלגה לביירות, שאז מצאה חן בעיני מוישה "אחותו" של בן-ציון, הלא היא נג'ימה-מירל'ה לוין, שמוישה מבוגר ממנה רק בשנה-שנתיים, וכאשר ראו אותם יחדיו על הסיפון טעו לחשוב שהוא האח שלה ולא בן-ציון, המבוגר הרבה ממנה.

בעלה של ביילה לוזוביק גירש אותה מעל פניו לפני שנים רבות ועזב אותה באודיסה עם הבן הקטן מוישה, אבל באו אליה שמועות שראו אותו בביירות, וכשהגיעו בספינה לביירות, מסרו לה שאולי הוא בירושלים. כך הגיעה ביילה לירושלים כדי שמוישה בנה יכיר את אביו, וכדי שהאב, אם יימצא, לא יתנכר לו, ושאולי גם יתברר שהגירושין לא תופסים והיא בגדר עגונה אך לא מגורשת. כי מי יבחר חתן לבתו בחור שאימו מטרכתא ואביו ברח לקצווי ארץ גם אם קצווי הם ירושלים?

לאחר שהגיעו לירושלים העתיקה, חסרי כל, כי שודדים פשטו עליהם בדרך ולקחו את שארית כספם ואנסו את ביילה פנים ואחור וגם את בתוליו של מוישה לקחו ובנס השאירום בחיים – פרש עליהם בן-ציון את חסותו ופירנס אותם. הוא לקח את ביילה העגונה-האנוסה לעזור לו במלאכת החייטות. וכך היה מוישה נמצא בקירבה גדולה לנג'ימה-מירל'ה וכמובן שלא ידע כלל שהרתה בינתיים לבן-ציון וילדה לו בת, שזו התינוקת אפרת שנודעה בחצר כבתם של בן-ציון וסלובה אשתו המיטיבה לבשל, אחות ליחזקאל הקטן. והיה מרבה לשחק עם התינוקת כי ידע שליבה של נג'ימה-מירל'ה טוב על אחיניתה הקטנה והיא דואגת לה כאילו היתה בתה, ופעם אפילו תפס אותה מנסה להיניק משדה הרזֶה את הקטנה כאילו היתה בתה, וכדי להרגיזו שהפתיע אותה התיזה לעיניו סילון של חלב והוא בתמימותו חשב שנעשה לה נס והיא, שעדיין בתולה היא – מיניקה מכוח הקב"ה את אחייניתה!

ופעם ציוותה עליו לעצום את עיניו והניחה כף-ידו על מצחה הלוהט לצננו ואחר-כך על פיה ונשקה-נשכה את כריות הכף שלו והותירה בהן אותות של דם מתחת לעור והוא שמר עליהן מכל משמר והצטער כאשר חוורו ופגו. ופעם אחרת לקחה את כף-ידו ושיפשפה בין ירכיה ונאנחה, שיפשפה ונאנחה, והוא אף לא הבין על מה ולמה ומדוע.

ואולם המאורעות הקשים שעברו על ביילה אימו ועליו בדרך מביירות לירושלים נתנו בה אותותיהם. היא היתה משוטטת שוב ושוב בסימטאות ירושלים העתיקה ומחפשת את עקבות בעלה הנמלט, והיתה טוענת כי מעולם לא גירש אותה אלא יום אחד נעלם מאודסה והותיר אותה עגונה. והיתה מלחכת עפר עיר הקודש כי טענה שכך הטעימוה המתנפלים עליה בדרכה לירושלים. כי אכן הפכוה פנים ואחור ובאו עליה כמו על בהמה. אך את הטענות האלה לא סיפרה לאיש כי הסתירה את קלונה וקלון בנה, ולכן חשבוה מוזרה מאוד.

עד מהרה פגשה באחת הסימטאות את ר' שעיה תהילים-זאגער, ומהיות דעתה סתורה עליה הכריזה שהוא-הוא בעלה הנמלט מאודיסה ואביו של בנה מוישה. והחזיקה בשולי בגדו וכרעה ארצה והכריחה גם את מוישה לכרוע עימה ולצעוק: "אבי, אבי, רכב ישראל ופרשיו! – המאודיסה ברחת להפוך את חיינו לגיהינום!"

בקושי הפרידו אנשים ביניהם, ור' שעיה הנדהם, שמעולם לא היה לוזוביק – ראה מיד שהיא, ביילה, אינה אלא ביליק בת הנאד, נפש של שדה, למיטב זיכרונו ומעולם לא נשא אותה לאישה כי היה מתמוטט מפחד, מה עוד שבאותה שעה תקע נאד אדיר מרוב שעועית והתרגשות.

ואפילו הערבים היו אומרים עליה: "אִל-מַסְכִּינַה, נַפְסְהַא מֻנְהַארַה!" – המסכנה, מעורערת בנפשה. "מַגְ'נוּנָה!"

 אלא שדווקא אז הגיעה לרבה של ירושלים ר' שמואל סאלאנט שאלה מרבה של אודיסה בְּגין רבּ שעיה. ומעשה שהיה כך היה: צעיר וצעירה מן המשכילים שלמדו יחדיו בבית ספר אחד התאהבו בחשאי ונרשמו לנישואין. לקראת יום החופה, במשך כתיבת הכתובה, נתברר שהחתן הוא בנו של ר' שעיה פלוני מעיר פלונית, והכלה אף היא בתו של ר' שעיה פלוני מעיר אלמונית. אחרי חקירה ודרישה נתעורר חשד בליבו של הרב מאודסה, שמא אח ואחות המה, ועל-כן דחה את הקידושין עד לבירור.

בינתיים נודע לו שרב שעיה פלוני דנן מתגורר בירושלים, על-כן פנה לרב שמואל סלאנט לחקור בדבר. התוצאה לא איחרה לבוא, שאכן אח ואחות המה. כי לפני עלותו ארצה הספיק רב שעיה לשאת ולגרש נשים אחדות ואף להקים ולדות בערים שונות.

ירושלים געשה, אך הוא בשלו. כאשר נשא את אשתו החמישית, שהיתה ספרדייה, שאלוהו חומדי-לצון, אם מצא סוף-סוף את זיווגו הנכון. מיד השיב: "פון היינט און – נאר פרענקינעס!" – כלומר, מהיום ולהבא רק ספרדיות.

כשנשא את אשתו השביעית, נקמו בו אנשי ירושלים והדביקו לו את הכינוי: "כל מקדש שביעי", כינוי שנשתייר גם אחרי שנשא כל-כך הרבה נשים, שבעצמו לא זכר מיספרן.

המעניין הוא, שאף פעם לא נתאלמן. הן פשוט לא הספיקו למות אצלו. נשא וגירש. נשא וגירש. וכל אישה שנשא, היתה בטוחה ש"לי זה לא יקרה", וזה קרה.

המפליא הוא שעל אף נשותיו הרבות, הוא האריך ימים מאוד, אף פעם לא חלה, ובהיותו בן מאה ושבע שנים, כשהוא בריא וחסון ועור פניו קורן, הלך לישון ולא קם עוד.

ומספרים שלא היה איש בעיר באותו יום ששפתיו לא דובבו "חבל על דאבדין..." כשם שלא היה כלב אותו לילה אפל, שלא הילך שומם ואבל. אפסו אלומות האור שנשתלחו מפנסו של ר' שעיה והרקידו צללים בסימטאותיה האפלות, הנמות, של ירושלים. נדם הקול שהעיר ישנים לעבודת הבורא במשך דורות. אך מספרים שהד קולו היה עדיין מרעיד ליבות ישישים וישישות שניצודו בקסמו.

*

על החיים בירושלים באותה תקופה ועל שמן הזית שהתייבש ב'טַוְסין', מספר אלי מייזליש מפי סבתו שרל'ה. טַוְסין היה כלי נחושת דקיק בקוטר של כ-50 ס"מ, מעוגל ושקוע מעט בגודל פיילה, והיה משמש את עקרות הבית הירושלמיות לפני כמאה שנים לצרכים מגוונים, מנשיאת פיתות על הראש, ייבוש בַּמְיה בשמש או פרוסות חצילים, בירור אורז או עדשים או בֶּבְּלַאך (שעועית יבשה) – להוצאת אבנים קטנות.

לבישול סתמי הוא לא הגיע, כי עיקרי הבישול בשלהי המאה ה-19 בתנור הירושלמי, שהיה מלְבֵנים אדומות של שטיינברג במוצא, ובוער על פחמים, היה קטן מהכיל את הטווסין הגדול.

השם היה תורכי, כמו רבים מכלי הבית או הירקות; "קרפוז" למשל היה אבטיח; החציל, הבטינג'אן הערבי, בתורכית שמו היה ברונג'ענעס, ואין לך בית או מטבח ירושלמי ללא טווסין הרב שימושי.

סבתא שרהל'ה היתה יהודייה חכמה, תמיד עם חיוך. ישבה תמיד על המרפסת המערבית של הבית, עד כלות השמש, ואז כיסתה את עצמה בשַל עבה וסרוג שהגן עליה מהרוח המערבית הקלה, שנשבה בשריקות מסולסלות ללא שזה יטריד את השלווה ההררית עם ריח האדמה והסלעים שהגיעו מחורשות שנלר הלא רחוקות. 

והנה, ערב אחד, והוא במטבח הגדול, מכין סלט ירקות עשיר בשמן זית עם זיתים דפוקים שאותם סבא היה מכין חודשים מראש, דופק כל זית וזית בחתיכת בלטה ורץ להלחים את הפח אצל הפחח. מעונה לעונה לא היו חסרים זיתים. גם טיגן ביצה עין וקינח בכוס קפה עם חלב ובפרוסת לחם נהדר בריבה. לקח למרפסת מהמטבח את הטַבּוֹרֶטְקָה (שרפרף), התיישב ליד סבתא, והיא שואלת אותו באידיש:

"האסט זאך שיין גימאכט הוועצ'ערע?" – האם הכנת לך כבר ארוחת ערב?

והוא מסביר לה בפרוטרוט את סדר ההכנה ולא מדלג על אף שלב: כיצד חתך דק-דק את העגבנייה והבצל הירוק, והביצייה והקפה והלחם בריבת ענבים.

היא מחייכת והוא שואל אותה: "באבע? וואס לאכסטע?"

"אתה יודע מה אכלתי כשהייתי ילדה קטנה בעיר העתיקה, סתם חתיכת פיתקה [פיתה ערבית] מרוחה על טַוְסין יבש. ומה אתה חושב נתנו לנו לאכול? אתה חושב ארוחת בוקר או ערב. אז לא. רק ארוחה אחת ביום. זהו. ומה אכלו? באבע מלכה הייתה לוקחת כמה שיני שום וכותשת אותם במרכז הטווסין, בוזקת מעט מלח ופלפל שחור ואז יוצקת מהלוּבְּריק (כד שמן מפח עם זרבובית דקה ודומה למשפך) כמה טיפות שמן זית. לוקחת פיתקה ערבית אחת וקורעת פיסות ומחלקת לכל ילד חתיכה. כולם, שלושה עשר במספר, מתיישבים מסביב לטווסין ישיבה מזרחית במרכז החדר על הרצפה, שהיתה מרוצפת אבנים גדולות וחלקלקות, וטובלים טיפ- טיפה בַּשמן או במלח או בפלפל, מה שהיה הכי קרוב. והיות והטווסין היה קעור ולא היה לו תחתית יציבה, כל מכת פיתקה במרכז הטווסין היה משמיע קול בגלל הריצפה. ואני הייתי כמעט הכי קטנה ולא יכולתי אפילו לטבול את הפיתקה בַּשמן או במלח, ואז כשכולם כבר קמו והלכו, ישבתי לבדי והייתי דופקת חזק חזק במרכז הטווסין וטועמת מהפיתקה. הקול המצלצל היה חלק מהחוויה של האוכל ואולי יותר מהנה מחתיכת הפיתה. ואז נכנסת באבע מלכה לחדר ומעירה לי בציניות, 'שרהל'ה! וואס טוסטע דער טווסין איז שיין טְרוּקְן?' (מה את עושה הרי הטווסין כבר יבש?) עניתי לה: 'מאמא, איך וֵוייס, הָאבֶּר איך וויל הערן דעם קְלַאפ." (אימא, אני יודעת כי הטווסין יבש אבל אני רוצה לשמוע את הדפיקה – זה הכֵּף שלי' ("דעס מאכט מיר דעם פארגעניגן. וואס מיינסטו? די שטיקלע פיתקה?")

*

ומקרה מוזר שהבהיל ליבות תושבי ירושלים אירע דווקא לאישה החרוצה סלובה לוין אשת החייט בן-ציון. היא הלכה באחד מימי שני בשבוע אל הר הזיתים להשתטח על הקברות, ועקבותיה לא נודעו. היא היתה אישה חזקה ובריאת בשר, אם כי צולעת, ולכן שיערו כי קרה אסון ונהרגה בידי מרצחים או נפלה אל אחת הפחתות. מטעם העדה האשכנזית שולחו אנשים לבקשה. וגם הממושל התורכי שלחה רבים מצבא הרוכבים לחפש אחריה בכל הדרכים סביבות העיר. ואולם כל העמל למצוא זכר לה נשאר ללא תוצאות. וכמעט אפסה תקווה עוד להיוודע מעקבותיה. איש בירושלים לא זכר מקרה מבהיל כזה בין אחינו היהודים. ובדאבון לה הביטו כל תושבי העיר על בן-ציון ואחותו נג'ימה-מירל'ה, שכמובן הכירוה רק בשם מירל'ה, ועל שני היתומים יחזקלי ואפרת.

אלא שמדי פעם היו מופיעות נשים ומספרות, שבמו עיניהן ראו את סלובה לוין "יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות". אישה אחת אף סיפרה לתומה, כי "בעלות סלובה על הר הזיתים, באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע! אין זאת כי שדים המה."

סיפור נורא זה הדיר שינה מעיני הילדים בירושלים, ומדי פעם נוספו עליו גירסאות שונות. לפי אחת מהן, שדי בלהות תפשו אותה וסחבו אותה למערה אשר לא שבה ממנה לעולם, והילדות חלמו לילות שלמים על אותה סלובה, שלא הכירו את פניה, ושראו אותה תמיד בין השדים המסובבים אותה ואינם נותנים אותה להימלט מידיהם.

חלפו שנים מאז נעלמה סלובה הצולעת, והיא כמעט נשכחה מלב. והנה בסוף אלול של אחת השנים באה אישה אחת וסיפרה שהיא ראתה את הרבנית בבית המקלט של הנזירות, ולמרבה הפלא הופיעה באותו זמן ממש גם אישה אחרת, ללא קשר ביניהן, וסיפרה אף היא אותם הדברים. העיר ירושלים שוב היתה כמרקחה. התרגשות גדולה אחזה מחדש באנשי ירושלים בעניין היעלמה של סלובה לוין הצולעת מלפני תשע שנים ועל כך סיפרו וכתבו: לפני תשע שנים הלכה האישה סלובה להשתטח על קברי צדיקים בהר הזיתים, ומיני אז עקבותיה לא נודעו, לשווא חיפשו בחפש מחופש, בחורים ובסדקים, במערות ובחווקים, לשווא הבטיחו סך כסף רב לכל מוצאיה, אך גם לשווא איימו על כל אלה אשר יחזיקו בה ולא ירפוה, ואף גם על אלה אשר ראו או ידעו דבר-מה מכל אשר את הרבנית, לשווא! אין מגיד, אין משמיע מאומה, עד כי כבר התייאשו בני ירושלים ממנה וכבר נשכחה כמת מלב, אם כי במשך הזמן באו אחדים והעידו כי דימיונם יגיד למו אשר ראוה פעם אחת יושבת בבית מקלט הנזירות הצרפתיות, אבל מי ישים לב לדימיון כזה הרחוק מהשכל הישר, וכבר חדלו לדבר על אודותיה.

אולם בשבוע העבר באה אישה אחת ותספר כי היא בעיניה ראתה את הרבנית בבית המקלט הנזכר, וכן סיפרה גם אישה אחרת, עד כי הדבר עשה לו כנפיים ונישא על שפתיים, וישם את העיר כמרקחה, אבל קשה מאוד להיכנס לבית כזה בלי רשות כידוע אשר לכניסה כזו דרושה הרשאה מגבוה על גבוה, ועל כן רבים הם המטכסים עצות איך להציל את הרבנית מידי מחזיקיה. ואישה אחת סיפרה לתומה כי בעלות הרבנית על הר הזיתים באו שני מלאכי תופתה ויתפשוה וישאוה למקום לא תדע, אין זאת כי שדים המה – ומי יודע?

למעשה היעלמה של סלובה הצולעת נוספה לאחר שנים עדות של אדם שבצעירותו היה מבאי ביתו של החייט בן-ציון לוין. פעם ביקר אצל החייט, והיו שם כמה אנשים, והגיע זמן של סעודת צהריים. והחייט היה כבר עשיר ואשתו סלובה היתה יכולה להכין סעודה כדבעי, אך היא הביאה לשולחן מרק עם בשר ואיטריות בצלחות ישנה, והמרק היה שחור ומלוח.

שאל אותה על כך, והתחילה לצעוק עליו, כי נעשתה קנטרנית, והאשימה אותו כי אחותו אינה גיסתה אלא אשתו היא, ועוד דברים מבהילים שכאלה.

התרגז החייט בן-ציון ואמר לה: "משום שאת מצערת אותי תמיד, לא תיזכי לבוא לקבר ישראל!"

וככה נתקיימה בה קללת בעלה ונעלמה סלובה הצולעת ולא הובאה לקבר ישראל.

אפרת לוין בת בן-ציון ואשתו השנייה נג'ימה-מירל'ה – לא היתה אפרת יחידה שנקראה על שמה של אפרת לוין הצפתית שאליה היה אמור להשתדך בן-ציון. כי הבחור אליקום שפירא, שאהב את אפרת היפה, ולבסוף הגיע מצפת לירושלים, אחרי הרעש שבו מתה, נשא לאישה את אחותה הצעירה ציפורה שאותה הביא עימו מצפת – הוליד ממנה בת וקורא שמה אפרת, אפרת שפירא, על שם אחותה המתה של האם ציפורה, היא אשתו. והבחור-הבעל אליקום היה בן-דוד לשתיהן, כי אימו היתה אחותו של אביהן הרב ר' שבתאי לוין.

ויש אומרים כי השְׁתֵי אפרת היו דומות זו לזו מילדותן כתאומות. ואולי היתה זו הסיבה שהמשפחות החליפו אותן ביניהן, מחשש לעין-הרע. סוד הוא ויהי לסוד כמוס.

ואולי גם חששו המשפחות מנקמתו של מוישה לוזוביק הרווק המוזר, בנה של ביילה המשוגעת, שהיה מהלך ברחובות הרובע וגם בשדות וגועה את אהבתו לנג'ימה-מירל'ה ומאיים לפגוע בממזרתה שלה, אפרת לוין. שהוא כבר יודע שהיא מגילוי עריות –  מזרע אחיה הגדול של נג'ימה-מירל'ה, הוא החייט בן-ציון לוין, שכך היו הלשונות הרעות בירושלים סוברות בחדרי-חדרים, וכך ידע גם מוישה הרווק המוזר ולא שיער אחרת.

ויש אומרים כי היה מזדווג בשדות עם סלובה הצולעת וכי רק הוא ידע היכן היא מסתתרת ובבואו עליה היה חולם שהיא נג'ימה-מירל'ה אהובתו אשר מעולם לא הניחה לו לחדור לתוכה גם כאשר הוכיח לה את חטאיה בגידול הממזרתה שלה אפרת, ואיים עליה לגלות זאת ברבים. אך היא רק צחקה בפניו ולא פעם אף ירקה עליו וקיללה אותו שיאכלו הנשרים את הביצים בנבלה שלו אבל היא לא תניח לו להתקרב אליה אלא אם ייפגשו בגיהינום.

ולא פעם, כשהתעורר, היתה זו עז, כדרך נערי הרועים הערבים.

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

הסתיימה ההקלדה של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"

ואפשר לקבל את הקובץ של הספר השלם בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

אלי מייזליש

לפרשת סמל אלאור אזריה

איני מכיר אותו. אבל עקבתי בתקשורת אחר הפרשה, משחזור המעשה ועד פסק הדין בערעור היום [לדעתי מגוחך].

אבל לאורך כל הפרשה לא שמעתי או קראתי מיהו בכלל חוץ מזה שהוא חייל. אבל חייל מה? השתתף בקרב? שומר בסיס? עוזר טבח? סמל אספקה? מה עשה עד עכשיו בצבא? היכן למד? בוגר תיכון? מה למד 'טוב' ביסודי? מדעים? תנ"ך? ציור? מה? מה הוא ידע על החיים ביום שהתגייס? הרי לא ראינו טייס או מהשייטת אלא שומר עם רובה בשטחים. וחברון היא 'שטחים' והגיע למקום בחברון כששני מחבלים היו 'כמעט' הרוגים מירי של מג"ב שלא סיימו וידוא הריגה. אז מה קרה כשמגיע חייל עם ידע קלוש בעניין חיסול מחבלים למקום מרכזי בעיר ערבית גדולה מול המוני עוברים ושבים והנה אוטוטו יכול אחד מהם כמו פצועים יפנים לקום עם הקלץ' ולרסס עשרות יהודים בדרכם למערת המכפלה. או סתם לבית-ספר לבית-כנסת למכולת לבית קברות, כי מחבל זה מחבל.

אני מניח כי הוא קיבל איזה תדרוך מקומי ככה: תראה אזריה, הנה שוכבים כאן שני מחבלים מנוטרלים, שים עין, וזהו. ואני שואל כל אחד עם שכל של בן 18-19, אם אחד מה'מנוטרלים' זז קצת [מספיק כדי ללחוץ על כפתור] מה היית עושה? מחכה עד שתתפוצץ לרסיסים או יורה בו? 

רוצח זה מי שבא אליך הביתה שולף אקדח והורג אותך. זה אחד שבזמן ויכוח או שוד מתלהט ומאיים: "אם לא תיתן כסף אני הורג אותך." לא נתת? הרג אותך.

כאן? כאן יש לנו היסטוריה של יותר מ-100 שנה עם ערבים רוצחים, אז מה המשפט הזה בכלל?

שאלה למפלגת העבודה

 השתגעתם לגמרי? מה קרה לכם? הרי הרעיון המרכזי שלכם היא "עבודה" וככה השם שלכם: מפלגת העבודה. אז איזה עבודה? מה אתם עושים? בונים מפעל? מגדלים שדות חקלאיים? מה מדיוק מעשיכם ביום-יום במזכירות התנועה? נניח עד שתפילו את ביבי שזה ייקח שנים על גבי שנים. אבל היום. ממש היום או מחר! מה אתם עושים בתכל'ס. תסבירו אחד-לאחד. הרי אין לכם כלום במעש. גם בלנסות לצבור כוח פוליטי כדי להפיל את ביבי אין לכם עם מה ובמה להיאחז כקרש קפיצה לניצחון.

ונניח כי יהיה פלא ויום יהיה לילה ולילה יהיה יום, וביבי ייטוש ותנצחו בבחירות. אז מה תעשו? שלום עם הפלסטינים? "שלום"? אתם תעשו שלום עם הערבים האלה שזרקו אבנים על הר הבית? הרי כשהם אומרים 'שלום' ולפני כל מו"מ הם מתכוונים שתחילה יקבלו את כל הגדה? ואתם תתנו? מה כן תסכימו לתת להם, נניח, בהחלפת שטחים? אתם חושבים אותם למטומטמים? הם ייקחו חתיכה ממדבר יהודה עם קוצים נחשים ועקרבים במקום הגדה? תשכחו מזה.

ואם כן, אז למה יעשו דווקא איתכם שלום ולא עם הליכוד שהוא גדול? הרי השקר בוער בעיניכם והם רואים. הרי אתם שונאים אותם בדיוק כמונו, כמו כולם!! לא היו בהר הבית שניים או שלושה רוצחים מאום אל פאחם? ערבים אלה הם תושבי ישראל. חצי שעה או שעה לפני הרצח אהבתם אותם ואז הם רוצחים בנו? אז מה הסיפור עם שלום? הרי בכל רגע נתון יכול לקום ערבי בן מוות ולקחת סכין או גרזן לרטש ראש של יהודים? רוצים לספור כמה יהודים נרצחו בידי ערבים לאורך השנים שאנו כאן? ובכן: אלפים. ודרך זו אתם רוצים לחדש, או שנעמיד את צה"ל בכל מקום שהוא פגע-רע. ורק צה"ל, ולא את מזכירות מפלגת העבודה ובפרט לא את האדון אבי גבאי הגיבור הלאומי העכשווי שהביא נוק-האוט על האיש עם השפם האדיר משדרות.

אז יש לי חדשות עבורך מר גבאי, לא כל מי שמנצח איש משדרות עם שפם יכול לנצח את ביבי. כי אין לך מיליון אוהדים וגם לא יהיו לך בעוד עשר שנים.

אומר לך עוד משהו אבי גבאי: אין לך סגנון ואין לך סטייל. ועוד משהו קטן: אין לך קול. משהו לא מזוהה. לא טנור ולא בריטון ולא בס, אלא ציוץ ציפורים. ציף ציף.

וכאן הנני פונה אל המבוגרים האחראים של מפלגה זו. הרי הייתם שנים בהנהגה. למדתם מהגדולים לפניכם, רבין, אשכול, גולדה ואז מה קורה כיום לתחליפים. איך אבי יוכל לומר משפט כמו למשל של בורג או רמון או גם ברק בלי להוציא מפוחית מהכיס.

והרי עוד שלוש שנים. נחיה ונראה אותך.

הרי ביבי ובעיקר המדינה הולכת מחיל אל חיל, הכלכלה משגשגת כפי שלא היתה מעולם, כך הייצוא, כך גם המחירים הזולים בסופר או היציבות במחיר הדירות, והמחיר המגוחך של מכונית או מוצר חשמלי. אז מה גבאי יכול? לקנות צוללת בחינם מוונצואלה?

היום הייתי בסופר. כל סופר בחו"ל יכול להתבייש. מיליון וחצי מוצרי חלב, כל הפירות והירקות שבעולם, הדגים והבשרים והלחמים? אין דבר כזה בחו"ל – משיפון מלא או קל ועד חיטה מלאה ואחיד ובאגטים ופיתות ולחמניות ובייגל, ובורקס ורוגאלאך, וריחות בטירוף. שישה מדפים. ובקניון: מלאי בגדים ונעליים וקפה ארומה. עכשיו גבאי, מה תוכל להוסיף? אורז עם תרד? מה? 

אני חושב שהציבור מחכה ממך רק לדבר אחד: מדליית זהב. סע למשחקים ותרוץ מהר עד שתקבל מדלייה ובלעדיה אל תחזור. אבל אם תנצח תהיה עטוף בדגל ישראל ויהיה שמח.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"עגל הזהב"

לאילף ופטרוב

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 17.12.1971.

לפני 46 שנים

איליה אילף הוא שמו הספרותי של אליהו פיינזילבר, הומוריסט יהודי רוסי, שנולד באודיסה בשנת 1897 ומת ב-1937 ממחלת השחפת.

יחד עם יבגני פטרוב, הוא יבגני קאטייב (1903-1942), אף הוא יליד אודיסה, אחיו של המספר והמחזאי הרוסי ואלנטין קאטייב, החל אילף כותב בשנות העשרים ספרים הומוריסטיים. שני הספרים הידועים ביותר שהוציא מתחת ידיו הצמד אילף ופטרוב הם "שתים-עשרה הכורסאות" (1928, תורגם לעברית ב-1951), ו"עגל הזהב" (1931). הלעג שלהם עורר את חמת השלטון הרוסי, והם נפסלו. אילף מת במחלה, ולאחר מותו כתב פטרוב: "עתה עליי להתחיל הכול מחדש." פטרוב שימש כתב צבאי במלחמת-העולם השנייה, ונהרג בימי המצור על סבאסטופול.

בשני הספרים מתואר נוכל ממולח בשם אוסטאפ בנדר. בשום מקום לא נאמר עליו בפירוש שהוא יהודי. ואולם טברסקי, בלכסיקון שלו לספרות העולם, יודע לספר כי מעצם תיאורו של רב-נוכל זה ברור שיהודי הוא, ויהדותו היא דבר המובן-מאליו לקוראים. אוסטאפ בנדר נעשה שם-דבר בספרות הסובייטית, וסגנון שני הספרים נעשה מקובל באורח-הדיבור של הנוער הרוסי הלומד.

אוסטאפ בנדר הוא נוכל נחמד. דמותו משמשת, כמובן, אמצעי לביקורת חברתית של החיים ברוסיה. בנדר הוא "קומבינאטור" גדול. הוא מציג עצמו כבנו של אחד מגיבורי המהפכה וזוכה בסיוע ציבורי בכל עיר שאליה הוא נקלע. הוא נוסע חסר-פרוטה במכונית מרופטת, יחד עם כמה ארחי-פרחי הנלווים אליו ונעשים עוזריו. הבנזין? כמאמרו: "הבנזין שלכם – האידיאות שלנו."

הם נוסעים לפני מירוץ מכוניות ממשלתי גדול, שעליו קרא בנדר בעיתונים, ובכל עיירה שאליה הם מגיעים הם זוכים בבנזין, בכבוד ובארוחות חגיגיות בתור נוסעי המכונית הראשונה במירוץ.

ה"אידיאה פיקס" של בנדר היא שעליו להשיג מיליון רובל ויהי מה. סכומים קטנים אינם נחשבים בעיניו. והנה נמצא גם המיליונר, שממנו אפשר לקחת את המיליון: שמו קורייקו, איש בעל עבר מפוקפק של מעילות ומעשי-רמייה, המחזיק את המיליונים שלו במזוודה ישנה במחלקה לשמירת חפצים של תחנת-הרכבת, ולמחייתו הוא עובד כפקיד צנוע במוסד ציבורי סובייטי. בנדר מנהל מערכה שלימה של הפחדות, סחיטות ואיומים, כדי להוציא לפחות מיליון רובלים מכיסו של קורייקו.

"הרקולס", המוסד לאספקת עצים, שבו עובד קורייקו, נגוע בשחיתות מן המסד עד לטפחות. בהגיע ועדת חקירה לעיר, בורח מנהל-החשבונות באֵרלאגא לבית-המשוגעים. שם הוא פוגש חברה עליזה של "משוגעים" כמוהו, שסיבות טובות להם להיות בפנים ולא בחוץ.

"ברוסיה הסובייטית," אומר אחד מהם, הטוען כי הוא קיוס יוליוס קיסר, "בית המשוגעים – הרי זה המקום היחידי, בו אפשר לו לאדם נורמאלי לחיות. השאר 'באֵדאלם' פרוע. לא, עם הבולשביקים אינני רוצה לחיות, מוטב שאחיה כאן במחיצתם של משוגעים שכיחים. אלו לכל הפחות אינם בונים את הסוציאליזם, ועוד מכלכלים כאן. ואילו שם, בבאדאלם שלהם, חייבים לעבוד. כאן אצלי, סוף-כל-סוף, יש חופש פרטי. חופש המצפון. חופש הדיבור..."

ואמנם, בראות קיוס יוליוס סטארוחאמסקי את הסניטר עובר, הוא צועק בקול חד:

"תחי האסיפה המכוננת! כולם אל הפורום! וגם אתה, ברוטוס, התמכרת לעובדים האחראים!"

ובפנותו אל באֵרגאלא, הפנקסן, המתחפש למשנה-למלך של הודו, הוא מוסיף:

"הראה? אשר אני רוצה אני קורא. ונסה-נא זאת ברחוב."

(עמ' 139-140).

ואולם, כפי שאמר לאחרונה קוסיגין: "הרופאים שלנו יודעים טוב יותר מן הכתבים במערב מיהו חולה-נפש." כשחזר למוסד מנהלו הפרופסור טיטאנושקין, הוא מצווה לגרש לרחוב את המתחפשים. ואמנם מאושרים הם, שלא נמצא להם מקום בבית חולי-הנפש, שבו נכלאים האמן-הסופר, גיבור ספרו של בולגאקוב "השטן במוסקבה", או הסופרים ואנשי-הרוח שעל גורלם נשאל קוסיגין.

אוסטאפ אברהמוביץ' בנדר ממשיך בניסיונותיו להשיג את המיליון. לאחר הרפתקאות נוספות, הוא מקבל את המיליון מאת קרוייקו, בטכס חנוכת מסילת-הברזל הטראנס-סיבירית, תמורת תיק מסמכים שצבר על מעלליו המפוקפקים של קרוויקו.

השניים מתיידדים ויוצאים "לעשות חיים" בכסף. מתברר שעגל-הזהב הכזיב. ברוסיה הסובייטית של שנות העשרים אין מה לעשות בכסף. אין מה לקנות: ומה שמצוי הוא תוצרת פגומה. בתי-המלון הטובים, המטוסים, מקומות הבילוי, הכול שמור לאנשי-השררה ובעלי-הקשרים, ואפילו הכסף אינו עוזר ללא ה"פרוטקציה" הדרושה.

כאשר בנדר מתפאר בהראותו את המיליון שלו, בורחים מפניו האנשים כמפני מגיפה. חוששים מפני עניין לא-כשר. סופו של בנדר שהוא מחליף את מיליון הרובלים שלו בחפצי זהב ויהלומים ומעילי-פרווה, ולבוש ומעוטף בכל אלה הוא מנסה, בליל חורף, לגנוב את הגבול לרומניה על-פני הדנייפר הקפוא.

בפני חיילי הספר הרומניים הוא מכריז: "טראיאסקא רומאניא מאריא! תחי רומניה הגדולה! אני פרופסור ותיק, שנמלט ממרתפי הצ'אֵקא במוסקבה!" – אך הם שודדים את אוצרותיו ומשלחים אותו בחוסר-כל בחזרה על-פני הנהר הקפוא אל החוף הרוסי.

סיום הספר עומד בסימן חינוכי-סובייטי: עגל-הזהב מוכרח להכזיב. הנוכל אי אפשר שינצח ואוסטאפ בנדר ייאלץ, מן-הסתם למצוא לו מקצוע פרודוקטיבי.

קשה להשתחרר מן הרושם שהסוף הודבק לספר בידי המחברים, אשר חששו להיאשם בסטייה חמורה מדי מן הקו הרשמי, ובהצדקת דמות ריאקציונית ופאראזיטית. אבל שמחת-החיים הפרועה, יחד עם החוכמה העצובה, שבאמצעותן הם מתארים את עלילותיו המופלאות של אוסטאפ בנדר, מראות עד כמה מחבבים שני המחברים את גיבורם הנוכל, וכיצד הם רואים בו ובדרך-חייו אולי תגובה יחידה של שפיות-דעת ויושר למול חברה שבתוכה הוא חי. אמנם אין זה ספר גדול, וגם תירגומו העברי רע מאוד והדפסתו מלאה שיבושים – ובכל-זאת הוא מעורר לעיתים קינאה, ממש כמו ספריו של בולגאקוב, או של סולז'ניצין.

נראה שגדולתו של העם הרוסי היא בכך שדור אחר דור קמים מתוכו סופרים בעלי שיעור-קומה, אשר בתארם ביושר-לב את המציאות המרה והמדכאה, הם מחבבים על הקורא את הנשמה הרוסית, על כל נפתוליה ואנושיותה הנעלה, וגורמים לו שיאהב את העולם המתואר בספרים ויזדהה עם הסבל שבו.

תהא זו התפנקות אכזרית לומר, כי נחוצות עשרות שנים של משטר כמו ברוסיה, כדי שתחת ידו הקשה תצמח ספרות אנושית גדולה וסאטירה בעלת-ערך. ורק סופרים מעטים שרואים עצמם גאונים יאמרו שהמחיר כדאי.

ובכל זאת מתבקשת לעיתים ההשוואה – ומה עם חיוניותם של הסאטירה ושל הרומאן הסאטירי הישראלי? החסרים אנו נושאים? ואולי נובע המחסור בסאטירה מכך שההומור ה"צברי" הוא לעיתים הומור של מרפקים, חיקוי ולעג-לזולת. רק במקרים נדירים, כמו "מלכת-האמבטיה", פרץ לפתע לעג עצמי כן ומכאיב, אם גם לא תמיד שנון. ודומה שאפילו זה היה יותר מדי לטעמו השבע-ההיסטרי של הקהל העברי, הנשלט, כדברי שפינוזה, באמצעות הפחד והתקווה.

* איליא אילף ויבגני פטרוב: "עגל הזהב" רומן. מרוסית אליהו מיטוס. הוצאת תבל. 287 עמ'.

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"! מיספר הערכים בו, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה. אנחנו מקווים כי לאחר שתושלם יהיה ניתן להעמיד באינטרנט את הלקסיקון כולו לרשות הקוראים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקר, לפעמים אני חש צורך לשבֵּח. הגיליון הפעם [1263] כה מרתק שאיבדתי את כל הבוקר. אחזור ואקרא מה שעוד עליי לקרוא בו.

תבורך.

מאיר עוזיאל 

אהוד: המכתב העיתי נוצר מכיוון שהספרות העברית, האקדמיה, הוצאות הספרים והתקשורת בישראל התעלמו ומתעלמות כמעט כליל מקיומי ומפועלי הספרותי וההיסטורי רחב ההיקף הנמשך עשרות שנים, והיו מצליחות לגזור עליי הַשְׁכחה – אלמלא הייתי מגיע במכתב העיתי פעמיים בשבוע לקהל קוראים נאמן וסקרן המונה כבר אלפים רבים.

אגב, אינני הסופר הנידח היחיד. חלק ניכר מטובי סופרינו, חיים וגם מתים, זוכה ליחס דומה.

* קלוד פרץ: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, ממש תענוג ותודה לכל הכותבים!

* אודי יקר, אין ספק שלכתוב אתה יודע, ואני נמנה עם אלה הנהנים מכתיבתך. יתרה מכך, גם את ההיסטוריה הכאובה, האובדת ולפעמים משעממת, אתה מתבל ומטבל בניחוחות מיוחדים, שעולים ובוקעים אפילו ממכמני צניעותן של אימהות היישוב...

[הערה: הוא קיבל לאחרונה לבקשתו במייל את הקובץ של "והארץ תרעד"].

ואולם, קטונתי מלהעניק ציונים לכתיבתך. באתי דווקא להלל ולשבח את מתכונך ל'מלפפונים משוחררים', ואין לי ספק כי גם בכך כוחך רב.

אני נזהר מלהשתמש במלה 'כבושים', כדי לא ליצור חלילה ספקולציות ופרובוקציות מיותרות וכדי שלא לעורר את זעמך. אך מאז המתכון שצירפת, משפחתי ואני, איננו חדלים מלטרוף בהנאה יתרה מלפפונים משוחררים מירקות ארצנו...

נטלתי לעצמי את החרות להוסיף למתכונך גם כמה עלי גפן בראש כל צנצנת, כהצעת שכנתי, שנתנה עינה בירוקים שבשמש...

שלך בהנאה רבה,

שוקי בן עמי

הפרלמנט הירושלמי

* מתוך רשימה של אברהם בלבן על האקליפטוס ב"הארץ" מיום 28.7.17:

מעניין עד כמה נהפך "גר צדק" זה, שנשתל בהמוניו בגלל אמונה מוטעית בדבר יכולת השתייה האדירה שלו, לחלק מן הנוף הישראלי. בעשרות שירים ופזמונים מתוארים חוסנו ויכולת ההתחדשות שלו (רחל, לאה גולדברג) והוא נזכר כחלק אורגני מנופי העבר וההווה של הכותבים.

השיר האהוב עלי ביותר מבין אלה הוא שירה הקצר של אסתר ראב "ככה תאהבני": "ככה תאהבני / ולבך עלי יום יום תקרע — / יַעַן רעיה לעולם / לך לא אהי; / יען רק על מרומי־הצער / ננוחה / ולשֶפֶל סַפּות בחדרים / לא נרדה; / יען עוד אוֹרְבָה אני / תחת אקליפטים חַמים — / טרופַת אהבה".

ראב מעמידה כאן זה מול זה את הגבוה והאינטנסיבי לעומת הנמוך והשגרתי. הגבוה הוא אהבה חופשית ופרועה שיש בה גם "מרומי צער", והנמוך הוא נישואין וחיי שגרה סביב "שפל ספות בחדרים". בסיומו הנפלא של השיר נתפסים עצי האקליפטוס כחלק מהותי מעולם החוץ הגבוה והפראי, מעין הרחבה של דמותה טרופת האהבה של המשוררת. הדמות המשוחררת והמרדנית הזאת מופיעה בשיריה המוקדמים של אסתר ראב ונעלמה מקבצי שיריה המאוחרים יותר.

אהוד: מה לעשות, אמנם בלבן כותב כיום ב"תרבות וספרות" אבל הוא טועה. הוא כנראה לא מכיר את שירת אסתר ראב, כמו למשל הפואמה "שיר לאקליפטוס" משנת 1968, (אסתר ראב: "כל השירים", עמ' 183-185), אבל בלבן כותב ב"הארץ" אז כנראה שאין שירים מאוחרים של אסתר ראב על אקליפטוסים, כי כידוע כל מה שכתוב ב"הארץ" נכון.

* איך זה שהצלמים-המרגלים הפלסטיניים של "בצלם", בתמיכת הקרן לישראל חדשה, מתרשלים, ולא סיפקו לנו בשבועות האחרונים, רבי ההפגנות  והעימותים, סרטי וידאו חדשים המפלילים את החיילים שלנו ואנשי כוחות הביטחון שלנו במאבקם נגד הטרור הפלסטיני – כמו שסיפקו היטב במקרה של סמל אלאור אזריה, שנדון לשנה וחצי מאסר בכלא צבאי על ידי מערכת המשפט הלמדנית, המטורללת והמתפלפלת של צה"ל, שמנותקת מהמציאות שבה אנו חיים?

* אהוד היקר, סוף סוף התפניתי להאזין להרצאה שלך מ-2005 באוניברסיטת תל-אביב, וברור שהזדהיתי עם דבריך. לא ברור לי, כמו שלא ברור לך, איך אנשי אקדמיה רואים את המציאות ממש באורח הפוך. באוניברסיטת תל-אביב ובאוניברסיטת הנגב יש מקבץ של מרצים שרואים בישראל את סיבת האסון של המזרח התיכון ושל העולם כולו. אם יקראו את הברית החדשה ואת הקוראן, יבינו ששנאת ישראל היא עבור הנוצרים והמוסלמים מצווה דתית.

 שלך,

 משה גרנות

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל