פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1265

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"א באב תשע"ז, 3 באוגוסט 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מיכל סנונית: על ומתוך ספר השירים החדש "ערש חלב ודבש". // עמוס גלבוע: כמה דעות מוטעות בעקבות משבר הר הבית. // יוסי גמזו: קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי. // מרדכי קידר: כישלון הליברלים. // יהודה דרורי: סמל אלאור אזריה קורבן של רפיסות משפטית של האג'נדה השיפוטית המעוותת אצלנו. // משה כהן: קטונתי. // אורי הייטנר: צרור הערות 2.8.17. // יעקב חסדאי: עוד הרהורים בעקבות פרשת "הר הבית". // מתי דוד: הפנים האמיתיות של בנימין נתניהו. // ד"ר ארנה גולן: האם היתה "הדתה" (לא מכוונת) בקיבוצים ובחינוך הקיבוצי של דורות ההמשך הראשונים? וזו אינה  (כמעט) שאלה פרובוקטיבית! // ד"ר מרדכי רימור: על  הספר "המוקד: מה שיש להעלות על" מאת  סם ש. רקובר. // יואב אהרוני: יהודה דרורי טועה ומתעה. //  אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק ארבעה-עשר, מהונגריה לארץ-ישראל. // מנחם רהט: ככה לא בונים את קיר הברזל. // אהוד בן עזר: קריאה שנייה, "קירה קירלינה" לפנאיט איסטרטי, 1927. פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 12.12.1969. לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

מיכל סנונית

על ומתוך ספר השירים החדש

 "ערש חלב ודבש"

ספר השירים שלי "ערש חלב ודבש" ("מודן" 2017), מוכיח לי את שידעתי זה מכבר. אני שליחה של השירה. היא עוברת דרכי, היא צולחת אותי ושמה פניה הלאה. וודאי נדבקים בה כמה חיידקים ממני אולם היא נכתבת מחדש, כלומר, נקראת ונבראת בעיני הקורא. לא המצאתי את האהבה שאינה יודעת שובע. לא המצאתי את הטוהר ולא את החטא המופלא שבמסתורין. אינני היחידה שחוותה אובדן, אני רק נותנת לו את הביטוי השירי. הכתיבה (שירה למבוגרים, ספרי ילדים) היא האמצעי הכמעט יחידי שלי לנווט את חיי. אילו יכולתי בלעדיה, כפי שנכתב באחד השירים, הייתי נמלטת ממנה כל עוד רוחי בי. ההצלחה היא חיצונית. הייסורים הם הבית האמיתי שלנו. בני אדם יכולים לגרום לנו אושר. משפחה, חברים, אוהבים ונאהבים. לא מילים. החווייה שמקנה לנו היצירה האמנותית היא מייסרת. פוצעת. מרגשת. אז אולי יש בזה סוג של אושר, אושר מכאיב.  

שיר אהבה במאה ה-21

 אַהֲבָתִי תְּלוּיָה עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה

שֶׁל הַמֵּאָה ה-21.

מַיִם רַבִּים נוֹטְפִים מִמֶּנָּה

וְאֵין מִתַּחְתָּהּ וְלוּ עֵשֶׂב יָרוֹק אֶחָד.

אַהֲבָתִי אֵינָהּ יוֹדַעַת שֹׂבַע.

מִתְרוֹצֶצֶת כְּכֶלֶב חוּצוֹת

כְּשַׁבְשֶׁבֶת רוּחוֹת מַרְעִימָה עַל גַּגּוֹת

כְּצִפּוֹר מְנַתֶּרֶת מֵרֶגֶל לְרֶגֶל

נְכוֹנָה לַעֲבוֹר מְשׂוּכוֹת קִיר וְחֶבֶל.

יָפָה צִפּוֹר אַהֲבָתִי, אֵין כָּמוֹהָ לְיֹפִי -

עַל חֶבֶל הַכְּבִיסָה

שֶׁל הַמֵּאָה ה-21.

אני שירה

אֲנִי שִׁירָה

נְקִיָּה מִתַּחְבּוּלוֹת עָשִׂיתִי אֶת מִלְחֲמוֹתַי,

לְעִתִּים הֵרַמְתִּי יָדַיִם, עַל פִּי רוֹב לֹא,

מֻכָּה וְשׁוֹתֶקֶת מֵרֹב תִּמָּהוֹן.

לֹא חָסְרָה לִי אָהֲבָה, הָיִיתִי נֶאֱהֶבֶת.

אִם הֶחְזַרְתִּי אָהֲבָה,

וַדַּאי לֹא בַּמִּדָּה הַנְּכוֹנָה.

אֲבָל כָּכָה יָצָא. כַּאֲשֶׁר אַתְּ שִׁירָה

יוֹצְאִים לָךְ דְּבָרִים מְשֻׁנִּים.

אֲנִי שִׁירָה שֶׁלֹּא הִתְכַּוְּנָה לִהְיוֹת.

אַל תִּהְיוּ מְשׁוֹרְרִים.

מוסיקת הדממה

אֲנִי פּוֹרֶשֶׂת אֶת פָּנַי עַל שֻׁלְחַן הַשַּׁבָּת.

פִּי לוֹמַר דִּבְרֵי הַלֵּל

עֵינַי – לִרְאוֹת פְּנֵי אֲהוּבַי

אָזְנַי – לִשְׁמוֹעַ אֶת קוֹל מִצָּהֳלוֹתֵיהֶם

מִצְּחִי – לְהַנִּיחַ עָלָיו מַטְעַמִּים מַטְעַמִּים.

עִם רֶדֶת הַלַּיְלָה, בְּשׁוֹךְ הַהֲמֻלָּה,

אֲנִי שׁוֹמַעַת אֶת מוּסִיקַת הַדְּמָמָה.

זוֹהִי "הַסִּימְפוֹנְיָה הַבִּלְתִּי גְּמוּרָה"

מֵאֵת מִיכַל.

קוֹל

 שֶׁכִּמְעַט וְאֵינֶנִּי שׁוֹמַעַת אוֹתוֹ

אוֹמֵר לִי

שֶׁזּוֹ

אֲנִי.

טוהר

הַכֹּל הָיָה טָהוֹר.

הָאֲהָבוֹת

הַחֲטָאִים

הַתֹּם

הַמְּשׁוּבָה

עִם רֶטֶט הַמַּגָּע

בְּלַיְלָה מְשֻׁגָּע –

עַד יְקִיצָה

וָאוֹר.

הַכֹּל הָיָה טָהוֹר.

עד קצות

הַחֹשֶךְ מְלַקֵּק אֶת קְצוֹת הָאוֹר.

הוֹ אֱלוֹהֵי הַטּוֹב

תַּעֲנוּגוֹת הָעוֹר

וּרְעָדַת הַגּוּף

הָאוֹר שׁוֹקֵעַ אֶל שִׁפְעַת הַיָּם

וְהַשָּׁחוֹר אֵינוֹ שָׁחוֹר

 וְהוּא הָאוֹר.

ערש חלב ודבש

גּוּפִי שָׂשׂ אֶל גּוּפְךָ

גּוּפְךָ שָׂשׂ אֶל גּוּפִי

עַרְשֵׂנוּ

עֶרֶשׂ חָלָב וּדְבַשׁ.

מָשְׁכֵנִי וְנָרוּצָה

לִקְרַאת

לִקְרַאת

חושך

הַכַּרְכֻּמִּים אֵינָם מֵתִים לְאוֹר הַיּוֹם

אַט אַט הֵם נְמוֹגִים בַּחֹשֶךְ

כְּדֵי לְהִוָּלֵד

בְּעֵת אַחֶרֶת

מֵחָדָשׁ.

יתמות

לצבי

מֵעַל כָּל עוֹלָם מְחַיֵּך

תָּלוּי יָרֵחַ עָצוּב,

יֶשְׁנָם הַבָּאִים, יֶשְׁנָם נִלְקָחִים, 

סוֹבֵב הָעוֹלָם שׁוּב וָשׁוּב.

אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ

נִשְׁבַּר אֶל הָהָר,

עֵץ שֶׁלִּי כָּרוּת.

יָרֵחַ עָצוּב מֵעָלֶיךָ –

ורֹאשְׁךָ הֶעָיֵף שָׁמוּט.

לֹא אֵלֶיךָ הָעוֹלָם מְחַיֵּך

אֲהוּבִי, לֹא פָּשׁוּט

הַדָּבָר, לֹא פָּשׁוּט.

יָרֵחַ עָצוּב מֵעָלֶיךָ,

אַתָּה וַאֲנִי

וְיַתְמוּת.

פריחה

הַשְּׁקֵדִיּוֹת פָּרְחוּ

אַתְּ לֹא פָּרַחְתְ אִתָּן

אַתְּ עֵץ מִזַּן אַחֵר.

וּבְלִבֵּךְ, הַרְחֵק מֵרַעַשׁ הָעוֹלָם,

צָמַח לוֹ פֶּרַח אַרְגָּמָן

נִסְתָּר מֵעֵין רוֹאֶה.

פתאום אהבה

פִּתְאֹם אַהֲבָה.

בְּלִי שֶׁהִתְכַּוַּנּוּ

בְּלִי שֶׁהִתְכּוֹנַנּוּ

בְּלִי שֶׁבִּקַּשְׁנוּ.

בָּאָה וּמְמַלֵּאת אֶת הַבַּיִת

פּוֹתַחַת אֶת הַמִּזְוָדָה

תּוֹלָה אֶת הַבְּגָדִים בָּאָרוֹן

מְכִינָה לְעַצְמָהּ כּוֹס תֵּה

מִשְׂתָּרַעַת בַּסָּלוֹן.

מוּבֶנֶת מֵאֵלֶיהָ

כְּאִלּוּ לֹא יָכֹלְנוּ בִּלְעָדֶיהָ.

שְׁמָהּ כְּשֵׁם הָאִשָּׁה

שְׁמָהּ כִּשְׁמוֹ שֶׁל הָאִישׁ.

פִּתְאֹם אָהֲבָה.

אוֹ לְהֵיפֶךְ – 

אַהֲבַת פְּתָאִים,

פִּתְאֹם.

בנהר האש

בִּנְהַר הָאֵשׁ צִפּוֹר פִּרְאִית

עוֹשָׂה דַּרְכָּהּ אֶל אָבְדָנָהּ.

הֲמוֹן אָדָם צוֹפֶה

וְאֵין מוֹשִׁיט לָהּ יָד.

בַּת קוֹל עוֹלָה

מִנְּהַר הָאֵשׁ

וְהַצִּפּוֹר

מְרוּטָה וּסְעוּרָה

עוֹשָׂה דַּרְכָּהּ

אֶל אָבְדָנָהּ

וְאֵין וְלוּ מִלָּה אַחַת

לְהַצִּילָהּ.

אַף לֹא מִלָּה

בִּשְׁבִיל צִפּוֹר

בִּמְעוּפָהּ אֶל אוֹבְדָנָה.

געגועי צפור

יָפִים גַּעְגּוּעֵי צִפּוֹר

מֵהַצִּפּוֹר

וְשִׁירָתָהּ יָפָה מִמֶּנָּה

שִׁבְעָתַיִם.

הַשִּׁיר, שֶׁמִּלּוֹתָיו כְּבָר נִשְׁכְּחוּ,

עוֹד נִיחוֹחוֹ הוֹלֵךְ אִתָּנוּ

בִּשְׁבִילֵי הַזְּמַן

כְּמוֹ גַּעְגּוּעֵי צִפּוֹר

לְכָל מָה שֶׁאָבַד.

מיכל סנונית

* * *

עמוס גלבוע

כמה דעות מוטעות בעקבות משבר הר הבית

למשל, שההרתעה הישראלית נפגעה. היא אפילו, לדעתי, לא נשרטה; או שהלקח הפלסטיני/ערבי הוא  שישראל "מבינה רק כוח". קלישאה קישקושית שניסיון העבר מראה בדיוק את  ההיפך.

בתחרות בדיחות  באנגליה, כך דווח, זכתה הבדיחה הבאה: הבלש המפורסם שרלוק הולמס יצא לטיול בחיק הטבע עם עוזרו ומעריצו הנאמן הד"ר ווטסון. בלילה ישנו כמובן באוהל. לפתע התעורר שרלוק, העיר את ווטסון ושאל אותו: "ידידי ווטסון, מה אתה רואה?"

ווטסון שיפשף את עיניו וענה: "את הכוכבים."

"יפה," הגיב שרלוק ומיד שאל: "אז מה המשמעויות של מה שאתה רואה ומה המסקנה?"

ווטסון התחיל להפליג בתכונות כוכבי הלכת לסוגיהם, ואז קטע אותו שרלוק בצעקה: "עזוב, אתה לא רואה שגנבו לנו את האוהל?"

דומני שיותר מבדיחה, יש כאן שיעור יוצא מהכלל בהבנת המציאות, ובאי הבנתה המוחלטת. בדברים הבאים אני מעוניין  להציג את המציאות כפי שאני מבין אותה, במספר נושאים, בעקבות אירועי הר הבית האחרונים.

מושמעת טענה כי "ההתקפלות" של ישראל פגעה במעמדה של ישראל במזרח התיכון, ופגעה בהרתעה הישראלית. על הטענה הזאת חוזרים כתוכי, ואחדים אפילו מדברים על "אובדן ההרתעה". כמובן שהיתה "התקפלות", אפילו מבישה, אך לדעתי לא היתה לכך השפעה על ההרתעה של ישראל, ובוודאי לא על מעמדה באזור. מאומה לא קרה למרכיבי העוצמה האזורית של ישראל. כל אויבינו ושונאינו לא שינו כהוא זה את הערכתם לגבי  מרכיבי ההרתעה הישראלית.  כישלון טקטי זעיר, חד פעמי, לא מגרד אפילו את קצה ההרתעה הישראלית. 

ולעניין זה נקודה מהותית: מי שקובע אם ישנה הרתעה או לא הוא הגורם שצריך להיות מורתע. אנחנו יכולים להגיד 1000 פעם שאנחנו מרתיעים, שהאויב מורתע, או להיפך, אך הדברים הללו לא יהיו אמינים. למצער אנחנו יכולים להגיד שאנו מעריכים שהאויב מורתע, וגם זאת בעירבון מוגבל. ההרתעה אינה נצחית!

ערב מלחמת יום הכיפורים התרברבנו בראש חוצות כי הערבים מורתעים, ועוד איך. הם באו והראו לנו שזה לא נכון. גם ערב "מלחמת ששת הימים" ב-1967 הערכנו שמצרים של נאצר נרתעת ממלחמה איתנו, עד שבליל 22 מאי 1967, נאצר הכריז שאינו מפחד להתמודד איתנו צבאית.  וכמובן שעולה השאלה: לאיזו הרתעה מתכוונים המלהגים? להרתעה מפני הפגנות? מפני דקירות סכין אישיות? מפני אינתיפאדה כוללת של אש כמו האחרונה? לירי טילים ע"י חיזבאללה ותקיפת יישובי הצפון?

בצידה של טענת  הפגיעה בהרתעה ובמעמד,  מושמעת גם הדעה כי הלקח הערבי הוא שישראל  מתקפלת בפני כוח ואיומים. זאת טענה קבועה ושחוקה החוזרת ומושמעת תדירות: ישראל מבינה רק כוח (במובן שרק כוח שיופעל נגדה יוציא ממנה ויתורים שונים).

לדעתי, קישקוש, ולו מהטעם הפשוט שאינו עומד כלל  במבחן המציאות. היתה אינתיפאדה ראשונה, היתה אינתיפאדה שנייה. הופעל כוח ברוטאלי של מתאבדים. מה קרה?  לא רק שישראל לא ויתרה, אלא שבראייה היסטורית מה שקרה הוא שישראל עלתה ושיגשגה, והחברה הפלסטינית שקעה והתדרדרה ושני דורות של צעירים הלכו בה לאיבוד. האם עוד דור של צעירים פלסטינים רוצה ללכת לאיבוד?

לא רק זאת, ניסיון העבר מראה שמנהיגים שלנו היו מוכנים לעשות ויתורים מרחיקי לכת לפלסטינים, מרצונם הם, מתוך שכנוע פנימי (מוצדק או לא) בלי  שיופעל עליהם כוח: ברק בקמפ דיוויד ואולמרט.

ואיך אפשר בלי הטענה השכיחה "שמוטב להיות חכם מאשר צודק." קלישאה שפעמים היא נכונה בחיי המעשה, אך לא ברמה המוסרית והעקרונית. בעיקר אם היא משמשת תדירות כתירוץ  לא לעשות מעשים צודקים, או להימנע בכלל מכל עשייה על מנת שלא להרגיז, חס וחלילה, את היריב הכועס...

* * *

יוסי גמזו

קַיִץ יִשְׂרְאֵלִי

"וּבְהִתְחַדֵּש הַקַּיִץ –

שַׁבְתִּי לִפְרֹחַ"

(אסתר ראבּ: "יוֹם הֻלֶּדֶת")

אֲפִלּוּ אִם אֵש חַמְסִינָיו נְשוּפֵי הַשַּארְקִיָּה לוֹהֶטֶת כַּתֹּפֶת

וְאֵין בֵּין פִּצְעֵי אַדְמָתוֹ הַסְּדוּקָה גַם אֶחָד שֶאֵינוֹ שוֹבֵר לֵב

אֲנַחְנוּ שְפוּטִים עַל תְּכֶלְתּוֹ הַמֻּתֶּכֶת בַּשֶּמֶש מֵאֹפֶק עַד אֹפֶק

וְלֹא עַל רִשְעוֹ שֶל סְחַרְחֹרֶף סוּפוֹת הַקָּרָה הַצּוֹלְפוֹת כְּמַגְלֵב.

אֲנַחְנוּ מֵאֵלֶּה שֶעוֹד מִשְתַּכְּרִים מִן הָאוֹר הַחוֹגֵג, לֹא מִיַּיִן,

אֲנַחְנוּ, שֶעִם הָאַגָּס הָרִאשוֹן בַּבֻּסְתָּן לִתְחִיָּה מְקִיצִים,

אֲנַחְנוּ, אוֹתָם הַיּוֹדְעִים בְּלִבָּם כָּל שָנָה צְמֵאַת חֹם כִּי עֲדַיִן

אִם טֶרֶם כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקֵּיצִים לֹא כָּלוּ לָנוּ כָּל הַקִּצִּים.

וַאֲנַחְנוּ רוֹאִים כִּי כְּשֵם שֶצַּהֶבֶת הַכְּמוֹש הַנִּבְלֶמֶת בַּוָּאדִי

כּוֹפֶלֶת אֶת חֵן הַהַרְדוּף הַמַּוְרִיד עַל גְּדוֹתָיו פִּי שִבְעָה –  כָּךְ מַמָּש

מַמְתִּיק הַשָּרָב אֶת צִנַּת צְלִילוּתָם הַבְּדָלְחִית שֶל מֵימֵי תֵּל אֶל קַאדִי

וְצֵל מַטָּעֵי הַגּוֹלָן אֶת יְפִי הַקּוֹטְפוֹת כַּחֲלוֹם שֶמֻּמַּש.

וּצְמָא יְעֵלֵי הַמִּדְבָּר הֶעָטִים רוֹהֲטִים אֶל מִלְמוּל מֵי הַפֶּלֶג

שֶל נַחַל דָּוִד בִּצְפוֹנָהּ שֶל עֵין גֶּדִי אוֹ עֵין עֲרוּגוֹת בִּדְרוֹמָהּ

כִּגְהֹר הָאוֹהֵב לִזְרוֹעוֹת הָאוֹהֶבֶת בֵּינָן הוּא נָמֵס כְּמוֹ הַשֶּלֶג

הַזָּב מִמּוֹרְדוֹת הַחֶרְמוֹן לִמְקוֹרוֹת הַיַּרְדֵן בְּחַסְדָּהּ שֶל חַמָּה, –

הוּא גַם צִמְאוֹנֵנוּ שֶלָּנוּ אֶל זוֹ הַקֵּיצִית שֶכֻּלָּהּ גַּעֲגוּעַ

שֶשְּׂעַר שוּלַמִּית עַל קִירוֹת מְצוּקֵי הָעֶרְגָּה הַנּוֹטֶפֶת לַחוּת

הוּא דָ"ש שֶשּוֹלַחַת אֵלֶינוּ מֵעֵבֶר לַזְּמַן הָאַחַת שֶהָגוּהָ

פְּסוּקֵי יִפְעָתוֹ הָאֵרוֹטִית שֶל שִיר הַשִּירִים שֶעִטְרוּהָ מַלְכוּת.

אָז שוּבִי נָא, שוּבִי אֵלֶינוּ גַם כָּאן וְעַכְשָיו, שוּלַמִּית הַנֶּחְשֶקֶת

כִּי דְבַש אֶשְכּוֹלוֹת הַתִּירוֹש בְּחָזֵךְ הָעַתִּיק אַךְ צָעִיר לְעוֹלָם

עוֹדֶנּוּ מְקוֹר הַשִּירָה הַהוֹפֶכֶת לְלַחַן אֶת אֵלֶם הַשֶּקֶט

וּבְלִי גַעֲגוּעַ אֵין שִיר, שֶהוּא כַּן-הַמְרָאָה לִמְחוֹזוֹת הַנֶּחְלָם.

וּכְמוֹ שֶהַקַּיִץ מֵמִיר כְּמִקְסַם אַלְכִּימַאי אֶת הַבֹּסֶר בְּמֶתֶק

וְאֶת הָאָסוּף בֵּין חוֹמוֹת מַלְבּוּשָיו בֶּחָשׂוּף לְאוֹר יוֹם וּמַשָּב

וְלַהַט רוּחוֹת הַקָּדִים מַאֲדִים בִּקְרִינַת מַחְמָאוֹת שְלוּחוֹת מֶתֶג  

אֶת גּוֹן לְחָיֵי הַפֵּרוֹת בַּגַּנִּים הַמַּטְרִיף עַל רוֹאָם אֶת חוּשָיו, –

כָּךְ פֶּתַע נִתְקָף גַּם הַחַי, מֵאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וּמֵעוֹף הַשָּמַיִם

עַד לֵב הָאָדָם בְּבֻלְמוֹס הָעוֹשֶׂה בּוֹ שַמּוֹת מִסִּיוָן עַד אֱלוּל

וְשָב וּמַסְעִיר בּוֹ כְּמִיהוֹת כְּאַיָּל הָעוֹרֵג עַל אָפִיק שוֹצֵף מַיִם

אֶל תֹּאַם חֶצְיוֹ הָאַחֵר, הֶחָסֵר, שֶמִּלּוּי הַשָּלֵם בּוֹ כָּלוּל.

וְלֹא רַק הַמֶּתֶק בַּפְּרִי מְלַבֶּה אֶת חֶמְדַת הַחוּשִים כְּמַפּוּחַ

וְלֹא רַק תְּפִיחַת הַדָּגָן שֶשִּפְעַת זְהָבוֹ שְחוֹם אָרָד נְשוּקָה,

גַם מֶתֶק הַיֵּצֶר בַּדָּם שֶצּוּפוֹ מַעֲסִיס כַּסֻּכָּר בַּתַּפּוּחַ

אֶת קֵיץ כָּל בָּשָׂר שֶבַּחֹרֶף בָּסַר וְכָעֵת הוּא מַבְשִיל לִתְשוּקָה.

כִּי הַגּוּף הוּא הַפֶּרַח, הָעֵץ וְהַפְּרִי וְהָרוּחַ הִיא רַק הָאֲרוֹמָה

שֶל יֵינוֹ הַחוֹמֵר בּוֹ, שֶל מָה שֶאוֹמֵר בּוֹ שִירָה –  וְתִלִּים עַל תִּלִּים

שֶל כָּל טְרַנְסְצֶנְדֶּנְצְיוֹת אֱנוֹש לְהַבְקִיעַ בָּרוּחַ מָרוֹמָה וּתְהוֹמָה

הֵם רַק תַּרְגּוּמֵי פְּעִימוֹת לְבָבוֹ שֶאֵינֶנּוּ נִזְקָק לְמִלִּים.

וְהַפִיזִי, הַחֹמֶר, שֶבּוֹ מְבַתֵּר הַשַּׂחְיָן בִּבְשָׂרוֹ הַצּוֹלֵחַ

אֶת מִשְיָן הַמַּקְצִיף שֶל אַדְווֹת הַטּוּרְקִיז וְהַכְּחוֹל הֶעָמֹק שֶבַּיָּם

וְשֶבּוֹ מִתְחַפְּרִים יְלָדִים עַל הַחוֹף בְּסֻמְקָם הַמָּתֹק וְקוֹלֵחַ

שֶל פִּלְחֵי אֲבַטִּיחַ הַשָּב וּמַבְטִיחַ בְּלִי קוֹל שֶהַקַּיִץ קַיָּם, –

וְיָדוֹ שֶל הַנַּעַר שֶפְּקַעַת הַחוּט הַמַּזְנִיק עֲפִיפוֹן סַסְגּוֹן-צֶבַע

אֲחוּזָה בְּחָפְנוֹ בּוֹ מַרְקִיד דִּמְיוֹנוֹ הֲזָיוֹת שֶל סִחְרוּר וְאִגּוּף

וּסְגוֹר פִּיו הַמֻּרְעָב שֶל גְּבַרְבָּר מְאֹהָב הַלּוֹחֵךְ אֶת יָפְיוֹ שֶל הַטֶּבַע

הַנִּגְלֶה בִּסְעָרָה בְּשִׂפְתֵי נַעֲרָה הַמֻּלְחֶמֶת אֵלָיו גּוּף אֶל גּוּף, –

וְחִנְגַּת הַשְּוָקִים הָעוֹלִים שוֹקְקִים עַל גְּדוֹתָיו שֶל כָּל סֶכֶר וָחַיִץ

בְּגֵאוּת פִּרְיוֹנָיו וּמְלֵאוּת רִוְיוֹנָיו שֶל הַשֶּפַע הַזֶּה הַהוֹמֵם

בִּגְוָנָיו, טְעָמָיו, סְאוֹנָיו וּבְשָׂמָיו שֶל אוֹתוֹ קַרְנָבָל שֶשְּמוֹ קַיִץ

בּוֹ נֶחְשֶׂפֶת מַהוּת הַצּוֹמֵחַ בַּחַי וְהַחַי שֶבְּתוֹךְ הַדּוֹמֵם, –

כָּל זֶה חוֹבֵר אֶל זִיווֹ הַגּוֹבֵר שֶל הֶחָג הַשִּמְשִי, הַזָּרוּחַ

שֶבּוֹ צַוְּארוֹנָהּ שֶל הַנֶּפֶש פָּתוּחַ לִסְבּוֹא וְלִשְׂבֹּעַ הַכֹּל:

אֶת חֶתֶף הַזְּמַן הַבּוֹרֵחַ, אֶת שֶטֶף הַמַּיִם, אֶת לֶטֶף הָרוּחַ,

אֶת כָּל מַתְּנוֹתיו שֶל הַקַּיִץ הַשָּב בִּפְלָאָיו אֶת עֵינֵינוּ לִסְקֹל.

וְאֶת כְּחוֹל קְטִיפָתוֹ הָאָפֵל שֶל נוֹקְטוּרְנוֹ חֲצוֹת בּוֹ רוּחֵנוּ עוֹגֶנֶת

בַּחוֹף בּוֹ הַחֹם מִתְפּוֹגֵג וְהַחֹשֶךְ רֹאשוֹ אֶל הַשֶּקֶט מַצְמִיד

כְּזוּג אוֹהֲבִים מוּל מַחְשׂוֹף חַלּוֹנָם הַפָּעוּר לַדְּמָמָה הַנּוֹגֶנֶת 

שֶבָּהּ כּוֹכָבָיו שֶל יְפִי לֵילוֹת כְּנַעַן טְלוּלִים וּבְשֵלִים מִתָּמִיד.

* * *

מרדכי קידר

כישלון הליברלים

העובדה שממשלת ישראל נכנעה אל מול הנחישות הדתית של המוסלמים ברורה ובלתי ניתנת להכחשה. אחרי פחות משבועיים של אלימות נאלצה ישראל להודות בטעות שביצע הקבינט הממשלתי יחד עם כל המומחים שהפעיל, שנכשלו בחיזוי התגובה האסלאמית להצבת אמצעי הביטחון בשערי הר הבית ואפילו בשערי העיר העתיקה. לכל הדעות, הנסיגה הישראלית היתה מבישה והעניקה ניצחון משמעותי מאוד לשונאי ישראל.

בניסיון נואש לעצור את האלימות, הפיצו גורמי ההסברה הישראלים מסמך המציג אמצעי בידוק דומים במכה ובמדינה, ואף מוסלמי בעולם איננו מוחה על קיומם ולא מפגין נגד הפעלתם בידי הסעודים, מתוך תקווה שהמוסלמים פה יסכימו שיהודים יבדקו אותם, כמו שבמכה מסכימים עולי הרגל שמוסלמים סעודים יבדקו אותם.

טעות הממשלה ומסביריה הייתה בהנחתם שמגנומטר בירושלים זהה למגנומטר במכה, תוך שהם מתעלמים משני הבדלים בסיסיים:

 (1) הסעודים הם מוסלמים בעוד שפה מדובר ביהודים, שעל פי הקוראן הם "בני קופים וחזירים" ו"רוצחי נביאים" אשר "חרון אפו של אללה רובץ עליהם", ושדתם היא "דין באטל" (דת שקר) ולכן אין דרך להכשיר מצב שיהודי בודק מוסלמים, "מאמינים", שרק דתם, האסלאם, היא "דין חק" (דת אמת).

(2) העולם האסלאמי מכיר בהגמוניה של בית המלוכה הסעודי על מכה ומדינה, בעוד שאין אפילו זנב של הכרה בהגמוניה של היהודים על הר הבית.

אלא שהכישלון של הממשלה נובע מעניין עמוק יותר, מהתפיסה הליברלית שהשתלטה על צורת החשיבה של חלקים נרחבים בחברה הישראלית – ימין כשמאל – כמו גם על אופן החשיבה של החברות המערביות. תפיסה ליברלית זו, שבמהותה היא חילונית, קובעת שהדת איננה משחקת תפקיד בעולם המודרני, ואם היא משחקת תפקיד אנחנו – כלומר הליברלים והחילונים המערביים – חייבים להסיט לשוליים את הדת, את אנשיה ומוסדותיה, את חוקיה והלכותיה, ואת התפקיד שהיא משחקת בכל שטחי החיים של המזרח התיכון. בקרב חוגים ליברלים שולט סירוב להכיר בתפקיד שהדת ממלאת באזורנו, וכתחליף הליברלים מסבירים את האלימות האסלאמית בגורמים ארציים כמו כיבוש, דיכוי, עוני ואבטלה.

ליברל איננו מסוגל, ואולי אף לא רוצה, להבין שיש בעולם אנשים שעולם המושגים שלהם שונה מזה של הליברל, ולכן הליברל ירגיע את עצמו במה שאמר נגדי ח"כ אילן גילון (מר"ץ): "כולם רוצים להגדיל אושר ולהקטין סבל." כולם, על פי ח"כ גילון, זה אומר גם מוסלמים וגם יהודים מאמינים. הוא לא מקבל את העובדה שעבור אנשים מאמינים, מצוות הדת חשובות יותר מאושרם הפרטי והקבוצתי, והם מוכנים לסבול בעת קיום מצוות היושב במרומים מתוך שכנוע שכך הוא רוצה. הגדלת האושר והקטנת הסבל נמצאים אצל המאמין – אם בכלל – במקום נמוך למדיי בסולם העדיפויות.

בכל פעם שאני מתראיין בתקשורת הכללית אני מנסה לשכנע את מאזיניי בכך שבסיס הסכסוך בינינו ובין שכנינו הוא דתי, שכן הדת האסלאמית רואה ביהדות "דת שקר", ולכן יהודים חייבים לחיות תחת רחמי האסלאם, לא כריבונים על עצמם. על הבסיס הדתי יש רובד לאומי שכן שכנינו לא מקבלים את היהודים כעם אלא כקהילות דתיות השייכות לכל אומה ולשון ואליהן היהודים שב"פלסטין" חייבים לחזור. הטריטוריה שלנו, ארץ ישראל, היא בעצם "פלסטין" ששייכת לאסלאם מאז הכיבוש האסלאמי במאה השביעית, ולכל ארץ – כידוע – יש רק כרטיס כניסה לאסלאם, לא כרטיס יציאה ממנו, ולכן הכיבוש של "פלסטין" על ידי בני "דת השקר" שהם אפילו לא עם, לא יכול להתקבל על דעת הנאמנים לאסלאם.

כאשר אני מנסה לתאר בתקשורת את "מערך האי-לגיטימיות" של ישראל בעיניים אסלאמיות אני מקבל מהמראיינים הערה קבועה: "אל תהפוך את הסכסוך הלאומי והטריטוריאלי לסכסוך דתי!!!"

אני? אני הוא זה שהופך את הסכסוך לדתי? אולי הדת האסלאמית היא הבסיס הדתי לסכסוך? אבל המראיינים, שרובם הגדול ליברלים וחילוניים, חשים אין אונים מול ארגומנטים דתיים מכיוון שאין להם כלים קוגניטיביים ונפשיים להתמודד עם עניינים הקשורים לדת, ובוודאי אם העניינים הללו מטילים עליהם סבל, ולכן הם אינם מסכימים אפילו לתיאור המרכיבים הדתיים של הסכסוך.

מי שמרבה "להזהיר" את הציבור הישראלי מ"הידרדרות הסכסוך לסכסוך דתי" היא ציפי לבני, שהאזהרה הזו הפכה למנטרה בפיה בכל עת שמוצב מיקרופון מול פיה.

הייתי מצפה מעורכת דין מכובדת ומוכשרת שמילאה תפקידי מפתח בממשלות ישראל, להכיר טוב יותר את החומרים שמהם בנויות חומות השנאה וקירות האיבה שאויבינו הקימו סביבנו, ועד כמה דומיננטי הוא המרכיב הדתי במערך השיקולים של אויבינו. אבל ציפי לבני אינה לבדה, שכן להערכתי רוב הישראלים המגדירים את עצמם כליברלים או חילוניים סובלים בדיוק מאותו חסך, שהוא חוסר היכולת האינטלקטואלית והנפשית להיכנס לנעליו של האדם הדתי, המאמין, המכוון את חייו, ובמקרה האסלאמי גם את מותו, על פי מה שהוא מאמין שהיושב במרומים מצפה ממנו.

גם שמעון פרס, יוסי ביילין, אלון ליאל וליברלים רבים אחרים האמינו שהסכמי אוסלו ידחקו את השנאה המוסלמית למדינת ישראל אל השוליים, ו"ערפאת (החילוני לטעמם) יטפל בחמאס ובג'יהאד האסלאמי (שני ארגוני טרור דתיים אסלאמיסטים) בלי בג"ץ ובלי בצלם," כמו שנהגו לומר השכם והערב בימי אוסלו העליזים בשלהי 1993. הם האמינו שערפאת הוא ליברל, חילוני, פרוגרסיבי ומתקדם כמותם, כי הוא אומר דברים יפים על שלום ומחייך אליהם.

אבל הנכות הזו של הליברלים אינה מוגבלת לישראלים בלבד, אלא היא מצויה למכביר גם באירופה וארה"ב. רבים במדינות המערב מסרבים להאמין שמוסלמים – חלקם על כל פנים – מהגרים לארצות המערב כדי להשליט את האסלאם עליהן, גם אם הפעולה הזו תימשך עשרות או מאות שנים. האמת הזו על ההגירה האסלאמית מופיעה במספר רב של ספרים, חוברות, מאמרים, דרשות, ראיונות ושלטי הפגנות, והליברל המערבי לא צריך להשקיע מאמץ רב בחיפוש החומרים הללו. אבל למה לבלבל לו את התיאוריות הליברליות עם עובדות שאינן משתלבות עימן?

הליברל מאמין בחופש הדיבור, הבעת הדעה והעיתונות. תגובת העולם האסלאמי לסדרת הקריקטורות שפרסם העיתון הנורווגי יילנדס פוסטן בגנות האסלאם היתה אלימות שגבתה את חייהם של כ-50 אנשים. הליברליות של העיתון הצרפתי שארלי הבדו עלתה בחיי חלק מחברי המערכת שלו, והליברליות של מי שייצר את הסרט "תמימות המוסלמים" עוררה גל גדול של הפגנות בכל רחבי העולם המוסלמי. למרות זאת, הליברל ממשיך להאמין שהאידיאולוגיה שלו היא זו שתביא מזור לתחלואי העולם. אולי, אבל קודם לכן היא תעורר זעם, תדחוף מוסלמים לרדיקליזם ותביא הרס, רצח וטרור.

הליברליזם שיחרר את האדם המערבי מכבלי המשפחה ומעול הנישואין. כתוצאה מכך פחות ופחות גברים ונשים במערב מקימים משפחות בסגנון המסורתי, והירידה בילודה הנגרמת מכך תביא את עמי אירופה אל המוזאון בעוד כמה דורות. אבל למה שזה יטריד את הליברל שכל מחשבתו היא היכן ועם מי יבלה את הערב?

המסקנה העולה מכל האמור לעיל ברורה: כשליברלים מנהלים את העולם שעדיין חלקו הגדול צמוד למסורות ולדתות, ובעיקר לאסלאם, התוצאה הבלתי נמנעת הן שרשרת ארוכה של טעויות ואסונות, המובילה את העולם אל עברי פי פחת. מדינות העולם המערבי, וישראל בראשן, חייבות להתעורר מהחלום הליברלי אל המציאות שבה הדת משחקת תפקיד ראשי, גם אם המציאות הזו מנוגדת לערכי הליברליזם שעל פיהם גדלו והתחנכו דורות של אנשי הגות, מדע, משפט ופוליטיקה.

ככל שנתעורר מוקדם יותר, ככל שנלמד את ערכי המסורות והדתות וככל שנפנים מוקדם יותר את המציאות, כל יקל עלינו להבין אותה ולהתמודד איתה.

* * *

אהוד בן עזר:

דחיית בית הדין הצבאי את ערעור סמל אלאור אזריה

על הרשעתו ההזוייה והמופרכת בהריגת מחבל,

והשארת עונשו על כנו –

היא דגל שחור על מערכת המשפט של צה"ל,

 בושה וחרפה למדינת ישראל

 וערעור חוסנם המוסרי של החיילים ואנשי כוחות הביטחון

המֵגנים עלינו מפני הטרור הרצחני!

[פורסם לראשונה בגיליון הקודם 1264 מיום 31.7.17]

תגובות ובעקבות:

האם 30 דקות זה עדיין 'דגל שחור'? או שמא 60 דקות? או בכלל? נאמנים עליי דברי אסא כשר על פסק הדין ועל אפשרות החנינה. 

מעולם לא התביישתי במולדתי, כיום אני כן! בוש ונכלם וחסר מילים.

זלמן גרינברג

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

סמל אלאור אזריה קורבן של רפיסות משפטית

של האג'נדה השיפוטית המעוותת אצלנו

מאז קום המדינה המערכת המשפטית שלנו, לרבות הפרקליטות, מונהגות ע"י אג'נדה סופר-ליברלית הנותנת לפושע זכויות על-חשבון הקורבן. רואים זאת בעיקר במשפט האזרחי, במקרי אונס, במשפט הכלכלי בזיכוי טייקונים או בעונשים מגוחכים עבורם, ובעיקר בהגנה חסרת הגיון  למחבלים למיניהם, הנהנים ממעמד של שבויי מלחמה שלא מגיע להם לפי החוק הבינלאומי (הרואה בהם רק כנופיות רוצחים שדמם מותר!)

ולא רק זאת. הם נהנים מביקורים תכופים מצד משפחותיהם ועורכי דינם ונציגי הצלב האדום, מוסדות ההשכלה הגבוהה פתוחים בפניהם, שלא להזכיר את זכויותיהם לרדיו לטלוויזיות, לעיתונים ולספרים, ואנחנו ממש מטומטמים, והכול בזכות מערכת המשפט התומכת בהם ובדרישותיהם, ובג"צ שלרוב פוסק לזכותם אם חלילה אחד מזכויות-היתר נלקחת..

סמל אלאור אזריה הרג מחבל רוצח, ואותו העמידו לדין! זה תואם את האג'נדה השיפוטית המתועבת השולטת בנו!

מה קרה ב"תקרית" בחברון?

מי שחזה בקטע הווידאו שצולם ע"י מגן-דוד-אדום, נראה בו מחבל שרוע על הארץ עם שלולית דם קטנה ונאמר לנו שהוא נורה לאחר שדקר חייל צה"ל. החייל על אלונקה מטופל בכניסה לאמבולנס ואחד המטפלים היה הסמל אלאור אזריה שהיה החובש המחלקתי. ואז רואים בצילום שהמחבל זז ואחד האנשים ליד אלאור אומר : "המחבל חי!"

אלאור לא מגיב ואז שומעים ברקע דיבורים על כך שאולי המחבל ממולכד כי יש עליו מעיל כבד (בחום היום...)

אלאור בנקודה זו עוזב את האלונקה, ניגש ליד המחבל וללא מילה יורה לו כדור בראש. בזה נגמר הסיפור.

השאלה העולה פה היא: אם אכן היה מתגלה שעל המחבל היתה חגורת נפץ האם גם אז היה אלאור מועמד לדין או שהיה הופך לגיבור לאומי? בבית המשפט לא טרחו אפילו להבין את מעשה אלאור. הוא עצמו אפילו לא זכר על מה חשב. הוא פעל אוטומטית כחייל מצטיין להגן על סביבתו. כשנשאל על מעשהו אמר לחבר: "נקמתי את הפציעה של חברנו..."

אז מה? מה רציתם שיגיד אם הוא לא זוכר מה חשב ומה עשה באותו מצב... מדוע בכלל השופטים התייחסו להתפארות לאחר מעשה כאשר אפילו הבינו שהוא אינו יכול להסביר את עצמו?

ונניח שהוא ביצע וידוא הריגה, אז מה?

וידוא הריגה זהו סטנדרט צה"לי.

בכל שנותיי בצה"ל שמעתי שוב ושוב על פעילות של וידוא הריגה, ואם אתם עוד לא שמעתם, אז שלוש השנים האחרונות של התקפות מחבלים-סכינאים, חלקן הסתיימו בפציעת המחבל ולאחר מכן בווידוא הריגה, ודבר לא הובא לידיעת הפרקליטות, אפילו כשהיה וידאו בטלוויזיה, אולי כי לא היתה שם מצלמה של איזה בוגד נבל.

לאחרונה כולנו ראינו כיצד אחד מפושעי אום-אל-פחם מוטל מת כביכול ברחבת הר הבית. פתאום הוא קם ומנסה לדקור חיילים, ואלה הורגים אותו בעשרות כדורים, איפה היתה הפרקליטות? ומדוע זה לה היה קורה עם המחבל שאלאור וידא הריגתו?

בשנים האחרונות אנו שומעים מאישי מימשל וביטחון שאסור שמחבל יצא חי מניסיון פיגוע! זה אומר גם וידוא הריגה...

בסיכום, אין מקום להרשעה! אם הסמל המצטיין אלאור אזריה עשה וידוא הריגה או חיסל מחבל שנחשד כחגור חגורת נפץ, מן הצדק היה שיצא זכאי לחלוטין. כל יפייפי הנפש, אלופי המוסריות וההומניות, שהרשיעו אותו, פעלו מתוך אג'נדה המנוגדת לחלוטין לאתוס הצה"לי, המחייב הריגת מחבלים.

השיפוט הצבאי כמו זה האזרחי נגוע במחלת הסופר-ליברליות, אידאולוגיה  חסרת הבסיס הדרוש להישרדות נגד אויב רצחני ואכזרי כמו האיסלאם הקיצוני והפלסטיני השואף להרוג בנו בכל מחיר.

סמל אלאור אזריה הוא קורבן של תרבות רופסת ששורשיה בהכרזות שדופות של האו"מ ו"עמותות מוסריות" על קדושת החיים של כל אחד, כביכול, גם של מי שבא לרצוח אותך...

ממש מחליא!

מענה לחתרנות האיראנית

התפרסם השבוע שאיראן היתה בין אלו שעודדו באופן חומרי את המהומות האחרונות ליד הר הבית וביישובים ערביים ברחבי ארץ-ישראל. זה כמובן מחייב תגובה ישראלית חכמה ומוחצת. באיראן קיימים היום מספר אירגוני מחתרת הפועלים נגד השלטון. המוסד שלנו חייב למצוא דרך להגיע אליהם ולספק להם אמצעים למאבקם בשילטון הרקוב של האייתולות, לרבות טילים, למען ירגישו מה שאנחנו מרגישים מטילי החמאס וחיזבאללה...

החתרנות האיראנית נגדנו חייבת להבין שיש תגובה כואבת למעשיהם אצלנו.    

מדוע הממשלה שותקת?

לפי מקורות שונים במזרח התיכון, האיראנים סיימו כבר "לסלול" ולהשתלט על "דרך המלך" השיעית, הגשר היבשתי  שבין איראן לסוריה וללבנון, (לאורך גבול סוריה טורקיה).

כל זאת, ללא כל התנגדות מהבית הלבן, מה שמחשיד שיש הסכם סודי שעשו פוטין וטראמפ בכנס ה-20-G לגבי השליטה העתידית בסוריה.

אין ספק שה"אוטוסטראדה השיעית" מצביעה על שינוי אסטרטגי משמעותי עבורנו המחייב תגובה ישראלית, שמשום מה לא מגיעה. האם מישהו יתפלא אם איראן תמצא ממש על גבולנו הצפוני? הגיע הזמן שצה"ל יתחיל להפעיל אמצעים שישבשו לאיראנים את תוכניותיהם בסוריה ובלבנון. איראן היא האויב העיקרי שלנו ואנחנו ניתן לו לפעול ללא תגובה? האם נתניהו הפך לפודל של טראמפ? מעניין גם מדוע שותקים פתאום כל ראשי מערכת הביטחון לשעבר.

[אהוד: הבעיות הביטחוניות הראשונות במעלה החוגגות אצלנו הן הסתת הציבור לתמוך בהרשעתו של סמל אלאור אזריה והסתת הציבור להילחם בשחיתות של ביבי ושרה, שכידוע מסוכנת יותר מהגרעין האיראני. שום דבר אחר אינו חשוב ולא מעניין].

* * *

מוטי הרכבי: צה"ל הוא הצבא הכי מוסרי בעולם, כלפי רוצחים ערביים.

צה"ל הוא הצבא הכי פחות מוסרי בעולם, כלפי לוחמיו המצטיינים.

ההבדל: הצבא המוסרי בעולם אלו ילדינו שמוכנים להקריב את היקר מכל עבור מולדתם. הלא מוסרי, זוהי חברת קצינים רודפי דרגות ורייטינג שהשתלטו על צה"ל שלנו.

* * *

אהוד יקר!

הפעם הגזמת (מאוד!) בדבריך בדבר משפט אזריה.

הצטערתי לקרוא זאת.

רותי דנון

אהוד: אני עומד במאה אחוז מאחורי דבריי. נעשה לסמל אלאור אזריה עוול משווע. מדינה שלימה טוחנת חייל, והצביעות חוגגת.

* * *

משה כהן

קטונתי

קטונתי להתמודד עם פסק הדין המלומד והמנומק על סמל אלאור אזריה המשתרע על עשרות עמודים. זה מעבר לכוחי הדל. 

אני רק תוהה, הכיצד לוחם בזירת פיגוע רצחני היורה במחבל מואשם ברצח?

פשוט לא מסתדר לי. 

טוהר הנשק

מקובל בכל העולם חוק המלחמה האוסר לפגוע באזרחים ובשבויים. חוק זה מובן מאליו ולא עושים ממנו עניין גדול. כל צבא משתדל לקיים אותו, מי  פחות ומי יותר, וממשיכים הלאה. 

רק במדינה אחת הפכו את החוק הזה לפולחן וכינו אותו "טוהר הנשק" והפכו אותו למטרה העיקרית. 

במדינה המאויימת מכל הצדדים, במדינה שאזרחיה נשחטים ללא הבחנה, במדינה שבה תפקיד הצבא לנצח, שוכחים את זה וסוגדים בקנאות ל"טוהר הנשק". 

"הוא חוסננו!" – אינני מבין איך, מה הקשר בין טוהר הנשק לחוסן צבאי? 

שמעתי ברדיו שאלה למפקד בכיר: "מה המטרה הראשית שלך כשאתה יוצא לפעולה?"

תשובה: "לא לפגוע בחפים מפשע."

ואני חשבתי לתומי שהמטרה צריכה להיות לנצֵח. 

סהרורי ומסוכן.  אולי מוטב שצבאנו יתרכז בלנצֵח? זה בנפשנו. 

למה הם רוצחים?

אני רואה אותם בכל מקום ואני מברך על כך.

אני רואה אותם במוסדות הרפואה שלנו מקבלים טיפול שיוויוני ואני מברך על כך. 

מוסדות ההשכלה שלנו פתוחים בפניהם עם מלגות נדיבות.

מוסדות הבריאות שלנו פתוחים לפניהם לרווחה, הם רופאים, רוקחים, אחים, מנהלי מחלקות ומנהלי בתי חולים, בזכות השקעה ויכולת הראויים לשבח שלהם, ואני מברך על כך. 

הם נהנים מכול הזכויות, ביטוח רפואי ממלכתי, קצבאות ביטוח לאומי, חופש ביטוי, זכות לבחור ולהיבחר, ואני מברך על כך. 

אך למה לעזאזל הם מתפרעים נגד המשטרה ביפו ובאום אל חיראן, יוצאים מאום אל-פאחם לרצוח יהודים וקוראים לרוצחים שאהידים, ולמה הנציגים שלהם בכנסת משתלחים במדינת ישראל (מדינת כיבוש, מדינה גזענית) ואינם מכירים בלגיטימיות שלה? 

על כך אינני מברך, אני מתקומם. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר: סמל אלאור אזריה אינו צריך להביע שום חרטה. הוא עשה וידוא הריגה כנדרש מכל חייל בצה"ל כדי לא להשאיר בחיים מחבל שהיה רוצח יהודים אילו נשאר בחיים. הליכתו של סמל אזריה לכלא היא ביזיון למדינת ישראל שמפקירה את לוחמיה לפלפולים משפטיים!

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 2.8.17

* אתיקה מקצועית – חובתו ומחויבותו של פרקליט הן העמדת טובת הלקוח בראש מעייניו. שפטל לא פעל על פי האתיקה המקצועית. האם משפחת אזריה תפטר אותו, או תיתן לו להמשיך להזיק לאלאור? 

* הראייה החדשה – עו"ד שפטל ממשיך להתאכזר ללקוחו, ובמקום לנסות להקל בעונשו, הוא משתמש בו ככלי משחק למימוש תאוות הרייטינג שלו. לכן, הוא דוחף לערעור בעליון. בנדיבותו, הוא מבהיר שאם ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל רוצים שאזריה יגיש בקשת חנינה, הוא מוכן לפתוח במו"מ, אחרי שהם יגישו הצעה מסודרת. איזו מודעות עצמית. לא יאומן.

אז הוא יגיש ערעור לעליון. נו, ומה יהיה לו לומר, אחרי ששתי ערכאות הפריכו מכל וכל, פה אחד, את כל טענותיו כעפרא דארעא? איזו ראייה חדשה יציג בפני בית המשפט העליון? אה. הוא יטען שאייזנקוט שמן.

* חוק הרדיקלים השלובים – השמאלימין הרדיקלי מנסה להוכיח באותות ובמופתים, שמה שעשה אלאור אזריה, זו דרכו של צה"ל מימים ימימה.

* בוז – אני בז מעומק נשמתי לכל סמרטוט עלוב נפש, המתגאה בפייסבוק שיסית את ילדיו להשתמט ולערוק מצה"ל, במחאה על כך שהוא לא הפך לכנופייה. אני מאחל לאותם סמרטוטים, שהילדים שלהם יצפצפו עליהם, כי הם פטריוטים הנאמנים למדינה, ולא ישראלים על תנאי.

* חטיפת הילדים – לא שמעתי חדשות לאחרונה. יכול להיות שהתחילו לחטוף ילדים לצבא? לא, פשוט אני שומע כל מיני קשקושים על "הילד"... פספסתי משהו?

* צרור הערות על השב"כ והמתקפות עליו – הדלפות מן הקבינט המדיני ביטחוני הן עבירה על החוק ופגיעה בביטחון.

אם נכון המידע שהודלף מן הקבינט, לפיו השב"כ המליץ לא להציב מגנומטרים, בניגוד לעמדת המשטרה – בעניין הזה אני בעד עמדת המשטרה.

הגם שאיני תומך בעמדת השב"כ בנדון – אני רואה כחובתו של השב"כ להמליץ לקבינט המלצות על פי הבנתו המקצועית.

השב"כ הוא גורם ביטחון ומודיעין רציני ומוערך מאוד בעולם, אך הוא אינו חף מטעויות. הוא שגה לא אחת בעבר. לדעתי, הוא שגה גם בנושא הזה.

מותר לבקר את השב"כ, כפי שמותר לבקר כל גוף אחר.

בין ביקורת לגיטימית על השב"כ, לבין השתלחויות מתלהמות ודמגוגיות של פוליטיקאים פופוליסטיים ורודפי רייטינג כדוד ביטן ומירי רגב, פעורה תהום. לתהום הזאת קוראים נורמטיביות, אחריות, ממלכתיות, רצינות.

לוחמי השב"כ מחרפים את נפשם מידי יום ומידי לילה כדי להבטיח את ביטחונה של ישראל ואת קיום הדמוקרטיה הישראלית. רק אפס מאופס ודמגוג עלוב כח"כ דוד ביטן, יכול להרשות לעצמו לכנות אותם "פחדנים".

דוד ביטן הוא נער השליחויות של נתניהו. הוא משתלח בשב"כ כדי להטיל עליהם את האחריות על כניעתו של נתניהו. העובדה שנתניהו לא העמיד אותו במקומו, משמעותה היא גיבוי של נתניהו לדבריו.

יציאתו של הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ להגנת השב"כ מפני המתקפה הפרועה של רגב וביטן, מוצדקת. עם זאת, הביטוי שלו שהשניים "לא השלימו את המעבר מקוף לאדם," היא אמירה חצופה, קיצונית ולא ראויה.

הטענה שהוטחה כלפי דן חלוץ, כאילו דבריו הם גזענות נגד מזרחים, מגוחכת. הרי הוא עצמו מזרחי.

* מאמין ביועץ המשפטי – עסקת עד המדינה הנרקמת עם ראש הסגל של נתניהו לשעבר, ארי הרו, מפריכה את ההשמצות נגד היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, כאילו הם גוררים רגליים בחקירת פרשיות השחיתות של נתניהו. ההיפך הוא הנכון. אין לי ספק, שהם פועלים במרץ כדי להגיע לחקר האמת, ולבער את השחיתות. אני משוכנע, שאם תהיינה בידיהם ראיות המצדיקות הגשת כתב אישום נגד נתניהו, הם יגישו כתב אישום. אם לא תהיינה בידיהם ראיות מספיקות, הם לא יגישו כתב אישום. הם אמונים על ראיות, להבדיל ממשפט הרחוב.

ולא פחות חשוב לחזור על האמירה העקרונית, שמה שאזרחים במדינה דמוקרטית צריכים לדרוש מהנהגתם אינו רק לא לרדת מתחת לסף הפלילי, כלומר לא להיות עבריינים פליליים, אלא לא לרדת מתחת לרף מוסרי של ניקיון כפיים, מוסר ציבורי ודוגמה אישית. אך באשר לעניין הפלילי, יש לתת לגורמי אכיפת החוק לבצע את תפקידם ללא לחץ הרחוב.

* סקירה מודיעינית – יצחק לאור מדוכא. מה שמדכא אותו אלו ההפגנות נגד היועץ המשפטי. למה? כי כאשר מפגינים נגד השחיתות, בעצם מסיחים את הדעת מהנושא שנגדו צריך להילחם – הברבריות של הקולוניאליזם המשיחי, כלומר הציונות. ואלה שמפגינים נגד השחיתות, הם בעצם חלק מאותה ברבריות, רק נאבקים על שטויות, כמו כיצד היא תתנהל.

לאור גם לועג לאנשי השמאל, בלשונו הסרקסטית "נאורי השמאל", המזהירים מפני הידרדרות ל"מלחמת דת". בעיניו, זו התנשאות קולוניאליסטית על עם שנלחם על חירותו מפני הכובש הקולוניאליסטי הברברי.

אגב, באופן חריג מוצא לאור הבדל מסוים בין פשעי 1948 לפשעי 1967: "ההבדל העיקרי בין גבולות 1948 ל-1967, לא גודל הפשעים, אלא הצידוק האידיאולוגי. מאז 1967 השתלט השד המשיחי גם על השמאל – למשל, הכותל."

כלומר ב-1948 היינו סתם קולוניאליסטים, וב-1967 נהיינו קולוניאליסטים משיחיים, כולל השמאל הציוני.

כדרכם של שוקניסטים, הוא לא יכול להשלים פשקוויל בלי לבוז לזכר השואה בישראל ובעיקר למסעות הנוער לפולין. "כל הציונים מדובבים את הייעוד ההיסטורי הזה של המדינה, זה גם פשר מסעות הנערים לפולין: רק שם יבינו שחיינו השתפרו ביחס לאושוויץ, והם מהווים חלק מתהליך היסטורי, כולל הזונות והוודקה. הכול מותר לנו, הגואלים ונגאלים."

יפה, לאור. יפה. לאור מודה שחיינו בגיהינום הקולוניאליסטי השתפרו ביחס לאושוויץ. ואו.

נמשיך בסקירה המודיעינית מהשוקניה. בניגוד ללאור, התסריטאי והבמאי צפל ישורון דווקא מתמלא בתקווה בעקבות ההפגנות נגד היועץ, אך גם הוא מזהיר, שאם המחאה תסתפק בנושא השחיתות, היא תתמוסס. יש למנף את המאבק הזה למערכה כוללת. "אין ולא תוכל להיות פשרה בין המשיחיות הדתית הלאומית לדמוקרטיה ליברלית." ולכן, מן המחאה צריכה לצאת התארגנות פוליטית חדשה, שתאבק נגד הימין המשיחי דתי לאומי. מי הם מנהיגי הימין? ישורון מפרט: "בראש המפלגות המשמעותיות עומדים היום אנשי ימין, רובם יוצאי חצרו של נתניהו: ליברמן, גבאי, כחלון, לפיד, וכולם מחזרים אחר מצביעי הימין."

ואחרון בסקירה המודיעינית להיום, זוהיר אנדראס. הפשקוויל שלו מכוון נגד משה ארנס. מי שקורא את מאמריו של ארנס יודע, שארנס דבק בדרכו המסורתית של הליכוד, כמפלגה לאומית ליברלית; כזו שנציגיה היום במערכת הפוליטית הם ריבלין ובני בגין. חלק ניכר ממאמריו של ארנס הם בעד העמקת השוויון של ערביי ישראל והשתלבותם במדינה, נושא בו עסק רבות גם כשר בממשלה. מתוך האיכפתיות של ארנס להשתלבות ערביי ישראל, הוא יוצא נגד ההנהגה הקיצונית שלהם. בשבוע שעבר, תקף את ראאד סלאח, המסית הראשי. בפשקוויל התגובה, מכנה אנדראס את ארנס – "המסית הראשי". אם הוא תוקף את סלאח, הוא בעצם מסית נגד הערבים. הוא גם מזכיר מה היה תפקידו של ארנס בממשלות ישראל. "שר המלחמה".

עד כאן סקירתנו המודיעינית להבוקר.

* קביש – ברי כנורי שיתף את קוראי "הארץ" ביומן מסע. הוא יצא מתל-אביב לפסטיבל הקולנוע בירושלים, והווייז הבהיר לו שבשל פקקים ועומסי תנועה כבדים בכביש 1, הוא עומד לאחר באופן משמעותי לסרט שרכש לו כרטיסים. לאחר לבטים רבים, נאלץ לנסוע בכביש 443 והגיע בזמן. אלא מה? כבר 30 שנה הוא אינו דורך בשטחים קבושים ו-443, אויה, הוא כביש קבוש, להלן קביש. ובכן, מר כנורי, לידיעתך, גם כביש 1 הוא כביש קבוש, כלומר קביש. גם הוא עובר בשטחים אקבושים (כלומר בשטחים שהיו תחת הכיבוש הירדני עד שחרורם במלחמת ששת הימים).

אין מה לעשות, מר כנורי היקר. מעתה יהיה עליך לחשב מסלול מחדש. לא עוד כביש 1 (אלא אם כן מחיר עקרונותיך הוא כרטיס לקולנוע).

* שותף לדבר עקירה – במלאת 12 שנים לעקירת גוש קטיף, כדאי לזכור ולהזכיר – שותפו של שרון לעקירה היה נתניהו. נתניהו תמך בעקירה במשאל חברי הליכוד, לפחות בשלבים הראשונים של המשאל, כאשר היה ברור לכל שיש רוב לשרון (אחרת שרון לא היה הולך למשאל). בימים האחרונים של המשאל, היו שמועות שנתניהו פועל בחשאי לשכנע אנשים להצביע נגד, בניגוד לאמירותיו הפומביות. אחרי משאל חברי הליכוד, הוא הצהיר שתוצאות המשאל – שכזכור דחה את העקירה, מחייבות אותו, והוא יפעל על פיהן. אולם כאשר ההתנתקות הגיעה להצבעה בממשלה, נתניהו, אז שר האוצר, הצביע בניגוד לתוצאות המשאל, בעד ההתנתקות. וחשוב לציין – בממשלה אין משמעת סיעתית, אין משמעת קואליציונית, כל שר מחויב להצביע על פי צו מצפונו.

כאשר העקירה הגיעה לכנסת, הוא שוב הצביע בעד, בניגוד לתוצאות המשאל. נכון, בהצבעה בכנסת השרים מחויבים להחלטת הממשלה, על פי עקרון האחריות המשותפת. אך הוא יכול להצביע נגד ומיד להתפטר. או עדיף להיפך – להתפטר ואז להצביע נגד. ובכל מקרה, כיוון שההחלטה בממשלה התקבלה בתמיכתו, אין משמעות לאמירה שהצבעתו בעד היתה רק בשל האחריות המשותפת.

נכון, רגע לפני העקירה הוא התפטר. הוא עשה זאת כאשר כבר אי אפשר היה להשפיע. כאשר ניתן היה להשפיע, בדרך העיקרית שבה יכול נבחר ציבור להשפיע – באמצעות האצבע, הוא תמך.

אז למה הוא התפטר? כי הוא ידע לעשות את החשבון שלו.

מעניין, שנתניהו תמך בעקירת היישובים על אף הטראומה האישית שלו – עקירתו מבית ראש הממשלה למלון "שרתון פלז'ה".

* מוסיקה יהודית של אמן דגול – ב-2008 הוציא שלמה גרוניך את תקליטו "מסע אל המקורות". זהו תקליט של טקסטים ממקורות ישראל, מן התנ"ך ומן התפילה, שהוא הלחין והקליט. גרוניך הוא גאון, אמן דגול. כל יצירתו נפלאה. ומכל יצירתו, אני אוהב במיוחד את "מסע אל המקורות". גרוניך מתאר בצורה כמעט מיסטית את האופן שבו הוא יצר את התקליט. הוא פשוט ישב ליד הפסנתר, והלחנים רצו מאליהם, ברצף אחד, כאילו היו בתוכו תמיד ורק ציפו לרגע שבו יפתח להם שער לפרוץ אל העולם. התקליט כולל גם את תחילת ההפטרה של גרוניך בבר המצווה שלו.

תקופה ארוכה התקליט הזה היה במכוניתי ובנסיעותיי האזנתי לו רצוא ושוב, ואני מכיר על פה כל תו ותו. גם הייתי פעמים אחדות במופע של "מסע אל המקורות". גרוניך הוזמן להופיע באירועים רבים של עולם ההתחדשות היהודית בישראל.

שמחתי לשמוע על זכייתו של גרוניך בפרס שר החינוך למפעל חיים בתרבות היהודית. הוא ראוי לפרס והפרס ראוי לו.

כאשר הוציא גרוניך את התקליט, היה גל גדול מאוד של יצירה יהודית של מיטב האמנים. היו מי שהלעיגו על כך וכינו זאת טרנד. יתכן שיש כאלה שתפסו טרמפ על טרנד (אדרבא, אני בעד טרנדים חיוביים), אבל רבים וטובים אכן מצאו ביצירה הזאת את זהותם כיהודים וכיוצרים ואמנים. ...עכשיו לכו תתבכיינו על הדתה שמדתה.

* ביד הלשון: נפלה עטרת ראשנו – מילים אלו פותחות מודעות אבל על אדם יקר, לרוב על דמות מרכזית, אישיות חשובה בקהילה. מקור הביטוי הוא ממגילת איכה, שאנו קוראים בתשעה באב:

"נָפְלָה עֲטֶרֶת רֹאשֵׁנוּ

אוֹי נָא לָנוּ כִּי חָטָאנוּ."

עטרת ראשנו שנפלה, ועליה מקוננת מגילת איכה, היא ירושלים.

* * *

יעקב חסדאי

עוד הרהורים בעקבות פרשת "הר הבית"

במחצית חודש יולי אירע הפיגוע הרצחני בהר-הבית ע"י ערבים ישראלים. בתגובה ישראל הציבה מכשירי בקרה בכניסה להר והשטח החל לבעור. מיספר ימים לאחר מכן, מאבטח בשגרירות ישראל בירדן ירה והרג 2 אזרחים ירדנים כי חשש שהם מנסים לפגוע בו. שני האירועים נקשרו אחד בשני והפכו לתקרית דיפלומטית בין ירדן לישראל והגברת הלהבות מצד גורמים במדינות מוסלמיות ומצד הפלשתינאים. התקריות לכאורה הסתיימו אולם עלינו להבין כי אירועים אלו הם סימפטום לבעייה עמוקה של מדינת ישראל, ושל מדיניות הממשלה, בנושאים הקשורים להר-הבית ולערביי ישראל וירושלים.

התנהגות הממשלה בפרשות אלו עוררה ביקורת מימין ומשמאל. אני חושב שבאופן יסודי הביקורת הזו אינה מוצדקת. בשני האירועים הופתענו והיה צורך להגיב תגובות מהירות.

כמובן שבנתונים אלו התגובות לא תמיד שקולות או מדודות אבל נעשה ניסיון לצאת מהפלונטר. מהבחינה הזאת, אפשר לצפות שהניסיון להרגיע את השטח ולהוריד את הלהבות הצדיק את הצעדים שננקטו. אבל זאת בדיוק הבעייה.

מה שהסתבר בשני האירועים הללו, בעיקר באירוע הר-הבית, הוא שהופתענו בשני מובנים: ראשית, טעינו בנתונים. חשבנו שיש לנו בעייה עם הכיבוש ביהודה ושומרון, עם המדינה הפלשתינאית. מסתבר שיש לנו עוד בעייה, לא פחות משמעותית אשר הופכת להיות חזית שנייה שלנו: האוכלוסייה הערבית בירושלים. זוהי אוכלוסייה אנטי-ישראלית ואלימה באופן קיצוני.

למי שמכיר את ההיסטוריה של ערביי ירושלים זה אינו חידוש גדול. הם תמיד היו חוד החנית של הערבים במאבקם בישוב היהודי בארץ-ישראל, החל משנות ה-20 (של המאה הקודמת).

אבל מסתבר, ואת זה ניסינו לשכוח, גם כיום, 50 שנה תחת שלטון ישראל והתנאים שהם מקבלים, הם נשארו כאלו.

מה שמתברר עוד, גם ערביי ישראל, שכל הזמן נעשה ניסיון להסביר לנו שהם בעצם רגועים וכמעט אינם משתתפים בפעילות חבלנית, זה הכול היה, כמו שאומרים, "נחש תחת הקש." הפיגוע בהר הבית בוצע ע"י ערבים מישראל. הלוויה של המחבלים שנהרגו בפיגוע זה הוכיחה שאום-אל-פחם שונאת את ישראל. מהעובדות האלו אי אפשר להתעלם.

שנית: היתה טעות נוספת, לטווח הארוך, והיא קשורה בשני הביטויים שהזכרתי: "להוריד את הלהבות" ו"להרגיע את השטח." זו בעצם המדיניות של ממשלות ישראל כבר הרבה מאוד שנים במה שקשור להר-הבית. מתברר שזה לא עובד.

באירועים אלו נולד מושג חדש: "הרחוב". עכשיו בשטח לא קובעים המנהיגים, לא הוואקף, לא המופתי, לא הרשות הפלשתינאית וגם לא מחמוד עבאס. מי שקובע זה הרחוב. זו נקודה מעניינת שצריך להתייחס אליה בכובד ראש, כי הרי אנו כל הזמן מחפשים שותפים למו"מ. שותפים למו"מ זה מלך ירדן, שותפים למו"מ זה מחמוד עבאס והרשות הפלשתינאית.

ולבסוף מה מסתבר? שאנחנו יכולים לעשות הסכמים עם כל אחד מהם אבל אנחנו לא נגיע להסכם עם "הרחוב". זוהי מסקנה מרחיקת לכת שיש לה משמעויות רבות מפני שעם הרחוב לא מנהלים מו"מ אלא נוקטים באמצעים. ויש לנקוט באמצעים שיבטיחו כי הרחוב יבין שלא כדאי להתעסק איתנו.

במלחמות האלו ישראל צריכה ליזום. אנחנו לא צריכים לחכות עד שיתבררו לנו עובדות שהשתדלנו לא לראות. אילו ישראל הייתה נוקטת צעדים בהר-הבית, צעדים יזומים, ומתכננת מהלכי נגד למקרה שיתעוררו מהומות, ברור שמצבנו היה שונה לגמרי. היוזמה צריכה להיות בהרבה מאד תחומים: תחומים חקיקתיים, תחומים של ביטוח-לאומי ועוד.

צריך להיות ברור לערביי ירושלים ולערביי ישראל שיש למדינה כלים כדי להילחם בניסיונות למרי, ויש לנו סימנים ראשונים של ניסיונות למרי. לכך צריך כלים חוקיים. לא יכול להיות מצב שבג"צ יגיד למשטרה כי אין כלי חוקי שיאסור מסירת גופות של מחבלים למשפחותיהם.

כאשר רואים מה קרה כאשר מסרנו את הגופות מבינים שצריך לתקן את החוקים כדי שבג"צ יפעל באופן שקול יותר ואחראי.

בסך הכול צריך להבין, וזו המסקנה העיקרית, אין לנו בעייה פוליטית רק עם ערביי יהודה ושומרון והשאיפות שלהם: שתי מדינות לשני עמים או מדינה אחת לשני עמים. מסתבר שהסערה העוברת על המזרח התיכון הגיעה גם אלינו.

לכן, גם אם בשלב הראשון במאבק על הר-הבית הפסדנו, ובזה אין ספק, ומעמדנו נחלש גם מול ערביי ישראל, צריך כעת לנקוט צעדים כדי שבהתמודדות הבאה, לא רק שנהיה מוכנים יותר, אלא גם "הרחוב" יבין שניצחנו.

דברים אלו נערכו מתוך שיחה בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il

* * *

באבל על מותו של מוטי (מרדכי) שמואלי (שמואלביץ)

בגיל 76 אחרי מחלה קשה

בן פתח-תקווה וצאצא לאחת המשפחות המייסדות

הלווייתו התקיימה אתמול אחר-הצהריים

בבית הקברות סגולה בפתח-תקווה

* * *

מתי דוד

הפנים האמיתיות של בנימין נתניהו

לאחר ארבע קדנציות ועשר שנים שבהן כהן כראש ממשלה, בנימין נתניהו עומד במוקד השיח הציבורי והביקורתי שעוסק באישיותו, בהתנהלותו, בכישוריו, בדעותיו, במדיניותו ובהחלטותיו. זה עדיין לא סוף עידן נתניהו, אבל סוג של מאזן ביניים.

בטרם אערוך תקציר השוואתי, בין דעתם החיובית על נתניהו של התומכים והמעריצים שלו, לבין דעתם השלילית על נתניהו של המתנגדים והיריבים שלו, ראוי להציג מקבץ עובדתי מוכח של ההישגים המדיניים והכלכליים של ישראל, בתקופתו של נתניהו כראש הממשלה, המפורטים בהמשך בהרחבה.

ישראל בהנהגתו של נתניהו הפכה למעצמה ביטחונית, כלכלית, טכנולוגית ומדעית. ישראל הפכה למדינה מחוברת ומחוזרת בעולם. זאת למרות תועמלני הכישלונות. למרות התחזיות השחורות של הפוליטיקאים שהתנפצו. למרות הנבואות המפחידות של הפרשנים שהתפוגגו. למרות האזהרות של העיתונאים שהתרסקו. למרות האתראות מפני צונאמי מדיני שהתבדו. למרות האשמות הכזב שישראל כביכול "מבודדת", שהכלכלה מתרסקת, ושהעם מצוי כביכול בייאוש טוטאלי וחושש לעתידו הקטסטרופאלי, זאת לדעת דוברי השמאל הקיצוני.

ולמרות ההישגים הגדולים של ישראל בתקופתו של נתניהו, גובר המיאוס ממנו, בעיקר בגלל הנהנתנות שלו שלא יודעת שובע, ובגלל ההתנהלות השתלטנית שאינה יודעת גבולות. נתניהו לא ייפול בגלל "הכיבוש", ולא בגלל אי האמון של האופוזיציה. הוא עשוי ליפול בגלל פרשיות השחיתות או בקלפי. השאלה שנותרה עד מתי ביבי יחזיק במושכות השלטון והשררה?

תקציר ההישגים של ישראל בהנהגתו של נתניהו

מדינת ישראל תחת נתניהו נהנית ממעמד עולמי יוצא דופן, המתבטא בקשרי החוץ שלה עם בנות ברית, עם יריבים לשעבר, ואפילו עם יריבים-לכאורה בהווה. בשנים האחרונות ישראל זכתה להצלחות דיפלומטיות רבות. נתניהו התקבל לאחרונה כמנהיג וכנואם מרכזי בכנס ברית מדינות אפריקה המזרחית, בכנס ברית מדינות אפריקה המערבית, ובכנס ברית ארבע מדינות מזרח אירופה (פולין. הונגריה. סלובקיה. צ'כיה).

נתניהו התקבל בימים אלה בכבוד ובהערכה רבה על ידי נשיא צרפת, עמנואל מקרון, שיצא בהצהרה חשובה ביותר לטובת ישראל, באומרו ש"האנטישמיות הפכה להמצאה של האנטי ציונות."

ביקוריו של נתניהו באוסטרליה, בסין, בסינגפור, באוזבקיסטן, באזרביג'אן ובהונגריה, מחזקים את מעמדנו בעולם. ניצחונו של טראמפ ומינוייה של שגרירת ארה"ב באו"מ, ניקי היילי, שהפכה לדוברת הכי פרו-ישראלית, שינו את מעמדנו לטובה, בזכות הסנגוריה של ארה"ב לטובתנו, בניגוד לתקופתו של אובמה. קשריו הטובים של נתניהו עם הנשיא פוטין והנשיא טראמפ מחזקים את מעמדנו הבינלאומי.

ישראל מדינה יציבה כלכלית וביטחונית

בשנת 2017 ישראל יציבה וחזקה כלכלית. אין גירעון במטבע חוץ. יש עודפים גדולים במטבע חוץ, אין אינפלציה, אין אבטלה, יש שיפור במצבן של השכבות החלשות והתיירות בשיאה.

משקיעי חוץ באים ממזרח וממערב. התוצר המקומי הריאלי לנפש נושק ל-40 אלף דולר. רמת החיים הריאלית עלתה, והרזרבות עומדות על 110 מיליארד דולר. מצבה הבינלאומי המזרח-תיכוני של ישראל הוא הטוב ביותר מאז הקמתה. יחסי מסחר וכלכלה עם מדינות המפרץ, במינון גובר. החששות מחרם עסקי ותרבותי נוסח  BDSהתפוגגו.

הזוועות של מלחמות הסונים בשיעים באזורנו פקחו עיניה של דעת הקהל המשכילה בעולם וחוללו שינוי עמוק ביחסה לישראל. רוב הישראלים מרגישים ביטחון כלכלי, אישי ולאומי. התקשורת חדלה להיות הראי והמצפון של הציבור. לאחר שטעתה בכול.

תקציר ממוקד וחלקי של ההישגים וההצלחות

נחתם הסכם הסיוע האמריקני לישראל בשווי 38 מיליארד דולר, ישראל זכתה בעצמאות אנרגטית, שדה הגז "לוויתן" יצא לדרך בהשקעה 15 מיליארד דולר. נחתם הסכם עם ירדן להספקת גז ישראלי בשווי 3 מיליארד דולר. הוקמה הברית הים תיכונית בין יוון. קפריסין וישראל. הייצוא הביטחוני של התעשיות הישראליות הסתכם ב-6.7 מיליארד דולר. דו"ח האו"ם קבע שישראל נמצאת במקום 11 בעולם במדד האושר. משלחת ישראלית גדולה בראשותו של נתניהו התקבלה בסין לרגל כינון 25 שנה ליחסים הדיפלומטים והכלכליים. נחתמו הסכמים כלכלים. ישראל היתה אורחת הכבוד בכנס החדשנות הטכנולוגית בסין. משלחת כלכלית מדינית בראשותו של נתניהו חתמה על הסכמים במדינות מזרח אפריקה, ומשלחת בראשותו של נתניהו היתה אורחת הברית הכלכלית של מדינות מערב אפריקה. במפגש נחתמו הסכמי סיוע וחודשו הקשרים עם מדינות.

הודו נפתחה להשקעות ולקשרים ביטחוניים כלכליים ומדעיים רבים.

הועמקו שיתופי הפעולה הביטחוניים השקטים עם מצרים במלחמה בטרור.

מערכת ההגנה האווירית "שרביט קסמים" הפכה למבצעית, הסתיימה בניית הגדר בגבול מצרים בסיני, שעוצרת את שיטפון המסתננים.

ניצחונו של טראמפ בארה"ב גרם לשינוי דרמטי של יחס ארגון האו"ם לישראל, בזכות שגרירת ארה"ב באו"ם, ניקי היילי, שהתפרסמה בנאומי ביקורת חריפים נגד הנטייה של האו"ם נגד ישראל ובתמיכתה הגלויה בישראל. ניקי היילי ביקרה לאחרונה בארץ.

ביקורו של ראש ממשלת הודו בישראל מסמל שינוי דרמטי של מדינת הענק ביחסה לישראל. ביקור שמחולל המשך העמקת הקשרים הביטחוניים והכלכליים.

השקל הישראלי ממשיך להיות אחד המטבעות החזקים בעולם.

כל יום עולות על הכבישים 1000 מכוניות חדשות. נפתח קו תעופה חדש של חברה סינית מהונג קונג. נישבר שיא של כל הזמנים של התיירות הנכנסת, כולל התיירות מסין.

הביקורים הממלכתיים של ראש הממשלה באוסטרליה. בסין. בסינגפור. באוזבקיסטן. באזרבייג'אן ובאפריקה מחזקים את מעמדנו בעולם. חברות סיניות השקיעו מאות מיליונים במיזמים משותפים עם הטכניון בחיפה ועם מכון ויצמן ברחובות.

משלחות רבות של מדינאים ופוליטיקאים מכל העולם הגיעו לביקורי עבודה בארץ, ממזרח וממערב.

דו"ח חיובי ביותר של הבנק העולמי על כלכלת ישראל: אבטלה נמוכה. החוב הלאומי הצטמצם. צמיחה גבוהה של 3.8 אחוז. הייטק משגשג.

ישראל הפכה למוקד עולמי של ידע ותפעול סייבר.

עסקת מובילאיי תכניס לקופת המדינה כמה מיליארדים.

בזכות מתקני התפלת מי הים נפתרו בעיות המים של ישראל.

נבנו ונפתחו קווי רכבת חדשים. קילומטרים של כבישים וגשרים חדשים. מהפכה תחבורתית בתשתיות בכל חלקי המדינה בדרום ובצפון. מצבה הגיאופוליטי של ישראל כיום הטוב ביותר בהשוואה לעבר. 60 אחוז ממשקי הבית גרים בדירות בבעלותם.

מפגש היסטורי בין שרי האנרגיה של מדינות הים התיכון והאיחוד האירופי עם שר האנרגיה יובל שטייניץ, לקידום מיזם צינור הגז הטבעי מישראל לדרום אירופה. עלייה משמעותית בעליית רמת החיים של חלק באוכלוסייה הערבית. נמשך גל ההצלחות של היזמים והחברות בהייטק.

הדו"ח השנתי של בנק ישראל קובע ששנת 2016 הייתה שנה טובה ברוב נתוני המאקרו המצוינים של יציבות וצמיחה. שיפורים בהסדרים הפנסיונים, ובביטוחי הבריאות.

ביקור ראש ממשלת אתיופיה בארץ, אחת המדינות החשובות והגדולות באפריקה (מדינה נוצרית) מסמל העמקת הקשרים עם אפריקה.

התעשייה האווירית זכתה במכרז לתחזוקת מטוסים סיניים.

ישראל מקבלת 50 מטוסים מהחדישים ומהטובים בעולם, מארה"ב.

חודשו הקשרים הדיפלומטיים עם טורקיה. הקשרים הכלכליים לא נפסקו כלל.

שיעור הילודה הישראלי הוא הגבוה ביותר בעולם המערבי.

הטכנולוגיה שמשמשת את נאס"א למשלוח תמונות מהמאדים לכדור-הארץ פותחה ע"י שני ישראלים. מערכת ההפעלה "ווינדוס" פותחה ברובה במיקרוסופט ישראל. מרכז הפיתוח של מיקרוסופט, היחידי מחוץ מארה"ב, פועל בישראל.

ישראל פיתחה שיטות השקיה שמאפשרות גידול יבולים בשטחים צחיחים ושני ישראלים שמחזיקים בשיא עולמי ביבול כותנה (245 ק"ג) כאשר הממוצע העולמי 70 ק"ג.

ביתן מצרי ישראלי משותף נפתח בניו יורק.

ההשקייה בטפטפות היא המצאה ישראלית החוסכת מים בכל העולם.

בישראל יש יותר מוזיאונים באופן יחסי לאוכלוסייה מאשר בכל מדינה אחרת.

ישראל מובילה בעולם במספר המדענים והטכנאים בכוח העבודה שלה.

כלכלת ישראל גדולה יותר משל כל שכנותיה יחד. ישראל היא אחת משמונה המדינות בעולם ששולחות לוויינים לחלל. ישראל אחת המדינות ששלחה ציוד רפואי והומניטארי לאזורי אסון. משלחות של רופאים ובתי חולים שדה הגיעו לרוב המקומות של אסונות טבעיים.

שירותי הביטחון הישראלים מדריכים ומשרתים חברות תעופה מכל העולם.

ההכנסה לנפש בישראל היתה גדולה יותר מזו בבריטניה.

ישראל מפיקה יותר עבודות מדעיות לנפש מאשר כל מדינה אחרת בעולם.

המצאת ה"וויז" הישראלית כבשה את העולם.

לאור התעצמות העימות בין המדינות הסוניות לאיראן, ולאור המשבר הפוליטי במערב אירופה, הבעייה הפלשתינית איבדה את מקומה בשיח הבינלאומי.

נפתר הסכסוך הדיפלומטי עם ניו-זילנד.

ירדן מייצאת ומייבאת סחורות דרך נמל חיפה ובהמשך יבשתי.

תלמידי תיכון ישראלים זכו במדליות בתחרויות בעולם בתחום הרובוטיקה, המדעים והמתמטיקה.

 זמרים ולהקות מפורסמות רבות באים להופעות בארץ, למרות איומי החרם שלBDS .

שבעה ישראלים זכו בפרסי נובל.

מדוע נתניהו כל כך חיובי בעיני תומכיו ואוהביו?

מנהיג בעל שיעור קומה בינלאומי. אדם בעל יכולות מרשימות שהיקנו לו ולישראל מעמד עולמי. גלי ההגירה והטרור האיסלאמי באירופה ובעולם, בשילוב ירידה דרמטית במחירי הנפט בעולם, הפכו את עמדותיו נגד הטרור האיסלמי לפופולאריות בעיני מדינאים רבים באליטות במערב ובמזרח. נואם מזהיר והמסביר הציוני, המדיני והלאומי הטוב ביותר.

אדם חכם בעל רמה שכלית גבוהה בכל קנה מידה אנושי. למרות כל נבואות החורבן של יריביו ושונאיו, הצליח לנהל מדינה שהגיעה בזכותו להישגים מופלאים בכל התחומים. אחד המנהיגים המבריקים שהצמיח הימין. הוא מזכיר באיכות ובעוצמה שלו את בן-גוריון ואת יצחק רבין. מחזיק בתפיסת עולם סדורה ומגובשת. מנהיג לאומי נחוש שיודע להציב קווי גבול ברורים להגנת מדינתו.

אחד המנהיגים המערביים הבודדים שהעז לקרוא תגר על הסדר העולמי המזויף של האו"ם. מנהיג שהעז להציב מראה ריאליסטית מול האו"ם ותוקף את היומרה של מוסדות האו"ם לקדם צדק ושלום. העז לכנות את מועצת זכויות האדם – "בדיחה". הצליח להדוף את כל הלחצים לנסיגות מהשטחים ולהקמת המדינה הפלשתינית.

דעתה החיובית של אילנה דיין על נתניהו

כמה ימים לפני שידור התחקיר של אילנה דיין ב"עובדה" על ההתנהלות של נתניהו ולשכת ראש הממשלה, "האקווריום", אמרה אילנה דיין דברי הערכה  מפתיעים על אישיותו של נתניהו: "נתניהו הוא לא סתם  anybody הוא somebody. היכולות האישיות שלו, האינטלקט, כושר התפיסה, זיכרון העומק ההיסטורי וגם תחושת האחריות ההיסטורית. יש אצלו גם השקפת עולם ליברלית הומניסטית שהוא הביא מאמריקה." (דברים אלה פירסם העיתונאי יגאל סרנה ב"ידיעות אחרונות" 11.11.16).                                

מדוע נתניהו כל כך שלילי בעיני יריביו ושונאיו?

להלן לקט של כמה מביטויי הביקורת השליליים ביותר נגד בנימין נתניהו, שפורסמו על ידי הפרשנים ובעלי הדעה.

מנהיגותו של נתניהו מובילה לייאוש טוטאלי ועתיד קטסטרופאלי למדינה. לנתניהו אין עמדות מוצקות אלא רק תחבולות. הוא דואג אך ורק להישרדותו הפוליטית ולא דואג לענייני המדינה. הוא טקטיקן פוליטי אבל כישלון אסטרטגי. הוא החדיר לשיח הציבורי את תרבות השקר כמודל למנהיגות. הוא רימה את  מנהיגי המחאה החברתית וגם את פרופ' טרכטנברג כשמינה אותו לעמוד בראש הוועדה. הוא מרחיק בשיטתיות את כל מקורביו: (גדעון סער. משה כחלון. עוזי ארד. משה יעלון. איציק מרדכי). בעיני יריביו ומבקריו נתניהו הוא דמות של אדם יהיר. מתנשא. נהנתן. שקרן. לחוץ. אופורטוניסט. מנותק מהעם. מנהל מדיניות של פגיעה בשלטון החוק ובמעמדו של בית המשפט העליון. גרם לנזק ביחסים עם ארה"ב בגלל יחסיו והתנהלותו נגד אובמה. הפר הבטחות שלטוניות רבות. לא יוזם מהלך מדיני לפתרון הסכסוך. מתנער מהבטחתו להקמת מדינה פלשתינית.

סימה קדמון על "דוקטרינת נתניהו"

לשיא דברי השטנה והשנאה הלא רציונאלית נגד נתניהו, הגיעה העיתונאית סימה קדמון ("ידיעות אחרונות"ף 4.11.16) ברשימתה על "דוקטרינת נתניהו". היא הגיעה לשיאים חדשים של ביקורת אובססיבית שלוחת רסן ובלתי נשלטת, משווה את נתניהו לדיקטאטור הרומני צ'אוצ'סקו. לדיקטאטור הצפון קוריאני קים און. למלך הבווארי הגרמני המשוגע לודוויג השני. לנשיא הטורקי ארדואן. לנשיא הרוסי פוטין. לקיסר הרומי נירון. לשליט הקומוניסטי של מזרח גרמניה הוניקר. ואפילו לא שוכחת את נפוליון.

היא מייחסת לנתניהו את מחלת הפאראנויה. עווית בלתי נשלטת. וסיבוכי אופי פתלתלים. הפעם לא מדובר בחופש הביטוי ובביקורת עניינית רציונאלית, אלא בביטוי של שנאה חולנית לא רציונאלית. סימה קדמון איבדה שליטה עצמית בהתקף של כתיבה פראית ולא רציונאלית.

מתי דוד 

* * *

ד"ר ארנה גולן

האם היתה "הדתה" (לא מכוונת) בקיבוצים ובחינוך הקיבוצי של דורות ההמשך הראשונים?

וזו אינה (כמעט) שאלה פרובוקטיבית!

מוקדש לזכר הוריי, ריבה ומשה בן דרור, ממייסדי קיבוץ מסדה שבעמק הירדן,

במלאת 35 שנים לפטירתם, ובמלאת 80 שנה להקמת הקיבוץ

א.    ממי נחלנו את  המסרים המוצפנים מן המסורת היהודית?

לא פעם העזתי וטענתי כי הוריי, כמו שאר חברי הקיבוץ, ובוודאי גם בקיבוצים אחרים, היו ביסוד נפשם דתיים, ובאופן כלשהו גם משיחיים. אמנם, הם תירגמו את אמונתם ללשון ציונית-לאומית וסוציאליסטית של תיקון אדם ועולם, אבל בעומק נפשם נשתמרה אמונה בבורא עולם, בהיותנו נבחרים לתקן את העולם, ועם זאת שמרו על פרקים ונוהגים מן המסורת היהודית על ידי תרגומם ללשון החדשה, בייחוד בחגים, במועדים ובשבתות. לא כל שכן, שהם ראו בעצמם ממשיכי התנ"ך, כאלה המדלגים על אלפיים שנות גלות, מתקשרים לחיים הלאומיים בארץ האבות, מחיים את הלאומית העברית של אז ומקימים אותה לתחייה. וכך הם הטמיעו גם בנו, ילדיהם, את אמונתם ואת הטקסט התנכ"י בפרשנותם.

כך אמרתי, אבל תמיד כשטענתי כך זכיתי למבטי ליגלוג ותמיהה. האומנם, טענו כנגדי בני המחזור שלי, בני הקיבוץ הראשונים, ולא רק הם, והלא את עצמך, כמו כולנו, חילונית למהדרין, ולא נחלנו מהורינו ולו שמץ של דתיות. שהרי הם היו חלוצים שמרדו בבית אבא ואימא ובסביבתם הדתית ויש מהם שלא זכו כלל לחינוך יהודי של ממש. כנאמני תנועת העבודה (מפא"י) הם מעולם גם לא הראו לנו מעולם בית כנסת, לא לימדו אותנו תפילות ואפילו לא סיפרו לנו שיש סידור. הם היו ציונים, רציונליסטים וסוציאליסטים בכל ליבם.

לכאורה, אכן היה הצדק עימם. ובכל זאת, מאז הקמנו משפחה, שמאי ואנוכי, כולנו, כל בני ביתנו והיום גם הנכדים, מתכנסים מדי ערב שבת לארוחה חגיגית עם הדלקת נרות (לאו דווקא בשעה היעודה) וקידוש על כוס יין ואיש אינו רואה בכך סממן של "דתיות". וכי ממי ירשנו את הכבוד למסורת ערב השבת? הלא מהורינו, גם אם בתרגום למונחי "העבודה והמלאכה" וכמובן. גם המנוחה של העובד העברי. הם היו גאים ובטוחים באמונותיהם החדשות ומשום כך לא חששו כלל להעלות את שם "אלוהים" על דל שפתותיהם בביטויי יום יום (מתוך הרגל של שיגרה בילדותם, מן הסתם) ובוודאי בטקסי חגים ומועדים, אף שהם שינו את תוכן החג בהתאמה לחייהם. ואנחנו שמענו וקלטנו את מה שהשתמע מן הדברים בעקיפין.

יותר מזה, להפתעתי גיליתי שאבא אף הרחיק לכת באמונתו הכמוסה. אף שלכאורה כפר כל שנותיו במציאות האל ונותר חילוני גמור עד יומו האחרון, גם האמין באידאה הקיבוצית, נשאר נאמן לה עד יומו האחרון והיה פעיל בתנועה הקיבוצית ורק סבר שהאדם הוא שנכשל במימושה, הרי בשנותיו האחרונות, כשהתפנה ליצור ספרות, העז ונתן לכך ביטוי (ולדעתי, לא משום הזדקנותו). ובכן, מה גיליתי?

 לאחר פטירתו של אבא, שאכן ידעתי שהוא כותב בשעותיו הפנויות, גיליתי את היקף עיזבונו הספרותי בשיר ובסיפור, ושנים לאחר מכן כינסתי את הדברים והוצאתי אותם לאור בסיועם של אחי, גדעון בן דרור ואחותי לאה גונן, בספר שאבא נתן לו עוד בעיזבונו את השם "אחרון הוותיקים", על שם אחד מסיפוריו האחרונים (בהוצאת עקד). אבל כשמצאתי את הטקסטים בשלמותם נדהמתי למקרא אחדים משיריו. אבא, שנולד בטשרנוביץ וסלד מקהילות החסידים שמילאו את העיירות הסמוכות ושכונה שלמה בעיר עצמה, שלא קיבל כמעט חינוך יהודי כי נולד למשפחה מתבוללת למחצה, התייתם משני הוריו כבר בגיל 10 והתחנך על ידי אחיו הגדולים ולא ידע מילה בעברית, הוא, שהיה בין מייסדי "מכבי" בטשרנוביץ, ציוני נילהב שהגיע לארץ יחיד ממשפחתו כמשתתף ב"מכביה " הראשונה (1931) אך פנה ונשאר בהכשרה של מסדה, שציפתה  אז במושבה הקטנה חדרה שיקבעו לה מקום לעלות להתיישבות, הוא שכתב, למשל, את השיר הבא שאביא אותו להלן בשלמותו:

ה י י,   א ת ה   ש ם   ל מ ע ל ה !

א ת ה  – אלוהינו, הוריית אותנו  ל ד ע ת,

במסירות, בדבקות,  א מ ו נ ה   ל ט ע ת.

א ת ה  –  טמנת ניצוץ  –  א ם   א ש כ ח ך  –  בליבנו,

ב ח ר ת נ ו  –  חפצת בשוב   ע מ ך   לארץ   ה ו ר ת נ ו.

א ת ה  –  נ ט ע ת   בנו,   ב מ ו פ ת י ך,   א מ ו נ ה,

ו א נ ו –  ד ו ר ו ת   רבים מוסרים נפשנו   ע ב ו ר ה.

במצוותיך,   נ א ח ז נ ו   בכל כוחנו   ב ח י י ם,

כי-כך   צ י ו ו י ת   על משה רבנו, פנים אל פנים.

ומאז,   א ת ה   משקיף מלמעלה ורואה   ט ו מ א ת   ע ו ל ם,

מכחידים   ב נ י ך   ומשחיתים האמונה   ב ך   ו ב א ד ם,

א מ ץ   נ א  –  עמך היודע סבל ונידוי לאין   ש י ע ו ר,

"שפוך חמתך על הגויים", יהא   ש מ ם   א ר ו ר.

אמור   א ת ה  –  האם נביאינו   ל ע מ ך   א מ ת   ב י ש ר ו?

או, חלילה, אוזניך נבואתם, לגאולה שלמה, לא שמעו?

לו יכולתי לפרוץ אליך דרך   ש ב ע ת   ר ק י ע י ך,

ל ה ז כ י ר ך  –  ל ו ח ו ת   ה ב ר י ת   אשר נתת   ל ע מ ך.

ולשאלך – עד מתי תשקיף על סבלות עמך   ו ת ח ש ה   ו ת י ט ו ר?

ע ד   מ ת י  –  יעמוד לנו   ה כ ו ח   על קיומנו לשמור?

נאמר,   א ת ה   ח י י ב   לגאול עמך בזרוע נטויה  –  ו מ ה ר,

ה ר י   בשמך אמרו  –  נ צ ח   י ש ר א ל   ל א   י ש ק ר!

נ.ב.

הוריני-נא, אלוהים, לנשמה טועה, אבודה,

ה ד ר ך   לפוגשך   א י ש י ת  –  ל ש י ח ה.

לומר לך, דמותך מוצגת   כ א ן   ע"י הפורוש"ים והמפד"ל "קוזקיך",

לא נעים לומר  –  א ם   א ל ה   ה ם   נ צ י ג י ך  - - -

אני מכריז   ק ב ל  ע ם   ו ע ד ה,   ב א מ ת   ו ב ת מ י ם,

איך לא תבוש ותיכלם, אם אלה   נ ט ו ר י ך  –  א ל ו ה י ם?!

24.12.80

אכן, השיר הזה ודומיו הפתיעו אותי. לא הבנתי מה לאבא ולקירבה הזאת ל"אלוהים". הפתעתי ועם זאת דומני שגם הבנתי את ההיגיון הפנימי והרקע שהובילו לכך. הרקע מצוי , כפי שטענתי, בחיי הקיבוץ ובזיקתו למסורת היהודית. בנושא זה דנתי בספרי "ילדה של קיבוץ" (הוצאת עקד, 2012) ודומני שיש בהם לא רק כדי להבין את שיריו של אבא, אלא גם את התשובה לשאלת ה"הדתה", בשנות ה-40 וה-50 במיוחד.

ב.    אמונה ומסורת בקיבוץ – אלוהים שלי ואלוהים של הקיבוץ

"איפה נמצא אלוהים?" שאלתי את אבא, ואני אז כבת שש או שבע.

"אלוהים?" הוא תמה, "איפה שמעת על אלוהים? אין דבר כזה בכלל," פסק נחרצות וסיים את השיחה.

אבל אני לא נרגעתי. זכרתי שבלילה הקודם, ליל יום הולדתי, ניהלתי בלילה, במיטה, שיחה עם אלוהים. לא שיחה בדיוק, אבל מונולוג. אמרתי לו בעצימת עיניים שאני נורא נורא רוצה קופסה עם עפרונות צבעוניים, ליום הולדתי שחל למחרת, כמו שראיתי אצל אחת מהילדות, ואני מבקשת ממנו, בבקשה, שישלח גם לי קופסה בדיוק כזאת. והנה בבוקר, כשפתחתי את עיניי עם אור ראשון, היתה מונחת ליד ראשי קופסה מלאה צבעים, בדיוק כמו זו שביקשתי. "אלוהים דואג לי," החלטתי, "הוא שומע אותי ועוזר לי."

קמתי בשמחה ושמרתי את הדבר בליבי. כשאבא ראה את שמחתי, הוא גילה לי בסוד שאימא והוא הניחו את הקופסה במיטתי, ואז החלטתי שאלוהים גילה להם בדיוק מה אני רוצה. כבר זמן רב חשבתי שאלוהים מביט בי ושומע אותי, ונמלאתי ביטחון כי מעכשיו מובטח לי שישמע את בקשותיי וייענה לי.

אבל אבא התעקש פתאום: "מאיפה שמעת על אלוהים?" היקשה.

באותה שעה לא בדיוק ידעתי מה לענות. רק לימים הבנתי כי הסקתי זאת מאמירותיה, השבות ונשנות של אימא, "או, אלוהים," מתפילותיה של סבתא בחדרה הבודד בערב שבת, כשבאתי לבקרה ולברכה ב"שבוע טוב", ויותר מזה, מטקסטים שנקראו בטקסים הקיבוציים בחגים, בייחוד בפסח.

עתה עורר בי אבא ספק קל, ועם ערב פניתי לאימא ושאלתי אותה: "יש אלוהים, נכון? למה אבא אומר שאין?"

אימא, שהיתה בתו של רב משכיל וציוני, ענתה לי חד-משמעית: "יש אלוהים, ודאי שיש אלוהים, אבל כאן, בארץ, אנחנו סומכים על עצמנו."

התשובה לא היתה מובנת לי בדיוק, ושאלתי: "אז למה לא רואים ולא שומעים אותו?"

ואימא ענתה לי ברכּוּת: "אני'לה, זה בדיוק העניין. הוא נמצא בשמיים רחוק רחוק. אנחנו אפילו לא יודעים היכן בדיוק ואיך הוא נראה, אבל הוא רואה את כולנו. הוא ישנו. זה בטוח. ואבא ואימא שלי התפללו אליו תמיד. תהיי בטוחה שהוא שומר עלייך."

לא הבנתי בדיוק מה זה "להתפלל", כי בית כנסת לא ראיתי מעולם, אבל הסקתי שזה כמו לבקש. כמו שביקשתי ונעניתי, וזה כנראה גם מה שסבתא דוברת היידיש עושה בחדרה. ונרגעתי.

מאז הייתי שופכת את ליבי בפניו בלילות, שואבת כוח ממציאותו ומסתירה הסתר היטב מבני קבוצתי את הקשר המיוחד שיש לי "איתו". ומדי פעם, כשהייתי נתקלת בכינוי "אלוהים" בספר התורה או בטקסטים של החגים, ואפילו באנחותיה של אימא, "אוי גוטעניו", "בעזרת השם", או "אלוהים! מה יהיה?"  התחזקתי באמונתי הילדותית ושמרתי אותה בליבי. בקיבוץ, כך ידעתי, אין לדבר על "האלוהים" הזה וגם לא בבית הספר. אם אדבר – יצחקו עליי. וכך הסתובבה לה ילדה קטנה בנקודה גיאוגרפית נידחת ובחברה חילונית למהדרין, ובליבה סוד כמוס: "יש אלוהים והוא אפילו עוזר לי."

כיצד קרה, אפוא, שהאמונה הסודית הזאת הגיעה אליי?

לא יקשה, כמדומה, לפענח את מה שרק לכאורה נראה כתעלומה. די להתבונן ב"הגדה של פסח" שמתחילת שנות ה-50, השמורה אצלי מאז בחרדת קודש. דפיה הממורטטים קשורים בחוט אדום, לדפים המודפסים נוספו לאחר מיספר שנים דפים שהודפסו במכונת כתיבה, אך תוכנה ומגמותיה עדיין "זוהרים באור יקרות," כפי שנהגו הורינו לומר. לא יקשה להבחין כי התכנים מן ההגדה המסורתית שנשמרו וכונסו בה, זכו להיכלל בה משום שנתפסו על ידי הורינו כביטוי לחייהם, כהקבלה היסטורית למרד שלהם בגולה המשעבדת, ל"יציאת מצרים" הציונית שלהם, לעלייתם לארץ ולחזרה לטבע.

ההגדה הקיבוצית הזאת נפתחת בקטעים מן ההגדה המסורתית שיש בהם תיאורי טבע, אביב ואהבה, ובייחוד מ"שיר השירים", שעליו התרפקו כאנשים שחזרו לטבע והתחברו אליו ואל קיום אנושי נורמלי ובריא. אחריהם באות "ארבע הקושיות", ששימשו דרך לשלב אותנו, הילדים, בחגיגת פסח המפוארת וכדו-שיח בין הורים וחבריהם לדור ההמשך שיבטיח את העתיד. ואז, כמובן, מובאים קטעים מספר שמות, שבהם מתוארת העבדוּת בגלות מצרים, יציאת מצרים והדרך במדבר לארץ המולדת, קטעים שנקראו על ידם כמייצגים את דרכם שלהם. לכאורה מתמיה במיוחד הוא שילובו של הקטע שבו מתגלה אלוהים למשה בסנה, שהרי אלוהים לא נזכר עד כה. אבל הקטע נתפרש כנראה כחיוני למסר הציוני, שהרי אלוהים מצווה בו על משה: "הוצא את עמי בני ישראל ממצרים!" וקצת ניסים החורגים מחוקי הטבע לא יזיקו לחגיגה ולהתלהבותם של הילדים. עד היום זכור לי איך היה קורא את הפסוקים הללו בקול גדול אחד החברים, שהיה זה תורו לקרוא, וכל החברים ענו אחריו עד שרעדו אמות הסיפים.

נוכחות האלוהים ככוח פועל ועושה משתמעת גם מפסוקים שאין בהם איזכור מפורש של השם. אבל כאשר שרנו כולנו בעוז "אשירה לה' כי גאֹה גאה סוס ורוכבו רמה בים" והמקהלה, שבה שרה אימא בקול סופרן צלול וחזק, הרעימה בקולות אדירים באמונתה ב"צור ישראל וגואלו", אי אפשר היה שלא לתהות מי הוא זה שהכול שרים לכבודו.

שולבו, אמנם, קטעים משירה עברית ובייחוד מ"מתי מדבר" של ביאליק, שהלמו מֶטאפורית את תפיסת המרד שלהם בגולה, אולם השירה החגיגית, שהתמקדה גם בפסוקים כגון "והיא שעמדה לאבותינו ולנו [...] והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם," ביטאה במפורש אמונה בכוח עליון או ב"נצח ישראל".

סמוך לסיום הסדר אף קראו בנימה קודרת ורצינית עד אימה את "שפוך חמתך על הגויים אשר לא ידעוך" ואף כי לא טבלו אצבע ביין ואנחנו, הילדים, לא הבַנו את משמעות הדברים, הורינו זכרו באותה שעה את הפוגרומים שבעיירות מולדתם, את המאורעות בארץ ואת כיבוש הקיבוץ וחורבנו במלחמת השחרור וליבם רעד בעוד קולם רועם.

כך נתלכדה מסורת אבותיהם של הורינו עם חייהם החלוציים, המהפכניים והחילוניים. צריף חדר האוכל הקטן היה הופך לכעין בית כנסת זוטא, שמעולם לא היה אצלנו, וחרדת קודש אחזה בכֹּל. הם נעשו אז למעין "חסידים חילוניים", שהתפילה והדבקות והתעלוּת הנפש הועתקו על ידם למקדש החלוצי שלבנייתו הקדישו את חייהם. בכל ליל שבת הדליקו נרות בצוותא ובירכו עליהם בנוסח שחידשו מדי פעם, לבשו "בגדי שבת" מבהיקים – מכנסי חאקי וחולצה לבנה שגוהצה למשעי במחסן הבגדים – התרפקו על ניגוני שבת מסורתיים, מחוּדשים וחדשים, ושרו בכיליון נפש: "וביום השבת שני כבשים בני שנה תמימים ושני עשרונים סולת מנחה בלולה בשמן." אותה שעה ודאי זיהו את הקורבנות במקדש עם פרי עמלם החקלאי, המקדם את גאולת עמם, וסעדו בהנאה ובפנים מאושרות את ארוחת הערב החגיגית, שהוגשה על מפות צחורות, וכולה מפרי שדותיהם.

אנחנו, הילדים, לא הבנו, כמובן, מה הם "שני עשרונים" ומהי "מִנחה" ועוד "בלולה" (במלעיל!), אבל קלטנו היטב את התעלוּת הנפש. הם נימקו זאת בקדושת עמלם למען גאולת העם והעלימו את התרפקותם של רבים מהם על מסורת בית אבא שמרדו בה, ובעת ובעונה אחת כָּמְהוּ אליה. ליום השבת הם קראו "יום מנוחה" ולעומת זאת כל יום מנוחה, שקיבלו באמצע השבוע בתמורה לעבודתם בשבת הם כינו בשם "שבת" ("מחר יש לי שבת," הם נהגו לומר על כל יום מימי השבוע) וביטאו בכך את "שלילת הגלות" והווייתה הדתית. אבל אידאולוגיה לחוד וכמיהת הנפש לחוד.

כפירתם בהוויה הדתית באה לגילוי בכל היבטי החיים, החל מטקס הנישואין שהוצג ככורח "פורמלי" והתקיים רק לאחר שבת הזוג נכנסה להריון, או גם לאחר הלידה וביחוד בברית המילה ולאחר שנים בחגיגת בר המצווה שהוענק לה פירוש חדש וחלוצי, ועד להלוויות החילוניות, בלא רב ובלא תפילה ובקבורה בארון. כהצהרתם: "ביקשנו ליצור חברה שיתקיים בה שידוד מערכות יסודי בכל תחומי החיים: הכלכליים, החברתיים, התרבותיים והמוסריים." יותר מזה: "האדם בחברה השליך אחרי גֵווֹ עולם ומלואו מתוך כיסופים לחיים חדשים, ליצירת מעשי בראשית." (ספר מסדה, עמ' 155). בתחושתם כי האלוהים הכזיב, הציבו החברים את  האדם במרכז, הלא הוא החלוץ העברי מיישב הארץ, והאלוהים נותר מושתק בחוץ.

ד"ר ארנה גולן

המשך יבוא

* * *

ד"ר מרדכי רימור

"המוקד: מה שיש להעלות על"

מאת  סם ש. רקובר

ספר בלשי בלתי שגרתי

הוצאת כרמל, ירושלים, 2017.

הספר "המוקד: מה שיש להעלות על" מאת סם ש. רקובר הוא ספר מתח בלשי מקורי ביותר. המקוריות קיימת במספר מישורים שיתוארו להלן, אך בעיקר בכך שהפיתרון אינו מוצג ישירות בספר אלא תלוי בהשערת הקורא. כל הנתונים מוצגים והפיתרון נשאר עלום. מידת המתח של הקורא, שנשאר פעור פה בסיום הספר, מקבילה – לפחות לפי הרגשתי בעת סיום הספר – למידת המתח בספרה הקלאסי והמפורסם ביותר של א. כריסטי "רצח באוריינט אקספרס", בו הפיתרון היה שהרצח התבצע על ידי כל הנוסעים החשודים בפרשה.

וזו בקצרה התרשמותי מתוכן הספר, חלקיו, הרקע, הדמויות וסגנון הספר.

תוכן

עלילת הספר מקורית ביותר. כבר מהשורות הראשונות של הספר מתחיל הסיפור בהפתעת תוכן מקורית. אדם בעל אופי עברייני מעוניין להעלות על הכתב, כספר, את קורות חייו מהצד הלא רצוי, מהצד המעורר אשמה: להעלות על הכתב את כל אותם מעשים שהוא מתבייש שקרו לו. ביתר דיוק, בן של מאפיונר מגולל את קורות הביזיונות של חייו בפני בן כיתתו ודורש ממנו לכתוב זאת. זאת מתוך תקווה שככותב, ידידו זה יגלה את האחראי לביזיון הראשון של חייו מתקופת הילדות המאוחרת.

רעיון מעניין כזה של התמקדות בביזיונות החיים לא פגשתי כמעט בשום מקור ספרותי, למעט אולי בספרים אכולי אשמה נוצרית של פ. דוסטוייבסקי. המעניין בדרישה מוזרה זו הוא שמטרת המעשה מבחינתו של האיש המבקש זאת, היא עצמה מעוררת אשמה ובלתי ישרה. מטרתו היא להגיע לשורשו של ביזיון שקרה לו בימי צעירותו מידי מישהו עלום. למעשה הוא רוצה להתנקם באותו אדם. הרקע לכתיבה הוא תירוץ סוריאליסטי מוזר – ואולי אף שאמאני מעוות – שאם הוא יעלה על הכתב את הביזיונות ולאחר מכן ישרוף את כתב היד (זה פרוש הכותרת של הספר), הם יימחקו מזיכרונו וחייו יהיו שלווים יותר.

הרקע לכתיבת ספר הביזיונות משמש כמחציתו של הספר והוא – על אירועיו – מושך במיוחד. בהמשך, כמוזכר, מביא המחבר רמזים לכך שמאחורי מטרה סוריאליסטית מוזרה זו מסתתרת מוטיבציה אפלה אף יותר.

סיפור זה משתרג בחלקי סיפורים נוספים על רקע עברייני של מאפיה העוסקת בנכסי מגרשים ובתים ומנסה להשתלט על רובע העיר. כך מתפתחת העלילה של רבדיה השונים, בה כל המשתתפים מסובכים אחד עם השני. הקורא מיטלטל לכאן ולכאן. בהמשך, למרבה הפליאה, אותו אדם, עבריין בעצמו – בן המאפיונר – נרצח וכך גם אביו. זהו הרצח הכפול עליו בנויה תעלומת תוכן הספר. הרציחות מתפתחות לעלילה יוצאת דופן של הניסיונות לפענח את הרצח הכפול. תיאור עבודה מסובכת של חוקרי המשטרה לגילוי הרוצח או הרוצחים מתפתח בהמשך הספר. המחבר מעלה עבודת תשבץ מותחת ביותר. המשטרה לא מצליחה לפענח את התעלומה.

אחרית הדבר היא מקורית ביותר ומשאירה לקורא את פענוח הרצח. זו אחרית דבר מהפנטת ומהפכנית ביותר, שרומזת שכדי שהדמויות היותר חיוביות שמופיעות בספר  –  ידידו של העבריין שכותב עבורו את ספר הביזיונות והנערה עליה הם התחרו – ימשיכו לחיות בנחת, רצוי אולי שאף אחד לא ידע את פתרון התעלומה. האין סיום זה מקורי ביותר? האירועים הבלתי פתורים משאירים את הקורא בפה פעור מתימהון. זו גם הסיבה שאירועי הספר נשארים חקוקים היטב בזיכרון הקורא. קיים כאן מצד המחבר "טריק" פסיכולוגי מבריק הלקוח מתורת הזיכרון האנושי, לפיו אנו זוכרים יותר אירועים חריגים ובלתי פתירים מאשר אירועים רגילים. בזכותו אנו – כתהליך פסיכולוגי – זוכרים אף טוב יותר את כל תוכן ודמויות הספר.

חלקים

הספר מחולק לשני חלקים ואחרית דבר. החלק הראשון מציג את הרקע לרצח הכפול. המתח מתחיל כבר בתחילת החלק הראשון. האווירה בחלק זה היא מותחת, שכן קיים בו מתח בין התיאורים הנעימים יחסית של חיי שתי הדמויות המרכזיות, לעומת רמיזות אפלות שמכניס המחבר מפעם לפעם בהמשך הקריאה. כך הולך ונמתח הקורא יותר ויותר. במיוחד מושך תיאור מעמד הביזיון בתקופת הילדות שקורה לדמות מרכזית בספר – בנו של המאפיונר. תיאור מעמד זה הוא מבריק.

החלק השני מוקדש כמעט כולו להצגת חקירת המשטרה את תעלומת הרצח הכפול של בן המאפיונר ואביו. התנהלות החקירה מותחת ביותר כי הקורא מצפה – ומקבל – לרמזים שיובילו אותו לפיתרון.

אחרית הדבר פותרת-לא-פותרת את התעלומה. "פיתרון" התעלומה, כאמור, הוא מקורי ביותר, ואותי כקורא תמים של ספר בלש הוא כבש. זאת כי במהותו הוא פיתרון שאינו פיתרון. הניגוד החריף הזה בין פיתרון לבין אי-פיתרון נותן לאחר סיום הקריאה את הנופך המרכזי של הספר.

רקע

הרקע להעלאת הדמויות שבספר הוא רקע של ישראל העכשווית. תיאור הווי הילדות של הדמויות המרכזיות מושך מאד ומזכיר לכול קורא ישראלי את ימי בית הספר שלו. לדוגמא, מושג כ"מלכת הכיתה" ודומיו. תיאור המשפחות המעורבות בחיי הדמויות המרכזיות מציג את המעמד הבינוני-גבוה של ישראל, אך לאו דווקא המעמד המשכיל. תמהיל נתוני רקע אלה יוצר אווירה אותנטית ישראלית שתומכת בהזדהות של הקורא עם האירועים ומקדמת את העניין של הקורא בעלילה ובדמויות. כך גם עולה המתח של הקורא לגבי הסיפור המרכזי של העלילה והמעקב אחרי הדמויות נעשה מושך יותר ויותר עבור הקורא.

דמויות

מצעד ססגוני של דמויות ישראליות נושא את העלילה המותחת של הספר. נער חתיך אך אכזרי, בן מאפיונר, בעל נטיות סוציופתיות, מתחבר עם נער מעמיק, בן כיתתו, רגיש אך "חנון" והם שניהם מתחרים על ליבה של "מלכת הכיתה" המושכת. זה המתח של תקופת הנערות של שתי הדמויות המרכזיות המתבגרות.

בהמשך, הראשון פונה לשני לכתוב את ספר הביזיונות. היחסים ביניהם, בתוספת של תמהיל דמויות הוריהם ומשפחות  אחרות מעניינות מרכיבים את חלקו הראשון של הספר באופן מאוד מושך. כל קורא ישראלי יוכל להזדהות עם דמויות הנערים והנערות והרקע החברתי בביתם, ועם האירועים שקורים להם. המחבר מציג באופן מושך ונוסטלגי את המתח בין הנערות והנערים בבית הספר ומעלה באופן ריאליסטי מאד את דמויות ההורים והמבוגרים האחרים של הספר, מה שגורם לקורא לעיתים לחפש את עצמו בדמויות אלה, או בחלק מהתנהגותם.  

בהמשך הספר מציג המחבר את דמויות החוקרים והחוקרות במשטרה המנסים לפענח את הרצח הכפול. אף דמויות אלה מוצגות באופן מושך ובמיוחד מושכת האינטראקציה ביניהם. התיאור הססגוני והריאליסטי של דמויות אלה מעבה את ממדי התוכן בהמשך הספר ויוצר אווירה אותנטית של תחנת משטרה. נהניתי במיוחד מדיוק הפרטים האישיים המתוארים כאשר השוטרות והשוטרים מתחקים אחר עקבות הרצח הכפול. המחבר מקפיד על כל פרט, מה שעושה את הדמויות לפועלות וחיות בדמיון הקורא ואת תיאורם ותיאור פעולותיהן לאותנטי ומושך.

סגנון

סגנון הספר בהיר וישיר. המשפטים קצרים ומתאימים לקצב ההתפתחות של העלילה. המשפטים ישירים ולא מסובכים ומזכירים את סגנון הכתיבה הישיר, הקצר והבהיר של א. המינגווי. מפעם לפעם מכניס המחבר רמזים של מילים בדברי הדמויות או, כללית, בעלילה, ורק לאחר מכן, בפרקים הבאים, אנו רואים את חשיבות רמזים אלה. סגנון זה מושך ביותר, מתאים לספר ריאליסטי-בלשי ויוצר ציפיות של מתח בקורא. סגנון זה גורם לכך שהקריאה בספר היא מהנה ביותר.

הסגנון הישיר שומר על איפוק בביטויים אינטרוספקטיביים ואיפוק בפיזור תארים של תחושות. איפוק זה נשמר גם בתיאורי שיחות רגילות בין הנערים והנערות או בתיאורי משפחות המופיעים בחלק הראשון של הספר. במיוחד נשמר איפוק זה בתיאורים ובשיחות של החוקרים והחוקרות של הרצח הכפול בחלק השני של הספר. סגנון זה נותן לקורא הרגשה שהוא קורא בספר מתח קלאסי, כדוגמה לספרי המתח של סימנון.

ספר מתח בלשי זה מומלץ ביותר.

רשימה מקוצרת יותר על הספר התפרסמה לאחרונה ב"עיתון 77" מס' 395. ד"ר מרדכי רימור הוא מרצה בכיר לפסיכולוגיה ופילוסופיה. פרסם ארבעה ספרי ספרות וסיפורים רבים בעברית, שני ספרים באנגלית, וכן מאמרים רבים וספרים בתחום המקצועי.

* * *

יואב אהרוני

יהודה דרורי טועה ומתעה

ברשימתו "לא להחזרת גופות בתמורה לשחרור מחבלים" (חב"ע 1264) מטיח יהודה דרורי האשמות שווא כנגד פרופ' שמחה גולדין, האשמות הגובלות לדעתי בהוצאת דיבה.

לא זו בלבד ששמחה גולדין לא דרש החזרת מחבלים חיים תמורת גופות הבנים הדר גולדין ואורון שאול ז"ל, אלא שהוא בפירוש דרש שלא לעשות זאת. לדעת גולדין, כפי שהתפרסמה בתקשורת פעמים אחדות, ממשלת ישראל היתה צריכה, ועדיין צריכה, להפעיל על חמאס מנופי לחץ על בסיס דרישות הומניטריות הדדיות: כל עוד חמאס אינו מכבד את הדרישה ההומניטרית האלמנטרית להשיב את גופות הלוחמים, אין אנו חייבים להיענות לצרכים ההומניטריים שלהם, כגון אספקת חשמל, מזון, תרופות, מים וכד'. כל עוד חמאס מחזיק בגופות ומסרב להשיבן, אין עלינו אחריות למחסור בשירותים ומוצרים חיוניים ברצועת עזה, ועלינו גם למנוע מאחרים לספק צרכים אלה.

הדרישה של גולדין ברורה ובהירה: לא שחרור מחבלים, אלא מניעת שירותים ומוצרים – חיוניים ככל שיהיו (מבלי לקשור את אלה בדרישות אחרות שלנו מחמאס, כגון מניעת התחמשות ומניעת חפירת מנהרות). לא ברור לי מדוע בוחר דרורי לעוות ולסלף את עמדת גולדין, אבל חשוב להבהיר ברבים שהוא טועה ומטעה.

יואב אהרוני

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק ארבעה-עשר

מהונגריה לארץ-ישראל

תהלוכה מוזרה יצאה לדרך בל"ג בעומר של שנת תרל"ה, 1875, מן העיירה נוֹגִי-מַדְיַאר שבהונגריה, דרומה, לכיווּן הדנובה. בראש התקדמה לאיטה, לעבר השדות הירוקים שמתמשכים עד לאופק, עגלת-איכרים מחופה בד, רתומה לשני סוסים; גלגלי-העץ, שציריהם משוחים בעטרן שחור, חרקו בהתנהלם על פני הדרך הראשית, העשוייה עפר כבוש, והיצול התנודד עם פסיעות הסוסים.

במושב הקדמי, לצד העגלון, ישב בחור צעיר כבן שבע-עשרה, בעל כתפיים רחבות וגוף מוצק. עיני הבחור היה ירוקות-אפורות ובמבטן מזיגה של תמימות, יושר ועקשנות. הוא הסתכל קדימה ומצחו מוסתר בכובע מצחייה חדש, שבוודאי נקנה לכבוד המסע. שם הבחור היה יוּדָה, ואולם האיכרים ההונגריים, שבכפרם נולד וגדל, כינוהו לאיוש – אריה, כמו גור אריה יהודה, כי אהבו אותו ולא רצו לקראו בשם יהודה איש-קריות, שלפי המסורת הנוצרית הסגיר את ישו לרומאים.

מאחורי יודה ניראו יושבים בעגלה, ששולי חופת-הבד של היו מופשלים כלפי מעלה – אחיו הצעיר, שתי אחיותיו ואביו, בני משפחת רַאבּ. לאזאר האב, זקוף ורציני, לבש חליפת-חג וחבש מגבעת, בצבעים כהים, כדרך איכרים היוצאים העירה. אימו של יודה מתה לפני שנים אחדות. הנוסעים בעגלה לא לקחו עימם חפצים רבים. לפניהם עמדה דרך ארוכה וקשה. ברשותו של לאזאר נמצא סכום כסף לא-גדול שקיבל ממכירת בית המסחר שלו לעצים ולכלי-עבודה חקלאיים, וממכירת כלי-הבית שלא יכלו לקחתם. זה היה כל רכושם עתה.

אחרי העגלה צעדו כמעט כל תושביה היהודיים של נוגי-מדיאר. מחזה משונה כזה טרם נראה בעיירה ולא בשום קהילה יהודית אחרת במדינה ואולי אף לא ברחבי הקיסרות האוסטרו-הונגרית כולה. אבי-המשפחה, יהודי מכובד שאופיו רחוק מאוד מכל מעשה-שטות –  לוקח את ילדיו לקצה-העולם, לארץ-ישראל!

האם זו נסיעת מצווה, כדרך יהודים זקנים המבקשים להיקבר, בבוא-יומם, בהר הזיתים ולזכות, כשתתחולל תחיית המתים, לראות ראשונים את הופעת המשיח?

לא! – נוסעת משפחה של יהודים, אנשי-כפר, ומבקשת לשבת בארץ האבות לא כדי ללמוד שם תורה ולהתקיים על קצבת ה"חלוקה", אלה התרומות שהגולה מפרנסת באמצעותן את יהודי ירושלים, חברון, צפת וטבריה – לא! – בני משפחת ראב רוצים להקים בארץ-ישראל כפר עברי, להתיישב ולעבוד בו ולחיות מפרי עמלם! – כפר, ממש ככפרים שאדמת הונגריה השחורה, הדשנה, מלאה בהם; ממש כאחוזות החקלאיות אשר יהודים רבים חוכרים אותן ומתפרנסים בהן בכבוד מעבודת אדמה, מרעה וגידול ענבי-יין.

אל העגלה התפרץ עתה רוכל יהודי קשיש. על גבו נשא תיבה ובה כפתורים, סרטים, חוטים, מחטים ושאר דברי סדקית, ובידו חליל שבו נהג להכריז על בואו לכפרים שבאיזור. הוא הרחיב צעד, פסע לצד העגלה הנוסעת לאיטה, ופנה אל אבי-המשפחה:

"הוי לאזאר, לאזאר, הלא זוכר אני אותך בקטנותך, איזה ילד נחמד היית!"

לרגע נתרכך ליבו של האב, לאזאר, שהיה כבן ארבעים ושבע, והוא השיב בקול חנוק ל"סבא וו­לף", כך כונה בפי כול הרוכל בעל זקן השיבה, השזור מעט שערות אדמוניות:

"כן, וזוכר אתה את העיזים שלי, עם הפעמונים בצוואריהן?"

הנשים בקהל, בהן קרובות-משפחה, פרצו בבכייה מרה: "יודה!" – "חנה!" – "טוֹיְבֶּה!" – "מוֹיְשֶׁה-שמואל!" – קראו בשמות הילדים, כאילו ניבא להן ליבן כי לעולם לא יראו אותם עוד. בכו גם הבנות השתיים בעגלה.

ליבו של לאזאר כמעט נהפך בקירבו. עדיין אפשר לחזור, להתחרט. עד לרגע האחרון היו גם לו-עצמו ספקות והיסוסים בקשר לנסיעה. אמנם בירושלים כבר יושבים אביו ואימו הזקנים, שלמה ואסתר, שעלו בזיקנותם כדי למות בה, וכן אחיינו הצעיר יהושע, ואולם על איש מהם אינה מוטלת אחריות לארבעה ילדים, כמוהו.

אותה שעה דומה היה שהעגלה עומדת לעצור, אך אז תפס יודה במושכות מידי העגלון וקרא בשקט לסוסים לרוץ לדרכם. יודה אהב סוסים והבין לנפשם, היה מסוגל ממש לדבר עימם, ידע היטב לרכוב עליהם וגם ללכת אחריהם עם המחרשה. העגלה הגבירה מהירות וניתקה מקהל המלווים שלא הדביקו עוד את מרוצתה. נותר רק צליל חלילו של "סבא וולף", העומד ומתרחק מעיני הנוסעים, משמיע להם שיר-פרידה, בהונגרית, ורק שורותיו האחרונות הושרו בעברית:

"הריסות מקדשנו תיבנינה

וציון תימלא

הוי, לוּ רק תחזינה עיניי בכך!"

את השיר פיזמו עתה בחשאי גם האב ובנו, כולאים את דמעות הצער על הפרידה מהמולדת שבה חיו אבותיהם דורות רבים; מהעיירה שבה נולדה אימו של יהודה, ואשר את קברה הם משאירים אחריהם; וכן מהעיר הסמוכה והנהר – רַאבּ, הנשפך לדנובה, שמשניהם קיבלה המשפחה את שמה.

*

לאחר שעות של נסיעה בעגלה הגיעו לגשר הנטוי על נהר הדנובה, בעיר קוֹמַרוֹן, שרובה משתרעת על אי גדול בשם שִׁיט. הם נכנסו לאכסניה יהודית כשרה, ויהודה יצא לשוטט בגן העיר הנהדר, בקצה האי, מקום שם שתי זרועות הדנובה מתאחדות. הוא נשם את ריחות עצי האָקַצְיָה והסַמְבּוּק, שפרחו באוויר המבושם של ראשית הקיץ. קיווה שבעוד ימים לא רבים יטייל בין פרדסי יפו, שאת תיאורם קרא במכתבי בן-דודתו יהושע, אך טרם ראה בעיניו את פריים, הנקרא שמוטי, ואומרים שדומה לאתרוג אך עסיסי, זהוב וטעים לאכילה.

למחרת בבוקר עלתה משפחת ראב עם צרורותיה המעטים לרכבת ההולכת, דרך הרי האלפים הנישאים, דרומה-מערבה, לעיר הנמל טְרִיֶיסְט שעל חוף הים התיכון. הנסיעה נמשכה זמן רב. למרות עונת הקיץ, עדיין היה קר, אך את תנור הפחמים שבקרון כבר לא הסיקו, והוא ניצב מיותם בפינה.

במשך המסע לא זז יהודה כמעט לרגע מן החלון. הוא היה נרגש מן המראות הנהדרים שהלכו ונתגלו לעיניו. הקטר השחור, הענק, בעל הארובה הגבוהה, החותר ורץ קדימה בעיקולי המסילה כאילו הוא מתכוון להיכנס בדופן ההר. פסגות ההרים הגבוהים, המושלגים, דוגמתם לא ראה מעודו בהונגריה, שכמו ניצבו עתה בזווית ישרה מעל לקרון הנוסע. המידרונות המיוערים. הטירות. הכפרים. הבקר הרועה באפרים המגודרים. ציבורי היתדות לסימון השבילים בשלג, בחורף, שהיו סדורות עתה תחת גגוני-עץ קטנים. מפלי-המים מעל והנחלים הזורמים בקצף חום בגיאיות הירוקים, למטה. קולות זימרה בהרים ודנדון פעמוני הפרות, שהשתברו מדי פעם וההדים שלהם היו הולכים ונעלמים. הגשרים התלויים באוויר מעל תהומות. הנְקָבות בהרים, החשכה הנופלת בהן, מוארת רק באור מנורות הנפט הקטנות שדולקות כל הזמן בקרון. צליל הנקישות של גלגלי הרכבת על חיבורי הפסים, שחוזר בקצב חדגוני. שריקות הקטר ופיח-העשן שלו הנמוג ביערות אך חודר לאף ומקשה את הנשימה בשעת המעבר במנהרה.

יהודה חיבק את אחיו הצעיר משה-שמואל ואת אחיותיו חנה וטויבה. הן הצטערו מאוד על שאין דרכם עוברת את עיר הבירה וינה. בווינה ישב הקיסר הטוב והמיטיב פראנץ-יוסף, שכונה בתפילות החגיגיות בבית-הכנסת בשם הקיר"ה, הקיסר ירום הודו. כל מי שזכה לבקר בעיר היפה הזו היה מספר על ארמונותיה וגניה הנהדרים, על הפְּראטֶר, גן השעשועים, על הטִירגַארטֶן, גן-החיות שליד ארמון הקיסר בשֵׂינְבְּרוּן, ועל הגן הטרופי – שם מסתובבים גמלים וצומחים עצי דקל שכמותם, ניחם יהודה את אחיותיו ואחיו – הם עתידים לראות בארץ-ישראל.

בטרייסט ראה יהודה בפעם הראשונה בחייו ים ונמל. על המשפחה היה לחכות כשבועיים לספינה העתידה להפליג לאלכסנדריה שבמצרים. קו-אוניות ישיר מאירופה לארץ-ישראל טרם פעל אז. יהודה, הבחור הכפרי, לא ביקר מעודו בעיר גדולה, אפילו לבודפשט, בירת הונגריה, לא הגיע. עתה הסתובב ברחובות טרייסט, שהיתה השער של הקיסרות האוסטרו-הונגרית לארצות הים התיכון, כשהוא בוחן בעיניו מרכבות, סוסים, חנויות, בתי-קומות, פסלים, גנים, תורני אוניות וארובותיהן. הוא שאף מלוא ריאותיו ריחות-ים ומרחקים, וציפה בקוצר-רוח להפלגה.

באחד הימים, כאשר עבר לתומו בסימטה, ליד הנמל, הושטה פתאום יד מאחד החלונות וחטפה את כובעו החדש מעל ראשו.

יהודה התרגז. הוא החליט להיכנס לבית ולהשיב בכוח את הגזלה. אך הנה נשקפה אליו אישה מן החלון וקראה לו:

"בוא פנימה, עלם-חמד, ותקבל חזרה את הכובע שלך...!"

"לכבוד ייחשב לי להיות אורח שלך, גברת נכבדה," קד לעברה קלות בראשו המגולה, תמה על סגנון הכנסת-אורחים הנהוג בעיר טרייסט, "ואולם מדוע חטפת את כובעי לשם כך?"

"חה, חה, חה!" התגלגל צחוקה של האישה, והיא טילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה. "שמעתם? גברת הוא קורא לי !"

נפשו של יהודה נתמלאה זוועה. אולי אשת פוטיפר היא זו, המנסה לפתותו?! – אך כיוון שלא היה עשיר, כיוסף בשעתו, לא רצה לוותר על הכובע ורץ מיד לעבר שוטר משופם שסבב, מתנודד-מעט, בסימטה; יהודה עצר אותו, התלונן לפניו, וביקש שייכנס עימו פנימה כדי להחזיר את הגזילה.

"וכסף יש לך?" שאל השוטר.

"בשביל מה צריך לשלם?" התפלא יהודה שוב על מנהגיהם המוזרים של אנשי טרייסט.

"מה?!" – אחז השוטר במותניו מרוב צחוק על תמימותו של הבחור. "אתה עוד מתעקש על הכובע שלך?!" – הוא טפח על שכמו של יהודה, וריח חמוץ של יין עלה ונדף מפיו, "לך, לך בחור, מיד – חזור הביתה! כאן זה לא מקום בשבילך... חה, חה, חה! את הכובע, חזרה?! – אתה, תגיד תודה – אצל צ'יצ'ולה גם את המכנסיים היית מאבד!"

אותו לילה, באכסניה בטריאסט, שריח חריף של דגי-ים עלה ממטבחה ודבק בקירות הבית, התקשה יהודה להירדם ולא רק בגלל ההתרגשות לקראת ההפלגה הקרובה. בחור צעיר היה, בן-כפר, בריא וחם-מזג. האישה בעלת האיברים השופעים, שראה בחלון ואשר גזלה את כובעו, העירה בו יצרים וערגה, וגירתה את דימיונו. הוא נזכר עתה בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו.

*

מנערי-הרועים למד יהודה שירים רבים. קולו היה ערֵב, והאיכרים ביקשו ממנו לבוא אל ההילולות שלהם ולשיר שירי-עם ושירי-רועים שידע בעל-פה. כל זה התרחש בכפר סֶנְט אישְׁטְוַואן, שתושביו היו נוצרים, בקרבת אגם בַּלַטוֹן שבהונגריה. שם חכר אביו לאזאר, מאת אציל הכפר, אחוזה שהכילה שתי חלקות-שדה גדולות, כרם, חלקת-יער וזכות-מרעה בכרים המשותפים לכפר כולו. באחוזת-הכפר גידל לאזאר כבשים ועסק בתעשיית-יין, בה נולד יהודה ובמקום ההוא עברו עליו ימי ילדותו. וכאשר היה חופשי מלימודים, או אם חלה הרועה – היה יהודה יוצא עם כלבתו הוֹרוֹגֶס והעדר, שהכיל כשלוש מאות כבשים, לרעות באפרים המשותפים של הכפר ובשדות השלף, יחד עם נערי-הרועים המקומיים, ובהם חברו-מילדות, אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי.

בתקופת הבציר נהגו הכפריים לצאת לכרמים. מדי ערב היו הבחורים והנערות מתקהלים, ולקול נגינת צוענים – יוצאים במחולות, וכשהיו שותים יתר-על-המידה, לא חסרו בחגיגותיהם גם תגרות ודקירות סכינים. האיכרים נהגו לבקש מלַאיוֹש חביבם, הוא יהודה הנער, לשיר באוזניהם משירי המרד של לַאיוֹשׁ קוֹשׁוֹט, הגיבור הלאומי שלהם, שהנהיג את המאבק לעצמאות הונגריה מעול האוסטרים, נכשל, וגלה ממולדתו. יהודה זכר בבהירות, בהונגרית, את המילים, החגיגיות כהימנון, והן נטעו בו מנעוריו געגועים למולדת משלו, לארץ-ישראל:

"שתי ידיי אושיט ברטט

ואחבקך, הוי, אדמתי,

כבן בחיק אימו יבכה לו

גשם דמעותיי ארעיפה.

לארץ נוכרייה אדוֹד לי

הרחק מיני גבולות מולדת,

קומץ עפרך אטול לי

שִׂים למראשותיי בקבר

תחת גל-עפר גם שמה

מַדְיַארִי אֶשָׁאר לנצח!"

בקדרה גדולה, על גבי מדורה, בישלו האיכרים מרק רותח של בשר וירקות, מתובל בפפריקה אדומה, חריפה. הם הערו בתנופה את היין הטרי, מקנקנים בעלי צוואר ארוך כמשפך – לכוסותיהם, ולעיתים – היישר לגרון. ולאיוש, הנער היהודי היחיד בקהלם, נתבקש לשיר, בקולו הערב, גם את שירי-האהבים שידע – על נערה שאהובה בושש לחזור מן המרד, ועל איכר זקן היושב בלילות ותופר לאשתו הצעירה אנפילאות חמות מפרוות-כבשים, בעוד מאהביה הצעירים מחממים במיטתו את רגליה – בנשיקות!

כאשר החלו הריקודים, ותזמורת הצוענים עם כינורותיהם קרעה במנגינות הצַ'רְדָשׁ והטוֹבְרוֹזוֹ את הלילה ואת שורות הגפנים הדוממות בגבעות סביב – ניגשה אָגְנֶשׁ השחרחורת, אחותו של אישטוואן לאנגי, אל יהודה, הצעיר ממנה, וביקשה ממנו לרקוד עימה! – עוד קודם לכן, שעה ששר, הבחין בעיניה הלחות ובשפתיה, המלוות אותו. עתה משכה אותו אגנש אחריה אל פינת הכרם, אימצה אותו אל חזה, נשקה על פיו בהתלהבות ואמרה לו:

"לאיוש, תישבע לי שאתה תהיה החתן שלי!"

יהודה היה נרגש. מעודו לא נגע בנערה. תחילה חשב שעליו לומר לה שלא יוכל לשאתה לאישה כי הוא יהודי. ואולם כה טוב היה לו בזרועותיה. והוא חשב רק שאולי אין הדבר נאה כלפי אישטוואן, חברו.

תקופה לא ארוכה לאחר ההרפתקה בכרם עם אגנש, חלתה פֵייגֶה, אימו של יהודה. היא הקשתה ללדת. לאזאר שלח את הנער, לבדו, לעיר הסמוכה, להביא במהירות רפואה לאם. יהודה רץ בכל כוחו העירה ומילא את השליחות. בדרכו חזרה ירד גשם שוטף, זרמים ונחלי-מים הציפו את השדות והכרמים אך הוא רץ וקיפץ מעליהם הלאה, הלאה. לפתע ראה, באמצע הדרך, שני עכברי-שדה, רטובים ורועדים, בורחים מפני זרם המים השוטף שכמו רדף אחריהם להטביעם. יהודה חש בשני היצורים העלובים הללו מעין סמל למצבו שלו באותו רגע. ליבו ניבא לו דבר רע, והוא פרץ בבכי מר בעודו רץ לכפרו, בגשם. כאשר הגיע לבסוף הביתה, מצא את אימו מתה.

זמן-מה לאחר מכן החלו ענייני המשפחה להידרדר. בעדרים פרצה מגפה. הכבשים מתו. אציל הונגרי, שלאזאר התנגש עימו פעם, התנקם בו וחכר את האחוזה בסנט אישטוואן. לאזאר האלמן מכר את משק הבית והמיטלטלים ועבר לגור בעיירה נוגי-מדיאר, שבה גרו קרובי אשתו המנוחה, ומשם יצא עם ילדיו, לאחר שנים אחדות, לארץ-ישראל.

המשך יבוא

* * *

מנחם רהט

ככה לא בונים את קיר הברזל

גם בליכוד מבינים שנתניהו בהתקפלויותיו באחרונה מקעקע את קיר הברזל הז'בוטינסקאי, אבל מחפשים אשמים אחרים לרפיסות ולחוסר האונים, למשל בצמרת הבית היהודי

הליכוד במצוקה. לא רק שרים בסיעה, וח"כים שלא נושאים את השם דוד ביטן, מוקיעים את התקפלותו הביטחונית והלאומית של ראש הממשלה נתניהו, שהפיחה רוח גבית בקרב גורמי הטרור והובילה את הפלשתינים להכריז על "ניצחון אסטרטגי ענק, חסר תקדים, של האיסלאם על היישות הציונית."

אפילו מצביעים משכבת ה'בייס' האלקטורלי של נתניהו, כבר מדברים בגלוי על כך שבהתקפלויותיו סיכן ומסכן את ביטחון ישראל. הערבים, אומרים בליכוד, מתחילים להבין, בעקבות ההידרדרות מ"הוריתי להציב מגנומטרים" להנחייה מבוהלת להסרתם באישון לילה, שאין מלך בישראל.

אבל למה ללכת רחוק, אל אוייבינו הערבים? כבר בחצר הכי פנימית של נתניהו, למשל בעיתון הבית 'ישראל היום', מאסו ברפיסות ובבריחה עם הזנב בין הרגליים. "מיפגן חוסר האונים של נתניהו," דיווחה הכותרת הראשית, וכדי להבהיר שאין זה מקרה חד פעמי, פתחה את המוסף הפוליטי של שישי האחרון הצהרתו של נציג הימין האותנטי בישראל ח"כ לשעבר אריה אלדד: "אני מאוכזב מנתניהו, מהחולשה הקשה בהנהגתו."

עד לכניעה ללא תנאי, זה לא יכול היה לקרות.

מחלקת התגובות של הליכוד, היא כנראה הגורם היחיד בליכוד שעוד מחפש מחוץ ללשכת ראה"מ אשמים למפולת. "אם יש דבר שמסוכן לביטחון ישראל, זה אנשים שיושבים בקבינט הביטחוני, והמצפן שמוביל אותם איננו טובתם של אזרחי ישראל, אלא טובתם האישית והכותרת שידליפו משם," אומרת התגובה הרשמית. הפישול אינו של נתניהו שזיגזג והרים דגל כניעה, כי אם של בנט ושקד שהתנגדו. אם זה לא היה גורלי כל כך לעתידנו, זה יכול היה להיות מצחיק.

שבוע קשה של ביזיונות עבר על הקוסם שקסמו פג, ושהצטיין בהתקפלות מוחלטת מול הערבים: הזיגזוג המביך בפרשת המגנומטרים. והפגנות הכוח של ערביי ישראל: הלווייה המונית לרוצחים באום אל-פאחם, שבהלווייתם זעקו ההמונים 'ברוח ובדם נפדך פלשתין' ועל קבריהם נכתבה הכתובת: "השהידים של אום אל-פאחם הכבושה." מהומות לאומניות של ערביי יפו, ולקינוח שתי מנות: החיבוק הרהבתני עם זיו מויאל המאבטח, שהוביל למתיחות עם המלך-אביון, והחוצפה הגוברת של הסולטן ארדואן, שלעג לריבונות הישראלית וקרא לכל המוסלמים "לעלות ולהגן על הר הבית." כל זה בעידן שטובי מקורביו נחקרים בחשד לשחיתויות מבהילות וסיפסור בביטחון המדינה. 

ואם לא די בכל אלה, חשף הראיון עם בוז'י הרצוג, ב"ידיעות", פרטים מביכים על התקפלות פוליטית של נתניהו: נכונותו להקפאה הרמטית של בנייה מחוץ לגושים. עשרה תיקים למחנ"צ כולל החוץ והביטחון. אימוץ יוזמת השלום הערבית שעניינה נסיגה לקווי 67'. פיסגה אזורית "שתשנה פני כל המזרח התיכון". המשך ההיפרדות מהפלשתינים. "היו הסכמות," גילה הרצוג והתאונן כי כישלון המהלך נגרם בשל מעורבות השר יריב לוין במו"מ. 

ודרך אגב ורק כדי למנוע תחושה שהמגעים הללו נתניהו-הרצוג מתו ונקברו בחסות השר לוין. רק השבוע דיווח עמית סגל על מיפגש נוסף בין השניים בארבע עיניים, שהוקדש, איך לא, לפוליטיקה. "‏הרגלים ישנים מתים לאט," כתב סגל השבוע. "נתניהו והרצוג נועדו היום לפגישת העידכון החודשית. באמצע הפגישה התבקש המזכיר הצבאי לצאת, והשניים שוחחו על פוליטיקה."

שלא יהיה ספק: נתניהו עצמו הוא עילוי. אבל גם נהנתן כרוני, כנראה יותר מכל קודמיו. נכון, קשרי החוץ של ישראל התרחבו בתקופתו למימדים שלא ידענו בעבר הנראה לעין, וגם הכלכלה התייצבה והתחזקה והציבה את ישראל בחזית המדינות האיתנות כלכלית. וכל זה עדיין בסדר.

אלא שאם כל ההישגים הללו אינם זוכים לגיבוי של קיר הברזל הז'בוטינסקאי, שעיקרו שילוב של עוצמה והרתעה, נחישות והתמדה וכבוד לאומי, כי אז אין קיום של ממש גם לשאר ההישגים. אף אחד במזרח התיכון ובעולם אינו מעוניין בעסקים עם יישות מתרפסת ורופסת.

ונתניהו כנראה מוותר על משנת קיר הברזל הז'בוטינסקאית. הוא אמנם ינק בביתו מפי אביו עם חלב אימו, אך מפנה לה עורף. קיר הברזל מת. אין הרתעה, אין נחישות, אין התמדה, אין כבוד לאומי. יש התקפלות וזיגזוג ורמיסת כבוד ישראל, במזרח תיכון שבו כבוד לאומי הוא ערך עליון (ע"ע ירדן, מצרים ועוד).

את ניפוץ קיר הברזל בידי האיש שנבחר על מנת לבצר אותו, לא אומרת התקשורת העויינת. זה מה שאומרים אנשי הגרעין הקשה בליכוד, בפוסטים הנכתבים בקבוצות סגורות של פעילים, שפתוחות רק בפני אנ"ש.

הנה למשל אבחנתו של זאב בן יוסף, נציג מייסדי הליכוד במרכז, במזכירות ובהנהלת הלשכה, בעניין לקיר הברזל שנשכח: "הוויתור על גלאי המתכות מהווה טעות קריטית, שעלולה לגרום לנו בטווח הארוך שפך דם, הרבה יותר כבד מאשר במקרה שהגלאים היו נשארים על מקומם. קיר הברזל הז'בוטינסקאי, שהוא הסיכוי היחיד שלנו לעמוד מול מאות מיליוני אוייבינו, משמעו לא כוח פיזי, לא יותר צוללות ומטוסים, אלא הבעת נחישות והתמדה מול האוייב, שכל ויתור קטן מעודד אותו לחשוב שיש לו סיכוי לערער את רוחנו ולסלק אותנו מהארץ הזו, ולכן כדאי להם להגביר את הטרור."

או למשל גיל שמואלי, יו"ר חוג נאמני חירות בליכוד: "נתניהו לא מסוגל להכריע מצבים, ולא מיבצעים. כך היה בצוק איתן ובכל ארבעת המבצעים שניהל בעזה ללא הכרעה, וכך גם בהתנהלותו בטרור הר הבית. הוא מסוגל לבלום, אך לא לנצח. וזה הטרגדיה שלו: כושר ביטוי וכתיבה מעולים ושר חוץ מצויין, אך במבחן המעשה מתגלה כישלון לאומי ואכזבה קשה בעם ישראל. יש צורך לאומי להחליפו במנהיגות ימנית ציונית לאומית בתוך הליכוד, שתוכל להתמודד ולנצח בעתיד אירועים מסוג זה."       

או מוטי א', מירושלים: "המהומות ביפו, הקריאות באום אל-פאחם והטרור שבדרך, כולו תוצאה של הכניעה של נתניהו להמון הערבי. כל מי שעיניו בראשו ויודע טיפת היסטוריה, ברור לו כשמש, שמי שמקרין חולשה מזמין טרור ומהומות ומאבד את כושר ההרתעה. במעשיו בהר הבית סיכן נתניהו את ביטחון ישראל. יש אובדן שליטה. הערבים משתוללים בכל הארץ בגלל הכניעה של ביבי לוואקף, שסיפקה להם דלק ומרץ להבעיר את המדינה."

האכזבות בתוך הליכוד, הסקרים הלא מחמיאים, חקירות של מקורבים, מקעקעים את קיר הברזל, שבלעדיו ספק אם תהיה לנו זכות קיום בג'ונגל האופף אותנו. לא פלא שהליכוד הרשמי בפאניקה. ואת מי הם מאשימים? את האחרים. רק לא אנחנו, אנשי 'אין עוד מלבדו'.

מנחם רהט

אהוד: כשתמצא מועמד חדש לראשות הממשלה, שאינו נזקק לפשרות ואינו פועל בתחום האפשרי אלא פותר הכול בעזרת קיר הברזל, תודיע לי.

* * *

אהוד בן עזר

קריאה שנייה

"קירה קירלינה"

לפנאיט איסטרטי

1927

פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 12.12.1969.

לפני 48 שנים

[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל מיד את המדור ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].

על פנאיט איסטרטי מספר רומן רולן בהקדמה לספר:

בימים הראשונים לינואר 1921 נשלח אליי מכתב מבית-החולים בניצה. המכתב נמצא במיטתו של אדם נואש, ששחט עצמו. לא קיוו עוד להצלתו. קראתי ונדהמתי לרושם הגאוניות. זו היתה רוח אש על פני שדות. זה היה וידוי של גורקי חדש מארצות הבלקן. הוא ניצל. חשקה נפשי לדעתו. התחילה חליפת מכתבים. היינו לרעים.

שמו איסטרטי, נולד בבראילה (רומניה) בשנת 1884. אביו יווני מבריח מכס, ואימו איכרה רומנייה, אישה נפלאה, שמנת-חלקה בחיים היתה עבודה בלתי-פוסקת. עם כל אהבתו אותה עזבהּ בנה בהיותו בן שתים-עשרה, משתקף אותו בולמוס הנדידה, או מוטב לומר, צורך תאווני לדעת ולאהבה.

עשרים שנה של חיי תעייה, הוללות, עבודה מפרכת, נדידה ועמל, בימות גשמים ובשרב קיץ, בלי מקלט לראשו, רדוף שומרי לילה, רעב וחולה, אכול צער ועוני, ידו בכול: מלצר, אופה, מסגר, חבתן, מכונן, בנאי, עובד בכביש, סבל, משרת מדביק-מודעות, צבע מצייר לוחות, עיתונאי, צלם. נסחף מזמן לזמן בתנועות ריבולוציוניות. עובר את מצרים, סוריה, יפו, ביירות, דמשק והלבנון, יוון, איטליה. תכופות בלי פרוטה בכיס. הוא מתחבא בירכתי ספינה, בדרך נגלה עוונו והושלך בחוף הראשון. מחוסר כול, הוא רוכש עולם מלא של זיכרונות, ומרמה את רעבונו בקריאה תאוונית, בעיקר גאוני רוסיה וסופרי המערב.

מספֵּר מלידה, מספר מזרחי, מוקסם ומתלהב מסיפוריו הוא, ומשתעבד להם כל כך, עד שבהחלו פעם את סיפורו לא ידע איש, ואף הוא עצמו, אם יארך שעה או אלף לילה ואחד, הדנוב בנפתוליו...

גאוניות של מספר, שאין לה מעצור, עד שגם במכתבו על סף מיתתו הוא מפסיק את דברי התלונה והייאוש, כדי לספר מקרה מגוחך מחייו בעבר.

השפעתי עליו שירשום לו חלק מסיפוריו. הוא התחיל בעבודה רבה, שפרייה עד עכשיו הם שני ספרים. רמז לחייו הוא: יצירותיו כמו חייו מנחה על מזבח הידידות הן: כי זוהי חולשתו הקדושה. בכל דרכו הארוכה הוא מתעכב לזיכרון פרצופים שפגש: כל אחד עם רזי גורלו, והוא מבקש לחשוף אותם.

עד כאן דברי רומן רולן. הספר מורכב משלושה סיפורים, שהם כשלושה חלקים קצרים של רומן אחד: 1. סטברו. 2. קירה קירלינה. 3. דרגומיר.

איסטרטי מעניק לסיפורו כותרת-מישנה – "מסיפוריו של אדריאן זוגרף". אדריאן הוא נער בבראילה (עיר הולדתו של איסטרטי), ומבעד לעיניו רוקם איסטרטי את סיפור המסגרת. לאדריאן יש אם דאגנית, וחבר בשם מיכאל. בחוצות העיר מסתובב רוכל זקן של  מי-לימון ושמו סטברו, ובעיניו מבט חשוד, דמוני והרפתקני. שני הנערים מצטרפים אל סטברו הלץ במסע ליריד הסמוך, כדי למכור סופגניות ומי-לימון. בדרך הם ישנים באסם, וסטברו מנסה בחשיכה דבר אל אדריאן התם. מיכאל מגן על חברו, וסטברו, אשר בוש בתאוותו הנלוזה, מרגיש צורך לספר לשני הנערים כיצד הגיע למצבו העלוב.

מכאן ואילך נעשה סטברו המספר, ואילו אדריאן, הפוגשו פעם במסע ליריד ופעם, לאחר שנים, במסעדה יהודית-רומנית בקהיר – נעשה רק לעד השומע את דברי המספר.

"סטברו", הסיפור הראשון – הינו אחרון על פי סדר פרקי חייו של סטברו, אם כי בסיפור המסגרת של "דרגומיר" מצויין פרק חדש נוסף בחיי סטברו, שהגיע לקהיר.

"קירה קירלינה" הוא הפרק הראשון בחיי סטברו, ואילו הסיפור שמספר סטברו ב"דרגומיר" הוא החולייה המקשרת בין הפרק הראשון לפרק השלישי של חייו.

קורותיו של סטברו, על פי שלושת הסיפורים, כך הן:

שמו של סטברו בילדותו היה דרגומיר. הוא נולד לאם שאביה היה תורכי ואימה רומנייה, ולאב שהיה כנראה תורכי, וימי ילדותו עברו עליו ברומניה, תחת שלטון התורכים.

אחותו, קירה קירלינה, ואימו – היו נשות-שעשועים, וקיבלו בביתן אורחים מבין עשירי העיר – תורכים, יוונים וגם רומנים.

האב, שהיה נפח, גר עם בניו הבוגרים בפרבר אחר של העיר, והיה בא לבית האישה רק כדי להרביץ בה על המשתאות וריקודי-הבטן שהיא עורכת עם עוגביה. באחת מהתפרצויות זעמו הוא כולא את האם במרתף, סוגר את קירה היפהפייה בארגז, ולוקח איתו את דרגומיר לבית-המלאכה, שם מתעללים בו אחיו הגדולים ויתר הפועלים.

דרגומיר בורח, משחרר את אחותו ואת אימו, והם בורחים מן העיר. אימו הולכת לקרוא לעזרת שני אחיה, ומאז היא נעלמת לעד מעיני דרגומיר. אחיה החורגים של האם, שהיו תורכים גמורים מאחר שנולדו לאימהות תורכיות – מסתירים את שני הילדים, ונוקמים את נקמתם.

דרגומיר ואחותו מתפתים לאפנדי תורכי, בעל ספינה, המסית אותם לנסוע עימו לסטמבול כדי לחפש את אימם. את קירה היפה מוכר האפנדי להרמון השולטן, או לבית-זונות, ואילו את דרגומיר הוא עושה לנער-שעשועיו.

מכאן נפתחת בפני דרגומיר פרשת ייסורים וניוון. הוא בורח מן האפנדי רק כדי ליפול בזרועותיו של אפנדי אחר, ואף שהוא מוקף בעושר, הריהו אסיר תאוותיהם של תורכים מושחתים, וחולם כל העת לברוח ולמצוא את אימו ואת אחותו האהובות עליו מכול. בנדודיו הוא מגיע לדמשק, שם הוא מקבל את השם סטברו. יום אחד הוא מדמה לראות במרכבה סגורה של אחת מנשות הרמונו של אפנדי עשיר את אחותו קירה, אך בנסותו לפרוץ אל הארמון הוא נתפס ומוכה, ולאחר ניסיון שני בפעם אחרת אף מושלך לבית-סוהר ונעשה שם שגלם של כל אסירי התא, הנוהגים בו באכזריות, ורבים ביניהם על גופו הרך והצעיר.

ברע לו עומד להצילו ידיד קשיש, ברבה-יני שמו, שהיה מורה בעיירה יוונית ו"מחמת שגיאה תאוותנית אחת נאסר לשנתיים ופקעה זכות הוראתו." ברבה-יני גולה לדמשק ונעשה מוכר משקה הקרוי "סליפ" [כנראה סחלב]: את מקצועו ואהבתו הוא מחלק עם דרגומיר-סטברו, ופודה אותו מבית הסוהר. יחד הם נודדים כמה שנים בדרכי המזרח, ואף ללבנון מגיעים, אלא ששם מת ברבה-יני, הפילוסוף-העני, אוהב האנושות המושחת וטוב-הלב, ובא הקץ לימיו המאושרים של סטברו בחיק ידידו, מחנכו ואוהבו.

סטברו מחליט לחזור לעיר מגוריו, בראילה, בתור נתין תורכי, והוא בן עשרים ושתיים, ואיש מכל בני גילו בימי ילדותו אינו זוכרו ואינו מכירו עוד. אפילו דיבורו הרומני משובש. לאחר תקופה קצרה בה הוא ממשיך במימכר ה"סליפ", הוא קונה תעודות רומניות, ונעשה ל"דומנול" (אדון) איזבורגו, סוחר בנחושת מדמשק.

הוא נעשה בן-בית במשפחה עשירה, בעלי בית-מרזח, ומתאהב בבתם היפה סינקוצה. אבי המשפחה חפץ להשיאו לבתו, ואולם סטברו-איזבורגו שבוי בפחדי עברו המסולף, ופוחד מפני המגע עם הנערה האוהבת אותו. 

לבסוף הוא מעיז ומתחתן, אולם בליל הייחוד, עת אשר כל בני המשפחה עומדים בחוץ ומחכים לאות אובדן הבתולים על יצוע החתונה – הוא מתעלף בחדר, מול עיני אשתו הצעירה, ונחלה לחודשים ארוכים. אשתו הצעירה ממשיכה לאהוב אותו, ולאט לאט הוא מקווה להחלים בכל המובנים ולהסתגל אליה, אולם אחיה ואביה מנדים אותו, ומצליחים לבסוף אף לגלות את זהותו האמיתית, – הוא סטברו מוכר הסליפ, הנודע במשכב זכר. הם מגרשים אותו בחרפה ובמכות מן הבית, ולאחר ארבעה ימים נודע לו כי טינקוצה היפה לא יכלה לעמוד בעלבונה, גלי הדנובה פלטו את גופתה.

שנים רבת ממשיך סטברו במקצועו, מוכר סליפ ומי-לימון, וזוכר באהבה את אשתו המסכנה.

ארבע שנים לאחר המסע עם שני הנערים ליריד, פוגשו אדריאן במסעדה יהודית-רומנית בקהיר, נדהם למראה ירידתו, מזמינו לארוחה, ואחר כך לחדרו, ושומע מפיו את סיפור קורותיו מיום בריחתו מספינת נזים-אפנדי בסטמבול ועוד למותו של ברבה-יני.

הסיפור החושני, מלא האווירה והעלילה, קסום-המזרח, אנושי וציורי, – מזכיר ספר ידוע של סופר יווני בן-תקופתנו, "זורבה היווני". ואולם איסטרטי אינו צריך להשוואות כדי שיוכר ערכו. ספרו עומד בזכות עצמו, ורב חינו.

* פנאיט איסטרטי: "קירה קירלינה, מסיפורי אדריאן זוגרף", תרגם ישראל זמורה. מבוא מאת רומן רולן. הוצאת מצפה, ירושלים, תרפ"ז [1927], בעריכת אשר ברש. קס"ז עמ'.

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים". מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה.

 לאחר שתושלם ההקלדה יועמד באינטרנט הלקסיקון כולו לרשות הקוראים.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד שלום, ה"יצירה" ["היתה לי חברה ספרותית עם חור שחור בתחת"] כזו מוצלחת שהחלטת אחרי 10 שנים לפרסמה שוב [גיליון 1264] – אם במקרה מישהו החמיץ אותה או אולי היה צעיר מדי....

או.קי. הבנתי שהשפינוזה הזה הוא חבר טוב שלך ואולי הוא גם בחור-טוב. אבל איכשהו לא מסתדר לי עם היצירות והיוצרים האחרים בעיתון שלך. "השירים" שלו בכלל לא ראויים לדפוס. עם כל הביקורת שלכם (שאני בד"כ מסכימה איתה) על כל הנושאים, לא מסתדרת לי עם החרות הלשונית המבחילה של מר שפינוזה. כבר כתבתי בעבר על ה"שירים" שלו ופירסמתם. אני רק מבקשת את תשומת ליבך לנושא. אין שום צורך להדפיסו, אבל – אם תחליטו לפרסם אז לפחות תבקש את תגובת הקוראים – אני בטוחה שאני לא היחידה שמקבלת בחילה עד כדי איבוד תיאבון להמשיך לקרוא את העיתון-הלילי...

שבוע טוב,

בברכה,

אֶמָה

California

אהוד: דיברתי עם המשורר שפינוזה והוא לא הופתע מכך שאת מקבלת בחילה מקריאת שיריו כי לדבריו נשים רבות פונות אליו ומבקשות ממנו שירים שגורמים להן בחילות והקאות וככה הן מצליחות לשפר את הדיאטות שלהן ולרזות.

* אהוד שלום, אני מסכימה עם הביקורת שלך על 'עלובי החיים', זו באמת הופעה מרשימה ביותר של 'הבימה'. אתה כותב שלא זכור לך מי  שיחקה בתפקיד הגב' טנארדייה ועל כך יש לי מה לומר. אם היית רואה את חנה לסלאו לא היית שוכח. זה תפקיד שאפשר לעשות ממנו מטעמים, אבל לסלאו כל כך הגזימה בוולגריות, שכל החן של הדמות הלך לאיבוד ובמקום זה קיבלנו וולגריות וגסות רוח במנות גדושות עד להקיא, שלא לצורך.

זכורה לי השחקנית שגילמה את הדמות הזו בלונדון, בוולגריות, שכך התפקיד דורש, אבל בטעם, ולא כמו לסלאו שעברה את גבול הטעם הטוב.

חוץ ממנה ההצגה היא עונג צרוף.

דניה מיכלין עמיחי

* שלום אהוד, מזמן לא שוחחנו ישירות אבל הנה הזדמנות להחלפת דעות בענייני שחיתות ואולי גם פוליטיקה.

אתה ששגית בעיוורונך לגבי כפיו "הנקיות" של אולמרט האם תעצום עיניך גם הפעם?

אינני עומד מאחורי סגנונו ודרך כתיבתו של אלדד יניב, אבל נראה לי כי הפעם אכן הגיעו מים עד נפש ודי לטיוח וזריית חול בעיניים. למה שלא תפרסם קריאתו בעיתונך?

מושחתים הביתה! (או מתאים יותר לבית הסוהר!)

בברכה,

ידידך מאז,

יהושע דיין

אהוד: אינני יודע מיהו אלדד יניב ומה הכשרתו המקצועית להחליף ראשי ממשלה בישראל. לא קיבלתי ממנו שום מאמר לפירסום, ואני לא שותף ל"עליהום" על ביבי שמטרתו להפיל ראש ממשלה נבחר בישראל שלא באמצעים דמוקראטיים של בחירות אלא ברדיפה משפטית ותקשורתית.

לדעתי מרבית ה"שחיתות" קיימת בעיקר בגלי ההסתה של התקשורת הישראלית, היוצרת אצל פתאים, נוכלים, שונאי-ישראל [בעיקר בעיתון "הארץ"] ורודפי פרסום – רושם כי כסדום היינו ולעמורה דמינו, בעוד שההפך הוא הנכון. יותר ממחצית האנושות, כולל כל העולם המוסלמי, יכולים רק להתקנא בנו.

בנימין נתניהו הוא ראש ממשלה מצויין ומוערך בעולם וגם אצל מרבית הציבור בארץ והיה זוכה בעוד הרבה יותר קולות אילו נערכו היום בחירות לכנסת. הקמפיין שבו מלכלכת עליו התקשורת ההיסטרית וחסרת האחריות, מעניק רוח גבית למחלקת החקירות של משטרת ישראל לעסוק כניראה בעיקר בנושאים הקשורים אליו, וההדלפות המדרבנות האלה אינן פוסקות מלהופיע בכותרות הראשיות של העיתונים –  וזוהי שערורייה מקוממת וחסרת אחריות ופגיעה קשה בדמוקרטיה ובביטחון ישראל ובעומד בראשה!

התוצאה של ההסתה הזו, בסיוע משטרת ישראל והפרקליטות שזה כנראה הדבר החשוב ביותר בעיניהן לעשות – היא שאנשים מוכשרים ומתאימים מהססים אצלנו לפנות לפוליטיקה כי הם יודעים שהתקשורת לא תרפה מהם עד שתמצא בארונם שלדים ותפיל אותם.

דומה כי מאז קדיש לוז אין אדם פוליטי בישראל שאינו מסובך בקשרים עם תורמים, תומכים, וידידים אחרים, שהרי אחרת, בלי קשרים ו"שמור לי ואשמור לך," הפוליטיקה לא עובדת. אחרת, בלי קשרים, הדמוקרטיה לא עובדת. ראה מה קורה ובגלוי בארה"ב, בייחוד לקראת בחירות.

כן, זה נורא שבעסקאות נשק יש תשלומי שוחד, עמלות, קומיסיון ותיווך. דברים כאלה מעולם, מעולם לא קרו בתולדותיה של מדינת ישראל ושל התעשיות הביטחוניות הבתוליות הזכות והצחורות שלה!

מעולם, מעולם לא נעשו אצלנו בדרכים נסתרות כאלה עיסקאות של קניית ומכירת נשק וציוד תעשייתי במאות ובאלפי מיליוני דולרים!

וגם בעולם כולו אין דברים כאלה. חס ושלום! הכול טהור, זך ונקי! ממש בתולי!

רק אצלנו הכול מושחת – התחיל עם השחיתות של ביבי – ובגללו יימשך גם הלאה!

* עמוס גורן ב"חדשות בן עזר" 1264 מספר על לימוד התנ"ך של פעם: "...בראש המערכת עמדו מורים דגולים כמו דוקטור בירם מבית הספר הריאלי העברי בחיפה, ח.א.זוטא מן הגימנסיה העברית בירושלים, מורי הגימנסיה העברית הרצליה בתל אביב ודוקטור ישראל ארצי מבית הספר התיכון "אהל שם" ברמת גן. ארצי, למשל, התעמק עם תלמידיו בספר  איוב במשך שנה שלמה…"

גם אנחנו, בתיכון ליד האוניברסיטה העברית, למדנו בכיתה השביעית עם חיים ברנדוויין שבעה פרקים ראשונים של ספר איוב במשך חצי שנת לימודים שלמה, והיה תענוג – הרחבנו אופקים, טעמנו טעמם של לימודים אקדמיים. מי שהוטל עליו אחר כך, בהיותנו בשמינית, להשלים את החסר היה צבי אדר, מורה ששמו הלך לפניו, שהכין אותנו לבגרות בשמינית, לפי פרקי החובה. התלמידים כינו אותו בחיבה "רבי", שכן לפני כן שמו היה רבינוביץ.

שני אלה, חיים ברנדוויין וצבי אדר, נעשו לימים פרופסורים.

אסי דגני

* לאודי, לימדתי לאחרונה את נכדי את השיר ששרנו בזמנו בתנועה:

ג'ים נורא פחד ממים

איך יפליג באוקיינים?

הוא נולד בכפר צ'כי נידח

ורק הוויסקי את ליבו משך.

כשנולד ג'ים הקטן שמחה הקהילה.

הפרות בשני קולות זימרו הללויה,

יין ויסקי הוא שתה מגילו הרך

כי אביו בכל מחיר רצה בבן מלח.

שְאלתי: אם מישהו ממכותבי עיתונך, יודע את המקור, את המחבר, את הרקע לכתיבת השיר, ואולי גם יכול לתקן או להוסיף לנוסח הנ"ל?

בתודה,

יורם סלע

אהוד: אני מקווה שיש מספיק קשישים בקרב קוראי המכתב העיתי שיוכלו לעזור לך בפיענוח התעלומה. ואולי כדאי לפנות ישירות לבתי האבות?

* עמוס גלבוע: היכונו! במהלך החודש ייצא לאור ספר חדש שלי, מטעם המרכז למורשת המודיעין, הנקרא: "דרמה בים האדום, תפיסת אונית בנשק הפלסטינית קאריןA  – הסיפור שלא סופר".

דרמת מתח אמיתית עוצרת נשימה!

* מיכאל סופר: בוקר טוב, סתם תקפת את אברהם בלבן. הוא לא כתב שראב לא כתבה יותר שירים על אקליפטוסים, אלא שדמות האישה המרדנית שאיפיינה את שיריה המוקדמית, נעלמה בספרי שיריה המאוחרים. זאת עובדה שכל מי שמכיר את שיריה של ראב מכיר אותה. יש לך חשבון עם "הארץ", סגור חשבון עם "הארץ", אבל למה על הגב של מי שמשבח את שיריה של אסתר ראב?

אהוד: אברהם בלבן כתב: "ראב מעמידה כאן זה מול זה את הגבוה והאינטנסיבי לעומת הנמוך והשגרתי. הגבוה הוא אהבה חופשית ופרועה שיש בה גם 'מרומי צער', והנמוך הוא נישואין וחיי שגרה סביב 'שפל ספות בחדרים'. בסיומו הנפלא של השיר נתפסים עצי האקליפטוס כחלק מהותי מעולם החוץ הגבוה והפראי, מעין הרחבה של דמותה טרופת האהבה של המשוררת. הדמות המשוחררת והמרדנית הזאת מופיעה בשיריה המוקדמים של אסתר ראב ונעלמה מקבצי שיריה המאוחרים יותר."

אתה צודק בקשר לעצי האקליפטוס, שכנראה לא רק אליהם התכוון בלבן ברשימתו, אבל שניכם לא צודקים לגבי היעדר הדמות "המשוחררת והמרדנית" בשאר שירתה. אסתר ראב היתה משוררת אמת שכמעט לא כתבה על סתם "נושאים" אלא רק על מה שהיה קרוב לליבה, ולכן כתבה יחסית מעט שירים, אבל אמיתיים. מבחינה זו שיריה המאוחרים הם המשך לראשונים.

"ברוך שעשאני אישה" משנת 1969 הוא לא שיר "משוחרר ומרדני"?

* שלום אהוד, כשראיתי את רשימתו האחרונה של בלבן, הדבר הראשון שחשבתי היה, כמה בן עזר ישמח. לא מבינה למה לא שמחת? הוא כותב שבין כל השירים על האקליפטוס הכי אהוב עליו הוא השיר של ראב. לא יפה? לא מחמיא? התגובה שלך ממש הפתיעה ואיכזבה אותי. תגובה קטנונית שלא מתאימה לך.

לילה טוב,

טובה ג.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל