פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1266

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ו באב תשע"ז, 7 באוגוסט 2017

עם צרופת העטיפה לספרו החדש של יחזקאל דרור "מתקן עולם אנוכי".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִיר לְהַיּוֹם, לְט"וּ בְּאָב, לְמִי שֶלֹּא כָּבָה, עַל אַף הַכֹּל, בְּחֹם לִבּוֹ – נִיצוֹץ הָאַהֲבָה... // אהוד בן עזר: סיפור אהבה שקרה במאפייה בעין-גדי לפני 60 שנה. // שני שירי אהבה מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות בוקר". // יוסף דלומי: האם תאגיד השידור מחוייב לשלטון? // יהודה דרורי: הקץ ל"מנדלבליטים". // משה כהן: רק לא ביבי? // מוטי הרכבי: סמל אלאור אזריה, משפט דרייפוס הישראלי. // אורי הייטנר: 1. הסף הפלילי או הרף המוסרי? 2. צרור הערות 6.8.17. // גרימי [צבי גלעד], רנה שפירא: תשובות ליורם סלע. // ד"ר ארנה גולן: האם היתה "הדתה" (לא מכוונת) בקיבוצים ובחינוך הקיבוצי של דורות ההמשך הראשונים? במלאת 80 שנה להקמת קיבוץ מסדה. [סוף המסה]. // עדינה בר-אל: על הספר "בתו של סטלין: החיים הסוערים והבלתי רגילים של סווטלנה אַלילוּיֶבה". //  אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק חמישה-עשר, לילה ראשון ביפו. // אלי מייזליש: כמה פעמים אפשר לכתוב נתניהו בעמוד 1 של 'ידיעות'? // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מקרה טפל" לאלישבע, 1929. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 4.10.1974. לפני 43 שנים. // ממקורות הש"י. // דודו שליטא: פסטיבל אנימיקס 2017.

* * *

יוסי גמזו

שִיר לְהַיּוֹם, לְט"וּ בְּאָב, לְמִי שֶלֹּא כָּבָה

עַל אַף הַכֹּל, בְּחֹם לִבּוֹ – נִיצוֹץ הָאַהֲבָה...

הַיּוֹם נַחְגֹּג וְלֹא רַק בִּכְרָמֶיהָ וּשְׂדוֹתֶיהָ

שֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יְפֵהפִיָּה זוֹ אֶת חִדּוּש

מַסֹּרֶת ט"וּ בְּאָב שֶבּוֹ יוֹצְאוֹת הָיוּ בְּנוֹתֶיהָ

בִּימֵי בַּיִת שֵנִי בְּכְלֵי לָבָן וְלֵב גָּדוּש

בְּצִפִּיָּה לְאַהֲבָה שֶכָּל הַצִּינִיקָנִים

מְזַלְזְלִים בָּהֹ בְּסִכְלוּת וּמַפְטִירִים: passé

אַךְ הָרוֹמַנְטִיקָנִים, אַחְרוֹנֵי הַמּוֹהִיקָנִים

(נֹאמַר זֹאת דּוּגְרִי בְּקוֹל רָם וּכְלוּם לֹא נְכַסֶּה),

כָּל אֵלֶּה הַשּׂוֹחִים נֶגֶד הַזֶּרֶם הַווּלְגָּרִי

שֶל הַזִּהוּם וְהַבִּהוּם הַטְּרֶנְדִּיִּים כָּל-כָּךְ

וּמִתְעַקְּשִים עוֹד עַל אוֹתוֹ הֶבְדֵּל אֶלֶמֶנְטָרִי

שֶבּוֹ מוֹתַר אָדָם מִבְּהֵמָה כַּיּוֹם נִשְכָּח,

יוֹדְעִים מָה מַפְסִידִים כָּל חֲסִידֵי תַּרְבּוּת הַזֶּבֶל

הַטּוֹעֲנִים כִּי קֶסֶם הָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵת –

אַךְ חֵן אֵינֶנּוּ שֶקֶר כְּמוֹ שֶיֹּפִי אֵינוֹ הֶבֶל

וְאֵין אָדָם שֶלֹּא נִכְסָף לְאָהֲבַת אֱמֶת.

לָכֵן, כְּדַאי לִזְכֹּר בְּרֹאש פָּתוּחַ כָּאן (בְּטֶרֶם

יַחֵל הַטּ"וּ בְּאָב הַזֶּה וְאָנוּ כַּמּוּבָן

נֵצֵא עִם חוֹגְגָיו אִם לַשָּׂדֶה וְאִם לַכֶּרֶם

בָּהֶם מְחוֹלְלוֹת בְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּכְלֵי לָבָן),

שֶשּוּם נִגּוּן אֵינוֹ passé בַּמֶּלוֹס שֶל לִבֵּנוּ

כָּל עוֹד הָאַטְרָף הָרוֹמַנְטִי בָּנוּ מְלַבְלֵב

וְכָל עוֹד אָנוּ אוֹהֲבִים אֲנַחְנוּ בְּאִבֵּנוּ

בְּלִי שוּם סְקְלֶרוֹז נָלוֹז שֶל הִסְתַּיְּדוּת תְּשוּקוֹת הַלֵּב.

וּכְלָל לֹא נִשְתּוֹמֵם וְלֹא נָרִים גַּבָּה אִם פֶּתַע

הַיּוֹם, בְּט"וּ בְּאָב, כִּכְלוֹת מִדְבָּר אָרֹךְ שֶל זְמַן

שֶבּוֹ הָיוּ בְּטוּחִים שֶהָרוֹמַנְטִיקָה כְּבָר מֵתָה

יֹאמְרוּ רַבִּים בֵּינֵינוּ לְעַצְמָם וּלְעַצְמָן

שֶחֵרֶף הַבְּדִידוּת וְהַיֵּאוּש הַמֶלַנְכּוֹלִי

וּמְרִי הַתִּסְכּוּלִים ("לִי זֶה כְּבָר בֶּטַח לֹא יִקְרֶה")

כָּאן אֵיכְשֶהוּ פִּתְאֹם, כְּהַחְלָמָה מֵאֵיזֶה חֹלִי

נִיצוֹץ תִּקְוָה עַקְשָן לוֹחֵש לָהֶם כְּמִתְגָּרֶה:

בַּגּוּף הַזֶּה, שֶכְּבָר שָנִים תֻּרְגַּל בִּמְלוֹא

הָעֶצֶב, הַמְּרִירוּת, הָאַכְזָבָה,

שֶכְּמוֹ מָנוֹעַ חַם בִּנְיוּטְרָל כָּאן נִלְאָה לִכְלֹא

אֶת כָּל כּוֹחוֹת-הַסּוּס שֶבּוֹ, אֶת צְבָא

תֻפֵּי הַדָּם הָרוֹעֲמִים בּוֹ מֵאָפְלוֹ

שֶל זְמַן אָבוּד בְּאֶרֶץ דִּיכִּי חֲרֵבָה –

בַּגּוּף הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא

נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

בַּנֶּפֶש הַפִּרְאִית הַזֹּאת, שֶחֵרֶף

אִבְחוֹת הַגַּרְזִנִּים הַמּוּנָפִים

לִכְרֹת אֶת תִּקְוָתָהּ הָעַקְשָנִית וְהַסּוֹרֶרֶת

עַד גֶּדֶם אַחֲרוֹן הָעֲנָפִים

עֲדַיִן מִתְעַקֵּש יִחוּר חָדָש בְּעַלְעַלּוֹ      

הַדַּק, הַדַּוְקָאִי, שֶלֹּא גָוַע –

עַל כָּךְ שֶבָּהּ, בַּנֶּפֶש הַפִּרְאִית הַזֹּאת, עוֹד לֹא

נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

בַּשִּיר הַזֶּה, שֶהוּא פַּסְקוֹל הַדֹּכִי

שֶל הַבִּפְנוֹכוֹ הַמַּקְצִיף אֶת מִשְבָּרָיו

אֶל אֵיזוֹ דְּיוּנַת-חוֹף סְמוּיָה שֶכֻּלָּה רֹךְ הִיא

וְשֶחִכְּתָה לוֹ כָּל יָמֶיהָ וְיָמָיו

לֹא כְּמוֹ בִּנְבוֹ, מִנֶּגֶד, אֶלָּא בְּנָפְלוֹ

עַל צַוָּארֶיהָ, רְעוּבָה וּמְאֻוָּה –

בַּשִּיר הַזֶּה, לַמְרוֹת הַכֹּל, עוֹד לֹא

נִגְמַר קִילוֹמֶטְרַז' הָאַהֲבָה.

יוסי גמזו

* * *

אהוד בן עזר

ליום ט"ו באב: סיפור אהבה

שקרה במאפייה בעין-גדי

לפני 60 שנה

מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים"

ופתאום, נקישה קלה בדלת.

היה חם למדיי, במאפייה. אמנם עדיין לא הקיץ בשיאו, אך חמשת ראשי הפרימוסים בערו מתחת לתנור שהו נאפו הפיתות, מפיצים חום ורעש כאחד. זרוע-הברזל הכפופה של המלוש לשה לישה אחרונה את הבצק שתפח, בגיגית הברזל הענקית, בטרם אצבוט ממנו ואשקול חתיכות בצק לישה סופית, ידנית, ולהנחה בתבניות המשומנות.

כאן המקום לספר על גלגוליו של המלוש. נושאת מטוסים אמריקאית מימי מלחמת העולם השנייה הושבתה ופורקה. המלוש הענק של מאפיית האונייה, שבו הוכנה העיסה לאלפי כיכרות מדי יממה, התגלגל לידיו של סוחר גרוטאות יהודי בעל לב חם, שהעביר אותו לארגון-הגג של הקהילות היהודיות בניו-ג'רסי, שתרם אותו לצבא ההגנה לישראל, שהנפיק אותו לפיקוד הנח"ל, ששלח אותו להיאחזות עין-גדי, שקדמה לקיבוץ שלנו והורישה לנו כל מה שהיה בה, כולל המאפייה.

והנקישות נישנו.

הדממתי את המנוע החשמלי של המלוש, כיסיתי את עיסת הבצק הגדולה, לחמה של עין-גדי ליום המוחרת – בכיסויי-בד שהיו מיועדים לשמור על חומה ולזרז את פעולת השמרים המתפיחה אותה, וניגשתי לפתוח.

ג'ני!

במלוא עיניה הבורקות, שופעת מרץ אצור, מבקש להתפרץ, בחיוך. דיבשי וצהוב-אדמדם שערה בצמה האחת, הנפלאה שלה, המיטלטלת בשובבות על גבה כזנב, דיבשיות גם ירכיה החלקות, בעלות עור הקטיפה הבהיר, שהשיזוף לא השחים אותן כליל אלא העניק להן מעין גוון זהבהב של לחמנייה אפוייה היטב.

ריח הבצל הנאפה בתנור הביא אותה, אמרה, והזכירה את הבטחתי-הזמנתי לה לבקר במאפייה. אני שכחתי. שם, על הדשא, מן הסתם פלטתי שטויות רבות, מסמיק כנער בעל דימיון נפתל.

הזמנתי את ג'ני להיכנס פנימה, אל ממלכתי. ומנסה להרגיע את התרגשותי, פתחתי בפניה את דלת-הברזל של התנור החם, שהיה בגובה פנינו לערך, תוך שאני שולף, במירדה-העץ הארוך, את אחת הפלצאלאך המושחמות, הענקיות, ומספר לה כיצד הונצחו לא מזמן ידיי אלה, האוחזות במירדה – בסרט צבעוני שהכינה במאית צרפתייה, ברונית ממשפחת דה-רוטשילד על עין-גדי, יחד עם חיים חפר. כדי להשיג את הרושם הרצוי – צילמו אותי מול תנור קר, שבקרביו התקינו תאורה חשמלית, ואני רדיתי מתוכו כיכרות צוננים ואפויים-משכבר.

ריח הלחם הטרי משכר אותה, ממכר אותה, מגרה אותה, אמרה, מפצה אותה ומזכיר לה דברים נפלאים וגם רעים.

ציננתי בניפנופים אחדים את פיתת-הבצל הלוהטת, בצעתי אותה וכיבדתי את ג'ני בפרוסה שבקציה החלק הטעים יותר, הרך, עם רצועות-הבצל המושחמות באפייה וגרגירי-המלח הגס. זללנו שנינו, מחייכים, כשני קושרים. ולא כדי להתייהר, אלא חושש משתיקה פן תיפול, סיפרתי לג'ני כיצד ממש לרגלינו, ליד מסגרת הברזל שעליה ניצב התנור, מצאתי לפני שבועות אחדים צפע, צפע עין-גדי ארסי, כאשר פתחתי את הדלת, ואני בסנדלים, כפי שאני כעת.

"מה עשית?" נבהלה ופסקה לרגע ללעוס.

"חזרתי לחדר," סיפרתי, "לקחתי את רובה הטוטו שלי, וחזרתי למאפייה ומבחוץ, מהחלון, כיוונתי אל ראשו של הצפע, ששקט ללא תנועה, אולי אורב לזבוב – ורוצצתי אותו בירייה ראשונה, כאשר הקליע ממשיך וניתז בדרכו, בצילצולים מתכתיים, אל קערת המלוש, וחזרה לתנור, הכול ברזל, ומזלי שלא שב לעבר החלון, כי אז היה עלול לפגוע לי בעין."

ותוך כדי סיפור רדיתי את שאר הפלצאלאך והנחתי על שולחן-הלישה הרחב, המצופה פח, מרובב בכתמי בצק יבש ומאובק בקמח.

"נחמד אצלך, חיימקה – " אמרה ג'ני, "אבל אתה עצל. לחפירות לא הגעת."

קולה היה כה צלול וגרוני, ועם זאת, לא לגמרי צברי. או – יותר מדי צברי.

הבטחתי שאשתדל, מחר, וסבור הייתי שהביקור – מיסדר-המפקד כיניתי אותו ביני לבין עצמי, כי הייתי במתח כל הזמן, כעומד לביקורת – הנה יסתיים, והיא תצא.

אך לא.

ג'ני התעניינה בעבודתי. שאלה על קערת המלוש הענקית. כל אותה עת בערו חמשת ראשי הפרימוס, בירכתי התנור, ברעש אחיד ומחריש-אוזניים. לשם מה כיסוי-הבד על קערת המלוש? פשטתי את הכיסוי והתגלו פני הבצק התופח, רוטט כגוף חי. קערת המלוש היתה בעלת נפח רב, בגובה מותנינו, יצוקה ברזל עבה, כבד, ואנחנו עומדים משני צידיה. התכופפתי וטפחתי על פני הבצק, בחיבה, כמו היו אלה אחוריה של סוסה אצילה.

(אגב, מימיי לא נגעתי בסוסה).

"מותר?" שאלה ג'ני, מבקשת לאמוד את גמישותו של הבצק.

כמובן שהרשיתי לה, וכשהתכופפה –

כפות-ידיה השמנמנות-משהו החליקו על פני הבצק, אך עיניי לא אחריהן עקבו אלא אחר שדיה הערומים שניגלו לי ממיפתח חולצתה הרחב, כשני כיכרות-בצק קטנים, שובבים, ופטמות כהות בקצותיהם, שהיו כהות וזקורות למדי.

היא בוודאי יודעת שאני רואה! – אמרתי לעצמי. לא ייתכן שלא! – והמשכתי לדבר על הבצק, ולספר לה שאני נוהג לכנות את צמיגותו, המשתנה מפעם לפעם, בהתאם לכמויות החומרים, טיב השמרים ומזג-האוויר – על שם אחדות מחברות המשק, שרובן מהלכות במכנסיים קצרים (כמוה) – בצק רוטט, מוצק, רב-קפלים, גמיש, רך, נשפך –

היא צחקה, בהתרוממה –

"ואיזה ציון-בצק היית מעניק לירכיים שלי?"

שאפתי אוויר. החזקתי בדפנות גיגית-הברזל כדי להסתיר שאני רועד במקצת, למרות החום, וכך רעד גם הנמר המידברי שלי – וברעש הפרימוסים אמרתי:

"צריך לבדוק – "

"תבדוק – "

נגעתי ביד אחת בפני הבצק, והשנייה שלחתי, כמתאבד – אל חלקת ירכיה הצהבהבות-כהות. היה מגע קריר. משיי. נשמע רק קול הפרימוסים הלוהבים. ניסיתי לצבוט קלות את בשרה, כפי שנהגתי בבצק, ובחברות המשק במעמד דומה.

ג'ני צחקה. "אל תשאיר סימנים, חיימקה – " ביקשה. "עוד יחשבו שזה מז'אן כריסטוף."

ז'אן כריסטוף דה ברטראן היה הארכיאולוג הצרפתי שניהל את משלחת החקירות. הוא היה גבר יפהפה, כמו שחקן סרטים צעיר. כולנו היינו בטוחים שג'ני שוכבת איתו, ולכן היא לא מסתכלת עלינו.

"שלך גמיש – " גימגמתי.

"אבל בפנים אולי רך יותר – " הציעה.

"כן, מפני שהוא תופח – " עניתי.

"טיפשון," הניחה את ידי ממש בין ירכיה, עמוק, "כאן, רך יותר – "

מאותו רגע נתרחשנו כמו בחלום. ליטפתי את ירכיה, בגב ובכף ידי כאחת, קרוב-קרוב למפשעתה, וכשהרמתי אליה מבטי כבר היו עיניה קרועות לרווחה. חיבקתי אותה. שלחתי ידי לפנים חולצתה, לתפוס בכיכרותיה וללוש אותם בידיי המקומחות.

"כבה לפחות את האור – " ביקשה.

כיביתי. סגרתי את תריס-העץ. חזרתי אליה, עומדת עדיין ליד הבצק המופשל מכיסויו, נשענת על דופן קערת הברזל של המלוש החשמלי. הסרנו את חולצתה. את צמתה הענקית היא כרכה מעל ראשה מאחור ושמתי עליה שקית ניילון, ואולי היתה זו שקית נייר חום כי טרם היו בשימוש שקיות הניילון השקופות, והיא ניראתה קצת מצחיקה, כחובשת לראשה כובע גדול בצורת לחמניה. להבות הפרימוסים הכחולות-לבנות הטילו בהרות וצללים נעים על עירומה. התגפפנו. נשקתי, כמעט בלעתי בפי, את כיכרות חזה הקטנים, התופחים לעברי בערגת גירוד. לפתע נשמעו צעדים מתקרבים. נלפתנו. מה נעשה? מישהו מתקרב למאפייה. ריח הבצל האפוי! – בעקבות הפלצאצלאך על שולחן-הפח! היכן נסתתר? את הדלת לא יכולתי לנעול מבפנים, רק מבחוץ, על מנעול "ירדני" צהבהב תלוי, וזאת כשהייתי מסיים את עבודתי, וכדי שמטיילים-עוברים לא ייכנסו לקחת כיכרות טריים בטרם העברתי אותם לארון הלחם, במיטבח של הקיבוץ. לא היתה לנו ברירה, אספנו חולצות, מכנסיים, וקפצנו עימם, קודם היא, ואחריה אני –

אל גיגית המלוש הענקית, המלאה בצק, שקענו בו קימעה, והתכסינו עד מעל לראש בסמרטוטי-הבד המקומחים שנועדו לשמור את חומו –

הדלת נפתחה. נכנסו שני חברי-משק. אני זיהיתי אותם מיד לפי קולותיהם, אך לא אוכל לגלות מי היו, כי היום הם סבים לנכדים. אף הם לא הדליקו את החשמל. אור הפרימוסים היה בו די והותר עבורם. שמעתי אותם ניגשים אל שולחן-הפח, מודרכים מן הסתם על-ידי חוש הריח. משוחחים ביניהם, בלחש. תחילה אמרו שמוטב לא לקחת יותר מפיתה אחת, ואחר-כך – חשתי צביטה באחוריי, מבעד לכיסוי-הבד! – כי הבצק תפח הפעם יותר מדי, "עוד מעט יגלוש!" אמרו, "למרות שהוא מוצק מן הרגיל." החלו חוששים, כניראה, שמא אני עתיד לחזור, כל רגע, ללוש אותו –

אילו הפעילו, בטעות, או כטובה, למעני – את המלוש החשמלי – היתה זרוע-הברזל לשה וקורעת את אברינו, בלב הבצק –

והשניים הסתלקו.

אך אנו לא יצאנו. שיכורים מריח הבצק החמצמץ, רכותו, נותרנו מקופלים בחיקו כשני עוברים-תאומים ברחם, צרתי בו את תבנית שדיה, לשתי ונשקתי לעגבותיה השעיעות כשני כיכרות בטרם נאפו.

"בבקשה תדגדג לי את הנירדמון, חיימקה!"

ואני עוד לא הבנתי מה זה בעברית שלה והכנסתי אצבע מלאה בצק, בצק וגוף, היינו צמד אפור-לבנבן, זהוב, מקומח, תופח ומדיף ריח תסיסה טובה. תחילה לא הצלחתי ללוש, זאת אומרת – לדוש אותה, והיא נדבקה לי לאוזן ולחשה, מנשככת: "מהר, מהר, אם אתה לא ממלא אותי – אני רוצה המלוש!" – אוהו! – בעוגן-ברזל כזה! – חייכתי לעצמי, אידיוט בעת צרה, מפותל בה, מבולבל, שאני אתחרה בזֵין-המתכת [זי"ן בצירה] הגדול כשל פר? – כן, אמלא אותך כמו שטרודל, כמו שטרונגול! – וכשבאתי עליה, לבסוף והכנסתי שם את הנמר המידברי שלי – לא הייתי בטוח כלל אם הוא רובץ בתוכה או עדיין בתוך הבצק, כי אני טרם ידעתי, אז, איך עושים את זה, לא את הבצק, אני מתכוון, וזה היה נס שהצלחתי לדגדג לה קודם את הנירדמון, כבקשתה – וכפות רגלינו התנופפו מעל לדופן של גיגית המלוש הענקית, צר היה המקום בפנים – – – ובדיוק עבר אז מחוץ למאפייה אחד מחברינו שאהב תמיד לשיר בקול גרוני, ביום ובלילה, בעבודה ולאחריה, ולצערי כיום הוא כבר לא בחיים:

"יַא טְרוּמְפְּטָה,

יא טרומפטה!

וַחַד שִׁיכְּנָזִי

לָבֶּס בּוּרְנֵטָה!

וְלֵייכִּי ולייכי

וְחָרָא עֲלֵייִכי –

סָעִידָה, סעידה

לוּף, לוּף לוּף –

סעידה, סעידה

לוף, לוף לוף –

יא טרומפטה – "

 – ואני התפללתי שרק לא ייכנס גם הוא לחטוף לו מהמזווה איזה פלעצלע טרי! – ואנחנו "יא טרומפטה, יא טרומפטה!" שרנו בצבא כל פעם שאכלנו קציץ-בשר מגעיל מקופסת שימורים. אבל חברי המזמר הלך והתרחק בשיר חדש שצליליו נמוגו בדרך לרפת: "לכובע שלי, שלוש פינות, שלוש פינות לכובע שלי – – – "

וכאשר יצאנו לבסוף מהמלוש כשני מקס ומוריץ ניערה ג'ני היטב את גופה ואת בגדיה המעטים. עזרתי לה, בידיי, וכאשר התכופפתי עליה – נשקתי שוב לאחוריה המתוקים, שגדילי בצק דבקו בהם. לא היה במה לנקות אותה. כמעט כל חפץ במאפייה עטה שכבת קמח לבנבנה. פיסות בצק טרי דבקו בגופה של ג'ני פה ושם. ניגבתי את הקוּס שלה שהיה לח מאוד, נישאר גם עליו עליו שובל של קמח, שערות ערוותה ניראו כשער שיבה, כאילו פיזרו עליהן אבקת טאלק לבנה.

הייתי צריך לכסות ביותר קמח את פני הבצק שתסס במלוש, אמרתי לעצמי מאוחר יותר, כאשר פיזרתי את הקמח על השולחן המצופה פח והתחלתי שוקל מנות ולש בשתי ידיי, שניים-שניים כיכרות, ומניח אותם בתבניות המשומנות. החשמל כבר דלק. ג'ני הסתלקה עוד קודם, לאור הפרימוסים בלבד, מנשקת אותי וקובעת בפליאה, "אף פעם לא עשיתי את זה עם רופא."

"עם דוקטור?" לא קלטתי היטב את הברתה הגרונית.

"עם אופה! טמבל," ליטפה קלות את לחיי ותפסה לי שוב בנמר המידברי שלו שכבר התעורר לחיים חדשים, "הקמח נכנס לך כבר כניראה גם לאוזניים!"

ונתתי בידיה גם פיתה מבוצלת גדולה, למשלחת. שייהנה ממני גם הבוס שלה, הארכיאולוג ז'אן כריסטוף דה ברטראן.

לאור החשמל היה הבצק במצב מפוקפק במקצת. שערות דבקו בו פה ושם כמו אניצים כהים על תחת חיוור. מצאתי גם כתמים משונים. מזל שלא היתה בתולה, אמרתי לעצמי: תאר לעצמך! – ועוד יותר טוב שאובדן בתולים של גבר אינו מותיר סימנים שכאלה –

התעלסותנו חסכה את הצורך להפעיל את המלוש פעם נוספת. וכאמור, גם עלילת-הדם נחסכה ממני. אך האם לא היה מוטב לי לזרוק את הבצק? לא. גם כך ריננו אחריי שיום עבודתי יקר מדיי. כל כיכר שאני אופה, עולה לירה, בחילוק יום עבודתי למיספר כיכרותיי, ואילו הלחם המסובסד, שאותו נוכל להביא פעמיים בשבוע במשאית ה"מק-דיזל" העוברת את באר-שבע, יהיה יותר זול. עשרים אגורות הכיכר, אם כי פחות טרי. ועכשיו, אם עוד ייוודע שאני זורק עיסת בצק שלימה! – וחוץ מזה, עד שאכין מנת בצק חדש, ויתפח, תחלפונה שעות ארוכות, התהליך יימשך עד לבוקר, ולחם לחברים, למחר – לא יהיה! – תלשתי, אפוא, את מעט השערות, אחדות מסולסלות, בלונדיות, צבטתי את הכתמים החשודים, ואפיתי את הלחם, מתרונן ושר –

"אם קשה לפרקים קצת הדרך,

מעיקים התרמיל והחום – "

לש בקצב השיר, בשתי ידיי כאחת, שניים-שניים כיכרות על שולחן-הפח, ומניחם בתבניות המסודרות לרוחבן על קרשים ארוכים שהייתי מציב על גבי "חמורי"-ברזל, כדי להקל על הכנסתן בבת-אחת לתנור החם.

 "אם דברים מסתדרים רק בערך

זהו נח"ל חביבי הבן! –

לא נורא, נתגבר, עוד נגיע לחוף הזוהר!"

סוף-סוף הריני גבר! – ניפחתי חזי, מחזיק במירדה. איבדתי את בתוליי! ואוכל לכתוב שירים וסיפורים אמיתיים, מן החיים – מעתה אני אדם בעל ניסיון! גבר מנוסה! –

הבשלתי. הריני, כביכול – כבר אפוי! – ואכן, גם אפייתי עלתה יפה, הסתיימה מוקדם מן הרגיל, והלכתי לישון, מאושר ומקופל כשאני חופן את אברי בכפות ידיי ומלטף אותו כאילו היה בני שעמד במיבחן בגרותו, ושר לעצמי בחשאי את שיר הפרסומת של הריקוד שהיו החברים והחברות מקפצים על פיו בחדר האוכל שנבנה עדיין בתקופת ההיאחזות של הנח"ל:

"שֶׁלְטוֹקְס פָּזְטוֹקְס מה פירוש?

הללו-יה!

הקץ לזבוב וליתוש!

הָלְ-לוּ-הוּ-יה!"

       * * *

אהוד בן עזר

שני שירים מתוך

 "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר"

בשם כל אוהביה האילמים

אֲנִי לָהּ מִקְלָט מִבְּדִידוּתָהּ. בְּשֵׁם כָּל אוֹהֲבֶיהָ הָאִלְּמִים

טַפְטֵף מִלִּים לָהּ מֵרָחוֹק עַל דִּמְעוֹתֶיהָ.

בְּשֵׁם יָמֶיהָ שֶׁחָלְפוּ לָרִיק הֱיוֹת לָהּ הַצְדָּקָה

מַתְמֶדֶת לְכָל הַטֵּרוּפִים שֶׁיִּתְקְפוּהָ בֶּעָתִיד.

לַטֵּף פְּחָדֶיהָ מֵחַיֵּי מַמָּשׁ. אֲנִי – צְרִי טִפְּשִׁים, תַּבְנִית נַפְשִׁי –

אִישׁ לא אֻמְלָל וְלֹא יָגֵעַ. לֹא לָמַד וְלֹא שָׁכַח.

אָמַּן הַנִּסּוּחִים לִשְׁגִיאוֹתֶיהָ אַךְ לֹא שֻׁתָּף לְשׁוּם

לֵיל שְׂחוֹק בְּמִסְתָּרֶיהָ. חָתָן לְרִפְיוֹנָהּ, מַחְסֶה לִנְגָעֶיהָ

סַקְרָן לִפְתֹּר חִידַת שָׁנִים רַבּוֹת

לוֹמַר: יַלְדֵי-רוּחִי יִלַּדְתְּ אַתְּ, וּבְזִקְנָתֵךְ

לָךְ שַׁעֲשׁוּעַ מַר-מִלִּים יְמַלְמְלוּ הֵם, לֹא אִמָּא

שֶׁל בָּשָׂר-וָדָם. עִתֵּךְ כַּנֵּר נִגְרַעַת. יַלְדָּה, יַלְדָּה אַתְּ

שֶׁל עַצְמֵךְ. יוֹדַעַת לֹא לָקַחַת לֹא לָתֵת.

הֵיטֵב שׁוֹגָה אַתְּ בִּגְבָרִים הַמַּתְאִימִים לִמְשׁוּגָתֵךְ

לָלֶדֶת אֶת בָּתֵּי-הַשִּׁיר שֶׁלֹּא חָפְצוּ מִמֵּךְ

לִשְׁבֹּר אֶת כְּלֵי-הַדָּם אֲשֶׁר זָרְעוּ

בְּנַסּוֹתָם לִקְרֹעַ סוֹרְגֵי נַפְשֵׁךְ. לַחֲנֹק

נְסִיגוֹתַיִךְ. אַתְּ אוֹמֶרֶת: גַּם הַכְּאֵב מְלַמֵּד. מָה

לָמַדְתְּ? לִשְׁבֹּר אֶת הַכֵּלִים וְלֹא אֶת מִשְׂחָקֵךְ

בְּלֹא מֵאִישׁ לָקַחַת לא לְאִישׁ לָתֵת.

ינואר 1973

יחף, יחף, בלילה לבדך

יָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, שְׂרִידֵי רָצוֹן שֶׁלָּךְ

יוֹצְאִים מִדַּעְתֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, אֵינָם בָּאִים אֶל שׁוּם מַמָּשׁ

אֲשֶׁר יַחְפֹּן דִּמְעָה שֶׁלָּךְ וִיְנַשְּׁקֵךְ. יֹאמַר לָךְ:

אַתְּ פַּרְפַּר לִבֵּךְ. תָּמִיד מְחַכָּה. כְּנָפַיִךְ שְׁמוּטוֹת. סְחַרְחֲרָה.

מְאַבֶּדֶת רְגָעִים, שָׁעוֹת, מַגָּעִים, אֲבָל הַזְּמַן אֵינוֹ יָדִיד לָךְ

וּמְכַרְסֵם אוֹתָךְ. אַתְּ מַקְשִׁיבָה לִזְרִימָתוֹ בְּעַצְמוֹתַיִךְ: אֵיךְ מְתַעְתֵּעַ

בָּךְ, כְּרֶטֶט שֶׁל אָהוּב חוֹמֵק, כִּשְׁאֵרִית שֶׁל תַּעֲנוּג שֶׁלֹּא נָגַע בָּךְ,

וְאֵיךְ אוֹזֵל מִמֵּךְ. וְיָחֵף, יָחֵף, בּוֹגֵד גּוּפֵךְ בְּמֶמְשַׁלְתּוֹ, צוֹנֵן,

סַהֲרוּרִי, מִפְּנֵי שֶׁאַתְּ אֵינֵךְ אִתּוֹ. וְיָחֵף, יָחֵף, נוֹשְׁקוֹת

כַּפּוֹת רַגְלַיִךְ אֶת רִצְפַּת כִּלְאֵךְ. חֻלְשָׁה שֶׁלָּךְ. בִּכְיֵךְ. פַּחַד מָוֶת

שֶׁל לֵילוֹת עַצֶּבֶת. וְיָחֵף, יָחֵף, אֲנִי שׁוֹמֵעַ, טִפְטוּף פְּסִיעוֹת שֶׁלָּךְ בַּחֲלוֹמִי.

אֲחוֹתִי שֶׁלִּי בָּרוּחַ, קוּמִי, בּוֹאִי, מַדּוּעַ נֶאֱלַמְתְּ דּוּמִיָּה, לָמָּה הֶחֱשֵׁית

מִטּוֹב וְשָׁחָה לְעָפָר נַפְשֵׁךְ, חַיְּכִי, חַיְּכִי, אַתְּ בַּת-שִׂיחִי הָעַתִּיקָה

הֲיִי רַכָּה עִמִּי וּבִי תִּתְפַּעֲנְחִי, הִתְנַעֲרִי מֵאֶפְרֵךְ, טִפְּשֹׁנֶת

וְיָחֵף, יָחֵף, בַּלַּיְלָה לְבַדֵּךְ, קִרְבִי אֵלַי, אֶלְחַשׁ בִּשְׂעָרֵךְ:

בָּגַר לִבִּי בְּיִסּוּרַיִךְ. כְּבָר עֵת לָךְ לֶאֱהֹב. לְמַעֲנִי. לְמַעֲנֵךְ.

פברואר 1973

* * *

יוסף דלומי

האם תאגיד השידור מחוייב לשלטון?

לפני פחות ממאה יום החל תאגיד השידור הציבורי את פעילותו. האם זוכרים את המהומות והרעש שעשו עיתונאי הרשות? למחאה הלגיטימית נגד פיטורים הכרחיים, הם חזרו ואיימו שהתאגיד נועד לחיזוק השליטה של השלטון בתקשורת הממלכתית והדבר יביא לפגיעה אנושה בחופש הביטוי ובדמוקרטיה.

 כמאזין וצופה אין לי כלים לשפוט את מימוש התחזית השחורה. התחושה שלי שהעיתונאים הוותיקים לא שינו את סדר היום או את הסגנון, ואולי טוב שכך.

הצפייה בחדשות הטלוויזיה שהוגשו על-ידי גאולה אבן-סער ביום ד' האחרון עוררה בי תדהמה וכעס. סברתי שההשתייכות המשפחתית שלה תגזור עליה איפוק בנושאים הנוגעים לראש הממשלה, בבחינת "האצילות מחייבת".

מסתבר שטעיתי.

באותה תוכנית היא ריאיינה את עורך הדין היהודי האמריקני אלן דרשוויץ. האיש המפורסם מתמסר להגנת עמדותיה של ישראל בעולם ולוחם בעקביות ובנמרצות בתנועות החרם נגדה. הריאיון עסק בחשדות הנוגעים לראש הממשלה והנפח המוגזם והבלתי פוסק שהתקשורת נותנת לנושא. המרואיין הזהיר מן הנזק שהדבר גורם לאינטרסים של המדינה. הגב' אבן-סער התנהגה בעוינות בולטת למרואיין, אלא שכעו"ד מיומן הוא לא איפשר לה להפריע לשטף דבריו.

בצר לה נקטה המראיינת בטקטיקה חסרת תקדים בחוצפתה. היא שאלה את מר דרשוויץ האם מישהו הנחה אותו או הכתיב לו את דבריו.

בחוכמתו הרבה הוא לא איבד את עשתונותיו וענה שעמדתו הובעה בעבר בכתובים. בנימה מנומסת הוא הוסיף ששאלתה היתה מעליבה במקצת.

במקום לבקש את סליחת המשפטן בעל השם העולמי, היא שאלה בעזות מצח: "אם כך, האם תקבל תשלום עבור הריאיון הזה?"

גם במקרה הזה הוא חייך בלגלוג מאופק, והפנה אותה לתשובתו הקודמת.

כך נראה שידור הציבורי בשרות השלטון.

יוסף דלומי

* * *

יהודה דרורי

הקץ ל"מנדלבליטים"

החבורה של השמאלנים הלוחמניים המפריעים כל מוצאי שבת את מנוחת שכניו של היועץ המשפטי לממשלה, הפכה כבר מזמן לבדיחה שחוקה. אלו לא אנשים ש"אכפת להם" אלא חבורת בטלנים שכנראה אין להם מה לעשות במוצאי השבתות ושהחליטו שנוכחותם תפעיל לחץ על מנדלבליט להוציא הרשעה שתפיל את נתניהו (כי הם מיעוט עלוב שבבחירות דמוקרטיות לא יצליחו לעשות זאת).

טוב עשה המחוקק שהרחיק אותם מביתו של מר מנדלבליט, אבל מה אשמים השכנים שסובלים מהרעש והליכלוך של הכנופיה הזו? יאללה, מספיק, קישטה, עופו כבר משם!

אין כרגע בעייה עם חיזבאללה

חיזבאללה כבר נסוג מסוריה לגבול עם לבנון. הגנת לבנון היא כיום המשימה העיקרית של חיזבאללה מכיוון ששרידי דאע"ש וכנופיות סוניות אחרות יודעים שזו הבטן הרכה של סוריה ושל איראן. האיראנים המודעים לכך עושים מאמצים  גדולים ליצור דרך יבשתית מאיראן דרך צפון עיראק הכורדית לעבר הים התיכון (במקביל לגבול דרום טורקיה).

חיזבאללה עדיין מלקק פצעיו מכ-3000 הרוגים ו-7000 פצועים, שסבל במלחמתו למען אסד (בפקודת אדוניו האירנים), לכן אני לא מאמין שנוכל לעצור לחלוטין את שפע הנשק, התחמושת והטילים שהאיראנים ואסד יזרימו לחיזבאללה.  

אנחנו לפיכך חייבים להפנות את מאמצינו לשני כיוונים: הראשון, זיהוי ריכוזי הנשק והטילים של חיזבאללה בלבנון עבור בנק המטרות של חיל-האוויר, והשני, "עידוד שקט" של הגופים הלוחמים בחיזבאללה להמשיך להטריד אותו, כך שיימצא במערכת התשה מתמשכת, מה שיבטיח שלא יוכלו להתפנות לפעילות לכיוון ישראל. יחד עם זאת, הקווים האדומים בסוריה כנגד איראן וחיזבאללה חייבים להיענות באש מיידית עם הפרתם.

המענה שלי ליואב אהרוני

 שלא מבין את המצב

החמאס מחזיק בעמדה נוקשה כבר מיספר שנים, זו האומרת שאת הגופות של חיילינו יחזיר רק כנגד שחרור מחבלים מאנשיו. (ותודה לממשלה שבינתיים לא נכנעת...)

כל החלופות האחרות נדחו על ידי הנהגת החמאס, והצעדים שהוצעו אצלנו כאמצעי לחץ על החמאס נדחו גם הם מכיוון שמערכת הביטחון העריכה שהדבר יביא להתפרצות אלימה נגדנו ואפילו למלחמה כוללת ברצועת עזה (ואפילו תקיפה מקבילה מחיזבאללה).

מר גולדין מודע בהחלט לכל הניסיונות שנעשו ולכל הערכות המצב, ולכן דבריו נגד המדינה בנושא זה אינם במקומם. החזר הגופות אינו שווה מלחמה וקורבנות, החזר הגופות אינו שווה שיחרור מחבלים שירצחו בנו. כולנו בטוחים שהמדינה לא שכחה ולא מזניחה נושא זה ואנו מקווים גם שלא תתקפל.

וכאן , לא אני אלא אתה, מר אהרוני מטעה ומתעה. ברור?

יהודה דרורי

* * *

רון וייס

שִקרֵי אלאור אזריה

סופר נידח שלום,

זהו, נגמר. נידחו כל הטענות העיקריות של הסנגוריה בבית הדין הצבאי לערעורים, במשפטו של החייל אלאור אזריה. השקרים של אלאור עזריה נופצו אחד אחד. שני חיילים מהפלוגה העידו שאלאור עזריה אמר להם שהמחבל הדוקר פצע את חברו ולכן הוא צריך למות. השופטים קבעו שהוא ירה במחבל הגוסס כנקמה, כאילו הוא נמצא במטווח. שני שופטים קבעו שזה מקרה שקרוב יותר לרצח מאשר להריגה.

יהודה דרורי חוזר על שקרים שהופרכו: "שאולי המחבל ממולכד כי יש עליו מעיל כבד (בחום היום...)". מסמך של השירות המטאורולוגי שהוגש ע"י התביעה קבע שבזמן האירוע, בחברון היו 17 מעלות צלזיוס בלבד.

החובש אלאור עזריה בגד בשבועת החובש אותה נשבע בסיום קורס חובשים: "אני, חייל בחיל הרפואה של צבא ההגנה לישראל נשבע היום הזה להושיט יד עוזרת לכל פצוע ולכל חולה, אם נקלה ואם נכבד, אם אוהב ואם אוייב, ולכל אדם באשר הוא אדם."

 כמובן שלחובש כלוחם מן השורה, מחויבות קודמת כלפי לוחם פצוע שלנו. ברגע שאקט הלחימה נגמר ואין איום ממשי, חייבים לטפל גם באויב פצוע. אי אפשר גם להתעלם מאחריות המפקדים בשטח שלא שלטו ולא ניהלו את האירוע לאחר סיום הקרב עם המחבלים.

הרמטכ"ל אייזנקוט הסביר באיגרת לחיילי צה"ל כי: "צה"ל ייתן גיבוי למי ששגה בלהט הקרב אך לא יהסס להעמיד לדין חייל שחרג מאמות מידה מבצעיות ומוסריות."

רון וייס

רמת-גן

* * *

משה כהן

רק לא ביבי?

רבים העיתונאים אצלנו שעיקר הקריירה המקצועית שלהם היא להשתלח בביבי (סליחה, אינני רואה מועמד טוב ממנו), כגון אמנון אברמוביץ, רביב דרוקר, נחום ברנע, סימה קדמון ואחרים. 

עסוקים הם רוב שעות היממה בלחפש נושאים להשתלחות בביבי, והדברים  ידועים.

נפל לידיהם בשנה האחרונה מכרה זהב לניגוח ביבי, והוא המשבר במחלקה האונקולוגית לילדים בהדסה ירושלים. מה מרגש יותר מילדים סובלים. 

מה עניין ביבי למחלקה בבית חולים, האם אין שר בריאות? התשובה היא כנראה שכל דבר שאפשר לסובב ולעוות, כשר לצורך ניגוח ביבי. 

כך לדוגמא שלום קיטל ביום 3 אוגוסט בשעה 9 בערוץ 1 מראיין אם לילד חולה המלינה שעליהם לנסוע מחוץ לעיר כדי לקבל טיפול לילדם החולה. וכמובן היא מפנה אצבע מאשימה לביבי שאינו לוקח אחריות. 

עולה לשידור פרופ' איתן כרם, מנהל הטיפול בילדים בהדסה, ומעיד שלא מיניה ולא מקצתיה, המחלקה האונקולוגית לילדים בהדסה פועלת בתקן מלא עם רופאים מומחים ואין שום צורך לנסוע לעיר אחרת ולא לפתוח מחלקה בבית חולים אחר, וכל הטענות נגד הדסה בנדון בשקר יסודן, ואין הוא מבין למה מפיצה  העיתונות שקרים.

תמים הפרופסור, ממתי שקרים אינם כלי לגיטימי לניגוח ביבי? 

שמחה מה זו עושה?

איני מבין את השמחה על פתיחת החקירות נגד נתניהו.

נתניהו הוא אחד מראשי הממשלה המוכשרים ביותר. 

ראו איך הוא ניהל את המאבק נגד הגרעין האיראני נגד נשיא ארה"ב וקהילה בינלאומית עוינים. 

איך הוא שיקם את כלכלת ישראל.

איך הוא כונן קשרים עם מדינות בעולם לרבות הודו. 

אמנם הוא מעשן סיגרים, אך אם הוא יודח ההפסד יהיה כולו שלנו.

תראו לי מי יכול למלא את מקומו?

להוריד את גובה הלהבות

לרגל ההתפרעויות ביפו רואים אנו שהערבים קוראים תיגר על ריבונות המדינה ופותחים בהתפרעויות אלימות בכל הזדמנות.

ומהי תגובת המדינה?

"יש להוריד את גובה הלהבות," שזו מכבסת מילים להתקפלות  ולריצוי המתפרעים.

הפורעים הערבים מזהים כאן חולשה ומתפרעים במשנה תעוזה. 

התפרעויות אלימות יש לדכא ביד ברזל כדי לשים להן סוף.

כל זמן שהשלטון בארץ יעסוק רק בהורדת גובה הלהבות ילכו ההתפרעויות ויתגברו.  

לאור גויים?

מדינת ישראל מגישה טיפול רפואי לערבים מסוריה, מהרשות הפלסטינית ומעזה. בין השאר נמצא אצלנו להשתלת ריאה אחד מגדולי  אויבינו סאיב עריקאת. 

רבים בארץ שואלים למה לנו להשקיע בטיפול באויבי ישראל הרוצים  להשמידנו. 

עונים לנו, רוצים אנו להוכיח להם שאנחנו אנושיים, אין לנו קרניים וזנב.

ניחא, אינני רואה שהשנאה שלהם נחלשת כהוא זה. 

אומרים לנו עלינו להיות לאור גויים. 

ניחא, לפני שיראו בנו אור אולי הגיע הזמן שיכירו בזכות הקיום שלנו, כמו זכותן של מיקרונזיה ושל איי שלמה. 

לאור גויים עוד חזון לגויים.

 נראה לי שההשקעה הגדולה שלנו בטיפול רפואי אינה מניבה תשואה. ממילא התורים בבתי החולים שלנו ארוכים ללא נשוא.

ירי מתוך נקמה

פסק הדין קובע בין השאר שאלאור אזריה ירה מתוך נקמה. 

שומו שמיים! מה פתאום נקמה, אז מה אם אצל הערבים כל רוצח זוכה להלווייה המונית עם קריאות לנקמה ולמעמד של קדוש עם פנסיה יפה. 

אז מה אם הערבים טובחים בנו ללא הבחנה מדי יום ביומו לרבות שחיטת תינוקות במיטתם. 

אבל מה פתאום נקמה, זה סותר את טוהר הנשק שלנו שהוא חוסננו. 

נראה לי שהרחקנו לכת מאוד מאוד ברגשי האשם  שלנו ובהתייפייפות שלנו. 

אין דבר טבעי יותר מרצון נקמה על רצח חבר לנשק. 

וכך פעל נכון הלוחם שהוא גם הילד של כולנו. 

בזכות הפלורליזם

הפלורליזם, היינו ריבוי דעות, הוא אחד מערכי היסוד של המשטר הדמוקרטי. 

רשות השידור היא אחד המוסדות המקיימת ערך זה.

מאז הקמתה, לפני עשרות שנים, מעסיקה הרשות פרשן משפטי אחד ויחיד, בעל אג'נדה פוליטית ברורה, והמביא מרואיינים לתוכניתו התואמים את האג'נדה שלו, רובם חברי המכון הישראלי לדמוקטיה.

אולי הגיע הזמן לצרף עוד פרשן בעל קו פוליטי שונה?

חקירות ראש ממשלה

חקירות משטרה מהוות כלי בידי האופוזיציה להפלת השלטון. 

אבל חקירה ומשפט עשויים להסתיים בזיכוי, כלומר נהרסה הקריירה של ראש ממשלה על לא עוול בכפו, וזה ניתן לשימוש לרעה על ידי האופוזיציה. 

והנה הנשמעות אצלנו הדרישות מראש הממשלה להתפטר אם תיפתח נגדו חקירה. 

רגע, יש חזקת חפות ויש העיקרון הדמוקרטי של כיבוד רצון הבוחר. 

מאידך טוענים אנשי האופוזיציה שעיסוק בחקירה ובמשפט משבשת את תפקוד ראש הממשלה. 

מסתמכים על התקדים  של אריה דרעי שאולץ להתפטר לרגל חקירות משטרה. 

אולם בשיטת המשטר שלנו יש לראש הממשלה מעמד מיוחד, בכך שהשעיית ראש ממשלה דינה כהשעיית הממשלה כולה. הווי אומר, על ידי העלאת חשדות אלו ואחרים אפשר להחליף את המשטר בארץ, דבר הסותר את רצון הבוחר. 

אין זו בושה ללמוד מעמים אחרים, בעלי מסורת פוליטית לא קטנה משלנו, כגון צרפת, שבה במקרה של חשדות בראש ממשלה נדחית חקירתם עד לסיום כהונתו. 

שיטה זו אינה חופשית מבעיות, אך היא משמרת את העיקרון הדמוקרטי של מימוש רצון הבוחר. 

נגד השנאה

השיח הציבורי אצלנו עוסק לא מעט בגנות השנאה הנובעת מגזענות בחברתנו, במיוחד נשיא המדינה עוסק בכך, וכך גם נוהגות תוכניות הלימודים בבתי הספר נגד השנאה.

זו ודאי גישה ראויה אך יש לי שאלה. 

המטרה של התוכניות נגד שנאה היא מוגבלת. מטפלים בשנאה נגד שמאלנים וערבים. 

תמוה, למה לא ראוי לפעול נגד שנאה של ערבים נגד יהודים (תתפלאו יש מקרים כאלה ואפילו מעשי טרור) ושל שמאלנים נגד מתנחלים (כן תתפלאו, יש השתלחות נמשכת נגד מתנחלים בתקשורת ובציבור). זו אינה נובעת מגזענות? 

יוסי שריד ז"ל כפר במונח סכנה של מלחמת אחים  בין שמאלנים למתנחלים, הואיל "והם לא אחים שלי" (הכוונה למתנחלים). התייחסות למתנחלים מוגדרת בדרך כלל כ"קיצוניים, סהרוריים, משיחיים." אולי צריכה גם היא להופיע בתוכניות נגד שנאה? 

אולי אפילו טרור רצחני הוא ביטוי לשנאה? אולי הערבים הם לא רק קורבן לשנאה אלא גם מחוללי שנאה, ואולי גם אצל ערבים תיתכן גזענות? 

אולי השנאה לערבים נובעת גם מההתנגדות לטרור הרצחני. 

סליחה שאני מקלקל את התוכנית הטהורה והזכה נגד שנאה לערבים ומפריע לעיסוק המזוכיסטי החביב אצלנו של הלקאה והאשמה עצמית בגלל גזענות, הידד גזענים אנו!

ש"ס מפלגה עלובה

ש"ס במצוקה. המנהיג הנערץ אריה דרעי מסתבך בפלילים ובמפלגה אין לו תחליף. 

מה שווה מפלגה שאין לה מנהיגים? 

ולמה הם קוראים לעצמם "ספרדים"? הם יוצאי מרוקו ואינם יודעים מילה בספרדית. 

זו ממש אחיזת עיניים. "ספרדים" הם יהודים שגורשו מספרד ודוברים ספרדית, כגון יהודי הבלקן וטורקיה. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: כידוע חלק מהיהודים יוצאי מרוקו אינם ממגורשי ספרד אלא הם צאצאי השבטים הַבֶּרְבֶּרִים שהתייהדו, ואלה, לפי המסופר בהיסטוריה, לא קיבלו בשעתם בסבר פנים יפות את מגורשי ספרד, וכדבריך גם אינם יודעים ספרדית.

אבל אסור לדבר על כך כי זה נשמע גזעני לומר שחלק ניכר מיהודי מרוקו הם צאצאי הברברים ולא ממגורשי ספרד המיוחסים.

* * *

מוטי הרכבי

סמל אלאור אזריה

משפט דרייפוס הישראלי

לא, אינני מתיימר להיות אמיל זולא אבל בהחלט אני מאשים:

את יעלון שהתחיל את העלילה.

את ליברמן שאחרי שהשיג את מבוקשו התחיל לקרוץ לשמאל ושכח את מה שהבטיח ללוחם.

את אייזנקוט ששכר עורך דין צמרת כדי לוודא הרשעה.

את נדב ויסמן שבחר לקדם פירסום, רייטינג, על חשבון לוחם של צה"ל.

את מאיה הלר השופטת במשפט סמל אזריה, שקיבלה קידום תוך כדי משפט (מעניין למה) והרשיעה ללא הנד עפעף לוחם של צה"ל. בגזר הדין הציני היא דיברה על קדושת החיים של הרוצח הערבי שבא לרצוח, אבל לא היתה בה חמלה ללוחם ולמשפחתו!

את השמאל שציחצח מוסר מיופייף על חשבון חייל ולוחם שמשרת את עם ישראל, על חשבון הילד של כולנו!

אין שום סכנה למדינת ישראל

קראתי באחד העיתונים שאלוף-לשעבר מעז לטעון שקיימת סכנה מוחשית קיומית לעם ישראל.

ממש לא מסכים.

אין שום סכנה למדינת ישראל, הכול המצאה של בנימין נתניהו כדי לנצח בבחירות.

אם יעופו טילים לכיוון תל-אביב, זעווה גועלון תפעיל לחש מיוחד תגיד שלום עולמי 3 פעמים ומיד הטילים יסתובבו ויחזרו בשלום לבסיסיהם.

אם מאות אלפי השיעים שאיראן מרכזת בגולן יתקפו, בג"צ יתכנס לישיבה מיוחדת ויאסור עליהם לתקוף.

אם איראן תשלח פצצות גרעיניות שפותחו בכספים האמריקאיים שאובמה נתן לאיראנים, אין חשש, הרמטכ"ל אייזנקוט ישפוט עוד לוחם של צה"ל ופצצות הגרעין יהפכו לפצצות חומוס.

ואם כל זה לא יעזור, סגן הרמטכ"ל יאיר גולן יחכה ליום השואה הבא ויגלה את האמת, שהיהודים הם-הם שהשמידו נאצים ולכן מגיע לנו להיעלם!

מוטי הרכבי

* * *

אירגוני הפשע הגדולים בישראל חוגגים:

מחלקת החקירות של משטרת ישראל

עוסקת כנראה בעיקר בשרה [מגשיות] ובביבי

ולא בהם!

* * *

אורי הייטנר

1. הסף הפלילי או הרף המוסרי?

מה תרומתם של יו"ר התנועה לאיכות השלטון עו"ד אלעד שרגא ושל הפרשן המשפטי של קול ישראל פרופ' משה נגבי, לשחיתות בישראל?

אקדים ואומר, שמדובר בשני אנשים ישרים ונקיי כפיים, שלא דבק בהם רבב. יתר על כן, מדובר בשני אנשים שמקדישים עשרות שנים מחייהם למאבק בשחיתות, והם עושים זאת ללא משוא פנים, בלי הנחות פוליטיות, מתוך תחושת שליחות אמתית.

אם כך, למה העליתי בכלל את השאלה הזאת?

אני סבור שתרומתם לשחיתות היא בהיותם בין מובילי תופעת הפליליזם של המאבק בשחיתות, שהוא סניף בתופעת המשפטיזם בחברה הישראלית.

למה כוונתי בביטוי פליליזם? בכך שכל התנהלות והתנהגות של ההנהגה, נבחנת באמות מידה פליליות.

התנועה לאיכות השלטון מגישה תלונות למשטרה על כל התנהגות שלילית של מנהיגים, לוחצת לחקירות פליליות, רצה לבתי משפט בתביעה לאלץ את הפרקליטות להגיש כתבי אישום, מערערת על קולת העונש או על זיכוי וכו'.

משה נגבי עושה זאת בפרשנותו ברדיו ובעיתונות. הכול נבחן על פי אמת מידה פלילית. כל התנהגות בלתי נורמטיבית מבחינה ציבורית, מוסרית וערכית, מוצגת כפלילית בפי נגבי, שמקפיד להציב ליד כל התנהגות את העונש הקבוע בחוק, ברף הגבוה ביותר שלו, על פי פרשנותו. ולאחר מכן הוא מאשים את מערכת אכיפת החוק – המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט ברפיון ואוזלת יד, כיוון שלא פסקו לחומרה על פי הרף שהוא הציב להם.

ומדוע אני סבור שהפליליזם מחזק את השחיתות?

כי הוא מציב בפני ההנהגה דרישה נמוכה מאוד – לא לחצות את הסף הפלילי. אם כל דבר נבחן במשקפיים פליליות, הרי שכל מה שאינו פלילי – מותר. ומכאן שנשיא, ראש ממשלה, ראש רשות, שר, חבר כנסת – כל עוד לא עברו עבירה פלילית, הם עמדו בציפיה המוסרית שלנו מהם.

האם כאזרחים אנו יכולים להסתפק בסף הפלילי? האם אין לנו ציפיות ודרישות גבוהות יותר מן ההנהגה – לעמוד ברף מוסרי וערכי גבוה, להיות ישרים, להיות נקיי כפיים, להוות דוגמה אישית לציבור (והרי אין מנהיגות אמת ללא דוגמה אישית)?

כאשר הכול נבחן באמת המידה הפלילית, אנו מוותרים על הצבת הציפיות והדרישות המוסריות הללו. וכאשר אנו מוותרים על הרף המוסרי, אנו הופכים שחיתות ציבורית להתנהלות לגיטימית, כל עוד היא לא חצתה את גבול הפלילים. ומנהיגים מושחתים מקובלים עלינו, כל עוד לא הוכח בבית המשפט שהם עבריינים פליליים.

אמחיש במספר דוגמאות את פירות הבאושים של ההסתפקות בסף הפלילי.

כאשר אולמרט זוכה מחמת הספק בערכאות הנמוכות בפרשת טלנסקי, הוא יצא בחגיגות ניצחון והשתלח בפרקליטות ובגורמי האכיפה. בפסק הדין נאמרו עליו דברים קשים מאוד שהצביעו על שחיתות חמורה. בפסק הדין נאמר בפירוש שאולמרט קיבל מעטפות עתירות מזומנים. אבל כיוון שלא הוכח למעלה מכל ספק סביר שהוא היה מודע לדברים, הוא זוכה מחמת הספק. בחברה מתוקנת, זיכוי כזה היה גורם למנהיג לא להציג עוד את פניו בציבור. אך אולמרט הזחוח יצא מבית המשפט כמנצח. הרי כל שאנו דורשים ממנהיגנו הוא לעמוד בסף הפלילי. ואם הוא זוכה מחמת הספק, הרי שהוא לא הורשע. ואם הוא לא הורשע, הוא ראוי להנהיג. נכון, מבחינה משפטית זיכוי הוא זיכוי. אולם מבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, מה שהתגלה, אלה דברים שאסור לקבלם.

 הוא הדין בזכות השתיקה של הרצוג. זכות השתיקה ניתנת לחשוד כדי לא להפליל את עצמו. משמעות הדבר, היא שאם הוא ידבר, הוא יפליל את עצמו. מכאן, שמי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיש לו מה להסתיר. הוא אולי יצליח להימלט מעונש ומבחינה פלילית אף לא יוגש נגדו כתב אישום. אולם ברור שמבחינה מוסרית, מבחינה ציבורית, הוא בחזקת אשם. מי ששמר על זכות השתיקה, לא כל שכן, מי ששמר על זכות השתיקה כאשר היה איש ציבור (הרצוג היה אז מזכיר הממשלה), אינו ראוי להיות איש ציבור, ובוודאי שלא מנהיג ציבור. הרי הוא אפילו לא החזיר את חובו לחברה.

 עוד ביטוי לקלקול הפליליסטי הוא "הטלת הקלון". יש בכלל ספק בקלונו של איש ציבור עבריין? האם בכלל צריך להכריז על קלון? אצלנו, אפילו הקלון כבר אינו עניין ציבורי או מוסרי, אלא משפטי. בית המשפט קובע האם יש קלון במעשיו של איש ציבור עבריין. ואם בית המשפט לא "הטיל עליו קלון", אין בו קלון והוא ראוי לחזור להנהגה. חיים רמון הורשע בעבירת מין, ואומה שלמה ציפתה בכיליון עיניים שבית המשפט יפסוק בעבורה האם יש או אין קלון באיש ציבור עבריין מין. וכשלא הוטל עליו קלון, הוא שודרג לתפקיד המשנה לראש הממשלה.

ביטוי נוסף ממכבסת המילים הפליליסטית, הוא "החזיר את חובו לחברה". אריה דרעי ריצה את עונשו, ישב בכלא, השלים את "תקופת" הקלון ומרגע זה הוא ראוי להנהיג ציבור, עם חותמת הכשרות של בד"ץ בית יוסף. "אבל הוא החזיר את חובו לחברה, הוא לא יכול לחזור לחיים נורמליים?" אכן, הוא החזיר את חובו לחברה. לכן הוא אדם חופשי, מרגע שסיים לרצות את עונשו. זה הופך אותו ראוי להנהיג ציבור?

 השופט דן כהן הורשע בנטילת שוחד וישב בכלא. הוא ריצה את עונשו – האם עכשיו נקבל אותו כשופט? למה לא? הרי הוא החזיר את חובו לחברה. מה, הוא צריך להיענש פעמיים?

 דן כהן לא יחזור לכס השיפוט. אבל דרעי חזר להנהיג ואפילו לכהן שוב במקום הפשע, כשר הפנים. ואולי גם אולמרט יחזור להנהיג, כי אין לנו ציפיות מוסריות ממנהיג, אלא רק משפטיות- פליליות. ואם פלוני החזיר את חובו לחברה, או לא הוטל עליו קלון, או הוא שמר על זכות השתיקה ולכן יצא נקי, או יצא זכאי מחמת הספק, או מבקר המדינה כתב עליו ביקורת חמורה אך לא פלילית – שמלה לך, קצין תהיה לנו.

לפני שנתיים וחצי פירסם מבקר המדינה דו"ח חמור ביותר על התנהלותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הוא תיאר התנהלות שניתן לתאר אותה רק במילה אחת – שחיתות. אין מילה אחרת לתאר את החמדנות, התאוותנות והנהנתנות של נתניהו. הפער המזעזע בין הקמצנות של נתניהו בכספו הפרטי לבין הפזרנות שלו בכספי הציבור; בין גישתו המצמצמת עד אכזריות בתקציבי חינוך ורווחה, בשם קדושת "הריסון התקציבי" והאחריות הכלכלית, לבין גישתו המרחיבה ללא גבולות בתקציבי הציבור למימון אורח החיים הראוותני והרהבתני שלו, כפי שעלו מדו"ח המבקר – אינו אמור לעורר ספק על השאלה האם הוא ראוי להנהגה לאומית?

אבל זה "רק" דו"ח של מבקר המדינה. לא הוגש נגדו כתב אישום. בוודאי שהוא לא הורשע בדין. אם כך, מה רוצים ממנו? למה "רודפים" אותו? הוא... נקי.

תחקירים עיתונאיים חשפו התנהלות מושחתת ביותר של נתניהו ומשפחתו, של סביבתו הקרובה. נו, אז מה? הוא הורשע בבית המשפט? אז זה לא מעניין.

בפרשת 1000 לא ברור אם יוגש כתב אישום נגד נתניהו. אבל אין מחלוקת על כך שקיבל מטייקונים "מתנות" למימון אורח החיים הראוותני והנהנתני שלו ושל רעייתו, במאות אלפי שקלים. ואם החקירה לא תניב כתב אישום פלילי – האם מקובלת עלינו כאזרחים הנורמה הזאת? האם נשאר בכלל בציבוריות הישראלית המושג – נורמה?

אם ראש הממשלה בחר, משום מה, לכהן לצד ראשות הממשלה דווקא בתפקיד שר התקשורת, וביום שבו הוא נכנס לתפקיד הוא הדיח במייל את המנכ"ל ומינה מיד את מקורבו ואיש סודו, כדי להיות בטוח שהוא ממלא בדיוק את רצונותיו – האם כאשר המנכ"ל נחקר בעבירות שחיתות על פעולותיו במשרד, אין אחריות לשר הממונה והממנה?

כאשר סביבתו ומקורביו מעורבים עד צוואר בשחיתות בעסקאות ביטחוניות, אין אחריות מיניסטריאלית לראש הממשלה, שהיה מעורב מאוד בעסקה ודחף בכל כוחו לאשרה בניגוד להמלצות חיל הים, צה"ל ומערכת הביטחון? האם אנו יכולים לקבל שהוא, מי שתמיד הינו "הראשון שזיהה", מי שמקפיד לגנוב קרדיט על כל הצלחה של שר משריו, פתאום "לא ידע"? אין לו מושג מה קורה סביבו?

מבחינה משפטית, עמרי שרון ישב בכלא על עבירות שביצע במערכות הבחירות של אביו. מבחינה משפטית, לא הוכחה מעורבותו האישית של אריק שרון. אולי הוא באמת לא היה מעורב. אולי בניו אמרו לו בקריצה: "את זה תשאיר לנו. יותר טוב שלא תדע." אבל אנחנו, האזרחים, יכולים לקבל זאת מבחינה ציבורית? אין אחריות לעומד בראש?

אבל לא. נהיינו כולנו משפטיסטים. המשפטיזציה והפליליזציה החליפו אצלנו את הנורמות והמוסר. וכך, אין לנו ציפיות נורמטיביות מן ההנהגה.

וכאשר אנו מתעלמים מן הצחנה כל עוד לא ברור שחצתה את הסף הפלילי, אנו מחזקים עוד יותר את הפליליזציה, כי מי שאינם מוכנים לשאת את הצחנה, מוליכים אותה היישר למישור הפלילי. וכך אנו מגיעים להפגנות השערורייתיות נגד היועץ המשפטי, כאילו תפקידו אינו להוביל חקירה לעומק ולהחליט על סמך ראיות, אלא להגיש כתבי אישום על פי דרישת ההמון והלחץ הציבורי. במקום להפגין נגד השחיתות הציבורית של ראש הממשלה, מפגינים נגד היועץ המשפטי, שכביכול אינו מספק את הסחורה – כתבי אישום. ואם הוא יגיש כתבי אישום, המפגינים יעברו להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שהם יספקו את הסחורה?

הסף הפלילי, הוא ציפייה נמוכה מדי מן ההנהגה. כאזרחים, עלינו לצפות ממנהיגינו ליותר. להרבה יותר. למרבה הצער, החברה הישראלית מתפשרת על הסף הזה, ובכך היא נותנת ידה לשחיתות הציבורית.

2. צרור הערות 6.8.17

* תנו לעבוד – כל מי שעוקב ברצינות ובעיניים פקוחות ובלתי משוחדות אחרי ההתפתחויות בפרשיות השחיתות שנתניהו קשור אליהן, מבין שיש כאן חקירה יסודית ורצינית ביותר, מעמיקה, שמתנהלת בנחישות, בדבקות במטרה, ללא משוא פנים ובאומץ. היעד – חקר האמת. המטרה – ביעור השחיתות.

בראש המערכת המובילה את החקירה הזאת ניצב היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט. כן, אותו מנדלבליט המושמץ בראש חוצות, שנערך נגדו מסע הכפשות והסתה והפגנות שבועיות בקרבת ביתו. ההפגנות הללו, נגד עובד ציבור, ועל אחת כמה וכמה נגד היועץ המשפטי לממשלה, בניסיון להפעיל עליו לחץ ולהורות לו כיצד אמורה להסתיים החקירה, הן אמנם ליגאליות, אבל לא לגיטימיות, לא דמוקרטיות וחותרות תחת שלטון החוק, ומציבות כנגד שלטון החוק הפועל על פי ראיות וממצאים את משפט ההמון (בדומה להפגנות של תומכי אלאור אזריה, נגד מערכת המשפט ושלטון החוק).

מנדלבליט, שעומד בגבורה במסע הזה, וממשיך לנהל ביד רמה את המערכה נגד השחיתות ולמען ניקוי האורוות בישראל, שותק ואינו משיב למשמיציו. השבוע, לראשונה, הוא התייחס לכך בבקשה צנועה ופשוטה. "תנו לעבוד." והרמז הוא ברור – המסע הזה מפריע לחקירה, משבש אותה, מסרס את גורמי האכיפה ואת שלטון החוק ובכך מסייע לשחיתות.

אני בטוח שרוב המפגינים עושים זאת מתוך כוונה טהורה להיאבק בשחיתות. הם אינם מודעים לכך שהם משמשים כלי בידי בעלי אינטרסים זרים, דוגמת הישראלי המכוער אלדד יניב. 

* שולה זקן של נתניהו – במשך עשרות שנים היתה שולה זקן שפחתו החרופה של אולמרט. כל מעשי העבריינות והשחיתות שלו היו לחם חוקה והיא הייתה המגן האנושי שלו. כאשר הופקרה בידיו, לא נותרה לה ברירה, אלא לפתוח את הפה ולספר את האמת במשטרה. וכך, ביום אחד, היא, הנאמנה שבנאמנות, הייתה ל"שטינקרית", "מלשנית", "בוגדת" ושאר התארים המקובלים בסביבות של פשע ושחיתות, כלפי מי ששבר את קוד ה"מוסר של גנבים".

אז בימים הקרובים נתחיל לשמוע על ארי הרו ה"שטינקר" וה"בוגד" שמכר את נשמתו ל"סמול" וכו' וכו' וכו'. וההבדל הוא, שבעוד אולמרט נהנה מסביבה של קומץ מעריצים עיוורים, לנתניהו גייסות של מעריצים מסוג זה.

אבל לא לעולם חוסן.

* ההבדל – ההבדל בין בני בגין ליאיר נתניהו הוא שיקוף ההבדל בין אבותיהם.

* התייעלות – משכורתו השנתית של מנכ"ל "טבע" יצחק פטרבורג היא 34 מיליון שקל. מעולם לא הבנתי לשם מה אדם זקוק לכל כך הרבה כסף, אך לא כאן המקום לכתוב על רדיפת בצע מטורפת וחמדנות. אולם הצידוק הניתן למשכורות העתק הללו מבחינת החברות המשלמות אותן, הוא הצורך במנהלים טובים, התחרות על המנהלים הטובים, הנובעת מכך שמצב החברה נובע בראש ובראשונה מרמת הניהול.

כאשר חברה משגשגת, זאת תוצאת הניהול. וכאשר חברה קורסת? זו אינה תוצאת הניהול? וכאשר חברה שמשגשגת לאורך זמן, קורסת כעבור זמן קצר, תחת מנהל שקיבל אותה כמשגשגת, זו אינה אחריותו?

"טבע" קורסת, ולכן היא נזקקת ל"התייעלות". איך? על ידי פיטורי 800 עובדים, שבירת מטה לחמן של 800 משפחות. והרי העובדים הללו הם עובדים טובים, מסורים ומוכשרים, שתרמו מאוד לשגשוג החברה, והם המשיכו להיות אותם עובדים טובים, מסורים ומוכשרים, גם אחרי שהתחלף המנהל ודירדר את החברה לעברי פי פחת. אבל הם משלמים את מלוא המחיר. ואילו המנכ"ל שגרם למצב המחייב התייעלות, אפילו אינו מעלה על דעתו לוותר על שקל אחד משכרו, למען ההתייעלות.

אילו המנכ"ל היה בנאדם, ולמען ההתייעלות (האמיתית), כביטוי לאחריותו וכדוגמה אישית של מנהיג, במיוחד כשהוא מפטר עובדים, הוא היה מקצץ את שכרו לחצי. גם במקרה זה, שכר הרעב שלו היה 17 מיליון שקל לשנה.

* תמונת ראי – לפני כשנתיים פרסם רוגל אלפר פשקוויל "ביקורת טלוויזיה", בעקבות ראיון עם איתמר בן גביר. הוא נשפך מהערצה לתמונת הראי שלו. סוף סוף מהפכן אותנטי. וכמה בוז הוא שפך על אלה שאינם מהפכנים כמוהו וכמו בן גביר.

והשבוע גדעון לוי כתב על תמונת הראי שלו – שפטל. המסר שלו היה ששפטל אומר את מה שכולכם – הישראלים השנואים, חושבים. ולכן הוא מעדיף אותו, האותנטי, עליכם הצבועים ועל אנשי ה"תקינות הפוליטית" מערוץ 2.

"אני אוהב להאזין לתוכנית הרדיו של יורם שפטל. הוא מרגיז אותי פחות משדרי האמצע החסודים, שעוטפים את אותם רעיונות באצטלת מהוגנות. הוא מנבל את הפה, וזה לא יפה, והם מכבסים את מילותיהם, וזה יפה פחות. הוא בבוטות והם במתק שפתיים, והמסרים הלאומניים דומים. הוא אומר 'האספסוף הערבי מוסלמנו-ג'יהאדו-שאהידו-עמלקו-פלסטינו-ניאו נאצי־פשיסטי', והם סתם קוראים 'מחבלת' לכל נערה פלסטינית נואשת בת 14 עם מספריים. זו התקינות, שפטל הוא הלא-תקין."

* ימים ראשונים – בטקס חנוכת יישוב הקבע של מושב העובדים גבעת יואב, אמר מנכ"ל המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית, יחיאל אדמוני: "בתמונות היסטוריות מפורסמות אנחנו רואים את חורשי התלם הראשון בנהלל, או את היושבים על הגורן בדגניה. התמונות הללו הן ציוני דרך בתולדות עמנו. אולי הצילומים המצולמים עכשיו במעמד זה יופיעו פעם בעתיד כאחד מציוני דרך אלה."

התערוכה "ימים ראשונים", המוצגת כעת במכון שמיר למחקר שבקצרין, לציון יובל לחידוש ההתיישבות בגולן, מוכיחה עד כמה הוא צדק. התערוכה מציגה תמונות מן הימים הראשונים של כל אחד מיישובי הגולן. תערוכה יפה, מרגשת וחשובה ומומלץ מאוד לבקר בה.

* ביד הלשון: דגניה – דגניה היא אם הקבוצות והקיבוצים. חלוציה, עשרה גברים ושתי נשים, עלו על הקרקע באום-ג'וני, להקים יישוב עצמאי – שותפות של פועלים עבריים, בכ"ה בתשרי תרע"א, 28 באוקטובר 1910.

עם הקמת דגניה ב' ב-1920, שמה של דגניה היה לדגניה א'.

ולמה דגניה?

החלוצים בחרו את השם ליישובם, בדיוק השבוע לפני 107 שנה, בי"ב באב תרע"א. מנהיג הקבוצה, יוסף בוסל, כתב בו ביום מכתב לארתור רופין, ראש המשרד הארצישראלי: "א.נ., בזה אנו מודיעים לכבודו כי קראנו שם מושבתנו החדשה 'דגניה', על שם חמשת מיני הדגנים הגדלים אצלנו." מהם חמשת הדגנים? ומי ספר?

על כך כתב מוקי צור בספרו "לא בעבים מעל" – מאה ראשונה לדגניה: "חבריה לא הלכו לספור את מיני הדגן הגדלים בעמק הירדן, הם האמינו למקורות המשנאיים המדברים על חמישה מינים." ומהם חמשת מיני הדגן שבמשנה? חיטה, שעורה, שיבולת שועל, כוסמין ושיפון.

* * *

ערביי ירושלים, ישראל וארץ-ישראל הקרויים "פלסטינים"

חוגגים את ניצחונם הגדול ההיסטורי

עכשיו כמו קודם רוצחים יכולים להיכנס באופן חופשי

להר הבית ולהרוג ולהתאבד במקום הקדוש להם כאוות נפשם!

והבתולות כבר מחכות להם בפותות רוטטות

* * *

תשובות ליורם סלע

גרימי: ראה השיר ב"זמרשת":

http://www.zemereshet.co.il/article.asp?id=75

ויש שם גם הפנייה למאמר מקיף של יהודה זיו.

כל טוב

צבי גלעד (גרימי)

עין-גדי

* * *

שלום אהוד, לשאלתו של יורם סלע, באתר זמרשת ישנו כל הסיפור כולו על "ג'ים שפחד ממים." או, בנוסח אחר, בתנועת נוער אחרת, על "ג'ק שבחל במים."

אצלנו בתנועה בתל אביב – במחנות העולים ובתנועה המאוחדת, אכן שרוהו בנוסח המופיע  אצל יורם סלע ובזמרשת, כנוסחו של אמנון בקר...

להנאתכם

רנה שפירא

ג'ים נורא פחד ממים

איך יפליג באוקיינים?

הוא נולד בכפר צ'כי נידח

ורק הוויסקי את ליבו משך.

כשנולד ג'ים הקטן שמחה הקהילה.

הפרות בשני קולות זימרו הללויה,

יין ויסקי הוא שתה מגילו הרך

כי אביו בכל מחיר רצה בבן מלח.

* * *

ד"ר ארנה גולן

האם היתה "הדתה" (לא מכוונת) בקיבוצים ובחינוך הקיבוצי של דורות ההמשך הראשונים?

וזו אינה (כמעט) שאלה פרובוקטיבית!

מוקדש לזכר הוריי, ריבה ומשה בן דרור, ממייסדי קיבוץ מסדה שבעמק הירדן,

במלאת 35 שנים לפטירתם, ובמלאת 80 שנה להקמת הקיבוץ

המשך הפרק: אמונה ומסורת יהודית בקיבוץ של ילדותי ונעוריי

לנוכח תפיסה משיחית זו ומפעל האדירים, היה עליהם לתרץ את המשך קיומה של מסורת החגים והמועדים היהודיים-דתיים, אף כי הביאו בהם שינויים. וכך מתרץ זאת מנחם רול, הלא הוא דודי, בעלה של אוצה, שמראשית ימי הקיבוץ היה ממנסחי "הפרוגרמות": החגים, הוא טוען, הם אכן "מורשת אבות", אך יותר מכך הם "צורך אנושי" אוניברסלי "לקבוע תחנות לזמן הנצחי," לשבור את שיגרת העמל, לקבוע מועדים קבועים להערכת כל שהושג, לבטל את בדידות הפרט, לחבר את האדם לכלל ולהביאו לכלל אמונה בעתיד (שם, עמ' 162). איזו הנמקה קולוסלית הבנויה לתפארת, לצורך הפשוט, הפנימי, לקיים קשר נפשי לבית אבא ואימא ולהתחבר לשורשים הרוחניים של עמם!

אנחנו, הילדים הראשונים, הוצבנו במרכז החגים כתקוות ההמשך והפגנת ההישג וחשנו גאים ושמחים. בחג השבועות, שנעשה חג חקלאי מובהק ומשמעותו הדתית סולקה ממנו או הומרה במושגים חלוציים, עטינו גלימות לבנות ארוכות, עטינו חגורות כאבנטים, וזֵרים בראשינו ככוהנים במקדש. צעדנו בסך, שרנו וחוללנו וחשוב מזה, הוסענו בעגלות מקושטות ומילאנו את תפקידי הכוהנים הזוטרים ואפילו את תפקיד הכהן הגדול. על העגלות הועמסו חבילות חציר, אלומות חיטה, ירקות ופירות מגני הירק והמטעים, כדי חלב עמוסים ומבהיקים ואפילו דגים ששטו במיכלי מים. ואז, ברגע הסיום הושמעה הצהרה חגיגית: "התמורה היא לקרן הקיימת לישראל," שהוצגה כמקדש מעט שכוהניו הם אנחנו ומביאי התרומות הם חברי הקיבוץ.

בחנוכה התקיים הטקס המרכזי בבית הספר דווקא, שהלא זה חג גבורתם של המכבים וניצחונם על היוונים "הרשעים". לא דובר כלל במניע הדתי למרד או בכישלונם של המכבים, והטקס הדרמטי נבנה כחג האור ונס החלוציות הבוראת בראשית חדשה. נשאנו לפידים דולקים בידינו הקטנות ולא היתה שנה שבה לא נדלקו ונחרכו שערות של אחד, בייחוד אחת, מלפידו של העומד אחריה. צעדנו בחשיכה עם הלפידים הזורחים, עד שלפתע הודלק לפיד גדול ומנורה ענקית על מדרגות הקומה השנייה של בית הספר. קולה של רות וינר, בת דגניה א', היה נשמע אז בעוז: "ויהי אור!" וברגע זה חשנו עצמנו ממש כבוראי אור וכבני המכבים. שרנו בהתלהבות את שירו של זאב "אנו נושאים לפידים" ושירי גבורה נוספים, והתכנסנו בחדר האוכל להדלקת חנוכיות ואכילת סופגניות.

בנוסף לשני החגים המרכזיים הללו, שניתן בהם ביטוי לערכים החדשים, נחגג הפסח כחג הגאולה, היציאה מן הגולה, ההליכה במדבר והחזרה למולדת. שלושה אלה הוגדרו כ"חגים גדולים", האחד בבית והשניים גם בבית הספר, כשגם ההורים מוזמנים אליהם, "ותמיד שוררת בהם רוח נעלה וחגיגיות מרוממת."

בפסח אפינו מצות במו ידינו על תנורים עשויים בוץ ופח, בחנוכה למדנו להכין לביבות ובשבועות אכלנו בשקיקה מן הפירות שהיו בעגלות. למערכת זו צורף באופן טבעי חג ט"ו בשבט, שבו נטענו במו ידינו שתילים רכים, בעוד הורינו חופרים עבורנו את הבורות הקטנים, והיינו גאים ומאושרים. וכמובן, גם את ט' באב היכרנו, שהרי בו איבדנו את עצמאותנו הלאומית והוגלינו מארצנו. גם את חורבן המקדש הזכירו, אבל טקסים של ממש לא נערכו, כמובן, שהרי היה באותו מועד "החופש הגדול".

בעייתם של הורינו היתה עם חגים שקשה לתרגמם לשפה החלוצית. למשמעות הדתית של ראש השנה ועשרת ימי תשובה לא היה קשה למצוא תרגום למערכת של מושגי "ציון דרך, בראשית, חשבון נפש" אישי וחברתי ועוד.

אבל מה יעשו עם יום הכיפורים? פשוט, ישכיחו את קיומו. "ההורים הזקנים" הבודדים שחיו בקיבוץ – והם כלל לא היו זקנים במונחינו היום – קיימו את הצום בביתם וחשו עצמם ודאי בודדים ונידחים. סבתי לאה כהן, כך זכור לי היטב, היתה מרטיבה בדמעותיה את הסידור שהיה בידה ("צאינה וראינה") ולא יצאה מחדרה. אבל בחוץ נהג יום עבודה רגיל. חדר האוכל המה מחברים הסועדים כרגיל ומשוחחים זה עם זה בקולי קולות, במטבח עבדו חברות ובישלו כשהן עוטות סינר גדול כבכל יום, ורק בפינה הוצב בערב יום הכיפורים שולחן אחד לסועדים (הזקנים) שהתכנסו ל"ארוחה המפסקת", וכשהגיעו כולם לארוחת הערב כבר לא ישב שם איש.

רק חבר אחד היה יוצא דופן בהוויה החילונית הסוערת הזאת, הלא הוא יוסף שן, אביה של רותי בת כיתתי. הוא החליט להקפיד על מסורת משפחתו שהוכחדה בשואה ולהיות "דתי" יחד עם אחיו חבר קיבוץ בית-זרע (של מפ"ם!). נועזותו, אומץ ליבו ונאמנותו לעצמו לא הובנו אז על ידינו. רק לימים הבחנתי עד כמה נועז היה וייחודי בתפיסותיו, כשם שיוצא דופן היה באהבת הצילום שלו, שרק בזכותה נשתמרו במסדה צילומים מימי הבראשית ועד שנות ה-60, שבהן החלו להופיע מצלמות "אישיות". הוא הקפיד על אכילת אוכל כשר ורעייתו נסיה היתה מבשלת לו בחדרם הקטן. כי מי יכול לבשל אוכל כשר במטבח שלנו? הרי זה ממש שיגעון. מדי ערב שבת וביום השבת היה צועד ברגל לקיבוץ אפיקים, שהיה היחיד בעמק שהיה בו בית כנסת, וחוזר עם ערב. ביום הכיפורים סעד בחברת "הזקנים", התעלם ממבטי החברים, ולאחר הסעודה צעד לבדו לבית הכנסת לפגוש שם את אחיו ולְבַכּוֹת את משפחתם שנספתה. הוא הקפיד לצום כל אותו לילה ויום, ועם בוקר מוקדם שוב צעד לכיווּן אפיקים וחזר רק לאחר תפילת נעילה וסעד את הארוחה בשולחנם של "הזקנים". הוא ודאי ידע שהחברים רואים בו יצור משונה – ואכן זכורות לי הערות וגיחוכים של תמיהה ולגלוג – ואף על פי כן הוסיף והלך בדרכו.

תגובתה של אימא היתה שונה. כשעברה איתי בדרך מקרה או במכוּוָן על יד שולחנם של סועדי הארוחה המפסקת, היתה עונה לשאלתי כשצליל של געגועים בקולה: "ההורים, וגם יוסף שן, ממשיכים את מה שהיה בעיר שלנו, באקרמן. סבא שלך וגם סבתא תמיד אכלו ארוחה מפסקת והלכו אחר כך לבית הכנסת," ומיד התעשתה: "אבל אנחנו חיים בקיבוץ ובמולדת שלנו. אצלנו אין צורך במִנהגים הללו שהיו יפים לשעתם." והיה נדמה לי שאני שומעת בקולה כמיהה לשבת שם עִימם.

אבא, לעומתה, היה מגניב מבט לשולחנם בזלזול ואומר: "איזו רגשנות! זה רק מִנהג של זקנים." הוא הרי לא צמח בסביבה דתית קפדנית או ציונית ויציאתו לטשרנוביץ בגיל צעיר נדמתה לו כשחרור תרבותי ומודרני מהבלי חסידות ויז'ניץ שבעיירתו ובעיירות הסביבה. הוא כפר בתוקף בכל אמונה שאינה עומדת במבחן "הרציונליות" וההשכלה של "האדם המודרני והציוני". באותם ימים הוא עוד לא ידע שבמהלך השנים תתעורר גם בו כמיהה לאמונה בכוח עליון, גם שעה שייאבק עם אלוהיו, וכי חברים רבים עתידים להצטרף אט אט לשולחן הסעודה המפסקת, עד שיחדלו מלהגיש ארוחות ביום הכיפורים. באותם ימים רחוקים הוא היה מפטיר לעומתם בביטול: "אניל'ה, את יודעת למה הם אוכלים עכשיו? כי האוכל הרב והמשובח שמוגש להם כאן הוא שמושך אותם," והיה מתרחק מהם בגאווה.

בעייה קשה היתה בבית הספר עם הוראת התנ"ך. חיבור לספר הספרים היה ביסוד עולמם, שהרי הם ביקשו להחיות במו ידיהם את הקיום התנ"כי הלאומי בארץ. מה יעשו, אפוא, עם שם אלוהים ופעולותיו ועם הנסים האלוהיים ועשרת הדיברות? אצלנו הרי לא נהגו כקיבוצי "השומר הצעיר", שסילקו את נוכחות האלוהים מספר התנ"ך. וכך נודע לנו שיש מין הוויה נעלמה המכוּנה "אלוהים", ויש לה אף כינויי קדוּשה שאסור לנו להגות אותם. אבל בשיעורים נעשה מאמץ עליון "לתרגם" את הדברים לשפה החילונית והסוציאליסטית. "כמה נשגבים הם דברי הנביאים," כך אמרו לנו מורינו והורינו, "הם היו הסוציאליסטיים האמיתיים: תבעו צדק חברתי ומוסר אנושי, לחמו בעוול וברשע, תבעו את זכותם של גר, אלמנה ויתום ועמדו על משמר קיומו של עמנו בארצו."

"תרגום" זה איפשר מתן היתר לתביעה מאיתנו, הקטנים, ללמוד פרקים שלמים בעל-פה, ובייחוד מדברי הנביאים או פסוקי שירה. ואנחנו למדנו היטב. תוך כך חשנו, אף שלא במודע, כי מעבר לתחפושת החדשה מציצה אלינו אמונה שלא היינו מסוגלים להבינה. אך הורינו התרפקו עליה כנגד רצונם.

ואני? מהו החותם שהטביעו בי הוריי ושאר החברים, שהיו ענקים בשאיפותיהם ובמִרדם ואנושיים בכמיהותיהם וחולשתם?

בילדותי הם הטביעו בי, כמו בכל חבריי, את תחושת היותנו "הכוהנים הצעירים", המחוייבים לקדוּשת המפעל הציוני והקיבוצי יותר מאשר לעצמנו. יותר מזה, הם הטביעו בנו מחוייבות לתרבות ולהיסטוריה היהודית בפרשנותם המהפכנית. בה בעת הם חסמו בפנינו את ההוויה הדתית, לא רק כאמונה אלא גם כיצירה תרבותית. אי לכך, עד שהגעתי לירושלים בראשית שנות ה-60 לא ראיתי בית כנסת מבפנים ולא שמעתי תפילה מימיי, והמיפגש עם ההוויה הדתית היה לי חוויה מרעישה.

עם תחילת לימודיי בחוג לספרות לא ידעתי, כמובן, מהו סידור ומהו מחזור ובוודאי שלא ידעתי איך קוראים בהם. וכיוָן שספרי התפילה נכללו בחוג כ"ספרות עברית קדומה", כהכנה ללימוד שירת ספרד וימי הביניים, ביקשתי את עזרתו של פרופ' אהרן מירסקי, ייזכר לטוב, שהיה אדם דתי והופקד על הוראתם. הוא נענה, כמובן, ברצון ללמד בזמנו הפנוי את "בת הקיבוץ" הנבערת מדעת, יהדות, ופתח לי פתח חשוב.

שנים אחדות לאחר מכן כבר הייתי צועדת ברגל עם שמאי, שכל השנים הקפיד לצום ביום הכיפורים, אל בית הכנסת "בית הלל", ששכן בקצה רחוב עזה שבו התגוררנו, ונלוויתי אליו גם בצום. כבר שלטתי במבנה המחזור ואפילו זמזמתי ניגוני תפילה. כך נהגתי עד לאחר מלחמת יום הכיפורים. המלחמה הקשה, שתוצאותיה המרות הצטרפו בתודעתי להתגבשות מודעותי "הפמיניסטית". מודעות זו שלא הניחה לי להשלים עוד עם דחיקתי לעזרת הנשים שמעבר לסדין ששימש כמחיצה, וגרמה לי – בניגוד לנוהגו של יוסף שן – למרוד ולחדול מביקוריי בבית הכנסת ולהניח לשמאי לצעוד לשם לבדו.

כל אלה לא מנעו ממני להוסיף ולקיים כל השנים את המסורת הקיבוצית של "קבלת השבת" – ארוחה חגיגית והדלקת נרות. עם זאת, הוספנו עליה ממה שרכשתי בירושלים: הדלקת הנרות והברכה המסורתית המלווה אותה  (גם אם לא בשעה "הנכונה") וגם קידוש. כך נתחנכו ילדינו  ובהמשך מתחנכים גם נכדינו בסעודת השבת  ובחגים כולם, וכולנו חשים בעושר הרוחני שזכינו בו ובחיבור ההיסטורי הלאומי וליהדות שבתפוצות הגולה.

החיבור ליהדות הגולה היה במיוחד סבוך ולא קל. חונכנו על שלילת הגולה ועל ביקורת עזה על הקהילות היהודיות שבה (אז עוד לא כינו אותן "פזורה" או "תפוצות", אלא "גולה" ככינוי גנאי). הן הוצגו בפנינו כרודפי עושר ונוחיות  שעתיד העם אינו מטריד אותם.  אך בעניין הזה שימש שמאי כגורם סוחף ומדרבן ליצירת הקשר. אף כי העלים ממני במשך שנים את קורותיו בשואה, ומיעט ביותר לספר על הוריו שגוועו ברעב ובמחלות בטשקנט, הוא הקפיד לצום לזִכרם ביום הכיפורים ומשך תמיד ליציאה לשליחות בקהילה יהודית, לכאורה רק "על מנת להכיר את העולם היהודי בהוֹוה."

הוא לא סיפר ואני לא שיערתי שהוא יודע יידיש, שנתפסה לנו כשפת הגולה הנחותה, וכי הוא מבקש חיבור לעולם ילדותו שאבד בה ואינו רואה בכך סתירה להיותו "ציוני" עיקש ונאמן. וכך נפתחה לפניי הדרך בשליחותנו הראשונה במקסיקו במחצית שנות ה-60 להתחבר, אף כי בקושי רב, ליהדות התפוצות ולהוויה דתית מודרנית (בבית כנסת קונסרבטיבי). לא אחת ניצבו אז בדמיוני הוריי וחבריהם בקיבוץ. לא פעם נצבט בי ליבי על אבא, שסובב בלילות ורובה על שכמו בתורנות השמירה, בעוד העושר שורר בקהילה שבמקסיקו, ולא אחת חשתי איך עולים בי כעס וריחוק לנוכח הקהילה המגבשת את חייה כחיי קבע ואת בית הספר שבו לימדנו והוא מכוון לביסוס הקיום בגולה.

יש אף לציין, כי לא הייתי היחידה בבני גילי שנישאו לשורדי שואה. שלוש בנות נישאו לבני הנח"ל "הבלגי", שהוסתרו במנזרים ובכפרים בימי השואה: מאירה נישאה לדן (הברקורן) דגן, אריאלה – לחיים (פסיורקובסקי) פז ואילו נועה נישאה לשלמה קורז'אק. בנוסף, גם דליה נישאה לאברהם (גוטמן) גת, ניצול השואה מרומניה, שאותו הכירה בצבא. והן בהחלט אינן היחידות, וזאת – בלי למנות את הבנים שנישאו לניצולות שואה.

תמיד ידעתי: אכן, התחברנו אל אפיקי יהדות שונים ומגוּונים ואל המציאות והתרבות בגולה. אבל העושר האמיתי וחוט השידרה הרוחני וכבוד לעם ולמורשת היהודית באו לנו מהורינו בקיבוץ, מאותם ענקי חזון ומעשה. אף כי לא פעם הם נראו לנו כיצורי אנוש קטנים בחיי היום-יום, הם בראו מפעל אדירים וידעו למלא אותו בערכים נשגבים גם בלא פנייה טקסית ומפורשת ל"אלוהים".

ג. ומה נחשף בשיריו של אבא ומפתיע , ובכל זאת יש בו  היגיון פנימי?

מפתיע, כמובן, לגלות את הפנייה האישית של אבא לאל בלשון "אתה", וזאת מתוך קירבה נפשית ותחושת נוכחותו של אלוהים, כמו היה אבי אחד מאותן "להקות חסידים" שבצעירותו בז להן ועתה הוא שופך את ליבו בפניו, גם מחוץ  לבית כנסת, כמותם. הוא אף מייחס לאלוהים את הנטיעה בלבבות של המסירות והדבקות והאמונה (היהודית) בציונות ואת "ניצוץ אם אשכחך," ורואה בנו את העם שאלוהים בחר בו דווקא על מנת שנשוב לארץ הורתנו. להבנתו, העם היהודי שנאחז בחיים עשה זאת כשם שציווה אלוהים על  משה רבנו. וכי אין אלה דברי אמונה אף שבעיקרה היא תרגום לאידאולוגיה ציונית-לאומית?

ואם נמשיך, הרי אבא מטיח באלוהים את טענותיו כמו היה רבי חסידי או מעין רבי נחמן מוורצלב, שעליו לא שמע, כמובן, מעולם. אפילו אם יישמע ה"היי שם אתה" כמעין שמץ של זלזול, הרי מטענותיו משתמע אחרת לחלוטין. הן מתמקדות  בהשגחה האלוהית, באחריותו של האל להנהגת העולם: הכיצד מניח אלוהים ל"טומאת עולם" להימשך ומאפשר את הכחדת עמו ואובדן האמונה גם באדם וגם בו! וכי דברי הנביאים לא הגיעו לאוזניו (כמו לא האלוהים הוא ששלחם...). ומדהים מכל: הוא מפלל שלוּ יכול היה "לפרוץ אליך דרך שבעת רקיעיך," היה מטיח באל דברים קשים על הפקרת עמו.

אבל גם בזה אבי אינו מסתפק. בסיום, ב"נ.ב." הוא מבקש הצלה לנפשו שלו, "לנשמה טועה, אבודה" ומתחנן לפגישה אישית ולשיחה עם האלוהים, כמו היה ריבונו של עולם חבר קיבוץ... נכון, ההטחה בדבר המפלגה המייצגת אצלנו את השם  נראית לנו פוליטית וקלת ערך, אבל הפנייה עצמה בעניינה, האין היא מעידה על חרדה גם לאמונה באל, לכבודו? ויש לזכור כי אז אבא עוד לא היה מודע למחלתו שהוא עתיד למות בה לאחר שנתיים ואף דומה שהשיר נכתב בתקופה מוקדמת יותר, שבה איימה השמדה על יהודים, ורק הושלם  ונוסח סופית בתאריך הנקוב בשוליו.

ואמנם, תחילה מתגלה בשיריו של אבא התערערות אמונתו באדם, בנאמנותו לרעיון הציוני, הקיבוצי והלאומי וביכולתו להגשימו, ומכאן הובילה הדרך – ודי מהר יש לומר, כי לנו אבא אמר זאת כבר בילדותנו – לתהייה על כוחו המוסרי של האדם בכלל, וראיית האדם כחלש הובילה אותו לתהייה על סידרו של עולם. עתה  קצרה היתה הדרך לשאלות על מציאות האלוהים ועל ההשגחה העליונה.

הוא היה, כמובן, סוציאליסט רציונליסטי וחילוני, אינטלקטואל חריף וחסר פשרות, אף שלא זכה להשכלה גבוהה, ולכן הכפירה באלוהים היתה, כביכול, בתשתית עולמו. אבל האמונה הוסיפה לפעֵם שם, במסתרים, ורק הנאמנות למסורת היהודית, בתרגומה לחיי הקיבוץ, נגלתה כלפי חוץ.

 יותר מזה, סמוך ליום פטירתו, כשכתב את צוואתו (שבה לא היה לו דבר חומרי להוריש לנו, רק צוואה רוחנית) הוא דרש בתוקף שלא לערוך לו לוויה דתית (שממילא לא היתה נהוגה אז בקיבוץ). ורק אנחנו, ובמיוחד אחי, ד"ר גדעון בן דרור,  שהזמין את הרב גרוסמן, רב העיר מגדל העמק לנהל את ההלוויה, כי כבר שיערנו וקראנו, גם אחותי לאה גונן וגם אנוכי,  את רחשי ליבו של אבא. ואכן, בשיריו, שאת חלקם היכרנו, ניתן ביטוי מפורש לכמיהתו לאלוהים.

 ואפשר שנתן בכך ביטוי לרבים מחברי הקיבוץ, שרובם באו מבתים דתיים ומסורתיים ובשבתות וחגים היו מפזמים בדבקות נעימות של תפילות ושל שירי חסידים ומדליקים נרות שבת,  ובצעירותם אף מחוללים בשיכרון חושים ובדבקות לצליליהם של ניגונים יהודיים. ייתכן גם שאבא הושפע מאימא, שהיתה בתו של רב בעיר אקרמן (היום במולדובה) ואשר למרות חילוניותה מעולם לא התכחשה לכבוד ולאהבה שרחשה לבית הוריה ולמסורת הדתית-ציונית שפיעמה בו והובילה את אביה להיות בין מייסדי בית הספר "תרבות" שבעירם.

ולכן, אפילו כשאבא שולל לכאורה את קיום אלוהים, השיר חושף דבר אחר. כך, למשל, בשירו "לבני השבעים – לחיים", לאחר השבחים  והברכות למייסדי הקיבוצים בעמק וכביכול ללא כל צידוק פנימי – הוא מסיים בגינוי המפלגות הדתיות: "ולבסוף, בואו נאמר תפילה ולא לאלוהים / ואפילו לא רק בגלל אלה, שבשמו הם כל שרץ משרציהם מתרצים למו" ובו "איננו בוטחים כלל וכלל," אלא נישא תפילה "לאנושי שבנו", לטוב שבנו ובהכרת תודה. אבל הרי כפירה אין כאן אלא ביקורת, ועצם ההתייחסות לאלוהים שכלל לא היתה הכרחית בטקס זה לחילוני כמוהו, רק מעידה עד כמה חילחלו שאלות אמוניות לנפשו.

בשיר אחר בשם "התבונה אומרת..." מוסיף אבא לדבוק, לכאורה, באמונתו הרציונליסטית כי בכוח התבונה האנושית עשוי אדם לגבור על הרוע ולהכניעו. הוא אף שולל תחילה כל שבח והודייה לבורא עולם והנהגתו, כיוון שכל ברואיו "טורפים ונטרפים כולם" והעולם הוא "עמק בכא".

אבל בהמשך הוא מודה בחולשת התבונה ובאי יכולתה לתת תשובות לסדי העולם. "יסודות עולמנו אינם נהירים" לו וגם לא לחכמי עולם ובמבחן ההיגיון העולם דומה בעיניו "לציוריו של שאגאל."

אבל איך השיר מסתיים? כך: "איני מתחסד – את יצירתו לא אפאר, / הרבה בו פגום, חפצי חיים חייבים אותו לשפר. / כי אנה את ראשי אפנה, לעיניי עמק בכא מתגלה./ אבל ברי לבב אמיתים, סידרי אלוהים ואדם ישנו – אני מקווה."

אכן, אבא תולה עדיין את תקוותו באדם חפץ החיים, אך מן השיר גם משתמעת האמונה כי אלוהים קיים  והכמיהה היא לסדר אלוהי ואנושי אחר, שיעניק פשר וטעם לעולם ולחיי אדם. וכך גם בשירים אחרים.

בסוף יוני 1981, שעה שאבא כבר היה מודע למחלתו ולחומרתה, הוא מתרפק בשיר "נרות של שבת" על דמותה של האם היהודייה (אולי בהשפעת שירו של ביאליק, "אימי זיכרונה לברכה" שאכן נהגו להקריא אותו בחדר האוכל מדי קבלת שבת), אותה אם שְכולה אמונה תמימה בבורא עולם וקדושת אור השבת שפוכה על פניה הזכים. יותר מזה, הנרות מהווים קשר לעבר הלאומי סמל ליסודות האמונה שבספר הספרים ונושאים ברכה לבורא עולם ומעוררים תקווה. או אז, "ניגונים עולים בדבקות, בכיסופי גאולה."

ובכן, האם היתה בכל זאת  בקיבוץ "הדתה", גם אם לא מכוונת כלל?

קודם כל, יש לומר כי  אבא עצמו, כמו כל שאר חבריו לקיבוץ, לא הפך, כמובן מאליו, למאמין דתי. בייחוד רחוק היה מן התלמוד שלא הכירו ומן ההלכה, כמו גם מסידור התפילה ומן המחזורים, אף שבביתו קיימו את מסורת החגים. אבל היתה בו הזדהות מלאה עם אמונתם של פשוטי עם תמימים בבורא עולם ובטוב האפשרי. וגם אם ציווה שלא לערוך לו לוויה דתית כי התריס מרות כנגד המימסד הדתי "המושחת" לדעתו, בליבו היתה כמיהה עזה ותמימה, כן, תמימה, עד יום מותו לאמונה טהורה ולגאולת אדם ועולם.

אכן, לא היתה זו כלל "הדתה" במובן שמייחסים לה היום. זו היתה  נאמנות של הורינו לדרכם הציונית-סוציאליסטית אך גם למסורת עמנו, גם אם בפירוש חדש. ואנחנו, בני הדור הראשון לבני הקיבוץ – נחלנו את המסרים האלה ואת הרקע שבבסיסם גם ללא מילים וכל אחד מימש את הדברים בחייו על פי דרכו והבנתו. יש בינינו, כמו עודדה ואמנון למשל, שהוסיפו לשמור כמונו – מי פחות ומי יותר, במשפחתם, על מנהגי החגים. ויש, כמו טוביה, שהוביל את הדברים הרחק, אל מחקר מוסיקלי מקיף והוראה של מסורות ושל שירי עדות, כמו גם של תקופת החלוציות. אך בכולנו פעמה תמיד הוקרת הורינו.

ד"ר ארנה גולן

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

מידתיות ערבית לעניין הפלשתיני

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 6 אוגוסט 2017

"סערת הר-הבית" חשפה את אי-מרכזיות העניין הפלשתיני בסדר העדיפויות הערבי. מעצבי מדיניות ערביים והרחוב הערבי אינם מתמקדים בעניין הפלשתיני ובהר-הבית, אלא באתגרים קטלניים, מקומיים ואזוריים, שאינם קשורים לעניין הפלשתיני.

לדוגמא, בעוד המופתי הירושלמי מגנה את מנהיגי ערב על אדישותם בהקשר הר-הבית, הנשיא המצרי, הגנרל א-סיסי, טרוד בבעיות המאיימות על מצרים ועל הישרדותו: זעזועים כלכליים וחברתיים, שיקום ענף התיירות הקריטי להכנסה הלאומית, מלחמה בטרור האסלאמי במצרים, סיני ועזה, בלימת הזליגה של הכאוס הלובי והסודני למצרים, מאבק במשולש תורכיה-קטאר-איראן, וכו'.

שיתוף פעולה מצרי עם סעודיה, ירדן, ארה"ב וישראל – כלכלית וביטחונית – חשוב הרבה יותר מהרשות הפלשתינית, הנתפשת כגורם מתסיס.

לפי ה"מידל איסט מוניטור" הלונדוני: "מסגד אל אקצא ננטש על ידי הטוענים להנהגת העולם המוסלמי.... מוסדות הדת במכה, מדינה וקהיר נעדרו מהמערכה למען אל אקצא בירושלים הכבושה.... [סעודיה ומצרים] מובילות מהלך נורמליזציה עם ישראל, מתוך הנחה שידידות עם ישראל מבטיחה סיוע אמריקאי..."

קריקטורה בעיתון הפלשתיני בלונדון, "אל-קודס אל-ערבי", מציגה את העולם המוסלמי כבת יענה הטומנת ראשה בחול, בעוד הדם ניגר מאל אקצא.

מאז 1948 חורג סדר היום הערבי מהעניין הפלשתיני. הערבים מרעיפים על הפלשתינים מלל, אך מעשיהם מתמקדים בכיוונים אחרים: עמידה בפני 1,400 שנות חוסר-סובלנות אלימה, פיצול, חוסר-וודאות והיעדר דו-קיום בשלום פנימי ובינערבי. מאכלת האייתולות והטרור האיסלאמי המתקרבת לצוואר הערבים הפרו-אמריקאים. השפעתה השלילית של קטאר. השלכות אזוריות של התפוררות עיראק, סוריה ולוב. פוטנציאל ההתפוררות בכל מדינה ערבית. השפעת מהפיכת האנרגיה על עתיד מפיקות הנפט הערביות. מינוף הפוטנציאל הישראלי בעמידת המדינות הערביות הפרו-אמריקאיות מול סכנות קיומיות.

הפער הדרמטי בין המלל והמעש הערביים בהקשר הפלשתיני בלט בזמן מלחמות ישראל-פלשתינים: מלחמת לבנון, האינתיפאדה הראשונה והשנייה ושלושת המלחמות בעזה.

מדינות ערב הציפו את הפלשתינים במלל – שגם הוא נמוג ב"צוק איתן" – אך לא הצטרפו למאבק הצבאי ולא הפעילו שריר כלכלי. מנהיגי ערב והרחוב הערבי מודעים להיסטוריה הפלשתינית החתרנית/טרוריסטית במישור הבינערבי, ולשיתוף הפעולה הפלשתיני עם המשטרים האפלים של צדאם חוסיין ומשפחת אסאד.

מדינות ערב הפרו-אמריקאיות שואפות לצמצם מוקדי אלימות במזרח התיכון, מתוך הבנה שלכל התפרצות מקומית השלכות סביבתיות. לדוגמא, התפרצות אלימה מערבית לירדן עלולה לזלוג מזרחית לירדן, לסכן את קיום המשטר ההאשמי, ולהתפשט דרומה לסעודיה וחצי האי ערב המועדים לפורענות.

מלחמות ערב-ישראל לא פרצו בגלל – או למען – העניין הפלשתיני. לכן, עם סיום מלחמת 1948-49, סוריה, עיראק, ירדן ומצרים לא העבירו לפלשתינים שטחים שכבשו ברמת הגולן, שומרון, יהודה ועזה, ואף מנעו פעילות פלשתינית. ב-1959 פירקה "הליגה הערבית" את "המחלקה הפלשתינית".

שיעבוד המציאות המורכבת במזרח התיכון להנחות פשטניות – כגון ההנחה שהעניין הפלשתיני במוקד המדיניות הערבית – מהווה אבן נגף מרכזית בחתירה לשלום ישראל-ערב. "סערת הר-הבית" מתעדת את משקלו האמיתי, המוגבל של העניין הפלשתיני במישור הבינערבי.

יורם אטינגר

* * *

עדינה בר-אל

"בלי ידע אין קומוניזם"

על הספר "בתו של סטלין: החיים הסוערים והבלתי רגילים של סווטלנה אַלילוּיֶבה"

מאת: רוזמרי סאליבן

כתר 2017

כרזה עם המשפט "בלי ידע אין קומוניזם" היתה תלויה בספרייה הגדולה, בת שנים-עשר אלף הספרים, בבית ספר לדוגמא מס' 25. בית ספר תיכון סובייטי זה היה מיועד לבני האנשים החשובים, ביניהם בנים של חברי הוועד הפועל של הקומינטרן והפוליטביורו ופקידי ממשל בכירים אחרים. היו בו חוגים לתיאטרון, לריקודים סלוניים, לספרות, לצילום, לצניחה ואחרים. התלמידים נהנו מסיורים לגלריות, מחנות קיץ בחצי האי קרים ועוד.

לפני שנים רבות, בהיותי נערה, קראתי את הספר "אנו החיים" של איין ראנד. אינני זוכרת פרטים רבים, אבל אני זוכרת עובדה אחת שהיתה לי חדשה וגרמה לי לתדהמה. והיא: החיים הטובים והנהנתנים שראשי ההנהגה הסובייטית "אירגנו" לעצמם. והנה בית ספר זה, בית הספר לדוגמא, אותו פקדו אורחים, צלמים ועיתונאים מחו"ל, היה חלק מתופעה זו.

סווטלנה ואחיה ואסילי, בתו ובנו של סטלין, למדו בבית ספר זה.

פרטים על הספר

הספר הוא ביוגרפיה, פרי מחקר שמבוסס על מקורות כתובים רבים וכן ראיונות עם אנשים משני עברי האוקיינוס, שהכירו את סווטלנה. כדי להקל על הקורא יש בתחילתו אילנות יוחסין של שתי משפחות, זו של סטלין – שושלת ג'וגשווילי, וזו של נדיה, אימה של סווטלנה – שושלת אלילויב. תרשימים אלו כוללים תאריכי לידה של האנשים ותאריכי חתונות. וכבר בזאת יש מידע היסטורי מעניין. בסוף הספר יש הערות עם מראי מקומות למקורות, ביבליוגרפיה עשירה ומפתח.

מעניין ביותר הוא הפרק "רשימת הדמויות" בסוף הספר, ש"עושה סדר" בראשו של הקורא לאחר קריאת גודש האירועים והדמויות בספר. יש בה פרטים על הדמויות הרבות שנזכרו בספר לפי קבוצות, ובחלוקה לפי מקומות מגוריהם – ברית המועצות, הודו, אנגליה וארצות הברית. נמנים ברשימה כמובן קרובי משפחתה משני הצדדים, שרים ופקידים של סטלין, סוכני קג"ב, עיתונאים ואפילו הבעלים של סווטלנה (ארבעה במספר) ומאהביה (שבעה במספר), חבריה ועוד ועוד.

לדוגמא, אחד הסעיפים ברשימה זו הוא: "ילדי סווטלנה בברית המועצות:

יוסיף אַלילוּיֶב בנו של גריגורי מורוזוב, נולד ב-1945; נוירולוג; אשתו הראשונה, אלנה. בן איליה. אשתו השנייה, לְיוּדָה; מת ב-2008. 

קטיה ז'דַאנוֹב: בתו של יורי ז'דאנוב. נולדה ב-1950; עבדה בתור וולקנולוגית בקמצ'טקה. בת, אַניָה."

תולדות חייה של סווטלנה

סווטלנה התגוררה עם משפחתה בדירה בקרמלין. אולם בסופי שבוע ובקיץ הם בילו בדאצ'ה של סטלין שהיתה בזוּבָּלוֹבוֹב. בזיכרונה נקבעו ימי ילדות מוקדמים אלו כמאושרים ביותר, בילויים בחיק הטבע עם ילדי משפחות עילית אחרות שהגיעו למקום. העצב החל בגיל שש, כאשר אימה התאבדה. סווטלנה החלה להבין את מעשיו של אביה עם מאסרם של בני משפחה קרובים ביותר, ביניהן דודתה אנה, אחות אימה, וכן חברים ומכרים.

היא כאבה מאוד את רדיפת האינטלקטואלים והסופרים, חלק מהם ידידיה. כאשר כבר שהתה במערב, היא קראה לראשונה את הספר "ד"ר ז'ייואגו" מאת בוריס פסטרנק, שמת בשנת 1960. לאחר קריאה בספר כתבה סווטלנה מכתב פומבי "אל בוריס לאונידוביץ' פסטרנק". במכתב השוותה את דמותו של ידידה אנדריי סיניאבסקי – שנשלח לשבע שנות מאסר במחנה ריכוז – לדמותו של יורי ז'יוואגו: "כמו קודם, נותנים לז'נדרמים ולשוטרים להיות המבקרים הראשונים של יצירתו של סופר... עכשיו אתה יכול לעמוד לדין על מטפורה, להישלח למחנה על ביטוי!" (עמ' 265).

גם אחרי מותו של אביה סבלה סווטלנה, כמו שאר האזרחים במדינה, מחוקים שהוא קבע. אחד מהם – לא להינשא לזרים, מנע ממנה להינשא לאהובה ההודי. השניים חיו יחד עד מותו. והנה, עקב אירוע זה, באופן אבסורדי, היא הצליחה לעזוב את רוסיה ולהגיע למערב. היא הורשתה לנסוע עם כד האפר שלו להודו, כדי לפזר את אפרו בגנגס. המסע לא היה פשוט. מובן שלא היתה יכולה להתגורר עם בני משפחת בן זוגה אלא בחסות השגרירות הסובייטית בהודו. בסופו של דבר היא הצליחה להתחמק אל הבניין השגרירות האמריקאית ולערוק.

כל שאר ימי חייה כאבה סווטלנה את הניתוק מבנה ובתה שהותירה ברוסיה, אשר התנכרו לה, חלק בהוראת השלטונות וחלק מעצם פגיעותם על צעדה הדרסטי ועזיבתה אותם.

שבע-עשרה שנים חיה סווטלנה בארצות הברית, במהלכן נולדה לה בת זקונים בשם אולגה, ששינתה את שמה במרוצת הזמן לשם אמריקאי – כריס. סווטלנה שבה עם בתה לרוסיה ולגיאורגיה לשנה וחצי, ושוב חזרו לאמריקה. תקופת-מה חיו השתיים גם בקיימברידג' אנגליה. הרוח התזזיתית שלה מתבטאת גם במעברי דירה רבים מספור, אם בשכירות ואם באמצעות רכישה. לדוגמא, כאשר חששה שיגלו בבית הספר בקיימברידג' שאולגה היא נכדתו של סטאלין, היא מיהרה לעבור דירה. הביוגרפית סאליבן הסבירה זאת כפרנויה שמאפיינת גולים סובייטיים. "פרנויה היתה תגובה רפלקסיבית של רוב הגולים הפוליטיים הסובייטיים, ובוודאי בתו של סטלין. זו היתה תגובה אוטומטית של הגנה עצמית. הטיהורים והרעב היו ברוטליים במיוחד באוקראינה במשטר סטלין. לא דרוש אלא אדם אחד כדי לפתוח במסע שטנה. סווטלנה החליטה שהיא לא יכולה להסתכן [...] הן חייבות לעבור דירה שוב." (עמ' 405).

במשך חייה ניהלה סווטלנה חיים סוערים ביותר. רשימת בעליה ומאהביה ארוכה, עד כי הביוגרפית מצאה לנכון, כאמור, לצרף אותה בסוף הספר.

מה שעזר לה במערב מבחינה כלכלית היה ספר ביוגרפי שכתבה, שהכניס לה כסף רב. הספר מבוסס על כתב יד שלה, שהצליחה להבריח מברית המועצות למערב. עורך דין אמריקאי בשם אדוארד גרינברג ייצג אותה, והיא קיבלה כספים הן על הספר והן על פירסומו בהמשכים בעיתונים שונים.

סווטלנה תרמה כספים רבים, בין השאר הקימה בהודו בית חולים על שם בן-זוגה המנוח. אולם בסופו של דבר היא נותרה לעת זיקנה ענייה וחסרת כול. זאת עקב רשת שטוותה לה אלמנתו של האדריכל המפורסם פרנק לויד רייט – אולגה איוואנובה לזוביץ'. אולגה שלטה על  כפר האדריכלים "אחוות טַליֶיסין", אותה ניהלה ממש כמו כת. חסידיה חיו יחד ותרמו לקרן שלה. השפעתה על האנשים היתה גדולה. על פי תיכנונה נישאה סווטלנה (בתמימות מצידה) לאחד האדריכלים, וסלי פיטרס שמו, אבי בת הזקונים שלה. רייט ממש רוקנה את חסכונותיה של סווטלנה, למרות ניסיונות נאמניה למנוע זאת. (אגב, עקב שמועה שסטלין החביא בזמנו כספים בשוויץ, היו שחשדו בסווטלנה שהיא אספה כסף זה בדרכה מהודו לאמריקה). הנה כי כך, דווקא בארץ הדמוקרטיה, הצליחו להכניס את סווטלנה למין "קומונה" וגזלו את שארית כספה. באחד הימים היא שלחה למכריה שלושים מכתבים עם בקשה לעזרה כלכלית.

סווטלנה הצטיינה בכתיבה. מלבד ספרים אוטוביוגרפיים שכתבה, היא צחצחה את עטה גם במכתבים הרבים ששלחה לידידיה, וגם למי שחשבה שהם אויביה. עקב תכונת האופי שלה "להידלק" ולכעוס, גרמו המכתבים לעיתים לניתוק מידידיה. דוגמא לכך היא יחסיה עם סר ישעיהו ברלין. הוא נרתם לעזרתה, ובזכותו קיבלה אשרת כניסה לאנגליה כאשר חפצה בכך. אולם מכתב מלא כעס, שכתבה לו בעת רִתחה ללא הצדקה, גרמה לו לנתק את קשריו עימה.

מידע מנקודת מבטה

בספר מתוארים השלבים בהם סווטלנה מגלה את הטרור שמשליט אביה. בהיותה בת שש-עשרה התאהבה סווטלנה באלכסיי קַפְּלֵר, תסריטאי מפורסם, שזכה אפילו בפרס סטלין. השניים היו מבלים בגלריות ובאולמות קולנוע, כאשר כל הזמן מלווה אותם שומר ראש. כאשר קפלר יצא לסקר את קרב סטלינגרד, הוא שיגר משם כתבה לעיתון "פראבדה", שנוסחה כמכתב ששולח חייל אל אהובתו. סטלין קרא זאת וזעם ביותר, כאשר זיהה את ההתייחסות בכתבה לבתו. ללא כל משפט הוא נאסר ונשלח לחמש שנים במחנה עבודה באשמת גילוי דעות "אנטי-סובייטיות וקונטר-רבולוציוניות."

לא הועילו כל ניסיונות ההתערבות של סווטלנה אצל אביה להמתקת עונשם של בני משפחתה ומכריה. זאת ועוד, היה עליה להיכנע להחלטותיו לגביה החל מצורת לבוש ועד נישואין עם יורי ז'דאנוב, בנו של אנדריי ז'דאנוב, יו"ר הסובייט העליון. יחד עם זאת יש לזכור, שלפני ז'דאנוב היתה סווטלנה נשואה ליהודי – גריגורי מוזורוב, למורת רוחו של אביה.

היא מעידה על אחד האירועים - הירצחו של סולומון מיכואלס, מנהל התיאטרון היהודי הממלכתי במוסקווה בינואר 1948. סווטלנה סיפרה שהיא נכנסה לחדרו של אביה במעון הקיץ שלו, ושמעה אותו מדבר עם מישהו בטלפון ואומר, כתשובה על מה שנשאל ע"י בר-שיחו: "נו, תאונת דרכים."

והיא מעידה: "היטב אני זוכרת את נעימת דיבורו – לא היתה זו שאלה אלא קביעה, תשובה. הוא לא שאל אלא הציע: 'תאונת דרכים.' כשסיים את השיחה בירך אותי לשלום וכעבור רגע קל אמר: 'מיכואלס נהרג בתאונת דרכים.'" (עמ' 137). ואכן למחרת דיווחו בעיתונים על מותו בתאונת דרכים באמצע הלילה בעיר מינסק, אליה נשלח בתואנה כלשהי.

בספר זה יש מידע כללי רב על תקופת הקומוניזם. לדוגמא: איך הכשירו את הילדים להיות קומוניסטים? זה התחיל בכיתה א'. הילדים נקראו "אוקטובריסטים". כל ילד קיבל כוכב אדום עם עיגול לבן ובו תמונת לנין התינוק. בכיתה ג' כונו הילדים "פַּיונירים" . הם קיבלו עניבות אדומות משולשות, אותן היו צריכים לענוד יום-יום, וכן סיכות עם הסיסמא "נכון תמיד!" לבסוף הפכו ל"קומסומולים".

יש גם מידע על הנעשה אחרי תקופת סטלין, פרטים על חרושצ'וב ועוד. ואגב, לגבי ה"פרסטרויקה" (בנייה מחדש) וה"גלסטנוס" (פתיחות), סווטלנה מביעה ספק רב בשינויים שעובר השלטון ברוסיה. לדבריה היא מבינה היטב את הלך המחשבה של הממשל הסובייטי, ומסוגלת לנחש על פי ידיעות שונות שמתפרסמות בעיתונות חוץ, את הדיבורים ואת הפעילויות בקרבו.

ימיה האחרונים של סווטלנה

סווטלנה חזרה לאמריקה בגיל 71, לאחר תקופת עוני קשה באנגליה. וגם לאחר מכן המשיכה בנדודיה באמריקה, והחליפה אפילו בתי-אבות בהם שהתה. היא סיימה את חייה בנובמבר 2011, בגיל 85, כשהיא ענייה מאוד, חולה בסרטן ואומללה. בתה אולגה פיזרה את אפרה על פני האוקיינוס השקט.

בריאיון האחרון שלה, בשנת 2010, כאשר עיתונאי שאל אותה אם סלחה לאביה, היא ענתה: "אני לא סולחת על שום דבר ולשום אדם! אם הוא היה מסוגל להרוג כל כך הרבה אנשים, כולל את דודַי ודודותַי, לעולם לא אסלח לו. לעולם!... הוא שבר את חיי. אני רוצה שתבין, הוא שבר את חיי!" (עמ' 503).

לסיום, הספר הזה מוסיף ידע רב על מה שהתרחש ברוסיה בתקופתו של סטלין ואחריו, גם מנקודת מבט אישית של בתו וגם מה שהתרחש מאחורי הקלעים, אירועים שלא תמיד היתה סווטלנה מודעת אליהם בעת התרחשותם. והכרזה בה פתחנו: "בלי ידע אין קומוניזם", שכוונתה היתה המלצה לרכוש ידע והשכלה, מתאימה גם ל"ידע" שצברה סווטלנה לגבי המשטר הקומוניסטי בכלל ומעשיו של אביה בפרט; וזה הביא אותה לטלטלות הקיצוניות של חייה הלא-שלווים והמסוכסכים.

ד"ר עדינה בר-אל

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק חמישה-עשר

לילה ראשון ביפו

סוף-סוף הגיע היום בו עלו בני משפחת ראב על האונייה המפליגה למצרים. היא היתה ריקה כמעט מנוסעים, ואנשי הצוות נהגו בהם בידידות רבה במשך שבעת ימי הנסיעה. גם הים האיר להם פניו והיה שקט. אך הכול השתנה כאשר הגיעו לנמל אלכסנדריה. כאן היה עליהם לעבור מאונייתם הגדולה לספינה קטנה יותר, המפליגה ליפו. עשרות ספנים מצריים, צעקניים, התנפלו בסירותיהם על האונייה כשהם מדברים בבליל לשונות ומניעים בידיהם כדי לנקוב במחיר ההעברה. משפחת ראב ירדה לסירה, וכל מיטלטליה עימה. באמצע הדרך, על ים אלכסנדריה, בין שתי האוניות לערך, חדלו הספנים המצריים לחתור ודרשו בקשיש, מתנת-כסף נוספת על המחיר שעליו הוסכם מראש.

מיד החלה מריבה על הסירה, ומאחר ששני הצדדים לא יכלו להבין איש את שפת רעהו, עברו עד מהרה לשפת מהלומות. יהודה הצעיר הפליא מכותיו במצרים ואף הפך את אחד הספנים והפילו הימה!

אז קמו הספנים המצריים האחרים וניסו לגבור במכותיהם על יהודה ולזרוק גם אותו למים! – מצבה של המשפחה היה רע למדי, אך למזלם עברה באותו רגע לידם סירה ובה קצינים מן האונייה שהביאה אותם מטרייסט, ושעימם התיידדו במשך ההפלגה. הללו התכוונו לרדת לחוף, ועתה הבחינו בבני משפחת ראב הנתונים בצרה, ומיד זרקו אנקול עם חבל לעבר סירתם ומשכו אותה בכוח אליהם; וככה הובילו את הסירה, על ספניה המצריים חורקי-השיניים, אל האונייה הקטנה העומדת להפליג ליפו, ונפרדו לשלום ממכריהם.

באונייה החדשה מצאו יהודים החוזרים לירושלים, וכן נוסעים ארמניים ויווניים. לפנות-ערב הפליגו, ועם אור בוקר ראשון נשקפו לעיניהם, עטופי אור ורוד, בתיה העתיקים של יפו, שניראו מרחוק בנויים כאילו האחד רוכב על גג משנהו, במעלה הגבעה. כאשר זרחה השמש נתגלה הירק של פרדסי יפו, עצי תמר בודדים ביניהם, מסגדים וגבעות חול.

יהודה היה נרגש מאוד למראה החוף של הארץ שאליה התגעגע עוד בטרם זכה לראותה. הוא זכר כיצד בהיותו ילד כבן תשע, והוא עודנו בכפר הולדתו סנט אישטוואן, ובטרם מתה עליו אימו – היה לאזאר אביו יושב עד שעה מאוחרת בלילה, לאור הנר, טובל את ציפורן העט בקסת הדיו השחור ומשרטט בפנקסו הגדול, בעל הכריכה הירוקה, אותיות מעוגלות ויפות. הוא כתב בגרמנית, השפה הרשמית הראשונה-במעלה ברחבי הממלכה האוסטרו-הונגרית, וגם בעברית:

"למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט, עוררנו את אחינו בני-ישראל להיות לעזרת ישראל להכין לפניהם שדות וכרמים ולבנות הנהרסות בנחלת אבותינו, ובזכות זה ה' ירחם על ישראל עמו ועל ירושלים עיר קודשו ובא לציון גואל, אמן!"

האב היה מקצה עמוד אחר עמוד לשמות בני החבורה הקטנה, מהכפרים והעיירות הסמוכים בחבל וספרים שבהונגריה, שהתחייבו לתרום ל"אגודה להתיישבות בארץ-ישראל", ומגלגל בידיו בהתרגשות את המכתבים שקיבל מן הרב צבי הירש קאלישר, ממייסדי האגודה.

המכתבים והפנקס הירוק, מתקופה של לפני שבע-שמונה שנים, חבויים בצרורו של לאזאר ראב עימו באונייה, אך איש מבני החבורה הכתובים בעמודיו לא עלה עדיין לארץ-ישראל, פרט לבן-דודו של יהודה, יהושע שטמפפר, שהתגורר עימם תקופת-זמן בכפר; יחד חלמו לאזאר ויהושע את חלום העלייה לארץ-ישראל, ולפני שש שנים בערך עשה הבחור הצעיר מעשה ויצא ברגל, במשך חודשים ארוכים, לירושלים; מאז הוא יושב שם, אינו חדל להמטיר מכתבים על יהודה, הצעיר ממנו, והפזמון החוזר בהם: "למי יש צורך בך בהונגריה? כאן יכירך מקומך – בארץ-ישראל. ודע – עתידים אנו להתחיל בקרוב בפעולות!"

כזאת ועוד היה יהודה מהרהר ונזכר בהישענו על מעקה הסיפון, תולה עיניו מזרחה ומתאמץ לקלוט את מראה החוף הנכסף – חולות-זהב משתפכים בגבעות מעוגלות ורכות. אך בינתיים, מפני קרני השמש המסנוורות אותו, לא הבחין כיצד קרבו סירות רבות לאונייה. לפתע החלו להופיע על סיפונה המון צעקנים, רובם ספנים ערבים מיפו, דומים לאלה שבאלכסנדריה, אך גם מתווכים יהודים בעלי עצות והצעות, שהתנהגותם לא עוררה אמון רב בבני-המשפחה, למודי תלאות המסע.

עד מהרה נכבש הסיפון והפך למעין שוק מזרחי שוקק צרחות ופעילות: צרורות, חבילות סלי-קש גדולים, ילדים ונשים – נזרקו מיד אל יד ואל הסירות; ספנים במכנסיים רחבים, שניראו כשק משתלשל בין רגליהם, מתווכים יהודים שהעתירו שהעתיקו הבטחות, ךונוסעים נרגשים – כולם עמדו על המיקח בבליל-שפות, אלה מנסים לפאר את שירותיהם, ואלה – להוזילם ככל האפשר.

למזלם של בני משפחת ראב כתב להם קרובם יהושע שטמפפר, עוד לפני צאתם לדרך, והזהיר אותם לבל יתקשרו עם איש מן המתווכים האלה. הוא מצידו ידאג לשלוח נציג מיוחד לקראתם, אל האונייה, לקבל את פניהם בבואם.

וכך היה. הופיע בחור יהודי צעיר, בעל שפם וחיוך של רצינות, תרבוש לראשו ועניבה קשורה כפרפר לצווארו, ובידו מכתב מאת יהושע, בו הוא מודיע להם שכבר הכין להם דירה בבית אביו של הצעיר, בירושלים. בני-המשפחה ירדו עם הצעיר בסירה, הפעם נחסכה מהם ההתמקחות עם הספנים הערביים, וְהַבַּקְשִׁישׁ, כי הצעיר, דובר הערבית, סידר עבורם את כל הדרוש. ואולם, ככל שחתרו והתקרבו אל החוף המקווה, כן הלך ונמוג הקסם האֶקְזוֹטִי שראה בו מרחוק יהודה. בית המכס העלוב והמלוכלך, הרפש על פתחו, הצחנה העולה מן הסימטאות, הצעקות מסביב, הפקידים הבלויים והסבלים הטרדנים. בקושי שירכו בני-המשפחה את דרכם בין הסימטאות האפלות והמסריחות של יפו העתיקה, שסביב לה עוד עמדה חומתה, כמעט שלימה.

מקרה מצער אחד, לפחות בראשיתו, אירע להם בהתקרבם עם הסירה לחוף. רציף ומזח טרם היו ביפו, ועל הנוסעים היה להרטיב רגליהם ברידתם או להיעזר בספנים רחבי-הגב, שהיו נושאים אותם על כתפיהם במים, כחבילות. והנה, בעת שעמדו לרדת לחוף, בא גל וסחף את הסירה חזרה לים; אחותו הצעירה של יהודה, טוֹיְבֵּה, צחת-פנים, בעלת עיניים חודרות וצחקניות, נערה יפהפייה – מעדה ונפלה למים!

הבחור המקומי, יעקב גרין שמו, לא היסס רגע, הוא קפץ בבגדיו המימה אחריה והציל אותה, ורק תרבושו חמק לו בגלים שהרחיקוהו ללב ים. תרבושו אבד לו אך את טובה, אשתו-לעתיד – מצא-מָשָׁה מן הים!

אולם בינתיים משתרכת לאיטה, בחום הקיץ, בסימטאות מעלות-הצחנה של יפו, משפחת רַאבּ על צרורותיה ועל בתה והמלווה שלה, שבגדיהם לחים עדיין ומלוחים מן הים; הולכים בני-המשפחה אל האכסניה של השחוט האשכנזי היחיד בעיר, ללון בה את הלילה הראשון להיותם בארץ-ישראל. למחרת יטעינו לאזאר וילדיו את חפציהם על גבי פרדים וחמורים ששכר עבורם הבחור יעקב, וברכיבה על חמורים יעלו ירושלימה. דרך אחרת אין. בכל ארץ-ישראל כולה טרם נבנתה מסילת-ברזל אחת. האנשים המקומיים לא ראו רכבת מימיהם. הדרכים גרועות, ישנן כאלה שלא תוקנו מימי הרומאים! – ואפילו העגלות הבודדות, ראשונות בארץ, כאילו זה עתה הומצא הגלגל – אשר בנו אותן ה"טמפלרים", אלה האיכרים הגרמניים מן המושבה שרונה, הסמוכה ליפו – טרם מצאו להן נתיב קבוע לעלות בו לירושלים. התחבורה מתנהלת בעיקר על גבי פרדים, חמורים וגם גמלים וסוסים, ולרוב בשיירות, זאת מטעמי ביטחון בדרכים, שהשודדים בהן מרובים.

*

יהושע שטמפפר לא הסתפק בחלומות שרקם יחד עם לאזאר דודו, לאסוף חבורת יהודים כפריים בהונגריה ולעלות לייסד מושבה בארץ-ישראל, אלא החליט להקדים וללכת אליה לבדו, ברגל – לפסוע על הרי יהודה האמיתיים ובסימטאות ירושלים, עיר דוד ושלמה.

הוריו של יהושע התנגדו לתוכניתו כי רצו שילמד תורה ויהיה דיין כאביו. הצעיר לא שמע להם אלא היה בדעה אחת עם דודו לאזאר. על שני אלה, כמו על יהודה הנער, השפיע המקום הרב שתפס, בחיי שכניהם ההונגרים, זכר המרד בהנהגת גיבורם הלאומי, לַאיוֹש קוֹשׁוֹט, שלחם לשחרור ארצם מעול האוסטרים. והנה לאחרונה השיגו סוף-סוף ההונגרים ראשית הכרה בעצמאותם, במסגרת מדינית שנקראה מעתה הקיסרות האוסטרו-הונגרית. בפעם הראשונה נערכו בחירות לפארלאמנט לשהם, שמושבו נקבע בבודפשט הבירה, ולאזאר אף לקח בבחירות האלה חלק פעיל.

בראשית שנת 1869 טמן יהושע מטבע כסף אחד בכיסו ומפת מדינות אירופה והמזרח התיכון בצרורו הדל, ויצא לדרך. הוא עבר את סרביה ובולגריה, רגליו נפצעו בקוצים ובאבנים חדות. גם כשהיה עייף, רעב וקרוע-בגדים – המשיך לפסוע בדרכים קשות ומסוכנות, טיפס בהרים, חצה יערות, ולא פעם ראה את המוות פנים-אל-פנים. לבסוף הגיע לעיר-הנמל סלוניקי שביוון, שרוב תושביה היו יהודים, ואשר נמצאה תחת השלטון התורכי. הוא ניגש אל בית החכם-בַּאשַׁא, הרב הראשי של העיר, וסיפר לו על תלאותיו בדרך ועל חפצו העז להגיע מהר ככל האפשר לארץ-ישראל.

נתן לו החכם-באשא מכתב, ולפיו קיבלה אותו ספינה אחת להסיעו חינם עד סְמִירְנָה, היא העיר איזמיר אשר בתורכיה. זה היה הקטע היחיד בכל דרכו של יהושע שנסע בו ולא הלך ברגל; על כל אלה סיפר לימים במכתביו ליהודה. בסמירנה ירד מהספינה, הוסיף ללכת ברגל ימים ושבועות והגיע לביירות. הוא עבר דרכים נטושות ושוממות והתענה בחום ובגשם, ברעב ובצימאון – עד אשר עלה, דרך צידון, וכל עוד רוחו בו – לצפת. אבל שם לא רצה לשהות הרבה, ועד מהרה עזב את העיר הגלילית והוסיף ללכת עד שהגיע לשערי ירושלים, בלילה אחד בחודש סיוון תרכ"ט, קיץ 1869. זה קרה לפני שש שנים בדיוק.

בליבו של יהודה עלה רעיון נועז: הן הימים לפני חג השבועות, חג העלייה לרגל: "עד כה נסעתי ברכבת ובאוניות – הבה אעלה גם אני כמוהו, לפחות את הדרך מיפו ירושלימה – ברגל!"

והוא נרדם.

*

השעה היתה לפני עלות השחר. בחוץ שררה עדיין אפלה. יהודה התעורר שוב משנתו הטרופה בתחושת-מיאוס עזה והחליט שאין טעם להמשיך לישון בחברת פשפשי יפו. חרש התגנב על פני בני-משפחתו הישנים בחבר, הלומי עייפות, אביו, אחיו הקטן משה-שמואל והשליח הצעיר יעקב גרין; שתי אחיותיו של יהודה ישנו בחדר הסמוך. לפני צאתו מן האכסניה השאיר על השולחן פתקה לאביו, לבל ידאגו לו, הוא יפגוש אותם בירושלים –

ויצא לדרך.

בחור חזק ובעל-תושייה היה יהודה. הוא לא חשש מפני הארץ החדשה, מהדרך שאינה ידועה לו, משפת התושבים הערביים שהיתה זרה לו לחלוטין ומאימת השודדים, שאולי טרם עמד על חומרתה. בערב הקודם חקר היטב ושאל לדרך המוליכה לירושלים. עתה פנה בכיוון שהראו לו, בין הפרדסים, עבר על פני סְבִּיל אַבּוּ-נַבּוּט, הרבט של אבו-נבוט, שם שטף היטב פניו וזרועותיו במים הקרים, הקולחים מקיר-האבן, והמשיך בדרך הפונה מזרחה, כאשר קו-האופק של הרי יהודה, שהחל להווריד-מעט כשעה לפני הזריחה, מורֶה לו בבירור את הכיוון.

הוא עבר על פני מקווה-ישראל בחשיכה-למחצה, ובשעות הבוקר המאוחרות כבר הביאה אותו הדרך לקרבת העיר רַמְלֶה. חם היה והוא צמא למים, והנה ראה מרחוק כיכר ירקרקה בלב השדות השוממים, ומהכירו את נופי ארץ-הולדתו הונגריה, תיאר לעצמו כי במקום שכזה ימצא נחל שוטף. הוא סטה מדרך-המלך וניגש להרוות את צימאונו כשהוא עובר בעשב גבוה שחתך בבשרו כסכינים, אך מים – לא מצא. לימים נודע לו כי העשב המושחז שהצמיחה כיכר זו הוא החִילְפָה, אשר יחד עם עשב פרא אחר, האִינְגִ'יל, הוא היבּלית, כבשו לעצמם כל חלקת שדה שאינה מעובדת.

בעיר רמלה ריווה יהודה את צמאו ונח מעט, ומשם המשיך בדרכו הלאה עד שהגיע לבַּאבּ-אִל-וַאד, שער הגיא; שתה ספלון קפה שחור, מריר, בשבתו שעה קלה על שרפרף קלוע-קש בסככה שבחזית החאן, אכסניית-הדרכים שהוחזקה בידי יהודי; ועד מהרה החל לעלות במדרונות הרי יהודה. סביבו ראה סלעים ואבנים, הכול חשוף ועירום ונצלה באור הקיץ. רק פה ושם עצי אלון בודדים, נוקשים, וחורשות עצי-זית אפורים ומאובקים. אין צל. אין נחל. אין פיסת ירק. היכן הם היערות הירוקים-כחולים ושפע הנחלים שבארץ-הולדתו? כאן הכול שחון ולבן, או מצהיב. הלא הגבעות שליד בפרו סנט אישטוואן, שאותן ראה בילדותו בדמות הרי יהודה וירושלים – יפות יותר מן ההרים הקירחים הללו!

מועקה ירדה על ליבו של יהודה. שמש הצהריים יקדה והוא נעשה צמא מחדש. פתאום, מאחד השבילים, הופיע לעומתו רוכב בידואי, עוטה כאפייה המסתירה את מרבית פניו, ורק עיניו נראות.

הנה בידואי, שודד-דרכים! – הירהר יהודה בליבו והתחיל מתכונן לפגישה, אולי יצטרך גם להגן על נפשו. אך לפתע שמע מולו, מעל הסוס, קול ביידיש:

"מניין ולאן, ר' יהודי?"

ה"בידואי" גילה פניו, וכפי שנתברר ליהודה לאחר-זמן, היה זה קצב יהודי מירושלים, צוֹצֶל שמו, גבר עז-נפש שנהג לצאת לבדו לכפרי הערבים, רכוב על סוסו, ולקנות בהמות לשחיטה כשרה. אך בינתיים יהודה, שלא ידע עדיין יידיש אלא גרמנית, הונגרית ומעט עברית, ענה: "לירושלים!"

"יהודי יחידי בדרך לירושלים! ומה מעשיך בארץ-ישראל?"

"אני אַקֶער-בּוֹיֶער! – איכר!" ענה לו יהודה בגרמנית.

הוציא צוצל משמשים אחדים מאמתחתו וכיבד בהם את יהודה. לימים, כשהיה פוגש את יהודה, והוא כבר איכר בעל אחוזה בפתח-תקווה, היה מתלוצץ ואומר לו:

"אכן, אקער-בויער אתה באמת ובתמים, ואני חשבתי אז כי פגשתי נער שעושה ממני צחוק! מי שמע על איכר יהודי בארץ-ישראל?!"

רק עם רדת השמש הגיע יהודה לשערי ירושלים. שוב עבר בסימטאות מלאות ליכלוך, עלה וירוד על פני מדרגות וסלעים באור בין-הערביים. על פניו חלף קהל ערבים ויהודים, לבושים כל אחד בבגדים משונים שלו, שכמותם טרם ראה. כמרים נוצריים, בעלי עיניים רכות-מבט, נוצצות, פסעו בשלווה, לצידם נערים מקומיים המשמשים אותם, ועולי-רגל תמימים שהלכו בעקבות משיחם הצלוב.

שאלתו הראשונה של יהודה היתה למקום הכותל המערבי. הוא פילס דרכו אליו בסימטאות הצפופות, המלאות ריח גללי חמורים ועשן תנורי-לחם המוסקים בעוגות-זבל יבשות, ועד מהרה הגיע ועמד בפתח הסימטה הצרה, מול שריד חומת המקדש –

לעיניו נתגלו אבני-הענק וסביבן רק שממה וחורבן – על הסימטה מעבריה סוגרים קירות עפר-ואבן עלובים, מטים ליפול, של שכונה ערבית שכּוּכֶיהָ מעלים ריח עשן חריף לעת-ערב. בחלל הצר שנותר עומדת בתפילה חבורת יהודים, חלקם ארוכי-פיאות, במעילים שחורים ובכובעים רחבי-תיתורה, וחלקם חובשי תרבוש ועימם נשים בשמלות ארוכות, ומטפחות-פסים רקומות עוטפות ומכסות את פניהן כמעט כליל, כרעלות. והמלבושים דלים, ישָׁנים.

עד מהרה עטו על יהודה מכל צד יהודים פושטי-יד, חלקם יחפים, ומשכו בכנף בגדו, בהריחם בו כי חדש הוא, וזר –

כלום זוהי שארית תפארתנו מימי עברנו? – שאל עצמו, – ואלה בני-עמי, יהודי ירושלים? – דמעות של כאב, עלבון ואכזבה פרצו מעיני הבחור בן השמונה-עשרה. איזו עליבות! כמה מכוער כאן הכול, סגור ומחניק, גרוע מן הגלות! – והוא כה התרגש בבכיו עד אשר החלו המתפללים מסביב להתלחש ולקרוא קריאות השתוממות על ה"דַיְיטְשׁ", כלומר בחור יהודי מארצות אירופה הדוברות גרמנית, הלבוש בבגדים מודרניים, ואולי גם חופשי בהליכותיו ומשכיל – שממרר בבכי למראה הכותל.

בראותו כיצד הללו מתבוננים בו וחושדים בכוונותיו – פנה יהודה משם ומיהר בדרכו הלאה, לביתו של משה גרין, אביו של יעקב, שבביתו הכין להם יהושע דירה לגור ואשר אליו כבר הגיעו ברכיבה על חמורים שאר בני-המשפחה שיצאו בבוקר מיפו. עתה שכבו כולם לנוח. עייפים. וכך חש עצמו גם יהודה; בלילה האחרון כמעט שלא ישן, וגם לפניו, עמד רוב הלילה על סיפון האונייה, מחכה לראות קו-אופק ראשון של יבשה במזרח – החוף של ארץ-ישראל.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אלי מייזליש

כמה פעמים אפשר לכתוב נתניהו

בעמוד 1 של 'ידיעות'?

האמת לא רק נתניהו, כי יש לו עוד כמה שמות וכינויים; ביבי, ביבי נתניהו, בנימין נתניהו, ראש הממשלה. ויש עוד כמה שלא ראויים לדפוס.

בואו ונתחיל; היום יום א' י"ד באב, 6.8.2017, בעיתון הנ"ל לפי הסדר מלמעלה למטה: [1] תיקי נתניהו. [2] ארי הרו עם נתניהו [תמונה]. [3] ארי הרו איש סודו של נתניהו. [4] ראש הממשלה. [5]. אִם ראש הממשלה... [6]. מי שלא יגן על נתניהו [7]. משפחת נתניהו. [8] ראש הממשלה. [9.]. פרשות נתניהו. [10]. נתניהו לא הולך לשום מקום. [11]. אצל נתניהו. [12]. נתניהו זכאי...[13]. זקוקים לראש ממשלה. [14]. נגד נתניהו. [כל זה עמ' 1].

וככה כל עמ' 2 – להלן; נחום ברנע נגד נתניהו. וככה גם סימה קדמון כל עמ' 3. עמ' 4 –  אלי סניור [מי זה?] 2 עמודים + תמונת ענק: ארי הרו בדרך לחקירה. בן דרור ימיני; נתניהו הזמן לנבצרות...  עמ' 6-7 מודעה מכונית פז'ו.  עמוד 8: כותרת: עדות שוברת שיוויון [בעניינם של נתניהו ושל הרו]. עמוד 22: בכירים בליכוד....לא נאפשר לו להישאר. עמוד 9 מודעה.  עמוד 10 יועז הנדל: פצעי אוהב,  איתמר אייכנר; 'האיש שהיה שם'. יואב פרומר: ניקסון הישראלי.  עמ' 20: שמעון שיפר 'נקמתו המרה של...".  עמ' 22 ביקורת טלוויזיה; 'הכול בראש'...[של נתניהו].

ככה נראה ה"עיתון של המדינה" העלוב הזה היום בבוקר. כאילו רוסיה הפציצה את ניו-יורק בפצצות אטום.

אני חושב שלא רק עורך ידיעות צריך להתבייש ולברוח למלטה לחצי שנה, גם הסניור הזה או אולי סניורה, שהוא ללא טיפה של סניוריטי. 

אין לי מושג כמה קוראים היום שמו לב להגזמות אלה. ונניח אפילו שיש רק 5 קוראים שהיו רוצים עוד כמה השמצות. זה עושה להם 'טוב'. טיפשים אלה מאמינים שבגלל כתבות רפש כאלה יקצרו או ידיחו את נתניהו. אין להם מושג כמה זה 'מחמם' את מיליון אוהדיו של נתניהו ואף מילה מהעיתון ההוא לא ירחיק איש אחד ממחנה נתניהו.

יש גבול לרפש גם בעיתון, ואפילו שלבסוף עוטפים בו דגים מלוחים או לקרדה בשוק הכרמל [לאחר העטיפה בפרגמנט]. 

פיגועים בחודש יולי 2016

מול חודש יולי 2017 [סטטיסטיקה]

אולי לא שמנו לב לשיגרה. הטרור דועך, למרות אירועי הר הבית ושער האריות. הבה ונזכור כי שני ערבים "שלנו" מאום אל-פאחם, רצחו בירי שני שוטרי מג"ב ליד חומת העיר העתיקה, קרוב לשער האריות או הפרחים.

אולי באמת אין קשר, אבל בתקופת המנדט לפני 80 שנה בדיוק בשנת 1937, רצחו הערבים בירושלים יותר יהודים. ואז היו רק 60 אלף יהודים בירושלים וכיום יותר מחצי מיליון. אז מה הם הרוויחו? כיום הם מתפוצצים לראות איך בכל יום קמה שכונה חדשה או רובע חדש של יהודים סביב ירושלים.

לא רק העיר עצמה גדלה והולכת, וכך סביבתה כמו פסגת-זאב או רמות או גילה כשבכל 'שכונה' 60 אלף איש. או ערי הפריפריה של ירושלים, מעלה אדומים, ביתר עלית, יישובי גוש-עציון, פסגות, ובתוככי הרובעים עצמם של העיר ירושלים.

במקביל, חופרים את 'ירושלים דלמטה' מתחת לעיר העתיקה. ונמצאו רחובות שלמים, חנויות כאילו כתוב על פתק "מיד אשוב": נניח 2000 שנה. אז שכל ערביי ירושלים יקפצו לי.

אני נולדתי בירושלים לפני 85 שנים. ממש מול 'שנלר', בבית אבן ירושלמי רגיל שנבנה 40 שנה לפני זה, קרי: ב-1890. הבית עומד על תילו בדיוק איך שהיה. בית-אבן בן 4 חדרים עם מרתף [ליין], מטבח וחלון סורגים מול שנלר, חצר קטנה ובה עץ תאנים [עד היום] ומצד שני גדר החצר של בית ספר 'תחכמוני', שם היית עומד כתינוק ושומע את שיעורי הזמרה של שירי החגים; חנוכה, או פורים או סוכות [לולב הדס אתרוג...]    

יין לבן מניו-זילנד?

למה להפסיק להוריד מהמדף בסופר את היינות הלבנים שלנו [הכי טובים בעולם] כאשר אפשר לשלוח מטוס להֶעק-וֶועלט [סוף העולם] לניו-זילנד 16.284 ק"מ עם נחיתות ביניים 24 שעות, והנה המדור מילה במילה למרות שלא הבנתי כמה מילים לא בעברית של יום יום, ככה:

 "יין לבן שלא מבאס אותי... ניו זילנדי באופיו... יין קיצי טוב עם ניחוח טרופי, בעל איזון הדרי... קריספי וחמיצות מרעננת בגוף, יין קליל. מינרליות מפתיעה [עם מים מינרלים?] לא כשר. 65 שקלים."

תזכורת

זוכרים איך חתמה רגע לפני שבת שופטת העליון מרים נאור על צו נגד הרחבת כביש באפרתה? נו אז מה?

עכשיו מוכרים שם לכל דיכפין קוטג'ים בחצי מחיר של ר"ג או רעננה. 

אלי מייזליש

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מקרה טפל"

לאלישבע

1929

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 4.10.1974.

לפני 43 שנים

רואה אתה, יש לי מכירים רבים, המעריצים ומוקירים מאוד את "כשרוני" הספרותי או את החזיון הבלי-מצוי – נוצרית יודעת עברית ואוהבת את העם העברי, וכו' – בקיצור, את כל מה שאחד ממכירים אלה הביע באופן מוצלח מאוד במילים: "את בתור הופעה." אלא מבין אתה, שבין "אני בתור הופעה" ו"אני בתוך עצמי" יש הבדל גדול, ומי שמוקיר את ה"הופעה" אין לו על פי רוב שום שייכות לבן-אדם עצמו.

זה קטע ממכתבה של המשוררת אלישבע ביחובסקי, משנת 1922, במוסקבה, שכתבה לד"ר מ. נביאסקי, עתה איש חיפה, בן עיר הולדתה של אלישבע, ספאסק אשר בפלך ריאזאן שברוסיה. ("ידיעות גנזים", 85. תמוז, תשל"ד, [1974], כרך ו' שנת 11).

שתי נשמות

הווידוי הקצר הזה מיטיב לבאר לנו את עולמה הנפשי של אלישבע (1888-1949) אשר לאחרונה מלאו עשרים וחמש שנים למותה. היא נולדה למשפחה נוצרית (יוונית-אורתודוכסית) ברוסיה. אביה, איבאן ז'ארקוב, היה מורה בבית-ספר עממי בכפר, ואימה ממשפחה אנגלית במוסקבה. משנת 1907, בלמדה במוסקבה, חיתה בסביבה יהודית, למדה עברית, ולימים התגיירה. בשנת 1920 נישאה לחברה, שמעון ביחובסקי, שהיה ידיד נעורים של ברנר וגנסין, ועזר על ידם בעבודתם הספרותית. בהשפעת בעלה עברה מכתיבה ברוסית לעברית.

ב-1925 עלתה לארץ-ישראל מרוסיה יחד עם בעלה. הוא התמסר באותן שנים להוצאת  יצירותיה בהוצאתם הפרטית – "תומר", בה נדפסו ספרי שיריה "כוס קטנה" (1926) ו"חרוזים" (1928), "סיפורים" (1923) והרומאן שלה "סימטאות" (1929). מאז מותו של הדוקטור ביחובסקי, ב-1932, בעת סיור שערכו השניים בקישינוב, נותרה אלישבע בבדידות מרירה ובסבל חומרי. כל שנותיה האחרונות בארץ, היא התגוררה בשכונת מונטיפיורי, ברחוב בית-הלל, בבית מנגודלי, ובמכתבה ל-ש. שלום מ-1928 היא מתנצלת ואומרת:

אני גם מבקשת סליחתך על זה שאיחרתי בתשובה, אבל הדבר נגרם בעיקר על ידי רוב הטרדות וחוסר הפנאי, בייחוד בקשר עם מקרה ה"שטפון" הידוע, שקרה בשכונה שלנו בדיוק באותו זמן, בראשית נובמבר, ותוצאותיו, בצורת עבודה מיותרת רבה, נמשכו עוד הרבה זמן אחר-כך.

אלישבע החלה את כתיבתה ברוסית, וכתבה שירים רבים בשפה זו, אשר חלק מהם כונס בקובץ "רגעים" (מוסקבה, 1919). היא תירגמה לרוסית יצירות רבות, מאידיש ומעברית, ופירסמה בעברית מסות ביקורת רבות על ספרות, ובעיקר על הספרות הרוסית. ספרה "משורר ואדם" (1929) הוקדש למשורר הרוסי אלכסנדר בלוק, אשר השפיע הרבה על כתיבתה. בימי ישיבתה בארץ השתתפה כמעט בכול הבמות הספרותיות, גם תירגמה לעברית את "בדד" של ריצ'ארד בירד.

מתחת לתמונתה משנת 1928 לערך, המופיעה בחוברת "גנזים", מודפסות המילים: "שתי נשמות שוכנות בי: רוסית ועברית. ושלטון הנשמה העברית מתגבר עליי יותר ויותר."

אלישבע מתה בטבריה, לשם נסעה להתרפא בחמי-המרפא, ונטמנה בבית-הקברות בכנרת, ליד קברה של המשוררת רחל.

עלילת הדם

המעניין בסיפורה של אלישבע "מקרה טפל", שהוא מנסה לתאר את עולמה של בחורה יהודייה, מניה ליבין, בתוך חברה נוצרית בעלת דיעות קדומות כלפי עמה. והנושא המרכזי אשר בו נתלות הדיעות הקדומות הוא עלילת-הדם.

"מקרה טפל קרה במוסקבה הבירה ימים אחדים לפני חג הפסח של הנוצרים." (עמ' 13) – כך פתיחת הסיפור. והמקרה, במרכז העיר מצאו באמצע היום יהודי זקן, עני ואביון, אשר הלך ונשא שק על שכמו, ובשק – גוויית ילד. מיד התאסף סביבו המון אנשים, והחלו דנים בעניין הישן והידוע לכול:

"מעשה ביהודים החוטפים ושוחטים ילדי הנוצרים מדי שנה בשנה לחג הפסח, כדי להשתמש בהם לאפיית המצות." (שם).

אמנם זו השנה החמישית ל"סדר החדש", כלומר 1922 לערך, ברוסיה הסובייטית – ועל כן פיזרו השוטרים את ההמון, והביאו את הזקן למשטרה, שם התברר כי הילד המת הוא יהודי, הוריו העניים לא הספיק להם כספם לערוך הלווייה, ואילו הזקן הסכים תמורת פרוטות מעטות להוביל את הגווייה לבית הקברות היהודי. הכול הסתיים בשלום, ואולם היא, מניה ליבין, "עלמה סובייטית", אינה מוצאת מנוחה לנפשה, ורוחה עכורה ומדוכאה.

בסגנון כתיבה רוסי, אשר כמו נלקח מסיפורי צ'כוב, או דוסטוייבסקי (בתירגומם לעברית נגינתם דומה) – פורשת לפנינו אלישבע את עברה של מניה. מניה באה ממשפחה מתבוללת כל-כך שאינה יודעת דבר על יהדותה ותולדות עמה, ומכאן שורש יחסיה הסבוכים עם ידידותיה, בין נוצריות ובין יהודיות. כי היא אינה שייכת לחלוטין לא לאלה, וגם לא לאחרות.

המבחן המכריע של ימי נעוריה מתרחש בשנת לימודיה האחרונה, שנת "משפט בייליס" בתקופה זו הסתבכו עוד יותר יחסיה עם חברותיה, ועם זאת החלה קוראת וחוקרת בתולדות עמה, ומבררת לעצמה את זהותה. אך המשפט עבר וכמעט נשכח, ובאו שנות המלחמה [מלחמת העולם הראשונה] והמהפכה, ועתה היא עובדת במשרד מוסקבאי, ומדי ערב היא נמלטת מפני בדידותה אל חדרה של חברתה האחת והטובה, וירה. שם, אצל ורה, שאינה יהודייה, מתאסף מדי ערב חוג מכרים גדול, רופאים, מורים וסטודנטים, רובם ככולם לא-יהודים.

בעקבות אותו "מקרה טפל" ביהודי הזקן ובגוויית הילד מתנהלת שיחה רגילה בטרקלינה של וירה. איש מהנוכחים אינו יודע שאחת הנוכחות, מניה, היא יהודייה. לאחר הרצאתו של מלומד שהירבה לעסוק בתולדות האמונות המוזרות של העמים הקדמונים, באה גברת אחת, מורת גימנסיה מעיר-שדה, אישה כבת ארבעים וחמש לערך, שקטה וטובת מזג, לידי המסקנה הבאה:

רק בימים האלה קראתי בעיתון, שבמשך השנה האחרונה נהרגו באמריקה על-ידי "משפט-לינץ'" לא פחות משלושת אלפים איש! שערו-נא בנפשכם: שלושת אלפים איש נהרגים באופן אכזרי ומעורר בחילה כל-כך, – ואין הדבר מפריע בעד זה, שהאמריקאים ייחשבו בו בזמן – וגם יהיו במציאות – לאנשי תרבות ואחת האומות הגדולות שבעולם... ואני אומרת לפי תומי: אילו היו, למשל, שואלים אותי... לא הייתי מקבלת על עצמי לתת את התשובה המוחלטת, הן בחיוב, הן בשלילה! הלא מצד אחד – היהודים הללו, למרות שהם חיים שנים ודורות בסביבתנו, נשארים תמיד אומה כל-כך מיוחדת במינה, זרה ומובדלת, כמעט בלתי ידועה לנו... ומן הצד השני, – הנה כל הערבוביה הזאת שבענייני הדת, כל אלה הכיתות והזרמים ואמונות-השווא המרובות... ומה אם אותו הדבר שנעשה אצלנו, אצל הנוצרים, לסמל הנעלה של "הדם הקדוש", – אצלם, בצורה הקדמונית של אמונתם, היה אולי... מי יודע? סוף-כל-סוף, מי יגיד לנו את האמת?" (עמ' 35-36).

מניה מתבוננת בווירה, חברתה הטובה. זו אינה מעלה על דעתה להכחיש את הנאמר, אף-על-פי שהכירה מקרוב את חיי היהודים. וכל שעולה על דעתה להכריז הוא כי מוטב לא לדבר על העניינים הנסתרים הללו, כדי שלא לפגוע בהרגשות מישהו בהיסח הדעת, כמו למשל במניה זו, שאיש לא העלה על דעתו כי היא יהודייה, ואף היא, מניה, הלא "איננה קנאית במידה שכזו, כדי לקבל על חלקה כל דבר הנאמר על היהודים בכלל." (עמ' 44).

ועל כך מוצא לנחוץ להעיר "המלומד", אשר למרות השכלתו הגדולה אינו פיקח ביותר: "בבית התלוי אל תדבר על החבל!"

וכך נשארה מניה עם "המקרה הטפל", ועם בדידותה הקשה, ועם המלחמה הפנימית הנואשה בין שני הקטבים הללו, והידיעה כי למרות הכול, בבוא הערב, תתפתה שוב ללכת אל חדרה המואר של וירה.

* אלישבע: "מקרה טפל", סיפור. הוצאת "תומר", תל-אביב, תרפ"ט [1929], 74 עמ'. המחיר 15 סנט.

הסיפור "מקרה טפל" יצא בהוצאת "תומר", רח' קלישר 3, תל-אביב, בשנת תרפ"ט, ונדפס באלפיים אכסמפלרים בדפוס "מוריה" – תל-אביב, ירושלים, חיפה, פתח-תקוה. ובאמריקה: "מוריה", ניו-יורק, 46 קאנאל סטריט.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד יקירי, הגיליון [1265] מרתק כתמיד ואני שומע בו קולות וסיפורים אחרים ושונים. התפעלתי מאוד משיריה ודבריה של מיכל סנונית וטוב עשית שצירפת שירים אחדים שלה.

שבת שלום,

שלך,

אלי עמיר

* לעורך שלום, ברכות מאליפות למתי דוד על מאמרו המקיף והיסודי "פניו האמיתיות של בנימין נתניהו". [גיליון 1265]. מתי דוד הוא בעל יכולת לרכז חומר מתחומים שונים במדיניות, בכלכלה ובחברה  ולהגיש אותו לקורא מתוך בהירות וענייניות גדולות.  

אני בטוח שעוד קוראים מסרהבים במתי דוד:  המשך, הגבֵּר חיילים, אתה עושה שירות  מצויין לתקשורת ולציבור בישראל.

עמוס גורן

* שלום רב, נשא חן בעיניי מאוד מאמרה של ד"ר ארנה גולן "האם היתה 'הדתה' (לא מכוונת) בקיבוצים ובחינוך הקיבוצי של דורות המשך הראשונים." המאמר מעלה את סימני  היהדות בקיבוצים הסוציאליסטיים של פעם ואצל"החופשיים" של היום. מנשבת בו רוח טובה של שלום ופיוס.

אני מחכה להמשך.

תקוה וינשטוק

* יישר כוח לארנה גולן!

נתן מנדל

* אהוד היקר, קראתי את הרשימה המעניינת של ארנה גולן על האמונה הנסתרת באלוהים של החלוצים וממשיכיהם. ברור שאמונה באלוהים היא צורך, ולכן האדם ברא את האלוהים באינספור ורסיות, כל עם וכל דת המציאה אלוהים התואם את הציפיות שלהם. אנחנו יודעים שיש אלוהים (אחד, בלתי נראה, בורא עולם ומשגיח עליו) מן התורה, שאמורה להיות דבר האל שעבר ישירות למשה רבנו. אבל כבר ר' אברהם אבן עזרא הבין שמדובר בזיוף, כפי שמגלות "מעידות" רבות בתורה של אלה שהתיימרו לצטט את האל.

העליות השנייה והשלישית היו עליות של נפילים שמרדו בדת ובעולם הגולה, ואם עדיין נשארה בהם "הנקודה היהודית" הדתית – זה לא מנע מהם לברוא עולם אמיץ וחדש, מהפיכה של ממש שהתבטאה בחילוניות אידיאולוגית. לולא זה – נס הקמת מדינת ישראל לא היה מתגשם.

לא נותר אלא להמתין להמשך הרשימה, כפי שהיא הבטיחה.

ובאשר לאלאור אזריה – 10 שופטים קבעו  שהוא ירה במחבל כמו במטווח, שטעה ושיקר. בין השופטים היו גם שני אלופים שהיו לוחמים קרביים מהוללים, ולא אנשי משרד, כפי שהעלילו עליהם. תרשה לי להאמין להם, ולקבל את פסק דינם.

שלך,

משה גרנות

* אהוד היקר, אני תומך בכל לב בדברים שכתבת על "משפטו" של אלאור אזריה. אין אדם הגון שלא יחוש בושה עמוקה לנוכח עיוות הדין וההתעללות הנמשכת בחייל האומלל ובמשפחתו. הבטן מתהפכת ממש למשמע מופע הצדקנות המחליא של שופטיו ותומכיהם בתקשורת.

בברכה,

דורון גולדברג

* הבתולות הנצחיות בגן העדן המוסלמי שואלות מדוע לא הגיעו בזמן האחרון שאהידים חדשים להגיר דמן, לבתק את הפותות שלהן המתקרמות כל פעם מחדש וְלִמְצוֹץ להן את הַבּוֹמְבּוֹט [הקומפוט]?

מעיתון "הארץ" נמסר שהמחסור בשאהידים בגן העדן המוסלמי קורה באשמת החשוד ביבי והחשודה שרה [מגשיות], שממילא הולכים בקרוב לשבת בבית-הסוהר. תקראו על כך בעיתון מוכה שגעון הגדלות שנדמה לו שהוא מנהל את המדינה.

* סקופ: התגלה קיוסק בקיסריה ששם מוכרים את המתנות: קופסאות הסיגרים ובקבוקי השמפניה, שביבי, שרה [מגשיות] ואורחיהם אינם מצליחים לצרוך, ומעבירים להם את התמורה במזומנים. שֵם בעל הקיוסק וכתובתו חסויים כי מחלקת החקירות של משטרת ישראל נמצאת עימו במשא ומתן לעשותו לעד מדינה במסגרת המאמצים להפליל את נתניהו.

* אהוד יקר, כמה חבל שלא ניתן להגיב ישירות לתוכן הפרסומים המעניינים, המרתקים והחשובים המתפרסמים ב"חדשות בן עזר", אותו אנו וגם לא מעט מחברינו מקבלים וקוראים בשקיקה.

מברכים אותך ומודים לך על 13 שנות השקעתך בעריכת והארת כתביך וכתביהם של טובי הכותבים בארצנו!!!  

אילן וריקה ברקוביץ  

* ארגון היהודים הספרדיים יוצאי עיראק מוחה על כך שעל שקיות הסוכר של "סוגת" כתוב "סוכר לבן" – ורואה בכך גזענות אשכנזית. אי לכך דורש הארגון שהכיתוב על שקיות הנייר יהיה: "סוכר לא כושי" ועל הקמח הלבן "קמח לא כושי".

גם משוררי ערס פואטיקה הספרדיים יוצאי עיראק תומכים בדרישה.

כידוע, את הקהילה הבבלית יסדו מגורשי ספרד. קודם לא היו במסופוטומיה יהודים. שאלו את הרב המשוחרר ממאסר, השר אריה דרעי, ויגידכם. הלא רבו וממליכו, הרב עובדיה יוסף, מנהיג המרוקאים, היה עיראקי.

* אהוד: אני לא מבין כיצד פגישות בין נוני מוזס לבנימין נתניהו, הנראות לכל היותר כסחר סוסים של שני אינטרסנטים, ובגבולות המקובל בפוליטיקה כוחנית – יכולות להיחשב כמתן שוחד ולהפליל את נתניהו!?

מי שצריכים להתבייש הם עיתונאי "ידיעות אחרונות" חסרי עמוד השידרה, שאינם מפסיקים להתעמר בנתניהו ובאשתו שרה [מגשיות] ולהטיף לכולנו מוסר – אבל המעסיק שלהם היה מוכן לרסן אותם ואת כתיבתם כמו עדת כלבלבים זבי-חוטם – תמורת ביטול המוסף השבועי של "ישראל היום"!

אם הם כאלה – אז חרא מה שהם כותבים! לכו תאמינו להם ותדרשו להחליף את ראש הממשלה!

* יצחק נוי בתוכניתו "שבת עולמית": "למעלה ממיליארד אנשים על פני כדור הארץ עושים צורכיהם בחוץ ואינם נהנים משירותים שבהם יש מים זורמים."

אצלנו במושבה וגם בצבא היו קוראים לכך חָ"ש, ר"ת: חירבון שדה. והמהדרין היו כה גאים בתוצרתם שהיו משאירים את גללי הצואה הטרייה בשדה מבלי לכסותה, גלוייה לשמש וטרף לזבובים ירוקים גדולים, ואפילו לא נוהגים כדרך החתולים, שחופרים ומכסים בחול את צואתם.

מה ששכח יצחק נוי להוסיף הוא כי האשמים במחדל הקקה הם החשודים ביבי ושרה [מגשיות] בתיק 00 ובקרוב יימצאוּ גם עדי מדינה לקקה שלהם, מאלה שעבדו אצלם בשירותים, כי ביבי לא ייפול על סיגרים ושמפניה, ביבי ייפול על קקה.

* תל-אביב היא עיר ירוקה, גם בהשוואה לערים באירופה. הרחובות, המידרכות, המירווחים הגדולים בין הבתים, כמעט כולם מלאים עצים נותני צל שרובם גם אינם עומדים בשלכת אלא מצלים כל חודשי השנה. אבל מה, בתל-אביב הקיץ חם מאוד ולח מאוד. אלה עובדות מטרידות שרק הימצאות בחדרים עם מיזוג-אוויר יכולה להקל עליהן. אבל בעיתונים יש עכשיו היסטריה: אין עצים בתל אביב! אין צל! ולכן כל כך חם בה בקיץ!

והאנשים והנשים שכותבים את השטויות האלה, דוגמת נרי לבנה ב"הארץ", שהתחילה בכך מביקורה ברומא המעולפת בחום כבד, הכותבים האלה דווקא יושבים עם המחשבים בחדרים קרירים וממוזגים, אלא אם הם נמצאים עדיין במלונות ללא מיזוג אוויר באירופה, שבה שורר גל חום קשה ואפילו מסוכן.

* * *

דודו שליטא

פסטיבל אנימיקס 2017

לאנימציה קריקטורה וקומיקס

פסטיבל אנימיקס ייפתח השבוע – 8-12 באוגוסט בסימנטק תל אביב.

אלפי מבקרי הפסטיבל הזה גילו, ב-17 שנותיו,  שהאנימציה האמנותית אינה רק לילדים. אלא בעיקר למבוגרים, המחפשים בידור אינטליגנטי רענן, מפתיע ומהנה.

בפסטיבל מאות אירועים החל משעות הבוקר – לילדים ולכל המשפחה – ומשעות הצהריים ועד השעות הקטנות – למבוגרים. סרטי אנימציה חדשים, קצרים וארוכים  מכל העולם, הרצאות, סדנאות, שוק קומיקס, ציירי רחוב, אורחים מחו"ל ועוד.

המלצותיי לקוראי המכתב העיתי: אירוע הפתיחה, (במידה ויש עוד מקומות), קונצרט "שאנסונים צרפתיים" עם בני פורת בליווי עריכות אנימציה יפהפיה. חוגגים 80 שנה ליודה אטלס. אנימציה דוקומנטרית. קצרים זוכי אוסקר. סרטים ארוכים שלא תראו במקום אחר ("סוסי החלונות", "לואיז על החוף", "זום" ועוד).

כל הפרטים באתר הפסטיבל   WWW.animixfest.co.il   

כל הסרטים מתורגמים. מחכים לכם אולמות הסינמטק הנוחים והממוזגים, סידורי חנייה ואכילה בשפע בסביבה, והרבה אנשים שמחים ומלאי התלהבות.

נשמח לבואכם.

דודו שליטא

אוצר האנימציה באנימיקס.

למי שרוצה ייעוץ או המלצות:  animaltd@netvision.net.il

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2279 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל