| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1267
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ח באב תשע"ז, 10 באוגוסט 2017
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: שִיר אַהֲבָה לְעֵמֶק הַיַּרְדֵּן, לקיבוץ מסדה בעמק הירדן במלאות לו 80. // מרדכי קידר: המלך ערום! חישוב-מסלול מחדש של יחסי ישראל-ירדן. // עמוס גלבוע: הישגים מדיניים בטלים מול שחיתות שלטונית. // אורי הייטנר: 1. הסיפור של ההתנתקות. 2. צרור הערות 9.8.17. // יהודה גור-אריה: רצח הסופרים היהודים בברית המועצות. // אהוד בן עזר: "המטפלת" בסינימטק ת"א, פנינה קולנועית! // הדסה מור: הכמיהה לאהבה. // אוריה באר: משפטיזציה בצה"ל. // בנדה: בשולי פרשת סמל אלאור אזריה. // מוטי בן-חורין: לא על פוליטיקה אלא עליכם. // נעמן כהן: העונש הראוי למחבלים, חגורת צניעות. // מנחם רהט: עאלק ממשלת ימין. // יהודה דרורי: למה להזדהות עם "הנחקר"? // אהוד בן עזר: שני שירים מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר". // תקוה וינשטוק: מיומנו של יליד חברון, אליהו ספורטה. // משה כהן: די לפתיוּת. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק שישה-עשר, יהודה בירושלים. // אהוד בן עזר: רומנטיקה ובוהמה במוסקווה בשנות ה-20, על הרומאן "סימטאות" מאת אלישבע, 1929. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ב-25.11.1977. לפני 40 שנים. // ממקורות הש"י.
* * *
אהוד בן עזר: כליאתו אתמול של סמל אלאור אזריה בבית הסוהר הצבאי כלא 4 בצריפין למשך שנה וחצי – היא ביזיון למדינת ישראל, לצה"ל, למערכת המשפט הצבאית, ופגיעה קשה במוראל הלחימה של חיילי צה"ל המופקדים על ביטחוננו!
סמל אלאור אזריה אינו אספסוף אלא חייל מצטיין שנקלע לסיטואציה קשה ופעל נכון כאשר וידא הריגתו של מחבל שבא לרצוח אותנו!
* * *
שִיר אַהֲבָה לְעֵמֶק הַיַּרְדֵּן
לקיבוץ מסדה בעמק הירדן
במלאות לו 80 שנה
אִם הָאָדָם, כִּדְבַר הַשִּיר, אֵינֶנּוּ אֶלָּא
תַבְנִית חַיָּה מְאֹד שֶל נוֹף מוֹלַדְתּוֹ
וְאִם צְרוּבִים בּוֹ כָּל מִשְעוֹל וָעֵץ וָסֶלַע
כְּאוֹר הַשֶּמֶש שֶשָּנִים שִזְּפָה אוֹתוֹ –
אָז הַשָּׂדוֹת שֶהוּא חָרַש בָּהֶם כָּל תֶּלֶם
גַּם בְּפָנָיו חוֹרְשִים תְּלָמִים שֶל זִכְרוֹנוֹת
כִּי שְׂעָרוֹ מַכְסִיף וּכְבָר אֵינֶנּוּ עֶלֶם
אַךְ כָּל בָּצִיר חָדָש מַתְסִיס בּוֹ שִכְרוֹנוֹת.
וְאִם בְּתוֹךְ לִבּוֹ, בְּצִלְצוּלוֹ הַמְּדַנְדֵּן,
עִנְבָּל שֶל אַהֲבָה פּוֹעֵם עֲדַיִן
לַנּוֹף שֶמּוּל הָרֵי גִלְעָד, לְעֵמֶק הַיַּרְדֵּן
סִימָן שֶחוּץ מֵעֵמֶק זֶה גַם בַּיִת.
*
"כֵּן," הוּא אוֹמֵר, "אֲנִי זוֹכֵר עוֹד אֵיךְ עִנּוּנִי
בְּכָל יוֹם קַיִץ כִּבְשָנָיו שֶל הָאַקְלִים
וְאֵיךְ הוֹסַפְנוּ עַל הַצְּרִיף שֶבְּאוּם-גּ'וּנִי
עוֹד יִשוּבִים עַל אַף פּוֹרְעִים וּמִתְנַכְּלִים.
וְאֵיךְ הִרְעַמְנוּ עַל פְּלִישַת אוֹיְבֵינוּ: "סוּרִי!"
וְאֵיךְ בִּדְגַנְיָה נֶהֱדְפוּ כּוֹחוֹת עוֹיְנִים
שֶלְּזִכְרָם שָם עַד הַיּוֹם הַטַּאנְק הַסּוּרִי
מֻצָּב כְּזֵכֶר לִגְבוּרַת הַמָּגִינִּים.
כִּי אִם בְּתוֹךְ לִבּוֹ, בְּצִלְצוּלוֹ הַמְּדַנְדֵּן,
עִנְבָּל שֶל אַהֲבָה פּוֹעֵם עֲדַיִן
לַנּוֹף שֶמּוּל הָרֵי גִלְעָד, לְעֵמֶק הַיַּרְדֵּן
סִימָן שֶחוּץ מֵעֵמֶק זֶה גַם בַּיִת.
*
הַזְּמַן זוֹרֵם כְּמוֹ הַיַּרְדֵּן וּמִן הַחֹמֶר
שֶמִּתּוֹכו צָמְחוּ יַלְדֵי הַמִּקְלָטִים
צוֹמְחִים בָּנָנוֹת וְזֵיתִים וַעֲצֵי תֹּמֶר
וְגַם דּוֹרוֹת שֶל צַבָּרִים לֹא מְעַטִּים.
וְכָל אֶחָד מֵהֶם בְּתוֹךְ תּוֹכוֹ יוֹדֵעַ
כְּשֶמַּבָּטוֹ בִּירַק שְׂדוֹתָיו סָבִיב טוֹבֵל
שֶיֵּש תֵּבֵל גְּדוּשַת פְּלָאִים מִכָּל צְדָדֶיהָ
אַךְ אֵין כְּעֵמֶק זֶה בְּכָל קַצְוֵי תֵּבֵל.
כִּי אִם בְּתוֹךְ לִבּוֹ, בְּצִלְצוּלוֹ הַמְּדַנְדֵּן,
עִנְבָּל שֶל אַהֲבָה פּוֹעֵם עֲדַיִן
לַנּוֹף שֶמּוּל הָרֵי גִלְעָד, לְעֵמֶק הַיַּרְדֵּן
סִימָן שֶחוּץ מֵעֵמֶק זֶה גַם בַּיִת.
יוסי גמזו
* * *
מרדכי קידר
המלך ערום!!!
חישוב-מסלול מחדש של יחסי ישראל ירדן
המצב
המדיניות של מדינת ישראל, מראש ממשלתה על אחרון פקידיה, מהרמטכ"ל עד אחרון הקצינים, מהמוסד דרך השב"כ ועד המשטרה, כולם מזמרים מאז אוקטובר 1994 את שיר השלום עם ירדן, הגורס ששלום זה הוא נכס אסטרטגי ראשון במעלה של מדינת ישראל, בשל כמה עובדות חשובות:
א. ביטחון: הגבול בין ישראל וירדן הוא הארוך ביותר שיש לישראל עם מדינה כלשהי, שכן גבול זה נמתח על פני כחמש מאות קילומטרים, מחמת גדר והירמוך בצפון ועד אילת בדרום. ירדן שומרת בקפידה על השקט לאורך הגבול ומונעת מגורמים עוינים מלהגיע אליו ולחצות אותו מערבה לישראל. ללא שלום היתה ישראל חייבת להשקיע כוחות רבים בשמירה על גבול זה.
ישראל רואה בירדן אזור חיץ בינה ובין הבלגן האלים בעיראק, בסוריה ובאיראן, ועצם קיומה של ירדן ממזרח לישראל משרת באופן ישיר את ביטחונה של ישראל.
בין צבאות ירדן וישראל יש שיתוף פעולה מלא הכולל ביקורי קצינים, העברת מידע ותיאום פעילות לאורך הגבול על בסיס ההנחה שגורמים רדיקלים הם האוייב המשותף של ישראל וירדן. בתמורה לכך – על פי השמועות – היה לישראל תפקיד כלשהו בשמירה על גבולות ירדן מצפון וממזרח, לאורך התקופה ש"מדינת האסלאם" איימה על ירדן בין השנים 2014 ו-2016.
ב. ירדן היא המדינה השנייה שחתמה על הסכם שלום עם ישראל, והוכיחה שישראל יכולה להתקבל במזרח התיכון כמדינה בעלת יכולת קיום, ושאויביה בעבר עשו איתה שלום למרות החלטותיהם הקודמות, לדוגמה החלטת ועידת הפסגה הערבית בח'רטום (אוגוסט 1967) שקבעה שמדינות ערב לא יכירו בישראל, לא ינהלו איתה משא ומתן ולא יעשו איתה שלום. המלך חוסיין, מלך ירדן, היה שותף להחלטות הללו ובכל זאת ניהל עם ישראל מו"מ, הכיר בה ועשה איתה שלום, כמו מצרים לפניו. המסקנה מכך היא שכל מדינה ערבית יכולה גם היא לעשות שלום עם ישראל ולכן השלום עם ירדן חשוב.
ג. קיימת מסכת ענפה של שיתופי פעולה בין ישראל וירדן, בעיקר במישור הכלכלי, המתפרסים בעיקר על שלושה עניינים: חוזה מכירת גז לחברת החשמל הירדנית משדות הגז הישראלים שבים התיכון בהיקף של מיליארדי דולרים; אזורי תעשייה מועדפים (Qualified Industrial Zones) שבהם מושקע כסף ישראלי, עבודה ירדנית וקניינים אמריקניים. הסכמים אלה מעניקים עבודה ופרנסה לאלפי משפחות ירדניות; שיתופי פעולה כגון תעלת הימים, תיירות, תעופה, סחר ואקדמיה: באוניברסיטאות בירדן לומדים אלפי סטודנטים ישראלים מהמגזר הערבי, ותעודותיהם מוכרות בישראל.
תמורת ההכרה בישראל העניקה ישראל לממלכה ההאשמית של ירדן, ובמיוחד למלך חוסיין, מעמד מיוחד במקומות הקדושים לאסלאם בירושלים, ובעיקר במסגד אלאקצא, ומעמד זה מקנה לו, וכיום לבנו עבדאללה, חותם הכשר בעל משמעות דתית אסלאמית. חותם הכשר זה חשוב במיוחד, שכן לבית המלוכה ההאשמי יש בעיית לגיטימציה קשה בקרב הרוב הפלסטיני של אזרחי ירדן וגם בקרב כמה קבוצות בדוויות, שכן בית המלוכה איננו ירדני במקור אלא מוצאו בחיג'אז, מערב חצי האי ערב, חבל הארץ שבו נמצאות הערים הקדושות לאסלאם, מכה ומדינה. הבריטים העניקו את אמירות עבר הירדן לאבי-סבו, עבדאללה הראשון, ולכן הוא נתפס כנטע זר ומכאן נובע הערעור על הלגיטימיות של שלטונו. המעמד המיוחד במסגד אלאקצא אמור להעניק לו "זריקת לגיטימציה" שתבסס את שלטונו, ולכן המלך משלם משכורות למאות בעלי תפקידים בווקף הירושלמי.
תשלום נוסף שישראל התחייבה לו הוא העברת חמישים מיליון מטר מעוקב מים מתוקים לירדן בכל שנה. ההנחה היתה שהמים הללו יגיעו מהכינרת, אך בשל מיעוט הגשמים וירידת המפלס מעבירה ישראל לירדן מים מותפלים, שהתפלתם יקרה. החקלאות הירדנית בעמק הירדן מתבססת בחלקה על מים אלו המגיעים מישראל.
כל הסיבות הללו ביחד מעניקות לישראל תחושה שהשלום עם ירדן הוא סיפור הצלחה, בוודאי גדול יותר מהשלום עם מצרים, שעימה יש לישראל הרבה פחות שיתופי פעולה בעניינים שאינם קשורים לביטחון. המחיר שישראל משלמת עבור השלום – המעמד בירושלים והעברת המים – הוא מחיר לא גבוה מידי שישראל יכולה לעמוד בו, והשורה התחתונה גורסת שהשלום עם ירדן משרת את האינטרסים הישראלים. לכן כל זרועות השלטון בישראל מאוחדות בגישה הגורסת שעל ישראל לשמר את השלום עם ירדן בכל מחיר.
איפה הטעות?
הדבר הראשון והעיקרי שישראל מתעלמת ממנו הוא שהסכם השלום תלוי תלות מלאה ומוחלטת בהמשך שלטונו הלא לגיטימי של בית המלוכה ההאשמי, ב-1994 היה זה המלך חוסיין, כיום זה עבדאללה השני, ובעתיד כלל לא ברור מה יקרה למשפחה השלטת, שכן יש לא מעט אנשים בירדן ומחוצה לה הסבורים שהמלך עבדאללה השני הוא האחרון לשושלת מלכי ממלכת ירדן.
מה יבוא אחריו? לשאלה זו יש לה כמה תשובות אפשריות, מהשתלטות אנשי צבא, כלומר בדווים מקומיים, על המדינה ועל הרוב הפלסטיני שלה, וכלה במלחמת אזרחים שתביא להתפלגות ירדן והקמת מדינה פלסטינית בצפון מערב המדינה, האזור שבו יושב הרוב הפלסטיני שלה.
מן המפורסמות הוא שהרוב הפלסטיני בירדן מתנגד להסכם השלום עם ישראל, הן בשל ההכרה שהסכם זה העניק לישראל והן בשל העובדה שהסכם זה לא כלל את חזרת פליטי 1948 אל תוך ישראל, ואפילו פיצויים על רכושם שנטשו מאחוריהם ועל שנות הסבל במחנות הפליטים הוא לא העניק להם. הרוב הפלסטיני בירדן ראה בהסכם השלום הסכם שחוסיין חתם על ישראל, לא הם, ולכן הם אינם רואים את עצמם מחויבים לו. זו הסיבה שרוב האיגודים המקצועיים בירדן – עורכי הדין, העיתונאים, הרופאים ועוד – לא מתירים לחבריהם לשתף פעולה עם ישראל, שכן מרבית חבריהם הם פלסטינים והם רואים בהסכם השלום בגידה שהמלך בגד בהם.
כל השלום שישראל חתמה עם ירדן וכל המחיר שישראל שילמה, משלמת ותשלם כדי לתחזק ולשמר שלום זה – לא יסייעו לה ביום שבו תפרוץ מרידה נגדו, או ביום אשר – חס וחלילה – מתנקש או מחבל מתאבד ישים קץ לחייו של המלך. כל בניין הקלפים שישראל בנתה סביבו יקרוס באחת, וכל הסכם השלום וההסכמים שבאו בעקבותיו יהפוך לנחלת העבר המתוק. מי שיחליף את המלך, אם בכלל יצליח לשמור על ירדן מאוחדת, יעשה חשבון מחודש וימכור שוב לישראל את השלום תמורת מחיר גבוה בהרבה, ואם הוא יהיה פלסטיני זה יהיה רק תמורת החזרה של מספר משמעותי של פליטים משנת 1948, לא למדינה הפלסטינית שאולי תקום עד אז, אלא לתוך ישראל של 1948.
המלך יודע היטב שהאפשרות של התנקשות בו, כמו שפלסטיני רצח את אבי סבו בירושלים בשנת 1951, היא אפשרות ריאלית, וזו הסיבה ששומרי הראש החמושים המגנים עליו יומם ולילה הם כלל לא ערבים אלא בני המיעוט הצ'רקסי החיים בירדן שמוצאם בהרי הקווקאז. הם, כמיעוט אתני, אינם חומדים את השלטון ואין להם שאיפות להשתלט על המדינה ולכן הם אינם חשודים שיתנקשו במלך או ירעילו את מזונו. החשש של המלך מהפלסטינים, הרוב באזרחי ירדן, הביא את הממלכה להרחיק את הפלסטינים מהצבא, מהמשטרה, ממשרד מחוץ, אך בעיקר מארגוני ביטחון הפנים והמודיעין. יש בממשלה ובפרלמנט מספר נציגים פלסטינים המהווים עלה תאנה, אך הרוב יודע בדיוק מה עמדת המשפחה ההאשמית כלפי רוב אזרחי ירדן, אלו המגדירים את עצמם כ"פלסטינים" ולא כ"ירדנים" כי "ירדנים" משמעותו בדווים הנתפסים כנחותים בעיני הפלאחים ויושבי העיר, "הפלסטינים".
הפלסטינים בירדן הם המנוע הכלכלי של המדינה. הם רוב הסוחרים, התעשיינים, אנשי העסקים, עורכי הדין, רואי החשבון, האקדמאים, העיתונאים, האמנים ואנשי התקשורת, והם נמנעים בדרך כלל מכל שיתוף פעולה עם ישראל. בעיניהם הסכם השלום הוא בין ישראל והמלך, לא איתם, והם מחרימים את ישראל באופן קבוע וקפדני. המלך מכבד את עמדתם בשל שתי סיבות: האחת היא אי יכולתו לכפות עליהם את הסכם השלום, והשנייה היא רצונו להראות לישראל שהשלום איננו מובטח בשל ההתנגדות לו בקרב הפלסטינים, ולכן על ישראל להמשיך ולשלם עוד ועוד תמורת השלום פן יבולע למלך והאינטרס הישראלי ייפגע.
והתשלום שישראל משלמת עבור השמירה על הסכם השלום הוא אדיר. ראשית, ישראל מכבדת היטב את המעמד שהעניקה לבית המלוכה בירושלים, למרות שאין בכל העולם תקדים למצב שבו מדינה מעניקה למדינה אחרת מעמד מיוחד בבירתה, במקום הקדוש ביותר לעמה. בשנת 1994, כאשר עניין זה נקבע בהסכם השלום, ישראל לא חששה מהמלך חוסיין, כי הוא שנא את ערפאת והיה שותף לעמדה הישראלית שאסור להקים מדינה פלסטינית. המעמד שישראל העניקה לו בהר הבית נועד למנוע את השתלטות ערפאת והתנועה האסלאמית בישראל על המקום.
כיום המלך עבדאללה הפך את המדיניות הירדנית, והוא תומך נלהב בהקמתה של מדינה פלסטינית בהרי יהודה ושומרון, שתשקיף על ישראל ותאיים על המרחב מדימונה ובאר שבע בדרום דרך כל מישור החוף מאשקלון דרך נמל אשדוד, מרחב תל אביב, נמל תעופה בן גוריון, חיפה והנמל, עד עפולה ובית שאן בצפון באמצעות טילים ומרגמות קצרי טווח. נשק בעל טווח ארוך יוכל לאיים על כל שאר חלקי ישראל, וכך פועל המלך עבדאללה להקמת איום אסטרטגי על מדינת ישראל, שיש אפשרות ראלית שיישלט על ידי חמאס, תנועה שזכתה ב-2006 במרבית מושבי המועצה המחוקקת הפלסטינית, והשתלטה באלימות על עזה בשנת 2007. תסריטים אלו יכולים לחזור על עצמם בעתיד, ולכך שואף המלך עבדאללה.
את העויינות שלו לישראל היטיב המלך עבדאללה להציג בשני אירועים שהתרחשו לאחרונה. במרץ השנה שיחרר המלך מהכלא את החייל הירדני, אחמד דקאמסה, שרצח בשנת 1997 בדם קר שבע בנות בית-ספר בבית שמש שהיו בטיול ל"אי השלום" (!!!) בנהריים. אביו – חוסיין – הגיע בעצמו לבית שמש בשביל להביע את תנחומיו להורי הנערות, ועבדאללה בנו שיחרר את הרוצח לחופשי. מה המחיר שהוא שילם על הפגיעה הזו בישראל? כלום.
ירדן פועלת באופן קבוע נגד ישראל בזירה הבינלאומית, ובעיקר באונסקו ובמועצת זכויות האדם של האו"ם, שתי זירות שבהן ישראל עומדת במתקפת דה-לגיטימציה קשה. ירדן דוחפת ומעודדת החלטות שלא מכירות במורשת היהודית בירושלים, כדי לקעקע את הבסיס ההיסטורי והדתי של קיום מדינת ישראל, וכדי לקבע בעולם את התחושה שישראל היא תוצאה של פעולה קולוניאליסטית של הבריטים, פעולה שיש לבטלה ולהשיב את "פלסטין" לבעליה ההיסטוריים, כלומר הפלסטינים. עבדאללה, כמו הפלסטינים, מניח שאם הוא יצליח להוציא את ירושלים ממדינת ישראל יאבדו היהודים את תקוותם ויעזבו את ישראל לפלסטינים.
הקמת מדינה פלסטינית שתאיים על ישראל ותביא לחורבנה היא כיום היעד האסטרטגי של המלך עבדאללה, כדי שלא תקום מדינה פלסטינית בירדן. אם תקום מדינה פלסטינית על הרי יהודה ושומרון יוכל המלך לסלק אליה את כל הפליטים הפלסטינים – כמיליון וחצי – שעברו לירדן במלחמת 1948 ועוד כמה מאות אלפים שעברו לירדן בשבעים השנים שאחריה. הלחץ הדמוגרפי במדינה הפלסטינית יתורגם ללחץ טרוריסטי שייצור גיהנום בישראל, וזו מטרתו של המלך עבדאללה. לכן הוא מתאם את פעולותיו וצעדיו עם אבו מאזן ועם חמאס כאחד, שכן הוא רואה עין בעין את מטרותיהם – לחסל את מדינת ישראל כדי להציל את בית המלוכה הירדני מפני הפיכת ירדן למדינת הרוב הפלסטיני.
כאן זה המקום להזכיר את מה שרובנו שכחנו: קבוצת הפוליטיקאים הישראלים חסרי התבונה ונעדרי האחריות, שהעניקו לירדן ללא תנאי וללא מגבלת זמן את המעמד המיוחד בירושלים, היא אותה קבוצה שברוב איוולתה המדינית הביאה את הטרוריסט ערפאת מסל האשפה הפוליטי בתוניס והעניקה לו כמעט מדינה בליבה של ארץ ישראל. בקבוצת האווילים מככבים שמות כמו שמעון פרס, יוסי ביילין ואלון ליאל, שגררו את יצחק רבין אל המלכודות המדיניות המסוכנות ביותר לקיומה של מדינת ישראל.
המסקנה העולה מכך היא שירדן כיום, מאחורי הסכם השלום עם ישראל, פועלת ללא לאות כדי לחסל את מדינת ישראל באמצעות הקמת מדינה פלסטינית בארץ-ישראל, והחמור הוא שבישראל מסרבים לראות את המצב הזה וממשיכים לקיים בהקפדה יתרה את הסכם השלום רק כדי להמשיך את הרגיעה לאורך הגבול ולהגיע לבחירות הבאות במצב של שקט בגבול. כל פוליטיקאי יודע שאם בתקופתו יתדרדרו היחסים עם ירדן, התקשורת – שהיא שטחית, מוטה ומגמתית – תאשים אותו כמי שתרם לביטול הסכם "השלום" והוא עלול לשלם על כך מחיר פוליטי בבחירות הבאות. לכן הפוליטיקאים ממשיכים לתחזק את השקט הטקטי תוך התעלמות מהסכנה האסטרטגית שהסכם השלום עם ירדן מציב על עצם קיומה של מדינת ישראל.
אם מנהיגי ישראל היו חשים בסכנה שעבדאללה מציב על ישראל הם היו עושים משהו כדי להפסיק את פעילותו ההרסנית כלפיה תחת מסכה של שיתוף פעולה צבאי ומסחרי. אלא שרווחים טקטיים קצרי מועד עדיפים בעיניהם על הטיפול בבעיות האסטרטגיות ארוכות הטווח, וכולנו משלמים מחיר גבוה על ההתנהלות הזו של מקבלי ההחלטות הישראלים, למשל בהתנהגותו במשבר אמצעי הביטחון בחודש שעבר בירושלים.
המלך חוסיין בזמנו היה בעד המשך קיומה של ישראל ולא עירער על מעמדה של ירושלים, ולכן השלום איתו היה בכללותו עניין חיובי. עבדאללה בנו שינה לחלוטין את האסטרטגיה של אביו, והוא פועל ללא לאות כדי לחסל את מדינת ישראל כדי להקים על חורבותיה מדינה פלסטינית. אחרי שהתגלה המלך עבדאללה במערומי מזימתו, אין לישראל ברירה אלא לחשב מחדש את המסלול עם ירדן כדי להפוך את ירדן – כולה או חלקה – למדינה הפלסטינית על בסיס רוב אוכלוסייתה, שכן האלטרנטיבה היא הקמת מדינה פלסטינית על אדמת ישראל ובירתה ירושלים המזרחית, שתהיה סכנה אסטרטגית לעצם קיומה של מדינת ישראל.
אין שום סיבה שעם ישראל, ששב לאדמתו אחרי אלפיים שנות גלות, ישלם בקיום מדינתו את מחיר השרידות של המשפחה ההאשמית, שהבריטים הביאו מחיג'אז כדי לשלוט במדינה המלאכותית ביותר בעולם, ירדן.
מרדכי קידר
* * *
עמוס גלבוע
הישגים מדיניים בטלים מול שחיתות שלטונית
על גדול מלכי ישראל, שהצליח אפילו לכבוש את דמשק, והביא לשגשוג כלכלי, נאמר ש"עשה הרע בעיני ה'." והנביא עמוס מסביר לנו בשפה נהדרת (לא בשפת ביבים של ימינו) איך היתה אז השחיתות, ומדוע תביא לחורבן
זאת הפעם השלישית, דומני, שאני נזקק לפרופסור ישעיהו ליבוביץ' ולפרשנותו התנ"כית בהקשר לשחיתות שלטונית. ירבעם השני, מלך ישראל, מלך 41 שנה, ובימי שלטונו מלכות ישראל הגיעה לשיא כוחה המדיני, הצבאי והכלכלי. ירבעם "השיב את גבול ישראל מלבוא חמת ועד ים הערבה," וייתכן שאף כבש את דמשק. ממצב כלכלי מחפיר של עוני, ירבעם הזניק את הכלכלה לשיאים שלא היו כמותם לפניו, והשפע הציף את הממלכה. זה היה גדול מלכי ישראל, אומר ליבוביץ', אבל בכל זאת בתנ"ך נכתב עליו שהוא "עשה הרע בעיני ה'." מדוע? הוא שואל. והוא עונה בפרשנות ארוכה יחסית, שתמציתה היא זו: בימי ירבעם הקיטוב החברתי הגיע לשיא, רדיפת התענוגות וחיי השעה היו העיקר, השחיתות אכלה כל חלקה טובה והכסף עיוור עיניים. ולכן במאזן בין הישגיו המדיניים והכלכליים של ירבעם, לבין השחיתות שפשתה, השחיתות היא זאת שמכריעה על פי תפיסת המוסר היהודית, והיא זאת שמולה בטלים הישגי המלך המדיניים.
איך אנחנו יודעים מה היה המצב החברתי והכלכלי בזמן ירבעם, וכיצד אנו למדים על השחיתות? בראש ובראשונה מהנביא עמוס, שניבא בימיו. עמוס מנהל למעשה ויכוח מר עם האליטות של זמנו, והוא השאיר לנו פסוקים נהדרים, היפים לכל הזמנים: "פרות הבשן (במובן הנשים השמנות העשירות כמו הפרות הדשנות ברמת הגולן) העושקות דלים הרוצצות אביונים." "האוצרים חמס ושוד בארמונותיהם." "השוכבים על מיטות שן וסרוחים על ערשתם." "על מוכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים." (השוחד היה כל כך נפוץ, שאפילו היו מוכנים לקבל נעליים כדי לפעול נגד העני). "והמשכיל בעת ההיא יידום, כי עת רעה היא."
אבל עמוס לא שתק, וחזר והתווכח וניבא חורבן, עד שגורש מבית אל שבממלכת ישראל לביתו שבתקוע, לא הרחק מבית לחם. ובו בזמן הוא גם ידע לתת סוף טוב אחרי הרע והחורבן, במשפטים שנכנסו לזמר הישראלי: " והטיפו ההרים עסיס וכל הגבעות תתמוגגנה." לשון אחרת – יש תקווה!
כתבתי דברים דומים בעבר לגבי אולמרט. הכרתי היטב כמה מהישגיו למען מדינת ישראל, אך תפיסת עולמי היתה על פי תפיסת המוסר עליה דיבר ליבוביץ', וברוח הנביא עמוס.
הוא הדין בנתניהו. לפי דעתי הישגיו המדיניים הם רבים, כמו הכלכליים, אבל בזמנו הקיטוב החברתי מרקיע. יותר מכך: לטעמי, לא משנה הצד הפורמאלי בתחום הפלילי. מבחינתי נתניהו ורעייתו מייצגים את הנורמות המושחתות שבדיוק עליהן מדבר הנביא עמוס: הנהנתנות, הפזרנות בכספי ציבור, רדיפת הבצע, הקמצנות המחליאה. הם באמת "שוכבים על מיטות שן" ו"אוצרים (עם עורכי דינם ומקורביהם) חמס בארמונותיהם." (בקיסריה?)
מה מרתיח ומעציב אותי?
שני דברים:
האחד, הצביעות האיומה. אותם אנשי תקשורת שבזמנו הגנו על אולמרט בחירוף נפש, ומצאו את כל הצידוקים, בכללם הישגיו, על מנת למזער את חטאיו ולתקוף בחמת זעם את מבקריו – הם בדיוק אלו שהכי תוקפים ומחרפים את נתניהו. ללמדנו, שאצל חלק מאיתנו הכול "בהתאם לאג'נדה" ולשנאה האישית.
השני, שפת הרפש, שפת ביבים של הפוליטיקאים ואנשי תקשורת משמאל ומימין, והדיסאינפורמציה שהם מפיצים, עד שאובד האמון במילה הכתובה.
היכן השפה המקסימה והאמינה של עמוס, החקלאי מתקוע?
עמוס גלבוע
* * *
אורי הייטנר
1. הסיפור של ההתנתקות
12 שנים חלפו מאז ההתנתקות.
מה קרה באותו אירוע?
טענה מקובלת היא, שיצאנו מעזה.
הטענה הזאת אינה נכונה. ישראל נסוגה מעזה, מדיר אל בלח, מחאן יונס, מבית חנון, מרפיח, כבר ב-1994, ביישום הסכם אוסלו א' – עזה ויריחו תחילה.
גם כאשר הטרור היכה מעזה, והוא היכה בגדול, ישראל לא חזרה לעזה. גם כאשר לאחר דחיית הצעות ברק בקמפ-דיוויד פתחו הפלשתינאים במתקפת הטרור הרצחנית, ישראל לא חזרה לעזה. כאשר בפעולה מסוימת כוח של צה"ל נכנס לעזה, ומפקד האוגדה יאיר נווה אמר שנישאר שם "ככל שיידרש," מיד ניתנה הוראת הנסיגה.
גם במבצע "חומת מגן", לאחר שנרצחו כ-1,500 ישראלים, כשצה"ל החזיר את השליטה הביטחונית הכוללת על שטחי הרש"פ, הוא עשה זאת רק ביו"ש, לא בעזה. אני יודע זאת גם מידע אישי. בשלב ב' של המבצע גויסתי בצו 8 ועמדנו להיכנס לעזה. החטיבה שלי אמורה היתה לפרוץ את ציר פילדלפי. אבל הפעולה בוטלה, ועברנו לטול כרם.
במשך אותן שנים, פיתחו הפלשתינאים באין מפריע את יכולת שיגור הטילים והחל ירי הטילים לעבר אוכלוסייה אזרחית ישראלית, הן בגוש קטיף והן בעוטף עזה. ועדיין, ישראל לא חזרה לעזה. כאשר בני בגין אמר, לאחר הסכם אוסלו, שיירו טילים על אשקלון, לעגו לו, אמרו עליו שהוא מחולל פאניקה, "נביא זעם", כינו אותו. אבל הוא טעה. הטילים לא נורו רק על אשקלון, אלא גם על תל-אביב. וישראל לא חזרה לעזה.
אם כן, מה היתה ההתנתקות?
עקירת יישובי גוש קטיף ונסיגה לקווי 49'. לא היה בכך שום יתרון דמוגרפי, כי את השליטה על הפלשתינאים הפסקנו עוד קודם. אולם נאמר שהנסיגה תביא לשקט – היא הביאה לתוצאה הפוכה. הפלשתינאים האמינו בניצול הצלחה – כפי שהצליחו באמצעות טרור לעקור אותנו מנווה דקלים, הם האמינו שיצליחו באמצעות טרור ורקטות לעקור אותנו גם משדרות. כל שטח שישראל נסוגה ממנו הפך בסיס לטרור וירי טילים על אזרחי ישראל. זה החל עוד תחת שלטון אבו מאזן והתעצם תחת שלטון חמאס.
לפני עקירת היישובים הודיע שרון, שלאחר שניסוג, אם יירה כדור אחד, ישראל תגיב בעוצמה חסרת תקדים, ותקבל לגיטימציה לכך מכל העולם. זה לא קרה. כאשר ישראל הגיבה לראשונה, אחרי קרוב לשלוש שנים של הבלגה, במבצע "עופרת יצוקה", היא נאלצה להפסיק את המבצע באמצע, בטרם השיג תוצאות, ובמקום תמיכה בינלאומית קיבלנו את עלילת גולדסטון. רק ב"צוק איתן", 9 שנים אחרי העקירה, ישראל היכתה בחמאס והביאה לירידה משמעותית בטרור.
אפילו הטענה שבהתנתקות נתנתק מרצועת עזה לא הושגה. עדין העולם תופס את ישראל כאחראית על הרצועה, ואנו נוהגים כאילו הטענה הזאת מקובלת עלינו.
ההישג היחיד שהושג בהתנתקות היה מדיני – מסמך בוש, המסמך המדיני הפרו ישראלי ביותר של ממשל אמריקאי כלשהו. וגם ההישג הזה התמוסס במהרה, כאשר אולמרט הדהים את בוש, בהציעו לאבו מאזן הצעה שמחקה את כל הישגי המסמך (ואת השלום לא קירב בכך במאומה, כמובן).
אז מה קרה בהתנתקות? ישראל החריבה חבל התיישבות ישראלי שלם, עד הבית האחרון. קרעה קרע קשה ביותר בחברה הישראלית. קבעה תקדים הרה אסון של נסיגה עד המ"מ האחרון. ועל כל הנזק הזה לא קיבלה כל תמורה.
זה כל הסיפור של ההתנתקות.
* פוגעים במעמד בית המשפט – אפשר להתווכח על חוק מס דירה שלישית, אך הוויכוח הוא בכנסת ושם צריכה להיות ההכרעה. בית המשפט אינו אמור להתערב בסוגיה זו, שהיא סוגיה פוליטית מובהקת.
במקרה זה אני תומך בחוק, אבל זו היתה עמדתי החד-משמעית, גם כאשר בית המשפט התערב בחוקים או החלטות שהתנגדתי להם, כמו למשל בנושא חוק טל.
בית המשפט צריך להתערב בחקיקה רק במקרים של פגיעה משמעותית בזכויות הפרט. מעבר לכך, עליו לדחות על הסף כל עתירה.
אמנם בית המשפט לא נקט עמדה בסוגיה הפוליטית-חברתית-כלכלית, אלא בפגמים שבהליך החקיקה. אך גם אם נפלו פגמים, מכאן ועד שימוש בנשק יום הדין של פסילת חוק, הדרך ארוכה (כפי שקבע השופט מני מזוז בדעת המיעוט).
חבל ששופטי בית המשפט העליון אינם מבינים שעיקר הפגיעה של האקטיביזם השיפוטי היא במעמד בית המשפט העליון, ושאויבי שלטון החוק ומערכת המשפט משתמשים בכל החלטה כזאת ככלי לפגיעה במערכת המשפט והסתה נגדו.
* לבטל את חוק ההסדרים – אם בית המשפט העליון מפעיל את נשק יום הדין של פסילת חוק, בשל ליקויים בהליך החקיקה, היה עליו לבטל רטרואקטיבית את כל חוקי ההסדרים ב-32 השנים שבהן פועלת השיטה. כמעט כל הרפורמות הכלכליות, כל ההפרטות, כל החקיקה הכלכלית המהותית והמשמעותית במדינת ישראל מאז 1985, התקבלו בהליכי מחטף מזורזים, ללא דיון אמתי וללא בקרה פרלמנטרית מהותית, במסגרת חוק ההסדרים.
אחרי שבית המשפט יצר תקדים משפטי של פסילת חוק בשל הליך החקיקה, על הכנסת להתעשת כבר עתה, 5 חודשים לפני חקיקת התקציב, ולהעביר מן העולם את חוק ההסדרים.
* לא בסמכותו – משפחת גולדין הודיעה לראש הממשלה ולשר הביטחון על כוונתה לעתור לבג"ץ נגד הממשלה, על כך שאינה מפעילה אמצעי לחץ על חמאס, כדי שיחזירו לישראל את החללים שבידיהם. על בג"ץ לדחות על הסף את העתירה, לא כיוון שהביקורת אינה מוצדקת, אלא כיוון שאין זה מעניינו ומסמכותו של בית המשפט העליון להתערב בסוגיות מדיניות וביטחוניות מובהקות, שהנן בסמכות מלאה של הממשלה.
* ההישג – ההישג האפשרי היחיד של ההפגנות ההזויות נגד היועץ המשפטי לממשלה, הוא מתן תחמושת לחסידי נתניהו, במקרה שיוגש כתב אישום, לטענה שמנדלבליט פעל תחת לחץ פוליטי והפגנות רחוב, ולא בשיקול דעת מקצועי.
* רעיון יצירתי – על רקע חקירות ראש הממשלה, מעלים תומכיו את הרעיון של איסור חקירת ראש ממשלה מכהן, כמקובל כלפי הנשיא בצרפת, כדי שיוכל להתרכז בניהול המדינה, ולא בניהול חקירותיו.
האם תומכי ההצעה מוכנים לרעיון הבא: ראש ממשלה מכהן לא ייחקר עד תום הקדנציה, אבל הוא לא יוכל להתמודד על קדנציה נוספת?
סביר להניח שהתשובה שלילית, ובצדק. האם ניתן למנוע התמודדות של ראש הממשלה בבחירות, רק בשל חשדות שאף לא נבדקו?
אלא שאלמלא כן, ראש ממשלה יוכל לאחוז בקרנות המזבח, להתמודד ולנצח שוב ושוב, ולנהל במקביל חיי שחיתות ועבריינות. זה עדיף?
אבל עלה לראשי רעיון מקורי, שכבר מזמן לא נוסה כאן. לבחור לראשות הממשלה אדם ישר ונקי כפיים. אני דורש הכרה בפטנט.
איך לא חשבנו על זה קודם?
* גאה במכון שמיר – ככל שאני מתוודע יותר ויותר למעלליו של נתניהו, ונזכר במעלליהם של אולמרט, שרון וברק, אני גאה להיות חוקר במכון המחקר על שמו של יצחק שמיר ז"ל.
* שמועה זדונית – לאחר אסון האפצ'י, ועוד בטרם הוסר האיפול על התאונה, הופצו ברשתות החברתיות, ובעיקר בקבוצות ווטסאפ, שמועות על כך שההרוג הוא הרמטכ"ל גדי אייזנקוט. ויש לי חשש כבד, שה"שמועות" הללו היו זדוניות, מן הסוג של פרסום מודעת אבל זדונית על אדם חי וכד'. יש לי תחושה כבדה, שזאת "שמועה" שהומצאה והופצה בידי אנשי "גדי גדי תיזהר."
* מעיד על החברה הפלשתינאית – מוחמד חארוף, שרצח את בת זוגו מיכל חלימי, מתעקש להציג את הרצח שלו כפיגוע לאומני. יותר משהטענה הזו מעידה על הרוצח, היא מעידה על החברה הפלשתינאית. בעיני החברה הפלשתינאית, רצח של יהודים מטעמים לאומניים הוא מעשה גבורה. קשר רומנטי עם יהודייה הוא פשע. ולכן, הוא מכחיש את הקשר הרומנטי, ובטענתו שרצח אותה בשל היותה יהודייה, הוא מנסה לקצור רווחים. ורשימת הרווחים שלו אינה קצרה. הוא יכול להיות גאוות המשפחה והקהילה – גיבור לאומי, שמימש את הלאומיות הפלשתינאית בכך שרצח יהודייה. אם החברה הפלשתינאית תכיר ברצח שלו כלאומני, הוא ומשפחתו יקבלו משכורות שמנות מהרשות הפלשתינאית. אם הוא מחבל, הוא עשוי להשתחרר בעסקת חילופין עתידית, והוא רמז לכך כאשר סיפר שעשה את המעשה כדי לשחרר מחבלים אסירים. ואם המעשה הוא על רקע לאומני, הוא צפוי לתמיכה גם מישראלים, דוגמת גדעון לוי ורוגל אלפר, כפי שאנו מכירים מפשקוויליהם אחרי כל פיגוע רצחני.
* זנות = עבדות – התרבות היהודית, שיצרה את הסיפֵּר של ראשית עם ישראל, לא בעלילות גבורה, בשלל קרבות, אלא בעבדות נוראה וביציאה מעבדות לחירות, נועדה לחנך לשנאת העבדות ולאהבת החירות. עם ישראל הנחיל את הערכים הללו לאנושות כולה.
המאבק המתנהל היום להדברת תופעת הזנות, הוא המשך ישיר של המאבק נגד העבדות, כי אין הזנות, אלא סוג של עבדות. הצגת הזנות כדרך הטבע מקדמת דנא, זהה להצגת העבדות כדרך הטבע מקדמת דנא, בתקופת המאבק לביטול העבדות בארה"ב במאה ה-19.
תומכי הזנות נוהגים למצוא בפינצטה זונה המספרת שבחרה במקצוע בהכרה מלאה והיא רואה בו מימוש עצמי. הטיעון הזה תקף בדיוק כמו תופעת "אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי" כלגיטימציה לעבדות.
* ביד הלשון: כמוצא שלל רב – זה קרוב לשנתיים, אני כותב מדי יום מאמר על פרק מפרקי התנ"ך, מ"בראשית" ואילך, במסגרת המיזם הנפלא 929.
אורי שיבי כתב השבוע באתר: "בנערותי רשמתי לעצמי יעד, ללא תאריך מוגדר, לקרוא את התנ"ך מכריכה לכריכה. כאשר נולד מיזם 929 הצטרפתי אליו כמוצא שלל רב. בתחילה כקורא, מיד לאחר מכן כמוביל קבוצת לימוד, וכשאזרתי אומץ גם ככותב."
שיבי כתב את הדברים במאמר על פסוק ה' במזמור קי"ט בתהילים, הפרק הארוך בתנ"ך: "אַחֲלַי יִכֹּנוּ דְרָכָי לִשְׁמֹר חֻקֶּיךָ." ובמשפטים שהבאתי, הוא השתמש כשגרת לשון במטבע לשון מוכר, הלקוח אף הוא מאותו מזמור: "כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב."
הפסוק המלא, פסוק קס"ב, הוא:
"שָׂשׂ אָנֹכִי עַל אִמְרָתֶךָ
כְּמוֹצֵא שָׁלָל רָב."
ופירוש הביטוי – אני מסתער בשמחה ובאהבה על דבר מסוים, כמוצא אוצר גדול.
אורי הייטנר
* * *
יהודה גור-אריה
תאריך שותת דם
רצח הסופרים היהודים בברית המועצות
בימים אלה [12 באוגוסט] ימלאו 65 שנה לאחד הפשעים הנוראים ביותר שבוצע נגד העם היהודי לאחר השואה. ביום זה, 12 באוגוסט 1952 נרצחו בבריה"מ, בפקודתו של סטאלין, 12 סופרים ומשוררים, פעילי תרבות ואישי ציבור יהודים, שהיוו למעשה את הצמרת של תרבות היידיש ברוסיה הסובייטית, ומעין נציגות לא-רשמית של 2.25 מיליון יהודים בארץ זו, אל מול השלטון הסובייטי.
הנרצחים היו:
דוד הופשטיין – בכיר משוררי יידיש ברוסיה.
לייב קוויטקו – משורר.
איציק פֶפֶר – משורר.
פרץ מארקיש – משורר.
דוד ברגלסון – סופר.
בנימין זוסקין – שחקן תיאטרון, מנהל התיאטרון היידי לאחר הירצחו של שלמה מיכואלס.
יוסף יוזֶפוביץ' – היסטוריון.
בוריס שימֶליוביץ' – רופא בכיר.
אמיליה תאומין – עורכת מילון דיפלומטי.
ליאון תלמי – עיתונאי.
אליהו ואטנברג – עורך בכיר בהוצאת ספרים מתורגמים משפות זרות.
צ'ייקה ואטנברג-אוסטרובסקי – אשתו, מתרגמת.
עם רצח האישים הללו נגדעה צמרת התרבות של יהודי בריה"מ והֵקִיץ הקֵץ על החיים היהודיים שפרחו ברוסיה במשך מאות בשנים.
"הוועד היהודי האנטי-פשיסטי"
בעת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942 הקים השלטון הסובייטי את הגוף הזה, שתפקידו היה לגייס אהדה בארצות המערב [והיהודים שבהן] לעזרה מוראלית וגם כספית לבריה"מ במלחמתה נגד גרמניה הנאצית-הפשיסטית, לפי המינוח הרשמי. בראש הוועד הוצב השחקן והבמאי שלמה מיכואלס, מנהל התיאטרון היידי במוסקבה, ולצידו סופרים, משוררים, אמנים, פעילי תרבות ואישי ציבור יהודים, ביניהם חברי מפלגה נאמנים.
לאחר המלחמה המשיך ועד זה לפעול והיווה כתובת בידי היהודים בארץ זו בפניותיהם אל מוסדות השלטון והמפלגה.
עד מהרה הפך "הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי" לצנינים בעיני השלטונות, מתוך חשש שהוא מהווה מעין "ממשלת צללים" יהודית בתוך בריה"מ ומסכן את מעמדה של המעצמה הסובייטית.
מסע החיסול
בצמרת השלטון והמפלגה [שזה היינו-הך] הוחלט לפרק את הוועד ולחסל את חבריו.
בתור צעד ראשון נרצח מיכואלס ב"תאונת דרכים" מבויימת על-ידי ה-מ.ג.ב., המשטרה החשאית האימתנית, שפעלה בהשראתו של סטאלין והשליטה טרור ופחד על כל אזרחי בריה"מ.
תוך זמן קצר החל מסע מעצרים של כל חברי הוועד, וכן של מאות יהודים אחרים. חלקם שוחררו, אבל עוד רבים נותרו במעצר בכלא לוביאנקה הידוע לשמצה, שם שָכַן המטה של ה-מ.ג.ב.
לבסוף נשארו 14 אנשים בלבד, חברי ה"הוועד היהודי האנטי-פאשיסטי" לשעבר, ואלה נחקרו במשך שלוש וחצי שנים באשמת "בגידה במולדת", ריגול למען אמריקה ואנגליה, אך בעיקר בעוון עידוד רגשות לאומיים בקרב יהודי בריה"מ.
כל השנים האלה הם היו נתונים לחקירות אכזריות, איומים והפחדות, ואף עינויים גופניים, עד שלא יכלו לשאת עוד את הסבל הנורא והם "הודו" בכל האשמות-השווא שטפלו עליהם.
הם הועמדו לדין בפני בית-דין צבאי חשאי ו-12 מהם נידונו למוות. עוד אחד מהם, סולומון ברגמן, שהיה סגן-שר לביקורת המדינה, שכב כל הזמן חסר-הכרה בכלא ובמשפט, ומת מאוחר יותר בבית-הסוהר.
ורק אחת מהם, הפרופסורית לינה שטרן, חוקרת פיזיולוגיה בכירה, נדונה ל-5 שנות גלות "בלבד".
היידיש – "לשון סתרים"
הסופרים הללו נרדפו לא רק בגלל כתיבתם ביידיש, אלא בגלל עצם היותם יהודים, ושפת יידיש נחשבה בידי הקומוניסטים האנטישמיים מעין לשון סתרים, שבה עוררו הסופרים רגשות לאומיים ביהודים – פשע חמור בעיני השלטון הסובייטי. כל יהודי בריה"מ היו חדורי פחד וחרדה.
בשנת 1953 מת סטאלין ואווירת המתח, הפחד והחרדה פגה במקצת.
נשות האסירים המשיכו להתדפק על שערי בתי-הסוהר ומשרדי ה-מ.ג.ב. בשאלות על גורל יקיריהן, וכל הזמן קיבלו אותה תשובה: החקירה עדיין נמשכת... וזאת חודשים רבים לאחר שבעליהן נרצחו.
ב-1955 נקראו האלמנות למשרד בית-המשפט העליון במוסקבה, וגנרל של ה-מ.ג.ב. גילה להן שיקיריהן הוצאו להורג.
מאוחר יותר, חלקם זוכו ואף קיבלו "ריהביליטציה".
לאחר מכה אנושה זו, חוסלה לא רק צמרת ההנהגה של היהודים בבריה"מ אלא חוסלה כל התרבות היידית והושתק כל ביטוי של רוח הלאומיות היהודית.
12 הרוגי מלכות
הרבה שנים עברו מאז. דומה שהפרשה הטראגית הזאת בתולדות עמנו נשכחה מלב. כיום, במלאות 65 שנה מאז אותו יום דמים, חשוב שנעלה שוב את זיכרה של אותה פרשה ואת זיכרם של 12 הנרצחים במוסקבה, שמתו על קיומו של העם היהודי, כמוהם כעשרת הרוגי מלכות ובראשם רבי עקיבא, שמסרו נפשם על שמירת הדת, לימוד התורה וקיום העם היהודי.
פרשה זו לא היתה קשורה רק לשבט היהודי בבריה"מ, אלא היה זה מאורע-דמים הנוגע לעם היהודי כולו. כולנו, אשכנזים וספרדים, "רוסים" ו"אתיופים", צריכים לדעת על האירוע הטראגי הזה בתולדות עמנו ולכבד את זכרם של הנרצחים.
יהודה גור-אריה
* * *
"המטפלת" בסינימטק ת"א
פנינה קולנועית
אל תחמיצו!
הלכנו קצת בספקות לראות את "המטפלת". מה כבר אפשר לצפות מסרט על בחורה צעירה שמטפלת באדם זקן? אבל כל הספקות והחששות האלה נמוגו מרגע שהתחלנו לצפות בסרט ועד לסופו. ממש פנינה קולנועית! השחקן הבריטי הקשיש בריאן קוקס, בתפקיד השחקן השקספירי המזדקן והחולה בפרקינסון, סר מייקל גיפורד (המזכיר את מימדיו ומראהו של שמואל רודנסקי), ומולו השחקנית הצעירה המופלאה, המלאה חן, קוקו קוניג, בתפקיד דורותיאה, המטפלת ההונגרייה, החדשה, בשחקן הקשיש, והיא עצמה שואפת להיות שחקנית; ושניהם יחד, מוקפים בחבורת שחקנים מעולה, מגישים דרמה אנושית נוגעת ללב ומדהימה שאינה משעממת לרגע, כאשר במובנים רבים סר מייקל גיפורד הוא המלך ליר, ודורותיאה היא בתו הטובה קורדליה.
הבמאי הוא יאנוש אדלני. התסריט: יאנוש אדלני, גילברט אדאיר וטום קינינמונט.
איזה משחק! אלו נופים! איזו טירה! איזה גן! אלו דיאלוגים מקסימים בשפה חגיגית ונהדרת, המערבבים תיאטרון ומציאות אך גם חרפות וגידופים יחד עם הומור שנון! יופי. ממש יופי. לא להחמיץ. פשוט לכו לראות ותיהנו! כמה טוב לחשוב שעדיין עושים בימינו סרטים מופלאים כאלה.
וכרגיל, הקהל. הפעם אמנם לא התעסק בסמרטפונים אלא היושבים מאחורינו הביאו בשקיות ולעסו מאפה חם וטרי שלא הפסיק להפיץ ריח סומסום קלוי, למרות שיש איסור מפורש להכניס דברי אוכל לאולמות. וריח הסומסום שלא פסק הפריע לנו ליהנות מהסרט.
ליושבים מאחור זה לא היה איכפת. כבר אמרנו, אין מגנומטרים שימנעו כניסה של בהמות לאולמות.
אהוד בן עזר
* * *
הכמיהה לאהבה
מה עוד לא נכתב על הרגש הזה?
כמה חריטות ציפורן וכמה מכלים של דיו
נשפכו על דפי נייר מפיהם של אוהבים
לעברו של נשוא אהבתם.
מה כבר לא נאמר מפיהם של סופרים ומשוררים
על הרגש הזה,
שמסעיר את הלב ואת הנשמה,
שלא נותן למוח מנוחה, דמותו של הנאהב
הדבוקה בין קפליו
אינה מרפה ממנו להרף דקה.
אהבה הנשפכת על כל גדותיה,
מלהיבה, סוחפת, מזרימה את הדם
לכל הנימים החבויים אי שם בין תאי הגוף.
והתודעה מלבה אותה ומחזיקה בה לבל תדעך,
למען תמשיך ללבלב ולהחזיק מעמד.
גם כשהגוף קמל, והזיקנה פושטת באיבריו
האהבה בת האלמוות נותרת צעירה ומלבלבת.
נכון, לעתים קרובות היא גם דועכת,
אבל אל ייאוש, לאהבה יש תכונה של ניידות
והיא מועברת מנשוא אהבה אחד לשני די בקלות.
וגם אם היא לעיתים נובלת וקמלה,
הכמיהה לאהבה לעולם נשארת.
* * *
אוריה באר
בשעה ששורות אלה נכתבות, עושה סמל אזריה את צעדיו הראשונים בבית הכלא הצבאי וחבל.
כבר כתבתי על כך פעם, ולא אוסיף ואכביר מילים. אוסיף רק קצרות. חבל מאוד על תהליך המשפטיזציה שתפס כמו בחנק את צה"ל ולא מרפה ממנו כבר כשישים שנה. זה החל בימיהם הרעים של ישראל טל ושל גורודיש. ישראל טל זרק צוערים מבית הספר לקצינים בשל עבירות של מה בכך, ולא לפני שעשה משפט לכל אחד מהם. גורודיש הוסיף מכאוב ושלח לכלא כמעט כל שני בגייסות השריון. אף אלה בשל עבירות של מה בכך. והבולשיט נמשך.
את סמל אלאור אזריה היה צריך לשפוט בפני קצין שיפוט בכיר. להרשיעו, אם יש הצדקה לכך, לשלוח אותו למאסר של כמה חודשים, להוריד אותו בדרגה, ולסיים בכך את הסיפור.
אבל לא אצלנו. מסורת הבולשיט והמשפטיזציה נמשכת. ומה שאפשר לסיים, בלי להניע את אמות הסיפים, נעשה ברעש מהומה, בזבוז של מיליונים, והצגה גדולה ומתמשכת. אכן, ממש מדכא.
[אהוד: אוריה באר הוא סופר ותיק ועו"ד ותיק]
מהו שיא החוצפה?
שאלה: מה שיא החוצפה של השנים האחרונות בתחום הכלכלה?
תשובה ברורה. התנהלות מנכ"ל טבע, חברת התרופות האדירה, התנהגות הדירקטורים שלה, והתנהגות מנהליה הנוכחיים.
אכן כן, כמעט כל אחד מאיתנו מושקע במניות "טבע", אם ישירות, ואם דרך קרנות הפנסיה, ואם דרך קרנות הנאמנות. כל אחד מאיתנו האמין בתמימות, שבראש חברה זו עומדים ענקי כלכלה, אנשים חכמים שה"אי קיו" שלהם גבוה משל כולנו בעשרות נקודות.
מה התברר? שהמנהלים האלה עשו טעויות, שסטודנט לכלכלה שנה א' לא היה עושה. שהם שילשלו לכיסיהם מאות מיליוני דולרים במשכורות, במענקים ובהוצאות מדומות, והתנהגו כמו הקפיטליסטים הגרועים ביותר.
עכשיו "טבע הגדולה" הפכה לשבר כלי, וכל כלכלן סוג ד' בועט בה. ומה עושים המנהלים? במקום לקצץ בשמונים אחוז את המשכורות, השמנות מאד, של המנכ"ל, 34 מיליון דולר, במקום לקצץ עד לאפס את המענקים לדירקטורים העלובים, במקום כל זאת, רוצים לפטר 350 עובדים. כן, מאלה שמשתכרים בין ארבעת אלפים לשמונת אלפים שקל. אכן, שיא החוצפה.
ועוד שאלה: איך עושה מנכ"ל עיסקה של ארבעים מיליארד דולאר, בלי לחשוב מאה פעמים על התוצאה? ואיך מאשרים זאת חבריו? ואיך יושב חבר דירקטורים "חכמים" ומאשר עיסקה זו בלי הנד עפעף? תהרגו אותי. אינני מבין...
אוריה באר
* * *
בֶּנדָה
עובדות וטיעונים לוגיים, אינם בהכרח האמצעי האפקטיבי ביותר להתמודד עם רגשות. וספק אם ניתן יהיה לשכך באמצעותם את תחושות האכזבה והכעס, שהתעוררו כלפי דרגי השדה, הפרקליטות הצבאית והפיקוד הבכיר של צה"ל, בעקבות פרשת סמל אלאור אזריה. בעיני רוב הציבור, כפי שניתן ללמוד מן הסקרים, צה"ל המנפנף במוסריותו הרמה, בגד ב"חייל של כולנו" והחליט להרשיע אותו על לא עוול בכפו. לשם כך, נטען, לא בחלה מערכת התביעה הצבאית הדורסנית באמצעים, היטתה את השופטים במדים לצידה, וגרמה לחייל המצטיין ולמשפחתו עוול בל יתואר. עד כאן ביטויה של חוכמת הלב הציבורית. אלא שמותר להטיל ספק בחוכמת המונים זו, ולאפשר גם למאמינים אדוקים בתועלתה וצידקתה הבלתי מעורערים, להבין את הקשר בינה – לתוצאות פעולתה ההרסניות, כפי שיובהר להלן.
נתחיל בעניינים עקרוניים. לחיצה על ההדק היא ענין הנתון לבחירה. לחייל פשוט אין לעיתים קרובות כל השפעה על המאורעות שהובילו אותו להיות מעורב בלחימה, אבל עדיין נתונה בידיו הברירה אם ללחוץ על ההדק אם לאו. על מנת למנוע מצב שבו חייל יידרש להפעיל שיקול דעת המושפע מרקעו האישי, ערכיו ותפיסת עולמו, ולחסוך דיונים עקרים וסיכונים מיותרים כאשר החיים מוטלים על הכף, נקבעו הוראות הפתיחה באש בפקודות מטכ"ל. הללו קובעות באופן מפורש מי רשאי להורות על פתיחה באש, באלו מצבים, מתי וכיצד. ככלל כל פתיחה באש, אפילו במטווח מחייבת אישור קצין. החריג היחיד לכך הוא מצב בו חייל חש שהוא בסכנת חיים ברורה ומיידית, ואין לו אפשרות לבקש אישור לפתוח באש מן המוסמכים לכך.
אם לשפוט לפי פעולותיו של אזריה בזירה, מן הרגע שהגיע אליה, 11 דקות אחר שהסתיים האירוע, פעולות שהודה בהן. בכללן הורדת הקסדה ומסירתה לחבר, הרפיית רצועת הנשק כך שתאפשר לו להרים את הנשק לגובה הכתפיים ולכוון בחופשיות, התקרבותו למרחק של מספר מטרים מן המחבל והירי בראשו דרך הכוונות ולא ביישור מקורב, זה לא היה המצב. אזריה והמצדדים במעשהו מציגים תיאוריות שונות, אודות הסיבות שהניעו את החייל המצטיין להתנהג אחרת מחבריו לאירוע, ומפגינים התעלמות או חוסר סובלנות, כלפי עובדות השוללות מכל וכל את התיאוריות הללו. אבל הקלף המנצח שלהם הוא, שדינו של מחבל שדקר הוא מוות, ושאזריה עשה את שאמורים היו לעשות אחרים, ולכן הוא ראוי לכל שבח.
השאלה כמה גיבוי צריך צה"ל לתת לחייל סדיר המשרת בכפייה כמו אזריה, שעבר עבירה של הרג במהלך פעילות מבצעית, היא שאלה חשובה. אלא שאאריה, עורכי הדין והיחצ"נים שלו, ויתרו על קו הגנה זה, והעדיפו לטעון שהוא לא עבר כל עבירה. לדידם היה אזריה נציג החיילים 'הפשוטים'. אדם המחונן באינסטינקטים בריאים וחכמה אינטואיטיבית. מעין 'פרא אציל' מרמלה. שבניגוד למפקדיו הרועדים מאימת 'בצלם' וארגוני השמאל ומקובעים בפקודות מטכ"ל (בכללם אותו: "...עלוב הנפש, פקידון שמן במחלקת ביוב של איזו עירייה..."), הוא עשה את המעשה הנכון במקום הנכון.
הצגה זו בזדון, של ריחוק חסר תקדים בין מפקדים בשטח ובמטכ"ל – לחיילים פשוטים בחזית, אינה אלא שקר מובהק. שקר שנועד אולי לקדם אינטרס לגיטימי, אבל הינו מעשה שלא יעשה. שכן הוא מערער את האמון בין חיילים למפקדים ומפורר את רוח הלחימה, שבלעדיה לא תהיה תקומה לצבא ולא ישרור בטחון במדינה.
כפי שהוכח באינספור מקרים דומים בעבר, אין משום חידוש ברעיון כי התוצאה הרצויה מבחינת צה"ל בכל התקלות עם מחבלים תוקפים, היא שההתקלות תסתיים במות המחבלים. הוראות הפתיחה באש הצה"ליות אינן שוללות זאת, להיפך, הן קובעות במפורש 'לירות על מנת להרוג'. חשוב להדגיש, להרוג ולא לנטרל!
השאלה היא, מה קורה, אם בתום התקלות כזו, ואחרי שהמחבל נורה כנדרש, הוא נותר – רחמנא לצלן – פחות או יותר בחיים? ואינו מסכן יותר את הכוח? מנוטרל... אך לא הרוג. פקודות הצבא אוסרות על וידוא הריגה. יש לכך פן מעשי, שאינו קשור בהכרח לטיעונים מתחום המוסר וחוקי המלחמה jus in Bello, המוצא את ביטויו בעקרון מלחמה שניסח קלאוזוביץ, הקרוי 'חיסכון בכוח'. ולפיו השקעה של כוח מעבר לזה הנחוץ לצורך השגת המטרה, אינה רק מיותרת אלא גם מזיקה. אם לשפוט את תוצאות מעשהו של אזריה בפרספקטיבה היסטורית, קלאוזוביץ צדק בריבוע.
צבא הוא ארגון היררכי הפועל על פי פקודות. על מנת להתאים את הוראות הפתיחה באש לתפיסת העולם של אוהדי אזריה, ולהבטיח שממשיכי דרכו לא יואשמו בעבירה של הרג, אין די בסקרי דעת קהל ובפוסטים בפייסבוק. אלא יש צורך לשנות את הפקודה הקיימת, ולקבוע במקומה פקודה חדשה בנושא 'וידוא הריגה'. פקודה שתענה על השאלות הבאות, ותבהיר באופן שאינו משתמע לשתי פנים: מי מוסמך לבצע וידוא הריגה, כאשר המאמצים לסיים התקלות בהרג לא עלו יפה? איך העניין צריך להתבצע ? (נאמר: שני כדורים בחזה ואחד בראש). היכן ? תוך כמה זמן מראשית האירוע? ואחרון איך כיצד ניתן יהיה לוודא שהמחבל התפגר לגמרי?
יש לי יסוד סביר להניח, שאיש לא היה רוצה בכך. ולו רק משום שפקודה כזו היתה מנוגדת לחוק הפלילי בישראל, כמו גם לחוק הבינ"ל, על כל המשתמע מכך.
בשונה מהרושם המתקבל מעיון בחלק מן הדברים שנכתבו על הנושא ומשיח הרשתות החברתיות, צה"ל אינו ארגון של 'יפי נפש', ווידוא הריגה אינו בהכרח מעשה לא חוקי או שגוי תמיד. נוהל מארב למשל קובע, כי אחר הלם מכת האש הראשונה, הכוח האורב צריך להסתער על האוייב (ככל שתנאי השטח מאפשרים זאת) ולחסל אותו, לפני שהוא מתאושש מההפתעה. בתום ההסתערות מתבצעת סריקה לאחור, לאור פצצת תאורה שהכוח מרים על מנת לוודא כי כל הפצועים מקרב חיילי האויב נהרגו. נוהל מבצעי זה קובע כי במהלך הסריקה לאחור, יש לירות בכל דמות השרועה על הקרקע, פצועה ושאינה. זאת כדי למנוע מצב שחיילי האויב הפצועים ירו בגבם של הסורקים, והיו גם היו דברים מעולם. ההיגיון הוא שבחושך אי אפשר להבחין בין אוייב פצוע המסכן את כוחותינו – לאחר שאינו. ועל כן קודם כל יורים. לאמור, שיקול הדעת אם לירות במחבל פצוע או לא, הוא מעל הכול מבצעי ולא ערכי.
היא הנותנת מדוע הטיעונים שהועלו מזה ומזה לפני המשפט ובמהלכו, בדבר הצורך לשמור על 'טוהר הנשק' ועל דמותו של צה"ל 'כצבא מוסרי' – נכונים ככל שיהיו – אינם אלא משניים לעצם העניין. נשק אינו טהור וצבא אינו ארגון מוסרי, גם כאשר הוא מנהל 'מלחמות צודקות', כאותן שניהל ומנהל צה"ל. ניתן לטעון אפילו, ששירבוב מושגים פיוטיים כמו 'טוהר הנשק' ו'מוסר לחימה' למסקנות תחקיר מבצעי ע"י שר ביטחון ורמטכ"ל, או לסיכומי התביעה במשפט, מיותרים לחלוטין, שלא לומר מזיקים.
אלא שהבעיה העיקרית בכל הנוגע לפרשית אזריה אינה קשורה בהכרח לוויכוח דלעיל. אלא לדרישת חלק ניכר מהחברה הישראלית, להניח בצד את הדינים והמסורות שמקורן בחוק יסוד הצבא, הקובעים מי הוא צה"ל, למי הוא כפוף, ואלו סייגים חלים עליו; ולצפות ממנו שיתאים עצמו להלכי רוח הרווחים בחברה.
מכיוון שאנו עוסקים בתחום הזרוע אמוציות, מותר לטפח ספקות ביחס לשאלה, עד כמה עצימת עין מצד המטכ"ל ומערכת המשפט הצבאית, למעשהו של אזריה, וחריגה 'קטנה' מן הדינים, הסייגים והמסורות הקיימות, על מנת לרצות את הציבור, יכולה היתה להזיק, אם בכלל.
אלא שאין מדובר כלל וכלל ב'חריגה קטנה', כי אם בהפיכת הפירמידה על קדקודה, בכל הנוגע ליחסי מדינה-חברה-צבא במדינת ישראל. ולסוגיות עקרוניות בנושאי יסוד, שלא ניתן היה להתעלם מהן. כמו למשל למי צה"ל כפוף לממשלה או לחברה? מה הוא מקור החוק עבור צה"ל, פקודות מטכ"ל או סקרי דעת קהל? מי הוא מקור הסמכות בצבא, קול שדי ההמוני או הרמטכ"ל?
בנסיבות שנוצרו מצאו עצמם ממשלת ישראל וצה"ל בפני הברירה של כניעה לרחשי החברה, תוך התעלמות מחוקי יסוד, תקדימים ומסורות – לאחיזה בקרנות המזבח של הסדר הקיים.
צה"ל כפוף לרשות המבצעת ולחוקי המדינה ומהווה את המכשיר האלים ביותר בארגז הכלים המדיני. הוא חלק מהחברה הישראלית ועם זאת אינו זהה לה. ענין המוצא את ביטויו בין היתר בחוקים, המדים, הדרגות, אורח החיים וכללי המשמעת המיוחדים לו. כל אלו נועדו להפוך אותו גוף ממושמע, שניתן יהיה לשלוט בו לשם להגנה על אינטרסים החיוניים למדינה, ולא לקידום אידאולוגיות ומאוויים חברתיים. מבחן הזמן מלמד כי הלגיטימציה של צה"ל נשמרת, גם כאשר הוא פועל בהיעדר קונצנזוס נרחב, ומתעמת עם קבוצות כוח מרכזיות בחברה (כפי שהיה למשל בעת פינוי חבל ימית, וגוש קטיף בשעתם), ובלבד שהוא מציית להוראות הרשות המבצעת, חוקי המדינה וחוקיו הוא.
עיון בהגדרות הפעולה של צה"ל ובמסורות שהתמסדו מאז נחקק חוק יסוד הצבא, מלמד כי הללו נועדו, בין היתר, לנתק אותו מן המחלוקות האידאולוגיות בחברה ולמנוע מצב בו קברניטי צה"ל יקבלו הוראות ממנהיגי ציבור בין שהללו יהיו אנשי שמאל או ימין, דתיים או חילוניים. הדרישה מקברניטי צה"ל לזכות את אלאור אזריה ולא להעמידו לדין – אינה שונה מהותית – מן הדרישה ההפוכה מצה"ל לצאת מיד מן השטחים, ואיומי אנשי שמאל קיצוני להעמיד לדין את מפקדיו בחו"ל על פשעי מלחמה. רוצה לומר, שבהיעדר מודעות עמוקה בכל רבדי החברה, לחשיבות סדרי המימשל הדמוקרטיים ועליונות שלטון החוק, לא יועיל חוק יסוד אשר יטיל מגבלות חוקתיות על הצבא, יהא תוכנו אשר יהיה. מיותר לציין כי בהיעדר מודעות כזו, לא ניתן יהיה להוסיף ולקיים חיים 'נורמליים' במדינה לאורך זמן.
פרשת אזריה תשאיר צלקת בהיסטוריה של צה"ל. היא היתה הזדמנות חסרת תקדים להפגין כמה נזק יכולים לגרום: חייל לא ממושמע (מה שמכונה בז'רגון הצבאי 'רב"ט אסטרטגי'), פיקוד טקטי לקוי בזירת אירוע טרור, ניהול לא אחראי של תקשורת, מעורבות פוליטיקאים פופוליסטיים, עורכי דין שואפי פרסום ודעת קהל מתלהמת. מן הפירסומים בעיתונים ניתן להעריך כי צה"ל הפיק את הלקחים הרלוונטיים וכי הוא הותיר את הפרשה וצלקותיה מאחוריו, אשר לכל היתר... מסופקני.
בנדה
* * *
לא על פוליטיקה אלא עליכם
לא על פוליטיקה אלא עליכם ואליכם, חברים, ידידים ומכירים חביבים לי. אתם בגיל העמידה-פלוס, כמוני. אתמול נחשפתי לקלסרים עבי כרס ובהם מאות גיליונות עיתון "הארץ", שאסף אבי ז"ל במשך עשרות שנים ועד פטירתו ב-1972. שוב נפעמתי מהדימיון המוחלט של השנאה, הבוז, הגועל וההתנשאות של העיתון על חיינו בארץ, כהיום, ובהבדל אחד, השמות שונים: מנתניהו ובחזרה עד לב"ג. התקופה היחידה בה העיתון היה שונה, היתה בשלטון המנדט הבריטי.
כן, אני מכיר את תגובותיכם ותגובתי בעבר: "אבל הוא העתון הטוב/החשוב ביותר."
לא אתווכח או אוכיח כאן דבר, למרות שיש לי הרבה אפשרויות לטלטל קיבעון זה.
כל שאבקש לומר לכם כאן, יקיריי, מהרגע שהתמזל מזלי להפסיק את הקשר, המנוי, הקריאה והעיון ב"הארץ", איכות חיי ושלוות נפשי השתפרו מכל בחינה ובעיקר בבריאות שהיא כה חשובה ומובנת לנו בגילנו.
כל שאני רוצה כאן ועכשיו זה לחלוק עימכם את אשר זכיתי בו ואולי בכך, היטבתי גם לכם בכל. תנסו ותתברכו. בין כה וכה, אין חדש, הכול כפי שהיה מאז "שרייך סוררים..." כמתואר בפרק א' בעיתון הנביא ישעיהו בן אמוץ...
יש בכם הכותבים מאמרים וכיוצ"ב. תמשיכו לכתוב, זה חשוב לבריאותכם הנפשית.
בברכה ובחיבה לכל אחד מכם הנסתרים,
מוטי בן חורין
אהוד: למיטב זיכרוני בתקופת "פרשת לבון" עמד עיתון "הארץ" כחומה בצורה לצד משה דיין, שהיה נערץ על עורך העיתון באותה תקופה, גרשם שוקן.
בזמנו היו אומרים אצלנו שהפעם האחרונה שבה "הארץ" תמך בְּממשלה – היתה בממשלת המנדאט הבריטי.
* * *
לא עונש מוות – העונש הראוי למחבלים
חגורת צניעות
מיד לאחר ההליכה לקנוסה של מיליקובסקי-נתניהו בפרשת המגנטומטרים בהר הבית, ולאחר הרצח הנורא של בני משפחת סלומון בנוה צוף, הוא הכריז שיש לתת למחבל פסק דין מוות. כמובן שכדי להיראות "אבו עלי" מיד החרה והחזיק אחריו גם שר הביטחון איווט אביגדור לובוביץ ליברמן, וגם הוא תבע עונש מות. מיד גם בנט ושקד הצטרפו לתביעה.
כל אותם "גיבורים" יודעים היטב ששום דבר מעשי לא עומד מאחורי תביעתם ורק עובדה זאת הביאה אותם לומר את דבריהם כדי להצטייר "גברים" בעיני בוחריהם.
ייאמר ברורות. עונש מוות ככלל אינו מוסרי, ואינו יעיל כלל במאבק עם הג'יהאדיסטים המוסלמים. (ישמעאל הנייה: "אנחנו אוהבים את המוות היהודים אוהבים את החיים ולכן ננצח אותם")
http://palwatch.org.il/site/modules/videos/pal/videos.aspx?fld_id=latest&doc_id=12243
לכן העונש הראוי והיעיל להילחם בג'יהאדיסטים המוסלמים הוא אחר. וכדי להסבירו יש לנתח את הבעייה.
בעיית הג'יהאדיסטים
במהלך הקרב לכיבוש העיר מֶכָּה (אותה נאלץ לעזוב) ולנצח את שבט קורייש, מתוך רצון לשכנע את לוחמיו להילחם עבורו, העלה מוחמד רעיון גאוני שהשפיע על כל ההיסטוריה עד ימינו. רעיון הג'יהאד מלחמת המצווה.
רעיון הג'יהאד הוא גאוני מפני שאין בו מפסידים כולם מנצחים.
רעיון הג'יהאד – מלחמת המצווה של מוחמד להשלטת האיסלאם הוא רעיון גאוני, אין בו מפסידים. מה שקורין "A win-win situation" – המנצחים במלחמה מקבלים את השלל. אדמות, בתים, רכוש, עבדים. (מוחמד כמובן מותיר ברשותו חמישית משלל הכופרים (סורה 8 סורת השלל, פסוק 1). ואת כל שלל היהודים (סורה 59 פסוק 7) כולל נשים שבויות (סורה 33)
הנופלים במלחמה גם הם מנצחים. הם זוכים בחיי עולם בגן עדן. הם זוכים שם לאוכל, שתייה, נערות בתולות יפות, שחורות עיניים (סורה 52 פסוק 17-25) ונערים יפים (סורה 56 פסוקים 15-21). בניגוד למקובל, אללה בקוראן אינו מגביל את מיספר הבתולות לשבעים ושתיים.
"הוי המאמינים כאשר אומרים לכם, צאו למלחמה למען אללה מדוע תכרעו תחתיכם בכבדות? האם ישביעו חיי העולם הזה את רצונכם במקום העולם הבא? הן תענוגות העולם הזה קצרי מועד הם לעומת העולם הבא." (סורה 9 פסוק 38).
"צאו למלחמה, כל קל רגליים וכבד גוף, וקומו להיאבק בהקריבכם את רכושכם ואת נפשותיכם למען אלוהים. בזאת ייטב לכם לו רק ידעתם." (סורה 9 פסוק 41).
הבעיה במלחמה נגד הרוצחים המוסלמים היא שהם יודעים שהם מרוויחים כפול ומכופל.
כל ג'יהאדיסט הרוצח יהודי בטוח שהוא יקבל את שכרו בעולם הבא באוכל טוב, נשים, ונערים. ואילו משפחתו תקבל את שכרה בעולם הזה בנדיבות ממשלות אבא של מאזן, והחמאס.
הפתרון
טנטלוס, בנם של זאוס ושל הנימפה פלוטו, הוזמן לשולחנו של זאוס באולימפוס. כמנחה לאלים טנטלוס הרג את בנו פלופס, ביתר אותו, בישל אותו, והגיש אותו כמזון לאלים.
העונש שקיבל ע"י האלים היה לעמוד רעב וצמא בבריכת מים תחת עץ פרי בעל ענפים נמוכים. בכל פעם ששלח ידו לקטוף פרי, התרוממו הענפים שנשאו את מזונו הנכסף מעבר להישג ידו. בכל פעם שהתכופף לשתות ממי הבריכה, ירדו המים לפני שיכל ללגום מהם. הביטוי "ייסורי טנטלוס" מתאר מצב בו השגת המטרה נכשלת ברגע האחרון בצורה חוזרת ונשנית.
בדומה לעונשו של טנטלוס על רצח בנו, הנה העונש הראוי לג'יהאדיסטים מוסלמים רוצחי היהודים: "ייסורי טנטלוס."
לכל רוצח בכלא תוצמד חגורת צניעות נעולה בעוד תאו מקושט בתמונות בתולות שחורת עין (גם כחולות). יסבול הרוצח מייסורי טנטלוס נצחיים לכל חייו, ויהא זה העונש הראוי לו.
הנה דוגמאות זולות לפתרון המוצע:
http://www.zap.co.il/models.aspx?sog=x-bdsm&db594821=4605636
שוועתה של גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון)
אני בהחלט מודע שהצעה טובה זו אינה ישימה כי מיד תעלה שוועתה של גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) ודומותיה, לשמיים, בגין "חוסר מוסר". פסק דין מוות היא תטען, אינו סותר את החוק הבינלאומי, עונש חגורת צניעות כן.
אין סתירה בין אמירה: "הוא צריך למות,"
לבין חשש חיסול מחבל מחשש למטען או מסכין
אחד הטיעונים שחרצו את דינו של אלאור אזריה היה שהוא אמר "המחבל צריך למות," ורק אחר כך אמר שהוא חשש ממטען חבלה או מהסכין. הסתירה בין השניים חרצה את דינו.
אין כלל סתירה בין הדברים. יכול בן אדם לחשוב ש"מחבל צריך למות" כפי שאומרים מיליקובסקי-נתניהו ואיווט לובוביץ ליברמן, ואין הדבר מגיע בידיהם לכדי ביצוע. ויכול בן אדם לחשוב ש"מחבל צריך למות" כמו אזריה, ולהרוג אותו אחר כך מחשש ממטען חבלה או מסכין ברגע שראה אותה מתנועע. אין כלל סתירה בין הדברים.
הבעיה המשפטית היחידה היא היה יסוד כלשהו לחשש.
ייאמר ברורות. מחבל שנוטרל נבדק ונכבל ואין ממנו יותר שמץ סכנה אסור בתכלית האיסור להורגו.
יהודה דרורי טועה, מתעה, וגם פוגע
בניגוד ליואב אהרוני, הרי שיהודה דרורי הוא שאינו מבין את המצב והוא פשוט ממציא דברים שקריים ופוגעים. ("חדשות בן עזר", גיליון 1266).
משפחת גולדין מעולם לא ביקשה לשחרר אסירים מחבלים, דבר המסכן אזרחים רבים, אלא רק להכביד על החמאס באמצעים אחרים, בלי לפרט ספציפית.
משפחת גולדין צודקת בהחלט בדרישתה זו.
על הדרך לפתרון כתבתי כבר מספר פעמים.
הדרך היחידה להחזיר את הגופות ואת האזרחים החיים היא "הומאניזם תמורת הומאניזם". מדינת ישראל מקבלת מדי שנה לטיפול רפואי בישראל עשרות אלפי חולים מרצועת עזה.
על מדינת ישראל להכריז: "הומאניזם תמורת הומאניזם". לא ייכנס מעזה חולה ערבי לטיפול בישראל ללא החזרת גופות החיילים ושני האזרחים. נראה אז כיצד יעמדו אנשי החמאס מול הפגנות חולים שמעברם יימנע. רק הם יכריחו את החמאס להחזרת הגופות והאזרחים.
כל זמן שהדבר לא נעשה מדינת ישראל בוגדת באזרחיה.
אור לגויים חושך ליהודים
מדינת ישראל מגישה טיפול רפואי לערבים מסוריה, מהרשות הפלישתינאית ומעזה. לאחרונה פורסם שאפילו סאיב עריקאת, המתנאה בכך שהוא כנעני מצאצאי רחב הזונה, מחכה להשתלת ריאות בארץ.
הנימוק לשאלה מדוע עלינו לתת טיפול רפואי ולהציל את הרוצים להרגנו הוא להראות לערבים שהיהודים הם אנושיים. לכן יש לדאוג לכך שגם החולים הערביים המטופלים יהיו אנושיים, ואין הדבר נכון.
על כל חולה המובא לטיפול בישראל לחתום על הצהרה שהוא רואה בדברי מוחמד באמנת החמאס ובדברי מוחמד חוסיין המופתי של אש"פ, לפיהם יש לרצוח את כל היהודים, גזענות שהוא מגנה ולא מופת מוסרי. שהרי לא יעלה על הדעת לטפל בחולה איסלמו-נאצי שמטרתו השמדת היהודים. כמובן שכל הערבים תחת שלטון מדינת ישראל יזכו לטיפול למרות גזענותם.
כדאי לדעת עוד עובדה. כל מחבל הנשאר בחיים עולה למדינה לפחות במיטה אחת בבית חולים.
תביעת הדיבה נגד יאיר הון-נתניהו
במסגרת מאבק פוליטי לכיבוש ערבי המכוון לפגוע בראש הממשלה פירסם ארגון "מולד" תחקיר על בנו יאיר נתניהו.
בתגובה לתחקיר פרסם יאיר נתניהו בכינוי יאיר הון* את התגובה הבאה: "הי 61. אני לא אתייחס לכל השקרים וההשמצות. כמה נחמד אבל שהצד שלכם תמיד מבלבל את המוח על הסתה, דמוניזציה, רצח אופי וחציית קוים אדומים. מה עם איזה תחקיר על מקורות המימון השונים והמשונים (והזרים) של המפעילים של הדף ההזוי הזה? מה עם איזה תחקיר על ה'בן של כולנו' של רה"מ שרון שנכנס לכלא?
"מה עם איזה תחקיר על 'הבן של כולנו' של רה"מ אולמרט, יחסיו המעניינים עם פלסטיני והמשמעויות לביטחון המדינה? או 'הבן של כולנו' של ראש הממשלה פרס שהרג חייל בפליטת כדור והנושא הוצנע? ברוח ימים אלו יש לי מסר לכל חברי הקרן להשמדת ישראל וגרורותיהם."
הוא חתם את התגובה באימוג'י של אצבע משולשת וצואה.
בתגובה ארגון "מולד" הגיש תביעת דיבה נגד יאיר-הון-נתניהו על סך של 140 אלף שקל.
ב"מולד" ציינו כי בין הפרסומים שהוציאו את דיבתם נמצאים הביטוי "הקרן להשמדת ישראל", שימוש במילה "גרורותיהם" והקביעה שמדובר בארגון "אנטי ציוני". ב"מולד" אף ציינו כי בניגוד לטענת נתניהו, הם אינם זוכים למימון מהאיחוד האירופי.
בנו של אולמרט לא הגיש תביעת דיבה.
תביעת הדיבה של יאיר הון:
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5000288,00.html
על התביעה הזו ועל סיכויה מן הסתם עוד ידובר רבות.
* שרה בן ארצי היא הבת של שמואל הון (האן) (ביידיש תרנגול) שעיברת את שמו. יאיר נתניהו בחר להזדהות עם שם משפחת אימו.
תביעת הדיבה שלא היתה ואין סיכוי שתהיה נגד בן עזר
מן הראוי ומן הצדק היה עליי לתבוע תביעת דיבה את אהוד בן עזר על דברי הדיבה שהעליל עליי כשכתב שאני כותב דברי דיבה. (גיליון 1263) כמובן להד"ם. מעולם לא כתבתי דבר שהוא אפילו ספק ספיקא של דיבה. (אל חשש לא אתבע אותו).
בניגוד לדברי בן עזר עליי: "הוא אמיץ מאוד כשמדובר בסיכון משפטי וכספי שלי כעורך אחראי – להיתבע על הוצאת דיבה בגלל פירסום חלקים מתוך דבריו." אינני אמיץ כלל ועיקר, להיפך, אני מאד פחדן והסיבה לכך היא שאני הרבה יותר עני מבן עזר, ולכן הרבה יותר חושש ממנו מתביעה. אני זהיר מאוד מאוד בכל מילה שאני כותב.
בן עזר צינזר אותי בשני מקרים. האחד ידידו של העורך עולה מבגדד שתבע ממנו לצנזר את דבריי ולא לפרסמם יותר, ובתגובה תבעתי את חופש הדיבור והדמוקרטיה וכתבתי שאל לנו לאמץ בארץ את מערכת הערכים והצנזורה של אבו בכר אל-בגדדי!
ככל שיהפוך מישהו את דבריי אין בדברים אלו שום עילה לתביעת דיבה כלשהי. הסיבה לצינזור היא רק ידידות העורך עם אותו עולה מבגדד.
המקרה השני גם הוא ידידו של העורך שבריש גלי מתנאה בכך שהצטרף לתנועת החרם נגד ישראלים ותבעתי להתייחס אליו על פי הכלל: "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי (עושה) חרם הוא," וליישם עבורו את הכלל: "האוחזים בחרם בחרם יאבדו."
אכן אותו האיש תומך תנועת החרם, הפחיד את העורך עד מאוד באיום בהגשת תביעת דיבה שכמובן אין לה שחר ועילה, שהרי לא ניתן לתבוע דיבה על ציטוט מדברי התובע.
לשמחתנו בקרוב כשייכנס חוק החרם לתוקפו ניתן יהיה לתבוע כלכלית את אותו האיש תומך החרם על דבריו ללא הוכחת נזק. או אז הוא ישלם על מעשיו.
רחמים לא ידע
https://www.youtube.com/watch?v=vgCoUj9OcxQ
ליברמן לא ידע?
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5000193,00.html
בניגוד לרחמים ש"לא ידע" מישהו רוצה לומר לי שאיווט אביגדור לובוביץ ליברמן, המנהיג הטוטאליטרי של ישראל ביתנו, המנהיג שמעלה ומוריד, ממנה ומפטר, האחראי על כל פעולה גדולה וקטנה במפלגה, לא ידע?
המזעזע הוא שהמשטרה אפילו לא חקרה אותו.
הדתה בקיבוץ
בעקבות כתבותיה המרתקות של ד"ר ארנה גולן האם היתה הדתה בקיבוצים? ברצוני להוסיף משהו על "ההדתה" בקיבוץ.
אחד במאי והיהדות
"הקבוצה ע"ש קדושי פינסק" קמה ב-1924 והגיעה להתיישבות בעמק יזרעאל בהקימה ב-1926 את קיבוץ גבת.
כיאה לחברי תנועת "פועלי ציון" (יש לבטא "פוֹלֵי צייֶן) הציונית-סוציאליסטית-מרקסיסטית חגיגת "אחד במאי"-חג הפועלים ביטא יותר מכל את האידיאולוגיה ה"סוציאליסטית-קיבוצית" של הפינסקאים. "אחד במאי" נקבע תמיד יום שבתון.
השכנים – "קבוצת השרון", "קבוצת עיינות", ו"נהלל". היו אנשי "גורדוניה" ומפלגת "הפועל הצעיר", והמונח "סוציאליזם" לא היה מקובל עליהם. הם לא חגגו את "אחד במאי" ולא שרו את "האינטרנציונל". כשהתנוסס בגבת הדגל האדום הם חששו מהשפעתו על חינוך ילדיהם. באמצע חגיגת "האחד במאי" בגבת, הופיעו פתאום צעירי נהלל, עם צעיר בשם משה דיין בראשם, והחלו להתפרע ולהפריע. הם סולקו והחגיגה נמשכה.
יום אחד הסתקרן חבר קבוצת "השרון" השכנה, שבה לא נחוג ה"אחד במאי" ולא הונפו דגלים אדומים, לדעת כיצד חוגגים בגבת את חג הפועלים. הוא התגנב בערב החג אל מאחורי חדר-האוכל של גבת לראות ולהאזין. מה הופתע כאשר שמע שירה אדירה שבקעה מהאולם. החברים ישבו צפופים איש אל רעהו, ומפיהם פרץ בהתלהבות חסידית אדירה – זמר חסידי בנוסח קארלין, החוזר על עצמו שעה ארוכה: "שיר המיילעס מיט היספיילעס" שיר המעלות עם התפעלות: אוי-יו-יו-יו-יו... ותחינת "אבינו מלכנו,חננו עננו – עשה עמנו צדקה וחסד!" והשורות חוזרות ונשנות: "אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ / אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ / חָנֵּנוּ וַעֲנֵנוּ / כִּי אֵין בָּנוּ מַעֲשִׂים. / עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד / עֲשֵׂה עִמָּנוּ צְדָקָה וָחֶסֶד וְהושִׁיעֵנוּ."
לחגיגה "סוציאליסטית" כזאת לא ציפה החבר מהקבוצה השכנה.
החלוצים הפינסקאים באו כולם מבתים מסורתיים ולא יכלו להתנתק ממהותם היהודית.
לא עברו שנים הרבה ובהשפעת חגיגת ה"אחד במאי" של "קבוצת פינסק", נפוץ החג בכל העמק. חג "האחד במאי" נחוג גם בנהלל, וכלל שם מצעד בכפר, ואסיפה רבת משתתפים בבית העם, בחסות הדגל האדום. ברבות הימים החג נמוג ונעלם. היהדות נשמרה.
ירדה השבת
חבר הקבוצה יהושע רבינוב הוזמן יום אחד לבקר בקיבוץ גינוסר. לפנות ערב יצא לטייל לכיוון ואדי חמאם שכשמו כן הוא – ואדי היונים – וחזה במאות יונים עפות חזרה לקִנן. כשחזר מטיולו כבר ירדה השבת ובקיבוץ גינוסר קיבלוה בשירים.
הביקור נחרט בזיכרונו של יהושע וכשחזר לגבת כתב את השיר – "ירדה השבת". דוד זהבי חיבר לשיר לחן.
ירדה השבת
יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,
וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ.
וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים
לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת.
תַּעֲלֵינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,
קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=137
כמובן שמאז כל "קבלת שבת" בגבת נפתחה בהדלקת נרות ובשירו של יהושע המשורר – חבר הקבוצה.
מאיר איילי והמאבק על היהדות בקיבוץ
אויגן הירשלר – בן למשפחת רבנים, נולד ב-1913 באוסטריה בעיירה אייזנשטדט. בהיותו בן שבע-עשרה, לאחר לימודים באייזנשטדט ובמטרסבורג, נסע לפרנקפורט דמיין ללמוד בישיבתו של ד"ר יוסף ברויאר, שהיה נכדו של ר' שמשון רפאל הירש, בעל הסיסמה: "תורה עם דרך ארץ."
בנוסף לקח אויגן, שיעורים כתלמיד שלא מן המניין באוניברסיטת העיר. בראשית 1933 סיים את לימודיו וחזר לאייזנשטדט, שם הקים את הסניף המקומי של תנועת הנוער "תכלת לבן" (בלאו-וייס) ו"החלוץ", ועבד בהכשרה כרפתן.
באפריל 1933 הגיע העולה החדש לנמל חיפה. אויגן, תלמיד הישיבה לשעבר הבקיא בלשון המקרא והמשנה, השתוקק מאד לשמוע את צליל השפה העברית מפי ילד עברי המדבר בשפת המקרא והמשנה כשפה טבעית – שפת אימו. כשיצא מהנמל החל לטייל בשכונה העברית "בת גלים" והנה בא לקראתו ילד כבן שש. מיד שאל אותו:
"אמור נא לי ילד, מה שמך?"
מניה וביה ענה לו הילד ב"לשון הקודש" בהברה ספרדית: "חמור! מה איכפת לך?!"
הסתבר לו מיד שזאת היא השפה העברית המדוברת מפיו של ילד עברי יליד הארץ שהעברית היא שפת אימו. בכל מקרה אויגן הירשלר עיברת את שמו לשם העברי: "מאיר איילי".
עם עלייתו ארצה צורף מאיר איילי, על פי החלטת בני מרשק, ל"קבוצת השדה". החלטה שממנה למד את המושג "מרות הקיבוץ", כסיסמה שצילצולה דמוקרטי לחלוטין, אבל משמעה קווים שנקבעו ע"י יצחק טבנקין ומרעיו... מאז לא "החזיק" יותר מטבנקין, בלשון המעטה.
לאחר יום העבודה התחיל מאיר להדריך קבוצת נוער מגרמניה. כמדריך הוא נפגש עם ברל כצנלסון שהשפיע רבות על דרכו בעתיד.
בשבועות תרצ"ה נערכה התכנסות למדריכים, בה הרצה ברל כצנלסון. מאיר שמע מפיו את המסה המצליפה שלו: "בזכות המבוכה ובגנות הטיח." בדבריו, מצא ברל מסילה לליבו של מאיר איילי. איילי נוכח שמשנתו של ברל, שלא כזו של טבנקין, היתה סדורה, ולא היו בדבריו חזרות וערבובי רעיונות. נקודה נוספת: ברל היה מקורב אל גדול חוקרי היהדות בימים ההם – גרשם שלום. ברל חשב כל הזמן על דרך חינוכית למען לא יאבדו החלוצים את מורשתם היהודית. ברל ראה במאיר איילי בן ברית רעיוני שיש לטפח, מפני היותו "חלוץ" שבא ממשפחת רבנים, ומעיירה בה היתה הישיבה של עזריאל הילדסהיימר לפני שעבר לברלין, שם הקים את הסמינר הידוע לרבנים, והוא בוגר לימודים בישיבה. חלוץ כזה השואף לשמר את המורשת היהודית, היה דמות "המדריך האידיאלי" בעיני ברל.
בשנת 1940 עלה לירושלים להמשיך בלימודיו האקדמיים באוניברסיטה העברית. הוא נרשם ללימודי יהדות. פרופסור גרשם שלום חוקר הקבלה המפורסם בחן אותו על דף מספר "הזוהר". בבחינת הכניסה לאוניברסיטה הוא נדרש לתרגם טקסט בארמית. מבחן הקבלה עבר בהצלחה והוא התקבל ללימודים. מאז התיידד מאוד עם גרשם שלום, למרות ששנה מאוחר יותר שלום הצטער מאד על כך שתלמידו בחר לחקור את הנגלה במקום את הנסתר. בנוסף למד מאיר תורה אצל הפרופסורים: קאסוטו, סגל, יוליוס גוטמן, ובנציון דינור.
בשל המאורעות והמלחמה הפסיק את לימודיו לפני סיומם. מוריו באוניברסיטה הפצירו בו להמשיך במסלול אקדמי אבל מאיר רצה להיות נאמן לדרכו האידיאית ולשוב לחיי קיבוץ.
ב-1942, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, הגיע לקבוצת פינסק-גבת. לאחר לבטים רבים, שיכנעו אותו ארקה ישראלי ורעייתו המשוררת פניה ברגשטיין, לבוא ולהתנחל עם אשתו בקיבוץ.
מאיר התרשם מאד מהסברת הפנים ופתיחת הלבבות שנתנו לו החברים בגבת. מיום בואו חש בתחושת השתייכות והרגשת בית. הוא מאוד התרשם מהחברה המלוכדת, שבה שררה חמימות יהודית עממית, שהביאו איתם יוצאי פינסק.
בוותיקי הקבוצה – יוצאי פינסק, הוא מצא, היתה תערובת אנושיות-מנטאלית מעניינת, פשטות עממית נלבבת – חמימה, עם אינטליגנציה טבעית. הרשימו אותו המשוררים: יהושע רבינוב, ופניה ברגשטיין. הרשימה אותו הדבקות בשפה העברית הצחה, שנרכשה כבר בגימנסיה או ברחוב הפינסקאי, מבלי להתנכר לחלוטין לשפת האם, היידיש הרוסית-ליטאית המתנגנת.
לאחר שנה של עבודה בחקלאות ועמידה במבחן העבודה הפיזית, נקראו – מאיר ונעמי אשתו, לעול העבודה החינוכית, נעמי כמטפלת לילדים בגיל המתבגר, ומאיר כמורה ב"כיתות ההמשך" – השם הקיבוצי לתיכון, ומאוחר יותר כמנהל בית-הספר. כל זאת כמובן מבלי לזנוח לגמרי את העבודה ברפת לעת מצוא, בעיקר בתורנויות שבת.
המנהל והמחנך מאיר איילי, שהיה אמון על ההומאניזם המערבי האירופאי יותר מאשר על האחידות החינוכית הסובייטית, יצר במקוריותו מוסד חדש בגבת – מוסד "חברת הילדים". "חברת הילדים" שהקים מאיר שימשה לאחר זמן דוגמא גם לקיבוצים אחרים. "חברת הילדים" התנהלה בדרך דמוקרטית על-ידי החניכים עצמם. החניכים אירגנו את הפעילות התרבותית והספורטיבית שלהם. הם אירגנו את סידור העבודה שלהם בענפי המשק, את הוצאת העלון השבועי, את המסיבות, הטיולים, וכדומה. אך היתה זאת כמובן "דמוקרטיה מודרכת". המחנכים-המדריכים היו מודעים לגבולות התערבותם באוטונומיה של החניכים, אבל הם המורים, קבעו את מהלך הדברים. המורים הם שהנחילו לילדים את סגנון התרבות בהווי מיוחד של "חברת הילדים": אירגון חדר-האוכל של הילדים, קבלות השבת וערבי החגים, קונצרטים מעל גבי תקליטים בפטיפון מונע ידנית, תערוכות רפרודוקציות מגדולי האמנים, וכדומה.
כאשר שמע ברל כצנלסון ממאיר איילי, בן טיפוחיו, שהחליט להסתפח לגבת, הוא תמה מאוד. היה זה זמן קצר לאחר שברל, החרד לאובדן הזהות היהודית, עודד את מאיר להתחיל לעבוד בהכנת האנתולוגיה "חגים וזמנים", כפועל יוצא מהשאיפה להשיב את הדרת המועדים היהודיים לחיי הציבור הנקרא "חילוני".
ברל שאל אותו בתמיהה: "האם לא קראת ב'יומן גבת' את רשימתו הבוטה של ארקה, על שהמטפלות בגבת 'העזו' לעשות מעשה קלריקאלי כזה, ולהדליק נרות שבת בבית הילדים?..."
"שומו שמיים!" זעק ארקה בלהט המהפכני שלו, "מחזירים אותנו ואת ילדינו להווי הדתי, שאותו נטשנו!"
מאיר ענה לו שהוא לא נותן משקל יתר לדברים אלו, אבל בהמשך פעולתו הבין מאיר את תמיהתו של ברל על תפישת היהדות ב"קבוצת פינסק". הבעייה התעוררה בקשר לאופן עריכת "קבלות השבת" ב"חברת הילדים".
בעת ייסוד "חברת הילדים", ישב מאיר עם ילדי הקבוצה הבוגרים לתכנן את הפעילות התרבותית. המבוגרים שביניהם ביקשו והחליטו, כי בעת קבלת השבת בחדר-האוכל שלהם יודלקו נרות שבת. החלטה זו בדבר הדלקת נרות שבת הגיעה לידיעת "ועדת חינוך" של המשק, וזו העבירה את הנושא בדחיפות להכרעת אסיפת הקיבוץ. בשלוש אסיפות קיבוץ דנו ודשו בנושא, ובסופן הוחלט ברוב דעות: אין להכריח את הילדים לנטוש את הרעיון הזה, אך יש לנסות ולשכנעם, שאין מנהג זה של הדלקת נרות שבת מתאים לחיי הקיבוץ.
מאיר נזכר בדבריו של ברל, ומכיוון שלא היה מוכן להיות ה"שליח לדבר מצווה", ולהודיע את ההחלטה לילדים, הטילה האסיפה על המשוררת פניה לבוא בדברים עם בני חברת הילדים ולהסביר להם את עמדתם של רוב חברי הקבוצה. פניה, המשוררת, שבהיוודע ממדי השואה, כתבה את השיר המרגש "שתלתם ניגונים", שיר מלא הערגונות והגעגועים לבית אבא, ולזמירות השבת על שולחנו, הלכה והודיעה לילדים את ההחלטה. ואכן, נרות שבת כבר לא הודלקו על שולחנם של הילדים, אבל הוקראו פרקי מקרא ודברי חז"ל, והושרו ברננה נלהבת זמירות שבת, פיוטי חג, ופסוקי הלל, ועל כך לא היה פוצה פה ומצפצף.
פניה ברגשטיין שתלתם ניגונם:
http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=394
המנטאליות של חברי "קבוצת פינסק", ניתח מאיר איילי, היא מלאת סתירות. אצל חברי הקבוצה התקיימה קריאתו של פאוסט: "שתי נשמות בליבי שונות," זו נוגדת את זו, האחת ספוגה שורשיות יהודית עממית, אהבת ישראל ואנוש, עם מסירות נפש עד כלות לבניין הארץ, והאחת בוערת בלהט מהפכני להרס חברה גלותית ישנה ולהקמת אושיות חברה של צדק ושוויון. תוך כך לא הושם לב, שמא נשפך התינוק יחד עם המים הדלוחים, ויחד עם כלים שנדבקו אליהם רפש ועובש נזרקו כלים יקרים, טעוני מסורת של עושר תרבותי ומוסרי.
רק לאחר מאבק ארוך התאפשר למאיר ללמד בבית-הספר, אולי מהראשונים בתנועה הקיבוצית, לצד יצירות י"ח ברנר, וש"י עגנון – גם דף גמרא, ופרק מעמיק במחשבת ישראל. ובו בזמן להכניס למערכת הלימודים בכיתות הגבוהות את היצירות הקלסיות מספרות העולם. החל בטרגדיות יוון, דרך שיקספיר, וגיתה, עד השירה, המחזה, והרומאן, של המאה האחרונה. כיוון שלא הונהגו בחינות בגרות בבית-הספר, והן לא היו המוטיבציה ללימודים, היה חופש לבחור מערכת לימודים ייחודית.
מאיר איילי הירהר: האם היתה זאת מורשת בית אבותיו, או פרי תהיותיו בדרך החינוך, שהניעו אותו לנקוט, גם במערכת ההוראה, שילוב של שתי הדיסציפלינות יחד, תרבות ישראל שורשית עם תרבות כללית חובקת עולמות. הוא פעל בהתמדה לעניין בכך הן את החניכים, והן את עמיתיו המחנכים. הוא עצמו גדל בבית דתי, אביו היה תלמיד חכם מופלג, מקפיד במצווה קלה כבחמורה, אך הקפדה זו שהושלטה בבית לא השאירה בו את אותה רתיעה, או אף עוינות שמצא אצל החברים יוצאי קהילות מזרח אירופה. חדשים לבקרים אביו שינן לו את פירושו הוא למאמר בתפילת השחרית, "לעולם יהא אדם ירא שמיים," כך: "לעולם יהא אדם," קודם לכל תהיה אדם, ואחר כך תהיה ירא שמיים. לא בכדי כיהן בעירו ד"ר עזריאל הילדסהיימר, רב אורתודוכסי, ממייסדי שיטת "תורה עם דרך ארץ" – שיטה של דבקות בסערות המהפכות החברתיות והסוציאליות.
בבקשו נתיבות עולם, רחק מאיר מדרך האורתודוכסיה, ובבחלו בחיי הגלות ובספיחיה הסתפח אל עדת הפועלים בוני הארץ ויוצרי חברה חדשה, אבל, הוא לא נסחף להתנכרות הטוטלית לערכי מורשת אבות, אדרבא, הוא ידע ולימד: "לא תצלח לעמנו תחייה לאומית ארצית ורוחנית ללא יניקה משורשי תרבותו. ומצווים אנו לרכשה ולפרשה כל יום מחדש, כמעשה חכמינו, שבנו מערכת הרמנויטית מדרשית שלימה כדי לפרש את התורה, ולהקנותה לכל דור כהבנתו." וכדברי גיתה: "את אשר ירשת מאבותיך, רכשהו למען יהא קניינך."
מאיר לא יכול היה לקבל את העובדה שבגבת העדיפו ללמד את "המניפסט הקומוניסטי" במקום יהדות.
ברל כצנלסון נשאר מאד קרוב למאיר, והמשיך לעודדו להוציא חומר בדפוס על "החגים והזמנים" היהודיים.
קבלת שבת בעת פילוג
בדומה לריב בפינסק בין החסידים למתנגדים והקמת המניינים הנפרדים כך קרה גם בגבת בזמן הפילוג. בטרם עזבו החליטו המפא"יניקים לפצל את טקס קבלת השבת בחברת הילדים.
קבלת השבת חייבת להיות על פי דרישתם על פי ההשתייכות הפוליטית.
הגיע ערב שבת והנה: באותו חדר-אוכל ישבו עתה שתי קבוצות של ילדים. קבוצה אחת של ילדים ממפא"י ישבה מצד ימין של האולם, וקבוצה שנייה של ילדים ממפ"ם ישבה מצד משמאל של האולם. הילדים ישבו ופזלו במבטיהם אל הקבוצה היריבה. "שבת המלכה" שירדה מעתה על הילדים, נכנסה מפולגת: שבת "איחודית" ושבת "מאוחדת".
לראשונה ילדי "האיחוד" עשו "קבלת שבת" ללא השיר הפותח המסורתי: "ירדה השבת". על פי המסורת הגבתית – השיר "ירדה השבת", פרי עטו של יהושע רבינוב, פתח כל "קבלת שבת" בעבר. הסיבה לפסילת השיר: המשורר יהושע רבינוב שייך ל"קיבוץ המאוחד". ילדי "הקיבוץ המאוחד" לעומת זאת המשיכו לפתוח איתו את קבלות השבת.
יה אכסוף נעם השבת
בגבת שרו תמיד שירים חסידיים בדגש על ניגוני חסידות קרלין. משום מה שיר אחד מעולם לא הושר והוא שיר שחובר ע"י רבי אהרון פרלוב מקרלין לפני יותר מ-250 שנה ועדיין מושר שם. שיר נפלא. "יה אכסוף נעם השבת":
יה אכסוף נעם השבת – תיהנו
https://www.youtube.com/watch?v=qdP7WPbdd5w
ביפעת, הקיבוץ החדש שהקימו המפא"יניקים, עמד מאיר איילי בראש בית הספר התיכון האזורי "העמק המערבי", שלימים הצטרפו אליו גם בני קיבוץ גבת, אנשי טבנקין, ו"הקיבוץ המאוחד".
בנוסף להיותו מנהל, לימד איילי תלמוד, ויזם ב-1968 את מנהג תיקון ליל שבועות בו יושבים כל ליל שבועות ודנים בסוגיות תלמודיות.
השילוב בין היהדות לסוציאליזם הקיבוצי בא לידי ביטוי בנושא הדוקטורט שלו שיצא בספר: "אוצר כינויי עובדים בספרות התלמוד והמדרש", 1984, ו"פועלים ואומנים: מלאכתם ומעמדם בספרות חז"ל", 1987.
זמן קצר לפני שנתמנה ליו"ר המזכירות הפדגוגית במשרד החינוך, ושכל את בנו הטייס במלחמת יום הכיפורים, זכיתי ללמוד אצל מאיר איילי, אדם ומורה נפלא, שאת כל חייו הקדיש למען התרבות היהודית. שיעור התלמוד של מאיר איילי היה מכיל עולם ומלואו, הומניסטיקה במיטבה. בשיעור היה עובר מסוגיית "תנורו של עכנאי", ו"אחרי רבים להטות", ועד פאוסט של גתה. מסוגיית "האם יש שליח לדבר עבירה," אל עגנון וברנר.
בית כנסת עם שני רבנים
קיבוץ גבת היה היחיד בתנועה הקיבוצית שהיה בו בית כנסת וחיו בו שני רבנים הורי החברים, הרב קרמראז'-כנעני והרב ביגון. בבית הכנסת היו שני ספרי תורה שלימים נמצאו פסולים. ליד בית הכנסת התקיים מטבח כשר שבו בושלו ארוחות כשרות להורי החברים.
לימים נסגר בית הכנסת בגבת וקיים היום ביפעת.
הדתה
במחזור שלי, שהיו בו 19 תלמידים, התדתו רק שניים. על יד אחת ניתן לספור את כל המתדתים בכל המחזורים.
מסקנה: לימוד תרבות יהודית אינה קשורה כלל ועיקר בהדתה...
אי לימוד תרבות יהודית היא סתם בורות.
נעמן כהן
* * *
עאלק ממשלת ימין
ראש הממשלה המנוח, יצחק שמיר, היה ראש הממשלה האחרון מן הימין.
כל הטענות כאילו נתניהו מייצג את הימין, אינן עומדות במבחן העובדות.
רדיפה פוליטית או חקירה הוגנת? תלוי את מי שואלים. חסידיו של בנימין נתניהו ישיבו לך במבט עגום, כי המירדף אחר נתניהו נמשך מאז בחירתו, על ידי אויבי המחנה הלאומי, בני חושך, שמבינים כי ללא מפלתו לא יוכלו להכריע את שלטון הימין ו"לא יכלו לצמק את ישראל לגבולות 67'," כפי שאמר אחד מגדולי חסידיו. "זו לא רדיפה נגד נתניהו בלבד, אלא נגד הימין כולו, נגד ממשלת הימין," אמר ועיניו מודאגות.
ממשלת ימין? סליחה חברים. נכון אמנם שנתניהו לא יהיה ראש הממשלה שיחזיר את ישראל חלילה לגבולות אושוויץ של 67', אבל בכך מסתכמת פחות או יותר ימניותו.
ראש הממשלה האחרון שניהל מדיניות ימין מובהקת, קם כאן באוקטובר 1983, כשנבחר יצחק שמיר לראשות הממשלה. אבל מאז יולי 1992 הוא כבר לא בשלטון. אחריו ישבו על כסאו רבין ופרס שהמיטו עלינו את אסון אוסלו, ברק שברח עם זנב מקופל מלבנון ועודד את התעצמות החיזבאללה שהפך לאוייב אימתני, שרון אבי ההתנתקות הנפשעת, אולמרט חובב המעטפות – ומאז מארס 2009 נתניהו.
אבל מסתבר שמאז שמיר לא קידש איש מהם (ולא ציפינו מהשמאל שינהג כך) את קיר הברזל הז'בוטינסקאי. גם לא נתניהו שנבחר על בסיס מצע הליכוד: "לא תקום שום ישות מדינית זרה ממערב לירדן."
נתניהו מכהן כאן ברציפות 8 וחצי שנים (ולפני כן עוד 3 שנים בין 1996 ל-1989). תמיד טען שהוא ימין אך בפועל ביצע מדיניות שמאל: ויתר על חברון. כינה את רב המרצחים עראפת בתואר 'ידידי'. חתם על הסכם וואיי ליישום מכשלת אוסלו. אימץ את נוסחת הוויתורים המחפירה שעשתה אותו ללורד בלפור של הפלשתינים. וזה מכבר נכנע לסחטנות הסולטן ארודאן, כששילם פיצויים למרצחי המרמה. וזו רשימה חלקית.
ביום הבוחר ידע נתניהו לנצל עד תום את כמיהת הימין לשלטון. הבטיח שישמור על ירושלים, יבלום את "הסתערות הערבים על הקלפיות," ויציל את המדינה מידי השמאל.
אבל רק ננעלו הקלפיות, והדיסקט התחלף: הצבא סורס מעקרונות יסוד כמו 'הבא להורגך השכם להורגו' ונפתחו שורותיו בפני תועמלני הקרן לה------ ישראל ואירגוני השמאל. צה"ל מתנהל כצבא שיש לו מדינה, כשבכיר בו, סגן הרמטכ"ל, מחציף פנים ומשווה בין ישראל לגרמניה הנאצית, תוך כדי זילות השואה והכחשתה, והוא טרם הודח.
גברה הטהרנות המזוייפת נוסח פרשת אלאור אזריה, שאותה היה עליו לחסל בעודה באיבה, ע"י 'הפיכת שולחן' קטנה.
נמשכת הזרמת מלט וברזל לתעשיית המינהרות הרצחניות בעזה. מתאפשרת החזרת גופות לחמאס מבלי לדרוש את החזרתם של הדר גולדין ואורון שאול הי"ד. מוענקת יד חופשית למינהל האזרחי ברדיפתו אחר יהודים טובים, מלח הארץ, ולקינוח – מגורשי ההתנתקות בצפון השומרון עדיין אינם על אדמתם. מי צריך שמאל כשיש ימין מזוייף כזה?
רוצים עוד? – איראן ממשיכה להתגרען ולאיים; פארסת המגנומטרים בהר הבית העמיקה הפקרתו בידי פורעים ערביים. ויש עוד. ובקיצור, אין בעל בית. אין מלך בישראל.
ויש תזכורות מן העבר: תמיכה בכנסת ובממשלה בפשע התנתקות (ושלא ימכרו לנו לוקשים, על התנגדות, שצצה במלוא רפיסותה רק ברגע האחרון. ניהול כושל של מבצע 'צוק איתן', שלא הסתיים בהבהרה חד משמעית לחמאס ש'בעל הבית משתגע'. שיחרור 1,027 מחבלים תמורת שליט אחד, ועוד שני סבבים של שיחרור מרצחים. הענקת תנאי בית הבראה לרוצחי יהודים, אף שאין עליו שום חובה לכך מבחינת המשפט הבינ"ל. ועוד.
פעם עוד טענו שנתניהו טוב להתיישבות. אבל הוא לא בנה בכל שנות הקדנציה השנייה אף יישוב אחד, ומאידך הקפיא לחלוטין את הבנייה בשטחים לתקופה ארוכה, וגם כיום בולם בנייה מחוץ לגושים, עד כדי בריחת דור העתיד בשל מחסור במיבני חינוך ודירות מגורים. ובירושלים ההקפאה עודנה בעיצומה.
במישור האזרחי-חברתי הוא טירפד סידרת מהלכים שביכולתם לבסס את השפעת הימין (לעיתים נהג לטעון להגנתו, ואולי בצדק, שמי שמטרפד יוזמות אלה הוא 'הימני המהולל' בני בגין): הקפאת חקיקת חוק העמותות העויינות. אדישות לחובתו הדמוקרטית לריענון את השיטה האומללה לבחירת שופטים, שאין לה אח ורע בעולם, והיא זו שמנציחה את עליונות השמאל. כניעה נפשעת להמון הערבי באום אל-פאחם, ביפו ועוד. התעלמות מההסתה הגוברת של גורמים איסלאמיים קיצוניים בצפון ובדרום. ועוד.
ועל אף כל האמור לעיל, אין ספק שהימין ימשיך לראות בו גם להבא מועמדו היחיד לראשות הממשלה. אין עוד מלבדו. הימין טרם התאושש מן הטראומה שעבר כשהפיל ב-92' את שמיר וקיבל את אסון אוסלו. וכשהומלך ב-99' אהוד ברק שברח מלבנון ובכך עודד את הולדת האינתיפדה השנייה. לימין לא איכפת שראש הממשלה מטעמו הוא קבלן ביצוע של השמאל, ובלבד שלא יישב שם נציג שמאל שיודה שהוא שמאל. המסכה חשובה מכל.
מנחם רהט
* * *
יהודה דרורי
למה להזדהות עם "הנחקר"?
אני מקבל את התיזה הימנית, שהשמאל מנסה להפיל את נתניהו בכל דרך שהיא (אף שכולנו יודעים שהשמאל לא ייבנה מכך...) אבל החקירות המתנהלות היום בתיקי 1000 ו-2000 (ותיקי שרה) אינן יותר שייכים למאמצי השמאל אלא לחוקרי המשטרה והפרקליטות (וגם לעדי מדינה שאינם אפילו קרובים לשמאל).
אספות ההזדהות למען ביבי מזכירות לי את אסיפות הענק למען אריה דרעי לפני שהורשע ונשלח לכלא ("הוא זכאי...הוא זכאי...")
לכן נשאלת השאלה: למה לצאת בפומבי למען נחקר, לפני שהאמת תצא לאור... ונניח לרגע שביבי יואשם ויורשע? ... אני מניח שחבורת "החסידים השוטים" הללו ימשיכו להפגין לחפותו, באבסורד הדומה ממש למאות השמאלנים המפגינים מדי מוצ"ש לפני ביתו של היועץ המשפטי מנדלבליט בסיסמה המטופשת: "ביבי אשם עד שיימצא זכאי!"
יהודה דרורי
* * *
אהוד בן עזר
שני שירים מתוך
"יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר"
אחרי עשרים שנה
כְּשֶׁתָּבוֹא אֲהוּבָתְךָ הָעֲיֵפָה עִם שְׁטַר חֲלוֹמוֹתֶיךָ
אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה, אַתָּה תִּרְצֶה לוֹמַר כְּמוֹ יֶלֶד:
חֲבָל, נִגְמַר הַחֹפֶשׁ הַגָּדוֹל! אוּלַי עוֹד קְצָת, לְחַכּוֹת? אֲהוּבָתִי
לָמָּה בָּאת כְּבָר? כָּל כָּךְ מַהֵר. אֵלֶּה הָיוּ רַק חֲלוֹמוֹת
וַאֲנִי בֵּינְתַיִם חַי, לֹא רַע, לֹא רַע לִי, בֵּינְתַיִם, לִחְיוֹת.
לֹא הִתְכַּוַּנְתִּי בִּרְצִינוּת, כִּי בִּרְצִינוּת אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ מִי
מְצַפֶּה לִי בִּזְרוֹעוֹתַיִךְ. כַּמָּה נְשִׁיקוֹת עוֹד נוֹתְרוּ
בִּשְׁנוֹתַיִךְ כַּמָּה אֲנָחוֹת בִּגְרוֹנֵךְ כַּמָּה כֹּח בְּמָתְנַיִךְ
כַּמָּה חֶשְׁבּוֹנוֹת שֶׁל צַעַר כַּמָּה חֲדָרִים שֶׁל לֵב כַּמָּה
פִּנְקָסִים שֶׁל זָר כַּמָּה הוֹרִים וְכַמָּה מִמֵּךְ –
וְכַמָּה מִמֶּנִּי בְּמָה שֶׁנּוֹתַר מִמֵּךְ. וְכַמָּה
מִמֵּךְ בְּמָה שֶׁנִּתְוַסֵּף עָלַי. וּמָה יַגִּידוּ כָּל רֵעַי
עַל חֵטְא בִּשְׁטוּת אֲשֶׁר יָדַעְתִּי דַּי. כִּי זֶה
אֲשֶׁר מִתּוֹךְ צָרָה אַחַת בָּרַח אֶל קוֹדַמְתָּהּ
כֵּיצַד יִטְעַן כִּי לֹא יָדַע וְשׁוּב יִפֹּל בְּפַח נַפְשׁוֹ-נַפְשֵׁךְ
וּבְמַפָּח אֲשֶׁר יָקַשְׁתְּ לוֹ בְּשִׁבְרוֹן חַיַּיִךְ
שֶׁאַתְּ עֲדַיִן אַתְּ, אַחֲרֵי עֶשְׂרִים שָׁנָה.
ינואר 1973
יַעְזְרֶהָ אלוהים לפנות בוקר
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ.
גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ. לְחַבְּקָם רָצְתָה
אֲבָל לֵילוֹת כְּמוֹ יָמִים הָיוּ עֵרִים פְּחָדֶיהָ. כָּל מִלָּה
עָצְרָה כְּהַר אֶת הִרְהוּרֶיהָ. כָּל גָּבִישׁ שִׂכְלִי נִתְקַע
בְּפֶרַח נָשִׁיּוּת שֶׁלָּהּ. כָּל דְּיוֹקָן עַצְמִי שֶׁלָּהּ
סָטַר לָהּ זָר לָהּ עַל פָּנֶיהָ. בְּחֵיקָהּ צָמְחָה כְּנָכְרִיָּה.
מִדַּעְתָּהּ צָנְחָה וְנִשְׁאֲרָה נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת.
אֶת שְׁבָרֶיהָ צָדָה בְּמִלִּים וּסְחַרְחֲרָה שָׁקְדָה עַל נִסּוּחֶיהָ
אַךְ רֵיק הָיָה לִבָּהּ מִבְּעָלֶיהָ. נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת
הִיא חִכְּתָה, לֵילוֹת חִכְּתָה, דּוֹרוֹת חִכְּתָה –
לִמְצֹא קוֹרֵא לְתַעֲרוֹבֶת הַגְּזָעִים שֶׁלִּכְסְנוּ פָּנֶיהָ
לְפִעְנוּחַ כְּתַב הַחַרְטֻמִּים הַדַּק בּוֹ נִצְטַיְּרוּ יָגוֹן שֶׁלָּהּ
עִם שְׂפַת צְחוֹקֶיהָ. כִּי בְּעֵינָיו יָפְתָה.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר. גַּם צִפּוֹר
מָצְאָה בַּיִת וְהִיא לֹא קֵן לֹא אֶפְרוֹחַ.
בַּחֲלוֹם בָּנְתָה בֵּיתָהּ. גִּמְגּוּם הָיוּ כְּתָלֶיהָ.
לְחַבְּקָם רָצְתָה אֲבָל הַסִּיד בָּרַח מֵעַצְמוֹתֶיהָ.
יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר.
נוֹפֶלֶת וְיוֹדַעַת אֶת חַסְדוֹ.
פברואר 1973
* * *
מיומנו של יליד חברון, אליהו ספורטה
לאחרונה, בגיליון 1264 של המכתב העיתי, התפרסם שירו של יוסי גמזו "היוצא מהכלל" הפותח בטבח שעשו הערבים ביהודי חברון בתרפ"ט, 1929. טבח שתמלאנה לו עתה 88 שנים.
מאז הטבח עזבו היהודים את חברון, וחזרו לעיר האבות ולמערת המכפלה רק אחרי מלחמת ששת הימים. חברון נשארה עיר דמים. כמעט אין בה יום ללא ההתגרויות של המוסלמים, מיידוי אבנים עד לרציחות.
אולם לפני מאורעות תרפ"ט ידעה חברון גם תקופות של יחסי שכנות בין שני העמים. אליהו ספורטה (נולד 1889) בן למשפחה ספרדית ותיקה בחברון, כתב יומן על ילדותו ונעוריו בעיר. הוא כתב ביד, בכתיבה תמה וברורה, בעברית כמעט כשל ימינו, חרף השנים שחלפו מאז.
"אמי נולדה בסרביה, אבי בקונסטנטינופול," כותב אליהו ספורטה."למרות העוני השתדלו הוריי לתת לי ולאחותי הגדולה ממני, תחיה מירקודה, חינוך מסורתי. בן שלוש מסרו אותי ואת אחותי לאשת חיל שלימדה אותנו את הברכות וכמה תפילות. אבא בחן אותי כל יום ולא נתן לי לישון עד שאמרתי מילה במילה את קריאת שמע.
"בן ארבע מסר אותי אבי למלמד פרטי. שלחו לשם גם את אחותי אף שלא היה נהוג בחברון ללמד ספר לילדות. ביום הכניסה לבית הספר קנה אבי למורה פירות מתוקים, קופסת פח מלאה סוכריות, קפה וסוכר. ישבתי ישיבה מזרחית 'ישרה' והרגשתי את העול הכבד שהטילו הוריי עליי, ילד קטן ורך. הרבי היה קפדן עד לקוצו של יוד. למי שלא ידע לענות היה מרביץ בשוט וסטירות לחי ימין ושמאל. התחלתי לבכות בחשאי. הרבי הניח לפני טבלת א"ב: 'זה אל"ף – תאמר: אל"ף! זה בי"ת...' ראיתי שאני לא יודע טוב ופחדתי ולא הוצאתי מפי מילה. המלמד סיפר לאבי: 'בנך איננו רוצה לאמור אל"ף!'
"אמרתי לאבא בתמימות שאינני רוצה להתחיל עם הרבי, שלא יכה אותי. אבא השפיע עליי להיות צייתן. אם אלמד טוב, לא ייגע בי הרבי לרעה. כעבור כמה שבועות כבר ידעתי את חיבור האותיות ואת הניקוד, הרבה תפילות בעל פה והתחלתי ללמוד חומש.
"פעם, כשהוריי חשבו שכבר ישנתי, שמעתי את אימי אומרת לאבי: 'אליהו שלנו הולך ודל מיום ליום ואני פוחדת מאוד עליו. הוא מתאמץ בכל כוחו שלא להרגיז את הרבי.' ואבי ענה שנוח לו בן בעל מוסר ויודע ספר מבן שמן עם-הארץ, בלי תורה ומוסר.
"למדנו חומש עם תרגום לדינו, שפה שלא משתמשים בה ואין בה אף מלה מהספניולית המדוברת. המורה אומר מילה בלדינו – ולמדתי אותה ישר והפוך. נהייתי לתוכּי גאון הודות לזיכרון שחוננתי בו. ידעתי כמעט על פה כלל הפרשיות וההפטרות עם הטעמים וארבע מגילות (מלבד קוהלת) בלדינו. הרבי הכריז שאין לו עוד מה ללמד אותי ויעץ לאבי לתת אותי למורה גמרא. בו ביום לקח אותי אבא לרב של הישיבה ואמר לי לנשק את ידיו והרב סמך את ידיו על ראשי. התלמידים היו בני עשר עד שמונה עשרה אני הקטן מכולם. ברנש דל בשר בן תשע ונראה פחות מבן שבע. הרבי היה צעיר מאוד אבל כבר מהמפורסמים. היתה לו שיטה מצוינת עם המתחילים. עינו היתה פקוחה שלא יתעלל החזק בחלש. הייתי חבר של בנו. ממנו למדתי משחקים. אימו הזמינה אותי לאכול יחד בביתם. זו היתה השנה הכי טובה שלי בתור תלמיד.
"בצהריים היה לנו חופש וזו היתה שעת כושר להתלוצץ ולהתפרע. ממול היתה נגרייה ותלמיד אחד הביא משם שבבים מסולסלים ועם חבריו הכריח ילדים ללבוש אותם כמו פאות של אשכנזים והיו צעקות עד השמיים. הרבי שמע ודרש להביא מהנגרייה עוד 'פאות' והלביש על הילדים שהתפרעו ומסמרטוט עשה כמו כובע של אשכנזים וחבש אותו לבעל ההמצאה של הפאות. לא יכולנו להתאפק מלצחוק... הרבי פקד עליהם שכל אחד ילך לביתו מקושט כך ואוי ואבוי אם יסירו את הפאות בדרך!
"אבי שכר לי מורה לכתיבה וקריאה וכתיבה בעברית באותיות מרובעות. ידעתי לכתוב בכתב יד. הייתי קרוב לשלוש-עשרה ולא ידעתי מה זה חשבון .הרבי הראשון למד אותנו מיספרים – יחידות, עשרות וכו'. אבי ז"ל לימדני ארבע פעולות החשבון במיספרים קטנים. חברת 'למען ציון' פתחה בחברון שיעורים בערבית, חשבון, נביאים ראשונים, ירמיהו וישעיהו, שעתיים ביום. אבי הרשה לי ללמוד. החברה נתנה מחברות, דיו וקולמוסין ופרסים כל חודש, ולמצטיינים פרס מיוחד לשנה. האדון ילין או אדון מיוחס בחנו אותנו. השיעורים היו כמובן בשעה של לא יום ולא לילה. בבוקר השכם ובערב. כל היום עסקנו בתורה שבע"פ.
"כשהייתי בן שלוש-עשרה בא לחברון הרב הגאון חיים חזקיהו מדיני ולימד אותנו הלכות שחיטה. שוחטים בעלי מקצוע לימדו אותנו מסכת חולין עם כל הפוסקים וקיבלנו גם תמיכת עזר להורים. כשנפטר הרב מדיני למדתי את המלאכה אצל ג'מקע שו"ב, מומחה מפורסם. בן 17 כבר נסמכתי ע"י הרבנים ותיכף קיבלתי משרה בחברון לבדוק את הסכינים בבית המטבחיים בין שחיטה לשחיטה. במשך היום הייתי כותב לכולל מכתבים בכתב רש"י לנדיבים מחו"ל. כך היתה לי התחלה של פרנסה. בינתיים הייתי בן 18 ובעוד שלוש שנים אצטרך ללכת לצבא התורכי. קיבלתי הצעה מחברת יק"א לנסוע לקפריסין, שהיה בחסות אנגליה, להיות תמורת משכורת פעוטה שוחט, מוהל ומורה במושבה שהקים הברון הירש."
איך קבל רישיון לנסוע מחוץ לתורכיה, דבר כמעט בלתי אפשרי אז לנתינים עותומניים מחשש שישתמטו מעבודת הצבא?
מספר אליהו ספורטה: "רישיון נסיעה קיבלו סוחרים עשירים או זקנים. אם חדל אישים כמוני יעיז אפילו לבקש רישיון, ישמרו על עקבותיו בתור איש שמנסה לברוח.
"והנה קרה לי מעשה כמעט היסטורי. הייתי בירושלים לחתונת אחותי. לקחנו עגלה מיוחדת. נסיעה רגילה מחברון היתה קשה מאוד. אף פעם לא יכולנו לצאת מתי שרצינו. העגלונים, רובם ערבים, היו דורשים חצי התשלום מראש. אומרים באיזה שעה לבוא עם החפצים, וכשבאנו, אין סימן לנסיעה, היו מבטיחים: 'נצא מחר בבוקר השכם!' ואם יכולנו לנסוע ביום השני ולא בשלישי מזלנו היה עד השמיים.
"הוריי והקרובים חזרו לחברון בעגלה מיוחדת. אני נשארתי בירושלים בתנאי שאחזור הביתה לשבת. אנשי מעשה לא נסעו בשישי מחשש חילול שבת. ברביעי בבוקר באתי לעגלון. כבר היה מלא. שילמתי חצי מחיר לנסיעה בחמישי בצהריים. בחמישי, עוד לפני הצהריים, הגעתי – העגלון כבר נסע לחברון. 'באו לו נוסעים... תיסע מחר...'
"אבל מחר לא אוכל לנסוע ואת חצי הכסף כבר קיבל... והנה בא אדם כבן חמישים במעיל ארוך, זקן חצי שיבה, ובערבית ספרותית שאל: 'למה, בחור, אתה עצוב?'
"בערבית ספרותית סיפרתי לו את כל המעשה.
"'אין דבר,' אמר. 'תיכף תבוא כרכרה מיוחדת שתסיע אותי לחברון.'
"כל הדרך מירושלים סיפר שהוא פקיד גבוה בממשלה בקונסטנטינופול, בא לכמה ימים לממשלה בסוריה ובאפן פתאומי עליו לנסוע לחברון. הצעתי שניכנס לקבר רחל. הוא שמח מאוד, השתטח על המצבה ובלחש ובדמעות התפלל עשרה רגעים לפחות ורשם בערבית על הקיר שנהנה מאוד. לאות תודה נתן לשומר מג'ידה ולקופה לירה של זהב. עשו לו מי שברך וסרב להגיד את השם. ביקש שיברכו אותו שיצליח בשליחותו ואמר שבימים שיישאר בחברון רצונו לראותי.
"אחרי שנתיים, כשחשבתי לנסוע לחו"ל, בא שוב לחברון. ביקשתי שאולי ישתדל עבורי לקבל רשות נסיעה. מיד פקד למלא את בקשתי. בפחות מחצי שעה קבלתי את הרישיון. מה שאחרים לא קיבלו במשך חודשים. בלי ערבויות ובלי בקשיש. תיכף נסעתי לקפריסין."
בשנים 1883-1939 התקיימה בקפריסין התיישבות יהודית. הברון הירש הקים באי שלוש מושבות חקלאיות, מקלט ליהודי מזרח אירופה שסבלו פרעות. הגדולה שבהן היתה מרגו ("מרגוע"). במושבות טיפלה חברת יק"א. המושבות סבלו קשיי קליטה רבים. הן התקיימו עד מלחמת העולם השנייה. כשרומל וצבאו התקרבו לקפריסין חששה בריטניה לגורל היהודים והגלתה אותם לאפריקה.
"בימים הראשונים בקפריסין היו לי געגועים עצומים לארץ ולמשפחה, כציפור נודד מקינה," רושם אליהו ביומנו. "הכל נראה לי מוזר. אנשים אחרים, שפות אחרות, מנהגים אחרים. פקיד יק"א הסביר לי פנים אבל לא מצא חן בעיני איכרי המושבה שילד בן 15 – כך נראיתי, משמש מוהל. מה יודע הילד הזה? בפניי היו מעודדים אותי, ואחריי היו נרגנים.
"בא הקיץ ואיני יכול לישון מעקיצות דקות. אלה היו פשפשים. אצלי בחברון פשטו את הבגדים לפני השינה, מבריחים את הפרעושים, עולים תיכף למיטה ואין זכר מהם. הרגשתי גם ביתושים זעירים מאוד וחליתי במלריה. בקיץ ההוא לא היה בית שלא היו בו חולים. הייתי בודד, לא היה מי שיגיש לי כוס מים, שיביא לי אוכל. כשהיה חומי עובר הלכתי לבאר לשאוב מים, מרחק של כחמש מאות מטר, ועד שהבאתי הביתה תקפה אותי שוב הקדחת. בלעתי כדורי כינין ונחלשתי עוד יותר. בחורף הבראתי אבל לשוב הביתה כבר איני יכול כי יגייסו אותי לצבא.
קשים היו החיים במושבה. בפרט לרווק שאינו איכר. קדחת. דיזנטריה. צרכי אוכל לא היו בנמצא. לא בשר, לא ירקות ופירות. האיכרים אפו לחם בתנור שהסיקו בקוצים ולא מכרו ממנו, אפו בדיוק כפי צורכם. בכפר הסמוך מכרו לחם, פעם שרוף, פעם בצק, פעם חמוץ ופעם כל החסרונות יחד. להשיג תרנגולת, אפרוח או ביצים היו צריכים לדפוק על כל הדלתות. נסענו פעם לעיר וקנינו יתר על המידה ואחרי איזה ימים הלך הכול לטמיון."
אליהו ספורטה חי באי 15 שנה. שם נשא לאישה את ריבה לבית זיסלין. ב-1924, כשהיה בנם רפאל בן 11, עלתה המשפחה לארץ. לא עברו ימים רבים ורפאל ספורטה היה למשורר עברי נודע.
רפאל ספורטה (1913-1983) היה משורר קלאסי לילדים. רבים משיריו הולחנו ומושרים עד היום בגני הילדים ובבתי הספר. ליום העצמאות הראשון של מדינת ישראל חיבר רפאל ספורטה עשרה שירים שאותם הלחין עמנואל עמירן – חוברת "מנורה ועץ זית" היתה חוברת השירים הראשונה לחג. בין ספרי השירה שכתב "גן גורים", "זרת זרת לשלום", "פרח לב הזהב", "אין זו אגדה". העשיר את הספרות העברית לטף במאות חרוזים, שירים וסיפורים. הוא היה מורה, מנהל בית ספר ועורך ספרים. זכה בפרס יציב ובפרס אשר ברש לספרות ילדים. ב-2012 הוציאה בתו חיה כץ את "ארמון החול": ספר המקיף את כל יצירותיו של אביה בחמישה שערים לפי נושאים, כולל שירתו למבוגרים ותרגומי שיריו. נחום גוטמן, תרצה טנאי, איזה הרשקוביץ, היו בין מאיירי הספרים, פרי רוחו של רפאל ספורטה, המשורר הישראלי היחיד שנולד באי קפריסין.
תקוה וינשטוק
* * *
משה כהן
די לפתיוּת
טקס חתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן נערך ב-26 באוקטובר 1994 במסוף הערבה, מעבר-הגבול החדש מצפון לאילת. אורח הכבוד היה הנשיא קלינטון.
נקודות המחלוקת העיקריות בשיחות השלום היו שטח של כ-400 קמ"ר בערבה, שהירדנים טענו כי ישראל סיפחה במהלך השנים, וחלוקה במשאבי המים של נהר הירדן, שרוב מימיו נעצרו בסכר דגניה והוטו למפעל המוביל הארצי. ישראל הסכימה להחזיר את רוב השטח ולהקצות מים ממקורותיה לירדן, ובכך למעשה נפתרה הבעייה הטריטוריאלית.
ישראל התחייבה להעמיד לרשות ירדן 50 מיליון מ"ק מים מדי שנה מהכנרת ולחלוק את מימי הירמוך כך שירדן תקבל 3/4 ממנו. כמו כן, לפתח מקורות נוספים למים כמו בניית שני מאגרים על הירדן וסיוע הדדי במשאב זה בשנים בעייתיות (יצוין שירדן תבעה לקבל ממי הכנרת 100 מיליון מ"ק בשנה).
מסגרת נורמליזציה מלאה, כינון יחסים דיפלומטיים ופתיחת שגרירויות, אשרות לתיירים, פתיחת קו אווירי, חופש גישה הדדי לנמלי הים, והקמת אזור סחר חופשי ופארק תעשיות בערבה. במסגרת שכנות טובה, איסור על תעמולה עוינת ועל ביטויים שליליים בחוקי המדינות.
ירדן זקוקה לסיוע צבאי ישראלי לקיום משטרהּ. לדעת מומחים אין היא יכולה לעמוד בכוחות עצמה נגד רוב אוכלוסייתה הפלסטינית ונגד האיומים של איראן.
והנה רואים אנו שלמרות תרומתה החיונית של ישראל, ולמרות הסכם השלום, מוסיפה ירדן להתייחס בעוינות לישראל, לגנות אותה בכל הזדמנות במוסדות בינלאומיים על יחסה לפלסטינים והתנהלותה בהר הבית. בימים אלה מסתכסכת ירדן עם ישראל בעקבות פיגוע הטרור בשגרירות ישראל.
אוכלוסיית ירדן עוינת ביותר לישראל ודורשת לנתק את היחסים הדיפלומטיים איתנו.
למה צריכים אנו לקבל כפיות טובה זו?
אולי נוכח הפרת הסכם השלום מצד ירדן הגיע הזמן לקצץ בהטבות שישראל מעניקה לירדן ביד רחבה?
די להיות פתאים!
שמחה לאיד
יש אמירה שאין שמחה כמו שמחה לאיד.
יש בזה אמת. היום הזה אני שמח לאידו של משה כחלון, אותו שר שגאוותו על תמיכתו הבלתי מסויגת בבית המשפט העליון כאשר זה מבטל חוקי כנסת (מה עם הפרדת הרשויות?) – כגון גירוש מסתננים על חשבון תושבי דרום תל אביב, הריסת בתי מחבלים, חוק ההסדרה של יישובים ביהודה ושומרון, חוק הלאום וכיו"ב, ומאשר הרס בתים יהודים ביהודה ושומרון.
ב-6 אוגוסט ביטל בית המשפט העליון את החוק למיסוי דירה שלישית שהגיש משה כחלון.
הפרשנים גורסים שזו מפלה למשה כחלון.
אם אכן ספג מפלה, הרי הרוויח אותה ביושר.
מי אמר "אני עומד כחומה בצורה להגנת בית המשפט העליון"?
משה כהן
ירושלים
אהוד בן עזר
והארץ תרעד
סאגה ארצישראלית
בשנים 1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט
הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.
( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי
[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד
הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014
יהודה בירושלים
למחרת בבוקר בא לבקר את יהודה בן-דודתו יהושע שטמפפר, בן העשרים וארבע.
יהודה נדהם למראהו.
הזהו יהושע, הבחור המשכיל, שסיים בית-ספר תיכון כללי בהונגריה, ואף חיבר בגרמנית ספר לימוד השפה ההונגרית, שזכה לשבחי שר-החינוך ההונגרי?
הזהו יהושע, אשר הבחירות לפרלמנט הראשון בהונגריה, ומראה הבוחרים ההולכים לקלפי ושרים שירי מולדת נלהבים – היו בין הסיבות שהשפיעו עליו לצאת ברגל לארץ-ישראל, מתוך תקווה שיזכה לראות את עם ישראל הולך לבחור את נציגיו לפרלמנט העברי הראשון בירושלים?
הזהו יהושע, מורו-לשעבר בכפר סנט אישְׁטְוואן, שנטע בו אהבת ארץ-ישראל ושלח לו מכתבים נלהבים, מירושלים, והפציר בו לעלות ארצה?
עתה ניצב מולו אברך חיוור, רזה, בעל פיאות ארוכות. לראשו קאפּלוּש, מגבעת מקטיפה שחורה, שהדגישה את לובן פניו ורצינותם. לבוש קַפְטָן, חלוק ארוך וסגור כשמלה, עשוי בד משי דמשקאי בדוגמת פסים שחורים ולבנים. למותניו חגר אבנט – חגורת-משי רחבה, ומעל לקפטן – ז'וֹבֶּע, מעיל רחב עשוי בד אטלס כהה, מבריק, שהיה קצר מהקפטן. הוא דישדש בנעליים משונות שסוליותיהן עשויות עור-גמל והן בעלות חרטום מחודד ופתוחות מאחור, כנעלי-בית. כל-כולו דמות בחור-ישיבה כאותם ירושלמים מוזרים, ארוכי-פיאות, שראה יהודה אתמול בערב ליד הכותל –
יהודים חסרי שורשים וקרקע, שכנראה לא עבדו בשדה מימיהם ולא חשפו פניהם לשמש, לא זרעו דבר ולא שתלו. הם דוברים יידיש, שפה זרה ליהודה, מבלים זמנם בלימוד תורה ובתפילות ומתפרנסים ממוסד החלוקה – מתרומות שאוספים עבורם השד"רים, שליחי הרבנים [שליחי דרבנן], ברחבי הגולה. כל הווייתם כאילו לא על אדמת מולדתם הם נמצאים אלא בישיבות החרדיות בהונגריה, שבהן אסור באיסור חמור להזכיר את רעיון יישוב ארץ-ישראל.
חיבק יהודה את בן-דודתו ושאל: "מה קרה לך, יהושע!"
אמר לו יהושע בגרון חנוק: "בוא נטייל מעט, יודה, ואספר לך."
יצאו השניים לשכונה החדשה, בתי-מחסה, בקצה הדרומי של הרובע, כדי להשקיף על העיר וסביבתה. יהושע בחלוק המפוספס ובמעיל, ויהודה, בבגדיו הטובים שהכין לדרך. נעלי עור גבוהות שחפתי-המכנסיים נתונים בהן. חליפת-מסע מבד בהיר וחזק. מגבעת-לבד אירופית, רחבת שוליים, למגן מפני השמש. הוא היה לבוש כאדם הבא מארצות-המערב, "פְרַאנְגִ'י" בפי הערבים ויהודי-המזרח. מראהו היה שונה לגמרי משל יהודי ירושלים, אשכנזים וספרדים כאחד. דומה היה יותר לאחד התיירים הנוצריים, רבים מהם אנשי-כפר כמוהו, שבאו לבקר בארץ הקודש. בפיו היתה נתונה מקטרת דמויית ראש-אדם ולה מיכסה-פח, מתנת בעל אחוזה בהונגריה, גבריאל דויטש, שאצלו עבד יהודה שנתיים.
ליבו של יהודה רחב למראות המבצבצים ונגלים בפניו מעבר לחומה: במזרח הר הזיתים, חשוף, סלעי, מצבותיו השרועות כמעט שאינן ניראות. דרומה – כתמי עדרים רועים בגבעות הרכות של הרי יהודה. עצי זית. שבילים מתפתלים הנמשכים לתוך ואדי עמוק; בקרקעיתו כפר – סִילוּאַן, כפר השילוח. מן הבקעה הירוקה עלתה שיירה של חומרים עמוסי ירק ופרי, ערבים מחמרים אחריהם וצועקים בקולי-קולות ואלה מגיעים עמומים לאוזני העומדים למעלה. ערביות טיפסו כשהן נושאות על ראשיהן לולי-נצרים ובהם תרנגולות וטסי-קש מלאים ירקות וביצים –
והריחות הלכו והתפשטו באוויר, שהיה עדיין מלא טל. יהודה הרים פניו שוב לאופק – הרים כחולים-לבנים, עגולים, כיפות ומגדלים, ולפתע מן השמיים ירד ים-צלילים, צלילי פעמונים מן הכנסיות שהזכירו לו את ימי ילדותו בכפר סנט אישטוואן – אך אלה שכאן יפים וצלולים להפליא. והם מזמרים, והם משבחים, העיר מדברת אליו באמצעותם הבוקר – לא בקינות ובמסכנות, כמו אתמול, ליד הכותל – לא בהרגשת גלות וחורבן, אלא חוגגת בשמחת-חיים פרועה, כמנגינת שיר-לכת צבאי – וההדים הולכים ומשתברים מתוך קרביהָ – חלל-הסימטאות, והם חוזרים, ועולים.
עתה סיפר יהושע ליהודה דברים שלא העז להעלותם עד כה במכתביו. בבואו לירושלים נחל אכזבה מרה. הוא לא מצא שותף לחלומו על הקמת מושבה חקלאית בידי עובדי-אדמה יהודיים. עייף היה מן הדרך הקשה ומן הבדידות שקידמה את פניו בארץ. בעלי החלוקה התקיפים, יוצאי-הונגריה, השיאו אותו עד מהרה לבתו הצעירה, בת השש-עשרה, של אחד מהם. יהושע היה בן שמונה-עשרה ביום נישואיו לדַייכֶע. לאחר החתונה נכנע למראית-עין לגורלו. התכחש לעברו כצעיר משכיל ויודע שפות. הסכים לשבת בישיבה ולעסוק בלימוד תורה בלבד, להתפרנס מהנדוניה החודשית שבאה מקצבת החלוקה של חותנו הרב, ולחדול מדיבורים על הקמת מושבה עברית.
"אני מתפלא עליך!" הכריז יהודה בחום-ליבו.
"אל יתהלל חוגר כמפתח!" השיב לו יהושע.
"אני מבטיח לך שלי לא יקרה כאן דבר כזה! אני, וגם אבי – בכסף המשחית של החלוקה לא ניגע! –אם עדיין אין אדמה למושבה משלנו, נמצא בכפרים שבסביבה עבודה בחקלאות או בכל מלאכה אחרת! – אנחנו לא נהיה פאראזיטים!"
"תיזהר שלא יפשטו גם ממך את הבגדים החדשים ויכניסו אותך ללמוד בישיבה! נראה כמה זמן תחזיק אתה מעמד בלי חלוקה, בלי נדוניה ובלי אישה! עוד תראה – או-טו-טו ישדכו גם לך איזו נערה!"
וצחק.
"מה אתה צוחק?"
"תהיה נשוי, יודה, ותדע. לא על כל מה שקרה לי אני צריך להתאונן."
"איזה דבר טוב מצאת?"
"הלביבות של דייכע! טיפש!"
ושניהם צחקו. בחורים צעירים היו, והרווק קצת קינא בנשוי. יהושע המשיך לספר על עצמו ועל החיים בעיר:
"טעות לחשוב שוויתרתי על החלומות שלי והסתגלתי למציאות כאן. מהר מאוד גיליתי איזו בטלנות שוררת בישיבות הירושלמיות. הן מתקיימות על תרומות – כאילו כל העם היהודי חייב לפרנס אותן, אבל אינן מוכשרות להקים מתוכן אפילו רב אשכנזי הגון אחד. אתה יודע שמזמינים לכאן כל פעם רב מרוסיה כדי לנהל את העדה?
"ראיתי גם הרבה מעשי עוול ועיוות דין מצד תקיפי העדה, הממונים על ה'כוללים'. הם מחזיקים בידיהם את חלוקת כספי התרומות וקובעים מיכסה שנתית לכל בן-אדם. בדרך זו הם מבטיחים שאיש לא יעשה משהו שלא בהסכמתם. הם מעודדים את חיי הניוון של האברכים בישיבות ומשתמשים בהם כדי לקבל תרומות נוספות, ובלבד שלא ייוודע בגולה כי יהודים יכולים לפרנס עצמם בעבודה מועילה. ליבי מתקומם על כך שדברים כאלה נעשים בארץ שפעם הלכו בה נביאי הצדק, ובעיר הקודש ירושלים.
"במשך הזמן חקרתי ולמדתי את מצב הרובע היהודי ותושביו. הרוב כאן עניים מאוד ומתקיימים בקושי על הקיצבה הדלה. רק מיספר קטן של בתים שייך ליהודים. רובם גרים ב'חצרות' ששכרו מערבים, ובדרך כלל הללו מעניקים להם 'חסות' תמורת תשלום נכבד. שלומם של היהודים מובטח בחסדי הערבים 'מגיניהם', ואלה בזים להם ומכנים אותם בשם 'וְלַאד אִל מִיְתֶה', בני מוות! – כלומר, פחדנים.
"ראית – בכל 'חצר' יש דירות אחדות סביב לחצר מרכזית אחת, שם גם נמצא בדרך-כלל בור-המים לאגירת מי הגשמים, והפתח לסימטה. החצרות הללו, שעברנו על פניהן בדרכנו לכאן, ידועות בשם 'חצרות החזקה'. כלומר – אם יהודי מחזיק חצר בשכירות מאת ערבי במשך שלוש שנים, הוא מקבל עליה 'שטר-חזקה', ואסור לשום יהודי אחר לשכור בה דירה אצל בעליה הערבים, אלא עליו להיות דייר-מישנה של בעל-החזקה, שנקרא בשם 'חַזַקִיר'. באמצעות החזקירים שומרים אחינו היהודים על שכר-דירה לא-גבוה, ואולם צר המקום למגורים בירושלים שבתוך החומות. גם בשש השנים שאני יושב בה נוספו תושבים יהודים חדשים, והיישוב גדל.
"כדי להתגבר על קשיי הדיור נוסדה כאן, בתוך החומות, בפינה הדרומית של הרובע, שבה אנחנו עומדים – השכונה החדשה 'בתי-מחסה', וכולה בבעלות יהודית. תושביה באו בעיקר מקהילות בגרמניה, הולנד, אוסטריה והונגריה. מצוקת הדיור, וניסיונם של בעלי החצרות הערביים לנצל אותה כדי להעלות את שכר-הדירה, הביאו לאחרונה גם לייסוד שכונות חדשות למגורי יהודים מחוץ לחומות: 'משכנות שאננים', 'נחלת שבעה', ועתה מתחילים לבנות שכונה חדשה, 'מאה שערים' יהיה שמה."
הם חזרו וירדו בסימטה, וממנה פנו לאחרת. מולם עלה ובא חמר ערבי שדחף מקלו באחוריו של חמורו, שהיה עמוס נאדות-עור מלאי מים מטפטפים; הוא נהג כך כדי לזרזו. בורות-המים חלקם יבשו בקיץ, והתושבים היו קונים מים, שהועלו בדך זו ממעיין השילוח.
החמור התעקש ותקע רגליו בחריצים של אבני-הסלע שריצפו את הסימטה, ולא זז. החמר התחיל מכה אותו וצועק: "אִנְתִּי יַא כַּאפֶר! נַסְרַאנִי! יָהוּדִי! שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"
"מה הוא צועק?" הוציא יהודה את המקטרת המעשנת מפיו ושאל את יהושע. "זה לא מוצא חן בעיניי – "
"אומר לחמור שלו – אתה כופר, נוצרי, יהודי, אשכנזי חזיר!" תירגם לו יהושע. "הם אוהבים להתנכל בייחוד לנו, האשכנזים, ולהעליב אותנו. הבחורות מפחדות לרדת לשוק, בגלל תעלולי הַשַּבַּאבּ, הפרחחים שלהם."
"אז מה אתה שותק!" החל יהודה לפסוע לקראת החמר, כדי לסטור על פניו.
"לא! לא!" תפס אותו יהושע בזרועו. "אתה עדיין לא מכיר את העיר. אל תסתבך בקטטה כבר ביום הראשון!"
"שק לי בתחת!" הפטיר יהודה בגרמנית עסיסית כלפי החמר הערבי, משעבר על פניו כשהוא כלוא בזרועו של יהושע. הערבי לא הבין את הנאמר אך קלט את הכוונה, שלוותה בתנועת-יד רחבה של יהודה לעבר שיפולי-הגב, והשיב לו: "יִלְעַן דִינַכּ, שִׁיכְּנַזִי חַנְזִיר!"
החמור רץ פתאום קדימה והתחיל נוער ונופח, כאילו נבהל מיהודה – והחמר מיהר אחריו כשהוא מקלל וגוער בו מחשש שנאדות-המים ייתפסו בזיז בולט בקיר הסימטה, וייסדקו.
"הסימטאות שלך לא מוצאות חן בעיניי." אמר יהודה, "מחניק כאן ומדכא. מה, אני באתי לירושלים כדי לחיות חיי גלות? הלא יותר טוב היה להישאר בכפרים וביערות של הונגריה מאשר בכוכים המסריחים האלה שמתאימים לחמורים ולא לבני-אדם! קח אותי לביתך, או לפחות נצא לטייל מחוץ לחומות."
יהושע חייך. "טוב. לא כדאי שנמשיך לדבר כאן בהליכה. אוזניים לכותל. אמנם, אם נצא מחוץ לחומה – יחשדו שכבר ביום הראשון לקחתי אותך לרחרח היכן יש אדמה לקנות. ודע, מה שאני עומד לספר לך עכשיו, שיישאר סודי, בינינו – אסור שייוודע לאיש, חוץ מאביך."
*
השניים המשיכו בדרכם ויצאו מחוץ לחומה, כשיהודה מעלה עשן במקטרתו, דמויית ראש-האדם, ויהושע עובר לעיתים לדבר בהונגרית, שפה שלא רבים מיהודי העיר ידעו. הוא גילה עתה ליהודה, בקול רם, כי מצא בעיר שני אנשים, מבוגרים ממנו, שחולמים אף הם על הקמת מושבה עברית:
"האחד, כבן חמישים, דוד מאיר גוטמן שמו, היה חייל צעיר בצבא ההונגרי בימי המרד של לַאיוֹש קוֹשוֹט נגד האוסטרים. מספרים על אודות ר' דוד כי יום אחד נתקבלה פקודה להעביר למחנה בעיר אחרת כמות גדולה של רובים. כל חייל נאלץ לשאת עשרה רובים על שכמו. שעות רבות הלכו, עייפים מן המשא הכבד, צמאים מחום היום ואבק הדרכים. לפתע מצאו לפניהם נחל. כולם כאחד פרצו לשתות מהמים. ר' דוד גחן אל הנחל ופתאום ניתר ממקומו כאילו הכיש אותו נחש: הוא נזכר באותו רגע כי יום כיפור היום!
"ניסיונו במרד, שעה שנוכח באיזו מסירות-נפש נלחמו ההונגרים למען עצמאותם, הביא את ר' דוד למסקנה שיש להקים מושבות חקלאיות בארץ-ישראל ולהגן עליהן בכוח. כעשרים ושתיים שנה היה סוחר בעירו, התעשר, ולפני ארבע שנים עזה את הונגריה ובא עם אשתו אלינו לכאן, לירושלים. הוא יכול לקנות, באמצעיו בלבד – חלקת-אדמה שדי בה כדי להקים שכונה או מושבה שלמה. ודע לך – הזוג גוטמן הם חשוכי ילדים.
"ר' דוד שלנו, 'הגביר ההונגרי', הוא אדם בעל אופי, יהודי גאה, היודע מה רצונו. אך מצד אחד מנסים בעלי-החלוקה למשוך אותו אליהם בגלל הכסף הרב שהביא עימו ארצה; ומצד שני מרחרחים סביבו סרסורים יהודים וערבים המנסים למכור לו קרקעות של הפלאחים או של הממשלה; לרוב קרקעות שאינן ראויות לעיבוד חקלאי או שאינן עומדות כלל למכירה או שמצריכות תשלום שוחד כבד, בקשיש, לפקידים התורכיים המושלים בארץ. המתווכים האלה – חלקם רמאים הרואים בו פרה חולבת, וחלקם בעלי-הזיות. ר' דוד כבר נכווה בהם לא פעם ולא פעמיים, והפסיד מכספו. בכל זאת לא התייאש. הוא אינו מאמין שתצמח ישועה ממאות האברכים החיוורים, העניים, המתנועעים כצללים בישיבות במחיר דמי החלוקה, זו התמיכה החודשית שמקבלים כאן – והוא בטוח שעוד יימצאו בחורים צעירים, בריאים ואוהבי-עבודה, כמונו ואחרים, אשר עימם יוכל להקים חברה לעבודת האדמה ולגאולת הארץ! – אתה רואה, יודה, שם מולנו, במערב – על צלע הגבעה? אלה הבתים של השכונה 'משכנות שאננים'.
"ר' דוד נעזר עתה ביואל משה סלומון, הצעיר ממנו, כבן ארבעים. יואל משה הוא בן לאחת המשפחות הוותיקות והמכובדות בירושלים. סבו, שלמה זלמן צורף, עלה לארץ-ישראל לפני יותר משישים שנה. הוריו של יואל משה מתו במגיפת החולירע הנוראה שפקדה את ירושלים לפני תשע שנים. יואל משה הוא דור שלישי בירושלים. אדם מעשי, חרוץ ומוכשר מאוד ובעל שכל חד וחריף. הוא מדבר היטב ערבית ויודע כיצד להתהלך עם הפלאחים ועם האפנדים. בעזרתו אפשר לקנות קרקע למושבה החדשה בלי צורך בַּמתווכים ובַסרסורים הרמאים.
"בגיל צעיר, אף-על-פי שהצטיין בלימוד תורה ויצא לו שם של עילוי – עזב יואל משה את ירושלים ויצא לחוץ-לארץ. הוא השתלם במלאכת הדפוס וחזר ויסד כאן לעצמו בית-דפוס וגם עיתון. הוא מאמין שאפשר לתקן את חיי היהודים בירושלים, שרובם שרויים בעוני כבד ומנוון – על-ידי מציאת מקומות עבודה מועילה ומפרנסת, והקמת שכונות חדשות מחוץ לחומה, שתהיינה ראויות למגורים יותר מן הבתים שבסימטאות הרובע.
"יחד עם חבריו, יוסף ריבלין ויהושע יֶלין, הקים יואל משה לפני שנים אחדות את שכונת 'נחלת שבעה', אתה רואה, לא רחוק מאיתנו, שם – ליד מגרש-הרוסים הגדול, על הדרך ליפו. תחילה התנגדו יהודי העיר, שגרים כולם ברובע, ליציאה אל מחוץ לחומה. הם חששו בעיקר לביטחון החיים, ופחדו מפני שודדים. אבל מקימי השכונות החדשות הביאו לדוגמה את מגרש-הרוסים הרחב, מוקף החומה, ששוקק כל הימים עולי-רגל מרוסיה, ואין חוששים לגור שם. ליתר ביטחון בונים גם אנחנו את שכונותינו כשהבתים מחוברים יחד כחומה, למגן מפני שודדים וגנבים.
"תודה לאל, להקמת שכונות-המגורים האלה, מחוץ לחומות, החלו אט-אט להסכים גם בעלי-החלוקה, הממונים על ה'כוללים' והתרומות. ואתה שואל מדוע? – כי הבנייה לא סיכנה כלל את שליטתם בכספים ולא שינתה את אורח החיים הרצוי בעיניהם לאנשי ירושלים – שיהיו כולם חרדים וסגורים מפני כל רוח חדשה של שיוני והשכלה. הם מעדיפים, למשל, שהחולים שלנו יילכו לרופא הנוצרי, של המיסיון, ורק שלא יהיו בעיר רופאים יהודיים שעלולים להפיץ השכלה ומדעים!
"אבל יודה – נסה לדבר בגלוי בפני תקיפי 'כולל אונגארן' על יישוב ארץ-ישראל בעבודת האדמה, על חיים אחרים, בכפר, בעבודת-כפיים מועילה – ותראה שהדבר כרוך בסכנת-נפשות ממש. ודע לך – " סיים יהושע את דבריו, "בעלי-החלוקה, ממוני הכוללים הגדולים, המנהיגים את הציבור היהודי – אינם מתביישים לעקוב, באמצעות מרגלים ומלשינים, אחר כל צעד וכל תנועה של שלושתנו – ר' דוד, יואל משה ואני. הם חוששים פן הפעולה שלנו תצליח ותפקח את עיניהם של יהודי הגולה, שיתרמו את כספם למטרות ההתיישבות ויזנחו את התמיכה בישיבות. אבל אנחנו דבקים ברעיון ולא מוותרים. נפגשים בחשאי, מסתתרים בחדר אצל ר' דוד או בדירתו של יואל משה, בדלתיים סגורות, ומשוחחים על התוכניות לרכוש קרקע כדי להקים את היישוב החקלאי הראשון. עתה, משבאתם אתה ולאזאר אביך, תתחזק החבורה הקטנה שלנו ובכוחות משותפים נגשים את חלומנו הישן! אתה תראה – ארץ-ישראל עוד תימלא מושבות עבריות שאיכריהן אנשים משכילים, שעובדים את אדמתם ואינם מזניחים את לימוד התורה. לא קל יהיה הדבר, יודה. אולי נצטרך לשם כך לקבל מכות, לחיות בעוני ללא תמיכת החלוקה. גם לך לא יניחו להסתובב כאן זמן רב בבגדים של גוי – כאילו היית איכר גרמני מהמושבה החדשה רפאים! – ועכשיו בוא נחזור וניכנס לירושלים. אנחנו הולכים לדירתי הקטנה, שם תכיר את דייכע ותטעם מהלביבות שלה!"
המשך יבוא
* * *
אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:
* * *
רומנטיקה ובוהמה במוסקווה בשנות ה-20
על הרומאן "סימטאות" מאת אלישבע
1929
פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ב-25.11.1977.
לפני 40 שנים
הרומאן "סימטאות" נכתב בידי המשוררת והמסאית העברית (והלא-יהודייה) ברוסיה, אלישבע (1888-1949), בתקופה ובמקומות הרשומים בסוף הספר: "מוסקבה-תל-אביב, תרפ"ה-תרפ"ט" [1925-1929], והוא יצא לאור בהוצאת "תומר", תל-אביב, 1929.
אלישבע ביחובסקי (ששמה הרוסי לפני נישואיה היה ייליזאבטה ז'ירקובה), כתבה ופירסמה ברוסית וגם בעברית. היא נישאה בשנת 1920 לשמעון ביחובסקי, ידיד וחבר-נעורים של ברנר, מפעילי התנועה הציונית ברוסיה, ואיש ספרות. לאחר נישואיו לאלישבע התמסר להוצאת יצירותיה, וליווה אותה במסעיה.
ב-1925 עלו בני הזוג לארץ-ישראל, וב-1932, באחד ממסעיהם, מת שמעון ביחובסקי בקישינוב, ואלישבע חזרה ארצה לבדה. על בדידותה וסבלה החומרי, בצריף בשכונת מונטיפיורי, בשנותיה האחרונות, קיימות עדויות מזעזעות.
הרומאן העברי "סימטאות", וכן סיפוריה שהופיעו בספרונים דקים, בשנים תרפ"ח-תרפ"ט, ושבו ונדפסו בשם "מקרה טפל ועוד סיפורים" בהוצאת "תרמיל" (תשל"ז) [1977, בעריכת ישראל הר] – מוכיחים, דומני, כי גם אם שירי אלישבע הינם מעט רומאנטיים ונאיביים לטעמנו כיום, ונעדרת מהם אותה שפה שירית ייחודית שהיא-היא העושה משורר לאמן בזכות עצמו, הנה דווקא הפרוזה שלה מקנה לה את מקומה הוודאי בספרות העברית, בהעלותה עולם נושאים וסביבה וסגנון מיוחדים במינם, שנטועים כל-כולם בספרות הרוסית הגדולה, ובנופי רוסיה, ובעיקר מוסקווה. "סימטאות" הוא ללא ספק יצירתה החשובה והטובה ביותר בפרוזה.
*
שתי דמויות עומדות במרכז הרומאן "סימטאות". אחת, גיבורתו, משוררת רוסיה צעירה, מתחילה, בעלת מזג קר ונפש רומאנטית (שני יסודות הפועלים לרעת שירתה), בשם ליודמילה ויבין.
השנייה, דמותו של דניאל רויטר, סופר עברי ברוסיה הסובייטית (זמן התרחשות העלילה, לדעת העורך הלל ברזל, במסתו בסוף הכרך, הוא, כפי שניתן לשער, סתיו של שנת 1922, וחורף, אביב וקיץ של שנת 1923). רויטר מחזיק במגירתו כתב-יד של סיפור עברי ארוך, שאין הוא מצליח להמשיך ולעבוד עליו. הוא מצוי בתקופה של ייאוש. קוראים ובתי-הוצאה עבריים אין לו. על סופרי יידיש אינו רוצה להיספח. גישושיו בקרב הסופרים ואנשי-הרוח הרוסיים, ופרשת יחסיו עם ליודמילה, הם לגביו פרשה מרתקת ועקרה כאחת, שרק מדגישה בפניו יותר ויותר את זרותו לכל סביבתו, יהודים כגויים. אפילו אשתו הנאמנה, הנאה וטובת-הלב, קלרה, אינה קוראת עברית ואינה יודעת דבר על יצירתו ועל מאבקי חייו הרוחניים.
כבסיפוריה הקצרים כן גם ב"סימטאות", חוזר הנושא הרומאנטי של יחסי קירבה ואהבה בין גבר יהודי לאישה רוסייה. והקשר הביוגראפי לתולדות חייה של אלישבע עצמה בולט למדי. בשנת התרחשות הרומאן היא כבר היתה נשואה לשמעון ביחובסקי, ולהם בת קטנה, מרים, וכך ניתן לראות, במידה רבה של זהירות, משהו מביחובסקי עצמו בדניאל רויטר, ואילו את אלישבע עצמה – מחולקת בין קלרה אשתו (שאף כי היא יהודייה, על-פי המסופר ברומאן, אין בתיאורה שמץ של יהודיוּת), לבין ליודמילה, אהובתו-כביכול.
ואולם לכל המאפיינים הביוגראפיים הללו שביצירה יש לשים סייג ברור. הפרוזה של אלישבע מעוגנת במסורת כתיבה, שאף כי הצד הווידויי והריאליסטי הקרוב להווה ולחיי יום-יום בולט בה מאוד, הנה הסופר יודע היטב כי את עצמו עליו להסוות היטב ביצירתו, כי לא את זיכרונותיו הוא כותב בספר, אלא דבר אמנות. ודומה שמיותר להזכיר כאן את שמותיהם של דוסטוייבסקי, טולסטוי ובייחוד צ'כוב, בתור אלה שהשפיעו רבות על כתיבתה. לא רק באווירה ובדמויות, אלא גם באותו משחק פורה שבין היסוד האישי-הפרטי לבין היסוד הבידיוני-האמנותי. והיפה ברומאן, ובכל סיפוריה הקצרים, הוא שאף כי פרשות יחסים שבין רוסייה ליהודי עומדות במרכזם, הנה בשום מקום אין הן ניתנות לזיהוי פשטני – זו אלישבע וזה שמעון, אלא קרבתן למחברת עולה מבעד לצעיפי-צעיפים של דמויות קרובות-ורחוקות לה כאחד.
ליודמילה היא בחורה קרת מזג, שאפתנית, ועם זאת נפש ישרה ובעלת חלומות רומאנטיים. גברים אחדים סובבים אותה. קורבצוב ה"נרקומפרוס", פקיד בעל עמדה במשרד התרבות הסובייטי. גבר נשוי ואב לבנים, המוצא לעצמו מפלט בחדרה של ליודמילה, עומד לה בשעת צרה, ידיד בעל-השפעה ובעל קשרים, אך מפני מזגו הטוב, המשעמם-קמעה, אינו מצליח להבקיע לעצמו דרך אל נפשה, כפי שהצליח פעם, או פעמים ספורות בלבד, בגופה.
טיפוס אחר הוא אדי, אדוארד ויסינסקי, דמות אריסטוקראטית של משורר כושל, שאינו מתאים כלל לתנאי החיים החדשים ברוסיה הסובייטית. מיטב זיכרונותיה של ליודמילה עליו שייכים לתקופה שלפני המהפכה, בהיותם צעירים מאוד, מעין צמד נאהבים בני-טובים, המוקפים זוהר של חן ועושר. בתקופת התרחשות הרומאן אדי הוא בעל-משפחה מוזר, שוגה בהזיות, עובד על תרגום חדש של ספר תהילים מעברית לרוסית, בלי לדעת את השפה העברית. ולאחר מות המשוררת היהודייה שעזרה לו בעבודת התרגום, הוא התחיל לצאת מדעתו. יחסֵי ליודמילה ואדי הם התרפקות על עבר, הנראה אולי יפה מכפי שהיה, אך ללא שם משענת בהווה, ובוודאי בלי כל עתיד.
דמות אחרת הוא הסופר הרוסי גלויץ, המבוגר מליודמילה בעשרים שנים ויותר, חי בדרך כלל בפאריס ומבקר לעיתים ברוסיה. נשים רודפות אחריו והוא עוזב אותן, ובליודמילה הוא חושק לא משום שהתאהב בה אלא מפני שהיא מסרבת לו ולחיזוריו. ובסופה היא אכן נענית לו ומשתמשת בו כדי להגר ממוסקבה לפאריס, שבה מתגוררים קרובי-משפחה שלה, בעלי אמצעים. ליודמילה סבורה שהיא עושה את אשר היא עושה בראש צלול, ויודעת כי סופה שגלויץ יזרקנה לאחר שישבע די צורכו את גופה. תכונות האופי של שניהם מורות בבירור, כי לא נועדו לחיות יחד לאורך ימים.
אך מבעד למעטה הקר, המחושב, של יחסיה עם גלויץ, מסתתרת בליודמילה גם איזו תאווה אפלה, תאווה של הרס עצמי, להיות קדושה-מעונה על איזה מזבח רומאנטי שבדתה לעצמה, בפרשת יחסיה זו עם גלויץ. והדבר בא לידי ביטוי בשתי שורות האמת היחידות, שהן מעין מוטו לכל חייה, ושאותן מצטטת המספרת (אשר בדרך כלל מתייחסת בלעג לכל שירתה של ליודמילה, ומעדיפה על פניה דווקא את ידידתה בת-החוצות, נינה ברג, שסופה נישאת לבחור יהודי ונוטשת את השירה), והשורות הן:
"כל ימי חיי את ליבי רימיתי, והנה – היום רימני ליבי."
אמנם גם שורות אלו אינן אלא כעין פאראפראזה על מכתמו הידוע של בליז פאסקאל: "ללב יש היגיון משלו, שאותו אין ההיגיון יודע."
*
פרשת היחסים שבין דניאל רויטר וליודמילה היא כאמור המרכזית ברומאן. ליודמילה רואה בדניאל מעין רומאנטיקון אחרון, נפש ישרה, ביישנית, אשר מבעד למעטה של בטלנות-מה וגולמנות, שהם בעיקר פרי תנאי חייו בתוך סביבתו החברתית, הכלכלית והתרבותית – מסתתר כוח פנימי רב, כוח של אדם יוצר, אשר לא יילך לאיבוד ואשר יפציע אולי מאוחר יותר, לאחר שכל פרפרי-האמנות שמסביבו כבר ייחרכו כנפיהם ויפלו.
דניאל הוא ביסודו אדם חזק, רציני ובעל עתיד, אמנם, עדיין אינו יודע בבירור מה יהא עתידו. יושרו מונע אותו מלהיספח אל חבורת סופרי יידיש, התולים כנראה תקוות בשלטון הסובייטי. הוא נשאר נאמן לספרות העברית, הגם שאין לו שום ביטאון לפרסום דבריו או קהל לקוראם. והוא מרפרף מעט בקרבת החוג של ליודמילה, חוג אנשי בוהימה וסופרים רוסיים בתקופה ההיא, בראשית שנות ה-20, במוסקווה, אך היטב הוא יודע שכשם שאין כל עתיד לפרשת יחסיו עם ליודמילה, כן אין כל עתיד ל"שידוך" שבינו לבין הספרות הרוסית . על תהום הזרות שבין שני עמים, שתי תרבויות אלו, עשוייה לגשר, במקרה הטוב ביותר, רק אותה מסכת נשיקות קצרה, שהתרגשות הזרות ההדדית באה בה במקום התרגשות האהבה האמיתית, ואשר מתרחשת רק פעם אחת בינו לבין ליודמילה בטיולם בבית-הקברות הציורי, הנוצרי, הנאה, המשמש מקום לטיולים, שב"מנזר הבתולות" במוסקווה.
ברומאן של אלישבע כמעט ואין קיימות דמויות "סובייטיות", "פרולטאריות", מאותו סוג שאנו מכירים הן מתוך יצירות שנכתבו ברוסיה באותה תקופה ואשר ניסו להתמודד עם המציאות החדשה שלאחר המהפיכה, והן מתוך יצירות יותר מאוחרות. אין כאן אפילו אותו מתח של מאבק שקיים ביצירותיו של בולגאקוב, המספרות למעשה על תקופה במעט זהה, בחוג אנשים דומה למדי. כל הדמויות, למעט קורבצוב, עדיין שייכות לאיזו מציאות טרום-מהפכנית, אריסטוקראטית, בורגנית או בוהמית, ובכל מקרה, עדיין בלתי נתונה בסד הסטאנדארטי של חיי התרבות הסובייטיים, כפי שהחלו נקבעים תוך שנים אחדות.
באחת מפגישותיהם מביע דניאל רויטר בפני ליודמילה את קנאתו באותו יחס אינטימי-אריסטוקראטי שלה לתולדות משפחתה, כפי שהם משתקפים באלבומים ובמכתבים נושנים ששמורים עימה. ומעניין הווידוי ששמה אלישבע בפיו של גיבורהּ באשר ליחסו של היהודי אל עברו:
"הנה: אמרתי שבתור יהודי הייתי צריך להיות מסוגל להבין יותר מכל אחד... הלא זאת היא מימרא שכבר דשו בה רבים, שאנחנו היהודים – העם הכי-עתיק בעולם, עם העבר פאר אכסלנס, אשר שמר את רכושו הרוחני במשך דורי-דורות כמעט שבדרך נס, – וכיוצא בזה. ככה הוא הדבר באמת. אולם אצלנו, אצל האנשים מגזע היהודים, – בחיי כל פרט ופרט משלנו, – הלא אין דבר כזה ולא יכול להיות. לא יכול להיות, למשל, אוצר מכתבים כזה, שבו שמורה המסורת 'הקטנה', מסורת ותולדות משפחה אחת. לא יכולה להיות גם ההתעניינות בו ואהבה אליו. אני מתאר לי, שזהו מה שנקרא 'אריסטוקראטיות' במובן הטוב של המילה – השמירה על המסורת הזאת הפרטית הקטנה... הנה, למשל, אני מכיר אנשים – מבני-האצילים שנתרוששו – שהדלות מכריחה אותם כעת למכור את בגדיהם הבלויים בשוק. ואולם הם יודעים תולדות כל בית ובית בכל הסימטאות האלה שמסביב, תולדות כל משפחה. והינך מרגיש, שכל זה נחוץ ויקר להם, את הכול הם אוהבים ומתפארים בו, ומתהלכים בעולם זיכרונותיהם כאדונים. מה שאין ככה אצלנו, אצל היהודים. אין לנו אותה החיבה לעברנו הפרטי, אותה האריסטוקראטיות במובן היפה של המילה. הלא אצלנו כל דור ודור ממהר להשליך ממנו ולשכוח כל מה שקיבל בירושה מן הדור הקודם, ובזה הוא מוצא את שיחרורו ואת תיקונו, כביכול... ונמצא: עמנו הוא האריסטוקראט הכי-גדול בין אומות העולם, אבל אנחנו – פלבֵּיִים גמורים..." (שם, עמ' 115-116).
*
יציאתה של ליודמילה ממוסקווה לפאריס, בעקבות גלויץ, יציאה החותמת את הרומאן, אין בה משום הליכה בגלות מסיבות פוליטיות או חברתיות. אילו רצתה היתה ליודמילה "מסתדרת" היטב גם במסגרת החיים הסובייטיים, אלא נפשה הרומאנטית והשאפתנית כאחד מתרפקת על מרכזי התרבות והאמנות והחיים הזוהרים שבאירופה המערבית, וצר לה המקום במוסקווה. אין ל"עריקתה" כל משמעות לאומית.
אחר הוא מצבו של דניאל רויטר. הוא עדיין אינו יודע, אך ידידיו הרוסיים, ליודמילה, קורבצוב, והסופר הרוסי הקשיש, השתיין והנואף, מיטרופנוב – כולם מוכיחים לו, בסגנון זה או אחר, שמקומו מחוץ לרוסיה, בפלשתינה. דניאל אינו קושר את נאמנותו לספרות העברית עם הרעיון הציוני, כאילו זיק של תקווה עודנו מהבהב בו, שתוקם אגודת סופרים עבריים ברוסיה הסובייטית, והעברית תוכר כאחת משפות המדינה.
אולם ידידיו הרוסיים יודעים וחשים טוב ממנו, כי לאדם כמותו אין עתיד, לא מבחינה תרבותית ולא מבחינה לאומית, ברוסיה. ובפרשת יחסיו עם ליודמילה נזרעים זרעי הספק והרצון לשינוי. הגם שאשתו, קלרה, אינה מבינה כלל את חפצו זה לצאת למקום אחר, לעזוב את רוסיה.
ליודמילה רומזת לדניאל, שעתידים הם אולי להיפגש יום אחד, בשנית, מחוץ לרוסיה. ואף כי לא נאמר דבר במפורש, אנו חשים היטב, כי דרכו של דניאל עתידה להובילו לארץ-ישראל, אך עם זאת ברור, כי אילו נשאר אדם כמותו ברוסיה, והמשיך להיות נאמן לעצמו ולייעודו, היה סופו בוודאי כסופם של הסופרים היהודיים ברוסיה הסובייטית. יש לזכור כי הרומאן נחתם בשנת 1929, בטרם החלו כל הפורענויות הללו.
*
הופעת מהדורתו החדשה של הרומאן "סימטאות" היא בגדר חגיגה לקורא העברי. הספר מעניין וכתוב בכישרון, הנטוע במסורת ספרותית נכבדה, וגם מוגש בהדפסה נאה, בצירוף מסה של העורך, הלל ברזל, על אלישבע והרומאן שלה, וכן הערות הסבר, רשימת שינויי העריכה שהוכנסו בנוסח המקורי, וביבליוגראפיה של כתבי אלישבע ושל מאמרים שנכתבו על אודותיה.
אך קיים פגם יסודי ומצער אחד, המפריע ומטריד במשך כל הקריאה. הרומאן ניתן בכתיבו המקורי, כתיב חסר-שבחסר. אילו היתה זו מהדורה מצולמת, ניחא – היה בכך גם שימורה של ארכאיות מסויימת. אך הרומאן נסדר ונדפס כולו מחדש באותיות בנות-ימינו, ובצורת הגשה כזו בולט כפליים הכתיב החסר, מה עוד שתקופת הרומאן ושמות הגיבורים אינם קרובים לקורא העברי כיום, ורב בהם הלעז.
אילו לפחות היה מלווה הכתיב החסר הזה בניקוד חלקי, כפי שנוהגות כיום הוצאות אחדות, אך לא. וצר לומר כי את הספר צריך לערוך פעם נוספת, מבחינת הכתיב, ולהדפיסו מחדש, ורק אז אפשר יהא לומר כי הרומאן של אלישבע אכן ניתן לקריאה רהוטה בידי הקורא העברי בן-ימינו.
אלישבע: "סימטאות", רומאן. מסת-הסבר, הערות ועריכה: הלל ברזל. הוצאת הדר, 1977, 304 עמ'.
המשך יבוא
* * *
אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
* * *
הופיע הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.
לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."
נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".
אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לפי הכתובת:
אהוד בן עזר
י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!
אין החזרות! קנית – נדפקת!
על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"
רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* למה אין עצים נותני צל בכיכר סן מרקו בוונציה, המוצפת שמש אכזרית בקיץ, כמו שיש עצים וצל במרבית הרחובות בתל-אביב?
* אילה זמרוני: לגיליון 1265, כך מנקדים את המילה המגינים: הֵגֵן פ' הפעיל (הַמְּגִנִּים). "שמר על אדם או על דבר מפני משהו או מישהו, דאג שיהיו בטוחים ושלא ייגרם להם נזק, פגיעה וכדומה."
* משה כהן כתב ב'חדשות בן עזר' 1265: שמעתי ברדיו שאלה למפקד בכיר: "מה המטרה הראשית שלך כשאתה יוצא לפעולה?"
תשובה: "לא לפגוע בחפים מפשע."
ואני חשבתי לתומי שהמטרה צריכה להיות לנצֵח...
ודומני שזהו לקח מפרשת 'כפר כנא' שבלבנון, שהפגזה שלנו, שפגעה שם בעשרות אזרחים, גרמה לעצירה אצלנו, כי התנפלו אז על ישראל מכל הצדדים.
זה לא ש'עוד ניצחון כזה ואבדנו', אבל מאידך צדק משה דיין שאמר: "מוטב להיאבק בסוסים אבירים כאשר הבעייה היא איך לבולמם, מאשר לדחוק בשוורים המסרבים לזוז."
אסי דגני
* תיקון: לא שרה (מגשיות) אלא שרה (חמגשיות).
* * *
אהוד בן עזר
נגד ההזנייה באוניברסיטאות
בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע
ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.
ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.
אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים – היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.
סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר YouTube
אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.
תשפוט ההיסטוריה מי צדק.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".
עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל