פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1269

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ה באב תשע"ז, 17 באוגוסט 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט. // ברוך בן עזר (רַאבּ): האבטיח, נכתב בחשוון תר"פ, 1919. // ברוך בן עזר (רַאבּ): הרופא עַבְּדוּלקָדֶר, וכן מדברי ברוך תירוש, אלישע פורת, אהוד בן עזר ואברהם קופלמן על האבטיח. // שמשון עומר: תורת האבטיח. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [92], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // משה כהן: מהלֵך אימים. // יהודה דרורי: טראמפ האשם תמיד! // שמאי גולן: מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי. // עלילת הדם נמשכת: "עוזי משולם צודק." // אהוד בן עזר: שני שירים על מות אנוש בר-שלום מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר". // אורי הייטנר: צרור הערות 16.8.17. // מיכה כרמון, שושנה צוריאל: "שלמה שטמפפר – רוקח-חובש, חדרה". // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק שמונה-עשר, חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה. // Why Won’t Orthodox Condemn Trump’s Ties to White Supremacists After Charlottesville? Avital Chizhik-Goldschmidt  // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "המתנחלים בהר" לרבקה אלפר, 1944. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.6.1973, לפני 44 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אֲבַטִּיחֵי אוֹגוּסְט

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם תּוֹפְחִים בַּמִּקְשָאוֹת

בִּיקוֹד קַרְנֶיהָ הַצּוֹרְבוֹת שֶל שֶמֶש קַיִץ

כִּשְדֵי אִשָּה בִּפְרֹט בָּם לַהַט אֶצְבְּעוֹת

מְאַהֲבָהּ הַמְּצַמְרֵר בָּהּ חַמּוּקַיִם.

אֲנִי רוֹאֶה אוֹתָם בַּבַּאסְטוֹת, בַּצְּמָתִים

אוֹ בַּשְּוָקִים הַשּוֹקְקִים מִצּוּף וָמֶתֶק

אוֹ בְּשוּלֵי כְּבִישֵי הַסְּפִּיד הַשּוֹעֲטִים

עַל פְּנֵי דְּרָכִים כְּרַמָּכִים בְּלִי סְיָג וָמֶתֶג. 

וְהֵם צוֹפְנִים לָנוּ רְסִיס אַחַר רְסִיס

מִנֶּקְטָר זֶה, שֶבְּתוֹרוֹ אוֹ בְּתוֹרֵנוּ

קוֹרֵא תִּגָּר שֶל רִיר נִגָּר עַל סַנְטֵרֵנוּ

שֶשּׂוֹש יָשִׂישׂ עַל סוֹד בְּשָׂרָם הַמַּעֲסִיס.

וְזוֹ פְּרִיסַת-שָלוֹם שֶל אֵיזֶה טוּב עָנָו

שֶמַּשְפִּיעִים עָלֵינוּ כְּמִין אֵם אוֹהֶבֶת

מַיִם, חַמָּה וַאֲדָמָה עִם הָעֵנָב

וְהַשְּזִיף וְהַתַּפּוּחַ, כָּל הַשֵּבֶט.

כֵּיצַד תּוֹהִים עַל קַנְקַנּוֹ שֶל הַנֻּקְשֶה

שֶבְּקִרְבּוֹ חָבוּי הָרַךְ כְּסוֹד בְּצֹפֶן?

רֵאשִית, טוֹפְחִים עָלָיו וְאִם תּוֹכוֹ מַחְשֶה

בְּלִי לְהָשִיב לִנְקִישוֹתֵינוּ בְּשוּם אֹפֶן 

זֶה אוֹת בָּדוּק שֶהַנִּשְאָל וְלֹא עוֹנֶה

טִיבוֹ יָרוּד וְחִשֹּוּפֵי פְּנִימוֹ יַכְזִיבוּ.

רַק הָעוֹנֶה וְנַעֲנֶה – גַם מְהַנֶּה

וּצְלִיל תְּשוּבָה חוֹזֵר וּבָא עֵדוּת לְטִיב הוּא.

שֵנִית, אִם אֵין גּוֹן קְלִפָּתוֹ כֵּהֶה מַבְרִיק

כִּי אִם דָּהוּי – סִימַן זִהוּי הוּא הַמַּתְרִיעַ

כִּי הוּא אֻחְסַן זְמַן רָב מִדַּי וְכִי לָרִיק

תִּקְוָה תָלִינוּ בּוֹ, שֶאַךְ לַשָּוְא הִמְרִיאָה.

אַךְ אִם חִיּוּת שִמְּרָה בּוֹ צֶבַע וּבָרָק,

אִם הִתְדַּפְּקוּת עַל קְלִפָּתוֹ – תוֹכוֹ עוֹנֶה לָהּ,

הוּא פְּרִי מֻבְחָר שֶאֵיכוּתוֹ בְּרוּרָה וְרַק

צוֹפָה לְךָ וּמַמְתִּינָה כִּי תִתְפַּנֶה לָהּ.

אֲנִי מַכִּיר גַּם  אֲנָשִים כָּאֵלֶּה, זַן

שֶקְּלִפָּתוֹ עָבָה אֲבָל מֵאֲחוֹרֶיהָ

פּוֹעֵם אָדֹם וְלֹא נִרְאֶה לִבּוֹ שֶל רֵעַ

שֶאֵין מָתְקוֹ נִכָּר בִּן רֶגַע בִּמְחוֹזָן

שֶל הַנִּגְלוֹת, אַךְ הוּא נִפְתָּח לְךָ אַט-אַט

לֹא בַּסַּכִּין הַפּוֹלְשָנִי וְהַזָּחוּחַ

כִּי אִם בָּאֹמֶן הַמַּבְשִיל בְּאֹרֶךְ-רוּחַ

כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּבְשַׂר הַפְּרִי. מְעַט-מְעַט

תֻּשְבַּח אֶמְפַּתְיָה זוֹ כַּדְּבַש הַמִּתְעַבֶּה

וּתְמַמֵּש בָּהּ אֶת מֵיטַב מַאֲוַיֶּיךָ

וְהַמְּעַט הַזֶּה יְהֵא פִּתְאֹם הַרְבֵּה

עַד שֶתָּבִין סוֹפְסוֹף: זֶה גְדוֹל אוֹצְרוֹת חַיֶּיךָ...

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

[פתח-תקווה, 1887-1960]

האבטיח

נכתב בחשוון תר"פ, 1919

העתיק וערך אהוד בן עזר

די חשוב הוא האבטיח בארצנו, שניתן לו תשומת לב מיוחדה מפני שהוא אחד מהפירות שארצנו מתפארת בהן. כפי שידוע נתון היה המקצוע הזה עד היום על פי רוב בידי שכנינו תושבי הארץ, ורק מעטים היו נמצאים מאיכרינו שהתעסקו בזה. אפשר שניים-שלושה ממושבה. אמת הוא הדבר שהמקצוע הזה קשור הוא יחד עם מסחר שוּקי, על האיכר להיות קשור כשלושה-ארבעה חודשים למימכר ולהובלת פירותיו ולעמידה עליהם בשווקים, ולנו אין הזמן מרשה להיות מסורים לשווקים ולהובלה איטית כזו שנמשכת זמן ארוך כזה. כך זה היה עד עכשיו, וכעת נשתנו התנאים וע"ז נדבר במקומו להלן.

פרי האבטיחים

פרי האבטיחים כידוע הוא ירוק ועגול ולפעמים גם פחות או יותר מאורך, שייך הוא למשפחת הקורקובידציה, מקורי הוא בארצנו ובמצרים, ובהיות אבותינו במידבר זכרו אז את האבטיחים של מצרים מפני שהמסכנים לא טעמו עדיין את אבטיחי ארצנו שבסביבות המושבה חדרה וואדי אל חורט, שהם עולים בהרבה על אבטיחי מצרים בטוב טעמם ובמתיקותם.

כפי שאמרנו מתחלק האבטיח לארבעה-חמישה מינים ויותר.

המין הראשון שהוא הכי גדול נקרא אותו אבטיח הערוד (קוראים אותו אַבְרַק בערבית) שהוא גדול ומאורך וערוד בקווים שחורים לאורכו. קליפתו חלקה ודקה, גרעיניו שחורים וגדולים, משתמר הוא אחרי הקטיפה זמן ארוך. יש שמחביאים אותו בתבן אז יכול הוא להשתמר עד האבטיחים של שנה שנייה. משקלו מגיע מעשרה עד חמישה-עשר קילוגרם ויותר.

(הערה: נותנים אנו בזה את השמות הערביים מפני שאחרים לא ידועים לנו, ובדרך-כלל עלינו להגיד כי כמעט כל הידיעות שרכשנו לנו במקצוע זה הוא משכנינו הערביים שהם עשירים במסורת ובניסיון של מאות שנים).

המין השני הוא הנקרא ראש הכושי בערבית רַס אִל עַבֶּד, מראהו ירוק-שחור, קליפתו חלקה ודקה, משתמר הוא היטב אחרי הקטיפה, טעמו לא רע, משקלו פחות קצת מהערוד, גרעיניו על-פי-רוב הם שחורים ולפעמים רחוקות גם צהובים.

המין השלישי הוא הנקרא קִדַוַס (השארתי את השם הזה כמו שהוא בערבית מפני שתרגומו אינו מצלצל). [אינני בטוח לגבי הניקוד. – אב"ע]. מראהו ירוק בהיר ומאורך מאוד כמעט כאבטיח הצהוב, קליפתו חלקה ועבה, מתוק הוא עד מאוד. משתמר הוא היטב, משקלו מגיע משישה עד עשרה קילוגרם, גרעיניו קטנים וצהובים שראשיהם מנוקדים מהצדדים בשתי נקודות שחורות.

המין הרביעי הוא אבטיח ה-קריטי (רק בערבית) שהוא מתחלק לשני מינים.

(הערה: יש שנתַנו רק את השם הערבי בלי תרגום עברי כמו המין קריטי, קדוס, מפני שתרגום המילה אינו מתאים בעברית).

האחד נקרא ה-קריטי הירוק (חדרי בערבית) שמראהו ירוק בהיר על פי רוב, עגול ומאורך מעט בקצהו, קליפתו חלקה ועבה, משתמר הוא לא רע, משקלו מגיע מחמישה עד שמונה קילוגרם, גרעיניו צהובים ובראשיהם מנוקד בשתי נקודות שחורות משני צידיהן.

והשני הוא הנקרא קריטי אבוטבעה (בערבית, מודפס שוקע). מראהו ירוק עמוק. קליפתו עבה עד מאוד, לא חלקה, ומלא הוא חריצים סביב לאורכו, המציינים כל פרוסה ופרוסה. וכשתוחבים הסכין לתוכו אז מתבקע הוא דרך החריץ עד למטה לפני הסכין. תמיד הוא עגול ורחב, עוקצו שוקע לתוך בטנו ונגמר בטבעת רחבה כגודל מטבעת המג'ידי. גרעיניו קטנים ושחורים על-פי-רוב. הוא אינו משתמר היטב, אך לעומת זה אין כמוהו בכל המינים שמנינו קודם, ועולה הוא על כולם בטוב טעמו ובמתיקותו. מבכר הוא בגמולו [בּגְמוֹלוֹ בערבית, כלומר מקדים הוא בהבשלתו. – הערת שאול חומסקי. כנראה הכוונה היא שטעמו משובח ביותר כשהוא בשל. – אב"ע].

להמין החמישי נמנה את כל יתר המינים השונים שנמצאים בארץ שאין בהם שום ערך ושווי לדבר אודותם. ורק על עושי המקשאות להיזהר מזרוע זריעתם במקשאותיהם.

שימוש פרי האבטיחים

פרי האבטיח מחזיק בו כמות ידועה של סוכר שאי אפשר לנו לתיתה בזה במיספרים מדוייקים מפני שכמות הסוכר משתנה היא בו ממין למין, וממקום למקום, ואפילו מין אחד שנזרע בשני מקומות אין כמות הסוכר שווה בשניהם, על פי רוב תלוי הוא בטיב האדמה שנזרע בה ובייחוד בעבודה בהכנת האדמה.

בימי המלחמה [העולמית הראשונה. – אב"ע] כשהיה הסוכר חסר בארץ, אז השתמשו בפרי האבטיחים גם לעשות דבש (ריבה), הדבש היה מתוק מאוד אך לא כל כך טעים, מתיקותו הביאה כמעט לידי גועל, אחדים ממכיני הדבש שמו בתוכו גם חלק של עסיס לימונים, וזה הטעימו לחיך.

בדרך כלל טוב הוא פרי האבטיח להשתמש בו לאכילה ומבריא הוא, ואין לחשוש מתיתו אוכל גם לילדים, ולא נכונה המימרא שיצאה שמאכילת אבטיחים מקבלים קדחת (הערה: בשעה שידוע שהקדחת באה על-ידי יתוש ידוע בדרך הדם ולא בדרך הקיבה), ורואים אנו שלכל ערבי חולה מוכרחים להביא לו פרוסת אבטיח. (הערה: עלינו להתחשב וללמוד בכלל בכל מיני הירקות מה לאכול ומה לא – אך ורק מתושבי הארץ שהם מנוסים ובקיאים בזה ממאות שנים).

צריכים רק להיזהר בשלושה דברים:

א. שהאבטיח יהיה קר.

ב. שלא לאכול מאבטיח שהחילוהו מזמן כי אם תיכף.

ג. ולא מזה שנקטף מזמן רב ולא היה נשמר בתנאים מתאימים, כי אם טרי שנקטף מ-3-10 ימים. [מדובר בתקופה שבה לא היו אמצעי-קירור משוכללים בבתים. – אב"ע]

ובטוח הוא כשאוכלים מאבטיח חם, או מזה שהחילוהו משעתיים, או מזה שנקטף מזמן רב שבשרו חלקלק כסבון רטוב, בטח שזה לא בריא ובאכילתם גורמים לידי חמיצה ותסיסה בקיבה ומזה כן יכולים לחלות, ושכנינו הערבים נזהרים מאוד מלאכול את האבטיח בתנאים שמנינו אותם, ולעומת זה מבקר [מבכר. – אב"ע]] הוא תמיד את האבטיח הטרי אם גם איננו כל כך אדום  – מאבטיח הכי אדום ושרק נקטף מזמן רב.

הסיכום הוא שפרי האבטיח הוא אחד מפירות הקיץ שיש לנו פה בארץ והוא טוב וטעים למאכל ומבריא מאוד,  פועל פעולתו על הקיבה, ומדיח את המעיים וגם מרבה הוא את השתן, ורק חולי מחלות ידועות אסור להם לאכלו.

מקום גידולו

כפי שאמרנו מקורי הוא האבטיח בארצנו, והוא גדל בכל הצד המערבי של ארצנו המקביל את חוף הים התיכון (הערה: פה מדברים אנו בזריעת בעל, ובלי השקאה), מתחיל מנחל מצרים דרומה, וגומר בהר הכרמל צפונה, ביותר הוא מצליח בשרון שמתחיל מסביבות נהר הירקון עד סביבות נחל התנינים (זרקה), ובאמצע החלק הזה נמצא על חוף הים נמל קטן הנקרא נמל אבוזבורה שדרכו מוציאים את פרי האבטיחים לחופי טורקיה ומצרים.

אדמת פרי האבטיח

צמח האבטיח מתפתח יפה באדמת חול שגדל בה עשבי החילפא (לא חילפא המצרית). נכון שגדל גם באדמת חומר אדום (חמרה) אך גידולו הוא איטי ואין הצמח מתפתח ביותר, וגם הפרי יישאר קטן, ואין מה לדבר מאדמת חומר שחור (סַלַק) שאין לזרוע בה אבטיחים כלל וכלל, וגם אם תמצא קרן זווית (בתוך מיקשה של חול) שהיא קשה וכבדה בקצת' אז טוב לזרעה אבטיחים צהובים מאשר אבטיחים פשוטים. הרוצה לזרוע מיקשה לבכורות זאת אומרת שיקדים את השוק במחירים הגבוהים: עליו לבחור באדמת אפר שבמקום חורבות, הנקראת בערבית ג'דר, או באדמה שמזובלה הרבה שנים, ורק האדמה החמה היא שמסיבה לבכור האבטיחים.

זריעת האבטיחים

זריעת האבטיחים היא מהגרעינים הנמצאים בתוך הפרי. עונת הזריעה הוא בדרך כלל מחודש מרץ עד אחרית אפריל (הערה: רושמים אני על-פי לוח המערבי, מפני שהוא יותר נכון בעונה זו ואצלנו נמצא אדר א' ואדר ב' ואי אפשר לדייק) ונגמל באחרית יולי ומתייבש מאחרית אוגוסט עד ספטמבר.

עונת זריעת המקשאות המה שלושה:

1) הבִּכורים

2) הבינונים

3) האפילות

הבכורים זורעים אותם מוקדם באדמה מזובלה או באדמת אפר וחורבות סמיך [סמיכה?] בריווח של 1.50 מטר וחצי בין שורה לשורה, זורעים מחמישה עד שבעה גרעינים במקום כל בית ובית, וכשמנכשים אחרי היציאה עוזבים רק שני צמחים בכל בית ובית. ועל ידי זה שהשורות סמוכות מבכר הפרי להיגמל ואז המחירים הם תמיד גבוהים, והשוק הלזה הוא אך ורק מקומי, גם פירות הבִּכורים הם אינם כל כך גדולים.

הבינונים: את אלו המקשאות זורעים כבר ברווח יותר גדול משניים עד שניים וחצי מטר בין שורה לשורה, ובניכוש שאחרי היציאה [הנביטה] יעזבו רק צמח אחד בכל בית ובית, הצמח ימצא פה מקום יותר להתפתח ואז גם הפירות הם יותר גדולים ואלה כבר נמכרים לחוץ על-ידי הובלה בסירות לחופי טורקיה ומצרים.

האפילות: המקשאות האפילות שחורשים את האדמה בלי הרף עד מחצית הקיץ ומשמרים בה את הרטיבות, ואחרי קציר חיטים יזרעו אותה, מאלו הפירות מתבשלים אחרי שכל המקשאות כבר יבשות. זה יוצא לימי חג הסוכות, בדרום ארץ ישראל פוגשים הרבה מקשאות ממין זה, גם השוק לפירות אלו הוא מקומי.

זריעה של מים בהשקעה. אין לזרוע אבטיחים בפרדסים על תעלות המים או בגיני [בגני] הבית שמשקים אותם, מפני שבארצנו אין צמח האבטיח מצליח בגידולו עלי מים, ובהמצאו אפילו רק קרוב למים אז גדל הצמח באופן חזק מאוד, גם הפירות הן גדולים עד מאוד, אך לא יצלחו לאכילה ואינם טובים ולא טעימים, וכמה שלא ישאירו אותם גדלים על הצמח יישארו חמוצים וליבם נבוב ולבן.

עבודת מקשאות האבטיחים

בכלל מרובה היא עבודת המקשאות בניכושים ובמעדרים, ובחרישה בפרט. בעל מקשא הרוצה שאבטיחיו יהיו טובים ורבים מתחיל לחרוש מחודש כסלו, ומנכש את כל העשבים הפראים כמו הקודב (הערה: לא ידוע לי השם הלטיני ובטח שאין אנו יודעים את העברי) [קודַב – קודַאב, מבטאים "קוסַאב", שהוא דורת ארם צובא בעברית. – הערת שאול חומסקי] והחלפא. החרישה הראשונה היא דלילה, ורק מבקע את האדמה (שְקַק), שתכניס ותספוג לתוכה את כל מי הגשמים, אחרי זה שנגשמה כבר ישנו את החרישה לרוחב השדה והחרישה היא יותר סמיכה מהראשונה וגם יותר עמוקה, אחרי שנתגשמה שנית שוב חורשים אותה לאורך וזו כבר הפעם השלישית, זה יוצא לערך פעם לחודש. אחרי זה ישדדו את החלקה ובמחרישה יחלקו ויסמנו אותה לאורך לשורות-שורות וכן גם לרוחב (בכדי שיוכל לחרוש אחרי כן על השורות לאורך ולרוחב). ובמקום שהשורות מצטלבות, זורעים את הזריעה בידיים מחמישה עד שבעה גרעינים, בעומק של שלושה ארבע סנטימטר באדמה. בזריעת הבכורים, שאפשר עוד לגשמים לרדת בכמות מרובה, שמים אחד או שני גרעיני תורמוס שיעזור בצמיחתו לפלח את הקרום שעל פני האדמה שנעשה על-ידי הגשמים.

הזריעה יוצאת במשך שישה-שמונה ימים, ובשעה שהצמח יוסיף את העלה השני או השלישי, מעדרים סביבם (ומוסיפים גם במקומות החסרים) ועוזבים רק שניים והשאר ינבל [ייבול]. אחרי הניכוש חורשים על השורות אך ורק במחרשה ערבית או אם האדמה מוכנה היטב, די גם בקולטיבטור, מפני שהחרישות בימות החורף צריכות למחרישה אירופית שמהפכת את האדמה ומכלה את העשבים, מה שאין כך מימות הפורים והלאה, אין מה להפוך את האדמה שבזה מתייבשת, והרטיבות תנדוף, וחורשים אך ורק במחרישה הערבית הטרדיציונית שהיא לא מהפכת את האדמה כי אם הולכת מלמטה ותוחחת את האדמה.

עשרה ימים אחרי החרישה הראשונה של השורות חורשים שנית לרוחב המקשא ותמיד מתחילים אצל השורות וגומרים באופן שהתלם האחרון נמצא באמצע השורות, ואז הניכוש והעידור האחרון, ועוזבים רק צמח אחד בכל בית ובית. יש כאלו שמהדרים בעבודה נוהגים לחרוש עוד פעם שלישית.

ודבר אחד על האיכר לזכור בכל פעם מדי חרשו במקשא, כי אסור לנעוץ את המחרשה באדמה רטובה, והאדמה הכי טובה ושמנה תתקלקל על-ידי החרישה ברטיבות, והצמחים לא יתפתחו והפירות יהיו גרועים וקטנים ועקומים כבעלי מום. גם מחלה ידועה תתפתח בפרי הנקרא קוּסַר (בערבית) שנדבר במקומו להלן.

המזיקים ומחלות האבטיח

בארצנו סובלים במקשאות ממחלת הקוסר, השנית היא מחלת המן, והמחלה השלישית זה המזיק הידוע הנקרא חולד (בערבית אל אחלונד).

מחלת הקוּסַר היא שענפי הצמח לא התפתחו ונשארים קצרים וראשם מורד ארצה. צבעם אינו די ירוק ומראם הוא לבן כספי, פירותיהם קטנים ואינם נבשלים לעולם. הפרי מלא הוא בהרבה גרעינים גדולים וטעמו חמוץ, ותמיד מצד אחד יבש וקשה, ואין לזה שום תקנה, וכל זה הוא תוצאת החרישה ברטיבות. עוזרים במעט בזה שמרבים בחרישה ושידוד על השורות, אבל פרי טוב כבר לא יהיה במקשא זו.

מחלת המן היא כמעט הכי גרועה בכל המחלות שהאבטיח סובל, והיא עושה שמות במקשאות. היא מין כנימה או מין פרעוש ירוק קטנטן החי וניזון מלחלוחית הצמח, מכסה הוא את כל הצמח את העלים והענפים יחד ומנקר בחרטומו את כל הענפים, שאחרי זה הצמח מוציא דרך החורים הקטנים האלה מיץ שנהפך לשחור ושמן כמעט כפיח, והוא משמן את כל הצמח יחד עם האדמה שמלמטה לו. מתרבה הוא בפרט בלילות הערפל, ובעונת המקשאות יתרעם הערבי בהכירו חילוף האוויר לערפל (ארטטה בערבית) ואחרי שהערבי מברך את הברכה אלחמד-אל-אלה, יילחם גם במחלה בשני דברים:

ראשית יעקור תמיד את הצמחים המנוגעים ויקבור אותם באדמה.

ושנית שיעשה עשן סביב המקשא מצפיעי בקר, בבוקר ובערב, בשעה שאין הרוח מנשבת, והעשן ירבץ ויכסה את כל המקשא, ופוגשים אנו מקשאות שגדלות ומתפתחות יפה, ואחרי שינוגעו במחלה זו תישרפנה במשך של איזה ימים כמעט כולם או חלק מהם.

אצלנו לפני איזה שנים התפשטה המחלה בעצם תוקפה, וכיליון נשקף היה לכל המקשאות. אנו ניסינו אז להשתמש נגד מחלה זו בתמיסת גפרית נחושת (חואי בורדלב [או – בוכדלר]) של 2%, אך כנראה שהתמיסה היתה אפשר חריפה מדי ופעלה על המחלה עם הצמח גם יחד.

שנית ניסינו אז גם באבקת היתושים הנקראת פֶרְאַט, וכבר חפצים היינו לחשוב שפעל את פעולתו על המחלה, אך שבינתיים היה גם קדים חם (שרקיה) וגם שמקשאות שלא השתמשו באבקה זו, חדלה המחלה ומתו כל המזיקים. וזה ראינו תמיד להקדים למרות שהוא איננו כל כך רצוי לנטעים, יש בו גם תועלת שתמית גם הרבה מזיקים.

אחדים שהיו מקבלים עיתונים מקליפורניה מצאו ששם משתמשים נגד מחלה זו באוהלים העשויים לתכלית זו, שמאהלים ומכסים בהם שטח ידוע על גבי הצמחים. ומבעירים בתוך עלי נקטין (טבק), ועל-ידי העשן נחנקים המזיקים. ומאין לנו אוהלים מוכנים לזה השתמשו פשוט לניסיון בסיר שכיסו על גבי הצמח והבעירו מעט עלי נקטין מלמטה, הניסיון הצליח אך בצמחים קטנים שיכלו להכניסם תחת הסיר, וכדאי היה להכיל אוהל יותר גדול שיוכל לכסות גם על צמחים יותר גדולים ועל שטח יותר גדול מפני שלא רק האבטיח יסבול ממחלה זו כי אם גם העגבניות וכל ירקות הקיץ.

המחלה או יותר נכון המזיק השלישי זה החוֹלֵד (בערבית אל אחלונד) העכבר העיוור ["חולד" הוא כמובן חפרפרת, שהיא אכן עיוורת. היום כבר חזרו רבים לשם "חולד". – הערת  שאול חומסקי]. ברייה זו מצערת תמיד את בעל המקשא בבואה במחתרת תחת הצמח ובבוקר בצאת  בעל המקשא מהמלונה יפגוש פה ושם צמחי אבטיחים שעליהם מורדים ארצה ומתחילים לנבול. החולד יבחר תמיד את השורש הגזעי, ואת שארית השורש יעזוב בתוך האדמה. וכן עובר הוא מצמח לצמח ויעלה קרחות גדולות במקשאות באם לא ימהר בעל המקשא ללחום נגדו.

האמצעים נגדו הם פשוטים אבל לא קלים.

בבואו מחדש למקשא מגלים תיכף לאט-לאט במעבר את חורו ונותנים חתיכת תפוחי-אדמה או בצל חתוך בפי החור, והוא תיכף יבוא לריחו. בבואו ידחוף תמיד לפניו עפר תחוח בכדי לסתום את פי החור, והאיש עומד בשקט במעדר מורם ובשעה שיראה אותו בא עד פי החור, יכה בכוח מאחוריו ובזה יחסום את דרכו משוב אחורנית ואז מוציאו החוצה והורגו.

יש כאלה שאורבים לו ברובה על פי החור, ובבואו יורים באופן ישר נגד מהלך החור ואז הוא נהרג. אך בהיותו כבר אזרח במקשא אז אינו כבר יחידי ויימצאו עוד אחרים איתו ועושה לו דרכים שונות לכל צידי המקשא, וקשה לכלות אותם שהם מוצאים הגנה בכל ריבוי החורים שהוא מכין לו. ואז לבעל המקשא אורך-רוח עד לשגעון ולאט-לאט יוכל לבער אותו מהמקשא.

המזיק הזה אינו ממאס [מואס] גם בגינות הבית, ומכרסם גם את הבצל, תפוחי-אדמה, מלפפונים קשות [קישוא?] ועוד.

עוד אמצעי אחד ישנו להשתמש בפרט כשבפעם הראשונה לא הצליח הציד. אז הוא מרגיש מאוד ונזהר מלבוא לפי החור באופן שבעל המקשא יוכל להתפקע, אז אפשר לשפוך, תיכף אחר שמגלים את החור, מעט נוזל מגפרית הפחמן (סולפור די קרבן) וסותמים את פי החור תיכף, ובאם אין לו עוד הרבה מפלטים או מוצא אחר, יוכל להיחנק על-ידי הגז של הנוזל.

עוד אמצעי ישנו להשתמש, לתפוס הלטאת הקיר שחור (חרדון בערבית) לתוך קופסא, ועוזבים אותו חופשי לתוך פי החור, והוא ירוץ בחיפזון (בחפצו לברוח) בתוך החורים, והחולד בקבלו דקירות אחדות מציפורני הלטאה, ירוץ תיכף לפניו ומוכרח הוא אז להיראות בחוץ, ואז בנקל ממיתים אותו. ובכל האמצעים צריכים להשתמש ולבערו מהמקשה.

שוּקי [שווקי] פרי האבטיח

עד לפני המלחמה [העולמית הראשונה] נתון היה המסחר הזה רק בידי סוחרים משכנינו תושבי הארץ, שעשו את חוף אבוזבורה לנמל להוצאת האבטיחים, הנמל נמצא באופן מקביל באמצע החלק שמגדלים את פרי האבטיחים, ותמיד בעונת האבטיחים ינהרו לשם הרבה סוחרים ומוכרים מתושבי הארץ שמתיישבים שם באוהלים כמעט לכל ימות הקיץ והם מתעסקים בקניית והוצאת האבטיחים לחוץ, כל התושבים יובילו את אבטיחיהם לשם ובעונת האבטיחים יהיה נמל אבוזבורה לעיר שלמה, רק בעבור העונה יסעו משם כל הסוחרים והמוכרים ותישאר כמלונה במקשא, וכעיר נצורה.

והיות שהמסחר נמצא רק בידי הסוחרים ולא בידי בעלי המקשאות, אז ישתמשו תמיד בכל האמצעים שהשוק יישאר רק בידם, ובחפצם יעלו ובחפצם יורידו את המחירים. גם מכת הקרנטין ידועה היא לכל עושי מקשאות. אם פרצה או לא פרצה מחלת החלירע יוציאו שמועה כזו ומעמידים את ההוצאה לחוץ לזמן ידוע, ועל-ידי זה המחירים ירדו פלאים מאת האבטיחים (שמשקלו לא פחות מ-6 KG) בשתי מג'ידיות, באופן כזה היו עושי המקשאות מפסידים הרבה מאוד, אך כעת נשתנו התנאים, מלבד שיש תקווה שארצנו תתפתח גם באופן מקומי, הרכבת שמקשרת אותנו עם מצרים ודמשק, וחלב, שאלו יוכלו לעכל ולהכניס לתוכן כמות ענקית של פרי האבטיחים. וניסיון יש לנו כבר מתפוחי הזהב שכל איכר פשוט יכול גם כן לקחת לו וַגוֹן ולהוביל ולשלוח את פירותיו מצריימה, ובזה לא יצטרך האיכר להיות קשור זמן רב למימכר אבטיחיו, והמקצוע הזה כדאי היה שכל איכרינו יתעניינו בו. פה בפתח תקוה הסתדרה כבר קבוצה של צעירים אחדים שעשו מקשא של 150 דונם.

 [חתום]  ירקוני

פ"ת ז"ך [כ"ז] חשון תר"ף [1919]

ברוך בן עזר (ראב)

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

הרופא עַבְּדוּלקָדֶר

הרופא עַבּדוּלְקָדֶר היה בן לאחת המשפחות המכובדות באחת מארצות הבלקן המוסלמיות, ובמשפחתו היה מקצוע הרפואה נמסר במשך דורות מאב לבן. עבדולקדר קיבל את מקצועו מאביו הרופא המפורסם אַבּוּבָּקֶר, וכאשר הגיע לפרקו השיאו אביו עם פַטְמֶה, בת לאחת המשפחות המיוחסות והמפורסמות במדינה. היא היתה נערה יפה, טובה ומסורה, וכך גם נודעה במשך שנים בכל סביבותיה.

לאחר שנים ילדה לו פטמה לשמחתו בן זכר, והוא קרא את שמו עַלִי. אך שמחתו לא האריכה ימים. מיד אחרי הלידה חלתה פטמה, ומחלתה גברה מיום ליום עד שיום אחד החזירה את נשמתה לאלוהים.

הילד עלי נישאר לטיפולו של האב בלבד, שהיה לו גם לאם. במשך השנים גדל הילד עלי ונעשה בחור גדול ויפה. הוא למד מהר קרוא-וכתוב, והתחיל כבר להיכנס בסוד מכמני המדע ומקצוע הרפואה. אביו עבדולקדר תלה בו תקוות רבות, ומצא בו ניחומים אחרי מות אשתו פטמה הטובה והמסורה.

אך הגורל החליט אחרת. וכאשר כבר החלו לדבר בעלי נכבדות, לשדך לו כלה, חלה ונפל למשכב במשך שנה שלימה. אביו עבדולקדר עשה כל מה שביכולתו המקצועית ובידיעותיו הרפואיות, אך לא מצא תרופה שתועיל לו, עד שבאחד הימים מת גם הבן.

מות הבן הדהים את עבדולקדר, כי מלבד אובדן הבן היקר לו, ירד גם מצבו פלאים בחברה, כי במשך השנה האחרונה חדלו האנשים להזמינו כרופא לטפל בחולים, והתחילו גם לזלזל בידיעותיו הרפואיות באומרם: "מתה אשתו, והנה גם את בנו אינו יודע לרפא!"

בלילה בו מת הבן החליט עבדולקדר כי עליו לגלות ולדעת מה היתה המחלה הזו, הבלתי-ידועה לו, אשר בגללה מת בנו.

עוד בטרם הודיע ברבים על מות הבן, בו בלילה – ניתח אותו ופתח את ביטנו ובדק היטב במעיו, והנה בתוך קיבתו מצא להפתעתו חתיכה קשה כעצם וגודלה כמלפפון. אחרי בדיקות רבות, ומבלי שהיה יכול לקבוע מה טיבה של האבן הזו, זרק אותה בכעס ובשברון-לב לתוך הארגז שלו, בו נמצאו כלי-הניתוח והרפואות, אחר-כך תפר וסגר את בטן בנו, עטפו היטב בתכריכים, ולמחרת הוביל אותו לקבורה.

עבדולקדר מיאן להינחם אחר מות בנו. הוא לא מצא לעצמו מנוח. היה רץ ועובר כל הימים בשדות ובדרכים כמטורף, ולא היה יכול לשבת בבית בו מתו עליו אשתו ובנו האהובים והיקרים לו, עד כי ביום מן הימים קם ומכר את אחוזת-ביתו וכל אשר לו, ארז את מעט כליו עם ארגז-הרפואות שלו, עזב את עירו ומולדתו והלך ממדינה למדינה ונדד ממקום למקום ומעיר לעיר, הלוך ופסוע דרומה, בכיוון קבר הנביא מוחמד עליו התפילה והשלום, בעיר מכה, עד שהגיע בנדודיו לוואדי אל-חַוַארַת, הוא עמק חפר כיום.

אכן, דרווישים וחַג'ים, עולי רגל, נהגו לנדוד רגלי במקלם ובתרמילם וה"מִסבכה", מחרוזת התפילה, בידם. נדדו לקבר הנביא ובחזרה, והם מילאו מימים-ימימה באלפיהם את כל ארצות ערב. הולכים רגלי ומתפרנסים על תפילות ונדבות. החוקר האנגלי דאוּטִי, שעבר לפני יותר ממאה שנים את כל חצי-האי ערב, מספר שעשה דרכו כרופא עם ארגז-התרופות שלו, ונעזר בו לקיומו, וזאת כתוספת למתנות ולנדבות שקיבל משֵיח'ים ומאמירים ערביים.

במשך ימי נדודיו של עבדולקדר קרה פעם שנשברה ידית הסכין שלו, והלהב נישאר בלי ידית. חיפש עבדולקדר משהו כדי להתקין ממנו ידית לסכינו, והנה בהתבוננו במקרה בארגז-הרפואות שלו נתקלה ידו באבן שהוציא מבטן בנו, ואשר היתה מונחת שם בין הכלים. הוא מצא אותה מתאימה בדיוק לעשותה ידית לסכין, וכך אמנם עשה.

היה זה בדיוק באותו קיץ שבו הגיע בנדודיו לוואדי אל-חווארת. ושם ראה לראשונה בחייו את המקשאות ואת האבטיחים מן הזן אִמְחֶסְנִי, אשר לא ראה ולא הכיר כמותם במדינות-הצפון הקרות שמהן בא. הוא הִרבה לאכול מהאבטיחים ומצא אותם טעימים ומתוקים. יום-יום היה בוקע אבטיחים בסכינו ואוכל, בוקע ואוכל.

הוא מילא אחר הפתגם הערבי האומר: "אִסְטַוַה אִל בַּטִיח – מַפִישׁ טַבִּיח!" ופירושו – כאשר האבטיח הבשיל – אין צורך בתבשיל!

והנה, לתימהונו הרב, נוכח שעסיס-האבטיחים ממֵס וממוֹסס ומְאכֵּל את ידית הסכין שלו, והיא הולכת ודקה מיום ליום.

יום אחד לקח עימו אבטיחים אחדים אל הבקתה אשר בה התגורר אותו זמן, וישב ימים אחדים ושִפשף ושפשף את הידית בעסיס-האבטיחים, וזו הלכה וקָטְנה עד שכמעט לא נותרה ממנה אלא חתיכה זעירה מעוגלת כקשת. ולבסוף, לתימהונו הרב, נִשארה בידו מכל האבן רק חתיכת ציפורן של אצבע מרגלו של בן-אדם. חתיכה שכפי הנִראה נבלעה על-ידי בנו, והמיצים שבקיבה התאספו והתגבשו עליה ומסביבה עד שנוצר גוש גדול וקשה כעצם, אשר בסופו של דבר הוריד את בנו שאולה במכאובים רבים.

התגלית הזו עודדה במקצת את הרופא-לשעבר עבדולקדר. עתה, לכל הפחות, הוא כבר יודע ומכיר את המחלה שהיתה הסיבה למות בנו היחיד והאהוב.

עבדולקדר המשיך בדרכו למכה. מילא אחר מצוות העלייה לרגל, וכשהחל חוזר החליט כי לא ירחיק צפונה מעבר לאזור שבו גדלים האבטיחים הטובים האלה, וכך קבע את מושבו בארץ-ישראל, וחזר לעסוק במקצועו כרופא, והיה מצווה לכל החולים שבאו אליו להתרפא – שעליהם לאכול הרבה אבטיחים, רק אבטיחים, מאחר שנוכח לדעת כי עסיס-האבטיח שוטף ורוחץ ומֵמס את כל המשקעים והגבשושיות והמיצים המזיקים שמתרכזים בתוך מערכת העיכול של האדם.

ומאז ועד היום מקובל אצל כל הערבים כי כאשר נחלה מישהו במשפחה בעונה שבה כבר אין אבטיחים מצויים בשוק – אזיי כל בני-המשפחה מתרוצצים ומחפשים למצוא אבטיח עבור החולה שלהם. ותרופה בדוקה ומנוסה היא שאין שום מחלה בעולם אשר אכילת אבטיח תזיק חס ושלום למי שחולה בה, ובפרט אם אלה הם אבטיחי עמק חפר הידועים והמפורסמים בטעמם המתוק והטוב. ואילו בני-ישראל במידבר היו יודעים את טעמם, שהם עולים בטיבם על כל מיני האבטיחים שבעולם, לא היו מתגעגעים אל האבטיחים אשר אכלו בארץ מצרים.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

על הולדתו של האבטיח המל"לי

בין פתח-תקווה לבין כפר-סבא וקלמניה שׁכָן כפר מָלָ"ל. שמו הראשון היה עין-חי ובו גר תקופת-זמן הסופר הצעיר התימהוני יוסף לואידור, שחיזר אחר דודתי אסתר ואשר נרצח יחד עם הסופר יוסף חיים ברנר במאורעות 1921. שנים אחדות לאחר מכן, כאשר ביקשו המוסדות הלאומיים לתת שם חדש למקום, הציע דודי ברוך למתיישביו את ראשי-התיבות מל"ל, על שם משה לייב לילנבלום.

המל"ליים הם לא רק בני הכפר שבו נולד וגדל ראש-הממשלה אריאל שרון (שיינרמן) אלא הם זן האבטיחים הנפוץ ביותר בארץ-ישראל, פרי הכלאה מִקרִית בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי, הבַּלָדִי, הוא כנראה הזן אִמְחֶסְנִי שעליו מספר דודי ברוך. הזיווג המוצלח התרחש במִקשה של אחד האיכרים בכפר-מל"ל, שהיום על מקומו עומדת העיר הוד השרון. בטעות קראו ברבות שנים לאבטיח המָלָ"לִי – אבטיח הגליל, שגם הוא כבר כמעט שנעלם.

האבטיח המל"לי הוא פרי כדורי בגודל בינוני, קליפתו קשה, צבעה ירוק כהה ובעלת לחי לבנה מפני שבעת גידולו היא מונחת על הקרקע, מוסתרת מהשמש. הוא נשמר היטב במשך ימים רבים. ציפתו אדומה ומכילה עד שמונה וחצי אחוז סוכר, שזה הרבה מאוד בשביל אבטיח, והזרעים לבנים עם שוליים שחורים. אפשר לשוטפם, להמליחם, לייבשם בשמש או לקלותם כפיצוחים.

 אבא של המל"לי – הזן צ'ילי שמוצאו מארה"ב, גם הוא אבטיח בגודל בינוני אבל קליפתו דקה ונוטה להסתדקות, צבעה ירוק עם פסים כהים, ציפתו מכילה שמונה אחוז סוכר וזרעיו שחורים לגמרי.

כן, זו היתה הכלאה מופלאה של צ'ילי בַּבַּלַדִי. איפה הימים היפים שבהם זני פירות וירקות חדשים לא נוצרו באופן מדעי בתחנות הניסיונות החקלאיים (כמו העגבניות הנוראות שאנחנו אוכלים היום) אלא נולדו כפרי אהבה בין שיחים בשדה או בין עצים במטע?

הלא ככה גילה דודי ברוך את זן התפוזים שַמוטי-דם, שמוטי שפלחיו אדמדמים, וקרא אותו "שרה" על שם שרה אהרונסון גיבורת ניל"י, שאותה העריץ ואולי גם אהב כבר בהיותו נשוי ואב לבנות (ברומאן "המושבה שלי" הקדשתי לשניהם פרק שבוּסס על סיפור זיכרונות אמיתי שכתב).

טוב, מי שלא יכול להבדיל בין הטַבּוריים (וואשינגטון נַאוִיל) של תחילת העונה והוַלֶנסיה של סוף העונה – לבין כַּדִיוּתוֹ וטעמו של מלך התפוזים, השמוטי, המבשיל באמצע העונה (הבדל שאפילו מרבית הירקנים כבר לא מבינים היום) – יותר טוב לו שלא יקרא את הספרים שלי כי לא אליו הם מכוּונים.

ומדוע כבר לא מגדלים מל"ליים למאכל? כי הם מניבים רק כ-4 טון לדונם ועונתם קצרה, בעיקר יולי-אוגוסט, ואילו חסרי-הזרעים מגיעים ל-8 וגם ל-10 טון לדונם, ועונתם מתחילה כבר במרס. אך גם אם יגדלו את המל"ליים – הציבור הישראלי כבר לא מוכן לצרוך אבטיחים בעלי זרעים.

אגב, לדברי יוסף מרגלית מכפר מל"ל, שהיה עורך ירחון "השדה" במשך עשרות שנים, ההכלאה המִקרִית והמוצלחת בין הזן צִ'ילִי לזן הערבי המקומי אִמְחֶסְנִי התרחשה לא סתם "במִקְשָׁה של אחד האיכרים בכפר מל"ל" – אלא במִקְשָה של שני איכרים ותיקים, מרדכי זילברג וברוך בורשטיין – זכרם לברכה כאבותיו ומטפחיו של האבטיח המל"לי.

אהוד בן עזר

* * *

ברוך תירוש

גמלים בְּים מִינְת אַבּוּ-זָאבּוּרָה

עם הערות אהוד בן עזר ואלישע פורת

מתוך: "חדשות בן עזר" גיליון 196, 30 בנובמבר 2006

לאהוד בן עזר שלום והוקרה,

כרבים ו"נידחים" אני נהנה ממרבית קביעותיך ובעיקר מסיפורי ארץ ישראל מ"האלף הקודם". ואתאר כאן התרחשות אולי עלומה בקורות הארץ. בשלהי שנת 1945 שהיתי כמ"כ בפלי"ם [פלמ"ח-ים] בהכשרת בני שכונת בורוכוב, בקיבוץ שפיים. מצפון לקיבוץ היה פרדס ליטווינסקי והווילה הלבנה והקסומה, שלאחר קום המדינה היו (חוקית?) לרכוש מתנחלי קיבוץ געש החרוצים [איני בטוח בכך. משפטי-ירושה בין בני משפחת ליטווינסקי נמשכו שנים רבות מאוד. – אב"ע]. אולם בשנות ה-40 לא ניתן היה ליהודים להמשיך בדרך העפר צפונה לעבר נתניה, בשל הבדואים החמושים ששוטטו רכובים על סוסיהם ושלטו ביד רמה ותקיפה על מרחב ואדי פאליק, הוא נחל פולג דהיום.

מדי חודש היה עליי לצאת להרצליה ולרמת השרון ולמסור שם מודיעין מהסביבה לאנשי הש"י, שירות הידיעות של ההגנה. בהרצליה היה איש הש"י בעל מספרה בשם פרצלינה, ואיתו היה עוזרו האילם. בני משפחת פרצלינה עשו חיל עם קום המדינה בשורות צה"ל, אולם באותה העת עבד האיש לפרנסתו כספר, ואני הייתי נכנס באדישות למספרה ומבקש להסתפר כמקובל, "א-לה גארסון".

פרצלינה הספר חשד ונהג לשאול: "יש לך משהו עבורי?"

"לא," הייתי משיב ומתמסר למספריים ולמסרק שבידו. רק לקראת סוף התספורת הייתי לוחש את הסיסמה, ומסביר שקודם לכן חששתי מהגילוי. לפרצלינה לא הייתה ברירה, והיה משלים את התספורת מבלי לחייב אותי בתשלום, ומסתגר איתי בפינה לקבלת המידע.

לאחר מסירת הידיעות הייתי ממשיך בטרמפים, בעיקר על עגלות, עד לרמת השרון, שם הייתי נפגש לאותה מטרה עם שמחה בנימיני האגדי, שעקב קשריו ההדוקים עם חמולת השיח'ים של אבו-קישק ואחרים ברחבי השרון, היה לו מידע אמין ומגוון יותר מזה שיכולתי אני למסור לו.

הביקור אצלו היה תמיד מרתק, והוא נהג להביא אותי כ"בן דודו" למאהלי אבו-קישק, בעיקר למאהל על שפת הירקון, צפונית-מזרחית לגשר על הירקון בכביש גהה היום. שם היה השייך מכבד אותנו במטעמים, ובימי הקיץ גם באבטיח מובחר וצונן שהיה עטוף לשם כך בעבייה רטובה במשך כל הלילה. [בניין השיח' הדו-קומתי מצוי עד היום בלב המתחם המזרחי של תע"ש וכפי ששמעתי בשעתו הוא מטופל ומטופח בידי חובבי עבר מקרב העובדים, בעין חדה אפשר להחין בו מהכביש המוביל מצומת מורשה מזרחה. – אב"ע].

הידידות עם שמחה בנימיני ז"ל סייעה לנו בהמשך, כאשר הזמין כמה מאיתנו להסתתר בביתו ואצל שכניו ברמת השרון, בימים שלפני "השבת השחורה" בשנת 1946, בעת שהבריטים חיפשו אותנו, אנשי הפלמ"ח, ברחבי הארץ, ואנחנו, כפועלים חקלאיים, סייענו לו במסירות בעבודות משקו החקלאי.

אולם החוויה המרשימה ביותר בהכוונתו של שמחה אירעה כאשר לי לקח אותי איתו, שנינו כאורחי שייך אבו-קישק, לחזות בהעמסת אבטיחים על ספינות מפרש בחוף, מול כפר ויתקין, מצפון לבית ינאי היום. התברר לנו אז כי הבדואים ברחבי ואדי פאליק, עד למרחב בית הסוהר ליד תל מונד, גידלו בעונת הקיץ אבטיחים שהועברו בספינות למצרים, בדרך מופלאה שרק מעטים שמעו עליה.

האבטיחים היו מובאים בסלסלי רשת על גמלים לעבר החוף, למזח ממנו קיים שריד עד היום. במרחק של כחמישים מטר עגנה במקביל לחוף ספינת מפרש, מארכּבּ בערבית, אשר מחרטומה ומהירכתיים נמתחו רשתות "עמידה" לעבר החוף. הגמלים היו נכנסים למים עד צוואר, סלסלות הרשת היו נפתחות, והאבטיחים המוצפים על פני המים היו נהדפים לעבר הספינה על-ידי חבורת נערים. המלחים היו עומדים על קורה בולטת מדופן הספינה, וזורקים ביד אחת אבטיח אחר אבטיח לעבר הסיפון, שם קלטו אותם באוויר והעבירו לאחסנה בתוך הספינה. אנחנו, האורחים, עמדנו עם ספלוני קפה מהביל ביד, משתאים למראה הגמלים העמוסים באבטיחים הנכנסים בשיירות למים, כאשר הפריקה וההעמסה מלווים בשירה קצבית מהדהדת.

לאחר שהספינה הועמסה מעל לסיפון, הועלו העוגנים והמפרשים, והספינה נהדפה לדרכה, כשאחרת תופשת את מקומה להעמסה בים האבטיחים. לפני שנים שיחזרתי את התרחיש יחד עם חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל, וסופר לנו כי גם בחוף מכמורת, מינת אבו-זָאבּוּרָה, הועמסו כך אבטיחים. והראיתי לצבי אילן ז"ל לתדהמתו, כי בתחילת הספר "איבריה", מספר ג'יימס מיצ'נר על חווייתו כנער סיפון בחוף וולנסיה בספרד, בעת הטענת תפוזים בעזרת שוורים עמוסים ששחו בצורה דומה לעבר האונייה, שעגנה במקביל לחוף. סדנא דארעא חד הוא.

אהוד בן עזר: אני חושש, ברוך, שאתה מבלבל בין האבטיחים המפורסמים מן הזן אמחסני, שגידלו ערביי עמק חפר, הוא ואדי אל-חווארת, ויִצאו אותם בספינות מפרש למצרים ­– לבין הבדואים של שבט אבו-קישק ששכנו רחוק משם, בגדה הצפונית של הירקון על מתחם תע"ש כיום, ולא הגיוני שהסיעו את אבטיחיהם על גמלים עד למינת אבו-זאבורה, אבל אולי אני טועה.

ליתר ביטחון פניתי אל ידידי המשורר אלישע פורת מקיבוץ עין החורש שבעמק חפר, והנה תשובתו:

שוּלְם אהוד,

ואדי חווארית הוא השם הכללי של עמק חפר, הביצות שמסביב לנחל אלכסנדר. השטח נקנה על ידי הקק"ל בסוף שנות העשרים. עין החורש הקיבוץ קרוי בטעות על שם ואדי חווארית, העמק של החורשים – עין החורש, אבל לימים הסתבר שוואדי חווארית קרוי על שמו של שבט קטן מסודן שנקרא בני חווארית, אבל כבר אחד לא רצה לשנות את השמות.

קקון היה כפר גדול מצפון לטול כרם, עם תחנת רכבת ושרידי מבצר צלבני. זה היה כפר מרצחים ופורעים מראשית ההתיישבות, ואנשיו פגעו ללא הרף במתיישבי עמק חפר המזרחי. הכפר נחרב לחלוטין במלחמת העצמאות, ממש כמו שצריך! – ועל התל שלו, בין המושבים אמץ וגן יאשיה, ניטע יער קטן, והולך להיות שם פארק נחמד.

אבטיחי קקון קנו להם שם בגודלם ובמתיקותם, כיוון שגדלו רק על מי טללים ולא על השקאה. אבטיחים אלה היו נאספים בערימות ענק, מועמסים על דבשות הגמלים, ויורדים למינת אבו זבורה, המפרצון שבשפך נחל אלכסדר, במקום בו יושב היום בית הספר לדיג של מכמורת. כאשר הושלמה בניית הרכבת, הקו המזרחי עבר דרך קקון, הובלו האבטיחים למצרים ברכבת, ומינת אבו זבורה ירד מגדולתו. חאן אל בטיח, חירבת סמרה, היושבת ליד המפרצון עד היום, ונראית היטב מכביש החוף, היא תחנת מכס שבנו התורכים, כדי לגבות מס מסוחרי האבטיחים.

אני מקווה שעשיתי לך סדר בדברים,

אלישע פורת

[עד כאן מגיליון "חדשות בן עזר" 30.11.2006]

לאהוד שלום והערכה רבה,

חזרתי מביקור משפחתי בצרפת, ונהניתי לקרוא את המחקר המרתק אודות גידול האבטיחים, שיווקם ואכילתם, שכתב דודך ברוך ראב בן עזר בשנת 1919. מאוד שמחתי על צירוף חיבורי הצנוע, המתאר את העמסת האבטיחים בקיץ 1946 משדות עמק-חפר – לא מתחומי אבו קישק – ליד המזח מול כפר ויתקין, על ספינות מפרש לשיווק במצרים. התהליך לא היה מוכר בארץ, והפרסום באמצעות חוקר ארץ ישראל צבי אילן ז"ל עורר עניין רב והביא את הגילוי שהעמסת אבטיחים גם בוצעה במפרץ מינת אבו זאבורה, היום הישוב מכמורת בעמק חפר.

ברוך תירוש

יולי 2011.  

* * *

סיפורו של אברהם קופלמן

על האבטיח הפתח-תקוואי

מתוך הרומאן "פרשים על הירקון"

באיש הנרדף והנלבּב הזה, אברהם קופלמן – בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה היו עתידות לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה. קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שַׁאטִיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת לֶקַח טעימה, החליק זקנו העבות, פּיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא מָשה מפיו והיתה לו כאחד מאברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאותיה של ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם עלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצִילִינְדֶר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הרועם. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביביי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" הקשה יהודי אחר. "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב העיתונים," ענה להם קופלמן. "קוראים בעיתון גם על נשים מופקרות בפאריס. אז מה – כל הנשים מופקרות? ואם יום אחד ימציאו עיתון-חי בקופסה עם תמונות מתנועעות – אז מה, תגידו שכל הנשים בפאריס רוקדות כל הזמן, לא מתעייפות? רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשוֹבע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכהּ של המחצית נאכל עד תוּמו – מנגבים אותה, פורשׂים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם צֵיד דגים; אךה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."  

"ר' אברהם," הפסיקוֹ משתתף אחר, "אתה לא מגזים במקצת? מעודנו לא שמענו על אבטיח בגודל שכזה!"

"רואה את את היבלות על כפות-ידיי?" פרש קופלמן את ידיו לפני המסובים. "ממה באו לי אם לא מחתירה בבוצית האבטיח על פני הירקון? ורואים אתם את השן החסרה? ממה נשברה לי אם לא מפיצוח גרעין אחד הענקים הללו?"

אמר שם ילד אחד: "אבל אני לא רואה את היבלת!"

"מה העונה אצלכם עכשיו?" שאל קופלמן.

"חורף."

"ואבטיחים מתי גדלים?"

"בקיץ!"

"פלא? הנה ההוכחה! עברה חצי שנה מאז חתרתי בקליפת האבטיח, והיבלת נרפאה!"

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקאים לִיהוּד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי תושביה ברחו בשעתם מן המאלאריה, וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, באו אליו בטענות קשות. אמר להם:

"אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

אהוד בן עזר

* * *

שמשון עומר

תורת האבטיח

לפני 40 שנה חלה תפנית בגידול האבטיחים בישראל

על פי נתונים שמציג שמשון עומר, מנהל אגף הירקות וגד"ש (גידולי שדה) ומדריך ארצי לגידול דלועים במשרד החקלאות, מדי שנה מגדלים בישראל כ-130 אלף טון אבטיחים.

"בישראל, בתחילה, האבטיח היה מזוהה באופן מוחלט עם הקיץ," הוא מזכיר, "בתחילת שנות ה-70 חלה תפנית בגידול האבטיחים, עם הכנסת הטכנולוגיה של שימוש ביריעות פוליאתילן. עונת הגידול התרחבה לאזורים חמים, דוגמת הערבה ובקעת הירדן, שם אימצו את הטכנולוגיה שהביאה להקדמת הקטיף." מאז אפשר למצוא אבטיחים למכירה ברוב חודשי השנה.

"בכל שנה מגדלים בארץ כ-25 אלף דונם אבטיחים בשלחין, למאכל טרי, מרביתם מטיפוס חסר זרעים," הוא מפרט, "אבטיחים בכירים, הגדלים תחת חיפוי מנהרות פוליאתילן, כלומר מנהרות פלסטיק נמוכות או 'חממיות', נקטפים ממארס עד אפריל. בטכנולוגיה הזו מגדלים כעשרת-אלפים דונם.

"בחלק השני של העונה מגדלים אבטיחים בשדה פתוח – כ-15 אלף דונם. והקטיפים הראשונים של אבטיח בישראל מתחילים מאזור הערבה וכיכר סדום, אחר כך מצפון לים המלח, עמק בית שאן והנגב המערבי. בהמשך העונה, משדה פתוח, מאזור העמקים, גליל מערבי, נגב והמרכז.

"בשנים האחרונות גדלה הדרישה לאבטיח קטן יותר. במקביל החל טיפוח של זנים מתאימים, בקטגוריות גודל שונות, כדי לענות על צרכי הלקוח. יש היום, למשל, אבטיח ננו במשקל עד קילו אחד, אבטיח מיני במשקל 1-3 ק"ג, אבטיח מידי במשקל 4-6 ק"ג ואבטיח רגיל שמשקלו 6 ק"ג ויותר

ועוד כמה דברים שמספר עומר על האבטיח:

* מקורו באפריקה, דרומית לקו המשווה, שם גדל בר.

* במצרים הוא מוכר מתקופת הברונזה, ומשם עשה דרכו להודו ולארץ-ישראל.

* ידועים זנים מרים וזנים מתוקים של אבטיח, ונראה שהאבטיח התרבותי, מקורו בברירת זנים מתוקים ובגידולם.

* בסוף שנות ה-80 החל מעבר מגידול אבטיח עם זרעים לגידול אבטיח ללא זרעים, שהתחבב על הצרכן הישראלי.

* בעשר השנים האחרונות התרחב מאוד המסחר בירקות ברשתות השיווק, והתמונה של סחר באבטיחים בבסטות ייעודיות ו"אבטיח על הסכין" הלכה והצטמצמה.

[מתוך כתבה על האבטיח "סיפור עם סוף טוב" של קובי בן-שמחון, מוסף הארץ, 1.7.11]

* * *

סגולות האבטיח להורדת לחץ דם גבוה

[המקור בלתי ידוע]

אבטיח הוא בהחלט הפרי הקייצי האהוב עלינו – עסיסי, מתוק, עשיר בסיבים תזונתיים ודל קלוריות. עכשיו מסתמן שהוא גם אמצעי טבעי להורדת לחץ דם גבוה! כל כך הרבה סגולות בפרי אחד!

במחקר שנערך לאחרונה במשך 6 שבועות באוניברסיטת פלורידה, על ידי פרופסור ארמנדי בהאם ועוזר הפרופסור ארטורו פיגרואה, נמצא כי כאשר חמישה גברים וארבע נשים שעברו את גיל המעבר, צרכו כ-6 גרם אבטיח בכל יום, נרשם בגופם שיפור משמעותי בתפקוד זרימת הדם בעורקים, כמו גם ירידה בלחץ הדם.

על פי החוקרים, הניסוי שביצעו הוא הראשון מסוגו, שכן הוא מבצע מעקב ממשי אחר השפעות האבטיח על אוכלוסיית גיל המעבר ורושם תוצאות חיוביות בין שני המשתנים.

"מימצאים אלו מראים כי זהו מזון פונקציונאלי עם השפעה יעילה על לחץ הדם ויכולת לנטרל סכנות להתקפי לב ושבץ," אומר פרופסור פיגרואה "המגמה שלנו היא להרחיב את המחקר ולבצע אותו על כמות גדולה יותר של נחקרים." 

למה אבטיח?

אבטיח הוא מקור טבעי עשיר של L-CITRULLINE המהווה חומצת אמינו הדרושה להיווצרות תחמוצת החנקן החיונית כל כך לוויסות כלי הדם ולחץ הדם בגוף.

 L-CITRULLINE מומר בגוף לחומצת L-ARGANIN שמגיעה גם כקפסולות של תוספי מזון, אך לא תמיד מתעכלת בגוף כהלכה. "לעומת זאת כאשר צורכים את המקורות הללו מפרי טבעי כמו אבטיח הם מתעכלים היטב בגוף," אומר ע. פרופסור פיגרואה, "הנחקרים לא דיווחו על תופעות לוואי."

בנוסף לחומצת אמינו זו, האבטיח מספק שפע של ויטמין C ,B6 ,A אשלגן וסיבים תזונתיים נוגדי חמצון בקיבה. פרופסור בהאם טוען, כי אבטיח אף יכול לעזור ולהפחית את רמת הגלוקוז בדם.

"בעוד שמחלות לב הפכו לגורם משמעותי של מקרי מוות," מסביר פרופסור ארמנדי, "רצוי להיעזר במקורות מזון טבעיים ופונקציונאליים שעשויים לצמצם את התופעה ולשפר את המצב הבריאותי של האדם."

"אנשים עם לחץ דם גבוה ונטייה למחסומים בעורקים, במיוחד מבוגרים עם מחלות כרוניות כגון סוכרת מסוג 2, ירוויחו מצריכת L-CITRULLINE, גם בצורה של אבטיח וגם כקפסולות של תוספי מזון," אומר פרופסור פיגרואה "המינון האופטימלי הוא בין 4-6 גרם ליום."

*

אהוד שלום! אני מודה לך מעומק ליבי על החומרים המרתקים ומתוקי הקריאה. אתרום מעט מתחום התמחותי – בעמוד הרביעי בחיבור [של ברוך ראב בן עזר] אודות האבטיחים, מוזכרת המילה קדוס וניקודהּ הוא קָדוּס, מונח שפירושה צינור או גליל מוארך. עם קדוס פוח'אר היו בונים כיפות.

בהערכה,

רועי מרום

מתוך "חדשות בן עזר" 1049 מיום 8.6.15.

* * *

עמוס גלבוע

איבדתי את האמון בחלק מהתקשורת שלנו

היום כבר במדורי הספורט קשה למצוא עובדות. באוקיאנוס הדיווחים על פרשיות נתניהו, העובדות נשכחו, הדיסאינפורמציה חוגגת.  למי באמת איכפת וכואב מהשחיתות? דומני שלא לתקשורת. היא רוצה רק קרקפת.

אחד מענקי המשפט האמריקאי, שופט בית המשפט העליון (1939-1962 ) פליקס פרנקפורטר נשאל פעם מה הוא המדור הראשון שהוא קורא מדי בוקר בעיתון "ניו יורק טיימס".

השיב  השופט: "את  מדור הספורט."

"מדוע?"  נזעק השואל.

"כי זהו המדור היחידי שבו אני יכול למצוא עובדות, ועוד עובדות בלי פרשנות. קבוצה ניצחה בתוצאה מסוימת, אצן רץ כך וכך שניות."

כבר אז, בעידן תקשורתי בו התקשורת הממוסדת היתה בשיאה,  נאמרו הדברים הללו.

אז מה נגיד כיום? בעיתון שאני קורא מדור הספורט חסר כמעט עובדות ורובו פרשנות  ורכילות. המחשה. היתה בשבוע שעבר אליפות עולם באתלטיקה, בעיתון שאני קורא לא יכולתי למצוא את התוצאות. דרך אגב, הניו יורק טיימס ממשיך במסורת שלו ושם אתה יכול לקרוא, באותיות קטנות, את כל התוצאות של ענפי הספורט.

למה אני כותב זאת? כי חלק ניכר מהתקשורת הממוסדת איבד אצלי את האמינות שלו, באוקיאנוס הדיווחים המוטים על פרשיות נתניהו. את דעתי העקרונית והמוסרית הברורה על הפרשיות כמכלול הבעתי במאמרי הקודם, אבל איני יכול שלא לעמוד נפעם ונדהם מול גלי השנאה שטרם ראיתי כמותם בעידני שרון ואולמרט. דומני שכל בר דעת מבין שהשחיתות מעניינת את חלק מהתקשורת כקליפת השום. הקרקפת היא המעניינת, ויקוב הדין את ההר.

הכי מצחיק, ובו בזמן מרתיח, זו ההצטדקות של התקשורת האומרת כאותו קוזק נגזל: "זה לא אני! אלו רשויות החוק. אני רק ממלאת את תפקידי ומדווחת."

אני מעריך שכל אזרח "סביר" (כלשון בתי המשפט) רואה ושומע את הקולות ואומר לעצמו: תפסיקו לשקר לי בעיניים! אתם חושבים שאני מטומטם?

אני רוצה להציג לקוראים שני אירועים שהייתי עד להם, והממחישים מי היא ומה היא התקשורת של הזמנים הללו, ודווקא בערוץ טלוויזיה ממלכתי. המדובר בחדשות בערוץ 11, שישנם כאלו הטוענים שהוא נשלט ע"י נתניהו.

האירוע הראשון היה ראיון שהתקיים עם עורך הדין היהודי-אמריקאי אלן דרשוביץ. מענקי עורכי הדין הפליליים בארצות הברית, ואחד מגדולי הסנגורים שיש למדינת ישראל בתבל.  בכתובית, שהציגה את דרשוביץ, נכתב: "עו"ד ממקורבי ראש הממשלה." כלומר, מהרגע הראשון נוגנה המוסיקה השלילית באוזני הצופה, ומילות השיר אומרות: דע לך הצופה שבסך הכול מדובר כאן באדם שכל ייחודו ואפיונו הוא בהיותו חבר של ראש הממשלה. פרט לזה הוא כלום.

ואז מגיע תור השאלות, והן ניתכות בעוינות מופגנת: מהיכן אתה יודע את מה שאתה אומר? האם הכתיבו לך מה להגיד? האם קיבלת כסף עבור הופעתך הזאת?

לא האמנתי למה שאני רואה ושומע, כי מעולם לא שמעתי שמרואיין יישאל האם קיבל כסף עבור דבריו והופעתו. זה היה מביש, זה היה כל כך משפיל.

האירוע השני, בראש מהדורת החדשות התבשרנו כי נתניהו ייחקר 4 פעמים ע"י הפרקליטות, ועל כך דיווח לנו הפרשן החדש שלנו. הרי ברור שזה קשקוש מארץ הקשקושים. למה לא  3 או 5 פעמים? כי כך הדליף לפרשן מישהו מהפרקליטות, לדבריו. תשאלו: מה זה חשוב בכלל?   זה "חשוב" לתקשורת כי זה משדר כביכול אמינות ומוסיף לרעש, לבלבול, לאש.

אם כך זה בערוץ הממלכתי, צאו ולימדו כיצד זה באחרים.

עמוס גלבוע

אהוד: אני מסכים לדבריך. ככל שההיסטריה של ההשמצות חוגגת, כן גוברת תמיכתי בנתניהו, שלא היה אהוד עליי בשעתו. אני מניח שהיעדר מבול הסקרים הרגיל בתקשורת על אודותיו, מוכיח שרובם מראים כנראה על התחזקותו והתחזקות הליכוד בהנהגתו, גם לקראת הבחירות הבאות, וזאת אין התקשורת רוצה לפרסם כי זה לא מתאים ל"ציד המכשפות" הבזוי שנערך עליו ועל משפחתו.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [92]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

אי-צדק

כוכב-הלכת צדק [יופיטר] מרחף לו בחלל בכיף, "מבסוט מהחיים," ומה איכפת לו מאיתנו, דרי מטה. ואילו אנחנו כאן, על פני כדור הארץ, לא רואים הרבה צדק – וזה לא צודק. לַצדק בימינו – ולא רק בארצנו – יש "רייטינג" נמוך, כמו בסקר סטטיסטי על אישי-ציבור, או תפוצה של עיתון, או תוכנית כושלת בטלוויזיה.

צא וראה: מסביב הומה הסער: פצצות נופלות מן השמיים, מכוניות תופת מתפוצצות בשוק הומה אדם, מקלעים כבדים יורים תיפוף סטקטו של מוות, טילים עפים ממקום למקום אחוזי תזזית.

ואילו בישראל – שקט ושלווה, ביטחון מירבי [אם כי לא מוחלט], והאזרחים מרגישים בטוחים, ביודעם שצה"ל, המשטרה וגופי הביטחון האחרים שומרים על חייהם, והם מאושרים מחייהם בישראל.

...ואילו אצלנו הערבים, איפה מיליון השהידים שיצעדו לשיחרור אל אקצה והשמדת המדינה היהודית-הציונית השנואה הזאת?

* ואיפה הצדק והיושר וההגינות, כאשר פליטים מסוריה ומסודן, מעיראק ומלוב נוהרים למערב השליו, וארצות אירופה אוטמות את גבולותיהן, ואלה שכן מצליחים להסתנן, משכנים אותם באוהלים, במחנות מגודרים, בעוד שישראלים – שני מיליון במספר, מתקבלים שם [ובאמריקה] ברצון, בתור תיירים רצויים. ואלה מתגוררים במלונות-פאר, מבלים ב"הכל כלול" ומשתכשכים בבריכה או בים. איפה הצדק?

* לכאורה, וככל הידוע מן העיתונות וכלי התקשורת, ראש הממשלה שלנו חשוד בכך שהוא מעשן סיגרים קובניים יקרים, שקיבל במתנה במשך שנים מידידו, המפיק ארנון מילצ'ן – תודת האומה מגיעה לתורם. ונתניהו – יבושם לו, שיהיה לו לבריאות.

אבל עלינו, העם הפשוט מאיימים הרופאים שלא לעשן, אפילו לא סיגריות פשוטות, אפילו לא עם פילטר, כי אלה מזיקות לבריאות וגורמות סרטן הריאות.

ואני לא אתפלא אם בעוד 7-10 שנים יופיע מחקר מדעי [ממומן על-ידי דובק, פיליפ מוריס, מרלבורו וחברות טבק וסיגריות אחרות], מחקר המוכיח כי סיגריות טובות לבריאות, כי העשן שלהן קוטל את החיידקים הרעים.

*... ואיפה הצדק והיושר, שכותב שורות אלה לא הופיע מימיו בטלוויזיה, אפילו לא לשנייה אחת! ממש עב"ם טלוויזיוני. הוא לא זכה לחשיפה לאור המצלמות כ"סֶלֶב", שחקן תיאטרון [ו/או טלוויזיה], או כדורגלן, או כוכב ריאליטי, לא כאוליגרך "מסופר" או זמר פרוע-שיער, לא כפדופיל או אנס של קטינה, לא סוחר סמים או עד-מדינה, אפילו לא בפרצוף מכוסה בחולצה בשערי היכל הצדק. איפה כאן הצדק, רבותי?

* ידוע בהיסטוריה, וגם בתולדות עמנו, שלפעמים, על כס המלוכה  הושבו נסיכים עולי-ימים – ילדים קטנים. ואילו בימינו, בבריטניה המעטירה, יושב יורש-עצר, צ'ארלס, בן 70 עוד מעט, והוא מחכה עדיין לעלות לכס המלכות של אנגליה, לא בתור יתום, אלא בעקבות מחווָה אצילית של אימא אוהבת, כלפי בנה, כפי שנהגו עמיתיה ביאטריס מלכת הולנד, שהעבירה את כס המלוכה לבנה וילם אלכסנדר, אלברט השני מלך הבלגים – לבנו פיליפ, ומלך ספרד חואן קרלוס, שהעביר את הכס לבנו פֶליפֶּה. מה שברור: אליזבת השנייה מלכת אנגליה איננה "אימא פולנייה".

ומי יירש את כסאו של  בנימין נתניהו – בעוד 30-20-10 שנה?

שפטל – לבית המשפט העליון

מגיע לו לעו"ד שפטל להתמנות כשופט בבית-המשפט העליון. לדבריו, הוא יודע "לקרוע לחתיכות" פסק-דין של ערכאה נמוכה [בית-דין צבאי]. לכן הוא ראוי לכס של שופט עליון.

ארדואן – ג'נוסייד

בתגובה להשתלחותו העויינת הבלתי-פוסקת של ארדואן נגד מדינת ישראל ופגיעה בה בכל הזדמנות, הגיע הזמן להשיב לו מנה אחת אפיים ולהכריז, בהחלטת הממשלה ובתמיכת רוב חברי הכנסת, כי ישראל מגנה את טורקיה ומכירה רשמית בעובדה, שמדינה זו ביצעה פשע של השמדת עם [ג'נוסייד] נגד מיליון וחצי ארמנים, בתחילת מלחמת העולם הראשונה.

ובקרב עמו שלו, ארדואן הרודן עוצר ושופט ומוציא להורג אלפים באשמת ניסיון למרוד בו. אם זה היה, או  לא היה, זה היה ניסיון למרד מוצדק ביותר.

העולם מתחמם

העולם מתחמם, ולא רק כתופעת טבע. העולם מתחמם בדרום-מזרח אסיה, עקב הכרזותיו המלחמתיות המתלהמות של מנהיג צפון קוריאה, קים ג'ונג און מזה, ונשיא ארה"ב טראמפ מזה. בגואם וביפן ובדרום-קוריאה מכינים מקלטים ומציבים טילי יירוט. אם לא יונמכו הלהבות המילוליות, יש סכנה – חס וחלילה – ללהבות איומות פי כמה. עוד זה חסר לנו. על סין ורוסיה מוטלת משימה היסטורית להרגיע את קים ג'ונג און ולמנוע מלחמה גרעינית פשוטו כמשמעו.

יהודה גור-אריה

* * *

משה כהן

מהלך אימים

טוענים "האנשים הנאורים" נתניהו נוהג להלך עלינו אימים כדי לקושש קולות בוחרים. האיום העיקרי איננו הגרעין האיראני  אלא הפערים החברתיים באשמת ביבי. 

יופי, אך מה לעשות, בא ראש המוסד יורם כהן ומתריע בפני הממשלה: האזור משתנה לרעתנו. במקומות בהם מצטמצמת נוכחות דעא"ש  איראן  נכנסת. לא ויתרה על תוכנית הגרעין. חיזבאללה מתחזק, חמוש באלפי טילים מדוייקים ומאיים על הכור האטומי בדימונה.

חיזבאללה מתכונן בשקדנות למלחמה נגד ישראל. 

אכן  רואים אנו שנתניהו מהלך אימים סתם כדברי "האנשים  הנאורים". מה פתאום איומים?

קיצונים משני הצדדים

בעקבות פיגוע הדריסה האחרון בארה"ב באים אמצעי התקשורת בטענות לנשיא ארה"ב על שהוסיף בסוף דבריו: "לגנות קיצוניים משני  הצדדים."

מה, ניסוח זה אינו לרוחכם? 

כיצד מגיבים "האנשים הנאורים" לרצח ישראלים, אם לא "לגנות קיצוניים משני הצדדים?"

אז מה אתם מתחסדים? 

אלה דבריכם לתפארת!

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

טראמפ האשם תמיד!

הרוסים התערבו בבחירות לנשיאות בארה"ב – טראמפ  אשם!

הילרי קלינטון הנהדרת הובסה בבחירות – טראמפ אשם!

הדמוקרטים הפסידו בבחירות לקונגרס – טראמפ אשם!

מגרשים מארה"ב מהגרים לא חוקיים – טראמפ אשם!

מהומות של השמאל והאנרכיסטים בסן פרנציסקו – טראמפ אשם!

מוסלמי פתח באש בבסיס צבאי בטקסס  – טראמפ אשם!

מושל מדינה ליברלי רוצה לסלק אנדרטה של גנרל "דרומי' נערץ – טראמפ אשם!

ה- KKKוהימין הגזעני יוצאים כנגד זה להפגנה אלימה – טראמפ אשם!

מפגיני שמאל יוצאים כנגד הפגנת ה-KKK ונפגעים ע"י הפורעים – טראמפ אשם!

צפון קוריאה מאיימת בטילים על יפן, קוריאה הדרומית וגואם – טראמפ אשם!

ביבי נתניהו מאוד פופולארי – טראמפ אשם!

המשא ומתן עם הפלסטינים תקוע – טראמפ אשם! (וגם ביבי)

זוכרים את המערכון על האשם תמיד?

טראמפ בעצם צודק

השמאל הרדיקלי והימין הקיצוני שניהם רעות חולות... מי מודד פה מי יותר גרוע? השמאל האנטישמי השקט והצבוע התומך בטרור הפלסטיני ושותף ל- BDSושניהם פועלים בצורה אקטיבית להרוס נכסים היסטוריים של תושבי הדרום –  או אותם ניאו-נאצים מתועבים שלפחות מזדהים ע"י צלב הקרס שנמצא עליהם.

רבותיי, תפנימו, טראמפ צודק, הוא לא חייב לתת למי מהקיצונים הללו ציון לשבח. הוא גינה את האנטישמיות הימנית (ושכח לגנות את זו השמאלנית) הוא גם קרא לדורס רוצח, עכשיו הוא גינה גם את אלימות השמאל, וראו כיצד התקשורת המכורה של ארה"ב עושה צימס מכל משפט ומילה של טראמפ.

תתרגלו לכך. הנשיא הזה לפחות אומר מה שהוא רואה, וכולכם, כמוהו, ראיתם שזו לא היתה הפגנה של גוף אלים אחד, היו שניים...

יהודה דרורי

* * *

שמאי גולן

מיטת הפליסנדר של הגברת אלדובי

בראשית לא ביקש נפתלי לראות איש. במצודד היה מתהלך בשבילי הגן, מקיף את עצי האזדרכת מצידם האפל, משחק מחבואים עם דמויות בלתי נראות. אך עם רדת החשכה היה מתכנס בחדרו, מיישר את  הסדין הירוק, ולאחר שפושט את בגדיו מטפס בגניחת רווחה על מיטתו. מיד היה מפנה את גבו אל הדלת, מעלה את השמיכה מעל ראשו, מכווץ את ברכיו וממתין. נשימתו עצורה, ידיו חובקות את  ברכיו  והוא ממתין.  צעדי האחות חולפים רכים, ואחר כך נשמע שיעולו היבש של השומר הערבי, וטריקת שער הברזל, ושקשוק השלשלת, וקליק  המנעול, ודממה. נשמע רק  זמזום עמום של אור הניאון בפרוזדור כאזעקה חרישית ומתמדת.

בזכותם של חבריו בקיבוץ "שורשים" שבנגב אף שילמו  לו את חדרו ששכרו למענו בנחלאות  בירושלים,  וגם בזכות האוויר הצלול. אף השיגו למענו את המשרה של מנהל חשבונות אצל רואי החשבון כהן את לוית. חבריו לא הקפידו על ההוצאות למען נפתלי אונהיים, לכן גם זכה בחדר משלו ב"סנאטוריום" אצל ד"ר רוזנטל. הרי נפתלי ידיד נעוריהם, עוד לפני הגטו, ואחר-כך בגטו, ובתעלות וביערות עד שהעלו אותו עימם ארצה. ועתה  יעץ להם הרופא להביאו  לכאן, לבית שבו מתרפאים ממחלתו. מקום בטוח, הבטיחו. 

ואכן, תקרה גבוהה, מעוטרת בקישוטי  ערבסקות של גבס – זכר לבעלים שברחו עם הצבא הירדני בששת ימי מלחמת הניצחון הגדול. סדינים ירוקים רקומים בקצותיהם מביאה לו הגברת אלדובי רעייתו. היא מחייכת אליו בביישנות לנוכח מבטיו הבוהים אל כריסה  הצומחת.  אחר-כך היא יוצאת מחדרו לאיטה, ורעידות בכי על שפתיה. אך נפתלי מקדים אותה, אורב לה ליד הדלת, מבקש לגונן עליה מפני הרופא הראשי ד"ר רוזנטל ומפני ידידיו בקיבוץ "שורשים". הם  שהסגירו אותו למקום הזה. רק מפני שהיה  ממשיך ומזהיר אותם שהאוייב ללא ספק ישוב. אבל הם לא רצו לשמוע.

ונפתלי סלח גם לרעייתו הגברת אלדובי. זכר שאישה במצבה הכול סולחים לה. הרי את בנם היא נושאת עימה. על כן  בהגיעה לביקוריה, כמו צומחת גם קומתו. אצבעותיו נקמצות לאגרופים ועיניו משוטטות סביב להקדים את האוייב. מסביבו בתי האבן בעלי הקירות הגבוהים, גדרות הצברים, הבוסתנים  הצפופים, האפלים. ומנגד המדבר המסנוור בצחיחותו. לפעמים מושך נפתלי  בידה של רעייתו לעבר השער, לברוח מכאן, להסתלק. עד שמגיע ד"ר רוזנטל ועימו האחות, וכבר נכונים בידיה שני הכדורים האדומים המחליקים לגרונו של נפתלי יחד עם המים הצוננים.  והגברת אלדובי מניחה יד קרירה על מצחו עד שנפתלי שוקע בערימת נוצות, ולחיו מחליקה על  בטנה של רעייתו.

השינה משפיעה עליו תמיד לטובה. לולא האחיות הרחמניות יכול היה לישון ימים ולילות ללא הפסקה. ובכל זאת בבוקר מתלבש הוא  בזריזות, מגלח את  לחייו במכונה חשמלית, כי את התער שהביא עמו מן הבית  נעלו בארונית ברזל למשמרת, ליד שעונו  וחגורת מכנסיו. ללא מראה הוא מתגלח, מעביר  אצבעו בעקבות המכונה, מקפיד  בכרית אצבעו לא להותיר ראשיתם של זיפי זקן-שיבה, שהרי עתיד הוא להיות אב צעיר. ד"ר רוזנטל אף הבטיח להם את החדר, אם ירצו.

ונפתלי סומך על המקום הזה. בפרוזדור נעצר הוא לאחרונה שעה ארוכה מול  המראה הגדולה. אכן, פניו השביחו. עצמות לחייו המשופות לבשו צבע ארגמן, זר. רק עיניו  הכהות נשארו נוצצות בתוך הלובן המרושת נימין אדומות. ואף מקטורנו תלוי עליו זר, כמו פניו במראה. יום-יום מתבונן הוא במראה, ויום-יום נסוג בבהלה. רק המראה עומדת איתנה, נשענת אל הקיר הגבוה. בתוך מסגרת הפיתוחים המוזהבת – זכר לימים שאורחים רמי מעלה עצרו כאן בדרכם מביירות ומדמשק אל אבן הכעבה הקדושה, או  אל האבן הקדושה על ההר שממנה עלה הנביא שלהם השמיימה. ד"ר רוזנטל אומר שאסור לאדם לברוח מפני עצמו. והאחות דבורה עומדת מאחוריו מול המראה, מתקנת את סרט האחות הלבן מעל מצחה ומברכת אותו בבוקר טוב נפתלי, תוך הצצה במראהו המדושן של ד"ר רוזנטל.

"בוקר טוב," משיב נפתלי, אף-על-פי שהיא עוקבת אחריו, בפקודת הרופא. אחר-כך תציב נקודות שליליות  בגיליון החלמתו, "בוקר טוב האחות דבורה," שב הוא ומותח את צווארו, ושב וקורא "בוקר אור, האחות דבורה" אף כי לא ראה  עדיין  את אור היום. חדרו  מוקף קירות אטומים, ואילו הצוהר מעל המשקוף מציץ אל הפרוזדור. אדם בחדרו כאביר במבצרו, הבטיח לו ד"ר רוזנטל.

ב

הרופא מעודד את הגברת אלדובי לבקר אצלו.  ביקוריה מסייעים לריפוי בעלה, מסביר הוא. כריסה הצומחת תקשור מחדש את הקצוות  שנותקו. אך נפתלי  שותק בשעת ביקוריה. הוא משפיל את עיניו שלא לפגוש את עיניה. חוסר אונים שב ומשתלט עליו. הגברת  אלדובי מזכירה לו את מכונת התפירה שקנה לה במלאת שנה לנישואיהם. היא מספרת לו שכבר למדה את הפעלת הגלגלים, והתפירה. וכבר אפילו למדה להצר את מכנסיו. אף לתקן את בטנת מקטורנו, את השרוולים הנפרמים משום-מה דווקא עכשיו. לפעמים מפרטת אילו גלגלות שימנה מחדש. אמנם ביקשה מכונה חשמלית, אך הוא התעקש על של-רגל. הגלגל הגדול במכונה מזכיר לו את ביתו לפני המלחמה, אמר. וגם את הנהר, הנארוו, שנשפך אל הנהר הגדול הוויסלה, ואפילו את סבתו הסורגת בחדרה. 

לאחר יום העבודה במשרד רואי-החשבון כהן-את-לוית, היה יושב על השרפרף ומשמן בקפידה את חלקי  מכונת התפירה. בימינו משחיל את החוט בקוף המחט, ובשמאלו מתמרן בגלגל  ומביא את המחט לגובה כף ידו. אחר-כך פותח את  תרמיל הדרכים שלו, מיישרו  בשתי כפות ידיו על דף המכונה, ובכף רגלו לוחץ על הדוושה ושב ולוחץ ועולה ויורד, עד ששומע את המנגינה העתיקה  מן הימים  ההם.

יום אחד ביקש מרעייתו להביא  את המכונה לכאן, ל"סנטוריום". אם שלושתם יתאחדו שוב   בחדר זה עם בנם שייוולד, לא צריך יהיה לחפש מחבוא חדש. אך מיד ידע ששגה בדבריו, והאחות דבורה שוב תרשום נקודות רעות במחברת. אותו יום נתכנס מתחת למיטתו, וגופו מרעיד כמו בימים הראשונים. וכדי לתקן את דבריו ביקש למחרת בריח חדש ומיוחד  לדלת חדרו. אך כשד"ר רוזנטל בירכו על יוזמתו ידע שאך לשווא ביקש. הרי גם השער פעור לרווחה ונקיקי הסלעים אורבים ליד השער. יום אחד הסתער באגרופים קפוצים אל הרופא: "גם אתה אחד  משלהם,"  הטיח ברופא. הסתער אל השער, "לסגור מיד, 'תה שומע, לסגור!" הוא חש  דקירה בזרועו, והיתה דממה, ושוב לובן פריך ורך .

ביום שלאחריו זימן אליו  ד"ר רוזנטל את נפתלי ואת האחות דבורה, וקרא לפניו מכתב  שהוא מתכונן לשלוח אל חבריו ב"שורשים". עליהם לבוא לכאן לעתים מזומנות יותר, כתב, עליהם להוכיח לנפתלי שהם לצידו, כפי שהבטיחו, באש ובמים הם יגנו עליו. "אמנם אנחנו  ב'סנטוריום' נוקטים  בשיטות מודרניות,' כתב, 'אך  בכל זאת  חברים יכולים להוסיף ביטחון.'"

נפתלי תלש את המכתב מידו של הרופא וקרע אותו לפיסות זעירות, הניחן במאפרה וחייך  אותו חיוך נדיר של ראייה-שמעבר, ואמר לאיטו: "אדוני הרופא, האם משוגע אני להישאר במקום זה  אפילו יום אחד, לולא בטחתי בך ובבית שבחרתם בשבילי?!"

הרופא נרתע  בכיסאו, הסיר את משקפיו החומות, הביט בנפתלי  בעיניו הירוקות-צלולות, הרכיב את משקפיו מחדש, ולחש בחיוכו היודע-כל: "אתה מר אונהיים איש  פיקח  וגם  ערמומי."

אכן, נפתלי כבר חישב ומצא, שכאן הוא נמצא בקירבם ואין עוד צורך להימלט. ידידיו החדשים כבר מקיפים אותו: מלפניו הררי הגיר  החשופים, מאחוריו הגבעות הירוקות, מימינו גדר הצברים ולכן השער יכול להישאר פרוץ. וזה גם התנאי שהיתנו הפועלים הבאים כל בוקר מן הבקעה: השער יישאר פתוח. וד"ר רוזנטל נכנע. הרי אינו יכול להשאיר את האשפה המצטברת. ובבואם הם מגרשים את הדיירים  לחדריהם, מפני שצריך לנקות ולסיים לפני החשכה. הם וריח גללי העזים שהם מביאים מן המדבר. ופעם הפתיע נפתלי את הרופא ואמר: "אנחנו, אדוני הרופא, כבר בחרנו את מקומנו על הסלעים האלה, וגם הבית שלנו עומד איתן, ועוד נסגור את  השער בבוא היום. ואתה ודאי תתכחש לחברים ב'שורשים', הרי הזהרנו אותם, לא?"

ואכן, כאשר היו מגיעים חבריו מן הדרום: קלמן ימית ואברהם זלקינד – חברי המזכירות הוותיקים עוד מן היערות , היה נוהג בהם באדיבות, אך בהסתייגות. הם היו משבחים את תושייתו, ואת מצב רוחו האיתן, אף בדקו את הבריח החדש בחדרו, ואפילו טיפסו על הכיסא והציצו מבעד לצוהר אל הפרוזדור, וכשיצאו עימו לחצר אפילו הקישו בעקבי סנדליהם על פני הסלעים, ואישרו שהסלע איתן ואין עוד סיבה לפחד. 

נפתלי היה מזהיר אותם: הם כבר חצו את התעלה, מתקרבים ל"שורשים". אני רואה שהשומרים שלכם ישנים, באמצע היום נרדמו, אולי מפני שלא רגילים לשמש של ארץ-ישראל. והאוייב כבר דופק בקתות הקלאשניקובים "ראוס!" היה מסיים  בגרמנית חדה.

והחברים הודו לו על  עמידתו על המשמר, "סמוך עלינו, נפתלי," אמר קלמן, "אנחנו לא ישנים, כמו שכתוב, לא ינום ולא יישן שומר ישראל."

והרופא הקיף את כתפו של נפתלי ואמר, "אנחנו סומכים על החברים ב"שורשים."

ג

נפתלי זכר היטב  אותו בוקר חמסיני בביתם, כשהגברת אלדובי סיפרה לנפתלי על התינוק שלהם הצומח בבטנה. ונפתלי  מיד ידע שהם  יבואו. וכבר אסור להתמכר לעייפות המתוקה הבאה עם החמסין. ברכיו רעדו. אותו רעד שלאחר ליל כלולותיהם, בעוד הגברת אלדובי במיטה והוא  ליד החלון, מביט החוצה ויודע שאי-כה רימו אותו, שאסור היה לו, שזה ייגמר לא טוב. וכשסיפרה לו על התינוק שב והציץ בפניה העצובות, ובבטנה הנושמת כיצור עצמאי, זו בטנה הלוהטת  בלילותיהם, הקולטת אותו ותובעת עוד ועוד, והוא נענה בתאוות נזירותו, מיוסר ויודע עונשו שיבוא, וממשיך ומחבקה בחימה, משתוקק אל קימורי גופה, אל מעמקיו, והיענותה הנדיבה. כמו שמרה שפע זה למענו ארבעים שנות חייה.

ההתפרצות החדשה באה לו אותו ערב עת חגגו מלאת  ירח לנישואיהם. הגברת אלדובי היא שהציעה. חגיגה בסיום ירח הדבש סימן  לירחים רבים  וטובים שיבואו . אף הזמינה שולחן לשניים במסעדה שליד הים. הם ישבו שם לקול המיית הגלים, מפה אדומה מכסה את שולחנם, ווילון  אדום מחפה  על החלון,  ועל הגלים. אחר-כך הגיע המלצר בעניבת הפרפר השחורה והיין האדום, ושלהבת האש בפתיליה על השולחן לקראת  ה"פונדו",  להבות הנרות, שהמלצר הדליק, הבהבו פתאום בעיניו כמו נרות נשמה. הוא הציץ בפחד אל הנורה האדומה מעל פתח היציאה לשעת חירום. עד כי התרומם ופרץ בזעקה. אחר-כך התנצל בפני הגברת אלדובי: "ודאי כבר הזהירו אותך מפני ההתפרצויות שלי, אולי  מר לוית הזהיר, או  מר כהן." אבל הם גם הוסיפו: "מר נפתלי אונהיים עובד מסור  וברוך השם אין  לנו תלונות," ובלחש הוסיף לגברת אלדובי, "לאישה בגילך לא הייתי מייעץ להמתין עוד."

נפתלי אהב את ימי השבת  בשעות הבוקר המוקדמות, בעוד דמדומי השחר  נסוגים, והגברת אלדובי מותחת את אבריה מתחת  לשמיכה  הצבעונית הדקה, הוא מזדרז לשוב ולהתכרבל לידה, מריח את הבל  גופה החמים, הבל המדיף ודאי ריח לבונה משומר ועתיק כריח העץ של מיטת הפליסנדר שלהם, ושפתיה הפשוקות מעט כמו מתפנקות בציפייה. ונפתלי מתיר לאצבעות כף ידו  לחוש את גופה הרך, המבטיח, והוא  שב ומתכרבל לידה, דבק בה מאחור, ושוקע בו עד-אין-קץ.          

אבל בוקר שבת אחד, בעוד הוא מניח את  קנקן הקפה על הכיריים ורעייתו מתפנקת עדיין במיטתם הרחבה, ידע פתאום  שהם  באים. על כן מיד שב אל חדר השינה וקרא  "צריך לברוח!" ובלשון ריחוק הוסיף, "קומי-קומי, גברת אלדובי!"

היא נשאה את פלג גופה העליון בתוך הכתונת לילה, בתנועת פינוקים הסיטה את שערה ופקחה את עיניה, "לאן אתה ממהר, נפתלי?"

"לאן?" חיקה את קולה בחוסר סבלנות, "מהר, אין זמן!" והוסיף כמסביר: "הם  באים!"

היא הביטה בו רגע בשתיקת תדהמה, אחר-כך כמו הבינה וביקשה שימתין רגע. אכן, עדיין מתביישת  בפניו.

"אנחנו בורחים!" קרא מעבר לדלת.

"כמובן, יקירי," ענתה בשלווה כאילו לטיול הם יוצאים.

"שלא תפתחי את התריסים!" הזהיר אותה.

היא יצאה אליו לבושה בחלוק הבית מעל כותונת הלילה הצרה, המתעגלת על בטנה.

"אנחנו מסתלקים!" אחז בידה המהססת, וכבר חש שנגזר עליו לאבדה כמו את האחרים.  היא הביטה בו במבטה המיואש ולחשה: "מדוע זה צריך היה  לקרות דווקא לי?"  אך  הוא לא הרפה מידה, "נרוץ לפני שאחרים יתפסו את סולם החירום!"

ד

אף עובדי המשרד יעצו לו לשאת לאישה את הגברת אלדובי. אולי כיוונו לתחושות ליבו.  זכר את  יומה הראשון במשרד. במקומו של פורמן הזקן שיצא לגמלאות הושיבוה. על הכיסא שלפני שולחנו. עיניו שוטטו על פני גבה הזקוף, הדק.  פריפות חזייתה העלומה הדריכו את מנוחתו. בימי החורף התעגלו כתפיה מבעד לסוודר הירוק, והפריפות החבויות הגבירו את  התרגשותו. עיניו היו מציצות מדי פעם אל זרועה הרושמת ספרות בטורים ארוכים, אל צדודית פניה המוארכים, השחומים, אל חצאיתה הארוכה הנושקת קרסוליה.

והרי ביקש שלא יפריעו את שלוות נפשו שמצא אצל רואי-החשבון כהן את לוית. אחרי שניצל מידי הגרמנים בגטו, ואחרי שנדד בתעלות הביוב, כשהוא מאבד שם את דרכו, את חבריו, את שפיות דעתו, עד  שפגש שוב את ידידיו אברהם זלקינד ואת קלמן ווסר שכאן הפך לימית . הם גם  שהביאו אותו ליער ועשו אותו צופה ומתריע מפני  הגרמנים, המחפשים פרטיזנים. ואחרי המלחמה הגדולה הם הביאו אותו  לארץ-ישראל  ולקיבוצם "שורשים".

אבל רק  ב"סנטוריום", במנזר לשעבר,  בצל הסלעים והאורנים בירושלים מצא שלווה לנפשו.  עתה היה מתבשם  יום-יום  מן האוויר הצלול כיין, כמו ששרים ברדיו.

אך בלילה-בלילה  היה שב ורואה את חבריו מוורשה  הנחנקים במי התעלה המצחינים. והוא עומד על קצות אצבעות רגליו, מותח את צווארו למעלה, מחפש סדק של פתח אל המדרכות למעלה, מבקש לזעוק לעזרה, אך יודע שאין עונה.

אך  כשנרפא, לפי החלטת  ד"ר רוזנטל, והחברים ביקשו להחזירו ל"שורשים",  ביקש נפתלי להישאר בירושלים לא הרחק מן ה"סנטוריום". וכך פסקו חבריו הוותיקים, שנפתלי יישאר בירושלים, בבחינת קמיע, והם ימשיכו וישמרו עליו  כפי שהוא שמר עליהם ביערות. הם הוסיפו  שהקמיע  שלהם יישאר  בבחינת פיקדון למשמרת בעירנו הקדושה.

הגברת אלדובי ידעה את סודות עברו  כשהזמינה אותו לטעום לראשונה מן הסחוג החריף ומן הפיתה שהביאה מבית הוריה. וכשהעמידו את החופה נדמה היה לו שהוא שומע אזעקות חרישיות  מתוך נורות הניאון. מי הביוב גאו פתאום ואיימו לפרוץ מלמטה, אך הוא נתץ את כוס-החורבן בביטחון. פעם ועוד פעם. דודותיה של הגברת אלדובי פרצו ביללות שמחה. ואפילו אברהם זלקינד, זה אברהם זלקינד שטרח ונסע מ"שורשים" בנגב גם להעיד בפני הרב על רווקותו של חברם  – צירף אף הוא את קולו ליללת הדודות.

אולם חבריו ב"שורשים" לא ויתרו על מסיבת הכלולות גם בביתם שהקימו בנגב. לשווא  ביקש נפתלי, לא הוא ולא רעייתו כבר אינם בגיל של חתן וכלה. אלא שחבריו התעקשו ואמרו כי  "שורשים לא תעבור לסדר היום"  בלי חתונה בביתם. וכהרגלם זימנו את ראשוני הוותיקים-המייסדים לחדרו של קלמן ימית, הרווק הנצחי. בקבוקי וודקה נשלפו, ודגים מלוחים, ומלפפונים חמוצים. ובעל המפתחות הביא נקניק מעושן מבית הקירור, וכולם הפצירו בגברת אלדובי  שתטעם אף היא ממטעמיהם.

וכטוב ליבו של נפתלי בוודקה אמר פתאום: "היינו ארבעה כשירדנו לתעלה, ועליתי רק אני." מישהו פתח ב'אל-נא תאמר הנה דרכי האחרונה.' אולם חבריו היסו אותו וצירפו קולותיהם  השתויים אל זה של קלמן, שהיה מושך בקולו הרך והאיטי אודות הנווד התועה  ביערות  גבוהי צמרת מושלגים. ונפתלי אמר, "אבל הפולנים לא רצו אותנו על המדרכות. והזעיקו  את הפטרול הגרמני שעמד בקרן הרחוב: 'כאן הם העכברושים הארורים!'" נפתלי השתתק לרגע והוסיף , "זה היה כשניסינו  בפעם הראשונה לעלות מתעלת  הביוב. אז היינו עדיין ארבעה."

הגברת אלדובי ניסתה לקום. ביקשה לצאת. לשאוף אוויר טרי. עשן הסיגריות שרף את עיניה. חנק את גרונה. אני מוכרחה, לחשה. אולם נפתלי אחז ידה בכוח. מישהו הרים כוסית לחיי היער. זלקינד תיקן, לחיי החיים ביער. נפתלי התעקש: "לחיי תעלות הביוב." זלקינד פרץ בצחוק שיכורים. נפתלי סיפר  בקולו העיקש, מנסה לגבור על רעש החוגגים: "הגרמנים פתחו את הסכרים, הטביעו אותנו כמו עכברים." זלקינד פתח בשיר זימה פולני בקצב המאזורקה. האחרים   צירפו מחיאות כפיים קצובות. נפתלי קם, אחז מותניה של רעייתו: "נרקוד לחיי המתים," לחש על אוזנה. היא חמקה מידיו  ושבה וישבה על  הרצפה. קצב מחיאות הכפיים גבר, רקיעות הרגליים, קריאות הו-הא!  נפתלי עמד ותופף ברגליו כנגד רעייתו, גופו מסורבל, שערו הפשתני הדליל, הזרוע שיבה, דבק אל מצחו הנוטף זיעה. "'ני לא רוצה!" התחננה עת לכד אותה בין זרועותיו. "מוכרחים לרקוד," ציווה. היא התחילה למלמל נפחדת, "אני לא משלכם, 'תה שומע, נפתלי?! תחזיר אותי הביתה תיכף ומיד!"              

נפתלי עמד שם מתנודד, ובקול שיכורים  קרא, "יש לה בית לגברת אלדובי, מיטת פליסנדר של  סבתא, שומעים?! של עץ משובח! אנחנו שוכבים במיטת פא-לי-סנ-דר! חברים!"

ה

חשב שתבקש ממנו גט. בסתר ליבו אף קיווה. אלא שהיא לא הזכירה את ביקורם בשורשים. אחר כך בא ההיריון ולא היה עוד מנוס. ההיריון באשמתה, הטיח בה, שלה ושלה בלבד! והיא ניענעה ראשה בהסכמה אילמת. "לא ממני," שב וקרא בעקשנות. "לא-לא," אמרה, והעבירה  את כף ידה על פניו המאומצות, "אולי אני מרוח הקודש שלכם משם, מוורשה," חייכה במרירות.

הגברת אלדובי כבר לא צעירה, אבל נוהגת כנערה פתייה. "אני בחודש הרביעי," לחשה והשפילה את עיניה, "לכן אני מקיאה, נפתלי, והראש כואב, אבל אני לא חולה, נפתלי."

"כהן את לוית הבטיחו שאת כבר אישה בוגרת, ועוד אמרו שאת תביאי אותי לחוף מבטחים." עוד הציעו שבינתיים הם יעברו להתגורר  בבית הוריה. אפילו עץ תאנה יש להם בחצר, הזכירו כהן את לוית, מימי הסבתא-רבא של הגברת אלדובי.

נפתלי שתק. רק סנטרו נע בעצבנות. אך בכייה גבר. והוא חשב בליבו שאישה בגילה של הגברת אלדובי חייבת לשלוט בדמעותיה. כי מה היינו עושים אנחנו בשעה הקשה, איך היינו נשארים בחיים. הגרמנים ציוו עלינו פתאום לעקור אל הגטו. לנטוש הכול ולעבור. או כשהפרידו בינינו באומשלאגפלאץ, או כשהזרימו גז לתעלות הביוב. בכל זאת ניצלנו, ואנחנו חיים, לא?

הגברת אלדובי נתכנסה בהריונה. אינה מתלוננת ואינה מתווכחת עוד עם נפתלי. וכשהיא רוכנת אל שולחן פנקסי החשבונות היא מיישרת את גבה ,שומרת לא לפגוע בעובר. ונפתלי מאחורי גבה ספק שומר על רעייתו, ספק ממשיך ומחשב את טורי הספרות האינסופיות. היו אלה חישובים כפולים. אחד לשימושם של כהן את לוית, ועוד חשבון בינו לבינו. אף חישב ומצא  אחרית גורלנו בארץ-ישראל. הסוף הבלתי נמנע. כמו שם. ואך לשווא נדדו החברים לדרום והקימו את שורשים. וכשסיפר לחברים את חישוביו, הם ענו לו: "אנחנו פה, נפתלי. שכחת את שירנו, נפתלי: אנחנו פה, בשורשים, כמו ששרנו ביידיש: מיר זיינען דא."

לשכניו בעבודה לא סיפר חישוביו. ביקש לעבור את היום בשקט. לא להקים עליו שאלות. זה התנאי  שהתנה עמו ד"ר רוזנטל. זלקינד  חתם על ערבות  בשם החברה-להתיישבות-עובדת-שורשים. ואכן, נפתלי עמד בדיבורו.

לעבודה היה מגיע לפני האדון כהן, או לוית. יוצא עם שחר מביתו. כך אהב, להתהלך ברחובות העיר הרדומה עדיין, והוא נינוח, מפזם אפילו שיר נוגה מאלה של היערות, על חסר-הבית הנודד בין העצים המושלגים. היה ממשיך ומטפס  במדרגות  עד שמתרחק  ממכוניות האשפה בכיכר ציון. מהומת הכיכר המתעוררת  אינה מגיעה אליו. ואף לא קריאת  הכותרות המאיימות של מוכרי העיתונים. עד שהגיעה הגברת אלדובי  במקומו של פורמן  הזקן. היא  ועגיליה, היא ופריפותיה  העלומות, שמלותיה הארוכות.

אף-על-פי-כן נתאמתו חישוביו ופחדיו. מרחוק ראה את הטנקים הצהובים העולים מן  המזרח. אף חישב ומצא שבעוד שעה-שעתיים יגיעו החיילים בקסדותיהם הגדולות. הם יקפצו מן הזחל"מים ובקתות הקלשניקובים יפרצו את דלתותינו: "יאללה!" יקראו, "ראוס!"

ונפתלי קרא אל הגברת אלדובי: "נברח לפני שיגיעו!"

"אבל ארוחת הבוקר, יקירי", מנסה היא להוציאו מן ההזיות שלו, "אסור לי לצאת על בטן ריקה. התינוק, אתה יודע," היא פרשה את ידיה לצדדים כמצטדקת. "אישה במצבי מוכרחה  לחשוב בשביל שניים, ולאכול אולי בשביל שלושה," ניסתה להעלות חיוך על שפתיו.

ו

הסבתא שלה יודעת-כל. זוכרת את  התורכים, הבריטים. אלא  שהפעם לא תעמוד להם חוכמתה של הסבתא. לא כאשר יגיחו מן המדבר החיילים בנעליהם המסומרות, בקלשניקובים, בקריאות: "אטבאח-אל-יאהוד."

רק נפתלי יודע  לשלוט  במצבים כאלה. קור רוחו עמד לו כבר אז כנגד גאות מי הביוב בתעלה. והוא שעמד לו לצאת בשלום מבית המרפא של ד"ר רוזנטל. ואם לא יעמוד לו אף עתה קור רוחו, לא יצילנו צבאנו העוסק בלחימה בצפון הרחוק, ובדרום. ידע שכך יתפתחו העניינים, על כן תיכנן בריחתם כל אותה שנה. מאז נישואיהם. וזירז את מעשיו כשרעייתו בישרה לו שעוד מעט יהפוך לאבא. על כן רץ מיד והציב את סולם החירום. ותרמיל החירום בידו.

"נסתלק!" שב וקרא לעבר המטבח.

"עוד מעט, יקירי," שמע את קולה מעבר לרחש הטיגון. ודאי מקווה  שהם  יפסחו עלינו. גדולי הסנהדרין  הקבורים בין הסלעים  יגנו עלינו. אולי  תגן עלינו סבתהּ המספרת כיצד נס התורכי על נפשו כן יאבדו כל אויביך ישראל. וכיצד נכנס הגנרל אלנבי על סוסתו היפה בין שערי חומות העיר העתיקה.

"גברת אלדובי!" פרץ אל המטבח, ועיניו מתחננות. עתה חלפה לידו אל חדר השינה, ושבה  לבושה בשמלת הדרכים שלה, האפורה, ושאלה "לאן נברח?" ושבה ושאלה, "לאן נברח, מר אונהיים?"

פתאום לא ידע מה ישיב לה. כי מי שלא עבר בין קתות הרובים ופקודות "ראוס", ובין המצטופפים ב"אומשלגפלאץ" – אפילו אם למד מניסיונם של כל  דורות ירושלים, עדיין איננו יודע מה להשיב.

הוא כיתף את תרמילו וחבש את מגבעתו השחורה, וחזר לחדר והגיש לגברת אלדובי את כובעה הפרחוני, הרחב . אצבעותיה אחזו  בשוליים הרחבים, ספק מסירות את אבק הקיץ האחרון. הוא שקנה לה במיוחד את  הכובע לקראת דרכם הארוכה. אותה עת בישרו העיתונים שמלחמה לא תפרוץ לנו בעשר השנים הקרובות. ואם תפרוץ, ידועות אצלנו התוצאות מראש. כי לא כמות הפלדה תכריע את הקרב אלא איכות האדם. אז ביקש נפתלי סליחת רעייתו ונכנס לחנות וכעבור רגע יצא ובידו קופסת כובע הדרכים. הוא פתח את הקופסה והצביע על הביטנה הלבנה:  נגד שרב ונגד גשם. וכשהעיתונים כותבים, איכות מול כמות, צריך להתכונן.

אך היא השיבה שבני משפחת אלדובי מעולם לא ברחו מכאן.

"ככה," סינן בלעג. 

סדרן המוניות היה מכריז "תל-אביב תל-אביב," ומוכר העיתונים  קורא בקול מתוך  הכותרת: "קו מאז'ינו שלנו עובר על גדות התעלה."

"לאבי היה אקדח," לחשה הגברת אלדובי. "ואנחנו מילאנו שקי חול בחלונות."

"היה לכם מזל," אמר נפתלי, נשק לה על לחיה והניח את הכובע בחיקה. הוא אחז בזרועה  ומשך את רעייתו אחריו. אך היא התעקשה לסגור את ברז הגז, שילשלה את התריסים למטה ויצאה. אך מיד נזכרה שהדלת נשארה פתוחה.

"לעזאזל המפתח!" קרא. אך היא לא ויתרה. היא שלפה את המפתח מארנקה וסובבה פעמיים בתוך המנעול. אחר-כך סירבה  ללכת אל סולם החירום. העובר בבטנה עלול להיפגע, הסבירה. והוסיפה שהיא יודעת שהאוייב  עדיין רחוק וכוחותינו איתנים.

"לשורשים ניסע!" פקד-שאל נפתלי.

"לשורשים!" נענתה לו במפתיע.

וכשנכנסו למונית ציוותה על הנהג לנסוע לתחנת הרכבת. אך נפתלי נזעק: "לא לתחנות רכבת."

הנהג פנה מערבה, לתחנת האוטובוסים המרכזית. בדרכם חלפו ליד המחנה הצבאי. שי"ן  גימ"ל  נימנם בשער. עתה ידע נפתלי  שלא מאמינים לו. כמו  שם. הוא ביקש מן הנהג לעצור, פתח את הדלת ודחף לפניו את הגברת אלדובי.

ז

נפתלי הצביע על התורים הארוכים, ועל התינוקות הבוכים, ועל האימהות הצווחות, ועל האבות המנסים לפרוץ ללא סדר את התורים. "רואה!" זקף את קומתו. הוא הניח את תרמילו על חזהו, ובמרפקיו היה חותר ומתקדם ומפלס דרך לרעייתו הסמוכה אל גבו. וכשישבו באוטובוס הוא הושיבה ליד החלון. שתשאף אוויר צח ותאמין לו. אך במורד שער הגיא החליף עימה מקום. 

"משם יפתחו עלינו באש," הזהיר.

עשן באופק הרחוק הזכיר לו את  הבתים שהגרמנים הציתו בלהביורים שם בגיטו. תחמושתם של הלוחמים כבר אזלה, אבל מנות הציאנקלי שחילקו להם הבטיחו שלא יסבלו לפני מותם. אבל נפתלי הוליך אותם בלילה עד שמצאו את הפתח לתעלת הביוב.

הגברת אלדובי אמרה פתאום: "'ני נורא אוהבת את המישורים האלה". בקול של נערה מתפנקת  דיברה. "שדות  ירוקים, ושדות צהובים אחרי הקציר. ריח העשן מזכיר לי את הטאבון שלנו בחצר, אפילו ריח הפיתה  שאימא אפתה."

נפתלי הביט בה בכעס. הרי מכל המקומות בארץ בחר לגור בירושלים דווקא  בזכות ההרים, מערות הסתר, הערוצים. לשווא ניסה זלקינד לשכנעו ביום צאתו מן ה"סנטוריום" לבוא ולחיות ביניהם. והלא הם כבר הבטיחו נאמנותם לו, אף  אספו אותו עימם  ברחוב שמעל תעלת הביוב  שם. ולא זנחו אותו אף ביער כאשר חלה. והוא אפילו לא ידע את חוליו. רק חולשת רגליו ועיניו שפתאום לא הכירו את המקומות. וידיו רעדו. עד שחפרו ביער שוחה גם למענו, והעמיקו אותה שהגרמנים לא ימצאוהו. והוא היה עומד שם במרחק שמיעה מן המחנה העיקרי. ועליו הטילו משימה של מתריע אם ישמע צעדי האוייב הסורק את היער. הוא היה משמיע אותו אות מוסכם של חבריו בימי התעייה בתעלה מתחת לרחובות וורשה.

ובארץ,לפני שעלו על הקרקע בנגב לבנות ולהיבנות בה, שיכנעו אותו להתרפא במוסד שבשרון, אבל אחרי מלחמת ששת הימים  הביאו אותו לקליניקה של ד"ר רוזנטל  בירושלים. שם היה  יוצא ובא לעבודתו אצל כהן את לוית.

נפתלי הציץ בבהלה ברעייתו שהתנמנמה שעונה על כתפו. הוא הביט סביבו וראה  אנשים  שעיינו בשלווה  בעיתונים, שוחחו  ביניהם בשקט. ודאי חרשים, קבע נפתלי, אולי אף עיוורים.  הוא חייב להזהירם. על כן התרומם מלוא קומתו הגבוהה, בשתי ידיו לפת את המוטות שליד התקרה, פתח את פיו ומילט זעקה מגרונו.

האוטובוס עצר בחריקת בלמים. ומיד  נשמע קולה של הגברת אלדובי:"זה שום דבר," ניסתה להרגיע את הנהג, את הנוסעים. "סתם צעקה," שבה ואמרה בקול מתנצל, "נרדם וחלם," ליטפה בעיניה את הנוסעים. אך כיוון שהאוטובוס עדיין עמד  הוסיפה, "זה מפני  שהוא בא  משם  ובא לו פתאום לצעוק, גם בבית הוא ככה," התנצלה, "בלילה פתאום  צועק."

היא הביטה סביבה, וכיוון שעמדה באוטובוס דממה של ציפייה,  הרימה  את פניה אל בעלה שעדיין אחז  במוטות כבעווית, "שב נפתלי, שב," התחננה, "זה שום דבר. לא צריך לעמוד עוד."

האוטובוס זז. מישהו העיר "מסכן זה."

נפתלי הרכין את ראשו וישב. הוא ראה שדות בוערים וראה שמיים אדומים וראה את האוטובוס דוהר פנימה אל תוך החשיכה. אך חש את עצמו חסר אונים כנגד כף ידה של רעייתו המחליקה  בזהירות על עורפו ולוחשת "בוא נפתלי, בוא יקירי," וגופו מתמלא נועם אל קולה.

אחר-כך המשיכו בדממה עד שהנהג הכריז: "שורשים."

קולו הסגיר את שמחתו. הוא עצר ופתח את הדלת. נפתלי הביט סביבו בעיניו האדומות והפסיע בעקבות רעייתו. פתאום עצר באמצע הכביש, כמבקש להזהיר את הנוסעים השאננים, אך האוטובוס כבר עקף אותם ונסע, ורק הגברת אלדובי עמדה ומשכה בשרוול מעילו.

ח

קלמן ימית פגש בהם בכניסה לקיבוץ. בדיוק הלך מן  המטע לארוחת הצהריים, ואת מי עיניו רואות, את הזוג הצעיר אונהיים. הושיט אליהם את שתי ידיו ושב ובירכם. אחר-כך הניח את זרועותיו על כתפיהם מזה ומזה וביקש להוליכם עימו לחדר האוכל. אך נפתלי שמט את כתפו  ולחש: "הם באים. עולים מן המדבר, כבר הגיעו לירושלים."

קלמן עצר ושאל, "מי בא?" 

אך הגברת אלדובי רמזה לו, והוא הבין, והשיב בניע-ראש ואמר, "כן-כן. הם באים."

בהיכנסם לדירתו של  קלמן  משך נפתלי בווילונות וכיסה על האור בחדר. אחר-כך ישב בכורסה הירוקה הרכה, פשט את רגליו והפשיל את ראשו אחורנית אל משענת הכורסה, ואף נאנח כאילו סיים משימתו. אולי בכל זאת, חשב, הם לא יעזו להגיע לשורשים. נזכר לרגע בחגיגת מחצית היובל לעלייתם על הקרקע. אף חנכו אותו יום את מוזיאון העבר. "מוזלמאן" לבוש כתונת איש המחנות הציבו, ואת נפתלי הושיבו על בימת הכבוד, בין קלמן לבין אברהם זלקינד, למען יראה נפתלי ויתפעל מן הקיבוץ  המפואר  שהקימו המייסדים, ואף למען החברים שיראו את נפתלי  –  ויידעו  כי הקמיע שלהם בירושלים חי וקיים.

אחר-כך פתחו בנאומים, ושיבחו את בניהם שנולדו מעפרה של ארץ-ישראל ומן האפר משם, וגדלו כאן בין בוסתני הצברים והכרמים, ובין גלי הים והחולות, והם-הם השורשים שלנו המעמיקים לחדור לאדמה. ובכל זאת, היסס נפתלי, אם ההם יעלו גם כאן  מן המדבר... רק  אם נפתלי יישב בקרבם ויהיה המתריע, כמו שם, אולי יינצלו.

"הכותנה הזאת שאתם מגדלים," לחש  פתאום על  אוזנו של אברהם, "ותכריכים ..."

אבל  אברהם נכנס לדבריו  ואמר בחיוך מבטיח, שכל עוד הקמיע  שלנו יושב בירושלים, יוסיפו  פקעות הכותנה  לצמוח בשדותינו, גדולות ויפות.

עתה פרש קלמן סדינים על הספה הכפולה והזמין את נפתלי לשכב ולנוח. "החמסינים האלה..." המשיך  ואמר, "לא החמסינים!" לחש נפתלי, וציווה על קלמן שייצא תיכף ומיד, יכה בפעמון, יזעיק  את החברים,  יחלק להם נשק לפני  שיאחרו.

 הגברת אלדובי לחשה על אוזנו של קלמן, שייצא ויביא  לכאן רופא או אחות.  נפתלי קם וסגר אחריו את הדלת. אחר-כך ציווה על רעייתו לשכב ולנוח מפני שאישה במצבה  מוכרחה לנוח. הוא שב ובדק את הדלת ואת תריסי החלונות העשויים ברזל, לבסוף שכב אף הוא לצד רעייתו, מקפיד לכסות את שניהם.

ולעת ערב הוליכו אותם בחזרה לירושלים. המושב האחורי של הפולקסוואגן  נפרש  בפני האלונקה, ונפתלי שכב בה רדום-מורפיום. רעייתו ישבה לימינו, וזלאטה  האחות, בחלוק לבן ישבה לשמאלו, וקלמן מוליך את המכונית. הוא כבר דיבר עם ד"ר רוזנטל בטלפון לפני שנסעו, והרופא אמר שישמח לקבל  את הפאציינט שלו בחזרה, כי לא רבים נותרו עם מחלות כגון אלו, ורופא צעיר כמוהו במקום אחר לא היה זוכה לחסד כזה. אמנם בית המרפא נמצא במזרח, אך הצוות הרפואי מיומן ויעיל, והפועלים המקומיים מקפידים על הניקיון. אכן, מי היה מאמין שהרחבת גבולותינו תביא ישועה דווקא למר אונהיים שלנו.

ט

 ויום אחד הזמין  ד"ר רוזנטל את נפתלי  אל משרדו, הושיבו על הכיסא שמולו, ולאחר שתיקה  מתוחה סיפר לו על הולדת בנו. נפתלי קם מיד, ורץ לאורך הפרוזדור אל חדרו, ואף סגר אחריו את הבריח. כל אותו יום וכל אותו לילה לא זז מחדרו. ולמחרת התקלח, גילח את פניו, לבש את חליפת השבת שלו השחורה, נכנס למשרדו של ד"ר רוזנטל, ובקול נרגש ביקש את הכתובת של בית היולדות. הרופא חיבק את כתפיו, השהה שוב את מבטו על פניו, ואמר שאכן נפתולי נכון לקבל את בנו. הוא הזמין מונית, ומסר לנהג את הכתובת של בית היולדות.

נפתלי הכיר מרחוק את רעייתו על פי החלוק  שלה, הפרחוני. היא ישבה בכורסה ליד המיטה, זרועותיה פרושות כמצפות. נפתלי התקרב אליה ונשק לה על מצחה. שורשי שערותיה הלבנים העלו דמעות בעיניו. הוא ישב לידה על המיטה. אצבעותיו מוללו את שולי מגבעתו האפורה, עד שפקחה את עיניה וחייכה אליו. עדיין ישב זקוף ללא מילים, וכשהאחות הביאה את בנו ביקש לקום ולברוח, אך אצבעותיה של רעייתו אחזו  בחוזקה את כף ידו. ידו נעה לאיטה יחד עם כף ידה אל פלומת שיערו המשיי של בנו. דמעות שוב באו אל גרונ , וכבר התרומם להשמיע את אותה זעקה מתריעה, אך הגברת אלדובי הקדימה אותו, והניחה את אצבעו הרכה של בנם על פיו. נפתלי התחייך כשומר את סודם.

שמאי גולן

* הסיפור עובּד מחדש בידי שמאי גולן מתוך ספר סיפוריו "בריחות למרחקים קצרים", 1975, בהוצאת אגודת הסופרים  העברים  ומסדה. הספר זכה בפרס ירושלים ע"ש ש"י עגנון בשנת 1976. עורכי הסדרה היו ק. א. ברתיני ועוזר רבין. הספר התפרסם עתה בתרגום לאנגלית באתר הדיגיטלי של  "אמזון", בהוצאת אסטרולוג. 

* * *

עלילת הדם נמשכת: "עוזי משולם צודק"

תמר קפלנסקי: מה מביא אישה [שולמית מליק] שכבר נכנסה לעשור התשיעי בחייה לספר לפתע על אירועים שהתרחשו כשהיתה בת 18?

"כל כך הרבה שנים רציתי להגיד," אמרה שולמית בשיחה הראשונה. "כשהיתה הפרשה עם משולם [הרב עוזי משולם. ת"ק], התפללתי שלא יקרה לו כלום."

למה?

"כי ידעתי שהוא צודק. רציתי לנסוע לשם, הרי זה פה קרוב (ביהוד, שם התבצרו הרב ותלמידיו. ת"ק). אבל לא נתנו לגשת שמה בכלל. רציתי שבעלי יסיע אותי, הוא לא הסכים. 'לאן תסעי? יש שם משטרה. בשביל מה שתסעי?'"

בשביל מה באמת?

"רציתי לחזק את משולם. להגיד לו, 'אתה צודק,' כי טענו שהוא מדבר שטויות. רציתי להגיע לחזק אותו. פשוט השתתפתי איתו במלחמה הזאת. בלב שלי השתתפתי."

האמנת לו?

"מה זאת אומרת? אני לא הייתי צריכה אותו כדי לדעת שהוא צודק. האמנתי לו מההתחלה."

אהוד: הזקנה המבולבלת שולמית מליק בת ה-83, שהיתה רק כבת 15 בשנות העלייה ההמונית, מתייחסת בדבריה אלה ("ידיעות אחרונות", 11.8.17) לאותו עבריין, אותו רב מזוייף, כנראה ממוצא מרוקאי, שהתחזה לתימני ומעולם לא היה רב ושמו היה אזולאי, וישב על פשעיו בבית הסוהר – אבל כנראה שהיא צודקת, כי כפי שלא כתוב עדיין בעיתון המהימן "ידיעות אחרונות" ׁ(שהכותבים בו עומדים למכירה תמורת המוסף השבועי של "ישראל היום") – לאחרונה התגלו עשרות ומאות גברים ונשים ממוצא תימני בגילאי שבעים לערך, שחטפו אותם בילדותם והם גדלו במשפחות אשכנזיות, חלקם בארה"ב, והסיבה שלא בלטו עד כה היא שבילדותם סיידו אותם וכך הם איבדו את צבע עורם השחום התימני ונראים כאשכנזים לכל דבר.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

       * * *

אהוד בן עזר

שני שירים על מות אנוש בר-שלום

מתוך

 "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר"

על פניך צל שחור

עַל פָּנֶיךָ צֵל שָׁחֹר שֶׁהַמָּוֶת זוֹרֵעַ

בְּשָׂדוֹת עֲטוּפִים לֹבֶן אָבָק שֶׁל עִיר מִתְפּוֹרֶרֶת

וּבְעוֹד יֵשׁוּתְךָ הַגּוּפָנִית נֶעֱלֶמֶת אַתָּה נוֹתָר

בְּחִיּוּךְ שֶׁהָיִיתָ, בִּשְׁנִינוּת הַמֹּחַ שֶׁרָץ

קָדִימָה, מוֹתִיר מֵאָחוֹר אֲנָשִׁים אוֹבְדֵי-עֵצוֹת מוֹתִיר

אוֹגְדָנֵי-נְיָר עֲמוּסִים, טֶלֶפוֹנִים, כְּאִלּוּ שִׁפְעַת הַחֹמֶר

הַמִּשְׂרָדִי הַמִּתְפּוֹרֵר אַחֲרֶיךָ אֵינָהּ אֶלָּא מַהֲתַלָּה

שֶׁל מְצִיאוּת אַחֶרֶת שֶׁבָּהּ שִׂכְלְךָ הַחַד הָיָה חוֹתֵךְ כִּבְסַכִּין

וּמַבָּטְךָ הַשּׁוֹבָב פּוֹזֵל מְעַט הַצִּדָּה, אֶל פִּנַּת

הַחֶדֶר הָרֵיקָה, כְּמוֹ הָיְתָה לְךָ עֵד – וְאַתָּה, פִּקֵּחַ מִכָּל אָדָם

וְנֶהֱנֶה מֵחֲרִיפוּת הַמַּחְשָׁבָה שֶׁלְּךָ, שֶׁחוֹתֶרֶת, תְּאֵבַת

חַיִּים, בְּעִסְקֵי יוֹם-יוֹם, לִקְרַאת אוֹתָהּ מְצִיאוּת

אַחֶרֶת, נֶעֱלָמָה, שֶׁפָּחַדְתָּ לָגַעַת בָּהּ, פֶּן תֵּחָרַכְנָה

יָדֶיךָ בָּאוֹר שֶׁנָּגַהּ עָלֶיךָ מִמֶּרְחַקִּים וַאֲשֶׁר

בּוֹ לֹא נָגַעְתָּ מֵעוֹלָם.

ינואר 1978

צולל אמודאי אל תהום

צוֹלֵל אֲמוֹדַאי אֶל תְּהוֹם בַּחֲלִיפַת לַחַץ מִלִּים

עַתִּיקוֹת וְהַלְמוֹת כְּאֵב עָמוּם בְּאָזְנָיו כְּקוֹל

בְּכִי מוֹחוֹת רַבִּים שֶׁעָשׂוּ דַּרְכָּם הָאַרְצִית

בַּחֲרָדוֹת וְיִסּוּרִים, לֵיצָנוּת וּשְׁאִיפוֹת נַעֲלוֹת, עַד

קְרָאָם נֶצַח, הִקְפִּיא מַשְׁאֵבַת לִבָּם, הֵם

יוֹרְדִים בְּיַם שִׁכְחָה, כָּבְדָּם מֵעִיק עַל

חֲלִיפַת צְלִילָתוֹ עָמֹק תְּהוֹמָהּ וְעַל

תֹּף אָזְנָיו הַנִּלְחָצוֹת לְהִשְׁתַּגֵּעַ שׂוֹרֶטֶת

תְּחִנָּתָם הָאִלֶּמֶת – שְׁמַע אוֹתָנוּ

וְשַׁדֵּר עָלֵינוּ לַמֶרְחַקִּים לְמַעַן יֵדְעוּ הַבָּאִים אַחֲרֵינוּ

כִּי הָיִינוּ, כָּמוֹךָ, חַיִּים, וְכִי אֵין דָּבָר אַחֲרֵי הַמָּוֶת

זוּלַת זִכְרֵנוּ הָאָפֵל שֶׁאַתָּה חָשׁ מִבַּעַד

לְקַסְדְּתְךָ הַמְּשֻׁרְיֶנֶת וְלִבְּךָ הַמִּתְפּוֹצֵץ.

ינואר 1978

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 16.8.17

* אליטה רקובה – יו"ר דירקטוריון "בזק" שאול אלוביץ' הורחק מהחברה בשל החקירות נגדו על שחיתות בחברה. דוד גרנות שמונה כממלא מקומו הזמני, נעצר לחקירה כעבור שבועות אחדים, בחשדות למעורבות בפרשיה אחרת לגמרי, החשדות נגד הטייקון בני שטיינמץ. חשוד נוסף בפרשה הוא טל זילברשטיין. זילברשטיין היה אחד החשודים המרכזיים בפרשת השחיתות של עמותות ברק, שהוגדרה בידי בית המשפט כ"קניית שלטון בכסף". המשטרה המליצה להעמיד אותו לדין בפרשה והיועץ המשפטי אימץ את ההחלטה, אך לבסוף הפרקליטות חזרה בה. שותפו לפרשה, יצחק הרצוג, לימים ראש האופוזיציה, שמר על זכות השתיקה בפרשה, כאחרון העבריינים. לימים, עבר טל זילברשטיין לעבוד כיועץ קרוב של אולמרט, המושחת והעבריין המורשע. בערוץ 2 נמסר שאולמרט הוא האיש שחיבר בין זילברשטיין לשטיינמץ, שלצדו הוא חשוד היום. לימים, עבר זילברשטיין לעבוד כיועץ של נתניהו, החשוד במספר פרשיות שחיתות וחברו של שאול אלוביץ' הנחקר בפרשיות שאירעו כאשר נתניהו כיהן כשר התקשורת, שהורחק מטיפול בענייני "בזק" בשל ניגוד עניינים בגין חברותו עם אלוביץ', אך מקורבו ואיש סודו שמונה בידיו למנכ"ל המשרד, שלמה פרבר, נחקר כחשוד בפרשה. חד גדיא, חד גדיא.

הכול לכאורה. הכל בגדר חשדות. חזקת החפות וכו'.

ובכל זאת, לא ברור שמדובר כאן באליטה כלכלית-פוליטית, אליטת הון שלטון רקובה?

אנו, כאזרחים בעלי תודעה, חייבים להיאבק נגד התופעה. במקום לשלב ידיים, מעל לכל המחלוקות הפוליטיות והאידיאולוגיות כדי לנקות את האורוות, אני משתעבדים לאתרוגיזם. מהו אתרוגיזם? אנחנו נגן בלב ובנפש על המושחתים "שלנו" ונילחם בכל הכוח נגד המושחתים "שלכם". האתרוגיזם הוא החממה של השחיתות.

* החינוך הדפוק שקיבלתי – עבריין סדרתי, גנב מושחת ומשוחד, הורשע בערכאות בית המשפט וישב בכלא על עבירות פליליות חמורות ביותר. מדובר באדם המושחת ביותר בתולדות המערכת השלטונית הישראלית. שמו אהוד אולמרט. אהוד בן עזר מציע לי, משום מה, להתנצל בפניו על כך שביקרתי אותו על פשעיו ומעשי השחיתות שלו. רגע, אשקול את הבקשה. שקלתי, ו-לא, איני חושב שאני צריך להתנצל בפני הפושע המושחת הזה. צר לי, אך ההצעה נדחית.

ולמה איני מקבל את הצעתו הנדיבה של בן עזר? משתי סיבות. א. כי אני נגד שחיתות. ב. כי אני נגד פשע.

צר לי, קיבלתי מין חינוך דפוק כזה, שלהיות פושע ומושחת זה דבר רע. כנראה שאני מקרה אבוד.

(אגב, גם בפני האנס הסדרתי משה קצב, שגם אותו תקפתי, לא נראה לי שאני צריך להתנצל).

[אהוד: התכוונתי רק שעליך להתנצל בפני אהוד אולמרט על הנהגתו במלחמת לבנון השנייה, שבזכותה נשמר השקט עד היום].

* תזכורת – "ישראל היום" מדווח על מו"מ לשריונו של אהוד ברק ברשימת "העבודה" וכמועמדה לתפקיד שר הביטחון. גבאי מכחיש. איני יודע אם האמת בידיעה או בהכחשה, אבל ברור לי, שאם הידיעה נכונה, ברק לא יחזור לפוליטיקה כדי להיות מספר 2, אלא לכל היותר כחניית ביניים בדרך לפסגה.

ולכן, כדאי וחשוב להזכיר. 12 ראשי ממשלה היו לישראל עד היום. אהוד ברק אינו נמנה על 11 הטובים שבהם. לנזק ולהרס שהוא השאיר אחריו בקדנציה בת השנתיים שלו אין אח ורע.

בראשית תפקידו שיתף ברק את כל הסובבים אותו באמביציה שלו – בן גוריון נכנס להיסטוריה כמייסד המדינה, בגין כמחולל השלום עם מצרים והוא יכנס כמי שיסיים את הסכסוך עם הפלשתינאים. כזכור, את השלום הוא לא קידם במאומה, ומדיניותו המיטה על ישראל שפיכות דמים רבתי, במתקפת הטרור הקשה והעקובה בדם ביותר בתולדות הסכסוך.

בדרך להישג הזה, באובססיה המטורפת שלו להיכנס להיסטוריה כמסיים הסכסוך, הוא ריסק לרסיסים את הקונצנזוס הלאומי הישראלי, עקף את מר"צ משמאל, וויתר על כל הקווים האדומים של מפלגת העבודה, כפי שביטא אותם רבין: אי חזרה לקווי 4.6.67, שמירה על שלמות ירושלים, בקעת הירדן ישראלית וכד'. כל ה"לאווים" של רבין הפכו ל"הנים" בתקופתו. הוא הציע את חלוקת ירושלים, כולל חלוקת העיר העתיקה. הוא ויתר על בקעת הירדן. הוא קיבל את עקרון הנסיגה המלאה + ה"הברקה" הביילינית של "חילופי שטחים".

את ההצעות הללו הוא הביא לוועידת קמפ-דיוויד. היה זה המהפך המדיני הקיצוני ביותר בתולדות המדינה, והוא ביצע אותו על דעת עצמו, אפילו בלי לדווח לקבינט. וכשערפאת דחה את הצעתו מרחיקת הלכת, במקום להכריז שההצעה בטלה ומבוטלת, הוא דבק בכך ש"זה המתווה ואין בלתו", ואח"כ עוד המשיך לזחול למו"מ תחת אש האינתיפאדה לטאבה, בימיו האחרונים כראש הממשלה, בניסיון נואש ונואל לרצות את ערפאת רגע לפני הקלפי.

ברק לא קירב אותנו במילימטר לסיום הסכסוך, אך הנזק המדיני של ויתוריו חסרי האחריות מכה בנו עד היום. כל ראש ממשלה ישראלי שמתעקש על מעט מזעיר מהקווים האדומים של רבין, נתפס כ"קיצוני" ו"סרבן", לאחר הצעתו של ברק (וממשיך דרכו, אולמרט). מתברר שאת האבן שהוא זרק לבאר, אלף מדינאים חכמים אינם יכולים להוציא.

במו"מ שברק ניהל עם סוריה, הוא היה נחוש יותר מכל ראש ממשלה אחר למסור את הגולן לאסד. למזלה של ישראל גם בזה הוא כשל, ובכך נמנע אסון לאומי.

עכשיו הוא מבקש הזדמנות שניה. לא, תודה. לא על חשבוננו.

* נגד המכשול – איום המנהרות מרצועת עזה הוא איום אסטרטגי. אירוע שבו מתוך מנהרה ייצאו עשרים מחבלים אל תוך סדר פסח של אחד הקיבוצים, יירו לכל עבר, יטבחו במאות החוגגים, יחטפו כמה ילדים ויחזרו אתם לעזה, וקבוצה תציב דגל ותכריז על כיבוש היישוב, הוא סיוט מוחשי, שחובתה של מדינה לסכל אותו. אם חלילה יקרה אירוע כזה, ברור שהוא יוביל למלחמה קשה ועקובה מדם, שהסובלים העיקריים ממנה יהיו הפלשתינאים.

כדי לסכל את איום המנהרות, החליטה ישראל על המכשול בגבול עזה. זהו צעד הגנתי פרופר.

גדעון לוי פתח את השבוע בפשקוויל נאצה נגד המיזם. את הצעד ההגנתי הזה הוא מכנה "הצעד האלים הזה." למה אלים? ככה. למה לא? הרי הכזב הזה משרת את התעמולה האנטי ישראלית של התועמלן הזה.

מה "הפתרון" שמציע גדעון לוי? "מתן חירות לעזה." כן, כן. 12 שנים אחרי שישראל נסוגה מרצועת עזה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה עד האבן האחרונה של הבית האחרון, גירשה את אזרחיה מן הרצועה על היהודי האחרון – החי או המת ונענתה בירי בלתי פוסק של רקטות על אוכלוסיה אזרחית, ישראל נדרשת על ידי התועמלן להעניק... חירות לעזה.

למה הוא נגד המכשול? קודם כל, מסיבות תעמולתיות.

אך זו אינה הסיבה העיקרית. מי שעוקב אחרי כתיבתו, יודע שהוא תומך ללא סייג בטרור הפלשתינאי נגד אזרחי ישראל (לאחרונה קראנו זאת לאחר הטבח בחלמיש). הוא מתנגד למכשול, כי הוא מייחל בכל לבו לתרחיש האימה שהמכשול נועד לסכל.

* ביד הלשון: אמשים – מאמר של מיכאל הנדלזלץ במיזם 929 נפתח בפסקה הבאה: "באחד מאותם אמשים, לפני מ"ה שנים, ערכתי בגלי צה"ל, יחד עם פרופ' (היום) יחיאל לימור, סדרת תוכניות היסטוריות תחת הכותרת 'מה היה אילו'."

מה פירוש אמשים? אין מילה כזו בעברית התקנית. מדובר ברבים של אמש, כלומר של אתמול. אבל אתמול יש רק אחד. היום הקודם. יומיים קודם זה כבר שלשום. כפי שאין מחרים. מחר הוא יום אחד, ואחריו כבר מחרתיים.

הביטוי אמשים הוא אחת מתרומותיו הרבות של הסופר, המחזאי והסטיריקן אפרים קישון, לסלנג העברי, המעשיר את השפה העברית. הוא הירבה להשתמש בביטוי "באחד האמשים," כלומר באחד הימים שחלפו.

הנדלזלץ לקח את הביטוי צעד נוסף, כאשר הרחיק את אחד האמשים 45 שנים אחורה, כלומר מדובר כאן באתמול ממושך ביותר.

אורי הייטנר

* * *

מיכה כרמון

שלמה שטמפפר – רוקח-חובש, חדרה

שלמה שטמפפר (1891-1947) בן אברהם נולד בירושלים, דודו (אחי אביו) – יהושע שטמפפר – היה אחד ממייסדיה של המושבה היהודית הראשונה בארץ ישראל – פתח-תקווה.

בגיל צעיר נשא לאישה את חיה לבית לוי – בת למשפחה ותיקה בירושלים – דור חמישי לר' גבריאל שטוקליישקובר, אשר הגיעה ארצה עם ראשוני תלמידיו של הגאון מוילנה בראשית המאה ה-19.

רבים מצאצאיו של ר' גבריאל עסקו ברוקחות, בני משפחת גבריאלוביץ שנקראו על שמו וכן וולוול מוטקה אפטייקר לוי ור' פישל אפטייקר לוי.

שלמה שטמפפר למד רוקחות משני גיסיו – פישל ומרדכי לוי.

כיאה לבני משפחת שטמפפר שפרצו את החומות והשתלבו בסביבה חקלאית, מצא שלמה עבודה בשנת 1920 כרוקח-חובש במושבה חדרה. שם בחדרה אכולת הקדחת עמד לשרות הקהל החדרתי והסביבה. הוא הגיש עזרה רפואית בלי יוצא מהכלל ובלי הבדל דת וקהילה, בשעות היום והלילה, בשבתות ובחגים במענה לבני הישוב היהודי וכן לערבים שהועסקו אצל היהודים. הוא הכין תרופות גם לתושבי קבוצות גן-שמואל, כרכור, חפצי-בה וכן ליתומי בלקינד. העבודה כללה גם הגשת עזרה רפואית והכנת תרופות לבהמות בעת הצורך.

במכתבים אותם כתב לוועד המושבה חדרה, ובתשובות שקיבל (המכתבים אותרו בארכיון מוזיאון הח'אן בחדרה) – מתוארים תנאי העבודה הקשים. שלמה שטמפפר עצמו, חלה בקדחת הצהובה.

מן המסמכים עולה, בנוסף, כי ועד המושבה התנגד לכך כי "יתומי בלקינד" חברי קופת החולים וה"פועל המזרחי" – אשר לא היה באפשרותם לשלם, יקבלו תרופות בהקפה. שלמה שטמפפר אויים על ידי הוועד שלא ימשיך לגלות רוחב לב ולספק תרופות ללא תשלום לנזקקים.

גם תושביה התימנים של שכונת "נחליאל" אשר חיו במצוקה גדולה, נדרשו על ידי וועד המושבה לעמוד בדרישות התשלומים בבואם אל בית המרקחת.

פנינה סמסונוב הקשישה, בת המושבה – זוכרת את הרוקח שלמה שטמפפר ואת עבודתו לצידו של הרופא ד"ר טרבלוס.

בהיותה ילדה שברה את היד, ועל גבי החמור, שהיה האמבולנס של אותם הימים, ואשר היה נהוג בידי ערבייה – הוחשה לבית המרקחת, בבית המרקחת מתחו הרופא והרוקח את ידה, גבס לא היה באותם הימים, וכך התהלכה משך חודשים עם יד קשורה לצוואר.

 פנינה, בתו של שלמה שטמפפר, זוכרת בניין קטן בן שני חדרים בו ישבו הרופא והרוקח. בבית המרקחת היו ארונות זכוכית ודלפק ארוך. שליטתו הטובה של הרוקח שלמה שטמפפר בשפה העברית זכורה לה גם כן.

בשנת 1926 נאלץ שלמה שטמפפר, אשר לא היה רוקח מוסמך, לעזוב את עבודתו, זאת בעקבות התקנות שהנהיגו שלטונות המנדט. שלמה שטמפפר לא הצליח למצוא עבודה אחרת, הוא היגר לאוסטרליה וממעט הכסף שהרויח שם, שלח תמיכה לאשתו החולה ולילדיו שנשארו בירושלים.

בגיל צעיר נפטר באוסטרליה וקברו מצוי בבית הקברות היהודי במלבורן.

שושנה צוריאל [לבית שטמפפר]: פנינה סמסונוב-קנדריק שנפטרה בגיל קרוב ל-107, מופיעה בסיפור חייו של דודי שלמה שטמפפר – רוקח-חובש במושבה חדרה בשנות ה-20, שנכתב לזכרו ע"י נכדו מיכה כרמון שביקר בביתה וראיין אותה בערוב ימיה.

היא מספרת על הכרותה עם הרוקח ונזכרת באירוע בו שברה את ידה וטופלה בידי הרופא ד"ר טרבלוס והרוקח-חובש שלמה שטמפפר.

בטרם נסיעתו של דודי לאוסטרליה בראשית שנות ה-30 זכיתי גם אני כפעוטה לקבל ממנו חיסון הרכבת אבעבועות.

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק שמונה-עשר

חורבן המחלבה בבית-נוּבָּה

בכפר בית-נובה לא פגש יהודה בשינאה כלפיו. המוכתר, ראש הכפר, שהשכיר לשותפים את המיבנה למחלבה, הזמין את השניים לשתות קפה ולעשן בַּמַּדַאפֶה (חדר-האורחים) שלו. אולי חשב שתעשיית הגבינות של הפְרַאנְגִ'ים, כלומר – האירופים, תביא פרנסה נאה למקום. בת המוכתר היחפה הביאה במלקחיים גחלת לפטם בה את הנרגילה, והסתלקה. ריח הטוּמְבַּאק החריף עלה, המים ביעבעו בבקבוק. המוכתר הציע ליהודה, מתוך נימוס או ברצינות – את בתו לאישה, בתנאי שיתאסלם, וישלם לאב את המוהר הנדרש עבורה.

הפלאחית הצעירה, שהיתה כבת ארבע-עשרה, דמתה במעט לנערות הצוענים שחורות המבט והשיער שזכר יהודה מהונגריה מולדתו. בחור צעיר היה, דמו סער בשמש המזרח – וכאשר הבת היחפה הביטה בו בעיניים בוערות כרוצה לבולעו, ומתווה שדיה הזקופים בלט מבעד לחלוקה, עלו בו געגועים לאגנש היפה מסנט אישטוואן, ואפילו לאישה הדדנית שגנבה מבעד לחלון את כובעו בטרייסט. יהודה סירב בנימוס להצעת המוכתר. אמנם לא היה בדעתו להתאסלם, גם ידע מה מועט כספו של אביו – ובכל זאת, בלילות, היה דימיונו קודח בהרהורים על האפשרות לקנות את הנערה הפראית, לרחוץ אותה היטב, לגזוז את ציפורניה השחורות ולשכב עימה עד אור הבוקר כשאברו הנוקשה בועל בה שוב ושוב.

ביחס אחר ליהודים חש יהודה בירושלים. למן היום הראשון שטייל בסימטאותיה עם בן-דודתו יהושע ונתקל בחמר הערבי ובקללותיו.

יום אחד פסע יהודה בסימטה שבעיר העתיקה. הוא ראה שובבים ערביים, בני-גילו לערך, המכונים שַׁבַּאבּ, נטפלים ליהודי זקן שבגדיו העלובים העידו על עוניו. הנערים חירפו וגידפו:

"יִלְעַן דִינַכּ יָהוּדִי! שִׁכְּנַזִי חנזיר!" – הם ניסו למשוך בזקנו, "חַרַא פִי לִחְיְתַכּ – יַא כַּאפֶר!" חרא בזקנך – כופר!

כמשה בשעתו, לאחר שראה איש מצרי מכה איש עברי, התערב גם יהודה לטובת בן-עמו. הוא סטר לאחד הנערים על פניו, לבל יעז להעליב את הזקן, ומיד הסתבך בקטטה קשה עם החבורה כולה. אגרופיו של יהודה היו מאומנים ופגעו היטב. עד מהרה החלו הללו צועקים:

"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!

חבורה של ביריונים התקהלה סביב יהודה. למזלו נזהר שלא להשתמש בנשק שהיה בידו. אותה עת טרם ידע כי נקמת הדם, הנהוגה במזרח, עלולה להביא להתרוששות משפחתו של הרוצח ולעיתים גם למנוסתו מן הארץ – אפילו אם הרג בשגגה או לשם הגנה עצמית.

מצבו של יהודה היה חמור. הוא פרץ לו דרך בין הערבים וברח, אך הם דלקו בעקבותיו. לפתע ראה שער פתוח בסימטה. כל עוד רוחו בו נכנס פנימה וסגר אחריו את הבריח. הוא מצא עצמו בתוך אולם גדול, קירותיו בנויים אבן, ככל הבתים בירושלים, אך רצפתו מכוסה שטיחים יקרים. צעקות הרודפים נשמעו עמומות מבחוץ, ולעומתן עלו עתה מכל עבר צריחות-פחד – של נשים!

הסתכל יהודה סביבו והתברר לו שנפל מן הפח אל הפחת – הוא מצא מקלט בחַרִים – הרמון הנשים של מוסלמי עשיר!

עד מהרה הופיעו שני משרתים שמנים ושחורי שפם, לבושים במכנסיים תפוחים כשרוולים – רחבים למעלה וצרים למטה. הם תפסו את הבחור הצעיר בצבת זרועותיהם, גערו בנשים הצורחות, וקראו מיד לבעל החרים לבוא. למזלו של יהודה הכיר האַפֶנְדִי הערבי, שהיה בעל "חצר" מושכרת ליהודים, את אחד מקרוביו של יהודה, ובזכותו עזר לו. הוא ציווה להוציא את יהודה החוצה בסתר, דרך אחד ממבואות הבית שפנה לסימטה אחרת, שבה לא נמצא אותה שעה איש מרודפיו.

יהודה סיפר לאביו את אשר קרה לו, והשניים התייעצו עם יהושע, שהיה ותיק ובקיא מהם בתנאי הארץ. הוא אמר להם ללכת אל הקונסול האוסטרי שלהם בירושלים, גראף קַאבּוֹגֶה, ולהתלונן בפניו.

"מדוע אל הקונסול?" שאל יהודה.

"אתם יודעים שארץ-ישראל והארצות סביבה נתונות מאות שנים תחת שלטון התורכים." הסביר יהושע. "האימפריה העות'מנית היא ממלכה גדולה, חלשה, בעלת שלטון מושחת שאינו מספק שירותים מסודרים וביטחון לנתיניו. משפט-צדק אינו קיים. בשיטת הבקשיש, השוחד, אפשר לקנות כאן כל פקיד ושופט.

"ואולם ארץ-ישראל היא אבן-שואבת לעולי-רגל ולתיירים נוצריים, שבאים לסייר בה בעקבות משיחם –  בנצרת, בכינרת, בירדן, בירושלים ובבית-לחם. מדינות אירופה רוצות להבטיח את שלום הצליינים שלהן, ובאותה הזדמנות הן בונות כאן כנסיות ואכסניות, כ'מגרש הרוסים'. על-ידי כך הן מחזקות את מעמדן הדתי, המדיני, ואפילו הצבאי בארץ הקודש. לשם כך ביקשו וגם השיגו מן השולטן זכויות רבות לקונסולים שלהן. היהודים שלנו, על מי שהוא נתין אוסטרי, צרפתי, גרמני, אנגלי, רוסי או אמריקאי – שומר על נתינותו, ורבים קונים נתינות זרה, כי הקונסוליות, שמעניקות חסות לאזרחים שלהן בארצנו, מעוניינות להרבות את מספרם כדי לחזק את מעמדן. קוראים להסדר הזה – משטר הַקַּפִּיטוּלַצְיוֹת. קחו לדוגמא את רוסיה. הצאר לא אוהב יהודים בארצו – אבל נציגיו בארץ-ישראל מגינים עליהם משום שהם נתיניו. אנחנו, למשל, זכאים לחסות הקונסול האוסטרי, נשפטים בפניו, וחוקי הארץ העות'מניים אינם חלים עלינו. זו הסיבה שאני מייעץ לכם לשמור תמיר על הנתינות שלנו [האוסטרו-הונגרית. – אב"ע], ואם חס-ושלום נפלתם בצרה – לפנות לקונסול."

הקונסול האוסטרי קיבל בנימוס את לאזאר ובנו, שניהם אזרחי הקיסרות האוסטרו-הונגרית שאותה ייצג, אבל לאחר ששמע את סיפורו של יהודה, אמר לו:

"מדוע תמיד אתם, היהודים, מתלוננים? מדוע לא יקרה פעם ההפך – שהערבים יתלוננו עליכם?"

יהודה ואביו הבינו את הרמז. לא עברו ימים רבים ופגשו חבורה מן ה"שבאב" כשהם מתקלסים בלאה, בתו הצעירה של ידידם בן-ארצם, מנחם מאניש, כאשר הלכה לתומה בסמטה. את הקללות הגרמניות וההונגריות של יהודה ואביו לא הבינו הערבים, אבל האגרופים דיברו בשפה כה קשה, שאביו של אחד מהם, שהיה עשיר ובעל-מעמד, רץ להתלונן אצל הקונסול האוסטרי על כך ששני יהודים ניסו להרוג את בנו. הוא תבע מן הקונסול לשפוט ולהעניש אותם, שאם לא כן ימצא דרך לכלאם בתואנה כלשהי במצודה שבשער יפו, שם יטעמו את נחת השוטים של השוטרים התורכיים – עוד בטרם יבוא הקונסול לפדות את נתיניו!

לגראף קאבוגה לא היתה ברירה. הוא קרא אליו את לאזאר ויהודה, הודיע להם כי הוא אוסר אותם למשך יומיים, בביתו, ושולח את הַקַּוַּאס, שומר-ראשו בעל המטה המגולף והמדים המפוארים, להודיע בקול רם, בכל סימטאות העיר, על המעשה החמור שעשו ועל העונש הכבד שהוטל עליהם! –

בדברו קרץ אל השניים מבעד למשקפי-המצבט שלו, מעל שפמו העבה, הרים עימם כוסית יין טוקאי משובח, הזמין אותם לארוחה ואחר ישב לשחק שחמט עם יהודה, ואף כיבדו בתערובת טבק משובח למקטרתו. ליהודה הזכירו ימי ה"מאסר" את לילות החורף הארוכים והמאושרים שבילה באחוזת דוֹיְטְשׁ בְּצֶ'סְנֶק שבהונגריה, בחברת ידידו הקשיש סִיטְשִׁי, שלימדו לשחק שח, פתח בפניו את ספרייתו הענקית וקרא עימו את גיתה, שילר וסופרים רבים אחרים. יהודה גילה עתה את ספרייתו הגרמנית של הקונסול האוסטרי ושקע בקריאת ספרים שלא נמצאו לו בסמטאות הרובע היהודי. רוב יושבי הרובע לא הכירו ספרות זרה, אסרו קריאתה והחרימו כל ספר, גם עברי, אם חשש "השכלה" עלה ממנו.

התנהגותו של יהודה הקנתה לו בסמטאות העיר שם של ג'דע, בן-חיל. הערבים החלו להתייחס אליו ביראת-כבוד. היו אלה דווקא אחיו היהודים שהביטו בעין רעה על העזתו וגינו אותו. הם טענו שבהפעילו את אגרופיו הוא גורם נזק ומסכן את הכלל. מוטב להבליג ולשתוק, ולא להסתבך בסכסוכים מיותרים עם השכנים. יהודי ירושלים התייחסו אל יהודה רַאבּ בחשד משום שהיה בן-כפר ומפני שהיה בחור משכיל ועצמאי מדי. ראשי "כולל אונגארן" התקיפים ראו בו נטע זר וארבו להזדמנות ללמד אותו לקח, לפשוט מעליו את בגדיו האירופיים ולעשותו אחד מקהלם, אברך החי על החלוקה ונשמע לכל מוצא פיהם.

*

באחד הימים עמדו יהודה ושותפו יעקב במחלבה שהקימו בכפר בית-נובה. הם שפכו כהרגלם את מי-הגבינה הצהובים החוצה, לשוקת קטנה שממנה נהגו לשתות תרנגולות מנומרות בצבעי שחור-וחום, ואשר יונים השתכשכו בה להנאתן.

לפתע עלה ענן-אבק בסמטה הראשית של הכפר. שלושה ערבים, שיצאו לפנות-בוקר עם תוצרתם לשוק בירושלים, חזרו עתה במרוצה, קודם זמנם, וצעקו:

"שמעו אנשים, הוא שמעו! נשחטו, נשחטו כל היהודים והנסראנים באל-קודס!"

מיד עלו יעקב ויהודה על סוסיהם. בת המוכתר היחפה, בעלת העיניים הבוערות, צמחה והופיעה מבין הסלעים, כאילו ארבה לשניים. היא תפסה ברגלו של יהודה, והתחננה. האם ביקשה שייקחנה עימו? שיישאר? או להזהיר אותו?

יהודה לא הבין את מבטה ואת בליל דבריה. לא היה זמן. השניים דהרו לירושלים כשהם עוזבים אחריהם בכפר את תעשיית הגבינות שלהם.

"אבא, טובה, חנה, משה-שמואל, סבתא אסתר, יהושע, ר' דוד, העי"ש... כולם... ואני לא הייתי שם..." מילמל יהודה על גבי סוסו. "אבל, אפילו אם אשאר לבדי..."

"די, די! יודה..." הרגיעו יעקב הרוכב לצידו. הוא היה מבוגר מיהודה, יליד ירושלים ומעורה היטב בחיי הערבים. "אני מבטיח לך שכולם, בעזרת השם, בריאי ושלמים. אתה לא מכיר את גוזמאות הדימיון המזרחי..."

יעקב צדק. בבואם לירושלים התברר שכולם חיים. אמנם, אתמול היתה קטטה באחת הסמטאות. עניין פעוט. מוסלמים התנפלו על יהודייה זקנה, חדשה בעיר, שיצאה לתומה ועל כתפיה סודר ירוק. הם קרעו את שמלתה ואף היכו אותה. המסכנה לא ידעה שאסור ליהודים בירושלים ללבוש בגד או לשאת צעיף ירוק, צבע דגלם הקדוש של המוסלמים. זה הכול. אלא שהפעם נחלצו צעירים יהודים אחדים לעזרתה, היכו את המתנךלים, וכך פרצה הקטטה, שנסתיימה עד מהרה.

יעקב ויהודה נשארו ללון אצל משפחותיהם בירושלים. כאשר שבו למחרת לבית-נובה – לא מצאו זכר למחלבה שהקימו במו-ידיהם. התוצרת הטרייה, הכלים שרכשו לשם הכנתה – נעלמו כאילו היו הפקר, רכוש ללא בעלים.

המוכתר ספק כפיו. "מה אפשר לעשות? אלי פאת – מאת. מה שחלף, מת. כולו מן אללה, הכול בא מאלוהים!"

הוא הפציר בהם להישאר ולחדש את המחלבה; אף הבטיח להשתדל, תמורת תשלום מסויים, לרכוש עבורם את הכלים שנגנבו.

בתו לא נראתה בשום מקום.

נרגזים ומאוכזבים חזרו השניים לירושלים. הם הפסידו את כל השקעתם. גם את הסוסים היה עליהם להחזיר לבעליהם. לאזאר ומשפחתו נותרו עתה ללא פרנסה. שארית הכסף, שהביא עימו מהונגריה, הוציא על תעשיית הגבינה.

*

החלה תקופה קשה. לאזאר נאלץ לפנות לממוני "כולל אונגארן" ולבקש את קצבת "חלוקה", שהגיעה לו כמו לכל יוצא הונגריה. הוא עשה זאת כדי לקנות אוכל למשפחתו. אבל התוצאה היתה שנעשה תלוי באנשים אלה, אשר לדרכם התנגד.

יהודה קיבל משרה בבנק פרטי של אדם בשם ברגמן בירושלים. באמצעות הבנק הועברו סכומי-כסף רבים מחוץ-לארץ, והוחלפו למטבע המקומי. עיקר עבודתו של יהודה היה כתיבת מכתבים בגרמנית ובהונגרית, סיכום טורי החשבונות, ושליחויות אל הלקוחות. ידיעותיו והשכלתו, שבזכותן מצא עבודה מועילה ו"מודרנית", הרגיזו וגם הדאיגו את בני הסביבה היהודית שבה חי. לא ייתכן שבחור ירושלמי ימשיך ללבוש בגדים אירופיים, יטייל בשדות, יעשן מקטרת שצורתה ראש אדם, ירכב על סוסים, יקרא ספרי-חול ויעבוד בבנק! – מה הוא חושב לו? – בגרמנית הוא משתמש כגוי משכיל, בהונגרית מקלל כבן-כפר חם-מזג, בעברית משתעשע כמו היתה שפת חול, ויידיש אינו יודע כלל – המתפקר הזה, שכל דבר מעניין אותו כנראה יותר מהתורה והיהדות!

והם החליטו להכניסו בעול: שיילך לישיבה, שילמד ש"ס  ופוסקים, שיישא אישה! – אם יהיה עסוק בתורה ומטופל בילדים, תתיישב עליו דעתו ויהיה ככל השאר.

בוקר אחד קם יהודה – והנה נעלמו בגדיו האירופים! – מה קרה? – הם נגנבו על-ידי קרוביו, שחשבו לרצות בכך את ממוני הכולל. תקיפים אלה התנו את המשך מתן ה"חלוקה" לבני-חוגו ומשפחתו של יהודה – בהכנסת הסרבן הצעיר לתלם. כצעד ראשון, החליטו קרוביו להכריחו ללבוש את הבגדים הירושלמיים שהכינו עבורו – הקאפלוש, מגבעת הקטיפה השחורה; הקפטן, חלוק המשי המפוספס בשלןר-לבן, והז'ובע, המעיל העשוי בד אטלס חלק, שמכסה עד לקרסוליים, וקצר מהקפטן.

לאזאר ראב, קומתו כמו נכפפה לאחר הפסד כספו. הוא נאלץ לקבל את הגזירה ולא היה יכול לעמוד לצד בנו. יהודה כעס והתרתח, אך הבגדים – אינם. בבוקר נשאר שוכב במיטתו, במחאה. לעבודה לא הלך, ולא עשה דבר כל אותו יום.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

Why Won’t Orthodox Condemn Trump’s Ties to White Supremacists After Charlottesville?

Avital Chizhik-Goldschmidt

August 14, 2017 Getty Images

Over the past two days, we have been flooded with horrifying images of the largest white supremacist demonstration in decades. We’ve also been met with President Trump’s shameless failure to condemn the white supremacists. A president who has no qualms condemning journalists for doing their jobs, or retailers for not carrying his daughter’s handbags, could not bring himself to condemn white supremacy as abhorrent racism.

But even more disturbing than Trump’s equivocation was a deafening silence closer to home. While Trump has been widely condemned for his insistence that the violence of the weekend came from “many sides,” one group has failed to make their voices heard. The Orthodox and ultra-Orthodox leadership has, in general, refused to condemn the President’s anodyne response, and it’s embarrassing.

The Orthodox Union took two days to put out a statement in response to the weekend’s events. And when they finally got around to it, the statement danced around any mention of the Trump administration itself, calling instead on “ local, state and federal officials” to ensure justice is served. The Rabbinical Council of America mourned “violence and bigotry”, but not our leader’s failure to condemn it. Agudath Israel, the organization that represents America’s ultra-Orthodox community, has been totally silent on Charlottesville. Asked for comment, spokesperson Rabbi Avi Shafran wrote that the fact that the Agudah doesn’t issue official statements about hate crimes should itself be seen as “a function of the tragic frequency of hate crimes in our country.”

Then there are the smaller, politically conservative Orthodox rabbinic coalitions. Both TORA, which found time to welcome the appointment of Ambassador David Friedman, and Coalition for Jewish Values, which “advocates for classical Jewish ideas and standards in matters of American public policy,” ignored the weekend’s events entirely.

All of these groups have weighed in on controversies over the last year – just not this one.

You may not be as shocked as I was. After all, many Orthodox Jews voted for Trump. Still, you’d think the whole point of voting for someone is because you think they will represent you. So when the president you helped elect fails to condemn American Nazis, you would think it would be an obvious time for the Orthodox and right wing leadership to step up and make their voices heard.

Not so, it seems. The very organizations that have previously rushed with heady smiles to applaud administration policies and to pose for photo-ops with the White House’s court Jews are now speechless.

The silence on the part of right wing Jews is shameful. But it’s also mysterious. What could possibly keep Orthodox Jews from decrying a president unable to call out Nazis? In an era when any minor occurrence warrants a statement from yet another not-for-profit organization, what has suddenly caught the tongues of the so-called leadership? How truly difficult was it to release a statement? How deeply complex, how many board meetings and iterations of a document are necessary, for a junior communications professional to draft a paragraph that calls on the leader of the free world to say that swastikas are bad, that Nazis are bad?

Perhaps it stems from a shtetl-minded paranoia, a fear of upsetting the Tsar for complaining about a little pogrom. Or perhaps the President’s visceral inability to condemn white nationalism flies in the face of our diehard need for him to be “good for Israel”. Whatever the reason is, in this community, the President has become untouchable, and this silence sets a precedent for community members to dismiss white supremacists as marginal, and to construe the President’s avoidance of condemning them as normal. The leadership’s silence turns white supremacists from a threat against Jews to a partisan issue, a leftist media agenda, Luegenpresse, fake news, whatever.

Yes, we are officially living in the age in which Nazis in our midst is no longer something Jews can unite around; it’s fake news.

And it’s strange, because white supremacy used to be a valuable educational tool for the Orthodox community. Not even a decade ago, day schools and summer camps, showed us videos of KKK parades — You see, kinderlach, Nazism still exists, the Holocaust can happen again, anti-Semitism doesn’t leave, it’s lurking right under us. And wasn’t it just minutes ago that our school-teachers read to us that warm story of the Christmas Menorah, the story of the Jewish homes in Billings, Montana which were vandalized for displaying menorahs and the kind Christian townspeople who chose to display pictures of menorahs in their own windows, in solidarity? And wasn’t there an underlying message therein, a sort of uneasy warning: People hate us here in America, too, even now, in the 90’s. Pack a suitcase and keep it under your bed, just in case, just in case They might come for us again, and our Golden Age here will end. “In every generation, they rise to destroy us, and the Holy One saves us from their hands,” we sing every Passover.

And where on earth is that same concern now, when, for the first time in a good long while, it actually may be legitimate?

We have been raised in the shadow of the Holocaust. But when a tiny echo of that period emerges, when we are confronted with real-live Americans shouting, “Jews will not replace us!” and a President who remained silent for far too long — our leadership dismisses it.

It is crucial that our leaders protect us by condemning Trump’s refusal to alienate his support among white supremacists. To not do so is to remain complicit.

What a shameful missed opportunity. The silence is not just deafening. It’s damning. And one day, we will answer for it.

Correction: A previous version of this story misstated how many Orthodox Jews voted for Trump.

Avital Chizhik-Goldschmidt is the Life/Features editor at the Forward.

The views and opinions expressed in this article are the author’s own and do not necessarily reflect those of the Forward.

Read more: http://forward.com/opinion/379908/orthodox-trump-white-supremacists-charlottesville/

שלחה לנו את המאמר חברתנו פולה בראון מניו-יורק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"המתנחלים בהר"

לרבקה אלפר

1944

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 1.6.1973

לפני 44 שנים

לפני שנים אחדות התגלגל לידי, בדוכן למימכר ספרים ישנים על-יד התחנה המרכזית [הישנה] בתל-אביב, ספר נושן ולא כרוך, אשר דפיו המצהיבים עדיין מחוברים בבתוליותם, "פרפורי מהפכה", סיפור מאת אלה ר. בהוצאת "מצפה", 1930, ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש.

מעשה בבחורה בוגרת, בתיה פרלמן, סטודנטית ברוסיה, אשר לאחר מות אימה בלידה השלוש-עשרה, היא נשארת עם אביה האלמן, אריה ושבעת אחיה ואחיותיה הצעירים ממנה שנשארו בחיים. האב, שיצרו עז, זקוק לאישה, ומתאווה לבתו הבוגרת, הישנה עימו בחדר אחד.

"בתיה הרגישה ביחסו המוזר של אבא. פעם ילטפנה, ימשכנה אליו וינשקנה ומנשיקות אלה קור עובר בגופה. – עברו שבועות. בלילה התעוררה בתיה משנתה. מישהו נגע בצווארה, בשדהּ. היא פקחה את עיניה. דבר-מה לבן חצץ את החדר והסתלק. עתה ברור היה: זה היה אבא. כל הזמן אבא... הוודאות החרידה. משהו ניתק בפנים. מצחה נתכסה זיעה קרה. כולה רועדת מכאב, מגועל. בחלל האוויר השחור השקיף משהו איום. היה רצון לפרוש מהקרקע, להתרומם, לעוף מכאן, או להיתלות בתקרה בחבל." (עמ' 24-26).

לאחר בכייה ההיסטרי, מתנצל האב: "אני לא אשם... יש בי דם כזה... אני לא יכולתי לשלוט בי... אני לא חשבתי לעשות לך שום רע... מציאותך בחדר לא נתנה לי מנוחה..." (שם. עמ' 27).

האב נושא לו אישה ומתגרש ממנה, משתדך שוב ובינתיים גם נאסר בידי השלטון הקומוניסטי ועוברות עליו מסות קשות. ואילו בתיה מתאהבת בבוריה, סטודנט יהודי-רוסי המשדלה לאהבה חופשית, מסתלק למוסקה בתור קומיסאר צעיר וזונח את בתיה וצניעותה למען אשת-שעשועים למודת ניסיון. בתיה נוסעת לארץ-ישראל.

בשעתו כתבתי רשימה על הספר וצינתי שאינני יודע מי היא המחברת. ידידי ג. קרסל האיר עיניי במכתב למערכת, בציינו כי אלה ר. היא רבקה אלפר, וכי כלל את הספר בלכסיקון הספרות העברית שלו.

רבקה אלפר נולדה בשנת 1902 בפלך וילנה, יצאה מרוסיה ב-1923, עלתה לארץ ב-1925, היתה פועלת בפתח-תקווה, מורה לעברית בתל-אביב, ומ-1944 במערכת "דבר הפועלת". היא נפטרה ב-1958. כאשר הופיע ספרה "פרפורי מהפכה", היתה בחורה בת עשרים ושמונה. זה גיל צעיר למדי לפרסום ספר-ביכורים, שבו וידוי כה עז ונרגש כ"פרפורי מהפכה".

"המתנחלים בהר" הוא סיפור התיישבותה של משפחה, שרה ויוסף אפרת, במוצא ב-1896 לערך, וכל מה שעבר עליהם מאז ועד ערב מלחמת-העולם השנייה. רוב השמות המופיעים בספר הם אמיתיים, כמו יחיאל מיכל פינס ויהושע ילין מירושלים, אלטשולר וצללכין מרחובות, סוכובולסקי-דנין מתל-אביב, ועוד. ובשעת הקריאה התעוררה בי הסקרנות, מיהו, אפוא, הזוג אפרת?

נזכרתי ברשימה "האגסים היפים של ברוזה", שקראתי לא מזמן בספרו של אהרון אבן-חן (ג. שרוני) "חתונה בצידון" (הוצאת "מסדה"), על שמואל ברוזה, שהתנחל במוצא ב-1892 והיה האיש אשר בחלקת אדמתו נטע הרצל ב-1898 את הארז הנודע. כל החורשה במורד ההר, שעליה עומד בית ההבראה "ארזה", היתה שייכת לברוזה. ביקב שלו יצר יינות משובחים, ובבית-הבד אצר שמן משובח ממטעי-זיתיו, פיתח במשקו תעשיית שימורים, והיה לו מטע תפוחים ואגסים יחיד בסוגו בחקלאות העברית של הימים ההם.

כאשר העלו הערבים, במאורעות 1929, את ביתו באש, ומשקו נהרס, לאחר הטבח האכזרי של משפחת מקלף בבית השכן, ניצב ברוזה הזקן ליד החלונות ובידו אקדח, וכשראה את שכניו הערבים צרים על ביתו, מטיחים בו כדורים ובעיניהם תאוות-רצח, התחוללה בליבו כמין רעידת-אדמה. כעבור שנה חזר למוצא, קומם את הבית השרוף ושיקם את המטעים, אך יותר מכל הצטער על אגרות הרצל, שנשרפו יחד עם הבית.

תחילה חשבתי, אפוא, שמא יוסף אפרת הוא שמואל ברוזה, אבל דמותו של ברוזה נראתה קרובה יותר לדמותו הלא-סימפאטית ביותר של שטרקמן ב"המתנחלים בהר". אפילו ביקורו של הרצל מתואר כאן מזווית אחרת:

"ביקר בהר שר ישראל הדגול, שככוכב-שביט דרך בשמי היהדות, ביקר יחד עם בודנהיימר וולפסון. קיוו אנשי ההר להיבנות ממנו. כבשוֹ שטרקמן לעצמו, ולאנשי ההר לא הניח להגיע אליו. השר נסע ונעלם, ולא ראה את היישוב בהר וסבלו. ואנשי ההר לא זכו כמעט לחזות פניו. נישארה רק אימרתו, מרחפת זרה וקוסמת, בעומדו על ההר ומתפעל מהנוף:

Wie herrlich ist die Position hier!

("מה נפלא המקום הזה!")

(עמ' 145).

ואין זה אלא אחד התיאורים היותר מתונים לגבי יחסו של שטרקמן, האמיד שבמתיישבי ההר, כלפי שאר שכניו היהודים.

הנה מעשה בבית-בד, שהחליטו המתיישבים, ואפרת בתוכם, לחכרו ולקנות לו מכבש ביפו, יחד עם שטרקמן. התחכם שטרקמן ונסע למחרת השכם בבוקר עם האפנדי הערבי, העריץ הידוע של הכפר, עשה עימו שותפות והעמידו את בית-הבד.

"בשבת בא שטרקמן לבית-הכנסת, בגד משי עליו, כחסיד וטוב. שרה ראתה אותו עולה בהר, עלתה אחריו, קרעה את דלת בית-הכנסת, התפרצה כמטורפת: – צא מכאן! – צעקה. – צא מכאן, לא יוכר מקומך בעדתנו! – לזאת לא חיכה. החל ממלמל, לגעור בה: – מה לאישה להתערב בענייני גברים? אישה מקומה ליד הכיריים. לכי לעזרת הנשים. – לא אתן לכם להתפלל – צעקה שרה – לכו כולכם לבתיכם! לכו לבתיכם ואל תחללו את תפילתכם! – לקחו כולם את הטליתות ויצאו. שטרקמן נשאר עומד ותוהה. לבסוף יצא גם הוא אחריהם.

"שטרקמן העמיד עד מהרה את בית-הבד, והוא עובד במלוא כוחו. הערבים הביאו לשם זיתים, רעש המכונה נישא בכל ההר והחריש את האוזניים, ריח השמן החם מילא את האוויר וגירה את הנחיריים. הלכו הילדים להסתכל בבית-הבד, שבוּ נרגזים: שטרקמן והאפנדי הם עשירים, מדוע נפל בית-הבד בחלקם ולנו אין כול? יכולנו גם אנחנו לעבוד והיה לנו לחם ושמן. אנחנו, אימא, היינו עובדים בבית-הבד, והשמן טוב כל-כך... ראינו ערבים יושבים שם עם משפחותיהם, טובלים פִּתם בשמן החם. האם גם שטרקמן הוא אפנדי?" (עמ' 188/9).

ובכן, מיהו יוסף אפרת?

טילפנתי לידידי ג. קרסל , שהוא מעין אנציקלופדיה מהלכת על שתיים לתולדות הספרות העברית והיישוב בארץ, ולא הספקתי לשאלו עד שאמר: "יוסף אפרת הריהו יצחק כהן, ממוצא, אביו של חוקר-הטבע הנודע אמוץ כהן."

מיד נזכרתי בתיאור לידתו של הבן הבכור למשפחת אפרת: "כל השבוע חיפשו יחד איתם הידידים שם לבן, שם שיהיה לסמל. פינס הציע שיקראו לתינוק בשם המקום (כלומר: מוצא). שרה לא קיבלה: לא אטיל אחריות זו על בני, – עשתה פשרה: יקראו שמו אמוץ, שכרוך בו גם שם המקום, גם שם אבי הנביא." (עמ' 49ׂ).

וכך תיאורו של הנער: "הבכור חוש לו לטבע, והתבונן בכל צמח, חקר ודרש בו, חיפש ואסף מיני צמחים וייבשם. לא היה איש שידריכהו. שאל מפי הילדים הערבים, שמכירים כל עשב-בר. עולם הצמח שבה את לב הנער, שוטט הוא בהר ובשדה, והוא בקיא בסדר 'זרעים' לכל דקדוקיו." (עמ' 139).

גיבורת הסיפור היא, בעצם, שרה, אֵם אמוץ. הספר פותח בתיאור בואה לווילנה, היכרותה עם יוסף, העולה לארץ-ישראל, שנות הניתוק ממנו. החלטתה לעלות לארץ, בניגוד לדעת משפחתה, יחד עם חברתה המבוגרת ממנה, מלכה, דרך אודיסה.

והנה בא צעיר, אשר נטש את הארץ, ידידו של יוסף, ומביא דרישת-שלום ממנו. ומשך שבועות ארוכים, עד שלא מתקבל מכתב מיוסף, חרדה שרה, פן אותו צעיר היה יוסף עצמו, שנשתנה והתבייש לספר לה על אכזבתו מהארץ.

השתיים פוגשות איכר מפתח-תקווה, (דניאל) ליפשיץ שמו, ובעזרתו הן עולות בחשוון תרנ"ה, כלומר בראשית שנת 1895, בספינה לארץ-ישראל. שרה נישאת ליוסף ברחובות והם מחליטים להתנחל בהר, ליד הכפר הערבי קולוניה, במוצא, אשר נוסדה שלוש שנים לפני-כן. (אבן-חן כותב כי ברוזה עזב את רחובות ועלה למוצא בשנת 1892, ויחד עימו באו למוצא עוד שני מתנחלים, כץ וכהן).

פרשת חייהם וסבלם של שרה ויוסף נראית היום כאגדה. רק בשנת 1910 עברו לגור בביתם, אחרי שישבו שבע שנים במערה יחד עם ילדיהם. שנות מחסור, מחלות ורעב, תלות ביבול הענבים, אשר שנה יצליח ושנה יאכזב. הצליח, והנה החמיץ היין והלך לאיבוד יבול של שנה. כל לידה שנייה נגמרת אצל שרה בהפלה, ותמיד ילדות הן הנפלים, וכך רק בנים נולדים לה, ובבוא מלחמת-העולם הראשונה נשלחים הבעל והבנים המבוגרים לצבא התורכי.

לפני פרוץ המלחמה יכלו עדיין היהודים לפדות את עצמם מן השירות בצבא במס ה"עסכּריה" –חמש מג'ידיות לשנה בעד כל נער שנולד. בא השוטר התורכי לקבל את המס אצל משפחת אפרת, רואה את עוניים ואומר:

"מדוע רשמתם את כולם גברים, היה עליכם לרשום חציים נערים וחציים נערות, לא היו חושדים בכם. רק מי שרושם את כולם בנות, חושדים בהם במעל ובאים לבדוק את הילדים, שמא הלבישו את הנערים שמלות." (עמ' 214).

אין זה ספר גדול מבחינת הסגנון, העלילה וכישרון-הכתיבה, אבל מחזיק הוא סיפור-חיים מעניין, פרק בהיסטוריה של היישוב.

קורות משפחה אחת.

* רבקה אלפר: "המתנחלים בהר" מפי אחת הראשונות. הציורים א. גלעדי. ספריית "שחרות", הוצאת "עם עובד", דפוס "דבר", תל-אביב, תש"ד, 1944. 311 עמ'.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לאהוד בוקר טוב בהערכה מיוחדת. נהניתי למקרא הארותיך לכתבות שפרסמת בחב"ע 1268, ובמיוחד לדברים הנוקבים שהעלית בפתיח, ובהקשרם אוכל לברך על ש'כיוונתי לדעת גדולים', בהארות ששלחתי השבוע לעיתונאי בן-דרור ימיני.

שלום למכובדי בן-דרור ימיני!

בגילי המתקדם אינני מנוי על עיתונים, וקורא רק באלה הנופלים לידי.  כך הגיע לתשומת ליבי מאמרך ב'ידיעות' "לעצור את ההסתה", ובניגוד להסכמתי לדבריך בדרך כלל, הפעם חרגת להבנתי, והדברים אולי מביעים תחושה עלומה אך מוטעית.

אין ספק שיש לגנות כל איום על שלום אדם, לא רק עיתונאי, אלא שבנושא הנדון משתלחים עיתונאים באישי ציבור באורח מביש ומסוכן, העלול להוביל בשולי החברה נקמנים מסוגם של המפגינים האלימים ליד ביתו של היועץ המשפטי של הממשלה. עיתונאי חייב להיות אחראי לדבריו, ולוודא שהם כוללים יותר מידע על המתחולל סביבנו, ופחות דעות אישיות, בעיקר המשוללות יסוד.

ראה למשל את יואב קרקובסקי ועמיתיו בשידורי ישראל, שמשכורתם ממומנת ע"י הממשלה, והם יוצאים מדרכם בחודשים האחרונים בכדי להכפישה ולחשוף כביכול את פשעי רוה"מ. 

אין לי ספק שלו היה מדובר בהכפשת איש עסקים או חברה, היו הללו מחפשים דרך להשיב למכפישים כגמולם, ולהשתיקם.

וככלל, האזנה לכתבים ברדיו ובטלוויזיה, וקריאה במרבית המאמרים בעיתונות הכתובה, מזכירה את קביעת אורי אבנרי, בשעתו גדול מכפישי 'מנגנוני החושך', כי עיתונאים מסויימים הינם 'כתבלבים' ו'ברקודות', וד"ל.

בעוונותינו הגענו למצב שבו רבים מאנשי התקשורת סולדים מהעצמאות הייחודית של ישראל כמדינת הלאום היהודי, שהיא לצנינים בעיניהם, ויתכן שלו היתה תקשורת כזו בארץ בשנות ה- 30 וה-40, לא היה היישוב היהודי בונה עצמו כ'מדינה בדרך', ומדינת ישראל לא היתה מוקמת, ולא היתה נבנית באורח שקלט מיליוני עולים, ולא היתה מתפתחת למעמדה הבכיר ולמופת בין האומות.

מאידך, באורח מסויים מועילה הסתת התקשורת והכפשת נאמני המדינה, בכך שהיא מקשיחה את דעת הערבים ש'לא להחמיץ שום הזדמנות להחמיץ הזדמנות,' שהרי אלמלא ההסתה הזו, ייתכן שהנהגת הערבים היתה מסכימה לקיום היישוב היהודי כמיעוט בצד הרוב הערבי הגדול, ואנחנו אנא היינו באים?

בהערכה,

ברוך תירוש

* למר אהוד בן עזר, בעוד כשבועיים וחצי תיפתח שנת הלימודים – תשע"ח. כולי תקווה שתהיה שנת לימודים מוצלחת למורים/ות, למנהלים/ות, לגננות,לילדים/ות ולתלמידים/ות. ללא שביתות מזיקות ללא צורך.

ברצוני לצטט מדברי יאנוש קורצ'אק: "הדואג לימים זורע חיטים, הדואג לשנים נוטע עצים, הדואג לדורות מחנך אנשים."

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* הגשר להולכי רגל שקרס  ביום שני האחרון בכביש 4, בדרך גהה, נראה כעשוי מקוביות לגו. תקנו אותי אם אני טועה אך נדמה לי כי צריך לאסוף הרבה קוביות לגו כדי להחזיר את מצבו לקדמותו, עד שח"ו קורותיו תתפרקנה שוב אם תתרחש רעידת אדמה קלה.

* מי מארגן, תומך, מממן ומסית בהפגנות נגד היועץ המשפטי מנדלבליט כל מוצ"ש בפתח-תקווה? כזכור, הפגנות כאלה התקיימו באין מפריע גם מול ביתו של יצחק רבין הי"ד ופסקו רק לאחר שנרצח. האם הפגנות המוצ"ש בפתח-תקווה תיפסקנה רק לאחר שביבי יירצח?

* מה יהיה הסוף של טראמפ? האם הוא יודח או ימשיך לשגע את כולם בתוך עולם משוגע לא פחות ממנו? אי אפשר לדעת.

הפרשן המבריק גיא בכור טוען בטור שלו [שרובו בתשלום ושאינו ניתן להעתקה] כי ארה"ב כבר שרוייה במלחמת אזרחים.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-85 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-89 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל