הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1270

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ט באב תשע"ז, 21 באוגוסט 2017

עם צרופת תמונתה של בָּנִי [בניכר] סיל, בתו של יצחק אפשטיין, על מרפסת ביתה עם אחד

הדיירים שלה בירושלים, בשנת 1962, הסטודנט אהוד בן עזר, בן 26.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמַּסְבִּיר לַסַּרְחָן... // דרור אֵידָר: לשמור על העצמאות המחשבתית. פורסם בעיתון 'ישראל היום' (18.8.2017). // יהודה דרורי: מסלקים את אלג'זירה. // יוסי אחימאיר: הרצל וז'בוטינסקי היו אומרים... [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. גאון במועדון לילה –  30 שנה למותו של שייקה אופיר. 2. החלטת ממשלה בטלה ומבוטלת. 3. צרור הערות 20.8.17. // רות ירדני כץ: מוזיאון אחד גדול – פריז. // יצחק מאיר: עניינה הפנימי של ישראל האותנטית. // תקוה וינשטוק: ארוחת שחיתות במסעדה הרומנית "מאמאיה" בבן יהודה 192. // משה כהן: טראמפ צודק. // ריקה ברקוביץ: בשם האמונה. // נעמן כהן: בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק תשעה-עשר, הנישואים עם הדסה. // שבע הערים האירופאיות שכנראה תהיינה  תוך שנים ספורות בעלות רוב מוסלמי. [רץ באינטרנט. המקור לא ידוע לנו]. // יצחק מאיר: חולצת פסים וציציות. // אהוד בן עזר: "ספרי דורות קודמים", "שאלה נעלמה" ליצחק אפשטיין, 1907, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.19.1971 לפני 46 שנים. // דורון גיסין: על גורל "בית האיכר" בפתח-תקווה. // ממקורות הש"י.


 

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

הַמַּסְבִּיר לַסַּרְחָן...

 

אָמְנָם לְעֻמַּת הַפִּגּוּעַ

שֶל רֶשַע חַיּוֹת הָאָדָם

בְּלֵב בַּרְצֶלוֹנָה – הַכֹּל כַּיָּדוּעַ

מַמָּש מִתְגַּמֵּד מוּל הַדָּם

 

שֶל רֶצַח חַפִּים מִכָּל פֶּשַע

וְרֹעַ בַּרְבָּרִי אָיֹם

אַךְ גַּם מְצוּקוֹת אֲחֵרוֹת, חַסְרוֹת יֶשַע

עוֹלוֹת כָּאן עַל סֵדֶר הַיּוֹם.

 

כְּגוֹן שֶלִּפְנֵי כְּשָבוּעַ,

בְּיוֹם רְבִיעִי שֶעָבַר,

פָּשְטָה בַּשָּרוֹן צַחֲנָה שֶחָווּהָ

רַבִּים וְטוֹבִים וְהָרֵיחַ גָּבַר

 

וְעָט בְּנַחְשוֹל סִרְחוֹנְיָאדָה נִמְרֶצֶת

לְפֶתַע עַל אַפָּם וַחֲמָתָם שֶל אַלְפֵי אִיש

וְחוֹקְרֵי הֲגָנַת הַסְּבִיבָה הַנֶּחְלֶצֶת

לְבִעוּר הַמִּפְגָּע הַמֵּבִיש וּמַבְאִיש

 

פִּרְסְמוּ כִּי בִּתְחוּם חַקְלָאִי, לֹא אוּרְבָּנִי

לֹא הִצְנִיעוּ מֻמְחֵי הַדִּשּוּן כַּנִּדְרָש

בְּאֵזוֹר בְּנֵי צִיּוֹן שֶפַע זֶבֶל אוֹרְגָּנִי

וּמֶחְדָּל רַשְלָנִי זֶה כָּל חֹטֶם פָּגַש

 

בְּעֶשְׂרוֹת יִשּוּבִים בָּאֵזוֹר שֶרָתְחוּ שָם

מֵרֹב כַּעַס מֻצְדָּק עַל אוֹתוֹ מַחֲזֶה

שֶל רִשּוּל וּפִשוּל מִצִּדּוֹ שֶל הַחוּשָם

שֶגָּרַם כִּי לֹא בָא עוֹד כַּבֹּשֶׂם הַזֶּה

 

בְּאַפָּם, אֲבָל עַד שֶשּוֹקֵד וְטוֹרֵחַ

שָם מִשְׂרַד הֲגָנַת הַסְּבִיבָה לְהַבְחִין

בְּסִבַּת אוֹתָהּ פַאשְלָה רָעָה וּקְשַת-רֵיחַ

נִזְכְּרוּ קָרְבְּנוֹת הַמִּפְגָּע הַמַּצְחִין

 

כִּי אוֹתוֹ סֵרָחוֹן הוּא פָדִיחָה זְמָנִית כָּאן

אַךְ חַיֵּינוּ לְרֹב צַעֲרֵנוּ טְבוּעִים

בְּכָל תְּחוּם וּמִגְזָר בְּצוּרָה הַרְסָנִית כָּאן

בְּכַמָּה סִרְחוֹנוֹת מַתְמִידִים וּקְבוּעִים.

 

זֶה הִתְחִיל בְּחֶסְרוֹן הַגִּנּוּי הַנִּדְרָש כֹּה

מִנָּשִׂיא הָאָמוּר קַו שָפוּי לְהוֹבִיל

שֶאֵינֶנּוּ מוֹקִיעַ בְּטוֹן מְפֹרָש כֹּה

בִּרְיוֹנִים בְּוִירְגִ'ינְיָה, בָּעִיר שַרְלוֹטְסְוִיל

 

הַקּוֹרְאִים סִסְמוֹת נָאצִים בִּטְרַאנְס אַנְטִישֵמִי

וְסִסְמוֹת קוּ קְלוּקְס קְלֶן מַסְלִידוֹת כְּמוֹ אֵי-אָז

כִּי מֵאָז יְמֵי סְקוֹקִי זֶה טְרֶנְד אֶפִּידֶמִי

שֶסּוֹפוֹ בֶּרְגְן בֶּלְזְן וּשְלַל תָּאֵי גָּאז.

 

זֶה מֻרְגָּש מִדֵּי יוֹם בַּצּוּרָה הֲכִי קְרִיטִית

בָּרֵיחוֹת שֶל אֵין-סְפוֹר פַּרְשִיּוֹת עֲכוּרוֹת

וּבְכָל נִיחוֹחוֹת הַבִּצָּה הַפּוֹלִיטִית

שֶל סְפִּינִים וְדִילִים, קְנִיּוֹת וּמְכִירוֹת

 

וּשְאַר תַּרְגִּילִים מַסְרִיחִים וְקוֹמְבִּינוֹת

בָּם אֵין עוֹד שוּם קְנַאקֶר שֶלֹּא מִתְבַּזֶּה

בְּכָךְ שֶמַּבְאִיש וּמַכְפִּיש וּמַלְבִּין עוֹד

אֶת פְּנֵי יְרִיבָיו כְּמוֹ חָתוּם עַל חוֹזֶה

 

שֶמָּה שֶיּוֹתֵר בֹּץ,

קִיבִּינִימָטִים וְתִפְזֹרֶת

שֶל רֶפֶש וְשֶל גִּ'יפָה וְסִגְנוֹן בִּלְתִּי נָקִי

זֶה הַרְבֵּה יוֹתֵר רֵיטִינְגּ בִּכְלֵי הַתִּקְשֹרֶת

אַף עַל פִּי שֶלָּעָם מִתְחַשֵּק לְהָקִיא.

 

וְזֶה כָּל סִרְחוֹנוֹת הַשְּחִיתוּת בַּצַּמֶּרֶת

וְתִיקֵי חֳקִירוֹת נִפְתָּחִים בְּכָל יוֹם

וְהַגֹּעַל שֶבּוֹ הַמְּדִינָה מִתְעַמֶּרֶת

בְּצִבּוּר הַנָּכִים שֶסִּבְלוֹ הוּא אָיֹם

 

וּבְכָל הַחַיִּים פֹּה בְּשֵפֶל הָעֹנִי

בְּדִיּוּר שֶאֵינֶנּוּ רָאוּי לִמְגוּרִים

בָּהּ בָּעֵת שֶכָּל ז'וּלִיק גּוֹנֵב כָּאן מִילְיוֹנִים

מִכַּסְפֵּי מְשַלְּמֵי הַמִּסִּים, הַזּוֹכְרִים

 

כִּי יֵש רֵיחַ נוֹרָא פֹּה וְלֹא רַק לַזֶּבֶל

שֶאוֹתוֹ לֹא הִצְנִיעוּ מֻמְחֵי הַדִּשּוּן

שֶטּוֹבַת הַצִּבּוּר לְדִידָם הִיא רַק הֶבֶל

אֶלָּא גַם בַּבִּצּוֹת שֶעוֹד טֶרֶם יִבְּשוּן

 

בִּתְחוּמִים מַצְחִינִים נוֹסָפִים בְּחַיֵּינוּ

בָּהֶם שְמוּץ בְּלִי קִמּוּץ מַעֲלֶה רֵיחַ רַע

וּבָהֶם נִזְקָקִים פֹּה כֻּלָּנוּ, בֵּינֵינוּ,

בְּאֹפֶן קְרִיטִי לִמְטַהֵר-אֲוִיר-וַאֲוִירָה...

יוסי גמזו

 

 

 

* * *

דרור אֵידָר

לשמור על העצמאות המחשבתית

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (18.8.2017)

 

יותר ויותר מתבררים קווי התיחום החדשים בין המחנות. מול עדר האינדיבידואלים שכ-ו-ל-ם בו חושבים אותו הדבר וחסר למישהו לצייץ מחוץ לשורת המקהלה, ניצבים אנשי המחשבה החופשית, שאינם נכנעים לניסיון האלים של התקשורת לחנך אותנו מה לחשוב ובאיזה אופן לקיים את מצוות הזעזוע.

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ לא גינה את המהומות בשרלוטסוויל בנוסח המדויק שהיה משביע את רצונם של מטורפי התקינות הפוליטית. אכן, לו זה היה תלוי בי, הייתי כותב לו דברים יותר חריפים. אבל המחשבה שהוא לא מתייחס בחומרה לניאו נאצים היא מופרכת מכל וכול (הוא שב והסביר את כוונתו) ונועדה לייצר דה-לגיטימציה לו ולבוחריו. אנחנו מכירים את השיטה היטב.

ככל ששבתי וצפיתי בהתייחסויותיו לאירוע, לא התרשמתי שדבריו היו "ההגנה הבולטת ביותר שנתן פוליטיקאי אמריקני בכיר לגזענות הגזע הלבן מאז שנות ה-60," כפי שכתב בחוסר אחריות נדב אייל ב"ידיעות אחרונות. לבטח לא היה זה "כתב הגנה לנאציזם האמריקני" כפי שהמשיך בצדקנות משוועת. אייל לא נח עד שהשווה את טראמפ לנירון קיסר (!), אותו עריץ שלפי האגדה ניגן כשרומא בערה. לא פחות. מה יקרה כשייגמרו הדימויים האפשריים, נגיע להיטלר?

מטורף ככל שיישמע, גם זה נשמע בסערת השיגעון של תקשורת השמאל. הנה חמי שלו מאבד עשתונות בעיתון המשפחה המובסת, "הארץ": "הוא (טראמפ) העניק מתנה יקרה מפז לאוהדי הקו-קלוקס-קלאן ולמעריצי אדולף היטלר." יפה, לא? הנה עוד מפרי רוחו הטובה של שלֵו: "נשיא ארה"ב הוא סייען של נאצים, אנטישמים וגזענים." עיינו במאמרו וראו ששלו לא הניח קללה או גידוף שלא העלה אותה על הכתב נגד טראמפ.

הבדיחה היא שבמשך עשרות שנים היתה החבורה הצדקנית הזאת – שמטיפה לכולם מוסר חוץ מלעצמה – התועמלנית העיקרית של גדולי רוצחי היהודים אחרי מלחמת העולם השנייה. ערפאת היה עבורם מדינאי תמים שבא לעשות שלום, בעוד שישראל היתה האשמה במניעתו. ראשי השמאל העולמי סגדו כמעט לכל משטר זוועה שהתנגד למערב: הם תמכו בסטאלין, במאו, בפול פוט, בחיזבאללה, בחמאס ועוד. עבורם, ישראל גרועה מהנאצים. כמעט בכל הפגנת שמאל בארה"ב ובאירופה – לא משנה מה מטרתה – נוכל למצוא את הנקודה האנטי-ישראלית (שהיא אנטישמיות במסווה).

נכון, צריך להילחם ללא פשרות בניאו נאצים ולגנותם בכל דרך אפשרית, אבל עם חלאות כמו דיוויד דיוק אפשר להתמודד בקלות. הוא יישאר בשולי הימין האמריקני. לא כך עם ארגוני השמאל הקיצוני – אלה חדרו אל לב המפלגה הדמוקרטית ומכתיבים את השיח כך שגם נבחרי ציבור הגונים אינם מסוגלים להתנגד לטמטום הזה, מבלי להיקלע ללינץ' תקשורתי.

מה שהפריע לשמאל היה ההאשמה שגם הוא אלים. זה נכון. גם בשמאל קיימת אלימות. זוכרים את ההפגנות האלימות מיד אחרי היבחרו של טראמפ לנשיאות או בהתכנסות מדינות ה-G-20? ולא רק אלימות פיזית: מי סותם את הפה למרצים שמרנים וימנים בקמפוסים – אימא תרזה? מי נלחם ברשעות ובעקביות נגד קיומה של מדינת היהודים היחידה ונגד זכותה להגן על עצמה מול אויביה – הקו-קלוקס קלאן, או שפע ארגוני השמאל המסתווים מאחורי זכויות אדם מעורפלות שמשמעותן זכויות לכול חוץ מליהודים?

הנה הכלל: כשפונים לכל עבר ורואים יישור קו ואחידות רעיונית המאלצים אותנו לחשוב כך ולא אחרת ומנסים לכפות עלינו דרך יחידה לראיית המציאות – דרושים אנשי אמת שיילחמו במכבש התודעתי הזה ויציגו חלופות רעיוניות.

קשה להאמין לזעזוע המוסרי שעטף אותנו מכל עבר. לא ראינו אותו במקרים אחרים, למשל כשברק אובמה התייחס לפיגוע ב"היפר כשר" בצרפת שבו נרצחו יהודים כ"ירי אקראי על חבורה של אנשים."

מה זה היה, אם לא סלחנות תקינה פוליטית כלפי רצח אנטישמי? הייתם מתארים שער דומה לזה שראינו אתמול ב"ידיעות אחרונות" עם הכיתוב החלול "הבושה"?

לא מהם נקבל הכשר מוסרי. חכמינו לימדו: קשטו עצמכם לפני שתקשטו אחרים.

דרור אידר

 

 

* * *

באבל על מותו של אורי רותם

חבר יקר, איש המעלה

קצין בצה"ל שנים רבות

שנפטר אחרי מחלה קשה

ההלווייה התקיימה אתמול, יום ראשון

בבית העלמין חדיד

תנחומים לשולה אשתו ולמשפחה

השבעה בביתם ברחוב הקשת 3 בשוהם

נזכור תמיד את חיוכו המלבב

 

 

* * *

יהודה דרורי

מסלקים את אלג'זירה

כזכור לנו, לפני כשבועיים, הורו ראש הממשלה ושר התקשורת למשרדי תחנת אלג'זירה בישראל ולכתביה לעזוב את ישראל והשטחים ולחזור חזרה לקטאר. הוכח מעל לכל ספק שתחנת שידור זו משרתת את אויבי ישראל, איננה אובייקטיבית בדיווחיה ולעיתים קרובות אפילו מסיתה!

בעיתון "הארץ" התפרסם אפילו "פייק ניוז" כאילו משרד החוץ מתנגד לכך, דבר שהוכחש מכל וכל על ידי משרד החוץ.

למעט ארגונים אנטי-ישראלים מוכרים, שכמובן גינו את המהלך (המונע מהם כלי השמצה נגד ישראל) ארצות רבות באזור ובעולם, גירשו אף הם את אלג'זירה מארצותיהם.

נקווה בכל לב שיוחלט על צעד כזה נגד עיתון "הארץ" ו...מאותן סיבות.

 

טימטום ליברלי הרסני

קם ראש עיר (יהודי) מאוד ליברלי בשרלוטסוויל ומחליט שאנדרטה היסטורית המקובלת על תושבים רבים, והקשורה לעברם, צריכה ליהרס בגלל שדעותיו הליברליות של ראש עיר צר-המוחין הזה סבורות שפסל גיבור "הדרום", הגנרל  לי, שהיה בעד העבדות לפני 180 שנה, אין לו מקום בעירו...

טיפשות זו העירה נחשים ריאקציונריים-ימניים הרדומים שם כבר עשרות שנים (ה-KKK למשל קיים כבר 200 שנה...) ואז קופצים להם אנשי השמאל-הליברלי לתמוך בהריסת האנדרטה, והתוצאות הטרגיות ברורות לכולנו.

תגידו מי היה צריך את זה?

למה הדבר דומה, שמחר ראש העיר ת"א (הנוטה ל"שמאל") יחליט להסיר את האנדרטה בעירו המנציחה את זכר אנשי אצ"ל שנהרגו בקרב על "אלטלנה"... תארו לעצמכם איזה הפגנות היינו רואים פה ?

יהודה דרורי

 

* * *

יוסי אחימאיר

הרצל וז'בוטינסקי היו אומרים...

כ' בתמוז, כ"ט בתמוז – ימי הזיכרון לבנימין זאב הרצל ולזאב ז'בוטינסקי. קבריהם סמוכים זה לזה במרומי הר הרצל, בלב ירושלים הבירה. כמדי שנה – אזכרות ממלכתיות. ראשי המדינה מאזכרים את מורשתם, חזונם, הגותם. לעתים דומה – רק כדי לצאת ידי חובה. הקהל מתייחד עם זכרם, שר "התקווה". שניהם, הרצל וז'בוטינסקי, הלכו לעולמם בטרם עת, הראשון כבן 44, השני כבן 60, הרבה לפני שקמה המדינה שאת חזונה צפו ואת דמותה העתידית-אידיאלית שירטטו בנאומיהם ובכתביהם. אתה עומד לפני המצבה הלבנה של הרצל ולפני מצבתו השחורה של ז'בוטינסקי ותוהה בלבך: מעניין מה היו אומרים השניים, לו יכלו לרגע לפקוח עיניים, היום, כמעט 70 שנה מאז נהפך החלום הציוני למציאות, למראה המדינה שקמה בעקבות חזונם-מאבקם? מה היו הם, אנשי החזון, אומרים על מצב האומה בשנת 2017?

הכול החל לפני 120 שנה בבאזל, השוכנת בפינה המערבית-צפונית של שוויץ. בניצוחו של הרצל, הרעיון הציוני תורגם בשלושת ימי ההתכנסות המרשימים לתוכנית-פעולה יהודית-ציונית, שהלכה והתגשמה כעבור יובל שנים. באזל של 1897 האירה פנים להרצל ולמתכנסים בה, באולם הקאזינו שבלב העיר. לא כן באזל של 2017. באזל הנוכחית אינה ששה לקבל את פני ראש ממשלת ישראל, שנאלץ לחזור בו מכוונתו להגיע אליה ולהשתתף באירוע מיוחד לציון 120 שנה לקונגרס הציוני-יהודי. באזל של 2017 מזכירה במקצת את תל-אביב. עגורנים מתנשאים אל שמיה, בכל מקום אפשרי בניינים ישנים נהרסים, חדשים וגבוהים מוקמים במקומם. תנופת הבנייה לא פסחה על בניין הקאזינו, שבו ממוקם האולם ההיסטורי, אולם הקונצרטים של העיר, שעל אחד מקירותיו מאוזכר בשלט קטן האירוע החשוב שהתקיים בין כתליו לפני 120 שנה. גם בניין היסטורי זה עובר בימים אלה שינויים-שיפוצים, דחפורים עלו על חלק מאגפיו, ביתקו אותו לשניים, ואין יודע מה באמת מתוכנן להיעשות עם הבניין והאולם.

ואולי זו הסיבה ה"רשמית" לכך שבאזל אינה נכונה לקבל את פני ראש ממשלת ישראל. אבל ישנה עוד סיבה, ואין מסתירים אותה: העיר המנמנמת הזאת אינה ששה להיערך לכך, מבחינה ביטחונית. בבאזל "נוסדה" מדינת היהודים, כחזונו של הרצל מעל בימת אולם הקאזינו המפואר, אך כעבור 120 שנה – ולו רק מבחינה אירגונית ("אפשרויות האבטחה יקרות מדי") – ראש ממשלת מדינת היהודים, שקמה בארץ-ישראל, אינו אורח רצוי בעיר השוויצית, שנכנסה להיסטוריה היהודית והעולמית בזכות הרצל ו-208 הצירים מ-16 מדינות שנענו לקריאתו והתכנסו בה מכל רחבי העולם היהודי, כדי "לעשות היסטוריה".

ובחזרה להר הרצל בלב ירושלים, שמאז נטמן בו ארונו של חוזה המדינה ב-1951, נהפך לאתר מרטיט של גבורה והקרבה, של חזון והנהגה, שבשורה התחתונה מסתכמים במלים: עצמאות ישראל. זה ההר, שלצד גדולי האומה, טמונים בו שורות-שורות חללי מערכות ישראל, שהקריבו נפשם על מזבח הקמת המדינה והגנתה. זה ההר שבשנה זו הושלמה עליו הקמת היכל לכל הנופלים במערכות ישראל, עשרים ושלושה אלף, חמש מאות, ארבעים וארבעה. 23,544. כל חלל ולבנה לזכרו, כל חלל ונורה שנדלקת ביום נפילתו. שהרי אין די בעצם החזון ההרצליאני, גדול ככל שיהיה. הגשמתו גובה בדרך הארוכה מחיר יקר של חיי טובי בניה של האומה, המחדשת ימיה כקדם.

וכנגד הר הרצל – הר הבית. המקום הקדוש ביותר לעם היהודי (ורק שלישי בחשיבותו לדת האיסלאם), ששוחרר במלחמת הישע של ששת הימים, לפני יובל שנים בדיוק, וחזר לריבונותו של עם ישראל. המאבק הנמשך על הר הבית, שעליו ניצב מסגד אל-אקצא, הגיע בימים האחרונים למימדים מסוכנים, בעקבות רצח שני השוטרים הישראליים בידי שלושה מחבלים תושבי אום-אל-פחם. כל העולם האיסלאמי גועש ובוחש בסיכסוך הזה, שמדגיש כי בשנאתם לישראל ולעם היהודי, במאבקם ב"כופרים", בחוסר סובלנותם ובלהטם הדתי – אין פשרות מצד האיסלאם. המאבק על הר הבית הוא מאבק קיומי של עם ישראל ומדינת ישראל. כל מאבק פנימי אחר, כל חילוקי דעות בתוכנו, מתגמדים למול המזימה המוסלמית לא רק מצד המפגינים-המתפללים בשם "אללה אכבר", אלא מצד כל חורשי המזימות מסביבנו, איראן ותורכיה, אירגוני הטרור חזבאללה, חמאס ואש"ף, והמסיתים ביישובים הערביים-הישראליים, לקרב את קץ קיומה של ישראל.

לו הרצל וז'בוטינסקי היו יכולים לפקוח עיניהם למראה המהומות וההפגנות, בוודאי היו חוזרים ואומרים לנו: לא גלאי-מתכות דרושים לכם, כי אם קיר ברזל של עוצמה נפשית, אמונה בצדקת הציונות, בזכותה של מדינת היהודים לשלוט בקודשיה בירושלים ובציון, בלי לפגוע בזכויות בני דתות אחרות. הם היו תמהים למשמע קולות הנהי והטרוניות העולים מתוכנו, למראה פלגנות מוקצנת בכל תחום ותחום, היעדר אחדות פנימית, שנאה עצמית שהמבטא הגדול ביותר שלה הוא עיתון "הארץ". לבטח היו אומרים לעצמם ולנו:  וכי השתגעתם? על מה הקיטורים וההלקאה העצמית? נכון, ישנן בעיות לא פשוטות מלבד אלה הביטחוניות. ישנה בעייה של משילות, ישנה בעייה חברתית של פערים ועוני, ישנן שחיתות ופשיעה. אבל רק עיוור לא יכול לראות איזו מדינה מופלאה היא ישראל, רבת הישגים, מן המתקדמות בעולם כולו. ואולי היו מוסיפים, כי בחלומותיהם מרחיקי-הראות ביותר לא היינו חוזים יישות עצמאית יהודית כה פורחת, כה משגשגת, ממש אור לגויים.

וכדי לחזק אמירה זאת, מן הראוי להביא דווקא עדות אמיצה של עיתונאי מארץ אוייב. זהו רסאן שרבל, עורך היומון הסעודי "אל-שרק אל-אוסט" היוצא לאור בלונדון, אשר בעקבות ביקור ראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי בישראל בחודש יולי, פירסם בימים אלה מאמר הדן בפערים הכלכליים והתרבותיים בין המערב לעולם הערבי, ובהצלחותיה המדעיות והטכנולוגיות של ישראל למול חולשתן של שכנותיה הערביות. העיתונאי הסעודי הצביע על יכולותיה הטכנולוגיות והמדעיות של ישראל ועל מה שיש לה להציע למעצמה הענקית הודו, למול שקיעת המדינות הסובבות אותה במלחמות פנימיות ובהקצנה דתית. בעבר – כך כתב – היתה הודו הראשונה לתמוך בפלסטינים בכל דבר ועניין ואלו עתה ראש ממשלתה, בבואו לאזור, הוא התעלם מהם. על רקע זה, הערבי לא חש רק קינאה, אלא הוא חש תבוסה כוללת.

הנה כמה ציטוטים מן המאמר של העיתונאי הסעודי: "ניכר כי מודי רואה בישראל מגדלור טכנולוגי והוא דיבר על הצורך של ארצו הענקית ליהנות מהיכולות של ישראל בתחום הזה. התוצאה היתה שמודי ונתניהו חתמו על הסכם בשווי שני מיליארד דולר, במסגרתו הודו תקבל את מערכת כיפת ברזל הישראלית נגד טילים ומטוסים. נחתם גם מזכר הבנות להקמת קרן הודית-ישראלית לעידוד מצוינות בתחומי המחקר, הפיתוח והטכנולוגיה. הסכמים אחרים כללו תחומים כמו מים, פיתוח החקלאות בהודו, ושותפות בפרויקטים כלכליים במדינות אפריקה והעולם השלישי."

והוא ממשיך וכותב: "לא די להסביר את שאירע באמירה, שמודי משתייך לזרם הינדואי לאומי קיצוני, אשר טרור 'הג'יהאדיסטים' הגביר את אמונתו שיש להדק את הקשר עם ישראל. מה שחשוב הוא שלמדינה בסדר גודל של ישראל יש מה להעניק לצבא ההודי, מעבר לתפקיד שמילאה בעבר בפיתוח נשק סובייטי ורוסי שהיה ברשות הודו; שיש לה גם מה לספק בתחומי פיתוח החקלאות, טיפול בבעיות המים, וביכולתה לקיים קשר אסטרטגי צבאי, ביטחוני וכלכלי עם מדינה בסדר גודל ובמעמד של הודו.  האזרח הערבי." ממשיך שרבל וכותב. "הוטרד מהרברבנות שאיפיינה את נאומי נתניהו במהלך ביקורו של מודי, אך כאשר הוא פתח את מפת המזרח-התיכון, הוא גילה שישראל השיגה בשנים האחרונות שורת ניצחונות מבלי שירתה כדור אחד. מפות, מדינות, צבאות וכלכלות התפוררו בקרבתה. גלי הקיצוניות הסבו לחלק מהעולם הערבי אסונות שבהשוואה אליהם הנכבה הפלסטינית היא סעיף אחד מני רבים. הפעם האזרח הערבי לא חש רק קינאה, אלא הוא חש תבוסה כוללת של מי שאינו יכול להצטרף לעידן המודרני."

כאשר הרצל וז'בוטינסקי העלו במחצית הראשונה של המאה העשרים את חזונם ופיתחוהו, הם לא התעלמו מהבעייה הערבית. הם ראו באותם ערבים, שירצו לחיות במדינה היהודית שתקום בארץ-ישראל, אזרחים שווי זכויות, אם רק יכירו בה במדינה. בוודאי ז'בוטינסקי שחלם על מדינה משתי גדות הירדן של ארץ-ישראל, שבה ירוו להם משפע ומאושר, בני ערב, בני נצרת ובני העם היהודי. הוא לא היה יכול לדעת את עומק השנאה, שתמשיך לשרור כלפי המדינה החריגה שקמה במזרח-התיכון. שנאה שמקורה בראש וראשונה באופי של הערבים, שחיים בשקר, שאינם מוכנים לקבל את השונה מהם ואת הזר, ה"כופר", שאינו בן דת האיסלאם, שמכבדים רק את החזק ומחסלים את החלש, או הפשרן והוותרן.

בישראל של 2017 רבים עדיין לא הפנימו עובדת יסוד זאת. אירועי הר הבית, שהיו באחרונה, חשפו שוב את הבעייה הגדולה של הערבים: כשל קוגניטיבי מהותי שבעטיו הם רואים תמיד את הסיבה כתוצאה, ואת התוצאה כסיבה. כך למשל, בדימיון הפרוע שלהם – הסיבות למהומות סביב הר הבית היו הפרת הסטטוס-קוו על-ידי ישראל והרג המוסלמים ולא רצח שני השוטרים בידי טרוריסטיים ערביים. לדידם, ב-1967 הישראלים פתחו במלחמה נגד הפלשתינים וכבשו את מזרח ירושלים, ולא היו אלה הירדנים שתקפו לראשונה את ירושלים המערבית. מלחמת 1948 פרצה, לפי הנראטיב המוסלמי, כתוצאה מגירוש "הפליטים" וכיבוש חלקים מהגדה ולא כתוצאה מאי קבלתה של תוכנית החלוקה על-ידי ההנהגה הערבית. ובכן, זוהי כבר כמעט נוסחה קבועה: תוקפנות הערבית שמזמינה ברוב המקרים תגובה ישראלית, ובעקבותיה – "נקמנות" ערבית, וניסיון לסבך את ישראל במעגל דמים מתחדש.

120 שנה של ציונות, כמעט 70 שנה של עצמאות – ועם ישראל בחלקו עדיין לא למד לחיות בסביבה העויינת, רוחשת המזימות, האופפת את מדינתו-מולדתו. יש לנו מדינה נהדרת, היו בוודאי אומרים לנו הרצל וז'בוטינסקי, אל תחלישו אותה, אל תמעיטו משאיפותיכם הלאומיות, אל תצדיקו את האוייב, אל תיחלשו בתביעותיכם הצודקות, אל תזניחו את החינוך למסורת ישראל ולערכים יהודיים-ציוניים, כי בהם תלוי כושר העמידה והעתיד של מדינת ישראל.

יוסי אחימאיר

(פורסם לראשונה ב"בפתח הגיליון", של רבעון "האומה", מספר 207, שראה אור בימים אלה)

ראש הטופס

תחתית הטופס

ראש הטופס

תחתית הטופס

 

 

 

 

* * *

אורי הייטנר

1. גאון במועדון לילה –

 30 שנה למותו של שייקה אופיר

 

במלאת שלושים שנה לפטירתו של שייקה אופיר – סיפור שפרסמתי לראשונה בספר "שלושים שנים וסיפורים – אורטל 1978-2008".

 

זה היה ביוני 1985. קיבוץ אורטל יצא (בשני מחזורים – המחזור הראשון של מעט המשפחות עם הילדים והמחזור השני, הגדול – של הרווקים) לנופש בן 5 ימים בשדות ים. נופש נפלא, בלתי נשכח.

 באחד הערבים, נסענו (המחזור השני, כמובן) לת"א, לבילוי עירוני. קבוצת פרובינציאלים מן הקיבוץ שבקצה הפריפריה, יוצאת לבלות בעיר הגדולה. אכלנו ארוחת ערב במסעדה בכרם התימנים ואח"כ בילינו במועדון לילה, נדמה לי שביפו. היתה זו לי הפעם הראשונה והאחרונה שביליתי במועדון לילה (ואני מניח שכך רובנו).

הופיעה שם חשפנית, טניה שמה, שגם הפשיטה כמה גברים חרמנים בקהל (לא מישהו מאיתנו, חלילה. חננות או לא חננות?)

ואחרי הופעתה... הפתעה! מופע של שייקה אופיר. שייקה אופיר הגיע, לבוש כהרגלו בחליפה יוקרתית בת שלושה חלקים. ונתן הופעה ... כאילו זו הופעת חייו. כל הקלאסות שלו, עם ה"ככה וככה וכולו וכולו", פנטומימות של סוגי מעשנים, פנטומימה של "איך מכניסים חוט לקוף של המחט", "המורה לערבית", עסקן ההסתדרות הנואם עם הסנדוויץ' בפה ועוד ועוד. הופעה נפלאה. לא הפסקנו לצחוק.

 היה זה צחוק עגום מאוד, עגום ומדכא. שייקה אופיר, גדול הקומיקאים בתולדות המדינה, שחקן אדיר, פנטומימאי מדהים, במאי מחונן, הכוכב הגדול של הצ'יזבטרון, "השוטר אזולאי", האיש שכל הבמות בעולם היו פתוחות בפניו, הבמאי הדגול של "הגשש החיוור", שייקה אופיר הגאון, התדרדר לשפל כזה, למצב שבו כדי לא להגיע לחרפת רעב, עליו להופיע מדי לילה במועדון סוג ז', בין חשפנית לרעותה. כך חולפת לה תהילת עולם!

 איפה עולם התרבות והאמנות בישראל, חשבתי בליבי, ואיזה ערך יש לו, אם הוא מאפשר לאחד מגדולי האמנים לסיים כך את דרכו?

 

חלפו שנתיים. שייקה אופיר חלה בסרטן. ופתאום, אולי מתוך רגשות אשם, החלו מופעי מחווה לשחקן החולה. כל צמרת האמנות נזכרה בו והצדיעה לו לפני מותו.

 ולאחר מותו – מי לא טרח להספיד אותו, לספר איזה ענק הוא היה, ושמעולם לא היה ולא יהיה כמותו, ואיזה אדם נפלא... ואני זכרתי איך לפני שנתיים ראיתי אותו כל כך מושפל. איפה היו אז כל אותם חברים מספידים?

 וכך, בכל תאריך עגול של יום מותו – "חגיגה תקשורתית". אך אני נוצר בלבי את הזיכרון העצוב ההוא.

 

2. החלטת ממשלה בטלה ומבוטלת

לפני שבועיים הרציתי בכנס העולמי למדעי היהדות, שנערך באוניברסיטה העברית. נושא הרצאתי היה: ההתיישבות אחרי מלחמת ששת הימים, כמנוף להתחדשות ההתיישבות העובדת. הרצאתי הייתה חלק ממושב שעסק באתוס ההתיישבות לאחר קום המדינה. עמיתיי לכנס היו ד"ר אודי מנור, היסטוריון והביוגרף של יגאל אלון; ד"ר אלון פאוקר, היסטוריון וחוקר הציונות ופרופ' יוסי גולדשטיין, היסטוריון וביוגרף, שהוציא ספרים רבים ובהם ביוגרפיות, כולל אלו של לוי אשכול וגולדה מאיר, וכעת הוא משלים את כתיבת הביוגרפיה של בן גוריון. יו"ר המושב היה חוקר ההתיישבות, חתן פרס ישראל, פרופ' יוסי כץ.

הרצאתו של יוסי גולדשטיין עסקה בתפיסות ההתיישבות של אשכול ושל בן גוריון. אשכול היה האיש שתרם להתיישבות הציונית בארץ ישראל, לפני קום המדינה ובעיקר אחריה, יותר מכל אדם אחר. על כך אין מחלוקת. אין מחלוקת גם על כך שאשכול עודד את ההתיישבות מעבר לקו הירוק לאחר מלחמת ששת הימים. בהרצאתי הזכרתי את העובדה ששליש מן היישובים שקמו בחמישים שנות התיישבות בגולן, קמו בשנה וחצי שבין שחרור הגולן לפטירתו של לוי אשכול, בדחיפתו ובעידודו. גם על כך אין מחלוקת.

אולם יוסי גולדשטיין הציג בהרצאתו תזה, קצת משונה בעיניי, על פיה הלהט ההתיישבותי של אשכול, נובע מכך שהוא נולד וגדל לתוך חיי חקלאות באוקראינה, אהב התיישבות והיה לו חשוב לסייע לה ולפתח אותה, אך היא לא הייתה בעיניו כלי מדיני לעיצוב הגבולות. הוא מבחין לגמרי בין השקפתו המדינית של אשכול לזו ההתיישבותית. לטענתו, אשכול הקים יישובים כי הוא אהב להקים יישובים, אך במקביל חתר לפתרון מדיני שבו ישראל תיסוג מן האזורים שאותם הוא יישב, ולכן הוא הקים בעצם "יישובים זמניים".

קראתי את הביוגרפיה עבת הכרס והמעניינת של אשכול, שכתב גולדשטיין, ולא היה בה זכר לתפיסה הזאת. נהפוך הוא. כלומר, זו גישה שהוא אימץ לאחרונה, זמן רב אחרי שסיים את חקר סיפור חייו של אשכול.

את התזה שלו ביסס יוסי גולדשטיין על החלטת ממשלת אשכול מיד לאחר מלחמת ששת הימים, ב-19 ביוני 1967, הידועה בכינוי "ההחלטה הסודית", שבה ישראל הביעה נכונות לסגת בהסכם שלום לעבר הגבול הבינלאומי עם מצרים וסוריה, עם תיקוני גבול מתבקשים. זו, טען גולדשטיין, הייתה מדיניותו. לכך הוא חתר. במקביל הוא גם הקים יישובים. כנראה סתם להנאתו.

את החלטת 19 ביוני 1967 העלה יוסי ביילין בעיצומו של המו"מ עם סוריה על נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, כדי להציג את המו"מ על נסיגה כמימוש החלטת ממשלת ישראל.

בספרו "ההר שהיה כמפלצת", ביסס יגאל קיפניס תזה שלמה על ההחלטה הזו. על פי תפיסתו, זו ורק זו ההחלטה על מדיניות ממשלת ישראל. כל מה שסותר אותה, חסר ערך. התיישבות? הקמת היישובים הייתה "התיישבות זמנית". סיפוח הגולן? זה לא באמת סיפוח, זו לא באמת ריבונות, אלא צעד טכני כלשהו המחיל את החוק הישראלי על הגולן. רק החלטת 19 ביוני קיימת, רק היא קובעת.

מה ש"שכחו" ביילין, קיפניס וגולדשטיין להזכיר, זו העובדה שההחלטה הזאת בוטלה.

לא הופתעתי מדבריו של יוסי גולדשטיין, וזאת מן הסיבה הטכנית שקראתי את התקציר שלה לפני הכנס. ולכן, "במקרה הכינותי מראש" רשימת עובדות.

ב-31 באוקטובר 1968 קיבלה ממשלת אשכול את ההחלטה הבאה: "גבול בטוח בין ישראל ומצרים מחייב שינויים בגבול הבינלאומי לשעבר... סיכומים אלה של הממשלה באים במקום ההודעה מ-19 ביוני 1967."

חד וחלק. ההחלטה מחליפה את החלטת ה-19 ביוני 1967. אבל האמת היא, שהחלטה זו אינה ביטול החלטת ה-19 ביוני; החלטה זו היא וידוא הריגה של אותה החלטה. יתר על כן, זהו וידוא הריגה שני לאותה החלטה.

כבר ב-17 באוקטובר 1967 החליטה הממשלה: "לאור הדיונים בעצרת ה-22 [של האו"ם א.ה.], במושב המיוחד של העצרת, רושמת הממשלה לפניה בצער את העובדה כי מדינות ערב מחזיקות בעמדתן שלא להכיר בישראל, לא לבוא עימה במשא ומתן ולא לכרות עמה חוזי שלום... נוכח עמדתן זו של מדינות ערב תוסיף ישראל לקיים במלואו את המצב כפי שנקבע בהסכמי הפסקת האש ותבצר מעמדה, בהתחשב עם הצרכים החיוניים של ביטחונה והתפתחותה."

ההיסטוריון ראובן פדהצור הגדיר החלטה זו, בספרו "ניצחון המבוכה" – מחקר על מדיניות ממשלת אשכול לאחר מלחמת ששת הימים, כ"ביטול פורמלי של החלטת 19 ביוני."

אולם הממשלה ביצעה פעמיים וידוא הריגה, אולי כיוון שבהחלטה הזו לא נאמר בפירוש שהיא מבטלת את "ההחלטה הסודית".

בישיבת הממשלה ב-31 בדצמבר 1967, העלה השר ישראל גלילי הצעה להחליט על ביטול פורמלי של ההחלטה. ראש הממשלה אשכול סיכם את הדיון בהודעה: "לגבי סוריה ההחלטה מבוטלת." וכאמור, ב-אוקטובר 1968 היא בוטלה באופן פורמלי גם באשר למצרים.

בפועל, ההחלטה היתה לאות מתה כמעט מרגע קבלתה. פרופ' יואב גלבר, אחד ההיסטוריונים הטובים והחשובים בישראל, שחקר לעומק את הנושא, כתב מאמר בכתב העת "האומה" והקדיש למעלה מפרק שלם בספרו החדש על מלחמת ההתשה, ל"מיתוס ההחלטה הסודית".

לטענתו, זו כלל לא היתה הצעת שלום פורמלית לערבים, אלא החלטה טקטית שנועדה לצייד את אבא אבן בקווים אדומים וביוזמה ישראלית למקרה שיופעלו על ישראל לחצים לנסיגה מיידית, כמו לאחר מלחמת סיני. המשמעות של ההחלטה היתה דווקא האמירה שללא חוזה שלום ישראל תישאר בקווים הנוכחיים, שהסכם שלום יהיה חייב לכלול הסדרי ביטחון והבטחת מקורות המים, ושיהיו תיקוני גבול. היו אלה קווים אדומים לצורך קרב השהייה, אם יופעל שוב מכבש לחצים כבד על נסיגה.

אבן נסע לארה"ב, והלחצים מהן ישראל חששה לא היו. מרגע זה, לא היה עוד צורך בהחלטה הזאת, וממשלת ישראל התעלמה ממנה לחלוטין. ההחלטות על ההתיישבות הן המבטאות את מדיניות הממשלה, והן קברו בפועל את "ההחלטה הסודית". אליהן נוספו שלוש החלטות מדיניות פורמליות, שמחקו את ההחלטה לחלוטין.

הצגת ההחלטה כתקפה היא סילוף ההיסטוריה, ממניעים לא טהורים.

האמת היא שההחלטה הזאת בטלה ומבוטלת, לא שרירה ולא קיימת.

 

והתייחסות קצרה ל"התיישבות זמנית". אין חיה כזאת התיישבות זמנית. ההתיישבות נועדה לעצב את הגבול. נכון, שאשכול, שהיה זהיר ופרגמטי מאוד, לא התחייב שהיכן שיקום יישוב, משם לא תהיה נסיגה. בוודאי שהוא לא יכול היה להתחייב בשם ממשלות העתיד. אולם הוא הקים את היישובים, כחלק מן המאבק על גבול המדינה, כדי לקבוע עובדות שתשפענה על התהליך.

כאשר הוא הציע להקים יישובים כהיאחזויות נח"ל, כדי להקל על התמודדות עם לחץ בינלאומי, הוא הסביר: "טיבם של גדיים, הוא להפוך לתיישים."

יש להבחין בין טקטיקה לאסטרטגיה. החלטה להקים יישוב כ"מחנה עבודה לאיסוף בקר" או כהיאחזות נח"ל היא טקטיקה, שנועדה לשרת את האסטרטגיה – הקמת התיישבות שתעצב את הגבול.

 

3. צרור הערות 20.8.17

 

* מנהיגון קטן – צ'רצ'יל היה מנהיג גדול, כי הוא ידע להצביע על הנאצים כרע מוחלט בלי "אבל" ובלי "מצד שני" ובלי "לגנות את האלימות משני הצדדים", ואת דרכו והנהגתו השתית על אמת זו. טראמפ הוא מנהיגון קטן שמתייחס לניאו-נאצים בארצו בסלחנות ובפוליטיקלי קורקט. צ'רצ'יל נכנס להיסטוריה כגדול המנהיגים של העולם החופשי. בתור מה ייזכר טראמפ?

 

* מוטציה של המפלגה הרפובליקנית – המפלגה הרפובליקנית בארה"ב קמה מתוך המאבק נגד עבדות השחורים בארה"ב, נגד הרעיונות הגזעניים של עליונות האדם הלבן. הנשיא הרפובליקני הראשון היה אברהם לינקולן, המנהיג הדגול, שנחישותו ביטלה את העבדות בארה"ב.

לינקולן הנהיג את הצפון במלחמת האזרחים. מפקד צבא הקונפדרציה – מדינות הדרום שלחמו להנצחת עליונות האדם הלבן ועבדות האדם השחור, היה רוברט אדוארד לי, שבעצמו היה אדון לעבדים. המהומות בווירג'יניה, שבהן בלטו הניאו-נאצים, חמושים בצלבי קרס, מועל יד וקריאות אנטישמיות קצובות, פרצו בעקבות החלטה להסיר פסל של גנרל לי.

הנשיא טראמפ, שנבחר מטעם מפלגתו של לינקולן, אך הוא רחוק ת"ק פרסה מדרכה וערכיה, אינו מסוגל להוקיע את הניאו-נאצים הללו. לפתע, האיש הזה, בעל הלשון שלוחת הרסן, הפך לאיש הפוליטיקלי קורקט, ש"מגנה את שני הצדדים".

טראמפ נבחר לנשיאות מטעם המפלגת הרפובליקנית, אולם הוא אינו רפובליקני אלא מוטציה של הרפובליקניות.

 

* בשורה טובה לאנושות – סחרחורת ההדחות מינויים הדחות פיטורין התפטרויות התפוטרויות וחוזר חלילה בבית הלבן בעידן טראמפ, מעידה על התנהלות הממשל כקן הקוקיה.

אולם הדחתו של סטיב באנון היא בשורה טובה וחשובה. באנון הוא אחד הדוברים הבולטים והקולניים של ה"אלט-רייט", ה"ימין האלטרנטיבי", הסולד מן השמרנות הימנית וממיר אותה ברדיקליות ימנית גזענית, לאומנית ואנטישמית ובאנטי ממסדיות קיצונית ושיח מתלהם, דמגוגי ואלים, בעיקר ברשתות החברתיות. על השאלה האם באנון אישית אנטישמי או רק משתייך לזרם אנטישמי חלוקות הדעות, אך כיהודים איננו יכולים לטהר את שרץ הגזענות וההשתייכות לזרם הזה, גם אם האיש לא נתפס אישית בהתבטאות אנטישמית. 

עצם העובדה שהפה של המטיף הזה סמוך לאוזנו של האדם החזק בעולם, היא סכנה של ממש. ולכן, הדחתו היא בשורה טובה לאנושות.

כאופטימיסט חשוך מרפא אני מנסה מאוד לקוות, שההדחה מבטאת שינוי כיוון בדרכו של טראמפ, ועלִיה על פסים נורמטיביים.

 

* הסיבה לפיגוע – מה הסיבה למתקפת הטרור בספרד? המגנומטרים, כמובן.

 

* כורתים את הענף – במשך שנה וחצי מתנהל מסע הסתה נגד צה"ל, נגד מפקדיו, נגד הרמטכ"ל, נגד ערכי צה"ל, נגד פקודות צה"ל. במשך שנה וחצי חשוף הנוער למסע שקרים והכפשות, מטמטמים אותו ושוטפים את מוחו בסיפורי מעשיות שקריים על צבא ש"מפקיר" את חייליו ושאר הבלים. אז מה הפלא שיש ירידה במוטיבציה לקרבי? אנשים מופקרים וחסרי אחריות כורתים את הענף שעליו אנו יושבים.

 

* בזכות התחקיר – תחקיר של ערוץ 2 גילה סיפור מדהים, מסמר שיער. במסגרת המיזם הנפלא "מסע", המביא צעירים יהודיים מחו"ל לתקופה ארוכה, של חודשים בישראל, הכוללת לימוד, טיולים, עשיה התנדבותית וכו', התפלח ארגון עויין בעל שם מכובס "אחוות עמים", של יהודים אוטו-אנטישמים, אנטי ישראליים ואנטי ציונים, שבאים לארץ כדי להילחם לצד הפלשתינאים נגד מדינת ישראל. המנוולים הללו מפגינים עם הפלשתינאים, מפעילים אלימות נגד חיילי צה"ל ומפיצים תעמולת זוועה זדונית נגד מדינת ישראל. וכל זה, במימון העם היהודי ומדינת ישראל!

כמה הערות על הפרשה.

א. אין ספק שמדובר בטעות, בתקלה.

ב. אסור שתקלה כזאת תקרה. לארגון גדול כמו הסוכנות היהודית חייבים להיות מנגנוני בקרה כדי להימנע מזוועה כזאת.

ג. אין לי ספק שהתקלה תתוקן לאלתר, והדבר לא יחזור. ואולי בימים מאז שידור הכתבה היא כבר תוקנה.

ד. לאחרונה אני קורא, בעיקר בקרב אנשי ימין, דה-לגיטימציה כלפי תחקירים עיתונאיים. "אין זה מתפקידה של העיתונות לחקור. עליה רק לדווח" וכו'. זאת, כחלק מההגנה האוטומטית על נתניהו. לכאורה, תחקירים שנועדו לממש את תפקידה של התקשורת, להיות כלב השמירה של הדמוקרטיה, הם חלק מ"ההפיכה השלטונית של אסמול ואטיקשורט נגד שלטון הימין" בלה בלה בלה.

אך מה זה התחקיר הזה? תחקיר שנועד להצביע איך כסף שלנו, שנועד לחזק את העם היהודי ואת הקשר בין יהדות הגולה למדינה היהודית, מנוצל במרמה למטרה הפוכה לחלוטין. כן, זה תפקידה של התקשורת. לרחרח, לחפש, לחפור, לבדוק, לחקור – את הממשלה, את המנגנון הציבורי, את השלטון המקומי, את התאגידים הגדולים ובמקרה הזה – את הסוכנות היהודית. זו שליחותה של התקשורת – בשמנו ולמעננו.

 

* שחיתות מייאשת – כל אירוע של שחיתות שלטונית מעורר בי רגשות של כעס וצער. אבל כתב האישום נגד ראש העיר רמת גן ישראל זינגר מחולל בי טלטלה עזה. זאת, מכמה טעמים.

ראשית, אני רמת גני במקור. שם נולדתי וגדלתי. ואף שכל חיי הבוגרים כבר איני שם, מאז עליתי ברמה מרמת גן לרמת הגולן, עדין יש לי רגש עמוק לעיר, שאבי חי בה עד היום.

שנית, זינגר היה מורה שלי למתמטיקה ופיזיקה בתיכון. מורה מצוין. אהבנו אותו מאוד. אני אהבתי בעיקר לחקות אותו... עשרות שנים הוא היה מורה, מחנך ומנהל בית הספר "בליך" (אחרי שסיימתי). כאשר איש חינוך נופל לתהום השחיתות, הדבר מזעזע יותר מאשר אדם שכל חייו עסקנות או עסקים. ובוודאי כשמדובר במי שהיה מורה שלי. באמת... לא הייתי מעלה על דעתי שדבק בו רבב.

שלישית, כראש האופוזיציה בר"ג הוא נשא את דגל המלחמה בשחיתות ואף עוטר בזכות זאת כיקיר התנועה לאיכות השלטון. כאשר אדם כזה נופל, הוא מעורר חוסר אמון בעצם המאבק נגד השחיתות.

רביעית, כרמת גני לשעבר, צר לי כל כך לדעת ששלושת ראשי העיר האחרונים הסתבכו בשחיתות ופלילים; כל ראשי העיר מאז 1983. על מעשיו של אורי עמית היתה לי אפילו אחריות מסוימת, כי עוד הייתי אזרח ר"ג והצבעתי בעדו (בהיותי חייל סדיר, בעיצומו של קורס הצניחה). את צבי בר הכרתי אישית, בתו היתה בת כיתתי ואח"כ היינו יחד בתנועת "הדרך השלישית". הכרתי והוקרתי אותו. ועכשיו זינגר.

זה פשוט מייאש. אבל אסור להתייאש.

ולזינגר אני מאחל שתוכח חפותו.

 

* אחווה שמעבר ליריבות – חנוך דאום ציטט בטור שלו ב-"7 ימים" סיפור שסיפר אחד המפגינים נגד היועץ המשפטי לממשלה בפ"ת. בתום ההפגנה, הנ"ל נכנס למכוניתו והיא לא הניעה. מיד התייצבו מפגינים מן המחנה השני, המפגינים בעד נתניהו, סייעו לו לתקן את התקלה ולהמשיך בדרכו.

זה סיפור יפה ומרגש, דווקא כיוון שהוא קרה בנקודת המפגש של השנאה בין הגושים, בין מפגינים בשתי הפגנות מיותרות, בעייתיות ופוגעות בשלטון החוק; דווקא שם התגלתה אחווה שמעל המחלוקת והשנאה, וזהו גילוי חשוב ומנחם.

אותי הוא ריגש בעיקר כיוון שהוא הזכיר לי סיפור משפחתי. בניי הם אוהדי הפועל ת"א. לפני שנים אחדות, בתום עונת ליגת העל, נערך בקריית אליעזר משחק העונה, שיקבע מי תיקח את האליפות – מכבי חיפה או הפועל ת"א.

הסעתי את הילדים לחיפה, וכיוון שאיני אוהד כדורגל, נפגשנו עם חבר שלקח את הילדים למשחק ואני הלכתי לעיסוקיי.

ברדיו שמעתי על הפסדה של הפועל. הלכתי לנקודת המפגש ושם מצאתי את בני הצעיר, שהיה אז בכיתה ב', ממרר בבכי קורע לב. האמת היא שלא כל כך ידעתי איך לנחם אותו. אבל מה שריגש אותי, היו אוהדי מכבי חיפה שראו את הילד הבוכה וניגשו לעודד אותו: "לא נורא. ככה זה בכדורגל. השנה הפועל הפסידה, בטח בשנה הבאה היא תנצח." והכל באמפתיה כנה. זאת היתה מחווה יפה, שלא תואמת בדיוק את תדמיתם של אוהדי הכדורגל.

 

* ביד הלשון: למה ומדוע – באתר הרצאות "טד" נמצאת הרצאה מעניינת של סיימון סינק על מנהיגות: "איך מנהיגים גדולים מעוררים בנו השראה ופעולה?"

המסר שלו, הוא שהמאפיין המרכזי של מנהיג מעורר השראה, הוא היותו אדם שמציב במרכז את ה-why, כלומר הדבר המרכזי המניע אותו ושאליו הוא מחבר את ההולכים אתו ואחריו, הוא ה-why, התכלית, המטרה [כמובן שזאת הצגה פשטנית של המסר, כי אין זה תקציר ההרצאה].

המילה why מתורגמת בהרצאה ל"מדוע". התרגום הזה בעייתי, כיוון שאנו משתמשים במילה "מדוע" לתיאור סיבה, וב"למה" לתיאור תכלית. מדוע קמתי מהמיטה? כי השעון צלצל. כי כבר איני עייף. כי הייתי חייב לרוץ לשירותים. למה קמתי מהמיטה? כדי להמציא המצאה. כדי לכתוב שיר. כדי לבנות מדינה. כדי להגשים את מה שחלמתי בלילה.

האם ההפרדה הזאת בין "מדוע" ו"למה" מדויקת?

האקדמיה ללשון עברית אינה מקבלת את הדיכוטומיה הזאת. על פי האקדמיה, אכן המילה "מדוע" מתייחסת לסיבה ולא לתכלית, אבל המילה "למה" מתייחסת הן לסיבה והן לתכלית. כלומר, המילה "למה" מקבילה הן ל"מדוע" והן ל"לשם מה"?

מכל מקום, המילה "מדוע" אינה מתייחסת לתכלית, ולכן התרגום של המילה why בהרצאה היה שגוי.

אורי הייטנר

 

* * *

רות ירדני כץ

מוזיאון אחד גדול – פריז

אני אוהבת את פריז ומה שהיא מציעה והיא מציעה הרבה. גרנו בפריז מצטבר שישה חודשים וכל פעם זו היתה חוויה.

אספתי את שני נכדיי מיה (16) גבריאל  (13)  ואביהם מיכאל והצעתי להם תשעה ימים בעיר האורות. בוודאי שהיתה התלהבות. המשפחה ישבה והכינה שיעורי בית לאן, איפה, מתי. הם עבדו קשה אבל היה שווה כיוון שהם הילדים בפעם הראשונה בפריז, רצו לבלוע את כל האתרים הידועים.

מצאנו מלון מקסים ברובע  סאן-ז׳רמיין ומשם הלכנו ללובר, לכנסיית נוטר-דאם, לארמון וורסיי, מגדל אייפל, יורו דיסני, למרכז פומפידו, למוזיאונים החשובים. בחודש אוגוסט אין פריזאים בפריז, יש מאות אלפי תיירים והתורים ארוכים ומי שלא יודע שניתן לקנות כרטיס מראש עומד ומתייבש שעות. הכול דחוס וגם המסעדות ובתי-הקפה. 

כל התיירים שבאים לשטוף את העיניים בפריז הם רובד שהפרוטה מצויה בכיסם כי הכול יקר והם כמונו מילאו כל אתר, מסעדה ובית-קפה. הביקור בלובר היה מלחיץ ביותר. האולם בו מוצגת ״המונה ליזה״  היה מלא וכל התיירים רצו להצטלם עם הגברת המפורסמת. אי-אפשר היה לנשום. מיה סיכמה את הביקור:

״אני חושבת שאין הצדקה לעשות כזה מאמץ כדי להצטופף ולהציץ במונה-ליזה.״

את החלק הראשון והארוך של היום בילינו בהיסטוריה, אמנות ותרבות. בערב במסעדות.

הרובע מפוצץ במסעדות. בוקר אכלנו במלון ״אנגליה״, מלון של פעם, מסוגנן אנגלי, חדרים גדולים ותקרות גבוהות ואיזור מפואר שבמרחק הליכה יש הכול, גם מסעדות שמגישות אוכל צרפתי קלאסי, בעלות מוניטין, שקיימות מעל 25 שנה. המטרה היתה להפגיש את מיה וגבריאל וליהנות מאוכל קצת שונה. 

הנה המיוחדים.

בכל המסעדות שאכלנו חובה להזמין מראש, להוציא אחת ששם לא מזמינים ועומדים בתור והתור ארוך. המסעדה מציעה סטייק אנטרקוט, צ׳יפס ורוטב סודי. מצויין אבל כשרואים את התור המשתרך לאורך הרחוב יש הרגשה שצריך לבלוע ולברוח.

באחרות אכלנו חלזונות ברוטב שום וחמאה. פירות-ים טריים ומבושלים, סטייק טרטר, טרטר סלומון, ברווז מסורתי, פירה מדהים על בסיס של חצי חמאה וחצי תפוחי-אדמה, עוף מצופה בבצק, וקינוחים עוגת שוקולד, זביון [?], קרם ברולה, פלטה של גבינות. את הארוחה ליוו בירה או יין מתאים. החיך רקד מרוב עונג.

מחיר ארוחה לסועד כ-40 יורו. אבל אל דאגה, הכנתי שיעורי-בית מזמן וידעתי מה וכמה ושיחררתי תוכנית חיסכון. 

רות ירדני כץ

 

* * *

בימת מופעי הספרות

סליחה שניצחנו

קישון להגנת ישראל

צוותא, יום ראשון, כ"ו באלול תשע"ז, 17-9-2017 בשעה 20:30

מבחר מיצירות אפרים קישון, בעיקר בנושאי התמודדות עם שנאת ישראל. כולל קטעים מתוך הספר "סליחה שניצחנו" של קישון ודוש שיצא לאור אחרי מלחמת ששת הימים.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: ד"ר רפי קישון (בנו), השחקנים: אלכס אנסקי, יואב יפת,

איציק גבאי, תמר לבני ועוד. שירה: דורית פרקש.

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157 

ובאתר צוותא:

https://www.tzavta.co.il/EventPage.aspx?id=681

המחיר 90 שקל. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 שקל בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708.

למי שיש כרטיס דיגיתל, המחיר הוא 39 שקל בלבד, הקוד להקשה: דיתגיתל.

יש להציג כרטיס דיגיתל בקופה בעת קבלת הכרטיסים

לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל  ישירות למייל, נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com

 

 

 

* * *

יצחק מאיר

עניינה הפנימי של ישראל האותנטית

כששר בישראל, העומדת על חקיקת יסוד האומרת כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אומר כי דגלי צלב הקרס באמריקה הם עניין פנימי, זה פשוט לא הולך! זה מגדולי הדיסוננסים שנשמעו על ידי שר בישראל מעודה.

כמובן שמיכאל סיגנר, ראש עיריית שרלוטסוויל בווירגיניה הוא יהודי. זה עניין פנימי. בהנהלת העיר שדנה בהצעה להסיר את פסלו של הגנרל Robert E. Lee , המצביא המהולל של כוחות הקונפדרציה שהגנה על הבכורה של האיש הלבן באמריקה ועל זכותו להיות בעלים לעבדים שנחשבו לא יותר מאשר בהמות עבודה – הוא הצביע נגד. אבל זה עניין פנימי. הוא הובס. הנהלת העיר ברוב של שניים מול שלושה [?] החליטה כי בעידן בו שבים קיצונים למיניהם להניף את דגל הקונפדרציה כדגל העליונות הלבנה, לא טוב להשאיר בשרלוטסויל אנדרטאות שהיו עד הנה ברונזה של היסטוריה, והפכו לפתע מתכת לוהטת של הסתה.

 סיגנר נשאר ליברל, חשב להיפך, הפסל צריך להישאר כדי לומר ברבים כי הקונפדרציה הובסה ואמריקה יראת האלוהים ניצחה. אבל זה עניין פנימי. הניאו נאצים תקפו אותו גם על ההגנה שהוא הגן על הפסל גם על ההחלטה להסיר אותו. הם לא הפרידו. הוא יהודי. זה העניין פנימי, עניין  לוהט היום. סבו של מיכאל סיגנר לחם בגרמניה במלחמת העולם השנייה במשטר שראה ביהודים תת-אדם. בשעה שהנכד נבהל לראות את ההתפרעות הבוטה הולכת בעירו במצעד של מועל יד, וקללות, ודגלי סווסטיקה, וקפושונים של הק.ק.ק, אמר לליבו כי טוב שסבו אינו יכול לראות מה מתרחש בעירו של נכדו כמעט מאה שנה אחר תהלוכות דומות במינכן ובנירנברג, ואם הוא רואה – אין הוא רואה  אלא מגן העדן ושם הוא יושב ובוכה. אבל זה עניין פנימי.

 מיכאל סינגר, משפטן, מורה הוראה באוניברסיטה, יועץ דמוקרטי, ציוני בלב ונפש, נולד בארצות הברית לאביו ולאימו שנולדו בארצות הברית אף הם, והוא רואה עצמו אזרח ארצות הברית ככל אזרחי ארצות הברית, שמע בהמון צעקות שאמרו ליהודים להסתלק לישראל וקיבל דואר אלקטרוני שדרש ממנו לשחרר את אמריקה מנוכחותו המזהמת ולהעתיק עצמו לארץ היהודים, והוא נחרד. זה כמובן עניין פרטי. הראו לו כתבות שבאו מישראל בה אמרו פרשנים כי אם יהודי שרלוטסוויל אינם רוצים לשמוע קריאות אנטישמיות, יעלו לישראל בה לא ישמעו כהנה. הוא פחד להבין לליבם של  אחיו הפטריוטים בישראל, אבל זה עניינו, בוודאי עניין פנימי.

כמובן שטראמפ הוא עניינה הפנימי של ארצות הברית. הוא נבחר על יד הבוחרים וכל המערער על כך – חוטא בהתערבות ולו במחשבה – בעניין פנימי. תיעוב שמתעב האיש  כל מה שמריח מליברליות, מערכי יסוד הומניטריים, מזכויות אדם אוניברסליות הוא תיעוב שלו, עניין פנימי בהחלט.  הוא גם נשיא שרלוטסויל, וההשתוללות של האולטרה-ימין הגזעני האנטישמי בעליל, ועל כן צירף את המגינים על ערכי היסוד של האומה האמריקאית למגונים, ועשה מהם 'כל הצדדים' אשמים שווה בשווה. סימטריה. פנימית, מוסרית, לעילא. הוא נשיא. זה עניינו הפנימי. הוא לא ירד מן הבמה והלך אל תוך ההמון לזעוק 'קודם כל אתם לא תהיו אנטישמים במדינה שבחרה בי לנשיאות'! זה היה יותר מדי אימפולסיבי גם לגדול האימפולסיבים על כס נשיאות. מה פתאום. הוא נשאר על הדוכן, תוקף את העיתונאים שהעזו לראות בשרלוטסויל עניין שחדל להיות פנימי ושיחרר אמרות כנף מצוייצות בשנאה אותה גינה כביכול, והזהיר את כל העולם כולו כי שרלוטסויל זה עניין פנימי.

עד כאן הכול מובן. עד כאן הכול צפוי. עד כאן, מה לעשות, עניין פנימי של היום – כך הוא נראה וכך הוא נשמע.

אבל מכאן והלאה לא! כששר בישראל, העומדת על חקיקת יסוד האומרת כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, אומר כי דגלי צלב הקרס באמריקה הם עניין פנימי, היא [?] לפתע אומרת כי טראמפ הוא יותר עניינה הפנימי של ישראל מאשר מיכאל סיגנר ויהודי ארצות הברית כולם! זה פשוט לא הולך! זה מגדולי הדיסוננסים שנשמעו על ידי שר בישראל מעודה.

חזור בך השר. אתה כבר לא עניינך הפנימי שלך. אתה כבר ענייני הפרטי שלי, של כל יהודי ישראל, של כל יהודי בעולם. של מהותה של ישראל. חזור בך. אמור כי לא הובנת. אמור כי לא היטבנו לשמוע. אמור כי הוציאו אותך מהקשרך. אמור משהו. אל תשאיר רגע בישראל, שמעולם עד הנה לא ראתה בגורלו של יהודי בעולם עניינה הפרטי של ממשלה שרדפה אותו או דיכאה אותו או מנעה את זכות עלייתו ארצה. מה פתאום אמרת מה שישראל השביעה עצמה מעצם מהותה לא להעלות על דל שפתיה ולא על ספי מחשבותיה.

מה במאוד ביישתנו. חזור בך.

17.08.2017

יצחק מאיר

 

* * *

תקוה וינשטוק

ארוחת שחיתות במסעדה הרומנית "מאמאיה"

בבן יהודה 192

  אני אוהבת "אוכל יהודי": חמין ומעי (צ'ולנט וקישקע), דג ממולא, רגל קרושה... אהבה עוד מימי הילדות בפתח-תקווה, כשהלכתי בימי שישי עם סבתא למאפיית חווצ'ה להטמין בתנורה את החמין לשבת. ושלא אישמע גזענית... כל מאכל האופייני ליהודי כל ארץ – מצפון אפריקה עד תימן, מרודוס עד ארצות הברית, הוא "אוכל יהודי". ובכל זאת כשאומרים "אוכל יהודי" הכוונה למאכלים של  יהודי מזרח אירופה, פולין רוסיה וסביבותיהן. 

גם חברתי ג., ילידת רומניה, אוהבת אוכל יהודי. לעיתים, מרצון להתפנק, בעיקר בשבתות, פקדנו את מסעדת "בתיה" הנודעת בדיזנגוף, ממתינות בסבלנות בחוץ עד שיתפנו כסאות בפנים. אבל המטעמים היו שווים המתנה. זה היה עונג שבת.

גברת בתיה הלכה לעולמה ועברנו לסעוד ב"בתיה" החדשה, ברחוב החשמונאים, שם המשיכו  בנותיה במסורת המטבח של אימן. אבל גם "בתיה ב'" שבקה חיים ואנו נותרנו כצאן ללא רועה.

ניסינו כמה מסעדות "יהודיות". הן אינן רבות וכמעט כולן ותיקות. מסעדות יהודיות חדשות אינן באופנה. פולין וליטא כבר אינן ארצות עלייה, והמסעדות הרוסיות של היום הן עולם לעצמו, לא  מציעות  אוכל יהודי דווקא.

ניסינו בדרום העיר, גם בדיזנגוף. האוכל והאווירה לא תאמו לטעמנו. זו עלובה מדי, זאת תיירותית מדי. הרחקנו אפילו עד גבול בני ברק, למסעדה של קיבוץ גלויות: אוכל יהודי פולני לצד אוכל יהודי מרוקאי וטריפוליטני, לא רע, אבל לא מצדיק טלטול למרחק.

נזכרתי כי לפני שנים קראתי ב"מכתב העיתי הלילי" בשבחה של מסעדת "יהודית". זכרתי שהמסעדה רומנית, ברחוב בן יהודה, אבל לא זכרתי את שמה ולא את מיספרה ברחוב. במודיעין "בזק" קיבלתי כמה שמות של מסעדות בבן יהודה. אף אחת לא היתה רומנית.

ויתרנו. החלטנו לנסוע למתחם שרונה. כשנכנסנו למונית עלה בדעתנו לשאול את הנהג שמא הוא מכיר את המסעדה הרומנית. נהגים יודעים הכול.

"כמובן!" השיב. "'מאמאיה', מסעדת גריל רומני, בן יהודה 192."

הפלגנו אליה.

מסעדה בנוסח של פעם. אולם ארוך, שולחנות עץ כבדים, כסאות נוחים. מפות לבנות. מפיות מעומלנות. שקט. אין מוסיקה מחרישת אוזניים ומונעת שיחה ולא שלל אורות מיותרים. מסעדה "אריסטוקרטית" של יוצאי אירופה. חבר'ה צעירים לא יבחרו בה, לא מבחינת האוכל ולא מבחינת המראה, ואילו אנו מצאנו את מבוקשנו.

היתה שעת צהריים אבל האורחים מועטים. זוג מבוגר, עוד שני זוגות, כנראה הורים עם בן או בת ובני זוגם. גם הם, הדור השני, כבר היה בגיל השלישי. שתֵינו העלינו עוד יותר את רף הגיל.

את פנינו קידמה מלצרית קשישה שתאמה לכאן ככפפה ליד. כאילו צמחה והזקינה יחד עם המקום. תחילה אפילו חשבתי שהיא בעלת המסעדה. באירופה רואים גם מלצרים ותיקים ששערם הלבין. אצלנו כבשו בני התשחורת את כל השטח. לגביהם המלצרות אינה מקצוע אלא תחנת מעבר עד שיסיימו ללמוד או ימצאו פרנסה אחרת. היום התחילו למלצר, מחר כבר תישאם הרוח  ובמקומם יבואו אחרים, מנוסים עוד פחות.

המלצרית הציבה סלסילת לחם. לא דבר מובן מאליו, המסעדות חוששות כנראה שהלקוחות ישביעו את רעבוננו בלחם על חשבון המנות... היא  הביאה שני תפריטים ארוכים. בחרתי למנה ראשונה כבד קצוץ, מאכל חביב עליי בכל צורה, קצוץ ומטוגן, ובלבד שיהיה כבד עוף.

חברתי, כיאה לרומנייה, ביקשה מרק צ'ורבה.

"שתייה?" שאלה המלצרית.

הזמנתי בירה שחורה, משקה שאינו מצוי בהרבה מסעדות, וחברתי ביקשה מיץ תפוזים.

"רוצים חמוצים?"

הנהנו בחיוב.

הגיעה צלחת משותפת לשתינו: תלולית של כרוב חמוץ ,שתי עגבניות חמוצות וזוג מלפפונים חמוצים גדולים.

 הכול נראה כפי שהוצא מפחיות השימורים, ללא כל טיפול. המלפפונים היו גסים והעגבניות חלקלקות, מסרבות להיחתך. פתיחה לא מבשרת טובות.

אחרי החמוצים שהיוו החמצה, חלה הפסקה. בינתיים למדתי מחברתי כי "מאמאיה" פרושו מאמא, אימא, וגם שמו של חבל ארץ ברומניה.

הגיעו המנות של ממש, והתאכזבנו לטובה. הצ'ורבה לוהט ומהביל, ולדברי חברתי נעשה כהלכה. הכבד היה רך וחלק וטעים מאוד. שתי המנות היו נדיבות.

הזמנתי מנת פתיחה נוספת: רגל קרושה. מטעם שאיני מוותרת עליו ב"מסעדה יהודית". המקפא היה נוקשה ומפולפל כיאות, עם חזרת ופלח לימון. לדידי, מעדן מלכים, לרבים במשפחתי, מוקצה מחמת מיאוס. מעולם לא הכנתי אותו בבית.

 בטני כבר תפחה אבל אם כבר הולכים למסעדה, לוותר  על המנה העיקרית?

צו'לנט וקישקע לא באו בחשבון. אלה מאכלי שבת והיה יום של חול. ביקשתי מוח על האש. משהו כמעט אקזוטי. הכבד, הרגל והמוח, כולם חלקי בשר פנימיים שאינם יפים לבריאות אבל יפים לחיך... וכמה כבר אני אוכלת מהם?

חברתי ביקשה קבאב. המתנו. מהמטבח בקעו קולות קיצוץ וריחות טיגון. את המנות מכינים עכשיו, טרי טרי. הגיעה המנה שלי, ואימה תקפה אותי. צלחת גדולה מאורכת מלאה עד גדותיה שלושה נתחי מוח גדולים, עם מחית תפוחי אדמה וסלט ירקות. מי יכול לאכול את כל זה? העיניים אמנם גדולות אבל אפשרות הקיבול כבר קטנה, רחוקה ממה שהיתה פעם.. המנה היתה מיותרת בהחלט, הלוואי ויכולתי להחזירה כלעומת שבאה...

טעמתי  את התמחית, קצת ירקות על המזלג ונתח אחד של מוח שנימוח בפה, והרגשתי שפשוט אי אפשר יותר. ביקשתי לארוז לי את השאר, חברתי קיבלה שלושה קבאבים שמנמנים לצד פרוסות תפודים מטוגנות. טעמה קציצה אחת, אמרה כי טוב, וביקשה אף היא לארוז את היתר. מספיק ודי! יש גבול!

הכבד, הרגל הקרושה, המוח, הבירה ומחצית השותפות בלחם ובחמוצים, הסתכמו ב-161 שקל. מלבד התשר. לא מעט. כפול ממחירה של ארוחה עסקית אבל גם לא יקר מדי עבור ארוחת שחיתות של מנות בלתי שגרתיות. מה גם שהשיירים נועדו למנה העיקרית בארוחת מחר בבית. פעם ביובל אפשר להשתולל!  חברתי שילמה 96 שקל על הצ'ורבה, הקבאבים, המיץ וחלקה בצלחות המשותפות, ובנוסף, התשר. היה טוב! טוב מאוד! יותר מדי טוב...

"מאמאיה", גריל רומני. בן יהודה 192, ת"א. 03-5237784.

תקוה וינשטוק  

         

* * *

משה כהן

טראמפ צודק

בעקבות ההפגנות בשרלוטוויל האשים נשיא ארה"ב "את הקיצונים משני הצדדים," ועל כך יצא קצפם של "האנשים הנאורים".

רגע, הוא גינה את מפגיני הימין אך ציין שיש ביניהם גם "אנשים טובים", ושהיו מפגיני שמאל שנהגו באלימות ושיש לגנות גם אותם. 

מתקוממים ה"אנשים הנאורים", איך הוא מעז להפנות אצבע מאשימה כלפי פעילי השמאל, הריהם פרה קדושה, סמל התום והיושר. 

סליחה, האם לא שמעתם על אנשי שמאל שמארגנים הפגנות המוניות נגד מדינת ישראל (כיבוש, גזענות, פשעי מלחמה) וקוראים להחרמתה?

אתם יודעים מה, לא נפלתי מהכסא כשנשיא ארה"ב האשים גם את פעילי השמאל. גם הם אינם טלית שכולה תכלת. 

אך "האנשים הטהורים" לא יחמיצו שום הזדמנות להכפיש את דונלד טראמפ, בצדק או שלא בצדק.   

אז מה אם פעילי השמאל עושים דה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

 

[אהוד: בין אנטישמיות ימנית לאנטישמיות שמאלנית – זה כמו בין דבר לכולרה].

 

מסיתים יהודים

16 אוגוסט, שעה 6, רשת ב', דב גילהר מגיש תוכנית אקטואליה.

בין השאר הוא מתייחס ומראיין על החקירה של שייח ראאד סלאח על הסתה לטרור. 

בכל פעם שהוא מתייחס הוא מעלה את השאלה "למה לא לחקור גם מסיתים יהודים דוגמת סמוטריץ?"

זו גישה מעוותת, כמה פיגועי טרור היו בגלל הסתה של יהודים? 

העיוות הזה אופייני לשדרנים שמאלנים היוצאים תמיד להגנת מסיתים ורוצחים ערבים ומנסים ליצור "איזון" כביכול עם מסיתים יהודים. 

סהרורורים לכל דבר. 

 

זו תורה וזה שכרה?

האוניברסיטאות שלנו הן "נאורות" לעילא ולעילא.

מגנות את "הכיבוש", מגנות את "הגזענות" היהודית כלפי ערבים, מאשימות את חיילי צה"ל בפשעי  מלחמה, קוראות להחרמת ישראל, מחלקות פרסים לחברי "שוברים שתיקה" ו"בצלם", חוסמות מרצים לא "נאורים" שאינם מטילים את כל האשמה על ישראל. 

ניתן היה  לצפות שהן יזכו להוקרה על "נאורותן" זו ויקבלו דירוג מכובד,

אל למרבה האכזבה הדירוג שלהן ירד מתחת ל-100.

אתם  יודעים מה, הן הרוויחו את זה ביושר. 

כנראה "נאורות" פוליטית מלאכותית אינה עולה בקנה אחד עם מצוינות אקדמית המבוססת על ראייה אוביקטיבית. 

 

אזרחים נאמנים

טוענים "האנשים הנארים": השייח ראאד סלאאח אינו מייצג את עמדת ערביי ישראל המעונינים בדו קיום בשלום. 

האמנם? אז למה כל חברי הכנסת הערבים יוצאים להגנותו ומפנים אצבע מאשימה כלפי ממשלת ישראל?

זה מעורר הרהורים נוגים לעתיד הדו-קיום שלנו ובעניין קניית רצונם הטוב על ידי הזרמת 15 מיליארד שקל וגישה פייסנית "מבינה" כלפי הערבים. 

 

גינוי לטרור

לרגל הפיגועים בספרד צריכה ממשלת ישראל לשלוח גינוי בנוסח המקובל והידוע באו"ם: 

"ממשלת ישראל מגנה אלימות מכל הצדדים וקוראת להפסיק את הכיבוש כדי לסיים את הסכסוך."

 

של מי השידור הציבורי הזה?

הבה נראה דגימת שידורים.

19 באוגוסט, שעה 17, ערוץ 1:

השידור התקופתי הקבוע על מלחמת יום הכיפורים, היוהרה, הזלזול, המחדלים, סבלם של חיילי המעוזים, הלומי הקרב (זה נושא חזק כי הלם קרב אינו חולף), הנפגעים על החרמון, חיטוט נלהב בפצעים המדממים של הטרואמה הלאומית, הלנצח תאכל חרב, הנאה מזוכיסטית לעילא ולעילא. אין הלקאה כהלקאה עצמית. כמובן אף מילה על הניצחון של צה"ל, ואיתי לנדסברג מטיף לנו שוב "לא למדנו שום דבר." להתראות בחיטוט החוזר ביום הכיפורים. 

השעה 17:30: מעבר טבעי לסיבות לסכסוך, סרט על עוולות "הכיבוש" העוולות כלפי הערבים, מתנחלים מתנכלים לערבים השלווים, זורקים אבנים על חיילי צה"ל, הרעיונות "ההזויים" של גוש אמונים. אף מילה כמובן על הטרור הערבי שאינו קשור לסכסוך. 

השעה 18: גל גבאי מגישה תוכנית על "ההדתה בחינוך", ותומכת בלהט במרואיינים כמו רענן שקד ותמר זנדברג המקימים קול זעקה נגד "ההדתה": אבוי, מלמדים את ילדינו על חגי ישראל ועל מושגים ביהדות, במקום ללמד אותם דברים רלוונטיים כגון "הנכבה" ומחמוד דרוויש. 

השעה 19: אני תמה של מי השידור הציבורי הזה, שאנו מממנים, של העם כולו או רק של השמאל? 

 

מה השכר?

מעניין לדעת מה שכרם של מני נפתלי ואלדד יניב תמורת ארגון ההפגנות בפתח-תקווה, ומי משלם אותו?

אל תגידו לי שהצדיקים האלה מתנדבים לשם שמיים.

משה כהן

ירושלים 

 

 

* * *

ריקה ברקוביץ

בשם האמונה

 מעשה בסוס ובגמל, בהמות משא, שכל אחד מהם על גבו מטען נשא. צעדו השנים לאיטם במדבר ובדרכם פגשו את חברם – חמור-הבר, בירכו אותו לשלום, אך החמור לא הגיב, הוא המשיך בדרכו והסוס אמר: "אני לא מבין, מה קרה לחמור שעל פנינו עבר כלא רואה או שומע דבר?"

לפתע באה לקראתם האתון כשעל פניה רעלה, היא בירכה אותם לשלום ושאלה אם הם ראו את בעלה.

"כן, ראינו אותו," הגמל אמר: "חמורֵך, לפני שעה קלה על פנינו עבר ולהפתעתנו הוא לא טרח כלל להפנות את מבטו אלינו ולהשיב על ברכותינו."

האתון התנצלה בפניהם ואמרה בנעירה: "החמור שלי שהחליט לחזור בתשובה, מקפיד היום למלא על פי הכללים כל מצווה, ומתרחק מבָּעֲלֵי חיים חילוניים שכל קדושה מחללים ומאמין שצריך למחות מעל מפת העולם את כל הכופרים, במיוחד אתכם הסוסים והגמלים."

"מוזר," הסוס אמר, "הרי אנחנו בני אותה משפחה, משפחת הבקר."

"משפחה או לא משפחה," השיבה לו האתון, "החמור שלי מאמין, שאם ימלא כל מצווה, הוא יזכה לקבל בעולם הבא את מה שהובטח לחמורי-הבר: לזכות בשבעים אתונות בתולות ולהיות שם לנצח נצחים בריא ומאושר." 

ריקה ברקוביץ

 

 

 

* * *

נעמן כהן

בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי

עיקרי התחייה

שניים הם תורי התחייה: 1. "תור המלחמה והכיבוש", 2. "תור האדנות והגאולה".

ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:

א. "העם – העם העברי הוא עם סגולה: יוצר דת הייחוד, מחוקק מוסר הנביאים, נושא תרבות עולם; גדול במסורת הגבורה ומסירות הנפש; ברצון-החיים וכוח-הסבל; באור רוחו; בביטחונו בגאולה.

ב. המכורה – היא ארץ-ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת יְהוָה אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת (ט"ו-י"ח) היא ארץ החיים בה ישכון לבטח העם העברי כולו.

ג. העם ומכורתו – את ארץ-ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחייה. לפיכך יש לישראל, ורק לו, זכות הבעלות על ארץ-ישראל. זכות זו היא מוחלטת, היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע עוד לעולם.

ד. היעוד – א. גאולת הארץ; ב. תקופת המלכות; ג. תחיית האומה: אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות.

כיבוש בחיל – א. גאולת הארץ משמעה: כיבושה בחרב מידי זרים לאחוזת-עולם. ב. תקומת המלכות משמעה: חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.

שלטון במזרח ובים – האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני ותרבותי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.

"ה. חינוך – חינוך העם לאהבת החירות וטיפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים. השרשת הרעיון, כי גורל העם נתון בידיו הוא. חידוש ההכרה: "הסייף והספר ניתנו מכורכין מן השמיים" (ויק"ר ל"ה, ח').

ו. אחדות – איחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית, שימוש בגאוניותם, מעמדם ומאדם של היחידים – וכוון מרצם, מסירותם ולהטם המהפכני של ההמונים למלחמת שחרור.

ז. בריתות – כריתת בריתות עם כל המעונים במלחמת הא' המוכנים לסייע לו במישרים.

ח. כוח – חישול הכוח הלוחם והאדרתו - במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו.

ט. מלחמה – מלחמת תמיד עם כל העומדים לשטן לקיום היעוד.

י. כיבוש – כביוש המכורה בחיל מידי זרים לאחוזת עולם."

ואלה תפקידי הארגון בתור האדנות והגאולה:

"י"א. אדנות – חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.

י"ב. משטר הצדק – הקמת משטר חברתי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי. במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל. בו יחיו חיי אחווה, כבוד וחרות כל בני האומה, באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.

י"ג. החייאת השממות – בנין החרבות והחייאת השממות, לעליית המיליונים, פרייתם ורבייתם.

י"ד. משפט הזרים – פתרון בעיית הזרים על ידי חלופי אוכלוסים.

ט"ו. קבוץ גלויות – קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.

ט"ז. שלטון – האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני, תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.

י"ז. תחייה – החייאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל, צרוף האופי הלאומי בכור התחייה.

י"ח. הבית – בניין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה."

 

עיקרים מרשימים אלו לא נוסחו ע"י אחד מארגוני תנועת נאמני הר הבית או בניית בית המקדש ואינם תוצאה של הדתה. הם נוסחו ע"י מפקד ארגון הלח"י אברהם שטרן (יאיר).

אברהם שטרן (יאיר) הוסף עוד רובד מיתי לעיקרי התחייה. בהיותו חבר האצ"ל חיבר את השיר ששימש כהמנון הארגון – "חיילים אלמונים", וכשפרש מהאצ"ל והקים את הלח"י העביר אליו את המנונו והאצ"ל נאלץ לאמץ המנון אחר.

 

"חלומנו למות בעד עמנו"

בשירו "חיילים אלמונים" מתכתב אברהם שטרן (יאיר) עם אמרתו של טרומפלדור. אבל בשונה מטרומפלדור שכתב: "לָמוּת בְּעַד אַרְצֵנוּ", הוא כתב "חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ! (ראה ספר השירים של אברהם שטרן המכונה יאיר, הוצאת סולם, תש"י, הקדמה ד"ר אלדד שייב, עמ' י"ג.)

האימרה "חֲלוֹמֵנוּ: לָמוּת בְּעַד עַמֵּנוּ" מזכירה אמנם את אמרתו הידועה של טרומפלדור, אבל יש הבדל תהומי בין השניים. בי"א באדר 1920, כאשר הערבים ירו בטרומפלדור ופגעו בו, הוא קילל מיד ברוסית: "יופ טפוימט!" (לא היו אז קללות בעברית). כאשר טרומפלדור הבין כי חייו עומדים להסתיים, הוא הביט אחורה, ניסה לתת משמעות לחייו, לכל מה שפעל, לכל מה שהקריב. "אין דבר," הוא אמר, "אם כבר צריך למות," – "אין דבר, טוב למות בעד ארץ." טרומפלדור עדיין לא שלט טוב בעברית, התכוון לומר "ארצנו".

אמירת טרומפלדור ההומניסטית המדברת על חלום של בנייה ושל חיים שונה מהותית מהטירוף הפשיסטי-ניהיליסטי של יאיר שטרן החולם על מוות כמטרה ולא כאמצעי.

העיסוק במוות כיעד נכסף הגיע לאברהם שטרן (יאיר) באמצעות רעיונות הפאשיזם האיטלקי.

בספטמבר 1919 יצא המשורר גבריאלה ד'אנונציו (1938-1863), מייצג הימין באיטליה, בראש המצעד על פיומה, עיר נמל שנמסרה ליוגוסלביה במסגרת הסכם השלום שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אנשיו השתלטו על העיר בלא הסכמת הממשלה והקימו בה רפובליקה. סיסמאות הקרב של לגיונות ד׳אנונציו היו: "פיומה או מוות," "למען פיומה, למען איטליה, למען ד'אנונציו."

דאנונצ'יו השפיע מאוד על חוגי הרביזיוניסטים בארץ. ז'בוטינסקי תירגם את שיריו. אבא אחימאיר קרא לעצמו "פשיסטן" ואף ראה בהיטלר מנהיג לאומי "מזהיר". כל אלו היוו את מקורות ההשפעה של אברהם שטרן (יאיר).

בכל מקרה דמותו של אברהם שטרן (יאיר), המרטיר שהקריב את חייו "למען עמנו", נהפך לדמות מיתית בעיני חסידיו אנשי הלח"י ותומכיהם, ורבים מהם קראו לבניהם על שמו.

השם  "יאיר" נהפך לפופולארי בקרב חוג נרחב של אנשים. (אין לי ידע על סיבות קריאת שמו של יאיר מיליקובסקי-נתניהו-האן, אבל אני משוכנע שיש להן גם קשר כלשהו לדמותו של אברהם שטרן-יאיר.

מעולם, אגב, לא שמעתי על מישהו שקרא לבנו על שמו של יוסף (אוסיה) וולדימירוביץ'- וולפוביץ'-טרוּמְפֶּלְדּוֹר)‎.

 

ב"יאיר" הראשון שנקרא ע"ש מפקד הלח"י נתקלתי כאשר היה לי שכן בחיפה, דמות מרשימה שסיפר שהיה מלוחמי הלח"י. זה הרשים אותי כי זו הפעם הראשונה בחיי בה נתקלתי במישהו מארגוני "הפורשים" ושמעתי על המנהג לתת לבנים את השם יאיר.

השכן שלמה (סולומונוב) בן שלמה יליד 1916 בסופיה. היה חבר בית"ר ומפקד קן בית"ר בסופיה. עלה לארץ ב-1935 והצטרף לפלוגות בית"ר בזיכרון יעקב, שם התמנה מפקד הסניף. בימי מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט השתתף בפעולות תגמול נגד הפורעים הערבים. ב-1937 נעשה חבר הארגון הצבאי הלאומי ונשלח ב-1939 לקורס מפקדי האצ"ל שנערך בפולין. עם סיומו, נשאר להדריך בקורס מֶרכזי להדרכה בפינסק.

לאחר שובו ארצה התמנה למפקד האצ"ל בגליל העליון. בעת הפילוג באצ"ל ב־1940, הצטרף אל אברהם שטרן (יאיר) והפך חבר לח"י.

ב-1941 נעצר ברחוב ולאחר יותר משלוש שנים בכלא עכו הוגלה לאפריקה וישב במחנות באריתריאה ובסודן. הוא השתתף בבריחה הגדולה של 51 עצורים מהמחנה באריתריאה ב-29.6.1946, נתפס והוחזר למחנה. ב-29.3.1948, ברח שנית, ממחנה גילגיל, עם חמישה חברים נוספים, הגיע לצרפת, והתמנה אחראי על לח"י באירופה. שם הכיר גם את אשתו יהודית שעזרה לו בפעולותיו המחתרתיות.

לאחר הקמת המדינה בראשית שנת 1949 שב לישראל. תוך זמן קצר נעצר כאיש לח"י והושם במעצר, בקשר לפרשת ברנדוט (במסגרת מעצר כל חברי לח"י לשעבר), ושוחרר עם החנינה הכללית.

שלמה היה פעיל ב"מפלגת הלוחמים" עד לפירוקה.

יחד עם יצחק יזרניצקי-שמיר הוא הקים חברת קבלנות בניין שלא צלחה. ואחר עסק  בהפצת ספרים ובמו"לות. פתח חנות בבית הקרנות בחיפה. טבעי היה שיהודית ושלמה לוחמי הלח"י בחרו לקרא לבנם "יאיר" על שם המנהיג הנערץ.

הבן יאיר שנקרא ע"ש המפקד המיתולוגי, ונועד להנציח את זכרו ופעולתו, גדל לתפארת כנער עברי-ציוני, אבל כשבגר החליט לרדת מהארץ.

בסוף שנות השבעים הוא הגיע לאמריקה ומאז הוא חי בה בעושר רב. אני לא מניח שהוא לוחם לתחיית העם האמריקאי, והוא לא הצטרף ל"אלט רייט", והוא גם לא לוחם למעןMake    America Grate Again אבל וודאי שהוא נטש את עיקרי התחייה של העם העברי שנוסחו על ידי אותו האיש ששמו הפרטי בא להנציח.

 

נזכרתי באותו יאיר לאחרונה כאשר קראתי כתבה על יאיר אחר שגם הוא נועד להנציח את מפקד הלח"י אבל הפעם אותו "יאיר" לא רק שירד לאמריקה, אלא שמניו יורק הוא מנהל מאבק לחיסול מדינת היהודים, מאבק כל כך מרשים עד שהשפיע אפילו על ערבי-נוצרי אנטישמי שחי בארץ ונאבק כל חייו לחיסול מדינת היהודים.

האיש הוא יאיר סבוראי, בנם של אנשי הלח"י משה וטובה סבוראי.

כמה מילים על הוריו אנשי הלח"י.

משה סברנסקי-סבוראי נולד בשנת 1914 באוקראינה, הצעיר בין תשעה ילדים. עלה לארץ ב- 1925. ב-1932 הצטרף לארגון "ההגנה". בנוסף, היה חבר בתנועות ברית הבריונים, בית"ר וצה"ר. בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט היה פעיל במסגרת האצ"ל בחיפה. ב-1939 נעצר וישב בבית הכלא בעכו ביחד עם דוד רזיאל למשך 6 חודשים.

בשנת 1940 הצטרף לקבוצתו של אברהם שטרן (יאיר), ושימש אחראי על המודיעין בארגון. ב-1941 נעצר סבוראי על ידי המשטרה הבריטית בתל אביב ונשלח למחנה המעצר במזרע. כעבור כמה חודשים, ב-27 בנובמבר, הצליח לברוח מהליווי המשטרתי וחזר לפעילות המחתרת כמפקד מחוז תל אביב.

במהלך חודש ינואר עבר מפקד הארגון, אברהם שטרן, לדירתם של משה וטובה סבוראי בשכונת פלורנטין בתל אביב, ומשם ניהל את פעילות המחתרת.

ב-27 בינואר 1942 שהה סבוראי בדירה ברחוב דיזנגוף 30 שבה נורו ארבעה מחברי הלח"י על ידי אנשי הבולשת הבריטית בראשות הקצין ג'פרי מורטון. כעבור שבועיים, ב-12 בפברואר נורה אברהם שטרן בדירתו של סבוראי על ידי ג'פרי מורטון ומת. (בדירה נמצא היום מוזיאון הלח"י).

סבוראי נידון למאסר עולם שהומר בהמשך ל-10 שנות מאסר ממנו ברח בראשית שנת 1948.

לאורך השנים היו שהאשימו את סבוראי בגרימת מותו של מנהיג הלח"י, אברהם שטרן, וטענו כי פליטת פה שלו בעת ששכב בבית החולים תחת השגחת שוטרים בריטים היא שחשפה את מקום מחבואו. סבוראי עצמו דחה טענה זאת בתוקף ואף ניהל שורה של משפטי דיבה נגד חברו ללח"י, אנשל שפילמן, נגד עיתון מעריב ונגד ארכיון צה"ל.

לאחר הקמת המדינה התקשה למצוא עבודה כמורה ולכן שימש כנהג בחברת "אגד". בשנת 1957 הוסמך כעורך דין. 

ב-1981 נמנו משה וטובה סבוראי עם מייסדי היישוב שקד בצפון השומרון.

סבוראי נפטר בביתו בשקד ב-6 בדצמבר 2011 שמו הונצח בקריאת רחוב על שמו ביישוב חוות יאיר שבשומרון. אשתו טובה נפטרה ב-31 במרץ 2013, בגיל 97.

 

ובחזרה לבנם יאיר. כתב "הארץ", הגזען האנטישמי הנוצרי, עודה בשאראת, (האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי מוסלמי של הארץ) נסע לניו יורק לראיינו וחזר עם כתבה בשם: "אנשים טובים, הנער שממנו למדתי את האמת" (מוסף הארץ 28.7.17)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4298128

וזה מה שכותב בשאראת: "גם בניו יורק מתברר שאין מי שחיים את בעיות הארץ הזאת יותר מאשר פלסטיני גולה וישראלי לשעבר." ודוק: יאיר סבוראי עכשיו הוא "פלסטיני גולה,"

אגב, הכותב הוא יווני-נוצרי שבגין הכיבוש הערבי איבד את שפתו וזהותו היוונית אך המשיך לשמור על דתו הנוצרית. ובחר לכנות עצמו פלישתי (פלסטיני בערבית).

למרות שכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כ-13 מיליון קמ"ר, 23 מדינות) היו לפני הכיבוש הערבי נוצריים, כעת כמעט לא נותרו בהם נוצרים ורק תחת הכיבוש היהודי ניתן עוד לנוצרים לחיות, הנוצרי עודה בשאראת נאבק לחיסול מדינת היהודים והפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית.

נחזור לכתבה.

אותו יאיר מספר שמגיל 16 (ב-1966 לפני "הכיבוש" של 1967) כחניך "השומר הצעיר" בקיבוץ מזרע, הוא הזדהה עם אירועי 1948 והסתכל בבוז על התעמולה הציונית והתובנה שלו היתה: "מה שלא יהיה, תושבים לא מפנים מכפריהם. נקודה."

בשאראת לומד ממנו וכותב בהערצה: "מול תובנה פשוטה זו גם התרגזתי על עצמי, בגלל ניסיוני הפתטי להדוף טענות אלה בתגובות נקודתיות שאינן העיקר. מפני שהעיקר, שבא מפיו של נער בן 16, מסנוור בפשטותו: גם אם הערבים סירבו לחלוקה, גם אם הם נוצחו במלחמה, גם אם הם ירו מכפר זה או אחר, גם אם מדינות ערב פתחו במלחמה, גם אם המופתי הוא זה אשר הגה את 'הפתרון הסופי' ולא היטלר המסכן (כפי שאפשר להבין מדבריו המלומדים של ראש הממשלה בנימין נתניהו) וגם עוד אלף 'גם' – כל זה לא מתרץ את הגירוש של משפחתי ושל שאר תושבי כפר מעלול. נקודה, שורה חדשה."

כמה חודשים לאחר מלחמת 1967 נסע יאיר סבוראי לירושלים (המשוחררת מהכיבוש הערבי העבר-ירדני) ו"מישהו שם סיפר על מה שהתחולל במה שנקרא אז 'אצבע לטרון', הרס הכפרים עמואס, יאלוּ ובית-נוּבא, וזה דירבן אותו לבקר באזור." שם הם צילמו את חורבות הכפרים. הם נהרסו לגמרי אחרי שהקרבות הסתיימו, בדיוק כמו שקרה ב-1948.

מצויד בצילומים הוא הגיע אל מערכת "העולם הזה" בתל אביב. הוא זוכר היטב שאורי אבנרי, עורך העיתון, "לא מצא עניין בסיפור." גל ההתלהבות הלאומי ששטף את הארץ אחרי המלחמה כנראה לא פסח גם עליו. אבל סבוראי לא ויתר. חודש לאחר מכן הוא שלח מכתב למערכת, בליווי אחת התמונות שצולמו בלטרון. דבריו פורסמו במדור המכתבים.

(הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי) הגיב על זה שבכל זאת הוא פעל נגד. "הארץ" 2.8.17)

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.4320249

כמובן שלאור זאת מהבחינה המוסרית החליט "יאיר" סבוראי לרדת מהארץ לאמריקה (שנישלה את האינדיאנים).

יאיר סבוראי רואה את הכיבוש של 1967 כהמשך של הנכבה. מפני שהמטרות בשני האירועים הן מה שהוא קורא "החלפת עם", ובמונחים משפטיים זה טיהור אתני שנחשב לאחת העבירות החמורות ביותר על החוק הבינלאומי. והוא רואה בטרוריסטים הערבים לוחמי חופש.

כעת, כשהוא בפנסיה, הוא כותב ומנסה למשוך את תשומת ליבו של העולם לתיקון העוול שנגרם לעם הפלסטיני ע"י חיסול מדינת היהודים. ולהיאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי של ישראל.

עיקרי התחייה של יאיר (אברהם שטרן) נדחו ע"י עיקרי התחייה (הנהאדה) של הכיבוש הערבי המכונה פלישתי ע"י יאיר סבוראי.

בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי (ישעיהו פרק א').

 

ולסיום כמה מילים על הכפר מעלול (בעברית מהלול), כפר הוריו של בשאראת.

עודה בשאראת נולד להורים עקורים מכפר מעלול, כפר שהקימו הכובשים הערבים על שרידי הישוב היהודי מהלול. (מושב נהלל נקרא על שמו). חצי מאדמות הכפר נקנו בכסף רב ע"י הקרן קיימת. (ודוק: הכובשים הערבים לא קנו את כיבושיהם בכסף). ב-1926 התיישבה "קבוצת פינסק" והקימה את קיבוץ גבת מדרום לכפר מעלול.

בחודש יוני של שנת 1929: בערב חג-השבועות, בראשית קציר שדות הדגן, עלו עדרים של ערבים מהכפר השכן מהלול על השדות הזרועים מצפון לגבת. מיספר חברים שירדו לגרש את העדרים נתקלו בברד של אבנים מצד הרועים. בצהרי היום החלה מתקפה של עשרות ערבים. הערבים פלשו גם לגן הירקות והחלו לגנוב ירקות. החברים שעבדו באיסוף ירקות נאלצו לסגת משם והתוקפים התקדמו מחלקת גן הירק לכיוון החצר. כל החברים גויסו והחלו לרוץ עם קלשונים, אתים, וחרמשים, לשדה הירקות על יד הוואדי, בגבול אדמות מהלול, בניסיון למנוע את כניסתם של הערבים לחצר המשק.

הערבים היו אמני הקליעה באבנים: כל אבן שנזרקה על ידם פגעה, והם פגעו גם בפרדות. ליוליק ויודקה נפגעו מן האבנים והובלו למרפאה. החברים היו במצוקה. היה חשש שיאלצו לסגת ולהפקיר את המשק לערבים. אז החל פתאום לרדת גשם שוטף שהכביד מאוד על התנועה בשדה. מיד הזעיקו בטלפון וברכיבה מהירה את אנשי הקבוצות השכנות, "השרון" ו"עיינות". והם הופיעו לעזרה בעורפם של הערבים והחלו להפליא בהם את מכותיהם. חלק מהעדר שעלה לשדה נתפס, והובא לחצר המשק. אז החלו הערבים בנסיגה מהירה. והחברים החלו לרדוף אחריהם.

בינתיים הופיעו גם שוטרים ממשטרת נצרת, שהוזעקו והצליחו ללכוד את כל מחנה המתנפלים, עשרות רבות של ערבים. הם הובלו לחצר ומנהיגי הכנופיה נאסרו. קטטה זו העלתה את יוקרת גבת בעיני ערביי הסביבה, ועזרה בהרתעה ממתקפות נוספות. מאורע זה בישר את מאורעות תרפ"ט 1929 שהחלו בכל הארץ – הפרעות ביפו, הטבח בחברון, והתנפלויות על יישובים בודדים.

הכפר הערבי מעלול חרב במלחמת השחרור בגלל ירי והתנכלות בלתי פוסקת מתוכו ע"י תושביו ואנשי "צבא ההצלה הערבי" לתנועת רכב יהודי מחיפה לנצרת, לאחר שתושביו הוזהרו. במבצע דקל כבש גולני את הכפר יחד עם מוג'דל בקרב קשה ותושביו נמלטו.

כבר כתבתי שהנכבה היה עונש צודק על מלחמת השמד הערבית ביהודים אבל לא מספיק.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00941.php

הערבים-המוסלמים אחראים לנכְּבָּה, בגלל הניסיון לחסל את מדינת היהודים ואת היהודים תושביה.

הנכְּבָּה של ערביי הארץ ב-1948 היא עונש מוצדק על ניסיון רצח, מפני שהיא תוצאה של מלחמת אזרחים שפתחו בה ערביי א"י נגד היהודים, ובהמשך פלישת צבאות מדינות ערב. כאשר רוב  האוכלוסייה הערבית השתתפה במאמץ המלחמתי ובתמיכה אידיאולוגית, שמטרתה חיסול טוטלי של היישוב היהודי.

עודה בשאראת ותומכיו הערבים והיהודים נאבקים להמשך המאבק לחיסול מדינת היהודים.

"אנחנו לא מתכננים את הזכות אלא את השיבה":

http://xnet.ynet.co.il/xo/articles/0,7340,L-3091888,00.html

נראה שהנכְּבָּה הוא עונש מוצדק אבל אינו מספיק, מפני שהערבים ממשיכים בניסיון שבו נכשלו.

 

על פחד ותבוסתנות

יהודה דרורי אחוז שיתוק קטטוני מפחד החמאס. לדידו אין לישראל אפשרות ללחוץ על החמאס ולהביא לשחרור גופות חיילי צה"ל והאזרחים הנמצאים בידיו. "אנחנו פה," הוא כותב, "נמצאים במצב של 'מפסידים בלבד', לכן דבר לא נעשה (כלפי החמאס) ולכן לחץ מצד משפחת גולדין אם אפילו יצליח, יביא רק צרות לישראל." ("חדשת בן עזר", גיליון 1268)

בהקשר לפחד הקטטוני שאחז בדרורי, מן הראוי לזכור את אמרתו האלמותית של נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזבלט: "הדבר היחיד שעלינו לפחד ממנו הוא הפחד עצמו – פחד שאין לו שם, אין לו היגיון ואינו מוצדק אשר משתק את המאמצים שלנו להתקדם."

אם נאמץ את הפחד והתבוסתנות שלך דרורי ביחס לחמאס, עלינו לסגור את המדינה ולברוח מכאן. ואם לא הבנת זאת דרורי... חבל.

 

במאבק המכוער שלו נגד משפחת גולדין יהודה דרורי לא לבד. חבורת שוקן ושות' נמצאים יחד איתו.

  הוריו של סגן הדר גולדין ית"ד (ישראל תיקום דמו) התעמתו שלשום שוב עם עמוס שוקן, המו"ל של עיתון "הארץ״, לאחר שפירסם מעקב אחר שעות אספקת החשמל לעזה.

משפחת גולדין כתבה לו: "הארץ ממשיך בקו האנטי ישראלי שלו: באופן יומיומי, מפרסמים נתוני אספקת החשמל לעזה, בהתעלמות מוחלטת לכך שחמאס מחזיק בשבי חיילים ואזרחי ישראל."

המשפחה פנתה לשוקן וכתבה, "אנחנו מתביישים בך וב'הארץ' שמעדיפים לתת ביטוי למצוקת אזרחים בעזה ואינם מגלים שום חמלה כלפי משפחות ישראליות שיקיריהן נמצאים בידי חמאס."

שוקן מצידו ענה: "אני משתתף בכאבכם, אבל האם עבאס, שביקש את קיצוץ החשמל הוא שותפכם? והאם 4 שעות (לא 2) חשמל גרמה לחמאס להחזיר ישראלים? אז כנראה שאין קשר."

בחודש פברואר השנה השתלח שוקן בהוריו של גולדין לאחר שתקפו מאמר בעיתון שכוון נגדם.

רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של 'הארץ', פירסם מאמר בו כינה את התנהלותה של המשפחה כ"שגעון גדלות" – זאת, בעקבות בקשתה להפעיל לחץ על ארגון הטרור חמאס, כדי להביא לקבר ישראל את גופת בנם.

ההורים השכולים הגיבו למאמר בציוץ בטוויטר ופנו בשאלה למו"ל העיתון עמוס שוקן:

"רוגל אלפר במופע מביך של דמגוגיה. אינו מכיר את ערכי צה"ל לערבות הדדית, לא מפקירים חיילים בשטח. שלוש הדתות חותרות להבאת המת לקבורה ראויה. האם לדעתך לרצות בקבורה ראויה לבננו זו ההגדרה ל'שיגעון גדלות'?"

שוקן, מצידו, הגיב: "בהחלט." בשלב זה העיר העיתונאי בן כספית: "עמוס, צריך עזרה עם גניבת הסלולרי? לדעתי איזה מטורלל השתלט לך עליו וענה בשמך למשפחת גולדין."

בתגובה מחק שוקן את הציוץ "בהחלט" – וכתב: "מחקתי את הציוץ הבאמת מטורלל שכתבתי מבלי שקראתי עד הסוף את השאלה של גולדין." הוא הוסיף: "בכל מקרה אני מזדהה עם שאיפתכם להביא את הדר ואורון לקבר ישראל."

https://www.inn.co.il/News/News.aspx/353007

כפי שכתבתי ישנם דרכים ללחוץ על החמאס. רק המעז יצליח.

נעמן כהן

 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

 

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

 

פרק תשעה-עשר

הנישואים עם הדסה

 

הדסה היתה אלמנה יפת-תואר ועצמאית. היא לא היתה זקוקה, כשאר בנות-ירושלים, לקצבת החלוקה ולנדבות של ה"כוללים". היא עמדה ברשות-עצמה, ידעה להתמקח עם הפלאחים אשר הביאו חיטה לטחינה, וחלק ממנה מכרו בעזרתה, והשגיחה ביד רמה על עבודת הטחינה שנעשתה באמצעות סוסים ההולכים סחור-סחור ומסובבים את אבן-הריחיים.

היתה לה בת קטנה, מנישואיה לבעלה הראשון, שאותו הרגו לילה אחד שודדים ערבים.

ביום נישואיו הלבישו את יהודה אדרת אטלס רחבה ומבהיקה, קפטן עשוי משי דמשקאי משובח, חגורת משי משובצת – ולראשו עטרו שטריימל, מצנפת שׂיער. כל קרוביו מכריו חשבו שהנה-הנה רתמו בעול את הבחור-הפרא, ועתה יהיה יהודי הולך בתלם, כמו כולם.

לכך קיוותה גם הדסה – שיהודה ייעשה לתלמיד-חכם, לרב, ואילו היא תמשיך בעבודת הטחנה ותפרנס אותו. היו לה חלומות, והיתה גם מעשית מאוד. היא היתה מוכנה להקריב הרבה עבורו, בתנאי שיילך בתלם שהיא, ורוב יהודי ירושלים, ראוהו מקובל ומכובד – להיות בחור-ישיבה, ובעתיד – רב וגדול בתורה.

תחילה, כאשר החליט יהודה לעזוב את עבודתו בבנק של ברגמן, שמחה גם הדסה. היא חשבה שבזכות התורה שילמד – תזכה מעתה גם היא בחלקה בעולם הבא. אך לא כך קרה. יהודה לא הסתגל – לא לבגדים, לא ללימודי הקודש אצל דודו הדיין, בנימין שטמפפר, אבי יהושע – ולא לתקוות שתלתה בו הדסה. דווקא לאחר שנראה, כלפי חוץ – שהבחור נעשה כאחד מאברכי "כולל אונגארן" – באו המרד וההיאבקות האמיתית.

מדי בוקר היה יהודה יוצא את הבית לאחר תפילה חטופה. תחילה חשבה הדסה שמגמת פניו לבית-מדרש – אך לא, הוא היה הולך לספרייה הגדולה שבמושבה הגרמנית הסמוכה, רפאים, יושב שם, מעשן מקטרתו וקורא ספרים ממיטב הסופרים הקלאסיים, מאלה שהביאו עימם המתיישבים הטמפלרים ממולדתם; או היה הולך לביתו של פרומקין, עורך העיתון העברי "חבצלת", שריכז סביבו את חבורת המשכילים היהודים בירושלים. יהודה התיידד עם העורך, קרא אצלו עיתונים עבריים שהתקבלו מחוץ-לארץ, וכשהיתה מתאספת שם החבורה – היו שומעים לעיתים נגינה בכינור, מעשנים, משחקים בשחמט או לומדים תנ"ך בצוותא. הם למדו תנ"ך לא כדרך אברכי הישיבות, שחיפשו בספר הספרים רק את מקור ההלכה והתפילות, אלא כדרך אנשים משכילים שרואים בתנ"ך את הספר הלאומי וההיסטורי של העם החוזר לארצו הישנה-נחדשה.

 

ולא רק זאת. עבודת השדה משכה את יהודה ושריריו ביקשו לעצמם פורקן. לעיתים היה לוקח סוס מן הטחנה, חובש עליו אוכף ודוהר איתו בחוצות העיר, כאחד מן ה"שבאב" המקומיים; או שהיה יורד לכפר הערבי סילואן, מפשיל שרווליו, לוקח מחרשה מידי אחד הפלחים ומפליאו בתלמיו העמוקים והתואמים, שמתפרשים לפי תוואי חלקות הקרקע, בין מדרגות הסלעים. לעת ערב היה יהודה חוזר ברכיבה לביתו, שזוף-שמש וספוג הרוחות הצוננות והצלולות של הרי ירושלים ושדותיה, וכל-כולו תוסס ועורג לחיים ההם, הגדולים והרחבים, שהיה רגיל להם בהונגריה.

 

הדסה כבר היתה בהריון אך יחסיו עימה התערערו. תחילה מצא בה פורקן לאון-נעוריו והיה מתרפק עליה בלילות ומלטף את גופה, והיא, שכבר היתה מקודם אשת-איש, הדריכה אותו בסתריה והיה מאושרת בו. אך היא התעקשה לראות בו תלמיד-חכם ולפרנסו; התנגדה לכך שיעזור לה בעבודת הטחנה ולא רצתה לשמוע על חלומו לעזוב בבוא היום את ירושלים וללכת לעבוד את האדמה במושבה החדשה שתקום.

כאשר המשיך יהודה להסתובב חופשי, כרצונו, ואף החל להביא הביתה ספרי-קריאה גרמניים שהחליף בספריית הטמפלרים ברפאים – הגיע המצב עד משבר. הדסה, שהיתה אישה מסורה אך גם בעלת-אופי, גייסה לעזרתה את קרובי-משפחתה ששידכוה ליהודה – ותבעה מהם בתוקף להכריחו להיות מה שהובטח לה שיהיה. היא גם איימה על יהודה שתזרוק את ספריו הגרמניים החוצה!

יהודה, שנלחץ על-ידי קרוביו ואשתו, מצא דרך לתעתע ולהתל בהם, כדי להשתחרר מאורח-החיים שכפו עליו. באורח מוזר החלו להיראות מדי בוקר עקבות משולשים של רגלי עופות גדולים, כרגלי שדים, על פני האבק הלבן של הקמח, המכסה תמיד את רצפת הטחנה. יהודה רמז שיש בכוחו להתגבר על השדים והרוחות ששורצים בטחנת הקמח ועורכים בה הילולה בלילות. ואכן, הכול היו רואים, מדי בוקר, את הסוסים עייפים ושטופי-זיעה, אף שהיו קשורים באפסריהם אל אבוסיהם כפי שקשרום בתחילת הערב – וזה סימן ברור לכך שסמאל ויתר השדים, כמו בִּילִיד בן הנֹאד, השתעשעו בהם והריצו אותם כל הלילה. ואולי היו אלה לילית ונעמה, הַשֵּׁדות החצופות, שרכבו עליהם ערומות עד אשר מפיות הסוסים ניתז הקצף וכל גופם נרעד? – – –

יהודה עצמו החל ללון לעיתים בטחנת-הקמח, בלילות, ולא רק שלא ניזוק כלל מן השדים – אלא שהוא היה זה שיוצא מדי פעם לדהרת-חצות על גבי סוס זה או אחר, סביב-סביב לחומת העיר, וגורם להם הזעה יתירה.

התעלולים האלה הוציאו לו עד מהרה שם של פורץ גדר ומחלל שם-שמיים.

 

*

ערב אחד התפרצו ירושלמים מאנשי ה"כולל", מקלות בידיהם, לבית שבו ישבה חבורת המשכילים, מבני-חוגו של פרומקין, וביקשו להרביץ להם מכות נאמנות כדי שיפסיקו להיפגש. שמועות מבהילות הילכו מפה לאוזן על החבורה – שהם עוכרי ישראל, מספרים בדיחות על אכילת עוף מטוגן בחמאה ומקימים ארגון סתר, "הבונים החופשים", שמטרתו להרוס את חומות היהדות עד היסוד ולעשות את כל בני-ישראל חופשיים בדיעותיהם.

יהודה וחבריו התגוננו כאיש אחד נגד המתנפלים, ויכלו להם. יהודה אף צעק לעברו אל מנהיגם, שעמד בראש המרביצים:

"יום יבוא – ואתם עוד תתגעגעו ל'עוכרי ישראל' שכמונו!"

"אתה שֵׁייגֶעץ! פסול! טרֵפה!" חירף אותו הלה. "צריך להלקות אותך ברבים בחצר בית-הכנסת 'החורבה' ולבזותך – בגלל מה שאתה מעולל לאשתך המסכנה! טפו!"

 

מאוחר יותר באותו ערב חזר יהודה, נרגז וסוער, לביתו. הוא קיווה שאולי הפעם יוכיח לאשתו עד כמה טועים הירושלמים האלה, הסבורים שאפשר לכוון את חייו במכות. אך כאן חיכו לו בני-משפחתה של הדסה, ששמע התיגרה כבר הגיע לאוזניהם, והם החליטו ללמד אותו לקח ולהחזירו למוטב. יהודה נתקל במקהלה של צעקות, חרפות ואיומים. בצד עמדה אשתו ההרה, בוכייה – אך לא באה לעזרו. שעתה היתה כדעת המגנים אותו.

אחד כנגד רבים, נלחץ יהודה אל הקיר ולא ידע כיצד ייחלץ מהם. האם יעזו להכותו? – בתושייה, שמולידהּ הייאוש, ניגש לחלון הקרוב ואיים על באי-הבית.

"אם לא תרפו ממני – מיד אפתח את החלון וכל השדים ורוחות-הטומאה, אשר בהשבעתם אני מומחה, אני חבר בכת הסודית של 'הבונים החופשים' – ייכנסו פנימה וייאחזו בשערותיכם! – וואאוו...!!!"

פרצה בהלה.

האיום פעל את פעולתו. הקרובים הירפו מיהודה והסתלקו, אך לאחר ימים מעטים הודיעו לו שעליו לתת מיד גט לאשתו – ומצידם הוא יכול ללכת אחר-כך לכל הרוחות יחד עם חבריו המופקרים – אלה הנגועים בהשכלה ובכפירה ועוסקים כמובן בשדים! – ואלה הדוחקים את הקץ ומבקשים לבנות כפרים עבריים ולהושיב בהם עובדי-אדמה צעירים!

 

*

לא עברו ימים רבים ויהודה התגרש מהדסה בעודה הרה לו, [אך לימים התברר שכאשר עזב את הדסה, הוא טרם ידע שהיא בהריון ממנו. וכשנולד בנו-בכורו, הוא דודי – מנחם-שלמה, כבר היה יהודה רחוק וזר לה. – ממני, המלביה"ד]. יהודה היה עתה כבן תשע-עשרה, ועבר לגור תקופת-זמן בשכונה החדשה מאה שערים. הזמינו אותו לשם המתיישבים הראשונים, בהם גם בן-דודתו יהושע שטמפפר, שסבלו בלילות מהתפרצויות של גנבים ושודדים ערביים שבאו מן הכפרים הסמוכים.

עם יהושע היה יהודה מטייל לסביבות השילוח, קבר רחל והר הזיתים, וכל אותן שעות היו מחשבותיהם ושיחותיהם של השניים מתרחקות שוב ושוב אצל מעבר לחומות ירושלים, אל חיי הכפר שעתיד להיווסד על הקרקע שיקנה ר' דוד מאיר גוטמן.

אהוד בן עזר

 

המשך יבוא

 

 

 

 

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

 

 

* * *

שבע הערים האירופאיות שכנראה תהיינה

 תוך שנים ספורות בעלות רוב מוסלמי

[רץ באינטרנט. המקור לא ידוע לנו]

העיר הראשונה שיהיה בה רוב מוסלמי תוך עשור שנים הקרובות היא העיר השנייה בגודלה בצרפת, עיר הנמל הדרומית מארסיי, עם 30-40% מוסלמים כיום.

ברגע שאחוז המהגרים המוסלמים גבוה מאוד, הפשע ברחובות משתולל, וכבר מסוכן לחיות כיום במארסיי, במיוחד לצעירים, עם מאפיה וכנופיות הנמצאות בכל מקום. בנוגע למארסיי, נדמה כאילו הרפובליקה הצרפתית הרימה ידיים (היהודים נמלטים משם), אך היום זו מארסיי, ואחר כך זו עלולה להיות גם פאריז (שבה אחוז המוסלמים עומד "רק" על 15%).

 

העיר האירופית הגדולה השנייה, שיהיה בה רוב מוסלמי בעשור הקרוב, היא ברצלונה, עם 30% מוסלמים, רובם מרוקאים, צפון אפריקאים וטורקים. יש ערים קטנות יותר בספרד שיש בהן כבר 40% מוסלמים, למשל העיר סאלט, וברחבי המדינה יש דרישה עצומה למסגדים ולשירותי דת מוסלמיים. הדרישות הדתיות והפוליטיות של המוסלמים בספרד עולות כל הזמן, וסביר להניח שכאשר יהיו רוב, יהפכו את המדינה להרבה יותר דתית ובהגמוניה שלהם. מוזר, זו המדינה שגירשה בצורה מרוכזת את המוסלמים שלה במאה ה-15, ועכשיו הם בהחלט חוזרים.

 

העיר השלישית הצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי בעשור הקרוב היא בירת האיחוד האירופי, כמה אירוני, בריסל, שבבלגיה, עם אחוז מוסלמים כיום של 25-30%. המוסלמים בבריסל מאורגנים מאוד, ויש להם כוח יותר מאשר לכנסייה הקתולית, כיון שהמיספרים שלהם מזנקים בקצב מהיר, היותם רוב הוא דבר שכבר נחזה ונצפה בידי הקהילה המקומית.

 

העיר הרביעית הצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי באיחוד האירופי היא מאלמו שבשוודיה, עם 25-30% מוסלמים, ו-40% זרים בסך הכול. כפי שזה ביתר הערים עם אחוז מוסלמים גבוה, גם כאן שיעורי הפשיעה המוסלמית גבוהים מאוד, עם מעשי שוד, רצח, חטיפות ואונס של מקומיות. בסטוקהולם הבירה אחוז המוסלמים מעט יותר נמוך, כ-20%, ובחודש מאי 2013 התפרעו אלפים מהם ברחובות, והתעמתו עם המשטרה במשך לילות רבים. המקומיים נשארו בבתים מן הפחד, והתקשורת השוודית הצבועה לא הסכימה בשום אופן לתאר את המתפרעים והבוזזים כ"מוסלמים).

 

העיר החמישית שצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי כבר בעשור הקרוב היא רוטרדם, שראש העיר שלה, המחזיק באזרחות כפולה, הולנדית ומרוקאית, הוא אחמד אבוטאלב, המכהן בתפקיד מאז 2009. ברוטרדם, המכונה בירת האסלאם של אירופה, יש שיעורי אבטלה ופשע גבוהים, כשאחוז הנשענים על הסעד והרווחה בקרב המהגרים המוסלמים עומד בעיר, ובערים האחרות, על ממוצע של 80%. במילים אחרות, המהגרים נופלים כנטל על המערכת החברתית; לוקחים ולא נותנים.

 

העיר השישית הצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי בעשור הקרוב היא אמסטרדם, שבה 25% מוסלמים. שיעורי הילודה של המוסלמים גבוהים מאוד, בעוד ששיעורי הילודה של ההולנדים המקוריים נמוכים מאוד, מה גם שרבים מהם מהגרים מן המדינה בתחושה שהיא אבודה, והם לא יוכלו לעשות דבר בעניין. ההולנדים מהגרים לצפון אמריקה, אך יש קהילות שמהגרות לצפון שוודיה, שם הן מקימות כפרים. אלה אזורים קרים מאוד בשוודיה, ולא מיושבים. המוסלמים כבשו, וההולנדים ויתרו.

 

העיר השביעית הצפויה להיות בעלת רוב מוסלמי בעשור הקרוב היא העיר לוטון שבבריטניה (כחמישים ק"מ צפונית ללונדון), עם 25% מוסלמים. המוסלמים בעיר נחשבים כקהילה שיש בה פעילים קיצוניים ומסוכנים, והאנגלים שגרים שם משתדלים להתפנות. יש כבר אזורים בעיר שנשלטים בידי כנופיות אסלאמיות, המשליטות את השריעה האסלאמית. לוטון היא העיר הגדולה השלישית באנגליה, שהלבנים הם כבר מיעוט בה, עם 45% בלבד, כשהיתר הם מוסלמים ואסיאתים. לא ירחק היום וגם פה תהיה קהילה מוסלמית שולטת.

העיר בירמינגהם שבבריטניה אוחזת באחוז מוסלמים של 22%.

 

 

* * *

יצחק מאיר

חולצת פסים וציציות

פרשת ראה. בית הכנסת. התרגשות בקרב תינוקות של בית רבן היודעים כי עוד מעט ימטירו מעזרת הנשים סוכריות  צבעוניות על  ראשם  של המקיפים בחור בר מצווה על הבימה.  יש ילדות לבושות חג וסרטים בראשיהן, וגרביים ארוכים לרגליהן נעולות המנעלים הקוקטיים, ויש בחולצות טריקו וחצאית ג'ינס וסנדלים קלים, ויש נערים חבושים כיפות צמר גדולות עטורים פאות היורדות להם עד לכתפיים, וציציות שלהם נושרות מן החולצות הלבנות ומגיעות עד סמוך לרצפה, ויש ולראשם כבר כיפות זעירות, ומלבושיהם כמלבושי חול נאים, ויש אחד, כבן חמש, והוא לבוש חולצת פסים של ברצלונה, ומכנסי ספורט ועליהן סמל קבוצת החלומות הקטלונית ומתחתיה הספרה עשר מתנאה לה בין הציציות הנושרות מחולצת הפסים.

כשזורקים סוכריות כל הילדים שווים. עוד מעט יתחרו ביניהם מי אוסף יותר ומי מגיע לפינה הנידחת מכל פינה בין הספסלים, וימלאו כיסיהם ויאספו שלמותיהן להכיל את הלקט הססגוני, ומיד ישבו על הרצפה לבחון מי אסף למהדרין ומי כשל למרורים, ויחליפו סוכריות בסוכריות על פי צבעם והשמחה גדולה.

והנה בא הרגע. בא המטר. מכל העברים. כל הילדים כולם נעשים באחת חבורת זוחלים היסטרית. אני מתבונן בכולם ברצון גדול, מחייך ומתפעל מן הזריזים ומן הזריזות ומצר קמעה על המתאכזבים כבר בהתמודדות הראשונה שלהם עם חיים שכולם תחרות, ורואה גם את הבנים הקטנים והבנות הקטנות האוחזים בסוכריה אחת או שתיים בידיים שנראות לי ככלות בכלימה.

  מי הגדיל לעשות? כמעט כולם. מי פחות? הבחור מברצלונה. הוא הולך, חפוי ראש קצת, אל עבר דלת היציאה מבית הכנסת. אני עוצר אותו, נותן לו סוכריה תועה אחת שנחתה סמוך למושבי. הוא נוטל בחדווה חוטפת, עומד כבר ללכת לדרכו. אני שואל אותו, "מה זה הלבוש הזה שאתה לובש?"

הוא מסתכל בי כאילו איני מן העולם הזה ואומר: "ברצלונה, אתה לא יודע, ברצלונה!"

"ברצלונה," אני אומר לו, "אתה יודע מה קרה שלשום בברצלונה?"

הוא מרים אליי עיניו וצל עובר  בלובן עיניו ואומר מודאג: "מה קרה בברצלונה?"

"אנשים היו ברחוב הנהדר בעיר והיו נהנים וישבו לשתות משקאות וללקק גלידות, ופתאום פרצה עליהם משאית נוראה ודרסה בהם והיו אמבולנסים והיה איום ונורא."

ועדיין הצל בלובן מעיניו המביטות בי מראש קומתו הקטנה.

"מה גם מסי?" הוא שואל.

"מסי לא," אני אומר מיד, ועוד בטרם תצאנה המילים האחרונות האלה מפי כבר החזיר לי, "אז בסדר," ואץ שמח וטוב לב בדרכו להצטרף לכל חבריו וחברותיו שהלכו להתנאות בסוכריות שלהם במבואה של בית הכנסת.

יצחק מאיר

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

 

"שאלה נעלמה"

ליצחק אפשטיין

1907

 

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 22.19.1971

לפני 46 שנים

 

ביום קיץ חם של חודש אלול בשנת תרמ"ו (1886) באו למושבה זיכרון-יעקב שישה צעירים יהודים שנבחרו על-ידי הבארון רוטשילד ונשלחו מרוסיה לארץ-ישראל למוד חקלאות. ביניהם היה עלם כבן עשרים וארבע, מאודיסה, ושמו יצחק אפשטיין. הגנן [האגרונום] הצרפתי דיגור בזיכרון, שנא במיוחד יהודים רוסיים. הבחורים לא למדו כלום, אלא עבדו עבודות שחורות וקדחו, ואחד מהם אף נפטר במחלה זו.

לאחר עשרה חודשים, עברו, לפי בקשתם, ארבעה מחברי הקבוצה, ואפשטיין ביניהם, לראש-פינה, ושם, בחסותו של גנן [אגרונום] צרפתי הגון בשם דיהה, למדו את תורת החקלאות.

בשנת 1891 פנה אפשטיין להוראה, תחילה בצפת ואחר-כך בראש-פינה. משה סמילנסקי, בספרו "משפחת האדמה" (ספר שני, "עם עובד" תש"ד [1944], עמ' 239), מספר כי שנים אחדות עמד אפשטיין על דוכן ההוראה בבית-הספר בראש-פינה. באחד הבתים הקטנים גר. את אחת מבנות האיכרים, שהיתה תלמידתו, לקח לו לאישה. ופניו כפני אחד האיכרים. מגודל זקן. ובמהלכו, בצעדיו הרחבים, במלבושו ובדיבורו היה דבר-מה אופייני של איכר.

בשנים ההן התרחשה הפרשה של קניית אדמות מטולה. יהודה סלוצקי, ב"ספר תולדות ההגנה", מספר כי בכפר זה, מטולה, ישבו יותר ממאה משפחות דרוזיות על אדמה חכורה. בעל הקרקע, שנפשו קצה בחוכריו, כי לא היה יכול להרחיקם ולא לגבות מהם את החומש, הציע לפקידות הבארון לקנות את אדמתו. הפקיד יהושע אוסוביצקי קנה ממנו את מטולה, אולם אי אפשר היה להיפטר מן האריסים הדרוזים. כארבע שנים נמשך המשא-ומתן בלי כל תוצאות, עד שפרץ, בשנת תרנ"ו (1896), מרד דרוזי בסוריה. ("ספר תולדות ההגנה". 1954. כרך ראשון. עמ' 77).

על המורה הראש-פינתי עשתה צורת הקנייה רושם קשה: "ויהי היום ויבוא פקיד המושבה למטולה ושק מלא זהובים במרכבתו, וכמו במקרה נזדמנו שם אז פקיד-צבא וחיילים, שבאו לעצור את המשתמטים מעבודת-הצבא – ואלה מרובים בין הדרוזים ואין הרשות שוקדת לתפשם – והיו מוכנים לאסור את הממאנים לחתום על שטרי-המכירה. מובן, שכולם חתמו על השטרות, ואחרי ימים אחדים עזבו יותר משש מאות נפש את כפר מולדתן..." ("שאלה נעלמה", 1907. עמ' 197).

כעבור שנה שכך המרד, והדרוזים של מטולה, שלא יכלו להשלים עם גירושם ועם ישיבתם הארעית בכפר דרוזי עלוב, מוכה קדחת-ביצות, מצפון לימת החולה, החלו מטרידים ומתקיפים את המתיישבים היהודים במטולה.

יהודה סלוצקי, המסתמך על עדותו של אפשטיין, מסכם את המצב שנתהווה: "אין פלא ששנים רבות סבלה מטולה מהתקפות הדרוזים. ומחיר רב בכסף ובדמים שילמו המתיישבים בעד ההתנהגות הבלתי-מתחשבת של פקידות הבארון הגאה." ("ספר תולדות ההגנה", כנ"ל).

מחבר תולדות ההגנה בחר לתלות את האשם בסיבה הקרובה והנראית-לעין – התנהגות בלתי-מחושבת וגאה מצד פקידות הבארון בגליל. אמנם היה אוסוביצקי איש גאה וקשוח, וב"ארץ לא זרועה", הרומאן מימי הביל"ויים של ישראל זרחי, מסופר על פרשת גירושו בידי איכרי ראשון-לציון ממושבתם, פרשה שקדמה לעבודתו בגליל. ואולם, דומה שאבחנתו מרחיקת הראות של יצחק אפשטיין ב"שאלה נעלמה" מיטיבה להציג את השאלה מכל צדדיה. לא היתה זו שאלת מטולה או הגליל בלבד.

כעשר שנים ישב יצחק אפשטיין בראש-פינה, וצורך פנימי עז התעורר בו לצאת מפינתו המבודדת ולגלות למקום תורה. ב-1902 הגיע ללוזאן כדי ללמוד פדאגוגיה. בתקופת שהותו בשווייץ התקיים הקונגרס הציוני השביעי (סוף יולי 1905) בבאזל – הקונגרס הראשון  לאחר מות הרצל, אשר בו ירדה סופית מעל הפרק הצעת אוגנדה והורחקו ה"טריטוריאליסטים" שחיפשו מקום להתיישבות יהודית מחוץ לארץ-ישראל.

אל הקונגרס הזה, העומד בסימן אובדנו של המנהיג הגדול וחילוקי-הדעות המרים שהותירה תוכנית אוגנדה שלו, בא המורה-האיכר הגלילי, יצחק אפשטיין, עתה תלמיד האוניברסיטה, והוא אולי היחיד המכיר מקרוב את השאלה הנעלמה העיקרית הרובצת כצל מאיים על מפעל ההתיישבות היהודי בארץ-ישראל. באחת האסיפות הבלתי-"קונגרסיות", באולם צדדי, לפני קהל צירים ציונים, שאולי מעולם לא היו בארץ-ישראל ולעומת זאת היו מומחים במאבקיה הפנימיים של התנועה הצעירה – הִרצה יצחק אפשטיין את הרצאתו הידועה על "השאלה הנעלמה":

 

"בין השאלות הקשות, הקשורות ברעיון תחיית עמנו על אדמתו, יש שאלה אחת, שהיא שקולה כנגד כולן: שאלת ייחוסנו אל הערביים. שאלה זו, שבפתרונה הנכון תלוייה תקוותנו הלאומית, לא נשכחה אלא נעלמה כליל מן הציוניים ובצורתה האמיתית אין לה כמעט זכר בספרות תנועתנו.

"העובדה שאפשר היה להסיח את הדעת משאלה יסודית כזו ושאחרי שלושים שנה של עבודה יישובית צריך לדבר עליה כעל חקירה חדשה – עובדה מעציבה זו מוכיחה למדי את קלות-הדעת השוררת בתנועתנו ומראה, שעדיין אנו מרפרפים על פני העניינים ואין אנו יורדים אל תוכם ואל עיקרם. דבר אחד של מה-בכך שכחנו: כי יש בארץ חמדתנו עם שלם, שנאחז בה מאות בשנים ומעולם לא היה בדעתו לעוזבה. כבר הגיעה השעה לשרש את הדעה המשובשת, שנתפשטה בקרב הציוניים, כי בא"י יש אדמה בלתי-נעבדת מחוסר ידיים עמלות ומעצלות התושבים. אין שדות שוממים, ולהיפך כל פלח משתדל להוסיף על חלקתו מאדמת-הבור הסמוכה לו, אם אינה דורשת עבודה יתירה. ובכן, כשאנו באים להיאחז בארץ, הלא מתעוררת מיד השאלה: מה יעשו הפלחים, אשר את שדותיהם נקנה אנחנו?" ("שאלה נעלמה", 1907, עמ' 193-194).

פסגות האלפים המושלגות ורוחב מימיו של הריינוס רחוקים היו מהרי הגליל ומן הירדן ודאי לא פחות משרחקה השאלה האגרארית הארץ-ישראלית מתודעתם של צירי הקונגרס. נרגש, מתאר בפניהם אפשטיין את אופן קניית הקרקעות ליישוב היהודים בגליל, מידי בעלי האחוזות הגדולות, שתפסו את אדמת הפלחים "במירמה ועושק" והחכירו אותה לבעליה הקודמים, לפלחים. בקנות היהודים את הנחלה הם מרחיקים את עובדיה הקודמים:

"אמנם, לא נשלחם ריקם, שלם נשלם להם את החורבות ואת הגנים בעין יפה, ובכלל לא נקפץ [נקמץ?] בזהובים בימי ה'פטור'. מנקודת-המבט של הצדק המקובל והיושר הרשמי צדיקים גמורים אנחנו, הנכנסים לפנים משורת הדין. אבל, אם לא נרצה לרמות את עצמנו במוסכם, הלא נודה, שהשלכנו אנשים מסכנים מקינם הדל ושברנו את מטה-לחמם. אנא יפנה המודח, שאין לו אלא מעט כסף? עוד היום תצלצל באוזניי הקינה, שנשאו ערביות ביום שעזבו משפחותיהן את הכפר ג'עוני, הוא ראש-פינה, ללכת ולהתיישב בחורן אשר מעבר לירדן מזרחה. הגברים רכבו על החמורים והנשים הלכו אחריהם הלוך ומרר בבכי, ויימלא העמק קינתן. לרגעים עמדו ונשקו את האבנים ואת העפר." (שם. 1907. עמ' 194-195).

תיאור יציאת הערבים בגולה מזכיר כבר עתה את מה שעתיד להיות הפאתוס המוסרי של הסיפור "חירבת חזעה" ל-ס. יזהר. אפשטיין ממשיך ומתאר באוזני שומעיו את חייהם הקשים והנאמנים של הפלח הערבי ובני-ביתו, מעיר ש"יש לשער, שהרבה פלחים הם נידחי עמנו ופליטיו, שהתבוללו בעמים בימי הרדיפות והחורבנות," ושואל: "האת אלה נוריש, הלהם נרֵע, העוניים נגדיל?"

ולא רק מבחינת הצדק והרגשנות הוא בוחן את הבעייה, אלא גם מבחינת היכולת המעשית להמשיך באופן קנייה זה לתמיד:

"האומנם יחרישו המנושלים ויקבלו ברוח קרה מה שנעשה להם? הלא סוף-סוף יתעוררו להשיב בכוח האגרוף מה ששללנו מהם בתוקף הזהב! הלא משפטים ידברו עם הזרים, שנתשום מעל אדמם – ומי יודע אם לא יהיו אז לתובעים ולשופטים גם יחד... והאנשים אמיצי-לב, מזויינים כולם, קלעים נפלאים, פרשים מצויינים, קנאים לאומתם ובייחוד לדתם. נקל לבטל את הדברים האלה ולראות בהם בגידה באידיאלנו הלאומי העתיק והנצחי. אבל אם נשקול את העניין בדיעה מיושבת, הלא נודה, כי איוולת תהיה מצידנו, אם לא נדע מראש, עם מי יש לנו עסק, ואם לא נביא בחשבון תחילה את כוחנו שלנו ואת הכוחות שכנגדנו. חלילה לנו לעצום את עינינו מראות את הנולד, הקרוב אולי יותר ממה שאנו מדמים. אפשר לומר בהחלט, שלכל הפחות בארץ-ישראל אין לעת-עתה שום תנועה ערבית במובן הלאומי והמדיני של המושג הזה... אל לנו להתגרות בלביא נרדם! אל לנו לבטוח באפר המכסה את הגחלת: זיק אחד יתמלט – ויהיה לתבערה שלא תכבה." (שם. עמ' 196).

ומזהיר: "עת לנו לפקוח עינינו על דרכנו! אם אין אנו רוצים לחבל את מעשינו, חייבים אנו לחשב כל צעד שאנו צועדים בארצנו, ולמהר ולפתור את שאלת ייחוסנו אל הערביים בטרם תתחולל שם שאלה יהודית." (שם. עמ' 199). ומציע כלל מעשי להתיישבות היהודית בארץ-ישראל:  "אנו באים לארצנו לתפוש שם מה שלא תפשו אחרים, להיאחז בכל המקומות, שעדיין לא נאחזו בהם אחרים, למצוא מה שלא מצאו בה אחרים, לגלות לטובתנו ולאושר כל יושביה את העושר הטמון בשכבות אדמתה ואת הברכה הצפונה בשמיה ובשמשה." (שם. עמ' 200).

הפתרון לשאלת הקרקע הוא, לדעת אפשטיין, בעיבוד אינטנסיבי, בעצירת כל מי הגשמים הנשפכים לריק אל הים, במניעת הסחף, בשימוש בכל הישגי המדע: בחקלאות, בטכניקה, ברפואה ובחינוך – גם לטובת הערבים, והפניית השפע שייווצר גם להרמת תנאי חייהם, ואז: "גם מתנגדינו – והם מרובים – יוכרחו להודות, שרק טובה מביאה התיישבותנו בארץ." (שם. עמ' 203).

גישתו של אפשטיין היא אוטופית, אידיאליסטית, רומאנטית ופאציפיסטית. יש לבוא בברית עם הערבים ולכרות עימם אמנה, שתהיה לתועלת לשני הצדדים, לשלבם בכל מוסדותינו הציבוריים. וחזונו:

"נהיה למלאך-השלום, המפשר בין הכיתות הדתיות הצוררות זו את זו. וכל אלה יכולים לעשות אנחנו בטוהר שאיפותינו ודעותינו, אנחנו לבד ולא אחרים." (שם. עמ' 205).

אבל את הרצאתו הוא מסיים בנימה פסימית מאוד, נימה של אזהרה: "חרפה היא להגיד, שעדיין לא נעשה אף כל-שהוא בנידון זה, שעדיין לא הקדיש אף יהודי אחד את עצמו לדבר זה, באופן שאנו בורים גמורים בכל הנוגע לערביים וכל ידיעותינו עליהם הן ידיעות-השוק. עת להשכיל!" (שם. עמ' 205).

 

לאחר שנתיים, בחודש יולי 1907, התפרסם ב"המעורר" של ברנר בלונדון "משא-ערב" של ר' בנימין, הקרוב ברוחו לדעותיו של אפשטיין. לאחר שלושה חודשים, בספטמבר 1907, נדפס ב"השילוח" באודיסה המאמר "שאלה נעלמה". עד שחזר לארץ-ישראל ב-1919, שימש אפשטיין לסירוגין כמנהל בית-ספר יהודי בסאלוניקי וכתלמיד-מתמחה לחינוך ולספרות בשווייץ. הוא הקים דורות של תלמידים, שקד על מחקרים בענייני הלשון העברית, היה במייסדי "ברית שלום", אולם פרש ממנה לאחר-מכן, ונפטר בשיבה טובה בירושלים ב-1943.

 

* יצחק אפשטיין: "שאלה נעלמה". "השילוח" כרך י"ז, חוברת ג. ספטמבר 1907. תשרי תרס"ח. עמ' 193-206.

 

המשך יבוא

 

 

הערה מאוחרת: בראשית שנות ה-60, בעת לימודיי באוניברסיטה העברית, התגוררתי בחדר שכור בביתה של בַּנֵי [בניכר] סיל ברחוב עקיבא 4 בירושלים, שגבל בקולנוע "אור-גיל" ובמלון שמעליו. בחדרי שבביתה כתבתי בשנת 1961 את ספרי הראשון "המחצבה".

בַּנֵי, "בעלת-הבית" המופלאה והחכמה, ששקדה לחנך אותי להיפטר מהפרובינציאליות הפתח-תקוואית שלי ("לא שמעת על דאודוראנט?") – היתה בתו של יצחק אפשטיין ואלמנתו של המוסיקאי האנגלי המוכשר סידני סיל, שיסד את התזמורת הסימפונית של "קול ירושלים" בימי המנדאט הבריטי. הוא לא היה יהודי.

היא סיפרה לנו, לסטודנטים-לרפואה גבי, מרדכי וג'וני, ולמיכה שטרנאו, כולנו דייריה ומעריציה, כי שמה בניכר, בא לה משום שנולדה בעת שהמשפחה שהתה בשווייץ, בניכר.

בַּנֵי היתה דודתו של אלוף הר-אבן, ויש התייחסות אליה ברומאן היפה שכתבה אשתו השנייה של אלוף, שולמית הר-אבן על ירושלים: "עיר ימים רבים".

לימים הקדשתי לזיכרה של בָּנִי את אחד מספריי.

התמונה המובאת בצרופה היא משנת 1962, והיא כבר ממרפסת הדירה החדשה של בני סיל ברחוב לינקולן, שאליה עברה עם כל דייריה מביתה שברחוב עקיבא, לאחר שמכרה אותו.

אהוד בן עזר

 

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

* * *

דורון גיסין

על גורל "בית האיכר" בפתח-תקווה

שלום לך יקירי,

מתוך איזו תחושת בטן מעיקה שלחתי מייל מנומס לגב' חווה ארליך, מנהלת אגף ההנדסה בעיריית פתח-תקווה, והצעתי לה את עזרתי, בבואה להחליט, בהתאם להוראות ראש-העירייה, לגבי מיזמים בעיר הנוגעים באתרים לשימור.

והנה בפרסום בראש חוצות דרך ה"פייסבוק" מופיעות תמונות של "בית-האיכר" ברח' נורדאו, הנמצא בשלבי שיפוץ מתקדמים לקראת הפיכתו לאשכול גני ילדים בהחזקת ובניהול אגודה חרדית פרטית שאינה שייכת ואינה נמצאת בפיקוח משרד החינוך.

מעבר לערכו ההיסטורי של הבניין  וחשיבותו למורשת העיר, זהו מבנה שהוכרז לשימור בגלל בנייתו בסגנון הבינלאומי, מה שנקרא בשפת העם באוהאוז. אי-התאמתו לתפקודו החדש, מעצם היותו ללא חצר ומוקף גדר בנוייה בסגנון הנ"ל, שגם היא מיועדת לשימור.

כרגיל, בהתאם לסגנון ניהולו של ראש-העירייה, הן התיכנון והן הרישוי וכמו כן כל שלבי הביצוע נעשו בחשאי ללא הכרזה לציבור וללא הזמנה להתנגדויות, ורק עצם העובדה שלא ניתן להסתיר את השלבים המתקדמים בביצוע: לבנים, ערימות חומרי בנייה, וחסימת המדרכה להולכי רגל. שום גוף שימורי לא היה מעורב בתכנון ובביצוע. בקיצור, מחטף נוסף בסגנון הידוע של מי שאמור להיות השומר מיספר אחת לטובת הציבור.

בנוסף לכך שברור לכל מי שעיניו בראשו שהמבנה הזה אינו מתאים ואינו יכול להיות גן-ילדים ואין זה משנה כמלוא הנימה מי הוא הגוף שקיבל את הנכס. מה שברור הוא שטובת הילדים לא עמדה בראש מעייניו.

מזמין אותך להקדיש גיליון שלם של העיתון לנושא הכחדת עברה של המושבה, ואין תאריך יפה מיום ההולדת ה-139 למושבה הראשונה בארץ-ישראל המתחדשת, החל בימים אלה. 

שלך בכל עת,

דורון גיסין

 

אהוד: אין לי שום קשר והשפעה בעיריית פתח-תקווה. הם אפילו לא יודעים, לקראת שנת ה-140, שעדיין קיימים נכדה ונכד אחרונים של יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמתה. באנגליה היו אנשים כאלה זוכים כבר מזמן למושב בבית הלורדים.

"בית האיכר" היה מרכז שלטונה של המועצה הכפרית פתח-תקווה, ברשותה היו כל שטחי החקלאות של המושבה, שמאז שהפכה לעיר, שטחיה החקלאיים היו יישות עצמאית שאינה שייכת לעירייה ולתחום העירוני. מועצות דומות היו גם בראשון לציון וברחובות, אשר בתקופת המנדאט הן הפכו לערים, והיה צורך להבדיל בהן בין השטח החקלאי לעירוני.

האולם הגדול בקומת הקרקע של בית-האיכר זכור לי מילדותי ומנעוריי, עם תמונות המייסדים ונשותיהם מסביב על הקירות, עד התקרה, והצבתי לו זכר ברומאן "המושבה שלי", כאשר דודי אלכס [שיש בו קצת מסבך ברוך] נואם שם על התפוז.

אבי בנימין, ששימש שנים אחדות בתפקיד מזכיר המועצה הכפרית [אפריים גיסין היה ראש המועצה] סיפר לי שכאשר בנו את הבניין, בשנות ה-30, בתקופת הבריטים, היקצו בו חלל ריק חבוי בין הקומה הראשונה לשנייה, ששימש סליק לנשק של ה"הגנה".

ה"הגנה" בפתח-תקווה היתה משותפת לחוגי האיכרים ולשמאל הפועלי גם יחד [וזאת שנים בטרם הוקם צה"ל], ורק אצ"ל ולח"י היו אז מחוץ לגדר וכונו "הפורשים". וכזכור אנשי אצ"ל גם זרקו פצצה לקומה הראשונה בביתו של ראש העיר יוסף ספיר, ברחוב פיק"א למטה, מאחר שלא הירשה להם לשדוד את האיכרים ב"מגביות" שלהם, ואבא שלך אברהם ודודך אהרון נשלחו בלילות לשמור על ביתו של ראש העיר מפני הביריונות של אנשי האצ"ל.

הפצצה של אצ"ל הרסה את חדר-עבודתו [הקבינט] המרשים של יוסף ספיר, שהיה באגף המזרחי של הקומה הראשונה, וגם את הפטיפון ואוסף התקליטים מאותה תקופה שהיה שם, ואשר לא היה לו תחליף באותם ימים של שלהי מלחמת העולם השנייה. זה כמובן לא הדאיג את הלוחמים של אצ"ל שניסו לסחוט את האיכרים, דוגמת משה דנקנר, בשיטות מאפיוזיות, הדומות לתשלום דמי חסות בימינו.

יצחק מודעי, לימים חברו של יוסף ספיר לאותה מפלגה, היה באותה תקופה איש אצ"ל, ולאחר שנים רבות הזכיר את המאורע הזה בראיון עימו ב"ידיעות אחרונות".

שאלתי בזמנו בפתח-תקווה על הסליק ב"בית האיכר", ולא קיבלתי תשובה אם אכן הוא קיים. אולי הוא חבוי עד היום בין שתי הקומות?

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

 

ראש הטופס

 

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* כותרת ראשית בגיליון "ידיעות אחרונות" מיום 16.8.17 על פני כל העמוד הראשון: "ירידה במוטיבציה לשירות קרבי. בצה"ל מודאגים. הסיבות העיקריות: פגיעה במעמד הלוחם והעדפת היחידות הטכנולוגיות."

אבל בהמשך, ובעמודים הפנימיים, אין אפילו מילה אחת על אחת הסיבות העיקריות אולי לירידה במוטיבציה לשירות קרבי – ההתעללות של מערכת המשפט הצבאית בסמל אלאור אזריה ושליחתו לכלא על מילוי תפקידו כחייל קרבי האמור להרוג מחבלים!

איזה מתגייס צעיר ירצה להיקלע למחול שדים "קרבי" כזה שבו המערכת הצה"לית לא רק שאינה מגבה אותו אלא זורקת אותו לכלבים?!

על כך כבר נאמר: "זורע רוח יקצור סופה."

 

* אוריה באר: היש גבול לטמטום הנאצי, ולטענות על גזע עליון, ארי, בלונדי, ויפה כולם. לא, כנראה שלא.

על כך בסיפור האמיתי הבא.

בשנת 1935 מובאת  תינוקת בת שישה חדשים, בשם הסי טפט, לצלמניה של צלם ברלינאי מפורסם. הצלם מצלם אותה ומתרגש. "הרי זו הארית המושלמת." הוא אומר, ובלי רשות ההורים, הוא מעביר את התמונה לגבלס, שר התעמולה הנאצי, שעושה מהתמונה מטעמים, ואומר אף הוא בחגיגיות: "כן, הארית המושלמת."

דא עקא, שהסי היא ילדה יהודייה מבטן ומלידה ואינה ארית ולא מגזע עליון, ולא נוצרייה.

התמונה מתפרסמת בעיתונו של גבלס "שמש בבית", וזוכה לתפוצה גדולה.

הכול נעשה ללא ידיעת הורי הסי היהודים. בהוודע להם הדבר, הם חשים מזועזעים לצלם, שרק פוטר אותם בחיוך ובדברי הרגעה. אך ההורים החכמים לא נרגעים. הם חשים בסכנה, בורחים לליטא, משם לפאריז ומשם לארצות הברית.

מה היה קורה אילו נשארו בגרמניה הנאצית?

אין כל ספק. מחנה ריכוז ולאחר מכן מוות.

הסי טפט, לבית לוינסון, היא כיום בת שמונים ושתיים. היא פרופיסור לכימיה בניו יורק, ומחייכת כאשר מזכירים לה  איך ייצגה את הילדה הנאצית המושלמת.

אכן כן, סיפור קטן, שאומר רבות, שקראנו בשיעור לגרמנית.

 

* מקור השם של השדרה המרכזית בברצלונה, הראמבלס, הוא רָמֶל, חול בערבית. זה גם מקור שמה של העיר רמלֶה, העיר היחידה שהכובשים הערבים יסדו בארץ-ישראל. כל שאר הערים היו קיימות לפניהם, ותודה לאל כיום בישראל הן קיימות אחריהם.

האם שואף הטרור של האיסלאם הקיצוני להחזיר את אדמת אירופה להיות חול?

לפחות באשר לספרד, האיסלאם הקיצוני היה כנראה רוצה לראותה שוב ממלכה ערבית-מוסלמית, כבימי הזוהר שלהם בה.

 

* אחד המפעלים החשובים של אהוד בן עזר בספרות העברית יהיה אולי הסידרה או הלקסיקון "ספרי דורות קודמים" ההולך ומוקלד בימים אלה, על מאות מאמריו, שנכתבו ופורסמו כולם לפני עשרות שנים, לפני תקופת המחשב, ומתפרסם עתה מאמר אחד לגיליון במכתב העיתי.

בתום העבודה הרבה הזו הם יימצאו באתר מיוחד ויעמדו לרשות כל גולשי העברית.

אין טעם להוציאם בכרך מודפס כי מדובר במאות עמודים ובמאות ערכים,  שיהיה קל ונגיש יותר להגיע אליהם באמצעות האינטרנט. אבל אפשר בהחלט לראותם כעוד כרך בספריו של בן עזר, שהם יותר מארבעים במיספר.

 

* לאחרונה, התבקשתי ע"י אחד מבחירי התקשורת הנבונים וההגונים, לכתוב על הנושא שאני בקי בו בהיותי אדריכל פעיל מאז 1954 ועד היום, והצלחתי בפועל לתכנן בניינים באיכויות בנייה מעולות שעלותם, על אף כל המכשולים, הינה בעשרות אחוזים זולה מהמקובל והם עומדים מצוין לאורך השנים.

בהתארגנותי להיענות לפנייתו, פתחתי את המכתבים, הכתבות וההרצאות שביצעתי ביותר מיובל שנים מאז קום המדינה ושלטון ה"שמאל", ועד עכשו, בשלטון ה"ימין", בהם אני מסביר ומזעיק שעלויות הבנייה הן מחדל. בתמימותי חשבתי שיש "למנות ועדת חקירה למחדלי עלויות הדיור, שהם הגורם המיידי לירידה מהארץ." ואז התחלחלתי להבין שזה לא מחדל אלא דבר מכוון ושכול המעורבים לא עשו, לא עושים ולא יעשו דבר להוריד את העלויות מאחר שהם במקרה הטוב לא מבינים בנושא, או וזה לדעתי הנכון, הם מעוניינים שהעלויות תהיינה "בשמיים".

הם בכוונה מסתירים מזימה זו בהצפתנו בזיבול מוחותינו. כך שנאמין כאילו הם באמת רוצים להוריד את העלויות, כאשר הכל שקר, מירמה, הונאה והטעייה. הם הרי חיים וניזונים מצוין ממצב זה.

ובכן, מי האשמים לעלויות המטורפות?

אלה הם השולטים במערכות המיסוי הממשלתיות והעירוניות המקבלות את המס באחוז ממחיר הדירה, וככל שהיא יקרה יותר, מסי הרכישה, המכירה, השבח, השבחה, גבוהים יותר!

כך גם הספקולנט הראשי: "מנהל מקרקעי ישראל", המחזיק ברוב הקרקעות במדינה, וכמוהו כל העוסקים הפרטיים,  ששכרם נקבע באחוז ממחיר הדירה, ואלה הם המתווכים, השמאים, עורכי-הדין, הבנקים וכיוצ"ב לרוב –  ולא (!) היזמים, ולא הקבלנים ולא האדריכלים ששכרם אינו נקבע באחוז מעלויות המכירה (!) אלא מהבנייה, וההם המתייסרים במסלולי הביורוקראטיה והשחיתות של השולטים באישורי הבנייה. 

אני מקווה, או שאני משלה את עצמי,  שאי פעם, צעירי הדור, הנושאים בעלויות המוטרפות, במקום לברוח מהארץ, ימרדו ויפוצצו את השיטה הנכלולית, ההורסת בנו יותר מכל אויבינו.

מרדכי בן-חורין

אדריכל    

 

* תיקון השמטה: בגיליון האחרון 1269 פירסמנו את מאמרו של עמוס גלבוע: "איבדתי את האמון בחלק מהתקשורת שלנו", אבל פרטים אלה נשמטו מתוכן העניינים שבראש הגיליון. אז אם מישהו דילג, הוא מוזמן לחזור לאותו גיליון ולקרוא את הדברים המעניינים והנכוחים של עמוס גלבוע.

 

* מה קרה לחקירה על התמוטטות גג החניון הגדול ברחוב הברזל בתל אביב, ליד בית החולים "אסותא"? לא רואים על כך מילה בעיתונים! האם עד כדי כך עסוקים כל צוותי החקירות של משטרת ישראל והפרקליטות בנתניהו ובמשפחתו עד שלא התפנו עד היום לחקור את המחדל ברחוב הברזל? והאם ישלימו את החקירה רק לאחר שנתניהו יישב במעשיהו ולנו לא תהיינה צוללות נוספות וכבר לא יהיה צורך לשחד שום שליט של מדינה אפריקאית כדי לקבל רישיון כרייה בארצו או זכות כניסה לאשתו?

 

* ובמה כן עוסקת מערכת המשפט הישראלית? "שופט בית המשפט המחוזי בירושלים ארנון דראל הורה היום (ראשון, 20.8) לעיריית ירושלים למסור מידע על העסקתה של שרה נתניהו כפסיכולוגית בעירייה, כולל היקף משרתה ומספר שעות עבודתה בחודש. בנוסף, בית המשפט הורה למסור מידע על מועד תחילת העסקתה, היקף משרתה, לרבות שינויים שחלו בהגדרת היקף המשרה מעת לעת, המיספר הכולל של שעות העבודה בשנה שקדמה להגשת הבקשה (דצמבר 2016) לפי חוק חופש המידע, וכן הפסקות בתקופת העסקתה ככל שאירעו ונמשכו מעל ל-30 יום." ["הארץ" באינטרנט, 20.8].

ברור, המידע החיוני יעזור למאבק של מערכת המשפט ומשטרת ישראל במוקדי הפשיעה בארץ ובחשיפת האחראים למחדל של קריסת החניון ברחוב הברזל בתל-אביב.

הידיעה החשובה הזו גם פתחה באריכות את מהדורת החדשות של מה שהיה פעם "קול ישראל" ["כאן ועכשיו בהרצה"] בשעה 17.00 ביום 20.8.

במהדורת 18.00 זו היתה הידיעה השנייה בחשיבותה.

יש לשער שהידיעה החשובה הזו ממשיכה להכות גלים בשאר מהדורות החדשות, הטלוויזיה והעיתונות הכתובה.

אשרינו שזכינו לעיתונות חוקרת.

 

* האם עכשיו, לאחר שאלדד יניב ומני נפתלי נעצרו בידי המשטרה במוצ"ש בפתח-תקווה בחשד לאירגון הפגנה ללא רשיון נגד היועץ המשפטי מנדלבליט, אולי נוכל לדעת גם מי עומד מאחוריהם ומי מממן את הפעילויות שלהם והאם, כמו במקרים אחרים, מצויות כאן גם שלוחותיה של הקרן לישראל חדשה, המממנת גם את ארגון "בצלם", שצלם פלסטיני מטעמו עזר להפליל את הסמל אלאור אזריה ולהכניסו לכלא על הריגת מחבל ערבי?

 

* לא כל המוסלמים ולא כל הערבים הם טרוריסטים ותומכים בטרור, אבל איך זה שכל הטרוריסטים במזרח התיכון, באירופה וגם בצפון אמריקה, הם מוסלמים וערבים? ועם אותה קנאות מטורפת והבעה של טמטום בעיניים? כולל התוכנית לפוצץ את "סגראדה פאמילייה" בברצלונה. מה יש בהם שמעדיף רצח גם במחיר התאבדות – על פני החיים? איזו מין דת היא זו שמגדלת מפלצות כאלה?

האם המוסלמים האלה באמת חושבים שיצליחו לכבוש את אירופה המערבית, ואת ספרד, ולשלוט בהן, בדרך של טרור ושל הגירה מאסיבית? הלא הם רק יהפכו את ערי אירופה לגיא חיזיון שותת דם של שנאה ומהומות בין-גזעיות!

וליהודי מערב-אירופה יש לנו רק עצה אחת, בואו לישראל. כאן מקומכם. ולא להיקלע בין להתכתשויות הקטלניות בין נוצרים למוסלמים בארצות מגוריכם, ההולכות ומאבדות עצמן לדעת.

 

* בביקורנו בברצלונה בפסח השנה, אפריל 2017, כולל ליל הסדר בחב"ד, גרנו במלון הנחמד:

Hotel: Catalonia Placa Catalunya, Bergara 11, Barcelona 08002

השוכן מרחק צעדים אחדים מהמקום שבו מתחילות שדרות הרמאבלאס מכיכר קטלוניה מזרחה לכיוון הים. עקבנו אחרי שידורי הטלוויזיה בעקבות פיגוע הטרור, ויכולנו לעקוב ממש עד לפני שוק הבוקריה, ששם נמלט הרוצח-הנהג מהרכב הדורס.

האם היה לנו מזל? בשעתו ביקרנו באי פוקט שבתאילנד שבועיים לפני הצונאמי.

 

 

* * *

Here are the latest covers of three major news magazines. Notice any similarities?

https://www.vox.com/identities/2017/8/17/16164160/charlottesville-trump-magazine-covers

 

 

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

 

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל