הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1271

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' באלול תשע"ז, 24 באוגוסט 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: זְהַב אוֹפִיר, לזכרו היקר והבלתי נשכח של שייקה אופיר. // אורי הייטנר: 1. תסמונת "הוא זכאי". 2. צרור הערות 23.8.17. // יהודה דרורי: כּוּל כַּאלבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ... // ישראל בר-ניר: משחקים באש? // מנחם רהט: 1. 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון. 2. מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון // נעמן כהן: כל הטרור בברצלונה באשמת הכיבוש. // מתי דוד: חוק חופש המידע. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק עשרים, עם אפרת לוין בת נג'ימה-מירל'ה. // אלי מייזליש: 3455 מבנים לא חוקיים [ביו"ש]. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "סופר המלך" ליוסף אריכא, 1966, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.2.1973, לפני 44 שנים. // יוסף אריכא: נוף של לילה, סיפור משנת 1947. // ממקורות הש"י.

 

 

 

 

 

 

* * *

יוסי גמזו

זְהַב אוֹפִיר

לזכרו היקר והבלתי נשכח של שייקה אופיר

במלאות שלושים שנה לפטירתו

 

אֲנַחְנוּ מְצַיְּנִים כַּיּוֹם שְלוֹשִים שָנִים שֶל עֶצֶב

מֵאָז נוֹלַד בִּירוּשָלַיִם גְּדוֹל הַבַּדְרָנִים

שֶהַמְּדִינָה הַזֹּאת יָדְעָה מֵאָז קוּמָהּ בְּעֶצֶם

וְשֶכְּאֵב לֶכְתּוֹ לֹא מִתְקַהֶה עִם הַשָּנִים.

 

הוּא בֵּין מְשַׂחֲקִים עֲלֵי בָּמוֹת נָסַק לַגֹּבַהּ,

הוּא בֵּין מְאוֹת גּוּרֵיShow business  הִתְבַּלֵּט כִּכְפִיר,

הוּא, שֶהֶחְלִיף דְּמֻיּוֹת כְּמוֹ תִלְבּוֹשות בְּגַרְדֶּרוֹבָה

הָיָה גַם שֵם-דָּבָר וְלֹא רַק שֵם: שַיְקֶה אוֹפִיר.

 

וְאֶת פוֹלְקְלוֹר הָעָם הַזֶּה, שֶכְּמוֹ בְּפוֹטוֹגְרַפְיָה

הִנְצִיחַ הוּא בִּזְכוּת כִּשְרוֹן-אָמָּן בִּלְתִּי מָצוּי

בְּכָל מָה שֶנָּגַע בּוֹ – מַסְבִּירָה הַבִּיאוֹגְרַפְיָה

שֶעַל תְּלָאוֹת חַיֵּינוּ צְחוֹק הִרְעִיפָה כְּפִצּוּי.

 

יְשַעְיָהוּ גוֹלְדְשְטַיְן שֶנּוֹלַד בִּירוּשָלַיִם

בִּשְכוּנַת אֶבֶן יְהוֹשֻעַ שֶל שוֹמְרֵי הַדָּת

אָמוּר הָיָה בְּגִיל אַרְבַּע-עֶשְׂרֵה לָתֵת כְּתֵפַיִם

לְפַרְנָסַת בְּנֵי מִשְפַּחְתּוֹ בְּדֹאַר הַמַּנְדָט.

 

אֲבָל בִּמְקוֹם זֶה מְזַיֵּף הוּא אֶת גִּילוֹ, כְּאִלּוּ

הוּא מְבֻגָּר יוֹתֵר וּמִתְנַדֵּב אֶל הַפַּלְמָ"ח

וּמִצְטָרֵף גַּם לַפַּלְיָ"ם וּכְשֶרוֹאִים אֲפִלּוּ

בֵּין מְלַוֵּי הַשַּיָּרוֹת כִּי כִּשְרוֹנוֹ מוּכָח

 

בְּזֶמֶר וּבְדַאחְקוֹת שֶהַחֶבְרֶה אוֹהֲבִים שָם

כִּי הֵם מְנוֹת-בַּרְזֶל לְחִזּוּקוֹ שֶל הַמּוֹרָאל

שוֹלְחִים אוֹתוֹ לַצִּ'יזְבַּטְרוֹן כִּגְדוֹל הַכּוֹכָבִים שָם

וְכָךְ נוֹלְדָה קַרְיֶרָה בְּחַסְדּוֹ שֶל הַגּוֹרָל.

 

וְאָז, כִּכְלוֹת הַמִּלְחָמָה, לוֹמֵד הוּא פַּנְטוֹמִימָה

אֵצֶל אֶטְיֶן דֶּקְרוּ וּבְחֶבְרַת מַרְסֶל מַרְסוֹ

כּוֹבֵש הוּא אֶת בִּימוֹת פָּרִיז בָּהּ גְמִישוּתוֹ הִדְהִימָה

אֶת כָּל מֻמְחָיו שֶל זַ'אנֶר זֶה – ו"Life" מְיַחֲסוֹ

 

לַדֶּרֶג שֶל אֶחָד מִבֵּין גְּדוֹלֵי נוֹשְׂאֵי דְּבָרֶיהָ

שֶל אָמָּנוּת אִלֶּמֶת זוֹ שֶאֵין בָּהּ שוּם דִּבּוּר

אַךְ יֵש בָּהּ וִירְטוּאוֹזִיּוּת שֶיֵּש מֵאֲחוֹרֶיהָ

הַרְבֵּה זְרִיזוּת וְחֵן הַמַּלְהִיבִים אֶת הַצִּבּוּר.

 

וְהוּא מַגִּיעַ לְאַרְצוֹת הַבְּרִית וְהוּא מוֹפִיעַ

עִם מַרְלֶן דִּיטְרִיךְ הָרוֹאָה בּוֹ מְבַצֵּעַ-עָל

וְשָב לָאָרֶץ בָּהּ פּוֹצָה הַפַּנְטוֹמִימָה פִּיהָ

בְּשְלַל מַעַרְכוֹנִים הַמַּקְסִימִים אֶת הַקָּהָל

 

כְּגוֹן "יֹפִי, נֶחָמָה" אוֹ "צִיּוֹנָה וְהָעַיִן

הַמְּקֻלְקֶלֶת" אוֹ "שִעוּר אַנְגְּלִית" וּבוֹ-בַּזְּמַן

הוּא מְבַיֵּם אֶת "הַגַּשָּש" וּמְכַכֵּב בֵּינְתַּיִם

בַּ"בַּיִת בִּרְחוֹב שְלוּש", "אַבּוּ'ל בָּנָאת" וְכַמּוּבָן

 

בְּשִׂיא כָּל תַּפְקִידָיו, הוּא הַשּוֹטֵר מַכְמִיר-לִבֵּנוּ

מַר אָזוֹלַאי – וְטֶרֶם כִּשְרוֹנוֹ מֻצָּה עַד תֹּם

מַכֶּה אוֹתוֹ הַחֹלִי הַנּוֹרָא, לַאֲסוֹנֵנוּ

וְהַהוּמוֹר הַלְּאֻמִּי פִּתְאֹם נִשְאָר יָתוֹם.

 

אַחַר מוֹתוֹ קָרְאוּ עַל שְמוֹ סִמְטָה בִּצְפוֹן אֲפֵקָה

וְגַם רְחוֹב בְּרִאשוֹן – אַךְ בֵּינֵינוּ, חֵי נַפְשִי

יֵש עַד הַיּוֹם רַבִּים שֶלְּזִכְרוֹ לִבָּם הוֹמֶה כָּאן

וְיֵש לָהֶם בּוֹ לֹא סִמְטָה כִּי אִם רְחוֹב רָאשִי.

יוסי גמזו

 

 

* * *

עמוס גלבוע

על הסרת פסלי גנרלים מצבא הדרום

במלחמת האזרחים מלפני כ-150שנה

בנימוק שצידדו בעליונות הגזע הלבן ולחמו למען העבדות. לדעתי זאת אולי תחילתה של תופעה מחרידה, המשתייכת למה שקוראים "איקונהקליזם": מתוך תפיסה אידיאולוגית משמידים את הסמלים (האיקונים) של בעלי התפיסה המנוגדת. דאע"ש מצטיין בזה בימינו אלו.

עניינו של מאמר זה  הוא בתופעה המדהימה והמחרידה המתרחשת  בארצות הברית של הריסת פסלי מצביאים צבאיים של צבא הדרום במלחמת האזרחים לפני למעלה מ-150 שנה. במוקד עומד פסלו של הגנרל רוברט לי, איש וירג'יניה, שבתפקידו האחרון היה מפקד צבא הדרום. פסלו הוסר כבר בניו אורלינס, ועומד להיות מוסר בשרלוטסוויל . ערים אחרות, בכללם בולטימור, קיבלו החלטות להסיר את פסלו ופסלי מצביאי דרום אחרים.

התקשורת האמריקאית מלאה בכתבות על הגנרל רוברט לי, חלקן משבח, חלקן משמיץ. הטיעון המרכזי העומד מאחורי הדרישה להסרת הפסלים הוא שהגנרלים האלו נלחמו בעד העבדות ולמען עליונות הגזע הלבן ואסור לכן להאדיר את שמם ויש להסירם מעיני הציבור האמריקאי הסולד מגזענות. סקרים מראים, לפי שעה, שמרבית הציבור האמריקאי (למעלה מ-60 אחוזים) מתנגד לכך. מה פתאום עלה רעיון זה, דווקא עכשיו, במוחם של הליברלים הקיצוניים בארצות הברית, איני יודע. אבל, יודע גם יודע אני שנחרדתי, שבאחת ראיתי מול עיני תמונות של ואנדליזם, של הריסת פסלים ע"י דאע"ש. 

בואו ונראה את התופעה המתחילה עכשיו בארה"ב, בפרספקטיבה רחבה. אנחנו מכירים את התופעה שפסלים מוסרים/מנופצים כאשר רודנים שנואים מתים או מודחים. לא מדובר בכך בארה"ב. הניפוץ נובע מתפיסה אידיאולוגית, מאמונה, הנלחמות בתפיסה אחרת. קוראים לכך "איקונהקליזם". משה רבנו היה אולי הראשון שניפץ פסל (עגל הזהב). בהיסטוריה המודרנית אנחנו מכירים את התופעה במהפכה הצרפתית שהשמידה והרסה כל מה שסימל המשטר המלוכני.  ידוע ביותר הצו מ-14 אוגוסט 1792 שבין השאר קבע: "העקרונות המקודשים של חירות ושיוויון לא מאפשרים שיצירות שהוקמו בשם השחצנות והעריצות ימשיכו לפגוע בעיני העם הצרפתי, ואנו מצווים בזאת כי אותן יצירות העשויות מברונזה יכולות להפוך לתותחים."

ואנו מכירים אותה  במהפכה הרוסית ובמשטר הקומוניסטי. שם גם היו משנים ללא הרף את ספרי ההיסטוריה והלימוד בהתאם למצבים הפוליטיים החדשים בעקבות הוצאות להורג.

בגרמניה הנאצית שרפו ספרים. ב"מהפכת התרבות" בסין (1966-1976) הושמדו ונשרפו ספרים ויצירות תרבות של סין המסורתית וכל מה שנראה כ"בורגני".  וממש בשנים האחרונות יש לנו את הטאליבן, שהשמיד פסלי בודהא, ודאע"ש שהשמיד, בנוסף למסגדים,  פסלים של העולם העתיק.

מה משותף לכל הגופים שהזכרתי? מדובר במשטרים טוטאליטריים, קיצוניים בהשקפת עולם,   מונעים בלהט מעין דתי משיחי  לתיקון העולם. כולם הצטיינו גם במעשי רצח המוניים של בני עמם. ונקודה נוספת: לכל עם ישנה היסטוריה, המורכבת מאסונות והצלחות, משגשוג ומהתדרדרות, ממעשים רעים כטובים. זה העבר שלו, ללא כחל וללא סרק. דומני שהדוגמה הקלסית  לכל העולם הוא התנ"ך שלא מהסס להצביע על המעשים הרעים ביותר של גיבוריו.

ונחזור לארה"ב. האם היא עולה על מסלול של "איקונהקליזם", בצורה חדשה? דהיינו לא המשטר הוא המבצע את הניפוץ, אלא דווקא הגורמים המתנגדים למשטר, ומבצעים את הניפוץ בשטח בו הם שולטים (מועצת העיר)?

אין לי תשובה, ואיני מומחה לחברה האמריקאית. אבל, אין לי ספק שאם התופעה תימשך, אנחנו נהיה עדים לתגובות נגד. כבר לפני מיספר ימים הושחתה מצבת לינקולן בוושינגטון. לא אתפלא אם הפסל הנהדר של גנרל שרמן בפתח הסנטרל פרק בניו-יורק (הגנרל הצפוני שהשמיד את התשתית האזרחית של הדרום במסע דמים במלחמת האזרחים) יושחת גם הוא  בקרוב. כי כאשר זה מתחיל, קשה להפסיק.

הלוואי ואתבדה.

עמוס גלבוע

 

* * *

אורי הייטנר

1. תסמונת "הוא זכאי"

לא הכול פוליטיקה.

לא הכול אידיאולוגיה.

לא הכול "שמאל" ו"ימין".

יש דברים שהם מתחת לפוליטיקה. יש דברים שהם מעל הפוליטיקה.

למשל – שחיתות. השחיתות היא מתחת לפוליטיקה.

כשפוליטיקאי נוטל שוחד, הוא אינו עושה זאת מתוך אידיאולוגיה. הוא אינו עושה זאת כדי לקדם השקפת עולם.

כשפוליטיקאי גונב, הוא אינו עושה זאת כדי לשרת את עמו.

כשפוליטיקאי מקבל טובות הנאה ("מתנות" בכיבוסית) הוא אינו עושה זאת למען בוחריו.

פוליטיקאי שמטריד מינית, אינו עושה זאת כדי להגשים את חזון תנועתו.

המאבק בשחיתות הוא מעל הפוליטיקה.

הדרישה ממנהיג ליושר, לטוהר מידות, לניקיון כפיים, לשמירה על החוק, לאזרחות טובה ולדוגמה אישית, אינה קשורה לימין או שמאל, להשקפת עולם מדינית, חברתית, כלכלית או דתית. מדובר בנורמה, שכל אזרח צריך לדרוש אותה מכל מנהיג – אחת היא אם הוא מן המחנה שלו או ממחנה יריב.

לא, אתקן את דבריי. כל אזרח צריך לדרוש אותה מכל מנהיג, אך לא באותה מידה. בראש ובראשונה עליו לדרוש זאת ממנהיגי מחנהו.

למרבה הצער, נוצרה כאן נורמה פסולה – פוליטיזציה של השחיתות. אני אלחם מלחמת חורמה נגד "המושחתים שלכם" ואגן בחירוף נפש על "המושחתים שלנו".

זהו ביטוי קיצוני של אחת התופעות הבעייתיות בחברה הישראלית – המרת הזהות הלאומית בזהות מחנאית. ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אינו מדינת ישראל, אינו החברה הישראלית, אלא "הימין" או "השמאל". יש לכך ביטויים רבים, ועמדתי עליהם לא אחת. וכעת הרעה החולה הזאת חדרה גם לנושא השחיתות.

תסמונת "הוא זכאי", אני מכנה את התופעה. "הוא זכאי" היתה קריאת הקרב של חסידיו השוטים של אריה דרעי, העבריין ונוטל השוחד. היא החלה כאשר היו תחקירים בעיתונות שחשפו את מעשי השחיתות שלו, נמשכה כשנפתחה חקירה פלילית, התעצמה כשהוגש כתב אישום והגיעה לשיאה כאשר ערכאה אחר ערכאה הרשיעה אותו. כל הרשעותיו היו על סמך ראיות. אך מי זקוק לראיות? הרי הוא "שלנו", ולכן נתייצב אוטומטית לצדו. ואם הוא הורשע, סימן שבית המשפט רודף אותו כי הוא מזרחי וחרדי.

התופעה מעוררת הפלצות הזאת הוסברה בכך שמדובר בציבור מנוכר למדינת ישראל, לחברה הישראלית; כפי שהם אינם משרתים בצה"ל כך הם בזים גם לשלטון החוק. אבל, היינו משוכנעים, ברור שתופעה כזאת לא תיתכן במפלגה נורמטיבית, או בזרם נורמטיבי, ממלכתי, ציוני. ברור שלא תתכן תופעה כזאת בקרב מצביעי הליכוד, מפלגת העבודה, הבית היהודי, יש עתיד וכו'.

והנה, אנו רואים אותה תופעה גם היום, בליכוד.

"לא יהיה כלום" צועק המנהיג, וההמון צורח בעקבותיו: "כי אין כלום" ומריע בתשואות.

אין כלום?! מהיכן אתם יודעים? אתם החוקרים? אתם יודעים את תוצאות החקירה? אתם מכירים את הראיות? ירדתם לנבכי החשדות?

עומד המנהיג החשוד בפלילים, שנמצא בעיצומן של חקירות על חשדות חמורים ביותר – ובמקום שישתוק וייתן למערכות לבצע את תפקידם, הוא מקהיל קהלים ומסית. "השמאל!!! התקשורת!!!!"

והקהל מתמוגג כאשר הוא מספר בדיחה: "עוד מעט הם יחקרו גם את קאיה." והוא מוסיף ומעצים את הבדיחה: "באזהרה!" והקהל מתפקע מצחוק.

עוד מעט "הם" יחקרו. הם? מי זה "הם"? אה, "השמאל והתקשורת". כידוע, נתניהו ואשתו ובן דודו ועוזריו ומקורביו לא נחקרו, נחקרים וייחקרו ביחידת להב 433, אלא בחדרי החקירות האפלים של "השמאל והתקשורת". והחקירה לא נעשית על פי הנחיות היועץ המשפטי לממשלה ופרקליטות המדינה, אלא על פי הנחיות זקני השמאל והתקשורת.

והקהל מריע. וכל הח"כים והשרים (מלבד בני בגין – צדיק אחד בסדום) מתייצבים. המצלמה מתעכבת על פניהם, וניכר בעליל שרבים מהם אינם יודעים כיצד לכבוש את פניהם מבושה. ואיש אינו קם ואיש אינו אומר "עצור". למה? כי הם מ-פ-ח-דים!

ועומד המנהיג החשוד, האיש שהוא התגלמות המושג "אני, אני, אני," זה שתמיד "אני הוריתי" ו"אני הנחיתי" ו"אני הראשון שזיהיתי" ומי שרץ לגנוב קרדיט מכל הצלחה של שר, ולפתע הוא נהיה קולקטיביסט. כאשר הוא חשוד בשחיתות, הוא פתאום "אנחנו". השמאל והתקשורת רודפים "אותנו" ומבצעים "ניסיון הפיכה" נגדנו, כדי להפיל את הימין. אנחנו? מה, מישהו מהקהל המריע נהנה מהסיגרים והשמפניות?

מן הראוי היה שדווקא מצביעי הליכוד, מי שנתנו את קולם לנתניהו, יהיו הראשונים לדרוש חקירה יסודית, קפדנית, כדי להגיע לחקר האמת. הם היו צריכים להיות הראשונים להגן על גורמי האכיפה ושלטון החוק, כדי שיהפכו כל אבן ויבדקו האם החשדות נכונים. מה הם צועקים "אין כלום" כאוטומטים?

גם אולמרט נקט באותן שיטות. גם הוא דיקלם "לא היו מעטפות". וגם הוא סיפר ש"הימין הקיצוני", התקשורת, המשטרה, הפרקליטות, היועץ המשפטי וכל ערכאות בתי המשפט חברו יחדיו לתפור לו תיק, כדי לסכל את השלום שהוא עמד להביא לישראל ולמזה"ת.

אלא שאז רק קומץ קטנטן של חסידים שוטים קנו את הסחורה. ואילו לנתניהו יש גייסות של חסידים, המגוננים עליו ומדקלמים כאוטומטים חסרי יכולת חשיבה ביקורתית ועצמאית את סיסמאותיו.

המאבק בשחיתות צריך להיות מעל הפוליטיקה והאידיאולוגיה. למרבה הצער, התמונה של חסידי נתניהו המפגינים למענו היא תמונת הראי של המפגינים נגד היועץ המשפטי, בדרישה להעמיד אותו לדין.

גם אותם, או לפחות את היוזמים, המארגנים והמסיתים, מעניין המאבק בשחיתות כשלג דאשתקד. אילו ביעור השחיתות היה מעניין אותם, הם לא היו פוגעים במכוון בשלטון החוק, הם לא היו מחלישים את היועץ המשפטי לממשלה בטענות שווא, דווקא כאשר הוא זקוק לתמיכה ולחיזוק.

מה משמעות ההפגנות שלהם? גם הם אינם זקוקים לראיות, גם הם אינם זקוקים לחקירה, גם אותם לא מעניינים הפרטים. הם "יודעים" – הוא אשם. מבחינתם, תפקידה של החקירה אינה לחשוף את האמת, אלא להדיח את נתניהו ולשלוח אותו לכלא. אם זו אינה התוצאה, לשם מה צריך חקירה? היא מיותרת. והם מפגינים נגד היועץ, על כך שטרם סיפק את הסחורה ולא מימש את ציפיותיהם.

ומה יקרה אם היועץ המשפטי יגיש כתב אישום? הם יעברו להפגין ליד בתי השופטים, כדי להבטיח שיפסקו "נכון"?

אני בוטח ביועץ המשפטי לממשלה שהוא לא יושפע מהפגנותיהם, אבל אם הוא יחליט להגיש כתב אישום – רבים יטענו שהוא נכנע ללחץ המפגינים. זאת התוצאה היחידה שהם יכולים להשיג.

שלטון החוק בישראל מצוי במתקפה דו-ראשית, הן מצד המפגינים נגד היועץ והן מצד חסידי נתניהו. אלה ואלה פוגעים במלחמה בשחיתות, כי הם מכפיפים אותו לאינטרסים פוליטיים.

 

2. צרור הערות 23.8.17

 

* גידול פרא – בשבוע שעבר חשף תחקיר של ערוץ 2, את העובדה המצמררת, שבמסגרת המיזם הציוני החשוב והמוצלח "מסע", המביא רבבות צעירים יהודיים מחו"ל לתקופה ארוכה, של חודשים בישראל, הכוללת לימוד, טיולים, עשייה התנדבותית וכו', התפלח ארגון עויין בעל שם מכובס "אחוות עמים", של יהודים אוטו-אנטישמים, אנטי ישראליים ואנטי ציונים, שבאים לארץ כדי להילחם לצד הפלשתינאים נגד מדינת ישראל. המנוולים הללו מפגינים עם הפלשתינאים, מפעילים אלימות נגד חיילי צה"ל ומפיצים תעמולת זוועה זדונית נגד מדינת ישראל. וכל זה, במימון העם היהודי ומדינת ישראל!  

מסתבר, שגידול הפרא הזה גדל בערוגות "השומר הצעיר". ולא זו בלבד שהוא גדל שם, הוא עדין משתייך לשם. זוהי תוכנית של תנועת "השומר הצעיר" העולמית, והיא מופיעה באתר האינטרנט של התנועה.

זוהי תופעה מעוררת פלצות. "השומר הצעיר" הינה תנועה ציונית מפוארת, בעלת היסטוריה ציונית מפוארת, שחינכה נוער לציונות בכל רחבי העם היהודי והעלתה רבבות רבות מתוכם לארץ ישראל. התנועה יישבה את ארץ ישראל ב-85 יישובים, שעיצבו את גבול המדינה. בני התנועה ובוגריה התגייסו לפלמ"ח ולאחר קום המדינה ליחידות הטובות ביותר בצה"ל. והנה, מתוך אותה תנועה צמחה מוטציה נוראית כזאת.

הסלוגן של "על המשמר" – בטאון מפ"ם והשומר הצעיר היה "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים." בסדר הזה. אפילו בתקופת הסטייה הסטליניסטית של "השומר הצעיר", התנועה לא התבלבלה, והמחויבות הראשית שלה היתה לציונות. אותה מוטציה ניכסה לעצמה את הצלע של "אחוות עמים", אך כאשר זו מנותקת מן הציונות, היא חסרת ערך. אחוות העמים, היא השאיפה לשלום בין העמים, אך היא מבוססת בראש ובראשונה על הזהות הלאומית הציונית שלנו. בלעדיה היא אינה שווה אפילו כקליפת השום. ובמקרה הזה, תחת הכותרת "אחוות עמים", ההזדהות של אותם טיפוסים אינה ללאום שלהם, אלא ללאום האוייב, וההזדהות עימו היא לא בצעדים של שלום עם עמנו, אלא בצעדי מלחמה ואלימות נגד חיילינו.

אני רוצה להאמין שהנהגת "השומר הצעיר" לא היתה מודעת לזוועה הזאת ולא נתנה לה יד. כעת, משהדברים נחשפו, יש לקוות ש"השומר הצעיר" ינתק כל מגע עם הקבוצה הזאת, יתנער ממנה ויוקיע אותה, בדיוק כפי שהתנער לפני 45 שנה מהמרגל הבוגד אודי אדיב. דיבוק – צא!

 

* הרמת הראש של החיה הניאו-נאצית – יאיר נתניהו וכמוהו עוד רבים מאנשי הימין, בעיקר ברשתות החברתיות, יצאו מעורם לגבות את תגובתו השערורייתית של טראמפ על האלימות הרצחנית של כנופיות ניאו-נאציות בוויריג'יניה. המסר העיקרי שלהם היה, שמי שעמדו מול הכנופיה הניאו-נאצית, היו חברי הארגון האנטישמי "אנטיפה".

אכן, "אנטיפה" הם אנטישמים לא קטנים, אולם אם הם היחידים שעמדו מול החיה הניאו-נאצית, זו תעודת עניות לעם האמריקאי. כל אדם הגון, כל דמוקרט, צריך להתייצב נגד הרמת הראש של החיה הניאו-נאצית. ובראש ובראשונה נשיא ארה"ב. 

ואנו, היהודים, הראשונים שצריכים לצאת נגד התופעה ונגד מי שמקלים בה ראש. אבל מסתבר שיש בימין הקיצוני כאלה ששכחו מה זה להיות יהודי.

 

* האינטרנציונל הימני – הגיבוי של אנשי ימין ישראלי לתגובתו האנמית של טראמפ לאלימות הניאו-נאצית, מבטאת תופעה חדשה ומזעזעת – אנשים שהזהות הימנית שלהם חזקה מן הזהות הלאומית שלהם, ואולי היא תחליף לה. אנשים שההזדהות שלהם עם ימנים באשר הם, גדולה מן ההזדהות שלהם עם היהודים באשר הם.

הדבר בלט בתמיכה של אנשי ימין ישראלי במפלצת הפשיסטית האנטישמית מכחישת השואה מארין לה-פן, בהתמודדותה על נשיאות צרפת. במערכת הפוליטית היה זה רק המוקיון אורן חזן, אבל ברשתות החברתיות היה זה שיח נפוץ מאוד.

זו תופעה מדאיגה מאוד.

 

* התשה – אני ממליץ בחום על ספרו של פרופ' יואב גלבר "התשה – המלחמה שנשכחה". זהו ספר ראשון מתוך טרילוגיה שכתב גלבר, מהטובים והחשובים בהיסטוריונים הישראליים, על התקופה שבין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. ספר נוסף שייצא בקרוב יעסוק במהלכים מול ירדן, וספר שלישי – בתקופה שבין מלמת ההתשה ליום הכיפורים. ספר זה מתמקד במלחמת ההתשה עם מצרים, מהיבטיה הצבאיים, החברתיים-תרבותיים ובעיקר המדיניים  והבינלאומיים.

בין השורות, הקורא מנסה להבין דרך סיפור מלחמת ההתשה, כיצד הגענו למלחמת יום הכיפורים. פירוט המהלכים המדיניים – שהם הליבה של הספר, מפריך את טענת הסרבנות הישראלית לאפשרות של שלום וכתוצאה מכך להחמצת הסיכוי לשלום. אמנם הספר מסתיים בהפסקת האש שסיימה את מלחמת ההתשה באוגוסט 1970, אולם בפרק הסיכום עושה גלבר קלקלן (ספוילר) להמשך מחקרו, ומבהיר שלא היתה כל אופציה לשלום ולא היה כל פרטנר לשלום לפני מלחמת יום הכיפורים. גלבר מנפץ בספר את מיתוס השליחות ההיסטורית של נחום גולדמן, שכביכול הוזמן לנאצר וממשלת גולדה אסרה עליו להיענות להזמנה ובכך החמיצה הזדמנות לקדם את השלום. המחקר מוכיח שגולדמן היה מגלומן, פנטזיונר ובלתי אמין (גלבר נזהר משימוש במילה המפורשת שרלטן), שכלל לא הוזמן בידי נאצר, אלא במניפולציות של קשריו בעולם ולהטוטיו בין מדינאים בארץ ובעולם, יצר מצג שווא לפיו הוא הוזמן לשיחות מדיניות, בתנאי שממשלת ישראל תסמיך אותו לייצג אותה. כמובן שהממשלה דחתה זאת, לא רק מהסיבה שהיא לא תאפשר לנאצר לקבוע מיהו נציגה למו"מ, אלא שעמדותיו של גולדמן היו מנוגדות לחלוטין לעמדות ממשלת ישראל והוא אף תקף אותה בכל הזדמנות בטענה שאינה רוצה בשלום. וכאמור, כל היוזמה הזאת לא היתה אלא פנטזיה, והדבר המשמעותי היחיד בה היה הנזק לקונצנזוס בישראל, בשל טענת השמאל הקיצוני שישראל החמיצה הזדמנות פז לשלום.

את עיקר הקולר למה שהוביל למלחמת יום הכיפורים תולה גלבר בהיבריס ובאופוריה בצה"ל ובחברה הישראלית בעקבות מלחמת ששת הימים, התחושה שצה"ל הוא צבא כל יכול, בלתי מנוצח והזלזול הבוטה והמסוכן בצבאות ערב. היבריס זה נמשך חרף חוסר היכולת להכריע במלחמת ההתשה. צה"ל, טוען גלבר, לא הפיק לקחים משמעותיים ממלחמת ששת הימים וממלחמת ההתשה, ולא נערך ברמה הקונספטואלית למלחמה הבאה.

מלחמת ההתשה הסתיימה ללא הכרעה. עם זאת, ישראל בהחלט ביצעה מהלכים משמעותיים בניסיון להכריע ובראשם ההפצצות בעומק מצרים. הפצצות אלו לא סיפקו את התוצאה המקווה, בעיקר בשל ההתערבות הסובייטית בפועל, בידי כוחות צבא סובייטים שנלחמו באופן מוגבל לצד מצרים, והלחץ האמריקאי על ישראל שנבע מחשש שעימות עם הסובייטים יגרור את ארה"ב למלחמה; בשל אלו הופסקו ההפצצות.

הקשרים בין ישראל לארה"ב הם הנושא המדיני המשמעותי בספר. למרות מחלוקות ואף עימותים ומשברים, מערכת היחסים בין המדינות הלכה והתהדקה באותן שנים, אך גם העמיקה את התלות של ישראל בארה"ב.

בעיניי, הסיפור המשמעותי ביותר בספר, שלטעמי היה צריך לתת לו דגש רב יותר, הוא קירוב מערך טילי הנ"מ בידי מצרים לאזור תעלת סואץ בחסות הפסקת האש ורגע לפני שנכנסה לתוקף, תוך הפרתה, והבלגת ישראל על הצעד הזה. לטעמי, ההבלגה הזאת היא המחדל האמיתי של מלחמת יום הכיפורים. לא זו בלבד שבעטיו של מערך טילים זה איבדה ישראל את עליונותה האווירית בראשית מלחמת יום הכיפורים, ובכך התאפשרו הצליחה והישגי מצרים בראשית המלחמה, אלא שספק רב אם מצרים היתה יוצאת למלחמה, ללא אותו מערך. גלבר מבהיר שכל מטרתו של נאצר בהפסקת האש, והגמישות שגילה במו"מ עליה, נועדה אך ורק לאפשר את המהלך הזה.

ניתן להתרשם מרמת ההערכה השונה של גלבר לדמויות המרכזיות בישראל ובארה"ב, שעמדו במרכז הדרמה הגדולה. בולטת במיוחד חוסר ההערכה של הכותב לשר החוץ אבא אבן ולכישוריו המדיניים. אבן מוצג בספר כמי שלא התעלה מרמת הדיפלומט לרמת המדינאי והתנהלותו והתנהלות צמרת משרדו מוצגים באופן פאתטי. זאת, בניגוד ליריבו המר, שגריר ישראל בארה"ב רבין, שהינו מדינאי מוכשר, בעל השפעה רבה בישראל ובארה"ב, שבסופו של דבר ראש הממשלה עבדה מולו ישירות, תוך עקיפת שר החוץ (אף שפורמלית הקפידה על כבודו של אבן).

גולדה עצמה מצטיירת כמנהיגה חזקה, כמדינאית חכמה וכמי שבסך הכל היטיבה לנווט בתבונה בין השיקולים הצבאיים במלחמה הבעייתית הזאת, השיקולים המדיניים בשיפור היחסים עם ארה"ב (הישג משמעותי שלה) והימנעות מהסתבכות עם בריה"מ. עם זאת, כאמור, היא אחראית למחדל ההבלגה על קירוב הטילים, שהוביל, כמיטב שיפוטי, למלחמת יום הכיפורים.

הספר עב הכרס רהוט ומרתק, ומומלץ לכל המתעניינים בהיסטוריה המדינית והביטחונית של ישראל ושל המזרח התיכון.

 

* ראש – אוסיף לשבחיי על "התשה" של יואב גלבר ואציין לשבח את העובדה שגולדה מאיר מוגדרת בספר "ראש הממשלה" ולא "ראשת". גלבר העדיף את העברית על הטרנד (שבחסות האקדמיה).

 

* ביד הלשון: זוטי דברים – הדיון הציבורי על החשדות נגד נתניהו, הכניס לשיח הציבורי את המונח המשפטי זוטי דברים. זוטא פירושו – קטן. זוטות – דברים פחותי ערך. המונח המשפטי "זוטי דברים" מתייחס להגנה הניתנת לנאשם, אם העבירה שעשה היא קלת ערך. בהקשר של חקירות נתניהו, הדברים נאמרו מתוך ניסיון להמעיט בחומרת החשדות: "בגלל סיגרים וחמגשיות לא מדיחים ראש ממשלה," וכו'.

אורי הייטנר

 

 

* * *

יהודה דרורי

כּוּל כַּאלבּ בִּיגִ'י יוֹמוֹ...

הרוצח ופושע המלחמה הכי מפורסם במאה ה-21, הוא שליט סוריה בשאר אסד. השבוע הוא יצא מתחת לשמלה של "אימא פוטין" כדי לספר לעולם כמה שהוא הצליח כנגד הנלחמים נגדו... האנדרטה ל"ניצחונו המזהיר" מורכבת מגופות של כ-250,000 אזרחים, נשים וילדים, שנשרפו בחביות הדלק שהשליך עליהם ובגזים שהשתמש בהם לפרקים...

מאוד  הצטערתי שדאע"ש לא הצליח לכבוש את מעוזיו ולהאכיל אותו ואת אנשיו באותה צורה בה הם התנהגו, אבל כמו שאומר הפסוק הידוע: "כל כלב בא יומו.." – לא רחוק היום בו נחזה בגופתו המרוטשת של אסד נגררת ברחובות דמשק לצהלת ההמונים. 

 

על הקישקושים הלאומניים של נעמן כהן

משום מה נעמן כהן נטפל אליי כעלוקה, ומכנה אותי פחדן, על כי אינני חושב שיש להילחם בחמאס כדי להביא לשיחרור גופות חיילינו.

אני מניח שלנעמן אין יקירים בצבא והוא מוכן להקריב כל צעיר עברי במלחמה נוספת כדי להחזיר גופות. (בעוד הוא מודה שאין לו פתרון כלשהו למצב הנוכחי...)

נפיחות דבריו הלאומנים נגדי הינם ברוח אברהם שטרן וקבוצתו הקיצונית דאז, לח"י. שטרן אינו נחשב בעיניי ובעיני רבים כאחד מהאבות המייסדים והלוחמים למען הקמת המדינה. הוא היה משורר האחוז בלהט קיצוני, וכאשר ראש האצ"ל, רזיאל, יצא להילחם לצד הבריטים נגד הנאצים בעיראק, וכאשר אלפי בחורים ישראלים התנדבו להילחם לצידם של חיילים בריטיים נגד הנאצים באירופה, ב-1941 כתב אברהם שטרן לשגריר גרמניה הנאצית בטורקיה:

"קיימים אינטרסים משותפים לכינון סדר חדש באירופה בהתאם לתפיסה הגרמנית להגשמת השאיפות הלאומיות היהודיות... כינונה של מדינה יהודית על בסיס לאומי וטוטליטארי הקשורה בהסכם עם הרייך הגרמני תחזק את מעמדה של גרמניה כמעצמה במזרח הקרוב." (ויקיפדיה).

ולא רק זאת, היה זה אברהם שטרן שצידד בעד המשיך בפעולות טרור ורצח  נגד החיילים הבריטיים בארץ-ישראל, וסופו לפיכך נחרץ.

נעמן כהן הוא לאומני קיצוני וכפי שאמרתי הוא הוכיח זאת במאמרו האחרון על נושא "התחייה" פה במכתב העיתי שבו הוא קבע לנו הגדרות לקיומנו ברוח הלאומנות הפשיסטית המצויה מבית מדרשו של אברהם שטרן ושאר הקיצונים שבעם.

שרדנו דברים גרועים מכך.

יהודה דרורי

 

 

* * *

ישראל בר-ניר

משחקים באש?

 

מבוא

העימות בין ארה"ב וצפון קוריאה מחזיר לבמה את הסיוט של מלחמה גרעינית אפשרית.  לכאורה הרעיון נראה מגוחך. מה כבר מדינה זעירה כמו צפון קוריאה יכולה לעשות למעצמה כמו ארה"ב? בחיים הדברים אינם מתנהלים תמיד לפי "כללי" המשחק. בסלנג של העולם התחתון, כפי שהוא מופיע בסיפוריו של דיימון ראניון, האקדח הוא Equalizer באמצעותו אדם חלש יכול להתמודד עם בריון כשווה מול שווה, ולפעמים אף להתגבר עליו.  באותה מידה, חצי תריסר ראשי נפץ גרעיניים עם יכולת שיגור בידיה של מדינונת כמו צפון קוריאה הם Equalizer המאפשר לה להתמודד עם מעצמה גרעינית כמו ארה"ב.  צפון קוריאה גרעינית איננה מהווה איום קיומי על ארה"ב, אבל מציאותם של אמצעי לוחמה להשמדה המונית ברשותה, היא גורם מרתיע המחייב את ההנהגה בארה"ב לשקול בזהירות את צעדיה.

בשלב הנוכחי העימות מוגבל לרטוריקה בלבד, אבל הרטוריקה היא בטונים גבוהים ביותר.  הסכנה של גלישה מדיבורים למעשים היא מוחשית. שני המנהיגים, טראמפ וקים ג'ונג און, נמצאים במלכוד ממנו קשה לצאת. טראמפ תימרן את עצמו למצב בו הוא לא יכול להרשות לעצמו לחזור על ה"חוכמה" של אובאמה שקבע קווים אדומים, וברגע ההכרעה הוא התנהג כמי שלקה בעיוורון צבעים. באותה מידה קים ג'ונג און אינו יכול לקבל את התנאים שטראמפ מציג לו – הפסקה מוחלטת של התוכנית הגרעינית וניסויי הטילים.

ישנן שמועות שמתקיימים מגעים בין הצדדים על מנת לצנן את הרוחות, אבל אלו שמועות בלבד. קשה לראות איך ניתן לגשר בין עמדות שני הצדדים. האמריקאים סומכים על סין שתעשה עבורם את המלאכה ותרסן את צפון קוריאה, אבל בלי להיכנס כאן לדיון מה סין יכולה לעשות, זאת שאלה טובה אם סין בכלל מעוניינת לעזור לאמריקאים. קרוב לוודאי שמעבר למסך החיוכים, בסתר ליבם, הסינים די נהנים לראות את טראמפ במצוקה. אם בסופו של דבר המשבר ייפתר באמצעות תיווך סיני, זו תהיה מכה קשה ליוקרתו של טראמפ. הוא ייראה כמי שאימץ את גישתו של אובאמה שהעדיף למסור את סוריה לרוסים על נקיטת יוזמה משל עצמו.

במקרה שהעימות יגלוש למלחמה של ממש, הדברים אינם כל כך פשוטים. התרחיש הנראה לי סביר ביותר הוא שהאמריקאים הם אלה שיעשו את הצעד הראשון.

אומנם מקובל לראות את קים ג'ונג און כ"משוגע", וייתכן אפילו שזה נכון, אבל הוא לא טיפש.  אם הוא ימצא לנכון להסלים את העימות ויעבור מאיומים למעשים הוא יעמיד בסכנה את כל מה שהוא בנה עד היום. שיגור של טיל, אפילו טיל עם ראש נפץ גרעיני, למטרה אמריקאית, בקושי יגרד את ארה"ב, אבל זה ייתן לאמריקאים הצדקה להסרת כל המעצורים המונעים מארה"ב ללכת "עד הסוף" ולמחוק לחלוטין את היכולות של צפון קוריאה.

לאמריקאים יש דילמה אמיתית. אין חולקים על כך שביכולתם להנחית על צפון קוריאה מכה ממנה היא לא תוכל להתאושש. אבל למרות הרטוריקה המתלהמת לא ברור עד כמה הם מוכנים לעשות זאת. עם אמצעי לוחמה קונבנציונליים הם לא יגיעו רחוק, כי לצפון קוריאה יש צבא גדול, חזק ומצויד היטב – למעשה אחד הצבאות החזקים בעולם. הסתפקות באמצעי לוחמה קונבנציונליים תהיה למעשה חזרה על מלחמת קוריאה משנות החמישים של המאה הקודמת, מלחמה שעלתה באלפי קורבנות אמריקאיים ונמשכה קרוב לשלוש שנים. למראית עין האלטרנטיבה של שימוש בנשק גרעיני היא יותר "אטרקטיבית", אבל אם זו לא תהיה תגובה על צעד דומה של צפון קוריאה, זה יעורר את כל העולם נגדם, כולל אופוזיציה רחבה מבית. יתרה מזאת, הסינים רמזו שבמקרה כזה הם יבואו לעזרתה של צפון קוריאה.

מאחר ואת מה שלא קרה אי אפשר להוכיח, יאשימו את טראמפ שהדיבורים על האיום הגרעיני של צפון קוריאה היו הונאה שנועדה להצדיק את מעשיו. זו תהיה חזרה על הסיפור של הפלישה לעיראק בזמנו של הנשיא בוש הבן.

 

מעט היסטוריה

תמה תקופתו של הנשיא אובמה בבית הלבן. היסטוריונים שאצה להם הדרך כבר מתחילים לסכם את כהונתו. בתקופה הראשונה נהיה עדים לשפע של שבחים ודברי הלל.  עם חלוף הזמן, כשתיווצר קצת פרספקטיבה, מי שיסתכל באובייקטיביות על תקופת כהונתו של אובאמה, יתקשה למצוא דבר שניתן יהיה לאמר לזכותו. אפילו בהשוואה לאחד מקודמיו, גי'מי קרטר, אין לו הרבה במה להתפאר. מה שמעניין הוא שלשני הנשיאים האלה, לפחות בכל מה שקשור לטיפול במדיניות החוץ, יש דבר אחד משותף – הם לא חריגים.

סדרה בת שישה פרקים, בשם "מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב", מאת אליזבת רימיני, שהתפרסמה ב"חדשות מחלקה ראשונה", סוקרת את ביצועיהם של נשיאי ארה"ב במהלך המאה ה-20 במישור הבינלאומי. כותרת הסדרה לקוחה מספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת".

מסתבר שכל נשיאי ארצות הברית, החל מהנשיא וילסון במלחמת העולם הראשונה ועד ימינו, למעט מקרה אחד, גילו חוסר הבנה מוחלט של המציאות בנושאי מדיניות החוץ. היוצא מן הכלל היה הנשיא רייגן, שהביא לניצחונה של ארה"ב במלחמה הקרה, אבל גם הוא עשה כמה שגיאות, כמו ההכרה באש"ף וההסתבכות בלבנון. הסיבה היא קרוב לוודאי העובדה שמדיניות החוץ אף פעם לא היתה נושא מרכזי במערכות הבחירות לנשיאות בארה"ב.

רימיני מסיימת את סקירתה בתקופת ניקסון. על פורד היא מדלגת כי הוא כיהן בקושי חצי קדנציה ובמהלכה הוא לא תרם הרבה. כמו כן הוא בכלל לא נבחר. הנשיא קרטר, לדעתה של רימיני, מסמן את תחילת עידן המגה אווילות בתולדות הנשיאות האמריקאית, נושא המצדיק טיפול נפרד.

לא אלאה את הקורא בתיאור מלא של סקירתה של רימיני. למי שמעוניין, בסוף המאמר צירפתי את הקישורים לששת פרקי הסדרה. אסתפק כאן בהערת המחברת לסיכום הסדרה – הדברים נכתבו זמן קצר לפני הבחירות של 2016.

פעולתם של הנשיאים האמריקנים (להוציא הנשיא רייגן בנקודה מסוימת) מאז תחילת המאה העשרים, הביאה ברובה סבל ואסונות לאנושות בכללותה, ובמיוחד דווקא לארצות החופשיות ולידידותיה ובעלות בריתה של ארצות הברית. האם זה מקרי? האם ארצות הברית יכולה לבחור נשיא שיהפוך את המגמה? האם העולם החופשי לא ייטיב לעשות אם יבסס את עוצמתו על מנהיגותה של אומה אחרת? ימים יגידו. אבל דבר אחד בטוח – כשאנו מקבלים עצות מנשיאי ארצות הברית, כדאי לבדוק היטב לפני שפועלים לפיהן. כנראה שבדרך כלל כדאי לעשות בדיוק את ההפך הגמור.

ושאלה אחרונה כנקודה למחשבה: כמה יותר גרוע יכול להיות דונלד טראמפ?

ובאמת, האם טראמפ הוא הנשיא שיביא לשינוי המגמה?

 

איך הגענו עד הלום – בדרך לשואה גרעינית

ב-21 לאוקטובר 1994 נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון, הודיע לציבור האמריקאי על הסכם הגרעין שנחתם עם צפון קוריאה. הוא תיאר את ההסכם כ"עסקה טובה לארצות הברית". לדבריו "צפון קוריאה תקפיא ותפרק את תכנית הגרעין שלה, דרום קוריאה ובעלות ברית אחרות של ארה"ב תהיינה מוגנות, והעולם כולו יהיה בטוח יותר בזכות פחות נשק גרעיני."

ההסכם הזה, שכונה אז "הסכם המסגרת", הבטיח לצפון קוריאה מענק של ארבעה מיליארד דולר בתמורה להקפאת תכניות הגרעין שלה.

העולם כולו יהיה בטוח יותר בזכות פחות נשק גרעיני – היה "חזון אחרית הימים" של הנשיא קלינטון.

עברו קצת יותר מ-20 שנה, ובקיץ 2015 נשיא אחר, ברק אובאמה, הודיע לציבור האמריקאי על הסכם דומה בו את צפון קוריאה החליפה איראן. לא צריך הסבר נוסף להבין למה כיוונה רימיני במושג "עידן המגה אווילות" של נשיאי ארה"ב.

תעבורנה עוד כמה שנים עד שאיראן תגיע ליכולת גרעינית של ממש, אבל צפון קוריאה היא כבר היום פצצת זמן מתקתקת. על כך מגיע מלוא התודה לנשיא קלינטון. למרות שהיה מידע מהימן שצפון קוריאה איננה עומדת בהתחייבויותיה, אף אחד משני הנשיאים שבאו אחריו – בוש ואובאמה, לא השקיע מאמץ מיוחד בניסיונות לתקן את המרקחת שקלינטון בישל. הם אפילו לא נגעו במענק הכספי. בוש לא עשה כלום, ואובאמה ברוב הבנתו הרחיב את היריעה והוסיף את איראן לתמונה.

שאלת המפתח היא האם טראמפ יכול לעצור את המצעד ולהחזיר את השפיות לאופן בו מתנהלת מדיניות החוץ של ארה"ב.  האם זה בכלל אפשרי או שכבר עברנו את נקודת האל חזור?

בימים אלה טראמפ מוצא את עצמו במצב בו עליו להתמודד עם משבר שלא הוא גרם לו, ושלא הוא נושא באחריות, אפילו לא עקיפה להיווצרותו. אבל זה לא פוטר אותו מהאחריות למציאת פתרון, כי עכשיו הוא הנשיא ואין מי שיוציא עבורו את הערמונים מהאש. מה שהוא לא יעשה, אם תפרוץ מלחמה או אם יגרם נזק ממשי למטרה אמריקאית, התקשורת והדמוקרטים יאשימו אותו.

מרחב התמרון שלו איננו כל כך גדול. יש לו למעשה שלושה קווי פעולה אפשריים.

הראשון הוא לשבת לשולחן הדיונים ולנהל מו"מ על מנת להגיע להסכם לסיום המשבר. זה יכול להיעשות עם או בלי סיוע של סין. הבעייה היא שאם הסכם כזה יותיר בעינה את היכולת הגרעינית של צפון קוריאה, הוא לא יפתור שום דבר. הוא רק ידחה את רגע האמת. יתירה מזאת, בעתיד טראמפ, או מי שיחליף אותו בבית הלבן, יצטרך להתמודד עם בעייה זהה באיראן.

קו הפעולה האפשרי השני הוא נקיטת יוזמה צבאית וחתירה לחיסול מוחלט של היכולות הגרעיניות של צפון קוריאה. הפרק הראשון של המאמר סקר חלק מהפרובלמטיות של צעד כזה.  בנוסף יש כאן שתי בעיות. האחת היא שאם בוחרים באופציה הזאת, יש "ללכת עד הסוף" ולא לעצור בחצי הדרך. כניסה למלחמה ללא כוונה לנצח בה היא דוגמא קלסית של מגה אווילות. 

הבעייה השנייה משותפת לכל המלחמות – אתה תמיד יודע איך זה מתחיל, אבל אתה אף פעם לא יודע איך זה ייגמר.

קו הפעולה השלישי הוא לא לעשות כלום ולהשאיר את המצב הקיים בעינו.  בו בזמן להמשיך את הרטוריקה המתלהמת ולקוות שבמוקדם או במאוחר הרודן הצפון קוריאני יאבד את העשתונות וינקוט ביוזמה צבאית משלו. אם וכאשר זה יקרה, לאמריקאים תהיה לגיטימציה להסרת כל המעצורים ולתגובה צבאית במלוא העוצמה. הצלחתו של קו פעולה כזה מותנה ב"שיתוף פעולה" של קים ג'ונג און – עליו לעשות את הצעד הראשון.

תסמין המופרעות שנגרם עקב נצחונו של טראמפ בבחירות:

(The Trump Derangement Syndrome)

ממשיך לתת אותותיו. אפילו מול סכנת העימות הגרעיני עם צפון קוריאה, התקשורת הממוסדת איננה מנמיכה את הטון. היא ממשיכה לנהל את המלחמה נגד טראמפ כאילו כלום לא קרה. הם תוקפים אותו בכל הזדמנות ועל כל נושא אפשרי, כולל שטויות ודברי הבל. 

דוגמא אופיינית אפשר למצוא בניו יורק טיימס, בו התפרסם בימים אלה מאמר המסביר לקוראים שהסכנה האקלימית הנשקפת לאי גואם חמורה לא פחות מהסכנה הכרוכה בפגיעת טיל גרעיני: 

https://www.nytimes.com/2017/08/11/world/asia/guam-north-korea-climate-change.html

נו, טוב – מגה אווילות כבר אמרנו?

ישראל בר-ניר

 

להלן הקישורים לששת פרקי הסדרה "מצעד האיוולת של נשיאי ארה"ב:

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109042-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109043-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109079-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109128-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109178-00.html

http://www.news1.co.il/Archive/003-D-109206-00.html

 

 

* * *

מנחם רהט

1. 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון

כיצד הציל הרב החרדי-ציוני מבאזל את הקונגרס. "בבאזל יסדתי את מדינת היהודים": השבוע, ב-א' באלול, תימלאנה 120 שנה להתכנסות היהודית הראשונה מאז החורבן, שבה החליט העם היהודי לקחת את גורלו בידיו. מפעלו הלא נודע של הרב ארתור כהן מבאזל, שהפך מאוייב לאוהב.

כמו נושאת מטוסים כבדה, שזקוקה לעוצמת מנועים אדירה, כדי לבצע פניית פרסה חדה, נזקק העם היהודי לפני 120 שנה, לקונגרס הציוני הראשון, אשר התכנס בבאזל באוגוסט 1897, א' באלול תרנ"ז, על מנת לחולל את המהפכה הציונית ולהסיט את העם ממציאות נואלת של גלות דוויה ומנוונת, ממצב של מרמס ומשיסה ברגלו של כל צרוע וזב – למצב של תקומה, תחייה לאומית, גאולה ומולדת, ברוח חזון "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים."

יהודי בן זמננו, ובוודאי ישראלי גאה, שיש לו שפה לאומית, דגל לאומי, הימנון ושאר סממני ממלכה ועוצמה צבאית אדירה, לא יוכל בשום פנים לדמיין היכן היינו, עם ישראל, לפני 120 שנה. שום דימוי לשוני לא יתאר את מעמדו של היהודי אז. אסקופה הנדרסת יכולה להיות מחמאה. חייו של יהודי היו שווים אז, כמו גם לאורך כל שנות הגלות ובוודאי במרוצת שנות השואה, כקליפת השום. אולי כשוויים של חיי כלב חוצות מצורע, שהכול בועטים בו. כשוויו של זבוב טורדני, שכל אחד רשאי למעוך. היהודי היה אז הבזוי בין יצורי אנוש. כל בריון רחוב  אנטישמי רשאי היה להכותו, להשפילו, להתעלל בו להנאתו הסאדיסטית, לרוצחו נפש. דמו הותר. ממש כך. לית דין ולית דיין, עד שבאה התנועה הציונית והזכירה לו שאפשר גם אחרת. שגם לו זכויות לאומיות, מולדת, דגל והימנון, ואפילו שפה. שגם היהודי, כשאר עמי אירופה שהשתחררו באותה מאה בשנות אביב העמים, זכאי להיות ריבון לעצמו – במולדתו שלו.

זו היתה הבשורה הגדולה שהקונגרס, שהתנהל בבאזל לפני 120 שנה בדיוק, הביא לעם ישראל, 1,827 שנים לאחר שנחרב  הבית ועם ישראל התפזר בגלויות.

אבל מדוע זכתה דווקא באזל, העיר השלישית בגודלה בשווייץ, בכבוד העצום הזה? למה לא ערים גדולות וחשובות ממנה? למשל ניו יורק, או פריז, אולי לונדון, ושמא ברלין ואפילו מינכן?

ואכן, לא היה חסר הרבה שהקונגרס הציוני הראשון, שבו ניבא בנימין זאב הרצל: "בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים" – נבואה שהגשימה את עצמה כעבור 51 שנה בדיוק – יתכנס במינכן; במקרה כזה עוד עלולים היינו לשמוע את האמירה המופרכת הבאה: "במינכן ייסדתי וכו'."

נשמע הגיוני? דווקא במינכן שבה חוללו הנאצים את הפוטש הכושל במרתף הבירה בשנת 1923? דווקא במינכן שבה התכנסו ב-1938 המדינאים המפוחדים של איטליה, צרפת ובריטניה, על מנת לקרוע את חבל הסודטים מצ'כוסלובקיה ולהסגירו לידי השטן הנאצי שלא ידע שובעה? דווקא באותה מינכן שבה ביצעו ערבים פלשתינאצים את טבח הספורטאים הישראלים ב-1972?

במבט לאחור, ברור שמינכן לא התאימה להיות ערש הקמתה של התנועה הציונית, שהתניעה את המנוע שחולל את מדינת ישראל. ההשגחה העליונה בחרה בבאזל לארח את הקונגרס היהודי הראשון מאז החורבן שאירע 1,827 שנה לפני הקונגרס הציוני הראשון, ובה נבט הגרעין, שממנו צמחה ב-1948 מדינת ישראל, ראשית צמיחת גאולתנו.

"בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים," כתב הרצל ביומנו בתום הקונגרס המוצלח, והוסיף: "לוּ אמרתי זאת בפומבי, היתה התשובה צחוק מכל עבר. [אבל] אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול."

בסך הכול הוא פיספס בשנה אחת בלבד. הנבואה התגשמה כעבור 51 שנה, עניין של טעות סטטיסטית קלילה. מהי שנה אחת לעומת אלפיים שנות גלות?

אמנם היו להשגחה העליונה סיבות טובות שלא להפוך את מינכן המאוסה לערש הולדתה של המדינה היהודית. אבל הרצל לא היה מודע לכך. כמחזאי שהבין דבר או שניים ביח"צנות, הוא ידע שגם לסמלים ולמסגרות חיצוניות יש כוח משלהן. לכן תיכנן אירוע בינלאומי רב רושם. מעמד חגיגי, נשגב, שידהים את שליטי העולם ואת התקשורת העולמית, ויותיר אותם עם לסת שמוטה, לנוכח המסר המהפכני בתולדות היהודים: עם ישראל מתעורר סוף סוף לחיים חדשים, אחרי אלפיים שנות רדיפות ופורענויות, אינקוויזיציות ושואות, גירושים ושחיטות אכזריות. העם היהודי המושפל עד עפר זוקף קומתו ויש לו תוכנית תקומה משלו. הרצל חתר לכונן חיזיון מופלא של פעם באלפיים שנה. לכן דרש בהזמנות שקיבלו צירי הקונגרס, שיופיעו בפראקים שחורים או בחליפות ערב כהות, עם פפיון או עניבה לבנה. ומי שלא היתה לו התפאורה הזו, נדרש לשכור אביזרי לבוש אלה אצל חייטי באזל.

והיתה גם סיבה נוספת לברוח ממינכן: החרדים במינכן מזה והרפורמים במינכן מזה, לא ראו בארץ-ישראל שום אופציה לשום דבר. בוודאי לא פתרון למצוקות הגלות. הם כינו את עצמם, בנמיכות רוח גלותית, בתואר 'גרמנים בני דת משה.' לאמור: אנחנו אמנם יהודים, אבל רק על פי דתנו, דת משה, ואיננו בגדר אומה הזכאית לריבונות משלה. "אנחנו דת, לא אומה," הכריזו אז כפי שמכריזים עד היום מתבוללים וסאטמרים. "אין לנו צורך בארץ ישראל, בדגל לאומי, בהימנון לאומי," קבעו שחוחי הקומה.

המהדרין שבקרב הרפורמים ההם, כמו קהילות רפורמיות נוספות, אף מחקו את ירושלים וארץ-ישראל לחלוטין מסידור התפילה שלהם, וטענו כי 'ברלין היא ירושלים החדשה' (ועל כך יצא עליהם זעמו של רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל 'אור שמח', שהזהיר 40 שנה לפני השואה, כי "רוח סופה וסער" תעקרם ממקומם וממחשבות הבל אלה). חזון הגאולה שלהם היה צר כעולמה של הנמלה: השתלבות מלאה בתוך האומה הגרמנית (שיש רואים בה את צאצאי עמלק, אבל זה סיפור אחר).

הקואליציה המוזרה של רבנים חרדים ורפורמים גם יחד, הבריחה ברגע האחרון את הרצל ואת הקונגרס ממינכן. חמישה רבנים – שני חרדים ושלושה רפורמים – שזכו לימים לתואר 'רבני המחאה', פירסמו קול קורא כנגד עצם קיומו של הקונגרס היהודי. הרצל העדיף שלא להסתבך עם נציגי הענפים הנושרים מעם ישראל, וניתק מגע. אבל השעון דהר קדימה, ומועד כינוס הקונגרס במינכן כבר נקבע ל-25 באוגוסט. הוא חיפש במהירות עיר חלופית לאירוח הקונגרס היהודי הראשון מאז ומעולם.

כאן נכנס לתמונה רב חרדי מן הטיפוס ה'ייקי': רבה של העיר באזל, הרב ד"ר אשר מיכאל ארתור כהן זצ"ל (1885-1926), תלמיד חכם ומשכיל גם יחד, מיזוג נדיר של חרדי (היה מיוזמי הקמת תנועת אגודת ישראל החרדית) ואיש העולם הגדול ומשכיל בכל מקצועות המדע המודרני, שהתנהל ברוח החרדיות של יהדות אשכנז: 'תורה עם דרך ארץ'. לרב כהן יש כיום למעלה מאלף צאצאים, מהם 99 אחוזים ויותר שומרי מצוות, אחד מהם הוא נכדו הישיר רבי שלמה'לה קרליבך המנוח, בן לבתו פסיה. נכד אחר הוא מפיק הסרטים השווייצרי הנודע ארתור כהן, הקרוי על שמו, ועוד ועוד.

הרב כהן עקב באהדה אך בספקנות אחרי פעילותו ויוזמותיו של הרצל, וכששמע ש'רבני המחאה' גירשו את הרצל מעירם, הזדרז להציע כחלופה את עירו. תוך ארבעה ימים התארגנו ההכנות המחודשות לקונגרס, שפתיחתו נדחתה כאמור מ-25 באוגוסט ל-29 בחודש. מי שמאמין בסמלים, יוכל אולי להסביר, שמשמיים דאגו לדחיית הקונגרס מחודש אב (שבו ממעטין כידוע בשמחה) ל-א' באלול.

בדיעבד הסתבר שבאזל התאימה לכינוס הקונגרס ככפפה ליד. בניגוד למינכן, שיהודיה התפלגו לכיתות ומחנות, התנהלה בבאזל קהילה מאוחדת על מי מנוחות בהנהגתו של הרב הנערץ ארתור כהן. הרב כהן שלח מבאזל חיבוק אוהב להרצל, והבטיחו כי הוא ערב להצלחת הקונגרס בעירו.

חובבי הפיקנטריה ההיסטורית יופתעו מן הסתם לשמוע שחלק מהצלחת הקונגרס נעוצה בהחלטת הרצל 'ללכת בגדול' עם האירוע החד פעמי בהיסטוריה, ולהעניק לו הילה מלכותית. מסתבר שכאשר הטיל הרצל על יהודי מקומי להכין בבאזל את הקונגרס, התנהל האיש במתכונת הראש הקטן: שכר אולם קטן, צדדי, לא תוֹאר ולא הדר לו, בלתי ראוי לאירוע מדיני מסוג המהפכה הציונית. אבל הרצל חתר לייצר סביב הקונגרס אווירה ייחודית, ולבסוף שכר את אולם הקזינו המהודר, שהיו בו תפאורה מלכותית ואקוסטיקה ראויה לשמה, כיאה לחשיבות המעמד

הבנתו של הרצל בנושאים אלה הובילה אותו לצילום המפורסם ביותר שלו – נשען על מעקה המרפסת במלון שלושת הכוכבים, המפואר ביותר בבאזל, מתבונן בעיניים מצועפות לעבר מי הריין, גדול נהרות אירופה, שכנראה הזכיר לו את ים סוף שאותו חצו בני ישראל בדרכם אל הארץ המובטחת.

בעיר באזל החלה המהפכה. נציגות העם היהודי החליטה לראשונה  בהיסטוריה על מצע מדיני משותף, שמטרתו הקמת מדינה יהודית, לראשונה מזה אלפיים שנה. בה נוסחה הפלטפורמה שעליה היתה אמורה להתנהל התוכנית שנוסחה החודש לפני 120 שנה בידי מקס נורדאו, זכתה לכינוי 'תכנית באזל': "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל." ובמילים אחרות: זוהי הפעם הראשונה שהעם היהודי דורש את זכויותיו בארץ ישראל, מולדתו ההיסטורית, ומבקש להקים בה בית לאומי ליהודים, בהסכמתן של אומות העולם.

בכוונת מכוון לא נעשה שימוש במונח 'מדינה', אלא 'בית מולדת', מפני החשש מזעמם של העות'מאנים ששלטו באותה עת בארץ ישראל ועלולים היו להתנכל ליהודים שכבר ישבו בארץ.

תוכנית באזל היוותה את תמצית הרעיון הציוני לדורותיו: פיתוח ארץ ישראל על ידי יישובה בעובדי אדמה, וגם אנשי מלאכה ובעלי במשלוחי יד למיניהם. העלאת יהודים לארץ ישראל בזרמים קטנים (כדי שלא להעלות חשדות בלב העות'מנים); הגברת הרגש הלאומי היהודי בתוך קהילות ישראל. השגת הכרה מצד אומות העולם בלאומיות היהודית ובזכות היהודים למדינה משלהם. ונקיטת פעולות הכנה להשגת הסכמת הממשלות השונות למתן צ'ארטר להקמת בית לאומי.

ביום שישי שלפני מועד כינוס הקונגרס הגיע הרצל לבאזל, התמקם במלונו, ובשבת בבוקר הלך מי שנחשב כבר אז ל'מלך היהודים' להתפלל בבית הכנסת המרכזי של באזל, מיבנה יפהפה שנבנה בהתאם לאדריכלות המורית, ובו במה למקהלה, ובעבר היה בו גם דוכן מוגבה מיוחד ל'מטיף'. ביהכנ"ס המפואר ניצב על תילו על עצם היום הזה. "מתוך כבוד לדת הלכתי לבית הכנסת בשבת שלפני הקונגרס," תיעד הרצל ביומנו. "וכאשר עמדתי על הבימה, הייתי נרגש ביותר משהייתי בכל ימי הקונגרס. הברכה הקצרה שנשאתי בעברית, חנקה את גרוני ברגש רב."

במהלך התפילה ישב הרצל לצידו של הרב כהן, שעדיין התלבט באשר לעמדתו בנוגע לקונגרס. במאמר שפירסם ב-6 בספטמבר 1987, בעיתון היהודי-גרמני החשוב 'איזראליט', ממש ימים אחדים לאחר נעילת הקונגרס, שטח את התלבטויותיו ואת מסקנותיו. נראה כי המאמר (שנכתב בגרמנית ותורגם לעברית בחוברת לזכרו שפירסם בתשע"ב נינו מרדכי כהן), נועד להגיע לשולחנם של הרבנים החרדים בגרמניה, שחששו שהציונות מנוגדת ליהדות.

הרב כהן מודה שגם לו היו התלבטויות דומות, לגבי צדקת הפעילות הציונית ("היהדות הלאומית היא יצור מוזר... דומה לסכין נטולת להב... העם והלאום אינם אלא הכלי שבתוכו שמור התוכן היקר – תורה ומצוות).

אך במהלך הקונגרס עצמו עבר הרב כהן מהפך, ממבקר לאוהד. "הקונגרס היה ההפגנה המרשימה ביותר של העם היהודי שזכיתי לחוות." ובהמשך: "הקונגרס התנהל בצורה מכובדת למדי. בראש עמד ד"ר תיאודור הרצל, אדם בעל שיעור קומה מרשימה, בעל נימוסים, אצילות נפש ויושר לב, אשר הכשירו אותו יותר מכל אדם אחר לעמוד בראש התנועה... איזה מחזה נעלה עבור יהודי מאמין! איזו התרגשות התפרצה כל אימת שהוזכרו ציון וירושלים. איך רעד הבית בקריאות שמחה כאשר הנואם אמר: 'המרגלים אמרו ניתנה ראש ונשובה מצרימה.' אולם אנו נגיד: ניתנה ראש ונשובה ירושלימה."

הרב כהן מתייחס במאמרו גם לחששות של החרדים שהציונות תדחק את הדת היהודית אל מחוץ לזירה: "הנה הרב הירש קאלישר זצ"ל, ממייסדי התנועה הציונית המודרנית, והרב שמואל מוהליבר שליט"א, מגדולי רבני רוסיה, אם לא הגדול שבהם, שלחו מכתב לקונגרס בתמיכה ללא תנאים בציונות במתכונתה הנוכחית. האין זה ערבון לכך שאין סיבה לספקות דתיות?"

ובהמשך מצטט הרב כהן אמירה מנאומו של הרצל בכנס הפתיחה: "המוקד בנאום הפתיחה של הרצל בקונגרס נמצא במשפט זה: 'הציונות היא חזרה ליהדות לפני החזרה לארץ היהודים...' ניתן היה להתרשם שמשפט זה אינו מן השפה ולחוץ."

ובסיום: "אני מסכם: התנועה הציונית, שמטרתה היא הקולוניזציה של פלשתינה בצורה רחבה על בסיס החוק הכללי, אינה נוגדת את היהדות האורתודוקסית. יישוב ארץ ישראל היא מצווה שחז"ל אמרו עליה שהיא שקולה כנגד כל המצוות... האורתודוקסים עתידין ליתן דין וחשבון אם לא יצטרפו לתנועה זו... הציונים הם בעלי הברית המתאימים של האורתודוקסים במלחמה ברפורמה, שהינה העתקת הנצרות לבית הכנסת. הציוני אוהב כל דבר יהודי, ומרחיק כל דבר לא יהודי מקירבו. שום ציוני לא יבטל לעולם את התפילות העבריות ויחליפן בתפילות גרמניות... אם אינני טועה, הקונגרס הציוני מהווה אבן פינה בהתפתחות הדתית של העם היהודי."

לא רק הרב כהן, שהיה ספקני כלפי הציונות והפך לחסידה הגדול, ראה בקונגרס בעירו באזל הצלחה עצומה שמציינת את שובו של העם היהודי השפל והמדוכא על בימת ההיסטוריה. גם העיתונות היהודית של אותם ימים חגגה את ההישג המסחרר.

'המליץ': "ברוב פאר והדר נפתחה אתמול אסיפת הציונים בבאזל. נאומו של נורדוי עשה רושם גדול. מאתיים צירים נאספו שמה," ובגיליון אחר: "הנה כי כן, לא הביא הקונגרס כל רעה לישראל ולציון, ואך טוב הוא לישראל, כי על ידו נתקרבו הלבבות עוד יותר... על ידי הקונגרס התחממו הלבבות ופעולות החובבים תרבינה להרים מצב העם הרוחני ולהרבות עבודת הקודש בישראל."

יוזמתו הברוכה של הרב כהן (שהלך לעולמו ב-1926) משמשת עד היום, ובצדק, מקור גאווה לצאצאיו, ובהם, למשל, נכדו מפיק הקולנוע השווייצרי הידוע ארתור כהן, הקרוי על שמו. ארתור הנכד, שהוא יהודי ציוני שומר מצוות, זוכה פרס אוסקר ופרסים נוספים על סרטיו, הפיק למעלה מ-30 סרטי קולנוע חשובים, וכל חייו, עד עצם היום הזה, הוא רואה את עצמו ציוני דתי, מקפיד על קלה כחמורה (נשוי לנעמי לבית שפירא, בתו של שר הפנים הראשון ומנהיגה המיתולוגי של המפד"ל בעת הקמת המדינה, חיים משה שפירא ז"ל).

בנו, מרדכי כהן, נינו של הרב מבאזל, ליקט לא מכבר מבחר מאמרים שכתב  הסבא המהולל,  ופירסם אותם בחוברת מיוחדת שהוקדשה לבר המצווה של בנו אלעזר שמואל, שהוא בן נינו של הרב מבאזל.

"אנחנו, כל צאצאיו, נותרנו ציונים," מדגיש נינו של הרב, חיים כהן, בן 45, תושב גבעת מרדכי. "כולנו ציונים ושומרי מצוות גם יחד. אפשר לקרוא לנו ציונים חרדים, שהולכים בדרך הסבא הדגול שלנו, שבזכותו יצא הקונגרס לדרכו ההיסטורית."

מוסיף חיים כהן: "אני חי בחברה החרדית וחש יום-יום שהחברה החרדית מכירה יותר ויותר בתרומת הציונות לשרידותו של עם ישראל. אי אפשר לשער את גודל התמיכה של הציונות בעולם התורה, ואת גודל תמיכת עולם התורה בציונות. החרדים מתקשים לדבר על זה, לחשוף את זה, אבל זה ניכר בדבריהם ובכתביהם, למשל חוברת 'קדושת ציון' המחולקת בגלוי כל שבוע בישיבות הליטאיות, ובה שבחי הארץ ומיישביה, על פי תורת הגר"א, הראי"ה קוק ושאר גדולי הדורות האחרונים. זה דבר מהפכני ממש."

הרצל עצמו לא שכח את תרומתו של הרב כהן להצלחת הקונגרס, ובעצם לעצם קיומו, ושיגר לו ב-18 בספטמבר 1897 מכתב תודה קצר מווינה:

"כבוד מעלתו... הכנות הנעלה בהתנהגותך בקונגרס בבאזל תישאר בלתי נשכחת לכולנו. ללא ויתורים בלתי ראויים מצאנו אחד את השני. זה אולי אחד ההישגים היפים של אותם ימים, השייכים להיסטוריה היהודית. בשמחה הייתי כותב לך באריכות, אבל נטל העבודה הרובץ עליי גדל מדי יום... בהערצה כנה, שלך בכבוד רב, ת. הרצל."

 

2. מלחמת העצמאות החלה בגשר הירקון

שנת 2017 היא שנה עתירת תזכורות 'עגולות' לאירועים מכוננים בתולדות העם והארץ: 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון (1897); 100 שנה להצהרת בלפור (1917); 70 שנה להחלטת כ"ט בנובמבר של האו"ם להקים בא"י שתי מדינות, יהודית וערבית (1947); 50 שנה למלחמת ששת הימים ושיחרור ירושלים ויו"ש (1967); 40 שנה למהפך הפוליטי (1977); 150 שנה לביקור ההיסטורי של מארק טוויין (1867) ב'ארץ המקוללת' שהפכה לגן פורח; 35 שנה למלחמת לבנון הראשונה (1982); 30 שנה לפרוץ 'האינתיפאדה הראשונה' (1987); 25 שנים (1992) למהפך הנגדי של השמאל שבו נבחר יצחק רבין לראשות הממשלה, ומן הסתם יש עוד.

ודווקא אירוע הכי מכונן ואולי הכי חשוב בתולדות העם והמדינה נשכח: 70 שנה לפרוץ מלחמת העצמאות – ב-10 באוגוסט 1947, אור לכ"ו באב תש"ז.

מדוע מכונן? – ראשית, מפני שלטענת רבים, ובהם יצחק רבין ז"ל, מלחמת השחרור טרם הסתיימה; ושנית, מלחמת השחרור, לוחמיה ונופליה (כעשירית מכלל היישוב דאז, שמנה 600,000 נפש) הם-הם מגש הכסף שעליו ניתנה לנו מדינת היהודים, אם להשתמש בביטוי המוצלח שהגה משורר התקופה נתן אלתרמן. במאמר מוסגר נציין, שיש חשיבות נוספת לתאריך זה: בו החלה הנכבה שגזרו ערביי הארץ על עצמם ברצחנותם ובשאיפתם "להשליך את היהודים לים".

יש אומנם חולקים, הסבורים שהמלחמה פרצה רק ב-30 בנובמבר 1947, יום לאחר החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר. אז תקפו פורעים ערבים שני אוטובוסים של אגד שהיו בדרכם לירושלים, בכביש סמוך לפתח תקווה. ויש טוענים, שהתאריך הנכון הוא 15 במאי 1948, יום לאחר הכרזת המדינה, כשצבאות ערב פלשו לתוך מדינת ישראל הצעירה על מנת להכחידה.

אבל ההתחלה היתה חודשיים וחצי לפני ה-30 בנובמבר, ולאו דווקא באיזו התנחלות רחוקה (המונח הזה טרם הומצא אז, לא כגידוף ולא כמחמאה) אלא בצנטרום של היישוב היהודי – בתל אביב, סמוך לגשר הירקון, לא הרחק מהכפר הערבי שייח' מוניס שהפך לאוניברסיטת תל אביב, ליד אתר הגולפיטק של ימינו. המלחמה החלה ב-10 באוגוסט בגשר הירקון.

סמוך לגשר התנהל אז, בתוך מיבנה לא גדול, שהיה צמוד לחוף הדרומי [לא הצפוני? – אב"ע] של הירקון, בית קפה ומועדון חברתי שזכה לשם האקזוטי 'גן הוואי'. היה זה סמל מדהים לדו קיום בין יהודים וערבים. הבעלות עליו היתה שותפות יהודית ערבית. איבראהים אל ביידאס מהכפר השכן שייח' מוניס היה השותף הבכיר, ולצידו כמה יהודים. גם האורחים היוו סמל של דו קיום: קציני המנדט, יהודים אמידים מת"א וערבים בעלי אמצעים משייח' מוניס, אבו קישק ושאר כפרי הסביבה.

בכ"ה באב, ב-10 בלילה, תם עידן הדו קיום. בעוד תזמורת גן הוואי מנגנת להנאת האורחים, פרצו פורעים ערבים מהכפר השכן אבו קישק, חמושים בנשק חם, והרגו, דבר ראשון, את איבראהים אל ביידאס, מפני שהתחנן על חיי אורחיו. במהומה שנשתררה החלו הפורעים בעריכת סלקציה בין יהודים לערבים. ערבים גורשו. יהודים נורו למוות: הבדרן מאיר תאומי, אביו של השחקן עודד תאומי; הפסנתרנית הירושלמית סול עמיאל; הקצין המשוחרר חיים הנס בוקסדורף; ואחד השותפים בבעלות על בית הקפה אברהם וינובר, זיכרם לברכה. כן נפצעו שבעה יהודים. התוקפים נסוגו לאחר ששדדו את קופת המקום.

המשטרה הבריטית שהוזעקה הגיעה רק לאחר שעות, וסיכמה את חקירתה ה'אובייקטיבית' כך: "לא ברור אם המתקיפים היו ערבים או יהודים-תימנים."

אבל למגיני היישוב היה ברור: העובדה שהפורעים הרחיקו את הערבים ורצחו רק יהודים, הפכה את האירוע, גם אם החל כתקרית פלילית, לפשע לאומני.

המפתיע הוא, שלהגנה היה מידע מוקדם על ההתקפה. ואכן, ההגנה שלחה חוליית מאבטחים, לבושים אזרחית, שהסתירו נשקים מתחת לחולצות. אך לאחר מיספר ימי שקט, האבטחה קופלה. לימים הסתברה הסיבה: אזל התקציב לתשלום עבור מיץ התפוזים שהזמינו המאבטחים.

האסון זיעזע את הישוב כולו. עיתון "הארץ", שאז עדיין הזדהה עם היהודים, זיהה שהיישוב בפיתחה של מלחמה: "אם נשארה ביישוב יכולת לשקול את העובדות, עליו להבין שההתקפה הרצחנית הזאת, מצטרפת לשורת ההתנפלויות והרציחות בכמה מקומות אחרים... ההתקפה עצמה, רצח יהודים, היא  אות אזהרה."

מהומות פרצו בחוצות תל אביב בין יהודים וערבים. ההגנה חסמה את הדרכים בין תל אביב לשכונות הערביות. בהגנה הוחלט על הרתעה: בוצעו שלוש פעולות תגמול שבהן נהרגו כתריסר ערבים. הגדולה היתה בפרדס אבו לבן שבידי שבט אבו קישק (כיום פרדס כץ). מיבנה מגורים דו קומתי פוצץ, ומרבית יושביו ניספו.

כך נפתחה בעצם מלחמת השחרור. יצחק רבין המנוח נוהג היה לומר, שהיא טרם הסתיימה. הוא צדק. היא נמשכת עם הפוגות קצרות עד עצם ימינו אנו.

מנחם רהט

 

 

* * *

ללאה ספיר היקרה

ברכות למלאת לך שישים

וברכות לצאת ספר בישולייך

"מאכלים גיאורגיאניים שתיים"

אם היינו נמצאים בסביבה

היינו נהנים לאכול ולקרוא

לקרוא ולאכול

שנים על גבי שְׁמֵנים

עד מאה ועשרים

אהוד בן עזר

 

 

* * *

נעמן כהן

כל הטרור בברצלונה באשמת הכיבוש

בשנת 711 כבשו הערבים-המוסלמים את ספרד והגיעו צפונה עד לממלכת הפרנקים. מפקד הצבא הפרנקי קרל (שרל) מרטל (מרטל בלטינית "הפטיש", כמו יהודה המקבי) עצר אותם ב- 732 בנקודה הצפונית ביותר אליה הגיעו, פואטיה, ואז החלה המערכה לכיבוש מחדש (או שחרור) מהכיבוש הערבי-מוסלמי. המערכה הסתיימה ב- 1492 עם סילוק הערבים-המוסלמים (והיהודים) מחצי האי האיברי. מיני אז חולמים המוסלמים על כיבוש מחדש של אותם השטחים.

המוסלמים בעולם כולו חולמים על מימוש "זכות השיבה" לאל-אנדלוס בספרד.

בכל רחבי העולם המוסלמי יש מקומות רבים המשמרים את שם חבל הארץ הזה בתקווה לשחרורו מהכיבוש הספרדי ולהחזירו לכיבוש ערבי-מוסלמי.

אם תיסעו פעם לעירו של השייך ראאד סלאח תוכלו להיווכח שתושבי ה"אמא של הפחם" (אום אל פחם) חולמים לא רק על כיבוש ארץ ישראל מהיהודים, אלא גם על כיבוש ספרד מהספרדים.

הנה לדוגמא:

אל-אנדלוס שם לתכשיטים, טיולים, סוכנות ביטוח, וכו'

https://www.b144.co.il/b144_sip/401C04134078615C49130715.aspx

https://www.d.co.il/80056794/34680//

וכך גם בשאר יישובי הערבים-המוסלמים.

כמובן שהספרדים והצרפתים אינם מוכנים לוותר על "הכיבוש" שלהם ולהחזיר את "השטחים הכבושים" שכבשו לידי המוסלמים. כידוע הם נדיבים והומאניים רק על חשבון היהודים.

ספרד אפילו אינה מוכנה לוותר למרוקו על האי הקטן פטרוזיליה שכבשו הספרדים. האי שאורכו הוא כ-500 מטר ורוחבו כ-300 מטר, נכבש ע"י הספרדים וספרד ואינה מוכנה לוותר על אף שעל ממנו.

http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%97%D7%99%D7%9C

הנה זו הסיבה שבמיוחד המרוקאים פעילים מאוד במערכה נגד הכיבוש הספרדי, והם תיכננו וביצעו את מעשה הטרור בברצלונה.

כל הטרור הוא אך ורק בגלל הכיבוש. רק ברגע שייפסק הכיבוש (ודוק: כיבוש ערבי-מוסלמי הרי אינו נקרא כיבוש) ייפסק הטרור, ויבוא השלום על ספרד וצרפת.

איפה גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) שתסביר להם את הדבר?

 

החלום על אנדלוסיה (אל-אנדלוס בערבית)

מצד היהודים המרוקאים

לא רק תושבי אום אל פחם הערבים-מוסלמים משמרים בנוסטלגיה את השם "אל-אנדלוס". השם הערבי "אל-אנדלוס" שמר על קסמו גם אצל היהודים המרוקנים.

בתגובת נגד לקיום התזמורת הפילהרמונית הישראלית המשמיעה מוסיקה "אשכנזית", הקימו היהודים המרוקנים בארץ שתי תזמורות של מוזיקה ערבית-מרוקנית.

מכיוון שהשם תזמורת ערבית-מרוקנית המנגנת מוסיקה ערבית-מרוקנית לא נשמע טוב באוזן. החליטו היזמים לכנות את המוסיקה שהם מנגנים "מוסיקה אנדלוסית". מוסיקה "אנדלוסית" נשמעת טוב יותר לאוזן. "אנדלוסיה" היא הרי היום ספרדית, והאסוציאציה היא אולי מוסיקה צוענית, קצת כרמן של ביזה, ולא של מוסיקה ערבית שאינה מנוגנת עוד בספרד אלא רק במרוקו. וכך החליטו היהודים המרוקנים להנציח את חבל אל-אנדלוס.

האם היהודים המרוקנים בארץ חולמים גם הם על כיבוש ערבי-מוסלמי מחדש של אל אנדלוס? אני בספק. מכל מקום בארץ יש לנו שתי תזמורות "אנדלוסיות". התזמורת האנדלוסית אשדוד, והתזמורת האנדלוסית ירושלים.

ולסיום נהנה כולנו מהשיר היפה "ברצלונה" בביצוע הנהדר של ג'ו אמר.

https://www.youtube.com/watch?v=xejh9WAJEHg

 

ומי מגנה את הטרור?

כמובן שמיד לאחר התקפת הטרור הערבי-מוסלמי בברצלונה הכריז אבא של מאזן: "אנחנו מתנגדים לטרור על כל צורותיו!"

הכריז, ומיד חתם על הצ'קים לטרוריסטים ומשפחותיהם.

 

אח פגישה, אח פגישה שכזאת

יום לאחר האירוע בברצלונה הגיעה גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) מלווה במשה רז, מזכ"ל מרצ, לרמאללה כדי לחלות את פניו של אבא של מאזן.

הם לא שרו "קומביה" ולא נזפו בו על גזענותו האיסלמו-נאצית על כי כינה את היהודים "טמאים ומטמאים" את מסגד הקצה, וגם לא ביקשו ממנו לבטל את מינוי המופתי שלו מוחמד חוסיין, התובע את השמדת היהודים, כי לדידם אין ערבים-מוסלמים גזענים. ואם המופתי אומר שגולדה זלטה היא קופה וחזירה הרי שהיא כבמשל המפורסם על הקופים מכסה את עיניה ואוזניה.

מה כן היה בפגישה המרגשת? גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון)  אשת המוסר והצדק, נזפה באבא של מאזן: ''הבחירה להעניש את העם העזתי כולו," היא גערה בו, "צעד לא לגיטימי."

גלאון התייחסה למשבר ההומניטארי ברצועת עזה ואמרה: "אני כמובן לא תומכת בחמאס או בממשלה שהוא הקים, אבל יש תחושה שהבחירה להעניש את העם העזתי כולו באמצעות ניתוק החשמל הוא צעד לא נכון ולא לגיטימי בזמן הזה. צריך למצוא דרך אחרת לפרק את החמאס מכוחו, מבלי לפגוע באזרחים."

תודו, כמה מרגש וכמה אצילי. בדומה לישו שאמר שיש לאהוב את האויייב ולהגיש את הלחי השניה, הצדקת שניפיצקי-גלאון דואגת לאיסלמו-נאצים שנשבעו לרצוח את כל היהודים.

אבא שלמאזן הצטדק ואמר: "אנחנו מעבירים כל שנה 1.5 מיליארד דולר, אבל אחרי שחמאס הכריז על ממשלה עצמאית שלו, עצרנו 25% מהתמיכה שלנו ברצועה, ואנחנו חוששים שאם לא יחול שינוי בקרוב, נגיע גם ל100% שלילת התמיכה שלנו מרצועת עזה, בהדרגה. אנחנו תופסים את פעולת חמאס כניסיון להפריד בין הגדה המערבית והרצועה, וזה צעד שהוא הבעת אי אמון פוליטי בהנהגה הפלסטינית, יותר משהוא צעד מוסרי או מדיני."

http://rotter.net/forum/scoops1/421293.shtml

מה שלא ברור הוא מדוע זה הצדקת גלאון אינה לוקחת את רווחי העסק המשפחתי שלה ומשלמת בעצמה לחמאס עבור החשמל? ובא לעזה גואל.

ולמי שדבר הפגישה עורר בו תיעוב אני ממליץ להיזכר בפגישה ישנה סימפטית יותר.

אח פגישה, אח פגישה שכזו:

https://www.youtube.com/watch?v=ChqVVSeLSXo&list=PLZzik-5K4gHMIcnSsy1x7ACJMQvjgL95V

 

הנדיב הידוע

עמוס שוקן ושות' מפרסמים מדי יום טבלה קבועה בעיתון "הארץ" ובה פירוט שעות החשמל ברצועת עזה. נצבט הלב על המסכנים העזתים, ומתרחב הלב על האלטרואיזם היישועי השוקני.

מה שלא ברור הוא מדוע זה שוקן אינו לוקח את העושר המשפחתי שלו ושל האוליגרך הרוסי, והגרמני (נאצי לשעבר) שותפיו, וביחד משלמים את חשבון החשמל של החמאס, ובא לעזה גואל.

 

בצלם התעמולה הנאצית

ממש מדהים איך הצליח האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי, מנכ"ל בצֶלֶם, דוד זונשיין, לאמץ לעצמו את צֶלֶם התעמולה הנאצית.

בדומה להיטלר שהאשים את היהודים באחריות למלחמה הוא נוקט בתעמולה דומה. (דוד זונשיין, "מותר להרוג אסור לגנוב", "הארץ" 20.8.17).

זה רק "אתוס" קובע זונשיין שיש אוייב הקם לכלותנו. האמת שונה.

אהוד אולמרט הוא זה "שהוציא את ישראל למלחמת 'עופרת יצוקה' ובגללו נהרגו בעזה קרוב ל-1,300 בני אדם, בהם מאות ילדים ואנשים שלא היו מעורבים בלחימה," ונתניהו הוא האחראי לכך ש"שבגללו נהרגו במלחמת 'צוק איתן' קרוב ל-2,400 בני אדם, בהם יותר מ-500 ילדים."

לחמאס שנשבע לחסל את ישראל ולרצוח את כל היהודים בעולם אין שום אחריות.

מן הסתם על פי אותו היגיון, אותו אקטיביסט פרו-איסלמי, זונשיין, שאימץ את צֶלֶם התעמולה הנאצית, היה מאשים את בנות הברית באחריות לרצח גרמנים חפים מפשע בגרמניה למשל בדרזדן במהלך מלחמת העולם השנייה.

למרות שבניגוד לערבים-המוסלמים המכריזים בריש גלי כי מטרתם היא השמדת היהודים, הגרמנים מעולם לא איימו להשמיד את בעלות הברית, למרות זאת בעלות הברית מעולם לא העלו על הדעת לספק לאוייב בזמן המלחמה מזון, רפואה, ודלק, מה שישראל עושה לעזתים כתקדים בהיסטוריה של המין האנושי.

זונשיין קובל על כך שישראל אינה משלמת את חשבון החשמל בעזה שיעלה לה פחות "עשרות מונים מהמיליארדים שיושקעו במלחמה הקרובה, ומחייהם של עשרות או מאות הישראלים ומאות או אלפי הפלסטינים שימותו במלחמה."

ושוב אנחנו תמהים מדוע זה ארגון בצֶלֶם העשיר (המפרנס את זונשיין) אינו משקיע את משאביו הבלתי נדלים בתשלום חשבון החשמל בעזה ובכך לחסוך מלחמה לדעתם.

 

"היהודי אשם" ופרשת אלטלנה

בדומה להיטלר ולדוד זונשיין גם יהודה דרורי קובע את אשמת היהודים.

יהודי לדידו הוא האשם בהפגנת הניאו-נאצים בשרלוטוויל. למרות שבפועל ראש העיר היהודי של העיר התנגד להסרת הפסל של גנרל לי, מטיל עליו דרורי את האשם בהפגנה (יהודה דרורי, "טמטום ליברלי הרסני", גיליון 1270)

היהודים הרי תמיד אשמים.

כדי להוכיח את התיזה שלו מעלה דרורי השוואה היסטורית: "למה הדבר דומה, שמחר ראש העיר ת"א (הנוטה ל"שמאל") יחליט להסיר את האנדרטה בעירו המנציחה את זכר אנשי אצ"ל שנהרגו בקרב על "אלטלנה"... תארו לעצמכם איזה הפגנות היינו רואים פה?"

איזו השוואה מביכה. בדומה לנשיא חצי המדינה, ראובן ריבלין, גם ראש העיר ת"א (הנוטה לשמאל), רון אובז'נסקי-חולדאי, מסרב זה שנים להנציח על אנדרטת אלטלנה את שלושת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה.

בטוחני שגם אילו היו משנים את האנדרטה ומנציחים עליה את שמם של חיילי צה"ל ההרוגים, לא היו פורצות שום מהומות בתל אביב.

באמת הגיע הזמן להנציחם.

 

למען כיבוש ערבי מותר לגנוב

בניגוד לדוד זונשיין האומר "מותר להרוג אסור לגנוב," פרופסור ארתור פרימן (יחזקאל דרור)  סובר הפוך, מותר לגנוב ובלבד שיהיה כיבוש ערבי. (ארתור פרימן-יחזקל דרור: "המלצה אישית לראש הממשלה" הארץ 8.8.17)

https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.4339683

בהמשך לניסיון המוצלח של ראש הממשלה המושחת אריאל שיינרמן-שרון להיחלץ מהסורגים ע"י קבלת תוכנית ההתנתקות ואתרוגו ע"י התקשורת כהגדרת עיתונאי החצר שלו אמנון אברמוביץ, מציע פרופסור ארתור פרימן-יחזקאל דרור לראש הממשלה מיליקובסקי-נתניהו עסקה דומה.

על נתניהו הוא כותב, "לגאול את עצמו" על ידי העלאת יוזמת שלום אמינה, שתפתיע את תומכיו, מתנגדיו והעולם כולו." "המלצתי הלא־שגרתית," ממשיך פרימן-דרור, "ראויה מבחינה מוסרית, ריאל-פוליטית ואישית כאחד, ויש בה גם משום 'כפרה' על עבירות אישיות שאין בהן משום דיני נפשות, אם אכן נעשו."

מה שלא ברור הוא מדוע סבור הפרופסור הגמור שזה יעבוד? הרי יש לדבר תקדים. הרי זה בדיוק מה שעשה העבריין המושחת ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט.

כדי להימלט מסכנת הכלא ולקבל איתרוג ע"י התקשורת, עשה אולמרט פליק פלאק בדעותיו הפך לאקטיביסט פרו-איסלמי קיצוני והעלה "יוזמת שלום אמינה, שהפתיעה את תומכיו, מתנגדיו והעולם כולו." (בדיוק כניסוחו של הפרופסור) ומה היתה התוצאה? (מלבד השחתת החברה הישראלית) אבא של מאזן סרב לאותה הצעה נפלאה. ולמה סבור הפרופסור הגמור שהפעם זה יהיה שונה?

הרעיון לתמוך בשחיתות כאמצעי הוא רעיון משחית ובמיוחד אווילי. 

 

מה מפחיד יותר?

מה מפחיד יותר? הניאו-נאצים באמריקה המכריזים: "היהודים לא יחליפו אותנו!"

או האיסלמו-נאצים המכריזים: "יש להרוג את כל היהודים הקופים וחזירים!"

עם יד על הלב מה מהווה סכנה גדולה יותר ליהודים?

הגזענות האנטישמית מסוכנת ליהודים הרבה יותר מצד הארגונים האיסלמו-נאצים ותומכיהם ארגוני Blm (גם שחורים נחשבים) ו-Antifa (אנטי פשיסטים) מאשר הגזענות האנטישמית של אנשי הקלו קלוקס קלאן.

מעניין על כן שכל המגנים את הניאו-נאצים אינם מגנים כלל את האיסלמו-נאצים ותומכיהם.

כל אותם המגנים את נתניהו על אי גינוי הניאו-נאצים אינם מגנים לעולם את האיסלמו-נאצים ותומכיהם.

יש לומר ברורות. על נתניהו לגנות בלשון בוטה את הניאו-נאצים והאיסלמו-נאצים ותומכיהם בדיוק אותה מידה, וגם לדרוש זאת מנשיא ארה"ב טרמפ.

הבעייה של היהודים בארה"ב היא שהם נמצאים בדיוק בתווך בין המחנות הניצים בארה"ב שהמשותף ביניהם הוא רק דבר אחד. כל צד שונא את היהודים.

דומה שהיהודים באמריקה עלולים להיקלע בקרוב בדיוק למצב אליו נקלעו פעם היהודים בספרד שנמצאו בתווך מלחמת הדת בין הנוצרים למוסלמים, שהמשותף ביניהם היה רק שנאת היהודים.

כפי שניסח זאת רבי יהודה הלוי:

"בֵּין צִבְאוֹת שֵׂעִיר וְקֵדָר

אָבַד צְבָאִי, וְנֶעְדַּר

הֵם כִּי יִלָּחֲמוּ בְמִלְחַמְתָּם

אֲנַחְנוּ נוֹפְלִים בְּמַפַּלְתָּם."

 

כטוב בעיניכם

אחד היהודים שנמלטו מספרד עקב רדיפת היהודים התפרסם דווקא באימרה אופטימית: "העבר אין, העתיד עדיין, וההווה כהרף עין – אם כן דאגה מנין?"

המשפט האופטימי הזה נאמר ע"י רבי אברהם בן מאיר אִבּן עזרא (ראב"ע), 1089-1164 משורר, בלשן, פרשן מקרא, ופילוסוף בספרד, שעסק גם באסטרולוגיה, מתמטיקה ואסטרונומיה (על שמו קרוי מכתש בירח: "Abenezra").

ראב"ע נולד בטודלה וכתוצאה מהמצב ברח מספרד.

בסוף ימיו, בערך בשנת 1158 הגיע אבן עזרא ללונדון שבאנגליה. לא ברור אם ראב"ע דיבר בשפה האנגלית, אבל ייתכן שהיתה לו השפעה מסוימת על הספרות האנגלית.

באחד משיריו הוא כותב על חלוף העיתים בחיי האדם מלידה על מוות:

 

בן אדמה

בֶּן אֲדָמָה יִזְכֹּר בְּמוֹלַדְתּוֹ

כִּי לְעֵת קֵץ יָשׁוּב לְיוֹלַדְתּוֹ

 

"קוּם וְהַצְלַח!" אִמְרוּ לְבֶן חָמֵשׁ

מַעֲלוֹתָיו עוֹלִים עֲלוֹת שֶׁמֶשׁ

בֵּין שְׁדֵי אֵם יִשְׁכַּב וְאַל יָמֵשׁ

       צַוְּארֵי אָב יִקַּח לְמֶרְכַּבְתּוֹ.

 

מַה תְּאִיצוּן מוּסָר לְבֶן עֶשֶׂר?

עוֹד מְעַט קָט יִגְדַּל וְיִוָּסֵר

דַּבְּרוּ לוֹ "חֵן חֵן" וְיִתְבַּשֵּׂר

       שַׁעֲשׁוּעָיו – יוֹלְדָיו וּמִשְׁפַּחְתּוֹ.

 

מַה נְּעִימִים יָמִים לְבֶן עֶשְׂרִים

קַל כְּעֹפֶר דּוֹלֵג עֲלֵי הָרִים

בָּז לְמוּסָר, לוֹעֵג לְקוֹל מוֹרִים

       יַעֲלַת חֵן חַבְלוֹ וּמַלְכֻּדְתּוֹ.

 

בֶּן שְׁלשִׁים נָפַל בְּיַד אֵשֶׁת

קָם וְהִבִּיט – הִנּוֹ בְתוֹךְ רֶשֶׁת!

אִלְּצוּהוּ סָבִיב בְּנֵי קֶשֶׁת

       מִשְׁאֲלוֹת לֵב בָּנָיו וְלֵב אִשְׁתּוֹ.

 

נָע וְנִכְנָע מַשִּׂיג לְאַרְבָּעִים

שָׂשׂ בְּחֶלְקוֹ – אִם רַע וְאִם נָעִים

רָץ לְדַרְכּוֹ וַיַּעֲזֹב רֵעִים

       עַל עֲמָלוֹ יַעְמֹד בְּמִשְׁמַרְתּוֹ.

 

בֶּן חֲמִשִּׁים יִזְכֹּר יְמֵי הֶבֶל

יֶאֱבַל כִּי קָרְבוּ יְמֵי אֵבֶל

בָּז בְּעֵינָיו אֶת כָּל יְקָר תֵּבֵל

       כִּי יְפַחֵד פֶּן קָרְבָה עִתּוֹ.

 

שַׁאֲלוּ: מֶה הָיָה לְבֶן שִׁשִּׁים?

אֵין בְּעֵצָיו בַּדִּים וְשָׁרָשִׁים

כִּי שְׂרִידָיו דַּלִּים וְנֶחְלָשִׁים

       לֹא יְקוּמוּן אִתּוֹ בְמִלְחַמְתּוֹ.

 

אִם שְׁנוֹתָיו נָגְעוּ אֱלֵי שִׁבְעִים

אֵין דְּבָריו נִרְאִים וְנִשְׁמָעִים

רַק לְמַשָּׂא יִהְיֶה עֲלֵי רֵעִים

       מַעֲמָס עַל נַפְשׁוֹ וּמִשְׁעַנְתּוֹ.

 

בֶּן שְׁמֹנִים טֹרַח עֲלֵי בָנָיו

אֵין לְבָבוֹ עִמּוֹ וְלֹא עֵינָיו

בוּז וְלַעַג לִבְנוֹ וְלִשְׁכֵנָיו

       רֹאשׁ בְּכוֹסוֹ גַּם לַעֲנָה פִתּוֹ.

 

אַחֲרֵי זֶה כַּמֵּת יְהִי נֶחְשָׁב

אַשְׁרֵי אִישׁ נֶחְשָׁב כְּגֵר תּוֹשָׁב

אֵין בְּלִבּוֹ רַעְיוֹן וְלֹא מַחְשָׁב

       רַק בְּאַחְרִית נַפְשׁוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ.

 

ארבע מאות שנים אחרי ראב"ע הביע מחזאי אנגלי בלונדון רעיון דומה. הנה המונולוג המפורסם של שיקספיר מהמחזה כטוב בעיניכם:

 

כל העולם במה,

כל איש וכל אישה רק שחקנים הם.

כולם כניסות ויציאות להם,

וכל אדם על פי תורו מופיע

בתפקידים שונים, במחזה

ששבע עלילות לו.

 

בתחילה הנה תינוק: הומה ומיילל,

ואף מקיא על זרוע האומנת.

אחריו הילד הבכיין, ילקוט לו,

פניו זורחים כפני השחר,

זוחל כחילזון בלא חמדה

 

אל בית הספר. אחריו עולה

העלם האוהב: כולו גונח

כמו כבשן לוהט, מזמור עצוב

הוא שר לעפעפי אהובתו.

 

ואז- חיל נואץ ומגדף,

על סנטרו זקן של נמרים,

רודף כבוד, רועם, קופץ על ריב,

ומבקש עשן של תהילה

אפילו בלועו של התותח.

 

ואז שופט, כרסו העגולה

ממולאה בבשר תרנגולות,

והוא עולה בעין קפדנית,

זקן גזוז ומטופח כדת,

מלא אמרי חכמה מלומדים

אשר מכבר אבד עליהם כלח,

וכך הוא משחק את תפקידו.

 

בעלילה שישית הופך הוא

לפנטלון צנום בסנדלים:

זוג משקפיים על החוטם, צרור

תלוי לו על מותניו, ומכנסיו

שנשתמרו משחר עלומיו,

רחבו מלהכיל את זוג שוקיו

המצומק. קולו הגברתני

חוזר לצווח כתינוק, והוא

שורק ומצפצף בקול צורם.

 

ועלילה אחרונה חותמת

סיפור עלילותינו המוזר:

ילדות שנייה ושיכחה גמורה,

לא שן, לא עין, טעם, ולא כלום.

(תרגום אברהם עוז)

 

המונולוג המפורסם הזה של שקספיר מתוך "כטוב בעיניכם" נאמר ע"י ז'אק המתבודד המלנכולי, בגילום הנהדר שמואל וילוז'ני.

בניגוד לביקורות שחלקן היו שליליות ביותר, דומני שמעולם לא נהניתי מקומדיה של שקספיר כמו מההפקה החדשה של התיאטרון הקאמרי ל"כטוב בעיניכם" שראיתי השבוע.

ההצגה, בבימוי של אודי בן משה, המראה את החיים על הרוע ועל האהבה, על זיונים ועל שינוי מיגדר. הצגה שיש בה עיבוד הקורץ למודרני חיי היפִּים וחיי טבע ביער עם סמרטפונים, הפליאה בהמצאות. שירת הכבשים. וכדומה. הכול זורם. אין רגע דל.

התרגום העברי הנהדר של דן אלמגור שהפליא במשחקי מילים מהמקורות העבריים. המוסיקה המקורית של יוסף ברדנשבילי על ההרמוניה הקולית הגברית.

אולה שור סלקטר היתה נפלאה בתפקיד רוזלינד. אודי רוטשילד מצוין בתפקיד אורלנדו. עזרא דגן בתפקיד אדם הזקן כאילו העלה לחיים את שמוליק סגל הזקן שחקן הבימה המנוח. לרגע לא יכולתי להבדיל ביניהם. ואת ההצגה גנב נדב אסולין בתפקיד הקומי של השוטה וגרף תמיד מחיאות כפיים.

לא אכנס לניתוח של ההצגה יש מומחים ממני אבל אי אפשר שלא להביא את שורות הסיום המביאות את הצופה לחיוך אופטימי. שכל אחד יחיה כטוב בעיניו:

רוזלינד:  "אין זה הנוהַג לראות את הגברת מגישה את האפילוג; אבל זה לא פחות יפֶה מלראות אדון מגיש את הפרולוג. אם זה נכון שיַיִן טוֹב לא צריך פרסומת, נכון גם שמחזה טוב לא צריך אפילוג. ובכל זאת לְיין טוב מדביקים תווית מושכת, ומחזות טובים מצליחים יותר בִּזכות אפילוג טוב. אז באיזה מין מצב אני, שאפילוג טוב אין לי, וגם אין באפשרותי לפרוט על נשמתכם בשמו של מחזה טוב! אין עליי בגד של קבצן, לכן להתחנן לא מתאים לי. השיטה שלי היא לכשף אתכם; ואפְתח בנשים. בואו ואשביע אתכן, הו נשים, באהבה שאתן רוחשות לגברים, שתחבּבנה בַּמחזה כל מה שליבֵּב אתכן. ובואו ואשביע אתכם, הו גברים, בשם האהבה שאתם רוחשים לנשים – כי לפי הלחשושים יש לי רושם שאף אחד מכם לא שונא אותן – שביניכם ובין הנשים המחזה ימצא חן. אם הייתי אישה, הייתי מנשקת כל גבר ביניכם שיש לו זקָן שנראֶה לי, פרצוף שיפֶה לי, ואין לו ריח רע מהפֶּה. ואין לי ספק שכל מי שיש לו זקָן נחמד, פרצוף יפֶה או הבל-פֶּה מתוק יהיה מוּכן, תמורת הצעָתי הנדיבה, לבָרֵך אותי יפֶה-יפֶה לשלום – ואם לא קשה גם איזה "בְּראבוֹ" – כשאקוד קידה." (תרגום דורי פרנס).

נעמן כהן

 

 

* * *

מתי דוד

חוק חופש המידע

שני עיתונאים בכירים ומוכּרים זכו בתביעות שהגישו נגד ראש הממשלה ורעייתו שרה.

רביב דרוקר תבע לקבל את יומני הפגישות והשיחות של נתניהו עם המו"ל והעורך של "ישראל היום".

תביעתו של רביב דרוקר זכתה בבג"ץ ותאלץ את ראש הממשלה למסור לדרוקר את המידע.

בן כספית, תבע מעיריית ירושלים למסור לו את פרטי ותנאי העסקתה של שרה נתניהו המועסקת כפסיכולוגית.

בית המשפט המחוזי בירושלים פסק לטובתו של כספית והעירייה תאלץ למסור הפרטים לבן כספית.

שני העיתונאים הללו הסתמכו על חוק חופש המידע והשקיפות למען זכות הציבור לדעת.

על פי ההיגיון המשפטי הזה ועל סמם חוק חופש המידע למען זכות הציבור לדעת, גם אני האזרח זכאי לתבוע ולקבל מידע על תנאי העסקתם של שני העיתונאים הללו, וכן פרטים של יומני הפגישות של עיתונאים אלה עם כל אלה איתם הם קשורים בעבודתם.

בשם השקיפות וחוק חופש המידע, גם אני זכאי לתבוע ולקבל המידע ולא רק העיתונאים זכאים לכך.

 

יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית

שני ערוצי הטלוויזיה המסחרית מנהלים "קרב סכינים" כדי להכריע למי יש פופולריות ורייטינג גבוה יותר, האם "ההישרדות",  או "נולד לרקוד", או "מרוץ למיליון", או "האח הגדול", או "כוכב נולד", או "לרדת בגדול", או "ליפול על מיליון".

על רקע זה, ראוי לבקר ולחשוף את האמת על תכני השידור המסחרי.

הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור. הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות מהטלוויזיה. מציאות החיים במדינה משתקפת דרך מסך הטלוויזיה. זו השתקפות מעוותת ומסולפת ולעיתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת. התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומים, תרבותיים ואנושיים, אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי, ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חווייה המשרתת אך ורק את אלה השולטים והסוחרים בה. 

האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפייה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית בהתרופפות כל החישוקים החיוביים בחיינו. הצפייה בטלוויזיה מגבירה פסימיות, הפקרות, חוסר אכפתיות וחוסר סולידריות.

אנשים רבים אינם קוראים שום עיתון יומי.  הם מתמסרים בלב ונפש לטלוויזיה כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצב את דעותיו של חלק ניכר באוכלוסייה. בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים, לבין אלה שהידע שלהם כולל רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה – כלומר פחות או יותר מעט מאוד ושטחי למדי.

 

עיתונאים ומשפטנים הם הרשות הפוסקת העליונה במדינה

הדמוקרטיה המסורתית מבוססת על כמה עקרונות וערכים יסודיים ששני המרכזיים הם הפרדת הרשויות (מונטסקיה) ושלטון החוק. שני עקרונות אלה איבדו במידה רבה את השפעתם הדומיננטית, כתוצאה מהתעצמות שני מוקדי כוח נוספים שעוקפים, גוברים ומגמדים את הרשות המחוקקת והרשות המבצעת:

מדיהקרטיה – שלטון העיתונאים, מישפטוקרטיה – שלטון המשפטנים.

שני מוקדי כוח אלה לא נבחרו לנהל את המדינה, כתוצאה מבחירות דמוקרטיות של מאבקים בין רעיונות ודעות. ואולם השפעתם על מקבלי ההחלטות שנבחרו היא גדולה ומכרעת. הנבחרים תלויים במשפטנים ובעיתונאים.

האקטיביזם השיפוטי והאקטיביזם התקשורתי שאין עליהם מורא ציבורי אפקטיבי של ציבור המצביעים, יצר מציאות דמוקרטית חדשה לפיה כוחם והשפעתם של העיתונאים והמשפטנים גדולה יותר משל חברי הכנסת ושרי הממשלה שתלויים בהם. בשם "המקצועיות" כביכול, מובילים המשפטנים והעיתונאים את הפוליטיקאים לכוונים הרצויים להם. יועצים משפטיים, עיתונים ומנהלי ערוצי הטלוויזיה, קובעים במידה רבה לפוליטיקאים את מדיניותם ואת סדר היום שלה. לא ניתן כיום לממש כמעט שום נושא או מעשה ללא צנזורה, בקרה, חקירה ושפיטה של עיתונאים ומשפטנים. שום מחוקק בכנסת ואף שר או מנכ"ל במשרד ממשלתי לא מסוגלים לקבל החלטות ולבצען, ללא "אישור" של משפטנים ו"ברכת הדרך" של עיתונאים.

חסידי פולחן שלטון החוק אינם מוכנים להודות שמשפטנים ושופטים הם בני אדם עם חולשות, הטיות, חשבונות, נקמנויות ודעות כמו כל הבריות. הם לא מדע מדויק, הם לא תוכנת מחשב, הם לא אחד מחוקי הטבע והם גם לא מתחום הפיסיקה והמתמטיקה. גם הם מושפעים מהתקשורת ומדעת הקהל, מבלי להודות בכך. הם לא שלמות התבונה והחוכמה האנושית.

רוב פסקי הדין וגזרי הדין במסגרת שלטון החוק, הם במידה רבה בזאר מזרחי שיפוטי שבו הכל אפשרי. באמצעות ניסוחים מפותלים פרשנויות אישיות סלקטיביות טקסטים "מקצועיים" כמו: "עסקת טיעון", "חוסר ראיות", "מן הצדק", "התיישנות", "חוסר עניין לציבור" אפשר להחמיר בצורה לא סבירה ולא אנושית על נאשם (הנעל על השופטת בייניש) ולהקל בצורה לא סבירה על נאשם שהרג אם ובן בתאונה במרכז ת"א (עורך דין ידוע ומפורסם).

החיים מלמדים שבמקרים רבים, רוב הבכירים והמיוחסים, בעלי הכוח וההשפעה, שהסתבכו בפרשיות פליליות וכלכליות, מסתדרים ועוקפים את החוק, בסיוע משפטנים, שופטים ועיתונאים ידידותיים שהופכים אותם לזכאים.

 

התקשורת הפכה לכוח דומיננטי בדמוקרטיה הנתונה במשבר

רבים מהעיתונאים מאמינים ופועלים בשכנוע עצמי שהם הרשות הרביעית בדמוקרטיה, שזכותם להיות הפוסקים והשופטים מעל לרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הם קובעים מי הוא המשיח (הפוליטי) ואת מי יש להדיח. הם רואים את עצמם ככוח עליון הקובע מהו ביטחון ומהו אסון. הם פוסקי הדור הכול יכולים בין ימין לשמאל. בידם המיקרופון הקובע את הטון בכל שלטון. השפעתה של התקשורת על הפוליטיקאים יש לה תוצאות שליליות. חלק מנבחרי העם מתבטלים בפני העיתונאים שיש להם אינטרסים אישיים פוליטיים כלכליים מוסווים.

הישרדותו של כל פוליטיקאי בזירה הציבורית הדמוקרטית תלויה במידה רבה ביחסה של התקשורת כלפיו. פירסומו, מעמדו ויוקרתו בציבור אינה רק פונקציה של אישיותו וכישוריו האישיים והמקצועיים, אלא קשריו עם העיתונאים. התלות והקרבה בין הפוליטיקאי לעיתונאי, יש לה תמורה הדדית חבויה שזכות הציבור לא לדעת אודותיה.

העיתונאים והמשפטנים הם בפועל הרשות הפוסקת והשולטת מעל למחוקקת ולשופטת, הקובעת מי לצמרות ומי לחקירות, מי הוא המשיח ואת מי יש להדיח, מהו ביטחון ומהו אסון, מהו צודק וחיובי ומהו פסול ושלילי.

השלטון הדמוקרטי הנבחר הרלבנטי איבד מכוחו ומסמכותו, לטובת עוצמתה של התקשורת (שחלקה מופקרת) הפועלת רק על בסיס האינטרסים של רייטינג, תחרות סקופ, שפוגעים לעיתים באינטרסים ביטחוניים ולאומיים, במדינה החיה במציאות של טרור ומלחמה.

 

האנטישמיות החדשה – ברית השמאל והאיסלם הקיצוני

ברית הפעולה בין השמאל הקיצוני (האדום) לבין האסלאם הקיצוני (הירוק) נגד הכחול לבן (ישראל) קיימת באירופה, ולצערנו גם בתוכנו בישראל. ברית האדום והירוק נגד הכחול לבן, זהו הנוסח החדש של האנטישמיות הישנה, שתורגם לאנטי ציונות ישראלית.

הסיסמאות של הברית הן: הכו בישראל הלאומנית והצילו את פלשתין. הכו בממשלה הציונית והצילו את השלום. הכו בשמאל הציוני הישן והצטרפו לשמאל האנטי ציוני החדש. הכו בחוק השבות ותמכו ב"זכות השיבה". הכו במדינת היהודים ותמכו במדינת כל אזרחיה.

סיסמאות אלה הן "תרגום" הסיסמה האנטישמית הישנה "לשפה" פוליטית עכשווית: "הכו ביהודים והצילו את המולדת."

 

מטפחי העלילה שישראל תמיד "אשמה"

רבים מקרב עשרות ארגוני "השלום" ו"הזכויות" הפועלים בישראל, תחת מגוון שמות כיסוי והסוואה, ממקדים את פעילותם כמעט אך ורק בנושא הפלשתיני תוך הצגת עמדות אנטי ישראליות ופרו פלשתיניות. ארגונים אלה משתפים פעולה עם ארגונים פלשתינים בתחומים רבים, הכוללים הפגנות, עצרות, תביעות משפטיות לבג"צ, פניות לגופים משפטיים בעולם, משלחות לחו"ל, הכנת מסמכים פוליטיים משותפים.

במסגרת "ברית הזוגיות" הזו בין האדום לירוק, צועדים אנשי מר"צ, שלום עכשיו, ושאר ארגוני השמאל ובהם אנשי אקדמיה ורוח חריגים, בהפגנות משותפות עם פלשתינים, כשמעליהם מתנוססים דגלי פלשתין. אנשי הרוח והאקדמיה, המשתייכים לשמאל הקיצוני, פועלים בעיקר בחו"ל על מנת להגביר את הלחץ החיצוני של ממשלת ישראל לטובת הפלשתינים. כשהשמאל בצרפת, התנגד בזמנו למלחמה באלג'יר , הוא לא פנה נגד הרפובליקה הצרפתית. כשהשמאל בארה"ב התנגד בזמנו למלחמה בוייטנאם, הוא לא נטש את האמונה והפטריוטיות הלאומית האמריקאית. ואולם לצערנו השמאל הקיצוני בישראל, התחבר לאלמנטים קיצונים של אויבינו ומשתף איתם פעולה גלויה נגד ישראל, תחת האליבי השקרי שכל זאת אך ורק "למען השלום".

מתי דוד

רמת אפעל

 

* * *

החל מה-1.9.2017 כל אזרח תושב ישראל המבוטח בכל קופת חולים בישראל –

לא יחוייב בתשלום על ידי מגן דוד אדום בעת פינוי באמבולנס בעקבות אירוע רפואי. מגן דוד אדום יעביר את הפרטים לקופת החולים של מקבל השירות – והם יפעלו להסדרת התשלום בין הגורמים.

זיכרו: בכל מקרה חירום מחייגים 101.

אמבולנס/אופנועים וכונני תגובה מידית הכי קרובים מוזנקים מיד וללא חיוב.

 

 

* * *

מבט אמריקאי על שרלוטסוויל מירושלים, שלחה לנו חברתנו פולה בראון מניו-יורק:

https://www.nytimes.com/2017/08/19/opinion/watching-charlottesville-from-jerusalem.html?em_pos=small&emc=edit_ty_20170821&nl=opinion-today&nl_art=10&nlid=65122717&ref=headline&te=1

 

 

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

 

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

 

פרק עשרים

עם אפרת לוין בת נג'ימה-מירל'ה

 

סימטאות הרובע היהודי היו צרות ומחניקות ליהודה הצעיר, שנפשו שאפה לשוטט במרחבים, כמו שהיה רגיל בכפר ילדותו ונעוריו בהונגריה. השכונה החדשה מאה שערים, מחוץ לחומות, היתה יותר לרוחו, והוא התרפק על הלילות שבהם היה דוהר על סוסיה של הדסה ושוכב עימה להנאתו לאחר שהילדה נרדמה, ולאחר הגירושין היה יוצא בגפו לשוטט בסביבות הרובע והשכונה החדשה, להכיר במדרך רגליו את סלעי הארץ החדשה שאליה בא בכל און נעוריו.

יום אחד נשאוהו רגליו לשדה מוקף חומת סלעים, לא רחוק מן הרובע, מתחת לחומת העיר.  בעודו מטייל, מקלו בידו, והוא מתענג על מראות הטבע הירושלמי, קלטו אוזניו אנחות של קול נשי. לא מיד הבחין אם קול ענות הוא או הנאה. הוא הרחיב צעדיו בחלקת השדה, שעדיין היה עתיר סלעים, והגיע אל פינה של זווית בין קירות סלעים מגובבים. מה מאוד התפלא לראות בחורה יהודייה יפה בעלת שיער אדמוני שוכבת על גבה, שמלתה מופשלת וכל ערוותה, אדמונית השיער גם היא – פעורה ונוטפת ריר של ייחום, ומעליה רובץ נער ערבי כהה עור, גם הוא כותנתו מופשלת, והזין השחור הענק שלו, כמוהו לא ראה יהודה מימיו, גם לא אצל נערי הגויים בסנט אישטוואן, זין שנראה גדול יותר מהנער הערום עצמו, כזין של חמור בהשתינו – והוא נכנס ויוצא בערוותה האדמונית של הבחורה היהודייה, המשמיעה קולות מוזרים – ואין לדעת אם נהנית היא ממעשה הנער בה, או זועקת לעזרה.  

יהודה לא חשב פעמיים. תפס במקלו והוריד אותו פעם ופעמיים על גבו של הנער, אשר הקים קול זעקה נוראה ושלף עצמו מהפתח הרטוב האדמוני של הבחורה בעודו מתיז על  ירכיה  סילון  לבן אדיר של זרע ומיהר לברוח אל מאחורי גדר הסלעים המגובבים בעודו מיילל. "כּוּס-אֶמָכּ, דַרַבַּנִי... כוס אמכ אֶבְּרָת דרבני... חוואג'ה יאהודי אל חנזיר דרבני!" – וקולו הולך ומתרחק בין גבעות ירושלים המשתפלות.

עתה כרע יהודה התמים אצל הבחורה, שנראה כי בתולה היא לא היתה, כי לא נראו כתמי דם סביב ערוותה האדמונית, שהיתה פעורה ונוטפת, ממש מתיזה מדי פעם סילון מרוב התרגשות. אלא שהיא פרצה בבכי תמרורים וטענה כי נאנסה בידי הנער הערבי וביקשה מיהודה שיקים אותה ויעזור לה לחזור אל בית אימה ברובע.

יהודה לא היה אדיש למראה המגרה שנתגלה לו, ואולם הוא כבש את יצרו, ועזר בצניעות לבחורה להתרומם, לכסות את מערומיה, ויחד צעדו לאיטם בדרך העולה אל הרובע.

"מי היא?" שאל, בהשתמשו כלפיה, כמקובל, בגוף שלישי.

"אפרת לוין אני, בת נג'ימה-מירל'ה," השיבה זו בבכי, "ואבי היה בן-ציון לוין אללה ירחמו, חייט ידוע ברובע, ועתה נותרנו רק אימי ואני, ואחי חזקלי ממשיך בחייטות של אבא ותומך בנו אבל אימי היא לא אימו אלא אימו היא סלובה, אשתו הראשונה של בן-ציון אבי..."

ודומה שהיתה יכולה להמשיך לספר את כל קורות משפחתה בדרך לרובע אלא שהוא הפסיק אותה.

"ואני יהודה, יודה."

"יש לו אישה?"

"היתה. עכשיו אני גרוש."

דומה היה שדבריו האחרונים עודדוה, ועד מהרה הם נכנסו לאחת החצרות העלובות ברובע, ולחדר חשוך שפנה לחצר, ובו ישבה אישה זקנהה דלת בשר, כפופה על שרפרפה.

"יכיר, זו אימי, נג'ימה-מירל'ה," אמרה הבחורה, וחמקה עם כלי מלא מים לקיטון סמוך לרחוץ מעצמה את שארית זרמת זרעו של הנער הערבי ששכב איתה ואשר לטענתה אנס אותה, אבל היא ביקשה מיהודה שלא יספר על כך דבר לאיש.

האם הזקנה קיבלה את פניו במנוד ראש ולא היה אפשר לדעת אם ממש הבחינה בו או שדעתה כבר קצת מטושטשת עליה.

 

יהודה הנרעש מכל אשר אירע לא חיכה הרבה בחדר החשוך-למחצה, ומיד כאשר הבחורה היפה אפרת יצאה מניקיונה, ועתה, לאחר שרחצה, נראו גם פניה היפות בעלות העיניים המלוכסנות-קמעה, כגזע נשים תורכיות, ושערה האדמוני – אמר שלום חטוף, תפס במגבעתו ונמלט אל חבריו השומרים על מאה שערים.

 

*

שנתו של יהודה נדדה עליו כל אותו לילה גם מעבר לשעות שבהן שמר על השכונה החדשה ומקלו בידו. הוא התקשה להירדם. גרוש צעיר היה, בן-כפר בריא וחם-מזג שכבר ידע אישה, שנכנס בה בתול אבל היא היתה אישה מנוסה שכוחה במותניה, אלמנה ולה בת מבעלה, שערבים הרגוהו. הבחורה אפרת בעלת האיברים השופעים, שראה אותה ספק נאנסת בשדה, ובית התורפה שלה פעור לקראתו – העירה בו יצרים וערגה, גירתה את דימיונו. והוא  שוב נזכר בגעגועים באַגְנֶשׁ היפה, בעלת העיניים השחורות, כצוענייה, אחותו הבכירה של חברו הטוב אִישְׁטְוַואן לַאנְגִי, שתפסה אותו לרקוד עימה בחג-הבציר האחרון, בקיץ שלפני מות אימו, ושדיה הזקופים קיפצו לפניו והסעירו את רוחו. וגם צחוקה של האישה המופקרת מטרייסט, שגנבה את כובעו – וטילטלה לעומתו את חזה השופע, המגולה-למחצה, בתנועה מגונה, כדי לפתותו לעלות ולשכב עימה... ולא בגלל מראהו הנאה רצתה אותו אלא תמורת אתנן...

ובהאיר היום לא ידעה נפשו מנוחה. הוא שם מטבעות אחדים בכיסו, שאותם קיבל בשכר שמירתו, ושם פעמיו אל החצר העלובה ברובע, אל חדרן של האם ובתה. בדרך קנה צרכי מזון אחדים, ענבים אצל פלחית מחברון שישבה עם סלה בסימטה, גבינה ופיתה, כי שם לב שאצלן המזווה כמעט ריק והיה נדמה לו שהן קרובות לחרפת רעב.

 

הזקנה עדיין ישבה שפופה על השרפרף בחדר החשוך גם ביום, ואילו הבחורה אפרת בעלת העיניים המלוכסנות-מעט כשל תורכייה והשיער האדמוני – הסבה על הַמַּסְטָבָּה, אצטבת האבן הגדולה, המכוסה יריעות בגדים ושמיכות, ששישמה כנראה משכב לשתי הנשים הבודדות. יושבת כאילו רק לבואו של יהודה חיכתה. כאילו כישפה אותו, שיהיה שלה. היא סימנה לו בידה הענוגה שישב על קצה הַמַּסְטָבָּה, קרוב אליה, לקחה את ידו והניחה על שדה הערום, מתחת לחלוק, שד שהיה חם זקוף רוטט-קמעה. הוא תפס בפיטמה הזקורה כפיטם של אתרוג ומולל אותה באצבעותיו – ואז סובבה עצמה כלפיו ובלי לומר מילה הפשילה שמלתה מולו ופערה את הפתח הגדול שלה, את בית תורפתה שהיה עטור שיער אדמוני מסולסל וכאילו רטוב עדיין מאתמול וכולו שפתיים וקפלים חיים שנעים כעלי שושנים וכאילו מחכים לקלוט את אבר זכרותו של יהודה שיתחכך ביניהם באון בחרותו.

"מה הוא מחכה?" לחשה לו. "הזקנה אימי עיוורת וגם שמיעתה לא מה שהיתה."

יהודה הוריד עתה בהיסוס את כף ידו לעבר ערוותה הרוטטת, כאילו עדיין מאתמול, משעת האונס, לא הפסיקה להיות מגורה ולהזדווג עם עצמה.

ואולם אפרת לא הניחה לו להשתהות הרבה אלא שלחה יד ושלפה את אברו ממכנסיו ועד מהרה היה שרוע עליה ותקוע עמוק בבית תורפתה העטור זר שערות אדמוניות מסולסלות ואינו חדל להתייפח לעומת האבר-זכרות שלו בטפיחות לחות מהחור העסיסי שלה עם כל פעימה.

"מה את נאנחת?" קראה הזקנה. "שוב את מזדווגת?"

"מה עלה על דעתך? אימא! אנחנו מתפללים!" ענתה אפרת תוך כדי שהיא סוחטת את אברו בעמקי מקום התורף המשתולל שלה.

"מה מתפללים? את... את... פרוצה את..."

"עכשיו יגיד..." הפצירה ביהודה בעודו בועל אותה.

"מה להגיד?"

"יגיד תפילה..."

"איזו תפילה? יש על התשמיש?"

"יגיד אשר יצר. יגיד מה שיגיד אפילו שמע ישראל... ורק שלא יברח ממני כי אני כבר לא היה לי בתוכי בחור כמוהו..." לחשה, "יתקע לי בבקשה על כל פעם שאימי ענב בשל  בולעת..."

"היא פרוצה... דם תורכי זורם בעורקיה..." פלטה הזקנה.

"אל ישים לב לדבריה... רק יתפלל וימשיך," צחקה פתאום בתוך עונתה, "כמו שהערבי אומר, אם היית יודע שהתפילה תעזור – הייתי כל היום מתפלל ומחריא, מתפלל ומחריא..."

 ואכן, יהודה נענה לבקשתה של אפרת והחל אומר בקול רם, תוך ההזדווגות, כשאברו חופר בפלחים העבים של שפתי ערוותה שמגירים מולו נוזלים:

"בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם... אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ... נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים... גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם..."

"אמן!" נחרה הזקנה.

"אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם..."

"אמן. דם תורכי זורם בעורקיה... לכן לא מצאה לה בעל... זה גורל המשרכת דרכיה..."

"אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת... בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת..."

 סיים יהודה. והשניים נרגעו לשעה קלה. הזקנה נראתה כנרדמת על שרפרפה לאחר שאכלה בתיאבון רב אשכול שלם מענבי חברון הגדולים, ענבי דַבּוּקִי צהובים-ירקרקים ארוכי צורה, וגם ציקצקה בלשונה –

ובינתיים היטיב יהודה את מעמד מכנסיו, אבל אפרת מיאנה להירגע. נוזליה המו בתוכה כאילו היא עומדת ללדת את תאוותה לאבר הזכרות שלו, שיחזור ויהלום בה וימלא אותה בשפיכת זרעו פעם נוספת. ואכן יהודה הצעיר לא התמהמה וחזר שוב על התפילה ועל טקס הטבילה של זכרותו בערוותה – מכניס ומוציא, מכניס ומוציא בתאוות אדירים כאילו פפריקה זורמת באשכיו, ואף היא התיזה כלפיו מפל-תאווה לוהט שמגיח מסתר מבושיה האדמוניים כמו מפתחו של גיהינום ומרטיב את הַמַּסְטָבָּה...

מואזין החל לקרוא למאמיניו ממינארט של מסגד סמוך.

ואז, כשנרגעו השניים בפעם השנייה, ומפל התאווה המגיר נוזלים של אפרת שכך, התעוררה הזקנה העיוורת נג'ימה-מירל'ה והחלה אומרת לחלל החדר החשוך-למחצה ובקול רם סיפור שאותו שמעה אולי בימי נעוריה בהרמונו של יזיד-ביי באיסטנבול בהיותה עדיין בעולת-תחת בלבד, או שכך חשבה לעצמה כי מרוב משמושי פילגשים ותשמישי סריסים היה קשה להבחין באוויר הבשום של ההרמון בין פנים ואחור,  והלא יש שבתוליהן נבתקו באגודלי הסריסים עבי הבשר –

אהוד בן עזר

 

המשך יבוא

 

 

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

 

 

* * *

אלי מייזליש

"3455 מבנים לא חוקיים [ביו"ש]"

זאת כותרת מהיום [23.8] ב'הארץ'. מבנים, אומר העיתון. ולא בתים או בניינים, אלא 'מבנים'. מה זה 'מבנים'? לולים? רפתות? או אולי בתי אריזה?

אלפי המבנים הללו כוללים מאות בתי-ספר וגני ילדים, בנייני מועצות וועדים, בתי-כנסת וישיבות, בתי תרבות, מחסנים, בתי אריזה, תחנות 'אגד', מפעלים, ובעיקר בתי מגורים. הרי העיתונאי הכי אנטישמי ב'הארץ' לא ירצה שבני אדם ישנו בחוץ על האדמה או באוהל סיירים.

אלא מאי? העיתון מתרעם על כך שהמתנחלים בנו ויושבים וגרים על אדמה פרטית של פלסטינים. ויוציא מוחמד או אחמד או מוסטפא נייר קושן משנת 1886 שסבא שלו קנה את צפון השומרון או צפון יהודה מידי הטורקים טבין וטקילין בשש מאות מג'ידות עובר לסוחר כנאמר בספר בראשית. והרי זו אדמתם, לא? אז איך מהין ומעז מתנחל עם כיפה סרוגה חס וחולילה לקנות מאיש זה קרקע? וכי חנקין קנה אדמות מערבים? מה פתאום, הוא הביא עם אונייה קרקעות מאודיסה. 

לפני כחמישים שנה, בשירות המילואים שלי, הגעתי לחורבות העיר שומרון. היה שם מורה דרך ערבי שדיבר אנגלית לקבוצת תיירים והראה להם את הריסות ארמון מלך אחאב, ואמר 'דיס וואז א מוסלום מוסק פון דה איט סנטורי.' לא הבחנתי במצמוץ ספקני אצל איזה טמבל מהתיירים ואכלו בנחת כל הסיפור ההזוי בהבדל של יותר מאלף שנים.

נראה את 'סופר' 'הארץ' מגיע לסבסטיה ומהנהן.

כיום, אולי חוץ מעמונה החדשה, לא בונים או לא עולים להתנחלויות חדשות פשוט לא צריך. אלא מאי? בונים בטירוף פי שלושה או ארבעה מאשר בתל-אביב [באחוזים]. בהתנחלויות שהיו בהן לפני עשר שנים רק 200 או 500 איש יש כיום כמה אלפים וזה כל הסיפור. 

 

ובינתיים מה באמת קורה בארץ?

העיתונים מדווחים כי בגלל החופש הגדול, סוחבים הילדים את ההורים לקניונים שפשוט מלאים, וקונים וקונים.

באחד הקניונים שביקרתי באחרונה יש גם 'סופר' גדול ומושך קונים. יש שם הכול. באמת. וגם בזול. המצרכים שם יותר מושכים אותי מבגדים והריר עולה לשפתיים מ'טיול' מול דלפקי הדגים המעושנים, המטיאסים, הלקרדה, הטונה האדומה, ומיד הגבינות הצהובות, והזיתים, והחלוות, ומדפי הריבות, ומיד דלפקי הלחמים והלחמניות והבגטים והפיתות. יש נערה-דיילת לחמים עם כובע סירה לבן ומחלקת לכל דיכפין פיסה או קובייה מכל מוצר.

ההפתעה היא בדוכני הפירות. נדמה לי שמעולם לא ראיתי טוב כזה ושפע כזה בארץ. החידוש הוא בזנים חדשים של מלונים ושזיפים, אפרסקים, וענבים ומה לא. אני דווקא לקחתי סלסלת תאנים וסברס אדומים מקולפים – תענוג לעיניים ולחיך.

ישנו איזכור במשנה על הליכת חכמים בין אונו ללוד – א"ר יעקב בן דוסתאי: "מלוד לאונו שלושה מילין. פעם אחת קדמתי בנשף, והלכתי עד קרסולי בדבש של תאנים." (מסכת כתובות).

אז איש אינו מתעניין היום במחבלים שרוצחים באירופה עשרות ומאות בדרכי הטרור הידועים לנו מזה שנים: דריסה. נדמה לי כי מה-9/11 פיצוץ התאומים, הם פשוט מבינים כי הערבים עזבו את פלסטין והיגרו לאירופה ומציפים אותה בסכינים, גרזנים, אקדחים, תת-מקלעים, חגורת נפץ, מתאבדים, והאטרקציה: משאית ערבית על מדרכה או מדרחוב דורסת ככל שניתן.

פרופ' זאב שטרנהל במאמר מזהיר ופילוסופי כותב: "כל עוד הכיבוש אינו מסתיים, ימשיכו לוחמי החופש בהפגנות..."

[כנראה ללא אבנים אבל עם ירי אוטומטי ולרצוח באופן פילוסופי עד שתצא נשמתו].

וכי במהפכה הצרפתית נתנו לשתות יין ברחובות או שחנקו בני אדם עד מוות? שטרנהל מומחה למהפכות ולצרפת ויין אדום.

 

צה"ל מוכן

כמה מומחי צבא [אלופים במיל.] הופיעו על המרקע וגרסו כי 'מצפון תפתח הרעה' וכי החיזבאללה תפס עמדות ברמת הגולן, בעיקר, אבל לא זנח את דרום לבנון – שם הוא מתחפר. אחד מאותם אלופים רמז כי תיתכן פעולה צבאית נגדם.

ידוע כי חיל האוויר רכש באחרונה את המטוס F-35 ושיש לו פצצות הרסניות שלא היו כאן מעולם. אבל גם הרצועה לא נשכחה וחופרים ממש עכשיו מולה בונקר ומנהרות מסוג חדש לאורך 40 ק"מ למקרה שהחמאס ישתגע.

חוצמזה, גדודי קומנדו בסדיר שוטפים את הכפרים העויינים במיוחד בעומק הגדה. 

אז למה בכל אופן יוצא לו בבוקר צעיר ערבי-פלסטיני מהכפר שלו עם סכין בתרמיל וצועד לכיוון הים במערב לרצוח יהודים?

למה? מפני שהוא ערבי.

נ"ב – גם את חברי הכנסת הערבים כאן הייתי שולח עם כדור פורח לכל כיוון שירצו: ימה וקדמה צפונה וסעודיה. ואם יהיה להם שם טוב שיישארו.  

אלי מייזליש

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

 

"סופר המלך"

ליוסף אריכא

1966

 

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.2.1973

לפני 44 שנים

 

יוסף אריכא, אשר בימים אלה מלאה שנה לפטירתו, נולד באוקראינה בשנת 1906. הוא עלה לארץ-ישראל ב-1925, עבד כפועל בכבישים, בבנייה ובחקלאות, ושנים ארוכות עבד בעיריית תל-אביב, תחילה כמזכיר המחלקה הווטרינרית ואחר-כך כעורך בספרייה העירונית "שער ציון".

הרומאן הראשון שלו, "לחם חזון", הופיע בשנת 1933. שאר ספריו: "אוד מוצל" (1937), "כנפי כסף" (1937), "בסנוורים" (1939), "מראות בחול" (1941), "שניים מרבבה" (1945), "אדם ובהמתו" (1946), "בעלי יצרים" (1946, הופיע גם בשם "רחוב הקצבים" ב-1950), "פסק דין" (1950), "יום ולילה" (1952), "צעדים באש" (1956) ו"סנחריב ביהודה" (1958). הוא ערך כמה אנתולוגיות בהן אנתולוגיה על יפו ותל-אביב, ואת הקובץ "סיפורים עבריים מחיי הערבים" (הוצאת "עם הספר", 1963), המשמש עד היום ראי כמעט יחיד לגלגולי דמותו של הערבי בספרות העברית.

אריכא ראה בקובץ זה פתח להבנה הדדית וליחסי-גומלין בין שני העמים, אבל בפגישות עם משכילים ערביים קוראי עברית שמעתי לא פעם טענה קשה כנגד אריכא: מדוע אסף את כל הסיפורים שבהם מופיעים הערבים כשודדים, גנבים, אנשים פרימיטיביים, מסכנים, או שבויים? – והרי אריכא אסף דווקא את הסיפורים מן התקופה הרומאנטית, כסיפורים של משה סמילנסקי ויצחק שמי, ואת הסיפורים בעלי נימת ההתרסה המוסרית, משל ס. יזהר, שמיר, תמוז ואורפז. אלא שכוונותיו הטובות לא עמדו במבחן קריאתם של משכילים ערביים, אשר אינם מוכנים לראות את עמם ואת עברם בעינינו, כפי שהשתקפו בספרותנו.

דומה שאריכא לא היה מן הסופרים שנולדו "עם כפית של כסף בפיהם". תרועות לא סבבוהו ולא נעשה בן יקיר של כת או מפלגה. סביב סופרים צעירים ממנו, שלא הגיעו לשיעור-קומתו, מתנהל מחול של חסידים שוטים, ואילו ספרו "סופר המלך", שהופיע רק לפני שבע שנים והוא אחד הרומאנים ההיסטוריים הטובים ביותר שנכתבו בשפתנו, שקע ונשכח, והביקורת כמעט לא טרחה להתייחס אליו, וזאת שעה שעל-אודות סיפורים צנומים ומעורפלים של סופרים רבי-תושייה נכתבו ונכתבים טראקטאטים מלומדים.

קליסתנס מאולינתוס, סופיסט, אחיינו של אריסטו וההיסטוריון של אלכסנדר מוקדון, אשר ליווהו במסעות-כיבושיו במזרח, הוא הדמות העומדת במרכז העלילה של "סופר המלך". תיאור צמיחתו של אלכסנדר, משליט צעיר ונאור לעריץ אכזר והפכפך הרואה עצמו כבן-אלים, הוא גם תיאור הקונפליקט המתעורר בחריפות בלב קליסתנס ומביא עליו את סופו הטראגי: הישעבד את עטו למעשה חנופה וסילוף, היסייע לטיפוח אגדות ולהאלהתו של אלכסנדר, או שיישאר נאמן לאמת שלו כסופר וכאדם יווני חופשי, הן בתיאור מסע-הכיבושים והן בהתנהגותו בתוך הפמלייה של אלכסנדר.

עליי להודות כי כשקראתי לראשונה את הספר, עם הופעתו, לא הערכתי אותו נכונה. אלה היו השנים שלאחר פרשת לבון וסוף שלטונו של בן-גוריון, ונדמה היה לי, כי אריכא מנסה בעיקר להתמודד עם שאלות אקטואליות במסווה של רומאן היסטורי.

ברשימה קצרה, שפירסמתי אז על הספר, כתבתי, כי "בבחרו לעצמו את דמותו של קליסתנס הזדהה אריכא במידה רבה עם הסופר ולא עם המלך. הבעייתיות המונחת ביסוד הרומאן היא לא רק זו של ההיסטוריון אלא של כל סופר הנקלע בין תחושת האמת הפנימית, שלרוב היא פסימית וחסרת הילה של מעשים גדולים, לבין דרישות התקופה, המדינה, השלטון ודעת הקהל, המבקשים ממנו לתאר את כל 'החיוב שבחיינו'. שלא לדבר על אלו המצטרפים לפולחן-האישיות או מתגייסים להגן עליה.

"במומנטים הללו דומני שמשמש ספרו של אריכא אספקלריה לא רק לתקופה ההיסטורית המתוארת בו אלא גם להתלבטותו של הסופר החייב לאמוד את ההתרחשויות של המציאות הישראלית בשנים האחרונות. בחירת המימד של הרומאן ההיסטורי העניקה לאריכא את הריחוק והפרספקטיבה, כדי שיוכל לטפל בהתנגשויות אנוש והתפרצויות טמפרמנט האופייניות גם לימינו. המחיר ששילם אריכא בעד הזדהותו עם קליסתנס הוא חיוורון מסוים בדמותו של אלכסנדר. אין האחרון ניתן לנו מבפנים, קשה לנו לעמוד על מלחמות הנפש הפנימיות שלו, לבטיו, ספקותיו לגבי עצמו, בקיצור: כל המתרחש אל-נכון במחשבותיו של שליט ששלטונו המוחלט הולך ומשחיתו. תיאורי מסעות-הקרב מוציאים אמנם את הרומאן מחשש 'אנמיות' אליה דוחפת לא פעם ההשתקעות היתירה בוויכוחיו הפילוסופיים של קליסתנס, אולם אלכסנדר, עריץ של ממש, אין בו, וחבל."

עתה, לאחר קריאה שנייה של הרומאן, אני רואה עד כמה טעיתי בסופה של אותה הערכה. אמנם דמותו של אלכסנדר מצועפת, ניתנת לנו בעיקר דרך הרהוריהן של כל שאר הדמויות ההיסטוריות הלוקחות חלק בסיפור: קליסתנס, תאיס, תלמי, ליזיפוס הפסל, קליטוס, אנאכסרכוס הפילוסוף, הרמולאוס המתנקש, ואחרים. אבל איזו דמות מורכבת ומעניינת היא זו! קליסתנס ואלכסנדר קלועים זה בזה ושופטים זה את זה ומפריעים זה לזה עד שלא נותרת לאחד מהם, קליסתנס, אפשרות לחיות עוד והוא מואשם בהשפעה על כת מנערי-המלך הקושרים נגדו, וגזר-דינו נחרץ יחד עם דינם.

קליסתנס הוא היסטוריון-בפעולה. היום היינו נוטים לכנותו גם בשם עיתונאי. הוא כותב את תולדות המסע, המלחמות, המצור, הכיבושים, ובכתיבתו חייב הוא לשוות לנגדו שני אדונים: אלכסנדר הקורא את התיאור הרשמי, המנציח את מפעלותיו לדורות, ואריסטו היושב באתונה הרחוקה וקורא בתשומת-לב את תיאוריו של תלמידו ואחיינו, כדי לראות אם לא חטאו בזיוף, בחנופה ובהעלמה. בין שני אדוניו מיטלטלת נפשו של קליסתנס, סעורה וחסרת-מנוחה.

ולא רק אריסטו קוראו באתונה. העתק אחר של פרקי המסע מופץ, בצורה מקוצרת, במקומות הציבוריים, ונעשה לביוליטין החדשות של מסע אלכסנדר, אשר גם קובע כיצד ישתקף מסעו בעיני בני אתונה.

בקריאה ראשונה של הרומאן צפה ועולה בעיקר הטראגיות של קליסתנס, אשר מקריב את חייו משום שאינו מוכן לחטוא לאמת ולהצטרף בלי ביקורת לכת החנפים המקיפה של אלכסנדר. אבל בקריאה שנייה מתברר עד כמה מורכב הוא מיבנה הרומאן. יש בו לא רק השתקפותו של אלכסנדר בעיני קליסתנס, אלא השתקפותו של קליסתנס בעיני אלכסנדר. קליסתנס נעשה לאני-עליון של אלכסנדר ומפריע לו להגשים את עצמו כשליט העולם וכמאחדו. אלכסנדר הוא דמות עמוקה הרבה יותר מקליסתנס, משום שהוא חוטא ומתייסר, מתפרץ בחמת-זעם וניחם על כך כנער מתבגר, ואילו קליסתנס שבוי בידי יושרו הגורם לו לראות עצמו נעלה מאחרים.

קליסתנס מתייסר על כך שהאידאה של אלכסנדר, השליט הנאור, לא התגשמה במציאות. אף-על-פי שבתחילה נראה היה שיש נתונים טובים להגשמתה. ואילו אלכסנדר מתמרד בַּצדקנות של קליסתנס שאין עימה מעשה ואשר מתנגדת לאותה תדמית חדשה, אלוהית, שהוא משווה לעצמו כדי שיוכל לשלוט בכל המדינות שכבש ולאחדן בתוך תרבות משותפת אחת.

בתחילה יש ביניהם יחסי הערצה הדדית של תלמיד צעיר למורהו ושל מורה מבוגר לשליטו הנערץ והצעיר. אך ככל שאלכסנדר מתבגר, נעשה שליט יחיד, פראי, מורם מעם, ובהכרח גם אכזר ומושחת, כן הולך קליסתנס ונעשה כמין נער קאפריזי ומרדן, אשר אינו מסוגל להתבונן במציאות ואינו סולח ואינו מסוגל להשלים עם ההצלחה של אלכסנדר להגשים עצמו בשלמות ולחיות מעבר לטוב ולרע.

כל אחד מהם מפריע להתפתחותו של השני, אלכסנדר מעורר בקליסתנס הרגשה של קנאה מרה ואהבה נכזבת, קליסתנס מעורר באלכסנדר הרגשה עזה של אשמה וחטא, ומשום כך מוכרח אלכסנדר לסלק אותו מדרכו, כי כיבושה של ממלכה אינו סימפוזיון של חכמים.

אריכא העלה עולם שלם בספרו. בשקדנות ובכוח שיחזור ראויים לשבח צייר יריעה היסטורית רחבה, מסעות-מלחמה, ערים, מחנות צבא, מדינות, מנהגי לבוש, אכילה, דרכי דיבור, מנהגי פולחן – וכל אלה בבקיאות ומתוך נאמנות לחומר ההיסטורי, לספרותה ולהגותה של אותה תקופה. הוא השכיל לתת אינטרפרטאציה מעמיקה ודרמאטית לתקופה סוערת ועם-זאת לעשות את נושאה המרכזי – יושרו של איש-העט – רלוואנטי גם לתקופות שמעבר לה.

הייתי ממליץ על קריאה בספר לכמה עיתונאים, לכמה סופרים, ובייחוד לכמה עיתונאים-סופרים אצלנו.

 

* יוסף אריכא: "סופר המלך", רומאן היסטורי. ספריית מקור, הוצאת אגודת הסופרים ליד הוצאת "מסדה" בע"מ. רמת-גן. 1966. 366 עמ'.

אהוד בן עזר

 

המשך יבוא

 

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

 

 

* * *

יוסף אריכא

נוף של לילה

סיפור משנת 1947

 

א

אדם המתייגע מחוץ לביתו והמאחר את המסע שצריך להחזירו, נעשה עכור-רוח ושבע-רוגז; אין הוא רשאי לבוא בטרוניה אם סומך הוא על חוסר-דיוק המשבש לעתים את לוח הזמנים של כלי-הרכב, ואהרן גלעדי אמנם לא סמך על שכיחות זו, אלא שמרוב טרדות שהשתרגו עליו לפני צאתו, איחר לבוא למכונית האחרונה במניין. צער מהול ברוגז חלחל בו. דוקא הפעם נכסף היה ביותר לחזור לתל-צוק, שכן אין הוא חש את עצמו בטוב בעיר-נמל הומייה זו, ולינת-לילה נוספת בה נראתה לו כמעמסה בלתי נעימה וצופנת שממון; ציערה אותו התקלה שאירעה לו גם בשל האיחור בהבאת כמה תרופות שרשם לו הרופא בשביל בתו הקטנה שנפלה למשכב.

ניצב לו אהרן גלעדי שומם ונבוב מול האכזבה הבלתי צפויה, ולאחר שקול-דעת גמלה בלבו החלטה, כי לא ילון הלילה בעיר, וכי שומה עליו להגיע לביתו, אף אם יאלץ לעשות רובה של הדרך ברגל. אמנם, הדרכים משובשות עדיין בכנופיות משתוללות, שכן טרם שקטה הארץ מן המאורעות, אבל אין הוא מן הפחדנים. הוא צירף לו צירופי דרכים שונים, ופסק לעצמו כי עליו לצאת במכונית שתסיעו כברת-ארץ מחוץ לעיר, ויעשה את דרכו בשדות, מרחק כמה פרסאות, עד הגיעו לתל-צוק.

צירוף זה עלה יפה בראשיתו. גלעדי יצא במכונית עד לקריות, ומשאיחר את המכונית העוברת משם הלאה, עמד שעה קלה על אם-הדרך, ונדחק לתוך אוטובוס גדוש ערבים כפריים אשר פינו לו מקום, קצתם קשוחים ותמהים על העיזו באותם הימים לבוא בקהלם יחידי, וקצתם מחייכים; ועד שהללו תמהים עליו תמיהה שאינה נטולת זמם, והללו מחייכים ונענים לו בשיחה של נימוסים, והרי הגיע לאותה פרשת-דרכים שמנקודת הסתעפותה קבע לעצמו להמשיך דרכו ברגל.

גלעדי פרש בברכה מן הכפריים, קפץ מן האוטובוס אשר עקר ממקומו תוך ענני אבק ועשן דלק, וכעבור שהות קצרה מצא את עצמו בלב שדות, יחידי מול הרים מזה, חשופים בשלהי קיץ, ועין הצוהב הקמל להם, רכסיהם מופזים ומוארים בנוגה של שקיעה, ושדות שלף מזה, מכוסי שלדי קוצים וכמש עשבים, משתרעים עד לכחולו של ים הבוהק באמצעיתו באדוות נצנוצים, ושולי אופקיו דולקים בארגמן ובכחול ירקרק. שלטה מסביב דומיית בין-ערביים רכה של סוף-קיץ, שעה שרוח הערב הנושבת היא נעימה, פייסנית ביותר ונוטעת באדם רחשי לב של שעת-חסד נוגה, בה הוא זוכה לעמוד על טעמה, ולשאוף אותה לתוכו על אורה העדין ועל הנועם שהיא מעניקה לאדם ולבריאה.

בידו של גלעדי היה רק תיק-עור שחוק ומלבין כעין האבק, ואף כי מהלך היה בשדות-שלף, בין קוצים ורגבים חרבים הצמאים ליורה, היתה ההליכה קלה עליו, והוא נשא את מבטיו לעבר מגמת חפצו, תוך רצון דרוך להחיש את צעדיו ולהגיע בהקדם לתל-צוק. וכך היה חולף בחפזה, פוסע פסיעות גסות ביותר, מדלג מעל אבנים וסלעים ואינו מסתכל לצדדין אלא לצורך כיוון הדרך. תולה עיניו לפעמים בפסגה ידועה, באילן בודד, בגיבובי כפר נידח, ורק תשוקה אחת נטועה ומשעשעת אותו בהמיית-כיסופים, כי עוד הערב, לאחר הליכה של שעתיים, יבוא לביתו, לרעייתו ולילדתו המחכות לו בודאי בכליון-עינים.

תוך כדי הליכה לבשו הדמדומים ממשות והעטו את הסביבה באפלולית מתעבה והולכת, אלא שהירח שטרם הגיע למילואו יצא מכלל טשטוש והיה בו כדי להאיר לו את דרכו; לאחר שקיעת השמש פשט חיוורונו, הכסיף בתוך תכול הרקיע, ומתוך הדממה עלה קול הלילה המתאושש בדשאים ובאילנות, והמדובב את שיחו סביב-סביב ברחש זחלים, בצרצור בלתי-פוסק, בצפצוף חלוש ומתחטא של העופות הפורשים ללון, בצריחת-נכאים קטועה של עטלפים המכנפים בכבדות, ובתוך זה – נקש נעליו המאובקות והדורכות במרץ ללא ליאות: הביתה, הביתה... הביתה...

 

ב

עוד מהלך של שעה בערך היה לפני אהרן גלעדי כשהללו חרגו מתוך חורשת הזיתים כצללים אפלים ומבשרי-רעה, זונקניים, וחסמו בפניו הדרך. הם הקיפוהו תוך תימהון וקורת-רוח, על נפלו לידיהם בהיסח-הדעת, שכן נקרה לפניהם לא על אם-הדרך, כי אם בלב שדות זנוחים, שאין הבריות מהלכות בהם, סמוך למקום בו נחו לפני פשיטה על יישוב. מיד נתחוור לו כי נפל בידי כנופיה המשוטטת בסביבה ועורכת התנפלויותיה בלילות. יתכן כי אלה הם בני אותה כנופיה גופא, שהתקיפו לפני שלושה ימים את תל-צוק, התקפה שנמשכה בעקשנות ונעדפה רק לאחר שאנשי תל-צוק השיבו באש שאינה משתמעת לשני פנים... (אהרן גלעדי חש היה עדיין בסמוך לכתפו הימנית את לחץ קת הרובה שעה שהיה מפעיל אותו). ברור, הוא נפל לידי כנופיה מסוכנת. לא כך שיער לו סופה של הליכה זו לתל-צוק. ועתה הריהו עומד לפניהם, אזרחי מאד במכנסיו האפורים ובחולצתו הלבנה. תיק-עור שחוק בידו, מנותק ממאוויו  להגיע לביתו, לפינת שלום ושקט, לרעייתו ולבתו הקטנה והחמודה... והנה, סיום כלל וכלל לא נעים ותמוה במקצת, שכן לא כך תיאר לו אהרן גלעדי את קצו בחייו. כלל וכלל לא כך. בשעת רביצה בעמדה מול כדורי תוקפים, תוך קרב של התגוננות – ודאי! תוך תאונה קשה בעבודה – ייתכן! אך ליפול בידי כנופיה רצחנית באורח בלתי צפוי ולסיים בזה – קצת תמוה, וכנראה, גם מעציב...

והריהו עומד תוהה תוך דומיית הלילה שעטתה הפעם גם מעטה של אימים, מוקף עירוניים  מזויינים וקצת פלחים (לעזאזל! הן תקופת החריש משמשת ובאה!...) גבוהים וחסונים, לובשי כלאיים ושעטנז, מיגוון גלימות-פסים, עיניהם מבריקות כגחלים לוחשים, שיניהם מצחירות, אבנטיהם הדוקים יפה למותניהם, ואצבעותיהם משחקות ברצועות ובבריחי-הרובים בניקוש מתכתי יהיר ועוין. אחד מהם, עול-ימים ומין פרא-אדם מתגעש, החל מפזז ומכרכר סביבו תקוף שמחה מהולה בחמת-רצח קנאית, ודומה, עוד מעט יזנק עליו, לחנקו במו ידיו, לדרסו ולשסעו לגזרים. נראה שקנאי גדול היה אותו עול-ימים רצחני, ושאלמלא יד שאחזה בכתפו ודחפה אותו בכוח, דחוף וטלטל הצדה, אפשר והיה הורס לבצע את זממו.

והחלו הללו שואלים אותו שאלות, וגלעדי משיב בשקט, והכל תולים עיניהם בראש הכנופיה העומד באמצע, מסלסל בשפמו באצבעותיו, סוקר אותו יפה-יפה ושותק. ודאי חורץ הוא את גורלו כרגע, וקשה לו לאהרן גלעדי להאמין, כי עוד מעט וזה יפטיר מה שיפטיר באדישות נטולה כל טינה, והללו ידחפוהו בחבטות הצדה, למרגלות אותו סלע קודר, או בסמוך לאותו גזע זית מפותל המשחיר באפלה כישיש גחון, ויטיחו בו כמה כדורים – וחסל אהרן גלעדי... גרונו של אהרן משתנק קמעה, משצפה לפניו דמות ילדתו ומעצם התיאור של אפשרות סופית זו, העלולה להתממש תוך רגע כמימרה, והריהו תולה את מבטו באותו אדם שגורלו נתון בידיו, ומצפה בחרדת-לב נוקפנית.

וכנראה שאכן היה זה קצת משונה לתפוש באדם זה ששמו אהרן גלעדי, אשר נזדמן להם בחשכת הלילה, בהלכו לתומו, ןלסלקו מיד ביריות רובים, שכן לאחר שראש הכנופיה סילסל שוב את שפמו בבוהן ובאצבע. בזקפו קצהו כלפי על, נזף לפתע באותו פרא-אדם רוטן החושף את שיניו כזאב טורף, עקר עצמו לפתע ממקומו, ופקד להובילו אתם. אהרן גלעדי נשם לרווחה. משמע לפי-שעה נדחה הדבר, ומה שיהא אחר-כך – דיה לצרה בשעתה.

ופתחו הללו בהילוך של לילה כשהצועד בראש משחיל את עצמו בסבך שיחים ואלונים גדועים, ומושך אחריו שורה ארוכה של בני-לוויה כצללים נעים במשעול זנוח. לעקוף ישובים וכבישים שגייסות מהלכים בהם, או פלוגות נוטרים מן היהודים. והילך עליהם הלילה את משב דממתו השחורה והרכה כקטיפה, ורק נקישות רגלי ההולכים שניגפו לעתים באבנים הפריעו את הדממה. ופסע ביניהם אהרן, למראית-עין כאחד מהם, לא כבול, אך שבוי בין אויביו השומרים את תנועותיו, ואותו קנאי מעניק לו בחשאי ובמגונב חבטות ודחיפות, ללמדו שאין הוא פטור עדיין מעונש של ממש. ונמשכה הליכה זו עד חצות, הליכה מייגעת ובלתי פוסקת.

 

ג

וכך היו מהלכים: תופשי רובים לצדדין ובראש. באמצע רכוב על סוסה חומה ונהוגה בידי פלח צעיר (שכן לא בנתיב דרכו רגליהם), התנועע על אוכפו ראש הכנופיה. והסוסה יחסנית, מקרטעת ברגליה בגמישות וחן, מרתיעה עצמה אחורנית כדי טפח, מרטיטה את שריריה הדרוכים וירכיה, כקוראת תגר על הליכה אנוסה זו במיצר, במקום זינוק למרחב; אוכפה האדום-כחול מעוטר גדילים ופיפים, וחשה היא, הסוסה, בחשיבותו של רוכבה שחציו לבוש מכנסי-רכיבה ומוקים מצוחצחים, וחציו העליון לבוש מעיל עירוני,אקדח צמוד לירכו, משקפת-שדה תלויה על צוארו, וראשו חבוש "כפיה" ש"עגל" משחיר עליה ועוטר את צחור המשי הרך והמבריק, להבדילו במראה ולבוש מפשוטי אנשיו.

מתוך לחישותיהם של ההולכים למד גלעדי לדעת, כי ראש הכנופיה הוא אבו-יוסוף בכבודו ובעצמו, הוא ולא אחר, ששמו הוזכר הן בפי הרשות, והן בפי הישוב, כראש כנופיה ושודד נועז שיצאו לו מוניטין בין בני בריתו כלוחם קנאי לחרות; והוא-הוא אותו אבו-יוסוף אשר כמה מבני הישובים שנחטפו על-ידו לא חזרו לחזות באור החיים, פרט לילדים אחדים, אשר קרא להם דרור, ולא הפיל שערה משערות ראשם ארצה. אדם שאצילות ואכזריות דרו אצלו בכפיפה אחת.

שוביו של גלעדי לא דיברו אתו מטוב ועד רע, כי חזקה עליהם מצוות השתיקה. אגב חיפוז של הליכה, חיפוז שנבע כנראה מתוך כורח לשנות את המקום, לא היה סיפק בידי גלעדי לחשב חישובים של הגיון, ועד כמה שלא היה הדבר תמוה בעיניו, בשערו בבהירות סיומה של הליכה זו, לא השתלט עליו משום-מה הפחד. לפי-שעה לא נגעו בו לרעה, פרט לאותו קנאי זועם שהטרידו מפעם לפעם, שכן לא החליט עדיין אבו-יוסוף מה לעשות בו, או שמא יש בדעתו לחקרו קודם. אלא שההליכה החופזת, שריח של נסיגה נודף הימנה, מייגעת אותו מקצת ומטילה בו חמימות. ולא זו בלבד: לפי השערתו, אלמלא תקלה זו שארעה לו, היה מוצא את עצמו כבר בבית, נהנה מזיו רעייתו וחן ילדתו, אץ למקלחת של צוננים, ומושך על גופו כל אותה הנאה של אדם שחזר לביתו, לנופש ולנועם, "והרי לך סיום אחר לגמרי!"...

משך כל אותה הליכה מעורפלת סודיות, היה גלעדי מבקש לנחש ולדעת לאן מוליכים אותו ולא עלה בידו, אף כי סביבת הגליל נהירה לו יפה, שעוקפים היו מקומות, נסוגים ומתקדמים חליפות, נרתעים מתחומי הכביש וחודרים לפינות נידחות, בין צוקי סלעים, עצי חרובים ותאנות ענפות, חולפים בבטחה בסמוך לכפר ערבי מתנמנם, וממשיכים לחדור לארץ לא נושבת. מבקש היה גלעדי לבחון את המקום לפי הכוכבים, אלא שלצערו נוכח לדעת כי בקיאותו אינה מספקת, בוחן היה לפי סימנים אחרים והעלה חרס בידו. אפשר שבגלל הליכה טורדת וקשה, ואפשר מתוך מבוכה ותהייה בלתי פוסקת על הצפוי לו בסופו של דבר.

בחצות הגיעו לגיא מכונס יפה בין עצי חרובים וסלעי מגור קודרים. מתוך סבך שיחי ההרדוף עלה קול שקשוק המים, שכשוך רונן ומתאשד מעל גבי סלעים, משתלט על רחש הבריאה מסביב ושוזר אותו בקולות האישוד והפיכפוך הבלתי פוסקים, הערבים ביותר לאוזן. כאן נקבע מקום החנייה והלינה; כאן כפתו לו לגלעדי את ידיו מאחוריו והטילוהו של סלע ככבש עקוד, וכאן החל הללו מתירים מטענם הקל, פורקים את זינם ויורדים עם הצפחות לשאוב מן המעין.

 

ד

שכיבה זו בידים כפותות מאחורי גבו לא היתה נוחה ביותר לאהרן גלעדי. לאט-לאט, שלא לעורר כל חשד, סמך גלעדי את כפות רגליו בתחתית הסלע והחל מסיט קמעה-קמעה את גופו העקוד, להקנות לעצמו מצב שיאפשר לו לסקור את המתרחש סביבו בתוך מחנה שוביו. הוא עשה זאת בזהירות יתרה, שלא לרתק אליו את מבטיו של אותו קנאי (שאינו גורע עין ממנו), ולאחר דחיפות קצובות ואיטיות עלה בידו לשנות את שכיבתו, ולהפנות את פניו לעבר הכנופיה, כשהוא מוטל על צדו וראשו ולחיו השמאלית דבוקים יפה לקרקע המאובק. חם היה לו, וגופו היה שטוף זיעה משך שעה קלה, עד שירדה עליו המנוחה בפקוד אותו רוחות לילה קרירות. רעב לא היה, אלא שצמא היה ביותר ושפתיו חרוכות. קול פיכפוך המים והתלעלעותם של הגומאים לרוויה מן הכדים הגבירו בו את הצמא עד להציק; אלמלא בוש היה, אפשר והיה מבקש מים לשתייה, אך ידוע ידע כי הללו אינם חייבים לנהוג בו מנהג של הכנסת אורחים, שאסור להם להאכילו ולהשקותו, שאם יעשו כן, הרי הם מקפחים את זכותם לטרדו מן העולם כשונאם...

וישבו הללו מקופלי רגליים במעגל מסביב לאש, טורחים על הסעודה. על גבי עיגולי הברזל הקעורים, ה"סאג'ים", טרחו באפיית הפיתות. ראש הכנופיה שכבר סעד כנראה את לבו, מוטל היה בצד מכורבל בשמיכה ומתמכר לשינה. לבסוף נשארו ערים על עמדתם רק אלה אשר על המשמר, ועם תום הסעודה קרסו הנותרים למנוחה פה ושם, מכורבלים ב"עביות", ונראו כגופים נטולי רוח-חיים, מכונסים כבתוך שקים עלובים. רק הרמץ הלוחש והמבליח, ששרד עדיין מהאש, הטיל אדמומית קלה מסביב, והעלה עשן קל וצחרחר שתימר מעורב באותו ריח של צפיעי-בקר וזרדים המיוחד לקרבתו של כפר ערבי.

דומיית-לילה כבדה כבשה את הגיא. סאון שכשוכו הנעים של המעיין גבר, ובתוך הדממה קלטה האוזן גם את שקשוק המים המתפלגים לצדדין פה ושם, שעה שהם נתקלים בזיזי סלע בולטים, ומתוך שחור שיחי הרדוף המלבלבים קלטו עיניו של גלעדי, את הוורדים, מהם צחורים ומהם אדומים, ואת רצי הכסף המוארים על-ידי הירח השוקע, שהנמיך לצודם בקרניו שחדרו מבעד לסבך האופל של הענפים הסוככים.

מכיוון שצמא היה אהרן ביותר, לא גרע את מבטיו העורגים מן המים, מן החיוניות המפכה בזרמם, סביבם ובזכותם, ותוך-כדי-כך העבירוהו גם לבריכות הדגים שבתל-צוק המנמנמות וירח וכוכבים מרטטים בתוכם במרוסק, ותרנגולות המים הכבדות עוקרות לפתע (שומר כי יקרב) וממריאות מגדה לגדה; כיצד משחירים המים מסביב לדוגיות הקטנות הרתוקות לחופים בבדידות משמימה; כיצד מכסיפים הדגים המנתרים מתוך בריכת המשלוח, כמבקשים לחרוג מבעד לסוגרים המרושתים; כיצד פוסעים החתולים בקני הסוף לצוד שיבוטה או בדומה לה, וכיצד גוהר הלילה השקט על המשק הנם בחיק העלטה מול צוקי הסלעים הכבדים הנשקפים מצלעות ההרים, על שדרות עציו, על המדשאות, על אודם גגותיו, על מגדל המים המתנשא אל-על; על רעייתו השכובה כעת ותמהה בין נמנום לנמנום על הבעל שטרם חזר, ועל ילדתו שתלתליה השחורים צונחים על לובן הכר, והיא גונחת בשנתה, ומטפלת הלילה חשה אליה על בהונות ומגעת יד רועפת חיבה למצחה, לחוש עם החום פוחת או עולה...

והיה אהרן גלעדי הכפות אורג בחיק הלילה את הרהוריו וחוזה בהקיץ יפה-יפה ממראות תל-צוק, מראות בטרם בוקר ומראות כחום היום, מראות של בין-ערביים, ודמויות סועדים בחדר האוכל, והתורן המסונר עובר עם עגלת האלפסים, המהבילים מעל לנזיד הצהבהב, הצלחות וקנקני הקפה, הה, הקנקנים הללו וספלי החרסינה הצחורים והפחוסים, כמה מהם היה מגיח עתה לגרונו הצמא, החרוך, הניחר...

ומראות רודפים מראות, נמוגים ונרקמים, מגוחכים כשופעי עניין, חשובים כטפלים, מעורבים ושלובים זה בזה, החל מחבילות שחת שמישהו עומס עם בוקר על-גבי העגלה השטוחה לצד קנקני החלב המובלים למחלבה האזורית, ועליהם קופצים לשבת כמה נוסעים מקדימים; ילדתו של אורי סלעי הלוחצת ללוח לבה הקט ברוב רחמים את בובתה נטולת הרגל ונקורת העין; קבוצה מן הנוער הגועשת ברוב-חשק במשחק כדור-עף, והנערים שבה, משולהבים, תולים מבטים מתרפקים ביעל היפה המבליטה את חמדת בשרה החומר בתוך גופיה גברית מובהקת, וצחוק ולצון והתנצחות של עלומים; בריל הגחון על פנקס חלוקת העבודה וזוקף את עיניו הבוהות בכפילות מתחת למשקפיו מול חברה רוגנת – מראות המהווים מסכת יומו של תל-צוק הפורח כגן בשממה, שספק אם הוא, גלעדי עוד יזכה לראותו כמות שהוא... שכן... ברי לו כי כאן ייסגר עליו מעגל חייו, ומשתאה הוא שאינו חרד ושקוע בעצבות כאילו סיום טבעי הוא שאין למרוד בו ולשנותו שעה שהוא מוטל בכאן חסר-תושייה וחשוך-תקוה.

עוד גלעדי מהרהר בצרופי דברים ועניינים שצפו לפניו בבהירות מפתיעה ורדופה כבסרט רב-פנים, בטרם יקיץ עליו הקץ, והירח שקע, נבלע קודם שעתו באפלת עבים שנערמו במערב; ואילו בצד מזרח החווירו פאתי אופק, נחשפו שרטוטי הרים רובצים מעולפי תכול וצחור, ולצד צפון בקע והסתמן ראשו של החרמון (וגלעדי מתאחז תוך-כדי-כך משום-מה בטרקטור החורג בסאון מתכתי משער תל-צוק  וגורר אחריו את המחרשה הגדולה עתירת הלהבים, כשראשוני המשכימים לשדות חופזים לפועלם) והאוויר צונן ונעים ויפה לריאה שלאחר שינה, ושולי האופק ניצתים באור מתבהר, והשחר בוקע בכל הדרו.

גלעדי הזיז את עצמו ברוב יגיעה והפך את גופו לצד הימני, חש בידיו הכפותות שהחלו גורמות כאב חותך, בחזה המכווץ המבקש נשימה מלאה, ודווקא בהיסח-דעת בשנותו מקומו, נפלה עליו שינה חטופה.

יד גרומה תפשה בכתפו, ומשפקח את עיניו שתמיהה נשקפה מתוכן מול אור בהיר, ירק ורנן ציפורים, ראה בגחון עליו כפרי מסורבל שטרח להתיר את החבל בו נעקד, ופקד עליו לקום. גלעדי נטש את רבצו, מתח את ידיו המשוחררות כשני אברים מדולדלים, דומה שלא שלו המה, סקר את סימני העיגולים הסמוקים שהטביעו הכפתים בזרועותיו, ושאף רוח בהפטירו חרש לעצמו, כאדם המקבל עליו את הדין: "אהרן, התקן עצמך לקראת שעתך האחרונה..."

 

ה

גלעדי הובא לפני אבו-יוסוף שישב על-גבי אבן, ידו הימנית משחקת בניצב אקדחו וכל-כולו מפיק שררה וקורת-רוח. שניים מקציניו עמדו סמוכים לו, ואילו אנשיו התגודדו מפני הכבוד בריחוק פסיעות, דוממים ומצפים תוך סקרנות של טמטום וכובד-ראש; ואותו קנאי מבליט את קוצר-רוחו, לוטש עיניו ומשתאה על הראש  שניגש לעניין זה מתון-מתון, שכן אילו הניחו לו היה מראה להם כיצד טורדים מן העולם כופר מן היהודים שמצווה להשמידם...

בגיא עמדה צינת בוקר נעימה מהולה בסאון אשדות המים, המזנקים לתוך ערוציהם בין ההרדופים, שלאור היום הוריקו בחריפות יפה לעין והוורדים שלהם, בצחור ובאודם, התנוססו בתפרחת של שפע מרנין. "כאן יחתך גורלי". הרהר גלעדי ברוח נמוכה, ובכל זאת גמר בלבו להיות שקט, מעורר כבוד. עוד בלכתו לדין שקד בחופזה לשפר ככל האפשר את מראהו החיצוני, שלא להיראות עלוב, תחב כנפות חולצתו שנשמטו מתוך מכנסיו, העביר את אצבעותיו הפשוקות, מעשה מסרק, בתוך בלוריתו הפרועה, לשוות לה צורה, ובהתייצבו לפני ראש הכנופיה, הישיר מבטיו נגדו כאדם המוכן לקראת פסק דינו. תוך-כדי-כך הובא גם תיקו. אחד מהם פתחו, ניערו והטיל מתוכו מגבת, מברשת לשיניים, מסרק פגום, חפיסת סיגריות, פנקס חשבונות, בקבוקי רפואות ואבקות, ושאר מיני דברים קטנים שאדם מסוגו של גלעדי מצטייד בהם שעה שהוא יוצא לדרך. היה זה תיק כשר בתכלית הכשרות, שלא הכיל שום דבר חשוד. החפצים נערמו בפני אבו-יוסוף שסקר כל אלה באדישות.

גלעדי נשאל כמה שאלות, מאין הוא ולאן פניו מועדות. משהשיב כי איש תל-צוק הוא, החליף אבו-יוסוף מבטים רבי-משמעות עם קציניו: "מכירים אנו את המקום, מכירים"... אבו-יוסוף העלה חיוך מתפתל מתחת לשפמו, הציץ בו בגנבה, כחוכך בדבר, והחל חוקרו היכן היה שעה שתל-צוק הותקף, ובמה עסק הוא, גלעדי, אותה שעה. גלעדי לא הכחיש כי היה בין האנשים שהשיבו אש. מתוך הדממה שנשתלטה מסביב תפש גלעדי כי תשובתו עוררה כבוד, וכי השכיל לעשות באמרו את האמת הפשוטה שאין בה מן החמקנות, ולא ביקש להתהדר בפניהם משל מעמיד הוא פני "ג'דע", כי אם ליצור את הרושם שכנים הם דבריו. 

לאחר עוד כמה וכמה שאלות ותשובות פקד אבו-יוסוף לחפש גם בכליו. מיד הושטה אליו יד זריזה ובדקנית שהוציאה מתוך כיסי מכנסיו וחולצתו ממחטה, קופסת גפרורים, עיפרון מקוצץ, מכתבים אחדים, נרתיק עור שהכיל כמה מסמכים אישיים, וצילומי-חטף של רעייתו ובתו, במקובץ ובמפורד. אבו-יוסוף שם עצמו כמעיין בתעודות השונות, דפדף בהם והפך בהם בכובד-ראש של בקיאות מדומה, ותפוש סקרנות ילדותית הסתכל גם בכל אחד ואחד מן הצילומים. לפתע השהה בידו את תמונת הילדה השחרחורת והנאה המצטחקת בפנים מפיקי חן ובראש מתולתל כעטור בנחשים שחורים. פניו לבשו ארשת רכה ותמוהה, ובפרצו בצחוק קולני, תוך חישוף שינים צחורות ותואמות להפליא, הושיט את הצילום לאנשיו, בהוסיפו משתומם ושמח כאחד: "לטיפה!"... נתנו הללו את עיניהם בצילום ונענו לו אף הם בקריאות התפעלות והסכמה: "לטיפה!"...

לבשו פניו של אבו-יוסוף חיוך טוב-לב, עיניו נצמדו שוב לקלסתר פניה של הילדה, ולא פסק לתמוה על הדמיון בינה לבין בתו הקטנה לטיפה, שבת-צחוקה, תלתליה וכל-כולה אינה אלא העתקה מדויקת ביותר מזו, משל אחיות תאומות הן מאב אחד. "לטיפה"... לחש לעצמו וכיסופי אב מתעוררים והומים בו – "משונים הם מעשי אללה"...

משנתן שוב עיניו בגלעדי הניצב עליו לא עוד העניק לו ארשת זעומה שכן כבש אותה החיוך לגמרי, ובפנותו אליו, לגלעדי (אשר חיוך זה הצית בו שביבי תקווה כמוסה), החל שח לו על הדמיון הרב שמצא בין הבנות, ואם עדיין מקווה הוא, גלעדי, שישוב לראות את פני בתו...

גלעדי דלה מתוך נבכי זיכרונו את אוצר המלים הערביות שהקנה לעצמו, קשר ניב בניב, צירף משפט למשפט, ועמד להסביר לאבו-יוסוף כי לא זו בלבד שמבקש היה לראותה, אלא שחולה היא ושמוביל הוא אתו רפואות למענה.

אבו-יוסוף הקשיב רב קשב. בת-צחוקו סרה מעל פניו שלבשו סבר של הגות חמורה. דומה שיצריו התנצחו בו. משהו מן הטוב שנבט בו עוד קודם לכן חולל תמורה בנפשו ושרוי היה במצב מהורהר בלי לראות את כל אלה הניצבים עליו, ובכלל זה אף לא את פרצופו של אותו קנאי המחריש ומשתאה לדעת מה יהא בסופו של דבר, ועל שום-מה מתמהמה הראש. אבו-יוסוף שוקל היה בדעתו. יהודי זה שהובא לפניו לדין חייב מיתה לפי מנהג מקובל במחנהו, ואילו בת קטנה יש לו הדומה בדיוק ללטיפה שלו, ומחכה היא לרפואות שהאב מוביל בשבילה... אותו הרהור של חסד שנתגנב לתוך לבו, ושרופף היה מלכתחילה, הרהור ששורשיו נעוצים בשיחות מני קדם על כליפים מפוארים ורבי-חסד שגזרו על החיים ועל המוות מתוך אצילות ורוחב-לבב – נתעצם בו עדי הגיעו לפתע להחלטה נחושה ומפתיעה של אדם שליט שהשררה בידו ואף הוא רשאי לעשות כטוב בעיניו. בתנועה רשלנית תחב את הצילום לתוך כיס מעילו, ובהרימו את עיניו השחורות לגלעדי (שהבריקו אותו רגע בברק אנושי רך) פסק בקול תקיף שאין להרהר אחריו: "לך לך לשלום בשם אללה הרחום!"...

      

ו

ויצא גלעדי לדרכו בשם אללה הרחום מול זיו של בוקר רענן. מהלך היה מתרונן כשהוא צופן בחובו חסד גורל וחדוות אדם לקראת החיים. בעיניו השתקפו עדיין מראות נוף של לילה בגיא המכונס ליד אשד המים, ולא ידע כלל כי אותו קנאי עול-ימים נרתע ממקומו כאילו נחש הכישו. לראשונה עמד פעור-פה ורק לטש עיניו העיד כי דעתו נסתכסכה עליו. שהות מה דרושה היתה לו לתפוש כי אכן לא לצון חמד לו הראש, וכי האיש חונן... פניו לבשו ארשת של עווית ובוז, וכף ידו נצמדה לניצב ה"שברייה" שלו בחמת-זעם. לבו צר היה מלהכיל מעשה תמוה זה... לפתע עקר עצמו, חמק מתוך עדת האנשים הרוגשים עדיין וסחים בהתלהבות על חסדו של הראש, חלף בין העצים והחל מקפץ ומדלג בין הסלעים בזנקו ברגליים יחפות חרש-חרש ובאברים שופעי און פראי, ובעיניו יוקדת משטמה עזה.

משהדביק את גלעדי נושף היה מקוצר-רוח ומחמת-רצח שנתעצמה בו שעה שרדף אחרי אויבו. גלעדי שהפנה אליו את ראשו – בחושו לפתע כי המוות כרוך בעקבותיו – הזעיק את רצונו לעמוד על נפשו לברק הסכין שנשלף לעומתו, מונף ואומר להבדיל לנצח בינו לבין היום המוצף נגוהות שמש ותכלת מרומים.

יוסף אריכא

 

* סיפור זה של יוסף אריכא (1972-1907), מהבולטים במספרים הארץ-ישראליים, התפרסם לראשונה בירחון "מאזניים", כרך א', גל' ג (ט' בחשון תש"ח, 23 באוקטובר 1947, עמ' 46-49) בעריכת א. קריב.

על הסיפור, שעלילתו מתרחשת בימי הסכינאות של ערביי ארץ-ישראל, שפתחו בשנת שלושים ושש של המאה הקודמת במאורעות "המרד הגדול" – ניתן לומר כי מה שהיה הוא שמתקיים, ובימים אלה [2017] טובה תזכורת ספרותית זו. יוסף אריכא היה אז בין המוזעקים מטעם ההגנה להגן על יישובי השרון מהים ועד לגוש תל-מונד.

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

 

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

 

 

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* נודע לנו כי עומדים להסיר את פסל האריה השואג, מעשה ידי הפסל אברהם מלניקוב, שהוצב בשנת 1934 בבית הקברות שבין תל חי לכפר גלעדי, כמצבת קבר ואנדרטה לזכר שמונת ההרוגים בי"א באדר תר"ף, 1920. הסיבות להסרתו: הוא מסמל עליונות אשכנזית גזענית לבנה התומכת בכיבוש ארץ-ישראל מידי הפלישתים, תושביה הקודמים שבאו מעבר לים, ובנוסף לכך האריה תמך בחטיפת ילדי תימן בידי יחידות הוואפן אס אס של האשכנזים.

בינתיים ההסרה הושעתה בגלל התנגדותה של שרת התרבות של ארץ-ישראל הגברת מירי רגב, שתגבש סופית את דעתה לאחר שתסיים לקרוא את צ'כוב.

 

* מדי פעם, בבוקר, כשאני יושב לאכול ארוחת בוקר טעימה במיטבח המרווח, אני נזכר כמה טוב שאני כבר לא בבסיס הטירונים של הנח"ל בבית דרס, ולא צריך לעמוד מדי בוקר בשלשות עם מסטינג מתכת מקופל תחת הזרוע ברחבת הבטון שמימי הבריטים, לפני חדר האוכל, ולצעוד פנימה לפי פקודה כדי לזכות בחצי ביצה פולנית קשה, שתי פרוסות לחם, מרגרינה, מלפפון או עגבניה ותה דלוח, שלפי האגדה גם יצקו לתוכו סודה לשתייה כדי למנוע מאיתנו ייסורי זיקפה, מה שכנראה כבר החל משפיע עלינו, בני השמונים, בשנים האחרונות.

 

* למקורות הש"י: בגיליון האחרון כותב דורון גיסין כי הורסים את "בית האיכר" בפתח תקווה ובמקומו יוקם אשכול של גני ילדים. יופי. גני ילדים. כן ירבו. אבל להקים את הגנים במקומו של "בית האיכר" זו  מצווה הבאה בעבירה. כך הולכים  והורסים אתרים היסטוריים של ראשית ההתיישבות. דודי, הפרדסן יוסף כהן ז"ל, היה מפעילי "בית האיכר" ושיכנע אותי למסור לבית צילומים מראשית פתח-תקווה המושבה, הרבה לפני שנעשתה עיר. מסרתי ל"בית האיכר "צילומים  של אבי-סבי גרשון אטינגון, שהקים ב 1908 בית כנסת חב"ד ברחוב גוטמן במושבה. בית כנסת הקיים עד היום. חשבתי ש"בית האיכר" הוא מקום מתאים  ומכובד לצילמים אלה.

מעניין מה יהיה עתה גורל כל החומר ההיסטורי שהיה בבית. הוא לא מתאים בדיוק לגן ילדים.

תקוה וינשטוק  

 

אהוד: דוד בן עזר, בן-משפחתי, סיפר לי בשעתו שהעבירו את כל החומר מבית האיכר לארכיון פתח תקווה, הנמצא כיום במתחם יד לבנים ומטופל היטב. 

 

* תודה לך מקרב לב אורי הייטנר על רשימתך הרגישה אודות שייקה אופיר בימים לא זוהרים. הרשימה נגעה לליבי ואני בטוחה שלליבם של מאות רבות. הצורך להתקיים גורם לעיתים, התבזות והשפלה, כך קרה לשייקה אופיר, והתיאור עגום, באמת עגום.

תודה לך על רגישותך הרבה, ועל עיניך החודרות ורואות הכול. תודה על רשימותיך המיוחדות שמפגינות ידע עצום בכל נושא בו אתה נוגע, ויחד עם זאת הבנה עמוקה, ורגישות גדולה לאדם.

בהוקרה,

עירית אמינוף

 

 * למר אהוד בן עזר, מרכז הקליטה במבשרת ציון נותן מענה לעולים חדשים מאתיופיה בתחומים שונים כמו: דיור, רפואה, חינוך, תרבות. מרכז הקליטה מספק לעולים בית מחבק וחם, שבו הם עושים את צעדיהם הראשונים בישראל תוך כדי הסתגלות הדרגתית לחיים במדינת ישראל. המרכז מופעל על ידי צוות מסור של עובדים, שמבין את קשייו וצרכיו של העולה, ומסייע בכל בעייה שעולה בתקופה הראשונה בארץ החדשה. במרכז הקליטה לומדים העולים את השפה העברית באולפן, עוברים בחלקם תהליך שיבה ליהדות ומתכוננים למעבר לדיור קבע.

קרן הפנסיה של עובדי הסוכנות היהודית מבקשת למכור את הקרקע במבשרת ציון ליזמים פרטיים, ובשל כך כ-650 עולים מאתיופיה עלולים להישאר ללא בית. מופעלים לחצים כבדים על עולים מבוגרים כדי שיסכימו לעבור למרכזי קליטה מרוחקים כמו צפת ובאר-שבע, למרות שקרובי משפחתם נמצאים במרכז.

אני קורא בדחיפות למשרד העלייה והקליטה, לסוכנות היהודית, למינהל מקרקעי ישראל ולמועצת מבשרת ציון למצוא פתרון ראוי חלופי כדי שחס וחלילה כ-650 עולים מאתיופיה לא יישארו ללא בית.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

 

* יש לשער שאם השוטרים ואנשי כוחות הביטחון של ספרד, שחיסלו אחד לאחד את המחבלים-הרוצחים מברצלונה, היו עומדים למשפט בפני בית הדין הצבאי של צה"ל, הם היו חוטפים כל אחד 18 חודשים בכלא כמו שחטף סמל אלאור אזריה. התביעה הצבאית הספרדית היתה מגייסת למילואים את מיטב עורכי-הדין בברצלונה כדי להרשיעם.

 

* כנראה הרשימה "שבע הערים האירופאיות שכנראה תהיינה תוך שנים ספורות בעלות רוב מוסלמי",  שהבאנו בגיליון הקודם, היא מהאתר של גיא בכור.

 

* אהוד בוקר טוב, מהנה לקרוא. אגב, אתה זקן ממני ביום אחד.

יום טוב.

אזר

 

* נתניהו: הדגשתי בפני פוטין שיש להוציא את הכוחות האיראניים מסוריה כדי למנוע מלחמה עתידית. רה"מ נפגש עם נשיא רוסיה במשך כשלוש שעות והציג בפניו הערכה לפיה טהראן מעוניינת להעביר כוחות צבא גדולים לבסיסי קבע בסוריה. "אמרתי לפוטין שלא נישאר אדישים," ציין נתניהו, "נפעל היכן שצריך." ["הארץ" באינטרנט, 23.8].

מה אתה מקשקש? למי אתה מזיין את השכל? הרי כולנו יודעים שהטיול לרוסיה הוא רק הסוואה לבעיות השחיתות שלך, ובקרוב אתה תשב במעשיהו כמו קצב ואולמרט. מה איכפת לנו שהפרסים יכבשו את סוריה? העיקר שנצליח להדיח אותך בדרך של חקירות משטרתיות ומשפטיות!

 

* בעוד שנים רבות, היסטוריונים של אמנות הציור בישראל לא יאמינו כי במוזיאון נחום גוטמן בתל-אביב לא נערכה מעולם תערוכה של הצייר הנפלא דוד שריר, שאין צייר ישראלי מובהק ממנו שקרוב ברוחו ובאמנותו לנחום גוטמן.

לעומת זאת, תערוכות אחדות שנערכו במוזיאון הזה עלולות להיות נשכחות לא רק משום שלא היה להן שום קשר למורשתו האמנותית של גוטמן אלא גם משום שהיו חסרות ערך אמנותי ולא נותר מהן אלא התיעוד ודברי ההסבר.

גילוי נאות: אני חבר שנים רבות בעמותה של מוזיאון נחום גוטמן, ועזרתי הרבה בייעוץ וידע למייסדו ואוצרו הראשון של המוזיאון, יואב דגון, שלמרבה הצער תלה עצמו באחד מחדרי המוזיאון לאחר שנים אחדות. בימיו וביוזמתו היו הקירות במבואה של הקומה השנייה מכוסים בצילומים ובטקסטים מאירי עיניים לתולדות נחום גוטמן ותקופתו. כאשר טלי תמיר נעשתה לאוצרת, הוסר ונמחק מהמבואה הזו כל זכר להיסטוריה של גוטמן ושל תקופתו, ורק שריד לצילומים אחדים נמצא במסדרון צדדי בקומת הכניסה.

אהוד בן עזר

 

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

 

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל