פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1274

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ג באלול תשע"ז, 4 בספטמבר 2017

עם הצרופה: אהוד בן עזר – לתולדות טמבל ו"כובע טמבל", מתוך המכתב העיתי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת שֶל חַסַן נַסְרַאלְלַהּ. // שמאי גולן: זאב הרטנשטיין ז"ל. // אורי הייטנר: 1. היש סתירה בין ציונות לזכויות האדם? 2. צרור הערות 3.9.17. // יהודה דרורי: להקים מתקני אמוניה בצפון. // מתי דוד: 1. מפה ומשם בשולי החדשות. 2. שתי נשים מוסלמיות פועלות נגד סכנת האיסלם הקיצוני. // אהוד בן עזר: לתולדות טמבל ו"כובע טמבל", מתוך המכתב העיתי. // תקוה וינשטוק: המורים שלי: גברת קריסטל. // משה גרנות: הלשון הגבוהה והקורא המותש, על יצירתה של גבריאלה אביגור-רותם. // ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ. מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // מנחם רהט: חלם זה כאן. // אילן בושם: שירים ל'חדשות בן עזר. // משה כהן: קיטרוג לשמו. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק עשרים ושלושה, חפירת הבאר הראשונה. // אלון חכמון: להחזיר עטרה ליושנה. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: קיבלנו את בול פתח-תקווה משנת 1909. [ציטוט]. // איתי ראובני: ג'ורג' סורוס, מיליארדר בשירות אויבי ישראל. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "נקמתו של הקבונאורי" להלנה בובינסקה, 1935, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.3.1972 לפני 45 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת שֶל חַסַן נַסְרַאלְלַהּ

לִפְנֵי אֵיזֶה שָבוּעַ, בַּעֲצֶרֶת נִצָּחוֹן

פָּלַט חַסַן נַסְרַאלְלַהּ בִּיהִירוּת וּבִטָּחוֹן

אֶת שִׂיא הָאֱוִילוּת וְהַטִּמְטוּם בּוֹ הִתְהַלֵּל

כִּי תְבוּסָתוֹ שֶל דַּאעֶש הִיא "אָסוֹן לְיִשְׂרָאֵל",

מָה שֶּמּוֹכִיחַ בַּצּוּרָה הֲכִי חַדָּה וּקְרִיטִית

אֶת גֹּדֶל בּוּרוּתוֹ בְּפַרְשָנוּת גֵּיאוֹ-פּוֹלִיטִית

וְעוֹד הוֹסִיף כִּי תְחוּם אַרְצוֹ, בִּזְכוּת אוֹתוֹ תִקּוּן,

טֹהַר בִּידֵי צְבָא סוּרְיָה וּצְבָאוֹ מִכָּל סִכּוּן

וְכִי עַמּוֹ, אוֹתוֹ שָנִים הוּא מַאֲכִיל מָרוֹר,

"חָפְשִי וּמְשֻחְרָר עַתָּה מִכָּל אִיּוּם טֵרוֹר."

אוּלָם מִשֶּסִּיֵּם בְּרֹב כְּזָבָיו לַחְרֹץ לָשוֹן

וּמֵחֲשַש הִתְנַקְשֻיּוֹת חִיש הִתְגַּנֵּב לִישוֹן

בַּבּוּנְקֶר הַסּוֹדִי שֶלּוֹ כְּשֶשְּתֵּי עֵינָיו לֵאוֹת

תָּקַף אוֹתוֹ לְלֹא רַחֵם חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת

בּוֹ נִתְגַּלּוּ לוֹ פֶּתַע וּבְלִי רֶתַע בִּשְנָתוֹ

רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶל קָרְבְּנוֹת הִתְגָּרוּתוֹ

בְּיִשְׂרָאֵל, כָּל הַלּוּבְּנָנִים הַחַפִּים מִפֶּשַע

שֶגְּמוּל הַצִּיּוֹנִים עַל תְּקִיפוֹתָיו הוֹתִיר בְּלִי יֶשַע

כִּי הַיָּאהוּדִים עַל יְרִי טִילֵי הַתּוֹקְפָנוּת

שֶל חִיזְבַּאלְלַהּ הֵגִיבוּ בְּעָצְמָה וְדַיְּקָנוּת

לְעֵבֶר מְקוֹרוֹת הָאֵש שֶמִּתּוֹכָם נוֹרְתָה

כְּשֶאֵלֶּה שֶבִּידֵי אַנְשֵי נַסְרַאלְלַהּ נִכְפְּתָה

כְּנֶגֶד רְצוֹנָם קְבִיעַת מִקּוּם מַשְגְּרֵיהֶם

דַּוְקָא בְּבָתֵּיהֶם – שִלְּמוּ עַל כָּךְ בְּחַיֵּיהֶם

וְלֹא שוֹכֵן הַבּוּנְקֶר, אֶלָּא בְּנֵי עֳרֻבָתוֹ

שֶאֵין לָהֶם עִנְיָן בְּתַכְסִיסֵי תּוֹקְפָנוּתוֹ.

וּכְמוֹ חָמָאס בְּעַזָּה הַהוֹפֵךְ בְּיַד בַּרְזֶל

צִיוִילִים אֻמְלָלִים לִשְׂעִירִים לַעֲזָאזֵל

כְּשֶהוּא מַצִּיב בְּעַל כָּרְחָם אֶת מַשְגְּרֵי טִילָיו

בְּצֵל קוֹרַת-בֵּיתָם וּכְמוּבָן שָם מֵאֵלָיו

סוֹפְגִים אוֹתָם צִיוִילִים אֶת עָנְשָהּ שֶל כָּל פְּגִיעָה

מִלּוֹחֲמָיו שֶל צַהַ"ל בִּתְגוּבָה הַמַּגִּיעָה

אֶל בָּתֵּיהֶם וְלֹא אֶל מַר הָנִיָּה, לֹא וָלֹא

כִּי גַם לְמַר הָנִיָּה יֵש שָם בּוּנְקֶר מִשֶּלּוֹ

מַמָּש כְּמוֹ לְנַסְרַאלְלַהּ, כָּל אוֹתָם הָאַמִּיצִים

שוּם צַ'אנְס לִגְרֹם לְמוֹת אֶזְרָחֵיהֶם לֹא מַחְמִיצִים.

וְכֹה אָמְרוּ לוֹ בַּחֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת הַזֶּה

אוֹתָן רוּחוֹת הָרְפָאִים שֶכְּמוֹ בְּמַחֲזֶה

עָבְרוּ אַחַת-אַחַת לְמוּל עֵינָיו הַנִּבְעֲתוֹת

בְּאַלְפֵיהֶם וּבִגְוִיּוֹתֵיהֶם הַמֻּמָּתוֹת:

"כֻּל כַּלְבּ, יָא חַסַן, בִּיגִ'י יוֹמוֹ. אַלְלַהַּ – זְכֹר וּשְקֹל –

יֵש לוֹ פִּנְקָס פָּתוּחַ וְיָדוֹ רוֹשֶמֶת כָּל

בְּלִיַּעַל הַמַּקְרִיב עַל מִזְבְּחֵי צִמְאוֹן-דָּמוֹ

אֶת חַיֵּיהֶם שֶל אֶזְרָחִים תְּמִימִים מִבְּנֵי עַמּוֹ

שֶאֵין לָהֶם עִנְיָן בְּמִלְחָמוֹת וְכָל חֶפְצָם

לִחְיוֹת אֶת חַיֵּיהֶם תּוֹךְ הִמָּנְעוּת מִפִּצּוּצָם

שֶל בָּתֵּיהֶם וְכָךְ גָּרַם הָאֵל לְאַחְרִיתָם

שֶל מַר סָאדָאם חוּסֵין וְעָרָפָת וְשֶכְּמוֹתָם

שֶכָּל אֶחָד מֵהֶם עָנְשוֹ נֶחְרָץ לוֹ מִידֵי אַלְלַהּ

כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְלֹא חַסַן, מַר נַסְרַאלְלַהּ,

וּכְשֶאַתָּה, שֶאֶת עַמְּךָ מַמְשִיךְ לָאֵש לִגְרֹר

מַכְרִיז כִּי "לְבָנוֹן חָפְשִית עַתָּה מִכָּל טֵרוֹר"

שִׂים לֵב כִּי לְשוּם שֶקֶר אֵין רַגְלַיִם, רַק פְּרוֹטֵזוֹת

וְכָל רַמַּאי שֶבִּכְזָבָיו מַסְתִּיר וּמְכַסֶּה זֹאת

זוֹכֵר שֶהָעֻבְדּוֹת הֵן, וְאוֹתָן הוֹכִיחַ צַהַ"ל

כְּשֶהוּא טִפֵּל בַּחִיזְבַּאלְלַהּ מִלְּמַטָּה וּמִמַּעַל

שֶהַסִּכּוּן הֲכִי חָמוּר לָעָם שֶבִּלְבָנוֹן

הוּא תוֹקְפָנוּת הַחִיזְבַּאלְלַהּ שֶכְּבָר גָּרְמָה הֲמוֹן

תְּלָאוֹת וַאֲסוֹנוֹת שֶמַּר נַסְרַאלְלַהּ  בְּמוֹ פִיו

הוֹדָה שֶלּוּא צָפָה מֵרֹאש אֵיךְ יִשְׂרָאֵל תָּגִיב

הָיָה נוֹהֵג אַחֶרֶת אַךְ פִּתְגָּם אֶצְלֵנוּ יֵש

שֶאִם אֶת הָאֱוִיל תִּכְתּוֹש אֲפִלּוּ בַּמַּכְתֵּש

גַּם אָז עֲדַיִן לֹא תָסוּר מִמֶּנּוּ אִוַּלְתּוֹ

וְאוֹי לָהּ לִלְבָנוֹן שֶהִיא קָרְבָּן לְסִכְלוּתוֹ

וּכְבָר עַכְשָיו יֵש לֹא מְעַט מִבֵּין אַרְצוֹת עֲרָב

שֶקָּץ לִבָּן בְּךָ וּשְאַר מְחַרְחֲרֵי הַקְּרָב

וְגַם קִצְּךָ, כִּדְבַר פִּתְגָּם עַרְבִי, סוֹפְסוֹף יוֹפִיעַ:

"מַן חַפַר חוּפְרַתַן כָּאן לֵאַחִיהִי וַּקַע פִיהַא"

דְהַיְנוּ: הַחוֹפֵר בּוֹר לְאָחִיו בְּכָל כּוֹחוֹ

סוֹפוֹ שֶהוּא נוֹפֵל בְּעַל כָּרְחוֹ לְתוֹךְ תוֹכוֹ

כִּי גַם אִיסְחָק וְאִיסְמָעִיל אַחִים בֵּין כֹּה וָכֹה

וּבָא הַזְּמַן שֶכָּל עַרְבִי יַכְנִיס זֹאת לְמוֹחוֹ."

כָּךְ סָחוּ קָרְבְּנוֹת נַסְרַאלְלַהּ שֶעָבְרוּ זְוָעוֹת

בְּהוֹפִיעָם לוֹ בְּאוֹתוֹ חֲלוֹם הַבַּלָּהוֹת

וְהוּא, שֶמִּשְּנָתוֹ הֵקִיץ כִּי פַּחַד בּוֹ גָאָה

דָרַש מִיָּד רוֹפֵא וּשְלַל גְּלוּלוֹת שֶל הַרְגָּעָה

אַךְ כָּאן, בְּעוֹד רוֹפְאוֹ מֻזְעָק לַבּוּנְקֶר שֶל נַסְרַאלְלַהּ

וּבִזְרִיזוּת מַגִּיש לוֹ שְתֵּי פִּילוּלוֹת וְנוֹסֵךְ אֶל

כּוֹס הַסְּמוּכָה אֶל מִטָּתוֹ קְצָת מַיִם, סָח לוֹ אַלְלַהּ:

"מָה שֶחָסֵר לְךָ, יָא טֶס, זֶה לֹא גְלוּלוֹת – זֶה שֵׂכֶל..."

* * *

שמאי גולן

זאב הרטנשטיין ז"ל

לזכרו של זאב הרטנשטיין, במלאת שלושים לפטירתו וביום גילוי המצבה

פטירתו של גיסי היקר, זאב הרטנשטיין ז"ל, בעלה של אחותי יונה תבל"א, הִשרה על כל משפחתנו אבל כבד. זו היתה לנו אבידה גדולה. הוא היה לא רק איש משפחה נפלא, אוהב ומסור עד אין קץ לרעייתו ולשתי בנותיו, לדורית ולסמדר, ולבני משפחותיהן, אלא גם איש של נתינה ומסירות לזולת בכלל, אם למען עובדי צה"ל האזרחים שבראש האירגון שלהם בתל אביב עמד בהסתדרות במשך שנים, ואם במסירותו ועשייתו למען המדינה.

;איש יפה, בעל נוכחות של עוצמה ותבונה, שהיה כעמוד של אור למשפחתו ולסובביו.

יותר מזה, מפליא לראות, כי זאב גילם בתולדות חייו ובפעילותו הציבורית את הקו המרכזי בתולדות עמנו מאז השואה והקמת המדינה. הוא נולד בעיר טשרנוביץ, אז תחת השלטון הרומני אבל נתונה להשפעת התרבות הגרמנית, בן למשפחה בורגנית ומבוססת עם שני אחים ושתי אחיות. בשנות השואה נשלח עם משפחתו, כשאר תושבי טשרנוביץ היהודים, למחנות ריכוז אכזריים, שם נפצע, איבד את הוריו ואת אחותו הקטנה וכמעט שלא שרד. סמוך לראשית מלחמת השיחרור הגיע ארצה עם אחותו קלרה ז"ל, ולא איש כמוהו ייכנע לעבר או יתמסר לביסוס כלכלי של עצמו. לאחר שהספיק עוד להשתתף באירועים לקראת סיומה של מלחמת השחרור, הוא נרתם לפעילות למען העולים החדשים ששוכנו אז במעברות. עם הגעת העלייה מצפון אפריקה, מראשית שנות ה-50,  הוא נשלח לקריית שמונה והשתתף בהקמת ראשית היישוב, בבניית צריפי ואוהלי המעברות הראשונות שם ולאחר מכן בסיוע למעבר לשיכונים החדשים, ודאג למציאת עבודה ופרנסה באזור לעולים החדשים. הוא הבין אותם היטב, שהרי אף הם הגיעו, כמוהו בשעתו, ללא ידיעת העברית ואף לא היה להם זמן, וגם זה כמוהו, לשבת וללמוד.

שם, בקריית שמונה, הוא פגש את אחותי יונה, שהגיעה לקרייה הנבנית כאחות, עדיין לא מוסמכת, שנשלחה לסייע שם בכול. ולא ייאמן, היא הגיעה לשם אחרי שכבר שירתה בפלמ"ח עם גרעין הכשרה מתל יוסף, והשתתפה בהפעלת  השיירות לירושלים, וזאת למרות שהגענו לארץ אנחנו שנינו לבדנו, היא ואנוכי, אך שנתיים קודם לכן, בסוף שנת 1947.

יותר מזה, הגענו לארץ לאחר שהייה של חצי שנה במחנות המעצר בקפריסין, לשם נגררנו עם אניית המעפילים שלנו, "המעפיל האלמוני", ואליה הגענו לאחר בריחה מפולין, שנים בסיביר, ולאחר שאיבדנו את הורינו באוזבקיסטן, ברעב ובמחלות, בבית יתומים, וממנו הוברחנו חזרה לפולין ואחר כך לחופי צרפת. אבל כאן התגייסו השניים מיד לפעולה למען המדינה והעולים החדשים.

משנסתיימה שליחותם בקריית שמונה, נישאו יונה וזאב בחתונה משפחתית מרגשת בבית הכנסת המרכזי של תל אביב, וכזוג צעיר ויפה ובעל תחושת שליחות קבעו את מושבם בתל אביב והמשיכו בפעילותם הציבורית.

לכאן אף הגיע לאחר שנים אחיו ברנרד, אמן התפאורות של התיאטרון,  שנותר לאחר מלחמת העולם ברומניה. ואילו אחיו הבכור תאודור (תדי), הגיע לרוסיה במלחמה ושירת שנים רבות בצבא הרוסי כמתורגמן, ורק לאחר מאמץ של שנים רבות, בסוף שנת 1969, הצליחו זאב ואחיו להעלותו ארצה יחד עם משפחתו ולהביאו מעבר ל"מסך הברזל". ומאז, כל השנים, הקשר כמו גם המסירות בין ארבעת האחים, היו לדוגמה ולמופת.

יותר מזה, מאז התמקמה משפחת הרטנשטיין הצעירה בתל אביב, הצטיינה דרכו של זאב בנתינה לכלל, בעשייה למען הזולת, למען העובדים ולמען המדינה, כשהוא מתקדם בתפקידיו ונוטל על עצמו אחריות רבה יותר ויותר. תמיד היה אהוב על כל הסובבים אותו. איש יפה וחייכני ותמיר היה, קשוב תמיד לזולת ולצרכיו ומתמסר ללא גבול לתפקידיו. לגביו אף היה זה מובן מאליו שימשיך לעבוד באירגון עובדי צה"ל בהתנדבות גם שנים לאחר שיצא לפנסיה, ובהן עסק במיגוון תפקידים, העיקר שיוכל לתרום לעשייה.

 ואנחנו במשפחה תמיד התבוננו בו בהוקרה ובהערכה ובאהבה, ואף ראינו את שפע האהבה שהעניק לבנותיו ולרעייתו ואף זכה לקבל מהן. אין תימה, שמותו הוא לכולנו אבידה גדולה וצער כבד, ותמיד נזכור אותו בגדולתו האנושית וכמופת לנו.

תנחומינו שלנו, של ארנה רעייתי ושלי ושל כל בני ביתנו, למשפחתו האבלה.

יהי זיכרו ברוך!

שמאי גולן

* * *

אורי הייטנר

1. היש סתירה בין ציונות לזכויות האדם?

גדעון לוי יצא מגדרו כדי להלל ולשבח את שרת המשפטים איילת שקד, שעשתה לו את השבוע. "שרת האמת," הוא הגדיר אותה, במאמר ב"הארץ". וזאת למה? כיוון שבנאומה בלשכת עורכי הדין אוששה את טענתו, כאילו קיימת סתירה בין ציונות לזכויות האדם. הרי זאת בדיוק טענתם של לוי, אחמד טיבי ושות'. למתנה לטובה מזאת לא יכלו לצפות – שרת המשפטים, מדברת בשפתם, ומציגה כמותם את הדיכוטומיה הזאת. לוי טוען, שבניגוד למרבית הציונים, משמאל ומימין, שמכחישים את ה"אמת" הזאת, שקד, שרת האמת, מאשרת אותה. כרגיל, הקיצונים משני הצדדים מפרנסים אלה את אלה.

בשום אופן איני רואה באיילת שקד את תמונת הראי מימין של גדעון לוי. תמונת הראי שלו היא דמויות כאיתמר בן גביר ובנצי גופשטיין, ואיילת שקד רחוקה מהם מרחק רב. אולם בהתבטאות האומללה הזאת, היא שירתה את תעמולתם.

אין כל סתירה בין ציונות לזכויות האדם, כפי שאין שמץ של סתירה בין מדינה יהודית ודמוקרטית. הציונות מראשיתה היא חלק מן הנאורות ומן העולם הדמוקרטי המקדש את זכויות האדם והאזרח.

אין סתירה, אך לעיתים יש מתח. המתח אינו בין ציונות לזכויות האדם, אלא בין אינטרס הכלל לזכויות הפרט, בין ה"אני" ל"אנחנו". המתח הזה, הוא מתח אימננטי בדמוקרטיה, בכל דמוקרטיה. במשטר טוטליטרי יש רק כלל ואין כל זכויות לפרט. הפרט הוא כלי למימוש אינטרס הכלל. בתפיסה אנרכיסטית ובאינדיבידואליזם ליברטיאני רדיקלי, אין כלל, רק פרט. במדינת לאום דמוקרטית, קיים המתח הזה, והוא מתח חיובי. בעוד הממשלה מחויבת בראש ובראשונה לאינטרס הכלל, תפקידו של בית המשפט לאזן אותה, בהגנה על זכויות האדם. אין מקום להגדרה גורפת של עדיפות מראש לאינטרס הכלל או הפרט, אלא יש להכיל את המתח כמרכיב מרכזי בדמוקרטיה, כשלעיתים גובר אינטרס אחד על רעהו ולהיפך.

בית המשפט העליון בישראל היה ונשאר מחויב לציונות, וכל הצגה אחרת של המציאות היא שקר. אני אומר זאת, כמי שביקר לא פעם את בית המשפט העליון. אך הוא מחויב להגנה על זכויות האדם, וזכויות האדם הן זכויות של כל אדם באשר הוא אדם, גם מהגר בלתי חוקי. איש לא יטען שמותר, חלילה, להרוג מהגרים, כי מדובר במעשה בלתי חוקי בעליל. כלומר החוק, המשפט, חלים גם עליהם. ולכן, תפקידו של בית המשפט להגן גם עליהם, מפני פעולה בלתי מידתית של השלטון. אפשר לחלוק על פסיקה זו או אחרת, אך אי אפשר לחלוק על כך שתפקידו להגן גם על בני אדם אלה.

ובאשר למבקשי המקלט – אחד ההישגים החשובים של נתניהו וממשלתו הוא הקמת גדר המערכת בגבול מצרים, ששם קץ לנהירה ההמונית של מסתננים, שעלולה היתה להוות איום דמוגרפי אסטרטגי. משהסכנה חלפה, אין מקום להיסטריה, אין כל איום וניתן לפעול באופן מושכל וביישוב דעת. אפילו אם כל 40,000 מבקשי המקלט יישארו בארץ, ובשום אופן איני מציע זאת, אין בהם איום אסטרטגי. עלינו להיזהר מפני קסנופוביה, לבל תדריך את מדיניותנו בנושא זה. ניתן לבחון בצורה מקצועית ורצינית מיהו פליט, ולאפשר לו מקלט זמני עד חלוף הסכנה, ומיהו מהגר עבודה בלתי חוקי, שדינו גירוש.

2. צרור הערות 3.9.17

* יקיר הימין הרדיקלי – איני בטוח אם חיים רמון מודע לכך, אבל הוא אחד מיקירי הימין הרדיקלי. חיים רמון?! זה שדוחף בכל כוחו לנסיגה חד צדדית מרוב השטחים וממזרח ירושלים?!

מוזר, אבל עובדה. במלחמתם נגד מערכת אכיפת החוק ובעיקר מערכת המשפט בישראל, חיים רמון הוא אחד מגיבוריהם, בגין המעשה המגונה עליו הורשע. הנראטיב המטורף, הוא שמערכת המשפט תופרת תיקים לכל מי שמבקר אותה או מנסה לחולל בה שינויים. חיים רמון כשר המשפטים רצה לחולל שינויים, ולכן הוא חלק משורה ארוכה של פוליטיקאים שהמערכת המאפיוזית של המשפט הישראלי תפרה לו תיק.

האמת היא שחיים רמון אמנם הציע שינויים מסויימים במערכת המשפט, אך הוא לא היה רפורמטור של ממש. שר המשפטים שהיה רפורמטור אמיתי, שמתח ביקורת חריפה ורוחבית על המערכת והציע לערוך בה שינויים נרחבים, היה פרופ' דניאל פרידמן. וראה זה פלא, שום תיק לא נתפר לו. שום רבב לא דבק בו. ומעולם איש לא טען כנגדו כל טענה בדבר ניקיון כפיו, טוהר מידותיו, ובפרוטוקולים של זקני מערכת המשפט לא הודחה אף קצינה להתנפל עליו בנשיקה צרפתית כדי להאשים אותו במעשה מגונה. איך זה מסתדר?

מסתבר שיש הסבר: "החריג הוא פרופסור דניאל פרידמן. הוא בא מהאקדמיה, בשר מבשרם, אותו לא הצליחו להפליל, לכן הפלילו וסילקו את פטרונו, ראש הממשלה."

הנה, עכשיו הם מגייסים גם את אולמרט. אולמרט, שמנסה כבר כמה שנים להפיץ את הנראטיב המטורף, לפיו הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט תפרו לו תיק כדי לסכל את השלום שהוא כמעט הביא על ישראל ועל המזה"ת, משתלב בנראטיב המטורף של הימין הרדיקלי. אגב, יש גם "הסברים" איך זה שלא תפרו שום תיק על איילת שקד, שבניגוד לרמון באמת מציעה שינוי משמעותי במערכת המשפט (אם כי פחות מפרידמן).

* מיהו רדיקלי – ולמה אני מגדיר אותם "רדיקלים"? הרי בדרך כלל הביטוי "ימין רדיקלי" שמור לאזור חיוג החיה הכהניסטית, החותרת לעקור מן השורש את מהותה הדמוקרטית של ישראל ולהפוך אותה לישות אחרת לגמרי. והרי לא בהם מדובר.

יש להבחין בין קיצוני ורדיקלי. קיצוני הוא מי שעמדותיו הן בקצוות של ספקטרום הדעות. רדיקלי הוא מי שמציע לשנות את המצב הקיים מן השורש. לדוגמה, השמאל הרדיקלי, להבדיל מן השמאל הציוני, הוא מי שמתנגד לכך שישראל תהיה מדינה יהודית, וחותר להפוך אותה לעיסה קוסמופוליטית לא יהודית.

בימין הישראלי ובהנהגתו הולכים וגוברים הקולות המנסים להפוך את מדינת ישראל על צירה. שם הקוד של המגמה הוא "למה ארבעים שנה אנחנו בוחרים בימין ומקבלים את השמאל?" המסר הוא, שהימין לא שולט באמת, ולכן צריך לשנות מן היסוד את השיטה הקיימת, כדי שלימין יהיה שלטון ללא מיצרים. לשם כך יש לקעקע את כל מערך האיזונים והבלמים שהוא יסוד מוסד של כל דמוקרטיה, את שלטון החוק שבלעדיו אין דמוקרטיה, ולהמיר אותם ב"דמוקרטיה" המבוססת על עיקרון אחד בלבד – שלטון הרוב. כדי שהרוב ישלוט, יש להכפיף לו את החוק, את מערכת המשפט, את האקדמיה, את השירות הציבורי וכו'. ובשם הרעיון הזה, הם נלחמים באותם גורמים, המכונים בשם השנוא "אליטות". וכאשר הרוח הזאת נושבת מרחוב בלפור, זאת בהחלט סכנה של פוטיניזציה.

מי שקרא את מאמריי בעשרים השנים האחרונות, יודע שאני מתנגד עקבי וחריף לאקטיביזם השיפוטי. תמכתי בחלק ניכר מהרפורמות של פרופ' פרידמן ואני תומך בחלק מרעיונותיה של איילת שקד. זאת עמדתי בדיון ציבורי הדוגל במערכת משפט חזקה ועצמאית, וסבור שעליה לנהוג אחרת, ושהאקטיביזם, בעיקר בתקופת ברק ובייניש, רק החליש אותה, את עוצמתה ומעמדה. מכאן ועד לעלות על מערכת המשפט בדי-9 ולהעליל עליה עלילות שווא המציגות אותה כמאפייה פלילית, ומכאן ועד תמיכה בשחיתות ובמושחתים רב המרחק.

* ביביזם רדיקלי – וברור לי שלפחות חלק מרדיקליות הזאת אינה ימין רדיקלי, אלא ביביזם רדיקלי – כלומר עבודת אלילים של חסידיו השוטים של נתניהו, שמוכנים לחרב את החברה הישראלית ואת מערכות החוק והמשפט, כדי לשרת את האינטרס של אלילם.

* כפני קאיה – נאומו המתלהם של נתניהו, והמון חסידיו השוטים, המשולהבים, שטופי המוח, שצווחו ככרוכיה את סיסמת הקרב האינפנטילית "לא יהיה כלום כי אין כלום" (על סמך חקירה וראיות, כמובן), הזכירו לי את דבריו של רבי יהודה במסכת סנהדרין: "... בית הוועד יהיה לזנות... ופני הדור כפני קאיה [כלבתו של נתניהו], והאמת נעדרת."

* שינוי חברתי – אני שמח על השינוי בעמדת המדינה בנושא אימוץ ילדים במשפחות חד-מיניות. ביקרתי את העמדה הקודמת של המדינה, מן הסיבה שהשיקול היחיד בהחלטה על אימוץ, צריך להיות טובת הילד, ולא הנטיה המינית של המאמצים.

למרות שביקרתי את העמדה הקודמת, כאן אבקר את הנימה שהיתה בקרב רבים מאלה שיצאו נגד אותה עמדה. היה טרנד חזק של טענה על מדינה ההולכת אחורה, נסוגה מדרכה ומתפיסותיה ומאמצת גישות הומופוביות קיצוניות חשוכות וכו' וכו' וכו'. מן הביקורת הזאת ניתן להבין, כאילו עד עתה משפחות חד-מיניות יכלו לאמץ ילדים, ולפתע באה ממשלה הומופובית ושינתה זאת. אך הרי זו עמדת המדינה מיום הקמתה, והעמדה שהוצגה היא תשובה לעתירה לבית המשפט העליון, של מי שמנסים לשנות את הדרך המסורתית.

דווקא השינוי בעמדת המדינה, הוא ייצוג למגמה מבורכת של החברה הישראלית בעשורים האחרונים – של פתיחות כלפי הלהט"בים. דוגמה לכך, היא עמדתו הנחרצת של נפתלי בנט, שדחה בתוקף את הביקורת שנמתחה עליו בקרב חוגים בציונות הדתית, על כך שיועצת התקשורת שלו היא לסבית. הוא ענה בפשטות שהוא בוחר עובדים על פי כישוריהם, ונטיותיהם המיניות כלל אינן מהוות שיקול. ומה שיותר יפה, הוא הגיבוי הרחב שהוא קיבל ממרבית הציבור הדתי לאומי, שהתייחס לעמדתו כמעט כמובנת מאליה.

לפני עשור, אף מנהיג דתי לא היה מעסיק לסבית מוצהרת ובוודאי שלא היה מקבל לכך גיבוי מציבורו. לפני עשרים שנה, אף מנהיג חילוני לא היה נוהג כך. ולפני שלושים שנה, כאשר רצו לסכל את מינויו של דן שומרון לרמטכ"ל, הפיצו כלפיו את הטענה שהוא הומו. הטענה הזאת הביאה לבדיקה שהפריכה את השמועה. כל ההתנהלות סביב הפרשה היתה רק סביב השאלה האם הטענה היא טענת שווא או אמת, ואיש לא העלה על דעתו את הטיעון, שהיום הוא כמעט מובן מאליו – ואם כן, אז מה? מה הקשר?

* ליברמן צודק – שר הביטחון ליברמן צודק בהתנגדותו לחזרה על הטעות של עסקת שליט. עסקת שליט, מבית מדרשם של נתניהו וברק, כבר עלתה לנו בחיי ישראלים, שדמם אינו סמוק פחות מדמו של שליט, וכך היה גם בעסקאות קודמות.

המקרה של הדר גולדין ואורון שאול קיצוני עוד יותר, כיוון שתמורת המחבלים ששוחררו בעסקת שליט, חייל ישראלי חי חזר לישראל, ואילו כאן מדובר בגופות של חללי צה"ל. תמורת גופות של חללי צה"ל, אין לשחרר אף מחבל חי.

הגיעה השעה שממשלת ישראל תאמץ את מסקנות ועדת שמגר כמדיניות מחייבת (בהנחה שהשמועות וההדלפות על ההמלצות נכונות).

יש לציין, שלפחות משפחת גולדין אינה דורשת עסקת שבויים אלא הגברת הלחץ על חמאס.

* קורבניותם אומנותם – מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש מזהיר מפני משבר הומניטרי ברצועת עזה. הוא צודק, אלא שהוא מפנה את דבריו לכתובת הלא נכונה. לא ישראל אחראית למצב וגם לא מצרים, אלא אך ורק השלטון הפלשתינאי ברצועה. הם האחראים, הם האשמים והם אלה שיכולים למנוע אותו, אם רק ירצו. כנראה שאינם רוצים.

לפני 12 שנים ישראל נסוגה באופן חד-צדדי מרצועת עזה עד המ"מ האחרון ועקרה את כל יישוביה ואת כל אזרחיה מן הרצועה. מרגע זה, האחריות על הרצועה היא של שליטיה – תחילה רש"פ ולאחר זמן קצר חמאס.

אילו הפלשתינאים השתמשו בשטח שקיבלו כדי לפתח את רצועת עזה ולהצמיח את כלכלתה, כל העולם היה עומד בתור כדי להשקיע בה, ובראש ובראשונה ישראל. רצועת עזה היתה הופכת סינגפור של המזה"ת. אולם הפלשתינאים העדיפו להפוך את הרצועה לבסיס יציאה לטרור ובסיס לשיגור טילים לעבר האוכלוסיה האזרחית הישראלי, ולחפור מנהרות תופת לתוך שטח ישראל. עיקר משאביהם הופנו לטרור. עובדות אלו אינן היסטוריה – זה המצב גם היום. הם עוסקים בהכנות לחידוש התוקפנות ובמקביל מייללים בפני העולם על מסכנותם. יתר על כן, למרות שישראל נסוגה מעזה ונענתה בטרור וטילים, היא מסייעת באופן מסיבי לאויביה. גם בימים הקשים ביותר של ירי הרקטות, מאות משאיות אספקה עברו מדי יום מישראל לרצועה.

כרגיל, הקורבניות הפלשתינאית האינפנטילית. חוסר היכולת שלהם לקחת אחריות על מצבם, כי הרבה יותר קל ליילל ולהאשים את ישראל. ומי שמסייע להם הוא העולם, שבמקום להעמיד אותם במקום ולדרוש מהם אחריות, מסתפק בלנגב להם את הדמעות ולדרוש אחריות מישראל.

מסתבר שגם המזכ"ל החדש, שתלינו בו ציפיות לשינוי כיוון, ממשיך ללכת בדרך הנלוזה של קודמיו, ולהיות פטרון ההתבכיינות של הפלשתינאים – שקורבניותם אומנותם.

* חג' שמח – מיליוני מוסלמים סבבו את הכעבה במכה שבסעודיה, לרגל חג הקורבן. כולם עברו בידוק ביטחוני במגנומטרים, ולא התבכיינו.

* אי אפשר להבין – יש לי ויכוח ממושך עם חבר, היסטוריון, שתמה שוב ושוב איך איני מסוגל להבין את תופעת האוטו-אנטישמיות. איך איני יכול להסביר את המדרון החלקלק הזה. האמת היא, שאני מסוגל להסביר ולנתח את הרציונל, אך איני מסוגל להבין. להבין, זה הרבה מעבר ללדעת לספק הסבר רציונלי. יכול להיות שניתן לספק ניתוח רציונלי מה גורם ליהודי לתמוך ב-BDS כפי שניתן לספק ניתוח רציונלי מה גורם לאבא לרצוח את ילדיו. אך לעולם אי אפשר באמת להבין את התופעה.

* כיוונים חדשים – "כיוונים חדשים" הוא כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות. כתב העת יוצא לאור פעמיים בשנה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בשותפות עם מוסד ביאליק. אין זה כתב עת אקדמי, אבל אנשי אקדמיה רבים כותבים בו, ורמתו גבוהה מאוד. זהו כתב עת ציוני פלורליסטי, הנותן ביטוי למגוון דעות רחב של הספקטרום הציוני, וזה מה שיפה בו, בעיניי.

מייסד כתב העת, עורכו והרוח החיה שלו הוא אלי אייל. אני אוהב את כתב העת הזה, קורא אותו תמיד מכריכה לכריכה ואף מרבה לכתוב בו. לאורך השנים פרסמתי בו 12 מאמרים; בכשליש מן הגיליונות התפרסמו מאמרים שלי.

למרבה הצער, כתב העת חדל להתפרסם. הסיבה לכך היא מצב בריאותו של אלי אייל. אלי היה המשוגע לדבר וכתב העת כולו ניצב על כתפיו. כעת, משאין הוא יכול עוד לשאת בעול, כתב העת חדל לצאת. חבל, ואף הייתי מגדיר זאת כתעודת עניות להסתדרות הציונית העולמית, שכתב העת שלה תלוי באדם אחד.

* הייטנר תומך בנתניהו – עלה ליוטיוב סרטון מתוך חפירות ארכיאולוגיות מלפני 21 שנה.

העלה זאת מי שרצה להראות איך אני, שמרבה לבקר את נתניהו המסואב, הבעתי תמיכה בנתניהו, בשידור ליל הבחירות ב-1996 בערוץ הראשון, כדובר ועד יישובי הגולן. וואו, אני ממש צבוע.

נכון, בבחירות 1996, שבהן בחרתי לכנסת ב"דרך השלישית" זצ"ל, תמכתי בבחירות הישירות לראשות הממשלה בנתניהו.

גם אז לא הערכתי את נתניהו. נהגתי לומר, שלעולם לא אסלח לפרס על שגרם לי לבחור בנתניהו, ושאילו מול פרס היה מתמודד סוס, הייתי תומך בסוס.

גם היום, אילו ראש ממשלה היה מנסה למסור את הגולן לסורים, ומולו היה מתמודד מועמד שמתחייב לשמור על הגולן, הייתי תומך במועמד.

בדיעבד, גם נתניהו ניסה למסור את הגולן לסורים.

ובכל מקרה, העובדה שתמכתי בנתניהו לפני 21 שנים, והיום איני צורח "לא יהיה כלום כי אין כלום" כעדרי חסידיו השוטים, אינה מעידה על כך ששיניתי את דעותיי (אם כי, לגיטימי גם לשנות את הדעות), אלא להיפך, שאני עקבי. העקביות אינה תמיכה באיש אלא בדרך. אבל כאשר "הנאמנות למנהיג" הפכה פתאום לערך המרכזי של הליכוד, דבקות בדרך ולא במנהיג, מצטיירת כזיגזג.

ואגב, גם היום אני משבח את נתניהו כאשר הוא ראוי לשבח, ומגנה אותו כאשר הוא ראוי לגנאי.

וחוץ מזה, נחמד לראות איך הייתי פעם צעיר ויפה. היום נשארתי רק צעיר.

https://www.youtube.com/watch?v=8lO3cSlhv0w

* ביד הלשון: משוגעים רדו – בעת עלייתם של חברי הכנסת יהודה גליק ושולי מועלם להר הבית, הפגינו נגדם ליד גשר המוגרבים פעילי שמאל, תחת הסיסמה: "משוגעים רדו מן ההר."

זוהי פרפרזה לביטוי "משוגעים רדו מהגג," הנפוצה בשיח הציבורי. אבי הביטוי הוא יגאל הורביץ, שר האוצר בממשלת בגין, בשנים 1979-1981. הורביץ ניסה לנהל מדיניות של הקטנת הצריכה הפרטית, הקפאת שכר וריסון תקציבי.

הוא נודע בשתי סיסמאות שהיו שגורות על פיו. האחת – "אין לי," שבעטיה זכה לכינוי "יגאל אין לי." השנייה – "משוגעים, רדו מהגג," שנועדה לרמוז לבולמוס הצריכה הפרטית מצד אחד, ולדרישות התקציביות של שרי הממשלה, שהיו בלתי שפויות בעיניו.

הורביץ התפטר לאחר שנתיים בתפקיד, כיוון שלא קיבל גיבוי מראש הממשלה בגין בסירובו להעלות את שכר המורים.

ממנחם רהט למדתי, שיש לביטוי מקור ביידיש. יהודי מזרח אירופה השתמשו בדימוי זה כאשר ביקשו להוריד אדם מרעיונות בלתי מציאותיים: "משיגינער, ארופ פון דאך" (משוגע, רד מהגג, כלומר חזור לקרקע המציאות).

מעניין אם הורביץ, יליד הארץ, הכיר את המקור היידי.

עמק המעיינות 2 – את פינתי האחרונה הקדשתי לשינוי שמה של המועצה האזורית בקעת בית שאן לעמק המעיינות. תגובה שקיבלתי טענה ששינוי המיתוג נועד לבדל, מבחינה תדמיתית, את המועצה האזורית מן העיר בית שאן. אני מציג את הגרסה הזאת לשיפוט הקורא, בלי לחוות דעה.

* * *

יהודה דרורי

להקים מִתקני אמוניה בצפון

אין צורך לדעתי לחפש מקום בדרום הרחוק להקמת מאגר אמוניה, בעיקר אם אנחנו מודעים לכך שטילי אוייב (מכל כיוון שהוא) מסוגלים להגיע לכל נקודה בארץ.

אבל, מכיוון שנסראללה נשמע שבע רצון מכוונתנו להזיז את מיכל האמוניה מחיפה, אני מציע להקים אותו ממש על גבול לבנון, ואז הוא יצטרך להזיהר מאוד מאוד שלא לפגוע בו, כי נמקם אותו כך שכל נזק שיגרם לו יפגע בלבנון... (מילוי האמוניה מאוניות יעשה בצינור לים).

במחשבה שנייה אפשר להקים עוד מיכל גדול באזור גבול לבנון ליד המקום בו למשל  5 יישובים לבנוניים נמצאים בקרבת הגבול... הקירבה מגבול לבנון למפרץ חיפה תאפשר העברת האמוניה בצינור למפעלים באזור שחומר זה דרוש להם, ולאלפי הפועלים יישמר מקום עבודתם.

על פחחים ומזכירות...

עיתון "הארץ" של  יום השישי האחרון יצא בכותרת ראשית שבה הוא מנבא לפריפריה המון "פחחים ומזכירות" וזאת בעקבות הצימצומים במערכות החינוך שם יחד עם הרחבת רשת בתי הספר המקצועיים (על חשבון כמה מה"הומאניים"...)

הכותרת כל-כך מגוכחת, כמו זו שהיתה אומרת שכל בוגרי התיכונים באזור השרון יהיו מדענים ודוקטורים...

אז דבר, דבר לעצמו. ראשית, מקצוע הפחחות הינו מקצוע מכובד ונדרש (רק בחודשים האחרונים, התעשייה האווירית ייבאה לארץ עשרות אנשי מקצוע הפחחות כעובדים זרים). ובכלל, הפחחות חשובה כיום הרבה יותר מאשר להיות עורך עיתון "הארץ" (שאינו מייצר דבר חוץ מפילוג ושנאה...)

ומה הוא רוצה מהרבה מזכירות? הרי בלי מזכירות טובות, מרבית המוסדות, האירגונים והחברות לא ישכילו לפעול אפילו שעה!

ומכאן  נבין  שמר שוקן הלא-נכבד מנסה להרונ שני מקצועות חשובים אלו לטובת ה"דמגוגיה האנרכיסטית-שמאלנית" המכתיבה את כל צעדיו וגורמת אט-אט לעזיבת מנוייו, כך שכבר כיום "הארץ" ממש לפני פשיטת רגל ועומד למכירה לכל המרבה במחיר. למר שוקן ו"הארץ" נגמרו כנראה כל הפראזות האנטי-ציוניות והפרו-פלסטיניות, והם נטפלים לשטויות.

יהודה דרורי

* * *

באבל על מותו של רן שחורי

למדנו יחד בשביעית ובשמינית הומאנית

אצל טוני הָלֶה ויעקב בהט

בתיכון חדש בתל אביב

רן ישב מאחורינו ליד רמי זיו-אב

שניהם אחרונים בטור

וצִייר וצִייר בעט כל הזמן

במחברת גדולה

דמויות נשים שמנות מאוד

ותמיד היה נראה מהורהר

כמצוי לא רק בעולמו

אלא גם בעוד עולם אחר

אהוד

* * *

מתי דוד

1. מפה ומשם בשולי החדשות

שני סקוטים מפורסמים תומכים בישראל

העיתונאי אלדד בק, חשף בפני הציבור הישראלי, שני סקוטים מפורסמים שתומכים בישראל ופועלים למענה, בשני ראיונות "בישראל היום".

קווין מאיירס 70

סופר ועיתונאי נחשב לאחד הפרו ישראלים הבודדים באירלנד. שנים רבות עסק בלהסביר לאירים על השואה. במהלך השנים פרסם מאמרי ביקורת על השמאל האירי בגלל תמיכתו בארגוני הטרור הפלסטיניים. הוא מצהיר שיש לו הזדהות עמוקה עם העם היהודי.

נייגל גודריף 56

מורה דת אוונגלי. מקדיש את חייו למלחמה ב-BDS. אירגן "פסטיבל שלום" ישראלי בשולי פסטיבל אדינבורג המפורסם. מדובר בסקוטי בעל אנרגיות בלתי נגמרות, חדור תחושת שליחות. בניגוד לעבר ועל אף דעת הקהל העוינת את ישראל ותומכת בפלשתינים, הוא הצליח לשכנע ולגייס את שלוש המפלגות באירלנד, לשלוח נציגים לאירוע הפתיחה של "פסטיבל ישראל".

למרות קריאת רוב אנשי הרוח להחרים את האירוע, הוא הצליח לחדור לתודעת הציבור ושל קובעי המדיניות. פעילותו גרמה לו לשלם מחיר אישי של אובדן פרנסה וגירושים. כל זאת בגלל אהבתו את ישראל ומלחמתו בתנועת החרם על ישראל.

פרידה מהאלוף אמיר אשל

לרגל פרישתו מהשרות של מפקד חיל האוויר, אמיר אשל, לאחר חמש שנים, ראוי להזכיר את דבריו, ששודרו ממטוסו במטס היסטורי מעל מחנה אושוויץ:

"אנו טייסי חיל האוויר הישראלי מעל מחנה אושוויץ, בטקס הזיכרון לקורבנות השואה. מטס גאווה וביטחון. אנו טייסי חיל האוויר בשמי מחנה הזוועות, קמנו מאפר מיליוני הקורבנות, מצדיעים לגבורתם ומבטיחים להיות מגן לעם היהודי ולארצו ישראל."

ישראלים שהפכו אלופים בוויכוחים – "דיבייט"

נבחרת ישראל לנוער השתתפה באליפות העולם בדיבייט באינדונזיה.

חמישה צעירים בגילאים עד 18, דוברי אנגלית רהוטה ובעלי כושר ביטוי בוויכוחים בפני קהל, השתתפו השנה באליפות העולם, הפעם באינדונזיה המוסלמית. הם תפסו את המקום ה-13 מתוך 52 משלחות. זו פעם חמישית שישראל משתתפת באולימפיאדה של ויכוחים. המשלחת זכתה  לאהדה רבה, ללא תגובות איבה. צעירים אלה קוראים מדי יום עיתונים ישראלים, וזרים כמו "הגארדיין" הבריטי. הם מאמינים שהדיבייט פותח דלתות כשהדיפלומטיה לא עובדת.

חמשת הצעירים שהיו במשלחת: עומר זילברברג. נעמי גרין, מאיה לוי. תומר צוקר. עידו בר סלע. ראש המשלחת יוני כהן אידוב בן 37.

"האביב העות'מאני" ו"החלום האיראני"

טורקיה ואיראן, שתי מדינות איסלמיות, האחת סונית השנייה שיעית. שתיהן חותרות להיהפך למעצמה אזורית של הגמוניה מוסלמית.

בשנים הקרובות המזרח התיכון כולו ימשיך להיות זירת סכסוכים לעוצמתן, וגם שאר המשתתפות בפאזל המדיני, הביטחוני והדתי – יהיה להן מעמד חשוב. כוונתי לסעודיה. מצרים. סוריה. רוסיה. עירק. המפרציות. קטאר.

טרוריסטית פלסטינית אורחת של "קול יהודי לשלום"

רסמה עודה, פלסטינית שרצחה שני ישראלים, שהצליחה לקבל אזרחות בארה"ב תוך הסתרת העבר שלה, עורכת בימים אלה אירועי פרידה לקראת גירושה מארה"ב. היא ממשיכה בהסתה ללא הפרעה.

היא היתה אורחת הכבוד בכנס השנתי של ארגון נשים יהודיות שמאלניות – "קול יהודי לשלום" – בדבריה בכנס היא חזרה על הקריאה לחיסול ישראל. וזכתה לתשואות ולתמיכתה של הרבנית אליסה ווייז.

העולם על פי טוני בלייר

באחד מנאומיו בשלהיי כהונתו כמנהיג מפלגת הלייבור וכראש ממשלת בריטניה, ניסח את דעתו על סגנון השיח הציבורי השולט בציבור ובתקשורת. "הכל רק בשחור לבן. הצבעים האפורים של החיים נעלמו. יש רק ניצחון או אסון. כל בעייה היא משבר. כל עיכוב היא סחבת. כל ביקורת היא התקפה פראית."

העולם על פי הנרי קיסינג'ר בן ה-94

המדינאי היהודי האמריקאי בן ה-94 הוא כמעט היחידי שיש לו את ההבנה כיצד לטפל במשבר הסכנה הגרעינית של צפון קוריאה. הוא מפרסם מדי פעם מאמרים שבהם מביע דעותיו כיצד לטפל בחזות הקשה של התוהו ובוהו הצפוי לעולם.

2. שתי נשים מוסלמיות פועלות

נגד סכנת האיסלם הקיצוני

סנדרה סולומון 38, פלסטינית ילידת רמאללה, ונדה אמין 32, איראנית ילידת טהרן. שתיהן שוהות בימים אלה בארץ. לכל אחת מהן קורות חיים של תהפוכות וסכנות שהתגברו עליהן.

סיפור חייהן ופעילותן נגד האיסלם, פורסמו ב"ידיעות אחרונות" (ענת מידן) וב"מקור ראשון" (אסף גבור). שתיהן הפכו לפעילות הסברה למען ישראל ולמבקרות את האיסלם.

סנדרה סולומון 38

נולדה למשפחה פלסטינית בעלת ייחוס. דודה היה אחד ממייסדי פת"ח, ויד ימינו של ערפאת. היא למדה לשנוא יהודים ולהלל את היטלר ואת הפיגועים נגד ישראל. זיכרון ילדות שלה שגרם למהפך בדעותיה ניגרם לה בעקבות אירוע עריפת ראשו בחרב של כופר בכיכר העיר לעיני אלפי צופים. הוריה התגרשו כשהיתה ילדה קטנה. היא עברה להתגורר אצל סבתה בירדן, ממגורשי יפו ב-1948.

היא ידעה לצטט את פסוקי הקוראן, שמהן למדה שהיהודים הם צאצאי קופים וחזירים ועליהם למות. המחזה הזוועתי של הוצאה להורג לעיני אלפי צופים בכיכר העיר בסעודיה, שם חיה עם אביה שמצא במקום עבודה. מגיל צעיר גילתה מרדנות ודרשה תשובות לשאלות. היא סולקה מבתי הספר בגלל ביקורת שהעיזה לבטא. האשימה את מוחמד שלדעתה סבל מבעיות פסיכולוגיות. אביה היכה אותה באכזריות כעונש. בגיל 21 נישאה בניגוד לרצונה. אחיה איים לרצוח אותה לאחר שברחה מבעלה. בעלה קיבל עבודה ואזרחות בקנדה. שם בקנדה התגרשה וחיה עם בנה בטורונטו. היא התנצרה. מאז החלה בפעילות הסברה אינטנסיבית נגד סכנת האיסלם בפייסבוק באינטרנט. רוצה להיות שגרירה של ישראל. היא מסתובבת ומצלמת כתבות על הפלסטינים בשטחים. בכל הופעותיה בתקשורת תומכת בישראל ומבקרת את הפלסטינים ואת האיסלם. לדעתה רק לישראל הזכות על ירושלים.

לדעתה המוסלמים שונאים את היהודים בגלל היותם יהודים, ולא בגלל מדינת ישראל. חמאס הם כמו דאע"ש. הפלסטינים לא רוצים שלום. ישראל היא נס. ההתנחלויות הן על אדמה יהודית. היהודים שחיו בגלות, שעברו פרעות ושואה, חייבים לעמוד [על מה ששייך להם] במדינתם, ולנהוג בקשיחות נגד המוסלמים המטיפים להשמדתה.

נדה אמין 32

הרקע המשפחתי שלה מסובך. סבתה מצד אביה היתה יהודייה, ואביו היה מוסלמי. באיראן הדת נקבעת על פי האב. "אימא שלי היא מוסלמית ואני רשומה כמוסלמית. אימא לימדה אותי על האסלאם ואבא על היהדות."

היא עיתונאית שעשתה שני תארים אקדמיים בטהראן (מוסיקה וספרדית) וכתבה שלושה ספרים שעסקו בחיים באיראן. "פשעים פשוטים". "שלשלאות". "להאמין". משמרות המהפכה באיראן אסרו אותה מיספר פעמים בגלל לבושה, התנהגותה, והביקורת שכתבה והשמיעה נגד השלטונות.

היא ברחה לטורקיה וקיבלה שם מעמד של פליטה מטעם האו"ם. לאחר שהחלה לפרסם מאמרים על החיים באיראן גם באתר החדשות "Times of Israel" – טיימס אוף ישראל, השלטונות הטורקיים איימו עליה שתגורש חזרה לאיראן.

על רקע הסכנה של חזרה לאיראן, ששם מצפה לה מוות, היא פנתה לבקש מקלט בגרמניה, נורבגיה, בריטניה, אוסטרליה וארה"ב. כל המדינות הללו התעלמו מפנייתה. רק ישראל העניקה לה מקלט מדיני. היא קיבלה את חסותה של הסוכנות היהודית, ועזרתו של האתר שבו היא ממשיכה לכתוב.

מתי דוד     

* * *

מה למדתם בבית הספר לילדי מסתננים בדרום תל-אביב? מזעזע!

http://youtu.be/gRosS1MacEk

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-18 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

לתולדות טמבל ו"כובע טמבל"

לקט מקורות והארות מתוך המכתב העיתי

הערה מעודכנת: קראתי באחד העיתונים כי בחודש אוקטובר 2017 תיפתח ב"מוזיאון אוף מודרן ארט" בניו-יורק תערוכת חפצים ובה יוצג גם כובע טמבל ארצישראלי.

מתוך הידיעה בעיתון נראה לי שלא יודעים שם ממש את תולדותיו וגלגולי שמו של הכובע, ולכן אני חוזר ומצרף כאן את החומר כל אודותיו מתוך המכתב העיתי, בתקווה שמישהו יביא אותו לידיעת עורכי התערוכה.

אין לי תרגום אנגלי אבל יש בידי כובע טמבל מקורי מלפני כשבעים שנה.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד: קלוץ מיט אויגען. (גזע עץ עם "עיניים", כינוי לטמבל). * טַמבָּל או טֶמבֶּל (במקור טַמפָּל או טֶמפֶּל, הערבים נהגו לכנות כך בלעג את האיכרים הגרמניים במושבות ה"טמפלרים", כאשר הפֵּ"א הדגושה מתחלפת להם בְּבֵּי"ת דגושה. על פי אבא של עמוס כרמל).

* * *

יעקב ניר: * היטל-מאכר (כובעי צה"ל 1948 עם הבד מאחור והמצחייה מלפנים כמו של רא"ל דורי היו: "א-מתונה פון דער יידישע היטל מאכר"). * טמבל (המונח טמבל, אשר אצלנו פירושו "טיפש", מקורו במילה הטורקית טמבל ושם פירושה "עצל". (יעקב, ראה גיליון 22, טַמבָּל או טֶמבֶּל, במקור טַמפָּל או טֶמפֶּל, הערבים נהגו לכנות כך בלעג את האיכרים הגרמניים במושבות ה"טמפלרים", כאשר הפֵּ"א הדגושה מתחלפת להם בְּבֵּי"ת דגושה. על פי אבא של עמוס כרמל).

יעקב ניר: בקשר ל"טמבל" איתך הסליחה, מכל מקום בטוחני כי יש כאן גם מעט מהטורקית.

* * *

אורון יהלום: מתוך המילון האנגלי-עברי של ר. אלקלעי: Dumb – אילם, דומם, שקט, ובשפה המונית: טיפש. Dumbbell – משקולת יד, ובשפה המונית: שוטה.

אהוד בן עזר מעיר: אם אינני טועה הרי שבתקופה בה החל בארץ השימוש במונח טמבל לא היתה השפה האנגלית כה נפוצה ומשפיעה כך שנראה לי שהמקור הוא תורכי, ערבי או גרמני.

* * *

יעקב זמיר: "זו הטמבלח'אנה!" – טמבל!

בעניין המקור של המילה "טמבל". לא ערבים פלשטינאים ולא בטיח! "טמבל" אינה ממקור המילה טמפלרים, כי אם מטורקית. והסיפור מפי אבי עליו השלום כך הוא:

כידוע האימפריה העותומאנית כללה גם את ארץ עיראק. השולטן ירום הודו שישב בקושטא ובילה את עיתותיו בין היתר בנעימים של שירה וזימרה וריקודי בטן ושיגולים ועוד, היה ממנה את נציגיו למחוזות השונים של האימפריה. הממונה נקרא "הוואלי" והמחוזות נקראו וָאלָאיָאת. ויש להניח שלא חסרו תככים וקנוניות כדי לקבל המינוי הזה שכן היה שכר גדול בצידו. הוואלי היה מטיל מיסים כך וכך, ושולח לשולטן רק "כך" אחד והיתר שלשל לכיסו. כמו בכל הדורות. וכן היו מאלה מניאקים רעים ומצורעים בני נעוות המרדות שרדו בנתינים עד שעלתה שוועתם לשמיים ולארצות הים הרחוקות וגם לקונסטנטינופול הבירה (ועל זה בפעם אחרת). והיו ביניהם גם יותר אמיצים וישרי דרך שאבו לעשות סדר בממלכה.

אחד כזה הגיע יום אחד לבגדאד ובין יתר הדברים הראשונים שעשה סיור בעיר ובמחוזותיה בליוויית איש חצר בקי ומנוסה. ישב לו במרכבה המפוארת שלו וסייר בכל האתרים. זה בניין האוצר וזה משרד הביטחון וזו הקישלה וזה הסראי וכדומה. עד שהגיע למקום אחד בפאתי העיר בגדאד שגבל עם המידבר הצחיח, מרוחק מעט ומגודר. מין מחנה גדול (כמו מחנה שער העלייה בזמנו). הוא שאל: "ומה זה?"

ונענה: "זו הטמבלח'אנה!" (כלומר מקום של טמבלים, לא יוצלחים).

"מה, אתם מחזיקים טמבלח'אנה?"

ענו לו אנשי לווייתו שכן, כי שם ישבו כל אלה שהם לא יוצלחים ולא עובדים וכל פרנסתם ומחסורם על חשבון הממשלה.

"כך? יפה-יפה," ענה הוואלי.

למחרת נתן פקודה להקיף את המקום סביב-סביב בערימות עצי הסקה אשר יקוששו הבדווים מן המידבר ויביאום למימכר בעיר הבירה. וכך אמנם נעשה.

משראה שהמקום מוקף חומרי בעירה הורה להצית את העצים. אחרי מיספר דקות עלו הלהבות והקיפו את המחנה. ומשהבחינו "דיירי" המחנה בשריפה נמלטו בהמוניהם וברחו מן המקום. חוץ משניים. האחד ישב במקומו ובכה לאמור: "רחמנים בני רחמנים, הצילוני, רחמנים בני רחמנים הצילוני!!"

והשני אומר לו: "בבקשה תגיד שיצילו גם אותי!"

בא הוואלי ואמר לאנשיו: "אתם רואים, אלה באמת טמבלים. האחד לא זז ממקומו והשני אפילו לא קרא לעזרה בעצמו. את אלה תפרנסו על חשבוננו..."

והמילה "טמבלח'אנה" הינה תורכית במקור, כפי ששמענוה בילדותנו בארץ בבל. ח'אנה בתורכית משמעו מקום, כגון צָ'אְיחָ'אנָה בית התה, אָזָאחָ'אנָה בית מרקחת, קארח'אנה בית מלאכה, ועוד. אז בבקשה תפסיקו להמציא דברים מצוצים מן האצבע. עוד תכתבו על זה עבודות דוקטוראט ותבקשו להתקשט גם בתארי פרופסורים גמורים וחצי גמורים...

בברכה,

יעקב זמיר

רמת גן עיר הפיז'אמות

* * *

עוז אלמוג

כובע טמבל

שלום אהוד,

כובע טמבל, שנקרא גם כובע מקוואי, הוא כובע-בד דמוי קערה, בלא מצחייה ובלא שוליים בולטים. באנציקלופדיה המקוונת ויקיפדיה מובא הסבר למרכיביו הייחודיים: "כובע טמבל תפור מחמש פיסות בד. ארבע מהפיסות הן בצורת גזרה והן תפורות כך שהקדקודים של ארבעתן נוגעים זה בזה וכל שוק של כל גזרה תפור לשוק של גזרה אחרת. כך יוצרות הגזרות מבנה דמוי קערה. פיסת הבד החמישית היא בצורת טבעת. קצה אחד של הטבעת תפור לבסיסי גזרות הבד היוצרות את מבנה הקערה כך שהטבעת מעמיקה את מבנה הקערה."

יתרונו של הכובע הוא בכך שניתן לקפלו בקלות ולהכניסו לכיס, ולכן התאים לעובדים שעות רבות בשמש.

מקור הכינוי "כובע טמבל" אינו ברור. קשה לדעת אם הכינוי "טמבל" שמשמעותו "טיפשון" נגזרה משם הכובע או שמא שם הכובע נגזר מכינוי זה. באשר למקור הכובע והשם כאחד הועלו מספר סברות:

סברה 1: מסופר על תלמידי מקווה ישראל שיצאו לטיול שנתי והתברר שאין עימם כובעים, ומישהו מיהר ואילתר כובע פשוט עם שוליים מסביב, וצייד בו את כל תלמידי הכיתה, וכך נוצר הכובע המקוואי. כובע זה לא החמיא ביותר ללובשו, ועשה אותו שייראה "מטומבל" – כך הסבירו את השם של כובע זה.  

סברה 2: הטמפלרים מגרמניה – אנשי כת הטמפלרים, שעלו לארץ מגרמניה, הביאו איתם את הכובע המיוחד הזה שכּוּנה 'כובע טמפל', כיוון שהיה שייך לטמפלרים, אך השכנים הערבים התקשו לבטא את הצליל פֶּ שבמילה 'טמפל', ובמקומו ביטאו בֶּ, וכך נוצר 'כובע טמבֶּל', המוכר והידוע (סברה זו הועלתה בתוכניתו של מושיק טימור "שישי אישי" ב14.4.2006 ומופיעה באתר נוסטלגיה און ליין). אגב, בעיני זה ההסבר הכי מתקבל על הדעת. 

סברה 3: בלזם, הכובען הידוע מתל אביב, טען, שכיוון שהיה בעיקרו כובע של פועלים פשוטים קראו לו 'כובע טמבל'. הפועלים לא היו משכילים במיוחד ובטח שלא עשירים במיוחד, ולכן המעסיקים נהגו ללעוג לפועל שלהם, וכינוי אותו 'טמבל'. השם דבק מיד בכובע שהיה מזוהה כל-כך עם הפועלים. (סברה זו מופיעה במאמר של מיכל פלמן).

 סברה 4. היו שייחסו את המילה למילה האנגלית Dumpy שמשמעותה שמן וטיפש.

  סברה 5: ייתכן שלמרות קישורו לדמויות הנערצות של החלוצים, מניחי התשתית למדינה העברית, היו מודעים לכך שהחובש כובע זה לראשו נראה מגוחך למדי, ולכן כינו אותו על פי המילה הערבית "טמבל", טיפש, הלקוחה מתורכית, tembel – "טיפש עצלן". (אברהם שטאל, "טמבל" בתוך "מוצא המלים", עמ' 85).

כובע הטמבל "תפס" בקיבוץ ומחוצה לו משום שהוא ענה על צרכים פונקציונליזם ואידיאולוגיים בעת ובעונה אחת: הוא פשוט לתפירה, נוח לקיפול ונשיאה (אשר להכניסו ממש לכיס), זול, עמיד ולא גנדרני. צבעו היה לרוב חאקי. אגב, אפשר לראות בו גם כיפה מוגדלת ואכן רבים מבני עקיבא חיבבו אותו.

ראשיתו של הכובע בשנות העשרים, אולם רק בעשור הראשון והשני לקום המדינה היה כובע הטמבל פופולארי ביותר בכל רחבי הארץ. לכולם היה לפחות אחד כזה, לרוב בשימוש קבוע. תהליך הייצור של כובע הטמבל היה פשוט יחסית ועלותו נמוכה, כיוון שיצרו אותו משאריות.

כובע הטמבל היה מקובל מאוד במשך כל המחצית השניה של המאה העשרים, ונחשב כהגנה נוחה בפני קרינת השמש, ובשעת הצורך גם שימושי לניגוב הזיעה מן המצח. הוא השתלט על חברי הקיבוצים וילדי הקיבוצים, וכן על חברי תנועות הנוער החלוציות ואחרים. כובע הטמבל שימש ככובע עבודה בשדה ובסדנה, כובע-טיולים ואף כובע לבילוי בחוץ בשעות הפנאי, בחול ובחג. הוא הפך כה מקובל, עד כי הקריקטוריסט דוש (שהיה אז עולה חדש, והתרשם מבחוץ מדמות "הצבר") הפך אותו למותג המסמל את הישראלי הטיפוסי באשר הוא.

מיכל פלמן כותבת במאמרה "כובע טמבל" (פורסם באתר "החוויה החינוכית") על הפופולריות של כובע הטמבל בעשורים הראשונים של מדינת ישראל: "לכולם היה כובע טמבל – לילדי הגן ובית הספר היה כובע כזה בצבע לבן, ועליו היה רקום שמם. לחיילים שימש הכובע ככובע עבודה, בצבע חאקי, כמובן. הקיבוצניקים חבשו את כובע הטמבל הכחול, וזאת כדי להתאימו לחולצתם הכחולה שהיתה מזוהה עם הקיבוץ בעת ההיא. הכובע היווה סמל לעבודת כפיים, ואפילו אנשים מנהיגים נשואי פנים, שלרוב ניתן היה למצוא אותם בחליפה מחויטת וכובע תואם, היו מגיעים עם כובע טמבל לנטיעות בחג הט"ו בשבט.

לכובע הטמבל היו פונקציות רבות, וזאת בזכות השוליים הרחבים הגמישים, שבעזרתם ניתן היה ליצור צורות שונות לכובע שיתאימו למטרותיו השונות. ילדים היו משתמשים בו כתחפושת של כובע מלחים, מבוגרים היו משתמשים בו בהטיה על הקרחת, ובאירועים הקשורים בדת היו מקפלים את השוליים של הכובע כלפי פנים, וכך נוצרה מעין כיפה לראשם של הגברים."

ולסיום עוד מידע חשוב: מוצרי "אתא" (שיוצרו בתחילה משלושה סוגי בדים בלבד: פופלין, דריל וסאטן) – ובעיקר מכנסי החאקי העבים, החולצה הכחולה הגסה, כובע הטמבל הפרולטארי, התחתונים והגופיות הלבנות, גרבי הצמר העבות, השחורות והאפורות – נעשו לסימן ההיכר האופנתי של ארץ ישראל העובדת, ולמעשה של המפעל הציוני כולו.

מעניין שהיום אומרים על מישהו טַמבָּל וזה קצת בנימה סלחנית או אירונית ולא כמו טֶמבֶּל. (שזה טיפש, אידיוט).

ולמי שרוצה מידע לא רק על כובע הטמבל אלא על מרכיבי לבוש נוספים של הצברים ובעיקר של צעירי הקיבוץ, מומלץ לקרוא את המאמר שכתבתי יחד עם מייק לבנה המוכר לרבים, תחת הכותרת: "התפתחות דפוסי לבוש והופעה בקיבוץ". הוא מצוי במדריך שלנו "אנשים ישראל" בלינק הבא:

http://www.peopleil.org/details.aspx?itemID=7839&nosearch=true&searchMode=1&sLanguage=he-IL

שלך בניגון טמבללייקה שמירבלליקה,

עוז אלמוג

* * *

דנצ'ו (דן ארנון)

כובע טמבל הוא "כובע מקוואי"

שיצר הכובען התל-אביבי נחמיה קירש

לאהוד שלום!

בעניין הדיון האקדמי והחשוב על מקור כובע הטמבל:

בשנת 1995 יצא ספרי "כובעים בראש" בהוצאת עם עובד, ספר העוסק בארץ ישראל, בהיסטוריה שלה, בדתות ובעדות – בדרך הכובעים. מיד לאחר צאת הספר (שאזל מזמן) קיבלתי את המכתב, המובא להלן בקיצורים, ותאריכו 9.8.95:

"אנו הרשומים מטה הננו צאצאי הכובען הראשון בארץ, אבינו ע"ה נחמיה קירש שפתח עסק לייצור כובעים בתל אביב הקטנה בשנת 1924...

"...באשר לכובע הנקרא 'כובע טמבל', ראשיתו כאשר האחראית על המשק בבית הספר החקלאי מקווה ישראל פנתה לאבינו וביקשה ליצור למען ילדי בית הספר כובע מבד שיגן מפני השמש וניתן יהיה לקפלו מבלי לפגום בצורתו. הרעיון של אבינו נלקח מכובע לבן מבד פיקה, אשר יצרנו באותו פרק זמן, כובע עשוי כיפה ומסביבו שוליים בחצי עיגול. הכובע הלבן היה נוח אך לא ניתן היה לקפלו, על כן עשהו בצורה יותר חרוטה עם שוליים ישרים ומבד חאקי שניתן לכביסה. כובע זה נקרא תקופה ארוכה "כובע מקוואי". לאחר כמה שנים יצרנו אותו גם מבד כחול. כובעים אלו החליפו אצל עובדי החקלאות את כובעי הקסקט או הקש שהיו מקובלים קודם, שלא ניתן לקפלם."

חתומים:

ישראל קירש (רמת חן)

נפתלי קירש (גבעתיים)

הנה, הוספתי עוד נדבך לדיון

דנצ'ו

* * *

צ"ד: טמבל

מלה עתיקת יומין, שפירושה עצלן, לא-יוצלח. מקורה באשורית. ובפרסית – تَنبَل – משם הגיעה לתורכית (העות'מאנית), ממנה לערבית מדוברת  וכך לעברית מדוברת. והדברים ידועים.

וראה:

http://en.wiktionary.org/wiki/%D8%AA%D9%86%D8%A8%D9%84

וכך במילונם של איילון ושנער:

تَنْبَل רבים  تَنَابِلَة، تَنَابِلُ

1. טִפֵּשׁ, מְטֻמְטָם, טֶמְבֶּל (סלנג)

2. עַצְלָן, בַּטְלָן

(מִלה בערבית מדוברת שמקורה בפרסית; צורת היחיד נהגית בערבית: תַמְבַּל)

ולתוהים על חילופי מם ונון: אלה הגאים אַפיים, ולפיכך יש גם חילופים ביניהם. בספרות חז"ל כל סיום של ם' ברבים הפך ל-ן, כגון קוראים – קוראין, זכאים – זכאין.  

בלשון הלצה כונו המדרסות (בתי המדרש) בשם תמבל-חאנה –  Tembel Khane כלומר – בית העצלנים, או בית הלא-יוצלחים... בהחלט במובן שהביא יעקב זמיר מדברי אביו – "לא יוצלחים ולא עובדים וכל פרנסתם ומחסורם על חשבון הממשלה."

המילה "טמבל", במובן עצל, קיימת בכורדית, באוזבקית ובאֵזֶרית, בבולגרית ואף באלבנית (dembel). גם היוונים אימצו – בעגת הדיבור – את המילה הזו, במובנה המקורי, אך בצורה המיוונת  Tembelis.

יש משערים שהגיעה לעברית שלנו דרך הלאדינו, שפת מגורשי ספרד בתורכיה ובארצות הבלקן, אך לא מצאתי ראייה ראויה לכך.

* * *

תקוה וינשטוק

המורים שלי: גברת קריסטל

אחרי סיום  כיתה ח' בבית הספר "תלפיות" – אז הכיתה האחרונה בבית הספר העממי, נכנסתי  לכיתה החמישית בגימנסיה "תלפיות", זו היתה שנת הלמודים השנייה וגם האחרונה שלי בתל אביב.

כמו בית הספר היסודי ניצבה גם גימנסיה "תלפיות"  ברחוב עבודה בתל אביב, אבל בהתחלת הרחוב, בפינת אחד העם [מלצ'ט?]. בערבים  שימש המיבנה כסמינר לגננות ומורות "תלפיות".

המורה לאנגלית בגימנסיה היתה יפה קריסטל. ייתכן שאני מבלבלת ו"יפה" לא היה שמה אלא הכינוי שנתתי לה. אבל  ממילא קראנו לה רק "גברת קריסטל".

גברת קריסטל בלטה בצוות המורים והמורות בתיכון הדתי לבנות. היא נראתה לי כבת חמישים, מאוד יפה. פני חרסינה עדינות, עיניים כחולות, שיער זהב אסוף בקוקו. גזרתה דקה, קומתה בינונית. גם לבושה משך את תשומת ליבי. מאוד צנוע, אבל באורך עדכני, בטעם מוקפד ועם אבזרים תואמים. הבנתי שזה מה שקרוי "שיק". שערה היה גלוי, לא כובע או מטפחת, כשאר המורות. למעשה לא השתלבה ביותר בסגנון הדתי של בית הספר.

ככל המורים לאנגלית לימדה אותנו לשון ומבטא, כתיב וכמובן דקדוק. איני זוכרת איזה פעלים וזמנים באנגלית רכשתי אצלה אך לעולם לא אשכח את שיעורי הספרות שלה.

בעיקר לימדה את שייקספיר – מקבת והמלט. השמיעה קטעים מהדרמות ולעיתים אף אמרה את הכתוב בעל פה. ברגע שהתחילה "לדקלם" – כך קראו לזה – שוב לא היתה מורה לאנגלית בבית ספר עברי אלא לפנינו עמדה שחקנית במה מעולה עם כל הניואנסים, הבעות הפנים, תנוחות הידיים ועמידת הגוף. כיתת בית הספר נעשתה במת תיאטרון עליה הופיעה דיווה – והצחקוקים והרשרושים נאלמו בן רגע, אפילו הזבובים חדלו מלזמזם. כל המבטים ננעצו בה והאוזניים –גם של הבנות, שהתקשו באנגלית ולא הבינו את מרבית המלים – היו כרויות למוצא פיה. הדממה השתלטה גם אחרי שקריאתה תמה.

"הקוסמת!" כיניתי אותה – בניגוד ל"המכשפה", המורה לאנגלית במושבה, שנהגה לקרוא לנו "פּיגס!" – חזירים באנגלית.

[אהוד: המכשֵיפֵה היתה גברת שרה זלקאי, המורה לאנגלית בגימנסיה "אחד העם" בפתח-תקווה. היא היתה אחותה של חיה, אשת שמואל שפירא, ודודתו של בנם, המנצח אליקום שפירא].

שיעוריה של גברת קריסטל כללו גם שירי אהבה באנגלית, נושא לא מקובל ביותר בבית הספר הדתי. מעת לעת תיבלה את השיעור בבדיחה:

פולני בא לאנגליה ואמר למורה:

I want to polish my English

 (ברצוני לשפר את האנגלית  שלי)

 עונה לו המורה:

your English is polish enough…

 (האנגלית שלך היא מספיק פולנית...)

הייתי אצה לשיעוריה לבל אפסיד מילה. מאד הסתקרנתי לדעת משהו על חייה, מיהי בעצם המורה הזאת, המיוחדת כל כך? אבל גברת קריסטל לא הסגירה שום רמז על חייה האישיים. אחת הבנות אמרה שהיא מלמדת אנגלית גם בגימנסיה "הרצליה". אחרת, רכלנית ידועה, סיפרה שבעלה זקן  וחולה ואין לה ילדים. הגורל לא האיר פנים לאישה זוהרת זו.

גברת קריסטל חשה כנראה בהערצתי, אולי נשאתי חן בעיניה, ובוקר אחד שברה את קוד המוסכמות ואמרה לי: "יש לי תלמידה שכדאי שתכירי אותה... אולי תתיידדו," – והפגישה אותי עם דרור טישלר.

    ואכן דרור – כך נקראה: "דרור", בלשון זכר, חטאה אף היא בכתיבה וקורות חייה דמו במקצת לקורותיי. אם כי  למדה בכיתה השביעית ואני בחמישית, שנתיים מהוות הבדל משמעותי באותן שנות התבגרות, צמחה בינינו ידידות אמת.

שנה אחת, סך הכול, למדתי אצל גברת קריסטל. חזרתי עם סבא וסבתא לפתח תקווה ול"גימנסיה אחד העם". דרור סיימה את "תלפיות" ולמדה תרבות קלסית באוניברסיטה העברית. מפעם לפעם, כשביקרה בבית הוריה הסמוך לתל אביב, התראינו, וחברותנו נמשכה גם אחרי שנישאה, עד יום מותה בדמי ימיה ממחלה ממארת.

אבל  את גברת קריסטל, "השדכנית" שלנו, לא ראיתי יותר.

חלפו ימים ופגשתי חברה לכיתה מ"תלפיות".

"אולי שמעת  משהו על גברת קריסטל?" שאלתי.

"כן," השיבה. "זמן קצר אחרי שלמדנו אצלה היא  פרשה מהוראה ועברה לירושלים ,למנזר."

"למנזר?" לא האמנתי למשמע אוזניי.

"כן למנזר!" חזרה על דבריה. "לא יודעת אם היא רק חיה במנזר או שגם התנצרה אבל בלי ספק, היא במנזר!"

הייתי המומה. מחשבתי הראשונה היתה: גברת קריסטל שלי – גוייה! אולי הייתה גוייה כל ימיה. גם כשלימדה אותנו, הרי לא נכנסים פתע פתאום, למנזר! מורה גוייה בבית הספר יהודי דתי! מורתי היא בין הנזירות, בין  שונאי ישראל... כל החינוך המסורתי היהודי שקיבלתי התעורר בגעש וסער...

אבל מיד צצה המחשבה השנייה: למה? למה  מסיימת האישה הנאה, המורה האהובה, את חייה במנזר? איזה גיהינום עברה שגרם לה לוותר על העולם הרגיל של בני האנוש? אהבה עזה שנכזבה? מחלה אנושה? מוות במשפחה? סיפרו שבעלה זקן וחולה, אולי בעקבותיו עזבה את אנגליה והגיעה לארץ, וכשחלה  ונפטר, והיא ללא קרוב וגואל, בחרה במנזר, להיות בין בנות עמה ודתה?

שנה תמימה היתה גברת קריסטל מורתי  הנערצת, ובעצם לא הכרתיה כלל... לעיתים, כשאני מפענחת במילון מילה קשה באנגלית, אני נזכרת במורה שלי לאנגלית, שאת סודה לא פיצחתי.

תקוה וינשטוק

* * *

משה גרנות

הלשון הגבוהה והקורא המותש

על יצירתה של גבריאלה אביגור-רותם

שני ספרי הפרוזה של גבריאלה אביגור-רותם "מוצרט לא היה יהודי" (כתר 1989; להלן – "מוצרט") ו"חמסין וציפורים משוגעות" (קשת 2001; להלן – "חמסין") השאירו רושם ניכר בקריית ספר, ונחשבו עם יציאתם לאור כסימן דרך, ואולי אפילו כפריצת דרך, בספרות הישראלית בעשור האחרון. "הממסד" הספרותי עטף את הספרים האלה בחיבה רבה, והיוצרת התכבדה בכיבודים שונים, בין השאר, נבחרה כמועמדת לשני פרסים יוקרתיים ביותר – פרס ספיר ופרס איש השנה בספרות, ואף זכתה בפרס הנשיא לספרות.

ייאמר כבר עתה כי הסיפורת של אביגור-רותם משאירה רושם חזק על הקורא, בעיקר בשל שתי סיבות: הלשון העשירה מאוד (ואולי מוטב – הלשונות העשירות מאוד, כי אביגור-רותם משבצת את כתיבתה במילים ומשפטים מלשונות רבות), וההשכלה הרחבה של הכותבת. ולכאורה, מה צריך פרוזאיקון חוץ מקסמי הלשון וידע חובק עולם? ויחד עם זאת, נראה לי כי שתי המעלות החיוניות הנ"ל אין בכוחן לייצר פרוזה ראויה, כאשר סומכים בעיקר עליהן, כי לסיפור צריך להיות משהו שחוקרי ספרות ומבקריה מאז ומעולם לא הצליחו להגדירו, ושאני ארשה לעצמי להיות לא אקדמי ולכנות את "המשהו" הזה בשם "נשמת היצירה", זו הנבנית קודם כול מאהבת היוצר אל יצירתו ואל אלה שאמורים לקרוא אותה.

אבל, לא כדאי שאקדים את המאוחר, אלא מוטב לנסות להציץ אל מבוכיה של הסיפורת הזאת של אביגור-רותם, לסקור כמה מענייניה, ולהשתדל לעמוד על טיבה. מן הדין להתחיל ב"התחלה", כלומר בצעדיה הקודמים של אביגור-רותם בשדה הספרות, הלא הם קובצי שיריה "דולציניאה" (דביר 1980) ו"חומות וקיסרים" (כתר 1990). כפי שניתן להתרשם, ספר שיריה השני נכתב כשנה אחרי "מוצרט", אך אדון בשני קובצי השירה כאילו היו דרגה אחת שקדמה לכתיבת הפרוזה, ולו מן הטעם שמרבית השירים המופיעים בקובץ השני נכתבו זמן רב לפני יציאתו של הקובץ לאור.

ובכן, בשני הקבצים הנ"ל אין אפילו רמז ללשון הגבוהה ומפעימת הלב שבספרי הפרוזה – הלשון היא אמנם תקנית, ומאוד לא "רזה", אבל אין בה כל ייחוד, וכן אין ייחוד במטפורות ובתכנים. שירים רבים רבים בקבצים אלה עוסקים בדמויות מהעולם היווני הקלאסי, מדמויות המקרא ומהספרות העולמית: רחל, פנלופה, גאלאתיאה, אורידיקה, דפנה, מינותאורוס, פרמותאוס, הומרוס, ליידי מקבת, דולציניאה ועוד. להבדיל משאול בשיריו של שאול טשרניחובסקי, או להבדיל מיונתן בשירה של רחל, אין בדמויות המחודשות האלו של אביגור-רותם שום "ערך מוסף". חזותם החיצונית של שירים אלה היא בהחלט הגותית, אך אין בהם זכר להארה חדשה באמת. גם בשיריה האחרים, שעניינם מסעות, התמודדות עם אלוהים, עם המוות וכד', קשה באמת למצוא שורות שנחרתות בזיכרון בשל ייחודן הצורנית והתוכנית. אביא כאן מובאה מתוך השיר "אני ממציאה את אלוהיי":

אם אני חושבת עליו,

משמע, הוא קיים.

ואם אינני חושבת –

היכן הוא?

מה אלוהיי היית עושה בלעדיי.

ומה אני הייתי עושה בלעדי אלוהיי.

ומה הייתה האהבה

בלעדינו.

                                           דולציניאה ע' 31-34

או בשיר "תשובה":

...בצאתי –

מצאתיך

לקראתי, ואת יודעת בבטחה:

זאת האהבה כולה

על רגל אחת.

                                           שם, ע' 36

אלו דוגמאות די אופייניות לשורות ההגותיות שבקבצים, וכפי שנקל להתרשם – אין כאן ממש חידוש הגותי או אמנותי כלשהו.

תחושה זאת אוחזת בקורא גם בשירי האהבה, והרי שוב דוגמה:

אני יכולה להעלות אותך באובות בדידותי

לברוא אותך בצלמי

... הנה משום כך איני זקוקה לך עוד.

                                           שם, ע' 57

לא אטריח את הקורא, במובאות נוספות, אבל לטעמי, גם עיון בשירי המסע ("בסין האדומה", "בסין הזמן", "מסע זיכרונות", "מות הקיסר", "העיר האסורה", "לא סין ולא קיסר" ועוד – "חומות וקיסרים", ע' 9-18), וכן גם בשירי הדמויות שהזכרתין לעיל (שם, ע' 25-35, 38-39, 45-54) אין כדי לשנות את הרושם הבסיסי שמדובר באמת באדם משכיל וחושב, אך לא במשוררת המרימה תרומה משלה לשירה.

יתירה מזאת, בתחום הצורה לא רק שאין חידוש, אלא אדרבה, יש היצמדות למה שהייתי מגדיר כתבניות צורניות קפואות: זכורות לנו לטוב סונטות "אהב"ה" של לאה גולדברג – היא אמנם רצתה להטביע בכתיבתה את האופי הכבד והרציני של הסונטה בשיריה, אבל הציעה נופך צורני משלה – לסונטות אלו יש רק 13 שורות, ובכך נשברת תבנית כמעט מקודשת. לעומת זאת, הסונטות של אביגור-רותם דבקות דווקא בצורה הקדומה של הסונטה השקספירית – 12 שורות עיקריות, ו-2 מסכמות (ראו "דולציניאה", ע' 43, 51-81).

כבר ציינתי לעיל שבשירים אלה חסרה, לא רק ההארה האמנותית, אלא גם הווירטואוזיות הלשונית שנקל להתרשם ממנה בספרי הפרוזה שלה. אביא כאן דוגמאות מהרומנים שלה, אשר ישכנעו את הקורא – אני מקווה­ – שבאמת מדובר בעושת נפלאות לשונית. הרי תיאור ההתעלסות של איסאק ופאני במאר דה אורו, מקום שכוח אל בדרום אמריקה:

"ליל האהבה – אבל אין מיטה – וגיחוכו הרך, תנועת זרועו המחווה כלפי האפילה ויורדת מתעגלת כדי לאנקל את סוככי-רגליה, לגרוף אותה מתוך עמידתה המהססת אל ערסל אחיזתו, בסרעפתה פרפור נפתע – כוחו וריח-זיעתו הפרא חדשים עימה – להרף, לחייה במעלה קיבורת ימינו התפוחה, והתנגדותה האנינה – אבל אין מיטה – מתחלפת לה למשב משועשע ודרוך-סקרנות לאשר ייעשה בה, שכן הוא עוצר, כורע, ומניח אותה – עגבות, רגליים ושדרה – על מצע מעקצץ גם מבעד לבד בגדיה, ורק קוער ימינו לרפד לה את האוכף אשר נועד להיות לה כר, אחר כך – עדנת שפתיו שנשכחה כמעט במחבוא סימור-שפמו חמימה נוגסת בקונכיית אוזנה, בצווארה, ידיו שנתייבלו נזהרות עד צמרמורת בשורת הכפתורים הזעירים הנמשכת והולכת מגומת הצוואר לטבורה, חספוסן הלא מוכר מרעיד אדוות חשמל דקות מתחת לעורה, מקמרה אליו בגעגועי גופה להילפת, ואחר – להתקער, לבלוע, גפיה משורגים בו וראשה צף ממנה והלאה להרף התייפחות וסנוורים – ואחר כך הלמות הדם במבוכי אוזניה כמו התמלט לבה אל קנה גרונה: והכובד הפועם מקרסול עד ירכיים. והלחות הנלפתת-עדיין של ערוותה." ["מוצרט" ע' 27].

או תיאור הסוף של קומונת הצעירים במאר דה אורו:

"באחד הלילות תלשה הרוח הדרומית את האוהל, מוטטה את הכלונסאות, עקרה את היתדות, וגשם שחור-שקוף כיבה את המדורה. בעודם המומים הכריז חיימה: 'כבר מזמן לא היתה לנו הזדמנות להתקלח', וקם מסיר בגדיו בזה אחר זה, לובנו מעומעם בחשיכה המאונכת מים, מותח גפיים, צוחק, סוחף גם אותם. עד מהרה היו ששתם עירומים בגשם לכמה דקות של רוחות זיכוך מן הזיעה והעפר, שהתחלפו במדקרות של קור רץ ובמתזי רפש שעלו מן האדמה המפעפעת, ותיאו הציע לקפוץ, ומקיפוץ ודילוג ומעידה והיאחזות נולד הריקוד שאיש מהם לא ישכח: החשיכה, רטיבותו המצומררת של העור בגשם, המאבק בבוץ המצמיג והולך – מחקו כל הבדל בין בשר לבשר..." [שם, ע' 121 ראו גם 196, 258, 277, 27 ועוד רבים].

ב"חמסין" הגיבורה הראשית, "הדוברת", היא דיילת שנולדה ב"צ'יכון", כלומר, בשיכון, ועל כן שפתה מאוד עכשווית, שלא כמו שפתם של בני ראשית המאה ב"מוצרט", אך, אף על-פי-כן, משובצים ברומן זה אבני חן של תיאורים מעוררי התפעלות, כגון תיאור הים במבט מן הגבהים:

"הים, הים. בצהריים קרום זהב מתקמט קלות, ברוקד עמום עם נחילי הבהוב וצמרמורת-פתאום מתנוצצת. מאז הלילה באילת לא הייתי בשוליו, לא על גליו, לא בתוכו. שלושים, ארבעים אלף רגל מעליו, הייתי מצליחה לפעמים להגניב אליו מבט – עור זהב זקן, סדוק, כל אי עליו תבליט מוקף שוליים בהירים, עמום על רקע הקרום המתקשקש ורץ בזהב-ירוק, זהב כחול, זהב-אפור, בלילות שחור-סמיך ממוסגר פניני זהב…." ["חמסין" ע' 33].

או תיאור תכולת ארגז המצעים בחדרו של נחום, הטייס שנפל בכינרת:

"בארגז המצעים שלך עשרות פוסטרים מגולגלים כמגילות – איך קרא להם אביך? – כרזקירים, לא כרזקירות – אני פורשת על המיטה תא טייס... הכרזקיר הבא הוא תצ"א, הארץ מן האוויר שמיכת-טלאים בחום-צהוב או צל סגול בין הררי בזלת משוננים כמו גב דרקון או פה נוף סדום באור הצהריים, אפשר לחוש את החום המלחית, לנשום אדי אור ומלח, לראות כמה שקדו כאן במפסלת הרוח והזמן..." [שם, ע' 193].

ללא ספק יש לאביגור-רותם שליטה בלתי רגילה ברבדיה השונים של השפה העברית, מהדיבור המליצי-משכילי של ליאון ב"מוצרט" ושל פרופ' קפלן ביומנו מטרזינשטט ב"חמסין" ועד לדיבור העכשווי של ילדיה המורדים של אורה, חברתה של לויה, הגיבורה הראשית.

 זאת אף זאת, בשני הרומנים נחשף ידע בלתי נדלה בשפות שהגיבורים אמורים לשלוט בהן: ב"מוצרט" משובצים מילים ומשפטים בספרדית, ביידיש ובאנגלית, וב"חמסין" ימצא הקורא כמעט בכל עמוד לטינית, כנענית עתיקה, איטלקית, צרפתית, רוסית ואפילו צ'כית.

והנה, למרות השפע הלשוני הזה (שהוא במקומות מסוימים אפילו מוגזם, לטעמי), יש "קמצנות" בלתי מוסברת בצלילה למעמקי נפשם של גיבוריה. התחושה הכללית היא שהסופרת מבקשת להלך בין גיבוריה, אך איננה מעוניינת לחדור אל פנימיותם. ב"מוצרט", לדעתי, זה גם בלתי אפשרי: הרומן מכיל עשרות רבות של גיבורים וגיבורי משנה, והסופרת טורחת למנות את כל שמותיהם, כינוייהם, קיצורי שמותיהם, ייהוד וליעוז שמותיהם עד שהקורא יוצא מותש, והוא נזקק לטבלת השמות המופיעה בראש הספר כדי שלא ללכת לגמרי לאיבוד. כשיש שפע כזה של גיבורים, קשה לצפות שהרומן יזמן לקורא צלילה אל מעמקי אישיותם – לעיתים הקורא היה מסתפק פשוט בזיהויים בתוך העלילה המסובכת והמונוטונית.

ב"חמסין" יש מונולוגים ארוכים של גיבורה ראשית אחת – האקס-דיילת לויה קפלן – ובזיכרונותיה צצים גיבורים עלומים שונים כמו אביה, הוא פרופסור קפלן, דווידי שותפו, נחום בנו, אורה חברתה, אבי גיסה, אימה האובדת מאחורי מסך הברזל ועוד מספר מועט יחסית (ל"מוצרט") של גיבורי משנה. יחד עם זאת, להוציא את הגילויים הפנטסטיים במידת מה של עלילת סוף הספר (מתגלים יומניו של פרופסור קפלן מטרזינשטט, מתגלה אימה האובדת של לויה לאחר עשרות שנים של פירוד ונשייה), קשה למצוא לאורך רוב הספר, ולו צלילה אחת של ממש אל מעמקי נפשו של אחד מהגיבורים – לא כשמדובר באהבה, ולא כשמדובר בהיחשפות לסבל הזולת. קשה לי להאמין שמדובר ב"תקלה", ואני מניח שמדובר בקו, אך ללא ספק הוא פוגם בתלת-ממדיות של עיצוב הדמויות, ומכאן ברומן כשלמות.

קו נוסף המיוחד לסופרת זאת, שקשה עד מאוד שלא לחוש בו, הוא הנטייה (המכוונת, לדעתי) להעביד את הקורא בפרך, ואני משוכנע שנטייה זאת איננה מחויבת מעצם תבנית הרומן, אלא מנטיית לב עצמאית. כבר ציינתי לעיל כי ב"מוצרט" הקורא ממש מותש משפע הגיבורים ומשפע שמותיהם (לאחד הגיבורים יש 7 שמות, ובנוסף עוד כיוני חיבה – ע' 101)! אבל זה לא הכול, הרומן בנוי על קפיצות בין עלילותיהן של שתי משפחות – משפחת חידקל בבואנס איירס, ומשפחת גורמן במאר דה אורו; הקפיצות ממקום למקום (שמאות קילומטרים מפרידים ביניהם) אינן מתבהרות עד שלא קראת שני שלישים מהספר, כאשר גיבורים שונים משתי המשפחות מתחילים להיפגש זה עם זהו ואף להתחתן זה בזה (תיאו הבן של איסאק גורמן, מתאהב בקלאריסה, הבת של ליאון חידקל, ומתחתן בסוף עם נורה, בת אחרת של ליאון, ראו ע' 227, 281).

זאת ועוד אחרת, הסופרת דואגת שבאופן מלאכותי תהיה תסבוכת במוחו של הקורא באשר לסדר הקפיצות הנ"ל: לעיתים קרובות שואל גיבור בבואנס איירס שאלה, והתשובה עליה (כביכול!) ניתנת על ידי גיבור החי מאות קילומטרים מהגיבור הראשון, וברור שבשלב ההוא עדיין אין שום הכרות בין שתי המשפחות. יוצא שהקורא אנוס על פי המבנה לטעות ולחשוב שמישהו בבואנס איירס עונה לשאלה, ורק כעבור פסקה אחת או שתיים, ולעיתים אפילו אחרי קריאת עמוד שלם – מתברר לו שהוא טעה. הבלבול הזה איננו מחויב המציאות, והוא שייך לטעמי, ל"מדיניות" הסופרת להקשות סתם את חייו של הקורא. ב"חמסין" הבלבול המכוון מנותב לכיוון אחר: לויה קפלן, הגיבורה הראשית, מדברת בלבה אל מישהו בגוף נוכח, והקורא מתייגע, על הרוב ללא הצלחה, כדי לברר לעצמו אם היא מתכוונת לאביה, לדווידי שותפו, לנחום בנו, ז'אן-זאק אהובה לשעבר וכד' דמויות רבות ומגוונות; שלא לדבר על קפיצות בלתי צפויות "לגיטימיות" בין חלום למציאות, בין זיכרונות ילדות למציאות "עכשווית". כמעט מחצית הספר מבזבז הקורא על תהיות מן המין הזה, שאלוהים יודע למה הן מועילות.

הזכרתי לעיל את השפות הרבות בהן משתמשת הסופרת ברפליקות השונות שבשני הספרים – שהרי הסופרת אמונה על ההנחה שהקורא צריך לעבוד קשה, על כן היא מתרגמת את המילים הלועזיות רק פעם אחת. אם הביטוי יופיע כעבור 30 עמודים – זו בעייתו של הקורא, עליו היה ללמוד בעל-פה את הפתגם בלטינית, או את הרפליקה בספרדית. אם מדובר ביידיש נטו (להבדיל מיידיש מעורבת בספרדית) – הסופרת איננה מתרגמת כלל – "יידיש אי אפשר לא לדעת" אומרת אחת הגיבורות ב"מוצרט" (ע' 227), וזאת, כנראה גם דעתה של הסופרת.

מכל מקום, אני שכבר התנסיתי בקריאת "ספרי חובה" מייגעים בימי חיי, מודה שמזמן לא הותשתי כך בקריאת ספר כמו בשני הרומנים האלה של גבריאלה אביגור-רותם. לא יכולתי שלא להתרשם עמוקות מסגולות כתיבתה, אך חשתי לאורך רוב הקריאה (סופי הרומנים הם הרבה יותר קריאים מתחילתם – סימן שהיא יכולה, אך איננה מעוניינת!) שאני נענש על לא עוול בכפי. ברומן הראשון "ההתשה" מוחשת במיוחד, שכן לאורך עשרות עמודים מתבשר הקורא על עוד ילד שנולד לליאון חידקל ואישתו אידה, ועל עוד פסנתר שרוכש ליאון לרך הנולד כי להכשירו להיות מוצרט. כשהריטואל הזה חוזר על עצמו עשר פעמים (!) – זה באמת יותר מדיי!

אסיים את הרשימה הזאת בעוד שתי הערות:

א. שניים מגיבוריו של "מוצרט" הם דמויות "מוזרות" – רפאל, בנו של ליאון מזיז בכוח מחשבתו כלי שחמט, מוצא דברים שאבדו, עוצר שעונים, מכופף כפיות, מגלה עתידות ונסתרות (ראו ע' 66, 229, 236, 242, 249 ועוד) וסאריטה אחותו מנפצת בזמרתה כלי זכוכית (ע' 74). כל מי שקרא את "מאה שנות בדידות" של הסופר הקולומביאני גבריאל גרסיה מרקס, נתקל בדמויות "מוזרות" מן המין הזה, אלא ששם כל הרומן בנוי על דמיון ועל אבסורדים, ואילו "מוצרט" מתיימר להביא בפני הקורא סאגה ריאליסטית, והדמויות "המוזרות" האלו מודבקות בה באופן מלאכותי, אולי כדי ליישר קו עם האווירה הדרום אמריקאית שעל גיבוריה היא נכתבה.

ב. רוב הספרות "הנשית" שנכתבה בשני העשורים האחרונים קיבלה על עצמה מרצון את הקו "הקיפוחי", לאמור, אנחנו הנשים קופחנו על ידי הגברים, קולנו לא נשמע, וכאשר הוא נשמע, לא הוחשב מן הטעם שהממסד הגברי הוא עריץ, וגם איננו מסוגל להבין יצירה "נשית" איכותית. עמליה כהנא-כרמון כתבה על כך סדרה של מאמרים, ובצר לה היא "נאלצה" לפרש בעצמה את יצירותיה (על מהלך הפרשה המגוחכת הזאת יואיל הקורא לעיין בספרו של יוסף אורן, "הקול הנשי בסיפורת הישראלית, יחד 2001, ע' 71-13).

בעקבותיה הניחה יהודית קציר על הדוכן בבית הנשיא מניפסט כנגד קיפוח הנשים בספרות, וסופרות רבות אחרות ניהלו ומנהלות את מלחמתן בגברים בכלל, ובממסד הספרותי הגברי בפרט, באמצעות הפרוזה שלהן (אורלי קסטל-בלום, שולמית גלבוע, דורית רביניאן, דורית זילברמן, שלי יחימוביץ, יהודית רותם ורבות אחרות); יש שמגייסות למאבק את האירוניה (עדנה מזיא, עירית לינור וליהיא לפיד), ויש כמובן גם סופרות שאינן נוגעות כלל בנושא (סביון ליברכט, נאוה סמל ואחרות), וכל זאת מתוך תחושת אמת (אם תורשה לי פרפרזה לדברי יצחק רבין ז"ל), שספרות, כמו פוליטיקה אין בונים על מסכנות.

וכיצד משתלבת אביגור-רותם במסכת הזאת? ובכן, דרכה בנדון היא מן המתוחכמות ביותר: ב"חמסין" אין כלל טרוניות על הגבר החומס את עולמה של האישה, אבל ב"מוצרט" שמה הסופרת בפיה של אז'ה, אחת מגיבורות המשנה הנלעגות של הספר, נאום חוצב להבות אש (נוסח מדיאה!) על קיפוחה של האישה: "לכם יש חיים קלים, אתם הולכים לעבודה, אתם חוזרים מהעבודה ומוצאים תמיד בית נקי וארוחה מוכנה וילדים רחוצים, לכם אין גב שבור ורגליים כחולות מוורידים ועיניים נפוחות מנדודי שינה... אז מה הפלא שאנחנו נגמרות ככה, ואתם בגיל שבעים עוד מסתובבים כמו תרנגולים בחזה נפוח ובכרבולת אדומה לחפש לכם פרגית!" ("מוצרט" ע' 298).

כה נאמה אז'ה, ואתה הקורא, שמכיר אותה – תחליט את אשר תחליט!

במקום אחר אומרת מנואלה, גיבורת שוליים, המופיעה בקרקס כשהיא שוכבת על אריות, כי הם דוקרים ומסריחים כמו הגברים... ואת מנואלה זאת, בסופו של דבר, טרפו האריות המאולפים... (ע' 229). למרות התחכום, לא יכלה הסופרת להתאפק – "במלחמה כמו במלחמה"!

הקורא מצפה, בדרך כלל, ממחבר רצנזיה, כי יחרוץ את דינה של היצירה, שימליץ על יצירה טובה, ויחסוך ממנו קריאת יצירה כושלת. במקרה שלפנינו ממש קשה לספק את מאווייו של הקורא.

אני כן יכול להעיר כאן הערה סובייקטיבית מאוד: אחת הסיבות שאני קורא ספרים היא ההנאה האינטלקטואלית שאני שואב מהטקסטים. אני, כמובן, מוכן לעבוד קשה, כדי לזכות בסופו של דבר באותה הנאה המעניקה מעט אושר בעולמנו המיוסר – וכל זאת כאשר ברור לי שהיצירה (אשר מקבלת עצמאות תוך כדי כתיבתה) חייבה את היוצר להקשות עליי את הבנת דבריו. אני אינני מסתדר עם יצירה שברור לי כי היוצר מתעלל בי ללא צורך.

משה גרנות

* * *

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של תל אָבִּיבּ

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

ג'וזי לקח אותי לחוף הים של

תל אָבִּיבּ ישבנו בצל סככה

על החול ושתינו קפה יהודי

ג'וזי ישב בגופייה לבנה ומכנסיים קצרים

אני בחצאית שחורה על מכנסיים שחורים

ארוכים וחולצה אדומה עם שרוולים ארוכים

שמעליה כיסתה המטפחת שבה הוסתרו

כל שערותיי רק הפנים היפות

שלי למרות שאני שמנמנה היו

גלויות ג'וזי הסתכל על היהודיות

הצעירות עם התחת והשדיים

כאילו אין אללה בשמיים

יַעַנִי יפות כל כך מן השטן

ואני רק את הסנדלים הורדתי

ובאצבעותיי ליטפתי שוב ושוב את

החול של תל אָבִּיבּ והרגשתי

גם אני כבר ערומה כמו כל

השרמוטות היהודיות שגרמו

לזובי של ג'וזי להזדקף כמו אוהל

גם ג'וזי לא נכנס למים אבל בלילה

כאשר לש את השדיים הגדולים שלי

והכניס לי בחור את כל היהודיות שראה

על החוף אני הרגשתי איך אני מלטפת

את החול באצבעות רגליי המזדיינות

והייתי גם אני בשמיים של השרמוטות

המאושרות עם העור המלוח

חוף גורדון, 26.8.2014

פורסם לראשונה בגיליון 973 מיום 28.8.14

* * *

מנחם רהט

חלם זה כאן

ברוכים הבאים למדינת חלם: לא פעם נחשף הציבור להתנהגויות מופרכות של המדינה היהודית, מן הסוג שממש לא יעלה על הדעת, עד כדי תהייה: כלום זהו אותו "עַם חָכָם וְנָבוֹן" שעליו דיברה תורה? 

אכן, כן: על הצד האחד של המטבע נשקפת מעצמה אזורית: מדינת היי טק, אומת סטארט-אפ, עוצמה צבאית, כלכלית ומדינית. אבל מן הצד שני רואים חלם. יקצר המצע מלהאיר את כל הפינות האפלות של מחזה האבסורד הזה. רק דוגמה: בפיגוע הרצחני בנווה צוף, הוזעק לזירת הרצח מסוק צבאי להצלת חייו של הרוצח. קורבנו היהודייה נאלצה להסתפק באמבולנס. אפילו בחלם זה לא היה קורה.     

טירוף המערכות ניכר לאורך ולרוחב. כנופיית שלטון החוק משתלטת מתוך תחושת כוח בלתי מרוסנת על כל תחומי חיינו, מקבלת החלטות חסרות אחריות מבלי שתידרש לתת דין וחשבון לריבון האמיתי, הוא העם, ומבלי לשאת בגרם אחד של אחריות לתוצאות מעלליה. אני ואפסי עוד. אתם באמת רוצים להשפיע? להכתיב? לגיטימי, אבל רק דרך הקלפי. אל תכפו עלינו את עריצות המיעוט.

כנופיית שלטון החוק מפעילה כאן סטנדרטים כפולים ליהודים ולערבים, לאנשי ימין ולאנשי שמאל – והכל מבלי שנבחרה לכך. מדובר באפלייה כוחנית והנהגת אג'נדה רדיקלית, הרואה ביהודים פולש זר וחסר זכויות ביו"ש. כך מאיימת כנופיית שלטון החוק לגרש את רוכשיו הלגיטימיים של בית המכפלה מבתיהם; הורסת ללא שום חמלה בתי יהודים המהווים בגופם את השכפ"ץ של עם ישראל – בעמונה, מגרון, בית אל, עופרה, שדה בעז ועוד, ועכשיו 17 בתים בנתיב האבות, ומצד שני מטרפדת כל מהלך לגיטימי לגירוש מסתננים מוסלמים פורעי חוק, שאינם פליטים, ולא רק השתלטו על חייהם של תושבי שכונות דרום ת"א, אלא אף מכנים בעזות מצח נוראה את תושבי ישראל נאצים, מטיחים נאצות בפני תושבי השכונות: "חבל שהיטלר לא גמר אתכם," ו"זו לא ארצכם, תחזרו לאירופה," והופכים את חייהם לגהינום.

לפעמים נדמה שהממשלה במדינת חלם מאמצת במתכוון מדיניות חלמאית. כך היא מתעלמת במתכוון מבנייה איסלמיסטית פרועה, 'פוליטית', במימון אירופי-אנטישמי, של שכונות חדשות באזורים אסטרטגיים ביו"ש, בנגב ובגליל. ליהודים הורסים, ומהשתוללות הערבים מתעלמים. לא חלם? 

רק בחלם אפשר לכבול את ידי חיילי צה"ל, מול הטרור הרצחני (ע"ע אזריה). רק בחלם מתירים לאירגוני שמאל רדיקלי לחדור לתוך צה"ל ולשטוף מוחם של חיילים, להעבירם חינוך מחדש ברוח הקרן החדשה. רק בחלם מממנת הממשלה טיפולים רפואיים בנפגעי ופצועי אוייב (עזה, סוריה, פלשתינים) על חשבון מיטות המיועדות לישראלים. רק בחלם מוותרים בקלות דעת פושעת שכזו על זכויות היהודים בהר הבית ועל הזכות המינימלית להגנתם באמצעות מגנומטרים. לא חלם?

הלאה: מימון ממלכתי לתיאטרונים וקולנוענים שמפיקים יצירות שיטנה אנטי ישראליות; הדרת מרצים וסטודנטים מהימין באקדמיה שמתקיימת מכספנו, והפיכתה למוקד הסתה אנטי ישראלית ואנטי ציונית; שימור רוח השמאל גם בתאגיד השידור החדש (למשל ה'פרשן' החד צדדי משה נגבי הנצחי, שלעולם לא יוצב מולו, ולו רק לשם האיזון, פרשן מן המחנה הנגדי) – ועוד ועוד; ויקצר המצע לתיאור מדיניות החלמאות כאן ועכשיו.

החלמאות המדהימה האחרונה, היא הענקת מימון ישראלי נדיב ל'ייבוא' אנארכיסטים, שמכים את חיילי צה"ל, מחרפים ומגדפים אותם, ונרתמים למסע הדה-לגיטימציה הבינלאומי נגד המדינה.

והכי מדהים: בסופם של ימי התכתשויות, צעקות אימה, מבטי רצח בעיניים כלפי החיילים וגידופם, הם מקבלים צ'ופר יוקרתי: צ'פחות אישיות מידי ראש הממשלה נתניהו בלשכתו, וצילומי סלפי איתו. כדי שה-nice jewish boys וה-nice jewish girls יוכלו להתגאות בפני החברים, אחר שובם עייפים אך מרוצים לארה"ב.

קשה להאמין עד שרואים בעיניים. ערוץ 2 תיעד את סיפור המעשה: קבוצות של צעירים וצעירות יהודיים מהתפוצות, בוגרי "השומר הצעיר", מגיעים ארצה בסיבסוד המדינה בשיעור $3,000 לאיש, על מנת להכיר את החיים בארץ. אבל בפועל הם הופכים כאן לסוכני האוייב ממש. אין להם מושג ירוק מה קורה כאן, מי נגד מי, אבל יודעים לדקלם על 'אקיבוש' ומתייצבים לצד האוייב, נגד בני עמם. הם מתנדבים לסייע בהקמתה של התנחלות פלשתינית בלתי חוקית, ושמה 'צומוד' (משמעות השם: היצמדות לקרקע) בדרום הר חברון, והכל בהנחיית פעיל פלשתיני, עמרו מוסא. כשמגיעים חיילים לשטח, הם מתעמתים ומצלמים, וצועקים בבוז: "כל העולם רואה!"

מי יגלה עפר מעיניו של מנהיגם-לשעבר יעקב חזן, שקונן על גידולי פרא שכמותם: "רצינו לגדל אפיקורסים וגידלנו עם-ארצים."

ניחא השמאל. אבל איך זה שהמדינה נוהגת בחלמאות שכזו?

מענה לכך סיפק אלברט איינשטיין: "רק שני דברים ביקום הם בלתי סופיים: היקום עצמו והטיפשות."

והוא כמובן צדק: אין גבול לחלמאות. חלם זה כאן.

מנחם רהט

* * *

אילן בושם

שירים ל'חדשות בן עזר'

ספטמבר 2017

אדמה רַחוּמָה או נשף המסכות

כָּל כָּךְ הַרְבֵּה בָּאִים אֶל קִרְבָּהּ

וְהִיא לֹא מְסָרֶבֶת:

הַפַּיְטָן וְהַיַּרְקָן

הַשָּׁמֵן וְהָרָזֶה

הַזַּמָּר וְהַסַּנְדְּלָר

הַחוֹלֵם וְהַהוֹזֶה

הַסּוֹפֵר וְהַמַּסְגֵּר

הַיָּפֶה וְהַמְּכוֹעָר

הָאִכָּר וְהַמֶּלְצַר;

הַחֵרֶשׁ וְהַטִּפֵּשׁ

הַחִגֵּר וְהַפִּסֵּחַ

הַגַּנָּב וְהַקַּצָּב

הַמּוֹרֶה וְהָאוֹפֶה

הַהוֹגֶה וְהָרוֹפֵא

הַגִּדֵּם וְהָאִלֵּם

הַמּוֹרָה וְהַזּוֹנָה –

מִשְׂחָקָם עַל שְׁלַל הַתַּחְפֹּשׂוֹת

הָיָה מַזְהִיר

וְאֵין מָה לְהָעִיר.

על כלבים וחתולים

(א)

חָתוּל הָלַךְ לְאִטּוֹ

עִתּוֹתָיו אִתּוֹ,

יָדַע בְּדִיּוּק

מָה אִתּוֹ

וְאֶת הַסִּבָּה

שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְאִטּוֹ.

(ב) החתולה

הֵרִיחָה וְהֶעֱרִיכָה,

הִתְלַבְּטָה וְהִתְלַבְּטָה

וּלְבַסּוֹף לֹא אָכְלָה.

 (ג) חששות

הָאִישׁ נִכְנָס לַחֲנוּת

וְקָשַׁר אֶת כַּלְבּוֹ לְעַמּוּד תְּאוּרָה

כִּי לֹא רָצָה שֶׁהַכֶּלֶב יֵלֵךְ לְאִבּוּד,

בְּעוֹדוֹ נִמְצָא בְּתוֹךְ הַחֲנוּת וְהַדֶּלֶת סְגוּרָה.

לַכֶּלֶב הָיָה קָשֶׁה לְהִפָּרֵד

מֵאֲדוֹנוֹ שֶׁנִּכְנָס לַחֲנוּת

מֵחֲשָׁשׁ פֶּן יֵלֵךְ לוֹ שָׁם לְאִבּוּד.

 בתי קפה

שְׁנַיִם יָשְׁבוּ בְּגִנַּת בֵּית קָפֶה.

פַּרְפַּר הִתְעוֹפֵף בֵּין פִּרְחֵי

הָאֲדָנִיּוֹת שֶׁמִּסָּבִיב.

אֶחָד מֵהֶם נִסָּה לְתָפְסוֹ

וַחֲבֵרוֹ עָצַר בַּעֲדוֹ:

"תֵּן לוֹ עוֹד קְצָת לְפַרְפֵּר,

וְאֶת שְׁעוֹת חַיָּיו הַסְּפוּרוֹת אַל תְּקַצֵּר!"

צִפִּיָּה

הִיא יָשְׁבָה בְּבֵית קָפֶה

וְעִם כָּל מְכוֹנִית שֶׁצָּפְרָה

נִטְרְדָה מְנוּחָתָהּ

וְהִיא קָמָה מִכִּסְּאָהּ

כִּי הֵם קָבְעוּ שֶׁיָּבוֹא לְקַחְתָּהּ.

*

הִיא הָלְכָה לַשֵּׁרוּתִים

וּבִקְּשָׁה מֵאַחַד הַיּוֹשְׁבִים

לָשִׂים עַיִן עַל חֲפָצֶיהָ;

הוּא לֹא הֵעִיף בָּהֶם מַבָּט

רַק לִיוָה אוֹתָהּ בְּעֵינָיו לַשֵּׁרוּתִים.

זקיפות קומה

אִישָּׁה עִם גִּבֶּנֶת

נִכְנְסָה לַמִּסְפָּרָה

וְיָצְאָה בְּשֵׂעָר

מְסֻדָּר בִּקְפִידָה

זְקוּפַת קוֹמָה

כְּאִלּוּ הַחֲטוֹטֶרֶת נֶעֶלְמָה.

עֲרֻבָּה לְחַיִּים

עֲשֵׂה לְךָ מִנְהָג קָבוּעַ,

תַּכְנֵן מַעֲשֶׂיךָ לְכָל הַשָּׁבוּעַ.

זוג זקנות בבית קפה

– "יוֹפִי, אָז קָבַעְנוּ?" אָמְרָה זְקֵנָה א'

– "אָז בְּיוֹם שֵׁנִי לְסֶרֶט," אִשְּׁרָה ב'

– "וּבְיוֹם שְׁלִישִׁי לַמּוּזֵיאוֹן?" הִצִּיעָה זְקֵנָה א'

– "כֵּן, יוֹפִי! וּבְיוֹם רְבִיעִי לִשְׂפַת הַיָּם."

...אָז קָבַעְנוּ.

אילן בושם

* * *

משה כהן

קיטרוג לשמו

לפי הנתונים גבוה שיעור הפשיעה במגזר הערבי.

כל השנים נפנפו אזרחי ישראל הערבים בנתון זה והתלוננו על היעדר אכיפת החוק במגזר הערבי (אפלייה, גזענות וכיו"ב).

והנה החליטה ממשלת ישראל להקים תחנות משטרה ביישובים ערביים. 

ניתן היה לצפות לתגובה של שביעות רצון, אך לא, נתקלת הממשלה בהתנגדות נמרצת במגזר להקמת תחנות משטרה. 

זה תמוה, והמסקנה היחידה היא שמטרת הערבים היא לקטרג ויהי מה. 

קטרוג לשמו על מדינת ישראל הוא שם המשחק.

לתשומת לב "האנשים הנאורים" מיהו הפרטנר לדו קיום. 

דואגים לאופי היהודי של המדינה

"האנשים הנאורים" קוראים להחזרת השטחים כדי לשמר את האופי היהודי של עם ישראל. יופי, מאידך הם קוראים לקלוט רבבות אפריקנים כדי לשמור על "זכויות האדם".

לי זה נראה תרתי דסתרי. 

למסור שטחים כדי לקלוט נוכרים?

תמוה.

משה כהן

ירושלים  

* * *

 אהוד בן עזר

צהריים ל-3 ב"מאמאיה" הרומנית ב-400 שקל

בעקבות הכתבה של חברתנו תקוה וינשטוק במכתב העיתי הלכנו לאכול צהריים, בשלושה, במסעדה הרומנית "מאמאיה" ברחוב בן-יהודה 192 בתל-אביב.

לקחנו למנות ראשונות פעמיים רגל קרושה  עם חזרת ופרוסות לימון, ופעם כבד קצוץ עם בצל מטוגן. מעולה. וכן קערת חמוצים גדולה: כרוב, עגבניות ומלפפונים, הכול מעשה בית וטעים מאוד.

סלסלת לחם לבן. בקבוקי בירה, קולה וזרו.

מנה מרק צ'ורבה חמצמץ עם שני כדורי בשר, מעולה וממלא ממש כמנה עיקרית.

פלטה גריל מעורב. מצויינת, עם קערית ובה מנת צ'יפס כפרי עבה בסגנון הבית, טעימה.

ומנה אחרונה, איך אפשר לוותר –  פאפאנאש, מאפה רומני מצופה קצפת עם משרת דובדבנים חמוצים והרבה דובדבנים. מעולה. הכול בבישול ובהכנה ברמה ביתית גבוהה.

השירות מצויין. האווירה נעימה. מאוד אירופאית. במקרה כולם אשכנזים. במקרה רובם מבוגרים עד מבוגרים מאוד. במקרה רובם יוצאי רומניה ומזרח אירופה. המסעדה קיימת כבר 48 שנים. מפות לבנות. סכו"ם לכל מנה. מאחורינו ישב איש שבע-שנים, פליט שואה, מכשיר שמיעה באוזנו לכן דיבר בקול רם ושמענו אותו: הוא שריד יחיד מכל משפחתו בשואה והקים כאן בארץ משפחה.

עלה לנו 350 שקל, ועם הטיפ, 400 שקל. אכלנו באופן חכם כי לא לקחנו יותר ממה שיכולנו לאכול, ויצאנו שבעים מאוד ומרוצים מאוד. מומלץ, אם כי לא זול במיוחד. אין עסקית.

המלצרית המבוגרת, הגוצה והחרוצה, היא אגדה לעצמה.

בימי שישי ושבת המסעדה מוצפת סועדים ויש להזמין מקום מראש. בימות החול אין בעייה. המסעדה פתוחה גם בערב.

מאמאיה, מסעדת גריל רומני, בן יהודה 192. 03-5237784.

אהוד בן עזר

* * *

דבר חיובי אחד אולי יָצא

מהמשפח ששלח לכלא צבאי

את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

פתאום החלו להתעניין בעיתוני סוף השבוע

בתנאי הכליאה הקשים של חיילים אסירי צה"ל

שחלקם אולי לא היה צריך להגיע

לבתי הכלא המוזנחים והמפחידים האלה

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק עשרים ושלושה

חפירת הבאר הראשונה

במשלחת הראשונה שיצאה מיפו בקיץ 1878, תרל"ח, רכובה על גבי סוסים, לראות את אדמת מְלַאבֶּס שעל גבול הירקון – השתתפו רק דוד גוטמן ויואל משה סלומון ועימם רכב ערבי בשם זַאכְרִי. זאכרי שימש בתור פקיד ונציג של הסוחר הערבי-נוצרי מיפו, טַיַּאן. בבעלות טיאן נמצאו שלושה רבעים מאדמת הכפר – כך הבטיחם המתווך, סגן הקונסול הבריטי, חיים אמזלג.

שעות אחדות הסתובבו השלושה, בחום היום, לאורכה ולרוחבה של נחלת טיאן. האדמה עוררה בלב ר' דוד ויואל משה חשק רב לקנותה. היא היתה דשנה ופורייה מאוד, מישורית, ומי נהר הירקון שטפו על גבולה הצפונים והבטיחו השקייה לשדות ואולי גם דגים למאכל – ממש כמו בכפרי אירופה.

אבל כאשר חזרו השניים ליפו ציפתה לר' דוד וליואל משה אכזבה. התברר כי הקרקעות שרכש טאיאן במלאבס טרם חולקו וטרם נרשמו כחוק בספרי האחוזה של השלטון התורכי ויש חשש כי חלקן עדיין שייך לפלאחים, תושביהן בעבר. השניים הודו לאמזלג, שגם אירח אותם לישון בביתו, אך הודיעו שבתנאים האלה אינם מוכנים לבצע את הקנייה. ר' דוד היה למוד כישלונות. הוא איבד חלק מכספו בניסיונות הקודמים לקנות קרקעות אשר לבעליהן לא היו שטרי-מכר מאושרים על-ידי הממשלה, ולפיכך החליט הפעם להיות זהיר יותר.

ר' דוד ויואל משה חזרו לבתיהם בירושלים, כינסו את בני החבורה ומסרו דין-וחשבון משליחותם. על דעת כולם הוחלט להמשיך במאמץ הרכישה של אדמת מלאבס ולהיעזר בקשרים הטובים של אמזלג עם הסוחרים הערבים העשירים ביפו. יואל משה, שהיה בן-הארץ היחיד בחבורת "העולים החדשים" הללו וידע לדבר ערבית – היה יד-ימינו של ר' דוד במשא-ומתן, ושקד שהפעם לא ירמו את שולחו.

לאחר ביקורים נוספים ביפו ובמלאבס, יחד עם יהושע שטמפפר ויואל משה סלומון, רכש ר' דוד בסוף הקיץ, על שמו ובשם כולם, את הרבע האחר, הדרומי, של אדמות הכפר. השטח, 3400 דונם לערך, שהיה רשום כחוק בספרי האחוזה ושייך לסוחר הערבי-נוצרי מיפו, סלים קַסַּאר – נקנה במחיר אלף ומאה  נפוליאון זהב. הקרקע נמצאה מרוחקת מן הירקון, דבר שעליו הצטערו תחילה שלושת המייסדים, אך לימים נתברר שהיה לברכה למושבה הצעירה.

עתה היה נחוץ לחפור באר על הגבעה שבמרכז החלקה החדשה ולמצוא בה מים בהקדם – כדי שיהיה אפשר להתיישב על הרקע ולחרוש אותה אחרי הגשמים הראשונים של שנת תרל"ט, שלהי 1878.

*

בתוך החבורה הקטנה והנלהבת של המייסדים: גוטמן, סלומון, שטמפפר, גרינגארט, בלומנטל וכ"ץ, שכבר קצרה רוחם לעלות על הקרקע, הסתובב לאזאר עצוב והשתדל להסתיר את צערו. על כל חבר היה להכניס עתה חמישים נפוליאון זהב לקופת החברה, על חשבון רכישת "נוּמֶר" (מיספר, כלומר חלקה, ביידיש) במושבה העתידה לקום. והנה דווקא הוא ובנו הצעיר יהודה, שני החקלאים המנוסים ביותר מבין המתיישבים-לעתיד – נותרו כמעט ללא אמצעי תשלום.

מה יהיה?

 "אל תדאג, לאזאר," אמר לו ר' דוד, שהתמנה למנהל החברה שתקים את המושבה. "הכפר שנבנה יתנהל כמשק גדול, אחד, והוא יהיה משותף לכל החברים. מי שיעבוד אצלנו במו-ידיו, יקבל משכורת חודשית. אתה ובנך תהיו לא רק שותפים מלאים, בעלי חלקות, בחברה שלנו – אלא גם תעבדו עם הפועלים שנשכור. כך תוכלו להתקיים וגם תהיו בעלי נחלה. אני מצפה כבר בקוצר-רוח ליהודה. הוא הצעיר בחבורה.  יש לו ניסיון בחקלאות. הלוואי שיהיו לנו עוד הרבה בחורים כמוהו."

גם עם יהודה היתה לר' דוד שיחה.

"קראת לי ובאתי." פתח יהודה.

"בקרוב תעזוב את עבודתך בכתיבת המכתבים עבור השנוררים הירושלמיים ותתחיל עבודה חדשה בפתח-תקווה שלנו."

יהודה שמח שיוכל לפשוט סוף-סוף את בגדי ירושלים השנואים עליו, ולצאת למרחב. אבל מעינו הפקוחה לא נעלמו קמטי-הדאגה שנחרצו במצחו של האיש הטוב הזה, שהיה בגילו של לאזאר אביו, כבן חמישים.

"רק לשם כך קראת לי לבוא לביתך, ר' דוד?"

"לא. דאגה רבה יש לי, ולא רציתי לשתף בה את שאר חברינו, כדי שלא לייאש..."

"ומהי?"

"אתה יודע מהי המילה הערבית מְלַאבֶּס?"

"בגדים, מלבושים, ויש גם שקדים מצופים סוכר שנקראים בשם מְלַבִּיס."

"סרסורי-הקרקעות ביפות גילו לי שמכאן גם נובע שם הכפר שאת אדמתו קנינו. מדי תקופה היו יורדים אליו, להתיישב בו, פלאחים בריאים ורעננים מהרי אפרים, מסביבות שכם. אדמתו השחורה, הטובה, משכה את ליבם. אך עד מהרה היה אוויר הביצות הרע, ומי הירקון – מביאים עליהם מיני קדחת ודלקות מעיים קשות, והם היו נחלים ומתים. לא היה עובר זמן רב והכפר הנטוש-למחצה היה מלבס, כלומר, מתלבש, בגל חדש של מתיישבים מן ההרים, וחוזר חלילה, ומכאן שמו הרע."

יהודה נזכר בשיחה שהיתה לו עם לאה, בעלותם מהביקור בסילואן, שעה שהפחיד אותה במתכוון כדי לבחון אם לא תירתע מלבוא עימו למושבה החדשה.

"כאשר נעלה על אדמתנו," אמר לר' דוד, "תתחיל תקופה אחרת. מלאבס הישנה התלבשה באנשים – פתח-תקווה החדשה תמשיך להתלבש – בשדות, בעצים, ברחובות, בחצרות ובבתים. היא תהיה כפר חקלאי מסודר למופת כמו מושבת הטפלרים 'רפאים', ושדותיה – כמו באחוזות הבארונים שאותן היכרנו בהונגריה."

"הלוואי בני," אמר ר' דוד לצעיר. "אתה אולי תזכה לכך, אך מי יודע אם אני אראה את מלאבס החדשה."

"תזכה ותראה , אני בטוח."

*

את ראש השנה [תרמ"ט, שלהי 1878. – ממני, המלביה"ד] חגג יהודה עדיין בירושלים, בבית חותנו. לשולחן הגישו קערה של דבש ושל פירות ארץ-ישראל, מעט תמרים, צימוקים, ותפוחי-עץ קטנטנים שהיו, למרבה הצער, חמצמצים, צהובי-מראה וקמחיים, ולא דומים כלל לתפוחי הונגריה העסיסיים. ר' מנחם בירך את בני משפחתו ואורחיו בשנה טובה, הוא איחל צמיחת פירות משובחים בגנם של יהודה ולאה, ושיתקיים בהם הכתוב: "איש תחת גפנו ותחת תאנתו."

אבל בבית-הכנסת נדו לו רבים מבני-ירושלים, לעגו לו וריחמו עליו. לא די שהשיא את בתו-בכורתו לבחור-גרוש שמאיים להכניס הביתה שדים מבעד לחלון – הנה הוא שולח אותה שתחיה כאחת הפלאחיות – במקום של שממה וסכנת-נפשות, מקום שלא מתאים ליהודים להתהלך בו, ארץ שאוכלת יושביה במחלות, בעבודה קשה ובהפסד כספם.

ולא רק למנחם מאניש לעגו הירושלמים אלא לכלל בני-החבורה, ובייחוד לר' דוד – זאת בעיקר לאחר שנכזבה תוחלתם של רבים מבני-העיר לזכות בדמי תיווך נאים מכך שיסרסרו לגביר התמים חלקות-קרקע שאינן בנמצא.

"הלוואי שלא יהיו בתיהם – קבריהם!" – אמרו הירושלמים הוותיקים על חבורת המשוגעים הללו שקמה מקירבם. "עבודת האדמה היא לא עניין של יהודים! וכי לשם מה קיימים הערבִֶּרְס, הערבים?"

*

אחרי החגים נפרד יהודה מלאה אשתו הצעירה, מלאזאר אביו ומשאר בני-משפחתו, וירד מירושלים ליפו. כך עשה לפי ההוראה של ר' דוד, שיצא מירושלים יחד עם יהושע, מיד לאחר חג הסוכות, דרך יפו, אל הגבעה שבאדמת קָסָּאר בכפר מלאבס, שתיקרא מעתה – פתח-תקווה.

ביפו הוטל על יהודה לפגוש בערבי מוּגְרַבִּי, שמוצאו מצפון-אפריקה, בשם חַג' סַלַאמֶה; יהושע שכר אותו בתור שומר על הנחלה החדשה וגם ממונה על התחבורה ממנה ליפו ובחזרה. יהודה לן לילה אחד ביפו, ולמחרת בבוקר חיכה לו חג' סלאמה, בראש שיירה של חמורים, שהיו עמוסים קרשים וחומרי בניין אחרים, לצורך חפירת הבאר הראשונה, אשר ר' דוד ויהושע כבר היו עסוקים בה.

השניים יצאו מיפו בכיוון צפון-מזרח כשהם פוסעים בחולות, בין פרדסים ומשוכות-צבר מלאות אבק. שמש סתיו יקדה מעליהם. יהודה קנה ביפו כובע-איכרים רחב-שוליים, כמוהו נוהגים לחבוש אנשי-אירופה והמתיישבים באמריקה ובדרום-אפריקה. בבגדיו היה מוסתר היטב האקדח שנתן לו סיטשי. בפיו – המקטרת דמויית ראש-אדם, שהעלתה עשן. לחלוק הירושלמי המפוספס, ולמעיל השחור – לא היה עתה זכר.יהודה חזר להיות לבוש כבן-אירופה.

ליד הדרך, מצד שמאל, עברו על פני בית-אבן גבוה שהיה מרובע כקוביה ומסתתר בין עצי שקמים עתיקים. הבית היה סגור, ובמעקה השטוח של גגו ניראו חרכי-ירייה, כמו במבצר.

"מי גר כאן?" התעניין יהודה.

"אף אחד לא גר כאן," ענה חג' סלאמה. "ירחם אלוהים על מי שהיו גרים פה!"

"מה קרה להם?"

"לפני הרבה שנים בא ליפו אנגלי אחד, חַוַּואגָ'ה מוֹדֶל, קנה את האדמה ובנה את הבית הזה. הוא התיישב וגר בו עם אשתו הצעירה, שנים אחדות. לילה אחד התפרצו לבית שודדים מן הכפר שֵיח' מוּנִיס, הנמצא מעבר לירקון. השודדים הסתתרו בפרדס, כאן, מצד ימין, והיו חמושים בסכינים ארוכות. הם התנפלו על חוואג'ה מודל ושחטו אותו, ואת האישה היפה לקחו בשבי אל הכפר שלהם ואף אחד לא יודע איפה היא – עד עצם היום הזה. מאז עומד הבית ריק. טפו! כל מי שעובר כאן נבהל למראה שלו. בלילות רוקד השטן, יַחְרַבּ-בֵּיתוֹ, עם השֵׁדה עוֹפְרִית בחדרים הגדולים, הוא זולל וסובא, והנפיחות שלו נשמעות בכל הסביבה!"

*

השניים המשיכו את דרכם בשתיקה, רק מדי פעם עצר אחד החמורים ונתן קולו בנעירה ממושכת, כמתאונן על המשא הכבד שהעמיסו על גבו. חג' סלאמה היה ממהר אליו ומדברנו בנעיצת מקל מאחור.

הם יצאו את פרדסי יפו ועברו עתה ליד המושבה הגרמנית שָׂרוֹנָה (שלימים תיקרא בשם הקריה, בתל-אביב). שרונה הוקמה עשר שנים לפני פתח-תקווה, בידי המתיישבים הטמפלרים הגרמנים. הבתים הכפריים היו בעלי גגות רעפים אדמדמים-חומים, כמו באירופה, סגנון שנחשב חדש בארץ, ושונה לגמרי מן הבנייה המזרחית של הערבים, שלא ידעו את השימוש ברעפים. יהודה היה סקרן לראות כיצד התפתחה המושבה, שהיתה הגדולה והמודרנית מכל מושבות הגרמנים בארץ-ישראל. איך הם מעבדים את השדות, מה הם זורעים, ומתי, ומה אפשר ללמוד מניסיונם החקלאי באזור הזה. אך לא היה זמן לעצור.

השיירה המשיכה עד שהגיעו לוואדי מוּסרארָה (לימים נקרא שמו נחל איילון) שבאפיקו זרמו מעט מים מעלי-ירוקת. לאיטם ירדו החמורים ועלו, בגדה המזרחית, ללא גשר, והמשיכו לפסוע צפונה בחולות עמוקים.

"זאת הדרך היחידה?" שאל יהודה בחשד.

חג' סלאמה הסביר כי בחורף, כשהחולות כבושים מן הרטיבות, אפשר ללכת עליהם ישר, מזרחה, דרך וַאדִי אִל-עַסַל [גיא הדבש, לימים בני-ברק. – ממני, המלביה"ד], עד מלאבס. אבל במשך הקיץ, וגם עכשיו, כאשר הרגליים עדיין שוקעות בחול, משתמשים בדרך האחרת, הארוכה-יותר והצפונית, לאורך הירקון. כשיתחילו הגשמים הכבדים – תיעשה הדרך הכבושה הזו, שאליה הם פונים עתה – כולה בוץ, כולה ביצה, ולא ילכו בה.

"אבל עוד מעט, כשירדו הגשמים," אמר יהודה, "הוואדי בוודאי יתמלא מים, ובלי גשר לא יהיה אפשר לעבור אותו!"

"הכול מאלוהים!" אמר חג' סלאמה. "כשיבוא החורף – אתם זקוקים לרחמיו. ואם בן-חיל אתה, ויודע לשחות – תוכל לרדת עם סוס למוסרארה, לאחוז בזנבו – וכך, בעזרת אלוהים, תצליחו לעבור בשחייה את הנחל."

"ואם לא?"

"מעליש, מה לעשות?  חבל על הסוס!"

*

הדרך בחולות התפתלה בין גבעות כורכר של מקום שנקרא בשם בַּאבּ-אִל-הַוַּה [שפירושו – שער הרוח, ובעתיד רמת-גן.­ ממני, המלביה"ד]. חג' סלאמה היה מעיף מבטי-חשד לצדדים מדי פעם, כשהוא אוסף את כנפות מכנסיו הרחבים, התפוחים, ומדשדש בחול החם ברגליו היחפות, שכפותיהן נתקשו כסוליות. קריאות-הזירוז ששלח לעבר החמורים, נשמעו קצת מבוהלות.

"מה קרה?" שאל יהודה.

"לא עלינו, לא עלינו," מילמל חג' סלאמה, "בגבעות של באב-אל-האווה מתחבאים השודדים הכי גרועים שמתנפלים על העוברים-בדרך אפילו באמצע היום – יַחְרבּ ביתם ותקולל דתם וערוות אימם עליהם, כלבים בני-כלבים ארורים!"

"הה!" קרא לפתע יהודה.

"מה קרה?" נבהל חג' סלאמה וביקש לעזוב את החמורים ולברוח.

"שם דבר. חזור!" קרא לעברו יהודה. "סתם התלוצצתי."

"אתה אל תפתח פה לע'וּלֶה, למפלצת המפחידה. אנחנו אומרים: שני שלישי הגבורה – לדעת מתי לברוח. באתי לכאן שנים לפניך, חוואג'ה יודה, ומדוע לא תלמד ממני – הזהירות בדרכים משתלמת ואילו החיפזון בא מן השטן."

עתה פנו שוב מזרחה כאשר משמאלם, לצד צפון, משתפלות בקעות לעבר הירקון. בין צמחי הינבוט רעו עדרי כבשים ובמורד, סמוך לנחל, התפלשו גָ'מוּסִים (תאואים), בירוקת הביצה. על חוף הביצה ניצבו אוהל-שיער עלובים אחדים; ילדים כהים, מדובללי-שיער, התרוצצו סביבם ורקדו וצרחו ממרחק-מה קריאות משונות לעבר השיירה. הם נראו כלהקת ציפורים שחורות שאיבדו את הכושר להמריא.

כאשר ירדה השיירה מן הגבעה האחרונה, לעבר הנחלה החדשה, נשקפה לעיני יהודה ערבה אפורה-צהובה שהשתרעה לכל מלוא-העין, עד לרגלי הרכסים המכחילים של הרי אפרים במזרח. שום אדם, שום עץ – לא נראו בכל המרחב הזה. רק לרגלי ההרים, במרחק, נשקפה כיכר ירוקה  ולידה תל ומבצר עתיק בראשו: אַנְטִיפַּטְרוֹס [הוא מבצר אפק, החָרב כיום. – ממני, המלביה"ד], הניצב על מוצא הירקון, ליד רַאס-אִל-עֵין [ראש העין], והמעיינות שמהם נובע הנחל.

יהודה וחג' סלאמה המשיכו אל הגבעה שבנחלת קסאר. שם, ליד ערימת אבני-כורכר מסותתות, מוכנות לדיפון הבאר, נמצא אוהל מלבין, בודד. זו היתה ראשיתה של פתח-תקווה: אוהל-מגורים וחפירה טרייה, אשר מעליה נטוייה קורת עץ גדולה, ובאמצע – גלגלת וחבל כרוך עליה, וקצהו משתלשל כלפי מטה. [הבאר הזו, המכוסה כיום במשטח בטון, מקומה בפינה הדרומית-מערבית של כיכר המייסדים. – ממני, המלביה"ד]. מסביב לבאר השתרעה אדמה שחורה שהצמיחה שיחי ינבוט ושרידי קנים של דורה שנזרעה עליה בקיץ האחרון, הקנים הקטומים היו כבר שחורים מרטיבותה טל בבקרים ומיקוֹד שמש הקיץ המייבשת, בצהרי-יום.

"ברוך הבא לפתח-תקווה!" קידמו ר' דוד מאיר גוטמן ויהושע שטמפפר את פני יהודה. "הגעת בזמן. אנחנו אובדי עצות."

"מה קרה?" חשש יהודה.

"הקבלנים הערבים הפסיקו את חפירת הבאר, כי לא מצאו מים בעומק שעליו סיכמנו בעת תחילת העבודה."

"טוב," אמר יהודה. "נמשיך לחפור בעצמנו."

"איך נדע לחפור באר?" שאל ר' דוד.

"יש לנו מורה טוב, אבל קצת יקר." אמר יהודה. "והוא ילמד אותנו לעשות במו-ידינו כל עבודה נחוצה."

"כן? ומיהו? מה שמו?"

"הניסיון." השיב יהודה.

וכך היה. עוד באותו יום השיל יהודה מעל רגליו את הנעליים, ירד בחבל אל קרקעית הבאר והחל לחפור בה. ר' דוד ויהושע עזרו לו, בעמדם למעלה, בהעלאת דליי העפר באמצעות הגלגלת, ובריקונם. כאשר ראו הקבלנים הערבים כי היהודים ממשיכים לחפור את הבאר בכוחות עצמם, התפשרו על מחיר העבודה והסכימו להמשיך בה ככל שיידרש, הפעם כפועלים יומיים.

 במשך שבועיים המשיך יהודה לרדת מדי יום אל קרקעית הבאר ולחפור בה, עד אשר נמצאו המים, בעומק של כעשרים וחמישה מטר. אותו יום היה יום חג לחבורת הגברים הקטנה שהתגוררה באוהל – ר' דוד, יהושע, יהודה (בן-דודו של יהושע), ומיכל ליב כ"ץ, כולם מיוצאי הונגריה. הפועלים הערבים ביקשו מיד מתנת-כסף נוספת על המוסכם עימם, "בקשיש", גמול מקובל, לדבריהם, לכל המביא את בשורת המים.

ר' דוד נהג בפועלים הערבים רוחב-לב, ובשכר זה יעצו הללו למתיישבים לשאוב את מי הבאר הראשונים, מי הבתולים – ולהביאם שי לנשותיהם, סגולה בדוקה ומקובלת להריון ולפריון.

*

לא חלפו ימים רבים ולאזאר בא מירושלים, ועימו מתיישבים נוספים, ובהם גם עולה חדש נוסף מהונגריה, דוד רֶגְנֶר שמו. רגנר היה איש גדול, שמן וטוב-לב, בעל ניסיון קודם בניהול אחוזה חקלאית רחבת-ידיים בהונגריה. ר' דוד גוטמן הזמין אותו במיוחד מהונגריה לבוא להיות מנהל העבודות החקלאיות של המשק בפתח-תקווה. רגנר קיבל עליו את התפקיד ברצון, ומיד הורה להזמין אצל המתיישבים הגרמניים בשרונה מחרשות אירופיות גדולות, ומהונגריה – להביא משדדות כבדות ומכונת קצירה. הוא אמר שאסור לחרוש את אדמה במחרשת ה"מסמר" הפשוטה ולעבד אותה בשיטות הפרימיטיביות של השכנים הערביים.

"מצידי שהם ימשיכו לגרד את האדמה בפרדות ובסוסים," ליגלג רגנר וקבע: "אנחנו נביא שוורים חזקים שיוכלו למשוך את המחרשות החדישות."

בבוא לאזאר כבר היה אפשר לשאוב מים, בדלי וחבל, מן הבאר. לאזאר חלץ אף הוא את נעליו, וכדרך הערבים החל לגבּל לבני-טיט. הוא התקין עיסה רטובה מאדמת החימר, בלל אותה בקש ולש ברגליו את החומר הבוצי וצר ממנו לבנים שאותן הניח להתייבש בשמש. לאחר ימים אחדים, כשנתייבשו, בנה מהן בית ליד הבאר, ציפה אותו בטיח, כנגד הגשם, וקירה אותו בגג עשוי קנים, קש וחימר שנתמכים בקורות עץ מלמטה.

לאזאר החל לבנות טַבּוּן: תנור עשוי חימר, שצורתו דומה לקדרה או לקערה עמוקה הפוכה עם פתח עגול למעלה ועליו מותקן מיכסה תואם בעל ידית ארוכה. לטבון לא היתה קרקעית משלו, והוא הונח על תשתית, מעין גומה רדודה בקרקע; לאזאר ריצף את הגומה בחלוקי-אבנים, הניח עליה שכבת אפר וחול, ועליהם שוב חלוקי-אבנים וחצץ. את התקנת הטבון למד מהערבים. הטבון פותח בארץ-ישראל מפני שבתקופה ההיא כבר לא נמצאו בה עצים להסקה. הבערתו נעשתה לא מבפנים אלא מבחוץ, בקש, בקוצים, בעשבים יבשים ובעוגות מיובשות של גללי בהמות, גם בגֶפֶת הנותרת לאחר שאוצרים את השמן מן הזיתים; והיה אפשר לאפות בו את הלחם וגם להניח בו תבשילים.

יהודה וחבריו בנו רפתות לשוֹרי-העבודה שאותם התעתדו להביא כדי לחרוש את האדמה במחרשות הכבדות. מחוסר יכולת להקים מבנה גבוה שיהיה חזק דיו לעמוד בנגיחות השוורים, התחכמו וחפרו מחפורות גדולות וכיסו אותן מלמעלה בגגות של קש וחימר. הם קבעו את תוכנית המושבה שתוקם – חילקו את הקרקע לעשרים וארבעה מגרשים, בקו העולה מן הבאר צפונה, בנחלת קסאר, לאורך דרך הקיץ ליפו (שלימים נקראה בשם רחוב פינסקר). הבתים היו עתידים להיבנות בחלקים הפונים לרחוב, האורוות והרפתות בצד החיצוני, וקיר-חומה יחבר את כל האוּרווֹת מסביב, לשם ביטחון.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

אלון חכמון

להחזיר עטרה ליושנה

מתוך המקומון פתח-תקווה

(גיליון 929 מ-30.8.17)

 שמופץ ע"י עיתון מעריב

סגן ראש העירייה איתי שונשיין מבקש להחזיר לסמליל של העיר את המחרשה ועץ התפוזים.

לקראת פתיחת חגיגות 140 שנים לעיר פתח-תקווה פונה סגן ראש העירייה איתי שונשיין אל ראש העירייה איציק ברוורמן, להחזיר את המחרשה ועץ התפוזים מתוך סמלה ההיסטורי המיתולוגי של העיר לסמליל הנוכחי שפותח עם מיתוגה של העיר מלפני כעשור.

בפנייתו אל ראש העירייה מציין סגן ראש העירייה שונשיין, העומד בראש מנהל התרבות:

"קיימת חשיבות רבה במיתוגה מחדש של פתח-תקווה כאם המושבות באמצעות סמלה ההיסטורי של העיר."

סמלה ההיסטורי של העיר מבוסס על "בול פתח-תקווה" משנת 1908 שהנפיקה הקונסוליה האוסטרית.

ציורו עוצב בידי צייר אלמוני, אולם יש מי שמייחס אותו לאחד מהאבות המייסדים של העיר יהודה ראב ז"ל.

בתחתית הסמל הוטבע הפסוק "עובד אדמתו ישבע לחם" הלקוח מספר משלי ומדגיש את חשיבות עבודת האדמה כחלק מפיתוחה של העיר.

אלון חכמון

* * *

אהוד בן עזר

קיבלנו את בול פתח-תקוה משנת 1909

בול פתח-תקוה משנת 1909, כנראה לפי רישום של יהודה רַאבּ

[מתוך: חדשות בן עזר, מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח, גיליון מס' 546, יום שני, י"א בסיון תש"ע, 24 במאי 2010].

סוף-סוף הצלחנו להשיג את בול פתח-תקווה משנת 1909 במחיר מציאה של 50 דולר + 5 דולר דמי משלוח, אצל הבולאי אד רוזן מהחברהHouse of Zion  מקליפורניה, המתמחה בסחר בבולים על נושאים יהודיים, ובבולי ארץ-ישראל לכל סוגיהם. hsofzion@aol.com

לשם השוואה – ערכו המשוער של הבול שלנו הוא לפי הקטלוג 125 דולר, ואילו מעטפה עם בול פתח-תקוה מוחתם בחותמת אדומה של ועד המושבה, ועליה גם חותמת של הדואר האוסטרי ביפו, והיא ממוענת "למרת יהודית אפשטין, אצל המורה יפה, בבת-שלמה" – מחיר רכישתה 675 דולר, וערכה המשוער 1500 דולר, והיא נחשבת פריט נדיר ונחשק אצל האספנים.

מסורת אצלנו במשפחת רַאבּ, מפי דודי אלעזר בן עזר (ראב) ובנו עמנואל – שאת הרישום הראשון של בול פתח-תקווה צייר סבי יהודה ראב (בן עזר), ולפיו נעשה הציור הצבעוני של הבול ההיסטורי משנת 1909. אין לנו עדות כתובה על כך.

על הבול למעלה כתוב פתח=תקוה ולמטה מימין 14 ולמטה משמאל י"ד, כלומר המחיר בעברית, במטבע תורכית, פארה. באמצע ציור של מחרשה ועץ תפוזים, על רקע שתי גבעות וצמרות פרדס ביניהן – בגוונים של ירוק; תפוזים בצמרת העץ – בכתום; והמסגרת החיצונית והכיתוב – בכתום על שחור. כלומר, הבול הודפס בשלושה צבעים, כנראה נפרדים, בטכניקה הנהוגה אז – בשחור בכתום ובירוק.

בעיתון הבולאות הישראלי "שֹׁבֶל", גיליון 66 מחודש אפריל 2007, כותב הבולאי משה רימר על תולדות בול פתח-תקווה תחת הכותרת "ובטח ישמח ויאמר שהחיינו". [אנחנו לא בטוחים שזוהי רשימה ממצה ונכונה בכל הפרטים, כי גם אין בה כלל המידע היכן וכיצד צוייר והודפס הבול].

כותב רימר: בשנת 1909 התמנה יצחק גולדנהירש לראש הוועד של המושבה פתח תקווה, ומיד עם כניסתו לתפקיד החל בביצוע רפורמות לטובת התושבים. בפתח תקווה של אותם ימים לא פעל סניף דואר, ומי שביקש לשלוח מכתב, נאלץ לכתת רגליו עד ליפו הרחוקה. יצחק גולדנהירש הגיע להסכם עם מנהל הדואר האוסטרי [ביפו] על פתיחת סניף של הדואר האוסטרי במושבה.

בהסכם נקבע שעל על מכתב שיישלח מפתח תקווה תודבק תווית מיוחדת שהונפקה על ידי ועד המושבה. הדואר האוסטרי התחייב להוביל ללא תשלום את המכתבים המיועדים למושבות האחרות בארץ ישראל, ובתמורה יעדיפו תושבי פתח תקווה לשלוח את מכתביהם לחוץ לארץ באמצעות דואר האוסטרי. [ובאמת כל הבולים על מכתבים וגלויות של משפחתי מאותה תקופה נושאים בולים אוסטריים].

בשנת 1910 הלשינו יריביו הפוליטיים של יצחק גולדנהירש לשלטון התורכי על דבר קיומו של ההסדר. גולדנהירש זומן לחקירה בפני הקאימקאם ביפו, והואשם בשיתוף פעולה עם המעצמה האוסטרית כנגד השלטון התורכי. בהשתדלותו של המלונאי בצלאל קמיניץ נחלץ גולדנהירש מצרה. הקאימאקם קיבל במתנה שלושה בקבוקי עראק, 200 סיגריות מיובאות ושישים פרנק במזומן, ובתמורה נכתב בפרוטוקול החקירה כי התוויות שהודבקו על המכתבים נועדו לפרסם את עסקי הפרדסנות של ראש הוועד, וכי האותיות י"ד שעל התווית הן ראשי תיבות של שמו, יצחק דוד גולדנהירש (שמו האמיתי היה יצחק גולדנהירש, והתוספת "דוד" הומצאה בו-במקום לצורך הפרוטוקול). בנוסף התחייב גולדנהירש להפסיק להדביק את "תווית הפרסומת" על מכתבי פתח תקווה.

הנפקת הבול העברי התקבלה בהתלהבות על ידי המתיישבים היהודים כפי שניתן ללמוד ממכתבו של צבי הירשפלד מראשון לציון:

"הנני שולח לך בזה שני בולים תווים מרקאות פוסט של המושבה פתח תקווה ובטח ישמח ויאמר שהחיינו. לומר הבולים האלה המה להפוסט הפנימי של פתח תקווה ליתר המושבות ובקרוב יופיע גם פה במושבתנו מרקאות כאלה ויתן הנותן שבקרוב יתחיל גם כסף עברי לעבור בשוקי ציון."

עד כאן מדברי משה רימר.

בעקבות הציור של הבול נוצר גם הסמל ההיסטורי של עיריית פתח-תקווה, שיש בו האלמנטים של המחרשה ועץ התפוזים וצמרתו עם התפוזים, אך בצבעים שונים במקצת משל הבול, ובתוספת הכיתוב למעלה "עיריית פתח-תקוה" ולמטה "עובד אדמתו ישבע לחם".

ומדוע לא נותר שום בול אצלנו במשפחה? ייתכן כי מחוסר תשומת לב, ויותר מתקבל על הדעת כי מאחר שבתקופת מלחמת העולם הראשונה חיפשו התורכים כל בול "ציוני" וכל סימן להיבדלות לאומית עברית, עד כי גם את ארכיון המושבה קברו – השמידו בבתי המושבה גם את הבולים האלה מחשש להפללה בעטיים.

אהוד בן עזר

* * *

איתי ראובני

ג'ורג' סורוס, מיליארדר בשירות אויבי ישראל

קטע ממאמרו באתר "מידה", 16.8.2016

[בשיחה עם מכרים טען אחד מהם כי ג'ורג' סורוס אינו נגד ישראל אלא רק נגד ממשלת ישראל. החלטנו לרענן קצת את זיכרונם אף-על-פי שאינם קוראים את המכתב העיתי, כי רמתו נמוכה מדי לטעמם].

 ג'ורג' סורוס נמנה עם הפילנתרופים הגדולים והוותיקים בעולם, ומוסדות "החברה הפתוחה" שהקים הם בעלי השפעה ברמה גלובלית. לפי המסמכים שהודלפו, אחד הגופים המרכזיים ברשת זו, 'קרן החברה הפתוחה', תיפקד הן כמממן והן כלוביסט, תוך קידום האג׳נדה שלו במגוון נושאים בפרלמנט האירופי ובמסדרונות הממשל האמריקני. הסכם הגרעין עם איראן, הפצת הנרטיב הפלסטיני ועידוד הגירה בינלאומית הם רק חלק מהנושאים המוזכרים.

אחד המסמכים שהודלפו חושף באופן חלקי את התמיכה הכספית והלוגיסטית לארגונים לא-ממשלתיים המעורבים בסכסוך הערבי-ישראלי. המסמך מפרט את המימון שניתן לארגונים העוסקים בערביי ישראל, חלקם מעורבים בצורה עקיפה בקמפיינים אנטי-ישראליים כמו ה־BDS וצורות נוספות של דה-לגיטימציה לישראל. המענקים מנוהלים על ידי "המשרד הערבי האזורי – אזרחים פלסטינים בישראל" היושב בעמאן, שבראשו עומד עמאר אבו-זיאד. בעבר התמחה אבו-זיאד במשרד עורכי דין ברמאללה כחלק מהתוכנית המשפטית של 'קרנות החברה הפתוחה'.

בין היתר מצוין במסמך מענק בסך 400 אלף דולר שניתן בשנים 2015-2014 לארגון עדאלה, לצורך "קידום זכויות המיעוט הפלסטיני בישראל באמצעות לובי וחקיקה." 150 אלף דולר בשנים 2015-2013 לארגון מדה אל-כרמל, לקידום "הבנה של השפעת החוקים המפלים הישראלים על האזרחים הפלסטינים בישראל ולפעול לשינוי מדיניות." 110 אלף דולר בשנים 2015-2014 לארגון מוסאוא, לבניית "רשת בינלאומית של תמיכה למיעוט הפלסטיני הערבי בישראל, ולאתגר את הפרות זכויות האדם שהם מתמודדים עימן." 100 אלף דולר בשנת 2015 למכון המחקר 'מולד' כדי "לייצר תמיכה ציבורית ופוליטית נגד ההתנחלויות באמצעות מחקר בנוגע להשלכות הכלכליות שלהן, לגרות שיח פוליטי ולהציג המלצות מדיניות לסיום הכיבוש הישראלי."

בנוסף, על פי דיווחים שהוגשו לרשם העמותות הישראלי, נכון לשנים 2015-2014, הארגונים בצלם, שוברים שתיקה, גישה, עיר עמים, מחסום ווטש, ויש דין, קיבלו כסף מגופים של החברה הפתוחה בסכום מצטבר של מיליוני שקלים. גם הקרן החדשה לישראל מוזכרת במסמך, כמי שקיבלה מענק בסך 837 אלף דולר בשנת 2015 לתמיכה בפרויקט של "תוכנית הרמן שוורץ למשפט וזכויות אדם." מטרת המענק היא "חיזוק יכולות הלובינג המשפטי של צעירים פלסטינים בעלי רקע משפטי על ידי למידת תואר במשפט הומניטרי בארה"ב, יחד עם אפשרויות התמחות בישראל." יש לציין כי ללא קשר לקרן 'החברה הפתוחה', הקרן החדשה מממנת גם את כל הארגונים הישראליים שהוזכרו לעיל.

איתי ראובני

אהוד: למאמר השלם על פעולותיו של שונא ישראל ג'ורג' סורוס קיראו באתר "מידה". כזכור, הצלם-המרגל הפלסטיני של ארגון "בצלם" בחברון (ארגון הנתמך על-ידי הקרן החדשה לישראל, הנתמכת על-ידי קרן של סורוס) –הוא שסיפק את אחת ההוכחות למשפח שעשתה מערכת המשפט הצה"לית, ההזוייה והמנותקת מן המציאות, בשלחהּ את סמל אלאור אזריה ל-18 חודש מאסר קשים בכלא 4!

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"נקמתו של הקבונאורי"

להלנה בובינסקה

1935

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 17.3.1972

לפני 45 שנים

יש ספרים שאלמלא ראית אותם במו עיניך, בכריכותיה הירוקות של הוצאת שטיבל, דומים היו עליך שאינם אלא אגדה. ואילו קראת עליהם כיום רשימה בעיתון היית מטיל ספק, אם בכלל הם קיימים או שמא בדה אותם בעל המדור הזה מליבו. אחד הספרים הללו הוא "נקמתו של הקבונאורי" מאת הלנה בובינסקה. אך לא רק הוא.

הקבונאורי הוא נער אסופי בשם ניקו, אשר בהיותו תינוק נמצא על מדרגות בית בקרן רחוב רוסטוולי בטיפליס, בירת גרוזיה. הוא גדל במשפחה המאמצת אותו. בעודו ילד, עוברים על פניו אימֵי מלחמת-האזרחים. הרג פועלים בולשביקים. נסיגת הצבא הלבן. כניסת הצבא האדום לעיר. בתקופת שלטון הלבנים מאבד ניקו את משפחת אביו מאמצו, הנמלטת מן העיר. בחיפושיו אחר אביו הוא מתיידד עם חיילי הצבא האדום והם דואגים להכניסו לפנימייה של בית-ספר בעיר. כל נערי הפנימייה הם חברי ה"קומסומול", ומובן שעוברות עליהם עלילות רבות בנוסח מלחמת הקידמה בכוחות הריאקציה. ואולם אין בספר, בפרקיו אלה, אף חלק שבחלק מחינו המופלא של ספר רוסי אחר על תקופה זו: "רפובליקה שקיד".

העלילה יוצאת-הדופן ביותר נופלת בחלקו של ניקו. בקיץ הוא יוצא עם ידיד של משפחת "הוריו"-מאמציו, איש הררי בשם טשהיא, אל שבטי השוזורים, השוכנים בהרים. ושם, בסקלה (מקום-מושבו של שבט), נודע לו סוד מוצאו. אין הוא כלל ניקו טולקטשוב – שמו האמיתי הוא קבונאורי, ושוזורי הנהו. הוא אחרון הגברים לשבט קבונאורי, אשר מריבה עתיקה, בגלל גאולת-דם, שוררת בינו ובין בני שבט גיבאורי, השוכנים בהרים אף הם. כדי להצילו מנקמת בני גיבאורי, הבריחו טשהיא לטיפליס והניחו ברחוב, אך פקח עין על מאמציו וקשר עימם קשרי ידידות. והוא-הוא שלא הניח בשעתו לניקו הקטן להימלט מן העיר יחד עם שאר בני משפחתו.

מכאן ואילך סובב הסיפור סביב עניין החוזר גם בספרות הערבית המודרנית ואשר דוגמתו מוצאים אנו בסיפורה של הסופרת המצרית סופי עבדאללה "שמונה עיניים" (בקובץ "סיפורים ערביים" בהוצאת "תרמיל", 1971 [בעריכת ישראל הר]) – והוא היקלעותו של צעיר מודרני, עירוני, אל חברתו השבטית הכפרית הקודמת, והתביעה הטקסית, המלווה בסנקציות חברתיות, לנקום את דם האב, לפי מיטב המסורת של גאולת הדם.

ניקו הקבונאורי מנסה למרוד במסורת השבטית ולבטל כמה מנהגי אפלייה חמורים, בעיקר ביחס לנשים. אך החברה השבטית אינה מקבלת את גישושיו המכוונים לשיפורה, והיא בולמת אותו ביד קשה. עם-זאת מתעורר בקבונאורי יצר התחרות ועימו הגאווה השבטית, והוא משתדל להצטיין בירייה ברובה, במירוץ סוסים, ואף עושה הכנות רציניות לצאת לסקלה של שבט אויביו, הגיבאורי, ולארוב שם לאויבו אקיאלה ולהורגו נפש.

ואולם מאחר שהסיפור הוא סיפור סובייטי, ולא רק מתקופת סטאלין אלא גם על ארץ-מכורתו – הריהו כתוב כמעט כולו באותו טון דידאקטי זייפני ומתקתק, המבטיח גם סוף טוב, חיובי וסובייטי. הקבונאורי מציל את נפש אויבו מידי דוב ענק (!) וכורת עימו ברית אחים, אך בשם בדוי, על כך הוא זוכה לאחר זמן, בהתוודעו אליו בשמו האמיתי, לבוזו ולכפל שנאתו של אקיאלה, ואילו אנשי כפרו מגרשים אותו בחרפה משום הקלון שהעטה על אבותיו כאשר העז לכרות ברית אחים עם אויבו, במקום לגאול את דמם של בני שבטו.

בדרך, בהרים, שוב פוגש אקיאלה בקבונאורי, יורה בו ופוצעו קשה, אך למרות פצעו מגיע הקבונאורי בשארית כוחותיו אל כפרם של אויביו, מזהיר אותם מפני מפל שלג נורא העומד לגלוש עליהם מן ההרים, ומתעלף.

ומי מצילו? אקיאלה, כמובן, וכך לא זו בלבד שסופו של הספר טוב, אלא שהוא הסוף הטוב ביותר מכל הסופים האפשריים.

כעבור שנים אחדות משתתף ניקו יחד עם ידידיו העירוניים, חברי הקומסומול שסיימו אוניברסיטה, בסלילת מסילת-ברזל אל כפרי השוזורים שבהרים. ושם, הפלא ופלא, הכול נהפך למודרני, ובשנים אחדות נהפכים יושבי הרים מפגרים ועזי-נפש לאנשים סובייטיים צייתניים.

מעניין אם היה הספר במקורו מכוון לבני-נוער בלבד או גם לקוראים מבוגרים. מצד מתכונתו הרגילה בהוצאת שטיבל הוא שייך לספרי מבוגרים, ודומה כי בזמנו היה ספר מאוד פופולארי והשפיע על דמיונו של דור קוראים, שאולי לא הרגישו בתפרים הגסים של זיוף האמת הספרותית ושיעבודה לאידיאולוגיה של השלטון הקומוניסטי, אפילו בלי שמץ של רמז בין השיטין, אשר יעיד על כך שכתיבה רגשנית דידאקטית זו נעשתה תחת לחץ, ולא מתוך הזדהות שלימה של הסופרת עם הפשטנות הפוליטית שבה מוצגים אנשים, מצבים וערכים.

על-כן נקרא הספר כיום כאגדה. אף כי – וזהו מסוג הדברים המפתיעים גם קורא שנעשה ביקורתי כלפי הפשטנות הפוליטית הזו – יש בסיפור כמה מעמדים מרגשים, שאף-על-פי שאתה יודע שנתפרו לצורך הלקח האופטימי והדידאקטי של העלילה – אין אתה יכול להישאר שווה-נפש בשעת קריאתם, והם משפיעים השפעה פיסית ממש על רגשות הרחמים, האהדה והצער שבליבך. גם זה קורה.

* הלנה בובינסקה: "נקמתו של הקבונאורי". תרגום י. ליכטנבום. ספריית שטיבל, 1935. הוצאת אברהם יוסף שטיבל, תל-אביב. 223 עמ'.

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 * יוסף אורן: במה נבדלת המלצה על ספר ממאמר ביקורת עליו? מסקרנות אמיתית, אהוד, אני נענה להצעתך ופונה אליך בפומבי לממש את האיום שהינחת לפתחי: אנא, רשום את שמם של "כמה וכמה" ספרי פרוזה שלדבריך "שמים בכיס הקטן" את עשרות הספרים שלדעתך העדפתי להתייחס אליהם במאמרי הביקורת שפירסמתי במשך העשור האחרון בעיתונך האינטרנטי, אך ורק משום שהתאימו לתיאוריות שלי. וכמובן שאשמח אם בהזדמנות הזאת גם תאיר את עיני ותגלה לי ולקוראי עיתונך מהן התיאוריות שלי, מה מספרן ומה פסול מצאת בהן.

יתר על כן: כדי להקל עליך, אסתפק ברשימה של עשרה כותרים שעולים באיכותם על הרומאן "מוצרט לא היה יהודי" של גבריאלה אביגור-רותם שעליו המלצתי כראוי לקריאה במכתב פרטי לידידה ותיקה. כמו כן, מאחר שהינך מגלה (ולא בפעם הראשונה), שלא הצלחת להשלים את הקריאה בו, הנך פטור, כמובן, להסביר, במה ההמלצה שלי עליו כראוי לקריאה נובעת מהתאמתו לאחת מהתיאוריות שלי. 

דומני שבלהט הכתיבה של תגובתך להמלצה הזו, ענית תשובה חיובית על השאלה שהצגתי ברישא שלה: "האם גם המלצה כזו לביקורת תיחשב?" – תשובה שאני חולק עליה. לדעתי, המלצה לקריאת ספר, שקוראים נוהגים להעביר למכריהם, אם בכתב ואם בעל-פה, שהיא המלצת מי שקרא את הספר למי שטרם קראו, שהממליץ מעטר אותה בדרך כלל במילות תואר סתמיות, כגון: קריא, מעניין, מרתק וכדומה, איננה יכולה להיחשב לביקורת.

מאמר ביקורת על עלילת ספר, גם אם הוא מופנה אל קורא שטרם קרא את הכתוב בספר, אמור להיכנס לדיאלוג מעמיק עם תוכנו ועם בשורתו כדי לבסס בעזרתם את פסק-טעם משכנע על איכותו כטקסט ספרותי. וכל זאת בלי שהדיון הזה ייתר לקורא את הקריאה בספר עצמו.

לכן, גם אם כללתי בהמלצה על הרומאן "מוצרט לא היה יהודי", המשתרע על 306 עמ', את המשפט מעמ' 169, "עקובות ונפתלות דרכי-הלב, ערמומיות ולא-צפויות דרכי-ההורשה, ואילו נימוֹת הערגה עגומות תמיד," משפט המסכם למעשה בלשון רומזת את תוכן עלילתו, רק נעזרתי בתחבולה שאני משתמש בה לעיתים תכופות כמבקר ספרות דווקא כדי לעורר אצל הקורא את הרצון לקרוא את הספר בשלמותו. ובכל מקרה, גם ציטוט כזה לא הגביה את ההמלצה הזו, שכתבתי אל ידידה במכתב פרטי, למעלת מאמר ביקורת.

אהוד: כדי שלא לפגוע ביותר מעשרה סופרים עבריים, שאולי אשכח את ספריהם המצויינים, לא אוכל לתת לך את הרשימה שביקשת. לך וחפש אותה בעצמך על פי הספרים שלא כתבת עליהם.

וכדאי לך לקרוא את רשימת הביקורת של משה גרנות המתפרסמת כאן פעם נוספת.

* יואב יצחק: התעלומה: לאן נעלמו החמגשיות? בעקבות החשיפה ב News1-ותלונת שרה נתניהו, היועמ"ש הורה למשטרה לחקור חשד:מני נפתלי גנב חמגשיות ממעון רה"מ. היועץ המשפטי לממשלה אמור להכריע בימים הקרובים בתיק מעונות ראש הממשלה ובהמלצת המשטרה להעמיד לדין את שרה נתניהו. ארבע פרשות נדונו בחקירה זו, ומה שנותר מהן להכרעה בעיקר הוא: האם אכן שרה נתניהו היא האחראית להזמנת חמגשיות בהיקף 158 אלף ש"ח, שלא כדין. בגלל חקירה מגמתית וכושלת, אין בידי היועמ"ש תמונת מצב אמיתית: מי באמת נהנה מהחמגשיות שהוזמנו. והאם הנהנה הוא שביצע את העבירות?

הדרמה הגדולה: שני תצהירים חדשים שהוגשו השבוע ליועמ"ש מנדלבליט לאחר החשיפה ב-News1 במסגרת מכתב-תלונה בשמה של שרה נתניהו, התצהירים עליהם חתומים שניים מעובדי מעון רה"מ מעידים כי מני נפתלי נהג להזמין כמות גדולה של ארוחות בחמגשיות וגנב חלק מהן עבור עצמו ועבור חבריו-מקורביו במעון ראש הממשלה תוך עבירה על החוק  העולה מכך: מני נפתלי העליל נגד שרה נתניהו וניסה בעדותו הכוזבת להפלילה.

* מסימני העוני הנורא והרעב המכים קשות בדמוקרטיה הישראלית ההולכת  ומתערערת תחת שלטונם המושחת של שרה וביבי נתניהו:

"מאות ישראלים שהזמינו משלוחים מענקית הקמעונות האמריקאית טרגט, קיבלו בימים האחרונים הודעה על כך שהזמנתם מבוטלת. מתברר שבטרגט לא נערכו כראוי להתנפלות של הישראלים במסגרת מבצע שערכה הרשת באמצע אוגוסט – שבמסגרתו הציעה משלוחים חינם לארץ. בענף השליחויות העריכו כי בעקבות המבצע הוזמנו לישראל יותר מ-20 אלף חבילות – אך בחברת השליחויות DHL מספרים כי אלפים בודדים מבין החבילות נשלחו דרכה, ואלו הן החבילות שדווקא כן התקבלו על ידי הרוכשים בארץ. שאר ההזמנות לא הגיעו לידי הלקוחות, וכעת קיבלו רבים מהם הודעות על כך שהזמנתם בוטלה." ["הארץ" באינטרנט, 1.9.17].

* כשיהיה לנו זמן נתחיל לרחם על המדינות הסובלות מטרור אסלאמי קיצוני אבל מאפשרות לכל מיני גופים שפועלים בהן, ממשלתיים, חצי ממשלתיים וציבוריים, לממן תעמולה אנטי ישראלית, גם בישראל עצמה, ולהצדיק וגם לתמוך כספית בטרור הפלסטיני ובגרורותיו!

* לא ברור לנו איך פיספסה התקשורת הישראלית את חלקם של ביבי, שרה וכלבתם קאיה בפיצוץ המימני שהתרחש בקוריאה הצפונית וגרם לרעידות אדמה באיזור. הרי ברור שהם או מקורביהם היו קשורים למתן או לקבלת שוחד מהגורמים הקשורים לפצצת המימן הצפון-קוריאנית.

חכו עד שיימצא עד-מדינה!

* שלום אהוד. הגיליון האחרון של המכתב העיתי 1273 היה רצוף סיפורים מעניינים. דבריה  של דניה מיכלין עמיחי על האלוף פונדק, הסיפורים על הגירוש מתל אביב של נתן ברון ושלך מפי נחום גוטמן ועוד.

מעל דפי אותו גיליון מנהל נעמן כהן ויכוח אישי ארוך עם ד"ר עילם אמזלג. מפרסם שיר "אנטי אשכנזי" שהוא, נעמן, כתב בהתייחסות לעדי קיסר, ומדווח על דארין טאטור, ערבייה מוסלמית סונית "פיליסטינית" שאת שמה לא שמעתי מעולם, שכתבה שיר שכולו שנאת ישראל ונמצאת על כך בהליכי  משפט. כהן מעיר כי המשפט רק מפרסם את הכותבת הזו ומוטב להניח אותה לנפשה.

ומה עושה הוא? אץ לפרסם את הנוסח המדויק של השיר המתועב! תרגום לעברית מעשי ידי שלוש (!) מתרגמות, בהן אילנה המרמן. כך שמי שאינם קוראים ערבית לא יחמיצו חלילה, את דברי הבלע. 

תקוה וינשטוק

* יואב יצחק:חשיפת News1 – עלילות מני נפתלי מתנפצות. שרה נתניהו נמצאה דוברת אמת בבדיקת פוליגרף בפרשת המזון.

היועץ המשפטי לממשלה אמור להכריע בימים הקרובים בתיק מעונות ראש הממשלה ובהמלצת המשטרה להעמיד לדין את שרה נתניהו. ארבע פרשות נדונו בחקירה זו, ומה שנותר מהן להכרעה בעיקר הוא: האם אכן שרה נתניהו היא האחראית להזמנת חמגשיות בהיקף 158 אלף ש"ח, שלא כדין. בגלל חקירה מגמתית וכושלת אין בידי היועמ"ש תמונת מצב אמיתית: מי באמת נהנה מהחמגשיות שהוזמנו; והאם הנהנה הוא שביצע את העבירות.

מני נפתלי טען בעדותו במשטרה כי שרה נתניהו היא שנתנה לו את ההוראות כאב הבית להזמין חמגשיות בהיקף גדול וארוחות שף, באופן הנוגד את החוק והנהלים ותוך רישומים כוזבים.

פרטי חקירתה של שרה נתניהו הודלפו לתקשורת.

בדיקת פוליגרף שנערכה לפי יוזמה ובקשה שלNews1  מוכיחה כי היא דוברת אמת: לא דרשה לנפח מספר המשתתפים בארוחות; לא דרשה לשנות את סוג הארוחה; לא היתה מודעת בזמת אמת להפרת נהלים; וכן נזפה בנפתלי על שהזמין מזון בכמויות מופרזות.

בדיקת פוליגרף שנערכה ביום 31.08.17 לשרה נתניהו בפרשת המזון/החמגשיות – שנחקרה על-ידי המשטרה במסגרת תיק "מעונות ראש הממשלה", מלמדת כי נתניהו נמצאה דוברת אמת בכל ארבע השאלות שהוצגו לה, וכי היא לא ביצעה עבירות פליליות בפרשה.

כמו-כן עולה, כי האחריות לעבירות הפליליות, ככל שנמצאו, בוצעו על-ידי אב הבית, מני נפתלי. את הבדיקה יזם וביקש הח"מ [יואב יצחק] לצורך פרסומה ב-News1, נוכח העניין הציבורי והעיתונאי בפרשה. שרה נתניהו נעתרה לאחר מאמצי שכנוע – על-אף המעמד המביך וההשפלה הכרוכים בכך. בסופה של הבדיקה נמצאה כאמור דוברת אמת בכל ארבע השאלות שהוצגו לה.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל