פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1275

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ז באלול תשע"ז, 7 בספטמבר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֵיל בָּצִיר סָהוּר בְּיִשְׂרָאֵל הַלֹּא נוֹדַעַת. // אורי הייטנר: צרור הערות 6.9.17. // יהודה דרורי: הטורקים למען דאע"ש. // אלי מייזליש:  מצב רוח לאומי. // משה כהן: הנוסחה המנצחת לסרט ישראלי. // אסי דגני: ערוגות המדרכות. // אוריה באר: על מותו של שחקן מעולה – רן שחורי. // פרופ' אריה אלדד: בנק העור והמחבלת. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: "והארץ תרעד", פרק עשרים וארבעה, התלם העברי הראשון. // ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין  ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר. [פרסום חוזר]. // מנחם רהט: מדינת אוּטוֹפְּיָה. // פתח-תקוה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לפני יותר מ-100 שנים. חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה. פרק מתוך הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" מאת אהוד בן עזר. // אמנון לורד: פרשת הצוללות: שטייניץ צדק לאורך כל הדרך, עכשיו הוא משלם את המחיר. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "הרעב הגדול" ליוהן בוֹיר, 1928. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 27.4.1973, לפני 44 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֵיל בָּצִיר סָהוּר בְּיִשְׂרָאֵל הַלֹּא נוֹדַעַת

"השירה העברית נקראת אל השֹדה העברי - -

אל היום והלילה החדשים של ארץ זו"

(נתן אלתרמן: "סוד המרכאות הכּפוּלות")

הַרְחֵק מִן הַהוּ-הָא הַתֵּל-אֲבִיבִי הָאוּרְבָּנִי,

הַרְחֵק מִן הַפְּקָקִים שֶבִּנְתִיבֵי הָאַיָּלוֹן,        

הַרְחֵק מִן הַפּוֹלִיטִיקָה שֶבָּהּ, בִּשְוִיץ בֵּי-בָּנִי

כֻּלָּם טוֹבְלִים וְשֶרֶץ בְּיָדָם וְקִיקָלוֹן,

הַרְחֵק מִן הַתְּכָכִים וְהַקּוֹמְבִּינוֹת וְהָעֹשֶק,

הַרְחֵק מֵרִקְבוֹנוֹ הַמּוּסָרִי שֶל הַמִּמְסָד,

הַרְחֵק מִזֶּה אַךְ לֹא מֵעֵבֶר לְהָרֵי הַחֹשֶךְ

וְלֹא בִּתְחוּם קְלָאוּסְטְרוֹפוֹבְּיַת הַכְּלוּאִים בְּסַד

אוֹתָהּ בּוּעָה אוֹטִיסְטִית בָּהּ תְקוּעִים רַבִּים כָּמוֹךָ

מִגְּדֵרָה עַד חֲדֵרָה, בֵּין נִגְעֵי זִהוּם-אֲוִיר

לְג'וּנְגֶּל הַבֶּטוֹן שֶל הַשָּאוֹן וְשֶל הַדֹּחַק

יֵש אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֶרֶת בָּהּ הַכֹּל מַחְוִיר

לְפֶתַע, כְּמוֹ בְּהֶלֶם, עַל סִפּוֹ שֶל אֵיזֶהֹ יֹפִי

שֶל מַשֶּהוּ שוֹנֶה כָּל-כָּךְ, שֶל אֵיזֶה déjà vu

קָסוּם שֶל לֵילוֹת-פַּעַם  נִשְכָּחִים שֶל תֹּם וָשֹפִי

בָּהֶם הָיִינוּ מַה שֶּאָבוֹתֵינוּ אָהֲבוּ

לִפְנֵי שֶצִּיּוֹנוּת הָפְכָה דְבַר צִינִיּוּת רֵיק-אֹמֶר,

לִפְנֵי שֶהִתְרוֹשַשְנוּ מִן הַיֹּשֶר וְהַחֵן,

לִפְנֵי שֶכְּבָר אִבַּדְנוּ כָּאן בַּעֲיֵפוּת הַחֹמֶר

אֶת כָּל הַ-raison d’être שֶל חַיֵּינוּ –  וְלָכֵן

הַשִּיר הַזֶּה מַזְמִין אוֹתְךָ לְפֶסֶק-זְמַן פּוֹאֶטִי,

לִטְרֶמְפּ בְּרֶכֶב-שֶטַח הַשּוֹעֵט אֶל גְּדוֹת הַסְּתָיו

שֶבּוֹ חוֹבְרִים בְּיַחַד הָאֶסְתֵּטִי וְהָאֵתִי

וְאִיש בְּשֵינְקִין טֶרֶם הֶעֱלָהוּ עַל הַכְּתָב:

כְּמוֹ הַסֻּכָּר בִּסְגוֹר הַזָּג,

כְּמוֹ הַשִּירָה בִּמְעֵי הַפְּרוֹזָה,

כְּמוֹ הַפִּתְרוֹן בְּחֶבְיוֹנָן הַסַּרְבָנִי שֶל הַחִידוֹת,

כָּךְ גַּם אָרוֹמַת הַתִּירוֹש, כְּדַת קְדוּמָה שֶלֹא נָגוֹזָּה

בְּכָל יִקְבֵי הַזְּמַן כְּזֵכֶר חַי שֶאֵין לְהַכְחִידוֹ

עוֹד מִן הַסּוּטוּל הַקַּדְמוֹן שֶל לוֹט וְנֹחַ וְשִצְפָּן

שֶל חַאפְלוֹת בַּקְכוֹס וּדְיוֹנִיסוֹס שֶהֵדָן הֲרֵי מֻצְפָּן

גַּם בַּדְּמָמָה כִּבְדַת הַטַּל הַזֹּאת, נוֹטֶפֶת הַמּוּסְקָט

שֶאֶת סוֹדָהּ נִתָּן לִקְלֹט אִם אַךְ יֻקְשַב לָהּ וְיֻסְכַּת

לֹא רַק לָרוּחַ הַקְּרִירָה, הַהֲרָרִית הַזֹּאת סָבִיב

הַמַּרְעִידָה בִּטְרֶמוֹלוֹ אֶת כָּל מֵיתְרֵי הָעֲשָׂבִים

כִּי אִם אוּלַי גַּם, לֹא פָּחוֹת מִכָּךְ, לְעֹמֶק נְבָכָיו

שֶל לַיְלָה זֶה בֵּין אֶשְכּוֹלוֹת עֵנָב לְאֶשְכּוֹלוֹת כּוֹכָב.

וְהָאָרוֹמָה הַבְּשֹוּמָה וְהַקְּסוּמָה הַזֹּאת (אֵלִי,

אֵיךְ מַטְרִיפָה הַפַּרְפוּמֶרְיָה הַנַּרְקוֹטִית שֶל הַלַּיְלָה

עִם הַטַּיוּן, הַזַּעְתָּר וְהַמַּרְוָה פְּלוּס טַל לֵילִי

אֶת כָּל חוּשֶיהָ הַדְּרוּכִים שֶל הַפּוֹאֶזְיָה שֶלֹֹּא דַי לָהּ

בִּצְלִיל דַּרְבּוּקָה שֶל הַיַּאמְבּ וְהִיא זְקוּקָה כְּמוֹ לְחַמְצָן

לְנִיחוֹחָיו שֶל נוֹף הָרִים כָּזֶה, נָדִיב וְלֹא קַמְצָן

שֶלֹּא מוֹצְאִים בְּשוּם דֶּלְפֵּק של duty-free בְּשוּם נַתְבָּ"ג

מִלְּבַד בִּבְצִיר לֵילוֹ שֶל יַיִן עַז, "חָמָר" בִּלְשוֹן רַשְבָּ"ג),

כֵּן, כֵּן, אָרוֹמָה זוֹ חוֹדֶרֶת לַנְּשָמָה בְּכִסּוּפָהּ

לֹא רַק לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֶרֶת, אֶלָּא גַם יָפָה.

לָמָּה בּוֹצְרִים פִּתְאֹם בַּלַּיְלָה, בְּחָסוּת הָעֲלָטָה

וְלָמָּה דַוְקָא בְּשָעָה שֶהִיא עוֹטָה בְּאַדַּרְתָּהּ

אֶת הַגְּפָנִים וְעַלְוָתָן וְהַפָּנִים בְּשַלְוָתָן

בְּאֵיזֶה מַשֶּהוּ אָפֵל כָּזֶה, סוֹדִי, שֶלֹא נִתָּן

לְפַעֲנְחוֹ, כְּמוֹ אֵיזֶה סוֹד קוֹנְסְפִּירָטִיבִי לִמְהַדְרִין

הַמְּצָעֵף אֶת הַמַּרְאוֹת בְּמִין טְמִירִין וּמִסְתּוֹרִין?

אִם שוֹאֲלִים קוּשְיוֹת שֶל טַעַם – חוּש-הַטַּעַם מְשִיבָן

עִם כָּל סִיפְתַּח בַּקְבּוּק נִפְתָּח שֶל יֵין קָנֶלִי הַלָּבָן

אוֹ שֶל אֶחָיו לְזַן: הַבְּלַנְק, הַסּוּבִינְיוֹן, הַשַּרְדּוֹנֶה

שֶכָּל gourmet, כְּהֶרֶף-יַיִן, בִּלְשוֹנוֹ אוֹתָם מוֹנֶה

כִּבְנֵי מִשְפַּחַת הַתִּירוֹש הָאֲצִילִי, שֶאִם נִמְזָג

לוּא גַם קֻרְטוֹב מִמֶּנּוּ – אוֹי לוֹ  אִם הֻתְסַס בְּעוֹד הַזַּג

אוֹפֵף אֶת מֶתֶק הָעֵנָב כְּשֶשְּלַל הַפְּרִי מַמָּש מַפְצִיר

לֹא לְשָלְחוֹ לַיֶּקֶב אִם בְּעֶגְלוֹתָיו שֶל הַבָּצִיר

אוֹ עַל גַּבֵּי מַשָּׂאִיּוֹת לְאוֹר הַשֶּמֶש הַיּוֹמִית

כִּי זֶה חָלִילָה אֶת צְלִילוּת הַיַּיִן הַלָּבָן מֵמִית.

וּמִשּוּם כָּךְ, כּוֹרֵם יָקָר, אַתָּה מַשְכִּים כָּאן וְנֵעוֹר

דַּוְקָא עִם לַיְלָה לְבָצְרוֹ בְּעוֹד הַשֶּמֶש וְהָאוֹר

אֵינָם חָלִים עָלָיו וְאֵין בָּהֶם לִפְגֹּם בַּעֲסִיסוֹ

שֶאִם לְפֶתַע יֵחָשֵׂף לָהֶם יַרְבּוּ לְהַתְסִיסוֹ

בְּעוֹד הַיֶּקֶב מְצַפֶּה לוֹ טֶרֶם אוֹר וְכָל טִפָּה

מִתִּירוֹשוֹ הַצַּח רָאוּי לָה שֶתִּתְסֹס בְּלִי הַקְּלִפָּה,

כִּי אֵיךְ אוֹמְרִים יוֹדְעֵי-דָּבָר (בְּאַהֲבָה וְגַם בְּמִיץ) :

"מִי שֶמַּקְדִּים מִדַּי לִתְסֹס מַקְדִּים לָרֹב גַּם לְהַחְמִיץ."

אַתָּה נוֹשֵם בּוֹ בַּנּוֹקְטוּרְנוֹ הַיֵּינִי הַזֶּה כָּל תָּו

עַל קַו הַתֶּפֶר הַסָּמוּי שֶבֵּין הַקַּיִץ וְהַסְּתָיו

מִמְּרוֹם שִבְתָּהּ שֶל הַבַּצֶּרֶת, אוֹתוֹ רֶכֶב מְשֻכְלָל

שֶכְּבָר חָשַבְתָּ שֶהִשְלִיךְ סוֹפִית, מִכָּאן וְעַד בִּכְלָל

אֶת כָּל רוֹמַנְטִיקַת בְּצִיר-הַיָּד אֶל גַּל-הַגְּרוּטָאוֹת

שֶל הַנּוֹסְטַלְגִיָּה שֶבָּהּ גִלּוּ עֵינַיִם מֻפְתָּעוֹת

שֶל אֵיזֶה נַעַר בַּיְשָנִי, אֵי-שָם, אֵי-פַּעַם וְאֵי-כָּךְ

בְּאֵיזֶה רֶגַע לֹא צָפוּי, בְּאֵיזֶה סֶדֶק שֶנִּפְקַח

בְּתוֹךְ פַּרְגּוֹד עַלְוַת הַגֶּפֶן הַסּוֹכֵךְ עַל אֶשְכּוֹלוֹת

כָּל הַבָּשֵל-בָּשֵל הַזֶּה וּמְטַלְטֵל אוֹתָם קַלּוֹת

בְּרוּחַ קַיִץ אֱלוּלִית, לִצְלִיל סְטָקָטוֹ דַק, קְצוּב-קוֹל

שֶל מַבְצֵרוֹת קוֹטְמוֹת פַּרְכִּיל נִתָּק, אֶשְכּוֹל אַחַר אֶשְכּוֹל,

גַּם אֶשְכּוֹלוֹת מִזַּן אַחֵר, זֶה שֶנֶּחְשַׂף בִּגְלַאי חָזָהּ                             

שֶל הַבּוֹצֶרֶת הַסְמוּכָה לְךָ, שֶמִּי שֶלֹא חָזָה

בִּבְשֵלוּתָם הַפַּתְיָנִית בִּזְכוּת כַּפְתּוֹר אֶחָד, מֻתָּר,

שֶאֶת כַּרְמָהּ שֶלָּהּ, תוֹדָה לָאֵל, לְגַמְרֵי לֹא נָטַר,

מִי שֶלֹא זָן בּוֹ אֶת עֵינָיו כְּמִין זַרְקוֹר סוֹבֵב עַל צִיר

פָּשוּט הֶחְמִיץ שָם, שָד וָשֶבֶר,אֶת שִׂיאוֹ שֶל הַבָּצִיר...

מַהוּ אִם כָּךְ בָּצִיר לֵילִי לִקְראת סוֹפָהּ שֶל שְנַת תַּשְעָ"ב

בְּיִשְׂרָאֵל שֶכִּתְבֵי-עֵת סִפְרוּתִיִּים

אֵינָם יוֹדְעִים עָלֶיהָ כְּלוּם, לֹא בַּצָּלוּל, לֹא בַּמּוּעָב

שֶל יֵינוֹתֶיהָ הַבְּשֹוּמִים-עַקְרוּטִיִּים

וְשֶל נוֹפֶיהָ הַקְּסוּמִים, הַרְחֵק מִזַּהַם תֵל-הַבִּיב

וּצְחוּן עַרְפִּיחַ אֶקוֹלוֹגִי אוֹ פּוֹלִיטִי

כּוֹלֵל הַדְּחִילוּ וְהָרְכִילוּ שֶל שִׂיחוֹת-סָלוֹן סָבִיב

וּשְאַר מוּתְגֵי הַשִּעֲמוּם הַמּוֹנוֹלִיתִי

שֶל הַבָּנַאלְיָה הָאוּרְבָּנִית – מוּל פְּתִיחוּת הַמֶּרְחָבִים

שֶל הֲוָיָה טְלוּלָה, יָפָה עַד צְבִיטַת-לֵב,

שֶל נִיחוֹחוֹת מְסִבַּת trance שֶל  טַל וּפְטָל וַעֲשָׂבִים

שֶל מִין רוֹמַנְטִיקָה נִשְכַּחַת עַד כְּאֵב,

שֶל מַה יָּפִים לֵילוֹת בִּכְנַעַן תַּחַת שְמֵי-קְטִיפָה כְּכוּבִים

עַל קַו הַגְּבוּל בֵּין הַצּוֹנֵן וְהַלּוֹהֵב?

יוֹשֵב עַל בַּצֶּרֶת Braud

SB

58,

מַפְעִיל לַחַץ פִיסִי מְאֹד לֹא מָתוּן עַל שוּרוֹת שֶל גְּפָנִים נִרְעָשוֹת

בִּטְרַאנְס הַמַּזְכִּיר אֵיזוֹ סַאלְסָה בְּCopakabana-, פְּרוּעָה וְדֶמוֹנִית,

אוֹ טֶקֶס "עָשוּרָא" שֶבּוֹ מַקִּיזִים אַלְפֵי שִיעִים דָּמָם בִּמְחִי שוֹט.

וְרֶכֶב-הַפֶּלֶד, כְּשוֹק חַשְמַלִּי אוֹ הֶתְקֵף אֶפִּילֶפְּטִי, מַרְעִיד פֹּה

טַלְטֵל וְעַרְטֵל וְנָעֵר וְצַמְרֵר כָּל עָנָף בִּזְרוֹעוֹ שֶל גּוֹזְלוֹ

וּבָתֹק וְנָתֹק אֶת שְלָלוֹ הַמָּתֹק הַנּוֹשֵר כְּשַלֶּכֶת פִּרְאִית פֹּה

אֶל רְעַב מַלְתָּעוֹת וּבּוּלֶמְיַת לֹעוֹת הַטּוֹרֵף הַזֶּה (זְלֹל, מֹלֶךְ, זְלֹל!)

וְנָגֹחַ בְּכֹחַ קַרְנָם שֶל אוֹרוֹת קִדְמִיִּים אֶת שְחוֹרוֹ שֶל הַחֹשֶךְ

וְקָרֹע בִּבְרַק אֲלֻמָה פּוֹלְשָנִית שֶל פָּנָס, כְּיָדוֹ שֶל אַנָּס

אֶת שִׂמְלוֹת סִתְרֵיהֶן שֶל מִיסְטֶרְיוֹת דֶּמֶטֶר וּשְאַר בַּקְכָנַלְיוֹת, שֶכְּמוֹ שֶ-

עוֹד עוֹלֶה הַתִּירוֹש אַף כַּיּוֹם אֶל הָרֹאש – גַּם לֵחָן, מִסְתַּבֵּר, עוֹד לֹא נָס.

מַה זֶּה אוֹמֵר?

זֶה אוֹמֵר שֶמִּכּוּן חַדְשָנִי זֶה גוֹמֵר, עוֹד הַלַּיְלָה,

חַד וְחָלָק אַרְבָּעָה טוֹן לְדוּנָם בְּלִי שוּם סֶנְטִימֶנְטִים בִּגְרוּש –

אֲבָל מַה שֶּזֶּה כְּלָל לֹא אוֹמֵר, רַק הוֹמֶה וְחוֹמֵר כַּדְּמָמָה שֶבַּגַּיְא לָהּ

לוֹחֵש מִלְמוּלוֹ הַצּוֹנֵן שֶל הַוַּאדִי בְּחֵיק עֲרוּצוֹ הַטָּרוּש,

הוּא זֶה שֶעִם כָּל שִכְלוּלֵי טֶכְנוֹלוֹגְיַת-הָעָל הַזֹּאת, זוֹ שֶלֹא דַי לָהּ

בַּ-slick וּבַ-smart שֶבַּ-state of the art, אֵין בָּהּ שֶמֶץ מִמַּה שֶּדָּרוּש

לִבְצֹר אֶת עִנְבֵי חִידוֹתָיו שֶל אוֹתוֹ מִסְתּוֹרִין שֶמִּלּוֹט וּמִנֹּחַ,

מִשִּיר הַשִּירִים וּדְיוֹנִיסוֹס וּבַּקְכוֹס עַד עֶצֶם הַלַּיְלָה הַזֶּה

אִיש, מֵעוֹדוֹ, לֹא עָמַד עַל סוֹדוֹ שֶאֵינֶנּוּ נוֹתֵן לוֹ מָנוֹחַ

לְלֵב הָאָדָם שֶכְּמוֹ יַיִן בַּדָּם מִסְתּוֹלֵל בּוֹ דְבַר-מַה בֶּחָזֶה

דַוְקָא כָּעֵת שֶהוּא עָט וְשוֹעֵט לְלַסְטֵם אֶת שְלָלוֹ שֶל הַכֶּרֶם

בִּכְלִי שֶנִּדְמֶה כִּי הוּא סֵמֶל לְשִׂיא נִצְחוֹנוֹ שֶל תִּחְכּוּם מְעֻדְכָּן

עַל מַה שֶּטּוֹרֵד אֶת הַלֵּב הֶחָרֵד בִּמְצוּקוֹת עַתִּיקוֹת, שֶעוֹד טֶרֶם

נִכְוִים בְּאִשָּן כְּבָר רוֹצִים לְגָרְשָן,

אַךְ אֲפִלּוּ כַּיּוֹם

הֵן עוֹד כָּאן.

מַה לְּמָשָל? לְמָשָל שֶהֻפְשַל כְּבָר מָסַךְ-הַסְּתָרִים שֶהִבְלִיעַ

כְּלוֹט רַב-יוֹבְלוֹת עַל פָּנִים רְעוּלוֹת אֶת צִדָּן הֶעָלוּם, הָאָפֵל

שֶל פְּנֵי הַיָּרֵחַ הַצָּף וְזוֹרֵחַ אַט-אַט וְעוֹלֶה וּמַבְלִיחַ

בָּרֶגַע הַזֶּה, כַּחֲלוֹם נֶהֱזֶה, מִן הָרֶכֶס שֶכְּסוּת-עֲרָפֶל

נוֹשֶרֶת מִמֶּנּוּ בִּמְחִי שֶל סְטְרִיפְּטִיז יְרֵחִי –  אַך עוֹד אִיש לֹא הִצְלִיחַ

לַחְשֹף עַד הַסּוֹף אֶת צִדָּהּ הָאָפֵל שֶל נִשְמַת הָאָדָם הַנּוֹפֵל

לֹא גְלוּי-עֵינַיִם כִּי אִם כְּשִמְשוֹן שֶעֻוַּר וְנִכְבַּל בִּנְחֻשְתַּיִם

אוֹ אֶדִיפּוּס, זֶה שֶנִּקֵּר אֶת עֵינָיו שֶל עַצְמוֹ בְּלָמְדוֹ מַה טְּמֵאִים

פִּשְעֵי בּוֹעֲלָהּ שֶל אִמּוֹ וְרוֹצְחוֹ שֶל אָבִיו, כִּי כֻּלָּנוּ בֵּינְתַּיִם

עֵדִים גַּם כַּיּוֹם לַמִּלְכּוּד הָאָיֹם שֶל אֱנוֹש לִיצָרָיו הַפְּרוּאִים

שֶחֵרֶף פִּסְגוֹת תִּחְכּוּמוֹ שֶל הַ-cognito, הֵם הַחוֹרְכִים לוֹ כְּנָפַיִם

כְּאִיקָרוֹס זֶה שֶדּוֹנַג אֶבְרוֹתָיו

מֹס הוּמַס

וְצָנַח

מִגְּבָהִים.                     

כִּי לַמְרוֹת שֶבִּמְקוֹם מַבְצֵרָה יָדָנִית

כְּבָר בּוֹצְרִים כָּאן הַיּוֹם בְּבַצֶּרֶת

אַךְ הַיַּיִן עֲדַיִן מֵעִיב אֶת הָעַיִן בְּאֵד שִכְרוֹנוֹ הַקַּדְמוֹן,

כָּךְ נָסַק וְסָלַל הָאָדָם בֶּחָלָל נְתִיבוֹת אֶל פְּלָנֶטָה אַחֶרֶת

אֲבָל לֹא אֶל לִבּוֹ שֶל אֶחָד מֵרִבּוֹא בְּנֵי-מִינוֹ שֶדָּמָם הָאַדְמוֹן

עוֹד נִגָּר כְּשֶלּוֹ בֵּין גְּבוּלְךָ לִגְבוּלוֹ יוֹם וָלַיִל בֵּין תַּיִל לְתַיִל

בְּאֵדֵי שִכְרוֹנָן שֶל אֵימָה, מַשְׂטֵמָה וְחֵמָה שֶתָּנָטוֹס מַכְתִּיב

וַאֲנַחְנוּ עוֹקְדִים זֶה אֶת זֶה עַל מִזְבַּח-

הַטִּמְטוּם הַנּוֹרָא, וְאֵין אַיִל,

כִּי אֱנוֹש שְבוּי-מוּמָיו,

חֵרֶף כָּל תִּחְכּוּמָיו,

הוּא עֲדַיִן אוֹתוֹ פְּרִימִיטִיב...

וַעֲדַיִן אוֹתוֹsapiens  Homo הוּא Homo barbaros צְמֵא-דָם וּתְאֵב-טֶרֶף

הַמַּשְחִית אֶת חַיָּיו וּמַקְרִיב אֶת פְּתָיָיו לַטֵּרוּף הַמֻּכְתָּר כִּגְבוּרָה

בִּקְרָבוֹת-מְרַצְּחִים בָּהֶם אֵין מְנַצְּחִים חוּץ מִמָּוֶת זוֹרֵעַ בְּלִי הֶרֶף

בִּמְקוֹם בָּר וְחִטָּה בִּשְׂדוֹתָיו, שְׂדוֹת שְחִיטָה,

עוֹד בּוֹרוֹת נִפְעָרִים לִקְבוּרָה.

וַעֲדַיִן מוֹשְלִים בּוֹ קִנְאָה וְשִׂנְאָה כְּבִימֵי אֲבוֹתָיו הָאַרְכָאִים

וַעֲדַיִן מָכוּר הוּא, בִּמְקוֹם לַצִּנְעָה, לַ-show off מְנַקֵּר הָעֵינַיִם

וַעֲדַיִן יָשֵן הוּא שְנַת-לֹא-יְשָרִים בְּבֵיתוֹ בְּשָעָה שֶאֵין סְפוֹר

בְּנֵי-מִינוֹ רוֹעֲדִים מִתַּחְתָּם שֶל גְּשָרִים אוֹ בְּגַן צִבּוּרִי בְּלֵיל-כְּפוֹר

וּמַשְמִיד הוּא אֶת עֹדֶף מְזוֹן חֲרָשְתּוֹ פֶּן חָלִילָה יוּזְלוּ מְחִירָיו

בְּעוֹד מֶטֶר אוֹ שְנַיִם מִמֶּנּוּ גוֹוְעוֹת שְכוּנוֹת-עֹנִי שְלֵמוֹת מֵרָעָב

וּפוֹטֵר הוּא אָחָ"מ מִגְּנֵבָה וּמִשֹּחַד וְשָׂם אֶת הַצֶּדֶק לִצְחוֹק

אַךְ מַשְלִיךְ לַנַּיֶּדֶת גּוֹנֵב-כִּכַּר-לֶחֶם בְּשֵם כִּבּוּדוֹ שֶל הַחֹק. 

וַעֲדַיִן, בִּמְקוֹם אֶת שְׂדוֹתָיו לַחֲרֹש,

הוּא חוֹרֵש מְזִמּוֹת וְגִ'יהָאדִים

וַעֲדַיִן הַשֶּתֶן עוֹלֶה לוֹ לָרֹאש

עִם כָּל פַתְוָּא שְטוּפַת קָאלָאם פַאדִי

וּמוֹסִיף לְסַפְסֵר בְּסִבְלוֹת מַחֲנוֹת-הַפְּלִיטִים שֶלּוֹ בָּהּ-בָּעוֹנָה

שֶתּוֹחֵב לְכִיסָיו אֶת קִצְבוֹת נֶחְמָסָיו וְשוֹטֵף אֶת מוֹחָם בְּשִטְנָה

וְשוֹלֵחַ שָאהִידִים לִטְרֹף אֶת נַפְשָם

(לֹא אֶת נֶפֶש שוֹלְחָם רַב-הָאֹמֶץ)

וְקוֹטֵל חַיֵּי יֶלֶד שֶאֵין בּוֹ אָשָם

חוּץ מִזֶּה שֶשְּנוֹתָיו הֵן רַק קֹמֶץ

וּמֵנִיף, תּוֹךְ שִסּוּף, לִתְרוּעוֹת אֲסַפְסוּף שוֹחֵר לִינְץ' רֹאש כָּרוּת בְּיָדָם

שֶל גְּדוֹלֵי לוֹחֲמֵי הַחֵרוּת, הַחֵרוּת מִכָּל שֶמֶץ צַלְמוֹ שֶל אָדָם.

וַעֲדַיִן, מַמָּש כְּוַנְדָּל טְרוּף-חוּשָיו, הוּא עוֹקֵר כְּפָר, עֵץ-זַיִת וָנֵצֶר

וּמַנְצִיחַ בְּדַם נִכְבָּשָיו וּכְבוּשָיו כִּבּוּש-שֶטַח בִּמְקוֹם כִּבּוּש-יֵצֶר

וַעֲדַיִן כֹּחוֹ מַאֲפִיל עַל מוֹחוֹ כְּאֵי-אָז, בִּימֵי קַיִן וְהֶבֶל

וַעֲדַיִן זָבוֹת מִדָּמוֹ שֶל נָבוֹת יְדֵיהֶם שֶל אַחְאָב וְאִיזֶבֶל

וַעֲדַיִן חָסְנוֹ, בְּשָמְטוֹ אֶת רִסְנוֹ, אֶת הַשֵּׂכֶל בְּסֶכֶל מַשְבִּית

בְּהַכְרֵז הַכּוֹבֵש עַל כַּרְמוֹ שֶטַח-אֵש בְּלִי לִזְכֹּר אֶת חֲמַת הַתִּשְבִּי

וַעֲדַיִן אֶת זְדוֹן חֲמוּמָיו לֹא נִצַּח שוּם הוֹדֵף דִּין רוֹדֵף מִשּוּם-מָה

וּגְדַלְיָהוּ, הוּא בֶן-אֲחִיקָם הַנִּרְצָח, כְּבָר אֵינוֹ אַחֲרוֹן בָּרְשִימָה - - -

אַךְ שוּב הַבַּצֶּרֶת

אֵינֶנָּה עוֹצֶרֶת

וְשוּב, לְבַדּוֹ מוּל הָאֹפֶל

(הַהוּא שֶעַל פְּנֵי הַגְּפָנִים וְהַהוּא שֶבִּפְנִים, בְּלִבּוֹ הַבָּהוּל)

רוֹאֶה הַבּוֹצֵר אֵיךְ לֵילוֹ מִתְקַצֵּר אֲבָל לֹא מִסְתּוֹרָיו שֶל הַצֹּפֶן

הַלֹא-נֶעֱתָר וְהַכְּלָל-לֹא-נִפְתָּר שֶל הַ"לָּמָּה" הַזֶּה, הַנָעוּל:

לָמָּה זֶה כָּכָה  לְכָל הָרוּחוֹת?

לָמָּה אֵין עוֹד שֵכָר שֶיָּפִיג מָה

שֶעָט וְרוֹבֵץ וּמוֹסִיף לְכַוֵּץ לֵב אֱנוֹש שֶגַּם אָז, בְּעָצְמוֹ

עֵינָיו מִלִּסְקֹר וּמוֹחוֹ מִלַּחְקֹר הוּא אֵינֶנּוּ יָכוֹל לָאֶנִיגְמָה

הַמִּיסְטִית וְגַם מָזוֹכִיסְטִית הַזֹּאת, בָּהּ אָדָם הוּא אוֹיְבוֹ שֶל עַצְמוֹ?

וְלָמָּה קוֹלְעוֹת כָּל מִלָּה וְכָל אוֹת, שֶאָמְנָם מֵאֵי-אָז וְאֵי-שָם הֵן

אַךְ אֵש נְבוּאַת בֶּן-אָמוֹץ עוֹד מַרְבָּה בָּן לִרְמֹץ גַּם עַכְשָיו וְכַיּוֹם?

"כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי," כַּכָּתוּב, אֲבָל לֹא רַק "בְּקֶרֶן בֶּן-שָמֶן"

כִּי אִם גַּם בִּמְלוֹא עוֹלָמֵנוּ כֻּלּוֹ הַמַּדְהִיר אֶת כֻּלָּנוּ לַתְּהוֹם.

וּמַדּוּעַ מֻכְפָּש מִדֵּי יוֹם מֵחָדָש הַחֲלוֹם עַל "אוֹמְרִים יֶשְנָהּ אֶרֶץ"

וְעַל כֶּרֶם-פְּלָאִים שֶעִזְּקוּהוּ, סִקְלוּהוּ וְגַם נְטָעוּהוּ שֹרֵק

אֲבוֹתֵינוּ תְמִימֵי הָאוּטוֹפְּיָה הַהִיא, הַיָּפָה, הַטְּרוּפָה, הַנִּכְמֶרֶת

שֶקִּוּוּ לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וְלִדְרֹךְ בַּיְקָבִים עַל גִּבְעוֹת שֵיח' אַבְּרֵיק

אוֹ בִּיתַנְיָה וּדְגַנְיָה, עַל פַּת לַחְמָא עַנְיָא, יֵינָהּ שֶל חֶבְרָה לְתִפְאֶרֶת

אַךְ בְּנֵיהֶם, הַיּוֹרְשִים, כָּאן עוֹשִׂים בְּאוּשִים

עַל פְּרוֹסְטָטָה מְלֵאָה וְלֵב רֵיק?

...אֲבָל חֹשֶךְ בַּכֹּל, אֵין עוֹנֶה ואֵין קוֹל,

רַק יְלֵל עַצְבוּתָהּ שֶל הָרוּחַ

וְדִמְעָהּ הַטָּלוּל בִּכְרָמָיו שֶל אֱלוּל בָּם נִבְצָר פְּרִי גַפְנָם טֶרֶם אוֹר.

אֱלֹהִים אַדִּירִים, מְמַלְמֵל הַבּוֹצֵר אֶל הַסְּתָיו, אֶל לִבּוֹ הַקָּרוּעַ,

אֵימָתַי יִתְבּוֹנֵן הָאָדָם בַּמַּרְאָה

וּמָתַי כְּבָר יָבִין

וְיֵעוֹר?

יוסי גמזו

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 6.9.17

* מילכוד 2017 – מה עושים עם הטירוף הצפון קוריאני? על פניו, ברור שאי אפשר לתת לקים להשתולל, ואין לחכות עד אחרי שיטיל פצצה גרעינית, אלא יש לצאת למתקפה מקדימה. מצד שני, אולי דווקא מכה מקדימה עלולה להביא לתגובה מטורפת שתסכן יותר מכל את שלום העולם? מלכוד קשה, דילמה נוראה, לא פשוט להיות נשיא ארה"ב, ודווקא לעת הזאת ממלא את התפקיד הזה אדם שקיים ספק רב לגבי עצם כשירותו.

עם זאת, יש לזכור שלא טראמפ יצר את המצב הזה, אלא הוא ירש את פירות מחדליהם וכישלונותיהם של קודמיו, לפחות מאז קלינטון. אסור היה לאפשר מצב שבידי מדינה מטורפת יש נשק גרעיני.

הלקח המשמעותי ביותר מהמשבר הזה, הוא שאסור לאפשר לאיראן – מדינה מטורפת וקנאית לא פחות מצפון קוריאה, להיות מדינה גרעינית. זו אחריותן וחובתן של ארה"ב ושל ישראל.

* עזות המצח של חמאס – בעסקת שליט חתם כל מחבל משוחרר על התחייבות לא לחזור לטרור. כצפוי, רבים מהם הפרו את ההתחייבות בטרם יבשה הדיו. חלקם נעצרו ויושבים שוב בבתי הכלא בישראל.

דרישת חמאס לשחררם היא עזות מצח אופיינית. כעת הם דורשים את שחרורם תמורת מידע על הנעדרים.

כך יש להתייחס לדרישה החצופה: א. לא עוד עסקה תמורת מידע. המידע הוא חובה בסיסית, שאסור שיהיה עליה מיקוח. ב. במקרה זה, אנו יודעים מה עלה בגורל החיילים – מדובר בחללי צה"ל. ג. תמורת גופות של חללי צה"ל אין להחזיר מחבלים חיים. ד. גם אילו היה בידי האוייב חייל חי, בשום אופן אין לחזור לעסקאות בתנאים מטורפים, שעולים אחר כך בחיי ישראלים רבים, כפי שהיה בעסקאות דוגמת עסקת ג'יבריל ועסקת שליט. ה. גם בעסקת שבויים, בשום פנים ואופן לא ישוחרר מחבל ששוחרר בעסקה קודמת וחזר לטרור.

* פגיעה בשתי הרשויות – כיצד צריכה להיראות הפרהסיה הישראלית בשבת? מהי דמותה של השבת במדינה היהודית? זוהי סוגיייה ציבורית, חברתית ותרבותית, חשובה מאוד, ויש לקיים על אודותיה הידברות חברתית, מתוך מגמה לגבש הסכמות רחבות. וככל שנדרשות בסוגיה זו הכרעות, המקום להכרעה הוא הכנסת, הרשות הציבורית הנבחרת, המייצגת את חלקי העם.

הסוגייה הזאת אינה משפטית ואין לה כל מקום בבית המשפט העליון.

העתירה של ח"כ תמר זנדברג לבית המשפט העליון, בדרישה שיכפה על הממשלה להחליט על תחבורה ציבורית בשבת, מעוררת ספק האם זנדברג ביקרה אי פעם בשיעור אזרחות. עתירה זו פוגעת הן בכנסת והן בבית המשפט. היא פוגעת בכנסת ומחלישה אותה, כאשר היא שולפת ממנה תחום ליבה הנוגע אליה ומוסרת אותו, גם אותו, להכרעת בית המשפט. היא פוגעת בבית המשפט העליון ומחלישה אותו, כאשר היא גוררת אותו למחלוקת פוליטית בנושא לא לו. העובדה שאת העתירה הגישה חברת כנסת חמורה שבעתיים, ואינה אתית. בידי חברת כנסת יש כוח שקיבלה מן הציבור, להצביע ולחוקק. ברגע שהיא פונה לבית המשפט בסוגיה פוליטית שבה היא במיעוט, היא מבזה את הכנסת.

אסתכן בהערכה שבית המשפט ידחה את העתירה, אך בית המשפט שגה בעצם נכונותו לדון בסוגייה. מן הראוי היה שידחה את העתירה על הסף, כיוון שאין היא מעניינו.

* טענת סרק – לפני שבועות אחדים כתבתי על פרשת הקב"ט של המועצה האזורית עמק המעיינות, שפוטר מעבודתו, וטען שפיטוריו נובעים משירות המילואים שלו כמג"ד. הסברתי עד כמה הטענה הזאת משוללת יסוד, ולו בשל העובדה שבמטה הבכיר של המועצה 7 מג"דים במילואים, בהם שלושה בפועל, וכן בשל העובדה שמי שנבחר להחליפו הוא עצמו סמג"ד במילואים, שיתמג"ד בהמשך. לפיכך, טענתי, הקב"ט המפוטר גורם נזק למאבק למען המילואימניקים, כאשר הוא מגייס את היותו מילואימניק לטענה כוזבת נגד פיטוריו.

מה שלא ידעתי כאשר כתבתי את הדברים, זאת העובדה שאחד מאותם מג"דים במילואים הוא רביב מור, מי שהיה מ"פ שלי ולאחר מכן המג"ד שלי במילואים, בגדוד הצנחנים. רביב הוא המנהל הישיר של הקב"ט.

ואני יכול לומר בנקיטת חפץ, שאילו סיפרו לי ששערות צמחו על כף ידי ועל כף רגלי, היה לי קל יותר להאמין לסיפור הזה, מאשר לכך שרביב פיטר אדם בשל שירות המילואים שלו. או במילים אחרות – כל האגדה הזאת אינה אלא קשקוש מקושקש.

* ביד הלשון: מעשה ידיו להתפאר – כאשר אנו רוצים לשבח אדם על עבודתו, אנו נוהגים לומר עליה "מעשה ידיו להתפאר."

ביטוי זה לקוח מן ההפטרה שנקרא השבת, לפרשת "כי תבוא", מספר ישעיהו, פרק ס, פס' כ"א: "וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים, לְעוֹלָם יִירְשׁוּ אָרֶץ, נֵצֶר מַטָּעַי, מַעֲשֵׂה יָדַי לְהִתְפָּאֵר."

אורי הייטנר

* * *

יהודה דרורי

הטורקים למען דאע"ש

מתרבות הידיעות מטורקיה שהשלטונות שם נותנים מקלט לאנשי דאע"ש המובסים בסוריה ובעירק ומארגנים אותם ביחידות מאומנות וחמושות למלחמה בכורדים.

אין ספק שאחרי שטורקיה היוותה את הסייען הלוגיסטי של דאע"ש במשך שנים ואף עזרה לגוף זה לקבל מתנדבים מכל רחבי העולם, נוצרו יחסים איסלאמיים קיצונים בינם לבין ארדואן. הטורקים גם חוששים שארה"ב, המעמידה עצמה לצד הכורדים, ונאט"ו, לא יאפשרו להם המשך מלחמתם נגד הכורדים. בנוסף, בהסכמת הרוסים והסורים, אנשי דאע"ש שנלכדו בכיסי לחימה במערב סוריה, מועברים בהסכמה באוטובוסים לבנוניים להילחם בכורדים במזרח המדינה.

הגיע לכן הזמן שמדינת ישראל תסייע ביתר חוזק לכורדים במאבקם, בתאום כמובן עם ארה"ב.

יהודה דרורי

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-18 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אלי מייזליש

מצב רוח לאומי

בין ביקור בבית עם מצב רוח קודר ואבל, לביקור אצל חבר ביום הולדת 50 [שנת היובל] יש פיסת קרקע בלתי צמודה. תהום רובצת בין שני הבתים.

כך רובץ תהום בין בית עם מצב רוח לאומי ותוסס; הבנים טייסים וקצינים מצטיינים, החצר פורחת עם דשאים, פרחים וענפים מלבלבים על העצים וגם כסף לא חסר; למשפחה יש מפעל ענק ומרוויח הון – לבין בית ללא טיח אפילו.

זהו בדיוק ההבדל בין לקרוא עיתון "אידיוט אחרונות" בבוקר לבין לא לקרוא בכלל עיתונים.

כשקוראים את העיתון אידיוט, רואים רק שחור בעיניים; ביבי שקרן, רמאי, מושחת, אוהב שוקולד ושמפניה, כל הזמן מבלה במסיבות אצל נוכל צרפתי או בבתי מלון בלונדון. ולא עושה כלום למען המדינה כי הוא מושחת. וגם אשתו.

אבל אני קורא עיתון אחר. ולקרוא אני אוהב סטטיסטיקות, אז אני שם רואה כי ישראל היא מחמש המדינות המוצלחות ביותר, הכי חשוב שאין בארץ אבטלה. להדגיש: העולם כולו מלא אבטלה וחולֶה מזה. הממשלות, למשל ביוון ,מוציאות חצי מהתקציב לשלם דמי אבטלה. והרי אין כסף שם באוצר, אז הבנק של האיחוד הארופי מלווה ליוון מיליארדים שיחזירו בעוד 100 שנה, קרי: אלה נדבות. אז מה? מישהו מחרים את יוון? מישהו מנבל פיו על ראש הממשלה שהוא מושחת או אשתו שותה שמפניה? הם שם כולם יודעים: העם עצמו, כי אין שם חכמים כמו בימי אפלטון או אריסטו. ככה זה באירופה.

ואילו כאן? הנה אמש אחד ממפא"י ושמו מרגלית ['קיבינמט'] ותיקנו לו שעכשיו זה 'המחנה הציוני', ואמר שוב ושוב על ביבי שהוא שַק תועבה של ממש.

 הֶחְרה אחריו זה החדש שהגיע האבי גבאי שמוכן להחזיר לערבים בירושלים את "השכונות המזרחיות..." טוב. אז נחדד את המושג "שכונות מזרחיות": זה כולל את העיר העתיקה? את מגדל דוד? את הכותל? את הר הזיתים? את הר הצופים שכולן במזרח העיר? נא לפרט סניור גבאי, הסניור שרוצה להחזיר מחצית ירושלים. אז נא לפרט בדיוק. אני ראיתי את התוכנית הערבית, והם לא יזוזו מ"מ מתוכניתם ובראש את הר הבית [כולו].

ולמי ש"שכח" הוא יכול להציץ בכמה שורות באינטרנט ולמצוא כי התמ"ג של ישראל הוא ["חזק"] גבוה יותר מ-5 מדינות באירופה כמו, פינלנד, סלובקיה, דנמרק, יוון, הונגריה או ניו-זילנד. וזו ההוכחה ולא הקיבינמט של מרגלית או כל הבל פה מסריח מהפה שלו.

וזה לא רק הייצוא. זה הטבע. יש לנו אוצר טבע שאין למדינות רבות, למשל חוף ים נאה אבל קצר רק 190 ק"מ ותיירים רבים באים לנפוש לידו, אבל ליוון יש 15 אלף ק"מ חופים – פי 200.

והנה למרות הפערים לרעתנו בנושאים רבים בעניין הכמויות, הרי האיכות שלנו עדיפה. ואיך אמר טל ברודי: "לא רק בכדורסל... בהכול." מילה זו "בהכול" מסמלת בהכרח את האמת של מצב הרוח הלאומי. ולא ברברת של מתוסכל ומאוכזב ומנוצח בבחירות.

מי עוד?

לפני זמן קצר נערכו כמה כינוסי הזדהות של מרכז הליכוד עם נתניהו. הכנסים הם בחזקת 'הכה עם הפטיש כשעודנו חם...' וכמה סקרים שנערכו מלמדים כי הליכוד מקבל [לוּ הבחירות היו עכשיו] 40 מנדטים!

כיום, נתניהו הוא לא רק ראש ממשלה פופולרי בארץ – הוא פופולרי בעולם. לפני כחמש שנים הופיע דיוקן שלו [צילום] על שער המגזין TIME ובו כתבת פרופיל אוהדת כאחד ממאה מנהיגים המשפיעים בעולם. זה לפני 5 שנים. והיום? לאחר שהטרור הודבר, לאחר ששקט בארץ, כשהתיירים חוזרים במיליונים, כשהבנייה אינה משגת את הדרישה לדירות חדשות, והמשק צומח – עדיין יש כמה פיות בשמאל ש'לא טוב להם'. רק אם זהבה גלאון תהיה ראש ממשלה. אז יהיה להם טוב. או מינימום מירב מיכאלי.

אלי מייזליש

* * *

משה כהן

הנוסחה המנצחת לסרט ישראלי

הקולנוע הישראלי קוצר שבחים בחו"ל, כגון הסרט החדש "פוקסטרוט".

אין בכך פלא. היוצרים הישראלים הולכים בדרך הקלה ומשתמשים בנוסחה המנצחת, הווי אומר, להכתים את צה"ל בפשעי מלחמה, כגון ירי בערבים חפים מפשע, ולטייח את המעשה. כך מובטחים השבחים. 

עיין ערך סרט הנוסחה "פוקסטרוט". 

לצד מי אתה כחלון?

שרת התרבות מתנגדת למימון הצגות התומכות בטרוריסטים ערבים. 

אבל זה לא מזיז לשר האוצר המוסיף להזרים להם מימון. 

אין זה מפתיע משר התומך באקטיביזם השיפוטי השמאלני של בית המשפט העליון. 

טוענת בצדק שרת התרבות שמטילים עליה אחריות מבלי לתת לה סמכות. 

זכרו זאת לכחלון ביום הבוחר. 

מהלך אימים

"האנשים הנאורים" מאשימים את ראש הממשלה שהוא "מהלך אימים," הווי אומר, ממציא איומים בטחוניים דמיוניים כדי למשוך קולות בוחרים. 

אכן רואים אנו עד כמה דמיוניים האיומים: שחיזבאללה מתחזק ופורש אלפי טילים, איראן משתלטת על שטחים בסוריה, חמאס מתחמש, ואילו צה"ל עורך תרגילים  גדולים סתם לא לצורך. 

מי שאינו "מהלך אימים" הוא ערוץ 10. נדב אייל מביא את זוועות מלחמת  יוגוסלביה תוך הדגשה שזה מה שצפוי לנו כמדינה רב לאומית. 

רוצו להיפרד מהערבים. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אסי דגני

ערוגות המדרכות

לָאֹרֶךְ שְׂפוֹת הַמִּדְרָכוֹת, קָרוֹב לַכְּבִישׁ

יֵשׁ עֲרוּגוֹת מְרֻבָּעוֹת לְעֵצִים.

שְׁלֹשָׁה עֲצֵי חָרוּב גָּדְלוּ

עַל מִדְרָכָה לֹא רְחָבָה

מוּל בֵּיתוֹ שֶׁל רֹאשׁ הָעִיר יְרוּשָׁלַיִם.

אֶחָד עוֹמֵד שָׁלֵם

וּשְׁנַיִם נִגְדְּעוּ.

מִן הַשְּׁנַיִם זָכָה אֶחָד

וְנִשְׁאֲרוּ לוֹ קָדְקָדֵי צְמִיחָה

וְהוּא מְשַׂגְשֵׂג מֵחָדָשׁ

בִּדְמוּת שִׂיחַ.

הַשֵּׁנִי אֵין לוֹ תַּקָּנָה.

* * *

מפא"י מתה

זה עצוב מאוד לומר

וגם קשה להבין

אבל מפא"י מתה

* * *

ראיון מצויין של יעקב אחימאיר עם מלאני פיליפס, עם תרגום לעברית, על התעמולה האנטי-ישראלית החולנית באנגליה, באקדמיה הישראלית ובעיתון "הארץ" שמהדורתו האנגלית גורמת נזקים כבדים לדמותה של ישראל, וגם על "ההסברה" הישראלית המקרטעת.

https://www.facebook.com/565977266896952/videos/706926276135383/

 

אהוד: לא מקובלת עליי ביקורתה החריפה של מלאני פיליפס על כישלונה של ההסברה הישראלית. אי אפשר לשנות את דעתם של אלה שחושבים רק רעות על ישראל ובעצם הם המשך של שנאת היהודים והאנטישמיות ההיסטוריות. מה עוד שתועפות כסף מוסלמי או כסף של טיפוסים כמו ג'ורג' סורוס – מזינות את השנאה הזו, ורבים מתפרנסים ממנה, גם אצלנו בישראל, והם לעולם לא ישנו את דעתם, וזאת גם מסיבות של תועלת-אישית, של קבלת כספים, אפילו שהם יודעים שהם מפיצים שקרים.

העובדות ההיסטורית הנכונות שמלאני פיליפס מביאה, כדוגמה למה שהיתה לדעתה צריכה להיות הסברה ישראלית ראויה – מצד אחד הן אינן חדשות בתקשורת ומצד שני הן אינן מעניינות כלל את שונאינו.

* * *

אוריה באר

על מותו של שחקן מעולה – רן שחורי

גם אני הצטערתי עמוקות למקרא הידיעה על פטירתו של רן שחורי ז"ל, לשעבר מנהל האקדמיה בצלאל ובעל כישרונות מגוונים.

דא עקא, לא נכתב, כי רן שחורי היה  בעל כושר משחק, ושחקן תיאטרון מצויין.

כן, היה זה ב"תיכון חדש" של אותם ימים. היינו חברים בחוג הדרמטי של בית הספר, שבראשו עמד  ניסן נוטוביץ, לימים ניסן נתיב. חברים אחרים בחוג היו מיכאל בבלי, לימים שגריר ישראל בכמה בירות, ציונה מולק, אני עבדכם, ועוד כמה בעלי כישרונות.

   הצגנו בעיקר מחזות קלאסיים, מהרפרטואר היווני, ואחר כך מחזות של שייקספיר כמו "נשי וינדזור העליזות", שזכה להצלחה עצומה. גם אני הקטן, ששיחק את תפקיד הפונדקאי, זכיתי למחמאות מאליפות מטוני, ולטפיחות כתף מרובות.

 אך מעל לכולנו, ולפחות בדרגה אחת מעלינו, עמד רן שחורי. היינו בטוחים שיהיה שחקן תיאטרון נדרש, אך הוא בחר בקריירה אחרת.

צר לי על מותו ללא עת של חברי לחוג הדרמטי של "תיכון חדש" באותם ימים רחוקים.

יהיה  זכרו ברוך.

אוריה באר

אהוד: גם אני זוכר שהחוג הדרמטי של "תיכון חדש" היה בראש מעייניו של רן, וזוכר את ההצגה "נשי וינדזור העליזות" שבה השתתף, אולי גם בבימוי, ושהיינו בטוחים שבעתיד יפנה לתיאטרון בעקבות אביו, שחקן "האהל" יהודה שחורי, ויהיה הוא-עצמו במאי או שחקן בעל שיעור קומה.

* * *

פרופ' אריה אלדד

בנק העור והמחבלת

שמי פרופ' אריה אלדד מבית החולים "הדסה עין כרם". לפני שנים הקמתי את בנק העור בישראל, שהוא הגדול מסוגו בעולם. בנק העור מכיל עור לטיפול שוטף וגם לעיתות מלחמה.  בנק העור ממוקם בבית החולים "הדסה עין כרם" בירושלים, בו הייתי מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית.

יום אחד התבקשתי לשלוח עור עבור אישה מוסלמית מעזה, שהיתה מאושפזת ב"סורוקה", אחרי שבני משפחתה שרפו אותה. זוועות כאלה מתרחשות לא מעט  במשפחות מוסלמיות כאשר חושדים שהאישה ניהלה רומן.

 סיפקנו את כל ההומוגרפט (תאי העור מהתורמים) הדרוש לטיפולה. היא טופלה בהצלחה על ידי ידידי ועמיתי, פרופ' ליאור רוזנברג ושוחררה לביתה בעזה. היא הוזמנה לביקורי מעקב סדירים למרפאת-החוץ בבאר שבע.

 יום אחד היא נתפסה במעבר הגבול כשעליה חגורת נפץ. המשימה שלה היתה לפוצץ את עצמה במרפאות החוץ של בית החולים שבו הצילו את חייה.

לאחר בירור הסתבר שכנראה משפחתה הבטיחה לה שאם היא תעשה את זה, הם יסלחו לה.

 זוהי רק דוגמה אחת למלחמה בין היהודים למוסלמים בארץ ישראל. זה לא סכסוך טריטוריאלי. זהו סכסוך תרבותי, או ליתר דיוק מלחמה בין הציביליזציה לברבריות. 

מעולם לא כתבתי מכתב שביקשתי להפיץ הלאה. הפעם אני מבקש שתעבירו כדי שהעולם יוכל להבין מה משמעות האיסלאם הקיצוני ומה מחכה לעולם אם לא ידאג לעצור אותו.

פרופ' אריה אלדד

* * *

אהוד בן עזר

והארץ תרעד

סאגה ארצישראלית

בשנים  1834-1878 / תקצ"ד-תרל"ט

הדמויות, גם אלה ההיסטוריות במובהק – הן בחזקת בידיוניות בספר.

( ) הערות בסוגריים עגולים הן מאת המספר המקורי

[ ] הערות בסוגריים מרובעים הן ממני, המלביה"ד

הוצאת "ספרי מקור", נדפס בישראל, 2014

פרק עשרים וארבעה

התלם העברי הראשון

סוף חודש כסלו תרל"ט, דצמבר 1878. על המושבה החל לרדת גשם. החברים הצטופפו בבניין לבני-הטיט, שגגו קש וחימר, ליד הבאר, מקווים שלא ידלוף ולא יקרוס תחתיו ברטיבות המצטברת. ואכן הבניין, וכמוהו האורווה שחפרו וקִירוּ – החזיקו מעמד אך לא משום שהיו חזקים במיוחד אלא מפני שהגשם הראשון ירד בכמות זעומה. העננים הכבדים שטו מזרחה, לעבר ההרים, והותירו על בקעת פתח-תקווה מימטרים בודדים.

הפלאחים השכנים, בעלי הניסיון, לא יצאו לחרוש אחר הגשם המועט. רֶגְנֶר, שנתמנה על-ידי ר' דוד לנהל את המשק החקלאי, המשותף לכל החברים, קבע כי הרטיבות מספיקה. הוא הסתמך על ניסיונו בהונגריה והודיע כי יומיים אחר הגשם יהיה אפשר לצאת עם השוורים לעבודת החריש בשדה.

וכך היה. באחד מימי החנוכה האחרונים, בבוקר, התאספו רגנר, יהושע, מיכל, ר' דוד, לאזאר ובנו יהודה, ועוד מתיישבים שראו עצמם מעתה איכרים אף כי לחרוש טרם ידעו. לאזאר ויהודה רתמו שני שוורים למחרשה האירופית הגדולה שקנה רגנר בשרונה, וכולם יצאו לשדה הקרוב, שמקומו נקבע מזרחה-צפונה לרחוב הראשון של המושבה, שלימים נקרא בשם רחוב פינסקר.

בתור חקלאי מנוסה מנעוריו, וצעיר המתיישבים, הוטל על יהודה לנעוץ את המחרשה ולמתוח את התלמים הראשונים, תלמי המענית, התוחמים את השדה החרוש [שמקומו משתרע כיום מזרחה מפינת רחוב פינסקר וכיכר המייסדים, לעבר בניין המשטרה. החריש התקיים יומיים אחרי ד' חנוכה תרל"ט, כלומר, ביום חמישי, ו' חנוכה, ל' כסלו תרל"ט, 26 בדצמבר 1878. – ממני, המלביה"ד].

רגנר, ענק שמן וטוב-לב, בעל שפם צהבהב וקול נשי מעט, התהלך חגיגי והשגיח על הנעשה. הוא סימן ליהודה בדייקנות את גבול השדה. לאחר שנחרשו תלמים אחדים, ויהודה חזר מפאת השדה אל החבורה, כולו שטוף זיעה, הורה לו רגנר לעצור בשוורים, וביקש את ר' דוד גוטמן להתכבד בחרישה.

ר' דוד לא היה מנוסה בעבודת האדמה, ולפיכך הלך אחרי המחרשה כשהוא תופס בה בעזרת יהודה. עד מהרה התחילו גם הוא גם השוורים מזיעים ומתנהלים בכבדות, אף שהיה יום חורף קריר. החברים לא שמו ליבם לקושי שבו התנהלה העבודה. הם ליוו את השניים בהתרגשות, כשהם עוקבים אחרי להב המחרשה הפולח את הקרקע ומהפך אותה באיוושה רכה. מאחוריהם ריפרפה להקת אנפות, ודרורים דילגו על רגבים לחים, טריים, וניקרו מתוכם תולעים לבנבנות שהתפתלו חסרות-אונים, לעיתים חתוכות-למחצה, על המישטח החלק, הנוצץ כזגוגית, שהותיר להב המחרשה באדמה השחורה.

ר' דוד השלים הפקה אחת, ויהודה העביר את המחרשה לידי בן-דודתו יהושע שטמפפר. יהושע היה כה נרגש כאשר תפס בידית המחרשה, שדמעות חנקו את גרונו בדברו:

"כאשר צעדתי ברגל מהונגריה... לארץ-ישראל, חלמתי על הרגע שבו אחרוש את אדמתי... במושבה... ולא האמנתי שאזכה להגיע ליום הזה... תחית שמיים אלה... חברים... עתה עלינו להיות מאושרים שזכינו להיות הולכים אחרי התלם הראשון... שחורשת מחרשה יהודית באדמה שעליה הלכו הנביאים... וזאת לאחר שנעדרנו מארץ-אבותינו במשך שנות הגלות הארוכה... ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה!"

"אמן!" ענו בני-החבורה, שנרעשו לשמע דבריו. ובעוד עיניהם דומעות מהתרגשות ומשמחה, הלכו אחריו כשהם תופסים ומעבירים מיד ליד את המחרשה בלהט ובדבקות של יהודים המחזיקים בספר-התורה בהקפות של שמחת-תורה בבית-הכנסת.

יחידים היו במרחב כולו, בבקעת פתח-תקווה המשתרעת עד הרי אפרים המכחילים במזרח. ללא עץ. ללא שיח. להקה בודדת של יהודים בעלי זקנים, חלקם לובשים עדיין מעילים כהים ומגבעות שחורות בנוסח הירושלמי וחלקם במגפיים, בחולצות איכרים בהירות ובכובעים רחבי שוליים, כדרך המתיישבים הטמפלרים בשרונה – והם מתנהלים בכבדות אחרי מחרשה גדולה, רתומה לשני שוורים כבדי-בשר. והציפורים, שחיכו כל החורף למזון שימציא להם החריש הראשון, מנתרות-מקפצות בעקבותיהם כעדת חסידים קטנים.

ככה נמשכו ההקפות פעמים אחדות. הדיבורים נשתתקו והזיעה רבתה. הנאספים עייפו לצעוד בתלמים הטריים. הם התפזרו חזרה לעבודותיהם בהקמת בתי המושבה הראשונים, על-פי תוכנית החצרות והחומה המשותפת, ולטיפול במשק החי.

בשדה נשארו רק לאזאר ויהודה, להמשיך בעבודה הרגילה, ללא חג ובלי נאומים.

סוף

תל-אביב, 1978-1974

                                תל-אביב, 1989, 1995-1991

פריס, אפריל-מאי, 2000

ירנטון, אוקספורד, מרס-יולי, 2003

תל-אביב, 2004-2013

* * *

ד"ר ארנה גולן

מהי באמת משמעותו של המין

 ב"והארץ תרעד" מאת אהוד בן עזר

לפני הכול, יש להקדים ולומר כי הרומאן החדש של אהוד בן עזר, "והארץ תרעד", הוא הישג ספרותי הראוי לציון. ההישג הוא קודם כל בהיבט של "הרומן ההיסטורי", כלומר – בשיחזורן של תקופות הרחוקות מאיתנו, בהן שלושה פרקי זמן במאה ה-19 – ולמעשה, בבנייה של מציאות בדיונית, הנסמכת רק בחלקה על מסמכים תיעודיים או על היכרות של המחבר עם  העולם המתואר כפי שהוא בימינו.

יתר על כן, בנוסף להישג "בשיחזור" ההיבט הפוליטי, הכלכלי הציבורי והקהילתי של אותן תקופות, כמו גם של היבטים נוספים, כמו אופני הבנייה, התחבורה, הנוף והאקלים,יש לציין את ההישג החשוב בהקמתם לתחייה של חיי הפרט האנושי. הודות לכך נבנים חיי הדמויות  על רקע סביבתן, ומוקמים לתחייה לבושן, מגוריהן, מזונן, דרכי חשיבתן, חיי המשפחה וחיי האישות ואפילו גווניה של השפה. וכך גם קמה  לתחייה – או נבנתה כך שתיראה מהימנה – התודעה האנושית של אותה תקופה שהיא רחוקה וזרה לנו, בייחוד בצפת, בקושטא ובירושלים.

אין תימה, אפוא, שכל כך ארך זמן כתיבתו של הספר. שהרי מתוארות בו שלוש עלילות נבדלות בזמן, במקום, בדמויות הפועלות ובאירועים ההיסטוריים המתרחשים בהן. ורק להזכיר: הראשונה – עניינה בצפת, באפרת לוין, ובגורלה ובגורל משפחתה המר בפרעות שהתרחשו בצפת וברעידת האדמה הקטלנית שאירעה שלוש שנים מאוחר יותר (בשנת 1837). העלילה השנייה – עניינה  בחייט בן-ציון לוין, קרוב המשפחה, ובדרכו המפותלת מווילנה  לארץ ישראל מתוך כוונה להינשא לאפרת. חלק ניכר בעלילתו מוקדש להרפתקאותיו האקזוטיות בקושטא ובהרמון של יזיד-ביי, המוליכות לצירוף אישה שנייה ופתיינית למשפחתו הקטנה, והגעתו לירושלים.

ואילו החלק השלישי כבר מתאר את עלייתה של משפחת לאזאר ראב, ובייחוד של בנו יהודה, לארץ ישראל מכפר בהונגריה, ואת הגעתם ליפו ולאחר מכן לירושלים שבין החומות, שם כבר מצוי בן הדוד יהושע שטמפפר. תיאור חייהם הבלתי נסבלים שם מסתיים ביציאתם, עם חברים השותפים לדעה, לייסד את פתח תקווה (בשנת 1878).

ד"ר משה גרנות ["חדשות בן עזר" גיליון 905, 2.1.14] – היטיב במיוחד לתאר את ההישג הזה, ולהראות כיצד אוחדו בו שלוש הסאגות הללו הנבדלות, על דמויותיהן השונות כל כך זו מזו, כמו גם שלוש הדמויות האחראיות למסופר. הוא גם עמד על בניית הרקע ההיסטורי והגיאוגרפי המהימן, אשר שזורים בו אינספור אירועים היסטוריים שאירעו ליהודים במהלך המאה ה-19, ללא שום אי דיוקים בפרטיהם, והראה איך הפכו בידיו של בן עזר למציאות ממשית מקומות קרובים ורחוקים, ואפילו השפה הותאמה להם ולתקופה. גרנות אף פירט בדבר היחס שבין המספר, המביא לבית הדפוס ו...הסופר (הבידיוני, כמובן) אלימלך שפירא, והדגיש כי שיאם של האירועים נוגע בשורשי משפחתו של המחבר בארץ ושעליהם גאוותו, הלא הם בני משפחת ראב, וליתר דיוק – סבו של בן עזר, יהודה ראב, שהיה בין הראשונים שייסדו את  המושבה הראשונה בארץ.

עם פרסום מאמרו המקיף של גרנות, חיזקו, באופן זה או אחר, את דבריו עוד טובים ורבים, שהביעו את הערכתם לספר – מי בקיצור רב ומי ביתר הנמקה. אך בכל אלה משכה את תשומת ליבי תופעה רבת עניין, הלא היא התייחסותם של הקוראים והמבקרים למין השזור בספר. שהרי המין  אחוז  בכל  חלקיו ובכל פיתוליה של העלילה ואף בכל התפניות המפתיעות שחרצו את גורלם של הגיבורים (ובייחוד של הנשים). המין הזה, ובייחוד אופן הפירוט של מימושו במגעים מיניים, הפריע, גרם לאי נוחות ובמקרים לא מעטים להסתייגויות וגינוי ולנזיפות במחבר, שהתבקש להיטיב את דרכיו הנלוזות, וסוף סוף, כיוון שהתופעה הזאת הרי שבה וחוזרת על עצמה בספריו השונים של המחבר, להפוך לאדם מן היישוב ולא להתבזות עוד ב"גסויות" הללו.

תיאורי המין נתפסו כעין התגרות בקורא, כשעשוע או בקשת סנסציה, בדומה לתמונתה של האישה העירומה המופיעה על העטיפה הקידמית וגורמת לקורא (וזה די בצדק...) להחביא את הספר מפני ילדיו הקטנים (או נכדיו).

במקרה הטוב, נשמעו טיעונים להגנתו, כגון שכולנו חוטאים בשגיונות דמיון או שטובים שבסופרים כתבו כך כיו"ב.

ואפשר להבין את המגיבים. שהרי המין המתואר הוא נטול כל רומנטיקה, ולא מתלווים לו רגשות אהבה מעודנים וצחים העשויים להעניק לו הילה של יופי ופיוט. זהו לרוב מין בוטה, פיזי, לרוב ללא רגש ונשמה, מפורט בתיאורי איברי המין הגבריים והנשיים, שפעמים רבות הם  אף כעורים, ספק מבחילים ספק מעוררי גיחוך (ועל כן דומה שאין בהם כמעט נטייה ל"פורנוגרפיה"). המין כאן כולל גברים ונשים, לרוב עזי תאווה, נטולי סייגי צניעות, ומימוש תאוותם נעשה כמין בכחנליה לטוב או לרע, לשמחה או לכאב, "כדרכה" או "שלא כדרכה", כסטייה או כמצווה וכיו"ב. אכן, כך זה לרוב. אך יש להדגיש – לא תמיד. ועוד נראה מדוע.

ובכל זאת, ודווקא לאורם של הטיעונים הללו, עמדתי שונה.

אני סבורה שיש למין בספרו זה של אהוד בן עזר (כמו גם בספרים אחרים) משמעות רצינית ועמוקה, והוא לא בא לשם התגרות או סנסציה (אם כי בהחלט ייתכן שהמחבר הצניע לו בשעת הכתיבה איזה חיוך של הנאה למראה המשוער המזועזע שלנו), אלא נובע מתפיסת עולם. יתר על כן, נדמה לי שאל מול מקטרגיו אימץ לו בן עזר טקטיקה של התגוננות מתריסה, האומרת שאינו אלא משחק בקוראים ונהנה מתגובותיהם הנרעשות להתגרויותיו, ובכך הוא נתן צידוק לנוזפיו. נכון, לא תמיד נעים לקרוא את הקטעים הללו, אבל להבנתי תמיד הם  בעלי משמעות של ממש.

ובכן, מהי בתמצית משמעותו של המין בספר הזה?

מהי המשמעות של המגע הפיסי, המיני, שבין גבר ואישה (ולפעמים גם בין גבר לגבר ואפילו ל...עז) בעולמו של הרומן "והארץ תרעד"?

לדעתי, הריהו  בראש וראשונה  אינדיקציה, כעין סמן מרכזי, למצבו הקיומי של האדם, לא במובן האקזיסטנציאליסטי בשל עצם היותו אדם, אלא כנתון ברגע ההיסטורי המתואר (ולא רק של האדם היהודי). ובנוסף – במימד הקונקרטי והעלילתי, המין נובע מהמצב הקיומי והחברתי, הדתי והשלטוני, המקולקל לרוב, של העולם המשווע לתיקונו.

ולכן, אם נתייחס לאווירה הקבלית האופפת את תיאור צפת, הרי אפשר לומר שהעולם  המתואר ברוב חלקי הרומן מצוי, לתפיסת המחבר, במצב של "שבירת הכלים" הקבלית, שהמין הוא מרכיב מהותי בה, ועד שלא יתוקנו הכלים השבורים והמרוסקים הללו – שבאים לגילוי  במימדים היומיומיים של הקיום (כגון הבית, הרחוב, יחסי אדם ושלטון ועמים, שממה וטבע אלים) גם המימד המיני המעוות, האכזרי, הנצלני או יצרי ללא סייג – לא יתקון.

זה הטעם לכך – נקדים ונאמר זאת כבר כאן –  שאם נעיין היטב בחלק האחרון של הספר, נגלה שהדמויות שהגיעו לכאן מן החלק השני והן מגלמות את המין המעוות ו"השבור" (נג'ימה-מירל'ה ובתה אפרת) כבר "שבורות" בעצמן ונדחקות החוצה מן הסיפור. ואילו יהודה, שפורץ את הקיום המעוות בירושלים והולך עם החבורה היוזמת והנועזת להקים את המושבה החדשה – ומתנתק מן הדמויות הללו ומן העולם המעוות שבו הן חיות, נעלם מחייו גם העיוות המיני, והוא בונה נישואין שבחברות ובשותפות לדעה עם נערה צעירה ותמה במקביל להיאחזות באדמה ובחיים מתוקנים בטבע ובחופש.

כאן אפשר לטעון, שגם ברומן הקודם, "מסעותיי עם נשים", שבו תוארה דווקא חבורת צעירים המקימה היאחזות נח"ל בעין גדי, כלומר בעולם ההולך ונעשה "מתוקן", היה המין תמיד כתאווה פרועה. אבל שם, כך ראוי לענות, היה אופיו של המין שונה. היתה זו גבריות צעירה ושמחה, משוחררת מכבלי המוסר של החברה הבוגרת, לטוב ולרע, ולא היה זה עיוות אכזרי וגס. המין אף לא רוסן שם, כי העולם סביב, כולל  הטבע, עדיין היה במצב היולי וזקוק לאיחוי חלקיו.

מכל אלה עולה, אפוא, כי טיבו של המין  מהווה עדות, כמו גם תולדה, למצבו הקיומי של האדם ברגע היסטורי נתון. ומכאן – שהמין נתפס כמימד מהותי ומרכזי בקיום האנושי, ולאו דווקא מבחינה פסיכולוגית ובוודאי לא לשם הסנסציה, אלא כיוון שהאדם הפרטי הוא חלק מכלל היקום, וזרוק לתוך תנאים היסטוריים שקובעים את קיומו. אפשר לאהוב את תיאורי הסקס ואפשר לסלוד מהם,ואפשר אפילו לחשוב שנחצו כאן גבולות הטעם הטוב בספרות העברית. אפשר. אבל אי אפשר להתעלם מכך שהם מושתתים על תפיסת עולם רבת עניין, שאינה זרה כלל לעולם היהודי.

וביתר פירוט: כבר בעמוד הראשון של הרומן, "חוטף" הקורא את ההלם הראשוני. נמסר בו על חברותיה הילדות-הנערות של אפרת, שהושאו בצפת בגיל רך ו"צרחו בפותות קרועות שעה שנבעלו בליל חתונתן" (כינויים אחרים לאבר המין הנשי לא יחסרו בהמשך), והתיאור הבוטה וה"דוחה" הזה מסמן, להבנתי, את המצב "הקרוע" והזועק של האישה בצפת כמו גם את גורלה של אפרת, העתידה להיאנס על ידי בן הקאדי.

ההמשך מביא את נישואי היתום והיתומה והמגע המיני הכושל ביניהם, הגורר אסון. תוך כך גם נמסר הרקע התרבותי והחברתי שבצפת באותו זמן היסטורי, ולפי תפיסת המחבר מיצויו הוא במין. אין תימה, שלתיאור יופיה של אפרת ואברי גופה הנאים נלווים דברים על גורלן המר של היפות "בארץ הקודש הפרועה והמבודדת" שהוא "אינוס ואבדן הבתולים" ותיאור "גס" ובוטה של האפשרות האחרת, כפי שתופסים אותה גברי צפת, שתימק ברווקותה "מבלי שתדע זין של גבר." זה המצב האכזרי והפוגעני בקהילה היהודית, אבל זה המצב וביתר חומרה גם בעולם הערבי הסובב ואפילו הטבע אכזר ורק המעיין טהור (מים כיסוד טהור יופיעו גם בסיום).

לעומת זאת, באותו עולם, בגורלו של סניור עוזיאל המשולח המסתורי, נמסר גם גורלו המר של הגבר חסר המעמד, הכסף והכוח החברתי, כשמאיים עליו האיום להיאנס בספינה או להיכלא או שיסרסו אותו ויעשוהו משמש בייפוי ערוותן של הנשים בארמון השולטן, בעוד הגברים השליטים מביאים את עוצמתם השלטונית והכלכלית לביטוי באינוס הנשים או  בריבויין וכיוצא באלה השפלות וניצול.

לנוכח עולם דורסני זה, אין תימה שאפרת הוזה על עולם אחר, שיהיה נהדר ומלכותי עם בוא המשיח או... נפוליאון, שימנה אותה לשרת צבאו ולמלכתו. אין גם תימה, שהזיותיה באות לגילוי מובהק במימד המיני המעוות, כמו בחלומה הגס על המגע המיני עם נפוליאון המתגלה לפתע בדמות אישה (עמ' 23-24). ומאלף הדבר, שסמוך לכך בא הפרק על "פרעות צפת, 1834", פרעות אכזריות ופרועות, המעצימות את ההיבט האכזרי והמעוות של הקיום האנושי בצפת. מעניין גם שלאחר מכן יובאו הזיותיה המיניות הפרועות, הקשורות גם לחסן בן הקאדי, שאנס אותה שעה שכביכול הציל אותה, ואילו לתיאור המגע המיני המעוות, "שלא כדרכה", המתואר במלים בוטות (עמ' 63-65), והוא מגע שנועד למרבה האבסורד לשמור על בתוליה, נלווה תיאור גסותו ובהמיותו של המגע המיני של רשיד עם פטמה, הפלאחית הערבייה העוזרת בבית לוין, ולאחר מכן עם נער ערבי (עמ' 72-74). ואלה אך דוגמאות בודדות.

אין אולי פלא, למרות שהמחבר אינו מכוון לכך במפורש (ואינו יוצר קישורים סיבתיים מפורשים בין האירועים), שלאחר הילולת מירון, שגם בה בא לגילוי "מקולקל" המימד המיני, מגיעה שנת 1837 "והעיר היתה לחרדת אלוהים." צפת נהרסה ואפרת ובני משפחתה נהרגו, לבד מאחותה ציפורה. למרות שתחילה נדמה כביכול ניצלה אפרת ממפלי ההרס, מתברר שהיא  מתה שקועה בהזיותיה. המציאות הקשה – שגילוייה המובהק במין – ניצחה את צפת, וההמשך חייב להיבנות בירושלים.

והנה לכאורה הפתעה. תיאורים בעלי אופי דומה, גם אם שונים בפרטיהם אך עולים על קודמיהם בעוצמתם, ניתן למצוא גם בחלק השני של הספר, שעניינו כבר ב"חייט בן ציון לוין עולה עם שתי נשותיו לארץ ישראל" (פרקים 8-13) ואף מגיע לירושלים, האמורה להיות עיר הקודש. לא נרחיב בדיון בחלק זה מקוצר המצע, אך עצם הזכרת "שתי נשותיו" כבר מרמזת לעיוות המיני, שעדיין אין הקורא יכול לשער את מימדיו המפתיעים והמדהימים. כל אלה שזורים בהרפתקאותיו של החייט, העובר ושוהה בקושטא בארמונו של יזיד-ביי רווי החטא, וגואל את נג'ימה-מיר'לה, המתחננת להצילה ונעשית בדרך שאינה כשרה לאשתו השנייה, הנוספת על רעייתו ואם בנו.

גם בביירות נמשכת הבכחנליה, ושם, שיאו של החטא המיני המוזר הוא בקיום מגע מיני עם הנזירה המפתה המתגלה כ... גבר (עמ' 142-143). כלומר,  כל דרכו של בן ציון לוין לירושלים רצופה פיתויים מיניים מוזרים ומעוותים, אך הם מתגלים בחברות הדתיות כולן, ודווקא במקומות המקודשים להן. הרי זה עולם המשווע לתיקונו.

ומה קורה בחלק האחרון של הרומאן, הנפתח ברגע יציאתו של  יודה (יהודה) ראב בן ה-17  לדרך מהונגריה לארץ ישראל עם אביו, אחיו הצעיר ושתי אחיותיו? החלק הזה – החל בפרק 14 – ראוי לדיון מיוחד, כיוון שכולו מונע בכוחה של כמיהה לחיי כפר ואדמה ולהקמת מושבה באדמת ארץ הקודש. כמיהה זו לחיי חופש וטבע ועבודה באדמה היא שתביא בסופו של דבר גם לתיקון, לשיפור המצב הקיומי של יהודה ומשפחתו וחבורתו, ועל כן גם לתיקונה של המיניות בנישואין "שבקדושה" אנושית. הכמיהה הזאת אינה מוצגת בספר ככמיהה לתיקון לאומי כולל ואינה מובעת בנאומים של אידיאולוגיה ציונית נוסחאית וקלישאית. בעיקרו של דבר זו כמיהה לתיקון חיי הפרט, לשיפור קיומו של האינדיבידואום, שחייו וחיי הקרובים לו היו פגומים גם בגולה וגם בירושלים המנוונת. 

אין תימה, איפוא, שיהודה נתקל – במהלך מסעו לירושלים ובתוכה של העיר – בעיוות המיני, ומאוחר יותר גם מסתבך בו, וההסתבכות הזאת מתוארת בתיאורים בוטים ו"נועזים".  ראשית היתקלותו מתרחשת כשהוא עדיין תמים לחלוטין, בטרייסט, שם זונה מנסה לפתותו במשיכת כובעו מעליו דרך חלון, אך הוא, כלל אינו מבין את המתרחש. רק כששוטר מפרש לו את הדברים, עולה בו כמיהה לאגנש ההונגריה מן הכפר, אך שיא מגעו עימה היה בריקוד של פיתוי בכרם, בכפר הולדתו.

לעומת זאת, העיוות המיני החמור מתגלה דווקא בירושלים, כיוון שהקיום בה – המשוחזר בפרטי פרטים באופן מרשים – בעיר הקודש הנכספת, כולו פגום, מוכה עוני וקיום על כספי החלוקה, כניעה לשליטי הקהילה ולנורמות הקיום הבטלני והלימוד בישיבות.

אי לכך, ההיחלצות מתוך חומות ירושלים תביא גם למיניות חיובית. שהרי בעוד יהודה מוסיף להיות יוצא דופן לטובה בירושלים בלבושו האירופי ובנוהגיו, נכנע בן דודתו, יהושע  שטמפפר למנהיגי "כולל אונגארן" גם בלבושו וגם בנישואיו הכפויים לדייכע הנערה ולמנהגי החלוקה. אולם, שעה שנגנבים בגדיו של יהודה הנועז והוא נאלץ ללבוש את הקפטן הידושלמי ושאר בגדים – מצליחים להשיא אותו להדסה, האלמנה המבוססת אך משועבדת לנורמות הפסולות של הקהילה. הנישואים, כמובן, אינם נקשרים במין מעבר לחובה המקובלת, ובמקום יצריות מינית בא הפריון, ההריון. אבל הנישואין הללו, המחייבים היטמעות בקיום הפגום, מתפרקים ויהודה משתחרר מהם בהעמדת פנים של מחלל שם שמיים ומאמין בכישוף שדים.

פריצת הגדר הזאת מכשירה את הקרקע לפריצת הגדר המינית, המתחוללת עם היתקלו של יהודה, באופן מקרי לכאורה, באפרת (השנייה), בתה של נג'ימה-מירל'ה, שהיתה גילומו של המין הסוער, חסר הסייגים והמעוות בחלק השני של הספר. ההיתקלות עצמה מתחוללת על רקע של ספק-אונס ספק-מין-פרוע ומסליד של אפרת עם נער ערבי בשדה, בין הסלעים, כשיהודה המזועזע "מציל" אותה ממנו. מעתה הוא נגרר להרפתקה מינית גסה ופרועה עם הבת בנוכחות אימה, שעתה היא כבר זקנה ועיוורת, ותיאורי המגע המיני המפורטים, הנועזים ואף דוחים במידה לא מבוטלת (שאין בהם כל רומנטיקה, כמובן) מסמנים את חדירת היסוד הפגום לקיומו של יהודה. האם ייחלץ ויוסיף לפעול עם החבורה?

הוא נחלץ, כמובן, בהיצמדו לחבורה ובנישואיו ללאה הנערה התמה והנבונה, בתו של אחד מהחבורה, כאילו צריך היה לרדת למעמקי הטומאה על מנת לעלות ולהגיע לראשיתו של תיקון. גם הרקע להיכרותם מסמן את המגמה הזאת: שירתה הזכה של הנערה, הנשמעת באסיפת החבורה לאחר שנמצאה חלקת האדמה של מלאבס, שתיעשה פתח תקווה. אין תימה שמין אין כאן. יש תיאור של חגיגת נישואין צנועה של השניים הכה צעירים, כמיהתם למרחבי הטבע ולחיים במושבה החקלאית, ונמסר על היחס הזהיר והמתון של יהודה לכלתו בכל הכרוך ב"חיי אישות".

 עתה, כשהמציאות כבר בראשית תיקונה, נפתחת הדרך למצב קיומי חדש, המתגלם ב"חפירת הבאר הראשונה" ומלווה בתיקון חברתי וערכי, ההופך את העולם המדברי הפרוע והפרוץ לראשיתו של עולם שיש בו מים, עולם מרוסן בחיי אמת. עתה  כבר ניתן גם  לחרוש את "התלם העברי הראשון" וללוותו בריקוד עם ספר התורה המקודש.

 "אז מה תגידי, למשל,  על הספר 'המושבה שלי', המתאר כבר את המושבה שנבנתה, שכאן תוארו רק שלבי ייסודה, ואף על פי כן כולו מלא תיאורי מין 'גסים' ו'זימה', אולי אף במידה רבה מאשר ברומן זה?"

כך ודאי ישאלוני כאן קוראיו הנאמנים של אהוד בן עזר. ועל כך אענה, והפעם בקצרה:

אם תקראו היטב תראו את פגמיה הקשים של המושבה המתוארת, ולסימונם וכתוצאה מהם בא גם המין הפגום. בין כה וכה, נובעים הדברים מאותו מקור, מאותה תפיסת עולם בדבר המין כסמן המהותי לקיום האנושי.

ארנה גולן

אהוד: בשום מקום ב"המושבה שלי" לא נזכר שם פתח-תקווה, אף כי ההווי האמיתי והבידיוני שלה נמצא רבות ברומאן. האנשים של "המושבה שלי" אינם צדיקים. הם בעלי יצרים, כמו למשל גיבוריו של בשביס-זינגר שהם אנשים בשר-ודם – לא מריונטות ולא סמלים. כל זה מעיד על החיוניות העזה של המושבה, ומתואר במידה רבה של פארודיה (לא פורנוגרפיה!) – ומהווה המשך טבעי ונורמאלי לאותה חוויית ראשית של ייסוד המושבה, המתוארת בטהרתה בסוף "והארץ תרעד" – כאילו לא צפויות לה עדיין שום צרות בעתיד. והיו כמובן, ועוד איך!

מאמרה של ארנה גולן מתאר ומנתח את "והארץ תרעד" מתוך דיוק מדהים של חתירה לעומק הסיפור. זהו אחד המאמרים הנכונים ביותר שנכתב אי פעם על ספר שלי. ארנה גולן הבינה ופירשה את הסאגה בדיוק כפי שאני רואה אותה, אף כי אולי לא התכוונתי לכך מראש – אלא הדברים נוצרו מתוך עצמם ותקופתם, ואני מעדיף לא להאריך בכך כי מי יודע – אולי בשנים הבאות יְיחסו משקל-יתר לכל מילה שאגיד כאן על דרך היווצרותה של הסאגה.

* * *

אפשר לקבל את הקובץ השלם של "והארץ תרעד" בפנייה אלינו:

news@ben-ezer.com

* * *

מנחם רהט

מדינת אוּטוֹפְּיָה

לקרוא ולא להאמין: "בית המשפט העליון התבלבל ושכח שהשופטים ממונים ולא נבחרים (...) אור גדול נגלה, וגילה שניתן לנהל את המדינה באמצעות זכות העמידה. העליון ברא א-לוהים חדש, 'האדם הסביר', והחל להתפלל אליו. ומי הוא 'האדם הסביר'? שופט בעליון. הוא ולא אחר. מהפכה דתית באופייה."

מי לדעתכם כתב השבוע שורות חתרניות אלה, שמתמצתות את מחשבותיהם של רבים וטובים בישראל? רמז: לא נאמני המחנה הלאומי שמבחינתם הפך בג"ץ מנכס, לנטל כבד על צווארה וציוניותה של המדינה. גם לא שרת המשפטים איילת שקד, שהשמיעה רק בשבוע שעבר רעיונות דומים, בנאומה המזהיר בפתיחת שנת המשפט, בו התייחסה לאימפריאליזם האקטיביסטי של הבג"ץ, על רקע פסק דינו המתיר למסתננים האיסלאמיסטים להשתקע בארץ לדורי דורות, תוך פגיעה אנושה ברעיון הציוני ובאופייה היהודי של המדינה.

שקד: "לא רק שהם יודעים לזהות זכויות יסוד קיימות (...) [אלא] גם לזהות זכויות יסוד שאינן קיימות. הם מזהים זכויות יסוד גם כשבית המחוקקים (...) החליט מסיבותיו שלו, וכתוצאה מתהליך שקילה ארוך, שלא להעניק אותן בשלב זה. לעומת יכולות זיהוי אלה, ביחס לזכויות הפרט, יש למערכת המשפט בישראל שטחים מתים, אזורים שלמים שבהם אין היא מסוגלת לזהות דבר."

מי אם כן חתום על השורות החושפות את ערוות הבג"ץ?

לא תאמינו – אמנון אברמוביץ, המאתרג הלאומי, שגם הוא מבין סוף סוף שבג"ץ חורג מן המנדט שלו, עד כדי תפיסתו את עצמו כממשלת-על לא נבחרת, לא דמוקרטית, ואת שופטיו כבני אלים, אנשי הגזע העליון.

בפס"ד המסתננים, שעיקרו מתן היתר בג"צי לעבריינים איסלאמיסטים להתנחל בארץ לעולם ועד, תוך פגיעה אנושה ברעיון הציוני ובאופייה היהודי של המדינה, ושלילת זכותה לגרש פורעי חוק אלה, הלך הבג"ץ כיברת דרך נוספת במסעו להתנתקותו  מן העם ומן הציונות, ולהתבצרותו במרומי האולימפוס האוּטוֹפי. ou-topia, להזכירכם, היא מונח יווני שמשמעותו ביוונית 'לא מקום'; מונח שאומץ בחדווה בידי ההוגה הבריטי תומאס מוֹר, לפני 501 שנה. המדינה שהיתה הכי קרובה למצב אוּטוֹפי, היתה בריה"מ הקומוניסטית, וסופה מעיד על תחילתה: היא קרסה אל מותה, כעבור 70 שנות אוּטוֹפיה.

ללא שום דיון ציבורי בכנסת ובבימות לגיטימיות אחרות, העניק הבג"ץ לעבריינים, רובם מאריתריאה, מעמד של 'הגנה קבוצתית', פטוֹר סיטוני מעונש, וממתן דין וחשבון; הלבנה כללית של כל שובל העבירות שנקשר מאחורי גוום: על תקנות הכניסה לישראל, חוקי העבודה, תשלומי ארנונה, רישוי עסקים, מיסוי וכדומה. הבג"ץ העדיף על פני זכויותיה האזרחיות של האוכלוסייה המוחלשת בדרום ת"א, את טובתם של אזרחי מדינה זרה, שהמלחמה האחרונה בארצם תמה ב-1993, ועל פי כל חווֹת הדעת האירופיות, לא נשקפת סכנה לאזרחיה. מהגרי עבודה, ותו לא. בטוח ללא שום עילת פליטוּת.

הבג"ץ, למרות התבודדותו באולימפוס, ותחושתו ש'אלוקים לשלטון בחרתנו,' מודע לעובדות. אז למה הוא ממשיך להתבלבל, כהגדרת אברמוביץ?

הנה ההסבר של שרת המשפטים איילת שקד, כפי שהושמע בנאומה בפתח שנת המשפט: "יש מילים שנכתבו בשעתן, באופן כל כך מדוייק וכל כך מלוטש, שגם השנים שעוברות מאז התפרסמו לראשונה, לא פוגמות ברלוונטיות שלהן, והזמן לא מצליח לכסות אותן בחולותיו הנודדים."

ומכאן ציטטה שקד את דבריו המבריקים של השופט מישאל חשין ז"ל, בבג"ץ איחוד משפחות מחבלים, 2006:

"משהונחה בפנַי חוות דעתו של חברי הנשיא ברק, נתתי ידי בידו, והנחתי לו להובילני בדרכו. עלינו הרים שבפסגותיהם זכויות יסוד, עברנו על פניהן של דוקטרינות, ירדנו אל כללי משפט פרטיקולריים, ובדרכנו ליוו אותנו כל העת הצדק, האמת, היושר והשכל הישר.

"לקראת סופו של המסע עלינו על אונייה, והגענו אל אי באמצע האוקיאנוס. ירדנו מן האונייה, ועל המזח הקביל את פנינו איש נשוא פנים. 'ברוכים הבאים', בורכנו במאור פנים. 'ברוכים הנמצאים,' השיבונו. 'אנו מישראל, מבית-המשפט העליון של ישראל. ומי אדוני?' שאלנו. 'שמי הוא תומאס, תומאס מוֹר.'

"'נעים מאוד. ומהו המקום שאנו נמצאים בו?' שאלנו. 'אתם נמצאם במדינת אוּטוֹפְּיָה,' השיב האיש. 'ומהי שיטת המשפט השוררת באוטופיה? האם דומה היא לשיטת המשפט שבישראל?'

"מר מוֹר חייך והשיב: 'צר לי, אך יש הבדלים עמוקים בין שתי שיטות המשפט, ויעבור זמן רב עד שישראל תגיע למדרגת אוּטוֹפְּיָה. לעת הזו אתם נלחמים על חייכם, על קיומה של המדינה, על יכולתו של העם היהודי לנהל חיי קהילה ומדינה ככל העמים. דיני אוּטוֹפְּיָה – במצבכם כהיום הזה – לא לכם הם. עדיין לא. שימרו על עצמכם, עשו כמיטבכם, וחיו.' כך אמר האיש ולא יסף. ואיקץ, והנה חלום."

אחת עשרה שנה אחרי שהשופט חשין ז"ל הזכיר לנו שאיננו חיים במדינת אוּטוֹפְּיָה, מוכיחים שופטי העליון, בפסיקתם בבג"ץ המסתננים האנטי-יהודי והפוסט-ציוני, האנטי-מוסרי והפוסט-אנושי, שהם כבר מזמן חיים בבועת אוּטוֹפְּיָה.

מנחם רהט

* * *

פתח-תקוה בתקופת מלחמת העולם הראשונה

לפני יותר מ-100 שנים

חסן-ביי פוגע בכבוד נשות פתח-תקוה

[פרק מתוך הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" מאת אהוד בן עזר]

חגיגה בחצר היקב של ראשון-לציון. על השולחנות ערוכים פירות, עוגות שאפו נשות המושבה, קנקני לימונדה, ובקבוקי יין וקוניאק "כרמל מזרחי" מסוג משובח, שאין אפשרות לייצא אותם בגלל המלחמה העולמית שפרצה בחודש אוגוסט 1914, וגרמה לניתוק דרכי הים בין הארץ לאירופה.

הגנרל התורכי אחמד ג'מאל-פחה, מפקד עליון של הגיס הרביעי בסוריה, בארץ-ישראל ובסיני, ומפקד הצי של תורכיה, עומד בראש השולחן. קטן-קומה ורחב-גוף במקצת. לצדדיו ניצבים קציניו, אנשי ועד המושבה ונציגים מכל המושבות העבריות במרכז ובדרום הארץ, סביב, על חביות גבוהות, בחלונות, במרפסות ובכל פינה, צפופים כאשכולות פני סקרנים ואורחים רבים, ילדים ובני-נוער.

הגנרל עטור זקן קצר, מחודד ונמרץ, שפם שקצותיו מסתלסלים כלפי מעלה כחצי סהר. פניו בהירים. אותות-כבוד אחדים יקרי-ערך על חזהו. באצבעותיו מקפץ מגלב-רכיבה מצועצע, מעין שרביט קטן ומעוצב היטב, המביע אדנות ומטיל פחד. הוא ומלוויו במדים, נעולים מגפי-עור גבוהים, וחובשים תרבושים צבאיים מחוספסים, מצמר כבשים.

תרבושים עירוניים, אדומים, עשויים לבד חלק, מונחים ברישול על ראשי הנכבדים העברים. הם לובשים חליפות ועניבות; הרוכבים, במגפי-עור. תזמורת ראשון מסיימת את נגינת ההימנון התורכי, והכל מתיישבים על כסאותיהם סביב לשולחן.

 "אזרחים נאמנים של עות'מניה הגדולה, קיבלנו ברצון את התנדבותכם בנפש וברכוש," קם ג'מאל-פחה ונואם בצרפתית צחה, מחזיק כוס בידו, "אתם התגייסתם לעזור לנו במלחמת הקודש, לעצור את כוחות האנגלים והצרפתים הבוגדנים על גדות הסואץ, לשחרר את מצרים ולהחזיר אותה לשלטוננו!"

הקצינים התורכים ועימם חסן-ביי הערבי, המושל הצבאי של יפו והמחוז, מוחאים כפיים. אחריהם מוחאים כף בנימוס גם השאר. האיכר הצעיר משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, כלומר האחראי בפני השלטון, יושב ליד אברהם שפירא. שניהם אורחים בקבלת-הפנים הגדולה שעורכת ראשון-לציון למצביא התורכי. פנחסוביץ לוחש לשפירא:

 "צבא שלם נשא עבורו על גבי גמלים סירות-פח ורפסודות מארגזי-נפט ריקים, מבאר-שבע דרך המדבר, כדי לחצות את התעלה. אוניות מלחמה אנגליות וצרפתיות, ששטו בתעלה, הבריחו אותם בתותחים, כמו זבובים!"

 "איש זה אחראי לטבח אלפי ארמנים באנאטוליה שבתורכיה," לוחש שפירא. "גם גורל היישוב העברי בידיו. צריך להיזהר מפניו, למרות המפלה שספג."

אותו רגע מחליק ילד מעל חבית גבוהה ומתוך פחד תוקע נפיחה עזה שאותה שומעים היטב כל הנכבדים.

 "הפרצר הזה? מאיפה נולד?" לוחש פנחסוביץ.

 "רישון זה לא מלאבס," עונה לו שפירא. "כאן זה נימוס צרפתי."

ג'מאל-פחה מואיל להתעלם מאי-הנעימות שנוצרה, הכל נושמים לרווחה, אך בהמשך דבריו הוא נוקט נימה מאיימת: "אני מזהיר אתכם, ממשלת עות'מניה מתנגדת לפעולות יסוד מסוכן מביניכם שמתאמץ להקים בחלק זה של הממלכה ממשלה יהודית בשם 'ציונות'. לכן אסרתי להחזיק דגל ציונים, להיות חבר באגודת ציונים, שיש אצלכם במחתרת. זה לא ישנה את יחסי אליכם. אתם עומדים בברית איתנו. כולנו בנים של ממלכת עות'מניה הגדולה ונהנים בה משוויון-זכויות. ובעזרת האל תהיו תמיד נתיני מולדתנו. רק ציונים וציונות, יסוד מושחת של בלבול ומהפכות, ששואף לייסד אוטונומיה בתוך מולדתנו, אותו עלינו לחסל! אבל אתם כאן הוכחתם נאמנות למולדת, לא השתתפתם בתנועה החתרנית 'ציונות', ראיתם תמיד בעות'מניה את מולדתכם היחידה – לכן החלטתי להעניק למושבה ראשון-לציון במתנה את כל אדמות הממשלה המשתרעות מן המושבה מערבה, עד לים!"

מחיאות-כפיים.

אברהם שפירא קם מכסאו. גבה-קומה, קודקדו כמעט מגולח סביב תרבוש אדום המעיד על היותו אזרח עות'מני נאמן. שפמו השחור, בעל הקצוות, מזדקר לצדדים. עיניו השקועות, הקטנות, מתבוננות במבט חודר בגנרל התורכי, שנמוך ממנו בקומתו.

 "יורשה לי, הוד מעלתו, להזמין את כבודו לבקר גם בפתח-תקוה. ואני מתכבד להגיש לו מכתב הזמנה מאת ועד-המושבה."

*

שיירת הרוכבים מראשון, במרכזה הגנרל אחמד ג'מאל-פחה, נעה בבוקר לעבר פתח-תקוה. השמיים בהירים אך האוויר כבד, מבשר יום חמסין ראשון של טרם אביב. רוח דרומית יבשה מנשבת. הדרך החולית עוברת בין פרדסים ירוקים. צמרותיהם עמוסות פרי שאמוטי כתום, שלא נקטף בגלל המלחמה שמונעת את יצואו באוניות מנמל יפו. הפרדסים חגורים גדרות חיות של שיחי אקציה קוצניים, שפרחיהם הריחניים, שצורתם כדורים צהבהבים, היו אמורים לשמש חומר-גלם לתעשיית בושם שביקש הברון להקים בארץ.

מבית-באר שבראשו צינור ארובה שחור, מעלה עשן קל, מפכפך בקצב אחיד קול מונוטוני, צרוד כפח, נוסך בשומע תחושה של שלווה וקביעות; זה מנוע הגאזוגן, משאבת-המוטור המודרנית ביותר בארץ. "פק, פק, פק, פק!"

הרוכבים עוברים בדרכם על-פני בתי-באר ובתי-אריזה, כרמי גפנים שהחלו מנצים עלים חיוורים, כרמי שקדים שעומדים בפריחתם, לבנבנים כשלג. שפירא מצביע בגאווה בפני האורח רם-המעלה על המטעים של המושבה, שפריים לטובת הארץ כולה, ביחוד בימי מלחמה. הגנרל לא מתפעל, אלא מעיר לחסן-ביי:

 "אלה המקומות בהם מסתתרים היהודים הצעירים שמשתמטים מחובת ההגנה על מולדתם?"

 "בפתח-תקוה אין פרארים, אין עריקים," טוען בתוקף שפירא. "ואם במקרה יראה הוד מעלתו פה ושם צעיר מסכן – ידע שכבר שולמו עבורו דמי ה'בדל'."

שני הצדדים מחייכים לתוך שפמיהם, מלווי הגנרל בנימוס, אנשי פתח-תקוה בעצב; אלה מהאורחים קיבלו "בקשיש", אלה מהמארחים נאלצו לתיתו להם - תמורת פדיון הצעירים מן השירות בצבא.

וחסן-ביי משיב לגנרל: "נכון. בפרדסי היהודים כבודו לא רואה עכשיו פרארים, אבל רואה מוטורים וצינורות שיוכלו לתרום למאמץ המלחמה."

*

נכנסים למושבה. תלמידי בית-הספר מסודרים בשתי שורות לצידי רחוב חובבי-ציון. לראשיהם הגלוחים חבושים תרבושים הגדולים מעט ממידתם. הם עומדים ומנופפים במרץ, לכבוד האורח, בדגלי עות'מניה קטנים, דגלוני חצי-הסהר.

ג'מאל-פחה נמוך-הקומה צועד נמרצות, כפות-ידיו שלובות מאחור ובהן מקפץ מגלב-הרכיבה המצועצע. הוא חולף על פני השורות בחיוך מוזר, כמביט בעדר כבשים ביום שוק. החמסין המוקדם משפיע עליו. הוא מזיע. אחריו צועדים אנשי פמלייתו ונכבדי המושבה. הילדים מחזיקים דפים בהם נכתבו שורות ההימנון התורכי באותיות עבריות. לאות ממנהל בית-הספר הם מתחילים לשיר לכבוד האורח, בקולות צעירים:

 "אורדומוז אתי ימין

אצלדי קזמין!"

ג'מאל-פחה מנופף להם לאות-תודה, מתבונן בהם רגע כשוקל אם לומר משהו. החום מעיק והשמיים הולכים ומאפירים ברוח דרומית-מזרחית. הוא מעדיף להמשיך לעבר ביתו של ראש ועד-המושבה, שם תיערך לכבודו סעודת הצהריים.

הפמליה מוזמנת להיכנס לבית. שלישו של הגנרל בולש בהיכנסו לראות אם אין בחדר דגל תכלת-לבן, תמונות מנהיגים וסמלים ציוניים על הקיר, או תעודות ובולים של קרן קיימת. כל אלה אסורים בפקודה צבאית חמורה. מי שנתפס מחזיק בהם צפוי לעונש. לפתע הוא מבחין בשטיח מקושט בדיוקנו של הרצל, תלוי על הקיר.

 "מי בעל הזקן הזה?" הוא מיתמם ושואל את שפירא בקול רם, כדי שיגיע גם לאוזני הגנרל.

 "דוקטור הרצל, הידוע," משיב שפירא בנימוס ובשקט. "ומעל לה תמונת השולטן, מחמד רשאד ירום הודו. ידוע שהממשלה לא אוסרת תליית שטיחים."

הגנרל צוחק, אך השליש אינו מרפה. הוא מגלה בפינה אחרת בחדר גלויות של ביאליק ושל טשרניחובסקי. "יש כאן עוד מנהיגים ציונים על הקיר!"

 "שטויות! אלה רק תלויים על הקיר, קישוט!" גוער בו ג'מאל-פחה.

בקבוקי היין והקוניאק ריקים-למחצה. הקצינים התורכים להוטים לשתות, ופחות מכך טועמים מהתבשילים, למרות שאלה הוכנו ממצרכי-מזון שנעשו נדירים בימי המלחמה. פה ושם מותר כפתור בבגד-השרד, בגלל השרב המעיק של טרם אביב. מחלונות ביתו של ראש ועד-המושבה, מבין ברושים ודקלים, נשקפים שמיים אפורים, מוזרים, ללא תכלת וענן, רק שמש חמסין עמומה, מוקפת אובך מואר.

 "נרים עוד כוס," פוקד הגנרל, במצב-רוח מרומם, "לבריאות ולרפואה, על כך לא חל עלינו, המאמינים, איסור הנביא, ולניצחון בכל החזיתות על צבאות הכופרים האנגלים, הרוסים והצרפתים!"

התורכים שותים בדבקות, והמארחים כמו לצאת ידי חובה.

 "כאשר ראיתי את תהלוכת ילדי בית-הספר, שנערכה לכבודי," ממשיך ג'מאל-פחה, "נזכרתי, איך באנאטוליה הילדים של הארמנים היו אומרים עלי: 'הנה הולך הרוצח של הארמנים'!" הוא צוחק.

מלוויו צוחקים אחריו, והמארחים, ובהם שפירא, אנוסים לחייך.

 "בתחנה אחת באנטוליה חיכו לרכבת מאות ארמנים רעבים וחולים בטיפוס. שכבו על יד המסילה הראשית, ובצדדים. כאשר הגיעה הרכבת, נהג-הקטר ראה אותם אבל המשיך לנסוע ופצע רבים מהם בגלגליו. אחר-כך קפץ בתרועת ניצחון מהקטר, ניגש אלי, שיפשף את ידיו והודיע לי: 'מחצתי את החזירים הללו!' כך הוא אמר, 'חזירים...'!"

הגנרל צוחק, ושוב הכול צוחקים אחריו, אלה בהנאה ובצייתנות, ואלה כמי שכפאם שד.

 "זקן אחד משלנו העמיד בשורה ילדות ארמניות יפהפיות, בנות שתים-עשרה, ארבע-עשרה. לא יותר מבוגרות מהבנות שלכם, וגם מפותחות כמוהן... הרכיב משקפיים כדי שיוכל לבדוק אותן טוב יותר, מישש אותן, ולבסוף בחר ילדה אחת, אולי בת שלוש-עשרה, קנה אותה תמורת שש מג'ידיות, וליקק את שפתיו. שש מג'ידיות..."

ושוב צוחק, ובצוחקים אחריו יש גוונים ובני-קול שונים, בייחוד מגזים חסן-ביי.

 "רק אלוהים יודע מה יקרה לכל עם, לכל איזור בממלכתנו, שלא יהיה נאמן לשלטון העות'מני," ממשיך הגנרל.

הפעם איש אינו צוחק. מתחת למפת השולחן מקמץ שפירא אגרופיו עד כדי כאב, ועיניו משוטטות סביב. הוא משתדל לא לפגוש במבטו של הגנרל, כדי שלא להתפרץ.

 "כאשר הייתי מושל כללי של בגדד, פקדתי על אחד הוואזירים שלי להשלים סלילת כביש תוך שבוע. הוא ניסה להוכיח לי שהדבר בלתי-אפשרי. אמרתי לו: 'חוסיין-ביי, אם אתה לא ממלא את הפקודה, אני תולה אותך!' – מאז קראו לי שם, התליין! – "

 "יום אחד תליתי, בכיכר מול הסארייה, בית-הממשלה ביפו, פקיד מכס נוצרי," שמח חסן-ביי לתרום לשיחה מנסיונו. "היה שמן, ככה... והתליין חסר-נסיון כי התלמד מקודם רק לשחוט כבשים. וככה, נקרע החבל בשעת התלייה. פקדתי להעלות את הפקיד פעם שנייה על העץ, וככה, שוב נקרע החבל בגלל שהיה הגוף שלו כזה כבד... הבוגד התחנן וביקש ממני רחמים. הוא הכחיש שמחלון המשרד שלו בבית-הגומרוק, בית-המכס שבנמל - אותת בממחטה לבנה לספינות הצרפתיות שהפגיזו את יפו. וככה, בידיים שלי, הייתי מוכרח ללמד את התליין איך לתלות את הכופר, בפעם השלישית, ועודדתי את המתנדבים למלחמת הקודש..." הוא מתפאר.

שתיקה כבדה מתפרשת סביב. ג'מאל-פחה נוכח שהמארחים לא מתלהבים כמוהו וכחסן-ביי מהחלפת חוויות על תליות, והוא צוחק: "מוטב שנשנה את הנושא, שמארחינו הנכבדים כנראה עוד לא בקיאים בו. גם אצלכם, בפתח-תקוה, יש בנות יפות?"

עיני חסן-ביי נוצצות למשמע הדברים. סבלנות שפירא פוקעת והוא מתכוון לקום ולענות לגנרל. חבריו עוצרים בו בחשאי.

 "בנותינו יפות אבל הצרפתית שמדבר הגנרל יפה עוד יותר, כמו פריסאי אמיתי," מחמיאה לג'מאל-פחה אשת ראש-הוועד, לרמוז לו שהוא אמור להיות איש תרבותי, ולהסיר מדעתו מחשבות זימה. את הצרפתית המשובחת שבפיו שיכלל הגנרל בביקוריו התכופים בפריס, אשר על נפלאותיה החליף קודם-לכן רשמים עם בעלת-הבית, הדוברת צרפתית. הזכיר גם את הרקדנית המפורסמת איזדורה דנקן, שזכה לראותה מחוללת על הבמה.

 "פריס..." עיני המצביא התורכי מצטעפות בערגה, כמעלה בזכרונו את תענוגות העבר, אך מיד הוא מתעשת. "אני מצטער מאוד שהצרפתים לא שמעו לעצתי, והצטרפו למלחמה נגדנו!"

הוא שולף את שעונו, נועץ בו כמי ששעתו קצרה, קם, מיישר את מעילו בעל הכותפות המוזהבות, הקלועות דרגות גנרל, ומסכם את הביקור:

 "אתמול נתתי מתנה גדולה לתושבי ראשון-לציון, היום אני רוצה להציע מתנה גדולה עוד יותר לאיכרי פתח-תקוה."

כל השומעים דרוכים מאוד.

 "ראיתי את הפרדסים, את כרמי הגפנים והשקדים, התרשמתי מאוד מהחריצות שלכם והייתי נהנה מאוד אם תסכימו לבוא להתיישב בכפרי הארמנים הריקים באנאטוליה. הייתי משתדל לתת לכם קרקע ועזרה והקלות רבות לפתח את החקלאות – שם, לא בארץ-ישראל! לכך לא אסכים לעולם!"

בדממה הנופלת מעיז רק שפירא, המצליח בקושי לכלוא כל אותו זמן את זעמו, לקום כדי להסביר לגנרל שאנשי פתח-תקוה לעולם לא יעזבו את מקומם – אך בטרם ניתנת לו הזדמנות לדבר, מתמלאות כל האוזניים רחש כבד הבא מבחוץ והולך וגובר מרגע לרגע, ופתאום כאילו השמש מסתירה פניה, וחשכה יורדת על הארץ.

יושבי החדר ניגשים אל החלונות ונושאים עיניהם לשמיים. הם עומדים רגעים אחדים, נדהמים ואינם יכולים להבין מהו הדבר המכסה לגמרי את עין השמש. לאט-לאט מתרגלות עיניהם לאפלולית שהשתררה פתאום, לחשיכה בצהריים, והם מבחינים באין-ספור יצורים קטנים, כחגבים כהים, פרושי-כנפיים, שמרחפים מעל ומתחילים לנחות וליפול, אחד פה אחד שם, כשהם מקפצים בקול צקצוק מסליד.

בעוד האנשים עומדים אחוזי-אימה, נוחתים נחילי הארבה גלים-גלים כשהם מנסרים בהמוניהם את האוויר ברחש מבחיל; מכרכרים ומפזזים על העצים, על הבתים, על הארץ, עד שלא נותר מקום שאינו מכוסה בהם. רוח החמסין גוברת. השמיים מתקדרים מפלישת החרקים המעופפים העטים מלמעלה כענן שחור. מבול השרצים משתפך על המושבה ומזמזם ללא הפוגה.

 "ארבה! הארבה! הארבה בא!" רצים ברחובות אנשים כאשר אימה וחרדה על שפתיהם. "איזה אסון! הארבה עלול להפוך את כל הארץ לשממה!"

 "לא אנחנו אשמים בדבר, אלוהים איתנו ויגן עלינו. צבאות הכופרים, היושבים על גדות הסואץ – שדים אלה שלחו את זה נגדנו בתחבולה שטנית! אבל אנחנו עוד נגלה את הבוגדים שקשרו קשר עם אוייבי עות'מניה!" כך, בדברי פרידה קצרים ונרגזים, ממהר הגנרל לצאת ברכיבה עם שיירתו מפתח-תקוה דרומה, לעבר רמלה וירושלים.

בדרכם הם עוברים על פני אנשי המושבה, גברים, נשים וילדים, הלוקחים פחים בידיהם, וגם רעשנים ורובי פורים, החג קרב ובא, ויוצאים למטעים ולשדות; מכים בפחים ומטחטחים ברעשנים ומקימים רעש חזק כדי להבהיל את הארבה, אך זה מקפץ מעץ לעץ ומצמח לצמח, לוחך ומכרסם ומכלה אותם בכל פה.

 "הוד מעלתו," רוכב חסן-ביי ליד הגנרל, "ודאי זוכר כיצד לפני המסע לסואץ פקד לקשט גמל, כלב ושור בדגלי רוסיה, צרפת ואנגליה, והעברנו אותם בכיכר מול הסראייה ובסימטאות, והמאמינים היכו בהם מכות נאמנות עד שהתפגרו!?"

 "אידיוט! מחר תוציא פקודה שכל תושב באיזור שלך, יהודי כערבי, חייב להביא לשלטונות מדי יום פח מלא ביצים של ארבה, ואתה תשלם לו על כך שני מטליק!" משלח ג'מאל-פחה את חסן-ביי לדרכו. חסן-ביי הוא, כאמור, מושלם הצבאי של יפו והמחוז.

ההרעשה בפחים היא לשווא. כאשר הארבה מתרומם ממקום אחד הוא מתעופף למקום סמוך כדי לנחות בו ולהמשיך במלאכת ההשמדה. איכרים אחדים ובני-משפחותיהם חובטים בארבה. אחרים מביאים נפט, שופכים על הארבה ושורפים אותו, או אוספים אותו בדליים לתוך חביות ושם שופכים עליו את הנפט. הארץ משחירה מן הארבה ותחת כל מידרך כף-רגל הוא חורק בהימעכו, מהיותו דחוס כמרבד חי תחת סוליות הנעליים.

בחשיכה המתעבה מוקדם מן הרגיל מלבינים כבר על העצים ענפים מעורטלים מקליפתם.

 "זאת רק ראשית הצרה שבאה עלינו," אומר האיכר גרשוני, שחוזר על חמור מהפרדס. "נקבות הארבה יטילו בקרוב את ביציהן באדמה. בעוד כחודש תתבקענה הביצים, הילק הצעיר יפשוט בשדות, יעלה בפרדסים ובכרמים, ויכלה כל עלה וכל גבעול שעוד נותרו לפליטה ממה שאוכל עכשיו הארבה."

*

מכת הארבה חולפת ומותירה אחריה נזקים כבדים לחקלאות בארץ. תושבים רבים כבר רעבים ללחם. ביפו, בלשכתו שבבניין הסארייה פוסע הלוך ושוב, מול המראה התלויה על הקיר, המושל הצבאי חסן-ביי. עטור במדים, חרב חגורה למותניו, וכל הליכותיו כמי שמשתדל לחקות את הגנרל ג'מאל-פחה, ולכוון על פיו את הבעת-פניו. מולו עומדים משה פנחסוביץ, מוכתר פתח-תקוה, ואברהם שפירא, ראש השומרים של המושבה.

 "קראתי לכם כדי למסור שהמצביא הגדול ג'מאל-פחה הודיע לי שהנהלת הצבא זקוקה למוטורים ולצינורות באורך שלושת אלפים מטר כדי לסדר אספקת מים לחזית הנגב. אתם מפורסמים בכל הארץ במערכת ההשקאה המשוכללת בפרדסים שלכם, כך התפארתם כאשר ביקרנו אצלכם. לכן מעניק לכם הגנרל ברוב חסדו הזדמנות להוכיח את הפאטריוטיות שלכם ואת השתתפותכם במאמץ המלחמתי, ועליכם להוציא מיד את המוטורים והצינורות מהפרדסים ולהעבירם לרשות הצבא!"

 "הוד מעלתו דורש זאת רק מפתח-תקוה, או מכל איזור הפרדסים של יפו?" שואל שפירא.

 "מהאיזור כולו. כל מקום שיש בו צינורות חייב למסור אותם."

 "ומדוע מבקשים הכול רק מפתח-תקוה?"

 "כי אין צינורות במקומות אחרים. רק אתם מושבת הפרדסים הכי מודרנית והכי משוכללת בכל הארץ."

 "ולי ידוע שבכל פרדס שניטע בשנים האחרונות יש צינורות כאלה."

 "איפה?"

 "בשיח'-מוניס, בסומייל, בשרונה, בבית-דג'ן, ביעזור, בווילהלמה, בראשון-לציון, בנס-ציונה, ברחובות, ביבנה, ובכל אותם מקומות הידועים לכם. באביב אכל אותנו הארבה. את הפרי לחוץ-לארץ אי-אפשר למכור – בגלל המלחמה. עכשיו קיץ. הפרדסים חיים בקושי. אם לא נשקה – ייחרבו. נכון, המולדת קודמת לכל, ומאחר שבעות'מניה הגדולה אין תעשייה של צינורות, חייב הצבא להחרים אותם בכל מקום שימצא. שום פרדסן אינו רשאי להתנגד שיקחו ממנו צינורות, ואנחנו מוכנים לתת את החלק שלנו באופן יחסי, זאת אומרת, שהחלוקה תהיה צודקת ושאר הכפרים במחוז יתנו גם הם את חלקם."

 "אני יודע שרק אצלכם יש צינורות, ואני מחייב אתכם לתת את הכול!"

*

עם האגרונום חיים כהן, ראש ועד-המושבה, מתקבל שפירא למחרת לראיון אצל ג'מאל-פחה בירושלים.

 "לא אני ציוויתי אבסורד כזה!" מיתמם הגנרל. "להטיל את כל העול על מקום אחד בלבד? ברור שכולם חייבים לתת לפי חלוקה צודקת. אולי חסן-ביי לא הבין היטב את הפקודה. עוד היום אשלח טלגרם ואסביר לו את הכוונה האמיתית של הפקודה."

*

פנחסוביץ ושפירא, כעבור יומיים, בלשכת חסן-ביי ביפו. המושל הצבאי מסתובב כטווס בפני המראה שעל הקיר, נדן חרבו משקשק על מכנסיו התפוחים שנתונים במגפי-עור גבוהים. בשיחה עם השניים הוא מתנפח מכעס עצור:

 "מדוע הזמנתי אתכם? מדוע? מדוע? מדוע? אתם הלכתם להתלונן עלי בפני הגנרל ג'מאל-פחה?!"

 "חס ושלום," עונה שפירא. "פנחסוביץ כלל לא היה שם. רק אני, עם ראש ועד-המושבה, באנו בעניינים אחרים. במקרה הוזכר עניין הצינורות. ראש הוועד שאל את הגנרל מה הפירוש המדויק של הפקודה. אבל שום תלונה לא השמענו. וכי אפשר להתלונן, על מושל חרוץ והגון כמוך?"

 "טוב. אני אזמין אלי את כל בעלי הפרדסים במחוז, שאותם הזכרת, כולם – אבל אני בטוח שצינורות אמצא רק אצלכם!"

*

בכיכר שבין בניין הקישלה, הלא הוא הכלא, לבין הסארייה, מתנודדת לרוח הים גופת ערבי יחף, לבוש גלבייה לבנה, על עמוד-תלייה שבנוי מקרשים בצורת רי"ש עם קורת-תמך אלכסונית. על חזהו, קשורה לצווארו, מודעה המפרטת בתורכית ובערבית את פסק-דינו. זבובים מטיילים עליו. ילדים יחפים סובבים בסקרנות מתחת לרגליו.

אותה שעה נאספים אל לשכתו הגדולה של חסן-ביי רבים מנכבדי יפו, עומר אל-ביטאר, מוחמד עלי דג'אני ואיוב אפנדי, ועימם מוכתרי כפרים ערביים מהאיזור – שיח'-מוניס, סומייל, חירייה, כפר-ענה. כאשר נכנסים לחדר שפירא ופנחסוביץ, כבר יושבים בו כל המוזמנים, אך חסן-ביי, היושב מאחורי שולחנו, אינו מזמין את השניים לשבת אלא משאיר אותם בכוונה לעמוד. הוא מביט אל המראה התלויה מולו, כמו מכוון לפיה את הבעת הרוגז על פניו, ופותח:

 "הזמנתי אתכם היום לבשר לכם שהגנרל ג'מאל-פחה הואיל ברוב חסדו להרשות לכם למלא את חובתכם הפאטריוטית ולמסור לצבא את המוטורים והצינורות מן הפרדסים שלכם, כי הם נחוצים להגנת המולדת. יא איברהים, מה אתה עומד? שב! אתה הוא זה שאמר לי שבכל הכפרים והמקומות האלה יש צינורות בפרדסים, אבל עד כמה שידוע לי, צינורות יש רק במלאבס! מה אתם אומרים על כך, אורחים נכבדים?"

מוכתר סומייל תופס את כוונת חסן-ביי. "אני נשבע בראש השולטן ירום-הודו ובראש הגנרל ג'מאל-פחה, ובראש מושלנו הנכבד חסן-ביי וגם בראשי שלי, החסר כל חשיבות – שאין אצלנו בכפר שום צינור ברזל!"

 "אנחנו עניים מסכנים. הארבה אכל אותנו. הפרדסים שלנו קטנים וישנים. אנחנו משקים בתעלות פתוחות, לא בצינורות," מבאר מוכתר שיח'-מוניס.

 "גם אותנו אכל הארבה, המוטור שלנו הוא גמל וחמור, שסובבים ומעלים מים מהבאר באנטיליה," מוסיף אחריהם מוכתר בית-דג'ן.

 "מה אתה אומר עכשיו, יא איברהים-מיכו?" שואל המושל את שפירא.

 "אני חוזר ואומר," משיב שפירא ממקום ישיבתו המאולץ, על מחצית כסא, "שבכל המקומות האלה, ישנם צינורות!"

הרוגז של חסן-ביי פורץ, מבלי שיכוון את הבעתו במראה. "אתה יודע שיש מצב מלחמה בארץ?" הוא מתקרב לחלון, מבעדו נשקף התלוי שמתנדנד על עמוד בכיכר למטה. "אני יכול להביא אותך תיכף ומיד למשפט צבאי!"

 "ידוע לי אדוני המושל," משתדל שפירא לשמור על ארשת פנים שלווה. "שאנחנו נמצאים במצב מלחמה. אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אבל מה באמת רוצה אתה להשיג? את הראש שלי? לא! – צינורות! ואנחנו הלא מוכנים למסור לממשלה את כל הצינורות והמוטורים שלנו, אם רק תוכיח לנו שהפקודה של ג'מאל-פחה חלה על פתח-תקוה בלבד. אנחנו, ילדינו, ונשינו – מוכנים למסור גם את עצמנו, למען המולדת!"

 "הנשים, יא איברהים-מיכו? גם הן מוכנות למסור את עצמן למען המולדת? יאללה שתבאנה, ערוות-אימן, שרמוטות צהובות! אנחנו מכירים איזה נשים יש לכם – זונות! צעירות מופקרות! חצופות! מתלבשות כמו גברים! מוכנות למכור את עצמן לקצינים שלנו!" וכדי לתת תוקף לדבריו הוא קם מכסאו בעיניים נוצצות. "כשנבוא לקחת אצלכם את הצינורות, נכניס במקומם לבנות שלכם את הצינורות שלנו! ככה... ככה... נקרע אותן מלפנים, ומאחור, מלפנים, ומאחור..."

הוא חוזר לכסאו מתנשם, כמוצא בגסות פורקן ליצריו. הנוכחים נדהמים למראה ההתפרצות אך שותקים ועוצרים את נשימתם. חלקם מחוויר מפחד גם למראה הסומק הכבד שהרוגז מצית על פני שפירא, שקם ופונה אל חסן-ביי:

 "כבוד הקומנדאנט חסן-ביי! אתה המפקד ואני בידיך, אתה יכול לעשות בי מה שאתה רוצה, אולי גם יהיו רבים שיהללו אותך על העינויים שתגרום ליהודי. אבל אני לא אזוז מכאן לפני שתחזור בך מהדברים שלך, ותתנצל על מה שאמרת על נשות פתח-תקוה!"

 "איך אתה מעיז לדבר אלי כך? מי אתה שתגיד לי מה לעשות? פקודה אחת ממני – וגם גופתך תתנדנד שם בחוץ על החבל..."

 "אתה מכיר אותי היטב, חסן-ביי. אני בן ארבעים-וחמש היום, ותודה לאל חייתי כל ימי בכבוד, כפי שאתה יודע ויודעים כולם פה. 'מכרתי בזול את היקר לי, כדי לקנות את כבודי!' – כמו שאומר הפתגם. ואני רוצה שתדע שלא אתה ולא שום אדם אחר יפגעו בכבוד עמי, בנוכחותי. ואפילו זה יהיה היום האחרון בחיי – לא ארשה שמישהו יעליב כך את בנות העם שלי!"

שפירא שולח ידו קדימה בהבעת פקודה שאינה סובלת דיחוי. חיתוך הגמגום שבדבריו, כבולע סופם של משפטים קצרים, מוסיף לו תקיפות. "בבקשה – אתה יכול לתלות אותי אם אתה רוצה, אבל קודם – תתנצל!"

דממה מתוחה עומדת באולם. למראה הגוונים המתחלפים בפני השליט בטוחים הכול שעתה יצא מגדרו, יסתער על שפירא ויכה אותו בחרבו.

שפירא עומד ביד שלוחה ועיניו הקטנות, כחולות-הפלדה, נעוצות בחסן-ביי היושב מולו. לפתע קם חסן-ביי בחיוך, ניגש אל שפירא, ואומר בקול מרוכך:

 "אני מכיר אותך יפה, ואתה יודע שלא לקחתי ממך את הסוסה, את האקדח, את החרב או את הרובה הממשלתי שאתה משתמש בו. יש לך רשות להיכנס עם נשק אפילו לכאן, לבית-הממשלה. ואתה היית צריך להבין שאני לא התכוונתי דווקא לבנות פתח-תקוה או לנשים יהודיות. אני רק אמרתי שיש, בכלל, בעולם, נשים רעות, מופקרות, בנות שטן, מביאות מחלת עגבת, מנשים כאלה צריך להיזהר..."

אנחת-רווחה עוברת בחדר הגדול. חיוכים אחדים. הכול מבינים שבדבריו הקודמים התכוון חסן-ביי במפורש לבנות פתח-תקוה, וכי עתה הוא חוזר בו, בדוחק, מההתפרצות של ניבול-הפה. בלגלוג כלפיו חש כנראה חסן-ביי, כי לפתע גואה בו שוב כעס, ודאי על שהביא עצמו להתנצל בפני יהודי, דבר שג'מאל-פחה לא היה עושה לעולם. הוא חוזר אל כסאו ופוקד בכעס:

 "לאסור את שני אלה במרתף של הסארייה!"

שפירא ופנחסוביץ מוצאים מן הלשכה. חסן-ביי ממשיך לצרוח על הנשארים. הוא נראה כעומד להצליף במגלב על מוכתרי הכפרים. אלה נשבעים בראשו של השולטן ובראש ג'מאל-פחה שאין להם אפילו בדל צינור. חסן-ביי דורש לגלות את האמת. שב ומאיים במלקות. לבסוף מתגלה שיש צינורות גם בפרדסי הערבים, ואפשר להטיל את חובת ההחרמה על כולם. מה עוד שעיניו החודרות של שפירא כבר לא משוטטות בחדר בלגלוג האומר שכך טען מלכתחילה.

לאחר שעתיים באה פקודה לשחרר את שפירא ופנחסוביץ, והם ממהרים לשוב לפתח-תקוה.

אהוד בן עזר

* * *

אמנון לורד

פרשת הצוללות: שטייניץ צדק לאורך כל הדרך, עכשיו הוא משלם את המחיר

ציטוט מאתר "מידה" מיום 6.9.17

כבר לפני חמש עשרה שנה התעקש שטייניץ שיש לעבות את לוחמת הצוללות, ועשה זאת מול צמרת ביטחונית שלא מפסיקה לטעות

יובל שטייניץ היה חבר ועדת המשנה לתפיסת הביטחון עד 2003 ולאחר מכן יו"ר ועדת החוץ והביטחון עד 2006, וזו תקופת המפתח להבנת אישיותו הפוליטית. אני מכיר אותו ומיודד איתו מאז 1996. המחשבה שמכונת החקירות מלחכת את סביבתו רומזת לי שיש פה מהלך ברוטלי ולא אמין. אני בעצמי כבר צריך כנראה להכין תיק עם מברשת שיניים, אבל לשמחתי אני לא כל כך חשוב.

שטייניץ היה יו"ר ועדת החוץ והביטחון הטוב ביותר בתקופה המודרנית. הוא היה כמעט היחיד שיצק תוכן לתפקיד הזה במשך שנים ארוכות. יש בו משהו ברדי, ישר, דוגראי, והוא הביא מנה גדושה של חשיבה ביקורתית על יסוד הרקע שלו כדוקטור לפילוסופיה. בהשכלתו הצבאית הוא סמל בגולני. אבל הוא פיתח חשיבה שהפכה אותו לטראבל-מייקר בעיני הממסד הצבאי-בטחוני בשני תחומים:

ראשית, הוא האמין – ואף הירצה את טיעוניו במאמר גדול בכתב העת "מערכות" – שיש לשדרג בצורה משמעותית את חיל הים כאיזון לחיל האוויר. המאמר, שפורסם במאי 2002, עסק במרחב הימי כעומק אסטרטגי לישראל. 15 שנה לאחר כתיבת המאמר, אין ספק ששטייניץ, האדם החושב, זיהה וחזה נכון את ההתפתחויות. הים הוא העורף האסטרטגי של ישראל גם בתחום הכלכלי עם משאבי הגז, וזוהי גם הזירה שמעניקה לישראל את עוצמת ההרתעה נגד איראן המתגרענת.

התחום השני שלא הפך אותו לחביב המערכת היה הביקורת על צה"ל, ובעיקר הספקנות שהפגין כלפי חיל האוויר. בתקופתו בוועדת החוץ והביטחון, בין כראש ועדות משנה חשובות ובין כיו"ר הוועדה, הוא סובב לא פעם את הרמטכ"ל רא"ל בוגי יעלון על הגריל. הוא צלה אותו מכל הכיוונים והיו ישיבות שבהן ההתנגשויות בין השניים הגיעו לטונים צורמים. שטייניץ עלה כבר בראשית העשור הראשון של המאה, כחמש שנים לפני מלחמת לבנון השנייה, על החולשות של תפיסות הלוחמה של צה"ל. הוא הטיל ספק בתפיסה לפיה העליונות המוחלטת של חיל האוויר, בצירוף שיטות הלחימה של יחידות היבשה שהופעלו ב-2006, יספיקו כדי להשיג ניצחון במערכה הבאה. הוא פיקפק בשיטות ששללו כיבוש נרחב של שטח וטיהורו על ידי כוחות קרקע. הוא לא האמין בשיטות הישנות וסבר שצה"ל מכין את עצמו לא נכון: לתפיסתו, בלי פעילות קרקעית מושקעת היטב לא תושג הכרעה.

ראיה נוספת לצורת החשיבה של שטייניץ היא ועדת החקירה שהקים לאחר חשיפת הכור הגרעיני בלוב של קדאפי. המודיעין הישראלי לא ידע דבר על הכור הזה, והוועדה הוקמה כדי לחקור את המחדל הקולוסלי. גם המהלך הזה הרחיק אותו מהתואר "יקיר מערכת הביטחון".

אין זה מקרה, שבוגי יעלון, שהיה יריב של שטייניץ בעבר על רקע הכיוונים השליליים שזוהו בצה"ל בימיו כרמטכ"ל, הוא  שאיבד את הרסן כשהפך את הצוללות לדגל מאבקו ביריביו הפוליטיים ובראשם ראש הממשלה נתניהו. אך גם יובל שטייניץ, שהיה מהדוחפים לפיתוח המגמה הימית, נמצא בטווח האש של יעלון. במאמרו מ-2002 הוא מודה לראשי הזרוע הימית בעבר, כמו עמי אילון, זאב אלמוג וגם לאבריאל בר-יוסף. יכולתו האינטלקטואלית שימשה פה למצביאי חיל הים.

כשנתניהו חזר לשלטון ב-2009 היה מי שסברו שיובל שטייניץ מתאים לתפקיד שר הביטחון. שטייניץ עצמו ראה את עצמו כמתמודד על תיק החוץ נגד סילבן שלום, ומסתפק אולי בתפקיד שר החינוך. הוא לא חלם להיות שר האוצר. כשדיברתי איתו אז, בבית קפה שאנשים שמקבלים שוחד לא יושבים בו, הוא הזכיר שורה של תפקידים ופסל מראש את תיק האוצר כי זה זר לו לגמרי והוא לא מבין בזה. אז זהו זה. יובל לא הבין בכלכלה ולא בביטחון. אבל הוא מבין בלימוד ובביקורת. העובדה היא שזמן קצר לאחר שנכנס לתפקידו, יחד עם רה"מ נתניהו הוא הוציא את ישראל מהמשבר הכלכלי החמור שנקלעה אליו בעקבות המשבר הפיננסי העולמי של ספטמבר 2008, משבר שישראל נגרפה לתוכו כמו שאר כלכלות העולם. מצמיחה שלילית בסוף 2008 ותחילת 2009, המשק חזר לצמיחה גבוהה עוד בסוף השנה. בתקופתו החלה כלכלת ישראל לפעול בטורבו. ובכל זאת, בתרבות הישראלית – עם הפסיכולוגיה המוכרת – שטייניץ לא התאים להיות שר הביטחון. אינטלקטואלית חשבתי שהוא מועמד מצוין. אבל מול מערכת ביטחון כל כך חזקה וציבור שזקוק למנהיגות שתשקיט אותו יותר מאשר תנווט נכון את הספינה, דרוש לעם ישראל טיפוס מסוג שונה: אדם שיודע להיות מצביא של מערכות כבדות.

מערכת הביטחון החזקה הזאת טעתה בגדול ברוב העמדות האסטרטגיות שלה בעשורים האחרונים. אשכנזי וברק התנגדו מלכתחילה לכיפת ברזל. הם התנגדו לבניית הגדר נגד המסתננים בגבול סיני. אשכנזי השתולל לעיני השרים הנדהמים בישיבת ממשלה גם בדיוני תקציב, אבל גם כשנדון רכש הצוללות. מערכת הביטחון דחפה להסכם שלום עם סוריה תוך ויתור על רמת הגולן. מערכת הביטחון הובילה מסע התקפה לא לגיטימי נגד ראש הממשלה במדיניותו מול הגרעין האיראני ותמכה בגלוי במדיניות הנשיא האמריקני אובמה. הם שימשו כעלה התאנה של אובמה כשזה ביקש לחולל התקרבות לאיראן ולפתוח בפניה את האופק להגמוניה מזרח תיכונית.

יובל שטייניץ, שזיהה לאורך השנים את הביצועים הבעייתיים של צה"ל בכמה מבחנים, נסוג בו מתמיכתו במהלך מבצעי מסוים בנושא האיראני, שאותו חשף אהוד ברק. אני סומך עליו שהוא הבין שכישלון נסבל בנוסח המרמרה הוא בלתי נסבל בנושא האיראני.

בכל פרשת הצוללות, מי שהתגלה כחסר אחריות הם קודם כל בכירי מערכת הביטחון מסוגם של בוגי יעלון ואהוד ברק. אסור להתבלבל מהחשדות שנדבקו בדמויות שהתקרבו לסביבת נתניהו ושטייניץ. הדגים הגדולים שטו במים של מערכת הביטחון, ושרי הביטחון ברק ויעלון הם שהיו צריכים לעשות שם סדר. הצורה שבה הביא יעלון את רכש הצוללות למוּד של חקירה רועשת היא טעות קשה. זו עוד פרשה כמו פרשת הרפז, שבה צמרת הביטחון גורמת נזק לחברה ולפוליטיקה הישראלית. המערכת היתה צריכה להיסגר על עצמה בעניין רכש הצוללות, ויש לה היכולת לבצע את החקירות הדרושות בצנעה ולהעניש את מי שצריך.

אך קברניטי הביטחון בחרו להפוך את התנגדותם ההיסטורית להתעצמות הימית, ובייחוד לצוללות, לכלי ניגוח פוליטי. הפעם מי שנמצא במוקד הוא יובל שטייניץ. אזרח שהוא מעבר לכל חשד, השר שתרם יותר מכל שר אחר בעשור האחרון לקידום האינטרסים הכלכליים של ישראל, גם בניווט הכלכלה כשר האוצר וגם כמוביל מתווה הגז.

אמנון לורד

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"הרעב הגדול"

ליוהן בוֹיר

1928

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 27.4.1973

לפני 44 שנים

יוהן בוֹיר, סופר ומחזאי נורבגי, נולד לפני יותר ממאה שנה, ב-1872, בנורבגיה. בימי בחרותו היה עיתונאי ושוטט הרבה בבירות אירופה. לאחר הצלחת הרומאן הראשון שלו ב-1896, הקדיש עצמו כולו לספרות. הוא שייך, כנראה, לתקופה שבה עיתונאי שספרו הצליח, נעשה סופר, ואילו אצלנו רגיל הדבר שסופר, גם אם ספרו מצליח, נעשה לבסוף עיתונאי.

בויר היה סופר פורה. הוא הושפע מן הסופרים הגדולים של נורבגיה שחיו בתקופתו, כאיבסן וביירנסון, וכן הושפע מוויקטור הוגו, מזולא וממופאסאן. הוא ידוע בסיפוריו מחיי העם, והעיקר בתיאור חיי המהגרים הנורבגיים בערבות דאקוטה שבאמריקה. ספרו "המהגרים" (1921) תורגם לעברית בידי ד. קמחי והופיע בשנת 1930.

"הרעב הגדול" (1916) תורגם ונדפס בעברית ב-1928, וכן הופיע במהדורה חדשה בהוצאת ניומן ב-1949. גיבורו של הסיפור הוא נער אסופי בשם פֶּר הולם. הקשר ל"פר גינט" (1868) בולט מאוד. פר הולם גדל בביתם של זוג זקנים בכפר נידח בנורבגיה. רק פעם אחת הוא רואה את אימו, ונודע לו שאחותו-החורגת חיה אצל הורים-מאמצים בכפר נידח אחר.

פעם אחת, לאחר מות האם, בא לבקרו קפיטן נשוא-פנים, אביו, הדואג למחייתו בהעניקו לו קיצבה חודשית קטנה. בהתבגרו הוא מגיע לעיר-הבירה, כריסטינה, היא אוסלו. ביום בואו נודע לו כי מת אביו, כי הקיצבה שהשאיר לו זעומה היא, וכי אסור לו להודיע על קיומו לבני המשפחה החוקית של האב.

פר נעשה פועל בבית-חרושת ליציקת פלדה ולמכונות. במאמצים רבים הוא משלים את השכלתו, מתקבל לטכניון, ולאחר מאבק קשה הוא נעשה מהנדס-מכונות, בונה גשרים וסולל מסילות ברזל. אך עד שהוא מסיים את לימודיו, עוברים עליו שני מאורעות מכריעים.

עוד בימי עוניו הוא מזמין את אחותו-החורגת, לוביזה, לגור עימו בעיר, הוא דואג לכל מחסורה ומוצא לה עבודה שתקנה לה מקצוע. לוביזה היא האדם הקרוב ביותר אל פר. היא מנגנת בכינור, ושעה שפר חולה ושוכב בבית-החולים העירוני למעוטי-יכולת, היא מופיעה באולם החולים ומנגנת, כהופיע מלאך מכוכב אחר. פר אוהב את אחותו אהבת נפש, אך לרוע מזלו, לאחר שהוא חוזר, יום אחד, מעבודה בת שבוע ימים מחוץ לעיר, מתברר לו שאחותו חלתה באסכרה [דיפתריה] ומתה. דמותה תלווה אותו כל חייו.

המאורע המכריע השני מתרחש בתקופת לימודיו בטכניון. שם הוא מכיר את פרדיננד הולם, אחיו-חורגו, ובן חוקי לאביו. פרדיננד מקרב אליו את פר, משום דימיונו של פר לאב המנוח. פרדיננד הוא טיפוס של מרדן, הוא מאמין בפלדה, ובאש, ובשינויים החברתיים, ופר נמשך אחריו, מאמין בו ומנסה למרוד בו.

"אני מוצא," אומר פרדיננד בימי לימודיהם, "כי האינז'ינר בן-זמננו הוא מין כהן – או, הייתי קורא לו, נינו של פרומתיאוס העתיק. האם לא עלה על דעתך, שעם כל ניצחון שרוח האדם נוחל במלחמה עם הטבע, הוא מפחית משהו מכוחם של האלים? אני מרגיש כאילו האש והפלדה, המרץ והמחשבה, משמשים לנו כלי-נשק בהתקוממותנו נגד עריצותם של השמיים. יבוא יום, שבו לא נצטרך עוד להתחנן ולהתפלל. ובוא תבוא השעה ששליטי השמיים יאולצו להיכנע ולכרוע ברך לפנינו. מה דעתך אתה על זה? האינז'ינרים אינם חביבים ביותר על האלוהים – כזאת היא דעתי." (עמ' פ"ד).

לאחר גמר לימודיו עוזב פר את נורבגיה לשנים רבות והולך, בעקבות פרדיננד (ופר גינט), למצרים. אך במקום להתבונן במחולות של אניטרה ולהיכלא בבית המשוגעים בקאהיר ושם להיות מוכתר בתואר קיסר, עוסק פר הולם, כאחיו-חורגו, במפעלים ממשיים: בניית סכר באסואן, על הנילוס, בניית גשרים ומסילות-ברזל במצרים ובחבש, וממש כפר-גינט נמצא פר הולם אחר שנים רבות בספינה העושה דרכה חזרה לנורבגיה, והוא כבן ארבעים. פניו צהבהבים ובזקנו הקצר והחום כבר זרקה שיבה. פר חולם לחזור למולדתו, איש עשיר ועייף, כדי למצוא אישה צעירה ולחיות חיי משפחה שקטים בכפר. הוא חדל למצוא טעם במאבקו הסיזיפי של המהנדס באיתני הטבע. אינו מאמין עוד בתועלת שבקידמה.

פר גינט חוזר לנורבגיה לסכם את חייו, לפגוש ב"מתיך הכפורים" ולהיווכח כי מעודו לא הצליח להיות הוא עצמו.

ואילו פר הולם רק עתה מתחיל, ובהצלחה, את חלקם היפה של חייו. הוא פוגש נערה צעירה, מרלה, ומשתדך אליה מתוך אהבה, נכנס למשפחה מכובדת, קונה אחוזה גדולה, חי חיי אושר ושלושה ילדים נולדים לו, הוא מצא את השלווה, ורק לעיתים הוא מצטער על שאשתו הצעירה אינה מוצאת מרגוע שלם בחייה עימו, משום שמה שנראה בעיניו כשקט שלאחר הסערות, נראה בעיניה כהחמצה של פיתויים כה רבים המזומנים לה אולי בעולם הגדול.

צילו של האח-החורג, פרדיננד, מעורר את פר מתרדמת אושרו. פרדיננד בא עם ידיד-נעוריהם קלאוס לבקר את הזוג המאושר באחוזתם. שני מהנדסים נורבגיים עשירים, בודדים, נואפים ושאפתנים, אשר בילו את ימיהם במזרח האגדי, ודומה לעיתים כי זה עתה יצאו מבית-המשוגעים של פר גינט בקאהיר.

פרדיננד, בעל עיני הפלדה, אינו יכול להשלים עם עריקתו של פר הולם מייעודו כמהנדס מצליח, משנה סדרי-בראשית: "עוול הוא," אומר פרדיננד, "הוא מבזבז את נפשו הנצחית. אין לאדם הזכות להפריד את חייו לחוטים, אם גם של זהב הם. ימי האושר של האדם נופלים לתוך תהום הנשייה – רק מפעלו קיים. חזיז ורעם! למה לבעלה (של מרלה) היות כה מאושר? ההתפתחות העולמית משתמשת בנו בתור אור או בתור דלק. ופר בעלה, גברת נכבדה – הוא טוב מהיות לדלק." (עמ' קס"ד).

פרדיננד חוזר למזרח ומותיר את זרע אי-השקט בליבו של פר. פר מתפתה לקבל על עצמו בניית סכר גדול על הבסנה, בארץ-מולדתו. בהרהוריו מהדהדים דברי הפרידה של פרדיננד: "לפלדה יש רצון משלה. הפלדה מתחילה מתעוררת בך – היא שרה את שירת העלילה והקידמה, דרך אחרת אין לפניך. רצון העולם הולך בדרכו הוא: הילווה אליו – או תוטל הצידה ככלי אין חפץ בו." (עמ' קע"ז).

אלא שהפעם פר נכשל. עבודת הסכר נתקלת בקשיים ובאסונות רבים, בעטיים של רשלנות האדם ופגעי-טבע בלתי-צפויים. פר משלים את העבודה באיחור, ומפסיד את כל כספו וכספי חותנו, שחתם לו ערבות. כל הונו של פר היה מושקע בחברה שהקים פרדיננד עם הכדיב במדבר לוביה, במפעל-השקייה גראנדיוזי. והנה הסתבך פרדיננד עם הכדיב, ונעלם. נרצח או נאסר. החברה עברה לבעלותו של הכדיב וכל מניותיו של פר איבדו את ערכן.

נותרה לפר תקווה אחרונה: בבית-חרושת למכונות קטן, שקנה מחותנו, הוא שוקד על המצאת מכונת-קצירה חדשה, בעלת שני להבים. את כל כוחו הוא משקיע בשכלול המכונה ובהגיע היום באים נציגי חברות גדולות לבחון את מכונתו ומוצאים בה רק עוד פגם קטן, העשב הרטוב מפריע לפעולתה. במאמץ נואש שוקד פר על שכלול המצאתו, ונשבר. הוא לוקה בהתמוטטות-עצבים קשה ליד הדגם של המכונה. המפלה סופית. אחוזתו נמכרת במכירה פומבית והוא גולה עם אשתו וילדיו לבית כפרי קטן, בחסדי המשפחה שלה, כדי להירגע.

עתה הוא נוכח בגודל-רוחה של מרלה, ההולכת אחריו למרות כל כישלונותיו ושקיעתו. עוד זיק של תקווה מנצנץ להם כאשר מתאושש לפתע פר ומוצא פתרון לפגם המיכני שבהמצאתו. אך הוא איחר את המועד. בתערוכה החקלאית, שם הוצגה לראשונה מכונת-הקצירה שלו, כבר הוצגה מכונה דומה לה, אמריקאית, אשר רעיונה נגנב, כנראה, מפר בידי הסוכן האמריקאי שבא לבחון את הדגם הראשון של מכונתו לפני שנה.

"בהתחרות העולמית הנוראה עמד פר לנצח בהמצאת מכונת-קצירה הכי טובה, אולם אחֵר טיפס ועלה על עגלתו, וברגע האחרון קפץ לפניו איזה צעיר וזכה בפרס. הפלדה השתמשה בפר רק בתור קרש-קפיצה, אולם את הפרס קבעה לאחר." (עמ' רל"ט).

פר משתקע עם מרלה ושלושת ילדיהם, בבית צנוע בכפר נידח, ככפר אשר ממנו יצא, ילד אסופי, לכבוש את העולם בכישרונו. הוא נעשה נפח כפרי, אותה אומנות שהתפרנס ממנה בימי נעוריו. לא פעם עליו לתקן את מכונות-הקצירה החדשות, מן התוצרת האמריקאית. אשתו וילדיו הולכים אחריו בלב שלם ועוזרים לו בפרנסתו בשדה הקטן של תפוחי-האדמה אשר להם.

את שני ילדיהם הבוגרים לוקחת מהם משפחתה של מרלה למען יזכו לחינוך הגון בעיר, ואת ילדתם הקטנה טורף כלב אכזר. אבל פר הולם-גינט מצדיק עליו את הדין וזכה יחד עם מרלה-סולוויג בשלווה בבקתתם הכפרית הקטנה, והספר מסתיים מתוך רוח פיוס נוצרית של חסד ומחילה, והתעוררותה של הכרה פנימית ודתית עמוקה בנפשו של פר.

* יוהן בויר: "הרעב הגדול". תירגם י. פישמן. ספרי פרוזה בעריכת אשר ברש. ספריית "מצפה". הוצאת "מצפה", ירושלים, 1928. רס"ב עמ'.

*

על רשימתי ב"תרבות וספרות" מיום ה-27.4.71 על "הרעב הגדול" ליוהן בויר, העירה לי רנה פינגולד מתל-אביב, כי בולט גם הקשר בין פר הולם, גיבור הספר, ליוהן בויר עצמו, שכן גם הסופר היה ילד בלתי-חוקי ואומץ על-ידי משפחה. היא מספרת כי בנו (הצעיר) האלווארד בויר (נולד 1905) שהה בארץ כשנתיים לפני שנים אחדות, עם משפחתו, בתור מומחה מטעם ארגון העבודה הבינלאומי, ממנו שמעה קצת על האב.

אגב, בשנת 1927 פירסם בויר המשך לספרו בשם "ההיכל (או המקדש) החדש", ובו סיפר על גורל ילדיו של פר הולם. הספר לא תורגם לעברית.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד, ברכות חמות לבר המצווה של המכתב העיתי.

איפה עוד אפשר לקרוא עברית כזאת: המשפח ששלח את ליאור אזריה לכלא.  

שלא לדבר על החומר התרבותי והאינטליגנטי, מרחיב נפש ודעת. 

העיתון הכי טוב בארץ!

ישר כוח ושלא ייגמר לעולם,

נעמי בן-גור

אהוד: תודה. אני יודע זאת. לכן אני סופר נידח.

חוץ מזה, הגעתי כבר לפני שנים אחדות למסקנה שאין טעם להמשיך לכתוב ולהוציא לאור ספרים מודפסים כי בקושי הם מגיעים לחנויות, ונשארים שם רק כחודש, ובעצם אם אתה לא "סופר חשוב", לא רק שספריך כאילו אינם קיימים כלל – אלא שאתה גם צריך לממן את הדפסתם.

ואילו המכתב העיתי הוא יצירה ספרותית-עיתונאית חינמית עם אלפי קוראים פעמיים בשבוע, ודרך להביא לידיעתם מיבחר ממיטב הכותבים בעברית – משוררים, סופרים, מבקרים, מסאים, חוקרים וכותבי זיכרונות, וגם דברים משלי [מארבעים ויותר הספרים שכתבתי] ומשל חברי הטוב המשורר חיימקה שפינוזה, ולפעמים גם מהסופר העל-זמני החי על גדת הירקון הדרומית, אלימלך שפירא.

פרופ' יוסי גלרון-גולדשלגר מ"אוהיו סטייט יוניברסיטי" פנה אליי בשעתו ביוזמתו ומחזיק באתר של האוניברסיטה את קובצי כל גיליונות המכתב העיתי מראשיתו, עשרות אלפי עמודים, והוא מוסיף לאתר כל גיליון חדש שאני שולח לו, כולל הצרופות, וכולם עומדים לרשות המשתמשים באינטרנט, כמו לכסיקון מעודכן.

מאות קוראי עברית מעשרות מדינות בעולם, בייחוד ממצרים, מבקרים כבר שנים רבות באתר הזה ושואבים ממנו חומר.

לאחר שאסיים את הקלדת מדורי "ספרי דורות קודמים", המתפרסם מחדש במכתב העיתי, ויש בו ערכים על מאות ספרים וסופרים – פרופ' גלרון-גולדשלגר הבטיח שיקצה גם למפעל הזה אתר שיעמוד חינם לרשות כל המשתמשים קוראי העברית באינטרנט.

את מרבית שעות הערוּת שלי אני מבלה בעריכה ובהקלדה מול המחשב, החומר אינו חדל לזרום אליי, כאילו אני יושב על שפת נהר שוטף ושולה ממנו דגים. את הבעיות הטכניות, הצצות מדי פעם, פותר לי בן, וגם מוסיף עידכונים לפי הצורך.

במרוצת חיי הספרותיים האלה לא זכיתי אפילו לפרס על מפעל חיים של אקו"ם, שלא לדבר על פרסים אחרים. חף אני מכל פרס, למעט מלגות ההתפנות לכתיבה במסגרת פרסי היצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול ז"ל, שקיבלתי לפני שנים רבות, וכן תואר דוקטור לשם כבוד שהוענק לי בין הקורדונים של הגפנים באוניברסיטת בת-שלמה רבתי.

מעולם לא ביקשתי וגם אינני זקוק לסיוע חיצוני כלשהו לשם עריכת והפצת אלפי הקבצים של המכתב העיתי, פעמיים בשבוע. ואם את שואלת: אז ממה אנחנו חיים? – ירשתי עשרות דונמים של פרדסי הדרים מזן שמוטי-דם "שרה" [על שם שרה אהרנסון] שאותו גילה ונתן לו שם דודי ברוך בן עזר (ראבּ), ואני משווק בתיבות-עץ עם חישוקי עץ אגוז, הקרויים טוואק – את תפוחי-זהב השמוטי-דם הנדירים האלה לחוץ-לארץ והם זוכים להצלחה עולמית.

למזלי יש לי בבית-האריזה נגרים מצויינים העומדים ודופקים בפטישיהם מסמרים כשהם מרכיבים תיבות מלוּחות-עץ וגם סוגרים אותן בלוחות-עץ ומעליהן חישוקי טוואק שחורים למען ישרור איוורור תמידי בין הארגזים בבטן האונייה המובילה אותם מנמל יפו לאירופה.

אני רק חושב, לפעמים, כמה היה על ברנר לעמול בפרך כאשר הוציא בשנים 1906-1907 כל חודש את הקונטרסים של "המעורר" בדפוסו של י. נרודיצקי, 48 מייל ענד רויד, מזרח, בלונדון; והוא, ברנר, היה הסדר שלהם, באותיות עופרת עבריות, וגם שלח אותם במו-ידיו בדואר-ים איטי למנויים בקצווי העולם היהודי.

ואילו אני, 110 שנים אחריו, משחרר פעמיים בשבוע אחר חצות בלחיצת מקש יותר מ-2,200 קבצים של גיליון חדש של המכתב העיתי שאותו הקלדתי במחשב – ותוך 14 דקות הם מגיעים לכל אלפי נמעניו בארץ ובעולם. המשלוח עולה לי כמעט כלום, כי הוא כלול במנוי השנתי הלא-גבוה על תוכנת האינטרנט המבצעת את ההפצה ללא שום הגבלה של כמות המשלוחים.

* "מחקר חדש ורחב היקף שבדק כיצד משפיעה תזונה על תחלואה ותמותה מטלטל את עולם הרפואה. התוצאות מראות כי צריכת שומן גבוהה, כולל שומן רווי (שקיים במזונות כגון בשר ומוצרי חלב), כרוכה דווקא בירידה בסיכון לתמותה, בניגוד לסברה הרווחת. זאת לעומת צריכת פחמימות גבוהה שנקשרה לסיכון מוגבר לתמותה. המחקר מצא גם כי צריכת פירות, ירקות וקטניות הקטינה את הסיכון לתחלואה לבבית ותמותה." ["הארץ" באינטרנט, 4.9].

יופי! – עוד מעט חורף ונאכל הרבה שמאלץ, וכדי שלא נתפגר נמרח אותו על עלה של חסה ולעיתים נדירות גם על פרוסת לחם טרי.

* מוצעת לאחרונה גם דיאטה חדשה, דיאטת עיתונים. אנשים שניזונים בעיקר מעיתונים – הולכים ומרירים, הולכים ומרזים, נחשו מדוע, ומגיעים בסוף לבתי משוגעים. זה קורה בעיקר לקוראי עיתון מסויים. ראו את הראיון עם מלאני פיליפס, לפי הצרופה המופיעה בגיליון הזה.

* באחד החדרים בבית ראש הממשלה ברחוב בלפור בירושלים יש חור, ובחור הזה טמונים 400,000 השקלים ששרה נתניהו גנבה!

וכאשר יתקיים המשפט של שרה, יהיו דיונים של שעה על כל שקל גנוב, ובתום עשרות השנים של הדיונים יגיעו כולם למושב זקנים.

* חיימקה שפינוזה: שנת שבתון הוכרזה ברחבי עולם הפשע הישראלי כי עשרות אם לא מאות חוקרי משטרת ישראל עסוקים יומם וליל בחקירות הנוגעות לביבי, לשרה, לקאיה ולמקורביהם, ובהדלפות יומיומיות לתקשורת הזוכות לכותרות ראשיות, ואין להם זמן לעסוק בזוטות כמו עולם הפשע הישראלי, החוגג כאמור את שנת השבתון.

לפי הסקרים, שהתקשורת נמנעת מלפרסם, הליכוד בראשות נתניהו היה מגיע ל-40 מנדאטים אילו הבחירות היו נערכות היום.

* אהוד היקר, אהבתי מאוד את הסאטירה המחורזת של יוסי גמזו על חסן נסראללה שמקנטר אותנו מהבונקר.

באשר לאוכל הרומני – אני ממש לא מתלהב, כי כל האוכל שם בשרי, ואני צמחוני, ולא רק זאת – אין לי שום סנטימנט נוסטלגי לעם הרומני ולכל סממני תרבותו – כולל האוכל.

 שלך,

 משה גרנות

* למשה גרנות, לא אוכל להתייחס בפרטנות למאמר המורכב שלך אודות כל  יצירתה של גבריאלה אביגור רותם. קראתי את "מוצרט לא היה יהודי" לפני שנים רבות ויצאתי נפעמת. הייתי כה נרעשת שרצתי לספר הטלפונים לחפש את המיספר וצלצלתי אליה לשאול: "את אמיתית? זו את שכתבת את הדבר הזה?" 

לעומת זאת את "חמסין וציפורים משוגעות" ואת ספרה הנוסף לא הצלחתי לצלוח.

אורה מורג

* המשטרה טרם סיימה את חקירת אסון קריסת החניון ברחוב הברזל ברמת החייל, ומחכה מזה כמה חודשים לחוות דעת חיצונית כדי לקבוע אם חברת דניס סיבוס פעלה ברשלנות באסון, שהתרחש לפני כשנה, נהרגו שישה פועלים ו-24 בני אדם נפצעו. למרות זאת, בחודש שעבר חזרה החברה לבנות את החניון לאחר שחתמה על הסכם מחודש עם עיריית תל אביב. במשטרה טרם קבעו מהו מקור הכשל שגרם לקריסתו של החניון והאם דניה סיבוס אחראית לכשל. עד שלא תתקבל חוות הדעת, במשטרה לא ימשיכו בפעולות חקירה נוספות. היחידה לחקירות הונאה במחוז תל אביב חוקרת את נסיבות הקריסה. "ברור שיש פה מריחת זמן וגרירת רגליים," אמר מקור המעורה בפרטי התקרית ל"הארץ". "לקבוע מה גרם לקריסה לא אמור לקחת לא שנה ולא חצי שנה. החניון הזה היה כמעט מוכן. אם הוא היה קורס חודש מאוחר יותר כנראה היו הרבה יותר הרוגים. המשטרה צריכה לסיים את החקירה ולפרסם את הממצאים כדי שהחברות ילמדו את הלקח," הוא הוסיף. ["הארץ", 5.9.17].

אהוד: מה אתם מתפלאים? מיטב כוח האדם במשטרת ישראל עסוק כנראה בחקירות בנימין נתניהו, שרה אשתו, כלבתם קאיה, וכל מי שסבב או סובב אותם במעגלים הרחבים ביותר, ואשר ניתן להחשידו, להפלילו ובעיקר להדליפו לכותרות הראשיות בתקשורת המודפסת והטלוויזיונית השֹשֹה להרוס את מעמדו, עד יובל שטייניץ ועד בכלל.

וכל זה מחפה היטב על איטיות המשטרה, כמו בחקירת אסון קריסת החניון ברחוב הברזל לפני שנה, שבסך הכול נהרגו בו שישה פועלים אבל לא קנו בו בשוחד, במירמה, באתנן, בדמי קומיסיון ובדמי תיווך וזיון – שלוש צוללות חדישות להבטחת ביטחון ישראל מפני האיום האיראני! שתלכנה לעזאזל הצוללות, העיקר שנפליל את השרלטן נתניהו!

* שלום אהוד, תודה על המכתב העיתי שאתה מוציא בחריצות של דורות קודמים פעמיים בשבוע.

בגליון מס 1274 הופיע הביטוי: "קלאץ  מיט אויגן." יש גם וריאנט יותר מצחיק: "שטיק פלייש מיט אויגן."

בברכה,

אביבה אסטרינסקי

* שלום אהוד, עם כל הכבוד ליעקב זמיר המלומד, 'צ'אי ח'אנה' הוא בפרסית 'בית תה' ולא בית מלאכה. קארא ח'אנה הוא בטורקית: 'הבית השחור' ומשמעו: בית זונות. ח'אנה משמעו בית – בפרסית. [ר' גיליון 1274].

  ד. בציר

* "בתגובה לעתירה לבג"ץ לחייב את המדינה בהפעלת קווי תחבורה ציבורית בשבת, השיבה הפרקליטות היום (שלישי, 5.9) כי הפעלת תחבורה בשבת אינה צורך חיוני של תושבי ישראל." ["הארץ", 6.9].

יופי! תימשך הכניעה לחרדים ולדתיים, שממילא אינם זקוקים להסעה ציבורית בשבתות ובחגים אלא אם אלה מקרים של פיקוח נפש, שאז נוח להם מאוד להשתמש בכל אמצעי תחבורה שמקיימת המדינה.

איזה טמטום!

איזו צביעות!

איזו התעללות במי שאין להם רכב פרטי וגם לא אפשרות כספית לנסוע במוניות שירות וספישל לכל מקום. וגם התעללות בתיירים.

יש לנו מדינה נהדרת אבל עם לא מעט חורים מטונפים. איסור על תחבורה ציבורית בשבתות ובחגים הוא אחד מהם.

* מנפלאות רמת שידורי החרא [בין שפטל לזהבי] של "רדיו ללא הפסקה": מי שתקף בחריפות רבה את שפטל, הוא נתן זהבי, עמיתו לתחנה שאמר בשידור: "אני שואל איך אתה נראה עורך הדין שפטל, על אותו משקל. אתה נראה כמו בואש, אתה נראה כמו אותם סוטים שנוסעים לחפש כל מיני תענוגות מין מפוקפקות בתאילנד. יש לך כל מיני שערות משונות על הפנים, שערות מצחיקות על הקרקפת ועל המצח שלך. אתה נראה יצור מתועב עם פנים מעוותות לא כמו של פקיד ביוב במחלקה מסוימת בעירייה אלא הביוב עצמו. כמו גוש חרא עם קצת בגדים עליו." ["הארץ" באינטרנט, 6.9].

* אוריה באר: ידיעה קצרה וקטנה משכה את תשומת ליבי השבוע וזיעזעה אותי. מדובר בצעיר ערבי כבן עשרים ואחת, שדקר את אימו דקירות רבות, גרם לפציעתה הקשה וכמעט הביא למותה.

למה? כי היא חשודה לדעתו בפגיעה בכבוד המשפחה.

האם, אגב, היא בהריון מתקדם.

שמעתם אבסורד שכזה? קראתם טמטום גדול מזה? אני לא.

אימא היא הדבר היקר בעולם. אימא מביאה אותנו לעולם במכאובים, אימא מניקה אותנו באהבה ובמסירות, אימא שומרת עלינו בפני כל מחלה או פגע. אימא עושה למעננו הכול עד הגיענו לבגרות.

אז בשל חשד מטומטם  ואמונה בערך אבסורדי כשלעצמו, שקרוי אצלם "כבוד המשפחה," פוצעים את אימא, עד שכמעט מתה?

נשגב מבינתי הקטנה.

ואגב כך: שמעתם איזה צל צילו של גינוי מחברים ב"רשימה המשותפת"? שמעתם את קולו של אחמד טיבי, זה שצורח מלוא גרונו השכם והערב על עוולות כביכול הנעשות למגזר הערבי? שמעתם את גינויהָ של חנין זועבי?

לא. לא קראתי ולא שמעתי.

אבל מה? מחר בבוקר יצרח טיבי כי זה הכול בגללנו היהודים. ברור, אנחנו תמיד אשמים.

אהוד: מה הפלא? הלא יש לנו לא מעט יהודים, ישראלים, המחזיקים בדיעותיהם של טיבי וזועבי!

* אהוד: ברכות לך יהודה אטלס, שראית סוף-סוף את האמת, בעקבות הסרט הישראלי "פוקסטרוט" המשמיץ את צה"ל, ומעתה אולי תוכל גם שלא לקרוא לידיד שלך "פאשיסט" – רק מפני שהוא גילה את השקרים ואת התעלולים של האידיוטים המוסריים שלנו עוד לפני שנפקחו עיניך לראותם!

עכשיו תזכה לכך שחבריך-לדיעה-לשעבר יכנו גם אותך בשם פאשיסט, כמו שכינית אותי בעבר וביקשת שלא אשלח לך יותר את המכתב העיתי!

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2257 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל