פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1277

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ג באלול תשע"ז, 14 בספטמבר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַבָּלָדָה עַל יוֹסִי הַרְאֵל. מְפַקְּדָהּ המיתולוגי של ספינת המעפילים ההירואית "אקסודוס" שלא מכבר מלאו 70 שנה למאבקה ההיסטורי. // מרדכי קידר: תוכנית האמירויות – שאלות ותשובות. // עמוס גלבוע: פרשת הצוללות היא הרצינית  ביותר בעיניי. // אורית מיליגר בן עזר: פלורידה: מסתתרים מההוריקן בבית האטום. פורסם ב"ידיעות אחרונות" 10.9.2017. // משה כהן: מתווה הכותל. // יהודה דרורי: ירושלים מאוחדת ולא מורחבת. // אורי הייטנר: צרור הערות 13.9.17. // עו"ד טליה ששון, נשיאת הקרן החדשה: "ישראל מדינת רשע שמבצעת טיהור אתני." [ציטוט]. // נעמן כהן: עצמאות לכורדיסטאן. // מנחם רהט: בֵּצֶפֶר שֶקֶר. // פתח-תקווה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לפני 100 שנים. בימי ניל"י: שפירא נעשה מוכתר ונאסר. מתוך "ג'דע" מאת אהוד בן עזר. // יעקב חסדאי: הרהורים ומסקנות על הון-שלטון ודוגמא אישית. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בעל בעמיו" ליהודה בורלא, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.12.1971. לפני 46 שנים. // בן-ציון יהושע: יהודה בורלא – ריאליסט לירי שגלה מעירו. [ציטוט]. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַבָּלָדָה עַל יוֹסִי הַרְאֵל

מְפַקְּדָהּ המיתולוגי של ספינת המעפילים ההירואית "אקסודוס" שלא מכבר מלאו 70 שנה למאבקה ההיסטורי

לְגִבּוֹרֵי הַצִּי וַעֲלִילוֹת הַשַּיִט

אֵין הַמֻּשָׂג "מֵי מְנוּחוֹת" בִּכְלָל קַיָּם

וּלְיוֹרְדֵי-הַיָּם אֵין חוֹף אוֹ נְמֵל-בַּיִת

שֶלֹּא חוֹזְרִים מֵהֶם כָּל פַּעַם אֶל הַיָּם.

וְאִם גַּלֵּי הַיָּם מוֹחִים בְּלֹבֶן קֶצֶף

כְּמוֹ בְּמַטְלִית לַחָה אֶת רֹב הַזִּכְרוֹנוֹת

אָז רַק דָּבָר אֶחָד הֵם לֹא מוֹחִים, בְּעֶצֶם,

אֶת הַגַּדְלוּת שֶהִיא מֵעַל לְיוֹם-קְטַנּוֹת.

כִּי אִם פְּטִירַת אָדָם פְּרֵדָה לְאֵין-מָנוֹס הִיא

וְלָאָדָם יֵש רֶקוֹרְד רַב-מַעֲלָלִים

וְרֶקוֹרְד זֶה שֶל הָאָדָם הוּא רֶקוֹרְד גְרַנְדִּיוֹסִי

שֶלֹּא יִמְחוּ אוֹתוֹ לֹא קֶצֶף הַגַּלִּים

וְלֹא אֲבַק הַשִּכְחָה הַמִּתְעַלֶּמֶת

וְלֹא הַזְּמַן שֶזִּכְרוֹנוֹ קָצָר תָּמִיד –

אָז חוּץ מִ"דֹּם" שֶל דּוּמִיַּת דַּקָּה אִלֶּמֶת

יֵש אֶת דְּמוּתוֹ הַיּוֹם בְּלִי הֶרֶף לְהַצְמִיד

אֶל לֵב הַנֹּעַר הַסּוֹגֵד כָּאן לְכָל הֶבֶל

וְלֹא מוֹצֵא גִבּוֹר רָאוּי לְהִזְדַּהוּת

כְּמוֹ הַמּוֹפֵת הַזֶּה שֶל מְסִירוּת נִלְהֶבֶת

לְכָל הַטּוֹב וְהַטָּהוֹר וְהַיָּאוּת.

כְּמוֹ יוֹסִי הַמְבּוּרְגֶּר הַזֶּה מִירוּשָלַיִם

שֶכְּבָר בְּגִיל צָעִיר מְאֹד, בִּמְקוֹם לִלְמֹד,

קָם לַעֲבֹד יוֹם-יוֹם לְפַרְנָסַת הַבַּיִת

וְהִצְטָרֵף בְּכָל הַלַּהַט וְהַמְּאֹד

אֶל לוֹחֲמָיו שֶל וִינְגֵּיט בִּפְלוּגוֹת הַלַּיְלָה

וְאֶל נִבְחֶרֶת יַמָּאָיו שֶל הַפַּלְיָ"ם

וּמִסִּירוֹת קְלִפַּת אֱגוֹז בְּגֹדֶל פַּיְלָה

עָבַר בְּלֵב אַמִּיץ יָשָר אֶל לֵב הַיָּם

וּבְשֵרוּת הַעְפָּלָה בִּלְתִּי לֵגָאלִית

פָּקַד עַל אַרְבַּע אֳנִיּוֹת פְּלִיטֵי שוֹאָה

מוּל צִי-הַשַּחַץ שֶל בְּרִיטַנְיָה הַבְּרוּטָאלִית

שֶלֹּא קִדְּמָה אוֹתָם בְּחֶסֶד וִישוּעָה

אֶלָּא אִלְּצָה אוֹתָם מוּל מַשְחֲתוֹת הַזַּעַם

בְּגֶ'נְטְלְמֶנִיּוּת אַנְגְּלִית שֶל קַלְגַּסִּים

לָשוּב אֶל חוֹף אַדְמַת גֶּרְמַנְיָה שֶכְּבָר פַּעַם

הֵם טָעֲמוּ בָּהּ מַה שֶּגֶּרְמָנִים עוֹשִׂים.

וְשוּם הִלָּה טֶכְנִיקוֹלוֹרִית-הוֹלִיווּדִית

שֶל פְּרֶמִינְגֶּ'ר וְשֶל פּוֹל נְיוּמֶן לֹא תָמִיר

בְּעָצְמָתָהּ אֶת הָאֱמֶת הָרוֹבִּין-הוּדִית

שֶל הַצָּעִיר הַזֶּה, הַדַּק וְהַתָּמִיר

שֶנֶּהֱפַךְ פִּתְאֹם, בַּיָּם, מוּל רֶשַע בְּרִיטִי

לְפַטְרוֹנָם הָעַז שֶל כָּל הַחֶלְכָּאִים

בְּלֵב הָרֶגַע הַהִיסְטוֹרִי וְהַקְרִיטִי

שֶבּוֹ נֶחְרַץ הַדִּין בֵּין מָוֶת לְחַיִּים.

הוּא מַעֲדִיף מַעְפִּילִים חַיִּים עֲדַיִן

עַל פְּנֵי מֵתִים שֶאֵש אַנְגְּלִים אֵינָה שוֹעָה

לִמְרִי סִבְלָם, וְהוּא פּוֹקֵד: "נָרִים יָדַיִם,

מַסְפִּיק כְּבָר מֵתוּ מֵאִתָּנוּ בַּשּוֹאָה."

וְזוֹ הָעֵת בָּהּ הַתְּבוּנָה תוֹקַעַת גּוֹל שָם

לַחֲמוּמוּת-הַמּוֹחַ  – וְשִקּוּל נָכוֹן

שֶל אִיש צָעִיר אַך רַב-חָכְמָה זוֹכֶה לִנְחֹל שָם

בְּסִכּוּמוֹ שֶל יוֹם אֶת קְלַף-הַנִּצָּחוֹן.

כִּי זֶה אֵינוֹ כָּל הַסִּפּוּר, זֶהוּ רַק פֶּרֶק

מֵאוֹדִיסֵיאָה שֶל גִּבּוֹר נָבוֹן וָעַז:

עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּה אַלְפֵי פְּלִיטֵי הַהֶרֶג

הַהִיטְלֶרִיסְטִי חַיָּבִים לוֹ עוֹד מֵאָז

אֶת חַיֵּיהֶם, שֶכֵּן לַמְרוֹת סְפִינָה נִלְכֶּדֶת

בֵּין אֳנִיּוֹת-גֵּרוּש הֲרֵי מִקֵּץ זְמַן-מָה

הֵם מַגִּיעִים כְּבָר אֶל חוֹפָהּ שֶל הַמּוֹלֶדֶת

שֶהוּא יִצֵּג לָהֶם, אַמִּיץ וּזְקוּף-קוֹמָה.

וְהוּא מַחְלִיף אָז גַּלֵּי יָם בְּחוֹף יַבֶּשֶת

וְאֶת הַהַמְבּוּרְגֶּר בְּשֵם עִבְרִי: הַרְאֵל

וְהוּא נִמְנֶה עִם מְקִימֶיהָ שֶל הָרֶשֶת

הַמּוֹדִיעִינִית בִּצְבָאָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל

וְהוּא מֻכְתָּר בְּפָרָשַת לָבוֹן בַּתֹּאַר

שֶל "הַקָּצִין הַגֶּ'נְטְלְמֶן" אַף כִּי תָהוּ

רַבִּים עַל עֹז בִּלְתִּי רָגִיל זֶה וְעַל טֹהַר

לֹא מִתְפַּשֵּר זֶה כְּשֶהֵעִיד בַּבְּרוֹךְ הַהוּא

מוּל קוֹמְבִּינָטוֹרִים אַנְשֵי סַפְרָא וְזַיְפָא

(קְצִינֵי אָמָ"ן אַךְ לֹא יָשְרָה וְלֹא אֵמוּן)

וּכְמוֹ שוֹבֵר-גַּלִּים מוּל סַעַר בִּנְמֵל חַיְפָה

הוּא מִתְיַצֵּב לוֹ וְרֹאשוֹ אֵינוֹ טָמוּן

בַּחוֹל, לְהֶפֶךְ, הוּא מֵעִיד בְּלַהַט בִּיבְּלִי

עַל כָּל הַשְּמוּץ כְּדֵי שֶבְּאוֹתוֹ עִנְיָן

יִקֹּב הַדִּין פֹּה אֶת הַגַּ'אבֶּל (וְאֶת גִּ'יבְּלִי)

גַם אִם הַדִּין אֵינוֹ פּוֹסֵחַ עַל דַּיָּן...

לֹא, לֹא הָיוּ לָנוּ בְּאֶרֶץ אֲהוּבָה זוֹ

יוֹתֵר מִדַּי דְּמֻיּוֹת מִסֵּדֶר-גֹּדֶל כֹּה

גָדוֹל בְּיֹשֶר, בִּתְבוּנָה, בְּלֵב שֶעַז הוּא

אַךְ אֱנוֹשִי כָּל-כָּך בְּכָל שְלַבֵּי דַּרְכּוֹ.

וּמִשּוּם כָּךְ, כְּשֶגִּבּוֹרֶיהָ נִמְסָרִים לָהּ

לַאֲדָמָה בָּהּ אֶת הוֹדָם זָכוּ לִרְשֹם,

דַּוְקָא כַּיּוֹם וְדַוְקָא כָּאן כֹּה חֲסֵרִים לָהּ

אַנְשֵי-מוֹפֵת כָּמוֹהוּ

כְּמוֹ אֲוִיר לִנְשֹם.

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

תוכנית האמירויות – שאלות ותשובות

מדי כמה ימים אני מקבל שאלות של קוראים על "תוכנית האמירויות" שאני מנסה לקדם כפתרון לסכסוך בין ישראל והתושבים הערבים של יהודה, שומרון ועזה. לאחרונה קיבלתי סדרת שאלות מאחד הקוראים, ואת מאמרי היום אני מקדיש לשאלותיו ולהשגותיו.

הקורא כותב:

רציתי לעלות בפניך כמה השגות על תוכניתך, ולמה היא לא מתאימה לכולם:

א. למען הצדק ההיסטורי שיתוף הפעולה בין שבע האמירויות נעשה בהשראתה של בריטניה והיא דחפה להקמת מועצה עם נציג בריטי לשיתוף פעולה בריא ביניהם למסחר וכו' ולא מהשפעה ערבית שבטית הרואה רק את עצמה.

תשובה: אכן היתה מעורבות בריטית בהקמת אמירויות המפרץ, אבל מעורבות זו היתה רק בשלב הראשון, שלב "ההרצה" של עצמאותן. אחרי תקופה קצרה שבה לקחו בני האמירויות את האחריות על עצמם ורכשו ידע בניהול האמירויות, בריטניה יצאה מהתמונה והאמירויות מתקיימות בזכות העובדה שכל אמירות מתבססת על שבט אחד, גדול ודומיננטי. חשוב להזכיר שרעיון האמירויות עלה בראשם של הבריטים בגלל הכישלון שהם נחלו בעיראק שהוקמה יותר משלושים שנה לפני האמירויות כקונגלומרט לא מלוכד של שבטים, קבוצות אתניות, דתות ועדות, שמעולם לא התאחדו ולא יצרו קבוצה חברתית מלוכדת המגדירה את עצמה באמצעות המדינה. מכאן כל תחלואיה של עיראק והסיבה לכל צרותיה מאז שהוקמה ועד היום.

ב. מאז שהם הפסיקו עם ענף הדיג וגילו את מכרה הזהב שהן יושבות עליו השכילו לאחד כוחות ביניהן כדי לשלוט ולווסת את קצב הפקת הנפט לטובתן, לכן לדעתי במצב שבו כולם שבעים אין מריבות ולכן זה הגורם ליציבות ביניהן.

תשובה: אכן הנפט משחק תפקיד חשוב בכלכלת האמירויות, אבל צריך לזכור שלדובאי אין כמעט נפט או גז, ורק כאחוז אחד מהתוצר הלאומי של אמירות זו מבוסס על נפט או גז. למרות זאת, דובאי היא אחת המדינות העשירות בעולם. מנגד, עיראק, לוב, תימן וסודאן הן מדינות מפיקות נפט והרבה, והן מדינות כושלות ועניות. לכן ברור שלא הנפט הוא המרכיב הדומיננטי בהיותה של המדינה עשירה: היציבות החברתית היוצרת יציבות פוליטית וכלכלית, היא המרכיב החשוב בעושרה של מדינה.

אתה מציין בצדק שכאשר כולם שבעים אין מריבות, אבל זה לא תנאי מספיק: השבעים צריכים לחיות כל אחד במסגרת – או בגבול – שלו, וכאשר כל אחד מכבד את הגבול של שכנו. זו מהות האמירות.

ג. אבל אחרי הכול קטאר ובחריין כן נפרדו מהם והלכו לעצמאות שלטונית מוחלטת.

תשובה: נכון, וגם כווית. חשוב לזכור שיש רצף טריטוריאלי בין שבע האמירויות של איחוד האמירויות, בעוד שקטר, כווית ובחריין (שהיא אי במפרץ) אין להן רצף טריטוריאלי. בנוסף, גם איחוד האמירויות הוא קונפדרציה די חופשית, שכן כל אחת מהאמירויות שומרת על ריבונותה (בדומה למצב באיחוד האירופי) והגורמים המשותפים לאמירויות לא יוצרים מהן מדינה אחידה. איחוד האמירויות פועל היטב בעיקר בזכות העובדה שכל אמירות מנהלת את ענייניה בלי התערבות של אחיותיה לאיחוד.

ד. צריך לזכור שלא רק הכסף מחזיק אותן, צריך להסתכל דמוגרפית: פחות מ-20% מתושבי האמירויות הם ילידי המקום. הרוב ככולם אלו מהגרים ועובדים זרים, מה שאומר שאלה הקימו לעצמם ממלכה פרטית ללא צורך לדאוג לעם כלשהו, כי אין להם עם ונתינים לדאוג להם.

תשובה: אכן, יש אנשים באמירויות הקובלים על כך שבני המקום המקוריים הפכו עם השנים למיעוט בארצותיהם. עם זאת, הם האזרחים עם הזכויות, בעוד שהעובדים הזרים ואנשי העסקים הזרים אינם אזרחים, אין להם שאיפות פוליטיות ואין להם השפעה על הפוליטיקה המקומית. אבל הבעייה הגדולה של בני האמירויות איננה היותם מיעוט, אלא העובדה שהם אינם עובדים והפכו לחברת שפע עצלנית ונצלנית, המתמקדת ברכישות מוצרי צריכה מנקרי עיניים, בעיקר מכוניות פאר, שעוני יוקרה, תכשיטי זהב ובתים מפוארים. סגנון החיים באמירויות הוא "נובו ריש", והמצב המוסרי בהן זקוק לשיפור...

ה. בזכות הכסף שלהם הם יכולים להצטייד בנשק מתוצרת ארה"ב ולחיות תחת חסותה של ארה"ב והמערב ולכן כרגע איראן לא נכנסת לעימות מולם.

תשובה: הנשק שהאמירויות רכשו אינו יכול לעמוד בפני מתקפה איראנית. לצבא האמירויות אין ניסיון קרבי, ולכן האמירויות הרכיבו כוח צבאי יחד עם סעודיה. מדינות המערב העניקו "פוליסת ביטוח" לאמירויות כדי להבטיח את זרימת הנפט והגז אליהן וכדי להבטיח את רציפות ההפקה כאמצעי להוריד את מחירי האנרגיה בעולם. המערב הגן על האמירויות מפני צדאם חוסיין, ושיחרר את כווית בתחילת 1991 אחרי שצדאם חוסיין כבש את כווית בשנה הקודמת. המערב שומר – עד עתה – על אמירויות המפרץ גם מפני איראן, אך ככל שארה"ב משתחררת מהנפט של המפרץ כך היא וחברותיה רואות את האמירויות כפחות חיוניות לביטחון הכלכלי של המערב.

ו. רוב המדינות באזור הם מקומות עניים, ובמצב שלא תהיה כלכלה אחת ומסודרת, ולא יהיה שלטון חזק ותקיף, לא בטוח שכל שבט יחיה את חייו לעצמו ולא ינסה לנגוס בשטח ובאוכל של חברו.

תשובה: העוני במזרח התיכון נובע בעיקר מהסכסוכים הפנימיים שאינם מסתיימים, מתרבות למידה לקויה, משחיתות שלטונית המתבטאת בגזל הקופה הציבורית, בהיעדר השקעה בתשתיות (לדוגמה: חשמל, תקשורת, דרכים, מים, ביוב). אם פירוק מדינות לאמירויות יתבצע בהסכמה, ניתן יהיה להגיע לחלוקת משאבים מוסכמת ומוסדרת מראש.

על חורבותיה של סומליה קמה מדינה חדשה בשם סומלילנד, שגרים בה ארבעה שבטים עיקריים שהחליטו לחדול ממלחמה ביניהם והם משתפים פעולה למען רווחת כולם. הדבר אפשרי בכל מקום בעולם הערבי.

ז. מה האינטרס המשותף החזק שיכול להחזיק כל כמה שבטים באותו אזור ללא מלחמות? הרי במזרח התיכון כל דאלים גבר, במיוחד אם אין לו ממה להפסיד.

תשובה: בכמה ערים ביהודה ושומרון – חברון, שכם, רמאללה – יש כמה משפחות, ובכל אחת מהן יש "בית דין שבטי" שבו מתבררים כל הסכסוכים, והפתרון שמוצע על ידי זקני השבט מקובל על כולם. זו הדינמיקה שהתפתחה בערים אלו, באופן שהרשות הפלסטינית איננה נתפסת כגוף לגיטימי לטיפול בסכסוכים מקומיים.

ח. יותר מכך, איראן רוצה לבסס את השפעתה ולנצח את העולם הסוני, וכאשר העולם הסוני יהפוך לתתי שבטים, איראן תוכל בקלות לבסס את השפעתה ולהעביר אליה הרבה אמירויות קטנות שיזדקקו לסיוע, כסף ונשק.

תשובה: להיפך: איראן הצליחה לחדור היטב דווקא לעיראק ולסוריה, תוך שהיא מנצלת לשם כך את המלחמה הפנימית בין מוסלמים לעלווים בסוריה ובין כולם לכולם בעיראק. איראן לא מצליחה לערער את יציבות השלטון באמירויות, למרות ציבורים איראנים גדולים שהיגרו לעבוד באמירויות לאורך השנים, ואיננה מצליחה לערער את המצב בסעודיה, שבה שבטים אוחדו באופן המסורתי, נישואין.

הכלל פשוט: ככל שהשלטון במדינה לגיטימי יותר כך הוא יציב יותר כי אנשים במדינה פונים פחות לגורמי חוץ שיסייעו להם במאבקם נגד השלטון. וככל שהשלטון לגיטימי יותר כך הוא דואג לאזרחיו יותר ויגיע להסדרים עם כל מי שצריך כדי לספק להם את צרכיהם: מים, מזון וכו'.

אני מזמין את קוראיי להעלות שאלות נוספות, כדי שאוכל להתייחס לשאלותיכם במאמרים נוספים בעתיד.

מעל במה מכובדת זו אני מאחל לכל באי עולם: שנה טובה ומאושרת, שנת שלום ושלווה והשקט ובטח, שנה שיתמלאו משאלות ליבנו לטובה, אמן סלה.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

פרשת הצוללות היא הרצינית ביותר בעיניי

השאלה המהותית שלא נשאלה היא: מדוע בכלל צריך היה מתווך בעסקת רכש שהיא בין ממשלה לממשלה? מי ואיך ולמה מינו מתווך בשנות ה-90? שם שורשי השחיתות שגאתה ופשתה.  ובהקשר לשחיתות כמה סיפורי היסטוריה אירופאית.

השנה העברית  עומדת לפני סיומה, והארץ מלאה בסיפורי שחיתות, נכונים, לא נכונים, כאשר חלק מהציבור מצפה בכיליון עיניים לנפילת ראש הממשלה ומפגין כלפיו שנאה תהומית, וחלק אחר תומך בו בקנאות.

איני בקיא בפרטי הפרטים, החל בזוטות החשמלאי והמבשלת וגמור בנושא שהוא בעיניי הרציני ביותר, מה שנקרא "פרשת הצוללות", הממוספרת כ-3000.

בנושא זה יש לי שאלה מהותית, שעד היום לא מצאתי לה תשובה בעשרות אלפי המילים שהוקלדו בנושא. אבל לפני כן, קצת היסטוריה משעשעת על שחיתות צמרת.

לפני כשבוע ביקרתי בארמון הנקרא "וו לה ויקונט", הנמצא באזור כפרי נפלא כ-70 ק"מ מדרום מזרח לפריז. לדעתי, מהיפים בארמונות צרפת, וכן גם הגן שלו.  בנה אותו  ניקולאי פוקה במחצית המאה ה-17. פוקה, עורך דין במקצועו, היה שר האוצר של המלך לואי ה-14, ובו זמנית גם התובע הכללי של פריז. הוא צבר הון עתק, בצורות השונות של שחיתות שהמשרות הללו איפשרו לו. חורשי רעתו ומקנאיו היו רבים, אך סיסמתו היתה: "אין גובה שלא אוכל להגיע אליו."  18,000 פועלים וטובי האדריכלים של צרפת עמלו כדי להקים את הארמון ולפארו. פוקה הגיע לשיאו, ומלך צרפת  נראה כעני לידו. ואז עושה פוקה את משגה חייו: הוא מזמין את המלך וחצרו לארמון ליום של משתה ונשף, שלפי יודעי דבר לא נראה כמותו בהיסטוריה הצרפתית. מולייר חיבר מחזה מיוחד עבור הנשף, וטובי השפים של צרפת הכינו את המטעמים.

המלך חש מושפל וכולו היה זעם. לא עוברים ימים ופוקה נעצר והובא למשפט שנמשך 3 שנים. כתב האישום כלל שני סעיפים עיקריים: שימוש לרעה בכספי המדינה ועשיית מעשים הפוגעים ברווחת המלך.  10 שופטים פסקו גזר דין מוות, 13 פסקו הגלייה. חלק ניכר מגדולי אנשי התרבות הצרפתית תמכו בפוקה. המלך השתמש בסמכותו והחליט על מאסר עולם. פוקה מת בכלא  ב-1680. הלקח הישן נושן: רוב עושר ועוצמה מביא לאובדן שיקול הדעת.

ומי שקנה את הארמון היה המרשל וילארד, שעוד יותר פיאר את הארמון. שונאיו היו רבים ושאלו: מהיכן הכסף? וילארד היה תמיד אומר: "אני דואג לשלושה דברים: לצבא, שהמלך לא ישלם עבורו. למלך עצמו שיהיה מרוצה, ולארמון האהוב שלי."

והמלך לואי ה-14 היה אומר לכולם: "כל זמן שהוא דואג לי, הכול בסדר."

ללמדנו שתמיד צריך איזון. ההיסטוריה האירופאית גדושה עד לעייפה בסיפורי שחיתות, ודומני שמסורת אירופאית זאת  לא פסה מהעולם.

ועכשיו לשאלה: מדוע צריך שיהיה מתווך ברכש צוללות של ממשלת ישראל מול ממשלת גרמניה? איך ומתי ולמה מונה  בשנות ה-90 איש תיווך לעסקות הצוללות? בשביל מה יש למשרד הביטחון  משלחות רכש בגרמניה, בארה"ב בצרפת  וכדומה?  מה, האם יש מתווך בעסקות הרכש של המטוסים מארה"ב?

הכול עוסקים בסוגייה איך מונה גנור, אך השאלה היא הרבה יותר עמוקה: מי צריך את זה ואיך זה התחיל בכלל בשנות ה-90 ונמשך ונמשך, ועבר הרבה שרי ביטחון וראשי ממשלה?  שם מצויים שורשי השחיתות העמוקה שהלכה וטפחה עם השנים.

זאת שחיתות כמעט ממוסדת שצומחת באופן טבעי במקומות שבהם מצוי הרבה כסף. הכסף הגדול מצוי אצלנו, ובכל מקום בעולם, בתחום הגדול של הביטחון הלאומי. זאת הקללה הגדולה הצפה השנה מעל פני השטח. כשאני רואה שיו"ר קרן היסוד  עוסק ב"ייעוץ" למתווך הצוללות, אני מתחיל להבין את היקף זרועות התמנון של השחיתות.  מה שווים ההישגים המדיניים הגדולים של השנה האחרונה כאשר הרקב אוחז בחברה?

עמוס גלבוע

* * *

אורית מיליגר בן עזר

פלורידה: מסתתרים מההוריקן בבית האטום

פורסם ב"ידיעות אחרונות" 10.9.2017

איך מבדרים ילד בן 3 כשיש עוצר יציאות ואיך מדליקים סיגריה לפני שהרוח העזה מכבה את האש? אורית מיליגר בן עזר כותבת מביתה שבפלורידה על צרות של עולם ראשון, כשבחוץ משתוללת הסופה.

אנחנו ספונים בבית, יש עוצר יציאות. זה לא שיחזירו אותנו בכוח הביתה אם נצא, אבל כוחות ההצלה מסתתרים מפני הסופה בעצמם ואם נצא ונמצא עצמנו בצרה, אנחנו אחראים לגורלנו. כל החלונות אטומים ואני מוצאת את עצמי מחפשת חריצים ומנסה להציץ דרכם אל הנעשה בחוץ.

החלטנו להישאר בביתנו שבפורט לודרדייל (כשמונה ק"מ מערבה מהים ו-40 ק"מ צפונית למיאמי) ולא להתפנות מפני אירמה, כי נסיעה צפונה כשהסופה נושפת בעורפנו נשמעה אופציה פחות בטוחה מאשר להישאר בבית שבנוי לעמוד בהוריקנים. הצטיידנו באוכל שלא מצריך בישול או קירור כדי שיספיק לנו לפחות לשלושה ימים, וגם במים, פנסים ובטריות. בעלי רזי התקין תריסי הוריקן שמגינים על החלונות מפני חפצים מתעופפים ברוח.

שלשום, ברגע האחרון, כששמענו שהסופה פונה מערבה, קראנו לתירזה (הבת של רזי) ולחבר שלה אלכס, שגרים בחוף המערבי של פלורידה, ולאורן בן ה-18 שהתארח אצלם, להגיע אלינו הביתה, ויפה שעה אחת קודם. הם הגיעו תוך כמה שעות, בדיוק לפני שהתחילו הרוחות החזקות, ואיתם ולאד החתול ופינאט הארנב, וציוד הוריקן של סטודנטים שכולל מנות חמות ואלכוהול בשפע.

לפי התחזית, מוקד הסופה פנה מערבה וכבר לא צופים לחוף המזרחי של דרום פלורידה חורבן כללי, רק רוחות עזות והרבה גשם. כרגע אומרים שמרכז הסופה אולי יכה בחוף המערבי של פלורידה באזור פורט מאיירס, העיר בה גרים תירזה ואלכס, אז אנחנו ממש שמחים שהם כאן איתנו.

נכון לעכשיו, הקשיים הכי גדולים שנתקלתי בהם בגלל הסופה קשורים לעובדה שאי אפשר לצאת מהבית: אני לא יכולה לצאת לצלם. לבדר ילד אנרגטי בן שלוש מסביב לשעון בדלתיים סגורות. להדליק סיגריה לפני שהרוח מכבה את האש. אתמול הכנתי סלט קינואה ולא היתה לי פטרוזיליה וממש התבאסתי שאי אפשר ללכת לקנות.

הסופה עוד לא שככה. היא כבר פגעה בקריביים ובאיי פלורידה ואין לדעת כמה הרס עוד תביא, צפונה ומערבה לנו. אבל חשוב לזכור לכל הדואגים לשלומנו ולשלומם של יתר הישראלים בפלורידה – הצרות שהסופה הביאה אלינו הן קצת צרות של עולם ראשון וכל עוד לא נצא להרפתקאות מחוץ לבית, אנחנו ממש בסדר ולא בסכנת חיים.

* הצלמת אורית מיליגר בן עזר מתגוררת בשנים האחרונות עם משפחתה בפורט לודרדייל הסמוכה למיאמי.

אורית נשואה לרזי בן עזר, נינו של יהודה ראב בן עזר.

את הצילומים שלה, הנילווים לכתבה, ניתן לראות באתר האינטרנט של "ידיעות אחרונות":

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5014663,00.html

* * *

משה כהן

מתווה הכותל

יהודים רפורמיים אמריקניים, שלא ביקרו מעולם בישראל, מוצאים במתווה הכותל עילה להשתלח במדינת ישראל. 

חוצפה!

ביטול הפטור מגיוס לחרדים

ביטול הפטור הוא ודאי מוצדק עקרונית, אך יש להביא בחשבון כמה נקודות במישור המעשי.

הבעייה הדמוגרפית היא מסוכנת לא פחות מהאיום הביטחוני, הואיל ואובדן הרוב היהודי יגרור אובדן הלגיטימיות של מדינת ישראל וחרם בינלאומי. עיין ערך דרום אפריקה. 

ללמדנו שגידול ילדים חיוני לא פחות משירות בצה"ל,  ובתחום זה תרומתם של החרדים היא מכרעת. 

חלוקת הנטל: הנטל בגידול משפחה מרובת ילדים אינו נופל מהנטל של שירות בצה"ל. 

יש מסה קריטית של אזרחים שניתן לאכוף עליהם את החוק. מעבר לה הופכת האכיפה לבלתי ישימה.

לי נראה שאכיפת חוק הגיוס על מיליון חרדים אינה מעשית. 

אולי גם במקרה זה כדאי לאמץ את העצה של "האנשים הנאורים", אל תהיה צודק, תהיה חכם. 

תקשורת מאוזנת

ספטמבר 12, שעה 13, ערוץ 2 (שידור חוזר מערוץ 99), תוכנית על פוליטיקאים בשם "צוללת". חברי הפאנל: יריב אופנהיימר, אמילי מואטי, טל אשכנזי (שלושתם שמאלנים קיצוניים), בהירה ברדוגו (מרכז שמאל).

מנחה משה שלונסקי (שמאל).

נושא התוכנית: זהבה גלאון. 

הדיון מתנהל בתמימות דעים נעימה ורגועה. שיר הלל למפלגת מר"צ, מפלגה מצוינת, הכי ציונית, הכי פטריוטית, דוגלת בפתרון שתי המדינות וכיו"ב. אולי זקוקה למנהיג כיזמאטי כמו נפתלי בנט, אבל לא פשיסט כמוהו.

יופי, איזו מקהלה יפה, אבל רגע, ערוץ 99 הוא ערוץ ציבורי הממומן מכספי משלם המסים! איך הוא יכול הוא לתת ייצוג בלעדי למפלגת מר"צ המייצגת מיעוט קטן בעם?

הייתי מצפה לאיזון רעיוני בשידור הציבורי. 

היה איזון?

"ליכודניקים חדשים"

"ליכודניקים חדשים" מתראיינים באמצעי התקשורת, אני מאזין לדבריהם ושואל את עצמי מה מבדיל אותם מחברי מר"צ, כשהם מביעים אותן דעות, למעט שהם נושאים את שם ז'בוטינסקי לשווא, כאילו ז'בוטינסקי לא דגל בשתי גדות לירדן, קיר הברזל ובדם ואש יהודה תקום.

נוכלים לכל דבר, תופעה פסולה לחלוטין, יושרה מינימלית מחייבת אותם להזדהות עם מצעם הרעיוני האמיתי, מר"צ. 

תודה

אהוד,

תודה על דברי העידוד [בגיליון 1276], הם חיממו את ליבי.

יישר כוח לך, אתה יוצר כלי ביטוי יחיד במינו לאיש הקטן במדינה של משטרת מחשבות. 

אתה אביר אמיתי של  חופש הביטוי.

משה כהן

ירושלים

* * *

גיוס החרדים הוא אסון לצה"ל, לתיפקודו כצבא העם ולשירות הנשים בו. בלבול מוח נורא. מעמסה כלכלית של טיפול במשפחות גדולות ועניות של חרדים ופגיעה קשה במטרות החיוניות אשר למענן קיים צה"ל.

הצבא צריך אותם כמו קוץ בתחת!

יש להתייחס לחרדים כאל מיגזר ישראלי אחר ושונה

כמו למשל אל ערביי ישראל

ולתת להם פטור גורף משירות לצה"ל

אלא אם יהיו חרדים בודדים שמרצונם יתגייסו

אהוד בן עזר

* * *

נורית גוברין: כתבי עת ספרותיים אז והיום

ידידים יקרים,

רצ"ב קישורית לפירסום חוזר של מחקרי על כתבי עת ספרותיים אז והיום.

קריאה נעימה.

שנה טובה,

נורית גוברין

http://www.yekum.org/2017/09/%D7%9B%D7%AA%D7%91%D7%99-%D7%94%D7%A2%D7%AA-%D7%94%D7%A2%D7%91%D7%A8%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%96-%D7%95%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%A4%D7%A8%D7%95%D7%A4%D7%A1%D7%95%D7%A8-%D7%A0%D7%95%D7%A8%D7%99/

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-18 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

יהודה דרורי

ירושלים מאוחדת ולא מורחבת

התפיסה המגלומנית שירושלים הינה מרכז העולם והיא צריכה להיות גדולה ככל האפשר פוגעת בעיקרון שמשהו יקר וחשוב רצוי שיהיה מרוכז וממוקד. ירושלים שמסופחים אליה כפרים ערביים ומחנות פליטים ויישובים עצמאיים (כמו מוצא, מעלה אדומים ומבשרת) נראית כיום כמו קונגלומרט שחלקיו רופפים ולכן הזהות המיוחדת של הקדושה והרוח המיוחדת של העיר נמוגה ונעלמת לה לחלוטין.

אלו הדורשים "ירושלים השלמה" אינם חייבים בהכרח להסכים למנטרה של "גדול ככל האפשר," בדיוק להפך, לדאוג שזו תהיה עיר מאוחדת אך ורק בשכונות ובשטחים ייחודיים שיהפכו את העיר למשהו מיוחד, ואין כאן הבדל בתפישה בין "השמאל" ו"הימין", לכל מי שירושלים באמת חשובה לו.

מחאת הנכים ככישלון יחצנ"י

חסימת הצמתים הראשיים במדינה ע"י הנכים אינה פוגעת בראש הממשלה גם לא בשר האוצר וגם לא ברשויות הרווחה. הברוטליות הבלתי חוקית הזו רק פוגעת ומענישה את הציבור הרחב, ציבור התומך ברובו במאבק הנכים.

התמיכה הנדרשת ע"י הנכים, צודקת ככל שתהיה, אינה מצדיקה פגיעה בציבור! כי ומה אתם הנכים עושים? מראים שיש לכם כוח לפגוע בציבור התומך בכם? בשכירים הממהרים לעבודת יומם? או בעובדים עייפים הרוצים להגיע הביתה ולנוח מעמל היום?

למה אתם כורתים את הענף, זה התומך בכם? האם זה משום שכמה יחצ"נים אמרו לכם שזה יעזור? אין לכם מושג מה אני שומע מאנשים שמדברים על מאבקכם בדרכי התחבורה בשאט נפש. תתעוררו. לא זו הדרך.

רוצים רעיון יותר יעיל? תטילו מצור על הכנסת בימים ב' ג' ו-ד' משעה 12 בצהריים ועד חצות.

יהודה דרורי

* * *

עו"ד טליה ששון נשיאת הקרן החדשה:

"ישראל מדינת רשע שמבצעת טיהור אתני"

עמוס שוקן, מו"ל עיתון 'הארץ', שיתף ידיעה בעמוד הטוויטר שלו ותהה "האם ישראל מדינת רשע, או שרק מדובר בטיהור אתני שגרתי?"

טליה ששון ענתה לו: "שניהם."

במענה לפניית 360 אמרה: "התייחסתי רק לנושא עליו כתב עמוס."

ציטוט מ-nrg, 11.9.2017

טליה ששון, מי שעומדת בראש הקרן החדשה לישראל, שמתקצבת ומפעילה עשרות ארגוני שמאל בישראל, חושבת שישראל היא מדינת רשע המבצעת טיהור אתני. כך לפחות משתמע מדברים שכתבה בטוויטר בתגובה לציוץ שפרסם אמש (יום א') מו"ל עיתון הארץ עמוס שוקן. 

שוקן צירף לציוץ כתבה של עמירה הס העוסקת במדיניות הישראלית כלפי בנות זוג זרות של פלסטינים וכתב: "האם ישראל מדינת רשע, או שרק מדובר בטיהור אתני שגרתי?"

בתגובה לציוץ ענתה לו עו"ד טליה ששון, המשמשת כנשיאת הקרן לישראל חדשה: "היא שניהם."

שוקן ועיתונו עמדו בשנה האחרונה במוקד של מיספר שערוריות בשל התבטאויות מעוררות מחלוקת שלו ושל חלק מהכותבים בעיתון. לפני מיספר חודשים התפרסם ב'הארץ' טור מאת יוסי קליין בו כתב כי "הדתיים הלאומיים מסוכנים יותר מהחיזבאללה, יותר מנהגים דורסים, וילדות עם מספריים. את הערבים אפשר להרוג, אותם לא. מה הם רוצים? להשתלט על המדינה ולנקות אותה מערבים."

על אף התגובות הקשות לטור, בין השאר של ראש הממשלה נתניהו שכינה אותו "מביש" ושל ח"כ לפיד ("טקסט אנטישמי צרוף"), החליט שוקן בראיון לעמוד לצידו: "אם אתה תומך במשטר אפרטהייד בשטחים, בהרס יסודות הדמוקרטיה, אז אתה מאיים על עתיד המדינה הציונית יותר מחיזבאללה."

במקרים אחרים מהעת האחרונה הגדיר שוקן את שמחה ולאה גולדין, הוריו של סגן הדר גולדין ז"ל, כ"בעלי שגעון גדלות", וטען בתגובה לטור אחר שהתפרסם ב'הארץ' בנושא טרור ההצתות כי "זכותו וחובתו של הנכבש והמנושל לידות אבנים ולהצית אש, אין חירות לנכבש ולמנושל אלא דרך טרור."

עו"ד טליה ששון נודעה בעבר כמי שחיברה את "דו"ח המאחזים" בעת שירותה בפרקליטות המדינה. לאחר מכן כיהנה בתפקידים שונים בארגוני שמאל ואף ניסתה להיבחר לכנסת במסגרת מפלגת מר"צ. ששון נודעת בדעותיה החריפות כנגד ההתיישבות ביהודה ושומרון אותה הגדירה "תמצית הרוע והסרטן של מדינת ישראל" ואף הודתה כי הצטרפה לפוליטיקה כדי "להיאבק בכיבוש."

כיום היא משמשת כנשיאת הקרן לישראל חדשה, אשר תומכת בשלל ארגונים ועמותות שמאל קיצוני, ביניהם "בצלם", "שלום עכשיו" ו"שוברים שתיקה". 

אהוד: אלה דוגמאות מצויינות לאידיוטיזם המוסרי של השמאל הקיצוני בישראל, שמתפרנס כנראה לא רע משנאתו למדינה שלנו, וכנראה נעזר גם בקרן לישראל חדשה.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 13.9.17

* נגד החלטה שאני בעדה – ההשתמטות החרדית מצה"ל היא רעה חולה, תופעה שלילית ביותר. אני סולד מן התופעה ומכל משתמט ומשתמט. ויותר משההשתמטות עצמה מעוררת את סלידתי, מעורר אותה חילול השם שבהשתמטות בשם היהדות.

ההשתמטות מנוגדת לערכי היהדות ולמצוות התורה. היא מנוגדת לערך היהודי החשוב, אולי החשוב מכל, של "כל ישראל ערבין זה בזה," הערבות ההדדית בין בני העם היהודי. היא מורדת במצוות התורה המחייבת מן הכול להתגייס למלחמת מצווה, אפילו חתן נדרש לצאת מחופתו ולהצטרף אליה. וכי יש מלחמת מצווה מובהקת יותר ממלחמות ישראל – המלחמה על עצם קיומו של העם היהודי, המלחמה על קיומה של המדינה היהודית, הגנת המולדת וחייהם של אזרחי ישראל?

ההשתמטות היא החטא הקדמון של שניים מגדולי מנהיגי ישראל – בן גוריון, שהעניק את הפטור מגיוס לצה"ל לכמה מאות בחורי ישיבות בשנה ובגין, שפרץ את הסכר ואִפְשֵׁר את ההשתמטות ההמונית.

ברור לי שאי אפשר לתקן את הקלקול הזה באבחת חרב. יש צורך בתהליך. תמכתי בחוק השוויון בנטל (אף שממש איני אוהב את הביטוי הזה, כי איני יכול להתייחס לזכות הגדולה לשרת בצה"ל ולהגן על המדינה כאל נטל) שהובילה איילת שקד בכנסת הקודמת, כיוון שהוא הציע התקדמות בתיקון המצב. התנגדתי בתוקף לחוק הנגדי שהתקבל בכנסת הנוכחית, בלחץ החרדים.

אשמח מאוד לביטול החוק הזה. אבל מי שצריך לבטל אותו הוא הכנסת, לא בית המשפט.

בסוגייה פוליטית וחברתית כה רגישה, אין מקום להתערבות בג"ץ. ואף שאני תומך בתוכן הפסיקה, אני מתנגד עקרונית לעצם הפסיקה. בפסיקה זו הוכיח בג"ץ עד כמה מופרך הניסיון להציגו כפוסט ציוני או אנטי ביטחוני. הרי זו החלטה ציונית וביטחוניסטית מובהקת. הבעייה של בג"ץ היא האקטיביזם, וההתערבות בנושאים פוליטיים וחברתיים.

אין קיצורי דרך בדמוקרטיה ואין זה תפקידו של בית המשפט "להציל את הכנסת מעצמה" ולהוציא לפוליטיקאים את הערמונים מן האש. וכפי שאני מתנגד להתערבות בית המשפט בחקיקה שבה אני תומך, כך אני שולל את התערבותו בחקיקה שלה אני מתנגד.

* הרמטכ"ל הבא – מקובל שסגן הרמטכ"ל, בעצם הגעתו לתפקיד זה, הוא מועמד מוביל לרמטכ"לות. רבים מן הרמטכ"לים כיהנו בתפקיד, וכל סגני הרמטכ"ל היו מועמדים לתפקיד הרם. מכאן, שגם יאיר גולן, מעצם הגעתו לתפקיד סגן הרמטכ"ל, הוא בעל כישורים לפקד על צה"ל.

הוא לא קנה את דרגותיו ואת קידומו בשק"ם. אחרי נאומו האומלל ביום השואה אשתקד, היה קמפיין של הכחשת זכויותיו ועברו הקרבי והפיקודי העשיר. זה היה קמפיין שקרי ומכוער.

אולם גולן אינו ראוי להיות רמטכ"ל, וכפי שכתבתי בשעתו –ראוי היה להדיחו מתפקידו ומצה"ל, בשל אותו נאום.

איני מאבד פרופורציות? כך אני מעמיד עשרות שנות תרומה גדולה לצה"ל, תוך חירוף נפשו בקרב למען המדינה ושלום אזרחיה. עשרות שנים של פיקוד קרבי עם כל המשמעות המשפחתית הכרוכה בכך, מול התבטאות אחת, אומללה ככל שתהיה?

כדאי לזכור. לא היתה זו פליטת פה בעידנא דריתחא, אלא קריאת נאום כתוב, בהופיעו בשם צה"ל באירוע ממלכתי של יום הזיכרון לשואה ולגבורה. ובנאום זה הוא אמר שהוא מזהה במדינת ישראל תהליכים שמזכירים לו את גרמניה לפני 70, 80 ו-90 שנה. לטובת מי שאינו בקיא במתמטיקה, 2016 פחות 70-90 שנה = 1926-1946. ולמי שאינו בקיא בהיסטוריה, זוהי תקופת השלטון הנאצי בגרמניה, כולל תקופת השואה. ואחרי שאמר את הדברים, ואחרי הפגיעה הקשה שהוא גרם לרוב אזרחי ישראל, הוא לא חזר בו כמלוא הנימה מדבריו.

האם נאום זה מצדיק את מניעת הרמטכ"לות, ממי שהיה המועמד הטבעי לתפקיד עד אותו נאום? לדעתי, כן, מהסיבות הבאות.

א. כל השוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית היא שקר בזוי, אולי הבזוי בשקרים. צוער בקורס קצינים, גם אם הוא מצטיין בשאר הפרמטרים, יודח בשל עבירת אמינות זניחה. זאת, מתוך הבנת משמעותן של האמינות, היושרה והאמת לאמון במפקד, שהוא בסיס הדוגמה האישית, מסד המנהיגות ותנאי הכרחי לנכונות של החיילים לסמוך על מפקדם במבחנים הקשים של סכנת חיים. קל וחומר, כאשר מדובר בשקר כזה ובקצין בכיר כל כך.

ב. ההשוואה הנואלת בין ישראל לגרמניה הנאצית היא מרכיב בסיסי במתקפות הדה-לגיטימציה לישראל. מתקפות אלו מסוכנות לא פחות מאיום צבאי. אמנם אין זה תפקידו של צה"ל להתמודד עם האיום הזה, אך לא ייתכן שצה"ל ייתן רוח גבית לתעמולה האנטי ישראלית, ומי שנותן לה רוח גבית, אינו יכול ואינו ראוי להיות רמטכ"ל.

ג. הרמטכ"ל אינו רק המפקד המקצועי הבכיר ביותר בצה"ל, אלא גם הדמות המייצגת את צה"ל כלפי החברה הישראלית, המערכת השלטונית והעולם. הוא חייב לזכות באמון הציבור. מי שרמס בצורה בוטה כל כך את הנימים הדקות ביותר של רגשות הציבור בישראל, אינו ראוי לתפקיד.

מקובל שסגן הרמטכ"ל, בעצם הגעתו לתפקיד זה, הוא מועמד מוביל לרמטכ"לות. אביב כוכבי, סגן הרמטכ"ל הנוכחי, הוא המועמד הראוי לרמטכ"לות.

אנו, האזרחים, איננו מכירים באמת את אלופי צה"ל, ובדרך כלל אנו סומכים על שיקול דעתם של מי שממנים את הרמטכ"ל. אלמלא נאומו של גולן, סביר להניח שהייתי רואה בגולן ובכוכבי שני מועמדים ראויים ולא היתה לי דעה מי משניהם עדיף (אולי היה לי סנטימנט לשם משפחתו של גולן...)

במצב הנוכחי יש רק מועמד אחד ראוי.

* סירב ללחוץ את ידו – אבי אבות טומאת ההשוואה בין ישראל לגרמניה הנאצית הוא הפרובוקטור ישעיהו ליבוביץ', שכינה את צה"ל צבא יודו-נאצי.

לכן, כאשר קיבל ליבוביץ' את פרס ישראל על מפעל חיים ב-1993, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין הודיע שיחרים את הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידו מי שגידף כך את צה"ל ותומך בסרבנות. לזכותו של ליבוביץ' ייאמר, שבתגובה הוא ויתר על הפרס.

אילו רבין חי עימנו היום, יאיר גולן לא היה מועמד לרמטכ"ל.

* ביריוני השיימינג – יאיר נתניהו הוא ביריון רשת, ימנן קיצוני בטירוף ואיש האינטרנציונל הימנני הגלובלי. והוא גם איש חסר תרבות, גס רוח וחצוף. האסטרטגיה שלו, היא שכל מי שמבקר אותו חוטף מכת שיימינג, אצבע משולשת או חרא מחייך. ההברקה האחרונה שלו הייתה הגדרת אהוד ברק כשתיין, והתהדרות שיימינגית בכך שהוא יודע זאת אישית וכו'.

אני רחוק מלאהוד את אהוד ברק, שבעיניי הוא המדינאי הכושל ביותר בתולדות המדינה. אבל רק ילד מגודל, מפונק וגס רוח יגדיר רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה לשעבר כשיכור.

אגב, יאיר נתניהו אינו הראשון שמגדיר רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה לשעבר כשיכור. קדם לו יוסי שריד, שהמציא עלילה כזאת על רבין, ופעל רבות להפיצה, עד שחילחלה בציבור, וכיכבה גם בהפגנות האלימות של הימין הקיצוני נגד רבין.

אחרי הרצח, בראיון לספרו של שייקה בן פורת "שיחות עם יוסי שריד", הוא סיפר: "זה לא היה עניין אישי. אבל תהום היתה כרויה בינינו, קודם כל בגלל מלחמת לבנון, כשיצחק יעץ לשרון 'להדק, להדק', ואחר כך בשנות האינתיפאדה כשקרא לשבור להם את העצמות. יחסים מידרדרים בגלל חילוקי דעות בשאלות שעל סדר היום. דבר לא קירב אותנו. כל מה שקרה, רק הרחיק אותנו זה מזה. ...

ש. עד כאן המחלוקת המדינית עם רבין. אבל על כך שהכפשת את רבין בעניין הרגלי השתייה שלו, אתה מוכן לדבר?

– זאת הייתה שגיאה ואני מצטער על זה. לא רק בגלל העוול שגרמתי ליצחק רבין, אלא גם בגלל הפגיעה בעצמי. אני מצטער על כל פעם שהשתמשתי בביטויים בוטים, והנחתי לוויכוח, שהיה באמת לשם שמיים, לגלוש לפסים אישיים. על כל הביטויים האלה אני מצטער. זה לא הוסיף לי, זה לא הועיל לי, זה לא תרם להשקפותיי, זה לא עזר לי להשפיע, ורק קילקל את השורה. לו יכולתי למחוק את הדבר הזה, הייתי מוחק אותו. ... כשאתה צעיר, אתה משלה את עצמך שפרובוקציה תועיל לך בדרך כלשהי. אדם מבוגר יודע שפרובוקציה עושה את ההיפך. יש כאלה שלא למדו את זה עד היום. אני למדתי מזה לקח. ... הסיפור על רבין היה פשוט מיותר. זה היה יצר שהייתי צריך להתגבר עליו. חשבתי שאם יש ויכוח ויש מלחמה על דברים באמת חשובים, זה נותן לגיטימציה להשתמש בכל הכלים שעומדים לרשותי. היום אני יודע שזה לא נכון."

אז עוד לא הכרנו את הביטוי שיימינג.

* ידינו לא שפכו – דבריו של יעלון על פיהם "ידינו שפכו את דמם של בני הזוג הנקין" אומללים. יעלון אמר זאת, כיוון שהרצח נעשה כנקמה על הטבח במשפחת דוואבשה בכפר דומא.

הטבח בדומא הוא מעשה טרור מפלצתי, שביצעו מחבלים יהודים בני עוולה, בני עמי שבחרו בטרור. העובדה שבכנופיות הטרור בגבעות הנערים מאולפים לשבש חקירה ולסכור את פיהם, לא תשנה את העובדה הזאת. גם אלה שקופצים להכחיש את העובדה שמדובר במחבלים יהודים יודעים היטב את האמת. ובסופו של דבר האמת תצא לאור והרוצחים יבואו על עונשם.

הטבח בדומא חמור דיו, ואין צורך להעמיס עליו גם את הרצח הנורא של בני הזוג הנקין. גם אם ספציפית הקולר התורן שבו נאחזו הרוצחים הוא נקמה על הרצח בדומא, אין בכך ולא כלום. מאה שנות טרור ותוקפנות ערבית אינה נובעת מנקמה על מעשה זה או אחר, אלא מרצון שלא נחיה כאן ומחוסר נכונות להשלים עם קיומנו בארץ ישראל. רבים ממעשי הטרור הערבי תורצו כנקם, ואגב, גם מעשי טרור יהודי, מהטבח במערת המכפלה ועד דומא, תורצו גם הם כנקם. אין לקבל זאת. ואין כל סיבה לספק הסברים מקלים לטרור הערבי.

יעלון יודע זאת היטב. הוא עצמו מרבה לומר זאת ולחנך על כך וכתב על כך בספרו. שמעתי הרצאה שלו בימים שבהם הוביל את הניצחון על מתקפת הטרור, כרמטכ"ל. השורה התחתונה של דבריו היתה, שמלחמת השחרור שלנו טרם הסתיימה. כלומר, אין לחפש מניע זה או אחר לפיגוע זה או אחר, אלא להבין שיש כאן מלחמה בין שני העמים על הארץ הזאת, וזו מלחמת הקיום שלנו.

למרבה הצער, מדינת ישראל לא עשתה ואינה עושה די כדי להדביר את נגע החיה הכהניסטית, ולדכא את הגיס החמישי בגבעות. ולכן, נכון לומר, בלשון פרשת "עגלה ערופה", שידינו שפכו את הדם בדומא. אולם ידינו לא שפכו את דמם של בני הזוג הנקין, אלא ידי הרוצחים, ידי שולחיהם, ידי המסיתים, ידי הרש"פ המעודדת טרור.

אני מקווה מאוד שיעלון יחזור בו מדבריו האומללים.

* על הסכין – במלאת 16 שנים למתקפת הטרור של 11 בספטמבר בארה"ב, כדאי לזכור שהפיגוע הגדול ביותר בהיסטוריה נעשה כשבידי המחבלים סכינים בלבד. ולחשוב על כך שהם חותרים לנשק גרעיני.

* ביד הלשון: ידינו שפכו את הדם – דבריו האומללים של יעלון, על כך ש"ידינו שפכו את דמם של בני הזוג הנקין," מהדהדים (בהיפוך) את פרשת עגלה ערופה.

מדובר במצווה המופיעה בספר דברים, ונושאהּ הוא טקס כפרה והיטהרות של קהילה בעקבות רצח שנעשה בקרבתה, ולא ידוע מי הרוצחים.

על פי ההלכה, אם נמצא מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים שלושה דיינים מבית הדין הגדול שבירושלים, ומודדים את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות, כדי לקבוע איזו עיר היא הקרובה ביותר. לאחר מכן קוברים את המת באותו מקום.

"כִּי-יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה, אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ, נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. וְהָיָה, הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל-הֶחָלָל, וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא-עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא-מָשְׁכָה בְּעֹל. וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת-הָעֶגְלָה אֶל-נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא-יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ, וְעָרְפוּ-שָׁם אֶת-הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי, כִּי בָם בָּחַר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם יְהוָה, וְעַל-פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל-רִיב וְכָל-נָגַע. וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל-הֶחָלָל, יִרְחֲצוּ אֶת-יְדֵיהֶם עַל-הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. וְעָנוּ וְאָמְרוּ: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-פָּדִיתָ, יְהוָה, וְאַל-תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל, וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי-תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה" (דברים כ"א, א-ט).

בעברית העכשווית אנו משמשים בביטוי רוחץ בניקיון כפיו (הלקוח מתהילים), לתיאור מי שמשתמט מאחריות. לכאורה, זקני העיר רוחצים בניקיון כפיהם ומתנערים מאחריות, באומרם: "יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת-הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ."

אולם ההיפך הוא הנכון. יש כאן קריאה לנטילת אחריות. הרי מה פתאום זקני היישוב צריכים בכלל להבהיר שידיהם לא שפכו את הדם? וכי מישהו חושד בהם שידיהם שפכו את הדם? אלא שיש כאן אמירה, שיש לעיר ולהנהגתה אחריות לעשות הכול כדי להגן על כל אדם הנמצא בה ובסביבתה. ואם אדם כזה נרצח, נדרשת מהם האחריות, ועליהם לבדוק היטב שאכן עשו הכול כדי למנוע את הרצח. ורק אם הבדיקה הזאת תוכיח שעשו הכול, הם יכולים לרחוץ בניקיון כפיהם.

* * *

נעמן כהן

עצמאות לכורדיסטאן

אנחנו עומדים בפני תפנית היסטורית. לראשונה העם הכורדי, הנמצא תחת כיבוש ערבי בעיראק, עומד בפני החלטה גורלית במשאל עם על עצמאות כורדיסטן ושיחרורה מכיבוש ערבי.

משאל העם נקבע ל-25.9.17 ומדובר בו רק על החבל הכורדי של עיראק. מובן שהמשאל מדאיג מאוד את שאר כובשיה של כורדיסטן ובמיוחד את הטורקים והאיראנים.

העובדה שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, כ-13 מיליון קמ"ר ובכל 23 הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות, אין בנמצא ערבים המסכימים לשחרור העם הכורדי מכיבוש ערבי, אינה מפתיעה, אבל בד בבד מסתבר שכל הארגונים שקורין אצלנו "ארגוני זכויות אדם" גם הם אינם תובעים חופש ועצמאות לעם הכורדי והם אינם תובעים את סוף הכיבוש הערבי (אפילו לא טליה ששון).

האמת אין בזה כלל הפתעה כי הרי אצלם אין מדובר בזכויות אדם, אלא בזכות הכיבוש הערבי.

מכל מקום נאחל לעם הכורדי, עלו והצליחו והשיגו עצמאות מהכיבוש הערבי, הטורקי והאיראני. הלאה הכיבוש הערבי! תחי כורדיסטן העצמאית!

האם יודה אטלס ראה בכלל את הסרט "פוקסטרוט"?

במכתב לאהוד בן עזר על ביקורתו על הסרט "פוקסטרוט", כתב יודה אטלס: "לא אמרתי מילה רעה על הסרט אלא ביקרתי סצנה אחת מסוימת ששובצה בסוף הסרט." ("חדשות בן עזר", 1276)

מכיוון שהסצינה אליה הוא התכוון לא היתה כלל בסוף הסרט, מעניין מאין הוא הסיק את המסקנה הנכונה, שמרים סיבוני-רגב אכן צודקת בביקורתה?

על לטאות ואנטישמיות, בין בנימין נתניהו

 ליאיר האן-נתניהו, בין דייוויד אייק ועמוס שוקן

לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שנערך לפני 120 שנה זייפה ה"אוכרנה", המשטרה החשאית של הצאר, את מה שנקרא "הפרוטוקולים של זקני ציון". לפי המסמך קיימת קונספירציה של זקני היהודים שהתכנסו בבית הקברות העתיק בפראג במטרה לשלוט בעולם.

המסמך האנטישמי הזה, שחלקו חובר ע"י יהודים משומדים, היה אבן יסוד באנטישמיות המודרנית ובתורה ההיטלראית-נאצית.

בהשפעת הפרוטוקולים פיתח דייויד אייק, אנגלי יליד 1952, מכחיש שואה אנטישמי, תורת קונספירציה לפיה השולטים בעולם הם אנשי לטאה, או הליטאיים (Reptilians), שהם גזע חייזרי בעל גוף אנושי וראש של זוחל.

https://en.wikipedia.org/wiki/David_Icke#Early_life

תורת הקונספירציה הזו היא אחת מתורות הקונספירציה הפופולאריות בעולם.

יאיר האן-נתניהו בנו של ראש הממשלה, פירסם פוסט ובו קריקטורה המבוססת על דימוי אנטישמי תחת הכותרת "שרשרת המזון", בציור מופיע איל ההון היהודי ג'ורג' שוורץ-סורוס, המנופף בכדור הארץ מול פניו של "איש לטאה" המנופף בסמל ארגון האילומינטי – ארגון נוסף שמופיע בתיאוריות קונספירציה – מול איור של יהודי בקריקטורות אנטישמיות המנופפת בדולר מול פניו של אהוד ברק, המנופף בפתק של מפלגת "ארץ חדשה" מול פניו של אלדד יניב, שמנופף בחמגשית מול פניו של מנחם נפתלי.

הפוסט שיש בו אלמנטים אנטישמיים זכה לגינויים (בצדק רב) ולפרסום בעיתון "הארץ".

דייוויד דיוק, ממנהיג הקו קלוקס קלאן לשעבר, (הקורא הנאמן של עיתון "הארץ" באנגלית על הביטויים האנטישמיים המצויים בו). קפץ מיד על המציאה. בכותרת משבחת באתר הניאו־נאצי המוביל בארצות הברית, "דיילי סטורמר", נכתב כי "היהודים מוצצים את הדם זה לזה," ו"יאיר נתניהו הוא אח." בפעם הבאה הוא יקרא לשימוש בגז."

 הפוסט אמנם הורד אבל עד עתה לא שמענו גינוי מפורש מפיו של ראש הממשלה.

על ראש הממשלה לגנות באופן ברור וחד את הפוסט האנטישמי הזה כי בלעדי גינוי כזה לא תהיה לו הסמכות המוסרית לגנות את הביטויים האנטישמיים היום-יומיים המתפרסמים בעיתון "הארץ". החל מקריאתו של שר "החינוך" לשעבר של מדינת ישראל, המנוח יוסף שניידר-שריד, שקרא לאנטישמים לפעול נגד היהודים בישראל, בגלל האשמתו את נתניהו באי השגת השלום.

 לאור אכזבתו של שניידר-שריד מכך שלא הוטל חרם על ישראל, הוא כתב כך: "רק ישראל הקטנה והמפונקת מחביאה מתקנים אסורים באין משקיף, מתעלמת עשרות שנים מהחלטות של מוסדות בינלאומיים באין מפריע, שמה ללעג אמנות והסכמים, מפרה בריש גלי זכויות עם ואדם; והעולם מבליג. אומרים 'אנטישמיות' יש בעולם. אז איפה היא הידועה לשמצה – כשזקוקים בדחיפות לשמץ ממנה." ("הארץ" 11.14.14) – ועד לביטויים האנטישמיים של הקיצונים ממנו.

נתניהו, לא תוכל להילחם באנטישמיות אם לא תצא נגד כל ביטוייה!

מקוץ' מוץ' למסעדות יוקרה

לוקיוס ליקיניוס לוקולוס (Lucius Licinius Lucullus‏; (118 לפנה"ס – 56 לפנה"ס) היה קונסול רומי שהתעשר ממלחמותיו והתפרסם בחיי המותרות שלו ובמיוחד במשתאות שעשה ובארוחות הפאר.

פעם אחת, כשסעד לבדו והוגשה לו רק מנה אחת, לא מפוארת ביותר, כעס וקרא למשרת הממונה על כך. המשרת הצטדק ואמר שלא חשב שיהיה צורך בדברים יקרי ערך, כיוון שלא הוזמן אף אורח.

לוקלוס ענה לו "מה אמרת? כלום לא ידעת שהיום סועד לוקלוס אצל לוקלוס?"

(פלוטארכוס, חיי לוקלוס)

האם דמינו בישראל לממלכת רומי הרשעה?

על פי הודעתו של היועמ"ש, היקף הזמנת הארוחות למעון ראש הממשלה נתניהו עמד על סכומים הנעים בין  70,000 שקלים בשנה ל-158,000 שקלים, שהוקדשו להזמנת מזון מבחוץ.

ההוצאות בזמן שרה האן-נתניהו אינן חריגות. למשל, ראש הממשלה אולמרט הוציא בתאריך 7.4.2008 לא פחות מ-29,106 שקלים על "אירוח בחג הפסח" עבור מזון שהוזמן ממלון הר ציון. מדובר על כמעט מחצית מהסכום שהוציאה משפחת נתניהו על הזמנת מזון בשנת  2010כולה, שהוצאה אצל אולמרט על ארוחה אחת בלבד.

בתקופת כהונתו של שרון שולמו סכומים של 12,500 שקלים למעון ברחוב בלפור (18.10.2001) ו-8,063 שקלים עבור "כיבוד לאירועים בחוות השקמים" (.(8.7.2001 בסך הכול מדובר על כ-20,000 שקלים מזון לאירוח בשלשה חודשים בלבד.

האם הפרסריי שולט בשליטי ישראל?

לכולם נעים להיזכר בתקופת הצנע והתום כאשר הגברת הראשונה פאולינה מונבז (באנגלית Paula Munweis) גרין-בן-גוריון הכינה לבעלה יום יום את תבשיל הקוץ' מוץ' המפורסם.

הקוץ'-מוץ', מעשה ידיה להתפאר, היה עיסת גבינה לבנה ולבן, שתובלה ברסק פירות ובמעט מיץ פטל בשביל הטעם.

דומה שלפי דבריה לפחות, דומה שרה האן-נתניהו יותר לפולה מאשר לעליזה אולמרט.

במשפטו המתוקשר נגד משרד ראש הממשלה על שלא קיבל קביעות, סיפר מנחם נפתלי שיום אחד, כשהזמין למשפחת נתניהו אוכל רב מדי לטעמה של גב' שרה האן-נתניהו, נזפה בו גב' האן-נתניהו וגערה בו: "אנחנו אירופאים. אנחנו עדינים, לא אוכלים כל כך הרבה כמוכם המרוקאים..." (הנה סיבה למררתו של ד"ר עילם אמזלג).

מסתבר ששרה ממש-ממש מסתפקת בקוצ' מוצ'.

האם אנחנו מתגעגעים בנוסטלגיה לתקופת התום הראשונה? ממש לא. לא רק שהמושגים בארץ השתנו ורמת החיים עלתה, בזמנו של בן גוריון הוא ואשתו בילו הרבה יותר במלונות בטבריה, תל אביב, וירושלים, מאשר נתניהו ואשתו, ולפי המסופר איש הביטחון הלך תמיד בדיסקרטיות אחרי פולה ושילם על מה ש"לקחה".

אתם יכולים לתאר לכם היום האשמות הדומות לאלו על שרה האן -נתניהו?

החברה שרה מזמינה לאכול

למרות הכול יש לנו בכל זאת נוסטלגיה לזמנים ההם בהם הזמינה החברה שרה את כולם לאכול: בואו לאכול! "החברים מתבקשים לחדר האוכל". וקדימה אוכל!

הנה תיהנו מההזמנה של שרה בשיר המפורסם של בומבה צור: קדימה אוכל!

https://www.youtube.com/watch?v=CxufKZQmBqE

ד"ר עילם אמזלג – קשה כשאול ק(ש)נאה

הפוסל במומו פוסל וקשוט את עצמך תחילה

לא הייתי נגרר שוב לסאגה הבלתי פוסקת להשיב על מררתו של ד"ר עילם אמזלג אילולי (בדומה לידידו של העורך, יליד בגדד, שאני מנוע לכתוב את שמו), תבע מהעורך צנזורה על דבריי: "צריך להקפיד שדברים המכוונים נגד ציבור שלם בישראל ונגד תרבותו יופיעו  במקומות אחרים." ("חדשות בן עזר" גיליון 1276)

לכן אני נאלץ בשנית להגיב ולהזים את השקרים שטופל עליי ד"ר עילם אמזלג, וזאת כי מעולם לא כתבתי דבר נגד ציבור כלשהו ונגד תרבותו.

ד"ר עילם אמזלג כותב: "ריח הגזענות ושנאת היהודים שבאו ממרוקו לא פג מהתשובה מרחיקת הלכת והלא אלגנטית הזאת של נעמן כהן. אבל התשובה הזאת כמו הסיבה לתגובתי נעוצה בשנאה חסרת פשרות ליהודי מרוקו ובקנאה על הצלחתם והתערותם בישראל. מכל העדות בישראל, רק בנו בחר הגאון הזה."

כפי שרק איש מקצוע יכול להסביר את הפרנויה מהיהודים של בעל תורת הלטאות דיוויד אייק, ואין טעם לשאול אותו מדוע הוא שונא יהודים ומשווה אתם ללטאות, אין גם טעם לענות על אשמה של מי שמאשים אותי בשנאה חסרת פשרות מכל העדות בישראל דווקא ליהודי מרוקו, ועוד ברצון לנשל את יהודי מרוקו מהמוסיקה הקלסית.

במקום לענות עניינית או להביא אפילו פסוק אחד גזעני שלי כלפי יהודי מרוקו, סוקר ד"ר עילם אמזלג את כל תולדות הציונות והתבטאויות אישים שונים מהעבר על המרוקאים.

ועל מה כל המהומה שעליה זכיתי בכל כך הרבה גידופים וחרפות? על כך שכתבתי את העובדה שיהודי מרוקו שמרו על המוסיקה האנדלוסית מתקופת הכיבוש הערבי של ספרד כי ערביי מרוקו שמרו עליה, ולכן רק הם קראו לתזמורתם "תזמורת אנדלוסית". מפני שכתבתי את העובדה שיהודי ספרד שגלו ממנה לארצות אחרות לא שמרו על המוסיקה הערבית מאנדלוסיה כי בארצותיהם היתה מוסיקה אחרת. בכל ארץ בה חיו היהודים הם הושפעו מהמוסיקה של אותה ארץ, ושל העם שחי בה. בגרמניה הושפעו היהודים מהמוסיקה הגרמנית, ברוסיה מהמוסיקה הרוסית, בטורקיה מהמוסיקה הטורקית, ביוון מהמוסיקה היוונית, בעיראק מהמוסיקה הערבית העיראקית, במרוקו מהמוסיקה המרוקאית. אז אם אני כותב את זה אני "אוויל" ו"שרלטן" ו"גזען", אם ד"ר עילם אמזלג כותב זאת זה "מדע".

ד"ר עילם אמזלג מלגלג עליי: "אני לא רוצה להמשיך כאן ולפתח את הרעיון הגאוני שאם אנדלוסיה תוחזר למוסלמים הטרור  המוסלמי ייפסק! אין ספק שזה רעיון מבריק שבא מבית מדרשו של מומחה לתרבות ולפוליטיקה של האסלאם... חחחחח..."

ד"ר אמזלג עילם, "הרעיון הגאוני הזה" הוא המצאה שלך בלבד, לכן אתה באמת יכול ללגלג על עצמך "חחחחח..." אני מעולם לא אמרתי את הדבר. המוסלמים (ולא רק במרוקו) חולמים אכן על כיבוש מחדש של אנדלוסיה (וישראל) אבל גם אז לא ייפסק הטרור. ולו רק מהסיבה שהטרור הערבי פוגע תמיד בראש ובראשונה במוסלמים עצמם.

מסתבר שד"ר עילם אמזלג מארגן את מה שהוא קורא "ארכיון הגזענים", לכן הוא שואל: "עדיין לא הבנתי מנעמן משהו חשוב הנחוץ לי לארכיון הגזענים: את מי הוא שונא יותר, את הערבים או את היהודים ממרוקו? או אולי הוא שונא את הערבים מפני שהם דומים ליהודים? שאלה קשה לגזענים."

אז הנה התשובה: אני לא שונא לא את הערבים ולא את היהודים ממרוקו. אני בטוח שחוץ מהרהורי לבך, ד"ר עילם אמזלג, לא תמצא אפילו משפט אחד שכתבתי שיש בו גזענות כלפי ערבים או יהודים ממרוקו. זה הכול בדמיונך (מעניין למה?). מה שכן, אני נלחם נגד כל מי שמפיץ תורה גזענית. גזענים ערבים ממרוקו, וגזענים יהודים ממרוקו. גזענים פולנים מפולניה, וגזענים יהודים מפולניה.

אתה ד"ר עילם אמזלג יכול להוסיף לארכיונך – ארכיון הגזענים, את שמך שלך כי "כל הפוסל במומו פוסל".

הסיבה (למה שמגדיר ד"ר עילם אמזלג) לשנאה שלי למרוקאים, נעוצה לדבריו "בשנאה חסרת פשרות ליהודי מרוקו ובקנאה על הצלחתם והתערותם בישראל. מכל העדות בישראל."

הבנתם? אני שונא מרוקאים בגלל הקנאה שלי בהצלחתם יותר מכל העדות בישראל.

גם כאן הפוסל במומו פוסל. מעניין שדבריו הם ממש בהיפוך פרוידיאני למה שכתבתי לו לפני שלוש שנים בתאריך – 20.11.2014 בתשובתי להתקפתו דאז. לא נותר לי אלא פשוט להעתיק בשנית את תשובתי לניבול הפה הגזעני שלו: "אתה ואבותיך המזוינים ח'רבנתם עלינו כל השנים":

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00995.php

על הגזענות האנטי-אשכנזית

ד"ר עילם אמזלג מצדיק את גזענותו האנטי-אשכנזית בסיפור על ניצול שואה משדה אליהו שהעליב אותו, אבל משום מה אינו מספר על האשכנזים הטובים שפגש בדרכו.

בראיון לעיתון "הארץ" סיפר אמזלג על חייו, כיצד הגיע ממרוקו כילד חסר כל ללא משפחתו לארץ, כיצד אימץ אותו אשכנזי טוב לב שטיפל בו, פירנס אותו, ולימד אותו מוזיקה. והנה כבר באותו ראיון בו הוא משבח אשכנזי, הוא מכריז שהוא לעולם לא יסלח לאשכנזים (לכל האשכנזים) בגלל שעיכבו את עליית אביו הנכה ממרוקו.

לגזענים יש תמיד רק הכללה לגבי אנשים. הגזענים לעולם אינם מדברים על היהודי הבודד, או על האשכנזי הבודד, אלא על "היהודים" (The יהודים) או על "האשכנזים" (The אשכנזים). זו טבעה של גזענות.

ממרום גילך ד"ר עילם אמזלג, אני מצפה שתדע שיש אשכנזים טובים ויש אשכנזים רעים, יש אשכנזים גזענים ויש שאינם. בדיוק כפי שיש מרוקאים טובים ומרוקאים רעים, יש מרוקאים גזענים, ושאינם גזענים. איש איש ואופיו.

האם לא נתקלת גם באשכנזים טובים? האם לא טופלת ע"י רופאים ואחיות ולמדת ממורים אשכנזים? ואולי מסתבר שאדם שונא מאוד את העובדה שהיה תלוי בטוב ליבו של אדם אחר, במקרה הזה אשכנזי, ועובדה זו גורמת לו לשנאה כלפי כלל האשכנזים.

רק ראש חולה, רדוף שנאה, והזוי של גזען, יכול להאשים אותי בגזענות בשעה שאינו יכול להסתמך אפילו על אימרה גזענית אחת שאי פעם כתבתי. הנה אתגר, נסה למצוא אימרה כזו.

ולבסוף הערה בנימה אישית. שפת רחוב של חרפות אינה ראויה לתגובה, אבל בכל זאת אגיב. אתה ד"ר עילם אמזלג, מוצלח ומוכשר הרבה יותר ממני. הגעת להישגים רבים ממני ולקריירה מפוארת ממני. אני נחות ממך ואתה נעלה עליי. לכן רצוי לטובתך שתתגבר על רגשי הנחיתות והקיפוח הלא מוצדקים שאוכלים אותך, ומובילים אותך לשנאה גזענית. הגזענות מרעילה וממררת את החיים, למענך השתחרר ממנה.

לסיום אני משתמש במדויק בהעתק מילותיו של ד"ר עילם אמזלג בתגובתו האחרונה:

 "אברהם, אתה כבר ילד גדול ולא טיפש ובכל זאת אחזור על הצעתי: הנח לשנאת יהודים (אשכנזים), די לנו בשנאה!

ואוסיף גם את הדבר הבא: אברהם, גם אם אתה ישראלי לשעבר, כיהודי יליד מרוקו בוודאי תלך לבית הכנסת ביום הכיפורים. לכן בווידוי עמוד במיוחד על: "דִּבַּרְנוּ דפִי וְלָשׁון הָרָע. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה."

אני מקווה שד"ר עילם אמזלג יחזור לארץ וימשיך לטפח בארץ את המוסיקה האנדלוסית וכל מוסיקה אחרת, לתפארת עם ישראל כולו.

והבטחה לעורך. יותר לא אגיב עוד על דבריו. חזרה תמידית רק משעממת את הקוראים.

ועוד על יהודים ומוסיקה מרוקאית

בטנג'יר במרוקו מתקיים פסטיבל ג'אז בשם "טנג'אז".

  בפסטיבל צפויה להופיע הזמרת הישראלית נועם וזאנה ביחד עם זמרת מרוקאית מפורסמת בשם תימא.

על נועם ואזאנה:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A0%D7%95%D7%A2%D7%9D_%D7%95%D7%96%D7%90%D7%A0%D7%94

המופע המשותף כבר זוכה לקיתונות של ביקורת מצד גורמים אנטי-ישראלים במרוקו כאשר בראש המוחים עומד מרוקאי ממוצא יהודי אוטו-אנטישמי ואנטי-ציוני בשם ציון אסידון, שהוא פעיל בולט בתנועת החרם על ישראל BDS.

אסידון מתראיין לכלי תקשורת ערביים ומספר לכולם שווזאנה גאה בשירותה הצבאי בחיל האוויר הישראלי, האחראי, לדבריו, לפשעי מלחמה אכזריים כנגד הפלסטינים. ועוד מוסיף אסידון כי מטרתה של הזמרת נועם וזאנה היא לייפות את הפשעים שמבצעת ישראל.

http://news.xoox.co.il/item_2698616.htm

שנה למותו של פרס

שמעתי שואלים ברחוב. מי הוא היה?

נעמן כהן

* * *

מנחם רהט

בֵּצֶפֶר שֶקֶר

האם יש סיכוי לתקווה שהשנה הבעל"ט, תשע"ח, תהיה שנת שלום עם הפלשתינים, כפי שכולנו מייחלים לעצמנו ולהם? האם נזכה לאיזושהי תפנית חיובית ב'תאליך א-מדיני'?

נתחיל מהסוף: התשובה היא לא. מסתבר שפני הפלשתינים אינם לשלום. כך מעידה רשימת הערכים המוטמעים בתלמידי הרשות הפלשתינית. מסתבר שהמצב רק הולך ומחמיר: כל ספרי הלימוד שלהם, רוויים כמויות אדירות של הסתה ממאירה, שנאה יוקדת. אף מילה אחת לרפואה, אף רמז, לשלום, לדו קיום. רק הסתה אנושה, קטלנית, המציגה את היהודים כפולשים אימפריאליסטים, שאחת דתם לגירוש מפלשתין, ולאו דווקא בדרכי נועם. שום חתירה לשלום. אף שמץ של תקווה לדו קיום. 

ואל תספרו לנו שמדובר בספרי לימוד ישנים, שיוצאים אט-אט מהמחזור. אפילו הספרים העדכניים ביותר, שראו אור ב-2016/17 מטעם הרש"פ, לשימוש כל בתיה"ס ביהודה, שומרון ורצועת עזה, וכן בבתיה"ס במזרח ירושלים הפועלים לפי תוכנית הלימודים של הרש"פ, מכילים כמויות אדירות של משטמה אנטישמית מרה.

שלא תהיה טעות: לא מדובר רק בבתיה"ס של הרש"פ. גם המוסדות שבניהול גורמים פרטיים: כנסיות שונות, אגודות צדקה אסלאמיות וכדומה, וגם המנוהלים ע"י סוכנות האו"ם אונר"א, מלעיטים את תלמידיהם בארס הסרטני הזה. אין צדיק בסדום. רק הסתה, העמקת השנאה, שיסוי לרצח יהודים, שידול שיטתי לשחיטת היהודים.

הנתונים המדאיגים הללו, שעומדים בסתירה לכל ההסכמים עם הפלשתינים ולדרישת המדינות המממנות את הרש"פ ואת אונר"א, נחשפים במחקר חדש שערכו ד"ר ארנון גרויס (בעל תואר שלישי במזרחנות מאוניברסיטת פרינסטון) וד"ר רוני שקד (בעל תואר שלישי מהאוניברסיטה העברית בנושא הפלשתיני), שניהם מומחים בתחום הנדון.

מחמת קוצר היריעה נביא כאן את עיקריו: הדור הבא של הציבור הפלשתיני לא רק שאינו מתחנך לשלום, אלא עובר שטיפת מוח אינטנסיבית, להטמעת שלושה ערכי יסוד בתודעתו: דה-לגיטימציה של ישראל והיהודים; דמוניזציה של ישראל והיהודים; ואינדוקטרינציה שמטרתה הכשרת התודעה למאבק אלים להשמדת ישראל, תוך שלילת כל סוג של דיבורי שלום והשלמה עם המציאות.

והמסקנה? – נכון. באמת אין עִם מי לדבר. ציבור שמחנך את בניו לרצח ה'אחר', אינו רוצה לדבר. הוא חולם לא רק על חברון וירושלים, אלא גם על חיפה ויפו. לא שלום ולא על דו קיום, ואפילו לא עיסקת 'שטחים תמורת שלום'. מבחינתם אין ולא יהיה שלום, כל עוד ישראל קיימת, ולו גם בין גדרה לחדרה, אפילו לא משני גדות הירקון.

גרויס ושקד מבססים את מימצאיהם העגומים על בדיקה שיטתית, עמוד אחר עמוד, של 201 ספרי לימוד במקצועות השונים, הנלמדים ברש"פ, בכיתות א'-י"ב. כל סוגי החומר נסרקו, כולל תרגילי לשון, שאלות ומטלות והערות שוליים, תצלומים ואיורים, מפות, טבלאות ותרשימים. 77 מהספרים, הודפסו רק בשנים 2016 ו-2017, במסגרת פרוייקט של משרד החינוך הפלשתיני, על פי דרישת ישראל ומדינות אירופה וארה"ב, לכתיבה מחדש של ספרי הלימוד. ללמדנו, שהכתיבה מחדש לא עקרה מספרי הלימוד את ההסתה להשמדה. ממש כך.  

עורכי המחקר מאמינים כמובן, ששלום משמעותי חייב להתחיל בחינוך: "יש לתת לדור הצעיר בשני הצדדים הזדמנות להבין את הרקע הרחב יותר של הסיכסוך אשר בו מסובכות חברותיהם, ולהראות לו את התועלת ההדדית של פיתרונו בדרכי שלום. הדבר מחייב הכרה חד-משמעית ביריב, לצד תיאור מכבד של זהותו, אמונותיו והאינטרסים שלו."

זה כבר לא יקרה, מן הסתם, בתשע"ח.

זה מה שקורה בפועל: "הרש"פ בנתה למען תלמידיה נרטיב, המציג את הסיכסוך בצורה מעוותת מבחינה היסטורית, ואינו מותיר כל תקווה לסיומו בדו-קיום בשלום. דבר זה טומן בחובו השלכות כבדות משקל על עתידם ועתיד ילדיהם, וגם מצביע על מטרות הרש"פ לטווח ארוך, ועל מעורבותה של אונר"א במטרות אלה."

ועוד: "הדה-לגיטימציה של היהודים מתבטאת באי הכרה בהם כעם בעל זכויות לאומיות בארץ. דביקותם בה מתוארת כשאיפות חמדניות. הציונות מוצגת כתנועה קולוניאליסטית בשירות האימפריאליזם המערבי, המהווה איום קיומי, בשל מטרתה ליישב את יהודי העולם בארץ תוך גירוש הפלשתינים."

בספרי הלימוד החדשים משנת 2017 אף הוחרפה הנימה. הגדרת הסיכסוך כבר אינה 'הסיכסוך הערבי-ישראלי' אלא 'הסיכסוך הערבי-ציוני', "כנראה במטרה להציג את הסיכסוך בעיני התלמידים כמאבק על עצם הקיום, דבר המרחיק עוד יותר את האפשרות לפתור אותו בדרכי שלום ודו-קיום."

בספרי הלימוד החדשים, לא מוזכר עברם של היהודים בארץ כלל. טיעוניהם ההיסטוריים לגביה מוצגים כזיוף. יש רק 'עובדות' שיקריות: הפלשתינים הם צאצאים ישירים של הכנענים הקדומים.

מסכמים כותבי המחקר: "ספרי הלימוד של הרש"פ מכינים את התלמידים, רעיונית ונפשית, למאבק אלים לחיסול ישראל ו'העלמת תושביה היהודים', תחת הסיסמה 'שיחרור פלשתין מהכיבוש הציוני'. מול מצב זה ברור לכל אדם בר-דעת, כי אין לצפות לשום התקדמות לקראת פיתרון של שלום לסיכסוך, ללא שינוי טוטאלי של קו מחשבה זה של הרש"פ, המוחדר בשיטתיות לתלמידיה מזה למעלה מעשרים שנה."

פסימיזם? לא בהכרח. ריאליזם מפוכח.

מנחם רהט

* * *

פתח-תקוה בתקופת מלחמת העולם הראשונה

לפני 100 שנים

בימי ניל"י: שפירא נעשה מוכתר ונאסר

 [פרק מתוך הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" מאת אהוד בן עזר]

קיץ. מוצאי שבת במושבה. ישיבת-חירום של הוועד נערכת בקומה העליונה של בית-הפקידות לשעבר, בפינת הרחובות חובבי-ציון ומונטיפיורי. בגלל המחסור מאירה רק מנורת נפט אחת בצמצום את החדר הגדול, סביבה חגים מדי פעם פרפרי-לילה ויתושים. באולמות גבוהי התקרה שבקומה התחתונה מצטופפות ביאוש משפחות של פליטים מתל-אביב, שגורשו לפני שבועות אחדים, בפסח תרע"ז, 1917, בפקודת ג'מאל-פחה, בגלל התקרבות החזית האנגלית מדרום הארץ. נציגים שלהם יושבים למעלה, עם ועד פתח-תקוה.

אומר ראש-הוועד, כשצלליתו מתנועעת על הקיר מאחור: "המצב מחמיר. הצלחנו לשחרר את פנחסוביץ ממאסר ומשפט צבאי. עצרו אותו מפני שבפרדסי המושבה שלנו מסתתרים בחורים עריקים, פרארים, והוא לא הסגיר אותם. שלנו לא מוכנים ללכת לשם ולהיות טרף להתעללות מצד התורכים. הם גם יודעים שסופם מוות בטוח, אם לא במלחמה אז במחלות נוראות וברעב בצבא התורכי במדבר באר-שבע. השלטונות לא מוכנים שפנחסוביץ ימשיך להיות מוכתר. מוכרחים להשפיע על שפירו."

שפירא, פניו מוארים-למחצה, קוטע את קולות ההסכמה הכללית. "לעשות אותי אחראי בפני התורכים על כל מה שקורה במושבה? וכי בתור ראש השומרים אני לא מצליח לסדר כמו שצריך את ההגנה עליכם?"

 "אתה מוכרח לעזוב את השמירה כדי לעסוק רק בהשתדלות בעד כולנו אצל התורכים. זאת עבודת ההגנה עכשיו."

 "אתם יודעים שעשיתי כל מה שיכולתי כל הימים הקשים, גם כשלא הייתי מוכתר, וכך אעשה גם הלאה. אבל אל תמנו אותי למשרה האחראית הזו. טובת המושבה דורשת שאוכל לפעול כאדם חופשי, בתור ראש השומרים."

 "שפירו, אתה מוכרח לקבל!" צועק מרה ראש הוועד. "כבר נוכחנו בעבר שאתה יודע איך לדבר עם השלטונות. ואני אומר לך, אם לא תסכים לקבל את התפקיד, אני אכבה את המנורה, ואנחנו נתפזר כולנו בחושך, בלי תוצאות, וכאשר אבדנו – אבדנו."

 "בסדר. אני מקבל עלי. אבל תדעו לכם שבכך אתם שולחים אותי לעזאזל! אם הייתי נשאר ראש השומרים, הייתי יכול להועיל הרבה יותר."

*

חסן-ביי מחייך. "מה שלום האישה והילדים, שיח' איברהים-מיכו?"

 "תודה לאל. כולם בריאים," ניצב שפירא בלשכת המושל, ביפו.

 "אתה זוכר, יא שיח', איך הבטחת לי כאן לפני שנתיים: 'אנחנו מוכנים למסור את עצמנו, את נשינו וגם את ילדינו, למען המולדת!'?"

שפירא מתבונן בו בחשד.

 "עכשיו יש לך הזדמנות לפרוע את השטר. גנרל ג'מאל-פחה החליט לאפשר גם לבחורים צעירים, בני שש-עשרה ושבע-עשרה, לשרת בצבא. גיבורים אלה יעזרו לנו להדוף את ההתקפה הבוגדנית של הכופרים הבריטים והאוסטראלים, שבקרוב ימצאו את מותם בחולות המדבר שבין עזה לבאר-שבע!"

 "מה עלי לעשות?"

 "עליך להביא אלי מחר עשרים-וחמישה בחורים בני המושבה בגיל הגיוס, הנה רשימה של השמות. ועליך להביא כמספר הזה גם מבני הגולים היהודים מתל-אביב ומיפו, שגרים אצלכם."

 "אבל..."

 "אין אבל. שלום!"

*

למחרת עומד שפירא ועימו שלושה-עשר נערים מפתח-תקוה, בגיל בר-מצווה, בפרוזדור הסראייה ביפו, ליד לשכת חסן-ביי. עובר שם פנחסוביץ, המוכתר-לשעבר של המושבה.

 "איך אתה מעיז לעשות דבר כזה?" לוחש פנחסוביץ. "אמנם לא שולחים אותם להילחם, רק לעבודות חפירה וסבלות – אבל אתה יודע שאין בחזית לא אוכל ולא בגדים, וגם לא טיפול רפואי! חיילים מתים שם ברעב ובמחלות יותר מאשר בקרב עם האנגלים. התורכים המורעבים יתעללו בנערים הרכים האלה! בכל הכפרים סביב מסתתרים חיילים ערבים שברחו, מחכים שהמלחמה תיגמר."

 "אני מוכרח להעיז. אתה רוצה שאוביל עשרים-וחמישה בחורים שלנו, מהרשימה שנתן לי, למוות בטוח? הוועד קיבל את העצה שלי. גם ההורים הסכימו. אימהות אמיצות. אין ברירה."

הדלת נפתחת. חסן-ביי יושב ליד שולחנו, לצידו רופא צבאי, ערבי-נוצרי מיפו.

 "הבאת את הבחורים שדרשתי?"

 "רק חלק מהם."

 "איפה השאר?"

 "הרבה בחורים עזבו עם הוריהם למקומות אחרים בארץ. שלושה-עשר הבאתי. שלושה מתו, ותשעה – אני לא יודע איפה הם."

 "ואיפה בני הגולים מתל-אביב?"

 "פליטים פטורים מהשירות בצבא, לפי החוק העות'מני."

 "כאן אני החוק. איפה הם?"

 "אני לא יודע. אני לא המוכתר שלהם. אי-אפשר לדרוש אותם ממני."

 "טוב, הכנס את הבחורים שהבאת."

שלושה-עשר נערים נכנסים. כאשר רואה אותם חסן-ביי, הוא מתרתח: "אם אלה הם הבחורים שנקראו לצבא, אתן את ראשי!"

 "השתגעתי להביא אחרים במקום אלה שפקדת עלי להביא?" עונה שפירא, "אתה יודע שאני תמיד ממלא את חובתי!"

 "ילדים אלה הם בחורים בני שבע-עשרה שפקדתי עליך להביא?"

 "בוודאי. מה אתה מתפלא שגופם חלש? שלוש שנים של מלחמה עברו עליהם. לחם לאכול לשובע לא היה להם. העניים, אפו לחם תורמוס; המאושרים, אכלו בביתם לחם אפוי משעורה, מאכל סוסים. שמן אין. חלב אין. סוכר אין. תרופות אין. ומתי כל זה קורה להם, למסכנים האלה? בגיל ההתבגרות, שבו הגוף דורש מזון רב, וממה יגדלו?"

 "מי מביניכם הוא אבשלום גיסין?" פונה חסן-ביי לנערים.

שתיקה.

 "כבוד הביי ודאי מתלוצץ," עונה שפירא. "אבשלום גיסין כבר סיים את בית-הספר הצבאי בקושטא ונעשה קצין בצבא השולטן ירום-הודו, וכפי ששמענו הוא נלחם בחזית."

 "ומי כאן הבחור אלעזר ראב?" מסתכל חסן-ביי ברשימה.

 "אני!" יוצא אחד הנערים, ממשפחת איכילוב, ושמו עזרא.

 "אתה בן שבע-עשרה?"

 "כן, המפקד," עונה הנער הרזה, וממצמץ בעיניו במבוכה.

 "טוב," מבזיק חיוך ערמומי בעיני חסן-ביי. "אם באמת כולכם מי שאתם, כפי שאתם טוענים, אז אכבול את ידיכם באזיקים ואשלח אתכם לירושלים לבדיקה. מסכימים?"

 "כן, עליך לציית לפקודת ג'מאל-פחה," משיב שפירא בקור-רוח, מביט בנערים כדי לעודדם. "וגם אני אסע איתם ואשים את ידיי באזיקים, יחד איתם."

 "אין צורך. אותך נוביל באזיקים למפקדה הראשית בירושלים כאשר יגיע התור שלך," צוחק חסן-ביי. "עכשיו תן לי את שמות הבחורים שמתו."

שפירא מוסר לו שלושה שמות, חסן-ביי כותב, ושפירא מאשר בחתימת ידו שהללו כבר אינם בין החיים. השלווה שבה נוהג שפירא מערערת בחסן-ביי את הוודאות שהנערים הצעירים אינם הבחורים שפקד להביא. ליתר ביטחון הוא שואל לדעת הרופא הערבי-נוצרי שיושב כל אותה עת לצידו בחדר.

הרופא ממשש אחדים מהנערים. "לפי דעתי צריך לתת להם שחרור לשנה אחת, שיגדלו עוד קצת. בעוד שנה יתחזקו ויוכלו לשרת כחיילים טובים."

 "אם זאת דעתך, יהיה כך," חותם חסן-ביי על רשימת השמות המעניקה לכולם דחיית שירות לשנה. "אתם משוחררים!"

הנערים והרופא יוצאים החוצה, אבל שפירא נשאר.

 "מדוע לא יצאת?"

 "עלי לקבל את האישור בכתב."

 "בוא הנה."

שפירא ניגש אל שולחנו של חסן-ביי, מוציא מכיסו שלושים-וחמש לירות תורכיות ומניח אותן מתחת לניירות.

 "מה אתה עושה?" מתפלא חסן-ביי בהתרגזות מעושה.

 "אני יודע את המצב הקשה של הממשלה ושל עובדיה הנאמנים, וכמה יקרים כל המצרכים, באשמת האוייב הבוגדני."

חסן-ביי דוחה את הלירות ומחזירן לשפירא. "בימים של מלחמה, איזה ערך יש לכסף של נייר? הלא אפילו תפוחי-אדמה לא תמצא היום ביפו בגלל הכופרים האנגלים, יחריב אלוהים את ביתם."

 "אם תרשה לי אקח רשימה של מצרכים שחסרים לממשלה, ואשלח מהמושבה, לפי יכולתנו."

שעה ארוכה מעלה חסן-ביי על הכתב רשימה נכבדה של מצרכים ונפרד לשלום משפירא. "יותר מדי פעמים אתה מצליח לשנות את דעתי, יא איברהים-מיכו, היזהר. הארץ מלאה מרגלים. יש שמועות שהם מנסים להעביר סודות שלנו לאנגלים. אם יתברר שבוגדים מסתתרים במושבה שלך – שוב לא תערים עלי!"

 "הראשון שיבגוד במולדתנו, אני אתלה אותו במו-ידיי!" מבטיח שפירא.

 "די, די. אל תבטיח מה שלא תעשה. יש פתגם תורכי: 'אין היום שום חג ושום חגיגה במשפחה שלי, אז למה הדוד שלי מנשק אותי?' – אני מכיר אותך שיח' איברהים-מיכו! אתה לא כל כך אוהב אותנו. אתה בטח תתלה במקומו איזה גנב מסכן..." צוחק חסן-ביי בקול מבשר-רעות.

שפירא יוצא ופוגש בחוץ את הרופא הצבאי. הוא מבקש לתת לו את הלירות התורכיות שבידו, אך הלה מסרב.

 "מילאתי רק את חובתי האנושית כרופא. אבל אם יש אצלכם קצת תפוחי-אדמה לילדים שלי..."

*

לאחר ימים אחדים מגיעה מפתח-תקוה עגלה עמוסה מצרכי-אוכל רבים, גם תפוחי-אדמה, רובם לחסן-ביי ומיעוטם לרופא. לעגלון נאמר שימסור אותם לכתובות אלה בתור "תרומת המושבה למאמץ המלחמתי".

*

אוקטובר 1917. תשרי תרע"ח. הממשלה כאילו עוזבת את כל ענייניה היגעים בחזית הדרום ועוסקת בחיפוש אחר מרגלים; אלה חברי רשת המודיעין שהקימו כשנתיים קודם לכן אהרון אהרונסון מזכרון-יעקב ואבשלום פיינברג מחדרה, והפעילו אותה ממקום עבודתם בתחנת הנסיונות החקלאית בעתלית. שני המייסדים של הארגון, שיוודע לימים בשם ניל"י – כבר אינם בארץ, והתורכים לא יודעים היכן הם.

החיילים התורכים מגיעים לזכרון-יעקב ב-1 באוקטובר, ומאותו יום הם מענים בחקירה כל מי שלדעתם קשור לאנשים ולמשפחות שעסקו בריגול. חלק מהנחקרים עתידים להיות מועברים לנצרת להמשך המאסר והעינויים. ב9- באוקטובר מתה בביתה שבמושבה שרה אהרונסון. היא גססה ארבעה ימים, לאחר שתחבה אקדח בפיה וירתה בעצמה. שרה רצתה לשים קץ לעינויים הקשים שספגו היא ובני-משפחתה מידי החוקרים התורכיים.

*

ב-9 באוקטובר, ליד מפל "התנור" במטולה, נכשלים שני חברי "השומר", שבתאי ארליך ומאיר קוזלובסקי, בנסיונם להרוג את המרגל יוסף לישאנסקי, האסור בידיהם, ולמסור את גופתו לקצין עראף אפנדי, היוצא לקראתם עם שלושה שוטרים מטבריה, תוך תיאום מוקדם. לישאנסקי הפצוע נמלט.

ההתנקשות בחייו באה בפקודת ההנהגה של ארגון "השומר", אשר לידיו נפל לישאנסקי לאחר שברח מהתורכים בזכרון-יעקב. לדעת חברי "השומר", ולדעת רוב ההנהגה של היישוב העברי – אם ייתפס לישאנסקי חי, עתיד הוא, לאחר העינויים הקשים שיענו אותו, להלשין על אחרים כדי להציל את נפשו. לכן מוטב למוסרו מת, ובכך לשים קץ לרוע הגזירה של התעללות התורכים ביישוב העברי בחיפושיהם אחריו.

*

גם על מפקד המשטרה ביפו, המודיר ג'לאל-ביי, הוטלה משימה של בילוש וחיפושים. הוא מגייס ערבים ויהודים, גברים, נשים ונערים, שמחזרים על הפתחים כמבקשי-נדבות, כביכול בגלל המצב הקשה בימי המלחמה, ובעצם הם מלשינים שתפקידם לגלות היכן מסתתרים חברי הארגון, ובייחוד לישאנסקי, שיחד עם שרה אהרונסון עמד בראש רשת הריגול שנתגלתה.

בחול המועד סוכות תרע"ח בא ג'לאל-ביי לפתח-תקוה בראש משלחת עונשין של חיילים ושוטרים תורכים, וקובע את מקום מושבו במלון גיסין, הנקרא גם מלון "הירקון", בכניסה למושבה מצד מערב. לזכותו של בעל המלון, האיכר משה גיסין, לא עומדת העובדה שבנו אבשלום עזב בראשית המלחמה את לימודיו בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב, התגייס לצבא התורכי, למד בבית-הספר הצבאי הגבוה בקושטא, היה קצין במפקדה התורכית הראשית בחזית הקאווקאז, ובזכות הצטיינותו הוא משמש עתה מורה בבית-הספר הצבאי הגבוה בקושטא, ותמונתו במדים מתנוססת על הקיר. ג'לאל-ביי מתייחס לבעל המלון בגסות ובעריצות, ועושה בחדריו כבתוך שלו.

במושבה קמה מהומה ומבוכה. אנשים רצים ובורחים מבלי דעת לאן. חוצות המושבה, שהיו תמיד הומיות עד אמצע הלילה, נעשות ריקות מפחד התורכים. מי שמעיז לצאת החוצה בלילה, יכול לשמוע קולות ניסור ומכות בפטישים ובקרדומים. אנשי המקום, ועימם המהגרים מתל-אביב ויפו, מכינים להם מחבואים בחצרות ובמרתפים. רבים בורחים לפרדסים, למושב הקטן הסמוך, עין-גנים, ולמושבה הצעירה כפר-סבא. החיילים סורקים את המושבה ופרדסיה. לוכדים פרארים, מזייפי-דרכונים, מהגרים חסרי תעודות, אבל לא את לישאנסקי. הוא "גיבור היום". בכל פינה מדברים ומתווכחים על אודותיו. הנה ראו אותו במטולה, בתל-עדש, ביבנאל. מופיע ונעלם.

בבית-הכנסת הגדול מכונסים כל אנשי המושבה לפי הוראת הוועד. המוכתר שפירא עולה לבמה, שבמרכז האולם הגדול, מכה אגרופו על הדוכן, ומכריז:

 "על דעת ועד-המושבה אני משביע, כל מי שיש לו ידיעה על לישאנסקי, זה שמסכן את כל היישוב במה שעשה – שימהר למסור לממשלה! בזכרון-יעקב נשפך דם כמים, וכל זמן שלא יוסגר 'התכשיט' הזה, לא ייפסקו החיפושים אחריו, והתורכים ימשיכו להציק ולענות את כולנו!"

בשעה עשר בלילה עומדת אסתר, בתו של האיכר יהודה, ולשה בצק בגיגית קטנה. הבית נמצא על גבול המושבה לצד מערב, מול כרמי זיתים ושקדים. לפתע היא שומעת שעטת סוס אדירה, המתרחקת מיד. זמן לא רב לאחר-מכן דופקים בדלת. אסתר חולצת יד מעיסת הבצק ופותחת. בפתח עומד בחור צעיר, גבוה, שמו מערבי, תלמיד ציור מ"בצלאל" בירושלים, המשמש שומר-לילה במושבה, תמורת ארוחה אחת ליום. הוא מחזיק סוס ברסנו.

 "מצאתי זה עתה את הסוס הזה מסתובב כאן בין עצי הזית. הוא שלכם?"

 "לא. הסוס לא שלנו. אקרא לאבי."

האיש והסוס המתנשם עומדים בחצי-חשיכה. יהודה מעלה מעיל על בגדי-הלילה שלו ויוצא.

 "הביאי מנורה," הוא מבקש מבתו.

היא מוציאה מנורת-נפט מהמטבח ומאירה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה, וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של רתמתו. ראשו קטן ואצילי, עיניו גדולות, לחות, מחזירות את אור המנורה. הוא נראה נבון ומניח ליהודה לבדוק אותו בשקט מכל עבריו.

 "הסוס הזה בא עכשיו ממרחקים. צריך להוביל אותו לאברהם שפירא."

אותה שעה מתדפק לישאנסקי על חלון הבית של משפחת פסקל ברחוב רוטשילד בפתח-תקוה, לא רחוק מחצרו של יהודה ראב. בטרקלין הבית יושבות שתי הבנות, לורט ובטי. האם מרים, והאחות הצעירה בלאנש, כבר הלכו לישון.

אבי המשפחה פרץ פסקל אינו בארץ. זמן-מה לפני המלחמה טיבעה עצמה ערבייה צעירה בבריכה שבפרדסו. קרוביה העלילו עליו כי הרתה לו וכי הוא אשם במותה, ואף הצליחו להשיג גזר-דין מוות עליו. לכן נמלט לקהיר. בדצמבר 1916, כשהגיע אהרון אהרונסון למצרים, ליצור קשרים עם המפקדה הבריטית, פגש בפסקל ידידו ונעזר בו. הקשר עם רשת הריגול בארץ התנהל באמצעות ספינה בריטית שהיתה עוצרת בלילות מול חוף עתלית. כך הגיע סיוע ליישוב העברי בלירות-זהב אנגליות, וכך היה פסקל שולח כספים למשפחתו ולמשפחות אחרות במושבה. לכן לישאנסקי, הנרדף על-ידי תורכים, ערבים ויהודים – הגיע בצעד של יאוש לחפש מסתור בבית המשפחה הזו.

שתי הבנות פותחות את הדלת. דמות מבהילה ניצבת בפתח. "אל תיבהלו, זה אני, לישאנסקי..." הוא אומר. הן מכניסות אותו לטרקלין. הוא עייף ורצוץ. הפצע בכתפו עדיין מדמם. הן משכיבות אותו על הספה, חובשות את פצעו ומאכילות אותו.

 "כיצד נפצעת?"

 "חברי 'השומר' הבטיחו לעזור לי לברוח דרומה, אל האנגלים, במקום זה ירו בי. באתי ברכיבה..."

אותה שעה נכנסת גם האם לחדר, ומדלת אחרת בבית הגדול מופיע בנימין אוראל, אף הוא תלמיד "בצלאל" שירד עם בני-כיתתו לפתח-תקוה, להסתתר בה מפני השירות בצבא התורכי; עתה הוא משמש שומר ובן-לוויה לנשים שנותרו ללא גבר.

 "למה באת לפתח-תקוה?" שואלת מרים. "המושבה מלאה ז'נדרמים תורכים ומלשינים מכל הסוגים. תופסים אנשים. מענים במלון גיסין. לא תוכל להסתתר כאן!"

 "לא היתה לי ברירה. השארתי את הסוס בכרם שקדים. רק את האוכף לקחתי עימי, הוא כאן בחוץ, בחצר," דבריו נאמרים מתוך טשטוש, נראה שלא ישן זמן רב.

 "מיד להעלים אותו," פוסקת האם. היא יוצאת יחד עם בטי ואוראל לחצר. הם לוקחים את האוכף המהודר, ושעה ארוכה טורחים עד שעולה בידיהם להטביע אותו בתוך בור-השופכין.

השלושה חוזרים לטרקלין. "אנחנו מוכרחות לשלח את לישאנסקי מהבית," אומרת האם. "הוא מסכן את כולנו."

 "אם תגרשי אותו," קמה לורט מאצל לישאנסקי המנומנם, "אלך גם אני איתו!"

 "טוב, אבל בבית הוא לא יישאר. זה מסוכן מדי."

 "נושיב אותו בעץ החרוב," מציעה בטי. "הענפים למעלה סבוכים כל-כך שאיש לא יעלה בדעתו שמסתתר שם מישהו."

 "זה בלתי-אפשרי," אומרת האם. "נצטרך להתקין שם מושב מתאים עבורו. בינתיים נסתיר אותו באורווה שבחצר. ומחר נראה מה לעשות."

 "רק אל תודיעו עלי לאיש במושבה, ובייחוד תיזהרו לא להודיע למוכתר שפירא, שהוא האחראי בפני התורכים," מתעורר לישאנסקי מתוך נמנומו, "כולם, האיכרים בזכרון, החברים ב'השומר', כולם מתנגדים עכשיו לעבודה שלנו. רוצים להסגיר אותי." והוא שב וצונח לתוך תרדמה.

 "הוא צודק," אומרת האם. "אם נספר לשפירא על לישאנסקי, יהיה חייב להסגיר אותו. אבל להשאיר אותו כאן, הסכנה גדולה מדי בשבילנו. מחר נעביר אותו לבית-האריזה בפרדס, נלביש אותו בגדי אישה, נקשור לראשו מטפחת. שפם ממילא כבר אין לו. בתחפושת הזו איש לא יכיר אותו. לורט ואוראל יסעו איתו בכרכרה אל הפרדס."

*

יום רביעי, 17 באוקטובר 1917. באחד מחדרי מלון גיסין כבר עצורים שלושים בחורים יהודים, "פרארים", שאותם תפסו חייליו ומלשיניו של ג'לאל-ביי באשמת השתמטות מחובת ההתייצבות לעבודת-כפייה בצבא התורכי. בעצורים גם יוסף-יואל ריבלין, בן-אחותו של שפירא מירושלים, שהסתתר כרבים אחרים באחד מבתי-האריזה בפרדסים.

צהריים. על מרפסת המלון, הצופה לשדרה, ערוך שולחן במאכלים וביינות. קצינים תורכים מסבים אליו ומיטיבים ליבם בשמחה קולנית. זה כמה ימים שהם אוכלים בלי לשלם ואינם מתכוונים לשלם. שפירא קרב אליהם מן השדרה כשהוא רוכב על סוסתו, יורד מהאוכף ועולה למרפסת. לאחר ברכות פתיחה מקובלות הוא פונה למודיר התורכי:

 "אני מציע שתשאיר את העצורים במושבה, על אחריותי, כמוכתר. ואנחנו מצידנו ניתן, כמו בפעמים הקודמות, וגם יותר, תרומה למאמץ המלחמה."

ג'לאל-ביי אינו מציע לשפירא לשבת. הוא מצביע לעבר מודעה כתובה עברית וערבית, שבמרכזה דיוקן אדם, המודבקת בכניסה למלון. נאמר בה כי לכל מי שיביא את "ראש המרגלים" – חי או מת, מובטח פרס גדול מהממשלה. ג'לאל-ביי מוחה שפמו ואומר בארסיות:

 "בוא, בוא התקרב איברהים-מיכו, ובחר לך אחת מארבע אפשרויות –

 "תביא לי את ראש המרגלים לישאנסקי, יחרב בית-אמו, שמסתתר אצלכם, ותקבל ממני את ה'פרארים' שלך, שמצאנו אצלך כאשר חיפשנו אותו, וגם את הפרס הגדול, שמבטיח במודעה גנרל אחמד ג'מאל-פחה –

 "ואם לא תביא לי את הבוגד לישאנסקי ילען-אבוהו – אני שולח את כל ה'פרארים' ברכבת מרמלה לבאר-שבע, לחפור בנגב בית-קברות לאנגלים –

 "ואם אגלה בגבולות מלאבס שלך את עקבות הכלב הבורח לישאנסקי – אני מבטיח לך שאהרוס את המושבה! אבן על אבן לא אשאיר בה! –

 "ואם אצליח לשים יד על הפושע עצמו, אשלח גם אותך יחד איתו לתלייה –"מה דעתך, יא איברהים-מיכו?"

 "הגנרל צודק," עונה שפירא. "מי שעוסק בריגול, ראוי שיתלו אותו, אבל אני מבטיח לך, על דיברתי, לישאנסקי לא מתחבא בפתח-תקוה!"

 "לא? אני חולם? ולאן מוליכים עקבות הסוס שלו, לבאב-אללה? או אולי לפרדסים כאן? אולי עף לישאנסקי עם היונים," מנענע המודיר השיכור למחצה את כפות-ידיו, לקול צחוקם של חבריו לשולחן. "שהעבירו בשבילו לאנגלים את הידיעות שאסף על הצבא שלנו, בעזרת המרגלת היפה, אדומת-השיער, מזמרין?"

 "על זכרון-יעקב אני לא יודע. אצלנו בפתח-תקוה, לישאנסקי, יוק!"

 "אם כך תחתום! תחתום לי שהוא לא מסתתר אצלכם ואין אצלכם שום עריקים ומשתמטים!" צורח ג'לאל-ביי.

 "מה, אני יכול לגלות את כולם? זה תפקיד הממשלה..."

 "תחתום. אתה המוכתר. אתה אחראי על המושבה. לא תחתום – נתחיל לגרש את כל התושבים צפונה."

לשפירא אין ברירה, והוא חותם.

 "הלא אתם שונאים אותנו," ממשיך ג'לאל-ביי להטיח, "רק מחכים שיבואו האנגלים! כל היהודים – מרגלים ובוגדים!"

 "אם כך, מדוע אתה לוקח אותנו לחזית?"

המודיר לא עונה, ופוקד על שאוויש, סמל, וקבוצת חיילים להוציא את האסירים לדרך.

*

כבולים זה לזה בשני טורים פוסעים הצעירים מן המלון לרחוב רוטשילד, משם יצעדו דרומה, לכיוון רמלה. החיילים נושאי-הנשק, המלווים אותם, נראים עלובים יותר מאסיריהם, ומאיצים בהם באיבה נואשת. השאוויש רוכב לאיטו בצד על סוס, שמוכר לאיכרי המושבה, כי הוחרם מהם.

שפירא מלווה אותם כברת-דרך על סוסתו. לפתע נראים שני ג'נדרמים תורכים באים ממערב, מדרך יפו; עוצרים ליד המלון ועולים אל ג'לאל-ביי. לאחר שהות קצרה הם חוזרים לרכוב, משיגים את שפירא ומוסרים לידו פקודה מחסן-ביי: "לכבוד אדון אברהם שפירא, המוכתר, פתח-תקוה. עליך לבוא מיד לרמלה, לפגישה עם הפחה הירושלמי. קומנדאנט חסן-ביי. יפו." אותה שעה מתרחקת קבוצת האסירים במעלה הרחוב ונבלעת בין כרמי השקדים בצעידת רגליים רבות בחול, כמין זחל גדול.

 "זו טעות," אומר שפירא. "הפגישה ברמלה מיועדת רק למחרתיים. הוזמנו לשם כל המוכתרים כדי לשמוע את הפחה."

 "כנראה הקדימו את התאריך."

 "חכו, אגש לקחת סוס לדרך," בסוסתו האצילה מעדיף שפירא לא להתהדר בפומבי, כדי שלא יחרימוה התורכים.

 "לא צריך. עליך לשכור עגלה ולבוא איתנו. נלווה אותך."

 "היכנסו למלון. שתו משהו ונוחו, עד שאשכור עגלה, וניסע."

 "תודה, אנחנו לא רעבים ולא צמאים. אנחנו ממהרים." השניים אינם מרפים משפירא. הוא הולך לשכור עגלה, והם עימו. לקבל כסף להוצאות הדרך מוועד המושבה, והם אחריו. לביתו כדי לאכול לפני היציאה לדרך, והם יושבים על סוסיהם בחצר, מחכים, ומסרבים אפילו להתכבד בקפה.

בסיימו את הארוחה החפוזה, מוציא שפירא מכיסו ניירות שונים הנוגעים לתפקידו כמוכתר המושבה, ומוסר אותם לידי ליבה-רוחל.

 "מה קרה?" היא מתפלאה. "אף פעם אינך נוהג כך לפני שאתה יוצא לדרך."

 "בימים אלה, כאשר אתה מוזמן לפגישה עם נציגי השלטון, ועוד שולחים לך ליווי לשם כך, אינך יכול לדעת לאן מובילים אותך ומתי תשוב. אם אתעכב יותר מכמה ימים, תמסרי לכל איש ואיש את הניירות שלו."

עוד הוא מדבר והנה מתפרץ פנימה בבהלה אלכסנדר גרשוני הצולע, אשר מאז מקרה הסטירה השתדל שלא להחליף מלה עם שפירא.

 "שמעתי שתפגוש היום ברמלה את הפחה הירושלמי. אתה מוכרח להשתדל אצלו שישחרר את האח הצעיר שלי, שסוחבים אותו עכשיו ברגל לרמלה עם ה'פרארים'. אני אחזיר לך כל הוצאה שתהיה על כך. ומי שאומר שאני קמצן – שיישרף ביתו!"

שפירא מבטיח להשתדל. בחוץ כבר מאיץ העגלון: "רב איברהים-מיכו, הגיע זמן לזוז!"

שפירא יוצא. בטרם יעלה על העגלה הוא ניגש לקיטון נסתר באורווה ונפרד בחיבוק נרגש מסוסתו האצילה קביסה. ועודו נודף ריח הסוסה, הוא מחבק את אשתו ושמונה ילדיו הסובבים אותו וכנראה חשים שהפרידה עלולה להימשך זמן רב. הבכור יצחק-צבי, אחריו רבקה, שרה ומרדכי. חיה, שעודנה ילדה קטנה, והקטנים – שושנה, יהושע ופולה. חסר רק בן אחד, אהרון-מנחם המכונה מנדל, שפירא נסע עימו לגרמניה והשאיר אותו ללמוד שם במוסד מיוחד לחירשים-אילמים. אך זה חודשים רבים שנותק הקשר עימו, בגלל המלחמה, ואין יודעים היכן הוא ומה עלה בגורלו.

 "תשמרו על עצמכם, גם על קביסה, תסתירו אותה. נחזור ונתראה בריאים ושלמים, בעזרת השם!"

הסוסה צוהלת מהאורווה כמבקשת להשתחרר ולרוץ אל בעליה. העגלה יוצאת לדרכה. שני הז'נדרמים הרוכבים מלווים את שפירא בדרכו דרומה, עד אשר כרמי השקדים של המושבה נעלמים מאחורי גבו.

*

ברמלה מתקבל שפירא על-ידי מפקד המשטרה עסאם-ביי, המכיר אותו שנים רבות.

 "איפה מתקיימת הפגישה, עם הפחה?" שואל שפירא.

 "מחר," מגלה עסאם-ביי, ומבקש מאורחו להיכנס לחדר אפל במשטרה.

 "מה זה?" מתפלא שפירא.

 "קיבלתי פקודה," מתנצל עסאם-ביי.

 "אני רואה שזה מאסר ממש. הז'נדרמים התביישו לספר. לאן תקחו אותי?"

 "אל תדאג. זה עניין של שניים-שלושה ימים. אולי ישלחו אותך לדמשק," אומר עסאם-ביי ופונה לנעול עליו את הדלת במפתח מבחוץ.

 "באתי לפגישה, לא לכלא. לא לקחתי איתי בגדים וכסף. אולי אפשר לשלוח עם העגלון פתקה למשפחה שלי, שישלחו קצת בגדים להחלפה, וכסף?"

 "אני מצטער. אין לי רשות. אבל מתוך ידידות אלווה לך שמונה לירות זהב אנגליות להוצאות הדרך."

העגלון שומע מהחדר השני רק את ראשית השיחה, ומיד יוצא ומריץ את העגלה חזרה לפתח-תקוה.

 "הן חדשות, לירות הזהב..." מחייך שפירא.

 "אלוהים גדול, והיהודים עשירים, אני לא חוקר ממי בא הכסף."

*

אחר חצות נפתחת הדלת של חדר-הכלא ועסאם-ביי מזמין את שפירא להצטרף אליו, בלוויית שוטרים אחדים, לצעדה אל תחנת-הרכבת. לקראת אחת בלילה נשמעת שריקת קטר מצד דרום-מזרח. אחר זמן קצר מגיעה הרכבת מתחנת ואדי-סראר, ששם מסתעפת המסילה התורכית, מזרחה לירושלים ודרומה עד באר-שבע. שפירא לבוש קל, לילות-הסתיו כבר קרים. בעת שהרכבת עוצרת, מתקרבת לתחנה במהירות העגלה מפתח-תקוה, והעגלון מצליח למסור לשפירא תיק-מסע גדול עשוי עור, שבו ארזה אשתו חפצים לדרך, וכן שבעים לירות תורכיות.

הרכבת מזוהמת וכמעט-ריקה. היא שבה מהסעת חיילים לחזית הדרום. שפירא נפרד מעסאם-ביי ומן העגלון, ועולה. בקרון נמצא ניסן קנטרוביץ, מוכתר רחובות. שני שוטרים שמלווים אותו נעשים גם לשומריו של שפירא.

הרכבת יוצאת מהתחנה לעבר לוד. שם יש הסתעפות ליפו אך הרכבת ממשיכה צפונה לראש-העין. באור שחר ראשון מתבונן שפירא מחלון הקרון מערבה, לעבר פתח-תקוה, אך אינו רואה מישהו שיוכל להעביר ממנו ידיעה למשפחתו.

*

בבוקר יום שישי, ה-19 באוקטובר, עושה עדיין הרכבת ובה אברהם שפירא את דרכה לדמשק. הנסיעה נמשכת כבר יותר משתי יממות כי הקטרים, שהיו רגילים להיות מוסקים בפחמי-אבן תוצרת אנגליה, מוכרחים להסתפק בזמן המלחמה בגזרי עצים הנכרתים בפקודת השלטון, שמכלה את שרידי יערותיה העתיקים של הארץ וגם את עצי האקליפטוס החדשים-יחסית. יש גם עיכובים רבים בתחנות טול-כרם, עפולה, בית-שאן וצמח, בגלל רכבות בכיוון הנגדי שמובילות חיילים תורכים צעירים, כמעט ילדים, דרומה אל החזית.

אותה שעה מתקיים במסגד ברמלה, בפקודת הפחה של ירושלים, כנס הנכבדים שבו היה אמור שפירא להשתתף. באולם גדול וריק עומדים על רגליהם, זקופים, מוכתרים של כפרים ערביים, שיח'ים של שבטי בידואים, מוכתרים מהמושבות העבריות ראשון-לציון, נס-ציונה ועקרון, אך לא מפתח-תקוה ומרחובות, ופקידי ממשלה ומשטרה. הפחה נושא נאום מלא שנאה ליהודים. הוא מאשים אותם שגזלו את קרקעות הארץ ולבסוף בגדו במולדת:

 "אני תובע מכם את המרגל! הוא נמצא ביניכם! אם לא תסגירו אותו אאסור את כולכם וסופכם יהיה על עמוד-התלייה בכיכר המארג' יחד עם המוכתרים של פתח-תקוה ורחובות שכבר שלחתי למשפט צבאי בדמשק! אם לא תסגירו אותו לא יישאר מכם שריד ופליט. יש בידי כוח להשמיד אתכם מעל פני האדמה! דעו לכם אפוא מה עומד לפניכם: הוא – או כולכם!.. עכשיו לכו ומסרו את דבריי לכל היהודים, והביאו אותו אלי, חי או מת!"

*

ובליל שישי זה נכנס אוראל למחסן בית-האריזה בפרדס פסקל. המחסן מלא חומרי-אריזה שלא השתמשו בהם כבר שלוש עונות, בגלל המלחמה. אוראל נושא בידו צרור ובו עבאייה, כאפייה ועקאל, שרכשה גברת פסקל בשביל לישאנסקי.

 "אתם שולחים אותי למוות, אין לי לאן ללכת," טוען לישאנסקי, כאשר תחפושת בגדי הבידואי נפרשת לפניו.

 "יוסף, לא רק את עצמך אתה מסכן אם אתה נשאר כאן, גם את משפחת פסקל ואת כל המושבה. אתה יודע שאתמול אסרו את שפירא? מרים מיהרה לשלוח את בלאנש ובטי לירושלים מפחד שיגלו את הקשר שלהן אליך. כולם רועדים..."

 "לפחות, אני מוכרח עוד לישון, הלילה. תעיר אותי בחצות."

חצות. "יוסף, קום, הגיעה השעה..."

 "אוראל, תן לישון עוד עשר דקות."

 "קום, אתה צריך ללכת."

 "יבחינו מיד שאני לא בידואי. העור שלי לבן."

 "אל תדאג. אני צייר. אאפר אותך עד שתהיה חום לגמרי."

לישאנסקי מתחיל להתלבש, אוראל צובע את פניו, ידיו ורגליו, לבסוף נראה לישאנסקי כמעט כבידואי.

 "גברת פסקל שלחה לך גם שווי של שישה-עשר נפוליונים זהב, במטבעות קטנים, לקנות אוכל וגם לבקשיש, בשעת הצורך. קח."

 "לא. אני נשאר כאן," אומר לישאנסקי. "אין לי סיכוי. ברור לי שלא אוכל להגיע אל האנגלים."

שעה ארוכה הם מתווכחים, וכאשר יוצא לישאנסקי לדרכו כבר מאדימים שמי המזרח מעל גוש צמרות עצי-ההדר שעליהם הירוקים, נוטפי הטל, משתחררים מצללי החשיכה, והם עמוסי פרי שלא ייקטף גם השנה. לישאנסקי פונה דרומה ומשאיר את פרדסי פתח-תקוה מאחוריו.

*

הרכבת, ובה שפירא וקנטרוביץ, מגיעה סוף-סוף בשבת לפנות-בוקר לתחנת הרכבת החג'אזית בדמשק. בשעה מוקדמת זו אין עדיין שום קצין המוכן לקבל את האסירים מידי השוטרים המלווים, והללו מרשים לשניים להתאכסן שעות אחדות במלון שבו יבחרו, בתנאי שגם השוטרים יתלוו אליהם. השניים שוכרים חמור, מטעינים עליו את חפציהם, ונכנסים ברגל העירה.

הם מגיעים תחילה למלון הגברת גורדון, אישה מארץ-ישראל. אצלה, כך שמע שפירא, מתאכסן מאיר דיזנגוף, ראש-הוועד של תל-אביב, שהוגלה לכאן ומטפל באסירים הארצישראלים. שעה ארוכה הם דופקים על דלת הבית עד שמתעורר מישהו ומודיע להם שאין מקום.

הם ממשיכים לשוטט עם החמור הטעון ברחובות דמשק, עיר זרה, שתושביה שקועים עדיין בשינה. רק תהלוכה של חיילים וקצינים עוברת, מוליכה בראש שני בידואים צעירים לתלייה בכיכר המארג', לאחר שבית-דין צבאי תורכי הרשיע אותם ב"מכירת המולדת לאויב עבור בצע כסף". דבר זה נודע לשניים מאוחר יותר.

לבסוף נמאסים הנדודים על שני השוטרים. הם מביאים את האורחים לחאן מזוהם, שעל רצפתו שרועים בבגדיהם אורחים מלוכלכים. השוטרים מציעים להם להפקיד במקום את חפציהם ולבוא עימם לבית-המרחץ, לבלות את שארית הבוקר עד שתתעורר העיר לחיים חדשים.

 "לא בא בחשבון," מסרב קנטרוביץ, בגלל קדושת השבת.

אומר שפירא: "גם אני שומר את השבת, ולא נעשה שום מלאכה במרחץ. רב ניסן, אנחנו נכנסים למקום שאיננו יודעים מתי נצא ממנו. מוטב לפחות שנבוא שמה נקיים."

והארבעה נכנסים ל"עונג שבת" מהביל בחמאם, בית המרחץ התורכי בדמשק.

*

לאחר הליכה בת שעות אחדות מגיע לישאנסקי המחופש והמאופר, בבוקר אותה שבת, ה-20 באוקטובר, לחולות נבי-רובין, לא רחוק מראשון-לציון. הוא מבחין בגמל בודד רועה בשדה, קרב אליו, תופס בחבל ומנסה לעלות על דבשתו מבלי להבריכו. ילד בידואי מגלה אותו ורץ להזעיק: "יא אבא! יא אבא!"

עד מהרה נאספת חבורה של בידואים מאוהליהם השחורים ויוצאת לרדוף אחר לישאנסקי. הוא עוזב את הגמל ומנסה להימלט בחולות הזהובים, הטובעניים – הלאה, דרומה, אל מעבר למסגד הקבר, בעל הצריח, הנטוע על גבעה.

הבידואים משיגים אותו ומתנפלים עליו כעדת עורבים. הם מפילים אותו, חובטים בו ומורטים את בגדיו. כאשר נחשף עורו, בהיר כחול שעליו הוא מוטל, הם מכירים מיד שאינו משלהם ומשערים מהי זהותו האמיתית; מפשיטים אותו כמעט ערום, שודדים את כספו ומוליכים אותו קשור בחבל כדי להסגירו למפקד המשטרה ברמלה, עסאם-ביי.

אהוד בן עזר

* * *

יעקב חסדאי

הרהורים ומסקנות על הון-שלטון ודוגמא אישית

שנים ארוכות אנו שומעים על קשרי "הון-שלטון". בחודשים האחרונים נושא זה לא יורד מסדר היום עקב חקירות נמשכות במספר פרשיות נגד ראש הממשלה, בני ביתו ורבים מאד בצוות הסובב אותו.

כאמור, אין חדש בידיעה כי כסף ופוליטיקה הולכים יחד, אלא שכל פעם אנו מגלים דרכים חדשות לשילוב "היפה" הזה. יש מקרים בהם אנו מגלים כי אנשים שמגיעים לצמרת יש להם הון משלהם שעזר להם להתקדם, כנראה. אבל בעת האחרונה אנחנו נחשפים לצורה חדשה של קשר בין הון לפוליטיקאים – קשר של חברות.

אלו לא רק "החברים של נתניהו". מתברר שהיו חברים כאלו גם לראשי ממשלה קודמים וגם לפוליטיקאים בתפקידים בכירים, גם אם אינם ראשי ממשלה. תופעה מעניינת היא פער הגילים בין בעל ההון, בדרך כלל מבוגר, לפוליטיקאי שצעיר יותר ממנו, לעיתים בשנים רבות. אז איך כל זה נולד?

מסתבר כי לעיתים קרובות בעלי הון רציניים חושבים שכדאי להשקיע בפוליטיקאים צעירים. או אז, כאשר אותם פוליטיקאים צעירים גדלים ומגיעים לצמרת, העיסקה הזו משתלמת. מסתבר כי גם הפוליטיקאים הצעירים מבינים, לעיתים קרובות,  את חשיבותו של כסף להתקדמותם הפוליטית. לכן הם משתמשים באמצעים של חנופה וחיפוש קשרים. וכך האינטרסים של הפוליטיקאי הצעיר ושל בעל ההון משתלבים.

את התוצאות לפעמים אנחנו רואים מאוחר מדי. באחת הפרשיות החליט לאחרונה היועץ המשפטי לממשלה להעמיד לדין, לאחר שימוע, את אשת ראש הממשלה על בזבוז והוצאות בלתי סבירות עבור ארוחות במעון ראש הממשלה. מה שמשך את תשומת ליבי זו התגובה של לשכת ראש הממשלה. בתגובה הזאת נאמר כך:

"העיסוק במזון של ראש הממשלה שפועל סביב השעון למען המדינה וביטחונה, ובמזון של משפחתו, הוא עיסוק פתטי ואובססיבי."

על העיסוק הפתטי והאובססיבי הזה אני מבקש להעיר שתי הערות.

הראשונה, ידוע גם כי ראש הממשלה נוהג להתאפר לפני כל ראיון טלוויזיוני. אם מה שחשוב זה העיסוק במדינה ובביטחונה, מה זה משנה האיפור? אלא שראש הממשלה מבין שחוץ מהדברים שהוא אומר, הוא צריך גם להיראות יפה.

אותו הדבר גם למזון של מעון ראש הממשלה. לא מספיק שראש הממשלה עוסק בביטחון המדינה, יש גם דרישות נוספות.

הנקודה השנייה היא הרבה יותר חשובה. במערכת הערכים המקובלת של מנהיגות,
"דוגמא אישית" הוא מושג מרכזי. פירושה של דוגמא אישית, שמנהיג צריך להקרין באורחות חייו ובהתנהגותו ערכים שצריכים להתוות את דרכו של כל אזרח, ובוודאי את אלו שסביבו.

ואני שואל את עצמי, אולי אורחות חיים של נהנתנות ופזרנות אשר רוֹוחים, כנראה, במעון
ראש-הממשלה מקרינים גם אלה שסביבו? ואם כן, אולי ההקרנה הזאת מובילה אותם, את מקורבי ראש-הממשלה, לכל מיני ניסיונות להשיג כסף בדרכים מפוקפקות?

 ואכן, בפרשות האחרונות הנחקרות מזה תקופה ארוכה, פוליטיקאים ופקידים בכירים, ואפילו קציני צבא שתרמו רבות במהלך שירותם לביטחון המדינה, חשודים בפרשיות שוחד מביכות. פרשיות אלו עדיין לא הגיעו לראש הממשלה ואולי גם לא תגענה אל ראש הממשלה. אבל מסתבר כי הטבעת של האישים המקיפה את ראש הממשלה נגועה במחלה אנושה ושמה "רדיפת בצע".   כפי שהמצב נראה כרגע, למרות הסכנות הביטחוניות הרציניות מכיוון צפון, תעסוק החברה הישראלית והתקשורת הישראלית עוד חודשים רבים בחשדות, בחקירות ובשמועות על ראש הממשלה והסובבים אותו.

האם בתנאים כאלה באמת יכול ראש הממשלה לתפקד? פרשות אלו עלולות לגרום נזק – קודם כל למדינה. אין שום שספק שראשו של ראש הממשלה נתון לעניין הזה במידה רבה מאד והעיסוק בכך עלול לשבש החלטות ומעשים. זו גם סכנה גדולה מאוד לליכוד. אם במשך חודשים ארוכים יעסקו כולם באנשים שהקיפו את ראש הממשלה – באופן טבעי זה יקרין גם על הליכוד ועל סיכוייו להצליח.

בשנת 1977, כאשר יצחק רבין היה ראש ממשלה, התגלה כי אשתו החזיקה בחו"ל חשבון דולרים, דבר שאסור היה עפ"י חוק באותן שנים. רבין הבין את המשמעות של חקירות ומשפט על תפקודו כראש ממשלה, לא היסס והתפטר מתפקידו.

לכן, לדעתי, בימים אלו של חקירות, מסקנות של המשטרה והמתנה להחלטות של היועץ המשפטי, מוטב שבנימין נתניהו ילמד מיצחק רבין, ופשוט יתפטר.

יעקב חסדאי

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

אהוד: אני מעדיף את המשך כהונתו המוצלחת של נתניהו כראש ממשלה על פני דברי הצדקנות שלך, העלולים לגרום להרס הדמוקרטיה בעקבות ההכפשות היומיומיות של עיתונות מוסתת, ובאמצעות גורמים עוינים לישראל, המממנים כנראה את המערכה וגם את ההפגנות הלא-ספונטאניות – נגד נתניהו ומשפחתו.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בעל בעמיו"

ליהודה בורלא

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 8.12.1971.

לפני 46 שנים

יהודה בורלא, שנולד ב-1886 בירושלים, היה בן למשפחה ספרדית הנמצאת בארץ-ישראל כשלוש מאות שנה. לא מקרה הוא אפוא שכתב את אחד הרומאנים היפים בספרות הארץ-ישראלית שעניינם אהבת יהודי וערבייה. הגישה הרומאנטית בספרות הארץ-ישראלית, זו שראשיתה בסיפורי משה סמילנסקי, מגיעה אולי לשיאה ב"בעל בעמיו".

גדעון פנחס הוא בנו יחידו של שלמה פנחס, ראש הקברנים בירושלים, ממשפחה ספרדית ותיקה היושבת זה דורות בעיר העתיקה. אחד מאבות המשפחה, עובד פנחס, הראה גבורתו לערבים עוד בימים שבהם אסור היה ליהודים להביא את המת לקבורה עד שהיה בא שליח המופתי ואומר: "קחו את הפטיסה (הנבלה) לקבורה." (עמ' 21).

גדעון, שנולד ב-1890 לערך, סולד מלימודי-הקודש, נפשו יוצאת למרחבים, להרים, לחיי-הרועים, כמו הערבים: "שם אל מעבר להרים, להלוך עם הנערים הרועים, חמדון, מוסטאפה וכאלד? מה קינאתי בהם? נפשי למרחקים, לערבה, למדבר, היות גיבור חפצתי." (עמ' 41).

גדעון פושט את בגדיו הרגילים, לובש חלוק רועים, חובש כאפיה ועקאל לראשו, חוגר אשפת כדורים ותולה רובה-ציידים על שכמו. הוא רוכש לו עדר צאן בן שלוש מאות ראש – כבשים, עיזים ותיישים – ושוכר שני עוזרים: את טלאל בן הכפר סילואן (השילוח) ואת עבאס בן ענתה (ענתות). הם רועים את הצאן בסביבות הכפרים ענתה, עזריה, אבו-דיס וסור-בהר. בפי הערבים קרוי מעתה גדעון בשם ג'דעון, מלשון ג'דע, בן-חיל. גדעון משוטט עם צאנו בהרי ירושלים, לעיתים ישיר, לעיתים יתעצב אל ליבו, ולעיתים, בעצם השלווה הגדולה, תבחן עינו גילוי מופלא, אשר ירטיט ליבו ויסעיר דמיו: והיא נערה, בת-פלחים, כי תעבור יחידה, רועה שחיף-עיזיה, והיא כצועדת שפי לקראת ניחושים וליבה אל תעלומת העיתים...

או אישה, פלחה צעירה, חסונה תנהג בחמורה בלכתה וכמו לא תדע דרכה... אז ידחפוהו גלי דמיו ממושבו, לאיטו יחרוג מן המארב, יעקוף שביל, יקפוץ מסלע אל סלע – וַיֵצב לפני המהלכת... ואין רואה, ואין שומע, ואין יודע --- " (עמ' 47).

גדעון מתבגר בהרים. גדולים כיסופי אהבתו, וערטילאיים. את הצעות המשפחה לשדך לו נערה יהודייה בת-טובים הוא דוחה. "יש ושעות ארוכות היה מוטל על בטנו, מחצלתו כפולה ומכופלת תחתיו ואדרתו העבה עליו, הוא מביט מחריש אין קול כאילו טעון ציפיה. למה הוא מצפה? למי? אפשר לאחת שתופיע בסתר, בחיפזון? האם לאחת פאטמה יארוב או לצאבחה, למונירה או לבהיה? שכן רועיו-רעיו שיצרם גדול ותאוותם רבה סבור סברו בתחילה שבדידותו-שתיקתו אינה אלא מחמת תשוקתו לאישה, ואולי לנער, והיו מרבים לדבר אליו ברמזים 'על כך ועל כך'." (עמ' 50).

שלוש שנים עושה גדעון חיל בעבודתו. תחת התאנה הוא יושב, כאחד השופטים, ושם מנהל את מסחרו עם סוחרים ערביים, עירוניים וכפריים. ובאחד הימים, בהופיע אצלו חאמדה, אחות טלאל, להביא לו סעודתו, נפקחות עיניו:

"ובעיני גדעון דמתה אז כמו הגיחה ועלתה לפתע לעיניו מבין צלעות ההרים לא אותה אחות טלאל הקטנה, כי אם בת-אללה מפליאה, מקסימה, היושבת לפניו וחדה את חידתה חלקות וקלות אילו את ליבו תמשוך כמו בזרועות חזקות-עצומות..." (עמ' 115).

גורלו של גדעון נגזר. לאחר שהיא מתוודה בפניו על האהבה שהיא אוהבת אותו מקטנותה, הוא אוחז בה ואומר: "נשבעתי באלוהים ובכל אשר לי מן המקנה ומן ההון ומן הזהב – אהבתיך אהבת עד!" (עמ' 119).

סוער וקצר הפרק הראשון בפרשת אהבתם. הוא מתכוון לשאתה לאישה. ידידו וקרובו אלעזר, מוכיח אותו: "אילו אמרת כי אהבת להשתעשע עימה... ככה... החרשתי, אבל להתחתן בחופה וקידושין עם 'פלחיתה' (פלחה קטנה) מסילואן – מה היא לך?"

וגדעון, בתשובתו, תובע מעצמו: "הֱיֶה אתה הראשון להסיר מכשול מדרך האהבה הגדולה, לשבור כבלי המנהגים, המניעות והאיסורים הכוזבים... הֱיֶה אתה לאות ולמופת ואל תשעה לבריות ולרשען, ללהגן ולעוקצן..." (עמ' 129).

שלושה חודשים נמשכת במיסתרים אהבתם האסורה, עד שמתגלה הדבר במקרה לטלאל, אחי חאמדה.

"אתה עכרת זוך מימינו," הוא אומר לגדעון, "קרעת קשרי ליבנו. עם זאת אכיר עצמי: איבה לא תקום ביני ובינך. איני חושבך לאוייב לנו. אכן, היית פושע, אבל אחשבך אח פושע. לא אגמול לך רעה, לא. לא אשכח את הטוב והחסד, כמו שלא אשכח החרפה שהבאת עלינו." (עמ' 136).

ולחאמדה: "החסל הכול? נכבשת?"

היא עונה: "הלא דיברת עימו..."

טלאל: "העיוורון בליבך, הן זאת את יודעת בעצמך? הגידי: את בתולה או כבר החריבך?"

חאמדה: "לא החריבני, הייתי לו."

טלאל: "אבוי לך, המוות השחור עלייך. הן תהרי, העוד תלדי 'אבן חראם' (ממזר)?"

חאמדה: "לא הריתי ולא אהרה עד בוא העת..."

טלאל: "בת השפלות! לולא גדעון כי עתה תקעתי סכין בליבך." (עמ' 131).

טלאל מקיים הבטחתו לגדעון שלא להרוג את חאמדה, ואולם הוא משלח אותה למקום רחוק מכפרם, ואין איש מלבדו היודע היכן היא. הוא נשבע שכל עוד הוא חי, לא יראה גדעון את אחותו, ועוזב את גדעון.

בערב פסח שנת תרע"ב (1912)  משיאים לגדעון נערה ממשפחה ספרדית טובה בירושלים, שרינה שמה. באים ימי מלחמת-העולם הראשונה. טלאל נהרג בחזית בגדד. גדעון מצטער על כך, וגם מקווה – מה יהיה עתה על חאמדה? האם השיא אותה אחיה? והיכן הסתיר אותה?

בימי המלחמה מגלה גדעון הספרדי, בן היישוב הישן, את הציונות. "מדוע אין אנחנו הספרדים ציונים? הלא ה'אידיאה' של הציונים נכונה וחשובה, כלום לעולם ועד נהיה מושפלים ומשועבדים בידי הגויים? לעולם נשב בחיבוק ידיים ונחכה למשיח שיבוא פתאום, או שאיזה מקובל יביא אותו?" (עמ' 195).

ירושלים נכבשת בידי האנגלים. לא עוברים ימים רבים וחאמדה חוזרת לכפרה, ושולחת בידי אחד מאחיה הצעירים פתק אל: "מחבּובּ אל קלבּ ונור אל עין יא ג'דעון (אל חביב הלב ואור העין הו גדעון)." (עמ' 205).

הם נפגשים בסתר, ואהבתם רבת-השנים מכריעה אותם. חאמדה מציעה עצמה למשרתת בבית גדעון. בראשונה הוא מתנגד מפני ה"סכסוכים והמסבוכים" בהיות שתי הנשים יחד, ואולם היא משכנעת אותו כי כל סבל לא ישווה למה שסבלה מאחיה טלאל לאחר שנודע לו דבר אהבתם. חאמדה נשכרת להיות משרתת ואומנת בבית גדעון, מגדלת את ילדיו, ובמשך השנים נעשית כאחת מבנות המשפחה, קרובה ליהודים בדעותיה ובהשכלתה. במסתרים היא חיה עם גדעון.

המאורעות המתארעים בארץ, רצח ברנר ופרעות קיץ 1921, מטביעים רושם עז בבני-הבית. "היו אלה אותם ימים כשכל היישוב היהודי בארץ היה מזועזע מתועבות הרצח שחוללו ביפו הערבים ובייחוד כשנודע שסופר מהולל, בתל-אביב, נרצח בביתו עם עוד מיספר אנשים מחבריו. הידיעה המחרידה-המרעימה היתה לשיחה בירושלים בימים ההם בכל מקום והגיעה בעקיפין גם לאוזני הילדים." (עמ' 233).

אומר הבן הקטן של גדעון על הרצח: "למה? למה? מה עשו להם?"

עונה הגדול: "יען הם ערבים... הערבים... הם רעים מאוד.., תמיד הורגים." (עמ' 234), ומוסיף: "אבל הם רעים, צריך להרוג אותם."

אומרת חאמדה: "לא כל הערבים רעים. יש כמה ערבים רעים. אותם צריך עונש, הרבה עונש. השוטרים יקחו אותם ל'פריזיון' ושם יהיה להם רע, רע." (שם).

חיי המשפחה, על כל תהפוכותיהם, הם גם חייה של חאמדה. גם ביחסיה עם גדעון, שנעשה סוחר גדול ואיש-ציבור, חלות תהפוכות. יש שנים טובות, ויש שנים שכמעט אינו קרב אליה. היא נטמעת יותר ויותר ביישוב היהודי, ופעם אחת אף מציעה לגדעון לעבור לקיבוץ ולחיות וללדת לו שם בנים.

לאחר מאורעות 1929, היא עוזרת לגדעון להבריח נשק למען "ההגנה"  ולבושה כעובדת-ניקיון ערבייה היא נכנסת למחסן ב"קישלה" ואורזת שם רובים בסלי-קש, לאחר שגדעון הסדיר זאת, על-ידי תשלום נאות, עם הקצין הערבי הממונה על המחסן, רשיד אפנדי.

שיחותיו של גדעון עם רשיד, לפני שנעשית העיסקה, מאלפות לגבי מכלול הדעות וההשקפות במשולש היחסים שבין היהודים הספרדים מוותיקי ירושלים, שכניהם הערבים, ו"המהגרים הזרים (בלשונו של רשיד אפנדי) הבאים כמעט יום-יום מארצות תבל, בסופו של דבר – אם יותן להם – ישתלטו על הארץ!" (עמ' 305).

בכל ויכוחיו של גדעון עם רשיד אפנדי הוא מחזיק בדבקות בעמדה הציונית האופטימית: "הלא אם יבואו יהודים רבים, הלא יפריחו ויעשירו את הארץ, יגבירו ויאדירו החקלאות, המסחר, התעשייה, הכול. הכול לטובת שני העמים היושבים בה. ולוּ קמה ברית-אחים כזאת בין ערבים ויהודים, מה רב הטוב והצדק הצפונים בברית כזו!" (עמ' 305).

 סיפור האהבה מתקרב לסיומו. בסוף קיץ 1929, לאחר המעשה בהברחת הנשק הקנוי מידי רשיד, מחליט גדעון לגלות לשרינה אשתו את דבר אהבתו האסורה ואת חפצו לשאת את חאמדה לאישה. שרינה נתקפת בזעם נורא, וחיי המשפחה של גדעון נהרסים. ואולם גם חאמדה נעלמת ביום שבו נגלית הפרשה לשרינה, והסיבה – בנו-בכורו של גדעון, שלמה, מתאהב באומנתו וחושק בה ומשגר אליה מכתב-אהבה. עתה יודעת חאמדה כי לעולם לא יתגשם חלומה לאהוב בגלוי את גדעון, והיא נעלמת.

לאחר שנים פוגש בה גדעון באקראי ברחובה של עיר. כעת קוראים לה חֶמדה, היא התגיירה, כנראה, ונעשתה חברה בקיבוץ, וגם חבר יש לה שם. את סודה, מדוע עזבה את בית גדעון, אין היא מגלה לו, ובכך מסתיים הרומאן.

* יהודה בורלא: "בעל בעמיו", רומן. הוצאת דבר-מסדה, תל-אביב. 322 עמ'.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

בן-ציון יהושע

יהודה בורלא – ריאליסט לירי שגלה מעירו

יהודה בורלא (1887-1969) הוא מספר הסיפורים של ספרותנו. כמה סמליות יש בעובדה שבורלא הלך לעולמו בליל שבת כ"ז במרחשוון תש"ל (8.11.1969), כאשר הסב עם משפחתו לשולחן השבת וסיפר, כדרכו, סיפור שלאחר הסעודה. הוא היה מספר סיפורים מעצם ברייתו. לשונו הסיפורית הייתה קולחת כלשונו של מספר עממי, העומד בשער בת רבים ומספר את סיפוריו למאזיניו פעורי הפה.

כפי שהעיד על עצמו, את כשרון הסיפור נטל מאימו בת לרב יעקב תורג'מן מחברון, אשר שעות ארוכות סיפרה כמעיין המתגבר ובכישרון רב מעשיות לבני הבית. את המורשת הלמדנית שלו, המשלבת דברי חכמים ופיסות קבלה, נטל מאבות משפחת בורלא, שאמרו עליהם כי היו תקיפים כבית שמאי וענווי-רוח כבית הילל.

יצירתו של יהודה בורלא, בסיפור וברומן, היא אחד המקורות המופלאים לחשיפת ההוויה הספרדית בארץ-ישראל בכלל ובירושלים בפרט. יצירתו בנויה מעגלים מעגלים המשתזרים זה בזה – החצר הירושלמית, העדה, הקהילה, השכונה ומשם למעגל הגדול – תמונת ההוויה הירושלמית.

שליטתו בשפות אירופיות, כמו בשפות מזרחיות, פתחה בפניו את ספרות העולם ויצירתו ממזגת בתוכה לא רק את הדמיון המזרחי הלוהט אלא גם את הריאליזם של הרומן האירופי המודרני. בורלא הכיר היטב גם את הספרות הערבית החדשה ואף כתב עליה דברי ביקורת. יש להניח שגם ספרות זו השפיעה על יצירתו של בורלא.

בורלא פתח צוהר ספרותי לעולמם של יהודי ספרד והמזרח, ותיקי היישוב שהיכו שירשים בירושלים מדורי דורות. בורלא הכיר את עולמם העשיר היכרות אישית וינק ממקורותיהם. אוזן חדה היתה לו לשיג ושיח שלהם, הוא קלט את קולותיהם ותרגמם ללשון הספרות.

ביצירותיו מחזיר אותנו בורלא במנהרת הזמן אל ירושלים העות'מנית ומנציח בכלים ספרותיים אותה הוויה שנעלמה מחיינו. חצרות העיר העתיקה ושכונותיה הישנות של ירושלים הן בימת החיזיון לרבים מסיפוריו. כאן, בדרך ללא מוצא, נרקמו אהבות, שנאות, אכזבות ושברון לב. כאן צמחו שעות של שמחה וימים של דאבון לב, דמע ומכאוב. השליטים בחיי הגיבורים הם הגורל, המזל והכוכב. גיבוריו מביאים במו ידיהם הרס על עצמם בתפיסתם הפטאלית. גורלם דומה לגורל גיבורי הספרות העולמית, הנושאים את זרע אובדנם. גיבוריו הם אובדי דרך ושבויים בידי יצריהם עד לאבדון.

בורלא אמן הסיפור יודע לשזור חוטי עלילה, המקיימים מתח פנימי ומתח חיצוני שאינם מותירים בידי הקורא אפשרות להינתק מן העלילה עד תומה. לא אחת עושה בורלא שימוש בפאתוס מוגזם, השאוב מן המסורת של הסיפור העממי. הוא מצליח לשלב מציאות ודמיון למקשה אחת. היו שמצאו דמיון בתיאור החי והתוסס של דמויותיו לבין עולמם של  יהודי עיירות מזרח אירופה כדי כך שכינו אותו 'מנדלי של יהדות המזרח'. (ראה מרדכי אבישר, 'קסם המזרח בסיפורי בורלא', "מעריב", 14 נובמבר 1969, עמ' 31.) 

היהודי הספרדי והיהודי המזרחי היו אבני הייסוד ביצירתו. הוא ידע לדובב את המזרח, יהודים ולא יהודים, בטבעיות של בן משפחה המספר את סיפור קרוביו. עם זאת, הסיפור שלו מעוגן באגן הים התיכון בכלל ובירושלים בפרט.

סיפוריו גם בעלי מימד אוניברסלי ומתחוללים בהם נפתולי גורל ומשחקי יצרים, האופייניים לאדם באשר הוא אדם.  בכך טבוע חותם של מודרניות אירופית ביצירתו. הוא הצליח לארוג אריג משובח  בעל מוטיבים אגדיים וגושי מציאות מן השוק, מן השכונה ומן החצר.

גיבוריו הם ספרדים ואנשי המזרח. כמעט שלא כתב על אשכנזים, אף-על-פי שרוב ימיו חי בתוכם וגם אשתו מרים הייתה אשכנזייה ממוצא רוסי. שפת הקשר הראשונית שלהם היתה גרמנית. העיד על כך בורלא: "כל סופר כותב רק על סביבתו. על המקומות והאנשים שהוא מכיר. גיבורַי קרובים לי. אני מכירם יפה!"

בורלא היה בוגר בית המדרש למורים של חברת ה'עזרה' מייסודם של יהודי גרמניה, שלשון ההוראה בו היתה גרמנית. משנת 1912 היה מורה בבית-ספר בירושלים, בימי מלחמת העולם הראשונה כיהן כמתורגמן בצבא התורכי בשל שליטתו בשפות רבות. בשנת 1919, בתום המלחמה, יצא לדמשק וכיהן בה כמנהל בתי-הספר העבריים של ההסתדרות הציונית. בשנת 1922 חזר לארץ והמשיך לעסוק בהוראה עד שנת 1930 בזיכרון יעקב ובבית הספר הריאלי בחיפה. באותה שנה הועמד בראש המחלקה הערבית של הסתדרות העובדים. לימים היה פעיל מאוד באגודת הסופרים וכיהן גם כיו"ר האגודה. שנים רבות עסק בעסקי ציבור.

לונה – פנינה ספרותית

סיפורו הראשון 'לונה', שראה אור ראשון ב'האזרח' (תרע"ט-1919), שבעריכתו של ש. בן-ציון, אביו של נחום גוטמן, הִפנה את אור הזרקורים אל היוצר הספרדי הירושלמי, בן 32, שכבר היה מאחוריו רקורד עשיר, ומיד זכה למקום של כבוד בספרות העברית. ש. בן-ציון עודד אותו מאוד להמשיך וליצור. הנובלה 'לונה' נחשבת לפנינה ביצירתו. זהו סיפורו של מולא עובדיה עטליוף, בוכרי עשיר ובעל חצר בשכונת הבוכרים בירושלים, גבר כבד-בשר בן ארבעים המבקש לשאת את הנערה לונה, נכדתה היתומה של בוליסה בלנקה. בורלא הצעיר מתגלה ב'לונה' כיוצר נועז לתקופתו בתיאור הארוטי שלו: 

יום יום בצאתו מבית-התפילה נכנס הוא אל הגן. אוכל פת שחרית ושותה במנוחה ובהסבה על הדרגש, וכשהחום מתגבר הוא בא ויושב שעות ארוכות אצל המעון הקטן, ששם לונה מתהלכת. כלפי הבריות יושב הוא כמשגיח בעבודת הגן שתיעשה כראוי, וכלפי עצמו, – מסתכל הוא בלונה, בקומה ובשבתה, בעבודתה ובכל הליכותיה.

והרבה יש לו להסתכל ולראות בלונה.

הנה היא יושבת בקרבתו, בד' אמותיו כמעט, כפופת גב על קבוצת כלים שהיא שוטפת וממרקת  במים, וזרועותיה החשופות, שצבע עורן לבן-ורדי, מתמלאות ונמתחות מתוכן עד המרפק... והנה בשעה אחרת, פורסת לונה כלי כבסים אחדים על החבל הגבוה, כשהיא לבושה בחולצה האדומה והדקה... [שקופה] והוא משרה את מבטיו על חזה זה המתרומם ויורד בשעת מלאכה – כאילו מצפה הוא לנס, לרוח שאינה מצויה, שתבוא ותרים פעם חולצה דקה זו עוד במשהו.

וכששוטפת לונה את הרצפה בכפיפת גוף, יקרה שיבהיק וייגלה לרגע מתחת שמלתה פס לבן-ורדי מירכה – וזרם דם חם עובר אז בגופו של מולא עובדיה, ליבו רוטט רגעים אחדים מדפיקות קלות ונוחות המביאות אחריהן מורך ועייפות בכל אבריו... ויש שמתוך עבודה נופלות שתי צמותיה על חזה – הצמות הצהובות הללו הקלועות תמיד באופן רשלני, ודומות אז לשרשרות זהב עבות הנתונות במסגרת על פתח ליבה – אז, רואה את עצמו מולא עובדיה כעני עומד פתח זה, ולבו וכל קרביו דוחים ודוחפים אותו ממקומו לקום ולשלוח יד...

עיני לונה, הכחולות וקטנות, השוכנות ענוּוֹת בפניה העגולים והעצובים תמיד, מטילות לפעמים בחטיפת מבטי צניעות ובושה על 'האדון' היושב על יד הפתח – ופוגשות בעיניו המביטות אליה ישר, במבטים גלויים, לוהטים, תובעניים...

כשם שנאמר על נרות חנוכה 'ורק לראותם בלבד'. גם גיבורו של בורלא רואה, משתוקק לגעת, אבל לא יעז לעשות זאת.

בורלא תיאר את אצילי הדור הישן, אנשים ונשים לימודי ניסיון וחכמת חיים, המפזרים סביבם אור של חסד, רגש ורצון טוב. מצד שני, עסק בקשי-יום, נפשות אילמות של אנשים השבויים ביד יצריהם וביד הגורל המתעתע.

'אשתו השנואה'  – קבע את מקומו של בורלא בספרות העברית

הרומן 'אשתו השנואה', שראה אור ראשון בשנת 1925, קבע את מקומו של בורלא בספרות העברית. הרומן חשף יוצר ריאליסט לירי, המציג את גיבוריו ללא קישוט וללא תוספת נופך. הוא מציג אותם על חולשותיהם ועל מעלותיהם. אנשים של יצרים ואנשים של כבוד. בורלא מחפש תמיד את האדם הבודד על נפתולי חייו ומאבקו עם מר גורלו. הוא אינו עושה אידיאליזציה של הספרדי המצוי אלא מתאר גם את צדדיו החלשים באופן ריאליסטי. בעיניו הפקוחות הוא קולט היטב את הטיפוסים שמסביבו ומצייר את האווירה, הפולקלור והמנהגים.

ב'אשתו השנואה', למשל מלווה את הקורא תחושה שהמספר אוחז בידינו ומוביל אותנו בצעדים בטוחים אל פנים הבית הספרדי על אירועיו – שמחותיו ומכאוביו. גברת איטה ילין, שהיתה מושפעת מאוד מהתיאור הריאליסטי של יהודה בורלא, היתה בטוחה שהיא מזהה את דאוד השולחני, גיבורו של בורלא, הרודה במשפחתו. היא לא יכלה לעצור בעד זעמה ותקפה את 'המזוהה' ברחוב בחרפות ובגידופים על התנהגותו כלפי משפחתו. הזקן, המותקף על לא עוול בכפו, בא הביתה ונתן דרור לכעסו. הוא עשה שמות ברהיטי הבית והיכה את אשתו מכות נמרצות בהאשמה שהיא מספרת לשכנות על המתחולל בבית פנימה ואלו הולכות ומספרות לבורלא.  (ראיון עם בורלא מאת אייזיק רמבה, מעריב, 13.6.69)

ב'אשתו השנואה' (1928), מתוארים הלבטים בחיי הנישואין של דאוד חדד והסבל האילם של אשתו, שנשא בלא אהבה משום שנכנע ללחצים של אימו. לבטיו ומלחמת היצרים שלו, הכוללת 'פזילה' לעבר נשים אחרות, מתוארים על רקע חיי יהודי המזרח בעיר העתיקה בירושלים. בקטע הבא מתוך 'אשתו השנואה' יוצא דאוד חדד למסעותיו על גגות העיר העתיקה כדי לחזות בנשים היפהפיות של העיר העתיקה, שהרי 'נפל בחיק אישה אשר לא יאהבנה'. דאוד הופך למציצן כפייתי בנשים, שאינו מוצא מנוחה לנפשו:

"ובהיות דאוד מצוי בין הערביים בין הגגות, הולך ומטפס לפעמים לבטלה מבית לבית, בין קירות מגבילים בין חצר לחצר, ועומק אפל של עשרות מטרים פעור מתחת רגליו – והתפלא בעצמו על אומץ ליבו זה. אשר לא יפחד ולא יירא לנפשו מדרכי סכנה אלה – הוא שהנהו פחדן ורך לבב" והוא מהתל עם עצמו ואומר: "הי הי דאוד... ואולי תמצא פעם את עצמך, אם ירצה השטן, מרוסק ומנופץ גולגולת באחת החצרות האפלות למטה." (מהדורת יובל, עמ' 52)

בורלא יודע את סודות הארוטיקה. הוא מוביל את בעל היצרים אל היעד הנשי, הוא מצליח בפעולת הריכוך וכשכבר נדמה שהפריצות תחגוג בעוד רגע, מפעיל בורלא במפתיע את מערכת בלמי החירום של המוסר הצרוף ובעל היצרים מובל אחר כבוד על-ידי אשתו אל אימו הרודה בו ביד ברזל. גם הקורא של בורלא נסחף, כי הנה בעוד רגע ייקרא תיאורים... אללה יוסתור.

המציצן הכפייתי דאוד חומק מאשתו השנואה ומאימו השתלטנית ועורך סיורי גגות כשעיניו נשואות לא פחות ולא יותר ליפהפייה ארמנית הגרה בסמוך לביתו:

בבוקר חג השבועות לאחר תיקון שבועות. השמש זורחת במלוא הדרה. הוא עולה לגג כשהוא לבוש חלוק-בית קל. בגג ביתו מזדקף קיר הפורש צל גדול. הוא העביר את מבטו אל כל הרוחות – צדדים – דממה בכול. אחרי רגעים אחדים עלה בליבו הרעיון, לנסות פעם ולרדת... [שימו לב – פעם ראשונה שהוא אוזר אומץ לב ומנסה לממש את המאוויים שלו!] ... אל חצר הארמנית, אל סיוילה. כבר זכה להביא לה פעמים אחדות כוס קוניאק או פרחים נאים... הוא מיהר וטיפס דרך שלוש החצרות המפרידות בין חצרו לחצרה ועמד על גג ביתה. גם פה לא נראה איש בחצר. [לפנינו סיפור רומיאו-דאוד ויוליה-סיוילה]. אחרי שהותו רגעים אחדים – על הגג – אמר לחזור – אך ברגע זה יצאה סיוילה מן המטבח שבפינה, כשפניה וזרועותיה החשופות רטובות מן הרחצה.

כאן יש תפנית בסיפור הוא אינו עוזב את שדה המערכה אלא נשאר לצפות ולחשוק ואולי יקרה משהו מסעיר יותר. דאוד-רומיאו קורא לה מלמעלה:

"בוקר אושר לך, סית סיוילה!" 

"אה, כואג'ה דאוד... ובוקרך מאושר – מה היום? אה, כן, היום חג לכם – 'כל שנה ואתה שלום'. היא ניגבה את ידיה וסידרה את שערותיה.

למרות שהדברים כתובים עברית. הטקסט הזה הוא ערבי באופן ברור. כך מדברים דוברי ערבית. שימו לב איך גבר בראשית המאה העשרים הולך שבי אחרי שיקסה וזאת יודעת לכבוש את ליבו. שימו לב לדיאלוג בין רומיאו ליוליה, לאחר שרומיאו-דאוד מתלונן שחם על הגג מחמת השמש היוקדת. היא אומרת:

"יצילנו האל, מסכן אתה."

"את מרחמת עליי ואינך אומרת לנו 'בוירום' אחד?" – בבקשה בטורקית.

"כלום אפשר לדעת אנה אתה 'משליך' את עיניך?" [כמו להשליך חכה]

"הריני משליכן אל חצרך – גברת סיוילה."

"הטרם תדע, כי אין תופסים כלום בעיניים?"

"ואת אינך יודעת את המשל אשר אצלנו: החכם עיניו בראשו – אה?"

"כן... אך המשל אומר: מוטב ציפור אחת ביד ממאה עפות באוויר... אתה תמיד כל ציפוריך עפות באוויר."

"והנה את מהלכת פה על הקרקע."

"ובכל זאת אינך יודע לתופסני."

"הנני לנסות." 

וכשדאוד המגורה עד מוות מבקש לרדת אליה בסולם כדי לבצע בה את זממו, [בלמי החרום של בורלא נכנסים לפעולה] הוא נתקל לפתע באימו ובאשתו השנואה הנוזפת בו: 'האם איבדת לגמרי את ה'גודיזמו' (היהדות) שלך ואת כבודך?' ברגע הקריטי אשתו תופסת אותו בקלקלתו ומחזירה, לעת עתה, את ה'גיבור' שלה לדרך הישר. הירידה בסולם אל הארמנית הנחשקת היא גם ירידה מטפורית אל בורות נשברים של התנהגות. דאוד עומד בודד בפני אימו ואשתו הזועמות.

בורלא אוהב לתאר ניגודים חמורים בין בעל לאשתו. בולטת גם נטייתו של בורלא לחיים של קדושה ומוסריות טהורה.

'נפתולי אדם' – על רקע ההווי הדמשקאי

שנה מאוחר יותר (1929) מפרסם בורלא את 'נפתולי אדם', המסופר בגוף ראשון על רקע ההווי הדמשקאי. רחמו מסתבך באהבה אומללה, שהגורל האכזר גזר, שלא תמצא את סיפוקה, וחייו הם שורה ארוכה של ייסורים ועינויי נפש:

כשצעקתי אז בלי דעת מחלונות ביתי, היו אנשי הבית חושבים ומאמינים כי לקיתי בדעתי... ואכן מרוב הכלימה והמבוכה שנפלו עליי – שתקתי כליל. כששאלוני וביקשוני להגיד להם מה רצוני ומה חפצי – לא עניתים אלא 'הן' או 'לאו'... לא ידעתי מה אענה... ראשי המה עלי כזרם אשר בטחנת המים... נבהלתי אחר כך מאשר עשיתי... האם אני, המוכה ביד האל, האם גבר כמוני – חסר אונים ויכולת, המוטל גלמוד ובודד בפינת ביתו – האני אדבר עזות על בורא עולם?

הטוב שבין סיפורי הנשים שלו הוא הסיפור 'בקדושה' (בקובץ 'נשים'), שהתפרסם בשנת 1935, שבו מתוארים על רקע חיי העיר העתיקה ייסוריה של בוסה רבקה, שלאחר שנים של עקרות ואהבה לבעלה היא משיאה לו אישה שנייה, צעירה, כדי שבעלה יחבוק בן. הקנאה היוקדת שבוסה רבקה יורדת אליה היא קטרזיס שממנו היא יוצאת בהזדככות נפש של אישה המשלימה עם גורלה. החדירה של בורלא לעולם הנפש של גיבורת הסיפור עושה יצירה זו להישג ספרותי. 

כבר בפתיח לסיפור הוא מביא תיאור 'ארכיטקטוני' של חצרות העיר העתיקה, המגובבות זו על גבי זו. הוא יוצא מתמונת המאקרו אל תמונת המיקרו, עד שהוא מתמקד בחצרו של חכם רבי יעקב חי לבית אלחנן:

הרבה בתים וחצרות קיימים בעיר העתיקה ירושלים מדורות עברו... איך ייתכן שבני אדם מיושבים בדעתם יקימו בתים וחצרות שאינם מיושבים כל עיקר על מכונם, ושכל צורתם אינה אלא גיבוב נדבכי-אבנים וערימות אצטבאות על גבי אדמה עקובה ועשויה הדורים הדורים, חיבור מבויות [מבואות] אפלים על יד קמרונות נמוכים ועל יד סימטאות עקומות שנמשכות כנחש עקלתון – עד שכל אלה מתערבים ומסתכסכים זה בזה וזה על זה, ומתוכם עולים, כביכול, בתים וחצרות שאפלתם מרובה על אוֹרוּתם, והעקום מרובה בהם על הישר והטפל עודף על העיקר. אלא שהמתגוררים בדירות אלו לא מצאו בהן, חלילה, כל דופי ואדרבא היו מרגישים עצמם בהן בטוב ובנעימים כאילו ישבו בפלטרין של שרים ורוזנים...

'עלילות עקביה' – יצירת מופת

יצירת מופת אחרת היא הרומן 'עלילות עקביה', שפרסם בשנת 1939. עלילותיו תחילתן באנטוליה שבתורכיה והמשכן בירושלים. במכחול של אמן חדר בורלא אל נבכי הנפש של גיבורו עקביה, הנודד בין מצוקי אנטוליה, ותיאר את עלילותיו, אהבותיו ולבטיו. תוך שימוש באלמנט של חלום משבץ בורלא בסיפור גם דמויות מיתולוגיות מסיפורי עמים. מציאות ודמיון מתמזגים לחלום ושברו:

"הרי, למשל, חלם פעם, שלקחו אותו אנשים גדולים, בעלי קומה רמה, שזקנם יורד עד ברכיהם – כעין אנשים קדמונים – והרכיבו אותו על גבה של חיה אחת, ספק אריה ספק דוב או זאב גדול. והוא החזיק ברעמתה של אותה חיה ועלה יחד עם האנשים במעלות הרים, שמכוסים שלג גם בימות הקיץ; והללו אמרו לו, שהם מעלים אותו אל הרי אררט. שם סחו לו, יראה את נח הצדיק; שכן נח לא מת והוא מצוי שם עם בני אדם רבים, מבניהם של שם, חם ויפת... והחיה שרכב עליה, החלה מזנקת ומדלגת בהשתוללות רבה והיה חושש, שתפילנו ותשבור כל עצמותיו – הרים ידו וחבט חביטה גדולה על ראשה והמיתה. אז נתעורר..."

עקביה הנער התמים הולך ומחכים ככל שעלילותיו מתפתחות ומתקדמות והוא מוכן לעלייה לארץ ישראל. הוא עצמו פושט צורה ולובש צורה עד היותו בירושלים לדמות מיתולוגית בעצמו, בן דמותו של שמשון הגיבור, אולי של דוד מול גוליית, היוצא למאבק כוחות מול פייאד הערבי, איש אלים הנוהג בעריצות כלפי היהודים. המנצח הוא עקביה-שמשון הגיבור, שזרועותיו כשני מטילי ברזל, מגינם של יהודי העיר העתיקה.

"אמר עקביה לאוזני רעיו: הגידו לו, יהודים, שאני אומר לו... אם יש ישבן [=אם יש לו ביצים] במכנסיו יצא להיאבק עימי. אם יפילני ארצה – הריני נותן לירה זהב זו, תהא לו פרס ממני... ישתה בכספי, ישתה כל השבוע. ואם אפילנו אני – איני מבקש דבר, רק שיגיש לי בידו ספל קהווה לעיני כול. היידי! ועקביה הפשיל שרווליו, תלה כנפי קונבסו בחגורתו והיה מוכן ומזומן להיאבק עמו...

חזר עקביה ואמר במתינות: הגידו לו: הרי עוד תנאי: אם יפילני ארצה, מוכן אני לצחצח נעליו יום יום... לעיני כול... פה בשער החנות... כעבד לאדוניו. או שאשים אני לעיני כול את רגלי על צווארו והוא יגיש לי קהווה מידו.

שמע הערבי ודמו להט. קם, חציו זועם וחציו זועק, ואמר: "יאללה! בוא ואמעך אותך תולעת טמאה."

ותוך כדי שירת "ותשר דבורה וברק בן אבינועם ביום ההוא לאמור: 'בפרוע פרעות בישראל, בהתנדב עם'," הערבי הענק הורם פתאום בידי עקביה אל על והיה מטלטל רגליו לכאן ולכאן ופתאום הורידו עקביה על פניו ארצה ונתן רגלו  על צווארו. בקעו קולות אדירים: "יחי עקביה! יחי!"

בורלא גילה עניין רב גם בדמויות היסטוריות ובפרשיות היסטוריות ונתן להן ביטוי ספרותי. כך הרומן רחב היריעה 'באופק', שראה אור בין השנים 1943-1947, ובו תיאר את חייו של מבשר הציונות הדתית יהודה חי אלקלעי (1798-1878), יליד סארייבו, שלא רק הטיף לשיבת ציון כפתרון לשאלת היהודים בגולה, אלא קיים בעצמו את מצוות יישוב הארץ. הצגת דמותו של אלקלעי היתה משקל נגד חיובית לעומת הביקורת הנוקבת שלו כלפי הראשון לציון יעקב מאיר, שייצג עולם ישן וחסר מעוף.

אוהלי קידר

ביד אמן מצליח בורלא גם לחדור לעולמם של הבדווים במדבר, לשחזר את לשונם ואת שיחם ושיגם, בתוך הנוף המדברי. כך הוא מתאר את נוף ארץ הגופרית והמלח, נוף ארץ מולדתם של אוהלי קידר:

"בין הררי עוז רמים וקרחים, זעומי-פנים ואיתני-מראה, אלה הקיימים למאות רכסיהם בדממת-שממון מדורי-דורות, כנושאים בחובם ועל שיא פסגותיהם זעם מארת אלוהים קודרים, על פשע לא נודע ועל חטאת-קדומים נשכחה... נפתולי קני-סוף וסבכי ערבות נחל, זרי מראה ונעדרי-שם – יעמדו זקופי-קומה, צפופים וצמודים כאילו יגנו, כחומה שומרת אמונים, על העמקים הטובים והמבורכים לבל תתפרץ אל תוכם, מבין צלעי ההרים, קללת מדבר הציה... ליד העמקים ובתוכם, אהלים שחורים, בודדים למשכנותיהם-מגוריהם, אהלי-קדר נטויים, גאים באדמתם-נחלתם..." (מתוך 'להטי-קריה' בקובץ "בלי כוכב").

בורלא שליט אגן הים התיכון

יצירתו של בורלא עשירה לא רק בעלילה פיקנטית אלא יש בה בצד היסוד הסיפורי החזק גם הגות ומוסר-השׂכּל שנכתבו מתוך מניעים מוסריים. על הכול עולה יכולתו הנראטיבית. הוא יודע ליטול סיפור מן החיים ולהפכו ליצירה ספרותית מרתקת. בימת החיזיון שלו יוצאת מירושלים אל ארץ ישראל המערבית והמזרחית, מרחיקה לכת עד דגסטן בקווקז ("סנונית ראשונה"), מצפינה לאנטוליה שבתורכיה ושבה ויורדת אל בגדאד, דמשק וביירות, יורדת דרומה למצרים ופונה מערבה אל אוראן באלג'יר. בורלא הוא השליט באגן הים התיכון העושה כבשלו עם גיבוריו שאותם הוא מכיר לפנַי ולפנים, על אורח חייהם, מנהגיהם ולשונם ואותם הוא מנייד במרחב הקרוב לליבו.

תולדותיו

יהודה בורלא נולד בירושלים בשנת בשלהי שנת תרמ"ו-1886, נצר למשפחת רבנים ספרדית מאיזמיר שעלתה ארצה לפני כ-350 שנה. משפחת בורלא החזיקה בחֲזָקָה את מפתחות קבר רחל שעברו מדור לדור במשפחה. בורלא למד ב'כותב' הספרדי ('חדר') ולימים בבית המדרש למורים מייסודה של חברת 'העזרה' הגרמנית. בורלא היה מראשי הלוחמים במלחמת השפות. בורלא העיד על ההפגנה הנועזת שבה תלמידי הסמינר קרעו את מחברות הגרמנית שלהם וכל הדרך מבית ספר 'למל' ועד הקונסוליה הגרמנית, שעמדה בצומת הרחובות הנביאים-ישעיהו, היתה מכוסה קרעי מחברות. בורלא מוביל המרד נגד הגרמניזציה, שביקשה שלימודי המדעים בטכניון העברי יתנהלו בגרמנית. בורלא פתח מוסד הוראה מתחרה על טהרת הלשון העברית, שבו לימד חינם. הודות למאבקו מעל גבי העיתונות של התקופה ובפעולות הסברה בקרב התלמידים ניצחה הלשון העברית את הגרמנית. (ראיון אייזק רמבה עם בורלא, מעריב, 13.6.69, עמ' 16.) המחנך אפרים כהן רייס, מספר על מאבקו של בורלא ב'עזרה', שכהן רייס שימש מנהל במוסדותיה (ראה אפרים כהן-רייס, מזיכרונות איש ירושלים, מהדורה שנייה, ירושלים יולי 1967, עמ' 342-339).

שנות ההוראה שלו בקהילה היהודית בדמשק שלאחר מלחמת העולם הראשונה העניקו לו חוויות חריפות, שנתן להן ביטוי אמנותי ביצירתו המאוחרת יותר. בוגריו הספרדיים של בית המדרש למורים של 'העזרה', יהודה בורלא, יצחק שמי והמחנך דוד אבישר, חיפשו את קירבתם של ה'מוסקובים' של תנועת 'פועלי ציון', שמנהיגיהם  בירושלים היו יצחק בן-צבי, אחיו הסופר אהרן ראובני בעל הטרילוגיה 'עד ירושלים' וי"ח ברנר. בורלא מספר על שיתוף פעולה אלים בין חבורת ה'מוסקובים' לספרדים, כנגד בוכרי עשיר. משבוצעה המשימה החבורה שתתה לשכרה.

"בגבור השפעת היין על חברנו הטוב בן צבי היה יוצא כפעם בפעם משורת הרוקדים. לקראת מעקה המרפסת, מרים רגלו בכוונה פשוטה וברורה לפסוע מעל המעקה שבקומה השנייה של החלל... וככל שמנענו אותו בכל פעם מצעוד צעד כזה, היה חוזר ומתחמק מהשורה, מתקרב למעקה ברגל מורמה מעלה מעלה כדי למלא חפץ תמים ונעים זה: לצעוד קדימה... קדימה... שמה..."

על טיבה של ידידותנו עם ראשי 'פועלי ציון': אנו שלושת הצעירים "הספרדים" יצחק שמי [שזכה לתהילה בזכות 6 סיפורים קצרים שפרסם], דוד אבישר [מורה ומחנך ואיש ציבור מובהק[  ואני [יהודה בורלא] . (בורלא הכניס את "הספרדים" למרכאות משום שיצחק שמי ודוד אבישר היו בני עדות המזרח): "נצטרפנו אל ראשי פועלי ציון לא מטעם מפלגתי, אלא מהוקרתנו את אישיותם הנלבבה. אנו לא היינו חברים במפלגה כל עיקר והם אף לא ניסו לדבר אל ליבנו להצטרף למפלגה (לאחר שהודענו פעם שאין רצוננו בכך). הם קיבלונו ואהדונו כמות שאנו, לפי מה שאנו וכן אנו אותם. זו היתה ידידות צרופה לשמה [ההדגשה במקור!] מתחילתה וכך נשארה כל הימים". (יהודה בורלא, "הרפתקה נוסח ראשונים", 'מעריב', 14.11.69, עמ' 29).

קירבתו לחוגים של יוצאי רוסיה הביאה לנישואיו למרים, ילידת אודסה, ששמעה בנעוריה את הרצאותיהם של חכמי אודסה ביאליק, ז'בוטינסקי, קלוזנר ואחרים, שהחדירו במאזיניהם אווירה ציונית שקירבה אותה לארץ ישראל. בחוגים של 'פועלי ציון' בירושלים הכירה את בורלא ונישאה לו. בזמן היכרותם דיברו השניים גרמנית משום שרעייתו לעתיד לא ידעה אז עברית. הוריו של בורלא לא מיחו בידו, אבל אימה של מרים הזילה דמעות. עד מהרה מרים האודסאית נטמעה בהוויה הספרדית, אורח החיים בבית בורלא היה ספרדי תחת השגחתה של החמות הספרדייה. ביאליק היה גאה מאוד בזיווג המעורב הזה.

בורלא ידע ללחום על עקרונותיו בעוצמה שאינה אופיינית לסופרים בני דורו: חמישים שנה לאחר המערכה נגד 'העזרה' והלשון הגרמנית. יצא בורלא בן ה-80 למאבק נגד דוד בן-גוריון ולמען לוי אשכול. עשרות שנים הלך בורלא אחרי בן-גוריון בעיניים עצומות וענה אחריו אמן בדביקות. כשבן-גוריון החל לתקוף את ראש הממשלה אשכול, שהוא עצמו מינה אותו, יצא בורלא במכתב גלוי נגד בן-גוריון:

"...אני בתומי יחסתי לך לא פעם בעל-פה ובכתב משהו, ניצוץ מכוחם של נביאי ישראל, והוקרתיך והערצתיך על הגדולות והנצורות שפעלת. אולם כשהגיע יום המבחן נגלית כאדם שכיח, ששאיפותיו האישיות ותאוותיו השליליות הן המכריעות..."

בורלא חתם 'בשברון לב'. הדברים כאבו מאוד לבן-גוריון ויום אחד התקשר לביתו של בורלא. בורלא המופתע שאל את בן-גוריון: "אתה עוד מדבר אליי, אחרי מה שקרה בינינו?"  ובן-גוריון השיב: "שום דבר לא קרה. דבר לא קרה!"

בורלא היה מאושר שהאיש שהעריץ אינו נוטר לו איבה.

בורלא גם נאבק במימסד הספרדי הרבני השמרני ובעיקר נגד הראשון לציון הרב יעקב מאיר, שלא הלכו בדרכו של בורלא, שהיה מקורב לתנועה הציונית הסוציאליסטית.

כשפתח בורלא את ועידת אגודת הסופרים העברים, שנערכה בירושלים לאחר מלחמת ששת הימים כשהאופוריה הייתה בשיאה, אמר בורלא: "למראה המעמד הזה, אין מילים אשר תבענה המון רגשותינו כאותן שתי מלים שנתדובבו בפי אבותינו, שהיו עומדות רגליהם בשערי ירושלים, – לאמור: היינו כחולמים." באמירה הזאת תמצת בורלא את יחסו לירושלים, שממנה גלה ועשה מיטב שנותיו בחיפה ובתל-אביב.

בורלא נמנה עם הסופרים ג. שופמן, ש. שלום, א. קריב ויעקב אורלנד, שאבא חושי שיכן בחיפה. בשנותיו האחרונות שב בורלא והתגורר בתל-אביב, שבה סעדו ילדיו אותו ואת אשתו. בניו הם: הסופר, הצייר והמוסיקאי עודד בורלא. הסופר, המילונאי, המתרגם והמחזאי יאיר בורלא. בתו צרויה בן-נון, והסופרת, מתרגמת ומעצבת תלבושות לתיאטרון עפרה בורלא-אדר.

בורלא בעיני דורו: 'צ'כוב עברי'

כשביאליק קיבל מבורלא את ספרו 'נפתולי אדם' (תל-אביב 1928) הוא כתב לבורלא: "ביום שבא לידי בלעתיו כולו. אכן יודע אתה לספר." בהזדמנות אחרת כתב לו ביאליק: "יודע אתה כמה אני מוקיר את כישרונך הסיפורי שאיני יודע חבר לו במחנה מספרינו."

בורלא העריך מאוד את משפטו של ברנר ושלח לו את סיפורו 'לונה' וקבע בינו לבין עצמו, שאם ברנר ייתן את ברכתו ימשיך לכתוב ואם יפסול את כתיבתו – יחדל. ברנר ראה בו 'צ'כוב עברי' ועודד אותו בראשית דרכו: "לך וכתוב, כי בעל כשרון אתה," אבל יעץ לבורלא שלא לכתוב שירים. בורלא היה אסיר תודה על העצה הזאת שקיבל מברנר וחדל לכתוב שירה. אולם, לימים פרסם בחרוזים את "אלה מסעות רבי יהודה הלוי" (1959), שנכתב בסגנון המקאמה. גם הסיפור 'שאול ולינדה הקראית' נכתב בלשון חרוזה בסגנון המקאמה. במעין התנצלות כותב בורלא: "בעבור היות זאת הלשון כשלעצמה יפה והדורה ובעיקר בעבור היותה מדויקה בקיצורה, שלוּ באתי לכתוב הכול בלשון רגילה, מפורטה, כי אז הוצרכתי לכתוב מסכתא אריכתא."

בורלא פתח בפני אנשי העלייה השנייה והשלישית את המזרח הרומנטי. עד אז יהודי מזרח אירופה לא הכירו את יהודי המזרח השוכנים בערבות אסיה. כתב על כך העיתונאי המנוח אייזיק רמבה: "עוד בימיי נעורי חשתי קירבה אל בורלא, בילדותנו, בעיירות הקטנטנות שבגבולות פולין, ראינו את ארץ ישראל בדמויות גיבורי הרומאנים של יהודה בורלא. הארץ אשר ראינו בחזוננו, זו שהכרנו מהתנ"ך הייתה מעולפת בצעיף מסתורין של המזרח. בורלא היה בשבילנו הארץ-ישראלי שבסופרים העבריים שבדור. הוא הוביל אותנו על פני סמטאותיהם של ירושלים, ירושלים של חלומותינו. הוא צייר לפנינו את הטיפוסים עשירי הגוונים של תושבי הארץ הוותיקים החיים בה מדורי דורות. בורלא חשף לפנינו, ילדי ישראל שבגלות אירופה, את סודותיו של המזרח הקסום."  (מעריב, 13.6.1969).

מיצירותיו של  בורלא תורגמו לאידיש ולאנגלית. בורלא היה סופר פורה, בעל סגנון חם ועשיר-צבעים, שיצר במשך 50 שנים רצופות (1919-1969). מיצירותיו הנודעות: 'בלי כוכב' (1920, 1937), מחיי הבדווים, 'אשתו השנואה' (1928), 'נזרה', 'בקדושה' (1935); 'מערכות', 'נפתולי אדם' (1929); 'בת ציון' (1930, 1931); 'עלילות עקביה' (1939), זיכה אותו בפרס ביאליק; 'כיסופים', 'מאבק' (זיכה אותו בפרס אוסישקין). על מפעל חייו זכה בורלא  בפרס ישראל.

לשונו של בורלא

בורלא היה בקי בכל רזיהן ומכמניהן של לשונות גיבוריו. לשונו הקולחת, השואבת מן העברית הספרדית,  הֶעשירה הן את הלשון העברית והן את הספרות העברית באמרות כנף ומשלי חכמים שתירגם מספרדית ומערבית ושיבץ ביצירתו. תרומתו הלשונית של בורלא ללשון העברית היא גדולה וראויה להיחקר. הוא הכניס ללשון העברית את העברית הספרדית הדשנה והצבעונית הרוויה סממני פולקלור מזרחי, המשובץ אמרי-חכמים ומשלי-עם מתורגמים מערבית ומלאדינו – שפות שרווחו בזמנו. אם מנדלי עשה כן לגבי היידיש שהריק אותה ללשון העברית, בורלא תרם תרומתו בלאדינו ובערבית. אנו קוראים דיאלוגים בעברית צחה, שנתפרו ממקורם הערבי או הספרדי. למי שאמון אצל המנהגים, הפתגמים ומטבעות הלשון השגורים במרחב, אף שהדיאלוגים נאמרים עברית מקורם הערבי או הספרדי בולט.

 הנה כמה מהם:

"הבדואי יקח נקמתו אחרי ארבעים שנה – ויאמר: הקדמתי!" (אל בדוי יאכד תארו בעד ארבעין – ויקול: בכּרת). "האל יסתירנו" – אללה יוסתור; "רחוק מאיתנו" – באעאד מינה; "שלא ידע עולם" – לשון נקייה למי שלא ידע אישה; "הוי אנשי אמת" – יא נאס אל חלאל; "אחסה באלוהים מן השטן" – אעוזו בלה מן אשיטן; "האל ירבה טובך" – כַּתֵר כֵירַךּ; "יחליק האל דרכך"; "ילדים, אל הסוסים! רמחו!" (טוסו מהר כרומח); "גלוי לעין השמש" – אַשכָּרָה כַבָּר.

בורלא מביא גם לא מעט קללות אוטנטיות כמו: "ישחיר האל את פניו"; "יחרב ביתו"; "קללת אלוהים עליו".

כשדאוד ב'אשתו השנואה' רוצה להנעים לכלתו שתרגיש כמו בארץ מוצאה הוא אומר: "שתיקח 'פליזר' (נועם) ו'גוסטו' (חפץ) כמו במעונה," "ידיים מבורכות" – בינדיג'אס מאנוס!

יש והוא מביא ביטויים בתורכית, בערבית ובלאדינו במקורם ומוסיף בסוגריים את תרגומם העברי. הוא גם מביא טרמינולוגיה מקובלת באותם ימים ותרגומה העברי לצידה, כגון 'הקימאדה' (כינוי לכנסיית הקבר), אבוקטו (עורך דין), פורסינטו (אחוזים למאה), אוונטאג'י (ערום).   אשוגר (נדוניה), 'בלנקיריה' ו'ריקמוס' (בגדי רקמה לנדוניה).

לחוקרי לשון, פולקלור ומסורות עממיות ואפילו חוקרי היישוב  הישן – ספריו של בורלא הם אוצר בלום של מידע השמור לטובת המתעניין. שפע החומר המשמש כאילוסטרציה לסיפור הבורלאי ומוסיף לו ארומה וטעם. ראוי הוא בורלא, שיצירותיו הנבחרות ישובצו בתוכנית הלימודים לא רק בשל יכולתו האמנותית של המסַפּר אלא גם בשל העולם המופלא שאיננו עוד, שבורלא נתן לו לבוש ספרותי ושימר אותו כיין טוב בין דפי יצירתו העניפה.

בן-ציון יהושע

המאמר ראה אור לראשונה ב'ירושלים – מאסף לדברי ספרות', כרך י"ט תשס"ג-2003), עמ' 230-221.

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ד"ר עילם ונעמן כהן מתדיינים על הפלוצים השונים. ביבי פה וביבי שם. אף כי מיליוני מוסלמים נהרגו כתוצאה מספטמבר אילבן, עדיין הם חושבים שהיה כדאי. כי כל העולם יודע עכשיו שהם לא אפס, שהם שווים משהו.

בזמן שאנחנו מתעמקים בבעיות הביצה שלנו, נראה שמכינים לנו את ההפתעה הבאה. והפעם אולי גם הפתעה גרעינית. אין בליבי ספק שאיראן חמושה בנשק גרעיני באמצעות צפון קוריאה. גם אחרים בוודאי מקדמים את הנושא.

נדרשות הערכות רצינית כנגד ההפתעה הבאה.

מאיר שרגאי

* דואר ישראל בתל-אביב השתגע. אחרי שסגרו את הסניף באבן-גבירול-קסטל וביטלו את כל תיבות-הדואר שם, שעליהן שולם לשנים מראש, מבלי להחזיר את דמיהן לשוכרים, הם מודיעים עכשיו על ביטול סניפי הדואר הגדולים ברחוב זמנהוף, ליד כיכר דיזנגוף, וברחוב קינג ג'ורג', וגם בהם עשרות תיבות-דואר קיימות, ובמקומם הם פותחים סניף חדש גדול בדיזנגוף סנטר.

מעתה כל תושבי הצפון הישן של תל-אביב, גם זקנים ונכים, שקיבלו דואר ודברי-דואר בסניפים שנסגרו, שהיו קרובים אליהם, יצטרכו לכתת רגליהם עד לסנטר!

שלא לדבר על עקירת כמחצית מתיבות-הדואר הציבוריות האדומות מהמדרכות באזור הצפון הישן, כך שאין כמעט היכן לשלשל מעטפות למשלוח.

לא נותר לנו אלא לאחל כל רע ופשיטת רגל לדואר ישראל! אתם מצפצפים על האזרחים הנזקקים לשירותיכם, ומתעללים בהם! אתם שירות רע, ומִסכנים העובדים שלכם!

* כבר עתה ברור כי כל מפעל הרכבת הקלה בגוש דן, העולה הון וממרר את החיים לחלק מהעסקים והתושבים, יפשוט את הרגל ולא יצמצם כהוא זה את השימוש ההמוני ברכב פרטי – אם לא יותר לרכבת לפעול שבעה ימים בשבוע, כדרישתו המוצדקת וההגיונית של ראש העיר תל-אביב רון חולדאי!

חרא על המיעוט הדתי המונע תחבורה ציבורית בשבת כי הוא ממילא לא נזקק לה – אבל נהנה להתעלל במרבית אזרחי ישראל החופשיים שזקוקים לתחבורה ציבורית בשבת!

* שלא תהיה לכם שום טעות: שרה נתניהו זה הרבה-הרבה יותר גרוע מכל ההוריקאנים, השיטפונות ורעידות האדמה באמריקה!

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל