פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1278

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

שנה טובה שנת תשע"ח: 140 שנים לייסוד פתח-תקווה, 100 שנים לסיום מלחמת העולם הראשונה ו-70 שנים למדינת ישראל

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ז באלול תשע"ז, 18 בספטמבר 2017

עם הצרופות מ"גנזים": יונה וולך. זלדה. מכתבה של יונה וולך.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אסתר ראב: חביות היין במרתף ביתו של יהודה ראב. // יוסי גמזו: לַיְלָה בְּטַאבָּה. // אורי הייטנר: 1. בעד הנגד. 2. צרור הערות 17.9.17. //  יהודה דרורי: החוק הקיים "עוקף" בג"צ. // אוריה באר: "זאת היתה שפלות של בווין שר החוץ" – במלאת 70 שנה ל"אקסודוס". // ד"ר ארנה גולן: רומן על ארכיון, תעלומה ודילמות מוסריות, על סיפרה החדש של שרה קרני, "בצל עיקבותיה". // אדיבה גפן: יונה וולך וזלדה. מן הבלוג של "גנזים". // הדסה מור: סודות של נשים במשפחה. ההצגה "אימא אמרה שאסור" בתיאטרון הבימה. // מרדכי הרכבי: בג"צ כופה עצמו באופן לא חוקי. // לקראת יובל ה-140 לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של העלייה הראשונה, זהבה בן-דב (שטמפפר): סיפורי אגדות. [ציטוט]. // תקוה וינשטוק: צמח חודש אלול: קיקיון מצוי. // משה כהן: משה נגבי לא ייתן פתחון-פה למתנגדים לאקטיביזם השיפוטי. // בני ציפר לתקשורת: יום יבוא ותבקשו סליחה על היחס שלכם לזוג נתניהו. [ציטוט]. // אלי מייזליש: סיימתי את החלום לנסוע לאמריקה. // ברוך תירוש עונה לרב יצחק נריה על הגיוס. // אהוד בן עזר: "דרכים ראשונות" לחנוך בז'וזה, 1965. המאמר פורסם לראשונה בירחון "מאזניים" בחודש נובמבר 1965, לפני 52 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

אסתר ראב: חביות היין במרתף ביתו

של יהודה ראב בפתח-תקווה

מתוך הכרך "כל הפרוזה" של אסתר ראב שיצא לאור בהוצאת אסטרולוג, 2001.

"שמעתי את המיית הריקנות של הארץ"

מראה המושבה היה עצוב קצת. הבתים היו רחוקים זה מזה וסגורים, והתריסים על-פי-רוב מוגפים; האנשים היו חדשים בארץ, הסתתרו מן השמש ומן החמסינים. והתנועה היתה גם כן שונה מאשר היום. ראשית כל, רכבו על חמורים, ולא היתה כל תנועה של רכב; והאנשים הלכו בצורה אחרת, תנועות אחרות עשו, תנועות של עבודה.

היה עושה גדרות אחד, זקן, שממנו התרשמתי מאוד, שקראו לו שמול יוסל. שמואל יוסל. השמות היו כולם ביידיש. דיברו יידיש, כמובן. והוא היה זקוף ובלט מבין כולם. ויחד עם זה היה מאוד יהודי, זקן גדול עם פיאות. והיה הולך וסוחב עמודים של גדר. אנשים אלה היו מיוחדים במינם, ואני חושבת שזה לא מקרה שהם היו מיוחדים. אני רואה אותם כמו תמונה של חלום, לגמרי בהתחלה, איך אנשים מתנועעים, ואיך הם מדברים, וכיצד כל זה אין לו שום רקע מאחוריו. בהיותי כל-כך קטנה, כבר הרגשתי שזה דבר שבא רק פעם אחת, בצילצול. הדיבור, לא רק מפני שהוא עברי, צילצל בחלל ריק; מסביב היה חלל ריק. אני הרגשתי את החלל הריק מסביב, שום יישוב אחר לא הורגש, לא שמעו שום דבר.

מאוחר יותר, זה היה כבר מאוחר מאוד, שמעו קצת מוטורים של הבארות בפרדסים. אבל אז, בהתחלה, הריקנות המתה. אני שמעתי את המיית הריקנות של הארץ. זה לא נידמה לי, ככה זה היה. ובלילה, אין כל ספק שהיה גם פחד מעורב בכל זה, פחד, בלילות היה פחד. אני זוכרת כיצד סגרת את התריס, סגרת את החלון, סגרת מפני שהיינו מוקפים שודדים; היו נכנסים לרפתות, מוציאים את הסוסים. זוהי הריקנות שהרגשתי סביבי.

סביבת פתח-תקוה היתה יפה. אינני יודעת, אולי מפני שהבתים היו ריקים. וגם, אצל ילד הדפים עוד לא כתובים, וכל מה שנחתם בהם הוא חזק מאוד וגם יפה. היה יפה. שורת ההרים ממזרח, הרי יהודה, היו בשלל צבעים. בכל שעה משעות היום ניראו אחרת, כל שעה היתה אחרת. מביתנו לא ראו את זה כל-כך טוב, כמו מן הגורן. הגורן היתה על גבעה. והאדמות, צבע האדמות השונה – צבע אדמה שחור, אדמת החמרה האדומה, החולות, כל אלה היו גוונים חזקים לאין-ערוך. והיה גם הרבה ירק, היו כבר גדרות של שיטה ריחנית, מלאה פרחים קטנים צהובים.

*

ביתנו היה בית מיוחד. היה בו איזה כובד, יותר נכון – רצינות, והרצינות באה מאבי, יהודה ראב. הוא קרא הרבה והיה נאור מאוד, וגם יהודי, הוא החזיק ביהדות, אבל היו לו עם בוראו עסקים שלמים. אבא היה איש מורכב מאוד, מופנם ומורכב, והיתה לו מעין פרוגרמה ביחס לישראל, ביחס לארץ.

ראשית כל, הוא התקרב אל הגויים, אל הגרמנים, שישבו במושבות בארץ לפני פתח-תקוה. היתה שרונה, ומאוחר יותר וילהלמה. והשפה היתה שגורה בפיו, והם היו ידידים שלנו, איזה ידידים! – היינו באים אליהם בחגים שלהם, ואנחנו ידענו את כל חגיהם, ובחגים שלנו הם היו באים אלינו. ואבא חלם על כפר בדמות וילהלמה. כפר של איכרים, מפַלחי-אדמה ואנשים יסודיים, מדורות. וכפר כזה היה קשה לעשות עם אנשי פתח-תקוה, שקצתם חנוונים, ובכל זאת הושפעו מהגרמנים הרבה מאוד.

אבא, בחריש, היה הכוח, בה"א הידיעה. הוא חרש לא רק בפתח-תקוה, הוא קיבל עבודות חריש בקבלנות, ומאוחר יותר עשה מכך מקצוע. בימים ההם היו חורשים במאנז'. זה היה הטרקטור של הימים ההם: עשרה זוגות סוסים, רתומים זוג אחר זוג לשרשראות, והשרשראות הללו סחבו מחרשה, שהלהב שלה היה בגובה של מטר וחצי לערך. אני זוכרת שאבא לקח אותי פעם לראות את החריש ב"חמרה". הוא לא היה גבוה. הלהב של המחרשה היה גבוה ממנו. ואני זוכרת כיצד המחרשה הבהיקה בשמש והוא עמד על ידה, הלך מזוג סוסים אחד לשני, ולא צעק עליהם. הוא דיבר איתם. הוא דיבר, לחש להם, אינני יודעת אם זו היתה הונגרית, או קריאות מיוחדות להם, היתה לו איזו שפה, הוא היה הומה כזה: "אוממ... דיו, דיו..." – הוא לא צעק עליהם אף פעם, לא הרים שוט, הוא עבד בלי שוט, וככה הוא חרש. ואחר-כך קיבל בקבלנות עבודות חריש אצל ערבים, או אצל גרמנים, בדיוק לא אזכור, בסביבות ירושלים.

אבא היה חדשן בחקלאות. נסע לסוריה והביא את ה"באקיה" למספוא, כי היתה זו תקופת ה"מחלבות". וכן הביא פרות מדמשק, וחלם על "קונסוים פרַאיין", חנות משותפת לאיכרים, מעין "תנובה". כלי-עבודה היו בידיו ככלי-נגינה, כל-כך תואמות ובעלות קצב נעים היו תנועותיו. הוא הדריך בפלחה ובנטיעות, גם בראשון-לציון ובגדרה, וידידיו היו לוליק פיינברג, אביו של אבשלום; ליבמן, חזנוב מגדרה. ומן העסקנים היה בידידות עם מרדכי בן הלל הכהן, עם ליבונטין, עם פרופיסור בודנהיימר, וארבורג ודיזנגוף, הכל בענייני היישוב. עם וילקנסקי האגרונום ישב שעות ושוחח על ענייני חקלאות.

בשעות-ייאוש שכב על הספה, ספת עץ חומה, בלתי מרופדת, ולראשו כר הקש שלו, שהיה מסמל את ההסתפקות במועט, חוסר-הנוחיות, ולפעמים גם אבל. היה רובץ הדוק-שפתיים על ספת-העץ החומה. ספר מספריית ליברכט בידיו, ספרים מתורגמים ומקוריים בגרמנית, והוא שקוע עד איבוד-חושים בקריאה. זו היתה שכרות ממש, ואמא היתה זועקת ובוכה – "מה נאכל?" – והוא אינו נע ואינו זע. – חברו הקרוב ביותר היה לייבל סלומון, שיכור מופלג, אבל באבא לא דבק אפילו גרגיר אחד מהרגל זה. הוא – רק מספרים היה משתכר.

את מחלת-הלב שלו קיבל אבא באסיפה אחת במושבה, שבה התנגש עם [בן-דודתו] יהושע שטמפפר. זה היה התקף-לב קשה, ואבא היה חולה שנים רבות. הימים היו ימיו של הרופא ברנשטיין-כהן, ובלילה היה בא ועושה לאבי זריקת "קאמפור", וכל הבית נתמלא מריחה. ואני הייתי יוצאת למרפסת ובוכה, ואימי שותקת. דווקא בזקנותו כמעט שנעלמה מחלה זו ממנו, והיה מתאונן רק על איבוד חוש השמע, הריח ויתר החושים.

*

אני חייתי את החקלאות בבית. אבי היה לוקח אותי אל שדה השעורה, למדוד את השעורה על פי הגובה שלי. אני הייתי נכנסת לשדה, הוא היה רואה עד אנה השעורה מגעת אליי, ואחר כך, בבית, מודד את זה עליי במטר, בסנטימטרים.

אבי היה חקלאי בחסד עליון, בייחוד במשק המעורב, בזה הצטיין. לא היה חסר לנו דבר בבית. היו תמיד שתי פרות חולבות ברפת, כל מיני ירקות, זה היה נפלא. אבל, משק מעורב בתור מקצוע לכולם, שזה יכניס לפרנסת הבית? לא. ראשית כל, לא כולם ידעו להית איכרים כאלה. אצל אבא זה היה משהו בתוך הדם, מין דבר כזה. הלא הוא גדל בכפר. אולי מדורי דורות חיו אבותיו בהונגריה ככה, אינני יודעת דברים רחוקים יותר על המשפחה שלנו.

אחר-כך, פתאום, משק מעורב ופלחה – זה לא טוב, וצריך – כל המושבה הולכת ומתחילה לנטוע כרמים, כן כרמים; הדבר היה גם בהשפעת הברון. הברון התחיל לתמוך במושבה, ומכיוון שהיה מושפע מהדוגמה של צרפת, שהיין הוא הענף, בה"א הידיעה, של צרפת, כל מיני היין, והשמפניה, שנוצרים בה – אז הוא רצה לעשות גם פה ארץ של ענבים ושל יין, ושל תולעי משי. כן, היו לו כל מיני חלומות ביחס לארץ, הוא היה איש גדול מאוד. זכוכית. דיזנגוף הקים בית-חרושת לזכוכית, שבניינו עומד עד היום בטנטורה.

והתחילו לנטוע כרמים, וזה היה דבר נחמד. זו היתה תקופה נפלאה. אני זוכרת את הבציר. וגם בחורף, כשאבי היה לוקח אותי לכרמים בעת שזומרים את הגפנים. זו היתה תקופה יפה מאוד. ופתאום באה פילוקסרה – מלה יפה מאוד, מצלצלת, ובבית ישנה זכוכית-מגדלת גדולה כזו, ואבא קורא לי: "בואי-בואי תראי!" – אני מסתכלת, ואני רואה הרבה חיות קטנות, ירוקות-ירוקות-ירוקות, ואחריהן – העלה כולו אכול.

הפילוקסרה פרצה, ואת היין לא יכלו למכור. אין כרמים. כל פתח-תקוה, ראשון-לציון, רחובות, שטחים של כרמים היו, וזה יפה, זה כל-כך יפה, זה יותר יפה מהפרדסים. ובחצר עומדת עגלה, רתומה לשני סוסים, והסלים מלאים מוסקאט שחור.

והכל היה מלא, איזו מין תנובה, הארץ ענתה באופן כל-כך נפלא על כל מה שעשו לה, כאילו חיכתה. ולא נתנו אז כל-כך הרבה זבל, והעיבוד לא היה מאה אחוז. ואני זוכרת שמות על הענבים: מוסקאט, סמיניון, והכל היה בצרפתית. והנה, היין פשט את הרגל. אין. ודיזנגוף כתב אז לאבא שלי: "זוהי ואנדאליות לכרות, לעקור את הכרמים." החליטו לעקור את הכרמים, את כל הכרמים שבארץ. והוא כתב – זוהי ואנדאליות. אני לא ידעתי מה זו ואנדאליות, אבל אני בכיתי מפני שיעקרו את הכרם. וכך נעקר.

אחר-כך באה תקופה של שקדים. שקדים מוכרים, ואיטליה חיה משקדים – והתחילו לנטוע שקדים. ושטחים נפלאים בחורף הופכים לשלג, וזה כל-כך יפה. ובמרפסת עומדים עשרה שקים של שקדים, שקים גדולים כאלה, ופח שקדים עולה שני בישליק. שני בישליק הם כמו עשר אגורות. עכשיו אני קונה שקיק של שקדים בשבע לירות. ואנחנו אוכלים שקדים, ומשמינים מזה. זה בריא. זה מאכל נפלא.

והנה, אי-אפשר למכור את השקדים, אין, אין קונים. זה לא נמכר. לא הצליח. ותמיד עומדים בפני שוקת ריקה! – אין מה לאכול, ממש, אין לחם. וכבר אי-אפשר לחזור אל המשק המעורב, האדמות האלה כבר אינן, כבר אי-אפשר, זו כבר תקופה אחרת.

אחר-כך, פתאום, נסעו לתורכיה; בתורכיה איזורים שלמים, נופים שלמים, חיים מטבק. והתחילו לגדל טבק. ויושבים ומשחילים את עלי הטבק על מחטים וחוטים, ומייבשים אותם, וכל החצרות מלאות בטבק. וזה מחניק. וזה לא מצליח. אין. וכל פעם יש פרה פחות ברפת, ויש לחם יותר גרוע, ויש בגדים יותר גרועים. הכל יורד, יורד, יורד. זה ממש עלינו, על בשרנו – אין במה לשלם שכר-לימוד בבית-הספר.

אחר-כך, פתאום, עלה-נכנס איזה ג'וק לאיכרים, והם נוסעים ליפו ומתחילים להתעניין בפרדסים של הערבים. ביפו אפנדים יושבים וגורפים כסף מן הפרדסים, שולחים פרי למארסיי, וממארסיי הפרי הולך הלאה; שולחים אנשים שלהם, אלה מוכרים שם את הפרי, והאפנדים חיים מן הפרדסים. אז גם אנחנו נעשה פרדסים! – כל החצרות מתמלאות ריח ריקבון של לימונים מתוקים. – ובמושבה מתווכחים על איזו כנה להרכיב את השאמוטי, זה הזן אשר יישלח לחוץ-לארץ.

והפרדסים, הם הוציאו את היישוב למרחב. אבל – זו כבר לא ארץ חקלאית, אלה כבר סוחרים, ו"פרדס", וסינדיקאט, ונוסעים ומוציאים כסף וגונבים! – גונבים גם כן, מה אתם חושבים, לא גנבו אז? גנוב גנבו.

*

סופר בעל-פה: 1977, בראיון שערך יואל רפל עם אסתר ראב, בנוכחות אהוד בן עזר, ושודר ב"קול ישראל" ב9.9.1977-, בשם: "ממלאבס עד פתח-תקווה, במלאת מאה שנה לאם המושבות".

עד שנת 1890 היתה פתח-תקוה מושבת פלחה. מאותה שנה החלו ניטעים כרמי גפנים, שהגיעו לשיאם ב1900-. העקירה התרחשה ב1907-, ובאותה שנה ניטעו כרמי השקדים. ב1894- נטעו פקידי הברון פרדס, ב1897- עברה היוזמה גם לידי אנשים פרטיים. ב1900- היו בפתח-תקוה 450 דונם פרדס, ב1911- – 1,000 דונם, ב1914- – 5,800 דונם, מושבת הפרדסים הגדולה בארץ. הפרדס של יהודה ראב ניטע בשנת 1903. פרשת שתילת הטבק התרחשה ב1922-, כבר בתקופת המנדט, כאשר ממשלת ארץ-ישראל ביטלה את האיסור של התקופה העות'מנית לזרוע טבק בארץ-ישראל. בתקופת הטבק אסתר כבר נמצאה בקהיר.

"פילוקסרה"

ענן שורה על הבית. משהו אפור ירד עליו. אני חשה באפרורית הזאת, חשה בה בכל יישותי, ואיני יודעת מה היא. אני רוצה לנער אותה מעליי ואיני יכולה.

הימים, ימי קיץ וימי בציר, כמובן – ובחצר: – לא גמלים מחרחרים ו"הרריים" זועקים, ולא עגלות טעונות סלי-ענבים; לא ריח תירוש של עינב ולא עטרן של גמלים. דממה גדולה ומשונה בחצר. ליד "שולחן-הכתיבה" יושב אבא, כפוף על איזה מכשיר. קוראים לו "מיקרוסקופ". סביבו עלי-גפן קטופים והוא מסתכל עליהם מבעד למיקרוסקופ וגונח. פניו אפורים. הוא קורא לאמא וגם היא כופפת את עצמה ומביטה – מסתכלת ומרצינה.

"גם אני רוצה לראות."

אבא מביט בי בעצב. אני מגיעה בדיוק בפניי עד שולחן-הכתיבה. אבא מגיש לי את המיקרוסקופ, שתחתיו מונח עלה-הגפן, ואני רואה מעין עדר של חיפושיות ירוקות, מתנועעות, רוחשות, עולות זו על זו.

"פילוקסרה," אומר אבי.

"פילוקסרה?" – אני חוזרת אחריו בעליצות. "איזו מלה יפה: פילוקסרה," ומתחילה לפזז ולרקוד.

אבא מביט בי בתוגה.

"אני אקרא לגור-החתולים שלי פילוקסרה."

אמא מהסה אותי בחומרה.

על גבי המיקרוסקופ צריך לעשות פנים כבדות. איזו מלה – כמו שיר. אבל פילוקסרה זה פרפר צהוב משתולל, ואני שרה לעצמי, "פילוקסרה, פילוקסרה." לכל מלה יש לי מנגינה, ולאט-לאט שוקעת התלהבותי ופתאום אני חשה שיש קשר בין המלה הזאת לבין השקט שבחדר, ואני משתתקת והעננה נחה גם עליי.

אחרי-כן מתאספים איכרים בביתנו בכל ערב, מעשנים בעצבנות, צועקים, מתווכחים, הולכים – ועשן ממלא את הבית.

אסיפה אחרונה. אבא עצבני. כך לא ראיתיו מעודי. הוא מכה באגרופו על השולחן. להחליט! – הרמת-הידיים נעשית בהיסוס, הפנים מכורכמים ואני נבהלת ובורחת אל אמא. היא בוכה. את הכרמ'ל הקטן לא נעקור. הכרמ'ל הנחמד שלנו נישאר. רק את הכרם הגדול נעקור.

"לעקור, למה? את הכרם הגדול והיפה עם שורותיו הישרות וכל המוסקאט הזה?"

"כן," אומרת אמא, "מוכרחים. היין לא נמכר, והפילוקסרה ..."

אני לא מבינה, אני שותקת. החצר שותקת. אפילו "דבח" נאלם ושותק. ענן ירד על הבית. בזקנו של אבא אני רואה פתאום שערות-שיבה. אמא קשרה את המטפחת והידקה אותה חזק-חזק. ראשה כואב לעיתים, אבל כעת כפי הניראה זו "מיגרנה" – עוד מלה, מלה עצובה. אי-אפשר לשיר אותה, אפשר רק לבכות אותה.

אני יוצאת את הבית והולכת אל דבח – הכלב הערבי בעל השיער המדובלל. אבל כשאני עצובה, אני שמה את ראשי על צווארו – וטוב לי בחברתו.

המרתף

המרתף שהשתרע מתחת כל הבית היה מעין אולם מוארך, קריר ואפלולי, מאוורר על-ידי אשנבים מקבילים, מסורגים.

אצטבא גבוהה, מטוייחת יפה, נמשכה לאורך קיר אחד ועליה היו מונחות, בזו אחר זו, חביות עבות-כרס, מסומנות בגיר אדום, מהן בעלות ברז, הנפתח ונסגר לפי הצורך, ומהן סגורות וסתומות בצידן בפקק-עץ עבה. על אחדות מהן היה כתוב שם היין ותאריך לידתו באותיות לטיניות: והB- הגדול של Bordeau היתה האות הלטינית הראשונה שנחקקה בראייתי. היו שם גם בקבוקי-ענק מזכוכית, נתונים בכלי-נצרים, בעלי שתי ידיות, להסעה; וחביות קטנות, שהיו מגרות את הסקרנות ביותר. הקנקן זעיר, משמע – תוכנו ודאי יקר מאוד. וכשנזדמנו בשעת פתיחתן היינו תוקעים את האף ומריחים ומרחרחים כגורים סקרנים – אבל דבר לא העלינו – רק ריח חריף, שגרם לנו סחרחורת.

לתוך חור החבית היו תוקעים צינור של גומי, מושכים קצת לתוך הפה, יורקים וממהרים להכניס את הצינור לבקבוק, העומד מוכן על הרצפה; והיין מבעבע ועובר מן החבית לבקבוקים המצטברים מסביב.

היין לא עניין אותנו אבל מיץ-הענבים הטרי, הקודם ליין, היה נפלא והכנתו העסיקה אותנו לא מעט: בתוך ארגז-עץ חזק היו נתונות כמה כברות של חוטי-ברזל, קלושות וצפופות יותר, ומעל לכולן רשת-עץ חזקה. לתוכן היו שופכים את סלי-הענבים, והדורך בענבים היה אחי הבכור; רגליו הארוכות היו, כפי הניראה, מתאימות ביותר לעבודה זו, ואנו היינו מלווים את הכנותיו במתיחות רבה. לראשונה היה נוטל את ציפורניו, לאחר זה היה רוחץ רגליו במים חמים, מסתבן, ומתקרצף, מנגב, ומשמן אותן בשמן-זית – ממש כאשר ייעשה לחלקי-מכונה חשובה, המתכוננת לפעול. את מכנסיו הישנות והמכובסות יפה היה מפשיל ממעל לברכיו (מכנסיים קצרות עוד לא היו נהוגות אזי), ובכוונה רבה, וביראת-קודש, היה נכנס לארגז המלא ענבים, ואז החלה הדריכה. אנו הבטנו עליו בהערצה: שעות על שעות נעו רגליו באותו קצב, ללא-ליאות, ולאט, לאט, האדימו רגליו. המיץ ניתז על בגדיו, ובגרשו מעליו את הזבובים נתלכלכו גם פניו באדום; וכך היה נע תחתיו, אדום כולו, והיה מטיל עלינו אימה באפלולית המרתף.

המיץ היה נוזל בזרזיף דק לתוך גיגיות, שעמדו מסביב, מלאות מיץ אדום שריח חמצמץ עלה ממנו, ואנו דולים ספלים-ספלים ומריקים לפינו. פתאום היה אחי קופץ מתוך הארגז, כשד, רץ אל הברז ושוטף מעליו את האודם ואת אפלולית-המרתף, ושוב היה כאחד מאיתנו.

במרתף היתה אצטבא מיוחדת לכדי-החלב הערביים, כדי-חרס שחורים, שתחתית שלהם דקה, ובה היינו מבשלים את חלב-הפרות שלנו לשמנת צהובה ודחוסה. לאורך הקיר, על הרצפה, עמדו ג'ארות [כדי-חרס] גדולות מלאות דבש-אזוב ודבש-תפוזים, הכל לפי העונה, וערימות-ערימות של מסגרות מלאות דונג, מן הכוורות שבחצר.

בבוא הבציר היינו מורידים למרתף את הכדים הנמוכים, העגולים והכרסתניים, שתוכם מזוגג זיגוג קשה ואדום, והיינו ממלאים ריבת-ענבים, זו הריבה השחורה הכבדה, שהיינו רודים אותה בחורף גושים-גושים שחורים ומסוכרים; חוטי-ברזל דקים היו מתוחים מקצה אחד של המרתף עד קצהו השני, ממש מתחת לתקרתו, שהיתה עשוייה קורות-עץ עבות, שתי-וערב; ועל חוטים אלה היינו תולים בסוף הקיץ את אחרוני ענבי המוסקאט הלבן, אשכולות-אשכולות של ענבר שהיו משתמרים כל חודשי-החורף, על טעמם ועל בושמם. בפינה אחת היו מסודרים שורות-שורות של פטישים, משורים, מזמרות גדולות וקטנות וריח ברזל קר נדף מהן.

ליד הכניסה שבמרתף עמדה מערכת-גיגיות-נחושת עצומה: שש במיספר, למן הגדולה – שהכילה את כל כביסת המשפחה – ועד לקטנטונת, כולה לבנה, אשר שימשה ללישת בצק-הלחם. מערכת-גיגיות זו היתה משמשת לנו מעין קסילופון, או עוגב. במקל-חזרן היינו מקישים עליהן והיינו מוציאים מקירבן צלילים דקים ועבים, ולפעמים היינו מצרפים אליהם את קולנו בזמר שהבאנו מבית-הספר. הדוד היה לו באס מדהים, וכשהיה מגיע תורו, היתה אמא צועקת מעל המרפסת:

"להפסיק!"

אבל אוי למי שסרח וזכה פעם לעונש: באישון-לילה היה מושלך למרתף זה.

ואני זכיתי בו פעם אחת ויחידה: הושלכתי בעצם הלילה למבוא. הדלת נסגרה, המפתח השמיע חריקה, והדלת נעולה.

הירידה למרתף היתה עשוייה אדמת חמרה פשוטה ועליה נשתטחתי לכל אורכי: טחב וריח-יין עלה מעמקי המרתף, וחשיכה גדולה וקור ירדו עליי. בכיתי זמן רב, התייפחתי עד לאפיסת כוחות והשתתקתי; ופתאום, מבלי משים, נגעה רגלי בגיגית אחת והיא השמיעה צליל רך, נגעתי בה שוב, והתחלתי מזמזמת בלאט, לעצמי, איזה זמר מתוק אשר עלה מתוך גרוני, מתוך חזי, מכל יישותי. חלצתי את הסנדל והקישותי בו בגיגית, ושרתי משהו לא ידוע, משהו שלא שמעתי מעודי, שעלה לפתע, חם וצלול, לאחר הבכי. מצאתי עוד גיגית בחשיכה והתחלתי "לנגן", לשיר וללוות עצמי.

וככל שהעיזותי להרים את קולי יותר ויותר – כן הרגשתי שהנני מתקרבת לסליחה הגדולה, ושקולי נשמע במרומים, ובמרומי-הבית. המרתף נתמלא קול זמר עז ורם; כל קרביי נשתפכו בו. ליוויתי את עצמי בדוד ובגיגית הקטנטונת. הבאס השתפך לתוך הצלילים הדקים של הגיגית הקטנטונת, חסד גדול ירד עליי – – – ולא שמעתי בהיפתח דלת המרתף – – – שתי זרועות חמות הקיפוני, הרימוני ונשאוני למעלה, כשאני רדומה-למחצה.

ה"כֶּרמְ'ל"

שמרנו על ה"כרמ'ל" (הכרם הקטן), זה שהיה במרכזה של המושבה, עשרה דונם של גן-עדן, וכנראה שליבו של אבא לא נתן לעוקרו. כשהיה נפתח השער ל"כרמ'ל" – שם חיבה לכרם, הייתי נופלת כמו לתוך ים של ירק וצל, ממש שוחה בו. שתי שקמות עתיקות-יומין שנמצאו במקום זה עם בואו של אבא לפתח-תקוה, נשמרו בקנאות רבה ונכללו ב"כרמ'ל", תאנות מסועפות וייתכן שגם הן עמדו שם כבר לפני נטיעת הכרם – הכרם היה נטוע כולו מוסקאט שחור, מוסקאט לבן (זה כבר לא קיים בכלל בארץ) והעיקר "איזבלה", וביידיש קראו להם "איזאבעלער", קשה לתאר את בושמו וטעמו של זן זה – מאוחר ולאחרונה מצאו אותו בכרם שברחוב ביל"ו, שהיה כולו מזן זה. היה בו מריח הדבש והפלפל, מעורבים בריח-שושנים – הוא היה מאחר להבשיל והיה בו מריח סתיו בחוץ-לארץ – כאילו טעם גשם –

והתאנות גדולות, סמירנאיות, נדמה שאבא הרכיב אותן לכאלה, לבנות גדולות, אחת בלבד היתה ממלאה את פיך מיץ ובושם של מסטיק, והשחורות היה בהן ריח ערבי, בהחלט.

בכרם זה תפש אחי הבכור [ברוך] את הגנב היהודי הראשון בפתח-תקוה, את "אברהמל'ה גנעב", כך קראו לו, והוא דווקא בן משפחה מכובדת – כשהוא ממלא סל ענקי מתנובת הכרם. הם נאבקו, שני בני פתח-תקוה, והגנב נשך את אחי בחזה.

מקומו של הכרמ'ל היה בין השוק הישן לרחבת פינסקר. זמן רב עוד עמדה שם שקמה אחת, וכעת גם זו נעקרה, ומר בטון מולך ללא גבול.

* * *

יוסי גמזו

לַיְלָה בְּטַאבָּה

"הכּל סביבנוּ היה מסתורין המשתוקק להיחשֹף."

(פּרימוֹ לוי: "הטבלה המחזורית")

אוֹר הַיָּרֵחַ עַל עוֹר הַיָּרֵךְ

כְּמוֹ עַל הַדְּיוּנוֹת שֶל טַאבָּה.

אַבָּא, קוֹרֵא בִּי בְּלִי קוֹל, מִבְּשָׂרֵךְ,

בְּנִי שֶעוֹד טֶרֶם הֹרָה בָּךְ

וַאֲנִי נַעֲנֶה לוֹ כַּהֵד בַּמְּחִלָּה

אֶל הַקּוֹל הַזּוֹעֵק לְעֶזְרָה בָּהּ:

מַה, יֶלֶד, מַה? אֲבָל הוּא, בְּלִי מִלָּה,

רַק בּוֹכֶה אֵלַי: טַע אוֹתִי,

טַע בָּהּ.     

חֹשֶן הַחֹשֶךְ מַגְחִיל כּוֹכָבָיו

לֶשֶם, סַפִּיר וּבָרֶקֶת                  

עוֹד מֵחֶטְאָם שֶל אָדָם וְחַוָּה

וּפִרְיָם הָאָסוּר. אַתְּ נִדְלֶקֶת

מִן הַחֵטְא-לֹא-לַחְטֹא הַזֶּה, זֶה שֶגָּבָה

אֶת עֶלְבּוֹן שְנוֹת אִשֵּךְ הַמֻּחְנֶקֶת 

בִּמְזֻמָּן שֶל הַלַּיְלָה הַזֶּה שֶרָוָה

אֶת צְמָאֵנוּ בְּשֹקֶת הַשֶּקֶט.

וְהַפְּרִי הַמֻּתָּר הַזֶּה דְבַש לְמָתֹק

וְאָפֵל, וְאָפִיל, וַאֲפִלּוּ

הַדְּמָמָה לֹא עוֹצֶרֶת בָּהּ כֹּחַ לִשְתֹּק

וְהִיא שָרָה אוֹתָנוּ כְּאִלּוּ.

וְכָל-כָּךְ מֻפְלָאוֹת הֵן דַּרְכֵי הַגּוֹרָל

שֶפִּתְאֹם, כְּמוֹ אָבָץ עִם נְחֹשֶת,

הוּא עוֹקֵר כָּכָה שְתֵּי בְּדִידֻיּוֹת מִסְּגוֹרָן

וּמַתִּיךְ מֵהֶן

יַחַד שֶל אֹשֶר.

כַּמָּה עֹבֶש מֻדְלָח בַּיֵּאוּש שֶנִּקְוָה,

כַּמָּה זֶרַע נִשְחָת שֶל חֲלוֹם קְצוּץ-כְּנָפַיִם

הוֹבִיש בִּי כָּל וָאדִי נִחָר שֶל תִּקְוָה

בַּסָּהַרָה שֶל שְנוֹת-בִּלְעֲדַיִךְ.

כַּמָּה רֹעַ מֻרְעָל אַרְסֶנִיק-עֶרְגוֹנוֹת

יֵש בַּבּוֹר שֶל יוֹסֵף וּבַבְּלוֹף שֶל מוֹלֶדֶת

אִם יֶלֶד צָרִיךְ אֶת עַצְמוֹ לְגַנּוֹת

עַל שֶאֵין הוּא אֶחָד מִן הָעֵדֶר.

וְכֵיצַד מְחַרְפֵן אוֹתְךָ כָּל הָעוֹלָם:

תִּתְיַשֵּר, תִּתְפַּשֵּר, תֵּרָגַע נָא

עִם הַמֵּילֶא שֶל אֵלֶּה שֶכָּל מַזָּלָם

הוּא שֶאֵין לָהֶם פַאטָה מוֹרְגָאנָה.

שֶאֵינָם מְגָרְדִים אֶת הָעֶּצֶב הַזָּב

בְּחַרְסָן שֶל כְּמִיהוֹת זְרוּיוֹת מֶלַח

וְאֵינָם מוֹדְדִים עַל רַגְלֵי הָאַכְזָב

אֶת נַעַל-הַזְּכוּכִית

הָאֲבוּדָה שֶל לִכְלוּכִית

הַהִיא, שֶאֶת בִּכְיָהּ שָנִים רַבּוֹת כָּל-כָּךְ בָּכִית

וְלֹא יָדַעְתּ שֶשְּמֵךְ הוּא סִינְדֶּרֶלָה.

וְלֹא יָדַעְתּ שֶאַּתְּ הִיא הָאַחַת שֶאֵין בִּלְתָּהּ

שֶבָּהּ, בִּנְמַל סְפִינוֹת הַגַּעְגּוּעַ

הַלֵּב עוֹגֵן סוֹפִית כְּבֵן אוֹבֵד עַל סַף דַּלְתָּהּ

שֶל אֵם שֶיַּתְמֻיּוֹת אֵין סוֹף הָגוּהָ.

שֶל מַשֶּהוּ נֶחְלָם כָּזֶה, שֶמֵּת לְהִתְאַיֵּש

וְשוּם יֵאוּש עוֹד לֹא כְּפָאוֹ לִשְכֹּחַ

שֶאִם עוֹד יֵש חֲלוֹם אָז גַּם חֲלוֹם הוּא אֵיזֶה יֵש

אִם יֵש לוֹ מַמָּשוּת כָּזֹאת שֶל כֹּחַ.

לַיְלָה בְּטַאבָּה. עוֹד יֵש אַגָּדוֹת

שֶצּוֹמְחוֹת אַף עַל פִּי שֶגָּדַעְנוּ.

לִפְעָמִים אֱלֹהִים עוֹד מַחְזִיר אֲבֵדוֹת

שֶאִבַּדְנוּ מִבְּלִי שֶיָּדַעְנוּ.

לִפְעָמִים עוֹד נִגְלִים מִסְתּוֹרִין שֶעָצְמוּ

מִפִּשְרָם שֶחָמַק וְאֵינֶנּוּ

בְּאוֹתָן שְמוּרוֹת טֶבַע שֶלֹּא נֶעֱצְמוּ

מֵעוֹלָם בַּמִּדְבַּר הַנּוֹאָש הַזֶּה, צְמוּא

הַשָּרָב הַלּוֹהֵב

הַבּוֹעֵר עַד כְּאֵב

בִּשְמוּרוֹת הַחֲלוֹם שֶל עֵינֵינוּ.

כְּמוֹ יַם סוּף הַכָּסוּף שֶכִּסּוּף לֹא יָסוּף מִדָּכְיוֹ, מִבִּכְיוֹ הַמָּלוּחַ לָנֶצַח,

הַשָּב וְלוֹקֵק, עַקְשָנִי וְשוֹקֵק, בִּלְשוֹנוֹת אַדְווֹתָיו אֶת הַחוֹל

וּמֵמֵס בִּלְחָשָיו אֶת לֵב-אֶבֶן-טְרָשָיו שֶל שוֹבֵר-הַגַּלִּים הַנִּנְעָץ בּוֹ כְּפֶצַע 

וּפֶתַע, בְּלִי רֶתַע, מוּל שְחוֹר סִילוּאֶטָה שֶל רֶכֶס אֱדוֹם מֵרָחוֹק

נִצָּת לוֹ כָּמוֹנוּ, כְּמוֹ נֵס לֹא מֻפְרָךְ 

וּמַחְזִיר נִצְנוּצֵי קְרִיצוֹת עַיִן 

לְסַהַר בָּשֵל הַזּוֹרֶה בְּאוֹר רַךְ  

קוֹנְפֵטִי שֶל כְּלוּלוֹת עַל הַמַּיִם.

כָּל מַבְרִיחֵי הַחֲשִיש שֶבְּעַקַבָּה לֹא יִתְחָרוּ לְעוֹלָם

בַּסַּמִּים הַקָּשִים שֶל גְּבָרִים וְנָשִים שֶבְּשָׂרָם מְנַגֵּן לָהֶם פֶּרַע

אֶת סִימְפוֹנְיַת הַדָּם שֶאֵינֶנּוּ נִרְדָם וְחוֹמֵר לוֹ, שִכּוֹר מִמְּחוֹלָם

שֶל הַצּוּף וְהַדְּבַש הַבּוֹרְאִים מֵחָדָש אֶת הֻלֶּדֶת הַפְּרִי מִן הַפֶּרַח. 

 אֶת רוּחָם שֶנָּשְבָה מִחִידַת מַלְכַּת שְבָא שֶשְּלֹמֹה מֵעוֹלָם לֹא פִּצֵּחַ,

 חִידָה שֶאַף הוּא, הֶחָכָם בָּאָדָם, לֹא יָכוֹל לָהּ, אַחַת וִיחִידָה:

אֵיךְ זֶה שֶדַּוְקָא שָעָה שֶהָרַאצְיוֹ סָבוּר שֶהוּא קְלָף מְנַצֵּחַ

יֵש עֻמְקֵי יָם

 וְאִשָּה

 וְגוֹרָל

 שֶאוֹתָם לְעוֹלָם לֹא נֵדַע...

יוסי גמזו

* * *

אורי הייטנר

1. בעד הנגד

התמוטטותה של הילרי קלינטון בטקס הזיכרון לאירועי 11 בספטמבר, בעיצומה של מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, עוררה דיון שהתמקד בשני נושאים: מצבה הבריאותי של קלינטון ושאלת אמינותה. אולם בפרספקטיבה של שנה, אפשר לראות באירוע סימבול לקריסת מה שהילרי קלינטון מייצגת.

אירועי 11 בספטמבר 2001 היו מכה קשה לכל מה שארה"ב מייצגת. טראומה שהעם האמריקאי טרם התאושש ממנה. קומץ מחבלים מוסלמים חמושים בסכינים (!) מוטטו את ה-סמל, בה"א הידיעה, של האמריקאיות, מרכז הסחר העולמי. סמל של הפאר, העוצמה, הגודל, הכוח הכלכלי, התרבות האמריקאית, הקפיטליזם האמריקאי, הרוח האמריקאית. הסמל הזה התמוטט כמו מגדל קלפים.

שבע שנים מאוחר יותר, התחולל המשבר הפיננסי שהיה מעין השלמה של אותה קריסה, קריסת עולם תרבותי, עסקי, פוליטי שייצג את האמריקאיות.

הקריסה הכפולה הזאת עירערה את הביטחון והאמון של האמריקאים במדינתם, בתרבותם, בעוצמתם.

הילרי קלינטון, שיותר מכל אדם אחר מסמלת את הממסד האמריקאי, את המדינה האמריקאית, התמוטטה בטקס הזיכרון לקריסת מרכז הסחר העולמי, והיה בכך מעין סמל מטרים לקריסתה בבחירות.

הילרי קלינטון היתה מועמדת בעייתית של המפלגה הדמוקרטית – בלתי פופולרית, חסרת כריזמה ולוקה באמינותה. אך מעל הכול, היא סמל הממסד שאיבד את אמון הציבור. ממסד מסואב, נהנתני, מושחת, משלב קשרי הון, שלטון ועיתון במובן המאוס ביותר של המושג.

תומכיה של קלינטון ראו בה את מייצגת הרוח האמריקאית ומגִנה עליה מפני מועמד המערער עליה באישיותו ובדעותיו. אולם בעיני חלקים רחבים בציבור, היא ייצגה את הממסד השנוא והמאוס.

המשבר האמריקאי, עשוי היה להעלות מנהיג אלטרנטיבי שיציע חזון גדול, אופק חדש, "ניו דיל" של המאה ה-21. אך בבחירות הללו לא הוצגה חלופה כזאת. מול נציגת הממסד עמד איש השנה תשע"ז, דונאלד ג'ון טראמפ.

טראמפ לא הציג שום חזון, שום דרך, שום תוכנית. מה שהוא הציע, זה את הנגד. נגד הממסד השנוא, נגד הממשל, נגד האליטות המסואבות. הבחירה בו היתה הצבעה בעד הנגד.

וכיוון שהיתה זו הצבעת מחאה אנטי ממסדית, כל אותן תכונות שבעטיין, במצב אחר, מועמדותו היתה נתפסת כבלתי אפשרית, והוא היה נחשב בלתי כשיר לנשיאות – דווקא אותן תכונות הן שבנו אותו. כאשר הציבור מורד בנורמות, זו עשויה להיות שעתו של הבלתי נורמטיבי.

טראמפ הוא בלתי נורמטיבי. הוא דמגוג, פופוליסט, גזען, מיזוגן, גס רוח, שקרן, מסית, מפיץ שנאה. ודומה שהוא לא נבחר למרות תכונותיו אלה, אלא בזכות אותן תכונות.

ולכן, כל מה שעלול היה לרסק מועמד לנשיאות במציאות אחרת – לא הזיז שערה בבלוריתו המוזרה של טראמפ. העובדה שבמשך שנים האיש העלים מס בשיטתיות, במקום שתפסול אותו מכל מועמדות לגיטימית, שיחקה לטובתו. כאשר ההצבעה היא הצבעת מחאה ושנאה נגד המדינה, הממשל, הממסד – המיסים נתפסים כתחיבת יד גסה של הממסד לכיסו של האזרח הקטן, למען האינטרסים של הממסד. וכך, העלמת המס השיטתית של טראמפ נתפסה כהוכחה לחוכמתו וליכולתו לנצח את הממסד השנוא.

כאשר המחאה יצאה נגד תרבות הפוליטיקלי קורקט הקיצונית של הממסד, הנתפסת כתרבות שקר והימנעות מאמירה ועשיה של הנחוץ מטעמי תקינות – גסות רוחו של טראמפ, כולל הסרטון המציג את גישתו הבזויה והמבזה לנשים, נתפסה כאלטרנטיבה לפוליטיקלי קורקט. וכך, אותו שקרן מוּעד נתפס כאמין, כיוון שהוא דוגרי, אומר מה שהוא חושב, ללא סינון של תרבות, של נימוס, של מותר אדם מן הבהמה. הוא לועג לנכה על נכותו, לועג למשפחה שכולה שחורה וכו' – וזה נחשב כדוגרי, כאמין, לעומת תרבות ההסתרה של הפוליטיקלי קורקט.

וההכרזות על כך שלא יכיר בתוצאות הבחירות אם יפסיד, שבכל סיטואציה נורמלית היתה שמה קץ בו ביום למועמדותו, התקבלה כמובנת מאליה בידי תומכיו, שאי אמונם בממסד גורם להם להאמין בכל תאוריית קונספירציה, מופרכת ושקרית ככל שתהיה. אילו טראמפ היה מפסיד, המוני תומכיו היו מאמינים לו שהבחירות נגנבו.

זאת היתה מהות הבחירות לנשיאות ארה"ב. בחירות שלא הוצב בהן שום חזון חדש, של עתיד אמריקאי מבטיח. בחירות בין ממסד מושחת ושנוא הנאחז בקרנות המזבח ומעמיד לנשיאות את סמלו המובהק, לבין דמגוג שהצליח להמשיג לבוחרים את שנאתם לממסד ולגלם בעיניהם את הנגד.

היו אלה בחירות קשות. בלי עתיד, בלי תקווה, בלי חלום.

אדם כדונאלד טראמפ אינו ראוי להיבחר לנשיא. במציאות נורמלית, הוא לא היה נבחר. היה משהו בעיתוי הבחירות, שגרם לו לנצח.

המשהו הזה הוא שמונה שנות שלטונו של אובמה. אובמה היטה את ארה"ב שמאלה מדי, באופן חד וקיצוני מדי. בחירת טראמפ היא ריאקציה לשלטונו של אובמה. אובמה היה החטא. טראמפ הוא העונש.

הרגע המביך של תשע"ז, היה צילום הסלפי האינפנטילי שאורן חזן כפה על טראמפ, בעת נחיתתו של נשיא ארה"ב בנתב"ג. באותו רגע, הערכתי מאוד את נתניהו, שגילה כושר איפוק מדהים כשלא העיף סטירה למוקיון הזה, שכך בייש את מדינת ישראל.

לא הייתי מציין את האנקדוטה הזאת, אלמלא דבריו של חזן לנשיא. "כולם אומרים לי שאני טראמפ הישראלי."

מביך מביך, מגוחך מגוחך, אבל... באמת, לפני שנים מעטות טראמפ לא נחשב לרציני יותר מאורן חזן.

כאשר הוא הודיע על התמודדותו הוא נחשב לקוריוז. כאשר הוא החל להוביל בסקרים, נאמר שזה ביטוי למצב רוח, אבל בקלפי אנשים ינהגו ביתר רצינות ואחריות. כאשר הוא החל לנצח בפריימריז של המפלגה הרפובליקאית, דומה היה שמדובר בסך הכל במדינות זניחות, אבל כשנגיע למדינות המשמעותיות, מועמדים נורמטיביים, רפובליקאים אמיתיים, ינצחו. וכך, כנגד כל הציפיות והסיכויים, הוא זכה במועמדות המפלגה שהוא כל כך שונא ושהיא כל כך שונאת אותו, שהוא כל כך זר לערכיה, למסורתה ולדרכה. וכמועמד הרפובליקאים הוא רץ לבחירות בתור הריאקציה למציאות שהבוחרים רצו למחות נגדה.

דונאלד טראמפ לא ניסה להצטייר, במערכת הבחירות, כדמות נשיאותית, כי הוא הבין, בחושיו המחודדים, שהבוחר אינו רוצה דמות נשיאותית, אלא דמות אנטי נשיאותית.

אמנם רוב הבוחרים נתנו את קולם לקלינטון, אולם בחירות מתנהלות על פי כללי משחק, ועל פי כללי המשחק של הדמוקרטיה האמריקאית, ניצחונו של טראמפ כשר לחלוטין.

לא בכדי, אני מייחד את עיקר המאמר לניצחונו של טראמפ בחירות ולא לפועלו כנשיא. הוא מכהן זמן קצר מכדי להעריך את כהונתו. מה שהפך אותו לאיש השנה, הוא ניצחונו המדהים.

ובכל זאת, פטור בלא כלום – אי אפשר.

מרגע שטראמפ נבחר, הוא הנשיא. הוא נושא באחריות, והאחריות מחייבת.

רבים מאוד קיוו שהוא ישכיל להמיר את התכונות שגילם במערכת הבחירות, בתכונות של אחריות, מחויבות ורצינות.

בנאום הניצחון שלו, הוא השליך מאחורי הגב את טראמפ המועמד, ונשא נאום נשיאותי. נאומו עורר תקווה, שגישה זו היא סימן לבאות. 

אולם בנאום ההכתרה שלו הוא חזר לסורו. היה זה נאום בחירות לעומתי, מתלהם, בלתי נשיאותי ובלתי ממלכתי. עם כל אותה רטוריקה פופוליסטית וסיסמאות דמגוגיות. והפזמון החוזר – "אמריקה תחילה". הסיסמה המסורתית של הבדלנים האמריקאיים, שבה הם השתמשו בהתנגדותם להצטרפות ארה"ב למלחמה בהיטלר. סיסמה זו היא היפוכה של סיסמה אחרת של טראמפ – "להחזיר את אמריקה לגדולתה." עד היום לא ברור איזו מן הסיסמאות הללו מבטאת את דרכו.

הוא פתח את כהונתו במתקפת צווים נשיאותיים מהירה, ללא כל הידברות ומהלכים פוליטיים, ומהר מאוד נוכח שהדמוקרטיה האמריקאית מציבה בפני הנשיא איזונים ובלמים, ואין לו מנדט מוחלט לעשות ככל העולה על רוחו.

דומה שהוא מנהל את ארצו ואת העולם באמצעות ציוצים מתלהמים ולעיתים מביכים בילדותיותם, בטוויטר.

ממשלו מצטייר כקן הקוקיה. מינויים תמוהים של אנשים לא מתאימים שבעיקר מתקוטטים זה עם זה, מתפטרים, מתפוטרים ומפוטרים בקצב רצחני.

אולם לאחרונה הוא מינה אדם רציני מאוד, הגנרל ג'ון קלי, לראש הסגל, כדי שיעשה סדר בבלגן. יש לקוות, שזה סימן למעבר ממחלות הילדות, להתנהלות רצינית של הבית הלבן.

ההתנהלות המוזרה עד כה, המלחמה האובססיבית בתקשורת, השקרים היוצאים מפיו השכם והערב והכל בצל חקירת החשד להתערבות רוסית בבחירות, מעלים ספק באשר לכשירותו של טראמפ לתפקיד.

זאת, דווקא שעה שהעולם נמצא תחת איום קשה, האיום הגרעיני הצפון קוריאני. לעת הזאת דרוש נשיא אמריקאי אחראי, רציני, נחוש, בעל עצבי ברזל, היודע מתי לגלות תקיפות ומתי גמישות. ספק רב אם טראמפ ניחן בתכונות הללו.

האיום הצפון קוריאני הוא מילכוד. כל צעד שיעשה מול משטר מטורף, פנאטי וחמוש בנשק גרעיני זה, עלול להיות הרה אסון. וראוי לציין שלא טראמפ יצר את המציאות הזאת, אלא הוא ירש אותה מקודמיו, לפחות מאז ביל קלינטון, שבמדיניות חלשה וכנועה אפשרו את גירעונה של מדינה מטורפת.

האתגר הגדול של טראמפ, עשוי להיות סיכול התגרענותה של מדינה יותר פנאטית ויותר מטורפת מצפון קוריאה, בירת האיסלמיזם הג'יהאדיסטי, איראן.

הירושה הקשה ביותר שקיבל טראמפ מקודמו, היא הסכם מינכן 2, הסכם הגרעין האיראני. הסכם זה, ששם קץ למשטר הסנקציות שכמעט מוטט את כלכלת איראן ועשוי היה להביא אותה להפסקת תכנית הגרעין אף בלי להשתמש בכוח נגדה, הפך את איראן למעצמת סף גרעינית ברשות ובסמכות של העולם.

טראמפ עשוי להיכנס להיסטוריה כמנהיג גדול, על אף תכונותיו השליליות הרבות, אם יצליח לשים קץ לתוכנית הגרעין האיראני, הסכנה הגדולה ביותר הניצבת בפני האנושות במאה ה-21.

לשם כך, בראש ובראשונה, עליו לבטל את הסכם הגרעין. נכון, ההסכם מחייב את ארה"ב, ואין היא יכולה לבטל אותו סתם כך, ללא עילה, באורח חד צדדי (אם כי טראמפ עשה זאת באשר להסכם עם קובה, שהיה דווקא אחד המעשים המוצלחים ביותר של אובמה). אבל במקרה הזה, יש סיבה. האיראנים מפרים את ההסכם, ויש לארה"ב לגיטימציה מלאה להודיע שהוא בטל ומבוטל.

אם כך ינהג טראמפ, ולא רק בביטול ההסכם אלא במהלכים דיפלומטיים וכלכליים נחרצים ואם יהיה בכך צורך גם בצעדים צבאיים לסיכול התגרענותה של איראן, תהיה זו תרומה גדולה לאנושות ולמדינת ישראל.

ובאשר ליחסו של טראמפ לישראל.

יש לציין שטראמפ נבחר לתפקידו כשהוא נעדר כל הבנה במדיניות חוץ, כולל בענייני המזה"ת.

בראשית מערכת הבחירות, יצא טראמפ נגד הסיוע לישראל, ואמר שידרוש מישראל לשלם תמורתו. זהו קעקוע אחד מיסודות הברית בין ארה"ב וישראל.

בהמשך הדרך הוא לא חזר על אמירה זו. להיפך, הוא התבטא בידידות רבה כלפי ישראל.

במערכת הבחירות הוא הציג שתי הבטחות הנוגעות לישראל, אחת סמלית ואחת מהותית. הסמלית, היא שביקורו הנשיאותי הראשון יהיה בישראל. המהותית היא העברת שגרירות ארה"ב לירושלים.

בניגוד מפורש להבטחתו, ביקורו הראשון לא היה לישראל אלא לערב הסעודית. המונרכיה הדיקטטורית התיאוקרטית, המשליטה בכוח את השריעה, כולל ענישה פיזית ככריתת ידי גנבים. המדכאת את הנשים, כולל איסור יציאה של נערה או אישה מביתה ללא ליווי אביה, אחיה או בעלה וכולל איסור על נשים לנהוג. מדינה שלאורך שנים תומכת בטרור ומממנת טרור.

ובהגיעו משם לישראל, התהדר טראמפ שהוא עמד בהתחייבותו, ובביקורו הראשון מחוץ לארה"ב הוא ביקר בישראל...

אבל האמת היא שזה לא באמת חשוב. לעומת זאת, הפרת ההבטחה המהותית בהחלט חשובה. טראמפ לא היה המועמד הראשון לנשיאות שבמצעו הובטחה העברת השגרירות לישראל, אולם איש לפניו לא ייחצן אותה כהתחייבות הבחירות המרכזית בנוגע לישראל. מדובר בצעד מהותי וחשוב ביותר, שעשוי לשים קץ לאנומליה, שבה ארה"ב אינה מכירה בבירתה של בעלת בריתה וידידתה הקרובה, כבר שבעים שנה.

טראמפ נבהל מאיומי הערבים והפר את ההתחייבות הזו. לא היתה זו הפרה פאסיבית, אלא אקטיבית. בתי הנבחרים חוקקו כבר לפני שנים רבות חוק המורה על העברת השגרירות לבירת ישראל, וכדי שהחוק יתבצע, כל שנדרש מהנשיא הוא לא לעשות כלום. אלא שהנשיאים האמריקאיים, אחת לחצי שנה, חותמים על צו המורה לדחות את ביצוע החוק. וגם טראמפ, כמו קודמיו, חתם על הצו, תוך הפרת התחייבותו.

בימין הישראלי היתה ציפיה גדולה שטראמפ יתגלה כנציג מועצת יש"ע בבית הלבן. לא היה כל שחר לציפיה המשיחית הזאת. האמת היא שטראמפ דבק במדיניות העקבית של כל נשיאי ארה"ב (כמעט) מאז מלחמת ששת הימים – נסיגה ישראלית לקווי 4 ביוני 1967, עם תיקוני גבול קלים. אמרתי כמעט, כיוון שהיה חריג אחד, בוש הבן, שקיבל את עמדות ישראל בנוגע לצירוף גושי ההתיישבות לישראל ולגבולות בני הגנה לישראל (כלומר שליטה ישראלית בבקעת הירדן) ובלי לדרוש בתמורה "חילופי שטחים". לאחר עלייתו לשלטון של טראמפ, כתבתי שהמקסימום שניתן להשיג ממנו הוא אשרור מסמך בוש ושעל הממשלה לפעול למימוש הישג כזה. נכון לעכשיו, טראמפ רחוק משם. וכשהוא מדבר על "הדיל האולטימטיבי הפנטסטי," הוא מתכוון לדיל במתכונת המדיניות האמריקאית המסורתית.

עם זאת, הוא רחוק מהאובססיה של אובמה נגד ההתנחלות, שהעיקה על מערכת היחסים בין המדינות. שגרירת ארה"ב היילי, היא ידידת ישראל ומנהלת ביד רמה דיפלומטיה פרו-ישראלית באו"ם, שלא נראתה כמותה שנים רבות. אישיותה של היילי היא חלק מן העניין, אך את המדיניות קובע טראמפ, ויש לזקוף זאת לזכותו.

מבחן הידידות לישראל, של טראמפ, יהיה בראש ובראשונה יחסו לגרעין האיראני. הרטוריקה שלו בנושא האיראני מעודדת. אולם הוא כבר גרם נזק ביטחוני חמור לישראל, כאשר בהתבטלות מול פוטין, נתן ידו להסדר בסוריה, המאפשר דריסת רגל לצבא איראן בסוריה.

טראמפ הוא נשיא בתחילת דרכו. תחילת הדרך אינו נותנת לנו סיבה להיות מעודדים באשר להמשכה. ואף על פי כן, יש לו עוד למעלה משלוש שנים לתקן ולהוכיח את עצמו.

2. צרור הערות 17.9.17

* איזונים ובלמים – שיטת המשטר הדמוקרטית מבוססת על איזונים ובלמים בין הרשויות. הבקרה השיפוטית של בית המשפט על החקיקה, כולל היכולת לפסול חוקים הסותרים את החוקה (וחוקי היסוד בישראל הם חוקה בהתהוות), הם מרכיב חשוב במערכת האיזונים והבלמים הדמוקרטית. אולם פסילת חוק היא נשק יום הדין. השימוש בה צריך להיות במשורה, נדיר ביותר. זילות השימוש בכוח הזה בידי בית המשפט, פוגע הן במעמד בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו והן ברשות המחוקקת המייצגת את הציבור שבחר בה.

מערכת איזונים ובלמים נועדה למנוע עוצמת יתר לאחת הרשויות. גם את עוצמתה של הרשות השופטת יש לאזן. ולכן, יש מקום לפסקת התגברות, המאפשרת לכנסת להתגבר על פסילת חוק. אבל גם היכולת הזאת חייבת להיות מרוסנת, שלא תסרס את בית המשפט.

התגברות על פסילת חוק ברוב של 61 ח"כים, כפי שהציע בשעתו שר המשפטים דניאל פרידמן, עושה צחוק מהביקורת השיפוטית, כיוון שמשמעותה היא, שהקואליציה תוכל להתגבר על כל פסילת חוק באופן אוטומטי.

אחזור על ההצעה שכבר הצעתי פעמים אחדות בעבר: ניתן יהיה לפסול חוק של הכנסת רק ברוב של 2/3 משופטי בית המשפט העליון, בהרכב של 9 שופטים לפחות. ניתן להתגבר על פסילת חוק, ברוב של 2/3 מכלל חברי הכנסת.

עדין לא ברורים פרטי הצעת חוק יסוד החקיקה שמגבשים השרים בנט ושקד, ומן הסתם מה שיציעו היום ישתנה במהלך החקיקה, כפי שקורה בדרך כלל. אך עצם העלאת הנושא לדיון ולגיבוש חוק חדש, חיוני וחיובי. ובוודאי שעצם חקיקת חוק יסוד חקיקה, המסדיר את מערכת היחסים בין הרשויות ואת דרכי החקיקה בישראל, הוא התקדמות משמעותית בגיבוש חוקה לישראל.

* אינו צד בעניין – בדיוק כפי שאין זה תפקידו של בג"ץ להילחם בעוני, להגן על גבולות המדינה ולנהל את יחסי החוץ של ישראל, כך אין זה מתפקידו להתמודד עם ההשתמטות הממארת של המגזר החרדי מצה"ל. זה תפקידן של הכנסת והממשלה, ואם הן אינן מבצעות את המלאכה, ולמרבה הצער הן אינן מבצעות את המלאכה, יש לנהל על כך מאבק ציבורי או להחליפן בקלפי. בית המשפט אינו צד בעניין.

* תהיה מלחמה – החרדים הגיבו על פסיקת בג"ץ באיום ש"תהיה כאן מלחמה." נו, ומי יילחמו במלחמה הזו? אלה שממיתים עצמם באוהלה של תורה?

* תינוקות שנשבו – כיוון שאנו בחודש הרחמים והסליחות, אני מנסה ללמד סניגוריה על החרדים הצעירים שמשתמטים מצה"ל, מההגנה על המולדת ועל חייהם של אזרחי ישראל. דבר הסניגוריה היחיד שאני מוצא, הוא שהם תינוקות שנשבו.

* במקום שבעלי תשובה מתגייסים – מה איחוליי לשנה הבאה עלינו לטובה למשתמטים החרדים? שיחזרו בתשובה.

* הציונות החדשה – תגובה אוטומטית על פסיקת בג"ץ בנושא השתמטות החרדים, של פעיל ימין (בפייסבוק): "בג"ץ הכריז מלחמה על הציונות." הבנתי. ציונות = השתמטות מצה"ל. עולם הפוך.

אני נגד התערבות בית המשפט בנושא, למרות שאני תומך בתוכן הפסיקה. אבל זו החלטה ציונית ממדרגה ראשונה, בעוד ההשתמטות היא אנטי ציונית. אני נגד האקטיביזם השיפוטי, אבל החלטה זו מוכיחה שהטענה שבג"ץ אינו ציוני היא שקר נתעב. הרי בג"ץ יכול היה לפסוק, בשם זכויות האדם, שיש לקבל את ההשתמטות ההמונית של החרדים בשם "חופש המצפון" או משהו מהבליל הזה, מארסנל הממבו-ג'מבו הפסאודו-ליברלי. אך הוא העדיף פסיקה ציונית ביטחוניסטית.

* קצת סדר בבלגן – קרולינה לנדסמן, מן הבולטות בדבוקת שוקן, פירסמה פשקוויל של תמיכה בלתי מסויגת בהשתמטות החרדים. זאת, כדי שלא יהיו עוד דתיים בצה"ל. גם ככה יש יותר מדי וזה מסוכן. והיא כבר התגלגלה לעופר וינטר שאותו כינתה בפרץ של שנאה "מח"ט הג'יהאד היהודי" (ונתנה על הכינוי הנתעב קרדיט לחברה לדבוקה, אורי משגב), לברוך גולדשטיין ויגאל עמיר. הרי החיילים הדתיים הם ברוך גולדשטיין ויגאל עמיר, לא?

לצד פשקווילה, הופיע מאמר מצוין של ישראל הראל, מן הדוברים הבולטים והרהוטים של הציונות הדתית, שגינה בתוקף את השתמטות החרדים מגיוס לצה"ל. הוא השמיע קול ציוני דתי, ההולם את דרכה של הציונות הדתית.

וכיוון שלעיתים היוצרות מתהפכים, הדף הזה דווקא עושה סדר בספקטרום האידיאולוגי של החברה הישראלית. השמאל הרדיקלי האנטי ציוני תומך בהתלהבות בהשתמטות החרדים והציונים בכלל והציונים הדתיים בפרט מתנגדים בתוקף להשתמטות החרדים.

* הברית המוזרה – מוסי רז, ישראל אייכלר ומשה פייגלין מציעים לבטל את גיוס החובה ולהקים צבא "מקצועי". האמת היא שאני לא ממש מופתע מן הברית המוזרה הזאת, של שופכי התינוק עם המים.

* האידיאולוגיה החדשה של הליכוד – משה כהן ("חדשות בן עזר" 14.9.17) כתב: "'ליכודניקים חדשים' מתראיינים באמצעי התקשורת, אני מאזין לדבריהם ושואל את עצמי מה מבדיל אותם מחברי מר"צ, כשהם מביעים אותן דעות."

יכול להיות שאני צריך להחליף רדיו, כי גם אני מקשיב לראיונותיהם של "הליכודניקים החדשים" בתקשורת, ולא מצאתי שום דמיון, לא צל של דמיון ולא צל צילו של דמיון בינם לבין חברי מר"צ. לא שמעתי אותם מצדדים במדינה פלשתינאית, לא שמעתי אותם תומכים בנסיגה מהשטחים, לא שמעתי אותם קוראים לעקור יישובים או להקפיא את הבניה בהתנחלויות, לא שמעתי אותם מטיפים להפרדת הדת והמדינה, לא שמעתי אותם מצדדים בכלכלה סוציאליסטית (האמת שבעניין הזה גם לא את מר"צ).

מה כן שמעתי? שמעתי אותם מתנגדים לאידיאולוגיה החדשה של "נאמנות למנהיג" ויוצאים נגד השחיתות. האם התנגדות לשחיתות היא "העמדות של מר"צ", לשיטתו של משה כהן?

אגב יש ליכודניק אחד, שבנאום באוניברסיטת בר אילן קרא להקמת מדינה פלשתינאית, שהתנצל בפני ארדואן על הפיגוע הטורקי נגד ישראל, שיחרר אלפי מחבלים בעסקאות שונות והתקפל במשבר הר הבית. אבל הוא ליכודניק אמיתי, כי אין כמוהו מגשים את האידיאולוגיה החדשה של הליכוד – נאמנות למנהיג. הוא באמת נאמן למנהיג.

* שיחדש – בעברית החדשה התנגדות לשחיתות = "צדקנות".

* היהדות על פי ש"ס – גנבים ונוטלי שוחד כשרים להנהיג את ש"ס. מי שהשתתף בחתונת אחיינו, חתונה חד-מינית, נדרש להתפטר.

* מזכיר תהליכים – בשבוע שעבר סיפרתי על אחד, שהשווה בפייסבוק את ישראל לנאצים (!), בעקבות פרשת המורה טלי מזרחי מערד, ומיד קיבל עשרות לייקים ותגובות תמיכה מתלהמות. חלף שבוע, והנ"ל, שכל מיני דברים מזכירים לו כל מיני תהליכים, כתב כמה הוא סובל בנסיעה ברכבת, כי יהודים מתפללים בה. בשפה אירופאית מסוימת זה נשמע יותר אותנטי.

* שקרנית – כל טענה שמופיעה בדו"ח המאחזים של טליה ששון היא שקר, כל עוד לא הוכח אחרת. על סמך מה אני קובע זאת? מנוולת שמסוגלת לכנות את ישראל "מדינת רשע המבצעת טיהור אתני," היא שקרנית חשוכת מרפא, וכל מילה שהיא אומרת או כותבת היא שקר, כל עוד לא הוכח אחרת.

* קשקוש קונספירטיבי – אמיר אורן, "הארץ", פרסם תאוריית קונספירציה מטורפת, על פיה המטרה של בגין בסיפוח הגולן, היתה לגרום למובארק לבטל את הסכם השלום ובכך להימנע מהשלמת הנסיגה מסיני (והפנטזיה ממשיכה לתקווה שהסורים יתקפו בתגובה ויספקו לישראל עילה לפלוש ללבנון).

היה באמת קשר בין עיתוי חוק הגולן לנסיגה מסיני, אך הקשר בדיוק הפוך מהקשקוש של אורן. כיוון שבגין החליט לספח את הגולן, הוא מיהר לבצע את ההחלטה לפני השלמת הנסיגה מסיני, כדי למנוע פגיעה בהסכם השלום. הוא ידע ששום דבר לא יגרום למובארק לסכן את קבלת כל סיני, ולכן ידע שהוא יעבור לסדר היום על סיפוח הגולן.

* איפה הסלפי – ביקרנו במוזיאון טיקטין לאמנות יפנית בחיפה. מוזיאון יפה ומעניין מאוד. אבל כיוון שיש בי משהו ילדותי, יותר מכל הממצאים במוזיאון, התרגשתי לראות בין באי המוזיאון את חתן פרס נובל פרופ' דן שכטמן.

איפה הסלפי? תשאלו. מה, אני אורן חזן?

* מזלו – תמכתי במועמדותו של פרופ' שכטמן לנשיאות המדינה, ואף כתבתי על כך בשעתו. אולם בבחירות, הוא קיבל קול אחד בלבד, קולה של ח"כ רות קלדרון.

בדיעבד, מזלו שלא נבחר. כך נחסך ממנו מסע שנאה והסתה, שיימינג ואלימות מילולית, מצד אויבי הממלכתיות.

מבין הפוליטיקאים שהתמודדו העדפתי את ריבלין והוא אכן נשיא מצוין. ואכן, מתקפת שנאה של אויבי הממלכתיות, היא מנת חלקו. כמי שבא מן המערכת הפוליטית, אני משער שהוא מחוסן יותר.

* שיחה בגל"צ - ביום ה' שעבר הוזמנתי לשוחח בגל"צ על פרשת "כי-תבוא". האמת היא, שנגררתי לוויכוח עם ניצן הורביץ על דחליל ההדתה-שמדתה ולא הספקתי לומר את מה שהתכוונתי. אבל אולי חשוב לא פחות לומר את דברי על הדחליל.

https://glz.co.il/%D7%92%D7%9C%D7%A6/%D7%AA%D7%95%D7%9B%D7%A0%D7%99%D7%95%D7%AA/%D7%9E%D7%A6%D7%93-%D7%A9%D7%A0%D7%99/%D7%9E%D7%A6%D7%93-%D7%A9%D7%A0%D7%9907-09-2017-1101/%D7%A4%D7%A8%D7%A9%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99-%D7%94%D7%99%D7%99%D7%98%D7%A0%D7%A8-%D7%A2%D7%9C-%D7%9B%D7%99-%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%90

* ביד הלשון: התפוטר – התפטרותו הצפויה של ח"כ גואטה מן הכנסת (אם לא ימצא פתרון פשרה) היא התגלמות המושג התפוטרות.

התפוטר הוא מי שנאלץ להתפטר. כלומר, לא התפטר מרצונו החופשי, לא פוטר בידי הבוס, אלא אולץ להתפטר. במקרה הזה – אי אפשר לפטר ח"כ, אבל הנהגת ש"ס הפעילה על גואטה לחץ שחייב אותו להתפטר.

אבי הביטוי הוא השר לשעבר ישראל גלילי. הוא המציא את הביטוי ב-1949, כאשר מפקדי הפלמ"ח התפטרו מצה"ל. הוא רצה להסביר שלא היתה זו באמת התפטרות מרצונם, אלא דחקו אותם למצב שחייב אותם להתפטר, ועשה זאת בביטוי היצירתי הזה.

הפועל התפוטר אינו קיים בעברית התקנית וגם בניין כזה לא קיים – אין בניין התפועל. אך ההברקה הלשונית קנתה שבת בעברית, והבניין הבלתי תקני נתן כנראה מענה לצורך לשוני, ולכן משתמשים בו גם לפעלים נוספים, כמו התנודב (נאלץ "להתנדב").

אורי הייטנר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-18 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

יהודה דרורי

החוק הקיים "עוקף" בג"צ

לא צריך חוק מיוחד ולא צריך עוקף בג"צ! יש כיום חוק במדינה שמחייב כל צעיר שהגיע לגיל 18 להתייצב לשירות לאומי . ממאגר המתייצבים בוחר לו צה"ל את מי שהוא זקוק לו וישנם גורמים אחרים (כמו משטרת ישראל, משרד החינוך ומשרד הבריאות) שבוחרים מהמאגר שנשאר את אלו הדרושים להם לפי התכנון הביצועי והכספי שלהם לשירות לאומי.

אין שום סיבה שבעולם מדוע צעירים חרדים וערבים לא יתייצבו! ההתייצבות פירושה: "אני אזרח מדינת ישראל ומוכן לשרת את המדינה." אין זה אומר שהמתייצב אכן יגוייס לצה"ל או יועבר לשירות לאומי.

בנקודה זו  ניתן לבנות מערכות שונות שיתחשבו בגורמים: בריאותיים, לימודיים, משפחתיים או דתיים, ולא יחייבו כל מתייצב לשרת. אבל, מי שמסרב להתייצב, לא ייאסר! רק שיש למנוע ממנו ביטוח לאומי! בנוסח: "אם אינך רוצה לתרום למדינה, המדינה לא חייבת לתת לך..."

האם בכוחה של הממשלה הזו ללכת בדרך כל-כך ברורה ופשוטה וכל-כך צודקת?

נאצים בשוודיה? הפתעה?

האם יש מי שמתפלא על המצעד של הנאצים השוודים ביום כיפור הקרוב בגטבורג שבשוודיה?

מדובר במדינה שהיתה התומכת העיקרית בתעשיית המלחמה הנאצית במלחמת העולם השניה. סגרה אז גבולותיה לפליטים, וידועה בעולם זה שנים רבות כאחת המדינות הכי אנטישמיות בעולם. שוודיה תומכת כספית בכל העמותות והאירגונים הנלחמים בישראל, לכן עד היום לא מובן לי מדוע אנחנו מחזיקים שם שגרירות, ויותר לא מובן לי, מדוע ישנם יהודים הממשיכים להתגורר בארץ מקוללת זו.

הנקמה היחידה שלי זה לראות כיצד ארץ מערבית זו איסלמה את עצמה לדעת, ותושבי עריה נתונים לפחד ברחובות משוד ואונס מצד כנופיות מוסלמיות.

פרס לפושעים ולעבריינים?!

נתבשרנו לאחרונה שהשרים שקד וארדן עובדים על תוכנית שתאפשר לשחרר אסירים לאחר שריצו את מחצית זמן מעצרם (במקום שני שליש).

הטימטום השילטוני והגלותי של ממשלות ישראל לדורתיהם מניח "שזה פשוט לא יפה להכניס יהודי מסכן לכלא..."

שרינו לא קולטים עדיין שהמאסר בכלא הינו עונש על פשע או עבירה ושזה לא בהכרח הפנייה למוסד שיקומי בתנאי בית-הבראה.

לאור התגברות הפשיעה במדינה, נראה שישנם פה לא מעט המאמינים שכדאי לעבור על החוק, כי לא רק האכיפה חלשה, אלא קיימת פרקליטות רחמנית המתכננת עיסקות טיעון מבישות,  ובבתי המשפט, עונשים  ממש מינימליים, ועכשיו, גם "מוסד שיקומי" וגם ריצוי חצי תקופת המאסר. האם השתגענו לגמרי?

[אהוד: מכינים חקיקה רחומה כדי להקל על העבריינית שרה נתניהו כאשר תרצה את עונשה ב"נווה תרצה"].

חקיקה נגד הסתה במסגדים

לפני מיספר חודשים חוקק בכנסת  "חוק המואזין" השולל מהאיסלם בארצנו את נשק ההתרסה שלהם בצורת רמקולי ענק על המסגדים, להזכיר לנו בקולות רועמים כי הם "אדוני הארץ"... היו חכי"ם ערביים שניסו להתחכם בהשוותם זאת לצפירת השבת ביום ששי אחה"צ... ואילו "יפיפי הנפש" שלנו טענו נגד החוק אמרו שכבר קיים חוק נגד רעש...

מכיוון אחר, ה"פיינשמקרים" שבין עורכי הדין, אלה הליברלים (שמאלנים), הבטיחו להיאבק נגד החוק, איום שכהרגלם, כמובן לא יצא לפועל...

האתגר החקיקתי העומד כיום לפיתחה של הכנסת מטרתו לחסום את ההסתה המוסלמית נגדנו המתבצעת מידי יום ששי על-ידי נושאי הדרשות במאות המסגדים ברחבי ארץ ישראל, אשר חלקם הגדול אפילו מקבל משכורות ממשלת ישראל!...

כולנו יודעים שההסתה מוליכה לאלימות ולרצח! ועד כדי כך ידועה עובדת ההסתה במסגדים, עד שהצורך הדחוף למנוע זאת, ייתכן אפילו ע"י חקיקת חרום בהוראת שעה, שתאמר ברורות שאין לשאת דרשות במסגדים מכל סוג שהוא! רוצים להתפלל, שיתפללו וזה הכול. (ישנן ארצות באירופה ששם מומשה הוראה כזו!...)  

הדמוקרטיה אינה מרשה הסתה, וכל הטענות כאן על "סתימת פיות" ו"זכות הדיבור..." כביכול, שוות לאפס כאשר הן ובאות לשרת את האוייב ואת הטרור.

וכאמור, מיספר ארצות במערב כבר זיהו בעייה זו. התירוץ הידוע של נושאי הדרשות שהם "בסך הכול מצטטים פסוקים מהקוראן" הוא טיעון תחמני ומסוכן. "פסוקי השטן" המצויים בתוך הקוראן קוראים להרג ולרצח לכל מי שאינו  מוסלמי, ובעיקר ליהודים ולנוצרים, וזו הסתה לשמה ולא ניתן להכחיש זאת, והדבר זוהה בוודאות ע"י בית המשפט העליון שלנו בהרשעתו את ראאד סאלח, מנהיג הפלג האיסלמי הצפוני.

אנחנו לא נתקן את הקוראן וגם יקשה עלינו לעשות צנזורה על דברי דרשנים, אבל ע"י מניעת הקראה של דברים שבהם קיימת הסתה במסגדים, נצליח להגביל בצורה משמעותית את הרצחנות הפרופוגנדיסטית-האיסלמית נגדנו ואת "חימום" הקהל לצאת לאלימות כלפינו.

יש בהחלט להוסיף לחוק,שכל הסתה הנשענת על מוטיבים דתיים אסורה גם מחוץ למסגדים. זאת כדי למנוע מתנועות איסלמיות שונות לעשות עצרות שינאה באיצטדיונים וב"אולמות שמחה".

ויש בנוסף לקבוע מעצרים מרתיעים לאלו העוברים על החוק, לרבות איבוד השכר מהמדינה ואפילו איבוד אזרחות. אגב, לשם "שיווי משקל" יש לומר שגם בבתי כנסת ובכנסיות ההסתה אסורה וברת ענישה.

דרושה פה העזה רבה מצד הממשלה, העזה שהציבור היהודי יתמוך בה ב-90%  לפחות, הממשלה חייבת לצאת להגנת הציבור, ולתת בזאת גם דוגמה לעולם המערבי, כיצד להתמודד עם האיסלם המסית-הרצחני, וטובה שעה אחת קודם!

[הכותב עסק בתקשורת מהכנסת לציבור במשך 20 שנה]

יהודה דרורי

* * *

אוריה באר

וטרן אנגלי: "זאת היתה שפלוּת של בווין שר החוץ!"

במלאת 70 שנה ל"אקסודוס"

שבעים שנה מלאו, בימים אלה, לגירוש אניית פליטי החרב והשואה "אקסודוס". ים של מאמרים, כתבות ספרים וסרטים נכתבו על הפרשה, ולא אחזור ואדשדש בפרשה, שאירעה בימי ילדותי הרחוקים. אזכיר רק מפגש קצר ומעניין, שאירע לי בלונדון בשנת 1985 או סמוך לכך.

היה זה לא רחוק מהפרלמנט. חיפשתי כתובת מסויימת, כנראה של אחד התיאטרונים בסביבה. עצרתי במבוכתי איש לבוש הדר, בגיל העמידה. הוא הקשיב לי בתשומת לב מרובה, הראה לי באצבעו להיכן עלי ללכת, ואחר פנה בשאלה.

"אתה ישראלי, נכון?"

"כן," השבתי.

"כן, הבנתי זאת למשמע המבטא שלך" אישר, והמשיך בשטף: "שמע, אני חייב לך ולכל הישראלים התנצלות. אני הייתי  על אחת האוניות שעצרו את 'אקסודוס' ומנעו ממנה להוריד את המעפילים שלכם בחוף בחיפה, ואני מצטער על כך עד היום. זאת היתה אכזריות ונבזות לשמה. אבל אני הייתי רק צוער צעיר אז, ומילאתי פקודות בחרוק שינים, אך נהגתי בעדינות כלפי הילדים בהם נתבקשתי לעסוק. בעדינות רבה.

"אני זוכר את הילד הקטן שנתתי לו סוכריה, והוא דחה את ידי בכעס. הבנתי אותו. שמע," המשיך בשטף דיבור לא אופייני לאנגלים קרי המזג. "כן, זאת היתה שפלות  של בווין שר החוץ באותם ימים. להתנהג כך ליהודים שחזרו מהתופת. עד היום זה לא מובן לי."

הוא לחץ את ידי בהתרגשות, ולא נרגע עד שהסברתי לו שאמצא את המקום, ואני מודה לו.

הוא היה נסער כולו, וגם לאחר פרידתנו, הביט אחריי רגע ארוך, כדי להיות בטוח שאני לא טועה בדרכי.

אכן, פגישה בלונדון, בצל אניית המעפילים "אקסודוס" מאותם ימים.

אוריה באר

אהוד: הטרור המוסלמי, השב להכות בקרונות הרכבת התחתית בלונדון [15.9], הוא התשובה ההיסטורית ההולמת לאנטישמיות של שר החוץ הבריטי המנוול ארנסט בווין, שסגר באמצעות הצבא, חיל האוויר וחיל הים הבריטיים את שערי ארץ-ישראל בפני פליטי השואה באירופה, וזאת כדי לנשק את התחת לערבים שהתנגדו לעלייה, אף כי ערבים זרמו לארץ-ישראל באופן חופשי מכל רחבי המזרח התיכון, ולימים החלו גם מהגרים אלה מכנים עצמם "פלסטינים", וכיום נדמה למשפחות המהגרים האלה כי הם נמצאים בארץ-ישראל מדורי-דורות, ואם הם, או מוסלמים אחרים, מהגרים ללונדון – הם מניחים בה לאות תודה פצצות.

* * *

ד"ר ארנה גולן

רומן על ארכיון, תעלומה ודילמות מוסריות

על סיפרה החדש של שרה קרני, "בצל עיקבותיה" הוצאת אופיר, יהוד-מונוסון, 2017, 300 עמ'.

וגם שאלה: היילכו יחדיו (אלא אם כן נועדו!) ברומן אחד סיפור מתח עם רקע היסטורי רב ערך, ריאליזם פרטני עם יסודות פנטסטיים וחטא כבד עם חמלה אנושית עמוקה?

כן, כי הם אכן נועדו, ובהצלחה!

סיפרה החדש של שרה קרני, המופיע כחמש שנים לאחר קודמו, "מרחב מחייה", מצטיין בהישג מיוחד, במיזוגם של יסודות מנוגדים לכאורה, וכדרך אגב גם בהעשרת הידע ההיסטורי שלנו על תקופה שידיעתנו בה מועטה, זו  שבין השואה להקמת המדינה, וכל זאת  תוך בניית רומן הנפרש כחתירה לפיענוחה של תעלומה ולכן הוא סוחף לקריאה, כשהמתח הולך וגובר.

כל זה מתרחש על רקע של מציאות יום-יומית בתכלית לכאורה, רגילה כביכול שברגילות, בשנים 1978-1980, ואף מתוארת במתרחש בה בריאליזם מדוקדק ומהימן. אלא שתוך כך הולך ומתפתח סיפור מתח תוך כדי חדירת יסודות בלתי ריאליים לחלוטין, כאלה החורגים מגדר החוקיות ה"סבירה" היומיומית, אך בהחלט משכנעים בהקשר הנידון. או אז, עם התפתחותה של העלילה ובמיוחד לקראת סופה, ניצבות הדמויות בפני  שאלות מוסריות כבדות משקל הנובעות מפיצוח התעלומה, והן מוליכות לדילמות קשות וחורצות גורלות, ולמרבה התדהמה של אנשים קרובים ויקרים. אז גם מתגלה הסיפור ברוב פניו, באנושיות ובחמלה שבו.

הכל מתחיל כאשר נפרשת לפנינו ראשית עבודתה של עמליה, בחורה צעירה מסיימת אוניברסיטה, המתגוררת עם הוריה בתל אביב אך מתקבלת לעבודה כחוקרת מתמחה בארכיון הירושלמי לחקר מחנות המעצר שהקימו הבריטים בקפריסין בשנים 1946-1949. למחנות האוהלים והצריפים הללו, שהוקמו במיוחד, גירשו הבריטים את פליטי השואה וניצוליה המיוסרים, שהגיעו מאירופה לחופי הארץ בספינות מעפילים רעועות ודחוסות, שאורגנו בעיקר על ידי אנשי "ההגנה" והפלמ"ח, וגורשו, לרוב לאחר מאבק נואש, למחנות בקפריסין.

כאן מדובר במחנות הקיץ שהוקמו באיזור פמגוסטה, ועל עמליה מוטל, כחוקרת צעירה, סקרנית ונלהבת, המוכנה לשם כך לנסוע מדי יום ביומו מתל אביב לירושלים, לחקור את נושא הילודה במחנות, את שמות התינוקות שנולדו בהם, להשלימם, לבדוק את פרטיהם ולאשרם. וכך, תוך כדי פרישת ראשית עבודתה, נפרש גם ההווי הפנימי המתרקם בין אנשי הצוות המצומצם והמסור של חוקרי הארכיון ומנהלו, כמו גם אופן השתלבותה הטבעי של עמליה בתוכו. במקביל, נפרשים גם חייה הפרטיים של החוקרת הצעירה, יחסיה עם הוריה השואפים לראותה מבוססת כלכלית במקצוע "ממשי", ובייחוד מערכת יחסיה המתפתחת עם אמנון, מרצה צעיר בראשית דרכו באוניברסיטת תל אביב, שאותו הכירה דרך חברתה ללימודים גילי, בת מושב חולות, המתגוררת עתה בירושלים. מתברר  שאמנון גדל מילדותו אצל דודתו דבורה במושב ועם בתה היחידה נסיה, כיוון שהוריו ניספו בתאונת דרכים קטלנית והדודה ניצולת השואה, שגידלה את בתה לבדה, אימצה אותו.

המציאות המתוארת בחלק הראשון של הרומן מעמידה, אפוא, מציאות שצביונה ישראלי טיפוסי וריאליסטי, לכאורה ללא שום סימפטום לבעייה כלשהי. אלא שכבר כאן, ממש עם ראשית עבודתה של עמליה, הגם שבקטנה וברמזים, חודר יסוד של מיסתורין, יסוד חידתי ונעלם ושיש לפענחו, הגובר ככל שהמחקר מעמיק ועמליה נסחפת לתוך המערבולת בלא להבין מדוע וסבורה שאך הסקרנות היא הגוררת אותה לכך.

יסוד המסתורין חודר בעדינות עם הופעת דמותה החידתית של יוליה בארכיון ופנייתה הישירה, העדינה תחילה אך בתחינה ההולכת וגוברת לעמליה, שכאמור נושא מחקרה הוא התינוקות במחנות המעצר. וכך היא גורמת לעמליה שתסכים לבקר בביתה ולהתוודע לחייה האישיים, ומתברר שהיתה מורה בירושלים והתאלמנה מבעלה עמוס בלא שזכו לילדים. אט אט מתברר ששרדה את השואה ונולדה לה תינוקת (אמנם בנסיבות קשות) לקראת סוף המלחמה אך היא אבדה לה שעה שיוליה חצתה בשלג את האלפים בדרך לאיטליה עם שרשרת פליטים במטרה להגיע לספינת מעפילים שתיקח אותם לחופי הארץ, והתינוקת לא נמצאה לה עוד. יוליה מסרבת להאמין שהתינוקת מתה ועם הגעתה למחנה המעצר בקפריסין היא שבה ומחדשת את מאמציה למוצאה, כי סימנים מסתוריים (שלא נפרשם כאן) מורים לה שהיא נמצאת סמוך לה, וסוף שהיא נכשלת במאמציה. עתה, לאחר עשרות שנים, עם ראשית המחקר בארכיון, יוליה אינה מרפה ממאמציה למצוא את התינוקת האבודה שכבר בגרה או לדעת  על גורלה ותולה את תקוותה בעמליה.

תוך כך ובמקביל מתפתחים שני מסלולים מרתקים: מצד אחד, גובר המתח לקראת לקראת פענוח תעלומת אובדנה של התינוקת כאשר תוך כך גם סודות נוספים שהוסתרו בעמל הולכים ונחשפים ודמויות נוספות נגררות בעל כורחן למערבולת. מצד שני נפרש מסלול החיים במחנות המעצר, שידיעתו הכרחית לפתרון התעלומה. לשם כך נמסר  אפילו התיאור הפיסי של המחנה והמבנים הארעיים שבתוכו, וחשוב מזה – המבנה החברתי הפנימי שנוצר, ההתארגנות הפנימית החשאית בהנהגת שליחי "ההגנה" והפלמ"ח שיוליה הולכת ומשתלבת בה. כמובן שנמסר דיווח גם על התינוקות שנולדים, על מורים שהוברחו מהארץ למחנות ועל החינוך שם, ובהכרח – על השמירה הבריטית על גדרות המחנה ועל דרכי ההערמה עליה, אחת שמהן היא העמדת פנים של זוג אוהבים המשוטט על יד הגדר. ואכן, ובדרך זו הולך ומתפתח הרומן בין יוליה לעמוס, בן קיבוץ שבעמק הירדן, ש"סודרו" לתפקיד האוהבים שהפך ל"תפקיד" חייהם.

ומעל הכל, הולך ומצטייר לעינינו תהליך  גיבוש רוחם של הניצולים הצעירים שאיבדו את משפחותיהם ועתה הם מגלים את הפוטנציאל החבוי בהם, כולל הכשרתם ללוחמים נועזים, לפעילים הדואגים לזולת ולעמם. תוך גם הם גם מגלים את היכולת הפנימית שלהם לאהוב ולבנות זוגיות איתנה. אכן, זו פרישה מרתקת ורבת ערך. ויש להדגיש, כל זה נמסר ללא רגע של "לימוד", הכל משולב בעלילה המתפתחת, והריאלי והמסתורי הולכים ומשתלבים יחדיו.

או אז נחשפת, ככתוב על עטיפת הספר האחורית, "דרמה אנושית מעצימה ומרגשת" והיא סוחפת, כאמור, לא רק את גיבורי הרומן אלא גם את סובביהם. רבים מהם נקלעים לדילמות מוסריות כאובות התובעות הכרעה חד משמעית וקשה בשל הידיעה כי יש בה כדי לחרוץ גורלות, כיון שביסודן מונחת השאלה הקשה על חשיפת האמת ומחיר החשיפה.

בשלב זה מתגלה הקו הנוסף המייחד את הרומן הזה. כי אף שפענוח התעלומה מוליך לגילוי כאוב של חטא כבד ללא אפשרות כפרה, הרי שהדמות החוטאת מוצגת במלוא החמלה והאנושיות בהבנת המניע, אף שללא סליחה, ובהבנת המחיר הכבד ששילמה בחייה. יותר מזה, תוך שאיפה לתקן את מהמעט שניתן אולי לתקן. ומאלף הדבר, עמדת חמלה אנושית זו על אף השיפוט המוסרי נגלית אף ביחס לדמויות "חוטאות" נוספות ואף משניות, כגון ברונק'ה  ניצולת השואה, ש"מכרה את חסדיה לבריטים" במחנה המעצר ואף עשתה זאת ברוח קלילה וללא ייחוס חשיבות רבה לשיפוט המוסרי. אבל היא עשתה זאת גם תמורת האפשרות שיתנו לשליחי ה"הגנה" להיכנס בסתר למחנות ולפעול, להציל, להבריח אנשים ואפילו "לרגל" אחר פעולותיהם של הבריטים. אף על פי כן כולם שפטו אותה לרעה, אבל יוליה היתה דווקא חברתה הקרובה וידעה לחמול ולהוקיר את קורבנה.

יותר מזה, שאלות עולות בעמליה עצמה לגבי חייה הפרטיים שלה. כחוקרת צעירה וסקרנית היא לא שיערה את תוצאות הדברים והשפעתם על חייה הפרטיים שלה, והיא עצמה נקלעת לדילמה מוסרית אישית העשוייה לקבוע את גורלה, ומאלף הדבר שאף היא כרוכה באובדן, גם אם שונה בהכרח. וכך היא עומדת במבחן כפול והחיים האנושיים מוצגים במורכבותם.

אבל איך אפשר לכתוב על ספר שבמרכזו חתירה לפענוח תעלומות, סודות ומתח, והרי "אסור" לגלות, לחשוף ולנתח את האירועים והדמויות המעורבות בהם ובעיקר – את פתרון התעלומה, השלכותיה וטיבן של הדילמות המוסריות שהפענוח מעורר בלא לפגום בהנאת הקורא ובדחף הקריאה? למעשה, זו אינה רק הבעייה שלי. זו מן הסתם הסיבה לכך שהכתוב על גבי העטיפה האחורית דובר בלשון מכלילה, הנמנעת מכל ציון קונקרטי של עניין כלשהו. ובכל זאת יש להדגיש כי אין זה ספר מתח במובן המקובל שבו "הטוב" פועל ללא לאות, במסירות ותוך ויתורים על עצמו, ולבסוף חושף את עושה העוול ומביא להענשתו הראוייה ולתיקון האפשרי של העולם.

אכן, כאמור לעיל, "הטוב" פועל כאן ללא לאות, אבל כל הצדדים אינם מושלמים באופן מוחלט, וכולם כואבים ולרוב  על לא כל עוול בכפם, והדברים מורכבים. כולנו בני אדם, אומר הספר בכאב וברחמים, לא כל שכן בתקופות של מצוקה קשה שהיא לעיתים מעבר ליכולת הסבל האנושי או לאפשרות של פיתרון. ואף שהכרח היה לחשוף את האמת ולו במחיר כבד, הרי אין לשכוח את האנושיות והחמלה גם אם הכפרה והסליחה אינן באפשר והתיקון" בספק.

ועוד. כזכור, הסיפור בנוי שלושה חלקים שכל אחד מהם קרוי על שם אחת הדמויות הנשיות המרכזיות: עמליה, יוליה ודבורה, ואם נתבונן בשאר הדמויות הקרובות להן, עולה פיתוי עז לערוך מדרש שמות ככל יכולתנו ללא גילוי הסודות ופענוחם.

ונתחיל בקל. גילי, חברתה של עמליה, אכן מצוייה לרוב במצב רוח עליז, ב"גיל", ואפילו קשיים אינם מעכירים לזמן רב את רוחה. לא פעם היא אפילו משמשת בתפקיד של פורקן קומי להקלת המתח.

עמליה לעומתה שקועה תמיד ב"עמל", היא חוקרת אחראית, מסורה ורצינית ולא פעם פוגעת בחייה האישיים, בייחוד ביחסיה עם אמנון, בשל היסחפותה למחקר התינוקות בקפריסין.

ואם כך, בולטת החריזה של שמה עם שמה של אם התינוקת שנעלמה, הלא היא יוליה, ששמות שתיהן בעלי אותה סיומת (היש בכך גם רמז שזו עבודת קודש?).

לעומת זאת, אימה ציפורה, המפעילה עליה, באהבה אמנם, לחצים לעסוק במקצוע מכניס יותר, שמה חורז עם שמה של דבורה, שתיהן בנות הדור המבוגר, הרציני והאחראי בעוד שם אחיה של עמליה, אפי, שירד מן הארץ, ניצב לבדו ואינו חורז עם איש.

אפילו נסיה, בתה של דבורה, משתלבת במערכת זו כששמה חורז עם עמליה ויוליה ועם איזה הד של קודש.

ואמנון? נו, לא מצאנו לשמו אח ורע, אולי משום שנותר יחידי ממשפחתו. עם זאת שמו הוא תנכ"י וצברי כשם בעלה של יוליה, עמוס. השמות אינם חורזים, כמובן, אבל מעניין כי שניהם ממלאים תפקיד של השכל הישר של התגברות על מכשולים רגשיים ושל נאמנות לבנות זוגם  על אף כל מה שעובר עליהן ועליהם.

עד כמה התכוונה לכך הסופרת, קשה לדעת, אבל לגבינו זה ודאי משחק מעניין. לא כל שכן שמסתבר כי הרצינות שבה נכתב הספר ומשתקפת מכל דף, מקורה בכך שהכותבת עצמה נולדה באחד ממחנות המעצר בקפריסין וניכר כי הנושא בוער בעצמותיה והיא חקרה אותו בעוצמה אישית. הבחירה בכתיבה מרוסנת היא איפוא הישג לגביה.

אמנם הסיום כאוב מדי, שהרי הקורא מצפה מרומן מתח לסיום אופטימי,לאפשרות ברורה של תיקון ולהקלה גדולה. אבל החישוף הושלם והוא מפתיע והרומן נקרא בנשימה עצורה. וכך זוכה הקורא לא רק בחווית קריאה, אלא גם בהזדהות עם שאלות ודילמות מוסריות, ושלא לדבר על הרחבת הידע שלנו על תקופה שראוי לנו להכירה. והרי זו קריאה ראוייה.

ד"ר ארנה גולן

* * *

אדיבה גפן

יונה וולך וזלדה

מן הבלוג של "גנזים"

"רטטים פיזיים"

אוצר מופלא הגיע ל"גנזים": המכתב המקורי שכתבה יונה וולך למשוררת זלדה, לאחר שהתוודעה לראשונה לשיריה שהיו כתובים על דפי מחברת ועל פתקאות (על המפגש כתבה עזה צבי ב"חדרים" 4, 1984).

יונה וולך הנרגשת הכריזה מיד שיש להדפיס את השירים המופלאים האלה ולפרסמם, ואף השאילה את מכונת הכתיבה שלה לשם כך. רבות נכתב על הקשר המיוחד שנרקם בין שתי המשוררות שבאו מעולמות כה שונים – יונה וולך הפרובוקטיבית והפרועה וזלדה החרדית והצנועה, שעולמה הפנימי הסוער והצבעוני נחשף רק בשירתה.

יונה וולך לא חסכה ברגשות ובתגובות פיזיות: "רק היום הצלחתי לקראם [את השירים] בזה אחר זה ולסיים ברציפות הספר. ובכל הפעמים רטטים פיזיים הקדימו להסתכלות העור שהקדימו דמעות שהיו יורדות שהקדימו שיתוק שהיה בא ועומד... וקורים דברים מעודנים יותר וסלחי לי שאני כותבת אילו המקרים.

"את מעמידה עולם זלדה. זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות. והעולם הזה עושה אותי יותר טובה והיופי שאת מביאה משאיר אותי כמהה משתאה געגועים ואני זוכרת מאוד שאני יהודיה."

לסיום – יחד עם מכונת הכתיבה שהשאילה יונה וולך לעזה צבי – היא צירפה מכתב עם הוראות הפעלה ואיך להתגבר על תקלות שונות במכונה. תכונתו של הסרט להיתקע!

אדיבה גפן  

[ר' שלוש הצרופות: יונה וולך. זלדה. המכתב של יונה וולך]

* * *

ברכות לחברתנו היקרה

שולמית (שולה) וידריך

עם קבלת התואר יקירת מוזיאון נחום גוטמן

על פועלה רב-השנים לתולדות תל-אביב

ולמורשתו של נחום גוטמן

שעליה נלחמה גם מול אלה

שניסו להפוך את מוזיאון גוטמן

לקיטש של מורשת פלסטינית

* * *

הדסה מור

סודות של נשים במשפחה

ההצגה "אימא אמרה שאסור" בתיאטרון הבימה

  זהו מחזה שכולו על  טהרת הנשים: המחזאית, שרלוט קיטלי, בריטית ילידת 1960, שכתבה את המחזה לפני שלושים שנה:  הבמאית, אתי רזניק, וארבע  שחקניות המגלמות ארבעה דורות במשפחה. סבתא רבא, סבתא, אימא ונכדה.  הסוד  שמקנן במשפחה הזאת הוא שהנכדה במחזה חושבת שהיא בעצם הבת של הסבתא שלה, וכי אימה האמיתית היא אחותה הגדולה.

מחזות רבים הועלו על הבמות במהלך מאות  שנים, שעניינן נשים בלבד: מעמדן של הנשים במשפחה ובחברה, נשים כשפחות נחותות לעומת נשים עוצמתיות שידעו להשיג את שאיפותיהן:  נשים  חלשות  וכנועות לעומת נשים כוחניות. מחזות  אלמותיים על נשים, כמו מדיאה, אנטיגונה, ליזיסטרטה, נכתבו כולם על ידי מחזאים גברים. ככל הנראה, את  תהומות הנפש של אישה, רק גבר יידע.

למחזאית אישה יש אמנם פרספקטיבה אישית יותר על רגשותיה של  אישה, הן כאשת איש, הן כאם לילדים והן כחלק מהחברה בכללותה, אך את העוצמה הריגשית המטלטלת, עד כמה שהקביעה נשמעת שוביניסטית, מצליחים להביע המחזאים הגברים דווקא.

שרלוט קיטלי היתה בת פחות משלושים כשכתבה את המחזה הזה, שבסיסו הסוד המשפחתי שנשמר בפני הנכדה. הסבתא דוריס,  המגולמת על ידי השחקנית המצוינת  טטיאנה קנליס-אולייר, סבתא שנולדה בשנת  1900, מוצגת כאישה שוויתרה על "קריירה  מבטיחה של מורה," על מנת להינשא ולהקים משפחה. עם כל הכבוד למקצוע ההוראה, קשה לומר שוויתור על קריירה של מורה הינו בגדר הקרבת קורבן של קריירה מבטיחה לצורך נישואים. 

מכל מקום,  הקורבן הזה הניב את  לידת בתה מרגרט בשנת 1931, שגדלה כמובן במהלך מלחמת העולם השנייה, אותה מגלמת  מאיה מעוז. לאחר נישואיה בלונדון, לטייס, היא יולדת  את בתה ג'קי,  בשנת 1952, אותה מגלמת נלי תגר.

את סבך התאריכים  שמוצגים על הבמה לא באופן באופן כרונולוגי, רואה הקהל מוקרן מעל גבי מסך של מכשיר טלוויזיה המונח על הריצפה בצד. אותה ג'קי, נלי תגר, בחורה צעירה שטרם השלימה את לימודיה, מביאה יום אחד לאימה, מרגרט, סל תינוקות ובו מונחת התינוקת שזה עתה נולדה לה, כתוצאה מרומן עם גבר נשוי.  היא  מעמידה את  סל התינוקת  במרכז  חדר המגורים ומצהירה כי אין בכוחה ואין ביכולתה לגדל אותה. וזהו. היא רוצה להמשיך בלימודיה, אז שתואיל אימה לאמץ אותה לחיקה  ולגדל אותה.

האם כמובן נעתרת לבקשה, וכי מה כל אם יכולה לעשות כשבתה מעמידה אותה בפני תינוקת, שהיא  נכדתה, ומתחננת שתגדל אותה כמו היתה בתה?  אי אפשר לסרב  לסיטואציה כזאת.  

כך הפכה התינוקת, רוזי, לבתה של סבתה, ואילו אימה תיפקדה בעיניה כאחותה הגדולה. עד שהגיעה לגיל שמונה שנים, ילדה מקסימה, שובבה, שאותה משחקת  גאיה שליטא-כץ. היא מתגרה באחותה הגדולה, מבקשת מחסה מפניה אצל סבתה-אמה, והאם האמיתית ליבה נחמץ מדי פעם,  עד שכבר אינה יכולה להתאפק, ובמונולוג ארוך, רווי דמעות, בתחינה ובהתנצלות, עומדת האם, ג'קי, נלי תגר ומתוודה בפניה. כן, אני היא אימך האמיתית. מי שחשבת שהיא אימך, היא סבתך. ומי שחשבת שהיא סבתא שלך, היא סבתא-רבא.

מונולוג ארוך שמהווה אתגר ליכולת המשחק של נלי תגר,  שעומדת בו לא רע, אבל הוא לא מרגש, לא מחניק את הגרון. קצת מאולץ. 

קשה לומר שהדרמה הזאת מעוררת התרגשות  או מחזיקה את הקהל במתח.  אולי משום שהכול יותר מדי סטאטי. רק רוזי מכניסה תנועה של חיוניות בהצגה. המשחק של מאיה מעוז   טוב, אבל כבד. התנהלות כבדה מדי ואילו ההיגוי שלה ממש לא מובן לאוזן.   

התפאורה, שאותה עיצבה שני טור,  מבולגנת, אולם המגורים מלא באריזות קרטון מלאות חפצים ובגדים,  בצד ניצב פסנתר פתוח שאיש אינו מנגן בו אף לא צליל אחד, כורסא ושרפרף, ובצד השני – נדנדה התלויה מן התקרה, שמשמשת סתם לישיבה  מזדמנת.

כאמור, ההצגה נכתבה לפני שלושים שנה  ובזמנו זכתה לשבחים רבים.  עכשו היא  מתחדשת על הבמות  וניכר שהבמאית  אתי רזניק  הוציאה מן השחקנים את המיטב,  ככל שניתן.

זאת אינה דרמה עוצמתית,  אבל בהחלט אפשר לראות.

הדסה מור

* * *

מרדכי הרכבי

בג"צ כופה עצמו באופן לא חוקי

ההתערבות החדשה של בג"צ בגיוס חרדים תחת הכותרת ״שיוויון״. ״שיוויון״ של בג"צ מאוד סלקטיבי, ברגע שמדובר בערבים, למשל, השמאל ובג"צ שוכחים משיוויון.

מעבר לעובדה ששוב בג"צ כופה את עצמו באופן לא חוקי על הרשות המבצעת והמחוקקת, מה שבאמת מסתתר מאחרי דרישה זו היא הזדמנות נוספת לפילוג, למלחמות אחים  ועוד דרך בה הקרן מנסה להשמיד את ישראל.

הקרן לא מפסיקה. אם לא תצליח להרוס את ישראל בדרך אחת תנסה את הדרך השנייה.

להלן מה שכתב אהוד בן עזר במכתב העיתי שלו "חדשות בן עזר" [גיליון 1277]:

גיוס החרדים הוא אסון לצה"ל, לתיפקודו כצבא העם ולשירות הנשים בו. בלבול מוח נורא. מעמסה כלכלית של טיפול במשפחות גדולות ועניות של חרדים ופגיעה קשה במטרות החיוניות אשר למענן קיים צה"ל.

הצבא צריך אותם כמו קוץ בתחת!

יש להתייחס לחרדים כאל מיגזר ישראלי אחר ושונה

כמו למשל אל ערביי ישראל

ולתת להם פטור גורף משירות לצה"ל

אלא אם יהיו חרדים בודדים שמרצונם יתגייסו

אהוד בן עזר

* * *

לקראת יובל ה-140 לייסודה של פתח-תקווה

המושבה הראשונה של העלייה הראשונה

אנו מביאים:

זהבה בן-דב (שטמפפר)

סיפורי אגדות

למרות ניסיונות לפאר קורות ראשונים, יואל משה סלומון לא היה בין מייסדי פתח-תקווה ואף לא נשא חרב באבנטו.

מתוך: "מקור ראשון". 13.6.2014

קיימת בארץ תופעה שבה צאצאי או מקורבי ראשוני ומייסדי הארץ מפארים את זכר אבותיהם, בין אם הם עשו את המעשים המיוחסים להם ובין אם לאו. כך למשל, מנגד לצאצאי ברוך ג'מילי, שהנציח את שמו על משאבת המים בדרך לירושלים, יש היום עשרות המספרים כי בעצם הם כתבו זאת יחד איתו.

להלן דוגמה אישית שלנו: אנו היינו בין תשעה החברים שהתאספו ערב שבת בבית הספר "נצח ישראל" בפתח-תקווה והחליטו לייסד מניין צעירים – מניין 'חזון'. לא נמצא עשירי למניין, ולכן הוחלט לדחות את הקמת המניין לשבת הבאה, עד שיופיעו חברים נוספים.

במלאת 25 שנים למניין התאספו המתפללים לחגיגת חצי היובל וביקשו כי תשעה הראשונים יעלו לבמה. על הבמה עלו כעשרים חברים, שכל אחד מהם היה מוכן להישבע כי הוא היה בין התשעה. במלאת חמישים שנה למניין לא ביקשו להעלות על הבמה את תשעת המייסדים, כי מי יודע כמה כבר היו עולים.

כך בונים היסטוריה.

דרך הנצחה דומה היא שצאצא של אדם יכתוב לו ספר זיכרונות, בהתבסס על שסיפרו לו או שקרא באיזשהו מקום. ידיעותיו של כותב הספר לא בהכרח מדויקות, הן מתבססות על זיכרונות עמומים ומעובדים, ומקורותיו דלים. בייחוד נכון הדבר כאשר על הספר נכתבות הערכות, מסקנות ופירושים.

חשוב מאוד לספר עלילות ראשונים, אבל מנגד לא חשוב לדייק בהן, כי הקורא התמים ממילא לא יודע במה מדובר והוא רק מקבל תמונת מצב כלשהי. אולי בבוא היום יגיע אותו קורא למקורות היסטוריים ואז תתברר לו תמונה אחרת, האמת לאשורה.

לפיכך, אחריות העיתונאי חשובה ביותר – האם הוא מספר את עלילות הגבורה של הראשונים באובייקטיביות ולא על סמך ספר זיכרונות? לשם עבודה כזו יש מאגרי מידע נגישים וברורים.

כותבי ההיסטוריה של יסוד פתח-תקווה משתדלים להוסיף למייסדים הראשונים עוד מייסדים.

ביומנו של יהושע שטמפפר כתוב: "בערב ראש חודש מנחם אב תרל"ח [קיץ 1878], קנינו הר"ר דוד גוטמן, הר"ר יואל משה סלומון ואנוכי יהושע שטמפפר נחלת שדה הכפר הערבי מלבס מאת סלים קסאר ביפו, וקראתי שמה פתח-תקווה. ומלך רחום וחנון יזכנו להציב גבול אלמנה, ונזכה לחיות מיגיע כפנו ועו'."

את הכסף לקנייה נתנו דוד גוטמן וזרח ברנט. יהושע שטמפפר נתן את העוז, את האומץ ואת ההנהגה. למחרת הקנייה, הוא מספר, נשאר לחפור באר. היתה זו הבאר הראשונה במקום, ושמה עד היום בִּיר שׁוּעַ. אחרי הגשם הראשון יצאו לחרוש את האדמה. ראש החורשים היה יהודה ראב, בנו של אלעזר ראב.

שמות קוני האדמות הראשונים מונצח בספר היובל של פתח-תקווה, ויואל משה סלומון לא נמצא ברשימת קוני האדמות. בייסורים רבים ובסכנות גדולות גדלה פתח-תקווה ממושבה לעיר, אם המושבות, הראשונה במושבות הארץ, שהפכה לעיר גדולה ומשגשגת.

מראשוני המייסדים נשאר בפתח-תקווה יהושע שטמפפר. הוא שהנהיג, קבע חוקים ונהלים, נטע את הפרדס הראשון, וממנו צמחה פתח-תקווה להיות אם הפרדסנות. הוא חי ופעל בפתח-תקווה עד יום מותו, כשנפטר מהתקף לב והוא בן 56 שנים בלבד. לא היה רופא ולא בית חולים במקום. רק תושביה של ראשון-לציון זכו לבית חולים, שנבנה למען הברון אדמונד דה-רוטשילד.

מאז ועד היום רבות האגדות. אחת מהן, שיצר יורם טהר-לב, היא על יואל משה סלומון עם חרב באבנט – אף שלא היה לסלומון חרב ולא אבנט.

סיפור נוסף הוא של ספר היובל של פתח-תקווה: במלאת לעיר חמישים שנה הוחלט להנפיק ספר יובל. את הספר ערך וכתב בנו של יואל משה סלומון. לפני הפצת הספר קמה התנגדות גדולה של הראשונים ובניהם, כי הספר היה מאוד לא אובייקטיבי – ואז הוחלט לגנוז אותו. כמה עותקים חולקו, כמה נגנבו ואת השאר אכלו העכברים במחסני העירייה.

אגדות נוספות הן שאת פתח-תקווה יסדו הוועד הכללי של ירושלים ובעיקר יוסף ריבלין. הסיפור מונצח בספר "חזון ציון וירושלים" ו"ספר היסוד".

אגדה חדשה היא שאת פתח-תקווה יסד יואל משה סלומון, והיא מופיעה בספר שכתב נינו.

ועוד אגדה, מנהיגי ההסתדרות בפתח-תקווה טענו כי המושבה נוסדה עם הקמת ההסתדרות ולא קודם.

בוודאי במשך השנים יצוצו אגדות נוספות.

אתכבד לספר את אגדת הציפורים של פתח-תקווה. שאלו את יהושע שטמפפר איך העז לקנות את אדמות פתח-תקווה, שכידוע יתושי האנופלס הפילו בהן חללים רבים בקדחת.

אמר להם יהושע: "בהפטרת השבוע אומר הנביא ירמיהו: 'ראיתי הכרמל, והנה אין האדם וכל עוף השמיים נדדו.'

הסביר יהושע: "הציפורים נדדו כי אין בני אדם, אנחנו נהיה האדם ובעקבותינו יבואו הציפורים."

וכך קנו את אדמות פתח-תקווה.

לפני כעשרים שנה נסענו לבקר את בננו ומשפחתו באשחר, יישוב חדש שנוסד אז בגוש שגב. יצאתי בבוקר יום שבת לטייל עם נכדנו טל יהושע, חיפשתי ציפורים כדי להראות לו אותן – ולא היו. היום יש שם ציפורים רבות ויש אדם.

זהבה בן-דב

אהוד: הבאר הראשונה נחפרה לא בקיץ תרל"ח אלא אחרי החגים של שנת תרל"ט, עדיין שנת 1878, בידי יהודה ראב, כמסופר בזיכרונותיו. והוא זה שחי בפתח-תקווה שנים רבות יותר מכל שאר מייסדיה כי הוא נפטר בל"ג בעומר 1948, לאחר קום המדינה, בהיותו כבר כבן תשעים, והיה אז אחרון המייסדים שחיו בה משנת תרל"ח.

הוא ויהושע שטמפפר היו בני-דודים, אימו של יהושע היתה אחותו של אלעזר-לאזאר ראב, אביו של יהודה.

בתקופה שאדמות פתח-תקווה ניקנו, טרם היה קיים הידע על כך שהמלריה נגרמת מעקיצות יתושי האנופלס, אלא חשבו שהאוויר של הירקון והביצה מורעל ולכן יש להתרחק מהם.

כל הרוצה לדעת יותר, ובייחוד לדעת מה אמת ומה צ'יזבאט בתולדות המושבה, כמו למשל הבלוף: "בבוקר לח בשנת תרל"ח", יכול לפנות אלינו במייל ויישלח לו הקובץ "קיצור תולדות פתח תקווה" מאת אהוד בן עזר.

* * *

תקוה וינשטוק

צמח חודש אלול: קיקיון מצוי

בעקבות המאמר של ד"ר שרה'לה אורן  וד"ר חן שרמן,יועצת בוטנית

"האם פגשתם מימיכם צמח שאורך חייו יממה בלבד?" שואלת ד"ר שרה'לה אורן במאמרה "על צמח 'קיקיוני' של יום אחד ועל מסר חשוב."

הצמח הקיקיוני הזה הוא "הקיקיון" שבספר יונה, החמישי בספרי תרי עשר במקרא. הופעתו  היא לשם דוגמא חינוכית. אלוהים מצווה על יונה בן אמיתי הנביא: "קום לך אל נינווה העיר הגדולה וקרא עליה: כי עלתה רעתם לפניי." (יונה א,ב). הנביא מנסה להתחמק מהשליחות, עולה בנמל יפו על אונייה הנוסעת לתרשיש (נינווה היא עיר עתיקה, בירת אשור, כיום בעיראק . תרשיש, כנראה תרסוס בחוף המערבי של אסיה הקטנה).

פורצת סערה גדולה. המלחים זורקים כל משא מהאוניה ומפילים פור לדעת מי אשם בסערה ולהשליכו הימה, והפור נופל על יונה. מסיפורו מבינים הדייגים כי הסערה בגינו. יונה מציע להיזרק לים. הוא נזרק, הסערה שוככת. מועלה לאוניה הסערה חוזרת. הם זורקים אותו סופית ודג גדול בולע אותו.

שלושה ימים מוטל יונה במעי הדג ומתפלל משם לה' בסליחה ובתחינה, והדג מקיא אותו ליבשה. שנית היה דבר ה' אל יונה ללכת לנינווה ולהתנבא על סופה. הוא מגיע  לבסוף לנינווה ומזהיר את אנשיה מפני אובדנם הקרוב, "בעוד ארבעים יום..."

ואז קורה מה שיונה לא ציפה לו: אנשי נינווה חוזרים בתשובה: "ויתכסו שקים האדם והבהמה יקראו אל אלוהים בחוזקה וישוב מיד מדרכו הרעה... וינחם אלוהים על הרעה אשר דיבר לעשות."

לכאורה צריך הנביא לשמוח: משימתו התמלאה לחלוטין, אפילו הבהמה חזרה בתשובה. אבל דווקא אז חש יונה תסכול עמוק: הנבואה שנשא אחרי מסע מפרך אינה מתגשמת. נינווה תמשיך לשגשג והוא ייחשב לנביא שקר. הוא גם צופה שאנשי אשור עוד ירעו במרוצת השנים לישראל. "ויירע אל יונה רעה גדולה ויחר לבו."

בייאוש הוא מבקש מה': "קח נא את נפשי ממני כי טוב מותי מחיי" (יונה ד,ג). יונה יוצא מהעיר, שם סוכה ויושב תחתיה בצל עד שיראה את המתרחש.

"ויזמן ה' אלוהים קיקיון ויעל מעל ליונה צל על ראשו."

לקיקיון עלים רחבים וגדולים ודמותם ככף יד ."וישמח יונה על הקיקיון שמחה גדולה."

שמחה קצרה: כבר למחרת בעלות השחר זימן אלוהים תולעת, נשדף הקיקיון, ויונה הבודד מבקש שוב את נפשו למות.

ואז אומר לו אלוהים: "אתה חסת על הקיקיון אשר לא עמלת בו ולא גידלתו, שבין לילה היה ובין לילה אבד, ואני לא אחוס על נינווה העיד הגדולה אשר יש בה הרבה משתים עשרה אלף ריבוא אדם?"

למען האמת,לא בדיוק ממין הטענה. יונה לא חס על כמישת הקיקיון. הוא חס על עצמו ששוב אין לו טיפת  צל. 

חכמים פירשו כי נבואותיהם של נביאי האמת עשויות גם לא להתקיים, ועדיין יהיו נביאי אמת, כי אלוהים דיבר אליהם. "יונה" נחשב לאוניברסאלי שבספרי התנ'ך. הוא מספר על גויים טובים. המלחים הנוכריים אינם ממהרים להשליך את יונה לים, נינווה עיר הגויים שבה מחטאיה, ודווקא הנביא אינו חפץ למלא את דבר ה'.

הקיקיון הוא שיח עשבוני זקוף ממשפחת החלבלובים המגיע עד לגובה של חמשה מטר. ענפיו חלולים ושבירים, ובהישברם מפיצים ריח ייחודי. עליו רחבים וקוטרם כשלושים ס"מ והם מעוטרים ב-7-10 אונות מחודדת. הקיקיון פורח כמעט בכל עונות השנה, עובדה המחזקת את מוצאו הטרופי, והוא  גדל במרבית אזורי הארץ.

תפרחתו של הקיקיון ממוקמת בקצה הענף. לפרחים צורה כדורית. הפרחים הנקביים למעלה והזכריים למטה. האבקתם מבוצעת בעזרת הרוח וכן בעזרת נמלים האוהבות את הצוף של הפרח. הלקט מצויד גם בחודים הנצמדים לפרוות של בעלי חיים לצורך האבקה והפצה.

על הפטוטרת (ה'עוקץ' הנושא את העלה) של  שיח הקיקיון מפוזרות בלוטות קטנות בעלות  קליפה מבריקה עם  קישוטי חום שחור. אלה הזרעים. מחצית ממשקלם של זרעי הקיקיון הוא ארס בשם רצין הפוגע בפעילת של תאי החלבון של האדם. הרצין  חריף יותר מצינאיד ויותר מארס של נחש קוברה, ומביא אף למוות.הריצין כיכב בפרשות ריגול בעולם.

לעומת הארס, שימוש בזרע הקיקיון במינון נמוך מהווה תרופה חשובה בשם רצינה, הנלחמת בגידולים סרטניים. זרע הקיקיון מצויד בגוף לבן שמנוני ממנו מופק שמן הקיק המשמש כמזור לבעיות קיבה וכסם משלשל (טעמו הנוראי זכור לי מילדות. כבר מראה הבקבוק שלו עורר בי קבס...) שמן זה משמש גם חומר גלם בתעשייה הכימית ואפילו כחומר סיכה למנועי מטוסים, הוא עמיד בטמפרטורות נמוכות, שבהן קופאים שמנים אחרים.

 אומרת ד"ר שרה'לה אורן : "חודש אלול מביא איתו רוחות של חשבון נפש ושל סליחה. ואולי דווקא הקיקיון המופיע בסיפור יונה, הצמח שמנו נגזר המונח 'קיקיוני', מסוגל לתת לנו שיעור חשוב לחיים: כי הרע והטוב מצויים זה בצד זה  כי לא ברור ש'היש' יהיה כאן מחר, וההתייחסות השווה לכולם, לגוי ולישראל, לאדם ולבהמה. ומעל לכל, גדולה הסליחה.חודש אלול מביא לאהבה וסליחה והסליחה מביאה שקט וברכה.

    את ספר יונה קוראים בבית הכנסת אחרי עשרת ימי תשובה, ביום הכיפורים,                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                               

ראיתי שמעתי

חאלס עם החובות

רחוב ז'בוטינסקי בדרך תל-אביב-פתח-תקוה מלא שלטי פרסומת: "ברוכים הבאים לאולם המלך", "האופרה", "שולחן ערוך" ושאר שמות המפתים להכניס את היד לכיס. אין פלא שסמוך  לבילינסון כבר מופיע שלט: "חלאס עם החובות!"

להגדלת  הנוחיות

חידוש פרקטי: בשדרות ח"ן  ובשדרות אחרות בעיר הקימו באמצע ספסלי הישיבה שולחן עץ מרובע קטן עליו ניתן  להניח מאכל ומשקה וגם חבילה.

תאספו אחריי

על גדר אבן ברחוב ביל"ו: ציור של כלב הניצב על שתי רגליו האחוריות, ובשתי הקדמיות מחזיק את חפירה ויעה גדולים ורשום: "שכנים יקרים, אל תהיו עצלנים. תאספו אחריי."

יש ישרים בתל אביב

גם זה ראינו: הודעה בכתב-יד על אחד מעמודי הבטון ברחוב אבן גבירול: "נמצאה מצלמה. תוחזר עם נתינת סימנים מזהים. טלפון 2270436."

יש אנשים ישרים בתל אביב...

קישוט

בדרך כלל מי ששמיעתו לוקה וחייב במכשיר שמע משתדל להסתירו במידת האפשר. והנה במכון אודיאולוגי ראיתי מכשירי שמע קטנים לא בצבע האפור-חום הרגיל, המצטנע, אלא בשלל  צבעים בולטים – אדום, צהוב, ירוק ושחור.

מסתבר שיש מי שעושים את האוזניות למין קישוט, וככל שהוא בולט יותר הרי זה משובח. כך נשים המסופרות קצוץ, כך גם גברים עם או בלי צמה.

בעצם, למה לא? מדוע ייגרע חלקם של המכשירים שבתוך האוזן מהעגילים שמחוצה לה?  אפשר להפוך חסרון למעלה.

תקוה וינשטוק

* * *

משה כהן

משה נגבי לא ייתן פתחון-פה

למתנגדים לאקטיביזם השיפוטי

פרופ' משה נגבי הנכבד,

האזנתי ביום שבת, ספטמבר 16, בשעה 11 בבוקר לתוכניתך המשפטית. קיימת דיון על יוזמתם של שרת המשפטים ושר החינוך להגבלת האקטיביזם השיפוטי. 

סוגיה זו חוצה את הציבור הישראלי בכלל וקהילת אנשי המשפט בפרט. יש אנשי מקצוע מכובדים כגון פרופ' שמעון שטריט, פרופ' גדעון ספיר, פרופ' דניאל פרידמן ועוד רבים וטובים המתנגדים לאקטיביזם השיפוטי. 

אז איך, איך אתה מביא דיון בנושא בהשתתפות רק צד אחד של המתרס, רק הצד התומך באקטיביזם השיפוטי?

חשבתי ש"אנשים נאורים" כמוך תומכים בפלורליזם רעיוני וחופש הביטוי. 

תופעה מקוממת

אני יהודי לא שומר מצוות אך בעל רגש חם למורשת היהודית וליהודים "הנהרגים באוהלה של תורה." אך יש מעשים המטילים כתם כבד על כל העדה החרדית ומקוממים אותי עד עמקי הנפש.

יש יהודים שלא זו בלבד שאינם משרתים בצה"ל אלא אף מתנכלים לבחורים ממוצא חרדי המתגייסים לצה"ל. 

זה בלתי נסבל!

אם חפצי חיים המה, חייב הציבור החרדי לעקור תופעה מזעזעת זו מהשורש! 

תקשורת מאוזנת

הבה נדגים לכם תקשורת מאוזנת מהי.

16 ספטמבר שעה 19 ערוץ 10. 

תוכנית אקטאליה בהנחיית ספי עובדיה. 

כל מי שמעורה בתחום התקשורת מכיר את המשתתפים ויודע את האג'נדה הפוליטית שלהם. 

אחמד טיבי, מיה בנגל, איתן כבל, אלדד יניב, דוד ביטן, שמעון שיפר, דב וייסגלס. 

7:1 לטובת השמאל לא נראה לי איזון ראוי בתקשורת.

מה דעתכם? 

לצד מי אתה, אברהם?

ביום 16 בספטמבר ישבתי מול מקלט הטלוויזיה וזיפזפתי. 

עליתי על תמונתו של הסופר הדגול א.ב. יהושע.

ראיתיו נרגש ונסער מניף אצבע מאשימה כלפי מישהו. 

התברר לי בהמשך שדברי התוכחה שלו היו מכוונים ללורד בלפור החמישי, הנין של בעל הצהרת בלפור, המבקר בארץ.

ועל מה התוכחה: איך יכולתם להבטיח בית יהודי בארץ המאוכלסת ברובה ערבים? זה עוול נורא לערבים ועוול מוסרי. 

אברהם אחי, ידעתי שאתה "איש שלום" אך לא ידעתי שאתה מאמץ בשתי ידיים את הנראטיב הערבי. הבנתי, לפי אמות המוסר שלך, מגיע לערבים 22 מדינות ליהודים אף לא אחת. 

ואתם חוזרים ומדגישים "אנחנו ציונים לא פחות מכם," נו, באמת. 

העיקר לרקוד "מה יפית" לפני הגוי. 

ככה זה ביהופץ ובכתריליאבקה. 

משה כהן

ירושלים

אהוד: אני סבור שלא שמעת היטב, כי לא ייתכן שא"ב יהושע יאמר שטויות כאלה.

* * *

בני ציפר לתקשורת: יום יבוא ותבקשו סליחה על היחס שלכם לזוג נתניהו

מוטי הרכבי שלח לנו את דבריו של בני ציפר:

עיתונאי "הארץ", בני ציפר, התייחס בפוסט בפייסבוק למתקפה התקשורתית נגד שרה נתניהו בפרשת המעונות וכתב:

יום יבוא ותצטערו, אתם חבריי מהתקשורת, וחבר המלשינים והולכי הרכיל שהסתפחו אליהם, ואנשי משפח ולא משפט שנשאבו אל הנועם הכוזב של דברי הבלע שלהם. יום יבוא ותצטערו על מה שעשיתם לאישה טובה וישרת דרך אחת שכל חטאה היה – אבוי – היותה רעייתו של ראש הממשלה. אני לא מייחל לבואו של יום כזה אלא מתפלל, בחודש הרחמים והסליחות שהוא חודש אלול, שאולי עוד תחזרו מדרככם הרעה.

הסופר הגרמני חתן פרס נובל היינריך בל כתב כבר לפני שנים רומאן נבואי בסוגיה זו ושמו "הכבוד האבוד של קתרינה בלום". הוא הראה בו כיצד צעד צעד מצליחה התקשורת, מתוך סאדיזם ורשעות פשוטים, להרוס את חייה של אישה אחת, שלא עשתה שום רע. הוא ניבא ברומאן הזה עוד לפני עשרות שנים את הטירוף שאחז את הארץ הזאת סביב דמותה של שרה נתניהו.

כלומר, שתקשורת ההמונים היא מפלצת קפיטליסטית, שכדי למכור את מה שהיא מוכרת היא חייבת לספק את הגירויים הכי חזקים. והגירוי הכי חזק, שעובד תמיד, הוא לראות דם אדם נשפך. לראות אדם מתבוסס בדמו לאחר שנרמס על ידי חיות טרף. שאלו את הרומאים. כך בעזרת קורבנות קבועים לדת הסאדיזם הקולקטיבי, החזיקה האימפריה שלהם מעמד מאות שנים.

יום יבוא ותצטערו, אתם חבריי מהתקשורת, שלעגתם לי והוצאתם לי שם של מוקיון מטורף, ליצן חצר, מתקרנף, משת"פ ונאצות אחרות. והכול על שום שאני האדם היחיד אולי בדבר הזה הקרוי תקשורת שאינו כורע ואינו משתחווה לאליל שלכם.

האליל שלכם, המכונה חופש העיתונות, או דמוקרטיה, אינו באמת מה שאתם מכנים אותו. מאחורי מה שאתם קוראים חופש העיתונות ודמוקרטיה מסתתרת הסגידה לממון, לעשיית רווחים שבשמה מותר לעשות הכל, כולל לרמוס את כבודה של קתרינה בלום אז ושל שרה נתניהו כיום.

המוקיון המטורף, שהוא אני, יודע בידיעה ברורה – ולא תזיזו אותו מדעתו גם אם תרסקו את שמו הטוב על גלגל העינויים – ששרה נתניהו היא אישה טובת לב, חכמה, אשת חיל על פי כל קני המידה של הפרק הידוע מספר משלי המספר את שבחיה של אשת החיל. היא האישה שמאחורי סיפור ההצלחה הגדול, שאין לו תקדים בעצם בתולדות ישראל, של ראש הממשלה בנימין נתניהו. כן, על פי כל הקלישאות שמאחורי כל גבר מצליח עומדת אישה, כך גם במקרה של בני הזוג נתניהו.

זו לא משימה קלה להיות המנוע הדוחף את סיפור ההצלחה הגדול הזה. המשימה הזאת כוללת בעיקר מסירות. ונדמה שהתכונה ושמה מסירות מתלבשת על שרה נתניהו כמו כפפה על היד. המסירות זה שמה השני. היא הוכיחה אותה בטיפול המסור והקנאי באביה בערוב ימיו. היא מוכיחה אותה בטיפול שלה בחלשים והנזקקים ליד מלטפת. חיילים בודדים, ניצולי שואה. ראיתי איך היא קמה כלביאה כשהיא צריכה לעזור לזולת. היא מזכירה לי כל כך את אימי, ד"ר נירה ציפר, שיש עד היום אנשים שהיו מטופלים שלה שעדיין זוכרים את מסירותה אליהם. אני מזהה אצל שרה נתניהו את אותה טבעיות שבה היא מניחה הצידה הכל, כשמדובר בעזרה לאנשים הנזקקים לה.

בחברה שערכיה הושחתו, בין השאר על ידי התקשורת ההמונית, שוב לא מאמינים אלא באינטרסים. "מה יוצא לי מזה," הוא התורה כולה על רגל אחת. מה מוזר, שהזוג העומד בראש מדינת ישראל הוא הניגוד הגמור של הרוח הצינית הזאת. ואני יכול לחתום לכם על כך: בנימין נתניהו הוא פשוט אדם שמאוהב בלי תנאי ובלי חשבון בישראל, בעם ובמדינה. אילו היה איש של אינטרסים, הרי היה יכול לעזוב הכל ולנסוע לחו"ל ולעשות חיל בעסקים כמו אהוד ברק מהמחנה הסוציאליסטי. ושרה נתניהו היתה יכולה לחיות לצידו חיי תפנוקים כביכול.

אלא שהם אינם כאלה. הם הם דמויות המופת שאליהם צריכה המדינה הזאת לשאוף. וכמי שמכיר אותם מקרוב יודע אילו ארוחות צנועות של סלט וגבינה בולגרית הם אוכלים, באילו תנאי מגורים ספרטניים הם חיים. וכמה כל מה שקרוי החיים היפים אינו מעניין אותם כהוא זה. אם יש דבר שנתניהו אוהב חוץ מאהבת ישראל, הרי זו קריאת ספרים. ואם יש דבר ששרה נתניהו אוהבת הרי זה לרוץ לעזרתו של אדם הנזקק לעזרתה.

הו, עמי, סורו לכם מהתקשורת, מהולכי הרכיל ומהמלשינים. אל תאמינו בשקרים שמספרים לכם על שרה נתניהו הטובה. ובקרוב צדקתה תצא לאור, וכל הרשעים יתחפרו במחילותיהם בכלימה. עד שימצאו להם קורבן חדש להתעללויותיהם כדי להזין את מכונת התופת שלהם בדם תמימים.

בני ציפר

* * *

אלי מייזליש

סיימתי את החלום לנסוע לאמריקה

מרוב נסיעות לאירופה ואפילו תוכניות לקנות שם בית-וילה עם הרבה דשא על שפת אגם, התמונות המזוויעות בשנה האחרונה, גרמו לי להיפוּך מחשבתי, וכעת אירופה בעיני מגעילה, אז מרוב שקרים ששיקרתי לעצמי על אירופה היפה שהפכה למזבלה, זזתי במוחי מערבה והחלום עבר לאמריקה. כי מה אין שם? יש הכול ובזול.

עכשיו, כשראיתי את מכות הטבע והשטפונות, והרוחות והנזקים האדירים, שאחד ממיליוני הבתים שעפו ברוח היה יכול להיות שלי – תם החלום. נגמר. פיניטו. נוֹ מוֹר אֵי דְרים אוֹף אמריקה. ואל תזכירו לי את המילה הזו בכלל. 

ושאף אחד לא ייתנשא עליי שאין לי מושג על מה אני מדבר כי לא הייתי שם וכי לא גרתי שם. אז טעות, הייתי שם בממוצע יותר מכל ישראלי אחר שנותר בחיים היום.

כי כבר ב-1955 הייתי שם חודש. ועוד פעם ב-56' חודשיים, ועוד פעם ב-1995-6 שנה, ועוד פעם ב-66'-67' עד מלחמת ששת הימים, שחזרתי להשתתף בכיבוש הגולן. ומאז הייתי עוד כמה פעמים.

וכשאני מסובב לי בראש את ניו-יורק ואת הסביבה ואת שיקגו ואת לוס אנג'לס עד סן דייגו, הכול-הכול ממש זבל.

הכי-הכי עיצבן אותי לראות שם בני דודים ומשפחותיהם איך הם גרים. דירות זבל. על הקירות ניר טפטים דבוקים אחד על השני. קירות מקרטון או דיקטים. רצפה מפלטיק קרוע. לא מתקנים כי "עולה ביוקר". בחיי לא ראיתי כאן דירות כאלה, רק לפני כ-70 שנה במחנות עולים או במעברות. השיח החברתי כולל שתי מילים: a Dolar. כל מה שרואים כאן בטלוויזיה זה בלוף. ואפילו-אפילו אם יש יהודים עשירים, הם נראים בכיינים. אין שמחת חיים. אין.

אז ממה הם פוחדים בארץ? למה לא באים לכאן? יש כאן מלחמה? יש ערבי עם סכין?

לכל אחד תשובה משלו:

האיגנורט, שלא היה פעם בארץ ואפילו אין לו מושג היכן היא המדינה וכל הידע של הוא על פליטים שברחו עם אכסודוס או על ערבים שכל יום רוצחים יהודים. אם היו סוגרים לו את העיניים במטוס ומנחיתים אותו ליד מרכז שכטר ברמת אביב, היה אומר זה בטח פריז או לונדון שגם שם לא היה.

ניקח רק נושא אחד ברצינות; שבת. מה שאנו עושים כאן בשבת אחת, הם אינם עושים בעשר שנים. לאן יסעו? לגליל? לחוף רישון? לאכול דגים ביפו? מה? הרי רובם עובדים בשבת. עובדים. וביום ראשון יצטרפו לגויים לחקות מעשיהם. גריל ועוד גריל. ומה עוד? עוד גריל.

גדעון לוי ושות'

כפריק של עיתונים עוד מימי נעוריי, 'התשוקה' והכמיהה לקרוא עיתן בבוקר-בבוקר, מצריך שהעיתון יגיע לדלת ב'טראך' כבר ב-5-6 בבוקר, ואז אני ניגש לדלת, עושה קפה ראשון יושב על הפוטל קורא, שותה שלוק, ולפעמים גם זורחת השמש עם הילה קשתית חומה-זהובה. וזה הכיף של מי שיש לו מרפסת למזרח בלי בניינים או הרים שמסתירים לו את הזריחה. וזה הכיף.

אבל משהו מקלקל את הכיף: גדעון לוי. רק לראות את שמו מעל טור בעיתון הנקרא "הארץ", מפיץ ריח באושים מהרי המזרח ומבוא השמש ועד פאתי מערב בכחול הים. כה מסריח.

הצרה היא לא רק באיש הזוי זה, אלא בְּאוּגְדַת עיתונאים אחרים, אחד עם מכנסי ג'ינס מרופטים ושמו יגאל סרנה ,שנזרק עכשיו מ"ידיעות". כל התירוצים שלו שזה "זמני" – בלוף. לא יחזירו אותו. נגמר. העניין שיש עוד הרבה אחרים שלצערי הם רבים ולא אזכיר אותם כאן. ואין לי מושג אם הם עברו קורס  עיתונות או תקשורת. הרי הם מחרבנים על הציבור.

לדעתי, גם העורכים והמ"ולים כיום, יודעים שהצריף שלהם בוער. ואין זה סוד נוראי להבין כי רק שונאי נתניהו ואשתו הם-הם הנהנים העיקריים, ובפרט שבכותרת הראשית מופיע שמה של שרה או בעלה ומיד הם נקשרים למעשי שחיתות. ולעולם לא תהיה למשל כותרת שנתניהו חתם חוזה כלכלי עם מדינה שמעולם לא קנתה כאן גזר אחד. ועוד גרוע מזה, שמזמינים עיתונאי זבל אלה תמיד לאולפני טלוויזיה ומשם הם משננים את רוע ליבם. כי לפי תיאורם אפשר לחשוב שנגמרו שקיות הבמבה מהמדפים.

הציבור יודע את האמת. הוא נוסע כל יום לעבודה ורואה על הכביש יותר משלושה ורבע מיליון כלי רכב.

ומה זה אומר? נשאל שלושה וחצי מיליון נהגים, רובם במכוניות פרטיות. 

 ועכשיו נעבור לאידיש:

נסיעה לוורשה

צוויי אידן זיצען אין א-באן פין לודג' צי וורשוֹ.

זוגט דֶער אֶרשטֶער צים דֶעם צְווייטֶר; אַווִי פוּרט האיד?

זוגט דֶער צְווייטֶער צים דער ארשטער; די זֶעס נישט אז די בַּאן איז צו וֶורשוֹ?

זוגט דער ארשטער: איך זֶע – אָבֶּער וורשו איז גרויס, קען דָאך זַיין אַז די פורסט מאכען גישעפטען.

איך פור בזיכען מיין משפוחה.

זוגט דער צווייטער: רֶעבְּ איד מֵאך מיר הטויבֶע קיש מיר אין טוכעס – יא?

אלי מייזליש

* * *

ברוך תירוש עונה לרב יצחק נריה על הגיוס

לאהוד, שלום וברכה לשנים רבות וטובות בהמשך פעילותך הברוכה!

תודה לך על פרסום הבלדה על יוסי הראל האגדי, מאת יוסי גמזו. אמש בחצות, אחרי ערב נהדר בבית הפלמ"ח לחלוקת פרס יוסי הראל, העברתי את הבלדה לבנו ולבתו של יוסי הראל, עמיתי הבוגר מעלילות ההעפלה. 

והנה אתה כותב ש"גיוס החרדים הוא אסון לצה"ל... ויש להתייחס לחרדים כאל מיגזר ישראלי אחר ושונה, כמו למשל אל ערביי ישראל." 

וע"כ אברך "על שכיוונתי לדעת גדולים," וכתבתי לרב יצחק נריה, באותה רוח.

בהערכה ובברכה, 

ברוך תירוש

14 בספטמבר, 2017

למכובדי הרב יצחק נריה,

ברכות נאמנות להבנה בשנים רבות וטובות בפעילות יהודית מבורכת!

טורך 'גיוס בכפייה' בעיתון 'ישראל היום', פרוש לפניי, ולצערי בקביעתך כי "צריך להיות מנותק כדי לא לראות מה קורה בחברה החרדית" הינך כ"פוסל, במומו פוסל".  

לידיעתך, אנחנו רואים נכונה, ונאנקים תחת עושק החוגים החרדים וגרוריהם הדתיים, שנמכרנו להם ולאמונותיהם החשוכות, כאתנן להצטרפותם הסחטנית לממשלות ישראל בשעת הדחק.

כבוגר ביה"ס ביל"ו בשנת 1942, וחניך במחזור בני עקיבא במקווה ישראל, אני אמון על מורשת ישראל הנאורה ומקורותינו, אך סולד מעושק הכפייה הדתית החשוכה המעכירה את חיינו, ומתקיימת על חשבוננו בעשרות מיליארדים להטבות שנסחטו מאיתנו ומופעלים בכוחנות.

כך גם נסחטו ללא הצדקה הזכויות הייחודיות ל'ישיבות ההסדר', שאתה מתגדר בהם ושאיש אינו מונע מתלמידיהן ללמוד תורה עד גיל הגיוס ולאחר שחרורם. הם נהנים מההפקר, לעומת עמיתיהם בציבור שלא השכילו להתארגן כסחטנים, ועליהם להתגייס כחוק לשלוש שנים שירות בצה"ל. ולידיעתך, הסחטנות והכפייה החשוכה, מסוכנות להמשך קיום היישות הציונית המדינית, יותר מהסרבנות והאלימות הערבית, שעבורן יימצא פתרון נאות.

כך נמכרנו לכפיית 'הרבנות הראשית' המושחתת והמרחיקה ברשעותה יהודים רבים ממסורת ישראל, מנישואין כדת, מברית מילה וממזוזות, ולהבדיל, מהידרשות לשירותי חברה קדישא.

גרועה וזוועתית יותר היא השתלטות החרדים על נושא הגיור, שברשעותם הם מונעים ממאות אלפי אחינו הנדחים להצטרף בחזרה לעם ישראל. 

לכן נצפה ליום בו תגבר האחדות באומה, וניתן יהיה להרכיב ממשלה איתנה, ללא חוגי החרדים, ולעצב חוקה במורשת ישראל הנאורה. או אז יופעלו הנושאים האישיים ע"י משרד הפנים הממלכתי, לא הדתי, לא ייכפו על בתי המלון ואולמות השמחה מתן שוחד ל'רבנות' בכדי לאפשר קיום שמחות. אחינו הנדחים יוכלו להתגייר כיהודים, כמוני וכמוך, ולאו דווקא כמנהג תולדות אהרון, גור, בעלז ועובדיה יוסף. הרבנים יכהנו בקהילותיהם ויקיימו רשימות יוחסין לקהילתם, ויגיירו לחומרה כל מי שחפץ להצטרף אליהם.  

במערכות הביטחון ישרתו סמלי דת, לא תתי-אלופים, לשירות המעוניינים, ולא יִרדו בחיילות ובחיילים המואסים בהם.

כל צעיר וצעירה, גם מבני המיעוטים, יתיצבו בגיל 18 בלשכות הגיוס לביקורת ולרישום מזורז, ואלה שאינם מתאימים לשירות, כמו חרדים וערבים, ישוחררו באותו יום, ויוכלו ללמוד ולעבוד כרצונם, מבלי לקבל תגמולים כספיים כלשהם.

המתאימים, יגוייסו ליחידותיהם, ויתוגמלו היטב בעת שירותם וגם לאחריו, בנושאי בריאות והשכלה, דיור ותעסוקה.

ייתכן לכן, שבהמשך ייתנערו בני נוער רבים מכפיית חברתם, ויישאפו להיות מתאימים לשירות בצה"ל, במגמה לקידומם במעלות החברה בישראל.

כך לא 'נמצמץ', נאפשר למעוניינים ללמוד תורה, ונחסוך סכומי עתק שיושקעו בשדרוג איכות החיים, ובקירוב לבבות בישראל.

או אז ייתכן שנוכל גם לשכנע את הנהגות ערב בנחישותנו לשמר בחומרה את העצמאות הייחודית של ישראל, ונקיים מו"מ אמיתי לתיחום גבולות סביר, ובעיקר להשגת שלום בר קיימא.

בהערכה ובציפייה להבנה,

ברוך תירוש

* * *

אהוד בן עזר

"דרכים ראשונות"

לחנוך בז'וזה

1965

המאמר פורסם לראשונה בירחון "מאזניים" בחודש נובמבר 1965.

לפני 52 שנים

ספרו של חנוך בז'וזה הינו מסמך אוטוביוגראפי בעל איכות ספרותית חיננית וכובשת את הלב בפשטותה וביושרה הפנימי. לא היכרתי את האיש ואין לי עדויות עליו לבד מאלו המתפרסמות בספרו, הן מדבריו, הן מדברי ההקדמה והן מדברי חברים ובני-משפחה שנילוו עליו בסוף  (אגב, כה נופלים נספחים אלה ברמתם מן הספר עצמו עד שחבל שלא עברו עריכה קפדנית יותר ולא התקצרו במידת האפשר).

לפי עדות עצמו היה קומוניסט, פעיל, איש-ריב ואיש-מצפון – אלא שרק מעט מחוויותיו, הקשות ללא ספק, של קומוניסט יהודי שעבר את תקופותיה הקשות של המפלגה הקומוניסטית על גלגוליה בארץ-ישראל המאנדאטורית – מצא מקומו בספר.

זיכרונות אלה שונים, דרך משל, מזיכרונותיו של נחמן ליסט "צדק הקומוניטרן..." אשר פורסמו בזמנו בהמשכים ברבעון "קשת" ועסקו בעיקר בתיאור האספקטים הפוליטיים, ובדרכי עבודת התאים של המפלגה הקומוניסטית.

ספרו של בז'וזה הוא מסמך ממין אחר. ההיסטוריון כמעט שלא ימצא בו חומר חדש ומאלף לתולדות תנועה זו בארץ. בז'וזה – או שלא הספיק לסיים את זיכרונותיו, או שמראש מצא עטו אפשרות להעלות רק "פכים קטנים", ממין אלו הקרויים בז'ארגון העיתונאי "סיפור אנושי". מכל תקופה שעברה עליו בארץ מביא בז'וזה את האופייני, את העדוּת, לעיתים אגבית לגבי הנושא, אך תמיד מתוך פרספקטיבה, חינניות וכושר תיאור לא מבוטל.

פרקי הספר מספרים על עלייתו ארצה, על שהייתו בסוף שנות העשרים בקיבוץ כרכור, הוא קיבוץ עין-שמר כיום, על שהייתו בירושלים משך כמה חודשים בתקופה זו לצורכי ניתוח וריפוי. "סיפורי ירושלים" אלה יש בהם מן הקסם המשכר, ולעיתים דומה עליך שפרקי "תמול שלשום" לפניך, אמנם מתוך זווית-ראייה וסגנון שונים לחלוטין, אך זהים מבחינת טיב התפיסה של האווירה המיוחדת, איפיון הטיפוסים וציוריותם.

לאחר החזרה מירושלים בא הקרע עם הקיבוץ עקב דעותיו, תקופה של עבודה במושבות כפועל-בפרדסים, ובתל-אביב כפועל-בניין. יתר פרטי הביוגראפיה, המסופרים במבוא ובנספחים, אינם מופיעים בגוף ספרו, לבד מכמה תמונות קטועות: ערב בתקופת מלחמת העצמאות. משפט-חברים במפלגה הקומוניסטית אחר קום-המדינה. רמזים לגירושו. פעמיים גורש – פעם מן הקיבוץ, ובערוב-ימיו מן המפלגה הקומוניסטית, גם הפעם עקב דעותיו.

אלא שאין כל מרירות בדפי-זיכרונות חינניים אלה. ואם לשפוט על פיהם – לפנינו אדם שלמד תמיד מן החיים עצמם את הלקח האנושי שבהם, את הענווה ואת ההבנה לזולת. מתוך דפי הזיכרונות עולה צירוף מעניין של הומאניסט קומוניסטי. אינני יודע כיצד הצליח לשמור על עמדה זו במציאות המסוערת של היותו חבר ופעיל למפלגה מחתרתית שעמדה בניגוד מר לעמדת היישוב והשלטון הבריטי, ואשר גם יחסיה עם הערבים לא היו נקיים מאבק של סכנה, של האשמה בבוגדנות, ושל מפח-נפש אחרי ככלות הכול, עקב תנאים היסטוריים שגברו על הליכוד המעמדי הנכסף בין שני העמים.

המציאות ודאי שלא היתה אידיאלית, אך עטו של בז'וזה לא נטה אחרי המרירות, אחרי עשיית החשבון והנקמנות. או מפח-הנפש, אלא אחר הלקח האנושי, הידידויות, הטיפוסים והאירועים בעלי-המשמעות שסימנו את דרך-חייו. דומני כי הדבר הגורם לפרקי-זיכרונות אלה שיעמדו בסימן ההומאניזם והענווה הוא העובדה שבז'וזה אינו כותב כדוגמאטיקון, גם לא כ"מנפץ אלילים" בהם האמין בעבר, אלא כאדם נבוך, נבוך מראשיתו, לא מתוך בלבול ונמיכות-רוח אלא מתוך יחס של כבוד לכל ניסיון אנושי שנקרה על דרכו. הנכונות להיות פתוח, לבחון את עצמו, משתקפת בדפים אלה ומעשירה את כושר התבוננותו של המחבר.

הנה, למשל, קטע אופייני להשקפת-עולמו: "אותן מכות שספגו אז חברי המשמרת מידי הבריטים בקריית הפרדסן היהודי לימדום ב'כורמיזא' של אלת השוטר יותר דברים על שלטון קולוניאלי ומלחמת-מעמדות משלמדו מ'רמיזא' של הלכות כתובות. והדברים אמורים לא רק באלה שנכלמו מן המעשה שנתנו יד לו (נישול הפועל הערבי). הם אמורים גם באלה שאמונתם בצדקת המשמרות לא נתערערה גם לאחר-כך, בבוא שעת המאבק של היישוב היהודי נגד השלטון הבריטי, נודע משקל גם לשיעור זה." (עמ' 58).

כי אכן, ללא העמסת-יתר של דברים פרוגראמטיים, ללא האשמות מפורשות, רק ברמז, ועל דרך האנאלוגיה, מתאר בז'וזה מעמדות בחיי יהודים-וערבים משך תקופה ארוכה החושפים לא מעט מאופיים ומן הטראגדיה המשותפת לשני העמים. בז'וזה אינו מנתח את המצב מבחינה אידיאולוגית, אלא מתאר, ומפני שסיפוריו האוטוביוגראפיים הללו עולים כה יפה בידיו, מומחש בעזרתם בפני הקורא תחום שלא היה מתגלה לפניו בדרך מסירה אחרת.

כתיבת פרקי-אוטוביוגראפיה דומה, כנראה, להגרלה. הנושא, סיפור-החיים – שהוא כרטיס-הפיס, ישנו. השאלה היא אם יזכה אם לא. לאדם המתעתד לכתוב את זיכרונותיו כמעט שאינה קיימת שאלת הנושא, ולפיכך, אם זכה ומצא את הפרספקטיבה, את מידת האיפוק והסגנון הנכונים, הריהו מוציא לעיתים מתחת ידו פרק-קריאה בעל איכות ספרותית העולה לא-פעם בטיבו על דברי סופר מובהק שאין בפיו מה לומר.

* חנוך בז'וזה: "דרכים ראשונות" הוצאת "עם הספר" בע"מ, תל-אביב תשכ"ה, 1965. 122 עמ'.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, אתה מתעלם (שוב?) מהפרק האחרון בחייו של יוסף לישאנסקי הפצוע: הוא ברח מפתח תקווה אל ידידיו נקדימון אלטשולר ומרדכי בשיסט במושבה רחובות. השניים הסתירו אותו ביקב הנטוש של המושבה על אף הסכנה שבדבר, שהרי שבאותו זמן ממש נערכה ברחובות אסיפה והזהירו לא לתת מחסה ללישאנסקי פן יבולע למושבה מיד התורכים... 

לישאנסקי אמר לנקדימון ולמרדכי שהוא רוצה להגיע אל הבדואים בנבי רובין (ליד חוף פלמחים) כדי שיעזרו לו לחצות את מדבר סיני ולהגיע אל האנגלים במצרים. אבל השניים הזהירוהו שהבדואים יסגירו אותו לתורכים, והפצירו בו להישאר במחבוא ברחובות.

בלילה באו למחבוא עם מזון ומים אבל לישאנסקי כבר לא היה שם... הוא רכב אל הבדואים בנבי רובין והללו הסגירוהו לתורכים.

בברכת שנה טובה,

ד"ר מור אלטשולר

(נכדתו של נקדימון)

למור היקרה,

זו פעם ראשונה שאני קורא על כך. לא מצאתי את העובדות הללו בכל החומר הרב שנכתב על לישאנסקי. תודה שהבאת זאת לידיעתי ולידיעת הקוראים.

אצרף את הפרטים האלה לקובץ הספר [שכבר הופיע בשעתו בדפוס] "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה", שנמצא במחשב שלי, ונשלח חינם למבקשים לקרוא בו.

שנה טובה,

אהוד

אהוד שבוע טוב.

שמעתי את סיפור המעשה פעמים רבות מסבא נקדימון ז"ל. אגב, נקדימון היה חבר נפש של נחום הורביץ (מכפר גלעדי) איש "השומר", אך לא מנע עצמו מעזרה ללישאנסקי.

אתה יכול לאמת עם עוזי בשיסט מרחובות (בנו של מרדכי), שעדיין בחיים. עוזי מספר, ששאל את אביו מדוע סיכן עצמו בעזרה ללישאנסקי, בעיקר שחזרו ואמרו במושבה שאסור לעזור ללישאנסקי כי זה מסכן את המושבה. ומרדכי ענה: "אני עוזר ליהודים." 

המעשה הגיוני גם מבחינה גיאוגרפית: לישאנסקי הפצוע לא היה יכול להגיע מפתח תקווה לחוף נבי רובין (מדרום לפלמחים) ברכיבה אחת רצופה בשטח שורץ תורכים. ואילו מרחובות לנבי רובין זה מהלך קצר.

שנה טובה,

מור

* אהוד שלום, בתגובה לדבריך על דברי חסדאי, אין לי אלא לצטט את "התקשורת העתיקה" על מעשים אשר בסופו של דבר הובילו להתפוררות, חורבן וגלות. שום גבול, ולא משנה מה צבע הקו על המפה, לא מגן על חברה מתפוררת.

אפשר להאשים את כולם – אבל ראש הממשלה ושריו הם המנהיגים ועליהם לאחד את העם ולתת דוגמא אישית.

ועל חובתם זו שהם לא עושים – לא יסולח להם.

יעקב וימן

וראה:

ישעיהו פרק א. איכה הייתה לזונה, קריה נאמנה. מלאתי משפט, צדק ילין בה--ועתה מרצחים.  ככספך, היה לסיגים; סובאך, מהול במים. שרייך סוררים, וחברי גנבים--כולו אוהב שוחד, ורודף שלמונים. יתום לא ישפוטו, וריב אלמנה לא-יבוא אליהם.

תהילים כ"ו. אשר-בידיהם זימה; וימינם, מלאה שוחד.

יחזקאל כ"ב. הנה נשיאי ישראל, איש לזרועו היו בך, למען, שפוך-דם. ואב ואם הקלו בך, לגר עשו בעושק בתוכך; יתום ואלמנה, הונו בך.

שמואל א' פרק ח. ולא-הלכו בניו בדרכיו, וייטו אחרי הבצע; ויקחו-שוחד--ויטו, משפט.

אהוד: תודה על הציטוטים אשר סבור היית כנראה כי מעולם לא פגשתי בהם. אכן, התנ"ך הוא ספר הספרים שלנו ומקור השראה לכולנו, אבל ההיסטוריוסופיה המופרכת שלו טימטמה ועדיין מטמטמת רבים וחכמים בעם ישראל לדורותיו.

בית ראשון ושני נחרבו לא בגלל חטאי העם העברי אלא משום שממלכות גדולות יותר מיהודה וישראל, ממלכות שהיו שטופות פי כמה וכמה יותר מהעם העברי בחטאים נוראים ובעבודת אלילים – כבשו את ארץ-ישראל ולא הניחו לשלטון עברי עצמאי להתקיים בה.

גם אם יהודֵי תקופת המקרא היו מתנהגים כמלאכים, ולא חוטאים ופושעים כדברי הנביאים, עדיין היו ממלכות אשור, בבל, מצרים, יוון ורומי כובשות בתורן את ארצם ומחריבות את שני בתי המקדש, שלא לדבר על הכיבוש הערבי שחל במאה השביעית, ותסכים איתי שאין לו שום קשר סיבתי לחטאי העם היהודי.

כי אם נלך לפי השקפתך הנלוזה, הרי שאין צורך בימינו בצבא, בשיריון, בצוללות ובחיל האוויר הישראליים – אלא די שנשקיע יותר בחקירות הפרקליטות והמשטרה ונדאג שכל עם ישראל יהיו צדיקים, כמו למשל מני נפתלי, אלדד יניב והמפגינים שלהם במוצאי-שבתות נגד היועץ המשפטי מנדלבליט – ואז הקב"ה יצילנו מכל צרה! – ויקרֶה לנו ההפך מכל מה שקרה בהיסטוריה הקודמת של עמנו, כולל אושוויץ, שכנראה גם שם, לשיטתך, ענש הקב"ה את היהודים על מעשי הזימה, הגניבה, העושק, הרצח, השכרות והשוחד שבהם חטאו, ככתוב בציטוטיך המדוייקים מהתנ"ך, שלפי ההיסטוריוסופיה המופרכת השלטת בו – אם היהודים היו צדיקים, איש מהם לא היה נשרף באושוויץ.

* שלום רב לך אדוני העורך והרבה ברכות לשנה החדשה לך ולמשפחתך. עיתונך האחרון היה משופע בפנינים רבות שנהנינו לקוראן. הרשימות על בורלא לעילא ולעילא.

אנא ממך חסוך מאיתנו את מגילות השנאה המבעבעת כיורה הרותחת של אדון עילם וכל ההתכתבות הנכרכת אחרי דבריו. חז"ל אמרו "שאהבה מקלקלת את השורה, שנאה מקלקלת את השורה." וזו שכאן מקלקלת הרבה שורות. די בבקשה!

בברכה חמה,

י"ז

אהוד: אם לא אפרסם את דבריו של ד"ר אבי עילם אמזלג הוא עלול לטעון נגדי על קיפוח יוצאי מרוקו, שזו תחושה קשה שרבים מהם ומצאצאיהם אינם משתחררים ממנה לעולם.

* אהוד היקר, המקאמה של יוסי גמזו על יוסי הראל, גיבור "אקסודוס", מרגשת ביותר – כמה מסירות, זיעה, דמעות ודם הוקרבו על ידי שלומי אמוני ישראל כדי להגיע לארצנו, כמה אטימות היתה לבריטים שסגרו את הארץ בפני שורדי השואה. אין דומה ליוסי גמזו ביכולתו לבטא את רחשי הלב של אוהבי הארץ הזאת וגיבוריה.

קראתי לאחרונה את ספרו של יצחק גנוז, שהיה מעפיל וחבר מזכירות ב"אקסודוס" ("כיסופים וסער", משרד הביטחון 2017 , 1985). שתי התעודות המרגשות האלו משלימות זו את זו.

 את המאמר הגדול והמלומד של בן-ציון יהושע על יהודה בורלא קראתי לפני שנים במאסף ירושלים. בדבריו של בן ציון יהושע יכול נעמן כהן למצוא תשובה להאשמות בדבר "גזענות אשכנזית" – בורלא היה ספרדי, וכתב על ספרדים ומזרחים (קראתי את רוב כתביו), ומי פתח בפניו את שערי הפרסום: ש' בן ציון (שהדפיס את סיפורו "לונה"), ברנר (שהישווה אותו לצ'כוב) וביאליק שכתב לו מכתב הערכה. אך לא משנה – תמיד יגידו שהאשכנזים הם גזענים, שחסמו, כביכול, את תרבותם של המזרחים.

 שנה טובה,

 משה גרנות

* למר אהוד בן עזר שלום. ההתהדרות המשולהבת  של יהודה אטלס ב"שמאלנות" שלו לעומת [העמדות] שלך וכל השאר, היא פאתטית, וכנראה תורמת לו הרבה לאגו. כל יציאת החוצץ הגורפת הזאת לכאורה, אפשר לחשוב, הפנאטיות שלו אינה פחות בדלנית מכל ימני ופאשיסט.

כנראה הוא אינו מסוגל לתפוס את הזהות העצמית שלו כמצפן מוסרי אלא מתוך אותה התהדרות והתנשאות עצמית בדלנית, בכך שהוא צובע את הבחנותיו הגורפות בצבעי שחור לבן.

חשתי אי נעימות  מדבריו.

גם דבריו של ד"ר אבי אמזלג עילם נגועים באובססיה אומללה. והכי מצחיק שהוא כותב בלהט קדוש ומוטרף על אחיו ה"מרוקאים" היושבים בציון, והוא עצמו גולה בארה"ב. ועוד טורח לכתוב את כתובתו שם. [אולי כדי להשוויץ שכמרוקאי דפוק הוא זכה לשבת באמריקה. איזה הישג... רגשי נחיתות פאתטיים ודוחים].

כל טוב,

חוה ליבוביץ

רמת גן

* למר אהוד בן עזר, על כל תושבי מדינת ישראל להעריך ולכבד את חברת החשמל לישראל ועובדיה, אשר במסגרת ההיערכות לחורף ולמניעה של פגיעות עצים בקווי החשמל, העובדים מבצעים בחודשים האחרונים, במהלך ימי השרב הכבדים, עבודות לגיזום ענפים שנמצאים מעל קווי החשמל ובסמיכות להם, בכל רחבי מדינת ישראל. כולי תקווה שנעבור את ימי החורף הגשומים בשלום.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* אהוד בן עזר: שנת תשע"ח, 2018, היא גם שנת ה-160 להולדתו של סבי יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה, ושנת ה-70 למותו. (1858-1948).

* לאהוד וליהודית היקרים, שנה טובה, שנת בריאות ויצירה, ושיהיה לך כוח למשוך בעול של עיתונך הייחודי!

תקוה וינשטוק

אהוד: תודה. בינתיים הראש עובד, האצבעות מקלידות, והעיניים – מסתכלות עדיין על בחורות צעירות. שנה טובה גם לָך והמשיכי לשלוח את רשימותייך היפות והמעניינות.

* אהוד יקר, אנחנו רוצים לברך אתכם, את יהודית ואותך ואת בן לשנה החדשה, שכבר ממש בפתח. לפי ניסיוננו, העיקר הוא הבריאות. שפע איחולים לבריאות טובה, לחיים טובים ופעילים ביציאות להצגות ולסרטים ולמסעדות, ממש כמו צעירים. שיהודית תמשיך ליצור עבודות-יד המעוררות התפעלות ולעשות כל מה שמעניין אותה וטוב לה, ושאתה תמשיך ליצור ולכתוב, וכמובן שתמשיך בהוצאת המכתב העיתי שלך, שלגבינו הוא אוצר של עניין.

שנה טובה ומבורכת לכם!

 ארנה ושמאי גולן

 * בימים אלה שוקד ההיסטוריון פרופ' יוסי גולדשטיין על הביוגרפיה של שמעון פרס. גם בה, אפשר להניח, יצוצו סיפורים מהסוג שהמנהיגים היו מעדיפים להצניע.

"פרס היה נהנתן קלאסי, שהתארח במלונות הכי מפוארים ולא עבר שבוע בלי שסעד במסעדה הכי טובה שיש. ביבי קטן לידו בניצול השררה," אומר גולדשטיין. ["הארץ" באינטרנט, 14.9.17].

* אילנה המרמן: "'התקומם עמי, התקומם נגדם,' פותח וקורא השיר של דארין טאטור. הוא התפרסם לראשונה ביוטיוב על רקע סרטון המראה פלסטינים מתקוממים נגד כוחות הצבא הישראלי בסמטאות של כפר. הם מיידים אבנים ושורפים צמיגים, וחיילים ישראלים יורים בהם. אני גורסת שמעשי הפלסטינים הנצפים בסרט הם התקוממות ולא טרור." ["הארץ" באינטרנט, 14.9.17].

* אהוד: בשנת 1998 אילנה המרמן ושותפתה לעריכת "הספרייה לעם" של "עם עובד", נילי מירסקי, החזירו לי, ללא מכתב לוואי, את כתב-היד של "המושבה שלי".

הרומאן יצא לאור בשנת 2000 בהוצאה המסחרית "אסטרולוג" ונמכר בכ-2,000 עותקים, וזאת בתקופה שבה לא מעט רומאנים חשובים ומשעממים הופיעו בסדרת "הספרייה לעם".

* לאהוד הנכבד. בהערותיך לעניין החייל עזריה ברצוני לא נחזור לשנות 48. לא נחזור למשפטי השדה כדוגמת טוביאנסקי שאולי היו כשל של מדינה בהתהוותה אבל אין להם מקום במדינת ישראל המהווה דוגמא לשלטון החוק.

לאן אתה מחזיר אותנו אהוד. מרוב דאגתך לנתניהו אתה לא שם לב איזה נזק גורמים דבריך שמאשימים את השמאל והתקשורת. אהוד, אנחנו לא בתקופת העותומנים. יש חוק וביהמ"ש הוא הפוסק.

כנ"ל גם לגבי הערותיך לדבריו של יעקב חסדאי. אנחנו לא במונרכיה וגם מתנגדים לרעיון של: "לא תחסום שור בדישו." דברי החנופה לראש הממשלה ולרעייתו – כאילו הוא ואין בלתו – זו הסכנה לדמוקרטיה שלנו.

בברכה,

דוד כהן

שכל משפחתו הצביעה עבור חירות, גח"ל והליכוד מאז הקמת המדינה. לא עוד.

אהוד: ב"חדשות בן עזר" אין דברי חנופה לראש הממשלה ולרעייתו אבל גם אין דברי טינופת נגדם מסוג אלה שבהם שטופה רוב התקשורת הישראלית וכנראה גם מוחך שלך. כנראה אינך ממש קורא אותנו. התפרסמו אצלנו לא מעט דברי ביקורת חריפים על ראש הממשלה, כמו הדברים שכתב פעמים רבות אורי הייטנר.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,063 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

 [מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-0 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל