פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1280

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ה' בתשרי תשע"ח, 25 בספטמבר 2017

עם צרופת "חשבון הנפש  ערב ראש השנה תשע"ח" מאת אהרן אמינוף

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: רַק לַסְּתָיו יֵש סְתָיולָנוּת... // התמונה שעפה לה בחוף וולדיז, סיפורה של תמונה, לאה שורצמן – בן עזר, לזכרה של אימנו דורה בן עזר – ליפסקי – דגן, במלאות 20 שנה למותה (ה' תשרי, 25 בספטמבר 2017). // אורי הייטנר: צרור הערות 24.9.17.// יהודה דרורי: כישלון מוחלט לאיסוף הנשק במיגזר הערבי. // אוריה באר: פגישה עם צעיר מסאטמר. // יוסי אחימאיר: צוחקים על רייגן ועם רייגן. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [95]. החטופים של הבג"ץ. // עוד כמה מילים  על הינקו גוטליב, קטע מתוך "על בית ומילים, מהלך חיים" מאת דינה קטן בן-ציון. // י"ז: בריאת העולם, בראשית. // נורית יובל: מְחִיר הָאֲרוּחָה (הָעַכְבָּר וְהַחֹר), מִתּוֹךְ מִשְלֵי ר' בְּרֶכְיָה הַנַּקְדָן. // תקוה וינשטוק: שענות: מקצוע יורד. // נעמן כהן: יום הכיפורים, הרהורים על אלוהים וחופש הבחירה. // שמואל אלמוג: יעקב חסדאי, האיש ודבריו, אינם ראויים לתואר צדקן. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "כלילה ודימנה" לבּידבּה ההודי, 1926. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.9.1971, לפני 46 שנים. // מוטי הרכבי: בואו לזרום עם עלילת הפוקסטרוט. // ממקורות הש"י. // אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב"יו-טיוב", בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי" באוניברסיטת תל-אביב, מאי 2005, וכן המשך דבריי "אדם כשדה מערכה: "מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", כפי שפורסמו בחוברת הכנס.

* * *

יוסי גמזו

רַק לַסְּתָיו יֵש סְתָיולָנוּת...

הַחֹרֶף, כַּיָּדוּעַ, עָט בְּסַעַר וּבְפֶּרֶץ

עַל כָּל קְלִידֵי גַּגּוֹת הָעִיר וַאֲפָרֵי הַכְּפָר

וְהוּא כֻּלּוֹ אַגְרֶסְיָה, קֹצֶר-רוּח, עֹז וָמֶרֶץ

בָּהֶם צוֹלְפִים גְּשָמָיו אֶת הָאַסְפַלְט וְהֶעָפָר.

וְהָאָבִיב מַבְקִיעַ בְּאָלֶגְרוֹ אוֹפֶנְסִיבִי

אֶת שְחוֹר עַנְנוּתָם שֶל הַסַּגְרִיר וְשֶל הַכְּפוֹר

וְהוּא מַבְעִיר בְּלַהַט פִּרְחוֹנִי וְאָסֶרְטִיבִי

אֶת שְטִיחַ יַרְקוּתוֹ בְּהַפְגָּנוֹת-סַסְגּוֹן אֵין סְפוֹר.

וְכָךְ גַּם שְרַב הַקַּיִץ הַמַּנְחִית בָּנוּ נוֹק-אַאוּט

בְּאֶגְרוֹפֵי אִשָּם שֶל חַמְסִינָיו הַנִּגְדָּשִים

שֶאֵין בָּם אֹרֶךְ-רוּחַ וְשֶכָּל גַּל-חֹם מַכָּה הוּא

נִמְרֶצֶת וּמוֹחֶצֶת לְחוּשֵינוּ הַתְּשוּשִים.

וְרַק הַסְּתָיו אֵינוֹ נֶחְפָּז וּבִמְתִינוּת קָרֵב לוֹ

כְּמִי שֶאֶת הַגּ'וֹבּ שֶלּוֹ עוֹשֶׂה בְּקַבְּלָנוּת

וּשְווֹיֶה-שְווֹיֶה הוּא מִקְצַב הַנֹּסַח הֶעָרֵב לוֹ

וְיֵש לוֹ זְמַן לִנְהֹג בְּנַחַת וּבִסְתָיולָנוּת.

כִּי מָה בּוֹעֵר לוֹ? אִם יְקוֹד שְׂרֵפוֹת קוֹצִים דּוֹלֵק עוֹד

הֲרֵיהוּ מְכַבֶּה אוֹתוֹ בְּטִפְטוּפִים קַלִּים

שֶל אוֹבֶרְטוּרוֹת הַיּוֹרֶה שֶטּוּב-מִזְגּוֹ חוֹלֵק עוֹד

עִם שִלְהֵי קַיִץ וְעִם נֶשֶב יָם לוֹטֵף גַּלִּים.

וּכְבָר בְּמַעֲבֵה אַדְמַת הַצְּחִיחַ שֶהוֹרִישוּ

הַצּוֹם וְהַצָּמָא שֶל חֹרֶב אָב וּכְמוֹש אֱלוּל

לְאֶרֶץ זוֹ שֶצְּהוֹב נוֹפָהּ כְּמוֹ רַק אָבָק וָרִיש הוּא

פּוֹעֶמֶת מַחְתַּרְתָּם שֶל הַנּוֹבֵט וְהַטָּלוּל.

וְתַחַת כְּסוּת קַרְקַע צְרוּבָה שֶעֱנוּתָהּ נִסְדֶּקֶת

כְּבָר קוֹנְסְפִּירַצְיַת סְתָיו דּוֹמֶמֶת מַתְחִילָה לִרְקֹם

כְּמוֹ פְּרֹץ תִּקְוָה מִן הַיֵּאוּש וּמַנְגִּינָה מִשֶּקֶט

אֶת נוֹי מִרְדָּם הָרַךְ שֶל סִתְוָנִית וְשֶל כַּרְכֹּם.

וּבַשָּׂדוֹת הַחֲרוּשִים כְּמֵצַח הַפַלַּאחִים

נִזְרַעַת בִּתְבוּנַת-עוֹנוֹת וּכְלָל לֹא בְּדִמְעָה

תוֹחֶלֶת הַקָּצִיר שֶבְּחֵיקוֹ שֶל רֶגֶב לַח הִיא

תְפִלַּת עָתִיד שֶרַק הַסְּתָיו זוֹכֶה לִקְלֹט שִמְעָהּ.

כִּי כָּךְ הוּא טֶבַע הָאָדָם: בִּימֵי חָרְפּוֹ הוּא סַעַר,

בַּאֲבִיבוֹ הוּא יֹפִי שְכוּר-פְּרִיחָה וּקְצַר-הוֹוֶה,

בַּקַּיִץ הוּא הַלַּהַט בּוֹ תְשוּקַת הַדָּם פּוֹסַעַת

בְּרֶגֶל יְחֵפָה עַל גַּחֲלֵי הַלֹּא נִרְוֶה.

וְרַק בַּסְּתָיו בִּמְקוֹם לִצְעֹד מַהֵר הוּא רָד לָעֹמֶק

מִתּוֹךְ בִּטְחָה גְמוּרָה שֶהַתְּמוּרוֹת דַּרְכָּן לָנוּד

מַמָּש כַּצִּפּוֹרִים, אַךְ בַּכְּרָמִים מַמְתִּיק הַסֹּמֶק

אַט-אַט אֶת בְּשֵלוּתוֹ כִּי רַק לַסְּתָיו יֵש סְתָיולָנוּת...

יוסי גמזו

* * *

התמונה שעפה לה בחוף וולדיז

או לחילופין: סיפורה של תמונה

לאה שורצמן – בן עזר

לזכרה של אמנו דורה בן עזר – ליפסקי – דגן, במלאות 20 שנה למותה

(ה' תשרי, 25 בספטמבר 2017)

במסגרת שיט בחופי אלסקה בו השתתפתי ביוני 1997, עגנה אניית הפאר בחוף וולדיז – עיר חוף באלסקה. מיהרנו לרדת לחוף. הרוח נשבה בחוזקה, דרסה והעיפה ללא רחמים. היעד שלי היה – תא טלפון ציבורי להתקשר הביתה. כדי להגיע אליו, היה צורך לצעוד לאורך מזח רעוע ולהיאבק קשות ברוח שדחפה והאיצה באנשים לרוץ קדימה.

הגעתי לתא הטלפון והמתנתי לתורי. פתחתי את ארנקי כדי לשלוף את כרטיס הטלפון. אך מפאת הרוח נדבקה אליו תמונה קטנה מבין התמונות של יקיריי, אותן אני מחזיקה קבוע בארנקי. תוך שניות איבדתי שליטה והתמונה חמקה מידי ועפה כעלה נידף ברוח, נישאה בתאוצה אדירה על-פני חלוקי האבנים שבחוף.

היה זה אות מבשר רע: מן תחושה של סוף קרב. זינקתי אחרי התמונה בריצת "אמוק" על-פני עשרות מטרים, ללא הצלחה לעצור את מנוסתה או לברר של מי התמונה מבין יקיריי.

לא הרפיתי מריצתי וליבי פעם בחוזקה. היה עליי לתפוס את התמונה ויהי מה. אך היא חמקה ממני.

במאמצים נואשים הצלחתי לדרוך עליה בשלב מסוים, ורק כך הצלחתי לעצור את מנוסתה. הרוח המשיכה לנשוב באותה עוצמה ועל כן היתה זו משימה קשה להרים את התמונה שמתחת לרגל.

עד שאזרתי אומץ והסתכלתי בתמונה, פניה היפות של אמי היקרה חייכו אליי. ידעתי אז, עמוק בתוך ליבי, שמשהו קרה או עומד לקרות לה בקרוב.

כך קבע הגורל. חודשיים לאחר מכן עצמה אימי את עיניה לעד, בשיבה טובה וללא סבל, ועל כן נשאה אותה הרוח...

אותה תמונה שכה אהבתי נותרה שנים רבות בארנקי כמזכרת. אך גם פה התערב הגורל: בביקורי במיאמי מיספר שנים לאחר מות אימי, בפעם הראשונה בחיי כייסו אותי בחנות בגדים. בהגיעי לקופה גיליתי שארנקי עם התמונה היקרה לי נעלם כלא היה. חיפשתי בין השיחים שמחוץ לחנות, למקרה שהגנב הסתפק בכרטיסי האשראי וזרק את הארנק, ואולי אצליח שוב למצוא את התמונה... אך הפעם לא שיחק לי מזלי. כמה שנים לאחר שכמעט אבדה לי התמונה בוולדיז, נעלמה הפעם לנצח במיאמי.

דמותה של אימי ז"ל ופניה המחייכות מתוך תמונה זו, יישארו חרוטים בזיכרוני לעד. יהי זכרה ברוך.

לאה

[אהוד: לאה היא אחותי הצעירה].

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 24.9.17

* מעצמה הומניטרית – ישראל היא מעצמת-על הומניטרית. בכל מקום בעולם שמתרחש בו אסון – ישראל הקטנה היא הראשונה שמתייצבת, ביעילות הגדולה מכולם. בכך המדינה היהודית ממלאת את הייעוד היהודי מימי אברהם אבינו: "ונברכו בך כל משפחות האדמה."

אני גאה להיות ישראלי!

* האידיאולוג של האנטי ציונות – אברהם בורג הוא הדובר הרהוט והעמוק ביותר של האנטי ציונות, הוא האידיאולוג של התופעה הזאת. אם גדעון לוי, למשל, רדוד יותר מכפית תה שטוחה, כל כולו סיסמאות ונאצות, בורג מציג השקפת עולם אנטי ציונית, מבסס אותה, ומכתב אותה עם ההגות היהודית בה הוא בקיא, ושמתוכה הוא דולה הגות אוניברסלית שהיתה קיימת ביהדות אירופה של המאה ה-18 עד אמצע המאה ה-20, תוך התעלמות מכך שכל הגיונה וביסוסה עלו בעשן הארובות באושוויץ.

מצער מאוד, שאדם שישב על כיסאם של הרצל, ויצמן ובן גוריון, כנשיא ההסתדרות הציונית העולמית, עבר מהפכה כל כך דרמטית, והיה להוגה הדעות והאידיאולוג של האנטי ציונות, וכל מה שנותר בו מעברו הציוני הוא פנסיה שמנה, המרפדת את מסעו נגד הציונות.

במאמר שפירסם ערב ראש השנה ב"הארץ" (ולא בכדי אני מכנה זאת מאמר, כיוון שלהבדיל מן הפשקווילים של גדעון לוי ורוגל אלפר, אין זה גיבוב של סיסמאות נאצה ופרובוקציות, אלא הוא נושא תוכן), מציע בורג שני אבות טיפוס ליהדות בת זמננו, שביניהם עלינו לבחור. מצד אחד בנימין נתניהו ומצד שני ג'ורג' סורוס, וכמובן שהוא בוחר ביהדות של סורוס.

כאשר הוא מדבר על נתניהו, אין כוונתו לנתניהו הפרסונה האינדיבידואלית. אין הוא מדבר על נתניהו של ה"מתנות" וה"אין כלום". הוא מדבר על נתניהו כראש ממשלת ישראל, כמייצג הישראליות, כעומד בראש מדינת ישראל. מה שמעורר את סלידתו אינו נתניהו האיש, אלא ישראל המדינה. הריבונות היהודית, שאותה מגלמת מדינת ישראל, היא היפוכה של "היהדות התפוצתית" כפי שהוא מכנה את הגולה, שהיא התגלמות היהודיות הראויה והרצויה, ומדינת ישראל הורסת אותה. מהי היהדות התפוצתית הזאת? "שיחה לא טריטוריאלית המתקיימת בין היהודי וסביבתו." כלומר הזיקה הטריטוריאלית של עם ישראל לארץ ישראל, עליה מושתתת הציונות, היא האיום הגדול. "הקמת מדינת ישראל... חסמה כמעט לחלוטין אפשרויות המאפיינות את מצב הצבירה התפוצתי..."

את מדינת ישראל, התגלמות הריבונות הלאומית של העם היהודי כעם חופשי במולדתו, מכנה בורג "מדינת גטו" ("ישראל... הפכה לשיבוט של חוויית הגטו החסום"). זאת, להבדיל מן היהדות בגולה, "הזהות התפוצתית", שיתרונה על הציונות הוא ש"אין לה קרקע משותפת תחת רגליה" וגדולתה – ש"היא מטבעה זהות מפוזרת." כלומר, מה שמעורר את סלידתו אינו "אקיבוש", אלא קיבוץ הגלויות, הריבונות היהודית ושיבת ציון. לכן, הוא מעלה על נס את הירידה מן הארץ, שהיא הגשמת האידיאולוגיה האנטי ציונית שלו – "אני מבין את המהגרים מכאן שבחרו לעזוב את חברותם ב'עם הארץ' הישראלי ולהצטרף ל'עם העולם'."

כאשר אברהם בורג היה ציוני, הוא השתייך לשמאל הציוני, למחנה היוני בישראל, הרואה בעצמו מחנה השלום. הוא היה ממנהיגי "שלום עכשיו". באותם ימים הוא נאבק, בדרכו, למען השלום, מתוך אמונה שהשלום ייטיב עם מדינת ישראל, המדינה היהודית, ויבטיח לדורות את עתידה בארץ ישראל. לשם כך הוא היה מוכן גם לוויתורים מרחיקי לכת.

גם היום הוא מדבר, מפעם בפעם, על שלום. הפעם מגמתו הפוכה – הוא רוצה בשלום, מתוך תקווה שהוא יפורר את קיומו הלאומי של העם היהודי. "ביום שבו ייפלו החומות המפרידות בינינו לבין הסביבה, יתרבו מאוד נישואי האהבה. אחוזי המשפחות המעורבות לא יהיו שונים מכל החברות הפתוחות בעולם. וזה לא רע! נישואים בין שונים הם לא דילול, אלא העשרה של שני הצדדים. חלקם מביאים פנימה מנהגים וערכים מרעננים ואחרים מפיצים החוצה זרעים מן הציוויליזציה שלנו לבתי גדול אחרים."

בורג מעלה על נס את היהדות הגלותית, זו שלא התבססה על קשר לטריטוריה. אולם אותה יהדות שמרה באדיקות על התבדלות, כדי להבטיח את קיום העם היהודי. בורג, לעומת זאת, מואס בקיום העם היהודי, ומבחינתו ההתנתקות מן הטריטוריה היא שלב בדרך לביטולו של העם היהודי.

"אישית, אני לא מתעניין כלל בדמוגרפיה היהודית, אלא בעולם התוכן של היהודים. מה איכפת לי כמה יהודים יש, אם הם רשעים וזדוניים. ומאידך, מעמדו הגנטי המדויק של הזולת, מוצאו או ייחוסו של מישהו, הם חסרי חשיבות בעיניי, כל עוד רעיונותיו, התנהגותו וערכיו טובים לי ומתאימים לאלה שלי."

הדמוגרפיה היהודית, היא קיומו של עם יהודי, קיומם של אנשים הרואים עצמם כבני העם היהודי. זה לא מעניין אותו כלל. מבחינתו אין כל זיקה בין בני אדם על רקע היותם יהודים, אלא רק על רקע השקפה דומה. הוא מבדל מעולם התוכן של היהדות את התכנים האוניברסליים, שמעולם לא היו מנותקים מן התכנים הלאומיים הפרטיקולריים, ומבחינתו, הם הדבר היחיד שמעניין אותו ביהדותו, ואם איזה נוצרי, בודהיסטי או מוסלמי דוגל במערכת ערכים דומה, הם אחיו, ולא היהודים.

כשאני קורא את תפיסתו של אברהם בורג, קשה לי שלא להיזכר בצער באביו, יוסף בורג. יוסף בורג היה במשך שנים יו"ר מועצת "יד ושם". בנו הציע לפני שנים אחדות לבטל את "יד ושם" כיד להנצחת שואת העם היהודי, ולהמירו ביד להנצחת הפשעים נגד האנושות לאורך ההיסטוריה, וביניהם השואה נגד היהודים והפשעים של ישראל כלפי הפלשתינאים.

חסד עשה הקב"ה עם יוסף בורג, כשסילק אותו מן העולם בטרם נחשף למוטציה שיצאה ממנו. בטרם אברהם בורג המיר את דתו.    

[אהוד: בורג מעורר בי קבס ואני לא קורא את השטויות שלו. לדעתי הוא אדם סכל ומבולבל].

* חוק לאום בהסכמה – חתן פרס ישראל פרופ' שלמה אבינרי, הוא אחד ההוגים הציונים החשובים בישראל, אחד הלוחמים המובהקים בפוסט ציונות וב"פוסט היסטוריה", או יותר נכון פייק היסטוריה האנטי ציונית. גם בעשור התשיעי לחייו הוא חד, רהוט וחכם, ומשמיע את דעותיו מדם ליבו, מתוך אכפתיות אמתית למדינת ישראל ולעם היהודי. אני נוהג לקרוא את מאמריו ב"הארץ" ובכתבי עת, ולעתים קרובות מסכים עם מרבית עמדותיו. למשל, נגד המשפטיזציה של הציבוריות הישראלית.

בערב החג יצא אבינרי בחריפות, לא בפעם הראשונה, נגד חוק הלאום, שבו אני תומך. גם אחרי קריאת מאמרו, נותרתי בדעתי, אולם הטיעונים שלו נגד החוק שונים מהמקובלים, וראוי לתת עליהם את הדעת.

הסיבה העיקרית להתנגדותו, היא התנגדותו למשפטיזציה ולחקיקיזציה, בעיקר בנושאים שנויים במחלוקת בציבור הישראלי, והעדפתו את הפרקטיקה הפוליטית של מו"מ והגעה להסכמות, פשרות והבנות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית. לכן, הוא מתנגד חריף לחוקה, וטוען שאי חקיקת חוקה היא "אחת ההחלטות הנבונות והחכמות ביותר שנתקבלו בראשית ימי המדינה... בחברה מורכבת ופלורליסטית כמו ישראל, שיש בה מחלוקות עמוקות בסוגיות יסוד (דת ומדינה, הזיקה לתפוצות, מעמד המיעוט הערבי), כל חוקה, גם אם תתקבל ברוב מכריע, תשאיר קבוצות מיעוט לא מבוטלות בשולי החברה ורק תוסיף למתחים ולמחלוקות."

אבינרי מסביר, במאמר זה ובאחרים, ש"מדינה דמוקרטית מושלמת מצויה רק בסמינריון אקדמי," ובדמוקרטיה של החיים עצמם, עדיף להימנע מהכרעות מקובעות לנושאים הזהותיים העמוקים והשנויים במחלוקת ולהשאיר אותם לתהליך הפוליטי.

איני מסכים עם פרופ' אבינרי, למרות שיש היגיון בדבריו. אני תומך בחוקה ובחוק הלאום. אני בעד עיגונה בחוקה של זהותה ומהותה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. הדבר חשוב במיוחד בשל הערעור מבית ומחוץ על זהותה ומהותה; ערעור שלא קיים כלפי אף מדינת לאום אחרת.

אבל פרופ' אבינרי לפחות קונסיסטנטי בהתנגדותו לחוקה ולחוק הלאום. הבעייה היא באלה שרוצים בחוקה, רואים בה הכרח, ומתנגדים לחוק הלאום בשל הקושי שלהם עם הרעיון הציוני. אדרבא, יש בהם הרוצים בחוקה כקרדום לקעקע בו את מהותה הציונית של המדינה.

אני תומך בחוק הלאום, אך אין בו טעם אם לא יתקבל בהסכמה רחבה. ולכן, במקום למהר ולקבל אותו, מן הראוי לקיים הידברות בין המפלגות הציוניות, על נוסח מוסכם.

* המסורתיות הישראלית – מאמר מצוין של ד"ר שוקי פרידמן, מתאר את המסורתיות הישראלית, שרוב הישראלים שותפים לה, למעט אורתודוכסים קיצונים וחילונים רדיקליים. מי שקורא את המאמר, מזהה בו שיקוף אמיתי של החברה הישראלית, ומבין עד כמה מופרך דחליל ה"הדתה". הרי נגד מה יוצא "געוואלד" ההדתה, באמת ובתמים? נגד המסורתיות היהודית של הישראלים. מתוך המאמר: "המסורתיות הישראלית ... היא בה בעת דתית וחילונית. היא יונקת ממקורות יהודיים, אורתודוקסיים ביסודם, שמקיפים אותנו ומתווכים  אלינו באמצעות ערוצים יהודיים ישראליים. היא טבעית ואינה נדרשת להגדרות דיכוטומיות וברורות."

פרידמן פירסם את המאמר ב"הארץ", המקור והמעוז של מלחמת המאסף הפאתטית נגד דחליל ה"הדתה" שמדתה. והוא גם מתייחס אליו: "המאבק ביהדות ובמופעיה במרחב הציבורי, הוא מלחמת מאסף מטופשת וחסרת תוחלת. במקום להיאבק נגד היהדות במרחב הציבורי, במערכת החינוך, במוסדות המדינה וכן הלאה, אפשר לזהות את המופעים הללו כחלק מהמסורתיות הישראלית. אורתודוקסים מחמירי דרך לא יאהבו זאת, חילונים רדיקלים יסלדו מכך, אבל עבור רוב הישראלים, המסורתיות הישראלית היא השתייכות טבעית וחיק זהותי חם, המתאים לכל אחד לפי מידותיו."

אני אמנם מגדיר את הדברים במילים אחרות, אבל מזדהה מאוד עם המסר.

אגב, את סעודת החג של ראש השנה עשינו אצל בני משפחה בקיבוץ של השומר הצעיר, שמוצניקים מבטן ומלידה. הם ביקשו ממני לערוך "סדר" ראש השנה. התלבטתי... איך הם יקבלו את הטקסטים הללו? אבל הם מאוד שמחו, התעניינו, למדו ושיבחו. והרי זו בדיוק ה... "הדתה" המושמצת...

* פתרון לסוגיית ה"הדתה" – יש לי הצעת פתרון לסוגיית דחליל ה"הדתה". מדינת ישראל תאפשר הקמת זרם חינוך חדש, חף מיהדות, בלי לימודי תנ"ך, בלי לימודי תורה שבעל פה, בלי היסטוריה של עם ישראל. המדינה גם תקצה תא טלפון לשכן בו את התלמידים שהוריהם ירצו לשלוח אותם לזרם הזה. ובא לכנען גואל.

* בעד ונגד כדורגל בשבת – אני בעד כדורגל בשבת. אני נגד מסחר בשבת, אני נגד קניונים פתוחים בשבת, אני בעד צמצום מירבי של העבודה בשבת, אבל אני בעד השבת כיום התרבות, הבילוי, הטיולים, הבידור והספורט. ובוודאי הכדורגל, כיוון שזו מסורת בת 80 שנה, והיא ממלאת בתוכן ובעונג את שבתותיהם של רבבות אוהדי כדורגל. היום איני אוהד כדורגל, אולם כנער אהדתי את "הכח מכבי רמת גן" ומרכיב מרכזי בעונג השבת שלי היה המשחק של "הכח" במכתש בגבעתיים או האזנה ל"שירים ושערים".

ולמרות זאת, אני בהחלט מבין את עמדתם של השוללים. יש להודות, שבמשחקי הכדורגל בשבת יש מידה רבה של כפייה חילונית. קיום משחקי הכדורגל בשבת פוגע בזכויותיהם של כדורגלנים דתיים ואוהדים דתיים, ליהנות, למצות את כישרונותיהם ולהתפרנס, בשל אמונתם, או לחלופין לנהוג כאנוסים, וזה אולי אף יותר קשה.

זו בהחלט דילמה קשה.

כעת מגיע הנושא לבית המשפט העליון. אילו היה עליי לפסוק כשופט, ולא כאזרח בעל דעה, אני משער שהייתי מקבל את העתירה. זאת, משני טעמים. האחד, הוא שתפקידו של בית המשפט העליון הוא להגן על זכויות הפרט, ובשיח של זכויות, הכף נוטה לצד ביטול המשחקים בשבת. אבל הסיבה המרכזית, היא שבית המשפט צריך לפסוק על פי חוק. וכל עוד לא הוסדרו בחוק משחקי הכדורגל בשבת, המשחקים הם בניגוד לחוק. ולכן, על בית המשפט לאכוף על המדינה לקיים את החוק, או לתקן את התקנות שהחוק מאפשר, כדי לקיים את המשחקים כחוק.

אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל שבו השתלח בגסות וחוצפה בשופטי בית המשפט העליון, על נטייתם לפסוק בעד הפסקת המשחקים (על פי דבריהם בדיונים). במדינה דמוקרטית ניתן לבקר את בית המשפט. אבל להצביע על הכיפה שעל ראש השופטים, זו אינה ביקורת אלא השתלחות גסה, אלימה וגזענית. ואם היה זה הרכב שרובו חילוני, האם לא היה בכך כדי לטעון נגדו שהוא לא יפסוק על פי חוק, אלא על פי אג'נדה חילונית?

מה היינו אומרים אילו בארץ אירופית מסוימת, נניח כזאת ששפתה גרמנית, סתם דוגמה מקרית, היה מתפרסם בעיתון חשוב מאמר המבקר החלטת בית משפט, באזכור יהדותם של השופטים. עיתון מכובד במדינה דמוקרטית לא היה מפרסם את הפשקוויל של אורי משגב, או לפחות דורש ממנו להסיר את ההשתלחות האוטו-אנטישמית אד-הומינם בכבוד השופטים.

* יושרה נדירה – המהפך המדיני הגדול והדרמטי ביותר בתולדות מדינת ישראל, לא היה הסכם אוסלו. הסכם אוסלו היה ניסיון לממש, בדרך אחרת, את תפיסת הפשרה הטריטוריאלית של מפלגת העבודה. המתווה הטריטוריאלי של רבין להסדר הקבע, אותו הציג בנאומו האחרון בכנסת טרם הרצח, הזהה לתכנית אלון +, הוא עדות לכך. המהפך המדיני האמיתי היה הצעתו של אהוד ברק לפלשתינאים בקמפ-דיוויד. הוא שבר את כל המוסכמות של המדיניות הישראלית מאז מלחמת ששת הימים, בהציעו נסיגה ישראלית על בסיס קווי 4.6.67, כאשר תמורת גושי היישובים שיישארו בידי ישראל הציע שטחים חלופיים בנגב. ברק הציע את חלוקת ירושלים כולל העיר העתיקה, ויתור על הר הבית, נסיגה מבקעת הירדן וכד'.

יריבו המר ושנוא נפשו של ברק, אהוד אולמרט, הלך אף הוא בדרכו, בהצעה דומה. שר החוץ של ברק באותם ימים ושותפו למדיניות היה פרופ' שלמה בן עמי.

בן עמי התראיין לגיליון ראש השנה של "מעריב". גם בחלוף השנים, לא חל כל שינוי בהשקפת עולמו ובאידיאולוגיה שלו, וגם היום הוא סבור שהיתה זו מדיניות נכונה. הוא מדבר בהערצה על ברק ואולמרט, כמנהיגים ומדינאים אמיצים שהעזו להציע את ההצעה הזאת. עם זאת, הוא מגלה יושרה אינטלקטואלית שאינה מקובלת במחוזותינו וגישה מפוכחת, כאשר הוא מבהיר שהסיבה לכך שאין שלום ולא יהיה בעתיד הנראה לעין, היא סרבנותם של הפלשתינאים. הוא מודה בפירוש שאין פרטנר בצד השני להצעה שבעיניו היא הראויה. הוא מבהיר שערפאת חתם על הסכם אוסלו, כהסדר ביניים שכל מטרתו היתה להכניס אותו ואת אנשיו ליו"ש, ולדעתו הוא אפילו לא קרא את ההסכם. הוא מודה ביושר, שרצח רבין לא עצר את תהליך השלום, וגם אלמלא הרצח לא היינו מגיעים להסכם; שרבין בשום אופן לא היה מציע את הצעות ברק ואולמרט שאף הן נדחו בידי הפלשתינאים.

* המשותף – בין תוכניתו המדינית של סמוטריץ' לתוכניתה המדינית של זהבה גלאון רובצת תהום רבה. אך דבר אחד משותף לשתי התוכניות – לשתיהן, באותה מידה, אין פרטנר בצד הפלשתינאי.

* שלילת זכות הבחירה – כל המלינים על כך שנשללת מן הפלשתינאים ביהודה, שומרון ועזה הזכות לבחור בבחירות דמוקרטיות צודקים לחלוטין. אלא שעליהם להפנות את האצבע המאשימה כלפי מי ששוללים זאת מהם – הדיקטטורה של חמאס ברצועת עזה והדיקטטורה של הרש"פ ביו"ש.

* היפוכו של מובארק – בנאומו בעצרת האו"ם קרא נשיא מצרים א-סיסי לפלשתינאים לשנות את גישתם לישראל. ככל הזכור לי, מעולם לא היה כדבר הזה. א-סיסי מתגלה יותר ויותר כהיפוכו של מובארק. מובארק, שהפך בין יום שלום חם למלחמה קרה, עמד בראש המערכות המדיניות נגד ישראל, בראש הפעולה לבידודה של ישראל, יזם את הוועידה האנטישמית בדרבן שהצמיחה את ה-BDS הארור, הוביל את ההסתה הפרועה נגד ישראל.

א-סיסי, הפועל בתנאים קשים הרבה יותר, בעקבות ה"אביב" הערבי, מציג תפיסה אחרת, נאמנה הרבה יותר להסכם השלום. דבריו, שמשמעותם היא האשמת הפלשתינאים בקיפאון המדיני, ממש חסרי תקדים.

* תאוריית המזימה – ההיסטוריון אורי מילשטיין פירסם ב"מעריב" של ערב החג קדימון לספר שהוא עומד לפרסם, שבו הוא יציג תאוריית מזימה על אודות מלחמת יום כיפור. לטענתו, הוא מציג אותה לשיפוט הקורא, ואינו טוען שזו בהכרח האמת.

על פי התאוריה, על רגל אחת, מלחמת יום הכיפורים הייתה מזימה של מזכיר המדינה האמריקאי קיסינג'ר, נשיא מצרים סאדאת ושר הביטחון הישראלי דיין, שנועדה ליצור מצב שיאפשר לצדדים להגיע להסכם שלום. מצרים לא יכלה לנהל מו"מ אמתי לשלום בלי מיני-ניצחון שימחק את חרפת תבוסתה בששת הימים. אולם הישגי ישראל בהמשך המערכה יביאו את העם המצרי להכרה שאי אפשר לקבל את סיני באמצעים צבאיים. לשם כך, ישראל תאפשר למצרים "להפתיע" אותה ולהשיג הישגים משמעותיים בתחילת המלחמה. עריקתו של דיין מן המערך לממשלת בגין לאחר הבחירות, והצעתו המהירה למצרים לקבל את כל סיני, מוכיחה, על פי התאוריה, את המזימה.

כמו בכל תאוריית קונספירציה, גם זו מתבססת על מצב לא נורמלי ועל שאלות שאין להן תשובות מספקות, ובמקרה הזה בעיקר למה לא גויסו המילואים עד שבת בבוקר ולא הופעלו "האמצעים המיוחדים".

ואני טוען שהתאוריה הזאת חסרת שחר. אין מצב שאשתכנע שיש ולו סיכוי קטן למזימה הזאת. למה? כי אילו היתה אמת בתאוריה, משה דיין, שר הביטחון, היה בוגד במלוא מובן המילה, שהקריב במודע חייהם של 2,500 חיילים במלחמה שנועדה לקדם מטרות זרות.

ואף שאיני מאוהדיו של דיין, רחוק מזה, הסיכוי שהייתי נותן לאפשרות שהוא בוגד, בין 1 ל-100, הוא אפס.

[אהוד: אין צורך להתווכח עם אורי מילשטיין. הוא לא רציני ולכן גם לא תמצא אותו ועליו אצלי בגיליונות המכתב העיתי, שמיועדים לאנשים רציניים].

* אלי אייל – ב"צרור הערות" לפני כשבועיים פירסמתי את ההערה הבאה:

"'כיוונים חדשים' הוא כתב-עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות. כתב העת יוצא לאור פעמיים בשנה על ידי ההסתדרות הציונית העולמית בשותפות עם מוסד ביאליק. אין זה כתב-עת אקדמי, אבל אנשי אקדמיה רבים כותבים בו, ורמתו גבוהה מאוד. זהו כתב-עת ציוני פלורליסטי, הנותן ביטוי למגוון דעות רחב של הספקטרום הציוני, וזה מה שיפה בו, בעיניי.

"מייסד כתב-העת, עורכו והרוח החיה שלו הוא אלי אייל. אני אוהב את כתב-העת הזה, קורא אותו תמיד מכריכה לכריכה ואף מרבה לכתוב בו. לאורך השנים פרסמתי בו 12 מאמרים; בכשליש מן הגיליונות התפרסמו מאמרים שלי.

"למרבה הצער, כתב-העת חדל להתפרסם. הסיבה לכך היא מצב בריאותו של אלי אייל. אלי היה המשוגע לדבר וכתב-העת כולו ניצב על כתפיו. כעת, משאין הוא יכול עוד לשאת בעול, כתב העת חדל לצאת. חבל, ואף הייתי מגדיר זאת כתעודת עניות להסתדרות הציונית העולמית, שכתב העת שלה תלוי באדם אחד."

בערב ראש השנה, הלך אלי אייל לעולמו.

הכרתי את אלי בקונגרס הציוני בשלהי שנות ה-90 (כמדומני 1998), שבו כיהנתי כציר מטעם תנועת "הדרך השלישית". "הדרך השלישית" הייתה בגוש עם סיעת "הקונפדרציה", שהמוציא והמביא בה היה אלי אייל.

הכרתי אותו כציוני ופטריוט בכל רמ"ח איבריו, אדם חכם, רהוט, נחמד ונעים הליכות. מאז לא נפגשנו פנים אל פנים, אך שוחחנו פעמים רבות בטלפון לקראת פרסום מאמריי בכתב העת.

אלי אייל כיהן שנים רבות בהנהלה הציונית, היה ראש מחלקת ההסברה וראש מחלקת הקשר עם התפוצות, מוביל המערכה לביטול החלטת האו"ם הכורכת את הציונות עם הגזענות והאחראי על אירועי מאה שנים לקונגרס הציוני הראשון.

"כיוונים חדשים", שהיה מפעל של איש אחד, היה משובח, מעמיק, מעניין, ציוני ופלורליסטי. אני מקווה מאוד שיהיה לו המשך.

יהיו עשרות גיליונות "כיוונים חדשים" יד לזכרו של אלי אייל.

יהי זכרו ברוך!

* מבחן אומץ – אהוד בן עזר כתב בגיליון הקודם: "אני מאוד מעריך את אומץ ליבו של אורי הייטנר לשבֵּח את נאומו של בנימין נתניהו בעצרת האו"ם שלשום, וחותם כמעט על כל מילה מדבריו."

תודה על השבחים, אבל בלי להצטנע, ממש איני ראוי להם. אומץ לב? איני מרגיש שהפגנתי ולו גרם של אומץ לב בכתיבת השבחים. רק מי שקונה את ההתבכיינות המתקרבנת של נתניהו "הרדוף", יחשוב שיש צורך באומץ לב כדי לשבח אותו, כאשר הוא ראוי לשבח.

ובכלל, אני כותב את דעותיי כמות שהן, ולא מוצא בהן גבורה גדולה. אולם אם יש נושא שאולי היה עליי לגלות אומץ כדי לבטא בו את דעתי, זו פרשת אלאור אזריה. כאן חטפתי קיתונות של נאצה ושטנה, על כך שלא נסחפתי בזרם העכור.

אגב, גם בפרשה זו שיבחתי את נתניהו, על 24 השעות שבהן נהג כמנהיג, עד שהבין לאן זורם הזרם ונסחף בו בחוסר מנהיגות.

* מי יקבל את פרס ישראל? – ב"ישראל היום" התפרסם ראיון חג מלבב ומשובב נפש עם הפזמונאי המצוין יורם טהרלב. המראיין, יעקב לויתם, הביע תקווה שביום העצמאות ה-70 של המדינה ובמלאת לטהרלב 80, הוא יקבל סוף סוף את פרס ישראל. אכן, הוא ראוי לפרס, אבל אין שום סיכוי שהוא יקבל אותו השנה. למה? כי אין השנה פרס ישראל לזמר עברי.

לעומת זאת, יש השנה פרס ישראל לספרות עברית. מי ראוי לפרס? הסופר הישראלי האהוב עליי ביותר הוא חיים באר, שאין ראוי ממנו לפרס. אבל אני מציע להעניק אותו הפעם לסמי מיכאל, מטובי הסופרים העבריים, הנמצא כבר בעיצומו של העשור העשירי לחייו, ואם לא עכשיו – אימתי?

עמדותיו הפוליטיות של סמי מיכאל, מוותיקי הקומוניסטים בישראל, מאוסות בעיניי ומעוררות בי סלידה. אבל דעותיו הפוליטיות הן קצף על פני המים. לעומת זאת, תרומתו לתרבות הישראלית, לספרות העברית, לא תסולא בפז, והוא ראוי להוקרה הלאומית בפרס ישראל.

* ארצנו הקטנטונת – בכתבה על טהרלב, הוצגה שורה של ביטויים משיריו שקנו שבת בשפה העברית והם שגורים בפינו. בין השאר הוזכר "ארצנו הקטנטונת". אולם במילים "ארצנו הקטנטונת" בשירו המקסים של טהרלב "עוד לא תמו כל פלאייך", הוא עשה שימוש בביטוי משיר ותיק, משנות החמישים, שהתאזרח בשפה העברית. "ארצנו הקטנטונת" הוא שמו והפזמון החוזר של השיר הפופולרי מאוד באותם ימים,  שכתב שמואל פישר, הלחין צבי גולד זהבי וביצעה יפה ירקוני.

* מתש"ח לתשע"ח – "בעדה שלנו," כשאומרים תשע"ח זה נשמע בערך כמו תש"ח.

שנת תשע"ח היא בראש ובראשונה שנת השבעים להקמת המדינה. מדינת ישראל, על אף כל פגמיה, למרות כל הטעון תיקון, על אף כל האתגרים הניצבים בפניה – היא סיפור הצלחה אדיר, שקשה לדמיין כדוגמתו.

בשבעים השנים הללו מדינת ישראל התקדמה באופן דרמטי בכל תחומי החיים.

עם זאת, הרוח הציונית, הפטריוטית, המשימתית של תש"ח התעמעמה. אני מאחל לעם ישראל לחזור לאותה רוח, בהתאמה לימינו, לקראת האתגרים הגדולים הניצבים בפנינו.

שנת תשע"ח, בעבורי, היא גם שנת הארבעים לקיבוץ אורטל. קיבוץ אורטל עלה לקרקע בשנת השלושים למדינת ישראל, וגילם את תחייתה של רוח החלוציות הציונית של תש"ח. ומאז, כל שנה עגולה של מדינת ישראל היא שנה עגולה של קיבוץ אורטל.

קיבוץ אורטל נמצא היום בעיצומו של המהלך החשוב ביותר מאז הקמתו – תנופת קליטה גדולה, של עשרות משפחות צעירות שבחרו לבנות את חייהן בקיבוץ שיתופי בגולן. תרומתן אינה רק כמותית, אלא בעיקר קהילתית, תרבותית וחינוכית – הן יוצרות בראשית חדשה ומתחדשת של אורטל. זכיתי להוביל את התהליך הזה, ותחושתי היא שמשימה זו היא החשובה ביותר שעשיתי בכל שנותיי באורטל.

ועכשיו נטלתי על עצמי להיות הפרויקטור של אירועי שנת הארבעים, ואני נרגש ונפעם לקראת המשימה (שכבר נמצאת בעיצומה). נפלה בחלקי הזכות הגדולה להוביל את שנת העשור ואת שנת העשרים לאורטל (בשתי קדנציות כמזכיר הקיבוץ), לערוך את ספר השלושים של אורטל, וכעת אני שמח כל כך למשימה הזאת. אין דבר שאני גאה בו יותר, מן התלם שחבריי ואני חרשנו בכל שנותיה של אורטל עד הלום, וממנו אנו שואבים עוצמה להמשיך ולהתחדש ולבנות את אורטל לעשרות השנים הבאות. שנה טובה ומבורכת! 

* ביד הלשון: אין חרב ואין ארנק – מתוך מאמר של חיים שיין ב"ישראל היום": "לביהמ"ש אין חרב וארנק, רק את אמון הציבור. כאשר זה נפגע, מעמדו של ביהמ"ש העליון מתערער והוא נתפס כשחקן נוסף שירד לשדה הפוליטי."

המקור לביטוי על בית המשפט שאין לו חרב ואין לו ארנק הוא אלכסנדר המילטון, מן האבות המייסדים של ארה"ב וממנסחי חוקתה. המילטון הוסיף ש"הרשות השופטת, מטבע תפקידיה, הפחות מסוכנת לזכויות הפוליטיות של החוקה." הדברים מצויים ב"פדרליסט", שתרגומו לעברית יצא במכון "שלם".

נשיא בית המשפט העליון אהרון ברק ציטט בכמה פסקי דין את הביטוי. "אכן, אין לו לשופט לא חרב ולא ארנק. כל שיש לו הם עצמאותו ואי תלותו. לחם חוקו הינם ערכי היסוד, ביניהם הוא מאזן באופן אובייקטיבי. אין הוא מחפש כוח. אין הוא תאב שלטון. אין הוא מבקש להטיל השקפתו האישית על החברה. הוא מבקש אך לעשות צדק במסגרת המשפט, ולעשות משפט שיהיה צודק."

יריבו של ברק, שר המשפטים לשעבר וחתן פרס ישראל, פרופ' דניאל פרידמן, קרא לספרו הביקורתי על "המהפכה החוקתית": "הארנק והחרב – המהפכה החוקתית ושברה."

אורי הייטנר

* * *

"אשת חיל מי ימצא"

לַמסתורית

צרור ברכות ליום נישואייך ה-43

שחל אתמול

ממעריץ ותיק

שלא יודע מה היה עושה בלעדייך

* * *

יהודה דרורי

ציטוט: "המגזר הערבי לא שיתף פעולה,

כישלון מוחלט לאיסוף הנשק."

איציק וולף   |   חדשות

בעשרה ימים הופקדו רק 24 רובים ואקדחים ושני רימוני רסס. השר ארדן: התיאוריה כאילו ניתן ״לאסוף״ את הנשק מהחברה הערבית הוכחה סופית כשקרית.

(מתוך "ניוז 1" (

אני לא יודע מי היה הבדחן שחשב שערבי יוותר על נשקו מרצון... ומי חשב בכלל שניתן לעשות זאת על בסיס צביעותו הבכיינית בנושא של אחמד טיבי... על משמר הגבול וצה"ל (עם הרבה פלוגות) לכתר כל יישוב ויישוב ערבי, להכריז על עוצר מוחלט ולעשות חיפוש מדוקדק עם מיכשור אלקטרוני מבית לבית ומחדר לחדר ובחצרות וברכבים, כדי לחשוף נשק ואמצעי לחימה,  כי בנפשנו הדבר (ולאו דווקא בעתיד הרחוק...)

רצוי לשנות בחוק, כי כל מי שימצא שמחזיק נשק בלתי חוקי, יקבל קנס לא פחות מ-10,000 שקל בשיפוט צבאי מהיר (להימנע מרחמנות שופטינו וגרירת רגליים) – פעילות כזו אולי "תעודד" רבים למסור את נשקם הבלתי חוקי.

הטעויות של דן מרגלית

ב"ניוז 1" מפרסם השבוע העיתונאי דן מרגלית מאמר אשר מתייחס כאילו בחיוב רב לנאום ביבי נתניהו באו"מ אבל, בממזריותו הידועה מבקר אותו כך:

"...לנתניהו יש הישגים באמריקה הלטינית ובאסיה... גרם לנו נזק בלתי הפיך בארה"ב בהתערבותו הגסה למען טראמפ. נאומו יהיר מפני שהוא טוען שהיהודים הם כל-יכולים והעולם צריך ללמוד מהם ולהוקירם ולהכיר להם תודה – נאום בתוכן כזה משחק לידי האנטישמים הטוענים כי היהודים שתלטנים ויהירים..." 

בנוסף דן מרגלית טוען כי "ביבי גרם לנו נזק בלתי הפיך באמריקה. בהתערבותו הגסה למען טראמפ הוא שבר את הקונסנסוס האמריקני שהתקיים בשתי המפלגות הגדולות לתמוך בישראל. חלק ניכר מהמפלגה הדמוקרטית אבד לנו. כל עוד טראמפ נשיא – לא נורא. כשהנשיא המוזר הזה יילך הביתה – הנזק יהיה חמור ביותר." (למה "מוזר"? תמצא לי נשיא לא-מוזר ?)

להלן מענה שלי ל-2 הנקודות הנ"ל שהוא מעלה שלדעתי מופרכות לחלוטין:

באמת דני... למי אכפת מה אומרים האנטישמים? הם ימשיכו ללהג ולהשמיץ לא חשוב מה יגיד ביבי (או זהבה גלאון...) ואתה יודע זאת! אתה יותר טועה בנזק כביכול שגרם ביבי בהתייצבו לצד טראמפ. ביבי היה חייב לעשות זאת, כי הדמוקרטים הם כבר לא אותם הדמוקרטים אשר אותם הכרת בוושינגטון לפני 40 שנה. תשומת ליבך לכך, שבהשפעת אובמה הדמוקרטים פנו "שמאלה" ונמצאים בחלקם אפילו על צד ה-BDS ונגד ישראל "הכוחנית"... ונושאים את הדגל המזויף של אובמה על "2 מדינות וכו'", והוא האשם בפילוג המפלגתי בארה"ב.

טראמפ הוא זה שחידד בשנה האחרונה את ההבדל בין הרפובליקנים לדמוקרטים, כך שטבעי הדבר לביבי להיות במחנה טראמפ... וכאמור, ביבי לא אחראי לכך אלא הזרימה הפוליטית הפנימית בארה"ב אחראית לכך. באמת שזה לא הגון מצידך להתעלם מכך... ולהתחשב ב"מה יגידו האנטישמים" –אם אין לך מה לומר, תשתוק!

טיל 2000 קילומטר!

האיראנים הודיעו על טיל שיוצר אצלם שיכול להגיע ל-2000 ק"מ. הם יכלו לקחת טיל ישן יותר שמגיע רק ל-1000 ק"מ ו'לשדרג' אותו כך שיהיה בו פחות חומר נפץ בראשו ויותר חומר הדף בזנבו... זוהי כמובן אפשרות שניתן ליחס בקלות ליישות טרוריסטית המנסה לרמות את כל העולם כדי להגיע ליכולת גרעינית, ולספר בדיות פרופוגנדיסטיות מפחידות...

אגב, ה-2000 ק"מ הללו  שהם מספרים לנו כטווח טיליהם החדשים, אין בהם רק איום כביכול על תל-אביב  (שאגב מוגנת ע"י מערכות טילים נגד טילים) – אלא,שיש פה איום שיעי ברור על בירות המדינות הסוניות כמו קהיר, אנקרה, מדינה, ואיסלמבאד... (כולן בטווח ה-2000 ק"מ!)

הכוונות המוצהרות  של  איראן, שמטרתן כביכול "ישראל", נועדו להרדים את אמצעי המודיעין וההגנה במדינות הסוניות, ואולי זה מצליח להם, אבל – בטח לא עובד עלינו.

צפון קוריאה אוייב ותיק!

זה זמן רב שידועה העובדה שיש שיתוף פעולה מדעי-גרעיני בין איראן לצפון קוריאה. מדענים צפון קוריאנים נראו לא פעם בפרצ'ין, שלהערכת האמריקאים אלו המעבדות באיררן המפתחות את הפצצה הגרעינית (לאתר פרצ'ין אין גישה לגופים הבינלאומיים האמונים על הפיקוח על הגרעין באירן...)

מצד שני, ניטען לאחרונה שמדענים איראנים ניצפו בחבורה שעשתה את הניסויים הגרעיניים בצפון קוריאה.

אין זו הפעם הראשונה שצפון קוריאה חוברת לאוייבינו. עוד  ב-1970, ב"מלחמת ההתשה", מטוסים מצריים אויישו ע"י טייסים צפון קוריאנים. ב-2007 פורסם שעם פיצוץ הכור הסורי, ניספו שם מספר מדעני גרעין מצפון-קוריאה שהושאלו לאסד בתמורה כספית נאותה.

כיום ישנה משמעות חשובה וחמורה הרבה יותר לשיתוף הפעולה הצפון קוריאני עם איראן בנושא הגרעין כי הדבר מעמיד למעשה ייצור פצצה גרעינית באיראן כעובדה מוגמרת!

אני לא מבין מדוע ארה"ב וישראל שותקות בנושא זה, והאם ה"מוסד" הנהדר שלנו לא מסוגל לפגוע בצפון קוריאה ולהרתיעה בכלל מלבוא לאזורנו? מדובר ממש באוייב!

יהודה דרורי

* * *

אוריה באר

פגישה עם צעיר מסאטמר

אנחנו מרבים לקבול ולהתלונן על צעירי העדה החרדית אשר משתמטים משירות בצה"ל, מסרבים אף לשרת שירות לאומי, או ליטול כל חלק במאמץ הלאומי. ובכל זאת  רואים עצמם כישראלים לכל דבר, ויש להם אף נציגות בכנסת ובממשלה.

אך יש גרועים מהם, אף שהם מתי מעט, ואף שאנו כמעט  ואיננו יודעים  על קיומם בינינו. הכוונה היא לחסידי סאטמר. יש להם קהילה בשכונת מאה שערים בירושלים, בתי כנסת משלהם, ונוכחות במקומות שונים, בייחוד  בירושלים.

וכך אירע, שלפני כחמש עשרה שנה, היתה לי פגישה מוזרה, ושיחה מוזרה ותמוהה אף יותר עם צעיר מסאטמר. היה זה בעת טיסת-מעבר לציריך, אשר אחרי הנחיתה היה עליי להמשיך ללוכסמבורג. כדקותיים לפני  ההמראה, התיישב לידי צעיר חנוט במעיל כבד, כובע רחב שוליים, וזקן שחור גדול. הוא ישב באפס מעשה, נועץ בי מבטים, ותמה לראות אותי מחזיק בספר תנ"ך וקורא בו להנאתי.

לבסוף, נראה שהתגבר על הסתייגותי ממני, וכד' להפיג את שיעמומו, פתח בשיחה עימי. הוא סיפר לי שהוא בן עשרים ושתיים בלבד, אך כבר אב לשני ילדים. כן, הוא נולד במאה שערים, ומשם בא כעת. אך בגיל צעיר עבר להתגורר בסאן פאולו שבברזיל. שם יש קהילה גדולה וענפה של סאטמר, שם נשא לאישה את הסאטמרית אשתו  ושם הם חיים חיים טובים בקהילה משגשגת, אך נבדלת מסביבתה, ועושים עסקים טובים. הוא בא לביקור משפחה אצל קרוביו במאה שערים בירושלים, אך ימשיך להתגורר בברזיל בקהילתם המבודדת, כי שם טוב יותר.

כן, בירושלים הם חיים חיים מסוגרים, אפילו נבדלים מהחרדים המתגוררים סביבם. הם לא מקבלים דמי ביטוח לאומי מהמדינה; משלמים, כמעט בעל כורחם, מיסי עירייה. משתמטים ככל יכולתם לשלם מיסים אחרים, ומתקיימים על תרומות ו"חלוקה" לשמה. שירות בצבא? תגיד, על מה  אתה חולם בכלל? ושירות אחר? לא בא בחשבון כלל. הוא הביע פליאה ששירתתי שירות ארוך בצבא ובמילואים, השתתפתי במלחמות ישראל, ואני רואה זאת כדבר טבעי.

כן, הוא החל לשוחח איתי כי ראה אותי מחזיק בספר תנ"ך והדבר מצא חן בעיניו. אך חוץ מזה, אין כלום בינינו, ואני לא נחשב יהודי של ממש בעיניו.

במטוס, בחלקו האחורי, ישבו עוד כמה צעירים מחסידי סאטמר, כאשר עמד המטוס לנחות, בשדה התעופה שבציריך, פסק כמעט לדבר עימי, כי חשש שחבריו יראו אותו מדבר עם גוי ומשומד כמוני. התמורה שחלה בו היתה מדהימה. מצעיר תאב דיבור, הפך לאדם נפחד שעבר עבירה קשה של שיחה עם גוי.

שניות לפני הנחיתה, פנה אלי בהתנצלות ואמר:

"סלח לי  שדיברתי איתך. אסור לנו לדבר אתכם. אבל מצאת חן בעיניי. אתה אדם מעניין, ונראה שאתה יהודי לפי דרכך. אני מעריך אותך, אבל אני משתייך לסאטמרים. אתם טמאים בעינינו. לא יהודים."

הוא לחץ ברפיון את ידי המושטת, הסתכל כה וכה לבל יראו אותו חבריו הסאטמרים חמורי הסבר, ונחפז להצטרף אליהם ולהתעלם ממני.

חייכתי לעצמי, והנחתי לו להיטמע ביניהם ולהמשיך בדרכו לקהילת סאטמר הרחוקה בברזיל.

אוריה באר

* * *

יוסי אחימאיר

צוחקים על רייגן ועם רייגן
איך אפשר להיות נשיא בלי שהיית קודם שחקן? – השיב בשאלה רונלד רייגן למראיין.

בסרט הדוקו "המופע של רייגן", בסינימטק התל-אביבי, הוצג הנשיא ה-40 של ארה"ב כמנהיג לא רציני, הססן, לפעמים אובד עצות שאינו יודע להשיב מיידית ובהחלטיות לעיתונאים, בעיקר לאחר הפסגות עם מנהיג בריה"מ דאז, מיכאיל גורבצ'וב.

רייגן עצמו, אנושי מאוד, בדחן, כמעט לא נעלב מכך שלעגו לו על ששינן את תשובותיו, וניצמד אליהן, על שדיקלם הצהרות וניצמד לכרטיסיות המפורסמות שלו. נו אז מה? עובדה היא שהאמריקאים אוהבים אותו ומתגעגעים אליו, ומחשיבים אותו, ובצדק, כאחד מנשיאיהם הטובים ביותר.

לא כך זה מצטייר בסרט המגמתי הזה.

נכון, רייגן אהב הצגות, ידע ללגלג על עצמו, ובסך-הכל התמסר לתקשורת וליחסי הציבור. הוא זכור כנשיא שיזם את "מלחמת הכוכבים" – תוכנית נשק יום הדין החללי שלו, שהבהילה את הרוסים ואולי הרתיעה ממלחמה בינם לבין ארה"ב בסוף המאה הקודמת.

היה לי הכבוד לפגוש את רייגן – אחרי פרישתו מתפקיד הנשיא. זה היה ב-1989 בסינסינטי, כאשר ראש הממשלה יצחק שמיר בא לעיר, לוועידת הפדרציות היהודיות ונפגש שם עם רייגן. עוד בתקופת הנשיאות שלו, נועד רייגן עם בגין ושמיר כמה פעמים וחיזק עימם את הברית האסטרטגית בין ארה"ב לארה"ב. הוא היה מגדולי ידידי ישראל בין נשיאי ארה"ב.

המפגש בסינסינטי התקיים במלונו של רייגן, זמן קצר לאחר ניתוח שעבר בראשו המגולח בצד. אבל רייגן היה במלוא חיוניותו, חייכן ושופע בדיחות בעיקר על חשבון הרוסים. ואני הקטן – עדיין שחור שיער...

בדיחה אחת כזאת הוא מספר בסרט הדוקומנטרי:

אישה פרצה לקרמלין והודיעה כי לא תצא משם עד שלא תפגוש את המזכיר-הכללי.

דיווחו זאת מיד לגורבצ'וב, והוא אמר, "טוב תכניסו אותה."

נכנסה האישה לחדרו של המנהיג הקומוניסטי ושאלה אותו: "תאמר לי, חבר גורבצ'וב, האם את הקומוניזם המציאו פוליטיקאים או מדענים?"

"בוודאי שפוליטיקאים." השיב גורבצ'וב.

הגיבה האישה לפני שסולקה משם: "ברור, כי אם מדענים היו ממציאים זאת, הם היו עורכים תחילה ניסוי על עכברים..."

יוסי אחימאיר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [95]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

החטופים של הבג"ץ

בס"ד

פשקוויל רווּי דמעות שליש ובכי תמרורים לעיני אחינו בני ישראל יראי השם.

אויה לנו כי הושברנו!

שופטי בג"ץ הרשעים של המדינה הציונית-החילונית הזו הוציאו פסַק, שהפטור לבני ישיבות מגיוס לצבא שלהם הוא "לא חוקתי ולא הוגן," ויש לנסח חוק חדש שיחייב את צעירי ישראל החרדים, תלמידי ישיבות, 138 אלף במספר, כן יירבו, להתגייס לצבא הציוני הארור למשך שלוש שנים, תוך ביטול לימוד תורה במשך השנים הללו, ומי יידע לאן יגיעו בסיום שירותם הצבאי: חלקם ייצאו לתרבות רעה בעולם החיצוני, החילוני-האפיקורסי, על כל המדוחים שבו, תוך שהם מסירים את המגבעת והכיפה, מקצצים את הפיאות ופושטים מעליהם את הציציות, חס וחלילה.

חלקם יילכו ודאי לאוניברסיטאות ללמוד הפעלת מחשבים, "היי טק" בלשונם, או הנדסה ואפילו אמנות, עניינים שלא ידעו אבות-אבותינו, והם לא כתובים בתורה, אך בכל-זאת עמנו קיים, אך ורק בזכות לימוד תורה בלבד, וחוץ ממנה אין שום תורה אחרת.

ויש שילמדו את תורת דרווין ימ"ש, כי האדם מוצאו מן הקוף [טפו!], או ילמדו מדעי החלל, שבהם נטען כי הארץ סובבת סביב השמש, וזאת בניגוד למקורותינו, שבה נאמר במפורש: והארץ לעולם עומדת [קוהלת א' ד'], ובהמשך לכך יפליגו בספינות חלל אל שמי השמיים, בניגוד לנאמר במפורש: השמיים שמיים לה', והארץ ניתנה לבני-אדם [תהילים קט"ו, ט"ו]. מה יש להם לחפש שם, בזבול עליון?

ומה שגרוע עוד יותר – יהיו בהם כאלה, שבמקום לימוד תורה, הם ישקיעו שבע שנים בלימודי רפואה, ועוד כמה וכמה שנים בהתמחות של חיתוך בבשר החי: וכאשר המנותח יתעורר מתרדמתו, הוא לא יידע למי להודות שהחזרת בי נשמתי – להקב"ה רופא חולים, או לרופא הכירורג.

ורופא אחר ישתיל לב של גוי בחזהו של יהודי כשר. איפה נשמע כדבר הזה בקרב עמנו, עם ה' הקדוש.

אחיי בני ישראל היקרים, הרי ברורה הפסיקה הזאת של בג"ץ לעין-כל: זוהי גזירת שמד על 138,000 אלף צעירים יראי שמיים, שייחטפו לצבא הציוני, כפי שנחטפו ילדי ישראל לפני 200 שנה ו"גויסו" לצבאו של הצאר הרוסי ימ"ש, שם הכריחו אותם לאכול חזיר ולחלל שבת, ורק מעטים מהם חזרו, כעבור 25 שנה, לחיק היהדות, חדורי אמונה בה'. אז הם נקראו חטופים, "קנטוניסטים".

אמנם, צעיר בימינו, תלמיד ישיבה ששירת שלוש שנים בצבא, ישוב אל ספסל הלימודים בישיבה וימשיך ללמוד תורה עד זיקנה ושיבה, אך אותן שנים של ביטול תורה יילכו לאיבוד לכל חייו.

והרי ברור לכולנו, כי לא הטנקים ולא המטוסים ולא הצוללות ולא הטילים הם שיגנו על עם ישראל בעת צרה וצוקה, אלא לימוד דף גמרא ומלמול פרקי תהילים בכוונה רבה, הם יביאו לנו את הישועה, וה' צבאות יילחם באויבינו ביד חזקה ובזרוע נטויה, והוא יציל את עמו, אפילו האפיקורסים שבו, מיד אויב וצר.

138,000 הצעירים חובשי ספסל הישיבה, הם הינם צבא ה' והם יצילו את עם ישראל הן משמד והן מהשמדה.

ובואו נראה את שלטונות הרשע מכניסים את כולם לבתי-כלא. אין די בתי סוהר במדינה הזאת, כדי לכלוא בהם 138,000 "משתמטים" בלשונם. לכן חובה על כל יהודי חרד, ירא שמיים, לצאת  ולהפגין בחוצות קריה ואף להשליך נפשו מנגד וליהרג חס ושלום בידי קלגסי המשטרה הרשעה –  לביטול הגזירה האיומה הזאת ולאפשר לצעירי ישראל ליהרג באוהלה של תורה, ולא באוהלי צבא, או בגבולותיה של ארץ הקודש.

בזכות זה נזכה בגאולה שלמה [גם מן הציונים] בשנה זו, שנת תשע"ח הבאה עלינו לטובה.

הרב זלמן פישל ב"ר חיים אלתר הכהן קרעכצענער

ראש ישיבת שצ'פצ'ופק דפולין בארץ הקודש

עשר שקל

מאשימים את בג"ץ שהוא קובע חוקים משלו ומשליט אותם על העם, הממשלה והכנסת. בתור הדיוט בתורת החוק והמשפט, אינני יכול להביע דעה מקצועית בעניין זה, אך לעניות דעתי, אין הבג"ץ קובע חוקים, אלא בודק ומפרש את החוקים שחוקקה הכנסת, ואם הוא מוצא שהחוק לא הוגן, לא "חוקתי", מנוגד לחוקי היסוד ופוגע בזכויות הפרט והשוויון של אזרחי המדינה, הוא מחזיר אותם לרשות המחוקקת, לתקן או לשנות את החוק.

למה הדבר דומה? למורה המתקן שגיאות של תלמידו, שאמר עשר שקל ושלוש ילדים. ברור שהמורה מתקן שגיאות, שיש בהן הפרה של כללי הדקדוק העברי, ולא שהוא ממציא לו כללי דקדוק משלו.

אם הכנסת תוציא מתחת ידה חוקים נכונים, מתוקנים, שלא סותרים חוקים קודמים, בג"ץ לא יתערב ולא תהיה לו עילה להתערב. כאן הוא בבחינת פרשן של החוקים ולא מחוקק אותם.

39 מלקות

לא די בכך שח"כ יגאל גואטה מש"ס נזרק מן הכנסת, בעוון השתתפותו בחתונה של אחיינו ההומו עם בן-זוגו, אלא שערוריה נוראה זו מחייבת את חכמי ש"ס להטיל עליו עונש של 39 מלקות בכיכר העיר.

אריה דרעי הנכבד, הפשל שרוולים וטול את השוט בידך.

ממשלה ינוקא

אם יש את נפשך להמליך עליך ממשלה טובה, נקייה מרבב וחפה משחיתות, לך אל ילדי הגן ובחר מביניהם ראש ממשלה ושרים, מנהלים ואמרכלים, גילאי 3-6.

ממשלה ינוקא.

שי לחג

אלוהים אדירים, בורא שמיים וארץ, בפרוס השנה ה-5778 מאז בראת את העולם, הענקת "שי לחג" לעם המקסיקני דווקא: רעידת-אדמה עזה, שבה נהרגו יותר מ-275 בני-אדם חפים מפשע, ביניהם 21 ילדים רכים, וכן אלפים שהגג לא נפל על ראשם, אך הם נשארו ללא קורת גג.

אלוהים אדירים, בורא העולם, מה יש לך נגד המקסיקנים?

יהודה גור-אריה

* * *

עוד כמה מילים על הינקו גוטליב

קטע מתוך הספר "על בית ומילים, מהלך חיים"

מאת דינה קטן בן-ציון (כרמל, 2017)

החל בספר הראשון שתרגמתי גאתה בי הרגשת המחויבות לנושא, שבעומק משמעויותיו ובעושר המצאי הספרותי שנתגלה לי היתה חזקה מכול בעולמי הנפשי. הרגשתי שהנושא הזה כופה עצמו עליי, ממש כפי שכתיבת השירים – שיום אחד ובמפתיע פרצו ממני בשפעה ובאינטנסיביות לאחר ארבע-עשרה שנים של דממת שירה – "בחרה בי".

היענותי בשני הכיוונים היתה מלווה ביראה של מי שחשה שכתפיה הדלות נקראות לשאת אוצר  בלום של חיים קרובים-רחוקים שבאופן כלשהו ידעתי שאני חלק מהם, וכי בקרב בני דורה  היא  אחת מן המעטים שעלה בגורלה לשאת במחויבות אליו, מכל מקום כפי שהוא בא לידי ביטוי ביצירות ספרות יפה.

הסיפור הזה, של הִקראות לתרגום ולמחקר ספרותי כהימשכות בחבלי קסם, כשליחות מודעת וכהרגשת ייעוד עמוקה, מתחיל אולי אי שם בשבתות שעשינו אצל חמותי שהתגוררה בחיפה, ושבביתה הייתי מוצאת גיליונות של "בילטן", ביטאון התאחדות עולי יוגוסלביה בישראל, וביטאון דומה, שיצא מטעם איגוד הקהילות היהודיות בבלגרד. הייתי מעיינת בהם במבט שטחי, אפילו ברתיעה קלה, שהרי "מה לי ולהתאחדות עולים מיוגוסלביה", או לְמה שכותבים ומפרסמים יהודים שנשארו בארץ ההיא, או יוצאי יוגוסלביה כאן?

ועם זאת, אט לאט חלחלה אליי המודעות שבארץ חיים קומץ  אינטלקטואלים  בני דורם של הוריי, הכותבים בסרבית-קרואטית ובעברית ומפרסמים את דבריהם בשני ביטאונים אלה. ברשימות שכתבו ובקבצים שהוציאו מעת לעת בשפתם, הן ביוגוסלביה והן בישראל, החלו לעורר בי עניין ואף משיכה מסוימת אליהם, אולי בעיקר בזכות השכלתם הרחבה, עולם הידע הרחב שמצאתי בכתביהם, עיסוקם בנושאים הקשורים בעבר הקהילה הזאת ובאישיה, תחומי ההתעניינות, רוחב הדעת והשפה הרהוטה שבפיהם (לעומת שפתם המתקשה, בעברית) – כפי שמצאתי בביטאונים אלה.

בקרבת מקום לדירת חמותי התגורר יקיר אבנטוב, מחבר הספר "תולדות יהודי יוגוסלביה" כרך א', שיצא גם הוא בהוצאת התאחדות עולי יוגוסלביה, בעריכתו של ד"ר צבי רותם. דירתם הקטנה והצנועה של בני הזוג אבנטוב בחיפה הפכה למעין ארכיון קטן ומוסד פרטי זעיר ומסביר פנים, שאליו היו מגיעים מפעם לפעם קומץ האנשים שחיפשו חומר בנושאים הקשורים בחיי קהילות היהודים ביוגוסלביה.

בני הזוג אבנטוב סידרו בחדר המבוא הקטון שולחן שאליו יכלו המתעניינים לשבת ולעיין במסמכים שמצאו שם, ותמיד התקבלו בלבביות ובהתעניינות רבה. התרשמתי מן הצניעות והמסירות לנושא, שמעטים בארץ ידעו עליו משהו, שלא נלמד באוניברסיטאות שלנו, שהיה רחוק מעולם התקשורת כשם שהיה רחוק מלימודי הספרות העברית והאנגלית שהעסיקו אותי בלימודי התואר הראשון.

ועם זאת, בתוקף לימודיי, שהעניקו לי אמות מידה להעריך מהי ספרות טובה וכתיבה בעלת ערך, נמשכתי לרשימות ולסיפורים שמצאתי במוסף הספרותי שמצאתי בכל אחד מכרכי האלמנכים והמאספים שיצאו בהוצאת איגוד הקהילות היהודיות בבלגרד. אם אינני טועה, במוסף הספרותי של אחד האלמנכים, שפורסמו על ידי איגוד הקהילות היהודיות ביוגוסלביה לשעבר, מצאתי לראשונה את סיפורו היפה של איוו אנדריץ' "ילדים", שתרגמתי ושהתקבל לפרסום ב"עיתון 77".

בימים ההם הלך לעולמו ד"ר צבי רותם (1980-1903), עיתונאי, סופר, עורך ובעברו מנהיג ציוני, ובהשכלתו מוסמך למדעי היהדות ודוקטור למשפטים שעלה ארצה ב-1934 והיה פעיל בהתאחדות עולי יוגוסלביה כאחד ממייסדיה, ובחיי הספרות והתקשורת בארץ – ככתב, עורך, מתרגם ואיש ציבור. הוא תירגם מסרבית-קרואטית לעברית את יצירותיהם של עמיתו הינקו גוטליב, של הסופר הסרבי-יהודי ז'אק קונפינו ואת הספר "יוליה", פרטיזנית מיוגוסלביה שהיתה קרובת משפחתו ונפלה חלל במלחמת הפרטיזנים ביוגוסלביה.

במותו הותיר צבי רותם על שולחנו את ההגהות האחרונות לשני הכרכים שבהם כינס ותירגם לעברית את כל כתבי ד"ר הינקו גוטליב – משפטן, סופר ומנהיג ציוני בן דורו, שנפטר ממחלת הסרטן כשלוש שנים וחצי לאחר שעלה ארצה ב-1945. התבקשתי על ידי יקיר אבנטוב לכתוב סקירה ל"בילטן" על שני כרכי כתביו של הינקו גוטליב, שיצאו לאור בשנת 1980 בהוצאת עקד, חודשים אחדים לאחר מות המתרגם.

הקריאה בכתבי הינקו גוטליב הייתה לי חוויה מרגשת ומסעירת נפש. גוטליב כתב שירים, סיפורים, מחזות ומסות. הוא היה דוקטור למשפטים, הוגה דעות ופובליציסט, לפני המלחמה ייסד וערך את כתב העת הספרותי "אמנות" ותירגם לסרבית-קרואטית את שירי היינריך היינה. בין שתי מלחמות העולם היה גוטליב פעיל כאחד ממנהיגי המרכז הציוני שמרכזו היה בזגרב. גוטליב פרסם בעיתונות היהודית שירים, סיפורים ומאמרים בענייני דיומא ובנושאים הקשורים ביהדות ובציונות. ואולם רוב חיבוריו, כפי שעולה מן הרשומות האוטוביוגרפיות שבפתח הכרך השני של כתביו, "לא נדפסו מעולם ואבדו עוד בהיותם בכתובים."

חלק נכבד מיצירתו, שנכתבה לפני מלחמת העולם השנייה, אבד במהלכה, ורבים מן הסיפורים הכלולים בכתביו הופיעו בדפוס בתרגום עברי בלבד; מיעוטם פורסמו בזמנו בשפת המקור בעיתונות היהודית, ורובם פורסמו לראשונה רק בתרגום עברי, לאחר שנכתבו או שוחזרו על ידי גוטליב בשלוש השנים האחרונות לחייו שבהן חי בישראל, בעידודו של רעו ועמיתו צבי רותם, שתירגם אותם מכתב היד לעברית, ופירסם חלק מהם בעיתונות בארץ.

לתשומת לב מיוחדת זכתה הנובלה שלו, "המפתח לשער הגדול", שיצאה לראשונה עוד בחיי המחבר בהוצאת עם עובד ושנית ב-1987 בהוצאת מערכות, בצירוף שלושה סיפורים נוספים מפרי עטו, ובהם הסיפור הנפלא "בובה חנה", שעשה עליי רושם רב.

[אהוד: טעות. "המפתח לשער הגדול" יצא לאור בעברית ב-1950, לאחר מותו של הינקו גוטליב, ולאחר מכן יצא הספר לאור, לא בהוצאת "מערכות" אלא בספריית "תרמיל" של קצין חינוך ראשי בעריכת ישראל הר, בשנת 1997].

בפרוץ מלחמת העולם השנייה היה גוטליב בן 55. אובדן יצירות שהיו עמו בכתובים היה רק אחת ממכות הגורל שנחתו עליו בימי מלחמת העולם. הוא נכלא על ידי הגסטאפו בבית כלא נאצי בווינה, שממנו הצליח להימלט ולהצטרף לפרטיזנים. בהמשך נכלא במחנה ריכוז פשיסטי באיטליה. שני בניו נהרגו במלחמה, הבכור בתאונת דרכים בשירות הפרטיזנים בדרום איטליה והצעיר במחנה ההשמדה יאדובנו, בהרי ליקה שעל אדמת יוגוסלביה.  ב-1945 עלו הינקו גוטליב ורעייתו רוז'ה  מאיטליה ארצה, ועד למותו כעבור שלוש שנים וחצי מסרטן הכבד היתה מלחמת קיום מרה מנת חלקם. רוז'ה אפתה עוגות שגוטליב היה מחלק לבתים, ובשעות הפנאי, בעידודו של צבי רותם, שיחזר את כתביו ואף כתב כמה סיפורים על חיי הארץ.

כאמור, על אף כישרונו, היקף יצירתו והעובדה שכתב בסרבית-קרואטית, חלק הארי מכלל יצירתו לא יצא לאור בארץ מוצאו וגם לא בשפת המקור, והוא קיים רק בתרגום העברי, בשני כרכי כתביו שתרגם וערך צבי רותם. שמו של גוטליב אינו מופיע לפיכך גם בלקסיקון סופרי יוגוסלביה משנת 1987, כשם שלמרבה הצער אינו מופיע בלקסיקון הספרות העברית, הכולל רק סופרים שכתבו בארץ לאחר קום המדינה. לדמותו של ד"ר הינקו גוטליב כמספר מתוחכם וברוך כישרון, ולהתוודעות לגורלו המר כאדם וכסופר הייתה השפעה רבה על המשיכה שחשתי לספרות שנכתבה בשפה זו ועל כלל דרכי ועבודתי כמתרגמת ספרות.

גורלו הטרגי של הסופר המוכשר הזה הצטייר ברוחי כעין סמל לגורלה הטרגי של קהילת יהודי יוגוסלביה, שלמעלה משמונים אחוז מהם נספו בשואה וקומץ הנותרים, תוך כדי מלחמת הקיום התובענית – אם כיהודים שאחרי מלחמת העולם השנייה חזרו ממחנות ומקומות מסתור אל ארץ מוכת חורבן ומחסור, ואם כעולים ארצה במאמצי שיקום חייהם בארץ – השכילו בתוך כך להותיר אחריהם כתבים שבהם כינסו את מה שיכלו לספר על חייהם, גורלם ומורשתם העשירה של בני עמם בארץ זו. משהו כאוב, כביר בעוצמתו, ניעור בנפשי בתוקף הזיקה שהרגשתי אל פועלם של מעטים, שבאמצעותו סופרו לי קורותיהם של אבות  אבותיי הרחוקים בארצות יוגוסלביה לשעבר, כשם שסופרו לי דברים הקשורים בבית גידולם של הוריי ובני דורם בארץ זו.  

דינה קטן בן-ציון

*

לאהוד שלום רב,

שמחתי  מאוד לקרוא בגיליון  1279 את הקטעים שכתבת בזמנו על אישיותו ויצירתו של הינקו גוטליב. לא פעם הזכרת עד כמה אתה מעריך את כתביו של הינקו גוטליב, ובאופן מיוחד את "המפתח לשער הגדול".

היות שדמותו של ענק רוח זה  וגורלו כאדם וכסופר  קרובים אל ליבי באופן מיוחד, כתבתי על כך גם בספרי האוטוביוגרפי  "על בית ומלים, מהלך חיים". אני  מצרפת את הקטע הזה מתוך ספרי.

בברכת שנה טובה,

דינה  

* * *

י"ז

בריאת העולם, בראשית

שלום רב,

נולדו לי תשעה נכדים יפים וטובים. ארבעה מהם חיים באוסטרליה ושלושה נוספים חיו שנים מיספר בארה"ב. כך שלא נהניתי מהושבת מי מהם על ברכיי להשמיע לו סיפורים וליהנות מהערותיו. אמרתי אכתוב להם סיפורים משלי ואשלח במכתבים. לאלה שלא ידעו  עדיין לקרוא הקלטתי ושלחתי. הם נהנו מאוד מזה ובחלקם לא הלכו לישון בלי שהסיפורים של סבא יושמעו להם מהקלטות. כאשר תמו סיפורי הילדות שלי, ומיני עלילות דימיוניות נוספות ששזרתי בהם, המשכתי לספר להם על בריאת העולם סיפורי תנ"ך ויציאת מצרים ועוד. הכול בשפה שלי, מותאם  לדמיונותיהם. העיקר שזה ישעשע אותם ויזכרו את סבא.

הנה סיפורי בראשית:

אתם יודעים שלנו היהודים יש ספר תורה. אחר כך אספר לכם איך קיבלנו את ספר התורה הזה. בספר הזה כתובים כל הדברים המעניינים וגם מסופר בו איך נברא העולם ועוד כל מיני דברים וסיפורים יפים.

בהתחלה בהתחלה היה בלגאן גדול בעולם. היה חושך גמור. השמש והירח שכבו להם לנוח באיזה מקום שלא ראו אותם, כך שהם לא האירו בכלל. הים היה מעורבב עם החוף ועם החול והאבנים. כל חיה היתה במקום אחר, ההרים היו בתוך הים והים היה גבוה על ההרים. הנהרות, כל אחד זרם בכיוון אחר. העצים היו אחד עם הראש למעלה והשני עם הראש למטה. הפילים ישבו על הענפים הגבוהים של העצים והאריות שחו בים. הציפורים היו בתוך הגלים והדגים התעופפו בשמיים. זה מה שנקרא תוהו ובוהו.

זה הרגיז את אלוהים ויום אחד החליט לעשות סדר בעניין הזה. הוא צעק לים שיהיה למטה ואמר להרים לעלות מן הים ולהסתדר כפי שצריך. הוא אמר לירח שילך למקומו בשמיים וייצא רק בלילה להאיר יחד עם הכוכבים. לשמש אמר לזרוח ביום ולחמם את העולם ושתלך בלילה לישון. לכוכבים אמר שיעלו לשמיים ויראו את עצמם רק בחושך. רוב הכוכבים עשו כך ועלו למעלה לשמיים אבל חלק מהם המשיכו להסתובב ולהשתולל בכל מיני מקומות. את אלה העניש אלוהים על ידי כך ששבר אותם לחתיכות שקוראים להם מטאוריטים. מאז אותו היום ממשיכים הכוכבים האלה להתפורר וליפול ואנחנו רואים אותם וקוראים להם כוכבי שביט. היה כוכב אחד שהתנהג יפה במיוחד ואז אלוהים בירך אותו ונתן לו להאיר יותר חזק מכל היתר וקרא לו כוכב נוגה. ונוס.

ועוד אמר אלוהים שכל החיות יסתדרו לפי סדר. הדגים שיהיו רק בים ולא יתעופפו להם בשמיים. והציפורים שלא יהיו בתוך הים כי אם רק בשמיים למעלה. האריות שיהיו רק ביער וגם הפילים והדובים וההיפופוטאמים והתמסחים, כל אחד ילך לאן שאלוהים אמר לו. העכביש התחבא באיזה מקום מבודד אבל אלוהים, שרואה הכול, נתן לו פקודה שיצא החוצה ויטפס על הקירות של הבתים ועל הגזעים של העצים. על החיפושיות אלוהים פקד שיסתובבו ליד הזבל ולכן קוראים לחיפושיות חיפושיות זבל. לדבורים אמר תלכו תבנו לכן כוורות ותעשו דבש גם בשביל בני אדם וגם בשביל הדובים שכל כך אוהבים דבש. זה היה בגלל שפו הדב ביקש מאלוהים שיגיד לדבורים  לעשות  דבש ואלוהים מילא את בקשתו כי פו הדב היה כזה חמוד. 

העטלף גם כן לא היה ממושמע וכל הלילה הפריע ועשה קולות ולא נתן לחיות אחרות לישון. בגלל זה  אלוהים העניש אותו ואמר לו שמעכשיו אתה תישן עם הרגליים שלך למעלה והראש שלך למטה, ובאמת כך ישנים העטלפים.

בסוף ברא אלוהים את האדם וקרא לו אדם הראשון. כל זה לקח לאלוהים שישה ימים וביום השביעי הוא ישב לנוח וקרא ליום הזה שבת. בגלל שאלוהים נח ביום השבת, הוא היום השביעי של השבוע, גם האנשים נחים ביום השבת ולא עובדים.

ספטמבר 2017

י"ז

* * *

נורית יובל

מְחִיר הָאֲרוּחָה (הָעַכְבָּר וְהַחֹר)

מִתּוֹךְ מִשְלֵי ר' בְּרֶכְיָה הַנַּקְדָן, מְמַשֵׁל מִן הַמֵּאָה ה-11 מִנוֹרְמַנְדִיָה

מְחֻדָּש בִּידֵי: נוּרִית יוּבַל

בַּגֹּרֶן הָיוּ עֲרֵמוֹת שֶׁל תְּבוּאָה.

בָּא עַכְבָּר וְרָאָה:

אֲרוּחָה נִפְלָאָה!

"אֶכָּנֵס," הוּא אָמַר, "זוֹ תִּהְיֶה מְסִבָּה!

אֶזְלֹל וְאֶטְרֹף וְאֹכַל וְאֶשְׂבַּע!..."

אֲבָל אֵיךְ נִכְנָסִים? הֵן הַגֹּרֶן גְּדוּרָה,

וְהַקִּיר הוּא אָטוּם, וְהַדֶּלֶת סְגוּרָה!

הָאִכָּר הַנָּבוֹן לֹא הוֹתִיר שׁוּם פְּתָחִים

כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ גַּנָּבִים וְאוֹרְחִים.

הִקִּיף הָעַכְבָּר אֶת הַגֹּרֶן כֻּלָּהּ,

בָּדַק אֶת הַקִּיר, וְיָרַד וְעָלָה,

וְחָקַר וּבָחַן וּבָלַשׁ וְנִסָּה

עַד שֶׁסּוֹף סוֹף גִּלָּה בּוֹ חוֹר קָט לִכְנִיסָה.

פֶּתַח קְטַנְטַן, מִין חֲרִיר זַעֲרוּר,

צַר מִגּוּפוֹ, אַךְ גָּדוֹל מִפֵּרוּר!

אֲבָל...

אִם לֹא יֹאכַל וְאִם הוּא רַק יָצוּם,

גּוּפוֹ יִצְטַמֵּק לְמִדָּה שֶׁל צִמְצוּם

שֶׁיּוּכַל בְּלִי סָפֵק, בְּשָׁעָה נִפְלָאָה,

לִדְחֹק אֶת עָצְמוֹ אֶל מַחְסָן הַתְּבוּאָה.

הָעַכְבָּר שֶׁלְּעֵיל צָם יָמִים אֲחָדִים,

לֹא טָעַם שׁוּם דָבַר, אַף לֹא פַּת נִקּוּדִים.

קֵיבָתוֹ קִרְקְרָה, אַךְ חָלַם הָעַכְבָּר:

אֵין דָּבָר! זֶה כְּדָאִי! עוֹד אֵשֵׁב עַל הַבַּר!

הַדְּיֶטָה הַצְּלִיחָה מֵעַל הַמְּשֹׁעָר.

עַל מָתְנֵי הָעַכְבָּר שׁוּם שֻׁמָּן לֹא נִשְׁאַר.

הוּא הָיָה לְדֻּגְמָן שֶׁל רָעָב וְרָזוֹן

וְנִדְחַק בְּחָרִיץ אֶל מַחְסָן הַמָּזוֹן.

וּבִפְנִים – הַחִטָּה! גַּרְגִּירִים גַּרְגִּירִים

טְרִיִּים, רֵיחָנִים, מִצְבּוֹרִים אַדִּירִים!

רַק לִתְפּוֹס וְלִנְגֹּס! הַחֲלוֹם הִתְגַּשֵּׁם!

הָעַכְבָּר הִסְתַּעֵר, מִתְנַשֵּׁף-מִתְנַשֵּׁם

וְזָלַל וְלָעַס וְטָחַן וּבָלַע,

יָמִים וְלֵילוֹת רַק עָסַק בִּזְּלִילָה,

וּמִשֶּׁלֶד-עַכְבָּר נַעֲשָׂה מְפֻטָּם

עִם מָתְנַיִם גְּדוֹלִים כְּמוֹ שֶׁל הִיפּוֹפּוֹטָם.

בָּא הָאִכָּר לֶאֱרֹז בְּשַׂקִּים

אֶת הַיְּבוּל שֶׁאָסַף – וְהִבְחִין בִּנְזָקִים!

הוּא רָאָה שָׁם עֲקֵבוֹת שֶׁל עַכְבָּר וְקָרָא:

"גַּנָּבִים בְּמַחְסָן! זֶה אָיּוֹם! זֶה נוֹרָא!

מִי נִכְנָס לַחֲמֹס פֹּה אֶת פְּרִי עֲמָלִי?

אֲרוֹצֵץ אֶת רֹאשׁוֹ! לֹא יָקוּם! לֹא אֶצְלִי!"

הָאִכָּר חִישׁ הֵבִיא מַלְכּוֹדוֹת וְשָׁם שָׂם

וְגַם רַעַל פִּזֵּר בְּפִנּוֹת הָאָסָם.

הֵבִין הָעַכְבָּר: הַמְּסִבָּה נִגְמְרָה.

אִם לֹא יִסְתַּלֵּק חִישׁ - סוֹפוֹ יִהְיֶה רַע!

וְכָל הַשֻּׁמָּן שֶׁצָּבַר בַּזְּלִילָה

יִשָּׁאֵר לְהַסְרִיחַ בְּתוֹר נְבֵלָה.

לִבְרֹחַ! לִבְרֹחַ! זֶה צַו הַשָּׁעָה!

הָעַכְבָּר רָץ לַחֹר שֶׁבַּקִּיר וְרָאָה

שֶׁהַחֹר הוּא קְטַנְטַן וְזָעִיר וּפָעוֹט,

וּמָתְנָיו רְחָבִים, וּלְחָיָיו מְלֵאוֹת,

הוּא שָׁמֵן, הוּא גָּדוֹל, וְאֵין מָה לַעֲשׂוֹת

אֵין סִכּוּי לַעֲבֹר וְחָבָל לְנַסּוֹת.

רק שֶ...

אם לא יֹאכַל, ואם רַק הוּא יָצוּם –

גּופוֹ יִצְטַמֵּק לְמִדָּה שֶׁל צִמְצוּם

שיוּכַל בְּקָּרוֹב, בְּשָׁעָה נִפְלָאָה

לְחַלֵּץ אֶת עַצְמוֹ מִמַּחְסָן הַתְּבוּאָה.

תַּחַת שַׂק הִתְיַשֵּׁב הָעַכְבָּר שָׁם תַּחְתָּיו

בְּלִי לָזוּז, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגַּלּוּ עִקְבוֹתָיו,

וְשָבַת שָׁם רָעָב, לֹא טָעַם אַף פֵּרוּר,

– אֲפִלּוּ לֹא רֶבַע גַּרְגֵּר זַעֲרוּר –

קֵיבָתוֹ קִרְקְרָה, אֲבָל הוּא לֹא וִתֵּר

כִּי בָּרוּר שֶׁחַיָּיו חֲשׁוּבִים עוֹד יוֹתר!

אֶת שִׁכְבַת הַשֻּׁמָּן שֶׁל עַצְמוֹ הוּא עִכֵּל

עַד שֶׁהָיָה שׁוּב רָזֶה כְּמוֹ מַקֵל.

וְשׁוּב, כְּדֻגְמָן שֶׁל רָעָב וְרָזוֹן

נִדְחַק בְּחָרִיץ מִמַּחְסָן הַמָּזוֹן

וְיָצָא לֶחָפְשִׁי!

אָז יָשַׁב, מִתְנַשֵּׁם

וְשָׁאַף קְצָת אֲוִיר, וּבֵרַךְ אֶת הַשֵּׁם,

"אֲנִי חַי וְקַיָּם!" בְּשִׂמְחָה הוּא קָרָא,

"נִצַּלְתִּי מִמָּוֶת אָיֹם וְנוֹרָא!"

וְהוֹסִיף וְאָמַר: "אֲבָל מָה-זֶה-כּוֹאֵב

שֶׁנִּכְנַסְתִּי רָעֵב – וְיָצָאתִי רָעֵב..."

יָדוּעַ שֶׁסּוֹף כָּל גָּנַב הוּא כָּזֶה:

פְּנִימָה –

רָזֶה 

וְהַחוּצָה –

רָזֶה!

נורית יובל

* * *

תקוה וינשטוק

שענות: מקצוע יורד

שלמן הנה חנות שעונים ותיקה ברחוב אלנבי,ליד שוק הכרמל. במושגים ישראליים, חנות ותיקה מאוד. יסד אותה משה שלמן עוד בשנת 1927. שני בניו, יעקב ודניאל, למדו מאביהם את תורת השענות והם עובדים כיום בחנות. גם בתו שושנה עבדה בה כשענית עד שנישאה. היה מובן מאליו  שהדור השני ימשיך בעסקי הדור הראשון. זה היה חלק מהחיים. אבל דור שלישי של שענים כבר לא יהיה במשפחה.

"שענות? חס וחלילה! זה מקצוע יורד!" אומר יעקב, בכורו של משה שלמן.

משה שלמן נולד בחברון אך לא מצא שם פרנסה וירד ליפו. ביפו התגורר גיסו השען. שענות נחשבה למקצוע יהודי מקובל, בארץ ובעולם. מהגיס למדאת המלאכה ופתח חנות שעונים וצורפות ברחוב בוסטרוס ביפו, הרחוב המסחרי הראשי בעיר, על תוואי הדרך ההיסטורית מיפו עד חברון ודמשק. כיום זה רחוב רזיאל. באו יהודים לקנות שעונים פשוטים לעצמם ושעונים מזהב או מכסף לחתן ולכלה. באו ערבים, בעיקר לפני הרמאדאן ,לרכוש  שעונים כדי  לדעת מתי בדיוק מתחיל ונגמר הצום. אפנדים עשירים היו מזמינים את מוכר השעונים (שלרוב מכר גם תכשיטים) לבוא אליהם הביתה עם הסחורה. באותה תקופה היה מקובל מאוד גם שעון הכיס. האופנה הגברית כללה חליפת שלושה חלקים ובקדמת המכנסיים או בחזייה הגברית המתכפתרת היה פתח קטן, לתוכו הוכנס שעון הכיס,שבדרך כלל היה גדול במקצת משעון היד וצמוד לשרשרת שהשתלשלה החוצה.

אחרי פרעות תרפ"ט, 1929, עברה החנות לתל אביב, לרחוב אלנבי. בעיר כבר היו שלושה-ארבעה שענים. "בהתחלה אבא לא היה מרוצה," מספר בנו יעקב, "הוא היה רגיל לחנויות הצפופות של בוסטרוס, ובאלנבי עדיין נראו  קרחות בין הבתים."

בתל אביב קנו לרוב שעוני יד. השעונים עבדו על קפיצים והגיעו כולם משווייץ "ארץ השעונים". היתה סוכנות מיוחדת לחלקי החילוף שלהם. היו שבקשו לקנות אורלוגין, שעון קיר גדול. על לוח המספרים של כמה אורלוגינים רשם משה שלמן "נ.מרקוביץ", מחווה לגיסו ניסן מרקוביץ שהכניסו למקצוע.

אבל יותר משמכרו שעונים, תיקנו שעונים מכל הסוגים. פעם התבקשו לתקן שעון שניצב על זוג רגליים כמו רהיטף ומדי שעה השמיע מיספר צלצולים המתאים לאותה שעה. יעקב ודניאל באו לבית ובכוחות משותפים הוציאו את מנגנון השעון ואת המשקלות והחזירו אותו לתחייה.

גם ידוענים הגיעו לתקן שעונים. ביאליק הביא שעון יחיד במינו שקיבל ממעריץ. מדי רבע  שעה פצח השעון בשירת 'התקווה', עד שהתקלקל.

"התיקון היה מסובך אבל אבא הצליח במלאכה וביאליק יצא עם השעון מרוצה," מספר בנו, יהודה שלמן. "פעם פגש אבא ברחוב את ביאליק והזכיר לו את החוב. 'מביאליק אתה מבקש תשלום?' אמר ביאליק ופנה לדרכו'."

התקשיתי לשמוע את הדברים אולם הבן עמד על שלו: "שמעתי את זה מפיו של אבא, הוא מעולם לא שיקר."

הצייר ראובן, שהיה בראשית דרכו ,הביא שעון לתיקון ורצה לשלם בציור. היה מקובל אז בתל אביב שאמנים שילמו בציוריהם את חובותיהם במסעדות, בתי קפה ומקומות אחרים.

"אבא סירב לעסקה," מספר הבן. "וראובן שילם בכסף."

"כשראובן נעשה מפורסם, אבא לא הצטער שסירב?"

"בכלל לא," משיב הבן, "אבא לא התעניין בציור, וראובן לא רצה לחתום על התמונה."

גם פולה בן גוריון הגיעה לחנות והביאה שעון מעורר פשוט לתיקון.

עברו שבועות, חודשים, ופולה לא חזרה.

"הרי לא אצלצל לבן גוריון שיבוא לקחת את השעון." מחייך יהודה שלמן. "הבנתי  שהיא לא תחזור וזרקתי את השעון לאשפה. אחרי שנים הלכתי עם הנכדים לבית בן גוריון להראות להם את הבית. סיפרתי למדריכה שפולה השאירה אצלי שעון. 'באמת חיפשנו את השעון הזה!' אמרה. 'איפה הוא?' עניתי שנזרק לפח והצעתי שיקנו שעון דומה  בשוק הפשפשים."

והיו כמובן  פריצות והתפרצויות. "בא זוג,  גבר ואישה, כאילו לקנות, ומיד נתנו לי מכות קשות. למזלי עברה ברחוב ניידת של משמר הגבול ותפשו את שתי 'החולירות'. ומה קיבלו? חצי שנת מאסר... פורצים חדרו לחנות בלילה אחרי שחפרו מנהרה דרך שתי  חנויות קרובות והוציאו המון כלי ערך. שנים התדיינו עם חברת הביטוח. אלה רמאים... טענו למה לא הכנסנו את כל החפצים בלילה לסיף. איך להכניס פמוטות גדולים לסיף? זה בכלל לא היה סעיף בפוליסה. תבענו 500 אלף וקבלנו 50 אלף. השלמנו עם הנזק. כאילו היטלר לקח את זה... אבל  מאז אנחנו מכניסים הכול לחנות בלילה, וחלון הראווה ריק וחשוך.

"פעם היתה השענות מקצוע מתוחכם. השעונים עבדו על מערכת קפיצים עדינה ולתיקונים נדרשו סבלנות, דייקנות ויכולת טכנית ברמה גבוהה. הרגשתי כמו רופא מומחה שבא אליו חולה והוא מחפש מה סיבת המחלה ושמח לגלות אותה ולרפא אותה. גם אני מחפש את סיבת הקלקול ומרפא  את השעון." אומר יעקב שלמן.

   כיום, עם המהפכה הדיגיטלית, עובדים השעונים על סוללות וקוורץ. אין קפיצים וסטופרים, לא צריך מתיחות. הכול פשוט. השעון נעצר, מחליפים את הסוללה שלו. כבר לא חוכמה גדולה להיות שען. השענים והשענות ירדו ממעמדם. תשעים אחוז מהשעונים מגיעים מייצור המוני בסין, והמחירים שווים לכל נפש. משווייץ מייבאים בדרך כלל רק שעונים מחברות יקרות ויוקרתיות שעונדים אותם כסמל לעושר ומעמד. ומי שאינו רוצה להיפרד משעון ישן, מסנטימנט לאבא או סבא שענדו אותו, בא בדרך כלל לחנות להמיר את הקפיצים בסוללה.

השעונים נעשו מצרך פשוט. לא יוקרתי. מי מעניק היום שעון כמתנת ארוסין? אולי רק בשכונות חרדיות בירושלים. איזה חברה מעניקה שעון כמתנה ליציאה לגימלאות?

הדור הצעיר ברובו כלל אינו עונד שעון. כששואלים  בחור או בחורה ברחוב מה השעה, אין הם מסתכלים על פרק היד אלא פותחים את התרמיל ומוציאים את הנייד. כשתוך ויכוח על החברה בישראל כיום סיפרתי כי ראיתי מודעה ברחוב על שעון שנמצא ואפשר לקבלו לפי סימנים, השיב לי אדם צעיר יחסית: "זה בכלל לא דוגמא ליושר. מי צריך שעון היום?"

יעקב שלמן כבר 19 שנה בפנסיה, אבל עדיין בא יום יום לחנות, "מתוך הרגל ומפני שאין לי דבר אחר לעשות. במחשב אני לא עובד (ואכן כרטיס הביקור שלו נעדר מייל או פקס). ברידג' אני לא משחק גם לא קלפים. בפוליטיקה אני לא מתעסק. פה בחנות פוגשים ידידים, גם בני משפחה."

מירכתי החנות הוא שולף את "סיפורי פתח תקווה" שיצא מטעם הארכיון של פתח תקווה ומצביע על הערך ראב  בן עזר. מסתבר שסלמן שייך למשפחה הענפה והמכובדת הזאת.

"משה-שמואל ראב ויהודה ראב היו אחים. משה-שמואל ראב היה סבא של אימי. אימי נקראה גם היא אסתר, כמו אסתר ראב. הם היו דודניות. אהוד בן עזר הוא בן דודי מדרגה שלישית."

שלמן אוהב את המקצוע. מפעם לפעם עודו מרכיב את הלופה (הזכוכית המגדלת של השענים) על עינו השמאלית (הוא שמאלי אך לא שמאלן...) נהנה לבדוק שעון ישן.

יש לו שלושה נכדים ולאחיו ששה. "אתה רוצה שמישהו מהם ימשיך בשענות?"אני שואלת.   

   "חס וחלילה!" הוא משיב, "היום זה מקצוע יורד. היום השענות כבר לא מקצוע."

המוהיקני האחרון במשפחת השענים.

ארץ נהדרת!

ביקרנו במקסיקו  כשנתיים אחר רעש האדמה הנורא הקודם שהתחולל בה. עדיין נותרו בעיר בתים הרוסים, פרוצים-למחצה, מרפסות מיותמות תלויות על ברזלים, כבישים מבוקעים, תאי  טלפון פרוצים שחלקם משותקים, ומאחרים היה ניתן לחייג לכל אתר בעולם חינם אין כסף.

 ביקרנו בסרילנקה כשנה-שנתיים לאחר שגלי הצונאמי פקדו את האי. האדמה היתה מבוקעת וחוף הים מלא שרידי מבנים חסרי גג וחסרי רצפה, והמראות היו מחרידים.

ועתה, כמעט כל שנה, מסתערים ההוריקנים והטייפונים ושאר סערות האימים על ארצות הברית, על האיים הקריביים, על מקסיקו. כמה אנשים נקטלים באסונות הטבע הללו, כמה משפחות מתפרקות, כמה בתים נהרסים ולתושביהם אין מקום לגור בו, איזה פחד וייאוש... כבר הגענו לירח אבל על פגעי הטבע על פני האדמה  טרם התגברנו.

ואצלנו בארץ אין זכר להוריקנים ואין צונאמי, וכמעט שאין רעש אדמה. לנו יש... חמסינים! לא נעים אך שום איש עדיין לא מת מהם ושום בית לא נפגע. יש לנו ארץ נהדרת!

תקוה וינשטוק

אהוד: אל תפתחי פה לשטן! רעידות אדמה חזקות היו ועלולות להתרחש שוב גם בארץ-ישראל!

* * *

נעמן כהן

יום הכיפורים (1)

הרהורים על אלוהים וחופש הבחירה –

 הסתירה הגדולה

הפיוט "וּנְתַנֶּה תֹּקֶף", בין המפורסמים בפיוטי הימים הנוראים, מתאר את החרדה הגדולה מאימת דינו של אלוהי ישראל, ואת אפסות האדם מולו. מסורת מהמאה ה-12 מייחסת אותו לדמות מהמאה ה-11, רבי אמנון ממגנצא (מיינץ).

וּנְתַנֶּה תֹּקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם

 כִּי הוּא נורָא וְאָיֹם

 וּבו תִנָּשֵׂא מַלְכוּתֶךָ

 וְיִכּוֹן בְּחֶסֶד כִּסְאֶךָ

 וְתֵשֵׁב עָלָיו בֶּאֱמֶת.

אֱמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָּן וּמוֹכִיחַ וְיוֹדֵעַ וָעֵד

 וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה.

וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת,

וְתִפְתַּח אֶת סֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת.

וּמֵאֵלָיו יִקָּרֵא.

וְחוֹתָם יַד כָּל אָדָם בּו.

וּבְשׁוֹפָר גָּדוֹל יִתָּקַע.

וְקוֹל דְּמָמָה דַקָּה יִשָּׁמַע.

וּמַלְאָכִים יֵחָפֵזוּן.

וְחִיל וּרְעָדָה יֹאחֵזוּן.

וְיֹאמְרוּ הִנֵּה יוֹם הַדִּין.

לִפְקֹד עַל צְבָא מָרוֹם בַּדִּין.

כִּי לֹא יִזְכּוּ בְעֵינֶיךָ בַּדִּין.

וְכָל בָּאֵי עוֹלָם יַעַבְרוּן לְפָנֶיךָ כִּבְנֵי מָרוֹן.

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ.

מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ.

כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.

וְתַחְתֹּךְ קִצְבָה לְכָל בְּרִיּוֹתֶיךָ.

וְתִכְתֹּב אֶת גְּזַר דִּינָם:

בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה יִכָּתֵבוּן

 וּבְיוֹם צוֹם כִּפּוּר יֵחָתֵמוּן

 כַּמָּה יַעַבְרוּן וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן

 מִי יִחְיֶה וּמִי יָמוּת.

מִי בְקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ

 מִי בַמַּיִם. וּמִי בָאֵשׁ

 מִי בַחֶרֶב. וּמִי בַחַיָּה

 מִי בָרָעָב. וּמִי בַצָּמָא

 מִי בָרַעַשׁ. וּמִי בַמַּגֵּפָה

 מִי בַחֲנִיקָה וּמִי בַסְּקִילָה

 מִי יָנוּחַ וּמִי יָנוּעַ

 מִי יִשָּׁקֵט וּמִי יִטָּרֵף

 מִי יִשָּׁלֵו. וּמִי יִתְיַסָּר

 מִי יֵעָנִי. וּמִי יֵעָשֵׁר

 מִי יִשָּׁפֵל. וּמִי יָרוּם

 וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה

 מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה...

(הנה השיר שהולחן על ידי יאיר רוזנבלום והוקדש ל-11 בני קיבוץ בית השיטה שנהרגו במלחמת יום הכיפורים. מבצעים הגבעטרון).

https://www.youtube.com/watch?v=sEVnlVRmYTk

השיר "ונתנה תוקף" מבטא גישה דטרמיניסטית מובהקת. אלוהים קובע את כל מה שקורה בעולם. ככתוב "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה". (מסכת חולין ז').

ויקטור פרנקל, ניצול אושוויץ, מספר שהאסירים במחנה התייראו מקבלת החלטות ומנטילת כל יוזמה משום שחשו כי הגורל שולט בבני האדם ואל להם להשפיע עליו. אף פעם לא ניתן היה לדעת אם אתה מתנדב לעבודה כלשהי, או למשלוח כלשהו, אם זה למוות או לחיים. בהקשר לזה הוא מזכיר  את סיפור "המוות בטהרן" (מוכר גם כפגישה בסמארה):

גביר פרסי התהלך יום אחד בגנו עם אחד ממשרתיו. המשרת צעק כי מלאך המוות נקרה בדרכו ואיים עליו. הוא התחנן אל אדוניו כי ייתן לו את המהיר בסוסיו למען יברח חיש לטהרן, אשר אליה יוכל להגיע בו בלילה. האדון נענה לו והמשרת יצא לדרכו בדהרה. כשחזר הגביר אל ביתו, פגש את מלאך המוות ושאל אותו: "מדוע זה הפחדת את משרתי והטלת עליו אימה?"

"לא הטלתי עליו אימה. רק הבעתי את פליאתי על שעודנו נמצא כאן, הרי היה בדעתי לפגשו הלילה בטהרן," אמר מלאך המוות. (ויקטור פרנקל, "האדם מחפש משמעות", עמ' 75)

היהודי החילוני הראשון, הפילוסוף ברוך שפינוזה, טען שאין רצון חופשי, המושג "רצון חופשי" הוא רק אשליה. אנחנו רק מדמים שאנחנו חופשיים לעשות מה שאנחנו רוצים. אם אבן נופלת היתה יכולה לחשוב, היא היתה חושבת שהיא עושה את זה מרצונה החופשי.

"האדם הדתי", אומר שפינוזה, "נסוג אל רצון האל שהוא מקלט הבורות."

asylum ignorantiae

הסתירה דטרמיניזם ואינדטרמיניזם

דטרמיניזם מוחלט אינו אפשרי מן הבחינה הפילוסופית כי לא ניתן להתעלם מחופש הבחירה ומהרצון החופשי של האדם, ובאמת אחת הבעיות הפילוסופיות הקשות ביותר, (ובעייה דתית קשה עוד יותר), והיא  הסתירה בין דטרמיניזם לאינדטרמיניזם. הסתירה בין שלטון אלוהים או הגורל, לבין חופש הבחירה והרצון החופשי של האדם.

הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט, טען שהסתירה בין דטרמיניזם לאינדטרמיניזם (חופש בחירה) היא הנגדה (דיכוטומיה) שאינה ניתנת לפתרון לוגי.

המחשבה הדטרמיניסטית והאינדטרמיניסטית (חופש הרצון) שתיהן רציונאליות במידה שווה אך סותרות זו את זו. החשיבה אינה יכולה במצב כזה לשמש לקביעה של אמיתות, משום שהיא הופכת לטרנסצנדנטית. החשיבה חורגת מגבולות הניסיון האפשרי ומביאה לאנטינומיות. אנטינומיה (מיוונית: אנטי=נגד, נומוס=חוק) היא סתירה פנימית שאינה ניתנת ליישוב בתוך המערכת הלוגית שבה נוצרה).

מן הבחינה הדתית הסתירה בין הדטרמיניזם והאינדטרמיניזם היא בעייה קשה עוד יותר שכן לפי האמונה הדתית אלוהים שולט בעולם ("אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה") ובה בעת לאדם יש חופש בחירה במעשיו לבחור בין טוב ורע. ללא חופש בחירה אין משמעות דתית-מוסרית למעשיו.

למשל, אם אלוהים שולט בעולם, היטלר אינו רוצח רשע, אלא שליח אלוהים, ואם היטלר פעל מרצון חופשי, אלוהים לא שולט בעולם. ללא חופש רצון אין תורה מוסרית.

הבעייה היא שאם מאמינים שאלוהים שולט בעולם, לאדם אין חופש בחירה, ואם לאדם יש חופש בחירה, אלוהים לא שולט בעולם. הדת חייבת לקבל גם את זה וגם את זה למרות שזה סותר את זה.

גדולי התיאולוגים בכל הדתות ניסו לפתור את הסתירה ולשווא.

ביהדות מפורסמת אמרתו של רבי עקיבא: "הכול צפוי והרשות נתונה" (אבות ג' ט"ו) אבל רבי עקיבא לא פתר את הבעייה אלא רק הציג אותה:

http://www.leibowitz.co.il/leibarticles.asp?id=62

הרמב"ם ניסה לפתור את הבעייה. (אמנם ללא הצלחה), אבל הפתרון מעניין:

"ההשגחה הכללית" – חוקי הטבע שטבע אלוהים שכל אדם כפוף להם.

"ההשגחה הפרטית" אינה מוענקת לאדם מלמעלה, אלא היא ההישג שמשיג האדם באמונתו באלוהים. האדם זוכה להשגחת אלוהים, באשר הוא מאמין באל ויודע אותו.

http://www.leibowitz.co.il/ebook.asp?id=12

הרב עבדאללה-עובדיה יוסף (יליד עיראק המוחזק כספרדי), שהיה חף מכל ידע על הגות גדולי הפילוסופים היהודים בספרד, הגה פתרון לבעייה: "הנספים בשואה," הוא אמר, "הם גלגול נשמות של חוטאים."

מובן שתורת הגלגולים של יוסף (בהשפעה הינדית ודרוזית?) אין בה פתרון לבעייה הדתית הזו.

"ואהבת את אלוהיך"

שנה ושלושה חודשים שכב יהודה יצחק הישראלי, הפצוע הקשה ביותר במבצע "צוק איתן", במצב הכרה מעורפל ורק מפעם לפעם פקח את עיניו, ופתאום החל לתקשר. מאז הוא נמצא בשיקום.

תהליך השיקום של יהודה הישראלי ריגש רבים. כשמשרד הביטחון סירב לאשר למשפחתו לבנות רמפה לביתם בשל העובדה כי הם גרים בעפרה, ולממן את עלות הבנייה, עם ישראל התגייס בהמוניו בקמפיין הדסטארט וגייס בתוך פחות מיומיים את הסכום הנדרש בסך 600,000 שקלים. מאוחר יותר התברר כי נאספו כ1.2 מיליון שקלים בהתרמה הגדולה ביותר שנערכה עד היום.

לאחרונה החליטה רבקה אשתו, בגיל 26, כשהיא אם לצוריה (4.5) ולארז (3), לעזוב את בעלה הנמצא בשיקום, ולהיפרד ממנו.

החלטה קשה. ערכית, מוסרית, דתית.

לב כל אדם ידמע לגורלו של החייל הפצוע, ומי ירהיב בליבו לבקר את האישה על בחירתה. שגם היא זכאית לחיים משלה.

את בחירתה בחרה רבקה הישראלי לפרסם ברבים במילים הבאות:

רבקי הישראלי "ואהבת את אלוהיך"

רצה אלוקים שניפגש בפעם הראשונה לפני חמש וחצי שנים.

רצה אלוקים שנמשיך לדייט שני למרות שדייט ראשון היה לא משהו.

רצה אלוקים שנתחתן ונבנה את ביתנו יחד.

רצה אלוקים שנביא לעולם 2 ילדים. בת ובן.

רצה אלוקים שיהיו לנו שנתיים וחצי מדהימות יחד.

רצה אלוקים שאזכה להיות לצידך, לספוג אותך, ללמוד ממך כל כך הרבה דברים.

רצה אלוקים שתצא למבצע למרות שבכלל היית בדרך לקורס קצינים.

רצה אלוקים שתקבל רסיס בראש, שתיפצע קשה מאוד, דווקא אתה, היחיד מבין חבריך לצוות.

רצה אלוקים שתהיה מחוסר הכרה במשך תקופה ארוכה.

רצה אלוקים שנעבור טלטלות רבות, אינסוף מחשבות, שאלות, התלבטויות.

רצה אלוקים שתתעורר, תתקדם אט אט, אבל לא תחזור להיות אותו אחד.

רצה אלוקים שנבדוק, ננסה, נחשוב.

רצה אלוקים שנבין שבמציאות הזאת יש כנראה רק דרך אחת בשבילנו.

רצה אלוקים להשאיר לי פתח.

רצה אלוקים שאצא לדרך חדשה.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5014046,00.html

וכאן אנחנו חוזרים לפיוט "ונתנה תוקף" והדטרמיניזם המוחלט שיש בו. רבקה הישראלי בחרה מרצון חופשי ומבחירה חופשית לעזוב את בעלה, ומניין לנו שאלוהים אכן רצה שהיא תעשה כן מהבחינה המוסרית-דתית? לדבריה אלוהים רצה בכך מעצם המעשה שבחרה בו. 

זהו אולי פתרון טוב מבחינה פסיכולוגית, אבל אין לו כל משמעות מהבחינה הפילוסופית-דתית.

בעיית הסתירה הנצחית בין הדטרמיניזם לאינדטרמיניזם (חופש הרצון והבחירה החופשית) נשארת תעלומה נצחית.

ולמי שעקב עד הנה אני מאחל ברכת שנה טובה וגמר חתימה טובה גם בחיים (דטרמיניזם) וגם בבחירה החופשית (אינדטרמיניזם).

יום הכיפורים (2)

שלמה בן עבו-עמי – הכאה על חטא

פרופ׳ שלמה בן עבו-עמי, לשעבר שר החוץ של ישראל, שירד לספרד וקיבל אזרחות ספרדית,  התארח לפני כשלוש שנים בתוכנית Head to Head של הערוץ הקטארי "אל ג׳זירה", שהוקלטה בפני קהל באונ׳ אוקספורד.

כאזרח ספרדי יכול היה פרופסור בן עבו-עמי לטעון נגד כוונת הערבים לכיבוש מחודש של מדינתו ספרד, או להציג את הלגיטימיות הספרדית בסילוק הכיבוש הערבי מספרד, אבל לא. פרופסור בן עבו-עמי הצהיר בתוכנית כי דווקא "ישראל נולדה בחטא, אבל צריך לשים באיזשהו מקום גבול לחטא!!!"

http://www.aljazeera.com/programmes/headtohead/2014/02/zionism-compatible-with-democracy-2014212134450172791.html

ראו את הקטע המתחיל בדקה 14:15

הכרזתו זו של  פרופסור בן עבו-עמי הרי מובנת לכולם. היהודים הרי תמיד נושאים את החטא הקדמון.

בראש השנה תשע"ח לקראת יום הכיפורים דומה שפרופסור בן עבו-עמי מתפכח וחוזר בתשובה. בראיון ל"מעריב" הוא קובע כי "גם אם השמאל היה בשלטון לא היינו מגיעים להסכם שלום. אוסלו מיקש אותנו. לא אתפלא אם ערפאת בכלל לא קרא את ההסכם. רצח רבין לא גמר את השלום. ברק ואולמרט הלכו הרבה יותר רחוק. אי אפשר להתעלם מהישגי מדיניות החוץ של נתניהו."

כשקוראים את דבריו הקודמים של הפרופסור אי אפשר שלא להיזכר באמרתו המפורסמת של אורוול: "יש רעיונות שהם כל כך מטופשים, שרק אינטלקטואלים יכולים להאמין בהם."

כזכור, שלמה בן עבו-עמי שימש גם כשר לביטחון פנים במאורעות אוקטובר 2000. בעדותו בוועדת תיאודור אור, שחקרה את המאורעות, התכחש לאחריותו לתפקוד המשטרה בנוסח "לא ראיתי," "לא שמעתי," ולא גיבה את השוטרים שהואשמו בהרג ערבים. פשוט זרק אותם לכלבים.

למרות זאת קבעה הוועדה שלאור תיפקודו יש למנוע ממנו בעתיד לכהן כשר לביטחון פנים.

אז לקראת יום הכיפורים, נתייחס אליו כדברי שלמה המלך: "מודה ועוזב ירוחם." אבל למה כל כך מאוחר?

ולפרופסור בן עמי-עבו נאמר: שלמה, גם אם אתה ישראלי לשעבר, כיהודי יליד מרוקו בוודאי תלך לבית הכנסת ביום הכיפורים. לכן בווידוי עמוד במיוחד על: "דִּבַּרְנוּ דפִי וְלָשׁון הָרָע. הֶעֱוִינוּ. וְהִרְשַׁעְנוּ. זַדְנוּ. חָמַסְנוּ. טָפַלְנוּ שֶׁקֶר וּמִרְמָה."

יום הכיפורים (3)

נוי שטרית חוזרת בתשובה – חוזרת ליהדות

לפני כחודש כתבתי על על יהודים שמתאסלמים ומתבוללים במוסלמים החל מסלבריטאים כאורי דיוויס וטלי פחימה שהתאסלמו ונהפכו לאויבי ישראל, ושלאחרונה התבשרנו על שני יהודים שהתאסלמו והצטרפו לדעא"ש-החליפות האיסלמית. והזכרתי צעירה יהודיה בת 23  בשם נוי שטרית שהתאסלמה על הר הבית במסגד הקצה. ונשבעה לאיסלם ולנביא מוחמד:

http://www.ashqelon.net/article/10085

וסיימתי בשאלה תיאולוגית: לאור דבריו של מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים. (המופתי של הרשות הפלשתינאית מוחמד חוסיין (מינוי אישי של אבו מאזן) מצטט את דברי מוחמד שהיהודים הם קופים וחזירים שיש להרגם).

http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

האם יהודייה שמתאסלמת מפסיקה להיות קופה וחזירה, והיא רק צריכה לראות את הוריה כקופים וחזירים? ("חדשות בן עזר", גיליון 1272)

והנה לקראת ראש השנה תשע"ח ויום הכיפורים אנחנו מתבשרים שהמשומדת נוי שטרית חוזרת בתשובה וחוזרת ליהדות:

http://rotter.net/forum/scoops1/426652.shtml#56

אז מעתה מצבה קשה בהרבה. כיהודייה היא חוזרת לפי האיסלם להיות קופה וחזירה, אבל מעתה דינה מוות, כי כיהודייה היא יכולה לחיות כ"בת חסות", אבל כמוסלמית כופרת שיצאה מהאיסלם דינה מוות. נוכל לומר לה "צרת רבים חצי נחמה", מפני שגופשטיין, שהחזירה בתשובה הרי תומך גם בהרג יהודים על חילול שבת לדוגמא.

יום הכיפורים (4)

למה אין בארץ מאסר עולם?

הרוצח השפל צבי גור עומד להשתרר מהכלא. וזה מעלה שוב את השאלה שאני לא מצליח למצוא לה תשובה. מדוע אין בארץ מאסר עולם?

הררי מילים נשפכו על השאלה המוסרית של דין מוות, וטוב שאין בארץ דין מוות, אבל למה אין מאסר עולם? מי החליט על כך? למה אין על זה דיון ציבורי?

הפיליסטיניות של האפיפיור

חורחה מריו ברגוגליו, המכונה פרנציסקוס, משמש כאפיפיור, הלא הוא ממלא מקומו של פטרוס שהוא ממלא מקומו של ישו עלי אדמות. והנה ממלא המקום הכריז ש"הקוראן הוא ספר של שלום, ודת האסלאם אינה דת של אלימות."

http://rotter.net/forum/scoops1/426435.shtml

כנראה שהבוּר הפיליסטיני לא קרא כלל את הספר. והוא אינו יודע שעל פי הספר הוא כופר קוף וחזיר שיש להרגו. (קוראן סורה 5 פסוק 60).

את זה הגדיר שפינוזה כמקלט הבורות (asylum ignorantiae)

נעמן כהן

* * *

שמואל אלמוג

יעקב חסדאי האיש ודבריו

אינם ראויים לתואר צדקן

שלום אהוד,

בתגובה לדבריו של יעקב חסדאי, כינית אותם כדברי צדקנות, אז תצ'מע סיפור. את קורס הקצינים בצה"ל עברתי לפני 57 שנים,למדנו והתאמנו הרבה, והמון זמן עבר מאז. ברם מכל הקורס  הארוך והאינטנסיבי זכור לי אירוע אחד בלבד בצורה חדה וברורה כאילו היה זה רק אתמול. היה זה ליל חורפי קר וסוער במיוחד, הגשם לא פסק לרגע. יצאנו למסע ניווט חולייתי בגליל. היינו צריכים לאתר כ-9 נ"צ [נקודות-ציון] ולהגיע אליהן פיזית. זיהינו והגענו לנקודה הראשונה והמשכנו לשנייה. היינו בוואדי עמוק והנ"צ היתה בראש ההר שמעלינו. ניסינו לטפס, אבל המדרון היה מכוסה בצמחייה בלתי חדירה של אלת מסטיק, אלונים, סירה קוצנית ועוד, וכשמצאנו פתח בסבך החלקנו על הסלעים הרטובים והבוץ הסמיך. עלינו מטר והחלקנו שניים לאחור. אשר על כן, לאחר כחצי שעה של ניסיונות טיפוס כושלים, קיבלנו החלטה. היות ואת נקודת הציון זיהינו בוודאות, ברם לא ניתן להגיע אליה פיזית, נראה בכך כאילו ביצענו המשימה ונמשיך לנקודות הבאות, אותן זיהינו בהצלחה וגם הגענו ממש אליהן.

התייצבנו בנקודת הסיום. מותשים, רטובים, רועדים מקור אך מרוצים מהנווט המוצלח.

ע' ממ"ח סגן חסדאי ניגש אלינו לתחקור. דיווחנו על תהליך המסע, סיפרנו שהגענו גופנית לכל אחת מנקודות הציון, למעט הנקודה השנייה שהיתה בתחילת המסלול הארוך.

סיימנו לדווח ואז סגן חסדאי אומר: "יפה עשיתם, אבל לנ"צ השנייה לא הגעתם, לא דבקתם במטרה, ולכן עכשיו עטו עליכם את החגור והקסדה והנשק שפרקתם, חיזרו את כל המסלול הארוך, טפסו על ההר, תיגעו פיזית בנקודת הציון ותחזרו לפה."

ווואו, צרה צרורה. אבל אין ברירה, ובעוד אנו נערכים לחזרה, אני מסתכל הצידה ובזוית העין רואה את יעקב חסדאי ניגש לקומנדקר המפקדה, לובש חגור, חובש קסדה, נוטל נשק ומתקרב לעברנו.

פניתי אליו ושאלתי: "המפקד מה אתה עושה?"

ולתדהמתי הוא ענה לי: "אני בא אתכם. לא כדי לפקח עליכם וגם לא החזרתי אתכם כעונש אלא כאקט חינוכי לערך הדבקות במטרה שאתם כשלתם ביישומו אך אני  כשלתי ללמד אותו ולכן כולנו נחזור ונגיע ביחד ליעד..."

אגב, למיטב זיכרוני הצנחן סגן יעקב חסדאי הוצב בבה"ד 1 כחלק מהליך התאוששות מפציעה קשה ולא היה בדיוק בשיא כושרו הגופני.

האם היה זה אירוע חד פעמי שאינו מלמד על האיש?

ממש לא. כעבור כ-6 שנים, מלחמת ששת הימים, רב סרן יעקב חסדאי לוחם בעזה, נפצע בכדורים בשתי ידיו, דבק במטרה, ממשיך לפקד ולהילחם, חוזר ונפצע קשה מפגז מרגמה, דבק במטרה וממשיך להילחם ולתפקד כמפקד ולא מפונה לטיפול רפואי אלא לאחר כ-8 שעות. על כך עוטר חסדאי בעיטור העוז. נאה דרש ונאה קיים.

האם די בכך? ממש לא. התאושש מהפציעות. עברו עוד כ-6 שנים וחסדאי היה מפקד יחידת הצנחנים בקרב הקשה בעיר סואץ. מפקד כוח השיריון באותו קרב בעיר סואץ היה נחום זקן, אחד המשתתפים באותו מסע ניווט בגליל. על לחימתו באותו קרב עוטר נחום זקן בעיטור העוז...

אז אהוד, בבקשה, יעקב חסדאי האיש ודבריו אינם ראויים לתואר צדקן.

שנה טובה וחתימה טובה,

שמואל אלמוג

אגב, טיילנו יחד בסין בשנת 2011 ומאז צירפת אותי כמנוי לעיתונך האינטנטרנטי המצוין.

יעקב חסדאי אמר, בסוף דבריו (גיליון 1277): "לדעתי, בימים אלו של חקירות, מסקנות של המשטרה והמתנה להחלטות של היועץ המשפטי, מוטב שבנימין נתניהו ילמד מיצחק רבין, ופשוט יתפטר."

צירפתי לדבריו הערה, שאני מחזיק בה גם כיום: "אני מעדיף את המשך כהונתו המוצלחת של נתניהו כראש ממשלה על פני דברי הצדקנות שלך, העלולים לגרום להרס הדמוקרטיה בעקבות ההכפשות היומיומיות של עיתונות מוסתת, ובאמצעות גורמים עוינים לישראל, המממנים כנראה את המערכה וגם את ההפגנות הלא-ספונטאניות – נגד נתניהו ומשפחתו."

שירותו של חסדאי בצה"ל ובמלחמות ישראל מעורר הערצה והערכה, על כך אין ויכוח. אך אין זאת אומרת שבזכות מסירותו וסיכון-נפשו הוא קורא את המציאות שלנו טוב יותר מאחרים. אני מכיר ישראלים שזכו בצל"ש והיום הם מקבלים את הנרטיב הפלסטיני כדברי אלוהים חיים ורואים בנו, בציונות, כיבוש קולוניאלי.

אהוד

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"כלילה ודימנה"

לבּידבּה ההודי

1926

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.9.1971

לפני 46 שנים

"ויהי כי התבוננתי אל העולם הזה ואל עלילותיו," אומר ברזויה בן זהר ראש רופאי פרס, מעתיק ספר "כלילה ודימנה" ועוד ספרים אחרים מהודית, שאביו היה מגיבורי פרס, ואימו ממשפחת הזמזומים המפורסמת, – "וארא כי בחיר-היצורים הוא האדם אשר נברא בצלם אלוהים, אך דימיונו כאיש אשר בהימלטו מפחד פיל משוגע, הדולק אחריו, נפל בתוך באר וייתלה בשני ענפים ורגליו נוגעות בזיז יוצא מקירות הבאר. פתאום ראה והנה ארבעת צפעונים גדולים הוציאו את ראשיהם ממאורתם, ובהוסיפו להתבונן עוד, וירא בשקע הבאר תנין נורא פוער פה כזומם לבלעו חיים, ויישא האיש את עיניו אל ענפי העץ אשר הוא תלוי בהם וירא והנה שני עכברים גדולים, אחד שחור ואחד לבן, מכרסמים בלי חשך את שורשי הענפים. עוד האיש מבקש תחבולות בלבבו, לדעת מה יעשה להציל את נפשו מן המוות הנכון לו, וירא בקרבתו כוורת-דבורים מלאה דבש ויטעם ממנו וינעם לחיכו מאוד, וישכיחהו המתק את כל הסכנה ויחדל מבקש עצות לתשועתו, ולא זכר כי רגליו עומדות על ארבעה נחשים-צפעונים האומרים לבלעו חיים, וכי שיני העכברים מכרסמות את שורשי הענפים, אשר בהיעקרם ונפל מהרה אל פי התנין הפעור, ולא חדל מהתענג על הדבש עד אשר ניתקו הענפים וייפול בפי התנין וייבלע חיים.

"הבאר – הוא העולם הזה המלא צרות ופגעים וייסורים קשים וכל נגעי בני אדם. ארבעת הצפעונים הם ארבעת המזגים הראשיים: המרה, הכיח, הניע והדם אשר בגוף האדם, אשר אם יתגעשו והיו כרוש פתנים וכחמת תנינים. שני הענפים הם החיים שסופם להיכרת. שני העכברים, הלבן והשחור, הם היום והלילה, אשר מאז נבראו ישגיחו אל כיליון החיים, התנין הוא המוות אשר אין מנוס ואין מפלט ממנו, והדבש הוא מעט המתק אשר יטעמנו האדם בימי הבלו עלי אדמות, ואשר ישכיחהו את נפשו ואת עסקיו וירחיקנו ממגמתו." (שער ברזויה", עמ' ל"ד-ל"ה).

ספר "כלילה ודימנה" חובר על ידי הפילוסוף ההודי בידבה (בי"תין דגושות) שחי במאה הרביעית לפני ספירת הנוצרים. הספר תורגם לערבית בידי עבדאללה בן אלמקפע, סופר ערבי שחי בשנים 721-757 לספירה, והומת בהיותו בן שלושים ושש.

רוב החוקרים המזרחנים, אומר אלמאליח בהקדמתו, באו לידי הסכמה, כי משלי "כלילה ודימנה" חוברו בהודו, ורק על זמן חיבורים נחלקו דעותיהם. יש אומרים שמחברם חי בימי אלכסנדר הגדול, כמוכח מהקדמת הספר, ויש אומרים שחי כאלף שנה לפני ספירת הנוצרים, ויש מחליטים שמחברם חי רק כמאתיים שנה לפני הנוצרי. כך או כך, לדעת כולם הספר הוא יצירה עתיקת יומין, והוא נתרגם לשפות רבות.

לעברית תורגם הספר כבר במאה הי"ג על ידי ר' יעקב בן אלעזר, וכן על ידי חכם בשם ר' יואל. תרגומו של אלמאליח נעשה על פי הנוסח הערבי האחרון, השלם והמדוייק ביותר, בהוצאתו של הכוהן שיבו בביירות, והוא [אלמאליח] גם מודה לכומר המלומד מביירות, שפתח בפניו את שערי הספרייה הגדולה שבמכללת "סן ז'וזף", והמציא לו את כל הספרים והמקורות הנחוצים לעבודת התרגום. כמו כן מביע אלמאליח את תודתו הרבה והנאמנה לעורך תרגום זה של "כלילה ודימנה", למר ח.נ. ביאליק, שעבר על כתב-היד של התרגום והכשירו לדפוס.

ב"פתח דבר הספר", המיוחס לבהגוד בן סחואן, הוא עלי בן השאח הפרסי, מסופר מה ראה בּידבּה, הפילוסוף ההודי, ראש הברהאמינים, לכתוב לדבשלים מלך הודו את ספרו "כלילה ודימנה". דבשלים הוא המלך שקם בהודו לאחר המרד בנציבו של אלכסנדר הגדול, כובש הודו. בהיכון המלוכה ביד דבשלים סר מדרך הטוב. בידבה, ששם נפשו בכפו והזהיר את המלך על רוע מעלליו, הושלך לכלא. ביעותי לילה העירו את מצפון המלך דבשלים, והוא ניחם על מעשיו הרעים, והרים את בידבה למעלת משנהו ויועצו. את "כלילה ודימנה" חיבר בידבה לבקשת המלך, כדי לשים את שם המלך "לזכר עולם עד סוף כל הדורות."

שנה תמימה נסגר בידבה עם הטוב שבתלמידיו בלשכה בודדת, המורה מכתיב והתלמיד כותב. מקץ השנה נערכה חגיגה גדולה, שבה קרא בידבה את הספר שער שער ויפרשהו, ורק דבר אחד ביקש בשכרו – לבל יוצא הספר לעולם ממדינת הודו, ולבל יעתיקוהו בני פרס.

ב"שער מסע ברזויה בן זהר הרופא" מסופר כיצד, בימי כסרי אנושרואן מלך פרס נשלח להודו ברזויה הרופא במלאכות-חרש, ובידו עשרים שקים מלאים דינרי זהב, עשרת אלפים דינר בכל שק, וכיצד עלה בידיו לקנות את ליבו של הודי אחד, שהיה פקיד אוצרות המלך וגנזי כתביו, וישב והעתיק את ספר "כלילה ודימנה" וספרים אחרים (העתיק, משמע – תירגם) וחזר לפרס ושללו בידו. בטקס מלכתי קרא ברזויה את הספר בפני מלך פרס, וכאשר נשאל לשכרו ביקש רק דבר אחד – שייצא דבר-מלכות אל משנהו החכם המרומם בוזרגמהר בן בכתקן, לחבר את תולדות חיי ברזויה בשער מיוחד ולתת אותו ראשון בספר, "וזיכרי לא יסוף מפי קוראי הספר הזה לנצח נצחים."

גוף הספר פותח בשער "הארי והשור", וביחד מחזיק הספר י"ד שערים, שרובם ככולם משלי-חיות על דרך הנהגת המדינה: הארי, השור, היונה, העטלף, העורבים, הקוף, הצב, החולדה, החתול, העכבר, התן, השועל, הם ורבים אחרים.

בראש כל שער שיחה קצרה בין דבשלים המלך ובידבה הפילוסוף. המלך מציע תיזה ובידבה נדרש לחבר משל על אודותיה. בשער הראשון, "הארי והשור", מבקש דבשלים "משל לי משל על שני ידידים נאמנים אשר איש מזימות נוכל וערום ישלח מדון ביניהם ושת ביניהם שנאה ומשטמה והפרידם לנצח." (עמ' ל"ו).

ובידבה מספר מעשה בשור שטרב ובידידו הארי ובשני אחים-תנים, כלילה ודימנה, שעל שמם קרוי הספר. דימנה הוא יועץ רע, המסכסך בין הארי לשור ומביא מוות על האחרון. כלילה אחיו, שתן טוב הוא, הינו חלוש-אופי, אינו מצליח לעצור בעד אחיו, ולבסוף הוא מת מרוב יגון. גם דימנה בא על עונשו ומומת על ידי הארי, לאחר משפט מלא משלים ונכלים.

הספר כתוב משל בתוך משל בתוך משל, והנמשל הוא תמיד הטבע האנושי, עסקי מדיניות וממלכה, ובייחוד – כיצד לומר את האמת למלכים ולשליטי-עולם מבלי לעורר את זעמם. מבחינה זו "כלילה ודימנה" הוא ספר פוליטי, המנסה לחנך את עריצי המזרח לשמוע דבר ביקורת על שלטונם.

אחד המשלים היפים עוסק בהתנדבות. לארי זקן היו שלושה יועצים רעים – הזאב, העורב ובן-התנים, וידיד טוב ותמים אחד, – הגמל. במלחמה עם הפיל נפגע הארי ושוב לא היה בכוחו לצוד ציד, לו וליועציו. ביקשו הללו להקריב את הגמל, ולא הסכים הארי. מה עשו? התקבצו יחד בפני הארי והציעו:

"הבה יתנדב איש מאיתנו את נפשו מאכל לפיך, והצלנו את נפשך מוות, כי אם אין אתה לנו המלך, למה לנו חיים?" (עמ' ס"ב).

אלא שקנוניה היתה ביניהם, וכל שניים מהם התנגדו לקורבן השלישי, ורק הגמל התמים, שחשב כי "כל מתנדב יימצא לו פתחון-פה להינצל ממוות" – התנדב, גם הוא, ומיד קמו עליו כולם וטרפוהו ואכלוהו.

* "סיפורי כלילה ודימנה" מאת בידבה הפילוסוף ההודי. תורגמו מערבית בידי אברהם אלמליח, עם מבוא מאת המתרגם. הוצאת "דביר" תל-אביב, תרפ"ז, 1926. קנ"ח עמ'. המחיר 20 ג"מ. בלי כריכה.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

מוטי הרכבי

בואו לזרום עם עלילת הפוקסטרוט

הרי זו לא עלילה כמו עלילת דרייפוס, בה נשלח קצין יהודי לאי השדים, וגם לא עלילה כמו עלילת אזריה אלאור, בה נשלח לוחם לכלא ומשפחתו חוותה גיהינום, זה רק סרט, ואם אפשר לייצר סרטים דימיוניים כמו אווטר או מלחמת כוכבים למה לא לייצר סרט דימיוני שלא היה ולא נברא כדי לקדש את האמצעי האמיתי והוא השמצת צבא הגנה לישראל ועם ישראל. 

אבל כאמור בואו נזרום עם השמאל ונניח שאכן מקרה כזה קרה. ערבים זורקים פחית קוקה קולה ממכונית, החיילים חושבים שזו פצצה ויורים בערבים שבמכונית. לא צריך דמיון פורה מדי כדי להניח שחפץ שנזרק ממכונית של ערבים לכיוון חיילים ישראלים יכול להיות רימון. הרי כבר חווינו הכול – רצח בסכינים, רצח בדריסה, רצח בירי ורצח בזריקת פצצות. כך שייתכן שלמרות הוראות הפתיחה באש נוסח ״הקם להרגך״ של הרמטכ"ל, החיילים הגיבו, אינסטינקט הקיום עדיין חזק מהוראות הרמטכ"ל, והחיילים ירו. כאמור, חייבים להזכיר, מקרה כזה עדיין לא קרה!

אז שוב באו ונזרום עם השמאל ונניח שמקרה כזב קרה, ומה יקרה באמת בישראל לו קרה מקרה כזה? בסרט, מגיע קצין שמזכיר את גרינג ואומר לחיילים להסתיר את הפרשה, לקבור את המתים ולא להגיד דבר (בסרט הכול אפשרי ראו את אודיסאה בחלל).

ועכשיו למציאות הישראלית!

הבעייה העיקרית שיש לי עם התרחיש שאני הולך להציג ״לו זה קרה״ זה לוח הזמנים, מה יקרה ואיזה הצהרות יצאו די ברור וצפוי, הספק היחידי זה לוח הזמנים.

אין לי כל מושג מי ינצח בתחרות להיות ראשון. אני גם מניח שלפי הסרט זה היה אמור להיות בתקופת יעלון ולכן אניח בתרחיש הדימיוני ששר הביטחון עדיין יעלון. לא אתפלא ששר הביטחון החדש אפילו ״יתעלה״ על יעלון. שר הביטחון החדש ליברמן כבר חווה איך זה להיות שנוא על השמאל, הוא נרדף על ידי הפרקליטות, מערכת המשפט, התקשורת, ואפילו ערכו עבורו מצג שנאה מיוחד במוזיאון תל אביב. ליברמן למד מהר ובכמה הצהרות פשוטות כמו ״יש שופטים בתל אביב״ הפך את הקערה על פיה. איך הוא יגיב תלוי מה תרצה התקשורת.

נשות ווטש – הראשונות להגיב תהיינה כמובן ״נשות ווטש״. זוהי קובצת הנשים (חלקן נשואות לגנרלים ונהנות משני העולמות חיות טוב מהמשכורות השמנות מאוד של הבעלים הגנרלים. הבעלים שולחים את החיילים למחסום והן מגיעות למחסום כדי להציק לחיילים אותם שלח הבעל. וכך יש להן הכול, גם משכורת של גנרל, גם מעמד של אשת גנרל וגם גיבורה בבתי הקפה בתל אביב). אין ספק שנשים אלה יהיו הראשונות לזעוק. סוף סוף יש מקרה אמיתי  ״חיילים ישראלים אכן הרגו פלסטינאים״ הן לא חייבות להמציא.  

יעלון שר הביטחון – אני מוכן להמר שיעלון ינצח את כולם ויגיע ראשון לתקשורת. הוא לא יחכה לבדיקה של המקרה (אם יחכה, מישהו ישיג אותו) ויודיע מיד –  החיילים אשמים, חיילים סרחו, החיילים לא פעלו בהתאם למסורת של צה"ל, חייבים למצות עימם את הדין, ואם החיילים יגידו משהו לזכותם, מיד יסביר יעלון שזה מה שאמרו להם הסנגורים להגיד.

ריבלין – אני מהמר שהשני יהיה ריבלין. יש לנשיא בישראל מספיק זמן פנוי כדי לעקוב אחרי החדשות ולצאת בהכרזה מיידית, הכרזה שתתקבל בברכה על ידי התקשורת. ההכרזה תהיה משהו כמו עמי שלי בחר במעשי רצח! מה יותר נכון ויותר נשמע טוב לאנשי התקשורת מאשר ״עמי בחר ברצח.״

זהבה גלאון – או כמו שנוהגים לקרוא לה זעווה גועלון. היא תשתדל לשמור על ארשת פנים חמורה (חשוב שאף אחד לא יבחין בשמחה המתפרצת, הרי ניתנה לה מתנה מהשמיים)  ותודיע ששוב צה"ל, צבא הקלגסים, רצח אזרחים תמימים חפים מפשע, תזכיר שיש למצות את הדין עם הרוצחים ושוב ישראל מהווה מכשול לשלום. היא תזכיר שאלמלא אירוע זה, אוטוטוטו היה לנו כבר שלום עולמי. זהבה כמובן תודיע מיד שביום הז,כרון האלטרנטיבי הבא ייזכרו הערבים בראש הרשימה. זהבה כמובן תדרוש פיצוי מלא וגדול לנפגעים החפים מפשע.

הרמטכ"ל אייזנקוט – מיד יבוא בהצהרה חדשה נוסח ״הקם להורגך״ או ״רוצחת עם מספריים״. מיד יגייס למילואים פרקליט צמרת שמאלני (חייבים לוודא שלחיילים לא יהיה סיכוי להציג את גירסתם), יוודא שהשופטת שתשפוט את החיילים שייכת לשמאל הקיצוני וליתר ביטחון יעלה אותה בדרגה. המוטיב העיקרי, יש לוודא שהחיילים אשמים ואסור לחסוך באמצעים כדי לוודא אשמה. אם במקרה ואחד החיילים גם חובש כיפה, יוכל להשתמש במקרה זה ולמנוע קידום של חיילים דתיים. הוא ושר הביטחון ידרשו להפסיק מיד את נושא ישיבות ההסדר. יש לזכור את דברי סגנו יאיר גולן, הבעייה העיקרית בצה"ל היא חובשי כיפות.

התקשורת – החגיגה התקשורתית תהיה לפחות 30 יום ו-30 לילה. "הארץ", שסוף סוף יכול גם להציג חדשות אמת, ידפיס את העמוד הראשון כולו שחור וכולו מזועזע מהרצח של הפלסטינאים התמימים. "ידיעות" ינסה להתחרות ב"הארץ", ו"מעריב" לא יפגר. 

התקשורת תוודא שבכל שנה בשנים הבאות יחגגו בתקשורת את היום בו קרה המקרה הנורא.

ערוץ 2 – יונית לוי תופיע על המסך ותציג את הפרצוף המכורכם ביותר שהיא יכולה להציג. (זה יהיה לה קשה במיוחד כי בתוך ליבה הרי זוהי ההזדמנות לה חיכתה שנים). מיד אחרי הופעת הפרצוף, יראיינו את הורי הערבים שנהרגו, את השכנים שלהם, את המורים שלהם, את הדודים שלהם ואפילו את נהג האוטובוס שנהג להסיע אותם. כולם יספרו לנו איזה אוהבי שלום היו הנהרגים. אוהבי שלום, אוהבי אדם, אוהבי אנושות, אנשים ששונאים אלימות וכל חייהם תרמו לגזע האנושי.

גל״צ – רזי ברקאי, זה שמבין אם פלסטינאית טוב יותר מהאם עצמה. כידוע הערבים טוענים שבכל פעם שמודיעים לאם פלסטינאית שבנה נהרג והפך לשאהיד היא יוצאת בצהלולים. אבל רזי ברקאי יודע טוב יותר ומודיע שאם של נרצח יהודי אינה שונה מאם של רוצח ערבי. רזי ברקאי יספיד את הנרצחים, יחזור שיש למצות את הדין עם החיילים שסרחו, וליבו כמובן עם אימהות הנרצחים.

סורוס וקטאר ושונאי ישראל באירופה ובארה"ב – מיד יארגנו תקציב מיוחד למימון מסע ההשמצה של ישראל. עמותות השמאל לא רק שיוכלו לממן את המסע האנטי ישראלי החדש אפילו יוכלו לממן חריגות קודמות.

שלום עכשיו, בצלם, שוברים שתיקה, הקרן, מר"צ, נשים לשלום, זוכרות – את ההצהרות שלהם אשאיר לדימיון של כל אחד מאיתנו. אבל ללא ספק זוהי שעתם הגדולה. כמות הכסף שיוכלו לקצור מהמקרה עולה על כל דמיון.  רק חבל שלא יוכלו בשקט להודות לחיילים ולמצוא דרך לעודד חיילים נוספים להרוג ערבים. הרי מדובר בכסף רב.

אסיים רק עם המקרה (לא ממש דימיוני, זה קורה הרבה ובכל מקום בארץ) שערבים ירו על מכונית עם יהודים ורצחו את כולם. כאן לא ממש צריך בקבוק של קוקה קולה וחשש לרימון. כל מה שצריך זאת הזדמנות. כל אלה שהזכרתי לא יאמרו מילה על רצח יהודים, וברמאללה הם יתקבלו כגיבורים.

מוטי הרכבי

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי שלום, בקשר לשנה החדשה, תאר לעצמך מקרה היפותטי שבו מתבצע מהפך בחירות, ומפלגה חדשה (נניח 'יש עתיד') מרכיבה ממשלה ללא שותפים קואליציונים, היות והיא זכתה ב-80 מקומות בכנסת. ראש הממשלה החדש מודיע שבאופן מיידי יחולו השינויים הבאים:

א) מעתה ואילך ייאסר השימוש בלוח השנה העברי.

ב) מעתה ואילך ייאסר השימוש באלפבית העברי, וישראל (כמו תורכיה תחת אתאתורק) תעבור לשימוש באותיות לטיניות.

נשמע מוזר? למעשה, זה קרה כבר בהיסטוריה שלנו, בסוף המאה השישית לפה"ס, כשגולי בבל חזרו ליהודה. הם ביטלו את לוח השנה הקודם והחליפו אותו בלוח השנה הבבלי (לפני כן, השנה התחילה בחודש ניסן, ששמו הקודם היה 'חודש האביב'). הם גם החליטו להחליף את הכתיב העברי-כנעני בארמי-אשורי. וכך אנו חוגגים היום את החג הבבלי האחרון שנותר בפלנטה שלנו, 2500 שנה לאחר שבבל עצמה הפסיקה להתקיים. את חגם של משה רבנו והמלך דוד החלפנו בחגו של נבוכדנצר.

אז כמו שאומרים בבבלית, שנה טובה ומתוקה.

גדי יערי

 * אהוד היקר, באשר לראש הממשלה ורעייתו: אתה באמת צודק שהחקירות של שניהם עולות פי כמה מההוצאה על סיגרים, שמפניה וכו'. אני בהחלט הייתי מוותר על החקירה, כי באמת מדובר בגאון פוליטי, ואנחנו באמת חיים בתקופה טובה מאוד, אלא שלא אוכל להסכין עם הכניעה המבישה שלו לחרדים בכל תחום, כניעה שגורמת לחציצה דרסטית בינינו ובין יהדות ארצות הברית, וגם לאי-צדק פנימי משווע.

 שתהיה לך ולרעייתך שנה נפלאה.

 שלך,

 משה גרנות

* הי אודי, ציטוט:  "אהוד: לנוכח הפירסומים בעתונות על זיופי דבש, כאשר דבש זול מיובא מעורבב עם דבש ישראלי ומוצג כדבש ישראלי טהור, מבלי לציין שחלקו או רובו ייבוא, רצינו להמליץ על הדבש שאנחנו אוכלים, ואוכלים הרבה, זה שנים רבות, "דבש טהור" של "מכוורת צוקרמן", שניתן להשיגו בחנויות הטבע. דבש ישראלי טהור, טרי, מצויין. אין כמוהו, לסוגיו: פרחי הדרים, פרחי אקליפטוס, פרחי בר ופרחי אשל."

לגבי הערבוב של הדבשים: מכוורות גדולות בארץ קונות דבש סיני זול. הסינים בעצמם לא מסתירים זאת ואומרים שהם מייצרים דבש מסוכר בלבד. זהו הדבש שנמכר בזול בשווקים, ולכן הוא באמת זול יותר.

הדבש מן המכוורת שלנו ("מכוורת קדרי") טהור, ויש אפילו חותמת של מועצת הדבש על כך. אתה מוזמן לבוא לטעום, ולרכוש אותו.

שנה טובה,

בנדלה

* ד"ר גיא בכור שיחרר מהאתר שלו כתבה מזעזעת, עם קטעי וידאו, על התהליך של הרס כנסיות רבות ועתיקות בצרפת, שניבנו במשך מאות שנים, והן, לפי החוק החילוני, בבעלות המדינה והרשויות המקומיות, והן נהרסות לטובת אינטרסים מסחריים ומגרשי חנייה, וכך משתנה קו-הרקיע של ערים ועיירות רבות – וזאת לעומת בנייה מאסיבית של עשרות מסגדים חדשים בערי צרפת, יקרים ומנקרי עיניים, שממומנים בכסף מוסלמי זר.

* ימי-הביניים החשוכים עדיין קיימים בבני-ברק: "בגיזרת הילדים יש סיפורים היסטוריים־דתיים, למשל על יהודי שבורח בגירוש ספרד אבל נוקם את נקמתו בספרדים בעזרת כוחות עליונים; ויש גם סיפורי צדיקים, לא אחת בקומיקס, סיפורים קלאסיים דוגמת הגולם מפראג, סיפורים על ילדים שמתפללים לאלוהים שלא יצטרכו לעבוד כשיגדלו כדי שיוכלו ללמוד, וסיפורים על מנהיגים תנ"כיים.

"'הספרות מכוונת למקום אחד: יהודים מאמינים יזכו לגאולה,' אומר העיתונאי א'. 'הדיכוטומיה בין הטוב לרע ברורה, הגוי או הלא-חרדי הוא הרע ואילו החרדי הוא הטוב. גם היהודי המשכיל הוא רע, כי זה היהודי שהשתלב בשיח החילוני המערבי המומר, שחבר לכנסייה באירופה, ובין היתר בגללו התרחשה השואה. זהו שיח שבא ללמד את הילדים על חשיבות הדבקות בדת,' מסכם א."

["הארץ" באינטרנט, 22.9].

* העיתונאי המטורף-למחצה של "הארץ", חמי שלו, הנוהג לדווח לקוראי העיתון על טראמפ ועל ארה"ב תוך ערבוב שטויות מהרהורי ליבו, מסכם את השנה הישראלית:

"הבעייה היא שרגעי הגאווה מתמעטים. ראש ממשלה [נתניהו] נרגן ונפוח שמתמחה בהפצת רעלים, יחד עם שלטון מושחת, נבחרים מביכים, דיון רדוד, דת שתלטנית, לאומנות צומחת, גזענות פורחת, סובלנות נמחקת, דמוקרטיה הנלחמת על חייה והתעלמות קולקטיבית מחמישים שנות כיבוש ושלילת זכויותיהם של הפלסטינים – כל אלה הפכו את הגאווה [הישראלית] לנדירה ואת הבושה לשגרה. ישראלים רבים, אולי אפילו הרוב, רואים את הדברים לגמרי אחרת כמובן, אבל גם זאת, בעיניי ובעיני רבים מבני דורי, חרפה לא קטנה." [שם. שם]. 

* שנה טובה, בריאה, שנה של יצירה ואחווה. ובהצלחה ב"מפעל" ובאור שאתה מפיץ.

בנאמנות ובהוקרה,

יונתן גורל

* כנראה כדי שלא יפטרו אותה מעיתון "הארץ", פירסמה בו בגיליון ערב ראש השנה העיתונאית החכמה-להפליא נרי ליבנה, אולי גם כמחווה לקול אדוניה המשלם את משכורתה, טור מתנשא על משפחת נתניהו, שהיה בהחלט יכול להתפרסם ב"דר שטירמר" של יוליוס שטרייכר. בכך אולי הבטיחה לעצמה עוד שנה של פרסום בעיתון לטוריהָ החכמים-להפליא, רוויי ההערצה העצמית.

* על דאטפת: כל העורכים שפסלו בשעתו את רשימתי ל"ישראל היום" מפני שהביעה כביכול תמיכה באהוד אולמרט, ושבגללם פרשתי מכתיבת הטור שלי בחינמון, כבר נעלמו או סולקו מעבודתם בו.

אהוד בן עזר

* היש לכם ספק בכך ששרה אשמה – לא רק בהזמנת-היתר של החמגשיות אלא גם במשבר הגז בעקבות התקלה במאגר תמר? חכו עד שהתקשורת והחוקרים יגיעו אליה!

* המכתב העיתי "חדשות בן עזר" עוסק לא רק בהווה, באקטואליה, ולא רק מעלה פרשיות מן העבר, אלא משמש גם כתיעוד לגבי העתיד, תיעוד שאולי יש בו גם שיפוט של תקופתו, ויש לקוות שיהיה חומר מעניין לחוקרים בדורות הבאים.

* סופר נידח שלום, אני מפנה את יהודה דרורי, שכתב בגיליון מס' 1279: "אין שיוויון ולא יהיה," למגילת העצמאות. מדינת ישראל "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."

רון וייס

רמת-גן

אהוד: פעם נסעתי עם יגאל מוסינזון ליום סופרים ביבניאל. בצהריים אספו את כל הסופרים האורחים למועצת הפועלים ושם באולם הגישו לנו תקרובת טעימה וקיבלו את פנינו פעילי הסתדרות ומורים המקומיים.

יגאל, שהיה מעשן כפייתי, לא הפסיק לעשן.

פנתה אליו אחת המורות ואמרה:

"בכל הכבוד מר מוסינזון, אינך רואה שעל הקיר יש שלט: 'אסור לעשן!'?"

ענה לה יגאל בקול הבאס הצרוד שלו: "ובעשרת הדברות כתוב 'לא תנאף!' – אז מה?"

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב"יו-טיוב"

בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

מאי 2005

כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל* ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמונח על שולחן המרצים, "מר אהוד בן עזר":

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים...

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

* הערה: פרופסור דניאל בר-טל, פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב, הוא ממארגני הכנס וגם יו"ר ארגון סיס"ו: SAVE ISRAEL STOP THE OCCUPATION

המשך ההרצאה

"אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל"

כפי שפורסמה לאחר כשנה, בחוברת הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", אוניברסיטת תל-אביב, אפריל 2006, כאשר החלק הראשון של דבריי בחוברת קטוע ומצונזר, ולא כפי שהופיע במלואו כאן.

אהוד: ...זה מה שהיה לי לומר כהקדמה, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אולם בכל זאת אני מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמי ולא בהשקפות פוליטיות.

את הזמן שנותר לי אקדיש לקטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. זה מחקר שנערך על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר, או במכתב למערכת עיתון, ולא מערבב אותן במחקריי.

המחקר שלי מופיע גם כאנתולוגיה עברית – "במולדת הגעגועים המנוגדים, הערבי בספרות העברית", מבחר סיפורים ומבוא, בהוצאת זמורה ביתן ואגודת הסופרים, 1992; בשנת 1999 בארצות הברית, "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" בהוצאת טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו; ובמהדורה פיראטית ערבית בביירות בשנת 2001, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה; (וכן, בסדרת שיחות באוניברסיטה הפתוחה – "צל הפרדסים והר הגעש").

הנושא שרציתי לדבר עליו הוא "אדם כשדה-מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל".

ברנר, במאמרו "הז'אנר הארצישראלי ואביזריהו", משנת 1911, אמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות העברית. זה לא אמיתי, זה לא קורה, זה לא נפוץ, וגם אם היה אי-שם אי-פה מקרה – כמו שסמילנסקי תיאר בסיפורו "לטיפה" משנת 1906 – הסיפורים האלה לא נגמרו בטוב, הם לא היו הסיפורים שאיפיינו את המהלך העיקרי של הספרות ושל החיים בארץ-ישראל.

היה גילוי מעניין, "משא ערב" של ר' בנימין משנת 1907, שבו טבע את החזון הפן-שמי, שמיהודים וערבים יצמח עם שמי אחד בארץ. הוא הקדים את רטוש ואת הכיוון הכנעני. ברנר אמר לר' בנימין, ידידו, שזה לא אמיתי ולא אפשרי, שהוא שוגה באשליות. ברנר היה הסופר הריאליסטי הראשון בארץ. ההבחנות שלו, לצערי, תקפות עד היום.

"אדם כשדה מערכה" פירושו שהקונפליקט מתמקד באדם אחד ששייך לשני העמים. בקובץ "סיפורי נשים מתקופת העלייה הראשונה" הביאה פרופ' יפה ברלוביץ את הסיפור "קדיש" של חמדה בן-יהודה, שמתאר אישה יהודייה בירושלים שנולדות לה רק בנות. היא באה למכשף ערבי והוא לוקח לה את התכשיטים מהצוואר, כשהוא לוקח הוא גם נותן לה משהו, וממה שהוא נותן לה נולד לה בן. והבן, לימים, עוזב את הארץ וגר בפריס, וכנראה רק שם מצליח לחיות חיים שלמים, בלי להגדיר את עצמו כיהודי או כערבי, אם כי מספרים שבפריס הוא התאסלם או גילה את מקורו המוסלמי. לפני שהאישה מתה היא רוצה לראות את בנה והיא קוראת למכשף הערבי, שמצלח להביא אותו. הבן בא, רואה אותה, וחוזר לפריס.

כשנות דור, ואולי דורותיים אחרי כן, מתרחש בפריס הסיפור המרגש "כל החיים לפניו" של אמיל אז'אר (רומן גארי). דווקא שם, במרוחק מהסכסוך, פליטה יהודייה מהשואה, מאדאם רוזה, מצליחה ליצור קשר עמוק עם מומו, נער מוסלמי צפון-אפריקאי.

בשנת 1951, בעוד מתפרסמות יצירותיהם של סופרי דור הפלמ"ח, על רקע ספרות מלחמת השחרור, מופיע הרומאן "שמעון צהמארא" של מידד שיף. אגב, סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות, ואני לא מסכים עם התיאור של פרופ' בר-טל, שמתוכו משתמע כאילו היינו "מדינה סובייטית", כאילו הכול פה היה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו ופרצו. בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. אי-אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כ"בולשביקית", זה בערך היה התיאור שעלה כאן. זה פשוט לא נכון, וזה מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי-אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים, שמתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על-ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

נחזור לרומאן של מידד שיף – "שמעון צהמארא". הרומאן מתאר צעיר שאביו היה סוחר יהודי אמיד ואימו ערבייה מרונית. שמעון גדל ולומד בתל-אביב, אך לא מוצא את מקומו, ולבסוף עוזב את הארץ.

הנה שיחה עסיסית בין שני איכרים במושבתו של ג'ומג'ום, חברו של שמעון, על המהפך שחל בארץ בעקבות מלחמת השחרור:

"אח, חביבי, זוכר אתה את אמינה, שהיתה רוחצת אותי בשוקת כשהייתי כזה? ואת מחמוד? הנשארו בחיים? ואתה מביא ל כיני-אדם אלה בשביל לשמח את ליבי?"

אומר השני: "מה אתה מיילל? הלכו – וחסל. ואת הביזה – לא תחזיר. אי-אפשר למצוא כלום. ואלה – אינם כיני-אדם. רק מסריחים הם. צריך ללמד אותם לעבוד, ולא לגנוב, ולדבר עברית – ויהיו כמו בני אדם אחרים."

אומר הראשון: "את זאת הלא יכלו לעשות לפלאחים, ולא היו צריכים את כל המלחמה!"

זו כמובן פארודיה חריפה מאוד על החזון הכנעני. לכן הרומאן מסתיים בבלתי-אפשרי, כי שמעון צהמארא אינו בעייה מוסרית, כערבי ביצירות דור הפלמ"ח – דוגמת "השבוי" של יזהר – שמעון הוא הקיום-יחדיו של שני העמים, שנעשה בלתי-אפשרי לאחר הקמת המדינה, והוא אומר:

"יהיה אשר יהיה המנצח במלחמה – חילקוני לשני מחנות יריבים."

הסיפור "תחרות שחייה" של בנימין תמוז, מראשית שנות ה-60, מספר על נער יהודי ונער ערבי. בתחרות בידע, הנער היהודי גובר על הנער הערבי, אבל בשחייה הנער הערבי משיג את הנער היהודי. במלחמת השחרור הערבי נתפס כשבוי, ויורים בו, והמספר העברי אומר: אם הוא היה צריך למות אז כולנו הפסדנו את המערכה.

סיפור יותר מורכב של בנימין תמוז, משנת 1972, הוא "הפרדס", המספר על שני אחים, יהודי וערבי, מאותו אב יהודי אך משתי נשים, שמגיעים לארץ. דניאל היהודי קונה פרדס. בפרדס נותרה צעירה בשם לונה, אילמת-חירשת, שלא יודעים אם היה יהודייה או ערבייה. דניאל היהודי נושא אותה לאישה, אבל רק עובדיה-עבדאללה הערבי מצליח לבעול אותה. נולד לה ילד שלא יודעים בדיוק אם הוא יהודי או ערבי. במלחמת השחרור נהרג האח עבדאללה, ולמים הבן של לונה הופך לגיבור פעולות התגמול. יש בו את הצדדים הגרועים שבשני העמים, והוא ממשיך לחיות עם לונה אימו שהיא נצחית, כמו הארץ. עד מהרה באים עולים חדשים והארץ משתנה כליל.

ברומאן האחרון של סמי מיכאל, "חופן של ערפל" [טעות של העורכים. מדובר ברומאן "יונים בטראפלגר"] (2005), זאב הערבי-היהודי חי את היותו שדה מערכה. הוא מבקש, כמעט בנאיביות, לאחד את הקצוות, ומקווה שאם יפתור את בעייתו הפרטית עם קרוביו משני העמים, ייפתר גם הסכסוך הגדול בין ישראל לפלסטינים, או לפחות יהיה אפשר לעקוף אותו.

מבחינת המוצא, זאב מאה אחוז ערבי, מבחינת הזהות הוא מאה אחוז יהודי-ישראלי ונשוי ליהודייה. זאב נוסע במכוניתו בדאגה לאימו הערבייה. בגדה מתנפל עליו המון פלסטיני וסוקל אותו. כארים, אחיו הערבי, רץ להגן עליו ונהרג יחד איתו בידי ההמון. נשארות רק אלמנות ונשאר החלום של זאב, שייבנה מפעל משותף לכולם בקפריסין, כסיפור של מומו ורוזה בפריס, כאילו מחוץ ישראל יוכלו לחיות יחד יהודים וערבים. אבל נדמה לי שכבר אי-אפשר לברוח מהסכסוך כי אנחנו נושאים אותו גם לאירופה, וגם שם הוא נמשך והולך.

אהוד בן עזר

*

ומעניין לקרוא גם מה כתבו עורכי הכנס והחוברת, יחזקאל רחמים ודניאל בר-טל, על הרצאתי במבואם לחוברת, וזאת במסגרת איפיון דבריהם של משתתפי הכנס:

"...אהוד בן עזר מציג סדרת יצירות ספרות – מהסיפור "קדיש" של חמדה בן-יהודה, דרך "הפרדס" של בנימין תמוז ועד "חופן של ערפל" [כאמור, טעות של העורכים, מדובר ברומאן "יונים בטראפלגר"] של סמי מיכאל – שבהן מופיעה דמות ששייכת לשני הצדדים בסכסוך והקונפליקט מתמקד בה, אולי כהכללה לדבריו של ברנר, שאמר שלא ייתכנו יחסי אהבה בין יהודי לערבייה בספרות. כפתיח לדבריו יוצא בן עזר – שמרגיש בדיון כמו "חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה" – כנגד התרמית העצמית של השמאל וכנגד ההטייה הפוליטית של המחקר האקדמי. בן עזר מתקומם כנגד נטילת האשמה בידיים חפצות וכנגד הדיבור על הקולוניאליזם בהקשר של הקונפליקט, וטוען שהתפישה לפיה בידינו לפתור את הסכסוך נובעת מרגש עליונות ישראלי. ניתן לקרוא דברים אלה כביקורת הקורעת במפרשיו הראשיים של הדיון כולו, או לחלופין כדיבור מתוך הסוציאליזציה הרווחת לקונפליקט, שגם תומך בהמשכה. כך או כך, אין ספק שיש בדברים אלה משום תרומה חשובה לדיון."

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2263 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל