פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1281

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ח' בתשרי תשע"ח, 28 בספטמבר 2017

עם הצרופות: ההזמנה לטקס הסרת הלוט מלוח ההנצחה לשלמה ולתרצה טנאי שיתקיים היום. חשבון נפש, קובץ מאמרים ליום הכיפורים מאת אורי הייטנר. סיפור יום כיפור מאת יוסי גמזו.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן  עזר: לזיכרו של שלמה טנאי. // עמוס גלבוע: פרשת גבורה במלחמת יום הכיפורים שלא זכתה להרבה "כותרות". // מרדכי קידר: המתח סביב כורדיסטאן. // אורי הייטנר: 1. ברית במקלט. 2. הקלצ'ניקוב אותו קלצ'ניקוב. 3. צרור הערות 27.9.17. // דרור אידר: ספרות זולה, 6 הערות על הסרט 'פוקסטרוט'. [ציטוט] // דבורה קוזוינר: לראש השנה תשע"ח. // ד"ר ארנה גולן: על ספר שיריה החדש של רחלי אברהם-איתן, "שירת השחרור". // אסי דגני: מִמַּבָּט שֶׁל צִפּוֹר. // אלדד בק: ה"צ'ילסטינוס": היגרו לדרום אמריקה לפני מאה שנה, אך מקוננים על הכיבוש. [ציטוט]. // יהודה דרורי: אידיוטים ומרושעים בבג"צ. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: טרור אסלמי – שורשי או זר? [ציטוט]. // מנחם רהט: תוקף קדושת היום. // אברהם כץ-עוז: 1. "פוקסטרוט": "הרבה מהומה על לא מאומה, ואם תלכו לראותו, קחו כדורים נגד בחילה." 2. אני זועק כמפא"יניק ותיק. // אהוד בן עזר: "איש וביתו נמחו" לאשר ברש, 1934, 1975, פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ביום 23.6.1978 לפני 39 שנים תחת הכותרת: "השלמה איטית עם המוות".  // ציונה רבאו: אדון ק. מנחלת בנימין [על אדון ק. הוא קרצ'מר-קלדם], מתוך כתב-העת "עתמול" בעריכת שלמה שבא, 5.5.1987. // ממקורות הש"י.

* * *

אהוד בן  עזר

לזיכרו של שלמה טנאי

יום רביעי. 12 בינואר 2000. מתוך היומן. לקראת צהריים אני נוסע עם יהודית לבית הקברות ירקון, להלווייה של שלמה טנאי. באים רוב אנשי אקו"ם, שאת חלקם לא ראיתי זמן רב. משה שמיר מדבר על שלמה כחבר וחבר-לדרך. חיים גורי קורא שיר של שלמה. הנכדים קוראים שירים אף הם. עמוס מוקדי מדבר.

אחרי שמגיעים למקום הקבורה, וקוברים את שלמה, מתברר לי שאיש לא הכין לדבר עליו על קברו. לפני הנחת הזרים אני יוצא קדימה ומבקש שיחכו רגע, וקורא את ההספד שלי. בדיעבד זה כאילו היצלתי את כבוד הספרות והסופרים העבריים. מיכל, הבת, ניגשת ומחבקת אותי. גם תרצה. רבים מודים לי על דבריי על שלמה.

שלמה היקר,

הרשה לי להיפרד ממך לא רק כהיפרד ממשורר, סופר, מתרגם ועורך, שרשם פרק נפלא בתולדות הספרות העברית והתרבות הישראלית, הרשה לי להיפרד ממך ולהודות לך בשם ציבור הסופרים, בשם ציבור היוצרים בישראל, להודות לך על עשרות השנים שהשקעת בפעילות הציבורית והמקצועית שלנו, ובעיקר בעשרים וחמש השנים, אולי אף יותר, השנים שבהן היית יושב-ראש הנהלת אקו"ם.

כמעט מחצית הזמן הזה זכיתי לשבת לידך, מדי שבוע, ככותב הפרוטוקול. הערצתי אליך גברה מישיבה לישיבה. היושר המוחלט שלך, תבונת ההחלטות אשר לקראתן ניווטת, הגמישות שלך, הנחישות שלך, מנהיגותך הצנועה והבוטחת, האופטימיות המתמדת, החיוך, וגם ההתרגזות, כשצריך. וכיצד ידעת לתת מספיק חבל לכל מי שהציג עמדה חסרת היגיון כדי שיסתבך בו מעצמו וימצא את עצמו חוזר לדעתך המקורית, שכמעט תמיד היתה הנכונה.

לפני שנים אחדות הזהרת אותנו: "זיכרו, בעוד שנה-שנתיים, כל מה שכתבנו יהיה שייך למאה שעברה."

אכן, כל מה שכתבת שייך למאה שעברה, אבל זכית לחיות עוד ימים אחדים במאה העשרים ואחת, באלף השלישי. כאשר ביקרתי אותך לאחרונה, יומיים לפני תום המאה שעברה, כבר היה קשה עליך הדיבור, אבל משפט אחד שלך נחרת בזכרוני: "צריך לעבור גם את זה!" – לחשת כמתנצל, ולא היה אפשר לדעת אם אתה מאמין שצריך לעבור את זה ולהבריא, או אתה מתכוון שצריך לעבור את זה כחלק מן הסבל שלפני המוות.

מיכל בתך ישבה לידך, וסיפרתי לה כיצד בכל נושא היינו מבקשים לשמוע קודם כל את עצתך. מה שלמה יאמר? מה שלמה יציע? ותמיד היתה זו עצה נאמנה, חכמה. וסיפרתי לך באותה פגישה אחרונה שאני ממשיך להתייעץ איתך גם כשאינך יודע על כך, די לי לשאול את עצמי – מה שלמה היה אומר? – ומהכירי אותך, אני כבר יודע מהי התשובה הטובה ביותר.

שלמה היקר, אנחנו, החברים, הסופרים, ובייחוד סופרי הילדים והנוער, נמשיך לדבר איתך, נמשיך להתייעץ איתך גם לאחר מותך, כי טוהר שכלך ינון בנו כל עוד אנחנו חיים. שלום לעפרך שלמה. אבל מהווייתך הקורנת אנחנו לא נפרדים.

הערה: תחילה ביקשו ממני לשאת דברים אלה בטקס הסרת הלוט המתקיים היום, חמישי, לפנות ערב, אבל לאחר מכן ויתרו על השתתפותי, לכן אני נותן את דבריי כאן, לזכר הידיד שהערצתי, שלמה טנאי.

אהוד בן עזר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

עמוס גלבוע

פרשת גבורה במלחמת יום הכיפורים

שלא זכתה להרבה "כותרות"

הגבורה של פלוגת מאיר זמיר ("טייגר"), שבמהלך המלחמה ברמת הגולן השמידה עשרות כלי רכב משוריינים סוריים, ולא איבדה אף טנק אחד או לוחם. הישג ייחודי ונדיר הראוי ל"אנדרטה".

מלחמת יום הכיפורים בחזית רמת הגולן הציבה ב"כותל המערבי" כמה גיבורים ויחידות שנחקקו בזיכרון ההיסטורי הציבורי: קהלני, יאנוש, חטיבה משוריינת 7 והלחימה ב"עמק הבכא", "כוח צביקה".

בשנים האחרונות זוכה גם חטיבה  משוריינת 188 להתחיל ולהיכנס לפנתיאון הגבורה, כמו גם חטיבתו של אורי אור, חטיבת מילואים משוריינת 679. כולם, בגבורה עילאית, תרמו להצלת רמת הגולן. 

אבל, דומני שישנו כוח אחד, שמשום מה לא זכה להיכנס בצורה הראויה לפנתיאון הגבורה של חזית רמת הגולן, ולרבים בציבור הוא לא מוכר. כוונתי היא ל"כוח טייגר", פלוגת טנקים מגדוד 82, חטיבה 7, בפיקודו של סרן מאיר זמיר (כינויו ברשת הקשר היה "טייגר"),  שתרומתו להצלת רמת הגולן היתה משמעותית ביותר.

בספר הרשמי למחצה של פיקוד הצפון על המלחמה, "הסורים על הגדרות" (עורך דניאל אשר)  ישנן 10 שורות בלבד על מעשה הגבורה של הפלוגה. הן אומרות בקיצור שפלוגת זמיר (למעשה עם 7 טנקים  בלבד) נשלחה  לבלום חטיבה משוריינת סורית שנעה  צפונה על  ציר הכביש הראשי מכיוון פתחת כודנה (במרכז חזית הגולן) לעבר קוניטרה, דהיינו צפויה להגיע לעורף חטיבה 7. במארב לילה השמידה הפלוגה כארבעים טנקים ונגמ"שים סוריים. החטיבה הסורית (מספר 43) נבלמה, נסוגה לשטח סוריה ולמעשה חדלה לתפקד בהמשך המלחמה.

זה היה מארב לילה קלאסי, מודל של מקצוענות ומנהיגות קרבית. 7 טנקים בלבד השמידו את כל החוד של החטיבה המשוריינת הסורית בקרב שהתנהל מטווחים של אפס. אני אגע בשתי נקודות עקרוניות, הראויות לדעתי להיחקק בזיכרון ההיסטורי שלנו בהקשר לקרב זה במלחמת יום הכיפורים ברמת הגולן

האחת, המשמעויות האופרטיביות של המארב. העורף של חטיבה 7 ניצל, והיא יכלה לנהל את קרב ההגנה שלה ב"עמק הבכא" מצפון לקוניטרה. אילו לא הצליח זמיר לבלום את החטיבה הסורית, אפשר להניח די בוודאות כי כל מערך ההגנה של חטיבה 7 היה משתבש לחלוטין, ולסורים היה הרבה יותר קל לפרוץ ולנוע לעבר הירדן בצפון רמת הגולן.

יתר על כן, השמדת החטיבה הסורית שיבשה את כל לוח הזמנים של התכנון הסורי להשתלט במהירות על מרכז רמת הגולן ולנוע מהר על ציר הכביש מנפח לגשר בנות יעקוב ולהגיע לירדן תוך 24 שעות.

השנייה, הסמלית. הפלוגה של זמיר לא איבדה טנק אחד, לא נהרג  בה חייל אחד באותו מארב לילי מול חטיבה משוריינת 43 הסורית. לקרוא ולא להאמין! כן, אף טנק, אף הרוג! עשרות כלי רכב משוריינים סוריים נשארו שרופים למחרתו בשטח המארב (מול היישוב אלוני בשן כיום) ואף טנק ישראלי! תמונה נדירה במראות מלחמת יום הכיפורים שהציבור הורגל בהם.

ולא רק זאת. בקרבות האחרים שניהלה הפלוגה של זמיר – בהמשך קרבות הבלימה בצפון הרמה, ולאחר מכן בקרבות של כיבוש ה"מובלעת" הסורית – לא איבדה הפלוגה אף טנק ואף לוחם.

יד המזל? מקצועיות שאין דוגמתה? אין לי מושג, אך דומני שמדובר כאן בתופעה ייחודית, שאין כדוגמתה בכל תולדות השריון, לפי הידוע לי. כמעט תמיד מלווים מעשי גבורה באבידות, זה טבען של מלחמות ומהות הגבורה. אני התחנכתי כנער על סיפור הגבורה של המ"פ משה בריל במלחמת סיני ב-1956, שכבש את היעד המצרי בסיני, סכר הרואיפה, עם הטנק שלו ונגמ"ש הסמ"פ, כאשר כל טנקי הפלוגה פגועים.

קראתי בזמנו כתבה  שכותרתה היתה , לפי זיכרוני, "יחידה ללא אנדרטה". רוצה לומר, שלכל יחידה יש אנדרטה, כי יש נופלים, ישנו שכול, ישנם זיכרונות מרים. לפלוגה של סרן מאיר זמיר (לימים תא"ל) אין אנדרטה, כי לא היו נופלים.

והייתי מוסיף מימד נוסף: ראויים מאיר זמיר ופלוגתו ל"אנדרטה" שתנציח את מעשי גבורתם, אנדרטה להישג הגדול ביותר בכל מלחמה ומעשה גבורה: בלי אבידות בנפש ובחומר.

עמוס גלבוע 

* * *

מרדכי קידר

המתח סביב כורדיסטאן

ביום שני השבוע הלכו כמעט שבעה מיליוני כורדים, אזרחי עיראק, אל הקלפיות כדי להצביע במשאל עם על שאלה אחת ויחידה: האם אתה תומך בהכרזת עצמאות של כורדיסטאן העיראקית? ההצבעה היתה רחבה, והשתתפו בה כשמונים אחוזים מבעלי זכות ההצבעה. ברור שהשאלה חשובה לרוב גדול של הכורדים, ולכן ההשתתפות במשאל היתה גבוהה.

מבחינה מעשית, הכורדים של עיראק פוסעים כבר יותר מ-25 שנה על מסלול העצמאות, מאז שהעולם אסר על חיל האוויר של צדאם חוסיין לטוס מעל שטחם. לאורך רבע מאה הם פיתחו שלטון עצמי לגיטימי, דמוקרטי, מסודר והגון, צבא יעיל וממושמע שהוכיח את יעילותו בקרבות נגד דאעש במוצול, אמצעי תקשורת בוגרים שנתנו ביטוי לצדדי הוויכוח, חברה שלווה המתנהלת ללא אלימות פנימית וכלכלה פורחת המבוססת על משק הנפט ומוצריו.

חשיבות המשאל גבוהה עבור שני הצדדים, התומכים והמתנגדים. התומכים רוצים בכל ליבם לחיות במדינת הלאום הכורדית, בדיוק כמו שהצרפתים חיים במדינת הלאום הצרפתית, ההולנדים במדינתם, המצרים, הישראלים וכל עמי העולם החיים במדינות לאום. הם רוצים להשלים את העצמאות דה-פקטו לכלל עצמאות דה-יורה, כולל הכרה בינלאומית. הגורם העיקרי המניע אותם הוא גאווה לאומית בהישגים שהם השיגו לאורך עשרים וחמש השנים האחרונות, אבל גם זיכרון העבר והמלחמות שניהל נגדם השלטון המרכזי של עיראק לאורך המאה העשרים. ברקע עומדת גם האיבה ההיסטורית בין כורדים לערבים.

המתנגדים להכרזת העצמאות חוששים בעיקר מהמחיר שכורדיסטן העיראקית עלולה לשלם עבור הכרזת עצמאות, שכן כל שכניה – איראן ממזרח, תורכיה מצפון, סוריה במערב ועיראק בדרום – הכריזו על התנגדותם המוחלטת לעצם קיום משאל העם, ובוודאי להכרזת העצמאות. תורכיה מאיימת במלחמה ואף ריכזה כוחות על גבולה עם החבל הכורדי של עיראק, וזאת למרות שנים ארוכות של שיתוף פעולה כלכלי ביניהן: החבל הכורדי משווק את הנפט המופק מאדמתו דרך תורכיה, הגובה סכומי עתק מהשירות הזה שהיא מגישה לכורדים. ייתכן שהכרזת מלחמה נגד הכורדים תביא להפסקת שיתוף הפעולה הזה, והדבר עלול להשפיע לרעה על הכלכלה בחבל הכורדי "הסורר".

מחיר נוסף העלול להיות כואב לכורדים הוא מצור אווירי ויבשתי: לכורדיסטאן העיראקית אין גישה לים, וכל קשריה עם החוץ – תנועת אנשים וסחורות – חייבת להתבצע דרך התחום האווירי או היבשתי של איראן, תורכיה, סוריה או עיראק. אם ארבע מדינות אלה יחליטו יחדיו להטיל מצור על החבל הכורדי ויעמדו בהתחייבויותיהן לפעול על פי החלטת המצור לאורך זמן, אני לא רואה איך הכורדים מנהלים חיי מדינה מסודרים, לפחות מהבחינה הכלכלית.

הסיבה שהמדינות הללו מתנגדות לעצמאות הכורדית היא העובדה שבכל אחת מהן יש מיעוט כורדי ומיעוטים אחרים, בעיקר באיראן, והצלחת החבל הכורדי בעיראק להקים מדינה מתפקדת תביא מיעוטים כורדים ואחרים במדינות אלה לדרוש עצמאות ואולי אפילו להתאחד עם המדינה הכורדית בצפון עיראק כדי להקים מדינה כורדית אחת גדולה, מאוחדת או פדרטיבית.

התורכים רואים בדרישה כזו סכנה אסטרטגית לקיומה של תורכיה, שכן כורדים אינם נמצאים רק בחבל הכורדי של תורכיה בדרום מזרח המדינה אלא בגלל שהכורדים נמצאים גם בכל ערי המדינה, רובם בשכונות שלהם. לאורך מאה השנים האחרונות התנהלה מלחמה פנימית בתורכיה בין הרוב התורכי לבין המיעוט הכורדי, בחלק מהתקופות ברמת אלימות גבוהה – בעיקר פעולות טרור בערים – וחלק ברמת אלימות נמוכה. ארדוע'אן ניסה לפני מספר שנים להרגיע את המלחמה הזו, אך מאמציו העלו את חמת גורמים לאומיים תורכיים שאיימו על שלטונו, ולכן הוא חזר לרטוריקה שלילית כלפי הכורדים אזרחי תורכיה.

ארדוע'אן חושש שהכרזת מלחמה מצידו נגד החבל הכורדי בעיראק תביא לפריצה מחודשת של מעשי טרור על ידי כורדים נגד השלטון בתורכיה, ואם לא יכריז מלחמה אזי אזרחיו הכורדים ידרשו גם הם עצמאות, ואם הוא ייענה לדרישתם הם יפרצו מחדש במעשי אלימות נגד השלטון המרכזי התורכי. תחושת המילכוד הזו מעבירה את ארדוע'אן על דעתו, והכרזותיו בימים האחרונים נגד משאל העם עברו את הטעם הטוב.

בימים האחרונים העלו כורדים באיראן דרישה מממשלתם שתכיר במדינה הכורדית בעיראק על רקע משאל העם של אחיהם שם. נראה שהם יודעים שממשלת איראן לא תכיר במדינה כורדית, שכן הכרה כזו תעורר, בנוסף לכורדים באיראן, גם מיעוטים אחרים לדרוש עצמאות, לדוגמה הבלוצ'ים, האזרים, הערבים, הלורים, הקשקאים ועוד רבים, וזה יהיה סופה של המדינה האיראנית המלאכותית, שרק כמחצית מאזרחיה הם פרסים. ואכן, איראן הודיעה השבוע על סגירת התחום האווירי שלה בפני מטוסים הטסים מהחבל הכורדי של עיראק ואליו, וייתכן שבימים הקרובים יצטרפו אליה שאר המדינות.

גם ממשלת סוריה מתנגדת למדינה כורדית, כי סוריה היא מדינה הנמצאת בתהליך ארוך, קשה ורצוף מאבקים ומלחמות, בניסיון לשמור על אחדותה תחת שלטון אסד הלא-לגיטימי, והכרה במדינה כורדית בעיראק תפעל נגד עצמה.

מדינת עיראק הערבית מתנגדת לעצמאות החבל הכורדי שכן היא תפסיד את כל מרבצי הנפט הנמצאים בו.

איראן הודיעה על סגירת התחום האווירי שלה בפני מטוסים הטסים מהחבל הכורדי של עיראק ואליו, וייתכן שבימים הקרובים יצטרפו אליה שאר המדינות.

כתוצאה מההתנגדות האזורית ומהאיומים של מדינות המצור לפתוח במלחמה נגד כורדיסטאן העיראקית, חוששות מדינות אירופה, ארה"ב ורוסיה ממלחמה מיותרת, כאשר כל העולם מנסה לשים קץ לשאריות מדינת האסלאם, וכולם מכירים את היכולות של הפשמרגה – הצבא – של כורדיסטאן העיראקית, ואת הניסיון שצבא זה צבר בשנה האחרונה במלחמה על מוסול וסביבתה.

נראה שמכל מדינות העולם, רק ישראל תומכת, בבדידות מזהרת, בהקמת מדינה כורדית בעיראק ועל חורבותיה של איראן, כמו שישראל לא תתנגד להצטרפות החבל הכורדי הסורי ואולי גם זה התורכי למדינה הכורדית העתידית, שהקמתה היא צדק היסטורי לעם שחולק על ידי מעצמות אירופה על פי האינטרסים שלהן, ולא על פי טובת העמים הילידים בכל מקום שבו הם הקימו מדינה שתנהל את העניינים של אזרחיה.

מעל במה מכובדת זו אני שולח לכורדים בעיראק ברכת הצלחה כל הדרך לעצמאות ומאחל להם לדעת כיצד להתנהל מול שכניהם באופן שיביא תועלת לכלל. גם לכורדים בסוריה, בתורכיה ובאיראן אני שולח מכאן ברכה דומה.

חתימה טובה לקוראים.

מרדכי קידר

* * *

אורי הייטנר

1. ברית במקלט

מלחמת יום הכיפורים היא הטראומה הקשה ביותר בתולדות מדינת ישראל. הציבור הישראלי, ברובו המכריע, נפל לשפל של דכדוך וייאוש ולמכה מוראלית קשה. אובייקטיבית, הניצחון הצבאי של ישראל במלחמה היה גדול. מלחמה שהחלה במתקפת פתע של כוחות עדיפים, בתנאי פתיחה קשים ביותר, הסתיימה במכה לאוייב, כשצה"ל נעצר בפאתי דמשק וקהיר והאוייב התחנן להפסקת אש. אולם הלכי רוח ונפש אינם עניין רציונלי, והעובדות אינן חזקות יותר מהתחושות.

היו סיבות רבות לאווירת הייאוש. בפרשת "לך לך" נמשל עם ישראל לכוכבים בשמיים ולעפר הארץ. במסכת מגילה שבתלמוד דורש ר' יהודה בן עלאי: "אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים. כשהן יורדין – יורדין עד עפר וכשהן עולין – עולין עד לכוכבים." אחרי האופוריה המוגזמת בעקבות מלחמת ששת הימים, התחושה של מעצמת על וצבא בלתי מנוצח, מוראות פתיחתה של מלחמת יום הכיפורים הביאו לנפילה קשה ודרסטית מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. 

ההפתעה, הפלישה של צבאות מצרים וסוריה לישראל, כיבוש שטחים בישראל, כישלונות צבאיים של צה"ל ובעיקר המחיר הכבד והכואב, למעלה מ-2,500 הרוגים, והתמונות המדכדכות, חסרות התקדים, של שבויי צה"ל הרבים בידי האוייב; ולאחר המלחמה, חרם הנפט והמשבר הכלכלי הקשה – כל אלה יצרו את אווירת השבר, שהביטוי הקיצוני ביותר שלו היה גל ירידה גדול מהארץ.

את כל מוראות המלחמה חוו גם תושבי הגולן. גם ביישובי הגולן נפלו חללים רבים, וכל אחד מהתושבים – צעירים, בני דור הלוחמים, איבד רבים מחבריו. ועל כך נוספה טראומה נוספת, קשה ביותר – הפינוי ביום הראשון של המלחמה. חלוצים בתנופת ההקמה של יישוביהם, המובילים תנופת התיישבות ציונית גדולה, המעצבים את גבול המדינה, שנהנים מיוקרה רבה בקרב הציבור, מצאו עצמם בתוך שעות ספורות כפליטים בארצם, שאינם יודעים אם יזכו עוד לחזור ליישוביהם, ואם יחזרו – מה הם ימצאו.

ולאחר ששבו, במשך למעלה משבעה חודשים נוספים. חוו מלחמת התשה קשה, עם "טפטופים" יומיומיים של פגזים סוריים על יישוביהם, מה שחייב אותם לחיות למעלה מחצי שנה בעיקר מתחת לאדמה.

באחת ההפגזות על רמת מגשימים נהרגה חברת המושב אסתר בן דוד, אימא לשלושה ילדים. ואת כל אלה ליווה מו"מ על הסדר ההפרדה עם סוריה, ואי ודאות קשה על עתיד הגולן. כל אלה יכלו להצדיק אווירת שבר, דיכאון וייאוש קשים יותר בגולן מאשר בכל מקום אחר בארץ.

אולם ככל שאני קורא את החומרים מהתקופה ומראיין את האנשים, אני נפעם מחדש לגלות תמונה מפתיעה – המוראל בגולן היה גבוה, החוסן החברתי היה איתן, ועובדה זו היתה משמעותית בעיני תושבי הגולן, שחשו בפער בין האווירה כאן וביתר חלקי הארץ, דיברו עליה ועסקו בה.

בחורף 1974, בתקופת מלחמת ההתשה והמאבק נגד הסדר ההפרדה, ביקרו חברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת בגולן ונפגשו עם המתיישבים. מוישיק גרליק, חבר רמת מגשימים וממנהיגי הגולן אמר להם: "שלשום חגגתי את טקס ברית המילה של בני במקלט. אם יהיה צורך בכך, אני מוכן לחגוג גם את בר המצווה שלו במקלט."

כעבור 3 שנים התראיין מוישיק ל"מעריב" ואמר: "לא המלחמה ולא ההפגזות היומיומיות וגם לא המחבלים שחדרו לרמת מגשימים – לא ריפו את ידינו. איש לא עזב את רמת מגשימים. בתקופת ההתשה נטענו מטע ליד הגבול – בעוד חודש נקטוף שם דובדבנים."

הסיפור הזה הוא ביטוי מוחשי לרוח האיתנה של תושבי הגולן.

יומיים לאחר הפינוי, החלו לחזור ליישובים גברים שלא היו מגויסים למילואים. מיד לאחר הפסקת האש, חזרו הנשים והילדים. כשמנהיגי ההתיישבות בגולן התכנסו לדון במצב, פניהם היו לעתיד, איך לחזק ולהעצים את מפעל ההתיישבות בגולן – הכפלת ההתיישבות בגולן, יישוב מרכז הגולן, הקמת עיר הגולן ותחילה אפילו פעילות התיישבותית במובלעת הסורית שנכבשה במלחמה.

ארבעה ימים אחרי המלחמה, כתבה יואלה הר-שפי ב"ידיעות אחרונות" על חזרת תושבי הגולן הביתה, ואף היא התפעלה מרוחם האיתנה. היא באה לשמוע מהם על הטראומה והאסון שפקד אותם, ומצאה אותם מדברים על פיתוח ופריחה ומקרינים עוצמה, תקווה ואמונה.

כך, למשל, במרום גולן. "יהודה, מזכיר המשק, מבקש למקד את השיחה לא בנזקי השעה, אלא בתוכניות לשנים הבאות. ... העיקר – העתיד. יהודה חושב שהמטרה העיקרית היא: הכפלת האוכלוסייה ברמת הגולן תוך שנה. יעד מינימום, לדעתו. חבר אחר מציע להזמין מחקר בדבר פיתוח תעשיה שתפתור את הבעייה הכאובה של תעסוקת נשים. מישהו מציע הקמת תחנת חקלאות ניסיונית. תעוזה, מעוף, רוח איתנה. במרום הגולן יש על מי לסמוך."

בתחילת ינואר 1974, קצת יותר מחודשיים מתום המלחמה, מיד לאחר חתימת הסכם הפרדת הכוחות עם מצרים, נפתח מו"מ על הסדר הפרדת כוחות עם סוריה, בתיווכו של מזכיר המדינה האמריקאי הנרי קיסינג'ר. ראש הממשלה גולדה מאיר ניהלה בתבונה ובנחישות מו"מ קשה על תנאי ההסדר, מול דרישה סורית נחרצת לנסיגה ועקירת יישובים.

תושבי הגולן יצאו, לראשונה מאז ראשית ההתיישבות, למאבק ציבורי ופוליטי נגד הנסיגה, שכותרתו: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל." בדומה למאבק על הגולן של שנות התשעים, הצליחו תושבי הגולן להניע מאבק ארצי. פחות מאלף תושבים, ב-17 יישובים, הובילו מאבק שהעניק רוח גבית אדירה לכושר העמידה של הממשלה במו"מ והשפיע באופן משמעותי על תוצאותיו. אמנם היתה נסיגה מסוימת מן הקו הסגול – הנסיגה מרוב שטחה של קוניטרה ומצומת רפיד, אך הגולן ברובו המכריע נותר בידי ישראל, כל היישובים נותרו על מכונם וכל הנכסים הביטחוניים והיתרונות הטופוגרפיים של ישראל לא נפגעו.

גולת הכותרת של המאבק היתה הקמת קשת, בעיצומה של מלחמת ההתשה ומתוך רצון לקבוע עובדות התיישבותיות ולהשפיע על גבולות הסדר ההפרדה. בעיניי, עיקר החשיבות היא עצם הקמת יישוב חדש, יש מאין, בתוך שעות מרגע התקבל ההחלטה, ללא מוסדות מיישבים וללא תנועות מיישבות – איזו אמונה ואופטימיות נדרשות לשם כך, במצב כזה; איזה פער בין האווירה בגולן לאווירת הדכדוך, הייאוש והירידה בחברה הישראלית.

לא בכדי, השנים שלאחר המלחמה היו שנים של פריחה התיישבותית. מרכז הגולן השומם יושב. הוקמה קצרין – עיר הגולן. הוקמו יישובים רבים, גם של תנועות התיישבות שטרם עלו לגולן לפני המלחמה. שמונה שנים בלבד לאחר המלחמה, ביוזמה ובעקבות מאבק ארצי בהובלת הגולן, סופח הגולן לריבונות ישראל.

הרוח הגולנית המיוחדת, היא הנשק הסודי של מפעל ההתיישבות בגולן, מיום עלייתם של שמונת החלוצים הראשונים לעליקה, חמישה שבועות בלבד לאחר מלחמת ששת הימים, לאורך שנות היובל ועד היום. אני מאמין שהרוח הגולנית תמשיך ותישמר גם ביובלות הבאים, כיוון שהיא מדבקת וסוחפת לתוכה גם את התושבים החדשים, המצטרפים ליישובינו.

2. הקלצ'ניקוב אותו קלצ'ניקוב

בעקבות דברי הבלע של השחקן הערבי ישראלי מחמד בכּרי, בביקורו בלבנון, נגד נורמליזציה עם האויב הציוני, ובעקבות הדברים שקראתי על הסרט "פוקסטרוט", זוכה פרסי אופיר (לא צפיתי בו, אני יכול להעיד רק על מה שקראתי על אודותיו) – להלן מאמר שפרסמתי בשנת 1984, בעודי חייל בשירות סדיר, בעיתון "יחד", ביטאון התק"ם.

הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלו

בתחרות הסרטים היוקרתית על פרס האוסקר לשנה זו, תיוצג ישראל ע"י הסרט "מאחורי הסורגים". תחרות בינלאומית כגון זו, עשויה להוות מנוף הסברתי נכבד ביותר למדינת ישראל. האם יוכל סרט זה לתרום למאמץ ההסברתי שלנו, או שמא יהיה לו לרועץ?

הסרט מציג באופן סטריאוטיפי שלוש קבוצות: האסירים הביטחוניים הערבים (קרי: מחבלים), המוצגים בסרט כלוחמי חירות; הממסד הישראלי, המוצג באמצעות עובדי שירות בתי הסוהר וחיילי מג"ב כקלגסים אכזריים; והאסירים הפליליים היהודיים – קורבנות עיוותי החברה הישראלית.

אפתח בסוהרים: לכאורה, אפשר לטעון, מדובר רק באדם אחד, הרשקוביץ, קב"ט בית הסוהר, סדיסט, שניתן בידיו כוח רב והוא מנצלו בהתאם לאישיותו. למעשה, כל הצופה בסרט, אינו יכול שלא להתרשם שאותו הרשקוביץ אמור לייצג בהתנהגותו ובמדיניותו את כלל מדינת ישראל, ואכן, כל אנשי הממסד מוצגים בסרט בצורה קשה ואכזרית. בישיבות המטה, כולם (למעט העובדת הסוציאלית, שהיא יוצאת מן הכלל המעידה על הכלל), נותנים גיבוי למדיניותו האכזרית של הרשקוביץ.

האם מישהו מאיתנו מעלה על דעתו, שבבית הסוהר הישראלי יכולה להיווצר סיטואציה, שבה יירצח על ידי השלטונות אסיר יהודי, כדי להסית את האסירים היהודיים נגד הערביים?! למעשה, כולנו, כל אזרחי המדינה, מושבים כאן על ספסל הנאשמים, עת הנהלת בית הכלא מוצגת כך.

הבה ננסה להעמיד את עצמנו במקום צעיר אירופאי החוזה בסרט זה. מה היינו חושבים בעקבותיו על מדינת ישראל? צעיר ערבי הצופה בו – האם לא יראה בהרשקוביץ את בבואת מדינת ישראל כולה?! אותם צעירים ערביים, שתקפו את השוטרים, שמנעו את כניסת כהנא לאום אל פחם (שכן הם שייצגו בעיניהם את מדינת ישראל , ואליה – לא אל כהנא – מופנית שנאתם), האם הם יראו את הקב"ט כדמות "אמנותית" – או כמייצג רלוונטי של מדינת ישראל? אני חושש, שסרט זה יגרום לשלהוב יצרים בקרב ערביי ישראל.

כאשר אני, כישראלי, מביט במראה – אינני רואה מולי את הרשקוביץ. חורה לי שכך אני מוצג בסרט.

ואשר לאסירים הערביים: הללו מוצגים כלוחמי חירות פלשתינאים, היושבים למען עמם מאחורי סורג ובריח. מראשיתו ועד סופו מעורר הסרט בקהל רגשות הזדהות עמוקים עם אותם אסירים. כולם יפים. כולם מנומסים. כולם מתונים ושוחרי שלום. הצגתם היא אנטיתזה להצגת האסירים היהודיים. (ושוב: כדי להעיד על הכלל מופיע ה"יוצא מן הכלל": אסיר ערבי קיצוני, שונא יהודים מושבע, שונא שלום, שואף למלחמת חורמה. הוא, כמובן, גם מכוער ומעורר דחייה. התנהגותו ודעותיו רק מבליטות עד כמה שאר האסירים, ובראשם עיסאם, מנהיגם, הם מוסריים, הומניים ורודפי שלום). כאשר מתעללים האסירים היהודיים ביורם, אחד מחבריהם, ומבצעים בו מעשי סדום – מועבר הוא, לצורך הגנה, לתא האסירים הביטחוניים... הם לא יגעו בו, כמובן, לרעה! האסירים הביטחוניים הם המנסים כל הזמן להושיט יד לשלום ליהודים – וזו נדחית בחלקו הראשון של הסרט בגסות.

בדיון אידיאולוגי פוליטי שעורכים האסירים הערבים, תומכים כולם בדרכו המתונה של עיסאם, ומשאירים את הקיצוני שביניהם במיעוט. הסיבה להרג ולכך שאין שלום – מסביר לו עיסאם –  נעוצה באנשים כמותו, וכמו "גוש אמונים" אצל היהודים.

 המסר שקוף. רוב הפלשתינאים הם אנשי מחנה השלום, שהמקבילים היהודיים שלהם הם מיעוט קטן. רק מיעוט שבמיעוט בחברה הערבית הוא קיצוני, הוא "חזית הסירוב", והמקביל לו בצד הישראלי הוא "גוש אמונים"!

גיבור הסרט, עיסאם, מעורר לאורך כל הסרט את הזדהות הצופה. בשיא הדרמטי, עומדת לפניו ברירה – לנטוש את חבריו ואת המאבק, כדי להצטרף לאשתו היפה ולבנו, אותו טרם ראה מעולם. כבכל מלודרמה, הוא מבכר את הנאמנות לעמו ולחבריו, ובכך מעורר הערצת הקהל. אודה שגם אני, פטריוט ישראלי לאומי, הזדהיתי באותם רגעים עם אותו לוחם חירות נאה, שהוא למעשה אויבי. כיצד, יחוש, אפוא, צופה אירופאי? איך יחוש צופה ערבי?

כל עם מחנך את בניו על דמויות מופת, על גיבורי עמו. מעניין כמה בני נוער ישראליים שמעו על דב גרונר ועל עולי הגרדום בתקופה המנדט הבריטי, שהלכו אל חבל התלייה ושירת "התקווה" בפיהם. בוודאי פחות מאלה שיראו את הסרט ויזדהו עם אותו לוחם חירות פלשתינאי!

מיהם, בעצם, אותם "לוחמי חירות"? מרצחים שפלים, שהניחו פצצות באוטובוסים, פגעו בחפים מפשע ונתפסו. למעשיהם יש הסבר בסרט – "לא הם קבעו את חוקי המשחק." אותו טייס פנטום, שהפציץ מחנה פליטים, כאילו פוצץ מאה אוטובוסים. ההקבלה הישראלית לאותם טרוריסטים היא טייסי חיל האוויר! ההקבלה למעשי הרצח שלהם, היא פעולות הגמול נגד אותם המחבלים, המסתתרים מאחורי גבם של נשים וילדים במחנות הפליטים! "הגבול בין הבנה והצדקה הוא דק מאוד. מי שיודע להסביר את הטרור ומאשים את הממשלה באחריות לו, הופך, למעשה, לדובר הטרור, לאיש יחסי הציבור שלו" – דברים אלה אמר לא אחר מאשר ח"כ יוסי שריד. הדברים כוונו, כמובן, נגד הטרור היהודי...

ואשר לאסירים היהודיים: הללו מוצגים כפראי אדם וברברים. התנהגותם וולגרית, גסה ואלימה. כמעט כולם נרקומנים וסוטי מין. כולם לאומנים קיצוניים, גזענים ושונאי ערבים תאבי נקמה. הם נוהגים באלימות פראית כלפי אסף, אותו בוגד (גרסה קולנועית לאודי אדיב) שמובא אליהם. כשהם מבינים את מזימת ההנהלה לסכסך בינם לבין האסירים הביטחוניים, או-אז הם מתפכחים והופכים את עורם, ומשנים את יחסם לערבים ולאסף, משתפים אתם פעולה בשביתת הרעב ובמרד הנגד ההנהלה.

המסר החברתי-פוליטי של הסרט ברור ובולט לעין. אותם האסירים הפליליים מייצגים את ישראל השנייה, אותם אנשים שנדחפו לפשע בלית ברירה. אורי, מנהיג היהודים, אומר בפירוש בעת הכרזת השביתה, שבגיל 13 כבר הייתה לו "ספרייה של תיקים במשטרה", שכן במקום בו הוא גר, היה עליו "לגנוב את הכבוד שלו." כעת, בשם אותו כבוד, עליהם להתחבר עם האסירים הביטחוניים נגד ההנהלה. אפשר להבין זאת רק בדרך אחת: הממסד הישראלי, שגרם למצב החמור של "ישראל השניה", נוהג, לנוחיותו, בהסתת אותה אוכלוסיה נגד "האוכלוסיה הפלשתינאית המדוכאת", בחינת "הפרד ומשול". הממסד הישראלי, ממשלת ישראל, למעשה – מדינת ישראל, היא האויב המשותף של שתי האוכלוסיות! רק אם הן תתאחדנה ותפעלנה יחדיו, יהיה בכוחן לשנות את מצבן. זוהי תקוותן היחידה. אין זה רעיון חדש. רעיון זה מטופח שנים על ידי כוחות אוונגארד שמאלניים קיצוניים כמצפ"ן, רק"ח והפלג הצ'רלי ביטוני של "הפנתרים השחורים".

יש דרכים רבות להעביר מסרים, אך הדרך הטובה ביותר היא באמצעות אמנות, ובעיקר על ידי סרט, בו מזדהה הקהל עם גיבורו. "יומנה של אנה פרנק", להבדיל, המחיש יותר ממאות סרטים דוקומנטריים את השואה. משום כך, אין להתייחס אל הסרט הזה מן ההיבט האמנותי בלבד – ואין ספק שמבחינת איכותו, הסרט מעולה – אלא לבקר בחריפות את המסר הפוליטי שלו, שכן זהו סרט פוליטי מובהק.

בראיון למוסף ראש השנה של "על המשמר", אמר מחמד בכּרי, השחקן המגלם את עיסאם, כי הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלו. ואכן, לתחרות פרס אוסקר אנו מייצאים נשק שיכוון נגד כולנו. לולא היה הסרט דובר עברית, לולא הופק על ידי ישראלים ובעידוד המדינה, הייתי סבור שזהו סרט תעמולה של אש"ף. אולם דווקא היותו ישראלי, עושה לאש"ף שירות הסברתי, שהוא עצמו לא יכול היה לחלום עליו. לא בכדי נאמר – "מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו."

3. צרור הערות 27.9.17

* בגרמנית זה נשמע יותר רע – מפלגה פשיסטית גזענית ואנטישמית נכנסה לפרלמנט הגרמני ותהיה הסיעה השלישית בגודלה.

הרוח הרעה הזאת נושבת בשנים האחרונות בכל אירופה. הרי רק לפני חודשים ספורים מפלצת פשיסטית, גזענית, אנטישמית ומכחישת שואה עלתה לסיבוב השני בבחירות לנשיאות צרפת.

אולם גרמניה היא משהו אחר. בגרמנית זה נשמע רע יותר. פשיזם גזעני בגרמנית, הוא נאציזם.

אין זה עניין פנימי של גרמניה. זהו איום על העולם.

ישראל כמדינה יהודית חייבת להשמיע קול. מן הראוי שנשיא המדינה וראש הממשלה יתייחסו לנושא, יוקיעו את המפלגה הזאת ויביעו את דאגתה של ישראל ודאגתו של העם היהודי מן ההתפתחות המדאיגה.

* צאו מגרמניה – הארגונים היהודיים בגרמניה יצאו נגד מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" והזהירו מפניה. הרבנים בבתי הכנסת בגרמניה קראו לציבור היהודי להצביע בהמוניו, כדי לדלל את השפעת האנטישמיות הפשיסטית.

אבל כל אלה אינם פתרון. הפתרון הוא ציוני – אין לכם מה לחפש על אדמת גרמניה. מקומכם במולדת של עמכם, במולדתו של העם היהודי, בארץ ישראל, במדינה היהודית – מדינת ישראל.

* שכחו מה זה להיות יהודי – לא מכבר כתבתי על התופעה של האינטרנציונל הימנני – אותם ישראלים, אנשי ימין, שפעם היו מחנה לאומי, והיום הם חלק מאינטרנציונל של ימין קיצוני גלובלי, שההזדהות עימו קודמת להזדהות הלאומית.

נחרדתי כאשר קראתי רבים מהאנשים האלה מביעים תמיכה במנהיגת הפשיזם הגזעני והאנטישמי בצרפת. כתבתי אז בסרקזם, שמעניין במי יתמכו אותם אנשים בבחירות בגרמניה. אשר יגורתי בא. למרבה הבושה, אני קורא גילויי תמיכה בקרב אותה קבוצה גם במפלגה הניאו-נאצית הגרמנית. אחד מהם כתב בפירוש בעד האנטישמיות שלה, כיוון שהפעם היא מתמקדת בשֵׁמִים אחרים. אותו אחד השתלח בארסיות ביהדות גרמניה שמתנגדת לניאו-נאצים, כאילו כדי להפגין את גט הכריתות שלו לסולידריות הלאומית והמרתה בסולידריות עם האינטרנציונל הימנני.

מדובר ביהודים ששכחו מה זה להיות יהודי. אני, כיהודי שזוכר, שמחויב לשבועה "לזכור ולא לשכוח", כואב את העובדה שיש בתוכנו יהודים עלובי נפש כאלה.

* אני רק שאלה – סליחה, ברלין זה המקום הזה שבו המילקי זול יותר? תודה.

* לא בוכים – כשיורד לברלין שותה בירה עם השכן שלו, הוא חושב פתאום, מה הסבא של השכן עשה ב... טוב, עזוב, באמת, מה זה חשוב? לא בוכים על מילקי שנשפך.

* זו אותה רוח רעה – ככל שהשמאלנות הרדיקלית משתלטת בהדרגה על מפלגת הלייבור בבריטניה, כך היא הופכת יותר אנטישמית, יותר גזענית וההבדלים בינה לבין הימין האירופי הגזעני והאנטישמי באירופה הולך ומיטשטש. ולא בכדי. פנאטיות ושנאה אינן השקפת עולם אלא תכונת אופי. ימני רדיקלי יכול בקלות להיות שמאלן רדיקלי ולהיפך. יהיה לו הרבה יותר קשה להיות דמוקרט נורמטיבי.

* סינדיקט הפשע – שעה שהפלשתינאים מנסים להתקבל לאינטרפול, הם מוכיחים במעשיהם שהם ראויים לחברות דווקא בסינדיקט הפשע הבינלאומי.

* פרופיל חברתי – מפכ"ל המשטרה אמר שאין דבר כזה "פרופיל המחבל", וכנראה שהוא צודק. אבל דווקא המחבל שביצע את הפיגוע בהר אדר מצביע על הפרופיל של החברה הפלשתינאית שמוציאה מרצחים כאלה. האיש נקלע למצוקה משפחתית, אשתו עזבה אותו והוא קץ בחייו. אבל להתאבד זה לא מכובד. אפילו קצת בזוי. לעומת זאת, להרוג יהודים זה מכובד. מכובד מאוד. ומי שמת בהרג יהודים הוא שאהיד, שזה שיא הכבוד. והרש"פ תממן את ילדיו כראוי לילדים של גיבור לאומי. כך החברה הפלשתינאית מעודדת רצח ורוצחים.

* בושה – מדינת ישראל חוגגת יובל למפעל ההתיישבות הציונית מעבר למה שהיה פעם "הקו הירוק". בחשבון פשוט, אם נחזור 50 שנה אחורה נגיע ל-1967. כיוון שהליכוד עלה לשלטון ב-1977, פירוש הדבר שהעשור הראשון של מפעל ההתיישבות נעשה תחת ממשלות תנועת העבודה. כמעט כל ההתיישבות בגולן הוקמה בידי ממשלות אלו ורוב היישובים שייכים לתנועות ההתיישבות של תנועת העבודה. רוב ההתיישבות בבקעת הירדן ובצפון ים המלח הוקמה בידי ממשלות העבודה. ההתיישבות בסיני הוקמה כולה בידי ממשלות העבודה (ונעקרה בידי ממשלת הליכוד). ההתיישבות בגוש עציון הוקמה בידי ממשלות העבודה. ההתיישבות בגוש קטיף החלה בידי ממשלות תנועת העבודה (והגוש נעקר בידי ממשלת הליכוד). ההתיישבות ב"עוטף ירושלים" החלה בידי ממשלות המערך. גם באזורים שמחוץ לתפיסת ההתיישבות של אותן ממשלות, הוקמו יישובים ראשונים תחת ממשלת המערך. בתקופת ממשלות האחדות המשותפות לליכוד ולמפלגת העבודה, הוקמו עשרות יישובים ביש"ע. על פי תפיסתה הנוכחית של מפלגת העבודה, גושי ההתיישבות, שבהם חיים מרבית תושבי יו"ש, יהיו חלק משטחה הריבוני של ישראל בכל הסדר שלום.

לכן, החרמת האירוע הממלכתי לציון היובל להתיישבות בידי כל חברי הכנסת של מפלגת העבודה – אין אפילו צדיק אחד בסדום (למרות שהמפלגה כמפלגה לא החליטה רשמית על החרמה כזאת) היא בושה.

טוב עשתה הממשלה, שקבעה את האירוע בגוש עציון, שבלב הקונצנזוס הלאומי ולא באזור שנוי במחלוקת. עובדה זו מעצימה את גודל הבושה. עם זאת, מן הראוי היה, שבאירוע ממלכתי כזה, יוזמן ראש האופוזיציה לשאת דברים, וחבל שהממשל לא התעלתה והציעה זאת (אם כי ספק בידי אם הרצוג או גבאי היו נענים, לנוכח חרפת ההחרמה של האירוע).

מצערת עוד יותר העובדה שכמעט כל הח"כים מסיעת "יש עתיד", המגדירה עצמה כמפלגת מרכז, שמנסה לחזק את המיינסטרים הציוני והקונצנזוס הלאומי, מחרימים אף הם האירוע. אולם ב"יש עתיד" יש צדיק אחד שיבוא לאירוע, ח"כ חיים ילין. כחבר בתנועה הקיבוצית אני שמח שח"כ שהנו חבר קיבוץ בחר לבטא את ערך ההתיישבות והסולידריות בין מיישבים, ומקווה מאוד שגם איתן ברושי ממפלגת העבודה יצטרף אליו.

* הגדרה עצמית – עשרות מדינות לאום של הלאום הערבי לא תיתנה בשום פנים ואופן להקים במזרח התיכון מדינת לאום כורדית. למה? כי ללאומים לא-ערבים אין זכות קיום במזרח התיכון ובוודאי לא זכות להגדרה עצמית.

וכמובן ששתי המעצמות האזוריות האיסלמיסטיות הרדיקליות, איראן וטורקיה, אינן מוכנות לקבל את זכות ההגדרה העצמית של הלאום הכורדי.

* מה יספק את עודה בשאראת – בכל המרחב הענק של המזרח התיכון וצפון אפריקה, בכל המרחב הערבי השטוף בדם, בטבח הדדי ובדיקטטורות רצחניות, ישנו קיבוץ ערבי אחד בלבד, שנהנה מדמוקרטיה אמיתית, משוויון זכויות (אף שהוא פטור משוויון חובות), מזכויות אדם ואזרח מלאות – ערביי ישראל.

משה ארנס, ליברל מובהק, כתב על כך בטורו ב"הארץ". בתגובה, השתלח בו איש דבוקת שוקן עודה בשאראת, שכינה אותו "קולוניאליסט מהסוג הגרוע ביותר." על מה יצא קצפו? ארנס אינו מציע לו את מה שהוא רוצה: "שתחזיר לי את אדמות הוריי במעלול." מעלול הוא כפר בעמק יזרעאל המערבי, על גבול הגליל התחתון, שקם על חורבות היישוב היהודי מתקופת המשנה והתלמוד מהלול. הכפר נלחם בתש"ח נגד הקמת מדינת ישראל ונגד היישוב היהודי ונכבש בידי צה"ל.

מה רוצה ארנס ומה רוצה בשאראת? ארנס פועל כל חייו, גם בתפקידיו המיניסטריאליים, להשתלבות מרבית של ערביי ישראל במדינת ישראל. בשאראת רוצה להחזיר את הגלגל אחורה, ולבטל את תוצאות מלחמת השחרור, כלומר להחריב את המדינה היהודית ולהטביע אותה במיליוני פלשתינאים שישטפו אותה במסגרת "זכות" השיבה.

ארנס ובשאראת הם בעלי טור ב"הארץ". מי מהשניים מייצג את הקו של העיתון?

* איש השנה – מי יהיה איש השנה תשע"ח? אני מקווה מאוד מאוד מאוד, שלא יהיה זה חלילה קים ג'ונג און.

* ביד הלשון: הר אדר – למרבה הצער, פיגועי טרור מעלים למרכז התודעה את קיומם של יישובים ישראליים שונים, והפעם – הר אדר.

ב-1986 הוקם היישוב הר אדר בהרי ירושלים, והיה חלק מן המועצה האזורית מטה בנימין. היישוב גדל וב-1995 הוכר כמועצה מקומית. היישוב נקרא כך, כיוון שהוא נמצא למרגלות גבעת הרדאר – פסגה גבוהה (880 מ') שבה הוקם בידי הבריטים מתקן מכ"ם (רדאר בלע"ז) במלחמת העולם השנייה. במלחמת השחרור התקיימו קרבות קשים ועקובים מדם בין כוחות חטיבת "הראל" של הפלמ"ח ללגיון הירדני. ההר עבר מיד ליד ולבסוף נפל בידי האוייב, ושוחרר במלחמת ששת הימים, בידי חטיבת "הראל".

מח"ט "הראל" במלחמת ששת הימים, אורי בן ארי, היה מ"פ בחטיבה בקרבות תש"ח. ביוזמתו, הוקם במקום אתר הנצחה לחללי חטיבת "הראל" לדורותיה.

ביצה שלא נולדה – בראיון חג ל"ישראל היום" נשאל שר השיכון יואב גלנט לדעתו על האפשרות שיריבו המר גבי אשכנזי יכנס לפוליטיקה והשיב: "כמו שאמר ד"ר בורג ז"ל, 'לא דנים על ביצה לפני שהוטלה'."

בהנחה שגלנט לא יחס את המכתם לד"ר בורג כמותג נוסח "חכם סיני אמר", אלא התייחס ספציפית ליוסף בורג, הוא נתן לו קרדיט שאינו ראוי לו. מדובר בניב עברי ותיק וידוע, ונוסחו שונה במקצת – לא "לפני שהוטלה" אלא "שלא נולדה". אבל הפירוש של הביטוי בהחלט מתאים לכוונתו של גלנט – אי קיום דיון היפותטי על נושא מסוים, טרם זמנו.

המקור לביטוי הוא מן התלמוד, מסכת ביצה: "ביצה שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומר תֵּאכל ובית הלל אומרים לא תאכל."

אורי הייטנר

* * *

דרור אידר

ספרות זולה

6 הערות על הסרט 'פוקסטרוט'

המאמר פורסם בעיתון 'ישראל היום' (26.9.2017)

1

הביקורות על סרטו של שמוליק מעוז "פוקסטרוט" יצאו כאילו מסדנה אחת: יצירת מופת, סרט מטלטל, צילומים מרהיבים, משחק מצוין, עשייה קולנועית מוקפדת וכהנה שבחים והפלגות למכביר. הלכתי לצפות בסרט. צודקים.

הסרט עשוי חומרים אמנותיים מהסוג הגורם לאנשי מקצוע להתפייט: זוויות צילום לא שגרתיות המאפשרות לבודד רגעים לתמונות "סטילס" מרתקות; מורכבות הדורשת פיענוח ומשחק מיוחד המציג – בעיקר את הדמות הראשית, מיכאל פלדמן (ליאור אשכנזי) – דמות עגולה המתפתחת ומציגה רבדים עמוקים וסותרים בנפש האנושית.

עלילת הסרט מורכבת משלושה חלקים שאפשר להפוך ביניהם; היא נוגעת בפחדים הקמאיים של כל הורה ביחס לילדיו; היא מטיחה בפנינו – מתחילת הסרט ועד סופו – את הפחד האיום של האדם מִלַהַט החרב המתהפכת של האלוהים או הגורל.

2

אבל הסרט משעמם. כשיצאתי, הבנתי שהדיבור אודותיו רב ממה שאירע בסרט עצמו. הזמן נמרח עד שלפרקים רציתי לצאת באמצע. קשה לי עם סרטים המבקשים לחנך אותי, במקום לעשות את הדבר הבסיסי: לספר סיפור. חלק הארי בסרט עוסק בשכול ובספיחיו. מה חדש בזה? הספרות והתרבות העברית עמוסות בשכול משחר לידתן. גם אם תצאו מהסרט עם חומרים למחשבה, תתלווה לכך מנה גדושה של דיכאון. 

אין כמעט תנועה בסרט, תנועה במובן האריסטוטלי – התחלה אמצע וסוף. ע"פ רוב העלילה עומדת במרכז וכדי להעשיר אותה משתמשים בסמלים ובדימויים. ב"פוקסטרוט" המצב הפוך: התנועה השלטת בסרט היא של מטאפורות וסמלים הנערמים על הצופה ומבקשים שנחשיב אותן כסיפור. אפילו כשמופיעה סצנה הנראית ריאליסטית היא מכסה על רעיון אמנותי המבקש להתפענח בידי חברי האקדמיה. אבל למטאפורות יש קו רוויה שלאחריו הן הופכות מתבלינים האמורים לעזור ליצירה – לקלישאות.

3

הסרט מלא בארמזים (אלוזיות) ליצירות קודמות. החיילים במחסום מזכירים את חיילי המוצב של ס' יזהר ב"ימי צקלג". השקפת עולמו של יזהר על הבעייתיות שבצדקת ניצחוננו במלחמת השחרור, דומה להשקפת עולמו של יוצר הסרט על ה"כיבוש", כולל הייאוש מ"המצב". דבר לא השתנה. גם חוסר התנועה והזמן המתמרח בשתי היצירות דומים. חלק מהסצנות שלפרקים נראות כמתרחשות בתודעת הגיבורים, דומה אף הוא לזרם התודעה שברומן של יזהר.

הסצנה המרכזית שהעלתה את חמת שרת התרבות – ניקוי השטח מעדויות הרצח במחסום וקבירתן באדמה – מזכירה רעיון דומה מ"ספרות זולה" של טרנטינו (גם סרט ההנפשה המשולב בסרט מופיע בסרט אחר של טרנטינו, "להרוג את ביל"). בשני הסרטים (פוקסטרוט וספרות זולה) מדובר במכונית מלאה בדם צעירים שנהרגו בטעות. בשני הסרטים מופיע בעל סמכות – גנגסטר בכיר או קצין צה"ל בכיר – הבקי ורגיל בטיוח המציאות וניקויה מפשעים.

אפשר להבין את ההתקוממות נגד הצגת צה"ל כמי שמטייח הרג אזרחים תמימים, מיד לאחר פרשת אלאור אזריה. כזכור, ההרוג שם היה מחבל שהגיע לרצוח ובכל זאת מדינה שלמה השתגעה.

4

מבחינה זאת, יוצרי הסרט צריכים לשלוח זר פרחים לשרת התרבות, מירי רגב, על התייחסותה השלילית לסרטם. השערורייה שנלוותה לכך, הציתה אצל רבים את הסקרנות,  וכגודל הציפייה –האכזבה. הסרט אינו מכפיש את חיילי צה"ל יותר מסרטים אחרים, אם כי אני משוכנע שהקרנות האירופיות – כולל הקרן הישראלית – שתמכו בסרט, נתנו לו ניקוד גבוה על ה"אנטי-מלחמתיות" והצגת צה"ל כצבא המתעמר באזרחים ללא תכלית ברורה. ברור לי שלא היתה ניתנת תמיכה במקרה הפוך.

לכן, אינני מסכים שהסרט מציג אותנו כ"קרבנות ניצחיים", משום שגם אם החיילים הצעירים מבולבלים, ברור את מי הסרט מאשים: הממסד הישראלי ששלח אותם. נציגו של הממסד מופיע בסרט בדמות הקולונל המטייח.

5

מכל מקום, אחרי אינספור סרטים בעלי מאפיינים דומים, נראה שגם האנטי מלחמתיות, השגרה הסתמית במחסום של חיילים צעירים מבולבלים, ההתעמרות בתושבים ה"מקומיים" כולל הרג חפים מפשע – אירוע שהוא ספק ריאליסטי ספר סמלי –  הן קלישאות ידועות וכלי רב ערך במלחמה נגדנו על דעת הקהל העולמית.

לא כך בדעת הקהל הישראלית. הניסיון לאלף את החברה הישראלית – בתקשורת, בקולנוע, באמנות ובאקדמיה – לא צולח את מבחן המציאות. הישראלי הממוצע יודע שמדינתו אינה מושחתת (גם אם יש בה מעשי שחיתות) ואינו זקוק לסרט כדי להכיר את מורכבות חייו. מה שמעמידים מולנו פעמים רבות באמנות הישראלית אינו מראָה, אלא ניסיון לכפות על תודעתנו את האופן היחיד שבו קבוצה מובחנת בתוכנו רואה את המציאות מבעד למשקפיה האידיאולוגיים.

פוקסטרוט עוסק המון בעיוורון האישי של הדמויות ומכוון למישור הלאומי: כולנו עיוורים מלראות כיצד "בסוף נתהפך ונשקע" כפי שמזהיר אחד החיילים, ומוסיף: "לא יודע אם אספיק לומר 'אמרתי לכם'." בגלל ה"כיבוש". כמובן. זו תמצית הטיעון של אותה קבוצה ידועה. לטעמי, העיוורון הוא נחלת יוצרי הסרט. הם רואים את עצמם, לא את ה"מציאות" שמתפוצצת על עיניהם.

6

כאן טמונה חולשת הסרט. ככל שמהפכים בקרביו מגלים שמתחת למעטה המורכבות, הציר החורז הוא המבט הדיכוטומי על המציאות, שחור-לבן. לכל מי שבן-בית בספרות העברית, גם הניגודים האלה ייראו קלישאות: 

הבית התל אביבי בסגנון סרטי אלמודובר, מול עליבות המְכוֹלָה שבתוכה מתגוררים ארבעת החיילים שהוצבו לשמור על מחסום אי שם. עולמם הפנימי של החיילים הצעירים מול המציאות הכואבת של המצב המלחמתי; חיילים צעירים המפעילים כוח וסמכות מול ערבים שחלקם מבוגרים; המציאות הריאלית מול השתקפותה בתודעה, והערבוב בין פנטזיה למציאות. נעליו  המצוחצחות של הקצין המטייח מול הנעליים מלאות הבוץ של החיילים במחסום, וכמובן: חיים ומוות, בנייה ופירוק, שפיות ושיגעון, זוגיות ופרידה ועוד. גם חלק גדול מהאמירות הנשמעות בסרט נשמעות כציטוט ששמענו כבר.

שמו של הסרט (ושל המחסום), "פוקסטרוט", הוא ריקוד מפורסם המחזיר אותנו כל העת לנקודת המוצא. גם אם נדמה לנו שהתקדמנו, אנחנו חוזרים כל העת לאותה נקודת מוצא. ה"עסק" הציוני תקוע. הריקוד כקלישאה. אולי זה מה שיוצרי הסרט ביקשו להציג: החיים כאבסורד וכקלישאה חסרת משמעות. ייתכן. הקלישאה הזאת נמרחה על פני כמעט שעתיים. אפשר היה בהחלט לקצר. וכן, הצילום משובח והמשחק מצוין. בסדר.

דרור אידר

* * *

המחבל בהר אדר, שהרג שני מאבטחים ולוחם מג"ב שלשום בבוקר – הוא תגובה טבעית ומוצדקת לסצינה בסרט "פוקסטרוט" שבה חיילי צה"ל יורים והורגים נוסעי מכונית פלסטינית וקוברים אותה עם מתיה. כל העולם מבין זאת ולכן תומך בפלסטינים! כל הכבוד לשופטי פרס אופיר לַסרט שוודאי יזכה לעוד פרסים רבים וגם להרוגים ישראליים רבים!

* * *

דבורה קוזוינר

לראש השנה תשע"ח

ושוב עוד שנה חולפת עוברת.

אלה ימים אחרונים של אלול.

וזו הזדמנות נאותה,  נהדרת,

למילים של ברכה ומילים של איחול:

ששמש צוחקת  תזרח מעלינו

הגשם הטוב – שיבוא בעיתו,

שאביב משובץ ימסלל את דרכנו

ואנו בנועם ננוע איתו.

איש לא יודע סוד קיומנו

איש לא יגל לי צופן חיים,

אך על מה שהיינו ומה שעשינו

אני מברכת: תודה, אלהים.

על מה שהיינו, על מה שעשינו

על מה שפעלנו, על מה שכשלנו,

על מה שהיססנו ומה שפספסנו

אני מברכת: תודה ,אלוהים.

תן הצלחה בכל מעשינו,

תן שכּל יום עוד ילהיב, כחדש,

ברך משפחתנו, ברך ילדינו,

תן פה שנה של תפוח בדבש.

ועל טוב שישנו וקיים ועודנו

על טוב שיבוא ויירד פה עלינו,

על טוב שנזכה לחוות בעצמנו,

אני מברכת: תודה, אלוהים.

דבורה קוזוינר

ראש פינה

ערה"ש תשע"ח, ספטמבר 2017

* * *

ד"ר ארנה גולן

שירת השחרור הנהדרת –

היא שירת השיחרור הנשית

על ספר שיריה החדש של רחלי אברהם-איתן, "שירת השחרור", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017, 100 עמ', עם אחרית דבר מאת פרופ' הלל ברזל וציור העטיפה מאת אלבינה דניאל.

ייחוד שירתה של זו אשר "נאחזת בקרנות המילים"

בסיפרה החדש של חלי אברהם איתן, נשמעת בקול צלול "שירת השחרור" הייחודית לה, ומשמעותה הולכת ונחשפת בשיריה. אך הרקע לה נרמז בביטוי נדיר הנבנה כאלוזיה: אני "נאחזת בקרנות המילים", ובשעות מצוקה בעיקר, אומרת  המשוררת בשיר "חור בלב" (עמ' 26) וחושפת אגב כך את סוד ייחודה המובהק ורב העניין של שירתה.

וכך נאמר בשיר זה, תוך שהמשוררת  מוצאת סיוע למבעיה, כפי שראינו לעיל, במקורות היהודיים, בתנ"ך בעיקר אך גם בקבלה ואפילו במדרש, ומאחדת אותם עם מושגי זמן ההווה:

"חור בליבי שוכן מקדם," אבל עתה, "קָפְאוּ תְּהוֹמוֹת בְּלֵב יָם / בְּיַם הַלֵּב / לֵב עִם חוֹר. חוֹר שָׁחֹר / בְּגָלַקְסְיַת הַנֶּפֶשׁ / נֶאֱחֶזֶת בַּקְּרָנוֹת הַמִּלִּים / בְּאַהֲבָה חַמְקָנִית / לִמְצֹא מָזוֹר / לֶאֱחֹז בְּקֶרֶן אוֹר."

כלומר, כאותו נרדף הנאחז בקרנות המזבח על מנת להינצל, כך הדוברת מבקשת הצלה בכוחן של המילים ובמבען בשירה, במאמציה להגיע בכוחה של השירה לאיזו הצלה, לתקווה, לקרן אור.

ואם כך, מעבר להיות שירתה מבע פיוטי לנפש, לרגשות ולחוויות וכפי שנראה גם לרגעי אושר, מהווה לה השירה הרבה יותר, היא לה כעין גאולה והצלה, מתן כוח תוך אחיזה בקיום.  כלומר – היא לה הכרח קיומי, לא רק השתפכות נפש ומבע אמנותי.

וכי במה נמצא לה  כוחן של המילים? בהיותן טעונות מסורת, בהיות להן שורשים עמוקים ועשירים עוד מבית אבא והם המעניקים ללשון משמעות וכוח. כך ניתן להביא לעילוי המציאות בכוח המלים, לחשוף בה את הטוב והאור לרומם ולחזק ולמצוא נחמה,  כנאמר בשיר "העברית של סבא" (79-80):

"אֲבוֹתַי יוֹשְׁבַי אָהֳלֶיהָ שֶׁל שְׂפַת עֵבֶר / אִישׁ תַּחַת גַּפְנוֹ וּפְסוּקָיו הַשְּׁגוּרִים / וּפִיוּטָיו הַנִּמְסָכִים כְּשֶׁמֶן יְקָרוֹת עַל עוֹר / מַעֲלִים אֶת קוֹמַת הַנֶּפֶשׁ אֶל גַּגָּהּ / הַנִּפְרָשׂ לַתְּכֵלֶת הַזַּכָּה."

וכך המבע  האינדיווידואלי והחד-פעמי כמו נאחז בקרנות המזבח המילוליות הנטועות עמוק בשורשינו ומערבן עם מילות הזיקה לטבע הסובב ולזמן ההווה ומזככות את ראיית המציאות עד לכדי תכלת וזוך. כמות שנאמר גם בשיר "סימפוניית הנפש (76):

"שִׁירִים (הֵם) כִּגְדוֹת הַלֵּב – אֲבָנִים לְהַנִּיחַ לָעוֹבְרִים דַּרְכָּם / לַחֲצוֹת נָהָר סוֹאֵן," "לַחוּץ וְלַפָּנִים כְּעַלְוָה רְחוּצָה / מְנַשֶׁבֶת הַשִּׁירָה," כי בה "אֲנָחָה מִתְהַפֶּכֶת לִצְלִיל מוּסִיקָלִי," מוצאת את עילוייה, נעשית טהורה, ומבעה מחזק את הלב בקיום הסואן.

זה כמדומה הקו המאחד את שישה מדורי הספר, הכרוכים זה בזה גם בזיקה משפחתית הדוקה: "שירים לאקס"(על פרשת הגירושין הכאובים ועל שקדם לה), "טעם התפוח" (על יופייה ומורכבותה של אהבה חדשה), "שירת הצומח" (על הטבע הסובב כמגלם אנושיות), "שבת אחים" (13 שירים, שיר לכל אחד מאחיה במשפחה של יוצאי תימן אשר חמישה מהם התעוורו, אחד נהרג עם סיום שירותו הצבאי ואחת נפטרה ממחלה קשה), "קומת המלים" (שירים ארס-פואטיים, שכינויים מאיר אותם באור קבלי) ו"אפילוג" (שני שירים לנכדיה).

ומאלף הדבר, אף שכל השירים מקיימים זיקה הדוקה לאנשים קרובים, מועטים בהם מאוד עוגני המציאות, כלומר פרטי האירועים הממשיים. ובכך סודה של שירה זו: הממשות מוארת בזרקור הלשון, והמטפוריקה המקורית והמבע הנטול מן המקורות הם היוצרים את העלילה המאפיינת כל אחד מן השירים, וייסורי המציאות וכאביה זוכים לעילוי, להתמודדות ולהתגברות. ולכן השירה היא לה צורך קיומי. כי רק השירה יכולה, לגאול.

לכן גם אין תימה, שהשפה מורכבת, המשפטים – וגם הקצרים שבהם – תחבירם אינו פשוט, האמירות מורכבות ולא פעם פרדוקסליות ודורשות קריאה קשובה. לרוב המילים גם זורקות את הקורא למקורות התנ"ך, הקבלה והפיוט, אף שאין המשמעות החדשה זהה למשמעות המקורית, ולא פעם יש חשיבות למצלול ולחריזה, גם אם אינם סדירים.

ומאלף הדבר, כשהאושר מלא ושלם, וזו תופעה נדירה, השפה נעשית פשוטה בהרבה, עמוסה פחות, כמו אנחת רווחה בה, שהרי אין צורך להביא מטמורפוזה בקליטת המציאות. הדבר בולט, למשל, בשיר האהבה "למשוך את הבוקר", ובמידה מסויימת גם בשירים אחדים נוספים משירי הזוגיות החדשה, המכונסים במדור "טעם התפוח" (שם השולח את הקורא, כמובן, לגן העדן). עם זאת, גם בהם הניסוחים מקוריים ומורכבים כמורכבותם של החיים ולא פעם מסתוריים, והקורא נתבע להעמקה.

כך, למשל, בשיר הקצר ומלא ההבעה המדבר בגבר "הַמַּצְהִיר עַל קְשִׁירַת חַיַּי בְּטַבַּעַת חַיָּיו" אבל כשהיא פתחה את ליבה, "אֵשׁ לָפְתָה לִבִּי / אָפְתָה פְּרוּסַת חַיַּי" וחרכה אותה! לאן, אפוא, בדיוק מוליכה המשמעות?

או השיר היפה והמסתורי, "האישה מציידן" (34), ששמו וסיומו הם אלוזיה לסיפור העממי הנודע על האישה שבעלה רצה להתגרש ממנה לאחר 10 שנים של עקרות. ושיכרה את בעלה ונטלה אותו ישן לבית אביה, כי אמר לה שתיקח את הדבר היקר לה ותלך לבית אביה, וסופם שנפקדו בבן. לכאורה, אין בשיר עצמו רמיזות לסיפור, כשם שאין בו עוגני מציאות, אלא דווקא אלמנטים של טבע, כמו: "וּבָא בִּי מַיִם / אַחֵר עָצַר עֲנָנִים / בְּאַלְמָנוֹת אֶרֶץ / מְפַכִּים בִּמְעָרַת סֶלַע," אלא שהטבע הנפקד כאן במים, כמו גם ההמשך הטעון והרמזים מוליכים להבנה שהסיום הוא בהיפקדות לטוב.

במדור הקרוי "קומת המילים" (שם השולח, כמובן, לקבלה) וכולל שירים ארס-פואטיים, ההתמודדות סבוכה ונועזת. כך אפילו בשיר הקצרצר, היפה ורב המשמעות, הקרוי "שולחן עורך" (כמובן, על משקל "שולחן ערוך", וכמה העזה דרושה לכך כשאין כאן משחק לשון) ומוקדש לעוזי שביט, מתרחש עילוי דחוס של המציאות. תחילה על ידי עילוי תפקידו של העורך בהתייחסות לשולחן שבו הוא יושב. או אז מבטו השונה על השירים עובר מטמורפוזה ונעשה ל"אור" שנחת על השולחן והבזיק בגוון אחר. ואז, כשהיא קוראת את שיריה ב"היזון חוזר" שלו, היא "מהסה קול בוער", את בעירתה הפנימית המובעת בהם, ואחרי מאבק פנימי הנרמז ברווח של שורה, מביאה לעילויים, מקבלת ו"מוחקת", כי "האור" של שולחן העורך הביא למטמורפוזה.

בדומה לכך מתאחדים ממדיה של שירתה בשיר "להתפלל על הנשמות", כאשר ביום הכיפורים, כאשר "עֲנָנִים נוֹסְעִים עִם הָרוּחַ / עִם רוּחַ הָאָדָם / מַרְקִיעָה אֶל הַשַּׁחַק הַנִּרְקָם / אֶל שְׁכִינַת הַנֶּעֱלָם." או אז, תפילת יום הכיפורים והתשליך עולה "מֵאֲגַם הַנֶּפֶשׁ", מוצאת את מבעה בָּ"רֶשֶׁת שֶׁל מִלִּים", כי השירה כמוה כתפילה, מבע היא לצורך הפנימי "לְהִתְפַּלֵּל עַל הַנְּשָׁמוֹת / בְּיַחַד וּלְחוּד / לְהַשְׁלִיךְ עֲווֹנוֹת / לִסְלֹחַ" כמו בשירה. (עמ' 92).

שירת השחרור הנהדרת היא שירת השיחרור הנשית

כבר הציור שעל עטיפת הספר נותן ביטוי למשמעות החבויה בשמו של הספר. אכן זו שירת השחרור, שירת ציפור ומעוף, אך זו מסמלת שירת שיחרורה של אישה. בציור הציפור נמלטת מתוך כלא הענפים השחורים והסבוכים חסרי החיים אל התכלת והאור, אל החיים.

ואכן, כבר בשיר הראשון והנועז, המכונס במדור הראשון, "שירים לאקס" וקרוי "פְּסִיחוֹת שֶׁל אַהֲבָה", כאשר בפועל מדובר על היעדרה כמו פסחו על האהבה, נרמז – אמנם ברמיזות מעודנות בלבד ובפסיחות – מהלך הנישואין מראשיתו, כאשר "אִי צִיּוּת לְקוֹל הַלֵּב / לָכַד בַּסּוּגַר / עֶרְכֵי דָּת וְתֹם מְבַלְבֵּל / נַעֲרָהּ בְּחוֹמוֹת שֵׂעָר," וְעַד לְ"סוֹף דָּבָר./ בְּאֶפִּידוֹרַל הָרָצוֹן / שִׁחְרְרָה עָבָר / מֵעַמּוּד שִׁדְּרָה עָקֹם," ויצאה בגב זקוף מכלא חייה אל השיחרור.

וכך, בכוח התמקדותה של הלשון במשמעותם של האירועים הקונקרטיים (כאשר, למשל, הלשון קושרת את אפידורל הרצון בזה של הלידה, ואת העישון הממשי במטפורה של "עשן עיניו", כרמז למבט של רגש אפל, וכיו"ב) נוצר מהלך של עילוי העבר במשמעות של התגברות והתעלות כאדם. גם השיר שעל שמו קרוי הספר וכלול במדור זה נותן ביטוי לשיחרור מכלא הנישואין, ותוך כך ניתן לחשוף אף בו תכונות יסוד המאפיינות את  שירתה הייחודית של אברהם-איתן.                                    

כמו רוב שירי הספר גם השיר "שירת השחרור" בנוי כמבט לאחור, כהתבוננות נוקבת אך מטהרת. השיר נבנה כולו כעלילה מטאפורית המתרחשת בין הצייד לבין הציפור הנמלטת ממנו, בעוד הוא אטום לסיבלה ולשירתה וממוקד בניסיונות לצודה. אבל ה"השחרור" כבר נמלט ונמצא בצמרת העץ, "שָׁר אֶת רִקּוּד הַזְּמַן הַמְּקָרֵב / אוֹהֲבִים / וּמַנִּיחַ לְעוֹלְבֵי הַחַיִּים / לְהֵאָסֵף אֶל כִּלְאָם."

כאן גם נבנה מצלול חזק של ש' וס', המבליט את הניגודיות הפרדוקסלית שבין הצייד המבקש ללכוד אך לכוד בעצמו, לבין זה הנרדף אך מגיע לצמרת. כך נעשית ההימלטות המיוסרת לא רק לשירה אלא גם לנחמה, כי נחשפה בה משמעות ונתגלתה בה התגברות.

אפילו בשיר שציניות שנונה מרחפת בריקעו כשהדוברת מדברת אל האקס "בִּשְׂפַת הַכֶּסֶף", שהיא שפתו (עמ' 17) ועושה שימוש במונחים כמו כספת, כסף, מדף וחמס, הרי המושגים הקשוחים נהפכים בשיר למטפורות רוחניות ונפשית של האישה ושל יחסיהם, והמלים הקשות נעשות שירה. 

שירת הצומח הלא היא כשירת האדם

בדף המלווה את הספר מוצגים השירים המכונסים במדור "שירת הצומח" כ"שירי אהבה לטבע הארץ-ישראלי באנאלוגיה לנפש האדם." ואכן, תופעות מן הטבע, ובייחוד מן הצומח (כמו אילן, גזע, עץ, גדות, מים, עלה, שמיים, אור, רוח , ציפורים, ויש מהם שמוצגים גם בשמם הפרטי (כמו עץ הסיגלון, פריחת האלמנדרה, הר הבזלת, יער סידר, תות, שזיף, ערבה בוכייה, רקפת ועוד) –  משמשים מטפורה לדוברת ולמתחולל בליבה כמו גם לאדם בכלל או לקרובים לה.

אך מאלף הדבר, השירים אף מצויים במרחב שבין המטפורה לאנאלוגיה. כלומר, הטבע אכן קיים לעצמו ונוכח, ולרוב נוכחותו היא הקובעת את ראשיתה של החווייה או התהליך התודעתי. עם זאת, יסודות מתוכו נעשים, לרוב במהלך העלילה המתחוללת בו, מטפורה לנפש האנושית. כך למשל, נעשה הפתגם הנודע על פרדוקס "האילן", שזה "הגא" – נשבר, ואילו "הרך" נכפף ושורד, מטפורה מקורית לשורד, כי הוא "נִצַּב אֶל הָאוֹר בְּקַו יָשָׁר" לבסוף וזוכה לעילוי, לטוב.

בדומה לכך, השיטוט הממשי ב"יער הסידר", שהוא סוג של ארז, "בֵּין הַגְּזָעִים הָאֲרֻכִּים", למקום "שֶׁצִּפֳּרִים עַל גְּדוֹת לֵב / מְנַקְּרוֹת זִרְעֵי שְׁאֵרִיּוֹת שֶׁמֶשׁ" ובחללו של גזע העץ מתגלה לפתע "פַּעַר בּוֹלְעֲנֵי זְמַן / בֵּינֵינוּ." עד שלא מובן אם קשת הצבעים של האור מאירה עליהם או אולי נקלעו כשמולם ההר המושלג ל"חלקת הדוב", הסכנה הנרמזת מתממשת אך באופן מפתיע: "לָעֵת הַזּוֹ (אֲנִי) נִטְרֶפֶת מִמְּךָ / לָעֵת הַזּוֹ נִטְרֶפֶת / בְּךָ", והמטפורה נפרשת לכיוונים מנוגדים: לאהבה אין קץ אך אולי גם לאיבוד העצמיות.

גם"עץ זית" מוצג ככזה שֶׁ"שָּׁרָשָׁיו בַּשָּׁמַיִם / אֲמִירוֹ רָכוּן אֶל הַנַּחַל / תְּפִלַּת הָרוּחַ בְּאִוְשַׁת עָלָיו / בַּדָּיו שוֹפְעֵי פְּרִי."

ואם כך, מה הפלא שילדה במסיק "מְגָרֶשֶׁת חֹשֶׁךְ / וְאוֹר גָּנוּז בְּשִׁבְעַת בַּדָּיו / כִּסְכָךְ כּוֹכָבִים לְרֹאשָׁה."ּ

הטבע הא"י רווי יופי, אור גנוז וזוהר וניתן להגיע עימו לעילוי הנפש והמציאות, ומנגד, מאפשר גם להתמודד עם כאב עמוק. ואמנם נוגעת ללב ההתמודדות עם האבל על מות אחותה ברוריה בייסורי מחלה קשה, כשפריחת האלמנדרה שהשתיים שתלו יחדיו גורמת לכך "שֶׁהֲוָיָתָהּ עֲמֻקָּה בַּאֲדָמָה פּוֹרֶצֶת אֵלַי" ומסכת ייסוריה עולה בכאב בתודעה, אבל גם מחוללת קשר מיסטי כמעט עם הוויתה שבשחקים, בהם טסו השתיים לבקשתה האחרונה, כאשר "עֲנָנִים מִתְפָּרְקִים מְטַפְטְפִים בְּגִבְעוֹלֵי הָאַלָמַנְדְרָה / כְּאִינְפוּזְיָה." עתה, בטיפול בהם הדוברת "חָשָׁה אוֹתָהּ בִּפְרִיחַת הָעַד-הַסְּגֻלָּה."

"שבת אחים" יחדיו במעלות היקר והערך

ההתמודדות עם מצוקות החיים וייסוריהם בכוח השירה מגיעה למיצוייה בשירים המכונסים במדור, "שבת אחים", שבו מוקדש כל שיר לאחד מ-13 אחיה ואחיותיה. המעניין הוא ששמה של כל דמות במשפחה מהווה כעין סמן סימלי לגורלה ולאישיותה הייחודית בכוח קישורה לדמות קדומה, מקראית או מדרשית שעל שמה היא נקראת, ולכל האחים שמות מעין אלה, כמקובל במשפחה מסורתית. אלא שאין אלו אלוזיות כפשוטן, כיוון שיסודות מחייה, מגורלה או מאישיותה של הדמות הקדומה, מסייעים לחשוף גילויים דומים או מטאפוריים בחייה של הדמות המשפחתית. כל זאת, על מנת לחשוף בה יסודות של  "אור" למרות סבלותיה, לחשוף את החסד או הטוהר, הכוח נפשי או האהבה לזולת שהיו בה ובכוח עילוייה, למצוא נחמה. וכך, באופן מפליא, ורק בכוח השירה, נתאחדו יסודות ממסורת בית אבא ואימא עם ההווייה והשירה המודרנית, עבר עם הווה.

וכך למשל – אם אפשר להדגים בלי לפגום בשלמות השיר – נקשרת האחות "מרים" במרים המקראית, בהשגחתה על משה בנילוס ובשירתה הנודעת, ונאמר כי האקורדיון והתוף וקולה הערב המתיקו את "יומה העצב". אך כאשר "קריש פקד את הזרם" (על משקל כריש בנהר) ואירע אירוע מוחי, סירבה להתאשפז ולזנוח את בעלה, "כִּי עֶזְרָתָהּ מֵעִם ה' אָמְרָה" בצדיקותה, כמרים אחות משה, שלא זנחה אותו.

לעומתה, האחות ברוריה שנפטרה מוארת מכוח משמעותו של שמה ונאמר כי "בָּרַר יָהּ לַהֲלֹם בַּכֶּתֶר / לְבֵית דּוֹד" (כשמו של אביהם) ובהמשך אפילו נרמז מאבק פנימי של הדוברת לשם צידוק הדין.

לעיתים, בהיעדר עוגני מציאות קונקרטיים, לא קל לקורא לפרש מה אירע בממש, כי השיר חותר למהות מעצם טיבו. מדוע, למשל, "יהודה" –"לא יודוך / אם ישאג / ישעט כארי" (אלוזיה כמובן ל"גור אריה יהודה"). עם זאת, במהלך השיר ניתן להבין כי הוא שב אל הבית "לערוב לגדול וקטן, גבר על ילדותו הקשה אצל "המורי", מובנת תודת האחים שלהם "פתח ידיים" בחברה שהקים ואשר ששמה היה "א.ר.י".

לעומת זאת, "ציפורה" נקשרת בשני שדות משמעות. גם ב"ציפורי ילדות" הנכרכות לאחר מכן ב"שדות עינייך" ובאבק והשקייה ודשא, אבל גם במטעני משמעות של ציפורה המקראית והאלוזיות נעשות מטפורות. או אז נבנית האלוזיה המרכזית  לכריתת עורלת בנה והיא הופכת מטפורה, באורח נועז ומקורי, כשנאמר כי כרתה את "עורלת ליבה" המפוחד של הדוברת והעניקה לה כוח. ואילו עיוורונה ש"בשדות עיניה" המאפילות הוא "כחשכת האור" לכל התועים כי היא שפותחת להם נתיבי חמלה.

אחותה "אסתר" נכרכת, כמובן, במטאפורות ממגילת אסתר ובכוחן מוצגת כך שֶׁ"בְּכֶתֶר מַלְכוּת / קוֹשֶׁרֶת אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְחֵיקָהּ / תַּחֲלֹק קַרְנֵי אוֹרָה / בִּמְשׂוּרָה." אף בה מוצג מימד החמלה, ההיאחזות בטוב והמתן  לזולת.

על "שמעון" נאמר, כי "שָׁמַע אֵל לְאַוַּת עִוֵּר" המגשש בין הבריות, וזכה לשאת על כתפיו למעון "שלוש תינוקות" ולנחם כל "לב אלמן". ואפילו לגבי "ששון", ששמו מבטא שמחה אך הוא עיוור, נאמר בצחוקו ובכוח אמונתו ו"במשוש כוכביו" הוא "סוֹחֵף אַבְנֵי עֶצֶב מִדַּרְכּוֹ"  "וקול אורו" נשמע "עַד כִּי נִשְׁכַּח עִוְרוֹנוֹ / בַּהִלָּה הַלְּבָנָה / הָעוֹטֶפֶת גּוּפוֹ / נִירְוָנָה."

 כך איש איש וכוחו עולה ונישא ומתעלה מתוך כאביו ובעילויו מצוייה הגאווה והנחמה. אז מה הפלא ש"בצלאל" נקשר, כמובן מאליו, בבונה המקדש במדבר, אבל תיאורו מועתק למימד מפתיע, כשהוא מוצג כזה שֶׁ"בְּנָהּ מֵחָדָשׁ מִשְׁכַּן חַיָּיו / לְפִי דָּת מֹשֶׁה וּמַעֲלוֹתָיו," וכך בנה "בַּיִת שֵׁנִי מֵאָלֶף וְעַד תָּו," כל זאת כנרמז בשיר לאחר כישלון נישואיו הראשונים, או אז אשתו "כָּל הַתְּרָפִים טָרְפָה / לְאַמְתַּחְתָּהּ," ברמיזה לרחל המקראית.

וסיכום: תפיסת עולם מקורית וייחודית

מכל אלה עולה תפיסת עולם מקורית וייחודית, לפיה במבט לאחור ניתן לחשוף גם בתוך סבל הקיום ניצוצות של טוב ושל אור ושל חסד בחייהם של המיוסרים. החישוף הזה עשוי להתממש דווקא בכוחה של השירה, וביתר שאת בזו המקיימת זיקה למסורת ולמקורות העשירים, כי בה ניתן להביא לביטוי את עומק הקיום על ניגודיו ומשמעויותיו. ולכן, כשגורלו של "יוסי" מתפרש באורח מפתיע כמו זה של יוסף המקראי, כי הוא "התנער מעול אישה" ברמיזה ליוסף שהתנער מעולה של אשת פוטיפר וּבְסוֹרְגֵי הַחֹפֶשׁ בָּחַר" ברמיזה לכילאו של יוסף, פתאום נקלט לעינינו גם המשפט האומר "שֶׁפְּרָס קָטַף מִידֵי הַנָּשִׂיא" על פתרון בעיות, והרי זו רמיזה ליוסף ומלך מצרים, וכל זאת בעיוורונו וברווקותו כמו היה יוסף הצדיק, ואילו "רבקה" שנפגעה ברגלה מוצגת כמדדה אל "באר היופי" של אישיותה.

לאור כל אלה  עולה ענין מיוחד בשני השירים המוקדשים לשני נכדיה, הכיצד יוצגו השניים בעלי השמות המודרניים נטולי הזיקה למסורת. ובכן, מתברר כי כיוון שהם מגלמים המשכיות של המשפחה, אף כאן מוליכים שמותיהם – אורי ואלמוג - למדרש שמות ומצע לשירים רבי משמעות, אלא שהם מוליכים למקומות שונים מאד.

בשיר הראשון המוקדש ל"אורי" נרמז תהליך הלידה ואפילו נקשר, כמדומה, באופן נועז באמירה שזו באה "לִתְפֹּר בְּחוּט שֶׁל אוֹר" "קשרי משפחה".

בשיר השני, מוליך השם "אלמוג" לשדה משמעות מקורי ומרתק של ים.  "אֲנִי יוֹרֶדֶת יָם / אוֹסֶפֶת לְחֵיקִי / אַלְמֹג / שֶׁזֶּה עַתָּה הֵגִיחַ / וּכְבָר מפיז אוֹר / לְכָל אַצּוֹת לִבִּי / שֶׁפָּשְׁטוּ / עַל כָּל שׁוּנִיּוֹת הָאֹשֶׁר." "עַל כֵּן, הִשְׁלַכְתִּי מֵחֵיקִי / כָּל צִדְפֵי הַכְּאֵב / וְהָעֶלְבּוֹן / לִפְתֹּחַ בְּקַו סְלִיחָה," והיא עולה מן הים, אלמוג בידה ועורה כנמרח בדבש. והרי זו חתימה נרגשת לספר שירים נדיר, מקורי ועם זאת מוצב ברצף של שירה ומסורת.

ד"ר ארנה גולן

* * *

אסי דגני

מִמַּבָּט שֶׁל צִפּוֹר

מִמַּבָּט שֶׁל צִפּוֹר,

שֶׁל תּוּכִּי שֶׁבָּרַח מִכְּלוּבוֹ

לְהִתְעוֹפֵף חָפְשִׁי בִּשְׁמֵי יְרוּשָׁלַיִם

אֲנִי תּוֹהֶה: כֵּיצַד נִרְאִים לוֹ

אֲנַחְנוּ כָּאן לְמַטָּה?

וּרְחוֹב שַׁחַר מָלֵא חֲתוּלִים גִּ'ינְגִּ'ים

בְּשַׁבָּת בַּבֹּקֶר. (זֶה צֶבַע נָפוֹץ כַּיּוֹם בַּשְּׁכוּנָה,

הָיְתָה עֶדְנָה לַאֲדֻמֵּי הַשֵּׂעָר).

יוֹנָה בָּחֲרָה לִדְגֹּר עַל מִפְתַּן חַלּוֹן

הַסָּלוֹן שֶׁלָּנוּ, מִבַּחוּץ.

אָסְפָה זְרָדִים, רִפְּדָה לְעַצְמָהּ קֵן

וְיָשְׁבָה יָמִים וְלֵילוֹת.

לֹא מְלָאֲנִי לִבִּי לְהַבְרִיחַ אוֹתָהּ

לַמְרוֹת נִסְיוֹן הֶעָבָר, שֶׁזֶּה מֵבִיא הַבַּיְתָה פַּרְעוֹשִׁים.

יוֹם אֶחָד רָאִיתִי מוֹדָעָה בַּחֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת:

לֹא לָתֵת לַיְּלָדִים לְשַׂחֵק בַּחוּץ מָחָר,

כִּי עוֹשִׂים כָּאן הַדְבָּרָה.

כַּאֲשֶׁר שַׂמְתִּי לֵב לַיּוֹנָה פַּעַם נוֹסֶפֶת

הַקֵּן הָיָה עָזוּב,

הַגּוֹזָלִים שֶׁכְּבָר בָּקְעוּ מִבְּלִי שֶׁהִבְחַנּוּ בְּכָךְ

כְּבָר הִרְקִיבוּ, וְרִימוֹת שְׁמֵנוֹת רָמְשׂוּ בּוֹ.

הֲבִינוֹתִי שֶׁהַיּוֹנָה נָפְלָה קָרְבָּן לַהַדְבָּרָה

וְעִמָּהּ צֶאֱצָאֶיהָ.

אסי דגני

* * *

אלדד בק, ברלין

 מתוך אתר "מידה", 17.9.17

ה"צ'ילסטינוס": היגרו לדרום אמריקה

לפני מאה שנה, אך מקוננים על הכיבוש

נוצרים רבים ברחו מאימת השלטון המוסלמי בארץ בשלהי השלטון העות'מני. כיום הם הפכו לדוברים מושחזים בשירות התעמולה הפלסטינית.

ברשימת אורחיו ואורחותיו הרבים של פסטיבל הספרות הבינלאומי השנתי של ברלין, שהסתיים בסוף השבוע, נכללה לינה מרואן. מן הסתם טרם שמעתם את שמה, אך בחוגי הספרות נחשבת מרואן בת ה-46 לאחת הסופרות הצעירות החשובות ביותר בצ'ילה. כן, צ'ילה. מרואן היא צ'ילסטינית – כלומר בת לקהילה הפלסטינית הגדולה החיה בצ'ילה.

ויקיפדיה בספרדית מספרת שלינה מרואן היא ממוצא פלסטיני-איטלקי, אך בפרסומי פסטיבל הספרות הברלינאי, כמו גם בפרסומים רבים באנגלית אודות הסופרת, הרקע המשפחתי האיטלקי שלה נעלם ומרואן מוצגת כצ'ילאנית ממוצא פלסטיני בלבד. ככלות הכול, עם מוצא פלסטיני אפשר להשיג הרבה יותר בעולם הספרות והאמנות. במיוחד כשמרצים באוניברסיטה אמריקנית חשובה כמו ה- NYU-ומקבלים מלגות יצירה מגופים גרמניים כמו ה- DAAD- שירות החילופים האקדמיים הגרמני, שבין פעולותיו הרבות מזמין מדי שנה יוצרים מרחבי העולם לתקופת יצירה בגרמניה על חשבון משלם המסים הגרמני. זהו אחד הערוצים שדרכם גרמניה מרחיבה את השפעתה (ובעקיפין את שליטתה) על חוגי תרבות, אמנות, אקדמיה, תקשורת ופוליטיקה ברחבי העולם. בין הערוצים הללו נמצא גם פסטיבל הספרות הבינלאומי של ברלין, שאת תוכניתו השנה פתח מסר מטעם שר החוץ הגרמני, זיגמר גבריאל, שמשרדו הוא בין המממנים הראשיים של האירוע.

לינה מרואן הוזמנה לפסטיבל הברלינאי כדי להציג את ספרה החדש שהופיע עד כה רק בספרדית – אך בקרוב יתורגם גם לגרמנית – וששמו הוא Volverse Palestina – כותרת שניתן לתרגמה ל"פלסטין בהתהוות". בספר מתארת מרואן מסע שורשים למולדת אבותיה, ואת הסבל הנורא שחוותה במהלך הנסיעה מיד הישראלים. "השפלה וחקירה מעיקה," נאמר בהזמנה לאירוע הצגת הספר, שנותנת החסות לו היתה קרן היינריך בל, המקורבת למפלגת הירוקים ופעילה מאוד בישראל.

מרואן היא דור שלישי למהגרים מהמזרח התיכון. כלומר, משפחתה הפלסטינית הגיעה לצ'ילה בשלבים הראשונים של הסכסוך בין יהודים לערבים על ארץ ישראל, וכנראה בלי קשר לסכסוך הזה. מרואן העדיפה שלא להתייחס באירוע לביוגרפיה המשפחתית שלה, והסתפקה בלספר שביקרה קרובי משפחה ה"סובלים מהכיבוש".

ההשתקה של רדיפת הנוצרים

כמה צ'ילסטינוס ישנם? ההערכות נעות בין רבע לחצי מיליון איש. עובדה אחת ודאית: מדובר בקהילה הפלסטינית הגדולה ביותר מחוץ לעולם הערבי. מעט רקע על התופעה: תחילתה של ההגירה הערבית לצ'ילה משטחי ארץ ישראל, לבנון וסוריה, היתה במחצית השנייה של המאה ה-19, כאשר ארץ ישראל נשלטה על ידי האימפריה העות'מנית. "פלסטין" היה מונח ששימש בעיקר את המעצמות האירופיות שחיפשו דרכים להגביר את נוכחותן והשפעתן בארץ הקודש על חשבון השליטים העות'מניים – כלומר, בתקופה ש"לאומיות פלסטינית" כלל לא היתה קיימת. חלק ניכר מההגירה הערבית לצ'ילה בוצע במחצית השנייה של המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20. כמו במשפחתה של מרואן, היו אלה בעיקר ערבים-נוצרים שנמלטו מפני הדיכוי והרדיפות של השליטים המוסלמים בארצות הלבנט. עם תחילתה של מלחמת העולם הראשונה גבר זרם הגירה זה של הנוצרים-הערבים, לנוכח גיוסם בכוח של גברים נוצרים כ"בשר תותחים" לצבא האימפריה העות'מנית.

המהגרים הללו עברו באירופה וחצו את האוקיינוס עד לדרום אמריקה. כיום חיות קהילות גדולות מאוד של צאצאיהם בברזיל (12 מיליון איש, שהם כ-6% מהאוכלוסייה), בארגנטינה (4 מיליון, 9% מהאוכלוסייה), בצ'ילה (800 אלף איש, 5% מהאוכלוסייה) ובארצות נוספות כוונצואלה ומקסיקו. בכולן הן השתלבו היטב והגיעו לעמדות השפעה כלכליות, פוליטיות ותרבותיות. משפחת מרואן היא דוגמה מצוינת להשתלבות מוצלחת של מהגרים ערבים מהמזרח התיכון בארצם החדשה.

אגב, מי שיסדו את התנועה הלאומית הפלסטינית בראשית המאה ה-20 היו נוצרים ערבים. הם היו בטוחים ששנאתם האנטישמית ליהודים, שהחלו להתיישב מחדש בארץ ישראל, תאפשר להם ליצור חזית מאוחדת עם הערבים המוסלמים. התקווה הזו נשמרה גם לאחר שהנהגת התנועה הלאומית הפלסטינית נתפסה בידי נציגו של האסלאם הקיצוני, המופתי הירושלמי חאג' אמין אל-ח'וסייני, וליחה לא נס גם היום בקרב קהילות "פלסטיניות" נוצריות, המעדיפות לעצום את עיניהן לנוכח מה שהרשות הפלסטינית עושה לשרידי הנוכחות הנוצרית בארץ הקודש.

בימים אלו חווה המזרח התיכון מצב דומה מאוד לזה ששרר בו לפני מאה שנים: רדיפות שיטתיות ורצחניות של קהילות נוצריות בידי מוסלמים בעיראק, בסוריה, במצרים, בלבנון וכמובן בשטחי הרשות הפלסטינית. רצועת עזה "טוהרה" כמעט לחלוטין מנוכחות נוצרית, לאחר שהחמאס השתלט עליה. בבית לחם דאגה הרשות הפלסטינית להקטנת הרוב הנוצרי בעיר הולדתו של ישו, ומבית-ג'אלה הורחקו התושבים הנוצרים בכוח הזרוע. מוצא משפחותיהם של רבים מהצ'ילסטינוס הוא מיישובים נוצריים אלו, שחדלו להיות נוצריים במסגרת מדיניות "הטיהור הדתי" של הרשות הפלסטינית, המתבצעת תחת מעטה השתקה עולמי.

יושר אינטקלטואלי היה מביא את לינה מרואן לכתוב ולדבר נגד תופעה זו. אך יש דברים שמטרידים אותה הרבה יותר. בראש ובראשונה, הבידוק הביטחוני לפני העלייה לטיסת אל על. החוויה שמרואן עברה במהלך התשאול והבידוק המחישה בעיניה את ה"מיליטריזציה" של החברה הישראלית, והשאירו עליה רושם שלילי כבד כ"מי שחוותה את הדיקטטורה הצבאית של פינושה."

מנחת האירוע, מומחית לספרות מאמריקה הלטינית, לא הטרידה את האורחת בשאלות הבהרה כלשהן, כמו ניסיון להבין את ההשוואה חסרת הבסיס בין הדמוקרטיה הישראלית המגנה על עצמה מפני טרור ערבי, לדיקטטורה צבאית. מנגד, כמומחית לספרות מאמריקה הלטינית היא עשתה בעיצומו של האירוע פרסומת לספר "בממלכת הזיתים והאפר – סופרים מתעמתים עם הכיבוש", הכולל מאמרים של סופרים בעלי שם עולמי בעקבות סיורים שערכו עם פעילי 'שוברים שתיקה'. המנחה מזכירה גם הופעתה של דנה גולן, מנכ"לית 'שוברים שתיקה' לשעבר, שעברה לגור בגרמניה, בפסטיבל הספרות של ברלין אשתקד, עם ספר העדויות של חיילים שפירסם הארגון. "מי שנכח באותו ערב לבטח לא שכח את הדברים שנאמרו," הדגישה. הערב הפך לאירוע תעמולה פרו-פלסטיני בחסות קרן היינריך בל ובמימונם הנדיב של משרד החוץ הגרמני, משרד החינוך הגרמני וקרן התרבות של עיריית ברלין – שלה עבר עשיר מאוד במימון אירועים אנטי-ישראליים.

אילן פפה אין, עמוס עוז אאוט

בחלקו השני של ספרה מתעמתת מרואן עם טקסטים שנכתבו על הסכסוך הישראלי-פלסטיני. היא מציינת שלושה כותבים "בעלי השפעה חיובית": "ההיסטוריון הרביזיוניסט החשוב מאוד אילן פפה", הבלשן האנטי-ציוני נועם חומסקי ואדוארד סעיד, חוקר הספרות שהפך לאייקון פוליטי במאבק נגד ישראל ו"האימפריאליזם המערבי".

לאחר התייחסותה ל"כותבים בעלי השפעה חיובית", פנתה מרואן לעסוק ב"כותבים שליליים", קרי "פעילי השלום הישראליים" ובראשם לא אחר מעמוס עוז. טענתו שלפיה הישראלים והפלסטינים נושאים באשמה ובאחריות משותפת להתהוותו ולהתמשכותו של הסכסוך ביניהם, מזכירה למרואן את ההשוואה שעשה הנשיא טראמפ בין הניאו-נאצים למתנגדיהם מהשמאל לאחר אירועי שרלוטסוויל. גם כאן, המנחה לא מנסה לברר מה עומד מאחורי ההשוואה והאם יש לה בסיס הגיוני כלשהו. הדברים האבסורדיים נשארים בחלל האוויר כפי שנאמרו.

חמור מזה: הצגת הספר כללה גם כמה קטעים שתורגמו לגרמנית, ובהם התייחסויות של יהודים שהביעו באוזני מרואן ביקורת קשה על ניצוּל השואה כדי להצדיק את הקמתה של מדינת ישראל.

"לא היה צריך לכנס את היהודים בפלסטין אלא להשאיר אותם ברחבי העולם," אומרת למרואן אחת מהן.

"ללא ספק הגיע הזמן לחשיבה מחודשת שלנו, הגרמנים, בכל הנוגע לסוגיית פלסטין," מסכמת מנחת האירוע.

אלדד בק

* * *

יהודה דרורי

אידיוטים ומרושעים בבג"צ

שמענו היום בחדשות שמיספר גורמים פנו לבג"צ נגד מכירת נשק לבורמה. הטיעונים שלהם  חייבים לעניין  את כל הסטנדאפיסטים בעולם...

עתירה אחת טוענת שאין לנו שליטה על מה שהנשק שאנו מוכרים ישומש. (פירושו של דבר שצריך להיות בכל חוזה למכירת נשק נגד מי מותר, ואיפה אסור לירות באותו כלי נשק...)

עתירה אחרת טוענת שהנשק הישראלי משמש להרג ולשפיכות דמים ואפילו אולי לרצח עם. (אז למה בכלל נועד נשק ?...)

כזכור לנו המיעוט המוסלמי בבורמה פתח במעשי טרור נגד הממשל וזה כמובן מגיב ביד חזקה מאוד (שומו שמיים, הקורבנות הינם מוסלמים, ממש כמו בסוריה...) אבל תראו שזה יפורסם בכל העולם, דהיינו, שישראל תומכת בג'נוסייד של המוסלמים בבורמה (כך בדרך כלל קורה כש"עדאלה" עותרת...)

הייצוא הישראלי מיספר אחד בשנים האחרונות הינן מערכות צבאיות וכלי נשק. חסידי "הכול שפיט" חושבים שהבג"צ צריך להכריע גם בפרטי המדיניות הכלכלית, דהיינו למי למכור, כמה, מה למכור ולמה (העתירות יעברו להרכב מורחב).

מה שאני לא מבין הוא כיצד אנשים חכמים כשופטינו הנכבדים נופלים למלכודות השמאלניות והאיסלמיות הללו שכל תכליתן פרופוגנדה נגד מדינת ישראל...

BDS   ו"השמאל"

יותר ויותר מתברר שהארגון האנטישמי והאנטי-ישראלי המתועב BDS מגייס לשורותיו ולמערכת תומכיו צעירים אמריקאים מ"השמאל" (הדמוקרטים-ליברלים) וסטודנטים אנרכיסטים, בטיעון שישראל הינה מדינה ימנית-קפיטליסטית ותומכת עיקרית בעולם בטראמפ. טיעון אשר נראה כשלעצמו נכון, וזאת לאחר שיחצני ה- BDSחיפשו סיסמאות אחרות ל"אפרטהייד" שנחשף כטיעון שיקרי (אבל הם ימשיכו להשתמש גם בו).

נוצר מצב עתידי הסברתי מסוכן ביותר עבורנו כי כל פעילות ישראלית נגדם תיחשב לפעילות פוליטית נגד ה"שמאל" ולכן עלולה להביא תנועות שמאל רבות בעולם להצטרף למקהלה השיקרית הזו, כי הרי ל'שמאל' אין על מה להיאבק לאחר שהתמוטט ככלי ריק בכל העולם במאה הנוכחית.

חשוב ביותר להתארגן מיד ולקעקע בנחישות ארגון נבזי זה.

ה"מאפייה" המשפטית!

בשבועות האחרונים נתקלתי בלא פחות מ-4 מקרים שדווחו בתקשורת שעניינם עורכי דין שפשעו, מעלו בכספי לקוחות והורשעו בדין. שמותיהם לא פורסמו בהוראת בית-המשפט, ואם שאלתם – מדוע? התשובה ברורה. קיימת "מאפייה" משפטית בארץ הכוללת עורכי דין ושופטים ואנשי פרקליטות (כולם בעצם שייכים ל"גילדה" החזקה ביותר במדינה, לשכת עורכי הדין), ולדידם, עורך דין שמעל ורימה ושיקר והורשע בדין, יש לשמור שחלילה שמו לא יוודע לציבור, כי הרי מי יפנה אליו כאשר ישתחרר מהכלא?

אגב, פרקטיקה "הגנתית" זו מנוצלת לפעמים גם לגבי רואי-חשבון מועלים ולעתים קרובות גם לרופאים כושלים.

גישת בית-המשפט בנושא חסיון שמות למורשעים חייבת להיפסק ע"י חקיקה מתאימה בכנסת, וזאת לתשומת לב שרת המשפטים שאני מקווה שסולדת מה"מאפייה" הזו שקיימת סביבה.

[אהוד: שונה הדבר כאשר אישה זקנה מתוסכלת נזכרת באמן צמרת שהפשיט אותה ערומה לפני עשרים וחמש שנה. כאן מיד מתפרסם שמו והתקשורת חוגגת ומלכלכת עליו!]

אינך יכול לקיים שיוויון

רון וייס מעיר על מאמרי "אין שיוויון ולא יהיה", כאשר הוא מפנה אותנו ל"מגילת העצמאות", האומרת ש"מדינת ישראל תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין."

מגילת העצמאות איננה חוקה ובמדינת ישראל מעולם לא קיים שיוויון זכויות חברתי ומדיני, כך שהתיזה שלי נכונה! אינך יכול לקיים שיוויון חברתי כשקיימים במדינת ישראל גופים פרזיטיים גדולים שאינם עובדים, שאינם שולחים בניהם לצבא או לשירות לאומי ואינם משלמים מיסיהם כמו כולם, וברור שלא נרשה שיוויון זכויות מדיני למיעוט הערבי הגדול החי בתוכנו כי זו מדינת היהודים! כל המילים היפות לא תופסות, רון...

יהודה  דרורי

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

טרור אסלמי – שורשי או זר?

מתוך "חדשות מחלקה ראשונה", 26 ספטמבר 2017

11 מיליון מוסלמים נהרגו מאז 1948, מהם 35,000 (0.3%) במלחמות ערב-ישראל. למעלה מ-90% נהרגו ע"י מוסלמים. מאז ה-11 לספטמבר 2001 היו 31,722 מתקפות טרור מוסלמי, ורובן נגד מוסלמים. באוגוסט 2017 היו 180 מתקפות טרור מוסלמי ב-32 מדינות שגרמו ל-1014 הרוגים. במאה ה-20 נהרגו והיגרו 50% מהנוצרים במזה"ת. לפי שימוע בוועדת החוץ של בית הנבחרים בוושינגטון: "בעשור האחרון הצטמק מספר הנוצרים בעיראק מ-1.5 מיליון ל-300,000, מחציתם עקורים..."

לפי ה"ניו יורק טיימס": "כמעט בכל יום מתרחשים תרחישי אימה ברחובות מערב אירופה... אנשים נהרגים ונפצעים על ידי משאיות, גרזינים, אקדחים, סכיני קצבים וחומרי נפץ..."

נתונים אלו מעוררים מספר תהיות

האם הגיוני להניח שמחווה דרמטית תגרום למאמין המוסלמי להעניק ל"כופר" את אשר הוא מונע 1,400 שנים מאחיו המאמינים: דו-קיום בשלום וסובלנות!?

מה שורשי האלימות המוסלמית כלפי מאמינים ו"כופרים" כאחד?

האם העוינות המוסלמית כלפי תרבות המערב שורשית או זרה לאיסלם?

מדוע מחריפה האלימות המוסלמית באירופה, כולל אזורים אסורים-לכניסה ל"כופרים נוצרים" למרות פתיחת שעריה להגירה מוסלמית המונית?

האם המוטיב של "האחים המוסלמים" משקף את האסלאם: "אללה תכליתנו, מוחמד מנהיגנו, הקוראן חוקתנו, הג'יהאד דרכנו והשוהאדה (מוות למען אללה) משאלתנו"?

מדוע ארה"ב – שאינה שולטת על חברות מוסלמיות, היא מטרה לטרור אסלמי, ואילו ברה"מ/רוסיה – השולטת בקשיחות על חברות מוסלמיות כגון צ'צ'ניה – נהנית מיחס מוסלמי מועדף?

מדוע הטרור המוסלמי מכה בארה"ב למרות האמברגו הצבאי האמריקאי ב-1948; לחץ ברוטלי אמריקאי על ישראל במלחמת העצמאות ואחריה; אי-הכרת ארה"ב מאז 1948 בריבונות ישראל בירושלים; לחץ אמריקאי שהביא לנסיגת ישראל מסיני; לחץ אמריקאי על ישראל לפני ואחרי הפצצתהכור הגרעיני בעיראק; ענישת ישראל על מלחמת לבנון ב-1982/83; הכרת ארה"ב באש"פ ולחץ להקמת מדינה פלשתינית ולהקפאת הבנייה ביו"ש ובגולן?

מדוע איראן מאיימת על מעמד ארה"ב במפרץ הפרסי, למרות שהנשיא קארטר תקע סכין בגבו של השאה הפרסי והעניק רוח גבית להשתלטות האייתולות?

לפי פרופ' ברנרד לואיס, המוביל בין חוקרי האסלאם: "העימות [בין האסלאם לנצרות] מתרחש מאז צמיחת האסלאם במאה השביעית, כולל ג'יהאד ומסעות-צלב, כיבושים ושחרורים... ארה"ב נתפסת כיורשת וכמנהיגת התרבות האירופאית הנוצרית והמערב, ולכן היא הכתובת לשנאה ולזעם המוסלמיים..."

פרופ' לואיס מוסיף: "הפלייה [בין מאמינים ל"כופרים"] התקיימה תמיד, בלתי-פוסקת ובלתי-נמנעת, טבועה בשיטה ומעוגנת בחוק ובנוהל... ליהודים ולנוצרים הוצעה האמת האלוהית בצורתה המושלמת [אסלאם]... והם דחו אותהבזדון ובטפשות... בפניהם עמדה הבחירה בין אסלאם, מוות או כניעה....

"בין ממלכת האסלאם לממלכת הכפירה שורר מצב של מלחמה מתמדת [ג'יהאד]... שתימשך  עד אשר העולם כולו יקבל את בשורת האסלם או ייכנע לשלטונו..."

השנים האחרונות ממחישות את הנחישות השורשית של משטרים וארגונים מוסלמיים פורעי-חוק לגייס את הטרור לקידום יעד-על של האסלאם: השתלטות על "ממלכת הכופרים" (הכוללת את המדינה היהודית, "הבסיס הקדמי של ארה"ב במזרח התיכון") בראשות ארה"ב ואירופה.

יורם אטינגר

* * *

מנחם רהט

תוקף קדושת היום

יום הכיפורים הוא החג היחיד שבקונצנזוס, ולאו דווקא מפני שב-45 השנים האחרונות הוא מזכיר לנו מידי שנה את מיתקפת ההפתעה המצרית והסורית, שנסתיימה בהישג מזהיר, עם כוחות צה"ל במרחק לא רב משערי קהיר ודמשק . הסופר חיים סבתו שילב את אווירת יום הכיפורים עם מוראות המלחמה שבה נטל חלק כטנקיסט צעיר בשדות הקרב בגולן.

זכה יום הכיפורים למעמד מיוחד מקרב כל חגי ישראל. זהו היחיד בחגי ישראל, שכל הציבור רוחש לו כבוד. ללא שום כל כפייה. הכל מרצון.

בישראל אי אפשר לפספס את תוקף קדושת היום. זרים ששוהים בארץ, עומדים תוהים מול השבתון המוחלט: הם מקשיבים בהשתאות לשקט המוחלט, שכולל גם דממה תקשורתית ואלחוטית; הם מתבוננים בפליאה בכבישים הריקים, נפעמים מול שביתת כל ענפי המשק והחיים: התעשייה והמסחר, הבידור והבילוי.

סקרים חוזרים ונשנים מעלים שוב, כי שני שלישים (67%) מיהודי הארץ, מבטאים באמצעות צום יום הכיפורים, את זיקתם ליהדות וכך מזדהים עם מורשת אבות.

ב-45 השנים האחרונות, נקשר יום הכיפורים עם המלחמה הקשה שנפתחה בתשל"ג נגדנו ביום זה. מדינת ישראל הופתעה אז בידי צבאותיהם של מצרים וסוריה, הוכתה קשות בגין ההפתעה, אך סיימה בחסדי שמיים את המלחמה הכפויה בניצחון מוחץ. חייליה וטנקיה ניצבו לא הרחק משערי קהיר ודמשק.

עשרות ספרי עיון, מחקר וספרות יפה, וגם ספרי ילדים וקבצי שירה, נכתבו מאז בנושא המלחמה ההיא. אך מכולם בולט בעוצמתו הלשונית הלירית ספרו הייחודי של הרב חיים סבתו 'תיאום כוונות'. המחבר השתתף בגופו, כהסדר'ניק, במלחמה ושימש טנקיסט בקרבות רמת הגולן. ספר מופת זה זכה בפרס ספיר לספרות עברית ובפרס יצחק שדה לספרות צבאית; תורגם לאנגלית, צרפתית ורוסית; הוסרט לסרט עלילתי מלא. הסופר וחוקר הספרות אלי אשד אומר כי "מבין עשרות היצירות הספרותיות שנכתבו מאז, זוהי האהובה ביותר שנכתבה על מלחמת יום הכיפורים, המתוארת מנקודת מבטו של חייל מישיבות ההסדר, בן דמותו של המחבר."

עכשיו, ערב יום הכיפורים תשע"ח הבעל"ט, אנו מבקשים להפנות את הזרקור ליצירה אחרת של סבתו, שגם היא מושפעת מהמלחמה ההיא: ספרו החמישי, 'בשפריר חביון', שמפגיש את הקורא עם גיבורי 'תיאום כוונות' ועם שנות נערותו של הסופר.

אחד הפרקים קושר את זיכרונות הימים הנוראים בישיבת כפר הרא"ה, עם זיכרונות המלחמה. כך הוא זוכר את ליל כל נדרי: "כחצי שעה קודם התפילה, כבר היה האולם הגדול מלא מתפללים. האוויר היה מלא הוד [...] הקהל כולו לוחש כל אחד לעצמו תפילה זכה, ובה דברי וידוי ותחנונים, ופניהם מוסתרות בטליתות, ודמעות מנצנצות בעיניהם. מפינות בית המדרש נשמעות אנחות כבושות. ואז, בבת אחת, נעמדים כולם מול ארון הקודש הפתוח, ושליח הציבור קורא בקול אדיר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׁרֵי לֵב שִׂמְחָה. מאות נערים ענו אחריו בשאגה: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק..."

תיאור מרטיט אחר מוקדש לתפילת ראש השנה בישיבה, בניצוחו של מייסדה וראשה הרב מ"צ נריה: "בראש השנה, בתפילת מוסף, עמד הרב נריה במקומו לפני התיבה, עטוף כולו בטלית וראשו מכוסה בה, פניו להבים, והוא מנעים את התפילה ואת הפיוטים בקולו הערב, ומתחנן בנעימות מסורתיות, מהן שעברו מדור לדור בקהילות ישראל ומהן ששמע משליח הציבור של ישיבת מיר...

"וכשהגיע הרב נריה לתפילת זיכרונות, והחל לומר: אַתָּה זוכֵר מַעֲשֵׂה עולָם. וּפוקֵד כָּל יְצוּרֵי קֶדֶם, פתאום שמעתי שהוא פוסק, שותק רגע, מחליף את המנגינה המקובלת מדורות. קולו נעשה חנוק ורוטט מדמעות, והבחנתי שהנעימה שהוא מנעים בה היא: בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל. [...] כולנו ידענו את השיר ואת מה שמאחוריו. הרב בכה בדמעות, ואנו אחריו בכינו איתו... עד שנדמה היה לי, כאילו מסדרי התפילה כתבו את מילותיה במיוחד למשורר הפלמ"ח, המבכה את איש המגן שנפל. לשנה אחרת שמעתי אותו מנעים בפיוט וכל מאמינים, את נעימת הפיזמון אָנוּ אָנוּ הַפַּלְמָ"ח. באותה שעה בכפר הרא"ה התערבבו בראשי פיוטי היום הקדוש עם נעימות ארץ ישראל וחלוציה, ואהבת ישראל עם יראת ה', והיו בעיני לאחד..."

בהמשך מקשר הרב סבתו את זיכרונות הישיבה לאימת יומה הראשון של המלחמה: "ובמוצאי יום הכיפורים, כשהטנק שלנו עבר את גשר בנות יעקב ואנו עולים לגולן למלחמה הנוראה, והשמועות הקשות החלו להגיע אלינו, עמדו מול עיני פיוטים וסליחות שאמרנו באותו היום בתפילת המוסף עם מנגינת אִישׁ מָגֵן נָפַל. [...]. וקולו של הרב נריה בוכה ומתחנן באוזנַי: בְּעַרְבוֹת הַנֶּגֶב אִישׁ מָגֵן נָפַל, וּנְתַנֶהּ תּוֹקֶף קְדֻשַּׁת הַיּוֹם כִּי הוּא נּוֹרָא וְאָיוֹם. אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר. מִי בַּמַיִם וּמִי בָּאֵשׁ, מִי בַּחֶרֶב וּמִי בַּחַיָּה, מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְּקִצּוֹ.

"במשקפת אני רואה אש ועשן מטנקים בוערים כלפידים, וברוחי אני רואה את הרב נריה דורש על איילת השחר שבקע אורה, ואני מבקש לראות ניצוץ אחד קטן מאותו האור."

שתהא תשע"ח שנת עשייה חיובית. גמר חתימה טובה. 

מנחם רהט

* * *

אברהם כץ-עוז

1. "פוקסטרוט": "הרבה מהומה על לא מאומה,

ואם תלכו לראותו, קחו כדורים נגד בחילה."

שלום רב,

אילנה ואני הלכנו לראות  את הסיבה למהומת פרס אופיר, הסרט "פוקסטרוט".

לדעתנו סרט לא מוצלח כלל, ולא היינו מעיזים לתת לו פרס, לא בארץ ולא  בוונציה, לדעתנו שום ישראלי נורמלי לא יתן  פרס לסרט זה.

ההגדרה הכי טובה שהגענו אליה על הסרט היא ש"הוא  כמו לגרד בפצעים" ויש אנשים חולים שנהנים מזה, אנחנו לא.

ליאור אשכנזי הוא  באמת שחקן טוב, אבל יש לו תפקיד טיפשי לחלוטין.

הילדים שלנו קוראים  לסרט  כזה "סרט של פסיכים".

הכניסו לתסריט כל מיני תזכורות לאומיות, את השואה, את הזיקנה, את מפקדי צה"ל השמנים כמו חזירים, ואומרים: "מה לעשות. דברים כאלה קורים  במלחמה."

אבל אין מלחמה. הגשם, על קבר המכונית שנקברה עם הערבים, הומצא רק כדי שהסרט יהיה מיוחד. התרגיל המבריק של התסריטאי, שהרג את יונתן פעמיים, שהיתה טעות במוות הראשון ושהחייל ימות  ממוות שני; היה ברור שיש לצורך הסרט גם מופרעות של חיילים מאוננים ושל ציורי פורנוגרפיה עם חיבור מטומטם לצה"ל.

והוותיקים הזקנים רוקדים ריקוד שהוא מלכודת שאין לצאת ממנה, פוקסטרוט.

התסריטאי רצה בכל כוחו להראות עד כמה אנחנו, הישראלים, מנוולים, רעים, לא אנושיים, אנסים, אולי פדופילים, רוצחי ערבים.

אנחנו כמו הנאצים שהרגו בנו  בשואה, כך אנחנו  מתייחסים לפלשתינאים (הקבר ביער של א.צ.ג). קיצורו של  דבר, לגרד.

לדעתי לשרה רגב יש רק מעט מאוד הבנה  בתרבות, אבל גם שעון עומד מראה פעם ביום את השעה  הנכונה, והפעם  השרה רגב  צדקה.

  לא  שווה להוציא 30 שקל, ואם תלכו לראותו, קחו כדורים נגד בחילה.

  לדעתנו המשחק של ליאור אשכנזי טוב, אבל רק טיפש או שונא מושבע של ישראלים, נותן לסרט כזה פרס.

ועוד הערה, מסתבר שלאחים אדרי יש כוונות פוליטיות, כמו לעיתון "ישראל היום", ולא אהבת תרבות. כי לתת תרומה, שרובה מנוכה ממס  הכנסה... מוטב שנאפשר את הביקורת לצופים ולא לנותני הכסף. שלא תהיה לאף אחד אי הבנה, כך מתחילה העיסקה של הון ושלטון.

על האחים דרעי אינני מתפלא, אני זוכר את בית הקולנוע שלהם בדימונה, שם ביקרנו כשהיינו במילואים, ראינו סרטים צבעוניים (כחולים) באולם וגם בקומה שנייה.

אבל שלא נשכח, מאוד סביר שיש אנשים שיאהבו את הסרט. דרכה של אמנות שהיא עצמאית, לעיתים מדרבנת לעיתים  מאכזבת אבל חופשית, ירצו יאכלו, לא ירצו יברחו.

אנחנו הפעם ברחנו.

כל טוב ושנה טובה יותר מהקודמת,

ממפא"יניק ותיק שגם כתחביב מצייר בעצמו.

אברהם כץ-עוז

2. אני זועק כמפא"יניק ותיק

אני זועק נגד מפלגת העבודה, המחנה הציוני ומנהיגיה המתהדרים במורשת מפ'אי לשעבר, ונגד מקבלי ההחלטות שם היום. מי אתם שתחליטו? מי שמכם להחרים 70 אחוז מההתיישבות ביהודה, שומרון, הגדה, הבקעה, הגולן? מי נתן לכם רשות לכך? בשם מי אתם מדברים?

לא נתקבלה ולא היתה שום החלטה של מוסד של מפלגת העבודה על שינוי המדיניות, או על  נסיגה מההתישבות על פי תוכנית אלון. למעט החלטה על אזור ימית ועל  גוש קטיף.

ממשלות אשכול / גולדה / רבין  באמצעות ועדת ההתיישבות של הממשלות, בראשותם של ישראל גלילי וחיים גבתי, הנחו את התנועות המיישבות להקים  יישובים, בדיוק  באותה דרך, כפי שהקימו את נחל עוז, יוטבתה ודימונה או את משגב עם,  מנרה וקריית שמונה. האם גם את אלה אתם מחרימים?

ההתיישבות  הנוכחית, על פי תוכנית אלון, בוצעה על פי החלטות ממשלה ותקציבי מדינה, כדת וכדין.

עקרונותיה של תוכנית אלון היו: הצורך הביטחוני של הקמת היישוב. להימנע מלהקים בתוך אוכלוסיה צפופה.

לפיכך הוקמו על ידי מפא'י: גוש עציון / יישובי צפון ים המלח / כל ישובי הבקעה, ממחולה ועד מעלה יריחו / רועי ובקעות, רימונים וכוכב השחר ומבוא שילה. מעלה  אפרים / כל ישובי הגולן ממבוא חמה, ועד מרום  גולן, כולל קצרין / מעלה  אדומים / קריית ארבע / יתיר והר עמשא / נוה יעקב,  גבעת  זאב,  גבעון החדשה, גילה,  אפרת ובית אל, רמות / אריאל, קדומים, קרני שומרון / שולי כפר  סבא / כל רצועת עזה וקטיף ונצרים, פתחת ימית והעיר ימית.

מתוך 400 אלף הישראלים החיים כיום מחוץ לקו הירוק, כ-320 אלף חיים ביישובים שהוקמו על ידי ממשלות  מפא"י.

הוויכוח  על גבולות הארץ עדיין לא  הסתיים. מי אתם שהחלטתם בעצמכם להחרים את מה שאנו המפא"יניקים הוותיקים עשינו?

בשמי ובשם כל מי ששותף לקיום שתי מדינות ולהקמת ההתיישבות על פי תוכנית אלון, אני מברך את העשייה ומקווה שנגיע להסכמה בתוכנו וגם עם  הפלשתינים.

  מפא"יניק ותיק  וכועס,

  אברהם כץ עוז

 מי שהיה מזכיר איחוד הקבוצות והקיבוצים 1968-1974 ועסק בפועל בהקמת היישובים על פי החלטות הממשלה, ויודע בדיוק מה החליטו, למה, מי, ומתי.

אהוד: אתה לא יודע שמפא"י מתה? מרבית הח"כים המוזרים המדברים כיום בשם "המחנה הציוני" לא היו עוברים את ועדות המינויים של שרגא נצר.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

לאחר סגירת סניף הדואר ברחוב זמנהוף ליד כיכר צינה דיזנגוף

ולאור התורים הארוכים בסניף החדש בדיזנגוף סנטר

אני מבקש לא לשלוח לי שום חבילה, ספר, או מכתב בדואר רשום

כי לא אבזבז את זמני לבוא לקחת אותם והם יוחזרו לשולח!

אנא השתמשו רק בשירותי דיוור פרטיים!

אהוד בן עזר

* * *

עלילת הדם המתועבת

של חטיפת ילדי תימן – נמשכת!

גברו סיכוייו של ח"כ הרצוג להיות ראש-הממשלה הבא!

מי מממן את פעילות עמותת רוח המזרח (עמר"ם)?

התגלה סוף-סוף חטוף תימני בן 70 לאחר שהסיד החל לנשור מעורו!

יצאה לאור צִדקת "הפרוטוקולים של זקני ציון" נגד האשכנזים!

ח"כ דב חנין מהרשימה המשותפת תומך בעלילת הדם!

נשיא מדינת ישראל יתנצל בפני משפחת העבריין המנוול עוזי משולם!

*

כאלף בני אדם הפגינו הערב (שני, 25.9) מול קריית הממשלה בתל אביב בקריאה למדינה להכיר בחטיפת ילדי תימן. המפגינים חסמו את רחוב קפלן במשך שעה ואחת המשתתפות עוכבה לחקירה. מפגינים עלו לבמה מאולתרת והקריאו עדויות על היעלמותם של ילדי תימן. את ההפגנה ארגנה עמותת רוח המזרח (עמרם) והשתתפו בה חברי הכנסת נורית קורן (ליכוד), יצחק הרצוג (המחנה הציוני) ודב חנין (הרשימה המשותפת).

יו"ר עמר"ם, שלומי חתוכה, אמר: "בחרנו לקיים את ההפגנה במהלך עשרת ימי תשובה וימים ספורים לפני יום כיפור, משום שמדינת ישראל חייבת לספק תשובות לאלפי משפחות יוצאות תימן, המזרח והבלקן אשר ילדיהם נחטפו ע"י הממסד הישראלי. מבחינתנו התהליך מתחיל בכך שהמדינה תכיר בפשע שבוצע ותתנצל בפני המשפחות על העוול הנוראי שנעשה להן. דרישה זו, להכרה עכשיו ולאיחוד משפחות, בייחוד לנוכח הגילויים האחרונים וקוצר הזמן, היא לב ההפגנה והפעילות שלנו."

בין הדרישות שהציגה עמותת עמר"ם: הכרה בטענה כי ילדי תימן נחטפו, וטיהור שמו של הרב עוזי משולם, שנאבק לחשיפת הפרשה ב-1994 כשהנהיג התבצרות חמושה ביהוד, וריצה עונש מאסר בשל כך. ["הארץ", 26.9].

* * *

אתה מיואש? אתה פלסטיני? אינך מסוגל לפרנס ולהבטיח את עתיד משפחתך?

קח אקדח או סכין, צא להרוג ישראלים, גם דרוזים וערבים ישראליים

יהרגו אותך או שתשב שנים ארוכות במאסר

אבל הרשות תדאג מעתה לילדיך ולאשתך מהכספים שארה"ב מעבירה לה!

* * *

אהוד בן עזר

"איש וביתו נמחו"

לאשר ברש

1934, 1975

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ביום 23.6.1978

לפני 39 שנים

תחת הכותרת: "השלמה איטית עם המוות"

מתכונתה הצנועה והיעילה של "ספריית תרמיל" (אשר חבל שאינה זוכה להפצה רבה יותר בקרב קהל הקוראים העברי, ובעיקר הנוער, שאינם נמנים על כוחות הביטחון) – מאפשרת להביא מדי כמה חודשים את הקורא לידי עימות מעניין עם יצירות של סופרים ידועים ופחות-ידועים, מקור ותרגום, בני-זמננו ובני תקופות קודמות.

למסגרת הספרון הזה אין לצערנו דומה אצל הוצאות הספרים ה"אזרחיות". למעט הדפסתה המחודשת של סדרת "דורון" ב"ספריית פועלים", והספרונים היפים של מבחרי-השירה שיוצאים לאור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד". וחבל שרוב ההוצאות טרם קפצו על המציאה הזו, כי הספרון הוא מעין במת-יריד פופולארית ומפחידה גם יחד. הוא אינו מאפשר ליצירה להסתתר מאחורי מסכים של מכובדות וייחוס ספרותי  וזכות-אבות, אלא זורקה לרחוב כמו ב"מערומיה", וחושפה מנבכי ה"כל-כתבי" וממוצאיה הסולידיים, המגינים עליה ומשכיחים לעיתים את זיכרה גם יחד.

הופעת "איש וביתו נמחו" לאשר ברש במסגרת "ספריית "תרמיל" היא מבחן כפול לברש ולקורא, ובייחוד לקורא הצעיר בן-ימינו. נורית גוברין אמרה פעם בקשר ל"נדודי עמשי השומר" ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות-מפתח, רומאני-מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על-פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כ-40-50 שנה כבר כמעט אין איש שזוכר ויודע על-פי מי היו הגיבורים גזורים, וכך דווקא הידוע לכול נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור "איש וביתו נמחו", שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב וחוזר בספרו המקסים של ברש "כעיר נצורה" [1945], באותו שם ודמות אופייניים. ומה שמסופר עליו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב"איש וביתו נמחו", אף כי היה אולי פוגם מעט בשלמות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות חיה של אדם בדמותו, מראשוני תל-אביב, שימשה לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. האנשים שקראו את הסיפור בשנות ה-30 [למאה ה-20] בוודאי ידעו במי מדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם.

כיצד יתקבל הסיפור בהדפסתו המחודשת כיום על-ידי דור ושני דורות של קוראים, שכל אותו הווי רחוק כיובל שנים ויותר מחייהם שלהם?

המבחן הוא אפוא לסופר ולקורא גם יחד. האם יוצא סיפורו של ברש ממסגרתו הלוקאלית? ("הכרוניקה העיתונאית של תקופתו," כפי שכינהו דוד אבידן מתוך איזו העמדת-פנים תמוהה, כאילו אינו מבין את ההבדל בין כרוניקה עיתונאית לספרות, או כאילו הוא סבור שהכתבות העיתונאיות בימינו הן על רמה כה גבוהה שניתן להשוותן להישגי העבר של הספרות העברית).

האם יאהב הקורא בן-ימינו את הסיפור הנדיר והמיוחד הזה?

על השאלה השנייה קשה כמובן לענות, כי התשובה צריכה להיות מבוססת על ניסיון התקבלותה של היצירה כיום, אך דומני כי על השאלה הראשונה אפשר לענות בחיוב גמור. כל קריאה חוזרת ב"איש וביתו נמחו" שבה ומעלה ריגושים ומכניסה להלך-נפש של הזדהות עמוקה עם התהליך הגופני-הנפשי המתחולל בבוריס קלדם, עד שמביא אותו להתאבדותו במלון הארדינג שבמושבה הגרמנית.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה יוצאת-דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה ודומות לה אנו מוצאים בשפע בספרות התקופה, אלא שהדימוי ההיסטורי-הקולקטיבי-הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס "האבות המייסדים", שכולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה. בוריס קלדם חולה הסיפיליס אף הוא מבוניה של תל-אביב ושל ארץ-ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי לראות רק באור אידילי ורומאנטי את התקופות ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו דם קל, חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח מפרכס ומחשבות מפרפרפות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית-איטית על רקע מחלת-המין שחלה בה בליל-הילולה בביירות, בשנות מלחמת העולם הראשונה.

בוריס הוא טיפוס של הרפתקן טוב-לב, אולי אפילו תמים-במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב-לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי-ריק. עיקר כוחו ותוקפו בשנותיה הראשונות של תל-אביב, בימי מלחמת העולם הראשונה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים, ומכוח היותו בן-בית בכל החוגים הללו הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית נאה בשכונה החדשה, שהיא ראשיתה של תל-אביב.

אך בעבור הצלחתו ואהבת החיים שלו והיותו איש-רעים לבילויים ולהוללות – סופו שהוא משלם מחיר נורא. המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד בבית-זונות בביירות, בבלותו בחברת קציני-צבא תורכיים, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כ-10-15 שנים. אשתו השנייה, והבן שעמד להיוולד לה, מתים משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבאקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים. אשתו השלישית היא מטורפת-למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס-העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד יום-מותו, הוא דמות רדופת-חטא, מתייסרת ברגשי-אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים: הפיוס וההשלמה עם ליאה, אשתו המטורפת-למחצה, אשר באין לו צאצאים הופכת הדאגה לה, גם מבחינה כספית, למעין חוב-של-כבוד אצלו, צורך מוסרי להותיר אחריו רושם מהוגן. ומעבר לכך, זוהי התכלית היחידה והאחרונה שנותרה לו כלפי העתיד.

והאופן השני של רצון-הכפרה מתבטא בהחלטתו לשים קץ לנפשו. החלטה זו אינה פרי של ייאוש בלבד, או של רצון להעניש את הזולת, אלא היא פרי פחדו של קלדם מפני איבוד שפיות-דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת, ואולי גם כחוצפה כלפי סביבתו.

 אינני זוכר מעמדים רבים בספרות שבהם תהליך השלמה איטי זה עם המוות, המוות-מידי-עצמו, מקבל מימדים מרגשים ומשכנעים כאלה שבסיום סיפורו של אשר ברש. ניתן להעלות על הדעת, לשם השוואה, אולי רק את הפרקים האחרונים מ"טה דאום" של ברליוז או מן הרקוויאם של פורה, כדי לחוש את החגיגיות של הצער, את שוועת קולו של היחיד, ואת היופי הנשגב שבכל הפרטים הזעירים והגדולים שמרכיבים את תמונה קיצו של קלדם. ארוחתו האחרונה, התבוננותו בקוף שבחצר, כיצד הוא מרווח את רגליו הנתונות בגרביים, כיצד הוא שוחט את ידיו, כל אלה מרכיבים תמונה מיוחדת במינה הנחרתת בזיכרון לבלי הישכח.

תמונה כזאת, מבחינת פרטיה החיצוניים, יכולה להופיע גם בכרוניקה עיתונאית (ולא אתפלא אם בדיקה מדוקדקת בעיתונים היומיים מן התקופה ההיא תמציא לנו כרוניקה על מעשה שאירע כך בדיוק, כמסופר בתחילת סיפורו של ברש) – אך שום כרוניקה לא תיתן לנו את נפשו של קלדם כפי שהצליח לעשות זאת אשר ברש בסיפורו הבדוי. וראוי לחזור ולתת תודה להוצאת "תרמיל" שנתנה בידי הקורא העברי אפשרות לחזור ולהיפגש, או לפגוש בראשונה, פנינת-ספרות זו.

* אשר ברש: "איש וביתו נמחו". ספריית תרמיל בעריכת ישראל הר, פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה, משרד הביטחון, תשל"ח, 1978, 108 עמ'.

אהוד בן עזר

* * *

סיפורו של קלדם

אהוד בן עזר: "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות" [קטע]

מתוך: "תל-אביב בראשיתה, 1934-1909"

סידרת עידן 3, העורך: מרדכי נאור

הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשמ"ד, 1984

נורית גוברין אמרה פעם, בקשר ל'נדודי עמשי השומר' ליעקב רבינוביץ, כי יש יצירות-מפתח, רומאני-מפתח, שגורלם הוא שבעת צאתם לאור הכול יודעים על-פי מי גזורים גיבוריהם, עד שאין טורחים אפילו לכתוב על כך, ולאחר כארבעים-חמישים שנה כבר כמעט לא נותר איש שזוכר ויודע על-פי מי היו הגיבורים גזורים. וכך, דווקא הידוע-לכול – נשכח מכול.

בוריס קלדם, גיבורו של ברש בסיפור 'איש וביתו נמחו' [אשר ברש: 'איש וביתו נמחו', המובאות כאן לפי מהדורת ספריית תרמיל, 1978], שהופיע לראשונה בשנת 1934, שב ונזכר גם ב'כעיר נצורה', באותו שם ודמות אופייניים, ובפרשת אהבתו לגברת ראיסה סידקוב; ומה שמסופר על אודותיו שם יכול היה בהחלט להופיע – במקום המתאים לכך, כפרק ב'איש וביתו נמחו', אף כי היה אולי פוגם מעט בשלימות הסיפור.

הופעה כפולה זו של קלדם מעלה רושם ברור מאוד, כי דמות של אדם חי בדמותו, מראשוני תל-אביב, שימש לברש ציר מרכזי לרקום סביבו את עלילת הסיפור. אנשים שקראו את הסיפור בשנות השלושים – בוודאי ידעו במי המדובר, וגם אם לא ידעו, הנה הרקע היה קרוב ומוכר להם.

ציונה רבאו, שחיברה אף היא ספר זיכרונות חביב, וחשוב מבחינה היסטורית, על נעוריה בעיר – 'בתל אביב על החולות' [ציונה רבאו-קטינסקי: 'בתל-אביב על החולות', הוצאת מסדה, רמת-גן, 1973] – סיפרה לי כי קורותיו של קלדם נכתבו בעקבות חייו ומותו של אדם ושמו קרצ'מר, מראשוני תל-אביב.

בוריס קלדם הוא דמות שאינה אולי יוצאת-דופן בתקופת העליות הראשונות. כמוה, ודומות לה, אנו מוצאים בספרות התקופה, ובספרי זיכרונות, אלא שהדימוי ההיסטורי-הקולקטיבי-הלאומי הולך ומשכיח את חיוניותן, גם בחטאיהן, של הדמויות הללו, וזאת בגלל מיתוס 'האבות המייסדים', שממרחק הזמן הם כולם כביכול טלית שכולה תכלת של סבל והקרבה וחוסר פניות אישיות. בוריס קלדם, חולה העגבת, היה אף הוא מבוניה של תל-אביב ושל ארץ-ישראל, ודמותו החיונית, הציורית והטראגית, יש בה משום זוהר מיוחד דווקא על רקע הרצון הלאומי, הקרתני מאוד, לראות רק באור אידיאלי ורומאנטי את תקופות הראשית ההן.

יליד רוסיה, בוריס קלדם הוא איש שהמזרח והמערב מפרכסים בדמו, שראשיתו אכן דם-קל, קל-דם – חובב נשים וחיים טובים, וסופו דם מורעל ומוח ומפרכס ומחשבות מפרפרות ותועות המביאות אותו להתפוררות נפשית-איטית על רקע מחלת המין הקשה שנדבק בה בליל-הילולה בביירות, בשנות מלחמת-העולם הראשונה. בוריס קלדם הוא טיפוס של הרפתקן טוב-לב, אולי אפילו תמים-במהותו, שמבקש בעצם להיות נדיב ורחב-לב כלפי הסובבים אותו, אך בגלל תכונות אופיו – סופו שהוא גורם רעה לאנשים הקרובים לו, או מביא אותם לגרום רעה לו. את כל נשותיו הוא מאמלל, וכל שותפיו מרמים אותו ומציגים אותו לבסוף ככלי-ריק. עיקר כוחו ותוקפו הם בשנותיה הראשונות של תל-אביב ובימי המלחמה הגדולה. בוריס מוצא מסילות ללב המזרח ויודע כיצד להתהלך עם ערבים ותורכים ויהודים. ומכוח היותו בן-בית בכל החוגים הללו, הוא מצליח במסחרו ובונה לעצמו בית בשכונה החדשה, אחוזת-בית. אך בעבור הצלחתו ואהבת-החיים שלו והיותו איש-רעים לבילויים ולהוללויות – סופו שהוא משלם מחיר נורא.

המחלה שהוא נדבק בה לילה אחד, בבלותו בביירות, בחברת קציני-צבא תורכיים מידידיו, היא ראשית ירידתו, שנמשכת עוד כעשר, חמש-עשרה שנים. אשתו השנייה והבן שעמד להיוולד לה, מתים, משום שהדביקם במחלתו זו. בתקופת שלטון הבריטים אין הוא מצליח לחזור למעמדו הקודם, כי פסו דרכי הבקשיש וההתרועעות עם הקצינים והפקידים התורכיים המושחתים. אשתו השלישית היא מטורפת-למחצה, אשר מכרסמת בנפשו ומחישה את תהליך ההרס-העצמי שלו.

קלדם, במחציתו השנייה של הסיפור, עד התאבדותו במלון הארדיג שבמושבה הגרמנית ביפו, הוא דמות רדופת-חטא, מתייסרת ברגשי-אשמה, ומבקשת לעצמה כפרה אמיתית המתבטאת בכמה אופנים. החלטתו לשים קץ לנפשו אינה פרי ייאוש בלבד אלא תוצאת פחדו מפני איבוד שפיות-דעתו, בהשפעת המחלה המכרסמת את מוחו, ומשום כך מופיע המוות כגאולה, כאקט של רצון חופשי שיש בו כפרה מלאה על החטא ועל בזבוז החיים, שלו ושל אחרים בעטיו, בעוד אשר המשך חייו בדרגת ניוון מתקדמת נראה בעיני עצמו כחטא וכאיוולת.

אהוד בן עזר

* * *

ציונה רבאו

אדון ק. מנחלת בנימין

[על אדון ק. הוא קרצ'מר-קלדם]

מתוך כתב-העת "עתמול", 5.5.1987

בדרך המלך הישנה מתל-אביב ליפו, לאחר שעוברים את שכונת נוה-צדק, מגיעים לבית מידות מפואר, מוקף גדר אבנים גבוהה אשר מעליה מתנוססים צמרות עצים עבותים – זהו "בית-לורנץ", בית הקפה של השכונה הגרמנית שמעבר הצפוני של הדרך. בילדותי דומה היה לטירה אפופת סוד. בשנות השלושים נפתחה החצר לקהל רחב ובגינה הגדולה שמאחורי הבית היתה מסעדה מפוארת. (לאחר קום המדינה שימש הבית כמסעדה לחיילים).

מול בית לורנץ, שנקרא על שם בעליו הראשונים, נשקפו גגות אדומים מבין צמרות האורנים והברושים של המושבה הגרמנית. בשבתות אביב, כשניחוח פריחת הדרים מילא את האוויר, נהגנו לצאת בחבורות אל המושבה הגרמנית ולהסתכל שם בעץ העבות בעל שורשי-אוויר ענקיים אשר השתלשלו מצמרותיו ומצאו להם דרך אל האדמה. נהגנו להיאחז באותם שורשים ולטפס עליהם כאילו היו חבלים בחדר ההתעמלות שלנו בגימנסיה.

כאן, במושבה הגרמנית הקטנה והרוגעת, נמצא בית מלון קטן, בן קומותיים, והוא חבוי בצל עצים גדולים. מרפסות צרות בעלות מעקות עץ הקיפו אותו סביב סביב. בימי ילדותי, בתקופה התורכית, היה אותו בית אפוף סודות והייתי מנסה לדמיין לעצמי את המתרחש מאחורי דלתות הזכוכית הצבעוניות, ועוקבת אחרי הנשים המפורכסות שהיו מסתובבות שם, אחרי הקימאקאם התורכי מושל יפו, שביקר שם יחד עם פקידים תורכיים אחרים, או אחרי הזוג המעורב – גברת בת למשפחה חשובה בתל-אביב ואפנדי ערבי אציל ויפה-תואר אשר נשבה בחינה ונשאה לו לאישה, ומהלכים רבים היו לאותו אפנדי בבתי החברה הגבוהה דוברת הרוסית של תל-אביב הקטנה.

במלון זה, אשר עם תום השלטון התורכי איבד מחינו וירד מגדולתו ופסק להיות שומר סוד מיסתורי, שם קץ לחייו אדון ק. ההדור והמקובל מאוד בבתי תל-אביב.

בית ברחוב צנוע

אדון ק. הקים את ביתו המפואר דווקא ברחוב נחלת-בנימין הצנוע, אשר רוב תושביו היו בעלי מלאכה או סוחרים זעירים, שלא כבני אחוזת-בית תל-אביב, שתושביה היו אמידים ונכבדים והסתכלו בזילזלול-מה על משתכני נחלת-בנימין.

בתיו הקטנים של רחוב נחלת-בנימין ניבנו על-יד הדרך, גדרות עץ היו להם ויושביהם נהגו לצפות מן המרפסות והחלונות אל המתרחש בבתי השכנים ולהחליף דברים זה עם זה מבית אל בית ומשני צידי הרחוב, ואנו הילדים מקפצים היינו מגדר לגדר וממרפסת למרפסת, משתובבים ומעלים עלינו לשעה קלה את חמת המבוגרים.

אולם אדון ק. כאחד האצולה נהג וביתו נראה יוצא דופן ברחוב: הבית עמד בתוך גינה גדולה ויפה וגדר סורגים יפה ומחוטבת הקיפה את ה"נחלה" ויצרה גבול בל יעבור בינינו – "פשוטי עם" – לבין הבית שנראה בעינינו כבית נסיכים. מרפסת עגולה וגדולה עיטרה את הבית ושיחי שושן מטפס זחלו עליה מסביב ואף הסתירו את הנופשים על כסאות הקש שבתוכה. רוח אגדה היתה נסוכה על אותו בית.

כאן בבית זה התקיימו נשפי-החשק של "חברה טראסק" הראשונים, חבורת העליזים המבוגרת, כאן נפגשו הצעירים מה"אצולה" הרוסית, שתו והתהוללו, רקדו וחיזרו אחרי נשים, ואימי עמדה על יד גדר ביתנו, הסתכלה על הבית שממנו עלה אור רב ונשמעו מצהלות חוגגים והנידה ראשה בהשתוממות על הקורה שם.

אדון ק. היה תמיר ושפם קטן עיטר את שפתיו. הוא הרשים מאוד את נשות תל-אביב והיו לו קשרים עם כמה וכמה מהצעירות הנאות שהיו מקובלות עלינו כ"קלות דעת". הוא נסע הרבה למרחקים לרגל מסחרו, אבל את טיב פעילותו לא ידענו והדבר היה סוד לבני נחלת-בנימין: ממה הוא חי ובמה הוא סוחר או עוסק?

אישה מקושטא

יום אחד הפתיע את כל אנשי הרחב עת חזר מאחת מנסיעותיו ועימו אישה קטנה, שקטה ועיניה גדולות וירוקות. הוא סגר את האישה בבית, מאחורי מסך השושנים – ואיש לא הצליח להחליף עימה מילה. אנשים התלחשו והשמועה עברה מפה לאוזן – ואולי ביוזמתה של שכנתנו גב' ס. החקרנית והקנאית – כי הוא מצא את אשתו באחד ההרמונות בסטמבול, היא קושטא, שילם עבורה כופר, לקחה עימו ונשאה לאישה.

כל השמועות גירו את סקרנותנו הילדותית, הרבינו להציץ מבעד לחריצי הגדר הגבוהה, כדי לראות את האישה המיסתורית. לעיתים ראינו אותה בחטף, מסתובבת בין שיחי השושנים, לבושה חלוק משי דק, שצבעו כחול כעין השמיים, ביישנית ומהלכת באיטיות. על ידיה היו כפפות לבנות והיא קטפה במספריים את השושנים. יש וניצבה במקומה מהרהרת, מבטה תוהה ועצוב ופיה ממלמל מילים בשפה זרה.

וברחוב סיפרו כי האדון ק. ממשיך להתהולל וכשהוא חוזר מאוחר בלילה לביתו, אינו שם לב לאשתו ומתייחס אליה כאל רהיט יפה המקשט את חדריו.

ילדה הייתי ולא הבנתי הרבה, אבל הרגשתי את הכאב, הבדידות והעלבון אשר קיננו בלב אותה תורכייה שקטה. פעם העזתי ונכנסתי לחצר וניגשתי אליה.

האישה נרתעה קמעה, אולם אזרה עוז, הילוכה היה מדוד ואיטי ועיניה נדלקו, אף דמעה התנוצצה בזוויתן, צמותיה היו עבותות והיא לבשה שמלה ארוכה. היא ליטפה את ראשי, חזרה לבית לרגע ושבה ובידה כד גדול ועליו ציור, בצבעים כחולים וירוקים, של אישה ליד באר. מתוך רמזיה הבנתי כי ציור הכד הוא מעשה ידיה. היא נתנה לי במתנה את הכד ושלחתני אל שער החצר, ופחד כמוס בעיניה.

בדידות וגעגועים

לימים חלתה האישה חולי אנוש, ושוב התלחשו הבריות וסיפרו מפה לאוזן, כי היא נמקה אט בצערה, בבדידותה ובגעגועיה והם שגרמו למחלתה. בשכונה סיפרו על השכנה ס. היהירה והיפה, אשר קינאה באישה, ועכשיו בימי חולייה, באה לבקרה. האישה החולה – כך אמרו – הזדקפה במלוא קומתה והצביעה על פתח היציאה.

האנשים סיפרו גם על הבעל הסורר, אשר התחרט על יחסו, שׂם ימים כלילות וסעד את אשתו על מיטת חולייה עד אשר החזירה נפשה לאלוהים. אדון ק. מכר אחר-כך את ביתו ונעלם מנופה של תל-אביב.

בשנת 1925 – שמעתי כי ק. חלה קשה, נשאר עזוב, עני וגלמוד ושם קץ לחייו בחתכו בתער את עורקי ידיו, בחדר מוזנח ושומם באותו בית-מלון רוגע ונשכח במושבה הגרמנית בדרך ליפו.

אחרי שנים קראתי את סיפורו של אשר ברש "איש וביתו נמחו" וידעתי, כי אותו איש הוא-הוא האדון ק. גיבור ילדותי.

ציונה רבאו

* * *

איש וביתו נמחו

[התוספת של עורך ומייסד "עתמול", שלמה שבא, על "איש וביתו נמחו" ועל ציונה רבאו, באותו גיליון, 5.5.1981].

"איש וביתו נמחו" הוא אחד מסיפורי ארץ-ישראל הנודעים של אשר ברש. הוא מספר על בוריס קלדם, איש תל-אביב הקטנה ומה עלה בגורלו. קלדם בא מרוסיה, דרך קושטא, איש טוב שידו פתוחה לכל אדם, אוהב חברה וחגיגות ונשים. קלדם לומד מהר ערבית ומתחבר עם צעירי יפו הנכבדים ועם צעירי תל-אביב. הוא יבואן של כל מיני סחורות ידועות ובלתי-ידועות, ויש שאמרו כי הוא שולח ידו גם במימכר סמים.

קלדם הוא בין הראשונים – לפי המסופר – שקנה אדמה באחוזת-בית והוא מקים שם את ביתו, בתוך גינה גדולה. הוא נשא אישה בביירות והביאה לתל-אביב. במשך הזמן הוא מתחיל להכותה. לא עובר זמן רב והיא חולה לפתע ומתה.

במלחמת העולם הראשונה עורך קלדם עסקים טובים עם הצבא התורכי והקצינים הגרמניים והאוסטריים שבארץ. הוא עוזר לידידיו ומרבה לנסוע לרגלי עסקיו לדמשק ולקושטא. ויום אחד הביא משם אישה חדשה, אליגרה, ספרדייה ממשפחה מיוחסת, אישה אריסטוקראטית ונאה. משגירשו התורכים את תושבי תל-אביב, כשהאנגלים הגיעו לגבולה הדרומי של הארץ, יצאו גם קלדם ואשתו לחיפה וגם שם חי ברווחה. אלגירה נכנסת להריון וקלדם מובילה לקושטא. הוא חוזר לחיפה ומקבל מברק כי מתה בלידתה.

אחרי המלחמה חזר לתל-אביב. התחיל בעסקים ויום אחד הביא ממצרים אישה שלישית – ליאה. זו החלה להתייחס אליו בזרות ובאיבה. קלדם מסתבך בעסקים, חולה, ואשתו מתפייסת ומטפלת בו בחיבה, כאם בילדה. מצבו הכספי הולך ורע, הוא לוקח הלוואה, ומשאיר לאשתו 200 לירות, נוסע לבית המלון במושבה הגרמנית ושם מתאבד.

קלדם נקבר בבית-הקברות של תל-אביב ליד הקיר בשורת המתאבדים. ליאה, דעתה נטרפת עליה והיא מוחזרת על-ידי אחיה למצרים. ואילו הבית היפה של קלדם – שהקבלנים לטשו אליו עיניהם כבר זמן רב – נהרס והולך ועליו יקום בית גדול. נמחה שמו של קלדם.

*

ציונה רבאו [אשתו של פרופ' ארווין רבאו], בת למשפחת שרתוק, באה בילדותה לתל-אביב (היא נולדה בכפר הערבי עין-סיניה שליד ירושלים, שם חיה משפחת יעקב שרתוק – אביו של משה שרת – שנתיים). היא זוכרת את תל-אביב מבראשית ואף חיברה ספר על תל-אביב הקטנה ["בתל-אביב על החולות"]. היא זוכרת את מי ששימש כדגם לגיבורו של ברש, גיבור תל-אביב הקטנה (אבל הוא לא גר ברחוב הרצל כמו בסיפור של ברש, אלא בנחלת-בנימין), גם שמו לא היה קלדם, אם-כי החל באות קו"ף. ציונה מספרת כאן על האיש שעל פיו יצר ברש את סיפורו.

[שלמה שבא]

* תודה לחוקרת תולדות תל-אביב המדריכה במכמני עברה, שולה (שולמית) וידריך, שאיתרה את סיפורה של ציונה רבאו ב"עתמול" וגם מחפשת את תיעוד ביתו של קרצ'מר בנחלת בנימין.

המשך יבוא

* * *

אפשר לקבל בינתיים אֶת צרופת הנוסח-המתקדם-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים, והם רבים מאוד, הוא לפי ההתקדמות בהקלדה]

* * *

"ושיר נתת בפי", אליהו הכהן

ומקהלת הגליל העליון

 משירי מרדכי זעירא

ב-20 באוקטובר 2017, יום שישי,

בשעה 12.30במוזיאון הארץ

לפרטים:

https://www.katedra.co.il/_%D7%95%D7%A9%D7%99%D7%A8_%D7%A0%D7%AA%D7%AA_%D7%91%D7%A4%D7%99__%D7%90%D7%9C%D7%99%D7%94%D7%95_%D7%94%D7%9B%D7%94%D7%9F_%D7%95%D7%9E%D7%A7%D7%94%D7%9C%D7%AA_%D7%94%D7%92%D7%9C%D7%99%D7%9C_%D7%94%D7%A2%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F_%D7%9E%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99_%D7%9E%D7%A8%D7%93%D7%9B%D7%99_%D7%96%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%90/?id=5467

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אודי יקירי, אני שומע עכשיו בטלוויזיה ויכוחים על חגיגות היובל להתנחלויות, בהזדמנות זאת הייתי רוצה להפנות שאלה למירי רגב:

למירי רגב שרת התרבות שלי,

שלום,

אין לי טענות על חגיגות היובל להתנחלויות, הנערכות ברוב פאר, יש לי רק שאלה, מדוע המדינה לא חגגה אף פעם יובל להקמת 36 היישובים שהוקמו על ידי הפלמ"ח עם קום המדינה.

ביום כיפור המתקרב תימלאנה 70 שנה לאותו לילה בו הקים הפלמ"ח 11 נקודות יישוב, אשר בזכותם קיבלה המדינה את הנגב.

למה אין אף מלת תזכורת אחת לאירוע הזה?

בברכת צום קל,

פוצ'ו

* לעורך שלום.  הנדון: ארצנו הקטנטונת. להלן תיקון לתיקונו של אורי הייטנר לגבי שיר ישן ואהוב זה. מחבר המילים הוא אכן שמואל פישר ומחבר המנגינה צבי גולד-זהבי, אלא שהמבצעת הראשונה של השיר – ואשר למענה נכתב – היתה חברת תיאטרון לי-לה-לו מינה ברן. למרבה הצער לא שרדה, ככל הנראה, ההקלטה המקורית של השיר מפיה, ועל כן מייחסים את ביצועו לזמרים אחרים, שהקליטו אותו אחריה.

מינה ברן הלכה לעולמה בשיבה טובה ב-10 בינואר 2010, בניו-יורק. זמן קצר לפני מותה, בתשובה לשאלת נכדתה אם זכור לה עדיין השיר "ארצנו הקטנטונת", פצחה הזמרת הישישה – בת ה-99 – בשיר, ושרה את כל מילותיו מההתחלה ועד הסוף.

בברכה,

עדינה אשל

* אהוד: פעם נסעתי עם יגאל מוסינזון ליום סופרים ביבניאל. בצהריים אספו את כל הסופרים האורחים למועצת הפועלים ושם באולם הגישו לנו תקרובת טעימה וקיבלו את פנינו פעילי הסתדרות ומורים המקומיים.

יגאל, שהיה מעשן כפייתי, לא הפסיק לעשן.

פנתה אליו אחת המורות ואמרה:

"בכל הכבוד מר מוסינזון, אינך רואה שעל הקיר יש שלט: 'אסור לעשן!'?"

ענה לה יגאל בקול הבאס הצרוד שלו: "ובעשרת הדברות כתוב 'לא תנאף!' – אז מה?"

[ציטוט מגיליון 1280]

אביבה קם [מגיבה]: "...תשובה אידיוטית של מר מוסינזון." 

* למר אהוד בן עזר, הערכתי העמוקה שלוחה למייסד ויו"ר ארגון "יד שרה" הרב אורי לופליאנסקי ולכל הצוות בכך שחנכו את "מרכז פרנקל לרפואה דחופה" בעיר ירושלים.

 כולי תקווה שהמרכז לרפואה דחופה הזה יספק טיפול רפואי במקרים דחופים לחברי כל קופות החולים בשעות שבהן המרפאות אינן פועלות.

בכבוד רב,

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* מהי הבעייה הבוערת ביותר של המועצה המנוולת ל"זכויות האדם" של האו"ם כיום:

"הנציב העליון לזכויות האדם של האו"ם, הנסיך הירדני זייד בן-ראיד אל-חוסיין, הודיע לחברות מישראל ומהעולם שהן עלולות להיכנס לרשימת חברות הפועלות בניגוד לחוק הבינלאומי. בכירים ישראלים: החברות לא מבחינות בין ישראל להתנחלויות ומפסיקות את פעילותן לגמרי." ["הארץ" באינטרנט, 27.9].

ראש הטופס

תחתית הטופס

* אהוד היקר, אני אוהב לקרוא את דבריו של נעמן כהן הידען. הפעם כתב על הסתירה שהוגים מאמינים התלבטו בה: דטרמיניזם אל מול הבחירה החופשית. נעמן כהן סוקר את הדעות העיקריות בנדון בצורה שווה לכל נפש. העניין הוא שהדת מושתתת על שקרים ועל אבסורדים, לכן צריך המון אמונה תמימה כדי לחשוב שהמאמינים הקדומים השתיתו את ההנחות שלהם על אדנים הגיוניים. 

באשר לשאלתו של נעמן כהן מדוע אין לנו בארץ מאסר עולם – ובכן, זה ברור: צריך שגם חלאות אדם ירגישו שיש איזו תקווה, אחרת הם עלולים לעולל עוד זוועות בתוך כותלי בית הכלא.

שלך,

משה גרנות

* לאחרונה מוצף אתר האינטרנט של עיתון "הארץ" בפרסומות לא רק רגילות אלא גם מתוחכמות, בצורת כתבות מידע, כך שקשה להבחין בינן לבין החומר המערכתי. לדעתנו יש בכך הזנייה של העיתון וראוי להזהיר על כך את הקוראים באתר, שבדרך כלל היה שימושי ויעיל, ועכשיו הפך למין חידון של מה מערכתי ומה מסחרי.

* אהוד: מזלי שאני לא מקבל פרסים חשובים, שאחרת הנשים הזקנות, שכפיתי עצמי עליהן לפני עשרות שנים וניסיתי לתפוס להן בפטמות או להכניס להן אצבע לפות או לחדור להן עם הזובי בתחת או להכריחן שתמצוצנה לי – היו מתקהלות ומתלוננות עליי אצל מעניקי הפרס וגם במשטרה, כמו שהתלוננו על שלמה גרוניך, ואני אנא הייתי בא? מה עוד שהיום שערורייה של הטרדה מינית כבר לא עוזרת למכור ספר חדש!

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב"יו-טיוב"

בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

מאי 2005

כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל* ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמונח על שולחן המרצים, "מר אהוד בן עזר":

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים...

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

* הערה: פרופסור דניאל בר-טל, פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב, הוא ממארגני הכנס וגם יו"ר ארגון סיס"ו: SAVE ISRAEL STOP THE OCCUPATION

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל