פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1282

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ב בתשרי תשע"ח, 2 באוקטובר 2017

עם צרופת יו הפנר ז"ל וחברוֹת.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי. // נעמן כהן: כיצד יש לכתוב מחזה/תסריט ולהצליח בעולם בגדול, הגאוניות של שמואל עזיז-מעוז. // דרור אידר: החלטה לא נאורה. פורסם בעיתון 'ישראל היום' (28.9.2017). [ציטוט]. // משה כהן: זהירות ניאו-נאצים! // מרדכי בן חורין: "נימר היה בן בית אצלנו". // יואל נץ: הימים ימי "יום הכיפורים". // מתי דוד: האם ניתן להתווכח ללא עלבונות ושנאות? // אהוד בן עזר: האימפריה היהודית בוכה. אוקטובר 1973. // משה גרנות: מבירא עמיקתא, על ספרה של צפורה לביא "אבא אחר".  // איתמר פרת: הַקַּרְיָן. לזיכרו של דניאל פאר. // אורי הייטנר: 1. דחליל ושמו "הדתה". 2. צרור הערות 1.10.17. // תקוה וינשטוק: תפילה וגם פתילה במדבר. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "ימים ולילות" לנתן ביסטריצקי 1926. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.12.1971. לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

תְּפִלָּת יְהוּדִי חִלּוֹנִי

"המרחק בּין יהוּדי חילוני ליהוּדי שומר-מצוות הוא מרחק עצוּם,

אך המרחק בּין כּל אחד מהם לאבינוּ שבּשמיים הוּא אותו מרחק בּדיוּק."

(הרב אברהם יצחק הכּהן קוּק)

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "הֵיכָן אוֹתוֹ מִקְדָּש-מְעַט שֶל חֶסֶד

שֶבּוֹ אַתָּה נוֹהֵג לְהִתְפַּלֵּל בְּחֹדֶש זֶה?"

אָמַרְתִּי לָךְ: "אֲנִי אוֹמֵר תְּפִלָּה בְּבֵית-הַכְּנֶסֶת

הַצַּר וְהַקָּטָן שֶבִּשְׂמֹאלוֹ שֶל הֶחָזֶה.

שָם אֵין לִי רַב וְאֵין גַּבַּאי וְיֶתֶר כְּלֵי-הַקֹּדֶש

שֶבְּלִבִּי כְּבוֹדָם תָּמִיד מוּנָח לוֹ בִּמְקוֹמָם,

אֲבָל תְּפִלַּת-יָחִיד שֶלִּי אֵינָה זְקוּקָה לְגֹדֶש

עֵדֵי-שְמִיעָה לְמָה שֶהִיא לוֹחֶשֶת לִי דּוּמָם.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "וְשָם, בַּלֵּב שֶלְּךָ זְעוּם-הַנֶּפַח,

לֹא צַר לְךָ מוּל כָּל בָּתֵּי-הַכְּנֶסֶת הַגְּדוֹלִים?"

הֶרְאֵיתִי לָךְ תַּשְקִיף-חָזֶה וְסַחְתִּי לָךְ: "לְהֶפֶךְ,

שָם, בְּחַדְרֵי-לִבִּי, כָּל מֶרְחֲבֵי חַיַּי כְּלוּלִים.

כִּי שָם פּוֹעֶמֶת מַשְאֵבַת דָּמִי אֶת הַסִּימְפוֹנְיָה

הָאֲדֻמָּה שֶבָּהּ אֶת כָּל גַּעֲגוּעַי אֶשְזֹר

וְכָל חַדְרֵי הַלֵּב הַזֶּה, בְּלִי קוֹל אַךְ בְּהַרְמוֹנְיָה,

אוֹמְרִים תְּפִלָּה אִישִית שֶלִּי וְלֹא שֶל הַמַּחְזוֹר."

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

שָאַלְתְּ אוֹתִי: "אָז אֵיךְ זֶה כָּךְ שֶתְּפִלַּתְךְ נִשְמַעַת

לַמְרוֹת שֶהִיא אִלֶּמֶת?" – אָז אָמַרְתִּי לָךְ, שָלֵו:

"כִּי הִיא יוֹצֵאת אֶצְלִי בְּלִי פַּרְטִיטוּרָה, אַךְ בְּלַהַט,

יָשָר מִתּוֹךְ תֵּבַת-הַתְּהוּדָה שֶלִּי, הַלֵּב."

"וֵאלֹהִים," שָאַלְתְּ כְּשֶהִסְתַּבֵּר לָךְ כִּי הִמְרֵיתִּי

אֶת כָּל הַמֻּסְכָּמוֹת, "מֵבִין אָדָם גַּם בְּלִי קוֹלוֹ?"

אָמַרְתִּי: "לֹא בָרַעַש אֲדוֹנַי וְלֹא בָּרֵיְטִינְג

כִּי אִם בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה, שֶלִּי וְגַם שֶלּוֹ.

אֲנִי מִתְפַּלֵּל בְּלִי צִבּוּר,

בְּלִי צְלִיל, בְּלִי מִלָּה, בְּלִי דִבּוּר,

אַךְ זֶה שֶלְּמַעְלָה, בְּלִי קוֹל,

מֵבִין וְשוֹמֵעַ הַכֹּל..."

יוסי גמזו

* * *

נעמן כהן

כיצד יש לכתוב מחזה / תסריט ולהצליח בעולם בגדול, הגאוניות של שמואל עזיז-מעוז

כשניתחתי את התסריט של הסרט "פוקסטרוט" ("חדשות בן עזר" 1276) הערכתי שבשל תוכנו האנטי-ישראלי ואף האנטישמי הוא יזכה בכל הפרסים האפשריים. ואכן כך היה ויהיה.

לכן ברצוני לנתח ולהראות את הגאוניות הרבה של יוצר הסרט שמואל עזיז-מעוז, גאוניות שיכולה לעזור לכל מחזאי או תסריטאי הרוצה להצליח בעולם.

לשם כך הנה בשנית סיפור המעשה:

הסרט "פוקסטרוט" מוגדר כטרגדיה בשלוש מערכות.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%95%D7%A7%D7%A1%D7%98%D7%A8%D7%95%D7%98_(%D7%A1%D7%A8%D7%98)

יסודות הטרגדיה:

לפי הסכימה של פרופסור דורותיאה-קרוק-גלעד, הטרגדיה מכילה ארבעה אלמנטים: 

1. המעשה המביש – מעשה נגד המוסר המניע את העלילה.

2.  הסבל שבא בעקבותיו.

3. ידיעה עמוקה יותר של גורל האדם הנובעת מן הסבל.

4. אישור מחדש. הסדר המוסרי שהופר שב על כנו.

מערכה ראשונה:

הסרט מתחיל בסצינה חזקה, כאשר באים נציגי צה"ל להודיע על נפילת חייל צה"ל.

למשמע בשורת האיוב האם מקבלת זריקה ומאבדת את ההכרה. האב, מיכאל פלדמן, ארכיטקט בורגני עשיר הגר בדירת פאר, מסתובב הלוך ושוב ומכה את הכלב המשפחתי. אז מגיע נציג הרבנות הנותן הסבר על הלוויה תוך הסבר על מושגים ביהדות (חשוב לקהל הגרמני).

לאחר מכן הוא הולך לבשר על האסון לאימו הנמצאת בבית אבות.

באולם הכניסה רוקדים הזקנים פוקסטרוט. האם (המלווה בצעירה שחורה) מוצגת כייקית טיפוסית. היא נוזפת בבנה בגרמנית מדוע הוא הולך לא מסודר, שיכניס מיד את המכנסיים לחולצה! לאחר שהוא מבשר לה על מות הנכד היא מחייכת לעומתו, ספק מבינה, ספק לא.

כל הסצינה מופרכת לחלוטין כי לפחות זה כשלושים שנה אין כבר בנמצא ייקיות יוצאות גרמניה שעלו לפני השואה. למופרכות הזו עוד מודבק בהמשך סיפור מופרך עוד יותר. אבל כאמור זוהי קואופרודוקציה גרמנית, במימון גרמני, והסיפור צריך להתאים לקהל הגרמני.

לאחר מכן סוויץ', תפנית בעלילה. קציני צה"ל מגיעים לבית ומודיעים שההודעה על נפילת בנם היתה טעות ובעצם נהרג חייל אחר באותו השם, יונתן פלדמן.

האב מכאל פלדמן מתרגז, לא מאמין, ודורש במפגיע הוכחה שהבן בחיים. "איפה בן שלי?"

הקצינים עונים לו שהוא עם היחידה שלו והם לא יודעים היכן.  (סצינה מופרכת לחלוטין הרי במצבים דומים נותנים מיד לחייל להתקשר בסמארטפון הביתה).

מר פלדמן צועק עליהם שמיד יביאו את בנו הביתה!

מערכה שנייה:

הסרט עובר לתיאור את חיי הבן החייל, תיאור הנראה יותר אלגורי מריאליסטי. מתואר מחסום צהלי המאויש ע"י קבוצת חיילים קטנה. המחסום ספק פרימיטיבי ספק מתוחכם.

בתמונה הראשונה רואים מידבר שממה בחורף, והנה המחסום עולה ועובר בו גמל בודד, ולאחר מכן החייל יונתן פלדמן רוקד פוקסטרוט. מסתבר ששם המוצב הוא "פוקסטרוט".

שם הריקוד "פוקסטרוט" חוזר שוב ושוב, והוא צריך כנראה לסמל משהו, לאור ההסבר שבריקוד הולכים אחורה שמאלה וקדימה וחוזרים לאותו המקום.

תפקיד החיילים במחסום לבדוק את העוברים. המחסום נראה פרימיטיבי ומצ'וקמק אבל יש שכלול העוברים בו נסרקים ואם הם מאושרים לעבור מופיע על המסך הכיתוב Clear.

החיילים היהודים (כמובן), כולם בני טובים מחונכים ומשכילים (מה שקורין בערבית "חנונים"), מופיעים בתפקיד של קלגסים יהודים הרודים בערבים. למשל, בתמונה אחת משאירים בגשם זלעפות אישה ערבייה המוצאת בפקודה ממכוניתה לבדיקה.

הבן, החייל יונתן פלדמן, מספר לחיילים סיפור שסיפר לו אביו לפני שהתגייס. אימו (זו שבתחילה הוצגה כאישה ייקית הדוברת גרמנית) היא הפלא ופלא דווקא פולנייה ניצולת שואה שהיתה באושוויץ והיא הצילה מאושוויץ ספר תורה ושמרה אותו בוויטרינה "הפולנית" בסלון ביתה. אבל הבן שלה (אביו) התחרמן כילד מחוברת סקס שמצא בחנות לספרים משומשים, וכדי להשיג את החוברת הוא מכר את ספר התורה – האוד המוצל מאושוויץ, תמורת אותה חוברת, וכל חבריו התחרמנו ממנה וגמרו עליה עד שדפיה נדבקו ביחד, ולכן הוא קנה לבנו חוברת דומה, בדיוק לפני גיוסו לצבא. הנה החטא הקדמון-הראשון של האב.

מכונית עם ערבים מגיעה למחסום לבדיקה. הצעירה הערבייה היושבת במכונית קצת מחייכת לחיילים הקלגסים היהודיים, והם מאשרים למכונית לעבור, אבל שמלת הצעירה נתקעה בדלת המכונית והיא פותחת אותה לשחרר את השמלה, ואז נופלת מהמכונית פחית שתייה. החיילים היהודים מדמים שזו פצצה ויורים על יושבי המכונית והורגים אותם.

למוצב מגיע גנרל יהודי קירח הדומה לגרינג ואומר להם שהם במלחמה ושבמלחמה יש טעויות ושישתקו. בא דחפור וקובר את המכונית ויושביה ההרוגים באדמה.

הנה אישור לדימוי האנטישמי העתיק. היהודים רוצחים ושקרנים. זו תרבות הרצח והשקר הידועה של היהודים המתגשמת בצבא היהודי. החיילים היהודים רוצחים ושקרנים.

המפקד בא ליונתן פלדמן ופוקד עליו לנסוע מהר הביתה להורים להראות הם שהוא בחיים. הוא עולה על המכונית הצבאית ונוסע הביתה.

(אין הסבר מדוע בכלל קרתה התקלה של ההודעה הבלתי נכונה על מותו).

מערכה שלישית:

הסצינה הבאה ארוכה ומשעממת ומלאה מלל ודיבורים.

רואים את אב המשפחה שכנראה נפרד מאשתו מגיע לביתם המפואר. ולפי השיחה מתברר שבנם החייל בכל זאת מת ולא ניצל. (מה קרה כאן?)

בשיחה הארוכה והמשעממת (כאן באו רטינות מהקהל משעמום: "מה זה?") האישה מטילה את האחריות למותו של הבן החייל על בעלה ואומרת שהוא נענש על מעשיו. הבעל מכה על חטא נוסף שעשה ומספר שפעם בצבא הוא הוביל שיירה ופתאום הוא החליט לזוז הצידה ופקד על השיירה להמשיך. אך הם עלו על מוקש וצרחו, והוא רצה שיפסיקו לצרוח וימותו. הנה חטא נוסף.

בסצינה האחרונה של הסרט מגיע הפתרון. המכונית עם החייל יונתן פלדמן נתקלת בדרך חזרה מהמחסום בגמל הבודד (שעבר במחסום בהתחלה) סוטה הצידה, המכונית מתדרדרת לתהום, והוא מת.

לכאורה סתם "דאוס אקס מכינה". אריסטו היה נותן "נכשל" לסיפור על הסיום הטרגי שאינו קשור לעלילה. כמובן שאין "קתרזיס", אבל זהו למעשה הרי מעין מחזה מוסר. החטא של היהודים מביא לעונש.

הגרמנים יכולים ליהנות ולהיות מסופקים שהם לא ביזבזו לשווא את כספם. הנה מה שקורה ליהודים הרשעים. אולי בכל זאת מה שעשינו לא כל כך נורא.

הסרט בגלל תוכנו יזכה ודאי בכל הפרסים בעולם.

עד הנה תוכן הסרט. והנה אני משכתב את הקטע הבעייתי:

המקור

"מכונית עם ערבים מגיעה למחסום לבדיקה. הצעירה הערבייה היושבת במכונית קצת מחייכת לחיילים הקלגסים היהודיים, והם מאשרים למכונית לעבור, אבל שמלת הצעירה נתקעה בדלת המכונית והיא פותחת אותה לשחרר את השמלה, ואז נופלת מהמכונית פחית שתייה. החיילים היהודים מדמים שזו פצצה ויורים על יושבי המכונית והורגים אותם.

"למוצב מגיע גנרל יהודי קירח הדומה לגרינג ואומר להם שהם במלחמה ושבמלחמה יש טעויות ושישתקו. בא דחפור וקובר את המכונית ויושביה ההרוגים באדמה."

השכתוב

מכונית עם ערבים מגיעה למחסום לבדיקה. הצעירה הערבייה היושבת במכונית קצת מחייכת לחיילים היהודיים, והם מאשרים למכונית לעבור, אבל שמלת הצעירה נתקעה בדלת המכונית והיא פותחת אותה לשחרר את השמלה, ואז נזרק מהמכונית רימון, והחיילים היהודים מתפוצצים. המכונית נמלטת עם יושביה.

למוצב מגיע גנרל יהודי יפה תואר וחסון ואומר ליונתן (שניצל מהרימון כי היה במוצב) שבמלחמה יש טעויות ושבטעות הודיעו להוריו כי הוא נהרג ושיסע מיד הביתה.

שימו לב האלטרנטיבה שהצגתי תואמת במדוייק את העלילה, ואינה מורידה או מוסיפה לה, אבל ברור שבלי הצגת היהודים כרוצחים ושקרנים הסרט נותר כל כך משעמם שאף אחד בעולם לא היה סופר אותו כלל.

הגאונות

הנה הגאונות הגדולה של התסריטאי שבזכותה יזכה הסרט לכל ההצלחה בעולם. קטע קטן שאינו מהותי כלל לעלילה אבל מציג את היהודים כפי שהקהל בעולם רוצה לראותם.

בראיון לעיתון "הארץ" שמואל עזיז-מעוז משווה את עצמו לסופוקלס ("הארץ", גלריה 29.9.17, עמ' 22), הוא אמנם רחוק מלהיות סופוקלס, (היה נכשל לפי אריסטו) אבל אין ספק שיש בו גאונות. קטע קטן נגד היהודים ואתה זוכה לתהילת עולם.

גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) תומכת בכיבוש:

התומכים בכיבוש ערבי של ישראל

תומכים בכיבוש ערבי של כורדיסטן

במשאל העם שנערך בכורדיסטן העיראקית הצביעו 92 אחוז מהכורדים על רצונם בעצמאות.

העובדה שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, כ-13 מיליון קמ"ר ובכל 23 הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות, אין בנמצא ערבים המסכימים לשחרור העם הכורדי מכיבוש ערבי, אינה מפתיעה.

זה מובן מאליו שערביי "הרשימה הערבית המשותפת" (בשנאת ישראל) הנלחמים למען כיבוש ערבי, לא יתמכו בשחרור כורדיסטן מהכיבוש הערבי, אבל איפה למשל גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) הזועקת תמיד נגד "הכיבוש"? האם שמעתם את קולה למען סוף הכיבוש הערבי של כורדיסטן?

ברור שלא. המהגרת מווילנה, הפיליסטינית הזעיר בורגנית, (האמת לא כל כך זעיר) תומכת בכיבוש. הרי כל אלו הזועקים בארץ נגד "הכיבוש", חברי הארגונים שקרויים אצלנו "ארגוני זכויות אדם" אינם תובעים חופש ועצמאות לעם הכורדי והם אינם תובעים את סוף הכיבוש הערבי, הם רק בעד כיבוש ערבי של ישראל וכורדיסטן. כי הרי אצלם אין מדובר כלל בזכויות אדם, אלא רק בזכות הכיבוש הערבי.

לכן קל וחומר נאחל לעם הכורדי, עלו והצליחו והשיגו עצמאות מהכיבוש הערבי, הטורקי והאיראני. הלאה הכיבוש הערבי! תחי כורדיסטן העצמאית!

על ישראל לא להתמהמה, ולתמוך מיידית ובריש גלי בכורדיסטן העצמאית.

הגזענות האנטי-אשכנזית של ח"כ דוד אמסלם

למי למי יש יותר כבוד?

בראיון לעיתון "הארץ" חושף ח"כ דוד אמסלם, מהליכוד את תורתו הגזענית:

https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.4457799

"התרבות האשכנזית," מסביר אמסלם, "שולטת כאן בכיפה. גם בעולם המשפט, הערכים הם אשכנזיים."

ומהם אותם "ערכים אשכנזיים" בעולם המשפט שנגדם יוצא אמסלם?

"אני," אומר אמסלם, "שונא קמצנים. להעניק דברים, חום, אהבה, תשורות קטנות, אלה דברים שמוטבעים אצלי. כשאני רואה שני חברים יושבים ומזמינים קולה וכל אחד משלם את הארבעה שקלים שלו, זה מדהים אותי. אני חושב שאם היו שופטים בעלי מסורת מזרחית, (ר"ל מערבית-מוגרבית-מרוקנית) הם לא היו מבינים על מה המהומה."

הבנתם? לפי המסורת המרוקנית והערכים המרוקנים, למלך מותר לתת מתנות.

(אכן המלך מוחמד השישי ידוע בכינויו "המלך הגזלן", (LE ROI PREDATEUR)

ומהו הכבוד הראוי למרוקנים? כאן הולך אמסלם ומסתבך כשהוא דורש שוויון. "לאשכנזים ולשמאלנים" הוא טוען, "מותר לעבור על החוק תמיד..." "הספרדים (ר"ל מרוקנים) במדינת ישראל, צריכים לקבל את הכבוד הראוי להם!"

הבנתם? לא בטוח שהוא הבין. הרי הוא בא להגן על עבירות על החוק שבהן מואשם מיליקובסקי-נתניהו האשכנזי הלא שמאלי.

אמסלם צודק. הוא צריך לקבל את הכבוד הראוי לו.

(אני מודע שעל זה אני בודאי אואשם בגזענות וד"ל).

נוי שטרית תפנית בעלילה

נוי שטרית שהתאסלמה על הר הבית ולאחר מכן שבה ליהדות, חזרה לאהובה המוסלמי.

http://rotter.net/forum/scoops1/427594.shtml

לא ברור האם היא שוב משומדת ששבה לאיסלם, או נשארה יהודייה, אבל היא זכתה מיד לתמיכה של לא אחר מהעולה מרומניה פלורין גולדשטיין הידוע יותר בשם אילן גלאון. ח"כ גולדשטיין-גלאון טען ש"האהבה מנצחת את הגזענות." שהרי לדידו האיסלם היא דת האהבה.

https://twitter.com/mkgilon/status/912329514436440064

ולכן כאקטיביבסט פרו-איסלמי קורא גולדשטיין-גלאון: "אם יש צומת שחייבים לחסום, זאת צומת נשף המסכות בגוש עציון, שם חוגגים אלה שאחראים לסיוט של כולנו."

https://twitter.com/mkgilon

יש אהבה ויש שנאה.

אברהם בוסקילה – מיהו השפל?

את המסיבה בגוש עציון לרגל יובל לשחרורה מכיבוש ערבי (עבר-ירדני) כינה מנכ"ל "שלום עכשיו", אברהם בוסקילה, "מסיבה שפלה". "הכיבוש," אמר בוסקילה, הוא "ניסיון שפל. 50 שנות חורבן הדמוקרטיה בישראל." ("הארץ" 27.9.17)

כואב הלב לחשוב על אותם הל"ה (המוגדרים "שפלים" ע"י בוסקילה) ואנשי הגוש במלחמת השחרור (שהקריבו את חייהם לכיבוש "השפל" של גוש עציון), מפני שהם באמת הושפלו כשנרצחו ע"י הפורעים הערבים שלשם השפלה השחיתו מינית את גופותיהם

אז נאמר לבוסקילה המתהדר בלבושו* הצדקני: "הפוסל במומו פוסל."

בואו נראה מי מממן את השפל הזה בוסקילה, ומי משלם את משכורתו השמנה של עשרות אלפי השקלים. (שכר שנתי של יותר מ- 260 אלף לשנה).

הנה המממנים של תנועת "שלום עכשיו" או בשמה הרשמי: "ש.ע.ל – שלום עכשיו לישראל מפעלים חינוכיים (ע"ר)"

http://www.justice.gov.il/Units/RasutHataagidim/units/RashamAmutot/services/Pages/amuttview.aspx

(להקיש את שם העמותה)

אז אם רוב המימון של בוסקילה הגיע מתרומות שמקורן בחו"ל, האיחוד האירופי ומדינות אירופאיות שונות, בהן נורווגיה, בריטניה, גרמניה, הולנד ובלגיה. (כמעט כל התרומות לתנועה הן מ"ישויות מדיניות זרות"), הרי יש לקרא למר בוסקילה סוכן זר וכמובן שפל. (כבר אמרנו).

* שם המשפחה בוסקילה הוא גרסה של המונח בושקילה, שפירושו בערבית "אורג של שקילה", בגד מגונדר בצבעים אדום-לבן שהיה נהוג אצל יהודי צפון אפריקה בימי הביניים. על פי סברה אחרת, שם המשפחה בוסקילה נגזר מהביטוי הערבי זגוקה, שפירושו "יחיד"/"מוזר". פירוש התחילית הערבית "בו-" ("אבו") הוא "אביו של".

BDS   ו"השמאל"

קצת מוזר לקרא על התגלית החדשה של יהודה דרורי על תמיכת אמריקאים מהשמאל ב- BDS  (יהודה דרורי, BDS ו"השמאל", גיליון 1281), בשעה שתופעה זו אינה כלל ועיקר חדשה, מה גם שאין צורך להרחיק לכת למצאה באמריקה, הרי כאן, ב"חדשות בן עזר", משתתף תומך מוצהר של ה-.BDS איני יכול לכתוב את שמו מכיוון שהוא איים על העורך בתביעה משפטית, (שאין לה כל שחר).

צודק יהודה דרורי בקביעתו: "חשוב ביותר להתארגן מיד ולקעקע בנחישות ארגון נבזי זה." אבל קודם יש לעשות זאת כאן בארץ, לפני אמריקה.

בנים גידלתי ורוממתי וחינכתי לגזענות ואנטישמיות

נהרות של דיו נשפכו על ביטויי הגזענות והאנטישמיות של תומכי טראמפ והמפלגה הגרמנית החדשה "אלטרנטיבה לגרמניה".

משום מה בעיתון "הארץ" הס מלהזכיר מפלגה שהביטויים האנטישמיים והגזעניים המצויים בה עולים בכמה דרגות על ביטויי הגזענות האנטישמית של תומכי טראמפ, או של המפלגה הגרמנית החדשה "אלטרנטיבה לגרמניה" – והיא מפלגת הלייבור הבריטית.

באירועים שנערכו לאחרונה בשולי ועידת המפלגה נשמעו הצהרות אנטישמיות בוטות: דוברים קראו לאפשר לפקפק בהתרחשות השואה, השוו ישראלים לנאצים, טענו שישראל ביצעה רצח עם בעזה – ודרשו לסלק ארגונים יהודיים ופרו-ישראליים מהמפלגה. והם זכו למחיאות כפיים.

חלק מהדוברים שאמרו שישראל ביצעה רצח עם, סירבו אף לנקוב בשמה של ישראל ובמקום זאת כינו אותה "המדינה הציונית". טוני גרינסטיין, היהודי האוטו-אנטישמי שונא ישראל שהיה חבר בלייבור והושעה משום שהשמיע הצהרות אנטישמיות, זכה שם גם הוא לתשואות.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5021374,00.html

מסתבר שהפעיל האנטישמי המרכזי בועידת הלייבור היה ישראלי יורד בשם מיקו פלד.

https://en.wikipedia.org/wiki/Miko_Peled

מיקו פלד טען בוועידה כי יש לאפשר לאנשים לפקפק בהתרחשות השואה: "זה נוגע לחופש הביטוי, החופש למתוח ביקורת על כל נושא ולדון בכל נושא, בין שמדובר בשאלת 'השואה – כן או לא?' בין שמדובר בפלסטין, בשחרור, כל קשת הנושאים. לא צריכים להיות גבולות לדיון."

הוא אף השווה את ישראל לנאצים: "אנחנו לא מזמינים את הנאצים ונותנים להם שעה להסביר מדוע הם צודקים; אנחנו לא מזמינים את גזעני האפרטהייד מדרום אפריקה להסביר מדוע האפרטהייד היה טוב לשחורים; וכך עלינו להימנע גם מהזמנת הציונים – זה דבר דומה מאוד."

הפעם בניגוד ליאיר, בנם של אנשי הלח"י משה וטובה סבוראי, שבגד בתורת הוריו הפך אוטו-אנטישמי ואנטי-ציוני קיצוני המחויב לחיסול ישראל, הבן, מיקו פלד, רק ממשיך את תורת אביו. ככתוב "שמע בני מוסר אביך":

האב, מתתיהו (מתי) איפלנד-פלד (1923-1995), יליד הארץ להורים שעלו מאוקראינה, התחיל את הקריירה כפלמ"חניק, המשיך אותה כאלוף בצה"ל וחבר המטכ"ל בששת הימים, שהאיץ במטכ"ל לצאת למלחמה, וסיים אותה כאנטי-ציוני, חבר "התנועה המתקדמת לשלום". כששנים שימש כמרגל סמוי של הק.ג.ב. בארץ, ומסר ידיעות לסובייטים.

הבן, מיקו פלד המתגורר בארצות הברית, חיבר ספר  בשם:

The General's Son – Journey of an Israeli in Palestine

בו הוא מתאר את התהפכות האידיאולוגיה ההדרגתית שלו ושל אביו, נגד הציונות, והפיכתם לאקטיביסטים פרו-איסלמיים, ומותח ביקורת חריפה על מדינת ישראל וצה"ל.

נכדתו של איפלנד-פלד, סמדר, (בתה של בתו נורית פלד) נרצחה בפיגוע התאבדות במדרחוב בן יהודה בירושלים ב-4 בספטמבר 1997 ונקברה בקיבוץ נחשון, ליד סבה, אבל הרצח הנתעב ע"י האיסלמו-נאצים רק העצים את הזדהותה של אימהּ נורית פלד, הידועה כאקטיביסטית פרו-איסלמית קיצונית, עם הרוצחים ומטרותיהם.

הנה בנים גידלתי ורוממתי וחינכתי לשנאת ישראל.

על אילוז ואילוזיה

גאווה יהודית – בין סארטר לאווה אילוז

במאמר מבולבל בשם "הגיע הזמן שישראל והיהודים יתגברו על הגאווה", ("הארץ" 29.9.17)

https://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4471798

מאמר המנוסח גרוע (יתכן בשל התרגום העברי הקלוקל) ממשיכה פרופסור אווה אילוז את מאבקה המתמשך בעם היהודי, בסולידריות שלו, ובגאווה העצמית של כל יהודי ויהודי.

במאמר דנה פרוסור אילוז בספרו של ז'אן־פול סארטר,

"Rèflexions sur la Question Juive"

"הרהורים על השאלה היהודית", שראה אור ב-1946, לאחר השואה, והופיע ב-1946 בגרסה אנגלית:  "Anti-Semite and Jew"

סארטר בספרו חקר את האנטישמיות, לא את היהדות. "אנטישמי," הוא אמר, "בוחר להיות כזה." לכן "האנטישמיות אינה משתייכת למחלקת הרעיונות המוגנים על הזכות לדעה חופשית," אבל סארטר כנוצרי שהושפע ממשפחתו. (אימו היתה דודנית של התיאולוג אלברט שוויצר,  1875-1965 שהיה כומר קלוויניסטי ורופא), לא יכול היה להשתחרר מהאנטישמיות הנוצרית הטבועה בו, ולכן כשהוא דן במהות היהדות הוא מעלה בספר את הטיעון המופרך שיש בו גם שמץ בורות ש"הנוצרים הם שיצרו את העם היהודי מכיוון שמנעו מתוך שיקולים אינטרסנטיים שונים בעד התבוללותו והשתלבותו בחברה הסובבת." (איפה יהודי העולם המוסלמי?) והוא מגדיר את היהודי כיציר רוחו של האנטישמי. כלומר ליהודי אין מהות, תרבות, ורצון קיום משלו. ללא האנטישמי היה היהודי נעלם. זוהי ללא ספק גישה אנטישמית.

בערוב ימיו שינה סארטר את השקפתו על היהדות. מזכירו האישי פייר ויקטור, חזר אל שמו העברי-יהודי – בני לוי, והוא שהביא אותו בעזרת הלימוד המשותף שלהם בכתבי הקלאסיקה ההגותית המערבית ובכתבי עמנואל לוינס, למסקנות בדבר נס הישרדותם של היהודים כאירוע מטאפיזי מובהק בתולדות ההיסטוריה, והם הגיעו למסקנה שישנו בכך מקום לתקווה לעתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שמביא את שניהם לצדקת רעיון הגאולה היהודית.

סארטר, סיפר לוי בערוב ימיו, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות."

את הקטע האחרון כמובן שפרופסור אילוז אינה מזכירה כי הוא הרי מנוגד לכל עמדותיה.

פרופסור אילוז מהגגת על מושג "האותנטיות" של היהודי ע"פ סארטר:

"סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי אומרת על עצמה שהיא יהודייה גאה כשהיא מסתובבת בחברון. הרב יונתן זקס קרא לגאווה יהודית: הוא קרא ליהודים לחבוש כיפה, לעמוד בפני המבוכה שבשונות בסביבה לא-יהודית ולהוקיר את יופייה של השבת. ומנה את הפילוסופים, את זוכי פרס הנובל היהודים."

"באופן סארטריאני אנחנו יכולים, אם כן, לשאול," טוענת אילוז, "האם חוטובלי והרב זקס מתגאים במשמעות היהודי ה'אותנטי'?"

פרופסור אילוז אינה רואה בהם יהודים "אותנטיים" לפי סארטר, ורואה בגאווה היהודית שלהם ושל אחרים מה שהיא מכנה " זהות בזויה".

"אם לתנועה הציונית היתה משמעות אחת בסיסית," טוענת אילוז, "היה עליה לזרוק את היהודים אל הקיום במובן הסארטריאני, כלומר להתרחק ממהות, להפוך את היהודים לסובייקטים מוסריים ולא לאובייקטים של רדיפה וגזענות..." "לשלב ביצירתיות בין יהודים ללא-יהודים, ליצור ברית בין אלוהים לנשים ולהיות מעורבים בדיאלוג מתמשך עם האומות, לא כאור שלהן אלא כשווים לבניהן, ולא כקורבן הנצחי שלהן אלא כשותפן. אחרת, זהות יהודית קבועה וגאווה לעד ימסמרו את העם היהודי לארון המתים של המהויות, בעזרת המסמרים הארוכים של לאומנות, אורתודוקסיות דתית ואתניות."

ולכן המסקנה שלה: "הגיע הזמן שישראל והיהודים יתגברו על הגאווה," (כלומר שיתביישו).

במאמרה זה ובאחרים משתקף עולמה הרוחני של פרופסור אילוז.

בעולם הרוחני הפיליסטיני והמעוות של פרופסור אילוז יש רק שני סוגי גזענים:

הסוג הראשון הם אנטישמים אירופים, נאצים גרמנים או צרפתים הפועלים נגד יהודים.

והסוג השני הם יהודים אשכנזים המגולמים בשמה של מדינת ישראל שפועלים בגזענות נגד ערבים ויהודים שהיא מכנה "מזרחיים" (ר"ל מערביים-מוגרבים-מרוקנים).

בעולם הרוחני הפיליסטיני המעוות של פרופסור אילוז אין כלל בנמצא גזענות מוסלמית או גזענות אנטי-אשכנזית של יהודים מזרחיים )ר"ל מערביים-מוגרבים-מרוקנים), לדידה אלו הם מושגים שאינם כלל קיימים. פרופסור אילוז חסרה לחלוטין מודעות עצמית כאשר היא אישית משקפת תמיד בדבריה את סוג הגזענות האחרון בה היא לוקה.

כל "הגותה" הביקורתית של פרופסור אילוז היא בעצם פאראפראזה על אימרתו האנטישמית של דה גול ב- 27 בנובמבר 1967:

"Les juifs un peuple d'élites et dominateur"

"היהודים הם עם של עילית הבוטח בעצמו ושתלטן."

https://www.youtube.com/watch?v=Iqu0iUGXs-o

(דקה 1.55)

הנה דמות היהודי הגאוותן בקריקטורה של טים שפורסמה בתגובה לדברי דה גול:

http://2.bp.blogspot.com/-k52Q9WKjXSw/UZ9-cNqP1yI/AAAAAAAAQoo/3BTYnYbhJP8/s1600/tim.gif

הגאווה אסורה ליהודים. היהודים צריכים לחזור למצבם לפי אוגוסטינוס הקדוש, מושפלים המוכיחים בהשפלתם את אמיתת הנצרות, או בני חסות מושפלים של האיסלם.

האילוזיה של אילוז

האילוזיה של אילוז שאם יהודים יתביישו במעשיהם ורצון קיומם ויזדהו עם אויביהם תיעלם האנטישמיות ושנאת ישראל – היא מוטעית לחלוטין.

פרופסור אילוז זו רק אילוזיה. שנאת ישראל אינה קשורה כלל במעשי היהודים.

לכן יסלח לי העורך אם אביא לסיום ציטוט מדויק ממה שכתבתי בגיליון 936:

אווה אילוז לכי למרוקו ולחמי שם נגד הכיבוש הערבי!

על אווה אילוז, ילידת מרוקו הגזענית האנטי-אשכנזית שהפכה לאנטישמית, כתבתי כאן כבר כמה פעמים ובאריכות עד שהעורך איים שלא יפרסם את דבריי עליה עוד, לכן אקצר.

במאמר ב"הארץ" (המתורגם מצרפתית) "האם ייתכן דבר כזה אינטלקטואל יהודי?" – יוצאת אילוז נגד "אהבת ישראל" ו"הסולידריות עם העם היהודי."

היא כותבת: "לנוכח העוולות הקשים, כלפי הפלסטינים והערבים תושבי ישראל, חובה מוסרית היא להיפרד מן הסולידריות הזאת."

מכיוון שכך נאמר לה: אווה אילוז, מכיוון שאין לך "אהבת ישראל" ו"סולידריות עם העם היהודי" – מן הראוי הוא שתחזרי למולדתך מרוקו, כי עצם קיומך כאן פוגע בערבים. חזרי למרוקו ושם תלחמי נגד העוול של הכיבוש הערבי! הפגיני שם נגד הכיבוש של סהרה המערבית, ונגד הכיבוש של הבֶּרְבֶּרִים הכבושים, תושבי הארץ המקוריים! נראה אותך שם לוחמת נגד תוצאות הכיבוש הערבי ובעד פינוי כל ההתנחלויות הערביות.

[אהוד: גברת אילוז היא שרלטנית וגם פילוסופית-חצר של "הארץ" ושני הדברים הולכים מצויין יחדיו].

מוחמד בכרי לך בעקבות המופת של מחמוד דרוויש

השחקן הערבי-מוסלמי-סוני-אזרח-ישראל בכפייה, מוחמד בכּרי, מבקר בלבנון במסגרת מה שנקרא שם שבוע "הימים הפלסטיניים", בו הוצגו חלק מיצירותיו.

בראיון לעיתון הלבנוני "אל-אח'באר", המזוהה עם חיזבאללה, אמר מוחמד בכרי כי "נורמליזציה עם האוייב הציוני היא בגידה והדיון סביבה הוא עניין מביש ולא מקובל."

כזכור ב-2002 נעצרו שבעה מבני משפחתו המתגוררים בכפרו, על סיוע למחבל שביצע פיגוע התאבדות בצומת הר מירון בו נהרגו 9 אנשים. שניים מבני המשפחה, הורשעו ברצח, בהם אחיינו. אירוע זה בא על רקע התבטאויות שלו בתמיכה במאבק מזוין של הפלסטינים.

לכן נמליץ לבכרי, קח דוגמא ומופת מאיש המופת המשורר מחמוד דרוויש.

המשורר הקניבל, מכחיש העם הפלסטיני, דרוויש, שלל את קיומה של ישראל אבל היה ישר עם עצמו ועזב את ישראל ללבנון.

בכרי, אל תהיה צבוע, היה ישר. לך בדרכיו

נעמן כהן

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

דרור אידר

החלטה לא נאורה

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (28.9.2017)

האם פסילתה של מרים נאור אתמול את השתתפות שופטי העליון בטקס לציון יובל להתיישבות בשומרון ויהודה הייתה החלטה אחת יותר מדי?

ממשלה נבחרת החליטה שטקס מסוים הוא ממלכתי. בכך היא ביטאה את דעת הרוב. מגיעה נשיאת ביהמ"ש העליון מרים נאור וקובעת שההטקס "שנוי במחלוקת" ולכן על ביהמ"ש  להימנע מהשתתפות בו.

מדוע? משום שקבוצת מיעוט סבורה שישראל היא פולשת בביתה שלה. האם גוש עציון לא נמצא בקונסנזוס כמעט גורף? ומה עם ירושלים – גם עליה ניטשת מחלוקת, אפילו על חלקה המערבי. ספק אם קיים חוק כלשהו שאינו "שנוי במחלוקת". אם זה הקריטריון להימנעות בית המשפט, יתכבד בג"ץ ולא יתערב בחוקים שהכנסת מחוקקת בשל הישנותם במחלוקת.

ההחלטה של נאור היתה טעות חמורה משום שהיא פגעה בראש ובראשונה במעמדו ובסמכותו של ביהמ"ש העליון. היא הוכיחה בריש גלי את הטענה בת עשרות השנים של שדידת בית המשפט בידי קבוצה קטנה שהעמידה עצמה מעל הרשות המחוקקת בטענה שחבריה הם "המבוגר האחראי" אל מול האספסוף שנבחר לכנסת, ולכן הם – שלא נבחרו בידי הציבור – הראויים להנהיג את המדינה. בעיניי ראיתי פוליטיקאי מהשמאל אומר שהוא מעדיף את שלטון בג"ץ כי "תראה מי נמצא בכנסת." דבריו היו פראפרזה על אמירה אישית של שופט בעליון לאחד ממבקריו של בית המשפט, שביקורתו על האימפריאליזם השיפוטי נכונה באופן עקרוני, אבל "תראה את מי בחרו."

נאור, בהחלטתה המקוממת, ביטאה את היהירות הזאת, כשמעליה מרחף צילו של האב הגדול שחולל את המהפכה השיפוטית, אהרן ברק. לדידו, לא כוונת המחוקק חשובה – משום שחוק ללא תכלית הוא "הבל" כדבריו – אלא פרשנות השופט מעניקה לחוק את תכליתו. כך הגענו בעשורים האחרונים למצב שבו קבוצה קטנה של נישאים מעם מחליטה שהיא מבינה יותר מאיתנו אלו ערכים חשובים יותר וחשובים פחות, ומייתרת את הרשות המחוקקת.

מי קבע שהשקפתו של שופט מסוים או דעתו על הקיום האנושי חשובה או נכונה יותר מדעתנו?

השופט האמריקני ריצ'רד פוזנר, מגדולי המשפטנים בתקופתנו, תקף את אהרן ברק בעימות שנערך ביניהם, בדיוק על העמדה הזאת. הוא טען שברק טועה בקביעתו שהשופטים הם מגיני ערכים מסוימים – משום שלשופטים אין מומחיות כלשהי לקבוע נורמות באשר לערכים הללו. "למשפטנים יש ידע מוגבל מאוד." לדבריו, עצמאות מוחלטת של שופטים שאינם כפופים לשום דבר – אפילו לא לחוק, אלא רק ל"שיקול דעתם" ופרשנותם – תוליד "עריצות משפטית."

כן, אבל ביהמ"ש הוא "המוצב האחרון בהגנה של הדמוקרטיה" – סליחה? כמו בתחומים אחרים – אמנות, תקשורת, ממשל – גם במשפט, השמאל לא יכול להתאפק מלחנך את הציבור. לא מדובר ב"הגנה" על הדמוקרטיה, בה"א הידיעה, אלא על פרשנות מסוימת שלה, לא סובלנית במיוחד. למעשה מדובר באוליגרכיה משפטית שמגשימה במאה ה-21 את שאפלטון היתווה בספר המדינה שלו לפני כ-2500 שנה. רק שבמקום שלטון הפילוסופים קיבלנו שלטון של שופטים. כך או כך, לא מדובר בדיוק בדמוקרטיה. רחוק מזה. בחסות המהפכה השיפוטית, נפגעים שלטון החוק (לא החוק קובע אלא פרשנותו היצירתית של  השופט) והדמוקרטיה (הבחירות אינן קובעות אלא קבוצת המורמים מעם בביהמ"ש העליון).

האירוניה היא, שאלה התוקפים את מבקרי העליון בגידוף "פשיסטים", תומכים בפועל בשלטון כזה, רק שבמקום דיקטטור הם ממליכים עליהם שופטים. אנחנו עם שמשחר לידתו ניתץ פסילים. לא רק מלכים, אפילו האל בכבודו ובעצמו נקרא למשפט ולתוכחה בידי נביאינו. משום כך, חלק מהשיח השמאלי ביחס לעליונות בית המשפט על שאר הרשויות הוא עבודת אלילים שראוי לכפור בה.

אבל החלטתה של נאור ביטאה לא רק יהירות אלא גם פחדנות מלצאת נגד השיטה. נאור אינה מתרשמת מהמחאה הציבורית, גם לא מהביקורת מימין. החלטתה מבטאת את הטון הדומיננטי בחוג המשפטנים שהוא הד להשקפת עולמה של קבוצה קטנה בתוכנו, שגם אם הפסידה מזמן את אחיזתה השלטונית, מצאה לה דרכים אחרות להמשיך ולהשליט את רעיונותיה. הם בונים על כך שהרוב – שזכויותיו נשדדו ממנו – לא ישבור את הכלים.

הם צודקים. אך לא לעולם חוסן. בסופו של תהליך, בית המשפט העליון יתאזן, יוגבל וישיב למחוקק את סמכויותיו שנגזלו. בנפשנו היא.

דרור אידר

* * *

כך מדברים במועצת המנוולים השקרנים ל"זכויות האדם" באו"ם.

חובה לראות!

https://youtu.be/c2NaiX-hvVQ

* * *

משה כהן

זהירות ניאו-נאצים!

לפי הדיווחים עלה כוחה של מפלגת הימין בבחירות האחרונות בגרמניה. 

"האנשים הנאורים" מקפידים להכפיש את מפלגת הימין ולכנות אותה "קיצונית" ואפילו "ניאו-נאצית".

וכל כך למה, משום ששמה לה למטרה למנוע כניסה של מוסלמים, תוך הכרזה שאין לה שום התנגדות ליהודים ולמדינת ישראל.  

אז כיצד אפשר לכנות אותה "נאצית", שהרי היא ההיפך מכך, המפלגה הנאצית של היטלר כרתה ברית חזקה עם הערבים ורצחה את היהודים. היה קשר הדוק בין הנאציזם והאסלאם. היטלר שיתף פעולה עם עוכר ישראל המופתי הירושלמי אירח אותו אצלו ואף העניק לו דרגה צבאית בכירה. 

גם כיום עוסקים מהגרים ערבים באירופה ברצח יהודים וברדיפתם, ובדה-לגיטימציה של מדינת ישראל.

אפשר לומר שהמפלגה הימנית, בעלת הקו האנטי-מוסלמי, היא אנטי-נאצית. 

יש אנטישמים המעוניינים לעוות ולסלף את ההגדרות הפוליטיות. 

אין היהודים צריכים לתת יד לכך. 

כיהודי  חושש אני מהערבים ומתומכיהם האנטישמים ממפלגות השמאל הרבה יותר מאשר ממפלגות ימין. 

גולדה

בעיני "האנשים הנאורים" גולדה מאיר מוקצית מחמת מיאוס, ראש ממשלה כושלת, צרת אופקים, שונאת ערבים ומחמיצה הזדמנויות לשלום. 

היא לא הסכימה למסור למצרים את חצי האי סיני, לאחר שתקפו המצרים את מדינת ישראל 4 פעמים והובסו. 

הבה נראה, 29 ספטמבר שעה 12 ערוץ 2, דן מרגלית מראיין את צבי זמיר, אלוף בצה"ל וראש המוסד בתקופת מלחמת יום הכיפורים 1973.

שאלה: לדעתך, איזו ראש ממשלה גולדה היתה?

תשובה: נפלאה! אדם הגון, מסורה לעם ישראל, אחראית וכיו"ב. 

איש לא "נאור" צבי זמיר, מביע דעה חיובית על גולדה שטענה שאין עם פלסטיני.  

אז מה אם צבי זמיר היה מפקד מהולל בפלמ"ח במלחמת העצמאות ראש מוסד מהולל  והאיש שהודיע לגולדה שמצרים עומדת להתקיף את ישראל ערב מלחמת יום הכיפורים. 

ענתה לו גולדה: איך אוכל לקבל את דעתך בניגוד לדעתם של שר הביטחון דיין, הרמטכ"ל אלעזר וראש אמ"ן זעירא?

התברר בדיעבד שהצדק היה עם צבי זמיר. 

מוזרות דרכי ההיסטוריה...

רק לא בבית ספרנו

בין המדינות המשתלחות בישראל בשם זכויות המיעוט הערבי נמנות ספרד וטורקיה. 

והנה כשמגיעה לפתחן דרישה למתן זכויות למיעוט הקטלוני ולמיעוט הכורדי – מתבצרות המדינות "הנאורות" הללו בסירובן המוחלט. 

עוד הוכחה לצביעות "הנאורים" למי שהיה זקוק לכך. 

משה כהן

ירושלים

 * * *

הסיפור שלא סופר:

מיטב האמנים, הסופרים, המשוררים, השחקנים, הציירים, הבמאים ואנשי-הרוח הבריטיים

היו פרו-נאציים בתקופת מלחמת העולם השנייה

ובעזרת הקרן לבריטניה חדשה

הם תבעו: שלום עכשיו

ופירסמו במימון הקרן מודעות-ענק בעיתונים

נגד הדיקטטורה של וינסטון צ'רצ'יל

המשקיע את ארצם במלחמות מיותרות

ושופך את דם בניה

במקום להגיע להסכם שלום עם היטלר!

סופרים ואינטלקטואלים בודדים שהתנגדו

הוּדרוּ מהשיח הציבורי

וחלקם נכלאו במוסדות לחולי-רוח

אהוד בן עזר

* * *

מרדכי בן חורין

"נימר היה בן בית אצלנו."

1. "נימר היה בן בית אצלנו. שנים היה כחבר של הילדים," כך מספרת דרורה ברדיצ'ב, תושבת הר אדר, על "המחבל נימר מחמוד אחמד ג'מאל שרצח הבוקר 3 מאבטחים."

2. "מנגלה היה בן בית אצלנו, שנים היה מנגן לילדים על פסנתר הבקשטיין." כך מספרת אנה שטראוס תושבת בוואריה, על הרופא הנאצי ד"ר מנגלה, שבאושוויץ בחר מי לעבודה ומי להשמדה.

3. "יאן היה בן בית אצלנו. שנים הוא היה מלמד את הילדים לרכב על סוסים," כך מספרת פרומה גרין, תושבת ברדיצ'ב, על יאן פילסוצקי, "ששחט אח"כ את ילדנו ואותנו מסר לגרמנים לשריפה."

4. "חסאן היה בן גילי, חי אצלנו בביתנו ברחוב פינסקר 21 בפ"ת כאח וכחבר, מאז לידתנו ב-1906 ועד 1921," כך סיפרה לי אימי, לאה ראאב/בן-עזר, בת פתח-תקווה, על חסאן אגבריה ש"במאורעות 1921, עת ישבתי בצילו של עץ התות, בא חסאן מאחורי עם סכין והחל לשחוט אותי, אבל ניצלתי כי אבי משה שמואל, בדיוק חזר אז עם הרובה שלו מההגנה בפני התקפת ערביי השבט אבו קישק וניטרל אותו."

5. "נימר היה בן בית אצלנו?" – כך חושב רוגל אלפר ב"הארץ": לא! זה לא הבית שלכם! זה שלו! אתם כבשתם, גרשתם והתנחלתם בארצו! אתם כובשים, ארורים תהיו. אני שונא אתכם!

6. "עלינו לעזור ולאפשר להקים לצידנו, מדינה פלסטינית שתתקיים בשלום, בשלווה ובאחווה עימנו," כך מספרים לנו גם תושבי 'עוטף עזה' אשר לא נהנים מהחיים לאחר ההתנתקות מהרצועה ופינוי היהודים מחולות 'גוש קטיף', והלא צפינו בחזוננו, המובנה ב-DNA שלנו, שעזה תהיה כסינגפור במזרח הים התיכון!

7. יהודים! מה למדנו? מה נלמד? ומה לומדים? לחשוב ביושר...  להבין את האחר, להתבטא בנימוס ובכבוד לדעות האחרים, שמא הם צודקים ולא אנו.

תחתמו, אתם, יקיריכם וכל עם ישראל, לאושר בחיים ארוכים ובבריאות גופנית ונפשית. 

אכן, יום כיפורים, הוא חג עצוב מאז אוקטובר 1973. לזכור את כל הפגועים במלחמה שעמדה לכלותנו.

מרדכי בן חורין

* * *

יואל נץ

הימים ימי "יום הכיפורים"

אַרְבָּעָה עָשׂוֹרִים כְּבָר חָלְפוּ, כְּסִפּוּר

הַשְּׁבָטִים שֶׁיָּצְאוּ לְחֵרוּת מִמִּצְרַיִם;

וְאֶזְכֹּר בְּבֵרוּר – מְכוֹנִית מְהִירָה עִם

חֻלְיַת דּוֹבֵר צַהַ"ל בִּימֵי "יוֹם כִּפּוּר".    

הֵדֵי יֶרִי קְלוּשִׁים מְפֵרִים אֶת הַשֶּׁקֶט,

נוֹף שְׂרִידִים מְפֻיָּח בַּמִּדְבָּר מִתְפָּרֵשׂ,

כְּתֹבֶת גִּיר עַל חֲזִית מַשָּׁאִית מְרֻסֶּקֶת:

"נַהֲרִיָּה – קָהִיר" וְתוֹסֶפֶת: "אֶקְסְפְּרֶס".

הַמְּצִיאוּת הֲזוּיָה כְּמוֹ גְּזוּרָה מִתּוֹךְ סֶרֶט.

תַּאֲגָ"ד. הַפְּצוּעִים הֲלוּמֵי בְּעָתָה.

הַמְּכוֹנִית שֶׁנָּסְעָה אַחֲרֵינוּ עוֹצֶרֶת;

תְּמוּנָתוֹ שֶׁל לוּבַּבִיצֶ'ר עַל חֲזִיתָהּ.

אָץ פָּצוּעַ, תּוֹפֵס כְּמוֹצֵא שָׁלָל רַב

בְּלוּלָב. אִישׁ חַבָּ"ד בְּיָדוֹ מְסַיֵּעַ.

בִּזְרוֹעוֹ הַבְּרִיאָה שָׁב וּמְנַעְנֵעַ

וְחוֹזֵר וְזוֹעֵק אֶת בִּרְכַּת הַלּוּלָב...

עוֹד צִלַּמְתִּי כָּהֵנָּה לְהוֹד וּלְשֶׂגֶב,

וְאָמַרְנוּ לָנוּעַ בְּטֶרֶם יֶחְשַׁךְ,

אַךְ שָׁמַעְנוּ לְקוֹל הַפְצָרַת אִישׁ הַסֶּגֶל –

בַּל נוֹסִיף לְהַדְרִים בְּרִכְבֵּנוּ "הָרַךְ".

שׁוּב גָמַאנוּ עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר כִּבְרַת דֶּרֶךְ;

יְשִׁימוֹן לְלֹא מֶצֶר לִפְנַי וְלִפְנִים... 

כְּשֶׁהִגַּעְנוּ לְ"טָסָה" יָרַד כְּבָר הָעֶרֶב,

רָחֲשׁוּ צַלָּמִים שָׁם וְעִתּוֹנָאִים.

הַאֻמְנָם כֹּה חָמוּר מַצָּבֵנוּ עוֹדֶנּוּ? – 

לְהוּטִים לְשַׁגֵּר יְדִיעָה לָעִתּוֹן

אֱלֵי קְרוֹן מְגוּרִים שַׂמְנוּ אֶת פְּעָמֵינוּ,

לְבַקֵּשׁ רֵאָיוֹן אֵצֶל אָרִיק שָׁרוֹן.

הַחַיָּל הַזָּקִיף שֶׁמֻּפְקָד עַל הַפֶּתַח

אֶת דַּרְכֵּנוּ חָסַם: "עוֹד יָשֵׁן הָאַלּוּף,"

וְחָזַרְנוּ. יָשַׁבְנוּ לִטְעֹם מִן הַדִּיאֶטָה –

מְנוֹת הַקְּרָב – מַצִיּוֹת עִם סַרְדִּינִים וְלוּף.

אַחַר כָּךְ אַף צֵרַפְתִּי קוֹלִי לְדִיּוּן עֵר:

כִּי לְעֵת מִלְחָמָה מִן הַדִּין לְהַפְחִית

מִבִּקֹּרֶת נוֹקֶבֶת שֶׁל אֵשׁ וְגָפְרִית

שֶׁשָּׁפַךְ עַל שׁוֹמְעָיו הַכַּתָּב אֵהוּד אוֹלְמֶרְט.

נִקְטְעָה בְּאִבָּהּ הַשִּׂיחָה הַנִּרְגֶּשֶׁת,

כִּי לְפֶתַע פִּתְאֹם נִשְׁמְעָה אַזְעָקָה,

וּפָרַצְנוּ הַחוּצָה תּוֹפְסִים בִּכְלֵי נֶשֶׁק,

עֲרוּכִים לִפְקֻדָּה תּוֹךְ פָּחוֹת מִדַּקָּה.

בְּשֶׁל רַחַשׁ חָשׁוּד שֶׁנִּשְׁמַע אֵי מִשָּׁם

מִתְפָּרְשִׂים, מוּכָנִים לְמִפְגָּשׁ עִם קוֹמַנְדּוֹ.

אֵין חוֹגֵר, אֵין קָצִין – כְּמוֹ בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ –

הֲגַנָּה הֶקֵּפִית מִסָּבִיב לַמִּתְחָם.

רְבִיצָה. קַת רוֹבֶה. מִתְאַמֵּץ לַחֲדֹר

בְּעֵינַיִם קְרוּעוֹת לִרְוָחָה אֶת הָאֹפֶל.

לִשְׂמָאלִי, עִם כְּנָפַיִם עַל רֶקַע אָדֹם,

יוֹאֵל פַּלְגִי, צַנְחָן שֶׁחָזַר מִן הַתֹּפֶת...

עוֹד נוּרֵי תְּאוּרָה בּוֹקְעִים חֹשֶׁךְ מִמַּעַל,

וְעוֹד לֹא הִתְפַּזַּרְנוּ – אֶל קְרוֹן מְגוּרָיו

הָאַלּוּף מְכַנֵּס אֶת אַנְשֵׁי "דּוֹבֵר צַהַ"ל",

לְעַדְכֵּן וּלְהַסְבִּיר אֶת תְּמוּנַת הַמַּצָּב.

עַל חִלּוּץ לְכוּדֵי קַו בַּר לֵב וְהַמֵּזַח,

עַל כְּשָׁלִים שֶׁל מַטֶּה מְבֻלְבָּל וּמֻפְתָּע,

וּבִקֹּרֶת כְּמוֹ בֵּין הַשִּׁיטִין מְרֻמֶּזֶת –

הַחְלָטוֹת מֶמְשָׁלָה וּמְדִינִיּוּתָהּ.

לְעֵת בֹּקֶר אָחֲזָה בִּי מִין רוּחַ תְּזָזִית. עִם

הָרוֹבֶה הַמְּיֻשָּׂן וְצִיּוּד הַצִּלּוּם –

הִתְרַצָּה הַמְּפַקֵּד, וְעַל "זֶלְדָה" עָלִיתִי,

לְצַלֵּם מִקָּרוֹב הַמַּצָּב הֶעָגוּם...

כְּלֵי מַשְׁחִית מִצְרִיִים עֲדֵי קַו הָרָקִיעַ

וּבַתָּוֶךְ שְׁלָדִים מַשְׁחִירִים לְאֵינְסְפוֹר.

"הַמָּחָ"ט, תֵּן רְשׁוּת בְּצִלּוּם לְהַנְצִיחַ

אֶת הַטַּנְק הַמִּצְרִי שֶׁהֶעֱמִיק לַחֲדֹר!"

חִישׁ הִכְרִיז כּוֹנְנוּת הַמָּחָ"ט, מְחֻיָּךְ.

מִהֲרוּ הַטַּנְקִיסְטִים לִתְפֹּס מָקוֹם פְּנִימָה...

בֵּין לֹעוֹת מֵאָחוֹר וְלֹעוֹת מִקָּדִימָה

אַצְתִּי-רַצְתִּי שָׁפוּף אֶל הַטַּנְק הַמְּפֻיָּח...

תּוֹךְ זְחִילָה מְעִיקָה – אֵין רוֹאִים אֶת סוֹפָהּ –

מִשְׁתַּנִּים מֻשָּׂגִים עַל פְּרוֹפּוֹרְצְיוֹת וְעֵרֶךְ.

עַל פְּנֵי צִיר "עַכָּבִישׁ" הַפָּקוּק לַעֲיֵפָה,

בַּמְּכוֹנִית "הָרַכָּה" מְפַלְּסִים לָנוּ דֶּרֶךְ

בֵּין כְּלֵי רֶכֶב כְּבֵדִים – אַסְפָּקָה וְתַחְמֹשֶׁת.

פַּרְצוּפִים זְעוּפִים, גִּדּוּפִים וּקְלָלוֹת.

הַמְּכוֹנִית הָרַכָּה מִתְפַּתֶּלֶת בְּקֹשִׁי,

הַמָּנוֹעַ נוֹהֵם וּמְשַׁוֵּעַ עַד כְּלוֹת.

וּכְכָל שֶׁקְּרֵבִים עוֹד וְעוֹד אֶל הַיַּעַד,

קְלַסְתְּרֵי פַּרְצוּפִים מִשְׁתַּנִּים לְאִטָּם:

נִבָּטוֹת כָּאן פָּנִים מְחַיְּכוֹת, וְאִתָּן –

נְחִישׁוּת, וּבְדִיחָה מִדֵּי פַּעַם נִשְׁמַעַת.

סָח אֶחָד מִן הַצֶּוֶת: "נִתָּן לְהַרְגִּישׁ:

כְּמוֹ צִיּוֹנָה נָשְׂאוּ רִאשׁוֹנִים נֵס וְדֶגֶל,

כָּכָה עַמְיִשְׂרָאֵל מִתְפָּרְשִׂים כְּעֵין דֶּגֶם,

כְּשֶׁבָּרֹאשׁ הַטּוֹבִים עַל פְּנֵי צִיר 'עַכָּבִישׁ';

וּכְמוֹתָם מוּל עַמּוּד הֶעָנָן הִתְמַשֵּׁךְ

טוּר שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נוֹדְדִים בַּמִּדְבָּר –

הַטּוֹבִים בְּעִקְּבוֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה,

וּבַזָּנָב עֵרֶב רַב שֶׁדָּרְשׁוּ סִיר בָּשָׂר."

כְּבָר שָׁבוּעַ חָלַף מְתַסְכֵּל וּמַבְעִית.

מָה יֵלֵד לָנוּ יוֹם הַמָּחָר אֵין לָדַעַת.

בְּחוּגֵי דּוֹבֵר צַהַ"ל שְׁמוּעָה עַקְשָׁנִית,

כִּי הַלַּיְלָה צְפוּיָה הַפְּרִיצָה הַמַּכְרַעַת.

מִתְיַצֵּב, מְבַקֵּשׁ הַצְּלִיחָה לְהַנְצִיחַ;

הַקָּצִין בְּנִימוּס אֶת רוּחִי מְצַנֵּן:

"הִצְטָרֵף אֶל הַלָּלוּ!" – עַל "זֶלְדָה" מַצְבִּיעַ,

"וְתִרְאֶה, שֶׁגַּם שָׁמָּה יִהְיֶה מְעַנְיֵן."

...בַּחֲטִיבָה הָאַרְבַּע-עֶשְׂרֵה הַמְּהֻלֶּלֶת

חַיָּלִים צְעִירִים לִי הִסְבִּירוּ פָּנִים.

"חֲמוּדִים הֵם," אָמַרְתִּי בֵּינִי לְבֵינִי,

וְטִפַּסְתִּי לַ"זֶלְדָה" מִבַּעַד לַדֶּלֶת.

לְמַרְאֶה "דּוֹבֵר צַהַ"ל" עָלָה מִין חִיּוּךְ קַל;

סָמָ"ר יִגְאָל בֵּרֵךְ בִּסְטָקָטוֹ כּוֹבֵשׁ

(עוֹד בַּצֶּוֶת רוֹפֵא מִתְמַחֶה – פְּנֵי יְנוּקָא,

לוֹחֲמִים נוֹסָפִים, מְפַקֵּד וְחוֹבֵשׁ):

"נְתַפְקֵד בִּמְהִירוּת כְּשֶׁיַּתְחִיל בָּלָגָן, כִּי     

זוֹ הַ'זֶלְדָה' שֶׁלָּנוּ הִיא חֹד הַחֲנִית,

לֶאֱסֹף וְלִשְׁלֹף נִפְגָּעִים מִן הַטַּנְקִים

וּלְהוֹשִׁיט לַטַּנְקִיסְטִים עֶזְרָה מִיָּדִית."

בְּעִקְּבוֹת הַתִּדְרוּךְ כְּבָר בָּרוּר וְיָדוּעַ –

הַמַּסְלוּל מְסֻמָּן, גַּם הַיַּעַד בָּרוּר:

הַמְּשִׂימָה שֶׁל הַכֹּחַ – צָפוֹנָה לָנוּעַ, 

וְלִפְתֹּחַ צִירֵי "עַכָּבִישׁ" וְ"טִרְטוּר".

כָּךְ הַטּוּר הִתְקַדֵּם בִּמְהִירוּת וְהִצְפִּין עִם

הַגִּיעוֹ לָאֲגַם. בְּסִיבוּב עֲקַלָּתוֹן

הִתְקַדֵּם עַל פְּנֵי כְּבִישׁ שֶׁמְּקֻדָּד: "לֶקְסִיקוֹן"

וְחָדַר בְּאַחַת  לַ"חַוָּה" (כָּךְ!) "הַסִּינִית".  

הַ"חַוָּה" הַתְּמִימָה חִישׁ חָשְׂפָה צִפָּרְנֶיהָ.

קוֹל עֲנוֹת שֶׁל גְּבוּרָה הִתְפָּרֵץ וְנָהַם;

לֹא הָיָה לָנוּ צֵל שֶׁל מֻשָּׂג, מָה שׁוֹפֵעַ

וְגָדוּשׁ כְּלֵי מַשְׁחִית לְמַכְבִּיר הַמִּתְחָם.

מִשְׁוָאַת הַכֹּחוֹת רַק הָלְכָה וְהִדְאִיגָה –

הִתְמַגֵּן הַנֶּהָג, כֵּס הִנְמִיךְ הַמְּפַקֵּד,

וְצִלַּמְתִּי כָּתֵף אֶל כָּתֵף לְצַד יִגְאָל

מְדוּרוֹת שֶׁהִבְעִיר בְּמַקְלֵעַ כָּבֵד.

בְּעוֹד יִגְאָל צָמוּד וְיוֹרֶה לִימִינִי,

בְּאִתּוּר מַטָּרוֹת רְאוּיוֹת מְמֻקָּד הוּא,

כְּמוֹ מַקְלֵעַ נִשְׁמַע בָּרָמָה קוֹל סְטָקָטוֹ:

"הַמִּצְרִים פַּחְדָנִים, הֵם בּוֹרְחִים כְּמוֹ שְׁפַנִּים!" –

אָז רָאִיתִי חַיָּל מִקָּרוֹב לְהַפְתִּיעַ

מְכַוֵּן אֵת נִשְׁקוֹ וּפוֹלֵט יְרִיָּה;

אֶל הַלֶּחִי שֶׁל יִגְאָל חוֹדֵר הַקָּלִיעַ;

הַבָּחוּר מִתְמוֹטֵט עָלַי בָּהּ-בַּשְּׁנִיָּה.

"דּוֹקְטוֹר, דּוֹקְטוֹר!" צָעַקְתִּי: "בּוֹא – יִגְאָל פָּצוּעַ!"

בְּחֵיקִי הָיָה יִגְאָל "סְטָקָטוֹ" חָבוּק...                                              

חֲבֵרָיו גָּרְרוּ אֶת גּוּפַת הֶהָרוּג,

וּבְדֹפֶן מִגּוּן הַנַּגְמָ"שׁ הִנִּיחוּהָ.

הַחוֹבֵשׁ קָם, אָחַז בְּמַקְלֵעַ טָעוּן,

הַמְּפַקֵּד בּוֹ גָּעַר וְצִוָּה בְּמַפְגִּיעַ:

"הִצָּמְדוּ רְכוּנִים אֶל דָּפְנוֹת הַמִּגּוּן!..

וּמַסְפִּיק לְצַלֵּם!" – לְעֶבְרִי הוּא הִטִּיחַ.

...הַנֶּהָג מִתְפַּעֵל, סָח כְּפַעַם בְּפַעַם

"יוּ, עוֹד טַנְק שֶׁל הַמִּצְרִים נִדְפָק וּבוֹעֵר!"

אַךְ פִּתְאֹם הִזְדַּעֵק הַמְּפַקֵּד בְּרֹב זַעַם:

"זֶה שֶׁלָּנוּ יָהּ-טֶמְבֶּל! סַע לְשָׁם וּמַהֵר!"

בִּנְהָמָה מְזַנֶּקֶת הַ"זֶלְדָה" לְפֶתַע,

מִתְקָרֶבֶת לָאֵשׁ עַד כַּמָּה שֶׁנִּתָּן,

סָבָה כְּמוֹ עַל צִירָהּ וְגַבָּהּ אֶל הַטַּנְק,

וְהַצֶּוֶת קוֹפֵץ בִּזְרִיזוּת מִן הַפֶּתַח.

הַפְּצוּעִים מוּבָאִים אֶל הַ"זֶלְדָה" לַמְרוֹת

פָּגָזִים מִתְנַפְּצִים; וּבְחֹשֶׁךְ מִצְרַיִם

הַחוֹבֵשׁ סַרְבָּלִים גּוֹזֵר בְּמִסְפָּרַיִם,

הָרוֹפֵא מַצְמִיד חֹמֶר מַרְפֵּא לַכְּוִיּוֹת.

בְּדַרְגָּה חֲמוּרָה הַכְּוִיָּה בָּעַכּוּז.

בְּשַׂר הָעֶלֶם חָרוּךְ וְהָרֵיחַ מֵעִיק.

שׁוֹאֵל: "אֵיךְ הַבֵּיצִים דּוֹקְטוֹר?" "מֵאָה אָחוּז!"

מַרְגִּיעוֹ הָרוֹפֵא וּמְנַת מוֹרְפְיוּם מַזְרִיק.

וְלַמְרוֹת הַמַּחְנָק, הַצְּפִיפוּת וְהַחֹם,

מַמְשִׁיכִים לְזַנֵּק מֵהָכָא לְהָתָם, כִּי

עוֹד פְּצוּעִים מַמְתִּינִים לְחִלּוּץ מִן הַטַּנְקִים,

וְהַ"זֶלְדָה" מְלֵאָה כְּבָר עַד אֶפֶס מָקוֹם.

אֶת כֻּלָּם עַד אֶחָד חַיָּבִים לְמַקֵּם,

אָז הֵרַמְנוּ אֶת יִגְאָל "סְטָקָטוֹ" בְּאֵלֶם,

גּוּפָתוֹ נִקְשְׁרָה הֵיטֵב לַמַּעֲקֶה,

רַק הַיָּד עַל הַדֹּפֶן הָיְתָה מִטַּלְּטֶלֶת.

לֵיל אֵימִים הֶחְוִיר, וְהִפְצִיעַ הַשַּׁחַר,

בִּמְדוּרוֹת לְמַכְבִּיר הַ"חַוָּה" בָּעֲרָה.

"...רוּת קִבַּלְתִּי!.." אָמַר הַמְּפַקֵּד וְהוֹרָה

לַנֶּהָג חִישׁ לָנוּעַ דָּרוֹמָה-מִזְרָחָה...

כְּמוֹ תְּמוּנַת Déjà-vu שׁוּב הָאֹהֶל הוֹפִיעַ

כְּמוֹ מֵאוֹב. הַאֻמְנָם זֶה אוֹתוֹ תַּאֲגָ"ד

שֶׁאֵלָיו שְׁאֵרִיתוֹ שֶׁל הַכֹּחַ הִגִּיעָה? –

שָׁם הָיוּ גַּם הָיוּ חֲסִידִים שֶׁל חַבָּ"ד...

מְשִׂימַת גִיחָתֵנוּ כָּעֵת מִתְבָּרֶרֶת:

לְסַכֵּל מִצָּפוֹן הַפְרָעָה וְרוֹעֵץ

לְסִירוֹת הַצּוֹלְחִים אֶת מֵימֵי הַסּוּאֶץ

וּמַתְוִים לַגָּדָה הַמִּצְרִית אֶת הַדֶּרֶךְ...

הֶהָיָה רֹאשׁ הַחֵץ דֵּי חָזָק וּמָהִיר?

לִטְרַנְזִיסְטוֹר צְמוּדִים, כּוֹסְסִים צִפָּרְנַיִם.

בְּקוֹלָהּ הַלֵּאֶה בִּשְּׂרָה גּוֹלְדָה מֵאִיר:

"כֹּחַ צַהַ"ל פּוֹעֵל וְתוֹקֵף בְּמִצְרַיִם..."

לוֹחֲמִים אָז הֵחֵלּוּ כַּפַּיִם לִמְחֹא לָהּ –

בְּעִקְּבוֹת רֹאשׁ הַחֵץ יַעַבְרוּ הַגְּיָסוֹת! –

שֶׁכֵּן אֶבֶן כְּבֵדָה מִלִּבֵּנוּ נָגוֹלָה:

הַצְּלִיחָה מַצְלִיחָה – לֹא שְׁמוּרָה עוֹד בְּסוֹד!

כֵּן, קְרִיסַת "הַקּוֹנְסֶפְּצְיָה", כִּשְׁלֵי מוֹדִיעִין עִם

זְחִיחוּת, יָהֳרָה – הָיוּ לֶקַח חָמוּר...

בְּחָסוּת קְרָב גְּבוּרָה בַּחַוָּה (זוֹ "הַסִּינִית")

עַל הַגֶּשֶׁר הַצָּף הַכֹּחוֹת הִתְקַדְּמוּ.

לִבְלִי הֶרֶף עָצְמָה צַהַ"לִית מִתְנַיַּעַת,

אֲוִירָה שֶׁל אַנְחַת רְוָחָה שָׂרְרָה...

גַּם לָרֶכֶב הָרַךְ הַתְּנוּעָה כְּבָר הֻתְּרָה,

וְחֻלְיַת "דּוֹבֵר צַהַ"ל" אֶל אַפְרִיקָה בָּאָה.

הֻפְתַּעְנוּ – אַחֲרֵי הַמִּדְבָּר הַצָּחִיחַ – 

פָּנוֹרָמָה שֶׁל גּ'וּנְגֶּל עַד לְמֵרָחוֹק;

כָּל הַדֶּרֶךְ זְרוּעָה פִּסְלֵי הֶרֶס וּפִיחַ –

סֶרֶט סוּרֶאַלִיסְטִי מַזְוִיעַ-מָתוֹק.

קִרְעֵי כֶּבֶל עוֹטְרִים אֲמִירֵי אִילָנוֹת,

וּדְמָמָה מְשֻׁנָּה מְאַיֶּמֶת-רוֹגַעַת,

רַק צְרָחוֹת שֶׁל עוֹרְבִים מַטְרִיפוֹת אֶת הַדַּעַת,

וְגוּפוֹת פֹּה וְשָׁם בִּתְנוּחוֹת מְשֻׁנּוֹת.

הוֹפּ, עָצַרְנוּ. מ"מ צַנְחָנִים מְבַצֵּעַ         

תִּדְרוּךְ קְרָב בְּפַאִיד לְצַד שְׂדֵה תְּעוּפָה,

שֶׁלְּחוֹף הַיַּמָּה הַמָּרָה מִשְׂתָּרֵעַ,

וְנוֹתְרוּ שָׂם מִבְנִים חֲשׁוּדִים עַל חוֹפָהּ.

חִישׁ אֶל טוּר צַנְחָנִים מְמַהֵר וּמַגִּיעַ –

רַק רוֹצֶה לְצַלֵּם מִקָּרוֹב אֶת הַטּוּר;

אַךְ לוֹחֵשׁ לִי הַשֵּׁד הַמֵּסִית וּמַדִּיחַ:

"הִצְטָרֵף וְצַלֵּם אֶת מִבְצַע הַטִּהוּר!"

וַאֲנִי מְצַלֵּם צְרוֹרוֹת אֵשׁ לְכָל פֶּתַח.

לֹא נִרְאֵית, לֹא נִשְׁמַעַת תְּזוּזָה אוֹ תְּנוּעָה.

הִתְבָּרֵר לְאַחַר שֶׁטֹּהַר כָּל הַשֶּׁטַח –

לֹא נוֹתְרָה שָׁם עוֹד נֶפֶשׁ חַיָּה לִרְפוּאָה.

גֶּדֶר תַּיִל גְּבוֹהָה. שׁוֹקְקִים שָׁם חַיִּים

שֶׁל שְׁבוּיִים מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַתַּיִל,

שֶׁגִּדֵּר עַד עַתָּה מַחֲנֵה צְבָא מִצְרַיִם,

וְהָפַךְ בְּאַחַת מַחֲנֶה שֶׁל שְׁבוּיִים.

הַבָּכִיר הַשָּׁבוּי: "כָּאן מֶחְדָּל סָנִיטָרִי

וּמַצָּב תַּבְרוּאָה שֶׁאֵינֶנּוּ נִסְבָּל!"

לְסִבְלוֹת חַיָּלָיו הוּא הָיָה מְנֻכָּר, אִם

רַק בַּשֶּׁבִי הִרְגִּישׁ עַל בְּשָׂרוֹ בַּמֶּחְדָּל...

הַמְּכוֹנִית הָרַכָּה הִתְקַדְּמָה וְהוֹסִיפָה,

הֵד הַיֶּרִי בָּאֹפֶק הָלַךְ וְגָבַר,

וּלְפֶתַע אֲתָר מְיֻשָּׁב – כְּפָר גֶ'נִיפָה –

הַכָּרוֹז מְכַנֵּס הַגְּבָרִים שֶׁבַּכְּפָר.

מַחֲזוֹת שֶׁכָּאֵלֶה חוֹבָה לְהַנְצִיחַ!

אֲנִי רָץ בִּמְהִירוּת לְצַלֵּם מִקָּרוֹב:

כֹּחַ צַהַ"ל, גְּבָרִים לְבוּשֵׁי גַלַבִּיוֹת –

יְדֵיהֶם מוּרָמוֹת וּקְנֵי גֹּמֶא לָרֹב.

הַמֻּכְתָּר שֶׁל גֶ'נִיפָה נִרְגַּע, מִתְעוֹדֵד:

לַיּאָהוּד אֵין קַרְנַיִם, זְנָבָם לֹא צִמֵּחַ...

בְּשֵׁם כָּל בְּנֵי הַכְּפָר כְּנִיעָתוֹ הוּא שׁוֹטֵחַ:

"כָּל הַגַּ'יְשׁ שֶׁנּוֹתְרוּ מִתְחַבְּאִים בַּשָּׂדֶה."

הַטִּהוּר בַּשָּׂדֶה מִתְאַרְגֵּן לְאַלְתָּר.

"...תְּפַדַל, בּוֹא תִּצְטָרֵף!" – הַמּ"מ נַעֲנָה לִי...

מִתְפָּרְשִׂים, מִתְרַוְּחִים בַּיְּצִיאָה מִן הַכְּפָר,

וּשְׁפוּפִים נִכְנָסִים לִסְבַךְ נוֹף פַּסְטוֹרָלִי.

מִתְקַדְּמִים בִּנְחִישׁוּת, אַךְ לְאַט וּבָטוּחַ;

הַמִּצְרִים מְרִימִים יְדֵיהֶם בִּכְנִיעָה,

וּפִתְאֹם צְרוֹר קָצָר מִתְּעָלַת הַשְׁקָיָה;

הַחוֹבֵשׁ מְמַהֵר לְטַפֵּל בְּפָצוּעַ...

אַךְ מַצֶּבֶת הַכֹּחַ הָלְכָה וְהֶחְרִיפָה;

הַמּ"מ בְּלֵית בְּרֵרָה מְבַקֵּשׁ לְהַטִּיל

עַל שִׁכְמִי אֶת תַּפְקִיד הַלִּוּוּי, וְאוֹבִיל

אֶת נוֹשְׂאֵי הָאֲלֻנְקָה וּשְׁבוּיִים אֶל גֶ'נִיפָה.

מְצַיֵּת לַפְּקֻדָּה, מִתְקָרֵב, אַךְ בִּמְקוֹם אֶת

הַנִּצְרָה – קֹדֶם כָּל מַצְלֵמָה מְתַפְעֵל...

צִלּוּם טוּר הַשְּׁבוּיִים, הַדְּקָלִים וְהַגֹּמֶא

הִתְפַּרְסֵם אָז בְּרֹב עִתּוֹנֵי הַתֵּבֵל.

אֶל אֵזוֹר הַקְּרָבוֹת לֹא הֻתַּר עוֹד לָנוּעַ,

אָז חָלַפְנוּ בְּטֶרֶם הַלַּיְלָה הֵחֵל 

לְשַׁגֵּר קַלָּטוֹת וּסְרָטִים לְפִתּוּחַ –

עַל הַגֶּשֶׁר הַצָּף שֶׁמֻּפְגָּז יוֹם וָלֵיל...

טֶרֶם שַׁחַר בְּרֶכֶב קְרָבִי מִשְׁתַּבֵּץ.

יוֹם מַתִּישׁ נְטוּל מַעַשׂ. הַלַּיְלָה מַגִּיעַ.

חֲשֵׁכָה. הַחְשָׁכָה. אוֹר פָּנָס דַּק מַבְלִיחַ

בַּשּׁוּחוֹת שֶׁלְּיַד הַמְּבוֹאוֹת לְסוּאֶץ.

לוֹחֲמִים הִתְקַבְּצוּ מִסְּבִיבִי בְּלִי שָׁאוֹן

הֵם סְטוּדֶנְטִים מֵחוּ"ל; מִהֲרוּ לָטוּס אַרְצָה

(אַף עַל פִּי שֶׁלְּאִישׁ מֵהֵם כְּלָל לֹא נִמְסַר צַו

עֵת פָּרַץ "יוֹם כִּפּוּר") בַּמָּטוֹס הָרִאשׁוֹן.

מְבַקְּשִׁים, מַפְצִירִים, מְיַחֲלִים שֶׁאַסְכִּים –

זֶה יִהְיֶה מַעֲשֶׂה אַךְ נָכוֹן וְנָבוֹן אִם

חִישׁ אַסְדִיר לָהֶם קֶשֶׁר לְחוּ"ל, טֶלֶפוֹנִי,

לְהַרְגִּיעַ הוֹרִים, חֲבֵרִים וְאַחִים.

אָז אָסַפְתִּי שֵׁמוֹת וּכְתוֹבוֹת מִכֻּלָּם:

"כְּבָר מָחָר זֶה יֻסְדַּר, הַאֲמִינוּ לִי, אָנָּא!

כִּי בְּטָסָה פּוֹעֵל 'קוֹל צִיּוֹן לַגּוֹלָה',

וּדְרִישׁוֹת הַשָּׁלוֹם שֶׁלָּכֶם תִּשֳׁמַעְנָה;

וְשָׁכַבְתִּי לִישֹׁן עִם הַדּוֹר הַצָּעִיר,

עַל שְׂמִיכָה שֶׁמָּצָאתִי פְּרוּשָׂה וּמֻצַּעַת...

הַטּוֹבִים בְּיוֹתֵר – בַּחֲזִית מְצוּיִים,

אָכֵן! – פַּעַם נוֹסֶפֶת נוֹכַחְתִּי לָדַעַת.

וּכְבָר אָרִיק שָׁרוֹן בִּמְבוֹאוֹת אִסְמַעיְלִיָה,

אֻגְדַּת קַלְמָן מָגֵן בֵּין סוּאֶץ לְקָהִיר,

וְתִמְרוֹן מֶלְקָחַיִם תַּקִּיף וּמָהִיר –

אֶת הָאַרְמְיָה הַשְּׁלִישִׁית לְכַתֵּר וּלְהַכְנִיעַ.

אֲדִישָׁה לַקְּרָבוֹת שׁוּב זוֹרַחַת הַשֶּׁמֶשׁ...

מִתְקָרֵב, מְצַלֵּם מְבוֹאוֹת עִיר סוּאֶץ.

לוֹחֲמִים מִתְאַבְּלִים רְבוּצִים מִלֵּיל אֶמֶשׁ –

נִסְיוֹן הַתְקָפָה אֱוִילִי הִתְנַפֵּץ.

מִתְקַשִּׁים לְחַיֵּךְ, אֶת לֵיל אֶמֶשׁ לִשְׁכֹּחַ,

וּגְוִיּוֹת הָאוֹיֵב עוֹד פְּזוּרוֹת בַּמֶּרְחָב;

מִתְנוֹצֵץ עַל זְרוֹעוֹ שֶׁל הַמֵּת שְׁעוֹן זָהָב,

וְאֵין אִישׁ שֶׁחוֹמֵד וְחוֹשֵׁק בַּמַּלְקוֹחַ.

הֵם רוֹבְצִים דּוֹמְמִים; לֹא אָבַד לָהֶם צֶלֶם

אֱנוֹשׁ עוֹד – לְרַחֵם, לַחֲשֹׁב וְלִכְאֹב...

בָּא הַקֵּץ כָּךְ עַל עוֹד מִלְחָמָה מְקֻלֶּלֶת,

וּבְ"הֶרְקוּלֶס" טַסְתִּי הַיְשֵׁר אֶל שְׂדֵה דֹּב...

חִבּוּקִים, נְשִׁיקוֹת; שָׁעָה כֹּה מְאֻשֶּׁרֶת...

אַךְ הָיִיתִי כְּזָר בְּעֵינֵי זוּגָתִי.

...כָּל הַלַּיְלָה בְּ"זֶלְדָה" כָּלוּא וְרוֹאֶה אֶת

הַטַּנְקִיסְטִים שְׂרוּפִים בָּהּ וּמְבֹעָתִים...

מִמֻּצְּבֵי קַו בַּר-לֵב זוֹחֲלִים נִצּוֹלִים...

עַל הַגֶּשֶׁר מַבּוּל פְּגָזִים לֹא פָּסַק עוֹד...

מְדוּרוֹת מְצַלֵּם לְצַד יִגְאָל "סְטָקָטוֹ"...

הַקָּלִיעַ פּוֹגֵשׁ אֶת הַלֶּחִי שֶׁלִּי...

דְּקָלִים וּסְבַךְ גֹּמֶא יָרֹק וּמִנֶּגֶד

טוּר שְׁבוּיִים... הֲרוּגִים... חֲשֵׁכָה בַּשּׁוּחָה...

הִתְעוֹרַרְתִּי. אִשְׁתִּי מְסַפֶּרֶת דוֹאֶגֶת:

"אַתָּה זָז, מִתְהַפֵּך וְזוֹעֵק בִּשְׁנָתְךָ!"

נְזִיפָה מִשְׁתַּמַּעַת לִי בֵּין הַשִּׁיטִין...

וְעוֹדֶנִּי כַּדָּג הַלָּכוּד בִּסְבַךְ רֶשֶׁת...

כִּי שִׁגְרַת הַיּוֹמְיוֹם לְהַגִּיעַ בּוֹשֶׁשֶׁת:

צַו דָּחוּף לְשֵׁרוּת מִלּוּאִים לִי מַמְתִּין.

מִתְיַצֵּב בַּיְּחִידָה מְעֻצְבָּן וּמְתֻסְכָּל,

מְרַסֵּן כְּמֵיטָב יְכָלְתִּי אֶת הָאֵגוֹ.

מִסְמָכִים בְּרוּסִית שֶׁהוּבְאוּ כְּשָׁלָל

מְתַרְגֵּם כְּ"רוּסִיסְט" לְצִדָּם שֶׁל קוֹלֶגוֹת. 

מַאֲגַר מִסְמְכֵי הַשָּׁלָל לֹא נִגְמָר –

וַי, נוֹתַר לְתַרְגֵּם לְפָחוֹת עוֹד שָׁבוּעַ!

וְשָׁלַפְתִּי מִתּוֹךְ הַקַּרְטוֹן הַתָּפוּחַ

גְּלִיל תַּרְשִׁים שֶׁל מִקְטַע סוֹלְלַת הֶעָפָר.

חֵץ קָצָר מְקֻוְקָו. וּמִלָּה בְּמִלָּה,

מִתְרַכֵּז, מְתַרְגֵּם לְיָדוֹ אֶת הַכְּתֹבֶת:

"לְעֵת לַיִל, בִּפְרוֹס הַשִּׁשִּׁי לְאוֹקְטוֹבֶּר

יַעֲבֹר הַדַּחְפּוֹר כָּאן אֶת הַסּוֹלְלָה".

הָה, כָּעֵת זֶה בָּרוּר וְנָהִיר לְכָל פֶּתִי –

חֵרֶף הַהַכְחָשׁוֹת יֵשׁ וְיֵשׁ הוֹכָחָה:

לֹא נוֹתַר עוֹד סָפֵק עַד כַּמָּה הַסּוֹבְיֶטִים

הִשְׁתַּתְּפוּ בְּתִכְנוּן וּבְאִרְגּוּן הַצְּלִיחָה!..

פֶּתַע קָם וְשָׁאַל אָז אַחַד הַלֵּצִים:

הָא כֵּיצַד הַצְּלִיחָה בְּ"כִפּוּר" מִתְיַשֶּׁבֶת

עִם אֵימַת הַנְּסִיגָה בְּשִׁשִּׁים (כֵּן?) וְשֶׁבַע,

וּמָה אָז יָעֲצוּ לָהֶם הַיּוֹעֲצִים? - - -

שִׁנְּנוּ וְחָזְרוּ עַד אֲשֶׁר יִקְלְטוּ זֹאת,          

כִּי סוֹפָם שֶׁיִּזְכּוּ לִנְקָמָה מְתוּקָה:         

צָרִיךְ רַק לְהַמְתִּין – כְּדוֹקְטְרִינַת קוּטוּזוֹב –   

עַד לְבוֹא הַשְּׁלָגִים, בָּהֶם צַהַ"ל יִשְׁקַע...

יואל נץ

* * *

היכונו! היכונו! היכונו!

לתחרות מלכת היופי

מטעם השבועון "לנידחת"

רק מועמדוֹת

אשר מעודן לא סבלו מהטרדה מינית

אפילו לא צביטות בתחת –

תשתתפנה בתחרות החד-פעמית!

* * *

מתי דוד

האם ניתן להתווכח ללא עלבונות ושנאות?

האם אינני רשאי לומר שלדעתי אין סיכויי להסדר קרוב עם הפלסטינים, מבלי להיות מואשם כ"מחרחר מלחמה"?

מדוע אינני יכול לבקר חלק מהח"כים הערביים ואנשי "שלום עכשיו" מבלי להיות מואשם כ"גזען" וכ"ימין קיצוני"?

מדוע אינני רשאי לבקר את השמאל הקיצוני, הצועד יחד עם אויבינו תחת הדגל הפלסטיני, מבלי שיכנו אותי "פשיסט"?

מדוע אינני זכאי שלא להאמין ב"הסכמי שלום" פיקטיביים עם הפלסטינים, ולהזכיר את "הסכם שלום מינכן" – מבלי שיכנו אותי כ"לאומן פשיסטי"?

מדוע אינני יכול להוקיר ולהזדהות עם המסורת, הדת וההיסטוריה היהודית, למרות שאינני דתי, מבלי להיות מואשם כ"קלריקל"?

מדוע אינני רשאי לבקר חלק מהעיתונאים, כמו גדעון לוי ודומיו, מבלי להיות מואשם כ"מקארתיסט" סותם פיות?

אני גאה במה שאני, כפטריוט יהודי, ציוני, לאומי וריאליסט נורמטיבי, ואינני מוכן "להתנצל" בפני כל אלה מהשמאל הדוגמטי וחסר הסובלנות שאינם מסוגלים להתנתק מטקסטים מיושנים.

מתי דוד

אהוד: אין צורך להתווכח עם פתאים, ציניקנים, טמבלים, שונאי ישראל וכאלה שמתפרנסים מ"השלום" ומהכספים של שונאי ישראל המושקעים בו. ממילא לא תשנה את דעותיהם הנלוזות. זה כמו להתווכח עם אנטישמים, קומוניסטים, חרדים או חברי כתות שונות ומשונות שהמיבנה הנפשי שלהם כבר מעוּוַת ללא תקנה.

                * * *

            אהוד בן עזר

האימפריה היהודית בוכה

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

וְאִשָּׁה לְאִשָּׁה זָרָה בָּרְחוֹב

מְשַׁדֶּרֶת מַהֲדוּרָה שֶׁל חֲדָשׁוֹת מִבַּעַד

לַעֲרָפֶל שֶׁל קְרָב רָחוֹק, מַבָּט קָרוּעַ –

מִי מֵת לָךְ וּמִי נֶעֱדָר?

מִי מֵת וּמִי לָךְ נִשְׁאָר?

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

דָּוִד וְגָלְיָת בְּטַנְקִים שֶׁל עֶצֶב

בְּדוֹקְטְרִינָה סוֹבְיֶטִית וּבְיֵאוּשׁ מִזְרָחִי

שׁוֹבְרִים עֲצָמוֹת בְּלֵב אֶרֶץ גֹּשֶׁן –

יֵשׁ פָּסוּק בַּתַּנַ"ךְ לְכָל חֶבֶל אֶרֶץ חָדָשׁ

וּשֵׁמוֹת לַנּוֹפְלִים בִּשְׁעָרָיו.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

אִשָּׁה לְבַדָּהּ כּוֹרַעַת לָלֶדֶת

חוֹתְכִים בָּה צִירֵי הַמִּלְחָמָה הַבָּאָה

גּוֹרָלָהּ מִתְקָרֵב בִּמְהִירוּת עַל-קוֹלִית

נוֹשֵׂא רָאשֵׁי-חֵץ שֶׁל חֶמְלָה –

יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר

אִמָּא עֲרִירִית וּקְשׁוּחָה.

הָאִימְפֶּרְיָה הַיְּהוּדִית בּוֹכָה

אֶרֶץ-יִשְׂרָאֵל שְׁלֵמָה שׁוֹתֶתֶת דַּם

שִׁכְבָה דַּקָּה שֶׁל יְהוּדִים נִמְרַחַת

עַל פְּנֵי חוֹלוֹת מִדְבָּר וָנֶפְט –

נִצָּחוֹן וּתְבוּסָה, הַפְסָקַת אֵשׁ מִזְרָחִית

אֲדֻמּוֹת עֵינֵיהֶם שֶׁל יַלְדֵי דּוֹר תש"ח

שַׁבְנוּ אֲלֵיכֶם, פִּיתוֹם וְרַעְמְסֵס –

בְּמִלְחֶמֶת עֲשָׂרָה בְּרַמַדָאן.

אוקטובר 1973

* * *

משה גרנות

מבירא עמיקתא

על ספרה של צפורה לביא

"אבא אחר"

ספרי צמרת 2017, 262 עמ'

(בתבנית דיגיטלית לא ממוספרת)

באחת הרשימות הזעירות של ג' שופמן הוא מרגיע את הקורא: תמיד יימצאו שני אנשים אמיצים ואוהבי אדם שישתדלו להציל אנשים אחרים המצויים בצרה. הספר שלפנינו עוסק באנשים מן הסוג הזה, שהרי תמיד יהיו בינינו אנשים השייכים לצד השני, האפל, של הירח, אנשים שנולדו בלי כוכב, ולמרבה המזל, איכשהו, גם מתעוררים אנשים טובים בעלי מצפון שיעשו הכול כדי שגם מוכי הגורל יזכו למעט האושר שהעולם המיוסר הזה מסוגל בכל זאת להעניק לברואיו.

כמעט כל גיבורי הספר הזה הם מוכי גורל: אבי גינור, הגיבור הראשי של הספר, כפי שגם מסתבר מתוך הכותרת, חווה אסון נורא – אשתו האהובה ושני ילדיו נהרגו בתאונת דרכים. הוא מצליח להקים עצמו מתוך הדיכאון והסיוטים הנוראים שפוקדים אותו, ולהחליט שהוא מקדיש את חייו לילדים שהגורל המר להם. הוא מציע לעובדת הסוציאלית לשמש משפחת אומנה לילדים שהוריהם חסרים, או חסרי מסוגלות הורית. כיוון שהוא אלמן ואב שכול – הסיכוי שייענה על ידי לשכת הרווחה הוא אפסי – הם הרי מחפשים משפחות שלימות, מתפקדות, אבל מאיר לו המזל שיש ילדים שאיש איננו מוכן לקלוט אותם, ואשר השהייה שלהם בפנימיות היא עבורם גיהינום.

כך מגיעים אליו, בזה אחר זה, אריק בן העשר בעל האישיות הקרימינלית; דלית, ילדה בגיל הגן היפראקטיבית, בעלת מזג פראי, ודובי, בן של אם נוצרייה ואב יהודי, המנודה הן על ידי יהודים והן על ידי הנוצרים. אריק נזקק לאומנה כי אימו נפטרה, ואשתו החדשה של אביו אינה רוצה בו. אימא של דלית, הילה, ילדה אותה בלי נישואין, האב אינו ידוע, והיא עצמה חסרת מסוגלות הורית, וגם חסרת אמצעים וקורת גג. האב היהודי של דובי נפטר, והאם הנוצרייה חסרת אמצעים.

מתוך הנתינה האינסופית של אבי לשלושת הילדים הקשים האלה – הוא מקבל כוחות להתמודד עם האסון שלו. ובאמת שלושת הילדים מעמידים בפניו ניסיונות קשים ביותר, שכל איש אומנה אחר היה אולי מתייאש, ומוותר, ואולי אף פונה למשטרה: אריק, כאמור, הוא בעל אישיות קרימינלית – הוא מתעלל בדלית ובדובי "הפרופסור", התלמיד "החנון" שגורם לו לקנאה, הוא מחקה את אביו ומנסה לאנוס את איריס, אחותו הגדולה של דובי, כי הוא חושש שאם אבי יהפוך אותה לבת זוגו (אבי באמת מסונוור מיופיה של שרית), הוא עלול אולי לסלק אותו מהבית. אם יהפוך את איריס ל"משומשת" (מונח שקיבל כנראה מאביו ומהמילייה שלו), אבי לא ירצה בה. בהזדמנות אחרת הוא מפתה שני חברים שינסו לאונסה, ועל כך נפתח להם תיק במשטרה. הוא משתתף בפריצה לבית, ומתעלס עם נערה שחוסה במוסד לילדים עם מוגבלויות "הבית שלנו". הוא מתקוטט עם בני כיתתו, מתעלל בכלבים ובחתולים.

וכן, גם דלית איננה מסוגלת להתנהג בצורה תרבותית, שוברת הכול, עולה על הרהיטים בנעליים וכו'.

דובי, קצר הרואי והחרשן בלימודים, איננו גורם לשום בעייה, אבל הוא מושא להתעללות של אריק. אבי נושא הכול בסבלנות אינסופית, ואפילו רוצה לאמץ את אריק לבן, אך מתנה זאת בהתנהגות טובה. בעצתה של אתי, העובדת הסוציאלית, הוא מביא אותו למוסד לעבריינים צעירים, ומראה לו מה יהיה גורלו אם ימשיך בדרכו הנלוזה, אפילו אחרי שיאומץ כחוק. אריק מבטיח, מסכים לקבל את העונשים שמגיעים לו, אבל כל פעם מחדש הוא מועד.

פרשה מעניינת היא קשרו של אבי לנשים: הוא מתאהב, כאמור, בשרית, אחותו היפה של דובי (אגב, כל שלוש הנשים שאבי מתאהב בהן יפהפיות!) ורק בדי עמל הוא מתעשת, ומבין שזה חסר הגיון, כי הוא בוודאי בעשרים שנה מבוגר ממנה. דינה, חברתה של רות, אשתו המנוחה, והשכנה שנוהגת לעשות בייביסיטינג כשאבי נעדר מהבית, רוצה בקרבתו, ואף נוגעת בו לפתותו, אבל אבי אינו נמשך אליה, והיא נסוגה.

חברים מכירים לאבי את איריס היפהפייה, וביניהם מתרקם רומן, עד כי הם הופכים לבני זוג, ומאוחר יותר לזוג נשוי, והסופרת איננה מונעת מהקורא הצצה אל תקופת החיזור ואל תיאורי ההתעלסויות של השניים. אתי, העובדת הסוציאלית, שמעריכה את המסירות של אבי לילדי האומנה, מתברר שהיא גם חושקת בו בסתר ליבה, וכשניתנת לה הזדמנות, היא מתנפלת עליו בביתו, ודורשת ממנו במפגיע שיתעלס עימה באמבטיה (כדי להסתיר את המעשה מהילדים). אבי חצוי בליבו בין שתי הנשים, ולמרות אהבתו העזה לאיריס, הוא חוזר ומבקר את אתי בביתה, ומתעלס עמה.

אבי ואיריס נפרדים, ולאו דווקא משום הפרשה עם אתי, אלא משום שאיריס ביקשה לגור עימו, אבל בלי הילדים. מסתבר שהיא אישה שבעלה, ברוך, נטש אותה כאשר היא החליטה לגדל את הבת המונגולואידית שנולדה לה. אשר על כן, אמרה את המשפט הלא מוצלח, שגרם לאבי להיפרד ממנה, כי הוא בשום אופן לא היה מוכן לנטוש את ילדי האומנה. מי שמחבר בין השניים שוב הוא אריק, שגילה את סודה של איריס לאבי. אריק מתגלה גם כנער שמסוגל להעניק לאחרים – הוא מלמד חשבון את מיקי, הילדה המונגולואידית של איריס, וזוכה להערצה של מנהלת המוסד, של אבי ושל איריס.

הילה, האם המזניחה של דלית, מסתבכת בקטטה עם זיוה, אהובתה לשעבר, שבינתיים מצאה לה מאהב בשם יואל, קטטה שמסתיימת בדחיפתה אל הקיר על ידי יואל ונטישתה גוססת. זיוה ויואל נאשמים בהריגה ונידונים למאסר.

עם מותה של הילה נפתח שער לאבי ולאיריס, שבינתיים נישאו, לאמץ את דלית הקטנה, אבל מופיע מכשול: שתי בנות דודות של הילה, שמעולם לא התעניינו בדלית, מבקשות לזכות באימוץ. בבית המשפט נקבע שדלית תאומץ על ידי אבי ואיריס.

שרית, שנישאה (בכנסייה) ליוני, נפרדת ממנו כאשר למרות הבטחתו לקבל את דובי לביתו, הוא מתנהג אליו בעוינות, ובשום אופן איננו מוכן לקבל בביתו את אימה של שרית ודובי, אשר נותרה בלי קורת גג. בעזרתו של אבי ושל אתי, מצליחים לצאת מן המיצר, ויש סיכוי ששרית תחזור עם התינוק שלה אל יוני, לאחר שיתחייב לגבי גורלו של דובי.

ברוך, האקס של איריס, החי בצרפת, חש נקיפות מצפון לגבי איריס והבת מיקי, ומבקש להיפגש עם השתיים. איריס מראה לו כתף קרה, ואבי מציע לו לפתוח חשבון לשתיים הנמצאות במצוקה כספית משום ההוצאות הגדולות באשר לגידולה וחינוכה של מיקי. הופעתו של האקס גורמת לקנאה אדירה בליבו של אבי, קנאה שמדרבנת אותו לפעול בצורה לא סבירה במציאות ובחלום.

בספר מובאת בפני הקורא פיסת חיים "מהצד האפל של הירח", הצד שרובנו איננו נגישים אליו, הצד של אלה שהגורל לא האיר להם פנים. לא רק ילדי האומנה של אבי הם כאלה, אלא גם אבי עצמו, שרית, איריס, ואפילו אתי – אף אחד לא ליקק דבש בחייו, אבל האהבה והרצון הטוב גרם לכך שכל אחד הצליח לרומם את חברו, וגם לגרום, בסופו של דבר, לאושר.

ציפי לביא, שהייתה מורה לילדים לקויי שמיעה, והדריכה מורים בתחום לקויי הלמידה באוניברסיטת תל-אביב ובמכללת לוינסקי, פתחה לפני הקורא פתח אל העולם הקשה הזה, והראתה שעם רצון טוב ניתן להתגבר. ללא ספק הספר מהווה תעודה חברתית ראויה לתשומת לב, אבל עריכה ספרותית יותר מוקפדת היתה מיטיבה עם הספר.

הרי קצת מן מעקשים שהעורך לא נתן עליהם את דעתו:

הרומן כתוב רובו כווידוי של אבי בגוף ראשון, ופתאום, ללא שום הסבר איך זה מתקשר – מופיעים וידויים וסיפורים בגוף ראשון של גיבורים אחרים: אתי מתוודה על אהבתה לאבי ועל מערכת היחסים האינטימית שלה עם גברים אחרים. כן מתוודים אריק ואיריס. הכי מדהים הוא הווידוי של דלית – היא הרי ילדה בת שבע, ויש רושם שלא היא הדוברת, אלא פסיכולוג מדופלם מדבר מגרונה.

כשאבי מעלעל במחברות של רות, רעייתו המנוחה, שם מתואר טיפולה בילדים מוכי גורל (ילדה עם גבנון שמתעללים בה, ילדה שאבא רוצה לשרוף אותה ואת אימה, ילדה חיה עם עשרה אחים ואימה שעוסקת בזנות וכו'), זה נראה סביר לחלוטין, אבל הווידויים האחרים נראים מודבקים.

החלומות בספר (אבי חולם שמוצא את האקס של איריס במיטתה; אריק חולם שהוא מצליח לבעול את מימי במחסן הכלים של המוסד לילדים בעלי צרכים מיוחדים) מסופרים בצורה ליניארית, והרי בחלומות אין ליניאריות, אלא קפיצה של מראות, שאין בה כל סבירות.

הגיבורים העיקריים – אבי, אתי, איריס, שרית – הם דמויות מלאכים ממש, והאחד מחמיא לשני ללא הרף: אבי לאימו, ואימו לו, אבי לשרית, ושרית לו, אתי לאבי ולשרית, והם לה וכו'. אילו לפחות היה איזה מתח קטן בין אבי ובין אימו – זה היה נראה יותר קרוב למציאות המוכרת.

לא ברור לגמרי עיסוקה של שרית – נאמר שהיא בשירות לאומי, ופתאום היא חיילת בקבע בעלת דרגה גבוהה.

לא ברורה הופעתה של אתי מארצות הברית בביתו של אבי. היא הרי נסעה לשלושה חודשים כדי להכין דוקטורט, והנה, היא מופיעה בביתו כדי להודיעו על עוד תעלול של אריק, ובהזדמנות זאת היא משכיבה את אבי באמבטיה ומתעלסת עמו. מה עלה בגורלו של הדוקטורט?

הספר נוקט פרוטרוט מוגזם: אנו יודעים בדיוק מה יש בתיק האוכל של הילדים, מה הכין כל אחד מהגיבורים לארוחות, כיצד מכינים, מה אכלו במסעדות, כמה שילמו, כמה טיפ השאירו. יש גם פרוטרוט מקצועי ממש לגבי תסמונת דאון.

יש בספר הרבה חזרות – בתחילה מתואר המקרה (למשל ניסיון האונס של אריק), אחר כך איריס מספרת בדיוק מה קרה. קודם מסופר על הקרע בין אבי לאיריס, אחר כך מספר אבי את זה לאתי. וזה חוזר אפילו פעם שנייה. אתי מסבירה לאבי את המכשול בעניין האימוץ של דלית, ואבי מספר זאת בפרוטרוט לפסיכולוג שלו. את כל הפרטים על מותה של הילה מספרים העדים במשפט של זיוה ויואל. ודלית שומעת את זה שוב כשהיא מבקרת את זיוה בבית הכלא.

אחרי שאתי מתעלסת בביתה עם אבי, היא מוצאת מתחת לסדין פנס עם המילים "את תמותי". היא מבינה שאריק שתל שם את הפנס, ומזמינה את יוסוף הפלסטינאי שיכה את אריק כשזה יגיע לקחת את הפנס בחזרה, ויוסוף שחייב לאתי תודה, נענה, ובאמת מכה את אריק (אבי רואה שריטות בגבו). זאת סצינה ממש מופרכת – ראשית, עובדת סוציאלית מקצועית כמו אתי, לא תנהג כאחרון העבריינים, ושנית, אין סיכוי שפלסטינאי יסכים לעשות מעשה נבלה כזה, כי אם ייתפס – יישב שנים רבות בכלא.

כאמור, עורך קפדן היה מונע את המעקשים האלה, אבל זה לא מונע מהספר להיות תעודה אנושית מעניינת ומכמירת לב.

משה גרנות

* * *

איתמר פרת

הַקַּרְיָן

כַּאֲשֶׁר הוּא מֵסֵב בָּאֻלְפָּן הַמְּמֻזָּג, מְסֹרָק וְנִנּוֹחַ,

הוּא יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם שֶׁמְּלָכִים וּנְבִיאִים שָׁאֲפוּ לַעֲמֹד

וְלֹא הִצְלִיחוּ.

מוּל אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֹּא-רְבָבוֹת הוּא נִשְׁאָר מְיֻשָּׁב,

מְגַלְגֵּל דְּבָרִים בְּשַׁלְוָה, מַנְעִים הוֹדָעוֹת,

מַכְנִיס חֵן בְּקִטְעֵי הַקִּשּׁוּר.

וְאֵינוֹ נִתְקַף סְחַרְחֹרֶת, אֵינוֹ נִשְׂרָף בְּמוֹקֵד

מֶרְכָּזוֹ שֶׁל מַכְתֵּשׁ הָאֱנוֹשׁ, מֻקָּף מַעְגְּלֵי הַצּוּקִים

שֶׁל קֶשֶׁב תָּאֵב וְדָרוּךְ.

אוּלַי יֵשׁ רְגָעִים שֶׁלְּפֶתַע נוֹדָע לוֹ כֹּחוֹ כִּי רַב,

וּלְתוֹךְ הַלַּהַג הָרָהוּט צְרִידוּת קְטַנָּה מִתְגַּנֶּבֶת,

סָפֵק הֲכָנָה לִבְשׁוֹרָה –

אַךְ הַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא, וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה?

לֹא בָּאָה שְׁעָתָהּ לְהִתְגַּלּוֹת, וְהַטֶּקְסְט יְשִׁיבֵהוּ לַתֶּלֶם.

שִׁעוּל קַל. אֲבַקֵּשׁ סְלִיחַתְכֶם.

*

אהוד נכבדי.

אודה לך אם תפרסם את השיר הקצר. כתבתי אותו ב-1979 בהשראת אישיותו של דניאל ('דני') פאר, שהיה אז – שים לב – בן 36. רענן ושחור קווצות. תרבותי וחביב. ישראלי יפה.

חתימה טובה, כל שבוע.

אית

השיר מצוי בעמ' 60 בספרו של איתמר פרת "חגיגת אסיף".

* * *

אורי הייטנר

1. דחליל ושמו "הדתה"

השד ה"הדתי"

בשנת 2010 פירסם העיתונאי והחוקר יאיר שלג, את ספרו "מעברי ישן ליהודי חדש – רנסנס היהדות בחברה הישראלית", מטעם המכון הישראלי לדמוקרטיה. במחקר מעמיק זה, תיאר שלג וניתח תהליכי עומק בחברה הישראלית ובתרבות הישראלית מאז המחצית השניה של שנות ה-80, של התחדשות יהודית ועיסוק אינטנסיבי ביהדות בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי בדרכים שונות, ובהן בתי מדרש וקבוצות לימוד, קהילות תפילה חילוניות, תוכניות רדיו וטלוויזיה מיוחדות ליהדות, טורים עיתונאיים המוקדשים לפרשת השבוע, זמרים ומוסיקאים המלחינים ומבצעים פיוטים עתיקים, לימודי חסידות וקבלה פופולריים ועוד.

שלג היטיב לתאר את התמונה. מהלך תרבותי כזה, באופן טבעי מעורר פחדים, מעורר התנגדות ויוצר ריאקציה. ההצלחה הזאת של ההתחדשות היהודית, היא שהולידה את הריאקציה – השד ה"הדתי", קמפיין ההפחדה מפני דחליל ה"הדתה". גורמים הדוגלים בחילוניות קיצונית, אנטי דתית, חפה מיהדות, כמו "הפורום החילוני" ועיתון "הארץ" (בעיקר כתב "הארץ" אור קשתי), חוללו את קמפיין ההפחדה הזה, כאשר בתחכום רב הסיטו אותו מהאיום האימתי בעיניהם – ההתחדשות היהודית, לעבר עמותות אורתודוכסיות שקל להסית נגדן. בתחכום רב עוד יותר הם מיקדו אותו בתחום החינוך, תוך ניצול הפחדים שיש לכל הורה, ביצירת מצג שווא של מסע החזרה בתשובה של ילדיהם הרכים בבתי הספר, רחמנא לצלן, השם ישמור.

ללמד את תורת ישראל, מורשת ישראל והמסורת היהודית

בשנת 2000 שונה, ביוזמת שר החינוך, חוק החינוך הממלכתי, וצורפה אליו רשימה מעודכנת של מטרות החינוך הממלכתי.

הרשימה כוללת, בין השאר, את המטרות הבאות: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד את הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו ... ללמד את תולדות ארץ ישראל ומדינת ישראל; ללמד את  תורת ישראל, תולדות העם היהודי, מורשת ישראל והמסורת היהודית, להנחיל את תודעת זכר השואה והגבורה, ולחנך לכבדם." ובמילה אחת: "הדתה".

מי אחראי לשערוריית ה"הדתה" הזאת? מן הסתם נפתלי בנט, אולי שי פירון או שמא זבולון המר, שרים דוסיים שכמותם. או אולי גדעון סער ה"מתחזק". אז זהו, שלא. שר החינוך היה איש מר"צ, אמנון רובינשטיין. כל שרי החינוך, חיפשו את הדרכים כיצד ליישם את המטרות הללו. כולם בחנו את הנושא, והגיעו לתובנה שהבעייה במערכת החינוך אינה של "הדתה", אלא של ריחוק ובורות, ויזמו תוכניות לחיבור ליהדות. כן, גם יולי תמיר. הבעייה האמיתית היא שכל שר זרק לפח האשפה את התוכנית של קודמו וביזבז חצי קדנציה על כתיבת תוכנית חדשה שתהיה מזוהה איתו, אף שלמעשה היא כמעט זהה לתכנית של קודמו.

אני אוחז בידי ספר משנת 1958 שנקרא: "חגים ומועדים בחינוך – למחנכים בגן ובכיתות הנמוכות". את הספר הוציא המרכז לתרבות ולחינוך של ההסתדרות הכללית. כדי להבין לאיזה זרם משתייך הספר אציין חג המופיע בו בין פסח ויום העצמאות. אחד במאי.

והספר הזה, של תנועת העבודה הציונית סוציאליסטית, הוא ספר של "הדתה" איומה ונוראית, לא עלינו. הספר נפתח בדבריו המפורסמים של ברל כצנלסון על "דור מחדש ויוצר אינו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות" וכו'. והטקסטים, אלוהים ישמור, הטקסטים... "הדתה" גמורה.

ניקח לדוגמה את רשימת הטקסטים לחג הסוכות: ויקרא כ"ג ל"ט-מ"ד, דברים ט' י"ג-י"ד, נחמיה ח' י"ג-י"ח, מסכת סוכה כ"ח ב', פסיקתה, רשב"ם, מדרש רבה, סוכה ה'. ואח"כ רשימה של מאמרים על החג ועל שמחת תורה, כמו: מאוצר הפולקלור, האושפיזין בסוכתנו, שמחת המועד – ניסוך המים. וטקסטים של שלום עליכם, טשרניחובסקי, שמריהו לוין ושירי ילדים לחג ועוד ועוד.

אלוהים אדירים! הרי זה ממש נשמע כמו "אוי אוי אוי", "הדתה" שלא ברא השטן. הלו, זה המרכז לתרבות וחינוך של ההסתדרות הכלכלית של העובדים העבריים בא"י, תשי"ח?

ספר התורה שלי

כשהייתי תלמיד בכיתה ב', בבית הספר הממלכתי (החילוני), התחלנו ללמוד תורה. לכאורה, היה זה עוד מקצוע, ככל המקצועות. אך לא זכור לי שהיתה לנו מסיבת קבלת ספר טבע עם ההורים, גם לא חשבון או עברית. אבל היה לנו אירוע של קבלת התורה. וכל הילדים וההורים היו נרגשים מאוד, ואף אחד לא חש איום ולא ראה בכך "הדתה". ובסוף השנה, גולגלו דפי מחברת התורה שלנו במעין מגילה, דמויית ספר תורה קטן. ואמי תפרה "מעיל" מקטיפה כחולה, רכה, כשל ספר תורה, רקום באותיות מוזהבות, שנראה ממש כספר תורה קטן, שאפשר לרקוד אתו בשמחת תורה. איזו "הדתה"!

ומצד שני... לכל אורך י"ב שנותיי בבית הספר היסודי ובתיכון, לא שמעתי על הרמב"ם, למשל.  תמיד נמשכתי ליהדות והתעניינתי בה, אך את עיקר ידיעותיי רכשתי מחוץ לבית הספר.

כלומר, מצד אחד היה רצון עז לחבר את הילדים בדרכים שונות ליהדותם. מצד שני, לא נבנתה תשתית ידע והיכרות ראויה עם יהדותנו. מצד אחד היו פעולות שהיום היו מוקעות כ"הדתה" ומצד שני, עוצבנו כבורים ועמי ארצות.

הבורות הזאת קיימת עד היום. רק בשבוע שעבר כתב לי חברי דני זמיר, ראש מועצת המכינות הקדם צבאיות, שרוב בוגרי י"ב שמגיעים למכינות הקדם צבאיות אינם יודעים מה זאת מערת המכפלה.

זאת הבעייה האמתית במערכת החינוך, שעמה עלינו להתמודד – הבורות. לא דחליל ה"הדתה".

מסע ההפחדה

בשנים שבהן ניהלתי את מתנ"ס הגולן, ניהלתי ויכוח קשה וממושך עם רבני הגולן וחלק מן ההורים הדתיים, על החיבור בין הנוער הדתי והחילוני בגולן. הרבנים ניסו להמעיט ככל הניתן את המפגש, בעוד אני ניסיתי בכל מאודי להרבות במפגש, להעצים אותו ולהעמיק אותו. ומדוע הם התנגדו? מתוך פחד מהשפעה "רעה" על הנוער שלהם.

הפחד הזה קיים גם במגזר החילוני. ההורים רוצים שילדיהם יכירו את היהדות, אך יש בהם חשש מפני חזרה בתשובה. לפחד הזה מכוון קמפיין ה"הדתה" הדוסופובי.

מסע ההפחדה מתמקד בשתי תופעות – ספרי לימוד וכניסת עמותות לבתי הספר, שהם חלק ממזימה לגנוב את נפשותיהם הרכות של הילדים ולהחזירם בתשובה.

מצאו איזה ספר גיאוגרפיה, שבו, תחזיקו טוב! סופר על המנהג הפרימיטיבי המוזר של תפילה לגשם והובא הטקסט. אההההה! אפילו לגיאוגרפיה הם מביאים את ה"הדתה".

הייתי שותף לדיונים רבים בנושא של חינוך ליהדות, ברובם דווקא בעולם של ההתחדשות היהודית, ואחד המסרים המרכזיים היה שיש להפנים שיח יהודי בכל המקצועות ולאו דווקא בשיעורי יהדות. אך אחזור לספרי הלימוד. הנושא נבדק בידי ועדת מומחים מיוחדת והסתבר, שמתוך מאות רבות של ספרי לימוד, שרבים מהם פרטיים באישור משרד החינוך, ב-3-4 ספרים נמצא איזה משפט מיותר שניתן להגדירו כ"הדתה". אגב, לפחות אחד הספרים הללו הוא דווקא מתקופת כהונתה של יולי תמיר במשרד החינוך. המשרד הורה למחוק את המשפטים הללו ממהדורות הלימוד. זה כל סיפור ה"הדתה" בספרי הלימוד.

הרבה פחות, למשל, ממגמות פוסט -יוניות שהוחדרו לספרי האזרחות, כולל בעידן בנט. אבל כל אימת שמישהו מתייחס לנעשה בספרי האזרחות, מיד קופצים: "מקארתיזם".

הטענה העיקרית של הקמפיין, היא נגד עמותות דתיות הנכנסות לבתי הספר.

אידיוטים שימושיים

באופן אישי, מה שכואב לי במיוחד בקמפיין דחליל ה"הדתה", הוא הצטרפותם אליו של חלק מארגוני ההתחדשות היהודית. זה כואב לי, כי אני רואה עצמי חלק בלתי נפרד מן הארגונים, אני קשור אליהם מאוד, ניהלתי ארגון כזה וגם היום אני שותף לעולם הזה. מה גורם לאותם ארגונים לירות לעצמם – לא ברגל אלא בראש, ולהיות אידיוטים שימושיים במאבק המכוון בראש ובראשונה נגד מה שאנו מייצגים?

הסיבה לכך היא סיפור "העמותות" – הארגונים החיצוניים, רובם דתיים, הנכנסים למערכת החינוך כדי להנחיל תכנים יהודיים.

אני סבור שמי שצריכים ללמד יהדות ולחבר את הילדים ליהדותם הם המורים. אם יש בעייה של ידע והיכרות, על משרד החינוך להכשיר לנושא את המורים. ואכן, זו המדיניות של משרד החינוך. אני מאמין שבעוד שנים ספורות, לא יהיה עוד צורך בכניסת העמותות, שנובעת ממחסור במורים הבקיאים ביהדות. גם בגולן נתקלנו בתופעה הזו.

וכל עוד חלק מן התכנים הללו עובר למיקור חוץ, קיימת תחרות בין ארגוני ההתחדשות היהודית לבין ארגונים דתיים אורתודוכסיים. למרבה הצער, רוב בתי הספר החילונים מזמינים דווקא גורמים דתיים. וזה מאוד מכעיס ומעליב את ארגוני ההתחדשות היהודית. ודוחף אותם לקמפיין לא להם.

מן הראוי היה לעשות חשבון נפש בארגונים. לברר, מה הגורם לכך שבתי הספר בוחרים בארגונים דתיים? איך להתחרות איתם בהצלחה? מה לעשות כדי שיבחרו בנו?

למיטב הכרתי, הסיבה היא זאת: הכישלון שלנו, הוא שטרם הצלחנו לזכות להכרה כמייצגים נאמנים ואותנטיים של היהדות. וככל שקהל היעד החילוני בור יותר, בואכה "עגלה ריקה", כך ההכרה בנו נמוכה יותר. ככל שמדובר בחילונים בעלי תודעה יהודית רדודה יותר, כך הם רואים את הארגונים הדתיים כיהודים אותנטיים יותר. ואם בבית הספר החילוני אנחנו צריכים לתת לילדים "קצת יידישקייט", מוטב להזמין את המקור.

התודעה הזאת היא הכישלון שלנו, של ארגוני ההתחדשות היהודית. הכאה "על חטא" על חזה הזולת וזעקות שבר על "הדתה שמדתה", הן ההיפך מן ההתמודדות הזאת.

אדרבא, קמפיין ה"הדתה" רק מחזק את הסטריאוטיפ הזה, כי הוא יוצר זהות בין יהדות לדתיות אורתודוכסית ומציג אותה כדבר מאיים, שעלול לטרוף את נשמות עוללינו הרכים.

הצטרפות ארגוני התחדשות לקמפיין הוא ליקוי מאורות.

מן הראוי שתנועת ההתחדשות היהודית תראה עצמה דווקא כגשר תרבותי בין חילונים ודתיים, גשר המבוסס על התרבות המשותפת, ההיסטוריה המשותפת, השפה היהודית של כולנו, ולא להיגרר אחרי חילוניות רדיקלית המואסת במפעל חיינו.

יש נושאים שבהם יש מקום למאבק של תנועת ההתחדשות היהודית בממסד הרבני, בעיקר בנושא הפתיחות לזרמים ביהדות, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחוק הגיור ובמתווה הכותל. אבל מה פתאום עלינו להיגרר למאבקי סרק והפחדה, של מי שרוצים ליצור הווייה ישראלית חפה מכל מה שאנו עמלים עליו מזה שנות דור?

2. צרור הערות 1.10.17

* זה לא מצדיק את מעשהו, אבל – המילים "זה לא מצדיק את מעשהו, אבל" הם אתנחתא של כסת"ח בפשקוויל של רוגל אלפר, שהמסר שלו חד וברור – הצדקת הפיגוע בהר אדר, בלי אבל. וכמובן שהפשקוויל הזה עתיר בקיבוש/קולוניאליזם/גזענות וכן הלאה, והסתה פרועה נגד תושבי הר אדר.

* חטיפה לילית – בפשקוויל של גדעון לוי, שבו הלין על התקשורת הישראלית שכינתה את הר אדר יישוב, הוא גם דיבר על חטיפה לילית של פלשתינאים. כוונתו כמובן למעצר מחבלים. לפני כחודש דיווח ראש השב"כ לממשלה, שמראשית 2017 סוכלו 200 פיגועים. בהנחה שבכל פיגוע היו נרצחים 3 ישראלים, כמו בפיגוע בלא-יישוב הר אדר, ניתן לקבוע ש-600 ישראלים חיים בזכות אותן "חטיפות". כמה חבל שהמרצח בהר אדר לא "נחטף", ושלושה ישראלים שנהרגו היו עוד אתנו היום, למגינת לבו של גדעון לוי.

* החרימו או לא החרימו – בצרור הערות הקודם מתחתי ביקורת על מפלגת העבודה ו"יש עתיד", על הימנעותן מהשתתפות בעצרת הממלכתית לציון 50 שנה להתיישבות מעבר ל"קו הירוק". ציינתי בפירוש ששתי המפלגות הללו לא החליטו רשמית להחרים, אבל בפועל כל מפלגת העבודה אינה משתתפת, אין אפילו צדיק אחד בסדום, ומכל "יש עתיד" רק חיים ילין משתתף, והעליתי על נס את השתתפותו. כמו כן, ביקרתי את מארגני העצרת, על שלא פעלו לכך שההשתתפות תהיה רחבה, כמו למשל בהזמנת ראש האופוזיציה לשאת דברים.

יאיר לפיד פירסם הודעה שנועדה להדוף את הביקורת הציבורית על מפלגתו בנדון. בין השאר הוא כתב:

"ליש עתיד נציגות בכל ההתיישבות. ראש מועצת רמת הגולן, אלי מלכה, עבר השנה מהליכוד ליש עתיד מפני שהוא מכיר את המחויבות המוחלטת שלנו לכך שרמת הגולן תשאר תמיד ישראלית. יש לנו מטות פעילים בכל רחבי יו״ש, באריאל, במעלה אדומים, בכל מקום כמעט. איך אני יכול להחרים את עצמי?

בנוסף לכך יש עתיד הרי הודיעה שהיא שולחת נציג לטקס, את ח״כ חיים ילין, כך שברור שלא מחרימים ולא נעליים.

... יש לנו נציגות בטקס, איזו עוד הוכחה אתם צריכים?

מישהו שאל אותי אם הייתי נואם בטקס אילו ביקשו ממני. התשובה היא: בטח. בשמחה. למה לא?

... מי שבעיקר נפגע מהסיפור הזה היא לא יש עתיד – כל מי שמכיר אותנו יודע שהוא לא נכון – אלא דווקא ההתיישבות. הרי מה מטרת תנועת ההתיישבות בחמישים השנים האחרונות? להראות שהיא בקונצנזוס, להסביר שכל עם ישראל עומד מאחוריה לפחות ברמה הערכית. אלא שאת נתניהו ואנשיו זה לא מעניין. מה שהם רצו זה לצרוח 'שמאלנים! שמאלנים!' כדי שעוד יהודים ישנאו אחד את השני בין ראש השנה ליום הכיפורים."

אני שמח על ההבהרה, בזכות האמירה החשובה שיש בה בעד ההתיישבות והבעת המחויבות המוחלטת לכך שהגולן יהיה תמיד ישראלי. אלה דברים חשובים וראויים. אני גם מאמין לדברים.

ההבהרה הזאת, הנוגעת למהות, חשובה יותר משאלת ההשתתפות בעצרת. אולם באשר להשתתפות בעצרת, ההבהרה היא בראש קטן. נכון, "יש עתיד" לא החרימו. אבל הם אינם משתתפים. כשחיים ילין התראיין בנדון והסביר את השתתפותו, הוא ממש לא טען שהוא מייצג רשמית את מפלגתו, אלא הסביר למה הוא נוהג אחרת מחבריו, ובין השורות נשמעה ביקורת על חבריו שאינם נוהגים כמותו, כפי שהיה מצפה שינהגו.

למה יאיר לפיד, שאכן מרבה לבקר ביישובים ביהודה ושומרון ואף להשתתף בטקסי הנחת אבני פינה וכד' מדיר רגליו מהעצרת. מסיבות של פלגנות ורצון לא לקחת חלק בעצרת שהממשלה מארגנת. לא אתפלא, אם הוא יוביל אירוע של מפלגתו באחד היישובים (אולי כמו שקיים את כנס היסוד באריאל) עם אותם מסרים של העצרת הממלכתית. התנהגותה של "יש עתיד" בנדון היא קטנונית ובלתי ממלכתית.

ושוב, אני מאמין שהממשלה לא נהגה נכון, כאשר לא התאמצה לעצב את העצרת ככזו שהליבה שלה היא הפגנת הקונצנזוס, תוך שיתוף יזום של האופוזיציה, ובעיקר של מפלגת העבודה, שהחלה את מפעל ההתיישבות ותרמה לה תרומה משמעותית.

* בין אלון לברק – במאמר ב"הארץ" יצא אהוד ברק נגד העצרת הממלכתית לציון 50 שנה להתיישבות, ובין השאר כתב:

"טקס ממלכתי היה מעלה על נס את בהירות הראייה של 'תוכנית אלון'."

יפה. הוא רק שכח לציין, שתוכנית אלון היתה דרכה של מפלגת העבודה עד אהוד ברק. אהוד ברק, כראש הממשלה, הציע לפלשתינאים בקמפ-דיוויד הצעה הסותרת לחלוטין את תוכנית אלון. לב לבה של תוכנית אלון, היא התיישבות מאסיבית בבקעת הירדן רבתי, עד קו "כביש אלון", כדי ליצור רצף משמעותי של ריבונות והתיישבות ישראלית מהגולן ועד שארם א-שייך, שתיצור גבול בן הגנה, המאפשר גם ויתורים טריטוריאליים באזורים הצפופים בפלשתינאים ביהודה ושומרון. אהוד ברק הציע לסגת מבקעת הירדן.

אלון דחף להתיישבות רבתי בירושלים וסביבתה, תמך בכל לבו בסיפוחה של מזרח ירושלים לישראל ובנה את בית השרד שלו בעיר העתיקה, כדוגמה אישית. ברק הציע לחלק את ירושלים, כולל העיר העתיקה.

אלון היה בין הדוחפים הראשיים ליישוב הגולן, סייע אישית להקמת היישובים ובתקופה הקצרה שכיהן כיו"ר ועדת השרים להתיישבות, בממשלתו של לוי אשכול, הקים שליש מיישובי הגולן עד היום. הוא גם הציע כבר ב-1968 לספח את הגולן ולהקים בה עיר ישראלית.

ברק כראש הממשלה ניסה בכל מאודו למסור את הגולן כולו לסורים ולהחריב את מפעל ההתיישבות בגולן.

המסר המרכזי של תוכנית אלון היה הפשרה הטריטוריאלית, כלומר לא מימוש זכותנו על א"י המערבית כולה, אך בשום אופן לא נסיגה מלאה, וביסס זאת על היסוד המוסרי, כלשונו, של תוכניתו – זכותו של העם היהודי על ארץ ישראל כולה.

ברק, לעומתו, קבר את רעיון הפשרה הטריטוריאלית וקיבל את העיקרון של נסיגה מלאה. לכן, בתמורה להישארות ישראל בכבשת הרש של "הגושים" הוא הציע לפלשתינאים שטחים מקבילים בנגב.

ברק מדבר בשם תוכנית אלון, אך הוא מגלם את היפוכה הגמור של תוכנית אלון. כזכור, הצעותיו לא קידמו כהוא זה את השלום, אלא הביאו לשפיכות דמים חסרת תקדים, בגל הטרור שבעקבות ועידת קמפ-דיוויד. מאז הצעותיו של ברק, כל מדינאי ישראלי העומד על הרבה פחות מתוכנית אלון ומורשת רבין, מוצג כ"סרבן שלום".

אהוד ברק הוא המדינאי הכושל ביותר בתולדות המדינה. 12 ראשי ממשלה היו לישראל עד כה. ברק אינו נמנה על 11 הטובים ביניהם.

* הצהרות מעודדות – דבר טוב אחד יצא מהסגה סביב היעדרות ח"כי מפלגת העבודה מהעצרת הממלכתית לציון יובל להתיישבות ביהודה, שומרון, בנימין, הגולן ובקעת הירדן. רבים מראשי מפלגת העבודה נשבעו אמונים לגושי ההתיישבות ובעיקר לגוש עציון, באמירות שלא נשמעו מפיהם שנים רבות. הגדיל לעשות איתן כבל, שכלל בהודעתו גם מחויבות לבקעת הירדן, שמאז ניסיונו של אהוד ברק למסור אותה לאוייב, ממשיכה מפלגת העבודה לומר אמן לרעיון ההזוי הזה. אין רע בלי טוב.

* מאבק הנכים: המטרה והאמצעים – הסוגיה הציבורית הנוגעת לחסימות הכבישים בידי הנכים, אינה שאלת צדקת מאבקם, אלא שאלת הדמוקרטיה ושלטון החוק בישראל. השאלה היא האם במאבק, צודק ככל שיהיה, וכל מי שנאבק מאמין בכל ליבו בצדקתו המוחלטת, המטרה מקדשת את כל האמצעים.

אני מתנגד עקרונית לחסימת כבישים. במאבק על הגולן, שהייתי בין מוביליו, הקפדנו לא לחסום כבישים. אבל אני יודע שחלק מכללי המשחק במאבקים, הוא שהפגנה גולשת בסופה לחסימת כביש, לרוב כביש עירוני, לזמן מסוים, כדי למשוך סיקור תקשורתי.

חסימה יומיומית של צירים בינעירוניים ראשיים, לזמן ארוך, פעמים אחדות ביום, היא שבירת כלים וחציית כל הקווים האדומים של כללי המשחק הדמוקרטיים, עד כדי אנרכיה.

עם כל האהדה לנכים ולמאבקם, על החברה הישראלית לשדר להם: עד כאן! חציתם כל גבול.

* פרס ישראל בתקשורת – בשנת 2018, ביום העצמאות השבעים, יוענק פרס ישראל לתקשורת. העיתונאי הראוי ביותר לפרס הוא בן דרור ימיני.

בן דרור ניחן בסגולות רבות שבעטין הוא העיתונאי הטוב ביותר היום בישראל:

אמינות ויושרה נדירים. איני מכיר אף עיתונאי ישראלי אמין כמותו.

העמקה. הוא עיתונאי מעמיק מאוד, חוקר לעומק את הנושאים עליהם הוא כותב, בקיא בהם מאוד ומסתמך על נתוני אמת, שאי אפשר לסתור אותם.

עצמאות אינטלקטואלית.

בניגוד למקובל בשיח הישראלי, הוא אינו כבול כאוטומט לעמדת "שבט" או "מחנה" זה או אחר. אף שעמדותיו המדיניות הן כשל השמאל היוני, אין הוא מהסס לבקר את הקרובים לו בדעותיהם ולשבח את הרחוקים ממנו בדעותיהם, על פי הצורך. על אף תמיכתו במדינה פלשתינאית, אין הוא מכחיש את העובדה שהפלשתינאים דחו ודוחים כל הצעה למדינה כזאת. אף שהוא מתנגד להתנחלויות, הוא מגן עליהן מפני האשמות לא צודקות ולא הוגנות.

הוא פטריוט ישראלי שמפעל חייו הוא קעקוע תעשיית השקרים של מסעות הדה-לגיטימציה נגד מדינת ישראל.

הוא רהוט ומעניין.

* טירוף ללא גבול – כאשר אני שומע את תאוריות הקונספירציה המטורפות על רצח רבין בידי השב"כ, על המוסד שביצע את מתקפת 11.9 או על משה דיין שיזם עם סאדאת וקיסינג'ר את מלחמת יום הכיפורים, אני נוהג להוסיף לרשימה שהמוסד ביצע גם את אסון הצונאמי. זאת, כמין הגזמה שאף אחד לא יכול לקנות, כדי להצביע על הטירוף שבתאוריות הללו.

מסתבר שיש מאמינים אפילו לתאוריות כאלו. קראתי השבוע הזייה על כך שהאסונות האחרונים באמריקה, הם שלב א' במזימה של "הבונים החופשיים" שתלך ותתעצם בתקופה הקרובה, שנועדה לחסל 90% מאוכלוסיית העולם. 

* המאמינים בתאוריה המטורללת – אמנון לורד ריאיין במוסף יום הכיפורים של "ישראל היום" את אבירם ברקאי, שפירסם לאחרונה ספר המפריך את תאוריית הקונספירציה המטורללת על המלחמה, שמפיץ אורי מילשטיין. מפעלו של ברקאי חשוב מאוד, אבל האמת היא שהאמונה בתיאוריות ההזויות הללו מבטאת בעיקר מבנה נפשי מתוסבך של המאמינים, ולכן שום עובדה לא תקלקל להם את התאוריה העונה על הצרכים הנפשיים שלהם.

* שפנפנות לחיילי צה"ל – מותו של יו הפנר הזכיר לי פרשיה נשכחת. לאחר מלחמת יום הכיפורים, יזמה רעיית הנשיא נינה קציר משלוח של 3,000 חוברות פלייבוי להעלאת המורל של חיילי צה"ל בגבולות. היוזמה עוררה סערה ציבורית. הביקורת היתה על עצם הרעיון של אספקת חומר פורנוגרפי לחיילי צה"ל, ועוד יותר מכך, על העובדה שהרעיון הזה יצא מבית הנשיא, סמל הממלכתיות.

בעקבות הביקורת בוטלה היוזמה.

* צוואתו של יריב – בערב סוכות תמלא שנה לפטירתו של מורי ורבי, המחנך והסופר יריב בן אהרון. בקרוב אמורה להתפרסם יצירתו האחרונה – מסכת על כתביו של ברל כצנלסון, לה אני מצפה בכיליון עיניים. יצירתו האחרונה שהתפרסמה בחייו, הייתה המסכת על "שירי עיר היונה", האפוס הגדול על תקומת ישראל, שכתב אלתרמן. אני רואה ב"שירי עיר היונה" את פסגת יצירתו של אלתרמן, שבעיניי הוא גדול המשוררים של העם היהודי בכל הדורות. אני מזדהה עם דבריו של המשורר אבא קובנר, לאחר צאת הספר: "אשריי שזכיתי לחיות בדור שבו נכתב 'שירי עיר היונה'."

אולם הספר הזה לא כל כך התקבל, בלשון המעטה. המילייה הספרותי הישראלי, כבר ב-1957, שנת צאתו של הספר, היה מנוכר לערכים הלאומיים של הספר, דחה אותו והשתיק אותו. ולאחר מכן הספר נדחק לשולי הספרות, אם לא לתהום הנשייה.

יריב בן אהרון ראה כשליחות גדולה להחזיר את "שירי עיר היונה" למרכז התודעה התרבותית שלנו, כדי לשוב ולהחזיר למקום הראוי להם את הערכים הציוניים של הספר, וכחיסון מפני סרטן הפוסט ציונות. הוא קיווה והאמין, שהמסכת שכתב תתקן את המעוות. לאכזבתו הרבה, זה לא קרה. כמעט שלא היה הד למסכת.

קראתי את המסכת פעמיים ברצף, וכתבתי עליה מסה. השתתפתי בשתי ההשקות שלה. יריב שמח על כך והודה לי. אך בשיחתנו האחרונה, הוא הביע תסכול מכך שגם המסכת לא התקבלה, וציין שנכתבו עליה רק שלושה מאמרי ביקורת, ושלושתם ממי שכתיבתם עליו היא כמעט מובן מאליו – מוקי צור, בארי צימרמן (שגם הוא הלך השנה לעולמו) ואני.

והוא הפציר בי לא להסתפק במה שכתבתי, אלא להמשיך ולהפיץ את הבשורה. אני רואה בדבריו אלה אליי צוואה וצו עשה, שאני מחויב לו.

אני כותב מדי יום מאמר על פרק בתנ"ך במסגרת מיזם 929. "שירי עיר היונה" שזור לכל אורכו שיח עם התנ"ך. סקרתי את הספר לכל אורכו ומיפיתי את ההקשרים התנ"כיים, ובכל הזדמנות אני מציג את ההשראה שקיבל אלתרמן מן הפרק היומי, ולאן הוא לקח אותה. ובכך אני מקיים, כמיטב יכולתי, את צוואתו של יריב.

* ביד הלשון: יונתן – במלאת 44 שנים למלחמת יום הכיפורים, אני מקדיש את הפינה ליישוב שקם לאחר המלחמה והוא נושא את שמו של אחד מחלליה – יונתן רוזנמן.

יונתן נפל כטנקיסט בקרבת הר יוסיפון שבגולן. אביו יזם הקמת יישוב להנצחתו, במקום שבו נפל. ועד יישובי הגולן אימץ את הרעיון, ואת הגרעין המייסד, שכלל את אחיו של יונתן, דידי, היום דידי ידין, חבר היישוב עד היום. ועד יישובי הגולן, שנאבק לאחר מלחמת יום הכיפורים להקמת התיישבות במרכז הגולן (עד אז ההתיישבות היתה רק בדרום ובצפון, והחשש היה שהמרכז הוא הבטן הרכה להפעלת לחץ לנסיגה ישראלית במסגרת הסדר ביניים עם סוריה), הפנה את הגרעין להתיישבות במרכז הגולן.

הגרעין אומץ בידי קיבוץ מרום גולן, ועם עלייתו לגולן התיישב בתוך מרום גולן, כמעין קיבוץ בתוך קיבוץ – קיבוץ דתי בתוך קיבוץ חילוני (עם בית כנסת, מטבח כשר וכשהיה חסר עשירי למניין, תמיד נמצא מתנדב מבין חברי מרום גולן).

לאחר גינוי הציונות באו"ם, כינס ראש הממשלה רבין את ממשלתו לישיבת חירום, והחליט על תגובה ציונית הולמת – הקמת ארבעה יישובים ישראליים בגולן, שיבטאו את המשך המפעל הציוני, אף על פי כן. אחד מארבעת היישובים היה יונתן.

יונתן הוא מושב שיתופי דתי, שמשתייך לאיגוד מושבי הפועל המזרחי.

אורי הייטנר

* * *

תקוה וינשטוק

תפילה וגם פתילה במדבר

צמח חודש תשרי: פתילת המדבר הגדולה

ד"ר שרהלה אורן וד"ר חן שרמן יועצת בוטנית

בסביבות יריחו ים המלח צומח שיח ירוק-עד המגיע עד לגובה של שישה מטר. עליו גדולים  ופירותיו  גדולים, בולטים ונפוחים. כשנוגעים בפרי הוא מתפקע כבלון, מתכווץ ומתרוקן, ומחללו יוצאת פלומת שיער לבנה שבקציה זרעים.

מי הוא הצמח הזה? חובבי הטבע קוראים לו "פתילת המדבר". בשמו העממי זה "תפוח סדום", צמח ממשפחת האסקליפים שמוצאו... בסודן. כיצד נכנס שיח ממוצא סודני למורשת העברית?

בברכות לאיש צדיק משווה אותו המקרא לעץ הסמוך למקור מים המבטיח את קיומו ואף את המשכיותו : "והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול." (תהילים א,ג.) וכן אומר גם הנביא ירמיהו:"והיה עלהו רענן  ובשנת בצורת לא ידאג ולא ימיש מעשות פרי."

מכאן ניתן לגזור את הקללה לרשע – גורלו הפוך: חייו אינם בטוחים ואין לו הבטחה להמשכיות: "ארור הגבר אשר יבטח באדם... ומן ה' יסור לבו והיה כערער בערבה ולא יראה כי יבוא טוב." (ירמיהו י"ז ה-ו).

   הכינוי "ארור" מתכתב עם "קללה "או "מארה". "ארורה הארץ בעבורך!" נאמר לאדם הראשון. כזה גם השורש ע.ר.ר – ענינו קללה: "ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה," דורש בלק מבלעם. המארה  מבטאת  אדם ערירי, נטול המשכיות, כדברי ירמיהו: "כה אמר ה': כתבו את האיש הזה ערירי, גבר לא יצלח בימיו כי לא יצמח מזרעו." וכן דברי ירמיהו למואב: "נוסו מלטו נפשכם ותהיינה כערוער במדבר."

בסיורים ברחבי הארץ פגש זוג הבוטנאים חנה ואפרים הראובני בשבט התעמרנים בערבות יריחו, מהם למדו על הצמח פתילת המדבר המכונה בפיהם "לימון מסכוטי" או לימון מקולל, מאורר. לטענתם רובצת קללה על הצמח מאז ימי לוט אחיינו של אברהם אבינו: סידנא (אדוננו) לוט שבימיו נהפכו סדום ועמורה. יחד עם אנשי העיר התקלקל-התארר גם "הלימון מסכוט" אך קיבל הבטחה לעתיד: כשיתקנו בני האדם את דרכם ישובו פירות אלה להיות עסיסיים ומזינים.

גם מדרשים עבריים מספרים על פירות שגודלם השתנה לרגל הנסיבות.כמו פירות השפע בימי שמעון בן שטח והמלכה שלומציון: "היו גשמים יורדים בלילי שבתות עד שנעשו חיטים ככליות ושעורים כגרעיני הזיתים ועדשים כדינרי זה וצברו מהם חכמים והניחום לדורות הבאים." (ויקרא רבה). גם על החיטים בגן עדן  נאמר כי "מתמרות היו כארזי לבנון" (ט"ז ז). בראשית רבה.

הצמח שמצאו ליד יריחו, שעליו הניגודיים הגדולים פונים כלפי מעלה, נראה לראובנים ככפות ידיים של בני אדם המתחננות לשמיים בתפילה. את המראה הזה זיהו במזמור תהילים "תפילה לעני כי יעטוף, לפני ה' ישפוך שיחו. ה' שמעה תפילתי ושוועתי אליך תבוא... פנה אל תפלת  הערער לא בזה את תפלתם."

בין שמפרשים "ערער" מלשון לעורר רחמים ובין שמפרשים אתו מלשון ע.ר.ה, לחשוף ולגלות, בולטת זעקת המתפלל על מר גורלו. אולי חש כצמח בודד במדבר הקשוח.

השם "ערער" מקובל כיום  לצמח ממשפחת הברושיים. אבל במדבר לא קיים צמח מקבוצה זו, לכן סברו אפרים וחנה הראובני כי הערער הנו פתילת המדבר.

פתילת המדבר מוזכרת גם במסכת שבת ברשימת הצמחים המותרים או האסורים להדלקת נר שבת: "אין מדליקין לא בלכש ולא בחוסן... ולא בפתילת האידן ולא בפתילת המדבר שברא." לפתילת המדבר נוסף אפוא גם  השם "שברא".

החוקרים ד"ר אביבית שווקי ופרופסור זהר עמר ערכו ניסויים לבדיקת השמות המופיעים במסכת שבת וניסו לזהות את הצמחים המופיעים בה. "פתילת המדבר" זוהתה עם שורה ארוכה של שמות – מהסרפד והבוצין, עד לצמרנית ולצמר מפוצל. ד"ר שווקי ופרופסור עמר ערכו ניסוי שממנו התברר כי הפרי הנפוח של פתילת המדבר הגדולה יוצר בערה של  4-5 שעות. תוצאה טובה למדי שמעלה שאלה למה נפסל הצמח הזה מלשמש כנר של שבת ומה בעצם זיהויו המדויק.

פתילת המדבר הגדולה פורחת בקיץ. פרחיה דמויי כוכב, נפתחים בהדרגה וערוכים כאשכול. לפתילה הבוגרת יש  גזע וענפים המכוסים בשכבת שעם סדוקה. כמו כן יש לה שרף לבנבן צמיג הנחשב כחומר רעל ומשמש למריחת חיצים מרעילים. לעומת זאת, במינון נכון, מהווה השרף הזה תרופה לעקיצות עקרב ובעלי חיים אחרים. ברפואה ההודית משתמשים בפתילת המדבר כתרופה לאסטמה, התקררות ושיעול, חיטוי פצעים ועוד. השרף מכיל "גליקוזיד" המשפיע על פעילות הלב. פרופסור זהר עמר סבור כי מסיביו העדינים של פרי הפתילה ארגו את הבד היוקרתי "בוץ" המופיע במגילת אסתר "חור,כרפס ותכלת אחוז בחבלי בוץ וארגמן."

"צמח אחד וסיפורים רבים. חודש תשרי מבשר שנה חדשה. נאחל לעצמנו שגרה, הצלחה וטוב," מסיימת ד"ר אורן את מאמרה." ואולי דווקא פתילת המדבר, במסורת הסיפורית הכרוכה בה, מלמדת כי טוב יכול גם להתהפך ובסופו של דבר הוא תלוי בנו, בני האדם."

מסילה חדשה ערב השנה החדשה

הנסיעה לבני משפחתי המתגוררים במצפה כמון, מעל לכרמיאל, היוותה לי תמיד מסע של ממש: להגיע לרכבת מרכז בתל אביב, לעלות על הרכבת לנהריה, לרדת בעכו עם המזוודה המלאה מתנות ולהמתין שם לאוטובוס לכרמיאל. ובכרמיאל להמתין לכלתי או לבני שיסיעו אותי במכוניתם לכמון. עם ההמתנות, כשלוש שעות לכל צד.

בשנים האחרונות נראו בדרך עכו-כרמיאל חפירות, עבודות בטון, ברזלים ותשתיות. שלטים גדולים בישרו שכאן מוקמת מסילת-ברזל לכרמיאל. כמה טובה ונוחה תהיה הנסיעה אז. חשבתי  בליבי, אבל עוד יחלפו ימים רבים עד שהתוכנית תתגשם... אני כבר לא אזכה לנסוע בקו הזה.

אבל זכיתי. ערב ראש השנה נפתח קו הרכבת החדש ואני הייתי בין נוסעיו הראשונים. הנסיעה היתה נעימה ותוספת הרכבות מנעה את הצפיפות של ערב חג. אמנם בקרית מוצקין היה עלינו לרדת מהרכבת מתל-אביב ולעלות על הרכבת בקו המסילה החדש, אבל זו הגיעה חיש מהר. דרך חיפה, תוך עקיפת עכו, עברנו במנהרה ארוכה (למעשה שתי מנהרות מחוברות) שנחצבה בסלע, נסענו בינות אדמות בור ומטעים, הגענו לתחנת אחיהוד ואחריה לתחנה הסופית, סופית בינתיים. המסילה אמורה להגיע עד טבריה. כרמיאל-טבריה.

במקום בית התחנה הקטן הנושן של כרמיאל, הוקמה תחנה גדולה, דומה למבני התחנות החדשים בארץ, ולצידה שורה ארוכה של קווי אוטובוסים לרחבי הארץ. הנסיעה כרמיאל-ת"א  פחתה ב-23 ק"מ. מרכז הגליל התחבר עם מרכז הארץ.

אכן מתנה לשנה החדשה ועם הברכה על הרמון אפשר לברך "שהחיינו" גם על הקו החדש.

תקוה וינשטוק

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ימים ולילות"

לנתן ביסטריצקי

1926

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 10.12.1971.

לפני 46 שנים

נצרת, 1922.

בחור עברי צעיר, בנימין מוגיליאנסקי, יושב בביתו של הערבי קמל-אפנדי וכותב ספר. לפני שנתיים עלה בנימין לארץ-ישראל. זמן-מה שהה בקבוצה הצעירה גבעת אריה, אשר במורדות ההרים בגליל התחתון. לפני ימים אחדים נמלט משם בהרגשה כבדה כי הופרה בריתו עם האדם. עתה הוא יושב בקרב עם-ניכר, אשר שפתו זרה לו. הוא כותב:

"טובים צלילי שפה זרה לנפש נבוכה כמים ליגע-כוח. נלכדתי בצלילי שפה זרה. כבוגד נס מן המערכה הנאחז בכל הווייתו צמאת-השיכחה בזמר נערה רחוקה על גבול כפר זר, שקט." ("ימים ולילות", עמ' ז'-ח').

ההזדהות עם הסביבה הערבית באה להבליט את חוסר-השקט ואת התלישות אשר בסביבה היהודית שממנה נמלט. הבריחה אל הסביבה הערבית מביאה אותו לחלום של טמיעה גמורה (עמ' ט'). סביבה זו גם מעלה בסופר הצעיר אסוציאציות מקראיות, שהן מטבעה של כל זיקה רומאנטית בספרות הארץ-ישראלית (עמ' י"א), והוא מגיע אפילו להרהורי התכחשות למוצאו היהודי, שאותם מוצאים, אם כי בהקשר קצת שונה, אצל יחזקאל חפץ ב"שכול וכישלון" של ברנר.

מיהו בנימין?

יש בו ללא ספק מדמותו הרוחנית של ביסטריצקי עצמו. בשנת 1920, והוא בחור כבן עשרים וארבע, עלה ביסטריצקי לארץ. "ימים ולילות" הופיע ב-1926, ולפי המאורעות והדמויות המתוארים בו, קל לזהות שהוא מספר על שתי השנים הראשונות של ביסטריצקי עצמו בארץ.

ב"ימים ולילות" מתוארים חייה של העדה המפורסמת של תנועת "השומר הצעיר" בביתניה עילית. חברי העדה עבדו בסלילת חיפה-ג'ידה, וב-1922 הקימו את קיבוץ בית-אלפא שבעמק יזרעאל. ביסטריצקי חי במחיצתם פרק-זמן, ובשנת תרפ"ב, 1922, הוציא מטעמם את הקובץ "קהיליתנו" (הוצאת קיבוץ "השומר הצעיר", כביש חיפה-ג'ידה).

הקובץ מורכב מעדויות כתובות של חברי העדה השומרית. ב"ימים ולילות" מופיע תיאור מפורט של כתיבת הספר הקולקטיבי. ועוד: בפתיחת "ימים ולילות" רשום: "נצרת-ירושלים, תרפ"ב-תרפ"ו." כלומר, הרומאן החל להיכתב בנצרת בשנה שבה יצא לאור הקובץ "קהיליתנו".

האם הגישה של ביסטריצקי בספרו לשאלה הערבית היא רומאנטית, לפי הרושם הנוצר למקרא דפי הפתיחה? – כן ולא. עולמם של הצעירים, גיבורי הספר, מתנודד בין הנהייה הרומאנטית אל השלווה והשורשיות אשר בהווייה הערבית ובצל הפרדסים, לבין הפגישה במרירות המציאות, בנוסח הר-הגעש הברנרי.

גבעת אריה קרויה על שמו של אריה, המנהיג הראשון של העדה השומרית הצעירה, אשר ערבים רצחוהו. אריה היה גידם, גיבור-מלחמה, ודמותו מזכירה במשהו את יוסף טרומפלדור, אשר נהרג בתל-חי ב-1920. הרצח של אריה שייך לאותה מרירות המציאות, שעליה כותב ברנר. זיכרו של אריה מטיל צילו על חיי הצעירים בגבעה, קובע לעיתים את גורלם האישי, את תחושותיהם כלפי נוף הארץ ויושביה הקודמים.

אחד מצעירי הגבעה, אורי, למראה ערבי רוכב על חמור, מדמיין כיצד היה הרצח של אריה. לפי הרגשתו של אורי נתגלתה לאריה ברגע מותו האמת הפשוטה והוודאית – שהוא מת במקום נוכרי, בתוך נוף זר (עמ' קכ"ה). מה שנראה לאריה עד לאותה שעה כהתערות בארץ, לא היה אלא התערות מדומה. זו שמתעלמת מן המרירות שבמציאות [בלשונו של ברנר]. רק רגע לפני מותו נתגלתה לו לאריה, במאוחר, אמת חדשה ומכאבת. מותו של אריה מלווה את אורי ככתובת על הקיר, קובע את יחסו האמביוולנטי לסביבה הערבית – יחס של זרות וקירבה, פסימיזם ורומאנטיקה.

תשוקת ההתערות של אורי בארץ מומחשת בפרשת ידידותו עם סעיד-שייך, הגר בכפר הערבי הסמוך. זוהי ידידות שלעיתים נלווה עליה גם שמץ של גוון אירוטי: סעיד-שייך "נותן באורי מבט בדקני מן הצד, מבט ערום, ממזרי." סעיד-שייך "אוהב להעביר את ידו הגדולה, השעירה, על חלקת בלוריתו של אורי." (עמ' קל"ד). לסעיד-שייך שלוש נשים – הצעירה כבת שש-עשרה, והוא הולך ערירי. נדמה לו לאורי שהוא שומע רטט-עצבות בקולו של הערבי החסון, שיכול היה להיות אביו, "ונעימה לו (לאורי) נגיעת ידו של השייך, לטיפה יחידה זו מיום צאתו מבית-הוריו." (עמ' קל"ד).

זוהי התרפקות של צעיר יהודי, המחפש בקירבת הערבי חסות של אב, אב חדש, במקום האב היהודי שבגולה. יחסו של אורי לסעיד-שייך הוא יחס דו-ערכי: התרפקות, ועימה הרגשת זרות. הערבי הוא כמין מולדת, אבל מולדת מתנכרת. ויש רצון ששניהם, גם הערבי וגם הארץ, יאירו פניהם. בעיני סעיד-שייך קורא אורי את בדידותו שלו, של היהודי, השב לארץ-אבותיו. (עמ' קל"ה-קל"ו).

מרים, אהובתו של בנימין, נשארת בשכונה העברית בתל-אביב, על גבול יפו. היא משוטטת הרבה, בבדידותה, במשעולי הפרדסים. יחסה של מרים אל העולם הערבי, המתגלה לפניה בין הפרדסים, דומה ליחסו של בנימין למקלטו בנצרת ושל אורי לסעיד-שייך. אצל שלושתם אפשר למצוא התרפקות על ההווייה הערבית, קינאה בשורשיותה, זרות כלפיה, ורצון להתערות בתוכה ולהיטמע בה.

מרים פוגשת בברנר, ובעיניה נראה גם הוא כמי ששואף לחיות בסביבה הערבית כדי להתקרב לסביבה זו ולהביא לה מבשורתו האנושית. ציור-דמותו של ברנר כאן מושפע כנראה מאותה רשימה "מפנקס" על טיולו במשעולי הפרדסים, שהתפרסמה זמן קצר לפני הירצחו. בעיני מרים מצטיירת תמונה אידילית ורומאנטית  מאוד של ברנר בקרב הערבים. אולי יש בכך אות להד של צוואה מוסרית-הומאנית שמעוררת רשימתו של ברנר כבר בשנים הראשונות לאחר הירצחו. וגם התעלמות יש כאן מן הצד האחר שביחסו של ברנר לערבים, יחס פסימי, שאינו מאמין באהבה ובשלום, ואשר מאפיין את חלקם המכריע של כל כתביו הקודמים. וזוהי, מצד מרים, בוודאי אידיאליזציה של ברנר.

תיאור מאורעות האחד במאי 1921 ביפו הוא כתיאורה של רעידת-אדמה. מה שיבוא לאחריה לא יהא דומה למה שקדם לה. לאחר מותו של ברנר שוקעת מרים בקריאת כתביו. היא מבקרת לעיתים קרובות את קברו. עתה היא מוצאת במותו של ברנר אותה משמעות מיסטית שמוצא אורי ברגעיו האחרונים של אריה.

באמצעות המוות קונה לעצמו האיש הישראלי את השלווה הנוראה, האכזרית, את הקשר הנצחי למולדת, ובינתיים זוהי ההשתרשות היחידה שבגדר האפשר. רגע הזרות הנוראה, המוות בצהרי-יום, בדקירת סכין – הוא גם רגע כריתת ברית-הדמים בין האדם הישראלי לבין נוף מולדתו, ואין יכולת לזכות בקירבה לערבים ולארץ בדרך הקלה והאוטופית, בדרך האהבה והאידיליה.

העניין הערבי, שהודגש כאן, יש בו אולי כדי להטעות באשר לצירו המרכזי של הספר, שהוא חיי העדה השומרית הצעירה. מנהג קיים במחנה – אדם כי ירגיש שאין בו כוח להוסיף לשאת את מצוקתו ובדידותו, מצלצל בפעמון, אפילו בחצות-לילה, ומזעיק את כל העדה לשיחה. בשיחות הארוכות הללו נמצא פורקן לבדידות, ל"צער העולם", לפחד מהתאבדות, לרומאנטיקה, לדחיית סדר העולם הישן ולוויכוחים על תיקון האדם ומהות החיים בחברה חדשה.

אך הפעמון המזעיק לשיחות הממושכות נעשה גם סמל של תלות הפרט בחברה, סמל משעבד ומעיק. כתיבת הקובץ המשותף ("קהיליתנו") באה אולי כדי לשחרר את חברי העדה מן המתח המעיק ולתת ביטוי לתהליך ההתהוות המתרחשת בהם.

מנהיג העדה לאחר מות אריה, מנהיגה הראשון, הוא אלכסנדר צורי, איש חזק המטיל את מרותו הנפשית והאידאית על בני החבורה כולה, כמין "אדם עליון" שחיי כולם סובבים סביבו. בין חברי העדה מצויים אח ואחות, ארנסט ואדל. היא אהבה את אריה. הוא הגיע לילה אחד להתפרצות טירוף ועזב את הגבעה. צעיר אחר, מרקוס, חיזר תקופה ממושכת אחרי אדל, אך מפני הססנותו ומפני הדעה הכללית, כי חיי זוג עומדים בניגוד לחיי העדה כולה, לא נעתרה אדל לאהבתו של מרקוס.

אלכסנדר צורי חושק באדל, מקדש את החיים בזוג, והיא נעשית אשתו. היא אמנם אינה אוהבת אותו, אך נכנעת למרותו ולאישיותו הכאריזמטית. בסצינה דוסטוייבסקאית ממש, מתחנן אלכסנדר לפני מרקוס שיבוא לגור עימם באוהל בשלושה. מרקוס מסרב ומאוחר יותר עוזב את החבורה, אך צילו נותר במחנה, מעיק. ואילו אלכסנדר צורי נעשה לסמל של עריצות נפשית.

סוף הסיפור יש בו כמין השתחררות מעריצותם של אלכסנדר צורי ושל הפעמון כאחד. התאבדות אחד החברים מפוררת את סמכותו של צורי, ואת הפעמון – שורפים.

העניין הערבי חוזר ומשתלב בסיום הסיפור: בלילה מקיפים בני הכפר הערבי את המחנה, ועימם אשתו הצעירה של סעיד-שייך שהכישה הנחש. השומר שהולך עם הערבים לעזור להם, הוא שמתאבד בחזרו בבוקר למחנה. כמה מן החברים עוזבים את גבעת-אריה. ביד אחד מהם, הוגו, הקובץ הקולקטיבי שכתבו חברי העדה. ואילו בנימין, המרגיש שהופרה בריתו עם האדם, נמלט לנצרת כדי להתחיל, או לסיים, את כתיבת הרומאן שלו.

* נתן ביסטריצקי: "ימים ולילות". סיפור בארבעה ספרים. ירושלים תרפ"ו. 1926. תרל"ה עמ'.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

לאחר סגירת סניף הדואר ברחוב זמנהוף ליד כיכר צינה דיזנגוף

ולאור התורים הארוכים בסניף החדש בדיזנגוף סנטר

אני מבקש לא לשלוח לי שום חבילה, ספר, או מכתב בדואר רשום

כי לא אבזבז את זמני לבוא לקחת אותם והם יוחזרו לשולח!

אנא השתמשו רק בשירותי דיוור פרטיים!

אהוד בן עזר

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ריקה ברקוביץ: אהוד יקר, מאחלת לך ולכל משפחתך ולעיתונך החשוב אשר כתביו מחזקים את הרוח הציונית בקירבנו:

שנה טובה וחתימה טובה והצלחה בהמשך המטרת גשמי תוכן "חדשות בן עזר" עלינו!!!   

* עם יהודים שונאי-ישראל כמו ברני סנדרס לא צריך לחפש אויבים: "עיסא עמרו, פעיל פוליטי פלסטיני מאזור חברון העומד למשפט בישראל וגם נעצר באחרונה על ידי כוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית, נפגש השבוע בוושינגטון עם מספר חברי קונגרס בארה"ב והפציר בהם לפעול נגד מדיניות ישראל בשטחים. אחד הסנאטורים שעימם נועד ושהביעו את תמיכתם בו הוא ברני סנדרס היהודי, שהתמודד בשנה שעברה על הנהגת המפלגה הדמוקרטית." ["הארץ" באינטרנט, 29.9].

* אהוד: אתר האינטרנט של "הארץ" אינו חדל לטמטם את המשתמשים בו בפרסומות רצות, גדולות ובלתי פוסקות ["8 פרסי אופיר"], של קטעים מתוך הסרט המתועב "פוקסטרוט", וקשה לנו להבין – מדוע אין מראים בפרסומות את הסצינה הנהדרת של רצח הפלסטינים וקבורתם בעפר בתוך מכוניתם על ידי דחפור צבאי, שהרי זוהי התגלמות הנאציזם הישראלי שמאפיין את צה"ל בסרט הַגֶּבֶּלְסִי הנהדר הזה, וכאשר יופץ ברחבי גרמניה (יש משקיעים גרמניים בסרט), ובכל העולם – הסצינה האנטישמית הזו ודאי תביא לסרט אוהדים רבים ותוכל לשמש היטב את התעמולה הפלסטינית!

שמענו שאנשים רבים עוזבים את הסרט באמצע ההקרנה, אך זאת בעיקר בגלל השעמום. ראו הוזהרתם!

אבל במועמדות לאוסקר הוא לבטח ייצג אותנו, כי אין בעולם אמנות קולנועית גדולה יותר מאשר לחרבן על ישראל ועל צה"ל בסיוע הקרן לעידוד הסרט הישראלי ומשקיעים מגרמניה!

* מצד שני, סרטים, עיתונים וספרים מנוולים שכאלה, המציגים את ישראל "במערומיה" וכמו מנבאים את ניוונה ואת חורבנה הקרוב, בעיקר מבחינה "מוסרית", עושים שירות מצויין למודיעין הישראלי – כי אויבינו הערבים, המוסלמים, שמחים בהם, ובאיוולתם סבורים שכך הוא מצבנו האמיתי וכי אנחנו ממילא עומדים לשקוע – והם אינם יודעים מה באמת אנחנו מכינים להם באבי-אביהם אם יתפתו לפגוע בנו!

לא רק ארבעה פלסטינים נהרוג אלא את כל אויבינו נקבור בְּבּוֹר כמו הבור של מחסום ווטש, סליחה – של מחסום "פוקסטרוט", כי אנחנו נאצים ואין לנו מעצורים!

  * שלום אהוד, מצאתי במפקד תושבים של 1915 את קרצמר בנחלת בנימין. לצערי לא נרשם שמו הפרטי ולא מיספר הבית. הוא היה אמור להיות לדעתי במיספר 26.

אבל הנה הוכחה שהוא היו היה.

במפקד תושבים נוסף מ-1917 מצאתי שהיה אדם בשם קריצמר אהרון ללא כתובת, כי זה היה בתקופת הגירוש.

אני נוטה להאמין שזה הקרצמר שלנו ושמו הפרטי אהרון.

חיפשתי בעיתונות התקופה ולא מצאתי בשנת 1925 תיעוד על התאבדות במלון הרדג במושבה הגרמנית.

שנה טובה,

שולה וידריך

* אין ספק כי יוּ הפנר שהלך לעולמו בשבוע שעבר תרם רבות לכך שיופיין של הנשים באשר הוא הינו פאר היצירה שהקדוש ברוך הוא עשה בעולמו ובעולמנו.

מציע להקדיש לו כמה מילים ואולי תשקול לפרסם את התמונה לזיכרו. [ר' צרופה].

בברכה,

י"ז

* 29.9.2017. ערב יום הכיפורים התשע"ח. שלום רב אדוני העורך. הערות לעיתון  1280. אני מתכבד לשלוח ברכות חמות למסתורית שלך שתחי' למלאת 43 שנה לנישואיה עם בחיר ליבה. מגיע לה כל הכבוד על התמדתה לחיות  עם האיש הזה במשך כמעט יובל שנים, שהוא איש כופר בעיקר, אפיקורס גמור, אוכל טריפה ולא מקיים מצוות, משנן כל הימים עלילותיו מימים עברו עם ובלי מרכאות ביישוב הנקרא עין גדי (ספק קיים במציאות ספק בדמיונו בלבד) שם השאיר זיכרונן של מעשיות שונות ומשונות שכביכול נטל בהן חלק, בעיקר אלה האופקיות. בין היתר קורותיהם של מעשים עם בנות המין היפה בהם גם הסתכל דרך עזות "במקום ההוא" בלי יראה ובלי בושת פנים. הולך בטל כדרך הקפיטליסטאנים, מנצלי המעמד העובד, ומתפרנס מריבית כדרכו של שיילוק.

תורם הרבה מזמנו ומרצו למען הכלל, כאשר רוב הכלל לא מסתכלים לעברו לא מפרגנים לו ולא מעריכים פועלו. כותב ספרים יפים ומיוחדים שאין דורש להם ומאחסנם אצל ההוצאה לאור תמורת ממון הרבה עד שלבסוף בגלל איומי גריסה מחלק אותם לכל דכפין חינם אין כסף ומשחית כספו על קניית בולים ודמי משלוח.

שטוף זימה ודמיונות פורנוגראפיה, וכתיבתו מעלה חמתן של נשים חסודות שומרות מוסר וצניעות, וזה גם כאשר הוא רק מפנטז על כפות רגליהן היפות של צעירות שהן בעצם השטן מחופש שבא להתעלל בגברים המבינים עניין...

כל זה ועוד סבלה אותה מסתורית נכבדה במשך מ"ג שנים בשתיקה ובגאון.

עד מאה ועשרים,

בברכה חמה,

י"ז

* שלום רב אהוד, יישר כוח על הנחישות וההתמדה בהוצאתו לאור של המכתב העיתי. אני מצרפת כאן קישור לסרטון קצר עליי המוקרן בימים אלה בערוץ 98 בטלוויזיה, עד 14 באוקטובר בימים חמישי (בשתיים בצהריים) ובמוצ"ש (בשבע וחצי בערב).

צפייה נעימה.

שנה טובה ומיטיבה וגמר חתימה טובה,

יערה בן דוד

https://youtu.be/MgOtjAvmJ58

* חבר שלנו מספֵּר: "בגיל 81, ועִם ממוצע השתנוֹת של 3 פעמים ביממה לפחות, הגעתי למסקנה כי השתנתי עד כה 2,624,400 [2 מיליון ועוד 624,400] פעמים – אבל עכשיו, כל פעם שאני משתין אני אומר לעצמי קצת בעצב שאת מרבית ההשתנוֹת בחיי כבר עשיתי!"

* "אונס" הילדה בת ה-11 בצרפת: "הסיבות לזהירות של התביעה במקרה הזה הן רבות. הילדה באה לצרפת עם אימה לפני ארבע שנים, והרופאה הראשונה שבדקה אותה ציינה שהיא בוודאי מבוגרת מגילה המוצהר בשלוש שנים לפחות. מהגרים נוטים להנמיך את גיל ילדיהם כדי לזכות בביטוח לאומי במשך שנים רבות יותר, וגם הרופאה מטעם המשטרה, שבדקה את הילדה אחרי הגשת התלונה, מציינת בדו״ח הרפואי שהילדה היא 'לפחות בת 14, אולי אפילו 16.'

השאלה אם גיל הילדה כוזב רלוונטי לעניין פרוצדורלי שההגנה עטה עליו: חל איסור בחוק לדון בהתנהגות המינית של הקורבן לפני האונס, אלא אם הוכח שהקורבן שיקר בעובדות יסוד שאין עליהן עוררין – למשל, שם וגיל.

"במקרה זה ההגנה חמושה בצילומי עירום של הקטינה, שאימה שלחה ככל הנראה לגברים רבים. האם נחקרת במקביל על ידי הרשויות." ["הארץ" באינטרנט. 29.9].

האם מדובר כאן באם שהציעה את בתה המתבגרת בתור זונה?

* אנשים שראו את הסרט האנטישמי "פוקסטרוט" עד סופו הגיעו למסקנה שמירי רגב צודקת ואם היא צודקת אז לא צריך לקרוא את צ'כוב. ככה הטמטום פועל היטב משני צידי המתרס.

* היה לנו מזל. ביקרנו בפסח בברצלונה ואפילו השתתפנו בליל הסדר של חב"ד, טיילנו בשדרות הרמבלאס שבועות רבים לפני התקפת הטרור, וכמובן שגם לא נקלענו למהומות משאל העם שהתקיים בה אתמול. לא תיארנו לעצמנו שקיים קרע עמוק כזה בין הממשלה והמשטרה הספרדית לבין אזרחי קטלוניה.

* אהוד: ידוע בדרך-כלל שסופרים מושפעים מסופרים אחרים. לפעמים אפילו השפעה חזקה מאוד, כמו עגנון על רבים מבני-דורי.

ומוזר, עד היום לא גיליתי מאלו סופרים אני מושפע. אמנם, בתור סופר נידח ייתכן שאפילו להיות מושפע לא זכיתי, אבל בכל זאת הייתי שמח לוּ מישהו גילה לי – ממי אפשר לומר שאני מושפע?

רמז: האגודה הראשונה בה הייתי חבר מימיי היתה "עזיזה", אגודה לגידול עיזי-בית לבנות, סניף פתח-תקווה בראשות מר יוסף קנופ, שהיה גם קרוב-משפחה שלי מצד אימי.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל