פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1283

חג סוכות שמח לאלפי נמענינו

ותודה עמוקה על נאמנותם למכתב העיתי

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ט"ו בתשרי תשע"ח, 5 באוקטובר 2017

עם צרופת סיפורו של יוסי גמזו "סכך לסוכות".

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: אהוד בן עזר: 3 שירים ישנים מתוך "יעזרהָ אלוהים לפנות-בוקר". // מרדכי קידר: 1. עוד סכין מתוצרת ירדן בגבה של ישראל. 2. המוסר הסלקטיבי של השמאל. // ישראל בר-ניר: דמוקרטיה בעידן התקינות פוליטית. // עדינה בר-אל: העברי מארץ העברים – נתן ביסטריצקי בשליחות לפולין. // דניה מיכלין עמיחי: חבלים – סיפור חיים. // אשר מעוז: איפה השכל? // יהודה דרורי: מצרים: "ספינת הנשק הצפון קוריאנית שנחשפה בסואץ לא היתה מיועדת לצבא." // אלי מייזליש: פגישה עמומה עם המשורר ע. הלל ועוד משוררים וסופרים. // אורי הייטנר: צרור הערות 4.10.17. // אילן בושם: תשעה שירים ל'חדשות בן עזר', אוקטובר 2017. // שושנה ויג: מִיא שם-אור, "אני מיא" [רֶצֶפשִׁיר]. // משה כהן: למען הנרדפים. // הָאָמָן נִכָּר בִּמְלָאכְתוֹ. מִתּוֹךְ מִשְׁלֵי לַה-פוֹנְטֵיין, נֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוּבַל. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "סינבה סולבקן" לבירנסטירנה בירנסון, 1946. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.6.1971, לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.
 

         * * *

אהוד בן עזר

3 שירים ישנים

אהבה עתיקה

חֶשְׁוָן מְלַטֵּף צַמָּרוֹת בַּשַּׁלֶּכֶת

אַהֲבָה עַתִּיקָה

מְהַסֶּסֶת לָשׁוּט בְּעֵרוֹם חֻרְשׁוֹתָיו.

גֶּשֶׁם

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

רַק הַלֵּב

מְהַלֵּךְ בִּשְׁרִירוּת רִגְשׁוֹתָיו.

וְאַתְּ צְמֵאָה אֵלַי כַּאֲדָמָה מִקֵּץ הַסְּתָו

עֵינַיִם מְדַבְּרוֹת בְּחֶסֶד מַבָּטִים –

וּכְכָל שֶׁהַדְּמָמָה רַבָּה

וְאֵין לְאָן לָלֶכֶת

הַלֵּב

קוֹרֵעַ בִּי אֶת שְׁתִיקוֹתָיו.

1959

ציפור עייפה

הַצִּפּוֹר עֲיֵפָה.

אָנָא, הַנִּיחוּ

לַצִּפּוֹר הָעֲיֵפָה

אַל תַּרְאוּ לָהּ

שֶׁאוֹהֲבִים אוֹתָהּ

פֶּן תִּתְמַלֵּא כֹּחַ

וְתַתְחִיל לָעוּף –

1960

ואַת מלאה ערפל

מוֹדְדִים אֶת הָרוּחַ בְּשַׁבְשֶׁבֶת

מוֹדְדִים אֶת הַטַּל בִּשְׂעָרָה

וְעוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג –

הָרוּחַ מְנִיעָה שַׁבְשָׁבוֹת

הַטַּל מְכַוֵּץ שְׂעָרוֹת

וְאַתְּ מְלֵאָה עֲרָפֶל.

1960

* * *

מרדכי קידר

1. עוד סכין מתוצרת ירדן בגבה של ישראל

בישראל מתפלאים רבים: למה מועצת זכויות האדם של האו"ם שמה את ישראל במרכז המטרה שלה? מדוע ההטייה הכל כך בולטת בהחלטות מועצה זו נגד ישראל?

את התשובה, או עכ"פ חלקה, קיבלנו לפני כמה ימים, ב-28 ספטמבר 2017.

"הארץ" מדווח באותו יום בכותרתו הראשית: "האו"ם מזהיר חברות הפועלות בהתנחלויות שיוכנסו לרשימה שחורה: כמה מהן הודיעו שייצאו מישראל." כותרת משנה: "נציב זכויות האדם החל לשלוח אזהרות לכ-150 חברות. בכיר ישראלי: החשש מתממש, חברות זרות אינן מבדילות בין ישראל לגדה ומפסיקות לפעול בארץ."

ברק רביד כותב: הנציב העליון לזכויות אדם של האו"ם, הנסיך הירדני זייד בן ראיד (טעות: צ"ל רעד, מ"ק) אל-חוסיין החל לפני כשבועיים לשגר מכתבי אזהרה..."

אתם מבינים? הנציב העליון לזכויות האדם של האו"ם, זה שעומד בראש מועצת זכויות האדם של האו"ם, ששמה לה למטרה כמעט יחידה את ישראל, הוא ירדני, בן דוד שני של המלך חוסיין, אביו של המלך הנוכחי וחבר מרכזי במשפחה ההאשמית שהבריטים הביאו כדי לשלוט בירדן. זייד בן רעד מקורב מאוד למלך עבדאללה השני, שכן הוא כיהן כשגריר ירדן לאו"ם במשך שבע שנים (2000-2007) ושגריר ירדן בארה"ב במשך שלוש שנים (2007-2010). אחרי מספר תפקידים שזייד בן רעד מילא גם בארגונים בינלאומיים, הוא נבחר ביוני 2014 לנציב האו"ם לזכויות האדם ומאז הוא עומד מאחורי המתקפה שלוחת הרסן של מועצת זכויות האדם נגד ישראל.

כל מי שמבין את המשמעות של להיות שגריר ירדן באו"ם ובארה"ב, מבין שאדם כזה צריך להיות מאוד, אבל מאוד, מקורב למלך, איש סוד, שהמלך מדבר איתו כמעט בכל רגע. המילה "מקורב" איננה משקפת את מלוא משמעות הקרבה, ואת מינוי האיש הזה למשרת נציב זכויות האדם של האו"ם המלך דחף. בשביל מה? בשביל לטפל בזכויות נשים בירדן? בשביל לבדוק איך המלך מטפל ברוב הפלסטיני בירדן? בשביל לבדוק מה קורה לסיוע הבינלאומי הנשלח לפליטים הסורים בירדן בדרכו הפתלתלה אל המסכנים הללו בערי האוהלים?

לא ולא. המלך דחף את מינוי בן משפחתו בשביל דבר אחד בלבד: להשמיץ את ישראל, להבאיש את ריחה בעולם באמצעות דוחות קשים שיוציא בן משפחתו כדי שישראל תיאלץ להקים מדינת טרור פלסטינית נוספת ביהודה ושומרון, ובירתה ירושלים המזרחית, כדי שהם, המלך ובני משפחתו, כולל זייד בן רעד, יוכלו להמשיך ולשלוט במיליוני פלסטינים ביצור המלאכותי ששמו "הממלכה ההאשמית הירדנית" כדי לא לתת לפלסטינים מדינה במקום שבו הם רוב, בצפון מערב ירדן.

נכון שמועצת זכויות האדם של האו"ם לא החלה את פעילותה הבוטה נגד ישראל בשנת 2014, עם מינויו של זייד בן רעד, שכן יש לה רקורד שלילי ביותר כלפי ישראל כבר שנים רבות קודם לכך, אבל זו הסיבה שהמלך דחף את מינוי בן משפחתו לראשות המועצה, שכן במועצה אנטי ישראלית כזו יהיה לו קל יחסית להעביר החלטות אנטי ישראליות כמו זו התומכת בחרם כלכלי על ישראל.

אז זייד בן רעד מבצע את תפקידו המשפחתי בנאמנות, ומוציא מכתבי אזהרה לחברות הפועלות בארץ ישראל. כך המלך עבדאללה השני, מלך הממלכה ההאשמית, תוקע סכין בגבה של ישראל, והפוליטיקאים בישראל עדיין אומרים ש"השלום עם ירדן הוא נכס אסטרטגי". הם אינם מבינים שהמלך מחבק אותם ונועץ חרב בגבם: תמורת השקט לאורך הגבול עם ירדן אנחנו נשלם בקסאמים מהמדינה הפלסטינית שהמלך לוחץ עלינו להקים ביהודה ושומרון, טילים שיפלו על ירושלים, תל אביב, דימונה, עפולה וכל מה שביניהן, כולל נתב"ג, דוגמת אלו המשוגרים אלינו מעזה.

אם ככה נראה ידיד, אינני יודע איך נראה אוייב. הגיע הזמן להתעורר לחשב מסלול מחדש עם הממלכה ההאשמית, שכן נראה שכמה פוליטיקאים אצלנו, טירונים בשבילי המזרח התיכון המפותלים, נרדמו ליד ההגה ואינם קוראים את שלטי האזהרה הבוהקים לאורך הדרך, רק כי הם כתובים בערבית.

2. המוסר הסלקטיבי של השמאל

הבעייה שלנו עם ירדן ומועצת זכויות האדם קשורה גם בעניין הלגיטימיות של ההתיישבות היהודית ברחבי ארץ ישראל, שיש בקירבנו מי שרואה בה "כיבוש", וכך שופך שמן על המדורה שעליה העולם רוצה לצלות אותנו.

ביום שישי, ערב יום הכיפורים, באחת מתוכניות הצהריים של רשת ב', התארחה פרופסור ששכחתי את שמה, ודיברה על הדברים שאנחנו, כחברה וכמדינה, צריכים לחזור בתשובה עליהם. בראש הדברים הללו היא ציינה את "הכיבוש", שכבר חמישים שנה אנו שולטים על עם אחר, וצריך לשים קץ למצב הלא מוסרי הזה.

המראיין הנכבד (שגם את שמו מחקה הסקלרוזה שלי) כנראה התרשם עמוקות מעמדתה המוסרית של הפרופסור, ולא שאל אותה את השאלה המתבקשת מאליה: "את בוודאי מתכוונת לשליטה שלנו גם על 'העם האחר' ביפו, בחיפה, בעכו, בנצרת, במשולש, בגליל ובנגב, כי גם שם קיים אותו 'עם אחר' ועל פי גישתך 'הכיבוש' – שהוא כבר בן שבעים שנה – חייב להסתיים גם בכל המקומות הללו?"

אלא שהמראיין לא רצה כנראה להקשות על הדוברת על ידי הצגת השאלה המתבקשת הזו, והשאיר את דבריה ללא קושיא. או אולי הוא מזדהה עם עמדת המרואיינת? מעניין מה היתה עונה הפרופסור לשאלה כזו, החושפת את האבסורד המוסרי של השמאל הישראלי: שליטה על "פלסטינים" מאז 1967 איננה מוסרית, אבל שליטה על אחיהם "הפלסטינים לא פחות" מאז 1948 היא מוסרית.

אינני מדבר על אלו בשמאל הקוראים לחיסולה של מדינת ישראל, כי כבר "כיבוש" 1948 איננו מוסרי, שכן הם מדברים בדיוק כמו שיח' ראאד צלאח הג'יהאדיסט, עזמי בשארה הלאומן הערבי, באסל ע'טאס הפלפונאי וחנין זועבי השייטת. הם לפחות דבקים בעמדה והולכים איתה עד הסוף. לשיטתם, אם אתה ציוני, כלומר בעד קיומה של מדינת ישראל, אז אתה לא מוסרי, כי מדינת ישראל היא "כיבוש" גם אם היא תהיה בגודל מילימטר מרובע על חוף תל אביב.

הוויכוח שלי הוא עם "השמאל הציוני", שיש רבים הטוענים שמונח זה הוא אוקסימורון, תרתי דסתרי. במה שונה בנייה עבור יהודים בירושלים מבנייה עבור יהודים ביפו? זו מוסרית וזו לא מוסרית? האם זה מוסרי להתנחל בגליל ולא מוסרי להתנחל ביהודה ושומרון? האם זה מוסרי להתייחס לתושבי יהודה ושומרון הערבים כ"איום דמוגרפי" ובאותה עת להתעלם מאזרחי ישראל הערבים, תושבי הגליל, המשולש והנגב? האם זה לא מוסר סלקטיבי?

מסקנה: אין שום קשר בין מוסר והתנחלות סלקטיבית בארץ ישראל, ואם מוסרי להתנחל ביפו, אזי התנחלות בחברון היא מוסרית באותה מידה.

ברשותכם האדיבה, אני מציע מעל במה מכובדת זו סיבה אחרת למוסריות קיומה של מדינת ישראל: ישראל היא מדינה שהוקמה על ידי עם ששב לארצו העתיקה, שנשאר נאמן לה במשך אלפיים שנות גלות, ובניו נאלצו להילחם מיספר מלחמות (1948, 1956, 1967, 1973 ועוד) כדי לשמור על הקשר בין ראשיהם וכתפיהם. זוכרים את קריאות "אידבח אליהוד" מ-1948, לפני "הכיבוש"?

מדינת ישראל נועדה גם כדי לוודא שלא יקומו בעתיד תאי גזים בשביל העם היהודי, וכל מי שטוען שקיומה של מדינת ישראל בארץ ישראל איננו מוסרי, טוען במשתמע שהיהודים חייבים לחזור אל המקומות שמהם הם הגיעו לארץ ישראל. בכך הוא שם את עצמו באופן אוטומטי בצד של תומכי תאי הגזים של אירופה וסכיני השחיטה של המזרח התיכון. ולהזכירכם: המופתי של "הפלסטינים" תכנן עבורנו תאי גזים בישראל, בנוסף לסיוע שהגיש לנאצים בשנת 1944 כדי לוודא שיהודי הונגריה מובלים לאושוויץ ללא הפרעה.

לא יעזרו לשמאל תרגילים סמנטיים, כי המציאות חזקה יותר מכל תרגיל לשוני או מניפולציה פילוסופית. מי שמדבר על "כיבוש" גוש עציון ומתעלם מ"כיבוש" יפו הוא צבוע, מתחסד ובעל מוסר חצוי וסלקטיבי.

האם הגישה שלי מונעת שלום עם שכנינו?

לא ולא!!! אפשר להגיע להסדר, והדרך היחידה להגיע אליו היא להיות חזק, מאיים, מסוכן ובלתי מנוצח. פה זה לא שוויץ, אלא המזרח התיכון. הפסיקו לבלבל את המוח עם "המוסר" הצבוע והחלקי שלכם, כי אף אחד בסביבה שלנו לא מתרשם באמת מהשמאל המתחסד. להיפך: מי שבעיקר צוחק על השמאל הישראלי התמים הם אלו מבין שכנינו, מעמידי הפנים, המחייכים אל "האידיוטים השימושיים" שבקירבנו, מתחבקים איתם ועושים איתם סלפי לפייסבוק המכוון אל ארנק התורמים מחו"ל.

פה זה ספרטה, לא אתונה; צריך להתחזק, להתחמש, להתאמן, לאיים ולפעמים גם להילחם כדי לשרוד, ומי שפוגע ביכולתנו להגן על עצמנו פועל מתוך עמדה סלקטיבית, חצויה ולא מוסרית בעליל.

חג שמח לכל בית ישראל.

מרדכי קידר

* * *

ישראל בר-ניר

Israel Bar-Nir

דמוקרטיה בעידן התקינות פוליטית

(Political Correctness)

I.  אמת בלתי נוחה – שעתה היפה של הצביעות

I.1  חשיבת עדר (group think)

באקדמיה ובתקשורת לא אוהבים את מי שלא הולך בתלם.

באקדמיה ובתקשורת אוהבים פחות את מי שלא הולך בתלם ומעז לאמר זאת.

באקדמיה ובתקשורת שונאים את מי שלא הולך בתלם ומעז לאמר זאת, כשהוא צודק.

באקדמיה ובתקשורת מאמינים שחופש הדיבור מגיע לכולם, אבל ישנם כאלה שלהם מגיע יותר.

באקדמיה ובתקשורת מאמינים שיש לסתום את פיו של מי שלא הולך בתלם ומעז לאמר זאת.

באקדמיה ובתקשורת מאמינים שחופש הדיבור נועד לדכא את חופש הדיבור של מי שדעתו שונה.

באקדמיה ובתקשורת מפחדים לשמוע את דעתו של מי שדעתו שונה, כי אין להם תשובה.

באקדמיה ובתקשורת "חופש הדיבור" כולל את כל מה שהם מוכנים לעשות לזולת, אך אינם מוכנים לסבול על עצמם.

I.2  תקינות פוליטית והליכה בתלם (toe the line)

באקדמיה ובתקשורת תשלום מס שפתיים לתקינות הפוליטית הוא צורך קיומי.

באקדמיה ובתקשורת מי שלא הולך בתלם לא מגיע רחוק.

באקדמיה ובתקשורת מי שלא משלם מס שפתיים לתקינות הפוליטית הוא מוקצה מחמת מיאוס.

דונלד טראמפ מסרב לשלם מס שפתים לתקינות הפוליטית. דונלד טראמפ אומר את מה שהוא חושב. דונלד טראמפ לא מהסס לשחות נגד הזרם אפילו כאשר יריביו ותומכיו כאחד מוקיעים אותו.   

חלק מדבריו של טראמפ הם שטויות אבל בחלקם הוא צודק. השטויות הן עילה ללעוג לו, לבוז לו ולנגח אותו. על מה שהוא צודק, לעומת זאת, יש להוקיע אותו ולדון אותו ברותחים כי האמת שבדבריו של טראמפ היא אמת בלתי נוחה (An Inconvenient Truth), אמת שאינה עולה בקנה אחד עם התקינות הפוליטית.

הביקורת וההתקפות הכי חריפות הניתכות על טראמפ הן לא בגין דברים שהוא אמר, או בגלל שהוא איננו מציית לכללי הפוליטיקה התקינה, אלא בגלל דברים שמבקריו אומרים שהוא אמר. 

I.3  לטהר (sanitize) את ההיסטוריה – המלחמה נגד העבר

היסטוריה היא סיפורו של העבר. בהיסטוריה קרו הרבה דברים רעים. אפילו בדיקה שטחית תמצא בהיסטוריה של כל עם פרקים שאינם מקור לגאווה (זה בלשון המעטה). האם זה חכם למחוק את הפרקים האלה ולהשכיח את קיומם?  האם שכתוב ההיסטוריה ואי הזכרתן של עוולות העבר ישנו את העובדה שהן באמת קרו?

בטיפול בסרטן קשה מאוד, על פי רוב בלתי אפשרי, לפגוע בתאים הנגועים בלי לגרום בו זמנית נזק לתאים בריאים באזור הנגוע. באותה מידה אי אפשר למחוק מההיסטוריה פרקים לא נעימים בלי לשנות אותה באופן מהותי. 

ניקח את הדוגמא הבאה. סטלין היה דיקטטור אכזר ששלט ברוסיה ביד רמה במשך קרוב ל-30 שנה. עשרות מיליונים מתושבי רוסיה מתו בגלל מדיניותו. כשהתגלו הממדים של פשעיו החל מבצע נמרץ למחיקת זכרו. בין השאר, הוחלף שמה של העיר סטלינגרד לוולגוגרד. אבל השם סטלינגרד הוא סמל גאווה לאומי, סמל שכל העולם הכיר אותו, אחד מהאירועים המרכזיים של מלחמת העולם השניה. המערכה על סטלינגרד היתה מערכה קשה ביותר ועקובה מדם. היא היתה נקודת מפנה במלחמת העולם השנייה. עבור הגרמנים סטלינגרד היתה תחילת הסוף. הגרמנים לא התאוששו מהמפלה שהם ספגו שם. היו קרבות קשים אחרים במלחמה, אבל לשם "סטלינגרד" יש מקום ייחודי. האפוס של סטלינגרד נלמד בבתי הספר ברוסיה וכל ילד רוסי יודע על תרומת המערכה על סטלינגרד לניצחון ב"מלחמה הפטריוטית הגדולה". כאשר הם יחפשו את סטלינגרד על המפה, הם לא ימצאו אותה.  בעוד שניים שלושה דורות האפוס של סטלינגרד ייעלם מהזיכרון.  מחיקת סטלינגרד מההיסטוריה היא עלבון עמוק למאות אלפי האנשים שנלחמו שם והקריבו את חייהם, ללא כל קשר למי או מה היה סטלין. 

המהומות בעיירה צ'רלוטסוויל (Charlottesville) בווירג'יניה פתחו מחדש פצעים שלא הגלידו עם סיום מלחמת האזרחים לפני יותר מ 150 שנה. אתרי זיכרון, אנדרטאות וסמלים אחרים המנציחים את מאבקו של הדרום במלחמה מצויים כמעט בכל פינה בארה"ב. במהלך השנים האחרונות מתנהלת מערכה לצמצום הסגידה לעבר שלפני המלחמה, סגידה שהתבטאה בספרים וסרטים כמו "חלף עם הרוח" ו"הולדתה של אומה". עד עכשיו המערכה הזאת התרכזה בסילוק שיטתי של תמונות דגל הקונפדרציה (הכינוי של מדינות הדרום במלחמת האזרחים) ממבנים ציבוריים. לא כולם השלימו עם הפעילות הזאת, וגם היו לא מעט מחאות. אבל אף פעם זה לא הגיע להיקף ולממדים של מה שהתרחש בצ'רלוטסוויל בשבועות האחרונים, ולא גלש לעימותים אלימים. 

לדגל יש משמעות הרבה יותר עמוקה מאשר לפסל או אנדרטה. דגל מסמל הזדהות עם אידיאולוגיה יותר מאשר תמונה או פסל של אדם. מסיבה זו בעבר הפעילות נגד פסלים ואנדרטאות של אישים מתקופת מלחמת האזרחים היתה מינורית. לרבים מהמפקדים ששירתו בצבא הדרום היו ויש מעריצים רבים גם בצפון. אלה מתייחסים לצד הצבאי בלבד של המלחמה, ולא לצד האידיאולוגי. יתירה מזאת, מעטים בלבד חושבים שיש הצדקה למה שנראה כהעברת המאבק לפסים אישיים. 

החלטתה של עירית צ'רלוטסוויל להסיר את פסלו של גנרל לי (Robert E. Lee), מי שהיה המפקד העליון של צבא הדרום, העלתה את המערכה לרף חדש. זו התפשטה כמו אש בשדה קוצים לכל קצווי הרפובליקה, גם למדינות בהן הנושא היה רדום. המאבק נגד האמונה ב"עליונות הגזע הלבן" (White Supremacy) הפך להיות נושא מרכזי בדו שיח הפוליטי בארה"ב – אינני בטוח אם "דו שיח" הוא המונח הנכון לתיאור מה שהולך בפוליטיקה האמריקאית, אבל לא מצאתי ביטוי יותר מוצלח.

המאבק הזה משופע באבסורדים.  למשל, הסמל (mascot) של קבוצת הכדורגל של הסטודנטים באוניברסיטה בדרום קליפורניה הוא סוס ששמו טרבלר (Traveler עם l אחד). הסוס של גנרל לי, שהסרת האנדרטה שלו גרמה למהומות בצ'רלוטסוויל, נקרא טרבלר (Traveller עם שני l).  למרות שהכתיב של שני השמות אינו זהה, מאשימים את הסטודנטים בקליפורניה בגזענות לבנה ותמיכה בקונפדרציה. ובאותו הקשר, רשת הטלוויזיה ESPN, המשדרת חדשות ספורט 24 שעות ביממה, החליטה להשעות קריין – אמריקני ממוצא סיני – ששמו רוברט לי.  הנימוק הרשמי – השם לי שנוי במחלוקת.

אבסורד נוסף היא החלטה להוציא את שייקספיר מתכנית הלימודים בחוגים לאנגלית של 48 מבין 52 המוסדות להשכלה גבוהה המדורגים במקומות הראשונים בארה"ב.

https://www.goacta.org/news/study_top_universities_dropping_shakespeare_requirement.

למה? הוא יותר מדי לבן. לסיים לימודים ולקבל תואר באנגלית בלי להכיר את שייקספיר?  איפה זה ייעצר? 

הלוחמים ב"עליונות הגזע הלבן" מגייסים גם את איתני הטבע לצורכיהם – מי שהוא חישב ומצא שהאוכלוסייה הכושית ביישובים לאורך המסלול של ליקוי החמה המלא האחרון דלילה במיוחד.  מסקנה – זאת קנוניה למנוע מכושים את החוויה של צפייה בליקוי חמה מלא.

https://www.vox.com/policy-and-politics/2017/8/21/16179792/solar-eclipse-2017-racist?yptr=yahoo).

לא ברור אם מאשימים את אצבע אלוהים או את טראמפ.

השאלה הראשונה המתעוררת בכל הסיפור הזה היא העיתוי.  מה יום מיומיים?  למה דווקא עכשיו?  את הפסלים והאנדרטאות האלה לא בנו אתמול. רובם קיים כבר עשרות שנים. האם כל אלה שטוענים שמראה המונומנטים האלה "פוגע ברגשותיהם" לא ראו אותם עד היום? בארבעים השנים האחרונות כיהנו שלושה נשיאים דמוקרטיים – קארטר, קלינטון ואובאמה, ובכל התקופה הזאת (20 שנה) לא נאמרה אפילו מילה אחת על הנושא. פסלו של לי בצ'רלוטסוויל עמד שם קרוב ל-100 שנה (מ-1924), ועד היום לאף אחד לא היו טענות. מה השתנה? האם בחירתו של טראמפ לנשיאות, דבר שהדמוקרטים עדיין מסרבים להשלים עימו, היא הסיבה להתעוררות המהומות?     

הדמוקרטים מחפשים סוגיה (issue) לבסס עליה את מערכות הבחירות הבאות (2018 ו-2020).  הם מתחילים לתפוס שעם "רוסיה, רוסיה" הם לא יגיעו רחוק. מלחמת האזרחים והעבדות הם נושאים המדברים אל ליבו של האמריקאי הרבה יותר מאשר הקנוניה הרוסית. הדמוקרטים קפצו על הגל החדש כמוצאי שלל רב. ננסי פלוסי, מנהיגת הסיעה הדמוקרטית בבית הנבחרים, המתמודדת עם חבריה לסיעה הרוצים להדיח אותה, יצאה בקריאה לסלק מוושינגטון הבירה את כל מה שקשור בצורה כזאת או אחרת לדרום במלחמת האזרחים. האישה הזאת היא חברת קונגרס כבר 30 שנה, מתוכן במשך שש שנים היא כיהנה כיו"ר בית הנבחרים. במשך כל התקופה הזאת היא מעולם לא השמיעה אפילו ציוץ על הנושא. עכשיו היא נזכרה.  

תהליך הסניטציה של ההיסטוריה מגדל שלוחות כמו גידול סרטני, ומתפשט אל מעבר למלחמת האזרחים. הוא מתפשט ותוקף את כל מה ומי שקשור בעבדות. זו התפתחות שאף לא יודע לאן היא תוביל, כי זה מגיע לעצם ייסוד הרפובליקה. רבים מבין האבות המייסדים, כמחצית מהחותמים על הצהרת העצמאות, בראשם ג'ורג' וושינגטון ותומס ג'פרסון, היו בעלי עבדים.  קשה לדעת איך זה יסתיים, אבל אם לא תחול רגיעה בהתלהמות האנטי היסטורית זה לא ייגמר בטוב. זה מזכיר בהרבה מובנים את המהפכה התרבותית בסין של מאו.  

התאמת ההיסטוריה לצורכי השעה היא תופעה נפוצה במשטרים טוטליטאריים. ברוסיה, לפני התמוטטות האימפריה הסובייטית, היה נהוג, בכל פעם שסר חינה של איזו דמות ציבורית, להודיע לציבור שעליו לתלוש את הדפים הרלוונטיים מספרי ההיסטוריה ומהאנציקלופדיות, ולהחליפם בדפים "מתוקנים". קראתי פעם שאלה בכלל לא היו ספרים, אלא קלסרים שמהם קל להוציא דפים ולהחליפם באחרים.

ג'ורג' אורוול, בספרו 1984, מתאר את התהליך:

"כל נתון הושמד או זויף.  כל ספר נכתב מחדש.  כל תמונה צוירה או צולמה מחדש. כל פסל, רחוב ומבנה ציבורי קבלו שמות חדשים. כל תאריך תוקן. התהליך אינו פוסק יום אחר יום, ודקה אחרי דקה. ההיסטוריה עומדת מלכת. שום דבר לא קיים מלבד הווה אין סופי בו המפלגה תמיד צודקת." (זה תרגום שלי מהמקור האנגלי).

הקטע הבא יעסוק בהרחבה בהיסטוריה של המפלגה הדמוקרטית כפי שהיא נראית וכפי שהיא היתה במקור ללא כחל ושרק. בהתחלה חשבתי להשתמש בסיפור של "מורשת רבין", שהפך בידי השמאל להיסטוריה הרשמית של הסכמי אוסלו. אבל מאחר והמאמר עוסק בנעשה בארה"ב, ויתרתי על הרעיון.

I.4 טובלים ושרץ בידם

השולט בהווה, שולט בעבר (Who controls the present controls the past) אמר ג'ורג' אורוול. שליטת הדמוקרטים באקדמיה ובתקשורת איפשרה להם לכתוב מחדש את ההיסטוריה של המפלגה ולטשטש את עברה. ההיסטוריה הרשמית של המפלגה הדמוקרטית מתארת מפלגה שאף פעם לא היתה קיימת. ההיסטוריה הרשמית של המפלגה הדמוקרטית מתארת מפלגה שדגלה תמיד בשוויון וצדק לכול, מפלגה שנאבקה למען זכויות המיעוטים ובמיוחד למען אלו של הכושים, מפלגה שנלחמה נגד אפליית נשים בכל צורה שהיא, מפלגה שתמכה בחופש הפרט ובמיוחד בחופש הדיבור.      

התדמית הזאת השתרשה בדעת הציבור במידה כזאת שהיום, כשאתה מנסה להציג בפני מי שהוא מציאות אחרת, אפילו כשאתה מביא נתונים אובייקטיביים כאסמכתא, הוא מסתכל עליך כעל הזוי. 

האמת ההיסטורית היא שונה, וללא קוסמטיקה היא אפילו מכוערת. המפלגה הדמוקרטית היתה מפלגת העבדות. מדינות הדרום שפרשו על מנת להקים את הקונפדרציה, היו בשליטת המפלגה הדמוקרטית. אחרי סיום מלחמת האזרחים, המפלגה הדמוקרטית מנעה בכל מיני תירוצים את ביצוע התיקונים ה-14 וה-15 לחוקה, התיקונים שהבטיחו אזרחות וזכות הצבעה לעבדים המשוחררים.  במשך יותר ממאה שנים אחרי סיום המלחמה, הדמוקרטים נלחמו בחירוף נפש למנוע מהכושים שוויון זכויות. ארגון הקו קלוקס קלאן (KKK), היה הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית עד לאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת. בעזרתו היא המשיכה לנהל במחתרת את המלחמה שהיא הפסידה. החוקים המכונים חוקי ג'ים קראו (Jim Crow) נחקקו ביוזמת המפלגה הדמוקרטית. הסגרגציה במערכת החינוך היתה יוזמה של המפלגה הדמוקרטית.

כאשר בשנות ה-60 של המאה הקודמת, הנשיא לינדון ג'והנסון יזם את החקיקה שמיסדה את שוויון הזכויות וזכות הצבעה של הכושים, הוא נאלץ להיעזר ברפובליקנים כי הדמוקרטים התנגדו לחקיקה הזאת.  הם ניסו למנוע אותה באמצעות פיליבסטר.  הסנאטור רוברט בירד (Robert Byrd), אחד מבכירי הסנאטורים הדמוקרטיים, נאם במהלך הפיליבסטר הזה 114 שעות (!) ללא הפסקה, על מנת לעכב את קבלת החוק. בעברו הסנאטור הזה היה מנהיג פעיל בארגון הקו קלוקס קלאן. 

הילארי קלינטון, כשנבחרה לסנאט, אמרה שבירד היה עבורה דמות לחיקוי (role model).  כשבירד נפטר ב-2010, כל המי ומי של המפלגה הדמוקרטית הספידו אותו והעתירו עליו דברי שבח והלל. אנדרטה עם פסל של בירד ניצבת היום ברחבה שלפני בית המושל במדינת מערב וירג'יניה. נכון לעכשיו, עדיין לא הועלתה דרישה לסלק את הפסל.         

אם דרישותיה של ננסי פלוסי, ואלו של מנהיגים דמוקרטיים אחרים (המנהיג הכושי אל שרפטון למשל), תתממשנה, צריך יהיה לסלק את המפלגה הדמוקרטית מוושינגטון ולמחוק כל זכר לקיומה.

עד כאן העבר.

ומה עם ההווה? גם כאן השינוי הוא קוסמטי בלבד. מאבק למען הכושים? במהלך שמונה שנות כהונתו של אובאמה מצבם של הכושים הורע משמעותית – שיעורי האבטלה תפחו, ההכנסה הממוצעת ירדה, מספר הכושים שביכולתם לרכוש בתים ירד משמעותית, הגישה של כושים משכונות מצוקה לבתי ספר יותר טובים, באמצעות שיטת הצ'רטרים, כמעט לא קיימת יותר בגלל התנגדות הסתדרות המורים שהיא מגדולי התורמים למפלגה הדמוקרטית. 

יותר מעשר שנים אחרי שחקיקת שוויון הזכויות של ג'והנסון עברה בקונגרס, ג'ימי קארטר, במהלך מסע הבחירות שלו ב-1976, הצדיק את הסגרגציה בחינוך. הנימוק שלו היה שטבעי שקהילות תתנגדנה לשלב מיעוטים בעלי רקע שונה בבתי הספר. יותר מאוחר, אותו ג'ימי קארטר מצא לנכון לגנות את "האפרטהייד" שלדבריו קיים במדינת ישראל.

מאבק למען זכויות הנשים? מעבר לדרישה לאפשר לנשים גישה בלתי מוגבלת להפלות על חשבון משלם המסים, כל המאבק של הדמוקרטים עבור הנשים מצטמצם לשורה של קלישאות וסיסמאות ריקות מתוכן. ביקורת כלשהי על מעמדן של נשים בחברה המוסלמית – הן בארה"ב והן בארצות האסלאם בכלל? הס מלהזכיר, כי  זאת "איסלאמופוביה". 

דאגה לשכונות המצוקה? מאבק בפשע בשכונות של הכושים?  הדמוקרטים לקחו תחת חסותם את תנועת "Black Lives Matter" המסיתה את הכושים נגד רשויות אכיפת החוק.          

במסורת היהודית אומרים על מי שכביכול חזר בתשובה ותיקן את דרכיו – אך בפועל הוא ממשיך במעלליו, שהוא טובל ושרץ בידו. קשה למצוא תיאור יותר מוצלח למפלגה הדמוקרטית של ימינו.

II.  ימינה, ימינה, שמאלה שמאל, לפנים אחורה

אחת מתוצאות הלוואי הלא סימפטיות של ההתפתחויות האחרונות בפוליטיקה האמריקאית היא הגוון האנטישמי שליווה חלק מההפגנות. כפי שיובהר להלן, האנטישמיות בימינו, פנים רבות לה.  הפרק הנוכחי יוקדש במלואו לנושא, ויעסוק בעיקר בשאלה ממי או ממה יש באמת לחשוש.

II.1   התעוררות האנטישמיות בארה"ב – מה עוד חדש (What Else is New)?

לאורך כל ההיסטוריה העם היהודי סבל מרדיפות ואפלייה. צרות ניחתו עליו גם מימין וגם משמאל.  מקובל לייחס את שנאת היהודים והרדיפות ל"ימין" בעוד שה"שמאל" זוכה בפטור.  זו התמונה עליה גדלנו בישראל.  התמונה הזאת מעוותת לחלוטין.  הסיבה של"שמאל" ניתן פטור, היא שהשמאל כפי שאנחנו מכירים אותו היום הוא תופעה חדשה יחסית. הוא קיים פחות ממאתיים שנה.

רדיפות היהודים והאפלייה ממנה הם סבלו במשך מאות שנים, היו ע"י הכנסייה, האצולה, וכן ע"י שליטים ברמות המקומית והארצית.  אלה נעזרו  באספסוף שהוסת למטרה הזאת. כל הגופים האלה מזוהים עם מה שבימינו מכונה "ימין".  לאורך כל התקופה הזאת לא היה "שמאל" שיכול היה להתחלק באחריות עם ה"ימין".  

מקור המונחים "שמאל" ו"ימין" הוא סדר הישיבה באסיפה הלאומית בצרפת ערב המהפכה (אסיפת המעמדות - États Généraux). האריסטוקרטים ישבו בצד ימין ופשוטי העם ישבו בצד שמאל. אין לטרמינולוגיה הזאת שום קשר למה שמקובל בימינו, אם כי גם בימינו נהוג לזהות את הימין עם האריסטוקרטים. 

השמאל כפי שאנחנו מכירים אותו בימינו הופיע על הבמה רק במחצית השניה של המאה ה-19 עם קארל מרקס. במועד הזה לימין כבר היה רקורד מבוסס בן מאות שנים של שנאת יהודים וכל מה שכרוך בה. העבר של השמאל היה נקי, כי לא היה לו עבר.

לא לקח לשמאל הרבה זמן לסגור את הפער. 

קארל מרקס בעצמו, שהיה ממוצא יהודי, לא אהב יהודים (זה בלשון המעטה), וכמה ממאמריו יכלו להתפרסם כלשונם בעיתון הנאצי דר שטירמר.

 מנהיג סוציאליסטי אחר, ז'אן ז'ורס (Jean Léon Jaurès), שתרם רבות למאבק על חפותו של דרייפוס, הביע בפומבי דעות שליליות על היהודים.  יש על שמו רחוב בתל אביב.

לא חסרות דוגמאות נוספות, אבל המאמר עוסק בהווה ואולי מעט בעבר הקרוב.  העבר, ועל אחת כמה וכמה העבר הרחוק, הם נושא לדיון נפרד.  

בארה"ב מצבם של היהודים היה טוב לאין שיעור ממצבם באירופה. הם נהנו משיוויון זכויות מלא מהיום הראשון ולא נרדפו בשל אמונתם. זו היתה תוצאה ישירה של החוקה שהבטיחה חופש דת ואסרה על אפלייה בשל סיבות דתיות. 

במאמר מוסגר, דעתי האישית היא שהיהודים נהנו כאן מן ההפקר. מנסחי החוקה היו כולם נוצרים ולא נראה לי שהם חשבו על דתות אחרות. רובם ככולם היו אנשים או צאצאים של אנשים שחוו את מלחמות הדת באירופה, ומטרתם היתה למנוע שזה יקרה ברפובליקה החדשה. קרוב לוודאי שבמושג "דת" כוונתם היתה לזרמים השונים של הנצרות ולא ל"דת" במובן של ימינו.  

זה לא אומר שלא היתה אנטישמיות בארה"ב. אנטישמיות היתה גם היתה, אם כי זאת לא היתה אנטישמיות ממוסדת.  זו היתה אנטישמיות "ספונטאנית", ברמה מקומית בעיקר.  באוניברסיטאות היוקרתיות היתה נהוגה מדיניות של נומרוס קלאוזוס, יהודים לא יכלו להתקבל כחברים במועדונים חברתיים, היו אזורי מגורים בהם יהודים לא יכלו לרכוש בתים והיו בתי מלון שסירבו לארח יהודים.

הנרי פורד, יצרן המכוניות שהמציא את שיטת הסרט הנע, מימן על חשבונו את התרגום לאנגלית וההפצה של הפרוטוקולים של זקני ציון. 

פעילויות אנטישמיות אקטיביות בוצעו ע"י כל מיני קבוצות קיקיונית ומיליציות מקומיות, אבל זה היה רחוק מאוד מהרמה של הפוגרומים שהיו נחלתם של היהודים באירופה. ארגון הקו קלוקס קלאן נוסד על מנת להמשיך את דיכוי הכושים אחרי ביטול העבדות. עד לאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת הוא היה למעשה הזרוע הצבאית של המפלגה הדמוקרטית. בנוסף לכושים, הוא כלל בין מטרותיו גם את הקתולים והיהודים, אם כי זה לא הגיע לרמה של היחס לכושים.  ידוע לי רק על מקרה אחד של מעשה לינץ' ביהודי בארה"ב – לאו פראנק, ב-1915, באטלנטה, ג'ורג'יה. זה היה על רקע של עלילת דם.

בשנות ה-60 של המאה הקודמת, בעת המאבק למען שיוויון זכויות לכושים, שיהודים נטלו בו חלק פעיל, היו מיספר מקרים בהם יהודים נרצחו או הוכו במידה שהותירה אותם נכים. זו היתה יוזמה פרטית של המשטרות המקומיות. המבצעים נתפסו ואף הועמדו לדין, אבל אף אחד לא הורשע.                 

יהודים כיהנו במשרות ציבוריות שונות, יהודים התמנו לשופטים, כולל לבית המשפט העליון, וכן הם נבחרו לקונגרס.  בפועל, יהודי שהתקבל למשרה כלשהי באדמיניסטרציה, לא ליקק שם דבש. למשל, יהודים מעטים שירתו ב-FBI במהלך כל התקופה בה אדגר הובר עמד בראשו (למעלה מ 40 שנה), ורק בודדים זכו להגיע לתפקידים מעל סוכנים מהשורה.

ב-1924 מדיניות ההגירה שונתה במטרה לצמצם את הגירתם של "לא רצויים" לארה"ב.  נקבעו מכסות לפי ארצות המוצא עם העדפה ברורה ליוצאי ארצות דוברות אנגלית ויוצאי ארצות צפון אירופה. הנפגעים העיקריים מהמדיניות החדשה היו יהודים, דבר שבא לידי ביטוי יותר מאוחר, בתקופת השואה, כשהשערים נותרו נעולים בפני המעטים שהצליחו להיחלץ מהגיהנום.   

בתקופת מלחמת האזרחים, שר האוצר של ממשלת הקונפדרציה היה יהודי, אבל מעבר לזה לא היתה מעורבות משמעותית של יהודים בעבדות ובסחר העבדים. יהודים עמדו בראש המאבק למען שיוויון זכויות לכושים, שהתנהל בשנות ה-60 של המאה הקודמת, עובדה שלא הוסיפה למעמדם במדינות הדרום. היום הכושים "גומלים" ליהודים בכך שהם תומכים בכל הפעילויות האנטישמיות, בעיקר באקדמיה.  הם מגדירים את זה כ"מאבק למען צדק לפלשתינאים..."

II.2   מהשמאל תפתח הרעה

האנטישמיות בארה"ב איננה דבר חדש. בשנות העשרים והשלושים, ואפילו במידה מסוימת בשנות הארבעים של המאה הקודמת, היא ממש שיגשגה. גילויי האנטישמיות היו כולם מה"ימין", אבל זה נבע מהעובדה שבארה"ב לא היה "שמאל" כפי שהוא מוכר באירופה או בישראל. הסוציאליזם לא היכה שורשים בארה"ב. הרעיון של מדינת הסעד היה מנוגד להשקפת העולם הבסיסית של "החלום האמריקאי". שתי המפלגות האמינו בקפיטליזם, ודפוס החשיבה המקובל גרס שאדם חייב לדאוג לעצמו, ושכל מי שמתאמץ מספיק, מצליח. היתה מפלגה קומוניסטית אבל זו היתה בדיחה. יותר סוכני FBI מתחזים היו רשומים בה מאשר חברים של ממש.  התפנית שחלה במפלגה הדמוקרטית, ואימוץ האידיאולוגיה השמאלית, היא תופעה חדשה יחסית. 

זוועות השואה שהתגלו בתום מלחמת העולם, היו זעזוע שגרם לרבים לעשות הערכה מחדש של יחסם ליהודים. אבל מי ששנא יהודים לפני השואה, לא התחיל לאהוב אותם אחריה – הוא רק הנמיך פרופיל. 

היתה ציפייה שעוצמת הזוועה תביא אחת ולתמיד לחיסול התופעה, ושהאנטישמיות אכן פסה מן העולם. אלה היו הרהורי לב בלבד. הרגיעה שחלה בגילויי האנטישמיות אחרי מלחמת העולם היתה תופעה חולפת – המפלצת רק יצאה לפגרה עד יעבור הזעם, פגרה שהסתיימה יותר מהר משניתן היה לצפות. האנטישמיות חזרה למרכז הבמה בלבוש חדש.  היום, למרות שלהיות מזוהה כאנטישמי זה עדיין לא כבוד גדול, זו כבר לא בושה.

במאמר מוסגר, הדיון כאן עוסק רק בנעשה בארה"ב, אבל התופעה קיימת בכל העולם המערבי.    

עצם הופעתה מחדש של האנטישמיות לא היתה הפתעה מאחר ובתשתית, עליה צמחה האנטישמיות בעבר, לא חל שינוי של ממש. הפתעה לא היתה, אבל חידושים, ולא כל כך סימפטיים, היו גם היו.

חידוש עיקרי היה השינוי ב"מעמדה החברתי" של האנטישמיות.  היא עלתה מהמרתף לסלון.  היטלר וחבר מרעיו התחילו את דרכם במרתף הבירה במינכן. האנטישמיות החדשה מתארחת בסלונים של מיטב המוסדות האקדמאים, וכן היא פעילה במועדונים החברתיים ובארגוני הסטודנטים השונים.   

החידוש האחר, שהוא לא פחות משמעותי, הוא שיתוף הפעולה ותיאום העמדות בין האנטישמים ה"וותיקים" כמו הקו קלוקס קלאן וארגונים ימניים אחרים לבין האנטישמים החדשים של השמאל הליבראלי.  הניגוד הקוטבי בהשקפות העולם לא מנע מהשניים למצוא שפה משותפת.  

מנקודת מבטה של האליטה השמאלית, האנטישמיות של השמאל היא בעייתית, מפני שלאנשים הרואים את עצמם כנאורים חסר האומץ הנפשי להזדהות בפומבי כאנטישמים.  כתחליף הם פתחו מנגנוני הדחקה (denial) הפוטרים אותם מהצורך לקרוא לילד בשמו. 

הופעת האנטישמיות השמאלית היתה מכה קשה במיוחד לציבור היהודי.  הליברלים היהודים האמינו שפעילותם בשמאל הליברלי מבטיחה להם מקום בכותל המזרח של פסגת המוסר (the moral high ground) בחברת ארגונים אחרים של לוחמים למען צדק ושוויון זכויות.  למפח נפשם הם גילו שבקרב האליטות הליבראליות לא ממש "נדלקים" על נוכחות יהודית. 

חוגים רחבים בקרב הציבור היהודי מתעלמים מהאנטישמיות של השמאל כי ההכרה בתופעה תערער את עולם המושגים בו הם חיים ותחייב אותם לעשות חשבון נפש. זה מעבר ליכולתם.  (זה נכון גם לגבי השמאל בישראל, אבל זה נושא למאמר אחר). מנגנון ההדחקה המקובל גורס ש"ביקורות" על מדינת ישראל הן תגובה על מדיניותה של ממשלת ישראל. מילת המפתח היא "ביקורת".  ביקורת על ישראל, ביקורת על הציונות, ביקורת על ה"אפארטהייד", ביקורת על שורה ארוכה של כינויים אחרים הצצים לפי הנסיבות.  בין כל אלה לא תמצאו את המילה אנטישמיות.  היא לא קיימת.

מנקודת מבטם של הליברלים היהודים מה שיש זו לא אנטישמיות.  זה פשע של קיצונים ימניים הנובע ממניעים פוליטיים (a politically motivated right-wing extremist crime) – הרעיון הזה, שהופיע בשבועון הגרמני Stern (לא הצלחתי למצוא את הנוסח המקורי בגרמנית), נראה כאילו הוזמן ע"י הליברלים היהודים.  חד וחלק – אנטישמיות, מעצם ההגדרה היא תופעה ימנית, אנטישמיות בשמאל?  אין חיה כזאת.  כאשר "אין" אנטישמיות שמאלית, השאלה מי יותר מסוכן – האנטישמיות של השמאל או זו של הימין, היא מיותרת.

בהעדר יריבים, לאנטישמיות השמאלית יש יד חופשית בקביעת "כללי המשחק". חשיבת העדר כמקובל בעולם התקינות הפוליטית, והלגיטימציה של השימוש באלימות על מנת להשתיק דעות מתנגדות, יוצרות מצב בו האנטישמיות השמאלית היא הקובעת את סדר היום. 

כל ביקורת על האיסלאם ו/או על הערבים היא ביטוי לאיסלאמופוביה וגזענות, ואין לה מקום בשיח הציבורי. התקפות על ישראל וכל מה שקשור בה הן ביטוי למאבק למען צדק לפלשתינאים.  ככזאת כל המרבה הרי זה משובח. 

המצב חמור במיוחד באקדמיה, כי מִדור הסטודנטים של היום תבוא ההנהגה הפוליטית של הדור הבא. אלה סופגים את הרעל האנטישמי כמעט מהיום הראשון בו רגליהם דורכות על מפתן המוסדות להשכלה גבוהה. אפילו אם באה התפכחות בשלב יותר מאוחר, משקעים נשארים.

לא צריך לזלזל באנטישמיות ה"וותיקה", הימנית, אבל סיכוייהם של אלה להגיע למעמד של השפעה בטלים בשישים גם כאשר הם זוכים לכמה מקומות בפרלמנט הגרמני.

הסכנה מהאנטישמיות של השמאל חמורה לאין שיעור, הן למדינת ישראל והן ליהודים בכלל.   

ישראל בר-ניר   

* * *

עדינה בר-אל

העברי מארץ העברים –

נתן ביסטריצקי בשליחות לפולין

בהמשך למאמרו של אהוד בן עזר על ספרו של נתן ביסטריצקי "ימים ולילות" (חב"ע 1282).

נתן ביסטריצקי אגמון (1896-1980), סופר, מתרגם ומחזאי, עלה לארץ בשנת 1920. היה פעיל בהסברה הציונית. היה חבר ההנהגה הראשית של הקק"ל ושימש כמנהל מחלקת הנוער והתעמולה של בתי הספר, ובשליחותה ביקר בארצות הגולה.

להלן קטעים מיומנה של ברכה לוין, שהיתה תלמידת הסמינריון העברי "תרבות" בווילנה. ברכה לוין נולדה במינסק בשנת 1912 וניהלה במשך השנים 1924-1936 יומן כתוב בעברית עשירה ונאה. בין השאר היא מביעה בו את כיסופיה לארץ ישראל.

להלן היא מתארת בהערצה את ביסטריצקי בעת ביקורו בפולין: 

1928 XII / 12

[...] מעט מאוד ישנן נשמות בהירות ואחת מהן, אומרים, הוא נתן ביסטריצקי. הסופר לא מכבר בא מארץ ישראל. והיום הוא הרצה. מאוד השתוקקתי לראות את פניו ולשמוע את קולו. יחד עם שתי חברות, מלכה והינדה, הלכנו לשמוע את הרצאתו. אבל בשום אופן לא השגנו כרטיסים זולים. העם היה רב מאוד ומחיר הכרטיס הכי נמוך היה זהוב ועשרים פרוטה. מה לעשות? אין לי כאן כסף יותר, וכל נשמתי בוערת בחשק גדול לראות את האיש המלא חיים, את הנשמה הבהירה.

והנה עבר על פנינו. הנהו כמו שתיארתי אותו. אותם התלתלים השחורים, אותן העיניים השחורות המזרות זיקי אש חיים. האם הוא הנהו מחבר הספר "ימים ולילות"?

בשום אופן לא יכולנו להשיג כרטיסים יותר זולים. באחרונה, אחר רב עמל, חברה אחת השיגה שני כרטיסים זולים, אבל אנחנו הלוא שלושתנו, ולהיכנס יכולנו רק יחד או בכלל לא. חפצנו כבר למכור את הכרטיסים האלה. [...] והנה נוכחנו לדעת, שהכרטיסים אינם טובים והכסף הלך לאיבוד. מרוגזות ועצבניות שבנו הביתה.

אבל, בסופו של דבר היא זכתה לשמוע אותו כשבוע לאחר מכן:

1928 XII / 20

באחרונה זכיתי לשמוע את הרצאת ביסטריצקי. בראשונה חשבתי, שגם הפעם תאוותי לא תמלא. כי השעה הרביעית, שאז היה צריך להרצות כבר עברה והוא עוד איננו. רק בעת שרוב הנאספים גמרו כבר ללכת הביתה, בהחליטם פה אחד, שבוודאי לא יבוא, הופיע העברי מארץ העברים. דממה עמוקה שררה באולם בדבר ביסטריצקי את דבריו. האם כישוף בקולו? כל אחד עמד מבלי הניד עפעף. כל אחד הרגיש שדברים כאלו מכוונים אל ליבו במזיד. בכדי לעורר שם רגשות נרדמים וצלילים שלא נולדו עוד. כל אחד ראה בו לא רק משורר וסופר עברי אלא גם עברי מארץ העברים. הנושא בלבו חום אהבת מולדת. בהביטי עליו ובשמעי את קולו הנעים, ראיתי לא רק את תלתליו המתנועעים אנה ואנה, את עיניו המפיקות מרץ כביר ומזרות לעתים קרובות זיקים, אלא לפני עיני רוחי השתרעה ארץ שלמה, אדמת מולדת. ראיתי את הירדן הרוחץ גלים בשפעת קרני השמש, ראיתי את ים הכנרת הזועף בחמה, בנשוב עליו רוח גדולה, ראיתי את הר החרמון מכוסה השלג, ראיתי מישורים מצמיחי עצים נהדרים ופרחים ומתוך קולו שמעתי שירת חלוצים חופשית, שירה המרחבת את הלב וממלאת אותו גאות ואושר, פעם לראות את ערש הדמיונות והשאיפות! לעוף שמה על כנפי נשר ולהתאבק בעפר הארץ, שהנשמה אִוְתָה שָמָה לנוע! אבל מה רחוקה המציאות – מהחלומות...

* תודה לנעמן כהן שהציג בפניי את כתב-היד של יומנה של אימו, ברכה לוין. הקטעים הם מתוך הספר שיצא לאור בעריכתו: "ברכה לוין – יומן", הוצאת צופר, תל-אביב 2013.

עדינה בר-אל

* * *

דניה מיכלין עמיחי

חבלים – סיפור חיים

יומיים לפני יום כיפור, נערך בבית אריאלה ערב לכבוד חיים באר, במלאת עשרים שנה לצאת ספרו 'חבלים'.

במקרה, או שלא במקרה, נבחר התאריך הזה, שכן הימים הם ימי עשיית חשבון הנפש, וב'חבלים' עורך הסופר חשבון נפש עם עצמו ועם הוריו.

'חבלים', שראה אור ב-1998, הוא ספרו האוטוביוגרפי והחושפני ביותר של באר, בו הוא עורך מסע אל העבר ומתאר את חייו כבן יחיד להורים מזדקנים, המנהלים חנות מכולת בתוך דירתם. אביו, שהיה מהגר, ניהל אורח חיים דתי, ואימו, דור שביעי לילידי ירושלים, באה ממשפחה של  נטורי קרתא, אך היתה עצמאית בדעותיה ויצאה מעולמם הצר של הוריה. היא גידלה את בנה באהבה אין קץ וייעדה אותו להיות סופר מגיל צעיר ביותר, ועל אף דלותם המשוועת קנתה לו מכונת כתיבה, כזו שהייתה לא.צ.ג, ואמרה לו – כתוב. 

הילד התבייש באביו הזקן ובמנהגיו: "בזתי לו על שפתו הרצוצה, על היותו מהגר, על היותו חסר ערכים והשקפת עולם ציונית... בזתי לו על הקסם המשכר שהילכה עליו החזנות... ונעשיתי שותף לעוינותה הנמרצת של אימא לעבודה-הזרה שאבא שטוף בה בכל נפשו ובכל מאודו." (חבלים, עם עובד 1998, עמ' 180-179).

כמה קטעים קורעי לב מתארים מצבים מכאיבים איתם נאלץ הילד להתעמת. ביניהם תיאור חגיגת בר המצווה שלו, אליה הזמין אביו את עניי ירושלים, בעלי מום ורפי שכל, או הצטרפותו של אביו לטיול שנתי של בית הספר, והבושה שגרם לו בלילה. אלה קטעים חושפניים ביותר ומעוררי חמלה. זכורני, שכאשר קראתי את 'חבלים' בפעם הראשונה בשנת צאתו, מיד עלה בזכרוני שירה של רחל 'ספר שירי':

"צריחות שצרחתי נואשת, כואבת / בשעות מצוקה ואבדן, / היו למחרוזת מילים מלבבת, / לספר שירי הלבן. / נגלו חביונות לא גיליתי לרע, / נחשף החתום בי באש, / ואת תוגתו של הלב הכורע / יד כל במנוחה תמשש."

מעט דוברים היו בבית אריאלה, בין לבין, הקריאה אילה זילברמן קטעים מהספר, והזוג דן תורן וטל מן שרו ונגנו.

ראשון לדוברים היה עמוס עוז, שפתח את דבריו בסיפור היכרותו רבת השנים עם באר; שניהם גדלו יחד בשכונות הקטנות של ירושלים, שהדרמה של הציונות לא הגיעה אליהן. לדבריו, גאולה וכרם אברהם היו מקומות נידחים שאווירן היטלטל מציפייה. כמו שלוש האחיות של צ'כוב, המייחלות להגיע למוסקבה, כך אף תושבי השכונות נשאו עיניהם לרחביה מתוך אמונה ששם מתרחשים הדברים האמיתיים. עוז תאר את באר כאדם מאמין שאמונתו פצועה, וכתיבתו נובעת מתוך הפציעה והאמונה, ואמר כי אמונתו הפצועה של באר קרובה אליו יותר מכל האמונות השלמות מקיר אל קיר: "המאמין הפצוע מחולל פלא."  הוא השווה את 'חבלים' אל ספרו 'סיפור על אהבה וחושך', בעיקר ששניהם ביוגרפיים וחושפניים, ושניהם מתרחשים על רקע העיר ירושלים. ספרו של באר, אמר עוז, מוחק את הקו שבין רומן לווידוי, שבין החיים למתים ובין ירושלים ואירופה, כמו כן הוא מוחק מחיקה גמורה את ההבדל בין טרגדיה לקומדיה. זה סיפור על מוות ועל געגועים, על צילו של העבר, שנוכח בהווה, משתלט עליו והורס אותו. בעיני עוז, 'חבלים' הוא אחד מסיפורי החניכה הגדולים שאי פעם נכתבו, ולא רק בספרות העברית. 

אחריו נשא דברים ד"ר חיים וייס מאוניברסיטת בן-גוריון, שדיבר על ההבדל בין 'נוצות', שהתפרסם בשנת 1980, ל'חבלים', המאוחר ממנו, ועמד על כך שב'נוצות' בגד באר בשולחיו ויציאתו של באר מחוץ למחנה, איפשרה לו למקם את עצמו מחדש ולברוא לעצמו קהל חדש ועצמאי.

כולם ייחלו לשמוע את דבריו של חיים באר, שפתח ואמר: "כתבתי אחרי צנזורה, זה היה הרבה יותר גרוע, הייתי צריך הרבה אהבה לאבא ולאימא כדי לכתוב את הדברים האלה." לדבריו, כתב את 'חבלים' כדי להציב אנדרטה לזכרה של אימו, שאמרה כי מגיע לה פרס ישראל "על איך שאני חיה" ואילו אביו בא אליו במחשבותיו ואמר לו שאולי ראוי שיבדוק את הדברים מחדש ויעשה לו הערכה מחודשת. באר התחיל את הסיפור על הסבא והסבתא ועל האימא, אך צבר כיוון לאבא, וזו התחלת ההשלמה, רגע ההתפייסות, שקרה שנים רבות לאחר מות האב. ההתפייסות, לדבריו, החלה מול דיוקנו של רמברנט בנשיונל גלרי, ששם החלה ההשלמה והמעבר בין אבא לאימא. ספר טוב, אמר באר, הוא ספר שחכם יותר ממי שכתב אותו, הוא בוגד בכותב ומצליח לחלץ מתוך העולם ראיות חדשות.

כשנשאל (על ידי ציפי גון גרוס, שראיינה אותו) על מושג הזמן בכתיבתו השיב באר כי הזמן הופך להיות גיבור כאשר אתה מסתכל על עברך, אין שיבה מאוחרת, אין אפשרות לחזור. תפקידה של הספרות הוא לעשות את המהלך הבלתי אפשרי ללכוד את הזמן, להניח עליו רסן ולרכוב עליו, אבל הזמן הוא סוס פראי, שמעיף אותך.

בשיחה שהיתה לי עם חיים באר לפני שלוש עשרה שנים, ביקשתי שיצביע על תחנות עיקריות בחייו, ובתשובתו אמר כי מהרבה בחינות, העובדה שנולד בירושלים למשפחה ותיקה בארץ, הוא הדבר שעיצב את עולמו, היכולת לראות את העולם ראייה מרחבית. מגיל צעיר מאד הבין את המושג 'זמן' משום שבניגוד לרוב הילדים שהסבא והסבתא שלהם נספו בשואה, ולא היה להם רצף, ולא היו תמונות משפחה. ואילו הוא ראה את אימו ואת סבתו, ועל הקירות היו עוד כמה דורות אחורנית, וכשאמרו 'מזמן', היו 'מזמנים' שונים, זמן של סבא ושל הקודמים לו, וזה עיצב את עולמו, לחיות במקום שבעת ובעונה אחת עומדים שם דברים שלוש מאות שנה, ואלף שנה ואלפיים שנה. ירושלים עיר כל כך מורכבת עם שורשים ורצף וגם מקום עם רצף.

יחד עם זאת, עזיבתו את ירושלים איפשרה לו להסתכל עליה, ולו היה נשאר בירושלים ולא עוקר לתל אביב לא היה מסוגל לראות נכון. בתל אביב הוא נחשף, היה עליו לעשות קונפרונטציה כל הזמן בין הדברים שהביא מהבית, קרי ארץ ישראל, קרי תורת ישראל, קרי עם ישראל, ולעמת את זה מול תרבות המערב, מול חילוניות, מול כנעניות, והמפגש הזה היה בעל חשיבות עצומה עבורו.

שאלתי את באר מהו הספר הכי בשל והכי מורכב שלו (עד אז, שנת 2004), לדעתו 'חבלים'. "לא כתבתי אותו לאף אחד, כתבתי אותו לעצמי, כמעט היה ברור לי שלא אדפיס אותו."

כדי לכתוב אותו היה זקוק לבידוד מוחלט, לפיכך יצא לכפר אנגלי וישב שם חמישה חודשים וכתב. כסופר בוגר הוא הרגיש שעליו לשלם חוב בעיקר לאביו אבל גם לאימו ולסבתו, שמבקשים ממנו תיקון. כתיבתו של 'חבלים', בעת היותו בוגר, איפשרה לבאר להתבונן מחדש בהוריו ולעשות להם תיקון.

בין הקהל בבית אריאלה ישבו רעייתו, ילדיו ונכדיו. את 'חבלים' הקדיש לשתי נכדותיו. לדבריו, הולדתה של נכדתו הראשונה אור היתה בעצם נקודת ההתחלה לכתיבת 'חבלים', שאז חש סוג של מחויבות לספר, לספר להן סיפור, שיידעו מאין באו ומה היה פעם, ואז לקח את חומרי המציאות והרכיב אותם מחדש.

הוא הזכיר את סיפור הטיול השנתי ואת הלילה בו התעורר אביו ובייש אותו לעיני כל הילדים, ואמר שרצה להפוך את העלבון לכוח, לתת לאכזריות מימד של רכות.

סיפר שכאשר הזמינו את אימו לבית הספר והתלוננו בפניה על התנהגותו, היא תמיד היתה מצדיקה אותו, וכאשר היו בדרכם הביתה היתה מסננת בסרקזם מבין שפתותיה את מילות השיר 'עגו עגו עגורים', ובעיניו היה זה שיר האהבה היפה ביותר (טלי מן ודן תורן שרו את השיר הזה באחת האתנחתות). היא  תמיד אותתה לו כי הוא בסדר גמור, העולם, הוא זה שאינו בסדר.

לקראת סיום דבריו אמר באר, שבכל פעם כאשר הוא חושב על ספר הוא נוהג להסתגר בחדר, ללא תנור בחורף וללא מזגן בקיץ ואז נותן לשדים לצאת, הוא בוחר חדר ללא ספרים וללא תמונות, שום דבר שיסיח את דעתו מעצמו. ב'חבלים' הצליח להרפות. את המתנה הגדולה ביותר שקיבל מ'חבלים' הוא רואה בעובדה שקיבל את אבא בחזרה, את יופיו וייחודו וחד פעמיותו. זה שכר הסופרים הגדול ביותר.

דניה מיכלין עמיחי

אהוד: שנים רבות היינו, חיים ואני, חברים טובים. בזכותו ובעריכתו יצאה לאור הביוגראפיה המקיפה שכתבתי על אסתר ראב, "ימים של לענה ודבש", בהוצאת "עם עובד". אבל לאחר שכתבתי לו במכתב פרטי את דעתי על ספרו "חבלים", שבטעות קראתי לו "כבלים", פסקה-לכאורה חברותנו להתקיים, ועד היום אני מצר על כך.

* * *

אשר מעוז

איפה השכל?

אימרה עממית גורסת, כי פיקח הוא מי שנחלץ מצרה שחכם נמנע ממנה מלכתחילה. נזכרתי באימרה זו לנוכח האירוע שהוגדר כ"טקס הממלכתי לחגיגות היובל לשחרור יהודה, שומרון, בקעת הירדן ורמת הגולן."

בהזמנה שנשלחה לנשיאת בית המשפט העליון נכתב: "ממשלת ישראל מתכבדת להזמינך לחגיגות היובל לשחרור יהודה, שומרון, בקעת הירדן ורמת הגולן." בהזמנה נכתב כי הטקס ייערך במעמד נשיא המדינה, ראש הממשלה, שרת התרבות והספורט, שר החינוך, סגן יו"ר הכנסת ח"כ בצלאל סמוטריץ' ושופט בית המשפט העליון.

בתגובה הודיעה נשיאת בית המשפט העליון כי האירוע עוסק בנושא השנוי במחלוקת ציבורית ועל כן לא תשתתף בו הרשות השופטת, זאת "מבלי נקיטת עמדה של הנשיאה או של מי משופטי בית המשפט העליון לגוף המחלוקת."

ההחלטה עוררה מתקפה חזיתית על הנשיאה ועל בית המשפט העליון, שכדברי השרה רגב נותנים "רוח גבית למחרימי ישראל, ל-BDS ולאונסק"ו." גם היועץ המשפטי לממשלה הצטרף למבקריה של הנשיאה בנימוק שלאחר שהחליטה הממשלה שמדובר באירוע ממלכתי "היה מקום להשתתפות של נציג מטעם הרשות השופטת באירוע."

תמהני באיזה אירוע ממלכתי מדובר כשאורחי הכבוד בו, בצד נשיא המדינה וראש הממשלה הם שרת התרבות והספורט, שר החינוך וח"כ בצלאל סמוטריץ'. לנוכח גלריית האישים שהיו אמורים להשתתף בטקס יש גם לתמוה על שום מה לא הוזמן יושב ראש האופוזיציה לשאת דברים בטקס הממלכתי.

בפועל לא נשא ח"כ סמוטריץ' דברים בטקס ועשה זאת יושב ראש הכנסת, ואילו נשיא המדינה כלל לא נכח בטקס ואני תמה האם גם הוא בחר לתת  "רוח גבית למחרימי ישראל, ל- BDS ולאונסק"ו"?

גם שרת התרבות והספורט רגב ושר החינוך בנט לא נשאו דברים מעל הבמה. היה זה משביקשה רגב למנוע בעד ח"כ חיים ילין וראש מועצת הגולן אלי מלכה לשאת דברים בנימוק  שעל פי כללי הטקס, רק נשיא המדינה או ממלא מקומו יו"ר הכנסת, וכן ראש הממשלה, הם הנואמים היחידים באירוע. עם זאת, במחווה דומה לדרך בה נואם ראש הממשלה בטקס הדלקת המשואות על הר הרצל  נשאו אף רגב ובנט דברי ברכה שהוקרנו על גבי מסך.

מעמדה של מדינת ישראל בשטחי יהודה ושומרון שנוי במחלוקת. הדעה הרווחת בין אנשי המשפט הבינלאומי היא כי ישראל אינה יכולה לרכוש ריבונות בהם אף שישנם משפטנים בודדים בעלי שם שדעתם הפוכה. אפילו ביחס לירושלים המזרחית קבע בית הדין הבינלאומי בהאג, בחוות דעת מייעצת שנתן לעצרת הכללית של האו"ם, כי ישראל היא כוח כובש. הגרסה הרווחת הנה שהשטחים אכן מצויים בידי ישראל מכוח תפיסה לוחמתית. המירב שניתן לטעון הוא כי שאלת הריבונות בהם נתונה במחלוקת.

אף שהוועדה לבחינת מעמד הבנייה הישראלית ביהודה ושומרון, בראשותו של השופט אדמונד לוי, גרסה כי לישראל הייתה הזכות המלאה לטעון לריבונות על שטחי יו"ש היא הצביעה על כך שממשלות ישראל נמנעו מלספח את השטחים "כדי לאפשר את קיומו של משא ומתן לשלום עם נציגי העם הפלסטיני ומדינות ערב." זה המקום לציין כי הממשלה אף נמנעה מלאמץ את המלצות הוועדה במלואן.

בתבונה רבה נמנע בית המשפט העליון מלהתעמת חזיתית עם הגישה הרווחת בקהילה הבינלאומית באשר למעמדה של ישראל בשטחים. במקום זאת הוא השתמש בדוקטרינות מתחום המשפט הבינלאומי כדי להצדיק את ההתנחלויות. גישה זו הוכיחה את עצמה כאשר החלטות של בית המשפט הועילו למעמדה של ישראל. כך בהחלטתו של בית המשפט לבחון את תוואי גדר ההפרדה תוך שהוא חושף את פגמיה של חוות דעתו של בית הדין הבינלאומי בהאג.

אילו שיתף בית המשפט העליון את עצמו בחגיגות השחרור של שטחי המולדת הייתה אולי בכך אמירה פטריוטית לדידם של מארגני הטקס אך הנזק למדינה היה ברור ומיידי. וכי מי בקהילה הבינלאומית יתייחס ברצינות להחלטה של בית המשפט בסוגיית השטחים למחרת השתתפותם של שופטיו בטקס השחרור?

בהזמנתו של בית המשפט העליון לטקס היובל לא היה לא מן החוכמה ולא מן הפיקחות. היה זה מקרה ברור של אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. אילו השתתפה הנשיאה או מי מטעמה בטקס היה בכך משום פגיעה בבית המשפט ובמדינה כאחת.

משהחליטה הנשיאה, בדין, שלא להשתתף בטקס נמצאו מי שפירשו זאת כפגיעה במדינה עד כדי הצטרפות לתנועת ה-BDS. שמא במקום להעמיד את נשיאת בית המשפט העליון בפני עובדה היה עדיף שהמארגנים הנלהבים יבררו את הדברים בינם לבינה? עתה, משגרמו לנזק, טוב להם לפוליטיקאים שלא יחמירו אותו. אך איזה פוליטיקאי יוותר על יחסי ציבור שיחזקו את מעמדו בפריימריז? ובאשר למדינה, WHO CARES?

פרופ' מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר ההנהגה של הקונסורציום הבינלאומי ללימודי משפט ודת. נוסח אנגלי של המאמר התפרסם בעיתון Jerusalem Post.

* * *

יהודה דרורי

מצרים: "ספינת הנשק הצפון קוריאנית שנחשפה בסואץ לא היתה מיועדת לצבא"

פורסם:  02.10.17

ממשלת מצרים מכחישה את הדיווחים שלפיהם ספינת הנשק מצפון-קוריאה, שנחשפה לפני כחודש בתעלת סואץ, יועדה לצבא מצרים. הלילה דווח בתקשורת האמריקנית כי האו"ם קבע שהספינה, שנשאה יותר מ-30 אלף טילים נגד טנקים, היתה חלק מרשת של אנשי עסקים מצריים שהזמינו את אמצעי הלחימה מפיונגיאנג במטרה למכור את התחמושת לצבא מצרים. (AFP)

יש להניח שאמצעי הלחימה נועדו לחמאס או לחיזבאללה או לדאע"ש, למה המצרים לא מספרים למי?

* * *

אוריה באר

"טעיתי, אשמתי, דיברתי קצת שטויות."

יפה עשה אהוד בן עזר, כאשר הזכיר נשכחות [גיליון 1282]. מדובר באינטלקטואלים כביכול, בעלי המצח הרחב, מאנגליה שלפני מלחמת העולם השנייה, שהתנגדו חריפות למדיניותו של צ'רצ'יל.

הם היו מחזאים מעולים, סופרים טובים ומשוררים חשובים, אך  טיפשים להחריד מבחינה פוליטית. הם דגלו במפורש בפיוס של היטלר וסטאלין, דגלו בדעותיהם וחלקם היו אפילו, ללא בושה, אנטישמים גמורים.

הבולט מביניהם היה כמובן ברנרד שאו, שאמר, בין השאר, שכאשר יבואו צבאות היטלר לאנגליה, יקבל אותם בזרועות פתוחות ובפרחים.

בספטמר 1940, החלו הנאצים בהפצצות כבדות של ערי אנגליה. כארבעים אלף איש נהרגו בהפצצות. מאות אלפים אחרים נפצעו. ערים שלמות נהרסו.

או אז קם לפתע ברנרד שאו הגאון מרבצו והיכה על חטא: "טעיתי. אשמתי. דיברתי קצת שטויות. מובן שהנאצים הם טיפוסים נתעבים, וכולי וכולי וכולי."

כך אמרו גם חבריו.

אז לכו ותסמכו על הגאונים האלה, שלכאורה מבינים יותר מאיתנו, קטני הבינה והשכל.

ועוד הערה לסיום:

אנטישמים גלויים או סמויים, היו כמעט כולם. גם מפקד חיל האוויר הבריטי, שהתעלם מהוראה רפה של צ'רצ'יל, לשקול את הפצצת אושוויץ. אז לידיעתכם, אף מטוס לא הפציץ את מחנות ההשמדה, ואף צל צילה של הוראה לא יצאה מפי הוד רוממותו מפקד חיל האוויר. מיליוני יהודים נטבחו, אך למי איכפת. הם בסך הכול יהודים. למה לסכן חיי טייס ולו גם אחד כדי להפציץ מחנה השמדה של יהודים? כן, באמת למה?

וזאת בשעה שחיל האוויר הנאצי כמעט לא היה בנמצא, והדרך האווירית לאושוויץ ובירקנאו היתה חופשיות ומוגנת.

אבל הם יהודים... אז מה זה חשוב?

אוריה באר

אהוד: אני לא התכוונתי לתאר את המצב באנגליה ערב מלחמת העולם השנייה ובמהלכה אלא לצייר מעין קריקטורה להתנהגותם של האידיוטים המוסריים שלנו כאן, שגם הם, כמובן: "מחזאים מעולים, סופרים טובים ומשוררים חשובים, אך  טיפשים להחריד מבחינה פוליטית" – כדבריך על האנגלים.

אלא שאיש מהברנז'ה המקבילה אצלנו טרם קם להכות על חטא ולומר: "טעיתי. אשמתי. דיברתי קצת שטויות. הלא מובן שהפלסטינים, והמוסלמים הקיצוניים, הם טיפוסים נתעבים, וכולי וכולי וכולי" כדברי ברנרד שאו על הנאצים.

לא. אלה שלנו לא התפכחו והם עדיין מלקקים את התחת לאמנים פרו-פלסטיניים כמו הבמאי המניפולטיבי הערמומי שמואל מעוז, הבונה את יחסי הציבור של סרטו המשעמם "פוקסטרוט" על השנאה הרוחשת לישראל בעולם, ועל השנאה בישראל להתנגדותה-לסרט של השרה מירי רגב; והם גם מלקקים לשחקן הערבי-ישראלי מוחמד בכּרי, המחרבן עלינו מביירות.

כן, להיות "נאור" בישראל פירושו להיות פרו-פלסטיני ולהזדהות עם אויבינו. אני לא "נאור". בעיני ה"נאורים" אני נחשב פאשיסט כי אני אומר את האמת.

* * *

אלי מייזליש

פגישה עמומה עם המשורר ע. הלל

ועוד משוררים וסופרים

איני זוכר מתי זה היה, אך לבטח בשנות צעירותי בין עשרים לשלושים. אז גרתי בנתניה, וחוף הים היה ביתי השני. כל קיץ יורדים יום-יום לים בין לבד בין עם חברים למשחק האינסופי במטקות.

אותו יום ירדתי לבדי בירידה הראשית בסוף רחוב הרצל. ואז פונים דרומה, מי מעט ומי הרבה עד סככת בית הקפה ללקק גלידה בצל הסככות. אבל, באותו בוקר לא היה לי חשק לגמוע מרחקים בחול הלוהט, ועוד לא הספקתי להניח מגבת על החול אני מבחין בבחור מגודל גוף עם בלורית עבותה ושפם גדול מחייך אליי וספר בידו.

ואיך שאני מתיישב, הוא אומר לי: "אני כתבתי את הספר הזה. אני משורר ושמי עַין הִלֵל."

באותם ימים לא הבנתי כלום בשירה ומיד חשבתי שגבר זה הוא הומו ומעוניין "להתחיל" איתי.

אחרי שנים תהיתי מה לו למשורר זה "להתחיל" עם נער כבן 20 ולהציע לו קריאה בספר שירים. והאמת, עדיין איני מבין תקרית מוזרה זו אפילו שעברו יותר מ-60 שנה. גם אף פעם לא שמעתי מישהו קורא לעצמו עם אות כשמו הפרטי אפילו ששם משפחתו קרוב במיוחד לשמו של הלל הזקן.

בכלל, היו לי פגישות רבות עם משוררים חיים ומתים. למשל, אהרן אמיר. לא רק שהייתי במשרדו עטור הציורים ברחוב ביאליק בתל-אביב, גם בדירתו ברחןב טאגור ברמת-אביב. והפעם דווקא בשל פרסום ספרו המוזר "הספר השחור", שאינו ידוע בציבור והדן בקשרינו [הסמויים] עם לבנון.

הגייתו הלשונית בשפת הדיבור זוהתה כמו של ספרדים ילידי הארץ, אבל דווקא הוא נולד בקובנה ששם דיברו אידיש, אבל עברית למד בעל כורחו ולדבר כך כמו ערבי.

גם ביקור קצר עם חברים בדירתו של גבריאל מוקד לא הותיר בי שום רושם. אדרבא, חשבתי באותו רגע על שרלטן במיוחד בגלל המעיל החורפי והמטונף אותו לבש מדי יום  ביומו.

הביקור הכי-הכי פתטי והזוי, היה ביקור בדירתו [חדר שינה בלבד בחצי מרתף] אצל המרקסיסט המופרע והשיכור מקסים גילן, שישב ערום במיטה זוגית יחד עם בחורה ערומה [אולי אשתו] ובקבוק קוניאק בידו שממנה שניהם שתו לשוכרה.

כך גם חברו-לעט דוד אבידן, שאת "יצירתו" כאמן [צייר] הציג בחנות הספרים 'סטימצקי' בדיזינגוף. זה היה לוח עץ מפיגום של בניין בגודל 30X30 שעליו "הדביק" עם כמה מסמרים תחתוני גבר קרועים ומלוכלכים, ואפילו שהיה ידוע כאמן-צייר, האם זו היתה פרובוקציה נגד עצמו? מזוכיזם? אולי כן. אבל מעולם לא הבנתי את בעלי החנות. או שהיו טיפשים גמורים או שחשבו כי "היצירה" הנלוזה של המשורר הידוע תגביר שם את הקניות.

אני חושב אחרת. זה היה סתם מגעיל ודוחה. והזדמן לי פעם אחת לפגוש את אשתו העיתונאית ברוריה אבידן בדירתה המרווחת בצפון תל אביב. ואילו בעלה מת בצורה עלובה בחדר עלוב כפי שנראה בכתבה בטלוויזיה, אי שם בקומה רביעית בבניין ברחוב שמשון בת"א, רחוב קטן ליד דיזינגוף.

[אהוד: באותן שנים הוא כבר מזמן לא היה בעלה].

עוד 'משוררים' טיילו לאורך דיזינגוף בשעות הפעילות של אכילת גלידה ברוֹוַל, או תה בכסית. ככה אחד הזוי בשם יֶיבִּי עם שיער פרוע ומתולתל מכר לי פעם באמצע הרחוב ספרון שירים קטנטן. הכרתי אותו וממש ריחמתי עליו ונתתי לו 'תרומה', שטר של 100 שקלים.

באותה תקופה הוצאתי לאור ספר בשם "היטלר". תרגום מאנגלית של אחד ממאות ספרים שהודפסו על היטלר. לא ידעתי כי מעט לפָני, גם אורי אבנרי תרגם וערך והדפיס ספר אחר ושמו "היטלר". וכשהוא ראה את מיספר הטלפון של ההוצאה לפני העמוד הראשון, טילפן אליי והזמין אותי אל ביתו בקומה השמינית ברחוב בן יהודה ליד השופרסל, ששם ישנה מעלית הנכנסת הישר לתוך הסלון שלו, יאעני מעלית ספיישל.

את האיש הזה הכרתי זה מכבר, כשהיה בא לדפוס מ. שהם לערוך סופית ולקרוא הגהה אחרונה לפני הדפסת עיתונו "העולם הזה", שם, גם אני הייתי מדפיס את ספרי ההוצאה שלי. אבנרי היה מתנהג כאילו כל העולם איגנורנטי ורק הוא המשכיל, וזאת כשלא סיים אפילו בי"ס יסודי, וכשמסביבו אלי תבור, שלום כהן ועוד אחרים שיהפכו למפורסמים, ב. מיכאל וחנוך מרמרי למשל. ועכשיו נראה לי סלון דירתו כאילו סט של צילום סרט באולפני הוליווד. עמדנו איש מול איש וכל אחד וספרו בידו. האיש, שהיה אז סה"כ בן 37 והזקן שלו שחור כמו משחת נעליים קיווי, נעץ בי עיניים וגער בי כאילו אני נער מעלית. הוא ניסה להתגרות בי ואמר כי התרגום שלנו כושל לעומת התרגום שלו. עניתי מה שעניתי והלכתי לדרכי ומאז לא ראיתי אותו וטוב שכך.

לא אכחד כי הכרתי אישית סופרים ומשוררים נוספים.

פגשתי גם את הסופר יצחק [אוורבוך] אורפז, שהיה קצין שלי בשנים 1950-1952 בגדוד התותחנים 404 שבחצור.

פעם, בתחילת שנות ה-70 , ראיתי אותו בדיזינגוף הולך עם אישה. אמרתי לו "שלום המפקד!"

הוא השתהה ולא הכיר אותי כי עברו כעשרים שנה.

הזכרתי לו לילה אחד בשולי קלקיליה כשהפגזים 25 ליטראות כבר היו בתוך לועי התותחים ורק המתנו [לשווא] כל הלילה לפקודה "אשששש!!!" שלא באה והתקפלנו עם שחר חזרה לבסיס בחצור.

"לא זוכר..." ענה לי די בזלזול והמשיך ללכת.  

[ראיתי שהחזיק בידו את אחד מספריו. אולי כדי לתת 'מתנה' לאותה גברת. לך דע].

ולא רק. ולא אמנה את כולם.

עוד סופר ומשורר ידוע היה משה שמיר

התמזל לי מזלי והוא הזמין אותי לכוס קפה בביתו.

ביתו שכן בתל-ברוך, השכונה הצפונית של תל אביב, בית בודד וישן בחצר מוזנחת. נכנסתי היישר לסלון החשוך, שם היה שולחן ענק מכוסה במפה אלמונית ועבה. משום מקום ממעמקי הדירה הופיעה בתו ועשתה לנו קפה בשני ספלי חרסינה קטנים.

שוחחנו מה ששוחחנו והלכתי לדרכי מוקסם מאווירה שטרם חוויתי, בעיקר מהעושר הלשוני של שמיר. היה נדמה לי שגם בתו היא סופרת. ועוד: שמתי לב שהיא לא הקפידה כלל על דיאטה.

הייתי בביתם של עוד סופרים ואישים מהצפון ועד הדרום. בצפון, בקיבוץ מעיין ברוך, הייתי אורח בביתו של הסופר אמנון שמוש.

מעולם לא פגשתי עד אז איש כה נעים הליכות. לידו [לימים נפטרה], הסתובבה אשתו ולמרות עיוורונה דאגה לסביבתו. אני נתתי לו את ספרי והוא נתן לי את אחד מספריו האחרונים.

בכלל, להתארח בביתם של סופרים עתירי פרסום, הוא אחד משאיפותיו של אדם שוחר ספרות ותרבות. ללא קקופוניה ושיח הבלים. לא אזכיר את שמה אבל גם סופרת אחת מהצפון זיכתה אותי לבקר אצלה בצל עצי הענק שבסלע.

פגישה אלימה ומוזרה היתה לי עם עמוס קינן

כשגלה [ברח] מהארץ לפריז בגלל צו המעצר [הסמוי] נגדו בשל תקרית הפצצה במרפסת ביתו של השר פנקס בליל שבת, הסתתר בפריז בביתה של הסופרת הצרפתיה כריסטיאן רושפור המתארת אותו היטב בספרה "מנוחת הלוחם", כשישן שיכור במיטה שמתחתיה ארגז בקבוקי ויסקי. וכשסִפְרה יצא-לאור בצרפת, השגתי זכויות תרגום בארץ והוצאתי אותו לאור כשעל העטיפה ציור ערום של צייר קלאסי ידוע.

משום מה העטיפה לא מצאה חן בעיניו וחשב כי היא זולה ופוגענית ... והתפרץ בזעם עם אגרוף קמוץ ביד אחת וביד השניה מחזיק את הספר וצרח עליי: "אתה פרסמת את הספר?"

ואז ניגשתי אליו ובנחת אמרתי: "צא מיד ממשרדי, אתה פולש לרכוש הפרט ואם לא, אני מזמין מיד משטרה."

כששמע 'משטרה'... מיד הלך ומאז לא ראיתי אותו שוב.

אחרי ש'חזר בתשובה' התפרסם עמוס קינן 'כמומחה' מס' 1 בארץ לאמנויות, והתעשיין וורטהיימר מינה אותו לבריגדיר או קולונל לאזור הגליל במפעליו באזור תפן, ושם עשה כטוב בעיניו. ומהר מאוד פרס כנפיים ובאחרית ימיו התפרסם בכל העולם  כמומחה לאמנות.

פנחס שדה

יותר מוזר מזה היה לי בפגישה עם המשורר-הסופר פנחס שדה. היה זה בשנת 1959, במשרדי הקטן של ,הוצאה לאור, בסוף אבן-גבירול על שפת הירקון.

כשנכנס למשרדי והתיישב בכורסה, התבונן בי ארוכות ואמר לי שאני דומה לו. ואז הושיט לי את ספרו "החיים כמשל", שיצא אז לאור, והוא ביקש שאדפיס לו מהדורה שנייה.

הצטערתי מאוד עבורו והסברתי לו שאיני עוסק בספרות יפה אלא מדפיס רק תרגומים של ספרי מתח וריגול במתכונת של ספרי-כיס עד 200 עמודים, ואילו ספרו הוא ספרות מקור ובכריכה קשה וכמות עמודים פי שלושה כמעט.  

הלך לדרכו והשאיר לי את ספרו. לקח לי חודשים רבים לקרוא ובעיקר לנסות להבינו. היה קשה. *

אחד המשוררים האלמונים והאל-מותיים אבל הכי לא ידוע הוא אריה סתיו, שהיה העורך שלי בכתב-העת "נתיב" במשך 20 שנה. אריה סתיו חיבר והוציא לאור יותר ספרי שירה מכל משורר בארץ.

ירק ושמו ארטישוק

בסוּפֶּר, ליד הפלפלים, נמצא הארגז ובו ארטישוקים. אין לי מושג מה זה. מעולם לא אכלתי את הדבר הזה ולכן גם לא קניתי. גם לא במסעדה, ואני לא זוכר אם זה נמצא בכלל בתפריט ואולי יש אבל אני כנראה מדלג עליו אוטומטית. אני גם לא מכיר איש או אשה שקונים או אוכלים את זה.

בכלל, לאכול דברים לא מוכרים זה אסון. הרי לעשות "טפו" במסעדה אסור. יש אורחים שיתנו לך סטירה. אז מי צריך את זה בכלל?

ועוד, אל תקנו קלמנטינות בסופר, כי טעמם מעורר בחילה, תקנו רק בבסטה ליד פרדס "ישר מהעץ". חוץ מזה אני לא אוהב אשכוליות בתחילת העונה כשהן עדיין ירוקות. סבלנות.

רצח במרסֵי?

אם מודיעים כי "אדם" רצח שני אנשים במרסי, זה סתם אדם ולא ערבי, אפילו שצעק בקולי קולות "אללה הוא אכבאר". לא. הוא סתם "אדם". והמשטרה הודיעה כי נתפס "חשוד".

שאלה: האם יש בצרפתית מילה בשם "אידיוט", או שזו סתם מילה רק בעברית, ואני ממש לא ידעתי.

איחולים: אני מאחל לספרדים בקטלוניה את הסיסמא "שתי מדינות לשני עמים." אמן.

אלי מייזליש

* אהוד: "החיים כמשל" יצא לאור לראשונה בשנת 1958 בהוצאה חד-פעמית בשם "ששת", בדפוס מל"ן, בתמיכתם של בנימין תמוז ואברהם רימון. לימים, כך סיפר לי שדה, החליטה הוצאת שוקן להוציא מחדש את "החיים כמשל", וזאת בעקבות ביקורות חיוביות שכתבתי עליו ותוכנית רדיו בת שעה ב"קול ישראל" שהקדשתי לספר הנשכח. הייתי כמעט הסופר היחיד שכתב בחיוב על "החיים כמשל".

אני מאוד אהבתי את "החיים כמשל" ובזכותו התוודעתי לפנחס שדה, ושנים אחדות היינו ידידים מאוד קרובים, ומבלים בשיחות ליליות על כוס קפה בדירתו הקטנה ברמת-גן, עד שנכנסה לחייו גברת חבצלת חבשוש, שהוא ערך, השמיט וגם שיפר את מכתבי ההערצה ששלחה אליו, שאותם פירסם בספרה "התמסרות". במו-עיניי ראיתי אותם מועתקים בכתב-ידו העגלגל. זה כבר נראה לי מוגזם, והתקררתי כלפיו.

בהדפסה הראשונה של "החיים כמשל" במהדורת שוקן ציטטו את דבריי הנלהבים על הספר בכריכה מאחור. בהדפסות הבאות השמיטו, כי כניראה כבר לא היה צורך בהמלצתי. ספרי "להסביר לדגים", בהוצאת "אסטרולוג", מוקדש כולו לפנחס שדה, לחייו, למאמריי על יצירותיו, לראיון המקיף שערכתי עימו לספרי "אין שאננים בציון", ולפגישותינו במרוצת השנים, זאת על פי יומניי. הספר אזל אבל אפשר לקבל ממני אותו בקובץ וורד עברי אחד. הוא בהחלט ספר מעניין.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 4.10.17

* הקלקול השני בחוקה האמריקאית – במדינה שבה ילד יכול להיכנס למכולת ולבקש ארטיק, מסטיק ומטול RPG, כי אלו "זכויות האזרח" המעוגנות בחוק, הטבח בלאס-וגאס היה רק עניין של זמן. אובמה הוכשל בניסיונו לתקן את המעוות. אולי הטבח המזעזע יכניס קצת בינה, או נכון יותר – אומץ אזרחי, לראשי המחוקקים האמריקאיים.

* חברותא או מיתותא – הקלקול השני בחוקה האמריקאית טבח רבבות וכנראה ימשיך לטבוח על ימין ועל שמאל, לרוב אלו תלמידים תמימים בבתי הספר, כי ספק רב אם יחול שינוי במצב.

הסיבה לכך היא שהקלקול מעוגן באידיאולוגיה ובאתוס ליברטיאני קיצוני, בשם האינדיבידואליזם, על פיו אין חברה, אין ציבור, אין קהילה, אין מדינה – אדם לאדם זאב. ואם אדם לאדם זאב, הנשק הוא "זכות" טבעית, ומי זאת המדינה או החברה שתמנע ממני לממש את הזכות הזאת? אתה רוצה שלא ארצח אותך בנשק שיש לי זכות טבעית והיסטורית לשאת אותו – רכוש נשק ושלוף אותו מהר יותר.

אשרינו, שהתרבות היהודית היא היפוכה של התרבות הזאת, היפוכו של האתוס הזה. התרבות היהודית היא תרבות של חברה, של ציבור, של מניין, של קהילה. התרבות הזאת אינה מקטינה את אחריות הפרט, כטענת הדמגוגיה הליברטיאנית, אלא מגדילה אותו, כי אחריות הפרט אינה רק על עצמו, אלא היא גם אחריות לכלל, היא ערבות הדדית וסולידריות חברתית.

את ההבדל התהומי הזה בין התרבות היהודית לתרבות הליברטיאנית ניתן למצות בביטוי התלמודי "או חברותא או מיתותא."

* אני יודע – אל תתקנו אותי. אני יודע שילד לא יכול לקנות בקיוסק מטול RPG. זו הגזמה רטורית להמחיש אמת מהותית.

* בשורה חברתית – ההסכם בין הממשלה לארגוני הנכים הוא בשורה חברתית גדולה בפתח השנה החדשה, לא רק לנכים, שמצבם ישתפר באופן משמעותי, אלא לחברה הישראלית כולה. ההסכם הוא ביטוי לערבות ההדדית בחברה הישראלית.

ההסכם הוא ניצחון גדול של מאבק הנכים בישראל. כמובן שהוא אינו מושלם, כי אין בחיים שלמות, שכן אין משאבים בלתי מוגבלים.

ראויים לברכה כל השותפים להסכם – הממשלה, ההסתדרות, ארגוני הנכים וחברי הכנסת אילן גילאון (מרצ) ודוד ביטן (הליכוד, יו"ר הקואליציה), שושביני ההסכם.

* סכנת אנרכיה – המשך המאבק האלים וחסימות הכבישים המרכזיים מצד ארגון מיליטינטי ורדיקלי, הוא סכנה לדמוקרטיה, ואם המשטרה לא תשכיל לשים לו קץ, הוא עלול לדרדר אותנו לאנרכיה.

אי אפשר לקיים מדינה, אם אין כתובת אחראית ושקולה לארגונים חברתיים. הכתובת הזאת היא בראש ובראשונה ההסתדרות הכללית, שבהסכם זה הוכיחה את כוחה כתנועה חברתית משמעותית. כתובת נוספת היא ארגונים ייצוגיים של עובדים ומגזרים בחברה. למשל – ארגוני הנכים.

הממשלה ניהלה מו"מ עם הנציגות של ארגוני הנכים והגיעה להסכמות. אם כל גוף קיצוני שאינו מקבל את ההסכמות ימשיך להיאבק ולהפר את הסדר, נידרדר לאנרכיה.

נניח שהממשלה תחליט לפתוח מחדש את ההסכם ולנהל מו"מ עם הארגון המיליטנטי "הנכים הופכים לפנתרים", ותגיע איתו להסכמות יותר מרחיקות לכת. מה יקרה אז? יקום ארגון עוד יותר קיצוני, יטען שבגדו בו, יחסום צירים וינסה לכופף את המדינה לתביעותיו?

כל מי שמנהל מאבק, בטוח שהוא צודק, אבל שום מטרה אינה מקדשת את כל האמצעים. כל מאבק צריך להגיע לסופו בפשרה. וכל מאבק צריך להתנהל עם הנהגה שיכולה לקבל החלטות ויכולה להוות פרטנר למו"מ.

האלטרנטיבה היא אנרכיה.

* אנ"ש – באופן עקרוני, "חוק הג'ובים" הוא חוק מוצדק. יש היגיון רב ברצונם של שרים למנות אנשי אמון, כדי ליישם באמצעותם את מדיניותם. ואף על פי כן איני תומך בחוק, ובוודאי לא ברצונו של נתניהו להקצין אותו, בשל אי האמון שלי בנפשות הפועלות; אי אמון שבו הם זכו בחוסר יושר.

רק לאחרונה ראינו מי הם מקורבי נתניהו ושליחיו, הצועדים בסך למשרדי להב 433, בפרשת הצוללות. נניח שבאמת "רחמים לא ידע"; שהפעם הוא לא היה הראשון לזהות. אבל אלה אנשי האמון שבהם הוא בחר. כנ"ל בפרשיות אלוביץ' למיניהן.

שטייניץ מוערך גם בפי יריביו הפוליטיים כאחד הפוליטיקאים הישרים במערכת, ואני מתרשם שאכן כך הדבר. לו אני דווקא מאמין שהוא באמת לא ידע. אבל גם הוא כשל בבחירת אנשיו. כנראה שיש משהו מובנה באופיים של האנשים הנצמדים למוקדי הכוח, שבעטיו ראוי לסנן אותם ולבחון אותם בדרכי רגולציה א-פוליטית, בטרם מפקידים בידיהם כוח ותקציבים.

* התקנות נכתבו בדמים – לפני שנים אחדות, מוניתי למועצה הארצית לספריות הציבוריות. זהו תפקיד התנדבותי לחלוטין. ואף על פי כן, כדי שאוכל להיבחר לתפקיד, היה עליי למלא חוברת... חוברת? ספר! ספר של שלילת אפשרות לניגוד אינטרסים, שנועד להבטיח שאין ולא יכולה להיות לי זיקה כלשהי לשרה הממונה (אז שרת התרבות לימור לבנת).

זה היה בעיני מגוחך וקיצוני. מה רע בכך שחבר בתנועת הליכוד, תנועה המונית עם רבבות מתפקדים, שמתאים לכך והנושא קרוב לליבו, יהיה חבר במועצה הזאת? כתבתי אז נגד התופעה, ואף טענתי שאיננו צריכים לגרום למושחתים לעצב את אורחות חיינו.

אבל במחשבה לאחור, אני סבור שאולי הגענו לקיצוניות מסוימת וראוי להגמיש מעט את המערכת, אבל כפי שבצה"ל אנו אומרים שפקודות הבטיחות בנשק נכתבו בדם, כך ניתן לומר שתקנות המינויים במנהל הציבורי נכתבו בדמים; בכספי משלם המסים שמימְנו שחיתות ומושחתים.

* המומחה לאיכות הסביבה – במחצית הראשונה של העשור הקודם, בתקופת ממשלת שרון, השיגה המועצה האזורית גולן תקן מהמשרד לאיכות הסביבה בעבור פקח איכות הסביבה אזורי. השר לאיכות הסביבה צחי הנגבי, לחש על אוזנו של ראש המועצה, שהוא מעוניין שיבחר פלוני לתפקיד.

הנ"ל הוזמן למכרז. מסתבר שמדובר באדם שאין לו ולא היה לו מעולם כל עניין באיכות הסביבה והוא גם נעדר כל כישורים לנושא. כל כישוריו הם היותו פעיל מרכזי של הליכוד בטבריה, קבלן קולות. לאותו מכרז ניגשו מועמדים טובים, אנשי מקצוע, משוגעים לאיכות הסביבה שהמוטיבציה שלהם היא לתרום לתחום.

וראה זה פלא, כנגד כל הסיכויים, המועמד של השר לא נבחר. בתגובה החליט השר הזועם לבטל את התקן ולעצור תקציבים שהובטחו והוקצו למועצה. פרטי הפרשה הופיעו בכתב האישום נגד הנגבי.

לא היה זה מקרה יחיד. זו היתה השיטה. היתה זו תעשיה של מינויים, של אנשים שקיבלו ג'ובים תמורת תמיכה בשר הממנה והבאת קולות של תומכים בו בפריימריז.

הניסיון המצטבר מוכיח, שאנו יכולים להרשות לעצמנו קצת פחות גמישות ניהולית, כדי למנוע את השחתת המערכת הציבורית.

נתניהו מתהדר בהישגי ממשלתו בכל התחומים. אם כך, כנראה שהשיטה עובדת. אז לא צריך להתרשם יתר על המידה מהתבכיינות השרים "תנו לנו לעבוד".

* מהלכים אימים על המשטרה – לאחרונה אני מזהה מגמה חדשה בקרב חסידיו השוטים של נתניהו – קריאות להדיח את מפכ"ל המשטרה רוני אלשייך. על מה ולמה? זה באמת לא חשוב. הבלי הבלים וקשקושי קשקושים. מה שחשוב אינו העילה, אלא הסיבה האמתית – רצון להלך אימים על המשטרה ועל המפכ"ל בשל חקירות ראש הממשלה. ואולי מי שנתנו את האות יודעים משהו שאיננו יודעים?

* ירושלים על פי חסון – בראיון לתכנית "קלמן-ליברמן" ברשת ב, קרא ח"כ יואל חסון לסגת מן האזורים שמחוץ לשטח המוניציפלי של העיר עצמה בתקופת ירדן, שסופחו אליה לאחר מלחמת ששת הימים, ואמר ש"אנחנו" כמובן תומכים באחדותה של העיר ירושלים שחוברה לה יחדיו. מי אלה "אנחנו"? האם מפלגת העבודה החליטה להתנער מהצעתו של אהוד ברק לערפאת לחלק את ירושלים, כולל העיר המוניציפלית, כולל העיר העתיקה, כולל הר הבית? האם "התנועה" – סרח העודף הפיקטיבי של המחנ"צ, של ציפי לבני והטרמפיסטים שלה, שיואל חסון נמנה עליהם, חזרה בה מתמיכתה בהצעותיו של אהוד אולמרט לאבו מאזן לחלוקת העיר ירושלים כולל העיר העתיקה?

אדרבא, אשמח מאוד לבשורה כזאת.

לגופו של עניין, איני רואה קדושה בגבולותיה המוניציפליים של ירושלים, כולל כל מה שסופח אליה ב-67'. אדרבא, אני בעד מהלך של יצירת רצף התיישבות ישראלי עד מעלה אדומים, וסיפוחו למדינת ישראל ובמקביל ויתור על חלקים מסוימים מן האזורים המסופחים, שלא הפכו לחלק מן העיר והנסיגה מהם אינה מסכנת את השכונות היהודיות בירושלים שהוקמו בחמישים השנים האחרונות, ובהן חי חלק ניכר מן האוכלוסיה היהודית בירושלים. כמובן שצעד כזה מחייב משאל עם, על פי חוק יסוד משאל עם.

ובאשר ליואל חסון – הוא התחנך בבית"ר והיה יו"ר ההנהגה הראשית של בית"ר ויו"ר צעירי הליכוד ונכנס לכנסת מטעם הליכוד בעשור הקודם. הוא נשאל על כך שבעבר שר "שתי גדות לירדן". אילו השיב "אלו היו עמדותיי בעבר ושיניתי אותן," זאת היתה תשובה ראויה ומכובדת. מותר לאדם לשנות את עמדותיו. אבל כאשר הוא מנסה לגייס את ז'בוטינסקי ואת בית"ר לעמדותיו הנוכחיות, זה פאתטי וחסר יושרה.

* רוגל אלפר נגד הטרור – רוגל אלפר, מהבולטים בדבוקת שוקן, הוא כידוע, תומך נלהב בטרור הערבי. אין פיגוע שהוא רצחני ונתעב מדי בעבורו. אין פיגוע שהוא לא יצדיק. אם הפיגוע הוא מעבר לקו הירוק, הוא מוצדק כמובן כי הוא נגד המתנחלים. אם הוא בתוך הקו הירוק הוא מוצדק כמובן כי ישראל היא מדינת קיבוש ואפרטהייד.

בעיצומו של גל "טרור היחידים" לפני שנתיים הוא פירסם ב"הארץ" מכתב למחבל שירצח אותו, שבו הוא מצדיק את מעשהו, מביע פליאה שלקח לו כל כך הרבה זמן לעשות זאת והתנצל בפניו מראש על אחריותו, בעצם היותו ישראלי, לקיבוש.

ולמחרת יום הכיפורים – סורפרייז. לא להאמין. אלפר יוצא נגד הטרור. כותרת הפשקוויל התורן שלו: "טרור החגים". מהו "טרור החגים"? החגים עצמם הם טרור. העובדה שמדינת ישראל קובעת את החגים כחוק היא טרור. העובדה שבתי הספר מלמדים את הילדים על החגים היא טרור. "החגים והמועדים בישראל הם מכשיר למניעת יצירת שגרה פרטית, שמנותקת מהכלל." החגים הם מזימה שלטונית למנוע מהישראלי את הנורמליות.

"חג הוא פרק זמן לאומי ולרוב גם דתי. בחג מציין אדם בטקסים ובפולחנים את היותו חלק מעם וחלק מדת. בחג הוא מצווה לספר את הנראטיב הלאומי ולציין אירועים מכוננים בתולדות האומה... מחניק בחגים, והחנק הזה אינו תולדת משפחתיות אינטנסיבית (האשמת המשפחתיות היא הסחת דעת), אלא לאומיות בלתי פוסקת, חסרת רחמים. סוג של טרור מנטלי."

מפשקוויל לפשקוויל האוטו-אנטישמיות החולנית של אלפר הולכת ומקצינה. מה ההבדל בינו לבין אוטו ויינינגר? שוויינינגר לקח את עצמו ברצינות ואילו אלפר הוא סתם פקה-פקה.

* פשיזם – גדעון לוי קבל על התקשורת, על שהגדירה את הר אדר "יישוב". הוא צודק, כמובן. אבל זה עוד כלום. התקשורת אפילו הגדירה את האנשים שחיים ב"יישוב" הזה "בני אדם". והחמור מכל, היא אפילו רמזה של"בני האדם" שחיים ב"יישוב" הזה יש זכות לחיות. וזה כבר ממש פשיזם.

* כשעדי אופיר היה ציוני שפוי – הפילוסוף הפוסט-מודרניסטי פרופ' עדי אופיר, הוא מן הבולטים בהוגי הדעות של השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני, מראשוני סרבני השירות ביהודה ושומרון שאף ישב על כך בכלא באינתיפאדה הראשונה, ומי שנוהג להשוות את ישראל לגרמניה הנאצית ואת "אקיבוש" לאושוויץ.

אבל פעם הוא היה ציוני שפוי. בצעירותו אף היה מראשוני קיבוץ אל-רום בצפון הגולן ובתור שכזה פעיל במאבק נגד הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה אחרי מלחמת יום הכיפורים. מתוך כתבה ב"דבר", ינואר 1974:

"עדי אופיר מקיבוץ אל-רום ויהודה הראל מקיבוץ מרום גולן (שניהם משתייכים לקיבוץ המאוחד) הם יותר קיצוניים מרותי בדעתם לגבי המדיניות שיש לנקוט לשם הבטחת המשך קיום ההתיישבות ברמת הגולן. הם סבורים שיש לעורר דעת קהל, שלא תניח לממשלה להיכנע להלכי רוח פשרניים. אומר עדי: 'מדברים עכשיו על הפרדת כוחות עם סוריה, והדבר עלול ליצור בציבור דעה מוטעית, כאילו אפשר להשיג שלום עם סוריה תמורת שטחים. אפילו הסדר מדיני נאות לא נשיג, לכן צריך לנקוט קו תקיף כלפי סוריה.'"

סיפרה לי ציפק'ה פראן, ממייסדות אל-רום, חברה מרכזית בקיבוץ עד היום, וחברתו של עדי אופיר לגרעין הנח"ל: "הדבר הטוב היחיד שאני זוכרת לו, הוא האמירה בעת נטיעת יער טבנקין, שנחיה בצילו של היער ולאורו של האיש."

ולמה אני מזכיר זאת? ראשית, כי חודש תשרי הוא הזמן המתאים ללמד סנגוריה על אדם, וחוטא מנוול כעדי אופיר זקוק לכך מאוד מאוד. אם ניתן לשאוב נקודות זכות כאלו מעברו הרחוק, טרם סטייתו, למה להתקמצן ולחסוך אותן ממנו? ושנית, בימי תשרי אלה ראוי לאחל לו שיחזור בתשובה, ולהזכיר ששערי תשובה אינם ננעלים.

* חבל – חברי הכנסת מנואל טרכטנברג ואראל מרגלית פורשים מהכנסת. חבל שטרכטנברג פורש.

* לאן הוא הולך – לאן מועדות פניו של אראל מרגלית. האם הוא הוא ילך קיבי...?

* הדתה – כשסיימתי את בית הספר, קיבלתי ספר תנ"ך. גם את ואתה, נכון? טוב, כי זה היה לפני עידן ה"הדתה". ומהו התנ"ך שחולק השנה לבוגרי י"ב ברעננה? הביוגרפיה של שמעון פרס. המשך ישיר לפולחן האישיות שלו בתקופת נשיאותו, שאותה הוביל הוא עצמו ("איני עוסק בזה"). טוב, היום אנחנו בעידן ה"הדתה", ואך טבעי לקיים את הפולחן.

* גזענות – קראתי פוסט בפייסבוק, של מישהו שסיפר שכמו בכל יום כיפור גם השנה הוא בילה בים, והיה כיף כי ביום כיפור אין ערסים בים.

כשזה נראה כמו גזענות, נשמע כמו גזענות ומריח כמו גזענות – זו גזענות.

* ביד הלשון: קשת – את הפינה הקודמת הקדשתי ליונתן, יישוב בגולן שנוסד בעקבות מלחמת יום הכיפורים. היישוב הראשון בגולן שנוסד לאחר מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיה, הוא קשת. כשהסתיימה המלחמה, נערכה מלחמת התשה קשה במשך 7 חודשים נוספים, שליוותה מו"מ קשה ועיקש על הסדר הפרדת הכוחות עם סוריה. יישובי הגולן התארגנו למאבק נגד נסיגה מהקו הסגול, תחת הסיסמה: "הגולן חלק בלתי נפרד מישראל".

במו"מ גילתה גולדה מאיר עמידה איתנה, והסורים נסוגו בהדרגה ממרבית דרישותיהם החצופות. היא עודדה את המאבק שחיזק את עמידתה במו"מ.

לקראת סוף המו"מ, לאחר שהסורים התקפלו מרוב דרישותיהם, הוא התמקד בדרישה לנסיגה מקוניטרה. ועד יישובי הגולן החליט להקים יישוב בקוניטרה. 8 שעות בלבד חלפו מן ההחלטה עד שעלו ראשוני המתיישבים לקוניטרה והקימו את היישוב קשת.

מלכתחילה הבהיר הוועד שאין המדובר בהפגנה אלא ביישוב לכל דבר. תחילה עלו נציגים מיישובי הגולן, אליהם הצטרפו מתנדבים מרחבי הארץ. אט אט הגוון הדומיננטי היה של בני הציונות הדתית, מייסדי "גוש אמונים", תלמידי הרב צבי יהודה הכהן קוק.

המתיישבים ישבו בבונקר בפאתי קוניטרה, וספגו הפגזות יומיומיות. בסופו של דבר ישראל נסוגה מקוניטרה, אולם האזור שבו היה הבונקר נשאר בידינו. איך זה קרה? באורח פלא, למחרת הצבת החביות שסימנו את גבול הנסיגה, הן "זזו" כמה מאות מטרים.

נקודת הקבע של קשת היא ליד חושניה. קשת הוא היישוב הראשון במרכז הגולן. הוא מושב שיתופי דתי תורני.

ומה מקור השם? קשת היא קוניטרה בעברית. לימים, האגדה הלבישה לה את ראשי התיבות "קוניטרה שלנו תהיה." 

אורי הייטנר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אילן בושם

תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'

אוקטובר 2017

*

מָה שֶׁלֹּא תִּכְתּוֹב

וְאֵיךְ שֶׁלֹּא תִּכְתּוֹב

אַף פַּעַם זֶה לֹא יִהְיֶה

בִּשְׁבִיל מִישֶׁהוּ זֶה אוֹ אַחֵר

מַסְפִּיק טוֹב.

אָז תִּהְיֶה מְרֻצֶּה

מִמַּה שֶׁיּוֹצֵא

וְאַל מִדַּעְתְּךָ תֵּצֵא

אִם בְּעֵינֵי מִישֶׁהוּ אַחֵר

זֶה לֹא יֵרָאֶה הֲכִי טוֹב –

רַק תִּכְתּוֹב, תִּכְתּוֹב, תִּכְתּוֹב.

הָאַלְמָן

רֵיחוֹת שֶׁעוֹלִים מִמִּטְבָּחִים

אוֹרוֹת בָּעֶרֶב שֶׁבּוֹקְעִים

מֵחַלּוֹנוֹת חֲדַר-הַמַּדְרֵגוֹת,

קוֹלוֹת שֶׁנִּשְׁמָעִים...

עָזוּב וְעָצוּב הוּא נִכְנָס וְיוֹצֵא

מִדִּירָה שֶׁאֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא בָּהּ מִלְּבַדּוֹ,

וְרַק דְּמָמָה, חֹשֶׁךְ וְשֶׁקֶט

מְקַדְּמִים בָּהּ אֶת פָּנָיו.

*

זְקֵנָה שֶׁמִּתְקַשָּׁה לָלֶכֶת

שֶׁעוֹד מְעַט הוֹלֶכֶת

חוֹלֶפֶת עַל פְּנֵי נַעֲרָה פּוֹרַחַת

שֶׁמְּנַפְנֶפֶת בְּהִתְלַהֲבוּת לַחֲבֶרְתָּהּ בְּמִטְפַּחַת

וְאֵין בִּידֵי הַמְּנַפְנֶפֶת שׁוּם עֲרֻבָּה

שֶׁבְּעַצְמָהּ תַּגִּיעַ לִהְיוֹת אִשָּׁה זְקֵנָה

שֶׁמִּתְקַשָּׁה לָלֶכֶת

הַחוֹלֶפֶת

עַל פְּנֵי נַעֲרָה פּוֹרַחַת

וּמְנַפְנֶפֶת לָהּ בְּמִטְפַּחַת.

*

הוּא מֵת מִצַּעַר

וְעָזַב לַאֲנָחוֹת

אֶת בִּתּוֹ הַחוֹלָה מְאוֹד

שֶׁלַּטִּפּוּל בָּהּ הִקְדִּישׁ אֶת כָּל חַיָּיו.

בַּמִּסְפָּרָה

מַקֵּל הַהֲלִיכָה שֶׁל הַזְּקֵנָה

שָׁעוּן עַל כִּסֵּא הַסַּפָּר

וְהוּא עוֹשֶׂה בְּשַׂעֲרָהּ

מָה שֶׁהִיא בִּקְּשָׁה.

בְּיָדַיִם מְיֻמָּנוֹת

הוּא עוֹשֶׂה שַׁמּוֹת

בְּרֹאשָׁהּ הַסָּב

וְהִיא נִרְגֶּשֶׁת וְרוֹוָה נַחַת.

עַל הַמְּחִיר לֹא מִתְמָקַחַת

כִּי הִיא מְרֻצָּה.

*

מַבָּטָיו שֶׁל הָאִישׁ נִקְרְעוּ

בֵּין הַכֶּלֶב הַיָּפֶה

לְבֵין הַיְּפֵהפִיָּה הָאוֹחֶזֶת בּוֹ בִּרְצוּעָה.

הוּא הָלַךְ אַחֲרֶיהָ,

מֶרְחָק-מָה מֵאֲחוֹרֶיהָ,

כְּשֶׁהַכֶּלֶב מוֹשֵׁךְ אוֹתָהּ

וְהוּא נִמְשָׁךְ אַחֲרֶיהָ...

*

עוֹרֵב קָרָא

מִי לֹא יִירָא?

נירוונה

הֶחָתוּל עָצַם עֵינָיו בִּשְׁקַעֲרוּרִית

שֶׁעָשָׂה לְעַצְמוֹ בְּתוֹךְ כָּרִית.

*

הֶחָתוּל נֶעֱלַם,

לֹא רָאִיתִי אוֹתוֹ כְּבָר כַּמָּה יָמִים.

קוֹרֶה שֶׁהֵם נֶעֱלָמִים

אַךְ נֶעֱלָם מִמֶּנִּי לָמָּה זֶה קוֹרֶה.

אילן בושם

* * *

לכל אוהבי הספרות העברית, הזֶּמֶר הישׂראלי וירושלים. ביום ראשון הקרוב, י"ח בתשרי תשע"ח, 8.10.17, בשעה 16:00, יועלה במצודת מגדל דוד בירושלים המופע "ירושלים שבלב" המושתת על פואמה של המשורר פרופ' יוסי גמזו שזכתה בפרס אקו"ם לשירה עברית והולחנה בידי המלחינה טובה פורת, בביצוע זמרים וקריינים מעולים. הכניסה חינם, בהרשמה מראש ב: 2884*

WWW.tod.org.il

* * *

שושנה ויג

מִיא שם-אור, "אני מיא" [רֶצֶפשִׁיר]

הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017

פיית האהבה

אני קוראת בפעם הראשונה את ה-"רצפשיר", מאה הפרגמנטים בספרה החדש של מיא שם-אור "אני מיא". כדאי להתחיל במילה אהבה, אחר כך לדבר על תשוקה. יש לי תחושה שאני קוראת את שיר השירים התנכ"י. יש בו איזו מתיקות חמקמקה, חדווה של קריאה, חוכמה נסתרת, ומתחוורת עלילה דקה לאורך הקטעים. בתוך גן, ביקום כלשהו, מתקיימים מפגשים של קירבה בין גבר לאישה. מפגשים של ייחוד, התרחקות, סערות רגשיות והתעלויות רומנטיות. המבנה הקצר של הפרגמנטים, של כל אחד ממאה השירים הוא ייחודי בדיוק המפתיע שלו, ובפליאה המוקפדת שהוא מעורר. החיבור של הקטעים, אותו רצפשיר, מצמיח יצירה שלמה, חד-פעמית, סוחפת. 

אפשר לקרוא שירים בודדים מתוך הרצף, אבל כדאי לפנות אל הספר הזה מתוך התכוונות אל השלם, אל המזמור שמכיל את כל מאה השירים. מתבקשת התייחדות והתעמקות עם כל שיר ושיר, קצר ותמציתי ככל שיהיה, עם רושם המעבר שביניהם, עם מקצב הקריאה, עם סדר הדברים, כי סדר יוצר משמעות, עם השלם, עם "אני מיא".

 יש טעם בהתבהרות האיטית. צריך סבלנות. זה מתברר, זה מתפענח מעצמו ומתערפל שוב, ומותיר את הקוראת בדריכות עצומה, נפיצה.

מיא מתעלסת ממושכות עם הקוראת. שימו לב לרגעי השיר הקטנים, אלו הן התעלויות קטנות ועדינות, רעד השיר בלשון. שימו לב לרצף כולו.

שם הספר, "אני מיא", יוצר אולי צפייה לאיזו התקרבות אל הכותבת, אל סיפור עולמה, אולי לאיזו מידה של אוטוביוגרפיות במתכונת שירית, אבל לא כך. בספר מתקיים מפגש בין מיא המשוררת, למיא של השירים. מה הקשר ביניהן? איך מגולם הפער? הדמות מחצינה רגשות, ומשתפת את הקוראת בפרטי מציאות נעלמה, פרטית, מדומיינת. במובנים רבים היא נקראת כמו סיפור אגדה. מיתוס של תשוקה, של אהבה, ולכך מוסיף הצילום בכריכה האחורית, שם מיא שם-אור נראית כמו פייה שמהלכת עטוית כתר בשדה חרציות, וכבר אי אפשר להבחין בין המחברת לדמות שיצרה, בין מיא למיא.

גם העולם שבשיר, הגן בו קורים הדברים, מתקיים במקום שהוא ספק חלומי, ואולי יש בו קונקרטיות נזילה של אירוע נשף בתוך גן ורוד. בלבול ועירוב עולמות הוא סימן מהותי לכתיבה של מיא שם-אור. בשיר הראשון, הפותח את הספר, כותבת מיא שם-אור:

"אֲנִי מִיָא

חַרְצִיּוֹת קְטַנּוֹת

מִתְפָּעֲמוֹת בִּי

הַגּוּף שֶׁלִּי

זָז עָדִין

וְדַק

I met him

in a thick of

the pink garden"

הפנימיות של מיא היא של פרחים צהובים, של חרציות. מדוע הן מתפעמות בה? הן פועמות ומתפעלות? האם אלו פעימות הלב הפועמות בקצב הפרחים? האם החרציות הן ליבה? האם זו הצהרה על עדינות? על זמן של לבלוב אסתטי? מיני? האם משום כך הגוף " זָז עָדִין // וְדַק"?

המפגש שיבוא הוא אולי המשך ישיר של יסוד פנימי, נפשי. זו היכרות משמעותית, ולכן המפגש נערך בגן הוורוד, גן שהוא אולי מיתוס גן עדן, המתבהר לאורך הספר, ואולי דימוי גופני-ארוטי. זה כתוב באנגלית. תופעה שירית, פואטית, סגנונית לא שכיחה. וודאי מאתגרת. האם מיא אומרת באנגלית מה שאינה רוצה לומר בעברית? האם ההזרה הלשונית מאפשרת לחשוף? להתערטל? למשל בשיר 35 היא כותבת באנגלית ש'הגבר מלקק את מתיקותה הוורודה'.

He is licking.."

my pink sweetness into

his male sweetness"

התיאור הארוטי, הריחוק, המשחק של גלוי ומתפרץ ומתעכב ותוהה, הופך באמצעות "הלשון הזרה" לפלא רחוק, מוכר אבל גם מתפענח. אהבה היא אוניברסלית.

"אני לא מתייחסת לאנגלית כשפה זרה," אמרה לי מיא בשיחה שקיימנו. "עבורי, אנגלית היא המשך טבעי של העברית, כמו שהיא המשך טבעי לשפות הרשמיות בשוויץ, ביפן, בספרד, באיטליה ועוד. אנגלית היא שפה ללא ארץ, והיא גם מאוד נעימה. יש באנגלית לא מעט מילים שאפשר למצוא את השורש העברי שלהן, ויש לה מצלול מאוד עדין, לעומת הר' או הח' המאיימות בעברית. באטימולוגיה שלה יש היגיון פשוט. זה לא סותר את העובדה שהיא מלאת משמעויות, וכמעט לכל מילה יש פרושים ושימושים רבים."

לא רק שיר השירים. גם סיפור גן העדן. שיר 2. הוא קריאה לאהבה של הגבר אל האהובה שבגן. אולם ב"אני מיא" מבצעת מיא שם-אור תיקון לסיפור גן העדן, ומעניקה את כוח הפיתוי לגבר, אשר קורא לה:

"צְאִי אֶל הַגָּן

וְשִׁירִי לִי

יְרֻקַּת עֵינַיִם

שִׁירִי לִי מִתּוֹךְ

נְשִׁימוֹת מְלוּחוֹת

חֲטוּפוֹת עָפוֹת

בֵּין דִּמְעוֹתַיִךְ

חַלּוּק נַחַל

בֵּין אֶצְבְּעוֹתַיִךְ

אַתְּ

חוּט זָהֹב

אַתְּ

חֶלְקִיק קֶרַח"

בגן החלומי, בגן העדן, פונה הגבר אל אהובתו בקריאה לאהבה, והיא נעתרת לקריאתו. הוא מזמין את האישה ואת שירתה להצטרף אליו לגן. אין כאן טרדה והטרדה. הקלישאה של האישה המפתה נשברת בנקודה מוקדמת ברצף.  זו היא שמתפתה. היא חלומית, אבל לא נמוגה בקורי חלום. היא מתממשת ונענית לקריאתו. החטא הקדמון לא מתרחש בגן העדן השירי של מיא שם-אור. הקשר הוא לא ארצי. זהו קשר בספירות הגבוהות. האם האהוב עוטף אותה בחוט זהב מיתי או שהיא עטופה כבר? היא נלכדת? היא ניצודה? היא החוט עצמו, גילום מושלם של פעולת החיזור? האם היא נכנעת לקריאת האהוב? המשחק העדין ביניהם הוא עיקר.

בשיר 11. היא אומרת :

"My wish

his command"

היא שולטת בגבר במהות, בתוכן. הגבר שולט בנראות הדברים, בביצוע. היחסים הם של עבד ואדון. מי העבד ומי האדון? יחסים של כניעה מרצון, של התמסרות מוחלטת. האדון אינו אכזר, האדון אהוב, האדון מענג. הוא עושה את זה לאט. עם הקריאה, יחסי הכוחות ביניהם משתנים כל העת, והאוהבת חשה ברעד המתוק של האהבה, באור המציף את עולמה.

כך בשיר 14. היחסים ביניהם הופכים לקדושה. הוא מגביה אותה, והיא אינה עוד עם חוט הלהט הזהוב. עכשיו, "בשערותיה כתר". האם זו תלותה של מיא באוהב, שכן, "הוא מכניס אותי לנשימה"? נשימה של מי? שלו? שלה?

מיא שם-אור לא חוששת מפנייה לא קורקטית, לכאורה, אל דמות האשה הנכבשת. תאוות וצביטות שבלב ובבטן, נשיקותיו פורעות את פיה, הוא נושף עליה אש, מרעיד, ומכאיב לאהובתו בכאב מתוק מתוק. אבל, שוב הדברים אינם כה פשוטים.

הפרגמנט בשיר 16. מסתיים בהצהרה באנגלית אודות כניעתו שלו. והפרגמנט הבא ממקד את הדברים. שוב הטשטוש של מכניע ומוכנע. האם בפעולת ההכנעה הזאת מגולמת כניעתו, נרפותו, התמכרותו וצייתנותו של המכניע? האם המפתה לא נכבש בעצמו בפעולת הפיתוי, אינו יכול כבר להיגמל ממנה והופך עבד לתשוקותיו?

"בִּמְשִׁיכַת שֵׂעָר אֲרֻכָּה

בִּתְשׁוּקָה נִצְבֶּטֶת

מֵעֹמֶק בִּטְנוֹ

פּוֹרֵעַ אֶת

הַפֶּה שֶׁלִּי

נוֹשֵׁף לְאַט

לְאַט אֵשׁ

עַל הַבֶּטֶן שֶׁלִּי

כּוֹאֵב אוֹתִי

אוֹתוֹ

I will take him

only on         

his knees"

והשיר הבא:

"אֲנִי הַסִּבָּה

שֶׁהִגִּיעַ לַגָּן

אֲנִי 

הַדָּם הַגּוֹעֵשׁ"

האהובה היא המניע לכל המתרחש בגן. אם לא היתה קיימת האישה, הפייה, לא היה הגבר נכנס לגן, ומפתה אותה. היא הדם הגועש, היא סערת החיים, היא מביאה את החיות העצומה והחזקה אל גן העדן הוורוד. היא כובשת את נכבשותה.

לאורך פרגמנטים 18-27 מתרחשת ההתייחדות. בשיר 28 מוגדר זמן ההתאהבות המכוון לאיזו נצחיות של מעבר לזמנים, אל הילדות הרחוקה, הילדות כמיתוס. בשיר 29 האוהב והאהובה הם המלכה והמלך שבגן. ואם נדמה שקיימים יחסים מורכבים של כוח ושליטה, מוסיף הגבר עוד שכבת מורכבות בהגדירו אותם כמלך ומלכה, זוגיות של אגדות. אבל יש לשים לב: "ואני המלך שלה." אפשר וכדאי לראות בצירוף הזה יחס של כפיפות ולא יחס אדנות. לא 'אני מולך עליה,' אלא אני נתון לה. אם כן, הגברי המפתה נתון בשבי תשוקותיו והיחסים כמו מתהפכים.

המלכה מחזיקה במלך. הוא שלה.

בספרה "אני מיא" מציגה מיא שם-אור מופע פואטי בשל שמתארגן לרצפשיר של 100 שירים. המילים בספר הזה מתעתעות בקורא. בכותרת היא מכריזה על זהות בינה לבין הספר, זהות בין הכותב לבין הנכתב. והקוראת בקריאה משתלבת לתוך מסע שירי סוחף שבו השירים הם מיא, וגם דמותה השירית המאוהבת. זו דמות מתפתחת. מאישה שמוזמנת לאהבה היא נעה בין מסלולי הפרגמנטים להשתלטות טוטלית במרחבי הגן. חוט זהב כרוך סביב שיריה של מיא שם-אור. הצבעוניות והעוררות אוחזים במילים שלה, והן נמתחות לאורכו של הספר המקדש את האהבה. 

שושנה ויג

* * *

משה כהן

למען הנרדפים

 למרות המשך מעשי הטרור גם על ידי ערבים בעלי רשיון עבודה בישראל, ההסתה הנמשכת, מימון רוצחים והעלאתם על נס על ידי הרשות והרחוב הפלסטיניים, שיתוף הפעולה בין הרשות הפלסטינית לבין החמאס במאבק נגד ישראל – מוסיפים האנשים "הנאורים" בישראל לדרוש הטבות והקלות לערבים בדרך להסכם שלום לנצח. 

מסופקני אם הדרך לשלום עוברת דרך מתן פרס לטרור. הזוי לחלוטין.  

האנשים "הנאורים" בעולם דואגים מאד לערבים המסכנים הנרדפים על  ידי ישראל הכובשת.

אז מה אם במיאנמאר מתבצע לעת הזאת טיהור אתני (רצח עם) של מאות אלפי בני מיעוט מוסלמי. 

את מי זה מעניין.

נוכח התגובה הכוחנית של משטרת ספרד למשאל העם בקטלוניה, תמהני מה היו הספרדים עושים אם היו הקטלונים נוקטים במאבק מזוין (שזהו ביטוי מכובס לטרור רצחני) כמו הערבים  בישראל. 

משה כהן

ירושלים

* * *

הָאָמָן נִכָּר בִּמְלָאכְתוֹ

מִתּוֹךְ מִשְׁלֵי לַה-פוֹנְטֵיין, נֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוּבַל

מָצְאוּ אֵי פַּעַם בַּשָּׂדֶה, בְּתוֹךְ הַגִּדּוּלִים,

כַּמָּה חַלּוֹת שֶׁל דְּבַשׁ, הֶפְקֵר בְּלִי בְּעָלִים.

אֶל הַמָּקוֹם הִגִּיעַ לַהַק בְּנֵי צִרְעָה

שֶׁטָּעֲנוּ בְּקוֹל לְבַעֲלוּת עַל הַמְּצִיאָה

וְהַדְּבוֹרִים גַּם הֵן לֹא הִתְמַהְמְהוּ:

"זֶה שֶׁקֶר וְכָזָב! הַדְּבַשׁ – שֶׁלָּנוּ הוּא!"

אֶחָד מִן הַתּוֹבְעִים לַבֶטַח מְשַׁקֵּר.

אִם כֵּן, שֶׁל מִי חַלּוֹת הַדְּבַשׁ שֶׁנִּמְצְאוּ הֶפְקֵר?

קָשֶׁה מְאֹד לִפְסֹק בְּעֵסֶק כֹּה עָדִין

וּבְמִקְרֶה כָּזֶה מַכְרִיעַ בֵּית הַדִּין.

דַּבּוּר אֶחָד מַרְשִׁים עִם עֹקֶץ מִזְדַּקֵּר

קִבֵּל אֶת הַתַּפְקִיד לִהְיוֹת שׁוֹפֵט חוֹקֵר.

מִינוּ תּוֹבֵעַ וּמְסַנְגֵּר, שַׁמָּשׁ וְרַשָּׁמִים,

וּבָאוּלָם הִסְתּוֹבְבוּ אַלְפֵי מְזַמְזְמִים.

"בֵּית הַמִּשְׁפָּט!" הִכְרִיז שַׁמָּשׁ בְּקוֹל רָם  וְצַרְחָן,

וּנְצִיג הַדְּבוֹרָנִים קָרָא מִן הַדּוּכָן:

"בָּרוּר שֶׁזֶּהוּ דְּבַשׁ דְּבוֹרִים אוֹרִיגִינָל!"

נְצִיג בֵּית הַצְּרָעוֹת טָעַן אוֹתוֹ כַּנָּ"ל,

וּמִכֵּיוָן שֶׁהַצְּדָדִים הֵעִידוּ בִּשְּׁבוּעָה –

מִלָּה עוֹמֶדֶת מוּל מִלָּה וְאֵין שׁוּם הַכְרָעָה.

פְּרַקְלִיט חָרִיף אֶחֵד מִיָּד בִּקֵּשׁ דְּחִיָּה

כְּדֵי לָצֵאת אֶל הַמָּקוֹם לִמְצֹא עֵד רְאִיָּה,

וְעַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִן הַחוֹקְרִים וְהַשְּׁלִיחִים

עָצְרוּ אֶת הַדִּיּוּן וְאֶת הַהֲלִיכִים.

אָמְנָם נִמְצָא תֵּל נְמָלִים בְּתוֹךְ שְׂדֵה הַתְּבוּאָה,

קָרוֹב מְאֹד אֶל הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ מָצְאוּ אֶת הַמְּצִיאָה,

וּנְמָלָה אַחַת זָכְרָה שֶׁאֵיזוֹ לַהֲקָה

שֶׁל חֲרָקִים מְכֻנָּפִים הָיוּ שָׁם, בָּחֶלְקָהּ,

בְּצֶּבַע חוּם-זָהוֹב, עִם בֶּטֶן מָאֳרֶכֶת.

הֵם חַגּוּ שָׁם שָׁעָה רַבָּה וּמְמֻשֶּׁכֶת.

זֶה מָה שֶׁהִיא זָכְרָה, אֲבָל הַסִּימָנִים

הִתְאִימוּ בְּדִיּוּק לִבְנֵי שְׁנֵי הַמִּינִים.

עֵדוּת כָּזֹאת הָיְתָה בִּלְתִּי מְהֵימָנָה

וְשׁוּב דָּחוּ אֶת הַמִּשְׁפָּט עוֹד לַחֲצִי שָׁנָה.

וְאָז פָּקְעָה הַסַּבְלָנוּת. קָרְאָה דְּבוֹרָה אַחַת:

"אֵין הַחְלָטָה, וּבֵינְתַיִם כָּל הַדְּבַשׁ נִשְׁחַת!

בִּמְקוֹם לִמְשֹׁךְ אֶת הַדִּיּוּן בְּלִי גְּבוּל וּמְצָרִים

נַחֲזֹר לַכַּוָּרוֹת, צְרָעוֹת וְגַם דְּבוֹרִים.

כָּל מַחֲנֶה יָכִין אֶצְלוֹ בְּאֹפֶן מִקְצוֹעִי

כְּפִי מֻמְחִיּוּתוֹ – תּוֹצֶרֶת דְּבַשׁ טִבְעִי.

נַשְׁוֶה תּוֹצֶרֶת שֶׁל דְּבוֹרִים, וְזוֹ שֶׁל הַצְּרָעוֹת

אֶל הֶחָלוֹת שֶׁבַּמַחֲלֹקֶת, וְנוּכַל לִרְאוֹת:

זֶה שֶׁיָּבִיא סְחוֹרָה הֲכִי דּוֹמָה לָהֶן בְּאֵיכוּתָהּ –

הוּא הַיַּצְרָן הַמְּקוֹרִי. וְסוֹף לָהּ לַפְּלֻגְתָּא!"

"זֶזזה לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן!" צָרְחוּ כָּל בְּנֵי צִרְעָה,

"אֲנַחְנוּ מְסָרְבוֹת! הבּוּזזז לַהַצָּעָה!

יָזְזזמָה מְזזזוֹהֲמָה שֶׁל מִבְחָנֵי תּוֹצֶרֶת!

אֲנַחְנוּ לֹא נָזזזוּז מִכָּאן אֶל הַכַּוֶּרֶת!"

הַהִתְנַגְּדוּת הַתַּקִּיפָה הִבְהִירָה לַשּׁוֹמְעִים

מִי הַיַּצְרָן הָאֲמִתִּי מִבֵּין שְׁנֵי הַתּוֹבְעִים.

בָּרוּר שֶׁהַצְּרָעוֹת שִׁקְּרוּ בְּמֵּצַח נְחוּשָׁה.

צְרָעוֹת אֵינָן יוֹדְעוֹת אֶת סוֹד הַהַדְבָּשָׁה!

כְּבוֹד בֵּית הַדִּין פָּסַק: "הַדְּבַשׁ שֶׁל  הַדְּבוֹרִים!"

אָכֵן, הַהֲלִיכִים הַמְּסֻבָּכִים הָיוּ מְיֻתָּרִים.

הַשֵׂכֶל הַיָּשָׁר יִמְצָא פְּסִיקָה חוֹתֶכֶת.

קְצָת מַחְשָׁבָה צְלוּלָה – וְהַמְּהוּמָה נֶחְסֶכֶת!

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"סינבה סולבקן"

לבירנסטירנה בירנסון

1946

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 28.6.1971

לפני 46 שנים

כשמדברים על שיבה לסגנון כתיבה סנטימנטאלי, ומביאים כדוגמה אותו ספרון-הבלים צנום שחיברו פרופסור אמריקאי ציניקן ("סיפור אהבה" של סגל) – מן הראוי אולי להסיר מכשלה מלב תמימים ופתאים, ולהזכיר סיפור סנטימנטאלי טוב ואמיתי. והיכן מחוזו? כמובן, בספרות הסקאנדינאבית הגדולה, זו שבצד הספרות הריאליסטית הרוסית של סוף המאה שעברה, לפני שישים ושבעים שנה.

"סינבה סולבקן" הוא סיפור סנטימנטלי. סיפור איכרים פשוט, ישר ותמים – מעורר קינאה – אי אפשר לכתוב כך היום, ולעיתים נדמה כי כבר בשעה שנכתב לא היה אפשר לכתוב כך, במין שלמות פנימית כזו, על עולם כה קבוע, כה מלא ביטחון, עולם שאין בו עדיין אפילו רמז שברמז של התפוררות מסגרות וערכים.

ואי אפשר גם שלא לחוש כמין תחושה של דמעות למקרא מעמדים אחדים בסיפור. אמנם אתה "נלחם" בסיפור, צוחק לעצמך על "סנטימנטאליות" זו שתופסת בך, ואולם בירנסון מטלטל אותך טלטלת מספֵּר, ואתה נכבש כולך, איכפת לך ואתה נרגש.

על בירנסטירנה בירנסון (1832-1910) מסופר שהיה בעל ראש לביאי ופרוע-שיער, ענק נורדי שופע מרץ, והשפעתו בארצות סקאנדינאביה היתה גדולה כל כך שהיו קוראים לו "מלך נורבגיה שלא הוכתר". אחד משיריו, "כן, אנו אוהבים ארץ זו, את ארצנו" – נעשה ההימנון של נורבגיה משנעשתה עצמאית ב-1905.

סיפורי האיכרים שלו ("עלם עליז" ו"ארנה", תורגם בשעתו על ידי דב קמחי) – עומדים בסימן הרומנטיקה הלאומית הנורבגית באותה תקופה. בירנסון אמר על "סינבה סולבקן" ב-1907: "רבים ראו את 'סינבה' כסיפור סתם, ספרות יפה בלבד. ב'סינבה' התכוונתי למשהו יותר. לא ביקשתי לעשות ספר סתם. ... נוכחנו לראות, כי שפת הסאגות (האגדות) מוסיפה לחיות בהם (בעובדי האדמה, האיכרים), ושחייהם קרובים לסאגות. חיי עמנו צריכים להיבנות על ההיסטוריה שלנו, ואנשים אלה (האיכרים) הם היסוד."

סיפורי האיכרים שלו מסתיימים תמיד בסוף מאושר. ומספרים כי עשה כעצת בן-דורו השוויצרי, גוטפריד קלר: "כשם שיש להציג לנוכח נשים הרות יצירות נאות של אמנות, כך יש להציג לפני גזעה-של-האומה-המעובר – תמיד משהו יפה יותר ממה שהוא באמת."

"סינבה סולבקן" הוא סיפור אהבה במובן הנעלה והאמיתי של המילים הללו, ולא מוצר שוק סינתטי. הוא סיפור אהבתם של סינבה ותורבירן, נערה ונער, בני בעלי אחוזות שכנות בסביבה איכרית-כפרית נורבגית: יער אשוחים, עצי ליבנה, אורנים, הרים, שלג ועדרים. "סולבקן", תל-שמש פירושו, והוא מקום מושבה הנישא של אחוזת אביה של סינבה. ואילו תורבירן גדל בעמק, באחוזת גרנלידן, כלומר – יער-אשוחים, והוא בן חסר-מזל בשושלת עתיקה של משפחת איכרים.

יופיו של סיפור-אהבתם אינו ניתן למסירה, וכל קיצור תוכנו רק יסלף את משמעותו האמיתית. אפשר לעמוד רק על מרכיביו: הסיפור יוצר אווירה של ביטחון ושל מוצקות, של חיים העוברים ונמשכים, בצורה דומה, מאב לבן ומדור לדור. חיים שאין בהם שינוי חיצוני, באשר מה שהיה טוב אתמול, טוב הוא גם להיום ולמחר. וקביעות זו מקיפה את כל פינותיו של העולם המתואר: עיבוד השדות, המירעה, הליכות הבית, הכנסייה והיחס לאלוהים, ציות הבנים לאבות, חתונות הכפר ועסקי שידוכים.

אגב, תמונת בואו של תורבירן לחתונה בנורדהוג, ומעשיו שם – דומים לא במעט לתמונת החתונה ב"פֶּר גינט", ונראה בעליל ששני ידידים-יריבים-מחותנים אלה, בירנסון ואיבסן (ילדיהם התחתנו) – שאבו מאותם מקורות עממיים-איכריים, אגדות אלו, סאגות אלו.

אך למרות הדימיון יש הבדל תהומי בין תורבירן לפֶּר: אמנם שניהם מתפרעים ואינם מתגברים על יצרם לחלוק מהלומות בחינגות-הכפר ולבוז לסדרי בני אדם, ואולם בעוד שתורבירן נשאר בתוך המסגרת הבלתי משתנה של עולמו הכפרי, ובה הוא מוצא את אושרו השלם, באהבתו רבת הקשיים ובהשתדכותו לסינבה – בורח פר גינט מעולמו הכפרי ונידון שלא למצוא עצמו ולא להגשים את עצמו בכל פינה אחרת שבעולם.

אם הסביבה כולה שלמה היא ומשרה ביטחון – לא כך נפשותיהם של סינבה ותורבירן. מעגלם הפנימי בנוי מאוויים כמוסים, ניסיונות שאינם עולים יפה וקשיים חיצוניים. על כן חרד כל כך הקורא לגורלם, מזדהה עימם ונרגש ומצפה למענם. ואולם אותו צירוף של איכרוּת ואגדה מהלך רוח של קסם משרה ביטחון על הסיפור – הגיבורים אמנם סובלים, גורלם נוגע ללב, אך העולם שמסביבם לא יתמוטט, וגם הזיכרון הקולקטיבי של העם אינו נושא עימו שום תמונות אימים וחרדה של התמוטטות בעבר.

לכן גם דרכיה של האהבה, ככל שנפתלות הן – עדיין קיימות, בחינת דרכים עתיקות של מסורת ומנהגי השתדכות משפחות. אין האדם בודד לגמרי בעולמו. יש הדואגים לו. ואותה אמונה בסדר הדברים הקבוע מראש היא שנותנת טעם לסיפור.

נקל לשער השפעת סיפורים אלה על סופרים ארץ-ישראליים בראשית המאה. מצד אחד – ההרגשה, שזוהי הספרות שנחוצה גם לנו, בטיבה האמנותי כמו גם בתוכנה הלאומי, הרומאנטי והאיכרי. ומצד שני – ההרגשה הנחרצת שאין אפשרות לתרגם את העולם הבירנסוני-הצפוני למציאותנו שלנו אז, המסוערה, המיואשת, חסרת השורשים, שאין בה הורים דואגים והרגלי חיים בלתי משתנים מדורי דורות ואיכרוּת אמיתית ובעלת מסורת, וטבע ונוף אחד ובלתי משתנה. מציאות שאין בה ביטחון, לא בעבר ולא בהווה, ולא במה שיהיה בעתיד. ומפני כך, בדיוקן הספרות הארץ-ישראלית של אז, ספרות לאומה שהיתה במצב עוברי, כל שהיה "יפה יותר ממה שהוא באמת" – התברר כמלאכותי וחסר-ערך. וכל שהיה אמיתי – קודר היה, ואף פעם לא היה לו "סוף מאושר".

בירנסטינה בירנסון: "סינבה סולבקן" ספריה קטנה של הוצאת שוקן. 5. הוצאת שוקן, ירושלים ותל-אביב, תש"ו, 1946. תרגם אשר ברש. 90 עמ'.

אהוד בן עזר

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

 אין החזרות! קנית – נדפקת!

* * *

לאחר סגירת סניף הדואר ברחוב זמנהוף ליד כיכר צינה דיזנגוף

ולאור התורים הארוכים בסניף החדש בדיזנגוף סנטר

אני מבקש לא לשלוח לי שום חבילה, ספר, או מכתב בדואר רשום

כי לא אבזבז את זמני לבוא לקחת אותם והם יוחזרו לשולח!

אנא השתמשו רק בשירותי דיוור פרטיים!

אהוד בן עזר

* * *

הופיע הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

"והארץ תרעד" היא סאגה בת 24 פרקים המתרחשת רובה בארץ-ישראל במאה ה-19. אהוד בן עזר כתב סאגה היסטורית, ארוטית ובידיונית-למחצה זו – בפרקי זמן שונים, החל משנת 1974. חלקה הראשון נדפס בספרון "אפרת" בספריית "תרמיל", בעריכת ישראל הר, בשנת 1978. ראשיתה של הסאגה בצפת בשנת 1834 ואחריתה במעמד התלם הראשון בפתח תקווה בחנוכה תרל"ט, שלהי דצמבר 1878, לפני 135 שנה.

לדברי הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, החי על גדת הירקון הדרומית: "מהסאגה של ידידי אהוד בן עזר אי אפשר ללמוד דבר על ההיסטוריה גם כאשר הוא שוזר בה פרקים עובדתיים."

נשים וגברים שנגעלו מספרו הקודם של בן עזר "מסעותיי עם נשים" – עלולים לחוש בחילה צניעותית גם למקרא "והארץ תרעד".

אנשים שמכירים, וגם שאינם מכירים – את תולדות ארץ-ישראל במאה הי"ט – עתידים לקרוא בסאגה בתאווה עזה ולא יוכלו להניח אותה מידם עד שיסיימו.

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

לפי הכתובת:

אהוד בן עזר

י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

 אפשר במזומן או בשיק – נא לא לשלוח בדואר רשום!

אין החזרות! קנית – נדפקת!

על הסאגה הזו לא נכתבה מילה אחת בעיתון "הארץ"

רק בדורות הבאים יעריכו את מלוא ייחודה וחשיבותה על רקע הספרות העברית בתקופת הופעתה!

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בתגובה לתובנתך על "בגיל 81, ועִם ממוצע השתנוֹת של 3 פעמים ביממה, הגעתי למסקנה כי השתנתי עד כה 2,624,400 [2 מיליון ועוד 624,400] פעמים..." – אעיר: כמה חבל שפיפי אינו זהב, תאר לך איזה עשיר מופלג היית!

 קוראת נאמנה     

* לאט-לאט הם עוזבים את "המחנה הציוני" בראשות אבי גבאי, ואת הכנסת, כי הם יודעים שמפא"י מתה וכי הם לעולם לא יגיעו לשלטון, ובטיפשותם הם גם לא יקחו בו חלק, לצד נתניהו, כדי להמעיט את השפעתם של החרדים והדתיים בממשלתו, שהרי אין שום הבדל תהומי בין "המחנה הציוני" לבין הליכוד. ה"שלום" ממילא לא עומד בפתח. ובמקום להיות שבויים בידי חבורה של ח"כים וח"כיות שמאלניות נרגנות הם היו יכולים לשבת בקואליציה ולרשום לזכותם חלק בשגשוגה של מדינת ישראל.

קודם עזב ח"כ מנואל טרכטנברג. עכשיו ח"כ אראל מרגלית. מי יגלה עפר מעיניך, שרגא נצר. זאת המפלגה שבנתה את המדינה.

* נראה שהנשיא השטחי דונלד טראמפ לא מבין הרבה מהו העולם הערבי, מיהם פלסטינים, ומהם הטרור, השקרים והחנופה הרווחים בעולם המוסלמי, אחרת לא היה אומר שטויות כאלה:

"בפגישה עם מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרש, בשולי העצרת הכללית של האו"ם בניו יורק לפני כשבועיים, אמר נשיא ארצות הברית דונלד טראמפ כי ראש הממשלה בנימין נתניהו הוא הצד הקשה יותר לשכנוע בכל הנוגע למאמץ להגיע להסכם שלום ישראלי-פלסטיני." ["הארץ" באינטרנט, 5.10].

איזה "שלום"? שנחזיר עוד שטחים לטרור? שרצועת החוף שלנו תדמה ליישובי עוטף עזה? שיותר דולרים אמריקאיים של סיוע ל"ממשלת" הרשות הפלסטינית יזרמו ממנה לחימוש החמאס בעזה ולכריית מנהרותיו?

* ועם פראים אכזריים אלה אנחנו נעשה שלום? "אביה של בת 14 מחברון מכר אותה לפני כמה חודשים לבדואי בשנות ה-30 לחייו שמתגורר בנגב, תמורת כעשרת אלפים שקלים. הנערה הצליחה להימלט לחברון, ובשבוע שעבר פנתה לשוטרי משמר הגבול במערת המכפלה שהעבירו אותה לידי המינהל האזרחי, שטיפל בה כסיוע הומניטרי. שירותי הרווחה הישראליים שלחו אותה למסתור לפני יום כיפור, והיחידה לתיאום המאבק בסחר בבני אדם במשרד המשפטים בוחנת את המקרה ואם ניתן להכיר בה כקורבן סחר. לא ניתן לחשוף פרטים מזהים על הנערה מחשש לביטחונה. ["הארץ" באינטרנט, 5.10].

* שמוליק מעוז, הטעות שלך בסרטך המתועב "פוקסטרוט" היא שלא היה צריך להזמין דחפור לכסות את המונית עם הפלסטינים שרצחו חיילינו, אלא להוציאם חיים מהמונית, לתת מעדרים בידיהם כדי שיחפרו בור, ואז להעמידם על פי הבור ולקצור אותם ביריות כך שיפלו לתוכו – ורק אז להביא את הדחפור. פשוט לא דייקת. מה, אתה לא ידעת כיצד נוהגים נאצים!? אולי בגלל מוצאך החצי-"מזרחי" אתה לא כל כך בקיא ב"אשכנזים" ובשואה?

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב"יו-טיוב"

בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

מאי 2005

כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל* ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמונח על שולחן המרצים, "מר אהוד בן עזר":

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים...

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

* הערה: פרופסור דניאל בר-טל, פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב, הוא ממארגני הכנס וגם יו"ר ארגון סיס"ו: SAVE ISRAEL STOP THE OCCUPATION

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת 1. גרשם שלום: "הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד", אפריל ויולי 1970, מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות, ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986. 2. המבוא של אהוד בן עזר: "על מחיר הציונות ונצנוץ קליפותיה". 3. דוד בן גוריון: "באין חזון ייפרע עם" וכן: ערב עם דוד בן גוריון, 1966. 4. ישעיהו ליבוביץ: "הזהות היהודית והשתיקה הישראלית". 5. פנחס שדה: "אלוהים מדבר אלינו בשתי מילים בלבד: אהבה ומוות". 6. אברהם ב. יהושע: "סכנת הבגידה בציונות".

עד כה נשלחו קבצים ל-15 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-17 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר! – לפנות לאהוד בן עזר, י.ל. גורדון 65 תל-אביב, מיקוד 64388

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל