פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1284

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ט בתשרי תשע"ח, 9 באוקטובר 2017

עם הצרופה של חליפת המכתבים בין בן גוריון לרב הרצוג בדבר גיוס בני הישיבות, 1958.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אַרְבַּעַת הַמִּינִים. // אסתר ראב: סיפורים מתקופת מלחמת העולם הראשונה, לפני 100 שנים. מתוך הכרך "אסתר ראב, כל הפרוזה", בהוצאת "אסטרולוג", 2001. // יהודה דרורי: בוקר טוב ספרד. // איתמר לוין: החוקה האמריקאית אינה מתירה נשק לכול! [ציטוט]. // משה כהן: עם מוזר. // דודו שליטא: כמה הערות באור יום, למכתב העיתי הלילי. // אהוד בן עזר: עוד נתגעגע לרבין, נדפס  בעיתון "הארץ" מיום 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.10.17. // אהוד בן עזר [יחזקאל ינאי]: פרק 24 מתוך הרומאן "השקט הנפשי", על מלחמת יום כיפור, בהוצאת זב"מ, 1979. // מִמִשלי לה-פונטין. עברית: נורית יובל. // יואל נץ: והגית בו... // הדסה  מור: סטנדאפ עצוב ותזזיתי, "סוס אחד נכנס לבר" – בתיאטרון הקאמרי. // מרדכי בן חורין: הסרט "פוקסטרוט" כמשל. // תקוה וינשטוק: "קדימה אוכל!" // מתי דוד: סכנה: אנרכיה בחסות שופטי הבג"צ. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: "חוזה הנישואים" לאונורה דה בלזאק, עברית: 1969, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 21.2.1969. לפני 48 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אַרְבַּעַת הַמִּינִים

הַנִּגּוּן הֶעָרֵב בְּיוֹתֵר שֶנִּשְאַר בִּי תָמִיד, לֹא שָכוּחַ

מִסֻּכָּה שֶבָּנִיתִי עִם אַבָּא וְשוּב מִלִּבִּי לֹא תַחְרֹג

הָיָה קוֹלָהּ שֶל אִמָּא שֶזִּמֵּר בְּקוֹל רוֹעֵד

שִיר-עֶרֶשׂ שֶעִרְסֵל אוֹתִי כְּמִין לוּלָב בָּרוּחַ

בָּרֶגַע שֶנָּשְׂאָה אוֹתִי, רָדוּם, הַבַּיְתָה פְּנִימָה

אָפוּף בֵּין זְרוֹעוֹתֶיהָ, כְּאֶתְרוֹג...

וְכַפּוֹת הַתְּמָרִים הַפְּרוּשׂוֹת שֶהֲכִי נֶחְרְטוּ בִּי לְזֵכֶר

גַּם בְּכָל הַשָּנִים שֶמֵּאָז כְּבָר חָלְפוּ וְהָיִיתִי גָדוֹל

הָיוּ יָדָיו שֶל אַבָּא עַל רֹאשִי,

שֶחֶרֶש גּוֹנְנוּ עָלַי כְּמוֹ סֶכֶר

מִכָּל נַחְשוֹל אָפֵל וְקַר שֶל פַּחֲדֵי הַיֶּלֶד

שֶאַבָּא שָם אִלֵּץ אוֹתָם לַחְדֹּל.

אָז אֵלֶּה הֵם אַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶל יַלְדוּתִי

שֶכָּל שָנָה, בְּחַג סֻכּוֹת, חוֹזְרִים לִהְיוֹת אִתִּי.

הַהֲדַס הַיָּפֶה בְּיוֹתֵר שֶזָּכוּר לִי הַיּוֹם מֵאַרְבַּעַת

הַמִּינִים שֶבְּתוֹךְ סֻכָּתֵנוּ נִרְאוּ בֵּין הַרְבֵּה אֻשְפִּיזִים

הָיְתָה יַלְדָּה קְטַנָּה שֶשְּמָהּ הֲדַס,

בִּתָּם שֶל הַשְּכֵנִים, שֶלֹּא יָדְעָה אָז

שֶמָּה שֶלֹּא הֵעַזְתִּי לְהַגִּיד לָהּ שָם בִּפְּרוֹזָה

אֹמַר לָהּ כָּאן הַיּוֹם בַּחֲרוּזִים.

וְאוֹתָהּ עֲרָבָה יְרֻקָּה שֶשִּפְעַת עֲנָפֶיהָ טְמוּנָה עוֹד

בְּתוֹךְ "סְלִיק" זִכְרוֹנוֹת חַג סֻכּוֹת שֶהָיוּ לִי סִבָּה לִמְסִבָּה

הָיוּ אָז צַמּוֹתֶיהָ שֶל אוֹתָהּ

יַלְדָּה, שֶהִיא הַיּוֹם כְּבָר לֹא קְטַנָּה עוֹד

וְאִם הִיא אֶת הַשִּיר הַזֶּה שוֹמַעַת כָּאן אָז בֶּטַח

גַּם הִיא נִזְכֶּרֶת בִּי, כָּמוֹנִי בָּהּ...

אָז אֵלֶּה הֵם אַרְבַּעַת הַמִּינִים שֶל יַלְדוּתִי

שֶכָּל שָנָה, בְּחַג סֻכּוֹת, חוֹזְרִים לִהְיוֹת אִתִּי.

יוסי גמזו

* * *

אסתר ראב

סיפורים מתקופת מלחמת העולם הראשונה

לפני 100 שנים

מתוך הכרך "אסתר ראב, כל הפרוזה"

בהוצאת "אסטרולוג", 2001

המהדיר: אהוד בן עזר

עיסת בצק

אור פתאומי היה מבהיר את האופק מדי פעם – פצצות רחוקות – של אנגלים או של תורכים? לא ידענו – החזית היתה במרחק של שמונה קילומטר מאיתנו – שמענו התפוצצויות – ולפעמים היו האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים שנמצאו במרחק-מה מבתי המושבה – אז היתה מתעוררת התופת – שוטי-אש היו חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –

כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים על זרועותינו, ורצים למרתף הקרוב –

יעל הספיקה לערבב את קמח הדורה בקמח החיטה ולהכין מים חמים ללישה, אבל עם התחלת ההפצצה השאירה את הגיגית, תפשה את הילדה הקטנה ונשאה אותה, כשהיא קוראת לאחרים לבוא אחריה –

המרתף היה מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, והנערה החיוורת והרזה של בעל-הבית רעדה כולה כשפניה הרזות מתעוותות בעצבנות, אחדים עישנו ודיברו – הגברים עמדו בחוץ, על-פי-רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נפלו הפצצות – יש והיו נופלות על הבתים, פוצעות וגם הורגות יושביהם, אך הפחד לא היה מפניהן, הפחד היה מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, והשודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם היה גדול כל-כך, שהיו מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –

ההפצצה עברה והכל שבו לבתיהם העזובים, יעל שבה לגיגית הקמח, יצקה מים ושמרים לתוכם, זרתה מלח והחלה ללוש – הדבר לא היה קל, שבעה רוטל קמח שרובו דורה, והוא נעשה למין תערובת הדומה יותר לסיד מאשר לעיסת קמח, אך לאט-לאט היה מתערב עם מעט קמח החיטה, מתרכך, ומקבל צורה רגילה של עיסה, אם כי הצבע הכחלחל העיד על תוכנה –

התריסים במיטבח היו מוגפים מפחד החיילים התורכיים המסתובבים, שריח כלשהו של מזון היה מושך אותם כעכברים רעבים –

יעל עמדה כבר בסוף הלישה, העיסה ניראתה רכה וטפוחה קמעה – והיא זרתה עליה קמח ועמדה לכסותה במפה נקייה ועליה כר, לשם חימום, על מנת שהעיסה תטפח –

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, במלחמת העולם הראשונה.

זהו נוסח ראשון, ללא שם, לסיפור "הכיכר השביעית", שנדפס בשנת 1969. חלק מהתיאורים שבנוסח הזה אינו מופיע בסיפור שנדפס.

הכיכר השביעית

הירח נסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח היתה כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו.

כולם דיברו על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה רחשה עוד חיילים תורכים, לבושי-סחבות, קפואים ומזי-כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב הקדים לבוא – שנה רביעית למלחמת העולם הראשונה.

בגדינו מרופטים, ואנו מהלכים בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע לנו כלל וכלל. אנו פורחים כעצי-הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי-בגרות בלחיינו, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות, וגם בנו היתה כפי הניראה יד הזמן, והבגרות הקדימה לבוא.

עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור-הצפרדעים – כמפלי-מים – בלתי-פוסק. הכל עמד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.

ריח-ההדרים נע הלוך-ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הלכו אחריה – בכל אונם. הריאות נשמו עמוקות, הלב פעם בקצב, והנעורים מילאו את הגוף, כזמר אדיר רב-קולות.

יעל הגיפה את תריס-המיטבח, לבל תשלוט עינא-בישא בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח-חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח-דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.

מתוך בולמוס ההכנות ללישה שכחה יעל לנעול את הדלת – לחם לשו ואכלו כמעט בסתר – כה גדול היה הרעב מסביב.

היא עירבבה את קמח-הדורה בקמח-החיטה, שפכה לתוכם את השמרים והמלח, והחלה ללוש ולרכך לאט-לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר, שיבעה רוטל עיסה; לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רגזה – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – ניגשה לברז ושטפה את ידה האחת וסידרה את המרדן. המשיכה ללוש. נטפי-זיעה צצו במצחה, והיא העבירה את שרוולה ומחתה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקה מחצית סוליית הסנדל שלה ונתבקעה לשניים, וכעת הרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא השתדלה להסיח דעתה מן הדבר, והמשיכה ללוש.

אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל-קסמים. ענף-הזית התדפק חרישית על התריס. היא הגבירה את קצב הלישה, העיסה הלכה וטפחה מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות-לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות. בלי הקצבה רשמית היתה זאת הקיצבה: כיכר-לחם לנפש בשבוע. לזה ניתווסף מעט שמן-זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים לא היו – וגם החלב כבר הפך לזכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהסתירו בפרדס – ושחטו אותה. היא לשה ובליל-הירהורים סב במוחה עם קצב-הלישה.

לפתע עמד מישהו לידה מבלי שתשמע קול-צעדים. היא הזדקפה, ומידיה נשרו חתיכות-בצק אל תוך הגיגית: חייל תורכי עמד לידה ממש, ונשם ישר לתוך פניה. הוא היה יחף, לבוש חלקי-מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא הביטה בו – אך הוא לא ראה אותה. עיניו היו שקועות במין שקערוריות שחורות, ודלקו באש ירוקה. הוא הביט על הבצק, הושיט יד גדולה, פשוקת-אצבעות, תקע אותה לתוך הבצק, תלש מלוא-הכף, והחל לאכול בתאוות-פרא. פניו נתלכלכו, והוא בלע ובלע כאילו היה זה מאכל-אלים. עיניו הביטו נכחן נטולות-מבע. יעל עמדה מאובנת. הגה לא יצא מפיה. החייל הסתובב כמין דחליל מיכני, ויצא מבלי הבט בה.

כעת יחסר בצק כדי כיכר אחת, חשבה יעל. רק שש כיכרות תוכל לאפות מן הבצק. הכיכר השביעית נגזלה ממש מתחת לידיה. עיט ירד על להק-הכיכרות כעל להק-תרנגולות – וטרף לו אחת מהן.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אביב, קיץ או חורף 1917. נדפס לראשונה: "ידיעות אחרונות", 2.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 153

יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", בעמ' 163, מספר אביה של אסתר, יהודה ראב:

חפירות התורכים היו כל-כך קרובות, שלפעמים היינו שומעים צעקות אמאן-אמאן [אויה אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות-הירייה. אנשי הצבא התורכי היו יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים היו מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם היו לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שאכלום מן היד לפה, בצק בלתי-אפוי, תפוחי-זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה הוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה היו החיילים כל-כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה היו נרתעים מיד. בייחוד היו מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן היה נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים ספגו מכות מצעירי המושבה.

בסוף מלחמת העולם הראשונה

בסוף מלחמת העולם הראשונה היה הייישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, את רובם אפשר היה לקנות בבאקשיש – היה חוק שאסר בניין בתים, והמסד והקירות ניבנו על "באקשיש", שוחד, אבל לאחר זה היה החוק מתיר להם להרוס את הבית באם אין עליו גג – ולכן באישון ליל היו מתגייסים פועלים ושכנים מתנדבים לכסות את הגג ברעפים – ואם באו המפקחים בבוקר ומצאו את הבית מכוסה גג, כבר אין פקודת הרס חלה עליו – כמובן שגם זה עלה במשהו – אבל הבית קיים.

אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה-סוף, שנקראו "חַזַרַנֶה", שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – "גבעת השלושה", הקיבוץ ליד פתח-תקוה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים לכשהם צועקים מתוך הבית.

הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית-האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית-האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1917 לערך.

קטע ללא כותרת. סיפור השלושה מופיע בספרים על תולדות המושבה.

גן שחרֵב

נעליה היו משומשות בצד אחד כלפי חוץ, שני העקבים שחוקים היו באותו צד לגמרי: ודאי גרמו לזה רגליה העקומות, שצורת פרסה להן. הגרביים היו גסים והיוו קמטים על הרגל. השמלה התחתונה, מצמר אדום, היתה נשקפת מתחת לעליונה מחוסרת-הגוון. פניה היו יבשות, עם עיני-תכלת מימיות. העור השזוף צפד לעצמות, וכן היו ידיה – נוקשות וגרמיות, וטבעת-קידושין של כסף שקועה עמוק בבשרה: ידי איכרה היו אלו, משומשות מרוב עבודה. כולה אמרה נוקשות של אבן הנתונה לרוחות ושטף-גשמים.

בביירות העיר החלו חייה עם בעלה, הסוחר האמיד, סוחר פירות: ירוקים ויבשים כאחד – מטיבם ושיפעם של הלבנון ודמשק הקרובה. האישה החרוצה, לא טמנה ידה בצלחת: שק מישמשים כי יעבש – ידיה היו מלקטות את הפירות המקולקלים מתוך הטובים, מייבשת, מאווררת. הצימוקים ששולח בהם רזון, היתה טובלת בשמן, עד שטפחו והתנוצצו כחרוזי-ענבר אלה, שלצווארי היפהפיות העדינות. ידוע-ידעה להבחין בין מיני האגוז והשקד השונים, ואת תמרי ארם-נהריים היתה משרה ברוטב ומיצים שונים עד שהיו צפים בתוך כדיהם כבתוך דבש צהוב וכבד-ריח. ידיה נתונות תמיד בשקים: בוררת, בוחשת, מריחה. בנים שניים באו לה בהיסח-הדעת כמעט; זמן-מה היתה מתלבטת בין השקים כשכרסה התפוחה לפניה, ומביטנה כאילו קפצו ישר לבין השקים, שני גורים בהירי-שיער. היו מתגוללים בין שקי המישמש והשזיפים. רעו להם בפירות כעגלים קטנים, הלכו ותפחו, הלכו וגדלו. הקטנים רעו להם בכרם-החנות והאבות הלכו מחיל-אל-חיל, סחרם פרץ וירבה מאוד, ושטרות הכסף הלכו ונצטברו.

לפתע נסתבכו אי-שם שבילי-עולם – והמלחמה הלכה וקרבה אליהם. מלכתחילה היתה כרעם רחוק מתגלגל, אך לאט-לאט הלכה וקרבה יותר ויותר; דרכי-דמשק נתמלאו חילות-תורכיה, ואף של אשכנז הרחוקה, הפירות הטובים הלכו אל פיות הצבא העורך קרבות – הלכו חינם, אין-כסף. ובני-האדם השלווים גורשו מגן-עדנם, מן המחסן המלא כל טוב בעוד תפוחם תקוע להם בגרונם... ולאט-לאט נוקו השיניים, עם אוזלת הכסף אזל גם המעשה, ואחת גמרו – לעזוב את העיר שבה חיו שנים רבות ולעלות לארץ-ישראל.

ובני ארץ-ישראל היו נוטעים אז פרדסים, חופרים בארות ומשקים במימיהן את העצים – פירות וגן היינו הך, גן נושא פרי; ידיה הגרומות של האישה השתוקקו לבחוש בפרי. נטעו להם האנשים פרדס באדמת-חמרה טובה שבאחת המושבות הגדולות, שאחינו בני-ישראל פרצו ורבו בה וראו ברכה במעשה ידיהם. העצים אשר נטע הזוג גדלו: הדרים קטני-קומה, אך עקשנים ורעננים, ובשנה הרביעית כוסו פירות גדולים וירוקים שהלכו והזהיבו. האישה עברה מעץ לעץ, ובידיה הגרומות הלכה הלוך ומשש, הלוך ולטף את הפירות הגדולים והמחוספסים, הלוך וספור פריו של כל עץ; ניקתה במטלית את הכנימה השחורה מעל הפירות, הפרידה במקום שענפים היו לוחצים על הפרי ופוצעים בו. הפרדס בהבשילו הפיץ ריח כמחסן-הפירות ההוא בשעתו, וגן-העדן החדש הוסיף ענף על ענף, צמח וגדל, וידיה של האישה עושות בו ושולטות בתנובתו כאז, במחסן שלה.

אך התנובה שהיתה נשלחת למרחקים ומביאה תמורתה זהב – הנה מושלכת עתה ערימות, ערימות, בצידי הדרכים, וערבים בלואים באים בגמליהם וחמוריהם וקונים אותם בכמה פרוטות. את הבהמה והעוף יפטמו בפרי-הדר זה, כי סגר הים על הארץ הקטנה – והיא נחנקת תחת שפע פירות הזהב, ולחם אין, אין לחם ליהודה הנטועה!

המשפחה הקטנה אף היא כבר אוכלת תפוזים במקום לחם. האיש יטול לו סל, ימלאהו לימונים וירד השוקה למוכרם, ותמורתם יביא קומץ קמח הדומה לגבס אפור ותפל; והאישה תולשת עלי חובזה (חלמית) בצידי-הגדרות ובמורדות השלוליות, מבשלת, רוקחת וצולה פטריות אשר תאספן בוואדי הקרוב – מטעמי-המלחמה הם. לא יתבייש עתה גם האמיד באחינו להעלותם על שולחנו.

עברה עוד שנת-מלחמה, שנה ארוכה וכבדה. אזלו שטרות-הכסף התורכיים, הקטנים והחשובים, אחד, אחד; המשפחה עברה לגור בצריף-קרשים ישן-נושן בפרדס, כדי לקמץ את שכר-הדירה במושבה המיושבת קציני-צבא לרוב. והעצים טיפוחי ידיהם רעו להם בבדידותם, ועשבי-השדה וכמהין היו מאכלם. וכשהאיש היה קם לתפילת-שחרית, כיוון פניו מזרחה לצד ירושלים הקדושה, ומרחבי-פרדסים השתרעו לפניו עד מוצאי הירקון; על פני קהל ירוקים אלה היה שולח תפילתו למזרח, ובשבתות היה עולה למושבה ומצטרף לציבור הדל, אכול-הכפן, ומתפלל עימו בדביקות. פני האיש רזים היו, העת הרעה נתנה בו אותותיה.

וצבאות הולכים וצבאות באים ומגיפה הביאו בכנפי-בגדיהם רוחשי-הכינים, והמגיפה פשתה ואכלה גם בתושבים, והאיש חלה בחולי זה ימים מיספר, וימת. לקחה האישה את שני ילדיה, מסרה אותם לקרוביה, ותשוב לגור בצריף אשר בפרדסה, כי אמרה לעבדו ולשומרו מפני קהל הדורסים והמהרסים אשר מסביב; חילות הצבא ובהמותיו החונים המונים-המונים בסביבה.

בבוא הערב עם רישרוש האוקליפטוסים בוואדי הקרוב, רישרוש כקול מים רחוקים בשטפם, היו יריות בודדות מתנפצות בביצה הקרובה, ובין ירייה לירייה נמשך קירקור-הצפרדעים, שליו וטוב. האפילה החלה יורדת. האישה צעדה צעדים רגועים, היא הקיפה את הפרדס פעם ושתיים, בדקה את המרחב בעינה החדה כעין זאבה, יישרה כלונס-גדר שמוט; מתחת אחד העצים התחמק תן ארוך-זנב. היא לא שמה ליבה אליו, כאילו היה זה כלב-בית. אישים התחילו מהבהבות באופק. מחנה הצבא העלה את מדורותיו. מנוחה ירדה עליה: כעת לא יינתקו עוד מחבלי-הגנים מסיריהם ואישם, ולא יחשבו על פרדסה!

היא נכנסה לצריף ומשהו מחמימות-בית עטפה אותה – חמימות מבטיחה לחם, תפוחי-אדמה, חמאה. כחול-עיניהם של הילדים, גם שק-הטלית-והתפילין של הבעל, שהיה תלוי בפינת הצריף, הישרה ביטחון ומשהו מקירבת-אלוהים אשר "לא יזנח אלמנה ויתומים", ככתוב בספרים אשר בהם ידע לקרוא רק הוא, הבעל, אשר לא היה אהוב עליה וגם לא שנוא, זה אשר היה – ואיננו. האישה חלצה את מנעליה הכבדים ושכבה בטוחות על מיטת אלמנותה.

האישה שוזפה ורזתה מעבודתה בשמש וברוחות. בשבת היו באים אליה הילדים, והיא טומנת להם בקדירת-חרס דייסת תירס וחומוס, שהיתה מקבלת מערבים העוברים בדרך, תמורת ערימות תפוחי-זהב.

פצצות התעופפו מעל הפרדסים ובתי-המושבה בשתי-וערב וירקמו את המוות מעליהם. עמים נלחמו בעמים, נכנעו ונסו ובאו שליטים חדשים, ואלה כבשו את המושבה, ואולם בחיי האישה לא חל כל שינוי. חילות הלכו וחילות באו, היום הם חיים ולמחרת מתים – ומה ערך לעמלם של אנשים אשר לא ראו מוות פנים-אל-פנים? של אזרחים שלווים בבתיהם? – ופרי-עמלם, גני-שלווה אלה, הירוקים, מה ערכם ומה כוחם לעומת גל של זיעה, דם ורעב חי, שהציף את הארץ? כאין וכאפס המה: עקור ושרוף וחמם את הבשר העלוב.

הלמות-מקבות העירה בוקר אחד את האישה משנתה. השמש כבר עמדה מעל האוקליפטוסים, וליד גדר-הפרדס עמדו כעשרה פרשים אוסטראליים ועקרו במקושים את כלונסאות-הגדר. האישה זינקה מתוך הצריף, זעקתה פילחה את האוויר, רצה מן האחד אל השני, תפסה בידיהם, וגברים אלה גבוהי-הקומה עמדו והשתאו עליה ולא פסקו מעבודתם; זקוקים היו לחומר-הסקה. הם גילו שיניים לבנות, מדרדרים בשפתם הזרה וצחוק פרץ מפיהם.

האישה, פרועת-שיער, כשעיניה הקטנות לוהטות, תפסה בזרועם, נתלתה בכל גופה הקטן על הגבוה שבהם, זה שניראה לה כראש החבורה, אך הלה זרקה מעליו בתנועת-יד אחת, כזרוק צרור אין חפץ בו. היא התגוללה ורישרשה בתוך שמלותיה פעם, פעמיים – קמה לאט-לאט, ומבלי להוציא הגה, נשאה רגליה ישר בדרך העולה למושבה. כעבור שעה חזרה ואיתה חייל אנגלי שפקודה בידו מן המצביא: לא להרע לאישה ולא להשחית את עמל-כפיה. אך הכלונסאות הוצאו כבר עד אחד, ובו-בערב היו למאכל למדורותיו העליזות של המחנה.

האישה שבה אל הצריף. כעת שמרה על גבולות הפרדס הפרוץ לכל רוח, באין גדר – שמרה לבל ייגדעו העצים ויקחו אף אותם להסקה; המחנה פישפש אחר כל כפיס יבש, שהיה כבר לבער, וגורלם של העצים הירוקים הולך וקרב.

לילה אחד שמעה קול-נפץ, גניחה וגדיעה. היא הרימה קול יללה, כשועלה מטורפת ששכלה גוריה – הגודעים נבהלו וברחו על נפשם כשהם סותמים את אוזניהם.

כעת עליה לשמור בשבע-עיניים: מחנה-פרשים חדש תקע את אוהליו במרחק צעדים מיספר מן הפרדס, על חלקת-בור שכנה, ואת סוסיו שלח לרעות בעשב ובעצי-הפרדס. מאז הבוקר מתרוצצת היא במנעליה אשר נקרעו, כשסמוכת אוקליפטוס כבדה בידיה. מגרשת מכאן – פורצים משם. כארבה הקיפוה מכל צד. יש אשר תשתמש במקל ויש אשר תרים את יללתה האיומה. זו המסמרת את השיער. המתפרצים, מדי שומעם אותה, יסתמו אוזניהם וינוסו כל עוד תישא אותם רגלם...

ובבוקר אחד ניעורה לקול מפץ של אש – ובצאתה מצריפה נדלקו עיניה הכבויות והחלו לבעור אף הן באש פראית. להבה עלתה בארבע פינות הפרדס. הם דנו את גן-עדנה באש: ענפים נחרכו, העלים התכווצו כשערות בהריחן אש, אבל העצים מיאנו להידלק. רק ספיח-עשב וכמה שיחים יבשים בערו. האישה חטפה כפיפה, מילאה אותה עפר והחלה זורקת לתוך האש. חיילים אחדים – ספק בצחוק ספק ברצינות, החלו לעשות כמוה, חייכו והשתאו לחרדה הזאת של האישה על רכושה עת חיים צעירים כשלהם נזרקים ואובדים בקלות כחפץ חסר-ערך.

מפוייחת ומיוזעת רבצה האשה כל היום על משכבה כנטולת-חיים. לעת-ערב קמה, רחצה פניה בדלי המים, גררה ומצאה את שק-הטלית-והתפילין של בעלה, את קומקום-הנחושת הנתון על שתי אבנים מפוייחות, את שמיכתה אשר תתכס בה, אגדה הכל וקשרה בחבל של קש, שהתירה מאחד העצים, ומבלי פנות ימינה ושמאלה עלתה למושבה.

ימים על ימים נקפו, שנים עברו, המלחמה חלפה, ילדי-האישה גדלו והיו לאנשים ויצאו בין הבריות, התעשרו וגם את האם פירנסו בכבוד – אך הפרדס עמד בחורבנו: לאט, לאט, פרצה לתוכו הביצה הקרובה עם כל משפחת שיחיה הפראיים והזוללים: טיון, דרדר וחורשף. העצים יבשו פה ושם. החלק החרוך עמד אף הוא, לא חי ולא מת. האדמה העלתה עשבים כאדמת-בור. אך מדי קיץ היתה האישה, אשר זקנה ונתכופפה עתה, חוזרת לפרדס כשמאחוריה משרך דרכו "פועל" אשר הביאה עימה "לעבודה". בפקודתה היה הפועל פותח את צינור-המים, והזקנה, משולהבת וערה, היתה לה עדנה פתאום, כאילו עודנה במחסן-הפירות בעיר המזרחית, כאילו ליבלב סביבה הפרדס הצעיר, וילדיה התינוקות נושאים אליה עיניים רכות – והיא מתרוצצת בין שיירי הפרדס ומנצחת: "הנה כאן, פתח כאן, תן מים הנה!" – היתה קופצת בין השוחות והתלמים היבשים – – – השכנים, בעלי פרדסים פורחים, היו נדים לזקנה: "גברת! תטעי לך פרדס חדש, עקרי את העצים המתים. למה תייגעי עצמך חינם?"

בשומעה דברים אלה היתה נפעמת, עיניה היו מתחילות לשוטט על פני הפרדס, והיתה עונה במבוכה: "מה, מה לעקור? פרדס נפלא כזה: הרי הוא היפה בכל הסביבה – " והיא מילמלה לעצמה: "לא, כיצד? הן פרדסי נפלא הוא, גן-עדן הוא, רק נתעלף במקצת: מעט מים – ושב לחיות וללבלב..."

וכך נהגה קיץ בקיצו – הבנים לא מחו בידיה.

קיץ אחד לא באה עוד האישה להשקות את הפרדס. האם לקתה בשיתוק או נאספה ומתה? מי יודע כיצד נעלמה – הרי שכמותה משולים לזבוב שנפל לתוך שלולית וטבע בה, ואין איש שם לב אליהם. ואולי הובילוה בניה לקבורות כשאנחת-הקלה נפלטת מחזם, ונשותיהם צוחקות ומסלסלות בשערן?

העצים נאספו אחריה אחד-אחד, והביצה השתלטה על פני כל השטח.

אסתר ראב

*

נכתב לראשונה: 1934 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1914-1918 לערך, ובעיקר בשנים 1917-1918, בהגיע הקרבות לפתח-תקוה, ולאחר שנכבשה על-ידי הבריטים. הסיפור נדפס לראשונה: "גליונות", כרך א, חוב' ה (או ו), סיון תרצ"ד, 1934. שב ונדפס בנוסח שונה: "מאזניים", כרך כ"ה, אלול-תשרי תשכ"ז-תשכ"ח, ספטמבר-אוקטובר 1967, עם הקדשה: "לפ"ת, ליום הולדתה התשעים". שב ונדפס בנוסח סיון תרצ"ד: "עיתון 77", פברואר-מרץ 1977. הנוסח שמובא כאן, ונכלל גם בקובץ "גן שחרב", עמ' 143, הוא שילוב עריכה של שני הנוסחים הראשונים, שנעשה בידי המהדיר, ועל אחריותו.

לסיפור הזה, כמו לחלק ניכר מן הסיפורים שכתבה אסתר ראב בתקופת הפרוזה הראשונה שלה, בשנים 1932-1934, אין קשר ביוגראפי ישיר לה או למשפחתה; ואולם בתקופת מלחמת העולם הראשונה הוזנחו רוב הפרדסים בפתח-תקוה, ולאחר המלחמה התברר לרבים מהאיכרים שהם שקועים בחובות כבדים. כך היה גם מצבו של יהודה ראב, אביה של אסתר. בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", בעמ' 165, הוא מספר:

באחד הימים [בראשית שנת 1918] יצאתי לבקר בפרדסי, לאחר שלא יכולתי להגיע אליו כחודש ימים. מצאתי חורבן. בית-האריזה הגדול, הבנוי עץ – נעלם. החלונות והדלתות של בית המנוע – נגנבו אף הם. הגדרות, הצינורות, תעלות-ההשקאה העשויות ריקוע אבץ – לא היה זכר להם. רק מעט תפוחי-זהב נותרו על העצים. פגשתי שלושה חיילים אנגלים קוטפים תפוחי-זהב וממלאים באמתחותיהם. פניתי אליהם באידיש-אנגלית: "מיסטר, זה לא יפה, מיסטר, תסלח לי, אתה גנב!" אחד מהם ענה לי: "מי נו גאנעף, מי פייט פור יו!" המשכתי להתווכח איתם אולם כשהמלה "פייט" התחילה נשנית בפיהם פעמים רבות – מצאתי לנחוץ להסתלק.

* * *

יהודה דרורי

בוקר טוב ספרד

מדוע אתם אומרים תמיד שלפלסטינים מגיעה מדינה בתוך ארץ-ישראל (שהיא לפי הפסיקה הבינלאומית מדינת היהודים) – ולעם הקטלוני לא מגיעה מדינה משלהם?

האם תוכלו להסביר בבקשה את הצביעות הזו?

ומדוע לא מגיעים למוסלמים שטחים נרחבים בדרום ספרד, הלא הם כבשו אותם פעם ושלטו שם ומכריזים בסיוע דתם שזו אדמת הקודש שלהם?

ואילו אתם תמיד תומכים בשליטה פלסטינית על אדמות ארץ-ישראל?

הצביעות הזו שלכם מסבירה את נחשלותכם לעומת המדינות המפותחות. ובכלל, האם יש פה איזו התנגדות פוליטית לדרישה הקטלונית או שאתם פשוט לא מוכנים בשום אופן שברצלונה-פוטבול-קלאב לא תהיה יותר קבוצת-על ספרדית?

זה אני מבין – אז תגידו...

בג"צ למען "חופש ההטרדה"

החלטת בג"צ השבוע המתירה למעשה להפגין ללא סייגים לפני ביתו מנדלבליט, מרשה זאת כלפי כל איש ציבור או פוליטיקאי או מנהל חברה וארגון, ויוצרת במדינה אנרכיה של מטרידנים בחסות בית המשפט.

לא יעלה על הדעת שלפני כל הצבעה בכנסת, למשל, הגוף שאינו עתיד להרוויח מהחוק המוצע, ינהל הפגנות הטרדה ליד ביתם של חברי הוועדה בכנסת העוסקים בנושא. בג"צ למעשה אמר ש"כולנו לוביסטים", שמותר לנו להטריד בעל תפקיד ושכניו מתי שבא לנו.

לפיכך אני מציע עכשיו לאלו שאינם מרוצים מחלטות מסויימות של בג"צ, שיתחילו להפגין מול ביתם של שופטי בית-הדין העליון. אולי אז "יירד אצלם האסימון" לגבי ניטרול מטרידים מקצועיים.

הפאשיזם האיסלמי כבן-ברית לשמאל הרדיקלי

קשה מאוד שלא להבחין בקשר ההדוק שנרקם בעשורים האחרונים בין הפאשיזם האיסלמי והשמאל הרדיקלי בעולם בכלל ובארצנו בפרט. לקורא מאמר זה, שאינו מתמצא בדיוק בערכים המובאים פה: "פאשיזם" "איסלמי", "שמאל-רדיקלי" – אני מציע שיחפשו בגוגל ויקראו עליהם בוויקיפדיה. וכל מי שיעשה זאת, הרי  קריאת המאמר הזה תהיה עבורו ממש מיותרת, כי לפתע "ייפול  האסימון" והקורא את הגדרות הוויקיפדיה יבין את כותרת המאמר.

אין ספק שהאיסלם מגלם בתוכו תכונות פאשיסטיות רבות, מהדיקטטורות המושחתות של המנהיג הכול-יכול, הערצת המלחמה והמוות השאהידי, ועד השאיפה לרצח של כל מי שאינו מאמין באיסלם. היחס השלילי לחינוך רחב אופקים, דיכוי נשים, להט"בים וילדים, ואף שלא  בהכרח כל זה מקובל גם על השמאל הרדיקלי, אבל  ככל שהדבר נוגע ליהודים ככלל, ולישראל בפרט, "זה בסדר"  וניתן לראות זאת בברור בחזית המשותפת המתגבשת ע"י שתי "אידאולוגיות" אלו, הן בארה"ב, הן באירופה (וגם כאן בישראל) – נגד מדינת ישראל.

מהבחינה המוסלמית, לישראל, אין זכות קיום כמדינה וליהודים אין זכות בכלל לחיות כי הם לא מוכנים לקבל את דת האיסלם ומכאן שהם כופרים שיש להרגם.  

מהבחינה השמאלנית-הרדיקלית, ישראל  היא מדינה שנטשה את הסוציאליזם לטובת הקפיטליזם והצליחה בזה. מדינה עם עוצמה צבאית אדירה , מדינה דמוקרטית עם זכויות אזרח, חופש הביטוי, סובלנות ללהט"בים, מדינת טכנולוגיה ומדע אשר מעמידה את רוב המדינות "המתפתחות" ככישלון של נחשלות סוציאליסטית... ואם נוסיף לכך את "האנטישמיות הקונבנציונלית", הרי שיש הן לאיסלם והן לשמאל הרדיקלי כל הסיבות לשנוא אותנו, ולהתארגן יחד נגד ישראל.

לפיכך, אין כל פלא שבהפגנות הרדיקלים-השמאלנים ("הליברלים-דמוקרטים") בארה"ב (שלפעמים מממומנות ע"י ג'ורג' סורוס הנאצי-יהודי) מונפים דגלי אשף ושורפים את דגל ישראל ומעלים סיסמאות הקושרות את טראמפ כבן-ברית לישראל, ומכאן גם התחזקות ה-BDS ... לשמחתנו קריאות החרם נגד ישראל לא תופסות, אף שהנסיך הירדני באו"ם תומך בהן.

ההסברה הישראלית אסור שתהיה חסרת אונים. עליה להתרכז באישים תקשורתיים המשפיעים בדרך-כלל על דעת הקהל. למשל בארה"ב מקונאן אובריאן ועד גל גדות, ויש עוד הרבה אחרים שניתן לגייס לטובתנו בכל העולם. על המדינה לממן ארגונים של מתנדבים בכל הארצות בהן קיימות קהילות יהודיות  ש"יפציצו" את הרשתות החברתיות 24  שעות ביממה באמירות, בעובדות ובציוצים שינטרלו את מערכת השינאה הזו ואף ילחמו בה ראש בראש.

*

אני עדיין תמה מדוע "המוסד" לא הטביע בים סוף את האונייה הצפון-קוריאנית הנושאת מטען נשק גדול למזרח התיכון.

יהודה דרורי

* * *

איתמר לוין

החוקה האמריקאית אינה מתירה נשק לכול!

"ניוז 1", 6/10/2017

לסטיבן פאדוק לא היתה שום בעיה להחזיק כלי נשק, תחמושת וחומרי נפץ בכמות שמספיקה לפלוגה שלמה, ולצאת למסע רצח בלאס וגאס, כי רכישת נשק בארה"ב קלה יותר מאשר רכישת רכב. הטמטום של האמריקנים בנושא הזה מרתיח את הדם כל פעם מחדש, לא רק בגלל התוצאות הנוראות אלא גם בגלל חוסר ההיגיון המוחלט העומד מאחורי הטענה הבסיסית בדבר הזכות לשאת נשק.

התיקון השני לחוקה האמריקאית קובע כך: "מאחר שמיליציה ערוכה היטב נחוצה לביטחונה של מדינה חופשית, אין להגביל זכותם של בני אדם להחזיק נשק ולשאתו."

ברור לחלוטין שאת חציו השני של המשפט יש לקרוא בזיקה לחציו הראשון: הזכות לשאת נשק מיועדת לקיים "מיליציה ערוכה היטב" כדי לשמור על ביטחונה של המדינה. הסעיף הזה נועד לאפשר לאזרחי 13 המושבות, שמרדו נגד אנגליה, לשאת נשק לצורך מלחמת העצמאות. הוא קובע במפורש שזכות זו היא במסגרת של "מיליציה ערוכה היטב." אין שום קשר בין זה לבין התחמשות פרטית מכל הבא ליד, ללא צורך ברישיון ולעיתים אף ללא צורך להזדהות.

את זה יכול להבין כל ילד, אבל הפוליטיקאים האמריקניים מתעקשים להפגין חזות של אידיוטים גמורים ולטעון שהחצי השני של המשפט עומד בזכות עצמו. למה? כי הלובי של יצרני הנשק הוא אחד החזקים ביותר בארה"ב, ודואג לשמן בעשרות מיליוני דולרים את מסעי הבחירות של חברי הקונגרס. כן, זהו שוחד לכל דבר, הניתן בגלוי ומוליך מדי יום לתוצאות קטלניות. זו כבר לא טיפשות, זה רצח.

איתמר לוין

* * *

משה כהן

עם מוזר

בכל ההיסטוריה שלנו לא פסקו מעשי הרצח וההסתה מצד הערבים והם נמשכים עד היום הזה. אין  זה מונע מעם ישראל להביע השכם והערב כמיהה לשלום ולנקוט בצעדי פיוס כגון טיפול רפואי בערבים, חינוך ואירועי תרבות משותפים, רישיונות עבודה בישראל וכיו"ב.

המשפחות השכולות של נפגעי הטרור קוראות לפיוס ולשלום. אנו מברכים איש את רעהו באיחולי שלום עם הערבים. 

הערך העליון בצה"ל הוא טוהר הנשק המונע פגיעה בערבים בלתי  חמושים (גם אם משתתפים בהלוויות מתלהמות, וקוראים לנקמה ולטרור).

בניגוד לערבים, ישראלים מעולם לא יקראו לנקמה. 

עם מוזר אנחנו. כמה רוצים אנו להיראות יפים ונאורים על אף מחיר הדמים!

לצערנו אין הפייסנות שלנו מניבה פירות, אדרבא, השנאה והרצחנות הערבית כלפינו רק גוברות. 

מה המסקנה, אינני יודע. 

אירועים בשולי החדשות

היו בעבר אירועים כבדי משקל שהתקשורת כולה רעשה וגעשה בעטיים.

בימי אובמה העליזים היתה התקשורת כמרקחה, איך מעז נתניהו להתעמת עם נשיא ארה"ב הנכבד והמורם  מעם ולגרום נזק למדינת  ישראל, הא ראייה, נשיא ארה"ב באראכ אובמה גינה השכם והערב את ישראל על הבניה השערורייתית בשטחים ואף הסיר את הווטו האמריקני באו"ם כדי לאפשר החלטות אנטי ישראליות. כל הכבוד לחוסיין אובמה. 

זו היתה חגיגה. 

אין עוד חדשות חשובות. מה בסך הכול, ארה"ב נסוגה מההסכם האיראני, תומכת בישראל באו"ם ומרסנת את אבו מאזן. 

אז מה רציתם, שנפרגן לנתניהו על הצלחתו המזהירה, שנגיד מילה טובה על נשיא ארה"ב (שבעיני האנשים הנאורים הוא ליצן) שבניגוד לחוסיין אובמה הפטפטן חדל האישים, סבור שנשיא ארה"ב נבחר כדי לפעול למען שלום העולם ולא רק לנאום באפס מעשה, ואפילו לתמוך בישראל הסוררת רחמנא ליצלן ולא לשאת את מחמוד עבאס היקר על כפיים. 

והטראמפ הזה אפילו לא נותן לנו עילה לבצע לינץ' תקשורתי בביבי, ועל פירגון אין מה לדבר. 

קשים חיי התקשורת בימינו, אין על מה לכתוב בחדווה. 

איך אפשר לפרגן ל"ליצנים" כמו טראמפ וביבי, שמתכוונים למה שהם אומרים ואפילו עושים אותו בהצלחה. איפה אתה, באראכ חוסיין היקר! 

משה כהן

ירושלים

אהוד: התקשורת הישראלית מצפה בקוצר-רוח לחקירותיו, למשפטיו ולהפללתו של נתניהו, ותיתן סיקור נרחב לכניסתו למשך שנים אחדות לתא המשופר, שהותקן למען אהוד אולמרט בכלא מעשיהו, וקרוב לוודאי שהתא המיוחס ישכן ראשי-ממשלה גנבים נוספים שיכהנו אחרי נתניהו.

אומרים שטראמפ הבטיח לבוא לבקר את נתניהו בכלא, כי הוא לא מסתדר עם ראש-הממשלה החדש שלנו פרופ' אבי גבאי, בעיקר בנושא האיום של הגרעין האיראני.

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

דודו שליטא

כמה הערות באור יום, למכתב העיתי הלילי

1. לבקר את מעשי ראש הממשלה

בואו נצא מנקודת ההשקפה שהמצב במדינתנו הוא הטוב ביותר האפשרי, האזרחים מאושרים, כרטיסי הטיסה זולים והכבישים הומים ממכוניות חדשות. עכשיו נמשיך ונניח שכל הטוב הזה בא לנו מידיו הברוכות של ראש הממשלה הנוכחי. אני טוען, שגם במצב זה, אין סיבה, חובה או  צורך להלל את ראש הממשלה על מעשיו והצלחותיו. זהו תפקידו היחידי, ולכך, ורק לכך הוא נבחר. ייעודו הבלעדי – להנהיג את מדינתנו באופן נכון ולהביא רווחה וביטחון לעם היושב בציון. לשם כך הועמדו לרשותו כל משאביה של ארצנו, וגם חיי אזרחיה. (כשמדובר באזרחים הצעירים המשרתים בצבא, הרי זה לא מטפורי אלא ממשי להחריד).

אם ראש הממשלה עושה טוב לעמו, הרי הוא ממלא את הסיבה היחידה בגללה הוא נמצא על כסאו ואינו ראוי לכל דברי הלל ושבח. דומה הדבר לטייס חברת התעופה שהנחיתנו בבטחה בארץ יעדנו, ואיננו מחויבים לשבחו ולקלסו על שום הצלחתו וכישוריו.

אותו הדבר אם נהג האוטובוס הביאנו בבטחה למחוז חפצנו, זה תפקידו ומשימתו היחידה ואיננו מחויבים לספר בשבחו. לעומת זאת נבקר בחריפות נהג זה אם נהיגתו פרועה או יחסו לנוסעים גס ופוגעני. במקרה זה חובתנו לצעוק ולהתריע למען יקראו אותו לסדר, או יעיפו אותו מתפקידו .

מתוקף הנחה זאת אני רואה בכל אדם שנפגע מהתנהגות ראש הממשלה  באיזה אופן, ומתריע על כך, מתלונן או סתם מקטר, אזרח הגון הדורש לקבל שירות ראוי, התנהגות נכונה, ופעולה מועילה המגיעה לו, בוודאי שאין לגנותו על כך, אם, כמובן טענותיו אמיתיות וצודקות.

הביקורת על ה"חצר" שמנהלת אשת ראש הממשלה, ועל המתנות

אם ראש הממשלה מוטרד, נעלב או נפגע מהדיבורים והחקירות סביב אירועי ה"חצר" אותה מנהלת אשתו, או נפגע מהדיבורים והחקירות על מתנות שקיבל באופן אישי מחבר קרוב, יכול היה באיבחה של שתיים או שלוש החלטות פשוטות וברורות לטפל בשורש הבעייה. בעיקר להורות על "מותר" ו"אסור" בבית ראש הממשלה,  ולהביא בכך  קץ ללזות השפתיים, להטרדות של אשתו ובני ביתו, ולדרישות הבלתי פוסקות לחקור  את שפע העדויות המוזרות והמביכות על מקום זה.

מכיוון שאינו עושה כך, הרי אחת מהשתיים: א. הוא אינו יכול למנוע את התנהלות ה"חצר" בדרך שבה היא מתנהלת, וזאת מחשבה די מטרידה, כי אם בעייה זאת אינו יכול לפתור, כיצד הוא מצפה לפתור בעיות מורכבות פי אלף בניהול המדינה, או מול אויבינו.

 ב. אפשרות שנייה, שהאיש אינו רוצה לפתור בעיות אלה, מכיוון שהוא חושב שאינן בעיות, כי הוא הרי  מחליט מה מותר ומה אסור, והוא יכול להתנהל כרצונו, ואיש לא יגיד לו מה עליו לעשות ואיך עליו לנהוג.

וזה כבר סימן, ברור, לשיבוש שיקול הדעת האנושי, הפשוט והישר.

בתצפית למנהיגים קודמים, כשמתגלים תסמינים כאלה  – הם אינם נפתרים מעצמם. להיפך, הפרשיות הולכות ונערמות זו על זו, הגחמות מופיעות שוב ושוב, החקירות מסתעפות עד שמשהו קורה, ולא ניתן להמשיך יותר. זה קרה לראש הממשלה שקדם לו, כמעט, לזה שהיה לפניו, ואין ספק שיקרה גם לנתניהו במאוחר או מאוחר יותר.

2. "הטענות כנגד ראש הממשלה הם ניסיון להחליף את השלטון

שלא בדרך הדמוקרטית"

טענה טפלה זאת שמושמעת מדי יום על ידי ראש הממשלה ועדת לווייניו, היא טבעית ומובנת,  אך כשהיא קונה לה מהלכים בקרב ה"אינטליגנציה" זה כבר מדאיג ומטריד.

אתה, אהוד היקר , למרות ש"הארץ" אינו נותן במה לכתיבתך ולדעותיך, בעיניי אתה איש רוח ישראלי רב מעש וזכויות, ולכן תמה אני ודואב שגם אתה אימצת טיעון זה והחרו החזיקו אחריך כמה מכותביך מהפלג הניצי, ואני שואל איך לא רעדה אצבעך המקלידה ואיך קהו חושיך לצדק היסטורי, או סתם לאמת הפשוטה?

הרי במשמרת של נתניהו כראש האופוזיציה עמדו אלפים בכיכרות וצעקו "רבין בוגד", והלבישו את ראש הממשלה במדים נאציים, ותהלוכות עם ארון קבורה היו דבר יום ביומו, וכשכל זה לא עזר, היה במחנה הזה מי שנטל את האמצעי האולטימטיבי להחלפת שלטון, וסיים את המלאכה בארבעה  כדורי אקדח.

ועתה, מעזים כל אלה שהיו אז באופוזיציה לטעון שחקירות השחיתות במעון הגברת הראשונה, והחשדות לשחיתות של ראש הממשלה, הן אמצעים בלתי דמוקרטיים להחלפת השלטון? האין גבול לציניות?

וכואב לי לקרוא טענות אלה שוב ושוב בעיתונך הנאור.  הנסתתרה בינתכם או השתבשה לגמרי תבונתכם?

מנהיגים רפים סומכים על קוצר הזיכרון של העם, וחבל לי שסופר כמוך, המסור כל כך לזיכרון הארץ ישראלי ופועל להחיות ולשמר את העבר הרחוק של יושבי הארץ, נכשל בעבר הקרוב והמדמם של מדינתנו. כאילו שכחנו את המרפסות שנתניהו קרא מעליהם בזעם קדוש את הדברים שהם מנסים כיום להשכיח מאיתנו.

מהי בעצם הבעייה של נתניהו?

אני מצהיר  קבל עם ועדה שאיני שונא את נתניהו. הוא בעיני התגלמות "האביר בן דמות היגון", איש רב יכולות שהיה יכול לעשות פלאות כמנהיגנו בעת הסבוכה הזאת, אך ככל שזמן שלטונו מתארך הוא הופך למנהיג מהסוג שההיסטוריה ואנחנו נעדיף לשכוח.

למרות ביקורתי הקשה עליו, אני מצהיר שאינני  "זב חוטם" כלשון א.ב.ע. (התנצלות בנושא זה  תתקבל בברכה).

ההתרופפות בשיקול הדעת החברתי, האישי ואנושי הן בעיות "נרכשות" במהלך שלטון מתארך מדי, אך נתניהו נושא עימו כמה חסרים  עמוקים שאותם, כנראה, הביא איתו לתפקיד והם חלק מאישיותו: אני מתכוון להיותו חף לגמרי מערכים, מחזון ומהשראה. הוא מפליא לעשות  כשליח העם בפני אומות העולם, יכול היה להיות גם שר מעולה, אוצר או  חוץ ובכלל מנהלן יעיל. איני פוסל את תובנותיו בענייני ביטחון ויחסי חוץ, אך מנהיג אמיתי חייב להפיח בעם איזו רוח, איזה כיוון, קוראים לזה "חזון" וזה מה שמלכד אסופת אנשים, שבטים, עדות ומגדרים ל"עם", לאומה. זה מה שיוצר את הדבק שמחבר אותם על מנת שיוכלו להוציא מתוכם את המיטב, ואת הנכונות להקריב בעת הצורך, ולא רק את תשלום המיסים.

נתניהו  היה יכול, לו רצה, לסייע בפתרון נושאים כאובים רבים. בעיית הנכים, לסיים אחת ולתמיד את ההשפלה המתמשכת של ניצולי השואה שעדיין חיים בינינו, ואולי גם לסיים את הפארסה המביכה עם שרת התרבות שלו, אך הוא מעדיף, במקום זאת לחנוך אישית כל תחנת רכבת, מחלף כבישים ושאר אירועים שינציחו בצילום את  פעילותו המבורכת.

הסרט "פוקסטרוט" כמשל

הסרט הזה העלה הרבה אמוציות כנגד ה"מלעיזים" על המדינה ועל צה"ל ומבאישים את שמנו בעיני הגויים. במכתב  העיתי 1282 הביא אדם בשם נעמן כהן, שאיני מכירו, ניתוח "מקצועי" לכאורה של תסריט הסרט, כדי לחשוף  לעין כל את המזימה הדמונית של יוצרי הסרט, לשמח את הגרמנים שתמכו בסרט פיגולים זה.

הכותב הדקדקן מנתח בצורה מרשימה את התסריט של "פוקסטרוט" ואף מוצא בו פגמים של היגיון שמערערים, לדעתו את תקפותו ואמינותו . ("כבר 30 שנה שאין בנמצא נשים ייקיות ששרדו את השואה" ).

דעתי על הסרט אינה חשובה ואינה רלבנטית, אך אני עוסק בסרטים כבר כמה עשורים ובתוקף כך ארשה לעצמי להעיר לנעמן הנכבד כמה הערות:

הכותב המלומד פיספס את ה"טעות" הגדולה מכולן של היגיון ואמינות בתסריט, וזה נובע מכך שהוא, בשיא הפשטות, לא הבין כלל את הסרט, וכמוהו גם אתה, אודי היקר, ושרת התרבות, ושאר הכותבים היצירתיים שכבר ניתחו בהרחבה אפילו את מה שלא נאמר על הסרט ואולי ייאמר בעתיד. (מוטי הרכבי  גל' 1280).

הרשו לי להציע לכם תיקון קל בנקודת המבט, ואולי תגלו עד כמה השנאה והקנאות עלולות לעוור  עיני חכמים.

מה אומר הסרט פוקטסרוט. החיילים במוצב אינם רעים, אכזריים או סדיסטיים. הם פשוט "דפוקים", תקועים בקרוון מט לשקוע (הם מודדים יום יום את שקיעתו) ומשועממים מעליבות המשימה שלהם ואפס העניין בתפקידם. כל מי ששירת בעבר במחסומים מסוג זה מכיר את השגרה המטמטמת והאדישות שבאה בעקבותיה.

החיילים, אכן גורמים  לזוג נוסעים ערביים לעמוד בגשם, בזמן שהם בודקים את מכוניתם, אך דקה אחרי זה, החייל מחזיר את תעודת הזהות לנהג שיושב כבר ברכבו, והתעודה נשמטת אל הכביש הרטוב, והחייל (המפקד) מתכופף וזוחל במים להחזיר לנהג את התעודה שנפלה. זאת אולי לא ההוכחה להיות צה"ל הצבא המוסרי בעולם, אך בוודאי גם לא  דרך להציג את צה"ל כצבא קלגסים  נאציים, כפי שהאשימו כמה מכותביכם את יוצרי הסרט.

המפגש הראשון עם הנוסעים במונית הוא טעון ומתוח. החיילים רואים חבורה של צעירים וזה טומן בחובו פוטנציאל לבעיות. עם זאת תהליך הבדיקה הוא קורקטי לגמרי ואף נוצר קשר עין בין אחד מחיילי המחסום לבין אחת מנוסעות הרכב. גם זה רומז שבתוך הסיטואציה המנוכרת והבלתי נעימה, יש גם  מוטיב אנושי מרומז של חייל צעיר, חרמן, שמסתכל על  בחורה נאה, גם אם היא לא מרמת השרון או עפולה.

תקרית היריות של החיילים הגורמת למותם של 4 הצעירים הפלשתינאים  מוצגת בסרט כאירוע טראגי כתוצאה מטעות נוראה בשיקול, ואולי גם מחיילות נמוכה של חיילים חסרי הכשרה קרבית מספקת. אך בשום פנים, אין הם מואשמים ברצח חפים מפשע, לא על ידי יוצרי הסרט ולא על ידי הצופים.

התסריט נותן להם סיבה משכנעת לפתוח בירי, וזה הזיהוי של מה שנזרק מהרכב כרימון.

גם תגובתם הנדהמת למקרה הנורא אינה של כאלה שהתכוונו לפגוע בערבים.

האמירה החריפה והכואבת של הסרט, היא נגד מנגנון הטיוח השטני המתארגן תוך שניות במטרה להסתיר את הפשלה הכבדה הזאת כאילו לא היתה. תוך זמן קצר מגיעה למקום משאית גרר ענקית ועליה טרקטור שופל גדול ותוך דקות קוברים את המונית על נוסעיה המתים באדמה – ולא נודע כי באו אל קירבה.

יוצרי הסרט יודעים אל נכון שסצנה זאת אינה אמינה כלל מבחינת היתכנות בשטח. מי שניסה  פעם להשתמש בציוד מיכני כבד בצבא, יודע כמה זמן ואישורים זה לוקח, ואילו כאן, תוך דקות מגיע ציוד אדיר זה למחסום רחוק ומ'צוקמק, ועוד באמצע הלילה.

אבל הרשו לי להרגיע אתכם, יוצרי הסרט יודעים היטב שאין זה עושה היגיון מבחינת התסריט, (מופרך הרבה יותר מחישוב השנים של ייקית יוצאת שואה). אבל הם עושים זאת בכוונה, כמטפורה למערך הטיוח המשוכלל של הדרגים הגבוהים, שאותם מציג הסרט בכל כיעורו וסכנתו לקיומנו.

האמירה של הסרט מתייחסת למנגנונים אדירי כוח שניסו ומנסים, (לאורך כל שנות קיומנו בארץ) לכסות על פשלות ביטחוניות או  אזרחיות שקרו במהלך מלחמות וביניהן. דוגמת  אלה שניסו להסתיר את פרשת "קו 300", אלה שהשתלחו באילנה דיין על תחקיריה, אלה שלוחמים בעוז כנגד "שוברי השתיקה" למיניהם, ואלה שנאבקו למנוע את חקירות השחיתות של הצוללות, ומגדפים את המפגינים המבקשים מהיועה"מ לזרז את הטיפול בכל ה"ג'יפה" הזאת.

 למדנו ממורנו ורבנו עד כמה "האמת כואבת והשקר מרגיע."

תמיד יש סיבות טובות למנוע את חקירת האמת, פעם זה "התותחים עדין רועמים" פעם זה "אנחנו מספקים תחמושת לשונאינו" (אפשר להוציא אותנו מהגלות אך לא את הגלות מתוכנו. עדין אנחנו חוששים מה יגיד הפריץ על היהודי התחמן עלוב הנפש...) ופעם זאת האשמה  על שימוש "בדרכים לא דמוקרטיות להפלת ראש ממשלה..."

 מי שמוקיע את "פוקסטרוט" ככתב פלסתר נבזי ובוגדני על חיילי צה"ל המתעמרים ורוצחים פלשתינאים חסרי הגנה, לא ראה את הסרט או אינו מבין אותו, או שהנרטיב המקובע שלו מטייח את עיניו מראות נכוחה.

הסרט הזה הוא אכן סרט ישראלי חשוב ואני יכול להעיד מפגישות אין ספור, במשך שנים  עם אנשי תרבות וקולנוע בעולם, שסרטים מסוג זה  עוזרים דווקא לקבע  את דמותנו כחברה אמיצה ונאורה שאינה נרתעת מטיפול בחולשותיה ותקלותיה הכואבות ביותר בפומבי, כדרך שמטפלים בגידול כואב וממאיר, מה שקשה לומר על מרבית האומות הנמצאות בקונפליקטים מדממים דומים, ומטיפות לנו מוסר, תוך נקיטת חרמות וגינויים.

מי שאומר שסרטים כאלה משמשים נשק בידי שונאינו האנטישמים המקבלים, לכאורה אישור מ"בפנים" על מעללי ה"כיבוש" הישראלי, ממציא את זה מהרהורי ליבו.

האנטישמים מעולם לא נזקקו לאישור מבפנים של טיעוניהם המשוקצים, כפי שמעולם לא השתכנעו מנימוקי ההסברה הישראלית להאשמותיהם.

ואם השלטון שלנו הנבער מנסה להשתיק סרטים ממין זה, הרי שהיה ניתן לצפות מהמשכיל, שלא יידום בעת הזאת  ויקום לצעוק "סלקו ידיכם מהקולנוע ומהתרבות שלנו", ודווקא מהמשכילים, הכותבים במכתב העיתי, עולה קולה הצורמני של הלאומנות החשוכה שצובעת הכול בצבעי שנאה ורמזים נאציים הזויים  ופחדים היסטריים, מופרכים מ"מה יאמרו הגויים".

(לאלה הרואים בקצין צה"ל דימיון לגרינג, אני מציע להתייעץ עם רופא המשפחה).

לסיכום, אהוד היקר, אני אמשיך לקרוא את המכתב העיתי, למרות כמה מכותביו המתלהמים בסגנון בוטה, אלים ודוחה, לטעמי, כמו שאני ממשיך לקרוא את "הארץ" בסופי שבוע למרות שאני מתעצבן מכמה מכותביו, ואמשיך לצפות ביוטיוב בהרצאות ההזויות של גדעון לוי וההיסטוריון אילן פפה שדבריהם מקוממים אותי עד דכא, וכל זאת כדי לאמן את שרירי הפתיחות שלי (אין כלל צורך בפתיחות אם אתה מאזין רק לתומכים בדעתך), ולהזכיר לעצמי שוב ושוב שעולמי אינו מורכב רק מאנשים שחושבים כמוני, וישנם רבים ואפילו טובים, החושבים באופן שונה.

אני אמשיך לייחל למנהיג ראוי לנו, שיעורר בנו השראה, תקווה, חמלה, וגם נכונות להקרבה בעיתים של קושי וסכנה. ואמשיך לתמוך בחקירות של שחיתות בכל מקום ובכל דרג, אפילו אם היא קשורה לראש הממשלה. וכך יעשה, אני מקווה, כל מי שטוהר המידות ואיכות השלטון חשובים לו ולא רק מחירי הטיסות לחו"ל והמכוניות החדשות.

ונתניהו? הוא – ימשיך לשמוע את תרועות ההלל על מפעליו החשובים בישיבות מרכז הליכוד. בדפי "ישראל היום"  ובקבצי המכתב העיתי הלילי.

והערכה אין קץ לך, שנתת לי להשמיע דבריי, ולכל המפעל הלא ייאמן שלך.

דודו שליטא

אהוד: בשעתו לא התלהבתי מנתניהו ואפילו כתבתי רבות נגדו, גם בתקופה של המערכה להדחת אולמרט, שבגללה חדלתי להיות משתתף קבוע בעיתון "ישראל היום".

כיום נתניהו נראה לי ראש ממשלה טוב. אינני רואה לו מחליף ראוי בטווח הקרוב, ולכן אני תומך בו, וזאת לטובתה של מדינת ישראל שאותה הוא מנהיג היטב, וזה לא רק מילוי חובתו אלא הישג אישי לזכותו!

קמפיין החקירות של נתניהו הוא שערורייה, הוא פגיעה בדמוקרטיה ובביטחון ישראל. צריכים להיות אנשים מיוחדים במינם כדי להטריד יום וליל את ראש ממשלתם בחקירות שעה שפשעים ורציחות ממשיכים להתרחש בישראל אבל למי זה איכפת? זה לא שרה. זה לא כותרות בתקשורת.

 ובאשר לרבין, שאותו ודאי שנינו מעריצים ורואים בו דוגמא אישית של מנהיגות, אני מביא שוב את המאמר שפירסמתי, יחידי אז מכל סופרי ישראל – בזכותו ולהגנתו, כאשר חירפו וגידפו אותו לא רק ב"ימין" אלא גם ב"שמאל" ובתקשורת:

* * *

אהוד בן עזר

עוד נתגעגע לרבין

[בעיתון "הארץ" מיום 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו של יצחק רבין, התפרסמה הרשימה "עוד נתגעגע לרבין", שהיתה אולי הביטוי החיובי היחיד על אודותיו בַּעיתון, בַּתקופה הרת-הגורל שבה בימין התירו את דמו ובשמאל בעטו בו ברגל גסה].

זה לא כבר נעשה ל"בון טון", לא רק מימין אלא גם משמאל – ללגלג על רבין, להספיד את ממשלתו, ולחכות באיזו מין חדווה משונה לעליית ממשלת הליכוד לשלטון, ובראשה הגאון הכל-יכול נתניהו, שכביכול אפילו הוא עדיף על רבין המסכן, ה"סוס המת".

מי לא משתלח ברבין? – מי לא עולב בו? – מי לא בא אליו בדרישות אבסורדיות? – מי לא חושב עצמו חכם ממנו, יעיל ממנו, מביא את השלום מהר ממנו, מדכא סופית כל התנגדות ערבית טוב ממנו, מדביר את הטרור טוב ממנו, עושה שלום עם הסורים טוב ממנו – כמובן, בלי להחזיר שעל-אדמה אחד.

בקיצור – כל אידיוט מעביר ביקורת ונותן עצות לראש-הממשלה, שהפך כבר, לפחות בתקשורת אך גם בשיחות-סלון, למין אסקופה נדרסת שאיש אינו חייב בכבודו. ולא עוד אלא שמי שקם להגן עליו זוכה למנת לגלוג, זאת במקרה הטוב – או למכתבי-איום סהרוריים, זאת במקרה הפחות טוב, איומים אנונימיים, מן הסתם מצד חוגי המיליציות הסהרוריות-משיחיות של המתנחלים, אנשים שעובדים במרץ על חשבון תקציבים ציבוריים כדי לפרק את מדינת ישראל ולעשותה ללבנון שנייה.

ואני רוצה לומר במלוא האחריות, וישפטוני הדורות הבאים: אנחנו עוד נתגעגע לרבין. הוא אחד מראשי-הממשלה המוצלחים ביותר שישראל זכתה בהם. הוא מנהיג ללא שמץ של פולחן אישיות, ללא שקרים, ללא זריית חול בעיני הציבור, ללא פראזיולוגיה, ללא משיחיות, ללא טיפשות שנובעת מביטחון-עצמי מופרז, ללא צדקנות, ללא העדפת הטפל על העיקר, ללא חנופה לציבור, ללא פחד מהלכי-רוח של שנאה ובוז מימין ומשמאל גם יחד. הוא פְּרַגמַטיסט בעל חזון פנימי, הוא "משרת הציבור" במובן הנעלה והמדויק של המושג, הוא באמת רואה כך את תפקידו – לשרת את עמו כראש-ממשלה בצורה הטובה ביותר. והוא אינו מאותם מנהיגים שזקוקים לעם רק כדי לעמוד בראשו, כי אחרת האגו שלהם מתרוקן ונמוג.

את רוב הטענות שהטיפשים והנוכלים טוענים כלפי רבין, ויש בהם גם עיתונאים, וסופרים, וזמרים, ואנשי-צבא בכירים לשעבר, ועומדים-על-הדם מקצועיים, ומטורפים מימין ו"יפי נפש" משמאל – את רוב הטענות הללו יש להפנות למציאות שבה אנו נתונים, לא לרבין.

אין פתרונות קלים. מי שחושב שאחרי יותר ממאה שנות סכסוך דמים עם הערבים, עם הפלסטינים – אפשר לעשות שלום בהינף-יד – הוא טיפש או נוכל. מי שחושב שרק אנחנו אשמים בכך שתהליך אוסלו נסחב לאיטו, ואם מחר נצא מכל השטחים – נחיה בגן-עדן של שלום – הוא טיפש או נוכל. מי שאינו רואה, מעבר לכל המעקשים והמעצורים שבדרך – את התקדמותו האיטית של התהליך, את הבלתי-יאומן שמתרחש בעטיו – לעומת כל מה שמישהו מאיתנו לא העז אפילו לחלום לפני כשנתיים, הוא כנִראה עיוור.

רבין מנווט כיום את ישראל בדרך האפשרית, האמיצה והבטוחה ביותר שבאפשר. מנווט לקראת שלום ששנים תעבורנה עד שתתממש בו נורמליזאציה מלאה. הוא דורש מאיתנו סבלנות, קור-רוח, שכל ישר, יכולת להעריך נכונה את המציאות, וגם להשוותה ביושר לתקופות קודמות – ולמזלנו התכונות הללו, שחסרות כנִראה לרבים מאיתנו, התכונות הללו מצויות בו, ובזכותן הוא מנהיג את מהלכיה של מדינת ישראל בדרך שאני משוכנע ומקווה שהדורות הבאים יראוה כאחת משעותינו היפות ביותר.

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.10.17

* דילמת הממלכתיות – בביקורת שמתחתי על היעדרות ח"כי העבודה מן העצרת הממלכתית לציון יובל להתיישבות ביהודה ושומרון, לא השתמשתי בנימוק הרווח במחלוקת בנושא זה – העובדה שמדובר בעצרת ממלכתית.

אם הממשלה שתשלוט בישראל בעוד שש שנים תקיים אירוע ממלכתי חגיגי לציון שלושים שנה להסכם אוסלו, האם מתנגדי ההסכם ישתתפו בו? סביר להניח שלא. ואם לא ישתתפו – האם יש בכך פגיעה בממלכתיות? בעיניי לא. הוא הדין במקרה זה. לכן, למשל, אין לי כל ציפייה מח"כי מרצ להשתתף באירוע, למרות שהוא ממלכתי ואין לי כל טענה על היעדרותם.

הביקורת שלי על היעדרות מפלגת העבודה היא אידיאולוגית. בהיעדרות זו מפנה מפלגת העבודה עורף לדרכה ההיסטורית. זאת, בפרט לנוכח העובדה שהאירוע היה בגוש עציון, שההתיישבות בו הוקמה בידי ממשלת המערך ושעל פי עמדות מפלגת העבודה הוא אמור להישאר ישראלי בכל תרחיש עתידי.

* הפשקוויל הבזוי  – בתחרות הפשקוויל הבזוי של דבוקת שוקן בערב סוכות, הגיע אורי משגב להישג נדיר – הפשקוויל שלו היה בזוי יותר אפילו מזה של רוגל אלפר!

אלפר מצא הוכחה חדשה לכך שישראל היא גזענית. השלטון לא קורא לאזרחים לירות למוות ב"ליצנים המפחידים", "לעומת היחס הרצחני כלפי פלסטיני חמוש בסכין" כפי שהוא מכנה מחבל רוצח.

אבל משגב עקף אותו בסיבוב. בפשקוויל נגד הסגר ביו"ש הוא בדה איזו תאוריית קונספירציה הזויה, על פיה הסגר נועד להביא להסלמה כדי לסכל את הפיוס בין פת"ח לחמאס, והוסיף:

"בפעם שעברה שהתרקם פיוס כזה, בדמות ממשלת אחדות פלסטינית, קידמה אותו ממשלת נתיהו-בנט-ליברמן במבצע 'שובו אחים' שהוביל במהרה למלחמת 'צוק איתן'."

כלומר, לא נחטפו ונרצחו שלושת הנערים, ואם הם נחטפו ונרצחו את מי זה צריך לעניין הרי הם דוסים, אלא הממשלה יזמה סתם את "שובו אחים" כדי לדרדר למלחמה שתסכל את ממשלת האחדות הפלשתינאית.

הכותב הוא מנוול ומי שמשלם לו על הפשקווילים הללו מנוול שבעתיים.

* אחדות הקצוות – רון כחלילי קרא ב"הארץ" לפירוקה של מר"צ, כיוון שהיא מתעקשת להגדיר את עצמה כשמאל ציוני, ואילו לטענתו קיימת סתירה מהותית בין השמאל והציונות (וכמובן כתב על "פשעי" הציונות וכו'), ומר"צ חוסמת את היכולת להתארגנות של שמאל אמיתי, כלומר שמאל אנטי-ציוני.

בדיוק אותו טיעון, על הסתירה, כביכול, בין שמאל וציונות, אני קורא בטוקבקים של אנשי הימין הקיצוני. כרגיל, אחדות הקצוות, חוק הרדיקלים השלובים.

(אגב, הלוואי שמר"צ היתה ראויה לביקורתו של כחלילי, כלומר שומרת ולו על קשר עין קלוש עם דרכו ההיסטורית של השמאל הציוני).

* עומק של כפית שטוחה – נפטר פרופ' עזרא עובדיה, ממייסדי "יש גבול" ומראשוני עריקי המלחמה בלבנון וביהודה ושומרון. עובדיה הגדיר את עצמו כלא ציוני ולא פטריוט.

בכתבה עליו לאחר מותו, ב"הארץ", צוטטו דברים שאמר לאחר שישב בכלא בגין עריקתו: "אף אחד לא שואל אדם דתי מה הוא יעשה אם הוא יקבל פקודה לאכול חזיר. למדנו לכבד את חופש המצפון ואת חופש הפולחן בהקשר הדתי. אבל פתאום כשבנאדם אומר: 'זה בניגוד לאמונה שלי לשלוט על עם אחר' – את זה הם מאוד מתקשים להבין."

לא הייתי מציין את הדברים, אלמלא נאמרו מפיו של פרופסור לפילוסופיה. רדידות הדמגוגיה שלו, והכשל הלוגי שבדבריו, פשוט מדהימים. הרי האמירה הזאת עמוקה פחות מכפית שטוחה.

איזו השוואה ילדותית, בין פקודה בלתי חוקית בעליל לאדם דתי לאכול טרף, או לצמחוני לאכול בשר, או לטבעוני לאכול גבינה, כלומר פקודה לנהוג בחייו הפרטיים בניגוד לאמונתו ולמצפונו, ללא כל צורך, סתם לשם התעללות – לבין חובתם של חיילים במדינה דמוקרטית, לבצע את המדיניות שהממשלה הנבחרת הטילה על הצבא, גם אם היא מנוגדת להשקפתם הפוליטית.

ניתן להשוות את הסירוב לשרת ביו"ש, לסירוב לסגת משטח של ארץ ישראל. כלומר, אם כאשר ישראל נסוגה מיריחו, לדוגמה, לאחר הסכם אוסלו, קבוצת חיילים היתה מתעקשת להישאר שם כי נסיגה משטחי ארץ ישראל מנוגדת להשקפתה הפוליטית או לאמונתה הדתית, היא היתה נוהגת כפי שנהגו עובדיה וחבריו העריקים. בשני המקרים, עם כל הכבוד להשקפותיהם הפוליטיות ולאמונותיהם הדתיות, כחיילים עליהם לבצע את הפקודות החוקיות של הצבא, המיישם את מדיניותה של הממשלה שנבחרה בבחירות דמוקרטית בידי העם.

* ראוי לפרס – מועמדותו של שר החוץ האיראני לפרס נובל לשלום, בשל חלקו בהסכם הגרעין האיראני, עוררה תגובות חריפות. אני דווקא בעד הענקת פרס נובל לשלום למר זריף. יהיה בכך גם תיקון מאוחר של עוול היסטורי – העובדה שמר היטלר לא קיבל פרס נובל לשלום על הסכם מינכן.

* דוסופוביה – קמפיין ה"הדתה" – דוסופוביה לשמה. כל חילוני נאור חייב לצאת נגד הקמפיין.

* הפחדה – מחוללי קמפיין ה"הדתה" – ליצנים מפחידים.

* חינוך מחדש – קצינת שב"ס המשרתת בכלא השרון התראיינה לתוכניתם של יובל אלבשן ואמילי אמרוסי ברשת ב' וסיפרה על חג סוכות בכלא. היא סיפרה על הסוכה היפה שהם בנו, ושרוב האסירים אוכלים בה. והיא סיפרה על הפעילות הערכית-חינוכית לקראת החג, ושכל כלא בחר סיפור תנ"כי שסביבו נערכה הפעילות וקושטה הסוכה וכד'.

שמעתי ונחרדתי. אוי ואבוי. "הדתה" גם בבתי הסוהר. ואם במקרה אור קשתי האזין לראיון, כבר נקרא אחרי החג חשיפה מזעזעת ב"הארץ" על השלטון הפשיסטי שכולא אנשים במחנות לחינוך מחדש... "הדתה"... בלה-בלהתה.

* האחראי על ה"הדתה" – אחד מתפקידיי הרבים באורטל, הוא הובלת קבלות השבת והחג ובעצם כל התרבות היהודית. בעיניים אורתודוכסיות חמורות סבר, יהיו שיאשימו אותי בכפירה. למשל, שעת קבלת השבת קבועה, ובחורף אנו מדליקים את נרות השבת אחרי כניסת השבת. באירוע "כל נדרינו" בליל יום הכיפורים אנו מנגנים. וכיוון שיש בתכנים שילוב של מסורת וחידוש, יש שלא יאהבו את החידוש. אבל בשיח המטורלל של החודשים האחרונים, אפשר להגדיר אותי כאחראי על ה"הדתה" בלה-בלהתה באורטל...

בערב סוכות קיבלנו את החג בקבלת חג בסוכה, בהובלתי. קידשנו בשם ובמלכות, על היין והחלה ועל ארבעת המינים. בירכנו שהחיינו. התוכן של האירוע, שנמשך 45 דקות, התחלק לשישה נושאים, שישה שערים: שער השמחה, שער הצדק החברתי, שער ארבעת המינים, שער האסיף, שער המים ושער השלום. שרנו משירי החג, קראנו טקסטים - מן המקורות וחדשים, צפינו בהצגה קצרה של ילדי א'-ג' ואילו ילדי ד'-ו' חדו חידות על תוכן החג.

לאחר סעודת החג הטעימה, שבנו להצטופף בסוכה במופע / ערב שירה, "קונטרה לקונייטרה" בהובלת שלושה מוסיקאים מוכשרים: גל שוורץ, אופיר גל וגיא עמיר (שני הראשונים מאורטל והשלישי מעין זיוון).

המשך השבוע רצוף אירועים נוספים ורבים בסוכה. מתוכם, באחריותי – קבלת שבת וקבלת חג של שמחת תורה.

הוא שאמרנו... "הדתה".

* ההשקעה הטובה ביותר – ה"סוכה לנצח" (סוכת נחלים) היא ההשקעה הטובה ביותר שעשינו. קנינו אותה לפני 18 (!) שנים, ולא יאומן – היא עדין משרתת אותנו נאמנה ותמשיך לשרת אותנו עוד שנים רבות. וכך יש לנו שתי סוכות – הסוכה הקיבוצית המשותפת, והסוכה המשפחתית. 

* "על הדבש ועל העוקץ" –  "אני עוד לא כתבתי את זיכרונותיי" שוררה נעמי שמר. וכעת, 14 שנים אחרי מותה, מוטי זעירא כתב את הביוגרפיה שלה, "על הדבש ועל העוקץ". ביוגרפיה מצוינת, מרתקת, מרגשת, שקריאתה הסבה לי עונג רב.

מדי שנה, בסוכות, מתקיים ערב משיריה בקבוצת כינרת, המקום בו נולדה ובו נקברה. השנה הוקדש הערב לצאת הספר. ערב נפלא, שללי, בתה של נעמי שמר, הנחתה בחן רב.

שתיים גנבו את ההצגה. חברתה הטובה של נעמי, לאורך עשרות שנים, רבקה מיכאלי; חברוּת ששרדה את המחלוקת האידיאולוגית הפוליטית העמוקה בין השתיים. רבקהל'ה סיפרה שנעמי היא תעודת הביטוח שלה. שבכל פעם שמטיחים כלפיה שהיא שמאלנית, היא מיד משיבה: "אבל אני חברה של נעמי שמר."

רבקהל'ה, בשנתה השמונים, שופעת אנרגיה וקסם אישי, כבשה את הקהל. היא שרה ארבעה שירים ובהם "אין לי רגע דל" ו"אקטואליה".

והשנייה היא שולי נתן, גם היא בארבעה שירים והאחרון שבהם, איך לא? ההמנון השני שלנו, "ירושלים של זהב", בקול הפעמונים שלה, בדיוק כמו לפני חמישים שנה.

עונג סוכות של ממש.

* ביד הלשון: קשת יהונתן – את שתי הפינות האחרונות הקדשתי ליישובים ציונים דתיים שקמו במרכז הגולן בעקבות מלחמת יום הכיפורים – קשת ויונתן.

לא אחת שמעתי אנשים המספרים בביטחון שבית ספר שדה קשת יהונתן משותף לשני היישובים. זו טעות. קשת יהונתן נמצא בקשת ואין לו קשר ליישוב יונתן.

כמו מושב יונתן, גם קשת יהונתן קרוי על שמו של לוחם ששמו יהונתן שנפל במלחמת יום הכיפורים בגולן – יהונתן וודק ז"ל. וכמובן שהשם, המנציח את שמו ומציין את שם היישוב, לקוח מקינת דוד:

קֶשֶׁת יְהוֹנָתָן לֹא נָשׂוֹג אָחוֹר

וְחֶרֶב שָׁאוּל, לֹא תָשׁוּב רֵיקָם.

היום קשת יהונתן כבר אינו בית ספר שדה אלא מרכז לחדשנות חינוכית.

הכי שווה – שדרית קול ישראל (נדמה לי שזו ורד יפתחי גרין) אמרה בשידור שסוכות הוא החג "הכי שווה". היא התכוונה לומר, כמובן, שסוכות הוא החג האהוב עליה ביותר. "הכי שווה" זה אוקסימורון. בין שווים – אין "הכי". "הכי" – הוא בין שונים.

ומה החג "הכי שווה" בעיניי. תמיד – החג הבא עלינו לטובה ועוד יותר מכך, החג הנוכחי. כלומר, השבוע החג האהוב עליי הוא סוכות. למה? כיוון שהשבוע כל הווייתי חיה ונושמת את חג הסוכות.

אורי הייטנר

* * *

אהוד בן עזר

פרק 24

מתוך הרומאן "השקט הנפשי"

בהוצאת זב"מ, 1979

רומאן איננו בית-דין שבו חייבות להישמע עדויות כל הצדדים, ובכל זאת אני חש צורך לקטוע כאן את העלילה ולהביא דווקא כאן דפים אחדים אותנטיים שכתב חייל ישראלי צעיר במלחמה האחרונה. [הערה מאוחרת: החייל היה יחזקאל ינאי, במלחמת יום הכיפורים]. לכאורה אין לדבריו קשר לסיפורי, כלומר, למרות שאני משתמש גם באמת לצורך הבדיות שלי, אבל, אולי דווקא משום כך, צריך גם להזכיר כי –

הדבר הבולט ביותר בזמן ההתקפה עלינו היא הבדידות המוחלטת, המחרידה, של כל אחד מהצוות. אתה רץ לבדך ומחפש מחסה, ואינך חושב על שום-דבר אחר פרט לעצמך. לא איכפת לך באותו רגע אם חברך הטוב ביותר ייפגע, ירוטש או ייהרג. הדבר היחידי המעסיק אותך הוא אתה עצמך. כאן כל אחד לנפשו. לא תוכל להיסתר בין חבריך, להיעזר בהם ולהיתמך על ידם. עכשיו אתה לבד. לך והינצל. כאשר שומעים את שריקתה האימתנית של הפצצה, הדבר דומה למצב המשתרר בכיתה לאחר שהמורה שואל שאלה. כל התלמידים קופאים במקומותיהם ומורידים את ראשיהם בתקווה שמבטו התר של המורה לא יבחין בהם. ולאחר שנבחר הקורבן להשיב את התשובה, נאנחים כל השאר לרווחה.

פגזים מייללים מרחק לא רב לפני העיניים, והאוזניים צוללות מהקולות הנוראים של הרסיסים הפוגעים בכוח עצום בכובע-הפלדה הקבור עמוק בחול. אני עוצם את העיניים, את האוזניים, את הפה, האף, עוצם את כל הגוף ומתכווץ נואשות, חסר-נשימה, בשוחה העלובה, ומנסה להתחפר עוד ועוד בציפורניי הרועדות, כשאת ראשי ממלאה מחשבה אחת ויחידה, וזעקת תפילה נואשת הבוקעת מבעד לכל יתר ההגיגים:

"אלוהים!!! שזה לא יהיה בי!! שזה  לא יהיה בי! שזה לא יהיה בי!!!"

ואז השנייה הנוראה עד לשריקה, והשריקה, נכון יותר, היללה הנוראה, הצריחה, הקול המפחיד והמקפיא ביותר עלי אדמות. פלצות אוחזת בך, ואתה נחנק מאימה סתומה. אינך רואה את האוייב, אינך יודע מניין יבוא, אינך יודע היכן ייפול, היכן יפגע, במי יהלום ואת מי יהרוג. אתה מחכה, מתחפר, דוחף את פרצופך הרוטט לתוך החול עמוק-עמוק, המשקפיים מתכסות חול, האף נסתם, ואתה כולך מכווץ בניסיון אחרון להיעלם, להיבלע, לא להיות, ואז – הבּוּם. ההטחה הנוראית בקרקע. כל היקום סביבך מזדעזע והדבר נהפך לחלום-בלהות. אינך מאמין שאתה נמצא כאן. האדמה מזדעזעת. עשן מחניק מכסה אותך וממלא את גרונך חול, קיבתך מתהפכת. אבק נוחת על גבך. אתה דוחף עוד יותר את פרצופך המפוחד לתוך האדמה ומאבד כל קשר עם מעט ההכרה שעוד נותרה בך, לקול מטר-רסיסים המכסה את גבך ברעם וניתז מכובע-הפלדה. עם שמיעת הפגיעה אתה גם שמח, כיוון שאתה יודע שהפעם, בדרך נס, שיחק לך המזל, ולא בך פגע הפגז, לא אותך ריטשו רסיסיו, ואתה עדיין חי. חיים – מעולם לא יקרו לי חיי כמו עכשיו. אתה מרים את ראשך להרף-עין, ומרחק כמאה מטר ממך אתה מבחין במשאית-תחמושת כשהיא עולה באש והתפוצצויות עזות קורעות את גוף המתכת שלה. לא מעניין אותך שום-דבר. לא איכפת לך ברגע זה אם נפגעו או נהרגו, אם מישהו איבד יד, רגל או עין. רק מחשבה אחת ממלאה את ראשך –  אני  חי.  בי  לא פגעו. אבריי  שלי  לא פוזרו על פני החול. איזה נס, איזה מזל, איזה ניסיון נורא.

בהמשך הדרך אל התעלה משתלט היובש על הפה והחיך, הקיבה מתכווצת והלב כבד כאבן. הטאנק נעצר בפתאומיות. מבט חטוף בפניהם הצהובים-ירוקים בעיניהם הקמות של חברי מפנה אותי קדימה, ואז הופכת האימה לבעתה ממשית: בכל הדרך שלפנינו זרועים שלדי טאנקים מעשנים האחד ליד השני, עשרות, כולם שלנו, שרופים ומעוכים עד לבלי הכר. זה צריחו נעלם וכל חלקו התחתון מגואל בדם, השני חסר את שרשראותיו ובקידמתו חור גדול כאילו אגרוף עצום הלם בו בכוח בל-ישוער, והשלישי מעוות לגמרי כשקנה-תותחו מצביע, בתנוחה בלתי-טבעית, אל השמיים, כבמחוות תחינה דוממת. לידו מונחות שתי גוויות מכוסות. פה ושם עולות תימרות עשן דלילות מהמקומות אשר עוד לא כבו, וריח בשר חרוך, מחניק, מצחין, נורא, בלתי-אפשרי, ממלא את האוויר.

"אלוהים!!!" פולחת זעקה צחיחה את האוויר. לוקח לי כמה שניות עד שאבין שהקול הבלתי-אנושי הזה קולי הוא. לפנינו מתקדמת זלדה (נגמ"ש) במהירות, אורותיה דלוקים. אנחנו עוצרים את נשימתנו בחשש, אך איננו יכולים להתיק את עינינו אחוזות הפלצות משלושת הפצועים, מכוסי הכוויות האדומות והמכוערות, המוטלים עליה חסרי חיים ורק תחתונים לעורם. הבחנתי בפניו המעוותים בייסורים נוראים של אחד מהם. מבעד לזיפי הזקן הבחנתי בפנים של נער. ילד ממש. בן תשע-עשרה לכל היותר.

"אלוהים!!" אני נזעק, פעם אחר פעם, "אלוהים!! איך קרה כל זה?! איך נטבחו כל הטאנקים האלו?!!" אני מציץ לשנייה בחבריי: עיניהם קרועות לרווחה למחזה הנורא, ופניהם חיוורים-חיוורים. נשימתי נעתקת מפי ובמרכז חזי מכרסם הפחד, והפלצות. באותו רגע חשתי בבירור את אימת המוות המתקרב. באופן בלתי מוסבר ידעתי שהיום ייגזר דיני, ומחר לא אוסיף עוד לראות את אור השמש. "אלוהים אני מפחד," לחשתי בהיסטריה הולכת וגוברת, "אלוהים אני מפחד... אינני רוצה למות..." הלחש הפך ליבבה ולבכי ממש, "אלוהים, אלוהים..." נצמדתי למילה האחת, "אינני רוצה למות... אני רוצה להמשיך לחיות... עוד לא הספקתי כלום בחיי..." בכיתי כשדמעות גדולות ניגרות על לחיי ומפלסות להן דרך בין האבק והפיח ומטפטפות בצבע עכור על ברכיי. מחיתי, כילד, את פניי באגרופיי המזוהמים, הסתרתי פניי בכובע-הפלדה, אך להפסיק לא יכולתי.

"אנא, אדונַי," לחשתי, כשדמעותיי ניגרות, "אינני רוצה למות..."

[יחזקאל ינאי]

* * *

ממשלֵי לה-פונטין

עברית: נורית יובל

זְכוּת אָבוֹת

הָיֹה הָיָה פֶּרֶד אֲשֶר הִתְגָּאָה

שֶׁהוּא בֵּן לְמִשְׁפַּחַת סוּסִים יְדוּעָה.

אִמָּא שֶׁלוֹ, זִכְרוֹנָהּ לִתְּהִלָּה,

הָיְתָה סוּסַת חַיִל מְאֹד אֲצִילָה.

הֶעֱמִידוּ אוֹתוֹ בַּיָּרִיד לִמְּכִירָה

וְהַפֶּרֶד הִרְהֵר לוֹ בְּרֹב יוֹהֲרָה:

"בִּזְכוּת אִמָּא שֶׁלִּי מְיוּחֶסֶת הַדָּם

לֹא אֵצֵא לַעֲבֹד אֵצֶל סְתָם בֶּן אָדָם,

כִּי בְּשֶׁל מוֹצָאִי וּבִגְלַל יִחוּסִי

תִּהְיֶה לִי מִשְׁרָה בְּשֵׁרוּת הַנָּשִׂיא

אוֹ מוֹשֵׁל הַמָּחוֹז, אוֹ בְּנוֹתָיו הַנְּסִיכוֹת,

אוֹ אֵצֶל הַשָּׁלִישׁ. בְּוַּדַּאי לֹא פָּחוֹת!"

עָבְרוּ שָׁם קוֹנִים שֶׁחִפְּשׂוּ בְּהֵמוֹת.

מִשְּׁשׁוּ אֶת שִׁנָּיו, בָּחֲנוּ עֲצָמוֹת,

קְצָת מַשָּׂא וּמַתָּן – וְהַפֶּרֶד רָאָה

שֶׁקָּנָה אוֹתוֹ דַּוְקָא טוֹחֵן הַתְּבוּאָה.

הָעִסְקָה נֶחְתְּמָה, הוּא נֶחְבַּשׁ בָּרִתְמָה

וְהוּבַל בּוֹ בַּיוֹם אֶל שַׂקֵּי הַקָּמָה.

הַטּוֹחֵן לֹא שָׁהָה וּבְנֶפֶשׁ זְחוּחָה

רָתַם אֶת הַפֶּרֶד שֶׁלֹו לַמְּלָאכָה

לְסוֹבֵב כָּל הַיּוֹם, כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה

אֶת אַבְנֵי הָרֵיחַיִם שֶׁבַּטַּחֲנָה.

חָשַׁב לוֹ הַפֶּרֶד: "בּוּשָׁה וּכְלִמָּה!

יִחוּסִי הַסּוּסִי לֹא שָׁוֶה מְאוּמָה?"

וְאָז הוּא הוֹדָה בָּעֻבְדָּה, לֶאֱמוֹר

שֶׁבְּעֶצֶם אֵינוֹ אֶלָּא בֵּן שֶׁל חֲמוֹר!

הִגְזַמְתָ!

טַוָּס פָּנָה אֶל הַשְּׁכִינָה בְּתַחֲנוּנִים וְקֻבְלָנָה:

"הַקּוֹל שֶׁלִּי נִשְׁמָע כְּמוֹ צְרִיחָה לֹא עֲדִינָה.

הֲרֵי מִמֵּךְ לֹא נִבְצְרוּ גְּדוֹלוֹת וּנְצוּרוֹת!

עֲשִׂי לִי קוֹל יָפֶה! קוֹל שֶׁל נְעִים זְמִירוֹת!

וְאָז אוּכַל לָשִׁיר וּלְהוֹפִיעַ בַּחוּצוֹת

וְאֶהְיֶה זַמָּר נוֹדָע עִם קְהַל מַעֲרִיצוֹת."

וּכְמוֹ בָּאַגָּדוֹת, עָנְתָה בַּת קוֹל מִן הַשָּׁמַיִם:

"קִבַּלְתָּ כְּבָר מַסְפִּיק. קִבָּלְתָּ זְנַב פַּרְוָיִם!

זָכִיתָ בַּזָּנָב הֲכִי יָפֶה שֶׁיֵּשׁ.

מָה עוֹד אַתָּה רוֹצֶה? הִגְזַמְתָּ! תִּתְבַּיֵּשׁ!

הִקְצַבְנוּ יִתְרוֹנוֹת מְיֻחָדִים לְכֹל בְּרִיָּה:

לַנֵּץ – כַּנְפֵי צְנִיחָה, לַדָּג – סְנַפִּיר שְׂחִיָּה;

לַלַּיִשׁ – רַעְמָה; לַתַּיִשׁ – נְגִיחָה;

כָּל חַי הוּא יִחוּדִי. לְכָל חַיָּה – כֹּחָהּ.

יֵשׁ יִתְרוֹנוֹת וְחֶסְּרוֹנוֹת, וְכָל אֶחָד זָכָה,

אָז קוּם וְהִסְתַּדֵּר עִם מָה שֶׁיֵּשׁ לְךָ!"

מְחִיר הַחֹפֶשׁ

זְאֵב רָעֵב שׁוֹטֵט בַּיַּעַר, מְדֻכָּא.

הוּא עוֹר וַעֲצָמוֹת וּפֶצַע וּמַכָּה,

הַפַּרְנָסָה לֹא מְצוּיָה וְהַקֵּבָה רֵיקָה,

וְדַאֲגַתְּ יוֹם הַמָּחָר קָשָׁה וּמֵעִיקָה.

פִּתְאוֹם פָּגַשׁ בְּכֶלֶב מְטֻפָּח, נָאֶה, בָּרִיא.

זְנָבוֹ עָתִיר פַּרְוָה, גּוּפוֹ מוּצָק, שְׁרִירִי,

רִפּוּד קַל שֶׁל שֻׁמָּן בִּתְּחוּם הַחֲגוֹרָה

הֵעִיד שֶׁגּוֹרָלוֹ שָׁפַר וּמַצָּבוֹ לֹא רַע.

"שָׁלוֹם לְךָ, אָחִי," קָשַׁר הַזְּאֵב שִׂיחָה,

"אַתָּה נִרְאֶה נִפְלָא! בָּרָק לְפַרְוָתְךָ,

שְׁרִירֶיךָ מוּצָקִים, הַבֶּטֶן מְתוּחָה,

מָה יֵשׁ פֶּה לְדַבֵּר? נָעִים לִרְאוֹת אוֹתְךָ!"

"נָכוֹן," אָמַר הַכֶּלֶב, "אֵין מָה לְיַלֵּל,

הוֹדוֹת לָאֲדֹנִי, יִשְׁמֹר אוֹתוֹ הָאֵל.

הוּא זַן וּמְפַרְנֵס אוֹתִי בְּיָּד פְּתוּחָה.

בֹּא, תַּעֲבֹד אֶצְלוֹ. יִהְיֶה טוֹב גַּם לְךָ!"

"וּמַהִי הַמִּשְׂרָה?" שָׁאַל הַזְּאֵב בְּלַּהַט,

"מָה יֵשׁ שָׁם לַעֲשׂוֹת וּמָה צָרִיךְ לָדַעַת?"

"לֹא מִי-יוֹדֵעַ-מָה! קְצָת נְבִיחָה גַּסָּה,

גֵּרוּשׁ אוֹרְחִים-פּוֹרְחִים מִדֶּלֶת הַכְּנִיסָה,

סִלּוּק הַטַּרְדָנִים מֵעֵבֶר לַמִּפְתָּן,

שְׁמִירָה וְאַבְטָחָה. הַמַּאֲמָץ קָטָן

וּבִתְּמוּרָה תִּזְכֶּה יוֹם יוֹם בִּסְעוּדָה,

שְׁיָרִים מִן הַשֻּׁלְחָן, בָּשָר אוֹ פַּשְׁטִידָה,

עוֹפוֹת מְטֻגָּנִים, כְּתִיתָה, עוּגַת רִבָּה,

גֵּרוּד בֵּין הָאָזְנַיִם וְלִטּוּף חִבָּה."

"מִשְׂרָה טוֹבָה מְאֹד!" חָשַׁב הַזְּאֵב וְשָׂשׂ,

"סוֹף סוֹף יִהְיֶה לִי גּ'וֹבּ קָבוּעַ וּמְבֻסָּס!

בַּעֲבוֹדָה קַלָּה וּבְלִי הַרְבֵּה קְשָׁיִים

אֶרְאֶה גַּם אָנוֹכִי קְצָת נַחַת בַּחַיִּים!"

בְּעוֹד הַזְּאֵב שׁוֹקֵל בַּהֲנָאָה אֶת עֲתִידוֹ,

רָאָה קָרַחַת קְטַנְטַנָּה בְּעֹרֶף יְדִידוֹ.

"מָה זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת? נִפְצַעְתָּ בַּצַּוָּאר?"

"לֹא, סְתַם שִׁפְשׁוּף. עָזוֹב, זֶה שׁוּם דָּבָר."

"בְּכָל זֹאת, מָה שִׁפְשֵׁף לְךָ בְּקַו כָּל כָּךְ יָשָׁר?"

"אוּלַי זֶה הַקּוֹלָר שֶׁבּוֹ אֲנִי נִקְשָּׁר..."

"אֲהָהּ!" אָמַר הַזְּאֵב, "אַתָּה קָשׁוּר אֶצְלוֹ?

זֶה לֹא בָּא בְּחֶשְׁבּוֹן. זֶה – בְּשׁוּם אֹפֶן לֹא!

אֲנִי חָפְשִׁי וּבֶן חוֹרִין בַּטּוֹב וְגַם בָּרַע

וְלֹא אֶמְכֹּר אֶת חֵרוּתִי בִּשְׁבִיל תַּבְשִׁיל קְדֵרָה!

עַל זֹאת לֹא אֲוַתֵּר!" הוֹסִיף בַּקּוֹל נֶחֱרָץ

וְרָץ מִשָּׁם מַהֵר. וְעַד הַיּוֹם הוּא רָץ.

* * *

יואל נץ

והגית בו...

קרוב לוודאי כי תפיסת עולמם של אבות אבותיהם של אבות אבותינו היתה פחות מתוחכמת מזו שלנו. וכל-כך לאו דווקא בזכות יתרוננו השכלי, כביכול, כי אם בזכות הידע והניסיון שהצטברו לנו ברבות הדורות.

פרנסי אבותינו הקדומים "הסבירו" לבני העם כי המקור לצרותיהם נובע מן החטא שחטאו האדם הראשון ואשתו חוה בכך שהם אכלו מפרי עץ הדעת האסור, וכפועל יוצא הם למדו, כביכול, להבחין בין טוב ורע, ועוד עלולים היו, חלילה, להיות כאלוהים... ובני העם קיבלו את ההסבר ואמרו: "אמן."

כיום דברים מן הסוג הזה (ואל תאמרו: "אין זו אלא מטפורה." מטפורה לְמה?) נשמעים באוזנינו כמו משהו, שאומרים לילד: "אם לא תאכל – יבוא שוטר."

והנה, למרבה הפליאה – רבים וטובים בינינו, בעצם ימינו אלה, אנשים נבונים ומשכילים, מי שמכירים לפני ולפנים את תפקודי מערכת העיכול ואת אפשרויות השפעתה על היכולות הקוגניטיביות – מאמינים באמת ובתמים בשטות המובהקת הזאת, שנאמרה לפני אלפי שנים! רבים-רבים אחרים המאמינים בשטות זו, מאמינים, בנוסף לה כי, לפני קצת יותר מאלפיים שנה – יהודייה בשם מרים, אשתו של נגר, ילדה בן מרוח הקודש... ובנוסף על אלה, רבים-רבים אחרים מאמינים כי, לפני כ-1400 שנה מסר המלאך ג'יבריל מפי אללה פסוקים-פסוקים (כאן אני אעצור, פן יבולע לתוחלת החיים שלי באורח אלים, וד"ל...)

אך הגם שחופשי אני מן האמונה הדתית, אינני חסיד שוטה של דת האתאיזם, אשר "מסבירה" את תופעת החיים עלי האדמות כתהליך ההיווצרות האקראית של חומצות אמינו, ושכל השאר אינו אלא היסטוריה של מוטציות אקראיות.

על כך הרחבתי במאמר "חידת הקיום" בחב"ע מס' 1133:

http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01133.php   .

הבעתי שם כמה וכמה תהיות ובהן: כיצד תואמו להפליא המוטציות האקראיות שהתחוללו בצמחים השונים עם המוטציות האקראיות אשר חלו בחרקים למיניהם, כך, שבצמחים התפתחו באקראי פרחים בצבעים מרהיבים שמייצרים צוף מתוק, כדי לפתות את החרקים, שיתכבדו בו ויעבירו אגב כך אבקת רבייה מצמח לצמח; כיצד הופכים הפרחים המופרים לפירות טעימים לחיכם של בעלי החיים השונים, על מנת שבעלי החיים יבלעו אותם על זרעוניהם, וכיצד "יודעים" הצמחים להגן על הזרעונים בקליפה בלתי חדירה לחומצות הקיבה של בעלי החיים, על מנת שהללו ייפלטו בריאים ושלמים אל הקרקע עטופים בדשן אורגני, כדי ליצור תנאים אופטימליים להתפתחותו של צמח-צאצא, וכיצד... חבל להמשיך.

אז אם לא הבריאה מן התוהו ובהו, ואם לא האבולוציה – מה כן? כיצד נוצרו ומהי משמעותם ו/או ייעודם של היקום ושל החיים על פני כדור הארץ? התשובה היא פשוטה בתכלית: כמו לרבים וטובים ממני, גם לי אין מושג ירוק... במאמר האמור העתקתי ממקור רוסי נרטיב הזוי אבל מעניין, על אבולוציה אלטרנטיבית. כאן מבקש אני לטוות תסריט שהוא נשמע, אולי, מתקבל מעט יותר על הדעת.

כי ממה נפשך: כל עוד אין האתיאיזם מספק מענה סביר לתהיות הרבות – אין מנוס מלהניח בהכרח כי, אכן מחויב המציאות הוא קיומו של גורם אינטליגנטי, אשר מסדיר ומתאם בעולמנו את הדו-קיום לצורותיו השונות, ומן ההכרח שהוא אף זה המנהל והקובע את סדרי העולם. אין להעלות על הדעת, כי הוא אדיש כלפי התנהלותם של התרבות, המדע והטכנולוגיה בעולמנו, או כי יהיו הללו מתפתחים שלא על פי המתווה שהוא היתווה; קל וחומר שלא ייתכן כי הם מתנהלים בניגוד לרצונו.

תרצו – תכַנוּ גורם זה בשם "אלוהים". רק מה שאיננו מוטל כלל בספק הוא, שאף לא אחד מבין אלה המתיימרים לייצג אותו עלי אדמות – איננו נציגו מכל וכל.

אפשר להסכים עם פוסטולט שלוש הדתות המונותאיסטיות כי האלוהים הוא אחד ויחיד ושאין לו מתחרים. סביר גם להניח, כי אי אז בשחר ימיו של האדם, האל בחר מבֵין כל עובדי האלילים להעניק יכולות שכליות משופרות לבני ישראל ומסר לידי נציגיו, ולא לאחרים, את תורתו – וזאת על סמך העובדה הידועה כי, תורת ישראל שקיבל "משה" קדמה לנצרות ולאסלם, שהרי הדתות האלה ינקו ממנה, וביססו עליה, בזו אחר זו, את תורותיהן בהפרשי זמן גדולים, שעה שחוברו ה"ברית החדשה" וה"קוראן".

עקומת רמת התפתחותה של היסטוריית המדע והטכנולוגיה, התמשכה במשך דורות על גבי דורות קרוב לנקודת האפס כמעט במקביל לאורכו של ציר הזמן, עד אשר החלה עולה לאיטה, ועם בוא מועד העת החדשה – החלה תלילותה מטפסת מעלה בקצב גובר והולך, עד כי בימינו היא מרקיעה שחקים. מכאן אין מנוס אלא להסיק רטרוספקטיבית כי מהותה של התורה שניתנה ל"משה", לא היתה אלא הנחיות והדרכה כיצד ללמוד ולחקור את חוקי הטבע... "משה" העביר את הידע ל"יהושוע בן נון" וציווה עליו: "והגית בו יומם ולילה." אלא שנראה, כי בשל חסידותם היתרה והבלתי נשלטת – לא ראו פרנסיהם של בני ישראל בתורה זו אלא את הציווי להלל, לשבח, לקלס, ולרומם את האלוהים, לפאר את נפלאותיו ולספר את תולדותיו של העם הנבחר על ידו, עם ישראל. ואילו את אשמת הצרות והאסונות שפוקדים את העם לבקרים, טופלים הפרנסים על ראשיהם של אדם וחוה בגין שהם אכלו, אבוי, מפרי עץ הדעת...

חלפו, כאמור, כמה וכמה דורות עד אשר ראשוני מדעני הטבע קמו דווקא מקרב היוונים והרומאים הקדמונים... האל הגלה את היהודים בין אומות העולם, על מנת שיזרזו בכישוריהם השכליים את חקר הטבע בקרב אומות העולם. זה לא הניב תוצאות ראויות לשמן עד למועד בוא העת החדשה, שרק אז האיינשטיינים ניערו מעצמם את כבלי הדת. או אז חל זינוק בקצב הולך וגובר בהתפתחות המדע והטכנולוגיה. היהודים הושבו אל ארצם ישראל, חידשו בה את לשונם העתיקה, ועד מהרה השתלבו ואף ניצבו בצמרת מקדמי הידע.

...לא – לא אנסה אפילו להסביר או לתרץ את אימי ימי השואה, ורק זאת אדע: עד קץ הדורות, אין לו סליחה ואין לו מחילה לאלוהים, על זוועותיה...

אם כן, כפי שאמרנו – לאורך אלפי שנות ריבונותם בארץ-ישראל ולאורך אלפי שנות נדודיהם בגלות "עשו בני ישראל את הרע בעיני האלוהים" ולא קידמו כמצופה מהם את חקר המדע... אלא שמעז יצא מתוק. בני ישראל תרמו גם תרמו תרומה ראויה ונכבדה מאוד לתרבות הלאומית והעולמית גם יחד. הם יסדו והנציחו מסורת מפוארת של דברי חוכמה, מוסר, צדק, משפט, ספרות, אמנות. אף שהם פעלו במסגרת מצוות הדת ואיסוריה – מופלאה היא יצירתם ורבת היקף. דברי הטפלות אשר גודשים אותה (פלפולים מן הסוג: האם תיאכל או לא תיאכל ביצה שנולדה בחג) לא יעיבו על התרוממות הנפש בעת קיום מנהגי החגים היפים והטכסים המרגשים בבתי הכנסת. הווייתנו ולשוננו ספוגות עד לשד עצמותינו במסורת זו.

מי שמחבל באידיליה זו והורס בה כל חלקה טובה הוא המיעוט האורתודוקסי הקיצוני שבקירבנו. לא זו בלבד שאיננו מקיים את מצוות התורה, אלא שאדרבא, האברכים שבקירבו מכלים את זמנם ללא תועלת וללא תוחלת בישיבותיהם, ספונים על תלמודם העקר... אפשר היה להתעלם ממיעוט זה ולבוז לו, אלמלא השתלט בכוח השפעתו הפרלמנטרית על אורחות חייהם של היהודים החילוניים והמסורתיים, המאיס את עצמו עליהם ודיכא בהם את שמחת ההנאה מן החגים היהודיים וממנהגי היהדות. 

יואל נץ

* * *

הספרייה המרכזית, בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה,

רמת השרון

המיתולוגיה היוונית, חלק א'

הרצאה שנייה בסדרה לשנת תשע"ח

המרצה – ד"ר משה גרנות

אלי יוון הראשיים, חלוקת העולם בין זאוס, פוסידון והאדס, הולדת האלים זיווגים בין אלים לבני אדם; המיתוסים הקטנים: פרומתאוס,  פנדורה,  אורפאוס,  מידאס, פיגמליון וגלתאה,  נרקיס ואכו,  סיסיפוס,  ניובה,  דנאה ופרסאוס,  טנטלוס, אטלנטה,  הרקלס.

(דפי עזר יחולקו למשתתפים)

ההרצאה מתקיימת באולם הרב-תכליתי

ביום ב', 16.10.2017 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

חנייה חופשית בצידי המדרכות ובמגרש החנייה שליד בניין יד לבנים

הרשמה מראש בספרייה – טל. 03-5408003

* * *

הדסה  מור

סטנדאפ עצוב ותזזיתי

"סוס אחד נכנס לבר" – בתיאטרון הקאמרי

ספק אם צופה  שלא קרא את ספרו של דויד גרוסמן  לפני שהלך למופע הזה,  יבין  בדיוק את המסר הכללי שבו,  או יוכל ליהנות ממנו.  מאידך, לאחר קריאת הספר,  אתה לפתע נתקל בשחקן על הבמה שמציג דמות שונה לחלוטין מהדמות שהצטיירה לנגד עיניך לאחר קריאת הספר.

השחקן  דרור קרן,  לא רק  נטל על עצמו משימה לא  קלה לגלם את דמות הסטנדאפיסט דובלה, המופיע בפני  קהל הצופים, כי אם גם היה שותף לעיבוד  הספר לבמה יחד עם אבנר בן-עמוס  והבמאי מיכה  לבינסון  ז"ל,  שנפטר  תוך כדי עבודת העיבוד והבימוי של  ההצגה, ובנוסף,  בהיעדרו של מיכה,  הוא גם היה הבמאי. של עצמו,  בעצם.

לא הייתי ממליצה ללכת לראות את המופע הזה לפני קריאת הספר כי הדמות שאותה גילם דרור קרן עשויה להיות שונה מזו המדומיינת לאחר הקריאה. בעיקרון, דרור עושה כאן עבודה מצוינת, אם כי לטעמי תזזיתית מדי. כל תנועותיו מלאות באכסטזה. הבעת רגשות מתפרצת  במידה רבה של  וולגריות, אך בד בבד מלאת חן, גברית, שופעת  כריזמה, עמוסה במרץ בלתי נלאה. דובלה לא עושה חשבון לאף אחד.   

בקריאת הספר, אני חשתי את  הסטנדאפיסט בעיקר באותם רגעי השפלה כאשר הקהל היה מתחיל לצאת מן האולם בשל אכזבתו מהסטנדאפיסט שבא לכאורה להצחיק אותם, ולפתע הוא מתחיל לספר להם על התרחשויות עצובות ומעצבנות וטראגיות מחייו הדפוקים. הבדיחה על הסוס שנכנס לבר  בכלל היתה הונאה. זוהי בדיחה שבעצם לא סופרה. איש לא זכה לצחוק ממנה.  ואכן הקהל   של הקאמרי כמעט ולא צוחק, אבל הוא יושב מרותק.

את עיקר הצחוקים קצרה דווקא השחקנית איה שבא, שגילמה אישה קטנה ושמנמנה, פיץ שמה, שישבה בין הקהל ומדי פעם היתה מעירה לו על דבריו בקול ילדותי, שדי עיצבן אותו, עד שהוא מעלה אותה לבמה, מושיב אותה על כיסא גבוה שרק הטיפוס שלה עליו עורר צחוקים,  וכאן היא מזכירה לו שהיתה שכנתו בכפר מימי ילדותו, שם הוא היה כל כך נחמד, כשהיה תמיד מהלך על שתי ידיים כדי להצחיק את כולם, והנה עכשיו הוא לפתע תוקף הכול ואף משפיל אותה. אז למה הוא ככה? היא שואלת, והיא אכן מצחיקה למדי, עם פרח אדום קשור לראשה שהיה נדלק כל אימת שדיברה מתוך הקהל.

והיה גם אורח באותה הצגה, אדם מכובד בעל סמכות, שופט בדימוס, אותו מגלם השחקן אבישי לזר, שדובלה ביקש שיגיע להופעה שלו כדי שיעריך ויבקר אותה ובכלל, לזכר חברותם  מימים עברו.

וכך דובלה מספר לקהלו על חוויותיו ואכזבותיו, על השירות בגדנ"ע בבאר אורה, כאשר הודיעו לו שעליו לנסוע להלוויה, מבלי לומר לו מי מהוריו מת, אימו או אביו. גם זו בדיחה, כמו עוד כמה בדיחות אלימות וולגריות, ואט אט אתה מתחיל להיות מרותק, יחד עם השופט ופיץ, האישה הנמוכה והגוצה.

את הקהל הלא מרוצה שיוצא מן האולם בהפגנתיות, מגלמים קולות, מוקלטים כמובן, של שחקנים, שקוראים לעברו קריאות מעליבות, אך דובלה ממשיך במופע, עד הסוף. הסוף המר שבו  הוא מוצא עצמו עומד מול אולם ריק.

הרגע הזה בספר הינו דרמטי ועוצר נשימה ומעורר תוגה. מה עוד, שלמרות האולם הריק עדיין דובלה נותר עומד מול הכיסאות הריקים ומודה לקהל על ההקשבה. מתנצל. רק השופט נותר יושב באולם. לא הרגשתי את הדרמה של הכיסאות הריקים בהצגה. אולי משום שהקהל  של הקאמרי נותר כולו יושב על מקומותיו באולם מלא עד אפס מקום.

אכן, דרור קרן עשה עבודה מצוינת, כפי שהוא חווה את הדמות מקריאה חוזרת ונשנית של הספר. מבחינתו של הקהל בקאמרי, הוא בא בעצם לא להצגה כי אם למופע סטנדאפ, כמו שהקהל בנתניה בא למופע הסטנדאפ שנערך בבר עלוב וחשוך בעיר. כך גם התפאורה הותאמה למעמד,  כשכל כולה במה עם מיקרופון, כורסה יחידה עליה דרור מתיישב מדי פעם, דוכן עץ לאורך הקיר עליו מונחים כמה חפצים ובקבוק מים. לא היה צריך יותר מזה כי הסטנדאפיסט דרור קרן מילא את הבמה, ככל הנראה, יותר מאשר הסטנדאפיסט דובלה מילא את הבמה בבר העלוב בנתניה.

 בעיקרון, זוהי דילמה בכל עיבוד של ספר לסרט או להצגה. אלו שני ממדים שונים לחלוטין, עולמות אחרים, גם אם התוכן פחות או יותר זהה. 

אז מה יותר טוב, הספר או ההצגה?

זוהי שאלה שאינה צריכה להישאל.

כבר ראינו סרטים והצגות שעלו בערכם האמנותי לאין ערוך על הרמה הספרותית של הספר  שעליו התבססו. וראינו גם סרטים והצגות שלא הגיעו לקרסוליה של רמת  היצירה הספרותית.  אבל ראינו גם הרבה סרטים ומחזות מצוינים ומלהיבים, שהתבססו על ספר טוב ומענג.

מהסוס שנכנס לבר אפשר בהחלט ליהנות משני העולמות.

הדסה מור

אהוד: בשעתו קראתי ציטוט מתוך הספר של גרוסמן המתאר את היציאה לחוות הגדנ"ע באר-אורה כמו ריכוז של יהודים למשלוח למחנות השמדה בידי הנאצים, ורציתי לדעת אם גם לקטע הזה, שאולי היתה לו השפעה חיובית על הצלחת הספר בחו"ל, יש ביטוי בהצגה?

* * *

מרדכי בן חורין

הסרט "פוקסטרוט" כמשל

קבעתי את דעתי השלילית על הסרט "פוקסטרוט" על סמך מה שקבלתי מאחרים. יתר על כך: בטיפשותי אף הצטרפתי בכתב למגנים, והכול כמקובל: בלי לבדוק את האמת.

החלטתי לצפות בעצמי בסרט. ואכן, צפיתי, למדתי, התפכחתי, התביישתי מעצמי. בעיניי, המסר מהסרט מעולה ונפלא ומאדיר: לישראל, ליהודים ולחיילינו. כבוד לנו.

איני מתיימר להבין בדרכי עשיית סרטים, בהשפעות ובהעתקות, אבל כן כצופה. בסרט: הורים מתוודעים בכבוד, ברגישות ובתמיכה מצה"ל לאסונם: נפילת יהונתן, בנם החייל.

הרבנות הצבאית מתפקדת בחוכמת המסורת היהודית.

ההורים, שבורים. סרט קשה. הסרט מתחיל באיזכור חזק למעשי הזוועה של הגרמנים בשואה כלפי העם היהודי. הסבתא של יהונתן, נאה, אצילה וקצת סנילית בגילה, מדברת גרמנית. כן! היסטוריה! כן, אתם הגרמנים המממנים את ההפקה ואותי, שמואל, זיכרו מי אתם ומה עשיתם לעמי.

אכן, השממה בנוף, בדרך, בסביבת המחסום ובחשכה, אינה דומה לישראל מפריחת השממה שהיתה בה בלי יהודיה. ישראל האמיתית פורחת, בנויה בצפיפות, תוססת, סוערת, מדממת, מותקפת ומנצחת, כובשת ומשחררת. זה מוגש כך לאדם נבון וישר. הסרט אינו מיועד לאנטישמים, לפרימיטיבים, לשקרנים, לבורים, לעדריים, לשונאי עצמם.

החיילים במחסום שונים מכל החיילים שאנו מכירים באיסלם, החל בדאע"ש, בסוריה, בעיראק, בטורקיה, באפריקה או בנצרות, החל באינקוויזיציה, בווייטנאם, באמריקה, ברוסיה, וגמור באירופה לדורותיה, לעמיה, לשוטריה ולחייליה.

חיילינו עדיני נפש: באיזה מתינות [בסרט!] הם בודקים בשממה, בבדידות, בחושך ובפחד את הערבים. נכון, יש זוג המחכה לגמר הבדיקה בגשם. מצוין. אם לא היה זה, חיילנו היו מלאכים. אבל כשתעודת הזהות של הנבדק נופלת מתחת למכונית, החייל היהודי משאיר את הערבי יבש במכונית מתכופף בעצמו מתחת לרכב, מוציאה בגשם ונותן אותה לערבי. איפה יש חייל כזה בעולם? תצפו כל יום בחדשות מהעולם וראו מי אנו ומי הם!

למחסום מגיע גמל בודד, החייל מרים לכבודו את השער וסוגר לאחר שעבר. אגדה.

בחדרם, החיילים מתנהגים כמו ילדים מחונכים מבית יהודי טוב. לא משתוללים.

ואז, מגיעה מכונית עם ארבעה צעירים ערבים שאין כמוהם המיועדים להיות שאהידים. הבדיקה נעשית בשלווה וברוגע, ולא ברוע! חילופי מבטים בין החייל הצעיר לצעירה. סעו לשלום. לפתע, נפתחת דלת וקופסת פח נופלת לרגלי החיילים המבוהלים. צועקים: "רימון!" ומרססים את המכונית ביריות מכל כלי הנשק. בצדק לנוכח הנסיבות.

הליקופטר מגיע ובו המפקד השמן, הקרח, המבוגר, שאינו משבח את חייליו כגיבורים, אלא מרגיע את סערת הנפש הנדירה הזו בתמיכה ובהבנה לצורך בקבורת הרכב על נוסעיו. כל כך חריג מהעידון לאורך כל הסרט, שנראה לא אמין ובוודאי לא מקובל.

ויהונתן, אחד החיילים שבו נפתח הסרט בידיעה נוראית ושגויה להורים, כבן שנפל, מקבל פקודה לחזור הביתה מבלי שמסבכים ומבלבלים אותו במידע נורא שהוריו יודעים לכאורה ש"הוא, יהונתן בנם הבכור, נהרג במילוי תפקיד."

הוא נוסע הביתה. בדרך המדברית הצרה והמסוכנת, מופיע שוב הגמל. החייל היהודי הצעיר הינו בעל נשמה יתרה, שלא כמו חייל גוי נורמלי ושפוי מקולל בה, סוטה מהדרך על מנת להציל את הגמל ומידרדר לתהום והורג את יהונתן. עצוב, סרט קשה לאנשים רגישים.

כל הכבוד לבמאי שמואל מעוז! הסרט קשה לצפייה, אבל ראוי לכל הפרסים.

וידוי, התפכחות, רשומון

מסקנות: לא להאמין לאף דבר שנמסר לנו על ידי אחרים שחלקם, או מרביתם, טועים במקרה הטוב, או משקרים, מסלפים, מעוותים, במכוון.

זה היום, אבל זה כך משחר האנושות. אני, אנחנו, רובנו יש לנו דעות נחרצות על ובכל: מרצח ארלוזורוב עד חיי שרה נתניהו. אנו מוזנים על קיום עם פלסטינאי כאן מאז האדם הראשון, דרך היבוסים והכנענים. שטויות המביאות אותנו להתנצחויות איומות בינינו לבין עצמנו ולרעתנו ולסיכון קיומנו.

הכול שקר ומירמה: אני קורא את שכתב לפני יותר מאלפיים שנה פלוטארך על פריקלס, ובמקום אחר אני קורא מה היה כאילו באמת, והנה עיוות האמת פוגש בשקר נוסף.

למה אני מספר זאת? הרי הדבר ידוע לרבים, משכילים ונבונים ממני הלוקים בתכונה מסוכנת, ברגע שמגיעה הפוליטיקה בת זמננו, אנו הופכים למוסתים, נגררים וטיפשים.

מרדכי בן חורין

סביון

* * *

תקוה וינשטוק

"קדימה אוכל!"

1. "אמריקה"

 ב"בית ציוני אמריקה" נפתחה מסעדה חדשה יחסית. שמה מפתיע: "אמריקה".

"בית ציוני אמריקה" סמוך לביתי וצפיתי בכל גלגוליו. הוא הוקם ב-1950  בכספי יהדות ארה"ב, ברחוב הקטן דניאל פריש, על שם מי שהיה מראשי הציונות באמריקה באותה תקופה, כמקום מפגש לעולים וגם לשיעורים בעברית.

הבית כבר מזמן אינו שייך לציוני אמריקה. כיום זה מקום תרבות ובידור לכל תושבי העיר. חלק מהמרכז התרבותי של הסינמטק-הבימה-צוותא-האופרה-הקאמרי-המוזיאון לאמנות-ובית אריאלה. אתר להרצאות ולקורסים, סדנאות לימוד, אסיפות וכנסים, ומעת לעת גם מתקיימות בו מכירות למיניהן, מספרים ועד תכשיטים, הכל מכל וכל. שנים רבות היה זה ביתו של תיאטרון האידיש. המבנה מכיל מסעדה ובית קפה וגינה נעימה. היה בו אפילו בית קולנוע. וחרף כל הפעילות יש הרגשה שהבית, בעל האולמות הגדולים, הוא מעין פיל לבן, מוחמץ.

לפני חודשים מיספר עבר המיבנה שיפוץ שכבר התבקש מאוד. בעיקר שופצה הגינה. היא  התרחבה וזכתה לקיוסק למשקאות ולגלידות וכן כסאות נוח להתרווח בהם. ונפתחה בו המסעדה החדשה – "אמריקה".

"אמריקה"! חשבתי בליבי. ודאי אתר נוצץ ומפתיע.

ההפתעה היתה שהמקום כלל אינו נוצץ. אדרבא, המסעדה הישנה היתה הדורה הרבה יותר –אף שגם היא מעולם לא היתה מהודרת ממש. את מקום השולחנות הקטנים תפשו עתה שולחנות עץ ארוכים וגסים, ובמקום הכורסאות – כיסאות פשוטים. אווירה עממית נוסח מקדולנדס. ישנן  מפיות נייר, אך הן אפורות כשק.

בהינו בתפריט ובחרתי למנה ראשונה נאצ'ס. לא היה לי מושג מהי המנה הזו, ודווקא משום כך בחרתי בה. יש בי סקרנות למאכלים חדשים... ולפעמים הם גם טעימים.

ביקשנו מים והגיע קנקן אלומיניום, חומר שלא נעים ביותר לשתות בו. מעתה היינו מוקפים באלומיניום. בצלחת אלומיניום הגיעה הנאצ'ס, דייסה שחורה חריפה וטעימה, ולידה, בגביע אלומיניום, מעין פתיתי צ'יפס מלוחים דקיקים. המלצרית השיבה לשאלתנו ואמרה כי הנאצ'ס אלה הכאילו צ'יפסים, והדייסה הינה שעועית שחורה עם כוסברה ותבלינים אחרים.

ואשר למנות  העיקרית, כולן היו מאכלי בשר בגבינה, עירוב שאנו נמנעים לאכול. משהו עוד נשאר מהחינוך הדתי. היו דגים, אך כולם  שרצים. הצלחנו למצוא עוף מעושן בתנור לבנים, נקי מתוספת חלבית. הגיעו שתי ירכי  עוף עם שתי לחמניות שכונו "אמריקאיות", צ'יפסים, חרדל ושני מיני רוטב. כל הכבודה על מגש אלומיניום. העוף היה עשוי כדבעי, רך ופריך ובגודל כמעט מבהיל. הירכיים השתייכו כנראה לתרנגולת מבנות הנפילים. אחת הירכיים, יחד עם אחת הלחמניות ושני רטבים, הלכו עימנו הביתה באריזה נאה.

חריפות הנאצ'ס עדיין עמדה בפי. לניטרולה הזמנתי גלידה בקורן פלקס ברוטב באטר. מעולם לא  אכלתי גלידה בקורן פלקס. חברתי בקשה אף היא גלידה,התחרטה, אך כבר היה מאוחר מדי לשנות, וגם היא קיבלה גלידה. הגלידות הגיעו בגביעי אלומיניום ללא תחתית, אך נתגלו כערבות מאוד לחיך.

קיבלנו חשבון משותף (נוהג של הרבה מסעדות, המחייב כל  לקוח לעשות  את החשבון שלו, וכשמדובר בשולחן של כמה סועדים, החישוב מסובך למדי).

החשבון כלל פפסי 24 שקל, מיץ לימון 20 שקל, פעמיים עוף 58 שקל. סך הכול שתי ההזמנות  182 שקל, מלבד התשר.

הערנו למלצרית כי הגלידות אינן מופיעות בחשבון ונענינו כי הזמנו ארוחות עסקיות, אנחנו כלל לא ידענו שהן עסקיות, והן כוללות קינוח, והגלידות מגיעות לנו כדת וכדין. הגון. טוב שהביטול שעשתה חברתי לא תפש.  

    לסיכום: אוכל טעים, מנות נדיבות, גם גבר רעב בעל תיאבון בריא יצא מכאן שבע. מי שמתכוון לארוחה שהיא בילוי  לא ימצא כאן את מקומו. "אמריקה" אינה מעוררת רצון להישאר לשבת בה קצת, לשיחת רעים.

    ואשר ל"בית ציוני אמריקה", השיפוץ שעבר הוא חלקי מאוד. מלבר המבנה הישן עודו נאה. מלגו הוא משווע למהפך.

2. מסעדה השומרת על כבודה

 הגענו לקפה מסעדה "לנדוור", שעל גבול היכל התרבות. יום שישי. האתר מפוצץ. בקושי איתרנו שולחן במרפסת, תחת שמשייה. השעה 11.30. ארוחת בוקר או צהריים? החלטנו על ארוחת צהריים. שתינו הזמנו מיץ גזר ומנות דג. המסעדה כשרה. אין בה בשר.

המיץ הגיע מיד. לידנו התפנה שולחן מוצל יותר. עברנו אליו, ממתינות למנה העיקרית.

חולפות עשרים דקות. השעה כמעט 12. אורחים שהגיעו אחרינו כבר קיבלו את מבוקשם. הדקות נעשות כבדות יותר ויותר. אנחנו מנסות לתפוש את המלצרים המתרוצצים. שומעות "עוד מעט!"  "מיד יגיע!" והדגים – יוק.

כבר עשרים אחרי שתים-עשרה. מרוב מחשבות על ההזמנה מתחיל הרעב להציק. לא רואים אותנו? אנחנו אוויר?

בשתי-עשרה וחצי, בזעם גואה, שעטתי לדלפק: "אנחנו מחכות שעה! כולם סיימו ומה איתנו?"

"איפה השולחן שלכם?" שאל מי שנראה כאחראי על המלצרים.

 הצבענו על השולחן.

הוא הסתכל  ומיד הבטיח: "הכל יסתדר!"

וחיש קל הגיע האחראי למקום מושבנו, התכופף לגובה העיניים שלנו והסביר: "המלצר הגיע עם הדגים זמן קצר אחרי שהביא לכם את מיץ הגזר. הוא מצא שולחן ריק – בינתיים החלפתם מקום, וחזר עם המנות למיטבח. אנחנו נפצה אתכן בקינוח."

אנחנו לא הבחנו במלצר והוא לא ראה אותנו וחשב כנראה ששתי הגברות הקשישות נהנו מהמיץ – ומיהרו להסתלק בלי לשלם...

תוך דקות הגיעה אליי צלחת גדולה ארוכה ובה החריימה, דג מתובל בעגבניות, וחברתי קיבלה את הסלומון שהזמינה בתוספת סלט ירקות ותפוחי אדמה. גם מיץ הגזר הופיע שוב, הפעם "און דה האוז", ו"און דה האוז" היו הקינוחים. בחרנו בעוגות.

יצאנו במצב רוח מרומם. הדגים היו טעימים, המנות גדולות, המחיר סביר. והעיקר: היחס. כך שומרת  מסעדה על כבודה ועל כבוד הלקוח. לא פעם המתנו זמן בלתי סביר בבתי קפה ובמסעדות, וזכינו במקרה הטוב ב"סליחה" רפה... היה כדאי להתעצבן קצת – ולחוש שאנחנו אורחים הזכאים לשירות אמין.

תקוה וינשטוק

* * *

מתי דוד

סכנה: אנרכיה בחסות שופטי הבג"צ

[פורסם לראשונה בחדשות מחלקה ראשונה, 8.10.17]

חסידי פולחן שלטון החוק יאלצו מעתה לתמוך ולהצדיק כל הפגנה שמטרתה תהיה הפעלת לחץ על משרתי ציבור של עובדי מדינה.  מציאות זו מובילה לאנרכיה בחסות שופטי הבג"צ. על-פי ההיגיון של שופטי הבג"צ, בפרשת ההפגנות נגד היועץ המשפטי, מנדלבליט, ניתן יהיה מעתה ליזום הפגנות כמעט ללא מוגבלות, נגד משרתי ציבור ועובדי מדינה, כמו שופטים, שוטרים, משפטנים, רופאים, מורים ונוספים.

אם בג"ץ מאשר הפעלת לחץ, באמצעות הפגנות, נגד היועץ המשפטי לממשלה, פסיקה משפטית זו תאפשר לנהוג כך כלפי כל שאר משרתי הציבור של עובדי המדינה. חסידי פולחן שלטון החוק יאלצו מעתה לתמוך ולהצדיק כל הפגנה שמטרתה תהיה הפעלת לחץ על משרתי ציבור של עובדי מדינה. מציאות זו מובילה לאנרכיה בחסות שופטי הבג"צ.

להלן כמה תרחישים אפשריים וצפויים של הפגנות נגד משרתי ציבור של עובדי מדינה בחסות שופטי הבג"צ:

משפחתו וחבריו של נאשם בפלילים, יפגינו מול ביתו של השופט שעומד לגזור את דינו.

אזרחים שאינם מרוצים מטיפולו של מפקד המשטרה המקומי בתלונתם, יפגינו נגדו מול ביתו הפרטי.

מטופלים שזקוקים לתרופות מצילות חיים, שאינן כלולות בסל התרופות, יפגינו מול ביתו של יושב הראש של ועדת סל התרופות.

אזרחים שאינם מרוצים משומות מס ההכנסה שהוטלו עליהם, יפגינו נגד פקיד השומה מול דירתו, כדי להפעיל עליו לחץ לקראת הערעור.

קבוצות הורים לילדים, שראש הרשות המקומית לא שיבץ את ילדיהם לבית הספר כבקשתם, יפגינו מול ביתו של ראש המועצה כדי שישנה את החלטתו.

מתי דוד

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

"חוזה הנישואים"

לאונורה דה בלזאק

1969

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 21.2.1969

לפני 48 שנים

"חוזה הנישואים" אינו מיצירותיו הגדולות של בלזאק, ובכל זאת הוא ספר מעניין, ולו רק כתרגיל בכתיבה מרתקת על נושאים, ששום סופר בן-ימינו לא היה מעלה על דעתו לעסוק בהם, ואולי, היה אפילו בוש להטריד בהם את קוראיו.

גיבורו של הרומאן הקצר הוא "חוזה הנשואים", מפלצת סבוכה של חוקים ודיני הורשה, אליה נכנס זוג צעיר, כילדים תמימים אל תוך יער אפל ורוחש סכנות. סופר בן-ימינו בכתבו על זוג נשוי היה מוצא יסודות נוירוטיים למכביר בתקופת ילדותם, או ביחסם זה לזה, ובכך היה משכנע בנקל את הקורא, כי חיי הזוג עומדים על יסודות רעועים וסופם מתגרשים או מתפגרים.

אך בלזאק חי באותה תקופה מאושרת של פאריס המרושעת, של בעלי חובות ורודפי-כבוד, אימהות מושחתות וכלות הנמכרות כסחורה והן עושר השמור לרעת בעליהן. עורכי-דין נוכלים, צעירים העושים דרכם במעלות החברה כמו ראסטיניאק. סופרים מתחילים המוכרים את נשמתם לשטן-התהילה, פוליטיקאים רודפי-שררה. ומעל לכול – בעלי תאוות ממון בלתי עצורה, אשר לעומתה מחווירות תאוות היצר של דורנו.

הכתיבה על הסקס מגרה או משעשעת, אך רדיפת הבצע נראית משום מה אמיתית יותר, הן על הבימה והן בספרות. בימינו מקובל להזדהות או להבין את הפרברסיות הארוטיות, אך גם האיש הנאור ביותר לא יודה ביצר הקמצנות הטבוע בליבו, אף לא בחמדנות ובקינאה.

הפורנוגראפיה של המאה העשרים (ולרוב קטע ארוטי בספר טוב הוא גם פורנוגראפי, שאם לא כן, לא היה מעניין ולא היה ממלא כהלכה  את תפקידו במהלך היצירה), זוכה באהדת הקהל, ובמידה רבה של חופש , בכל הכרוך במוזרויותיה של מערכת ההפרייה והרבייה. אך לגבי מערכות גופניות ונפשיות אחרות, כגול זלילה, אהבת-בצע וקמצנות, היא נוהגת צניעות שאינה במקומה, המעלה על הדעת את המחשבה, שפורנוגראפיה אינה רק עניין של שינוי במושגי החופש המיני, אלא גם של אופנה. ומי יודע אם הקמצנות ותאוות הבצע, שממלאות את כתבי בלזאק, לא היו הפורנוגראפיה של המאה התשע-עשרה, וענו ליצרים קדמוניים הטבועים בלב אדם ואשר טרם "הושחתו" על ידי אידיאות סוציאליות, שהפכו נחלת הכלל ויצרו צביעות חברתית חדשה; או על-ידי פסיכולוגיזאציה מופרזת, שהעניקה לאדם טבור חדש להתבונן בו, ולראות בו בבואת-כל יצריו ומצוקותיו, תוך החנפה מתמדת לרוחניות-נפשית שבו, והתעלמות ממרבית מגרעותיו האחרות; הגם שבידוע הוא, שמה שמפריע לנו בדרך כלל אצל מרבית האנשים, שאנו מכירים מקרוב, אינם כל כך יצרי-המין הבלתי מרוסנים שלהם כמו מידת קמצנות וחמדנות שבהם, הנראית לנו תמיד משום מה כבאה על חשבוננו, ומשום כך אף מקוממת אותנו ביותר.

פול דאֵ מאנאֵרוויל, גיבורו המסכן של בלזאק, נקלע בין אשתו-לעתיד, העלמה נאטאלי, לבין חותנתו הספרדית ממוצא קריאולי, מרת אואנז'ליסטה, אישה שכוחה במותניה לפעול גדולות ולהציג גברים ככלי ריק. מערכת יחסים דקה מן הדקה נרקמת בין שלוש הדמויות הללו. ראשיתה חיזור נלהב, גם יופי, גם רכוש וגם חן, וסופה חוזה נישואין אכזרי, אשר המערכה על ניסוחו, באמצעות עורכי-דין משני הצדדים, היא מיטבו ועיקרו של הרומאן.

החוזה מתנה את עתידו של הזוג הצעיר, ובאפיקו זורמת, כבאפיקו של ההסבר הפסיכואנאליטי והפסיכולוגי כיום – מערכת היחסים המורעלת של חיי הנישואים, שסופם בהתרוששות הבעל, בגידת האישה הצעירה והתעשרות האם, מרת אואנז'ליסטה, על חשבון פול דא מאנארוויל המרומה, אשר ניראה בסוף הספר כפלאקאט-תעמולה למען הטוב שבחיי הרווק הנצחי.

שנאת אדם חיננית זו, שמפעפעת כארס בכתבי בלזאק, ראיית הכסף כחזות-הכול, ההטפה נגד חיי נישואים ונגד חוזים משפטיים ועורכי-דין גם יחד, תוך הפגנת בקיאות מפליאה במסתרי יחסי אישות, כמו גם בסבכי החוק הצרפתי, ופרשות מצוקה של הלוואה בריבית קצוצה ונכלים פוליטיים – שנאה כזו נושמת חיים אינטנסיביים לא מן המאה שלנו. אפילו הבגידה, נוסחה ומשמעותה, שונים מאלה שבימינו, אין היא פרי נטיות מסולפות והפרעות נפשיות, כמיהה לגבר סמכותי או תינוקי, לאישה המונית או אימהית, אלא פשוט נשק חברתי מועיל מאוד, אמצעי מובהק למטרה, והמטרה – הלא היא כבוד, השפעה, שלטון פוליטי וכסף.

המיניות, השבח לאל, אינה נתפסת כמטרה לעצמה, ובוודאי לא כתכלית ביטויו של האדם בחייו עלי אדמות. האהבה היא קרום רגשי דק מאוד, נטוי על פני אינטרסים חומריים כבדי-משקל, המתנגשים אלו באלו, ואשר סופם לקרעו לגזרים ולפוררו. ואילו התענוגות הגופניים נקנים בכסף, ובלא נקיפות מצפון.

מאחר שדורנו רואה דווקא בכל היצרים האחרים, כגון תאוות-הממון, השלטון, הכבוד וכיוצא באלו, כמין פיצוי לחוסר-אהבה ואמצעי להתגבר על נחיתות מינית, יש אפוא משהו מן המשובב את הנפש ברומאנים של בלזאק, ו"חוזה הנשואים" בכללם, המציגים בציניות ובהתבוננות אכזרית את טבעו של האדם, ויחד עם זאת אינם מעמיסים על הקורא בן המאה-העשרים את הבכיינות הארוטית של תקופתנו.

* אונורה דה בלזק: "חוזה הנישואים". תורגם מצרפתית בידי חיים אברבאיה ומריאנה פרל. הוצאת עם עובד, ספרייה לעם, 1969. 182 עמ'.

אהוד בן עזר

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לעורך, ראשית, אהבתי את שירו "אהבה עתיקה", יפה, עדין ומעורר דמיון, בלי הבהמת (מלשון בהמה) היחסים בין איש לאישה.

שנית: בנעוריי הזדהיתי עם המחשבה המובעת במשפט האחרון של מאמרו על "סינבה סולבקן". חשבתי שרואי שחורות הם חכמים, ואילו אופטימיסטים הם תמימים (טיפשים).

לעת זיקנתי התהפך הגלגל: האופטימיסט הוא החכם ויגמור חייו באושר.

בתקווה,

אביבה ק.        

* הערה לחדשות בן עזר, גיליון 1282: יוסי גמזו מקדים לשירו המעניין מכמה בחינות מוטו, מסומן בגרשיים לפניו ואחריו, כלומר כציטוט מדוייק, מהרב אברהם יצחק הכהן קוק.

האם הוא יכול לציין מקור לציטוט?

כי התואר 'חילוני' רחוק מעולם מושגיו של הרב קוק, ולא ידוע על שום מקום שהשתמש בו.

ובכלל, סגנון המובאה כולה מזכיר יותר עיתונאי רדוד בן ימינו מאשר את לשונו הנוטה לשגב של הרב קוק.

הנה לדוגמא ציטטה מספרו של הרב קוק 'אורות', שהעביר אלי הרב יעקב פילבר, המביעה רעיון קרוב, אם שונה במובנים רבים:

הנפש של פושעי ישראל שבעקבתא דמשיחא, אותם שהם מתחברים באהבה אל עניני כלל ישראל, לארץ ישראל, ולתחיית האומה, היא יותר מתוקנת מהנפש של שלומי אמוני ישראל, שאין להם זה היתרון של ההרגשה העצמית לטובת הכלל ובנין האומה והארץ. אבל הרוח הוא מתוקן הרבה יותר אצל יראי ד' ושומרי תורה ומצוות.                                                       

בברכה,

שלמה רוזנר 

* אהוד היקר, אהבתי מאוד את הרשימה של אלי מייזליש על פגישותיו עם הסופרים בעלי האגו המנופח, ואני מסכים עימו בהחלט שמשה שמיר היה יוצא דופן, ולמרות הפרסום האדיר שזכה בו – הוא נשאר "מענטש" (ראיינתי אותו בביתי). 

אני חוזר על עצמי בשבחיי לנורית יובל, שחרוזיה (במקרה זה תרגום מלפונטיין) מלבבים ומרגשים ביותר.

אוריה באר כל כך צודק: אנשי הרוח שלנו, כמו אלה בימי מלחמת העולם בבריטניה, בטוחים שהם יודעים מה נכון לישראל לעשות, והם לא חשים עד כמה הגישה שלהם מופרכת, ומסוכנת.

חג שמח!

משה גרנות

אהוד: גם אני זוכר למשה שמיר את לבביותו ואנושיותו העמוקה, מעבר לכל הבדלי ההשקפות שהיו בינינו. בשעתו כתבתי בדו-שבועון "אתגר" מאמר חריף נגד אחד מעורכי "מעריב", שמואל שניצר, וכתגובה, לי זה נודע רק לאחר-זמן, הוא הוציא הוראה שלא לפרסם שום דבר ממני ב"מעריב". עורך המוסף לספרות של "מעריב" בשעתו, משה דור, שגילה לי את ההוראה, הקפיד שלא לפרסם אותי, וכמוהו נהגו שאר העורכים. עד שמשה שמיר קיבל על עצמו את עריכת המוסף לספרות, ופנה אליי שאשתתף בו.

"מה, אתה לא יודע שאני מוחרם ב'מעריב'?" סיפרתי לו את הסיפור.

"זה לא מעניין אותי," אמר לי. "אף אחד לא ימנע ממני לפרסם את דבריך אצלי."

וכך אמנם היה.

לימים הוזמנו, המסתורית ואני, לביתו של פרופ' ואצק אינסלר ורעייתו שרה. המסתורית עבדה במחיצתו במרפאה הגיניקולוגית בשיבא וגם במרפאתו הפרטית. הוא היה איש מיוחד במינו, בעל רקע אינטלקטואלי עוד משנותיו בפולין, טרם עלייתו ארצה.

כדי לעשות לנו נחת-רוח, הוא הזמין לאותו ערב עוד זוג חברים, שמואל שניצר ורעייתו מלכה!

היה רגע מביך אבל כדי שלא להעליב את מארחינו, המסתורית ואני הבנו מיד שיש להתעלם מן העבר, וכך נהג גם שניצר, ובילינו יחד את הערב בשיחה תרבותית מעניינת, וזאת מבלי שלמארחים יהיה אפילו צל של מושג מהשתלשלות היחסים בין שניצר לביני, שזו היתה לי הפעם הראשונה שפגשתי אותו.

לימים קראתי בוויקיפדיה כי שניצר (1918-1999) עלה לארץ בגפו באוגוסט 1939, שבועיים לפני פרוץ המלחמה, באוניית המעפילים "פאריטה" שנחתה בחוף תל אביב. בכך ניצל מהגורל שפקד את משפחתו בשואה: הנאצים רצחו את אביו, אימו, תשעה מאחיו ואחיותיו ואת בני ביתם.

* אהוד שלום, תודה על הגיליון העשיר של חב"ע 1283. קראתי כמי שאוכל מאכל תאווה חם וטרי ישר מהסיר.

עמוס גורן

* לעורך אהוד בן עזר מועדים לשמחה. הסכמתי עם כל מילה של נעמן כהן בקטילת הסרט "פוקסטרוט", וצחקתי  בין השורות [למשל האימא הייקית  שנהפכת אחר כך לפולנייה. חשבתי לי, מי זאת השחקנית המבוגרת שמדברת גרמנית ולא מוכרת לי עד היום? עד שקראתי שזאת הפקה גרמנית]. ומהסיכום של נעמן כהן:  "המקור – השכתוב – והגאונות."

אכן הסרט "פוקסטרוט" מעוות ומופרך על גבול האווילות. [אשרי האיש...] ומשעמם טיכו. ולכל אורכו גיחכתי  בחושך. אבל העיקר שקיבל פרסים והללויה משונה מצד מבקרים עיוורים בישראל.

אגב את היעדר הסיפור ב"פוקסטרוט", שחסר בו סיפור טוב, ממלא הבמאי שמואל מעוז בתמונות מיופייפות  ומעוצבות [מתוקף ניסיונו כבמאי סרטי פרסומת] שגורמות לאנשים להאמין שמדובר בסרט אמנותי כביכול... ובעיניי הסרט לכן אנדרטאי לגמרי. ואנדרטות מטיבן מאובנות לגמרי. "פוקסטרוט" על כן הוא סרט מאובן וקפוא קרח. ולא זרחה עליו קרן שמש אחת קטנה. כאילו מדובר בצד האפל של הירח.

וכן צחקתי מהטקסט הקצר ומוצלח שלך על תחרות יופי לנשים שלא עברו הטרדה מינית... [איזה צדקנות משונה ומנוונת].

וכן הסכמתי עם דבריו של אורי הייטנר  על דחליל ההדתה.  [שוב – תסמונת המופרכות]  גם המילה הזאת "הדתה" מעצבנת ומצלצלת אוטו-אנטישמית. ולוואי שיפסיקו להשתמש בה.

גם נהניתי מהטקסט של משה כהן. אנחנו חיים בזמנים מופרכים, ועם אידיוטים שבצדק קראת להם "שימושיים".

תודה והמשך עשייה מוצלחת לך,

חוה לבוביץ

* "הקמפיין הבינלאומי לפירוז העולם מנשק גרעיני (ICAN) הוא זוכה פרס נובל לשלום לשנת 2017, כך הכריזה היום (שישי, 6.10) ועדת הפרס הנורווגית. לפי נימוקי הוועדה, הארגון זכה בפרס 'בשל עבודתו להעלאת המודעות לתוצאות ההרסניות של כל שימוש בנשק גרעיני, וניסיונו לקדם פירוז של נשק גרעיני באמצעות אמנות בינלאומיות.' הוועדה הסבירה שהזכייה משמשת מסר של עידוד למדינות העולם להמשיך ולפרז אותו מנשק גרעיני, בעידן שבו מלחמה גרעינית נראית קרובה ביותר." ["הארץ", 8.10].

אהוד: לדעתנו חלה טעות בשיקול הדעת של המעניקים. פרס נובל לשלום מגיע לשר החוץ האיראני הנוכל והרמאי במצח נחושה – מוחמד ג'וואד זריף, לשונאת ישראל – שרת החוץ של האיחוד האירופי פדריקה מוגריני, ולטיפש ג'ון קרי – לשעבר שר החוץ האמריקאי, שהיה גם הוא שותף למשא ומתן על הסכם הגרעין האיראני, שמאפשר למדינת הנוכלים המוסלמית להמשיך לפתח למען השלום-שאחרי-מחיקת-ישראל את פעילותה הגרעינית, בסיוע הדיקטטורה הצפון-קוריאנית הנשלטת בידי משוגע.

* משה גרנות: במוצ"ש 7.10.2017 זכינו רעייתי ואני לחווייה נפלאה בתאטרון גבעתיים במסגרת מספרי הסיפורים: על הבמה ישבו 8 מוותיקי הפלמ"ח, וסיפרו את חוויותיהם מהימים הגורליים בהם הם לקחו חלק, ובהם רבים מחבריהם שהקריבו את חייהם בקרבות לתקומת העם בארצו.

ישבו (לפי הסדר שהושיב אותם יוסי אלפי המנחה): שייקה גביש, שלמה גזית, נעמי פולני, רפי איתן, עמוס חורב, נגה מרון, אלי שלוש, פוצ'ו (הכי צעיר בחבורה בן 87; הכי מבוגר – בן 94!) – וכל אלה העלו זיכרונות מהימים ההם, כאילו הם קרו רק אתמול.

הקהל יצא מגדרו במחיאות כפיים למשמע הדרך הרהוטה והנלהבת שצעירים נצחיים אלה סיפרו על חוויות שחלקן מסמרות שיער. את הפאוזה הקומית סיפקו נעמי פולני (חוויות מהצ'יזבטרון עם שייקה אופיר, גדעון זינגר ואחרים בפני אנשי גח"ל שלא הבינו מילה עברית), ופוצ'ו שתיאר פלח מההווי של הפלמ"ח, בו נהגו למתוח את המגויסים התמימים (הצליחו לשכנע לוחם שאם עד גיל 18 לא קיבל וסת, עליו לפנות דחוף לרופא...) – הקהל התפקע מצחוק.

ניתן היה לחוש עד כמה גאים הלוחמים הוותיקים האלה בעברם. היטיב לבטא זאת שייקה גביש כשטען שבן-גוריון לא ממש פירק את הפלמ"ח, רוח הפלמ"ח  מפעמת עד היום, כמעט כל המטכ"ל במלחמת ששת הימים היו יוצאי פלמ"ח. מהפלמ"ח יצאו רמטכ"לים, אלופים , חתני פרס ישראל, וכן, מאות אלפים פוקדים את בית הפלמ"ח ברמת אביב.

נגה מרון סיפרה פרשה עלומה על פעולה שתכנונה דלף איכשהו למודיעין הבריטי, והלוחמים נדרשו לברוח ולהיעלם.

יוסי אלפי הראה לקהל את ספרה האחרון של נגה מרון "מישהו אחר", ספר דיסטופי המתאר את מדינת ישראל בשנת 2027, מדינה שקברניטיה הם עבדים נרצעים לקלריקליזם החרדי הקיצוני ביותר. נגה מרון קבעה שהמדינה "תלך פייפן" אם לא נתעשת ונחליף את השלטון. זאת האמירה פוליטית היחידה שנאמרה בערב הזה, והקהל, שהיה רובו אנשים מבוגרים (חלקם הגיעו עם הליכונים), וכנראה כולו אוהד את האתוס של הפלמ"ח – מחא לה כפיים בהתלהבות.

הערב הנפלא הזה הסתיים כאשר שרה'לה שרון ונגן המפוחית קריס מנגנים את המנון הפלמ"ח, והצעירים הנצחיים האלה, וכל הקהל יחד איתם – עמדו דום.

* האם יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי השתתף גם במוצ"ש האחרון [7.10] בהפגנת ה-150 בפתח-תקווה נגד היועץ המשפטי לממשלה מנדלבליט כדי שיזרז את הליכי הפללת ראש הממשלה ורעייתו?

ואולי עדיף למר גבאי שיתחיל להתכונן כבר עכשיו לנאומיו בעצרת או"ם ובפני הקונגרס האמריקאי, כאשר הוא יכהן כראש ממשלתנו?

* ההחלטה ההזוייה של בית המשפט העליון, הפוטרת את המפגינים נגד מנדלבליט מהצורך בקבלת רישיון וגם אינה מגבילה את מיספרם, אפילו יהיו מאות אלפים [או אפילו "מיליון", כבלוף העיתונאי של הפגנת "המחאה החברתית"] – ההחלטה הזו היא חלק מליקוי המאורות של חבורת העליון, שהתגייסה כנראה גם היא להפלת נתניהו, וזאת בניגוד לדמוקרטיה הישראלית ולרצון העם, שבחר בו לכהונה שלמה.

זוהי שערורייה. זה גם טירוף מערכות משפטי.

בג"צ כנראה השתגע!

מעניין מה היו מחליטים אילו לפני בתיהם של שופטי העליון היו מתקיימות מדי מוצ"'ש הפגנות המונים ללא רישיון!

והידד למני נפתלי, האזרח למופת של החמגשים! אנשים כמוהו אנחנו צריכים להנהגת המדינה, ולא עבריינים מושחתים כנתניהו ואשתו!

* לכתבנו נודע כי לאור החלטת העליון יתנהלו מעתה כל מוצ"ש הפגנות המוניות, ללא צורך ברישיון וללא הגבלת משתתפים – של תומכי נתניהו, מול אגף החקירות של משטרת ישראל "להב 433" – בתביעה להפסיק את חקירות ראש הממשלה ולא להפריע לעבודתו.

להפגנות תאורגנה הסעות מכל קצווי הארץ. והכול חוקי.

ככה מתנהלת דמוקרטיה.

* * *

אהוד בן עזר

נגד ההזנייה באוניברסיטאות

בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע

ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.

ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.

אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים –  היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.

סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר  YouTube

אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.

תשפוט ההיסטוריה מי צדק.

* * *

אהוד בן עזר: תעתיק מדבריי ב"יו-טיוב"

בכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי"

מאי 2005

כנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", סוציאליזאציה לקונפליקט בחברה הישראלית-היהודית, שנערך באוניברסיטת תל-אביב, לרגל צאת ספרם של דניאל בר-טל* ויונה טייכמן (באנגלית, בהוצאת קמברידג' יוניברסיטי פרס) "סטראוטיפים ודיעות קדומות בקונפליקט, דמויות של ערבים בחברה היהודית-ישראלית".

במושב הראשון מרצים את משנת ספרם המשותף פרופסור בר-טל ופרופסור טייכמן. במושב השני, המוקדש ל"סוציאליזאציה תרבותית" בהנחיית פרופסור נורית גרץ, מדברים פרופסור דן אוריין, פרופסור ג'אד נאמן, ואחרון, ככתוב בפתק שמונח על שולחן המרצים, "מר אהוד בן עזר":

תראו, אני קצת נרגש, אני לפני שבועיים חזרתי מביקור ראשון בחיי באושוויץ ולא התרגשתי מתאי הגזים, אבל היה באותו יום ביקור גם של הרמטכ"ל, אחר-כך של משטרת ישראל, ובבירקנאו צעדה מולי בסך קבוצה של קצינים ממשטרת ישראל, לא מי יודע מה, אתם יודעים, עכשיו הם חוקרים את המחשבים, העסק הגדול הזה שנראה לי קישקוש-בַּלָבּוּש, והם צעדו ושרו "עם ישראל חי" ובקושי עצרתי את דמעותיי.

מזה התרגשתי.

אני בדרך-כלל מתרגש ממצעדים, אבל פתאום זה תפס אותי, תפס יותר מכל הדברים הנוראים שראיתי באותו יום. אז אני קצת נרגש עכשיו משום שאשתי השביעה אותי לא להשמיע קריאות ביניים ושתקתי עד כה, כל הבוקר, אבל אני מתקומם כמעט על כל מילה שנאמרה פה. אני מרגיש כאן כמו חוני המעגל שמתעורר לאחר ארבעים שנה. לא תיארתי לעצמי עד להיכן הגיע עומק ההטייה, זאת בלשון המעטה – בתחום המתיימר להיות מחקר אקדמי במדעי החברה. אתם חיים בגן עדן של שוטים, אתם בונים לכם עולם דימיוני שנובע מרגש עליונות ישראלי מטופש ושקרי שחושב שבידינו לפתור את הסכסוך עם העולם הערבי שסביבנו.

זה התחיל עם "השבוי" של יזהר. זה היה סיפור גדול, ידעו עליו ועל הבעייה שהעלה, זה לא שלא ידעו באותם שנים את הסיפור ואת הדברים האלה ביחס לערבים, כפי שנטען כאן. זה התחיל כמאבק אמיתי על טוהר הנשק שלנו, שחיילים שלנו לא יָהרגו לחינם, אבל זה הפך להטעייה האומרת שאם לא היינו הורגים שבויים, שאם היינו מתנהגים כמלאכים בתש"ח, במלחמת 1948 – אז מלכתחילה היה שלום, אז לא היה צורך במלחמת השחרור, אז לא היו נופלים אלפי בחורים צעירים שלנו.

סופרי דור הפלמ"ח העלו שאלות נוקבות. לא נכון התיאור שתיארת, פרופ' בר-טל, כאילו היינו מדינה סובייטית, כאילו הכול היה פה תחת צנזורות. הדברים פיעפעו, פרצו, בפוליטיקה היתה פרשת לבון, בין המפלגות היו תהומות. איך אפשר לתאר את תקופת ראשית המדינה כבולשביקית? זה מה שבערך תיארת. זה פשוט לא נכון, וזו מפי עדות מקור ראשון של אדם שעודנו חי, ואי אפשר להמציא מול עיניו מחדש את ההיסטוריה. אבל לצערי יש היום דור של חוקרים מתוסכל מכך שיש כבר היסטוריה כתובה, ולכן רק על ידי עיוות ההיסטוריה בונה לעצמו כל אחד מהם  פינה חדשה למען אנשים שלא זוכרים או שלא קראו אפילו עיתונים.

כן, אנחנו זוכרים, בני גילי זוכרים – מה היה אז.

אבל השמאל הישראלי, ובשנים האחרונות האקדמיה הישראלית, בייחוד במדעי הרוח והחברה, אתם חוזרים על הטעות הזאת, אתם מרמים את עצמכם, אתם לא אנשי מדע אמיתיים – יש לכם דעות קדומות ולפיהן אתם תופרים את הסִיפֵּר הזה, את הנאראטיב – שאנחנו אשמים, ואם אנחנו נהיה טובים – יהיה שלום.

מה זה כל הקשקוש הזה, מה? סדאם חוסיין בשעתו, המצרים, שעדיין הם בשלום איתנו, הפלסטינים, הסורים, האיראנים, כל מה שהיה וכל מה שעוד יהיה, עוד מעט – מה? – הם בעיניכם כסנחריב וכנבוכדנצר, ואנחנו כממלכות יהודה וישראל – ואתם נביאי ישראל, שאתם מאיימים עלינו-עליהם, על אזרחי ישראל – שבגלל חטאיהם סנחריב המוסלמי יהרוס אותם?

מה הקשקוש הזה? אם לסעודיה יש מקום על פני האדמה, אם למדינות הכי מושחתות בעולם יש מקום! – מדינה ישראל היא אחת המדינות הטובות ביותר שישנן בעולם, היא לא מושחתת, למרות השטויות פה ושם; אפילו הבורסה לא נפלה מהשטות הזו של הסוס הטרויאני בעולם המחשבים – אז אתם באים ומטילים את כל האשמה על עצמנו?

כבר בשנת 1966 כתב יהושפט הרכבי שהבעייה של היוֹנים ושל הניצים בישראל היא שהניצים חושבים, זה עוד היה לפני "ארץ-ישראל השלמה", חושבים שאנחנו בכוחנו נוכל לנהל ולשלוט בכל המזרח התיכון, מה שבדיוק היה תקופה קצרה, שחשבנו כך, אחרי שישים ושבע. ואילו היונים חושבות, חושבים או חושבות, שאם נהיה טובים בסגנון "השבוי", "חירבת חיזעה" וכל ז'אנר הסיפורים האלה – הערבים יקבלו אותנו לחיקם; אבל הם, היונים, השמאל, מתוך אותו שיגעון גדלות ישראלי שאופייני גם לניצים – מזלזלים בעומק ההתנגדות הערבית והמוסלמית לעצם קיומנו במזרח התיכון.

פה מתחיל הכול, רבותיי המלומדים, ולא במחקרים שלכם – אם הילדים שלנו חושבים על הערבי או רואים אותו או מציירים אותו כך או אחרת, ולא כמו שתיארת את זה, פרופ' יונה טייכמן – על פי שלבי הגילים, בספר המחקר שלכם העוסק בסוציאליזציה של ההתייחסות לערבים.

תגידו לי בבקשה, ואם כולנו נתייחס אל הערבים כמלאכים ונחנך את ילדינו כבר מגיל שנתיים לצייר אותם באופן "חיובי", לא גזעני, כדבריכם – אזיי הערבים יראו אותנו כמלאכים? יתנו לנו פרס של שלום נצחי עלי אדמות?

מה בכלל הדיבור הזה? אתם את הדבר העיקרי ביותר שבזכותו אנחנו חיים כאן, שכחתם! מה כל הדיבור הזה שלכם, המוסכם כנראה על כולכם – על הקולוניאליזם שלנו? אני נכדו של יהודה ראב (בן עזר) שחרש את התלם הראשון בקולוניה הראשונה בארץ-ישראל – פתח-תקווה בשנת 1878. ואני קולוניאליסט – אם הוא קולוניאליסט.

מה כל הדיבור הזה? יש לי ויכוח ארוך מאוד עם ידידי ג'אד נאמן, שעשה הרבה יותר ממני לביטחון ישראל, שהיה גיבור ישראל במלחמות. אני לא הייתי כזה, אבל אני לא מסכים לאף מילה אחת שהוא אומר ואמר כאן בהרצאתו. הרי זה אבסורד!

[ג'אד, שדיבר לפניי בגנות האוטופיה הציונית הקולוניאליסטית והטיל ספק בהישרדותה והסתמך על הומיי באבא, הציג קטעים מסרטים ישראליים המראים כיצד אנחנו מענים ומתעללים בערבים המסכנים על לא עוול בכפם, כולל הסרט האחרון של ג'וליאנו מָר על "ילדי ג'נין", שאימצה בשעתה באופן תרבותי אימו ארנה מר הקומוניסטית, וסיים הרצאתו במילים: "מה שאנחנו רואים בהמשך הסרט זה שכל הילדים האלה הפכו לשאהידים, חלקם למחבלים מתאבדים, ואחד-אחד הם נקטלים ונהרגים ואנחנו צופים גם בגופות שלהם, וזאת התוצאה של ההתדרדרות הקלה באוטופיה הציונית!"]

אז זה מה שהיה לי לומר, אבל ההרצאה שלי היום היא הרצאה אחרת. אני לא יודע אם אני... (מחיאות-כפיים סוערות של מרבית הקהל הפסיקו לזמן-מה את דבריי) – ...ואני בכל זאת מציע לכל אחד מכם כאן, הפרופסורים והמרצים – לעסוק יותר במחקר אקדמאי ולא בהשקפות פוליטיות שמסקנות מחקריהם מתאימות את עצמן אליהן ומשמשות להן בתור הוכחה "מדעית". דיברתם והתרעתם קודם נגד הבולשביזם בתקופת בן-גוריון?! – מה שאתם עושים כאן, זה בולשביזם!

אני ארצה פה, ברבע השעה שנותר לי, על קטע אחד ממחקר שלי שטרם הושלם – על דמות הערבי בספרות העברית. אני, הסופר הבידיוני, עדיין חוקר רק על פי העקרונות המדעיים שלמדתי מהפרופסורים שלי בירושלים לפני יותר מארבעים שנה. ואם יש לי דעות פוליטיות אני מפרסם אותן במאמר או במכתב למערכת עיתון ולא מערבב בכתיבתי המחקרית דעות קדומות, הטיות פוליטיות או ניסיון לשאת חן בעיני זרים...

(מכאן ואילך בעל-פה ובקיצורים רבים מאוד, המשך ההרצאה, שפורסמה במלואה עוד לפני יום העיון בגיליון 38 של "חדשות בן עזר" מיום 7.5.05, וכותרתו: "גיליון מיוחד: אדם כשדה-מערכה, מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל").

* הערה: פרופסור דניאל בר-טל, פרופ' לפסיכולוגיה פוליטית באוניברסיטת תל-אביב, הוא ממארגני הכנס וגם יו"ר ארגון סיס"ו: SAVE ISRAEL STOP THE OCCUPATION

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל