| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1285
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ב בתשרי תשע"ח, 12 באוקטובר 2017
עם צרופת מחקרו של זלמן גרינברג: "ממה מתו תושבי ירושלים בתקופת מלחמת העולם הראשונה?"
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: יוסי גמזו: נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סָבָּא שְׂרוּלִיק. // יהודה דרורי: לנטרל את הטרור החקלאי. // יוסי אחימאיר: אצל גלעד בחווה ומוטי במשתלה, בוקר בדרום. // שמעון גרובר: מעשה בציפורן חודרנית, במנתח-מוח וביפה בנשים. // מיכל סנונית: סרט חובה לכל מי שאוהב את המקום הזה. // אורי הייטנר: צרור הערות 11.10.17. // עמוס גורן: על שולחן המערכת. // חליפת מכתבים (באנגלית) בין הגנרל דאגלס מקארתור לנשיא הארי טרומן בספטמבר 1945 – על מהו פירושה של "תקינות פוליטית". לפי טרומן:
"that it is entirely possible to pick up a piece of shit by the clean end!"
//
יהודה גור-אריה:
הערות שוליים [96], כושי מכובס. // משה כהן:
הדוקומנטריסטים. // אהוד בן עזר: בלפוריה היתה
מבוגרת ממני בשלוש שנים. פרק מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים", 2013. //
אלכס גרינברג: הפלונטר האמריקאי מול צפון-קוריאה.
מתוך אתר "מידה", 09/10/2017. // אהוד בן עזר:
"זהב בחוצות" ל-מ. י. בן-גבריאל. עברית: 1969.
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 26.12.1969, לפני 48 שנים. //
גדעון ברוידא: סופר שנשתכח:
מ"י בן-גבריאל, פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום
6.11.1996. // ממקורות הש"י.
* * *
נֵס שִׂמְחַת תּוֹרָה שֶל סָבָּא שְׂרוּלִיק
סָבָּא שְׂרוּלִיק שִמֵּש כְּגַבַּאי בֵּית-הַכְּנֶסֶת
בַּגֵּטוֹ, בִּימֵי הַשּוֹאָה
וּבִתְהוֹם הַיֵּאוּש עוֹד קִוָּה לִשְעַת-חֶסֶד
שֶפֶּתַע תָבִיא יְשוּעָה.
וּכְשֶבָּא הַצּוֹרֵר וְהִצִּית אֶת הַגֵּטוֹ
הוּא אָץ וְהִצִּיל מִן הָאֵש
כֶּרֶךְ סֵפֶר תּוֹרָה שֶסִּמֵּל לוֹ מִין וֶטוֹ
מוּל כָּל רַצְחָנוּת הַכּוֹבֵש.
לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת
אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סָבָּא שֶחוֹבֵק
בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר
שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סָבָּא, בּוֹ דָבֵק.
זֶה הָיָה כְּשֶהָאֵש נֶהֱפְכָה כְּבָר לְאֵפֶר
כְּמוֹ קְצֵה הַסִּכּוּי שָם לִחְיוֹת,
אֲבָל סָבָּא אִמֵּץ אֶל לִבּוֹ אֶת הַסֵּפֶר
וְרָץ בֵּין מַטְּחֵי יְרִיּוֹת.
וּכְשֶקְּלִיעַ רוֹבֶה בּוֹ נוֹרָה בְּטִווּחַ
נִנְעַץ הוּא בִּגְוִיל הַתּוֹרָה
שֶהֵגֵנָה עַל סָבָּא מִמָּוֶת בָּטוּחַ
וְאֶת הַקָּלִיעַ עָצְרָה.
לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת
אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סָבָּא שֶחוֹבֵק
ְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר
שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סָבָּא, בּוֹ דָבֵק.
זֶה קָרָה בְּדִיּוּק בְּשִׂמְחַת תּוֹרָתֵנוּ
כְּשֶשּוּב לֹא נוֹתְרָה שָם שִׂמְחָה,
אַךְ הַנֵּס בּוֹ נִצַּל סָבָּא שְׂרוּלִיק – בֵּינֵינוּ,
מֵאָז מִלִּבִּי לֹא נִמְחָה.
וְלַמְרוֹת שֶאֲנִי בְּעֵינָיו אֶפִּיקוֹרֶס
אֲנִי כָּאן מוֹדֶה כְּמוֹ כֻּלָּם
שֶלַּמְרוֹת כָּל הִרְהוּר שֶל כְּפִירָה וּבִקֹּרֶת
יֶשְנָם עוֹד נִסִּים בָּעוֹלָם...
לָכֵן, מִדֵּי שָנָה, בְּכָל שִׂמְחַת תּוֹרָה נוֹסֶפֶת
אֲנִי בַּהַקָּפוֹת רוֹקֵד עִם סָבָּא שֶחוֹבֵק
בְּיָד אַחַת אוֹתִי וּבַשְּנִיָּה אֶת אוֹתוֹ סֵפֶר
שֶנֵּצַח יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שְמוֹ שֶל סָבָּא, בּוֹ דָבֵק.
* * *
יהודה דרורי
לנטרל את הטרור החקלאי
עבור רבים במגזר הערבי והבדואי, גניבות מחקלאים יהודים הם לא רק עניין כלכלי ועבריינות לשמה אלא נחשב אצלם כחלק מהמאבק המוסלמי נגד "השלטון הציוני" בישראל...
משטרת ישראל כמעט שלא מטפלת בגניבות פרי אלא כאשר החקלאי תופס גנב ומביאו אליהם, ואז עורך דינו משחררו מיד ("כי מה בכלל עשה המסכן? קטף כמה אבוקדו למשפחתו הרעבה..")
המשטרה טוענת שאין לה זמן וכוח אדם לטפל בכך, אבל חלילה, החקלאי יורה בגנב, (אפילו ירי באוויר) הוא מואשם, מובא בהקדם לשופט, והפרקליטות "הסלחנית" שלנו ממצה איתו את הדין עד תום.
לאחרונה חקלאים ערבים מעלים את עדרי הצאן והבקר שלהם על שדות של מושבים וקיבוצים, וכשהנפגעים קוראים לרשויות לפעול, בעלי העדרים העבריינים נוקמים בחקלאים שלנו בשריפות של שדות, חורשות , גרנות וציוד חקלאי.
כאן אנחנו יכולים לראות עליית מדרגה מסוכנת הנקראת טרור חקלאי (שקיים אגב כבר שנים רבות בצורת הצתות של שדות ויערות ע"י ערבים).
כנגד טרור יש להילחם בכל האמצעים ולפיכך על המשטרה להוציא היתר לחקלאים להגן על רכושם בנשק חם ובצורה אגרסיבית – אחרת לא נראה את הסוף לזה והדברים רק יחמירו. הרפיסות השלטונית שלנו בנושא זה חייבת להיפסק, ומייד!
אהוד: מהמשטרה נמסר לנו שאין להם זמן לטפל בטרור החקלאי כי הם עסוקים בחקירות שרה וביבי וזה הרבה יותר חשוב מבחינת התקינות הפוליטית והאינטרס הלאומי-הביטחוני של מדינת ישראל.
אסור שגנבים יהיו ראש ממשלה שלנו אבל מותר שגנבים ישדדו את החקלאים שלנו.
להחכיר את בסיס רמת-דוד לצבא ארה"ב
הבסיס האווירי האמריקאי הגדול במזרח הים-התיכון נקרא אינצ'רליק ונמצא בטורקיה, מדינה בה מתפתחת כיום דיקטטורה פשיסטית איסלמית מסוכנת ולכן, לא ירחק היום ונאט"ו יצטרך להקיא מתוכו את טורקיה.
כבר כיום, גורמים המקורבים לארדואן טוענים שיש לסלק את האמריקאים מאינצ'רליק, וזאת על רקע המתיחויות שנוצרו בין שתי המדינות על מעצר עובדי שגרירות ארה"ב וגם על תמיכה אמריקאית בכורדים.
זה הזמן בו על מדינת ישראל להציע לארה"ב לחכור את בסיס רמת דוד ולהעביר אליו את הכוחות הנמצאים באינצ'רליק.
זה ישאיר את ארה"ב חזק באזור כנגד הרוסים וייתן גיבוי חזק לישראל במאבקה נגד איראן וחיזבאללה. אין לי ספק שחיל האוויר הישראלי יוכל להסתדר בלי רמת דוד, כמו שאין לי ספק שהעברת בסיס אמריקאי רציני למרכז ישראל תוסיף לכלכלת האזור והמדינה והדבר יהווה גם אלמנט הרתעה ביטחונית כנגד החזית הצפונית.
נפיחות ואיומים מאיראן וצפון קוריאה
אנחנו שומעים לאחרונה את פרחחי-הרחוב, אלה המנהיגים את צפון-קוריאה ואיראן, כשהם פותחים פה גדול בסגנון של ערסים בשוק ומאיימים באלימות על ארה"ב.
התמונה הזו פשוט מגוחכת, ומתאימה לדיקטטורים חלשים שכל מה שיש להם הוא פה גדול. מי שחושב לרגע שאיראן תנסה לגרום נזק לחיילי ארה"ב אם זו תגדיר את "משמרות המהפכה" שלהם כגוף טרוריסטי, מבין גם בוודאי שלמחרת אנשי משמרות המהפכה פשוט יתהפכו בקברם. ומי שחושב לרגע שצפון קוריאה לא תימחק מעל פני האדמה אם תנסה לפגוע "בברד של אש" בארה"ב, עדיין לא הפנים שהדגנרט השמנמן העומד שם בראש המדינה המטורפת לא מסוגל לזוז בלי הסכמת הגנרלים שלו, שלבטח יותר חכמים ממנו, וחוזים את העתיד בדאגה גדולה.
יהודה דרורי
* * *
אצל גלעד בחווה ומוטי במשתלה
בוקר בדרום
תחילה – בחוות שקמים. המארח – גלעד שרון. מארח יחד איתי קבוצת חיילים בדיר של החווה. חווייה לראות את הטלאים שזה אך נולדו, או את עדר הפרות הענקי, שועט בדהרה מן האחו אל המכלאה. מצופפים, גועים, מתחככים זה בזה – הנה המחשת המושג עדר.
ממזרח לדיר – גבעת הכלניות, קבריהם של לילי ואריק שרון...
מעבר לכביש צפונה – הבית. אירוח בסוכה על כוס קפה ומאפה מעשה ידי הרעיה, ושיחה על עניינים פוליטיים.
כמובן, גלעד רץ לכנסת. הוא איש ליכוד מובהק, איש לאומי. "החווה בידיים נאמנות, אין חשש שלא תטופל, לכשאבחר."
מדאיג אותו מצב החקלאות בארץ, היחס אליה מצד הממשלה. שש פעמים פרצו לבית אחד במושב סמוך, אפילו כבר לא פונים למשטרה – סיפר. שטחים נרחבים נתפסים, בעיקר כאן בנגב, ואנו מאבדים אחיזתנו בהם.
מצדיק את ההתנתקות מחבל עזה שביצע אביו, מסביר כי בין אם היינו נשארים שם ובין אם לא, עזה היא מקרה אבוד. אין תקנה לערבים שם, אין סיכוי לשלום עימם. יו"ש – סיפור אחר.
צנוע, דעתן, איש עמל – כזהו הוא גלעד שרון.
משם – אני מגיע לגני טל, לפקוד את משתלתו של ידידי, מוטי סנדר. בוחר לעצמי ורוכש פרחי סתיו לגינתי, ובין לבין משוחחים.
מוטי קצת מעקם את האף למשמע הבשורה שאני מגיע אליו מחוות שקמים. הכעס עדין לא נמוג. "גני טל היה היישוב המפונה היחיד שעבר על כל תושביו כאיש אחד למקומו החדש, כאן," – אמר. "אחרי שלוש פעמים שפוניתי והוזזתי, אני כבר לא אחזור לחבל עזה, אבל הילדים שלי לא פוסלים זאת."
מספר על ויכוח שהתנהל בקרב המתיישבים אם לשמר את השם גני טל. המתנגדים טענו שתחת אותו שם תדעך הכמיהה לשוב אל גני טל המקורי. מורגש אצל מוטי געגוע, שלא פג גם 12 שנה לאחר ההתנתקות, ולאחר שהיכה שורשים באתר החדש – ואפשר להבין.
"הכל בסנדר," זה המותג המשדר אופטימיות של משתלתו, ממנה הוא מתפרנס זה 40 שנה, בכל גלגוליה.
חוות שקמים נמצאת בתחום עוטף עזה, מאויימת מטילי החמאס, כמוה כשאר היישובים באזור, אבל מודאגת בעיקר מגנבים ופורצים.
גני טל המחודשת רחוקה למדי מגבול הרצועה, שוכנת בסמוך לרחובות. היישוב פורח, אך הפצעים הנפשיים עדיין לא הגלידו.
שם וכאן דאגות בלב איש, אך החיים ממשיכים. והעתיד – מי ישורנו?
סיפורם של גלעד ומוטי, שניהם מלח הארץ, על רגל אחת.
יוסי אחימאיר
* * *
אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה
ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח
אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?
כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך
רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?
אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל
אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!
אהוד בן עזר
* * *
מעשה בציפורן חודרנית,
במנתח-מוח וביפה בנשים
באחד מתמרוני הקיץ של חיל הים שולבו אימונים עם ביקורים רשמיים בארצות ידידותיות כאורחים של חילות-הים שלהם. וכך הגענו באחד התמרונים להתאמן בים האדרייטי, בשילוב עם ביקור בעיר ספליט, אשר ביוגוסלביה של אותם הימים, כאורחים של חיל הים היוגוסלבי.
לאחר כמה ימי ביקורים רשמיים וטיולים, תידלקנו את האונייה והמשכנו בהפלגה לעבר היעד הבא, עיר התעלות ונציה. כמה שעות לאחר שעזבנו את ספליט ירדתי למשמרת בת 4 שעות בחדר-הדוודים. כל מה שזכור לי ממשמרת זו שהשלמתי את הירידה לחדר-הדוודים ואז איבדתי את הכרתי ונפלתי על רצפת חדר-הדוודים.
כשפקחתי את עיניי, מצאתי את עצמי שוכב במיטה בחדר החולים של האונייה, מחובר לעירוי כלשהו, באמצעות מחט שתקועה בזרועי, וצינורית גומי מחברת את המחט לבקבוק עם נוזל כלשהו שמתנוסס מעל ראשי. לאחר זמן מה הגיעו לבדוק אותי שני הרופאים שטיפלו בי, ומהם נודע לי מדוע אני שוכב במיטה בחדר החולים של האונייה.
מסתבר שלקיתי בהרעלת דם כללית בכל גופי, כתוצאה מזיהום בבוהן רגלי הימנית, שנבע מציפורן חודרנית, שהחדירה חיידקים לתוך כלי הדם של הבוהן. כאשר ההרעלה הגיעה לשיאה, בחדר הדוודים, איבדתי את הכרתי, וארבעה אנשי צוות העלו אותי לחדר החולים כשאני מחוסר הכרה.
מיד הוזעקו לחדר החולים שני הרופאים. אחד הרופאים היה הרופא הקבוע המוצב על האונייה, בעוד הרופא השני היה רופא מגוייס לשירות מילואים, ורצה הגורל שרופא זה יהיה אחד ממנתחי המוח הידועים בארץ ובעולם. וכאשר לצורך בדיקתי הפשיטוני מבגדיי, התקשו לחלוץ את נעל רגלי הימנית, כיון שכף הרגל התנפחה לממדים עצומים, ונאלצו לגזור את הנעל. לאחר שהצליחו לחשוף את כף רגלי, נתגלתה לרופאים כף רגל אדומה, חמה ונפוחה. לאחר התבוננות הגיעו הרופאים למסקנה שציפורן הבוהן החודרנית גרמה לזיהום ולהרעלה כללית, הרדימו את הבוהן, חתכו, חשפו ועקרו את חלק הציפורן החודרני, תפרו וחבשו את האזור המנותח, וחיברו את זרועי לעירוי אנטיביוטי.
לאחר יומיים חזרתי להכרתי, ובעזרת מקל הליכה שנגר האונייה התקין עבורי, הורשיתי לרדת מהמיטה ולהתאמן בהליכה. כף רגלי המנותחת חזרה בהדרגה לממדיה הרגילים ויכולתי להנעילה בנעל חדשה. כיוון שכך, בהגיענו לוונציה הורשיתי לרדת מהאונייה ולטייל בעיר בעזרת מקל ההליכה.
באחד הערבים, לבוש חליפת מלחים לבנה וחבוש כובע מלחים לבן, צעדתי בצליעה קלה ובעזרת מקל הליכה ברחבת כיכר סאן מארקו המפורסמת, שהיתה מלאה במאות תיירים שהאכילו מאות יונים. לאט-לאט התרחקתי מאזור הקתדרלה המפורסמת והתקרבתי לאזור בתי קפה, שאחד מהם היה ממוקם באזור מואפל. חיפשתי בית קפה שקט, שבו אוכל לגמוע ולהתענג מהקפה האיטלקי המפורסם.
בעודני תר אחר בית קפה, ראו עיניי אישה יושבת ושותה קפה בבית קפה אפלולי. ככול שהתקרבתי אליה היא נראתה לי זוהרת ומוכרת, למרות שעיניה היו מוסתרות מאחורי משקפי שמש שחורים. כשהתקרבתי לשולחן שישבה לידו, זיהיתי אותה סופית כיפה בנשים. ואז התלבטתי: מחד גיסא, זו תהיה הזדמנותי האחת ויחידה בחיי להחליף מילים עם היפה בנשים. מאידך גיסא מי אני ומה אני, מלח אלמוני שטרם מלאו לו שמונה-עשרה שנים (התנדבתי בגיל שבע-עשרה), שאנסה לקשור קשר פעוט שבפעוטים עם האישה היפה והמפורסמת הזאת.
לבסוף עזרתי עוז התקרבתי לשולחן שלידו ישבה וברכתי אותה באנגלית:
"good evening miss…"
ולאחר מכן היצגתי את עצמי כמלח בחיל הים הישראלי, שמנצל חופשה קצרה לסייר בעיר התעלות המפורסמת, והאם אני יכול להצטרף ולשתות איתה ספל קפה.
האמת, לא ציפיתי שהיא תתייחס אליי בכלל, אלא שתשלח אותי לכול הרוחות. אבל היא הפתיעה אותי והזמינה אותי לשבת ליד שולחנה, בהצביעה על הכיסא הפנוי.
לאחר שהודיתי לה והתיישבתי, היא שאלה אותי לפשר צליעתי ומקל ההליכה שבו נעזרתי.
סיפרתי לה את כל הסיפור על אודות הציפורן החודרנית, והמזל שנותחתי על ידי אחד מטובי המנתחים שהציל אותי, ובהמשך התמזל מזלי לפגוש את היפה בנשות תבל.
היא הודתה לי על המחמאה, ולאחר שיחה קצרה היא התרוממה מכיסאה, איחלה לי החלמה מהירה והמשך סיור נעים ונעלמה באפלולית הלילה.
שמעון גרובר
אהוד: אבל מי היא היתה? אתה כותב שזיהית אותה!
* * *
סרט חובה לכל מי שאוהב את המקום הזה
קראתי את רשימתו של מרדכי בן חורין על הסרט "פוקסטרוט", הופתעתי ושמחתי. שלל ההשמצות גבר על שבחי המבקרים ועיוור עיני חכמים. זהו סרט מופלא (!), עשוי לעילא ולעילא.
בנגיעת אצבעות זהירה, פורש "פוקסטרוט" לעין הצופה את הדילמה של כיבוש/שחרור, כל אחד רשאי ויכול לכנות זאת על-פי תפישתו, ואת הטרגדיה לתוכה נקלענו מאז מלחמת ששת הימים. אין בו אשמים ומוצצי דם. לא תמצא בו עוכרי ישראל ושנאה עצמית. ההיפך הוא הנכון: הסרט מתאר מציאות בלתי אפשרית: הורים ושכול, חיילים במחסומים שהם נערים צעירים, אחראים אך מפוחדים (איך לא?)
מפקדים שהם שליחים מטעם שולחיהם המנסים לעשות את תפקידם אך גם לגונן על פיקודיהם – טרגדיה אנושית מכמירת לב. כל שחקן, מראשי עד משני, מרעיד את נימי הגוף והנפש. לדעתי זהו סרט חובה לכל מי שעומד להתגייס. לכל מי שמשרת בצבא. לכל הורה שיש לו בן או בת בצבא, ולכל עם ישראל.
בורות והתלהמות הפכו בימינו לכלי שרת נוח ומביש. דווקא למי שהמקום הזה יקר לו – ולי הוא יקר עד מאוד – זהו סרט חובה. יצאתי המומה. שעה ארוכה שוטטתי ברחובות ולא ידעתי את נפשי. אמנות במיטבה, אמנות השאלה והתהייה והיצירה בשלמותה.
מיכל סנונית
* * *
צרור הערות 11.10.17
* על אותו מישור – שרון דולב, ישראלית הפעילה בארגון לפירוז העולם מנשק גרעיני (ICAN), שזכה בפרס נובל לשלום, דיברה נגד הנשק הגרעיני, והעמידה על אותו מישור את הנשק הגרעיני שבידי המדינות השונות, ובהן ישראל (על פי מקורות וכו') וצפון קוריאה.
היא הזכירה לי את הפציפיסטים במלחמת העולם השנייה, שטענו שהאוייב הוא עצם המלחמה, והעמידו על אותו מישור את היטלר ואת בעלות הברית.
* רעיון נשגב – הרעיון של עולם נקי מנשק גרעיני, שלו מטיף ICAN, הארגון שזכה בפרס נובל לשלום, הוא רעיון נשגב ונעלה, אך אוטופי. כיוון שהידע קיים, אי אפשר לבנות על כך שלא יהיה נשק גרעיני בידי מנהיגים מטורפים, ולכן המעצמות של העולם החופשי אינן יכולות להרשות לעצמן לוותר עליו. ויתור על הנשק הגרעיני מצד הגורמים האחראיים בעולם, ובראשם ארה"ב, הוא צעד חסר אחריות שיסכן את שלום העולם. במלחמת העולם השנייה התנהל מרוץ בין ארה"ב לגרמניה הנאצית מי תשיג ראשונה את הפצצה, ולכן גם פציפיסט כאלברט איינשטיין נרתם למאמץ האמריקאי.
מן הראוי שהלקח הזה לא יעלם אף פעם מעיני שוחרי הטוב בעולם.
מכל מקום, באשר אלינו – העם היהודי אינו יכול עוד לסמוך, אלא על כוחו. את האלטרנטיבות אנו מכירים. הסדר ביטחון אזורי הוא רעיון שיש לשאוף אליו, אך הוא אינו יכול להוות חלופה לאף אחד ממרכיבי העוצמה של ישראל.
* לא להתבסס על הגרעין – ישראל אינה יכולה לוותר על הרתעה גרעינית, אולם אך רק כהרתעה מפני מלחמה וכנשק יום הדין במקרה של סכנת השמדה אקוטית. אסור לישראל להגיע למצב שבו ביטחונה יושתת על הגרעין ויהיה תלוי בו, כי תלות כזו עלולה להיות הרת אסון. מרחב הביטחון של ישראל חייב להיות רחב הרבה יותר מהגרעין, ולכן ישראל אינה יכולה בשום מחיר לוותר על גבולות בני הגנה, כלומר על הירדן כגבולה המזרחי ועל הגולן והחרמון בגבולה עם סוריה, וכן על צבא קונבנציונלי חזק.
בלימודי התואר הראשון שלי, לפני כ-25 שנה, למדתי אצל פרופ' שלמה אהרונסון שהטיף לביסוס ביטחונה של ישראל על הגרעין, וקרא לסגת מכל השטחים, כי דימונה היא תחליף להם. אז, כהיום, ראיתי בגישה הזאת הרפתקנות חסרת אחריות, שעלולה לסכן לא רק את ישראל, אלא את המזה"ת כולו.
* ההבדל המהותי – ז'קלין סמדג'ה היא ממנהיגות המסע הפאתטי של "נשים עושות שלום". היא התראיינה לרשת ב, וחזרה עד לזרא על המנטרה "נשים מהימין, המרכז והשמאל דורשות שלום / הסכם מדיני / מו"מ מדיני". אוקיי. איזה הסכם? מה עקרונותיו? לכך היא לא התייחסה.
שאל אותה המראיין: "מה אתן מציעות שעוד לא נוסה במו"מ המדיני?"
תשובתה: "ההבדל הוא שנשים תצטרפנה למו"מ."
אהה.
* כראוי למנהיג תנועת התיישבות – שמחתי לקרוא שניר מאיר, מזכ"ל התנועה הקיבוצית, השתתף בעצרת הממלכתית לציון יובל להתיישבות ביהודה ושומרון, בגולן ובבקעת הירדן. הוא נהג כראוי למנהיג של תנועת התיישבות ציונית.
* החלטה אוניברסלית – אני קורא את מתקפות הימין (בפייסבוק, לא כל כך נתקלתי בהן במערכת הפוליטית) על פסיקת בג"ץ בנושא ההפגנות, וכרגיל אלו תגובות אוטומטיות: שופטים שמאלנים בלה בלה בלה שלא נבחרו בלה בלה בלה תומכים בהפגנות השמאל וכו' וכו'.
שטות. ההחלטה הזאת, שאפשר להתנגד לה או להסכים לה, ואני לא אוהב אותה, ניתנה אמנם בתגובה לעתירה של הפגנה ספציפית, אך היא החלטה אוניברסלית תקדימית, וייהנו ממנה מפגינים משמאל ומימין, כולל השמאל והימין הקיצוני. ייהנו ממנה, למשל, המפגינים ליד בתיהן של נשיאת בית המשפט העליון היוצאת מרים נאור והנכנסת אסתר חיות (ראש ההרכב שקיבל את ההחלטה) בנושא מבקשי המקלט, והשופטים שפסקו כפי שפסקו ידעו גם ידעו שמשמעות הפסיקה תהיה הפגנות ליד בתיהם. ייהנו ממנה ביריוני הגבעות שיוכלו להפגין ללא הפרעה ליד בתיהם של קציני צה"ל ובכירי שב"כ.
החלטה הזאת לא מפתיעה, כי בית המשפט עקבי בהעדפתו את עקרון חופש הביטוי, על עקרון שלום הציבור. מי שנהנים מכך הם בעיקר הקצוות, ולא בפעם הראשונה. כמה פעמים בית המשפט העליון כפה על המשטרה לאשר פרובוקציות של החיה הכהניסטית באום-אל-פחם?
* נגד הפגנות ליד בתים פרטיים – כשלעצמי אני מתנגד להפגנות ליד בתים פרטיים, אם כי איני בטוח שהייתי רוצה שהדבר יהיה אסור על פי חוק.
בראשית המאבק על הגולן ערכנו הפגנה ברמת אביב ליד בתיהם של רבין ופרס. לאחר מכן החלטנו לא לחזור על כך, בשל הפגיעה בתושבי השכונה.
אני סבור שהפגנות צריכות להתקיים בכיכרות הערים, בצמתים, במקומות ציבוריים ומול הכנסת, הממשלה, בית המשפט, העירייה וכד'.
מילא, כשמדובר בפוליטיקאים. כאשר מדובר במשרתי ציבור – על אחת כמה וכמה.
ההפגנה נגד היועץ המשפטי חמורה שבעתיים, בעיניי, משתי סיבות.
א. זו הפעלת לחץ בלתי סביר של מי שאינם מכירים את הראיות, על מי שאמור להחליט על סמך ראיות. מה יקרה אם יוגש כתב אישום? הם יפגינו ליד בתי השופטים בתביעה שישפטו "נכון"?
ב. כיוון שהיועץ המשפטי עומד בראש חקירה מאוד מאוד יסודית ורצינית, והם מעלילים עליו ומבאישים את ריחו, ללא כל סיבה. זו הפגנה שמטרתה היחידה היא לבנות פוליטית את אלדד יניב.
בית המשפט העליון פסק שההפגנה הזאת חוקית. אין זה מצדיק אותה מוסרית וערכית.
* דמוקרטיה מתגוננת – הבעייה בפסיקת בג"ץ בנושא ההפגנות, היא היותה גורפת. חופש ההפגנה הוא ערך חיוני בדמוקרטיה, אך מערכת דמוקרטית נועדה לאזן בין ערכים נוספים. גם שלום הציבור הוא ערך. גם הזכות לפרטיות היא ערך. המגבלות על חופש ההפגנה הן בשם שלום הציבור. יש להגן על זכות ההפגנה מפני סתימת פיות בשם שלום הציבור, אך יש להגן גם על שלום הציבור מפני ניצול לרעה של זכות ההפגנה הגורפת. דמוקרטיה היא שיטה של איזונים, ובפסיקה זו בית המשפט העליון הפר את האיזון.
מי ייהנו מן ההחלטה? אויבי הדמוקרטיה. הנה, ביריוני בן גביר כבר חוגגים והודיעו שינצלו אותה למטרותיהם. זה לא מפתיע. מאז ומתמיד, בכל דמוקרטיה, אויבי הדמוקרטיה משתמשים בה ומנצלים את חולשותיה כדי להרוס אותה מבפנים. דמוקרטיה מתגוננת, היא זו שאינה הופכת אידיוטית שימושית של אויביה.
פסיקת בג"ץ מחייבת את הכנסת להיכנס לעובי הקורה. עד היום, המשטרה פעלה בהתאם לחוק המנדטורי בנושא אישור הפגנות. יתכן שהתקנות הללו היו דרקוניות מדי, אולי הן אנכרוניסטיות. על הכנסת לחוקק חוק שיבטיח מצד אחד את חופש ההפגנה ומצד שני יציב גבולות להגנה על הדמוקרטיה.
* אותה אובססיה – מעניין שהטוקבקים המתלהמים של אנשי הימין נגד תאגיד השידור הציבורי (סמולני וכו') זהים לטוקבקים המתלהמים של אנשי השמאל נגד אותו תאגיד (מתנחלי, מיסיונרי, "הדתה"). האובססיה אותה אובססיה, חולנית באותה מידה.
* מה פתאום מיקרופון לאמרוסי? – אני מנסה להבין מהיכן צץ הגל הטוקבקיסטי המתלהם נגד רשת ב' שהפכה, כביכול, לתחנה "מתנחלית", "מדיתה" וכל הקשקושים הללו. כנראה שהסיבה היא תוכניתם של אמילי אמרוסי ויובל אלבשן, שבחול המועד משודרת מדי יום. שומע המאזין השמאלן המתלהם את יובל אלבשן ואמילי אמרוסי וקופץ: מה פתאום מיקרופון לאמילי אמרוסי? "שטיפת מוח מתנחלית מדיתה" וכו'.
רגע, אבל יש גם יובל אלבשן. נכון, אבל הוא מובן מאליו, זה לא נחשב. אבל... מה פתאום מיקרופון לאמילי אמרוסי? "שטי... מתנ... הד..."
אבל עיקר הבעייה היא אחרת. מי שמאזין לתווכנית אינו יכול שלא להתרשם מן ההערכה ההדדית ואפילו החיבה בין השנים. וזה כבר בלתי נסבל. יובל אלבשן, איך אתה מייצג אותנו בלי מתנחלופוביה ודוסופוביה מתלהמת. בוגד!
אגב, אמרוסי כבר אינה "מתנחלת". אבל מה אני בא לבלבל עם עובדות?
* מלבים היסטריה – סיפור הליצנים המפחידים הוא היסטריית המונים שלובתה כי היא מוכרת עיתונים. "הדתה" כבר אמרנו?
* עדריוּת אספסופית – מדוע אני מרבה לעסוק שוב ושוב בהיסטריית ה"הדתה"? בשל פגם באישיותי – סלידה עמוקה מעדריות אספסופית.
* ביד הלשון: שעל – מושב שעל הוא היישוב הראשון (מבין שניים) של תנועת משקי חירות-בית"ר בגולן. שמו של היישוב הוא ראשי התיבות: שב עם לאדמתו.
לאחר חתימת הסכם הביניים עם מצרים (ספטמבר 1975) היו דיבורים ושמועות על גישושים להסדר ביניים עם סוריה, שיכלול ויתורים טריטוריאליים ישראליים, שהוגדרו "ויתורים קוסמטיים".
צעירי חירות, בראשות מיכאל קליינר (לימים ח"כ), פנו לוועד יישובי הגולן, וביקשו לתאם הפגנה גדולה בגולן. יהודה הראל, מנהיג הוועד, השיב להם שהגולן אינו מעוניין בהפגנות ואינו זקוק להפגנות. "אם אתם באמת רציניים – הקימו יישוב בגולן."
ואכן, הם הרימו את הכפפה, ובתוך שנה, ב-1976, קם המושב שעל.
בתקופת המאבק על הגולן בשנות ה-90, התנוסס שלט ענק בצומת הכניסה ליישוב: "לא זזים אף שעל!"
עין הנצי"ב – שמו של קיבוץ עין הנצי"ב, בעמק המעיינות, עלה לכותרות בנסיבות טרגיות – בת הקיבוץ ורד אביישר נהרגה בהתהפכות ג'יפ בנפאל.
מה מקור שמו של הקיבוץ? באיזה נציב מדובר? הנציב העליון הבריטי? נציב מס הכנסה?
לא מדובר בנציב, אלא ברב. הקיבוץ קרוי על שמו של הנצי"ב מוולוז'ין, הרב נפתלי צבי יהודה ברלין (1816-1893) – ראש ישיבת וולוז'ין שהטיף לעליה לא"י ולהתיישבות בה. אחד מחמשת בניו הוא הרב מאיר בר אילן, ממנהיגי תנועת "המזרחי", עורכו הראשון של עיתון "הצופה" ועורך האנציקלופדיה התלמודית, שעל שמו קרויה אוניברסיטת בר אילן.
קיבוץ עין הנצי"ב נוסד בידי חלוצים ציונים דתיים מגרמניה וחלוצים ניצולי שואה ב-1946, ולאחר מכן קלט גרעינים של תנועת "בני עקיבא".
הנצי"ב הונצח גם בשלושה מעיינות סביב הקיבוץ – עין נפתלי, עין צבי ועין יהודה.
אורי הייטנר
* * *
על שולחן המערכת
אסף גבע נכנס למערכת החדשות של הרדיו בגלים קצרים בסוף התקופה שבה עדיין היתה המערכת נחוצה באמת. תפקידה היה לספק חומר מסונן ומבורר ליחידות הקטנות ששידרו לחו"ל בארבע-עשרה שפות ולמנוע מהן להתעסק עם ידיעות מקומיות מובהקות שמעניינות רק את תושבי הארץ.
עבדו במשמרות, והעבודה בשעות שונות בימים שונים הפכה את ימיו ולילותיו של אסף למיוחדים. היו בקרים שבהם היה חופשי לגמרי כי התחיל לעבוד בצהריים או בערב, היו ימים שבהם סיים יום עבודה עוד לפני ארוחת הצהריים, והיו משמרות של "לילה עמוק" שאותן בילה בתוך טשטוש שבין אתמול למחר. משטר המשמרות המתחלפות הרס את הרגלי השינה שלו והכניס אותו למין שיכרון תמידי קל.
על פי מה שקבעו בשעתם מייסדי "קול ציון לגולה", כפי שקראו לזה פעם, פעלה המערכת בכל ימות השנה, חגים ושבתות, כדי שאיש בחו"ל לא ייוותר בלי שידור אם יפתח רדיו ויעלה על התדר. שלוש המשמרות ליד שולחן המערכת התחלפו כמו מכונה בדיוק בזמן – בארבע בבוקר, באחת-עשרה לפני הצהריים ובשש בערב. כל משמרת נמשכה שבע שעות בדיוק. אפילו בשעות מתות יחסית שאחרי המשמרת השלישית, מאחת בלילה עד ארבע בבוקר, היה במקום צוות כוננות של עורך וכתבנית כדי שתהיה איזו התאמת שעות עם יבשת אמריקה. האורות בחלונות של קומה ארבע בבית השידור ברחוב מליסנדה מעולם לא כבו.
במשך השנים איבד השידור בגלים קצרים את הרלוונטיות שלו ואת מעמדו. במקום המנהלים הראשונים שלו, יוצאי אירופה שידעו לשונות רבות, באו בינונים, שנכנסו, כפי שידעו כולם, מכוח איזו פרוטקציה, ועם הזמן גם הם עזבו ובמקומם באו מנהלים ירודים ממש, בורים ועמי ארצות שרק הפריעו לעבוד, כמו המנהל הנוכחי שלומוב, למשל, ואז היו בבניין געגועים אל הבינונים. על זה אמרו כמה ציניקנים במזנון שגם אל החדשים האלה, הירודים, עוד יתגעגעו.
עם השינויים שחלו בעולם היה מוזר שהשידור בגלים קצרים עוד עבד בכלל, אך הוא המשיך לפעול פשוט מכוח ההתמד. על אף שעם הזמן איבד השידור לחו"ל הרבה מיוקרתו, בעיקר בגלל שערוריות של הזנחה וחוסר ניהול, העבודה עצמה נמשכה כרגיל, בכל עונה, בכל מצב, בכל מזג אוויר.
נקישות מכונת הכתיבה, ובשנים שלאחר מכן הרחש העדין של מקלדות המחשבים, יצרו רקע קולי, שאסף כל כך התרגל אליו עד שבלעדיו כבר לא היה יכול להתרכז בעריכה. הוא הכתיב לכתבנית ידיעות שהתקבלו מחדר החדשות הראשי וניתב כל אחת מהן ל"חו"ל" או ל"עברית קלה לעולים".
הכתבניות היו ברובן נשים ירושלמיות צעירות שלא התעניינו בתוכן שאותו הדפיסו או הקלידו. הן היו מסוגלות לשמוע את מה שהכתיבו להן וללחוץ על הקלידים ובה בעת, בחלק אחר של המוח, לחשוב על קניות, על ענייני הבית ועל הילדים. ברגעי המנוחה שבין ידיעה לידיעה היו מטלפנות מיד לחברות או לבני משפחה וממשיכות שיחה שהתחילה בין שתי ידיעות קודמות. שיטת העבודה הזאת גרמה לריבוי של שגיאות הקלדה ולעומס יתר על העורכים שהיו צריכים לבדוק הכול בשבע עיניים.
כתבנית אחת, יונינה קראוס שמה, היתה שונה. היא הייתה אישה אינטליגנטית בשנות השלושים שלה, לא יפה במיוחד אך גם לא מכוערת – בין הכתבניות היתה מחלוקת האם להגדיר אותה "יפה מכוערת" או "מכוערת יפה" – בעלת מבנה גוף מוצק, ושערה קלוע תמיד בצמה עבה ולא מסודרת. היא היתה היחידה ששאלה שאלות-הבהרה תוך כדי הכתבה, הכירה מונחים אירופיים ולפעמים גם העירה הערות על ניסוח בעברית.
יונינה לא היתה ירושלמית במקור. היא היתה תל אביבית שנתקעה בירושלים בגלל לימודים – מוסיקולוגיה ותיאטרון – ונישואים לנגן קרן, שפוטר מן התזמורת הסימפונית של ירושלים בגלל פליטת צלילים מביכים ביותר מן הכלי שלו דווקא בקונצרט יום העצמאות.
הבעל, שלדון קראוס, אמריקני במוצאו, התקשה להתאושש מן המכה הזאת. לעיתים היה בא אל אשתו לעבודה ונראה תמיד נזוף, לא מגולח, מרופט וגורר רגליים בלי חשק בתוך זוג נעליים שהיו מתאימות לחסרי הבית מכיכר ציון. הוא ניסה להתפרנס ממתן שיעורים פרטיים בקרן אך הביקוש לא היה גדול. כל העול המשפחתי נפל על יונינה, והיא עבדה שעות נוספות, כולל אותם חצאי משמרות שוחקות מאחת עד ארבע בבוקר.
רוב העובדים לא היו מעוניינים במשמרות הללו בגלל מניעת השינה האכזרית, אך אלה היו שעות נוספות שהגמול עליהן היה 150%, וגם אסף, נשוי טרי עם אישה בהריון, היה מעוניין בהן כמו יונינה, מסיבות כספיות. יצא שאסף ויונינה נמצאו מדי פעם יחד באישון לילה, יושבים זה מול זה בחדר המוצף אור פלורסנט חשוף, כשביניהם רק שולחן המערכת הגדול והישן, סביבם רק סלי ניירות טיוטה מלאים המחכים שירוקנו אותם בבוקר, ובקומה שקט ושיממון של בין אתמול למחר.
בלילות הללו הם דיברו על הנושא הרגיל בבניין: ירידתו הבלתי פוסקת של השידור בגלים קצרים, הרמה הנמוכה שהמקום הידרדר אליה והחששות מפני צמצומים או אפילו סגירה עתידית ואובדן הפנסיה.
לילה אחד, אחרי שדשו בזה היטב, התחילו לדבר על עצמם. הם גילו שגדלו בסמיכות מקום, הוא בשיכון עובדי עלית ברמת גן והיא ממול, מעבר לנחל איילון, ברחוב יהודה המכבי פינת דרך נמיר. התברר ששחו באותן שנים בברכת גלי גיל. הם דיברו על בתי קולנוע תל אביביים, במיוחד על קולנוע תמר, על סרטים שראו בנעוריהם, על בתי ספר ומורים, על הגלידה של ויטמן בכיכר מגן דוד ועל חופי פרישמן וגורדון. עניין אותו לדעת איך יונינה נראתה כילדה ובלילה אחד שבו עבדו יחד, הביאה צילומים. גם כילדה היה שערה קלוע, אך לא בצמה אחת אלא בשתיים.
הם ישבו כשראשיהם סמוכים, הסתכלו בצילומים ודיברו ודיברו. מעגלי חייהם היו דומים, כמעט שווים, אך הם מעולם לא נפגשו לפני הרדיו, מן הסתם מפני שהיא היתה מבוגרת ממנו בשנתיים וחצי.
בשלוש לפנות בוקר אמרה לו:
"תביא בירה מלמטה."
הוא יצא והלך בגשם דרך רחוב יפו ורחוב הלל עד קפה טעמון, המקום היחיד שהיה פתוח בירושלים בשעה כזאת, חוץ, כמובן, מן השיפודייה של אבו שאול במחנה יהודה, וחזר רטוב לגמרי עם שני בקבוקי נשר גדולים.
בהיעדר פותחן תקעה יונינה את פיית הבקבוק למגרעת שבמשקוף הדלת מול הידית ובתנועה בטוחה אחת של פרק ידה חלצה את הפקק, שנפל על רצפת האבן המשופשפת והחלקלקה, שתתה שליש בקבוק כשראשה מוטה חזק לאחור, העבירה אותו לאסף שגם הוא גרגר באותה צורה בעוד היא מתחילה לפתוח את כפתורי חולצתו הרטובה לגמרי ולקלף אותה מגופו.
בתנועות חסרות סבלנות ובקול רעש גדול גררו שולחנות כתיבה וצירפו אותם אל שולחן המערכת למשטח בגודל מיטה כפולה. היא פשטה מעליה את הסוודר והחולצה, חשפה צוואר וכתפיים שמנמנים, לבנים וחלקים, ושדיים גדולים בתוך חזייה בצבע בז' – "חזייה של פולניה" חלפה מחשבה במוחו – והתפרקדה על גבי השולחנות. הוא נאבק בפראות עם המכנסיים הרטובים שדבקו לירכיו, נפטר מהם, הטיל אותם הצידה וטיפס ונשכב עליה. אולי הבירה היא שגרמה ואולי השעה המאוחרת, אך אברו היה קשוי וקפיצי כאלת משטרה מגומי. הוא היה טרוד במחשבה שהיה זה מחדל שלא לפתוח לה את החזייה לפני שהשתרע עליה בכל משקלו.
באותו רגע נשמע מתחתיה קול אדיר של נאד. הבירה ששתתה היתה, ככל הנראה, אשמה בזה. שניהם דממו כאילו התפוצצה בחדר פצצה ועכשיו הם מקשיבים מתוך הלם לשקט שאחרי. ממרחק של סנטימטרים בודדים הסתכל בעיניה האדומות מאלכוהול ומחוסר שינה, והן נראו לו פתאום קצת בהמיות, כמו עיניים של פרה שמבינה שמשהו לא טוב קרה אך אינה יודעת מה זה שנפל עליה. היא היתה סמוקה מאוד ונראתה מבוישת ואבודה. הוא הפנה את ראשו הצידה, התחיל לצחוק בלי יכולת להתאפק, על אף שידע שהוא פוגע בה, וירד ממנה ומשולחן המערכת. בשביל שניהם זה היה רגע עלוב. שניהם היו מסכנים, אך היא היתה גם מבוישת מאוד.
לאחר מכן ובהמשכו של אותו חורף הם לא דיברו על מה שקרה. בכלל, הם לא דיברו עוד על עניינים אישיים. מאז אותה משמרת לילית לא היה להם נוח לעבוד ביחד. יונינה נעשתה סוררת. הפסיקה לשאול שאלות הבהרה כשלא הבינה משהו, הדפיסה מתוך חוסר אכפתיות וסירבה לענות לטלפון בטענה שהיא כתבנית ולא טלפנית.
בכל משמרת משותפת היה הוא, האיש האחראי על החדר ועל המהדורה, צריך לענות בעצמו לכל קריאת טלפון וזה האט את קצב העבודה שלו. הבעייה לא היתה רק מהירות התפוקה. גם הביטחון העצמי הלשוני שלו נפגם. במהלך המשמרת הוא היה דרוך כל הזמן לקראת הקשיים שיונינה תעשה לו עם החומר, חשב על מקומות שבהם היא עלולה לטעות בכוונה ולטעון אחר כך שדיבר לא ברור, והתחיל להרגיש שלא תמיד הוא מוצא תוך כדי הכתבה את המילה המדויקת למה שרצה לומר.
יונינה סדקה את ביטחונו העצמי.
הפגמים במהדורות שלו משכו תשומת לב שלילית. מתחריו של אסף נהנו לומר שאולי איננו עילוי כה גדול כפי שכולם חשבו כל העת. אסף פנה אל מנהל המחלקה, שמעון שלומוב, וביקש שלא לשבץ אותו למשמרות עם יונינה קראוס.
שלומוב קרא לו לשיחה.
"תשמע, אסף," אמר שלומוב, "קשה מאוד לעשות סידור עבודה מוגבל כזה. גם ככה אין מספיק כתבניות שיכולות לעבוד במשמרות הקשות, אתה תפסיד משמרות, היקף המשרה שלך יהיה מצומצם, כוח אדם יעלו עליך והם יצמצמו את התקן שלך, אולי לשלושת-רבעי משרה. תיקח את הבקשה שלך בחזרה. לא יהיה לך כדאי."
אסף הסביר שהמצב הקיים פוגע ברמה המקצועית של הניסוח, שהתוצר שמופק בתנאים האלה לא מתאים למסורת המפוארת של הרדיו, שצריכים לעשות משהו.
ואולם שלומוב, שהשים עצמו שומע בסבלנות, לא רצה באמת לשמוע. אסף ידע שלבוכרי הערמומי הזה יש אינטרסים משלו בעניין: הוא לא רצה שידברו בבניין על בעיות משמעת בתוך המחלקה, על נורמות עבודה רשלניות ועל הרמה היורדת של התוצר. הוא גם חשש שהסירוב של יונינה קראוס להרים את שפופרת הטלפון יהפוך לעניין של דיני עבודה וזכויות נשים. הרמה היורדת של התרגום לא באמת הדאיגה אותו. המאזינים המעטים לגלים קצרים בחוץ לארץ לא יטרחו להתלונן. שלומוב רצה, בעצם, רק דבר אחד: שיניחו לו לנפשו.
בסיום השיחה אמר לאסף בנימה של סגירת עניין:
"לערבים יש ביטוי נכון: 'חליה שקטה,' תשאיר אותה שקטה."
"יש גם 'חליה מסתורה,' תשאיר אותה מוסתרת," תרם לו אסף משלו.
הם היו שניהם אנשי מילים, אך הבעיה המעשית נשארה בלא פתרון. בחדר החדשות לחו"ל ולעולים נמשך מצב לא טוב. יונינה התנהגה כלפי אסף כמו אישה ערב גירושיה, שגרה עדיין באותה דירה עם בעל שנעשה מתועב בעיניה. היא לא דיברה איתו, הקלידה בחוסר אכפתיות את הטקסטים שהכתיב, לא ענתה לטלפונים, וברגעי ההרפייה המעטים במשמרת שוחחה שיחות פרטיות בטלפון שעל שולחן המערכת.
החורף המקפיא של ההרים התחלף באביב, והאביב היה קצר. הירוק המרענן על המדרונות שבקצווי העיר ובמרווחי הקרקע בין השכונות הצהיב במהירות במהלך ימי האובך החמים הראשונים שבין פורים לפסח. עד מהרה התחיל מסך של אד חם לעלות בכל יום אחר הצהריים מים המלח אל שמי המזרח, וצבעי השקיעה שהתחילה מתאחרת עוד קצת בכל יום נאחזו באד הזה ויצרו במזרח בבואה של השקיעה במערב.
אשתו של אסף, אורית, ילדה את בנם הבכור מתן, והלילות נטולי השינה גרמו לו עייפות קשה שהיתוספה לעייפות של המשמרות המתחלפות בעבודה. אך גם עם עומס הטיפול בתינוק החדש בבית, הרגע הקשה של השבוע היה הרגע שבו החזיק בידו את סידור העבודה השבועי החדש וראה את שמו כתוב מול שמה של יונינה בשתיים או שלוש משמרות. הוא ידע שמצפה לו עינוי משום שבדיוק באותה תקופה התחילה יונינה לקום לקראת סוף המשמרת המשותפת, לאחר חמש או ארבע וחצי שעות עבודה במקום שבע, וללכת הביתה בטענה שיש לה בחילה. זה קרה תמיד בחלק האחרון של המשמרת, כשכבר לא היה טעם להזעיק כתבנית מחליפה, ואסף נתקע בלי שום עזרה והיה צריך לקרוא חומר, לערוך, לענות לטלפונים ולהקליד בעצמו.
הוא פנה שוב אל שלומוב אך זה אמר לו שאין מה לעשות – יונינה בהריון, חוקי העבודה וועד העובדים המינהליים לצידה ובנוסף היא מחזיקה בידה אישור רפואי על בחילות קשות במיוחד שנמשכות כל תקופת ההיריון כולה.
"אבל את הבחילות האלה היא מקבלת רק במשמרות שלי," אמר אסף.
על כך הגיב שלומוב בדרכו הרגילה – התחכמות שמטרתה לסכור את פיו של הפונה ולשלח אותו לדרכו בידיים ריקות:
"אתה יכול להביא לי תצהיר של רופא בכיר שהבחילה שלה היא ממך ולא בגלל מה שיש לה בבטן?"
אסף הבין סופית שמשלומוב לא יקבל שום עזרה ושהוא לא יהיה חופשי ממשמרות עם יונינה עד שתלד, אך באופן מוזר היה בכך גם משהו לא לגמרי בלתי רצוי. בחודשי ההריון שלה נראתה יונינה טוב. בניגוד גמור למסמכים שהגישה לשלומוב, היא הקרינה תחושת גוף בריאה, חסונה, שדיה המתמלאים והולכים, אותם שדיים שהיתה לו הזדמנות מוחמצת לראות אותם בלילה החורפי ההוא, נחו להם בשלווה בתוך שמלתה והפעילו את דמיונו. לא פעם, במשמרת משותפת, התגנבו למוחו ניחושים והערכות על תחושת כובדם של חצאי המלונים האלה כעת, בתקופת ההריון, לו היה שוקל אותם ומרים אותם ומקפיץ אותם קצת על כפותיו. מחשבתו נדדה מן החומר הערוך אל פטמותיה והוא תהה על גודלן, על צבען ועל העטרה שסביבן, אם רחבה היא או צרה. לפי הצחות הלבנה של צווארה והחלק העליון של חזה היה יכול להניח שהן ורודות, ובכל אופן לא כהות מאוד. היא לא היתה חזקה מאוד בתחום הפיגמנטים ודווקא הלבנוניות הזאת של עורה משכה תשומת לב אל הגוף הקצת כבד ולא מאוד מחוטב שלה.
צירי הלידה של יונינה הופיעו, כמובן, במשמרת של אסף, ויציאתה למחלקת היולדות התרחשה, ולפי איזו מחשבה לא הגיונית שחלפה בו אף הוכוונה ברשעות, אל החלק האחרון של המשמרת, כאשר כבר לא היה טעם להזעיק כתבנית מחליפה, כך שגם את המשמרת הזאת הצליחה יונינה לשבש היטב.
עכשיו, כך קיווה, תהיה לו מנוחה ממנה במשך עשרים ושישה שבועות, כפי שקובע החוק.
תקוותו נכזבה. חופשת הלידה שלקחה לה היתה קצרה הרבה יותר. היא העבירה חלק ניכר מזכויות החופשה שלה לבעלה, שחזר לעבוד בתזמורת, הפעם לא כנגן אלא כסגן הספרן בספריית התווים. היא השתמשה בתיקון החדש (תיקון 28) לחוק עבודת נשים המאפשר לבעלה של יולדת לחלוק עימה את חופשתה על פי יחס שיקבעו בני הזוג על פי בחירתם.
יונינה חזרה לעבודה שלושה-ארבעה שבועות בלבד לאחר הלידה כשעל חזה, נתון בתוך מתלה מבד, בנה התינוק אורי.
אסף זעם. מכל הלידה הזאת שלה הוא לא הרוויח כמעט כלום. החודש הקצר שבו נעדרה מהמחלקה נפל בדיוק על פסח, עונת חופשות ממילא, כך שהיעדרותה של יונינה כמעט לא הורגשה והוא שוב מצא את עצמו איתה במשמרות משובשות, מעצבנות וחסרות תועלת והפעם בגיבוי של חוק עבודת נשים שסעיף 3 (ג) (3) בו מאפשר ליולדת לקבל שעת הנקה בכל יום עבודה שלה, כלומר לעבוד שעה פחות. אך מה שקרה בפועל היה הרבה יותר גרוע מאובדן של שעה אחת בכל משמרת.
יונינה הביאה את התינוק לכל משמרת שלה עם אסף, הניקה אותו באריכות בתחילת המשמרת או באמצעה ובכך מנעה מאסף כל אפשרות להכתיב לה. היא הניקה את אורי כשהיא פונה מאסף הצידה בחצי פרופיל, ראשה מוטה קצת כלפי מטה והצידה ומבטה קבוע על פרי בטנה.
פיו של התינוק והפיטמה שממנה ינק היו מכוסים בכנף חולצתה של יונינה, שאותה הניחה עליהם בתנועה קטנה ועדינה, אך מאפו ומעלה היו פניו גלויים. אורי קראוס הקטן היה בלונדי וכחול עיניים. תוך כדי אכילה הביט אל אסף במבט שקט ומרצין. אסף חייך אליו חיוך קטן. אסף חשב שאורי מסייע לו להבין לעומקו את הביטוי קשר עין. אורי היה עדיין קטן אך המבט שלו היה מבין ושקט כמי שאומר: הארוחה שלי היא עניין רציני. היתה ביניהם הבנה שקטה, עניינית, בלי שום קשר לסכסוך עם יונינה. לאסף נעם ריחו המתוק של הפעוט וחלפה בו מחשבה שאולי גם לאורי נעים ריחו שלו. ידוע שהריח הוא מרכיב חשוב בהתקשרות של הרך הנולד עם סביבתו.
בסוף המשמרת, על אף שהתינוק כבר קיבל את מנתו קודם לכן, קמה יונינה ויצאה שעה לפני הזמן המוקצב, כשכבר לא היה, כמובן, שום טעם להזעיק כתבנית אחרת. שוב נאלץ אסף לשאת בעול מיותר ועכשיו נשארה גם ריקנות. בלי אורי ואימו נראה החדר עירום וחסר טעם.
העבודה סבלה והתפוקה הירודה של אסף נעשתה שיחת היום בחצר של רדיו מליסנדה. אסף הלך אל שלומוב לדרוש בירור עם יונינה, הלם באגרופו על שולחנו עד שהניירות עפו ומזכירתו הוותיקה בתיה נכנסה מבוהלת לחדר לראות מה קרה.
עכשיו, לאחר כמעט שנתיים של סכסוך, כבר לא היה שלומוב יכול להתחמק וזימן אליו את הצדדים הניצים ואת נציגיהם: יושב ראש ועד העורכים, יושב ראש ועד העובדים המינהליים והיועצת המשפטית של הרדיו, עו"ד רינה מיוחס-סרגוסי. שממנה ביקש לבוא עם חומר משפטי הנוגע לסוגיה.
עורכת הדין קבעה, על סמך תקדימים של בתי דין אזוריים לעבודה וגם של בית הדין הארצי בשבתו כערכאת ערעור, שבמשרדי הממשלה הפכה שעת ההנקה כבר מזמן לשעה אחת של פטור מעבודה ליולדת בתקופה שלאחר חזרתה לעבודה מחופשת הלידה גם בלי שהרך הנולד שותה את חלבה בפועל, ולכן מותר לה לקצץ שעה מסוף המשמרת כל עוד היא על תקן של מניקה כחוק.
כאן קפץ יושב ראש ועד העורכים, צבי לורך הוותיק, ואמר שהרדיו אינו משרד ממשלתי במובן הצר של המילה אלא גוף ריבוני.
על כך השיב לו נציג המנהליים, איש האחזקה איציק חתוקה, שהריבונות הזאת שייכת להיסטוריה, ואם אנשי הרדיו יוצאים לפנסיה ממלכתית עליהם לקבל עליהם את כל כללי התקש"יר הממלכתי, כולם.
רק לקראת סוף הישיבה נתבקש אסף להציג את קובלנתו. היה לו קשה לדבר. הוא הגיע לישיבה לאחר לילה לבן שתחילתו במשמרת ערב עד אחת בלילה והמשכו בבית, שם בכה במשך שלוש שעות לפנות בוקר מתן הפעוט. הוא הגיש את מתן פעמים אחדות לאורית ובשאר הזמן הסיע אותו בעגלתו קדימה ואחורה ביד אחת והחזיק ספל קפה באחרת בעודו יושב על כיסא מטבח. בישיבה נראה אסף דהוי, אפור בפנים, דיבר בקול חלש ואמר בפשטות:
"אני עורך, וכל מה שאני רוצה הוא שיתנו לי לערוך. קחו את הגברת הזאת ממני."
זה לא נשמע טוב ויונינה ניצלה את זה והגיבה בקשיחות:
"עורך או לא עורך, לי יש זכויות ואף אחד לא יכול למנוע ממני להאכיל את אורי מתי שאני רוצה, איפה שאני רוצה וכמה שאני רוצה."
שלומוב ניגש לסכם. כדרכו כאשר לא היתה לו יכולת לחתוך עניין הוא בחר בנימה אישית מאוד, רגשנית, ושיתף את הנוכחים בצרות שלו כמנהל כדי שהם ייאלצו לבלוע את צרותיהם הקטנות וללכת לדרכם:
"אני עובד פה הרבה שנים." אמר, "ולמדתי משהו חשוב: סכסוכים בין עובדים צריך לגמור בתוך הבית. אם זה יימשך ככה איתכם נגיע בסופו של דבר לבית משפט. אני חושב שכולנו צריכים לעשות הכול כדי שהעניין לא יגיע לבית דין לעבודה, כי שם יש תקשורת ויציגו אותנו כמשהו שהסתאב. המצב של הרדיו בגלים קצרים ממילא חלש. באוצר ובנציבות שירות המדינה מדברים שאם יסגרו את הרדיו בגלים קצרים כולנו נקבל מכתבי פיטורים."
כאן קם שלומוב מכיסאו ושם יד אחת על כתפו של אסף ויד אחת על כתפה של יונינה:
"מהלב שלי אני פונה אל שניכם. הרי שניכם אנשים מבוגרים, אינטליגנטים, ועכשיו גם יש לכם משפחות. תתעשתו על עצמכם! גם לטובתכם, גם לטובת הילדים שלכם וגם לטובת הרדיו."
שלומוב נאנח מעומק ליבו וסיים במילים כאילו מאוזנות:
"תתמודדו עם זה – פשוט אין ברירה."
רק ביציאה קלט אסף ששלומוב הערום והכאילו אובייקטיבי העדיף בעליל את יונינה. בלילה שאחרי הישיבה התייעץ אסף עם אורית אם לעזוב את הרדיו ולחפש עבודה בחוץ. זאת היתה שעה נדירה שבה מתן לא בכה והיה אפשר לדבר. הם שכבו בחושך במיטתם והתלחשו. אורית חשבה שצריך להתנתק מה"קרציה" , כפי שכינתה את יונינה, בעיקר בגלל מריטת העצבים שהיא גורמת, ולחפש עבודה בחוץ.
"אתה העורך הטוב ביותר של השידורים לחו"ל," אמרה אורית. "ברור שתמצא עבודה בחברה פרטית."
ואולם בבדיקת השוק שעשו בימים שלאחר מכן התברר לבני הזוג שהעניין אינו כה פשוט. העיתונים, למשל, לא חיפשו עורכים טובים אלא עורכים זולים.
וחוץ מזה הרדיו הוא מקום עם זכויות סוציאליות ופנסיה.
לפיכך החליטו בני הזוג שמאחר שמתן הקטן מעסיק אותם בבית יותר ממה ששיערו, אין זה הזמן להרפתקאות בתחום התעסוקה.
עם השנים השתנה מזג האוויר בירושלים ואווירה של העיר כבר לא היה זך ומשכר כמו פעם. השידור לחו"ל המשיך להתקיים, על אף שכולם המשיכו לדבר על סגירת השידור בגלים קצרים. באופן לא פורמלי עשה שלומוב בכל זאת מאמצים להפריד ככל האפשר את המשמרות של אסף ויונינה אך סידור העבודה לא איפשר הפרדה מוחלטת והם המשיכו להיפגש בחדר המחלקה לפחות פעם או פעמיים בשבוע.
יונינה קראוס לא השתנתה הרבה. תמיד היתה קצת רחבה ועכשיו נעשתה גם מלאה יותר, אך זה היה השינוי היחיד. פניה נותרו חלקים. אסף שיער שהיא תהיה אחת מן הנשים שנראות חסרות גיל. בעבודה הכול נשאר כשהיה. יונינה המשיכה להניק בחדר החדשות את אורי בנה, שנעשה בינתיים ילד גדול. הוא היה מגיע איתה, הולך לצידה ומחזיק בשמלתה, או, לפעמים במשמרות הצהריים, היה מגיע מן הגן במכונית הישנה של אביו, רנו קליאו שמזכירה קצת קישוא על גלגלים, יורד מן הרכב בכניסה לבניין, עולה במעלית לחדר החדשות של השידורים לחו"ל, מניח הצידה את הילקוט שלו, מפשיל בעצמו את החולצה של אמו, שהקפידה להסתיר את הפיטמה מעינו הצופייה של אסף, ושותה בשקיקה.
זה נמשך אפילו בגן חובה. אז כבר ינק אורי במקביל לסנדוויץ' שלו, וזה לא נפסק אפילו בכיתה א'. הילד היה בא מיוזע ומאובק אחרי משחק כדורגל עם חברים, צמא ורעב, ועומד לינוק. הוא אכל גם סנדוויצ'ים ופירות אך על חלב אימו לא ויתר. הוא היה ילד נבון. העברית הטובה של אסף, שאותה שמע הילד כשאסף הכתיב ידיעות לאימו, השפיעה עליו והוא השתמש בדיבורו בכמה ניבים וצירופים נאים שקלט.
ברדיו דיברו על זה ואורי קראוס הפך לדמות ידועה לכול. היו אפילו דיבורים על פנייה לספר השיאים של גינס. זה לא דבר רגיל: ילד שלומד בכיתה א' מגיע אל אימו ויונק ממנה במקום עבודתה.
עיתונאים פנו אל שלומוב כדי לשאול אותו אם זה נכון ואם הרדיו מקבל את זה.
לשלומוב, שהפנסיה שלו התקרבה, לא היה עניין להופיע בתקשורת, והוא הפנה את הפונים ישירות לעו"ד מיוחס-סרגוסי.
זו אמרה שאם יש בידה של יונינה אישור מרופא ילדים שהילד צריך לינוק על אף גילו המתקדם, המשרד חייב לאפשר זאת בהתאם לתיקון 32 (ד) (6) שנתפרש פירוש מרחיב בבית הדין הארצי לעבודה בפס"ד ליאורה יזורסקי נ. מדינת ישראל ואח'. בפס"ד יזורסקי היה מדובר, אמנם, בילד בגן טרום חובה ולא בתלמיד בית ספר, אמרה מיוחס-סרגוסי, אך היא לא רואה הבדל עקרוני.
בהתייעצויות פנימיות אמרה הפרקליטה שהיא עצמה עסוקה בתקופה זאת בעניינים חשובים שקשורים במאבקו של השידור לחו"ל להישרד, ולכן אינה פנויה לעסוק בליטיגציה שולית, וחוץ מזה פרקליטות המחוז בוודאי תסרב להעמיד לרשות הרדיו תובע משלה לעניין כה רגיש הכרוך בהצרת צעדיה של אם מניקה.
"אני חושבת," אמרה מיוחס-סרגוסי בסגנונו של שלומוב, "שכדאי לעזוב את זה ככה."
עם הזמן התחיל המתח שבין אסף ויונינה להתפוגג. לאסף היה קשר טוב עם אורי. כשיונינה הלכה לשירותים היו הוא ואורי מדברים קצת וצוחקים ויונינה, בדרכה בחזרה אל המקלדת, קלטה זאת והיתה מצטרפת לעיתים בחיוך קטן משלה גם בלי שידעה בדיוק על מה דיברו. עצם העובדה שהבר-פלוגתא הוותיק שלה העריך את בנה וחיבב אותו העמידה אותו באור יותר חיובי. לעיתים, כשהיה מסתכל בטלפון שלו בצילומים של מתן ראה שהיא פוזלת בסקרנות מן הצד.
"רוצה לראות?" אמר לה במשמרת לילה אחת, כשהיו לבדם, והסיט את הטלפון אליה על גבי השולחן. אלו היו המילים הפרטיות הראשונות שאסף ויונינה החליפו ביניהם ישירות לאחר שש שנים וחצי של סכסוך.
לאחר מכן כבר דיברו יותר ויותר בחופשיות ובמשמרות הלילה העמוק שלהם אפילו בפתיחות. דיברו על הילדים, על אורי ומתן. יונינה התלוננה על בעלה שאפילו כסגן הספרן של ספריית התווים אינו מצליח, וחששה שדמותו המסכנה תפריע לאורי להתקדם בחיים. אסף תהה אם שלדון קראוס שוכב עם אשתו, ואם כן באיזו תנוחה. הוא מצדו דיבר על העייפות הגדולה שלו, עייפות פיזית קשה שדבקה בו בשנים חסרות השינה של מתן. אורית אשתו לא היתה מוכנה להתחשב בכך שהוא עובד כה קשה ודרשה ממנו להתחלק בטיפול הלילי בפעוט. המשמרות ברדיו היו בשביל אסף ויונינה הרפיה מן העומס ומן המתחים בבית.
במשמרות השקטות הללו, כשהיו לגמרי לבדם בקומה 4 הנטושה של בניין החדשות, התחילו אסף ויונינה לדבר שוב על ילדותם באזור תל אביב. בלילה אחד כזה שאל אותה מתי חשה בפעם הראשונה גירוי מיני. היא סיפרה לו שזה היה כשהיתה ילדה בצופים של צפון תל אביב וראתה במקרה את שערות בית השחי של המדריך שלה.
"את יודעת," אמר לה כשהוא שומע את עצמו מדבר כמו בחלום, "את מניקה כל כך הרבה זמן כשאני איתך בחדר ואף פעם לא ראיתי את החזה שלך."
"הנה," אמרה יונינה. "בוא תראה."
היא התרוממה אליו. ביד אחת הרימה את חולצתה והראתה לו שד צחור, רך ומלא, ופיטמה גדולה, ורודה, גמישה וזקופה, ואת היד השנייה שלחה אל ראשו מעבר לשולחן וקירבה אותו אליה.
"בוא תשתה," אמרה.
שפתיו של אסף נסגרו על פטמתה של יונינה. הוא מצץ פעם ופעמיים ואל פיו בא טעם כבד ומתוק, לא בלתי דומה לטעמו העשיר של חלב משומר שווייצי שהיו מוסיפים פעם לנס קפה מתוך שפופרות קטנות. כל אברי גופו, גם לשד עצמותיו, הרגישו את הטעם. היא רכנה אליו ברוך מעל שולחן המערכת והעבירה את אצבעותיה דרך שער ראשו. זה היה הרגע האינטימי ביותר ששניהם חוו בחייהם.
עמוס גורן
* * *
This is Priceless!
Note reference to the "Main Stream Media"...72 years ago‼️
What is meant by the modern term referred to as "POLITICAL CORRECTNESS"...The definition is found in 4 telegrams at the Truman Library and Museum in Independence, Missouri.
The following are copies of four telegrams between President Harry Truman and General Douglas MacArthur on the day before the actual signing of the WWII Surrender Agreement in September 1945.
The contents of those four telegrams below are exactly as received at the end of the war – not a word has been added or deleted!
(1) Tokyo, Japan 0800-September 1,1945
To: President Harry S Truman
From: General D A MacArthur
Tomorrow we meet with those yellow-bellied bastards and sign the Surrender Documents, any last minute instructions?
(2) Washington, D C 1300-September 1, 1945
To: D A MacArthur
From: H S Truman Congratulations, job well done, but you must tone down your obvious dislike of the Japanese when discussing the terms of the surrender with the press, because some of your remarks are fundamentally not politically correct!
(3) Tokyo, Japan 1630-September 1, 1945
To: H S Truman
From: D A MacArthur and C H Nimitz
Wilco Sir, but both Chester and I are somewhat confused, exactly what does the term politically correct mean?
(4) Washington, D C 2120-September 1, 1945
To: D A MacArthur/C H Nimitz
From: H S Truman
Political Correctness is a doctrine, recently fostered by a delusional, illogical minority and promoted by a sick mainstream media, which holds forth the proposition that it is entirely possible to pick up a piece of shit by the clean end!
Now, with special thanks to the Truman Museum and Harry himself, you and I finally have a full understanding of what 'POLITICAL CORRECTNESS' really means…
* * *
הערות שוליים [96]
הגיגים קלים על נושאים כבדים
כושי מכובס
כמו כל דבר המיובא מאמריקה, וזה נקלט מיד אצלנו על כרעיו וקרביו, ללא כל בדיקה ובחינה האם זה מתאים אצלנו או לא, כך גם עניין ה-politically correct – "התקינות הפוליטית", ובשְמָהּ של זו עובדות המכבסות שעות נוספות ו"מכבסות" מילים וביטויים ומושגים, מתוך כוונה שלא להעליב את הזולת, וכן לרַצות את אלה ש"המכבסים" חפצים ביקרם.
כך הביטוי האנגלי nigger, שמשום-מה מקובל שהוא מעליב ופוגע בשחורי העור באמריקה [אינני יודע מדוע], וחיש-קל מצאו לו ביטוי "מכובס": אפרו-אמריקני, או שחור-עור, או שחום, וכד'.
וכמובן, תופעה זו הגיעה אלינו במהירות הסייבר, וגם אצלנו, בשפה העברית נמנעים דוברים מלכנות אדם בעל עור שחור, במילה כושי.
אבל בשפה העברית שלנו, כושי הוא לא כינוי-גנאי, להפך: זו מילת חיבוב: הלא כבני כּושיים אתם לי בני ישראל אומר אלוהים מפיו של הנביא עמוס [עמוס ט' ז'].
בימי התנ"ך הייתה ארץ שנקראה כוש, כנראה בסודן וצפון אתיופיה של ימינו, ובני אותה ארץ, שחורי-עור, נקראו כושים. המילה כושי ונגזרותיה מופיעות עשרות פעמים בתנ"ך, ומעולם לא לגנאי. ראה: מהוֹדו ועד כוש [מגילת אסתר א' א'] ועוד.
ולא רק זאת. כידוע, מרים אחותו של משה ריכלה על אודות האישה הכושית אשר לקח [במדבר י"ב א']. על כך היא נענשה מיד בצרעת על כל גופה, והלבינה מכף רגל ועד ראש... הומור אלוהי שכזה.
אז ברור: כושי בעברית הוא מונח שאין בו שמץ של גנאי או עלבון, כמו שהמילה זקן מציינת אדם בא בימים, תינוק – ילד קטן שיונק משדי אמו, בני תשחורת, שבימינו קוראים להם – די בצדק – בני טיפשעשרה, ואולי זה חל לא רק על בני תשחורת, אלא גם על לִבְנֵי-שיער כאלה או אחרים.
* התקרית המכוערת באוטובוס בבאר שבע, כאשר אישה גזענית, בעלת פה מלוכלך התנפלה על אישה כושית מקהילת "הכושים העבריים" בדימונה בגידופים ועלבונות, מה שנקרא הלבנת פני אדם ברבים, התנפלות זו חזרה אליה כבומרנג, כאשר מאות מגיבים ברשת גינו אותה על התנהגותה הנלוזה. אם יש לפעמים הצדקה לתופעת ה"שיימינג" [בִּיוּש], כאן הביוש הוכיח את עצמו כמוצדק.
ראשת פינה
ומעניין לעניין באותו עניין – של "התקינות הפוליטית". מישהו מחכמי "התקינות" החליט שאם אישה עומדת בראש עירייה, יש לקרוא לה ראשת עירייה. זאת כביכול להבלטת המין [המגדר] הנשי, בשפה "מכובסת" כיאות. ואכן ישנן כמה וכמה – כן ירבו – נשים שהן ראשי עיריות, וכלל לא בטוח אם איכפת להן אם יקראו להן ראש העיריה או ראשת העיריה.
כך גם לגבי התואר ראש הממשלה. גולדה מאיר היתה ראש הממשלה במלחמת יום הכיפורים, והיו שאמרו עליה שהיא "הגבר היחיד בממשלה". אני מניח שזה לא היה מטריד אותה אם יקראו לה ראש או ראשת הממשלה. וודאי כך גם לגבי נשים שמכהנות כראשי ממשלה בארצות שונות בעולם, ושהפה העברית כלל לא מוכרת להן ואינה מעניינת אותן מבחינה זו.
שפתנו העברית היא שפה עתיקה, עשירה ויפה, ויש לה כמובן כל מיני כללים ויוצאים מן הכלל, וכך עלינו לקבל אותה. לי אישית יש הרגשה שהביטוי ראשת הממשלה לא מצלצל טוב מבחינת הצליל, ואפילו האסתטיקה של השפה.
הנה דוגמה מהתנ"ך: אבן מאסו הבונים והיתה לראש פִינה [תהילים קי"ח כ"א]. ראש ולא ראשה.
תארו לעצמכם לקרוא למושבה הוותיקה והנחמדה בגליל, ראש פינה, אבוי, ראשת פינה... לא יעלה על הדעת, כמו משנוהגים לומר אנשי ציבור שלנו.
לכן אני סבור שצריך להשאיר את התואר ראש עירייה, ראש ממשלה, ראש מוסד, ושערה לא תיפול מראשי [ראשוֹת?] הנושאות בתואר הנ"ל.
לפי "התקינות הפוליטית" האמורה, אין להשתמש במילה נקבה לאישה, שיש לה קונוטציה שלילית-מעליבה, הקרובה למשמעות הביטוי "כוסית" בימינו, אלא יש לקרוא לה בת-חוה. [ולזָכָר? בן-זונה...]
ליצן דֶמֶה
עוד "ייבוּא" מטופש על-ידי ילדים טפשים בני טיפשעשרה, כמובן מאמריקה. תופעת הליצנים המפחידים וכלי נשק-דמה בידיהם, והם מפחידים ילדים קטנים. מאוד מצחיק... אבל מציק.
המשטרה נחלצה למגר את התופעה הזאת, כאילו אין לה משהו אחר לטפל בו, להבטחת ביטחון הציבור. אך רבים מן ה"ליצנים" הללו הם מתחת לגיל האחריות הפלילית, ואי-אפשר לעשות להם כלום.
ונשאלת השאלה: איפה ההורים שלהם? שיוכיחו – לפחות הפעם – סמכות ושליטה הורית על ילדיהם: שיבדקו איפה מבלה "התכשיט" שלהם בלילה, בחושך, ומה הוא עושה שם, ושיפסיקו עם המשחק האידיוטי הזה.
[אהוד: המשטרה עסוקה בחקירות נתניהו ושרה ובהסדרת ההפגנות נגדם, שנערכות מעתה ללא רישיון וללא הגבלת מיספר משתתפים, זאת על פי פסיקת העליון].
סיבת הזוועה
לגבי מה שקרה באמריקה אין להכביר מילים, ואין מילים לתאר את הזוועה. יש רק להתפלל ולקוות שלא יימצא שם עוד איזה פסיכופת שֶיחַקֶה את מעשיו של הפסיכופת הראשון, לא שָם ולא בעולם כולו. בזכות התיקון השני לחוקת ארה"ב, המתיר לכל אזרח לשאת נשק, אמריקה מוצפת מיליוני כלי נשק בידי אזרחים וקשה להאמין שאפשר לטפל בזה ביעילות, ודאי לא למגר את התופעה בכלל.
זכות אבות
הנה דוגמה ל"שליטה הורית" [של האבות בלבד], כפי שקרה לאחרונה בחברון, עיר האבות: אותו אב שמכר את בתו בת ה-14 לבדואי מן הנגב, תמורת 10,000 שקל טבין ותקילין, כאילו היתה עֶגלה צעירה או תרנגולת או כיסא. ובתור ברכת פרידה מהבת, הוא הפליא בה מכותיו. שליטה אבהית...
כמוהו ישנם עוד עשרות אבות בגדה, המוכרים את בנותיהם הקטינות בעד כסף, לבדואים בנגב, ואלה מתחתנים איתן בעודן מתחת לגיל הנישואין המותר בחוק [הישראלי]. למי זה איכפת?
ואם תאמר לאותו אב שזה לא בסדר, הוא יענה שזו מסורת מדורי-דורות בעמו, שהמשפחה שלו – נשים וילדים – הם רכושו, והוא יכול לעשות בהם כחפצו: להכותם, לאנוס, למכור ואף לרצוח אותם. מסורת שכזו...
יהודה גור-אריה
אהוד: במכתב העיתי קיימים עדיין כושי, ראש פינה, ראש הממשלה גולדה מאיר וגברת ראש העיר. אנחנו נגד אינוס השפה העברית, דוגמת צורת הדיבור הנקבית שמתהדר בה נכדתו של ישראל קסטנר, הח"כ העילג מרב מיכאלי.
* * *
משה כהן
הדוקומנטריסטים
שמעתי דעה של יודעי דבר שהניצחון של צה"ל במלחמת יום הכיפורים הוא הניצחון הגדול ביותר.
ואנחנו מוצפים בסרטי תעודה על המלחמה הזאת ולא שומעים אף מילה על ניצחון.
איש אינו טוען שלא צריך לתעד את הכישלונות אבל השמועה אומרת שהיו גם ניצחונות.
מחלקת התעודה של רשות השידור שמה לה למטרה לחטט השכם והערב בפצע הפתוח הזה ולנבור בו עוד ועוד בהנאה מזוכיסטית. וזה נותן להם הזדמנות לייסר אותנו שוב ושוב, לא שכחנו דבר ולא למדנו דבר, אותה יוהרה.
שלא נהיה חלילה זחוחים מדי ובטוחים בעצמנו.
שנבין סוף סוף שמלחמה היא תופת ולא נצא עוד למלחמות (כאילו זה תלוי רק בנו).
איזה כיף לתאר שוב ושוב את הכשלים, את הטעויות, את ההרוגים ויותר מכל את הלומי הקרב, הוי הלומי הקרב הרי הם עודם יומיום איתנו.
הלומי הקרב הם מכרה הזהב הבלתי נדלה של הלקאה עצמית.
סיוט בלתי פוסק של ארבעים וארבע שנים.
מישהו אמר ניצחון? זה לא מעניין אותנו.
הבו לנו עוד הרוגים ופצועים ושבויים כדי להשלים את החגיגה המזוכיסטית.
משה כהן
ירושלים
* * *
אהוד בן עזר
בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים
פרק מתוך הרומאן "מסעותיי עם נשים", 2013
בלפוריה היתה מבוגרת ממני בשלוש שנים. החזה שלה היה הכי מלא וזקוף במושבה. כשהיא היתה יורדת ברחוב רוטשילד, לכיוון חובבי ציון, היו האיכרים הרוכבים על חמוריהם הקפריסאים הגבוהים, בדרך לפרדס – מסובבים את ראשיהם, והביצים שלהם עומדות להתפוצץ מהחיכוך באוכף.
תסרוקתה היתה בצורת זנב-סוס קשור בסרט, שהיה מתנועע בלכתה, זקופה תמיד, ואחוריה הבולטים היו מעמידים את הזין אפילו לחמורים.
בקיצור, היא היתה פצצת מחמדים מהלכת על שתיים, וגם בעוברה ליד בית הכנסת הגדול היו המבטים נשלחים רק אליה ולא לספרי הקודש שמהם התפללו בקלויז, זה בית הכנסת הצמוד, הקטן, על שם דינוביץ.
באותה תקופה אבא החזיק בג'יפ מימי מלחמת העולם השנייה, מעודפי הצבא הבריטי, שהיה יחיד ומיוחד במינו בכל המושבות, ואני כבר השתמשתי בו, ללא רשיון, כמובן, לאחר שלמדתי לנהוג בדרך העפר התורכית שחצתה את הביצה ממזרח למערב, ליד הפרדס שלנו.
והנה יום אחד, כאשר נהגתי ברחוב רוטשילד ראיתי את בלפוריה יורדת מולי במדרכה לכיוון מרכז המושבה. המכונית נטעה בי אומץ מטורף, ולמרות שלא הייתי נחשב נער נחשק, כמו עמוס אטינגר, למשל, עצרתי את הג'יפ צעדים אחדים לפניה ושאלתי אותה אם אני יכול להציע לה הסעה.
ההורים שלנו היו מאותו חוג של בני-איכרים, דור שני למייסדי המושבה, שכבר נולדו בה. חיה, אימה של בלפוריה, היתה עגלגלה ושופעת חיים.
בתשובה בלפוריה צוחקת. אני מרגיש את הצחוק שלה בתוכי. היא מבוגרת ממני בשלוש שנים ושופעת חיים ומיניות כמו אימה, חיה. לא. אני לא אספר לה שאני יודע שיום אחד, כאשר אביה קיבל התקף מיגרנה קשה ובא הביתה מעבודתו בבנק באמצע היום, אבא שלי ברח מחלון המיטבח כשהוא מכפתר את מכנסיו לאחר שביקר, ולא בפעם הראשונה, אצל האימא הקוקטית שלה, חיה, ביקר בפתח תקווה, בחריץ, שממנו היא עצמה, בלפוריה, כבר יצאה אז לאוויר העולם.
מכוניות רבות עדיין לא היו באותה תקופה במושבה, למרות שכבר נעשתה עיר, והאיכרים עדיין היו רוכבים על חמוריהם הקפריסאיים הגדולים מרחוב רוטשילד לפרדסים שלהם בצפון המושבה.
כשגמרה לצחוק אמרה: "למה לא?"
פתחתי את הדלת מבפנים, והיא קפצה פנימה. הרגשתי כמו מלך. עשיתי שני סיבובים בלב המושבה, רוטשילד, חובבי ציון, מוהליבר, הרצל ושוב רוטשילד, כדי שיצאו העיניים מהחורים לכל המסתכלים ובייחוד אם יש בהם חברים שלי. ואחר כך פניתי צפונה, לעבר איזור הפרדסים והביצה של המושבה. החניתי את הג'יפ בסימטה שהובילה לבית האריזה בפרדס שלנו, ושאלתי את בלפוריה אם היא רוצה שנקטוף קצת תפוזים. זה קרה בחורף, עונת השאמוטי, ובזכות הגשמים שירדו נעשו הדרכים נוחות יותר לנסיעה במכונית מבלי לשקוע בחול העמוק.
"נחכה עוד קצת," אמרה,"לפני שאנחנו קוטפים תפוזים בפרדס של סבא שלך."
היתה איזו נימה לא נעימה בדרך שבה ביטאה את המילים "סבא שלך".
קפצתי החוצה וחזרתי עם שני פירות של שאמוטי-דם מהזן "שרה", שהיו יפים למראה ובגודל השדיים של בלפוריה. ישבנו שנינו בג'יפ ואני קלפתי לה תפוז ונתתי פלח בפיה ופלח בפי וכך גם התקרבתי אליה. לאצבעות ידיי היה ריח נפלא של קליפת הפרי, שבחלקה הפנימי, האדמדם-הספוגי, ניגבתי אותן מהרטיבות של הספירט שבקליפה הכתומה מבחוץ.
אפילו השתמשתי בצד הפנימי של אחת הקליפות מבפנים כדי לנגב את שפתיה של בלפוריה.
וכל אותו זמן היה לי קשה להסתכל בעיניה כי עיניי חתרו כל הזמן קצת באלכסון כלפי מטה לראות את תחילת המפרץ של שדיה הזקופים.
כאשר הגשתי את הפלחים לשפתיה תיחמנתי כך את תנועת ידי השמאלית שכדי להגיע עם הפלח נגע מרפקי קלות בשד שלה, מעל החולצה. פעם ופעמיים, והיא לא הגיבה.
כשסיימנו את התפוז הראשון שקלפתי, וניגבתי את פיה היטב בתוך של הקליפה, רכנתי לעבר שפתיה, תוך שאני נשען קלות על שדיה, ורפרפתי עליהן בנשיקה.
"אתה לא צעיר מדי?" היא אמרה בקול קצת מוזר.
"לא."
"אתה יכול להוכיח?"
"כן," שיקרתי לה. "אני כבר לא בתול. דפקתי את לטיפה שעבדה אצל סבא בפרדס."
"אתה סתם עושה רושם," היא אמרה. "אני מכירה אתכם. כולכם בתולים עדיין."
"לא, בחייאתי," אמרתי לה, "הכנסתי לה עד הסוף. אני כבר בעל ניסיון. אפילו הסופר סמילנסקי כתב עליה סיפור נהדר, ובעקבותיו הלכתי."
"טוב. אני יודעת שאתה משקר. אולי הכנסת לה, אבל מאחור, כי פחדת מאבא שלה שירצח אותך בגלל הבתולים. אבל אני מרשה לך רק למעלה, לא יותר. ועוד מעט תדע למה."
לא התעמקתי בדבריה ופתחתי את כפתורי חולצתה. היה צריך להיאבק קצת בחזייתה, שנרכסה מאחור, אבל המאמץ היה שווה. השדיים המוצקים והבהירים שלה עם שתי הפטמות היו שדיים ראשונים של בחורה שראיתי מימיי, חוץ מאלה של הערביות הצעירות שהיו מיניקות את התינוקות שלהן ללא בושה, בחזה חשוף, חום ומצולק.
הייתי מסוחרר מהשדיים הנהדרים של בלפוריה, שעמדו לרשותי כשהיא משתרעת במושב הקדמי, לימיני, פאסיבית לגמרי, אבל הפטמות הלכו ונזדקרו. והיא נשמה בכבדות. הייתי מסוחרר גם מכך שהנה אני זוכה במה שכל בחור במושבה רק חולם עליו – לעשות סיבוב על החזה הערום של בלפוריה!
מזמזתי אותה זמן שנראה לי כנצח ואז, כאשר היה נדמה לי שעוד מעט היא תרשה לי גם בתחתונים, ואולי כדאי לי להתחיל להוציא את הזין מחנות המכנסיים החוצה ולמצוא דרך להשכיב אותה במושב ולפחות לגמור אצלה בין הירכיים –
היא הדפה אותי ממציצת פטמותיה, דחפה ממנה החוצה את כפות ידיי, שלא הפסיקו ללוש את זוג השדיים היפים ביותר במושבה, ואמרה –
"די!"
"מדוע?"
"עד כאן. אפילו שיתפוצצו לך הביצים! יש לך מזל שיש גם לכם הרבה פרדסים!"
"אבל מדוע?" הרגשתי שאני קרוב להשפריץ במכנסיים הקצרים.
"כי סבא שלי התאבד בגלל סבא שלך – שהיה מנהל החשבונות של המועצה הכפרית וטען שגילה שם מעילות – וזאת הנקמה המתוקה שלי במשפחה המנוולת שלך! אתה חושב שאחרת הייתי בכלל באה איתך לכאן? עכשיו תחזיר אותי למושבה."
השפרצתי על הסנדלים והתחלתי לבכות.
"זה לא יעזור לך. תחזיר אותי למושבה! שמעת?"
הפליקה לי סטירת לחי חזקה.
"זה בשביל סבא שלך! שכאשר היה כבר אלמן היה יושב על ספסל ברחוב רוטשילד ומבקש מנשים צעירות, לשבת לצידו, כמו שהיה אומר שלונסקי – 'אני בדד ואת בדד אז בואי נהיה בדדיים...' – ניג'ס כמוך! נדבק לציצים... עלוקה!"
אני רק המשכתי לבכות. עכשיו בלי דמעות. רק בגרון. התנעתי את הג'יפ וחזרנו. מזל שלא התנגשנו באחד הברושים שניצבו בשדרת הפרדסים.
אבל השדיים המושלמים של אלפא, בג'יפ, בין הפרדסים הירוקים – רדפו אותי מאז יותר מכל השדיים שראיתי, שמיששתי ושמצצתי מימיי. ואני גם מקווה שכאשר מיזמזתי אותה גרמתי לה להרטיב, עוד לפני שדחתה אותי, הנוקמת המופרעת.
כתבתי אלפא? סליחה. השם שלה היה בלפוריה.
"...סיפרו במושבה שסבא שלך, על הספסל ברחוב רוטשילד..."
"כן? וסבא שלך? לפני שתלה את עצמו, היה מלשין למשטרה על איכרים במושבה שהפסידו את הפרדסים שלהם בגלל הלוואות בכסף-נייר שלקחו במלחמת העולם הראשונה, ואחרי המלחמה, אפנדים ערביים ביקשו לקנות את הפרדסים מידי האיכרים השקועים בחובות. וכשסבתא שלי היתה רואה מחלון המטבח את סבא שלך מְלוּוֶה בשני שוטרים בריטיים מתקרב לחצר שלנו, היא היתה קוראת מיד לסבא שלי להתחבא בפרדס, אחרת היו עוצרים אותו עד שישלם את החוב!"
"בחיים, חיימקה, אתה יותר לא תיגע בי!"
אחרי שנים ראיתי אותה פוסעת צמוקה כּדְבֵלָה בכיכר מסריק בתל-אביב. היא אותי לא הכירה למרות שלא השתניתי, רק שמנתי קצת. אבל רק אותה שעה נרפאתי סופית מהשדיים הנהדרים שלה ששיגעו את כל המושבה.
אהוד בן עזר
* * *
הפלונטר האמריקאי מול צפון-קוריאה
מתוך אתר "מידה", 09/10/2017
המשבר מול צפון-קוריאה מעמיד את כל השחקנים במלכוד. אין אפשרויות טובות על השולחן, הבחירה היא בין הגרועות לגרועות יותר.
המשבר מול צפון-קוריאה מציב בפני ארצות-הברית את הצורך להכריע. ההחלטה נראית כבדה, סבוכה והרת גורל, לא רק מאז משבר הטילים בקובה אלא גם מאז מלחמת העולם השנייה. זאת מאחר שלכל פעולה של ארצות-הברית או הימנעות ממנה, תהיינה השלכות קשות.
אפשר להשתומם לנוכח אמירותיו, מעלליו או חוסר המעש של הנשיא טראמפ, אבל ברור שהוא ירש את המשברים במזרח התיכון ובמזרח הרחוק מאובמה ומבוש. לטראמפ ככל הנראה אין אסטרטגיה או תוכנית פעולה כלשהי אבל נדמה שכך המצב גם במחלקת המדינה ובפנטגון. לעת עתה ברור שאין שום אמצעי "אזרחי" לרסן את קים המשתולל והמתגרען – בוודאי שלא עוד חבילת סנקציות. יוזכר שסנקציות מעולם לא השפיעו על משטר כלשהו, בוודאי שלא על משטר דוגמת זה הקיים בצפון-קוריאה.
היגיון בשיגעון
חשוב להבין ששליט צפון-קוריאה אולי מטורף אבל בוודאי שלא אוויל. בהתנהלותו ישנו הגיון סביר. מדוע צפון-קוריאה מתנהגת כפי שמתנהגת?
ראשית, יש להזכיר כי המשטר הזה תמיד חזר על אותה הצגה: אמירות מתלהמות לעבר יפן, דרום-קוריאה וארצות-הברית, צחצוח חרבות וסיום המשבר בתמורה לעוד סיוע כספי כלשהו.
כמו כן יש להביא בחשבון שהמשטר שולט ללא מצרים על זרם המידע העובר לאזרחים אודות העולם החיצוני, כך שהוא יכול לצייר כל תמונה שירצה ללא חשש לביקורת או לאי-הסכמה. לדוגמא, אנו יודעים כי רוב תושבי צפון-קוריאה מעולם לא שמעו על שיגור החללית האמריקאית לירח. הם גם לא מעולם לא שמעו בכלי תקשורת רשמיים על אייפון או על שאר החידושים הטכנולוגים של האויב האמריקאי.
אלא ככל הנראה לקים ג'ונג און יש אסטרטגיה ברורה. לדעת כמה מומחים המנהיג הצפון-קוריאני זקוק לתמיכת המנגנון הצבאי העצום. לפיכך, מוטב מבחינתו לשמור את המדינה במתח תוך עמידה על היערכות צבאית מתמדת. עד עכשיו האסטרטגיה הזאת עבדה – הפחדות צבאיות והפסקתן בתמורה לסיוע כספי או אחר. לצד זאת יש לזכור שהמשטר הצפון-קוריאני לא מסתפק באיומים בלבד אלא מפעם לפעם גם עושה: בשנת 2010 צוללת צפון-קוריאנית הטביעה אניית מלחמה דרום-קוריאנית סמוך לגבול הימים בין שתי המדינות.
עתה קוריאה ככל הנראה שוקדת על פיתוח טילים המסוגלים לשאת ראש נפץ גרעיני וכאשר היא תשיג יכולת זו היא תיחשב לחברה במועדון הגרעיני. הנשק הגרעיני יקנה לצפון-קוריאה לא רק יוקרה אלא גם ביטוח מקיף ומשלים מפני כל התערבות זרה. קוריאה הצפונית תמשיך בתנופת הפיתוח הגרעיני שלה מהסיבה הפשוטה שארצות-הברית נתקלה במבוי סתום ואין לה אופציות טובות במשבר הזה.
סין בוחרת בצרה הקלה מבין השתיים
סין לא רווה נחת מהתכנית הגרעינית של שכנתה הסוררת. סיבה טובה לכך היא עצם הימצאותו של נשק גרעיני המערער על המונופול הסיני האזורי בתחום. סין חולשת על כ-90% מסחר החוץ עם צפון-קוריאה, ובהקשר זה יש להזכיר שקים ג'ונג און התחיל ליישם מעין רפורמות כלכליות ברוח סינית כך שמסגרות קומוניסטיות של ממש הולכות ונעלמות במדינה. כעת לדוגמה, קיימות צורות שונות של פעילות עסקית רשמית במסגרת שוק פרטי, כשלצידו שוק שחור.
וושינגטון מצפה מסין ללחוץ על קים ולנתק את קשרי הסחר איתו, אולם אין סיכוי שהסינים ייענו לאתגר.
סין ניצבת גם היא בפני שתי דילמות לא נעימות: במקרה של ניתוק הסחר, קוריאה הצפונית עלולה להתמוטט וליצור אי יציבות בגבול סין ואף לייצא פליטים לשטח הסיני דבר שאין הסינים מעוניינים לקבל.
חלום בלהות נוסף עבור הסינים הוא התמוטטות או תבוסה של המשטר הצפוני שכתוצאה ממנו חיילים אמריקאים יופיעו על גבולה. תסריט כזה הוא ייהרג ובל יעבור מבחינת סין.
לכן התקוות שסין תעשה משהו רציני מעבר למהלך סמלי של סגירת כמה חברות צפון-קוריאניות אינן ריאליות.
לבסוף, בסין רווחת הדעה (שניתן להצדיקה) שגם לחץ סיני בלתי-מתון לא יצליח להניא את קים מפיתוח הנשק הגרעיני. אדרבא אם המשטר יראה שגם בעלת הברית היחידה שלו הפנתה לו גב הוא רק יהפוך נחוש להשיג יותר להשיג יכולת שימוש אפקטיבית בנשק גרעיני.
ארצות-הברית במלכוד
כאמור, מאשימים את טראמפ בחוסר עשייה או בהיעדר יכולת לנהל את המשבר, אלא שכפי שנראה בהמשך, ספק אם מישהו אחר שהיה יושב בכסאו היה מסוגל להגות פעולה חילופית ברורה ובטוחה ובלתי מזגזגת.
מה הן האפשרויות האמריקאיות?
להתעלם כליל מהשיגעונות הקוריאניים ולהכיר בקוריאה כחברה במועדון הגרעיני?
משמעות הדבר קריסה של כל התפיסות המסורתיות אודות אי-תפוצת נשק גרעיני ואובדן כל משמעות ל"מועדון הגרעין" השומר בקנאות על מעמדו הבלעדי.
מה לגבי אופציה צבאית מוגבלת?
אף זו נראית כבלתי אפשרית מכיוון שלא ייתכן מבצע מוגבל נוסחת השמדת מתקני הגרעין בלבד, אשר לא יתדרדר תוך זמן קצר למלחמה כוללת קלאסית, השונה בתכלית מהמלחמות במזרח־התיכון. סיאול, הבירה הדרום־קוריאנית, נמצאת בטווח הפגזים של תותחי הצפון הפרימיטיביים. הרעשה מכוונת של סיאול תגרום למאות הרוגים במטח הראשון מה שיגרור בוודאי תגובת נגד מצד הדרום שמשמעותה מלחמה אשר אין לשער את תוצאותיה.
הפחד הכמוס של הדרום-קוריאנים הוא לחזות בהתמוטטות הצפון והתפרקותו של המשטר הנוכחי. זאת מפני שבניגוד לאידיאולוגיה הרשמית המצדדת באיחוד קוריאה, מבחינת הדור הצעיר אשר לא יודע דבר על הצפון, אין שום כוונה או רצון להתאחד איתו. מצב בו הדרום יאלץ לפרנס עוד מיליוני צפון-קוריאנים עניים שעוצבו על ברכי התעמולה, לא נראה רצוי כלל וכלל מבחינתם.
כלומר, אם לסכם את כל האמור, ברור שפעולה אמריקאית חייבת להיות מתואמת עם דרום-קוריאה ועם יפן, כאשר שתי האחרונות לא בדיוק ששות לשתף פעולה לאחרונה, גם לא נוכח אוייב מר משותף.
התפוגגות המטרייה האמריקנית
האם יש היגיון באיום הצפון-קוריאני על סן פרנסיסקו או על גואם, או שמדובר בטירוף צרוף?
מסתבר שיש היגיון דווקא. ההיגיון הוא השחיקה של ההרתעה אמריקנית עד כדי התמוססותה במזרח הרחוק. מבחינה עקרונית, יפן ודרום-קוריאה סומכות על ההגנה האמריקאית הכוללת 'מכה שנייה', ופורסת מטרייה גרעינית מעל השתיים. אלא שנראה שמלכתחילה תפיסה זו, שעשויה להיראות סבירה בעיני דרום-קוריאה ויפן, היא בעייתית לכל הפחות עבור ארצות-הברית. התחייבות אמריקאית להפעיל נשק גרעיני כנגד מדינה שלא תקפה אותה במישרין, איננה דבר של מה בכך. הדוקטרינה הזאת נועדה, כמו גם תפיסת 'המכה השנייה', למנוע את המכה הראשונה ולהניא כל יריב פוטנציאלי מהרצון להשתמש בנשק גרעיני.
היכולת הצפון-קוריאנית לפגוע בארצות-הברית, שתהפוך לאפשרית עת יחזיקו אלה בפלטפורמות שיגור מתאימות, תגרום בוודאות להתפתחות הבאה: במקרה של עימות עם הצפון (גם קונבנציונאלי), הפעלת העוצמה הצבאית האמריקאית תפסיק להיות אוטומטית והחוזים בין ארצות-הברית לבנות בריתה יהפכו בלתי-רלוונטיים. כשהיריב מסוגל לשגר טיל גרעיני לסן-פרנסיסקו, שום החלטה לא תוכל להתקבל "על טייס אוטומטי" רק משום שהחוק מחייב זאת.
היעלמות ההרתעה האמריקאית עלולה להגביר את הלחץ הציבורי בדמוקרטיות כיפן ודרום-קוריאה להצטייד בנשק גרעיני. בינתיים הדבר נשאר בגדר טאבו ביפן אך קשה לשער שמצב זה יימשך לאורך זמן, כאשר ההגנה האמריקאית נראית כמשענת קנה רצוץ. אם אכן יתממש תרחיש שכזה, תיפתח הדרך למירוץ החימוש הגרעיני במזרח אסיה שיכלול גם את וייטנאם, החוששת מסין באופן עקבי.
הדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות
סאגת הגרעין הצפון-קוריאני איננה מנותקת משאר המשברים ברחבי העולם. איך התדרדר העולם למשבר הנוכחי?
מעבר להפקרות של אובמה, יש להזכיר את הראשית בימי קלינטון. קלינטון חתם על שורה של הסכמים עם צפון-קוריאה שמצידה טרחה להפר אותם באופן סדרתי, וממשיכה להפר אותם עד עצם היום הזה.
מבחינת המזרח-התיכון, קיימות השלכות למשבר הצפון-קוריאני גם כן.
ראשית, אם לומדים את ההיסטוריה העשירה של שיתוף פעולה בתחום פיתוח טילים וכנראה גם מחקר הגרעין, בין צפון-קוריאה לאיראן – סביר להניח שכל טכנולוגיה שתופיע בצפון־קוריאה תגיע במוקדם ובמאוחר לאיראן. קשה לחשוב דרך אפקטיבית למנוע זליגה כזו של Know How, במיוחד לאור העובדה שסנקציות בינלאומיות אינן אפקטיביות בהשפעתן על משטר זה. הטכנולוגיה הזאת תעבור לטהראן תמורת תשלום נאה שטהראן כמובן יכולה לשלם.
מבחינת פיונגיאנג וטהראן, האירוע המכונן והטראומטי הוא גורלו של שליט לוב, מעמר קדאפי. הלה ויתר על פיתוח פצצת אטום בתמורה להבטחות מערביות לא להציק לו. את הסוף כולנו יודעים: קדאפי חוסל בקלות ובאכזריות הודות להתערבות חילות האוויר הצרפתי, הבריטי והאמריקני.
הלקח מבחינת קוריאה ואיראן הוא ברור: עדיפה פצצה על הבטחות המערב. הסומך על המערב עלול להביא על עצמו קץ דומה לזה של קדאפי. כמה בכירים צפון-קוריאניים אף הרחיקו לכת וציינו בפני מומחים רוסיים את ההסכם עם אוקראינה. אמנת בודפשט מ-1994 ערבה לשלמותה הטריטוריאלית של אוקראינה בתמורה לוויתור על הארסנל הגרעיני שלה, וראו מה אירע לאוקראינה ב-2014.
המשבר עם צפון-קוריאה נגרם גם על ידי שרשרת של החלטות לא נכונות, המבוססות על וישפול ת'ינקינג. האירועים בצפון-קוריאה הושפעו, אם כי לא באופן בלעדי, מההתנהלות המערבית שנעדרה חשיבה רצינית לטווח ארוך. אותה התנהלות הושפעה מהכוונות הנעלות והאציליות ביותר, כמו במקרה הלובי: הענשתו של הרודן האכזר קדאפי לא נועדה אלא על מנת למנוע טבח באוכלוסייה האזרחית.
הרוסים הזהירו בדיוק מפני התפתחויות דוגמת אלה שנחזו בלוב, אך פטרו את הזהרותיהם כעוד תעמולה רוסית שאינה ראויה להתייחסות.
הנטייה המוסרנית והרגשנית השכיחה במערב, הביאה עליו מבלי משים את המשבר הנוכחי. אולי זהו סימן שיש צורך בחשבון נפש.
אלכס גרינברג
* * *
"זהב בחוצות"
ל-מ. י. בן-גבריאל
עברית: 1969
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 26.12.1969
לפני 48 שנים
[אהוד: תחילתו של המדור "ספרי דורות קודמים" היתה במדור "קריאה שנייה" (וגם "קריאה אפשרית") במוסף "משא" של עיתון "למרחב" בעריכתו של אהרון מגד. כאשר מנחם ברינקר קיבל את עריכת "משא", הוא ביטל את המדור ומחק את כותרת המדור "קריאה שנייה" מהרשימה הזו, ואז עברתי ל"תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" בעריכת בנימין תמוז].
ספרו של הסופר היהודי-האוסטרי המנוח מ. י. בן-גבריאל, שגר בירושלים – "זהב בחוצות" – מעורר סקרנות הן באשר לאדם שכתב אותו והן באשר לתקופה שעל אודותיה נכתב. הרומן תורגם לעברית בידי אביגדור המאירי, ואמנם הוא שייך, מבחינת תוכנו, למשפחת ספריו של המאירי עצמו, "השיגעון הגדול" ו"בגיהינום של מטה". הספר נושא חותם אוטוביוגראפי מובהק, ומחברו מעיד עליו שהוא "ספר-הימים", היינו – יומן, אם כי אין "יומנאות" זו מורגשת כלל בסגנון הכתיבה.
בן-גבריאל, המכנה עצמו בשם – דן – בספר, היה כנראה קצין בצבא האוסטרו-הונגארי במלחמת העולם הראשונה, ולאחר שנפצע ושכב שנה וחצי בבית-חולים, נשלח, ב-1917 [לפני 100 שנים], לירושלים, שהיתה חלק ממערך הצבאות התורכי, הגרמני והאוסטרי בחזית המזרח.
הנסיעה למזרח נראית בעיני הקצין היהודי הצעיר כמסע הרפתקאות מופלא. רכבת האוריינט-אקספרס לקושטא [כיום איסטנבול], קושטא, הנסיעה ברכבת דרומה, חלבּ, דמשק, ( בדמשק הוא פוגש מועמד-לקצין בשם דניאל אוסטר, אחד היהודים ששירתו בצבא האוסטרי, ושנעשה ברבות הימים ראש עיריית ירושלים [ובעל קירבה משפחתית רחוקה לסופר פול אוסטר]), ומשם ברכבת לארץ-ישראל, ולירושלים. מישכנה של המשלחת האוסטרית בירושלים הוא במנזר רטיסבון. שמה הרשמי: "תחנת המשלחת הסאניטארית הסורית של ה.מ. הקיסר והמלך", ותפקידה – בית חולים רזרווה לחיילים אוסטרים פצועים מן החזית אשר נגד האנגלים בעזה.
שם הספר – "זהב בחוצות" – מרמז על עיסוקם העיקרי של מרבית הקצינים והחיילים היושבים בראטיסבון – סחר חליפין בזהב. לפי החוק התורכי מחליפים בקושטא לירת-נייר תורכית עבור לירה זהב, ואילו בירושלים מחירה של לירה זהב – תשע וחצי לירות נייר תורכיות, וככל שהמלחמה נמשכת – עולה שער הזהב לרעת כסף הנייר. הפרש שערים זה מנוצל על ידי רשת מבריחים, ששותפים לה מרבית קציני צבא הוד מלכותו הקיסר פראנץ יוסף. שליחי הרשת מבריחים זהב מקושטא לירושלים, מוכרים אותו עבור לירות תורכיות, מעבירים אותן בחזרה לקושטא, וקונים בהן מחדש זהב על פי השער הרשמי, הנמוך. את הכסף משקיעים בניירות-ערך אנגליים (!), שהרי ברור לכול שהאנגלים עתידים לנצח, או ששולחים הביתה, לאירופה.
עיסוק שליו זה בהתעשרות נעשה בתוך עולם של סבל ויסורים. מנזר ראטיסבון הוא כאי של שלווה ושובע בתוך עיר מזת-רעב ופרוצה למחלות, לעינויים ולנגישות השלטון התורכי. נשים מהוגנות ונערות, מכל העדות, מוכרות עצמן בזול, עבור פרוסת לחם, מפני הרעב.
מתאר בן-גבריאל תמונה מזעזעת, אופיינית לאותם ימים.
נתכבדתי בביקור. ביקור מחריד.
נערה יהודייה חמקה בדלת אל חדרי, מבלי לדפוק תחילה, מבויישת ודחילה, בעיניה ברק כהה. רועדת מתוך התרגשות, – ובלי כל הקדמה, במילים כמעט לא-מובנות הציעה לי את עצמה, וברגע הראשון באמת לא הבינותי, מה היא רוצה, רק את התאווה הבהמית ראיתי בעיניה הנדבקות אל תפוחי-הזהב שעל שולחני.
"את רעבה?" שאלתיה שלא מדעת ממש, כשמבטה התחיל להרגיזני. היא לא הבינה אותי, או אולי לא שמעה את שאלתי. השפתיים שבפני-הנערה המכוערים, המנומשים והחדים, רעדו בעין. מפיה נטף ריר על החולצה העלובה, שסיכת ביטחון חלודה אחזתה על חזה השטוח. חזרתי על שאלתי.
לבסוף ניצנצה בפניה הבנה.
"רעבה?" מבטה הרטיט דרך החדר ושוב נדבק בפירות שעל השולחן.
הזחתי אליה את הפירות.
מפיה יצא כעין גירגור, קול קורא, שרק פעם שמעתי כמוהו מפי גמל שנפל ומת. אחר כך שלחה את ידה, את יד תינוקית אפורה ודלת-בשר, שלחה אותה לאט-לאט, אך לא יכלה לתפוס את התפוז בחולשתה הנרגשת, שתקפתה למראה המאכל הקרוב.
קלפתי לה אחד ושמתיו לפניה על השולחן, ועוד לא הספקתי להגישו לה, התנפלה עליו, אולי המילה התנפלה אינה המילה הנכונה. אפשר לומר: זרקה עצמה. גופה נזרק בכוחותיו המעטים על הפרי, גייצה ממנו פלחים כחיה על סף מיתת-הרעב ובלעתם בלי לעיסה, כשרירה נוזל כל הזמן על הידיים הרועדות כבשבץ. ולא הספקתי לקלוף לה פרי שני – גירוי הקאה תקפני – והיא תחבה כבר גם את הקליפות העבות והבוסרות אל פיה ובלעתן.
"אל אלוהים," קראתי מזועזע, "עד כדי כך רעבה את?"
"רעבה?" ענתה בחיוכה המטורף, ותוך שקרעה את התפוח הבא עם קליפתו, גימגמה תוך שיהוק עצבני, שכנראה היקשה עליה את הבליעה: "ארבעה ימים... לא אכלתי."
אחר כך הקיאה.
זוועה של טירוף תקפתני.
"צינר!" צעקתי אל הפרוזדור ויצאתי.
"צינר אך זה יצא." בא קולו של פלקי מן החצר והוסיף: "אתה יודע דן? הזהב עלה לעשר ורבע. אומרים שבגדד משלמת כבר ארבע-עשרה."
ככלב מוכה הסתחבתי חזרה אל חדרי.
בינתיים התאוששה הנערה ובלעה את כל התפוזים. דומני, שהיו שישה במיספר, תפוזי יפו גדולים.
סחרחורת אחזתני. הלאה מפה, הלאה! גנח משהו בקרבי, אין לי עוד כוח להביט בפני המלחמה הזאת. עליי להציל את עצמי. נערה זו, המציעה עצמה בעד תפוחי-זהב אחדים... זאת לא נפש-אדם... זוהי המלחמה... שם היא יושבת ואוכלת את התפוחים שלי... עוד מעט ותאכל גם את בשרי... החוצה מראטיסבון... פה אין מקום למלחמה, פה מספסרים בזהב..." ("זהב בחוצות", עמ' 141-143).
הלויטאננט ואלטר צינר, אליו רץ דן במצוקתו, הינו אחת הדמויות הסימפאטיות והאנושיות שבספר. כיהודי שיהדותו אינה ניכרת בו, אך גם אינו מתכחש לה, הוא מחזיק ביד קשה את משמר החיילים של המשלחת הרפואית. אך בתוכו פועם לב חם. שנאת התורכים והגרמנים (המשותפת לכל אנשי המשלחת האוסטרית) – מביאה אותו, עם גבור הרעב בירושלים, למחשבת טירוף – הוא מבקש להקריב עצמו למען האנשים הסובלים בכך שיתנקש במו ידיו בחיי ג'מאל פחה. אולם התוכנית אינה יוצאת לפועל.
ביוזמתו מטמינים את אוצרות מוזיאון בצלאל הסמוך בתוך בור מים ריק. ככל יכולתו הוא עוזר לתושבים המקומיים במזון ובהטבות שונות.
תוכנית שיגעונית מפעמת אותו בהרגישו כי האנגלים עתידים לכבוש את ירושלים – לפוצץ בכוח את שער הזהב של חומת העיר העתיקה, הפונה להר-הזיתים, כדי להמריד את התושבים כולם נגד התורכים. סופו שהוא נשלח מירושלים לאחר שהלשינו עליו ועל כוונותיו ל"בגידה". "חולה"-ירושלים ומעורער בנפשו הוא עוזב את העיר שהתאהב בה ובתושביה, וכמה ימים לאחר מכן, עוד בטרם הכיבוש האנגלי, מגיעה פקודת ההעברה גם לקצין דן, המספר את עלילת הספר ב"יומנו".
הספר שזור מֵמוארים מעניינים על אורחות-חיים והווי של העיר ושל המשלחת האוסטרית: ספסרים, פרוצות, "אחיות רחמניות". הווי חיילים, מפקדים שיכורים, קצינים משומדים, נואפים ותככנים, וכיוצא באלו, תורכים, יהודים, גרמנים, מדיארים, אוסטרים, ערבים, ארמנים ויוונים, שלל עמים, עדות, תאוות-בצע וסבל, הומור וכאב.
המיוחד בספר הוא היותו עדות של איש צבא אוסטרי על ארץ-ישראל וירושלים בשלהי מלחמת העולם הראשונה. רוב העדויות שבידינו, בין היסטוריות ובין ספרותיות (סמילנסקי, ראובני, ברנר, פרשות ניל"י, "השומר" וגירוש תל-אביב) – הן ממקורות יהודיים-מקומיים, או מן הצד הבריטי. התורכים לא הירבו לכתוב. הגנראל לימאן פון סנדרס, ראש המשלחת הגרמנית הצבאית בתורכיה, אמנם פירסם ספר זיכרונות לאחר המלחמה, אך הספר (שאינו מצוי בעברית) ודאי שאינו עוסק במיוחד במצב היישוב האזרחי בארץ.
עדותו של בן-גבריאל יש בה אפוא גם ערך וגם ניחוח מיוחדים. ערכה ההיסטורי – בבוֹאה לאשר, מה שהיה ידוע, שהאוסטרים (ובמידה רבה גם הגרמנים) חשו קירבה רבה יותר אל אויביהם האנגלים, שהם אירופאיים, מאשר אל בני-בריתם התורכים, על פראותם האסיאטית, צבאם העלוב (בו מכים קצינים את חייליהם) ועל שחיתותם ויחסם האכזרי לאוכלוסייה האזרחית. התוקף הגזעי של המלחמה מורגש ברתיעתם של האוסטרים למסור שבויים אנגליים לבני-בריתם התורכים, סולידאריות אירופאית האוחזת אפילו בחיילים הפשוטים. גם חוסר הטעם שבמלחמה, ויחסם הציני של החיילים והקצינים כלפיה – מעידים על אופייה של המלחמה והתקופה – כפי שבאה לידי ביטוי בספרים אחרים, מ"החייל האמיץ שווייק" ועד ל"השיגעון הגדול" ול"במערב אין כל חדש".
ואילו ניחוחו המיוחד של הספר הוא בתיאור הספרותי הרגיש על אודות פגישתו של הקצין היהודי-האוסטרי הצעיר עם המזרח, עם ירושלים ועם יהודי הארץ. ראוי הספר לקריאה לכל מי שרוחה של אותה תקופה קרוב לליבו.
* מ.י. בן-גבריאל: "זהב בחוצות". רומן. עברית: אביגדור המאירי. הוצאת אחיאסף, ירושלים 1946. 167 עמ'.
אהוד בן עזר
* * *
סופר שנשתכח: מ"י בן-גבריאל
פורסם לראשונה בעיתון "הארץ" ביום 6.11.1996
היישוב העברי הקטן בארץ-ישראל לפני קום המדינה קיבץ לתוכו דמויות מעניינות אשר, בשל גודלו הקטן של היישוב, היו בולטות ומוכרות לסביבתן, והשאירו בה את חותמן. רוב הדמויות האלה נעלמו במשך הזמן מהזיכרון הקולקטיבי, על רקע האירועים הדרמטיים של ההיסטוריה הארץ-ישראלית, והצמיחה המאסיווית באוכלוסייה. הוסף לכך את העובדה שרבים מאנשים מיוחדים אלה היו צנועים ולא עשו פרסום לעצמם.
אחת מן הדמויות המגוונות והנשכחות האלה של היישוב העברי הקטן היה מ"י בן-גבריאל. סופר, עיתונאי ואינטלקטואל, שהיה יליד גרמניה. אם כי שמו המלא היה משה יעקב בן גבריאל, קראו לו כל מכריו "מוי", מתוך צירוף שתי האותיות הראשונות של שמו הפרטי. הוא היה אדם צנום, ופניו המחורצים בקמטים הביעו תמיד ידידות וחום. "מוי" ואשתו מרים – אישה מוכשרת בזכות עצמה – גרו שנים רבות בלב ירושלים, בבית אבן קטן ברחוב הנקרא כיום "בן שטח", בקרבת מורד הרחוב "הנסיכה מרי" (אז, "פרינסס מרי"), בשנים שרחוב זה היה עדיין בנוי רק בחלקו, וירושלים כולה היתה שקטה ומעוטת אוכלוסים, ככפר קטן.
על אופיו המיוחד תלמד האנקדוטה הבאה: הוא נהג לכתוב גלויות ולשלוח אותן ל... דמויות מן הספרות או ההיסטוריה. למשל, "לכבוד: מר וילהלם טל, עיר כך וכך, גרמניה." הגלויה היתה חוזרת אליו, כמובן, כשעליה חותמת דואר: "כתובת לא ידועה." במשך הזמן נצבר אצלו אוסף נכבד של גלויות כאלה.
אחד מספריו המשעשעים והמדהימים בשפע הרעיונות ובקצב הכתיבה, הוא ספר שכתב "מוי" ב-1952 בגרמנית,
Frieden und Krieg des Burgers Mahaschavi
הספר תורגם לאנגלית, ויצא לאור באנגליה ב-1952, ובהוצאה אמריקאית נוספת ב-1960. באנגלית נקרא הספר:
Mahaschavi in War and Peace
לעברית תורגם הספר ופורסם בהוצאת מסדה (התאריך לא מצויין), תחת הכותרת "האזרח האמיץ מחשבי בימי שלום ומלחמה". מתרגם הספר לעברית (לא מצוין מי היה) כבר רמז, בכותרת שנתן, לדימיון הרב שיש בסגנון הכתיבה, ובמידה מסוימת גם בתוכן, ל"החייל האמיץ שווייק", במתכונתו הארץ-ישראלית.
בתרגום העברי מופיעה הקדשה למשה שרת, אז מנהל המחלקה המדינית בסוכנות היהודית, על החלטתו להקים את הבריגדה הישראלית: "הרשיני נא, אפוא, להקדיש לך ספרי זה, שהוא פרי מלחמת העולם השנייה, מתוך הערצה גלויה לכוח ראייתך הכביר והגאוני."
"מוי" היה פטריוט מן המדרגה הראשונה, ותרומת המתנדבים הארץ-ישראליים למאמץ המלחמתי מילאה אותו תחושת גאווה חזקה.
הספר כתוב בסגנון משעשע, מלא סרקזם והומור עדין. זהו ללא ספק תבשיל טעים שמעורבים בו תרבות אירופאית, גרמנית, עם תכנים ארץ-ישראליים מובהקים. רק תערובת כזאת יכולה להקנות לסופר רגיש ומוכשר את היכולת לתאר בהצלחה את האבסורד שציין את מציאות החיים בארץ-ישראל המנדטורית. חבקוק מחשבי הוא טיפוס מלא רצון טוב, גדוש רעיונות מכל הסוגים, ולוחם ללא-חת בטחנות הרוח של הביורוקרטיה האדישה ובכניעות הציבורית. "מוי" משלב בדמותו את החייל שווייק עם הלוחם דון-קיחוטה, ויוצר אפקט טראגי-קומי מלא צבע ממדרגה ראשונה.
הטקסט כתוב בגוף ראשון: המספר הוא רופא-המשפחה של "כפר גיבורים", כפר של יוצאי גרמניה חרוצים וקשי-עורף. הוא מכיר את הגיבור שלו באופן אינטימי, ונראה כי נשבה בקסם אישיותו החריגה, אשר "רעיון ועיקרון היו תמיד שני הצירים, עליהם נסבו חייו של מחשבי כל הימים." על כן הוא ממשיך לעקוב אחר אישיותו של הגיבור וה"קריירה" שלו.
אנשי הכפר מתפרנסים מחקלאות ולולים, אולם מחשבי מנסה ללא הפוגה לשפר את מצבו הכלכלי של המקום על ידי הכנסת "ענפים" חדשים. "ענף" אחד כזה הוא בקבוקי ריח: כפי שאנשים אוספים בולים או פרפרים, כך יכולים אנשים לאסוף ריחות הסגורים בתוך בקבוקים! לכל צמח בעולם יש ריח משלו, לכל אדם יש ריח המיוחד לו, ולכל מקום יש ריח שהוא מתאפיין בו. זאת ועוד, לכל אדם יש ריח אחר בכל מצב אנושי שהוא נתון בו.
"בריחו ניכר האדם, חביבי, וריח זה משתנה עם השתנות התנאים החיצוניים וההכרה הפנימית," מסביר חבקוק מחשבי בביטחון. "קומוניסטן ריחו אחר מזה של בעל הון או אפילו מזה של הסוציאל-דימוקראט, ותמיהני, שעדיין לא הגיעו לידי השגה, לקבוע מצב רוחם של בני אדם לפי הריח הנודף מהם."
"מוי"-מחשבי מפתח את הנושא הלאה, ומסביר את החשיבות האנושית וההיסטורית של שימור ריחם האישי של אנשים מפורסמים. והוא מפליג בכנפי הדימיון: "ומה דעתכם, קוראים חביבים, על... ערבוב ריחותיהם של אישים שונים, ועדיף מנוגדים באופיים? כמו, ריחו של אחד מחברי 'השומר הצעיר' עם זה של הרב הראשי בארץ הקודש?" זו דרך בדוקה, טען, להביא לידי "אחדות העמים".
לצד ההומור העשיר, בכל זאת קיים פן רציני לעבודתו של "מוי". בדרכו שלו הוא מתאר את המציאות המסובכת, המסוכסכת, האמורפית, הפגיעה, הלא מגובשת, של אנשי היישוב העברי בימי המנדט הבריטי בארץ-ישראל.
"מוי" כתב כעשרה ספרים, וכן מאמרים רבים, בתחומים מגוונים (היסטוריה, בלשנות וכו') שהופיעו בפרסומים מקומיים (כמו "פלשתיין פוסט") וכן אירופאיים (באוסטריה ובגרמניה). אחד מספריו היה רקע לסרט "הבית ברחוב הקרפיונים"**, אשר זכה לשבחים, אך רוב האנשים המכירים את הסרט אינם מקשרים אותו עם שמו של בן-גבריאל.
כותב שורות אלה לא היה מכיר את הסופר כלל, לולא קיבל כמתנת בר-המצווה מהסופר עצמו (בתקופה שעוד קיבלו ספרים לבר-המצווה) את ספרו "זהב בחוצות". הספר הדקיק והקסום הזה, בתוך עטיפת הנייר הירוקה-צהובה שלו, שמור עימי עד היום.
תרומתו הספרותית של "מוי" בן גבריאל נשתכחה מהקאנון הספרותי העברי, או, יותר נכון, מעולם לא היתה לחלק ממנו, מאחר שכתב גרמנית ופירסם את עבודותיו בגרמניה. ש' שלום גילה עניין בעבודתו של בן-גבריאל, ותירגם כמה מספריו לעברית. הפרופסור יוסף קלוזנר העיר-האיץ באדיבות במכתב: "האומנם אין מר בן גבריאל יכול לנסות ולכתוב סיפורים בעברית?" – לפיכך רק קבוצה קטנה מאוד של קוראים, בעיקר הירושלמים יוצאי גרמניה שהכירו אותו אישית, הכירה את כתיבתו והבינה אותה. הם חיבבו אותו בשל אישיותו הססגונית, חוש ההומור שלו, נאמנותו לידידיו, ואהבתו העזה לארץ-ישראל ולירושלים.
* גדעון ברוידא: סופר שנשתכח: מ"י בן-גבריאל. "הארץ. 6.11.1996.
** "הבית ברחוב הקרפיונים" סיפורים מפראג, בן גבריאל, יצא לאור על ידי אלף, בשנת 1972, 210 עמודים. גורלם של דיירים יהודיים ולא יהודיים בבית בידיוני בפראג במהלך השבועיים הראשונים לאחר כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, בחודש מרץ 1939. ספר זה שימש בסיס לסרט גרמני, שהוקרן בטלוויזיה ועובד לגירסה קולנועית. הסרט זכה ב"אוסקר הגרמני" בשנת 1965, חמישה פרסים ראשונים בפסטיבל הסרטים בברלין 1965.
משה יעקב בן גבריאל 1891-1965, סופר ועיתונאי יהודי אוסטרי.
[פורסם באינטרנט]
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אהוד יקר, תודה על עוד עיתון מרתק [1284] – אולי תעשה עיתונים קצת יותר משעממים, כדי שיישאר לנו זמן גם לעניינים אחרים...
א"ז
* גשמי הברכה של היורה שירדו החל מיום ראשון השבוע מביאים תקווה כי השנה הקרובה תהיה גשומה, בעיקר בצפון הארץ, שלכנרת יתווספו הרבה מים וקצת גם לירדן, ושיטפונות ימלאו את ים המלח.
* אהוד: איפה יש בישראל גזענות? האם החשש שלי מפלסטיני שעומד לדקור אותי הוא גזענות? האם תמיכה בסמל אלאור אזריה היא גזענות? האם השתתפות בסבלם של הישראלים הגרים בדרום תל-אביב וחוששים מהמסתננים היא גזענות?
ומה לגבי השנאה הרוחשת כלפי ישראל במועצה לזכויות האדם של האו"ם, זו לא גזענות? וכאשר נציגי ארצות ערב עוזבים את אולם המליאה של עצרת האו"ם כאשר ראש ממשלה ישראלי עולה לנאום, זו לא גזענות?
יש בעולם וגם בישראל הרבה יותר גזענות כלפינו מאשר המעט שמצידנו, אם בכלל, כלפי אחרים.
* חמוטל בר-יוסף כתבה מאמר תגובה מעניין על הספרות העברית ובין השאר התייחסה לספרות הארוטית, אבל היא ידעה היטב כי זה לא פוליטיקלי קורקט להזכיר רומאנים של הסופר הנידח, כי הוא לא קיים בספרות העברית.
* למר אהוד בן עזר, אני מברך ומצדיק את נציבת שרות בתי הסוהר רב גונדר עו"ד עופרה קלינגר על הנחיות חדשות ומקלות בכל הנוגע לאזיקת עצורים ואסירים, וזאת בעקבות ממצאים והמלצות של צוות מיוחד באגף המבצעים. מעכשיו יינתן שיקול דעת לקצין יחידת נחשון, שמובילה עצורים ואסירים, אם לאזוק אותם בכל יציאה מבית הסוהר, אם לא נשקפת סכנה שהעצור או האסיר יתקפו או ינסו לברוח. הקצין יוכל להורות שלא לאזוק אותם במקומות ציבור או בבתי המשפט ובכל מקום אחר מחוץ לכותלי הכלא.
כולי תקווה שבכך יישמר אפילו מקצת צלם אנוש של העצירים והאסירים.
בכבוד רב,
צביקה שטרוסברג
בני-ברק
אהוד: אבל צריך לקוות שכאשר יובילו את נתניהו למעשיהו הוא יהיה אזוּק.
* "יותר מ-20 אלף ילדות ברחבי העולם נישאות בניגוד לחוק מדי יום, כך לפי דו"ח חדש שהתפרסם היום (רביעי, 11.10) על ידי הבנק העולמי וארגון הצדקה Save the Children – לפי הדו"ח, נישואי ילדים ממשיכים להתקיים באופן מסורתי למרות מיספר המדינות ההולך וגדל שמוציאות אותם מחוץ לחוק. כשבעה וחצי מיליון ילדות נישאות מדי שנה במדינות שבהן נישואי קטינים אסורים בחוק. יותר מחמישית מהן מגיעות ממערב אפריקה וממרכזה – שם נערכים מדי שנה 1,7 מיליון טקסי נישואים של ילדים בניגוד לחוק – השיעור הגבוה ביותר בעולם. ["הארץ" באינטרנט, 11.10]
אבל בישראל הקוטג' יקר יותר.
* לצערי לא עלה בידי לחזור ולבדוק מאין באה אגדת העם שבהמשך וכל החיפושים הובילו אל שירו של רוברט פרוסט the road not taken ולא זאת היתה הכוונה למרות שאין ספק באלמותו של שיר מפורסם זה. לכן אני, דורון אל חקוואתי, נוטל עלי את מלוא כובד האחריות לגניבה.
באזכרה לשמעון פרס סיפר נשיאנו הנוכחי ריבלין, בין שאר דברי ההספד, את סיפור האגדה הבא:
הולך לו יהודי ביער ותועה בין השבילים. אין לו מושג האם דרך זו או אחרת תהיה הדרך בה ימצא את עצמו מחוץ ליער העבות. אך מלא באמונה כי ריבונו של עולם יסייע בידו למצוא את השביל הנכון, פונה היהודי בכל פנייה ולכל כיוון, באשר נושאות אותו רגליו, אך להוותו אין הדרכים מובילות אותו אל היציאה מן היער העבות.
חולפים להם ימים אחדים, כוחו כבר תש, רוחו כבר אינה חזקה כבימים קודמים, צמא ורעב מייסרים אותו, אך בכל בוקר הוא מתמלא עזוז ובכוחות מחודשים שם פעמיו בשביל בו הוא מאמין שימצא דרכו אל מחוץ ליער.
בעודו פוסע, הנה לקראתו צועד אדם נוסף המחפש כמוהו את דרכו. לאחר חילופי ברכות ושאלות, מבינים השניים כי מצבם דומה ולשניהם מטרה אחת.
ואז אומר זה לזה: "בוא נצא נא לדרך. דרך חדשה. דרך בה עדיין לא פסעו רגלינו. כי כל הדרכים האחרות בהן צעדנו לא הובילו אותנו למחוז חפצנו והיו טעות. בוא ננסה דרך בה לא צעד איש מאיתנו ואין בה את עקבות צעדינו."
ואני הקטן ממעש מאחל לכל קוראיי: צאו לדרך חדשה צאו לעבר ה-the road not taken באשר אולי בדרך זו נמנע מעשות את כל אותן טעויות שכבר עשינו בדרכים אחרות.
בברכת גמר חתימה טובה לכל,
שלכם
דורון [אל חכוואתי] גיסין
* * *
אהוד בן עזר
נגד ההזנייה באוניברסיטאות
בוויכוח על ההזנייה במוסדות האקדמיים בישראל, אני מבקש מכם לשמוע
ב"יו-טיוב" את דבריי הנרגשים, כפי שהוקלטו בכנס באוניברסיטת תל-אביב בשנת 2005, וגם זכו למחיאות כפיים מקהל השומעים, שרובו היה לא-אקדמי, ושנמאס לו לשמוע את השטויות והשקרים שהרעיפו עליו באותו כנס.
ההפנייה נמצאת בגוגול, באחד הקישורים המצויים בחיפוש שְמי. לצערי לא ניתנו לי עוד הזדמנויות לנאומים כאלה, כי אני סופר נידח ודעתי אינה נחשבת.
אני מניח שאם הייתי כופר בזכותנו על הארץ, מלקק את התחת לפלסטינים, עוזר לגרמנים להתנקות מאשמת השואה וכותב ספרים משעממים – היו ניתנות לי הרבה הזדמנויות תקשורתיות להופיע ולדבר בתור סופר עברי.
סוציאליזציה תרבותית - הסופר אהוד בן עזר YouTube
אהוד: אני מקבל תגובות רבות, חיוביות וממש נלהבות, של נמענים שצפו בנאום שלי משנת 2005 וטוענים שהוא כאילו נאמר היום, ותארו לעצמכם את התסכול שלי כאשר כל נביאי השקר והסופרים שמלקקים את התחת לפלסטינים ולגרמנים – מטיפים לנו מוסר שוב ושוב מכל כלי התקשורת – ואילו אני חסום, מוחרם, ויכול להתבטא רק במכתב העיתי שלי.
תשפוט ההיסטוריה מי צדק.
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל