הצהרה

Disclaimer

חדשות בן עזר

מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח

פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1286

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ו בתשרי תשע"ח, 16 באוקטובר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

 

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

 

לנמענים שלום, מערכת המכתב העיתי יוצאת לחופשה קצרה. הגיליון האחרון לפני החופשה יהיה לקראת יום שני, 23.10 ומיספרו 1288, והבא אחריו יהיה ביום שני, 6.11 ומיספרו 1289.

 

עוד בגיליון: יוסי גמזו: סוֹף יַלְקוּט הַכְּזָבִים שֶל "יוּנֶסְקוֹ". // יהודה דרורי: 1. מטומטמים! יש להם כבר פצצת אטום. 2. הסכם דמיקולו רש"פ-חמאס. // אורי הייטנר: צרור הערות 15.10.17. // אוריה באר: לזיכרה של בת שבע נועם. // נוּרִית יוּבַל: עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ. // יואל נץ: אֵין מָנוֹס וְאֵין עֵזֶר? – טוֹל מַקֵּל וְלֹא גֶּזֶר! // רון וייס: חשש כבד לגבי כשרותו להנהיג את מדינת ישראל. // להפרות עץ, שיר שלא פורסם מאת אלישע פורת. // מהטה, פִּירֵז, בטהובן וריכרד שטראוס, בפילהרמונית במוצ"ש האחרון. // תקוה וינשטוק: על "אהבת ציון – מכמנים בידיעת הארץ" מאת אליהו הכהן. // אהוד בן עזר: רקוויאם לרבין. // שולה וידריך: 3 מכתבים בעקבות הסיפור "איש וביתו נמחו" לאשר ברש. // 38 שנים מאז נדרס משה נתן. "עכשיו נוסע משה נתן", רשימה של אהוד בן עזר. // יפה ברלוביץ: הסרט "פוקסטרוט", הערות. // דינה קטן בן-ציון: "פוקסטרוט": "כאב כורח החיים על חרבנו." // משה גרנות: אוונגרד נוגה, על ספרה של עדינה מור-חיים "פרדוקס הדופי – עיון ביצירתו של חיים נגיד" // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "תינה" להרמן בנג. עברית: 1927. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.11.1972, לפני 45 שנים. // ממקורות הש"י.


 

 

 

* * *

יוסי גמזו

סוֹף יַלְקוּט הַכְּזָבִים שֶל "יוּנֶסְקוֹ"

 

כְּשֶהַבּוּרוּת וְהַטִּמְטוּם הָאַנְטִישֵמִי

חוֹבְרִים יַחְדָּיו וּמַחְלִיטִים לְהִתְכַּנֵּס כֹּה

בְּהַתְאָמָה עִם הַנָּגִיף הָאֶפִּידֶמִי

שֶל TRUTH ABUSE וְּ-FAKE NEWS  בְּאִרְגּוּן "יוּנֶסְקוֹ"

הַמִּתְמַחֶה בְּכָל סוּג שֶקֶר וְשִבּוּש

שֶהוּא בּוֹדֶה בְּדִמְיוֹנוֹ הַלֶּבַנְטִינִי

כְּשֶהוּא בִּמְקוֹם אִרְגּוּן תַּרְבּוּת – אִרְגּוּן תַּרְבּוּש

שֶבּוֹ כָּל כִּזְבּ, פִבְּרוּק וְסֶלֶף פָלַסְטִינִי

רַק מַגְחִיכִים אֶת מַפְרִיחֵי כְּזָבָיו בְּלִי סוֹף

כִּי כְּסִיְלוּתוֹ שֶפְּעָמִים רַבּוֹת הִדִּיפָה

צַחַן שֶל חַארְטָה בַּארְתָּה שוּב מַרְבָּה לַחְשֹׂף

אֶת שְקִיעָתוֹ לְשֵפֶל מַדְמֵנַת הַגִּ'יפָה, –

 

כְּשֶנִּלְעֲגוּת "יוּנֶסְקוֹ" זֶה גוֹאָה בְּלִי חֹק  

מֵרֹב פָאדִיחוֹת הוּא עוֹשֶׂה עַצְמוֹ לִצְחוֹק

כְּפִי שֶהִצְחִיק אוֹתָנוּ פַּעַם "קוֹל קָהִיר"

בִּסְטַיְל עִבְרִי עִלֵּג כְּקוֹמִיקַאי מַזְהִיר

אִם כִּי גַם אָז, כְּשֶהוּא הִלְעִיג עַצְמוֹ בַּמֶּדְיָה

הוּא לֹא הֵבִין שֶהוּא מַצִּיג לָנוּ קוֹמֶדְיָה

מָה שֶהוּא לֹא מֵבִין גַּם בָּעִדָּן הַזֶּה

כְּשֶהוּא בִּבְּלוֹף וּפְיַאסְקוֹ טְרַאסְקוֹ מִתְבַּזֶּה.

 

כָּךְ, כַּזָּכוּר, פִּרְסֵם אוֹתוֹ מוֹסָד אֱוִיל

לִפְנֵי זְמַן-מָה בְּרַעַש מַחֲרִיש אָזְנַיִם

(בִּרְשוּת הָאוּ"ם הַמְּמַמֵּן אוֹתוֹ) פַּשְקְוִיל

עַל כָּךְ שֶכְּלָל אֵין בֵּין הָעִיר יְרוּשָלַיִם

וּבֵין הָעָם הַיְּהוּדִי וְתוֹלְדוֹתָיו

כָּל קֶשֶר, כָּךְ מַטִּיף כָּל חַאג', אִימָאם וְקַאדִי

שֶכֵּן בַּנֹּסַח הָעַרְבִי הַמְּשֻכְתָּב

הַכֹּל אִסְלָאמִי (בִּמְיֻחָד הַקָּלָאם פַאדִי).

 

וְאִם לֹא דַי בְּסִכְלוּתוֹ הַמַּשְפִּילָה

אֶת יֻמְרָתוֹ לִהְיוֹת אִרְגּוּן תַּרְבּוּת – טוֹפֵל הוּא

כַּיּוֹם זֹאת גַּם עַל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה

כְּשֶכְּמוּקְיוֹן אֶת הַלְעָגַת עַצְמוֹ כּוֹפֵל הוּא

וְהוּא מָחָר יַכְרִיז זֹאת בְּשִדּוּר חוֹזֵר

גַּם עַל אֲתַר קֶבֶר רָחֵל וְלֵךְ תֵּדַע

אִם בְּעוֹד חֹדֶש לֹא יַחְלִיט הוּא לְפַזֵּר

בְּדוּתוֹת פּוֹתוֹת כָּאֵלֶּה גַם עַל מְצָדָה.

 

כִּי מַאגְנָה חַארְטָה שֶ"יוּנֶסְקוֹ" זֶה מַפְרִיחַ

בְּחָסוּתוֹ שֶל הָאוּ"ם-שְמוּם יֵש לָהּ רַק פֵּשֶר

אֶחָד: שֶכָּל מִפְגַּן-בּוּרוּת כָּזֶה מוֹכִיחַ

שֶאִם בֵּין מִישֶּהוּ לְמַשֶּהוּ אֵין קֶשֶר

זֶה בֵּין אוֹתוֹ הַבִּזְיוֹנֶסְקוֹ – לְתַדְמִית

אִרְגּוּן תַּרְבּוּת לַהֲפָצַת מֵידָע אוֹתֶנְטִי

עַל אֲתָרִים הִיסְטוֹרִיִּים, שֶכָּל תַּרְמִית

שֶהוּא מֵפִיץ בִּרְשוּת הָאוּ"ם הָאִימְפּוֹטֶנְטִי

רַק מְלַמֶּדֶת כִּי כָּזָב הוּא בֶּן חֲלוֹף

וּדְבַר-אֱמֶת יֵש קוֹמְפּוֹנֶנְטִים אֲמִינִים לוֹ,

לַמְרוֹת שֶגֶּבֶּלְס עוֹד הִשְלָה עַצְמוֹ שֶבְּלוֹף

אִם רַק חוֹזְרִים עָלָיו בְּלִי סוֹף, מַאֲמִינִים לוֹ...

 

אֲבָל פִּתְאֹם, אַחַר שֶכַּזְבָּנֵי "יוּנֶסְקוֹ" 

תָפְסוּ פֹּה טְרֶמְפּ עַל מִמּוּנֶיהָ שֶל הַבַּאנְדָּה

הַפָלַסְטִינִית בָּהּ יַלְקוּט כְּזָבִים אוֹנֵס כֹּה

אֶת הָאֱמֶת בִּרְשוּת שִקְרֵי הַפְּרוֹפָּגַנְדָּה,

נִתְקַל הַטְּרֶמְפּ הַזֶּה בִּטְרַאמְפּ – וְכָךְ יָצָא

לֹא רַק דּוֹד סֶם מִבְּלוֹף אִרְגּוּן זֶה, אֶלָּא אַף

כָּל הָאֲוִיר מִתּוֹךְ בָּלוֹן הַהַשְמָצֶה

שֶל הַ"יּוּנֶסְקוֹ-בִּזְיוֹנֶסְקוֹ" שֶחָטַף 

מַכַּת נוֹק-אֶאוּט אֶפֶקְטִיבִית וּמוֹחֶצֶת

גַּם  בְּאִישִית, גַּם בִּצְמוּדָה, גַם בְּלוֹחֶצֶת

מִתּוֹךְ תִּקְוָה שֶתִּתְפַּטֵּר מִזֶּה הַמּוּם

גַּם יֻקְרָתוֹ הַמְּבֻזָּה שֶל הָאוּ"ם-שְמוּם...

יוסי גמזו

 

 

* * *

באבל על מותה של ג'וני שוורץ בארה"ב

אלמנתו של השופט אלן שוורץ

בת-הדוד היחידה של יהודית

הוריה של ג'וני היגרו לארה"ב

 לפני מלחמת העולם השנייה.

ג'וני השאירה בן, דיוויד,

שתי בנות, רייצ'ל ודֶבְּרָה

וגם שישה נכדות ונכדים

חבל שלא זכינו להיפרד ממנה

תנחומינו לבני המשפחה

 

 

 

* * *

יהודה דרורי

מטומטמים! יש להם כבר פצצת אטום

ממש משגע אותי לקרוא ולשמוע כיצד אנשים מאד חשובים בהנהגת ארה"ב וארצות אירופה (ואפילו אצלנו...) מדברים על הסכם הגרעין באיראן כאילו הוא מעכב את פיתוח הגרעין שם.

איזה שטויות אלו? האם הם מנסים לרמות אותנו או את עצמם?

לא רק שבאיראן קיימים לפחות 4 אתרים שונים אשר שם ידוע שמפותח נשק גרעיני, ושלסוכנות האו"ם לפיקוח אין כל גישה אליהם... אלא שכבר 20 שנה שאיראן עסוקה בפיתוח נשק גרעיני בהדרכה צמודה של צפון-קוריאה ומשלמת לה סכומי עתק (בעיקר בנפט ובמזון) עבור והסיוע הזה. אצל הצפון-קוריאנים זהו ביזנס ריווחי ביותר, ותזכרו שהכור הסורי ומעבדותיו, אשר הושמדו כנראה על ידינו, תופעל גם הוא על-ידי המדענים מצפון-קוריאה (שכולם נהרגו בהפצצה שלנו..)

בהתחשב בהתקדמות המדעית הגרעינית בצפון-קוריאה, ניתן להניח בבירור שהחוצפה האיראנית כיום כלפי ארה"ב והאו"ם בנושא, נובעת מהעובדה שבידי איראן כבר מצוי נשק גרעיני שקיבלו או בנו בעזרת הצפון-קוריאנים ולפיכך מאוחר לעצור זאת, וכל שנשאר הוא רק להענישם קשה ע"י סנקציות חונקות, כפי שמציע הנשיא טראמפ.

 

הסכם דמיקולו רש"פ-חמאס

אין כל הבדל בין ה"אידאולוגיה" של הרשות הפלסטינית וזו של חמאס, שניהם שואפים לרצח היהודים ולסילוקם מאדמת ארץ-ישראל.

יש רק "שינויים קלים" בטקטיקה הרצחנית, למען השגת המטרה. שינויים יותר גדולים קשורים לבעיות האישיות בין מנהיגי שני הצדדים ולא נשכח את החיכוכים החמולתיים, בעיקר בהקשר לנקמות ברוצחי החמאס שזרקו מהגגות עשרות פקידי הרשות הפלסטינית ב"מהפכת החמאס" שם...

למזלנו, הבסיס ה"אידיאולוגי" הראשי הופך ממש למשני לנוכח כל הבעיות הטקטיות הנ"ל, אבל אל נשלה את עצמנו ולו לרגע כי משהו משמעותי ישתנה פה לטובה, להפך, החמאס יתחיל לפעול צבאית כ"כנופייה שלא נשלטת ע"י הרשות הפלסטינית" וזו תתחיל לילל לעולם כל פעם שנגיב על פרובוקציה חמאסית נגדנו.

לפיכך אני ממליץ לכל "אזרחינו הטובים", מלאי ה"תקווה לשלום" (בעתיד הקרוב) ולכל הנשים הנחמדות ה"צועדות למען השלום", לקנות בינתיים אופני הליכה לבית... ולצבאנו –  לחדד את הכוננות!

 

[אהוד: ה"הסכם" נוצר בגלל המצוקה הכספית של החמאס, והוא נועד להבטיח כי כספים שהרשות מקבלת מהאמריקאים ומהאירופים יוזרמו לרצועה כדי לממן את בניית המנהרות ואגירת עוד אמצעי לחימה לסיבוב הבא נגד ישראל. הכול שקר ורמייה, כמיטב תרבות הכזב הערבית, אבל את ישראל ימשיכו להאשים ב"מצור" על עזה.

כאשר יבקר אבו-מאזן בעזה אולי ימצא שם את אצבעו, שנקטעה כאשר בפעם האחרונה שביקר בה, בשנת 2007, הבריחו אותו משם בבהילות אנשי-הביטחון שלו, וחלון המכונית שלו נסגר על אצבעו וקטע אותה.

באותה תקופה הירואית גם זרקו גיבורי החמאס את גיבורי אש"ף ממרומי הבתים הגבוהים ברצועה אל התרסקותם על פני הקרקע הקדושה של פלסטין-עזה].

 

הממשלה רוצה להרחיב שוב

את גבולות העיר ירושלים

ירושלים כמטרופוליס, ירושלים רבתי, הינה אידיוטיזם מגלומני מבית מדרשו של טדי קולק. ירושלים הינה פנינה ייחודית וככזאת צריכה להיות מטופחת, כמוקד של התרגשות ורוחניות לבא בשעריה, ממש כירושלים של זהב... אז קמים לנו מגלומנים חדשים (ביבי כבר אמרנו ?) ורוצים להגדיל את שטחה למטרופוליס שתתפוס "חצי" מדינת ישראל. יש ביניהם החושבים שאם נעשה זאת, יקשה על הפלסטינים לקבל בה חלק בכל הסדר עתידי, אלה הם הטיפשים והבורים שאינם מבינים שלא יהיה כל הסדר עם הפלסטינים בכל הקשור לארץ-ישראל בכלל, ללא לירושלים (גדולה או קטנה יותר).

נובן יותר בעולם הרחב אם נאמץ את ירושלים כ"לב האומה" ולא כמטרופוליס מודרני, שבתוכו גם 300,000 תושבים פלסטינים אלימים וטפילים. איפה השכל? בדיוק להפך! צמצמו את גבולות ירושלים כדי שתשאירו מחוץ לגבולותיה יותר פלסטינים, כך היא תישאר עיר עברית ויהודית ייחודית !

יהודה  דרורי

 

 

* * *

משה כהן

הדוקומנטריסטים

12 אוקטובר, שעה 19 ערוץ 1– שוב, בפעם המי יודע כמה, סרט תעודה של איתי לנדסברג על רצח רבין, ההסתה של הרבנים, עוולות הכיבוש, האלימות של צה"ל, וכל שאר התעמולה השמאלנית. 

שוב דברי תוכחה של עמי איילון  וכרמי גילון נגד הישראלים. 

וזה בין שידורי הזוועות של מלחמת יום הכיפורים. 

איני יכול עוד. 

כיביתי את המקלט. 

של מי רשות השידור הזאת?

כמה כסף חוסך איתי לנדסברג למדינות ערב כאשר הוא עושה את התעמולה האנטי-ישראלית במקומן? 

 

"הפרוטוקולים של זקני ציון"

חשבתי לתומי שתעמולה אנטישמית בנוסח "הפרוטוקולים של זקני ציון" היא נחלת העבר האפל, אך נוכחתי לדעת לתדהמתי שתעמולה זו קמה לתחייה בימינו בגירסה ישראלית, במתכונת הסדרה הטלוויזיונית "היהודים באים", פאר היצירה של השידור הציבורי הישראלי. 

לכותבי "הפרוטוקולים" יש לא מעט מה ללמוד מממשיכי דרכם הישראלים. 

"היהודים באים" מכפישה, מלעיגה ומוציאה לשון הרע יותר "מהפרוטוקולים", ודווקא את אבות האומה ודמויות המופת מהתנ"ך. אפילו משה רבנו לא יוצא נקי. 

סטירה פוליטית היא דבר אחד, והכפשת אבות וקודשי האומה היא דבר אחר. 

השקיקה להלקאה עצמית גוברת על כל שיקול אחר? 

השידור הציבורי מלין שאינו מקבל די תקציבים ליצירה מקורית. כמה תקציבים הושקעו בסדרה היומרנית והיקרה "היהודים באים" לתעמולה אנטישמית?

כיצד זה משפיע על הנוער ועל זיקתו לתנ"ך? 

הכיצד אין הציבור הישראלי שואל שאלות בנדון? 

איפה חברי הכנסת דוגמת סתיו שפיר הדואגים לתקציבי המדינה ולשימוש בהם? 

איפה חברי הכנסת הדואגים לחינוך הנוער? 

חרפה!

 

שאלת תם

שומעים אנו השכם והערב את קריאתם של "האנשים הנאורים" לפתרון הסכסוך על ידי היפרדות מהערבים. 

התמיהה שלי איך נפרדים מהערבים הפלסטינים העובדים בישראל, המונים לפי הערכות כרבע מיליון. 

הייתכן לגרום לאבטלה המונית ביישות הערבית? 

אלו תוצאות זה יגרור? 

האם זה יתרום לשלום המיוחל? 

מסופקני. 

 

עמדת "האנשים הנאורים"

נשיא ארה"ב מתנגד להסכם עם איראן מתוך דאגה ליציבות הביטחונית בעולם. 

איראן מפתחת טילים ארוכי טווח, מפעילה את כוחותיה הצבאיים (משמרות המהפכה) כדי לחרחר איבה וטרור ברחבי המזרח התיכון. 

איראן היא ללא ספק גורם המסכן את ביטחון העולם בכלל ושל ישראל בפרט בשל פריסת כוחותיה על גבולנו הצפוני. 

אך למדינות מערב אירופה יש סדר עדיפויות אחר. בראש סדר העדיפויות שלהן עומדים הקשרים הכלכליים עם איראן, והאידיליה בין האיחוד האירופי לבין איראן פורחת. התנהגותה הביטחונית של איראן אינה מעניינן.

ברור מהו האינטרס הישראלי בוויכוח, ללא ספק לצד נשיא ארה"ב. 

אך מהי עמדתם של "האנשים הנאורים" אצלנו? התנגדות נמרצת לנשיא ארה"ב! 

תמהני. 

 

נשים עושות שלום

יש אצלנו "נשים עושות שלום".

 איזה שלום הן עושות? 

רצח שלושת אנשי הביטחון בהר אדר למשל. 

איזה יופי. 

משה כהן

ירושלים

 

אהוד: אלה "נשים עושות מלחמה" ולא "שלום" ולא אתפלא אם הפגנותיהן נתמכות על ידי הקרן לישראל חדשה. שאיפתן שוחרֶת ה"שלום" היא להוציא את הישראלים ואת צה"ל מהגדה המערבית וכך להפוך את רצועת החוף שלנו ל"עוטף עזה" – תחת הפצמ"רים, הרקטות והמנהרות של הטרור הפלסטיני. זו האמת! – אבל מי שמביע אותה נחשב בעיניהן "פאשיסט".

 

 

* * *

חדשות מסעירות

שאיש לא ידע עליהן קודם

מפיקים חרמנים בהוליווד ניסו להשכיב

את הבחורות היפות

שביקשו להיות כוכבות קולנוע

כי זה טבע הגברים

רוצים לזיין נשים

ואלה לא כל כך רוצות לתת

אפילו אם זה כדי לקדם את הקריירה.

ועכשיו, תודה לאל, זה כבר לא קורה

עובדה, רוב התלונות הן מלפני

כעשרים וחמש שנים

ויש גם מפיקים שכבר לא אוהבים נשים

 

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 15.10.17

 

* הצעד הנכון והראוי – בנאומו בנושא אישרור הסכם הגרעין האיראני, אמר הנשיא טראמפ את הדברים הנכונים בזמן הנכון. מן הראוי לבטל את הסכם מינכן 2, אך גם נשיא ארה"ב אינו פועל בחלל ריק, ואין הוא יכול באופן חד צדדי, ללא התראה, לבטל את ההסכם. נאומו הוא צעד חשוב בדרך לאחת משתי תוצאות: ביטול ההסכם, או שינוי משמעותי בתוכנו ובאכיפתו. בשלב זה לא היתה סיבה לצפות ליותר. נאומו של טראמפ הוא הצעד הנכון והראוי למען שלום העולם, שלומה של ארה"ב, שלום המזה"ת ושלומה של ישראל.

 

* רוח צ'מברליין – ה"טיימס" הלונדוני מדווח היום, שחקירת המשטרה מעלה כי מתקפת הסייבר נגד הפרלמנט והממשל הבריטי לפני ארבעה חודשים נעשה בידי איראן. עובדה זו מעמידה באור מגוחך במיוחד, את הצטרפותה של בריטניה לתגובת הנגד האירופית לנאומו של טראמפ בנושא איראן; תגובה כמיטב המסורת הצ'מברליינית.

 

* חידת טריוויה – איזה נשיא אמריקאי השעה את חברות ארה"ב באונסק"ו, בתגובה על החלטת הארגון לקבל את הרשות הפלשתינאית כחברה בארגון?

רמז – הוא "מוסלמי"/"איסלמיסט"/"אנטישמי"/"איש האחים המוסלמי" – 

והגרוע מכל – כ—י (מילה שאסור לכתוב בפייסבוק).

 

* לוט בערפל – "עם שאינו יודע את עברו – ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל." את הדברים האלה אמר יגאל אלון, מגדולי המנהיגים של תנועת העבודה הציונית. לימודי התודעה היהודית שהוא עודד, בהיותו שר החינוך והתרבות, היו מוקעים היום בידי משטרת ה"הדתה" כאמ-אמא של ה"הדתות". ומעניין אם מה שמפריע להם הוא רק שהעם עלול, חלילה, לדעת את עברו, או שחשוב להם יותר להבטיח, שעתידו יהיה לוט בערפל?

 

* עגלה מלאה – פרופ' יובל אלבשן, דיקן הפקולטה למשפטים במכללת קריית אונו ופעיל ותיק בארגונים חברתיים, מנחה תוכנית משותפת ברשת ב' עם אמילי עמרוסי, עיתונאית דתייה ולשעבר דוברת מועצת יש"ע. בחול המועד סוכות, התוכנית שודרה מדי יום, ועוררה גל טוקבקיסטי עכור של טהרנים דוסופוביים נגד רשת ב', שהפכה לרשת "מתנחלית", "מדיתה" וכל הארסנל של האספסוף הזה. כי מה פתאום לתת מיקרופון לאמילי עמרוסי? ומה נסגר עם האלבשן הזה? מה, הוא לא מבין שהוא במלחמה, והוא נמצא שם כדי להילחם נגד כל מה שמריח יהדות?

בערב שמחת תורה התייחס אלבשן לגל העכור הזה. הוא הסביר שהחילוניות שלו היא של עגלה מלאה. הוא התנער מחילוניות של עגלה ריקה, של בורות, שהתוכן שלה מסתכם בלהיות אנטי דתי. והוא הסביר שכיהודי חילוני, שמחת תורה וארבעת המינים הם שלו לא פחות מכפי שהם של הדתיים. הוא השווה את אותם חילונֵי העגלה הריקה, לדתיים קיצוניים שאוטמים את עצמם מפני תרבות העולם, כשני צדדים של אותו מטבע.

שמעתי את דבריו של אלבשן והזדהיתי איתם מאוד (מלבד העובדה שהוא אמר שוב ושוב בּוֹרוּת במקום בּוּרוּת).

 

* פתרון ליברלי – בדיאלוג פייסבוקי שקיימתי עם אחד ה"ליברלים" שהתלהמו נגד מתן המיקרופון לאמילי עמרוסי, הוא הסביר לי מה הבעייה. היא אומרת "בעזרת השם", וזו "החְזרה בתשובה".

צודק. זאת באמת בעייה. מה פתאום לתת מיקרופון ליהודי, וחמור מזה – ליהודייה, שאומרת "בעזרת השם"?

אבל יש פתרון ליברלי לבעיה הזאת. אפשר למשל לשלוח אנשים כמו אמילי עמרוסי למחנות ליברליים לחינוך מחדש, שבהם שפתם תנוקה מכל ה"בעזרת השם".

 

* מיקרופון לדתייה ערווה – כותרת מאמרה של אמילי עמרוסי בטור השבועי שלה ב"ישראל היום", השבת, היה: "קול באישה שמחה".

היא סיפרה בהתפעלות על שבת בזיכרון יעקב, שבה בשעת התפילה הרחוב של בתי הכנסת היה סגור (ב"בטונדות" מפלסטיק) לכלי רכב ומיד לאחר התפילה, במדרחוב הסמוך נפתחו הגלריות והמסעדות השוקקות בשבת, ואלה ואלה מקבלים את המציאות הזאת בהבנה ובכבוד הדדי.

"השבת במושבה היפה הגולשת מההר נראית כמו החזון של אחד העם."

בהמשך היא סיפרה על תפילת "נעילה" במוצאי יום הכיפורים שבה השתתפה, והתפעלה מתפילה ללא מחיצה בין גברים ונשים, ומכך שיכלה סוף סוף לשבת בתפילה עם בניה, כשהיא מברכת על כך שהיא, אימם, יכולה לחנך אותם לתפילה. בהמשך היא סיפרה איך היא וחברותיה שרו משירי ארץ ישראל בסוכה, ועל לבטיה האם הדבר פוגע בסוכת החרדים השכנה, שבעליה מקפידים על אי שמיעת שירת נשים. ופסקה: "התהייה האם מותר לנו לשיר או שזה מעליב את הגברים בסוכה שליד, היא שאלה פוליטית. הכרענו לגביה ברגע שפתחנו את העמוד הראשון בשירון."

ובפסקה האחרונה במאמר היא הביעה תמיכה בתחבורה ציבורית בשבת, במסגרת קבלת אמנת גביזון-מדן, ואף טענה שצעד זה יהפוך את ישראל ליהודית יותר, כיוון ש"כל מה שאנחנו אוכפים בכפייה מעורר אנטי, ראו ברית המילה מול חוק החמץ."

ומדוע אני מזכיר זאת? כי משום-מה דווקא אמילי עמרוסי (!) הפכה בשבוע האחרון לסמל ה"הדתה" וה"החזרה בתשובה", בגל טוקבקיסטי עכור. למה דווקא היא? כי היא דתייה שקיבלה מיקרופון, לצד יובל אלבשן החילוני, שעתיים בכל יום מימי חול המועד. וחצי מיקרופון לדתייה הוא "הדתה".

אחד המתלהמים השווה בין הסבא החרדי שלו לבין עמרוסי, ואמר שבניגוד לאמילי, סבא שלו לא אמר בסוף כל משפט "בעזרת השם", וזאת ההוכחה שמה שעמרוסי עושה זאת "שטיפת מוח" ל"החזרה בתשובה".

ואולי ההבדל הוא פשוט שבניגוד לסבא שלו אמילי קיבלה מיקרופון? וברגע שאישה דתייה קיבלה מיקרופון, זו "הדתה", השם ישמור.

 

* מי שמע על הר נבו? – לפני קצת יותר מארבע שנים, התלוויתי לחיים גורי, במפגש עם בני נוער. פרסמתי אז את רשמיי מן המפגש. בין השאר, כתבתי את השורות הללו: "גורי, בן התשעים, היה במיטבו. חד כתער, צלול כבדולח, רציני ובעל הומור, יודע על פה את השירה העברית.

"ובני שיחו?

"כאן בהחלט נכונה לי אכזבה, לנוכח השילוב הקטלני של בּוּרוּת ועילגות. כפי שהוא נוהג לעשות במפגשים עם נוער (במידה רבה של מזוכיזם, יש לציין) גורי קרא (כלומר דִקלם על פה) באוזניהם את שירה של רחל 'מנגד'. זהו שיר אהבה יפה, שכל נערה יכולה להתחבר אליו ולהזדהות עימו... אבל לשם כך עליה להבין אותו. וכדי להבין אותו, ואת המילים המסיימות אותו 'איש ונבו לו על ארץ רבה' היא צריכה לדעת מהו הר נבו, ולהכיר את הפסוק 'כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָּבוֹא.' ובכל הקהל לא היה אפילו נער אחד או נערה אחת, המכירים את פסוקי היסוד הללו, שחייבים להיות לחם חוקו של כל נער יהודי."

אולי השורות הללו מסבירות מדוע ממש, אבל ממש, איני מתרגש מבהלת ה"הדתה". לעומת זאת הבערות, עם הארצוּת, בהחלט מדריכות את מנוחתי.

 

* הצדיק – הסקס-מנייאק "הרב" ברלנד, שוחרר מהמקום הראוי לפושעים כמותו – בית הסוהר, בשל מצבו הבריאותי. כיוון ש"הרב" הודה במעשיו ואף אמר שעל פי התורה צריך לסקול אותו, ניתן היה לצפות מהמוני חסידיו שיתפכחו ויפנו לו עורף. אבל אצל חסידים שוטים (גם של פוליטיקאים חילוניים) אין דבר כזה. "הוא זכאי", "אין כלום", וכלל לא חשוב מה עולה בחקירות ובבית המשפט. הם מסבירים שאנשים רגילים כמונו אינם מסוגלים להבין את מעשיהם של אנשים ברמה "רוחנית" כזאת, שהחוקים וההלכות הרגילים אינם חלים על צדיק שכזה ואסור לנו להטיל ולו צל של ספק ספיקא בצדקתו.

קראתי עדויות מאומן. "הרב" הסוטה הגיע לקבר של ר' נחמן מברסלב, מלווה בשומרי ראש אוקראינים ששכר. בהגיעו, התנפלו שומרי הראש באלימות על הקהל, כדי לפנות מקום לברלנד. היו פצועים, עצמות שבורות.

צדיק.

 

* צוהר לדיאלוג? – קריאת ספר של עמוס עוז היא חוויה לאוהבי השפה העברית; שפה יפה, עשירה ומדויקת. כל ספר שלו מעורר עניין. כמובן הרומנים שלו, שרובם הם גם סיפורים נפלאים, אך גם ספריו הפובליציסטיים, שאיני מסכים כמעט עם אף מילה הכתובה בהם.

כזה הוא גם ספרו החדש, "שלום לקנאים"; ספרון קטן, ובו שלושה מאמרים. לפחות על פי היומרה שלו, הספר שונה מספריו הפובליציסטיים הקודמים, בכך שהוא פותח צוהר לדיאלוג, ואין הוא רק הטפה של עמדותיו. כך הוא אמר בפירוש בראיון ל"ישראל היום" לקראת צאת הספר, וגם בפתח הספר. לכן, ראוי לשפוט את הספר על פי היומרה הזאת.

עמוס עוז אמר פעם שהציונות היא שם משפחה ויש לה שמות פרטיים רבים. אני מסכים עימו. אין לי צל של פקפוק בכך שהוא ציוני והגותו ציונית, הגם שהציונות שלו שונה משלי, לא רק בפתרונותיה המדיניים, אלא גם בתשתית ליבתה. הציונות של עוז היא ציונות כמקלט, ואני דוגל בציונות כייעוד לאומי. הציונות שלו מינימליסטית, מידותיה כמידות המקלט, והתפיסה הציונית שלי אחרת לגמרי. 

האם ספרו הוא באמת הזמנה לדיאלוג עם יריביו האידיאולוגיים? המאמר הראשון בספר עוסק בקנאות באשר היא. הזדהיתי עם רוב הכתוב בו, ואהבתי את העובדה שהוא יצא נגד הקנאות משמאל, האנטי והפוסט ציונית, כפי שהוא יצא נגד הקנאות הימנית.

מאמרו השני עסק במהות היהדות, ברוח הספר המצוין שלו ושל בתו "יהודים ומילים". גם עם רוב הכתוב במאמר זה אני מזדהה, למרות שיש בו קצת נטייה למסר של דיכוטומיה בין הרוחניות היהודית לפיזיות היהודית – הקשר הממשי לארץ ישראל.

המאמר השלישי עוסק בליבת המחלוקת הפוליטית, בסוגיה המדינית. כאן המסר שלו חד משמעי – אם לא יהיה מיד פתרון שתי המדינות, תהיה מדינה ערבית מן הים עד הירדן.

לצערי, במאמר הזה הוא מנסח היטב מסר פשטני ורדוד. האם יש במאמר זה פתיחות לדיאלוג? יש כאן ניסיון לגרום ליריביו להקשיב לו, אך אטימות לעמדות השונות משלו. יחסו לעמדות אחרות, היא של "הבנה לפחדים" של יריביו. כלומר, הוא מציג אמת מוחלטת, צדק מוחלט, ומי שגישתו שונה, פשוט פוחד. והוא טוען, באבירות, שיש להבין את הפחדים ולחבק אותם ולא לבוז להם וכו' וכו'. ואין גישה יותר פטרנליסטית, פחות מכבדת, פחות אטומה ויותר מתנשאת, מן הגישה הזאת.

אין כאן צוהר אמיתי לדיאלוג.

 

[אהוד: ידידי המשורר חיימקה שפינוזה אומר על עמוס עוז כי כמעט כל דבר חדש שהוא אומר אינו אמיתי, וכמעט כל דבר אמיתי שהוא אומר אינו חדש].

 

* הנראטיב השרלטני – שאול אריאלי פירסם מאמר ב"הארץ", שהשורה התחתונה שלו היא שישראל היא סרבנית שלום, בניגוד לפלשתינאים.

בתגובה, פרסם בני בגין מאמר, המוכיח שעל פי החלטותיהם של הפלשתינאים והצהרות מנהיגיהם, כולל הטריות ביותר, אין כל השלמה עם קיומה של ישראל ושום נכונות לוויתור על דרישת "זכות" השיבה, שמשמעותה חיסולה של המדינה היהודית באמצעות הצפתה במיליוני פלשתינאים.

שאול אריאלי פירסם מאמר תגובה, וממש הדהים בטיעוניו. שוב, המסר הוא שאין שלום כי אין פרטנר ישראלי. ועל מה הוא מתבסס? ראשית, הוא טוען שהפלשתינאים לא דחו את הצעות אולמרט. כזכור, אולמרט קיבל את הדרישה החצופה לנסיגה ישראלית מוחלטת לקווי 49' (עם "חילופי שטחים" אלה או אחרים) וקיבל עקרונית את דרישת "זכות" השיבה בהסכימו בפועל לכניסת אלפי "פליטים" לכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל אחרי הנסיגה. הפלשתינאים, כזכור, דחו את ההצעה, כפי שאבו מאזן עצמו הצהיר, בהסבירו את הדחייה בפער העצום בין הצדדים בנושא "זכות" השיבה.

אבל לאריאלי יש נראטיב אחר. הוא מצטט את העבריין השרלטן אהוד אולמרט, כעד אמין לטענתו. הוא ציטט את אולמרט שאמר שהפלשתינאים לא קיבלו את הצעתו, אך גם לא דחו אותה, ואילו הוא היה נשאר בתפקידו, היה מתחדש המו"מ.

כל ילד מבין מהו הנראטיב שהעבריין השרלטן מנסה להציג כאן. הוא הרי מספר לנו את הסיפור על הקנוניה של הימין הקיצוני, משטרת ישראל, הפרקליטות וכל ערכאות בית המשפט לתפור לו תיק כדי לסכל את השלום הקוסמי שהוא או-טו-טו עמד להביא על ישראל, על המזה"ת ועל העולם כולו. נו, זאת ה"הוכחה" של אריאלי.

יותר עלוב ומטופש מזה הוא לא מצא.

הוא גם מחפש במיקרוסקופ שברי אמירות פלשתינאיות שיש בהן לכאורה גמישות מסוימת. וכמובן שהוא לא יחמיץ את דבריו המפורסמים של אבו מאזן בראיון לערוץ 2, על פיו הוא לא יחזור לצפת, אלא יישאר ברמאללה. כמובן שאין כל משמעות לדברים. אפילו בראיון התעמולתי הזה, שהיה כלי בלוחמה פסיכולוגית פלשתינאית, הוא לא אמר בשום אופן שהפלשתינאים מוותרים על "זכות" השיבה. הוא בסך הכול דיבר על פלשתינאי אחד, הוא עצמו, שלא יממש אותה בפועל בחזרה לביתו בצפת. ולמחרת הוא התראיין לכלי התקשורת הפלשתינאים והבהיר זאת באופן חד משמעי, ואף הצהיר שלאף מנהיג אין סמכות לוותר על "זכות" השיבה.

אבל את אריאלי העובדות לא מזיזות מדבקות בנראטיב. לטענתו, לא חשוב מה אומרים הפלשתינאים בפומבי, אלא מהם אומרים בחדרי חדרים. אבל גם בסרט הזה היינו, בהסכם אוסלו. גם אז התפתינו להאמין שמה שהם אומרים לעמם זו תעמולה, ומה שהם אומרים לנו מחייב אותם. המציאות הוכיחה את ההיפך.

 

* טוב ליהודים? – האם הסכם הפיוס בין פת"ח לחמאס טוב לישראל? היחסים הפנימיים בין הארגונים הללו אינם מעלים ואינו מורידים מבחינתה של ישראל. מה שרלוונטי לישראל, הוא האם יפורק חמאס מנשקו, תפורק הזרוע הצבאית שלו, ומולנו תהיה רשות אחת, עם שליטה מלאה על כל כוחות הביטחון וכל הנשק. וזה, למרבה הצער, לא קיים בהסכם. וכיוון שזה לא קיים, זה גם לא פיוס. ולכן השאלה האם הפיוס טוב לנו, לא רלוונטית משום בחינה.

 

* היתה מלחמה? – מלחמת "צוק איתן" הייתה התגלמות המושג מלחמת אין ברירה במובנה מרחיק הלכת ביותר. הפלשתינאים תקפו את ישראל, ירו מטחי טילים על אזרחיה, וממשלת ישראל המשיכה להתחנן בפניהם, "שקט תמורת שקט." כך היה גם לפני היציאה למבצע הקרקעי. ישראל נעתרה לכל בקשה של הפסקת אש – 12 הפסקות אש, שבפועל היו חד-צדדיות, גם במחיר פגיעה באופנסיבה הישראלית.

אין זה מפריע לתועמלנים ומסיתים לפרסם פשקווילים כמו זה שפירסם בראשית יוּני רוגל אלפר, ובו הבטיח לאזרחי ישראל "צוק איתן טורבו" בקיץ, כי הרי ברור שזה מה שהממשלה רוצה. ולכן הממשלה מדרדרת למלחמת בעזה. "זה ברור כשמש הים תיכונית... הממשלה גמלה בלבה להגדיל את הסיכוי למלחמה בקיץ."

לא רק הממשלה רוצה בכך, אלא גם אזרחי ישראל צמאי הדם. "תגובת האזרחים נתונה מראש. הם ימצאו מפלט בלאומנות קיצונית, בהתלהמות גזענית וחשוכה, במאוויים אפלים, רצחניים, פשיסטיים."

אז הנה, הקיץ חלף, ושוב התברר שהפשקוויל הזה, כמו כל תעמולת השוקניה, היה הבל ורעות רוח. לא היתה מלחמה, כי ישראל אינה רוצה בשום אופן במלחמה, וכי חמאס עדיין מורתע בזכות מלחמת "צוק איתן".

 

[אהוד: עיתון "הארץ" שורץ פסיכופאטים. כך גם תגובתם לנאומו האחרון של טרמאפ. הם כנראה תומכים באיראן].

 

* אמר את המובן מאליו – הצהרתו של יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, ש"הרשימה המשותפת" אינה יכולה להיות פרטנר קואליציוני של מפלגתו, היא מובנת מאליה, ולא היתה אמורה לתפוס כותרות. מעולם לא היתה שותפות קואליציונית בין מפלגת העבודה לגלגוליה השונים, לבין גלגוליהן של המפלגות המרכיבות את הרשימה המשותפת. זאת, מהסיבה הפשוטה, שתהום אידיאולוגית רובצת בין מפלגת העבודה, שהיא מפלגה ציונית פטריוטית, לבין "הרשימה המשותפת", שהיא רשימה אנטי ישראלית קיצונית. בכל עימות ומלחמה בינינו לבין אויבינו, הם תומכים ויתמכו אוטומטית, ללא סייג, באוייב. איך הם יכולים לשבת בממשלה ישראלית, בקואליציה ישראלית?

איני רואה לנכון לשבח את גבאי על כך שאמר את הדברים, כפי שלא הייתי משבח אותו אילו אמר שאחת ועוד אחת שווה שתיים.

והרי התחזית – נתניהו, בנט, שקד ומירי רגב יכולים לנוח בשבועיים הקרובים. מרבית מתקפות הארס ופשקווילי השטנה של דבוקת שוקן, כולל מאמר המערכת של הדבוקה, יוקדשו למסע הסתה נגד גבאי. בארסנל הגידופים תככב המילה גזענות בהטיות שונות, וכן לאומנות, פשיזם וכמובן "הדתה". מה הקשר ל"הדתה"? אני אמרתי שיש קשר? 

 

* התגלמות הדמגוגיה – מוסי רז מתחרע באבי גבאי, על הכרזתו שלא יקים קואליציה עם הרשימה המשותפת. תגובתו היא התגלמות הדמגוגיה:

"עצוב שגבאי חושב שהחרמת הערבים תעזור לו לקושש קולות מיהודים."

כלומר, גבאי לא שולל קואליציה עם מפלגה אנטי ישראלית, תומכת אוטומטית ללא סייג באויבי ישראל ובטרור נגד ישראל, אלא הוא גזען ש"מחרים ערבים". והוא לא עושה זאת כי הוא פטריוט ישראלי, אלא כדי "לקושש קולות".

אבל אני קורא גם תגובות של ימננים שנלחצים מדבריו של גבאי, כי נוח היה להם לראות את מפלגת העבודה בדמותו של מוסי רז.

 

* יעלון – למי להאמין בפרשת הצוללות – ליעלון או לנתניהו? כאשר עליי לבחור אם להאמין לאדם ישר או לשקרן, באופן מפתיע אני מאמין לאדם הישר.

 

* ככה זה עובד – כאשר נתניהו התלהם במופע האימים שלו ב"השמאל והתקשורת" ש"עוד מעט יחקרו את קאיה. באזהרה," חסידיו השוטים שהריעו לו ידעו היטב שהוא מתכוון למשטרה ולפרקליטות. אח"כ החל גל "ספונטני" של הסתה נגד המשטרה, קריאה לפיטוריו של המפכ"ל (הקולב עליו הם תלו היה ליאור חורב). והיום נתניהו קפץ על העגלה הזאת, בדברי בלע נגד המשטרה. ככה זה עובד שם.

 

* עונג שבת – המלצת הקריאה שלי בעיתוני השבת, היא נאום של קיקרו, גדול נואמי העת העתיקה, כעורך דין בבית המשפט ברומא; נאום הגנה על המשורר אולוס ארכיאס שהיה המורה שלו לספרות בימי נעוריו. ארכיאס, בן ה-80, הואשם בשימוש שלא כדין באזרחות הרומית. קיקרו לא ניסה להגן עליו בטיעוני פורמליסטיקה (כנראה שמבחינת החוק היבש, אכן, ארכיאס לא היה זכאי לאזרחות), אלא ביקש לתת לו מעמד ייחודי בזכות גדולתו כמשורר וכמורה לספרות. הנאום הוא שיר הלל לשירה ולספרות וללימודי הספרות וההומניסטיקה, לעיצוב אדם טוב יותר ועולם טוב יותר.

 

* ביד הלשון: שקט שלפני הסערה – נשיא ארה"ב הצטלם עם הפיקוד העליון של צבאו והצהיר: "זה שקט שלפני הסערה." בכך, השתמש טראמפ בביטוי שגור בשפה העברית, שאף מצא את עצמו בזמר העברי. למשל, שירו של אהוד מנור "אי שם", שעימו ייצגה אילנית את ישראל לראשונה באירוויזיון (1973) נפתח במילים:

"בא חצי הלילה ואני ערה, / חלומות באים לסף. / זה השקט שלפני הסערה, / בוא נלך עכשיו."

ובשירו של אילן וירצברג "עד שתבוא האהבה": "מישהו עוצר את הדמעה / רגש מבקש מוצא / שקט שלפני הסערה."

ועוזי חיטמן כתב דווקא על "שקט שאחרי הסערה": "פתאום יש שקט – אחרי הסערה, / החלון פתוח – והרוח על פניי. / עושה את כל הדרך חזרה, / לא יודע מה עומד עוד לפניי. ... פתאום יש שקט אחרי הסערה, / אני בא אלייך בפנים חתומות."

אז מהיכן מכיר טראמפ את הביטוי העברי?

פשוט. מקור הביטוי הוא בשפה האנגלית:  The calm before the storm. הביטוי התאזרח בעברית, בערבית, בגרמנית ואולי אף בשפות אחרות.

אורי הייטנר

 

 

* * *

אוריה באר

לזיכרה של בת שבע נועם

בימים אלה הלכה לעולמה  שחקנית התיאטרון הוותיקה בת שבע נועם.

בת שבע נולדה ברומניה להורים שהיו יהודים הונגריים. בגיל צעיר חוותה חוויות קשות. הנאצים ההונגריים עצרו את משפחתה והעבירו אותם למחנה המוות באושוויץ. הנאצים ערכו מיון, כנהוג על ידם. הם העבירו את הוריה ואת אחיה לתאי הגזים, אך בשל חוסנה הגופני השאירו אותה בחיים והעבירו אותה ליחידת מיון הבגדים של המוצאים למוות. באחד הימים, הגיעו לידיה בגדיהם של הוריה ואחיה, והיא, בזעזוע עמוק נאלצה למיין אף אותם.

לאחר כיבוש אושוויץ על ידי הרוסים, היתה בת שבע במצב של  כמעט התמוטטות  פיזית ונפשית. אך בשל אופייה החזק, התגברה על כאבה העמוק, וחזרה לרומניה. שם למדה משחק בבית הספר הגבוה  לתיאטרון בבוקרשט. לאחר  סיום לימודיה, שיחקה בתאטרונים הגדולים ברומניה והצליחה מאוד. אך נפשה דבקה בישראל. היא עזבה קריירה מצליחה ובשנת 1958 עלתה לארץ.

עד מהרה עברה לשחק בכל התיאטרונים הגדולים והקטנים. היא שיחקה בתיאטרון "זווית" המצליח דאז, שיחקה בקאמרי ובהבימה וכמעט בכל תיאטרון אחר. כמו כן הופיעה בסרטים רבים, כן בתכניות טלוויזיה. כמו כן  היתה שנים רבות מדריכה לדרמה, וניהלה חוג תיאטרון מצליח.

בשנים האחרונות חלתה במחלה קשה. היא נאבקה באומץ עם מחלתה, אשר הכריעה אותה לבסוף.

יהי זכרה ברוך.

אוריה באר

 

 

 

* * *

נוּרִית יוּבַל

עַל טַעַם וְעַל רֵיחַ

      

בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים, בִּמְּדִינָה רְחוֹקָה,

נִקְשְׁרוּ בְּרִגְשֵׁי יְדִידוּת עֲמֻקָּה

הַנֶּשֶׁר, הַמֶּלֶךְ שֶׁל הַצִּפֳּרִים,

וְיַנְשׁוּף בֶּן חֻרְשָׁה. הֵם הָיוּ חֲבֵרִים.

וּפַעַם, בְּעֶרֶב אֶחָד סַגְרִירִי,

בִּקֵּשׁ הַיַּנְשׁוּף מִידִידוֹ הַנִּשְׁרִי:

 

"הֲרֵי אַתָּה מֶלֶךְ, רַשַּׁאי וְיָכֹל

לִטְרֹף כָּל גּוֹזָל שֶׁתִּרְצֶה לֶאֱכֹל.

וְאֶצְלִי, בְּקִנִּי, גוֹזַלֵי יַנְשׁוּפִים.

אִם קִשְׁרֵי הַיְּדִידוּת שֶׁבֵּינֵינוּ תְּקֵפִים

וְאִם חַבְרוּתֵנוּ לְךָ יְקָרָה –

הַבְטַח לִי שֶׁלֹּא יְאוּנֶּה לָהֶם רַע."

 

"מַסְכִּים," סַח הַנֶּשֶׁר, "וְזוֹ הַבְטָחָה.

לָעוֹלָם לֹא אֶגַּע בִּילָדֶיךָ שֶׁלְּךָ.

אַךְ תָּאֵר לִי אוֹתָם, שֶׁאֵדַע בְּלִי כִּשּׁוּף,

לְזַהוֹת בְּבִטְחָה גּוֹזָלִים שֶׁל יַנְשׁוּף."

 

עָנָה הַיַּנְשׁוּף: "קַל מְאֹד! הֵן בָּנַי

הַיָּפִים בַּיְּצוּרִים שֶׁבָּרָא אֲדֹנָי!

מַקְסִימִים! מַלְאָכִים, חֲמוּדִים כִּשְׂרָפִים.

זֶה סִימָן הַהֶכֵּר: הֵם פָּשׁוּט יַפְיוּפִים!"

 

הַמֶּלֶךְ הִבְטִיחַ, יַנְשׁוּף אָז נִרְגָּע,

וְרִחֵף לוֹ בַּחֹרֶשׁ לְלֹא דְּאָגָה.

 

יָצָא גַּם הַנֶּשֶׁר. עוֹפֵף וְדָאָה

כֹּה וָכֹה בַּמְּרוֹמִים, וְהִנֵּה הוּא רָאָה:

שׁוֹכְבִים גּוֹזָלִים עַל עָנָף מְעֻקָּם

עִם פַּרְצוּף מְצ'וּקְמַק, וּפָחוּס וּמְכֻרְכָּם.

"כִּעוּר שֶׁכָּזֶה!" הוּא שָׂמֵחַ בִּשְלָלוֹ.

"שֶׁכָּאֵלֶה – טוֹבִים לִזְלִילָה וְתוּ לֹא.

הֵן לֹא הִתְחַיַּבְתִּי בִּבְרִית אוֹ חוֹזֶה

שֶׁלֹּא לֶאֱכֹל מִין כִּעוּר שֶׁכָּזֶה!"

 

וְהַנֶּשֶר חָטַף, וְאָכַל ובֵרֵךְ

וְיָרַק מִגְרוֹנוֹ אֶת עַצְמות הַיָּרֵך.

 

בָּעֶרֶב, כְּשֶׁשָּׁב הַיַּנְשׁוּף לַדִּירָה

רָאָה רַק שְׁיָרִים וְהֵבִין מָה קָרָה.

"שֹׁד וָשֶׁבֶר!" צָרַח, "לֹא אֶקַּח נִחוּמִים!

הַמֶּלֶךְ-הַנֶּשֶׁר מֵפֵר הֶסְכֵּמִים!

נֶעֶשְׂתָה נְבָלָה וְעַוְלָה תַּרְבּוּתִית!

שֶׁיָּקִימוּ מִיָּד וַעֲדָה מִשְׁפָּטִית!"

 

לְנוֹכָח אִי-צֶדֶק כָּזֶה שֶׁל מִשְׁטָר

הוּקְמָה וַעֲדָה שֶׁל מֻמְחִים לְאַלְתָּר.

הַנֶּשֶׁר, צָרִיךְ בְּהֶחְלֵט לְהוֹדוֹת,

לֹא הִתְכַּחֵשׁ כְּהוּא זֶה לָעוּבְדוֹת,

רַק שֶׁהוּא הֶעֱרִיךְ שֶׁאוֹתָם גּוֹזָלִים

לֹא הָיוּ יַפְיוּפִים. הֵם הָיוּ גוֹעֲלִים.

 

דִּמְעוֹת הַיַּנְשׁוּף עוֹרְרוּ רַחֲמִים,

אֲבָל כָּכָה קָבְעָה וַעֲדַת חֲכָמִים:

"לַמְרוֹת הַכְּאֵב יֵשׁ לִהְיוֹת מַעֲשִׂי.

הָרֵי יֹפִי הוּא עֵרֶךְ מְאֹד יַחֲסִי

וּמָה שֶׁיָּפֶה בְּעֵינֵי יַנְשׁוּפִים

לֹא כָּךְ בְּהֶכְרֵחַ בְּעֵין שְׁאָר הַצּוֹפִים."

 

 

רֹאשׁ קָטָן

 

רָכַב אִישׁ זָקֵן עַל גַּבֵּי חֲמוֹרוֹ

בִּשְּׁבִילִים לֹא נוֹחִים, בְּאָבָק הַדְּרָכִים,

וְהִנֵּה לְפָנָיו כַּר שֶׁל דֶּשֶׁא יָרֹק,

עֲסִיסִי וְדָשֵׁן וּמְנֻמָּר בִּפְרָחִים.ָ

 

"הוֹיְסָה!" אָמַר הַזָּקֵן וּפָתַח

אֶת מוֹסְרוֹת הַחֲמוֹר הֶעָיֵף, הַשַּׁקְדָן.

"נַעֲצֹר וְנָנוּחַ, יָפֶה פֹּה כָּל כָּךְ!"

וּשְׁנֵיהֶם הִשְׂתָּרְעוּ וְשָׁכְבוּ אַפְּרַקְדָּן.

 

הַחֲמוֹר, שֶׁשֻּׁחְרַר מִמַּשָּׂא וְחוֹבָה,

הִתְהַפֵּך וְחִכֵּךְ אֶת גַּבּוֹ בַּדְשָׁאִים,

הִתְפַּלֵּשׁ כֹּה וָכֹה, הִשְׁתּוֹלֵל בְּחֶדְוָה

וְזָלַל מְלֹוא פִּיו עֵשֶׂב רַךְ וְטָעִים.

 

בְּעוֹד הַחֲמוֹר מִתְגַּלְגֵּל וְאוֹכֵל

עָלוּ בָּאָזְנַיִם קוֹלוֹת וְהֵדִים.

הַזָּקֵן הִסְתַּכֵּל וּמִיָּד הִתְחַלְחֵל

כִּי הִבְחִין בַּמֶּרְחָק בִּקְבוּצַת שׁוֹדְדִים.

– "חֲמוֹר! קוּם מַהֵר וְהִכּוֹן לִבְרִיחָה!"

צָוַח הַזָּקֵן, "שׁוֹדְדִים! מְסֻכָּן!"

 

– "אָז תָּקוּם וְתִבְרַח, אִם חָשְׁקָה נַפְשְׁךָ,"

אָמַר הֶחָמוֹר, – "אֲנִי לֹא זָז מִכָּאן!

לְשֵּׁם מָה לִי לָרוּץ? שׁוּב תִּרְתֹּם וְתִרְכַּב

וְאֶסְחַב אֶת שָׂקֶיךָ וְאֶת מִטְעָנְךָ?

בֵּינְתַיִם נָעִים לִי מְאֹד פֹּה לִשְׁכַּב

עַל הַדֶּשֶׁא הָרַךְ וְלִזְלֹל בְּשִׂמְחָה!

כְּשֶׁיַּגִּיעוּ אֵלַי – שׁוּב אֶשָּׂא בִּפְקֻדָּה

מִטְעָנִים וְרוֹכְבִים, לֹא צָרִיךְ לְפָרֵט;

הֵן אַמְשִׁיךְ לַעֲסֹק בְּאוֹתָהּ עֲבוֹדָה,

אָז מָה לִי אִכְפָּת אֵיזֶה בּוֹס אֲשָׁרֵת?!"

נורית יובל

 

 

 

* * *

יואל נץ

אֵין מָנוֹס וְאֵין עֵזֶר? – טוֹל מַקֵּל וְלֹא גֶּזֶר!

 

כַּאֲשֶׁר עַסְקִינַן בְּלִיסְטִים, טוֹב תָּמִיד הַמַּקֵּל מִן הַגֶּזֶר,

וַאֲבוֹי לַבְּרִיָה שֶׁדַּרְכָּהּ גַּם לִסְטִים לְלַטֵּף וּלְרָצוֹת...

 

מַעֲשֶׂה בִּדְבוֹרָה עַמְלָנִית, חוֹלְמָנִית, וּשְׁמָהּ אִמָּא-תֶּרֶזָה –

הִתְּחַזְתָה לְצִרְעָה וּבְלִי מוֹרֶךְ חָדְרָה אֶלֵי פְּנִים קַן-צִרְעוֹת,

בְּטוּחָה שֶׁיִּצְלָח בְּיָדָהּ לְשַׁנּוֹת וּלְחַנֵּךְ מֵחָדָשׁ

אֶת צִרְעוֹת הַנְּחִיל שֶׁדַּרְכָּן אַךְ לִטְרֹף, לַעֲקֹץ וְלִפְרֹעַ;

הִיא סִפְרָה שֶׁהִמְצִיאָה שִׁיטָה לַהֲפֹךְ צוּף פְּרָחִים לִכְדֵי דְּבַשׁ.

"אַעֲלֶה נָא," חָשְׁבָה, "חֲרָקִים פוֹרְעֵי חֹק אֵלֵי שְׁלַב מְכֻבָּד וְגָבוֹהַּ!"

 

נִמְצְאוּ בְּצִרְעוֹת שֶׁחִשְּׁבוּ: "דְּבַשׁ מִצּוּף? הוֹן עָתַק חִישׁ יָנִיב הוּא!"

וּלְרָזֵי יְצוּר דְּבַשׁ בְּרֹב קֶשֶׁב לְאִמָּא-תֶּרֶזָה הִקְשִׁיבוּ.

 

זוֹ עוֹשָׂה עוֹד וָעוֹד נְפָשׁוֹת לְשִׁיטָה מִנִּי בֹּקֶר עַד לַיִל;

לֹא חָלַף עוֹד זְמַן רַב וְהֵחֵלָּה כַּוֶּורֶת שֶׁל דְּבַשׁ לְכוֹנֵן   

עִם צִרְעוֹת שֶׁלָּמְדוּ לְאִטָּן תּוֹעַלְתּוֹ שֶׁל יַגִּיעַ כַּפַּיִם,

וְהָיוּ מְיַצְּרוֹת יעָרוֹת סְפוּגוֹת דְּבַשׁ בְּזֵעַת אָפֵּיהֶן.

 

אַךְ לְפֶתַע פָּרְצָה סְעָרָה שֶׁהָיְתָה בְּאַחַת לְצוּנַמִי!

אֶת אֹשׁיוֹת הַנְּחִיל, אֶת סִפֵּי קַן-צִרְעוֹת הַצוּנַמִי הִרְעִיד.

"דְּבַשׁ טְרֵפָה נוֹרָאָה הוּא!" בְּזַעַם פָּסְקוּ הַאִמָאמִים,

וְשׁוֹטְרֵי הַצִּרְעוֹת נִזְעֲקוּ חִישׁ מַהֵר אֶת הַדְּבַשׁ לְהַשְׁמִיד.

 

הַצִּרְעוֹת הַסּוֹטוֹת נִכְלְאוּ בִּקְרִיאוֹת "אַלְלָה-אַכְּבָּר!"

הַחַפוֹת תָּקְעוּ רֹאשׁ בְּעָפָר בַּתּוֹדָה שֶׁנִּצְּלוּ מִן הַנָּכְּבָּה. 

 

חִישׁ חָזְרוּ כְּמִנְהָג עוֹלָמָן שֶׁל צִרְעוֹת לַחֲמָס וְלַהֶּרֶג

לַעֲרֹף, לַעֲקֹץ וְלַחֲמֹס, לְהַטִּיל חֲרָדָה וְאֵימָה,

עֵת בְּזֶה אַחַר זֶה נֶעֱרְפוּ רָאשֵׁיהֶן שֶׁל סוֹטוֹת מִן הַדֶּרֶךְ,

וּבְשַׂר אִמָּא-תֶּרֶזָה הֻשְׁלַךְ בְּחֵמָּה כְּמָזוֹן לַרִּימָּה.

 

מתוך ספר שירים "עת לכל חפץ" בהוצאת "מעין"

 

תרגומה היפהפה של נורית יובל למשלו של לה-פונטיין על דבורים וצרעות מגיליון חב"ע מס' 1183, הזכיר לי משל שאני כתבתי לא כל-כך מזמן.

יואל נץ

 

 

 

 

* * *

הזמנה להשקת ספרה של ד"ר דינה קטן בן-ציון

על בית ומלים, מהלך חיים

ב'עלמא', בית לתרבות יהודית, רח' שד"ל 6 תל-אביב

ביום חמישי 26.10.2017 בשעה 20:00

משתתפים (לפי סדר הא"ב)

ד"ר מרים יחיל-וקס, מתרגמת ודרמטורגית

ד"ר ציפי לוין-בירון, משוררת, מרצה וחוקרת ספרות

רות נצר, משוררת, חוקרת ספרות ופסיכולוגית יונגיאנית

קטעי נגינה, מרינה טושיץ'

מנחה:  ורדה גנוסר, משוררת ועורכת

 "בית ומלים" הוא  מעין קולאז' אוטוביוגרפי המורכב מזיכרונות ילדות, קטעי עדות, רשמים אישיים, מחשבות והשגות, רישומים  יומניים  וסיפורי חיים, כמכלול שזכרי ילדות חוברים בו לבלי הפרד אל תיאור חייה של הכותבת בבגרותה. זהו ספר על בית ועל מילים כבחירה, כגורל, כמחוז נפש וכמרכיבי יסוד בצרור החיים, שבו כל מה שחווינו  זוכה למקום ולכברת שייכות.

 דינה קטן בן ציון היא משוררת, מתרגמת וחוקרת ספרות,  המספרת על חייה כישראלית שנדדה בילדותה הלוך ושוב בין מולדת אחרת ושפת אם  זרה-קרובה לבין ישראל. לחוויות הילדות נודעה השפעה ארוכת טווח על חייה הבוגרים ועל יצירתה בשירה, בתרגום  ובמחקר ספרותי. מיטב היצירות שנכתבו ביוגוסלביה לאחר מלחמת העולם השנייה תורגמו על ידה לעברית, ומחקריה האקדמיים הוקדשו לספרות שנכתבה בידי סופרים יהודים ואחרים, שכתבו  בשפה הסרבית/קרואטית על שאלות הנוגעות ליהודים ולזהותם.

 

 

* * *

רון וייס

חשש כבד לגבי כשרותו להנהיג את מדינת ישראל

סופר נידח שלום,

דבריו של בנימין נתניהו מעוררים ספק לגבי כשרותו לכהן בתפקידו הרם. בפגישתו עם ראשי ממשלות הונגריה, פולין וסלובקיה תינה נתניהו את צרותיו והאשים מנהיגים אירופאיים בכך שהם מתנים את שדרוג יחסיהם עם ישראל בשיפור יחסה לפלסטינים ובקידום תהליך השלום. זה טירוף צווח נתניהו, זה טירוף! מי כאן המטורף?

במסגרת רצונו של נתניהו לשבץ אנשי ימין במינהל הבכיר של שירות המדינה, הוא זונח את משל האיש השמן (השירות הציבורי) והאיש הרזה(התעשייה והמסחר)אותו הגה בהיותו שר האוצר. מישנה מנכ"ל פוליטי יתוגבר בעוזרים, מזכירה ונהג, והכול על חשבון הציבור.

נתניהו דורש הרחבה משמעותית יותר של המינויים הפוליטיים, שמשמעותה הרס השירות הציבורי. הוא מעדיף את המודל האמריקאי שבו מוחלפים אלפי עובדים פדרליים עם חילופי שלטון על המודל האירופי של ה-CIVIL SERVANT שבו העובדים הבכירים ממשיכים במשרתם כשהשרים מתחלפים.

השיטה האירופית גורמת לדעת נתניהו ל"כלכלה אירופית עלובה"! האם הכלכלה בגרמניה, שוויץ ושבדיה, עלובה?

לדעתי, דבריו התמוהים של נתניהו מעלים חשש כבד לגבי כשרותו להנהיג את מדינת ישראל.

רון וייס

רמת-גן

 

 

* * *

שיר שלא פורסם – אלישע פורת ז"ל

שבת 30/06/2012

מלי [טויב] שלום,

תודה לך על דברייך המאירים והמנהירים, שקיבלתי באדיבות אהוד בן עזר.

על חלק מהם כבר דיסקסנו בשיחתנו הטלפונית.

לצערי, לא היה בתוכניתי לכתוב ביוגרפיה על רינה שני. היא גדולה עליי... אבל הדברים שלך בהחלט עשויים לסייע לכותב/ת הביוגרפיה העתידי שלה.

וכעת עלייך לצאת ולהפרות את האנונה...

אלישע

 

ואני מצרף לכבודֵך שיר:

 

להפרות עץ

מאת: אלישע פורת

 

כְּשֶׁאֲנִי בָּא בְּמִכְחוֹלִי עַל הַאֲנוֹנָה,

סֻּלָם רָעוּעַ מִתְנַדְנֵד תַחְתַּי,

נִזְרֶמֶת מִתּוֹכִי אַבְקַת-זָהָב יָשָׁר אֶל שְׁפוֹפַרְתָּהּ.

פְּרָחֶיהָ מִתְגָּרִים בִּי בַּעֲקָרוּת עִקֶשֶׁת:

סוֹגְרִים, פּוֹתְחִים, וּמְפַתִּים בִּי אֶת הַמֵיתָר וְגִיד וּנְשִׁיפָה.

וּכְשֶׁאֲנִי יוֹרֵד מִמֶּנָּה, מַחֲטִיא שְׁלַבִּים,

נִפְצַע בַּיָּד מִחִסְפּוּסֵי גִזְעָהּ, אֲנִי כּוֹרֵעַ מִתַּחְתָּהּ,

נוֹשֵׂא עֵינָי לְמַעְלָה, וְאוֹמֵר: תּוֹדָה לְךָ.

נוּ, דַּי. הֲיִיּתִי עֵץ לְרֶגַע. אֲנִי מוֹדֶה, לָקַחְתִּי חֵלֶק בַּהֲלִיךְ בְּרִיאָה.

 

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

מהטה, פִּירֵז, בטהובן וריכרד שטראוס

בפילהרמונית במוצ"ש האחרון

"הערת שוליים" של הבמאי יוסף סידר היה סרט חכם ונהדר מכל הבחינות. את המוסיקה לסרט כתב עמית פוזננסקי [יליד 1974]. 8 הדקות של יצירתו "הערת שוליים, סואיטה לתזמורת" שפתחו את הקונצרט, עם התזמורת בהרכב מלא, נשמעו לאוזניי כמו 8 דקות של ניסוי כלים.

לא התפעלתי מהפסנתרנית הפורטוגזית מריה ז'ו­ֹאַאוֹ פִּירֵז' בת ה-73, שניגנה את הקונצ'רטו מס' 3 בדו מינור לפסנתר ולתזמורת, אופ' 37, של לודוויג ואן בטהובן (1770-1827), בניצוחו של בן-גילי, זובין מהטה. [חבר מהשנתון שלנו, המלך חוסיין, כבר לא בחיים]. נגינתה של פירז' מושלמת מבחינה טכנית וממש וירטואוזית, אבל לדעתי חסרת רגש ואפילו קצת משעממת, וכך גם נשמעה התזמורת ביצירה הפופולארית הזו. ההדרן הארוך שנתנה היה יותר מוצלח ומרגש מנגינתה בקונצ'רטו עצמו.

הפתעת הערב היתה, לפחות באוזניי, היצירה "חיי גיבור" אופ' 40 מאת ריכרד שטראוס (1864-1949). היו אלה כ-50 דקות מהממות, מסעירות וממש מהפנטות של התזמורת במלוא הרכבה. יצירה מדהימה. ביצוע נפלא וסוחף, ומהטה עמד וניצח על הכול ללא תווים! ממש פלא.

והפלא העוד יותר גדול היו קטעי הסולו לכינור הממושכים והמושכים את הלב, שאותם ניגן הכנר הראשון הצעיר דוד רדזניסקי. הקהל גמל לו במחיאות כפיים ממושכות כאשר יצא לקדמת הבמה בתום הקונצרט. הוא כנר באיכות של סולן בינלאומי ויש לקוות שעוד נשמע רבות עליו וממנו.

על תפקיד הכינור ביצירה נכתב בתוכנייה: "לפתע נשמעת נעימת סולו מתוקה לכינור, המציגה את החטיבה השלישית של היצירה, 'בת זוגו של הגיבור', אהובתו, המתוארת  באריכות ובשליטה רבה בידי הכינור. ... הדרישות שמציב תפקיד סולו זה בפני הנגן הראשי לעיתים קרובות תובעניות יותר מאשר בקונצ'רטו לכינור: אקורדים (צלילים אחדים המנוגנים בו בזמן), ארפג'ים המזכירים פיגורציות של נבל (ודומים, לעיתים, לקטעים מתוך קפריס של פגניני), נעימות אחדות בעת-ובעונה אחת – המלחין מנצל את מלוא האפשרויות הגלומות בטכניקת הנגינה בכינור."

אהוד בן עזר

 

* * *

תקוה וינשטוק

על "אהבת ציון – מכמנים בידיעת הארץ"

מאת אליהו הכהן

הוצאת ספרים אריאל, 2017

"אהבת ציון – מכמנים בידיעת הארץ" זה שם ספרו של אליהו הכהן, חתן פרס ישראל לשנת תשע"ג למפעל חיים על "תרומתו לתרבות העברית, בחקר השיר והפזמון" – שיצא לאור זה עתה.

ספר מהנה למראה, בפורמט אלבומי. נייר כרום, שפע צילומים ודיוקנאות עם הקדמה מקיפה ומעניינת של אלי שילר, הבעלים של הוצאת אריאל. הכהן נודע בעיקר כ"איש שבעל פה", המופיע ברדיו ובטלוויזיה, בעיתונות הכתובה והאלקטרונית ואף מרצה על זמרת הארץ במופעים פומביים בשילוב סולנים ומקהלות. ספר של חוקר ייחודי, שכספרו כן הוא: מלא באהבת הארץ ושופע מכמנים (מטמונים).

בספר שבע הרצאות שנשא הכהן באירועים שונים, והן מחולקות לנושאים: "לכו התהלכו בארץ", "תל אביב של ימים ראשונים", "זמר לך מכורתי". אמנם הדברים סופרו על-ידו בעל-פה בצורה סדורה ומושלמת, עם זאת יש בספר חידוש גדול: עצם הופעתו. לא הרצאה המשתכחת במרוצת השנים, לא גזרי עיתונים שמתפזרים. ספר שנשאר בהישג יד ורציפותו מעידה על דרך מחשבתו ועבודתו של המחבר.

יתירה מזו: "אהבת ציון" רובו אינו ענייני הזמר, הנקשרים במיוחד לאליהו הכהן, אלא אהבת ציון בכלל, וכך הוא מעלה פן נוסף במחקריו. ההיסטוריה של אהבת ציון במאתיים השנים האחרונות מזווית מיוחדת. בניין הארץ, עבודת האדמה, ההתפתחות הכלכלית, החינוך, ההתגוננות מפני הערבים, המאבק בבריטים, כל מרקמי החיים האלה שלנו אינם כתובים ישירות בספר, כנושאים בפני עצמם, אלא הם מופיעים כפי השתקפותם בפרוזה, בשירה אפילו ביומנים ובמכתבים, ובמיוחד בזמר ובצליל.

אישים, מאורעות ואתרים נזכרים רק במידה שהם קשורים למושג חיבת ציון. לא מפלגות ופוליטיקה, לא התנצחויות וויכוחים. "אהבת ציון" נטו. אהבה. וכל זאת בעברית חדשה-ישנה, האופפת את הספר. הלשון היא אחת מסודות הקסם של הכהן.

הוא מתעניין במיוחד בשורשיה של אהבת ציון בראשית ניצניה בעת החדשה. מה היה השיר הראשון על אהבת ציון? מה היה הניב העברי המיוחד של אנשי הגליל? הכהן אספן מובהק של ספרים נושנים, חוברות, ואפילו דפים בודדים שנותרו מחוברות שפסו מהעולם. בספרייה העשירה שבביתו, יש הרבה ספרים יחידאיים המצויים רק בה.

פיסות המידע שהוא מצליח לחשוף מאששים את כתיבתו. הוא משווה, מעמת ,עורך, ואחרי שמצא את ההשתלשלות, מעלה הרצאה כוללת ונגישה. בספר ההיסטוריה הזה אין "כוכביות" לתוספת פרטים, והקורא אינו טובע בחילוקי דעות. את כל חילוקי הדיעות כבר ליבן הכהן בינו לבין עצמו.

דוגמא למחקר שלו, המגיע עד שורשי הדברים, וחושף כארכיאולוג שכבה אחרי שכבה, עד לשכבה הראשונה הבסיסית, הינו המאמר על "אהבת ציון". מחבר הרומן הראשון בעברית, אברהם מאפו, לא ביקר מעולם בארץ. כיצד הצליח לתאר את ציון בפרוטרוט כזה?

הכהן, מחבר "אהבת ציון" מיספר שתיים, חקר וגילה כי בשנת 1839, 13 שנה לפני "אהבת ציון" שחיבר מאפו, הופיע בווילנה "ארץ קדומים", לקסיקון גיאוגרפי מקראי שכמותו טרם נדפס בעברית. כתב אותו יעקב קפלן. קפלן גם הוא לא ביקר בארץ. הוא התבסס בעיקר על "מחקרי ארץ" שהוציא ב-1819 שלמה לויזון, עילוי צעיר שלארץ לא הגיע. לויזון הסתייע בהולנדי רלאנד, שפירסם ב-1714 ספר בלטינית, רצוף טקסטים בעברית, וגם הוא לא ביקר בארץ והסתמך על "חיי פסגה בארץ ישראל", ספר מגובה במפות של הכומר תומאס פולר (יצא בלונדון  1650), שאף הוא לא ראה את ציון מימיו. גם ד"ר אולף דאפר ההולנדי הוציא ספר גדוש מפות ונופים של ארץ-ישראל בלי שכף רגלו דרכה בה. הוא ליקט מידע מציורי הנזיר הפרנציסקאני אבגניוס רוג'ה. רוג'ה  ביקר בארץ אך את רוב ציוריו לקח במשיכה מהנזיר הפרנציסקאני אמיקו. אמיקו חי בארץ כחמש שנים 1629-1634 וצייר אתרים בדיוק יחסי (היו שציירו את הירדן כוולגה...) – ובסופו של חד גדיא ארוך – מתגלגלים תיאורי ארץ-ישראל מספר לספר עד ל"אהבת ציון".

המחקר על "אהבת ציון" מופיע בהרצאה "לכו והתהלכו בארץ וכתבו אותה" שנשא הכהן בכנס החברה הגיאוגרפית לזכר מנשה הראל, "האבטיפוס של דמות הסייר שממש קידש באורח חייו את הצו 'קום התהלך בארץ'." הוא היה מיזוג נדיר של איש שדה ואיש מחקר, איש מקרא ואיש פולקלור, שהיה אמון גם על הזמר העממי. מנשקה – פרופסור מנשה הראל, נערץ על רעיו וחניכיו, וחבל שבין כל התמונות הרבות שבספר לא מופיע תצלומו.

ב"תל אביב של ימים ראשונים" קובע הכהן: האזרח הראשון של תל-אביב עוד בטרם נוסדה היה דוד פלמן,  שהקים חווה, רפת לול ופרדס, הרחק  מכל יישוב עברי, כיום באיזור שליד העירייה. פלמן הביא מורה לשבעת ילדיו והקים סוכת לימוד, המוסד החינוכי הראשון של תל-אביב עוד בטרם היווסדה. כשנפטר בפתאומיות המשיכה אלמנתו להחזיק בחווה, חרף התנפלויות של שודדים ערביים. ראשונים אלה, דב ואיטה פלמן, לא זכו לרחוב להנצחתם... [זולת רחוב הפרדס, ליד העירייה, שלא רבים יודעים מה מקור שמו. – אב"ע].

פרק מיוחד בספר מוקדש לנווה צדק. לכאורה מה ניתן לחדש אודות השכונה? גל ספרים כבר נכתב על משפחות שלוש, לוריא ואמזלג. נמנע מהמחלוקת מי הקים בה את הבית הראשון, מעלה הכהן פרטים חדשים היוצרים תמונה מקיפה וייחודית. השכונה נוסדה בכספי מייסדיה בלבד ואוכלוסייתה היתה  מאוד מגוונת. המגרשים הוגרלו וכל מתיישב העביר מדי יום מאה סלי חול ממקום חולי גבוה לנמוך, וגבעות החול יושרו. שלא כתל-אביב "עיר הגנים", נוסדה נווה צדק כשכונה יצרנית וכמרכז חינוכי ספרותי. פה נערכה הצגת התיאטרון הראשונה למבוגרים (באידיש)  וב-1905 הוקם התיאטרון הראשון בארץ "חובבי הבמה העברית". עגנון חיבר כאן את "והיה העקוב למישור" ובשכונה התגוררו סופרים ופעלו מערכות עיתונים.

לאליהו הכהן יחס אישי לנווה צדק. הוא נולד בשכונה הזאת ב-1935. מאמרו "תחיית הזמר העברי" מספר כי מילדות נמשך לזמר, ושבעת בתי הכנסת בשכונה, הראשון הוקם בבית שלוש, הטמיעו בו את צלילי המזרח והמערב במוסיקה היהודית. מסבתו האחת שמע שירי לדינו, ומהשנייה, שירי אידיש. אימו הרדימה אותו לצלילי השיר האהוב עליו "שכב בני, שכב במנוחה" שחיבר עמנואל הרוסי, ושירי-הזמר הפכו לשירת חייו.

מילדות חונך לאהבת החי והצומח, למד בתיכון החקלאי בפרדס חנה ולימים החל לפרסם מאמרים בנושא ארץ-ישראל. בהם מאמר על הצמחים המיובשים בארץ במאה ה-19. מאמר זה ומאמר על תולדות המקראה העברית המופיעים בספר, לא נאמרו בעל פה. הכהן עבד לפרנסתו  54 שנה בשטח המחשבים אבל "בלי תואר אקדמי ובלי להיות חוקר מטעם, הוא היחיד היודע להעניק לידיעת ארץ-ישראל את משמעותה האמיתית," אומר אלי שילר בהקדמתו.

לאליהו הכהן הזמר הנו מאושיות הבניין של הארץ. עברית היתה שפה פעילה גם לפני אליעזר בן יהודה, אך כמה מלחיני זמר עברי שאינו שירת קודש היו לנו לפני מאה וחמישים שנה? שירי זמר חוברו בארץ מאז החריש הראשון בפתח-תקווה בשנת 1878, ולדידו של הכהן שיקפו את כל המתרחש והיו "יומן החדשות של התקופה". רבים מאנשי העליות הראשונות נמשכו לארץ הודות לשירי הזמר.

בחקר הזמר העברי החל הכהן לפני למעלה מיובל שנים. לרשותו לא עמד שום מקור כתוב או מוקלט. גם שירים נפוצים מאוד לא תועדו ולא זכו לאמצעי שימור בתווים ובהקלטות. אמנם שני שירי זמר עבריים הוקלטו עוד ב-1892 אך לא נמצא בארץ מכשיר פונוגרף שישמיע אותם. חלק  ניכר משירי הזמר אבד. למשל השיר על התקפת הארבה ב-1915. עם מכשיר הקלטה כבד ומסורבל נדד "מקסטינה עד ראש פינה" לצוד מנגינות נשכחות מפי ותיקי הוותיקים, כזרובבל חביב ואסתר דונדיקוב. לשמוע מפיהם זמר נושן. כל שירון מרופט ישן שמצא הסב לו אושר.

ואכן אליהו הכהן, "מר זמר", הצליח להעלות מאוב שירים רבים. את שירי הילדים הראשונים. את מנגינותיהם של מלחינים לא מוכרים, כמו ליאון איגלי, שהכהן קורא לו "המלחין הראשון של ההתיישבות בארץ." ולצד השימור, ראיין את המלחינים המיתולוגים, ממרדכי זעירא ודוד זהבי ועד ידידיה אדמון וניסן כהן מלמד.

הכהן הוא האיש שהקים ותיעד עולם שלם של תרבות המתבססת על הזמר העברי, ועודו מאמין שיקום מכון שיאצור את כל שירי הזמר של עמנו ומגוון מנגינותיו בכל ארץ ובכל דור.

כותב אליהו הכהן: "שיר הזמר העברי טיפח וקידם והפעיל והפעים ועודד ועורר והלהיט וריגש והרנין והרקיד והנחיל והרעיד לבבות ונטע אמונה בצדקת הדרך."

התיתכן אימרה שלמה יותר על הזמר העברי?

תקוה וינשטוק

 

        * * *

אהוד בן עזר

רקוויאם לרבין

 

מִי לֹא הִשְׁתַּלֵּחַ בְּךָ?

מִי לֹא עָלַב בְּךָ?

מִי לֹא בָּא אֵלֶיךָ בִּדְרִישׁוֹת אַבְּסוּרְדִיּוֹת?

מִי לֹא חָשַׁב עַצְמוֹ חָכָם מִמְּךָ, יָעִיל מִמְּךָ, מֵבִיא אֶת הַשָּׁלוֹם מַהֵר מִמְּךָ

מְדַכֵּא סוֹפִית כָּל הִתְנַגְּדוּת עֲרָבִית טוֹב מִמְּךָ

מַדְבִּיר אֶת הַטְּרוֹר טוֹב מִמְּךָ

עוֹשֶׂה שָׁלוֹם עִם הַסּוּרִים טוֹב מִמְּךָ

כַּמּוּבָן, בְּלִי לְהַחְזִיר שַׁעַל-אֲדָמָה אֶחָד –

הָפַכְתָּ לְאַסְקֻפָּה נִדְרֶסֶת שֶׁאִישׁ אֵינוֹ חַיָּב בִּכְבוֹדָהּ.

יָדַעְתִּי שֶׁעוֹד נִתְגַּעגֵּעַ אֵלֶיךָ

שֶׁהָיִיתָ אֶחָד מֵרָאשֵׁי-הַמֶּמְשָׁלָה הַמֻּצְלָחִים בְּיוֹתֵר,

מַנְהִיג לְלֹא שֶׁמֶץ שֶׁל פֻּלְחַן אִישִׁיּוּת,

לְלֹא שְׁקָרִים,

לְלֹא זְרִיַּת חוֹל בְּעֵינֵי הַצִּבּוּר, לְלֹא פְרָזֵאוֹלוֹגְיָה,

לְלֹא מְשִׁיחִיּוּת, לְלֹא טִפְּשׁוּת שֶׁנּוֹבַעַת מִבִּטָּחוֹן-עַצְמִי מֻפְרָז,

לְלֹא צַדְקָנוּת, לְלֹא הַעֲדָפַת הַטָּפֵל עַל הָעִקָּר, לְלֹא חֲנֻפָּה לַצִּבּוּר,

לְלֹא פַּחַד מֵהִלְכֵי-רוּחַ שֶׁל שִׂנְאָה וּבוּז מִיָּמִין וּמִשְּׂמֹאל כְּאֶחָד.

(זָכִיתִי לוֹמַר לְךָ זֹאת עוֹד בְּחַיֶּיךָ – )

אֵין פִּתְרוֹנוֹת קַלִּים.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁאַחֲרֵי יוֹתֵר מִמֵּאָה שְׁנוֹת סִכְסוּךְ דָּמִים עִם הָעֲרָבִים,

עִם הַפַּלֶשְׂתִּינָאִים – אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת שָׁלוֹם בְּהֶנֵף-יָד –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁחוֹשֵׁב שֶׁרַק אֲנַחְנוּ אֲשֵׁמִים בְּכָךְ שֶׁתַּהֲלִיךְ אוֹסְלוֹ נִסְחָב לְאִטּוֹ,

וְאִם מָחָר נֵצֵא מִכָּל הַשְּׁטָחִים – נִחְיֶה בְּגַן-עֵדֶן שֶׁל שָׁלוֹם –

הוּא טִפֵּשׁ אוֹ נוֹכֵל.

מִי שֶׁאֵינוֹ רוֹאֶה, מֵעֵבֶר לְכָל הַמַּעֲקַשִּׁים וְהַמַּעְצוֹרִים שֶׁבַּדֶּרֶךְ –

אֶת הִתְקַדְמוּתוֹ הָאִטִּית שֶׁל הַתַּהֲלִיךְ, אֶת הַבִּלְתִּי-יֵאָמֵן שֶׁמִּתְרַחֵשׁ בְּמַהֲלָכוֹ –

לְעֻמַּת כָּל מָה שֶׁמִּישֶׁהוּ מֵאִתָּנוּ לֹא הֵעֵז אֲפִלּוּ לַחֲלֹם –

אַתָּה נִוַּטְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל בַּדֶּרֶךְ הָאֶפְשָׁרִית, הָאַמִּיצָה וְהַבְּטוּחָה בְּיוֹתֵר שֶׁבָּאֶפְשָׁר,

וְתָבַעְתָּ מֵאִתָּנוּ סַבְלָנוּת, קֹר-רוּחַ, שֵׂכֶל יָשָׁר,

וְיָכֹלְתָּ לְהַעֲרִיךְ נְכוֹנָה אֶת הַמְּצִיאוּת –

לְמַזָּלֵנוּ הַתְּכוּנוֹת הַלָּלוּ,

שֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְרַבִּים מֵאִתָּנוּ,

הָיוּ מְצוּיוֹת בְּךָ,

וּבִזְכוּתָן הִנְהַגְתָּ אוֹתָנוּ בְּדֶרֶךְ

שֶׁהַדּוֹרוֹת הַבָּאִים יִרְאוּהָ כְּאַחַת מִשְּׁעוֹתֵינוּ הַיָּפוֹת בְּיוֹתֵר,

הֵרָצְחֵךָ בִּיְדֵי יְהוּדִי מִמַּחֲנֵה הַמַּאֲמִינִים –

כָּמוֹהוּ כִּבְגִידַת שַׁבְּתַאי צְבִי בְּמַאֲמִינָיו, כַּאֲשֶׁר הִתְאַסְלֵם.

אָמְנָם הַסַּהֲרוּרִיִּים בְּקֶרֶב הַמַּחֲנֶה הַדָּתִי יַמְשִׁיכוּ,

כְּשַׁבְּתַאִים שֶׁיָּרְדוּ לַמַּחְתֶּרֶת,

לְהַאֲמִין בְּצִדְקַת הָרֶצַח הַנּוֹרָא, לְעַוֵּת אֶת הַהֲלָכָה,

לְהַכְפִּיפָהּ לִמְשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר

שֶׁל "רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ",

אֲבָל הָרֹב יִתְפַּכֵּחַ,

כְּפִי שֶׁהִתְפַּכְּחוּ הֲמוֹנֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל מִמְּשִׁיחִיּוּת הַשֶּׁקֶר שֶׁל שַׁבְּתַאי צְבִי,

וְזֹאת לֹא מִשּׁוּם שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ בּוֹ וּבְדוֹמָיו,

אָז וְעַכְשָׁיו,

הֶאֱמִינוּ

וְעוֹד אֵיךְ –

אֶלָּא מִשּׁוּם שֶׁיִּגְאָל עָמִיר, כְּמוֹ שַׁבְּתַאי צְבִי –

אִכְזֵב אוֹתָם וּבְכָךְ גָּאַל אוֹתָם מִן הַגְּאֻלָּה הַכּוֹזֶבֶת,

הִמְחִישׁ לָהֶם אֶת הַמְּחִיר הַנּוֹרָא שֶׁל הַמְּשִׁיחִיּוּת,

וְהֶחֱזִירָם עַל-כָּרְחָם לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת הַהִיסְטוֹרִית.

פִּתְאוֹם עוֹלָה בִּי פִּתְאוֹם מְלוֹא תְּחוּשַׁת הָאָבְדָּן וְהַהַשְׁפָּלָה שֶׁבְּמוֹתְךָ,

הַהַרְגָּשָׁה שֶׁבֶּאֱמֶת, בֶּאֱמֶת שׁוּם דָּבָר כְּבָר לֹא יָכֹל לִהְיוֹת כְּפִי שֶׁהָיָה –

גִּבּוֹר מִלְחֶמֶת שֵׁשֶׁת הַיָּמִים

נוֹרָה בְּגַבּוֹ עַל יְדֵי חֲתִיכַת חָרָא קָטָן

שֶׁהִשְׁתַּחֵל בְּעָרְמָה בֵּין אַנְשֵׁי הַבִּטָּחוֹן לְאַחַר שֶׁיָּצַר רֹשֶׁם שֶׁהוּא אֶחָד מֵהֶם.

זֶה מַמָּשׁ מַבְחִיל. מְזֹהָם.

זֶה כֶּתֶם עַל הַהִיסְטוֹרְיָה הַיִּשְׂרְאֵלִית שֶׁיִּשָּׁאֵר לָנֶצַח,

כְּמוֹ חֵטְא תַּנָ"כִי.

זֶה מַשֶּׁהוּ שֶׁמְּעוֹרֵר שִׂנְאָה תְּהוֹמִית לְחֵלֶק מְסֻיָּם בָּעָם אֲשֶׁר מִשּׁוּרוֹתָיו בָּא הָרוֹצֵחַ.

מַרְאֵה פְּנֵיהֶם הַמְּתֹעָבִים שֶׁל אֵלֶּה שֶׁיִּחֲלוּ לוֹ

וְאֵלֶּה שֶׁמְּבַרְכִים עָלָיו גַּם כַּיּוֹם

גּוֹרֵם לִי לַחְשֹׁב עֲלֵיהֶם דְּבָרִים שֶׁשּׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל טָפְלוּ עַל יְהוּדִים בְּמֶשֶׁךְ דּוֹרוֹת

כַּעֲלִילַת-שָׁוְא.

עֲלִילַת-שָׁוְא.

זְדוֹנִית.

אֲבָל אֶצְלֵנוּ, בְּיִשְׂרָאֵל, בֵּין יְהוּדִים – זוֹ אֵינֶנָּה עֲלִילַת-שָׁוְא וְזוֹ

אֵינֶנָּה עֲלִילַת-דָּם אֶלָּא זוֹהִי שְׁפִיכוּת דָּמִים בַּעֲלִיל.

הַיַּהֲדוּת הַדָּתִית אוּלַי רַק מַתְחִילָה לְהָבִין אֶת

קְצֵה-קָצֵהוּ שֶׁל הַשֶּׁבֶר הַנּוֹרָא שֶׁהִתְחוֹלֵל בָּהּ,

שְׁנֵי הַקְּלִיעִים הַמְּשֻּׁפָּצִים שֶׁנִּפְּצוּ לִרְסִיסִים אֶת עַמּוּד-שִׁדְרָתָהּ הַמּוּסָרִי.

זֶה צַד הַשָׂטָן שֶׁהִתְגַלָּה בִּמְלוֹא כּוֹחוֹ בָּעָם הַיְּהוּדִי הֶחָדָשׁ שֶׁנּוֹצַר בְּיִשְׂרָאֵל.

זוֹהִי יְרִיקָה בְּפַרְצוּפוֹ שֶׁל כָּל יִשְׂרְאֵלִי הָגוּן.

הָרֶצַח הַזֶּה זִהֵם אֶת כֻּלָּנוּ.

אֶת הָעָם, אֶת הָאָרֶץ, אֶת הַמְּדִינָה, אֶת הַתְּקוּפָה שֶׁאֲנַחְנוּ חַיִים בָּהּ.

רֶבַע מִילְיוֹן הָאֲנָשִׁים,

שֶׁשָּׁרוּ בָּעֲצֶרֶת הָאֵבֶל עִם דּוּדוּ פִישֶׁר אֶת "כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ גֶּשֶׁר צַר מְאוֹד"

וְעִם מִירִי אַלּוֹנִי אֶת "שִׁיר לַשָּׁלוֹם"

וְעִם אָבִיב גֶּפֶן ("רֹאשׁ הַמֶּמְשָׁלָה שִׁכּוֹר") אֶת "לָנֶצַח אָחִי" –

שָׁרוּ צְרוֹר תְּפִלּוֹת נִשְׂגָּב,

שֶׁטֶּרֶם נִשְׁמַע כְּמוֹתָן בְּיִשְׂרָאֵל.

הַשְּׁכִינָה הָיְתָה אִתָּם,

הָיְתָה אִתָּנוּ בְּאוֹתוֹ עֶרֶב.

אֱלֹהִים הָיָה בְּפִינוּ, בְּלִבֵּנוּ, בְּדִמְעוֹתֵינוּ,

אֱלֹהִים הָיָה אִתָּנוּ

וְלֹא עִם הַגִּמְגּוּמִים הָרְפוּיִים שֶׁל הָאֲחֵרִים,

מַעֲשֵׂה רְצִיחָתְךָ שִׁחְרֵר אֶת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִלְפִיתָתָם

וְהֵבִיא אוֹתוֹ אֵלֵינוּ,

כְּשֶׁהוּא נָקִי וְטָהוֹר וּבְלִי כָּל הַסְּחִי וְהַמִּאוּס וְהַטֵּרוּף

וְהַנְּבָלָה שֶׁחֲסִידָיו בַּעֲלֵי "אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי"

הִדְבִּיקוּ לוֹ בְּשֵׁם הַדַּת.

גַּם אִם יַמְשִׁיכוּ לְדַבֵּר בִּשְׁמוֹ,

אֱלֹהִים נָטַשׁ אֶת מַרְבִּיתָם.

הַפָּארָאדוֹכְּס שֶׁל הָאֱמוּנָה הַיְּהוּדִית לְאַחַר הֵרָצַחְךָ

שֶׁאֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל

עָבַר לִשְׁכֹּן בַּמַּחֲנֶה שֶׁלָּנוּ

הַחִלּוֹנִי

וַאֲנַחְנוּ נָגֵן מֵעַתָּה עַל כְּבוֹדוֹ

וְעַל כְּבוֹד הָעָם הַיְּהוּדִי.

 

29 בנובמבר 1995

 

רבע מיליון אנשים השתתפו בעצרת האבל הראשונה בכיכר רבין.

אהוד בן עזר

 

 

* "הרקוויאם לרבין", שנכתב בשנת 1995, נדפס לראשונה בספר שיריו של אהוד בן עזר "יַעְזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" בהוצאת אסטרולוג, 2005, וזאת לאחר ששום עיתון או כתב-עת לא הסכים לפרסמו קודם לכן.

לקראת יום השנה ה-22 לרצח רבין אנחנו שבים ומביאים אותו, אולי באיזה בית ספר בטימבוקטו ימצאו לנכון לקרוא את שורותיו בפני התלמידים.

 

 

* * *

שולה וידריך

3 מכתבים בעקבות הסיפור "איש וביתו נמחו"

לאשר ברש

 

שלום אהוד,

מצאתי במפקד תושבים של 1915 את קרצמר ["איש וביתו נמחו"] בנחלת בנימין. לצערי לא נרשם שמו הפרטי ולא מיספר הבית. הוא היה אמור להיות לדעתי במספר 26.

אבל הנה הוכחה שהוא היו היה.

במפקד תושבים נוסף מ-1917 מצאתי שהיה אדם בשם קריצמר אהרון ללא כתובת, כי זה היה בתקופת הגירוש. אני נוטה להאמין שזה הקרצמר שלנו ושמו הפרטי אהרון.

חיפשתי בעיתונות התקופה ולא מצאתי בשנת 1925 תיעוד על התאבדות במלון הרדג במושבה הגרמנית.

שנה טובה,

שולה וידריך

ספטמבר 2017

 

*

 שלום אהוד,

קרעצמער מופיע במפקד תושבים משנת תרע"ה ברשימת התושבים בנחלת בנימין. אין לי את כל המפקד אבל לפני שנים העתקתי אותו בכתב ידי. כמובן שאין מס בית אבל נראה שזה מס 40. לפי מסלול הפוקד.

מצריך עוד בדיקה.

ברשימת (מצורף) בלנס (מאזן) שכונת תל אביב מיום כ"ט אלול תר"ע הוא מופיע ברשימות שהן כנראה סוג של מיסים לשכונה. כך שהוא אכן היה.

אנסה מחר לאתר אותו בתיקי בניין באתר הגנזך הטכני.

בכל מקרה אני מאוד אוהבת את סיפורי אשר ברש, כי זה מבצע בלשי לאתר את גיבורי סיפוריו שהוא נהג לשבש את שמם, ובזמנו כולם ידעו על מי מדובר.

ידוע לי שנפתלי טוקר עשה עבודה על שינוי שמות גיבורי סיפוריו. למשל ד"ר ציפין היה ד"ר חיסין, ועוד.

שלחתי לך גם את זיכרונות רבאו במייל הקודם.

בברכה,

שולה וידריך

ספטמבר 2017

 

שלום אהוד,

חרשתי את תיקי הבניין, והייתי אומרת שהאיש וביתו נמחו גם מתיקי הבניין. במפקד התושבים שהעתקתי בזמנו מופיעים השמות האלה ברחוב נחלת בנימין לפי סדר זה: פדידא, קרצמר, שטרן, זיידמן ועוד.

לפי תיקי הבניין פדידא בנה את נחלת בנימין 35, שטרן בנה את נחלת בנימין 31, וזיידמן את נחלת בנימין 29, מצאתי כמעט את כל תיקי הבניין המופיעים ברשימת מפקד התושבים בנחלת בנימין, כולל את קטינסקי  במספר 41 ועוד.

אבל לא קיים תיק בניין בו מוזכר קרצמר. אני חושבת שהוא היה חייב להיות בקרבת מיספרי הבתים 35-29. בנוסף בדקתי באתר העיתונות ההיסטורית ולא מצאתי.

אנסה מחר לברר עם הארכיון ההיסטורי.

בברכה

שולה וידריך

ספטמבר 2017

 

 

 

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

 

 

 

* * *

38 שנים מאז נדרס משה נתן

עכשיו נוסע משה נתן

רשימה של אהוד בן עזר

בעיתון "דבר" מיום 9.3.1979

 

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים, במרפק קפוא מתאונתו הראשונה, ולבוש מעיל-של-מירדפים, הוא רודף אחר סרט קולנוע חדש, שבו אולי מראים כיצד הוא נדרס בתאונה מקרית בבית-קולנוע נידח בעולם של רפאים ובהשתתפות טובי הכוכבים, שהם גיבורי חלומותיו מילדות במעברת יד-המעביר, שחשבונה-שלו, שחשבונו-שלה, עם תל אביב לא נסתיים עד שלא נהרג בגלגלי אוטובוס קו עשרים וחמש, שהיה חלק בלתי נפרד מחייו, חיי הולך-רגל עירוני מתמיד בין תחנות של ידידים תרבותיים.

הוא מת צעיר אפילו מברנר, אשר אחר מותו התחקה בג'יפ צבאי עם נהג ורשמקול כשהם נוסעים מזקן לזקנה בארץ הזיכרונות של אחרוני העלייה השנייה, במשך חודש, חודשיים, אולי חצי-שנה, של עריכת משפט אל משפט בסכין-גילוח, עם טכנאים עצבניים, באולפן גלי צה"ל, בתוכנית-רדיו שטרם היתה כמותה, מעשה ידי נער בולגרי אגוצנטרי ויפה-עיניים.

עכשיו נוסע משה נתן אל העולמות הבדויים אשר בהם היה חי בחייו. עכשיו נעשה גופו חסר-מציאות כשם שבהיותו מציאות הוא ערג אל היפוכה וחי בבדות, באותו עולם-ביניים של מחוזות התיאטרון, הספרות והקולנוע, שהם לא רק בגדר תחליף-לחיים אלא גם מעין ראי-למוות ולהתנסות חושנית בו, על הסף. תמיד על הסף. ועכשיו הוא נופל אל תהום של שיכחה, כשם שבחייו החל נופל, לבסוף, אל תהום של אושר.

לבוש מעיל של מירדפים הוא נופל בראשונה אל תהום מצוקי סידנא-עלי, חוזר אל נחלי הדיו ואל תעלות הדם, אשר בהם כתב את "המלחמה על ירושלים"; כתב בחדרו, רחוק מן הקרב, שקדן והיסטרי, סיפור של ניצחון והרג, תפאורה של מערכה של מקריות אכזרית בנוסח הרם של "מלחמה ושלום" המבקש להראות שההיסטוריה חזקה מכל מצביאיה, כתב בן-זקונים ברי"ש מתגלגלת ובלמ"ד עמום של בולגרים וכעכים.

עכשיו נוסע משה נתן אל ארצות האופל אשר עימו הזדהה וממנו פחד. אל המחוזות אשר בהם כמו בסרט-קולנוע – הוא היה הרוצח והנרצח גם-יחד; הוא היה חי ב"הנסיכה האמריקאית", ב"בדם קר", בברנר, והמשותף לכל אלה היה מיתוס מוות, מוות שבא ברצח, רצח שמתרחש ונודע לנו כמו במחזה – עם לייטמוטיב והרבה תפאורה ויסוד דוקומנטארי שנעשה תיאטרלי, וחיים שהם מעין נשף של מסיכות עם רוצח אמיתי שמסתתר ביניהן. וקינאה סתמית, עמומה ואפלה, רובצת לפתחו של כל מה שהוא בהיר ומאושר והיא זוחלת לרוצחו והיא אף רוצחת אותו לבסוף, כמו את קנדי, וכל זה נתרחש בדמיונו של נער-מעברה תאב-דעת, בחור נקי ואקלקטיקן, שהפך עצמו בהתבגרו לכל מה שנתקנא בו בנעוריו, והמשיך לקנא ולהעריץ באחרים את עצמו ולחיות את חייו באמצעותם.

עכשיו סובב-נוסע משה נתן בעולם כשהוא מתבונן בנו מן הצד האחר של האקרן, מן הסוף להתחלה; בחלל-זיכרוננו הוא שט במרפק קפוא ובשיער-שיבה ובבגדים תוצרת-חוץ מן האופנה האחרונה. אולי היה כבר מזמן חותר אל אובדנו? אולי אובדן היה חותר בו, חותר אל בן-דמותו? בן-אדם קאפריזי, שאפתן ואוטודידאקט – שרצה וגם יכול היה להרשות לעצמו לחיות שנה בפאריס – נדרס בשנה הזו ברחוב ברודצקי בסצינת גלגלים מקרית כשבמוחו הצרפתית אשר למד לקראת נסיעתו וכל סבכי-חיי, אשר בהם טייל בין הצגות, ספרים, סרטים וידידים עד שהגיע אל תלולית החול האחרונה שעטפוהו בה זרי פרחים כחתונת-דמים שלו ושל עצמו והוא שוכב מונח מתחת לחופת תפילה שנאמרת בנוסח ספרד.

עכשיו נוסע משה נתן אל הארצות שמעבר לאלימות ולפחד, אל המחוזות שמעבר לאהבה ולייסורים.

 

*

את משה נתן היכרתי לראשונה בשנת 1963 כאשר יצא לאור ספרי הראשון "המחצבה" ב"ספרייה לעם" של הוצאת "עם עובד". באתי למערכת "במחנה" לפגישה עם העורך יצחק ליבני, שישב בבניין המערכת בפינת רחוב קפלן ודרך פתח-תקווה, כדי להציע שיראיינו אותי על הרומאן. לליבני היה כבר אז חוש מפותח להבחין בין סופרים חשובים ללא-חשובים, והוא קרא לחייל-כתב של השבועון, משה נתן, כדי שיטפל בי, ויצא מן החדר; ואני יכול לומר בביטחון שזו היתה גם ההתייחסות היחידה שלו אליי כסופר במשך 44 השנים שחלפו מאז, כי הוא הריח מיד שאני לא הטיפוס שיכול לספק לו את הסחורה הסנובית של התחככות ב"צמרת" הספרותית.

לא עברו שתי דקות וגם החייל הצעיר ויפה העיניים, במדים – יצא, בבקשו ממני לחכות לו כי מיד הוא חוזר. חיכיתי חמש דקות, עשר, רבע שעה, כי חשוב מאוד היה לי שידעו שספרי הראשון יצא לאור – ורק אחרי חצי שעה או יותר קמתי ויצאתי מהמשרד הריק.

לאחר שבועות אחדים התפרסמה ב"במחנה" ביקורת קטלנית על "המחצבה" מאת דוד ויינפלד, שחתם בשם בדוי, ד. כרמי, כחלק משירות המילואים שלו, ביקורת שבה קבע כי עורכי "הספרייה לעם" היו כנראה בחופש כאשר אושרה הוצאתו לאור של הרומאן. לימים עשינו יחד סוף-שבוע בסיני בהרצאות לחיילים, ודוד התנצל בפניי מבלי שביקשתי זאת ממנו ומבלי שהזכרתי כלל את ביקורתו הנבזית.

לאחר שנים לא רבות שבתי ופגשתי את משה נתן בביתו של יהושע קנז. משה נשבע לי כי לא היתה לו שום כוונה רעה בכך שהסתלק ממני אלא שיצחק ליבני היה מטיל עליו עוד ועוד עבודות וזו היתה דרכו להוריד מעליו את הנטל העודף.

התיידדנו בעירבון-מוגבל, בעיקר בזכות יהושע קנז שהיה ידיד של שנינו והיינו נפגשים בביתו, בחבורה, בעיקר במוצאי שבתות. (לאחר שמשה נהרג, ויהושע חזר מפריס, לא חודשה המסורת כי היתה הרגשה, לפחות לי, כי מרגע שנתכנס כולנו בחבורה – תחל רוחו של משה לרחף בינינו, וגם ידענו בדיוק מה יאמר ועל מה יתלונן).

משנת 1966, שבה עברתי לגור בתל-אביב, ועד שנת 1979 שבה נהרג משה נתן, היינו מתראים לעיתים קרובות. משה היה אז חסידו ומפרשו הגדול של ניסים אלוני, ולא הסתפק בביקורות אלא היה יושב באולם מרגע שהחלו החזרות על כל מחזה חדש, וכותב אחר-כך בעיתונו "מעריב" מאמרים או כתבות על פני עמודים רבים ודחוסים שבהם גם עקב אחר כל השינויים שערך אלוני בטקסטים שלו מחזרה לחזרה.

פעם אחת העלה אלוני מחזה חדש כאשר משה נתן היה בחוץ-לארץ ולא ליווה את העבודה עליו בכתבותיו. ההצגה הצליחה יותר מקודמותיה משום שהפעם כתבותיו הארוכות של משה ב"מעריב" לא הפחידו את הקהל מללכת לראות את אלוני.

במשך כל השנים הללו, שבהן היה עיתונאי תרבות וספרות מן הצמרת, הקפיד משה שלא לכתוב מילה עליי ועל ספריי אף כי קרא את כולם והיו לו הערות רבות; וכאשר הזמינו אותי להרצות בפו"ם על הערבי בספרות העברית, והוא בא עם יהושע ונילי (פרידלנדר), כאורחיי, הוא הקפיד לומר לקהל הקצינים שלא צריך לקחת ברצינות את האבחנות שלי ואת ההסתמכות שלי, בין השאר, על ספריו של מוֹיְשֶׁה שְׁמִיר.

בשנת 1968 הופיע ספרו הראשון והיחיד-בחייו של משה נתן, "המלחמה על ירושלים". משה קנה בשעתו את עולמו בכתבות ענק ב"במחנה" על גיבורי פעולות התגמול. הניסיון שקנה בכתבות האלה, מבלי שהשתתף בפעולות עצמן, עמד לו כאשר כתב את "המלחמה על ירושלים", והוא זכה גם שיהושע קנז יערוך לו את ספרו במחווה של ידידות. הספר היה לרב-מכר, ובצדק. זה היה אולי הספר הטוב ביותר, ספרותי אך גם דוקומנטארי, מבוסס על הצלבת עשרות עדויות – שנכתב על מלחמת ששת הימים, כאשר הזירה היא ירושלים.

אבל איש לא כתב על הספר בעיתונים. משה היה בהיסטריה. שוב עלה גם רגש הקיפוח של הנער ממעברת יד-המעביר. מה יהיה? וכמובן פונים לחבר, אליי, שכתבתי אז מדי שבוע כשתיים-שלוש ביקורות על ספרים חדשים כמעט בכל המוספים הספרותיים, כי מזה גם התפרנסתי. וכמובן שכתבתי, ב"משא" של "למרחב", מאמר גדול שניתח את הספר וגם שיבח אותו מאוד, ובצדק, ולא מפני שהיכרתי את משה מחברו, אלא מפני שמאז לימודי הפילוסופיה הכללית באוניברסיטה הירושלמית אני חי לפי תורת המוסר של קאנט, האומרת שעליך לפעול כך שכל מעשה ממעשיך יוכל להיות גם לחוק כללי, ואין לפעילותך המוסרית שום קשר לתגמול, לתועלת, למצווה דתית או לכל הכרת תודה אחרת. ולכן מצפוני שלם עם מעשיי גם כאשר מחרבנים עליי (ורק המיסתורית טוענת נגדי שאני לא מספיק אסרטיבי).

לבסוף נהרג משה בתאונת דרכים טיפשית ברמת-אביב, אוטובוס קו 25 דרס אותו לא רחוק מדירתו, שאותה קנה בתמלוגים שקיבל מן "המלחמה על ירושלים". הוריו הזקנים גרו בדירת שיכון קטנה לא רחוק משם, ובפעמים הנדירות שהזמין אותנו אליו (בדרך-כלל היינו נפגשים בביתו של יהושע קנז), היה מחביא מפנינו את הוריו בחדר סגור כי התבייש בהם או חשש מפני הבדלי המנטאליות כאשר יפגשו אותנו. הוא היה בן יחיד, בן זקונים, רווק.

יהי זיכרו ברוך.

 

ההספד שכתבתי על משה (במקור עם תמונתו בשעת כתיבה) שב ונדפס לימים בכתבה ארוכה ויפה מאוד של גבי אלדור במקומון "העיר". אינני זוכר את התאריך המדוייק אבל זה היה בתקופה ש"העיר" היה עדיין עיתון רציני ומעניין.

 

* התוספת המובאת כאן נכתבה באפריל 2007. הרשימה על משה נתן יחד עם התוספת ניתנו אז בגיליון 234 של המכתב העיתי מיום 12.4.2007, במלאת 28 שנים למותו.

אהוד בן עזר

 

 

 

 

* * *

יפה ברלוביץ

הסרט "פוקסטרוט", הערות

גם אני ראיתי את הסרט "פוקסטרוט", ועם תגובותיהם של מוטי בן חורין ומיכל סנונית, אבקש גם אני את רשות הדיבור.

אכן, בעיקרו, זה לא סרט כיבוש ומלחמה (מי שהורג את הבן החייל זה דווקא האב, ולא המלחמה). נכון, יש פה ושם איזכורים קשים, ופרק קצר שמחבר אותנו עם חיילים (אינטליגנטים ושובי לב),  שצה"ל מעסיק במחסום הזוי שעשוי להוציאם מאיזונם. אבל הסרט רובו ככולו עוסק בביקורת 'אלגנטית', הבאה לחשוף דיוקנו של גבר ישראלי שכולו סיפור הצלחה, ולקרוע ממנו את מסכותיו המדומות.

מיכאל פלדמן הוא חלומה של כל צעירה ישראלית שחושבת את עצמה: ארכיטקט יפה ומרשים, החי עם אשתו הנאה והחכמה (למדה פילוסופיה באוניברסיטה), וכמו על פי המודל הישראלי של משפחה מאושרת – יש לו בן, בת וכלב, וכמובן דירת חלומות – מעוצבת בפאר ובנוחיות, שופעת מעשי משכית ואמנות (ולהשלמת התמונה המתבקשת – הוא גם איש צבא שפיקד בחזית במלחמת יום כיפור).

והנה הגבר האולטימטיבי הזה, בנסיבות שהסרט מציב לו, מתנער אט אט מדימוייו הסופרלטיביים ומאדם בוטח ויהיר, הוא מתגלה כגבר חלש, יצרי, החי רק את עצמו, פוגעני לבני משפחתו, ומרשה לזלזל ולבעוט  בערכים אנושיים לאומיים שעושים אותנו כעם וכחברה: מוכר ספר תורה משפחתי שהוצא ממחנות המוות עבור חוברת פורנוגרפיה, מוציא מדעתה את אימו הזקנה פליטת שואה, כופה על אשתו להביא ילד לעולם נגד רצונה, שלא לדבר, שבשל הקפריזיות שלו, הוא גורם להריגת סגנו, ובהמשך גם למות בנו יחידו.

אז נכון שהמארג הסיפורי לא מאשים אותו, והכל פרי של מקריות טועה ומטעה, אבל בסך הכול זה עוד סיפור עקדה, בו אב ישראלי מעלה את בנו לקרבן. ולכן הסיפור הוא עצוב וכואב, אבל לא פחות עצוב וכואב הוא דיוקן 'הישראלי המכוער' על פי הגרסה האליטיסטית שלו כאן.

עד כאן התוכן העקרוני, אבל יש גם עשייה קולנועית. נכון – יוצאים מהסרט המומים. הצילום מהמם (שוטים מהתקרה, תקריבי פנים, הדירה שכולה אסוציאציה לציורי המבוך של אשר);  התפתחות זמן-הסיפור כאנטי-זמן כרונולוגי; הדימויים המפתיעים-החוזרים של להקות ציפורים (היצ'קוקיות) או הגמל תועה (צ'כובי) – שאם הוא מופיע  בהתחלת הסרט, ברור שהוא יורה את הסצנה המשמעותית בסוף. בקיצור, הכול נורא מתוחכם, ומרובד באין סוף ניואנסים משמעותיים, אבל תסלחו לי – הוא גם נורא פלצני.

למה פלצני? כי שום דבר שם לא זורם מעצמו, טבעי ומתבקש. הכול עמוס לעייפה בסמלים ואלוזיות והשוואות ומקבילות ומעברים טעונים מסצנה לסצנה. ואל תשכחו את ריקוד הפוקסטרוט (מי מכיר?). שכאן הוא לא סתם ריקוד, אלא מטפורה לקצביות המרובעת הכולאת אותנו בתוכנו: כך הבן-החייל הכלוא במחסום - רוקד פוקסטרוט, והסבתא – בסיוטיה בבית האבות, וכמובן האב מיכאל – בעצמי-הסלפי המועצם שלו, עם המריחואנה ש'תחלץ' אותו מהשכול. ומה על מורשתו האחרונה לבנו (לפני יציאתו למחסום), אם לא הזיותיו לאימו, בדמות מרילין מונרו ששדיה גדולים מן החלומות (נוסח אלמודובר), ומה על פחית הלוף המתגלגלת על הרצפה – שעל פיה יתהפך הצריף הצבאי, כמטפורה לישות הישראלית המתנדנדת. ויש עוד ועוד. בקיצור, הבמאי לא מפסיק להדהים אותנו בצרורות, אבל כמה אפשר?!

אז נכון שכדאי לראות את 'פוקסטרוט', וששמואל מעוז יודע לעשות קולנוע. חזרנו מרוצים אבל מותשים.

יפה ברלוביץ

 

אהוד: ומה בקשר לסצנה ברוח ה"דר שטירמר" הנאצי שבה דחפור צה"לי קובר את המכונית הפלסטינית על ארבעת נוסעיה ההרוגים? זו "אמנות" או זה ליקוק תחת לשונאי ישראל שבמקרה גם מעניקים פרסים?   

 

 

* * *

דינה קטן בן-ציון

"פוקסטרוט": "כאב כורח החיים על חרבנו."

לאהוד שלום,

שמחתי לקרוא בשני הגיליונות האחרונים של חב"ע גם דברי שבח לסרט "פוקסטרוט", זאת במיוחד לאחר דברים בגנותו,  שקדמו להם.

אני מצטרפת לדברי מרדכי בן חורין  (גל' 1284) ומיכל סנונית (גל' 1285), שהיטיבו לבטא מה שחשתי גם אני.

מצער שיצירת אמנות נשפטת לחומרה על ידי התייחסות שטחית ל"תוכן" שלה כפשוטו,  שכביכול משמיץ את ישראל. לא מיניה ולא מקצתיה. זה חלק מצרת התרבות. כפי שכבר נכתב על ידי מרדכי בן חורין, אפילו בסצנה המקוממת, שבה נוסעי המכונית עומדים בגשם ונרטבים עד שהבדיקה האלקטרונית מסתיימת, החייל מתכופף להרים את תעודת הזהות שהתגלגלה אל מתחת לרכב. בשום סצנה החיילים אינם מתוארים כמתעללים או סדיסטים, רחוק מזה. והדבר הנורא שקורה עם הרכב על נוסעיו הוא פרי אותן הנסיבות הטרגיות ובשום אופן לא רצח בדם קר והסתרה מתוך התעלמות אדישה. זכר האירוע מוסיף להעיק על החייל ובא לידי ביטוי בציור, שבאופן טרגי הוא ציורו האחרון.  ואילו המבט שבין החייל לנוסעת, רגע לפני, רומז למערכת יחסים אחרת לגמרי, שהיא בגדר האפשר בין אנשים ועמים – אלמלא הכורח  להישמר על נפשנו בנסיבות הקיימות.

גדולתו של הסרט הזה בעיניי במבנה העומק שלו, בכך שאין בו – כבכל יצירת אמנות ראויה – סצנה אחת מיותרת או "סתמית", ובעריכה מתוחכמת המעשירה את סיפור המעשה במשמעות, אם גלויה ואם סמלית.   

כל מה שמוצג ומסופר בו חובר לתמונת עולם המעבירה אל הצופה את הפרדוקס הנורא של כורח המציאות ושל אי-הנסבלות שלה בעת ובעונה אחת, כש"כורח המציאות" נחווה כאבסורד. החל מן הסצנה הראשונה, כשהצופה חש ממש על בשרו – הודות למשחק ולזוויות הצילום – איך המציאות משתנה בבת אחת מן היסוד כשהבשורה הנוראה מגיעה אל ההורים, וכלה בתאונת הדרכים הטראגית, כשהבן נהרג כאשר נהג הרכב מתאמץ להימנע מפגיעה בגמל,  הסרט הזה מעביר בראש וראשונה את כאב כורח החיים על חרבנו. 

דינה קטן בן-ציון

 

אהוד: ומה בקשר לסצנה ברוח ה"דר שטירמר" הנאצי שבה דחפור צה"לי קובר את המכונית הפלסטינית על ארבעת נוסעיה ההרוגים? זו "אמנות" או זה ליקוק תחת לשונאי ישראל שבמקרה גם מעניקים פרסים?   

 

* * *

משה גרנות

אוונגרד נוגה

על ספרה של עדינה מור-חיים "פרדוקס הדופי – עיון ביצירתו של חיים נגיד"

אוניברסיטת תל-אביב – ספרא 2017, 225 עמ'

לפני הכול אני מבקש להביע התפעלות מהעבודה היסודית והמושקעת של מחברת המונוגרפיה שלפנינו – עדינה מור-חיים בקיאה באורח מעורר השתאות ביצירתו של חיים נגיד על כל גילוייה, בביוגראפיה שלו, ובשרשרת הארוכה של כתבי יוצרים, חוקרי ספרות ומבקרי ספרות שגמרו את ההלל על יצירי עטו ומקלדתו של חיים נגיד*).

וזה באמת לא פשוט, בהתחשב בכך שלאיש יבול אדיר בתחום היצירה, העריכה והעיון. האיש הרי ערך מעל מאה ספרים בהוצאות "עם עובד" ו"ספרא", היה עורך המדור לספרות, ובהמשך – עורך מדור התרבות ב"מעריב", היה מבקר תאטרון ב"במחנה" וב"דבר", היו לו טורים שבועיים קבועים בעיתונים, יסד את כתב העת של איגוד הסופרים "גג", ואת הוצאת הספרים של האיגוד – "ספרא", היה עורך לשוני של סדרת "החי והצומח של ארץ ישראל" בעריכת עזריה אלון, כתב סקירות ספרים חדשים ב"משא" בעריכת אהרן מגד, ובמדור תרבות בעריכת זיסי סתוי ב"ידיעות אחרונות", ערך את "אורים להורים" לאחר פנייתו של שלמה טנאי.

המחברת מתארת בצדק את יצירתו כיצירה אוונגרדית: שום משורר לפניו לא חיבר צביר ענק כל כך של סונטות כמוהו (88 סונטות בקובץ "סיור באזור האסור" 1994). הרומן שכתב "מטטרון" נחשב בעיני מבקריו כרומן הפוסט מודרני הראשון בספרות העברית, ואותה הערכה היתה גם למחזה שלו "פיקניק בחוסמסה" שהוצג ב"הקאמרי" ב-1990-1989. הוא פרסם ארבעה ספרים על התיאטרון: "שפת הבמה", "צחוק וצמרמורת", "בגנות האשלייה" "הליצן בן דמות היגון", ושוב, גם הכתיבה הזאת היא אוונגרדית – הספר "צחוק וצמרמורת" הוא הספר העיוני הראשון שנכתב על התאטרון של חנוך לוין. "שפת הבמה" הוא מעין מדריך המכין את הצופה בתאטרון, "בגנות האשלייה" עניינו הז'אנר התיעודי במחזה, ו"הליצן בן דמות היגון" חוזר אל חנוך לוין, ואל מחזאים בעלי תו היכר דומה – נסים אלוני ומיקי גורביץ'.

המחברת מתארת כיצד חיים נגיד זוכה (לדעתה – בצדק) לאורך חייו להזדמנויות שאנשי ספרות אחרים רק יכלו לחלום עליהן – יש רושם שאישים כמו אהרן מגד, משה שמיר, זיסי סתוי, שלמה טנאי כאילו המתינו לו  כדי להציע לו תפקידים נחשקים.

והנה, אם ניתן היה לצפות מצדו ליצירה אופטימית, ולמצער – הערכה ושבח למפעל הציוני, מפעל יחיד ומיוחד מאוד בכל קורות העולם – אנו פוגשים יצירה פסימית ודיכאונית, וגם בכתיבה העיונית שלו הוא מקדיש את חלקה הגדול לפסימי שבין כל מחזאינו – לחנוך לוין. אין ביצירתו אף שביב של תקווה. הבניין הענק על גבול חולון-בת-ים, שמדמה את קיבוץ הגלויות הציוני, עומד בפני קטסטרופה, שתשאיר את המקום כמדבר שממה, כמעין אתר מוזיאוני. כל המפעל הציוני מידמה לגבעת חול, שמעליה תל אשפה ומתחתיה כפר ערבי הרוס.

איבסן, ובעקבותיו נתן אלתרמן שלנו, מצאו פתרון לעולם המיוסר שאליו נקלענו בעל כורחנו על ידי הטבע – הפתרון הוא אהבת אין קץ (סולוויג אצל איבסן, נעמי אצל אלתרמן), אבל חיים נגיד מפקפק גם בכך: "באהבה, כמו במלחמה, כמו במחלה – הרבה עלומים מתבזבזים" (השיר "אהבה ומלחמה"). העולם טובע באשפה, כולל עולם הרוח – "אשפואטיקה", "אשפמוות"). המחזה "פיקניק בסומסמה"  נסב סביב המזבלה בחולון, והגיבור הראשי מאבד עצמו לדעת שם. הפגישה עם הזבל היא פגישה גורלית עם הריקבון, הכלייה והמוות, אבל האשפה היא גם געגוע לסדר ישן שהשתבש. האדם מפריש את האשפה, וגם סופג אותה. מסתבר שחיים נגיד לא הסתפק  בביטוי הספרותי של האשפה החודרת לחיינו, הוא גם הציג תערוכה על חוסמסה, עולם הזבל שמייצג רצון להרס עצמי.

מסתבר שגם סיפור הילדים שלו על צב שמבקש את אהבתה של צבה זמרת (הומחז בתאטרון לילדים ונוער ב-1998) – גם בסיפור זה לא חסרה הפסימיות: הצב, מר גדעון ששוני,  אמנם מקיים דיאטה של 214 יום כדי למצוא חן בעיני הצבה יוספינה, ואחר כך חוזר להיות שמנמן לפי הנחיותיה, כדי זכות בהסכמתה, אבל במשך ימי הדיאטה הארוכים הוא שומע מפי השפן וההיפופוטם על אהבות חסרות סיכוי (אריה ופרפרה, כרוב ובצלצלה וכו').

המחברת מנסה למצוא צידוק ביוגראפי לנימה הפסימית שביצירתו של חיים נגיד, והיא מפנה את הזרקור אל ילדותו העשוקה: אימו נפטרה כשהוא היה רק בן חמש. אביו, ניצול זוועות טרנסניסטריה, מתגלה כמשולל לחלוטין מסוגלות הורית, הוא גונב יחד עם בנו את הגבול להונגריה, ומשם לאוסטריה, ולבסוף – למחנה בבארי שבאיטליה לקראת העלייה ארצה – אודיסיאה שלימה של פליטות וחוסר כול. האב שוכח אותו נרדם על גדר של איכר במעבר הגבול, ולולא חזר לחפשו, היה בוודאי קופא שם למוות.

בארץ האב זוכה לדירה פיצפונת בבית נטוש במושבה הגרמנית. האב מנסה את מזלו במלאכות שונות (זגג, שוער בבית חולים), ואפילו פותח חנות נעליים, אך הוא על הרוב מובטל, ולבסוף פושט רגל. הוא איננו מסוגל לדאוג לאוכל לבנו, וזה נאלץ ללכת לישון על בטן ריקה.

לימודיו של חיים היו פרשה פתלתלה בפני עצמה: החל ללמוד בבית ספר דתי, ומשם עבר לפנימייה דתית ברחובות. אביו, שלא ביקר אותו בפנימייה אפילו פעם אחת, בא לקחת אותו משם, למרות סירובו הנחרץ של חיים. אחר כך הוא לומד בבית ספר של זרם העובדים, זרם חילוני וסוציאליסטי, הגורם לו להסיר את הברט מעל ראשו.

בהיותו בן שתים-עשרה, אביו נושא אישה שנייה, את פרידה, והיא מתנגדת לכך שחיים, שהיה תלמיד מצטיין, ימשיך ללמוד – עליו לצאת לעבוד. ובאמת חיים הופך לנער שליחויות אצל קבלן, ומנסה ללמוד בתיכון ערב. למזלו מוריו מתיכון-דרום מפצירים באב שירשה לבן ללמוד, כשהם לוקחים על עצמם להעניק לו מלגה, שכן האב איננו מסוגל לממן את לימודי בנו.

לאחר פשיטת הרגל האב מוכר את הדירה שקיבל עם עלייתו ארצה, ועובר לגור בתל-אביב, והבן, נשאר בירושלים, חי בעוני מחריד בתוך מרתף, כשהוא צריך להסתפק בעשר לירות לשבוע שהיה מקבל מאביו. אחרי הצבא אין לו לאן לחזור, כי פרידה לא רוצה אותו בביתה, והוא נאלץ להתגורר אצל דודים רחומים.

לא הייתי צריך לערב את עצמי לתוך רשימה שכולה מוקדשת ליוצר והעורך חיים נגיד, אבל ממש קשה לי להתאפק: גם עליי לא עברה ההיקלטות בארץ בשופי, שלא לדבר על נוראות המעברה שנחסכו ממנו, ובכל זאת, כשנפגשתי עם האנשים המדהימים, חלוצי העלייה השנייה והשלישית – הייתי המום לנוכח האור, האופטימיות ומסירות הנפש שהללו הפגינו כלפי כברת האדמה הזאת, וכלפי האידיאלים הציוניים הכרוכים בה. הם נדמו בעיניי לנפילים שכמוהם לא קמו מעולם בעמנו. בוודאי שאינני משקיף על המפעל הציוני כעל גבעת חול שמעליה מזבלה, ותחתיה כפר ערבי הרוס. ובכן, נדמה לי שפסימיות ואופטימיות ביצירה אינן חייבות להיות כרוכות בזיכרונות ילדות ונעורים – אולי זה יותר עניין של מבנה אישיות. יצירה גדולה יכולה להיווצר מראיה פסימית נוסח בודלייר (המוזכר כמתכתב עם יצירתו של חיים נגיד), ונוסח חנוך לוין (לו מקדיש חיים נגיד, כאמור, את עיקר כתיבתו העיונית), ומראייה אופטימית נוסח סרויאן הארמני ונעמי שמר שלנו.

המחברת מוצאת קווים של דמיון בין חיים נגיד ובין הגיבור ההזוי והטרגי ברומן "מטטרון": שניהם ילדים יתומים, שניהם לא מוכנים להיפרד מהברט כסמל של אמונה, שניהם עבדו בשק"ם, שניהם גרושים, ושניהם אבות לבת, שניהם טובעים בערימות של ספרים. המחברת גם מראה כיצד משלב המחזאי של "פיקניק בסומסמה" קטעים משיריו במחזה. המחזאי יצר כאן גיבור סכיזופרן ופרנואיד, שמעשיו ומחשבותיו נעים במסלול פתלתול של הזיה, שלה מוטיבים קבליים, אנגלולוגיים, פנטזיים (עב"מים), כגון הנס התנ"כי במסווה מדעי – הגיבור עולה בחללית לשמיים, רקיע אחר רקיע.

מסתבר שרמזים ביוגראפיים ניתן למצוא גם בסיפור הילדים – בילדותו של הצב, בסיפור שהזכרתי לעיל, יש קווים של דמיון לילדותו של המחבר.

ובכן, מי שאיתרע מזלו בילדות ובנעורים, מי שכבר בגיל צעיר מאוד הועיד עצמו להיות סופר, זכה לפסגה אליה יכולים רבים רק לחלום, ועוד דבר: מונוגרפיה בחיים היא מוצר ספרותי נדיר, ורק יחידי סגולה זוכים לכך, ואין ספק שחיים נגיד הוא אחד מהם. לא צריך להסכים עם ראייתו הפסימית כדי להשתאות אל מול כישרונו הנדיר.

הבאתי ברשימה זאת רק הצצה אל השפע הרב שעדינה מור-חיים מציעה לקוראים בכל הנוגע ליצירה העניפה והמיוחדת של חיים נגיד. מדובר בספר מושקע מאוד, שמתמודד בצורה מעוררת התפעלות עם הרים של חומר, וכל זאת בלשון רהוטה ושווה לכל נפש.

 

*) הרי מצעד המשבחים לפי סדר הופעתם במונוגרפיה: אהוד בן עזר, רוני סומק, חיים באר, ארז שווייצר, משה בן-שאול, גד קינר, משה גרנות, תקווה וינשטוק, זיוה שמיר, אביבה לורי, עירית שמגר, גפי אמיר, יהודית אוריין, נורית גוברין, חיים פסח, חנוך ברטוב, שרית פוקס, נטלי גוטין, שמעון לוי.

משה גרנות

 

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

* * *

נשיא ארה"ב דונלד טרמאפ

חזר ביום שישי האחרון על אזהרות נתניהו

בקשר לסכנה הגרעינית הנשקפת מאיראן

לכן צריך להדיח את נתניהו המושחת

כי הוא משפיע לרעה על נשיא ארה"ב

ובכך מחליש את האיראנים

השואפים להשמיד את ישראל

 

 

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

 

 

 

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

 

"תינה"

להרמן בנג

עברית: 1927

 

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 3.11.1972

לפני 45 שנים

 

בינואר 1912 מת הרמן בנג מיתה מסתורית באמריקה, ימים אחדים אחרי שהגיע באונייה גרמנית. הוא בא למסע-הרצאות ונמצא חולה וחסר-הכרה ברכבת. פטר ננסן כתב אחרי מותו:

"הוא נולד בשביל האובדן. מראשית ילדותו הבין את גורלו. ידוע ידע כי אין המשך לו. מה שעשה את בנג לא רק לאמן גדול מחבריו, אלא גם לאחד האנשים הגדולים, זוהי מלחמתו העקשנית, ללא-ליאות, בגורל, שניצב כנגדו בלי חת."

בנג נולד בשנת 1858 באלסן שבדנמרק, נצר אחרון למשפחה רבת-יחש ורמת-מעלה, שהלכה ושקעה. אביו מת חולה-רוח. מאימו התייתם בגיל 14. בימי ילדותו הגיעו אל מולדתו קולות מלחמת פרוסיה בדנמרק ב-1864 בשל שלזוויג-הולשטיין. הוא ראה סביבו הרבה הרג ואובדן, וב"תינה" הוא מספר על אסון ראשון זה, אסון המלחמה, שניפץ את אידיליית החיים ששררה לפני-כן.

בנג ביקש להיות שחקן, ולא הצליח, ופנה לספרות. סיפוריו "בלי מולדת", "תינה", "פרנץ פנדר" ו"ליד הדרך" תורגמו לעברית ומצאו להם מעריצים לפני חמישים ושישים שנה. יעקב רבינוביץ, מתרגמו של הספר "ליד הדרך" (הוצאת שטיבל, תל-אביב תרפ"ח, 1928) אומר:

"'ליד הדרך' – 'פואימה' כפי שקרא לה ברנר בקרון עיניו לאחר קריאתה," ואולם ברנר עצמו יותר ספקן לגבי בנג, ובמכתב ליעקב רבינוביץ, מחודש אוגוסט 1916, בתל-אביב, הוא אומר:

"שלום לך, את 'אם וועגע' (גרמנית, בכתיב יידי: 'ליד הדרך') לא קראתי, אבל דעתי היא, שנחוצה לנו עתה ספרות תרגומית בריאה ויסודית. הסקאנדינאוויים הצעירים אינם מתאימים לנו."

בנג היה סופר אימפרסיוניסטן, הוא הושפע מכתיבתם האימפרסיוניסטית של האנס אנדרסן, יונאס לי ויעקובסון, אך גם מהנאטורליזם של בלזאק וזולא. חייו של בנג היו חיי סבל ונדודים. מבן-אצילים וחבר-למשחק של ילדי מלך דנמרק התגלגל ונעשה חבר בלהקת שחקנים נודדים ונודד תמידי. הוא ידע את החיים לא מתוך הסתכלות סתם ולא מספרים, כי אם מתוך ניסיונותיו וסבלו.

יעקב רבינוביץ כתב עליו: "הוא ראה את החיים בעיניו שלו, כמו שלא ראום אחרים, ועיניו, עיני הקיפאון, הנבובות, השקיפו מעבר לחיים, כמו בעד חלל ריק. הוא נוסה בכול. ידע את הכול, ולא היה עונג אשר מנע מעצמו וצער ומכאוב אשר לא ידע. חטאו של אוסקר ויילד דבק גם בו, אך לבית-האסורים לא הובא, כי אם יצא את ארצו ונדד בניכר. מאחורי בד סיפוריו אורב תמיד מאורע הילדות הנורא, המלחמה שגזלה מאיתו את מולדתו הקטנה, בית-אבותיו. הוא לא זכה לראות את האי אלזן מוּשב לדנמרק, כי מת לפני מלחמת-העולם בתוך עגלת-רכבת באמריקה."

את ספרו "תינה" מקדיש הרמן בנג לאימו, אשר אליה היה קשור, כניראה, כל ימיו בהרגשת יתמות, שנבעה גם מאובדן אי-מולדתו ועולם ילדותו במלחמה. ואולי משום כך, בתוספת טירופו של האב ומותו – יסבירו הפסיכולוגים – דבק בבנג "חטאו" של אוסקר ויילד.

בשער ההקדשה הוא כותב כי הספר "נברא מתוך זיכרונות עלייך, על המקום, אשר שם ילידתיני." הוא מתוודה על הרגשת היחלשות הגזע המפכה בדמו, ומסיים ואומר כי כל דמויות הנשים שבספר עוצבו בדמות האם:

"בהן מפכה דמך, הדמויות האלה הרי הן את, את בעצמך, הן ילידות ששונך וצערך, דיוקנן דיוקנך וקולן קולך. הן אוהבות ומתענות כמוך. כמוך וביגונך הן יורדות אל הקבר בדמי נעוריהן --- בשער הספר הזה אכתוב את שמך כזכר ימי האורה, וכזכר הבית הנראה לרגע מבעד הדלת אשר תינעל במהרה, אך התחוללה המלחמה על ביתנו הישן, ובאו עלינו כתומם הפורענויות והמוות."

תינה היא נערה משרתת בבית מנהל היער, האדון ברג. והיא גם אומנת לבנו הצעיר, הרלוף. קשה שלא לשים לב לדמיון שבשמות: הרמן בנג – הרלוף ברג. ואולם הרלוף אינו מופיע כלל בסיפור. הסיפור מתחיל בפינוי הגברת ברג עם בנה הרלוף מן האחוזה, מפני המלחמה המתקרבת. באחוזה, הנעשית משכן לקצינים ולחיילים הדניים, נשארת תינה יחד עם מנהל היערות, ברג, שהוא עתה קצין בצבא. פרשת אהבה עדינה נרקמת בין תינה לבין ברג, שאותו היא אוהבת מילדותה. תקופה ארוכה אין ברג מעז להתקרב אל תינה.  התיאור המאופק, המינורי, של נהייתה אליו, בא על רקע תיאורי המלחמה והמפלות התכופות שסופגים הדנים מידי הגרמנים במלחמת 1864. בנד משתמש מצד אחד בטכניקה שניתן לכנותה היום דוקומנטארית, בשלבו מאורעות היסטוריים וקטעי "קורספונדנציות", כלומר כתבות של עיתון, בלשון המתרגם – בתוך ספרו.

ומצד שני כתוב הספר בסגנון אימפרסיוניסטי שירי. לעיתים קרובות, משפט אחד או שניים בפיסקה. חזרות רבות. הרבה אווירה והלך-נפש. אודה על האמת: סגנונו של הספר הזה כמעט אינו עומד בפני שיני הזמן, ולא רק בגלל התיישנותו של התרגום. נפש הקורא בן-ימינו אינה עשוייה ליהנות מן הקצב האיטי ורב-השרטוטים, סגנון שכאילו מסתיר תמיד את העיקר ואף פעם אינו מגיע אליו. בן-תקופתנו נעשה, כנראה, תכליתי מדי, גם בקריאתו.

לאחר התפרצות אהבתם של תינה וברג, מתחילה השקיעה, ועימה תיאורי הנסיגה, שריפת אי-הילדות, והמפלה. הספר מתאר מפלה ונסיגה מתמדת וצבא מובס. מתאר כמו מאחורי הקלעים, בלא תיאורי קרב, רק את הנעשה בבית-האחוזה ובסביבתו. תינה נוכחת כי ברג שומר את אהבת נפשו לאשתו, ורק מצוקת בדידותו במלחמה קירבה אותו אליה, אל תינה. ברג נוכח בטעותו, אך מאוחר. אהבתם נשברת. ברג נפצע פצעי-מוות במלחמה. תינה מטביעה עצמה בנהר.

בנג קרא לספרו בהקדשה: "ספר השיעבוד ואובדן המולדת". הנסיגה החיצונית מתרחשת במקביל גם בלב תינה וברג. תינה אינה מאבדת עצמה לדעת מפני שברג נפצע פצעי-מוות, אלא משום שעל מיטת מותו הוא קורא בשם אשתו ולא בשמה. אילו קרא בשמה, היתה ודאי שומרת לו נאמנות של בדידות כל ימי חייה.

 

* הרמן בנג: "תינה". רומאן. תרגום מ. טמקין. ספריית מצפה, ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. ירושלים. תרפ"ז, 1927. ר"א עמ'.

אהוד בן עזר

 

 

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

 

* מעניין אם בחגיגות ה-70 למדינת ישראל בשנת 2018 ייזכר מישהו שזוהי גם שנת ה-140 לייסודה של פתח-תקווה, המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה לארץ-ישראל, בשנת 1878.

 

* ידועה גם תשובתה של ג'ואן קרופורד להצעה דומה מצידו של המפיק הארי כהן: "שמור את זה במכנסיים, הארי. מחר אני נפגשת לארוחת צהריים עם אשתך." (אשתו של כהן, ג'ואן כהן, היתה אחת מהמנהיגות החברתיות בהוליווד). [אורי קליין, "הארץ" באינטרנט, 15.10].

 

* נאומו הרהוט, המשכנע והצודק של הנשיא טרמאפ, ביום שישי האחרון, על הסכם הגרעין הגרוע עם איראן, מראה שמוקדם להספיד את טרמאפ. הוא מבין את המציאות הרבה יותר טוב מקודמו הסכל, שלא היה מסוגל להוציא מפיו את צמד המילים "טרור איסלאמי".

 יש לנו תחושה מוזרה, שטרמאפ לא רק עתיד להשלים את כהונתו אלא יש לו סיכוי להיבחר לכהונת נשיאות שנייה. העם האמריקאי שבחר בו אולי אינו כל כך טיפש.

וכל ההערכה לנתניהו, שאלה הן ממש האזהרות שהוא חוזר עליהן כל השנים, וזוכה על כך, לאחרונה יחד עם טרמאפ, לקיתונות של בוז מצד הסכלים השולטים בתקשורת הישראלית, בעיקר בעיתון "הארץ".

 

* לאהוד בן עזר שלום, קראתי את מאמרי דודו שליטא ומרדכי בן חורין, אודות התרשמותם מהסרט "פוקסטרוט". טוב! זוהי דעתם הפרטית. ונזכרתי בפרשת בלק ובלעם שבמקום לקלל יצאה מפיו ברכה.  

ממש איפכא מסתברא. שני המאמרים, אף שרהוטים בשפתם הרבה יותר ממני, גרמו לי לגחך בלעג. הטיעונים המשבחים על קוצו של יו"ד את הסרט "פוקסטרוט" נשמעים כמו פלפולים תלמודיים עבשים. בעיניי "פוקסטרוט" הוא בכלל לא סרט. הוא רעיון. ומצחיק להקדיש ל"יצירת אמנות" לכאורה, כל כך הרבה מלל ופרשנות [מהצד המסנגר]  וחשיבות  "מוסרית", כמשקפת נאמנה את המציאות הישראלית ואת ישראל בכלל, כל המטפורה הזאת, שמובעת בו לכאורה. כאילו גילו לנו את אמריקה.

וגיחכתי שאותו דודו שליטא מעיד על עצמו שעוסק בסרטים, ונפגש עם אנשי תרבות בחו"ל.  כלומר ישראל "נסחרת" בחו"ל [אלא מה] על ידי אנשי "אמנות".  שיכולים לשווק אותה כראות עיניהם הפוליטית [המתחסדת לא אחת]. ולהציג את המטפורות המועצמות ומופרכות לא אחת, כמציאות מצוייה.

אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. אם כך נתפסת האמנות הישראלית בחו"ל. [אליבא דטענתם של שני הכותבים], ובינינו, הקולנוע הישראלי כאמנות, הוא די ירוד. הטיעונים של דודו שליטא ושל מרדכי בן חורין, מצטערת, לא נשמעים מאוד אינטליגנטים.

אולי דודו שליטא  לא מבקר בבית כנסת ביום כיפור. הוא היה ודאי מאוד נהנה מתפילת שמונה עשרה, מהקטע של אשמנו בגדנו והכאה קצובה על החזה בכל חטא וחטא. המאמר שלו מתכתב יוצא מן הכלל עם האשמנו בגדנו המטפורי. אם כי הפיוט המקורי עולה עליו בכוח שירתו.

ומרדכי בן חורין בכלל הגזים. וצר לי, לא משכנע. גם אם בעיניו טענתו בנוייה לתלפיות. הכול בעיני המתבונן.

"פוקסטרוט" הוא בעיניי סרט דרעק [סליחה],  ואינני אומרת את זה מהסיבה הפוליטית בלבד [דווקא זה פחות העסיק אותי] אלא האמנותית בראש ובראשונה. ועכשיו, בעקבות התגובות הפוליטיות עליו, אני מקדישה זמן לחשוב גם על הפוליטי.

כל טוב

חוה ליבוביץ 

רמת גן

תודה על המכתב העיתי המעניין.     

 

* הפרשן ההזוי ואולי לא כל כך שפוי של "הארץ", חמי שלו: "נאומו של טראמפ הוקדש לאויבו המושבע: ברק אובמה. בישראל ובאיראן מצאו סיבות לשביעות רצון, אבל לכולם ברור שהמניע לנאום טראמפ הוא שנאתו המזוקקת לקודמו בתפקיד. הוא מוכן לבודד את ארה"ב ולהסתכן בעימות – רק כדי לרצות את דחפיו. הבעייה של טראמפ היא שכולם יודעים זאת. רוב העולם משוכנע שטראמפ מכלה את זעמו בהסכם הגרעין לא בגלל שמצא בו פגמים מהותיים, אלא בגלל אישיותו הקפריזית, האגו השברירי שלו, הבטחות שפיזר במערכת הבחירות לקריעת ההסכם לגזרים, ובעיקר שנאתו המזוקקת לקודמו השחור. אחרים, שמאמינים בשליטה ציונית בעולם, יכניסו למשוואה גם את ההשפעה-באמצעות-חנופה שיש לנתניהו על טראמפ. רק מעטים יבחנו את נאומו של טראמפ לגופו של עניין או ישקלו את המשמעות של דבריו. כך ייעשה לנשיא אמריקאי שהוכיח עצמו פעמים אינספור כתזזיתי, אימפולסיבי, בלתי נסבל ומתעניין רק בעצמו." ["הארץ", 15.10].

 

* נשיא איראן חסן רוחאני, שלא הבין את פרשנותו הפרו-איראנית של חמי שלו לנאומו של טרמאפ, אמר בתגובה כי "איראן תכפיל את מאמציה לפתח כלי נשק להרתעה, ותרחיב את תוכנית הטילים שלה."

הנשיא האיראני הוסיף כי הוא תומך במשמרות המהפכה, וכי טהרן תמשיך להילחם בטרור. לדבריו, "איראן תמשיך להיות מחוייבת להסכם כל עוד האינטרסים הלאומיים שלה לא ייפגעו." [שם].

 

* שלום רב אדוני העורך, מכתבי מופנה לאדון גרובר עם הסיפור [גיליון 1285] של הציפורן החודרנית: סיפור יפה כתבת. טוב מאוד עשית שלא כתבת המשך ועוד פרטים. תמשיך כך ואל תשעה לבקשתו של העורך הנכבד להוסיף ולו מילה אחת. וזה כנקמה באלה שמורחים לנו קילומטרים רבים של מלל על דפי העיתון. אמנם כל הכבוד לעורך על הסובלנות שלו.

(מקווה שמאז למדת איך להימנע מלהיכנס למצבי ביש כאלה).

י"ז

 

* טעימה של חרא סמולני וכמובן "כשר": מהי שירה ישראלית כיום, על פי אתר "הארץ באינטרנט"? מתוך שיר של אריאל גלילי, 10.10.2017.

 

...בְּמוֹרְדוֹת הַפָקוּלְטָה לְמַדָּעֵי הַחָרָא

מַבְאִישִׁים פִּיּוֹת הַצְּעִירִים

פְּנֵי הַשְּׂבֵעִים וְהַמְּסֹאָבִים,

בְּלוּלְאוֹת הַפָקוּלְטָה, הַמְּמֹרָקִים מְדַבְרְרִים

עַלֶכּ פּוֹסְט קוֹלוֹנְיָאלִיזְם —

שְׂפַת אֵימָה עִלֶּגֶת, שְׂפַת קוֹסְמִים צִיּוֹנִיִּים.

כַּת הָמוֹן נִרְגָּשׁ, נַחְשׁוֹל שֶׁל אֲבָנִים

עִיסַוִיָּה תַּחַת הַדַּרְגָּשׁ,

נֶאֱנָסִים בְּנֵי הַמִּעוּטִים.

וּבֵינְתַיִם,

בְּסִפְרִיַּת מִגְדַּל הַשֵּׁן

הַדֶּשֶׁן – לַמְּדֻשָּׁנִים,

דָּשִׁים קָאמִי, סַארְטֵר וּמַארְקְס,

אַךְ דֶּרְשׁוֹבִיץ' מְלַהֲגִים.

לַהֲטוּט יָדוּעַ טַקְטִיקַת "אָדוֹן,"

בְּמַעֲלֵה הָהָר נֶעֱרָמוֹת פְּצָצוֹת

אַךְ לְעִתּוֹת "שָׁלוֹם."

וְהַשָּׁלוֹם הוּא רַק

קַלְגַּס חֲמוּם מוֹחִין

הַמְּמַשְׁטֵר חַנְיוֹן

אֶצְבָּעוֹ נוֹטָה אֶל תַּחַת

וְהַשְּׁנִיָּה תְּחוּבָה בְּ"יִשְׂרָאֵל הַיּוֹם."

ויש המשך...

 

 

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

 

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

 

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2246 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,074 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

 

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-73 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-68 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל