פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1287

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ט בתשרי תשע"ח, 19 באוקטובר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

לנמענים שלום, מערכת המכתב העיתי יוצאת לחופשה קצרה. הגיליון האחרון לפני החופשה יהיה לקראת יום שני, 23.10 ומיספרו 1288, והבא אחריו יהיה ביום שני, 6.11 ומיספרו 1289.

עוד בגיליון: עמוס גלבוע: הונאה עצמית. // מתי דוד: יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית. // יהודה דרורי: נתניהו במתקפת מנע. // הדסה  מור: "פוקסטרוט" – ריקוד מורט עצבים. //  יואל נץ: אוֹדָה ליוסף באו. // ינון ראב: משבר זהות. // נעמן כהן: אוזבקיסטן. // אהוד בן עזר: "לילות טשקנט" למרים בר, 1970. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 22.1.1971, במסגרת "ספר השבוע" לפני 46 שנים. // חובב טלפז: האי-אישרור של טראמפ: הערות להברקה היסטורית. // משה גרנות: איזון מתחייב, על ספרה של מאירה שפי, "צופן הדימויים – הממד החזותי בתאטרון המערבי". // אורי הייטנר: 1. רוח כנרת (א). 2.  צרור הערות 18.10.17. // משה כהן: התנהגות ברברית בלוד. // מתוך משלי לה-פונטין, נֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוֹבֵל, 1. מָה עָדִיף? 2. נְקֻדַּת תֻּרְפָּה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "על הגבולין" לר' בנימין, 1922. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 30.7.1971. לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

עמוס גלבוע

הונאה עצמית

במלחמת יום הכיפורים הונינו את עצמנו שאנחנו בני אלים. האם גם עכשיו אנו נוהגים כך כאשר מסבירים לנו שאיום גרעיני איראני עלינו אינו קיומי ואין חזקים מאיתנו?

פעמים רבות אנחנו שואלים עצמנו האם הפתעת מלחמת יום הכיפורים יכולה לחזור על עצמה בימינו ובעתיד, לא באותה צורה כמו אז, אבל אולי בצורה אחרת? או במילים אחרות, האם אותה "רוח התקופה" של ערב מלחמת יום הכיפורים, רוח "האני ואפסי עוד", ממתינה לנו גם עכשיו או בעתיד הנראה לעין? 

איני יודע, ובו בזמן איני רגוע. אני אמחיש זאת בשני מקרים.

הראשון הוא סדרת מאמרים  ב-6 אוקטובר במוסף "מעריב" המתארת איך סאדאת הונה כל הזמן את ישראל בתחום המדיני לקראת המלחמה, ואיך פסגת ההונאה היתה הפעלתו של הסוכן הכפול אשראף מרואן. וזה, בהנחייתו ובפיקוחו האישי של סאדאת, הונה את ישראל ואת כל מערכת המודיעין שלה.

התפיסה הזאת , התולה את קולר ההפתעה בהונאה המצרית, קנתה לה אחיזה מסוימת בקירבנו ואפילו לסיוע, בעבר, בתוכניות תעודה  בערוץ הממלכתי שלנו. 

כאן לדעתי טמון זרע הפורענות. אף אחד לא הונה אותנו, ואני קובע זאת בנחרצות. אנחנו הונינו את עצמנו, כל הזמן לפני המלחמה, וערב המלחמה.

אמחיש זאת בדבר שפחות ידוע לציבור. כ-10 ימים לפני המלחמה הפיצו המצרים שב-1 באוקטובר יתחיל תרגיל מפקדות גדול, מסוג התרגילים שהיו מוכרים לצה"ל, ואז התקבעה אצלנו הנוסחה שבמצרים יש תרגיל ובסוריה חוששים מאיתנו. יופי!

והנה מגיע 1 באוקטובר, עובר יום ועוד יום, ואין שום תרגיל! כלום! כל מה שמאפיין תרגיל איננו: אין סיפור מעשה, אין מנהלת תרגיל, אין שופטים, אין בקרים. מה יש? ישנן תנועות והיערכות להתקפה של הצבא המצרי!

ומה אומרים אצלנו? טוב, זה חלק מהתרגיל. אם היה כישלון אדיר ליחידה 8200, הרי שהוא היה כאן: היא לא באה ואמרה: רבותי אין בכלל תרגיל! זאת היתה ההונאה העצמית אולי הכי גדולה של המודיעין ערב המלחמה, ובכך הונה את הצמרת הצבאית והמדינית: תהיו רגועים! מה שקורה זה בסך הכול תרגיל. 

ההונאה  בנושא של התרגיל משתלבת במכלול הגדול של ההונאה העצמית שאנחנו בני אלים, הכי חזקים, והערבים נמושות, פחדנים ומפגרים.

השני התרחש ערב נאומו של טראמפ. באחד הערוצים היה שולחן עגול עם צמרת המודיעין לשעבר: ראש אמ"ן, ראש מוסד וראש שב"כ. על הפרק הגרעין האיראני. המסר הכמעט אחיד (למעט ראש השב"כ) היה זה: לא להיבהל! איראן לא רוצה את הפצצה בשביל ישראל. היא צריכה אותה בשל שאיפותיה האימפריאליות! ובכלל, האיום הגרעיני האיראני הוא לא איום קיומי על מדינת ישראל. יש למדינת ישראל את כל העוצמה וכל האמצעים על מנת להתמודד עם זה. 

והדברים נאמרו בביטחון מלא. במילים אחרות, המסר הסמוי שעלה מהדברים הוא: מדינת ישראל יכולה להשלים עם פצצה גרעינית בידי איראן. אין לה כוונה לשגרה אלינו, הם יפחדו מתגובתנו, וגם אם ישגרו אז זה לא יהיה נורא.

כמובן שהנושא מורכב ומסובך ורווי אי ודאות. אבל אני מעלה את השאלה: האם גם כאן אנו עדים להונאה עצמית שלנו על כוחנו מול מצב של איראן גרעינית? אני רואה עכשיו את ארה"ב מול צפון קוריאה. ברור שאין בעולם מי שישווה לעוצמה האמריקאית, אבל מה התועלת הממשית בכל העוצמה הזאת מול שיגיונות המנהיג הקוריאני?

ומה קרה אחרי נאום טראמפ? לפתע, חלק מהתקשורת שלנו הפכה לאוהבת איראן; מהללת ומשבחת אותה על שהיא מכבדת את הסכם הגרעין, ממש ילדה טובה. ולעומתה טראמפ הוא הרשע, שמבטי רצח בעיניו, המאיים על ההסכם. ושומו שמיים, הוא מדבר בכלל מגרונו של ביבי. אסון!

כאן אין אנו עוסקים בהונאה, כאן, לדעתי, אנו כבר עוסקים ב"עולם הפוך" אצל חלקים בתקשורת ובפוליטיקה שלנו: כל הדברים הטובים לישראל הופכים בפרשנות לרעים, אם הם טובים לנתניהו; וכל הדברים הרעים לישראל הופכים בפרשנות לטובים, אם הם פוגעים בנתניהו.

עמוס גלבוע

אהוד: מציע תיקון קטן לפיסקה האחרונה – במקום "לנתניהו" צ"ל "לנתניהו ואשתו".

* * *

מתי דוד

יריד ההבלים של הטלוויזיה המסחרית

שתי חברות ההפקה "קשת" ו"רשת" המשדרות עד היום בערוץ השני המשותף לשתיהן, יופרדו בקרוב מאוד. "קשת" תעבור לשדר באפיק 12 ו"רשת" באפיק 13. ערוץ 10 ישדר בערוץ 14.

שנת 2018 המתקרבת תיזכר כשנת פיצול הזכיינות של ערוץ 2.

על פי כל ההערכות זו תהיה שנה מכרעת לעתידן, על בסיס הערכה ריאלית שפיצול אפיקי השידור יובילו למשברים בתעשיית הטלוויזיה המסחרית. תחזור למבחן השאלה האם המשק הישראלי מסוגל לשווק פרסומות, כדי לפרנס שלושה ערוצי טלוויזיה מסחרית.

ללא קשר לוויכוחים על הרצוי והמצוי של התכנים המשודרים, הזכייניות חייבות לייצר כסף, באמצעות הרייטינג והפרסומות.

הפיצול יחייב כל אחת מהזכייניות, "קשת" ו"רשת" להפיק בנפרד כמות תוכניות כדי למלא את כל שעות השידור שלרשותן, בניגוד למצבן הקודם, כשותפות להפקה משותפת.

מה אנחנו צפויים לראות בקרוב?

המשך שיטפון תוכניות הריאליטי. בכל ערב נוכל לראות שוב אנשים שמבשלים, קופצים, שרים, רצים, שורדים ומברברים דברי סרק לפני, בזמן ובסיום התוכניות. ציבור הצופים יקבל כל ערב בשעות שיא הצפייה, עוד ועוד תוכניות ריאליטי, בין שהוא רוצה בהן ובין שלא. זה מה שיהיה ולכך הוא נאלץ להתרגל. מנהלי הערוצים ישיבו תמיד לביקורת, בנוסחה השבלונית השקרית, שהציבור אוהב תוכניות אלה. עובדה שהוא צופה בהן בלית ברירה כי זה מה יש. המציאות הוכיחה כבר שהתחרות בין הערוצים לא  גיוונה ולא העלתה את רמת איכות התוכניות, כפי שהובטח ונאמר לנו בעבר.

שלושת ערוצי הטלוויזיה המסחרית, במתכונת החדשה של שלושה אפיקי השידור, 14 .13 .12 ינהלו ביניהן תחרות של "קרב סכינים" כדי לזכות ברייטינג, בפופולאריות ובכסף. "הישרדות". "המרוץ למיליון". "האח הגדול". "נולד לרקוד". "מאסטר שף". "אקס פקטור". "הכוכב הבא". "לעוף על המיליון".

תוכניות הריאליטי הן כביכול "המציאות". ואולם בפועל הן בריחה מהמציאות, באמצעות בימוי של תחרויות מבויימות בין המשתתפים.

ערב ערב מודח אחד מהמשתתפים בטקסי "הדחה"  כביכול דרמטיים כדי ליצור מתח אצל הצופים, שיוצר רייטינג שמשמעו כסף.

ישנן תוכניות ריאליטי כמו "הישרדות" או "המרוץ למיליון" שעולות המון כסף מאחר שהן מצולמות באזורים מרוחקים בהשתתפות רבים.

המציאות החדשה תאלץ את כל הערוצים לעבור מעתה להפקות זולות יותר ומצולמות באולפנים ובארץ. התוצאה הצפויה שהריאליטי לא יחזיק מעמד עוד זמן רב. הציבור יאבד עניין בקרוב מעודף הזה.

חלקים גדולים בציבור שבעו מעודף תוכניות הריאליטי ואינם מחכים יותר במתח לפרק הבא של "ההדחה" שנמאסה על רבים.

כל האמת על תכני השידור המסחרי

הטלוויזיה נהפכה לסם משכר של הרוב הדומם, שהוא עצמו לא תופס שהוא מכור.

הרוב הדומם בדעת הקהל של צרכני התקשורת שואב את תפיסותיו הפוליטיות, המוסריות והתרבותיות גם מהטלוויזיה. מציאות החיים במדינה משתקפת דרך המסך הטלוויזיה. זו השתקפות מעוותת ומסולפת ולעיתים מגמתית וחד-צדדית מכוונת. התכנים של הטלוויזיה יכולים לשמש לשימור ערכים לאומים, תרבותיים ואנושיים, אבל המציאות היא שונה והפוכה. התכנים של הטלוויזיה הפכו לסם ממכר, שלילי, ההורס מיתוסים וערכים. הסם הטלוויזיוני מספק חווייה המשרתת את אלה השולטים והסוחרים בה.

האדם הממוצע צופה במסך כשליש מזמנו הפנוי לאחר עבודתו. הסם הטלוויזיוני הופך לכלי כפייה של מניפולציה ושטיפת מוח. הטלוויזיה היא האשמה העיקרית בהתרופפות כל החישוקים החיוביים בחיינו. הצפייה בטלוויזיה מגבירה את הפסימיות, ההפקרות, חוסר האכפתיות וחוסר הסולידריות.

אנשים רבים אינם קוראים שום עיתון יומי. הם מתמסרים בלב ובנפש לטלוויזיה, כמקור המידע היחיד שלהם. הטלוויזיה הופכת למונופול העובדות והדעות המעצבות את דעתו של חלק ניכר באוכלוסייה. בדרך זו נוצרת חלוקה, בתחום המידע, בין אלה שקוראים עיתונים, לבין אלה שהידע שלהם כולל רק את המידע שהטלוויזיה סיפקה – כלומר פחות או יותר מעט מאוד ושטחי למדי.

מתי דוד

* * *

יהודה דרורי

נתניהו במתקפת מנע

ככל שאני רוצה להאמין שבכל החקירות של נתניהו יהיה "שום כלום", (כי אני חושב שהוא כראש ממשלה פועל כהלכה), הרי שמדי פעם מודלפים לתקשורת מעשים שנעשו כביכול על ידו, המחייבים לדעתי העמקת החקירות, לזיכוי או לכתב אישום.

אין לי ספק שהתקשורת והשמאל שאיתה, אכן מעוניינים מאד שיווצר כתב אישום, אבל מצד שני, אם יבוא אישום כזה, זה לא יהיה בגלל השמאל או התקשורת אלא בגלל אישיותו התחמנית והרודפת בצע של ביבי עצמו. רק מכמות המתנות שהוא מודה שקיבל, הוא היה מורשע על-פי כל דין , לפי החוק ולפי התקשיר.

מצד שני, אני לא חושב למשל ש"תיק 2000", חייב בכלל להיחקר, כי זכותו של ראש ממשלה, המוכפש ע"י תקשורת עויינת על כל צעד ושעל, למצוא "פתרונות יצירתיים" למזער המתקפות עליו באותו נשק, ואפילו שיוציא עיתון בעצמו.. אם "תיק 2000" אכן יועלה בבית משפט, הרי שהוא יחשוף לבטח את עוצמת נבזות התקשורת ביחס אליו ולמשפחתו, כך שמעשיו ייראו כקטנים ביותר בנושא זה.

אבל בחודשיים האחרונים קרו כמה דברים שלבטח מטרידים ביותר את מנוחתו של נתניהו מ- עדויות מקורביו ועד עדי מדינה רציניים. היה ברור שעם תום החגים המשטרה תיאלץ להזמין את נתניהו לחקירה, דבר משמעותי עוד לא הודלף אבל ביבי, כמפקד שדה טוב (בעבר), החליט לצאת במתקפת מנע נגד... המשטרה.

זו טעות חמורה שלו כי מכך אנחנו מבינים עד כמה הוא לחוץ והדבר נותן למשטרה ולראשיה תמריץ להביא את החקירה לסיום, שכנראה שלא יהיה נעים כלל ועיקר לנתניהו. אבל יש לו מענה. מנדלבליט. כבר אמרנו?

יהודה דרורי

* * *

הדסה  מור

"פוקסטרוט" – ריקוד מורט עצבים

השאלה הראשונה שעלתה בראשי כבר מהדקות הראשונות לצפייה בסרט "פוקסטרוט", היא – מהו המסר? 

וככל שהתארכו הדקות, ועברה כמעט חצי שעה של סרט,  כל מה  שיוצר הסרט מראה לנו הוא – פניו ההמומים מצער ומכאב של אב, שזה עתה נודע לו על נפילת בנו בעת מילוי תפקידו.

אז זה מה שאנחנו הישראלים צריכים לצפות בסרט? החסרים אנו מחזות קורעי לב  של הורים אותנטיים העומדים בפני ארונו של בנם שנפל במלחמה, הלומי צער ויגון,  בהם חזינו אלפי פעמים במהלך עשרות השנים שחלפו?

ליאור אשכנזי יכול להיות השחקן הכי  מצוין בגילום אב ששכל את בנו, ובאמת זה לא פשוט לשחק כחצי שעה בפנים מוכות הלם וכאב מול המצלמה, אבל למה זה צריך לעניין אותנו? ממש כמעט וקמתי לצאת מהסרט מרוב עצבים וחוסר מנוחה. ועוד הפרשנים קוראים לזה אלגוריה, סמליות.

אז חצי שעה של אבל, שהתברר כשגוי. סליחה, טעות בזהות. זה לא הבן שלך, אז בסדר, נביא לך את הבן שלך חי, שתהיה בטוח שהוא  לא מי שחשבנו, הבן שלך משרת במחסום בגבול. נשלח אותו אליך, פיצוי על הטעות.

פה מסתיים חלק א' של האבל. בסוג של אלגוריה, כאן מונחת הפרוסה האחת של סצינת האבל.  כשליש מהסרט.

הפרוסה השנייה מוגשת לנו בשליש השלישי של הסרט. פרוסה שלמה שאף היא, כל כולה סצינת אבל על הבן! על אותו הבן,  ואנחנו לא יודעים, מה בעצם קורה פה?

כמעט חצי שעה של סצינת אבל ממושכת של בני הזוג, הוריו של החייל, שככל שאנו יודעים הוא לא נהרג. אז על מי אתם מתאבלים? 

כאן מוכנה ההפתעה, ממש ברגע האחרון, הצופים מבינים על מה ההורים התאבלו: הבן נהרג בתאונה בעת החזרתו הביתה.

איזו סימליות יש כאן? זה יותר טריק קולנועי מאשר העברת מסר כלשהו. אפשר אולי להאשים את האב שבעקיפין גרם למות בנו?

אבל בתוך הסנדויץ' הזה, בין שתי הפרוסות הללו, מונח התוכן העיקרי, מה שפרשנים מצאו בו אלגוריה, סימליות, מסר חשוב. הם רק שוכחים שהסרט אינו מיועד לעיניהם החכמות של הפרשנים, כי אם לקהל הצופים בעל העיניים  הפשוטות, הטבעיות, הבלתי חוכמולוגיות, שרואה את הדברים כפשוטם, כפי שהם מוצגים בפניו.

 ומה שמוצג בפניו הוא – שחיילי צה"ל במחסום, קודם מתעללים  בזוג פלסטינים, גבר ואישה יפים ולבושים בהידור, שעומדים שעה ארוכה בגשם שוטף ואף במטחי ברד, עומדים נבוכים, מושפלים, אינם מעיזים להוציא הגה מפיהם, איש אינו פונה אליהם, הם אינם מוחים. דווקא יופיים ואצילות עמידתם של הגבר והאישה  מקוממים. האם זו היתה מטרת המשורר יוצר הסרט?  להראות לעולם את חוסר הרגישות ואת האטימות של חיילי המחסום?

אבל כמובן שזוהי רק ההקדמה לזוועה שבאה לאחריה: ומעניין שכל פרשן רואה אותה לא כפי שנראתה במציאות כי אם כפי שנראית בעיני רוחו לצורך צידוקה והצדקתה:  סצינת המכונית והבולדוזר.

קודם כל, החיילים המקסימים של המחסום מתגלים לפתע כפחדנים וכמבוהלים כאשר לפתע מתגלגלת פחית שתייה מדלת המכונית של ארבעה פלשתינים צעירים.

פחית שתייה, שגרמה לחייל מבוהל לראות אותה כרימון המושלך לעברם (ממש אידיוטי) ואז מיד באופן אוטומטי מבלי לחשוב, מבלי לברר, מופעל מטח יריות על המכונית שאמור להרוג את כל ארבעת יושביה.

מוזר, המכונית נשארה עומדת ללא פגע, רק עשן יצא מחלונותיה. האמנם כולם נהרגו? האם במקרה כזה אף חייל לא היה ניגש לברר אם כולם נהרגו? האם אין שם איזה פצוע? אולי בכלל לא כולם נפגעו?

לא. את החיילים הישראליים צריך להציג כקשוחים, כמי שלא מתעניינים בתוצאות הטעות שלהם, והרי הם כבר היו אמורים לדעת שלא היה זה רימון. הם הרי צריכים להיות אטומים. כל מה שנותר להם לעשות זה רק להרים טלפון למפקד ולספר על התקרית, ומיד מגיע למקום  בולדוזר פלצני, ומיד נפער לפתע בור באדמה, מין בור וירטואלי שכזה, שהבולדוזר מגיח לעומת המכונית ודוחף אותה בצורה חלקה הישר ללוע הבור הפעור, וזו נופלת לתוכו בשלמותה עם ארבעת מתיה,  ומיד  הבולדוזר קובר אותה, מכסה על הבור ומחליק ומישר את כל ההדורים, תרתי משמע, ולא נודע כי באו אל קירבו.

  מצטערת. אני לא יכולה לקבל את הפרשנות לתקרית הזו כאלגוריה וכסמל להתנהגות  סדרתית של צה"ל. פרשנות שרק מוסיפה שמן למדורת השיקוצים נגד הצבא. סמל לטיוח של מקרים נוספים אחרים שקרו? לבוא ולהצדיק מעשה שכזה, שכביכול מהווה  עניין חוזר ונישנה  בצבא, ואפילו לא כתקרית חד-פעמית?

סתם עלילה.

הצד האמנותי, שרבים רואים בסרט,  אינו מזיז ולו בנימה מחומרת הרושם הרע שתקרית כזו  מוקרנת בפני קהל צופים בגרמניה או בכל ארץ זרה.  מירי רגב צדקה. הסנדוויץ' הזה ממש עומד בגרון כמו החצץ  שעליו רוקד החייל שבמחסום את ריקוד הפוקסרוט שלו. ריקוד מענג המהווה  את קרן האור היחידה שהאירה את מועקת יתר חלקיו של הסרט.

זה לא סרט "עוצר נשימה". זהו סרט מורט עצבים. שיקרי. מיותר.

הדסה מור

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

יואל נץ

אוֹדָה ליוסף בָּאוּ

מַעֲשֶׂה בְּאָדָם, אִישׁ עָתִיר כִּשְׁרוֹנוֹת יְחִידִי בְּמִינוֹ

בַּמִּכְחוֹל וּבָעֵט, שֶׁסִּפּוּר קוֹרוֹתָיו מְרַתֵּק וּמֻפְלָא הוּא;

אִישׁ אוֹפְּטִימִי חָסַר תַּקָּנָה, שֶׁצָּחַק גַּם בְּלֵּב גֵהִינוֹם

הַשּׁוֹאָה. זֶה סִפּוּר וְגַלְעֵד לְאָדָם אֲשֶׁר שְׁמוֹ יוֹסֵף בָּאוּ.

שְׁנֵי אַחִים צְעִירִים לְיוֹסֵף, אִמָּא צִילָה וְאָב אַבְרָהָם,

בִּקְהִלָּה יְהוּדִית טִיפּוּסִית שֶׁל מָסֹרֶת, שֶׁל חַג, יִקָרָה כֹּה.

מְעוּרִים בְּחַיֵּי הַיּוֹמְיוֹם, אוֹהֲבִים עַד מְאוֹד אֶת עִירָם,

עִיר וְאֵם בְּפוֹלִין, סַסְגּוֹנִית וְיָפָה לְהַפְלִיא, הַעִיר קְרַקוֹב.

יוֹסֵף (יוז'יו), סְטוּדֶנְט – מָה מֻכְשָׁר הוּא! – לִגְרָפִיקָה וּלְאָמָּנוּת.

כַּאֲשֶׁר עַל סִפָּהּ שֶׁל שְׁנָתוֹ הַשְּׁנִיָּה בַּפָּקוּלְטָה עוֹדֶנּוּ,

עֵת קָדְרוּ שְׁמֵי פּוֹלִין וּפָלַשׁ הַצּוֹרֵר, בָּן נְעַוַּת הַמַּרְדּוּת,

שֶׁזָּמַם בִּזְדוֹנוֹ לְהִכְחִיד אֶת הֶמְשֵׁךְ קִיּוּמוֹ שֶׁל עַמֵּנוּ.

הַיְּהוּדִים נֶאֶנְסוּ טְלַאי בִּזּוּי לְזִהוּי אֶל זְרוֹעַם לְהַצְמִיד,

וְהֻתַּר לְהַלֵּךְ בִּרְחוֹבוֹת עִם הַטְּלַאי רַק עַד תֵּשַׁע בְּעֶרֶב.

הַנְּסִיעָה נֶאֶסְרָה עֲלֵיהֶם – לֹא רַכֶּבֶת וְלֹא חַשְׁמַלִּית,

מֻפְקָרִים, חֲשׂוּפִים בְּלֹא מָגֵן לְמִרְמַס, לִמְשִׁיסָה וְלְטֶרֶף.

עַל הַגֶּטוֹ שֶׁל קְרַקוֹב פָּשַׁט וְהָלַךְ הַמַּחְסוֹר, הָרָעַב.

מֵאֵימַת הַגְּזֵרוֹת, הַיְּהוּדִים חֲרֵדִים מְאוֹד פֶּן יְבֻלַע שׁוּב.

אַחֲרֵי שֶׁגֹּרְשׁוּ מִבֵּיתָם, הִסְתַּגְּרוּ בִּצְפִיפוּת כָּל בֵּית אָב,

וְאָכֵן, שׁוּב גֹּרְשׁוּ בְּלֹא רַחֵם לְמַחֲנֶה הַשְׁמָדָה בְּשֵּׁם פְּלַשׁוֹב.

בַּלְּבָבוֹת הַמְעֻנִים פִעָמָה הַתִּקְוָה כִּי הַזֵּד יְנֻצַח;

יַחֲלְפוּ (בִּמְהֵרָה, הַלְוַאי!) הַיָּמִים שֶׁל בִּזּוּי וְשֶׁל פַּחַד...

בְּהוּמוֹר מְעֻדַן יוֹסֵף בָּאוּ מְסַפֵּר בְּסִפְרוֹ "שְׁנוֹת תַּרְצַ"ח",

וְהַלֵּב מִתְכַּוֵּץ לְמִּקְרָא הַזְּוָעוֹת בַּנִּימָה הַמְּבֻדַּחַת.

נַעֲרָה וּשְׁמָהּ רִבְקָה הִקְסִים יוֹסֵף בָּאוּ עַד מְאוֹד וְהִרְשִׁים...

מִתְעַלֵּם מֵאֵימַת הַצּוֹרֵר, הוּא נָחוּשׁ לְהָעֵז וְלָשֵׂאת אֶת

אֲהוּבַת לְבָבוֹ. מְחֻפָּשׂ לְאִשָּׁה, אֶל אֵזוֹר הַנָּשִׁים

הִתְגַנֵּב, וְאִמּוֹ נִהֲלָה קִדוּשִׁים – לֹא כַּדָּת – שָׁם בַּסֵּתֶר.

אַרְטוּר סְפִּילְבֶּרְג שִׁחְזַר אֶת הַטֶּכֶּס הַזַּךְ בָּעוֹלָם הַמְּעֻוַת,

עֵת תֵּאֵר הַצַלַת יְהוּדִים בִּרְשִׁימַת אוֹסְקַר שִׁינְדְלֶר בְּסֶרֶט

(וּלְאַחֵר הַשִּׁחְרוּר הֵם חָזְרוּ, וְהַפַּעַם כַּדִּין וְכַדָּת,

חָגְגוּ בְּרֹב עַם, בְּשִׂמְחָה וּבְגִיל חֲתֻנָּה מְשֻׁחְזֶרֶת).

הוּא נִצַּל וְהִצִּיל יְהוּדִים בְּעֶזְרַת כִּשְׁרוֹנוֹ הַמַּדְהִים

לְזַיֵּף בְּדִיּוּק מֵרַבִי כָּל רִשּׁוּם, כָּל סִימָן וְכָל אוֹת, עִם

כְּלֵי שִׂרְטוּט וְצִיּוּר שֶׁבָּהֶם הוּא שֵׁרֵת אָז אֶת הַגֶּרְמָנִים,

בְּשִׂרְטוּט לְהַפְלִיא תָּכְנִיּוֹת, וּבִכְתִיב מְדֻיַק שֶׁל כְּתָּב גוֹתִּי.

מְשֻׁכְנָע כִּי עִדָּן שִׁלְטוֹנָם שֶׁל הַנָּאצִים יַקְדִּים לַעֲבֹר,

מִתְקוֹמֵם, וּכְּכָל יְכָלְתּוֹ מְנַפֵּץ אֶת גְּבוּלוֹת בֵּית הַכֶּלֶא –

בְּתַחְתִּית מִזְוַדַת הַשִּׂרְטוּט הוּא מַתְקִין וּמַסְוֶה מִין מִסְתּוֹר,

בּוֹ מַחֲבִיא מִסְמָכִים, רִשּׁוּמִים וּתְמוּנוֹת, וּבְיוֹצֵא כְּגוֹן אֵלֶּה.

בַּשִּׁחְרוּר, כְּאָמוּר, כִּי הוֹלֵךְ וְקָרֵב יוֹסֵף בָּאוּ מַאֲמִין,

וְכָל עוֹד נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ וְהַלֵּב בְּחַזֵהוּ פּוֹעֵם עוֹד –

עַל גַּבֵּי פִּסוֹת דַף דַּקִּיקִוֹת הוּא רוֹשֵׁם אוֹתִיּוֹת זְעֵר אַנְפִּין,

וּבַזּוֹ אַחָר זוֹ מִתְחַבְּרוֹת הַשּׁוּרוֹת לְשִׁירִים וּפּוֹאֶמוֹת.

הוּא כּוֹתֵב עַל אָבִיב וְעַל סְתָו, עַל חֶדְוַת נְעוּרִים...

שִׁירָתוֹ בַּמִּסְתּוֹר נֶעֱדֶרֶת כָּל שְׁבִיב שֶׁל זְוָעָה אוֹ שֶׁל פַּחַד.

הוּא חוֹרֵז אַסוֹנַנְטִית בְּחֵן, בְּמִּשְׁקָל וּבְסִגְנוֹן מְקוֹרִי

כְּמֵיטָב הַדִּמְיוֹן, בְּלָשׁוֹן פּוֹלַנִית עֲשִׁירָה וּמְשֻׁבַּחַת.

הַשָּׁנָה – אַרְבָּעִים וְשָׁלוֹשׁ – הָרְבִיעִית לְמִלְחֶמֶת עוֹלָם,

עֵת הַנָּאצִים הֵחֵלּוּ חָשִׁים, כִּי קִצָּם מִתְקָרֵב וּמַגִּיעַ –

הֵם בְּקֶצֶב גּוֹבֵר וְהוֹלֵךְ מְשַׁלְּחִים יְהוּדִים אֶל מוֹתָם...

הִנֵּה, אָז לְעוֹבְדָיו אוֹסְקַר שִׁינְדְלֶר הָיָה לַגּוֹאֵל וּמוֹשִׁיעַ.

יוֹסֵף בָּאוּ לֹא יָדַע כְּלַל מִטוֹב וְעַד רַע אֵיךְ שִׂחֵק לוֹ הַפּוּר,

שֶׁגַּם הוּא נִמְנָה עַל הָעוֹבְדִים הַיְּהוּדִים שֶׁהוּבְלוּ אֶל הַיַּעַד

(וְחָלְפוּ עוֹד שָׁנִים, עַד שֶׁרִבְקָה גִּלְּתָה וְסִפְּרָה אֶת סִפּוּר

הַחֲלַפַת שְׁמָהּ בִּשְׂמוֹ. כָּךְ נִכְלָל בִּמְקוֹמָהּ בָּרְשִׁימָה הַנּוֹדַעַת).

שָׁם, בְּתֹפֶת שֶׁל אוֹשׁוִיץ גִּיְּסָה רִבְקָה בָּאוּ כֹּחוֹת נֶפֶשׁ עַד כְּלוֹת,

מוּל רִשְׁעוּת, מוּל שִׂנְאָה, מוּל זָדוֹן, שֶׁכְּמּוֹתָם לֹא יָדַע עוֹד הַחֶלֶד.

הִיא הוֹשִׁיטָה עֶזְרָה, עוֹדְדָה אֲסִירוֹת שָׁם כּוֹשְׁלוֹת-נֶחֱשׁלוֹת,

וְעַל אַף הִתְמָשְׁכוּת הָעִנּוּי, הָרָעַב, הַבִּזּוּי – הִיא נִצֶלֶת.

הַשִּׁחְרוּר הַמְּיֹחָל. שׁוּב בִּקְרַקוֹב. נוֹלֶדֶת הֲדַסָּה בִּתָּם.

מִתְאַבְּלִים עַל כָּל מִי שֶׁלֹּא שָׁב מִן הַתֹּפֶת. הַזּוּג בָּאוּ אֵינֶנּוּ

מִתְכַּוֵּן כְּלָל וּכְלָל לְהוֹסִיף וְלִחְיוֹת בְּעָבָר סְפוּג הַדָּם...

וּלְאַחָר הַשְׁלַמַת לִמּוּדַיו שֶׁל יוֹסֵף, הֵם עוֹלִים אֶל אַרְצֵנוּ.

כְּמוֹצְאִים שָׁלָל רָב, חִישׁ מַהֵר אֶת יוֹסֵף בָּאוּ גִּיְּסוּ לְ"מוֹסָד".

שֶׁכֵּן, יְכוֹלוֹתָיו לְזַיֵּף כָּל נַיֶרֶת – כְּלֶחֶם חֻקּוֹ הֵן.

הוּא הֵכִין מִסְמֲכֵי אַדוֹלְף אַיכְמַן הַנָּאצִי, ייִמַח שְׁמוֹ לָעַד!

וּלְהַבְדִּיל, הוּא הֵכִין מִסְמֲכֵי – יִזָּכֵר לִבְרָכָה – אֵלִי כֹּהֵן.

הוּא לָמַד חִישׁ מַהֵר, וְחִישׁ קַל הִתְאַהֵב בַּלָּשׁוֹן הָעִבְרִית.

בְּמַזַּל טוֹב גַּם צְלִילָה, אָחוֹת לַהֲדַסָּה, נוֹסְפָה לְבֵית בָּאוּ.

בָּאֻלְפָּן הַקָּטָן שֶׁהֵקִים אָז צִיֵּר לְהַפְלִיא וְהִסְרִיט

אֶת סִרְטֵי אָנִימַצְיָה הֶחַלוּצִייִם, בְּצִיּוּד שֶׁבָּנָה הוּא

וְהִקְרִין בַּחַדְרוֹן, שֶׁהָיָה עֵת הֻחְשָך, לְקוֹלְנוֹעַ קְטַנְטַן...

בְּגוֹפַן שֶׁעִצֵּב הוּא יָצַר כּוֹתָרוֹת לְסִרְטֵי הַקּוֹלְנוֹעַ,

שֶׁצֻּלְּמוּ אָז בָּאָרֶץ, מ"סַאלַח שָׁבַתִּי" וְעַד "קַזַבְּלַן".

הוּא צִיֵּר, הוּא כָּתַב, וּמֹחוֹ הַפּוֹרֶה לֹא יָדַע כְּלָל מָנוֹחַ!

בְּעֲשֶׂרֶת סְפָרָיו שֶׁעָרַךְ וְהִתְקִין אוֹתָם מִלְּכַתְּחִלָּה,

בְּעִבְרִית (מָה מַפְלִיא אֵיךְ רָכַשׁ!) מְבֻדַּחַת וְגַם מְרַגֶּשֶׁת,

מִתְגַּלֶּה דִּמְיוֹנוֹ הַפּוֹרֶה. לְמָשָׁל, בְּסִפְרוֹ "בְּרִית מִלָּה"

הוּא רָשַׁם: יֵשׁ לִלְחֹם עֲבוּר לֶחֶם... טוֹבָה הַנְּשִׁיקָה מִן הַנֶּשֶׁק...

אַךְ עַל סַף תַּעֲרוּכָה חֲדָשָׁה הוּא חָלָה אֲנוּשׁוֹת, אַלְלַי!

אַרְבָּעָה חֲדָשִׁים נֶאֱבָק בַּחַיְדַּק הָאַלִּים, וַעֲדַיִן

הִתְלוֹצֵץ וְהִצְחִיק אֶת רוֹפְאָיו גַּם עַל עֶרֶשׂ הַדְּוַי...

כָּךְ נִפְרָד הוּא מִכָּל יַקִּירָיו, וּבְמִלּוֹת אַהֲבָה עַל שְׂפָתַיִם...

עַל זִכְרוֹ שֶׁל הָאִישׁ הַשּׁוֹפֵעַ הוּמוֹר הַגּוֹלֵל לֹא יִסְתֹּם!

פָּעֳלוֹ וּדְמוּתוֹ שֶׁל יוֹסֵף לֹא יאֹבְדוּ מִלִּבֵּנוּ, חֲלִילָה!

הוּא מֻנְצָח בַּמּוּזֵאוֹן עַל שֵׁם יוֹסֵף בָּאוּ, שֶׁהָיְתָה סַדְנָתוֹ,

בְּנִהוּל שְׁתֵּי בְּנוֹתָיו בַּמְּסִירוּת לַתִּפְאֶרֶת, הֲדַסָּה וּצְלִילָה.

הֵן עָרְכוּ וְסִדְּרוּ לְהַפְלִיא כָּל מֻצָּג הַמְּסַפֵּר עַל הָאָב.

פְּעִילוּת עַנֵפָה בַּמּוּזֵאוֹן הַזֶּה בִּרְצִיפוּת מִתְנַהֶלֶת.

הַבָּנוֹת מַצִּיגוֹת לָרֹב תַּעֲרוּכוֹת מִשֶׁל יְצִירוֹתָיו

בְּעָרֵי הַשָּׂדֶה הַשּׁוֹנוֹת וּבֶעָרִים הָרְחוֹקוֹת שֶׁבַּחֶלֶד.

מִפְעָלָן הַגָּדוֹל מִכֻּלָּם עַד עַתָּה הוּא גַּלְעֵד וְעֵדוּת –

כִּי, כְּשֵׁם שֶׁכְּאָז, כֵּן עַתָּה לֶאֱכֹל לֹא פּוֹסֶקֶת הַחֶרֶב –

הֵן בָּנוּ וְהוֹצִיאוּ לְאוֹר לְזִכְרָהּ שֶׁל קֻפְסַת הַשִּׂרְטוּט,

מִזְוָדָה, לְהַנְצִיחַ אֶת בְּרִית הוֹרֵיהֶן, בָּהּ גֻּלַּת הַכּוֹתֶרֶת –

הַסִּפְרוֹן הַזָּעִיר שֶׁל שִׁירִי יוֹסֵף בָּאוּ. וּבִכְדֵי לְהַלִיט

עָלָיו, כְּמוֹ בַּמִּסְתּוֹר, בִּמְקוֹם כְּלֵי הַשִּׂרְטוּט, הֵן הָגוּ לְהַצִּיב כָּאן

אֶת הַסֵּפֶר שֶׁבּוֹ נִכְלָלִים כָּל שִׁירָיו בְּתִרְגּוּם לָעִבְרִית,

וְאֶת זֶה הַמְּתֻרְגָּם לָעִבְרִית גַּם הוּא – זִכְרוֹנוֹתֶיהָ שֶׁל רִבְקָה.

מָה הַסּוֹד? שָׁאַלוּהוּ; מִנַּיִן הַכֹּחַ הַזֶּה לְבָדֵר? אֵיך

הוּא שׁוֹלֵט לְהַפְלִיא בְּכֹחוֹ שֶׁל הוּמוֹר גַּם לָעֵת דָּאֲבָה?

הוּא הֵשִׁיב: הַהוּמוֹר הִנּוֹ בֶּן לְוָיָה לִי לָאוֹרֵךְ הַדֶּרֶךְ,

אַךְ כֹּחוֹ הוּא רַק כְּסוּת לְכֹחָהּ הַשּׁוֹפֵעַ שֶׁל הָאַהֲבָה.

* * *

ינון ראב

משבר זהות

שבת 4:00 בבוקר אני מניע את הבהמה שלי מסוג קוואסאקי GTR1400 ומאזין לגרגור המנוע.

אני יוצא בקול חרישי לא להפריע למנוחת השכנים וכמובן לחרדים שבשכונה.

כן אני גר בקו תפר שבין העולם הנאור לפנטיות היהודית ומעבר לגבעה הפנטיות האסלאמית.

כן אלו עם זקנים מסבחה ו"שמלות" ואלו חלקם זקנים "שמלות" וגרביונים ואחרים סתם בשחור לבן מה שמשותף להם הוא חוסר מחיבה שלהם לכופר על הבהמה השחורה.

תוך דקות ספורות אני על כביש רמות יורד לכיוון ים המלח תוך שאני שואף מלוא הריאות את האוויר הקריר של הרי ירושלים.

הכבישים הריקים עושים לי טוב ואני "מפליק" את האופנוע מצד לצד במורדות כביש אחד לכיוון ים המלח כאשר אני חולף על פני שכונות הפחונים הגדלות של הבדואים בואך מעלה אדומים, ומבני הקבע של אונסק"ו שאונסים אותנו לקבל את החלמאות של הארגון המסואב.

חיש קל אני בבקעה פונה שמאלה לכביש 90 רוכב לעבר יריחו חולף על פני קס'ר על יהוד (מבצר היהודים), דיר חג'לה, ועוד מונומנטים שאונסק"ו  עשוי לאבד אם המדיניות שלו תצלח והאסלאם ישלוט באזור.

חיש קל חולף על פני פאסייל א' תחתא ( פצאל) ופונה שמאלה לכביש 505 מעלה אפרים משם שמאלה לעבר 458 לכיוון רימונים.

כך אני חולף על פני מספר יישובים שמוגדרים לפי אונסק"ו התיישבות, לפי הפיקציה הפלסטינית כיבוש, לפי השמאל התנחלות ולפי הימין משוחררים. אפילו אני כבר מתחיל להתבלבל ומוריד קצת את קצב הרכיבה על מנת שאגיע לתצפית שלי בחתיכה אחת.

הנוף של ספר המדבר יפיפה ואני צופה על התלמים החרושים, על חממות מאולתרות, על הגבעות הצהבהבות, ונהנה תמיד לראות איזה שועל או תן שחוצה  בריצה מהירה את הכביש, את היעלים שמדלגות להן בינות ההרים ושאר בעלי החיים שעוברים בשעות הללו בדרך.

לא חולפת חצי שעה ואני מתיישב לי בנקודת התצפית שלי בארץ המרדפים מוציא קפה ערבי טוב עם הל וגזית ומתיישב לי לצפות בזריחה ובבעלי החיים שנראה שכבר רגילים לתימהוני שיושב שם מדי שבת וחושב על מהות הקיום שלו בפוליטיקה הישראלית.

אני כחול עיניים אז ברור שאני שמאלני.

גר בירושלים בשכונה מתחרדת אז בטח ימני.

אפיקורס חסר אמונה בבורא אז שמאלני.

 אני חושב שאדם שמכנה את עצמו פלסטיני הוא אוייב ומקומו מעבר לגבול, אז אני ימני.

מאידך אני מוכן למסור שטחים תמורת שלום אז אני שמאלני.

אבל יודע שכל עוד יש לנו גיס חמישי בדמות ערביי ישראל ( איך יכול להיות ישראלי כשהוא מרגיש נכבש ורואה את עצמו פלסטיני) אז מה יעזור הסכם השלום, טוב אז אני ימני.

מי אמר שקפה עם הל הוא בהכרח קפה ערבי ובכלל טחנו לי אותו אצל פיצוחי מוראנו, טוב שמאלן.

אולי ימני כי את הקפה הערבי רכשתי אצל יהודי?

בתחילתו של דבר אני דור 9 בירושלים אולי אני בכלל יותר פלסטיני מהפלסטינים עצמם?

ארזתי לי את חפצי לארגז וחזרתי לעשות את מה שאני הכי אוהב רכיבה מהירה לימין ולשמאל שם לפוליטיקה אין משמעות למעט ישראל כץ ואני יכול לזגזג לי בשמחה.

ינון ראב

אהוד: ינון ראב הוא נכדו של בן-דודי הסופר יצחק ראב, שהיה נכדו של סבנו יהודה ראב בן עזר.

* * *

נעמן כהן

אוזבקיסטן

צי המטוסים של "אוזבקיסטן איירוויס" הוא חדיש משל אל על. האירוח עולה בטיבו על החברה הישראלית. עובדה זו בתוספת המחיר הזול מביאה לכך שישראלים רבים טסים דרכם ליעדים במזרח הרחוק. אנחנו טסים לטשקנט.

אוזבקיסטן שוכנת על דרך המשי ההיסטורית, ציר המסחר מסין לאירופה. מיקומה הביא מנהיגים גדולים כמו אלכסנדר הגדול, ג'ינג'יס חאן, טמרליין (טימור לנג – טימור הצולע) הנחשב לאבי האומה האוזבקית.

הפלישות החוזרות ונשנות לאוזבקיסטן שינו את פניה של התרבות האוזבקית. כיום אפשר למצוא במדינה מאפיינים פרסיים, ערביים, מונגוליים, מוסלמיים ורוסיים.

במדינה מעל 26 מיליון אנשים אוזבקים, רוסים, טג'יקים, קזחים, קרקלפקים, וטטרים. מבחינה דתית, 88% מהאוכלוסייה הם מוסלמים (רובם סונים), 9% נוספים הם נוצרים אורתודוקסים (בעיקר הרוסים והאוקראינים).

כי שקט אינו רפש

עברנו במדינה הענקית הזו בין אין ספור מסגדים, מדרסות, ומוסדות דתיים אחרים ולא שמענו אפילו פעם אחת קריאה של מואזין. זה אסור על פי החוק.

השליט הכל-יכול, אסלאם קרימוב, דואג לכך. כי הרעש פוגע רק במוסלמים, ואין שם יהודים לפגוע בהם.

טשקנט – עיר האבן והלחם

לפני הנחיתה בטשקנט מקבלים טופס למכס שם צריכים להצהיר על כל סכומי הכסף שיש ברשות הנכנס למדינה ויש להראות את הטופס ביציאה ממנה עם פירוט מדוייק על הכסף שהוצאת מהמדינה. אגב סכומי השטרות כל כך גדולים שאין במדינה מטבעות. רק שטרות.

לאחר בדיקת הדרכונים עומדים בתור למכס עם הטופס הנ"ל.

נוסעים למלון שם מחליפים לכסף אוזבקי "סום", ומקבלים טופס החלפה שיש לשמור.

טַשְׁקֵנְט באוזבקית (שפה תורכית): Toshkent; (תרגום מילולי "עיר האבן") נהרסה בשנת 1966 בעקבות רעש אדמה בעוצמה 7.5 בסולם ריכטר. בעקבות האסון השקיע הממשל הסובייטי מאמצים רבים בשיקום העיר, בעזרת מיטב האדריכלים. טשקנט שוקמה והפכה לאחת הערים המפוארות ביותר בגוש הסובייטי. בברית המועצות לשעבר היתה טשקנט העיר הרביעית בגודלה לאחר סנט-פטרבורג, קייב ומוסקבה.

'טשקנט נודעה גם בשם "עיר הלחם", שם של רומן רוסי מאת הסופר אלכסנדר סרגייביץ נבארוב (1923-1886), עברית: אברהם שלונסקי. ההוצאה: מצפה. שנת ההוצאה: 1932. וגם כי יהודים רבים נמלטו לשם לשבור שבר בעת מלחמת העולם השנייה.

כיום מונה העיר כ-3 מיליון נפש.

מהכרמלית למטרו

בעוד שבארצנו המתקדמת טרם נבנתה רכבת תחתית מאז הכרמלית בחיפה, מערכת הרכבת התחתית בטשקנט פועלת היטב. אמנם התחנות אינן מפוארות כמו אלו במוסקבה, אבל הן יפות דיין.

בתחנת הקוסמונאוטים, שם מונצחים כל הקוסמונאוטים הסובייטיים החל מגאגרין (חבל רק שלייקה אינה מונצחת), אני עוצר ומצלם. מיד בא שוטר ודורש למחוק את הצילום בעצמו. הוא אישית מוחק. (אל דאגה נשארו תמונות). "התחתית," הוא אומר, "היא מקום אסטרטגי ואסור לצלם אותו."

ואם כבר הזכרנו צילום. בכל אתר תיירות יש לשלם עבור הזכות לצלם, ויש לקבל אישור על כך.

הקוראן העתיק בעולם

האזור הקדוש של טשקנט נמצא מסביב למדרסה (בערבית מדרשה) ברקה חאן. זוהי מדרסה שנבנתה במאה ה-16 על ידי שליט טשקנט וכיום היא מקום מושב המופתי של אוזבקיסטן. זהו מקום מושב המועצה המוסלמית העליונה של מרכז אסיה.

המופתי הגדול של המועצה אחראי בדרגתו להגמון של אוזבקיסטן, קירגיסטן, טג'יקיסטן וטורקמניסטן גם יחד.

באוזבקיסטן שלפני העצמאות היו 425 איש שהוכשרו במדרסות דתיות, כיום יש כבר מעל 5000. לפני העצמאות היו 80 מסגדים, כיום יש כבר מעל 2000. מעל 5000 איש יוצאים כל שנה לחג'. התפקיד של המדרסות והמוסדות הדתיים, כפי שמכוון על ידי המועצה העליונה ועל ידי הנשיא, הוא לפרש את האסלאם ברוח מתונה, ולהאיר את עבודתם של הקדושים המרכז-אסיאתיים שהם ברובם סופים.

יש לציין שבשום מקום לא נתקלנו בהתייחסות שלילית לישראל. להיפך.

אנחנו נכנסים למבנה חדש, מסגד שהוא מוזיאון כתבי יד, בו נמצא הקוראן של עותמאן – הקוראן העתיק בעולם.

אחרי מותו של מוחמד אסף זייד איבן תאבית, המזכיר של מוחמד, את קטעי הקוראן וערך אותם. ב-651 בימיו של החליף עותמאן הם נערכו סופית ונתקדשו.

שישה עותקים נשלחו לכל רחבי האימפריה, שלושה נעלמו, אחד היה בידי זייד שלימד את הקוראן במכה, ואחד בידי החליף עותמאן עצמו שנרצח בקוראו אותו, וכתמי דמו מופיעים על הדפים.

קוראן עותמאן נכתב על עור צבי באותיות גדולות, נשמר בבגדד ונלקח על ידי תימור לנג לסמרקנד, שם נשמר במדרסת נדיר דיוואן בגי עד למאה ה-19.

ב-1868 נלקח הקוראן לסנט פיטסבורג ועם התפוררות האימפריה הוחזר לאוזבקיסטן ושוכן במוזיאון בטשקנט.

לפי חלק מהמקורות, כגון ההיסטוריון אבן אסחאק, היה זייד איבן תאבת (611-665) יהודי מלומד שנאלץ להתאסלם בכפייה.

מוחמד, שלפי המסורת המוסלמית לא ידע קרוא וכתוב, פנה אל אבן תאבת והכריח אותו לכתוב עבורו את הקוראן. אבן תאבת היהודי סירב, אולם לאחר שלושה ימים בהם שהה בבור ללא מים ואוכל הבין שלא נותרה לו ברירה והוא הסכים.

הוא התאסלם נגד רצונו כדי להציל את חייו, וזכה לכבוד גדול בעיני המוסלמים שכינוהו  בתואר "סאחב ג'ליל" חבר נעלה. עם זאת, מוחמד הורה להשמיד בפועל את כל השבט היהודי אליו השתייך אבן תאבת.

יש חוקרים הסבורים כי פסוקים בקוראן המשבחים את עם ישראל כעם הנבחר נכתבו הודות לכתיבתו של אבן תאבת. בכך רצה להנציח את עליונותו של עם ישראל על פני המוסלמים. יתירה מזו, הוא כתב ראשי תיבות בקוראן שמפרשי הקוראן לא הצליחו לפענחו עד היום, המדובר באותיות "א.ל.מ", אולם יש הסבורים שראשי תיבות של אותיות אלו הם "אין לו ממש".

לאחר מות מוחמד, האיץ החליף אבו בכר באיבן תאבת לקבוע טקסט אחיד לקוראן בכל רחבי האימפריה. הוא שיכנע גם את החליף עומר. איבן תאבת אסף את כל הטקסטים המפוזרים וקבע נוסח אחיד שהפיץ ברחבי האימפריה של החליף. עומר אבן אל-ח'טאב פעם התייחס לכתיבתו של אבן תאבת ואמר למוסלמים: "הו אנשים, מי שרוצה לשאול על הקוראן, חייב ללכת אל זייד איבן ת'אבת."

הקוראן העתיק כתוב באותיות ענקיות.

לידו בחדר תצוגה יש תרגומים של הקוראן לכל השפות בעולם. בין השאר תרגומים לעברית של יוסף ריבלין ואהרון בן שמש. התרגום של אורי רובין לא נמצא.

סטלין אבינו הלוואי והיינו יתומים

בפארק נפלא ליד נהר זורם אנחנו מבקרים במרכז הנצחה לקרבנות הסובייטים, ולפשעי סטלין. זוגות רבים מצטלמים לפני החתונה.

בעצם אם חושבים על כך כל האומה האוזבקית ומדינת אוזבקיסטן היא יציר כפיו של סטלין. לפניו לא היתה אומה אוזבקית אלא עמים שונים עם שפות שונות. סטלין היה זה שהתווה את גבולותיה. אבינו סטלין, שמש העמים.

סמרקנד

הרכבת מטשקנט לסמרקנד היא רכבת חשמלית חדישה, מהירה ומודרנית. הלוואי עלינו.

הכרטיס כולל כוס תה ועוגיות.

מהחלון מתגלה נוף חקלאי. הרבה שדות כותנה שכולה נקטפת בידיים. אין קטפות.

סמרקנד אחת הערים הגדולות על דרך המשי עברה שליטים רבים ועמים רבים. אך כל אלו נמחו ע"י ג'ינג'יס חאן ב- 1220.

ב-1370 החליט טימור (בתורכית ברזל כמו סטלין) לנג (הצולע) יליד שאהריסבאד (העיר הירוקה), כשמונים ק"מ דרומית לסמרקנד, להעביר את בירתו לסמרקנד והיא נהפכה לבירת אימפריה אדירה.

נכדו של טימור, אולוג בק, הפך אותה למרכז אינטלקטואלי.

השושלת המוגולית בהודו התייחסה אל טימור לנג, באבור מייסד השושלת המוגולית היה נכד נינו של טימור.

סמרקנד (באוזבקית: Samarqand) היא העיר השנייה בגודלה באוזבקיסטן. כ-600,000 תושבים, מרביתם אוזבקים.

יחי הכיבוש

אנחנו מבקרים במצפה הכוכבים של אולוג בג, נכדו של טימור, מלומד יוצא דופן, מדען ואסטרונום, המשיך את מפעלו המפואר של סבו, והנציח את גדולתה של העיר.

האיש ששלט בעיר יותר מ-40 שנה לא היה ידוע במערב עד שקטלוג הכוכבים שלו התפרסם ב-1648: אולוג בג ידע לקבוע בדיוק מרבי את מיקום השמש, הירח ועוד יותר מאלף כוכבים שונים. באוקטובר 1449 הוא נרצח על ידי קנאים דתיים.

מה שנותר ממצפה הכוכבים שלו הוא חלק מסקסטנט, קשת מרשימה שאורכה היה 63 מטר, המעוטרת בסימני הזודיאק. החישובים שביצע השליט, שנעשו באמצעות מסלול מתכת שהיה צמוד לקשת, מפתיעים בדיוקם, במיוחד כשזוכרים שהוא לא השתמש באף מכשיר אופטי.

המבנה הסמוך הוא מעין מוזיאון קטן, המוקדש לאותם דמויות מזהירות כמו אולוג בג ואיבן סינא, הפילוסוף והרופא, ועוד מוסלמים דגולים אחרים ששמו לעצמם למטרה לקדם מחשבה, פילוסופיה, מדע ורפואה למען האדם.

במוזיאון ליד מצפה הכוכבים מפה גדולה המפארת את כיבושי טימור. אימפריה ענקית מסין ועד יוון, כולל ארץ ישראל. גאווה לאומית אבל לא נכונה. ארץ ישראל לא היתה תחת שלטונו.

אבל למה לא להתפאר בקצת כיבושים? רק היהודים מתביישים בכיבוש ואולי בגלל שהם מגלים חוסר יכולת משווע לכבוש. כמה עלובים היהודים לעומת כיבושי  טימור, או כיבושי הערבים שכבשו 13 מיליון קמ"ר. היהודים לא מסוגלים לכבוש אפילו 5000 קמ"ר. אז מה הפלא שהם מתביישים.

למי למי יש יותר גדול – ביבי חאנים המסגד הגדול ביתר

טימור, הידוע גם כטימורלאן "הצולע", אחד הכובשים המזהירים והאכזריים בהיסטוריה, שכבש את דלהי ואת בגדד ועמד גם על שעריהן של מוסקבה ואיסטנבול.

טימור, שנקרא בזמנו "מרעיד העולם", היה אחרון הכובשים של הזמן העתיק ואולי המפחיד והנורא מכולם. במהלך כיבושיו מעולם לא ריחם גם על המוסלמים בני דתו, וטבח בהם באותה אדיקות שבה השמיד נוצרים והינדואים.

בבגדד השאיר תל של 90 אלף גולגולות. כשחצה את הרי הינדו כוש בדרך להודו, קפאו למוות 20 אלף מלוחמיו, וכשעזב את הודו לקח עמו עשרת אלפים סוסים ופרדות ואת מיטב אוצרות המדינה, כשהוא מותיר מאחוריו חמישה מיליון מתים. מצד שני, תמיד דאג להביא עמו את טובי הבונים והאומנים, כמו גם מלומדים ומוזיקאים על ספריהם וכליהם, ובכך "ייבא" גם את מיטב התרבות ההודית, המונגולית והפרסית

מסגד ביבי חאנים שבנה היה אמור להיות המסגד הגדול בעולם.

המסגד נקרא על שם אשתו הסינית של טימור, הבנייה נמשכה חמש שנים, ועשרות אלפי שבויים עמלו על סיתות אבני השיש, שריפת אלפי הרעפים ובניית המינרטים הענקיים ומאות הכיפות.

כששב ממסע הכיבוש, החליט טימור שהמבנה אינו לטעמו, הרס אותו ותלה את הארכיטקטים, למעט הפרסי, שבגד עם אשתו של טימור ושקפץ עוד לפני כן מאחד המינרטים.

המסגד נבנה מחדש, אך החל לקרוס עוד לפני מותו של העריץ. למרות החורבות, העזובה והקירות העירומים, ותחילת השיפוץ, המבנה עדיין מרשים.

אפרופו ביבי חאנים, מעניין מה ינציח את זכרו של ביבי נתניהו.

הרגיסטן – המתחם היפה בעולם

לב העיר העתיקה היה הרג'יסטאן, שפירושו המשטח שעליו היו בוזקים חול, לספוג את דם ההוצאות להורג הציבוריות. (ברומאית אָרֶנָה).

הרג'יסטאן היה הבזאר המרכזי, ובו נפגשו דרכי השיירות, שש במספר, שהובילו משערי העיר. היום, מה שהיה פעם מרכז העולם, ריק, למעט תיירים מזדמנים וחנויות המזכרות בחצרותיו.

הרג'יסטאן מוקף משלושת צדדיו במבנים מרשימים, האוניברסיטאות של אז: המדרסה של אולוג בג, המדרסה של שאר-דור והטילה קארי. אפשר להתרשם מהשלמות שהמבנים יוצרים במרחב, ומהתיחום שיוצרים המינרטים, שנועדו לא בשביל המואזינים, אלא כדי להחזיק את השמים. צורות גיאומטריות, משחקים של אור וצל, ובעיקר צבעים – כחול של ענבים כהים, טורקיז, צהוב של שעווה – מעטרים אותם

מתחת לכניסה למדרסה של אולוג בג, העתיק מבין המדרסות, מוצבים פאנלים של קרמיקה המזכירים מרחוק שטיחים מורכבים. הקמרון המרכזי משובץ כולו בכוכבי השמים, עדות לסקרנותו של אולוג בג האסטרונום, נכדו של טימור.

מעל הכניסה למדרסת שאר-דור מן המאה ה-17, פרי חזונו של יאלנגטוש, מושל העיר, תבליט ובו שני אריות דמיוניים רודפים אחרי צבאים בשדה של פרחים, שבירה של החוק המוסלמי הקפוא האוסר לתאר דברים חיים. האריות מעט עירומים, מזכירים נמרים, אולי בניסיון לא לעשות אותם מושלמים, שכן "רק אללה הוא מושלם".

בלילה מתחם הרגיסטאן על כל המגדלים והכיפות מואר. וזהו לעניות דעתי המתחם היפה ביותר בעולם. המראה המרהיב ביותר שראיתי מעודי. עולה בלי ספק על טאג' מאהל באגרה.

בייחוד בלילה הוא כמו אגדה. דומה לציור הארמון בספר אלאדין ומנורת הקסמים שהיה לי בילדות.

שהאי זינדה – השאה החי – קבר הבן דוד וקברים אחרים

האזור העתיק והקדוש של סמרקנד, מתחם קברים המרוכז סביב קברו של קוסאם איבן עבאס בן הדוד של מוחמד. בשאר הקברים קבורים בני משפחתו של טימור ומקורבים אליו.

בתקופת הפשיטות של הערבים (הכיבוש הערבי) הגיע לסמרקנד קוסם איבן עבאס, בן הדוד של מוחמד. איבן עבאס, מכונה שאני זינדה שפירושו המלך החי, כיון שלפי המסורת הוא קטף את ראשו מעל גופו וירד אל המערה שבה הוא חי עד היום. הרבה נשים התפעלו מחוכמתו של קוסם איבן עבאס שהבין שהראש אינו החלק החזק אצל הגבר וביקשו להיקבר על ידו.

גם נכבדי העיר ביקשו להיקבר לידו וכך הפך קברו למקום קדוש. רחוב מרוצף מקשר בין הקברים, שחלקם מאד מפוארים. בקצה הגבעה נמצא בית הקברות המוסלמי של היום ורק גדר אבן מפרידה בינו לבין בית הקברות היהודי.

את המתחם בנה עבדול עזיז חאן, הבן של אולוג בק, והנכד של שאה רוח והנין של טימור לנג. כאן נקברו בני השושלת הטימורית.

האתר שימש בתקופה הסובייטית אתר עלייה לרגל במקום למכה ועדיין ממשיכים לעלות אליו לרגל.

אנחנו פוגשים חבורת נשים שמספרות בגאווה שחזרו ממכה ובאו לכאן. מאיפה אתם? ישראיל? טוב. הן חשבו ישראיל היא גם מדינה מוסלמית.

מוזוליאום גור אמיר קללת הקבר

טימור מת ב-1406, בחורף קשה במהלך מסעו לכיבוש סין בראש צבא של רבע מיליון חיילים. הביוגרף הערבי של השליט כתב שהנהרות קפאו ואוזניהם וחוטמיהם של החיילים נשרו. טימור בנה לעצמו קבר בעיר הולדתו שאאחריסבאז, אך לבסוף נקבר במוזוליאום שיועד לבניו ונכדיו. לידו קבור גם אולוגבק.

תימור בנה את הקבר לנכדו האהוב מוחמד סולטאן שמת ב-1404, והשקיע במקום את כל האהבה שיש לסבא לנכדיו. תימור קבור מתחת למצבה מאבן נפריט שחורה ובוהקת. התקרה מצופה ב-2.5 קילוגרם זהב.

האמונה המקומית טוענת כי מי שיפגע או יפריע למנוחת הקבר תבוא עליו רעה גדולה. הרעה הראשונה קרתה לנדיר שאח, השליט הפרסי, שנשא את אבן הנפריט הקשה לפרס, שם היא נשברה לשניים, ומאז רדף אותו מזלו הרע, עד שהחזיר את האבן למקומה.

בפעם השנייה היתה ב-21.6.1941, עת פתח האנתרופולוג הרוסי מיכאל גרסימוב את הקבר על מנת לשחזר את פניהם של טימור ואולג בג. הוא גילה שטימור היה גבוה לתקופתו. גובהו היה 1.70. יום לאחר מכן פלשו הגרמנים לרוסיה (מבצע ברברוסה).

דניאל בגוב האריות או הפלא הגדול של הקבר

דניאל או בשמו הבבלי בלשטצאר אינו מוכר ביהדות כנביא, אלא רק בנצרות כמנבא את בואו של משיחם.

דניאל גם אינו מוזכר בקוראן, אבל מוכר אצל חלק מהמוסלמים כנביא.

גופת הנביא דניאל הובאה מפרס על ידי תימור. ונקברה בסמרקנד. אבל הנה חל נס גדול והגופה שלו מתארכת כל שנה, ולכן כיום הקבר שלו כבר באורך 18 מטר, כשיגיע לגודל מסוים, אומרת המסורת, הוא יקום לתחייה. 

אגב מחוץ למתחם הקבר יש מודעה ממשלתית האומרת לא להאמין לכל סיפור, ושנשים וגברים יכולים להיכנס בחופשיות למתחם.

בית קלנטרוב מכלנתריזם לציפיזם או פרסיזם

אנחנו מבקרים בבית הגביר היהודי קלנטרוב המשמש כיום מוזיאון.

קלנטרוב עשה הון עתק מטעם השלטון הרוסי ובנה ארמון מפואר המצויד במיטב השכלולים למשל תנורי חימום הולנדיים.

במוזיאון ההיסטורי יש הרבה פריטי יודאיקה מעברם של יהודי בוכרה. בפנים גם בנויה סוכה.

מאוחר יותר עלו בני המשפחה לארץ וכזיכרון היסטורי השאירו לעולם את המושג "כלנתריזם".

"כָּלַנתֶריזם" הוא מונח גנאי בשיח הפוליטי בישראל, על שמו של רחמים כלנתר, חבר עיריית ירושלים בשנות החמישים. הביטוי מתאר מצב של מעבר של חבר כנסת או חבר מועצת רשות מקומית מסיעה אחת לאחרת תמורת טובת הנאה פוליטית.

כיום לאחר המעבר הסיטוני בין המפלגות ואי כיבוד רצון הבוחר מצידם של ציפורה-בז'ז'ביץ-לבני-שפיצר, ושמעון פרסקי-פרס, היה מן הראוי להחליף את המושג "כלנתריזם" במושג "ציפיזם" או פרסיזם".

אימם אל-בוכרי

יש להרוג את היהודים המסתתרים מאחורי העצים והאבנים.

ליד סמרקנד נמצא מתחם הקבר של אימאם אלבוכרי, אחד המלומדים החשובים ביותר באסלאם ומי שנחשב לאוסף המסורה (חד'ית) החשוב ביותר בעולם המוסלמי. זו התורה שבעל פה, שעל בסיסה נקבעה ההלכה. הוא חי בשנים 810-860. צאצא למשפחה מקומית, לא ערבית. סבו עבר לאסלאם.

אל בוכרי (שמו המלא: אבו עבדאללה מוחמד אבן אסמעיל אלבוכרי) חי כ-200 שנה לאחר מוחמד, שמת בשנת 630. משימת חייו הייתה לאסוף ולארגן את הסיפורים השונים על חייו – החד'ית. לשם כך הוא נדד בכל רחבי העולם, אסף את הסיפורים, סינן אותם והעלה אותם על כתב במיספר ספרים, כשהמפורסם ביניהם הוא "האוסף הטהור". בספר זה יש אוסף של יותר מ-7000 חדיתים שנחשבים לאמינים ומהווים את הבסיס להלכה המוסלמית. ספר זה הוא החשוב ביותר באסלאם לאחר הקוראן.

בעיר עצמה יש מרכז דתי על שמו.

אחד הח'דיתים המפורסמים שלו עוסק בדברי מוחמד: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו חוץ מעץ הערקד שהוא חבר של היהודים").

המופתי של תנועת הפת"ח מוחמד חוסיין, (מינוי אישי של אבא של מאזן) קורא לממש את דברי מוחמד, ולהשמיד את היהודים הקופים והחזירים:

 http://www.youtube.com/watch?v=qHV2SZmkhug

אם הציניקנים "מבינים" את אדולף מאר, יוצר מושג "האנטישמיות", בכך שהיה גרוש משלוש נשים יהודיות. כאן זו אנטישמיות טהורה.

(לקוראי העיתון אני מזכיר שאנחנו עדיין מחפשים ערבי-מוסלמי שאינו גזען. אם מישהו מכיר כזה אנא הודיעונו).

לשאחריסאבז – קש העתיקה, עיר הולדתו של טימור, הנמצאת על דרך ההרים בין בוכרה לסמרקנד,  אנחנו מגיעים בגשם שוטף.

טירת אק סראיי – ארמונו של טימור. מהמבנה המפואר נשאר רק מגדל הכניסה שנקרא "המגדל הלבן", הוא גדול ודומה מאד לזה של ביבי חנום. החזית היתה 40 מטר גובה והמגדלים 65. לאחריה היתה חצר מכוסה שיש באורך של 100 מטר, לאחריה היה אולם קבלת הפנים. על הכניסה כתוב "הסולטאן הוא צל אלוהים על האדמה."

כיום יש כיכר ציבורית גדולה וגנים יפים ליד הטירה.

בבוכרה היפה

בּוּכָרָה (בפרסית: بُخارا, באוזבקית: Buxoro או Бұхара) היא בירת מחוז בוכרה באוזבקיסטן, ואחת הערים הגדולות במדינה זו. פירוש השם הוא ככל הנראה "מנזר".

בוכרה עיר ירוקה יפה ומטופחת. רחובות יפים ונעים לטייל בה.

מאוזוליאום איסמאיל סאמאני

המבנה היחיד בבוכרה מהתקופה הסמינית - –המאה 9, קברו של מייסד השושלת הסאמנית. המאוזוליאום נחשב לאחד מהמבנים המסקרנים והמושלמים בעולם. צורתו קוביה שווה מכל צדדיה שנוטה קצת כלפי המרכז.

הקירות הם בעובי שני מטר ובנויים מלבני בוץ. יש במבנה את המתמטיקה של אל חוריזמי, איבן סינא ואת האלמנטים של זרתוסטרא והסוגודונים.

חוזקו של הבניין איפשר לו לשרוד את השנים ללא שיפוץ חוץ מתיקון הכיפה.

הידד לו לאמיר

הכניסה לארמון המצודה, מקום מושבו של החאן – השליט של חאנת בוכרה, מפחידה. ליד השער חדר העינויים להזהיר את הבאים.

 הכניסה למצודה מרשימה והיא מוקפת חומה ומגדלים.

המצודה ממוקמת על חורבות התל העתיק של בוכרה, הערבים בנו כאן מסגד ראשון על חורבות מקדש לזרתוסטרא. הצורה הנוכחית היא מהמאה ה-16 זמן שלטון השושלת של השבנאידים. בזמנו גרו במצודה לבדה כ-3000 איש.

זה המקום להשמיע את השיר הידד לו לאמיר בבוכרה היפה.

נאסר א-דין (בטורקית: נאסרטין הוקה, Nasrettin Hoca; באוזבקית: נסרדין אפנדי, Nasriddin Afandi; בפרסית: ملا نصرالدین) היה אימאם שחי, לפי המסורת, בבוכרה בין השנים 1208-1284. הוא נולד בכפר הורטו והיה פילוסוף, מיסטיקן ומספר סיפורים. דמותו מתערבבת בזאת של ג'וחא בארצות דוברי ערבית, בגלל ההומור בסיפוריו.

במרכז בוכרה, בכיכר יפה עם אגם קטן ומסעדות נמצא פסלו רוכב על חמור.

ארגון אונסק"ו הכריז על שנת 1996-7 כשנת הזיכרון הבינלאומית לנאסר א-דין.

ב-1939 הוציא הסופר הרוסי ליאוניד סולוביוב את הספר חוודג'ה נסר א-דין שמבוסס על אגדות מהמזרח התיכון ובו מוצג נאסר א-דין כאדם פיקח שנלחם בשלטון הרשע של האמיר בבוכרה, ומציל עניים מעושק.

על בסיס עלילת הספר נכתבו הצגה מצליחה והשיר "בבוכרה היפה" של חיים חפר. השיר לקוח מהצגת התיאטרון הקאמרי "תעלולי נאסר א דין" שהועלתה בשנת 1953 בכיכובו של אריק לביא. ביים יוסף מילוא.

בשנת 1965 הועלה המחזמר שוב בתיאטרון העממי של א. דשא (פשנל) בכיכובו של חיים טופול.

בשנות החמישים השתמשו בשיר הזה לתעמולת בחירות ושרו – "אזרחים פיצחו נא ברון, כי אמת וצדק משפטו של בן-גוריון!"

הנה השיר בביצוע היפה של ליאו אלכסנדר אינזלסבכר, הידוע יותר בשמו אריק לביא:

https://www.youtube.com/watch?v=0HV2QWBu2V4

בבוכרה היפה

בעירי ברוכת השמש

חרב המשפט שלופה

חרב המשפט הו

כאן בשערי העיר

האמת תצוף כשמן

תנו הידד לו לאמיר

לאמיר הידד

שני אחים

רבים

אודות

הסיר

האמיר

את ראש שניהם

הסיר

והסיר הוא ה

אסיר של האמיר

הו

אזרחים פצחו נא בשיר

כי אמת וצדק משפטו של האמיר

אזרחים פצחו נא בשיר

כי אמת וצדק משפטו של האמיר

מה קשה לו במעונו

ובחדריו אין נחת

אלף יש בהרמונו

וחייו קשים הו

אך מוכן הוא על עצמו

עוד אלפיים ראש לקחת

כי אוהב הוא את עמו

בעיקר נשים

יום אחד

ערף

את ראש

האב

ואת בת

זקוניו

לקח

אליו

בל תסבול

האומללה

חרפת רעב

הו

אזרחים פצחו נא בשיר

כי אמת וצדק משפטו של האמיר

אזרחים פצחו נא בשיר

כי אמת וצדק משפטו של האמיר

איש היה בארץ עוץ איוב שמו

ואיפה היא ארץ עוץ? ניחשתם נכון. כאן בבוכרה. לפי האגדה הנביא איוב הגיע לעמק וראה בצורת נוראה, הוא היכה באדמה במקלו ומעיין פרץ החוצה. עולי רגל באים לשתות ממימי המעיין. רוב הבניין הוא מהזמן של הקרחנידים – מאה 12, אך הכיפה הענקית הראשונה היא מזמן תימור. כיום המקום משמש מוזיאון לתולדות ההשקייה.

ערב שבת סוכות אצל נינה

היהודים בבוכרה מדברים בשפה הטג'יקית, ניב מסוים של השפה הפרסית.

כבר בתחילת המאה העשרים עלו יהודים לארץ מבוכרה והקימו את השכונה הבוכרית בירושלים. לאחר התפרקות ברית המועצות ועצמאות אוזבקיסטן עלו רבים לארץ וחלקם היגרו לארצות הברית.

אנחנו עושים את קבלת השבת בסוכות בביתה של נינה שדווקא השנה לא בנתה סוכה.

נינה, מורה לעברית, למדה באולפן בארץ, והיתה בארץ כעשר שנים.  שתי בנותיה בארץ אבל בעלה לא רוצה לעלות. הבן עלה לארץ, וירד לקנדה. הם גרים בבית ענקי ומתפרנסים מאירוח יהודים.

מעט יהודים נשארו בבוכרה, כמה עשרות. כבר אין את מי ללמד עברית. היא מלמדת עברית נערות אוזבקיות הרוצות לבוא כעובדות זרות לארץ, והממשלה האוזבקית מחייבת אותן ללמוד עברית.

מבוכרה לריקייביק

בבית הכנסת בבוכרה מונצחים כל גדולי קהילת יהודי בוכרה. סוחר התכשיטים מוסיוף שירד ללונדון ובתו דורית שהתחתנה עם נשיא איסלנד, וכמובן לב לבייב שירד לאנגליה.

בקהילה נשארו מתי מעט אבל בית הכנסת זוכה לביקורים פוליטיים רבים המונצחים בתמונות. ממדליין אולברייט המשומדת ועד הילרי קלינטון המועמדת.

אל אל ישראל!

בדרך שואל אותנו מישהו מאין אתם? וכששמע ישראל, סיפר לנו שהג'ודאים הישראלים אורי ששון ושגיא מוקי זכו במדליות זהב באליפות הגראנד פרי שנערכה בטשקנט.

למרות שמדובר במדינה מוסלמית, הדגל הישראלי הונף שם בגאווה לראש התורן לצלילי ההמנון הישראלי כמקובל.

חיווה – מוזיאון במדבר

הדרך לנאת המדבר חיווה ארוכה ומייגעת. שעות של חציית מדבר שממה.

ח'אנות חיווה (באוזבקית: Xiva Xonligi) הייתה מדינה במרכז אסיה, באזור ח'ווארזם, שהתקיימה בשנים 1511-1920. החל משנת 1873 היתה תחת חסות האימפריה הרוסית. שטחי הח'אנות מחולקים עתה בין אוזבקיסטן לבין טורקמניסטן.

העיר חיווה העתיקה שופצה ע"י הסובייטים והיא בעצם מוזיאון פתוח. אין בה תושבים. אבל היא מלאה בחנויות לתיירים. יותר מדי ולכן קצת מאבדת מהאותנטיות שלה. למרות הכול יש בה קסם.

מאלגברה לאלוגריתם

לפני הכניסה אל העיר העתיקה של חיווה, על משטח גבוה, נמצא פסל ברונזה גדול של מוחמד אבן מוסו ((Muhammad Eben Muso) 783-850 , אבו עבדאללה מוחמד אבן מוסא אל חווארזמי.

אל חווארזמי היה יליד חיווה שעבר לבגדד, חי בה כול ימיו ונפטר בה. הוא המיר את דתו, הדת הפרסית העתיקה, הזורואסטרית, והיה למוסלמי.

במחקריו תרם להתפתחות הטריגונומטריה, האסטרונומיה, הגיאוגרפיה והקרטוגרפיה, הביא לפיתוח האלגברה ולהפצת השימוש בסיפרה אפס והספרות המוכרות לנו עד היום, כתב גם חיבור על לוח השנה היהודי, המציא את נוסחת המשוואה הריבועית.

במחקריו האסטרונומיים התעניין באצטרולב ובשעון השמש, וספר האלגברה שלו נלמד עד המאה ה-16 בכול אוניברסיטאות אירופה.

על תרומתו העצומה הזאת לאנושות קראו על שמו את מכתש הירח הנקרא אל חוואריזמי (Al Khwarizmi). והמושג הידוע "אלגוריתם" הוא שיבוש שם מקום הולדתו (אל חווארזמי).

איי איי כמה כואב

אחד האתרים המעניינים בחיווה (מלבד ההרמון עם ארבעת הנשים החוקיות והמוני הפילגשים) הוא  קבר פחלואן מחמוד.

פחלואן מחמוד היה משורר, מתאבק וחייט ומושל העיר חיווה לפני 600 שנים. בנעוריו לא התחתן מכיוון שיום אחד, לפני חתונתו, רצה לבקר את כלתו, הוא טיפס על גג ביתה והחדיר את רגלו דרך האשנב, כשהשתלשלה הרגל פנימה חש בחולשה נוראה, ואז אמר לעצמו – אם רק כשרגלי רואה אותה אני חש בחולשה כזו – מה יקרה כשאראה אותה בעיני? ומכיוון שפחד לאבד את כוחותיו נשאר רווק, וגם היא.

הדבר התנקם בו כשהתבגר והוזמן להתאבק נגד מתאבק מפורסם שהציב מולו את בנו, כשמחה על כך אמר לו האב – לי אין כוח להיאבק יותר – בני הוא כוחי עכשיו.

באחד ממסעותיו הגיע להודו והתאבק לפני המלך אכבאר, כשניצח, הציע לו המלך כסף וזהב. פחלואן דחה את המתנה וכשנשאל מה הוא רוצה אמר: עור פרה שבו אוכל להחזיר כמה שיותר מבני ארצי שהם עבדים בממלכתך. המלך חשב שהעור יקיף שישה או עשרה. פחלואן מחמוד קצץ את העור לסרטים והקיף מאות העבדים אותם הוביל בחזרה לבתיהם שבמרכז אסיה.

פחלואן מחמוד לא היה קדוש אלא משורר שאמר כי "קל לצבוע את העננים בדם הלב ולמוסס הרים עקשנים אבל קשה משאול שיחה עם בור החושב כי הוא יודע הכול." אבל קברו משמש אתר עליה לרגל, בחצר המתחם באר שמימיה טובים להפרות עקרות וללדת בנים.

נשים נוהגות לשתות מים מהבאר ולשטוף את פניהן. שלושה ביקורים שווים לחאג' למכה. אנשים השותים מהמים, חלומותיהם יתגשמו, נשים יכנסו להריון ובעלי מום ירפאו.

לקבר מגיעה משפחה. ילד קטן וחמוד בן חמש לבוש בבגדים מסורתיים, מלווה באבא וארבע נשים.

לא בטוח מה הילד החמוד המחייך בביישנות יודע, אבל הוא הולך לעבור ברית בלי הרדמה.

כמה אכזרי זה לא לעשות בגיל שמונה ימים.

זהירות המטבח האוזבקי

לא אסקור את המטבח האוזבקי. אכלתי שם כמה מנות טובות של אושפלאו אבל רק זאת אומר – ההיגיינה איננה הצד החזק שבו.

בכל המסעדות השירותים הם בול פגיעה. ותמיד יש לבדוק היגיינה לפי ניקיון השירותים.

היזהרו מלעשות את הטעות הקריטית שעשה עבדכם ושילם עליה קשות, לאכול ירקות או פירות. איכלו תמיד רק אוכל מבושל.

התרמית במכס

בשדה התעופה בחזרה יש לעבור דרך המכס עם הצהרת המכס שקיבלת במטוס ותעודת החלפת הכסף בבנק או במלון.

הפקידה מסרבת להחליף את הכסף חזרה לדולרים בנימוק שבמלון קיבלנו העתק רכישה אבל לא את המקור. נו לכו תתמודדו עם זה?

לאחר מאמצים רבים מצאנו ישראלי שהיה לו אישור מבנק והוא החליף לנו בחזרה עשרים דולר.

הסרט "פוקסטרוט" כמשל פוליטי (נגד ביבי?)

במכתב העיתי 1284 הביא אדם בשם דוד שיחיה לימים טובים ארוכים, שאיני מכירו, ניתוח "מקצועי" לכאורה של תסריט הסרט. (אני אישית מעולם לא כותב בסגנון זה. כאן אני פשוט מעתיק את סגנונו של האיש המתנאה בכך שהוא איש כבוד השומר על "טוהר מידות").

דוד שיחיה לימים טובים ארוכים לא רק מאשים אותי בחוסר הבנה של הסרט. מסתבר שבנוסף להבנתו בסרטים הוא גם מבין ברפואה, והוא שולח אותי לרופא משפחה בגלל שכתבתי שהקצין הישראלי מעלים הראיות בסרט דומה חיצונית לגרינג. (האם מר "שיחיה לימים טובים ארוכים", אינו יודע שלרופא משפחה שולחים במקרה של שפעת, לרופא עיניים שולחים אדם עם בעיות ראיה, ולפסיכיאטר שולחים אדם עם בעיות פסיכולוגית. מסתבר שזהו טיב ביקורתו של אותו האדם המתנאה בהיותו בעל "טוהר המידות").

אני כמובן מאחל לו שיחיה לימים טובים ארוכים, (כשם שבחר לו), ויהיה בריא אבל אם חלילה יחלה במחלה כלשהי רצוי שילך להשתלמות אצל הרב פיהרר כיצד להתאים מחלה לרופא.

ולגופו של עניין. יוצרי הסרט, כותב שיחיה לימים טובים ארוכים, יודעים "שאין היגיון בתסריט" "אבל עושים זאת בכוונה, כמטפורה למערך הטיוח המשוכלל של הדרגים הגבוהים, שאותם מציג הסרט בכל כיעורו וסכנתו לקיומנו".

"האמירה של הסרט," הוא ממשיך בניתוחו, "מתייחסת למנגנונים אדירי כוח שניסו ומנסים, (לאורך כל שנות קיומנו בארץ) לכסות על פשלות ביטחוניות או  אזרחיות שקרו במהלך מלחמות וביניהן. דוגמת אלה שניסו להסתיר את פרשת 'קו 300,' אלה שהשתלחו באילנה דיין על תחקיריה, אלה שלוחמים בעוז כנגד 'שוברי השתיקה' למיניהם, ואלה שנאבקו למנוע את חקירות השחיתות של הצוללות, ומגדפים את המפגינים המבקשים מהיועה"מ לזרז את הטיפול בכל ה'ג'יפה' הזאת."

 למדנו ממורנו ורבנו עד כמה "האמת כואבת והשקר מרגיע."

הבנתם? כל עלילת הסרט, לפי שליט"א, היא רק המשל הפוליטי בעל מוסר ההשכל דלעיל, והסרט הוא בעצם לדידו סרט תעמולה פוליטי. לא אמנות, סתם פמפלט פוליטי (נגד ביבי?)

מסתבר שדוד שיחיה לימים טובים ארוכים רק מאשר במדויק את מה שכתבתי על הגאוניות הגדולה של שמואל עזיז-מעוז, שהכניס לסרט קטע שאינו קשור כלל לעלילה, שבו חיילים יהודים הורגים ומשקרים. שהרי בלי הקטע הזה נשארת עלילת הסרט על בן שנהרג במקרה בתאונת דרכים פשוטה, ומודיעים בטעות למשפחתו על מותו (בסרט לא ברור כיצד), רעועה, לא הגיונית, ובמיוחד משעממת. ובעזרת הקטע האמור הפך הסרט לאירוע פוליטי לאומי ובינלאומי ויזכה באהדה, ובכל הפרסים האפשריים. הצלחה גדולה בגין הגאוניות שבהכנסת הקטע האמור.

אין תימה אפוא שמיכל לרנר-סנונית, בגין השקפותיה הפוליטיות, רואה בסרט "פוקסטרוט", "סרט חובה לכל מי שאוהב את המקום הזה." ("חדשות בן עזר" 1285) מי שלא נהנה מהסרט, לפי הלוגיקה שלה, כנראה אינו אוהב את המקום.

אני כן תמה איך זה כאשת ספרות היא מגדירה את העלילה הרעועה של הסרט "אמנות במיטבה, אמנות השאלה והתהייה והיצירה בשלמותה."

מן הסתם זו המורשת הספרותית של "הקיבוץ הארצי", "השומר הצעיר" מורשת של מה שקרוי "ספרות מגויסת", ספרות שיש בה משל פוליטי, (למשל הסיפור "פבליק מרוזוב", שמי שלא קרא אותו אינו פטריוט ולא אהב את המקום), שהיתה נערצת בבריה"מ.

הרה-קונקויסטה הערבית של אנדלוסיה

כזכור כאשר כתבתי (בליווי קישורים) על השאיפה הערבית-מוסלמית של ערביי מרוקו ושאר העולם הערבי, לכיבוש מחדש של ספרד, ענה לי הישראלי לשעבר, יליד מרוקו, אברהם אמזלג-עילם: "אין ספק שזה רעיון מבריק שבא מבית מדרשו של מומחה לתרבות ולפוליטיקה של האסלאם... חחחחח..." ("חדשות בן עזר" גיליון 1276)

אני ממליץ לכולם לקרא את דבריו של גיא בכור בנושא. זה בהחלט לא חחחחח...

http://www.gplanet.co.il/prodetailsamewin.asp?pro_id=4120

שימו לב בעיקר לטיעון הספרדי מדוע יש לאפשר ליהודים שגורשו לקבל אזרחות ספרדית ולא לערבים המוסלמים.

היהודים, אומרים הספרדים, קדמו לנוצרים בספרד. הערבים הם כובשים קולוניאליים ולכן ללא זכויות. כמובן שהספרדים אינם מיישמים את ההיגיון הזה על הכיבוש הערבי הקולוניאלי של ארץ ישראל.

אונסק"ו החדשה?

על רקע איומה של ארה"ב (וישראל בעקבותיה) להיערך לפרישה מארגון "התרבות" של האו"ם אונסקו, התבשרנו על מינוי מזכירה חדשה לארגון. צרפתייה ממוצא יהודי בשם אודרי אישה זונה וחללה לא ייקח.

אזולא"י (אישה זונה וחללה לא יקח) היא בתו של אנדרה אזולאי, היועץ החצרוני למלכים האבסולוטיים של מרוקו, חסן השני, ומוחמד השישי. (אני סקרן לדעת מהן בדיוק העצות שהוא נתן ונותן כעייצעס גייבער לאותם המלכים? אבל הן מעולם לא פורסמו).

אנדרה אזולאי מגדיר את עצמו כערבי-מרוקאי ממוצא יהודי, ובתו החליפה את עמהּ הערבי-מרוקאי ומופיעה כעת כשייכת לעם הצרפתי, כלומר צרפתייה ממוצא יהודי. מובן מאליו שמינוי אישה ממוצא יהודי יהווה כיסוי ערווה לכל החלטה אנטי יהודית, שהרי הגברת ממוצא יהודי היא.

כדי לא לחשוד בכשרים ניתן לה את זכות ההוכחה. גברת אזולאי, העבירי החלטה באונסקו כי בית המקדש ומערת המכפלה הם גם ערכי תרבות יהודית.

בנוסף, וזה מאבק שלי, פעלי להכרה במצודות היהודים ובגיא ההריגה באל-מדינה, שם טבח מוחמד את היהודים, כאתר מורשת עולמית בדיוק כאושוויץ, פונאר, טרבלינקה, וכדומה.

מאבק להשמדת האחמדים

בשעה שאחמדים מוצאים להורג בשל אמונתם בפקיסטן, וקיומם אינו מותר בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים.

http://rotter.net/forum/scoops1/431281.shtml

פועל הגזען האחמדי, איימן עודה, ראש הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) בפריז למען כיבוש ערבי מוסלמי שיתיר את דמם של בני עדתו.

איימן עודה נפגש עם בכיר במשרד החוץ הצרפתי ודרש מצרפת להכיר במדינה הפלסטינית הכבושה. במהלך מפגשו עם בכיר במשרד החוץ הצרפתי, בירך ח"כ עודה על ההסכם בין פתח לחמאס וממשלת האחדות הפלסטינית. הוא שב ודרש מצרפת להכיר באופן רשמי במדינה הפלסטינית, ולנקוט בצעדים מעשיים למען כיבוש ערבי-מוסלמי.

איימן עודה נאבק לחיסול בני עדתו, ובלבד שהיהודים ייפגעו.

שאפּוֹ לאנגלים

משה מחובר מייסד ''מצפן'' הביע עמדות אנטישמיות –

 וסולק מהלייבור

לעתים קשה להבין כמה גזענים אנטישמים גדלו דווקא בארץ היהודים.

הגזען האנטישמי והאקטיביסט הפרו-איסלאמי, (התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי של הארץ) פרופ' משה מחובר, שייסד את ארגון "מצפן" בשנות ה-60, וירד לאנגליה, פרסם בכתב עת קומוניסטי מאמר לפיו בין הציונות לנאצים התקיימו "קשרים אמיצים".

במפלגת הלייבור, שם עושים בימים אלה מאמצים לנקות את המפלגה מתאים אנטישמיים, טענו כי מאמרו של פרופ' מחובר עונה על ההגדרות של אנטישמיות.

סם מת'יוס, ראש המחלקה לענייני סכסוכים במפלגת הלייבור, הודיע למחובר שהוא מסולק מהתנועה, ונאסר עליו להשתתף בישיבותיה.

בריאיון לאתר האנטי-ישראלי 'אלקטורניק אינתיפאדה' טען מחובר כי סילוקו מהמפלגה מהווה "הפרה ברורה של הצדק הטבעי," וכי מדובר מעשה "סטליניסטי ואנטי-דמוקרטי."

מחובר, שירד מישראל אחרי מלחמת ששת הימים לבריטניה, מטיף כבר שנים ארוכות נגד ישראל וטוען כי על אירופה ללחוץ יותר עליה. לדבריו, אין היא עושה זאת בשל רגשות אשם על השואה.

בנו הוא עו"ד דניאל מחובר, בריטי בעל אזרחות ישראלית הפועל להעמיד למשפט קצינים ובכירים בביטחון הישראלי.

שאפו לאנגלים. יש להביע הערכה לאנגלים במאבקם למען הדמוקרטיה.

רק באנגליה יכולים לסלק יהודי ממפלגה באשמת היותו גזען אנטישמי. טיפוס כזה בארץ היה זוכה לכבוד ויקר.

רק באנגליה הוציאו להורג את לורד האו האו, ששיתף פעולה בתעמולה עם הגרמנים בעת המלחמה, ואילו בארץ זוכה גדעון לואי (לוי), לורד האו האו הישראלי, לכבוד ויקר.

רק באנגליה נזרקו אוסוולד מוסלי ותומכיו מהפרלמנט למחנות מאסר, ובארץ הם זוכים לכבוד ויקר.

נסו לחשוב איזו דמוקרטיה תחזיק מעמד יותר?

משיח עכשיו

משיח עכשיו! במקום מנחם מנדל שניאורסון, מנחם נפתלי.

בראיון לטאבלט מגזין" אמר מנחם נפתלי:

״אני במשימה מטעם אלוהים, להיות דוד נגד גוליית שהוא נתניהו.״

כמו כן: ״אני לא חושב, רק נלחם.״

http://rotter.net/forum/scoops1/431572.shtml

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

"לילות טשקנט"

למרים בר

1970

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 22.1.1971

במסגרת "ספר השבוע"

לפני 46 שנים

טשקנט בירת קאזאחסטאן היתה תחנה של מעבר לאלפי פליטים, גולים ואסירים-לשעבר אשר השלטון הרוסי ומלחמת העולם השנייה היגלום והפיצום ברחבי רוסיה האסיאטית.

"אגף הסרטן" של סולז'ניצין מספר על שהותו בבית החולים בטשקנט, שם התרפא ממחלת הסרטן, בשנות החמישים הראשונות [למאה ה-20]. היציאה מבית החולים לרחובה של העיר, טעם הגלידה הראשונה, והששליק, לאחר שנים ארוכות של מלחמה, מאסר וגלות – היו לקוסטוגלוטוב, גיבורו האוטוביוגראפי של סולז'ניצין – לראשית טעמו של החופש.

על אותה טשקנט, כעשר שנים לפני כן, בשנים 1941-1942, מספרת מרים בר בספרה "לילות טשקנט". מרים בר התגלגלה לטשקנט לאחר שהיתה מגורשת לסיביר, אחת מאותם גולים, רובם אזרחי פולין, שגורשו על ידי הנקוו"ד ממקומות מושבותיהם שנכבשו בראשית המלחמה על ידי הרוסים. [חלוקת פולין בהסכם מולוטוב-ריבנטרופ]. גירוש זה, שנפל כגזר דין חמור על המגורשים ודן אותם לשנים ארוכות של גלות וייסורים, מהן רבים לא חזרו לחופש – הוא שגם הציל יהודים משואת ההשמד בידי הנאצים. עוד חיים ומצויים בינינו רבים שדרך זו, שמתארת מרים בר, היתה דרכם. השווקים של טשקנט היו להם מקור מחייה, צער וייסורים, ואשר הגיעו ארצה לאחר שנים ארוכות של נדודים ורעב.

ספרה של מרים בר הוא אפוא בראש ובראשונה עדות על תקופה בחייה, שתחילתה בשלהי סתיו 1941, בהגיע אליה בשורת החנינה במקום גירושה בארץ אלטאי שבסיביר, והמשכה בנדודיה לעבר טשקנט, שם קיוותה לפגוש בבעלה שהופרד ממנה בגליציה, לאחר המאסר והגירוש הפתאומי, ואשר מאז לא ראתה אותו ולא שמעה דבר ממנו.

לאחר יותר משנה של נדודי ייסורים ברכבות וברחובות טשקנט, וחיי רעב ומחסור, באה פגישה מקרית עם ידיד נעורים העושה דרכו לארץ-ישראל כחייל בצבא אנדרס, ופגישה זו, על כל השתלשלותה הדרמטית, סופה שהצילה אותה כאשר כמעט שאפסו כוחותיה, והיא מצליחה לעלות דרך טהראן לארץ-ישראל.

רק לאחר שנים אחדות עתיד להגיע לארץ גם בעלה, שהיה חבוש במחנה כפייה סובייטי, ועוד שנים ארוכות, כדבריה בגוף הספר, עתיד כתב-היד של ספרה לנוח במגירתה, בלא גואל, מסיבות שונות ומשונות, עד שראה אור עתה, באיחור של למעלה מעשרים שנה. לפי עדותה של מחברת, בסיום ספרה, אני מבין כי היתה זאת דווקא הוצאת ספרים ציבורית מכובדת שהשהתה זמן רב את הוצאת ספרה, וסירבה להוציאו, עד שנמלכה המחברת בדעתה ולקחה חזרה את כתב-היד.

אמנם מרים בר היא פסנתרנית, וכיום מבקרת מוסיקלית, ואולם איכות כתיבתה ורגישותה מעניקים לעדותה על אותם לילות טשקנט שבחייה איכות ספרותית ממעלה גבוהה. קראתי את הספר בנשימה עצורה, והייתי מוכרח להפסיק מדי כמה עמודים – כי הדברים המסופרים בו הותירו רושם כה חזק וקשה, שחשתי צורך באתנחתא. פשוט קשה היה לי להאמין, בשעת הקריאה, כי אישה דקה ושברירית זו אכן עברה וחיתה את כל אותם מאורעות המסופרים בספרה.

השאלה ששואלת את עצמה מרים בר בספרה האוטוביוגראפי היא – מה החזיק אותה כל אותה עת בחיים? מה נתן לה את הכוח לעבור את אותם לילות של נדודים, בלא כסף, בלא מזון, בלא מקום-לינה ובלא תעודה?

והתשובה מעלה על דעתנו ספר אחר שהופיע לא מזמן [בתרגום עברי] "האדם מחפש משמעות"**, מאת ויקטור פראנקל. פראנקל, שהתנסה בעצמו במחנות הריכוז של הנאצים, מנסה להראות כיצד במצבי לחץ, במצבי מצוקה קשה מבחוץ, של שלילת חופש, הרעבה וייסורי גוף – מה שמחזיק את האדם היא התכלית של חייו, התקווה, התקווה הריאלית ולא הבריחה אל האשלייה. והוא מצטט את אימרתו של ניטשה:

"מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך."

דומני ש"למה" זו, תכלית פנימית זו, היא שמסבירה גם את כוחו העצום של סולז'ניצין, בספריו כמו בחייו – להתגבר על כל הפגעים החיצוניים, לחיות ולכתוב כאדם חופשי, הנוהג תמיד על פי צו מצפונו, ובכך אולי אחת הדוגמאות הנעלות לניצחון הרוח האנושית על החומר.

מרים בר צנועה מאוד בכתיבתה, מהרהרת על עצמה ומצבה בביישנות, כחוששת להגזים, ובכל זאת מתגלים לקורא בסיפורה אותם כוחות נפשיים-חיוניים שגרמו לה שלא תאבד את תקוותה: התקווה לפגוש בבעלה. המאבק הנואש לשמור על צלמה, על ה"אני" שלה, בתוך תנאים חיצוניים של בדידות קשה וטשטוש הדמות. הגעגוע על תצלום פשוט, אשר יזכיר לה את ימי עברה, ומי היא. הפגישה עם אלק, אותו ידיד שמאוחר יותר מציל את חייה, ההרגשה המעודדת כי בעיניו היא אישה, ואפילו נחשקת. הזכייה בשני תצלומים שלה, שעברו עימו בכל נדודיו, ואשר מחזירים לה לתקופה קצרה את הרגשת העצמיות שלה, את תחושת ה"אני" והכרת הערך העצמי.

האכזבה הנוראה, כאשר תצלומים אלה נגנבים ממנה, יחד עם תעודת-הזהות, בחטוף גנבים את ארנקה, באמצע היום. חייה המגיעים עד משבר מפני אובדן אמצעי הקיום, וחוסר התקווה, וממחלת לב המתגברת עליה. ואותה עקשנות שלה, שלא לתת למוות לנצחה, אלא לקום, להסתחב בשארית הכוחות אל השוק, למכור דבר-מה, לרכוש מזון, להחזיק מעמד, להיזכר בכתובתו של אלק, לשלוח מכתב, לבקש עשרה, ליפול שוב ושוב, להיות מלוסטמת וחולה, ולזכות לבסוף בישועה – מכתב התשובה של אלק, אפשרות נסיעה ברכב צבאי בדרך הארוכה לחופש.

סיפור חייה של מרים בר ודאי שלא היה יחיד, ולא בזכות עלילותיה קיים הספר, אלא בזכות יכולתה למסור עליהן ברגישות נדירה, בהתבוננות עצמית מפוכחת ובסגנון של אמת הקונה את אמון הקורא מראשית הספר ועד סופו. מצד אחד, הפחד, הייאוש ותחושת אין-האונים, ומצד שני, התקווה, שנדמית לעיתים כחלום-תעתועים. במבט לאחור שופטת מרים בר את עצמה וברור לה כי לא אומץ מיוחד, כוח פיסי או ערמומיות הם שעמדו לה, אלא:

"מקץ שנים שמעתי מפי ידידים שסיפרתי להם קורות נדודיי בימי המלחמה, כי היה לי ודאי עוז-רוח בלתי-שכיח אצל נשים, אך את האמת יודעת רק אני: כל החלטה 'אמיצה' שלי היתה תולדה ישירה של הפחד, פחד בהמי ממש, או של הייאוש, שהוא בעצם אותו הפחד אלא מצידו האחר. אומץ בן-פחדים זה היה אף הוא כטבע שני לי. גם למדתי קצת לטפח אותו, כאילו המפחדת לא אני אלא בת-דמות פתייה שנטפלה אליי, והפטנט הצילני מקצת צרות. אבל בליבי פנימה שונאת אני את האמיצים, ואת טיפת אהבתי האחרונה אתן למוגי-הלב, לנרתעים מפני צל-של-הר – כאחים הם לי ושותפים לסוד יקר." (עמ' 113).

* מרים בר: "לילות טשקנט". הוצאת א. לוין-אפשטיין בע"מ, תל-אביב. תשל"א. 1970. תרגם מכתב-היד א. בן-יצחק. 196 עמ'.

** ויקטור פרנקל: "האדם מחפש משמעות". הוצאת "דביר", 1970.

גוגול: מרים בר ילידת ווארשה, למדה במוסקבה מוסיקה ומחול. סיימה בהצטיינות לימודי פסנתר בבית הספר הגבוה למוסיקה על שם שופן בווארשה. היתה סולנית הפילהרמונית והרדיו בווארשה ובשנים האחרונות שלפני המלחמה היתה חברת ההנהלה של המכון המוסיקלי בפולין ובפאריס, ולאחר שעלתה ארצה בשנת 1943 נתנה קונצרטים. ניתן להשיג בארץ תקליט אוסף של נגינות בפסנתר של אמנים וביניהם מרים בר.

אהוד בן עזר

* * *

חובב טלפז

האי-אישרור של טראמפ:

הערות להברקה היסטורית

ב 13 אוקטובר מסר הנשיא טראמפ הודעה לקונגרס בניחוח לאקוני קמעא: אין אישרור להסכם הגרעין  (JCPOA) בין המעצמות לבין איראן, שנחתם בווינה ב-14 ביולי 2015.

בעיניי הדלות – הברקה רבת מימדים ומשמעויות. באופן מעשי הוא אמר לגורמים רבים ומגוונים:  תפשילו שרוולים ותתחילו לעבוד!

רקע

ע"פ החוקה האמריקנית כל הסכם חשוב (אמנה) שארה"ב חותמת עם גורם(ים) חיצוני(ים) חייב לקבל אישרור של הסינאט ברוב מיוחס של שני שליש או יותר. להלן הסעיף באנגלית:

"He [the President] shall have power, by and with the advice and consent of the Senate, to make treaties, provided two thirds of the Senators present concur". (Article II, Section 2, Clause 2). The so called "Treaty Clause".

מאמר באנגלית המרחיב בנושא הופץ בארה"ב באוקטובר 2015. ניתן לקבלו מהמחבר בכתובת:  LIDMHT@BEZEQINT.NET

להסכם JCPOA לא היה רוב, להיפך, ההתנגדות הסופית בסינאט ע"פ מניין קולות שמי, היתה מרשימה 60 נגדו 40 בעדו. במצב זה אובמה הלך על מסלול חתימת החוזה במסגרת "תקנת נשיא" – הליך הנוגד מפורשות את רוח החוקה האמריקנית (ע"ע תקדים הנשיא ווילסון שחתם על חוזה וורסאי ונחסם ע"י הסנאט).

במצב שנוצר ב-2015 היה רוב בסנאט להעביר החלטה לבטל את חתימתה על החוזה, זה לא נעשה כי אובמה הודיע שיטיל וטו, שעל מנת לבטלו לא היה צפוי רוב של שני שליש. יש לזכור שביטול תוקף חתימת הנשיא וילסון על חוזה ורסאי ע"י הסנאט שימש 12 שנה אח"כ את היטלר כתרוץ רשמי להקמת צבא ענק וחימושו המהיר תוך "הפרה בוטה" של החוזה בטענה שהשותפה המרכזית (ארה"ב) בעצם לא חתמה על החוזה.

איך פעלו שלושת השותפות מול ההפרה הבוטה הגלויה לעין כל? קיבלו אותה ללא עירעור משמעותי. ב-1936 הן אפילו השתתפו אחר כבוד באולימפיאדת ברלין. אבל את האישור הרשמי למהדרין ע"פ המשפט הבינלאומי סיפקו להיטלר שני ראשי המדינות: צ'מברליין הבריטי ודלדייה הצרפתי עם חתימתם (בסמוך לחתימתו של היטלר) על ההסכם המביש במינכן 1938.

נשיא אמריקני שאמון על ביצועי הרשות המבצעת שואף לעגן את האג'נדה שלו בחוקים שזכו לרוב המתאים בקונגרס. דא עקא שהליכי החקיקה ארוכים וכרוכים בפשרות פוליטיות מעוותות מטרה. לשם כך מאפשרת החוקה לנשיא את כלי תקנת הנשיא (Executive Order), אך זו אלייה וקוץ בה. מחד היא מאפשרת לנשיא לצאת עם תקנה שהיא חוק לכל דבר כל עוד היא תקפה. התקנה היא ברמת תקיפות גבוהה כי הנשיא יכול להגן עליה בעזרת הווטו. מאידך הקוץ נעוץ ביכולתו של הנשיא הבא אחריו לבטל את כל תקנות הנשיא(ים) הקודם(ים) שלא אושררו כחוק ע"י הקונגרס.

 לתשומת ליבם של ראשי השלטון באיראן ולמען "תדע כל אם איראנית" פירסמו 47 סנטורים רפובליקנים מכתב רשמי פתוח בחודש מרץ 2015 שסופו אמר:

"תוקפו של הסכם JCPOA עלול להתבטל במשיכת קולמוס של הנשיא הבא."

הנשיא אובמה, שחתם במהלך כהונתו הכפולה על 276 תקנות נשיא כולל JCPOA "ישן בשקט" עד שבועות ספורים לפני הבחירות. אז התברר לו שהסקרים המתפרסמים המצביעים על יתרון משמעותי להילארי קלינטון הם אכן "פייק ניוז" כפי שטראמפ טען. התובנה הזו צירפה אותו למערכת הבחירות נון-סטופ של קלינטון וגם בלעדיה. באסיפת בחירות של הילארי בקליבלנד הוא אמר: "אני כאן בכדי לומר לכם שהתקדמויות הרבות שהישגנו ב-8 השנים האחרונות תיזרקנה דרך החלון אם לא ניבחר בדרך הנכונה ב-8 בנובמבר."

"את מה נפסיד?" שאלו בקהל.

"את הכול!" ענה הנשיא היוצא, שהיה מודע היטב לקוץ המכאיב שבאלייה.

טראמפ הוא הנשיא הראשון מהמאה ה-20 עד הלום שרץ ונבחר נגד חלק ממימסד מיפלגתו הוא, ובהתנגדות גורפת של המפלגה שמנגד. גורמים כבדי משקל במפלגתו שלו ממשיכים לתקל בבוטות את משימות האג'נדה הפוליטית שלו (כמו ג'ון מקיין – מועמד הרפובליקנים לנשיאות שהפסיד ב-2008, ויו"ר הוועדה ליחסי חוץ בסינאט בוב קורקר).

עד אתמול, תוך שהוא עומד בבלימה של חקירות הקשורות לבחירות, ביטל טראמפ למעלה מ-50 מתקנות אובמה. כבר ניכרת השפעת הביטולים החיובית הצנועה על ביצועי הכלכלה. אבל אף לא אחת מהן קשורה לשני "השגי הדגל" של אובמה: "אובמהקר" ו-JCPOA. למרות זאת, הודעת האי-אישרור אתמול ותקנת נשיא בנושא סיבסוד ביטוחים רפואיים הן הסנוניות הראשונות המבשרות סתיו וחורף מקפיא למורשת הדגל של אובמה.

סוגיות והארות

הודעת האי-אישרור של הנשיא טראמפ אינה מבטלת את ההסכם רשמית אבל מחזירה את הכדור באופן פורמלי וחד משמעי למגרש הקונגרס לפעול תוך 60 יום! אחרת, הוא, הנשיא, יבטלו.

במקביל, טראמפ שלח מסר מקדים לנוגעים בדבר בסנאט וזה כבר הביא ליוזמת חקיקה בידי שלושה סנאטורים  בכירים  שבמרכזה:  השבת סנקציות כלכליות חריפות;  ביטול  סעיפי פקיעת תוקף (Clause  Sunset) שהם ליבת מהות ההסכם; ואיסור על פיתוח וייצור טילים באליסטיים רב-יבשתיים.

סעיפים הקיימים בהסכם מלבינים בעזרתו את שרץ ההתגרענות האטומית ומאפשרים לאיראן לרוץ בלגיטימיות מלאה לפצצה תוך פחות משנה מפקיעת תוקף האיסורים שבו (בעוד 8 שנים) כאשר בידם אמצעי שילוח לטווח רחוק בדוקים ניסיונית !

בהודעת האי-אישרור התייחס טראמפ למגמות האימפריאליסטיות של איראן ברחבי המזרח התיכון (סוריה, עיראק, נסיכויות הנפט המאויימות, תימן וכיו"ב). אלה נמצאות מחוץ לתחום ההסכם וכאן נובע חיסרון מהותי בהסכם שהופכו לבלתי קביל! את זאת יצטרכו לתקן במיקצה שיפורים מרחיב שיכלול הגדרת "משמרות המהפכה" האיראניות כארגון טרור שזרועותיו מפעילות את חיזבאללה, חמאס, ואירגוני טרור שיעים.

את החיסרון המהותי הזה המשיל לאחרונה אחד מיועצי טראמפ כאילו איראן היא ילד מגודל עם התנהגות ביריונית פושעת שהחליטו לטפל בו ע"י העברתו לבי"ס מעולה ולימדו אותו להתנהג יפה בכיתה ובמיתחם הבי"ס. אם יתנהג יפה שם, יסירו ממנו מגבלות תקפות כרגע. מה שקרה  הוא שהילד היה בסדר בכיתה ("מילא בדייקנות את סעיפי ההסכם") אך הגביר את ביריונותו אחרי שעות הלימודים...

שלושה בכירים במימשל טראמפ – מזכירי ההגנה, החוץ והיועץ לביטחון, נאלצו להסתדר בתמיכה ניראית בנשיאם. לשלושתם היו כמה "יציאות" עצמאיות בעלות נופך מביך לנשיא בשבועיים האחרונים. הם קיבלו איזכור שהם לא שרים במימשלו בעלי דעות מבית סיפרם. הם מזכירי מחלקות (Department Secretaries) שאמורים לעבוד עבור האג'נדה של נשיאם. הופעותיהם עתה, סמוך להודעת הנשיא, מורה על הסכמתם המלאה למהלך כולו.

המדינות השותפות לארה"ב בהסכם מול איראן תאלצנה תוך ימים ספורים להסתדר בטור דומה בצידו של טראמפ. בשלבים הראשונים הן ייצאו בהודעות חוצבות להבה על כך שאיראן ממלאה בדייקנות מפליאה את סעיפי ההסכם.

So What ?

טראמפ בכלל טוען נגד "רוח ההסכם" ונגד איכות ההסכם.

רוח ההסכם – דהיינו ההשתלטות הכוחנית של איראן במרחבי המזרח התיכון ופיתוח אמצעי שיגור ארוכי טווח.

איכות ההסכם מתבטאת בסעיפי פקיעת תוקף המעניקים לגיטימציה להתגרענות מלאה בתום שנים ספורות. הראשון שירגיש את הרוח החמה יהיה, להערכתי הצנועה, נשיא צרפת מקרון. הוא מיהר לצלצל לנשיא איראן להרגיעו שכל עיסקאות המיליארדים עם צרפת שרירות וקיימות. הוא ילמד שמי שעושה עסקים עם מי שארה"ב הכריזה עליו "אירגון טרור" כמו "משמרות המהפכה", שידם נמצאת בכל מערכי הכלכלה באיראן ובגרורותיה, יוחרם ע"י ארה"ב!

יהיה קשה ביותר אפילו לדמוקרטים בקונגרס, כמו גם לכמה מהרפובליקנים שנעצו שיניהם בטראמפ לאחרונה, שלא להצטרף לטורו של טראמפ עם תוכן שינויים כה משמעותי.

בקטגוריה "הפיל והשאלה היהודי" – כאן אין כל מקום לשמץ של ספק: האי-אישרור עושה מצויין ליהודים. אם הקונגרס יאמץ את הצעת ההחלטה המוצעת למעלה וזו תקבל את חתימת הנשיא שיוסיף גם את מיקצה השיפורים שאיזכר את "ישראל" ו"ארה"ב" באותה נשימה בנאומו ויצר איחוד אינטרסים כמעט זהה, אז מה עוד נבקש?

אחרי הכול קיצור התהליך ב-8 שנים מטיל על איראן חסמים לפיתוח חופשי ולגיטימי של טילים ארוכי טווח, צנטריפוגות מתקדמות, כלכלה פורחת שתתמוך בשלטון התוקפני-אימפריאליסטי, ומי יודע – ייתכן גם שיחשוף התגרענות בלתי חוקית הנמשכת אי שם במרחבי איראן.

  לסיום, מי שחיפש "אינטימיות" בין ישראל וארה"ב מקבל אותה כאן בשלמות חסרת תקדים על מגש הכסף. עם אינטימיות כזו אפשר וכדאי להסתדר עם המשך מיקומה של שגרירות ארה"ב ברחוב הירקון, ולסמוך על תיחכום הנשיא טראמפ למצוא את המועד המתאים להעתקתה לבירתנו הניצחית.

חובב טלפז

* * *

משה גרנות

איזון מתחייב

על ספרה של מאירה שפי

"צופן הדימויים – הממד החזותי בתאטרון המערבי"

רסלינג 2017, 257 עמ'

הספר שלפנינו חותר לאיזון המתבקש והמתחייב בין מה שמקובל כעיקר בעולם התאטרון – הטקסט, השחקנים, הבמאי – לבין מה שנחשב, למרבה תמיהה, כטפל לעיקר – הממד החזותי, התפאורה. הרי משמעות המילה תאטרון היא מקום שממנו רואים, לאמור: מה שרואים הוא לא פחות חשוב ממה ששומעים.

"צופן הדימויים" הוא ספר גדוש מידע בתחומים רבים: היסטוריה, תאטרון, אמנות פלסטית, ספרות, סוציולוגיה, פסיכולוגיה. הידע המופיע בספר זה, למרות שהוא באמת חובק עולם – הוא כולו מכוון למטרה אחת – מעקב אחרי השינויים החלים בתחום החזותי בתאטרון במשך כחמש מאות שנה, מתקופת הרנסנס ועד שנות העשרים של המאה העשרים. הספר מוכיח שהתפאורה היא מרכיב חשוב בעולם התאטרון, ולא שרת.

יש הגיון בבחירתה של המחברת לא לכלול את המחזה היווני-רומי הקלאסי ואת המיסטריות של ימי הביניים בדיון העיקרי של הספר, הן משום מיעוט התיעוד, והן משום הסטטיות ששלטה בשתי תקופות אלו לגבי הממד החזותי.

אביא כאן סקירה קצרה, וממש לא מתיימרת להיות ממצה, של הידע הרב המובא בספר, כדי שהקורא יוכל להתרשם באיזה אוצר בלום מדובר:

הספר מזכיר שהתיעוד הממשי הראשון בתחום החזותי הוא בתאטרון הרנסנסי, שהתמקד בהישגי האדם, ולא בקטנותו אל מול האל. בתקופה הזאת מתבלטים סרליו וסקמוצ'י האיטלקים, והתפאורה בנויה משרטוט דו-ממדי המעניק אשלייה של תלת-ממדיות. בתאטרון הסוואן (1596) הבמה פורצת למרכז, והקהל סובב אותה משלושת כיווניה, כשההצגות מוותרות על תפאורה. נסיגה מתחוללת בתאטרון האנגלי (לאחר "הגלוב" השייקספירי) בימיו של קרומוול הפוריטני (אמצע המאה ה-17), שמוציא להורג את המלך צ'ארלס הראשון, נותן צו נגד בתי הימורים ותאטרונים, ואף הורס אותם. עם עלותו של צ'ארלס השני לכס המלכות חוזר גם התאטרון להווייה התרבותית האנגלית. בצרפת הוכנו מופעים בסוף המאה ה-16 בארמון הלובר, מופעים שמטרתם חנופה למלכות, ולשם כך הוכנה תפאורה מפוארת שכללה אפילו פעלולים של ירידת שחקנים (אצילים!) "מהשמיים".

בהמשך הספר מתואר הרקע לחדירת הבארוק לעולם התאטרון: המרד הפרוטסטנטי של לותר כנגד הכנסייה הקתולית, עם שחיתות האינדולגנציות שהעניקה תמורת תשלום, מלחמת שלושים השנה (1648-1618), ושלום וסטפליה שהכפיף את האזרחים לשליט, ולא לכנסייה. ממאפייני הבארוק: ניגודיות, דינמיות, דרמטיות, ברק וסלסול, החצנת רגשות. האישים הבולטים בתקופה זאת הם ברניני וסבטיני האיטלקים, פירטנבך הגרמני, ג'ונס ורן האנגלים.

התאטרון הבארוקי הראשון באיטליה נוסד בפארמה. התפאורה היתה מפוארת מאוד, הבמה עמוקה, מכוסה בערפילים, בצדדים גומחות, ובתוכן פסלים. באופרה "אנדרומדה" שהוצגה בסאן קסינו בוונציה הוכן גם מופע של דאוס אקס מאכינה הפוך: מכונה מורידה דמויות "מהרקיע" אל הארץ. תאטרון הבארוק העדיף תפאורה מורכבת: הקהל ראה שמש שוקעת, שוק הנסגר בערב, ירח על מרכבת עננים, גיהינום בוער, העיר ירושלים ברקע, תפאורה מתחלפת – גן, עיר, יער, ים. רוחב הבמה היה בדרך כלל כרוחב האולם, כשבצדדים קלעים (פרגודים) מצוירים, מכונות מזיזות קטעי תפאורה, פתחים ברצפה, משם יצאו שחקנים, ולשם נעלמו. ג'ונס החליף את הקלעים על הבמה, והקהל ראה גינה פורחת, נוף מושלג, מרכבות יורדות מהשמיים. תאטרון הרנסנס תוכנן באורח הירארכי: כניסות ומושבים נפרדים לאצילים ולפשוטי עם.

עם המהפכה התעשייתית יורד המעמד של האצילים, ועולה מעמד הבורגנים. במאה ה-18 מתחוללות גם המהפכה האמריקאית והמהפכה הצרפתית, ובתקופה הזאת פורח הסגנון הרומנטי. האישים המשפיעים בתקופה הזאת  הם המשורר גיתה, שהיה גם מנהל אמנותי של תאטרון ויימאר, משפחת האדריכלים האיטלקים לבית ביביאנה ופיליפ דה-לותרבורג. מאפייני הממד החזותי בתקופה זאת: נופי בראשית, חורבות נטושות, נופים ובעלי חיים מעולמות רחוקים (בעקבות מסעות ג'ימס קוק).

הספר מתאר את השינויים שחלו בתאטרון במאה ה-19 – אמנם האולמות גדלו משמעותית לכדי אלפי מקומות ישיבה, אבל ההפרדה המעמדית נשארה בתוקף. התפאורה בתקופה זאת מוותרת על פרגודים זזים במסילות, ובמקום אלה מוקמות קומפוזיציות אלכסוניות המדמות עומק, על הבמה יש מספר מסכים, וגם נוסתה במת קהל מסתובבת. הגישה הכללית – תפאורה ריאליסטית. ב"הסוחר מוונציה" הוקם גשר על הבמה, וכן ציור של טירה. ב"חלום ליל קיץ" הוצגה תפאורה המדמה את אתונה בימי תזאוס.

שני אישים שהטביעו את חותמם בתקופה זאת – המלחין ואגנר, שהקים אולם אופרה בביירויט ללא יציעים, כשמושבי הקהל מסודרים במניפה משופעת, תבנית המשווה בין המעמדות. התזמורת היתה מוסתרת, והמסכים הענקיים היו מתחלפים. מחדשים אחרים בתחום התאטרון והתפאורה הם ג'ורג' השני, דוכס זקס-מינינגן וצ'ארלס קין שמרשה לעצמו לשנות את הרקע לרצח יוליוס קיסר (במחזהו של שייקספיר), בהעבירו את האירוע מהקפיטול אל הפורום, ובניית תפאורה בהתאם.

מה עוד קרה במאה ה-19? הנטורליזם והריאליזם חודרים אל עולם התאטרון, וכל זה בהשפעתם של מארקס ואנגלס, דארווין, אמיל זולא, איבסן, סטניסלבסקי, צ'כוב, מקסים גורקי. הנטייה היא לנטוש את פאר גיבורי הקלאסיקה ואת הגיבורים המסתוריים של הרומנטיקה, ולהתרכז באדם הפשוט. הזרמים האלה קראו תיגר נגד ההפרזה שבתאטרון, נגד השקר בדרמה, נגד תפאורה מוגזמת. הם שאפו להעמיד על הבמה את האביזר עצמו – שולחן, ארון, פסנתר, ולא ציורים של אביזרים אלה. בהנחיות של איבסן ל"בית בובות" מתואר פנים מפורט עם ריהוט רגיל של בית נורבגי. סטניסלבסקי דאג לדיוק אוטנטי של מראה הבמה במחזה "חופשה בכפר" של טורגנייב. במחזה "בשפל", בעקבות מקסים גורקי, התפאורה מדמה בית מחסה לחסרי בית. בעייה מתעוררת כשצריך לתאר טבע, כמו בנדודיו של המלך ליר והשוטה. כאן הנטורליזם צריך להתפשר עם ציור במסך האחורי, כי הרי אי אפשר להביא את המציאות לבמה.

בסוף המאה ה-19 ראשית המאה ה-20 הזרם השולט בתאטרון הוא הסימבוליזם, זרם המתחבר אל הפנטסטי, אל הדמיון, אל המרגש, המכאיב, הנסתר מהעין. האישים הבולטים הם מטרלינק, אוסקר ויילד, גוסטב קלימט, ויליאם באטלר ייטס, סטרינדברג. המחזות שהתוו את הדרך הם בעיקר "הציפור הכחולה", "פלאס ומליסנדה" של מטרלינק, ו"סלומה" של אוסקר ויילד. התפאורות מופשטות, מסתוריות, חידתיות, דיכאוניות.

המחברת מקדישה פרקים מיוחדים לאדולף אפיה ולאדוארד גורדון קרייג שפעלו בהשפעת התאטרון היפני והאר-נובו, והדגישו את חשיבות החזות על פני הטקסט. קרייג טען שהמילים הן גוף המחזה, אבל הקו והצבע הם לב המחזה. ואולי דבריו אלה של קרייג יכלו להיות המוטו לספר שלפנינו.

בתחילת המאה העשרים מתבלט הזרם האקספרסיוניסטי בתאטרון, שתווי ההיכר שלו הם: הזיות, תעתועי פנטזיות, הוויות חלומיות וסיוטיות, פחד קיומי, פסימיות, קטסטרופות. בין המחזות של הזרם הזה: "מחזה חלום" של סטרינדברג, "הבורגנים של קלאי", "מבוקר עד חצות" ו"גז" של ג'ורג' קייזר, "הדיבוק" של ש' אנ-סקי בבימוי וכטנגוב, "לילה בשוק הישן" של י"ל פרץ. התפאורה במחזות אלה היא אפלולית – מסך שחור, קירות לא ישרים, חלקי מציאות מעוותים, פינות חשוכות. השפעה גדולה על זרם זה מגיעה מהקוביזם של פיקאסו, ומהרקעים המעוותים בציורים של מארק שאגאל.

הזרם האחרון שזוכה לסקירה בספר זה הוא הקונסטרוקטיביזם, שנושא דגלו הוא מיירהולד, האיש התמים שהאמין שאפשר לדבר בחופשיות על אמנות בעידן סטלין, ושילם על כך בחייו (הוצא להורג ב 1940). גישה קונסטרוקטיביסטית מבקשת לקשור בין החיים לאמנות. לאמנות יש תפקיד לקדם את החברה. מיירהולד מושפע מהתאטרון היפני, ובנה תפאורה שאיננה חיקוי למציאות. במחזות שהוא ביים ניתן לחזות בפיגומים, במבנים גיאומטריים, מדרגות, מגלשות. הוא שילב את הטכנולוגיה באמנות. תפאורה מיוחדת במינה הוא הקים בהצגת המחזה "רביזור" מאת גוגול: על הבמה חצי מעגל, ובתוכו 15 דלתות.

הספר מלא וגדוש במידע מתחומים רבים ושונים, שכולם משיקים לתאטרון ולתפאורה. המחברת חושפת ידע חובק עולם, ויחד עם זאת, ההרצאה (הרהוטה מאוד!) שווה לכל נפש, וגם הדיוט בתחום יכול ללמוד וליהנות. כל פרט, כל מונח מקצועי, מוסבר ומבואר, והמחברת גם טורחת להביא תמצית המחזות עליהם היא דנה. אני מאמין שזהו ספר חובה לכל מי שעניין לו בתאטרון, וכל מי שמוקיר השכלה ותרבות. אני גם מניח שהמחברת תשקוד בקרוב על כרך נוסף שידון בתפאורה בזרמים נוספים במאה העשרים והעשרים ואחת, כגון הסוריאליזם, האבסורד, וכן, אולי גם התאטרון הישראלי.

משה גרנות

* * *

אורי הייטנר

1. רוח כנרת (א)

בהרצאות שאני נושא על נעמי שמר ושירתה, אני מנסה להפריך את האקסיומה על המהפך שחל, כביכול, בהשקפת עולמה ובעמדותיה הפוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים (או יש אומרים לאחר נישואיה למרדכי הורביץ), כאשר חצתה את הקווים ועברה מהשמאל לימין, מתנועת העבודה ל"גוש אמונים".

טענתי היא, שנעמי שמר דבקה כל חייה בערכים ובדרך עליהם התחנכה בביתה, בקיבוצה – כנרת ובתנועת העבודה. ובשימוש בשיריה אני נוהג לומר שהיא המשיכה כל חייה לשיר את "שירו של אבא" ופתאום מצאה עצמה כ"איש מוזר".

עם צאת הביוגרפיה המצוינת שכתב על נעמי שמר מוטי זעירא – "על הדבש ועל העוקץ" (הוצאת "כתר", 499 עמ'), הסתקרנתי מאוד האם הספר יאושש את טענתי? האם הוא יגרום לי לבחון אותה מחדש? או אולי הוא יציג עמדה אחרת שלא תשכנע אותי?

הספר מחזק באופן משמעותי את הטענה. הוא גם מוסיף לה רובד שלא הייתי מודע לו – המשמעות המכוננת של מלחמת השחרור והקרבות על עמק הירדן, בהם איבדה רבים מחבריה הקרובים, על עיצוב השקפת עולמה זו (הפרק על מלחמת השחרור הוא, בעיניי, הפרק החזק והטוב בספר).

בהגיע נעמי שמר לגיל מצוות, לקחה אותה אִימהּ, רבקה, לטיול חניכה אל מקורות הירדן. טיול מכונן זה, על פי עדותה של נעמי עצמה, היה ההשראה לשירה "לשיר זה כמו להיות ירדן"; אחד השירים שביקשה שיושרו בהלווייתה. "השנה היא 1943, ימי מלחמה בארץ, סכנה לנוע בכבישים, וחשש גדול מהתנכלויות ערבים. לרבקה זה לא הפריע – זאת ארץ ישראל שלנו, וצריך להכירה דרך הרגליים". במכתב לאִמהּ לאחר כתיבת "לשיר זה כמו להיות ירדן", כתבה נעמי: "עניין של עשרים ותשע שנים קטנות. את רואה? שום דבר לא הולך לאיבוד!" 

את החינוך, ברוח זו, לא קיבלה נעמי רק מהוריה, אלא גם ממדריכיה ומוריה. "בסוף כיתה י"א יצאו תלמידי בית ירח, עם כיתה מקבילה מבית הספר בעין חרוד, לטיול בן תשעה ימים לעקבה, שעל חוף ים סוף. הדרך היתה קשה ומפרכת, ולא פעם שקעו בחול ונדרשו לדחוף בידיהם את המשאיות. מדי פעם עצרו, פרשו כיסוי בד גדול בין שתי המשאיות, ותחתיו הרביצו המורים תורה, כראוי ל'טיול לימודי'. סטולר, המורה לגאוגרפיה, הסביר על הגאולוגיה של האזור; שמואלי, המורה לבוטניקה, לימד על צמחיית המדבר; ושלמה נאמן – מחנך כיתתה של נעמי והמורה לתנ"ך – הקריא את סיפורי יציאת מצרים. כשהגיעו לעקבה, מפרץ אילת נפרש לעיניהם במלוא יפעתו, נעמד משה כרמי – המורה הנערץ ומחנכה של הכיתה מעין חרוד – והכריז התרגשות: 'וארשתיך לי לעולם!'

תוך כדי נסיעתם בחזרה הביתה, על הספסלים בחלק האחורי של המשאית, חיברה נעמי מילים חדשות לשירו של אלתרמן 'כחול ים המים', שהעבירו את ההתרגשות שחולל בהם הטיול: 'כָּחֹל יַם הַמַּיִם / יַמֵּךְ אֵילַת – כִּפְלַיִם / אוֹרִים כָּל שָׁמַים / אֵיך אֵין כִּשְׁמֵי אֵילַת לָאוֹר. / אֵילַת הָאִירִי לָנוּ אוֹרָהּ / לִשְׁמֵך מִדְבָּר נַעֲבוֹרָה / וְלֹא נִסוֹג וְלֹא נַחְזוֹרָה / עַד אִם חִידַת יַמֵּךְ נִפְתֹּר. / יָם יָם יָמֵּנוּ / בָּדָד נִשְׁמַר עֲדֵי בּוֹאֵנוּ / אֱמֶת כִּכְלִי הַחֵן הוּא / עָלָיו בָּנָיו יֵדְעוּ לִשְׁמֹר'."

כפי שציינתי, קרבות מלחמת השחרור בעמק הירדן, הקרבות על כנרת ונפילת חבריה, היו בין האירועים שעיצבו את השקפת עולמה. אציג כאן מספר ציטוטים מתוך הפרק על המלחמה, שיכולים להאיר על הקשר בין החוויה, לבין עיצוב דרכה ותפיסותיה.

"המפקדה המקומית בכנרת כינסה לפגישת חירום כמה עשרות מחברי הקבוצה – כל חברי כנרת שיכלו להתפנות מעיסוקיהם הביטחוניים. הוחלט פה אחד שאת כנרת אין נוטשים, יהא המחיר אשר יהא... מי שיחפש את שורשיה העמוקים של תפיסותיה העתידיות של נעמי שמר ביחס לארץ ישראל, מן הראוי שיתבונן גם אל רגע היסטורי טעון זה, כשכנרת נלחמת על חייה במלחמת העצמאות. אנשי כנרת, קודרים ונחושים, כרתו ברית דמים עם אדמתם, והיא עמדה עכשיו למבחן עליון. כל שהוטבע בנעמי מילדותה צף ועלה ברגע משברי זה: החיבור הבלתי אמצעי לנוף העמק, לטבע, לחבורת האנשים המתעקשים להפוך פיסת ארץ חשופה ולוהטת למקום, לבית."

18 שנים מאוחר יותר, כתבה נעמי: "המלחמה הזו חצתה את חיי לשני חלקים."

על מהותו ומשמעותו של שירה "שירו של אבא", שאותו הזכרתי בראשית המאמר, כתב גם זעירא בספר: "החיבור בין החלוצים החילונים-ציונים-סוציאליסטים, שמאיר ורבקה נמנו עמם, אל היהדות הגלותית שבה מרדו, הוחזק – בניגוד מודע למחצה להכרתם האידיאולוגית,  באמצעות הניגונים שעליהם התרפקו. במילות השיר הכניסה נעמי את תכניו של המעשה הציוני-חלוצי, כפי שהועבר לה דרך הוריה ודרך חיי הקבוצה שבנו: חציבה, בניין, נטיעה ('ארז במקום דרדר'), השתרשות, היאחזות בקרקע, אהבת הארץ, שילוב בין ישן וחדש."

בשנות ה-70 הצטרפה נעמי שמר ל"גוש אמונים" והיתה פעילה במאבקיו. האם נכון המיתוס שהיה זה חיתוך חד ושינוי קיצוני של עמדותיה?

מתוך הספר: "במהלכים המדיניים שיזמה מפלגת העבודה ראתה נעמי פגיעה בציפור הנפש של הציונות – אהבת הארץ ומעשה ההתיישבות. בכך היתה ללא ספק נצר נאמן למורשת תנועת העבודה ההיסטורית, לקבוצת כנרת שבה גדלה והתחנכה, ולעולמם הרעיוני של הוריה. 'אני, כבת כנרת, יכולה להגיד שכל עולמי עומד על הדבר הזה,' אמרה לדב גולדשטיין מ'מעריב' בדצמבר 1975, בעיצומו של הפולמוס הציבורי על הסכמי הביניים, 'ההתיישבות זו תכלית קיומנו כאן. כאשר אני רואה שעניין עצום זה נעשה לגרוטסקה והופכים אותו למעשה פלילי, זה בשבילי הפיכה שאינני יכולה לעמוד בה. אני מרגישה מחנק כבד. אין לי נשימה.'

"בהמשך הריאיון ציטטה לגולדשטיין ארוכות את ברל כצנלסון – מנהיג תנועת העבודה במשך שנים רבות יד ביד עם בן גוריון – שיצא כנגד תוכנית החלוקה בשנת 1937. 'זה מה שזועק אליי,' הוסיפה, 'העיקרון היסודי הוא שארץ ישראל שייכת לעם ישראל. זהו עיקרון מופשט אבל נכון כל הזמן, תמיד, בלי קשר לתנאים, בלי קשר לבעלות הזמנית על שטחים, בלי קשר למהות השלטון החולף, בלי קשר לשאלה כמה יהודים חיים ברגע מסוים בארץ ישראל.'

"נעמי חוותה את נושא ההתיישבות בכל עוצמת רגשותיה, ובכך לא היתה שונה מאנשי רוח ואנשי ציבור רבים בקרב תנועת העבודה דאז, שלא יכלו להשלים עם הוויתור על שטחי ארץ ישראל, ובהם חיים גורי, יצחק טבנקין משה שמיר, נתן אלתרמן, ש"י עגנון ורבים אחרים. עבורה לא היתה זו סוגייה פוליטית, והתגייסותה למאבק הציבורי לא היתה התייצבות בזירה המפלגתית. 'אני היצור הא-פוליטי ביותר שפגשתי בימי חיי!' אמרה לדב גולדשטיין."

את שיוכה לימין, דחתה נעמי שמר מכל וכל, ובמאמר ל"דבר" ציינה "אי דיוקים" בביקורת המופנית אליה: "היא איננה חברה בכל מפלגה שהיא, איננה מקבלת את ההבחנה בין שמאל לימין ולא את החלוקה בין 'שוחרי מלחמה ו'שוחרי שלום'. אחר כך מנתה אחת לאחת את אמונותיה: 'אם אתה מאמין בצדקתה של הציונות, אם ציון היא ביתך – כי אז ישנם דברים שלא תוכל לעשותם מבלי שתשכח ימינך: לא תוכל להעמיד את ציון למכירה... לא תוכל לגרש יהודים מציון... ועיקר העיקרים: לא תוכל לחיות בציון ככובש זר אפילו יום אחד, מבלי שהדבר יכרסם בצדקתך כחומצת מלח... כבת כנרת, שנתחנכה על ברכי 'דבר' – לא יכול להיות שום ספק, מהי גישתי שלי: לא אשמת שומרון... אלא אהבת ציון."

ואחרי שמנהיג מפ"ם יעקב חזן דיבר בהערכה (לצד המחלוקת) על חלוצי "גוש אמונים" ועל כך שהם היום נושאי דגל ההתיישבות, היא כתבה לאימהּ: "עכשיו אני במחנה אחד עם חזן ממשמר העמק ועם ראשוני חניתה ועם חיים גורי – תודי שלפחות החברה היא טובה."

ובסרטו של מוטי קירשנבאום "אל בורות המים", שהפגיש אותה ואת עמוס קינן, שני אוהבי ארץ ישראל שאהבתם הביאה כל אחד מהם לכיוון פוליטי שונה, אמרה:

"האנשים של ילדותי היו הרץ עם המקל בראש המחנה. אז איך זה יכול להיות שאני מעריצה את המתנחלים? הם הרצים עם הלפיד! זה כל כך עמוק בחינוך שלי: אני מעריכה את אלה שרצים עם הלפיד של יישוב ארץ ישראל."

(חלקו השני של המאמר יפורסם בשבוע הבא)

2. צרור הערות 18.10.17

* דוגמה אישית – עכשיו לכל עבריין / עבריין תנועה שייעצר / יעוכב יש מנטרה מן המוכן: "ליאור חורב."

* פחד משתק – ח"כי סיעת "כולנו" תקפו את החשוד ב.נ. שמשתלח בחוסר ממלכתיות אופיינית במשטרה ובגורמי אכיפת החוק. לעומתם, חברי סיעת הליכוד מילאו פיהם מים. למה? כי הם מ-פ-ח-דים.

* הצעה – אני מציע למנות את דוד ביטן למפכ"ל המשטרה.

* למי המפכ"ל נאמן – הרשת עמוסה במסע שיסוי שקרי ובזוי נגד מפכ"ל המשטרה, מצד עדרי חסידיו השוטים של נתניהו, בראשותו של ארז תדמור. הם קיוו שאם נתניהו מינה מפכ"ל, הוא לא יהיה נאמן לתפקידו ולחוקי המדינה, אלא יהיה משרתו הנרצע של אלילם המסואב, והטייח הגדול של השחיתות.

כלל אין זה מפתיע שהוא איכזב אותם. הוא מוכיח חוט שדרה, יושר, נאמנות, אזרחות טובה. אני בטוח שהוא יעמוד במסע השיסוי, ולא יתכופף בפני מחוללי המסע.

* ועוד עם שפם – עוד לא ראיתי אחד מאלה שכבר שנתיים משתלחים במפכ"ל המשטרה ומשמיצים אותו, כיוון שהוא מעז להיות דתי, ועוד עם שפם – שיורד על ברכיו ומבקש סליחה ומחילה. אל דאגה, גם לא נראה.

* חוק קרנות המזבח – הביטנים כבר מנסים לבשל את החוק לעידוד השחיתות השלטונית בישראל, על פיו ראש ממשלה מכהן לא ייחקר, וחקירתו תתקיים רק לאחר תום תפקידו. כיוון שהתירוץ שלהם הוא שראש הממשלה עסוק ותפקוד המדינה יפגע אם הוא יהיה עסוק בחקירות, אני מציע פשרה. ראש ממשלה מכהן לא יוכל להיחקר עד תום כהונתו, אבל ראש ממשלה שיש נגדו חשדות והוא לא נחקר, לא יוכל להתמודד על קדנציה נוספת. אחרת, ראשות הממשלה תהפוך לקרנות מזבח למנהיגים מושחתים.

[אהוד: ומה עם ההדלפות הבלתי-פוסקות מחקירות נתניהו ורעייתו? זה בסדר? זה לא מגמתי? את זה מפכ"ל המשטרה מאשר?]

* תיקון ש"ס – אין זה מן הנמנע, שש"ס יָתנו את תמיכתם בחוק קרנות המזבח, בכך שלא רק רוה"מ לא ייחקר לאורך תקופות כהונתו, אלא גם שר.

* קו אדום – האובססיה החולנית של נתניהו נגד התקשורת נמשכת. כעת הוא שב ומנסה לסגור את השידור הציבורי. על כחלון להודיע לו שזה קו אדום; שעל זה הוא יפיל את הממשלה.

* מגן העובדים – באחד התעלולים של נתניהו, בניסיונו לחסל את השידור הציבורי, הוא הציג את עצמו כמגִנם של עובדי רשות השידור, שעלולים להיות מפוטרים עם הקמת "כאן". עכשיו הוא יוזם את חיסול "כאן" ופיטורי כל עובדיו.

נראה לי שיש לו בעייה במיוחד עם עובדת אחת ב"כאן", שנשואה למי שמעז לסמן עצמו כמועמד לראשות הממשלה לפני יום העצמאות המאה של ישראל.

* מצעד הפשקווילים – כך כתבתי בצרור הקודם:

והרי התחזית – נתניהו, בנט, שקד ומירי רגב יכולים לנוח בשבועיים הקרובים. מרבית מתקפות הארס ופשקווילי השטנה של דבוקת שוקן, כולל מאמר המערכת של הדבוקה, יוקדשו למסע הסתה נגד גבאי. בארסנל הגידופים תככב המילה גזענות בהטיות שונות, וכן לאומנות, פשיזם וכמובן "הדתה". מה הקשר ל"הדתה"? אני אמרתי שיש קשר? 

ובכן, להלן מצעד הפשקווילים מן השוקניה:

פשקוויל המערכת: "עולה ניחוח עז של לאומנות מדבריו... לשאת חן בעיני חוגי הימין ולנסות לקושש קולות בקרב שונאי הערבים בחברה... עמדות נפסדות... חיקוי זול של יו"ר יש עתיד... מפלגת ימין בתחפושת, שמדירה ערבים מהמשחק הפוליטי."

דניאל בלטמן: "מאחורי החיוך החמים והשפה הרכה והמכילה של אבי גבאי מסתתר בעצם איש ימין בעל נטיות קסנופוביות וגזענות לטנטית... מפלגתו תחרים בעצם 20% מאזרחי המדינה... מדובר פשוט בגזענות."

עודה בשראת – "גבאי מאותת שהוא קורץ מחומר לאומני אנטי-ערבי... דבריו של גבאי מרעילים את האווירה הציבורית. כאילו אין די בנזק שגורם הרעש מלהקת הימין הגזענית."

סלמאן מצאלחה – "הוא מוציא את האוכלוסייה הערבית כולה, על נציגיה שבכנסת, מההגדרה 'ישראלים'."

עבד ל. עזב – "המושג 'מרכז פוליטי' הוא שקרי מיסודו במקרה הטוב, ובמקרה האמיתי — הוא ימין לאומני ישראלי. כן, אתה לאומן ימני. ... אופורטוניסט... דרך הלאומנות והפשיזם... לאומן ימני חובב... מנהיג לאומן של מפלגה לאומנית... המפלגה הגזענית הזאת."

המשך יבוא.

* הסתה – בין שלל תגובות ההסתה והנאצה נגד אבי גבאי, על הודעתו המובנת מאליה, שמפלגתו – מפלגה פטריוטית ציונית, לא תשב באותה ממשלה עם הרשימה המשותפת – רשימה אנטי ישראלית קיצונית ותומכת אוטומטית באויבי ישראל ובטרור, נתקלתי גם בזוועה הזאת: "אבי גבאי הצטרף היום למחנה יגאל עמיר."

לא יאומן.

וחמור מזה – דבר ההסתה קיבל מיד עשרות לייקים ושיתופים.

* הקדוּשה על פי אבנרי – במאמר ל"הארץ" מביע אורי אבנרי תמיכה ב"זכות" השיבה של הפלשתינאים למדינת ישראל, מכנה אותה "זכות קדושה" וטוען שהיא חייבת להיות מעוגנת בכל הסכם שלום. אבל הוא מנסה להרגיע אותנו. אין מה לדאוג, רובם לא ירצו לבוא...

מעניין, כבר 70 שנה הם בוחרים להישאר במחנות פליטים, בתנאי מחייה קשים ומסרבים לכל הצעה להשתקם, בשל הכמיהה לממש את "זכות" השיבה. כבר דור חמישי מחונך על הרעיון הזה כעיקרון עליון. אז מה, כאשר יוצע להם לממש אותו, הם לא ירצו?

הרי באותו רגע המדינות שיש בהן מחנות פליטים ידחקו בכוח את יושביהם לישראל, אחרי עשרות שנות "אירוח". הרי ההנהגה הפלשתינאית תציג זאת כייעוד עליון, שמי שלא יממש אותו הוא בוגד.

"זכות" השיבה משמעותה הצפת מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, על מנת להטביעה בדמוגרפיה.

האם ישראל יכולה לסכן את עצמה, על סמך "הערכה" של אורי אבנרי, שבעצם רובם יגידו "לא, תודה"?

יש לומר בצורה ברורה – אין "זכות" שיבה. הערבים שתקפו את מדינת ישראל ביום הקמתה כדי להשמידה ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה, נושאים באחריות בלעדית ומלאה לכל תוצאות תוקפנותם. על הערבים למצוא פתרון לאותם "פליטים". אין לישראל כל נגיעה לנושא.

אל לישראל לקבל לתוכה ולו פלשתינאי אחד. איחוד משפחות? בשמחה. לא אצלנו. אל לישראל להוציא ולו אגורה שחיקה כ"פיצויים" לתוקפן. עם זאת, ישראל יכולה ותשמח להשקיע רבות בשיקומם של הפליטים במדינות ערב, מסיבות הומניטריות.

* הכו במתנחלים – לקראת עלייתי לכיתה ט', לפני 40 שנה, רציתי ללמוד במדרשת שדה בוקר. לבסוף התחרטתי, ונשארתי במסלול הרמת-גני הרגיל, לצד חבריי. אבל מאז, יש לי הערכה רבה למוסד החינוכי הזה, לערכיו, לדרכו, למה שהוא מעניק ומה שהוא מסמל. ולכן, כאשר מרחפת סכנה על עתידו, הידיעה הזו מרעישה אותי. חייבים למנוע את סגירתו.

אבל אני גם סולד מדמגוגיה ומפופוליזם, ולא אוהב להיות, כצרכן תקשורת, כלי משחק של אינטרסים. כתבתו של אילן לוקאץ' בערוץ 2 על סגירתו הצפויה של המוסד היא כזאת. הוצג בה כיצד הממשלה מסרבת להעביר כספים ולכן המוסד עומד לפני סגירה. למה? כי הממשלה מואסת במורשת בן גוריון, ואיך לא? גם המתנחלים משהו. מה הקשר למתנחלים? מה השאלה כאן?  צריך קשר?!

ראשית, אני משוכנע שהמוסד לא ייסגר.

 שנית, למרות שהכתבה היתה חד צדדית מאוד, הבנתי שמדובר במחלוקת מקצועית עניינית, כפי שקורית לעיתים תכופות, בין האוצר למוסדות ממומנים. האוצר בוחן את הדברים בעיקר דרך הכסף, והמוסד דרך המטרות שלו. האוצר בוחן את ההתנהלות הכספית של המוסד, והמוסד מבקש להמשיך לפעול ולממש את מטרותיו. בדרך כלל האמת נמצאת באמצע. וכמעט תמיד מגיעים בסופו של דבר לפתרון מוסכם. כך יהיה גם הפעם.

שלישית, ברור לי שהאיום בסגירה הוא מצד הנהלת המוסד, כדי להפעיל לחץ, וכל הסיפור של מורשת ב"ג וכו', נועד להפעיל לחץ ציבורי באמצעות פריטה על נימים עדינות של רגש ציוני פטריוטי בריא. כך גם הצגת התלמידים המקסימים שדיברו בכתבה. הם באמת מקסימים. ומה שהם מקבלים במוסד הזה באמת חיוני. ואהבתם לבית הספר שלהם מעוררת הערצה. אבל הם הרי לא יודעים באמת את הפרטים, וברור שהם פיונים במשחק ציני. 

והדבר המכעיס באמת, הוא ההסתה – "הכו במתנחלים והצלתם את המדינה." מה המתנחלים קשורים לסיפור הזה, לכל הרוחות?

* למה לא עצרו אותו? – איך זה שעדין לא עצרו את ראש הכנופיה אויערבך, המסית הראשי, זה ששולח את פראי האדם החרדים להתפרע בירושלים, במלחמתם למען העריקה וההשתמטות? איזו חסינות יש לו?

* אמא, זה נגמר – ישעיהו גביש, יהודה יהודאי, אברהם ענבי, יחיאל אוגדן ויצחק סלע הם חמישה נערים, חברי הכשרת פלמ"ח, שנשלחו למשימת סיור לאורך גבול לבנון באוקטובר 1947 ונפלו בשבי הלבנונים. הם ישבו בכלא בביירות כשנה וחצי.

סיפורם מונצח בסרטה המרתק של שושי בן חמו "אמא, זה נגמר" – המילים שאמר ישעיהו לאמו כשפגש אותה במעבר ראש הנקרה, עם שיחרורו. זמן קצר טרם נפילתו בשבי, אחיו הבכור נפל בליל הגשרים.

כששושי החלה לעבוד על הסרט, ארבעה מחמשת השבויים עוד היו בחיים. ביום חמישי שעבר הלך לעולמו האחרון מתוך החמישה, אברהם ענבי, שזכה לצפות בבכורת הסרט בבית הפלמ"ח.

את ישעיהו גביש, מוותיקי קיבוץ יפתח, הכרתי לפני שלושים שנה, כשהוא ניהל את המכון לייעוץ ארגוני בתק"ם ואני הייתי מזכיר צעיר של אורטל ומרכז פורום מזכירי קיבוצים צעירים. מאז שמרנו על קשרים טובים עד מותו. אני גם חבר קרוב של בנו עפר, וזכיתי להיות בין המוזמנים להקרנה חגיגית של הסרט בסינמטק בראש פינה.

נהניתי מסרט מרתק, מלמד ומרגש. במיוחד התרגשתי מהקראת מכתבי השבויים ויומן השבי של יהודאי וממכתבי האימהות שלהם. איזו אצילות, איזו אמונה ציונית ואיזו אופטימיות בתנאים קשים כל כך. את הסיפור של ישעיהו וחבריו אני מכיר שנים רבות, כיוון שנכתב עליו הרבה בעיתונות הקיבוצית והגלילית. ובכל זאת, מה שלמדתי מהצפייה בסרט הוא הרבה מעבר למה שהכרתי. הכרתי את העובדות, בסרט נחשפתי לרוח.

* קנצלר בן 31 – סבסטיאן קורץ בן ה-31 נבחר לתפקיד קנצלר אוסטריה. האם אדם בגיל כזה כשיר לתפקיד זה, אם לא מבחינת גילו – מבחינת ניסיונו? יש לציין שקורץ הוא בעל ניסיון פוליטי, מיניסטריאלי ומדיני, כיוון שכבר בגיל 27 (!) כיהן כשר החוץ של ארצו.

ואצלנו? להלן רשימת מנהיגים שהחלו את דרכם בגיל צעיר במיוחד.

הרמטכ"ל הצעיר ביותר היה יגאל ידין, הרמטכ"ל השני של צה"ל, שהחל את תפקידו ב-1949 בגיל 31. יש לציין ששנה קודם לכן, בגיל 30, הוא שימש כרמטכ"ל בפועל ופיקד על צה"ל במלחמת השחרור, בעת שהרמטכ"ל יעקב דורי היה מרותק למיטת חוליו.

השר הצעיר ביותר היה אריה דרעי. ב-1988, בגיל 29 בלבד, הוא מונה לתפקיד שר הפנים. בגיל 27 הוא היה מנכ"ל המשרד הצעיר בתולדות המדינה.

הח"כ הצעיר ביותר היה משה ניסים, שנבחר לתפקידו בגיל 24. הוא נבחר לכנסת הרביעית ב-1959 מטעם הציונים הכלליים, לימים – המפלגה הליברלית בליכוד. הציונים הכלליים, שהיתה מפלגה מאוד אשכנזית וחילונית, ניסתה לבנות גשר לעלייה מארצות ערב, שהיתה מסורתית ברובה, והציבה במקום ריאלי את בנו של הרב הראשי הספרדי הראשון לציון יצחק ניסים. לימים היה ניסים שר המשפטים והאוצר בממשלות הליכוד והאחדות.

ח"כים נוספים החלו את תפקידם בשנות העשרים לחייהם. רוני מילוא נבחר ב-1977 מטעם הליכוד בגיל 27. אהוד אולמרט נבחר ב-1973 בגיל 28 מטעם חטיבת "המרכז החופשי" בליכוד. הוא עלה לכותרות כבר בגיל 21, כאשר קרא תיגר על מנהיגותו של מנחם בגין בוועידת תנועת החירות ב-1966. סתיו שפיר ממפלגת העבודה נבחרה לכנסת בגיל 28. השרה גילה גמליאל מהליכוד נבחרה לראשונה לכנסת בגיל 29. מאיר וילנר, מנהיג רק"ח (חד"ש) נבחר בגיל 30 למועצת המדינה הזמנית ובגיל 31 לכנסת הראשונה.

מנחם בגין הקים את תנועת החירות, עמד בראשה והיה מועמדה לראשות הממשלה בגיל 35. למעשה, בגין היה המנהיג הבלתי מעורער של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות מאז מותו של ז'בוטינסקי ב-1940, בהיותו בן 27 בלבד ועם הגיעו לארץ מונה למפקד האצ"ל בגיל 30.

ואילו יגאל אלון פיקד על הפלמ"ח, כוח המגן המגויס והמשמעותי ביותר ביישוב, כבר בגיל 27.

ראש הממשלה הצעיר ביותר בתולדות המדינה היה בנימין נתניהו, שהחל את הקדנציה הראשונה שלו בגיל 46. אבל לעומת הקנצלר קורץ הוא היה כבר ממש זקן.

* ביד הלשון: סמליל – בליל שבת הקרוב נערוך אירוע השקה של אירועי שנת הארבעים לקיבוץ אורטל. בין השאר, נחשוף בערב זה את סַמְלִיל שנת הארבעים.

סַמְלִיל? לוגו בעברית.

אורי הייטנר

* * *

משה כהן

התנהגות ברברית בלוד

ביום 17 אוקטובר נורה למוות איש בלוד.

אנשי מד"א הגיעו ופינו את הנפגע לבית חולים. 

ומה היתה התוצאה? האמבולנס נרגם על ידי בני משפחתו של הנפגע. 

איזו מין התנהגות זאת? לתקוף אנשי רפואה הבאים להגיש עזרה ולהציל חיים? 

האם בני המגזר שונאים עד כדי כך כל דבר המייצג את המדינה, גם אם מדובר בנותני עזרה רפואית?

איזה מקום לדו-שיח יש עם אנשים חדורי שנאה כאלה? 

משה כהן

ירושלים 

אהוד: צריך בכל זאת לקוות שמרבית ערביי ישראל כבר הפנימו במשך השנים, בהשפעתנו, אורחות חיים במדינה דמוקרטית ומודרנית, וכי הם אינם שותפים לפרימיטיביות הרצחנית שנותרה עדיין בחלק מהמיגזר הערבי, ובוודאי אצל הפלסטינים שמחוץ לישראל ואצל הערבים בכלל. ראה כיצד הם רוצחים אלה את אלה.

* * *

1. מָה עָדִיף?

מתוך משלי לה-פונטין

נֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוֹבֵל

אֵי שָׁם בֶּחָצֵר, עָלֵי גֶּזַע נָבוּב,

פָּגְשָׁה הַנְּמָלָה בְּדַרְכָּהּ אֶת הַזְּבוּב.

הוּא רִחֵף וְזִבְזֵב וְזִמְזֵם שׁוּב וָשׁוּב

וְסִפֵּר בְּגָאוֹן עַד כַּמָּה הוּא חָשׁוּב

וְאֵיזֶה חַיִּים נִפְלָאִים לַזְּבוּבִים

מוּל חַיֵּי הַנְּמָלָה, שֶׁהֵם דַּי עֲלוּבִים.

"אֲנִי," הִתְרַבְרֵב, "חַי חַיֵּי נְסִיכִים,

נִכְנֵס וְיוֹצֵא בְּאַרְמוֹן הַמְּלָכִים,

מִשְׁתַּתֵּף בִּוְעִידוֹת שֶׁל גְּדוֹלֵי הַמֻּמְחִים

וְטוֹעֵם סְעוּדוֹת שֶׁל רַבֵּי-טַבָּחִים,

מִתְכַּבֵּד בִּמְּנָתָהּ שֶׁל גְּבִירָה עֲדִינָה

מִצַּלַּחַת שֶׁל בְּדֹלַח וְכוֹס חַרְסִינָה,

וְאִם בָּא לִי לָנוּחַ מִדְּבַשׁ וְתִירוֹשׁ –

אֲנִי נָח עַל הַמֶּלֶךְ עָצְמוֹ! עַל הָרֹאשׁ!

אֶשְׂתָּרֵע לְאוֹר הַמְּנוֹרוֹת הַיְּקָרוֹת

בֵּין הַכֶּתֶר שֶׁלוֹ לְבֵין הַשְׂעָרוֹת!

הַנְּמָלָה לוֹ הֵשִׁיבָה: "גַּם זֶה נִצָּחוֹן?

יָדוֹ שֶׁל מוּפְקָר הִיא בַּכֹּל! זֶה נָכוֹן

שֶׁאַתָּה מִסְתּוֹבֵב בֵּין שׁוֹעִים וְרוֹזְנִים,

אַךְ 'טַרְדָן' הֵם קוֹרְאִים לָךְ שָׁמָה, בִּפְנִים.

רַק נִשְׁמַע זִמְזוּמְךָ וְכָל יָד מְנַפְנֶפֶת

לְסַלֵּק אֶת הַזְּבוּב מִסָּלָט וְרַפְרֶפֶת

וְקוֹרְאִים חִישׁ מַהֵר לָעוֹזְרוֹת, לַמְּשָׁרְתִים,

שֶׁרוֹדְפִים עַד חָרְמָה וְהוֹדְפִים וְחוֹבְטִים

וְכָל אִישׁ מְנוֹפֵף בְּיָדוֹ בְּתֵעוּב:

'לְגָרֵשׁ אֶת הַזְּבוּב! לְגָרֵשׁ אֶת הַזְּבוּב!'

חַיֵּי, לְעֻמַּת זֹאת, עוֹבְרִים קְצָת אַחֶרֶת.

אֵינִי נְסִיכָה וְאֵינֶנִּי גְּבֶרֶת,

בֵּיתִי בַּשָּׂדֶה, בְּפִנָּה מְרֻחֶקֶת,

מוֹצֵאת פַּרְנָסָה בַּפֵּאָה וּבַלֶקֶט,

אֵינֶנִּי דְּחוּיָה וְאֵינִי מְסֻלֶּקֶת,

עוֹבֶדֶת, חוֹסֶכֶת וְחַיָּה בְּשֶׁקֶט

מִפְּרִי עֲמָלִי. וְכָל אִישׁ בַּקְּהִלָּה

מְכַבֵּד עַד מְאֹד אֶת דַּרְכִּי הַנְּמָלָה!"

2. נְקֻדַּת תֻּרְפָּה

זְאֵב, חַטְפָן כְּבָשִׂים, שָׁקַע בְּהִרְהוּרִים:

הָעֲבוֹדָה קָשָׁה, הָעֲדָרִים – שְׁמוּרִים.

לֹא פַּעַם כְּבָר חָטַף מַכַּת מַקֵּל בַּגַּב

וְכָל גִּיחָה כִּמְעַט עוֹלָה לוֹ בְּחַיָּיו.

אִם אַךְ יַשִּׂיג לוֹ עֵדֶר צֹאן וּבוֹ הַרְבֵּה רָאשִׁים

יִהְיוּ חַיָּיו, לְלֹא סָפֵק, הַרְבֵּה פָּחוֹת קָשִׁים.

לְהִשְׁתַּלֵּט עַל עֵדֶר צֹאן – לֹא מְשִׂימָה קַלָּה.

עַל כֵּן, בְּעוֹרְמָתוֹ, חִבֵּל לוֹ תַּחְבּוּלָה:

הוּא הִתְחַפֵּשׂ הֵיטֵב. לָבַשׁ בִּגְדֵּי רוֹעִים,

מִקְּנֵי הַסּוֹף הֵכִין לוֹ גַּם חָלִיל מַתְאִים,

הֶחֱזִיק מַקֵּל אָרֹךְ כְּשֶׁל רוֹעֵי הַצֹּאן

וּמוּל שְׂדֵה הַמִּרְעֶה הִמְתִּין לִשְׁעַת רָצוֹן.

שִׂחֵק לוֹ הַמַּזָּל: כְּבָשִׂים רָעוּ בַּנַּחַת,

וְהָרוֹעֶה – יָשַׁן בְּצֵל שִׁטָּה פּוֹרַחַת.

גַּם כֶּלֶב הַשְּׁמִירָה נִרְדַּם לוֹ וְחָלַם.

הַזְּאֵב, אֲשֶר נִרְאָה מַמָּשׁ רוֹעֶה מֻשְׁלָם,

נִגָּשׁ אֶל הַכְּבָשִׂים, חִלֵּל בַּחֲלִילוֹ

– עוֹד רֶגַע וְהַעֵדֶר כְּבָר כֻּלּוֹ שֶׁלוֹ –

וּכְדֶרֶךְ הָרוֹעִים פָּתַח אֶת פִּיו לִקְרֹא

קְרִיאַת כִּווּן לַצֹּאן, כְּדֵי לִכְנֹס עֶדְרוֹ.

הוּא אַךְ פָּצָה אֶת פִּיו – וּמִגְּרוֹנוֹ בָּקְעָה

רַק נַהָמַת זְאֵב וִיְלָלָה פְּרוּעָה.

שָׁמַע זֹאת הָרוֹעֶה וְקָם כִּנְשׁוּךְ עַקְרָב.

גַּם כֶּלֶב הַשְּׁמִירָה זִנֵּק, כֻּלּוֹ נָכוֹן לַקְּרָב,

וְיַחַד הִתְנַפְּלוּ עַל הַנּוֹכֵל בְּכָל הַכֹּחַ.

תַּחְפֹּשֶׂת הַזְּאֵב הִפְרִיעָה לוֹ לִבְרֹחַ,

הוּא הִסְתַּבֵּךְ בְּמִכְנָסָיו וְגַם בָּאֲפֻדָּה,

נִתְפַּס וְשׁוּב סָפַג מַהֲלֻמָּה כְּבֵדָה.

לְכָל נוֹכֵל רַמַּאי יֵשׁ נְקֻדַּת תֻּרְפָּה

וּבָהּ הוּא יִכָּשֵׁל, וְאוֹי לָהּ לַחֶרְפָּה.

הערה: המשלים "על טעם ועל ריח", ו"ראש קטן", שהביאה נורית יובל בגיליון הקודם 1286, אף הם נוסח עברי שלה למשלי לה-פונטיין.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"על הגבולין"

לר' בנימין

1922

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 30.7.1971

לפני 46 שנים

יהושע,

לפני ימים אחדים שלחתי לך את קארלייל, והיום קיבלתי את שיגעונותיך. "ספרא דשבילין" יפה מאוד בחיצוניותו, אבל להדפיסו ב"המעורר" לא אדפיסו, מפני שתוכנו אינו כלום בעיניי. על דבר הערבים לא אמת – שונאינו המה בארץ, ובכלל, כל זה הוא בעיניי, סלח לי, דברים בטלים. כן, מלחמה בינינו, אחי הקרוב-הרחוק, וגם ב"המעורר" זה הנני יוצא לנגדך ב"הערה".

שלום לך וברכה, ומחכה לתשובתך,

אחיך.

מכתב זה, שרק חלקו הבאתי, נכתב על ידי ברנר בלונדון ביום ה-4.2.1907 ונשלח לידידו ומתנגדו-לדיעה ר' בנימין, שישב אז בכפר לוזשן בבוקובינה, ודומה שהכשיר עצמו לעבודה חקלאית. ר' בנימין היה שמו הספרותי. יהושע רדלר-פלדמן היה שמו האמיתי. הוא נולד ב-1880 בזבורוב שבגליציה, עלה לארץ בסוף 1907, ונפטר בירושלים ב-1957. באחרית שנותיו אף שינה את שם משפחתו ל"התלמי". כשעלה ברנר לארץ-ישראל ב-1909 הוא השתמש בדרכונו של ר' בנימין, ומשום כך נקרא ברנר בבואו ארצה – פלדמן, ויכול היה לשעשע את נפשו פרק זמן קצר שהוא עולה אינקוגיטו.

"ספרא דשבילין" לר' בנימין, שאותו דוחה ברנר, משום שאינו מאמין באפשרות של שלום בין יהודים לערבים, התפרסם לבסוף בקיצורים על ידי ברנר ב"המעורר" שנה שנייה, חוברת ז', מחודש יולי 1907, בשם "משא ערב".

"אחי יהושע," כותב לו ברנר ב-2.7.1907 – "החלטתי לתת בקונטרס השביעי הבא, שהוא לפני הקונגרס, קיצור מ'ספר השבילין' שלך בשם 'משא-ערב'."

ר' בנימין כיבד את קיצורי עריכתו של ברנר, וגם את השם שבחר ליצירתו, וכשחזר ופירסם את "משא ערב" בספרו "על הגבולין" בשנת 1923 – לא שינה ולא הוסיף עליה תג אחד.

את "משא ערב" חיבר ר' בנימין חודשים אחדים בטרם עלותו ארצה, בחודש שבט תרס"ז, (1907), בעודו יושב בכפר לוזשן בבוקובינה. המשא כתוב בלשון תנ"כית, ובצד "שאלה נעלמה" למורה הגלילי יצחק אפשטיין ("השילוח", ספטמבר 1907, תשרי תרס"ח) – הוא משמש כמניפסט של הגישה הפאציפיסטית, האופטימית, האוטופית והרומנטית לגבי היחסים האפשריים בין יהודים לערבים בארץ-ישראל.

ברנר, שהיה ריאליסט, פסימיסט ואקטיביסט – התנגד בכל תוקף, מלפני עלייתו וכל שנותיו בארץ – לגישתו של ר' בנימין. הוויכוח ביניהם התמשך על פני שנים רבות, ולא פגם ברעות ובאהבה ששררו ביניהם.

 ודאי הרגיש עצמו ר' בנימין כנביא כאשר פתח את משאו באלו המילים:

"אלה הדברים אשר דיבר בנימין באוזני היהודים קוראי-עברית: ...והיה כי תבוא לרשת את ארץ מולדתך לא תבוא אליה כצר וכאוייב ופקדת לשלום את יושב הארץ / לא באיבה ולא בעברה ולא במשטמה תבנה את משכן דורותיך כי אם באהבה ובחסד ובצדק ובאמונה / ...ואהבת את יושב הארץ כי אחיך הוא עצמך ובשרך לא תעלים עין ממנו / ...כי הוריש לא תורישו מלפניך כאשר לא הורישו אבותיך את יושבי-הארץ מלפנים / ראה קראתי היום בשם העם הערבי יושב הארץ: / ...ובסורך עתה אל ארץ אבותיך ופגשתו וקראת לו לשלום / אך חמישים ריבוא נפש שוכנים בקרב ארצך וקרובים לך קרבת-דם ובשר / וקרובים לך במראה פניהם בארשת שפתיים וכל הגיון רוח / ולא יצוק בליבך דבר בליעל לנשל אותם מן אדמת אבותיך כי לא מרוב חוכמה חשבת כזאת / ...הן קטן מספרו בארץ מולדתך ולך יהיו עשר הידות / (עשר פעמים חמישים ריבוא ישובו לנחלת אבותיהם)..." ("על הגבולין", עמ' 99-100).

לשיאו מגיע המשא בחלקו האחרון, הקורא ל"פנשמיות":

"גם אלה דברי בנימין עבד בנימין / כי תבנה בית-חרושת וחי הערבי עימך / לא תרע עינך בשכרו כי כמוך כמוהו / אין הבדל ופדות בין עברי לערבי / להחיות את הארץ באתם ואת יושביה עימה / ולא לקחת מאחרים באתם כי אם להוסיף להם / והעניק תעניקו להם מן העושר אשר ברוחכם / את בתי ספרך תפתח לו לרווחה ויבוא בו בבניו ובבנותיו / וילמדו בהם שפתך ושפתו / וכתבי-עיתים תוציא להם בשפתך ובשפתו / ואם לרופאך ידרוש ורפא ירפא / גם במדעך על משכבך אל תצר עינך בו / ויקרא בשם אללאה ובשם מחמד נביאו / ויחזיק במעוזי הלאום ובחבלי העבר אין אונס /  חוקה אחת ומשפט אחד לעברי ולערבי / וגם את עבודת הכרמים תלמדהו ואת מטע הנטיעות החדשות / ובחדלו לזרוע את שדהו תבואה ובהסכינו לעשות כמתכונתך ומכר לך מן שדהו / כי אין די און לו ואין די הון לעבוד בנטיעות כבתבואות וחדל לעולם / ובשכבר הימים יהיה כאחד מאיתך ולא נודע כי בא אל קרבך / את בניך תיתן לו ולקחת לך גם מבניו / ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול / ומצא מין את מינו והיה מין אחד / אנשים אחים אנחנו משפחות אחדות כל גויי הארץ / אראנו אם לא עתה אשורנו אם לא קרוב." (שם, עמ' 100-101).

ר' בנימין היה עקבי בעמדתו זו כל שנותיו בארץ והיה מפעילי "ברית שלום", עורך קבציה, ולאחר מכן עורך "נר". מדי פעם עוררו מאמריו בשאלה הערבית את רוגזו של ברנר. ר' בנימין מציע במאמרו "בראשית" לבנות גם לערבים שכונה עירונית חדשה ונאה כמו "תל-אביב", כי "ברור, שהשיטה של בת-היענה הנהוגה עכשיו, אינה שיטה. בשיטה זו תוכלו ללכת עוד שנה, עוד שנתיים, יותר מזה לא. ימיה חוצצים. היא תפשוט לכם את הרגל. עליכם אפוא לשנות את הערכין." (יפו. י"ד אייר תרע"ב, 1912. "על הגבולין", עמ' 151).

ובמאמר אחר "היכל השלום", שנכתב בתל-אביב בחודש כסלו תרע"ג, 1913, מציע ר' בנימין "להרים בתוך ירושלים מוסד ומוקדש להרבות שלום בעולם: היכל השלום." (שם, עמ' 240), אשר בו, בין יתר ספרים העוסקים בשלום, יימצא גם הספר "שנה אחת" מחיי עבודת הצבא [הרוסי] מאת י.ח. ברנר.

על כל אלו עונה לו ברנר במרירות ברשימה "מתוך פנקסי" שנדפסה באותה שנה, תרע"ג, 1913:

"לא, במפורש הנני אומר: סוג מאמרים פובליציסטיים שכזה הנהו מזיק. פשוט, מזיק. ואם לא מהצד המעשי (מצד זה הלא אין מה להתיירא...), הרי מהצד התוכי. אגב: בסוג זה יכולל גם המאמר 'היכל השלום' של ר' בנימין (ב"התורן", חוב' א'). כי ביחס אידיאלי שכזה אל העולם, בחלומות-ילדות ויפי-נפש כאלו, שאין להם יסוד באינסטינקטים הכי-עמוקים של האדם, יש, לדעתי, איזו אי-מוסריות, כן, אי-מוסריות, בהיותם בבחינת אבק פורח, בהיותם נובעים מאי-קליטה כראוי את כל מרירות-המציאות. מה, ר' בנימין, יש לו, לדבר על 'היכל השלום'... בעת שאנו, עד כמה שיש עוד רוח-חיים בנו, הרי היינו מאושרים, אילו היתה לנו איזו אפשרות לשפוך את דמנו ודם-אחרים על ארץ-מולדת יהודית, אילו היתה לנו אפשרות למסור את עצמנו ואת בנינו לקסרקטין של אנשי-צבא יהודים. מה, ר' בנימין, יש לדבר על אהבה לשכנינו בני-הארץ, אם אנו אויבים-בנפש, כן, אויבים? מה יש להכניס בכלל אידיאליות לייחוסים שבין עם לחברו – והיא לא תצלח? היחס האידיאלי כוזב הוא בכול, מאז ומעולם." (כל כתבי י.ח. ברנר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, כרך ב', עמ' 323).

"על הגבולין" קרא ר' בנימין לאסופת מאמריו – כנגד קיצוניותו-ייאושו של ברנר, שהוא "מעבר לגבולין" [שם מחזהו של ברנר].

העניין הערבי, שהוא שליט, אינו נושא-יחיד באסופה זו. יש בה מאמרים ורשימות על ספרות עולם, מדיניות, הגות, ופולמוס ציוני. ויש גם קטעי זיכרונות, כמו הקטע היפה "כינור כי ינופץ..." אורי ניסן (גנסין) בא ליפו.

בראשונה, מספר ר' בנימין, היה אורי ניסן יושב כל היום בחדר אחיו [הצעיר ממנו, מנחם גנסין, שחקן ומראשוני התיאטרון העברי בארץ-ישראל], בחצר בית-הספר-לבנות בשכונת נווה-צדק. הלהג והקולות של עשרות ומאות הילדות מביאים אותו לידי ייאוש. הוא חשב כבר אז, כי קיצו הולך וקרב.

יום אחד בא ר' בנימין ומושכו בחוזקה אל מחוץ לעיר, אל הגבעות אשר בין יפו ושרונה, במקום שהעיר נשקפת משם באופן גרנדיוזי. הים מימין, משמאל פס של הרי יהודה, ומסביב שטח גדול מכוסה פרדסים רעננים, השזורים פה ושם עצי תומר – ואז התחיל אורי ניסן נושם בקלות ומעט מעט נגוזו הבלהות." ("על הגבולין", עמ' 141).

אורי ניסן יושב וכותב התחלת סיפור חדש על גבי מכונת-כתיבה. בעיני ר' בנימין כל קו הוא מעין גילוי חדש. אבל רגש בחילה תוקף את אורי ניסן והוא ממהר וקורע בפניו את הכתוב.

אחד מאותה חבורת צעירים שבנווה-צדק כרוך אחר נערה ואומר להתקשר אליה עולמית. ובעיני גנסין היה זה כאילו אומר אותו אדם לרדת לבירא עמיקתא. "היא לא תבין את הדומייה שבחדר," (שם, עמ' 142).

ומאותו ביקור יחיד שערך גנסין בארץ בשנת 1908, הוא כותב לאביו: "...בדבר א"י, שלדעתי אינה תכלית בפני עצמה... משום שלא זאת היא המנוחה ליהודי שאינו סוחר ביהדותו. הנשמה היהודית היא בגלות ולא פה: פה ישנם רק יהודים שלובשים קפוטות ארוכות ומגדלים את זקנם. ויהודים שלובשים קצרים ומגלחים את זקנם. הצד השווה שבהם, שכולם אינם שווים פרוטה. ערמת הדשן של נשמתנו שנשרפה, אצלכם היא." (עמ' 174).

* ר' בנימין: "על הגבולין". רשימות ומאמרים. תרפ"ג. דפוס "אוניון" (אחים אפל) וינה, רחוב ליכטנשטיין 21. קופירייט 1922 ע"י יהושע רדלר-פלדמן, ירושלים. 340 עמ' בצירוף תמונת המחבר.

אהוד בן עזר

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* שלמה רוזנר: בגיליון 1285 מגלה דורון (אל חכוואתי) גיסין, שחיפש ולא מצא מקור אחר לסיפורו של הנשיא ראובן ריבלין, אלא בשירו של רוברט פרוסט.

חבל שהסתפק, כנראה, בחיפוש חפוז בויקיפדיה.

הנה דוגמא אחת למקור, מתוך ספרו של רבי חיים האלברשטאם (נולד 1797, נפטר 1876), מייסדה של שושלת חסידות צאנז, הקיימת גם היום. אגב, הסיפור מצוטט, בלשון קצת אחרת, גם בסיפורי חסידים של מרטין בובר וגם אצל עגנון:

פעם אחת אמר משל, אחד הולך ביער ותועה בדרך כמה ימים ואיננו יודע איזהו הדרך הנכון, פתאום רואה אדם אחד הולך ביער לקראתו. ובאה שמחה בלבו, שעתה בוודאי יידע הדרך הנכון. ויהי כאשר נפגשו שניהם שאלו: אחי, אמור לי היכן הוא הדרך הנכון, כי הנני תועה זה איזה ימים בכאן. והשני משיב לו, אינני יכול לומר לך מאומה היכן הוא הדרך הנכון, כי גם אני תועה בכאן הרבה ימים. אינני יכול ליתן לך יותר עצה, רק שבדרך שהלכתי אני לא תלך אתה, כי בדרך הזה תועים, ועתה נחפש דרך חדש. והיה רבנו רגיל לסיים אחר זה המשל: עולם! הנני יכול לומר לכם רק זאת, שבאותו הדרך שהלכנו עד עתה לא נלך, כי בדרך הזה תועים, רק נחפש דרך חדש. יכולים להבין גודל ההתעוררות שהיתה להקהל עי"ז [על ידי זה].

האם הגיע הסיפור, בגלגול כלשהו, גם לידי רוברט פרוסט? אינני יודע לומר, אבל לא מן הנמנע.

* לאהוד בן עזר, "רקוויאם לרבין", פרי עטך/יצירתך – מרגש, כואב, נוגע, ומקומם. [גיליון 1286].

איילה זמרוני

* אהוד יקר, קראתי ברטט את הרקוויאם לרבין, פרי עטך השופע. כה עצוב וכואב, שהלכי הרוח שתיארת אז, ב-1995, הלכו והתפוגגו עם השנים, הלכו ונעלמו...

עתה מתברר (לי, לפחות), כי הרצח לא שיחרר את אלוהי ישראל מלפיתתם של אלה שהתיימרו לדבר בשמו אז, אלא שלמרבה הכאב, לפיתתם בו הלכה וגברה...

גם אם הרצח הביא את אלוהים אלינו, כפי שנטית לחשוב אז, הרי שהיה זה לזמן קצר ביותר, והוא שוב נטש את המחנה החילוני ועבר לשכון במחנה האחר...

שוב הוא מוקף בחסידיו בַּעֲלֵי אֹרַח-הַמַּחְשָׁבָה הַפְּרִימִיטִיבִי... שוב הוא שרוי בסחי ומאוס וטירוף...

לא, איש לא נגאל מן הגאולה הכוזבת, איש לא למד את לקח משיחיות השקר והכזב, איש גם לא חזר לקרקע המציאות ההיסטורית... ונורא מכול, כי אלה שעלבו ברבין וביזוהו, אלה ששיסו בו ורמסוהו, הם שמנהלים כאן היום את חיינו והם שמתיימרים לייצג את העם היהודי ולהגן על כבודו...

איזו תחושה של אָבְדָּן וְַהַשְׁפָּלָה חשים כאן רבים, ואני בתוכם, מאז נשפך דמו...

אני משער, כי אילו היית כותב את הרקוויאם היום, חלק משורותיו היה שונה לחלוטין.

שוקי בן עמי

* אהוד היקר,  אני מסכים איתך: אין ספק שנתניהו הימר על "הסוס הנכון" – הכול חשבו שזה מעשה איוולת להתעמת עם אובמה, ועוד בקונגרס. הנאום החזק של טראמפ מוכיח עד כמה נתניהו צדק. לולא כניעתו המבישה של נתניהו לחרדים הטפילים – הייתי מצביע בשבילו.

 שלך,

 משה גרנות

אהוד: נתניהו לא היה מוכרח להיכנע לחרדים אילו המגלומן המיועד בעיני עצמו להיות ראש ממשלה מהר ככל האפשר, יאיר לפיד – היה נכנס לקואליציה בראשות נתניהו, ואילו כך היו נוהגים גם שרידי מפא"י ז"ל הקרויים כיום "המחנה הציוני". שני אלה חולקים באשמה של השתלטות החרדים, לא פחות מנתניהו.

אני הצבעתי עבור נתניהו בבחירות האחרונות רק כדי שיהיה תלוי מה שפחות בשותפיו לקואליציה.

* לעורך המכתב העיתי שלום. צר לי שדינה קטן בן ציון, שאני מעריכה ומוקירה את כישרונה הספרותי, [וגם מכירה אותה, כששימשנו מורות לעברית באותה כיתת אולפן אי שם בשנות ה-90], שהיא בעלת כושר ניתוח עמוק, מבזבזת תחמושת יקרה לריק בניתוחי הסרט "פוקסטרוט", כאילו מדובר ביצירת מופת.

מה שמביא למסקנה עצובה, שיהיה אדם או בת אדם מוכשרים ביותר ובעלי אבחנות וסגולות יוצאות מן הכלל בטקסטים ספרותיים, אבל מרגע שהם כופים את דעתם הפוליטית על הטקסט, הם מתחילים לראות ב"יצירה" את פרי דימיונם הפוליטי, ומה שלכאורה "יש בה", ולמעשה  אין בה כלום, אלא "פאתוס" נדוש ולעוס ופשטנות הכי בסיסית ומשעממת. כלומר, כאשר זה מגיע להשקפה פוליטית. כל האינטליגנציה שטמונה בהם, שווה לתח...!  

וכאילו מי שכתבה את הפרשנות ודברי ההלל ל"פוקסטרוט" הפלקטי, אינה כלל דינה קטן  בן ציון אלא כפילה משונה שלה. לאן נעלמו האינטליגנציה והמקוריות? ההשקפה הפוליטית משטיחה את הכול ומטשטשת את הצלילות והופכת אותה לעכירות עגומה.

מאוד לא אהבתי את מה שכתבה. והיא בר סמכא לכאורה.  ומי אני?

כל טוב,

חוה לבוביץ

נ"ב.

לפחות יפה ברלוביץ ראתה אל נכון את כל פגמי הסרט, ולא נתנה להשקפתה הפוליטית לדבר בשם האינטליגנציה שלה.

אגב, קראתי ראיון עם שמוליק מעוז בעיתון "הארץ" לפני שבועיים, והתרשמתי לרעה מהפשטנות  ומהרדידות שהשתקפו היטב בפלקט שיצר בצלמו, "פוקסטרוט".  אבל לפחות ניתן היה להיווכח מיד  שהגותו  המוגבלת של  האדם  שמוליק מעוז, ויצירתו – אחד הם.

לא כך במקרה של דינה קטן בן ציון, שממש הרגשתי בה פיצול אישיות.

* ברכות ליו"ר מר"צ זהבה גלאון עם התפטרותה מהכנסת – על חלקה בסירוס השמאל, בסהרוריותו, בניתוקו מהמציאות, ובהצטמקותה הבלתי-נמנעת של מר"צ, שהחלה עם כיבושה בידי היו"ר המתעתע יוסי ביילין.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל