פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1288 מורחב

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ג' בחשון תשע"ח, 23 באוקטובר 2017

עם צרופות תמונותיהם של שרה אהרונסון, אבשלום פיינברג וברוך בן עזר ראב.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

לנמענים שלום, מערכת המכתב העיתי יוצאת לחופשה קצרה. אחרון לפני החופשה הוא גיליון היום, יום שני, 23.10 ומיספרו 1288, והבא אחריו יהיה ביום שני, 6.11 ומיספרו 1289.

עוד בגיליון: במלאת 100 שנים למותה של שרה אהרונסון ולפרשת ניל"י, דברים של: ברוך בן עזר ראב, יהודה ראב בן עזר, אבשלום פיינברג. //  איליה בר-זאב: איני יודע את שמך. // משה כהן: שפל המדרגה. // מלי טויב: ויצמן מינה [פאני]. // אורי הייטנר: 1. רוח כנרת (ב). 2. צרור הערות 22.10.17. //  מנחם רהט: כשבֶּני פגש את בֶּני. // מתי דוד: התנפצו נבואות האסונות הכלכליים. // יהודה דרורי: 1. דאע"ש="האחים המוסלמים". 2. האם איראן במסלול התאבדות? // משה גרנות: הטרדות, הטרדות, לנוכח מסע הפרסום metoo. // משה גרנות: חרירנים, גלילנים, אלמוגנים. // אהוד בן עזר: פרק מתוך "מסעותיי עם נשים." // נעמן כהן: ההלכה החדשה של הרב אוירבעך. // תקוה וינשטוק: 1. צוואות, הפתעות ואכזבות. 2. תשעים לפנינה גרי. // אהוד בן עזר: "ספרי דורות קודמים", "באוהלי מדבר" לעזיז אפנדי (פסח בר-אדון), 1934. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.12.1971, לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: פגישה במצפה שלם עם פסח בר-אדון, ינואר 1972, מתוך היומן. // ממקורות הש"י.

* * *

במלאת 100 שנים למותה של שרה אהרונסון

5.1.1890 – 9.10.1917 

ברוך בן עזר (רַאבּ)

זר פרחים

על קברה של שרה אהרונזון ליום השנה

[נכתב בפתח-תקווה בתשרי תרפ"ד, שלהי 1923]

חמש שנים עברו מהיום הגדול שבו הוכיחה

בת ארץ ישראל הגיבורה שרה אהרונזון את מורשת האבות

ביום ההוא המשיכה וחידשה את חוט הקיום של

האומה עתיקת-היומין, והוסיפה עוד פרק על

דבורה, יעל, ויהודית,

לא חלום, ולא אגדה, כי אם עובדה מעשה והופעה

בתולדות חיי עמנו השב לתחייה,

גם לא מקרה ואומץ לב בלבד היה הדבר הזה

כי אם הקרבה עצמית בהכרה לגאולת הארץ

ותחיית העם וקידוש-השם,

ובימים האחרונים של חג הסוכות ההוא, שמה

קץ למלאכת בני-התופת, ומסרה את נשמתה

הזכה והטהורה אל על, חזרה לשמי התכלת.

*

איכרים זקנים לבני-זקן ושזופי פנים "מיטה" נושאים

גופת שרה בידיהם, ודמעות זולגות עיניהם,

את שרה בת מושבתם הם מבכים,

מסובבים משמר תורכים-יניטשרים שולפי פגיונים

כך את שרה הגיבורה לקבורה מובילים,

אל בית מועד לכל חי פניהם מועדות

הם הולכים ובוכים, הולכים ובוכים,

לקבור את שרלה הם הולכים,

השמש נטה ימה והאדים ראשי האזדרכת והבכאים

רשרוש רוח-קודש מנפנף מעל לראשי הבכאים,

ים התכלת התקצף ויכה גלים

גם מראהו כעופרת ומימיו דלוחים וערוכים,

בשער בית-הקברות עמדו כנטועים מחרדת קודש

רוח של קידוש-השם מרחפת מעל לראשם,

גם מעניה היניטשרים עומדים ובוכים

אַמַן! אַמַן! שרה חַנֶם-אֶפֶנְדִי אִל עַ'ִזי!

על-יד קבר האם חצבו לה מקום מנוחת עולמים

והזקנים רחבי-הכתפיים אל הבור את גופתה מורידים

מורידים בדמעות את הגופה המעונה ממכות ומיסורי מענים,

סביב הבור כסוכה סוככים ראשי הזקנים

ומבט אחרון עליה הם מביטים,

רוח ים מנפנף בזקני הזקנים

ודמעותיהם אל הבור הם מזילים

ומתערבבים הדמעות עם רגבי עפר

עלים נושרים עם חצץ ואבנים,

הגוף נקבר זה חמש שנים

מצבה על קברה לא הועמדה

גם ספר יזכור עליה לא נכתב.

אך רוחה כיונת-הים לבנה וצחורה

נשארה מרחפת בין עלי הברושים והבכאים,

ובַלַיִל בין אשמורת השנייה והשלישית

עת רוחות צפון ותימן מתעוררים

ינועו כנפיה, ובאבריה תלווה כל רוח

רוח-קודש זה מהכרמל אל הים

ומהתבור אל הירדן

ומהאשדות אל הנחלים

ומסוכת-כרם, ומערמת-גורן, וממלונת-מקשה,

ומתחת צמרת כל חרוב וכל ענף תאנה

בהתפזר הרקיע כוכבים נוצצים מבריקים

ישכב לו כל בחור וכל בחורה, ויביטו למעלה ויאזינו

וראו יונת-הים הצחורה עוברת ברשרוש קודש

וינשמו את ריחה שעזבה אחריה

ריחח של "אִירִיס" ששרה אהבתה תמיד.

רק נאמנים יזכו ויראו ויריחו ותזדכך נשמתם

וזדים יסובו עיניהם מראות, ויאטמו אוזנם משמוע

ולהם חרוק השיניים,

לכן כה אמר ד' אל בית יעקב

לא עתה ייבוש יעקב, ולא עתה פניו יחוורו,

כי בראותו ילדיו מקדישים את שמי

והקדישו את קדוש יעקב ואת אלוהי ישראל.

אבו הרון

פתח תקוה, מוצאי הכפורים תרפ"ד

[אַבּוּ-הָרוּן, אבי אהרון, היה כנראה כינויו של ברוך ראב בפי ידידיו הערבים משעה שנולד לו בנו, אהרון בן עזר, 1919-1995. לאבי בנימין נהגו לקרוא אַבּוּ-א­וֹ­­דִי. – אב"ע].

* * *

ברוך בן עזר (רַאבּ)

ניל"י

נרשם על-ידי חיה עירוני

פתח-תקווה, 1.9.1954

דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה,

או לארכיון של ספר תולדות ההגנה

(וזאת כ-30 שנה אחרי כתיבת הזיכרונות על שרה ופרשת ניל"י)

על ההעתק הוא עבר במו-ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי-דיוקים

העתיק וערך: אהוד בן עזר

ידידות יפה שררה בין משפחתנו לבין הפיינברגים והבלקינדים, עוד מאז נשלח אבא [יהודה ראב] לראשון-לציון להדריך את המתיישבים החדשים. הוא הכיר אז את משפחת בלקינד והתיידד עם אימו של אבשלום [בת משפחת בלקינד], וידידות זו בין המשפחות עברה גם לדור שני. כך שאני היכרתי את אבשלום עוד בהיותנו ילדים ואהבתיו כאח.

ואם, למשל, מצאתיו בבית-קפה ערבי על שפת-הים ביפו "עסוק" בתגרה עם ה"בחריה" [הספנים הערביים של יפו. – אב"ע], עמדתי מיד על ידו ועזרתי לו להרביץ. ייתכן מאוד שהוא היה אשם בתגרה והוא שהתחיל, אבל, עמדתי לצידו וזרקתי כיסאות. וזוכר אני שאבשלום אמר אז בלשון המליצית שלו:

"כך יאות. הדור השני נלחם כמו הדור הראשון..."

הוא היה "פנטזיר" – בעל דמיון, נלהב וסוער, והיה אומר: "ברית דמים היא לנו היום..."

בין צעירי חדרה וצעירי זיכרון היה הוא היחידי שנמשך לבית האהרונסונים והגדעונים, עד שהוכתר בתואר מזכיר מדעי של תחנת הניסיונות בעתלית. וכאשר הארבה בא ב-1915 וג'מל פחה מינה את אהרנסון ל"מצביא הלוחמים בארבה", מינה אותי אבשלום למפקח ראשי במלחמה בארבה במחוז עזה ובאר-שבע. בדו"ח על תצפיותיי וסיוריי בקשר לארבה, שהייתי שולח לאהרנסון, לא חסרו הערות שחרגו ממסגרת ההסתכלות בארבה, כמו למשל – שמצאתי משוכת צבר בלי קוצים ב"וואדי-סוחב", שעל יד אשקלון, או הערה שהלטאות בסביבות באר-שבע ניראות יותר כהות וקצרות-זנב, וכו'.

ניראה לי שדיווחים (או – שדו"חות) אלו עשו רושם על אהרון, ואמנם לאחר זאת הזמין אותי למשְׂרת מרכז העבודה לעתלית, וקיבלני לעבודה.

הארבה חלף באחרית מאי 1915. בספטמבר הוזמנתי לביקור בזיכרון ובעתלית. אחרי זה הוזמנתי לחיפה, ובלכתי ברחוב פגשתי את אבשלום בעגלה ושמעתי מפיו שהוא מפליג למצרים באונייה אמריקאית שעגנה בחיפה. ליוויתי אותו לנמל, בלא לדעת במה העניין. לפני כן יצא אלכס [אלכסנדר אהרנסון] לאמריקה, והתחיל מפרסם מאמרים בשם: "סֵיפַכְּ אַחְמַר יַא-שׂוּלְטָן" (חרבך, 'קיסר', אדומה...). גם רבקה נסעה, וגם סם [שמואל אהרנסון].

כשבאתי בנובמבר-דצמבר לתחנה מצאתי את אהרון ואבשלום, ושרה באה גם היא, מקושטא. בספטמבר הפליג אבשלום למצרים, ובנובמבר כבר מצאתיו בעתלית. הוא ירד בלילה מאונייה מול עתלית. לא ידעתי דבר, אבל התפלאתי מאוד ואמרתי לו: "הצולל ועולה..." – את הסוד לא גילו לי...

לאחר זמן-מה סיפר לי אבשלום שהוא הספיק לקשור קשרים עם הצבא האנגלי במצרים, והואיל ובניין התחנה צופה אל פני הים, ניתן לנצלו לשם קשר עם האוניות הבריטיות. ואכן – על משקוף הדלת בקומה העליונה, העשוייה אבנים מסותתות לבנות – היו תולים לוחות שחורים קטנים, כדוגמת לוחות בתי-הספר, ועליהם רושמים כביכול תצפיות של מזג-אוויר: טמפרטורה, לחץ [ברומטר], רטיבות וכו', אלא שלמעשה לא שימשו לוחות אלה אלא כאותות לאוניות. (המרחק מהתחנה היה שניים-שלושה קילומטר). ספינות אנגליות קטנות היו מפליגות מדרום לצפון וחזרה תחת דגל כחול, ועלינו הוטל לצפות ולעקוב אחרי תנועתן וכיוונן. את פרטי התצפיות היו מוסרים למשרד לזיכרון, לאהרון או לאבשלום.

*

בבואי לעתלית עדיין היה שם חיליק ויצמן, אולם הוא עבר אחרי חודש-חודשיים לחיפה. [חיליק ויצמן היה ידידו הטוב של ברוך, ואביו של עזר. דמותו של חיליק בחיפה מופיעה בשם בדוי, ברומאן האוטוביוגראפי שכתב אחיינו של ברוך, יצחק ראב, "עלה ברוח", בהוצאת ספריית פועלים. לאחר מותו של ברוך מסר בנו, אהרון בן עזר, לעזר ויצמן – צרור חילופי מכתבים אינטימיים של אביו חיליק ויצמן, שהעדיף לאחסנם אצל ידידו ברוך בפתח-תקווה ולא בביתו-שלו! – אב"ע]. מה טעם הביאו אותי לעתלית – האם זה במקומו של חיליק שרצו להיפטר ממנו, או טעם אחר, אינני יודע...

בערך בדצמבר 1951 – ינואר 1916, סיפר לי אבשלום על הקשרים, אבל לא היו לי תפקידים מיוחדים מחוץ לתצפיות, הסתכלויות וביקורים קצרים בחוף הים לראות אם ירד מישהו או אולי הגיעו בקבוקי דואר.

הלכתי לביצה לצוד ברווזים, ובכדי שההסוואה תהיה מלאה, קשרתי קשרי ידידות עם הצ'וויש בנוקטה הסמוכה לחוף הים – ביר בדואיה – בה היו 3-5 שוטרים, וכשפגעתי בברווז היה "ידידי" חולץ את נעליו הקרועות ונכנס לביצה ומוציא את הציד. ליתר ביטחון שלחתי מדי פעם בפעם כמה ברווזי-בר לקימאקם של חיפה, שצדתים בביצה...

רעיון ניל"י קסם לי ומצא הד בליבי והשיחות עם שרה עוררו את האמונה בצדקת הפעולה. בשיחותיה איתי היתה שרה מסבירה שכוונת התורכים לחסל אותנו כשם שחיסלו את הארמנים. כך התבטא ג'מל פשה. והיה ברור שצריך לקיים קשר עם האנגלים, להכין נשק ולהודיע להם על הנעשה פה, וכן להביא כסף לקנות חיטה לגרושי יפו וכו'.

ביום חורף אחד מצאתי מכתב תלוי על הרולו (מכבש) שעמד בצד הדרך. במכתב שהיה כתוב אנגלית נאמר ש"הידידים רוצים לשמוע מה שלומכם, כי מזה זמן רב לא שמעו דבר..."

את המכתב הזה הוריד באישון לילה רבין – עגלון מפתח-תקווה. זה היה בחור בן 25-26, מנתיני רוסיה ומגורשי יפו, שירד מהאונייה בלילה וקשר את המכתב.

מאז קבלת המכתב ארבתי בלילות במשך שבועות על ידי הרולו כדי לתת את מכתב התשובה, בהנחה שה"דוור" יבוא שנית, אבל כנראה שהסימנים והאותות הכזיבו או היטעו, והקשר נותק...

עוד לפני קבלת המכתב ניסה אבשלום לעבור דרך המידבר למצרים בכדי לחדש את הקשר, אבל נתפס מדרום לבאר-שבע, הובא בפני בית-דין צבאי וקיבל "פלקות" ברגליים. נמצא אצלו מכתב חתום על-ידי מ.פ. (מרים פסקל) אל בעלה [פרץ פסקל] במצרים. על השאלה על ידי מי נכתב המכתב ענה אבשלום שהוא קיבלו מאהובתו, אבל מי היא סירב לגלות.

הוא חזר לתחנה והחליט לנסות מזלו בצפון. הוא נסע, אפוא, לקושטה ומשם חשב לעבור לרומניה. אבל בהיותו בקושטה מצאנו את המכתב על יד הרולו, ואז שלחנו לו טלגרמה שיחזור, הוא חזר וחיכה לחידוש הקשר, אבל לאכזבתנו לא שמענו דבר. ואז תיכנן אבשלום שנית לצאת לדרום והשתמש הפעם ביוסף לישנסקי.

עוד לפני זה, ב-15 ביוני 1916, משראה שאין קשר – נסע אהרון לקושטה ומשם לגרמניה, כאילו להתראות עם אנשי מדע. מגרמניה נסע לנורווגיה, ומשם פנה לגרמניה וביקש רישיון לנסוע לאמריקה. ואז באה השאלה בקונסוליה הגרמנית בחיפה אם להרשות לו לצאת או לא. ואני, בתור בעל פספורט אוסטרי וקשרים עם גרמנים, נסעתי לקונסוליה לענות על השאלות.

באתי בחוצפתי הצברית, וכשנשאלתי לשם מה נסע אהרון, עניתי: "לחקור בענייני החיטה הפראית וכו'," והרישיון ניתן.

וכאן אירע מה שאירע. אהרון התקשר עם הצירות האנגלית, אבל בהיותו באונייה בלב-ים, באה אוניית-משחית אנגלית והורידה אותו והובילוהו ישר לאלכס. [הכוונה לאלכסנדריה. – אב"ע]. בשביל הצנזורה כתב אהרון שהוא נוסע לאמריקה להתראות עם ידידיו. אבשלום כעס ואמר: "החזיר הזה, נוסע לתענוגות לאמריקה ומשאיר אותנו פה..."

וכאן יש לתאר את ההתנגשות שלי עם אבשלום. אני אמרתי שאהרון כתב זאת רק בכדי להטעות את הצנזורה [התורכית], ואילו אבשלום קיבל את הדברים כהווייתם והאמין. אותו זמן החליט על דעת עצמו לעבור למצרים ויצא עם יוסף.

אבשלום ואני רבנו פעם לילה שלם, עד שאבשלום יצא מכליו, שלף את האקדח ואמר: "בוא לדו-קרב!" –

אמרתי לו להסתיר את האקדח ולשמור אותו להזדמנויות אחרות. "אני לא אשלוף את אקדחי נגדך..." –

והנה מצלצל הפעמון לעבודת הבוקר... וירדתי למטה. חדרה של שרה היה סמוך לחדרנו, וכשעליתי חזרה מצאתיה אדומת-עיניים. היא סיפרה שלא עצמה עין כל אותו לילה, כי שמעה את הוויכוח בינינו אבל לא יכלה להחליט מי הצודק בינינו. הוויכוח נסב בין היתר גם על השאלה אם הוא רשאי לסכן את עצמו או לא.

אחרי מותו של אבשלום הגיע אהרון לעתלית באונייה. [עלינו – מחוק] עלו אז להתראות איתו, ויוסף לישנסקי ירד אלינו בתור ממלא מקומו של אבשלום ומכוון הפעולה. יוסף לא סיפר על מותו של אבשלום. תעלומת סופו של אבשלום עוררה את נעמן ללכת למידבר ולגלות את האמת. (יוסף סיפר שאבשלום נשלח כאילו לאנגליה לבית-ספר לקצינים).

*

פרשתי מניל"י מאחר שלא הסכמתי לדרכיו של יוסף. הוא התחיל להביא חבילות שהכילו נעליים לנערות מבתי-מסחר במצרים, ושוקולד "קֶדְבּוּרִי" [אנגלי].

אמרתי שאין זה נחוץ וכי "בשביל זה אין לסכן אף ציפורן אחת של אדם..."

אני זוכר שפעם בשבת הזמין אותנו חותנו של ראובן שוורץ, אותי ואת ראובן לטיול לגורן. זה היה בשבת, ותוך כדי טיול אמר לנו בזו הלשון: "היבדלו מהעדה הרעה הזאת..." – הוא התנגד לכל העניין...

עניתי לו שאינני יודע אם צריך להיבדל או לא, אבל אני בין כה וכה חוזר, כי אבא קורא לי הביתה... אבל האמת היא – שלא עצת שוורץ ולא גזירת אבא הניעו אותי לעזוב את ניל"י, כי אם התנגדותי לדרכֵּי יוסף.

כתבתי אז מכתב לאהרון והסברתי מדוע אני עוזב את עתלית וסיימתי: "ואני חוזר לבית-אבא ואתנהלה לאיטי – עד בוא הגאולה."

ברור שנקטתי לשון סתרים וכתבתי שהתחנה הפכה ל"בית מלון, וכו'." התנהגותו של יוסף היתה בלתי שקולה וללא-חשבון. הוא נהג בזבוז בכספים, נכנס לבתי-מלון, נסע בכרכרות ועורר בכך תשומת-לב. שהרי כולם הכירוהו וידעו שהיה קבצן ופה לפתע הוא לבוש הדר וחי חיי מותרות. ומניין, אפוא, לקח כסף?

הוא סידר לו פספורט על שם יוסף טובין. אבל כולם הכירוהו וידעו מיהו. לא הסכמתי לדרכים אלה. אמרתי שעליו לשבת בתחנה ואל לו להסתובב.

עזבתי את עתלית בפסח 1917, אחרי גירוש תל-אביב. שרה ניסתה לעכבני.

אחרי הטיול בגורן אמר לי ראובן שוורץ: "ואתה חושב שתימלט? ואם ישימו יד עלינו?"

אמרתי: "לא הפחד מגרש אותי. אינני מנסה למלט את נפשי..."

ויכוחים עם יוסף לא היו לי. ניסיתי כמה פעמים להוכיח אותו, אבל לא היתה לדבריי השפעה. הוא היה עונה לי להגנתו שהינה בא מגנרל זה או אחר, מאנשים חשובים וגדולים, כלומר – שהוא פעיל ועסוק...

עוד לפני בואו של יוסף דפק לילה אחד על הדלת בחור אדמוני, ממושקף, שירד מהאונייה והביא מכתב מאהרון. סיפר שאבדה לו גרב על שפת הים, ואני יצאתי לחוף, מצאתי את הגרב, וכיוון שאלה היו גרביים אנגליות, – שרפתי את שתיהן, וכן הוצאתי מכיסיו את הסיגריות האנגליות. את הבחור סידרתי בעבודה, כאילו היה עריק מה"שוכרה" בבאר-שבע, ויעצתי לו להיזהר ולמעט שחה עם הפועלים וכו'. הוא שהה אצלנו מיספר חודשים עד שבאה האונייה והוא חזר [למצרים].

על אותה אונייה עלה גם ליובה שניאורסון ונסע למצרים. אבולעפיה רפאל היה בשירות במצרים וגם כן בא כמה פעמים לעתלית. אבל זה היה כבר בקיץ, כשלא הייתי שם. את מכתבי לאהרון שלחתי באמצעות שניאורסון. שמעתי שאהרון כעס על שעזבתי.

*

חזרתי לפתח-תקווה ונישארתי שם עד סוכות [תרע"ח, שלהי 1917]. עבדתי בפרדס. אבל בינתיים פורסם עניין ניל"י וכל האנקורים על הגגות צייצו על המרגלים, והדברים הגיעו ליד כך שספרדי אחד בפתח-תקווה התפאר שירד מהאונייה, וכשאסרוהו התורכים התברר ש"להד"ם".

בסוכות נתפסו יונים שהגיעו לקיסריה במקום לעתלית. המודיר תפס את היונים, אבל לא היה יכול לפענח את המכתבים שהיו כתובים בכתב-סתר.

ראיתי ש"האווירה" חמה וכי מסוכן להישאר – וקמתי ונסעתי לדמשק. קיבלתי עבודה אצל גריגור וילבושביץ, מהנדס של ג'מל פשה, ועבדתי אצלו כמנהל עבודה. כשהתחילו להגיע מהגרים והביאו את האסורים הראשונים, הרגשתי שגם בדמשק האווירה דחוסה בשבילי, וכשבא [ישראל] אהרוני לדמשק לחפש צייד בשביל המוזיאון הזואולוגי שלו בלבנון, בטניל (מפעולות ג'מל פשה), הצעתי את עצמי למישרה זו ועברתי לקסרה – המנזר של הפרֵיר. שם הייתי עד סוף 1917. סיפרו לי שצעירים מ"ועד-ההגירה" חיפשו בביתי את יוסף. אחרים אמרו שבאו לחפש אותי. כששוורץ נחקר על לישנסקי, אמר שהכיר אדם בשם זה שבא לתחנה אל פיינברג וראב, אבל מזמן שהם עזבו – לא בא יותר.

על זה ענה הקימקם החיפאי: "שתי הציפורים, כלומר – פיינברג וראב – כבר נמצאים מזמן במצרים." וייתכן שמשום כך לא חיפשו אותי.

אותו זמן כבר התקדמו הבריטים, התחילו הגירושים גם מפתח-תקווה, וקיבלתי טלגרמה משמעון רוקח (אביו של ישראל רוקח) מתול-כרם, לבוא לקבל את משפחתי, כיוון שהכול זזים צפונה. נסעתי במכוניתו של קומנדנט גרמני לדמשק. הגעתי לדמשק באותו בוקר בו ניתלו יוסף ונעמן, וראיתי אותם תלויים – על המרג'ה בכיכר מרכז העיר, וזיהיתים, כמובן. הגרמני שאל אותי אם אלה ערבים. אמרתי: "אולי ארמנים ואולי ערבים, אינני יודע."

*

[שייך לתקופה מוקדמת יותר, לפני נסיעתו לדמשק – אב"ע]. בהיותי בפתח-תקווה, באה אלינו שרה ואכלה אצלנו ארוחת-צהריים. היא היתה ידידה של אשתי [רבקה] ושלי. היא ביקשה אז ממני לחזור לעתלית באמרה שיש די כסף והמצב שופר. בשעה שאני הייתי בעתלית אכלנו דורה. אמרה שהתחנה הולכת לאיבוד וזקוקה לאדם. כניראה שחשה עצמה מבודדת אחרי מות אבשלום. החשבה שאצילה מיוסף, שלא אהבה אותו ביותר, או מחשבה אחרת – אינני יודע. אבל לא נעניתי. אמרתי לה שלא התנאים הרעים הבריחו אותי מעתלית, כי אם יוסף שדרכו ודרכי שונות, וכיוון שהוא עומד בראש – עליי לעזוב.

היא היתה אז בדרכה מירושלים יחד עם יוסף. בדרך נכנסו לראשון, ואחר-כך התעכבו בפתח-תקווה. יוסף הלך לגברת [מרים] ] פסקל למסור דרישת-שלום מבעלה [פרץ, הנמצא בקהיר], והיא (שרה) באה אלינו. אגב – סיפרה לי אז שקיבלה אקדח חצי-מאוזר ושאלה אם יש לי כדורים, ונתתי לה. בכדורים אלה איבדה את עצמה לדעת.

לא ייתכן שיוסף הרג את אבשלום. אינני זוכר באיזה רושם הייתי אז, אבל עכשיו ברור לי שלא. וזה למרות שלא אהבתי את יוסף [וראיתי כאיש הפקר – מחוק].

*

[דברים אלה הינם העתק של עדות שמסר ברוך בן עזר לארכיון ההגנה, או לארכיון של ספר תולדות ההגנה. על ההעתק עבר במו-ידיו ותיקן פה ושם טעויות ואי-דיוקים. אב"ע].

* * *

יהודה רַאבּ (בן עזר)

"גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין נילי"

מתוך הפרק "הכיבוש הבריטי"

בספר זיכרונותיו "התלם הראשון"

הספרייה הציונית והוצאת מ. ניומן, 1956

מהדורה חדשה הספרייה הציונית 1988

אולם לפני בוא הגאולה [כיבוש הארץ עד קו הירקון בידי הבריטים ב-1917. – אב"ע] ניטל עלינו לעבור את הפרשה הקשה ביותר של שנות המלחמה. מזה חודשים רבים ידוע היה כי קיים אירגון של מרגלים עברים, הפועל לטובת הבריטים, ומרכזו בזיכרון יעקב ובעטלית. בראשו עמד אהרון אהרנסון, בני-משפחתו וחבריו הקרובים. ובמשך הימים נודע גם בשמו: "נילי" ("נצח ישראל לא ישקר"). הדבר לא היה בגדר סוד, כיוון שכמה מחברי אירגון זה לא היו זהירים כל צרכם, ובעיקר בגלל שהיו מעבירים כספים במטבעות זהב ממצרים למוסדות היישוב ואף לאנשים פרטיים. כמו כן נודע כי בחורף החולף [1916] נהרג אבשלום פיינברג, מראשי אירגון זה בדרכו למצרים בלב המדבר.

בסוף קיץ 1917 נתגלה לתורכים עניין הריגול היהודי. הם לא הסתפקו בכך, שתפשו את רוב חברי האירגון ועינו אותה עינויי שאול, עד ששרה אהרנסון איבדה את עצמה לדעת ומתה מות גיבורים, אלא שהחלו בשורה של נגישות על יהודי כל הארץ, שמנו כבר אז כשמונים אלף נפש. יוסף לישנסקי, אחד מחברי האירגון, הצליח להימלט לדרום הארץ ולבסוף נתפס שם ולאחר זמן נתלה בדמשק ביחד עם נעמן בלקינד.

גם משפחתי נסתבכה בקשר לעניין נילי, וכך היה מעשה: בני ברוך היה משך שנים אחדות משנות המלחמה מנהל תחנת הניסיונות החקלאית בעטלית (של אהרנסון). כשנה ומעלה לפני המאורעות דלעיל [שלהי קיץ 1917. – אב"ע] סיפר לי בסודי סודות על פעולות הריגול המתנהלות שם וכי גם הוא עומד להשתתף בהן.

אני השתדלתי בכל כוחי למנוע אותו מן הדבר, עד שהגיע רגע שנאלצתי להשתמש בסמכותי האבהית וב"גזירת אב" גזרתי עליו שיעזוב את המקום. הוא עזבו אז, נתגלגל הרבה גלגולים, ובעת גילוי המרגלים הוצרך להתחבא, כי היה בגדר חשוד. בעת החיפושים בפתח-תקווה וביתר המושבות, הוא היה מתחבא בהרי הלבנון אצל... ג'מאל פחה עצמו, כשהוא מגודל זקן עד לבלי הכירו. הוא שימש אז בתפקיד צייד אצל י. אהרוני הזואולוג, אשר היה ממונה מטעם הפחה על מוזיאון זואולוגי ממשלתי.

הנני מודה ומתוודה כי עמדתי לעניין זה באותו זמן נבעה מתוך כמה גורמים: ראשית לא רציתי שבני ייתלה כמרגל בעת שה"סוד" יתגלה, והרי ברי היה לי שסופו להתגלות. אכן ידעתי את השאיפות האידיאליסטיות שעליהם מבוסס האירגון הזה, וכי אין אלה מרגלים סתם, אלא אנשים המקריבים את עצמם (ואולי גם את האחרים) על מזבח מטרות מדיניות מרחיקות-לכת. ואולם דווקא את המטרות המדיניות חשבתי אז למתקדמות לפחות בחמישים שנה, ואפילו את עניין הגדוד העברי בגליפולי לא גרסתי בזמנו מאותה סיבה. ביסודו של דבר הייתי אז ציוני של "עוד דונם ועוד עז" ותו לא.

היה עוד גורם אחד, לא בלתי חשוב: כל היהודים אשר היו נתיני הקיסר פרנץ-יוסף, תושבי מדינות הקיר"ה, היו מלאים הכרת תודה למלך חסד זה, ונאמנותם לקיסרות ההבסבורגית היתה ללא גבול. סנטימנט זה לא פג אצלי אף במשך כל שנות היעדרי מאותה מדינה. אדרבא, במובן ידוע נתחזק עוד במשך השנים שחייתי בארץ-ישראל תחת חסותה של מלכות זו, שדאגה לנתיניה היהודים בצורה שהיתה למעלה מכל ביקורות. מלבד זה הייתי, במובן ידוע, גם פקיד של מלכות זו, בעת חלוקת כספי העזרה שהקציבה למגורשי יפו תל-אביב.

רבים מתושבי המושבה נאסרו אז, אלה בתור משתמטים מן הצבא ואלה בתור חשודים בריגול. ברובם הוגלו לדמשק וכמה מהם מתו אחר-כך ברעב ובמחלות. מדי יום ביומו היו נסחבים תושבים רבים מהמושבה אל ה"מודיר פוליס" התורכי שהתיישב בה. שם היו "נחקרים" אגב פלקות ומכות רצח, ואחר-כך נשלחים בשיירות לגלות דמשק, או במקרה הטוב ביותר – לבתי-הסוהר בירושלים.

היישוב כולו, לא רק בפתח-תקווה, היה נתון עתה למדרס שלטון מתנוון, אשר לפני גסיסתו התעוררה בו התלקחות אחרונה של פטריוטיזם תוקפני. היה הכרח להשמיד או להטמין כל מסמך, שעלול היה להוכיח את בגידת היהודים ורצונם לכבוש את הארץ כביכול. תמונות של הרצל, בולי הקרן הקיימת, הבולים שוועד המושבה הוציא בזמנו כבולי-דואר, ספרי האחוזה, כל אלה היו בגדר בל ייראה ובל יימצא. מי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים לו היה סיפק בידי התורכים, אלא שבינתיים פרצו האנגלים את החזית בדרום והתקדמו במהירות צפונה כשהכול מחכים להם כאל מושיעים.

[שם. עמ' 160-162]

* * *

אבשלום פינברג

גם בעברית אפשר.....

ללוי שניאורסון.

לוא שבע שמשות במרום תליתי

נפשי סובאת האור לא יכולת רוית

ח.נ. ביליק

לוא עשר בחורות לי נתת

נשמתי זוללת חיים עוד לא השבעת

לוא מאה לבבות בחזי שמת

תאותי ברגשות עוד לא ספקת.

לוא באלפי עיני כוכבים ילדות חמד חמדת

תאות אוד ואהבה, עוד לא השתקת

ולבי ירחש חלום-מרד חלום פלאים

להעלות ולהבקיע עד לב השמים

שמימה נעלה! והדלקנו בשמש אבוקות עזוזינו

והיו רחב שבע רקיעי ספיר מלכותיו

ופתחו שם כל מעינות זוהר ואור

ומתו בארץ לנצח שנאה חרף וקר

ולא גם תתן לבנו טרף לעיט ולעורב

השחור המקונן בהר חורב

ולעגנו לכעסך אל זקן, סכל חביב

כי מלא תמלא הארץ זהר אביב

לוא גם יאכלו ויכרסמו לב ומעים

אבל לנו הן יהיו, שמים! שמים!

ומתנו בשחוק לעג בנשיקה מלאת זיו

ומלאה הארץ לנצח אהבה ואביב

אבשלום פינברג.

נמצא בין ניירותיו של ברוך ראב בן עזר, מודפס במכונת-כתיבה עתיקה שהיתה כנראה בתחנת הניסיונות החקלאיים בעתלית, וזאת באותה צורה בדיוק, ובכתיב חסר, בה מסודר דף השיר המוצג בארכיון בית אהרונסון בזיכרון-יעקב. לברוך ראב ניתן כנראה מידי אבשלום פיינברג העתק אחד, שהודפס במכונת הכתיבה עם כמה ניירות קופי בין שאר העותקים, ורק הראשון היה נחשב לאוריגינל. בניגוד לסברה המקובלת, אין זה שיר אהבה אלא שיר גאווה לאומי על התחדשות השפה העברית ועל התחדשות הארץ במפעל הציוני, והשיר הוקדש לגבר, ידידו של אבשלום, ולא לאישה כלשהי. – אב"ע.

* * *

שלושה פרקים מתוך:

ברוך בן עזר (רַאבּ)

שרה

על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י

כתבים מן הארכיון המשפחתי

העתיק וערך: אהוד בן עזר

תורגם מכתב-יד אידיש של ברוך ז"ל

 בידי אחיו בנימין בן עזר

שהוסיף הערה: "נכתב בשנות העשרים הראשונות"

[למאה ה-20]

לילה אחד, יומיים לאחר הגיעה לעטלית, לאחר ארוחת-הערב, ליד השולחן הקטן שהיה ערוך לשנינו, מול החצר הריקה של התחנה. היה זה כבר במחצית השנייה של חודש ניסן. הלבנה האדימה את שמי המזרח ואת פסגות הרי הכרמל, ודרך הבקע של וַאדי-פַלח, העובר דרך ההרים מול תחנת עטלית, הופיע חצי-ירח, שהפיץ קרן אור מעל גגות התחנה, ועל מגדל מנוע-הרוח, ומשם ישר אל הים, שהיה כראי יצוק. קרן האור השתקפה בו בקו ארוך בהיר עד ללא סוף. המישור הצר היה עדיין כהה ואפל ומכוסה בצללי הרי הכרמל.

שרה ישבה והביטה בפס האור הבהיר המשתקף בים. בחצר היה שקט, הפועלים כבר ישנו, רק האורוותן מצלצל עדיין במפתחותיו, בסגרו את האורוות. מהמטבח נשמע לעיתים צליל הדחת כלים.

לאור גפרור שהדלקתי בו את מקטרתי – ראיתי שתי דמעות בעיניה. היא ישבה בשקט וברגליה שיחקה בנחת בצדפי הים שהיו פרושים על הרצפה. באצבעותיה היא תלשה עלי שושנים ואיריסים, שעמדו בתוך גביע על השולחן.

"הבט! הסתכל על קרן האור האין-סופית," היא אומרת לי.

לרגע אחר מכן היא פונה אליי פתאום ואומרת: "התדע מה? אני רוצה לנסוע איתך הלילה ברכיבה לזיכרון-יעקב."

"מה פתאום?" אני שואל אותה, "כבר מזמן לא היית בזיכרון?"

"אינני רוצה זאת הפעם לנסוע סתם כרגיל, בדרך הרגילה השחוקה לאבק מגלגלי קרונות ורגליים גסות שדרכוה. רוצה אני לנסוע אל מול קרן האור של הלבנה, דרך ואדי-פלח, לחצות את הרי הכרמל עד עברם השני, מול עמק יזרעאל. לכשנגיע לשם כבר תהיה הלבנה נוטה כלפי מערב, וביחד עימה נחזור על עקבינו דרך ואדי אל מלח, בואכה המושבה בת-שלמה, ודרך הר שפיה אנו נרכב עד זיכרון-יעקב. זוהי דרך ארוכה לזיכרון-יעקב, עוברת הרים מיוערים ועמקים מכוסים שטיחי פרחים ועשבים רעננים."

"כן, שרה, מאוד הייתי רוצה למלא את מבוקשך, אבל הרי מחר בבוקר עלינו להתחיל כבר בקציר השעורים, ושטיינברג חולה קדחת זה זמן ממושך, וכץ עדיין לא חזר מיהודה, מנסיעתו לחג. מי ירכיב את מכונת הקצירה? הזוכרת את כאשר בשוני היו לי קשיים עימה עד שהכנסתיה לעבודה."

"לא איכפת לי, אני רוצה לנסוע! ויתור אחד אעשה לך: לפנות-בוקר אלווה אותך חזרה לעטלית ויהיה לך מספיק זמן לכוון את מכונותיך היקרות!" – מבלי לחכות אפילו לתגובתי היא השתערה לעבר האורווה – "סגל! סגל! נא בטובך תחבוש את שתי הסוסות, כוכבה ואיילה. על כוכבה תחבוש את האוכף הגדול עבורי. בבקשה מהר, מהר!"

סגל מפהק פיהוק ארוך על משכבו. היא פונה אליי ומסבירה כי האיצה בו, כדי שהלבנה לא תברח בינתיים... לעת עתה אנחנו יכולים להתלבש, עד שסגל יחבוש את הסוסים.

"שמע! אתה תיקח את הרובה שלך איתך, ולי תיתן את הרובה של אחי וכן את הכאפייה והעקאל (מטפחת ועיגול, תלבושת ראש בידואית) שהביא לך אחי מדמשק, ואנוכי אתעטף בעבאייה החומה של אבשלום (מעיל ערבי)."

לבושים בכאפיות ועקאלים ערביים וחמושים ברובי-ציד התיישבנו על גבי הסוסים, ודרך השביל רצוף החצץ יצאנו ונדהר ישר מזרחה, אל מוצא ואדי-פלח. הסוסים השמיעו נחרתם. צַיַד כלב החצר רץ גם או אחרינו כשהוא נושם ושואף בחוזקה במאמציו להשיגנו. מבין עצי החרוב המפוזרים רואים את המדורות הקטנות של הרועים. הלילה הוא שקט מאוד, פרט לצרצור של צרצר מפעם לפעם מאחורי אחד השיחים, או קול רחוק מאוד של קרקור צפרדעים בביצות הרחוקות.

אנו מתקרבים לרגל של הכרמל. השדה מכוסה חלוקי אבנים, גדולות וקטנות, שפרסות סוסינו נתקלו בהן מפעם לפעם והתיזו ניצוצות.

ציפור לילה גדולה עומדת על צוק סלע ומייללת בקול עצוב: "אוּ אוּ אוּ הוי..." – אני מכוון את רובי אליה, כוכבה התקרבה אליי ושרה תופסת בזרועי –

"למה תירה בה? הלא היא מבע העצב של כל תמונת הלילה הזה, הדומה כל כך לחיינו בכלל. הנח לה להשלים את התמונה..."

כעבור שעה של רכיבה דרך הבקע הצר והעמוק של ואדי-פלח, עזבנו אותו ליד מקום עיקולו צפונה, ואנו התחלנו לטפס על גבי סוסינו אל הרכס הגבוה ביותר של הכרמל שממזרח לכפר עין-הוד, המכוסה כולו יער של עצי אורן, חרוב, תאנים, דפנה ואילות שונות. כל אלה הפיצו ניחוח מעורב שדמה לריחות הטובים שבזרי הפרחים.

על ראש הרכס הגבוה נעמדנו לרגע, ושרה שאפה לתוכה במהירות את האוויר הריחני. הרכס היה הגבוה שבהרי הכרמל, וממנו ראינו את כל עמק יזרעאל, ומזרחה לו – את הר תבור. העמק היה פרוש כאילו לרגלינו, מואר באור הכסף הבהיר של הלבנה. מן העבר ממול ניבט הים בגוון כהה, עם קרן האור הארוכה שהשתקפה מן הלבנה מתוך הים, כשמשבריו הקטנים מקציפים מרחוק.

שרה אומרת כי קרני הלבנה טובלות ברחצתן בים. ובכן: "הלאה!" – היא אומרת לי.

החילונו לנסוע במורד ההר על העמק-הוואדי השני, העובר ליד הכפר איגזם, בואכה לכפר אום-אל-זינה. ככל שהעמקנו בו כן הלכה החשכה וגדלה, והלבנה שכבר עמדה באמצע השמיים – אורה כבר לא הגיע אלינו בעמק הצר והעמוק, ההרים ושני קירות שחורים ומאיימים. את השמיים ראינו רק כפס בהיר, צר ביותר, מעל לראשינו.

סוסינו כבר עייפו במקצת, ופסעו "עקב בצד אגודל", בחפשם בזהירות את קביעת שעטתם בין האבנים. צַיַד, הכלב, החל פתאום לרטון. סוסתי איילה זקפה את אוזניה והוציאה נחרה מאפה.

"עצרי!" אני צועק אל שרה, אשר רכבה לפניי. "הניחי לי לצאת קדימה. אנו עומדים לפגוש כאן משהו."

"מה?" אומרת היא, "המאמין אתה בצַיַד?"

"כן, וגם הבחנתי בזאת באיילה, אשר מימיה לא הכזיבה אותי."

"אם כך," היא אומרת, "אני רוצה דווקא להישאר קדימה," והורידה את הרובה מכתפיה ודירבנה את כוכבה והפליגה בדהרה. סוסתי דוהרת בעקבותיה כשהיא מסובבת בראשה. פתאום נעמדה כוכבה כשהיא רותחת ורוקעת ברגליה הקדמיות.

"הי, אֵיש-אל-זאל?" – (מי הוא השטן?) – שומע אני קריאה של כמה קולות.

"הוי, הוי," נשמע קולה של שרה, "הוי! או-הוי," – בדומה לקולה של ציפור הלילה. בקת של הרובה היא חבטה בראשו של אדם רגלי הנושא נבוט גדול, וכן בידו של אדם שני, אשר עמדו בראש שני גמלים. מטעמי זהירות קראתי את הקריאה: "הוי אוקשוט!" (היכנע!) – ויריתי ירייה אחת באוויר.

בעזבם את הגמלים בידינו ברחו הערבים לעבר ההר בקולות זוועה: "גַ'י-יַא-נַאס-גַ'י!" (אלינו, אנשים, לעזרתנו!) – וקולות איומים אלה הידהדו בעמק העמוק והצר בין ההרים בהד מתגלגל ועצום.

"מה עשית, שרה?" שאלתיה.

"מאומה, רק לצון חמדתי לי," אומרת היא, "וכעת הא לך שני גמלים, כניראה עמוסים חיטה בשקיהם."

החילונו נשרכים עם הגמלים, הלאה לאורך העמק, אשר התפתל דרומה והחל להתרומם לעבר ההר. כבר התחלנו לראות את הלבנה, והעמק כבר הלך והתרחב.

"מה הינֵך סבורה יהיה בסופו של דבר על הגמלים? הרי הם מפגרים בהליכתם אחרי סוסינו!"

"קרא להם בחזרה והחזר להם את הגמלים," היא אומרת אליי.

"הוי יא-אוולאד – הוי! (בואו נא ילדים [כנראה במובן של נערים או אנשים בכלל, בלשון זלזול. – אב"ע]), בואו וקחו את גמליכם!" צעקתי אנוכי אחריהם.

לאחר רגעים מיספר אנחנו שומעים כיצד הם רצים ונושמים ופולטים: "אה, יַא-מַאלי-יחאלאלי!" (הוי רכושי, רכושי הכשר!) – בראותם אותנו לאור הלבנה, הם נעמדו כמאה צעדים מאיתנו והחלו לבקשנו ולהשביענו שנחזיר להם את הגמלים, והם מוכנים לשלם לנו כופר (חוק בלתי כתוב של שודדים וגנבים).

"שימעו!" רעמה שרה עליהם בקולה, "אתם מכנים את היַהוד בכינו 'ולאד-אל-מיתה' (בני המתה), ראו נא, אישה, פשוט אישה (אצל הערבים אישה הוא מושג של חולשה) מבנות היהוד – שדדה מארבעתכם את הגמלים עם החיטה! ראו נא, אישה!"

ולאור הלבנה היא גוללה את העבאייה שהיתה עטופה בה, "ראו: 'בִּנְת יהוד' (בת יהודים). כסבורים אתם שמכיוון שיהודים אינם שודדים ואינם גונבים – הרי בגלל כך הינם 'ולאד-אל-מוּת'? חַה-חַה-חַה, ואתם, ילדים מתים יפים, גיבורים כביכול, עומדים ורועדים למרחוק!" [לא ברור לי הביטוי מתים בהקשר הזה. – אב"ע].

"לַא-אִילַה-אילַא-אללה ומחמד-רסול-אללה!" החלו הם להתפלל, וחזור והתפלל – "זהו 'מַארד' (רוח) ולא בן-תמותה פשוט. זהו השטן עצמו המשוטט בלילות בעמק אפל ומקולל זה. הלא עמק זה שייך משקיעת השמש ועד זריחתה לשד הידוע שתום-העין."

לאחר שנרגעו סוף סוף, ולאחר שקרבתי אליהם והובלתים אל שני הגמלים, ולאחר שהענקתי להם חופן טבק לגלגול סיגריות, הם אמרו שהם כבר מאמינים כי אנו בני תמותה פשוטים ולא שדים שתומי-עין. אף על פי כן הזהיר אחד מהם את חברו לבל יתחיל לעשן מן הטבק שנתתי להם, לפני עלות השמש.

הלבנה נטתה לפאתי מערב, ושרה אומרת: "קדימה! הלא הבטחתי לך כי לפנות-בוקר, עוד בטרם יהיה סיפק בידי הערבים לעשן את הטבק המכושף, אלווה אותך חזרה עד עטלית."

תפשנו איש ביד רעותו ודהרנו הלאה.

שרה אכן היתה התגלמות של גיבורה מטבע ברייתה, אשר לא ידעה פחד מהו. לאחר מאורע זה התייחסתי אליה כאל גבר, ומתוך יראת-כבוד. מקרים כאלה ודומים להם אירעו עימה כמה וכמה פעמים. היא היתה מאוד לאומית וביקשה תמיד לתקן ולחזק את הצדדים החלשים, ותמיד לחמה את המלחמה היהודית ומלחמת ארץ-ישראל בפרט, כנגד דעות קדומות.

לעיתים קרובות היתה נוסעת לחיפה, ובייחוד בתקופה שאחיה אהרון אהרנסון שכב עם צלעות שבורות, כתוצאה מתאונה בנסיעה במורד הכרמל לחיפה. ערב אחד שהיתי בחיפה כי היה עליי לסדר כמה עניינים בה מיד בבוקר. אהרונסון כבר החלים במקצת, אולם שרה לא רצתה להישאר ללון בחיפה. היא חיפשה אותי והכריחה אותי להסיעה בשתים-עשרה בלילה חזרה לעטלית. לעיתים היא היתה גם קפריזית במקצת, והתרופה שלה היתה לנסוע רק בלילה ולהידחק לכל מקום שיש בו סכנה.

*

אחד הימים, לפנות-ערב, ולאחר יום קיץ חם, כאשר העגלות נסעו עם בני המשפחות של [תחנת הניסיונות של] עטלית לרחוץ בים, נשארתי יחידי בחצר. טיילתי בגורן שהיה מלא ערימות שעורה, חיטה, פולים, עדשים ואפונים. ישבתי לי על אחת הערימות מול הכָּרי הנידוש של השעורה השחורה (זן מסויים משדה הניסיונות) אשר זורתה ונופתה. השמש שקעה ושני בידואים בעבאיות שחורות ופניהם לוטים (ועטופים) על שפם, ורק עיניהם מציצות היו – עברו להם לאיטם ליד גבול התחנה שהיה סמוך לגורן. שני הבחורים הסתכלו ברוב עניין, בייחוד על הכָּרִי הנקי של השעורה השחורה. הערב היה חמים עדיין ואף רוח קלה לא נשבה והאוויר היה מעובה ולח. כולנו היינו עייפים מן החום הקשה של היום שחלף. עליתי לחדרי כדי לחטוף תנומה, אולם אי אפשר היה להירדם בשום אופן. הורדתי את המזרון מן המיטה אל הרצפה, וגם כר, והתגלגלתי אנה ואנה מבלי שאוכל להירדם. לאחר מאמצים והרהורים של חשד בנוגע לשני הבידואים שהסתובבו ליד התחנה, נרדמתי סוף-סוף.

הכלב צַיַד, כלב החצר, העיר אותי בנביחות ובקפיצות על כבש מדרגות העץ, עלה וירוד אל חדרי.

מיד קפצתי ואוחז ברובה שלי שטענתי אותו בשני כדורים. עטפתי את עצמי בעבאיה שחורה ופתחתי בלאט את הדלת אל הכבש. ביקשתי להרגיע את הכלב מנביחותיו ומקפיצותיו, כדי שלא יעיר את שרה, אשר ישנה בחדר השני. ירדתי אל החצר והסתכלתי אנה ואנה. הכול היה שקט. ביקרתי את כל המנעולים של האורוות והמחסנים. הכול היה בסדר. הלכתי הלאה אל הגורן, כרעתי ברך בפינת הסככה. הלילה היה אפל מאוד ומעונן במקצת, ורק את כְּרִי השעורה המנופה אני רואה, ממול מדורה קטנה המאירה מרחוק.

איש לא היה והכול היה שקט, ופרט לקרקור צפרדעים לא נשמע דבר. לאחר זמן ממושך תקפני שיעמום והתחלתי לרדת בטיילי אל השער של שדות התחנה (מרחק של 1,800 מטר) כדי לבקר כמה פָּרְצָלוֹת [חלקות שדה] שבהן החיטה מזן מאוחר עמדה עדיין בקמתה, וכן גם כרם הענבים אשר כמה זנים מוקדמים כבר החלו להבשיל בו. עברתי בכל חלקה עד הגבעה של הגבול, וכן הנני ממשיך הלאה בכביש העובר בשדרה הארוכה של דקלי הוואשינגטונייה, וכל הזמן הרהרתי במה שרצו שני הבידואים שעברו הערב ליד התחנה? אכן, בעת האחרונה נעשתה הסביבה בלתי שקטה, בגלל חיילים רבים שערקו מהצבא ולא היתה להם כל פרנסה אחרת מלבד גניבה ושוד. בכפר הסמוך לנו כבר אירעו כמה מקרי גניבה, ולנו אין אפילו שומר עדיין, פרט לכך שפועלינו יורדים לישון בשדות הקצורים או בשדות הקמה. אבל הם עייפים מן החום והעבודה, ובוודאי הם ישנים. נס הוא שטרם נגנב אצלנו דבר. אכן אנו הטלנו מורא על הסביבה, אבל האם זה יחזיק מעמד?

הנני שורק שריקה קצרה, הכול שקט, ואני יורד עד לפרצלות האחרונות שהיו זרועות זני תירס שונים. פתאום הנני שומע רחש בין עלי התירס הגבוה. אני זחלתי אל מתחת ואשינגטונייה רחבה, כרעתי על ברכי והנני מכוון את רובי לעבר הצד שנשמע בו הרחש. והרחש רחוק עדיין ועליי לחכות שיתקרב אליי בכדי שאהיה בטוח שלא להחטיא את המטרה. הרחש נשמע ונפסק פעמים מיספר. האם עלולים אלה להיות שני הבידואים? לא, הם היו מקימים יותר רעש בעבודתם לשם קטיפת אשבולי תירס. שמא חומד לו מישהו לצון בחצות לילה?

נעשיתי חסר סבלנות וצעקתי:

"מין הַדא? (מי זה?) – הנני יורה אם לא אקבל תשובה!"

צחוק נשמע מבין התירס הגבוה, בקול שלא היה זר לי.

"מי שם?" שאלתי בשנייה בקול רציני.

"אני, אני! שרה."

"אלי שבשמיים!" קראתי בהשתוממות, "איזה מין הלצה היא זו?! הרי עלול הייתי ברגע זה להרגך בירייה, איך הגעת הנה?"

שרה התקרבה אליי כשהיא עטופה בעבאיה ואומרת לי כי – "מהרגע שירדת בכבש המדרגות של חדרך שמעתי הכול, בקחתך את הרובה ובטענך אותו, ובפתחך בלאט את הדלת ובהרגיעך את צַיַד, ומיד ירדתי אחריך והנני הולכת בעקבותיך כבר מזה כמה שעות, ואתה כלל אינך מרגיש בכך, ורק ליד התירס התקרבתי אליך."

"למה עשית זאת, שרה? האם אינך יודעת כי הסביבה היא בלתי שקטה?"

"רציתי לראותך כשהינך על המשמר, וחששתי שמא יקרה משהו הלילה בעטיים של שני הבידואים אשר סיפרת על אודותם ליד השולחן. רציתי לראותך בקרב עם גנבים או שודדים, והיאך הם נחפזים לברוח כשכדורי הרובה שלך רודפים אחריהם בזה אחר זה."

"יַא שרתי, לא תמיד אתה הינך הרודף. צריך להיות מוכן להיות גם נרדף, ולכן שהותך כאן היא בגדר סכנה רבה."

"אה, לא ייתכן." היא אומרת.

"ניחא," אני אומר לה, "אולם ראי נא, שרה: שביל החלב בשמיים כבר נוטה צפונה, והכוכב האדום שאת מכנה אותו הכוכב של בעלך – כבר גם הוא עוד מעט ויטבול בים. השעה היא לבטח כבר אחרי חצות, בואי שרה ואלווך אל החצר."

"לא, לא אלך אל החצר. הנני רוצה לשהות כאן עימך, שמא בכל זאת יופיעו שני ה'חברה' לגנוב תירס."

"אוה," אני אומר, "הלילה הם כבר לא יבואו, עוד מעט וכבר מאוחר מדי בשביל לבוא לגנוב."

"אם כך," אומרת שרה, "מוטב שתבוא עימי ונטפס אל העבר השני של הגבעה אשר ליד חוף הים. בינתיים נעבור דרך בַּאבּ-אֶל-עגאל, וזה יהיה מעניין דווקא בלילה. הערבים מספרים שמעבר זה הוא מסוכן בלילה כיוון שהוא רוחש שודדים ורוצחים המוצאים בו מחבוא ומסתור. כאן, לפני שנים מיספר, שדדו את הרופא הזיכרוני, כאן גם העליבו פעם נערה יהודייה בעברה בעגלה. הנני רוצה שנתיישב בחריץ של סלע, ולערוך תצפית על המתהווה, מי יוצא ומי בא, שמא יעלה בידינו למצוא חד מן החבריה ההם."

עברנו דרך השער אל באב-אל-עגאל ומשם העפלנו לגבעה הגבוהה ביותר הצופה למול פני הים. השמיים התבהרו במקצת מן העננים, והליל נהיה קצת בהיר יותר. רוח קלה החלה מנשבת מצד דרום. הים היה ניראה כשטיח שחור וגדול. מצד ימין אפשר היה להבחין בצריח הגבוה של ה"קאסטל", חורבת עטלית העתיקה, שהסתיר כמה כוכבים בצלליתו הגבוהה. שרה התיישבה על גבי אבן מתחת לעץ חרוב ופניה למזרח, וביקשה לזהות בחשיכה את הרכסים השונים של הכרמל.

"ראה נא," היא אומרת, "ליד הכוכב הכחול שלך נמצאת ה'מוחרקה', שם נפגש אלישע הנביא עם נביאי השקר. אליהו הנביא מסתמא עבר גם הוא דרך כאן באחד הלילות, בבורחו משומרון אל המערות בכרמל. למעלה היו למלכי יהודה שלנו כרמיהם וחווילותיהם. יודע אתה, מפליאני הדבר, היאך מאפו הוביל כאן את אמנון שלו ועלה בידו לצייר את המקום הזה, הייתכן שעבר גם הוא כאן באחד הלילות! אוה, כאן היה חי הנוער היהודי שלנו לפני אלפים שנה, כאן חלם את חלומותיו, אולם כיום, אהה, כמה השתנתה הארץ הזאת. אך אנו עוד נְחיה מחדש את הסלעים השחורים ואנו נייער מחדש את כל הרי הכרמל הללו. הם יכוסו ירק, וההר של עין-הוד לא יישאר היחיד. אוה, כמה מאושרים נהיה כולנו לכשיתגשמו חלומותינו. כיום הכול במחנק. אסור לבול ציוני להימצא אצל מישהו. תמונת הרצל היא בחזקת טריפה. יהודים רבים כבר היגלה ג'מל פשה. וכאשר תצליח התוכנית שלנו יהיה לנו חלק בדחיפת העגלה של ישראליק שלנו קדימה. אנגליה תכיר בזאת, ייתכן גם והדבר יעלה לנו ביוקר, אבל כדאי הוא."

היא נסבה ימינה והסתכלה אל הצריח הגבוה של עטלית.

"פלא הוא היאך הרומאים בנו את העיר עם מבצר גדול שכזה, ומדוע השאירו פתח כה צר לעבר היבשה? החומה חסומה סביב-סביב, ורק נשאר שער קטנטן. כפי הניראה היו הם יותר אנשי ים, כיוון שיותר ממחצית העיר כוננה בתוך הים. אפשר להבחין גם כיום בעמודים המתבלטים מתוך המים."

"כן שרה, זה היה הסגנון שלהם. גם קיסריה דומה לזאת. ויותר מזה – אשקלון. הייתי שם אשתקד ושמה עמודי השחם הם עוד ארוכים ועבים יותר."

ממרחק רב נשמע רעם עמום של תותחים.

"אוה!" אומרת שרה, "התשמע? שם יורים האנגלים על התורכי הנחמד שלנו. אומרים שהם כבר אינם רחוקים."

"אה, שרה, מה שלך נידמה. זהו קול של הגלים הנשברים בין הסלעים של ראס-אל-נקורה [ראש הנקרה], ליד צור, אשר חירם מלך צור חצב אותה, בזמנו של שלמה המלך."

[אומדן המרחקים, תחושת הזמן וגם הידע ההיסטורי של השניים הם מאוד סובייקטיביים, ואולי גם מעורבת בדבריהם התרגשות רומנטית מסויימת. עיבוד ספרותי לכך נמצא ברומאן הנידח הבידיוני-לחלוטין "המושבה שלי". – אב"ע].

השועלים החלו לילל. השמיים הלכו והתבהרו עוד, ובמזרח כבר אפשר היה להבדיל בין רוכסי הכרמל ובין השמיים שהלכו הלוך והתבהר.

*

שרה נישארה אצל אביה, בביתו בזיכרון-יעקב, וחיכתה לגורלה. [אוקטובר 1917]. החיילים התורכיים, צאצאי היַאניצַ'ארים, החלו לבצע את הפקודות של הקומנדנט אשר נשלח מדמשק. אין אפשרות לתאר בכתב אפילו חלק זעיר מן הפאניקה, הבהלה והמועקה באווירה בזיכרון. איש לא יצא מפתח ביתו, ופרט לילדים קטנים אי אפשר היה לפגוש איש ברחוב, אלא כשהשבטים של התורכים חובטים בהם מאחור. התחילו להוציא את האנשים מן הבתים לחקירה, שהיתה אינקוויזיציה אמיתית, של מכות ועינויים.

את שרה הביאו לחקירה, והיא נשאלה – מי הם שותפיה לעבודה? ובייחוד – "היכן נמצא יוסף?" – הם ניסו להסביר לה כי יתנו לה את חייה במתנה, ועוד פיתויים דומים, אם תגלה.

"אני צוחקת לכם!" – היא פרצה בצעקה, "אני! אני! ולא אחרת – קברתי אתכם. קברכם מוכן. לא מישהו אחר ורק אנוכי לבדי, מפני שאני שונאת אתכם, מפני שנסעתי ברכבת אשר דרסתם בה את הארמנים המסכנים, ואברי ידיהם ורגליהם הכרותים נחבטו בחלונות הרכבת. את כל זה אני עשיתי לכם, ויכולים אתם עכשיו לעשות לי מה שתרצו. אולם גורלכם נחרץ וקברכם כבר נכרה ובמהרה תיכנסו אליו ותמלאוהו. אותי אתם יכולים לתלות, כי אני את שלי גמרתי."

הם התחילו לייסרה, וגופה ענוג שתת דם תחת שבטי היאניצ'ארים.

"הכו, הכו!" – היא צעקה, "בגופי הנכם יכולים לעשות כאוות-נפשכם, אבל לא במצפוני. גם הספרדים עשו כמוכם בזמן האינקוויזיציה. אנו היהודים רגילים כבר לכך, ובשקט הננו יכולים לעלות למוקד על קידוש מצפוננו."

את אביה הזקן של שרה [אפרים-פישל אהרנסון] השכיבו על הרצפה וחבטו בשבטים על כפות רגליו, והריחו את שרה ואת אחיה [צבי] להחזיק ברגליו המורמות בשעת מעשה. הזקן זעק עם כל חבטה: "שמע ישראל!"

"אל תזעק, אבא," גערה בו שרה, "לא איכפת אבא, הינך כבר בן שבעים וחיית דייך. עתה הינך האדם המאושר בתבל, כי הינך מת על קידוש-השם!"

האיש הזקן נשך בשפתיו עד זוב דם עד אשר איבד את חושיו, אולם אף מילה לא הצליחו השבטים של היאניצ'ארים להוציא ממנו, אף מילה אחת ויחידה!

פעמיים-שלוש ביום הובילו את שרה מביתה לחקירה אצל הקומנדנט [עוסמן ביי], אשר התאכסן בבית המלון וניהל שם את החקירות. היה היתה מובלת בין ארבעה יאניצ'ארים עם רובים מכודנים. כולם היו מתחבאים בשעת מעשה בבתיהם בכדי להימנע מהמראה הזה. אבל היא היתה עוברת את הרחוב שקטה, כאילו מטיילת, וכאילו על ידה לא צעדו כלל חיילים עם רובים מכודנים. וכאשר היתה פוגשת את אחד הילדים, היתה נפשה מתרעננת והיתה אומרת לילד: "שלום! מה שלום אימא? מה שלום כל בני הבית?"

התורכים סיימו את עבודתם, לאחר שאסרו אנשים רבים, וזאת – ביחד עם קבלת הרבה בקשיש. אבל – הם לא יכלו להוציא מאיש שום הודאה, והם החליטו להעביר את כולם, ביחד עם שרה, לנצרת. בנצרת היתה המפקדה הראשית של האינקוויזיציה. שמה עקרו את הציפורניים מן האצבעות, תלשו את הלשונות מן הפה במלקחיים, הניחו ביצים שלוקות תחת בתי-השחי, ועוד מעשים נאים כאלה, נוסף לשבטים ולמכות שהיו בלי גבול.

היו כאלה שקיבלו כל יום מאה מלקות, ונוסף לכך הושמו שלשלאות ברזל על הידיים ועל הרגליים. זה היה כל כך נורא וכל כך ללא נשוא, עד שהצעיר שווארץ, שהיה פקיד בעטלית, מרוב ייסורים שלא היה יכול כבר לעמוד בהם, תלה את עצמו על סורג חלון תאו הקטן, בכתפיות מכנסיו.

למקום נחמד זה החליטו להוביל את שרה, אבל היא ידעה את המצפה לה, ובתור אישה עלה בידה לקבל רשות מקצין המישמר, להיכנס לחדרה בכדי להחליף את בגדיה. מבלי לאבד רגע היא הוציאה מתוך מגירה אקדח מאוזר קטן וירתה בצווארה. היא נפלה כמובן מיד ארצה, על המקום, והחייל המצווה הודיע מיד לקומנדנט על המקרה.

במהרה הגיע הקומנדנדט במרוצה, ביחד עם רופא המושבה זיכרון-יעקב, שקיבל פקודה להציל מיד את שרה. הרופא הזקן, ד"ר הלל יפה, שהכיר את שרה מילדותה, היה נאלץ למרות רצונו להשיבה לתחייה ולטפל בפצע שלה. כאשר חזרה להכרתה ופקחה את עיניה, היא בקושי יכלה להניע את שפתיה, ובעברית היא לחשה:

"הה, דוקטור, מדוע החזרתני לתחייה, האינך יודע כי מותי הוא חשוב יותר מחיי? הה, דוקטור, כמה אני אומללה שלא עולה בידי לעשות מלאכה בשלימות, לא יריתי כהלכה, הה כמה חבל! התורכים עוד יובילו אותי לנצרת, במקום שיובילו אותי, כמו שהחלטתי, אל המקום אשר מול הגורן, ליד קבר אימי..."

לאחר שני ימים של תלאות ויסורים נוראים, ומאבקים בגלל כך שלא הסכימה לקבל אל פיה לא כוס חלב ולא כל תרופה, לאחר שני ימים כאלה, דעכה נשמתה הקדושה.

הקומנדנט, אשר היה מבקרה פעמיים ביום ואשר ציפה כי היא עוד תחלים, בכדי שיהיה לו את מי להביא לנצרת או לדמשק, הירשה בכל זאת לערוך לה לווייה. בהלווייתה הלכו אפילו מלאכי המוות שלה, מפקדי היאניצ'ארים, וגם הם בכו, "חבל, חבל, אַמַאן אַמַאן," הם קראו ונאנחו, "אַה-אַמאן-בּוּ-שרה-חַאנֶם-אֶפֶנְדִי-אִיל-גַאזִי" (אויה, אויה, זו היא הגברת שרה הגיבורה!)

על פסגת ההר, מתחת לעצים של הכיכר המוקפת חומה, ניצבת שרה ליד קבר אימה. עם כל רוח קלה מרחפת הנשמה הקדושה על כל ארץ-ישראל. אולם לא כל עיני בשר רואים אותה ולא כל אף יכול להתבשם מן הניחוח שלה, אשר נמוג בתוך האיריסים הכחולים...

*

ברוך בן עזר (רַאבּ), נולד בפתח-תקווה בשנת 1887 ונפטר בה בשנת 1960, הוא היה בנו של יהודה ראב (בן עזר, 1858-1948), ממייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה פתח-תקווה בשנת 1878. אחותו הצעירה של ברוך היתה המשוררת אסתר ראב (1894-1981). הסופר אהוד בן עזר (נ' 1936) הוא בן האח הצעיר של ברוך, בנימין (1904-1966). ברוך נחשב כבן הזכר הראשון שנולד במושבה.

את הזיכרונות על שרה אהרנסון כתב ברוך באידיש כנראה מתוך כוונה לשלוח אותם לפרסום בעיתון "פארוורטס" בארה"ב, שבו הופיעה בשעתו גם כתבה על אודותיו. וראה על כך בספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

שנים אחדות, בתקופת מלחמת העולם הראשונה, היה ברוך מנהל העבודות החקלאיות בתחנת הניסיונות החקלאיים של אהרון אהרנסון בעתלית. פרטים נוספים עליו ועל משפחתו אפשר למצוא בסיפור חייה של המשוררת אסתר ראב "ימים של לענה ודבש" (עם עובד, 1998) מאת אהוד בן עזר, וכן בספרו של יהודה ראב (בן עזר) "התלם הראשון", מהדורה חדשה עם אחרית דבר מאת אהוד בן עזר (הספרייה הציונית, 1988).

שעה שכתב את דבריו על שרה אהרנסון, בראשית שנות ה-20 לערך, ברוך היה היחיד שנשאר בחיים מבין ארבע הדמויות שאותן הכיר מקרוב: אהרון, שרה, אבשלום, ויוסף לישנסקי, וזאת לאחר שאהרון נספה בתאונת מטוס מעל תעלת הלמאנש בחודש מאי 1919.

אהוד בן עזר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

איליה בר-זאב

איני יודע את שמך

ליום נגד אלימות בנשים

בָּאִצְטַדְיוֹן הַיְרוּשָׁלְמִי, אָת נָעָה כְּנֶגֶד הַאֲחֵרִים

מְפַזֶּרֶת מִשְׁפָּטִים לֹא בְּרוּרִים,

מְפַטְפֶּטֶת עַצְמֵךְ –

שָׁעוֹת, יָמִים, לִפְעָמִים צוֹחֶקֶת.

עֵינַיִךְ כְּבוּיוֹת,

קוֹלֵךְ גּוֹבֵר פֹּה וָשָׁם –

מִלִּים עַל גַּבֵּי מִלִּים נִשָּׂאוֹת

אֶל הַגְּבָעוֹת הַסּוֹגְרוֹת בֵּין בָּתֵּי הָאֶבֶן.

אֶל אֵלּוּ

שֶׁהִסְתִּירוּ פָּנִים,

סוֹטְרִים וְאֹנְסִים בְּגּוּפֵךְ.

עֶרֶב סָעוּר, אֵינִי יוֹדֵעַ אֶת שְׁמֵךְ –

עוֹד מְעַט כִּבּוּי אוֹרוֹת. אִשָּׁה מְמַלְמֶלֶת שְׁבָרִים

שֶׁעֲדַיִן קְבוּרִים בָּהּ.

* * *

משה כהן

שפל המדרגה

הציבור החרדי במדינת ישראל זוכה למעמד מיוחס, פטור משירות צבאי, קצבאות לתלמידי ישיבה. 

לכן, ההפגנות הפרועות של החרדים נגד צה"ל מקוממות במידה בלתי רגילה.

פרטנרים לשלום

נציגי ישראל בוזו והושפלו בוועידה פרלמנטרית ברוסיה על ידי מדינות ערב לרבות הפלסטינים. בין היתר כונו הישראלים "רוצחי  ילדים".

הציבור בארץ לא מתרשם ולא מתקומם נגד היחס המשפיל הזה. אנו רגילים לכך כדבר שבשגרה.  

בתל שבע נרצח אדם וכמה נפצעו בקטטה המונית. 

אלה האנשים שאיתם עלינו לקיים דו-קיום ולעשות שלום. 

לא מעודד ביותר. 

משה כהן

ירושלים

* * *

מלי טויב

ויצמן מינה [פאני] 

 בספרו המרתק של סקוט אנדרסון "לורנס בחצי האי ערב", על תקופת מלחמת העולם הראשונה במזרח התיכון  מסופר על המרגלת מינה ויצמן, אחותו של הנשיא הראשון  של מדינת ישראל, חיים ויצמן. [בעמודים 31, 153, 155-156, 171, 338, 556  עם אסמכתאות של המקורות השונים].

ייחודו של הספר הוא הסתמכות על מקורות שהותרו לפרסום בעשור האחרון, וכוללים חומרים שלא עמדו עד אותה עת לרשות החוקרים.

קורט פרופר [[prufer היה בראשית שנת 1914 חוקר גרמני בן 33, בירושלים. לפני כן כיהן שנים אחדות כמזכיר לענייני המזרח בשגרירות גרמניה בקאהיר.

"קורט פרופר היה איש רב-קסם, ויצאו לו מוניטין של מפתה נשים חסר תקנה... מאז בואו לירושלים הוא ניהל פרשיית אהבים עם רופאה מהגרת צעירה ויפהפיה יהודייה ממוצא רוסי, מינה ויצמן שמה, שנודעה בין חבריה ובני משפחתה בכינוי פאני. בתוך פחות משנה צץ במוחו של פרופר, ראש המודיעין הנגדי של גרמניה בסוריה בתקופת המלחמה, רעיון לגייס מהגרים יהודים שיחדרו למצרים שבשליטת בריטניה ושירגלו למען המולדת. בין המרגלים הראשונים ששיגר פרופר לשטח האויב היתה המאהבת שלו פאני ויצמן." [עמ 30-31]

מטרת הקמת תאי הריגול הייתה גניבת מסמכים בריטיים רלוונטים או העתקתם וכן כל מידע שישיגו."

רב המרגלים התייחס למפעל החדש שלו במלוא הרצינות, וכפטריוט אמיתי היה מוכן להניח לרגשותיו כלפי הקייזר לרמוס ברגל גסה את רגשותיו כלפי מינה ויצמן . בראשית מאי 1915 חצתה ויצמן את גבול מצרים כחברה החדשה ברשת הריגול של פרופר. ככל הנראה היא לא נזקקה לדרכונים מיותרים. .

בתחילה עלתה משימתה החדשה של ויצמן יפה. החידוש בהיותה רופאה פתח לפניה דלתות לצמרת החברה בקאהיר הבריטית. אך המזל לא האיר לה פנים זמן רב. במסווה של ליווי לחייל צרפתי שנפצע קשה והוחזר הביתה, היא הצליחה להגיע לאיטליה, אך שם נצפתה נפגשת עם שגריר גרמניה ברומא. לאחר שהמסווה שלה נקרע, היא הוחזרה למצרים , ששם ציפה לה עתיד עגום: לכל הפחות מאסר במחנה שבויים בריטי ואולי אף הוצאה להורג." [עמ 155]

הודות לקסמה הרב וקשריה היא הוחזרה הביתה לרוסיה, המולדת ממנה נמלטה שנתיים קודם לכן.

מינה לא רק שרדה את המלחמה אלא אף זכתה לשוב לארץ ישראל ולעבוד בשירות הרפואי של תנועת הנשים הציונית – הדסה.

אחיה פרופ' חיים ויצמן היה לימים נשיאה הראשון של מדינת ישראל, ואחיינה עזר ויצמן היה עתיד להיות נשיאה השביעי של המדינה. הייחוס הזה עשוי אף להסביר מדוע נמחקה כמעט מספרי הלימוד ומהזיכרון של משפחת ויצמן [חיים ויצצמן לא הזכיר את אחותו ולו פעם אחת בספר זיכרונותיו].

העובדה שבמשפחה הראשונה של ישראל  נמצאה מישהי שלא רק ריגלה בעבור גרמניה, אלא שהמאהב שלה רב-המרגלים היה לימים דיפלומט נאצי בכיר, היתה מן הסתם עובדה מביכה שהמשפחה העדיפה להסתיר." [עמוד 156].

* * *

אורי הייטנר

1. רוח כנרת (ב)

בחלקו הראשון של המאמר, עימתתי את המיתוס על פיו נעמי שמר עברה מהפך בדעותיה הפוליטיות לאחר מלחמת ששת הימים וערקה מן השמאל לימין, עם העובדות ההיסטוריות כפי שמופיעות בביוגרפיה של נעמי שמר "על הדבש ועל העוקץ". הציטוטים שהבאתי מהספר הצביעו על דבקות של נעמי שמר בדרך שעליה התחנכה בקיבוץ ובמוסדות החינוך הקיבוציים, דווקא בתמיכתה ב"גוש אמונים".

האם "גוש אמונים" הוא ממשיך דרכה הישיר של תנועת העבודה ונעמי שמר מגלמת את הרצף האידיאולוגי של התנועה?

על דבר אחד אי אפשר להתווכח – כך נעמי שמר ראתה את הדברים. לפחות בתפיסה שלה את עצמה ואת דרכה, היא פשוט המשיכה ללכת בדרך בה גדלה, גם כשהתנועה סטתה מן הדרך.

דומני שהספר מוכיח שיש לה בהחלט על מה להתבסס; שאת היסודות הערכיים, הרעיוניים של תפיסת עולמה, היא רכשה בבית, בקיבוץ, בחינוך הקיבוצי.

אין זה אומר שזו ורק זו דרכה של תנועת העבודה הציונית ההיסטורית. גם חלוקת הארץ צמחה בתנועת העבודה. הזכרתי, בחלקו הראשון של המאמר, ראיון עם נעמי שמר שבו היא ציטטה דברים של ברל כצנלסון בפולמוס החלוקה, ב-1937. בר הפלוגתא שלו בפולמוס הזה היה בן גוריון, גדול מנהיגי תנועת העבודה. בתנועת העבודה התרוצצו שתי אידיאולוגיות במקביל – אידיאולוגיה של שלמות ארץ ישראל ואידיאולוגיה של נכונות לחלוקת ארץ ישראל.

אולם חלוקת הארץ היתה נכונות פרגמטית להתפשר על מימוש הזכות שאינה ניתנת לערעור, כדי להשיג מדינה בחלק מן הארץ, או כדי להבטיח רוב יהודי מובהק, או למען השלום. מה שזר ומנוכר לדרכה של תנועת העבודה, מוטציה שהרחיקה לכת באופן משמעותי, היא הניכור לארץ ישראל, הבוז לזיקתנו בה ולזכותנו עליה, הניכור להתיישבות. ההתייחסות לישיבתנו בחלקים של א"י כ"כיבוש" – זו כפירה בעיקר. ונדמה לי, שהכפירה הזאת, יותר מעצם הנכונות לוותר על שטחים, היא שהכאיבה לנעמי שמר יותר מכל.

בוויכוח הפוליטי שהתפתח אחרי מלחמת ששת הימים, אכן מצאה עצמה נעמי שמר בצידו האחר של המתרס, לעומת המיליה החברתי שאליו השתייכה. הדבר כאב לה מאוד. היא חשה מוחרמת וכמי שנאלצה לשלם מחיר אישי ואמנותי כבד על הליכתה מחוץ לתלם.

האם תחושתה היתה מוצדקת, מבחינה עובדתית? בספר מופיעה ראייה אחת המצדיקה את התחושה – מועדון "צוותא", שבו הרבתה להופיע, חדל להזמין אותה.

מלבד זאת, אני בספק רב אם אכן הוחרמה. לי לא זכורה אף תקופה שבה נעמי שמר לא היתה פופולרית מאוד, ששיריה לא הושמעו בתדירות גבוהה בכל הערוצים והרשתות. דווקא באותן שנים היא זכתה בעיטורים ופרסים רבים ובראשם פרס ישראל.

שמר גם שמרה על קשרי חברות הדוקים עם יריבים אידיאולוגיים דוגמת שלמה ניצן ובעיקר חברתה הטובה במשך עשרות שנים, רבקה מיכאלי.

אולם עם רגשות ותחושות קשה להתווכח. אמחיש את תחושותיה דווקא באמצעות טקסט שאינו מופיע בספר.

כשמנכ"ל משרד האוצר פרופ' עזרא סדן, חניך תנועת העבודה ובנו של פרופ' דב סדן, מגדולי אנשי הרוח של התנועה וח"כ מטעם מפא"י, פרש מן השירות הציבורי, הוא הצטרף לתנועת "התחייה" והצהיר על תמיכתו בארץ ישראל השלמה.

נעמי שמר, ידידתו, כתבה לכבודו את השורות מלאות המרירות, שבהן סיפרה, בעצם, על עצמה.

עזרא סדן יצא מהארון / הוא לא ראשון, רבותיי, הוא לא האחרון

עזרא סדן, איש הכלכלה והתבונה / לא יודע מה מחכה לו מעבר לפינה.

תרשה לי, עזרא, בתור חיילת ותיקה / במלחמה הזאת,

להכין אותך לבאות.

אז ככה: / בן לילה תהפוך

מחכם כספים ואיש תרבות / לשוטה הכפר שטועה באופן מהותי

שחוטא ומחטיא את הרבים

מקצץ בנטיעות, פשיסט וחולה עצבים.

אם אתה משורר / אתה הופך בן לילה לחרזן

באם סופר היית / מעכשיו תהיה משוגע וגרפומן

כל אלה שקשרו לך כתרים / ושרו לך שירי תהילה בציבור

כל אלה שמגנים בגופם / על חרות המחשבה וחופש הדיבור,

כל אלה יעמידו אותך עכשיו אל עמוד הקלון.

יצביעו על משוגותיך / יחרימו אותך בשיחות סלון

בטורים של יום שישי / תהיה לבוז ולמשיסה

יאכלו אותך בלי מלח / יתלו אותך עם הכביסה

יוכיחו שנעשית / חסר נפש חסר טעם וחסר כישרון

וכל זה מרגע שיצאת מהארון.

על כן, עזרא סדן / בשביל מה שזה שווה

תרשום לפניך / שתמיכתנו נתונה לך בזה

ואם אתה קורא את זה עכשיו ומחייך

דע לך שתצטרך אותה, עזרא / ועוד איך.

כתיבתה של נעמי שמר עתירה בתכתובת עם מקורות ישראל – התנ"ך, ספרות חז"ל, סיפורי חסידים. הבקיאות שלה במקורות הללו מרשימה וכן הכישרון שלה לשזור אסוציאטיבית את המקורות הללו ביצירתה.

מאין נחלה נעמי שמר את ההיכרות האינטימית הזאת עם המקורות? גם זה מן הבית, מן הקיבוץ, מהחינוך הקיבוצי. קראתי לא מכבר את הספר "על שפת ים כנרת" – המספר את סיפורם של מחנכיה שושנה ועמינדב ישראלי, על דרכם בחינוך ובעיקר בכיתתם הראשונה, אותה חינכו שנים רבות – הכיתה שבה למדה נעמי שמר.

אילו משטרת ה"הדתה" הייתה קיימת באותה תקופה – אותה חבורת המורים החלוצים בבית חינוך בעמק הירדן הייתה הראשונה שמוקעת על עמוד הקלון.

וכך כתב עליהם מוטי זעירא בביוגרפיה: "שני המחנכים יתפסו מקום חשוב מאוד בעולמה של נעמי וירוו את יצירתה בעושר רוחני ובאהבה לשפה העברית ולמקורות היהודיים. 'הם הטמיעו את התנ"ך ואת רש"י ואת האגדות במחזור הדם שלנו,' סיפרה לימים, 'אני לא צריכה לפתוח ספר. אני לפעמים פותחת רק כדי לראות אם ציטטתי נכון, אבל בדרך כלל זה ספונטני בשבילי'."

כמה מילים על הספר עצמו.

ביוגרפיות הן הסוגה הספרותית האהובה עליי. לאורך השנים קראתי לבטח עשרות ביוגרפיות. וכיוון שיש לי למה להשוות, אני יכול בהחלט להגדיר את הביוגרפיה של נעמי שמר כביוגרפיה מצוינת, גם בהשוואה לביוגרפיות קודמות שכתב מוטי זעירא עצמו.

בעיניי, אין סיפור מעניין מסיפור חיים של אדם. חיי אדם הם הרומן המרתק ביותר. וכאשר מדובר באנשים שחייהם היו תוססים, יצירתיים, חיי עשייה – ואלה האנשים שכותבים עליהם ביוגרפיות, אלה הסיפורים הטובים ביותר. אולם כמו כל ספר – כדי שיהיה ספר טוב, אין די בכך שהסיפור יהיה טוב, חשוב שהוא יסופר בצורה מעניינת. וזו גדולתו של מוטי זעירא, בעיקר בספר זה. מוטי זעירא הוא ד"ר, אבל הספר הזה רחוק מכתיבה אקדמית משמימה, הוא הרבה יותר קרוב ליצירה ספרותית, לעט סופר. אמנם הספר כולו תיעודי אך הוא כתוב ונקרא כרומן מרתק. הוא מרגש מאוד ומעורר בעת הקריאה את מנעד הרגשות שבין בלוטות הדמע לבין הצחוק הסוער.

הספר נפתח בסיפור המשפחתי של הוריה של נעמי שמר ומסתיים בהלווייתה של הגיבורה. הוא מתאר במקביל שלושה צירים, האחוזים זה בזה באופן הדוק – חייה האישיים והמשפחתיים של נעמי שמר, חייה היצירתיים-אמנותיים, וחייה הציבוריים פוליטיים.

בספר נפלו מספר טעויות שראוי לנכשן לקראת המהדורות הבאות, שלבטח תצאנה. נעמי שמר התגייסה לחיל הנח"ל, אך לא לחטיבת הנח"ל שקמה רק ב-1982.

שמו של מגדל שלום לא נועד לבטא את שאיפת השלום שלנו, אלא הוא מנציח את שם אביהם של האחים מאיר, שבנו אותו.

בקרב האווירי בין ישראל לסוריה ב-7 באפריל 1967 הופלו 6 מיגים סוריים ולא 7.

מאיר אריאל שר את "ירושלים של ברזל" במסדר הניצחון על הר הבית בתום המלחמה ולא כעבור מספר שבועות והוא לא שמע לראשונה את השיר אחרי הקרבות בדרך לצפון. את הפרטים על "ירושלים של ברזל" לקח זעירא מכתבה בעיתון "הקיבוץ", שהיתה רצופה טעויות.

על שירה של נעמי שמר "פירות חמישה עשר" במחזמר "מסעות בנימין השלישי", על פי ספרו של מנדלי מוכר ספרים, כתב זעירא ש"ניכר היה בהם שאינם צומחים ישירות מעולמו המשכילי והאירוני של מנדלי ב'מסעות בנימין השלישי'."

אולם השיר הזה, דווקא, מבוסס בהחלט על הטקסט המקורי של מנדלי, המתאר את חמישה עשר בשבט בק"ק בטלון, ומתאר את הערגה לא"י מתוך המפגש עם פירותיה:

"ומעשה באדם מישראל, שהביא פעם אחת למקומנו תמר, ויהי לפלא, והיו כל בני העיר, למקטנם ועד גדולם רצים לראותו. נטלו את החומש והראו בו באצבע, שהתמר, תמר זה, כתוב בתורה! הביטו לו – וא"י נצנצה במחזה לנגד פניהם: הנה עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אימנו! הנה כותל המערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי טבריא! הנה עולים על הר הזיתים, אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די, ונותנים לתוך הכלים מלוא חופנים מעפר הארץ!... אוי אוי היו נאנחים, ועיניהם מקור דמעה. אותה שעה, כך מספר בנימין, היו כל הבטלונים רואים את עצמם כאילו הם בא"י. ומרבים לספר בביאת הגואל."

ובמילותיה של נעמי שמר: "ובתוך הפרי כל געגועיי."

נעמי שמר היתה אישה מצחיקה, ידעה להצחיק ואהבה לצחוק, גם על עצמה. בספר מופיעות אנקדוטות מצחיקות מאוד, ואסיים באחת מהן.

"כשהיה אריאל [בנה של נעמי שמר, המוסיקאי אריאל הורביץ] בן שנתיים, הגיע בן גוריון הזקן לבקר את נעמי. היתה זו שעת צהריים, אריאל ישן, ולפתע צלצל האינטרקום, ובן גוריון הודיע כי הוא נמצא בקומת הקרקע בכניסה לבניין.

'להעיר את הילד?' שאלה נעמי את מרדכי.

'אם נתחיל להעיר את הילד בשביל כל ראש ממשלה, לאן נגיע?!' ענה לה."

2. צרור הערות 22.10.17

* ארץ נהדרת – שבת. 5:00 לפנות בוקר. אזעקה ורעש של נפילות. רק לפני שעתיים הלכתי לישון. לא נעים. באמת לא נעים. כדובר צח"י (צוות חירום יישובי) תפקידי להעביר הודעות לציבור.

וכשחוזרים למיטה – עולות המחשבות. זה באמת לא נורמלי, ממש לא נורמלי לחיות ככה. מה פתאום הורים צריכים בשבת ב-5:00 בבוקר לתפוס את הילדים שלהם ולרוץ למרחב המוגן? עד מתי?

וכמובן שהמחשבות שלנו עם בננו הבכור, שזו השבת האחרונה שלו בצה"ל אך הוא נמצא על הגבול הסורי, לנוכח פני האוייב.

אבל דווקא המחשבות הללו מחדדות את התובנה. נכון, זה לא נעים. אבל הבה נבחן את הפרופורציות.

ישראל, המדינה היחידה בעולם שמיום הקמתה כל סביבתה חולמת על השמדתה (כולל מדינות שחתמו עימנו על הסכמי שלום) וחותרת להגשמת חלום זה. זה נתון, שהיכולת שלנו להשפיע עליו אפסית. עובדה זו מחייבת אותנו להשקיע בביטחון הרבה מעל ומעבר לכל מדינה אחרת.

ועם זאת, נוצרה כאן דמוקרטיה ליברלית משגשגת ומפותחת, רבת הישגים ומובילה בתחומים רבים בקנה מידה בינלאומי.

נכון, מדינה לא מושלמת, דמוקרטיה לא מושלמת, פערים סוציו-אקונומיים רחבים מדי, יותר מדי שחיתות; כן, יש עוד הרבה מה לעשות, מה לתקן, במה להיאבק ולאן לשאוף. ואסור לוותר.

אבל כדאי לראות את הדברים בפרופורציות הנכונות. כי באמת, בלי טיפת ציניות – יש לנו באמת ארץ נהדרת.

* פש"מ – אגב, לאחר האזעקה ציינתי זאת בפוסט בפייסבוק, ואיזה פש"מ (פצצת שנאה מהלכת) כתב: "מלחמת שלום השחיתות." ואני בטיפשותי עוד שחקתי את מקשי המקלדת כדי לענות למנוול.

* שיטות של מאפיה – מפכ"ל המשטרה דיווח בתחילת השבוע, באיחור של מיספר שבועות, ליועץ המשפטי לממשלה, על "שיחה" שקיבל ממכר, ממקורבי "סביבת" ראש הממשלה, שבקולנוע אפשר היה להגדיר אותה כ"הצעה שאי אפשר לסרב לה," ובלשון החוק נכון להגדיר אותה כסחיטה באיומים.

אותו מקורב סיפר למפכ"ל ש"כועסים" עליו ב"סביבת ראש הממשלה," מכנים אותו "בוגד" ו"כפוי טובה," והזהיר אותו מפני פרסומים שליליים על אודותיו.

למה "בוגד"? כי נאמנותו היא למדינת ישראל, לציבור ולחוק, ולא לנתניהו. ולכן, משטרת ישראל ממשיכה למלא את תפקידה ולחקור ברצינות וביסודיות את החשדות נגד ראש הממשלה.

למה "כפוי טובה"? כיוון שמבחינת "סביבת ראש הממשלה" תפקיד המפכ"ל הוא צעצוע שאלשייך קיבל כמתנה, כטובה אישית, מראש הממשלה. בתמורה, מצופה ממנו לגלות נאמנות. לא נאמנות לתפקיד, אלא לצרכיו האישיים של הממנה, שמנוגדים למהות תפקידו של המפכ"ל.

ואכן, לא חלפו שבועות ספורים, והמתקפה יצאה לפועל, לקראת הזמנתו של רוה"מ להמשך החקירות.

כך פועלת מאפיה.

וזה כל מה שעומד מאחורי הספין על איזה "ליאור" או איזה "חורב".

וכל זה לא היה קורה אלמלא יכול נתניהו לסמוך על גדודי נאמניו, חייליו; עובדי אלילים חסרי חוש ביקורת מינימלי. לפני שבועות מיספר כתבתי כאן על מגמה שזיהיתי. פתאום, בבוקר בהיר אחד, באופן ספונטני, כמה כתבני ימין בפייסבוק החלו להשתלח במפכ"ל, לקרוא להתפטרותו, להיתלות בספין של "ליאור" "חורב". כך בדיוק היה בעבר כלפי ריבלין וכלפי יעלון (כשנתניהו רצה להיפטר מה"כתם" שדבק בו, כאשר גילה מנהיגות בהודעה המשותפת עם יעלון אחרי המעשה של אלאור אזריה, לפני שהבין לאן זורם הזרם העכור) ועוד. נראה לי שלפחות חלק מאותם כתבנים גם מאמינים, ממש משוכנעים, שהם כתבו באופן עצמוני את דף המסרים.

כאשר הספין הגיע לבשלות, הוא הופיע בגלוי בציוץ של הטוקבקיסט הראשי. בערך יחד עם תחילת המסע נגד אלשייך, התרעתי כאן גם כנגד מסע דומה נגד תאגיד השידור הציבורי. לא בכדי, שני המסעות הבשילו באותו השבוע.

ומי הבא בתור? גזרו ושמרו. אני כבר מזהה את חלחול הארס נגד גדעון סער.

* המאכער האסטרטגי – הציבוריות האוסטרית סוערת, בעקבות קמפיין סמוי בארומה אנטישמית שנוהל נגד הקנצלר הנבחר קורץ. מתברר שמי שעומד מאחוריו הוא ישראלי; המאכער האסטרטגי טל זילברשטיין, השותף להרעלת הציבוריות הישראלית כבר כשני עשורים.

זילברשטיין חשוד בפרשת הונאת הענק בה נחשד גם איש העסקים בני שטיינמץ. בעבר הוא היה חשוד בפרשיית השחיתות של עמותות ברק, ואף הוחלט להגיש נגדו כתב אישום, אולם לבסוף הוחלט לסגור את התיק, כי שתיקות המעורבים (ובהם ראש האופוזיציה הנוכחי) הצליחו להכשיל את החקירה.

זילברשטיין הוא מאכער אסטרטגי לכל דורש. הוא היה יועצו של אהוד ברק. אח"כ היה יועצו של יריבו המר של ברק – אהוד אולמרט, והשתלח בברק. אח"כ היה יועצו של יריבו המר של אולמרט – בנימין נתניהו. יד רוחצת יד, וידם של מאכערים מסוגו של זילברשטיין בכל, ויד כל בהם.

גם ליאור חורב שייך לזן המאכערים האסטרטגיים. הוא עבד עם שרון, הוא עבד עם אולמרט, הוא עבד עם כחלון. תמורת סכום נאה לא תהיה לו כל בעייה לעבוד עם נתניהו. כך זה עובד שם, לצערנו.

בשל התייצבותי לצד מפכ"ל המשטרה, בזכות דבקותו בנאמנות למדינה ולחוק ולא לנתניהו, שואלים אותי מכל עבר – אבל מה אתה אומר על העסקת ליאור חורב?

מה אני אומר? אני סולד מן ההעסקה הזאת. צר לי מאוד שמפכ"ל המשטרה משתמש בשירותיו.

אבל ברור לי ב-100% שאין צל צילו של קשר בינו לחקירות כלשהן. וברור לי לחלוטין, שכל הקמפיין נגד המפכ"ל בנושא, אינו אלא ספין ציני של החשוד בנימין נתניהו נגד גורמי אכיפת החוק, ואיני רוצה להיות אידיוט שימושי של הספין הזה.

אכן, תופעת המאכערים האסטרטגיים היא תופעה משחיתה. אנו רואים זאת היטב בסביבתו של בנימין נתניהו, ובמצעדי מקורביו ויועציו לחדרי החקירות של יחידת להב 433, כולל במעורבות מושחתת בעניינים הרגישים ביותר של ביטחון ישראל וכלכלת ישראל.

* תו התקן של דבוקת שוקן – אבי גבאי עבר השבוע מתקפה ארסית קשה מצד השמאל הרדיקלי, בהובלת דבוקת שוקן. מדי יום מופיע מקבץ של פשקווילים (כולל שני פשקווילי המערכת, מחצית פשקווילי המערכת מתחילת השבוע) המטיחים בו דברי נאצה ושיטנה, מבטאים את סלידתם ממנו. המילים המככבות במתקפה הפרועה הן לאומנות, פשיזם וגזענות. משום מה עוד לא הופיעה המילה "נאצי", אבל אולי הסיבה לכך היא שגדעון לוי ורוגל אלפר עוד טרם פישקוולו אותו.

אולם המתקפה הזאת אינה התקפה אישית על אבי גבאי, אלא מתקפה על השמאל הציוני לדורותיו. לא בכדי, אחד מצירופי המילים הפופולריות בפשקווילים הללו הוא "כמו קודמיו" עם ציטוטים המעידים על אשמתם.

במסגרת המסע, הציגה מערכת השוקניה כשֵׁרוּת לציבור רשימה של אמירות "ימניות קיצוניות". לצד כל אמירה כזאת מופיעה תמונה של אחד ממנהיגי השמאל הציוני לצד איש ימין, דוגמת סמוטריץ', בנט, אורי אריאל, וצריך לנחש מי אמר אותה. לרוב אמר אותה איש השמאל, כמו הרצוג או ציפי לבני, מה שמוכיח שכל הציונים אותו זבל לאומנו-פשיסטו-גזעני.

דוגמה להתבטאות לאומנו-פשיסטו-גזענית שהוקעה בחידון הזה, היא דבריה של שלי יחימוביץ': "אנחנו בוודאי לא פושעים. ברור לי שקיים סבל, אבל בעיניי, המפעל הציוני הוא אחד המפעלים המוסריים והצודקים ביותר בתולדות ההיסטוריה האנושית."

נו, מה? הוא שאמרנו: לאומנו-פשיסטו-גזענית. תו התקן של השוקניה היא: אנחנו פושעים. בוודאי. המפעל הציוני הוא אחד המפעלים האנטי מוסריים והבלתי צודקים בתולדות האנושות, שכל תכליתו הוא גרימת סבל לאחר.

* שלמה זנד צודק – צירוף המילים "שלמה זנד צודק" הוא האם-אמא של האוקסימורונים. הרי היצור האחרון עלי אדמות שניתן לומר עליו שהוא צודק, הוא הפוסט-היסטוריון הזה, שמפעל חייו הוא הכחשת עצם קיומו של העם היהודי "המומצא".

אבל מה לעשות, שלמה זנד צודק. הוא צודק במאמר שפירסם ערב שבת ב"הארץ", בהתייחסו לפולמוס בין אורי אבנרי לבני בגין בנושא "זכות" השיבה. אבנרי הסביר שהפלשתינאים לא יוותרו על "זכות" השיבה, ובצדק, כי זו זכות "קדושה", ולכן היא חייבת להיות מעוגנת בכל הסכם שלום. אולם הוא "מרגיע" (מרדים?) אותנו ב"הבטחה" שרובם לא ירצו לבוא בפועל אלא יסתפקו בפיצויים. שלמה זנד טוען שהוא טועה, שהפלשתינאים בהמוניהם יממשו את ה"זכות". הוא צודק.

זנד נוזף באורי אבנרי שזה לא מוסרי לתמוך ברעיון מתוך תקווה שהוא לא יתממש. ועל הדרך הוא גם משתלח בהצהרת בלפור הקולוניאליסטית, שאין בה אפילו מראית עין של צדק.

* אחרי החגים יתחד"ש – אני מצטער מאוד על כך שזהבה גלאון עוזבת את הכנסת. מצטער?! למה? כיוון שמוסי רז נכנס במקומה.

* יום הזעם – על מה ולמה משתוללים החוליגנים החרדים? הרי הם משתמטים בהמוניהם, כמעט ללא הגבלה. על מה הם זועמים?

לא להאמין. נגד חיובם לגשת ללשכת הגיוס כדי להשתמט. על כך כל הזעם. לגשת ללשכת הגיוס כדי להשתמט זה ביטול תורה, לעומת ימים שלמים של השתוללות והתפרעויות.

יש לציין שהחוליגנים הללו אינם כל החרדים אלא פלג אחד במגזר החרדי. אבל הראאד סלאח של הפלג הזה, שמואל אוירבך, ראש המדיחים והמסיתים, חסין כנראה מפני חקירה ומעצר.

השימוש בביטוי "יום הזעם" מעיד ממי הם שואבים את ההשראה למלחמתם נגד המדינה הציוינית.

* למה לא שומעים את קולם? – אני מרבה לכתוב על השד ה"הדתי"; אותו דחליל "הדתה" דמיוני שנכנס לחיינו הציבוריים, באיזו תאוות הרס ומדון. מה גורם לי לתחושה הקשה הזאת, לצורך לחזור לכך שוב ושוב? דומני, שהסיבה לכך היא המעורבות של כמה מארגוני ההתחדשות היהודית בקמפיין. והרי לאמתו של דבר, הקמפיין הזה מכוון בראש ובראשונה נגדנו, נגד מה שאנו מייצגים, כיוון שאנו מצליחים להכניס לחיים ה"חילונים" תרבות יהודית, חינוך יהודי, עם השפעה לטווח הרחוק. חב"דניק שמגיע לגן ותוקע בשופר כי הגננת רוצה קצת יידישקייט, מעניק איזו חוויה, אך אינו משפיע באמת. דחליל ה"הדתה" מנגן על פרנויות הוריות, ובשם הגנה על הילדים מפני איזו "הדתה", יוזמי הקמפיין מחזקים את התודעה על פיה היהדות היא "שלהם", היא "לא שלנו". ולכן, המעורבות של אותם ארגונים, שנובעת לעתים ממניעים אינטרסנטיים וכלכליים צרים, היא כריתת הענף שעליו אנו יושבים ופגיעה במפעל חיינו.

אני שייך שנים רבות לעולם ההתחדשות היהודית, ובין השאר ניהלתי במשך מיספר שנים את מרכז "יובלים" – מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, שלצערי כבר לא קיים. אני מכיר אישית את ראשי הארגונים והם פשוט לא מתחברים לי עם הקמפיין הזה. זהו קמפיין שמתאים לאור קשתי מ"הארץ", ל"פורום החילוני", לדוסופובים למיניהם; ואילו אנו רוצים לטשטש את הדיכוטומיה בין חילונים ודתיים, ולהיות גשר לא רק בין הציבור הישראלי ותרבותו היהודית, אלא גם בין חלקי העם. לכן, הדבר הכואב לי ביותר בקמפיין הזה, הוא מעורבות חלק מן הארגונים.

ביום שישי נערך יום עיון מרגש מאוד לזכרו על מורי ורבי יריב בן אהרון במדרשה ב"אורנים", במלאת שנה לפטירתו. "המדרשה" היא בית המדרש שלי. חשוב היה לי, בהזדמנות זו, לשוחח עם ראשיה, לשמוע אותם. אולי פספסתי משהו? אולי באמת קיימת תופעת "הדתה" שמאיימת דווקא על ההתחדשות היהודית, ואני לא ידעתי?

שמחתי לשמוע מפיהם עמדה זהה לדעתי; זהה לחלוטין. אבל למה הם לא משמיעים את קולם? מסתבר שהם מזלזלים בקמפיין הזה, מתייחסים אליו כאל טרנד חולף וחסר חשיבות. לצערי, איני בטוח שהם צודקים. הלוואי שאתבדה.

* "גם-אני-לא" – רענן שקד ("ידיעות אחרונות") הקדים אותי. רציתי להיות הראשון שיוצא בקמפיין "גם-אני-לא" של גברים שלא פגעו ולא הטרידו. ומה יש לי לכתוב מתחת לכותרת הזאת? שום דבר. ואני בטוח שכמוני – רוב הגברים.

* המונולוג שלא נראה – וואו וואו איזה מונולוג יכול היה ליאור שליין לכתוב על השטויות של מרב מיכאלי.

* שפה זרה – צפיתי בראיון עם מרב מיכאלי בערוץ 2, ואין לי שום ויכוח איתה. למה? כי איני מסוגל להבין אותה. אנו מדברים בשתי שפות שונות. אני מדבר עברית. הו/יא מדבר/ת טרחני/ת.

* גלוריפיקציה לפשע – כתבת השער של "7 ימים", הנמתחת על פני שבעה עמודים, היא כתבת גלוריפיקציה לזוג שודדים. תועבה.

וכך הזהיר אותנו החכם מכל אדם מפני התופעה: "אַל תְּקַנֵּא בְּאַנְשֵׁי רָעָה, וְאַל תִּתְאָו לִהְיוֹת אִתָּם. כִּי שֹׁד יֶהְגֶּה לִבָּם."

* מי שאינו מבין את הקשר – במלאת 20 שנה לשחרור הגולן וראשית ההתיישבות בגולן, נערכה ב-16 בספטמבר 1987 עצרת משותפת של מתיישבים וחיילי צה"ל במעלה גמלא. הדובר המרכזי בעצרת היה שר הביטחון יצחק רבין.

"זהו הישג בלתי רגיל, שילוב העוצמה הצבאית והיכולת ההתיישבותית. שני אלה באו יחדיו מאז ראשיתה של הציונות, בוודאי מאז הקמת המדינה. מי שאינו מבין את הקשר שבין השניים לא יבין מהו ביטחון של מדינת ישראל ומהי משמעותה של ההתיישבות.

"ההתיישבות היא הביטוי האמיתי של הכאת שורשים באדמה, כאן באדמת הבזלת של רמת הגולן. בעיניי, חיזוקה של ההתיישבות חשוב הרבה יותר מדברים אחרים והבעייה אינה רק מס שפתיים, אלא נכונות לממש זאת ונכונות לתת עדיפויות אמיתיות. חבל שאין תחושה של צורך להושיט יד להתיישבות. בראש ובראשונה זאת ארץ ישראל, זאת ההתיישבות, זה הביטחון.

"אתם, תושבי רמת הגולן, מהווים יחד עם צה"ל את קו ההגנה מול הסכנה הפוטנציאלית ואתם ראויים להרבה יותר שותפות, תמיכה וסיוע בעת מצוקה. כמי שהיה אלוף הפיקוד בשנות ה-50, כמי שהיה רמטכ"ל ששת הימים, יש לי חובה מוסרית כלפיכם ולכן באתי להיות אתכם היום."

הדברים על סיוע בעת מצוקה, מכוונים למשבר החקלאות, הקיבוצים והמושבים בשנות ה-80, שפגעו בהתיישבות כולה, ובעיקר בהתיישבות הצעירה, כולל זו שבגולן.

5 שנים מאוחר יותר, 12 ימים טרם היבחרו לראשות הממשלה, רבין הופיע בעצרת ה-25 להתיישבות בגולן, ושב על מחויבותו הברורה לעתיד הגולן וההתיישבות בו כשטח ישראלי בכל הסדר שלום.

למרבה הצער, הוא שינה את טעמו וכראש ממשלה ניהל מו"מ על נסיגה מהגולן. סביר להניח שלנוכח השתנות הנסיבות, הוא היה חוזר לעמדתו המקורית.

ביום השנה לרצח רבין, רבים מעלים על נס דווקא את טעויותיו. אני סבור שמן הראוי להעלות על נס דווקא את צדקתו, בעמדות בהן דגל רוב שנות חייו.

* ביד הלשון: בלפוריה ורמת דוד – כיוון שחב"ע יוצא לפגרה, אני מקדים מעט ומקדיש את הפינה לציון מאה שנים להצהרת בלפור – הצהרתה של ממשלת בריטניה, ב-2 בנובמבר 1917, עליה חתום שר החוץ הלורד ארתור ג'יימס בלפור, על פיה תתמוך בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

שמותיהם של שני יישובים בעמק יזרעאל קשורים להצהרת בלפור.

האחד הוא המושב בלפוריה, הקרוי על שמו של בלפור. השני הוא קיבוץ רמת דוד, הקרוי על שמו של הלורד דיוויד לויד ג'ורג', ראש ממשלת בריטניה בזמן ההצהרה.

קיבוץ רמת דוד נוסד ב-1926. המושב בלפוריה נוסד ב-1922.

אורי הייטנר

* * *

מנחם רהט

כשבֶּני פגש את בֶּני

מה עומד מאחורי השבירה ימינה של יו"ר העבודה אלי גבאי? סתם תרגיל ציני בנוסח נתניהו, כחלון ולפיד, או אולי קריאת זרמי המעמקים בציבור, ההולך ונוטש את מחנה השמאל בשל עמדותיו הקיצוניות?

מנהיגיה המתחלפים חדשות לבקרים של העבודה: אהוד ברק, עמרם מצנע, שלי יחימוביץ ובוז'י הרצוג, נעו השבוע באי נוחות על כורסאותיהם, ומנהיגה המיתולוגי שמעון פרס בוודאי התהפך בקברו, לשמע הזמירות החדשות שבפי המנהיג החדש אבי גבאי, במאמציו לנער מעליו את אידיאולוגיות מר"צ ו'התנועה' (ציפי לבני):

"לא נשב בקואליציה עם הרשימה הערבית המשותפת." "שלום שיש בו פינוי התנחלויות אינו שלום."

דברי מינות, אפיקורסות וכפירה כאלה, לא נשמעו עשרות שנים מפי ראשי העבודה, מאז ימי הנהגת המפלגה בידי יצחק רבין ז"ל. והנה, פריקת עולן של אידיאולוגיית מר"צ, ו'התנועה' (ציפי לבני) חסרת האידיאולוגיה, שהעבודה כפתה על עצמה עד כה.

מהו הרציונל שמאחורי המהפך הזה? הייתכן שלפתע פתאום נגה עליו אור האמת המזוקקת?

או אולי הבין, שללא תמיכת 'הימין הרך', לא יוכל לעולם להגיע לשלטון. ממש כפי שרבותיו הקומבינטורים הפוליטיים בנימין נתניהו, משה כחלון, יאיר לפיד ודומיהם, נוהגים בבחירות להציג עצמם כימין, אך מיישמים "מחוסר ברירה" מדיניות שמאל.

יכול בהחלט להיות, שגבאי ניחן בסייסמוגרף רגיש שחש בזרמי המעמקים שמפכים באחרונה בשמאל השפוי, אשר משיל מעליו את גלימות השמאלניות. בשמאל השפוי כבר מבינים את מה שטען הימין תמיד, שאין באמת עם מי לדבר על שלום, ושהנציגות של ערביי ישראל בכנסת חותרת לחיסול המדינה, כפי שהצהירה השבוע בגלוי בכנס בארה"ב ח"כ חנין זועבי: "צריך לסלק את מדינת ישראל מהעולם." (והיא עדיין מקבלת על זה שכר עתק מן הכנסת).

רבים בשמאל השפוי, מסתבר, עברו ועדיין עוברים תהליך של אבולוציה פוליטית, שמתבטאת בעריקה מן השמאל ואימוץ עמדות ימין. יש רבים כאלה. מהם אנשי שמאל שהפכו ללאומיים מתוך מחשבה מעמיקה וניתוח שכלתני של הזירה המדינית. ומהם 'אנוסים', שהזדהו בחשאי עם הימין אך העדיפו מטעמים חברתיים וכלכליים להיות במחנה השמאל. אולי עוד נעסוק בהם בעתיד. מחמת קוצר היריעה נסתפק באייקון שמאל מובהק שהסיר את המסכות והפך לאיש ימין גלוי.

מדובר בעורך המוערך של מדור 'תרבות וספרות' הפופולרי בעיתון השמאל "הארץ", בני ציפר, שהפך את עורו והיה מאוייב לאוהב. ולמרבה ההפתעה – ושורה הזו נזקפת לזכות מעסיקו עמוס שוקן – האיש לא פוטר מעריכת המדור הפופולרי והמשפיע.

לקראת יום הכיפורים פירסם Benny Ziffer פוסט חושפני ומרגש, על אודות שבירתו חזק ימינה: "סליחה שלא אהבתי מספיק את ארץ ישראל."

ואלה דבריו: "ביום הכיפורים הזה, אני הכי מתחרט שלא אהבתי מספיק את ארץ ישראל. זמן רב מדי הייתי בחזקת תינוק שנשבה בין הגויים: שבוי ע"י הסיסמאות הכוזבות של השמאל שונא ההתנחלויות. זילזלתי במה שנקרא בפי השמאל 'מתנחלים', וראיתי בהתיישבות היהודית ביהודה ובשומרון דבר שֹטני ומפלצתי, כי כך שטפו לי את המוח במשך שנים.

"עד שנפקחו עיני לראות. ותודה לך, א-לוהים, שפקחת את עיני לראות, כי לנו הארץ היפה הזאת, הארץ רחבת הידיים המשתרעת מן הים עד לירדן, ועלינו מוטל לכבוש אותה."

בהמשך הסביר את המטמורפוזה הרעיונית שעבר, שדווקא מצדיקה את הצירוף 'השטחים הכבושים': "הכוונה שלהם במונח הזה הוא להציג דבר שלילי, ואילו אני לוקח את המלה כיבוש – ויחד איתו את המילים התנחלות ומתנחלים, שהשמאל מנסה להדביק להן גוון שלילי – ומטעין אותן במובן הנשגב שלהן, המקראי. כן, באנו לכבוש את הארץ ולהתנחל בה ולהוריש את הגוי היושב בה.

"הרי גם כשיהושע כבש את הארץ ישב בה עַם מקומי. ואילו היה אז שמאל, הוא היה טוען שזה לא יפה לקחת מן העם המקומי הזה את אדמתו. אבל עַם ישראל היה אז חדור אמונה ברובו שהארץ הזאת ניתנה לו מכוחו של צו א-לוהי כדי לטפח אותה ולשמרה כמין גן עדן עלי אדמות."

"גם הערבים יכולים להגיד שהארץ ניתנה להם ע"י הא-ל. אבל כשמביטים על המאמצים שעושים היהודים כדי להיאחז במולדתם ואת הקורבנות הכבדים שהם מוכנים להקריב בשם אהבת הארץ, והכול במעין טבעיות נפלאה, ומשווים אותם לפסיביות, לדקדנטיות ולזדון של אלה מהערבים העויינים אותנו, שכל רצונם – אם יש להם רצון בכלל – הוא לקלקל את המפעל הציוני במקום לבנות – הרי ברור כשמש... מי ראוי לרשת את הארץ."

בני ציפר מחלק הרבה מלים טובות לבֶּני אחר, קצובר, המכונה בפיו "גיבור ההתנחלות בשטחים הכבושים": "נפגשנו על הפיסגה המשקיפה על יישובו אלון מורה... הבטתי על האיש המרשים הזה... והרגשתי את התנ"ך מדבר אליי... איני זוכר אלא במעומעם מה הסביר לי, מרוב שהתרגשתי מעצם המעמד. גם יותם, הבן היחיד ששרד אחרי שאבימלך רצח את כל בני גדעון, נשא את משלו מפיסגת הר מעל לשכם... ודיבר על העצים היצרניים מביאי התועלת, ועל האטד שכל מטרתו להרוס ולשרוף את מה שנבנה בעמל. והאטד זה השמאל, השונא את מפעל ההתנחלות...

"אשרַי. לאחר שרוב שנותיי טיפטפו לראשי את הארס השמאלי, ולפיו בני קצובר ודומיו הם התגלמות הרוע, אשרַי שאני רואה סוף סוף את אור האמת הפשוטה: שלבנות וליישב את השממה הוא דבר טוב. ולהרוס את שנבנה ומיושב, הוא הדבר הרע. ואת הדבר הרע הזה מנסים לעשות השמאל הישראלי שונא ההתנחלויות, בשיתוף עם רשעי העולם: לעצור את המהפכה הציונית בתירוצים פורמליסטיים.

"ולכן אני מתפלל לא-לוהים כך: סלח לי א-לוהים רב החסד, ששנים רבות כל כך הייתי חלק מן השמאל השונא הזה. ותודה שפקחת את עיני לראות את אור האמת ולדעת טוב ורע. ואיזה כיף זה, א-לוהים, לחיות עכשיו תחת כנפי חסדך, ולא להטות את אוזניי שוב למילמולי השקר של אנשי משפט וזכויות אדם, המנסים להטיל מוראם על אוהבי הארץ.

"בלבל לשונם של שונאי מפעל ההתיישבות וכובשי הארץ. ותן לי כוח להמשיך ולהשמיע בקול צלול וברור את האמת שנטעת בתוכי. והלוואי אזכה לעמוד איתן באמונתי, כמו בני קצובר הגיבור, העומד לנגדי כאלון זקוף קומה על פסגת השומרון, ולאהוב עוד שנים רבות בלי לשבוע לעולם, את הארץ הרחבה, המובטחת."

אשריך, בני ציפר. אחינו אתה.

מנחם רהט

אהוד: המטמורפוזה הפוליטית המגוחכת, הפאתטית ואולי גם קצת אינפאנטילית, שעובר בני ציפר, לא מונעת ממנו במשך שנים ארוכות מלהחרים אותי ב"תרבות וספרות", זאת כנראה בגלל עמדתו השמאלנית הקודמת, שקידמה במוסף גרפומנים למכביר.

שום מאמר ביקורת על הספרים האחרונים שלי. שום ציון ליובל השמונים שלי. אהוד בן עזר ב"תרבות וספרות" – יוק!

כן, הוא נזכר בי רק כאשר לאחרונה היה צריך מישהו שיכתוב למוסף רשימה לזיכרו של חנוך ברטוב בן-מושבתי. נעניתי לו, רק בזכות ברטוב. ציפר פירסם את מחצית הרשימה הלא-ארוכה. ובמלואה היא הובאה רק במכתב העיתי.

* * *

מתי דוד

התנפצו נבואות האסונות הכלכליים

שני תהליכים מקבילים, אך סותרים זה את זה, מתקיימים מזה שנים בזירה הפוליטית בצמוד לכלכלית. מומחים ופרשנים בעלי שם מזהירים אותנו מקטסטרופה אפשרית קרובה, לאחר שיאזלו משאבי טבע כמו הנפט, האלומיניום, הפלדה, הגז, הכותנה, הקקאו, העץ, האורז, שטחי אדמה לגידולים, ותדרי תקשורת.

לפני 45 שנה יצא לאור ספר בכותרת "גבולות הצמיחה" שזיעזע את העולם. מחבריו של הספר כללו מדענים בתחומי החיזוי של העתיד הכלכלי והאנושי. הם ייסדו את "מועדון רומא" שבחסותו נמשכו ונערכו המחקרים. המסר של הספר היה שעל האנושות להאט את קצב הצמיחה הכלכלית העולמית. בלא בלימת הצריכה האנושות נכונה לאסון תוך חמישים עד מאה שנה.

כידוע, התחזיות הקטסטרופליות הללו לא התממשו, וחלקן אף להיפך. בזכות הטכנולוגיה והמדע, התגברה האנושות על רוב התחזיות השחורות. בני האדם המציאו את הטיהור והתפלת המים. את האינטרנט והתקשורת הדיגיטלית. את התחליפים למתכות נדירות. את המכונית החשמלית שמקטינה הביקוש לבנזין. את האנרגיה האטומית. התגלו אוצרות גז ונפט חדשים.

אדמות חקלאיות נמצאות בשפע על פני הגלובוס, בתוספת שיטות חדשניות בגידולים ובפריון הייצור החקלאי. נעלמה סכנת הרעב העולמי.

התחזיות הדמוגרפיות והגיאו פוליטיות הקטסטרופליות של מדעני "מועדון רומא" התבדו. הפחד מהידלדלות אוצרות הטבע התחלף בפחד האנושיות מהשינויים ההרסניים של האקלים והתחממות הגלובלית.

הכלכלה החיובית גוברת על הפוליטיקה ההרסנית

למרות התעצמות של כוחות פוליטיים פופוליסטים באירופה ובארה"ב, המטיפים לבדלנות כלכלית ולפגיעה בסחר העולמי, הכלכלה צומחת והבורסות מתנפחות.

עלייתן לשלטון של מפלגות לאומניות פופוליסטיות בכמה מדינות באירופה ושל טראמפ בארה"ב, היו אמורות לזרוע בהלה בקרב משקיעים ויזמים. ואולם למרבה ההפתעה קרה ההיפך. הכלכלה החיובית גברה על הפוליטיקה ההרסנית. להלן כמה דוגמאות מבריטניה. ארה"ב. פולין. ישראל.

בריטניה

רוב הפרשנים והמומחים חזו מפולת כלכלית אם ארצם תפרוש מהאיחוד האירופי. הם ניבאו קריסת השטרלינג. בריחת מוסדות פיננסיים. זינוק באבטלה. חלפה שנה מאז הברקזיט ונבואות הזעם לא התממשו.

ארה"ב

רוב הפרשנים והמומחים הכלכליים והפוליטיים הזהירו מהצפוי למשק האמריקאי אם טראמפ ייבחר ויתחיל להגשמת חלק מרעיונותיו ההזויים. גם אנשי קרן המטבע הבינלאומית הזהירו מקטסטרופה כלכלית במשק האמריקאי אם טראמפ יבחר.

חלפה שנה מאז שטראמפ ניבחר, והאסון הצפוי לא התממש. האבטלה ממשיכה לרדת. הצמיחה לא נפגעה. מדדי המניות בבורסה עלו ב-10 אחוז. רמת החיים ממשיכה לעלות.

פולין

בפולין שולטת ממשלה לאומנית פופוליסטית בשם "חוק וצדק". ממשלה שמנהלת מדיניות כלכלית פופוליסטית של הורדת גיל הפרישה. חלוקת כסף מזומן להמונים. הלאמת בנקים. ממשלה שמצויה בעימות עם האיחוד האירופי בבריסל.

מציאות זו היתה אמורה לגרום לאינפלציה ולגרעון ולהאטה בצמיחה. קרה בדיוק להיפך. הצמיחה הגיעה ל-4 אחוז. האבטלה המשיכה לרדת. הגירעון בתקציב הצטמק. הבורסה עלתה ב-25 אחוז.

ישראל

למרות תועמלני הכישלונות מקרב הפוליטיקאים, העיתונאים והפרשנים. למרות התחזיות השחורות, הנבואות המפחידות והאזהרות לאסונות, שכולן התפוגגו, התבדו והתרסקו. למרות הכול ישראל הפכה להצלחה אדירה. ישראל הפכה למעצמה ביטחונית, כלכלית, טכנולוגית ומדעית. מדינה מחוזרת ומחוברת עם רוב מדינות העולם. ברוב הנתונים והמדדים הכלכליים ישראל הגיעה להישגים ולהצלחות ברוב תחומי החיים.

ישראל יציבה וחזקה כלכלית. אין גרעון, ויש עודפים גדולים במטבע חוץ. אין אינפלציה. משקיעי חוץ באים ממזרח וממערב. התוצר המקומי לנפש נושק  ל-40 אלף דולר. האבטלה בירידה. עצמאות אנרגטית. הייצוא הביטחוני של התעשיות הישראליות הסתכם ב-6.7 מיליארד דולר.

השקל הישראלי הוא אחד המטבעות החזקים בעולם. ישראל היא מרכז עולמי של הייטק וסייבר. ישראל במקום 11 במדד האושר על פי דו"ח של האו"מ.

מתי דוד

אהוד: ותאר לך כמה המצב בישראל היה יכול להיות הרבה יותר טוב בלי ביבי ושרה!

* * *

יהודה דרורי

1. דאע"ש = "האחים המוסלמים"

אם מישהו עדיין לא קלט זאת, הרי שדאע"ש, שנכשלו בסוריה ובעיראק, פנו לצפון אפריקה ובעיקר ללוב ולמצרים. שפיכות הדמים בלוב בשנים האחרונות הינה חמורה ביותר אך לא זולגת לתקשורת העולמית. הבעיות הקשות של המצרים בסיני רק התחילו מכיוון שבאופן טבעי לחלוטין דאע"ש ו"האחים המוסלמים" חד הם!

זו הסיבה שמצרים לא מצליחה (בינתיים) להתגבר עליהם, ולא רק בגלל החמאס שגיבה את התבססות דאע"ש בסיני אלא ש"האחים המוסלמים" נהנים מתמיכת רוב האוכלוסיה המצרית! פירושו של דבר שעל-מנת לחסל את קיני דאע"ש והתארגנוותיהם, על הצבא המצרי ושילטונות הביטחון שם להילחם באוכלוסיה המקומית.

מה שקורה היום במצרים חייב להדאיג את מדינת ישראל – בעיקר אם השלטון המצרי לא ישכיל להשמיד את ה"דאע"ש שלו" בהקדם.

2. האם איראן במסלול התאבדות ?

לפני מספר שנים, בקבינט הביטחוני של ביבי וברק (כשר ביטחון), לפי שפורסם, העלו השניים הצעה לתקוף את איראן בגלל הפיתוח המואץ של הגרעין אצלם.חברי הקבינט האחרים התנגדו והצעת השניים נפלה, נפלה לא בגלל חשש שלא נצליח לעשות זאת ("תוך מיספר שעות," לפי אהוד ברק), אלא בגלל ההשלכות האזוריות, העולמיות והעתידיות של מהלך כזה, שיחייב אותנו בשימוש בנשק בעל עוצמה רבה, כאשר האיום הסוני על איראן השיעית הוא בעל המשמעות הגדולה ביותר הדוחף לפיתוח האיראני.

כיום נראה בבירור, שהמדינות הסוניות עדיין לא קלטו לעומק את האיום האיראני האורב לפיתחן, ואילו אנחנו מבינים היטב שהשלכות קיצוניות בלתי מתפשרות של האייטולות, עלולות להביא להטלת פצצה גרעינית על ישראל, ולא רק למען אללה, כמו לחיזוקה של היוקרה וההגמוניה האיראנית-שיעית במרחב המוסלמי בכלל ובמזרח התיכון בפרט.

ממשלת ישראל הזהירה בעבר את ממשלת איראן בצינורות דיפלומטיים רמי מעלה, לגבי מה ביכולתה של ישראל לעשות לאיראן אם זו תפעיל נגדה נשק גרעיני. (לפי פירסומים בעולם. היה זה שר החוץ הצרפתי שהסביר עובדתית לשליטי איראן, שישראל מסוגלת למחוק את איראן תוך שעות..)

האם איראן עדיין לא מבינה שנשק גרעיני נועד להרתעה?

היכולת הישראלית אולי ברורה להם, לאיראנים, ולכן הם מנסים לפגוע בנו בדרכים קונבנציונליות של טרור וחבירה לכנופיות סוריות, לבנוניות וחמאס כדי לפגוע בנו.

זכור לכולנו שחיסלנו גנרל איראני על מטהו שבא לפני כשנה לבדוק את זירת הגבול הסורי-ישראלי, ולכן כוחות איראניים ושכיריהם מאפגניסטן מתערבבים כיום בכוחות הסוריים מתוך הערכה שלא נפגע בסורים המוגנים ע"י הרוסים.

אבל אנחנו החלטנו לפגוע! לפיכך ראינו פה לאחרונה את הרמטכ"ל הרוסי ואנשי מטהו הדנים בקריה בת"א על "הקווים האדומים" (לשני הצדדים) ונראה שיהיו פה הבנות... שלא לטובת האיראנים.

בינתיים, ברור שהפיתוח הגרעיני באיראן נמשך בכל המרץ, בחסות האידיוטיזם האירופי והאימפוטנטיות של האו"מ... לא רק שבאיראן קיימים לפחות 4 אתרים שונים אשר שם ידוע לכל שמפותח נשק גרעיני (ואשר לסוכנות האו"ם לפיקוח אין כל גישה אליהם...) אלא שכבר יותר מ- 20 שנה שאיראן עסוקה בפיתוח נשק גרעיני בהדרכה צמודה של מדעני צפון-קוריאה ומשלמת לה סכומי עתק (בעיקר בנפט ובמזון) עבור הסיוע הזה. אצל הצפון קוריאנים זהו ביזנס ריווחי ביותר (גם הכור הסורי ומעבדותיו, שהושמדו כנראה על ידינו, לפני מיספר שנים, תופעל ע"י המדענים מצפון קוריאה).

בהתחשב בהתקדמות המדעית-הגרעינית בצפון-קוריאה, ניתן כיום להניח בבירור שהחוצפה האיראנית כלפי ארה"ב והאו"ם בנושא, נובעת מהעובדה שבידי איראן כבר מצוי נשק גרעיני שקיבלו (או בנו) בעזרת הצפון קוריאנים, ולפיכך מאוחר לעצור זאת, וכל שנשאר לעולם הוא רק להענישם קשה ע"י סנקציות חונקות כפי שמציע הנשיא טראמפ... ולהזכיר לאייטולות ולמשרתיהם את היכולות שלנו למחוק אותם אם יעלו בראשם שיש להם מטרה ישראלית...

על הצוללות וטיליהן כבר דיברנו ?...

יהודה דרורי

* * *

דבר התקשורת בישראל

שמענו בצער רב שממשלת גרמניה אישרה את עסקת המכירה לישראל של שלוש הצוללות המשוכללות. אנחנו עדיין מקווים שסעיף השחיתות, שעל ניפוחו אנחנו שוקדים בישראל ללא-הרף – ימנע לבסוף את המכירה, וכך לא תיפגע יכולתה של איראן לאיים עלינו בהשמדה, ללא חשש ממכה שנייה מצד צי הצוללות המתיישן שלנו.

* * *

משה גרנות

הטרדות, הטרדות

לנוכח מסע הפרסום metoo

מבול של ידועניות מודיעות בעיתונים: "גם אני הוטרדתי," "גם אני הושפלתי על ידי גברים," "גם אני נאנסתי."

אף אחת לא מזכירה שמות – הגברים כולם אשמים, זה הטבע שלהם, והגיע הזמן להתעורר, להפגין, להתלונן.

לפני כחודשיים התקיים בבית הסופר ערב מחאה על רצח נשים – אחת הדוברות הצביעה על הגברים בקהל וקראה: "כל הגברים אשמים!" קמה, כמובן מהומה: הרי יש אימהות שמטביעות את ילדיהן באמבטיה או בים – עולה בדעתו של מישהו להכליל את כל הנשים כ"מדיאות"?

חדשות לבקרים אנו מתבשרים על עוד מטפלת שהתעללה בזקנים, או בפעוטות – עולה בדעתו של מישהו לכלול את כל הנשים בהאשמת אכזריות.

יש בתל-אביב כמה מאות יצאניות – עולה בדעתו של מישהו לקבוע שכל נשות תל-אביב יצאניות?

אבל כשמדובר בגברים – ההכללה מתבקשת, ואפילו מועדפת – קראו נא את הספרות הפמיניסטית האלימה.

אני מבקש לספר חווייה אישית שלי: מעולם לא הייתי מה שנהוג לכנות "חתיך הורס", ובכל זאת הוטרדתי מינית על יד שלוש נשים לפחות (זאת הפעם הראשונה שאני מתוודה על כך). אחת מהן הייתה עמיתה לעבודה, גדולה ממני בכעשרים שנה – היא לא רק דיברה, אלא גם נגעה. אני ביקשתי ממנה במילים הכי עדינות להניח שלי, והיא קצפה עליי, גידפה אותי ו"קבעה" שאני "אימפוטנט!"

לא עלה בדעתי להתלונן בפני הממונה עליי, בוודאי לא חשבתי לפנות בתלונה למשטרה – היוונים הקדמונים לימדו אותנו לגבי טעויותיו הפאטאליות של הארוס העיוור בעל הקשת והחיצים. אילו עשיתי כן, היו בוודאי מביטים עליי כעל משוגע – על כגון דא מאמינים רק לנשים.

מעשה שהיה לפני מיספר ימים והוצג בפרוטרוט בטלוויזיה: אישה עלתה למונית, ולא היתה מוכנה לשלם את מה שהראה המונה. לאחר ויכוח קצר עם הנהג, היא הזמינה משטרה בטענה שהנהג הטריד אותה מינית. למזלו של הנהג מותקנת לו מצלמה שתיעדה את מה שבאמת קרה, אילולא כן, היה ישן בבית המעצר, היה מודר מהחברה בחרפה, והיה מפסיד את מקום עבודתו. לה היו מאמינים – לא לו.

אני זוכר שבצעירותי קראתי את "המין השני" של סימון דה בובואר ואת דו"ח הייאט, ונבהלתי פשוט להיווכח שכמות בלתי נתפסת של נשים מתעבות סקס, שאחוז מבהיל אינו חווה לעולם אביונה (סימון דה בובואר עצמה זכתה לכך רק בגיל ארבעים!), ואחוז ענק מהן רואות בסקס מטרד, גחמה גברית חסרת תקנה.

לעומת זה (סימון דה בובואר מודה!), הנשים עושות כל שביכולתן כדי לפתות גברים ולגרות אותם: טריליוני דולרים מושקעים בתעשיית היופי, בגאלות מתלבשות השחקניות בבגדים שקופים וצמודים, מחשופים ענקיים מלפנים ומאחור ("לבוש" שזוכה לחיקוי לרוחב ולאורך כל הגלובוס), כשכל הגברים חנוטים בחליפות ובעניבות פרפר. לך תסביר לפמיניסטית שזאת הטרדה מינית – היא הרי תשרוף אותך ברשפי עיניה: "אני אתלבש איך שבא לי, ואתה סלק את הטלפיים שלך ממני!"

צבייה מיוחמת מוציאה מרחמה ריח שמשגע את הזכר, והוא רודף אחריה במשך תקופה ארוכה עד שהיא נענית. הצבייה באמת איננה אשמה – כל האשמה על ההטרדה היא על הצבי.

אני מצרף סיפור שכל הדמויות בדויות, אבל מה שמתואר בו מסתמך על מקרה שקרה.

* * *

משה גרנות

חרירנים, גלילנים, אלמוגנים

המילואים תמיד נוחתים עליך במועד הכי לא מתאים, בעצם, אף פעם לא מתאים לצאת למילואים, אולי רק למי שרב עם אישתו... עבודה שהשקעתי עלולה לרדת לטמיון. בלאו הכי הדוקטורט שלי נמשך מעבר למותר. הסתבכתי, איתרע מזלי ואיזה פרופסור מצרפת שפועל באריתריאה כתב בדיוק על הנושא שלי, וכאילו קרא את הטיוטה שלי – הגיע לאותן המסקנות. הוא הספיק לפרסם את ממצאיו, ואני נשארתי עם הלשון בחוץ. אי אפשר לתאר את הייאוש. נאלצתי להתחיל הכול מההתחלה, וככה זה נמשך ונמשך, ממשבר למשבר, וכשכבר עליתי על הגל – נפלו עליי המילואים האלה... בעולם הזה לא צריך כישרון ואפילו לא פרוטקציה – צריך מזל, והמזל כאילו בורח ממני.

אני חייב להקדיש את כל זמני למחקר, אבל הרי אי אפשר להתפרנס מהמילגה הקטנה וממשכורת של עוזר הוראה – אני ממלצר בלילה, ומלמד שליש משרה בתיכון. אני אמור לשרוץ בשוניות האלמוגים באילת, אבל אני בקושי מגיע לשם פעם בשבוע בסובארו הישנה שלי שמקרטעת כל הדרך. הכי מדכא הוא שאין לי שום סיכוי להתברג לסגל של מדעי החיים, אני כבר בן שלושים ושתיים, ואין לי עדיין דוקטורט, כשהדרישה היא לפחות לפוסט. אפילו היה לי פוסט – על כל משרה יש עשרה קופצים. אלוהים יודע מה אעשה כשאהיה גדול – מי צריך את הידע שלי בחרירנים, גלילנים ואלמוגנים? הלכתי לזה כי אימא שלי רצתה שיהיה לה בן דוקטור. האמת היא שזה כל כך מעניין, והקשר לעולם המופלא הזה של האלמוגים הוא הנחמה היחידה שלי בחיים, אבל כל הלחץ הזה, והמירוץ נגד הזמן, והחשש שמישהו יקדים אותך, ולא ייתן לך לנשום...

היה לי עוד בְּרוֹךְ בעבודה, סיפור קשה עם המנחָה שלי. אז ככה, יש לי בת זוג, אני חי עם הבחורה הזאת כבר חמש שנים, לא נישאנו, חיים. לא אהבה גדולה אבל נוח ונעים, קוראים לה ענת קוברסקי, כתבת במקומון. היא די מתוסכלת שאינה מתקדמת לעיתונות היומית, משתכרת כמוני, פרוטות. לא אהבה גדולה, אבל באמת, אני לא פוזל לצדדים. אין לי עניין, וגם לא האופי המתאים.

כן, אז בעניין המנחָה, מומחית מיספר אחת בעולם לאלמוגים, פרופסור זהבה שין, היא ביקשה ממני במבטא רומני כבד לקרוא לה זהבה. היא הציעה לי דרך להתגבר על משבר הפרופסור הצרפתי. כשהייתי מבואס, רמוס עד עפר, היא היתה מתיישבת מולי, מלטפת את פניי ומנחמת אותי, מנסה להגיד לי שזה לא סוף העולם, שיש נתיבים נוספים למחקר שלי. ואני הייתי כל כך זקוק למילים המנחמות שלה! היא הרי המנחה שלי, והיא תקבע אם המחקר שלי יוגש בסופו של דבר לשיפוט.

לפני חודש היא מזמינה אותי למעבדה. חיכיתי שתתפנה אליי, אז הייתי כבר קצת מאושש, כי כבר יכולתי לזהות איזה זיק של תקווה שאתגבר על המשבר. אחרי כמה דקות, היא באה מאחוריי והניחה  את ידיה על הכתפיים שלי. אינני יודע למה הצטמררתי – זאת הרי לא הפעם היחידה שהיא נוגעת בי, אבל העובדה שהיא נוגעת בי מאחוריי, בגב, זה נראה לי לא במקום, כאילו תפסה אותי במעשה אסור, חשתי כמו תלמיד שנתפס בהעתקה.

"מה אתה נבהל, חבוב?"

ומיד אחר כך היא השחילה את ידיה לתוך הטי-שרט שלי. היה עדיין חם, ואני לבשתי טי-שרט ומכנסיים קצרים.

"תהיה איתי, יוסי, יהיה לנו טוב..."

הייתי המום, באותו הרגע הרגשתי כמו משותק. המון מחשבות עלו לי לראש באותו הרגע – ענת, המחקר שלי שתלוי בשיפוט של זהבה שין, האפשרות הפנטסטית שאני אהיה המאהב של המנחה שלי...

זהבה שין היא אישה בת שישים, שערה אפור וקצוץ כמו לחייל מארינס, פניה מקומטות מאוד, על ידיה כתמי זקנה, ומפיה נודף ריח כבד של סיגריות. היא לא מן הנשים ששמות לב על איך שהן נראות, היא קארייריסטית מובהקת, וזה ממש לא פשוט להגיע למעמד שלה באקדמיה. קשה היה לי לדמיין אותה עושה אהבה, לא חשבתי שזה יכול להתקשר אליה איכשהו.

קפאתי. לא הצלחתי להוציא הגה מהפה. נגיד שהייתי מסכים להיענות לה, אבל הרי מבחינה פיזית לא היה לזה סיכוי. בראש שלי היתה מערבולת שלימה, ולאחר שניות כאילו התרוקנתי ממחשבות – עצמתי עיניים – שיהיה מה שיהיה.

היא המשיכה לעסות את החזה ואת הבטן. לא ראיתי את פניה, אבל יכולתי לחוש במגע ידיה באכזבה הגדולה שהיא נחלה. אנה אני בא? היא המנחה שלי, אני שבוי בידיה, היא יכולה לעכב את ההתקדמות בדוקטורט, היא יכולה לגדור את דרכי גם אצל פרופסורים אחרים.

"יוסי, תחשוב על זה," אמרה ויצאה מהמעבדה. אני נשארתי שם על הכיסא אולי עוד עשר דקות.

למחרת היא באה לחדר הדוקטורנטים. לא היה שם איש מלבדי. אני הייתי רכון על השולחן, בחנתי איזה מאמר של חוקר אוסטרלי. היא שוב ניגשה אליי מאחור, הניחה את ידיה על ירכיי (הפעם לבשתי מכנסיים ארוכים), והצמידה את פניה ללחיי:

"מה קורה שם? הכול מת? זה מה שגורמת לך המחלקה שלנו? האם לדוקטורנט שלנו יש צורך באינטרוונציה של קליניקה 'און'? אולי זה בגלל הכרישים באילת שהוא איבד את כוח הגברא... אומרים שמסוכן לצלול שם."

רתחתי מזעם, ושכחתי מי היא ומי אני. רציתי שתחוש עד כמה אני פגוע, ולחשתי:

"זהבה, אל תתבזי!"

לרגע קפאו הידיים שלה על ירכיי, ומייד התיישרה ועזבה את החדר.

באותו הלילה לא הצלחתי להירדם, וגם הנחירות של ענת לא ממש היטיבו עימי. מה יהיה? כל התסריטים הכי מבהילים עברו לי מול העיניים. לא אמרתי כלום לענת, והיא, כרגיל, לא שמה לב לסערת הרגשות שלי.

למחרת נסעה זהבה לארצות הברית לאיזה כנס. היא סיפרה לי על כך מזמן, אבל פרח לי מהזיכרון. מה יקרה עכשיו? איפה אני ואיפה היא! ייאוש! לא היה לי חשק לעשות כלום – ישבתי ובהיתי אל הקיר. דני הלבורנט הסב את תשומת ליבי שזהבה השאירה עבורי פתק:

"יוסי יקירי, אני אשהה הרבה בחו"ל, ואני עלולה לעכב את העבודה שלך. דיברתי עם פרופ' יואלי, והוא מוכן להמשיך במקום שהפסקנו. השארתי הודעה במזכירות לתלמידי מחקר. שיהיה בהצלחה! זהבה."

דני, שנענה תמיד לכל בקשותיי בחיוך נעים, התלווה אליי ללשכה של פרופ' יואלי. יואלי היה מעודכן, וכבר עבר על הנייר שהגשתי לזהבה לפני שבועיים. הוא העיר רק שתי הערות, לחץ לי את היד ואיחל לי הצלחה.

באותו היום עברתי על הסי וי שלו, והסתבר לי שעסק באלמוגים רק בעבודת המאסטר שלו, אבל נטש את הנושא ועבר לדו-חיים. הוא לא מומחה בתחום כמו זהבה, אבל הרבה יותר מאורגן ממנה. הוא הסב את תשומת ליבי לטעות שלי בעניין ליל הרבייה הגדול, ולא ברור לי איך זהבה לא שמה לב לכך. כדי לתקן אני זקוק לפחות לחודשיים עבודה, והנה, המילואים האלה...

ואז, כשיצאנו מיואלי, ראיתי שדני מחייך מאוזן לאוזן:

"מה קורה, דני?"

"בחדר..."

כשהגענו לחדר הדוקטורנטים הוא התיישב מולי:

"תשמע, יוסי, יואלי נשוי, וגם שין נשואה, אבל זה לא מונע מהם, אתה יודע..."

"מה אני יודע?"

"הם נאהבים..."

"מה?! לא!"

"מה לא? פעם רציתי להיכנס למעבדה, והדלת היתה נעולה, המפתח היה תקוע מבפנים. אני עקפתי דרך החדר לשטיפת מבחנות, וראיתי אותה רכונה על השולחן, ויואלי בא עליה מאחור. לאט לאט, על קצה האצבעות, הלכתי אחורנית, והסתלקתי. יכולתי לשמוע את דפיקות הלב שלי."

באותו המעמד התיישבתי וכתבתי מכתב לפרופ' זהבה שין בסן-דיאגו שבמערב ארצות הברית. הרעפתי עליה המון תודות, והתכוונתי לכל מילה.

משה גרנות

* * *

מוסלמית מישראל מתראיינת לערוץ ערבי: "מי שאומר שישראל יש אפרטהייד צריך להתבייש!"

https://www.patrioti.co.il/Article.aspx?guid=97afd2e9-d181-484b-bc9a-e7d65c4a6f93

* * *

אהוד בן עזר

קטע מפרק מתוך "מסעותיי עם נשים"

המשך על גג מגדל שלום עם טִיָה בעקבות הסיפור על פ. ו-שׂ.

"תפתיע אותי..." ביקשה טיה ערב אחד. "אני רוצה להיכנס לאווירה של הספרות והשירה העברית שבה אתה חי... שמעתי שיש הרבה מתאבדים ואתה אפילו סיפרת לי שכתבת עבודה על כך..."

"ניסע לגג של מגדל שלום," הצעתי, "ושם אני אספר לך מה קרה לחבר שלי פ. עם שׂ. היפהפייה, שהיה לה יופי של מדונה חיוורת, כמעט מושחת, יופי שאלוהים בזבז עליה."

"גם את זה שמעת מאלוהים בסנה הבוער בין הסלעים בעין-גדי כאשר כרעת כדי לאונן?"

"לא. את זה פ. שמע. יש לו קשר יותר טוב לאלוהים מאשר לי, כי אני משורר לא רוחני.  כל חיי רציתי להיות משורר רוחני כמוהו ולא הצלחתי, כי אני בן-איכרים פשוט ממשפחת שפינוזה. אמנם עשירים אבל בָּארֶדִים. מצד שני, יש לי בעייה שכל מה שאני מספר מאמינים לי שזה קרה. ואל תשתמשי במה שסיפרתי לך כדי ללעוג לי."

"לא מוּצְקָלֶה," חפנה לי לרגע את הקטן, מבעד למכנסיים, "אתה הופך את חיי לסטוץ נפלא קצר אחד של אושר! כמה חבל שעד היום לא היכרתי, בזמן הנסיעות של ישראל לחוץ-לארץ, עוד משוררים תל-אביביים, אם כולם זיינים טובים כמוך!"

עניתי בצניעות: "טיה, אני מרגיש כאילו הצלתי אצלך את כבוד הספרות העברית! ואני לא חושב שהמשוררים האחרים מזיינים כל כך טוב כמוני."

"איך אתה יודע?"

"לפי השירים . אין להם זרמת סוסים כמו שיש לי!"

"ומה זה בארדים?"

"פרדים. בערבית."

"אבל פרדים הרי לא..."

"די, לא חשוב..."

נכנסנו למכונית של טיה ונסענו ועלינו לגג המגדל שאותה תקופת היה פתוח לקהל בערבים והיה שם בית-קפה נחמד משקיף מגבהים. סיפרתי לה קצת ממה שסיפר לי חברי פ. הסטודנטית הצעירה שאהב, שׂ. שמה, טילפנה אליו מירושלים. היא שאלה אם הוא מוכן להיפגש איתה בתל-אביב, בקפה שעל "מגדל שלום" למעלה.

"כאן, איפה שאנחנו יושבים."

הוא ענה: "את באמת רוצה להיפגש איתי?" ואמר שאין לו חשק לנסוע מרמת-גן לתל-אביב. אבל אם תרצה – שתבוא אליו בפעם אחרת.

הוא חזר לישון, כי היה עייף מאוד. בלילה לא ישן. בשתיים שב הטלפון וצילצל. ש. הודיעה לו שהיא כבר נמצאת ב"מגדל שלום" למעלה, ושאלה אם הוא מוכן לבוא להיפגש איתה.

מאחר והבין שהיא מתמכוונת להתאבד – אמר שיבוא, אלא שקודם עליו להתגלח ולהתרחץ ולהתלבש.

היא אמרה שתחכה לו, אפילו כמה שעות.

 "ולא לקחת טכסי ספיישל?" שאלתי.

 "לא." ענה. "מה הייתי יכול לעזור? אם היא היתה מחליטה לקפוץ, גם טכסי ספיישל לא היה עוזר. ואם היא מחכה – אז יכולתי להגיע גם באוטובוס."

אחרי שעה וחצי הגיע למגדל שלום, ומאוד נפגע על שלקחו ממנו שתיים וחצי לירות עבור העלייה למגדל. אחר-כך התברר לו כי מ-ש. לקחו רק חצי לירה, בתור סטודנטית, והוא אמר כי מוזר מאוד היה בעיניו שאילו היתה מתאבדת היתה ההתאבדות שלה זולה יותר מאשר הניסיון שלו להצילה.

כאשר הגיע למיצפה למעלה – בפעם הראשונה בחייו, אלא שהמראה לא הרשים אותו: "אני שונא את תל-אביב, ולא משנה לי אם מלמעלה או מלמטה. זה הכל אותו דבר." – נכנס לקפה ולא מצא את ש. אך על אחד השולחנות היה מונח ספר שניראה לו מתאים לה, וקופסת סיגריות "נלסון" מטבק וירג'יניה חריף – שהוא יודע שאותן היא מעשנת תמיד. אלה הן גם הסיגריות שהוא מעשן.

הוא אמר לעצמו: אחת מן השתיים – או שהלכה לבית-שימוש, או שכבר קפצה מן המגדל, בלשונו: "או שהיא כבר למטה." אך מאחר שלא ניכרה שום התרגשות מיוחדת בסביבה, הסיק מכך את האפשרות הראשונה. ואכן, לא עבר זמן רב והיא ניראתה במעבר אשר בין השולחנות, צועדת לקראתו, היושב ליד שולחנה.

על מראיה באותה שעה אמר, שכמוה ניראו רק הניצולים באושוויץ כאשר פתח הצבא האמריקאי את השערים. עיניה שקועות עמוק בחוריהן. כולה שלד, עור ועצמות, ללא שום עגלוליות ורכות. פניה לבנות וחיוורות כמו קיר. כמו סיד, צנומות ומוארכות. והיא מתנודדת בלכתה כהולכת ליפול. ממש מכוערת ניראתה. ומאום לה היה בה מיופייה הקודם. ברגע של חולשה, אמר – ממש לא היה נעים לו לשבת ליד בחורה כה מכוערת, מפני האנשים אשר סביב. אמנם אין הוא מתחשב ביותר בדעת הקהל, אך אם הוא כבר יושב בקפה עם בחורה – רצוי שתהיה בחורה יפה.

והם התחילו לדבר. הוא שאל אותה על בעלה ועל חייה עימו. האם בעלה יודע שנסעה לתל-אביב? האם טוב לה עימו? הרי הם נשואים רק שבועיים.

היא אמרה שהיא לא רואה הרבה את בעלה. הוא עסוק בעבודתו והיא בעבודתה. ולא יוצא להם להתראות הרבה.

הוא שאל אותה – "את לפחות מזדיינת איתו? בכלל חיה איתו?"

על שאלותיו ענתה במילים לא ברורות. "ככה-ככה." אמרה. "הכל בסדר."

 "הכל בסדר. אז למה באת?"

ואז התפתחה ביניהם שיחה. היא שאלה אותו, אם היה רואה אדם עומד לקפוץ מן המגדל – האם היה רץ לעזור לו.

כן. היה רץ.

למה? מה הזכות של האדם להפריע לשני לשים קץ לחייו?

וכך דיברו שעה ארוכה. והוא הבין מדבריה שבאה בהחלטה נחושה לשים קץ לחייה, ולולא היה בא – היתה מבצעת את זממה. בספרו לי על כך אמר שכבר פעמיים מנע אותה מלאבד עצמה לדעת, בשוחחו עימה. ופעם לקחה מנת כדורי שינה גדושה, ואלמלא מצאו אותה הוריה – היתה מתה. כמו כן סיפרה לו שהיתה בבית-משוגעים וקיבלה טיפולים. בחשמל. פחדה הגדול ביותר הוא כפול – פן תתאבד ופן תיטרף עליה דעתה. משום כך החליטה להתחתן. זאת גם אמרה לו בשיחה שלפני החתונה, והיא חיזק ידיה בהחלטתה.

עתה, אמר, מתכוון להימצאם על המגדל – סיפרה לו שהיא סובלת מכאבים חזקים בגופה, בחזה או בבטן. היא יודעת שהיא חולה מאוד. היא צריכה ללכת לבדיקה אך היא מפחדת מן הבדיקה. כל דיבוריה סבבו על כך שיש לה סרטן ושהיא הולכת למות.

עניין זה העיר במקצת את רחמיו עליה. וכאשר ניסיתי להעיר משהו בגנותה בשיחה – התפרץ: "אדם בשלב אחרון של סרטן, אתה לא מבין את זה?"

וכך ישבו. הוא דיבר על ליבה שתחזור לבעלה ותראה עימו חיים. תזדיין עימו. וקודם כל שתדאג לעצמה, שתאכל, לבל תיראה כה רע. והוא אמר לה שהיא ניראית רע. הלא אי-אפשר היה להסתיר זאת. גם הסביר לה שבחיי המין לא רק המגע חשוב, אלא איך עושים זאת, ואף הסביר לה שתיים-שלוש שיטות אשר לדבריו תוכלנה לעזור לה.

היא קיבלה את דבריו בלי להתווכח. לעולם אינה מתווכחת עימו.

נעשה מאוחר. הם ישבו כארבע שעות וכבר החשיך. משנתרוקן המקום ונישארו לבד – אפילו התנשקו קצת. שׂ. התאוששה ואפילו נעשתה קצת יותר נחמדה. הוא ליווה אותה לאוטובוס לירושלים, השעה היתה שמונה בערב. וגם נשק לה לפני שנפרדו.

כבר סיימנו לשבת בקפה שבמרומי "מגדל שלום", שהיה מואר בצמצום כדי שלא להפריע למראה של קו החוף. אני שילמתי, וירדנו מדרגות אחדות, שאותן אני זוכר עד היום – מבימת הבטון המוגבהת של הקפה, והלכנו לצד המערבי, של הים, לראות את האורות מיפו ועד לארובת רידינג.

"תראה, אם יקרה משהו..." אמרה טיה.

"ואולי בכל זאת..." אמרתי.

"אז אנחנו..."

"נתחתן!"

ופרצנו שנינו בצחוק משחרר.

"אני לעולם לא אקפוץ..."

"לכן אם לא היית נשואה הייתי מתאהב בך..."

"כי יש לי אחריות..."

"ולי יש בינתיים את הפוסי שלך..."

כי עמדנו שנינו עם הגב לגג והפנים לים, צמודים, והיד שלי היתה על המקום שממנו מתפלגים מכנסיה.

שתקנו.

"איך זה שאם רק אין שולחן בינינו אתה..."

"היה לי חבר, ע. לימים פרופסור ידוע בירושלים, וידוע שכל הזמן היו הידיים שלו מטיילות על כל בחורה שעמדה או ישבה לצידו, והכול בחביבות שרמנטית מאין כמותה, כי היה בו ניצוץ של גאונות. פעם ביקרתי אותו בחדרו כשעוד היה סטודנט. באתי עם אחת הבחורות היפות ביותר בירושלים, ע. הוא ישב על הספה כשהוא מחזיק בידו מנורת שולחן ללא סוכך ולא הפסיק ללטף את הנורה כשהוא עוגב בהתפנקות על האורחת היפהפייה כאילו הוא מלטף את שדה... ידיו לא יכלו להפסיק ללטף כל מה שהיה בהישג ידו... כמובן, לא גברים."

"ומה היה הסוף שלו?"

"הרביץ מכות לאשתו השנייה וחטף סטרוק ויצא מהמשחק..."

ושוב שתקנו מול הים, שרק השמיע המייה.

"טוב, עכשיו אתה יכול..." אמרה, כאשר בכל זאת הכנסתי את היד, "הבטן שלי שטוחה," צחקה. "חכה, תיכנס גם לתחתונים, אני מרשה, אל תהיה כזה פחדן, אני התרחצתי... לא יסריח לך..."

בקפה מאחורינו עוד ישבו אנשים אחדים אבל אנחנו היינו בחשכה ופנינו אל הים השקט שהיה נושב מלוח בעדינות.

הכנסתי אצבע והרגשתי שהדגדגן שלה משתגע לח וכבר ממש רטוב וככה הכול שם בפנים פועם כמו לב. היא גמרה מהר ונאנחה בחשאי כמו יונה הומייה כדי שלא לעורר תשומת-לב בקפה מאחורינו. אבל אחרי רגע, ומתוך התחשבות נפלאה – משכה את הרוכסן שלי כלפי מטה, שלפה את הקטן מבעד לתחתונים, ושיפשפה עד שהתזתי קדימה על המעקה של הגג של מגדל שלום.

"יא-אללה..." אמרה בהתפעלות, "טוב שלא הרמתי אותו יותר, שאז היית מתיז החוצה על האנשים והמכוניות למטה..."

"אם תהיי פעם פנוייה, טיה, אני רוצה להתחתן איתך. את מעריצה משוררים. את משפשפת להם. על כל תל-אביב הייתי יכול להתיז בזכותך, כמו זרנוק. אני אכתוב לך שיר על מכבי אש בפעולה. ואני יודע שאם היינו לבד בטח היית כבר מתכופפת ומוצצת. את אישה אידאלית בשבילי."

"נראה," היא אמרה. "ישראל עוד מסוגל יום אחד להודיע לי שמצא מישהו אחרת, אני לא כל כך סומכת עליו עם כל הנסיעות שלו, או הוא יכול סתם למות בתאונת דרכים כי הוא נוהג כמו משוגע." והכניסה לי את האבר הרפוי למקומו בתחתונים וסגרה עליו את הרוכסן כמו אם דאגנית לתינוק שלה. גם הכניסה יד לכיס שלי, הוציאה מטפחת וניגבה אותי.

"אני יכולה לשמור אותה אצלי?" הכניסה לארנק. "שתהיה לי מזכרת מטיפות אחרונות של משורר!"

"אוי כמה הייתי רוצה להתחתן איתך אם רק היית חופשייה... את האישה האידאלית בשבילי..."

"לא בגדתי בישראל במה שעשינו עכשיו, נכון?"

"נכון."

"אבל מה הוא מחפש שם בטוקיו? כל פעם שהוא חוזר מהמזרח-הרחוק הוא רוצה שנעשה את זה באלכסון!" פרצה פתאום בצחוק פראי. "ועכשיו תחזר אותי הביתה. אני אישה הגונה. סבא שלי סוסנוביץ. מהמושבה."

אבל לא התחתנו.

וכאשר ישראל חזר מטוקיו היא חדלה לבוא אליי. מעולם לא היתה לי אישה נפלאה כמוה,

מעריצה וגם מוצצת.

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

ההלכה החדשה של הרב אוירבעך

הרב שמואל אוירבך, המנהיג הרוחני של הפלג הירושלמי של הליטאים, מפלגת "בני התורה" העוסק בין השאר בקבלה, חידש חידוש הלכתי מהפכני בתורה.

לכלל ההלכתי הישן של שלושה דברים שהם בחינת "ייהרג ובל יעבור": שפיכות דמים, איסור עריות, ועבודה זרה, מוסיף הרב אוירבעך, איש הרפורמה, ר"ל: "נמות ולא נתגייס." ובעד הכלל הזה הוא מגייס את חסידיו השוטים להפגנות.

אי אפשר לומר על אוירבך שהוא נבל ברשות התורה שכן הוא נבל שלא ברשות התורה, שכן ע"פ התורה שהוא מתיימר לדבר בשמה יש לגייס במלחמת מצווה את כולם:

"אֲבָל בְּמִלְחֶמֶת מִצְוָה, הַכֹּל יוֹצְאִין, אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וְכַלָּה מֵחֻפָּתָהּ." (המשנה, במסכת סוטה ח ז, והרמב"ם במלכים ז ד).

מלחמת מצוה דורשת את גיוס כל המשאבים האנושיים לטובת המטרה הלאומית ועל כן אין כל פטור ואי אפשר להתחשב במצבו האישי של האדם.

המלחמה לשמירת בטחון מדינת ישראל ואזרחיה מפני האיומים על קיומה ועל חיי תושביה, כמו גם המלחמה לשמירת הארץ בפני כיבוש ערבי-מוסלמי, נחשבת כמלחמת מצווה. הרמב"ם פוסק כי: "ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת... עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם." (מלכים ה א).

אי לכך יש לאסור את המסית והמדיח הזה ולהעמידו לדין. יש לתבוע ממנו את תשלום הוצאות המשטרה לשמירת הסדר והנזקים שנגרמו לאזרחים.

פטליורה – גיבור לאומי אוקראיני

סִימוֹן וַסִילוֹבִיץ' פֶּטְליוּרַה, (1879-1926) היה מדינאי סוציאל-דמוקרט אוקראיני ונשיאה האחרון של הרפובליקה העממית של אוקראינה, הישות המדינית האוקראינית שהוקמה במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה.

פטליורה נולד בפולטבה (עיר הולדתו של יצחק בן צבי) שבמזרח אוקראינה (אז באימפריה הרוסית). בשנת 1905, והשתתף בהקמת המפלגה הסוציאל-דמוקרטית באוקראינה.

ביולי 1917, עם קריסת שלטון הצאר ברוסיה, התמנה לשר המלחמה במועצה המרכזית של הרפובליקה העממית של אוקראינה, ונלחם בצבא האדום ובצבא הלבן, שניסו שניהם לכבוש את אוקראינה. צבאו הובס על ידי הצבא האדום, והוא שפך את זעמו על יהודי המדינה. במשך שישה שבועות התחוללו בהנחיית פטליורה כשישים פוגרומים, שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים.

באחד הפוגרומים, שנערך ב-15 בפברואר 1919 בפרוסקורוב (חמלניצקי), נרצחו לפחות 1,200 יהודים (ככל הנראה כ-1,500) והובאו לקבר אחים. אלה שברחו על נפשם נרצחו בירייה, אלה שנותרו בבתיהם נרצחו בנשק קר, כדי לחסוך בתחמושת.

באוקטובר 1919 נמלט פטליורה לפולין.

ב-1921 חתם הסכם עם זאב ז'בוטינסקי, שלפיו אם יחזור לשלטון באוקראינה, יאפשר הקמת מיליציית הגנה יהודית. ההסכם עורר התנגדות בקרב קבוצות בתנועה הציונית, יהודי אוקראינה וניצולי הפוגרומים.

לאור התחממות היחסים בין פולין לברית המועצות, מאחר שחשש כי יוסגר לברית המועצות, עבר פטליורה לפריז ב-1924.

ב-25 במאי 1926 התנקש בחייו, בחמש יריות אקדח, שען יהודי בשם שלום שוורצבארד, כנקמה על הפוגרומים ועל רצח בני משפחתו. שוורצבארד הועמד לדין ויוצג על ידי הסנגור היהודי-צרפתי אנרי טורס. המשפט נערך במשך שמונה ימים בפני חבר מושבעים. אחת מעדות ההגנה המרשימות היתה חיה גרינברג, שתיארה את זוועות הפוגרום בפרוסקורוב, שם צעקו הפורעים "תחי אוקראינה!" ו"יחי אבינו פטליורה!"

עם תום עדויות התביעה, שנסתרו על ידי הסנגור תוך עשיית רושם רב על המושבעים באשר למניעי הרצח, החליט הסנגור לוותר על מרבית עדי ההגנה. לאחר דיון של חצי שעה פסקו המושבעים כי שוורצבארד זכאי, ואף נפסקו לו פיצויים ממשפחת פטליורה.

בזיכרון ההיסטורי היהודי פטליורה הוא צורר שחייליו ביצעו פוגרומים שבהם נרצחו עשרות אלפי יהודים (למעלה מ-50,000 על-פי הערכות שונות), בימי השואה בוצעו זוועות בידי אוקראינים על שמו. פרעות שנערכו בלבוב נקראו "ימי פטליורה", ושלום שוורצבארד זכור כנוקם דמם.

בזיכרון הלאומי האוקראיני, פטליורה הוא לוחם חופש, וחסידיו טוענים שהוא לא היה אנטישמי, ומביאים כראייה את העובדה שבממשלתו היו שרים יהודיים. את הפוגרומים הם מייחסים לאובדן שליטה של פטליורה בצבאו ובהמוני העם האוקראינים. ואת שוורצבארד הם מתארים כסוכן סובייטי.

לאחרונה החליטה עיריית ויניצה, להקים פסל כבוד לסימון פטליורה,

בתגובה מסר הקונגרס היהודי העולמי כי הוא מגנה נחרצות את המעשה המביש והדוחה.

http://rotter.net/forum/scoops1/432263.shtml

לא יעזור ליהודים דבר. רוצחי היהודים בוגדן חמלניצקי (חמיל הרשע), וסימון פטליורה הם גיבורים אוקראינים למרות (או בגלל) שרצחו יהודים, ופסליהם יתנוססו בגאון במרחב הציבורי באוקראינה.

על רקע זה כל כך עלובה התגובה היהודית של עלייה לרגל לקבר המפוברק של נחמן מברסלב, והזרמת הון עתק לאנטישמים האוקראיניים.

מתי הסתיימה המלחמה הפטריוטית הגדולה נגד הפשיסטים?

האם ייקבע התשעה במאי כחג לאומי בישראל?

בעיר בוכרה, בה ביקרתי בסוכות, ליד המסגד המפורסם בעל ארבעת הצריחים הצבעוניים

https://en.wikipedia.org/wiki/Chor_Minor

באחד מדוכני המזכרות הוצעו למכירה מדליות גבורה של הצבא האדום.

איני יודע אם המדליות אותנטיות או שהן דופליקציות מסין. מכל מקום לאחר נפילת בריה"מ היו רבים שמחמת המחסור הכלכלי מכרו בשוק את המדליות שלהם.

ישראלי שטייל במקום הבחין בין המדליות במדליה שקיבל אביו אישית מהגנרל גיאורגי ז'וקוב.

 לאחר מלחמת ששת הימים, כמחאה על יחס הסובייטים לישראל וניתוק היחסים, החליטו כל בעלי אות גיבור ברית המועצות להחזיר את המדליות לסובייטים. ובידי אביו נשארה רק התעודה החתומה ע"י ז'וקוב.

המוכר דרש בעד המדליה מאה דולר, ולאחר משא ומתן קצר התפשר על חמישים דולר.

לכולם ידוע הכבוד והיקר שנותנים הרוסים לווטרנים של מלחמת העולם וכיצד הם צועדים בגאווה על אותות הכבוד שלהם.

כאשר חזרתי לארץ קראתי ששר ההגנה הרוסי המרשל סרגיי שויגו שביקר בארץ בירך את נתניהו על שמנע זיוף עובדות – באמצעות חוק חדש בכנסת לפיו ה-9 במאי יוכרז כחג רשמי במדינת ישראל. וזאת ע"פ הדיווח של כתב הטלביזיה הרוסית.

http://rotter.net/forum/scoops1/431973.shtml

האומנם ייקבע חוק בארץ לפיו ה-9 במאי יהיה חג ישראלי רשמי?

מהי מלחמת העולם השנייה, ומהו שמה?

צריך לזכור שיש הבדל בין מה שנקרא אצלנו מלחמת העולם השנייה לבין מה שקוראים הרוסים "המלחמה הפטריוטית הגדולה נגד הפשיסטים."

מלחמת העולם השנייה היא מלחמה שהחלה ב-1 לספטמבר 1939 עם פלישת גרמניה וברה"מ לפולניה, והסתיימה ב-8.5.1945 עם כניעת גרמניה.

"המלחמה הפטריוטית הגדולה נגד הפשיסטים" החלה עם פלישת גרמניה לבריה"מ ב- 22.6.41 והסתיימה ב-9.5.1945.

 מדוע בכלל קראו הסובייטים למלחמה "המלחמה נגד הפשיסטים", ולא המלחמה נגד הנאצים? הרי בריה"מ נלחמה נגד הגרמנים-הנאצים, ורק בשוליים נגד האיטלקים הפשיסטים?

התשובה נעוצה במישור התעמולתי. בריה"מ הוגדרה כמדינה סוציאליסטית, "הרפובליקה של ברית המועצות הסוציאליסטית ס.ס.ס.ר. – וגם היטלר הגדיר את מפלגתו כמפלגה סוציאליסטית. "מפלגת הפועלים הגרמנית הלאומית סוציאליסטית":

Nationalsozialistische Deutsche Arbeiterpartei NSDAP

לכן לסטלין לא היה נוח להכריז מלחמה על מפלגת פועלים סוציאליסטית, ומשום כך החליף את השם למלחמה נגד הפשיזם.

מתי הסתיימה המלחמה?

ב-30 באפריל התאבד היטלר יחד עם אשתו אווה בראון בבונקר הפיקוד בברלין.

היטלר מינה את האדמירל קארל דניץ, מפקד הצי הגרמני, ליורשו כנשיא המדינה, ואת יוזף גבלס לקאנצלר גרמניה.

העיר ברלין נכנעה לסובייטים ב-2 במאי, ודגל ברית המועצות הונף מעל בניין הרייכסטאג.

ב-3 במאי הגיעה למפקדתו של הפילדמרשל הבריטי מונטגומרי בצפון-מערב גרמניה משלחת מטעם ראש מפקדת הכוחות המזוינים וילהלם קייטל, בראשות מפקד הצי הגרמני הנס-גאורג פון פרידבורג. הגרמנים ביקשו ממונטגומרי שיקבל את כניעת הכוחות הגרמניים הנסוגים מפני הסובייטים, אולם מונטגומרי סירב לדון בגורל הכוחות הנמצאים בחזית הסובייטית, ודרש רק את כניעת הכוחות שנמצאים בחזית שלו.

לבסוף, אחרי שפון פריידבורג חזר למפקדה הגרמנית וקיבל אישור הוא שב למפקדתו של מונטגומרי, שם חתם ב-4 במאי בשעה 18:30 על כניעה ללא תנאי של הכוחות הגרמניים בהולנד, בצפון-מערב גרמניה ובדנמרק, החל מה-5 במאי בשעה 08:00 (לפי שעון הקיץ הבריטי). מונטגומרי אירגן טקס פומבי לעיני התקשורת, בין השאר כדי ליטול חלק מהתהילה של דווייט אייזנהאואר.

פון פריידבורג טס ממפקדתו של מונטגומרי למפקדתו של אייזנהאואר, המפקד העליון של כוחות בעלות הברית באירופה, בריימס שבצפון מזרח צרפת. וב-6 במאי שלח דניץ לריימס את הגנרל אלפרד יודל, ונתן לו את הסמכות הבלעדית לחתום על כניעה.

יודל ניסה להגיע עם האמריקאים להסכם נפרד, או לפחות להרוויח זמן שבו כמה שיותר חיילים גרמניים ייכנעו לאמריקנים או לבריטים ולא לסובייטים. אולם אייזנהאואר הבטיח לסובייטים שהוא לא יחתום על הסכם נפרד והבהיר את זה לגרמנים. כמו כן אייזנהאואר סירב להיפגש עם המשלחת הגרמנית עד שייחתם הסכם כניעה ללא תנאי, וראש צוות המשא ומתן מצד בעלות הברית היה ראש המטה שלו, וולטר באדל סמית.

בסופו של היום, לאחר שיודל נואש מניסיונותיו להגיע להסכם נפרד עם ארצות הברית ובריטניה, הוא הסכים לקבל את הנוסח שהכתיב אייזנהאואר לכניעה, כשההישג היחידי היה דחיית כניסת הכניעה לתוקף בכמעט שתי יממות, דבר שאיפשר מעבר עוד חיילים ואזרחים מהחזית המזרחית כדי להיכנע בחזית המערבית.

כתב הכניעה הצבאית נחתם ב-7 במאי בשעה 02:41 לפנות בוקר. הכוחות הגרמנים הסכימו לכניעה ללא תנאי הן למפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית, והן לפיקוד הסובייטי העליון, החל מה-8 במאי בשעה 23:01 (לפי זמן מרכז אירופה). מטעם הגרמנים חתם יודל, מטעם המפקדה העליונה של כוחות בעלות הברית באירופה חתם סמית, ובנוסף חתמו: גנרל איוון סוסלופרוב (נציג ברית המועצות) וגנרל פרנסואה סבז (נציג צרפת).

אחרי החתימה הכריז יודל: "עם חתימת הסכם זה, העם הגרמני וכוחותיו המזויינים נתונים בידי המנצחים – לשבט או לחסד."

לאחר החתימה התברר שהסובייטים, שחששו שהגרמנים יצליחו להפסיק את הלחימה רק בחזית המערבית, לא היו מרוצים מנוסח ההסכם, ומכך שהוא נחתם במפקדה של אייזנהאואר. לכן הם דרשו חתימה נוספת על נוסח מתוקן, בברלין.

הסתייגותם הגיעה רק אחרי שנחתם כתב הכניעה, אולם הם לא ויתרו, וב-8 במאי, מעט לפני חצות, נחתם כתב כניעה שני, בקרלסהורסט שבברלין, הכבושה על ידי הצבא האדום. מהצד הגרמני כתב הכניעה נחתם על ידי וילהלם קייטל, אדמירל פון פריידבורג (כנציג קריגסמרינה) וגנרל הנס-יורגן שטומפף כנציג לופטוואפה. בשם מפקדת בעלות הברית באירופה חתמו: המרשל האווירי הבריטי ארתור טדר, הגנרל האמריקאי קארל ספאץ והגנרל הצרפתי ז'אן לטר דה טאסניי. בשם הפיקוד הסובייטי חתמו מרשל גיאורגי ז'וקוב וגנרל וסילי סוקולובסקי.

בתחילה הוחלט לפרסם את דבר הכניעה רק לקראת ה-9 במאי, בהודעה רשמית של מנהיגי המדינות, ונציגי העיתונות שנכחו בכניעה בריימס התבקשו לשמור את דבר הכניעה בסוד. אולם עיתונאי סוכנות הידיעות אסושייטד פרס, אדוארד קנדי, הפיץ במברק את דבר הכניעה, וכך נפוצה הידיעה במערב לפני הזמן המתוכנן, ויום הניצחון באירופה נחגג ב-8 במאי, ולא ב-9 במאי.

מאז חוגג העולם את סיום המלחמה בגרמנים ב-8 במאי, והרוסים חוגגים ב-9 במאי.

המלחמה נגד הגרמנים הסתיימה רק ב-20 במאי

המלחמה בגרמנים לא הסתיימה ב-8 במאי ולא ב-9 במאי אלא רק ב-20 במאי.

הקרב האחרון במלחמה עם גרמניה היה בחצי האי טסל בהולנד.

ב-4 באפריל 1945 מרד גדוד של חיילים גיאורגים מהלגיון הגאורגי על האי ההולנדי טסל נגד הכוחות הגרמנים.

האי היה נדבך מרכזי בחומה האטלנטית הגרמנית (קו ההגנה כנגד פלישת בעלות הברית), ומשום כך בנו בו הגרמנים ביצורים חזקים. הגאורגים היו חיילי הצבא האדום לשעבר מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית של גאורגיה, שנשבו בחזית המזרחית ושעברו להילחם לצד האוייב הגרמני, בין השאר משום שהאלטרנטיבה האחרת היתה לגווע ברעב במחנות השבויים הגרמניים.

מתוך ציפייה לכיבוש קרוב של האי על ידי בעלות הברית, התקוממו הגאורגים נגד הגרמנים והשתלטו על האי לזמן קצר. כארבע מאות גרמנים נהרגו באותו לילה, אולם סוללות תותחי החוף בצפון ובדרום האי לא נכבשו. בשל כך, לא יכלו המתקוממים למנוע הגעת תגבורות גרמניות. הגרמנים פתחו בהתקפת נגד בתמיכת שריון מהולנד והשתלטו על האי מחדש אחרי שבועות של לחימה עזה.

במהלך "המלחמה הרוסית" (כפי שהיא קרויה כיום בטסל) נהרגו כ-800 גרמנים, 500 גאורגים ו-120 מתושבי טסל. ההרס היה עצום, עשרות חוות עלו באש. שפיכות הדמים חסרת ההיגיון נמשכה מעבר לכניעה הגרמנית בהולנד גופא ב-5 במאי 1945, והכניעה הגרמנית הכללית ב-8 במאי 1945. רק ב-20 במאי 1945 הצליחו כוחות קנדיים להכניע את הגרמנים ב"זירת הלחימה האירופאית האחרונה."

הגיאורגים שניצלו מהקרב לא זכו לסוף טוב. בהתאם לתנאי ועידת יאלטה הם נשלחו על ידי בעלות הברית, בניגוד לרצונם, ממחנות שבויי המלחמה הגרמניים לברית המועצות.

סטלין התייחס לנפילה בשבי או לכניעה כאל בגידה כיוון שהחיילים לא נלחמו עד המוות. בשל כך, נשלחו כרבע מיליון משני מיליון השבויים הסובייטים לגולאג, מחנות עבודת כפייה.

נחזור לדיווח של הכתב הרוסי לפיו ה-9 במאי ייהפך לחג רשמי בישראל, בינתיים לא שמעתי שום אישור לכך ממקור אחר. ולגופו של עניין, לאור יום השואה, לא נראה לי שיש לחגוג את יום הניצחון. הניצחון יישאר תמיד עבורנו גם יום עצוב.

חברת הכנסת הגזענית חנין זועבי היא ההוכחה האמיתית

שישראל היא דמוקרטית ולא פשיסטית

חברת הכנסת הערבית-מוסלמית-סונית-פלישתית-ממוצא עיראקי, הגזענית-אנטישמית, חנין זועבי, הרצתה בכנס בארצות הברית וטענה שליהודים אין זכות להגדרה עצמית "הם לא לאום."

בנוסף היא טענה כי "החברה הישראלית משתנה ומאמצת דפוסים פשיסטיים" וכי "הציונות כשיטה ופרקטיקה עוינת לא רק לפלסטינים אלא לעולם שוחר זכויות האדם."

זועבי טענה בראשית הרצאתה כי היא מייצגת את הקו האידיאולוגי שמעוניין להשתמש בדמוקרטיה הישראלית לא רק למען שוויון לאזרחים הערבים אלא לשינוי הגדרתה ומהותה של המדינה היהודית. לטענתה הקו הזה אומץ על ידי ערביי ישראל בגלל הסכמי אוסלו.

הבנתם? שימוש בדמוקרטיה הישראלית כאמצעי לחיסול המדינה.

ומיהו התנא דמסייע שלה? כמובן, עיתון "הארץ". זועבי טענה שעיתון "הארץ" הוא הראייה שישראל היא מדינת פשיסטית. "בהארץ", אומרת זועבי, "קובעים שישראל היא גרמניה בשנות ה-30".

http://rotter.net/forum/scoops1/431981.shtml

אז תגידו אתם, באיזו מדינה בעולם יש דמוקרטיה כמו בישראל?

באיזו מדינה בעולם יכולה חברת פרלמנט להכריז שהיא משתמשת בדמוקרטיה של המדינה כדי לחסל את אותה המדינה?

נכון, זה קורה רק במדינה אחת בעולם – מדינת ישראל.

עובדה כזו אינה אפשרית לא רק בשטחים הכבושים ע"י הערבים תחת הדיקטטורות הפשיסטיות הערביות אלא גם בדמוקרטיות הכי מתקדמות.

פרס נובל לשלום

למקרא דבריו הסאטיריים של אורי הייטנר: "אני בעד הענקת פרס נובל לשלום למר זריף. יהיה בכך גם תיקון מאוחר של עוול היסטורי – העובדה שמר היטלר לא קיבל פרס נובל לשלום על הסכם מינכן," – אי אפשר שלא להיזכר שאכן הֶר היטלר היה מועמד לפרס נובל לשלום ע"י "פעילת השלום" גרטרוד שטיין.

גרטרוד שטיין נולדה ב-1874 בפנסילבניה, למשפחה יהודית ממוצא גרמני. אחיה, ליאו שטיין, היה סוחר אמנות עשיר ונודע, והוא הביא את אחותו הצעירה לפריז באמצע העשור הראשון של המאה ה-20. שם עברה שטיין, עד אז סטודנטית לרפואה, מהפך של ממש – כשחוותה את החיים הסוערים שהציעה לה פריז התוססת. היא הכירה שם את אליס טוקלאס, שלימים הפכה לבת זוגה, והתוודעה לקהילה הלסבית שהיתה אז בראשית דרכה.

החל משנות העשרים ניהלה גרטרוד שטיין בביתה סלון אמנות וספרות. התארחו אצלה גדולי האמנים והסופרים של התקופה: פבלו פיקאסו, עזרא פאונד, אנרי מאטיס, ארנסט המינגוויי וסקוט פיצג'רלד.

בהשפעת רעיונותיו של הפילוסוף האוסטרי אוטו ויינינגר בספרו "מין ואופי" גיבשה שטיין לעצמה זהות מגדרית גברית. (ויינינגר טען שהיהודי ואישה מסמלים חולשה. לאחר התאבדותו של ויינינגר אמר היטלר שהוא היהודי היחיד שהוא מעריך, כי הוא התאבד בגלל יהדותו).

כיהודייה וכאישה, קראה שטיין לפני מלחמת העולם השנייה להעניק לאדולף היטלר פרס נובל לשלום. כי על ידי גירוש היהודים והגורמים הדמוקרטים והשמאליים, הוא מסיר את כל הגורמים לסכסוך ומאבק מגרמניה, וכך הוא מביא שלום. דיכוי יהודים מביא שלום.

וזה הרי גם הגיון "פעילות השלום" של מר זריף, ושל כל תומכיו הערבים והיהודים.

זכות השיבה לשלמה זנד

מכחיש העם היהודי, הגזען האנטישמי שלמה זנד, קובע בצדק במאמר ב"הארץ", נגד פרופסור שלמה אבינרי הסבור שרוב צאצאי הפליטים הערבים לא ירצו לשוב לארץ – שהם דווקא כן ירצו לשוב. "מדוע שהערבים שישבו על אדמת שיח' מוניס, המקום שאני גר בו כעת, יעדיפו לוותר עליו?"

ברור לכל מי שעיניו פקוחות שכל ערבי-מוסלמי בין אם פלישתי, עבר ירדני, סורי, מצרי, יהיה מאושר לקבל אזרחות ישראלית על הטבותיה.

במאמרו ("לשוב לזכות השיבה?" "הארץ" 20.10.17), תובע זנד, האקטיביסט הפרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, שעל ישראל לוותר על חוק השבות חוץ מליהודים נרדפים, (רגע יש פתאום בכלל יהודים?) ולהכיר בבעלותם של הפלסטינים על חלק מהאדמות שיושבים בהם יהודים ולהחזיר חלק מצאצאי הפליטים.

במישור הכללי כבר ניסחתי את האפשרות לפתרון כולל צודק ומוסכם לפיו ישראל תקלוט את כל הפליטים הערבים (אל דאגה לא נשארו רבים) ובתנאי שבמסגרת הסרת כל התביעות, מדינות ערב תקלוטנה את כל צאצאי הפליטים בערב על השטחים שנלקחו מהיהודים באל-מדינה, והם יהיו מאושרים לחיות שם בעושר ליד קבר נביאם.

לגבי זנד עצמו, המתייסר בכך שהוא יושב בשיח' מוניס על אדמה ערבית, אנו מציעים לו להוות דוגמה אישית, ולמסור את דירתו בשיח' מוניס לערבים, וללכת להתיישב עם צאצאי הפליטים בערב ליד קבר נביאם. זה המעשה הראוי לאיש מוסר כמוהו.

אמנם למרבה הצער אסור ליהודים ע"פ החוק לגור בערב מאז הכרזת נביאם: "לא תהייינה שתי דתות בארץ הערבים" – אבל שלמה זנד וודאי ישכנע אותם במחקריו הרבים שהוא בכלל לא יהודי, כי הוא יצא מהעם היהודי, ובכלל אין עם יהודי.

במקרה הגרוע שהם בכל זאת לא ישתכנעו, הוא יוכל ללכת לפולניה (מוצא הוריו) או לאוסטריה (שם נולד) – העיקר שיבחר כבר את זהותו הלאומית המתאימה לו, ובמעשה זה יציל זנד את מצפונו האוניברסאלי.

 אנחנו תומכים בזכות השיבה הפרטית של שלמה זנד.

נעמן כהן

* * *

תקוה וינשטוק

1. צוואות, הפתעות ואכזבות

     "צוואות, הפתעות ואכזבות", ספרה של עו"ד עפרה זיו, הוא מדריך משפטי לקהל הרחב. עיסוקו אחד: צוואות. יהיו ודאי שיחשבו שהספר לא מיועד להם – מה פתאום לעשות צוואה? עוד רחוק ממני, עוד יביא עין רעה ... אבל כשקוראים בספר מבינים שעשיית צוואה חשובה לכל אדם, בין שרכושו מועט ובין, כמובן, שהוא עשיר כקורח. בין שהוא נשוי, רווק, או חי עם מאהב/מאהבת, בין שיש לו ילדים ובין שאין לו (ואולי דווקא אז).

עשו צוואה – זה הא"ב, המוטו של הספר. ועשו אותה במועד סביר, בלי לדחות. הצוואה אינה רק עניין לקשישים. היא האפשרות היחידה שלנו להשליט את רצוננו גם אחרי ה"מאה ועשרים"  ולהוריש את רכושנו למי שאנחנו רוצים. צוואה עשויה למנוע משפטים במשפחה וגם מחוצה לה, משפטים שיימשכו שנים רבות ויגרמו חור בכיס וחור בלב.

הספר "צוואות, הפתעות ואכזבות" לא נועד ללמד את הקורא איך לעשות בעצמו צוואה בעלת תוקף. זה תפקידו של עורך הדין הפועל בהתאם לדרישות החוק. אבל הספר מכניס אותנו, ההדיוטות, לעולם הרחב והפתלתל של הצוואות. מנסה להקנות לנו ידע, כללים שיסייעו לתכנן את הצוואה בצורה המתאימה לנו ביותר.

הקורא גם עשוי למצוא בספר מקרים דומים למקרה שלו או של חבריו. הספר רב פרקים ותת פרקים, ממהי צוואה, הכוח והשליטה שבצוואה, האישה החוקית וזו הידועה בצבור, כיצד למנוע מהמטפלת היפהפייה להשתלט על רכוש האב הקשיש? האם בני זוג חד-מיניים יורשים זה את זה? מי כשר לצוות ירושה? מתי יורשים הנכדים את סבא, ועוד ועוד, עד לצוואות של ידוענים (משה דיין. ג'קלין קנדי).

לשון הספר ברורה ומובנת, בלי "אותיות קטנות" מטריפות. העברית רהוטה ושוטפת והסגנון מקורי: שאלות בענייני צוואות ותשובות בנוסח אחיד: "עורכת הדין לירושה עפרה זיו משיבה": קצת פרסומת עצמית מתוחכמת לא תזיק.

לצד החוקים שבמענה מצורפים סיפורי ירושות (בשמות בדויים כמובן) הלקוחים מעבודתה של המחברת. סיפורים ריאליסטים העולים לעיתים על לכל דמיון. אלה ה"צימוקים" העושים את הספר למיוחד במינו. סיפורי הצוואות עשויים לשמש בסיס לטלנובלות ואף לרומנים מעמיקים. החומר כבר שריר וקיים. ומי שרוצה להתאוורר קצת מקריאת חוקים יכול לקרוא את הסיפורים בלבד ולמצוא חיים בלי כחל ושרק, תשוקות, רשע ונקם, אבל גם לא מעט חסד ורחמים. עפרה זיו, עורכת הדין הוותיקה, המומחית לצוואות, מושכת גם בעט סופרים.

הספר אינו מתעלם מהאפשרות שצוואה שאושרה כדת וכדין עלולה לפרקים להיהפך על פיה אחרי ערעור, ובירושה זוכה דווקא מי שהמוריש רצה להדירו מהירושה. יש הפתעות לטוב ולרע, למורישים וליורשים.

בספר גם טיפים שנועדו לסייע: ללכת תמיד לעורך דין שהתמקצע בצוואות, לרכוש חלקת קבר עוד בחיים, וכשקיים גם ספק קל שבקלים שאתה כשר לעשות צוואה, אם  עברת אירוע מוחי למשל, רצוי מאד להצטייד באישור רפואי המעיד שאכן אתה כשר לכך.

מתוך הספר (עמ' 96): "אימא אני רוצה חשבון":

דרורה ובעלה אהרון (שמות בדויים) היו נשואים 40 שנה וילדו שתי בנות. תחילה גרו בדירה שהיתה של דרורה לפני נישואיה ואחר עברו לדירה שירש אהרון מאביו. אימה של דרורה מתה והשאירה לה דירה בחולון. במלחמת המפרץ ברח הזוג לדרום הארץ וקנה דירה בערד. בחשבון הבנק המשותף שלהם הצטברו שני מיליון וחצי שקל, מירושת אימה של דרורה ומהשכרת הדירות.

אהרון מת ולא השאיר צוואה. דרורה לא הוציאה צו ירושה והבת איילת תבעה לקבל מיד את ירושתה: רבע מירושת אביה. רבע מהדירה שהיתה רשומה בטאבו על שם אביה, וחלק מהדירה של אימה לפני נישואיה. לטענתה,הוריה היו נשואים זה לזה שנים רבות וחלה עליהם חזקת השיתוף בין בני זוג. (בנישואין ארוכים אין הפרדה בין רכוש שהיה לאחד מבני הזוג לפני הנישואין לבין הרכוש שרכשו במהלך הנשואים). איילת טענה שלאביה מגיעה מחצית הדירה שהיתה לאימה לפני הנישואין והיא יורשת חלק מזה וחלק מהדירה בערד וכמובן חלק מהכספים המופקדים על שם אביה בבנק.

דרורה רתחה מכעס. לא עלה בדעתה כי במות אביה תדרוש בתה את הירושה. היא אמרה לאיילת:"אבא לא עשה צוואה, אבל אני אעשה ואצווה את חלקך בעזבוני למדינה!"

עתה ממתינה איילת עם החשבון. אם תתבע את ירושת אביה מיידית היא עשויה להפסיד את ירושת אמה העתידית...

    כותבת עו"ד זיו: "כדי שלך זה לא יקרה, עשה צוואה.יש הרואים בה סגולה לאריכות ימים." 

2. תשעים לפנינה גרי

       לשחקנית פנינה גרי מלאו תשעים שנה ובתה הבכירה דורית ערכה לה מסיבת יום הולדת בביתה המרווח.

    לגרי רקורד תיאטרלי נכבד מאוד. היא היתה ממייסדי תיאטרון "זווית", שיחקה בעשרות הצגות בקאמרי, בתיאטרון חיפה, בהבימה, בה הקימה את הבימרתף. תשע שנים היתה המנהלת האמנותית של תיאטרון אורנה פורת. לשיא הקרירה שלה הגיעה דווקא בשנים האחרונות, כשהיא כבר למעלה משמונים: זהו "ספור אהבה ארץ-ישראלי", מונודרמה שחיברה וביימה על אהבתה הטרגית לעלי בן צבי, שתורגמה לאנגלית ולצרפתית והוצגה כבר 600 פעם בישראל, באנגליה, בארצות הברית ובקנדה, אף הפכה לסרט בבימויו של דן וולמן. פנינה גרי זכתה בפרסים שונים, ולבקשת הוצאת שוקן אף כתבה ספר על חייה.

למסיבה שהתקיימה במוצאי ראש השנה הופיעו כל המוזמנים, 120 איש, אחד לא נעדר. פנינה היא אישיות אהובה מאוד על כל מיודעיה. נוכחה כמובן בתה הצעירה מירב, העוסקת בלווי רוחני של חולים סופניים ("עבודת קודש" כדברי אחותה דורית). שני נכדיה ונכדתה, בני המשפחה מנהלל שם נולדה פנינה. קרוביו של בעלה המנוח העיתונאי רוברט גרי הגיעו במיוחד מארצות הברית. באו שחקנים ואנשי צוות שעברו עם פנינה לאורך חייה בתיאטרון, בהם שמואל עומר, שמואל עצמון וד"ר רזי אמיתי, רחלי אידלמן מהוצאת שוקן, כל הקשורים ל"סיפור אהבה ארץ ישראלי" וידידיה ומוקיריה.

החגיגה היתה כיד המלך. קיטרינג כשל חתונה, נאומים בעברית ואנגלית, הנאום האחרון היה של כלת השמחה, סרט על חייה שעשה הנכד מיכאל.

דורית, שבביתה נחוג האירוע, חיתה שנים רבות בארצות הברית. היא נסעה לעשות תואר שני בספרות באוניברסיטת קולומביה, נישאה לסטודנט ישראלי ונולד להם בן. "התוכנית היתה לחזור לארץ. אבל בעלי קבל עבודה בלוס אנג'לס, נולד לנו יונתן, דחינו ודחינו."

אחרי בר המצווה של יונתן התגרשו. הבן נשאר בארצות הברית. שנים אחדות כתבה דורית  למוסף "הארץ" ול"מעריב". ערכה חוברות וספרים לאוניברסיטה יהודית. לימים הכירה ישראלי, איש הייטק אמיד, וחזרה איתו לגור בישראל, אחרי 30 שנה.

"לשמחתי ולשמחת אימא, שחרה לה מאד שבתה בחו"ל... אני ממש מאושרת לחזור! אנשים מתפלאים: למה חזרת? אני נהנית מכל רגע פה. אני אוהבת אמנות ולדעתי בארץ יש פריחה תרבותית. שנינו, בעלי ואני, נולדנו וגדלנו בתל אביב. רצינו להחזיר לעיר משהו בתמורה למה שנתנה לנו, לשקם למגורינו בית היסטורי במלוא הדיוק והעמידות. ידענו שאנחנו נכנסים למבצע מאד מסובך." דברי דורית.

הם רכשו בית עזוב ליד נוה צדק, במתחם של אחוזת בית, שהוקם ב-1910. הוא אינו משישים הבתים הראשונים באחוזת בית, אלה הוקמו שנה לפניו, אך נחשב על מתחם השכונה. בית שה יה מפואר. שתי קומות. המון חדרים. הקים אותו משה שכטר (שחטר), סוחר תבואה עשיר מאודסה שבא לארץ ב-1906, הוא התגורר בבית הגדול עם משפחתו הקטנה, רעייתו ובתו.

בונה הבית היה מיסטר וילסון, יהודי ממזרח אירופה שהיגר לארצות הברית. וילסון בנה בעיר את "בתי ה"טי", שורות בתים ארוכה לאורך ולרוחב בצורת האנגלית t לפי מודל שהביא מאמריקה.

במרוצת השנים שכנו בבית "גרין פיס", "הירוקים", להגנת הסביבה. שנים שימש משכן לבעלי מלאכה, חדר לכל אומן. בתם של השכטרים הקימה בבית את גן מונטסורי הראשון בעיר. הבית הוכרז כבניין לשימור, ומאז 1993 עמד ריק והפך לחורבה.

שיפוץ המבנה החל מחיזוק היסודות. כל הדלתות והחלונות נבנו מחדש בצורתם המקורית, לפי תוכנית מהעירייה. בבית נתגלתה בלטה צבעונית אחת, תוצרת גלוסקא. "מצאנו את המכונה הישנה של הבלטות שיצרה שתי בלטות לשעה ועשינו את הרצפה. חפרנו מנהרה והקמנו מעלית לקומה השנייה ומרתף. עשיית המרתף נמשכה שנה." הכל בתאום עם מחלקת השימור בעירייה. מחלקה נהדרת.הם ראו כמה אנחנו רציניים ועזרו לנו מאוד. הארכיטקט היה יוסי פרידמן. היה לנו צוות עובדים נפלא. הרגשנו שהאנשים אוהבים את העבודה."

שש שנים ארך השיפוץ המסיבי – ועתה  ניצב על תילו אחד המבנים המשופצים בצורה הטובה והמדויקת ביותר בעיר. הבית כבר ארח מופעי צדקה למכון ויצמן ולמוזיאון תל אביב, שבני הזוג פועלים עבורם. הפעם איר את הפנינה שבמשפחה.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"באוהלי מדבר"

לעזיז אפנדי

(פסח בר-אדון)

1934

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 24.12.1971

לפני 46 שנים

כשהופיע באודסה בשנת 1911 הקובץ "בני-ערב, רשימות וציורים מחיי הערבים בפלשתינא" בחתימת חווג'ה מוסה (משה סמילנסקי) היה פסח בר-אדון [פאניטש] ילד בן ארבע. אך דומה כי בימי ילדותו ונעוריו בפולניה שימשו לו הסיפורים האלה חומר-קריאה מרתק, אשר פירנס את דימיונו וקבע לא במעט את דרך-חייו.

הוא עלה לארץ-ישראל ב-1925, עלם כבן שמונה-עשרה, ובמשך שנים היה רועה-צאן אצל הבדווים בארץ-ישראל, עבר-הירדן וסוריה, והיה ידוע ביניהם בשם עבד אל-עזיז, או: עזיז אפנדי. כחווג'ה מוסה לפניו חתם גם בר-אדון בכינויו הערבי, עזיז אפנדי, על קובץ סיפוריו הראשון "באהלי מדבר" (1934). בין הצילומים בספר מופיע גם דיוקנו של בר-אדון הצעיר כרועה-צאן יהודי בין בדווים – עם שפם, זקן, ושתי צמות המשתלשלות על לחייו בנוסח בדווי, לבוש גלימה ערבית ארוכה, על רקע של עדר כבשים.

ואולי לא מקרה הוא שהספר התפרסם בשנה שבה חתם סמילנסקי את שלושת הכרכים של מחזור סיפוריו "בני-ערב".

ב-1942 פירסם בר-אדון את ספרו "בין עדרי הצאן", מסיפורי רועה, ושנה לאחר-מכן – את קובץ הסיפורים "סוסים מספרים", שזכה לפופולאריות רבה, בהביאו מניחוח הרומאנטיקה של סוסות אצילות, כפר ערבי, שומרים עבריים וחיי קבוצה עברית צעירה.

בשנת 1933 סיים בר-אדון את לימודיו באוניברסיטה בירושלים, ומאז התמסר יותר ויותר למחקר הארכיאולוגי ומשך את ידיו מן הספרות היפה.

סיפורי "באהלי מדבר" דומים בגישתם לסדרת "בני-ערב", בשלבם יחד רומאנטיקה והומאניזם, ובהשתמשם בכל סממני ההווי הערבי, בלא הרגשה של זרות וחציצה. הרומאנטיקה מתבטאת בשימוש הרב במעשיות עממיות ובעלילת-גבורה של הבדווים: ענייני שודדים ונקמת-דם, סיפורי אהבה, קנאה וגורל, ובסיפורי הווי מחיי הרועים וגז הצאן.

הצד ההומאני עולה כל-אימת שהמספר היהודי נתקל בגילויים של עוול חברתי, פיגור ודיעה קדומה בחברה השבטית הבדווית. הוא נוטה להזדהות עם גורלו של הבדווי הנמצא בשולי החברה וסובל מחוקיה ומקיטובה המעמדי. ברוח זו כתובים הסיפורים על עוניים של הרועים. על גורל הנשים הבדוויות המשועבדות לסדר-חיים עתיק, שמרני, החיות בפחד מתמיד מפני תוספת "צרה" באוהל, ואינן מעלות בדעתן אפשרות של חיים אחרים.

פרק שלם מוקדש לעבדים בתוך השבט הבדווי, אף כי רוב העבדים יצאו לכאורה לחופשי, והעבדות אינה קיימת עוד באופן רשמי, הרי גם בתקופה שעליה מספר בר-אדון עדיין אין העבד בשבט הבדווי חופשי. אם יברח מן השייך אדוניו צפויה לו סכנת-מוות. מעמדן של משפחות העבדים בתוך השבט הוא נחות, ואפילו הן מצליחות ועשירות יותר ממשפחות של בדווים טהורים אך עניים, עצלים ובטלנים.

גיבור הסיפור "העבד ה'מוכתר'" (עמ' 113) הוא אחמד-אל-פואז, עבד משכיל ועשיר, בעל הדרת-פנים ועור-פנים בהיר, ולו רכוש רב. הוא גם יודע קרוא וכתוב, ומנהל את חליפת-המכתבים של האמיר. אחמד נחשב ל"מוכתר" של משפחות העבדים בשבט. הוא מבליט ומזכיר בכל הזדמנות את גזעו-מוצאו, כמתגאה עליו: עבד. ומוזר הדבר: כל בני השבט, בני-החורין, רוחשים לו שינאה גלוייה. מהי הסיבה לשינאה זו מצד בן-החורין לאחיו העבד? – אומר אחמד: "בן-חורין אינו אוהב שעבד יעלה עליו, יידע ויצליח יותר ממנו." (עמ' 134).

אף כי אין הדבר נאמר בפירוש, מורגשת הזדהותו של המספר עם גורלם של העבדים, כשנקודת-המוצא היא אולי הרגשתו בתור יהודי, הרואה הקבלה בין מצב העבדים הללו למצבם של יהודים בחברה נוכרית.

הגישה ההומאנית מבוטאת גם בששת הסיפורים המוקדשים לחיי ילדים ונוער בשבט הבדווי. מתואר כאן החינוך הלקוי. התשוקה לדעת לכתוב ולקרוא שאינה מלווה בכישרון ובכוח-התמדה לגבי הלימוד.

מוזכר גם סחר הנערים היפים, שהם היחידים מבני שבטם המצליחים להסתדר בעיר הגדולה, ביירות, מפני ששם הם זונים עם האפנדים (עמ' 18).

נוגע ללב הסיפור היפה "פרידה" (עמ' 171) על שתי אחיות בדוויות קטנות, חדיג'ה בת השש ובנייה בת שלוש-ארבע. שמחת-חייהן, צחוקן הפראי, הבריא והטבעי, מוצאים חן בעיני הרועה היהודי, שנעשה ידיד להן. יום אחד הוא מוצא אותן שקועות בצער כבד. נודע להן כי אביהן עומד להוסיף אישה חדשה על אימן. "ארורה השמלה, ארורים המגפיים, ארורות המטפחת של משי והחגורה הנהדרת – ביום שיביא יובּא (אבא) את כלתו הארורה אנו נלך עם יומא! (אימא)..." – צועקת הבדווית הקטנה.

ההבדל בין סיפורי בר-אדון לבין סיפורי "בני-ערב" הוא, שברבים מסיפורי סמילנסקי אין המספר העברי קיים, אלא הם בנויים על יסוד עלילתי-ספרותי המשתדל להעלות תמונת עולם ערבי פנימי, סגור בתוך מסגרתו וסגנונו. רק באחדים מסיפורים אלה של סמילנסקי מופיעה גם נקודת-השקפה יהודית ומתוארים יחסים בין שני העמים. ואילו סיפוריו של בר-אדון קרובים בסגנונם לרשימות הוויי ועדוּת ממקור ראשון על אורחות-החיים שראה במו-עיניו. ולכן דומה שערכם ההיסטורי והדוקומנטארי עולה לעיתים על ערכם הספרותי הטהור, והם אינם מגיעים לאותה אחידות פנימית שבסיפורי סמילנסקי.

שערי הספר הם: רועים, דמים, נשים, הווי, ילד ונער, מדבר ו"יהוד". בסיפורים שבחמשת השערים הראשונים נוכח כמעט תמיד המספר, אך לא נוכחת נקודת-ההשקפה הלאומית שלו. נקודת-המוצא היא רומאנטית, הומאנית ואישית מאוד, אף כי עצם הליכתו של בר-אדון אל בין הבדווים כרועה נבעה ודאי ממניע רומאנטי-לאומי: שֹומה על העברים השבים לארצם להתערות בחיי הרועים הבדווים ובמסורתם, כי זוהי המסורת של תקופת האבות, אשר אליה שואף הצעיר העברי לחזור. שוב מוכח כאן כי העניין שיש לספרות העברית בחיי הערבים נובע מן הצורך להכות שורשים בארץ ולהתערות בה, ולהשתדל לחיות "חיים טבעיים".

ניסיון התערותו של בר-אדון בחיי הרועים מעמיד אותו מול שאלות המתעוררות באנשים פשוטים אלה, והם מתפלאים, מתפעלים ואולי גם נדים בליבם למראה בחור יהודי משכיל, שיכול היה להשיג עבודה טובה יותר, שאינה לפי כישרונותיהם וחלומותיהם, ולגור בבית ולא באוהל או תחת כיפת השמיים – הנה הוא בוחר לחלוק עימם חיי מחסור ועוני של רועים.

יש כאן עימות בין שני עולמות, שתי תרבויות: אך אין בו בעימות, ובתשובות שנותן בר-אדון לבדווים, כל זכר לפרובלמטיקה של יחסי שני העמים, לזרות או לאיבה שהיה עשוי להיתקל בהן בקרב שבטי הבדווים בגלל מוצאו. המציאות הפוליטית-הלאומית של יחסי שני העמים בארץ באותה תקופה ולפניה כאילו מושמת בסוגריים. אולי משום שהמגע הוא עם בדווים הרחוקים מן התנועה הלאומית הערבית, ולא אם ערבים עירוניים.

בשער האחרון "מדבר ו'יהוד'" מנסה בר-אדון לעמת בכמה תמונות את חיי הבדווים ומושגיהם על החיים העבריים בארץ-ישראל, בייחוד בקבוצה צעירה בגליל. הוא מתאר קינאה והתבטלות מצד הבדווים כלפי היהודים. זו אינה קינאה בעלת גוון לאומי, אלא קנאתו של האדם הפשוט, הבוּר, שבוי המסורת המוסלמית והשבטית – שרואה צורת-חיים אחרת, מבין שהיא טובה משלו, ויודע שאינו יכול אפילו לקוות לקחת חלק בה, מפני הפיגור והעוני שבהם הוא נתון. ואפילו בסיפורים אלה לא מופיעה אף פעם שנאה או הרגשה של קיטוב לאומי בין בדווים לעברים.

בסיפור "סולחה", החותם את הקובץ, מתוארת התנגשות שחוזרת פעמים רבות בהיסטוריה היישובית. רועים בדווים עולים על שדה במושבה עברית. שומר עברי רכוב על סוסתו, לבוש כערבי: עקאל, כאפייה ורובה-ציד – מגרש אותם. בדרך בחזרה הוא מהרהר בערמומיותם, אך גם נותן בהרהוריו מעין צידוק למעשיהם: הן זוהי המלחמה העתיקה בין הבדווים הנודדים ובין עובדי-האדמה: מאז שעובדי-האדמה הם יהודים, ונתחמו גבולות לקרקע ונתפסו מקורות המים, השתנו הרבה מושגים של מותר ואסור לנוודים, והשתנתה הארץ.

לפתע פוגש השומר חמישה בדווים הקוצרים בגניבה בשדות המושבה. יחיד, ובלא פחד, הוא עולה עליהם. מתפתחת תגרה. הם מפילים אותו ארצה, מכים אותו, במאבק נפלטת ירייה מרובהו ואחד הבדווים נהרג. מוכרז מצב של נקמת-דם בין בני השבט לבין המושבה. רק תיווכם של אנשים בעלי-השפעה משני הצדדים, ותשלום כופר הגון – מביאים ל"סולחה". תיאור מפורט של ה"סולחה" בא בסיפור, בלוויית תצלומים. בר-אדון מספר, כנראה, על מעשה שהוא עצמו היה עד-ראייה לו, או שמא בו עצמו היה המעשה.

ושוב, תיאור ההתנגשות, וטקס הסליחה, עומדים עדיין בסימן ה"שליו" של סכסוכי שכנים, ונעדר כמעט לגמרי היסוד הלאומי המפריד. כבדברי השייך המפייס, בתום הטקס:

"כולנו בני אב אחד, בני אברהם אבינו! עתה כרתנו ברית שלום ביניכם, ומן היום והלאה עליכם לחיות בשלום, באחווה ובידידות... לעולם, לנצח." (עמ' 206).

* עזיז אפנדי (פסח בר-אדון): "באהלי מדבר", סיפורים. בלוויית שבע תמונות. הוצאת א.י. שטיבל, תל-אביב, תרצ"ד [1934] 206 עמ'.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

פגישה במצפה שלם עם פסח בר-אדון

ינואר 1972, מתוך היומן

31.1.72. ט"ו בשבט תשל"ב. יום שני. אתמול בבוקר נסעתי לבקר את הארכיאולוג [והסופר] פסח בר-אדון במצפה שלם. הוא הזמין אותי לבוא לאחר שכתבתי במדור ["ספרי דורות קודמים"] ב"הארץ" על ספרו "באוהלי מידבר" [גם צירפתי תמונתו מהספר כשהיה רועה עם בידואים, לבוש גלימה ארוכה (עבאיה) ומחלפות שערותיו יורדות לצדדים. ספרו "סוסים מספרים", שיצא לאור בספריית "שחרות" בהוצאת "עם עובד" בשנות הארבעים, היה אחד הספרים האהובים עליי ביותר בימי ילדותי ונעוריי].

 עליתי בשעה אחת-עשרה על אוטובוס שהוביל את חיילי היאחזויות הנח"ל קליה ומצפה שלם, ליד בנייני האומה בירושלים. בר-אדון לא הופיע, גם לא התקשר אליי בשבת, למרות ששלחתי לו מכתב על כך שאבוא. אחר-כך התברר כי המכתב לא הגיע.

החלטתי בכל זאת לרדת למצפה, שהרי טרם נסעתי בכביש החדש לעין-גדי. לקחתי איתי את "אנשי סדום" והתבוננתי בהרים ובוואדיות לפי התיאור אשר בספר, מסעו של שמידט עם אברלה בסירה. [תיאורֵי הנוף בספרי, בייחוד הנופים שמעבר לקו הירוק של 1967, וכמובן לפני השלום עם ירדן – נלקחו ברובם מתיאורֵי מסעות של אחרים סביב ים-המלח, כמובא בביבליוגראפיה בסוף הרומאן].

הדרך היתה יפה להפליא. יום שכולו שמש ושמיים תכולים. והגבעות של מידבר יהודה – ירוקות. חשבתי שרק בסביבות ירושלים כך, אך הירק לא נפסק עד למצפה-שלם. על הגבעות ובצלעות ההרים רעו בדווים את הכבשים. והמדרונות המתעקלים והרכים של הגבעות היו כמצויירים במעויינים, שבילי כבשים [עיזים] שיוצרים צורות כמעט סימטריות ומתבלטים בייחוד עתה, על רקע הירק שביניהם. כמו הרבה שמיניות מאוזנות שנוגעות אלו באלו.

הגעתי למצפה שלם, ירדתי מן האוטובוס ושאלתי על בר-אדון. אמרו שלא הגיע. חזרתי לאוטובוס והנהג הסכים להוריד אותי עד לדרך למטה, מהלך חמישה קילומטרים. כל הנסיעה הזאת עשיתי בחינם. אך ירדתי מן האוטובוס למטה, והנה אני פוגש את בר-אדון. מתברר שאיחר את הסעת החיילים ובא בטרמפ. הוא שמח שבאתי. השעה היתה בערך אחת ושלושים. עמדנו בפרשת הדרכים וחיכינו לטרמפ כדי לעלות למצפה. ושוחחנו, בין הגבעות לחוף הים. היתה שמש, לא חמה ולא קרה. מזג אוויר נפלא. בין היתר סיפר לי בר-אדון כי הכיר את האישה שעל אודותיה כתב בורלא את "סנונית ראשונה". המעשה היה בקיבוץ רמת-יוחנן. אך אין הוא יודע מה עלה בגורלה של אותה אישה. היה לה יופי מיוחד, לא כשלנו, מזרחי, ובעלת אישיות.

ועוד סיפר על ימיו הקשים של א. ראובני, שעבר בשעתו מן השמאל לימין וכתב ב"בוסתנאי" נגד ההסתדרות. פעם הדפיס פיכמן ב"מאזניים" סיפור של ראובני וערך אותו. ראובני, שלא היה לו כמעט במה לקיים את נפשו – השקיע את שכר-הסופרים בהדפסת הסיפור במקורו. גם שנותיו האחרונות של ראובני עברו בעצב. בקושי נמצאה לו תמיכה זעומה.

לבסוף בא האוטובוס מירושלים ועלינו בו למצפה. אני – בפעם השנייה באותו יום. נכנסנו לחדר-האוכל. בר-אדון הביא "ארוחה". זה היה לאחר זמן הארוחה, כמעט שתיים בצהריים. הוא הביא צלחת ועליה מציות מטוגנות מגרעיני תירס וביצים וקמח. חלקן חרוכות. צלחת גדושה סלט צנון מגורד בפומפייה ועגבניות. כיכר לחם וקנקן מים. ליפתנו את הפת במציות ואכלנו אותן בידיים. ומן הצלחת האחת שאבנו במזלגות את הסלט. בר-אדון הלך ומילא את הצלחת בשנית. איש בריא וטבעי. לבוש כובע פרווה אפור-בהיר ומסולסל. ואף בולבוסי גדול לו. פניו שזופים, סלעיים. עיניו קטנות ומבט טוב נשקף מהן. קצת מריר, אבל טוב-ליבו מתגבר על מרירותו. איש ישר, סלעי. כחלק מן ההרים האלה. מקמץ במילים אך אינו שתקן. ואינו מעמיד פנים. אוהב חיים פשוטים. מסתפק במועט. ידיו גדולות ואצבעותיו מסוקסות, אצבעות של איש עמל. כשהוא לבוש [חבוש] בכובע, שזוף – הוא ניראה כמעט כמו ערבי. הזכיר לי קצת את דמותו של אבא.

בקרב החיילים והחיילות, שיכלו להיות נכדיו, הוא מרגיש מצויין. חבר של כולם. איש תמים ולבבי. וגם יחסם אליו נוגע ללב. ובכלל – אווירה טובה שוררת במקום. עלינו לחדרו. מיטה פרועה ועליה כמה שמיכות צבאיות. סלים ושאר מכשירי עבודה של חפירה. קסדת אלומיניום שאותה הוא לובש [חובש] בהשתלשלו בחבל למערה. שולחן גדוש ניירות. ספרו החדש "מערת המטמון, הממצאים ממערות נחל משמר" וספרי "אנשי סדום" אשר שלחתי לו. בכל מהפכה. ניראה יותר כמחסן לכלי עבודה וחרסים מאשר חדר מגורים.

הוא הניח את חפציו – שקית ניילון ובה מעטפות נייר אחדות שהביא עימו. יצאנו החוצה. עברנו את שער המחנה, והוא לקחני אל המצפה, וקצת דרומה יותר, למקום המשקיף על פני הקניון של ואדי מורבאת, שחלקו העליון ואדי דרגה. המראה מקסים. אפילו בעין-גדי אין נוף כזה. מרחוק ראינו את הלשון והכף שממולה, את שלוחות עין-גדי לתוך הים, את שפך הארנון, מכוור, צפון הים. כמעט כל חלקו הצפוני של ים המלח פרוש למטה.

עמדנו יותר משעה ושוחחנו. הוא סיפר לי שהיה שומר גם בסביבות קלמניה והכיר את הדוד ברוך [ראב בן עזר, שבנה את האחוזה עבור משה גרידינגר מאנגליה]. המקרה שעליו הוא מספר ב"אוהלי מידבר", המעשה בגאולת דם, לא אירע לו אלא למישהו אחר, בסביבות כרכור.

סיפר על ניסיונו בעבודה עם ערבים באיזור. כיצד נאסר מנהל-עבודה ערבי שלו על לא עוול בכפו, רק מפני הלשנה, למשך שמונה חודשים. כיצד סבורים הערבים שהוא כל-יכול ומבקשים ממנו שישתדל בעד בני-משפחותיהם. כיצד ביקרו האלוף רחבעם זאבי, גנדי, בהליקופטר. ההליקופטר נחת לפי הרמת ידו של בר-אדון, ומאז נפוצה בקרב הערבים האגדה כי די שבר-אדון ירים את ידו, וגנרלים יירדו מן השמיים!

וכן סיפר על השתאותם [של הערבים] לנוכח גידולי הירקות בערבה. הכבישים הנסללים, שעתה מותר גם להם לנסוע בהם. הורגש יחס אנושי וכאב אמת בדברו עליהם. לא יחס הומאניסטי תלוש, אלא דווקא כזה של אדם שחי עימם ומכיר אותם.

סיפר לי גם על המערות. כיצד השתלשל בחבל על פי תהום, ובמקום אחד, היכן שפתח המערה היה מרוחק מן הסלע שבתקרתה – היה עליו לנדנד עצמו הלוך ושוב עד שבכוח התנופה הצליח להיאחז ולהיכנס למערה. וכיצד ירד פעם במשך שלוש וחצי שעות ממערה גבוהה עם בחור שנתקף פחד גבהים וזחל על ארבעתיו. ועוד כהנה וכהנה סיפר. גם הסביר את מצב הביטחון באיזור. כיצד היו אנשי הפתח באים בסירות גומי, מוציאים מהן את האוויר ומסתירים אותן, ועולים לירושלים בוואדי הסמוך, ואדי נאר, המגיע עד לירושלים. ושם מניחים את הקטיושות. וכיצד סוגר מצפה שלם על הדרכים הללו, ממש כשם שהמצודה הישראלית שאותה הוא חופר, ושאר המצדיות – סגרו על ירושלים והגנו עליה בפני המידבר ודרכיו.

השעה היתה כבר קרוב לארבע. להישאר לא יכולתי. ותחבורה ציבורית מסודרת אין. באה למקום בו עמדנו מכונית סוסיתא עם שלושה בחורים דתיים צעירים. הוא הסביר גם להם קצת על הסביבה, וביקש מהם לקחתני עימם. נפרדתי ממנו בברכה והוא הבטיח כי יחזור ויזמין אותי כאשר יתבסס בעין-גדי.

נסעתי עם הבחורים לעבר יריחו. בדרך התווכחתי עם אחד מהם בשאלות של דת ולאום. הצגתי בפניו את השקפתו של פרופ' שלום [היהדות כדיאלקטיקה של רציפות ומרד, זה גם שם הראיון שלי עימו ב"אין שאננים בציון"], והוא, כמובן, התנגד. אפילו הרב [אברהם יצחק הכהן] קוק לא ישר בעיניו. הוויכוחים עם אלה הם חסרי תכלית. דבר אחד מתברר – אנו חושבים שהם כופים אותנו ואילו בהם הרגשה חזקה פי כמה שאנחנו כופים אותם.

לפי עצת בר-אדון פנינו ביריחו שמאלה, אחרי המשטרה, ועלינו בדרך הרומאית העתיקה לירושלים. השקפנו כמה פעמים על ואדי קלט, עצרנו את המכונית. שעה ארוכה היטלטלנו בדרך הגרועה. אך המראות היו יפים. עברנו על פני הר קיפרוס.

בדרך הם פגשו בטנדר עם כמה צעירים חובשי כיפות סרוגות (כיפותיהם שלהם – שחורות, וקודם דיברו בזלזול על בעלי הכיפות הסרוגות). עתה עמדו יחד והתפללו.

השעה היתה קרובה לשקיעה. השמיים בפאתי מערב, מעל הרי ירושלים, אדומים, וההרים ירוקים. גם במצפה שלם הלכנו בין הרבה מיני פרחים שאינני מכיר, אשר צמחו על גבעות המצפה. בר-אדון מספר כי זה לו כארבע שנים שהוא באיזור וטרם ראה צמיחה שכזאת. היה זה חורף בלתי רגיל בכמות גשמיו.

בדרך, במכונית, עברנו על פני הסיבוב המוביל למערה בה נהרגו צבי עופר וגד מנלה. [לאיש מאיתנו לא היה נשק אבל הרגשנו עצמנו בטוחים לגמרי].

לבסוף עלינו, ליד תחנת השומרוני הטוב, במעלה אדומים, על הכביש הראשי לירושלים. הגענו לעיר עם תחילה החשכה, כשאורותיה ניראים מהבהבים, נידלקים וכבים. הם הורידו אותי ליד הדואר בעיר העתיקה, היות ופנו לרחוב שמואל הנביא. הלכתי ברגל עד מסעדת מרציאנו ברחוב יפו. אכלתי מנת קוסקוס ושתיתי שתי כוסות טה חם עם נענע. אחר הלכתי למוניות. בדרך פגשתי את דליה שחורי הולכת לעבודתה ב"על המשמר". בילינו שעה קלה בשיחה ב"עטרה" ומשם חזרתי במונית הביתה. אכן, יום גדוש. וכל הטיול מירושלים וחזרה אליה לא עלה לי אפילו פרוטה אחת.

אהוד בן עזר

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בן עזר שלום. בסקירתך על הספר "לילות טשקנט" למרים בר, יש טעות קטנה. טשקנט היא בירת אוזבקיסטן.

בירת קאזאחסטן עברה ב-1997 מאלמטי ל-אק-מולה, ששמה שונה לאסטנה והיא נבנתה מחדש.

נעמן כהן

* לאהוד, הערכה כרגיל, ואיחולים לחופשה מוצלחת ונעימה! כתמיד, נהנינו ממרבית החומר בחב"ע 1287, ואם כבר העלית מארכיון 'הארץ' חיבורים משל ר' בנימין, אנא העלה מאותו מקור את מאמרו ב'הארץ' לאחר הטבח בחברון בשנת 1929, בו הוא מבין ומסביר את האילוצים שהניעו את הערבים למעשי הזוועה.

באשר לדברי הרמב"ם: כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה."

כדאי לך לבדוק, היות שקראתי באחד הספרים כי הרמב"ם חי על חשבון אחיו עד גיל די מבוגר, וייתכן שלכן הוא מזהיר את האחרים.

באשר למונח המוזר סמליל, שנים לפני כן כיניתי בעברית: סימוּל, את המונח הלועזי: לוגו.

ברוך תירוש

* אהוד היקר, קצת הערות על הגיליון האחרון [1287]: אני חושב שמכל הסקירות שהובאו ב"חדשות בן עזר" על הסרט "פוקסטרוט" , הסקירה של הדסה מור נראית לי הכי חכמה, והכי מבוססת.

אני תמיד מתמוגג מהחרוזים המלבבים של נורית יובל, ולאחרונה היא מפרסמת את תרגומיה היפים ללה-פונטיין.

כשקוראים את הסקירה המלומדת של נעמן כהן על ביקורו באוזבקיסטן, מתחשק להתלוות אליו לטיולים בחו"ל. הידע שלו מעורר התפעלות. כן, מסתבר שבארץ מוסלמית אפשר לאסור קריאות מחרישות אוזניים של המואזין.

הרשימה שלך על ספרה של מרים בר מ-1970, היתה בבחינת השלמה מהנה.

 שלך,

 משה גרנות

* האם ח"כ מרב מיכאלי היא אישה נורמלי?

כן. ולכן ככה נראית מפא"י היום. משוגע כמוה.

* נחמיה שטרסלר: "ישראל ניצבת בראש רשימת החיסול ואיראן מנסה להקיף אותה מכל עבר, סוריה (אסד), לבנון (חיזבאללה) ועזה (חמאס), אלא שלשם חיסולה ממש איראן זקוקה לפצצה גרעינית. לכן חשוב כל כך לתמוך בטראמפ, שמנסה למנוע זאת ממנה, וטוב שנתניהו פועל בדיוק באותו כיוון.

"לנו יש אינטרס מובהק שטראמפ יצליח. ברגע שאיראן תהפוך למדינה גרעינית כל הקיום שלנו יעמוד בסכנה, ולא צריך לשם כך להטיל פצצה ממש. מספיק שהאיום יהיה תלוי באוויר כדי שלא נוכל לפעול בלבנון, בסוריה או בעזה, ואז גם חיי הכלכלה ישותקו. הרי מי ירצה להשקיע במדינה שנמצאת תחת איום גרעיני?

"הנה, שלשום הצהיר רמטכ"ל צבא איראן שלא יאפשר לישראל להמשיך ולתקוף בסוריה. חסר רק שהיתה לו גם פצצת אטום." ["הארץ", 20.10.17].

* "בשנת 1871 חזרו בני הזוג לסנקט פטרבורג. בתקופה זו החל המזל להאיר להם פנים: דוסטוייבסקי הוציא לאור את הרומן 'שדים' ב-1873 במימון עצמי, והספר זכה להצלחה רבה." [ויקיפדיה].

* "יש מיספר שעות להבאת ספינות הפשיטה על אוניית הנשק של עראפאת, קארין A. אבל המשאיות ועליהן הספינות מתעכבות ברגע הקריטי, ע"י תושבי הנגב החוסמים את הכביש לאילת במחאה על קיצוץ ההטבות." (מתוך: "דרמה בים האדום", ספרו החדש של עמוס גלבוע).

"י.ל / ט.כ. / ד.פ. / ג.מ. נפטרו בגלל שנחסמה דרכם ע"י הפגנת הנכים. ויעקב ג-י בגלל הפגנת נטורי קרתא.

"חוסמי הכבישים, הינם טרוריסטים רצחניים וכך יש לטפל בהם ולא מעניינת צדקתם. שיפגינו בלי לרצוח אחרים, נתמוך בהם ויצליחו בע"ה... או בעזרתנו.

מרדכי בן חורין

סביון

* נרי ליבנה: "ולמה בכלל חשוב לי, אישה משוחררת, אינטליגנטית במידה, שחרתה על ליבה את עצתו של אחיה שניתנה לה כשהיתה בת שבע: 'עם פרצוף כמו שלך, כדאי שתטפחי את האינטליגנציה,' – להיראות יפה בצילומים?" ["הארץ", 20.10.17].

* יש בישראל נביא חדש, רמי לבני, ואנחנו לא ידענו: "חשוב יותר לומר את האמת. המתנחלים לא יישארו, כי הפלסטינים יהיו שפויים דיים כדי לא להסכים להותרת אקס-טריטוריות של הכיבוש במדינתם הטרייה. גם אם יסכימו, מעט מאוד מתנחלים ירצו לחיות במדינה זרה, שבה אין הגנה של צה"ל, וחמאס הוא חלק מהשלטון. רובם המכריע יעקרו בעצמם וישובו לישראל, ואם יהיה קומץ שיתבצר מאחור מקרב הקיצונים, ישראל בין כה וכה תהיה חייבת לסלקו כדי למנוע צרות." ["הארץ" 22.10.17].

* נודע לנו כי נשיא ארה"ב דונלד טראמפ עובר עכשיו קורס מזורז אצל המורָה "מציאוּת" להכרת המזרח התיכון והעולם הערבי-המוסלמי. חלק גדול מן התרגילים הם פשוט צפייה בטלוויזיה בחדשות מן האיזור. אין צורך לקרוא הרבה. פשוט להבין שכמו שדולר ועוד דולר הם שני דולר כך החמאס לעולם לא יתפרק מנשקו.

* דניה מיכלין עמיחי: ביום חמישי האחרון נערך בבית ביאליק ערב על ולדימיר מאיאקובסקי. בפרסומים נכתב כי בין האנשים שידברו על המשורר מצוי יהודה ויזן, שמוכר לי מהשמצותיו במוסף הספרים של "הארץ". על רוני סומק כתב כי הוא עלבון לאינטליגנציה ומתחזה למשורר, בכתבה על אורי הולנדר הוא משתלח מתוך אדנות בלשון גדושה דברי בלע בפרופ' גלילי שחר, בד"ר מיכאל גלוזמן ו"בכל אותם 'יצירתיים' – ההירשפלדים של העולם הזה, מגבבי המלל הריק סלוקי הדעת..."

תצלינה אוזניים משמוע את הדברים. כמו כן לא חסך את שבט דבריו על ספר השירים האחרון של יצחק לאור.

הלכתי אפוא לבית ביאליק, לראות ולשמוע מה יש לו לומר על מאיאקובסקי. את דבריו פתח בברכת השלום 'היוש', עם חיוך מאוזן לאוזן, הוא דיבר, כדרכו, מתוך אדנות, דברים קצרים, שלא חידשו דבר על המשורר. ביוש לך ויזן, ביוש (על משקל היוש), באתי, ראיתי, שמעתי, דייני ממך.

אהוד: מה זה "היוש"?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל