פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1289 לאחר חזרה מהחופשה

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ז בחשון תשע"ח, 6 בנובמבר 2017

עם צרופת הצילום של אורי שולביץ, שרגא רבין ואהוד בן עזר, בניו יורק, 30.10.2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: ישראל בר-ניר: תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא). // בן-ציון יהושע: הלכה לעולמה המשוררת והמתרגמת פועה שלו-תורן. // מרדכי קידר: האם תחילת ההתפכחות הערבית? // עמוס גלבוע: 1. האם ראש ממשלתנו גורר אותנו למלחמה? 2. כבר לא "מזייפים" רק ידיעות, "מזייפים" גם היסטוריה. // יוסי אחימאיר: יום הולדת 120 לאבא שלי, זיכרו לברכה. // דרור אידר: "זה האידיאל המפעם בי", 8 הערות ל-100 שנה להצהרת בלפור, פורסם בעיתון 'ישראל היום' (27.10.2017). // מתי דוד: קרן קיימת ערבית? קק"ל פלסטיני? // יהודה דרורי: למה למוטט את החקלאות? // "נמאס לי להיות פראייר!" מכתב מהחקלאי נצר שמיר. // יהודה דרורי: חוסר תכנון תחבורתי. // נעמן כהן: משה מזרחי-רז – מרצ איננה מפלגה ציונית. // אורי הייטנר: 1. שלטון הרוב – בין דמוקרטיה ללינץ'. 2. צרור הערות 5.11.17. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [97]. // אשר מעוז: נח בשבע שגיאות. // אהוד בן עזר: הפגישה עם רבין. // עו"ד בכיר: צה"ל מסתיר מחקר שבו 60% מהחיילים בטוחים שלא יקבלו גיבוי מפקד לאחר טעות מבצעית. // ליברמן לנשיא: הענֵק חנינה לאלאור אזריה, הוא שילם מחיר אישי ומשפחתי כבד. [ציטוט]. // נעמן בלקינד, אהוד בן עזר: חליפת מכתבים, 23.10.17. // ממקורות הש"י.

* * *

ישראל בר-ניר

תחזיות פוליטיות ועל חזיונות (שווא)

מקבלי החלטות, בבואם לקבוע מדיניות, צריכים להניח הנחות לגבי התוצאות של החלטותיהם. מאחר שאף אחד איננו יודע מה צופן העתיד, ההנחות האלו הן למעשה הימור. לפעמים ההימור מצליח, ויותר פעמים הוא נכשל. זה לא שונה מקזינו. עד היום, למרות אין ספור ניסיונות, אף אחד לא הצליח למצוא שיטה לנצח את הקזינו, שיטה שתבטיח לו זכייה מתמדת (אינני מתייחס כאן לרמאות).

באותה מידה לא ניתן לחזות בוודאות את התוצאות של צעדים שננקטים בחיי היום יום. חלקו הראשון של המאמר יהיה סקירה כללית של הנושא, וידון בשאלה מדוע תחזיות ע"פ רוב אינן עומדות במבחן המציאות. חלקו השני של המאמר יעסוק בתחזיות מדעיות כשהמוקד הוא התחזיות המהלכות אימים על הציבור בסיפורים על שואה אקלימית הצפויה לאנושות.

א. קשה לחזות, בייחוד את העתיד

כל אחד היה רוצה לדעת מה עומד לקרות מחר, בעוד שבוע או בכל מועד עתידי אחר לצורך הדיון. היכולת לחזות את הנולד היא חלומו הרטוב של כל מי שצריך לקבל החלטות. מקבלי החלטות קובעים מדיניות מתוך ציפייה לתוצאות ספציפיות. טעות בהערכת התוצאות מביאה למפח נפש ולעתים לאסון.

אבל את העתיד קשה, למעשה בלתי אפשרי, לחזות. כמאמר חז"ל – מיום שחרב בית המקדש, ניתנה נבואה לשוטים. למרות זאת, אנשים אינם אומרים נואש, ופעם אחר פעם מנסים מחדש. כישלון איננו סיבה לוויתור. כל אחד אומר לעצמו אולי בפעם הבאה זה יצליח.

ב. תחזיות בהיסטוריה

השאיפה/הצורך לחזות את העתיד מלווה את האנושות לכל אורך ההיסטוריה. בעת העתיקה זה היה תחום עיסוק לידעונים, מגידי עתידות, מיסטיקנים, בעלי אוב, איצטגנינים וכיוצא באלה. מקום מיוחד היה שמור לאוראקל מדלפי ביוון, שעל סמך תחזיותיו התקבלו הרבה החלטות הרות גורל ע"י שליטים שונים.

בעידן המודרני העיסוק בחיזוי העתיד עבר למכוני חשיבה (Think Tanks) באקדמיה ומחוצה לה, וגם השיטות השתנו – לא עוד כדורי בדולח או צפייה בכוכבים. בין חזאי העידן המודרני ניתן למצוא חוקרים והוגי דעות מתחומי ההיסטוריה, התעשייה, הכלכלה, השירותים המזויינים ושירותי הביון, וכן עיתונאי צמרת ופוליטיקאים.

לפעמים קורה שתחזית מתממשת, לפחות באופן חלקי. אבל גם בקזינו יש אנשים, מיעוט הבטל בשישים, שמרוויחים לפעמים. כמו שהצלחה בקזינו איננה ערובה לכך שהיא תחזור על עצמה, תחזית מוצלחת איננה מבטיחה את הצלחתן של תחזיות אחרות, אפילו כאשר לכאורה הנסיבות דומות.

מרבית התחזיות הן כישלון, והמדיניות המתבססת עליהן אינה מממשת את הציפיות שתלו בה – זה במקרה הטוב. ברבים מהמקרים התוצאות הן ההיפך ממה שציפו.

יש לכך סיבה פשוטה – אף אחד לא יודע את מה שהוא לא יודע. לפיכך כל תחזית מסתמכת על מה שהחוזה כן יודע או, למען הדיוק, על מה שהוא חושב שהוא יודע. זה לא בסיס מוצק לבניית תחזיות. המידע הוא חלקי בלבד, לעתים קרובות הוא לא מדויק ומידת האמינות שלו היא בעירבון מוגבל.

על מנת להכין תחזית, החוזה מניח הנחות על העומד לקרות בעתיד. מאחר ואת מה שעומד לקרות בעתיד הוא לא יודע, הנחותיו הן ספקולציות. ההנחות מתבססות על תמהיל של ניסיון העבר, השקפות העולם, הנטיות הפוליטיות והרהורי ליבם (wishful thinking) של החזאים. הגורם היחיד שיש לו קשר למציאות הוא ניסיון העבר. אבל ניסיון מהעבר אינו ערובה ליכולת לחזות את העתיד.

בספר קהלת נאמר מה שהיה הוא שיהיה, אבל בחיים מה שיהיה הוא אף פעם לא בדיוק מה שהיה. הבדלים, אפילו מזעריים ולכאורה חסרי כל משמעות, יכולים להשפיע באופן דרמטי על התוצאות.

זה לא מרתיע את החזאים. הם מתחזים כאילו עומדים לרשותם אמצעים המאפשרים להם לקרוא את העתיד, אמצעים שלבני תמותה רגילים אין גישה אליהם. זה היה כך בעת העתיקה, וזה לא השתנה גם בימינו.

לקריאה נוספת:

Superforecasting: The Art and Science of Predictions

מאת: טטלוק (Philip E. Tetlock) וגרדנר (Dan Gardner).

אפילו סקירה שטחית של תחזיות שסופקו ע"י מומחים ומכוני החיזוי למיניהם במהלך שלושים השנים האחרונות מראה שאת מיספר המקרים בהם הן קלעו למטרה ניתן לספור על אצבעות יד אחת.

במאמר מוסגר, טטלוק מספר שרעייתו של הנשיא רייגן, שלפי השמועות השפיעה מאוד על החלטותיו של בעלה, נהגה להתייעץ עם אסטרולוגים. לדבריו זה בכלל לא בטוח שהייעוץ שהיא נתנה לבעלה היה יותר גרוע מזה של המומחים.

משרד התקציבים של הקונגרס:

(Congressional Budget Office

או: CBO)

הוא גוף המספק לקונגרס הערכות/תחזיות על ההשלכות התקציביות של יוזמות חקיקה שונות. שתי המפלגות מיוצגות בו, והוא נהנה מיוקרה רבה מאחר והוא אמור להיות חסר פניות וחופשי משיקולים פוליטיים. החלק האחרון הוא שטות, כי אין חיה כזאת – גוף ציבורי שהוא "חסר פניות וחופשי משיקולים פוליטיים."

במהלך המאבק להעביר את חוק ביטוח הבריאות הידוע בכינוי אובמהקייר, ה-CBO היה מקור לתחזיות ורודות אודות הצפוי לקרות אם וכאשר התוכנית תאושר. הדמוקרטים נעזרו בתחזיות האלו על מנת לשכנע את הספקנים.

אחרי שהתוכנית נכנסה לשלבי ביצוע התברר שההערכות היו מוגזמות (זה בלשון המעטה), שהמציאות החדשה איננה כל כך ורודה, ושעבור חלק משמעותי בקרב ציבור המבוטחים היא היתה אפילו שחורה. למרות שזה היה כישלון פנומנאלי, המוניטין של ה-CBO כגוף שאפשר לסמוך על תחזיותיו לא נפגע.

עברו 7 שנים, השלטון התחלף, ועכשיו הרפובליקנים מנסים לבטל או לפחות לשנות את אובמהקייר. הדמוקרטים מתנגדים, ואת מי הם מגייסים לעזרתם? את ה-CBO.

וראה זה פלא, התחזיות הנוכחיות של ה-CBO שוב תואמות את טענות הדמוקרטים, אלא שהפעם הן מהלכות אימים על הציבור מה צפוי לקרות אם וכאשר תכנית אובמהקייר תבוטל.

לזה קוראים דו"ח "חסר פניות וחופשי משיקולים פוליטיים."

בין השאר, ה-CBO מזהיר, אם התכנית המוצעת ע"י הרפובליקנים תתקבל, 15 מיליון אמריקאים יאבדו את ביטוח הבריאות שלהם. הרפובליקנים עדיין לא הציעו תכנית, אבל ב-CBO כבר יודעים למה היא תגרום.

שאלה טובה היא כמה מבין קוראי הדו"ח הבחינו שהמיספר 15 מיליון המופיע בדו"ח הנוכחי של ה-CBO הוא הערכה של מיספר האנשים שיוותרו מרצונם על ביטוח בריאות כי הם חושבים שהם אינם זקוקים לו. דו"ח "חסר פניות וחופשי משיקולים פוליטיים" כבר אמרנו?

את העתיד קשה לחזות. את העבר לעומת זאת, קל מאוד לחזות. במונח "חיזוי העבר" הכוונה איננה לסיפורים על מה שקרה. "תחזיות העבר" הן תחזיות מהסוג של מה היה קורה אילו. כאן החזאים צועדים על קרקע בטוחה. את מה שלא קרה אי אפשר להוכיח (וגם לא לסתור), כך שהם אף פעם לא טועים.

העם היושב בציון התברך בשפע של חזאים כאלה. שתי דוגמאות בולטות – הסכמי אוסלו וההתנתקות. בשני המקרים התחזיות הוורודות נמוגו כעשן, והתוצאות היו מפח נפש ונזקים עצומים ברכוש ובנפש.

מה תגובת האחראים לתחזיות הכזב? בלי להניד עפעף הם מחליפים דיסקט וטוענים "אם לא היינו חותמים על הסכמי אוסלו," או "אם לא היינו מתנתקים," המצב היה הרבה יותר גרוע.

איך הם יודעים? מה מביא אותם למסקנה הזאת? ייתכן שהם צודקים, אבל אין שום דרך להוכיח את זה. אז מאיפה הביטחון שלהם בצדקתם? שום נימוק או טענה אינם עוזרים, הם בשלהם. מי שמעז לחלוק עליהם הוא הזוי.

יתירה מזאת, במקום להנמיך פרופיל ולהתנצל על אסונות אוסלו וההתנתקות, הם נעזרים ב"תחזיות העבר" כהצדקה ליוזמות דומות חדשות. על הפרק כרגע – יוזמה להקמת רצועת עזה מס' 2 ביהודה ושומרון (השם המכובס הוא "סיום הכיבוש").

אירועי הר הבית לפני מיספר חודשים הם דוגמא נוספת לתחזית עבר. אין סוף פעמים שמענו על "חוכמתו" ועל "תבונתו המדינית" של דיין, שקיבל ב-1967 את ההחלטה האומללה לוותר על ריבונות ישראלית בהר הבית ולמסור אותה לידי הוואקף. אם הוא לא היה עושה את זה, כך מסבירים לנו המומחים, המזרח התיכון היה עולה בלהבות וישראל הייתה מקוממת נגדה את כל עולם האסלאם ש"אף פעם לא ישלים עם ריבונות ישראלית על הר הבית."

מאיפה הם יודעים שזה מה שהיה קורה? על סמך מה הם מגיעים למסקנה הזאת? ייתכן שהם צודקים, אבל הם לא יכולים להוכיח את זה. אז מאיפה הביטחון הזה בצדקתם? הערבים הוכיחו יותר מפעם שכאשר הם נתקלים בעקשנות הם מוכנים לבלוע הרבה צפרדעים.

עד עלייתו של בגין לשלטון שרר קונצנזוס בין מקבלי ההחלטות במדינת ישראל שהערבים אף פעם לא יסכימו לחתום על חוזה שלום פורמאלי עם ישראל. למעשה, לפני עלייתו של בגין לשלטון, עצם השימוש במילה "שלום" היה טאבו. זאת היתה מילה גסה. והנה ראה זה פלא, בגין הגיע ואין יותר "אף פעם".

עקב אכילס של כל תחזית הוא הגורם האנושי. תגובה אנושית איננה פרמטר שניתן לכמת אותו – לבטא אותו באמצעות נוסחאות מתמטיות או משוואות דיפרנציאליות. אנשים שונים מגיבים באופן שונה על התפתחויות גם כאשר הנסיבות דומות. יתרה מזאת, תגובות של בני אדם אינן בהכרח תוצאה של שיקולים רציונאליים.

בתחום הצבאי למשל, תחזית המתבססת על כמה טנקים, על כמה מטוסים ועל כמה כלי משחית אחרים עומדים לרשות הצד השני, תמיד תהיה לוקה בחסר. המוטיבציה, הדבקות במשימה, המוכנות להקרבה של הלוחמים וכושר המנהיגות של הפיקוד, הם פרמטרים שאינם ניתנים למדידה, ובשעת מבחן הם הגורמים שיקבעו את התוצאות.

ג. ברד ירד בדרום ספרד הערב

במחזמר "גבירתי הנאווה", פרופ' היגינס מדריך את ליזה דוליטל איך לנהל שיחת חולין (small talk) בפגישה עם אנשי החברה הגבוהה. "תצטמצמי לנושאים ניטרליים בלבד," הוא אומר לה, "נושאים שאינם שנויים במחלוקת – מזג האוויר למשל."

אם הדברים היו נכתבים היום, ספק רב אם היגינס היה רואה במזג האוויר נושא שאינו שנוי במחלוקת. בימינו – לא ברד ולא ספרד. מזג האוויר הוא הנושא האחרון שניתן לקיים עליו שיחת חולין, לא כל שכן דיון רציני, בלי לעלות לטונים גבוהים. 

החלטתו של טראמפ לבטל את מחוייבות ארה"ב להסכם פריס, הפכה את "השואה האקלימית" הממשמשת ובאה ואף פעם לא מגיעה – ללהיט תקשורתי. הכיסוי לה היא זוכה בתקשורת הממוסדת בארה"ב דומה לאובססיה הרוסית. בין לילה טראמפ הפך לסיטרא אחרא של העידן המודרני, מי שבהחלטתו ה"חפוזה" חרץ את גורל האנושות לכלייה.

מידת ההבנה של מרבית העוסקים בנושא, איננה עולה על זו של ליזה דוליטל. התוצאה – כתיבה ברמה עיתונאית פופוליסטית בה רייטינג וכותרות שנועדו למשוך תשומת לב נותנים את הטון, וירידה לרמת הדיון המקובלת בזירה הפוליטית.

על מנת ליצור רושם שהם יודעים על מה הם מדברים, הם מסיחים את הדיון ל"אזור בטוח" (safe zone) ויוצרים מצג שווא כאילו המחלוקת היא סביב השאלה אם כדור הארץ מתחמם או לא – בין "מאמינים" לבין "כופרים" בתופעה. העולם שלהם מתחלק לשניים "תומכים" (הטובים) ו"מתנגדים" (הרעים). אם אינך תומך, אז אתה מתנגד, ומקומך לא איתנו – כך שרת הפנים בממשל אובמה הסבירה לעובדי משרדה. לא הרבה אנשים יהיו מוכנים לסכן את מקור הפרנסה שלהם בשל מחלוקת עם הבוס. עדיף לשמור על פרופיל נמוך. כך התנהלו הדברים בעידן אובמה.

"כותרת בלהות" מהעיתון האמריקאי USA Today מלפני מספר שבועות: אנחנו עומדים להתבשל – אטמוספרת כדור-הארץ תתחמם בשתי מעלות צלזיוס עד לסוף המאה הנוכחית.

לאור העובדה שכל תחזיות מזג האוויר בימינו מצליחות בקושי לנבא את הטמפרטורות בטווח של שניים שלושה ימים, זה נשמע קצת יומרני כאשר מישהו טוען שהוא מסוגל לחזות היום מה תהיה הטמפרטורה של אטמוספרת כדור הארץ בעוד למעלה מ-80 שנה. לא אני, אף לא אחד מבין קוראי השורות האלו, ואף לא אחד מבין "מדעני האקלים" שהפיקו את התחזית הזאת, לא יהיה כאן בעוד 80 שנה על מנת לחזות בהתגשמות התחזית. הטענה ליכולת לצפות את העתיד הרחוק מתבססת על השימוש במודלים. על כך נרחיב את הדיבור בפרק הבא.

הציבור מוצף בעשרות, אולי מאות, מאמרים וידיעות כאלה מדי יום. המשותף לכולם – ההתחזות שמדובר בדברים שיש להם בסיס מדעי אמין.

עד לפני כשנה שטף הידיעות הזה נהנה מגיבוי נשיאותי, וידה של מפלגת התומכים היתה על העליונה בכל עימות בתקשורת ו/או בפוליטיקה. עם חילופי הדיירים בבית הלבן, מפלגת התומכים בשואה האקלימית איבדה הרבה מהתמיכה הציבורית שהייתה לה. הקונצנזוס של "97% מהמדענים" עליו היא נשענה, התכווץ לכדי שליש מערכו בתקופת אובמה. למעשה לערך הזה – 97% – מעולם לא היה כל בסיס מדעי. מקורו של המיספר הזה היה מניפולציה רטורית של הנשיא אובמה.

אחרי ה-8 בנובמבר 2016, למפלגת התומכים בשואה האקלימית יש דחליל חדש להילחם בו – דונאלד טראמפ, אויב האנושות (Enemy of the people).

חיזוי מזג האוויר וחקר האקלים בכלל הוא מדע מורכב ומסובך ומחייב ידע והבנה יסודיים ביותר מתחום מדעי אחד. אלה אינם הצד החזק של עיתונאי צמרת ו/או פוליטיקאים, לא כל שכן ידועני הוליווד.

הדיון הציבורי מתמקד בשאלה "כן מתחמם" מול "לא מתחמם".

זאת שטות, כי אין מחלוקת על השאלה הזאת. זאת צורת הדיון בעולם הפוליטי. דיון רציני בנושא האקלים צריך לעסוק בשלושה נושאים:

1. "האם ועד כמה שינויי האקלים הם מעשה ידי אדם (אנטרופוגניים)"

2. "האם ניתן למנוע אותם, ואם כן איך?"

3. "הכצעקתה – האם השינויים הם איום של ממש על עתיד האנושות".

התשובה לשאלה הראשונה היא חיובית בחלקה. היא חלק מהשפעת האדם על הסביבה – תהליך שהחל ביום בו האדם החל לעסוק בחקלאות, בערך לפני 12,000 שנים.

על שתי השאלות האחרות לא ניתן באווירה של היום לקיים דיון רציני כי המתדיינים הם פוליטיקאים ו/או מדענים עם אג'נדה. הטקטיקות של מפלגת התומכים דומות מאוד למה שהיה מקובל בימי הביניים, כשהכנסייה הייתה הפוסק האחרון בשאלות מדעיות. בזירה הפוליטית, השימוש בסופרלטיבים וההגזמה הם תופעה יום יומית.

מוטיב החוזר דרך קבע בפרסומים על "השואה האקלימית" הוא הכינוי "מכחישים" (deniers) לאנשים המעיזים להטיל ספק בממשות ה"איום האקלימי", או המבקשים לבדוק את הממצאים מהם נובעת המסקנה שנשקפת לאנושות.

"מכחיש" או "מתנגד" הם כינויים מקובלים בדיון פוליטי, בשיח מדעי אין להם מקום. דוגמא מתחום אחר של המדע, המוכר יותר לציבור, ממחישה עד כמה ביטויים כאלה הם מופרכים.

כבר בבי"ס תיכון לומדים שמהירות האור בחלל היא קבועה ולא ניתן לעבור אותה. זו אחת התגליות הבסיסיות של תורת היחסות של איינשטיין. למרות זאת כמעט בכל שנה שומעים על פיסיקאים שמשקיעים מאמץ לפתח שיטות חדשות למדידת מהירות האור. האם זה אומר שהם "מתכחשים" או "מתנגדים" לתורת היחסות? ספקנות, העלאת סימני שאלה ובדיקה חוזרת של ממצאים הן מהותו של המדע. קונצנזוס ותמימות דעים הם מושגים מהפוליטיקה שאין להם מקום במדע. לאור מה שקרה ביום כיפור לפני 44 שנים, גם בפוליטיקה קונצנזוס איננו דבר בריא.

ד. משק כנפי הפרפר

ניתן היה לצפות שכאשר הגורם האנושי איננו במרכז התחזית, היא תהיה יותר מציאותית. אבל מסתבר שהטבע איננו מזדרז לגלות את סודותיו לכל דיכפין, ומעדיף לשמור אצלו את אבן החכמים המאפשרת לראות את הנולד. גם בתחזיות מדעיות, שהן לכאורה מבוססות יותר, לא חסרים פספוסים.

אדוארד לורנץ (Edward Norton Lorenz) היה מתמטיקאי וחוקר מטאורולוגיה במכון הטכנולוגי של מסצ'וסטס (MIT). עם תחילת השימוש במחשבים בראשית שנות ה-60 של המאה הקודמת, הוא החליט לבנות מודל לחיזוי מזג האוויר ע"י שילוב של מתמטיקה עם מטאורולוגיה. הוא בנה מודל שהיה מורכב ממערכת של משוואות דיפרנציאליות באמצעותה הוא הפיק תחזיות מזג אוויר. טכנולוגית המחשבים של התקופה היתה פרימיטיבית והיכולות היו רחוקות מאוד ממה שאנחנו מכירים היום. לורנץ חתר למודל שיאפשר להפיק תחזיות מזג האוויר לטווח ארוך – לא להסתפק בתחזיות של יום יומיים, אלא שבועות ואולי אפילו חודשים.

יום אחד הוא החליט לבדוק מחדש סדרה של תוצאות שהוא קיבל באחד מחישוביו. על מנת לחסוך זמן הוא החליט לא לחזור על החישוב מההתחלה, אלא להתחיל אותו מאיזו נקודת ביניים. כנקודת התחלה הוא בחר תוצאה שהתקבלה בערך באמצע החישוב הקודם, אותה הוא העתיק מתדפיס התוצאות של הריצה הקודמת. התוצאות החדשות היו צריכות להיות זהות לתוצאות של החישוב הקודם. אבל להפתעתו זה לא מה שקרה. תוצאות החישובים החדשים סטו באופן דרמטי מהתוצאות הקודמות. אחרי סדרת ממושכת של בדיקות בהן הוא בחן את כל המרכיבים של המערכת שלו – בעיקר המחשב, הוא גילה את הסיבה.

באותה תקופה היה נהוג להדפיס את תוצאות החישובים על נייר. כדי לחסוך מקום, היו מדפיסים את התוצאות בדיוק של שלוש ספרות (במאמר מוסגר, גם היום נדיר למדוד טמפרטורות בדיוק של אלפית). הערך המספרי בתדפיס היה 0.506. הערך המדויק במחשב היה 0.506127 – הקורא יכול לחשב לבד את גודל ההבדל ביו שני הערכים באחוזים. כאשר לורנץ הכניס לחישובים החדשים את הערך המדויק, הכל הסתדר והתוצאות חזרו על עצמן כצפוי. לורנץ גילה את התופעה המכונה רגישות התלויה בתנאי ההתחלה

(sensitive dependence on initial conditions).

התגלית הזאת זכתה לכינוי אפקט משק כנפי הפרפר כי להרצאה בה לורנץ הציג את ממצאיו הוא נתן את הכותרת ההומוריסטית האם פרפר המשיק את כנפיו בדרום אמריקה יכול להשפיע על מזג האוויר בסנטרל פרק בניו יורק

)can a butterfly flapping its wings in South America affect the weather in Central Park(.

לעיתים יש למדענים חוש הומור, וזה תפס.

המסקנה מהסיפור הזה היא שאפקט מזערי, לכאורה זניח לחלוטין, יכול לגרום לשינויים דרמטיים בתוצאות. המודלים בהם מדענים נעזרים מורכבים ממערכות של משוואות מתמטיות מוגדרות היטב, ולכן יש מקום לשאלה למה זה קורה.

הסיבה היא שבמודלים של מערכות מורכבות כמו חיזוי מזג האוויר ואקלים בכלל, המשוואות הן לא לינאריות. משוואות כאלו הן קשות ביותר לפתרון, והתנהגותן, במיוחד התגובה לשינויים בנתונים, היא בלתי צפויה. לפיכך ניסיונות להשתמש במודלים על מנת להפיק תחזיות לטווח ארוך של מזג האוויר נידונים לכישלון.

בהשוואה לימינו, המודל של לורנץ היה פשוט יחסית (12 משוואות דיפרנציאליות בלבד), אבל העיקרון נותר בעינו. המדידות ואיסוף הנתונים המשמשים לחיזוי מזג האוויר וחקר האקלים לא נעשים במעבדה. קשה מאוד, למעשה בלתי אפשרי, לדייק במדידות ותצפיות שאינן נעשות בתנאי מעבדה. יתרה מזאת, אין אפשרות לחזור על הניסויים כי התנאים משתנים ואת השפעת השינויים לא ניתן להעריך.

הכותבים על נושא האקלים בתקשורת ובפוליטיקה מתייחסים ל"ממצאים" השונים עליהם הם שומעים כאל 'כזה ראה וקדש', אבל תחזיות המתבססות על מודלים הן בעירבון מוגבל [מאוד].

יש משהו בטבע האנושי המביא אנשים להאמין לתחזיות "יום הדין" המשמש ובא. בהיסטוריה האנושית היו הרבה מקרים של תחזיות כאלו שבבוא העת התברר שהשד איננו כל כך נורא.

דוגמא ידועה היא זו של מלתוס (Thomas Robert Malthus), חוקר בריטי שלקראת סוף המאה ה-18 פרסם תחזית שהאנושות צפויה לכלייה, ושזה יקרה ברבע הראשון של המאה ה-20. העובדה ששורות אלו נכתבות היום – כמאה שנה אחרי המועד בו נקב מלתוס, היא ראייה לכך שהתחזית של מלתוס לא התממשה. היום אנחנו צוחקים, אבל בהתחשב עם מה שהיה ידוע בתקופתו של מלתוס, המסקנה שלו היתה בהחלט במקומה.

מלתוס לא היה מחרחר בלהות מהסוג הנפוץ בימינו. הוא היה מדען שעסק בכלכלה ובדמוגרפיה. למסקנה שלו הוא הגיע על סמך מחקרים שהראו שאוכלוסיית כדור הארץ מתרבה בקצב הרבה יותר מהיר מקצב גידול ייצור המזון. הפער ילך ויגדל ויגיע הרגע בו לא יהיה מספיק מזון להאכיל את כל אוכלוסיית כדור הארץ, ואז יגיע הקץ.

צחוק הגורל הוא שהסיכוי שהתחזית של מלתוס תתממש בימינו עולה בהרבה על הסיכוי של שואה אקלימית שממשמשת ובאה, אבל אף פעם לא מגיעה. קצב גידול האוכלוסייה על פני כדור הארץ בימינו הגיע לממדים כאלה שהסכנה של "התפוצצות" האוכלוסין היא כמעט ודאות. ייתכן שמלתוס טעה רק בתאריך.

דוקטרינת אובמה גרסה שסכנת השואה האקלימית היא האיום מס' אחד על עתיד האנושות ושהיא צריכה לעמוד בראש סולם העדיפויות של הבעיות בהן יש לטפל. מזכיר המדינה בממשל אובמה, ג'והן קרי, היה נדרש לנושא כמעט בכל אחת מהופעותיו בציבור. הטרור האסלאמי, הגרעין האיראני, הגרעין הצפון קוריאני, מאות אלפי הקורבנות ומיליוני הפליטים שנמלטו מהתוהו ובוהו של המזרח התיכון, כל אלה בטלים בשישים לעומת בעיית האקלים, והם יכולים לחכות.

בעידן התקינות הפוליטית אם אובמה אמר, כולם אומרים אמן. אובמה לא הסתפק בדיבורים. הוא חתם על הסכם פריס והתחייב בשם ארה"ב לתרום חצי מיליארד דולר מכספי משלם המיסים האמריקאי. ההסכם הזה הוגדר כהונאה ע"י מי שהיה מראשוני המתריעים על הסכנה האקלימית, ג'יימס האנסן, מדען בכיר ב-NASA, שנחשב ל"כוהן הגדול" של נושא האקלים. כפי שצויין לעיל, אחד הדברים הראשונים שטראמפ עשה אחרי צאתו של אובמה מהבית הלבן, היה ביטול התרומה של ארה"ב להסכם. 

מנקודת מבט של סדרי עדיפויות, התפוצצות האוכלוסין היא סכנה הרבה יותר מוחשית מאשר הסכנה של שואה אקלימית, שאולי תקרה ואולי לא, ואף אחד לא יודע מתי. מציאת פתרון להתפוצצות האוכלוסין היא צורך יותר דחוף מאשר תרופות האליל המוצעות בהסכם פריס. 

מעל לכל קיימת האפשרות שחילופי המהלומות המילוליים בין טראמפ ונשיא צפון קוריאה יגלשו למלחמה אמיתית מה שיהפוך את כל הדיון הנוכחי למיותר.

ישראל בר-ניר

* * *

בן-ציון יהושע

הלכה לעולמה המשוררת והמתרגמת

פועה שלו-תורן

(תל-אביב 1930 – ירושלים ט"ו בחשון תשע"ח, 4 בנובמבר 2017)

נדם ליבה של המשוררת והמתרגמת פועה שלו תורן, שתירגמה רבות מיצירותיו של המשורר והפילוסוף רבינדרנת טאגור, שזכה בנובל בשנת 1913, ומשיריה של אמילי דיקנסון. ספריה ותרגומיה שפעו יופי עד אין קץ ואהבה בכל משמעויותיה. דורות של אוהבים ואוהבות ראו בספריה ובתרגומיה 'מתת אוהב' אישית. הם שיננו בעל-פה לאהובי ליבם את מחרוזות שירי האהבה של פועה שלו-תורן.

נער הייתי בהוצאת מאגנס, שנוהלה באותה עת על ידי הסופר והמבקר חיים תורן. שם נתגלה לי סיפור אהבה יפהפה בין הסופר הוותיק חיים תורן לבין המשוררת הצעירה – מלכת היופי של ירושלים, פועה שלו. עד יומי האחרון לא אשכח את המראה המופלא על גג בית הרבנות בירושלים שבה נערכה חופה צנועה. האהבה  בין מלכת היופי לבין הסופר הוותיק הכריעה את הכף. פועה שרה לאהובה:

דבקה נשמתי בנשמתך,

לו שתיהן לנצח, כתאומי סיאם,

תהינָה מְאוּחוֹת

על פני מסכת ליך

ישזור לבי

בארגמן עורָקַי

רִקְמַת אהבתי.

בנשמתה פועה שלו תורן הייתה נסיכה הודית או סינית, היושבת בארמונה על כס מלכות ובידה המניפה המקפלת בתוכה את פניני שירתה. שאיפתה אל המזרח הרחוק היתה לא רק בתרגום שירה אלא גם במלתחה הסינית, בקימונו היפני ובסארי ההודי, שנתנו ביטוי חיצוני לתחושות הפנימיות שלה. ליוותה אותה תחושה שבאחד מגלגוליה היא כבר הייתה באותם מרחבים:

לי נדמה,

אי פעם כבר הייתי;

אי שם, במרחב תבל,

בגלגול אחר – חייתי.

ניצוץ מנשמתו של טאגור פיעם בתוכה. טאגור יושב במרפסת ביתו ולידו צרור פרחים קטן וראשו מעוטר בתלתלי כסף וכאן מתגלה המשותף ביניהם: הכמיהה לפרח, ליפי הטבע ושלוותו.  

סיפור חייה של פועה שלו-תורן עם בעלה הסופר חיים תורן כמו לקוח מתוך רומן אירופי מרתק מהמאה ה-19. הלבוש, ההופעה המלכותית. כל הסממנים עמדו בסימן של אהבה. פעם אמרה פועה משפט בערך היופי:

"היופי הוא מקדש,

יש החושבים שהיופי הוא מפתח למגדלים פורחים ובנייני קלפים,

 אך אני שואפת  ליופי בכל דבר:

בעצמי, בחפצי הבית ובכל הסובב אותי.

יופי בלי תורן – אינו יופי."

כישרון הציור של פועה של-תורן מצא ביטויו באיורים שאיירה את ספריה ואת תרגומיה שהפכו אותם ליחידים במינם.

לצד כל אלה היא התברכה בבנה רוני תורן ברוך הכישרונות, שנחשב לאחד מגדולי התפאורנים בתיאטרון ובאופרה. נראה שאת החוש לאסתטיקה ביצירתו הבימתית ירש מאמו.

פועה שלו-תורן שנולדה בתל-אביב, נקשרה בעבותות אהבה לירושלים, שבה חייתה  כסטודנטית בשנות החמישים ונותרה לחיות בה עד לרגעיה האחרונים. וכך היא מביעה את אהבתה לירושלים:

אם פרח הוא העולם,

ירושלים שַחֲלָתוֹ,

חומותיה – אבקניו.

הרריה – עלי כותרתו.

פועה יקרה, נוחי בשלום על משכבך כאן בהררי ירושלים. מזמורי האהבה שהותרת אחרייך יהיו נר כלולות לכל האוהבים באשר הם.

בן-ציון יהושע

* * *

מרדכי קידר

האם תחילת ההתפכחות הערבית?

מוסטפה טוסא הוא עיתונאי צרפתי שמשפחתו הגיעה מתוניסיה, ומשמש כעיתונאי במיספר כלי תקשורת צרפתיים המכסים את האירועים במזרח התיכון. לפני כשנתיים הוא ערך איתי ראיון, ובו ציינתי שמודל האמירויות הוא המודל החברתי-פוליטי הערבי היחיד המסוגל לנהל מדינה מסודרת ולגיטימית המעניקה חיים נוחים ומסודרים לאזרחיה. מדינה מזרח תיכונית הבנויה על רעיונות פוליטיים מערבים או על פרדיגמות מנהליות אירופיות נדונה לכישלון נוסח סוריה, עיראק, תימן ולוב.

ב-23 באוקטובר 2017 כתב טוסא מאמר על מדינת איחוד האמירויות ועל האופן שבו הקבוצה המנהיגה אותו רואה את המשימה התרבותית שלה, להילחם נגד ארגוני הטרור, בניו ונכדיו של ארגון "האחים המוסלמים". המאבק איננו רק נגד טרור מעשי אלא – ובעיקר – נגד הרעיונות שהולידו אותו, רעיונות העומדים בניגוד חמור לתרבות השבט, שעליה בנויות האמירויות.

המסקנה העולה מאליה ממאמרו של טוסא היא שרק מדינות הבנויות על פי הקוד השבטי מסוגלות להתמודד בהצלחה ולאורך זמן עם האידיאולוגיה של הטרור בשם האסלאם ולהישאר מדינות סבירות ומתפקדות למרות העובדה שהן נמצאות בעימות ישיר עם ארגונים אכזריים וחסרי גבולות.

להלן נביא את המאמר שתרגם חברי דוד פסדר מצרפתית. (בסוגריים: תוספות הבהרה שלי. מ"ק).

האמירויות: מודל בעל ערך

יש רק מיספר אחד בעל ערך סמלי בפי המנהיגים של "איחוד האמירויות הערביות", וזהו המספר ארבעים ושבע (47), שהוא מיספר השנים שנדרשו לאיחוד האמירויות הערביות, בעבר קונגלומרט של שבטים מפוזרים ועוינים זה את זה, על מנת ליצור את הכלי בעל ההשפעה והכל-יכול של הפדרציה הנוכחית, המסוגלת להיות שחקן פוליטי המייצר היסטוריה ומנווט את האירועים. זמן קצר זה בכל קנה מידה היסטורי, הוא גם מקור לגאווה גדולה ולדינמיקה בלתי נלאית.

למנהיגי איחוד האמירויות הערביות יש ביטחון מוחלט שהם יצרו מדינה למופת המתאפיינת ביעילות כלכלית, סובלנות פוליטית ומנהיגות ציוויליזציונית, באזור שבו בלמים וחסמים חברתיים-תרבותיים אחרים שיתקו כל יצירתיות. הם טוענים שהצלחתם נובעת מבחירתם האסטרטגיות של השקעה באדם, מתן תפקיד ייעודי וחדש לאישה, "קידוש החיים" של היחד המקומי (=השבט) והימור על אינטראקציה מצליחה עם העולם כולו.

במקומות אחרים, השימוש במושגים בומבסטיים אלה יכול להיחשב כגישה נבובה עם אגו מופרז. באיחוד האמירויות הערביות, המנהיגים משתמשים בהם בקלות עם השראה אמיתית, מבוססת על הוודאות שהם מהווים מנוע שמשימתו להוביל את מדינתם ולהגן על אוכלוסייתה.

בזמן משבר המפרץ ניסתה העיתונות הבינלאומית להסביר את המניעים של ניסיון איחוד האמירויות הערביות להיות נוכח בכל החזיתות, בסוריה, לוב, לבנון, מצרים ואפריקה ולהיות במוקדי מתיחות גלויים. מנהיגי האמירויות מסבירים ברצון, שההתערבות הרב-ממדית הזאת נעוצה במסגרת המאבק הבלתי-פוסק שלהם בטרור. במשבר הנוכחי בין האמירויות וקטר, מטרתם היחידה היא המאבק בטרור כשהיריב העיקרי הוא ארגון "האחים המוסלמים" (שקטר תומכת בו ובארגונים שיצאו מבית מדרשו דוגמת חמאס).

השיח הרשמי של מנהיגי אבו דאבי הוא ללא ניואנסים. על פי גישתם, ארגון "האחים המוסלמים" עם פרסומיו המרובים בני המשמעויות השונות, יחד עם מידה גדולה של הסתרה, הוא שהוליד את השיח הפוליטי, האידיאולוגי והצבאי של כל ארגוני הטרור המאיימים על יציבות העולם. המסקנה הנחרצת והבלתי מתפשרת של מנהיגי האמירויות היא שאל-קאעידה כמו דאעש, בוקו חראם כמו א-שבאב בסומליה, וחזית אל-נוסרה כמו קבוצת אבו סיאף, כולם הם "הצאצאים הטבעיים" של ארגון האחים המוסלמים.

כדי להילחם בטרור, פעולה צבאית היא בהחלט חיונית, אבל פעולה פוליטית ואידיאולוגית גם היא בלתי נמנעת. לדברי מנהיגים אלה, יש להרוג באיבה את הנטייה החולנית של "האחים המוסלמים" להכין את תשתית הקיצוניות ולנצל את המוחות החלשים. מנהל מרכז הדאיה למאבק נגד הרדיקליזם, ד"ר עלי רשיד אל-נועימי, הוא אחד מאלה שאינם משחקים במילים. בשל הדיבור הישיר והרהוט ללא מעצורים שלו, הלא משתמע לשתי פנים, הוא אחד מאלה שמסוגל לענג את התקשורת בחיפוש אחר הסבר תמציתי ומאיר עיניים (לאירועים הפוליטיים המנסרים בחלל המזרח התיכון).

עבור ד"ר אל-נועימי, המלחמה בטרור בראשות האמירויות היא הכרחית, ואפילו חיונית, כדי להגן על המודל החברתי-פוליטי של איחוד האמירויות הערביות באזור (המודל השבטי): "אם לא נתמודד עם הטרוריסטים במקומות שבהם הם פעילים, הם יתקפו אותנו בביתנו." עמדה זו מסבירה מדוע איחוד האמירויות הערביות נמצא בעימות גלוי עם האסלאם הפוליטי ועם כל הארגונים הפוליטיים השואפים להשתמש בדת כדי לקבל כוח ולהגיע לשלטון.

לפי הנהגת אבו דאבי, האסלאם הפוליטי מקבל מימון, הגנה ועידוד מציר הרשע הכולל את קטר, אשר הפגינה אמפתיה חמורה מאוד עם הארגונים הטרוריסטיים והאחראים עליהם, וכן טורקיה שרצתה להשיב לעצמה את כוחה באזור באמצעות עידוד ארגוני "האחים המוסלמים".

עבור הנהגת איחוד האמירויות הערביות, "האחים המוסלמים" הם הרבה יותר מסוכנים מארגון כגון החיזבאללה שלא יוכל לבסס את עצמו באזור אחרי מה שעשה בסוריה. לדברי ד"ר נועימי, "'האחים המוסלמים' מסוכנים יותר כי הם נהנים מהתמיכה של כמה מדינות מערביות." (חלק ממדינות אירופה וחלק ממשרד החוץ האמריקני רואים ב"אחים" ארגון חיובי, נחמד וטוב, שיש לעודד אותו כדי שיציב אלטרנטיבה רגועה לג'יהאדיסטים הנוהים אחרי ארגונים קיצוניים הרבה יותר).

ציר שיש להלחם נגדו כולל גם את איראן, המנצלת את המצב הכלכלי כדי ללבות את גחלי העוינות השבטית וליצור בלגן גדול על מנת לעודד את תנועות הטרור הנחושות ביותר. ד"ר עלי רשיד אל-נועימי מזכיר לבעלי הזיכרון החלש כי "כאשר סדאם חוסיין נפל בעיראק, איראן באה להדליק את אש הדת וליצור שנאה בין הסונים והשיעים שמעולם לא היתה קיימת בארץ הזאת."

גישה זו גם מסבירה מדוע איחוד האמירויות הערביות מיהר לברך על המפנה הפוליטי החשוב שהנשיא האמריקאי דונלד טראמפ ביצע בנוגע למדיניות האיראנית שלו על ידי הצבת השלטון האיראני במרכז מעגל הרשע המאיים על השלום ועל היציבות העולמית.

עד כאן מאמרו של מוצטפא טוסא, המציג את המרכיב התרבותי של המבנה החברתי השבטי, כתנאי לקיום מלחמה רעיונית נגד הטרור ונגד מדינות המעודדות טרור דוגמת קטר. ואכן, בשל העובדה שרובו הגדול של המזרח התיכון הוא אסלאמי בדתו, אנשים רבים – בעיקר צעירים שתמונת העולם שלהם איננה מגובשת עדיין – עלולים להסתנוור מהסיסמאות האסלאמיות הבוהקות של תועמלני הטרור.

כדי להתמודד עם אתגר זה, חובה על הסובלים מהטרור, ומוסלמים בראשם, להציב אלטרנטיבה תרבותית, חברתית ופוליטית עבור אותם צעירים חסרי דרך, והאלטרנטיבה הוותיקה ביותר, המבוססת ביותר והיעילה ביותר. היא האלטרנטיבה השבטית, המעניקה לצעיר מסגרת משפחתית חמה ומחבקת ושומרת אותו מנפילה ברשת הגיוס של ארגוני הג'יהאד.

איחוד האמירויות הערביות הוא הביטוי הפוליטי של המצב החברתי הבסיסי, המוכר, הידוע, המקובל והלגיטימי בכל רחבי המזרח התיכון, הלא הוא רעיון האמירות. הוא ישים כמעט לכל חברה ערבית (להוציא את מצרים ותוניסיה) והוא חייב להיות בבסיס הפתרון של הבעייה הישראלית-פלסטינית, פתרון האמירויות הפלסטיניות.

כשהמדינה המזרח תיכונית המודרנית, שנבנתה על בסיס פסוודו-מערבי, הופכת להיות סיפור כישלון, אין שום אפשרות אלא לפנות אל הסיפור המצליח באזור ולהקים את שמונה האמירויות הפלסטיניות שיש להן כל הסיכויים להיות יציבות, מאורגנות, לגיטימיות ושוחרות שלום, בדיוק כמו איחוד האמירויות הערביות במפרץ.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

1. האם ראש ממשלתנו גורר אותנו למלחמה?

כך קובע אלוף (מיל') עמירם לוין בגלל שנתניהו אמר "שלא נאפשר לאיראן להתבסס בסוריה." קביעה מוטעית לחלוטין. ובו בזמן האמירה של נתניהו גם היא מוטעית כי אנו לא מעצמה ואין לנו יכולות למנוע התבססות איראן בסוריה כולה. החריג: רמת הגולן הסורית.

האם מדינת ישראל נגררת למלחמה? האם ראש ממשלתנו גורר אותנו למלחמה?

התשובה לכך היא כן, אנחנו נגררים ועוד איך, וזאת בגלל שראש ממשלתנו אינו שותק אלא עוסק ביחסי ציבור. כך  קובע האלוף (מיל') עמירם לוין במאמר שפירסם בתחילת השבוע בעיתון "ידיעות אחרונות".

ליבת קביעותיו היא זאת: נתניהו מכריז בקולו כי "לא נאפשר לאיראן להתבסס בסוריה" אבל, אם ניכשל ואיראן כן תתבסס, האם בכוונתו לצאת למלחמה? וכדי שלא יהיה לקורא הנדהם ספק הוא מוסיף במקום אחר: "תדע כל אם עברייה – ראש הממשלה, הקבינט והממשלה גוררים אותנו למלחמה, ותפקידו של צה"ל יהיה לצמצם את מחיר המלחמה.

להלן  4 הערות קצרות:

האחת, אני מכיר היטב את פועלו  האישי המיוחד של עמירם לוין למען ביטחון ישראל בהיותו מפקד סיירת מטכ"ל. אחד מהמוחות המבריקים ביותר שקמו לנו בתחום החשיבה של מבצעים מיוחדים. אבל, לצערי מאמרו וקביעותיו הם של פוליטיקאי. עמירם מדגיש זאת במפורש בתחילת מאמרו (הוא מקווה שמאמרו יניע אותנו הקוראים "לעשות מעשה") ובסופו, שם הוא מסביר מה הוא ה"מעשה" (להתגייס כדי לסיים את כהונתה של הממשלה "טרם פורענות"). וכפוליטיקאי הוא מפחיד אותנו, מזהיר שדבריו ידירו שינה מעינינו מכיוון שמלחמה איומה בשער.

מלחמה בדיוק נגד מי? נרמז באורח ברור שהיא תהיה נגד איראן וגרורותיה. מתי בדיוק, מה יהיה אופיה של המלחמה, היכן תיערך, תהיה זאת מלחמה בין צבאות, האיראנים יִזמו את המלחמה, או אולי נתניהו? אין על כך מילה במאמר, ולא פלא בעיניי, כי זאת דרכם של פוליטיקאים.

השנייה, הנקודה הארכימדית בכל המאמר היא האמירה של נתניהו כי "לא נאפשר לאיראן להתבסס בסוריה.". על פי החשיבה של עמירם זאת אמירה מתלהמת שאסור היה לה שתיאמר כי היא זאת שתביא להידרדרות למלחמה. זאת חשיבה מוטעית לחלוטין שאיני מוצא שום היגיון מאחוריה. להמחשה בנושא אחר בו דן עמירם. הוא אומר שאם החמאס יוכיח שפניו לא לאלימות אז ניתן יהיה לדבר על נמל. יופי! נו, ואם יתברר שלא כך הוא ותוחלתנו נכזבה, אז מה? נצא נגדו למלחמה? נכבוש את הרצועה?

ובכלל, אי אפשר להבין מה עמירם רוצה. האם הוא רק נגד הפטפטת? האם בעקרון הוא בעד התבססות איראן בסוריה או נגד?

השלישית, קשורה לשנייה. דעתי היא שהאמירה של נתניהו אינה נכונה ושגויה. לא בגלל שתביא למלחמה, בהחלט לא. היא שגויה כי מדינת ישראל אינה יכולה למנוע את התבססות איראן בסוריה. אין לנו יכולות לכך. זה אולי עניין בעתיד לרוסיה ולארה"ב, לא לנו.

יש לנו דוגמא היסטורית  בצורה הרבה יותר קטנה והיא לבנון.  במחצית שנות ה-70 האינטרס שלנו היה "למנוע התבססות סוריה בלבנון." חיש קל למדנו שזה יומרני ובלתי ניתן להשגה. ואז, בשיתוף פעולה הדוק עם הממשל האמריקאי, הגענו להסכם "הקווים האדומים" עם סוריה, האוייב המר: אסור להם להוריד כוחות צבא דרומה מקו מסוים  בדרום לבנון, אסור להם להכניס ללבנון טילי קרקע-אוויר, ואסור לחיל האוויר שלהם לטוס אלא בצפון לבנון. לשון אחרת, מה שכן צריך להגיד, ולא לשתוק כמו אילמים, הוא שמדינת ישראל לא תאפשר התבססות של איראנים וגרוריהם בכל רמת הגולן הסורית עד לקו שנקבע. זה ביכולת שלנו.

ואחרון חביב, למה, למה לגייס את האימהות העבריות למאמר פוליטי. החסרים מתלהמים אנחנו? ובכל מקרה, עדיף לדבר פחות.

2. כבר לא "מזייפים" רק ידיעות, "מזייפים" גם היסטוריה

למשל, בכתבה מכובדת בתקשורת הודגש כי בגלל ביבי, אובמה העביר ברוב גדול בקונגרס את הסכם הגרעין האיראני. שקר וכזב. ההסכם לא עלה בכלל להצבעה. הרוב היה בכלל נגדו.

אנחנו נמצאים  בעידן ה"מידע המזויף".  דווקא רשת ה C.N.N-פתחה במסע נגד התופעה  בהראותה שגם אם יגידו על תפוח שהוא בננה, התפוח ישאר תפוח, או להיפך. התופעה של ידיעות שקר בתרבות האנושית עתיקה מאוד, ולדעתי היא פחות מטרידה כל זמן שהיא עוסקת בזוטות ההווה שנשכחות אחרי זמן קצר מאוד. בעיניי חמורה יותר התופעה של שינוי סדרי עולם, של  זיוף ההיסטוריה בצורה חדה של 180 מעלות, על מנת לפאר דבר מסוים בהווה או להשחירו ולמחקו. המשטרים הקומוניסטיים  בברה"מ ובסין (בעיקר בזמן "המהפכה התרבותית") הגיעו בכך לדרגת אומנות יצירתית.

לצערי אני נתקל במשהו דומה, כמובן בקנה מידה זערורי, גם אצלנו. בכוונתי להביא כאן דוגמא חיה ולהסבירה. ב-27 אוקטובר, בכתבה ב"מעריב", תקף בן כספית את נתניהו (במידה לא מעטה של צדק) ואז הוא התייחס בשלילה מוחלטת לנאומו המפורסם של ביבי בקונגרס האמריקאי ערב הבחירות האחרונות בישראל, וכתב כך:

"בראיון ל'הארץ' סיפרה חברת קונגרס אמריקאית בכירה (יהודייה) איך נאומו של נתניהו פעל פעולה הפוכה וסייע לנשיא אובמה להעביר את הסכם הגרעין בקונגרס ברוב גדול. וזה עוד לפני שדיברנו על המחיר ששילמה ישראל על אותו נאום אחר כך."

מה לא נכון כאן? מה מזויף כאן? הכול לא נכון! אובמה לא העביר את ההסכם: לא ברוב גדול, לא ברוב קטן, בכלל לא ברוב. ההסכם בכלל לא עלה להצבעה! אז מה האמת, מה באמת היה? הנה בקצרה האמת ההיסטורית, שמנסים לזייפה.

כל הסכם בינלאומי חשוב שארה"ב חותמת עליו מחייב על פי החוקה אישרור של הסנאט האמריקאי (לא של "בית הנבחרים" שאנו קוראים לו הקונגרס) ברוב של שני שליש מתוך 100 סנטורים, ואז הוא יהפוך לחוק. 

ההסכם הובא "לפעולת" הסנט והמועד הסופי לפעולתו לאישור או דחייה נקבע ל-17 ספטמבר 2015. לאחר דיונים ארוכים נקבע 10 בספטמבר כיום ההצבעה. המצב אותו זמן היה 58 סנטורים רפובליקנים נגד אישרור ההסכם לעומת 42 דמוקרטים בעדו. לפני שניגשו להצבעה הכריז יו"ר הסיעה הדמוקרטית על  תחילת "פיליבאסטר": הזכות המוקנית לסיעה שלו (אם אין לצד השני רוב של מעל 59 סנטורים) לשאת נאומים עד אין סוף, ובכך למנוע הצבעה. וכך אכן היה. עוד  שני מאמצים של הרפובליקנים להביא להצבעה  נכשלו.  גם אם  הרפובליקנים היו מצליחים לגייס 60 קולות נגד, ובכך למנוע "פיליבאסטר" ולהביא להצבעה נגד ההסכם, אובמה היה מטיל וטו על ההחלטה. כדי להתגבר על הווטו היו הרפובליקניםם צריכים 67 קולות, ואת זה הם לא יכלו להשיג. לאובמה היו 34 קולות של דמוקרטים שהבטיחו לו את התמיכה בווטו שלו.

ולכן, מכיוון שההסכם לא אושרר בסנאט, הוא אושרר ע"י "צו מנהלי" (executive order) של הנשיא אובמה. בשל כך טראמפ יכול "בצו מנהלי" משלו לבטל במחי קולמוס את הצו של אובמה! זה מה שטראמפ איים לעשות לאחרונה בנאומו, אם הקונגרס לא יחוקק חוקים נגד ההסכם ונגד איראן על  פי הקווים שהתווה בנאומו.

מעניין שבתחילת נשיאותו ביטל אובמה "צו נשיאותי" של בוש הבן בעניין הצבת טילים אמריקאיים בפולין, וזאת ע"י "צו נשיאותי" מטעמו.

ודרך אגב, "בית הנבחרים" האמריקאי עשה הצבעות סמליות בעניין הסכם הגרעין. בהצבעה  מי בעד ההסכם ומי נגדו, הצביעו 269 נגד ו-162 בעד.

ובסיום, בואו ונטיל את אשמת ה"זיוף" על חברת הקונגרס הבכירה, היהודייה. לה לפחות היו סיבות טובות לכך.

עמוס גלבוע

* * *

יוסי אחימאיר

יום הולדת 120 לאבא שלי, זיכרו לברכה

דברים שאמר יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי, בערב הוקרה לאביו ד"ר אב"א אחימאיר, שנערך במכון ז'בוטינסקי, 2.11.2017

כאשר חוגג אדם יום הולדת – מאחלים לו: עד 120. לי לא ידוע על אדם שזכה להגיע לגיל מופלג זה, אבל המשמעות המעשית של איחול זה היא, שיזכה לאריכות ימים.

אבי-מורי, ד"ר אב"א אחימאיר זכרו לברכה, לא זכה לאריכות ימים. בן 65 בלבד היה בפטירתו, בשנת 1962, אבל זכה לאריכות מעשים ולהשאיר אחריו מורשת הגותית חשובה.

אין זה מקרה על כן, שאנו חוזרים ומעלים את זיכרו, ולא רק בחוג המשפחה.

אילו היה בריא, אילו לא היה חלש פיסית, אלמלא עבר את התלאות שהיו מנת חלקו, ובראשן עלילת הדם הנוראה שהטיחו בו ובתנועתו יריבים פוליטיים בשנות השלושים, ללא ספק היו שנות חייו רבות יותר מ-65.

ובכל זאת – הנה היום, כשהוא כבר 55 שנה בין שוכני עפר, אנו מציינים את הגיל המופלג הזה, 120 שנה, יום הולדתו על פי הלוח הלועזי, כאשר לפי הלוח העברי – התאריך הוא: ז' בחשוון תרנ"ח. 2 בנובמבר מזוהה יותר מכל עם תאריך איגרתו המפורסמת של שר החוץ הבריטי, הלורד בלפור, אל הלורד רוטשילד, ובו מכריזה בריטניה על מדיניותה, להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.

אבל מה לעשות ובדיוק עשרים שנה קודם לכן, ב-2 בנובמבר 1897, נולד בכפר דולגי הסמוך לעיר בוברויסק שבבלארוס, ואם תרצו ביילורוסיה, הבן השלישי, לאחר בת ושני בנים, לסוחר היער אייזיק יצחק גייסינוביץ ולרעייתו שרה לבית גלפנד.

וזה סדר הילדים: בלומה, הירשל, שמואל (מוניה), אבא-שאול, מאיר, אברהם, איסר. אבא-שאול נולד כחודשיים לאחר הקונגרס הציוני הראשון, שלא מכבר ציינו 120 שנה להתכנסותו בבזל שבשוויץ. התנועה הציונית, תהליך התחדשות הלאומיות היהודית – יצא לדרך בניצוחו של הרצל.

בין לבין, בין הקונגרס הציוני לבין הצהרת בלפור, כבר גיבש הנער אבא-שאול את אמונתו הציונית, כבר עשה שנתיים בארץ, והשלטון אז הוא תורכי, כתלמיד הגימנסיה "הרצליה", מחזור ד'.

בין לבין איבד את אחיו האהוב מאיר, שלזכרו שינה את שם משפחתו – מגייסינוביץ לאחימאיר.

אבל יעברו עוד ארבע שנים עד שיעלה סופית לארץ כיסופיו, מוכתר בתואר דוקטור לפילוסופיה מאוניברסיטת וינה, להגשים בגופו את הציונות וליהפך דמות משפיעה ובולטת ביישוב היהודי, תחילה מ-1924, בתנועת הפועלים, "הפועל הצעיר", ומ-1928 בתנועת ז'בוטינסקי, והשאר – כמו שאומרים – היסטוריה.

אומר רק זאת: עם כל החשיבות של הצהרת בלפור, ושאר מסמכים – כמו המנדט על ארץ-ישראל שהעניק חבר הלאומים לבריטניה ב-1920, החלטת כ"ט בנובמבר מלפני 70 שנה בדיוק – היה זה אבא, אבי הציונות המהפכנית, שראשון הכריז כי הדרך לחרות עמנו תעבור לא על גשר של נייר, כי אם על גשר של ברזל.

ההיסטוריון שבו, הציוני שבו, לימד אותו כי לא בחסדי גויים – שלא היו חסידים – כי אם בדרך שבה עמים אחרים השיגו עצמאותם, במאבק ובהקרבה. כך תהיה תוחלתו של העם היהודי. אם רק ירצה ויבין.

ועם כל חשיבותה של ההצהרה שנתן הלורד הבריטי לפני מאה שנה – המסמך הקובע בשבילנו מעל הכל הוא כמובן ספר הספרים שלנו מלפני אלפי שנה.

ואכן, בלי המרי של ברית הבריונים, בלי המרד של האצ"ל, לח"י, ההגנה והפלמ"ח, בלי צה"ל שלנו ושאר זרועות הביטחון – בקיצור בלי קיר ברזל כמאמרו של ראש בית"ר, נשק, תעוזה ואמונה ציונית – לא היינו מגיעים לעצמאות, ולא יהיה קיומנו מובטח.

ואם הזכרתי ברית הבריונים, הלא היא ברית הציונים המהפכניים, אציין כי היה למחתרת האנטי-בריטית הראשונה הזאת  היה עוד שם: אגודת ש. א. – כמובן, על שם שרה אהרנסון שנרצחה-התאבדה בביתה בזיכרון-יעקב לפני מאה שנה בדיוק.

היה זה אבא, שהיה מהראשונים להלל ולשבח את הגבורה וההקרבה של שרה ושל שאר אנשי ניל"י, ולאמץ גם מתעוזת ניל"י, מחבריה, את דוגמת ההקרבה העצמית, את תודעת הנכונות להיאבק על זכויותיו הלאומיות של עמו-עמנו בארצנו-מולדתנו.

לא רק אבא זיכרו לברכה, גם חבריו, בני דורו, כמעט כולם אינם עוד עימנו.

אנחנו הילדים, ילדיהם, בני דור המדינה, שלבן נזרק בשערנו, נושאים בליבנו, בתוכנו, כבר עשרות בשנים את מורשת הדור המופלא ההוא, דור השואה והתקומה, דור ההורים החלוצים, החולמים, הלוחמים, המקריבים והמגשימים, בני כל המחנות והזרמים.

זיכרון ההורים טבוע עמוק בתוכנו. כך היה גם היה טבוע זיכרון ההורים שלהם – בזיכרון ילדיהם-הורינו. ההורים שלי זכו לעלות ארצה בטרם השואה. אבא ב-1924, סוניה ב-1934, למגינת לב הוריהם, שסיימו חייהם במחנות ההשמדה... אבא – מאז שנפרד מבית ההורים שלו בבוברויסק, עם מנוסתו ב-1920 מאימי השלטון הקומוניסטי כבר בתחילתו, לא זכה עוד לראות את הוריו, שנטבחו יחד עם כל קהילת בובורויסק. זה היה ביוני 1941.

במכתב לאחותו בלומה בקבוצת דגניה ב', באותה שנה נוראה 1941, כותב אב"א אחימאיר בין השאר: "אני תמיד אהבתי ילדים, מאיסר אחינו עד יעקב בני. ובייחוד בשנים האחרונות, כשגדלה ההכרה שלא אראה את ההורים... מגור לחשוב עליהם.

"בבוברויסק והסביבה התחוללו הקרבות הכי נוראיים של תקופתנו. הגרמנים עלו ממערב, הרוסים התבצרו במבצר, ואחר כך נסוגו מעבר לנהר. והעיר – באמצע. כך אני משער. בוברויסק נמחקה בוודאי מעל פני האדמה. אבא שלנו לא רצה אף פעם לעזוב את מקום מגוריו. אולי הצליח הירשל להעבירם מעבר לדניפר...

"מי יודע אם נוכל לראות פעם קברות הורינו. מה נורא להעלות מחשבה כזו על גבי הנייר...

"אילו הייתי סופר, הייתי כותב על חיי הורינו בשנים האחרונות, למרות ולא ראיתי אותם זה יותר מעשרים שנה. הייתי כותב בכוח הדימיון. הזקנים נשארים לבדם, לבדם. הילדים במרחקים. כולם רחוקים. הילדים עזבו אותם לא רק במובן חומרי אלא גם נפשי. לכל אחד דאגותיו. רגשי האהבה מופנים כלפי הילדים. וההורים – נשכחים.

"לכשאני מתחיל להרהר על ההורים, אני רועד כולי, ולכן אני משתדל לא להרהר. לבכות כבר איני רגיל. בכיתי די בימי חיי. באמת, היו לנו הורים טובים, ואני כבר יתום למעשה זה עשרים שנה. ובנשמתך בית עלמין, קברים, קברים, קברים, מצבות, מצבות, מצבות..."

אציין כי אשתקד זכינו שלושת ילדיו – זאבה, יעקב ואני – לבקר באותה בוברויסק, הודות לאירגון "לימוד" וראשו חיים צ'סלר – שאף הפיקו את התערוכה על אחימאיר המוצגת הערב כאן.

 זכינו לפקוד את אתר ההשמדה בכפר קמינקה, במרחק כעשרה ק"מ מבוברויסק, שבו נרצחו עשרת-אלפים מיהודיה. באדמת אתר ההשמדה הזה פזור גם אפרם של הסבא והסבתא שלנו, הוריו של אב"א אחימאיר. הדלקנו נר זיכרון ואמרנו "קדיש".

כמה מבני הדור השני של תנועת ז'בוטינסקי נמצאים עימנו כאן, כדי לספר על אביהם, הוריהם, ועל הקשר שלהם עם האיש שאת דמותו אנו מציינים הערב – ד"ר אב"א אחימאיר ז"ל.

אבי – ואב"א, כך הכתרנו ערב הזה.

אבי – בנציון נתניהו, אבי – בנימין אליאב-לובוצקי, אבי – חיים לזר-ליטאי, אבי – עקיבא ברון, אבי – שמואל תמיר... כל אחד מהאבות היה משכמו ומעלה, אנשים רבי פעלים בפני עצמו, לוחמים, יוצרים, בתנועת ז'בוטינסקי ובתנועת החרות.

מעשי האבות האלה הם סימן לילדיהם, כפי שכתב אב"א אחימאיר בשנת 1952, בביטאון מכון ז'בוטינסקי, על ערכו ותפקידו של מכון ז'בוטינסקי. וכך אמר: "ההיסטוריה לא רק נעשית אלא גם נכתבת. יש וההיסטוריה נכתבת למען יידע דור אחרון, ויש והיא נכתבת – לצורכי תעמולה בשביל דור ראשון. כולנו עדים כיצד נכתבת ההיסטוריה החדישה של ציון ושל הציונות...

"ובכדי שההיסטוריה של היישוב ושל הציונות תיכתב למען דעת, ולא לצורכי תעמולה, נוצר המוזיאון הזה. הניירות האלו לא ירשו לסלף את העובדות. התעודות האלו נאספו בשביל 'מעשי אבות – סימן לבנים'. נלמד על העתיד מן העבר."

יוסי אחימאיר

* * *

דרור אידר

"זה האידיאל המפעם בי"

8 הערות ל-100 שנה להצהרת בלפור

1

לא הרבה נאמר בה, אבל השורות הספורות שהוכתרו בשם "הצהרת בלפור" הכניסו את העם היהודי לעידן חדש. לראשונה מאז חורבן הבית בשנת 70 לספירה וכישלון מרד בר כוכבא 65 שנה מאוחר יותר בשנת 135, נתקבל אישור רשמי של גורם בינלאומי מכריע בדבר ההיתכנות המעשית של שיבת העם היהודי לציון. ההצהרה היתה עמומה, אבל הכילה את התקווה שבסופו של התהליך תקום מדינה יהודית.

הרושם שעשתה ההצהרה בקרב היהודים היה כה רב עד שאנשים היו מציינים את מניין השנים מאז ה-2 בנובמבר 1917 (או התאריך העברי: י"ז בחשוון תרע"ח) כמו ביום הולדת. ההשוואה להצהרת כורש היתה מיידית, והביטוי "אתחלתא דגאולה" נישא בפי רבים, וילדים שנולדו אז קיבלו שמות הקשורים לשורש גא"ל. 

ההיסטוריונים מתחבטים עד היום בסיבות שהניעו את בריטניה לשחרר את ההצהרה: סיבות מדיניות, צבאיות, פוליטיות, דתיות. קשה להכריע משום שהמיסתורין מאחורי ההצהרה לא פוענח עד היום במלואו. במובנים רבים ההצהרה היתה חסרת תקדים, משום שהיא הבטיחה ארץ לעם שרובו המוחלט עדיין לא היה בה.

2

כדאי להתעכב על נוסח ההצהרה. הרישא מודיע שאין פה מסמך דיפלומטי מאוזן אלא מדבר על "הזדהות" של הממשלה הבריטית "עם השאיפות היהודיות-ציוניות." גם הסיפא מבקש מהלורד רוטשילד להביא את ההצהרה "לידיעת ההסתדרות הציונית." הכוונה לפדרציה של יהודי אנגליה, ועדיין יש פה הכרה בתנועה הציונית כגוף מדיני שמנהלים אתו משא ומתן.

עיקר ההצהרה הוא המשפט הארוך במרכזה: "ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה" –הניסוח המקורי שהוצע בידי נציגי התנועה הציונית היה "מקבלת את העיקרון". הבריטים כדרכם מיתנו את ההצעה בנוסח פחות מחייב.

"הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל (פלשתינה)" – לא "הבית הלאומי" בה"א הידיעה, אבל גם כך ברור שזה הבית הלאומי היחיד שיוקם, ולא אחד מכמה. המונח "מדינה" היה פרובוקטיבי מדי ועלול למשוך אש. אבל מהו בית לאומי?

פרופ' אביבה חלמיש הסבירה שעוד בקונגרס הציוני הראשון ב-1897 נאמר "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל." מנסחי תכנית באזל לא השתמשו במונח "מדינה" בעיקר כדי לא לעורר את חמתו של השלטון העות'מני, אך ברור שהתכוונו לכך. אולם האם גם הממשלה הבריטית התכוונה לכך שהבית הלאומי היהודי יהפוך עם הזמן למדינה?

  ב-1937 חקרה ועדת פיל את הנושא. היא עיינה במסמכים חסויים ושמעה עדויות ובתוכם זו של לויד ג'ורג' שהיה ראש הממשלה בזמן ההצהרה. מסקנתה היתה שהממשלה הבריטית התכוונה (ולכל הפחות לא פסלה את האפשרות) שבסופו של דבר תוקם מדינה יהודית בארץ ישראל. התנאי להקמתה היה הגעה לרוב יהודי, וכך הובן מההצהרה, שבריטניה "תשתדל במיטב מאמציה להקל (או: לסייע) על השגת מטרה זו."

3

"בית לאומי לעם היהודי" – לא רק לתושבי הארץ אלא לעם היהודי כולו. זו נקודה חשובה, משום שככל שחלפו השנים והבריטים ביקשו להתכחש להבטחתם, הם ניסו לאזן את ההצהרה ולכוון אותה רק לתושבי הארץ – יהודים וערבים – עם רוב ערבי ברור באותה תקופה.

"בית לאומי... בארץ ישראל (פלשתינה)" – הניסוח המקורי של נציגי התנועה הציונית היה: "על ארץ ישראל להיכון כבית לאומי לעם היהודי." הניסוח שהתקבל מדבר על בית לאומי בארץ ישראל, לאו דווקא בכולה. עם זאת, בזמן ההצהרה לא היה ברור לאיזה שטח מתוך האימפריה העות'מנית מתכוונים במונח "פלשתינה". 

4

רק התחלנו וכבר מגיעים אל ההסתייגויות: "בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל, או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת."

המשפט האחרון נוסף בגלל התנגדותם של יהודים אנגליים להצהרה ולציונות בכלל. הם חששו שההצהרה תפגע במעמדם כאזרחי בריטניה, תחשיד אותם בנאמנות כפולה ותגרום לכך שיגידו להם ללכת לארץ ישראל, שם ביתם הלאומי.

המשפט על "העדות הלא יהודיות" הוא הטעון ביותר. הוא מתייחס אל ערביי הארץ לא כקולקטיב לאומי אלא כעדות וכפרטים שיש לשמור על זכויותיהם האזרחיות והדתיות. היחס אל היהודים, שהיו אז מיעוט בארץ, הוא כאל רוב, ואילו היחס אל הערבים – שהיו אז רוב בארץ – הוא כאל מיעוט שיש להגן על זכויותיו. המשפט הזה הוא תוצאה אפשרית של הפנייה בהצהרה אל "העם היהודי" כולו: אמנם עכשיו היהודים הם מיעוט בארץ, אבל העם היהודי כולו קשור בארץ ותובע זכות ובעלות עליה, בעוד שהערבים היו באמת עדות וקבוצות שהיו קשורות בצפון לסוריה, ובדרום למצרים וכן הלאה. היחידה ששמה "ארץ ישראל" הייתה מובחנת גיאוגרפית רק בתודעה של העם היהודי ובהיסטוריה שלו, בעוד שהערבים חיו עד אז כנתינים באימפריה העות'מנית שלא תחמה גבולות מסוימים כפי שנעשה לאחר מכן.

5

כדאי להרחיב פה. בשבועות האחרונים התייחסתי במאמריי לטענה של ההנהגה הנוכחית של ערביי הארץ (אזרחים וגם תושבי יו"ש) שהיהודים אינם עם אלא דת. הטענה הזאת מושמעת בקרב חלק מהשמאל העולמי. אם איננו עם הרי שאיננו זכאים להגדרה עצמית לאומית, וממילא אין תוקף לתביעתנו על הארץ.

הטענה הזאת מעניינת, משום שכאשר עמדה על הפרק שאלת האמנציפציה ומתן זכויות האזרח ליהודים באירופה, טענו האנטישמים שאי אפשר לתת ליהודים זכויות כאלה, מפני שהם "מדינה בתוך מדינה", יש להם שאיפות לאומיות ולכן לא יוכלו להיות אזרחים נאמנים. זו סוגיית הנאמנות הכפולה הידועה. כדי להתמודד עם הטענה הזאת, טיפחו יהודים ליברלים ומתבוללים את הרעיון שהיהודים הם דת בלבד ואילו לאומיותם נגזרת מהארצות שבהם התגוררו (יהודים גרמנים בני דת משה וכדומה).

כשהרצל העלה את הרעיון הציוני ודיבר על חזרה לארץ ישראל, קפצו אותם יהודים והתנגדו לזה בטענה שאנחנו דת ולא לאום. הציונות עמדה בסתירה לשאיפתם להתערות בארצותיהם ולהיות אזרחים נאמנים. יהודים גרמנים פטריוטים נלחמו ביהודים צרפתים פטריוטים. אולי הפעם היחידה שהרפורמה והאורתודוקסיה בגרמניה – שהיו עוינות זו לזו – שיתפו פעולה, היה כשפירסמו מכתב המתנגד לחזונו של הרצל. הציונות החשידה אותם בעיני הגרמנים האחרים, כמי ששייכים לפלשתינה. היהודים האלה טענו, בין השאר, שתכליתו של העם היהודי היא לשמש אור לגויים בכל המדינות שאליהן התפזר, בעוד שארץ ישראל – אם התקיימה עדיין – נותרה כרעיון רוחני או כמושא חפץ לימות המשיח.

6

לעומת אותם יהודים, אמרו האנטישמים במאה ה-19 שהיהודים הם עַם בעל שאיפות לאומיות, ולכן אסור לסמוך עליהם. הטענה הזאת התהפכה במאה ה-20 ובאופן מובהק מאז הצהרת בלפור. זה דבר מרתק: מהרגע שאנחנו כעם מתחילים לקרום עור וגידים וחוזרים להיסטוריה, מתגברת האנטישמיות ולובשת פנים חדשות. עוד בתקופת ההשכלה האנטישמיות דחפה משכילים רבים מחוץ לחברה האזרחית באירופה. ועדיין הטענה כלפינו דווקא הייתה שאנחנו "עם" ולא רק דת, ולכן לא רוצים בנו.

אבל כשהציונות מופיעה, וביתר שאת עם הצהרת בלפור, שהיתה ביטוי מוחשי לשיבתנו אל ההיסטוריה – לא רק במובן האמנציפטורי, אלא מבחינה לאומית: "בית לאומי בארץ ישראל" שכוונתו המדינית ברורה – זו נקודה בזמן שבה העולם מבין שהעם היהודי שנדד בקרבו שנים רבות, מתכוון לשוב – לא רק להיסטוריה אלא לשוב הביתה ממש, להגשים את חזון שיבת ציון. מאותו רגע היסטורי, כל הכוחות האנטישמיים שהתנגדו לאמנציפציה ולהשתלבות היהודים  בקרבם בטענה שאנחנו עַם ולכן חשודים בנאמנות כפולה – משנים את כיוון הפעילות האנטישמית ומתנגדים לשיבת ציון בטענה שאנחנו לא עם אלא רק דת. בחלקים מסוימים של אירופה – לא נזנחה הגישה הזאת עד היום. האנטישמיות החדשה לבשה פנים של אנטי-ישראליות, אבל עיקרה דומה: התנגדות לשיבת ציון ולהתבססות היהודים בארצם העתיקה.

7

הצהרת בלפור דיברה על כך שהממשלה הבריטית "תשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו." זו נקודה מכריעה: הבריטים לא התכוונו להגיש לנו את המדינה על מגש של כסף, אלא רק להקל או לאפשר את ייסודה. מי שנדרש לממש את ההצהרה היה העם היהודי. בנו תלוי היה הדבר ולא בזרים. 

ההצהרה הזאת היתה חשובה לנו לא רק במישור הסמלי, אלא שימשה בסיס ברור לכתב המנדט שקיבלה בריטניה על ארץ ישראל. למעשה זה היה התנאי הראשון להפקדת המנדט בידיה וחובתה ליישום ההצהרה. היה ברור לכולם שהמנדט הזה שונה משאר כתבי המנדט שניתנו. במקומות אחרים, הכוח השולט פעל למען האוכלוסייה הקיימת, ואילו כאן התקבל המנדט כדי לעזור למען אוכלוסייה שעדיין לא נמצאת במקום, אלא עתידה להגיע אליו ולכן יש להכין את הארץ בעבורה. אכן, שר החוץ הבריטי בזמן ניסוח כתב המנדט, הלורד קלזין יצא נגדו: "אנו מנסחים מסמך שריח יהדות נודף מכל פסקה שלו ושהנו בבחינת חוקה מפורשת למדינה יהודית!"

8

והערה אחרונה: לא הכול שיקולים מדיניים ופוליטיים. ארתור ג'יימס בלפור היה נטוע במסורת אנגלית פילושמית, שזיהתה את שיבת ציון עם האמונה הנוצרית, וביקשה להגשים את נבואות התנ"ך של שיבת היהודים לארצם באחרית הימים. עוד ב-1940 [?], בוועידת לונדון על עתידה של ארץ ישראל, מחליטים האנגלים, בהשראת אותם חוגים נוצריים, שלא לתת למושל המצרי מוחמד עלי שליטה בארץ ישראל אלא תומכים בהמשך השליטה העות'מנית בארץ שלא התייחסה אל הארץ כאל יחידה נפרדת, ולמעשה "שמרה" עליה, לפי תפיסתם, כפיקדון לעם היהודי כשיחליט לשוב אליה.

 בנאום בפרלמנט הצהיר בלפור: "זה האידיאל המפעם בי בעיקר... שאין העולם הנוצרי משכיח מליבו את אמונתם (של היהודים), שאין הוא מעלים דעתו מן השירות שעשו לדתות הגדולות של העולם, וכי ככל שידנו משגת, רוצים אנו לת להם את האפשרות לפתח בשלום ובהשקט, תחת שלטונה של בריטניה, את הסגולות הגדולות שאותן נאלצו להביא לידי פרי בארצות שאינן יודעות את לשונם ואינם משתייכות לגזעם."

הביוגרפית הראשונה של בלפור, אחייניתו בלאנש דוגדייל, כתבה עליו: "העניין שגילה בלפור ביהודים ובהיסטוריה שלהם נמשך לאורך כל חייו. הוא נבע מלימוד הברית הישנה שלימדה אותו אימו, ומגידולו במסורת הסקוטית. כאשר התבגר הלכו וגדלו הערצתו האינטלקטואלית והאהדה שרחש להיבטים מסוימים בפילוסופיה היהודית ובתרבות היהודית, והבעייה היהודית בעולם המודרני נראתה בעיניו בעלת חשיבות עצומה. הוא תמיד דיבר בהתלהבות על כך, ואני זוכרת שבילדותי ספגתי ממנו את הרעיון שהדת הנוצרית והתרבות הנוצרית חייבות ליהדות חוב שאין לו שיעור, ולמרבה הבושה הן השיבו רעה תחת טובה."

הצהרת בלפור היתה מעט מזעיר מהשבת החוב הזה לעמנו.

דרור אידר

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (27.10.2017)

* * *

מתי דוד

קרן קיימת ערבית? קק"ל פלסטיני?

מפאת "התקינות הפוליטית", הולכת ומתעצמת תופעה מסוכנת, מחוץ לכותרות של השיח הציבורי. קיבוצים, מושבים ובעלים פרטיים של קרקעות חקלאיות, מחכירים ומוכרים את אדמותיהם לערבים. ישראל הציונית מאבדת את נכסי הקרקע שלה לטובת "קרן קיימת ערבית". מדובר בעסקאות חוקיות ולגיטימיות תמורת כסף גדול.

הנה כמה דוגמאות: כפר הנשיא 4,000 דונם. משמר העמק 15 אלף דונם. רביבים 20 אלף דונם. סאסא 17 אלף דונם. עמיעד 10 אלף דונם. אילניה. ראש פינה. יבנאל. כפר תבור. גדרה.

ערביי ישראל "גואלים" אדמות.

ברצלונה המוסלמית

בעיר שהתחולל בה לאחרונה טבח הדריסה של טרור אסלאמי, חיים חצי מליון מוסלמים שהם 30 אחוז מתוך 1,6 מיליון תושבי העיר. בברצלונה פועלים 264 מסגדים, בתי תפילה ומרכזים מוסלמים.

העיר נשלטת ע"י מפלגות השמאל הקיצוני שאוהדות ותומכות במוסלמים. סעודיה וקטר מממנות במאות מיליוני דולרים את הפליטים המוסלמים שמגיעים לעיר. בפברואר השנה היתה בברצלונה הפגנה ענקית, משותפת לשמאלנים ולמוסלמים, בדרישה מממשלת ספרד לקלוט פליטים מוסלמיים. בעיר סאלטי הסמוכה לברצלונה, 40 אחוז מתושביה הם מוסלמים. לאחרונה הוקם שם מסגד ענק במימון סעודי.

ברוב הערים הספרדיות, בנוסף לברצלונה, גוברת הפעילות האסלאמית הדתית של תושביהן המוסלמים עם חלום על "זכות השיבה" אל האסלאם ששלט בה בעבר ההיסטורי הרחוק.

לאן נעלם האינטרנציונל הסוציאליסטי?

מאז תום מלחמת העולם השנייה, גוף פוליטי בינלאומי זה, תפס מעמד והשפעה רבה בקהילה הבינלאומית, לאור העובדה שבמהלך שנים רבות, שלטו מפלגות סוציאליסטיות רבות בממשלות גם באירופה וגם בכמה מדינות במזרח.

מציאות זו חלפה ועברה בעשור האחרון במיוחד. לאור גל גדול של כישלונות אלקטוראליים שספגו כל מפלגות השמאל הסוציאליסטיות והסוציאל דמוקרטיות באירופה המערבית והמזרחית. מפלגות המרכז והימין שולטות כיום ברוב המדינות כמו: גרמניה. צרפת. איטליה. ספרד. אוסטריה. נורבגיה. הולנד. פורטוגל. דנמרק. פולין. הונגריה. אפילו בהודו מפלגת הקונגרס השמאלנית נחלה מפלה. התוצאה היא שהאינטרנציונל הסוציאליסטי (והדגל האדום) איבד את מעמדו והשפעתו ונעלם מהשיח הציבורי והפוליטי.

פג הקסם של החזון הסוציאליסטי כביכול הפיתרון הנכון לכל בעיות העולם.

נאום ההתפכחות של פרופ' שלמה בן עמי

בגיליון ראש השנה של "מעריב" התראיין פרופ' שלמה בן עמי, שכיהן בזמנו כשר החוץ והשר לביטחון פנים. היסטוריון זה, בעל מוניטין בינלאומי, היה לו האומץ האינטלקטואלי וההגינות הפוליטית האישית, כמי שהיה במפלגת העבודה וממובילי התהליך המדיני, להודות בכישלון הסכם אוסלו באומרו:

 "גם אם השמאל היה בשלטון לא היינו מגיעים להסכם."

"רצח רבין לא גמר את השלום. ברק ואולמרט הלכו רחוק מדי."

"אוסלו מיקש אותנו. הסיסמה סוף הכיבוש היא חסרת תוכן."

זעקתו של מפא"יניק וותיק

אברהם כץ עוז (המכונה כצלה), שכיהן כחבר כנסת ומזכ"ל איחוד הקבוצות והקיבוצים בשנים  1968-1974 ועסק בפועל בהקמת יישובים, פירסם מסר לחבריו ומוקיריו במפלגת העבודה. קול זעקה נגד החרמת הטקס בגוש עציון, לציון חמישים שנה להתיישבות.

"אני זועק נגד מפלגת העבודה, המחנה הציוני ומנהיגיה המתהדרים במורשת מפא"י לשעבר ונגד מקבלי ההחלטות שם. מי שמכם להחרים?  בשם מי אתם מדברים?"

מתוך 400 אלף הישראלים החיים כיום מחוץ לקו הירוק. כ-320 אלף חיים ביישובים שהוקמו ע"י ממשלות מפא"י-העבודה.

במייל שהפיץ לחבריו במפלגת העבודה, פירט את שמות כל הישובים שהוקמו בשטחים ע"י ממשלות מפלגת העבודה, על בסיס תוכנית אלון, בימי גלילי. אלון. אשכול. גולדה. פרס. שמות הישובים שהזכיר בפנייתו:

גוש עציון. ישובי צפון ים המלח. כל ישובי הבקעה. מחולה. בקעות. רימונים. כוכב השחר. מעלה אפרים. מבוא שילה. כל יישובי הגולן, ממבוא חמה עד מרום גולן. קצרין. מעלה אדומים. קריית ארבע. יתיר. גבעת זאב. נווה יעקב. גבעון החדשה. גילה. אפרת. בית אל. רמות. אריאל. קדומים. קרני שומרון. יישובים סמוכים לשולי כפר סבא.

יהודים אנטישמיים בלייבור הבריטי

"לא יכול להיות," יאמר כל קורא. אבל האמת נחשפה במפלגת הלייבור הבריטית שהתכנסה לאחרונה בעיר ברייטון. בלייבור נוהגים לצעוק "ציונים החוצה," כחלופה האנטישמית ל"יהודים החוצה" את הדרישה לסלק את היהודים הציוניים מהלייבור, הובילו שני יהודים, נעמי וימברון אידריסי ומיכאל קלמנוביץ'.

אורח הכבוד בכנס היה מיקי פלד, ישראלי לשעבר שחיי בארה"ב וכל עיסוקו הוא בניהול מסע הסתה נגד ישראל ונגד הציונות. ירון דקל ראיין אותו לסידרת הכתבות על הקהילות היהודיות בארה"ב ששודרו בערוץ הראשון. הוא מופיע כ"איש עדות" בכל הכנסים בקמפוסים שמאורגנים ע"י תומכי הפלסטינים ותומכיהם. מכוניתו מקושטת בדגלי פלסטין.

אחותו, נורית פלד, פרופ' לחינוך באוניברסיטה העברית, נוהגת לארגן ולנאום בברלין בכנסי הזיכרון לנאכבה הפלסטינית "כאלטרנטיבה" ליום הזיכרון לחללי צה"ל. מיקי ונורית פלד הם ילדיו של המנוח האלוף מתי פלד.

מנכ"לים חדשים בשני ארגוני שמאל מוכרים

אבי בוסקילה, מנכ"ל "שלום עכשיו", בא במקומו של יריב אופנהיימר הוותיק.

מיקי גיצין, מנכ"ל הקרן לישראל חדשה, בא במקומה של עו"ד טליה ששון.

שניהם קצינים עם רקע ביטחוני בשירות צה"ל. שניהם מבתים של משפחות ימניות לאומיות. שניהם פעילים בקהילת הלהט"ב.

מינויי אנשים אלה, בעלי רקע שונה לחלוטין מקודמיהם השמאלנים, האידיאולוגיים, היא ההוכחה לאובדן השפעתם של ארגונים אלה בציבור הישראלי. שני המנכ"לים החדשים מונו כדי לנסות לשפר את מעמדם של שני ארגוני שמאל אלה, שנחשפו בזכות המחקרים והפרסומים של תנועת "אם תרצו", שחשפו את המימון וההתנהלות שלהן.

מתי דוד

* * *

יהודה דרורי

למה למוטט את החקלאות?

אחד ממעשי הפלא של מדינת ישראל והציונות היה בהחזרת היהודים לחקלאות! ולא רק זה, אלא שמדינת ישראל ידועה בעולם כאחת ממנהיגות הפיתוח החקלאי, וכיום הייצוא מיספר 3 של ישראל בא מהחקלאות. בכל זאת אנו קוראים השכם והערב על בעיות הפוגעות בחקלאים מבלי שהמדינה מסוגלת (או רוצה) לתת להן מענה.

הבעייה הבוערת ביותר, שמשום מה אינה מוצאת את פתרונה, הינה מחירי המים לחקלאים, המשפיעים על מחיר התוצרת לצרכן ועל ההכנסות מייצוא. הגיעה הזמן שכלכלנים המבינים הן בחקלאות והן בניתוח עלויות – הוצאות והכנסות, יקבעו מדד עלויות ריאלי למים לחקלאות.

בעיית הגניבות החקלאיות נמשכת וקצרה ידה של המשטרה מלטפל בהם וכאשר מובא גנב פרי לבית המשפט, השופט מאמין לעורך דינו שהגנב היה בסך הכל עני מסכן ורעב שקטף כמה אבוקדו למשפחתו ולכן משחררו (אף שהתובע מתריע שמדובר ב-2-3 טון אבוקדו...). לחקלאי אסור לפגוע בגנבים ואף כי היו מקרים מאוד אלימים מצד הגנבים כלפי החקלאים היהודים, עדיין החקלאי מאויים בעונש חמור אם יפגע בגנב ללא נשק. חקיקה מתאימה מחוייבת פה, חקיקה שתתן לחקלאי חופש פעולה נגד הגנבים ולכן גם הרתעה כלפיהם.

ייתכן ששרי ממשלה מתפארים שעד היום מנעו להטיל מע"מ על פירות וירקות, אולם הנזק היום-יומי בכך לחקלאי, ולציבור (ולאוצר המדינה...) הוא גדול. חוסר המע"מ אומר חוסר רישום המקל על המאכרים לקנות בזול ולמכור ביוקר ואת הרווח הגדול לשמור בכיסם. זה כסף "שחור" שאינו מגיע לאוצר המדינה! אם היה נקבע למשל מע"מ של 4% על פירות וירקות, הדבר היה מחייב רישום מדוייק של השוק הזה, גם החקלאי יכול היה אז לקבל מחיר הוגן וגם הצרכן (וגם אוצר המדינה). כך ניתן היה גם לפקח על המחירים ומתח הרווחים בשוק הפרוע הזה ולהסדירו. אז  למה זה לא נעשה  (ניחוש שלי: ביבי לא רוצה להעלות מיסים... אף שה-4% הזה יהיה שולי לצרכן והוא ירויח ממחירי תוצרת הרבה יותר נמוכים).

התקפות "עלוקות הכשרות" על גופותיהם של חקלאינו מצפה זה זמן רב להתערבות מצד המחוקק אבל זו לא באה מסיבות קואליציוניות.לא יעלה על הדעת שרוב הציבור בארץ, שהוא חילוני, יצטרך לשלם יותר בגלל משגיחי כשרות וחותמות כשרות, להכריח חקלאים לשלם לפרזיטים הללו, שיכולים לפסול יבול שלם בגלל איזו תקנה דתית ארכאית. יקומו אפוא החקלאים ויודיעו שאינם מרשים למשגיחי כשרות להיות במשקיהם, בשדותיהם ולא בבתי האריזה. ירצה מוכר ירקות בביתר-עילית או בבני ברק ב"סחורה גלאט", שיממן מכיסו השגחה בהסכם עם חקלאי שיהיה מוכן לכך. אם כל הסופרמקטים בארץ יסכימו בנושא, וידחו את הסחיטה הדתית (כי בפירות וירקות אין בעייה המחייבת כשרות), המחירים ירדו בהתאם.

בעולם הרחב פעילים עשרות רבות של מומחים ישראלים בשטח החקלאות כדי להביא את הבשורה של ההמצאות החקלאיות והשיטות שפותחו בארץ ולהרוויח למענם ולמען המדינה. והנה רק אצלנו, ענף חשוב זה, מנדבכי הכלכלה, אינו מקבל מענה מתאים מהממשל על בעיותיו. ומי היה החכם שמינה שר חקלאות, המבין בחקלאות כמו חמור במרק פירות?

יהודה דרורי

* * *

"נמאס לי להיות פראייר!"

מכתב מהחקלאי נצר שמיר אל אבי דרורי

שמי נצר שמיר, בן 69, חקלאי מזה 30 שנה ממושב בנגב המערבי. ‏ועכשיו לעניין שלשמו אני כותב.  בשנה האחרונה הממסד החרדי החליט כי על כל פרדס מניב יש לשים משגיח כשרות אישי. אבל לא אחד אלא שלושה! בבית האריזה של המושב שלנו יושבים מאז תחילת העונה 3 משגיחים, כל אחד במכונית הממוזגת שלו... ותפקידם – לשים חותמת על הפרי הנקטף – חותמת כשרות של העדה החרדית... והמשכורת שלהם מגיעה כמובן מכיסם של החקלאים.

‏לצערי לא די בכך כי בחודש האחרון החליטו אותם משגיחים כי פרדס הלימונים, אותו שתלתי לפני כיותר משלוש שנים, הוא כולו עורלה ופסלו לי במחי יד כ-10 טון של לימון. העניין הוא שאני מחזיק ברשותי היתר מהרבנות הראשית כי הפרי כשר. מסתבר שלחרדים זה לא מספיק.

‏וכך בכל יום אני "‏זוכה" ‏לראות אותם מגיעים אל בית האריזה שלנו, יושבים ברכב כל היום, ומחכים לסיום המיון כדי להחתים את החותמת של הרבנות החרדית. עזות המצח והחוצפה אליה הגיע הציבור הזה, בשמו של אלוהים, אותו הם מביישים (כי אתה ואני יודעים שאין להם מונופול על היהדות) עוברת כל פעם גבול חדש, ואנחנו כאן פשוט אובדי עצות.

האמת, אני מיואש, כי ככל שעוברות השנים המצב רק מחמיר. ואין מי ששומע ואין מי שיכול לעצור את זה. וראש הממשלה שלי, בסוף, בוחר בהם ולא בי. איך אמרת – "הכול הפוך!"

זהו, הלוואי ותקרא את המכתב הזה. בקשתי היא שמישהו יבוא לראות במו עיניו את מה שאני רואה כל יום. שמישהו ישים לזה סוף. אם לא נעצור אותם, בעוד מיספר שנים, יהיו פקחים על כל שכונה, על כל קיבוץ ומושב ועל כל גן ילדים בית ספר ומועדון נוער. חייבים לעצור את ההשתלטות הזו. נמאס לי להיות פראייר! ‏מצידי שלא ילכו לצבא. רק שילכו לעבוד – אולי יבינו מה זה להוציא לחם מהארץ. ‏שיצאו לפרנס את משפחתם, במקום לפקח עליי, אני יודע לייצר פירות גם בלעדיהם.

‏בתודה ובהצלחה בדרכך, שהיא בעצם הדרך של כולנו.

נצר שמיר

‏מושב שדה ניצן

* * *

יהודה דרורי

חוסר תכנון תחבורתי

עם כל הכבוד לפעילותו של שר התחבורה הנוכחי בפיתוח כבישי הרוחב, הוא עדיין לא השכיל ליצור תיאום תחבורתי בפיתוח של אזורי מגורים ותעשייה חדשים. דוגמה מלפני מיספר שנים קשורה לפארק ה-היי-טק באפק (בצמוד לכפר קאסם) המכיל עשרות חברות ובנייני משרדים ומעסיק מאות רבות של עובדים, וכל זה עם כניסה ויציאה אחת לרכב... מה שגורם לפקקי תנועה גדולים מדי בוקר ואחה"צ, איפה היה משרד התחבורה בכל התכנון הזה ?

וכיום, אזורי תעשייה גדולים הוקמו לאחרונה במרכז. האחד בכפר-קאסם והשני בראש העין (כולל הכפלת המגורים בראש העין!), לפיכך הצומת של כביש 5 עם כביש 444 ("צומת קסם") הפך לפקק אחד גדול במשך כל שעות היום.

האם יש תוכניות עד לבחירות, השר כץ ?

יהודה דרורי

שערי תקווה

 * * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

המיתולוגיה היוונית, חלק ב'

הרצאה שלישית בסדרה לשנת תשע"ח, המרצה –

ד"ר משה גרנות

סיכום קצר של חלק א'

המיתוסים הגדולים: עלילות תזאוס; סיפורה של תבאי וגורלו של אדיפוס; יאסון על ספינת ארגו במסע אל גיזת הזהב; מלחמת טרויה.

(דף עזר יחולק לקהל)

ההרצאה מתקיימת בחדר הפנימי של אגף השאלת הספרים

ביום ב', 13.11.2017 בשעה 17.30

בבית יד לבנים

הכניסה חופשית

חנייה חופשית בצדי המדרכות ובמגרש החנייה שליד בניין יד לבנים

* * *

נעמן כהן

משה מזרחי-רז – מרצ איננה מפלגה ציונית

האקטיביסט הפרו-איסלמי, משה מזרחי-רז (הנקרא בפי חבריו בשם החיבה הערבי-כורדי מוסה-מוסי), שתפס את מקומה של חברת הכנסת גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) במפלגת מרצ, מתכחש לציונות. בראיון ל"מקור ראשון" הוא קבע: ""מפלגה שיש בה ערבים מתוך הגדרה לא יכולה להיות ציונית."

דוברת המפלגה מאי אוסי מבהירה ש"מרצ היא מפלגה ישראלית לא ציונית, מפלגת כל אזרחיה, כי רעיון הציונות בהכרח מוחק עם שלם."

הבנתם את ההיגיון האידיאולוגי? אם יש ערבים במפלגה אז ליהודים אין זכות לריבונות והם חייבים להיות תחת כיבוש ערבי. כאילו אין במפלגות ציוניות אחרות חברים ערבים ואפילו יותר מאשר במרצ.

חברת הכנסת המתפטרת של מרצ, גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) שהיא עולה חדשה-ותיקה לארץ מבריה"מ (בלשון "הארץ", מהגרת) התופסת באופן בלתי חוקי את מקומם של הערבים, איננה יכולה להתכחש לציוניותה, וכך היא מתרצת את אי אזכור הציונות במצע מפלגתה: "מעולם לא נכתב שמרצ היא מפלגה ציונית, פשוט כי לא ראינו טעם לכתוב את המובן מאליו. אנחנו מאמינים, שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי ושל כל אזרחיה."

היא כמובן משקרת במצח נחושה. בעבר הגדירה מרצ את עצמה כמפלגה ציונית, ומצעיה איזכרו במפורש את החזון הציוני של המפלגה וקבעו שמרצ מייצגת את "הציונות ההומניסטית". לדוגמה, במצע 1999 מתגאה מרצ שהיא "הסיעה הציונית היחידה" שהתנגדה למלחמת לבנון.

מטבע הדברים העולה החדש מרומניה, ח"כ פלורין גולדשטיין (אילן גילאון) הנאבק על הנהגת המפלגה, מתנגד להוצאת הציונות מהמצע: "הם יכולים להתעקש שמרצ היא מפלגה לא ציונית אבל זה כמו לומר שהבית היהודי היא מפלגה חילונית רק מפני שיש בה חילונים," אמר גולדשטיין-גילאון. "מרצ נוסדה בידי מפלגות כמו מפ"ם, ר"צ ושינוי שמיוסדות על אדני הציונות. כל האיחוד הזה בין המפלגות הוא איחוד 'ציוני סוציאליסטי', ובתוכו יש גם חברי כנסת ערבים ויהודים לא ציונים. מי שמאמין, כמוני, בשיבת ציון סבור שמרצ ציונית. סיסמתנו היתה ונשארה: לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים. ואם לא כתוב במצע מרצ על ציונות והקשר שלנו לציונות, צריך לתקן את המצע."

לכן יש לומר לשניהם, שניפיצקי וגולדשטיין: הוסיפו את הציונות למצע מפלגתכם, או חזרו לליטא ורומניה.

אי הציוניות של מרצ אינה דבר חדש. כבר לפני שנתיים הכריז חבר הכנסת הערבי-מוסלמי- סוני הגזען וההומופוב שלה, עיסאויי פריג', שמפלגת מרצ אינה ציונית.

לאחר שהמהלך לחתימת הסכם עודפים בין מרצ לרשימה המשותפת נכשל בשל התנגדותם של הערבים נציגי בל"ד והרשימה האסלאמית לחתום הסכם עם "מפלגה ציונית", הגיב על כך פריג': "הם טעו, אנחנו לא ציונים, אנחנו ישראלים. מרצ מפלגה ישראלית, כל אחד יגדיר את עצמו איך שהוא רוצה".

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/685/393.html

לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים

מפ"ם ההיסטורית, מפלגת האם של מרצ, הדגישה תמיד את המוטו האידיאולוגי שלה שהופיע תמיד בכותרת של עיתונה "על המשמר": "לציונות לסוציאליזם ולאחוות עמים."

מרצ מחקה את הציונות והסוציאליזם, ונשארה רק עם אחוות עמים. כלומר עם אקטיביזם פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי.

מאיר ולד-יערי, ויעקב חזן, חברי ההנהגה ההיסטורית של מפ"ם, מתהפכים היום וודאי בקברם.

בזמנו אמר חזן בצער: "רצינו לגדל דור של אפיקורסים, וגידלנו דור של עמי הארצות."

מסתבר שהרבה יותר גרוע. אם היה חי היום היה אומר: רצינו לגדל דור של אפיקורסים וקיבלנו דור של אקטיביסטים פרו-איסלמים, ואנטי ציונים.

הצביעות של נשיא חצי המדינה ראובן ריבלין

כל זמן שנשיא חצי המדינה ראובן ריבלין אינו מוכן מטעמים פוליטיים להנציח את חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בניסיון הפוטש של אלטלנה, כל הטפה שלו למען ממלכתיות נשמעת צבועה ומתחסדת, כוונדטה אישית נגד נתניהו.

הפשיזם של מירב מיכאלי-קסטנר

ח"כ מירב מיכאלי-קסטנר השתתפה בפאנל בטלוויזיה האוסטרלית ותקפה את המבנה המשפחתי המסורתי. "המשפחה הגרעינית, כפי שאנחנו מכירים אותה, היא המקום הכי פחות בטוח לילדים," אמרה מיכאלי.

מיכאלי טענה כי "בעולם המערבי, ובחברות מסורתיות זה נכון עוד יותר, הנתונים מדברים על כך שכל ילד חמישי עובר סוג כלשהו של התעללות – מינית, פיזית, נפשית."

מיבנה המשפחה המסורתי, טענה, מעניק עדיפות לגברים: "זה המקום שבו הזכויות ההוריות והמשמורת המוחלטת עדיין מעניקה לגברים שליטה מוחלטת על ילדיהם, ולעתים קרובות מדי גם על הנשים – היא חלק מהכאב המתמשך בקרב ילדים."

אני רוצה לשים את הדיון בזכויות ההורים בהקשר של המשפחה הגרעינית, זה אחד הדברים שצריך להתחיל לפרק. (ודוק: מיכאלי תובעת לפרק את המשפחה הגרעינית),

במקום נישואין, המדינה צריכה להציע שני הסכמי ברירת מחדל: אחד הוא המשמורת על הילדים. לילד יכולים להיות יותר משני הורים; הם לא חייבים להיות הוריו הביולוגיים בהכרח, ומישהו צריך לקחת אחריות על הילד.

האדם שיזכה להיות הורה לילד יהיה חייב לעמוד בקריטריונים שהמדינה צריכה להחליט עליהם ובמסגרתם ציינה כי "זה צריך לכלול הרבה חופש עבור הילד, להיות מי שהוא או היא."

ואז היא נשאלת ע"י משתתפת בפאנל: "ואת רוצה שהמדינה תחליט את זה? והיא עונה: "לא המדינה, זה אנחנו שמתאספים יחד בדמוקרטיה. כולנו ביחד נחליט מהו הורה טוב."

דבר נוסף, אומרת מיכאלי-קסטנר: "המדינה צריכה להביא "משק בית משותף" (קומוניזם?). "המרכיבים המרכזיים של הנישואין הקשורים לפנים הסוציאליים, הכלכליים והכספיים, שאנחנו לא דנים בהם כשאנחנו מתחתנים."

https://www.youtube.com/watch?v=vGcEq4JNL2g

ההשקפה האידיאולוגית של מיכאלי-קסטנר, התומכת בפירוק המשפחה הגרעינית, אינה חדשה. אפלטון בספר המדינה שלו "הפוליטיאה" יצר דגם של מדינה אוטופית טוטליטרית שבה הילדים שייכים למדינה והיא קובעת את חינוכם.

בהשפעת מרקס*, האוטופיה של אפלטון, והחינוך הסובייטי בנוסח "הפואמה הפדגוגית" של מקרנקו, ניסו בזמנו גם ב"שומר הצעיר" לשנות את מבנה המשפחה הבורגני.

"החינוך המשותף" הקיבוצי הגיע אצל "השומר הצעיר" לתבנית קיצונית בהרבה מיתר התנועות הקיבוציות, ואפילו לביזאריות מסוימת. הילדים נצטוו לא לקרוא להוריהם אבא או אימא, אלא בשמותיהם הפרטיים בלבד, והם נשלחו למוסדות חינוך רחוקים, במטרה לחנכם ברוח התנועה.

(* קרל מרקס עצמו שמר על המשפחה הבורגנית. המשרתת בביתו, הֶלֶן "לֶנְכֶן", שנוצלה כלכלית ומינית, נמצאה הרה. מרקס לא הכיר באבהותו. הילד נשלח למשפחה אומנת, ורק לעיתים היה מתיר לו לראות את אימו, במטבח בלבד). 

למותר לציין שאפלטון נחשב לאבי אבות הפשיזם והמחשבה הטוטליטרית, ולכן מוזר הניסיון שעושה מכאלי-קסטנר לחזור לשיטה מחשבתית שאבד עליה הכלח. גם אם חלק מביקורתה הוא נכון, המכלול הוא מסוכן.

ועוד על הנצחת המירמה של קסטנר

כשכותבים על מיכאלי-קסטנר ודעותיה הפשיסטיות אי אפשר שלא להזכיר את הנצחת המרמה שעשתה לסבהּ.

אינני יודע מאין המציא ד"ר יצחק קציר, שאמרתי שקסטנר הציל את בתו של קסטנר, מה שמעולם לא אמרתי, אבל דבריו שאין זה נכון ש"גן ניצולי קסטנר" הוקם עקב השפעתה של ח"כ מרב מיכאלי. מפני שהגן הוקם בעקבות החלטה של מועצת עיריית חיפה משנת 1996, כאשר חברת הכנסת הנ"ל עדיין זכרה מקרוב את בחינות הבגרות," ("חדשות בן עזר" 1243) אינם נכונים.

ההחלטה על הקמת הגן על שמו של קסטנר התקבלה אמנם ב-1996 אבל אחיינה של הצנחנית חנה סנש, איתן, ןכם לילי מאור, ניצולת שואה מהונגריה, ועוד ניצולי שואה רבים אחרים מהונגריה, הגישו עתירה לבג"ץ אשר ביטל את ההחלטה.

במהלך השנים הלכו רבים מהם לעולמם כך שרק לאחרונה בזכות מאבקה של ח"כ מרב מיכאלי (קסטנר) התאפשרה הנצחת המרמה שלו, כלומר הנצחתו באמצעות הנצחת ניצוליו.

הנה ח"כ מרב מיכאלי (קסטנר) מתנאה בתוצאות מאבקה:

https://twitter.com/MeravMichaeli/status/856496773778505731

לגופו של עניין. לקראת סיום המלחמה, כשהרוסים בשער, החל מ-15 במאי 1944 ובמשך כשבעה שבועות נשלחו 434,351 מיהודי הונגריה אל מותם באושוויץ.

אני סקרן להסברו של ד"ר יצחק קציר מה היה האינטרס של אייכמן בשחרור רכבת קסטנר ב- 30 ביוני 1944, מדוע זה הוא הציל ממוות את אותם יהודים? או בלשונו של טראמפ, מה היה הדיל בינו לקסטנר?

הנצחת המירמה של אווה מוזס-קור

הרוסטראטוס היה עלם יווני צעיר אשר בשנת 356 לפנה"ס העלה באש את מקדשה של האלה ארטמיס בעיר אפסוס, שהיה אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, על מנת שייכנס שמו להיסטוריה. בעשותו כך קיווה הרוסטראטוס ששמו ייזכר לעד לצד שמות האלים והגיבורים של המיתולוגיה היוונית.

בקובץ הסיפורים שלו "הקיר" (1939) פרסם ז'אן פול סארטר את "הרוסטראטוס", סיפור קצר בו הגיבור מתכנן לבצע פשע של אלימות מקרית על מנת לזכות בתהילה.

והנה ניצולת שואה בשם אווה מוזס-קור (83) מספרת כיצד היא ובני משפחתה הגיעו מרומניה לאושוויץ וכיצד ראתה בפעם האחרונה את הוריה ואחיה, כאשרהיא ואחותה התאומה נלקחו על-ידי ד"ר מנגלה למטרה של עשיית ניסויים רפואיים.

לאחר שניצלה עלתה לארץ, וירדה לארה"ב שם ייסדה את ארגון ניצולי מנגלה.

אותה אישה משימה עצמה למעין אפיפיור שמחלק אינדולגנציות כתבי מחילה, וסולחת למנגלה: "אני סולחת למנגלה ולכל שאר הרופאים שביצעו בי ובאחותי התאומה מרים ניסויים מזעזעים. אני סולחת להם על שהרגו את ההורים שלי, שגזלו ממני את שאר משפחתי, שלקחו ממני את הילדות, שהפכו את חיי לגיהנום, שיצרו עבורי סיוטים שליוו אותי לילה לילה בשישים השנים האחרונות. בשמי – ורק בשמי – אני מוחלת להם על כל המעשים הנוראיים הללו."

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5022854,00.html

לא ברור למה היא סולחת רק למנגלה ולא להיטלר? אבל היא סוף סוף זכתה לפרסום עולמי ושמה, היא חושבת, ייזכר בהיסטוריה כמו היטלר ומנגלה.

זכותה כמובן לסלוח למי שהיא רוצה ולקבל פרסומת וכסף אבל המעשה שלה בעצם חותר תחת הזיכרון של כל הנרצחים בשואה שכן בדומה אליה רבים רבים היום סולחים להיטלר ולמנגלה, ואפילו מצדיקים אותם.

נעמן כהן

* * *

אורי הייטנר

1. שלטון הרוב – בין דמוקרטיה ללינץ'

נאומו של נשיא המדינה בפתח מושב החורף של הכנסת היה חשוב מאוד. הנשיא העניק לאזרחי ישראל, לכנסת ובעיקר לראש הממשלה שיעור יסוד באזרחות. שיעור, שלמרבה הצער הוא נדרש ומתבקש. והעובדה שהא"ב הממלכתי מוצג כ"דעה פוליטית", היא העדות לצורך בשיעור הזה.

למעשה, הצביע נשיא המדינה על ההבדל בין דמוקרטיה ללינץ'. גם לינץ' וגם דמוקרטיה מבוססים על מימוש רצון הרוב. בלינץ', רוב ברור מקרב הנוכחים – מבצעי הלינץ', עומדים מול מיעוט קטן – קורבן הלינץ', והרוב קובע, כמובן.

גם בדמוקרטיה הרוב קובע. רצון הרוב, שלטון הרוב, הם יסוד מוסד בכל דמוקרטיה. אין דמוקרטיה שאחד מאדניה המרכזיים אינו שלטון הרוב.

אולם דמוקרטיה אינה רק שלטון הרוב, אלא גם סט של ערכים ומגילה של זכויות, היא גם החופש והזכויות של המיעוט והיא גם שלטון החוק והכפיפות לחוק והיא גם איזונים ובלמים בין מוקדי כוח שונים, שרצוי שייצגו את הצבעים השונים בחברה. גם שלטונו של פוטין ברוסיה ושלטונו של ארדואן בטורקיה מבטאים את רצון הרוב, כפי שבא לידי ביטוי בבחירות, אך אין הן דמוקרטיות. וראוי מאוד שישראל לא תידרדר לסוג כזה של שלטון הרוב.

למרבה הצער, יש מגמה ציבורית, ש"סביבתו" של נתניהו דוחפת אותה, לשחיקת הדמוקרטיה, שחיקת שלטון החוק והשוויון בפני החוק, כתישת האיזונים והבלמים, מתוך רצון להפוך את שלטון הרוב הדמוקרטי, לשלטון ללא מצרים. זאת המשמעות של המנטרה החדשה על "למה אתה מצביע ימין ומקבל שמאל." מנטרה, לפיה האיזונים והבלמים הם "שמאל", וכל עוד שלטון הימין אינו ללא מיצרים, למעשה מי ששולט הם האיזונים והבלמים, כלומר ה"שמאל". מנטרה מופרכת, שקרית בעליל, אך צוברת אהדה רבה, ורבים אפילו מאמינים בה, כי זה כוחה של שטיפת מוח.

טוב עשה נשיא המדינה, שנזעק לתקוע את אצבעו בסכר, כדי לעצור את השטף הזה. אם אין בכוחו להציב סכר, לכל הפחות חשוב שיציב תמרור אזהרה, שיציב מצפן. אין זה מתפקידו של הנשיא לנהל את המדינה, אבל להוות שעון מעורר ותמרור אזהרה – זאת התגלמות תפקידו.

מה גורם לרוח הרעה הזאת, שנגדה יצא הנשיא? הגורם המרכזי הוא שיכרון הכוח, של מי שבטוחים שהשלטון מובטח להם לנצח. הלעג והשיימינג כלפי כל מי שמאיים על שלטון נתניהו, איום אמיתי או מדומה, החל בראשי מפלגות האופוזיציה היום ובעבר וכלה באישים בולטים במפלגת השלטון, נועדו לצייר מצג של "אין עוד מלבדו". מצג של פולחן אישיות חסר תקדים במקומותינו. ומי שבטוחים שהם אלה המייצגים את העם, וכך יהיה עד כלות הדורות, פועלים לריסוק האיזונים והבלמים, שהם הם אלה שיזדקקו להם כאשר יאבדו את השלטון. אלה שמנסים להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולפטור אותו מן החובה להיחקר כאשר יש חשדות נגדו, בחוק קרנות המזבח ("הצרפתי"), הם אלה שקראו (בצדק) לקודמו להתפטר מתפקידו בשל החקירות נגדו. הם גם אלה שיקראו (בצדק) להתפטרות ראש ממשלה עתידי מן המחנה האחר, בסיטואציה דומה. אולם הזחיחות של מי שרואים את שלטונם כשלטון לנצח, מביאה אותם להתנהגות הקלוקלת הזאת.

ומפני הזחיחות הזאת, היהירות הזאת, השחצנות הזאת, הזהיר שלמה המלך במילים: "לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן."

2. צרור הערות 5.11.17

* האירוע החשוב יותר – "היו לנו השבת שני אירועים משמעותיים. בליל שבת השקנו את חגיגות שנת הארבעים לאורטל. ובשבת ב-5:00 הייתה לנו השכמה בלתי צפויה באמצעות אזעקה וקולות פיצוצים. האירוע החשוב והמשמעותי יותר, לאין ערוך, היה בליל שבת."

זו היתה תשובתי, בראיונות לכלי תקשורת שונים, בתפקידי כדובר אורטל, על השאלה אם "חירבו" לנו את השבת. אני מקווה שהמסר עבר.

מכל מקום, הבעתי ביטחון בצה"ל ובמדינת ישראל שיידעו לספק לנו הגנה וביטחון, ושיבחתי את ההתארגנות האזרחית והצבאית בגולן לשעת חירום. ציינתי, שאיננו חיים בחרדות, ושאנו זוכרים שמדינת ישראל מתנהלת תמיד בצל איומים ביטחוניים, ויודעת להתמודד אתם.

האיום הנוכחי הרבה פחות חמור מהאיום הקודם, של נסיגה ועקירה, שהיה אמיתי ומוחשי לאין ערוך. היום מבינים הכול, חוץ מקומץ סרבני התפכחות, עד כמה היה זה רעיון חסר אחריות, הזוי ומסוכן.

* מדיניות נכונה – מדיניות ישראל לאורך שנות מלחמת האזרחים בסוריה נכונה. איננו מתערבים ולא תופסים צד במלחמת בני חושך בבני חושך הזאת. אנו מציבים קווים אדומים של פגיעה בביטחון ישראל שעליהם אנו עומדים. אנו מגִנים על הריבונות ומגיבים על כל פגיעה בה, גם כאשר היא אינה מכוונת (ולרוב היא אינה מכוונת). אנו משקיעים רבות בסיוע הומניטרי לשכנינו הסמוכים לגבול ולפצועי המלחמה. ואנו שומרים על עמימות באשר לפעילותנו הביטחונית בסוריה.

כמובן שמפעם בפעם יש טעויות, כמו בכל עשייה. אני חושב, למשל, שלאחרונה מתרופפת משמעת העמימות, וזה לא לטובה. אולם באופן כללי, המדיניות נכונה.

* ברית עם הדרוזים – המלחמה בסוריה היא מלחמת בני חושך בבני חושך. הדברים נכונים גם לגבי הדרוזים בסוריה. הדרוזים הם נאמניו של אסד, בעלי בריתם של איראן וחיזבאללה. ואף על פי כן, טוב עשתה הממשלה וטוב עשה צה"ל בהודעה החריגה שישראל לא תיתן לחאדר הדרוזית ליפול ולהיכבש. לא כיוון שגם אויביהם הנם חובבי ציון כמו ג'בהאת אל נוסרה, דאעש ואל-קאעדה. לא רק כיוון שבסוריה כיבוש – פירושו טבח המוני. בראש ובראשונה בשל הברית שלנו עם הדרוזים, אזרחי ישראל, שנאמנותם במשך 70 שנה מוצקה כסלע. יש לנו מחויבות מוסרית כלפיהם. שמירת הברית הזאת היא אינטרס ישראלי מובהק. וכשבני עדתם השוכנים לגבולנו בסכנה, הברית עומדת למבחן.

* אנשי השחור לבן – פעמים רבות יצאתי נגד אנשי "רק לא ביבי"; אלה המציגים אותו בדמות שחורה משחור, מוחקים את כל הישגיו, מטילים עליו אשמות שווא וכישלונות שווא, מעלילים עליו שהסית לרצח רבין ועוד. לא אחת שיבחתי אותו על הצלחותיו, למשל בחיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל. ובמקרים רבים, שבהם נתניהו עמד בעין הסערה והותקף על פועלו, צידדתי בו ותמכתי בפעולותיו, כמו למשל בנושא נאומו בפני בתי הנבחרים האמריקאיים נגד הסכם הגרעין האיראני. רק בשבוע שעבר, למשל, יצאתי נגד דבריו של עמירם לוין בגנות מדיניות הממשלה בסוריה. וגוגל יעיד על כל אלה.

אולם בכל פעם שאני מבקר אותו, את התנהלותו המסואבת, את האופן שבו הוא משסה את תומכיו נגד כל מה שהוא חש (בצדק ולרוב לא בצדק) שמאיים עליו, את עבודת האלילים של מעריציו הסוגדים לו, את החקיקה האיומה והנוראה ששליחיו הביטנים מנסים לכפות על מערכת החוקים בישראל כדי לגונן עליו מפני מתן דין או אפילו חקירה של מעשיו; ובכלל, בכל פעם שאני מבקר אמירה או צעד כלשהו שלו, מיד אנו מוצא את עצמי תחת מתקפה שלוחת רסן של חסידיו השוטים. מיד אני "שונא ביבי", "רק לא ביבי", "הדבר היחיד שמוליך אותי הוא שנאה עיוורת לנתניהו" וכמובן "אתם הסמולנים" וכו'.

מנין זה בא? אלה אנשי השחור לבן. אלה שאינם מכירים את הספקטרום. מבחינתם, גם מי שתומך רק ב-99% מעמדתם – הוא לא אִתם. ואם הוא לא אתם – הוא נגדם. ואם הוא נגדם – הוא 100% נגדם, והוא "המחנה" האחר, הנתעב, המשוקץ.

לאורך השנים אני מבקר בעקביות את האקטיביזם השיפוטי. אני חושב שהוא מפר את מערכת האיזונים והבלמים הראויה בדמוקרטיה. אני חושב שהוא פוגע במעמדו ומכאן גם בעוצמתו של בית המשפט ובכך הוא מחליש את שלטון החוק. אני מבקר אותו גם על פסיקות שבהן אני תומך, כיוון שאני חושב שהוא לא היה צריך לדון בנושא. אני מבקר אותו גם כאשר הוא אינו פוסל חוק, על עצם העובדה שלא דחה על הסף את העתירה נגד החוק, כי החוק אינו זקוק לאישור של הבייביסיטר – בית המשפט העליון. אני תומך בהתערבות בית המשפט רק כאשר חקיקה פוגעת בעליל בזכויות האזרח. וגוגל יעיד על כך.

אבל בכל פעם שאני יוצא נגד המתקפות הפרועות ושלוחות הרסן נגד בית המשפט העליון, הצגתו כדיקטטורה ששולטת במדינה, השיימינג האישי נגד נשיאיו וחבריו, הגחכתם, הצגת כל מערכת אכיפת החוק מהמשטרה ועד בית המשפט העליון ככנופיית חיסול שתופרת תיקים נגד יריבים, דברי הסתה נגד בית המשפט שהוא שלוחה של חמאס והתנגדותי לרעיון לפיו "הרוב" צריך למנות שופטים שיהיו עושי רצונו וכו' וכו' וכו' – מיד אני מותקף על כך שאני שפוט של בית המשפט, אני מעמיד את השופטים מעל הביקורת כאילו היו אֵלים, אני שותף לרמיסת שלטון הרוב בידי "פקידים שבחרו את עצמם בשיטת חבר מביא חבר" וכמובן "אתם הסמולנים... אוהבי הערבים ובית המשפט" וכו' וכו' וכו'.

שוב, אותה ראיית שחור לבן פרימיטיבית, חסרת גוונים וחסרת ניואנסים.

הראיה הזאת מסוכנת מאוד. וכאשר היא מטופחת בציניות בידי "סביבת" ראש הממשלה, כי הוא נבנה ממנה, היא מסוכנת שבעתיים.

* שיעור אזרחות – נאומו של נשיא המדינה בפתח מושב החורף של הכנסת, היה חשוב ומצוין. הנשיא העניק שיעור באזרחות, על דמותה של דמוקרטיה מהותית, משמעותית, עם איזונים ובלמים, ולא שלטון ללא מֵצרים של הרוב. זהו שיעור חשוב ביותר, בתקופה זו; שיעור שבאמת נחוץ לאזרחי ישראל, לחברי הכנסת ובראש ובראשונה לראש הממשלה.

* סולדים מן הממלכתיות – כל הגמדים, מלחכי פנכתו של נתניהו, מסיתים נגד נשיא המדינה, כי הם סולדים מן הממלכתיות שהוא מגלם, שבאה לידי ביטוי בנאומו החשוב.

* ה"אידיאולוגיה" החדשה: המדינה זה נתניהו – מסע ההסתה והשיסוי הנתעב של החוליגנים הסוגדים לנתניהו נגד ריבלין, הגיע לשיא בסיסמה "הוא לא הנשיא שלי". עזי המצח הללו עושים דה-לגיטימציה לנשיא המדינה, המעידה על אופיים הלא דמוקרטי.

מה משמעות האמירה הזאת? עובדי האלילים הללו הפנימו את הגישה של נתניהו: "המדינה זה אני." לכן, נשיא המדינה, המחויב לערכי הממלכתיות מהם הם סולדים, הוא לא הנשיא שלהם. המשטרה המבצעת את תפקידה ואף חוקרת את ראש הממשלה על החשדות נגדו היא אינה המשטרה שלהם והמפכ"ל הוא לא המפכ"ל שלהם, כי הוא לא נאמן ל"מדינה", כלומר ל"המדינה היא נתניהו." והפרקליטות אינה הפרקליטות שלהם, כי היא מנהלת את חקירות נתניהו. והיועץ המשפטי לממשלה אינו היועץ המשפטי שלהם, כי לשיטתם הוא צריך היה למנוע את החקירה ובכל מקרה תפקידו להיות פרקליטו האישי של נתניהו, כי "המדינה זה נתניהו". וצה"ל אינו הצבא שלהם והרמטכ"ל אינו הרמטכ"ל שלהם כיוון שהוא מסרב להפוך את צה"ל לכנופיה.

ובסך הכל הם מוכיחים עד כמה נאומו של הנשיא בכנסת היה חשוב ונכון.

* ראש הממשלה שלי – בנימין נתניהו הוא ראש הממשלה שלי. אמנם יש לי ביקורת חריפה עליו, אבל הוא ורק הוא ראש הממשלה שלי. הוא ראש הממשלה שלי, כיוון שאני אזרח מדינת ישראל, והוא ראש ממשלת ישראל. ואני מכבד אותו כראש הממשלה, גם כאשר אני שולל את דרכו.

רובי ריבלין הוא הנשיא שלי. אני מעריך אותו מאוד ותומך בו בדיוק בדברים שבעטים מסיתים נגדו ומשמיצים אותו. אבל לא מהסיבה הזאת הוא הנשיא שלי. הוא הנשיא שלי כי הוא נשיא מדינת ישראל, ואני אזרח ישראל. וכאזרח המדינה, אני מכבד את הנשיא, גם אם איני תומך בו. גם פרס, שמאוד לא אהבתי אותו, בלשון המעטה, וביקרתי אותו שוב ושוב, היה הנשיא שלי. וגם בשיא ביקורתי עליו, לא העליתי על דעתי אמירה כמו "הוא לא הנשיא שלי."

רק כאשר נודעו מעלליו של האנס הסדרתי, חשתי שהוא אינו הנשיא שלי. אבל זה כבר סיפור אחר.

* מנהיג או פחדן? – למה גדעון סער ממלא פיו מים לנוכח המתקפה שלוחת הרסן נגד הנשיא? הוא חושב שפחדנות היא סגולה למנהיגות? הרי הסיכול הממוקד הבא, אחרי ריבלין ומפכ"ל המשטרה, יהיה שלו.

* לא שלי – התגובה העניינית הצפויה לדו"ח מבקר המדינה: "הוא לא המבקר שלי."

* חמוצים – חמוצים, מכנה ראש הממשלה את מבקריו. מופת של כבוד לדמוקרטיה ושל מנהיגות לאומית.

* להגן על נהדרותה של הארץ – נאומו של נתניהו בפתח מושב החורף של הכנסת התחיל טוב. הוא פתח באזכור הצהרת בלפור, ניל"י וכיבוש הארץ בידי הבריטים לפני מאה שנה, וסקר את המהפכה הבלתי נתפסת, חסרת התקדים בתולדות העמים, שנעשתה פה בידי העם היהודי במאה השנים האחרונות. לאחר מכן הוא המשיך בתיאור הישגי המדינה והישגי ממשלתו. ואכן, מדובר בהישגים מרשימים. נכון שהוא ייפה את התמונה, והציג תמונה לא שלמה – אבל זה בסדר. אף אחד אינו מצפה ממנהיג פוליטי בנאום פוליטי להציג את התמונה השלמה, בדיוק כפי שאף אחד אינו מצפה מראש האופוזיציה להציג את הישגי הממשלה, והרצוג אכן הציג את כישלונותיה.

ואז הוא פתח ב"נאום החמוצים" הסכסכני, הבכייני, המתלהם, המייצג את כל הרע בהתנהלותו, את כל מה שאינו ראוי לראש ממשלה, בנאום חגיגי של פתיחת מושב הכנסת. וברגע שהוא פתח ב"נאום החמוצים" הוא ידע שהדברים ימחקו את החלק הממלכתי הראוי בדבריו, הוא ידע שזה ורק זה יופיע בתקשורת ויתפוס את הכותרות. חבל.

אגב, בחלק החיובי בנאומו, הוא אמר, ממש מילה במילה, משפט שכתבתי ימים אחדים קודם לכן, לאחר האזעקה שחווינו בגולן: "יש לנו באמת, בלי ציניות, ארץ נהדרת."

אכן, יש לנו ארץ נהדרת, ועלינו להגן עליה מפני הרוח הרעה שאותה מוביל ראש הממשלה, לצד הישגיו הלא מבוטלים; רוח רעה המאיימת על נהדרותה של הארץ. הדוגמה האקטואלית  – חוק קרנות המזבח לעידוד שחיתות שלטונית. המוטציה של החוקה הצרפתית.

* הברית הסמויה בין נתניהו ואלדד יניב – נתניהו וחסידיו ואלדד יניב והאידיוטים השימושיים הנוהים אחריו בלי להבין מה הם משרתים, הם שותפים לאותה מגמה, של החלשת מערכת אכיפת החוק ויצירת דה-לגיטימציה למשטרה, לפרקליטות, ליועץ המשפטי לממשלה ולבית המשפט.

* הכל כשר כדי לגונן על החשוד – ביטן, מהגרועים בביריונים בתולדות הפוליטיקה הישראלית, פתח בשביתה פרועה. עד שלא יעלה להצבעה חוק קרנות המזבח, המעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, לא יעלה להצבעה אף חוק. שהמדינה תישרף. אסור להיכנע לסחטנות הזאת. לא יעלו חוקים? אז לא יעלו חוקים.

ביטן מסרב לקשר בין חוק זה לבין הצעת החוק להגבלת הקדנציות לראש הממשלה. כלומר, מבחינתו ראשות הממשלה יכולה להיות עיר מקלט ללא הגבלת זמן. אם לוקחים את הרע והמושחת בחוקה הצרפתית, יש לקחת גם את הגבלת הקדנציות.

* לא משכנע – בניסיון לשכנע את "הבית היהודי" ו"כולנו" לתמוך בחוק קרנות המזבח, הליכוד "מתפשר" ומסביר שהחוק לא יחול רטרואקטיבית על חקירות נתניהו. זה לא משכנע מכמה סיבות.

הסיבה העיקרית, היא שהחוק הזה רע באופן מוחלט, בלי קשר לזהותו של ראש הממשלה. גם בעוד עשרים ושלושים שנה אנו ראויים לכך שמושחתים ועבריינים לא ינהיגו את המדינה, ולא יעמדו מעל החוק. גם בעוד חמישים ושבעים שנה, אנו ראויים לכך שראשות הממשלה לא תהיה עיר מקלט.

שנית, גם אם החוק לא יעצור את החקירות הקיימות, הוא יחסן את נתניהו מפני חקירות עתידיות, ויאפשר לו להתנהל בשחיתות, מעל החוק, כל עוד הוא ראש הממשלה. והוא הרי בונה על ראשות הממשלה עד יום העצמאות המאה של ישראל.

שלישית, גם היום, ללא החוק הזה, מנהל ראש הממשלה מסע דה-לגיטימציה לעצם חקירתו. אפילו בנאומו בכנסת, בחלק הנחות והירוד ביותר, הוא לגלג על ה"סיגרים" וה"חמגשיות"... ואנו רואים איזה מסע הסתה ושיימינג הוא מוביל נגד מפכ"ל המשטרה, כדי להלך אימים על חוקריו. קל וחומר, אם יהיה חוק כזה. הרי הטענה תהיה שאפילו החוק אומר שאין לחקור את ראש הממשלה, והנה, תופרי התיק מנצלים לקונה, שכביכול החוק אינו רטרואקטיבי, כדי לנסות להפיל ראש ממשלה מכהן בלה בלה בלה.

* בלי למצמץ – נתניהו, הדוחף בכל כוחו את חוק קרנות המזבח, באמצעות נערי השליחויות שלו ביטן ואמסלם, הצהיר שאינו תומך כלל בחוק. סיפור דומה הוא סיפר כאשר ביטן החל להוביל את "יוזמתו" למנוע את הקמת תאגיד השידור. ביטן סיפר אז, בלי למצמץ, שהוא ... מקווה לשכנע את ראש הממשלה.

* בעד הזג – בזיגזג החקיקתי-פוליטי של ראש הממשלה, הוא יוזם כעת את הורדת אחוז החסימה, כשלוש שנים לאחר שהועלתה ביוזמתו, בשם המשילות.

אני בעד הזג הזה, מאותה סיבה שהייתי נגד הזיג הקודם. אני מאמין שבחברה מגוונת כמו החברה הישראלית, יש חשיבות רבה לייצוג, וצמצום הייצוג הופך אותה לפחות דמוקרטית ופחות שוויונית. בנוסף לכך, לא קניתי את סיפור ה"משילות". ובכלל, כל סיפורי העדר משילות בישראל הם הגזמה פראית, ובכל מקרה, אינם קשורים למיספר הסיעות בכנסת וגודלן.

מותר לשנות דעה. ניסוי וטעייה זו דרך עבודה נכונה. אם חשבנו שצעד מסוים הוא לטובה והסתבר שהוא לא השיג את מטרותיו, אין זו בושה לחזור בנו ולתקן. מה שמפריע כאן, הוא שראש הממשלה אינו שוקל את השיקול הממלכתי, מה הדרך הראויה לדמוקרטיה, אלא שיקול כיתתי קוניוקטורלי, מה טוב ברגע זה ל"מחנה". הזיג נועד לחסום חלק מן הסיעות הערביות, אך הן התאחדו וכולן נכנסו ואילו כ-3% מקולות הימין, שהצביעו לרשימתו של אלי ישי, הלכו לאיבוד. על פי שיקול זה, נתניהו רוצה לשנות את שיטת הבחירות. זה לא ראוי.

על אף התנגדותי להעלאת אחוז החסימה, אי כניסתו של אלי ישי שימחה אותי מאוד, בשל חבירתו הצינית לחיה הכהניסטית.

ספק אם יוזמתו של נתניהו תתקבל, בשל התנגדותה הנחרצת של ש"ס, מהשיקול הממלכתי של... חסימת אלי ישי, אויבו של דרעי.

* החוק הצרפתי ורעייתו – אני מציע להוסיף ל"חוק הצרפתי" את המילה "ורעייתו".

* עבדות – עוד תביעה של עובדת נגד שרה נתניהו. עוד מקרה קורע לב של עבדוּת, של עוול, של השפלה. אני קורא את דבריה של העובדת, ושערותיי סומרות. גם אילו היה מדובר במעסיק פרטי, זה היה דבר נורא. אבל כאשר עוול כזה נעשה בבית ראש הממשלה, הממומן מכספי משלם המסים הישראלי, מקום שראוי להיות מופת של יחסי עבודה נאותים, כדוגמה אישית של מנהיג המדינה לציבור, הדבר חמור שבעתיים.

אין לאפשר הימשכות התופעה. יש לנתק ניתוק מוחלט בין שרה נתניהו לבין עובדי המדינה המועסקים במעון ראש הממשלה. אל לה לראיין עובדים, אל לה להיות מעורבת בבחירתם, ואל לה להיות שותפה בניהול בית השרד. יש לקבוע זאת כנוהל קבע, גם לעתיד, כאשר בנות או בני הזוג של ראשי הממשלה יהיו אנשים נורמטיביים. קל וחומר במצב הנוכחי.

* שתולה – כת עובדי האלילים של פולחן האישיות לנתניהו, מצאה את פוליגרף העל, המוחלט. בנימין נתניהו. אם הוא אמר משהו, זו האמת המוחלטת. עובדה – ביבי אמר. ולכן, כל מי שאומר משהו אחר, הוא בהכרח שקרן, רמאי; עדיף נוכל. ריבלין נוכל, יעלון נוכל, כחלון נוכל, גבאי נוכל, אלשייך נוכל, מנדלבליט נוכל וגם צעירה חרדית מסכנה ששרה נתניהו התעללה בה היא נוכלת, וכמובן עורכת הדין הנוכלת שלה שהיא בכלל מטעם הקרן החדשה.

אבל יש בעייה. איך זה שעובד אחרי עובד אחרי עובד אחרי עובד אחרי עובד במעון ראש הממשלה – כולם שקרנים, רמאים, נוכלים, כפויי טובה, שיורקים לבאר שממנה שתו ומעלילים עלילות שווא על שרה נתניהו? מה השתבש בתהליך המיון?

יש תשובה. אחד מחסידיו השוטים של נתניהו פרסם בדף הפייסבוק שלו תאוריית קונספירציה מטורפת, על פיה השב"כ (כל עובד במעון רוה"מ עובר תהליך בדיקה של השב"כ) משתף פעולה עם "עורכת הדין המסוימת". לא, הוא לא התלוצץ. ומיד – למעלה ממאה לייקים, ותגובות נלהבות, כמו "שום דבר לא יפתיע אותי בשב"כ". הרי השב"כ, כידוע, הוא חלק מ"השמאל והתקשורת", השליטים האמתיים במדינה, אלה שבגללם "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל."

אז הנה, אני אתרום תאוריית קונספירציה משלי. מה יש, אסור לי? שרה נתניהו בכבודה ובעצמה הושתלה בידי השמאל, השב"כ, התקשורת והאליטות הישנות במשפחת נתניהו, כדי להפיל אותו. הה? יאללה, לייקים.

אבל בסך הכול נתניהו יצא בזול, לעומת רבין. אותו, כידוע, השב"כ רצח.

* לא להחריב – במשך השנים כתבתי עשרות מאמרים נגד האקטיביזם השיפוטי, ואני שולל אותו גם היום. אז מדוע אני נזעק נגד מתקפות השיסוי, השקרים והדה-לגיטימציה הפרועות נגד בית המשפט העליון?

בדיוק מאותה סיבה, שכאשר אני חלוק על ממשלת ישראל, איני חושב שיש להחריב את מדינת ישראל.

* ליצן מפחיד – אורן חזן.

* בראש החותמים – במלאת שנה לרצח רבין, לפני 21 שנה בדיוק, יזמה סיעת "הדרך השלישית" בכנסת החתמה של ראש הממשלה, ראש האופוזיציה, יו"ר הכנסת וראשי הסיעות השונות בכנסת על כתב התחייבות לעקרונות הדמוקרטיה והסובלנות. להוציא סיעת "מולדת", חתמו כל הסיעות על כתב ההתחייבות. המסמך הוגש לנשיא המדינה ע"י חברי הכנסת של "הדרך השלישית", בבית הנשיא, ערב יום השנה לרצח.

וכך נאמר, בין השאר: "...רצח ראש הממשלה ושר הביטחון מהווה איום שאין נורא וקשה ממנו על שלמות העם ועל הדמוקרטיה הישראלית, איום המחייב את כולנו לחשבון נפש ומחויבות לעשות הכל כדי שאירוע מסוג כזה לא ישנה לעולם.

"אנו מתחייבים: להעמיד בראש מעיינינו את אחדות העם בשאיפתו לשלום, לביטחון, לחרות ולהגשמת ערכי היסוד הכתובים במגילת העצמאות.

"אנו מתחייבים: להיאבק על דרכנו אך ורק באמצעות הכלים הדמוקרטיים, הוויכוח בכנסת והבחירות, תוך הקפדה על סגנון ענייני ותרבותי, ולהוות בכך דוגמה לכל חלקי הציבור.

"אנו מתחייבים: להימנע מפעולות ומסגנון דיבור המעמיקים את הפילוג והקיטוב ולעשות ככל יכולתנו לאיחוד הקרעים בעם."

בראש החותמים – ראש הממשלה בנימין נתניהו.

* רבין וגנדי. תתפלאו – מלכתחילה, התנגדתי לקביעת יום זיכרון ממלכתי לרחבעם זאבי, ללא כל קשר לאישיותו, עברו והשקפותיו, כיוון שבעיניי הוא חלל במלחמה בינינו לבין הערבים על הארץ, כמו כל חללי מערכות ישראל ונרצחי הטרור, ויש לציין את זכרו ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. הסיבה לקביעת יום הזיכרון לגנדי, היא מעין יצירת תמונת ראי ליום הזיכרון לרצח רבין, אף שאין כל קשר בין הדברים. אילו רבין נרצח בידי מחבלים ערבים, גם אז לא היה מקום ליום זיכרון נפרד. יום הזיכרון הממלכתי לרבין, הוא לציון הזעזוע והאבל על האסון הלאומי הנורא שקרה לנו – רצח פוליטי של מנהיג בידי מתנגד פוליטי וניסיון לסיים ויכוח פוליטי לגיטימי ביריות אקדח.

כמובן שכל המידע על עלילותיו של זאבי מאוד מאוד קשה. מצד שני, האיש מת, אינו יכול להגיב, אין כאן ראיות משפטיות. ולכן, אין כל סיבה לבטל את יום הזיכרון לזיכרו, שלטעמי בטעות יסודו. גם השקפתו הפוליטית של גנדי, תמיכתו בטרנספר לערבים, נתעבת בעיניי, אך זו דעתי גם באשר לטרנספר ליהודים, ואיני מחבב את הצביעות בנדון.

אבל לנוכח הקמפיין של הימים האחרונים נגד יום הזיכרון לגנדי, עם ההשוואה האוטומטית  ליום רבין, כדאי לזכור, למי ששכח, שרבין וגנדי היו חברים טובים. ובקדנציה הראשונה של רבין, הוא מינה את גנדי ליועץ ראש הממשלה למודיעין ולמלחמה בטרור.

וסיפור לא מוכר, שכנראה יתפרסם לראשונה בביוגרפיה שאני כותב על יהודה הראל. אחרי שרבין התפטר ב-1977, הוא היה מסוגר ומדוכא. חברו גנדי רצה לעודד את רוחו, ולקח אותו ליום סיור פרטי בגולן, שם התלווה אליהם יהודה הראל. הם ירדו ועלו ברגל לגמלא העתיקה, ולאחר מכן ביקרו בביתו של יהודה במרום גולן.

כן, אני יודע, זה לא מסתדר לנו עם התבניות והתדמיות. אז אולי כדאי שנבדוק את התדמיות ואת התבניות.

* מורשת רבין – ב-5 באוקטובר 1995, פחות מחודש טרם הירצחו, נשא ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין את נאומו המדיני האחרון בכנסת. היה זה נאום פרוגרמטי, לאחר חתימה הסכם אוסלו ב' ולקראת פתיחת המו"מ על הסדר הקבע, שבו הציג לראשונה את מתווה הסדר הקבע והקווים האדומים שלו במו"מ עם הפלשתינאים.

אם יש ליצחק רבין מורשת מדינית – נאום זה הוא מורשתו המדינית. ניתן לתמוך במורשתו או בחלקים ממנה ולהתנגד לה. אך אין לסלף אותה. רבין מעולם לא היה באזור חיוג מרצ. הוא מעולם לא התקרב להצעות נוסח אלו שברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים. והלוואי שנתניהו יעמוד על הקווים האדומים האלה, אם יפתח מו"מ על "הדיל הנפלא" שטראמפ מבטיח.

"אנו חותרים לפתרון קבע בסכסוך הדמים הבלתי פוסק שבינינו לבין הפלשתינאים ומדינות ערב. היה עלינו לבחור בין ארץ ישראל השלמה, שאנו מאמינים שלעם היהודי יש זכות עליה, אך משמעותה היא מדינה דו-לאומית ואשר הרכב האוכלוסיה שלה, נכון להיום, הוא 4.5 מיליון יהודים ויותר מ-3 מיליון פלשתינאים, שהינם ישות נפרדת דתית, פוליטית ולאומית, לבין מדינה קטנה יותר בשטח, אך שתהיה מדינה יהודית. אנו בחרנו מרצוננו להיות מדינה יהודית.

"גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."

* משפט אומלל והסתה נוראית – המשורר אליעז כהן הוא עוף מוזר בציבוריות הישראלית. הוא תלמיד מובהק של חנן פורת ובה בעת הוא תלמיד מובהק של הרב מנחם פורמן. הוא איש ארץ ישראל השלמה, שוחר שלום אמיתי, מקיים קשרים הדוקים בגובה עיניים עם פלשתינאים ובהם אנשי דת מוסלמים. לעתים הוא מותח ביקורת נוקבת על אופן השליטה הישראלית ביו"ש לא פחות מאנשי שמאל רדיקלי ובה בעת הוא יוצא בכל כוחו ובכל מאודו נגד כל רעיון של עקירת יהודי אחד מביתו, או חסימת שטחים בא"י בפני התיישבות יהודית. הסיסמה שלו היא "מולדת אחת לשני עמים."

אליעז הוא חבר קיבוץ כפר עציון, כלומר "מתנחל", רחמנא לצלן. והוא אכפתניק, דעתן, רהוט וקולו הייחודי והחריג נשמע ברמה בציבוריות הישראלית בשני העשורים האחרונים. והוא מותקף קשות מימין ומשמאל, כיוון שאין דבר המאיים על עולמם של הטהרנים והקיצונים בכל מחנה, יותר ממורכבות.

ביום הזיכרון לרצח רבין, פירסם אליעז פוסט, שבו סיפר על המצוקה הקשה והאיומה שעימה התמודדו חבריו והוא, תושבי יש"ע, אנשי הציונות הדתית בתקופת אוסלו; כולל תחושה קשה של סתימת פיות ופגיעה בחופש ההפגנה והמחאה שלהם. ניכרים דברי אמת, וגם אם אפשר להתווכח אם אכן היתה סתימת פיות כזו, אין ספק שהתחושה הזאת היתה גם היתה, ודבריו של אליעז אותנטיים בעליל. היה זה פוסט קשה וכואב, מנהמת ליבו של אליעז; קול שחשוב מאוד להשמיע אותו, כיוון שהדחקתו היא מכשול בפני כל אפשרות של פיוס לאומי ואיחוי הקרעים.

וכאן עשה אליעז שגיאה חמורה, שפגעה בעיקר במסר שרצה להעביר. הוא כתב את המשפט האומלל הבא: "בימים הקשים והרעים ההם, היו רגעים שגם אני ייחלתי למותו של ראש הממשלה."

לכל אדם יש רגעים שבעמקי נשמתו מבצבצת כמיהה למותו של מישהו. כמיהה, שאדם נורמטיבי נזהר ממנה ומדחיק אותה. פסיכולוגים מרבים לכתוב על רגעים שבני אדם נורמטיביים כמהים למות הוריהם ואפילו ילדיהם. אין אלה רגשות שראוי לנפנף בהם, אלא להילחם בהם.

אין לכל אדם שקצת מכיר את אליעז צל צילו של ספק בכך, שרעיון של רצח ראש הממשלה או תמיכה ברצח כזה או ייחול לרצח כזה, רחוק ממנו ת"ק פרסה. אז למה?! למה, לכל הרוחות, צריך היה אליעז, משורר המבין את כוחה של מילה, לתת למשפט המיותר הזה, האומלל הזה, שאינו יכול להועיל לאיש ובטח לא למסר שרצה להביע, לכתוב אותו? אין לי הסבר לכך. מפוסט שכתב אליעז למחרת, אני חש שהוא עצמו מבין ששגה.

אבל קריאת התגובות לדבריו, מעוררת אימה של ממש. גל נורא של שנאת אין קץ – שנאה לאליעז, שנאה לציונות הדתית, שנאה יוקדת והרסנית לציבור המתנחלים, כלומר לחצי מיליון ישראלים, שנאה תהומית לראש הממשלה בנימין נתניהו. אגב, אליעז הוא מתנגד חריף של נתניהו, אבל זה לא משנה – שניהם שייכים לאותו "הם". לאותו "המחנה" – ימין, מתנחלים, אליעז כהן, נתניהו, הכל אותו דבר. וכולם, כמובן, הזרוע ויגאל עמיר הוא רק האצבע שלחצה בשמם על ההדק. איזו שנאה! איזו הסתה!

אמחיש זאת בדוגמית אחת: "זה שיגאל עמיר הוא גיבור יחיד ומיוחד בשביל אלו ששולטים בנו עכשיו זה ברור. מעולם לא עשה איש אחד כל כך הרבה כדי שהברון סגול השער יוכל להיות הבובה המלכותית של הפנטים המתנחלים המשיחיים ששולטים שלטון ללא מיצרים במדינה שלנו מאז ועד היום ועד בכלל. זה שיכלת [שגיאת הכתיב במקור] למותו של האדם היחיד שהבין שבלי שלום אין ישראל והיה אמיץ וחכם מספיק לעשות זאת זה רק מעיד על כמה טעית ולא על שום דבר אחר. גם אנחנו מייחלים שהאדמה תיפער את פיה ותיקח את כל המנוולים ששולטים בנו אבל לנו זה לא עוזר."

לא אכנס כאן לשקר הנתעב לפיו השלטון הנוכחי, שגם אני לא חוסך ממנו את שבט ביקורתי, רואה ביגאל עמיר את גיבורו. אתייחס רק לסיפא. מי שקושר את הייחול עליו כתב אליעז למותו של רבין לרצח, ומיד לאחר מכן מבטא בגלוי ובלי מצמוץ את ייחולו למותה של כל הנהגת המדינה, בפומבי – מעיד על עצמו שאינו אלא מסית לרצח.

* תאוריית הקונספירציה על רצח רבין – קומץ שקרנים רשעים בדו את השקר, והמוני מטומטמים מדקלמים אותו ואפילו מאמינים לו.

* חוזרים בהם מתמיכתם בהסכם אוסלו – סקופ! "הארץ" חוזר בו מתמיכתו בהסכם אוסלו. עובדה – הכותרת הראשית של מאמר המערכת שלו היא "להפסיק לחמש רוצחים." מה?? אה, הם התכוונו לאספקת נשק לבורמה? הבנתי.

* הפתעת "הארץ" – "הארץ" הפתיע. בצונאמי ההסתה נגד יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, הם לא הגדירו אותו "נאצי". אפילו רוגל אלפר (!) הסתפק ב"זן הפשיזם המקומי שישראל מטפחת ממשיך להתפשט כיבלית. לאחרונה צץ בהנהגת האופוזיציה המדומה של אבי גבאי."

מה קרה? או שמא פשוט לא יצא לי לקרוא את כל הפשקווילים?

* הגדרת הציונות – בפשקוויל המערכת של "הארץ" ובפשקוויל של רוגל אלפר, מוגדר אבי גבאי "לאומן מן השורה, גזען, פומנדמנטליסט דתי." למה? כי בעיניהם ציונות היא לאומנות, גזענות ופונדמנטליזם דתי.

* נלחמים בטרור ה-BDS – מהלך הדה-לגיטימציה למדינת ישראל, עליו הוחלט בוועידת העל הגזענית והאנטישמית בדרבן לפני 16 שנים, נועד למוטט את מדינת ישראל באמצעות צעדי חרם ומאבק "אזרחי". המהלך הזה הוא מהלך טרור אנטישמי מובהק, שהזרוע המבצעת שלו היא ארגוני ה-BDS למיניהם, ומשת"פיהם הישראלים.

"הארץ" דיווח בכותרתו, על כך שישראל הקימה בחשאי זרוע משפטית שתילחם בתופעה, באמצעות תביעות אזרחיות אישיות נגד מוביליה ודרכים משפטיות נוספות. המטרה של "הארץ" בחשיפה הזאת, היא להזיק, לחבל במהלך, לעשות לו דה-לגיטימציה. כך מוגדרת פעולת המגן החיונית הזאת ב"הארץ": "מאבק באזרחים בחו"ל המבקרים את מדינת ישראל." טוב, למה אפשר לצפות מעיתון שבכירי כותביו מציגים ניטרול מחבלים בפיגוע והצלת חיי אדם כ"הוצאה להורג ללא משפט של נערות עם מספריים"?

לגופו של דבר – לא אחת ביקרתי את הממשלה על המחדל המתמשך במאבק במסע הדה-לגיטימציה והחרמות, אך לאחרונה אני חש בשינוי לטובה, והפעולה החשובה שנחשפה ב"הארץ", כמעין מעשה בלעם, היא דוגמה לכך.

על פי הכתבה, את המאבק המשפטי ב-BDS מבצע אחד ממשרדי עורכי הדין המובילים והמצליחים בארה"ב (שבו התמחה ברק אובמה).

* 100 שנות פשע קולוניאליסטי – גדעון לוי, כידוע, הוא לוחם ללא חת נגד "אקיבוש". השאלה היא מתי החל פשע "אקיבוש"? במלחמת ששת הימים? כמובן שלא, הרי לוי מרבה לכתוב על ה"נכבה" ו"הטיהור האתני" שישראל עשתה ב-1948. אז מתי החל הפשע, ב-1948? לא ולא. ראשיתו של הפשע הוא הצהרת בלפור. לוי פרסם פשקוויל נגד הצהרת בלפור, שהיא המעיין שממנו נבע האסון. "...החוצפה הקולוניאליסטית הבל תיאמן שזועקת מכל אות בהצהרת בלפור, שמלאו לה 100 שנה... החגיגה שלא נגמרה, 100 שנים של קולוניאליזם, קודם בריטי ובעקבותיו ובהשראתו גם ישראלי, באה על חשבונו של עם אחר והיא אסונו האינסופי... כך טמנה בריטניה את זרעי הפורענות, שאת פירותיהם הרעילים אוכלים שני העמים עד היום. לא סיבה לחגיגה יש כאן, אלא סיבה לתיקון במלאות 100 שנים לעוול... קיפוחם של ערביי ישראל וכיבוש הפלסטינים הם ההמשך הישיר של המכתב. הקולוניאליזם הבריטי הכשיר את הקולוניאליזם הישראלי... בעקבות ההצהרה יותר יהודים היגרו לארץ. מיד בבואם הם נהגו בה כבעלי הבית... יחסם האדנותי לבני הארץ הלא יהודים... במלאות 100 שנה להצהרה ... הפלסטינים והיהודים שוחרי הצדק צריכים להתאבל..."

צודק. עכשיו צריך לצקת תוכן במאמר, ולהציע תכנית מסודרת לתיקון העוול. אני מציע כותרת לתוכנית: הפתרון הסופי לבעיית היהודים.

* לפני הפלישה הציונית – הפשקוויל של גדעון לוי נגד הפשע הקולוניאליסטי – הצהרת בלפור, הזכיר לי את הנדיבות הגדולה של הפלשתינאים, שבסעיף 6 של האמנה שלהם הם כתבו: "היהודים אשר שכנו משכן קבע בפלשתין עד תחילת הפלישה הציונית לתוכה ייחשבו פלשתינאים." וכיוון שבניגוד לאגדה, הם מעולם לא ביטלו את האמנה, חשוב להודות להם על כך. על פי הפרשנות של יהושפט הרכבי לאמנה, הפלישה הציונית החלה לאחר הצהרת בלפור. ולכן, כל יהודי שחי בפלשתין לפני 1917 יכול להיות רגוע. אבל לא כולם נדיבים כמו האמנה הפלשתינאית. ארגון "זוכרות" מוקיע גם התנחלויות ציוניות על אדמה פלשתינאית לפני הפלישה הציונית, כמו פתח תקווה (1878) וההתנחלות הציונית הראשונה, על אדמות יעזור, בית הספר החקלאי מקווה ישראל (1870).

* לא ראוי לשידור – שעה שבחלון הראווה של השוקניה, הדוגמן הראשי גדעון לוי יוצא חוצץ נגד הצהרת בלפור, הפשע הקולוניאליסטי, שגרם לעוול האיום והנורא, קיומה של מדינת ישראל, מקדיש חברו לדבוקה רוגל אלפר את פשקוויל "ביקורת הטלוויזיה" שלו, לסרט של רינו צרור, המתריע בפני קריסתה של המדינה בשל הקרע הפנימי והפערים החברתיים. לא ראיתי את סרטו של צרור, ואיני יכול להביע עליו דעה. אולם אלפר קוטל את הסרט בחריפות, והוא גוזר את גזר דינו הנחרץ – הסרט "אינו ראוי לשידור." לא פחות. למה? כיוון שסרט המציג את חורבנה של מדינת ישראל, שהיא הגשמת מאווייו של ה"מבקר", כדבר שלילי, אינו ראוי לשידור.

"צרור הוא לאומן. ושלא תהיה טעות: חרף ביקורתו על נתניהו, הוא שותף לגמרי להשקפת עולמו, שממשיכה לראות בישראל מקלט ליהודים מפני השואה." כלומר בעיניו, כל הציונים מימין ומשמאל, תומכי הממשלה המובהקים ומתנגדיה החריפים, כולם אותו חרא – לאומנים, פשיסטים וכו'.

* אל תנסו להתחרות בגדעון לוי – "בטח גדעון לוי כבר ימצא על מה לתקוף את ישראל על חיסול מנהרת התופת והטרור של הג'יהאד האיסלמי," כתב לי מישהו בהומור. הוא רצה להציג את האבסורד בתעמולה האנטי ישראלית שלו, במעין אמירה סאטירית שאפילו על המובן מאליו, צעד הגנתי נטו, הוא ימצא על מה להלין. בתגובה, סיפרתי לו, שפעם התחלתי לכתוב טור פרודי על גדעון לוי – "אזור הזמזומים" שבו באמת ניסיתי לחכות את סגנונו, בהקצנה אבסורדית של תועמלנותו האנטי ישראלית, אך לא היה בכך טעם כי תמיד הוא עקף כל פרודיה.

חלפו יומיים ולוי פרסם פשקוויל נאצה נגד ישראל בשל פיצוץ המנהרה. קודם כל, הוא תקף את העיתוי, "בדיוק כשהפלסטינים מנסים להתאחד בעזה... ישראל תעשה הכול כדי לסכל את האיחוד". שנית, זו פעולה צבועה... ישראל אינה יכולה להלין על הפרת ריבונותה, בעוד היא "מדינה שאין כמעט ריבונות מסביבה שהיא לא מפרה ואין ריבונות שהיא מכבדת."

ושלישית, את המושג מנהרת תופת הוא מציב במירכאות של לעג, ומזכיר שהמחבלים אמרו שהיא נועדה לחטוף חייל. ועל כך הוא העיר: "לחטוף אנשים ממיטותיהם זו כמובן זכות ששמורה לחיילי צה"ל בלבד. הם עושים זאת מדי לילה."

אני בטוח שכאשר ישראל לא נהגה כך ואלף ישראלים נרצחו בפעולות טרור, היה לו הרבה יותר טוב.

בקיצור, אל תנסו להתחכם בהמצאת טיעונים אנטי ישראליים קיצוניים בשמו של גדעון לוי. הדמיון שלכם לעולם לא יצליח להדביק את שנאתו החולנית למדינת ישראל.  

* מקארתיזם בפעולה – כותרת ב"הארץ": "מרבית המועמדות החדשות למועצת התרבות גרות בהתנחלויות או פועלות בהן." כתבה זו היא מקארתיזם בפעולה. אין בכתבה מילה וחצי מילה, המתייחסת להתאמתן של אותן נשים לתפקיד. ההתייחסות היא אך ורק למקום מגורן; התייחסות שלילית, מקארתיסטית, שנועדה להציגן על דרך השלילה. במועצה – 31 חברים. כמה מתוכם "מתנחלים"? לכך אין התייחסות בכתבה. אולי ארבע המועמדות, מתוך שבעת המועמדים החדשים, הן ארבע בלבד מתוך 31 חברי המועצה? אבל אז, איך הכותרת היתה יכולה להיות "מרבית"? אולם בדיקת הפרטים, מראה שמחצית המתנחלות הן בכלל ירושלמיות. אבל אחת מהן מתגוררת בצד "הלא נכון" של העיר ירושלים. מתנחלת. והשניה אמנם מתגוררת בצד "הנכון" של העיר, אבל, אויה, היא עובדת באלקנה. מתנחלת.

הנה כותרות חלופיות לתיאור אותה רשימת מועמדות: "חמש מתוך שבעת המועמדים החדשים למועצת התרבות הן נשים." "שרת התרבות ממליצה על מועמד דרוזי למועצת התרבות."

אבל כותרות אלו, נכונות ככל שתהיינה, אינן משרתות את האג'נדה.

ובאשר למועמד הדרוזי – שמחתי לקרוא על מועמדותו של חברי מואייד סלאמה, עמיתי לשעבר כמנהל מתנ"ס במחוז הצפון של החברה למתנ"סים. כשניהלתי את מתנ"ס הגולן הוא ניהל את מתנ"ס חורפיש. בהצלחה!

* בתי ילדים – "הארץ" פרסם ציטוטים מהרצאה של בוגי יעלון, שבה הוא ביטא את השקפת עולמו הציונית; המדינית ביטחונית. כל מי שמכיר את עמדותיו, לא הופתע. לא הופתע מדבריו שההתיישבות היא הגורם המרכזי בעיצוב הגבול ולא מכך שיש מקום ליישב עוד מיליון יהודים ביהודה ושומרון וכן הלאה.

הדברים עוררו תגובות נגד חריפות ב"הארץ", וזה בסדר. מי שמשמיע את עמדותיו חושף עצמו במודע לביקורת. ברור שעמדותיו של יעלון מנוגדות לעמדות "הארץ" ואין בעייה בכך שמבקרים את הדברים. הבעייה היא כאשר במקום התייחסות עניינית, מנסים להקניט באמצעות הגחכה.

אורי משגב ב"הארץ" ומאיר שלו ב"ידיעות אחרונות", נטפלו לאמירה של יעלון, שהמחרשה ובתי הילדים קובעים את הגבול. חחחה, בתי ילדים. משגב הזכיר שכבר עשרות שנים אין בתי ילדים בקיבוצים ומאיר שלו החרה החזיק אחריו. הנה, הוכחה שהאיש אנכרוניסט.

אז יש לי חדשות בשבילם. בקיבוץ שלי, קיבוץ אורטל, יש בתי ילדים. מה, יש אצלנו לינה משותפת?! מה פתאום? קיבוץ אורטל, החוגג 40 שנה, תוכנן מלכתחילה ללינה משפחתית. אבל הפעוטונים, הגנים ובתי החינוך החברתי קהילתי המשלים של ילדי גיל בית הספר, נקראים בתי ילדים. אין שום קשר ללינה משפחתית. כך באורטל, שהוא קיבוץ שיתופי, וכך גם בקיבוצים המופרטים, או לפחות ברובם. סביר להניח שכך גם בגרופית.

נכון, אחרי עקירת חבל ימית וגוש קטיף, אף אחד אינו טוען שרק היישובים קובעים את הגבול. אבל אין ספק שהם המרכיב המרכזי. אלמלא ההתיישבות בגולן, אין ספק שהגולן היה מזמן בידי סוריה, והשאלה היום היתה האם התותחים על הגולן המכוונים ליישובי העמק היו של דאעש או של חיזבאללה ומי מהארגונים היה יושב על חוף הכינרת. ברור שבלי ההתיישבות של העלייה הגדולה של שנות ה-50 בנגב ובגליל, הנגב והגליל היו נשמטים מידינו.

כן, יעלון צודק. ההתיישבות היא הגורם המרכזי בעיצוב הגבול. והתיישבות היא תלם המחרשה, היא כפר הנופש, היא מפעל תעשייה והיא... כן, בית ילדים.

זה מצחיק אתכם שם ברחוב שוקן, נכון?

* האם מרצ ציונית? – להלן, שני פוסטים שהעליתי בפייסבוק, שעסקו בשאלת מרצ והציונות. האחת, בעקבות הודעה רשמית של דוברת מרצ, בשם יו"ר מרצ. השניה, בעקבות הודעה של יו"ר מרצ, הפוכה ב-180 מעלות, שנמסרה בעקבות הסערה שעוררו דברי הדוברת.

* חצתה את הקווים – מרצ חצתה את הקווים. בעקבות קריאת מועמד בפריימריז של המפלגה להתנתק רשמית מן הציונות, פנה "מקור ראשון" ליו"ר המפלגה זהבה גלאון בבקשת תגובה. גלאון הפנתה אותו לדוברת המפלגה מאי אוסי. תגובתה: "מרצ היא מפלגה ישראלית, לא ציונית, מפלגת כל אזרחיה, כי רעיון הציונות בהכרח מוחק עם שלם."

אילן גילאון, המתמודד על הנהגת מרצ, הביע זעם על הדברים ויצא נגד קיפול דגל הציונות.

כששמעתי את הדברים, חשבתי בעיקר על שני אנשים: מאיר יערי ויעקב חזן, ההנהגה ההיסטורית של מפ"ם, ה-מ של מרצ. הם הקימו תנועת נוער מפוארת – השומר הצעיר, שהעלתה רבבות ציונים לארץ ישראל וחינכה רבבות חניכים בארץ ובגולה על הרעיון הציוני. הם הקימו תנועה קיבוצית – הקיבוץ הארצי, שהקימה עשרות קיבוצים שעיצבו את גבול המדינה ועמדו במבחנים הביטחוניים הקשים ביותר לאורך הגבולות. סיסמתם הייתה: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים." בסדר הזה, ותמיד תמיד – זה היה הסדר; הן באידיאולוגיה ובעיקר בפרקטיקה.

מה לומר? שהם מתהפכים בקבריהם? זו קלישאה נדושה. שזהבה גלאון מחרבנת על קבריהם? זה מסריח גם בלי התיאור הפלסטי.

אני מחזק את אילן גילאון המתמודד על הנהגת מרצ. מסתבר שהוא לא רק הסוציאליסט היחיד בהנהגת מרצ, הוא גם הציוני היחיד. אני מאחל לו לנצח, ומקווה שהלא ציונים יפרשו בעקבות ניצחונו. ואם הוא יפסיד, אני מקווה שיפרוש ויקים את מפ"ם או יחבור למחנ"צ.

* האם זו הבהרה מספקת? – יו"ר מרצ, זהבה גלאון, פירסמה את ההודעה הבאה: יו"ר מרצ זהבה גלאון דוחה בתוקף את הטענה שמרצ הסירה את הציונות ממצעה. מרצ היא מפלגת שמאל ציונית, מפלגה ישראלית שחברים בה יהודים וערבים, והיא לעולם לא תחדל להיות כזו.

יו"ר מרצ, זהבה גלאון: "במצע מרצ נכתב תמיד, שמרצ פועלת ברוח ערכי הציונות. מעולם לא נכתב שמרצ היא מפלגה ציונית, פשוט כי לא ראינו טעם לכתוב את המובן מאליו.

"מרצ היא מהמפלגות הבודדות שמפרסמות מצע לפני כל מערכת בחירות, מעולם לא היתה מחלוקת בנוגע לזהות הציונית שלנו."

גלאון מוסיפה: "אנחנו מאמינים, שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי ושל כל אזרחיה. במגילת העצמאות נכתב ש'מדינת ישראל תקיים שוויון חברתי ומדיני לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין', והמשפט הזה מגלם את תפיסת הציונות של מרצ – השאיפה לכונן כאן חברת מופת, שמגנה על זכויות האדם ותומכת בזכות להגדרה עצמית של העם היהודי, כמו גם של העם הפלסטיני במדינה משלו."

אני שמח על ההבהרה הזאת. עם זאת נשאלות שאלות: א. למה דוברת המפלגה מסרה הודעה שמרצ אינה מפלגה ציונית ושהציונות מוחקת עם שלם? האם הדוברת אמרה את הדברים על דעת עצמה? אם לא – האם היא כבר פוטרה? ב. מה תגובתו של מוסי רז, ח"כ מטעם מרצ, שהתנער מהציונות ואמר אף הוא שמרצ אינה ציונית, על הודעת גלאון?

האם זו הבהרה מספקת? אני נותרתי עם סימני שאלה.

* האויב מבפנים – מנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי, בנצי גופשטיין, נעצר. יש לקוות שהפעם, לשם שינוי, לא מדובר בדלת מסתובבת, אלא שהדמוקרטיה הישראלית יוצאת למלחמת חורמה באויביה מבפנים.

* הצלחה משולשת – צה"ל החריב מנהרת תופת וטרור. זהו הישג רציני לישראל ומכה קשה למחבלים. פעולה זו סיכלה חטיפה או פיגוע קשה אחר; מנעה אסון. ובאותו כרטיס, גם הרגנו כמה מחבלים בכירים, וזה בונוס מצוין. בנוסף לכך, נכון לעכשיו, לא היתה כל תגובה של המחבלים ואין הסלמה בגבול. מכל כיוון אפשרי, זהו אירוע מוצלח מאוד.

אז במה מתעסקים אצלנו? בהודעת דובר צה"ל. מה רע בהודעה הזאת? אולי ההודעה הזו סוכמה עם המצרים, כחלק מהמאמץ למנוע הסלמה? אולי דווקא ההודעה הזאת, היא זאת שהפכה את האירוע המוצלח למושלם?

* אקורד צורם – דמותה של השבת בפרהסיה הציבורית במדינה היהודית, היא נושא ערכי ציבורי, לא משפטי. נושא שראוי לשיח ציבורי, מתוך מגמה להגיע להסכמות, ברוח עשרות אמנות שעסקו בנושא, שהמפורסמת בהן היא אמנת גביזון-מדן. אין זה נושא להכרעה ופסיקה של בית המשפט. לכן, גם אילו תמכתי ערכית בהחלטה, הייתי מתנגד לה, בשל התנגדותי לעצם הפסיקה בנושא כזה.

אני מתנגד גם למהותה של ההחלטה. השבת אינה יום ז' בשבוע. היא צריכה להיות יום של רוח, של תרבות, של בילוי, של טיולים – לא יום של מסחר ועסקים, בוודאי לא של עסקים גדולים. הן מסיבות תרבותיות-יהודיות, והן מסיבות חברתיות – כפיית ההעסקה ההמונית בשבת והפגיעה הקשה בעסקים הקטנים.

חבל שזה אקורד הסיום של כהונתה של מרים נאור כנשיאת בית המשפט העליון.

* הפחדה הנובעת מפחדנות – לאחרונה זכיתי לשבחים רבים מקוראים וחברים דתיים, על העמדה הנחרצת שאני מביע נגד מסע ההפחדה הדוסופובי מפני דחליל ה"הדתה". אני מודה לכם, המשבחים והמפרגנים. אבל, בבקשה, הביטו בכנות ובאומץ במראָה – האם זו עמדתכם גם בנוגע למסעות ההפחדה נגד היהדות הרפורמית (המכונה "הרפורמים" כי הרי זו לא יהדות...), נגד נשות הכותל וכד'? הרי אלה בדיוק שני צדדים של אותו מטבע. שני מסעות של הפחדה הנובעת מפחדנות.

* סטודנטים לקרנפות – "ואהבת את הגר", מצווה אותנו התורה שוב ושוב, ומנמקת זאת "כי גר היית בארץ מצרים". ואנו, שהורינו נרדפו בגולה על לבושם, על הכיפה שעל ראשם, נדרשים להקפיד הקפדת יתר לא לנהוג באותה דרך כלפי הגר הגר בתוכנו. המרצה במחלקה למזרח התיכון באוניברסיטת בר-אילן שסילק סטודנטית ערבייה כיוון שסירבה להסיר את החיג'אב, עשה מעשה מחפיר, שלא יעשה.

אני מעריך את תגובתה הנחרצת של הנהלת האוניברסיטה שהוקיעה את המעשה ללא גמגומים וזימנה את המרצה לבירור משמעתי. אני מעריך גם את התנצלותו של המרצה באוזני הסטודנטית והודעתו שיתנצל בפניה שנית בפני כל הכיתה. מה שמעיק בעיניי יותר מכל, הוא שתיקתם של הסטודנטים סביבה לנוכח המעשה, והעובדה שנשארו בכיתה, ולא יצאו ממנה במחאה, לאות סולידריות עם חברתם שסולקה.

* הניצחון הכפול של טל פליקר – מלכתחילה, סברתי שעל ישראל להחרים את אליפות הג'ודו באבו-דאבי, לאחר שנאסר על ספורטאיה להופיע תחת דגל ישראל וההמנון הישראלי. טענתי שעצם ההשתתפות פוגעת בכבודנו הלאומי. אולם כאשר ראיתי את מדליסט הזהב טל פליקר עומד על הפודיום, ושר את "התקווה", על רקע המנגינה הלא חשובה שהושמעה, שיניתי לחלוטין את דעתי. טוב שהשתתפנו, על אפם וחמתם, טוב שזכינו, על אפם וחמתם וכל הכבוד לטל פליקר, מנצח אמתי, שלא ניצח רק בקרב הג'ודו, אלא גם בקרב נגד האנטישמיות.

* קנאת רייטינג תרבה טמטום – הלוואי שאתבדה, אך איני צופה לטוב מפיצול ערוצי השידור המסחרי. אני חושש שהתחרות המטורפת על הרייטינג רק תרדד את השידור הרדוד ממילא; עוד ועוד ריאליטי וזבל. ושוב, הלוואי שאתבדה.

אני מקווה שהשידור הציבורי לא ייגרר כלפי מטה, אלא יבין את אחריותו הציבורית להוות אלטרנטיבה של איכות.

* מחוץ לבועה – הצטלמתי לחמש תוכניות בסדרה "מחוץ לבועה", בערוץ עשר, העוסקת בפריפריה בישראל.

הצגתי את התפיסה בה אני מאמין, שעלינו לעבור ממעמד של פריפריה שהדילמה שלה היא אם עליה להתחנן כדי לקבל את זכויותיה או להילחם כדי לקבל את זכויותיה, למעמד של סְפָר גאה, אליטה משרתת של החברה הישראלית, מעבדה לחדשנות חברתית, חינוכית, תרבותית, מדעית, כלכלית, חקלאית וכו', שתוביל את החברה הישראלית ותהיה מופת עולמי. כזה היה הסְפָר הארצישראלי טרם קום המדינה, וזה האתגר של הסְפָר גם במאה ה-21. לשם כך, עלינו להחליף פרדיגמה.

הערכתי שאהיה חריג בפאנל, אך לשמחתי גם עמיתיי, דוד אלון – סמנכ"ל אשכול נגב מזרחי ורותם שחבר – מנכ"לית עמותת "שניר" לקידום שוויון הזדמנויות בחינוך ובתרבות, כל אחד בניואנסים שלו ובדרך שלו, ייצגו אף הם, לפחות את הכיוון הכללי הזה. האם הצלחתי להעביר את המסר? את זה תשפטו אתם, הצופים. אבל על הצלחה אחת אני יכול לחוש גאווה – ככל שהתקדמנו בצילומים, עמיתיי לפאנל והמנחָה – אושרה פרידמן, השתמשו יותר ויותר במילה סְפָר.

שלוש מחמש התוכניות שבהן השתתפתי כבר שודרו. התוכניות הבאות תשודרנה ביום שני 6.11 ורביעי 8.11 התוכנית משודרת בערוץ עשר (14) בשעה 13:00 (האמת היא שהתוכניות הראשונות שודרו בסביבות 13:20).

* לעזרת ההתיישבות – כאשר אורטל הייתה קיבוץ צעיר, הגיעו אלינו "מגוייסים" מקיבוצים ותיקים, שבאו לשנת שירות – עזרה לקיבוץ צעיר. היו משפחות מגויסות, צעירים אחרי צבא וגם צעירים לפני צבא. אחדים מן המגויסים אף נשארו באורטל. בגרנו, ואיך אנו יכולים להחזיר לתנועה טובה תחת טובה? כמובן שהדרך המתבקשת, היא שאנו נסייע לקיבוצים צעירים. אלא שיש בעיה – למרבה הצער והבושה, התנועה הקיבוצית חדלה כבר מזמן להקים קיבוצים. מה אפשר לעשות?

התשובה היא שאנו מסייעים לקיבוצי סְפָר ותיקים הזקוקים לעזרה. בננו אסף יצא לשנת שירות לפני הגיוס לצה"ל בעוטף עזה, לעזרת קיבוץ עין השלושה.

* קופת מלווה קטנה – בפרק על הקהילה היהודית בעיירה רדאוץ, עיירת הולדתו של אבי, בספר על יהדות בוקובינה, נכתב על סבי, שמואל הייטנר:

ב-1925 נוסד בנק עבור בעלי מלאכה יהודיים, שנוהל ע"י מוריץ פליקר וד"ר דרימר. תנועת העובדים היהודיים השתתפה גם בבנק לאשראי "ג'וינט", שנוהלה ע"י מוניו סאטינגר, אנטשל ברד, בֶּנו הירש, שמואל הייטנר ואחרים.

שמואל הייטנר ייסד גם מוסד לאשראי – מין קופת מילווה קטנה. הקרנות ליסוד קופה זאת באו מסוחרים בעלי הון, כגון: ברל ראט, יצחק אוסלנדר, מנדל ביטר, הרמן פייגר, פרסנר ואחרים.

* ביד הלשון: מהפכת אוקטובר – לרשימת החידות כמו "כמה ימים ארכה מלחמת ששת הימים" ו"באיזה חג פרצה מלחמת יום הכיפורים", ניתן לצרף את השאלה: באיזה חודש התחוללה מהפכת אוקטובר?

אלא שכאן נכונה לנו הפתעה. התשובה היא... נובמבר. או ליתר דיוק 7 בנובמבר 1917, לפני מאה שנה בדיוק.

מהפכת אוקטובר היא המהפכה הבולשביקית בהנהגתו של לנין, שהעלתה את הקומוניסטים לשלטון והביאה להקמת ברית המועצות.

אבל אם המהפכה הייתה בנובמבר, למה היא נקראת מהפכת אוקטובר?

כי היא היתה ב-25-26 באוקטובר.

?!

באותה תקופה היה בשימוש ברוסיה לוח השנה היוליאני. על פי הלוח היוליאני המהפכה היתה באוקטובר. אולם על פי הלוח הגרגוריאני, המקובל ברחבי העולם, וגם בריה"מ אימצה אותו, המהפכה היתה ב-7 בנובמבר.

הלוח היוליאני, שעוצב בידי יוליוס קיסר בשנת 45 לפנה"ס, הוא הלוח המקובל על הכנסיה הרוסית הפרבוסלאבית, ולכן הוא היה נהוג ברוסיה עד המאה ה-20. המשטר הקומוניסטי החיל על בריה"מ את הלוח הגריגוריאני, הנהוג בכל העולם. לוח זה, שעוצב בידי האפיפיור גרגוריוס ה-13 ב-1582, התבסס על הלוח היוליאני אך תיקן אותו מסיבות שונות. יום המהפכה נחוג ב-7 בנובמבר בכל שנות קיומה של בריה"מ, אולם שמה הבלתי רשמי נותר "מהפכת אוקטובר".

שפתון – כל כך הרבה דובר מאז תקרית סבטלובה/פדידה בכנסת על "ליפסטיק ורוד", שכדאי להזכיר שיש מילה עברית לליפסטיק –שפתון (או לפחות אודם).

אורי הייטנר

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [97]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

חוכמה יהודית

מקובל לחשוב, שהיהודים הם עם חכם ומתוחכם. בזכות תכונה זו הם הצליחו לשרוד במשך 2000 שנה בגלות והמשיכו את קיומם הפיזי-הכלכלי-הרוחני, זאת בנוסף לאמונתם הדתית שהם שמרו עליה מכל משמר, והיא שמרה עליהם במשך הדורות.

היהודים בישראל ירשו במידה רבה את התכונות האלה מן הגלות, ואכן מדינת ישראל היא מדינה מפותחת מכל הבחינות, בכל תחומי החיים: היי-טק, מדע, רפואה, טכנולוגיה, חקלאות, השכלה, צבא, ועוד ועוד.

אך קורה לפעמים שחוכמה זו עולה על גדותיה ומביא תוצאות שהן ההפך מהתנהלות חכמה.

כך למשל, גדר ההפרדה על הקו הירוק, בין תרקומיה הפלסטינית לבין ישובי הדרום שלנו, גדר שהיא חומה גבוהה ואיתנה שאין לעבור אותה. יפה. אך מרוב חוכמה ותיחכום, מתכנני הגדר גם בנו מעברי-מים לשטפונות החורף, שמשמשים למעבר אנשים מעבר לגבול, במשך כל ימות השנה... מבעד לצינורות בקוטר רחב ביותר מסתננים בקלות שב"חים, מחפשי עבודה, גנבים, וכן – חס וחלילה – מְחבלים ומפגעים.

וכך, בשבוע שעבר "שטפו" דרך מעברים אלה כמאה כפריים מן הכפר בית עווא, רובם קטינים, והם קטפו וחיסלו בן-לילה את כל היבול של חקלאי המושב שקף שבחבל לכיש, כשהם מעבירים לכפרם אותו לילה 30 טון תוצרת, בהשאירם את החקלאים בחוסר-כל, לאחר שנה שלמה של עבודה קשה בשדות, בכרמים ובחממות.

רואים שהתושבים הערבים-הפלסטינים שמעבר לחומת ההפרדה  למדו היטב מה זו חוכמה יהודית.

חוכמת חלם. 

חוכמת הארכיאולוגיה

יפה עשתה החברה להגנת הטבע, כאשר העלימה מן המבקרים במערת הנטיפים את ההסבר, שנטיפים אלה, הנקראים סטלגמיטים וסטלגטיטים – נטיפים וזקיפים בעברית – נוצרו במשך מיליוני שנים ואולי אף מיליארדי שנים, עובדה הסותרת את האמת התנ"כית היחידה, הנכונה והברורה, שהעולם נוצר לפני התשע"ח – 5778 שנים בלבד, וההסבר המדעי עלול להביך את המבקרים הדתיים במערה הקדמונית ועלול לעורר תהיות ושאלות אצל ילדיהם הרכים, מה אכן האמת הארכיאולוגית, ומכאן –  לשאלות רבות נוספות על סתירות בין מה שמוכיח ומלמד המדע, לבין מה שכתוב בתורתנו  הקדושה.

איש מדע אחד, פרופסור חובש כיפה, באוניברסיטת בר-אילן הסביר פעם למראיין שלו: כאשר אני נתקל בסתירה בין הדת לבין הדעת [המדע], אני בוחר ביודעין בדת, בניגוד למה שאני יודע מן המדע.

ואולי לא היו דברים מעולם. מעולם לא נוצרו נטיפים על-ידי הטבע, אלא איזה פסל קדמון, גאון או מטורף, ישב במערה ופיסל להנאתו עמודים כדוגמת המגדלים שבונים ילדים מחול רטוב על שפת הים. ועמודים אלה מותרים לראייה ואף לנגיעה [מה שמנהלי המערה אוסרים בתכלית האיסור, בבחינת "שמירת נגיעה"...], כי הרי אין בהם דמות של בן-אדם או חיה, האסורים מן התורה.

כך גם עמודי שלמה ו"הפטריה" בבקעת תמנע, שלא הטבע והרוחות "פיסלו" אותם באבן החול הנובית, אלא עבדי שלמה המלך שֶכָרו שם נחושת, ובשבת, כאשר נחו ממלאכתם, הם השתעשעו במעשי פיסול [וגם בציורים על סלעים]. הם עשו זאת בשבתות, שהרי לא היו יהודים.

ובעניין הפירמידות במצרים, שהארכיאולוגים טוענים שנבנו לפני יותר מששת אלפים שנה, כלומר לפני בריאת העולם, והרי זו שטות גמורה. הלא  ברור שמבנים מרשימים אלה נבנו על-ידי בני-ישראל העבדים, שבנו את פיתום ואת רעמסס, ככתוב בתורה [שמות א' י"א] ואלה הן [כנראה] שתי הפירמידות הראשונות שנבנו אי-פעם במצרים.

גם בימינו ישנן המון תגליות בכל תחומי החיים, ש"מדענים" מייחסים אותם ל"טבע", ואלה אינן אלא מעשי ידיו של הקב"ה ויש בהם רמזים בתנ"ך. וכמובן – "תורתו" הטמאה של אותו גוי, דרווין ימ"ש, שלימד שמוצאו של האדם מן הקוף, וכל בעלי החיים והצמחים התפתחו במשך מיליוני שנים, וזאת בניגוד למסופר בתורה, שהבורא ברא את העולם בתוך שישה ימים בלבד, כולל את האדם בצלמו ובדמותו, כפי שהוא גם בימינו, והחיות והדגים והצמחים, שהם כיום כפי שהיו אז, ביום בריאתם, לפני תשע"ח שנים.

אז ברור שהאמת המדעית נמצאת בתורה בלבד, ואין בלתה.

חכמולוגיה של ארכיאולוגיה.

מדרש דינוזאור

מדי פעם יוצא לי לשוחח עם מכר מבני-ברק, ועל אף השוני בהשקפות בינינו, אנו מכבדים איש את רעהו, ולא מתנצחים בענייני אמונה. לאחרונה שוחחנו על קדמוניוּת העולם ושאלתי אותו לדעתו על קיומם של הדינוזאורים לפני מיליוני שנים, והכחדתם לאחר-מכן.

על כך ענה לי בן-שיחי: אכן, אין להכחיש את קיומם של הדינוזאורים בעולם, אך מי אומר שזה היה לפני מיליוני שנים? הם נבראו בעת בריאת העולם, לפני 5778 שנים, יחד עם חיות הבראשית: השרפים המעופפים, התנין הגדול בים, שור הבר, הפילים העצומים, וכן גם הדינוזאורים. איך הם נקראו אז לא ידוע, כי בתורה לא מצויינים כל בעלי החיים למיניהם בשמות שנתן להם אדם הראשון, אז נקרא להם, לצורך השיחה, כשמם בימינו: דינוזאורים.

פעם קראתי מדרש נאה בדיוק בעניין זה, אך לצערי אינני זוכר את מקור המדרש וגם לא מי מחכמי קדם הביא אותו.

כאשר נוח סיים את בניית התיבה והכניס לתוכה זוגות-זוגות של חיות, הוא הזמין גם זוג דינוזאורים להיכנס לתיבה. אך אלה, מתוך יהירות אמרו לו: תודה. אנו לא חוששים מן המבול. אנחנו גבוהים, נטויי-גרון, והמים ודאי לא יגיעו עד לראש שלנו... כעונש על יהירותם ושחצנותם הם טבעו במי המבול האדירים, שהגיעו עד לראשי ההרים. מאז אין דינוזאורים בעולם.

"נמות ולא נתגייס"

"נמות ולא נתגייס!" זעקו המפגינים הצעירים, חובשי המגבעות השחורות, שחסמו כיכרות וכבישים והתעמתו עם שוטרים ב"יום הזעם" שלהם [בדומה ל"יום הזעם" של הערבים הפלסטינים].

אתם יכולים להירגע, בני ישראל החביבים והנאמנים [לרבנים שלכם], אתם לא תמותו חלילה באוהלה של תורה, ושערה לא תיפול מפיאותיכם.

אבל אם חס וחלילה ייהרג אחד החיילים או השוטרים והשוטרות המגינים עלינו וגם עליכם, דמם בראשכם!

ואילו המחבלים הערבים הפלסטינים והישראלים נוקטים בגישה הפוכה: נתגייס – ונמות.

הוכחה

לאחר ההתנקשות [הקלה] בבכיר חמאס בעזה, תאופיק אבו נעים, מפקד מנגנוני הביטחון של חמאס, ישבו ראשי האירגון בישיבת תחקיר, לברר מי עומד מאחורי ההתנקשות. האם מישהו "מבפנים" או מבחוץ?

הם הגיעו למסקנה שמאחורי ההתנקשות עומדת היישות הציונית. ההוכחה: הפיצוץ כוון ככה שלא יפגע בעוברי-אורח, לא מעורבים.

אז ברור שזו ישראל, הכובשת האכזרית השנואה.

והוכחה נוספת לאכזריותם והתנהגותם הפושעת של הציונים: לפני הפצצתה של המנהרה ליד כיסופים, הם לא הזהירו את החופרים להתפנות חזרה, לעזה. חוסר התחשבות.

הדלפה

מחוגי המשטרה הודלף לנו: אחד מחוקרי ראש הממשלה החליף אתמול גרביים.

לפטר את המפכ"ל!

יהודה גור-אריה

* * *

אשר מעוז

נח בשבע שגיאות

הכותרת שלמעלה הינה אוקסימורון. וכי כיצד ניתן לכתב מילה בת שתי אותיות בשבע שגיאות?!

ובכל זאת מסתבר שהדבר אפשרי. הוכחה לכך מהווה מאמרו של פרופ' יעקב מלכין "שמא אינני יהודי אלא ממזר וגוי?" ("הארץ", 10.10.2017).

יעקב מלכין, רקטור המכון הבינלאומי ליהדות חילונית הומניסטית, הוא הוגה דעות חשוב בתחום האתיקה ההומניסטית החילונית וחוקר היהדות כתרבות פלורליסטית. דווקא לאור זאת המאמר שלו מפתיע אף מביך.

במאמרו משרטט מלכין את קורות משפחתו. מסתבר שבדומה לדוד המלך, גם סבתו של מלכין נולדה לאב יהודי אלא שהיא נולדה מיחסים שקיים עם המשרתת הלא-יהודייה אותה העסיק בביתו. מכאן מסקנתו [הנכונה] של מלכין שסבתו לא הייתה יהודייה, ולפי תיאורו המליצי של מלכין: "ממש כמו רות המואבייה".

מכאן העלילה רק ממשיכה ומסתבכת. מסתבר שסבא מלכין היה כבר נשוי בעת שנשבה בקסמיה של סבתו. הוא היה נשוי, כך מסתבר, ליהודייה כשרה וחילונית כמותו. אלא שכאן מזמן לנו מלכין טוויסט בעלילה. מתברר שהסב חזר בתשובה "בבית של שני רבנים מקומיים." ואולם כשהעמיד תנאי בפני אשתו שגם היא תחזור בתשובה "כדי שימשיכו את חייהם כמשפחה" הוא נתקל בסירוב עיקש כשהאישה אף "סירבה לתת לו גט." אובד עצות פנה סבא מלכין לרב של חב"ד בוויטבסק ש"יעץ לו לעבור לפנסיון של חב"דניק במינסק ולהחתים מאה רבנים, צעד שיביא לביטול נישואיו הראשונים ויאפשר לו לשאת אישה אחרת."

נראה שיש אלוהים והוא אף גומל לחוזרים בתשובה חסד כמפעלם. מסתבר שלא רק היתר מאה רבנים השיג סבנו החביב באכסניה אלא שאף מצא את אהבת חייו שכן באותה אכסניה ממש פגש הסב בחדרנית היא בתה של המשרתת שהרתה לאדונה. משנפל שדוד לרגלי החדרנית "אכן פנה להשיג מאה חתימות של רבנים" ומשאלה ניתנו לו נשא לאישה את החדרנית.

עד כאן הכול טוב ויפה, או לפחות כמעט יפה, ומכאן מתחילות צרותיו של מלכין. מסתבר שעם מאה הרבנים החותמים נמנו גם שני הרבנים שהשפיעו עליו לחזור בתשובה. לכאורה מצוין, "אלא שחוקרי הרבנות בישראל גילו כי הללו נהפכו לרבנים רפורמים." שוד ושבר שכן  מכאן ששני הרבנים  המחזירים בתשובה היו "פסולים" אשר-על-כן רק תשעים ושמונה רבנים כשרים חתמו על כתב ההיתר וככזה ההיתר הפך לחסר תוקף בדיעבד והסב המסכן הפך לביגמיסט. ובל יהי הדבר קל בעיניכם.

"מאחר שנישואיו השניים היו פסולים – כל ילדיהם [של הסב ושל החדרנית] וילדי ילדיהם, כולל אותי את ילדי ואת בני-ילדי, כולם ממזרים פסולי חיתון". גרוע מכך, מלכין חי "בצל החשד שכבר אינני יהודי" והוא פוכר אצבעותיו בחוסר ידיעה "מתי ייגזר דיני ותתגלה זהותי האמיתית."

מביך לגלות גיבוב כזה של בורות בוטה מצד מי שבאתר הרשמי שלו מוצגים לא פחות משלושה עשר ספרים בתחום היהדות שחיבר.

הסיפור העסיסי על מאה רבנים שהוחתמו ב"פנסיון של חב"דניק במינסק" על היתר נישואין הנו אכן מרתק אך רחוק מן המציאות. היתר מאה רבנים צריך שיינתן על-ידי רבנים משלושה מחוזות ["שלוש ארצות"] ולא על-ידי רבנים שחולקים פנסיון אחד רחב ידיים. יתר על כן, אותם רבנים יכולים להצטרף לפסק-דין של בית דין רבני שחייב את האישה בקבלת גט [ואגב, אישה אינה יכולה לסרב "לתת גט" לפי שאת הגט נותן הבעל] ולא לעצה טובה שנתן רב חב"דניק בוויטבסק.

יתר על כן, היתר מאה רבנים אינו מביא לביטול הנישואין הראשונים, כהבטחתו של הרב מוויטבסק, אלא מאפשר לאיש לשאת אישה שנייה אף שטרם גירש את אשתו הראשונה.

זאת ועוד, הפגם בהיתר אינו פוגם בתוקפם של הנישואין השניים. האיסור על איש נשוי לישא אישה אחרת הנו מכוח חרם שהטיל רבנו גרשום לפני אלף שנים אך אין בכוחו של החרם לבטל נישואין שנערכו תוך הפרתו שכן נישואין ביגמיים של איש תופסים.

תנוח אם כך דעתו של מלכין. נישואיהם של סבו ושל סבתו לא נפגעו בשל הפגם שבהיתר. אך רגע, כמעט שכחנו – הרי אם סבתו של מלכין לא היתה יהודייה. מכאן שגם בתה כך, וכיצד זה נמצא רב שהסכים להשיאם? ואף אם נמצא רב כזה אין הנישואין ולא כלום לפי שאין תוקף כלשהו לנישואי יהודי עם מי שאינה יהודייה.

נמשיך בהילוך סאגת מלכין. אם היתה אימו של מלכין בתה של אותה חדרנית הצדק איתו שמבחינת ההלכה אין הוא יהודי ואילו אם היה אביו בן החדרנית והוא נשא אישה יהודייה, גם מלכין יהודי כשר למהדרין.

ואם הגענו עד לכאן, בשורה עימי למלכין. בשום מקרה אין הוא ממזר בין אם היה היתר הרבנים כשר ובין אם לאו. רק אשת איש שהרתה לאחר, יולדת ממזרים, ואילו צאצאיו של איש נשוי אינם ממזרים כל עוד אימם היתה רווקה, וכזו הייתה המשרתת לפי סיפורו של מלכין. אשר על כן, לא הוא ולא ילדיו ולא ילדי ילדיו לא ממזרים ולא פסולי חיתון לפחות לא מטעם זה. יתר על כן, הרי למדנו שאותה חדרנית היתה נוכרייה ואין דיני נישואין, כמו גם דיני ממזרות, תופסים במי שאינם יהודים.

הסתבכנו קצת? לא נורא. לכאורה, יש ממש בביקורת שמותח מלכין על בדיקות היהדות החודרניות שעורכת הרבנות. אבל רגע, מה אכפת למלכין מה פוסקת הרבנות הקלריקלית? והרי בראיון עימו ב"הארץ" בשנת 2012 הוא העיד על עצמו שהוא "אתאיסט, בן אתאיסט"!

אשר מעוז

פרופ' מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הנהגה של הקונסורציום הבינלאומי ללימודי משפט ודת. נוסח מקוצר של המאמר התפרסם ב"הארץ".

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם רבין

[בעיתון "הארץ" מיום 21 במאי 1995, כשישה חודשים לפני הירצחו של יצחק רבין, התפרסמה הרשימה שלי "עוד נתגעגע לרבין," שהיתה אולי הביטוי החיובי היחיד על אודותיו בַּעיתון, בַּתקופה הרת-הגורל שבה בימין התירו את דמו ובשמאל בעטו בו ברגל גסה. בעקבות הרשימה הוזמנתי לשיחה בת חצי שעה בארבע עיניים עם ראש הממשלה בלשכתו בירושלים. באתי אליו ביום שני בבוקר, ה-17 ביולי 1995, כחמישה חודשים לפני הירצחו, ובשובי לתל-אביב רשמתי ביומני:

בבוקר ביום אני נוסע באוטובוס לירושלים ומגיע לקראת 9.30 מהתחנה המרכזית, במונית, למשרד ראש הממשלה. המקום מאוד צנוע ופונקציונאלי. אין שום גינונים של שלטון ופאר. איתן הבר השמנמן מכניס אותי לחדר-העבודה של ראש-הממשלה, מבלי להציג את עצמו בפניי.

רבין ניראה בדיוק כפי שהוא, בחולצה לבנה ובעניבה. משתדל מאוד להיות חביב. אנחנו יושבים זה מול זה על שתי ספות-הסבה בצורת רי"ש, בפינה. מאחורינו שולחן הכתיבה שלו ועל הכיסא בעל המשענת הגבוהה מונח הז'קט שלו. רבין מתנועע כל הזמן כאילו לא נוח לו לשבת רגע אחד בשקט במקום אחד, מעשן שתי סיגריות במרוצת השיחה, מחטט באפו, מגרד באוזניו ופוכר את ידיו. אבל הוא משדר הגינות, ביטחון וחוכמה. אין הברקות ניסוח, ובעצם כמעט שאין בשיחה גילויים מעבר למה שמתפרסם בשמו בעיתונים, וכמעט גם אין בה הומור. יש גם הרגשה שהוא אינו מסתיר סודות מי-יודע-מה בקשר למצב הפוליטי. היובש הענייני של דבריו עומד בסתירה גמורה לניסוחים המבריקים של פרס, למרות שהם אומרים, לפחות בנושא השלום, כמעט את אותו הדבר.

רבין שואל אותי מה אשתה ומביאים קפה בוץ לשנינו.

בהתחלה אני נותן עם הקדשה שלי לו את הכרך "כל השירים" של דודתי אחות-אבי, המשוררת הארצישראלית הראשונה, אסתר ראב. אני עושה זאת למרות שאני יודע שהיא היתה בשנותיה האחרונות קרובה יותר להשקפה של "ארץ ישראל השלימה".

ליצחק רבין היקר,

ראש הממשלה הצבּר הראשון –

יבול חייה של המשוררת

הצבּרית הראשונה

אסתר ראב –

וברכה להצלחת דרכך –

הוא שואל אותי, למקרא ההקדשה, "מה, באמת זה כך?" – ואני מאשר.

עוד קודם הוא מקדים ואומר שנידמה לו שכבר נפגשנו פעם, ושהוא מכיר וקורא את דבריי. אולי הוא מתכוון למאמר שכתבתי עליו ב"הארץ" ב-21.5.95, "עוד נתגעגע לרבין", והוא עילת הפגישה. כי האמת שלא נפגשנו מעולם. פעם אחת טִילפן להודות לי כאשר כתבתי ב"דבר" מאמר תמיכה בו בהתמודדותו עם פרס על המועמדות בבחירות לראשות הממשלה, זה היה מזמן, והשתמשתי אז בדברים שכתב בספרו סעדיה עמיאל נגד פרס, וזה דווקא אחד הדברים שאני לא גאה בהם כי במשך השנים למדתי להעריך את פרס, ולכן לא הזכרתי את הנושא לרבין.

בעקבות אסתר אנחנו משוחחים קצת על קורות המשפחה שלי. הוא מספר שהתלווה פעם לבן-גוריון לאחד מחגי היובל של פתח-תקווה ושמע אותו מדבר בחיוב רב על ראשוני המושבה. אני מספר על הראיון שהיה לי עם בן-גוריון לסִדרה "מחיר הציונות" ב"מאזניים", שנדפס מאוחר יותר בספר "אין שאננים בציון". כיצד בן-גוריון שאל אותי מה גרם ליהושע שְׁטַמְפְּפֵר, ממייסדי פתח-תקווה, לעלות לארץ-ישראל ב-1869, ועוד ברגל, וכיצד אמר כי הוא, יהושע שטממפר, היה הראשון, ואיתו מתחיל כל הסיפור של ההתיישבות. ואני מספר לרבין גם על הסיור שעשיתי בהונגריה בסתיו האחרון, בעקבות עליית משפחת ראב משם ב-1875, אבל אני לא מאריך כדי שלא לשעממו בהרצאה היסטורית-משפחתית.

כשאני מזכיר את הפגישה שלי עם בן-גוריון נופל רגע קצר של שתיקה, שבו אני חושב, ונידמה לי שאולי גם רבין חושב, שהנה עכשיו אנחנו נפגשים, ויש בכך איזה שמץ של תיעוד היסטורי.

אחר כך הוא מספר שנשלח ללמוד בגבעת השלושה בשנים 1935-1934, והכיר את רחובותיה של פתח-תקווה, אבל לא הכיר את משפחת שכטמן, בת דודי שמחה ובעלה צבי, שגרו על גבול הקיבוץ דאז, היכן שעומד כיום בית האבות. הוא גם אינו מכיר את בן דודי המנוח אהרון בן עזר, שהיה מג"ד במלחמת השחרור.

בתקופה שרבין היה בגבעת השלושה, אני טרם נולדתי.

הוא שואל מה אני עושה וממה אני מתפרנס, ואני מספר לו שאני פרי לאנס כל השנים, כותב את הביוגראפיה של דודתי אחות-אבי המשוררת אסתר ראב, עורך ספרים וגם כותב ספרים בהזמנה כמו הביוגראפיה המיועדת גם לנוער על משה דיין.

את כתיבת הספר על דיין אני מזכיר בקצת התנצלות, שלא להיראות כמי שמחפש דמויות מפורסמות לכתוב עליהן, וגם כדי שלא לעורר קינאה, שהנה אני עוסק דווקא בדיין.

רבין מרגיע אותי ואומר שזה לא נורא לכתוב על דיין: "לא, לא, הוא בהחלט דמות חינוכית. חשובה. אמנם היו לי כמה פעמים התנגשויות איתו. מה שלא הבנתי אף פעם אצלו זה חוסר ההקפדה שלו על דברים כאלה כמו לקיחת עתיקות ארכיאולוגיות. בן-גוריון קרא אותו פעם אליו ודיבר איתו, ואז דיין ענה לו – אם אתה רוצה להעמיד בראש הצבא מומחה למוסר, תפנה לישראל גורפינקל (גורי) שיהיה רמטכ"ל, אבל אם אתה רוצה איש שמומחיותו היא לנהל נכון את הצבא, זה אני. אני מומחה לצבא, לא למוסריות."

כשאנחנו מזכירים את גורי האב, וגם את חיים גורי, רבין מספר על ילדותו בתל-אביב, ואני אומר ששמעתי על ילדותו מפי חברו הטוב משה נצר, כאשר כתבתי את הביוגראפיה של שרגא נצר. רבין מספר על ידידותו רבת השנים עם משה, עימו למד בתל-אביב מכיתה אל"ף.

אני רואה שעברו כבר כעשר דקות ואין לרבין הרבה מה לומר לי באופן אישי, אבל הוא חפץ להראות שהוא מקדיש לי את מלוא הזמן. מצד שני, גם לא נעים לי להרצות לו על עצמי או על ספריי. ולכן אני מתחיל לשאול אותו, ממש לראיין, בעיקר על תהליך השלום. אני מספר לו את דברי יהושפט הרכבי על שיגעון העליונות של הימין הישראלי, שסבור שרק בכוחנו הצבאי לכפות את השלום על כל האזור, ועל תסביך העליונות של השמאל הישראלי, שסבור שרק בכוח ויתורינו אפשר להביא את השלום לכל האזור, ולא חשוב מה עוצמת ההתנגדות הערבית לנו. ועוד אני מזכיר לו את אשכול, שטבע את האִמרה הידועה – "כל אחד מאוהב בפשרות שלו!" – ולכן אם בעיתונים (בעיקר ב"הארץ") כותבים בימים אלה ביקורת עליו, על רבין, על כך שהוא מנהל את תהליך השלום בזיגזג, הרי שהוא יכול לענות להם שכל אחד מאוהב בזיגזגים שלו. וכי טועה מי שחושב שיש דרך קלה וישרה לשלום, ללא זיגזגים.

אני שואל אם ההתנחלויות יכולות להיות מעין "נייר לקמוס" לתהליך השלום, דווקא בכך שהצד הפלסטיני מוכן להתקדם לשלום כאשר הן עדיין על מקומן.

רבין מתאונן בעיקר על כך שפריסת ההתנחלויות היתה מלכתחילה מכשול לשלום, ושהן אינן יכולות להיות נייר לקמוס לתהליך השלום, כי האנשים היושבים בהן, לפחות בחלק מהן כמו חברון ותפוח – יעשו הכול כדי לטרפד את התהליך ואת היחסים בין יהודים לערבים. הטקטיקה שלהם היא להפחיד מפני שלבים נוספים בתהליך השלום, אך אין להם שום פתרון לטווח ארוך. הוא מאמין שהפתרון פירושו המשך התהליך אבל לא חזרה לגבולות 67'.

לדבריו, כל הקיום של ההתנחלויות הוא מלאכותי. האנשים הגרים בהן עובדים בתוך הקו הירוק ונוסעים כל יום לעבודה מחוץ לאזורם. החינוך בלתי אפשרי כי אלה נקודות קטנות וצריך מערכת של מאות הסעות כל יום. והכול בליווי ביטחוני והכול על חשבון המדינה והציבור.

לגבי אסד, אם אסד מבטיח משהו לאמריקאים, ואינו עומד בו – והכוונה לתחנות אתראה קרקעיות, אין כל סיבה שאנחנו נצעד לקראתו במשהו נוסף בתהליך השלום.

כאשר אני שואל אותו אם ערפאת הוא כיום נכס עבורנו, הוא אומר שלא צריך להגזים, ערפאת הוא פארטנר למשא-ומתן – אבל לא נכס, כי ערפאת רוצה מדינה פלסטינית ממש כפי שאנחנו רוצים דברים מנוגדים מצידנו.

בחיוך הוא מספר שדו"ח אמנסטי האחרון, שהיה תמיד ביקורתי כלפי ישראל, הוא ביקורתי הפעם כלפי ערפאת, וקובע שאנשי ערפאת מענים את אסירי החמאס. כאשר הוא, רבין, שאל על כך את ערפאת, מדוע הוא לא מוסר אנשים אלה למשפט מסודר? – ענה לו ערפאת: "כאשר אתם עוצרים מתנחלים, אתם שופטים אותם אחרי ארבע שנים והם יוצאים בלי כלום. כאשר אני מוסר עצור של החמאס לבית משפט מקומי בעזה, הוא יוצא לחופשי לאחר חצי יום. לכן אני קובע את המשפטים, ואני מערב בכך את כל האנשים שלי, כדי שכולם ישאו באחריות לחקירות ולהטלת העונשים, ואין סנגור ואין קטגור, והאנשים שלי מבצעים בדיוק את מה שצריך. מה אתם רוצים, שאני אנהג אחרת, ואז תטענו נגדי שאני לא נלחם בטרור?"

הזמן מתקרב לקיצו. אני רואה שרבין מעיף מבט לשעון. יש לו איזו שיחת טלפון קצרה, ולאחריה אני ביוזמתי מתחיל לקום ולהיפרד ממנו, וזאת אפילו דקות אחדות לפני שמסתיימת מחצית השעה. אני שואל אותו במה אפשר לעזור לו, לקראת הבחירות, כדי שהוא עם ממשלתו ימשיכו להנהיג את תהליך השלום. ומה ואיך לדעתו צריך להסביר לשם כך לציבור.

 "את האמת," הוא אומר, "צריך רק להגיד את האמת."

ואכן, לבד מהסיפור על ערפאת, שאותו הוא מבקש בחיוך שלא אפרסם, אין בשיחה איתו שום דבר שלא ידוע כבר ולא התפרסם בעיתונים ובוודאי כבר נאמר פעמים רבות בראיונות עימו.

אני אומר לו שבוודאי קשה לו מאוד, אין יום בלי פגע. כל יום קורה משהו בלתי-צפוי, הלא גם הפגישה שלנו נדחתה כבר פעמיים, פעם בגלל השריפה בהרי ירושלים. והוא מנחם אותי על תמימותי ואומר בחצי חיוך חמוץ שלו, כדרכו, ובעקימת שפתיים, שזה לא כל כך נורא ויש גם דברים נעימים.

אני מרגיש שאין שום סיבה או הצדקה להזכיר בפניו איזשהו נושא שקשור לבעיות של הסופרים והיוצרים, כגון המו"מ של אקו"ם עם רשות השידור. למה לי להופיע פתאום כמבקש משהו כאשר בעצם אין לי צורך לבקש שום דבר ואני אפילו מרגיש טוב בכך שהוזמנתי לראיון מבלי שביקשתי אותו, וכי אני הוא המנסה לעזור לראש הממשלה, אבל אינני זקוק לעזרתו בשום דבר. בעצם גם לא עלה בשום חלק של השיחה קשר כלשהו לספרות ולסופרים. ובוודאי לא פוליטיקה של הספרות והסופרים.

אני מתרשם מאוד מבריאותו, מיושרו, מנחישותו להמשיך בתהליך השלום, ומביטחונו שיזכה להוליך את המדינה גם אחרי הבחירות הבאות.

זהו, פחות או יותר, מה שקורה בעשרים וחמש הדקות של הפגישה הלבבית הזו, שבה אני מנסה, בכוחותיי הדלים ובצורה קצת מגושמת, לעזור לראש הממשלה שלי, ומודאג מכך שהעובדה שהוא הזמין אותי במחווה כה יוצאת-דופן מראה אולי שמצבו קשה מכפי שאני מתרשם מהופעתו הבטוחה, הצנועה והסמכותית.

רבין מלווה אותי לדלת ולוחץ את ידי, הוא ממש יוצא מגדרו כדי להיות לבבי, ואני יוצא. אני חושב אם להתעכב בלשכתו של הָבֶּר, אבל מאחר והבר לא ביקש זאת ממני אני פשוט יוצא, וזהו. אני מניח שאילו הייתי סופר מן הצמרת היו מכרכרים סביבי ומזמינים את התקשורת. ואכן, עיתונאים אינם ממתינים בחצר לשמוע הצהרות מפי. אני מעיף עין לעבר החלונות הנמוכים של הלשכה של רבין, בקומה הראשונה, ממש אל החזית, ואומר לעצמי שזה די מסוכן כי מחבלים ערבים היו יכולים לירות מתוך מכונית בכביש טיל ישר לתוך החלון.

האמת, הייתי מודאג. אם רבין זקוק לי – סימן שאין לו תומכים רבים בקרב גדולי הספרות העברית ונביאיה, ובקרב מחבריהם החשובים של רבי-המכר. גם לא עידוד ממעצבי דעת הקהל הנאורה והיוֹנית, אשר לזכותם ייאמר שרובם – בייחוד רודפי השלום שכה הִרבו לרדוף אותו בחייו – היטיבו מאוד להספיד אותו לאחר הירצחו, כאשר כבר לא היה יכול להיעזר בתמיכתם וגם לא לקרוא אף אחד מן השבחים שהרעיפו עליו.

*

ימים אחדים לאחר הפגישה עימו, שלח לי עמירם גיל, נכדו של המשורר והמתרגם שלמה טנאי, מכתב שקיבל מרבין בתאריך 25 ביולי 1995, ובו נאמר בין היתר:

"קיבלתי וקראתי מכתבך אליי מיום 15.6.95. בינתיים, אגב, נפגשתי עם הסופר אהוד בן עזר והתרשמתי עזות מתמיכתו. לא אכחד: מכתבך עורר בי התרגשות. דבריך החמים הם לי מקור עידוד להמשך הדרך."

אהוד בן עזר

* * *

עו"ד בכיר:

צה"ל מסתיר מחקר שבו 60% מהחיילים בטוחים שלא יקבלו גיבוי מפקד לאחר טעות מבצעית

מחקר חדש, שיש מי שמנסה להסתיר אותו, ואולי לטשטש את מסקנותיו אשר מהוות אגרוף בפרצוף לכולנו כחברה, כעם וכצבא, נעשה על ידי "מחלקת מדעי ההתנהגות בצה"ל", גוף מקצועי מתוך המערכת, אשר הגיע למסקנה המדאיגה כי קרוב ל-60% מחיילי צה"ל מסתובבים בתחושה שלא יקבלו גיבוי מהמפקדים כאשר יעשו טעות מבצעית!

60% מהלוחמים בצה"ל יוצאים לקרב בהרגשה שאין להם גיבוי.

נתון עובדתי זה מזעזע, מדאיג וחמור ביותר, מחייב פעילות רחבה, מיידית וארוכה לשינוי התפיסה והרגשת הלוחמים. נראה כי נתון מזעזע זה, האמור להרעיד את "אמות הסיפים" של כל אחד מאיתנו שמבין דבר או שניים בצבא, הובלת לוחמים, ניהול קרב ומה באמת גורם לחייל להסתער מול קנה אוייב, לא מעלה מחשבה אצל אף אחד מהקברניטים לכאורה.

מה המוטיווציה של לוחמים אלו להילחם? ליזום? להתקיף? להסתער? ולהילחם גם במצבים מעורפלים, לא ברורים עם "ערפל קרב"? כאשר הם יודעים שדקה לאחר סיום הקרב, הם ימצאו עצמם לבד, ממש לבד, וללא גיבוי מפקדים אשר יעמדו לצידם במערכה אולי שונה, אולי אחרת, במערכה לא מוכרת בזירה אחרת לחלוטין

האם דבריו של דוד בן גוריון כי: "כל חייל חייב לראות את עצמו במצבים מסוימים כאילו בו תלוי גורל המערכה" כבר לא רלוונטים לימינו אנו?

האם דבריהם של חברי "ועדת וינוגרד" לבדיקת מלחמת לבנון השנייה הולכים ומתממשים לנגד עינינו מבלי שנרגיש, כאשר אמרו: "לעיתים יש חשש כי אימת המשפט הבינלאומי (או סכנת העמדה לדין פלילי או צבאי) תשתק חיילים מפני ביצוע משימותיהם ומפני פעולה שתאפשר מימוש המשימה. גם חשש כזה קיים בישראל וחשוב לבחון דרכים על מנת להבטיח שלוחמים ומפקדים לא ישותקו בפעולה מבצעית."

מלבד שלל הפעולות שיש לבצע באופן מידי על ידי כל שרשרת הפיקוד בצה"ל לשינוי נתון מזעזע זה, יש כלי משפטי שעל הפוליטקאים להוביל בשם: חוק חסינות כוחות הביטחון באירועים מבצעיים", כלי משפטי זה יגביר את המוטיווציה בקרב הלוחמים, יעלה את גורם ההרתעה מול האוייב ויתן גיבוי אמיתי ללוחמים שנמצאים שם הרחק מהעין ולחלקנו גם הרחק מהלב.

אייל פלטק, עו"ד

מקור: אתר ישראלי פטריוטי.

מערכת המכתב העיתי: אין בידינו אפשרות לבדוק אם הדברים הנאמרים כאן מדוייקים אבל נדמה לנו שאינם רחוקים מהמציאות.

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

ליברמן לנשיא: הענֵק חנינה לאלאור אזריה,

הוא שילם מחיר אישי ומשפחתי כבד

"הארץ", 5.11.17. מאת: יניב קובוביץ ויהונתן ליס

בפנייתו כתב שר הביטחון כי על ריבלין לשקול את הצורך ב"איחוי הקרעים בחברה ואת השפעת המשפט על אזרחי המדינה ועל חיילי צה"ל." ליברמן ציין כי בעבר ניתנו חנינות במקרים קשים יותר.

שר הביטחון אביגדור ליברמן פנה היום (ראשון, 5.11) לנשיא המדינה ראובן ריבלין והמליץ לו להעניק חנינה לאלאור אזריה, שהורשע בהריגת המחבל עבד אל-פתאח א-שריף ומרצה 14 חודשי מאסר. במכתבו כתב ליברמן כי "מעטות הן הפרשות בהן עניינו של אדם בודד הופכת להיות מראה של החברה הישראלית כולה, כמו הפרשה שלפנינו. החברה הישראלית עמדה בפרשה זו למבחן אשר המחיש, אפשר שיותר מכל אירוע בשנים האחרונות, את השסעים והמחלוקות בקירבה."

ליברמן ציין כי חשב שאין להעמיד לדין את אזריה מכיוון ש"מדובר בחייל מצטיין ובמחבל שבא להרוג." עם זאת, שר הביטחון הסביר כי "משעה שעמד למשפט, ומשעה שפסק בית הדין את פסיקתו, עמדתי לצידה של מערכת המשפט הצבאית ועל אף ביקורת חריפה שהוטחה בי, הצהרתי כי במדינת חוק אנו חיים ויש לכבד את פסיקות בית הדין הצבאי."

בהמלצה נימק ליברמן את עמדתו בכך שאזריה ומשפחתו "שילמו מחיר אישי ומשפחתי כבד בהתמודדות עם משפטו של אלאור ובחשיפה ציבורית ארוכה וחסרת תקדים, שדומה כי אף תבעה מהם מחיר בריאותי קשה."

בנוסף, ליברמן ציין בנימוקיו את העובדה שבעבר ניתנו חנינות במקרים קשים יותר. "היסטוריית החנינות במדינת ישראל מגלה כי ניתנה לבעלי תפקידים בכירים בהרבה מאלאור אזריה, בגין מעשים דומים בחומרתם, ואף חמורים ממעשהו של אלאור, שבוצעו בנסיבות לחוצות פחות, שאפשרו מרחב שיקול דעת רחב יותר.

"אני סבור כי יש לשקול במקרה ייחודי זה גם את האינטרס הציבורי, את הצורך באיחוי הקרעים בחברה ואת השפעת האירוע והמשפט על אזרחי המדינה ועל חיילי צה"ל נוכח פני האוייב. אנו שולחים את בנותינו ובנינו להגן כלוחמים על ביטחון המדינה ועל שלום הציבור, מעמידים אותם בסיטואציות מורכבות שאין דומה להן בעולם כולו, ודורשים מהם – ונוסיף לדרוש – כי יפעלו באומץ, בנחישות, במקצועיות ובמוסריות. אני סבור כי חנינתו של אלאור אזריה לא תגרע מדרישות אלה ותאזן נכונה בין חשיבותו הרבה של שלטון החוק לבין השיקולים הציבוריים והאישיים הנוגעים לעניין."

* * *

נעמן בלקינד, אהוד בן עזר

חליפת מכתבים, 23.10.17

בעקבות גיליון 1288 שחלקו הוקדש לשרה אהרנסון ולפרשת ניל"י

שלום אהוד,

1. דעתו של אבי איתן בלקינד על יוסף לישנסקי, היתה זהה לדעתו של ברוך בן עזר. 

2. מכתביו של ברוך על שרה עולה הסברה שהיחסים האינטימיים ביניהם היו בעלי אופי רומנטי ולא רק יחסי ידידות אינטימיים. האם יש לך דעה על כך? (אם נכון הדבר הרי היה לה רומן עם אבשלום, עם יוסף, וגם עם ברוך. "פמיניזם" על גבול ההפקרות, מאד לא רגיל לתקופה).

בברכה,

נעמן

לנעמן בלקינד שלום.

תודה על האישור מדעתו של אביך לדעתו של ברוך על לישנסקי.

שרה היתה אז כבר אישה נשואה, לחיים אברהם. אבל היא אהבה את אבשלום.

אבי, שביקר בילדותו בתחנת הניסיונות, אף סימן לי את החדר שבו חיו אז יחדיו שרה ואבשלום, שזה היה דבר מאוד נועז.

עם דודי ברוך המבוגר ממנה, שוודאי נמשך אחריה, היה לה קשר אפלטוני בלבד. מה עוד שכבר היה נשוי ולו אישה ושתי בנות.

אם התמסרה ליוסף, לאחר שאבשלום כבר נעלם, היה זה רק כדי לקשור אותו לעבודת הריגול, וייתכן שרק משכה אותו ולא ממש חיתה איתו.

שני הגברים בחייה היו בעלה, שוודאי היה הגבר הראשון שעימו חיתה, ואבשלום.

שלך

אהוד בן עזר

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, הרבה דברים מעניינים הסבו את תשומת ליבי בגיליון האחרון [1288],  ואני מברך בעיקר על איזכור קורותיה של משפחת אהרונסון, ולהבדיל – איזכור מעלליו של פטליורה, שהאוקראינים מצאו לנכון להלל ולשבח את עברו המגואל בדם. אוקראינה היתה ערש התרבות העברית החדשה, וגם מקום אסונם של היהודים מת"ח ות"ט ועד לשואה.

משה גרנות

* שמענו שבתל-אביב חי סופר נידח שהוא במקרה נכדו של יהודה ראב בן עזר, חורש התלם הראשון באדמת פתח-תקווה ב-1878, המושבה-העיר שתחגוג השנה מלאת לה 140. אבל בטח יש עוד הרבה סופרים, חשובים ממנו, שגם כתבו על אודותיה הרבה, והם עדיין חיים, כך שזה לא משהו מיוחד שיש בו עניין מעבר לחוג המשפחה של הסופר הנידח.

* מאות מיילים קידמו את פנינו בשובנו מהחופשה הקצרה. לא אל כולם הספקנו להתייחס בגיליון הנוכחי, גם לא לאלה הראויים לפירסום. נקווה להביאם בגיליון הבא.

* בתמונה המצורפת יושבים בביסטרו הצרפתי (המומלץ מאוד) בניו יורק בשם SAJU, 120 וסט, רחוב 44.Saju bistro bar restaurant, 212-99-7258  – מימין לשמאל: אורי שולביץ, שרגא רבין ואהוד בן עזר בני ה-80-פלוס, זאת ביום ה-30.10.17. עימם יחד ישבו לשולחן הצהריים – המסתורית, רֵע בנו של שרגא, ופולה בת-זוגו של אורי.

לפני יותר משישים שנה חלקו אורי, שרגא ואהוד חדר אחד בצריף 5 של הקיבוץ הצעיר עין גדי, שישב עדיין למטה, בצריפים של היאחזות הנח"ל, וטרם עבר ל"פלאטו", למעלה, דרומה לשפך נחל ערוגות.

אורי, הצייר, עיטר בין השאר את "הגדת עין גדי" על שעווניות של גסטטנר, זה היה בשנת 1956 או 1957 לערך. שרגא, החקלאי מנעוריו בכפר גנים, היה אחראי על גן-הירק, בייחוד על העגבניות החורפיות, בתקופה שבה טרם היו חממות ורק עין גדי גידלה עגבניות בחורף, ואהוד היה המייסד והעורך הראשון של "אפיק", העלעלון השבועי של עין גדי, שממשיך להופיע שם עד היום, וגם היה אופה, ואפשר לקרוא על כך בספרו "מסעותיי עם נשים".

החדר היה מלא ספרים, ועיתונים פרושים על הרצפה, וכמו שאורי זוכר, "היינו רואים רק את התקרה" כי רוב הזמן הפנוי שכבנו וקראנו. אורי, כדרכו, היה רגיש במיוחד, ואם חשבתי, כבר אחרי כיבוי-אורות, משהו שלא מצא חן בעיניו, היה מעיר לי, וזאת מבלי שפלטתי מילה.

שרגא היה מאכיל אותנו בכפית מנות מדודות מריבת התפוזונים (הקומקוואט) הנהדרת שהיתה אימו שולחת לו מחצרם בכפר גנים, או שקוע בקריאת "הר הקסמים".

שנים רבות לא התראינו שלושתנו יחד כי אורי עקר לניו-יורק, שם המשיך ונעשה צייר ומאייר של ספרי ילדים, מן המוערכים ביותר בארה"ב, וגם הוציא ספר חשוב ועב כרס על כתיבה עם תמונות.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל