פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1290

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ' בחשון תשע"ח, 9 בנובמבר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פייק ניוז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בֵּין גּ'וּדָאִיזְם לְג'וּדוֹאִיזְם. // עמוס גלבוע: הצהרה ישראלית אומללה על "המחוייבות לאוכלוסייה הדרוזית." // יהודה דרורי: בג"צ כנוע לבוגדים בעם. // מנחם רהט: נא להכיר: ה'קָנוֹאִים' החדשים. // מתי דוד: תפיסת אוניית הנשק הפלסטינית. // מלי טויב [לבית אהרנסון]: מי היה האיש אהרון אהרנסון ומה תרומתו להצהרת בלפור? // שמעון גרובר: איוולת שואתית. // אוריה באר: מאה שנות טמטום ורוע לב. // אורי הייטנר: צרור הערות 8.11.17. // "PUT SOME PORK ON YOUR FORK" // ממשלי לפונטיין, נוסח עברי: נורית יובל. חָכְמַת הַנִּהוּל. אָדָם לְכָל עֵת. // הדסה  מור: "להתלבש להתפשט" – כפילוסופיה של החיים, על ספר  השירים החדש של לאה טרן. // יצחק שויגר: "אבות ובנים" בתאטרון גשר. // משה כהן: הבו לי תוהו. // איליה בר-זאב: נטע. // תקוה וינשטוק: תחיית התמר. // "ההוצאה אינה מחזירה כתבי יד..." סיפור קצר  מאת רותי יצחקי-ריכטר. // אילן בושם: שירים, לקראת נובמבר 2017. // אורי טל: הערה למאמרו של עמוס גלבוע המתייחס לעמירם לוין. // אהוד בן עזר: "הווילון האדום" לְז'ול בּרבּי ד'אורבילי. עברית: 1970. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 21.10.1970 לפני 47 שנים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "נקמת אישה אחת" לז'ול ברבי ד'אוווילי, עברית: 1947

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 19.6.1973

לפני 44 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

בֵּין גּ'וּדָאִיזְם לְג'וּדוֹאִיזְם

לִפְנֵי קְצָת יוֹתֵר מִשְּׁבוּעַיִם, כְּשֶׁהֵם

צוֹפִים בַּ"גְּרַנְד סְלָאם" בִּנְסִיכוּת אַבּוּ-דַאבִּי

חָרְקוּ כָּל שׂוֹנְאֵי יִשְׂרָאֵל שִׁנִּיהֶם

וְסָחוּ בְּרֹב תִּסְכּוּלָם: "אוֹח, יָא רַאבִּי,

מַדּוּעַ שׁוּם טְרִיק כָּאן אֵינֶנּוּ מוֹעִיל

לַמְרוֹת שֶׁתִּחְכּוּם וְעָרְמָה בּוֹ הִשְׁקַעְנוּ

כְּנֶגֶד אוֹתָם גּ'וּדָאֵי אִישְׂרָאִיל

שֶׁכָּל תַּחְמָנוּת וְקוֹמְבִּינָה שֶׁלָּנוּ

שֶׁכֹּה הִתְאַמַּצְנוּ מוּלָם לְהַפְעִיל

סוֹפָהּ שֶׁפִשְּׁלָה וְכָשְׁלָה, עַ'ס בִּין עָאנוֹ?

הֲרֵי עַל מְנַת שֶׁיַּרְבּוּ פֹּה לִזְעֹם

מָנַעְנוּ מֵהֶם לְהוֹפִיעַ אֶצְלֵנוּ

כְּמוֹ כָּל מִתְחָרֶה, עִם סִמְלֵי הַלְּאוֹם  

כְּגוֹן הִמְנוֹנָם וְדִגְלָם שֶׁשָּׂנֵאנוּ,

אַךְ הֵם הִתְחַכְּמוּ וְהוֹכִיחוּ פִּתְאֹם

קְשִׁי-עֹרֶף וְחִישׁ צִפְצְפוּ פֹּה עָלֵינוּ

גַם בְּלִי הַהִמְנוֹן וְהַדֶּגֶל –  וְכָךְ

לְפֶתַע קָטְפָה כָּאן אוֹתָהּ הַפָּמַלְיָה

בִּזְכוּת גּ'וּדָאִי צִיּוֹנִי לֹא נִשְׁכָּח

שֶׁשְּׁמוֹ הוּא טַל פְלִיקֶר, זָהָב שֶׁל מֵדַלְיָה

וּמָה שֶּׁהוֹסִיף לָעַרְבִים רֹב כְּלִמָּה

הָיָה שֶׁהֶשֵּׂג זֶה מִיָּד שָׁם הִדְלִיק

בְּלֵב אוֹתוֹ פְלִיקֶר נִיצוֹץ שֶׁל יָזְמָה

וּפְלִיקֶר הַטְּרִיקֶר הִפְלִיק לָהֶם פְלִיק

וְשָׁר בְּעָמְדוֹ עַל הַפּוֹדְיוּם בְּקוֹל

אֶת שִׁיר הִמְנוֹנָם שֶׁל אֶחָיו הַסָּאיּוּנִים

וְכָל בְּנֵי עַמּוֹ שֶׁשָּׁמְעוּ שָׁם אֶת כָּל

הַשִּׁיר עוֹדְדוּהוּ: "תַמְשִׁיךְ, יָא עֲיוּנִי!"

וְשָׁרוּ "הַתִּקְוָה" מִתּוֹךְ הַיָּצִיַע

עִם מוֹיְשָה'לֶה פּוֹנְטִי, שֶׁהוּא מְאַמְּנָם

וְזֶ'סְטָה כָּזֹאת תָּ'עֵינַיִם הוֹצִיאָה

לְכָל אַבּוּ-דַאבִּי כֻּלָּה וְאָמְנָם

מִיָּד, בִּחְיַאת אַלְלַהּ, לִבָּם שָׁם נֶחְרַד

כִּי עוֹד גּ'וּדָאִית, נִילִי כֹּהֵן, הִצְלִיחָה

לִקְטֹף בְּרֹב צֶדֶק מֵדַלְיַת אָרָד

וְכָל יְרִיבֶיהָ חָטְפוּ עוֹד פָאדִיחָה

וְכָךְ גַּם גּ'וּדוֹקָה נוֹסָף, בּוּטְבּוּל טֹהַר,

גַּם הוּא עוֹד מֵדַלְיַת אָרָד כְּבָר תָּרַם

וְכָל זֶה הִקְרִין לַסָּאיּוּנִים מִין זֹהַר

רָצוּי, כְּפִצּוּי עַל דִּגָלָם שֶׁהֻחְרַם

וְגַם פֶּטֶר פְּלָצִ'יק וְאוֹרִי שָׂשׂוֹן

מֵדַלְיוֹת גָּרְפוּ (לָעַרְבִים זֶה אָסוֹן)

וְזֹאת הָיְתָה בַּאסָה שֶׁרֶגַע לֹא חָסָה

עַל מְאַרְחֵיהֶם שֶׁחָרְשוּ מְזִמָּה

מוּל סְפּוֹרְט צִיּוֹנִי, עוֹד אִינְטְרִיגָה שֶׁפָּסָה

וְכָל אַבּוּ-דַאבִּי רַק חָשָׁה כְּלִמָּה.

לָכֵן, הַמַּסְקָנָה הַמִּתְבַּקֶּשֶת כָּאן, יָא רַאבִּי,

לְכָל הַתַּחְמָנִים שֶׁבַּ"גְּרַנְד סְלָאם" בְּאַבּוּ-דַאבִּי

הִיא זֹאת, שֶׁאִם עוֹד יֵש קְצָת שֵׁכֶל תַּחַת הַכָּפִיָּה

אָז יֵשׁ פִּתְגָּם עַרְבִי עַל טִיב הָרֶשַע וְעָצְמוֹ:

"מַן חַפַר חוּפְרָתָן לֵאָחִיהִי וַּקַע פִיהַא"

(מִי שֶׁחוֹפֵר בּוֹר לְאָחִיו נוֹפֵל בּוֹ הוּא עַצְמוֹ...)

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

הצהרה ישראלית אומללה על

"המחוייבות לאוכלוסייה הדרוזית"

לישראל יש מחויבות רק לאוכלוסיה הדרוזית בישראל. שום התחייבות לדרוזים בסוריה, מה עוד שאלו מסייעים לאיראן וחיזבאללה.

עניינו של מאמר זה הכפר הדרוזי חדר שבמורדות החרמון וסוגית המדיניות הישראלית מול הנעשה בסוריה.

לפני כשבוע, נוכח התפוצצות מכונית תופת בתוך הכפר שגרמה להרוגים ולפאניקה דרוזית כאילו המורדים בסוריה, ובראשם ארגון אסלאמי קיצוני, מבית היוצר של אלקאעידה, עומדים לכבוש את הכפר ולערוך טבח בדרוזים, הוציא צה"ל הודעה. לשונה היה:

"צה"ל ערוך ומוכן לסייע לתושבי הכפר (חדר) וימנע פגיעה או כיבוש של הכפר מתוך מחויבות לאוכלוסיה הדרוזית."

לדעתי  האמירה שלצה"ל יש "מחויבות לאוכלוסיה הדרוזית" היא אמירה אומללה, בלשון המעטה.   

אנמק ואסביר: ראשית,  מי היא אותה אוכלוסייה דרוזית שיש לנו מחויבות כלפיה? האוכלוסייה בכפר חדר? האוכלוסייה הדרוזית הגדולה המתגוררת ב"הר הדרוזים" שבדרום סוריה? כל הדרוזים בכל מקום שנמצאים בו בסוריה?

ראיתי לא מעט פרשנויות שהשיבו על כך בחיוב, וחברת כנסת אחת התלהבה שיש לנו ברית דמים עם הדרוזים וברור שצריך לחוש לעזרתם בחדר.

טירוף!! אם מחר יתקפו את הדרוזים בסווידה שבהר הדרוזים, נפעיל את חיל האוויר שלנו כדי לעזור להם?? למדינת ישראל יש מחויבות לאוכלוסיה הדרוזית שבמדינת ישראל, ורק שם, בדיוק כמו המחויבות שלה לכל אזרח במדינה.

שנית, מדינת ישראל ניהלה עד עכשיו מדיניות שקולה וזהירה של אי מעורבות במלחמת הדמים שבסוריה. היו לכך חריגים ברורים ומוצהרים: סיוע הומניטארי בישראל לנפגעי המלחמה; תגובה באש ל"זליגות" ירי לעבר רמת הגולן; מניעת העברת אמצעי לחימה איראניים איכותיים לידי חיזבאללה. בכל שלושת החריגים הללו ישראל לא שמה עצמה כצד המסייע  בפועל לאחת העדות הנלחמות בסוריה, ולא ככזאת המצדדת במשטר הסורי או במורדים לסוגיהם. 

בנושא חדר והסיוע "לאוכלוסיה הדרוזית", ישראל שמה עצמה כצד המוכן להילחם למען עדה בסוריה, למען עדה, שמסיבותיה שלה, תומכת במשטר אסד, באיראן, בחיזבאללה. לא מכבר נהרג אלוף  דרוזי בצבא סוריה, שהתפרסם בכל העולם הסוני כאשר יעץ לכל הפליטים הסוריים הסוניים לא לחזור לסוריה. המזל הוא שלפי שעה מדובר במילים שלנו (למרות  שיש להן משקל גדול בתרבות האזור שלנו), אך מה יהיה אם תגיע שעת מבחן? נלחם בחדר?

שלישית, חדר הוא כפר עויין לישראל, בסיס של חיזבאללה, ממנו יצאו בעבר פיגועים נגדנו.  ברגע שאנחנו מסייעים לו, או בכלל לדרוזים בסוריה, אנחנו יורים לעצמנו פעמיים ברגל: אנחנו רק מסייעים לאיראן ולחיזבאללה, ואנחנו מעוררים נגדנו את  המורדים השולטים לפי שעה  כמעט לכל אורך הגבול ברמת הגולן. אנחנו צריכים שהם יתחילו לירות עלינו אם אנחנו נסייע באש לדרוזים בחדר?

רביעית, אכן "ברית דמים" יש בין הדרוזים של חדר לדרוזים ברמת הגולן ולדרוזים בישראל.יש לדרוזים סולידריות פנימית חזקה ביותר. ספרו של שמעון אביבי, מגדולי המומחים לנושא הדרוזי, נקרא "טס נחושת", בעקבות אימרה דרוזית האומרת: "הדרוזים טס נחושת, בכל מקום שתכה בו – יצלצל כולו."

היינו עדים לכך במלחמת לבנון הראשונה, כאשר  הדרוזים בארץ התארגנו לעזרת הדרוזים בלבנון שהיו נתונים להתקפות של הנוצרים (בעיקר עזרה בתחומי הבריאות, הרווחה והכלכלה, וגם סיוע צבאי של  כמה חיילים דרוזיים בודדים).

חמישית, כנראה הולך ופוחת הדור שמכיר איך הסתבכנו עד צוואר בלבנון בעקבות קריאות העזרה של הנוצרים. איך בתחילת דרך ההסתבכות זעקנו "לא ניתן לקליעה ליפול" (יישוב נוצרי גדול ליד מרג'עיון בדרום לבנון), והגענו עד הצורך "לא לתת ליפול" למוצב נוצרי בפסגת הר הלבנון.

כללו של דבר: מה שקובע הוא האינטרס הישראלי, ולא הסולידריות העדתית הדרוזית. הדרוזים יודעים גם יודעים  שרצוי להם מאוד שלא להגיע  למצב של עימות בין נאמנותם לעדה לבין נאמנותם למדינה בה הם מצויים.

* * *

יהודה דרורי

בג"צ כנוע לבוגדים בעם

אנו מזהים מיספר פעמים שחוצפת שופטי בג"צ הביאה אותם לכך שיתערבו בנושאים צבאיים שאינם בסמכותם. לאחרונה, ביותר משני מקרים, בגלל עתירות של הבוגדים בע"מ, הורו לצבא להחזיר למשפחות גופות מחבלים שהוכרזו ע"י החמאס כאנשיהם, גופות שצה"ל החליט להחזיק עד שיוחזרו גופות 2 חיילינו מעזה...

עכשיו ניתנו בידי צה"ל עוד 5 גופות (של חופרי המנהרה שהופצצה), לכן מוגש היום בג"צ ע"י הבוגדים בע"מ למען החזרת הגופות הללו למרצחים ללא שום תמורה...

אני כמעט בטוח שבג"צ ייענה לעותרים בחיוב גם הפעם, כי הם חושבים שם שהם הסגנים של אלוהים... (אף שאין בחוק דבר המחייב החזרה!)

אז לכל הטוענים סביבי כי ה"ימין" (מה זה ?...) מתאנה לבית המשפט, צריך להבהיר שבית המשפט מתאנה לעם היושב בישראל והמאמין שצה"ל פועל נכונה בנדון.

מה כואב ל-SPUTNIK NEWS

"ספוטניק ניוז", סוכנות החדשות הרשמית של פוטין/רוסיה, פירסמה בשבוע האחרון מאמר המלגלג על ארה"ב שהחליטה לרכוש את מערכת "כיפת ברזל" מ"התעשיות הכושלות של ישראל..."

האמריקאים כבר מבינים מכך שהרוסים מודאגים מרכישה זו, שתפגע קשות במכירות בעולם של הטילים שהרוסים מייצרים לטווחים קצרים ובינוניים...

יותר מעניינת פה ההערה המעליבה של הרוסים על התעשיות הצבאיות ה"כושלות" של ישראל... אז כדאי אולי להזכיר לרוסים ולכל ארצות העולם כי לא רק שהתעשיות הצבאיות שלנו מייצאות במיליארדי דולרים מדי שנה (וגם בתחרות עם התעשיות הרוסיות..) יותר מכך, התעשיות הביטחוניות שלנו מצאו תמיד פתרונות לכל כלי הנשק הרוסיים, (ואפילו החדישים ביותר...) שהביאו הרוסים למזרח התיכון, והצליחו לנטרל אותם!

 אני לא מאמין שלרוסים זיכרון כל כך קצר בנושא, אבל אני כן מאמין שהרוסים מנסים לשכוח זאת, ובו זמנית לשכנע אותנו שלא לפגוע בבני בריתם במזרח התיכון המחזיקים ב"נשק רוסי חדיש..." ויחד עם כך ללכלך עלינו במסגרת מאמציהם למכור את מרכולתם הנחותה בעולם.

הצהרות הבלופרים...

לכבוד  מלאת 100 שנה להצהרת בלפור קמו פה ושם כל מיני חכמולוגים ואנטישמים המנסים לתת פירוש אחר להצהרה המקורית, אף שהיא נוסחה וכתובה בשפה ברורה למדי.

ראינו כי כל הנסיונות לעוות את הנאמר לא צלחו. אם אפילו נתייחס ברחמנות לטענה בריטית עכשווית עקומה שיש בהצהרה (משום מה...) כוונה ל-2 מדינות לשני העמים, ובהנחה שאכן נקבל שיש קצת צדק עם הטוענים זאת, רצוי מאוד להזכיר להם שהדבר בוצע כבר כאשר בשעתו ממשלת בריטניה פנתה להנהלה הציונית בא"י, בבקשה לקרוע מהצהרת בלפור את החלק הגיאוגרפי המזרחי של פלשתינה ולתיתו לערבים. והדבר אכן נעשה וכיום הם קוראים למדינה הערבית שהוקמה בחצי המזרחי של פלשתינה – ירדן!

 עכשיו שכל החכמולוגים ימצאו פסוק בהצהרה המחייב חלוקה נוספת...

הבן יקיר לי יאיר...

יאיר נתניהו מואר לאחרונה שוב בצורה לא הכי מחמיאה כאשר הוא מוצג כ"שטינקר" שהולך אחרי המנקה בביתו וקורא מדי פעם: "בואי תראי אימא, היא לא ניקתה פה טוב..."

אינני נכנס לעובדות המזעזעות בדבר העלות הגבוהה לאוצר המדינה בדאגה לעטוף את הבן הזה באנשי ביטחון, באשר ילך ובייחוד בנסיעותיו לחו"ל... גם לא אתייחס לקריקטורה עם הסממנים האנטישמים שפירסם בשעתו, ואפילו לא לביקוריו בבנק בפנמה בדרכון שלא על שמו להפקדת כסף עבור "מישהו" – (כפי שכבר פורסם)

אני מתייחס פה ל"נאומו" שפורסם ביום הולדתו של אביו לפני מיספר ימים, בו הבטיח שלא יפנה לשירות למען המדינה כמו אביו... (הוא אגב כבר עשה זאת קודם כאשר לא פנה ליחידה מובחרת כמו אביו או דודו ז"ל, אלא ליחידת דובר צה"ל...)

מה שכלל אינני מבין בכל העניין הוא שהבחור הזה הציג בדבריו את שירותו של אביו כמעמסה נוראית ובלתי נסבלת ממש, בעוד שאנחנו יודעים שבנימין נתניהו חי לו ברווחה בבית ראש הממשלה ובווילה בקיסריה... וב-20 השנים האחרונות הוא צבר ממון רב (וגם מתנות נכבדות מאוד), אסף לחיקו מיליונרים מכל העולם ובילה לא מעט בחו"ל במלונות פאר ובטיסות יקרות (אפילו עם מיטה זוגית...), אף שגרף לא מעט הישגים.

אז מה כל כך רע, יאיר? מה רע לאביך עם כל הכבוד והיקר שהוא מקבל בארץ ובעולם? עם כל הכוח והעושר שבא עם זה? מדוע שלא תרצה ללכת בדרכיו, (לדבריך...) – האם אתה מנסה לעבוד על התקשורת ועלינו ?

שכח מזה, רואים ישר מי אתה וניזהר ממך לכל אורך הדרך.

שר החוץ הבריטי:

"הצהרת בלפור לא הובנה במלואה" (ברחבי התקשורת)

לרגל 100 שנה להצהרתו של שר החוץ דאז בלפור, פרסם השר הנוכחי בוריס ג'ונסון מכתב ובו הציג את חזונו לשלום במזרח התיכון. "ההסתייגות שלא תהיה פגיעה בזכויות של העדות הלא יהודיות לא הובנה באופו מלא." הוא הוסיף: "הפתרון המעשי היחיד - שתי מדינות לשני עמים."

מה שאמר האידיוט התורן באנגליה הוא שכאילו הצהרת בלפור נועדה בעצם ל"2 מדינות ל-2 עמים." (שזה לא נכון מבחינת ניתוח המסמך וההצהרה), אבל התנועה הציונית הסכימה, מיספר שנים לאחר הצהרת בלפור, לעיקרון של "2 מדינות" והרשתה לבריטניה לקרוע מפלשתינה את החלק המזרחי ולהקים שם מדינה לערבים – הלא היא ירדן!

אז יסביר לנו האדון בוריס ג'ונסון, היכן נאמר בהצהרת בלפור "3 מדינות ל-2 עמים"?

מענה לממשלת ספרד

לנוכח המשבר בקטלוניה, ביקשה ממשלת ספרד מממשלת ישראל שלא להכיר בניסיון ההיפרדות הקטלונית לעצמאות מדינית. הדרישה הספרדית הזו אומרת לממשלת ישראל (כך אני מקווה!) כי ממשלת ספרד תבטיח  בתמורה שלא להכיר בדרישת הרשות הפלסטינית למדינה עצמאית אלא להשאירה כאוטונומיה דוגמת קטלוניה...

זוהי דיפלומטיה מאוד פשוטה... קדימה ביבי.. .נראה אותך!

כניעת הכורדים?

רבים תוהים על כך שהכורדים נסוגו מהחלטת משאל העם שלהם להכריז על הקמת המדינה הכורדית העצמאית, ובנוסף, נסוגו גם מהישגיהם בעבר בשטח,  בשליטה על מחוזות בעיראק ועל שדות נפט.

אומרים: "זה לא הם." "זו התקפלות." "זו בגידה." וכיו"ב.

ראו: הכורדים נאבקים לעצמאות מאות שנים ומי שמכיר אותם יודע היטב שיש להם סבלנות. ההנהגה הבינה כיום שזה לא הזמן המתאים להסתבך במלחמות עם העירקים והטורקים (ואולי גם עם הסורים), בייחוד מאחר שסבלו אבידות לא מעטות במאבקם עם דאע"ש. חוסר התמיכה של רוסיה ושל ארה"ב ואיראן בעצמאותם (משום שהאינטרס שלהן כיום הוא להרגיע את האזור), תרם למצב זה.

בסיכום, לא ראינו את הסוף של המאבק הכורדי לעצמאות, אל דאגה, הם יתאוששו יצברו כוח רב ויצאו תוך פחות מ-10 שנים למאבק מחודש על עצמאותם, והפעם יצליחו.

יהודה דרורי

* * *

מנחם רהט

נא להכיר: ה'קָנוֹאִים' החדשים

תופעה חדשה ברחוב החרדי: הקנאים החדשים, שהינם למעשה תמונת ראי הפוכה לתופעה חדשה אחרת בעולם החרדי – החרדים החדשים. אלא שבעוד שהרחוב החרדי משלים בשתיקה עם תופעת החרדי החדש, ורואה בה כורח המציאות הדגמוגרפית, מתאחד הציבור החרדי על כל שדרותיו כנגד כת הקנאים החדשים.

הישראלי הממוצע, שרכבו נחסם בכבישים ע"י מפגינים מן הפלג הירושלמי, כבר הִפנים שהפורעים הללו אינם אלא מיעוט שבמיעוט מכלל הציבור החרדי. ושהציבור החרדי המיינסטרימי מתנער ממנו לחלוטין.

מעתה כבר אין לומר ש'חרדים חוסמים כבישים,' אלא שיוזמי החסימות הם פעילי הפלג שפרש מהכלל, ובנה לעצמו 'השקופע' חדשה משלו. במילים אחרות, יש לנו עניין עם חוג חרדי חדש – הקנאים החדשים.

הקנאים החדשים הם בעצם תמונת ראי הפוכה לתופעה אחרת שהולכת ומתפשטת – לאט אבל בטוח – בציבור החרדי הרחב: החרדים החדשים. אלה שמוכנים לחיות בשלום, תוך מיגבלות ידועות, עם האקדמיה והפרנסה בכבוד והטכנולוגיה והמדינה. הקנאים החדשים אינם מוכנים להשלים עם מה שגדולי הדורות האחרונים קיבלו על עצמם בחוכמתם, מתוך הבנה פרקטית של כורח המציאות. 

למשל, בשאלת הגיוס לצבא, שבמוקד המחלוקת כרגע בין הפלג לבין רובה של החרדיות הישראלית. בעולם החרדי מוסכם, שבחורי ישיבה, כל עוד תורתם אומנותם, לא יתגייסו. עד כאן אין מחלוקת. מצד שני, הסכימו כל גדולי העולם החרדי, רבנים ופוליטיקאים כאחד, שמי שלא לומד בישיבה, עדיף שיילך לצבא ולא יהיה שבאבניק. היו אפילו שכינו 'רודף' את מעמידי הפנים שחמקו משירות צבאי, במסווה של בן ישיבה. עד כדי כך. 

עד שבאו הקנאים החדשים, אנשי הפלג הירושלמי, שבעזות מצח של 'לשרוף את המועדון', המציאו 'השקופע' משלהם: גם אלה שאינם מסוגלים לשבת בישיבה ולהמית עצמם באוהלה של תורה, לא יילכו לצבא. הרציונל שלהם הוא, שיש כאן מזימה "לחלן את החרדים." מכאן קצרה הדרך לסיסמה מסוג "למות ולא להתגייס."

הקנאים החדשים הרחיקו לכת בגישת האנטי שלהם. כך למשל היה מקובל על דעת כל ראשי הישיבות, אפילו הקיצוניות והקנאיות, שאין מנוס מהתייצבותו ליום אחד של כל בחור ישיבה בלשכת הגיוס, לרישום פורמלי, ולקבל מיד דחיה או שיחרור. כל ראשי הישיבות עמדו מאחורי הנוהל הזה. כל כך פשוט, שאין טעם להתמקח עליו.

עד שפסקו אנשי הפלג ברוב קנאותם, שגם עצם ההתייצבות הפורמלית לקבלת הפטור, אסורה מדאורייתא. ייהרג ואל יעבור. ערקתא דמסנאי (שרוך הנעל, שעליו חובה ליהרג בשעת השמד). סרבנות זו באה בעצם לומר לציבור כולו, מעמדת התנשאות אופיינית: אנחנו אמנם חיים במדינה זו (שחלקם רואים בה 'גלות בין יהודים'), מתענגים על תקציביה, חיים מקיצבאותיה ונהנים ממלגותיה, אבל אנחנו לא סופרים אתכם. לא נבזבז זמננו על הבלים של פורמליסטיקה. אתם משלמים, ואנחנו צוחקים לכם בפרצוף. לא מתאים לכם? – אז נחסום כבישים.

היה מי שהציע לחסל את המרי הזה, ולכפות עליהם את עקרון דינא דמלכותא דינא, ע"י שלילת כל ההטבות מידי כל סרבן רישום, ומכל ישיבה המעודדת סרבנות זו – ובא לציון גואל. אבל מי יעז להתעמת עימם? אלימותם אומנותם. 

תופעת הקנאים החדשים היא מהלך קצר ימים. זו באה לעולם עם הסתלקותו של הרב יוסף  שלום אלישיב זצ"ל, שהוגדר ע"י החרדים וביטאוניהם בתארי הפלגה – גדול הדור, הגאון הגדול, רשכבה"ג. היום אמנם כאלה שגם בחייו הסתייגו ממנו, וכינוהו 'מיזרוחניק', על שום היותו מקורב בצעירתו לראי"ה קוק, ובשל עברו כדיין בביה"ד הגדול בהיכל שלמה (שהקנאים הירושלמיים הטילו עליו חרם, ואסרו על שלומי אמוני ישראל לחצות את מיפתנו). אבל מרגע שהרב אהרון לייב שטיינמן הישיש, שכבר מזמן עבר את גיל מאה, ראה בו את מנהיג הדור, קיבלו הכול את מרותו, והתעלמו מה'כתמים' בעברו.

מרגע הסתלקותו החל מאבק הירושה, שנמשך עד היום. אז נוצרה תופעת הקנאים החדשים. הציבור הליטאי בחר במנהיגותו של הרב שטיינמן, דמות מפייסת ומתונה, שדוגל בתפיסה שיש להירשם בלשכת הגיוס, ושמי שלא לומד יילך ליחידת הנח"ל החרדי. יריביו הציבו מולו את הרב שמואל אויערבך, יהודי קיצוני, סוג של קנאי, ששולל הכול. למרבה האירוניה זו התנהלות ממש הפוכה להנהגותיו של אביו, הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, פוסק מאחד ומחבק, אנטי קנאי מושלם. המשך התבדלותם של הקנאים החדשים, המונים 20-30 אלף נפש, מכלל 800-900 אלף החרדים במדינה, יחולל כאן היפרדות מוחלטת. הם ירוצו בבחירות הבאות ברשימה עצמאית שסימנה 'עץ' (כשמה של הרשימה אשר רצה בבחירות המוניציפליות בערים החרדיות וזכתה להישגים מינוריים), או לא יצביעו כלל. יריביהם מכנים אותם בבוז 'עצניקים', או חרד"קים (שם שהם עצמם המציאו לביזוי המתגייסים), אבל הם מכנים עצמם 'יראים', על מנת לבדל עצמם. עיתונם כבר אינו 'יתד נאמן', שבאחרונה מחרף ומגדף אותם, אלא 'הפלס' הרדיקלי, המנהל בין היתר מלחמת חורמה כנגד התייצבות כלשהי בלשכת הגיוס.

הקנאים החדשים – קהילה חדשה בעולם החרדי, קונטרה לקהילת 'החרדים החדשים' שבקצה השני של הסקאלה החרדית. ורק תזכרו היכן קראתם לראשונה על זיהויה של התופעה הזו–  

מנחם רהט

* * *

מתי דוד

תפיסת אוניית הנשק הפלסטינית

ספרו של עמוס גלבוע, "דרמה בים האדום", מספר את הצלחת המבצע המדהים של תפיסת האונייה שהובילה 54 טון נשק איכותי לפלסטינים. ההישג הצבאי הוביל בעקבותיו הישג מדיני רב חשיבות.

חלפו 15 שנה מאז נתפסה אניית הנשק של הפלסטינים (ינואר 2002) בים האדום, במבצע צבאי מדהים ללא אף ירייה, במרחק 450 ק"מ מאילת. מבצע מסובך ומשולב של לוחמי הקומנדו משייטת 13 וחיל האוויר.

עיקר ההצלחה של המבצע רשומה לזכות המודיעין והלוחמים של חיל הים. בספרו של תא"ל (בדימוס) עמוס גלבוע, "דרמה בים האדום", שיצא בימים אלה לאור, וכתוב כסיפור מתח עוצר נשימה, מפורטים שלבי הביצוע ותוצאותיו. הספר מתאר כיצד האונייה, זוהתה ונתפסה ע"י לוחמי שייטת 13. הספר מביא פרטים על אודות מפקדי חיל הים שהגו את רעיון ההשתלטות, כיצד תיכננו וידעו לבצעו, כולל תהליך קבלת ההחלטות הקשות במטות חיל הים, חיל האוויר, והמטכ"ל ובראשם הרמטכ"ל שאול מופז. חשוב לציין שמבצע זה הושג גם בסיוע המודיעין של חיל הים האמריקאי.

ההישג המדיני לאחר הצבאי

ספרו של עמוס גלבוע מספר בפרטי פרטים את כל המהלכים והמפגשים האישיים של ראשי המודיעין הימי והצה"לי, ובראשם הרמטכ"ל שאול מופז – עם ראשי הממשל האמריקאי ובראשם הנשיא בוש האב, קונדוליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי, ובכירי המפקדים של הצבא והמודיעין האמריקאי.

מבצע "תיבת נוח" ללכידת אוניית הנשק הפלסטיני שמקורו מאיראן, הוא אולי המבצע הצבאי היחידי שעשתה ישראל שהביא לה הישג מדיני-אסטרטגי. הישג שהביא תפנית בעמדה האמריקאית ביחס לערפאת ולפלסטינים.

תמציתו של התפנית באה לביטוי:

א. בהבנה שערפאת חדל להיות רלוונטי ויש להחלפתו בהנהגה חדשה. התקבלה העמדה הישראלית שערפאת הוא הבעיה ולא הפתרון. הממשל הפך לקשוב לטיעונים הישראלים כלפי הפלסטינים בניגוד לעבר, ולכך שערפאת מעודד טרור והרשות הפלסטינית קשורה לאיראן.

ב. הממשל האמריקאי של הנשיא בוש קיבל את התפיסה הישראלית שלפני משא ומתן מדיני, על הפלסטינים להפסיק הטרור ולפרק את ארגוני הטרור. זאת בניגוד לתפיסה האמריקאית הקודמת שלפיה על ישראל להפסיק את "הכיבוש" כדי שיפסק הטרור הפלסטיני.

התפנית במדיניות האמריקאית לטובת ישראל ונגד מנהיגותו של ערפאת, הושגה בזכות החומר המודיעיני ובזכות פגישותיו של הרמטכ"ל מופז וראשי המודיעין הצה"לי והימי של צה"ל עם ראשי הממשל האמריקאי כמובן בעקבות תפיסת האונייה "קארין A", שהתחוללה ארבעה חודשים לאחר פיגוע הטרור הדרמטי האיסלאי במגדלי התאומים בניו יורק, שם נהרגו 3000 אמריקאים.

עד לתפנית זו, התפיסה השלטת בממשל האמריקאי הייתה כי ערפאת הוא מרכיב חיוני בכל הסדר מדיני. אין פיתרון מדיני בלי ערפאת. הוא חותר להסדר שלום ואין לו עניין בהפעלת טרור.

הביטוי התקשורתי הפומבי של התפנית במדיניות האמריקאית בא לביטוי בנאומו של הנשיא בוש, בבית הלבן ב 24 ביוני 2002.

לקונדוליסה רייס, היועצת לביטחון לאומי היתה השפעה מכרעת על התפנית ועל נאומו של הנשיא בוש, שאמר:

"השלום דורש הנהגה פלסטינית שונה וחדשה. אני קורא לעם הפלסטיני לבחור מנהיגים חדשים שאינם מעורבים בטרור. אני קורא להם לבנות דמוקרטיה מעשית הבנויה על חופש וסובלנות. אם העם הפלסטיני יילך באמת למימוש מטרות אלו, אמריקה והעולם יסייעו לו מעשית. אם העם הפלסטיני ישיג מטרות אלה, אז הוא יהיה מסוגל להגיע להסכם עם ישראל ירדן ומצרים על ביטחון והסדרים לעצמאות."

מתי דוד

* * *

מלי טויב [לבית אהרנסון]

מי היה האיש אהרון אהרנסון ומה תרומתו להצהרת בלפור?

בימים אלה מדינת ישראל חוגגת 100 שנה להצהרת בלפור. באירועים הרבים, כולל בכנסת, נפקד ציון חלקו של אהרון אהרנסון. ראש הממשלה בנימין נתניהו, שהוזמן לזכרון יעקב [אני ושאר בני דודי,  נצר למשפחת אהרנסון, חוץ מפלג אחד במשפחה, לא הוזמנו] לציון שנת המאה להתאבדותה של שרה אהרנסון, הזכיר בנאומו את תרומתו העצומה  של אהרון אהרנסון להצהרת בלפור. הוא גם ציין שקרא את יומן אהרון אהרנסון.

אז נשאלת ביתר שאת השאלה – אם ידעת אז מדוע לא טרחת  שיציינו  ברבים לכל עם ישראל את חלקו של אהרון אהרנסון בהצהרת בלפור? אפילו בטקס אחד או בתערוכות השונות נפקד שמו של אהרון אהרנסון. [קראתי את הנאום במלואו באינטרנט]. והגדיל ראש הממשלה והכריז כי "בישיבת הממשלה שקיימנו השבוע אישרנו הקצאה מיוחדת של 10 מיליון שקלים לאתרי המורשת שקשורים בניל"י, וגם ההחלטה הזאת תעצים את פעילות הזיכרון לאותן דמויות כבירות. במשך שנים התעלמו ואף נידו את אנשי ניל"י. אני חושב שזו בושה, כפי שאמרתי לך השר גלנט לפני רגע, ואתה אמרת לי, ואני גם מסכים עם זה, שזו זכות ענקית לנו, לכולנו, לשנות את פני הדברים. אנחנו נחליף את כפיות הטובה בהכרת תודה. אנחנו ננציח את ניל"י כחוליית זהב בשרשרת הגבורה שהביאה פדות לעמנו וריבונות למדינתנו. יהיה זכרם של שרה אהרונסון וכל אנשי ניל"י ברוך לעד."

בימים טרופים אלו, מוטב היה לתרום סכום זה לנכים ולקשישים ולחלוק כבוד אמיתי למשפחת אהרנסון ולפועלה, בציון ברבים של חלקו של אהרון אהרנסון בהצהרת בלפור. בין שאר האישים שמדינת ישראל חלקה להם כבוד.

מי היה האיש אהרון אהרנסון? אני מרבה לקרוא בכתביו. לצערי חוץ מספר אחד או שניים שנכתבו אודותיו, ספריו וכתביו אזלו מהשוק ולא ניתנים להשגה אפילו בכסף רב.

הסיבה – בכתביו  כתוב שהזכויות שמורות לבית אהרנסון וכל השנים לבית אהרנסון אין עניין לפרסם את כתביו – יומנו, שני ספרי מסעותיו בעבר הירדן המערבי ועבר הירדן המזרחי ועוד.  וכן  חמשת הכרכים שכתב יערי-פולסקין, שהיה אישיות מרתקת אבל זה נושא למאמר אחר.

ברשימה זו אני רוצה לציין את חלקו של אהרון אהרנסון בהצהרת בלפור כפי שבא לידי ביטוי בספרו של סקוט אנדרסן "לורנס בחצי האי ערב". [מפוזר על פני עשרים עמודים החל מעמוד 413 עד עמוד 559]. ייחודו של הספר הוא בכתיבתו הבהירה  הניתנת לקריאה לכל דכפין ולאו דווקא להיסטוריונים או אנשי מדע. המחבר הסתמך על מיספר יומנים ביניהם יומנו של אהרון אהרנסון. [כמחצית הספר כתובה על אהרון אהרנסון, המוזכר 202 פעמים].

לאחרונה הבריטים חשפו לציבור את החומרים שהיו גנוזים שנים רבות ובזכות זו נחשפנו לאינפורמציה  חדשה ולא ידועה עד כה או שאומתו עובדות ידועות.

אהרון אהרנסון כתב מדי יום ביומנו. מלבד הימים לאחר שנודע לו באיחור על התאבדותה של אחותו שרה אהרנסון. הוא כתב על פתקים בצרפתית ובעברית. אחותו שנותרה בחיים רבקה אהרנסון, במשך שנים ריכזה את החומר ודאגה לתרגום מצרפתית והוציאה לאור את יומנו של אהרון אהרנסון. למרבה הפלא עבורי, הקריאה בספרו של אנדרסון על אותם אירועים המוזכרים ביומן, יותר קלה ושוטפת רציתי להיות אמינה ביותר לגבי חלקו של אהרון אהרנסון בהצהרת בלפור והצעתי לאהוד בן עזר פשוט לצטט מילה במילה את אנדרסון בספרו. אך נתבקשתי לכתוב במקלדתי ולכן אני ממליצה למי שמעונין לקרוא בספר [בהוצאת עם עובד – ספרית אופקים].

דרכיהם של אהרון אהרנסון ות"א לורנס נפגשו בפעם הראשונה ב-1 בפברואר 1917. המפגש לא השאיר רושם על אף אחד מהם. פגישתם הבאה ב-12 באוגוסט של אותה שנה נחקקה היטב בזיכרונם. הם הפכו לדמויות בעלות משקל בקהיר. לורנס בזכות עלילותיו בחצי האי ערב, ואהרון אהרנסון בזכות תרומתו למאמץ המלחמה הבריטי באמצעות רשת הריגול ניל"י. אהרון אהרנסון שהה במצרים. הוועד היהודי באלכסנדריה היה אנטי-ציוני ואהרון אהרנסון הסתכסך עמם. חיים ויצמן והפדרציה הציונית בלונדון התעלמו לחלוטין מהאגרונום אהרון אהרנסון. לכן הוא כתב שני מכתבים ארוכים לוויצמן בגין היחס אליו ואיים לפרק את ניל"י. הוא חזר על איום זה בפני וינגייט, שהגיב ב-20 באוגוסט וכתב לשר בלפור שכדאי להעניק למר אהרנסון בלי דיחוי את התמיכה שהוא מבקש.

אהרון החליט לפנות ישירות לבריטניה מאחר שהציונים הבריטיים מתעלמים ממנו. ב-13 בספטמבר יצא אהרון ממצרים למרסיי. ב-1 באוקטובר הגיע אהרון אהרנסןן מפריז ללונדון. נפגש והתפייס  עם חיים ויצמן מנהיג הפדרציה הציונית. ויצמן הכיר בתפקיד החיוני שמילאה ניל"י למען הרעיון הציוני. והתחייב במברק לפעילי ניל"י שיעשה הכל שארץ ישראל תהיה יהודית בחסות בריטית.

ב-31 באוקטובר 1917 המתינו אהרון אהרנסון וחיים ויצמן בחדר הכניסה לחדר הישיבות של הקבינט הבריטי בווייטהול. הם הוזמנו לשם בידי מרק סייקס כדי לזכות בכבוד להיות הראשונים שישמעו את תוצאות הדיונים האחרונים בצמרת הבריטית ב"שאלה הציונית". כעבור שעה ארוכה התבשרו על ידי מרק סייקס שהתשובה חיובית. שני המנהיגים הציונים הוכנסו לחדר הישיבות ונפגשו עם ראש הממשלה, שר החוץ ארתור בלפור וחברים אחרים בממשלה שזה עתה אישרו את נוסח ההצהרה, שדנו בה 6 חודשים, על מעמדו של היישוב היהודי בארץ ישראל.

נכתב מכתב בכתב יד, המכיל שלושה משפטים בלבד, מהשר בלפור לבנקאי הבריטי ולטר רוטשילד:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל ותשתדל במיטב מאמציה להקל את השגת מטרה זו בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר שעלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת."

המכתב, בכתב יד, עתיד לקבל את השם "הצהרת בלפור", ולגרום למחלוקת בעולם עד היום הזה,  אך מבחינתו של אהרון אהרנסון היה זה הצעד הראשון לקראת הגשמת חלומו להקים מחדש את ארץ ישראל. מטרה שלשמה הקריבו הוא ורבים אחרים רבות כל כך בארץ ישראל. [עמודים 414-444].

המשך יבוא

מלי טויב [אהרונסון]

* * *

שמעון גרובר

איוולת שואתית

בכתבתו המפורטת של אלכס פישמן "מוחות החמאס" ("ידיעות אחרונות" 23.12.2016), מפורטים אמצעי הלחימה החדישים שהחמאס מתעתד להשתמש נגד ישראל, כגון כלי הטיס הבלתי מאוישים, כ-7,000 רקטות חדשות החוצות את טווח 90 הקילומטר, רקטות קצרות טווח לפיצוח כוחות עוטף עזה, חפירת 100 ק"מ של מנהרות וטרור הסייבר, שבאמצעותו אוסף החמאס מודיעין חיוני למאמציו הצבאיים. וכול זאת באמצעות  – שומו שמיים – חשמל ודלק ישראליים,  שהוזרמו לרצועת עזה במבצע צוק איתן ומוזרמים גם עכשיו על ידי 10 קווי מתח גבוה, שמאפשר לחמאס להפעיל מחרטות ורתכיות לייצור רקטות ומשגרים שיאפשרו את שיגור הרקטות לעבר ערי ישראל. והוא הדין לגבי חומרי בניין ישראלים שמועברים לעזה ומאפשרים לחמאס לחפור מנהרות, שמהוות נשק אסטרטגי נגד ישראל.

סביר להניח שבחלוף שנה מאז פירסום הידיעה הנ"ל, מיספר המשגרים, הרקטות והמנהרות של החמאס גדל והתעצם, ושוב, כול זאת באמצעות חשמל, דלק ומלט ישראליים.

בתולדות העמים עוד לא נשמעה איוולת שואתית כזאת! וגם החוק הבינלאומי מאפשר למדינה המאויימת  למנוע אספקה ומעבר של אמצעי לחימה שנועדו להשמידה.

הגיעה השעה להקים ועדת חקירה ממלכתית שתחקור, תוקיע ותעניש את האחראים לאסון המתקרב על מדינת ישראל.

שמעון גרובר

* * *

אוריה באר

מאה שנות טמטום ורוע לב

מאות מאמרים נכתבו בימים האחרונים על מאה השנים שחלפו מהצהרת בלפור החשובה.

מרבית הכותבים, כתבו ודרשו, שהיו אלה מאה שנים של בנין הארץ וביסוסה. נכון. אך מאידך, היו אלה מאה שנים של טמטום ורוע לב. טמטום מהצד הערבי קיצוני, ורוע לב לא קטן הימנו מהצד הבריטי,

ואכן, שוו בנפשכם, מה היה קורה, אילו ההנהגה הערבית, היתה מושיטה לנו יד לשלום, פוסקת "אוקיי. נשב ביחד. נקים כאן מדינה של אחים ובני ברית. נסכים בינינו על גבולות ועל פיתוח משותף, ונעשה בשלום הכול למען הקים כאן מדינה  של שני העמים, מפותחת ועשירה."

במקום זאת, פתחו הערבים כבר בשנת 1921, בהתקפות רצחניות על הישוב היהודי. תחילה ב-1921 ברצח הסופר יוסף חיים ברנר וחבריו ויהודים נוספים, אחר בפתח תקווה, אחר כך במאורעות 1929, והרצח השפל של כשבעים יהודים בחברון, אחר כך מאורעות הדמים  1936, שהסתיימו בהרג של כשלושת אלפים ערבים, אם לא יותר. אחר כך, ההתנהגות העיקשת, חסרת ההגיון, להקמת המדינה היהודית. אחר כך כל המלחמות הרבות, שנועדו לנשל אותנו מכאן ולהחזיר אותנו לאירופה. והלא בכך הודו מנהיגי הערבים עצמם.

הערבים הפסידו הכול. יפו היתה עשויה להיות עיר ערבית עד היום, וכך גם באר-שבע,  עכו, קרית שמונה, לשעבר חלסה, ועוד עשרות, אם לא מאות יישובים ערביים, שאיבדו הכול והפכו לפליטים, בשל המלחמות הרבות שיזמו הערבים, עם מנהיגותם חסרת השכל לחלוטין.

ומכאן לטמטום הבריטי חסר הפשר. טמטום מהול ברוע לב, הגובל  בזדון. לאחר ההצהרה הטובה, נסוגו הבריטים מכל הבטחותיהם. הם שיתפו פעולה עם המנהיגות הערבית, בצורה הגובלת באבסורד מוחלט. מה גם שהמנהיגות הערבית הגיבה בכפיות טובה  חסר כל הגיון. ראה התנהגות הערבים במאורעות 1936 בה רצחו הערבים עשרות חיילים אנגליים.

הבריטים סגרו כמעט לחלוטין כמעט את גבולות הארץ, כשהם מתירים רק לאלףו חמשלאלף וחמש מאות יהודים לעלות מדי שנה לארץ ישראל, ואף זאת לא תמיד. הם סגרו את החופים לאוניות מעפילים, ברוע לב ובאכזריות. והם הקימו, ממש במו ידיהם, את ארגוני ההגנה הלח"י והאצ"ל. כל זאת, כשאפשר היה להתיר לפליטי החרב של הרדיפות הנאציות לעלות לארץ.

לפחות בזמן המלחמה, היה אפשר להשתחרר מעט מהוראות הקטלניות של הספר הלבן. והיה אפשר  להיות, פשוט, "בני אדם."

תמונה אחת עולה לנגד עיניי, המשקפת יותר מכול את התנהגות הבריטים. השנה 1929, הפורעים הערבים משתוללים ברחובות חברון, הורגים יהודים חפים מפשע. משתוללים, הורסים ורוצחים גם עוללים. מפקד המשטרה הבריטית בחברון מביט בהם בשוויון נפש. מילה אחת שלו, מטח יריות אחד לעבר הפורעים, והרצח היה נפסק מיד. אך הוא  אינו מגיב כלל. וכשהוא מגיב ויורה יריה אחת בורחים כל "הגיבורים" הערביים. אז היכן היית שעות רצופות? מדוע לא הגבת מיד? מדוע הנחת להם לרצוח שעות ארוכות באין מפריע?...

מנהיגי המדינה כיום החמיאו לבריטים על הצהרת בלפור בשנת 1917 והירבו במילים יפות. אני הקטן הייתי אמנם מודה ללורד בלפור, אך מותח בקורת עוקצנית וקשה על ההתנהגות הבריטית במשך שלושים ואחת שנות המנדט.

אוריה באר

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 8.11.17

* כלי להגשמת הציונות – בוויכוח הציבורי סביב שאלת ציוניותה או אי ציוניותה של מרצ, נשמעה העמדה הפוסט-ציונית, במובנה המילולי; כלומר לא פוסט ציונות כמסווה לאנטי ציונות, לשלילת הציונות, אלא הגישה על פיה הציונות סיימה את תפקידה, ביום שבו קמה מדינת ישראל, ואנו נמצאים בעידן פוסט ציוני.

גישתי הפוכה בתכלית. מדינת ישראל קמה כדי להגשים את הציונות. זה ייעודה. לכן, הקמת מדינת ישראל אינה סוף הציונות, אלא במידה רבה התחלת הציונות. כלומר עד הקמת המדינה, הציונות הוגשמה בתנאי שלטון זר ו"אף על פי כן", ואכן הצליחה להשיג הישגים מרשימים, ואחרי הקמת המדינה, היא מוגשמת בעיקר באמצעות הכלים הממלכתיים המגויסים להגשמתה, וכן באמצעים וולונטריים בעידוד המדינה. האם, למשל, העלייה הגדולה לאחר קום המדינה ויישוב הגליל והנגב, שבלעדיהם הנגב והגליל היו נשמטים מידינו, הם משהו אחר מהגשמת הציונות בכלים ממלכתיים? היא "סרח מושגי וסיסמתי של העבר," כפי שכתב בדיון הפייסבוקי אחד הפוסט ציונים, תומכי מרצ?

אז מהי הציונות, על פי תפיסתי? שיבת ציון וקיבוץ גלויות, כלומר עליית העם היהודי כולו לארץ ישראל. התיישבות יהודית ברחבי ארץ ישראל. קיומה של מדינת לאום יהודית בארץ ישראל שתפקידה המרכזי הוא הגשמת הציונות. היות מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי כולו, על כל זרמיו וחלקיו, תוך מחויבות עמוקה לשלומו ופריחתו, ומתוך שאיפה לעלייתו ארצה. הפרחת התרבות היהודית – התחדשותה והצמחתה. יצירת חברת מופת יהודית, שתהווה אור לגויים.

הרצל הגדיר את הציונות כאידאל אינסופי. הגשמת הציונות היא מהלך שאנו רק בראשיתו. הגשמת הציונות מעוררת דילמות. למשל, האם הגשמת הציונות באמצעות יישוב ארץ ישראל, עלולה לסכן את הגשמת הציונות במדינת לאום יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות? התשובה לדילמות אלו, עשויה להיות גם פשרה פרגמטית על תנאי הגשמת הציונות. הפשרה היא על המינון, כלומר האם נכון לוותר על מימוש זכותנו על חלק זה או אחר של הארץ לעת הזאת.

בדברים שכתבתי כאן, הצגתי את תשתית וליבת השקפת עולמי; זו שהביאה אותי כנער לבחור בהגשמה ציונית בקיבוץ חדש בגולן, והיא זו שלמען הגשמתה אני קם בכל בוקר.

* מכשיר ליישוב א"י – אני רגיל למסעות של "הארץ" נגד קק"ל. לשיטתם, כמי שמנסים להפוך את ישראל ממדינת הלאום של העם היהודי לאיזו עיסה נטולת זהות, הם צודקים. גוף כמו קק"ל, שייעודו הוא התיישבות יהודית ציונית בארץ ישראל, הוא איום. אבל הליכוד? "כולנו"? התחרפנתם?!

יש מחלוקת בין הממשלה לקק"ל על מיליארד ש"ח? שבו שבעה ימים ושבעה לילות, עד שייצא עשן לבן. אבל אל תשפכו את התינוק עם המים. אל תהרסו את קק"ל. אל תהרסו את המכשיר של הציונות ליישוב ארץ ישראל. אל תהיו זועביז.

* משילות – כשאתם שומעים שיש בעיית משילות וצריך לתת לשרים לבחור את האנשים שלהם כדי שיוכלו לבצע את המדיניות שלהם וכו' – חשבו על שימרון ומולכו.

* צל"ש אזרחי – שלושה שרים ראויים לצל"ש אזרחי, ואלו הם: איילת שקד, נפתלי בנט ומשה כחלון. השלושה הצליחו לקבור את חוק קרנות המזבח, הידוע בכינויו המכובס "החוק הצרפתי", ובכך הצילו את ספר החוקים הישראלי מכתם בל יימחה (כלומר, גם בהנחה שהחוק היה מבוטל בעתיד, עצם הכנסתו לזמן מה לספר החוקים היא כתם).

לא אהבתי את הטקטיקה שבה הם נקטו. לא זו הדרך שאני מצפה ממנהיגים. לא אהבתי את מסמוס החוק; את האמירה שאנחנו צריכים עוד חודש לדון בו, שאולי צריך למתן אותו, שאולי נצמיד לו הגבלת קדנציות, ניתן חופש הצבעה לסיעה וכו'. ציפיתי ממנהיגים לומר בקול גדול: החוק לעידוד שחיתות שלטונית, המעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, נוגד את עקרון היסוד של מדינת חוק – השוויון בפני החוק, ולכן הוא אינו ראוי; לא יעשה כן במקומותינו.

אולם בשורה התחתונה, הם קברו את החוק, וזה מה שחשוב. ואף שנתניהו ושליחיו ביטן ואמסלם לא ויתרו ולא יוותרו, זה לא יעזור להם. על כך שלושת השרים ראויים לצל"ש אזרחי.

והחדשות הרעות – אותם שרים לא עמדו בפרץ, אלא ניסו "לפצות" את נתניהו, בהעברת החוק לשיבוש חקירות, השולל המלצות משטרה על החקירות. יש לקוות שבהמשך הדרך גם הצעת החוק הזאת יש תסוכל ותקבר קבורת חמור.

* לא כשר אבל מסריח – עוד לא המציאו גבינה צרפתית מסריחה כמו "החוק הצרפתי".

* גיס חמישי – במדינת ישראל מתנהלת בימים אלה מלחמת חורמה לביעור השחיתות השלטונית, בהובלת גורמי האכיפה – משטרת ישראל והפרקליטות. המצביא של המערכה הזאת הוא היועץ המשפטי לממשלה עמיחי מנדלבליט. הוא פועל באומץ, ביושרה ובדבקות במשימה. הוא עומד בלחצים קשים מאוד. הוא מוביל את המערכה בנחישות. מדובר במערכת מורכבת של חקירות מסועפות חובקות עולם, שמושקע בהן עמל רב, משאבים רבים, מיטב המוחות והרבה מאוד מחשבה ותחכום, כיוון שמדובר במלחמת מוחות. החוקרים אינם מותירים אבן בלתי הפוכה, בדרך לחקר האמת. בנוסף לכך, פועל מנדלבליט בכל מאודו לבלימת ניסיונות החקיקה של חוקים להגנת השחיתות ולכפיתת ידי הלוחמים בהם.

מן הראוי היה, שמנדלבליט ייהנה מגיבוי מלא של אזרחי ישראל בפועלו זה. במקום זאת, הוא נאלץ להתמודד מזה כשנה מהטרדה בלתי פוסקת, מידי מוצ"ש; הטרדה שלו, של משפחתו ושל שכניו. האספסוף המטריד אותו מחבל במלחמה בשחיתות. אלדד יניב וגייסותיו הם גיס חמישי במלחמה נגד השחיתות.

אלדד יניב מציב במודע את אינטרס הפריימריז שלו מעל האינטרס הציבורי של המלחמה בשחיתות.

* דיסוננס – אני מכיר כמה ילדים (בני 30-60) שאני ממש ממש מודאג, כאשר אני חושב על הדיסוננס אליו הם עלולים להיקלע ביום בוא העימות, או חלילה הגירושין, בין נתניהו לטראמפ.

* זכותו – עוד אמריקאי מימש את זכותו, על פי התיקון השני לחוקה.

* הרתעה – העובדה שהג'יהאד האסלאמי פחד להגיב על פיצוץ מנהרת הטרור, היא תוצאה ישירה של מלחמת "צוק איתן" המושמצת כל כך. הרי לפני "צוק איתן", לא היה צורך בשום עילה – במשך 14 שנים חיו אזרחי ישראל תושבי הדרום כברווזים במטווח. מלחמת "צוק איתן" המושמצת, יצרה הרתעה אדירה. הרי המוטיבציה לפגע בנו והשנאה אלינו לא פחתה בעקבות המלחמה, אלא התגברה. אבל המכה הניצחת שהם חטפו, הביאה ליותר משלוש שנים של שקט.

* כלכלת מחסור במציאות של עודף – ראשי רשויות ביו"ש ואלמנות נרצחי טרור שובתים שביתת שבת וחלקם רעב, במחאה על אי מתן מרכיבי ביטחון חיוניים כמו כבישים עוקפים ותאורה בכבישים. אין מחלוקת על צדקת דרישתם, אולם מסיבות תקציביות, ההבטחות בנושא זה אינן מתממשות. מסיבות תקציביות, הממשלה מסרבת להצמיד את קצבת הנכים לשכר המינימום. תשלומי ההורים על חינוך הולכים ומאמירים, מה שמגביר את הפער בין רמת החינוך של בני עשירים ובני עניים, ואת אי השוויון בחברה הישראלית; אין תקציב לחיזוק בתי הספר החלשים מבחינה סוציואקונומית. יש מחסור חמור במיטות בבתי החולים ובמרכיבי הבריאות בפריפריה ואין תקציב לתת מענה לבעייה. רבים הצרכים, ואין די משאבים לממש אותם. כלכלת המדינה מתנהלת ככלכלת מחסור.

כלכלת מחסור, אבל במציאות של עודף. יש לממשלה עודף של 17 מיליארד שקל. זו הזדמנות אדירה להשקיע את הסכומים הללו במטרות חיונית – חינוך, ביטחון, בריאות, צמצום פערים וכד'. במקום זאת, שר האוצר מעדיף להחזיר את הסכום לציבור באמצעות הורדת מיסים. צעד זה מנוגד לאינטרס החברתי והלאומי. זהו צעד פופוליסטי, שנשמע טוב, וייטיב עם ציבור רחב, אבל יגדיל את הפערים בחברה ולא ייתן מענה לצרכיה.

כחלון הציב ברשימתו, "כולנו", את אלי אלאלוף, מי שעמד בראש ועדת אלאלוף למלחמה בעוני בישראל. הוא התחייב לממש את מסקנות דו"ח הוועדה. במבוא לדו"ח כתב אלאלוף:

"ניסיוני הביא אותי להכרה שההצלחה כרוכה במידה רבה בהשקעה ומאמצים אישיים גדולים, אך גם ביכולת של החברה והמדינה לפתוח שערי תקווה לכל אזרח ולאפשר לו קידום והצלחה... העוני אינו גזירת גורל, או אבן שאין לה הופכין ולא נוצר יש מאין. אמנם יש המתדרדרים לעוני בגלל החלטות שקיבלו במהלך חייהם, אך רובם של האנשים החיים בעוני נולדו לתוך מציאות זו, ללא סיכוי של ממש לשנותה לבד... הוצאתו של האדם ממצוקה היא השבת כבודו האבוד."

נפלה בחלקו של כחלון זכות גדולה – בקדנציה שלו כשר האוצר יש בידי המדינה הכספים שיאפשרו צמצום העוני. במקום זאת, הוא מעדיף לחלק את הכסף אישית, לאלה שיש להם.

בראיון לקרן מרציאנו אמר כחלון שהציבור בחר בו כדי שיהיה שר האוצר ויקבל את ההחלטות. צר לי לשמוע אמירה ביביסטית כזאת מכחלון. אני בחרתי בו, כדי שכשר האוצר יפעל למימוש דו"ח אלאלוף, עליו התחייב. לא הענקתי לו מנדט פתוח לעשות ככל שיעלה על רוחו.

* עמלק – שלושה ימים לאחר רצח רבין, מישהו ביקש להיפגש איתי.

"קרא," אמר לי, והושיט לי דף נייר, ועליו – משני צדדיו, בכתב יד עגול וגדול, שורה של שאלות וספקות בנוגע לרצח.

הוא הביט בי, בשעת הקריאה, בסקרנות, כשחיוך לא מש מזווית פיו.

"נו, מה אתה אומר?" שאל אותי כשסיימתי לקרוא, וחיוך שביעות הרצון על פניו התרחב קמעה.

"אתה לא באמת מתכוון לזה..." הערתי, כמובן מאליו.

"אני לא מתכוון לכלום. בסך הכל שאלתי שאלות."

היה ברור לשנינו שהוא לא באמת מתכוון לזה, הוא לא באמת מאמין בזה, הוא בסך הכל מעורר ספקות.

סימני השאלה הללו, שלושה ימים בלבד אחרי הרצח, הם מעט המכיל את כל תאוריית הקונספירציה על רצח רבין על רגל אחת.

בדיוק לנייר הזה כיוונו חכמי הקבלה, כשציינו את הגימטריה: ספק = עמלק.

כבר למחרת הרצח, אולי עוד באותו הלילה, ישבו שרלטנים ובדם קר בדו את תאוריית הקשר, תאוריית השקר. הנייר הזה נוסח עם סימני שאלה. מאז, במשך 22 שנה, השרלטנים האלה עמלים להפוך את סימני השאלה לסימני קריאה, וים של אידיוטים מאמינים לזה.

* מפלגת מרכז אידיאולוגית – עיתונאים נוהגים להציג את מפלגות המרכז בישראל – ד"ש, "שינוי" של טומי לפיד, "הדרך השלישית", מפלגת המרכז, "יש עתיד" וכו', כמקשה אחת. לאחרונה יצא לאור ספרה המחקרי של אפרת קנולר "מפלגות המרכז בישראל". בניגוד לרדידות העיתונאית, היא חילקה את מפלגות המרכז לקטגוריות: מפלגות מעמדיות, מפלגות אישיות, מפלגות כוכבים ומפלגות אידיאולוגית. תיקון – לא מפלגות אידיאולוגיות, אלא מפלגה אידיאולוגית. בחלוקה הזאת, הופיעה רק מפלגה אידיאולוגית אחת – "הדרך השלישית". זה ההבדל בין מחקר רציני לכתבה שטחית. אכן, המייחד את "הדרך השלישית" מכל שאר מפלגות המרכז, זו העובדה שהיא קמה מתוך אידיאולוגיה וכדי להגשים אידאולוגיה, ובכך היא דומה דווקא למפלגות שמאל וימין אידיאולוגיות (אני נהגתי לומר בזמנו שאני "מרכז קיצוני"...).

האמת היא שיש בפרק על "הדרך השלישית" שגיאות רבות. הן שגיאות עובדתיות (שאינן משפיעות על התובנות, אך הן קצת מביכות) והן תובנות, שעל פי שיפוטי, הן כשותף פעיל במפלגה והן כחוקר, הן שגויות. גילוי נאות – אני מצוטט בספר, מתוך פרוטוקולים של מזכירות המפלגה.

מצאתי לא מעט שגיאות, עובדתיות וקונספטואליות, גם בשאר פרקי הספר, ועם זאת, זהו בהחלט ספר חשוב וטוב, ותרומתו להיסטוריוגרפיה הפוליטית הישראלית רבה, בשל העיסוק הייחודי במפלגות המרכז. מפלגות המרכז נחקרו הרבה פחות ממפלגות השמאל, הימין והדתיים, וזה המחקר היחיד (שידוע לי) המביט עליהן במבט על ובראייה השוואתית.

* מפח נפש – אני כותב בימים אלה את הביוגרפיה של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן ומייסד תנועת "הדרך השלישית", האידיאולוג שלה וחבר כנסת מטעמה. לצורך המחקר, נזקקתי לארכיון "הדרך השלישית", ולאכזבתי – לא מצאתי אותו. שאלתי את קהלני, את יהודה הראל, את פרופ' אלכס לובוצקי (ח"כ מטעם "הדרך השלישית"), את אלי מלכה (אז מזכ"ל המפלגה והיום ראש המועצה האזורית גולן) – ואיש לא ידע להשיב לי היכן נמצא הארכיון. בדקתי בארכיון הגולן ובארכיונים פוליטיים כארכיון יד טבנקין וארכיון יד יערי – לשווא. נעלמו עקבותיו של הארכיון כלא היו.

כשקראתי את ספרה של אפרת קנולר "מפלגות מרכז בישראל", שמחתי למצוא הערות שוליים המפנות לארכיון "הדרך השלישית". יש! האבדה נמצאה.

התקשרתי לאפרת קנולר, כדי לשמוע היכן הוא נמצא, ומה רבה היתה אכזבתי. מסתבר שאת המחקר על "הדרך השלישית" עשתה קנולר ב-1999-2000. לצורך מחקרה, היא קיבלה לרשותה את הארכיון הקטן, והחזירה אותו, לקראת ביקורת של מבקר המדינה, אך לאחר שסיימה את השימוש בו. כעבור זמן, התקשרה אליה מזכירתו של קהלני לברר האם היא עדין זקוקה לחומר, כיוון שהם עומדים לשלוח אותו לגריסה, בשל חוסר מקום. וכך קרה.

איזה טמטום! איזה חוסר אחריות! איזו חוסר מודעות! מי משמיד ארכיון של מפלגה? הרי כל ארכיון היה שמח לקבל אותו לרשותו. ולמה? בגלל מקום?! זהו ארכיון-זוטא של 3-4 ארגזי קרטון. הארכיון האישי שלי הוא בערך פי עשרה בגודלו.

בעבורי זהו ממש מפח נפש.

* האגף לתרבות יהודית: עדות אישית – "חדשות 2" ערכו תחקיר על פעילות האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך, שהצביע על פעילותו כאגף לקידום פעילות מפלגתית של הבית היהודי במימון ממשלתי. בסוף הכתבה הוקראו התגובות – הכחשה נמרצת ומוחלטת של משרד החינוך ושל כל הרשויות המקומיות שהוזכרו בכתבה.

 אין לי כלים לחוות דעה על אמיתות העובדות שהוצגו בתחקיר. כל שאני יכול להציג הוא גילוי נאות – עדות אישית על העזרה שקיבלתי לאורך השנים מן האגף, כשעוד נקרא האגף לתרבות תורנית, בתפקידיי השונים.

בשנים 2001-2010 ניהלתי את המתנ"ס האזורי גולן. תחום התרבות התורנית במועצה האזורית גולן היה באחריות המתנ"ס עוד טרם כניסתי לתפקיד. עם כניסתי, הקמתי במתנ"ס מחלקה להתחדשות יהודית, ברוח פלורליסטית, ועמדתי בראשה בכל שנותיי כמנהל המתנ"ס. לאורך כל התקופה, נהניתי מסיוע נאה ונדיב מהאגף, לפעילותי שהיא בעליל לא פעילות "מפד"לניקית" או אורתודוכסית, אלא פעילות ברוח ארגוני ההתחדשות היהודית. אנשי האגף שתמכו בפעילות, הכירו אותה וידעו בדיוק לאיזו פעילות הולך הכסף, והעניקו אותו בחדווה.

בשנים 2010-2014 ניהלתי את מרכז "יובלים"; מרכז פלורליסטי לתרבות וזהות יהודית בגליל, שפעל במכללה האקדמית תל-חי. לרוע מזלי, נכנסתי לתפקיד בדיוק כאשר קרן אביחי סיימה את תמיכתה במרכז, והספונסר העיקרי – הפדרציה היהודית של סן פרנסיסקו צמצמה באופן דרסטי את תמיכתה. עמדתי בפני שוקת שבורה. מי שאפשר את המשך פעילות המרכז היה האגף לתרבות תורנית, שהעניק תמיכה משמעותית במרכז מדי שנה. התמיכה היתה בפעילות המרכז ברוחו הפלורליסטית המתחדשת, מתוך הכרת רוח זו, וללא כל הסתייגות. להיפך. מתוך תמיכה ועידוד.

בנוסף לתמיכה השוטפת, קיימנו בקריית שמונה פעילות משותפת של מיספר ארגונים, כולל עיריית ק"ש, בהובלה רעיונית וארגונית של "יובלים" וגם כאן, עיקר התקציב היה מהאגף לתרבות תורנית. האירועים המרכזיים שקיימנו בעיר מדי שנה, היו תיקון ליל שבועות (יומיים לפני ליל שבועות) והתכנסות מיוחדת בליל תשעה באב. ההתכנסות בליל תשעה באב נפתחה תמיד בקריאת מגילת איכה, ולאחר מכן דיון בסוגיה חברתית משמעותית. הקריאה התחלקה בין מיספר קוראים, וברוח "יובלים" – קוראים וקוראות. בכיכר העיר בקריית שמונה, עם פרסום שעליו הסמליל של האגף, בידיעתו ותמיכתו. אחת העובדות המרכזיות במרכז היתה איימי קליין, רבה מהזרם הרקונסטרוקציוניסטי. היא השתתפה כמנחה וכמרצה בפעילויות רבות, אף היא היתה בין הקוראות בטעמים במגילת איכה, והכל באירועים שהאגף השתתף בהם.

אחת הפעילויות המרכזיות של "יובלים" הייתה בית המדרש "מעגלים". גם היום, שנתיים לאחר סגירת "יובלים", בית המדרש ממשיך לפעול. בעיקר במימון המשתתפים, אך גם כאן, בתמיכת האגף לתרבות יהודית. מדובר בבית מדרש פלורליסטי, שרוב חבריו "חילונים" וכך גם רוב המרצים בו. הוא פועל ברוח של שותפות חילונית דתית ובאהבה גדולה בין כל חבריו, המתמידים ללמוד יחד שנים רבות – "חילונים" ו"דתיים". התוכן והרוח מביאים באמת מגוון רחב מאוד של עמדות יהודיות. וגם כאן, מצד אחד אין שום התערבות של האגף ומצד שני האגף מכיר ויודע בדיוק לאן הולך הכסף ולאיזו פעילות, והוא מעניק את התמיכה בשמחה.

במשך שנים אחדות, הייתי חבר בצוות ההיגוי של  "לא בשמיים" – חגיגת לימודים יהודית ישראלית בגליל, עם טובי המרצים מכל הגוונים והזרמים, המושכת מדי שנה קהל רב מכל רחבי הארץ, במשך שלושה ימים. וגם בפעילות הזאת, האגף לתרבות יהודית שותף (או לפחות היה שותף בשנים שבהן הייתי מעורב).

עד כאן עדותי. ואם היא נשמעת אחרת ממה שהוצג בתחקיר, ותגרום ולו לחלק מן הקוראים להטיל ספק במה שהם ראו בתחקיר, דיינו.

* אשת חיל – מיזם 929 הוא מיזם של לימוד רצוף של פרק יומי בתנ"ך, כל 929 פרקי התנ"ך על פי הסדר, בכל רחבי הארץ ובכל רחבי העם היהודי; מיזם נפלא, ויקפצו כל מפוחדי ומפחידי ה"הדתה" בלה-בלהתה. זכיתי, ובמסגרת מיזם נפלא זה, אני כותב מדי יום מאמר על פרק בתנ"ך. זו מחויבות לא פשוטה, שאני נדרש להשקיע בה זמן רב הרבה יותר מאשר במאמרים פוליטיים, אך אני לומד ומועשר ונהנה מאוד. ומקווה שכך גם קוראי המאמרים.

 בשבוע שעבר סיימנו את ספר משלי והתחלנו את איוב. ספר משלי, לכל אורכו, יוצא נגד אורח חיים של בטלה ובזבזנות, ומציג את העצלות כשוות ערך לטיפשות ולרשע. הספר מסתיים בשיר המעלה על נס את אשת החיל, היפוכו של הבטלן. אשת החיל היא המופת של ספר משלי. נכון, יש קריאה פמיניסטית נרגנת (ספר משלי יוצא גם נגד הנרגנות) שמוצאת בשיר הזה שיעבוד האישה וכו' וכו' וכו'. זהו כמובן אנכרוניזם לשמו. לאמיתו של דבר, מופת נשי כזה, בספר שנכתב לפני למעלה מ-2,500 שנה, ראוי להיות ההמנון של הפמיניזם הנאור (כלומר פמיניזם החותר לשוויון המינים, להבדיל מפמיניזם המבטא שנאת גברים).

* מוטציה של היהדות – ערוץ 12 הפיק שלטי פרסום ענקיים, התלויים לרוחב הצירים המרכזיים בערים, ועליהם תמונות הנבחרת של "ארץ נהדרת".

בירושלים, הושחתו הכרזות בידי חוליגנים, שהשחיתו את פניהן של הנשים. בשם ה..."צניעות", כמובן.

טיילתי בירושלים עם בתי בת ה-11. תמר ילדה נבונה, חדת עין וערנית, והיא מיד זיהתה והבינה בדיוק מה קרה שם ולמה.

הסברתי לה שזו אינה היהדות. שאורח החיים שאנו חיים הוא אורח חיים יהודי, ואילו דרכם של החוליגנים האלה היא מוטציה של היהדות. 70 פנים לתורה. הם הפן ה-71.

* ה"אידיאולוגיה" של החיה הכהניסטית – בירושלים נערכה עצרת לזכרו של "הרב" כהנא, שם רשעים יירקב, בהשתתפות פעילי החיה הכהניסטית למיניהם, מנהיג קו-קלוקס-קלאן הישראלי בנצי גופשטיין, פורעי גבעות ושאר כהניסטים ועוזריהם.

שיאו של האירוע היה הקרנת סרט עם דמותו של רב המרצחים ברוך גולדשטיין שר"י. כשהופיעה דמותו, הפראים הריעו.

על מה ולמה הריעו לו? כי רצח 29 ערבים. מה הופך אותו לגיבור נערץ? רצח ערבים, בירי שפל בגבם בשעת תפילתם. אילו רצח 28 הוא היה פחות נערץ. אלו רצח 30 היה נערץ יותר. אילו רצח 300 בכלל היה אליל. למה? כי ה"אידיאולוגיה" של החיה הכהניסטית היא "מוות לערבים". זו אידיאולוגיה של השמדת עם.

* יש ים בירושלים – לא. עוד אין ים בירושלים, אבל יש בירושלים אקווריום ענק, ובו דגי ים רבים ובעלי חיים ימיים רבים, עם נוכחות עשירה של ים תיכון וים סוף. האקווריום הוא בגן החיות התנ"כי. גדול, עשיר, חדשני, עם הדרכה מצוינת, ואוריינטציה חינוכית-סביבתית של הגנת הים.

* ביד הלשון:  מכנסיים קצרות – שלט בכניסה לבית החולים החרדי לניאדו בנתניה, מבקש מהציבור להקפיד על לבוש צנוע. הוא מפרט איך אין להיכנס לבית החולים, ובין השאר מציין: מכנסיים קצרות.

מכך אני מסיק שניתן לבקר בביה"ח עם מכנסיים קצרים.

ועוד בענייני מכנסיים. בהודעה מהמדריך של בתי לקראת איזו פעילות, נכתב ברשימת הציוד: "מכנס ארוך."

ו...? המכנס השני קצר?

אורי הייטנר

* * *

Well Said, Mayor / Dorval, Quebec..

"PUT SOME PORK ON YOUR FORK"

A commercial promoting pork says:

"PUT SOME PORK ON YOUR FORK" The MAYOR REFUSES TO REMOVE PORK FROM SCHOOL CAFETERIA MENU AND EXPLAINS WHY:

Muslim parents demanded the abolition of pork in all the school canteens of a Montreal suburb.

The mayor of the Montreal suburb of Dorval has refused, and the town clerk sent a note to all parents to explain why.

"Muslims must understand that they have to adapt to Canada and Quebec , its customs, its traditions, and its way of life, because that's where they chose to immigrate.

"Muslims must understand that they have to integrate and learn to live in Quebec . "They must understand that it is for them to change their lifestyle, not the Canadians who, so generously, welcomed them.

"Muslims must understand that Canadians are neither racist nor xenophobic. Canada accepted many immigrants before Muslims showed up (whereas the reverse is not true, in that Muslim states do not accept non-Muslim immigrants)."

"Just like other nations, Canadians are not willing to give up their identity or their culture.

"And, if Canada is a land of welcome, it's not the Mayor of Dorval who welcomes foreigners, but the Canadian-Quebecois people as a whole.

"Finally, they must understand that in Canada ( Quebec ) with its Judeo-Christian roots, Christmas trees, churches and religious festivals, religion must remain in the private domain."

The municipality of Dorval was right to refuse any concessions to Islam and Sharia.

"For Muslims who disagree with secularism and do not feel comfortable in Canada , there are 57 beautiful Muslim countries in the world, most of them under-populated and ready to receive them with open halal arms in accordance with Sharia.

"If you left your country for Canada , and not for other Muslim countries, it is because you have considered that life is better in Canada than elsewhere. We will not let you drag Canada down to the level of those 57 countries.

"Ask yourself this question - just once: "Why is it better here in Canada than where you came from?" 

"A canteen with pork on the menu is part of the answer."

If you came to Canada with the idea that you will displace us with your prolific propagation and eventually take over the country, you should pack up and go back to the country you came from.  We have no room here for you and your ideology.

If you feel the same, forward it on.  If not, hit the delete, and prepare to be displaced.

* * *

בעקבות הגשת כתבי האישום נגד כנופיית נתניהו המושחתת תבטל גרמניה את עסקת הצוללות ובתמורה ישוטטו בקרוב צוללות איראניות שבסיסן בסוריה מול חופי חיפה ותל-אביב כי עשיית צדק חשובה יותר מביטחון ישראל וכידוע כל עסקאות הנשק מיום הקמת המדינה נעשו מתוך ניקיון כפיים מוחלט.

* * *

ממשלי לפונטיין

נוסח עברי: נורית יובל

חָכְמַת הַנִּהוּל

מִלְחָמוֹת קַיָּמוֹת בְּתוֹלְדוֹת כָּל אֻמָּה,

וַאֲפִלּוּ בַּיַּעַר פָּרְצָה מִלְחָמָה.

הַלַּיִש מִהֵר וְכִנֵּס לִישִׁיבָה

אֶת כָּל אַלּוּפֵי וְרָאשֵׁי הַצָּבָא

לָתֵת רֹאשׁ, לְתַכְנֵן אִיסְטְרַטֵגְיוֹת שְלֵמוֹת,

לְאַיֵּשׁ תַּפְקִידִים וּלְחַלֵק מְשִׂימוֹת.

הָיְתָה הַסְכָּמָה מְלֵאָה וּשְׁקוּלָה:

הַפִּיל – מְצֻיָּן בְּתוֹר חֵיל תּוֹבָלָה.

עַל גַּבּוֹ הַגָּדוֹל, כָּל קָצִין זֹאת יָדַע,

הוּא יִשָּׂא אַסְפָּקָה וְתַחְמֹשֶׁת כְּבֵדָה.

הַשּׁוּעָל הֶעָרֹם, הֶחָכָם בַּמֹּחוֹת,

יְתַכְנֵן מַעֲרָךְ וּתְנוּעַת הַכֹּחוֹת.

הַדֹּב – יִסְתַּעֵר. הוּא בָּקִי בַּמְּלָאכָה.

וְהַקּוֹף – יַעֲשֶׂה פְּעֻלּוֹת הַסָּחָה,

יְפַרְצֵף לָאוֹיֵב פַּרְצוּפֵי מוּקְיָנוּת

עַד שֶׁהֵם יִשְׁכְּחוּ שֶׁהֵם בְּכוֹנְנוּת.

מִי נוֹתַר לְשִּׁבּוּץ? הֶחָמוֹר עוֹד פָּנוּי,

וְגַם הָאַרְנָב מְחַכֶּה לְמִנוּי.

"מָה, גִּיַּסְתֶּם חֲמוֹר?" הַשָּׁלִישׁ הִתְפַּלֵּא,

"אֵיזֶה תַּפְקִיד הוּא יָכֹל לְמַלֵּא?

עַצְלָן וּבַטְלָן וְעַקְשָׁן וְסוֹרֵר!

לֹא יָבִיא שׁוּם תּוֹעֶלֶת. מַמְלִיץ לְשַׁחְרֵר!

וְאַרְנָב? הוּא פַּחְדָן וּמוּג לֵב שְׁפַל זָנָב.

רַק יַתְחִילוּ לִירוֹת – הוּא יַחְטֹּף הֶלֶם קְרָב

וְיִבְרַח וַיָּנוּס כְּמוֹ טִיל חֵץ. זֶה בָּרוּר.

שֶׁיֵּלֵךְ לַקַּבָּ"ן וְנִתֵּן לוֹ שִׁחְרוּר."

"טָעִיתָ!" אָמַר רַמַטְכָּ"ל בֶּן אַרְיֵה.

"נְעִירָה שֶׁל חֲמוֹר – לִבְרָכָה תִּהְיֶה.

קוֹלוֹ שֶׁל חֲמוֹר מַפִּיל חַת וְאֵימָה,

הָאוֹיֵב רַק יִשְׁמַע – וְיִבְרַח בִּמְהוּמָה!

וְאַרְנָב? קַל רַגְלַיִם כְּחֵץ וְאֶפְשָׁר

לְמַנּוֹת אוֹתוֹ רָץ שֶׁל הַגְּדוּד, אוֹ קַשָּׁר."

זוֹ חָכְמַת מַנְהִיגִים – וְלֹא רַק צְבָאִיִּים:

לְנַצֵּל בִּתְבוּנָה נְתוּנִים טִבְעִיִּים

וְלִרְתֹּם תְּכוּנוֹת אֹפִי שֶׁיֵּשׁ לַבְּרִיָּה

לְתַּפְקִיד שֶׁיּוֹעִיל לַמְּשִׂימָה הַצְּפוּיָה.

אָדָם לְכָל עֵת

חֻלְדָּה זוֹלֶלֶת עַכְבָּרִים לְשִׂמְחָתָהּ גִּלְּתָה

אֵי פַּעַם עֲטַלֵּף תּוֹעֶה בִּמְאוּרָתָהּ.

"עַכְבָּר חַם וְטָרִי!" צוֹהֶלֶת הַחֻלְדָּה,

"הִגִּיעָה שְׁעָתְךָ! הִנֵּה לִי סְעוּדָה!"

עֲנֵה הָעֲטַלֵּף בְּקוֹל רָם וּמֻגְבָּר:

"אַל תִּטְרְפִי כָּל כָּךְ מַהֵר. אֲנִי אֵינִי עַכְבָּר!

אֲנִי צִפּוֹר! מִין עוֹף! וְכִי אֵינֵך רוֹאָה

שֶׁיֵּשׁ לִי זוּג כְּנָפַיִם רְחָבוֹת לְהַמְרָאָה?"

"סְלִיחָה, אַתָּה צוֹדֵק" עָנְתָה לוֹ הַחֻלְדָּה.

וְכָכָה הוּא נִצָּל וְלֹא הָפַךְ צֵידָה.

הָעֲטַלֵּף הַזֶּה נִקְלַע, אַחֲרֵי יָמִים סְפוּרִים,

לִמְאוּרַת חֻלְדָּה זוֹלֶלֶת צִפֳּרִים.

"צִפּוֹר חַמָּה-טְרִיָה!" צוֹהֶלֶת הַחֻלְדָּה,

"הִגִּיעָה שְׁעָתְךָ! הִנֵּה לִי סְעוּדָה!"

הָעֲטַלֵּף הַמְּחֻכָּם עָנָה לָהּ נִמְרָצוֹת:

"אֵינִי צִפּוֹר! אַת לֹא רוֹאָה שֶׁאֵין לִי כְּלַל נוֹצוֹת?

וְיֵשׁ לִי זַרְבּוּבִית, עַל כֵּן אֵינֶנִּי עוֹף.

עַכְבָּר אֲנִי, עַכְבָּר! אַל תִּזְדָּרְזִי לִטְרוֹף!"

"סְלִיחָה, אַתָּה צוֹדֵק," הֵשִׁיבָה הַחֻלְדָּה,

וְגַם הַפַּעַם הוּא נִצָּל וְלֹא הָפַךְ צֵידָה.

רַבִּים מַתְאִימִים אֶת עַצְמָם לַתְּנָאִים

וּבִשְׁעַת סַכָּנָה – מַחֲלִיפִים כּוֹבָעִים

וְלוֹקְחִים לְעַצְמָם דְּמוּת שׁוֹנָה, זֹאת אוֹמֶרֶת,

אִם צָרִיךְ – מִזְדַּהִים בְּצוּרָה קְצָת אַחֶרֶת.

* * *

הדסה  מור

"להתלבש להתפשט" – כפילוסופיה של החיים

על ספר  השירים החדש של לאה טרן

אחת הפעולות הבסיסיות שכל אדם עלי אדמות עושה מדי יום ביומו, החל משחר ההיסטוריה ועד ימינו אלה היא – להתלבש ולהתפשט. רק האופנה מתחלפת.  רק חומרי הלבישה מחליפים תשתיות של בדים, של צבעים, של דוגמאות  ודגמים.

  בספר שיריה של המשוררת לאה טרן, "להתלבש להתפשט", לבשו הפעולות הבסיסיות האלו  דברי הגות  ונוסטלגיה,  נלקחו למחוזות של  יופי ואהבה  וגעגועים; לביטוי של  הרגשות ורגישויות,  של תחושת ביטחון ורווחה.

מאז ימי אדם וחווה, שהסתפקו בדגם של עלה תאנה,  הצורך של האדם, בניגוד לחיה ולבהמה, לעטות על עצמו לבוש כלשהו, כסות לגופו, נותר  חרוט לעד במוח האנושי, ולאה טרן, בהבזק של רעיון גאוני, עושה ממנו מטעמים פואטיים, טעימים גם לחיך וגם לנשמה.

מאחר שמדובר בדבר והיפוכו,  שהרי להתלבש מחייב אותנו גם להתפשט,  מחולק הספר  לשני שערים: שער 1  – להתלבש,  ושער 2 – להתפשט. את הלבוש מדגמנת לאה טרן עצמה בכעשרים צילומים יפהפיים, מדהימים בצבעוניותם הפראית, אותם צילם האמן גד אולמן. הצילומים משובצים בין השירים, שרובם ככולם מורכבים ממילה אחת עד שלוש מילים בשורה. הספר כולו עשוי מנייר כרומו מבהיק שמתאים עצמו גם לצילומים וגם למילות השירים.

ההתחלה מופנית דווקא לדגמי החזייה, שעוררו בי זיכרונות רחוקים. "תופרת חזיות / עם סיכות בפה, / עם או בלי שרוכים / (במודה היו אז כפתורים) / והבנים נגעו /  לדעת אותך / עם או בלי."

אני בטוחה שנשים שעברו את גיל השבעים זוכרות כיצג הבנים בכיתות ז' ח' היו מעבירים אצבע לאורכו של גב הבנות, לראות אם הן כבר מספיק "מפותחות" ללבוש חזיות, וכמה הן היו מתגאות כשקיבלו את הציון "עם", וכמה אנחנו, ה"לא מפותחות"  התביישנו בציון "בלי".

אחרי החזיות בא תורן של הגרביים השחורות: "גרב שחורה / על רגל לבנה / מזכירה / מאהבת / מרגלת / יצאנית / מונה כאבים / שהמוות עושה / בחיים..."

ואז באים שירים על פריטי לבוש אחרים – שיר על הצעיף השחור ושיר על נעלי הזהב,  ושיר על הנסיכה שכלתה מתכשיטיה – "אני אוהבת / בגדים מדברים / בשעה / לא רגילה – / חגיגית / שונה..."

והשיר על אספנית הבגדים, שבעקבותיו מגיע השיר על אורגזמת הקניות, שבסיומו מתוודה המשוררת: "אני לא  ממש צריכה בגד חדש / אבל נרגעת / רק כשאני חוזרת עם / שקית פלסטיק חדשה..."  

 במילים מעטות קולעת טרן לפסיכולוגיה של אין ספור נשים  בעולם: הדחף הבלתי ניתן לכיבוש לרכוש פריטי לבוש, שמרגיע לא רק את הגוף כי אם גם את הנשמה.  שקית פלסטיק מלאה בגדים חדשים המבטאת אורגזמה נשית-נפשית במלוא עוצמתה...

 ומה מרגישה אישה שהמכנסיים שקנתה כבר לא נסגרים עליה, אפילו בשכיבה, כי היא שמנה בשתי מידות? 

ומה אישה אחרת תעשה עם ארון מלא בגדים שנותר אחרי מות אימה, אך הבגדים גדולים עליה בשתי מידות?

אולי את הנחמה על שתי הדילמות הללו מוצאת המשוררת  ב"אימי תפרה לי / שאריות חלומה / מבדים וסריגים, / תחרות וחוטים / שנשזרו / בארץ אחרת. / ואני בתה, / עולה חדשה בארצה, / מחפשת / בגדי זהותי /האובדת."

שיר מקסים.

השער השני העוסק בהתפשטות, הינו, כלשונו, מופשט יותר. בכלל להתפשט אינו מיוחס להתפשטות מבגדים דווקא כי אם לחשיפת עצמך  מבחינה ריגשית, אידיאולוגית  ואישית.  הבגד המופשט מעל הגוף הוא  סמל להפשטה ולכל דבר מופשט – באמנות, בספרות, במתמטיקה, בפילוסופיה ובחשיבה בכלל.  הפשטה – תרתי משמע. 

 לאה טרן  מדלגת  על פני כל ההתייחסויות למרכיב הזה של ההתפשטות. "לשכב עירומה / על ריצפת בטון / בסטודיו – / אמנית טוטאלית..."  ו"איך תעמוד / בלי בגדים על גוף – נשמה ביישנית..."

אבל מרשה לעצמה לחרוג מהנושא ולרחף על פני נושאים קרובים, כמו יחסים בין המינים,  הערכה ותודה לצלם שצילם אותה. האם התכוונה  לגד אולמן שצילומיו האמנותיים מהווים חלק בלתי נפרד מהשירים, או על "קרימינליות של רגשות, / מקללת, מלקקת, מתנשקת, / מתאימה לחצאית על פי העונה, / אהבה הופכת לדחייה, / מחליפה קירבה..."

זהו ספר השירים השישי שלאה טרן כתבה, ובהיותה גם ציירת, היא אף עיצבה את העטיפה המאוד  עשירה בצבעוניות ובסימליות כאחת.  טרן הינה בעלת תואר מסטר בספרות עברית ושיריה  מופיעים באנתולוגיות חשובות לשירה בארץ ובעולם.

 להתלבש? להתפשט? כמה בסיסי, ובד בבד כמה סימלי, כמה מופשט. רעיון גאוני ליצירה ספרותית מקסימה.

הדסה מור

* * *

יצחק שויגר

"אבות ובנים" בתאטרון גשר

לאחרונה צפיתי בהצגת תאטרון גשר, "אבות ובנים", במסגרת הצגה מיוחדת לידידי התאטרון. ההצגה מושקעת מאוד ומבוססת על ספרו של הסופר רוסי בן המאה התשע עשרה, טורגנייב, שכתב מחזה העוסק ביחסי הורים ובנים והשקפתם הניהיליסטית של הבנים על רקע התקופה ההיא.

העלילה מתרחשת בעת ביקורו של סטודנט בבית הוריו בכפר, שמלווה בידידו שגר בכפר סמוך וגם הוא מבקר בסופו של המחזה, את הוריו. שני הבנים מקיימים רומן דמיוני עם שתי נשים שגרות בגפן. המחזה מביא לנו את רוסיה של אז אל הבמה. עד שראיתי את המחזה הזה סברתי כי מטרתו של תאטרון גשר להציע במה לאמני הבמה שעלו מרוסיה לישראל וקיבלנו באהבה את המבטא הרוסי העמוק בעברית שלהם. ממש כפי שקיבלנו באהבה את מבטאה של חנה רובינא ואהרון מסקין, מענקי השחקנים בהבימה, אשר יכולת לשמוע בעברית שלהם ובמניירות הבימתיות שלהם את חינוכם התיאטרלי הרוסי ואת כור מחצבתם.

והנה מעלה הבמאי לזרוב מחזה מודרני עם וידאו מושקע. מלביש את השחקנים בלבוש הולם לתקופה והם מדברים חלקם ברוסית וחלקם בעברית במבטא רוסי מוגזם. שתורגם על מסך הווידאו שליווה את כל ההצגה. תצוגת הווידאו, באופן קצת חידתי, חילקה את ההצגה למיספר חלקים שצוינו עליו, כמו דם מוח, וכן מוות, וכנראה שהיה בכוונתו של הבמאי לרמז משהו על מהלך ההצגה. דשתי בה ודשתי בה ולא עלה בידי להבין את פשרה. וגם עיון מדוקדק בתוכנייה המהודרת, שהופקה וחולקה לצופים, לא הסביר הרבה.

בנוסף, הווידאו, שהיה מוצג במסך גדול שחילק את הבימה לשני חלקים, נתן לבמאי אפשרות לנצל טריקים טכניים שכאילו השחקנים מצטלמים ומתחברים אל תוך המסך תוך כדי ההצגה. זה אולי היה עובד, אילו הטקסטים שאמרו השחקנים לא היו שונים במשהו מהטקסטים שהודפסו על המסך. אילו היו עושים עבודה מדויקת, אולי זה היה עובד.

ההצגה ארכה כשעה וחמישים דקות ללא הפסקה, ואחרי כשעה, העלילה האנכרוניסטית והטקסטים המעייפים התחילו קצת לנדנד. העיסוק בניהיליזם ובהרס הערכים על ידי הדור הצעיר,  שהעסיק את הסופרים והכותבים  במאה התשע עשרה, ממש לא רלבנטי להיום.

באופרות שונות מהמאה התשע עשרה, שמוצגות כיום, דואגים המפיקים להלביש לבוש חדש את ההפקה כדי למשוך את הקהל. המוזיקה אותה מוזיקה אבל ההפקה מודרנית וזה מה שמושך את הקהל, ואילו בהצגה הזאת עשו מעשה הפוך. הווידאו המוזר לא משיג את האפקט החדשני שרצו להערכתי להשיג.

בסוף ההצגה חולקו פרסים ומלגות לשחקנים, ואחד מהם, ששמו אינו זכור לי וגם שיחק בהצגה, קיבל פרס מיוחד לרגל יום ההולדת השמונים שלו. אכן זה יוצא דופן. כנראה המחצב הרוסי מייצר שחקנים עם אורך חיים מיוחד. גם נאום ברכה ברוסית נישא לכבודו שתורגם סימולטנית על ידי מנהלת התאטרון וגם עוגה ניתנה לו שאותה הבטיחה המנהלת לכל השחקנים, לחלק אותה להם, יחד עם וודקה.

כך גם אני קיוויתי שלכבוד התרחיש הרוסי על הבמה יכבדו את הצופים, ידידי התאטרון כיבוד שלאחר ההצגה בוודקה פירושקי ובורשט. ומה רבה היתה אכזבתי כשעל השולחנות היה מוצע מבחר קרואסונים ועוגיות פטיסרי. אם כבר עושים חגיגה רוסית, אז למה לא לכבד בוודקה. לא שווה קצת להעיר את הצופים המסורים שחיכו בסבלנות לתום ההצגה?

ושלא יהיה ספק אני אוהב את בני העלייה מרוסיה אהבת נפש ואין ספק שתרומתם לתרבות לרפואה ולחברה הישראלית היא עצומה והלוואי שהחברה הישראלית הייתה מחבקת אותם יותר. המצגת "הרוסית" שהיתה בהצגה הייתה להערכתי מיותרת. 

יצחק שויגר

אהוד: הספר הקלאסי היחיד, בשנתיים שבהן למדתי ספרות כללית בתיכון חדש אצל המורה טוני הלה, שאותו לא הצלחתי לקרוא, היה "אבות ובנים" של טורגנייב. רומאן משעמם שעליו לא הצלחתי להתגבר, אף כי קראתי בשנתיים אלה בעניין עשרות ספרים בהדרכתה.

* * *

משה כהן

הבו לי תוהו

יש "אנשים נאורים" (דוגמת אלון פנקס) שאינם שבעי רצון מסגנון פעילותו של נשיא ארה"ב. הם מגדירים את תקופת שלטונו "כאוס" (תוהו ובוהו). 

הוא לא משלנו, אינו מדבר ואינו נוהג באופן תקין לפי כללי משחק מקובלים, כמו באראכ אובמהא למשל. 

קחו לדוגמה את התנהלות נציגת ארה"ב באו"ם. 

בימי אובמה רגילים היינו שמוסדות כמו אונסק"ו והמועצה לזכויות האדם נשלטות על ידי אבירי זכויות אדם כמו קונגו, אוגנדה, לוב וכיו"ב, ומטרתם היחידה הייתה לגנות ולהשתלח בישראל. 

תחת דונלד טראמפ אין הדבר כך. 

הנציגה האמריקנית מרמימה את קולה נגד האפלייה האנטי ישראלית ונגד ההשתלחות האובססיבית נגדה. היא גם מאיימת לפרוש ממוסדות אלה.  

אובמה הטיל את כל האשמה לסכסוך על ישראל ואת האשמה לטרור על הבנייה בשטחים. 

באראכ אובמה תיאב את בנימין נתניהו ואהב את מחמוד עבאס. 

טראמפ אינו אץ רץ לחבק את אבו מאזן ולהאשים את ישראל. 

הוא לומד את הסוגיה ושוקל פתרונות מושכלים ולא מן המוכן. 

אתם יודעים מה, אני מוותר על "הסדר" של אובמה, הבו לי "תוהו" של טראמפ.

מצביעים ימין ומקבלים שמאל

היום 7 נובמבר קיבלנו עוד דוגמה לרפיסות מחנה הימין. 

ח"כ אורן חזן התפלמס בכנסת עם ח"כ רחל עזריה ואמר לה "אני יכול ללמד אותך ציונות." זה שימש פתח להסתערות רבתי על אורן חזן מצד האופוזיציה על העלבת נשים, כולל ח"כים גברים כמו חיים ילין, והתקשורת קורעת אותו לגזרים, ללא סיבה שהרי אמירתו הייתה לגיטימית ולא סקסיסטית. 

בעוד השמאל והתקשורת קורעים אותו לגזרים על היותו ציוני נחרץ, לא ראיתי אף נציג של הימין נחלץ לעזרתו של אורן חזן. 

אז מה לנו להלין שמצביעים ימין ומקבלים שמאל. 

מחנה הימין הם נמושות. 

אם מעז בצלאל סמוטריץ להביע דעה נגד "חאפלות" רעשניות שעושות משפחות ערביות בבתי חולים, מתנפלים עליו השמאל והתקשורת והימין כדרכו שותק. 

זהו דפוס ההתנהלות הקבוע. 

התקשורת עורכת מסע  ציד לנתניהו. 

איפה תשובת הימין? 

די לרפיסות הימין! 

עזרו אומץ מינימלי להשיב להכפשת השמאל!

רוק בקסבה

רואים אנו לאחרונה כתבות בטלוויזיה (ערוץ 10, חזי סימנטוב) על רמת החיים  הגבוהה של הפלסטינים. מסתבר שברמאללה, שכם, יש חיי לילה תוססים, מסעדות יוקרה, מלונות בוטיק, מועדוני לילה המלאים עד אפס מקום.

לדברי הכתב נפתחת שם מדי יום מסעדה חדשה.    

אז אולי יפסיקו לייסר אותנו על "מצוקתם" של הפלסטינים כביכול. 

ליבי ליבי על הפלסטינים המסכנים התשושים מרוב ביקורים במועדוני לילה. 

מה, איננו אשמים? 

אל דאגה, התקשורת שלנו לא תוותר על הנאתה המזוכיסטית של הלקאה עצמית. 

מחזה אימים

27 באוקטובר, שעה 20, ערוץ 1, יומן החדשות. יושב צוות של 5 שדרנים, ומדווחים על תלונה של עובדת נגד שרה נתניהו. התלונה קשה מאוד, השדרנים תמימי דעים ומביעים את הזדעזעותם. הם גם נותנים לסניגור של הגב' נתניהו להשיב, כביכול.

בפועל בכל פעם שמנסה הסניגור להגיד דבר מה, מתנפלים עליו מיד כל אנשי הפאנל ומשסעים את דבריו. אחרי כמה ניסיונות לא מצליח הסניגור להשלים ולו משפט אחד. 

מזעזע. 

בלי לקבוע עמדה בנושא, ללא משפט, ההשתקה הדורסנית של הסניגור זיעזעה אותי. חמשת חברי הפאנל כבר חרצו את דינה. מבחינתם מקומה של גב' נתניהו בכלא. אין לה זכות לתשובה ולהגנה. 

לחינם  מלין נתניהו על רדיפה. 

חופש הביטוי האקדמי

אוניברסיטת בר אילן אמונה על חופש הביטוי האקדמי. היא מאפשרת לתאי סטודנטים לפרסם חומר הסברה על עמדותיהם הפוליטיות, לרבות חומרים על "הנכבה" הערבית השוללים את הלגיטימיות של מדינת ישראל. 

מה שאין היא מאפשרת הוא פרסום חוברת של "אם תרצו" הסותרת את טענות "הנכבה". 

חופש ביטוי אקדמי בררני, הכיצד? 

סלח לי שנפגשנו

מי אינו יודע החמאס מהו. זה ארגון שאינו מכיר בזכות קיומה של מדינת ישראל ("הכיבוש" בלשונו), שם לו למטרה "לשחרר" את הארץ הקדושה מהיהודים. החמאס שוקד על התחמשות, כוננות, כריית מנהרות והפעלת טרור נגד מדינת ישראל. זה ברור לכולם. 

טבעי שצה"ל נלחם בארגון שמטרתו לחסל אותנו. 

מה לעשות, במלחמה הזאת נפגעים אנשים משני הצדדים. 

ביום 30 באוקטובר נפגעו כמה לוחמי חמאס בכירים בשעת פיצוץ מנהרה. 

גם זו לטובה. 

ואיך  מגיב צה"ל להישג הזה?

צה"ל מתנצל...

מה, זה נוגד את "טוהר הנשק"?

מצ"ח תחקור את הלוחמים שלנו?

תמהני...

משה כהן

ירושלים

אהוד: אל דאגה, בית הדין הצבאי, אולי בראשותה של אותה שופטת, שחרץ את דינו של החייל המצטיין סמל אלאור אזריה, יטפל גם בלוחמי צה"ל שפגעו בבכירי חמאס.

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

איליה בר-זאב

נטע

לנכדתי בת ה-11 (27.10.17)

סְתָו,

מָחָר אוּלַי יֵרֵד מָטָר, הָאֲדָמָה תִּשְׂמַח לָרָצִים עָלֶיהָ,

לַנּוֹטְעִים כְּרָמִים.

לְפֶתַע,לִפְנֵי הַשְּׁקִיעָה, עֲנָנִים יְפָאֲרוּ אֶת הַשָּׁמַיִם,

תַּעֲתוּעֵי אוֹרוֹת לִרְגָעִים

כְּלֹא הָיוּ.

נֶטַע –

בַּת חִיוּךְ,

יוֹצֵאת לְדֶרֶךְ אֲרֻכָּה,

פְּתַלְתַּלָּה,

עוֹד שָׁנָה בַּת מִצְוָה

וְאַחַר כָּךְ –                        

תְּפִלּוֹת, חֲלוֹמוֹת, מִסְתּוֹרִין.

בַּת אָדָם.

כָּל אֶחָד יִבְחַר לְעַצְמוֹ עָב עָנָן קְטַנָּה

וְאֶת שֶׁיֹּאהַב.

איליה בר-זאב

* * *

תקוה וינשטוק

תחיית התמר

"תמר" היה בית קפה מיוחד, והוא מיוחד גם היום, כשזכה לשנה אחת של תחיית המתים; עתה, בגלגול השני, שמו בישראל –"רגע".

השנה האחת היא השנה שלפני הריסת הבניין של  "תמר", ברחוב שיינקין 74. בעוד כשנה אמורים הדחפורים לעלות על הבית הישן ויקום פה רב קומות. היה זה הרעיון של  שרונה קרני כהן, יזמת ואוצרת אמנות,לנצל את משך ההמתנה ולפתוח שוב את "תמר"' המיתולוגי שהתקיים 74 שנים. הפעם כסלון אמנותי תרבותי, שימשוך אנשי רוח ויאפשר לקהל סקרן תאב דעת להיפגש איתם. מקום להרצאות ולתערוכות. קפה דינמי, לא למכורים לאינטרנט היושבים מולו שעות (על ספל קפה אחד...) – כאן ישמיעו מוסיקה למיניה, יציגו תערוכות,יתמכו באמנות מקומית. כל הטוב הזה אמור להתבצע במשך שנה אחת. 

חמשה צעירים התלהבו לרעיון והחליטו להחזיר עטרה ליושנה: דוד שטרית (פסנתרן), איתי גולן (אוצר אמנותׂ), ׂאלעד דוד (מסעדן) ועו"ד ספי אסטרוק. הם העבירו קול קורא לוותיקי "תמר", בעיקר  לאמנים שהסתופפו במקום, להטות כתף ולשקמו. ציירים וגרפיקאים התלהבו והפשילו שרוולים, סטודנטים  לציור הקדישו לאתר הרבה מזמנם. הכל נצבע בצבעים בהירים, הקיר הפונה לרחוב שיינקין הפך לחלון זכוכית גדול ולידו ספסל כריות, נוצר מיסב כורסאות, מזנון הקבלה הנושן פינה את מקומו לארון קבלה עדכני. את המקום מפאר ציור קיר גדול של "תמר" ורחוב שיינקין וכן תצוגת  הדפסי ניר שהם גם למכירה. והפתעה: במה קטנה להופעות. הכול נעשה אוורירי יותר, יותר פתוח ומזמין משהיה.

"כדאי היה להשקיע כל כך הרבה לשנה אחת בלבד?"

"השקענו כאן רק מעט כספים," אומר דוד, מנהל המקום. "כל העבודות, צביעה, נגרות, תאורה, בוצעו בהתנדבות. פרסום עשינו רק  ב-ynet וברשתות החברתיות. הבשורה עברה מפה לאוזן וההצלחה גדולה. נשתדל בעירייה שרשיון ההריסה של תמר יהיה האחרון בתור, ונוכל להתקיים מעל שנה. רצינו להמשיך לקרוא למקום 'תמר' אבל בני משפחתה של שרה, בעלת המקום, התנגדו. זה המותג שלהם."

באתי לתמר-רגע בשעת בוקר מאוחרת. האולם כמעט מלא והמדרכה תפושה כולה. גברים ונשים, ותיקים וחדשים וכלבים כמובן. בירכתיים,קטע מגזע העץ המיתולוגי שהתנוסס שנים רבות בלב תמר.

"מקום נעים לעבוד בו," אומרת גל, צעירה חיננית הממלצרת במקום. "הגעתי לכאן בהמלצת חבר, שעובד במטבח. במקום צוות של עשרים איש."

"אנחנו שמחות שתמר נפתח שוב אחרי שנתיים," דברי "תמרניקית" ותיקה המסבה עם חברה."מקוות שיהיה פתוח הרבה יותר משנה!"

יושבת גם מישהי צמודה למחשב. ה"מניפסט" של '"רגע'" מסתייג ממכורים למחשבי אבל כנראה שכבר אי אפשר להימנע מהם. בתוכנית של "רגע": להקצות למושבעי האינטרנט חדר  מיוחד בחצר. בחצר, אגב, קיימת אותה "נוחיות" עלובה שהיתה נקודת התורפה של  "תמר". היא שופצה במקצת אך עודה נראית כשריד מדור אחר.

מציעים ב"רגע" מיני קפה ועוגות (מ- 10עד 24 שקל), כריכים, סלטים, מרקים, (גם טבעיים), וטוסטים, בהם "טוסט שרה" על שם שרה שטרן, חברת קיבוץ, חיילת באי טי.אס. שניהלה את המקם 74 שנים עד שמלאו לה תשעים.

אבל לא על הלחם לבדו יחיה האדם. "רגע" הוקם כסלון תרבותי-חברתי. מקום להרצאות. הותוותה תוכנית לתריסר נושאים לשנה, נושא המתחלף מדי חודש, למשל "האבולוציה שחלה בסגנון היהודי בתל אביב." פעמיים בשבוע בשמונה בערב הופעות מוזיקליות – ג'אז, מוסיקה עולמית ועוד.

בערב שבת בשעה ארבע מתקיימת כאן קבלת שבת – שירים ישראלים. בחמש נסגר המקום ונפתח ביום ראשון. בשבת סגור, לאכזבתם של רבים. אמנם גם שערי "תמר" היו סגורים בשבת אולם היו שקיוו כי "רגע" יהיה פתוח...

אבל כאן נשמר הסטטוס קוו, ההסכם הג'נטלמני הישן בין החופשיים לדתיים. בשבת שובתים. בסמוך ניצב בית כנסת גדול ותיק שהוא גם בית מדרש, וחרדים רבים מתגוררים בסביבה.

    וכך יצא שדווקא ברחוב "השיינקינאים", שנודעו ברוחם החופשית, לפחות בחלק הנושק לשדרות רוטשילד, אין שום תנועת מסחר ומלאכה. אין מריבות והפגנות.שלום על ישראל. 

בית התנ"ך

בית התנ"ך על שם דוד בן גוריון נוסד בתל אביב לפני 45 שנה. הבית מקיים הרצאות חודשיות בתנ"ך ובתולדות ישראל בשילוב עם סיורים בארץ התנ"ך. בית התנ"ך גם מעניק מילגות לסטודנטים ופרסים לתלמידים שעבודותיהם קשורות לתנ"ך.

בית התנ"ך שכן ב"בית העצמאות" (בית דיזנגוף). לרגל שיפוצים מקיפים שייעשו בבית העצמאות, עבר בית התנ"ך לפעול בבית בן גוריון. בימים אלה הוא גם קולט חברים חדשים להנהלה, במסגרת חילופי דורות. המעוניינים להכיר את המערכת ואף להשתלב בה בהתנדבות, יפנו לדניאל אופיר: 03-549653.

כמבקרת בהרצאת של בית התנ"ך מצאתי לנכון לפרסם את ההצעה באשר לבית. זו גם ההזדמנות להודות לדני אופיר על עבודתו ההתנדבותית בבית במשך עשרות שנים. אלמלא הוא לא היה בית תנ"ך בתל אביב.

הסרט ארץ אלוהים / בימוי פרנסיס לי / בריטניה 2017

קניתי כרטיסים מראש לחברתי ולי לסרט "ארץ אלוהים" בסינמטק. בחוברת המידע נאמר שזו דרמה המתרחשת בחוות כבשים ביורקשיר. החווה והכבשים משכו את ליבי. חברתי נעדרה ונכנסתי לאולם בגפי. הבחנתי שהנשים מעטות, הקהל רובו גברים, מהם בזוגות. ואם עוד תהיתי כבר הקטע הראשון הבהיר את מהות הסרט: הוקרן משגל ברור בין זוג גברים.

מה מעשיי כאן? ודאי חושבים שאני מדור הלסביות ששרפו חזיות. לצאת?ל הקים שורה של צופים שקועים במראות ולהרגיזם? נשארתי והתחלתי לספור את הדקות עד לסוף.

  ג'וני הנער חי בחווה עם אביו הנכה הרגזן וסבתו, הנפש היחידה בעולם האוהבת אותו. אימא אין. ג'וני קורס תחת נטל החווה. כשהוא כבר יוצא ומזדווג עם חבר, כורעת הפרה להמליט והוא איננו. האב שוכר פועל לעזרה, רומני-לשעבר, בעל חווה ועתה נודד מחווה לחווה. בין הפועל המנוסה לצעיר בעל-הבית נוצרים מתח ואף התאבקויות. הנוף קודר, הקור מקפיא. שני הרועים מדליקים מדורות, כורעים זה ליד זה להתחמם ועד מהרה שוכבים יחד.

אבל פעם מתפתה ג'וני ושוכב עם הנער שעימו התרומם בראשית הסרט. הפועל, פגוע, נוטש מיד את החווה. ג'וני שוקע בגעגועים עזים. כל מחשבותיו, הפועל עבורו זה לא רק סקס. זו אהבת חייו.

הוא מוצא את החווה בה עובד חברו. הלה מסויג ונוקשה. ג'וני כמעט נואש. לבסוף בא הפיוס. השניים חוזרים לחווה. מעתה יהיה הרומני בן בית, לא פועל סתם.

מאוד ריאלסטי. עשוי בכישרון. משחקו של הפועל מעולה וג'וני נוגע ללב.שיהיה הומו אם זו נטייתו. העיקר שימצא קצת שמחה ואושר...

בסרט סצינה שלא תישכח. אחת הכבשים ממליטה ולד מת. כבשה אחרת מתה בלידה ונותר שה יתום. הפועל מבתר בסכין קצבים את השיה המתה לאורכה, מוציא את כל הפנים, מלביש את הפרווה כמו מעיל על השה הרך ומניחו ליד הכבשה השכולה.

זו מריחה את הפרווה, בטוחה שלפניה בנה ומתחילה להניקו. הביתור קשה לצפייה אבל אי אפשר שלא להתפעל מחוכמת הרועים, ונזכרתי בספר בראשית. רבקה מלבישה את ידי בנה יעקב ואת חלקת צווארו בעורות גדי העזים של אחיו עשיו. ויצחק, שעיניו כהו, מריח את ריח הבגדים. משוכנע שלפניו עשיו – ונותן את ברכתו ליעקב.

תקוה וינשטוק

* * *

"ההוצאה אינה מחזירה כתבי יד..."

סיפור קצר מאת רותי יצחקי-ריכטר

(מעשה שכמעט התרחש במציאות)

אני עייפה, עייפה מאוד מליל השימורים המשונה בחדר הזר, הלא מוכר. איפה אני נמצאת? אינני מכירה את המקום הזה, אבל אני יודעת שזה חדר רע, רע מאוד... צללים מרקדים על כתליו המתקלפים, נחרות ומלמולים לא ברורים של אנשים ישנים קורעים את הדממה, וריח שתן נישא באוויר הלח והמחניק.

לידי ישנות על מזרנים דקים שלוש נשים. אחת מהן, כנראה חסרת בית או זונה, צרחה כל הלילה וקיללה במגוון שפות. גם לי הציעו מזרן כזה, אבל סירבתי ונמנמתי קלות בכורסה הגדולה הסמוכה לדלת חדרו של היומנאי. 

ניסיתי להניע את רגליי אבל רעש האזיקים הזכיר לי שאני נמצאת עכשיו בתחנת המשטרה. מדוע הם אזקו אותי? האם אינם יודעים שאינני יכולה להימלט? שאני בקושי יכולה לעמוד על הרגליים? איך אוזקים אישה בת שמונים ואחת וחצי?! איפה השכל שלהם?! ואיפה, לעזאזל, השירותים פה? איפה המקל שלי?  איך אקום מהכורסה הנמוכה הזאת בלעדיו?

...ואיך הגעתי לכאן, רחוק מביתי הנוח והנעים בגבעתיים?

מבעד לחלון חודר אור ראשון של בוקר אביך, ושרטוטי הכרמל ובתיו הגולשים בהר מאפירים מבעד לערפל הדק. עכשיו נזכרתי. אני נמצאת בחיפה, בעיר האהובה שבה ביליתי את מיטב שנותיי לפני שעקרתי עם יוסי  לגבעתיים כדי להתקרב לילדים ולנכדים שלנו.

"שוטרת! בואי מיד ושחררי אותי מהאזיקים האלה!" קראתי בזעם.

שוטרת צעירה, בעלת פנים נעימים, נכנסה לחדר, נושאת מגש ובו ארוחת הבוקר. "שחררי אותי מיד מן האזיקים! הם מכאיבים לי!" חזרתי וצעקתי, "את לא רואה שאני לא יכולה לברוח?! שאני בקושי יכולה לעמוד?!"

"עוד מעט יבוא מפקד התחנה וישחרר אותך. אני מצטערת שאני לא יכולה לעזור. המפתח נמצא רק אצלו," הסבירה בקול סמכותי. 

פתאום רווח לי. הרי מפקד התחנה היה בעבר תלמיד שלי, והוא בוודאי ימהר לעזור לי! בכל פגישה של המורים הגמלאים אנחנו נזכרים בו ומהללים את הישגיו. איך שכחתי?! אהבתי אותו אף-על-פי שהיה עצלן ומעולם לא הכין שיעורי בית. פעמים אחדות רצו חבריי המורים לסלק אותו מבית הספר, אבל אני נלחמתי בעבורו וביקשתי שישאירו אותו. טענתי שיום אחד נהיה גאים בו, והנה עכשיו הגיע היום הזה... הוא  בוודאי ישחרר אותי מיד. לא ייתכן שיסכים להחזיק כאן את המורה האהובה עליו.

לא נגעתי באוכל שריחו העלה בי בחילה, ורק גמעתי גמיעות אחדות מהקפה הפושר והמר. מה זה?! כבר אין סוכר במשטרת ישראל?!

עכשיו ראיתי שהנשים האחרות כבר התעוררו. המקללת שכבה בשקט כאילו אפס כוחה ואינה יכולה להמשיך לצעוק, ושתי הנשים האחרות אכלו את ארוחתן ושוחחו בלחש. הן הורו עליי באצבע, אבל לא יכולתי לשמוע את דבריהן.  בוודאי התפלאו איך הגיעה זקנה כמוני למקום הארור הזה. אולי רצחתי מישהו? אולי התנפלתי עם מקל ההליכה שלי על עובר אורח ושדדתי אותו? ואולי אני סתם מסוממת או שיכורה שהפריעה את מנוחת הציבור?

מבעד לחלון המסורג הסיעו קרני שמש ראשונות גרגרי אבק זעירים, ומול הסנוורים המטשטשים דרך קבע את עיניי התקרבה דמות זקופה וגבוהה. תחילה עמדה מול האור, לכן  לא יכולתי להבחין בתווי פניה אלא רק בקווי המתאר של צללית לא ברורה, אבל כשהתקרבה מאוד התבהרה לבסוף מתוך הערפל דמותו של שוטר חסון, שנעץ בי את עיניו בסקרנות שלא ניסה להסתירה. הוא קירב אליו כיסא שעמד ליד הדלת הפתוחה, ישב מולי, והסתכל במסמכים שאחז בידו.

"קוראים לך רות?" שאל.

"בטח, אורי!" קראתי בשמחה. "יופי שבאת! ידעתי שתציל אותי! הרי לא תיתן למורה הזקנה שלך להישאר כאן!"

"את טועה, גברת רות, אני לא אורי ולא הייתי תלמיד שלך," ענה השוטר בנחת וגירד את פדחתו במבוכה.

 "בטח שהיית! אני עוד זוכרת מה היה נושא עבודת הגמר  שלך. חקרת את פלט הים והאצות בעונות השנה השונות."

"לא, גברת, זה היה אבא שלי. הוא עכשיו מפקד המחוז, ואני רק מפקד התחנה  הזאת."

 "באמת? דילגתי על דור אחד? אבל אני לא אשמה, זה הזמן שדוהר כל כך מהר... כמעט חמישים שנה עברו מאז לימדתי את אביך."

השוטר לא ענה. הוא שלף מכיסו מפתח זעיר ופתח את מנעול האזיקים. סימנים אדומים, מלווים בנפיחות קלה, קישטו את קרסוליי במקום שלחצו האזיקים, והכאב החל להתפוגג בהדרגה.

 "הודענו לבעלך והוא בדרך לכאן," המשיך השוטר להסביר בקול שקט ואיטי, כמו שמסבירים עניין מסובך לילד קטן קשה הבנה. 

"הוא ישחרר אותי בערבות?"

"לא, גברת, את תחזירי מיד את הספרים שגנבת, והתיק ייסגר בגלל חוסר עניין לציבור."

אוי ואבוי! הספרים... אבל איפה הם? אני זוכרת ששמתי אותם בשקית פלסטיק שהשחלתי על שורש כף היד כדי שלא יאבדו, ועכשיו היא נעלמה...

 "איפה הספרים שלי?" צעקתי בחרדה. המחשבה שהם נעלמו זעזעה אותי. כל הדם קפץ  לפניי, לבי הלם בפראות עד הצוואר, וקוצר נשימה אחז בגרוני הנשנק וגרם לפרץ שיעול כבד.

 "הם כאן, בפינה. נרדמת כשהשקית אחוזה בידייך. בקושי חילצנו אותה כדי שתוכלי לישון בנוחיות," ענה השוטר, והורה בידו על שקית הפלסטיק  המוכרת, עמוסת הספרים, שנשענה על הקיר בפינת החדר.

נרגעתי. הנה הם, הספרים האהובים שלי, תכולי הכריכה, שקפיץ מתכת מסולסל עוטר את אחד משוליהם. אחזתי במקל, דידיתי לפינת החדר, וחיבקתי את השקית בכוח. השוטר ניסה לחלץ אותה מידיי וקרא: "אסור לך לקחת את הספרים! הם מוצג משפטי!" אבל אני לא הרפיתי מאחיזתי האיתנה.

"לא גנבתי! זה ספר שלי! אני כתבתי אותו! אתה יודע כמה שנים הקדשתי לו? כמעט עשרים שנה!"

"אז למה עובדת ההוצאה לאור טוענת שגנבת?"

"זה סיפור ארוך, ואתה בוודאי אדם עסוק."

"דווקא לא. יש לי המון זמן. אני מקשיב."

"אז זה היה ככה: היתה תחרות של הוצאת הספרים החיפאית. זאת הוצאה יוקרתית ונחשבת, והם הבטיחו שיוציאו לאור את הספר הזוכה. לכן שלחתי להם שלושה עותקים של כתב היד. עכשיו, כשהסתיימה התחרות ולא זכיתי, ביקשתי שיחזירו לי את שלושת העותקים, אבל הם לא הסכימו."

"מדוע?"

 "הם טענו שזה היה תנאי להשתתפותי בתחרות, והיועץ המשפטי של ההוצאה אינו מרשה להם להחזיר את כתב היד. לכן הם יגרסו את הספרים. אתה מבין? הם עמדו לגרוס את הספר שלי!"

"אבל ידעת מראש שהעותקים לא יוחזרו," קבע השוטר בקול מאשים. 

"כן. מהבחינה הפורמלית הם צודקים. ידעתי שהספרים מיועדים לגריסה, ואפילו חתמתי על התקנון והסכמתי לתנאי הזה. אבל אחר כך התחרטתי."

"ואין לך קובץ של הספר במחשב שלך?" שאל בקול מתרכך, ולפתע היה דומה מאוד לאביו, התלמיד הסקרן שאהבתי. 

"יש. בוודאי שיש. אני יכולה להדפיס מהקובץ שבמחשב המון עותקים! אבל זאת לא שאלה של כסף או של טרחה. המחשבה שהספר שלי ייגרס מחרידה אותי. הרי זה כמו לשרוף ספרים! ואתה בוודאי יודע מה אמר היינה על שריפת ספרים."

"לא. אני לא יודע. מה הוא אמר?"

"הוא אמר שבמקום ששורפים ספרים ישרפו גם בני אדם."

"ומה היה אחר כך?" שאל השוטר כשראה שאני נסערת ואינני רוצה להמשיך.

"אחר כך התחננתי לפני אנשי ההוצאה לאור. כל יום טלפנתי וביקשתי רחמים על ספריי, וכל יום זכיתי לתשובה זהה: 'הגברת ידעה מראש שאנחנו לא מחזירים כתבי יד!'"

לא יכולתי להירדם בלילות. כל לילה חלמתי על המגרסה, וראיתי איך עמודי הטקסט והתמונות הנפלאות שצילמתי הופכים לסרטי נייר מסולסלים. לפי צבע הרצועות הבנתי בחלום איזו תמונה נגרסה לאחרונה, ולא יכולתי לשאת זאת יותר. הסבל היה נורא."

"סבל נורא?! אני לא מבין. הרי זה רק ספר! זה לא בן אדם!"

"נכון. אבל זה הספר שלי!". 

"ואז החלטת לקחת את החוק לידיים?!" התריס השוטר הצעיר בקול שכעס מוסווה עמד בו.

"לא מיד. בתחילה המשכתי להתחנן. כדי להקל על עובדי ההוצאה שלחתי מעטפה מבוילת וממוענת. הסברתי שאני כבדת ראייה ורגליי כושלות, לכן קשה לי להגיע מגבעתיים לחיפה, אבל אנשי ההוצאה לאור עמדו בסירובם. אחרי שבועיים החלטתי לנסוע אליהם ולהוציא מהם את הספרים בכוח."

"לבד?! והרי את בקושי הולכת!"

"לא לבד. עם המקל שלי. הוא החבר הכי טוב שלי."

השוטר חייך באהדה. "ובעלך הסכים שתיסעי?"

"לא. יוסי  אמר שזה לא הגיוני. שאני חייבת להרפות מהרעיון המטורף. אבל כבר לא יכולתי לוותר. זה היה דחף לא נשלט. בסוף שיקרתי וסיפרתי שאני נוסעת לחיפה כדי להיפגש עם חברות, וזה לא היה קל, כי אני לא נוהגת לשקר לו."

"ואז הזמנת מונית ונסעת לתחנת הרכבת?"

"לא. יוסי הסיע אותי."

לפתע התחרטתי. למה סיפרתי לו? אולי הוא מדובב משטרתי, ועכשיו נעשה גם יוסי שותף לפשע? אולי האיש רק מעמיד פנים, ולמעשה אוסף עדויות כדי להרשיע אותי? אולי הוא מקליט את השיחה? אולי מתחבא רשמקול קטנטן בכיס חולצת התכלת המגוהצת? אבל שום חוט או סוללה לא הציצו ממנה, ועיני השוטר היו טובות ומאירות. 

"וכשנסעת ברכבת תכננת את הגניבה?"

"לא. דפדפתי בדמיוני בספר. אני יודעת אותו כמעט בעל פה."

"איך אפשר ללמוד בעל פה ספר כל כך עבה?!"

 "במרוצת השנים ערכתי המון הגהות, ולכן אני מכירה את הספר היטב. כל הדרך הרהרתי בו. למעשה עלעלתי בו בזיכרוני דף אחרי דף. הספר עוסק בשבעת המינים והוא כתוב בתפיסה מיוחדת. כל אחד מהצמחים מתואר מהבחינה הבוטנית, ומובאים פסוקים מהתנ"ך, מדרשים מהמשנה, תיאורים של מאורעות היסטוריים ושל שיטות עיבוד בעבר ובהווה. דרכי ייצור המוצרים המופקים מהצמח ושימושו באמנות ובספרות. יש בספר הנפלא שלי טקסט חכם והמון צילומי צבע. אין עוד ספר המצטיין בכל כך הרבה תחומים."

"וכך העברת את זמן הנסיעה?"

כן. עד בנימינה כבר עלעלתי בדמיוני בפרקים העוסקים  בחיטה, בשעורה, בגפן ובתאנה, עד עתלית הספקתי להיזכר בפרקים העוסקים ברימון ובזית, ועד תחנת חוף הכרמל סיימתי  את הפרק על התמר."

"ואת בקיאה בכל התחומים האלה?"

"לא. נעזרתי בחברתי לאה. היא היסטוריונית ובקיאה במקורות."

"וגם לאה  כעסה? גם היא חשבה שאת צריכה לגנוב את הספרים?"

"היא כעסה, אבל טענה שאנחנו צריכות להשלים עם המציאות ולוותר. היא קראה לשיגעון שלי אובססיה."

הוצאתי מהשקית שבידי את אחד העותקים ונתתי אותו לשוטר. הוא עלעל בו בעניין רב, הצביע על צילום הרימון שצילם יוסי  על רקע השמים הכחולים, דילג בחיפזון על כלי העיבוד העתיקים שצילמתי במוזיאון בית דוברובין בעמק החולה ועל תמונת הקומביין הענק שהבאתי בספר להשוואה, ולבסוף התעכב על אשכולות ענבים כהים שצילם יוסי  בכרם ליד הכניסה לאבו גוש.

 "איזה ענבים נפלאים! מלאי טל! ממש בא לי לאכול אותם," צחק השוטר, ועשה תנועה משונה של זולל ענבים מול התמונה.

"אלה לא אגלי טל. הענבים היו מאובקים מאוד, ולכן שטפתי אותם לפני הצילום  במים מבקבוק השתייה שלי."

הוא התעכב על תמונות התבליט של משקופי בית הכנסת העתיק בברעם ועל פסיפסים עתיקים מבית אלפא ומציפורי, ולבסוף שקע ברריאת אחד הסיפורים שחיברתי ונה. רימון ובזין, ועד תחנת חוף הכרמל סיימתי להיזכר בפרק על התמר.בכרם שצילמתי בכניסה לאבוהתפעל מהממצאים הארכיאולוגים שצילמתי במוזיאון הלחם הנפלא שבממגורות דגון בכניסה לחיפה, ולבסוף שקע בקריאת אחד הסיפורים שחיברתי.   

"הספר הזה באמת מיוחד. יופי של צילומים!" חזר ואמר, ואני חייכתי ושמחתי במחמאה כאילו עמדתי זה עתה במבחן חשוב.  .

"ולמה לא הוצאת את הספר לאור עד כה?"

"העורכים והמו"לים התפעלו מהספר. הם ממש אהבו אותו, אבל הסבירו לי שהוצאה לאור של ספר כזה, עשיר בתמונות צבע ומודפס על גבי נייר כרומו, אינה כלכלית. 'אין היום ביקוש לספרי מתנה,' הם אמרו בצער, והספר שלי נשאר מיותם במגירה."

"ומה קרה כשהגעת מהרכבת להוצאת הספרים?"

"התיישבתי מול המזכירה. היא היתה נעימה והסבירה לי פנים. ניסיתי לשכנע אותה להחזיר לי את הספרים, אבל היא, כמובן, סירבה. לא ידעתי מה לעשות. העפתי עין במדפים שמאחורי  גבה, וראיתי שם ערימות ספרים רבות שנשלחו גם הם לתחרות. כל אחת מהן כללה שלושה עותקים, והן עמדו בתור כמצפות לשחיטתן כמו עגלים בבית המטבחים. גם עותקי הספר שלי עמדו שם, ודווקא בראש השורה... אבל איך אגיע אליהם? המזכירה לא תיתן לי להתקרב אליהם...

 ואז צץ בראשי רעיון. אמרתי לה שאני עייפה וצמאה מאוד, ואני מבקשת שתביא לי כוס תה. היא נענתה ברצון, וכשפנתה לפינת הקפה שבמטבח הזעיר, חטפתי את הספרים והכנסתי אותם לשקית. אבל המזכירה מיהרה לחזור ותפסה אותי בשעת מעשה. היא הזעיקה את איש הביטחון, ואת סוף הסיפור אתה כבר יודע."

השוטר נשען לאחור בכיסאו כשידיו חובקות את עורפו ופרץ בצחוק רם. "את נהדרת, גברת רות! פשוט נהדרת!" קרא, וצחוקו העלה דמעות בעיניו המביטות בי בהשתאות.

ישבנו דקות אחדות בשתיקה. אחר כך נשמע במסדרון קול צעדים, ועוד לפני שהופיע האיש בחדר הכרתי את צעדיו של בעלי.

"יוסי!" קראתי, והושטתי לקראתו את זרועותיי "כמה טוב שבאת! אתה תוציא אותי מכאן. נכון?"

הוא לא חייך. "מה עשית?! בחיים לא חשבתי שאצטרך להוציא אותך בערבות מחדר המעצר!" קרא ברוגז ומעיניו ניבט פחד. אבל לא רק פחד עמד בהן. האם ראיתי דמעה נושרת מעפעפיו? ואולי רק נדמה לי? חמישים ושמונה שנים אנחנו נשואים, ומעולם לא ראיתי אותו בוכה...

הבנתי מיד את חרדתו.

 "אני לא חולה! אין לי אלצהימר ואין לי דמנציה או קלפטומניה," הסברתי כשידיי לוטפות את זיפי פניו.

"אז מה זה היה?! סתם שיגעון חולף?" גיחך.

"זה היה מבצע הצלה."

הוא הרפה מחיבוקי ופנה לשוטר.

"מה סכום הערבות? ואיפה אפשר לסדר את העניין?"

"אין צורך בערבות, אדוני, התיק נסגר," ענה השוטר. הוא לחץ את ידי בחום, וכשראה שיוסי  מנסה להזמין מונית באמצעות האפליקציה שבטלפון הנייד אמר: "אין צורך במונית, אדוני, אני אסיע אתכם."

 אחר כך נסענו במכונית המשטרה לתחנת הרכבת. בצידי דרך פרויד הגולשת מהכרמל לים רבצו צמחי החורש הים תיכוני שאהבתי ולימדתי גם את תלמידיי לחבב אותם. האם אני היא האישה ההיא? עדרים ירוקים של לוטם פורח  ושל אלת מסטיק מאובקת רבצו לצד הכביש המתפתל, אורן בודד רשרש בצמרתו המחטנית מול הרקיע הכחול, הנקי מענן, והים נשא גלי קצף לבנים  שהסתערו שיירות-שיירות על החוף כמו פלנגות המסתערות על אויב נעלם. 

כשהגענו לתחנה שלפתי מהשקית את אחד העותקים והגשתי אותו לשוטר.

 "זה בשבילך, מזכרת ממני," אמרתי.

"את נותנת לי עותק? למרות הקשיים והמלחמה שנלחמת כדי להשיג אותו?"

"כן. כי חשוב לי שהספר יחיה."

 "אני מצטער, גברת רות, אבל אסור לי לקבל מתנות."

 "אם כן, מסור את הספר הזה לאביך."

הוא חייך ולקח מידי את הספר.

 כשנסענו ברכבת הבטתי בשני העותקים הנותרים. מה אעשה בספריי המסכנים שאיש אינו חפץ בהם? הרי אחרי ההרפתקאות והייסורים שחוו אינני יכולה לשוב ולכלוא אותם שוב במגירה כאילו לא קרה דבר... 

לבסוף החלטתי שאניח אותם על שולחן העבודה, ליד המחשב, כדי שאוכל לחייך אליהם כשאכתוב את סיפורי זה.

ואתה, ידידי הקורא, אם אתה מכיר מו"ל שאוהב ספרים חכמים, אנא הראה לו את הסיפור הזה. אולי יחמול על ספרי ויגאל אותו משיממונו. 

רותי יצחקי-ריכטר

סוכות תשע"ח

אהוד: בדרך כלל לא הוצאות הספרים הן העורכות תחרויות פרסים אלא מוסדות תרבות; ואילו העותקים אינם נשארים במשרדים של מעניקי הפרס אלא נשלחים לשופטים, שהם בדרך כלל שלושה, ולכן נדרשים שלושה עותקים. מהסיפור גם לא מובן אם מדובר בספר שנדפס כבר, ולכן מדוע הוא נקרא כתב-יד ונדרש לו מו"ל?

* * *

אילן בושם

שירים

לקראת נובמבר 2017

אָבוּד

הַאִם הוּא אִבֵּד אֶת הָעֵט?

הוּא חִטֵּט וְחִטֵּט בְּתִיקָיו.

הַאֻמְנָם הוּא אִבֵּד אֶת הָעֵט?

אוֹבֵד עֶשְׁתּוֹנוֹת הִמְשִׁיךְ לְחַטֵּט בְּכִיסָיו...

הוּא אִבֵּד אֶת הָעֵט

כְּשֶׁהָיָה לוֹ רַעְיוֹן שֶׁפָּחַד פֶּן יִבְרַח לוֹ, וְאָז

חָשׁ כִּי אִבֵּד הִזְדַּמְּנוּת שֶׁל פָּז

וּמֻכֶּה הֶלֶם הוּא נֶעֱמָד,

נוֹכָח כִּי אָמְנָם אִבֵּד אֶת הָעֵט

וְהַשִּׁיר לָנֶצַח אָבַד.

*

לַזְּקֵנָה שֶׁסִּדְּרוּ לָהּ שְׂעָרָהּ בַּמִּסְפָּרָה

נִדְמֶה הָיָה שֶׁכַּאֲשֶׁר תֵּצֵא

יִסְתַּעֲרוּ עָלֶיהָ גְּבָרִים בִּסְעָרָה;

חֲרוּשַׁת קְמָטִים חִשְּׁבָה לַחְרוֹשׁ

בִּשְׂדוֹת זָרִים –

בִּשְׂדוֹתֵיהֶם שֶׁל צְעִירִים...

חָתוּל בְּבֵית קָפֶה

"מָה אַתָּה מְחַפֵּשׂ לְךָ בְּשָׂדוֹת זָרִים?"

הִרְהֵר לְעַצְמוֹ אוֹהֵב חֲתוּלִים

שֶׁיָּשַׁב וְרָאָה שֶׁהֶחָתוּל מִתְחַנֵּן לְאֹכֶל

מִשּׁוּלְחָנוֹת שֶׁל אֲחֵרִים.

"הוֹ, כָּעֵת אַתָּה בַּכִּוּוּן הַנָּכוֹן,"

אָמַר לְעַצְמוֹ אוֹהֵב הַחֲתוּלִים

כַּאֲשֶׁר הַלָּז פָּנָה לְעֶבְרוֹ.

אָז חָפַן בְּיָדוֹ גַּרְגִּירִים מִשַּׂקִּית שֶׁבְּתִיקוֹ

וְהִנִּיחָם בַּסֵּתֶר עַל הָרִצְפָּה לְמַרְגְּלוֹת שׁוּלְחָנוֹ

בִּשְׁבִיל הֶחָתוּל, כְּמַגִּישׁ לוֹ מָנָה.

תַּעְתּוּעַ

בְּמַרְאָה אַחַת שֶׁבַּבַּיִת

נִרְאָה לוֹ שֶׁהוּא נִרְאֶה נוֹרָא.

אַךְ בָּאַחֶרֶת – לְגַמְרֵי לֹא רַע!

בְּאַחַת הוּא רָגוּעַ

בָּאַחֶרֶת הוּא גָּרוּעַ.

צְעִירָה הָרָה

בִּטְנָהּ הוֹלֶכֶת לְפָנֶיהָ

כְּמִי שֶׁשְּׁמוֹ הוֹלֵךְ לְפָנָיו,

גֵּאָה בְּעַצְמָהּ;

אַט אַט הִיא מְהַדֶּסֶת

כִּמְנוֹפֶפֶת לְשָׁלוֹם

לַצּוֹפִים בָּהּ.

זְקֵנָה וְכֶלֶב בָּרְחוֹב

הִיא הוֹלֶכֶת בְּקֹשִׁי,

הוּא בְּקֹשִׁי הוֹלֵךְ;

פַּעַם הִיא לְפָנָיו

פַּעַם הוּא לְפָנֶיהָ,

מוֹשְׁכִים זֶה אֶת זוֹ

וְזוֹ אֶת זֶה.

מְדַדִּים וּמְעוֹדְדִים

זֶה אֶת זוֹ

וְזוֹ אֶת זֶה.

אַלְמָנַת הַיְּדוּעָן

אַל תִּתְרַגְּשִׁי גְּבֶרֶת,

כּוֹתְבִים עָלָיו קְצָת

פֹּה קְצָת שָׁם.

אַתְּ מְרַחֶפֶת,

עוֹד מְעַט הוּא יֵרֵד

מֵהַכּוֹתָרוֹת וְאַתְּ תֵּרְדִי

לְקַרְקַע הַמְּצִיאוּת,

שֶׁבְּתוֹכָהּ הוּא טָמוּן.

סָגוּר

זֶה לֹא לְצֹרֶךְ שִׁפּוּצִים הַפַּעַם,

אָמַר לְעַצְמוֹ הַלָּקוֹחַ הַקָּבוּעַ

שֶׁעָבַר עַל פְּנֵי בֵּית הַקָּפֶה שֶׁלּוֹ.

אֲנִי רוֹאֶה אֶת הַמּוֹדָעוֹת עַל הַקִּירוֹת,

אֵין לִי סָפֵק שֶׁבֵּית הַקָּפֶה שֶׁלִּי נִסְגַּר,

וַאֲנִי בַּהֲמוֹן הַזִּכְרוֹנוֹת נִקְבָּר.

חֹרֶף

שַׂקִּית נַיְלוֹן הִשְׁתּוֹלְלָה

וְהָרוּחַ יִלְּלָה.

הַלָּקוֹחַ הַוָּתִיק יָשַׁב

בְּחֵיקוֹ הַחַם שֶׁל

בֵּית הַקָּפֶה, רוּחוֹ שְׁלֵוָה

לוֹגֵם מִסִּפְלוֹ בְּתַאֲוָה

שָׁעָה שֶׁמִּבְּעַד הַחַלּוֹן

הָרוּחַ יִלְּלָה

וְשַׂקִּית הַנַּיְלוֹן הִשְׁתּוֹלְלָה.

* * *

אורי טל

הערה למאמרו של עמוס גלבוע המתייחס לעמירם לוין

אל לנו לשכוח מהיכן צומחים הרעיונות של אותו עמירם לוין, אשר לצד היותו לוחם ללא חת בשדה הקרב, נשאר טירון ותבוסתן בשדה הפוליטי.

עמירם גדל בקיבוץ השומר הצעיר להבות הבשן וינק מילדותו את האידיאולוגיה השמאלית החל מסטלין שמש העמים דרך אהרון כהן שכתב את ההיסטוריה של הערבים דרך המשקפיים של מלחמת המעמדות של מרקס-לנין, דרך אשליות השלום של השמאל לדורותיהם.

כל הנבואות של "אנשי השלום", שכור מחצבתם הוא השומר הצעיר – מפ"ם, עד ימינו אלה, התבררו ככאלה שלא התגשמו והיו רק פרי ה-wishful thinking שלהם.

רובם של אנשי השמאל נגמלו כבר מזמן מהרעיון של להתנהל עם אויבינו עם מנטליות מערבית אך יש כאלה שנשארו עדיין תקועים ושבויים בגירסתא דינקותא גם אם הם לוחמים עתירי זכויות.

אורי טל

* * *

אהוד בן עזר

"הווילון האדום"

לְז'ול בּרבּי ד'אורבילי

עברית: 1970

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 21.10.1970

במסגרת "קריאה שנייה"

לפני 47 שנים

ז'ול ברבּי דאורבילי Jules Amedee Barby de Aurevilly נולד בצרפת בשנת 1808 ומת בשנת 1889. המבקרים נחלקו עליו בדיעותיהם: היו שאמרו כי חולם והוזה היו, המבקש לו חזיונות אכסצנטריים למפלט מפני החולין שביום-יום, והיו שמצאו בסיפוריו ביירוניזם מופרז, דנדיזם והשקפות ריאקציוניות.

דברים אלה נאמרים על ברבי ד'אורבילי בעמוד האחרון של הספרון העברי, ועוד נאמר שם כי הסיפור "הווילון האדום" לקוח מתוך ספרוLes Diaboliques  שהופיע בשנת 1874.

המספר נוסע בדיליג'אנס לצוד עופות-מים בביצות המערב. בקרון הוא פוגש הולל זקן ומפורסם, קפיטן לשעבר, הרוזן דה-בראסאר. השיחה הרגילה, הבלתי מחייבת, עם הדנדי הקשיש וה"יפהפה" פותחת את הסיפור בהילוך איטי, כהילוך הדיליג'אנס, אשר באחת העיירות הקטנות אף עוצר לאחר שנשבר הסרן האחורי של הגלגלים.

בעיירה הקטנה, השקועה בחשיכה, מתבלט חלון אחד, מואר, ואורו כמו מתעמעם מבעד לווילון ארגמן כפול. המראה גורם לדה-בראסאר להחוויר "לא כמת אלא כמוות עצמו," ולספר, פרט לפרט, פרשה מחייו שאירעה לפני שלושים וחמש שנה, בעודו קצין זוטר.

בחודשים הראשונים למעמדו החדש, התאכסן אצל זוג זקנים באותה עיירה. לאחר חודשים אחדים הופיעה הבת, העלמה אלברטה, אשר חזרה מלימודיה בבית ספרן של הנזירות. וכאן, תחילה בשעות הארוחה, ואחר כך במסתרים, מתרחשת עלילת אהבה פלאית, שתחילתה ייסורי ציפייה ואחריתה רגשות חרטה ואשם. לא אהבה היתה זו אלא זרות הדדית שהתחדדה לכדי רגישות קיצונית בעקבות עצם הסכנה אשר בפגישותיהם, בצל קורת גג ההורים.

מספר דה-בראסאר:

"יש נשים האומרות לך: אני מאבדת את עצמי למענך! ויש מהן האומרות: אתה עתיד לבוז לי, ואלו הן דרכים שונות להביע את הפטאליות שבאהבה, אך היא? לא! היא לא אמרה מילה... דבר מוזר! ויותר מזה – ברייה מוזרה! היא עשתה עליי רושם של כיסוי-שיש עבה וקשה שלוהט מאחר שהסיקו אש מתחתיו. אני האמנתי כי תבוא השעה והשיש יימס סוף-סוף בחום הלוהט, אולם השיש לא קיפח לעולם את קשיותו העזה.

"בלילות שבאה אצלי לא נהגה התמכרות-יתר ולא דיבורי-יתר, ואם יורשה לי ביטוי הנהוג בין אנשי הכהונה – היא היתה תמיד, "קשה לווידוי" כבלילה הראשון לבואה. לא הצלחתי לפתוח את פיה... לכל היותר הברה של יקוד מוקד שנפלטה מאותן השפתיים הנאות שהוציאוני מדעתי, בייחוד מאחר שהייתי רואה אותן צוננות ואדישות בשעות היום. ושום הברה שלא זרעה אור רב על טבעה של נערה זאת, שדמתה בעיניי כספינכס מופלג מכל הספינכסים שבבואותיהן סבוני באותו חדר עשוי בסגנון 'אמפיר'." (עמ' 61).

המספר מנסה כל זמן שיחתו עם דה-בראסאר לראות בסיפורו עוד אחת מעלילות האהבים שלו, שבהן התפרסם, ואף משסע לעיתים את הסיפור בהערות על הדימיון לנשות האהבים של פאריס.

דה-בראסאר אינו שומע להערות של קלות הדעת והתפארות טרקלינית צרפתית, אלא רומז כי עניין חמור יצוק בסופה של הפרשה. הקורא משוכנע, לפי רמזי הסיפור – כי המעשה נגמר בגילוי צמד האוהבים על-ידי ההורים הזקנים.

אולם הסוף מעניק לכל הסיפור משמעות חדשה ואחרת. אלברטה מתה בשעת חמדתה, בזרועותיו של מאהבה הצעיר. "בקי הייתי בעווית החמדה של אלברטה, וכאשר אירעה לה לא הייתי מפסיק מנשיקותיי. נשארתי כמו שהייתי, סמוך על ליבה, וחיכיתי שתחזור אליה רוחה, מתוך ביטחון של גאווה כי תשוב לחושיה בכוח חושיי אני, והברק שהיכה בה יקימנה לחיים מתוך שיכה בה שנית. אולם תקוותי היתה לאל." (עמ' 62).

הקצין הצעיר מנסה להנשימה, להקיז מדמה, לעוררה בנשיקות פיו, אך לשווא. הוא מנסה להחזירה אל חדרה, אולם לשם כך עליו לעבור בחשיכה את חדר-המיטות של הוריה. הוא מבקש לזרקה מבעד לחלון, אותו חלון בעל הווילון האדום – למען יחשבו כי התאבדה, אולם אז הלא יתברר כי נפלה מחלונו!

בצר לו הוא עוזב אותה כמו שהיא, ורץ בלילה אל מפקדו הקולונל ומתוודה בפניו. הלה משלחו מיד מן העיר למחוז אחר של צרפת. תוך זמן קצר פורצת המלחמה. הקולונל נהרג. השנים עוברות, ואין דה-בראסאר יודע מה היה סופה של הפרשה וכיצד קיבלו הוריה הזקנים את מראה בתם המתה ובוגדת באמונם.

מבעד לסיפור קליל-לכאורה של הולל, מבעד לאותה הילה רומאנטית של סיפור אהבה מסתורי, נעשה הרוזן, על פי סוף סיפורו, לדמות מורכבת מבחינה נפשית. זיכרון אשמת נעורים, וסודה של הנערה שהתמסרה לו ולא גילה את צפונות נפשה – אינם מרפים ממנו גם ביתר עלילות חייו.

* ברבי ד'אורבילי: "הווילון האדום". ספריה קטנה של הוצאת שוקן. ירושלים ותל-אביב. תש"ז. 1946. תרגמה מצרפתית פועה מרון. 78 עמ'.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"נקמת אישה אחת"

לז'ול ברבי ד'אוווילי

עברית: 1947

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 19.6.1973

לפני 44 שנים

ז'וּל אמֶדֶה ברבּי דאורווילי Jules Amedee Barby de Aurevilly היה סופר צרפתי, בן משפחת אצילים מנורמאנדיה. הוא נולד בשנת 1808 ומת בפאריס בשנת 1889. תחילה חי חיי דנדי, אבל מחמת התרוששות משפחתו נעשה ב-1851 עיתונאי.

רמי דה גורמון* (1858-1915) כותב עליו: "ברבי ד'אורווילי היה אחת הדמויות המקוריות ביותר שבספרות המאה ה-19. יש לומר בוודאות, כי זמן רב עוד יעורר ד'אורווילי סקרנות הקוראים, וימים רבים עוד יהיה נמנה עם אותם המעטים, הקרויים 'סופרים קלאסיים של מחתרת' הספרות הצרפתית. במותיהם – במעמקי מחילות, אך נאמניהם-מאמיניהם יורדים אליהם ברצון, בה בשעה שהיכלי הקדושים הגדולים פותחים לעיני השמש את חללם הריק והמשועמם. בשדה-הספר כמוהם כ'מאהבים' שבחיים, בתי-אבות הגונים חוששים להתקרב אליהם, אבל שולחים מבט-גניבה ומתגאים שראו אותם. הם אינם כלל מפלצות. אדרבא, מוצאים שהם יפים מאוד, והם חופשים מאוד. כמרים ופרופסורים מנדים אותם מהספריות – ומחביאים בעמקי הארונות.

"ברבי ד'אורווילי אינו מאותם האנשים המעוררים התפעלות בנאלית. הוא מורעב וקאפריסי. יש שראו בו פובליציסט נוצרי, רומאנטיקון דתי, ויש שהתמרמרו עליו כעל סופר, פורע-מוסר ומרדן שטני. האמת, שאלה ואלה צודקים. מכאן כל ההפכים, שנראו בו לא רק בחליפות הזמנים, אלא בעת ובעונה אחת. לכתחילה היה כופר בעיקר ושולל-המוסר, אלא כשחל בו משבר רוחני והוא חזר לאמונה הוא נשאר אותו כופר במוסר כשהיה, וזה היה כחידה בעיני הבריות. איש לא ידע, אף הוא גופא, אם הקאתוליות הבודלייריינית שלו התמזגה בו עם האמונה האמיתית. על שאטובריאן אמרו, כי 'הוא מאמין בזה שהוא מאמין." ברבי דאורווילי, להיפך, היה כל-כך בטוח באמונתו, שהִרשה לעצמו כל מיני מעשים שבחופש-הדת, אפילו את החופש שלא להיות כלל נאמן לדת.

"ברבי דארווילי מחונן בתכונה אמיתית של סופר-רומאניסטן, תכונה יקרת-המציאות, הוא מתעניין בחיים. --- כשהוא מתבונן בעיון בחיים, הריהו רואה שם דברים, שרק הוא ראה ולא אחרים. במילים אחרות, בשעה שנדמה לו שהוא מסתכל במציאות, הוא רק הוזה, רואה בדמיונו. המציאות בשבילו אינה אלא אמתלה, רק נקודת-מוצא." (עמ' 5-7).

לפני כמאה שנה, ב-1874, הופיע קובץ הנובלות שלו  Les Diaboliques הנחשב לבשל ביותר בין ספריו. למיטב ידיעתי תורגמו עד כה רק שתיים מיצירותיו לעברית, נובלות מאותו הקובץ: "הווילון האדום" שהופיע ב"ספריה קטנה" של הוצאת שוקן בשנת תש"ז, 1947, בתרגומה של פועה מרון, ובאותה שנה גם הסיפור "נקמת אישה אחת" בתירגומו של אליהו מיטוס.

"הווילון האדום" תחילתו סיפור-אהבים רגיל של קצין צרפתי צעיר בעיירת-שדה, ואולם לאחר שאהובתו, אלברטה, מתה בעווית חמדתה, בזרועותיו של מאהבה הקצין בחדרו השכור בבית-הוריה, מקבל הסיפור מיפנה מוזר ומרתק, בדומה לאווירה שבסיפוריו של אדגר אלן פו.

"נקמת אישה אחת" פותח במסה קצרה על הפריצות ועל הרומאן – "שכן הרומאן אינו אלא היסטוריה של המידות בצורה של סיפור או דראמה. אין שום הבדל ביניהם: הרומאן מתאר את המידות בלבושן של דמויות מדומות, ואילו ההיסטוריה נותנת את השמות והכתובות שבמציאות. יש רק להעיר, שהרומאן חוקר את המידות ביתר עמקות מאשר ההיסטוריה. לרומאן יש אידיאל, להיסטוריה אין. היא משרתת את המציאות." (עמ' 11).

מכאן עובר המחבר לתיאורו של עלם-חמודות ורודף-נשים פאריסאי, רוברט דא-טרסינאי, "גבר מפוכח, וזנאי, בעל מוח מפותח, בן התקופה הפוזיטיביסטית, שהיה מבקר הרבה את הרגשותיו, כדי שלא יפחד מפניהן או שלא ייפול ברשתותיהן." (עמ' 15).

ובפאריס זו, אשר בה "שעה שאלוהים משליך אל הרחוב אישה יפה, מיד מעמיד השטן כנגדה איזה כסיל, שיספק לה את צרכיה." (שם), פוגש רוברט זונה יפהפייה, ספרדייה, המזכירה לו במראיה את הדוכסית דא סיירה-ליאונה הנהדרת, שאותה ראה רק פעמים אחדות מרחוק בעיר-קיט צרפתית. קרוב לגבול ספרד.

רוברט נמשך אחרי אשת-התענוגות, מוקסם מיפי גופה המתגלה לו בדירתה ושיכור עד אובדן חושיו בהתעלסותו עימה. פראית כפנתרה, היא משפיעה עליו גיפופים כאלה, "שהיה רגע, כשנולדה אצל ספקן זה, הכופר בכוח-האהבה, מחשבה נואלת על איזה רגש, שניצת פתאום באישה הסוחרת בגופה." (עמ' 26).

אבל ברגע ייחודה העמוק ביותר מבחין רוברט, כי האישה מתבוננת בצמיד עם תמונה על אמת-ידה, ועם קריאות חמדתה נפלטות מפיה מילים אחדות בספרדית. הוא משוכנע שהוא נמצא עימה במקומו של אדם אחר ומשמש לו כתחליף. אך לא, זה היה בעלה, שקנאתה לו מפרנסת את חייה, והיא נקמתה. דיוקנו, גבר מכוער, תשוש-כוח, שצבע פניו כעין פרי-הזית, ועיניו שחורות-צהובות, נזעם מאוד, אך לא מחוסר-אצילות. מראהו של גזלן או אציל ספרדי, ומתברר שהזונה היא-היא הדוכסית דא סיירה-ליאונה.

קסם פריצותה וחושניותה פג בעיני רוברט משעה שהתוודעה אליו והיא מספרת לו כיצד הגיעה למעמדה השפל. סיפור של נישואים בין שתי משפחות אצולה, חייה בטירה בודדה לצד בעלה, מבלי שתדע אהבה מהי, פרשת אהבתה הקצרה, רוחנית ומלאת קדושה והערצה, לבחור צעיר, דודנו של הדוכס, בעלה. וכיצד נרצח אהובה לעיניה בידי משרתי בעלה וליבו הושלך לכלבים. לרצוח את בעלה, זה נראה לי עונש קל מדי. היא בורחת מטירתו בכוונה ברורה – להיעשות זונה מן הסוג השפל ביותר בפאריס, לחלות בעגבת ולמות, ובכך לנקום ביקר לו מכול, בכבודו.

כה נחושה החלטתה, עד כי רוברט מתאפק ולא בא אליה שנית. הוא יודע, ששום כוח לא יחזיר אותה מהדרך שבחרה בה. היא מחזירה לו אפילו את הלואידורים של זהב ששילם לה, באומרה: "אני זונה, שמחירה חמישה פראנקים, לא יותר!"

שנה ויותר נעדר רוברט מפאריס, ובחזרו נודע לו דבר מותה, והכתובת שביקשה לחרות על מצבתה:

פ"נ

סנציה-פלורינדה-קונצפסיון

דא-טוררה-קרמטה,

הדוכסית ד'ארכוס דא-סיירה-ליאונה,

זונה שחזרה בתשובה.

מתה בבית-החולים סלפטרייר ביום...

תנוח בשלום על משכבה!

ואולם רוברט, שהולך לשאול את הכומר בסלפטרייר על ימיה האחרונים יודע, כי "הדוכסית לא חזרה בתשובה, וכי אובדנה הטראגי לא היה אלא המשך לנקמתה – אחרי המוות!" (עמ' 61).

* ז'ול בארבי ד'אורווילי: "נקמת אישה אחת". מבוא מאת רמי דה-גורמון. מצרפתית: אליהו מיטוס. "עידית", הוצאה ספרותית, תל-אביב, תש"ז, 1947. 61 עמ'.

* ויקיפדיה: רמי דה גורמון (1858-1915) פגש בברט דה קורייר (ששימשה כמודל בסדנתו של הפסל אוגוסט סלזינגר) והיא הפכה למאהבתו. במשך 1887 הוא כתב לה מכתבי אהבה נלהבים שאחרי מותו התפרסמו בשם "מכתבים לסיסטין". הוא עבר להתגורר בביתה והשניים חיו שם יחדיו עד מותם. ברט דה קורייר נשארה תמיד נאמנה לו ובהשראתה כתב את הרומן "סיסטין" (1890). ב-1889 רמי דה גורמון היה אחד המשוררים הסימבוליסטים שייסדו את כתב העת לספרות "מרקור דה פראנס", אשר לו תרם במשך עשרים וחמש שנה ואשר נקשר בשמו קשר אמיץ. ב-1892 פרסם את ספרו "המיסטיקן הלטיני" שבו תיאר את משוררי המזמורים הנוצריים ואת השירה הסמלית של ימי הביניים. ב-1896 פרסם את "ספר המסכות" הכולל תיאור ממקור ראשון של חיי המשוררים הסימבוליסטים בפריז.

באותה תקופה נתקף בזאבת העור שפגעה בפניו ובראייתו והשאירה צלקות. מאז נשאר מסוגר בביתו אך יצא מדי פעם למשרדו ב "מרקור דה פראנס". מכאן ואילך לא היו בעבורו אלא ספריו ועבודתו בכתב העת שבו פרסם קטעי רומנים, מחזות, שירים, מסות ומאמרים שבהם גילה את בקיאותו הרבה בספרות בשירה ובאמנות.

רמי דה גורמון מת ב-1915 כתוצאה משבץ מוחי, ונקבר בבית הקברות פר לשז בפריז. ברט דה קורייר ירשה את כל כתבי ידו ואת ספרייתו שאותם העבירה לאחיו, ז'אן דה גורמון, לפני שנפטרה שנה מאוחר יותר. כעבור מספר שנים אחיו פירסם כמה מיצירותיו שעד אז לא ראו אור.

אהוד בן עזר

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: רפלקס פבלובי: מעכשיו, כל פעם שאני פוגש בשמה של נרי לבנה, אני נזכר בזין של אלכס גלעדי.

* אהוד היקר, ברוך שובך מהחופשה! אני מקווה שהמסתורית ואתה נהניתם, וחידשתם כוחות.

התרגשתי לקרוא את הדברים החמים של בן-ציון יהושע על פועה שלו-תורן המנוחה, משוררת מיוחדת בעלת זכויות רבות.

יוסי אחימאיר כותב בהערצה גדולה לאביו אב"א אחימאיר במלאת 120 שנה להולדתו. דבריו מרשימים הן משום תוכנם, והן משום יחס ההערצה שהוא חושף כלפי אביו. כשחיברתי את ספרי לבני הנעורים על נעמי שמר, היה לי קשר עם אחותו הבכורה של יוסי – זאבה, שסייעה לי מאוד.

אם מה שכותב נצר שמיר מהמושב שדה ניצן הוא אמת (ואין סיבה לא להאמין לו), הרי שמדובר בשערורייה ענקית – החרדים פשוט מוצצים את לשדה של ארץ ישראל העובדת.

 שלך,

 משה גרנות

 * הי אודי, שכחת לציין שעם השלישייה שלכם בעין-גדי (אורי אודי ושרגא) בצריף 3 חדר 5, חיה גם חתולה שהופרתה על ידי חתול בר, וילדה 5 או 6 גורים. הם קיבלו את הגנים הפראיים של האב, והיו בלתי נסבלים. הם שרטו ויללו כל הזמן. ואני לא זוכרת איך העלימו אותם. אבל כל זמן שהיו – היה ממש פחד להיות בסביבתם.

בנדלה

אודי: ברוכה מזכירת הנשכחת, אפילו היא חתולה, שמה היה קיקי, על שם כל החתולות שהיו במרוצת השנים לדודתי אסתר ראב.

* שלום אהוד! ברוך שובכם מן החופשה ומברוק על חידוש הופעתו של העיתון. קראתי, כדרכי תמיד, בעניין רב ולרוב גם בהסכמה עם הנאמר, את "צרור" הערותיו הארוך כל-כך של אורי הייטנר בגיליון מס' 1289. אילצתי את עצמי לזכור את ההערה "מקארטיזם בפעולה", משום שהיא הזכירה לי אנקדוטה ישנה:

בכנס מנצחים על תזמורות שח המנצח הסובייטי למנצח האמריקאי: "אצלנו אין אנטישמיות – בתזמורת שלי יש שביעה יהודים."

השיב לו האמריקאי: "גם בתזמורת שלי יש יהודים, אכל למה, לעזאזל, אני צריך לספור אותם?"

יואל נץ

* מדינת ישראל היא גן-עדן לחרדים. לא רק שבניהם ובנותיהם אינם מתגייסים לצבא אלא שלאחרונה עלתה הצעה במנגנוני הכשרות הפאראזיטיים של החרדים, לחייב כבר מעכשיו את הרפתנים להאכיל את הפרות היהודיות במצות ובקמח מצות כדי שחלבן יהיה כשר לפסח.

כנ"ל גם לגבי הנשים היהודיות, המניקות וההרות, שדינן אינו שונה מדין פרות.

* נפתח בתל אביב סניף של ארגון "אשת פוטיפר" להגנה על גברים שנוצלו מינית בידי נשים חרמניות שניסו לפתותם באמצעות חשיפת הפות. אני מכיר לפחות שתיים מהן, בלונדיניות בעלות ערווה שחורה ומדיפות ריח רע.

 * לאור ירידת התפוצה של המכתב העיתי "חדשות בן עזר" הוחלט במערכת כי מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת, ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ, תצא בהודעה לתקשורת כי לפני שלוש-עשרה שנים העורך הטריד אותה מינית כאשר ביקש ממנה רשות לתקוע את אברו בתחת שלה. היא כל כך נדהמה מן הצעה המעליבה, עד שנפלה מכיסאה ושברה לעצמה עצם בתחת.

ההודעה אכן פורסמה בתקופה שבה היא שהתה בבית החולים לנפגעות תחת. מיספר הנמענים אכן עלה ואולם עימו עלתה גם הדרישה לפטר את העורך כמו שהתפוטר אלכס גלעדי.

אך התברר כי במקרה של "המכתב העיתי" יביאו פיטורי העורך לסגירתו, כי אין מי שימלא את מקומו וימשיך לערוך את המכתב העיתי השייך לו, וכך נשאר המצב במערכת הרבה יותר גרוע משהיה קודם תלונתה והחלמתה, כי עכשיו מרשה לעצמו העורך לחזור כמעט כל יום, ובקול רם, על הצעתו המגונה לתקוע לה בתחת, והיא פורצת כל פעם בבכי קורע לב וגם לא מוכנה למצוץ לו.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2251 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל