פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1291

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ד בחשון תשע"ח, 13 בנובמבר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַמַּכָּה הַקָּשָה שֶל כְּרִישֵי יַבָּשָה. // אורי הייטנר: 1. בשל שק סוכר. 2. בזמן שהפחידו אותנו מפני "הדתה". 3. צרור הערות 12.11.17. // בורים ואנאלפביתים, חרפת ההודעה של משרד הביטחון. // יעקב חסדאי: באין מנהיגות יש משילות. // כנס נאצי המוני במדיסון סקוויר גארדן בניו יורק בחודש פברואר 1939! // משה גרנות: טורנדו של כישרון, על ספרו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ – נעמי שמר – סיפור חיים". // יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס, שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. 2006. // אהוד בן עזר: פרלה המנשקת, מתוך הרומאן "המושבה שלי". 2000 // מתוך "50 שירי מתבגרים". 1987. // פעם הלכנו, זיכרון של איתמר פרת. // יהודה דרורי: הפתרון הפלסטיני – אוטונומיה לפרובינציות. // משה כהן: מחלוקת פוליטית. // יצחק הילמן: מאה שנים להצהרת בלפור – נסיבותיה והשפעתה. // מנחם רהט: 'הצהרת בלפור' הצרפתית. // שמואל אייל: כמה הערות לגבי הצהרת בלפור. // משה ארנס: ארתור בלפור וזוהיר בהלול. [ציטוט]. // מתי דוד: 1. המיעוט הנוצרי תחת הסהר המוסלמי. 2. בנימין נתניהו וציפי לבני על האיום האיראני.  // עמוס גורן: דולפי. // from a nurse in Germany: GERMANY IS STARTING TO PAY THE PRICE FOR THEIR OPEN DOOR // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מכתבים מן החזית" לאנרי בּארבּיס. עברית: 1950. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 2.8.1974 לפני 43 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַמַּכָּה הַקָּשָה שֶל כְּרִישֵי יַבָּשָה

עֻבְדָּה שֶלֹּא נִתְּנָה לָהּ כָּרָאוּי תְּשׂוּמַת-לִבֵּנוּ * וְשֶמִּמֶּנָּה אִיש עוֹד לֹא הִסְפִּיק לְהִבָּהֵל * הִיא זֹאת שֶבִּיוֹלוֹגִים יַמִּיִּים שֶבְּקִרְבֵּנוּ, * הִבְחִינו שֶכְּרִישִים רַבִּים בָּאִים לְיִשְׂרָאֵל. * הֵם אֶל חוֹפֵינוּ מִתְקָרְבִים, קָשֶה לְבְדֹק מַדּוּעַ * אֲבָל מֻמְחֵינוּ מַרְגִּיעִים אֶת כָּל הַנִּזְעָקִים * שֶלֹּא כְּמוֹ בְּסִרְטוֹ שֶל סְטִיבֶן סְפִּילְבֶּרְג, הַיָּדוּעַ * כְּ"מַלְתָּעוֹת" ("Jaws" בְּאַנְגְּלִית) הֵם כְּלָל לֹא מַזִּיקִים.* מָה שֶאֵינוּ מַפְחִית לְצַעֲרֵנוּ כָּאן בֵּינְתַּיִם * שוּם נֶזֶק שֶאוֹתוֹ מְעוֹלְלִים לָנוּ יוֹם-יוֹם * הַרְבֵּה כְּרִישִים יַבַּשְתִּיִּים הַמְהַלְּכִים עַל שְתַּיִם * בְּכָל תְּחוּמֵי חַיֵּינוּ, בֵּין גָּרוּעַ לְאָיֹם. * כְּגוֹן כְּרִישֵי נַדְלָ"ן הַמְּכַלִּים כָּל פִּסַּת-יֶרֶק * וּמִשְתַּלְּטִים עַל חוֹפֵי-יָם גְּזוּלִים מִן הַצִּבּוּר * וּכְמוֹ מִנְהַל-הַקַּרְקָעוֹת בֹּו לֹא עוֹלָה עַל פֶּרֶק * זֶה כְּבָר שִבְעִים שָנָה, אִם זֶה בִּכְתָב אוֹ בְּדִבּוּר, * שוּם הַפְשָרַת-קַרְקַע לְהַרְחָבַת דִּיּוּרֵי-קֶבַע * שֶל הַמִּגְזָר הַדְּרוּזִי שֶכָּרַת פֹּה בְּרִית-דָּמִים * עִם יִשְׂרָאֵל, אַךְ שֶהִגִּיעַ זְמַן, בְּדֶרֶךְ-טֶבַע, * שֶיִּתְרַחֵב כִּשְאַר הַמִּגְזָרִים הַקַּיָּמִים. * וְכָךְ גַּם פִּתְרוֹנוֹת לֹא מְסַפְּקִים לִקְהַל נָכֵינוּ * שֶמִּמְּחָאָה מֻצְדֶּקֶת לֹא חָדְלוּ עַד רֶגַע זֶה * וּמְפֻטָּרֵי "נֶגֶב קֵרָמִיקָה" שֶכָּל קְשוּחֵינוּ * הַבּוֹסִים, נוֹהֲגִים בָּהֶם בְּאֹפֶן מְבַזֶּה * וְכָל כְּרִישֵי מִשְׂרַד אוֹצָר הַמַּחְזִיקִים בַּשִּיבֶּר * הַתַּקְצִיבִי, בּוֹ הֵם גּוֹרְמִים לִטְרָאוּמַת-סִיּוּט * לִילָדִים סוֹבְלִים שֶמַּחְלָתָם גְּדוֹלַת-קָלִיבֶּר * אַךְ הַתְּרוּפָה לָהּ לֹא נִכְלֶלֶת כְּלָל בְּסַל-בְּרִיאוּת. * וְכָךְ כְּרִישֵי-הַדָּת שֶכִּבְיָכוֹל בְּשֵם מָסֹרֶת * חוֹמְקִים מִצַּו-גִּיּוּס תּוֹךְ סִלּוּפוֹ הַמְּכֻוָּן * שֶל צַו-הַהֲלָכָה וּמִתְעַקְּשִים שֶלֹּא לִזְכֹּר אֶת * מָה שֶּכָּתוּב בְּמַסֶּכֶת "סוֹטָה" בְּשָחוֹר עַל גַּבָּיו שֶל לָבָן: * שֶלְּמִלְחֶמֶת-הַמִּצְוָה יוֹצְאִים כֻּלָּם גַּם יַחַד * אֲפִלּוּ חָתָן מֵחֶדְרוֹ וַאֲפִלּוּ כַּלָּה מִמַּחְסֵה חֻפָּתָהּ * וְאֵין עוֹד מִלְחֶמֶת-מִצְוָה שֶחָזְקַת צִדְקָתָהּ וַדָּאִית וּמוּכַחַת * כְּמוֹ זֹאת שֶל מִלְחֶמֶת-מָגֵן עַל אַרְצֵנוּ מוּל כָּל זוֹמְמֵי רָעָתָהּ. * מָה שֶמַּבְלִיט אֶת הַהֶבְדֵּל בֵּין שְלַל כְּרִישֵי-חוֹפֵינוּ * וּבֵין כְּרִישֵי-הַיַּבָּשָה חַדֵּי הַמַּלְתָּעוֹת * שֶיֵּש לְהוֹקִיעָם וּלְהָקִיאָם מִתּוֹךְ גּוּפֵינוּ * אִם אֵין אָנוּ רוֹצִים לִהְיוֹת צְפוּיִים לְהַפְתָּעוֹת.

יוסי גמזו

* * *

אורי הייטנר

1. בְּשֶׁל שק סוכר

בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ

(ויקרא י, ג)

אורי בן ארי, היה אחד הקצינים המבריקים בצה"ל של שנות ה-50, פלמ"חניק ומאבות חיל השריון הישראלי. ב-1956, לאחר הצטיינותו כמח"ט 7 במבצע "קדש", מונה למפקד גייסות השריון, בדרגת אל"מ. אז לא היתה עדיין דרגת תא"ל, ובצה"ל הקטן דרגתו היתה בכירה ותפקידו רם. הוא נחשב לקצין מבריק ולכוח עולה בצה"ל, מועמד טבעי לתפקיד הרמטכ"ל ברבות הימים.

זמן קצר לאחר מינויו, נתפס רס"ר מטבח בחטיבה 7, שעה שגנב שק סוכר לביתו. להגנתו, טען הרס''ר כי עשה זאת בגלל מצוקה כלכלית – משכורתו אינה מספקת לכלכל את משפחתו. אלוף הפיקוד, שהנושא הגיע לידיעתו, החליט להדיח את הרס"ר מצה"ל.

אורי בן-ארי, מפקדו לשעבר, התנגד להדחה, בנסיבות אלו, וראה בה עוול. מתוך הבנה למצוקתו הכלכלית של הרס''ר, הוא ניסה להביא להקלה בעונשו, ויצא למערכה. הוא הגיע עד לראש הממשלה ושר הביטחון, בניסיון לבטל את ההחלטה. בן גוריון הצדיק את ההדחה. אם הרס"ר סבל ממצוקה כלכלית, אמר ב"ג, היה עליו לפנות לקצינת הסעד (בימינו – קצינת ת''ש), ולא להידרדר לגניבה. בן ארי הנסער אמר לב"ג, שאם הרס"ר יודח, הוא יתפטר ויפרוש מצה"ל. ב"ג השיב: משמעות הדברים היא שאתה תומך במעשהו. אם כך, עדיף שתעזוב. וכך היה.

הקצין המוכשר והמוערך נאלץ ללכת הביתה. נקב הדין את ההר. אגב, בן ארי המשיך לשרת במילואים, השתתף כמח"ט במלחמת ששת הימים בשחרור ירושלים, יריחו והגולן ובמלחמת יום הכיפורים היה סגן מפקד פיקוד הדרום, ובמהלך המלחמה הוענקה לו דרגת תא"ל.

אני מעריך מאוד את בן ארי על התנהגותו ועל המחיר שהיה מוכן לשלם למען הצדק, על פי הבנתו. הוא לא הצדיק את הגניבה, אולם הוא הבין את המצוקה, וסבר שהעונש החמור מבטא אטימות וחוסר רגישות כלפי אדם עני. גישתו של ב"ג, שהלך עד הסוף וויתר לשם כך על שירותיו של אחד מטובי הקצינים, קיצונית בעיניי.

אך אני מעריך מאוד גם את הצד השני. כן, יש חשיבות רבה בהנחלת נורמות. גניבה, אפילו של שק סוכר, גם מצד רס"ר עני, היא מעשה חמור. גם אם בעיניי ראוי היה להקל בעונש, אני מבין ומעריך את רצונו של ב"ג לבטא נורמה מוחלטת – גניבה היא גניבה היא גניבה, דין פרוטה כדין מאה, זו חציית קו אדום שאין להשלים עימה. וכשהוא חשב (שלא בצדק, לדעתי) שקצין בכיר בצה"ל אינו רואה בחומרה מספקת גניבה, הוא העדיף לוותר על שירותיו. זו אמירה בעלת עוצמה רבה.

יש כאן מסר נוסף. ככל שאדם הוא בכיר יותר, כך הדרישות ממנו גבוהות יותר, והוא יישפט באמות מידה מחמירות יותר משל זוטרים ממנו. התפקיד הרם והדרגה הבכירה אינם פריבילגיה, אלא הם מחייבים.

לפני 40 שנה, ב-7 באפריל 1977, התפטר ראש הממשלה יצחק רבין בשל פרשת חשבון הדולרים שהחזיק שלא כחוק בארה"ב (מאז ששירת שם כשגריר ישראל בוושינגטון). האם העבירה חמורה כל כך, שהיא מצדיקה התפטרות?

לשאלה זו אתייחס בשני אופנים. מצד חומרת העבירה, אציין שחצי שנה מאוחר יותר, בעקבות "המהפך הכלכלי" של ממשלת הליכוד, לאחר עלייתו לשלטון, בוטל החוק האוסר זאת. כלומר, מבחינת חומרת העבירה, אפשר לכנותה "חמגשית מינוס".

אולם רבין היה חייב להתפטר, ואלמלא התפטר ראוי היה להדיחו, מהסיבה הפשוטה, שהוא היה ראש ממשלה. מנהיגות מחייבת דוגמה אישית, ואם ראש הממשלה עבר על החוק – עליו להתפטר. כלומר, החומרה אינה בעבירה, אלא ברום מעמדו של מי שביצע אותה.

עלינו לדרוש ממנהיגינו להוות דוגמה ומופת של טוהר מידות, של ניקיון כפיים, של יושר. עלינו לדרוש מהם להוות דוגמה של מנהל תקין. עלינו לדרוש מהם אחריות על מה שעושים המקורבים אליהם ושליחיהם למשימות רגישות. על הרף המוסרי והערכי שעלינו להציב בפניהם להיות גבוה לאין ערוך יותר מהסף הפלילי. הסף הפלילי פירושו – שאם ראש הממשלה אינו עבריין מורשע, די בכך כדי שיוכל להישאר בתפקידו. ולמרבה הצער, זה הסף הקיים היום בציבוריות הישראלית. סף נמוך מאוד.

וכאילו אין די בכך, כעת פועלים במרץ להורדת הסף הזה. תחילה מדברים על כך שניתן להשלים עם עבירות "קלות", "זוטי זוטות". מה, בגלל סיגרים מדיחים ראש ממשלה? כאילו מדובר בראש ממשלה שעישן סיגר, ולא בראש ממשלה החשוד בקבלת טובות הנאה ("מתנות") - סיגרים ובקבוקי שתיה במאות אלפי שקלים.

אך גם בכך אין די. כעת מנסים להפוך על צירם את חוקי המדינה, כולל חוק יסוד, כדי לסייע לחשוד מסוים. חוק קרנות המזבח ("החוק הצרפתי" בכיבוסית) הוא חוק להגנה על שחיתות שלטונית, ההופך את ראשות הממשלה לעיר מקלט (במיוחד כשהוא אינו בא עם הגבלת קדנציות לצידו). חוק זה, המחייב שינוי חוק יסוד, מעמיד את ראש הממשלה מעל החוק, ובכך מתנקש באחד מיסודות הדמוקרטיה ושלטון החוק – השוויון בפני החוק.

ועכשיו החוק לשיבוש חקירת בכירים ("חוק ההמלצות" בכיבוסית), שנועד למטרה אחת בלבד – לשבש את חקירת ראש הממשלה.

ולצד גל החקיקה המושחתת הזאת – מסעות שיסוי ושיימינג נגד מפכ"ל המשטרה והיועץ המשפטי לממשלה, מתוך רצון להלך עליהם אימים ולפגוע באמון הציבור בהם ובהחלטותיהם. במסע להצלת נתניהו מאימת הדין אין לוקחים שבויים; משאירים אדמה חרוכה.

מה קרה לנו?

אין זה עניין של שמאל או ימין. יש כאן עניין של הגנה על מדינת ישראל מפני שחיתות שלטונית, שהיא איום אסטרטגי חמור.

2. בזמן שהפחידו אותנו מפני "הדתה"

כשדני זמיר, מייסד המכינה הקדם צבאית ע"ש רבין והיום נשיא מוסדות מכינת רבין ויו"ר מועצת המכינות הקדם צבאיות, פוגש את בני הנוער הבאים למכינות, הוא שואל אותם ארבע שאלות ידע. הוא שואל אותם מהי מערת המכפלה. הוא שואל אותם מי היה הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים, ששיחרר את ירושלים. הוא שואל אותם מתי הייתה העלייה השנייה. והוא שואל אותם מה פירוש המושג קורת רוח.

מספר דני: "רמת הידע של מיטב הנוער, חניכי המכינות, בוגרי י"ב עם תעודות בגרות משובחות, שאח"כ הם טייסים וקצינים, נעה בין 0 ל-5 אחוז, בכל אחת מהשאלות."

בזמן שמפחידים אותנו בסיפורי "כיפת אדומה" על איזה דחליל ששמו "הדתה", שמאיים לחטוף את ילדינו הרכים ו"להדית" אותם חלילה; קמפיין ציני ושקרי נוטף ארס ומחרחר שנאה, על תופעה שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, מסתבר שכמעט 100% מילדי ישראל החילוניים אינם יודעים מהי מערת המכפלה.

"הדתה"?! שמדתה?! בלה-בלהתה?! זאת הבעייה שלנו?

הבעייה שלנו היא הבורות, הבערות, עם הארציות. אתה עלינו להתמודד.

אמר הסופר חיים באר בראיון עיתונאי לכבוד צאת ספרו החדש "קשר לאחד – מסעות, בתים ואנשים בירושלים": "אני לא מקל ראש בטיפשות ובעליבות של מי שלא רוצה ללמוד כי בעיניו זו הדתה. לא יכול להיות בן תרבות באירופה שלא מכיר את הברית החדשה והמיתולוגיה היוונית, אחר הוא מסתובב במוזיאון, הולך לאולם קונצרטים, והוא לא בן בית בתרבות שלו. על אחת כמה וכמה יהודי שמסרב להכיר את תרבות עמו. אין אומה בעולם שהיא עם רצף תרבותי ארוך כמו שלנו, אומה שעם כל גלגוליה ואסונותיה הצליחה לשרוד, מאור כשדים עד הנה, רק כדי שעיתון 'הארץ' יפרסם שהתנ"ך אינו אמת? יש תחושה של מסע אדיר בתוך הזמן, כשכל דור אחראי שהמסע יימשך, ילבש צורה ויפשוט צורה, אך יימשך."

נקודה נוספת שגילויי הבורות הללו מעוררת היא השיטה הפדגוגית. רובנו הבנו והפנמנו ששיטת הלימוד המתועשת, של שיעורים פרונטליים של מורה העומד מול כיתה היושבת בטורים והוא מעביר להם ידע, אנכרוניסטית ודורשת תיקון. אולם האמת היא, ששנים רבות של ניסיונות לייצר פדגוגיה חלופית, טרם יצרו חלופה ראויה. יש להמשיך לחפש, להמשיך ליצור, להמשיך לחלום ולהגשים ניסיונות חינוכיים חלופיים. אבל יש להיזהר משפיכת התינוק עם המים. האמירה שאין זה מתפקידו של בית הספר, של המורה והמחנך, להעביר ידע לתלמידים, כי יש להם את כל הידע בעולם בסמרטפון שבכיס מכנסיהם ואין טעם לבזבז על כך זמן, מביאה לתוצאות עגומות של בערות.

את הבערות יש לבער.

מספר דני זמיר: "אני גורם להם להתחיל להתבייש בבורות ולא לחשוב שזה סבבה ומגניב." אימי ז"ל, שהייתה מורה ומחנכת דגולה, נהגה לומר: "הבורות אינה דגל. אין סיבה לנפנף בה."

דני אינו רק נאה דורש, הוא גם נאה מקיים. "השנה, כל חניך ברבין צריך ללמוד עד חנוכה 150 מושגי יסוד בעל פה."

הנה הודעת ווטסאפ ששלח לי דני ביום שישי האחרון: "פתחתי היום כנס ראשון למועמדים למכינה ע"ש רבין. השתתפו בה 146 איש, מיטב הנוער, באמת. על השאלה מהי מערת המכפלה ידעו להשיב שני (!) חניכים, אחת מהם מאלקנה, תלמידת י"ב דתל"שית. על השאלה מי היה רמטכ"ל צה"ל משחרר ירושלים במלחמת ששת הימים ידעו להשיב רק 5 איש. החינוך הממלכתי החילוני זקוק לבדק בית עמוק."

אם  נקזז את הבחורה מאלקנה – מתוך 145 בוגרי מערכת החינוך החילוני, מהטובים שבהם, רק אחד ידע מהי מערת המכפלה. בערך 3/4 האחוז! אוי לבושה! איזו חרפה! איזו חְשׁוּמָה!

היה זה בערב שבת, פרשת "חיי שרה"; הפרשה שבה מסופר על רכישת מערת המכפלה, חלקת הקבר של אבותינו ואימהותינו.

בדרשתי בפרשת השבוע באורטל, התייחסתי למה שסיפר לי דני, ואמרתי, בין השאר: "הבורות הזאת היא בעיניי חרפה, ואות קלון למשרד החינוך. אנו שומעים את ההפחדות מפני ה'הדתה'. אני מודאג הרבה יותר מן הבורות. ואם ילדי אורטל המשתתפים בקבלות השבת ישלימו כאן, דרך החידונים והדרשות, את מה שהם חסרים במערכת החינוך הפורמלי – רק לשם כך ראויה התכנסותנו השבועית, זו השנה העשירית."

3. צרור הערות 12.11.17

 * קול המצפון – משמעת קואליציונית היא דבר חשוב. בלעדיה, קשה מאוד לנהל דמוקרטיה פרלמנטרית. אולם יש מקרים שבהם נדרשת הכרעה מצפונית להפר את המשמעת. כל הכבוד לח"כ רחל עזריה, על נאמנותה לצו מצפונה, והצבעתה נגד החוק לשיבוש חקירת בכירים. אילו היה מדובר רק בחוק מושחת אחד, ניחא. אבל מדובר במתקפה מתוזמנת ומתוזמרת היטב נגד המשטרה, הפרקליטות והיועץ המשפטי לממשלה, כולל מתקפת חקיקה, כולל שינוי חוק יסוד (שבינתיים סוכל – חוק קרנות המזבח); ניסיון להפוך על צירו את כל שלטון החוק בישראל, למען חשוד מסוים. על כך ראוי לא רק להפר משמעת קואליציונית, אלא גם להפיל ממשלה.

* נותן בהם סימנים – לאלה שאינם מסוגלים להבחין בין ביטן לאמסלם: ביטן הוא נער השליחויות של החשוד. אמסלם הוא השוליה של נער השליחויות של החשוד.

* חמאה על ראשו – ישנם שני נושאים שבהם מוטב לאהוד ברק לשתוק – עניינים מדיניים ושחיתות. מי שיושב בבית זכוכית, שלא ימרח חמאה על ראשו.

* הישגו הגדול של נתניהו – התעלמות מהישגו המדיני הגדול של נתניהו – חיזוק מעמדה הבינלאומי של ישראל וקשריה המדיניים בעולם, דומה להתעלמות מהנזק המוסרי והערכי שהוא גורם לחברה הישראלית, בהתנהלותו המסואבת, במסע שהוא מוביל נגד הממלכתיות ובחקיקה לעידוד השחיתות השלטונית שהוא דוחף. בשני המקרים מדובר בראיית שחור לבן, המתעלמת מן המורכבות של החיים, המורכבות של האנשים. אם אדם מסומן באופן שלילי, נתעלם מכל יתרונותיו, הישגיו וצדדיו החיוביים. אם הוא מסומן באופן חיובי, נתעלם מכל חסרונותיו, כשליו וצדדיו השליליים, בעיקר אם מדובר בפוליטיקאי ובמנהיג.

ההישג המדיני של נתניהו בולט במיוחד לנוכח ההפחדות מפני בידוד מדיני שהוא ממיט עלינו. המציאות הפוכה. וכך, חלק מאלה שאיימו מסבירים שזה לא בזכותו של נתניהו, זה היה קורה גם בלעדיו. ייתכן. אבל אם אכן היה בידוד מדיני, גם אז הם היו אומרים שזה לא באשמתו? כך או כך, כעת הוא אחראי, והוא מוביל מדיניות, והמדיניות הובילה לתוצאות הפוכות מאלו שהזהירו אותנו מפניהן.

טיעון נוסף רווח לאחרונה, ואצטט אותו מפיו של ניר גונטז' במוסף "הארץ": "כשדיברו על בידוד דיברו על הדמוקרטיות האירופיות. נתניהו חיבר אותנו לאפריקה."

ראשית, זה לא נכון. גם באירופה מעמדנו התחזק. אבל לא צריך להתאמץ הרבה כדי לדמיין את גונטז' עצמו ואת שכמותו מכתירים בדיוק את המשפט הזה, כמשפט אוריינטליסטי, קולוניאליסטי, אדנותי, מתנשא וגזעני.

* קוראים ערניים – די נדיר שאני מזדהה עם כל מילה במאמר המערכת של "הארץ". כך קרה ביום ד, כשקראתי את המאמר, העוסק בנושא הפגיעות וההטרדות המיניות, "לא שותקות יותר." אממה? אני סולד מצביעות. לאורך כל קריאת המאמר, הדהדו במוחי שתי מילים: יצחק לאור. הרי על אף שנים רבות של עדויות על אונס ותקיפות מיניות הוא ממשיך להיות מיקירי דבוקת שוקן. רציתי לכתוב תגובה ברוח זו, אולם כשנכנסתי לתגובות, שמחתי לראות שעשרות קוראים ערניים הקדימו אותי.

* משלנו או משלהם – גל החשיפות של הטרדות ופגיעות מיניות, מעלה באופן חסר תקדים את הנושא לסדר היום הציבורי, ומעורר סוגיות רבות שראוי לעסוק בהן, ואף לקבוע כללים, כמו מהי באמת הטרדה מינית, מהו מדרג הפגיעה, איך להוקיע בכל לשון של הוקעה פגיעות מיניות ומצד שני להיזהר מלהאשים אוטומטית כל מי שהוגשה נגדו תלונה ולהבין שיש גם האשמות שווא ועוד.

ומשום מה, שיח רווח מאוד ברשתות הוא שיח המחנאות המאוס, סעיף הטרדות מיניות. בשיח הזה הסוגיה אינה מה ראוי ומה פסול, אלא האם הפוגע הוא "משלנו" או "משלהם". אם הוא "משלנו" הוא כמובן קורבן לרדיפה פוליטית, לעלילות שווא... חזקת החפות, התיישנות וכו'. אם הוא "משלהם" הוא בהכרח סוטה מין, אנס סדרתי, אשם מראש ו... הווו איזו שמחה לאיד! איזו שמחה לאיד! וכי לנפגעת תקיפה מינית אכפת אם התוקף אותה הוא שמאלני או ימני?

* בית לאומי לעם היהודי –- בימים אלה, בהם אנו חוגגים מאה שנים להצהרת בלפור, שהביאה להכרה בינלאומית בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, ושבעים שנה לאחר הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל, מן הראוי שנהפוך את המדינה היהודית לבית לאומי בארץ ישראל לעם היהודי. בית לאומי לעם היהודי כולו, על כל זרמיו. הכרה מלאה בזרמים השונים ביהדות, בשוויון בין הזרמים ביהדות, בגיור של הזרמים השונים היא תנאי הכרחי להגשמת הציונות, ולהבטחה שישראל תהיה מדינת הלאום של העם היהודי ובית לאומי לעם היהודי. הכרה זו ראויה להתנוסס בחוק הלאום. זו מצוות עשה ציונית עליונה.

* יש שירה – המלצת הקריאה שלי לשבת, היא אנתולוגיה של שירה העוסקת באלוהים ובאמונה, בעריכת אילן ברקוביץ', במוסף הספרותי של "הארץ". כותרת האנתולוגיה (שחלק שני שלה יתפרסם בעוד שבועות אחדים), היא: "השירה העברית כבר החליטה: יש אלוהים." מה שריגש אותי יותר, היא ההחלטה: יש שירה. כלומר, הידיעות על מותה של השירה העברית היו מוקדמות.

השאלה אם יש יישות אמפירית שנקראת אלוהים, היא עניין אחד, ועניין אחר הוא האם יש שירה ואמנות שאין בה אלוהים. בעיניי, אמנות המתנתקת מאמונה היא דלה, ואמנות של יהודים המתנתקת משורשיה היהודיים היא משמימה. גם אם התכתובת שלה עם הדת, עם האמונה, עם האלוהים היא של התרסה וויכוח, זו שירה שורשית ומשמעותית.

מתחת לכל שיר, נכתבו שורות אחדות על המשורר. על אלינור יוסף נכתב, בין השאר: "אינה דתייה אך מחוברת לזהות היהודית שלה," כפי שהיא מגדירה את עצמה. ואולי זו התמצית.

שיר אחד קילקל את השורה: "המבוא לחלומותינו", של אריאל דוד. שיר שטנה ושנאה ליהודים שהם, הוריהם או סביהם באו מאירופה ואמריקה, כלומר ה"אשכנזים". שיר נורא. שיר של שנאה עזה, המסתתרת מאחורי התקרבנות המשחררת מאחריות. מי ששונא כל כך את רוב העם היהודי, אינו אלא אנטישמי קטן. איני מבין למה צריך לפרסם תועבה גזענית.

* ביד הלשון: לא היה ולא נברא, אלא משל היה – השר אורי אריאל התראיין לרדיו למחרת השתתפותו בעצרת לציון יום השנה לרצח רבין. בראיון מוחזרה האגדה האורבנית, על פיה לפני רצח רבין התבטא אריאל באמירה על רבין, שדמו בראשו. תגובת השר: "לא היה ולא נברא ואפילו משל לא היה."

דבריו אלה הם פרפרזה מרחיבה לדברי ריש לקיש, במסכת בבא בתרא בגמרא: "איוב לא היה ולא נברא, אלא משל היה." נדרש אומץ רב לאמירה זו על ספר בתנ"ך, ואף על פי כן היא נכנסה לתלמוד. ובאשר לדברי אריאל – אני מאמין לו.

אורי הייטנר

* * *

בורים ואנאלפביתים

חרפת ההודעה של משרד הביטחון

אגף דוברות והסברה של המשרד "הצליח" להפוך פסוק לפתגם ולכתוב אותו בטעויות כתיב מבישות. חרפה כזאת מזמן לא ראינו, ודאי לא בהודעה רשמית של משרד ממשלתי: הפיכת פסוק ל"פתגם" ושתי טעויות מבישות בחמש מילים מתוכו – ועוד באחד הפסוקים הידועים ביותר בתנ"ך. ה"הישג" הזה שייך לאגף דוברות והסברה במשרד הביטחון, בראשותה של אורנה שמחוני-עופר. האגף הוציא (9.11.17) הודעה על מינויו של תת-אלוף גיא פאגלין לראש מינהלת תוכנית המרכבה, אותה סיים במשפט האלמותי הבא:

פעמון האור נבנה מאלפי לבנים שיוצרו במפעל המרכבה, על-מנת לתת ביטוי מוחשי וערכי לפתגם 'וחיטטו חרבותם לאיתים וחניטותיהם למזמרות."

אז לטובת הבורים והאנאלפביתים במשרד הביטחון: ראשית, זהו פסוק (ישעיהו ב', ד'). שנית, הנביא כתב "וכיתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות". הייתי מציע להם לבדוק בתנ"ך לפני שהם כותבים, אבל זה קצת קשה – לנוכח העובדה שהם אפילו לא ידעו שזה מהתנ"ך.

ציטוט מ"חדשות מחלקה ראשונה".

* * *

יעקב חסדאי

באין מנהיגות יש משילות

בישיבתה הראשונה לאחר חג הסוכות תשע"ח הממשלה אישרה את החוק, שהציעו  השרים איילת שקד ויריב לוין, המכונה בפי העם "חוק הג'ובים". הצעה זו אומרת כי כל מנכ"ל ממשלתי יוכל למנות לו משנה-למנכ"ל ללא מכרז וזאת תהיה משרת אמון. ועוד בחוק זה, קיצוץ בוועדה הבוחנת את המועמדים לתפקידים בכירים מ-5 חברים ל-3 חברים, כאשר הרכב השלושה בוועדה הוא כזה שנותן לשר ולמנכ"ל משקל כמעט מכריע.

איך מסבירים השרים את הצורך בחוק כזה? ההסבר הראשון מדבר על הצורך לתת לשרים יכולת למשול טוב יותר במשרדיהם ולבצע את מדיניותם. ולמה להקטין את הוועדות?
קשה, לדברי יוזמי החוק, לכנס ועדה בת חמישה חברים כדי לבחון מועמדים לתפקיד בכיר.

שני הנימוקים מעוררים ספקות ביחס למושג שהתחדש במקומותינו : "משילות" – היכולת של הממשלה לבצע את המדיניות שלה. אולם מדוע עד לפני מיספר שנים לא שמענו על "משילות" אולם שמענו על "מנהיגות"? ידענו כי כאשר אדם מקבל תפקיד, אם יש לו מנהיגות אזי הצוות שמתחתיו ממלא את משאלותיו ומדיניותו. אם אין לו מנהיגות אזיי "איש הישר בעיניו יעשה."

עוד למדנו בעבר, כי לכנס חמישה אנשים לישיבה פעם בחודש זו אינה בעייה מסובכת.
אלא מה? לא לחינם מכונה חוק זה "חוק הג'ובים" כי קודם כל חוק זה מאפשר, כנראה, לשרים שאין להם כישורי מנהיגות להביא עוד אחד, שאולי גם לו אין כישורי מנהיגות, אבל שניהם יחד אולי יצליחו לדכא את ה"פקידות הסוררת". אולי. אבל אולי כדאי לבחור שרים שכושר המנהיגות שלהם אינו מוטל בספק? זה בוודאי יהיה שיפור הרבה יותר רציני למשילות.

במה שנוגע לוועדות. אם יש דבר המאיים על שירות המדינה, זו ה"חנופה" – פקידים יקודמו או יתמנו כי הם הופכים להיות "מלחכי פינכה" של השר או המנכ"ל או שהם מאנשי שלומם.

יכול להיות כי אם, בשלב ראשון, נוסיף למנגנון אנשים מאנשי שלומם של השר או המנכ"ל – המצב ישתפר. אבל מה יקרה אם בעוד מיספר שנים יבוא שר חדש ממפלגה אחרת, האם אלו שהתמנו בזכות קשריהם לשר ולמנכ"ל הקודם יפנו את מקומם? בוודאי שלא. אזיי ניאלץ להביא עוד אנשי אמון, למנות אנשים נוספים שהשר החדש והמנכ"ל החדש רוצים בהם.

זהו חוק אומלל שאינו מעיד על רצון לחזק את המימשל אלא דווקא מעיד על חולשתו של  המימשל.

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

זהירות! נשים מצודדות הן מלכודות של הטרדה מינית! אל תתקרבו אליהן ואת הזין שפשפו במסתרים!

* * *

כנס נאצי המוני במדיסון סקוויר גארדן בניו יורק

בחודש פברואר 1939

חובה לראות!

https://aeon.co/videos/what-would-american-fascism-look-like-a-1939-new-york-rally-offered-more-than-a-hint?utm_source=Aeon+Newsletter&utm_campaign=efd1f213e2-EMAIL_CAMPAIGN_2017_11_03&utm_medium=email&utm_term=0_411a82e59d-efd1f213e2-68731037

What would American fascism look like? A 1939 New York rally offered more than a hint

‘We, with American ideals, demand that our government shall be returned to the American people who founded it.’

On 20 February 1939, roughly six months before Germany invaded Poland, Madison Square Garden in New York City hosted an event held by the German American Federation, a Nazi-supporting group led by the German-born US citizen Fritz Julius Kuhn. The event was attended by a crowd of roughly 20,000 people, nearly all of them Americans sympathetic to Kuhn’s cause. With its swastikas and unapologetically racist rhetoric, cheering crowds and barefaced appeals to US patriotism – including a massive, stage-centre portrait of George Washington – the footage from the event is jarring and surreal to watch today. Eerily prefiguring fictional alternative histories where Nazism came to be embraced in the US, including Philip K Dick’s The Man in the High Castle (1962) and Philip Roth’s The Plot Against America (2004), this little-known piece of US history hints at what American fascism might have looked like on a not-unimaginable alternative timeline.

Director: Marshall Curry

Website: Field of Vision

* * *

משה גרנות

טורנדו של כישרון

על ספרו של מוטי זעירא "על הדבש ועל העוקץ – נעמי שמר – סיפור חיים"

כתר 2017, 499 עמ'

הספר של מוטי זעירא חד לי חידה גדולה: הרי מדובר במונוגרפיה המתמקדת בפרטי פרטים (אישים, מקומות, ציטוטי שירים וכל המעורבים בהפקתם, מופעים, תאריכים, פרטי לבוש וכו' וכו' ), איך קרה שספר כזה נגע כל כך בנימי נפשי וריגש אותי עד דמעות?

לתמיהה הזאת מתלווה תמיהה נוספת: אני חיברתי ספר לבני הנעורים על חייה של נעמי שמר ("הנערה מכנרת", דני ספרים, 2009), ונחשפתי לעיקר המקורות אליהם נחשף מוטי זעירא – ואיך זה שחשתי התרגשות כל כך גדולה למפגש עם פרטים שהיו ידועים לי מכבר?

נראה לי שהפתרון לחידה מצוי בשני מוקדים: האחד – הנושא – נעמי שמר – אישיות מדהימה, טורנדו של כישרון,  שלעולם לא ניתן למצות את סגולותיה התרומיות, שסקירת קורות חייה ויצירתה מפעימת הלב, מרתקת ומטלטלת; והאחר – מסתבר שמוטי זעירא הוא סופר מחונן, שלבושתי, זאת הפעם הראשונה שאני נחשף לכישרונו.

הספר מספר את קורות משפחתה של נעמי מימי הסבים בווילנה, ועלייתם ארצה עם ילדיהם, ביניהם רבקה, לימים אימם של נעמי, רותיק ויענקלה, בשנת 1925. אנו מתוודעים להתכנסות המשפחה, יחד עם שאר החלוצים, בחצר כנרת, ואחר כך על "הגבעה", היא גרעינה של קבוצת כנרת. רבקה מקווה שנעמי תמלא אחרי חלומה להיות פסנתרנית, חלום שלא צלח לגביה משום פגיעה באחד מאצבעותיה. רבקה כפתה ממש על הילדה הקטנה משטר של תרגילי נגינה, וגם הצליחה לשכנע חברים מירושלים לתרום פסנתר לילדתה המחוננת. למרות העומס הכבד (לימודי נגינה מחוץ לקיבוץ ותרגול אינסופי), נעמי, תלמידה מצטיינת, המוכנה אפילו לקחת על עצמה מטלות כדי לגרום נחת למורה הנערץ עליה, עמינדב ישראלי – היא וזאבה זבידוב, חברתה, לומדות בעל-פה את כל האידיליה "ביער בחדרה" של דויד שמעוני.

הפלישה הסורית לעמק הירדן, הקרב בצמח ובדגניה, ונפילתם בקרבות מלחמת השחרור של חבריהם, ביניהם הרעים דן כנרתי וגור מאירוב – מתוארים בספר בצורה קורעת לב ממש, אירוע שייתכן כי בא לידי ביטוי בשיר "אנחנו מאותו הכפר" (לימים נרמז שמדובר בשני ילידי נהלל זאבלה עמית ויוסלה רגב, אותם פגשה בפאריז כאשר השניים שירתו במוסד).

קטע מרגש אחר הוא הופעתה של שרה מאירוב השכולה באסיפת החברים, ודרישתה מהחברים לאפשר "לילדה" למלא את ייעודה ללמוד נגינה. הקרבות טרם גוועו, וכנרת השכולה והענייה מאשרת לנעמי לימודים בקונסרבטוריון בתל-אביב.

המחבר מרמז לאורך כל הספר שנעמי היתה שלומיאלית גדולה בכל מה שאינו קשור ליצירתה: היתה חקלאית עלובה, לא אהבה טיולים, שנאה התעמלות, זלזלה באורח מחפיר ממש בכללי הבריאות, היתה כישלון כחיילת (התגייסה רק בגיל 22, וקיבלה עונשים ללא ספור!), לא אהבה לבשל (ספרי בישול נדמו לה כמדע בדיוני), מעולם לא הצליחה ללמוד להקליד על מכונת כתיבה, ובוודאי לא במחשב, מעולם לא הצליחה להשיג רישיון נהיגה, מבחינה פיננסית היתה כישלון גמור (לדוגמה: הוציאה את כל כספי התמלוגים על בילוי בפאריס, וכשחזרה ארצה לא היה לה ולבתה מקום להניח את הראש, לא פרנסה ולא אגורה בכיס), ועד שלא הגיע לחייה בעלה השני, מרדכי הורוביץ, היא חיה ממש מן היד אל הפה.

גם כאימא לא הצטיינה, ולא פעם הפקידה את בתה לחודשים רבים אצל הסבתות; אבל ברור כשמש שייעודה היה להיות גאון השירה והזמר העברי, ועל כך היא החליטה כבר בגיל צעיר מאוד, כשמרדה בייעוד שהכינה לה אימה – להיות פסנתרנית. היא החליטה שבמקום להיות אחת מתוך "טריליון" פסנתרנים – מוטב שתתרכז בהלחנה (עמ' 134), וכיוון שהכול הכירו בגאוניותה, סלחו לה על כך שהיתה מתעלקת על חברותיה של אימה ושל עצמה, ועל התקפות הזעם שפקדו אותה כשמשהו נפגם בעולם המושלם שהיא דמיינה לעצמה. כישרון היצירה שלה התגלה כבר בגיל שמונה כששיר שלה מתפרסם ב"דבר לילדים".

היא משלמת את חובה לקיבוץ בכך שהיא מלמדת את הילדים ריתמיקה ומחברת עבורם שירים ("שירי כנרת"). הלהקות הצבאיות מגלות את כישרונה, והיא מחברת להם שירים ומנגינות, במסגרת זאת היא פוגשת את קצין התרבות והבמאי גדעון שמר, שהפך לימים לבעלה הראשון ואביה של בתה הללי. היא כותבת פזמונים ("תרנגול בן גבר" "רב האור והתכלת") למחזה "פשיטה בכפר" מאת אהרן מגד, שהוצג ב"אוהל" בשם "חמש חמש". אחר כך היא מספקת להיטים אינספור ללהקות הצבאיות, להקת "בצל ירוק", למועדון הלילה בצפת (ההורים בקיבוץ מזועזעים!), ל"שלישיית גשר הירקון", "זמר נודד" "נועה" "העיר הלבנה" "חמסינים במשלט", "בגלל מסמר", "היי טיריליי", "אנו הולכים ברגל", "בשדה תלתן", "זמר לגדעון", "על הסכין", "ליל  אמש", "חיילים יצאו לדרך", "אחרי השקיעה בשדה", "עוד לא אכלנו", "הטיול הגדול", "מטרייה בשניים", "מחבואים", "מחר", "אהבת פועלי הבניין", "סרנדה לך", "איילת אהבים", "העיר באפור" (רשימה חלקית). היא כותבת עבור מסיבת הסיום של בית הספר העממי של ילדי כנרת אשר נולדו בתש"ח: "כיצד שוברים חמסין", "חורשת האיקליפטוס".

הפריצה הגדולה שלה, שחרגה מגבולות הארץ, היא בביצוע השיר "ירושלים של זהב" מפיה של שולי נתן בפסטיבל הזמר בירושלים ערב מלחמת ששת הימים. הפריצה לעיר העתיקה ושחרור הכותל הפכו את השיר להמנון הנישא בפי כול בארץ ובעולם. השיר תורגם לעשרות שפות, והתקליט עם השיר נמכר ב 120,000 עותקים. היא זכתה לשלל כיבודים, ביניהם הענקת דוקטור לשם כבוד מחמישה מוסדות אקדמיים, פרס ישראל (1983). היא נבחרת ליו"ר אקו"ם, ומתמנה כחברה באקדמיה ללשון העברית (2000).

נעמי שמר הוזמנה מיספר פעמים לטורי הופעות בארצות הברית, לונדון, איטליה, יפן. מה שהעיב על ההתלהבות הכללית מהשיר מרטיט הלב הזה היה הגילוי (של אליהו הכהן הידען) כי מיספר תווים מהשיר דומים לאלה של השיר הבאסקי, אותו שר הזמר הספרדי פאקו איבנז, ובתרגום לעברית שרה אותו נחמה הנדל. נעמי שמר, שהיתה פרפקציוניסטית לא רק ביצירה, אלא גם בכל הנוגע לזכויות יוצרים (תבעה הגינות מעצמה, ותבעה לדין את מי שלא שמרו על זכויותיה לשיריה – יוחנן וריקה זראי, חברת סייקו, מאיר אריאל, וכמעט תבעה את דן אלמגור), הכחישה בתוקף שאי פעם שמעה את השיר, ורק על ערש דווי התוודתה על כך שבהיסח הדעת התגנבו לשיר הנפלא שלה מספר תווים מהשיר שכנראה שמעה מפיה של נחמה הנדל, ואת הווידוי כתבה במכתב לגיל אלדמע, אשר פרסם אותו לציבור, לפי הנחיותיה.

בעקבות ההצלחה המטאורית הזאת היא מפרסמת את ספרי שיריה (החל מ-1968), הזוכים להצלחה מיידית, והכול מתפעלים מיכולותיה לתת ביטוי מיידי לרחשי לב העם והמדינה: במלחמת ההתשה חיברה את השיר המרטיט "שבחי מעוז" המצטרף ל"אנחנו מאותו הכפר", ובמקביל – "בהיאחזות הנח"ל בסיני". בימים הכואבים של מלחמת יום הכיפורים ואחריה היא מחברת את "לו יהי", שמזעזע כל לב לשמע המילים והלחן. בשנת השלושים למדינה היא שרה את "חבלי משיח", ולאחר רצח רבין היא מחברת את השיר "הו, רב חובל" , תרגום חופשי לשירו של וולט ויטמן "הו קפיטן", שנכתב בעקבות רצח אברהם לינקולן. השיר ביטא את הזעזוע שחווה העם לנוכח המעשה הנתעב שביצע לאומן מוסת כלפי אחד הבנים היקרים ביותר של ישראל המתחדשת.

 גם רחשי לב אישיים ומשפחתיים הופכים בשיריה לנחלת הכלל: "לשיר זה כמו להיות ירדן", "על הדבש ועל העוקץ" (לרותיק אחותה שהתאלמנה מבעלה אברהם נוסבאום), "אחרי החגים יתחדש הכול", "עצוב למות באמצע התמוז", "אנשים טובים באמצע הדרך", "תלבשי לבן", "בסנדלים על גשר הירקון".

זמרים אהובים עליה זוכים שהיא תכתוב להם שירים, כמו "באלה הידיים" ליהורם גאון, "למה צחקה מיכל" לגשש החיוור, "אור" לשושנה דמארי, "אני גיטרה" לבני אמדורסקי, "זה קורה" לשמוליק קראוס, "העולם הוא מקום לא פשוט" לרבקה מיכאלי, "תות שדה מרמת השרון" למשה בקר, "טנא ירוק" ל"הכול עובר חביבי", "אחרי החגים יתחדש הכול" לעופרה חזה (שוב, רשימה חלקית).

בדומה לאישים כמו חיים גורי, יצחק טבנקין, משה שמיר, נתן אלתרמן וש"י עגנון – גם נעמי שמר מזדהה עם המתנחלים, ומביעה התנגדות נחרצת לפינוי יישובים בסיני, פינוי שנקבע בהסכם השלום עם מצרים. היא רואה בכך התקפלות פושעת, ומדמה אותה בשירתה לסרדין שלמען השלום עם הכריש הוא מוכן שהכריש יבלע אותו. נשיא המדינה יצחק נבון מצרף אותה, יחד עם עוד אישים מתחומים שונים בהווייה הישראלית, בביקורו במצרים, והיא חוזרת משם כשבליבה מתחזק היחס השלילי לוויתורים טריטוריאליים. בעקבות שתי האינתיפדות נוטפות הדם מתעצם השיח הבוטה של נעמי שמר: מצד אחד – בעד מפעל ההתנחלות, ולעומתו – נגד הלאומנות הערבית שהביאה למרחץ דמים מבהיל (הדולפינריום, סבארו, מלון פארק ועוד פיגועים מזוויעים רבים).

בשל דעותיה אלה, ובעקבות התבטאות בוטה במיוחד (על הסכנה מהטבע הרצחני של הערבים כלפי היהודים) מסתייג ממנה חלק גדול מהציבור, המחרים אותה, ואינו מזמין אותה להופעות. נחום  ברנע "מידיעות אחרונות"  מתאר אותה כגזענית וולגרית, בעלת השקפת עולם כהניסטית.

נעמי אינה מגיבה לדברים אלה, כפי שלא הגיבה כאשר דן מירון כתב מאמר ארוך בכתב העת "איגרא", בו הוא תייג את יצירתה כמתנשאת וקיטשית. ייתכן שלשיר "לא תנצחו אותי", ששר יהורם גאון, יש לא רק משמעות לאומית, אלא גם אישית.

מעניין לציין שדווקא חנה זמר, עורכת "דבר", המתויג כביטאון של ארץ ישראל העובדת, דווקא היא נתנה לה במה להביע את דעותיה בטור בשם "שבשבת".

תקצר היריעה מלסקור את עשרות האישים שביצעו את שיריה, אלה שהיו אמרגניה, במאיה ומסייעיה בהבאת יצירתה לידיעת הציבור. תקצר היריעה מלהזכיר ברשימה זאת את השירים שתירגמה מצרפתית, בעיקר  עבור יוסי בנאי, ואת הלחנים שחיברה לשירים של טשרניחובסקי, רחל, אלתרמן; את שירי הילדים שחיברה וביצעה. אזכיר כאן את התוכניות הרבות ברדיו ובטלוויזיה שהוקדשו לה וליצירתה, כשהמזמינים העיקריים הם רבקה מיכאלי ("שעה טובה") ומוטי קירשנבאום ("אל בורות המים"), את התקליטים והתקליטורים של שיריה שנחטפו על ידי אוהבי שירתה, ואת הספרים בהם איגדה את שיריה הנבחרים.

קשר עמוק נוצר בינה ובין דודו אלהרר, המנחה את המופע שלה "אלף שיר ושיר" (2002-2000), ואותו ייעדה בצוואתה כי ישיר בהלווייתה את "שם הרי גולן" של רחל. המשפחה עמדה על כך שישיר גם שלושה שירים של נעמי: "חורשת האיקליפטוס", "נועה", "לשיר זה כמו להיות ירדן".

הבאתי ברשימה קצרה זאת רק רמז לכל הטוב, המעניין והמרגש שמזומן לקורא ב-500 העמודים של ספר מושקע זה, המתאר את קורות חייה של גאונה, שבורכה  בטורנדו של כישרון, וייתכן שהייתי צריך להסתפק בכך, אלא שלדעתי חשוב להזכיר קו אופי נפלא של נעמי שמר, את הנתינה שלה ללא תנאי: היא, ביחד עם מרדכי בעלה, מאמצים משפחת עולים חדשים מברית המועצות לשעבר, משכנים אותם בדירה, שירשו מאימו של מרדכי, ללא כל תשלום למשך 15 שנה, מטיילים עמם במקומות רבים בארץ, ומשתדלים עבור בנם היחיד שיתקבל בבית הספר היוקרתי להנדסאים. נעמי נאבקה למען נתיבה בן-יהודה שלא יפסיקו את מקור פרנסתה – המדור שלה ברדיו, ומשלמת עבור חוג ציור לאמילי, הפיליפינית שטיפלה בה בחוליה.

לאחר שעיטרתי את הספר בסופרלטיבים, אני מבקש רשות להיות קצת יותר "ארצי": כשאני הגשתי את ספרי "הנערה מכנרת" להוצאת "דני ספרים", הסתבר לי שילדיה של נעמי שמר דרשו סכומים ניכרים עבור כל ציטוט של שיריה. אשר על כן, דרשו ממני בהוצאה לצמצם את הציטוטים כדי שיוכלו לעמוד בהוצאות. בספר שלפנינו יש כמעט 200 ציטוטים – רובם משיריה – מעניין באמת כיצד ניהלה "כתר" את המשא ומתן בדבר הזכויות למאסה ענקית כזאת של יצירות. הכיתוב בעמוד הקרדיטים של הספר אינו נותן הסבר מספק לכך.

משה גרנות

אהוד: מיחסיה של נעמי שמר עם אקו"ם ועם מתן זכויות הדפסה של שיריה, אני לא התרשמתי לטובה, זאת בלשון המעטה, ואני מצטרף לתמיהתו של משה גרנות בשורות האחרונות.

* * *

יש מחלה קוראים לה זוּבִּיטִיס

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

יש מחלה קוראים לה זוביטיס

חולים בה גברים שעלו לגדולה

בנשים הם רואים רק תחת וציציס

ותופסים באקראי כל בליטה עגולה

להם נשיקה היא מצגת של חסד

מגבר דגול לנקבה נחותה

שכל מרכולתה מוצגה במרפסת

ואליה תשוקה את ידו מנחיתה

למורם מן העם מתרומם גם הזובי

המיעוט הנורמאלי עודו חושק בנשים

צריכה להגיד היא תודה לחבובי

שמחמיא לה בטקט של צייד תשמישים

כי בבית האבות, קקמייקה נרגנת

רק סנילי יתפוס את שדך הנכמש

אז הגידי תודה לנבזות מהוגנת

והעמידי פנים שאין בה ממש

מול מה שזקוף בך עומד גם אצלו

כי את אשמה שהסקס משתפך בך

אך אל לך להיות עצובה בגללו

כי בבית המשפט חירותו תילקח

איך משמיים נפלת הילל בן שחר

בגלל נשיקה, מציצה או מזמוז

כל פקידה היא מלכודת מלפנים ומתחת

ומי שחכם לעולם לא יזוז

פוליטיקאי זהיר יאונן במקלחת

אחרת יגיע אל מני מזוז

כי אין ארוחות של חינם על התחת

ואין ביטוחים מול סחיטה על הכּוּס

נדפס בגיליון 162 מיום 27.7.06

* * *

אהוד בן עזר

פרלה המנשקת

מתוך הרומאן "המושבה שלי" משנת 2000

לא. פרלה לא סתם נישקה, על לחי. לא. כאשר פגשה אישה או גבר ממכריה היא היתה מושיטה קדימה את שפתיה הבשרניות, מחפשת את שפתי הזולת ומרביצה בהן נשיקה רטובה, מה זו רטובה – מוצצת-ממש! – יש איכרים שנשבעו שהיא ממש מזיינת אותם בתקיעת לשונה אל תוך הפה, ויש איכרים שאמרו שהיא מוצצת את לשונם אל חלל פיה, כמזדיינת. כאמור את כוח היניקה בשרירי פיה סיגלה בתקופה שבה עבדה בניפוח קנדונים בווארשה. ולא אחד במושבה, גבר או גם אישה, טענו שכמעט שאיבדו את יכולת הדיבור שלהם כאשר טבעו בריריותיה התובעניות.

כך גם קנתה שביתה במושבה השמועה שהדפקט, הפגם, בנפשו של נחמיה-פופו, התגלה בראשונה לא כתוצאה מלחיצת-ידו של יוסקה-דרעק, אלא לאחר שלשונה הבשרנית של פרלה אשתו חדרה אל פיו, של נחמיה-פופו, וכמעט אנסה אותו. רק אז גילה שהוא אמנם נרתע מנשים אבל חש עצמו כלפי החדירות, כאישה, ואף תיאר זאת בשירים שכתב בסתר ושנתגלו רק לאחר שעזב את המושבה.

אמנם, שירה גדולה לא היתה שם. בסך הכל מצאו מחברת שנקנתה ביפו ובה כתב שהוא חש בגופו: "ריטוטי פי-מטה כאישה נמסים," ועוד כתב ש"מן הראוי בניסוי להרביע וליצור בהמה חדשה בשם חמורגמל שתהיינה לה התכונות החיוביות של שני המינים..."

כאשר שאלתי עליו את אימי הזקנה, חודשים אחדים לפני מותה, היא אמרה שאילו נחמיה-פופו היה חי כיום הוא היה הופך לקוסינל-זמרת או לקוסינל-סופרת, שהיתה לדבריה מצליחה למכור את ספריה טוב ממני.

לדברי דודי ההולל אלכס הקוס (המילה פות טרם היתה שגורה אז בארץ-ישראל, על נרתיקה מי שמע, ווגינה היתה מונח לרופאים בלבד) של סניוריטה פצ'וס, היא פרלה הפוילישע דריפקע – היה המכשיר הכי גדול והכי שעיר שנמצא אי-פעם במושבה העברית הראשונה.

עיסא אל-חאמד, הפועל הראשי בפרדס המשפחה שלנו, שידע גם קצת אידיש, סיפר לו שיום אחד ראה את פרלה, זה קרה כשהיתה עדיין פועלת-יומית – כורעת ומשתינה בגומה שבפרדס ובהתחלה חשב, עיסא, בצל העמוק ששרר תחת חופת העצים, כמו ביער – שעיניו רואות את הפתח האפל בראש הצינור המזרים את המים לתעלת ההשקאה ושעליו מודבק משום-מה זקנו של הנביא מוסה, כשהיה עוד צעיר ושחור בארץ מצרים. אבל אחר-כך שמע עוד קולות שאותם ברז לא עושה, ומילמל: "שופת אל-לוך? אללה אכבר, אללה אכבר! א-זלכע לוך!" – ראית את החור? אל-אלוהים, אל-אלוהים! חור שכזה! לפי התיאור של הצללים, הזרם, הזקן והנביא מוסה, הקולות והיער, אני חושב שדודי ההולל אלכס המציא את הסיפור או שהוא זה שראה את פרלה כורעת תחת העץ.

אהוד בן עזר

* * *

מתוך "50 שירי מתבגרים"

אֲנִי עוֹמֶדֶת בַּמַּעְגָּל וּמַבִּיטָה סְבִיבִי

וַאֲנִי לֹא מוֹצֵאת אַף אֶחָד בָּרָמָה שֶׁלִּי

מַה לַּעֲשׂוֹת, מַה לַּעֲשׂוֹת

שֶׁאֲנִי חֲכָמָה כָּזֹאת –

אִמָּא אוֹמֶרֶת שֶׁהַכֹּל יִסְתַּדֵּר

אַחֲרֵי שֶׁיְּיַשְׁרוּ לִי אֶת הָאַף –

מתוך ספרו של אהוד בן עזר "50 שירי מתבגרים", 1987

* * *

פעם הלכנו

זיכרון של איתמר פרת

פעם, בתנועת הנוער ובגדנ"ע, היינו עורכים מסעות מפרכים. לצורכי עידוד ומרץ היינו צועקים שירי הליכה.  אחד שואג וכולם חוזרים אחריו, קצרי נשימה אך גבוהי מוראל. היו שם 'אֵ-יוֹיָה' ו'יָא דוּדחִידְלֶכּ / יא רזאללה' ו'א-ני מנגן / מה'תה מנגן'.

פופולרי מאוד היה המזמור: "היי נאס / היי נאס, אחד ננס / אחד ננס, קטן וגס / קטן וגס, זחל נכנס / זחל נכנס, כיבה פנס / כיבה פנס, הפשיל מכנס / הפשיל מכנס, אנס ונס / אנס ונס," וחוזר חלילה. סדרתי.

באותם ימים רק שרו על זה. אבוי למה שקורה היום: הנה האיש, ננס קשיש, זה עסק ביש, משפט מתיש, פרקליט מכפיש, ננס מכחיש, ציבור מרעיש, פסק דין מביש, לקלביש! אולי-אולי יופחת בשליש?

ימים חדשים,  וזה מה שהולך.

איתמר פרת

* * *

יהודה דרורי

הפתרון הפלסטיני – אוטונומיה לפרובינציות

כולנו מודעים כיום לעובדה שבעיית ציוויי הדת המוסלמית ביחס לאדמות ארץ-ישראל, על היותם אדמות קודש (ווקף), הינה ללא כל ספק הגורם העיקרי המונע הסדר כולל עם האוכלוסייה הערבית המתגוררת באיזורי יהודה ושומרון. אין פה בכלל שאלה של גבולות, כל החלטה מדינית פלסטינאית (כמו "פתרון שתי המדינות") פירושה ויתור איסלמי על חלק נכבד של "אדמות הקודש" הללו לטובת היהודים, ומבחינתם לא יקום ולא יהיה! ולכן גם מסרבת ההנהגה הפלסטינאית כיום להכיר ביישות יהודית בארץ ישראל (כדרישת נתניהו) בהתאם להצהרת בלפור שאושרה בחבר הלאומים ואושררה באו"מ. אוכלוסיה זו וראשיה לא מסוגלים "לוותר" אפילו על דונם אחד לטובת היהודים תחת איומי האיסלם במוות – ברצח!

לפיכך המסקנה המתבקשת שלא יכול להיות כל הסכם כולל, אלא רק הסדרים מקומיים, כאלה הנותנים יתר חופש לשליטה מקומית לאוכלוסיה הפלסטינית בשטחי יו"ש. אם נניח כמעט בוודאות כי הרשות הפלסטינית תמוטט במוקדם יותר מאשר במאוחר, מדינת ישראל חייבת "כמבוגר האחראי באיזור" ליצור מצב חדש, בטוח והגיוני יותר, ביהודה ושומרון, תוך הבנה כי אוכלוסייה זו שסועה על רקע גאוגרפי וחמולתי, לפיכך כל ההסדרים יהיו חייבים להביא עובדות אלו בחשבון ולכן הפתרון היחידי המסתמן הינו ביצירת אוטונומיות נפרדות, הראשונה בפרובינציה רמאללה-כפרי ירושלים, השנייה, בפרובינציה חברון-בית לחם. שלישית  בפרובינציה שכם-מרכז שומרון, ורביעית, בפרובינציה ג'נין-צפון שומרון!

על מדינת ישראל יהיה להכיר בעובדה שכל הפרובינציות הנ"ל הינן על אדמת ארץ ישראל שאנחנו אלו האמונים עליה לפי החוק הבינלאומי. לפיכך כל נושאי התיאום הכלכלי והתחבורתי של  הפרובינציות לרבות נושאי ביטחון-מקרו (לכל פרובינציה תהיה משטרה משלה) יהיו ע"י אדמיניסטרציה ישראלית. בכל פרובינציה תיבחר הנהגה בשיטה שיבחרו האזרחים החיים בה. כל פרובינציה תדאג לכלכלתה ולרווחתה, לרבות שירותים לאזרחיה (מים, חשמל, דלק וכיו"ב, תיתכן תלות בישראל אם יבחרו בכך) והן יתפעלו לפי חוקי השריעה והבנייה שלהן.

מצידה של ישראל, תיאסר בצורה מוחלטת כל התארגנות עויינת, אגירת נשק, והסתה בכל מערכות הדת, החינוך והתקשורת, כל פרובינציה תוכל להנפיק תעודות זהות לתושביה ואפילו "תעודות מסע".

הסדר כמו זה המוצע פה, נראה כפתרון הריאלי היחידי כיום שיתן רווחה ועצמאות לאוכלוסייה הערבית ביהודה ושומרון יחד עם תחושה של עצמאות, ולישראל, יותר ביטחון עם התחלת נורמליזציה עם העולם בכלל וזה הערבי בפרט.

אני מעז פה להציע פרובינציה נוספת שתהיה מנותקת מהבחירות במדינת ישראל ותיקרא פרובינציית ואדי-עארה ותכלול 7 יישובים ערביים באיזור שכוללים כ-350,000 תושבים. דבר זה יתן לאוכלוסייה זו מפלט לעצמאות משלה והורדת הנטל מהמדינה לתחזק ולממן מדיניות רווחה לאוכלוסייה העויינת ברובה למדינה היהודית.

יהודה דרורי

אהוד: הצעתך כבר הועלתה פעמים אחדות במאמריו של מרדכי קידר, בעיקר לגבי מדינות ערב המלאכותיות, למעט הפיסקה האחרונה על ואדי עארה, ואולם אין כל סיכוי שהצעתך תתגשם אי-פעם כי היא לעולם לא תתקבל על דעת הערבים, מהסיבות שהזכרת בראשית מאמרך.

* * *

משה כהן

מחלוקת פוליטית

ניטש אצלנו ויכוח האם ניתן לפסול עובדת ציבור הממונה על הסברה לבטיחות בדרכים רק בשל דעותיה הפוליטיות. 

המושג "דעות פוליטיות" טעון תיחום.  

לכל דבר יש גבול.

יכול אדם להיות בעד ליברליזם או בעד שמרנות, בעד סוציאליזם או קפיטליזם, בעד אחוז חסימה גבוה או נמוך, בעד שמירה על ההלכה או לא, וכיו"ב, אלה דעות פוליטיות לגיטימיות, אך לא קבילות דעות השוללות זכות קיומה של מדינת ישראל והחלפתה במדינה ערבית. 

לא יכולה להיות עובדת ציבור הפועלת לחיסולה של מדינת ישראל. 

זה לא רק טמטום, זו התאבדות.

מר"צ מפלגה ציונית?

המילה "ציונית" הוסרה משם המפלגה, אך הם טוענים שהם ציונים. 

הם שכחו כנראה להוסיף את הקידומת "אנטי", בהתאם לפעילותם בקרב הממסד בבריטניה לביטול הצהרת בלפור, הואיל והיא פוגעת בזכויות הערבים היקרים.

איזו נפש רגישה להם. 

הם רוצים למשוך מצביעים ערבים על חשבון הציונות. 

יש פרטנר לשלום

האנשים "הנאורים" מפנים אצבע מאשימה לנתניהו שאינו מנצל הזדמנויות לתהליך שלום עם מדינות ערב. 

קחו לדוגמה את ערב הסעודית, יש לה הרי יריבות עם איראן ואינטרסים משותפים עם ישראל, ונתניהו אינו מנצל את ההזדמנות. 

אז מה אם ערב הסעודית אינה מוכנה כלל להכיר במדינת ישראל ללא פתרון הסכסוך עם הפלסטינים?

או קחו לדוגמה את מרוקו, שלטענת האנשים "הנאורים" היא "ידידותית" לישראל. 

אז מה אם אין היא מוכנה להנפיק אשרות כניסה לספורטאים ישראלים? אז מה אם כאשר ביקר בה עמיר פרץ הם  קראו לעברו קריאות בוז בבית הנבחרים ועזבו את האולם בהפגנתיות? 

הערבים אזרחי ישראל ובשטחים מציינים את יום פטירתו של רב המרצחים  יאסר עראפת, מעריצים את מנהיגותו ומזדהים עם דרכו, קרי רצח יהודים. 

אז אל  תגידו שאין פרטנר לשלום. 

משה כהן

ירושלים

 

* * *

יצחק הילמן

מאה שנים להצהרת בלפור –

נסיבותיה והשפעתה

"הצהרת בלפור" הופנתה על ידי שר החוץ הבריטי ארתור בלפור, לעמיתו הלורד ליונל רוטשילד הבריטי, שהיה ידידו האישי של פרופסור חיים ויצמן, יו"ר ההסתדרות הציונית. הפרופסור חיים ויצמן היה פרופסור לכימיה באוניברסיטת מנצ'סטר, והמציא את הניטרו גליצרין המלאכותי, שתרם מאוד לעוצמתו של הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. בהצהרה זו, שהיתה בסך הכל מסמך קצר, שניסוחו נמשך שישה חודשים, הכירה ממשלת בריטניה בארץ ישראל, כבית לאומי לעם היהודי. בכך היתה גלומה ההערכה הבריטית על תרומתו של ויצמן, כמו גם תרומת רשת הריגול של ניל"י שפעלה לטובת הבריטים. לערביי ארץ ישראל לא היתה כל תרומה מקבילה שהיא.

חשיבותה העיקרית של ההצהרה היה בהיותה המבוא לכתב המנדט הבריטי על "פלסטינה ומסופוטמיה", שאושר פה אחד שלש שנים מאוחר יותר על ידי חבר הלאומים בז'נבה. מנדט זה, נתן תוקף חוקי בינלאומי לשליטה הבריטית על ארץ ישראל, ובמקביל קבע את זכויותיהם המדיניות של היהודים על הארץ לטווח ארוך. כתב המנדט הזה לא התייחס כלל לזכויות מדיניות מקבילות למיעוט הערבי, וזאת למרות שהיווה את הרוב בארץ. ב-1917, הערבים טרם הפנימו את כל המשמעות המדינית של ההצהרה הזאת, והטענות נגדה הופיעו רק בשנים הבאות.

ל"הצהרת בלפור" היו, לדעתי, שלוש סיבות בסיסיות.

הסיבה הראשונה, היתה האינטרס האסטרטגי הבריטי. בריטניה ירשה מטורקיה טריטוריה גדולה, ששלטה גם על בארות הנפט של עיראק, וגם על רצועת החוף של מזרח הים התיכון, שגבלה בתעלת סואץ, שאיפשרה הזרמת נפט לחיפה, עיבודו ושינועו מערבה.

השיקול האסטרטגי הוכיח את עצמו לחלוטין שלושים שנים מאוחר יותר, שעה שהצבא הבריטי נלחם ברומל במדבר המערבי. ללא הנפט מעירק ובתי הזיקוק בחיפה, הצבא הבריטי באזור היה נותר ללא דלק. בנוסף, התברר לבריטים שהחקלאות והתעשיה הארץ ישראלית מסוגלים להאכיל לא רק את כוחותיהם אלא גם רבים מתושבי האזור. ללא היישוב היהודי בארץ ישראל, ספק רב אם הצבא הבריטי, היה שורד במלחמה ומי יודע כיצד היא היתה מסתיימת.

הסיבה השנייה היתה הגורם הדמוגרפי. ארה"ב סגרה את גבולותיה לכניסת יהודים, שעה שבריטניה התקשתה מאוד בקליטת יהודים ממזרח אירופה. הפניית המשך ההגירה היהודית לארץ ישראל היתה המענה הטוב ביותר להגירה זו. אכן, המנדט הבריטי בארץ ישראל איפשר הגירת חצי מיליון יהודים מאירופה לארץ ישראל.

בנוסף, כל המהלך ההתישבותי הזה, כמעט ולא עלה בכסף למשלם המיסים הבריטי. מרבית ההשקעות בארץ ישראל בשלושים שנות המנדט, הגיעו מיהודי העולם, בעיקר מארה"ב.

הסיבה השלישית היתה הכוח המדיני הציוני. גם ללא מדינה, היה העם היהודי של 1920 בעל השפעה ניכרת. העם היהודי מנה  כשלושה עשר מיליון אנשים, עם מוקדי כוח חזקים הן בארה"ב, והן בפולין של אותה תקופה. ההסתדרות הציונית היתה אמנם רק בת עשרים שנים, אבל התחילה לגבש עוצמה כספית, בעיקר מצד יהדות ארה"ב.

נוסף לכל הסיבות האלה, ב-1920 עדיין לא קמה בארץ ישראל תנועה לאומית ערבית. מדינות ערב, שטרם קיבלו עצמאותן, עדיין חסרו את ההשפעה הבנלאומית, שהופיעה מאוחר יותר. סעודיה הכריזה על עצמאות רק ב-1932 והיתה עסוקה בעיקר בקידוחי הנפט שבשטחה; עיראק, שקיבלה עצמאות  ב-1936, היתה אף היא עסוקה בבעיותיה הפנימיות, בגלל המתחים בין הסונים לשיעים והכורדים שבשיטחה. תורכיה עדיין נאבקה על משטרה הרפובליקני בראשות אתא טורק ובקביעת גבולותיה הסופיים מול שכנותיה.

המנדט הבריטי על ארץ ישראל סיים את הממשל הצבאי שהונהג בארץ מאז שנכבשה ב-1918 מידי הטורקים. לראשונה בתולדותיה, הותרה הפעילות הציונית החופשית בארץ ישראל. הורחבה רכישת קרקע והותרה עלייה מבוקרת.

 נוסף על כך, ארץ ישראל הוגדרה לראשונה כטריטוריה משני צידי נהר הירדן, למרות שמעשית לא הותרה נוכחות התישבותית יהודית מזרחה לו.

בשנת הכרזת המנדט, היו בגדה המזרחית של הירדן כשלוש מאות אלף ערבים, ובגדה המערבית היו כשש מאות אלף ערבים וכשישים אלף יהודים. כל קווי הגבול של עיראק, סוריה וארץ ישראל, נקבעו בהסכמה בין מרק סייקס נציג משרד החוץ הבריטי, ושרל פיקו, נציג משרד החוץ הצרפתי. הגבולות שנקבעו נותרו פחות או יותר, אותם הגבולות של ימינו.

טענת הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, לפיה "הצהרת בלפור", קיפחה אותם וגרמה להקמת מדינה יהודית על שטחי ארץ ישראל, שהיו מאז ומתמיד שטח ערבי, חסרת כל בסיס ושיקרית ביסודה. עד ל-1920, במשך ארבע מאות שנים, כל איזור המזרח התיכון, עד למפרץ הפרסי, נישלט בידי הטורקים, ללא גבולות פנימיים. עד ל-1920 לא היתה מעולם הגדרה טריטוריאלית ברורה של מדינה ערבית כלשהי, להוציא שטחה של מצרים, וגם מדינה זו, נשלטה למעשה בידי הבריטים מרגע פתיחתה של תעלת סואץ.

את ארץ ישראל הבריטים לא הבטיחו מעולם לערבים. צ'רצ'יל, שר המושבות של 1920, חשש אפילו שארץ ישראל על שתי גדותיה, לא תספיק  להכלת העם היהודי. לכן, הפרדת ארץ ישראל המזרחית ב-1923 מארץ ישראל המערבית והקמת האמירות ההאשמית על עבר הירדן, היתה מהלומה לתנועה הציונית. בצעד זה יצרו הבריטים מדינה בתוך מדינה, כי האמירות ההאשמית נותרה כפופה לנציב העליון הבריטי עד ליציאת הבריטים מהארץ ב-14 למאי 1948.

הבריטים טענו, ששטח זה הוא למעשה שטח ספר, שכל מטרתו היא להגן על צינור הנפט מעיראק לבתי הזיקוק ונמל חיפה. לכן, מעולם לא היתה בהקמת האמירות הזו כוונה להשבעת רצונם של ערביי ארץ ישראל. היא קמה אך ורק בגלל שלעבדאללה הובטחה ממלכה וזה היה המקום היחידי שבו יכלה לקום. לכן, צודקים הבריטים גם כיום בטענתם, שלא הפרו כל הבטחה שהיא לערביי ארץ ישראל. 

מאורעות 1921 ו-1929 בארץ ישראל היו האיתות הראשון שתהליך ההתיישבות הציונית איננו מתקבל בחיוב ע"י ערביי ארץ ישראל. כבר בתחילת שנות העשרים של המאה התשע עשרה, הבינו ערביי ארץ ישראל, שהיהודים הולכים ומשתלטים על הארץ, אם לא מבחינה דמוגרפית, הרי מהבחינה הכלכלית. לראשונה התחוור לערביי ארץ ישראל שהציונים לא מסתפקים ביישוב הארץ, אלא נושאים את עיניהם למדינה משלהם. הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים והטכניון בחיפה, רק חיזקו את חשדותיהם.  

למרות ההתנגדות הערבית, החליטו הבריטים לקיים את המנדט ולאפשר צמיחה כלכלית, אבל האיטו מאוד את רכישת הקרקעות בידי יהודים ואת קצב ההגירה לארץ.

שיא ההתנכלות קם ב-1939 עם פירסום הספר הלבן דאז. ועדת פיל מ-1936, שהוקמה בגלל המאורעות של 1936, הציעה להקים מדינה יהודית קטנה בין תל אביב לאצבע הגליל. שאר השטח עמד היה כביכול להימסר לערבים, אבל מעשית היה נשאר בידי הבריטים, שלא התכוונו לוותר עליו עדיין.

התוכנית הזו נדחתה מכל וכל ע"י הועד הערבי העליון שבראשו עמד המופתי חאג' אמין אל חוסייני.

גם תוכנית החלוקה שהומלצה ב-1947 ע"י ועדת אונסקו"פ נדחתה הן ע"י הליגה הערבית והן ע"י הוועד הערבי העליון, תוך שהערבים פתחו במלחמה לסילוק היהודים מהארץ.

כיום הבריטים מאמינים כי מדינה פלסטינית לצידה של ישראל, ממערב לירדן, היא פתרון צודק מבחינתם.

עמדה זו, היא תוצאה של הכוח האלקטורלי של חמשת מיליון המוסלמים שחיים כיום בבריטניה.

יצחק הילמן

* * *

מנחם רהט

'הצהרת בלפור' הצרפתית

מדינת ישראל חוגגת החודש, ובדין, מלאות 100 שנים בדיוק להצהרת בלפור, שהניחה את התשתית המדינית הבינלאומית, ואפילו ההלכתית, להקמתה של מדינת ישראל כעבור 31 שנה, ולהגשמת חזון הדורות: "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים."

בזכות נס הצהרת בלפור החליטה אסיפת האומות בסן רמו שבאיטליה, ב-1920, להעניק לבריטים את המנדט לנהל את ארץ ישראל, על-מנת להגשים בה את הצהרת בלפור: "בעלת המנדט תהיה אחראית להגשמת ההצהרה שממשלת בריטניה פירסמה ביום 2 בנובמבר 1917, ושנתקבלה על-ידי ממשלות ההסכמה האחרות, לטובת ייסוד 'הבית הלאומי' לעם היהודי בארץ-ישראל."

ובזכות החלטת סן רמו התיישרה אפילו ההלכה עם שאיפותיה של התנועה הציונית: בעקבות החלטת חבר העמים בסן רמו, פסק גדול פוסקי הדור ההוא, הרב מאיר שמחה הכהן מדווינסק, בעל ה'משך חוכמה' ו'אור שמח', כי הואיל ומדובר בהחלטה של האומות, הרי ש"סר פחד השבועות" (שלוש השבועות שעל-פי אגדתא נידחת, שלא נחשבה מעולם בעלת תוקף הלכתי, נאסר לכאורה על עם ישראל 'לעלות בחומה', וחובה עליו לכאורה להמתין בגולה הדוויה על שיחלצו המשיח משם – תפיסה גלותית שעד היום, אגב, שלטת במחשבה החב"דית), ונפתחה הדרך לשיבת ציון גם מבחינת החוששים לתקֵפותן של שלוש השבועות.

למרבה הצער נשכחה עובדה מכרעת בהקשר להצהרת בלפור, שסללה את הדרך להקמת המדינה. לבריטים היו כמובן מניעים משלהם, לא רק אלטרואיזם צרוף. ברשימת הגורמים שהניעו את הבריטים למהלך המהפכני, יש שיאמרו הניסי, מצוי אחד שחמק מתחת לרדאר של התודעה הלאומית, ולא צויין ואף לא אוזכר בשנת המאה להיווסדו: זוהי 'הצהרת בלפור' הצרפתית, זהה בתוכנה להצהרת בלפור, שבאה לעולם חמישה חודשים לפני הצהרת בלפור. לדעת היסטוריונים, הניעה ההצהרה הצרפתית את הבריטים לפרסם הצהרה זהה משלהם בדבר זכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל.

ההצהרה שעליה חתום ז'יל קמבון, מבכירי משרד החוץ הצרפתי, אמרה כהאי לישנא:

"פריז, 4 ביוני 1917. הואלת להציג [הנמען אליו היה המנהיג הציוני נחום סוקולוב] בפנַי את התוכנית שלמענה אתה עמל ושמטרתה פיתוח ההתיישבות היהודית בא"י. הינך סבור שבנסיבות הנוחות ועם שמירת עצמאותם של המקומות הקדושים מצד שני, יהיה זה מעשה של צדק וגמול לסייע, בחסותן של מעצמות הברית, בתחיית הלאומיות היהודית באותה ארץ ממנה עם ישראל גורש לפני מאות שנים רבות.

"הממשלה הצרפתית, שהצטרפה למלחמה זו כדי להגן על עם שהותקף שלא בצדק, וממשיכה במאבק כדי להבטיח את ניצחון הצדק על הכוח, אינה יכולה שלא להרגיש אהדה כלפי עניינך, שניצחונו כרוך בזה של בנות הברית. שמח אני לתת לך בזה הבטחה כזאת. היה נא בטוח, אדוני, בדבר הוקרתי הרבה ביותר.

"ז'יל קמבון."

חשיבותה של ההצהרה הצרפתית אינה פחותה מזו האנגלית. שכן היא היוותה טריגר חשוב לגבי המדיניות הבריטית. יתרה מזו: ההצהרה הצרפתית היתה מסמך בינלאומי ראשון מסוגו בחתימת מעצמה אירופית, שמביע אהדה לרעיון שיבת ציון. תמוה על כן מאוד, שהעם היהודי בכלל ומדינת ישראל בפרט, החוגגים החודש מלאות מאה שנה להצהרת בלפור, שכחו לציין ביוני השנה מלאות 100 שנה להצהרת קמבון הצרפתי; ומשנשכחה הצהרת קמבון, נשכח גם מחוללה נחום סוקולוב, שזכויותיו כאמור בסלילת הדרך לשיבת ציון אינן פחותות מאלה של ויצמן.

שבעה חודשים לאחר הצהרת קמבון וחודשיים אחרי הצהרת בלפור, נסגר המעגל בהישג נוסף: הצהרת 14 הנקודות של הנשיא האמריקני וודרו וילסון, שהכירה בזכות ההגדרה העצמית והעצמאות של כל עם מן העמים שהיו בשליטת האימפריות הגדולות.

סוקולוב, מחוללה של הצהרת קמבון, שחלקו בסיפור התקומה לא היה קטן משל ויצמן, אך גוּמד בתודעת העם לעומת וייצמן אולי משום שלא היה סוציאליסט, ואולי משום שהלך לעולמו קודם הקמת המדינה, היה הראשון שסלל גם את הדרך להכרת הוותיקן ברומא לשאיפות היהודיות הלאומיות בארץ ישראל. חודש ימים לפני הצהרת קמבון, זיהה סוקולוב בעייה חמורה: בכל מקום נתקל באותה תהייה: "ומה יאמר האפיפיור? לכו תחילה לקבל את אהדת הוותיקן לשאיפותיכם בארץ ישראל."

סוקולוב, איש יודע ספר ששלט גם באיטלקית על בוריה, יזם במאי 1917 פגישה עם האפיפיור ברומא. במיפגש עם בנדיקטוס ה-15 נשבר הקרח. סוקולוב: "מעוניינים אנו בתחיית היהדות ההיסטורית, חדורת רוח מולדתם ועוצמתה, המגלמת את הגאון הלאומי, את המסורות התנ"כיות בצורתן הטהורה. שאיפתנו לזכות החופש, שאין לשלול אותה משום עם."

האפיפיור: "מה אוכל אני לעשות למענכם?"

סוקולוב: "אנו זקוקים לאהדתו ולתמיכתו המוסרית, ומתכוונים להגן על המקומות הקדושים לנצרות, למרות שכל ארץ ישראל קדושה לנו."

בסופה של הפגישה הארוכה השמיע המארח סיכום חיובי: "כן, כן, מקווה אני כי נהיה שכנים טובים" – וחזר על כך, לשם הדגשה, פעמים אחדות.

המיפגש החיובי עם האפיפיור הקל על סוקולוב להתקבל לראיון אצל ראש ממשלת איטליה דאז רוזלי, ולקבל מפיו את תמיכתו ברעיון הציוני לשיבת עם התנ"ך לארצו.

הישגיהם המדיניים המדהימים של שני המאורות הגדולים, ויצמן וסוקולוב, היו הסטארטר שהתניע לפני 100 שנה בדיוק, את גלגל ההיסטוריה לעבר מימוש חזון הנביאים וחלום הדורות. וכל השאר היסטוריה.

מנחם רהט

* * *

שמואל אייל

כמה הערות לגבי הצהרת בלפור

1917-1924, שנים של הבטחות, החלטות, בריתות, חוזים והנחת היסודות

המסמך המוכר ומכונה "הצהרת בלפור" לא היה הצהרה ולבטח לא של בלפור.

המסמך המדובר היה ציטטה מהחלטת ממשלת בריטניה בראשותו של לויד ג'ורג' בשיבתה כקבינט המלחמה ביום  30.10.17.

בלפור, באותה עת שר החוץ, נתבקש ע"י לויד ג'ורג' להביא תוכנה של ההחלטה לידיעת היהודים.

בלפור בחר להעביר הידיעה ללורד רוטשילד ע"ג נייר מכתבים רשמי שלו כשר החוץ ומכאן נשתרשה שלא בצדק הקלישאה "הצהרת בלפור". ניתן ללמוד על כך גם מפתיח מכתבו של בלפור המבקש להביא לידיעת רוטשילד את נוסח ההחלטה של ממשלת הוד מלכותו. העברת המסמך היתה מיותרת כי עם תום ישיבת הממשלה בה נתקבלה ההחלטה על מתן "בית לאומי" יצא מזכיר הממשלה באותה עת, סייקס, כן אותו סייקס מההסכם עם פיקו, ובישר לויצמן שהמתין בחדר הסמוך על ההחלטה.

בלפור גם לא ניסח את  ההחלטה. הטיוטה הראשונה של ההחלטה הוגשה ללויד ג'ורג' ע"י ויצמן לאחר פגישתם בדירת השרד של לויד ג'ורג'.  במענה לשאלתו של לויד ג'ורג' מה מבקש ויצמן בתמורה לפיתוח האציטון, השיב ויצמן: מדינה לעמי בא"י.  הבקשה נחתה על קרקע נוחה כי זמן מה קודם לכן נחתם הסכם סודי בין צרפת ובריטניה הידוע בשם "הסכם סייקס פיקו", ע"י שני נציגי המעצמות, על חלוקת אזורי השפעה במזרח התיכון לאחר כיבוש האזור מידי התורכים. פלשתינה יועדה להיות חלק מהשטח בפטרונות בריטית. הטיוטה שנוסחה ע"י ויצמן וסוקולוב בסיועו של אחד העם עברה 12 שינויים! את השינויים האחרונים,  שהביאו לנוסח הסופי, עשו שני שרים בממשלה: וינסטון צ'רציצ'יל שר המושבות והגנרל אמרי.

היו יהודים בעלי מעמד והשפעה שהתנגדו להחלטה. החשוב ביניהם היה השר לעניני הודו, מונטיגיו, שהיה קרוב משפחה של הוגה רעיון כיבוש א"י ומסירתה ליהודים, הרברט סמואל. מונטיגיו וחבריו חששו למעמדם באנגליה אם תוקם מדינה יהודית בא"י.

ההחלטה על כיבוש א"י ע"י בריטניה לא נתקבלה בקלות. בראשית המלחמה הציע הרברט סמואל, שר צעיר בממשלה, שבריטניה תכבוש את א"י ותיתן אותה ליהודים ועל ידי כך תמלא את ייעודה בהיסטוריה. בלפור התייחס להצעה באומרו כי בריטניה תהיה ככורש בשעתו. ההצעה נדחתה בגלל התנגדותו של שר המלחמה קיצ'נר.

טביעתו של קיצ'נר בדרך לבקר את חייליו בדרום רוסיה והערכות לויד ג'רג' כי היהודים יסייעו לשכנע את ארה"ב להצטרף למלחמה בשל השפעתם על מקבלי ההחלטות בוושינגטון, יחד עם"חשש" שהיהודים עלולים לחבור לגרמניה והשפעתם בעולם עלולה לחבל במאמץ המלחמה הבריטי, היו הרקע המתאים  לכיבוש א"י ולקבלת הצעתו של ויצמן.

מעמדה המדיני והמשפטי הבינלאומי של "הצהרת בלפור", שלטענת מתנגדי קיומה של ישראל ("מי נתן לבריטניה את הזכות לכבוש ארץ לא להם ולתיתה לבני עם שלא ישב בה?) –  אין לה בסיס. המסמך נכלל בהחלטות ועידת ורסיי שקבעה את הסדרי הגבולות החדשים  בעולם בעקבות הניצחון על גרמניה ובנות בריתה, אוסטרו-הונגריה וטורקיה, במלחמת העולם הראשונה. הסכמי ורסיי נכללו באמנת היסוד של "חבר הלאומים", הארגון הבינלאומי שהוקם ע"מ ליישב סיכסוכים ומחלוקות בדרכי שלום. יתרה מכך, ארגון האו"ם, שהוקם לאחר מלחמת העולם השנייה, קיבל בבסיס הקמתו את החלטות חבר הלאומים. באופן זה ניתן לומר באופן ברור כי "הצהרת בלפור" חדלה להיות גחמה בריטית אלא קיבלה את הכרת המוסדות הבינלאומיים הראשונים במעלה.

בשנת 1920 אישרה ועדת המנדטים  של מדינות ההסכמה שניסחו את הסכמי ורסיי ליתן את א"י למנדט לבריטניה ל-30 שנה, מתחילת כיבושה ע"י בריטניה ב-1917, על בסיס "הצהרת בלפור". הוועדה קרויה ע"ש העיירה האיטלקית סן-רמו, בה התכנסה.

ב1924- אישר חבר הלאומים את כתב המנדט. חבר הלאומים קבע כי עקרונות הצהרת בלפור נכללו בכתב המנדט. בסעיף . נקבע כי ממשלת בריטניה מחויבת לקדם  הקמת בית לאומי לעם היהודי, וסעיף 4 קובע שתוקם "סוכנות  יהודית" אשר תייצג את העם היהודי. כתב המנדט  הפך את הצהרת בלפור ממסמך בריטי לחלק מהמשפט הבינלאומי והעניק גושפנקה להקמת מדינה ליהודים בא"י והטיל על בריטניה חובה לקדם ההחלטה במסגרת זמן המנדט היינו עד 1947.

בין לבין החליטה ממשלת בריטניה,  ב-1921 בוועידה בקהיר ,ע"ס המלצתו של שר המושבות דאז, וינסטון צ'רצ'יל, ליתן את השטח מעבר לגדה המזרחית של הירדן עד לגבול עיראק (שטח של 95,000 ק"מר) למשפחה ההאשמית ולמנות את בן המשפחה עבדדאלה ל"אמיר" (נסיך) של האזור , לימים המלך של הממלכה ההאשמית העבר ירדנית. ממלכתו, (האמירות בשלב הראשון) השתרעה על  75,000 קמ"ר שנלקחו מהשטח הראשוני של א"י המנדטורית בתוספת 20,000 קמ"ר. הדבר נעשה במסגרת ההסדרים המדיניים במזרח התיכון: קיום ההבטחה למתן סוריה והלבנון לפטרונות צרפתית. והמלכת פייסל, אחיו של עבדדאלה, כמלך עיראק בפטרונות בריטית.

המהלך נעשה גם כמילוי ההבטחות שניתנו  להאשמים במהלך המלחמה ע"י הנציב הבריטי במצרים, מק-מהון, להקים מדינה ערבית במזרח התיכון בתמורה להצטרפותם לבריטניה במלחמה נגד הטורקים. א"י-פלשתינה, כ-28000  קמ"ר, נותרו שטח המנדט המובטח ליהודים.

ב-4.6.1918 נפגשו ויצמן ופייסל בעקבה. פייסל עמד בראש הכוח הערבי שהצטרף לבריטים. הפגישה המוצלחת הביאה בעקבותיה שורה של פגישות עד להסכם שנחתם בראשית 1919. ההסכם נחתם על סמך ההנחה שתוקם מדינה ערבית בעתיד הקרוב לבין המדינה היהודית הקרויה בהסכם "פלשתינה". וסדרי השלטון יושתתו על הצהרת בלפור.בהסכם קריאה להגירה יהודית מסיבית לפלשתינה ויצירת התישבות יהודית צפופה.

לאחר מיספר חודשים התנער פייסל מההסכם כי בשאיפתו להיות מלך הממלכה הערבית שבירתה דמשק נזקק לתמיכת השבטים הערביים. סילוקו מדמשק ע"י הצרפתים, בהסכמת בריטניה, הביא להמלכתו על עיראק, והמלכתו  של אחיו עבדללה על עבר הירדן ב-1921-2.

ובסופו של דבר הכול בגלל הרומנטיקה.

לויד ג'ורג', רוה"מ שהיה הרוח החיה של המהלך, ויוזמתו הביאה להחלטה, נבחר לתפקידו בגלל הרומנטיקה. קדם לו בראשות הממשלה אסקוית, שהיה אנטי ציוני בעליל. אסקוית ומונטיגיו חיזרו אחרי העלמה ונסה סטנלי, בתו של הלורד שפילד.

כשסטנלי הודיעה לאסקוית כי החליטה להינשא למונטיגיו, אסקוית, שכבר היה מסובך בכמה כישלונות פוליטיים, שקע במרה שחורה. אויביו הפוליטיים ניצלו את המצב והביאו להתפטרותו. נסללה הדרך  ללויד ג'ורג',  שהחזיר את בלפור לממשלה בתור שר החוץ והשאר כמתואר לעיל.

שמואל אייל

* * *

משה ארנס

ארתור בלפור וזוהיר בהלול

["הארץ", 7.11.17]

ראש הטופס

לפני מאה שנים הכשירה הצהרת בלפור את הקרקע להכרה הבינלאומית בשאיפה הציונית להקים מדינה יהודית בארץ ישראל. הכרה זו ניתנה חמש שנים לאחר מכן, ב-1922, כאשר חבר הלאומים העניק לבריטניה מנדט על ארץ ישראל. במבוא למנדט נאמר, כי "ניתנה בזאת הכרה בקשר ההיסטורי של העם היהודי עם פלשתינה, ובזכותו לכינון מחדש של ביתו הלאומי בארץ זו."

התנגדות הערבים להצהרת בלפור ולמנדט של חבר הלאומים לא הוגבלה רק למחויבות הבינלאומית להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל – הודגש בה המרכיב המכחיש את הקשר ההיסטורי של היהודים לארץ. ההכחשה הזאת היא חלק משמעותי בעמדה הערבית מאז ועד היום. משלחות פלסטיניות עושות מאמצים חוזרים ונשנים לקדם במוסדות האו"ם החלטות, המכחישות את הקשר ההיסטורי של היהודים לארץ ישראל, ובעיקר לירושלים.

הסירוב להכיר בקשר הזה הוא המקור העיקרי לחוסר הרצון, או היכולת, של ההנהגה הפלסטינית להגיע להסדר שלום עם ישראל. סירוב זה הוא חלק בלתי נפרד מ"הנרטיב הפלסטיני", הרואה ביהודים קולוניאליסטים, מעין צלבנים.

אותם ישראלים, המעניקים ל"נרטיב הפלסטיני" תקפות שווה לזו של "הנרטיב היהודי", מבלבלים את העובדות ההיסטוריות. לכאורה, הם שואפים לקדם את תהליך השלום, אך בפועל הם מציבים בדרכו אבני נגף, משום שהם מעניקים תקפות לגרסה בדויה של ההיסטוריה, שמתכחשת ללגיטימיות ההיסטורית של הנוכחות היהודית בארץ ישראל.

סביר להניח, שהכרה בקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל לא תגיע ממחמוד עבאס או מראשי חמאס – גם לא מראאד סלאח וחסידיו הקיצוניים מקרב האזרחים הערביים. ייתכן שנצטרך להמתין עוד שנות דור כדי לקבל הכרה כזאת. השלום עם הפלסטינים עדיין לא ממתין מעבר לפינה.

ואולם, בקרב האזרחים הערביים יש רבים שכן מכירים בקשר בין היהודים לארץ. אני מניח שח"כ זוהיר בהלול הוא אחד מהם. הוא לא נמנה עם תומכי הרשימה המשותפת – קואליציה של קומוניסטים, נאצריסטים ואיסלאמיסטים, שהמכנה המשותף היחיד שלהם הוא איבה לישראל ותמיכה באויביה. חברי הכנסת בהלול ועיסאווי פרייג' העדיפו להצטרף למפלגות אחרות, ואני מקווה כי בבחירות הבאות יהיו מועמדים ערבים נוספים ברשימותיהן של המפלגות המתמודדות.

מן הראוי לזכור, כי הצהרת בלפור הובילה לא רק להקמתה של מדינה יהודית, אלא בסופו של דבר, גם להקמת מדינה פלסטינית. הספר הלבן של צ'רצ'יל מ-1922 הפריד את השטח ממזרח לירדן (78% מהשטח המנדטורי של ארץ ישראל), מנע כניסת יהודים אליו והעניק אותו לעבדאללה, שהפך עם הזמן למלך ירדן, מדינה פלסטינית בכל מובן פרט לשם.

הקמתה של מדינת ישראל הביאה יתרונות רבים לאוכלוסייה הערבית באזור. ניצחון ערבי במלחמת 1948 היה מוביל לא רק להשמדת היישוב היהודי, אלא מן הסתם גם גורם לתוהו ובוהו ומוסיף לסבלה של האוכלוסיה הפלסטינית, שהיה עלול להיות גדול יותר מכפי שהיה בעקבות התבוסה הערבית. לא רק היהודים הפיקו תועלת מהצהרת בלפור. בהלול היה יכול לקחת חלק בכנס לכבודה ללא ייסורי מצפון.

ועם זאת, התאכזבתי לשמוע על הצהרת המקורבים למנהיג העבודה אבי גבאי, שבהלול לא יהיה כנראה בכנסת הבאה, משום שלא השתתף בטקס לציון מאה שנה לצהרת בלפור. תהיה זו טעות הן מבחינת מפלגת העבודה והן מבחינת מדינת ישראל.

משה ארנס

* * *

מתי דוד

1. המיעוט הנוצרי תחת הסהר המוסלמי

על רקע המלחמות והזעזועים המתחוללים מזה כמה שנים במזרח התיכון, נשכחה הטרגדיה של המיעוטים הנוצריים, שהם בין הנפגעים ביותר מהתפרקותן של המדינות סוריה ועיראק וממלחמות הסונים נגד השיעים.

"האביב הערבי", המרד בסוריה והג'יהאד של "המדינה האסלאמית", האיצו את תהליך הדעיכה של הקהילות הנוצריות במדינות ערב. גברו הרדיפות האישיות והפגיעות בכנסיות נוצריות, במנזרים, בבתי קברות ובבתי ספר.

התקשורת, הוותיקן הנוצרי, והקהילה האירופית הנוצרית, כולל מוסדות האו"מ – מתעלמים, שותקים, ומשלימים עם הקנאות המוסלמית האלימה של דיכוי, רדיפה, הרס ורצח נוצרים. הוותיקן והעולם המערבי הדמוקרטי, ממשיך להקריב את המיעוטים הנוצרים במדינות ערב על מזבח הפייסנות הנאיבית של "התקינות הפוליטית" והפחד מטרור מוסלמי.

אפליהי אלימה של נוצרים במדינות ערב היא חלק בלתי נפרד מהמציאות בעשרות השנים שעברו, והעוצמה רבה יותר מאז "האביב הערבי" ותנועת הג'יהאד הקיצוני של דעאש. רדיפת הנוצרים במדינות ערב מבוססת על מוחמד. לפי הקוראן, הנוצרים והיהודים הם "כופרים" שעליהם להתאסלם או להשתעבד.

כל האתרים המקודשים לנוצרים כמו כנסיות, מנזרים, בתי קברות, בתי תפילה וגם בתים פרטיים, ראויים לשריפה ולהשחתה. בשנים האחרונות זכורים מקרי הצתה של שריפת כנסיות באלכסנדריה ואלה היו פגיעות להרס גם בעיראק ובסוריה.

נתונים מספריים של המיעוטים הנוצרים

לפי הנתונים הלא מעודכנים, הידועים מלפני הזעזועים בעקבות האביב הערבי והמלחמות בדעאש בסוריה ובעיראק, אוכלוסיית כל מדינות ערב במזרח התיכון ובצפון אפריקה מנתה כ-355 מיליון, שרובם מוסלמים סוניים. בתוכם חיו מיעוטים רבים על רקע מאפיינים אתניים, לאומיים, דתיים ושבטיים, כמו הכורדים, הנוצרים, הקופטים, הדרוזים, היזידים, הארמנים, האשורים, הסלאוויים, המרונים.

המיעוט המוסלמי הגדול הם הכורדים, המונים בהערכה בלבד כ-35 מיליון. הם מפוזרים בטורקיה. בצפון עיראק. באיראן. בסוריה.

מיעוטים נוצריים חיים במצרים, כ-8 מיליון (10% מהאוכלוסייה). הנוצרים במצרים קופטים. זו קהילה נוצרית מיוחדת ששומרת את דתה מזה 1400 שנות כיבוש מוסלמי-ערבי של דיכוי, הפלייהורדיפות.

בעיראק חיו כ 2.5 מיליון נוצרים. בסוריה 2.5 מיליון. בלבנון 1.5 מיליון.

נתונים אלה השתנו בוודאי לאור מיליוני הפליטים מסוריה ומעיראק שברחו לטורקיה. ללבנון, לירדן ולאירופה. פליטים נוצרים ואחרים.

המיעוט הנוצרי ברשות הפלסטינית ובעזה

שתי הערים, בית לחם ובית ג'אלה, המקודשות לפולחן ולמסורת הנוצרית, המצויות ברשות הפלסטינית, שהיה בהן בשנת 1947 רוב נוצרי, הפכו בשנים האחרונות לערים של רוב מוסלמי של 80 אחוז ומיעוט נוצרי של 20 אחוז. בית לחם הנוצרית, שבה לפי המסורת ישו נולד וקם לתחייה, הפכה למוסלמית עם מיעוט נוצרי נסבל שאחראי להפקת חגיגות חג המולד, שמביאות לעיר עולי רגל ופרנסה לבתי המלון ולחנויות המזכרות. עשרות אלפי משפחות נוצריות היגרו מבית לחם ומבית ג'אלה לדרום אמריקה, כתוצאה מהלחץ המוסלמי החברתי, הדתי והכלכלי.

בעזה נותרו לפי הערכה כשלושת אלפים נוצרים בלבד. הם מצויים תחת רדיפות ופגיעות בחייהם, והתנכלות לבתי התפילה ולפולחן הנוצרי.

החמאס מנע, לפני שנה, יציאתם של כמה מאות נוצרים לחגוג את חג המולד בבית לחם.

המיעוט הנוצרי בישראל

המיעוט הנוצרי בישראל מונה 110 אלף אנשים הפזורים בעיקר בנצרת ובחיפה. מצב המיעוט הנוצרי בישראל הוא הטוב ביותר מכל מדינות ערב. מצב טוב מבחינה אישית, דתית, כלכלית, דמוקרטית, וקיום חופש מוחלט של הפולחן הדתי. גם העיר נצרת, המקודשת למסורת הנוצרית, עם הכנסייה החשובה שבה לכל עולי הרגל הנוצרים הרבים, הפכה לעיר שיש בה רוב מוסלמי 70% ומיעוט נוצרי של 30%. גם מנצרת היגרו אלפי משפחות נוצריות לדרום אמריקה ולקנדה.

הקהילות הנוצריות של "פלסטינים" בדרום אמריקה

כיום חיים בכמה מדינות בדרום אמריקה, מיליונים של צאצאי הנוצרים שברחו במאות הקודמות מארצות הלבנט (סוריה ולבנון וארץ ישראל) בימי שלטון האימפריה התורכית המוסלמית, שרדפה ודיכאה את הנוצרים. ההגירה ההמונית של הנוצרים לדרום אמריקה היתה תוצאה של דיכוי ורדיפות הנוצרים ע"י הסולטאן התורכי. הבריחה ההמונית של הגברים הנוצריים נבעה גם מאימת גיוסם בכוח לצבא התורכי.

מצאצאי המהגרים הנוצריים מהמאות הקודמות חיים כיום כ-12 מיליון בברזיל (6 אחוז מהאוכלוסייה). בארגנטינה חיים 4 מיליון (9% מהאוכלוסייה). 800 אלף חיים בצ'ילה (5 אחוז מהאוכלוסייה) וגם במקסיקו ובוונצואלה.

הקהילה הפלסטינית (המהגרים מארץ ישראל) הגדולה ביותר בעולם (מחוץ לרשות הפלסטינית, לעזה ולישראל) מונה 800 אלף וחיה בצ'ילי. [אהוד: האם כולם נוצרים?]

נוצרים אלה היו מייסדי התנועה הלאומית הפלסטינית בראשית המאה ה-20, עד שמנהיגותה נתפסה ע"י המוסלמים בראשותו של המופתי הירושלמי, חאג' אמין אלחוסייני.

קהילות נוצריות אלה באמריקה הדרומית, שהתבססו כלכלית ותופסים עמדות חשובות בממשל, בפוליטיקה ובכלכלה, מנהלות קו ביקורתי קיצוני לאומני נגד מדינת ישראל, בתמיכה בפלסטינים בכל המוסדות הבינלאומיים.

2. בנימין נתניהו וציפי לבני על האיום האיראני

נתניהו היה הראשון שזיהה את הסכנה של האיום האיראני.

ציפי לבני בלעג: "נתניהו שוב מפחיד עם איראן. איראן. איראן."

נתניהו הצליח לעורר דעת קהל בעולם מהסכנה האיראנית.

ציפי לבני בציניות: "נתניהו שוב מפחיד עם איראן. איראן. איראן."

נתניהו העיז להתמודד עם אובמה בקונגרס האמריקאי בעניין האיראני.

ציפי לבני בבוז: "נתניהו שוב מפחיד עם איראן. איראן. איראן."

נתניהו הצליח לשכנע את הנשיא טראמפ בדבר הסכנה האיראנית.

ציפי לבני בזלזול: "נתניהו שוב מפחיד עם איראן. איראן. איראן."

האיראנים ממשיכים לאיים להשמיד את מדינת ישראל.

ואילו ציפי לבני ממשיכה "לאיים" עלינו מפני נתניהו המסוכן.

הלעג, הציניות, הבוז והזלזול של ציפי לבני כלפי נתניהו, חושף את שנאתה האישית כלפיו, עד כדי כך שהיא מעיזה להשתמש בסגנון בזוי ודוחה ומכנה אותו "אימפוטנט". "אפס". "זבל".

זוהי ציפי לבני, מנהיגת מפלגת הבוטיק "התנועה".

לבני הנהיגה שתי מפלגות – קדימה והתנועה – פירקה וחיסלה אותן.

לבני ניהלה משאים ומתנים עם הפלסטינים ונכשלה.

ציפי לבני היא פוליטיקאית נודדת מימין לשמאל ונכשלת בגדול גם בפוליטיקה וגם במדיניות.

מתי דוד

* * *

נעמן כהן

תביעת התנצלות

בדומה להצהרת כורש ולהצהרת בלפור, הצהיר מוחמד – נביא הערבים, שאללה – אלוהי הערבים, הבטיח את ארץ ישראל על שתי גדות הירדן רק לעם ישראל ולא לערבים, לפלישתים, ליבוסים, לחיתים, לאמורים, לחיווים, לגרגשים, או לפריזים. (קוראן סורה 7 פסוק 132).

מעניין אם ההיסטוריון (מכחיש השואה) ד"ר אבו מאזן, שתובע מבריטניה התנצלות בגין הצהרת הלורד בלפור שהבטיחה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, יתבע התנצלות גם ממי שקדם לו בהצהרתו.

גם משה מזרחי-רז תובע התנצלות מבלפור

בדומה לאבא של מאזן גם האקטיביסט הפרו-איסלמי, משה מזרחי-רז (שחבריו קוראים לו בשם הערבי-כורדי מוסה מוסי), העומד בראש מרצ, שהחליף בכנסת את גולדה זלטה שניפיצקי, פנה יחד עם אקטיביסטים פרו-איסלמים אחרים, כגון אלון ליאל, לבריטניה, לתקן את העוול ההיסטורי שנעשה לדעתם בהצהרת בלפור, ולהכיר בזכויות הערבים.

http://rotter.net/forum/scoops1/435833.shtml

מעניין מדוע הוא אינו תובע התנצלות מאללה – אלוהים הערבי, על הצהרתו שכל ארץ ישראל שייכת רק לעם ישראל? האם יתכן שזה בגלל שהוא אתאיסט?

"חרשנו", אמר הזבוב לשור (משלי קרילוב)

יוסי אחימאיר קבע: "עם כל חשיבותה של ההצהרה שנתן הלורד הבריטי לפני מאה שנה, בלי המרי של ברית הבריונים, בלי המרד של האצ"ל, לח"י, ההגנה והפלמ"ח – לא היינו מגיעים לעצמאות". ("חדשות בן עזר" 1289).

ועל זה כתב איבן אנדרייביץ' קרילוב: "'חרשנו,' אמר הזבוב בשובו על קרן השור מהשדה.".

אָלְבְּיון הבוגדת

אָלְבְּיוֹן הבוגדת הוא ביטוי גנאי של בריטניה המבוסס על השם היווני הקדום שלה– "אלביון" (ביוונית: Ἀλβιών).

את הכינוי הצרפתי Perfide Albion – "אלביון הבוגדת", העניקו לבריטניה הצרפתים במאה ה-13 בעקבות מלחמת מאה השנים. הצרפתים ראו במלחמה ביטוי להפרת היחסים הפיאודו-וסאלים בין מלך אנגליה אדוארד השלישי ומלך צרפת פיליפ השישי.

מאז התפשט הביטוי "אלביון הבוגדת" בעולם כולו בכל פעם שבריטניה ביצעה עוולה לדעת מתנגדיה.

בביטוי "אלביון הבוגדת" נעשה שימוש על ידי מנהיגי היישוב, סופרים ועיתונאים, בתקופת המנדט בעקבות נסיגתה של בריטניה מהצהרת בלפור ופרסום "הספר הלבן".

 לבגידת אלביון בעם היהודי היו שני מרכיבים:

א. קריעת "עבר הירדן" מתחום המנדט.

ב. אי מימוש הקמת הבית הלאומי ליהודים וההגבלות על העלייה.

א. בניגוד לתעמולת החוגים המוסלמים והפרו-איסלאמים המלינים על כך שבריטניה לא הקימה לערבים מדינה ערבית-"פלישתינאית"-מוסלמית הרי בריטניה הקימה כזו.

כדי לתת לערבים זכות הגדרה עצמית קרעו הבריטים ב-1921 שני שלישים מ"הבית הלאומי" היהודי, והקימו בהם מדינה ערבית-מוסלמית שקראו לה "עבר הירדן"*.

ב. הבגידה השנייה של אלביון היא אי מימוש הקמת הבית הלאומי ליהודים ובמיוחד מדיניות הספר הלבן – ההגבלות על עליית יהודים.

סטאלין קיבל לשטחו כל יהודי שברח מהנאצים, ואילו וצ'רצ'יל "הציוני"-לכאורה, לא.

בריטניה, במעשיה המתבטאים באי מימוש הבית הלאומי ליהודים, האיסור על כניסת יהודים לארץ ישראל, ואי הפצצת אושוויץ, אחראית למותם של כמיליון יהודים שיכלו להינצל מהשואה.

למרבה הצער ההיסטורי הבריטים לא קראו לתושבי עבר הירדן "פלישתים" (פיליסטיניון בערבית), אלא פיברקו שם חדש "מדינת עבר הירדן" ופיברקו שם עם חדש שהם כינו: "העם העבר ירדני". (בנוסף הם הקימו את מדינת "עיראק" ופיברקו שם את "העם העיראקי", ואילו הצרפתים בני בריתם הקימו את מדינת סוריה ומדינת לבנון, ופברקו שם את "העם הסורי" והעם הלבנוני", עמים שמעולם לא היו בהיסטוריה ואינם קיימים גם כיום).

הסיבה לכך שהבריטים לא קראו לתושבי "עבר הירדן" "פלישתים" (פיליסטיניון בערבית) נעוצה בכך שבאותה עת הערבים התנגדו להיקרא "פלישתים" (פיליסטיניון בערבית). "פלשתינאים," הם טענו, זהו שם המתאים רק ליהודים.

עארף אל עראף, אחד ממנהיגי ערביי ארץ ישראל, עורך העיתון "סוריה אל ג'נוביה" – סוריה הדרומית שהיה בעל מדיניות פאן ערבית, הצהיר "בשם הערבים נחיה ובשם הערבים נמות", והוא תבע לקרא לארץ "סוריה הדרומית", ולא פלשת.

במאבקו הפוליטי נגד היהודים הוא הצטרף למופתי הירושלמי מוחמד אל חוסייני,  (לימים חברו הטוב של היטלר) שהתנגד גם הוא להיקרא "פלישתי", והקים את מה שהוא קרא: "הוועד הערבי העליון", (ודוק: לא "הוועד הפלישתי העליון")

לימים לאחר כיבוש יהודה ושומרון, שהיו בגדה המערבית, ע"י "מדינת עבר הירדן" שינה עבדאללה מלך "עבר הירדן" את שם מדינתו ל"ירדן" ואת שם עמו ל"עם הירדני".

התעמולה הערבית טוענת שב"עבר הירדן" יש כשבעים אחוז בני העם הערבי-פלישתי  (פיליסטיניון בערבית) וכשלושים אחוז בני "העם העבר-ירדני" למרות שבעצם כולם הרי "פלישתים" (פיליסטיניון בערבית).

גדעון לואי (לוי) בין הלורד האו האו ליוליוס שטרייכר

הפסיכולוג הערבי-מוסלמי-סוני, אזרח ישראל בכפייה, מוחמד מנצור, ביקר בעזה ומצא שם מציאות מזעזעת. בגלל התרבות המוסלמית המדכאת נשים ,יותר משליש הילדים שפגש במחנה ג'בלייה הם קורבנות של תקיפה מינית. (מוסף "הארץ" 3.11.17) בגלל אי הנגישות לנשים בתרבות המוסלמית, הגברים המיוחמים בעזה אונסים ילדים, ואחד את השני. מזעזע.

ומי אשם בכל זאת? כמובן שלפי התעמלן הפרו-איסלאמי, לורד האו האו הישראלי, גדעון לואי (לוי) היהודים אשמים! (גדעון לואי (לוי) "דיסטופיה בעזה", "הארץ" 9.11.17).

"המצור על עזה", כותב לואי (לוי), "הוא פשע המלחמה הגדול ביותר שביצעה ישראל מעולם. זאת הנכבה השנייה, מחרידה עוד יותר מקודמתה."

הבנתם? המצור של היהודים מביא לפשעים המיניים של הערבים.

בדיוק כשקריו של לורד האו האו האנגלי משקר מקבילו הישראלי. עזה בשלטון החמאס היא- היא שעשתה מצור על ישראל והצהירה כי מטרתה היא חיסול מדינת היהודים והשמדת היהודים בעולם כולו לפי דברי מוחמד נביאם (אמנת החמאס סעיף 7). המצור שהטילה עזה יכול להסתיים ברגע אם עזה תחליט להסירו ולבקש להגיע לשלום עם ישראל.

טפילת אשמת הברבריות המינית של תושבי עזה על היהודים מביאה את גדעון לואי (לוי) להידמות לא רק להאו האו, אלא גם ליוליוס שטרייכר שהתמחה בטפילת אשמה של פשעים מיניים על היהודים.

בשנת 1923 ייסד יוליוס שטרייכר את העיתון דֶר שטירמֶר  Der Stürmer, 'המסתער'). דֶר שטירמֶר היה עיתון יומי שהיה חלק מהתעמולה הנאצית. תפוצת השיא של העיתון הגיעה לכשמונה מאות אלף עותקים. העיתון, שהופיע עד לסוף מלחמת העולם השנייה, שימש במה להתקפות אנטישמיות ארסיות במיוחד. בין דפי העיתון חיווה שטרייכר את דעתו כי היהודים אחראים למשבר הכלכלי, לאבטלה ולאינפלציה בגרמניה. הוא טען כי היהודים מדיחים לזנות נערות אריות טהורות גזע, וכי הם אחראים ל-90% מהזונות ברחבי גרמניה, כמו כן הוא החייה עלילות דם ישנות. לאחר עליית הנאצים לשלטון נהפך דֶר שטירמֶר לעיתון נפוץ שחולק במפעלים ובמקומות מרכזיים בעיר, והיה נגיש לכול.

כחלק מן האנטישמיות האגרסיבית שנקט העיתון, הוא אימץ כמוטו את האמרה שטבע היינריך טרייצ'קה – "היהודים הם אסוננו!"  – בגרמנית:

Unglück Die Juden sind unser

סיסמה זו התנוססה בתחתיתו של שער העיתון בכל מהדורה למן שנת 1927, ושימשה את הנאצים גם בכנסים רשמיים.

ב-23 במאי 1945 נתפס שטרייכר בעיירה בשם ויידרינג בצפון-מערב אוסטריה. לאחר שהזדהה כצייר בשם יוסף סיילר. לאחר חקירה קצרה, הודה בזהותו האמיתית. בבדיקה שנעשתה לכל פושעי המלחמה הנאצים שעמדו לדין במשפטי נירנברג, התברר כי לשטרייכר היתה רמת המשכל הנמוכה ביותר, רק 106 IQ.

שטרייכר נידון למוות במשפטי נירנברג על תפקידו בהסתת הגרמנים להשמדת היהודים, הורשע והוצא להורג. בעת הוצאתו להורג, בהושענא רבא תש"ז (16 באוקטובר) 1946, קרא שטרייכר "חג פורים שמח 1946! הייל היטלר! זו מסיבת הפורים שלי 1946! אני הולך לאלוהים!"

הוא כנראה התכוון לכך שכמו בפורים כך נתלו בנירנברג עשרת "בני המן" (האחד עשר – גרינג, התחמק מהגרדום כאשר התאבד בטרם הגיע התליין לתאו), ואולי ביקש רק ללעוג למה שנראה היה בעיניו כשעת ניצחונם של היהודים, שאותה קישר אינטואיטיבית עם שמחת חג הפורים.

עובדה זאת היא אחד היסודות עליהן נשענת התיאוריה המבקשת לקשור את משפטי נירנברג עם סיפור תליית עשרת בני המן האגגי המופיע במגילת אסתר. יש המוצאים רמז לכך באותיות הזעירא המופיעות בשמות עשרת בני המן: ת', ש' ו-ז'.

שטרייכר היה היחיד מהנידונים למוות שעונשו בא אך ורק על חלקו בתעמולה לרדיפת יהודים.

למרבה הצער עד היום ממשיכה התעמולה האנטישמית ברחבי העולם להשתמש בחומרים מהעיתון, ובמיוחד בקריקטורות המראות את היהודי עטור הזקן ובעל האף הארוך. וכן בהאשמותיו של גדעון (לואי) לוי.

למותר לציין שהדמוקרטיה הישראלית, העולה בהרבה על האנגלית שהוציאה להורג את לורד האו האו ואת שטרייכר על תעמולה, אינה עושה דבר נגד גדעון לואי (לוי) וטוב שכך.

מציאות זאת לא מונעת ממנו כמובן להאשים את ישראל במדיניות נאצית. אשמה שעצם העלתה היא עוד הוכחה לכך שהדמוקרטיה הישראלית היא ההיפך הגמור.

בשולי הדברים לא מפתיע שגם ארגון "בצלם" קובע שהיהודים אחראים לפגיעה מינית בילדים. שרית מיכאלי, בכירה בבצל''ם: המצור הישראלי הוא הסיבה לריבוי תקיפות מיניות של ילדים בעזה. 

https://twitter.com/saritm0/status/926122894572376067

המאבק ב"הדתה" ושורשיו

"הקרן לישראל חדשה" באמצעות ארגון "מולד" ועיתון "הארץ" הנמצאים במאבק להפוך את מדינת היהודים למדינת "כל אזרחיה", קרי מדינה ערבית-מוסלמית, פתחו במאבק נגד מה שהם מכנים "הדתה".

המאבק ב"הדתה" יש לו שורשים רבים בהיסטוריה לא רק בקרב החוגים האנטי-ציונים אלא גם בקרב החוגים הסופר-ציונים.

סמינר הקיבוצים – ועדת החינוך של הקיבוץ המאוחד

מרדכי סגל נולד ב-1903 למשפחה חסידית באוקראינה, והיגר לאמריקה. ב-1925 עלה לא"י ועבד בגן הירק בכפר גלעדי. ב-1932 יצא להכשרה אצל יהושע מרגולין וחזר ללמד בכפר גלעדי. מאוחר יותר הוא הקים את ועדת החינוך של ה"קיבוץ המאוחד" וכתב את משנתו החינוכית. הוא הגה את רעיון הגן המעורב, שלו חצר גן שוקקת חיים.

סגל התאמץ לשכנע את הקיבוצים בהכרח להכשיר חברים כמחנכים ביישוביהם. עבודת ההוראה טען, חשובה לא פחות מהעבודה הפיסית שנחשבה קודש קודשים בתפיסה של הקיבוץ. סגל ביקר ביישוב אחר יישוב, הלהיב ושכנע. וכך ריכז 15 איש –- שנועדו להיות ראשוני התלמידים בסמינר הקיבוצים.

התלמידים באו מקיבוצים שונים וגרו בתנאי קומונה ב"קבוצת הכשרה" שהקים סגל בקרבת המכון הביולוגי של מרגולין. בכירי מזכירויות התנועות הקיבוציות ליוו את חברי הקומונה.

שנתיים אחרי הקמת "קבוצת ההכשרה" ייסד סגל את "סמינר הקיבוצים" בת"א. עשרות תלמידים למדו בו במחזור הראשון. סגל – חרט על דגלו של הסמינר את המטרה – "חינוך אדם שאוהב את הארץ, את החי והצומח אשר בה, יודע את שורשי היהדות, עוסק ומפתח יחס לאומנויות, ורואה בחינוך לא מקצוע אלא שליחות וייעוד."

לאחר עשר שנים החליטו סגל ומרגולין ש"סמינר הקיבוצים" צריך לשכון בחיק "הטבע". וכך נדדו בשבילי הארץ וגבעותיה, ובחרו בגבעות שיך-אבריק, שם והקימו בלב לבו של נוף מקסים את "סמינר הקיבוצים" – הוא סמינר "אורנים".

סגל פיתח שיטה חינוכית ייחודית. הוא כתב תנ"ך לילדים והוציא ממנו את שם אלוהים. המבול פרץ כפגע טבע. משה ניחן בסימני בשר ודם שלו, כמנהיג אמיץ ומסור. כוחות על אנושיים ועל טבעיים, אינם בנמצא כאן, רק האדם עצמו מופיע. למשל: בתנ"ך המקורי נכתב: בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ": התנ"ך על פי סגל: "בראשית נבראו השמים והארץ". למשל: בשמות י"ד ל-ל"א נכתב: "וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא, אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד מִצְרָיִם; וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-מִצְרַיִם, מֵת עַל-שְׂפַת הַיָּם. וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת-הַיָּד הַגְּדֹלָה, אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם, אֶת-יְהוָה; וַיַּאֲמִינוּ, בַּיהוָה, וּבְמֹשֶׁה, עַבְדּוֹ." בגירסת סגל הנוסח הוא כדלקמן: "ביום ההוא נושע ישראל מיד מצריים וישראל ראה את מצריים – מת על שפת הים, והאמינו במשה."

את הפילוסופיה שמאחורי יוזמתו הסביר סגל כך: "הדיאלקטיקה של התפתחות תרבותנו, העלתה את אמונת אלוהים, אולם תרבותנו הגיעה אל התיזה האנושית – אמונת האדם, והיא הפתרון היחיד לבעיות התרבות של זמננו."

טבנקין – ספרטה ולא אתונה. גם לא יהודה

אם סגל היה האוטוריטה החינוכית, הרי החינוך היה כפוף לאידיאולוג הראשי – טבנקין, שהכתיב את תורת החינוך. טבנקין ידע לדבר. לא ידע לכתוב. לא תמיד ניתן היה לסכם את דבריו. הכול היה מבולבל. באוגוסט 1942, עם התקדמותו של רומל עד שערי מצרים. נערך כנס מחנכים של "הקיבוץ המאוחד". בכנס נשא טבנקין דברים בנושא: "בית הספר והמלחמה". סיכום דבריו נחשב מאז האידיאולוגיה החינוכית של "הקיבוץ המאוחד".

בתחילת דרכו ב-1923, כאב לילדיה של אווה, ראה טבנקין במשפחה ובילד את המרכז בחיי הקיבוץ. האישיות והתפתחות הילד סבר, הינן מטרות בפני עצמן ולא אמצעי למטרה כללית – למשק, או למדינה. חברה חופשית המקריבה את ילדיה לצרכיה לא תתקיים. וחשוב לא לנתק את הילדים מאימותיהם וממשפחתם. טבנקין היה אף בעד לינה משפחתית. בהשפעת מנהיגי "דרור" בפולניה, המאבק נגד הרביזיוניזם, עליית הפאשיזם בעולם, המרד הערבי, המאבק עם בֶּרְל על איחוד התנועה הקיבוצית, הסכם מולוטוב-ריבנטרופ, ובעיקר השפעתה של חומה חיות – המאהבת שלו, שינה טבנקין את תפיסתו החינוכית.

בנאומו "בית הספר והמלחמה" המליץ טבנקין על מתן "חינוך ספרטני" לילדי הקיבוץ. חינוך הדומה לחינוך "השומרים" בספר "המדינה" של אפלטון. טבנקין צפה עתיד של מלחמות. כל עוד ישררו בעולם ניגודי אינטרסים, עד למהפכה העולמית אשר תקים "ברית-מועצות של העמים", יש לחנך את הילדים למלחמה, ובמיוחד למלחמה ממושכת נגד הערבים.

"מינקותם," אמר, "ראוי לגדל את הילדים בבית מפולש לרוח השדה המחסנת." מוטב, אמר, שבית-הילדים לא יהיה בנוי בטון כלל. לגננות המליץ על מתן אקדח צעצוע בגיל הגן, ולמורים אימון ילדי בית-הספר באבן ובמקל.

"הדבקות, המסירות, וההקרבה, יקבעו את לימודי ההיסטוריה, הספרות והתנ"ך. הילדים יתחנכו על מעשי הגבורה בתולדות היהודים." כדאי ללמוד המליץ, כיצד הכשירו הנאצים את הנוער שלהם למלחמה, וכיצד עשתה זאת רוסיה. דרושה מיליטריזציה של החינוך. "העוֹבדות בבית הילדים, המדריך בתנועת הנוער, המגויס לצבא או להגנה, הכל נתונים לארגון אחד – 'הקיבוץ המאוחד' – ארגון קולקטיבי אשר אידיאל אחד, רוח אחת מפעמת בו."

ארקה ויינר-ישראלי מקיבוץ גבת עמל קשות, שנים לא מעטות, על הכנת מסד רעיוני לתוכנית הלימודים של "הקיבוץ המאוחד". הוא ניסח מערכי שיעור לנושא: לימוד "הקיבוץ" כחלק מלימודי חברה הכוללים: ציונות, סוציאליזם, תנועת הפועלים בא"י, והתיישבות. המערכים כללו מאה שעות לימוד, מתוכם חצי על "הקיבוץ המאוחד". למשל:

קומוניזם: חברה אנושית ללא קניין פרטי והבדלי מעמדות שכל אמצעי היצור בה שייכים לכלל.

קומונה: קהילה, יישוב אנשים החיים ביחד בחברה עם שוויון כלכלי.

תורת הקבוצה: הקבוצה קמה כדרך ליישוב א"י לכיבוש קרקע ועבודה. אדמה שאינה קניין הפרט, עבודה עצמית, צריכה משותפת, וחיי קומונה.

יסודות הקבה"מ: התיישבות משותפת בישובים קומוניסטיים גדולים ופתוחים. כיבוש העבודה לפועל העברי. חברות בהסתדרות.

כיבוש: המושג "כיבוש" הוא אחד ממושגי הציונות ובתנועת הפועלים. "כיבוש קרקע" היאבקות עם כוחות עוינים אנגלים וערבים. האדמה לא נגאלה בכסף, ולא ע"י הגנה, אלא רק ע"י התיישבות. "כיבוש העבודה".

בשנת 1950 יצא הספר לאור: "ארקה ישראלי – הקיבוץ המאוחד – תוכנית לימודים."

מאז נולד בנו היחיד גרשון, עמל ארקה ללא ליאות גם בבעיות "החינוך המשותף". עתה הוא פירסם את עיקרי תורתו: "בניין הקיבוץ שינה את היסוד הקיים בעולם, את יסוד הקניין הפרטי; גם בחינוך הילדים חולל הקיבוץ מהפכה גדולה, בהוציאו מידי ההורים את הטיפול היום יומי בילד, ומסרו לידי אנשים מיוחדים הנקבעים ע"י החברה.

"חוסר האפשרות לספק את הנחוץ לילד מבחינה כלכלית, היגיינית ונפשית, נפתרו בקיבוץ – דירה מרווחה, אוויר, אור, ניקיון, תזונה טובה, טיפול והשגחה, ופיקוח רפואי וחינוך – הכול ניתן לילד מינקותו ועד להתבגרותו. גם בתנאי חיים טובים רק משפחות בודדות יכולות להעניק כל זה לילדיהן.

"'החינוך המשותף' הוא תוצאה של סדר החיים בקיבוץ. כל אחד עובר בעבודה שלו בשלמותה, ומשום כך הוא משוחרר מעבודות אחרות הנחוצות לקיום אדם, האימהות משוחררות מעבודת הטיפול בילד – הטיפול באוכל ומשקה, הלבשה, והנעלה, שמירה על הילד והעסקתו בשעות העבודה ביום, טיפול בחוליו, וכו', ויכולות להקדיש עצמן לעבודת ענפי השדה, מלאכה, שירות, חינוך, או הנהלה. לאחר עבודת היום פנויים ההורים להתייחד עם ילדיהם ולהעניק להם את כל שפע אהבתם.

"החינוך המשותף בא גם להגשים את הכלל הפדגוגי, כי כל ילד זקוק לחברה. 'חברת הילדים' כוללת בקיבוץ: לינה משותפת, חדר-אוכל משותף של ילדים, וקומונה של ילדים. הילדים בקיבוץ לומדים לשרת את עצמם. לומדים לעבוד. כל הילדים מקבלים השכלה ותורה החל מגן-הילדים ועד לכיתות ההמשך. בקיבוץ הושם קץ להפלייה ברכישת השכלה, כפי שהיא קיימת בצורות חיים האחרות.

"קשרי ילדים והורים בקיבוץ חזקים עוד יותר מאשר בצורת חיים אחרת. התלות היא 'תלות' של אהבה הדדית המשוחררת מהרגשה של הורים המפרנסים ילדים, והתובעים להישמע ולציית להם בשל כך. הפגישה בין הורים לילדים היא פגישה אשר האהבה ההדדית שרויה עליה. האהבה ההדדית מתפשטת גם על כל חיי החברה והציבור בקיבוץ. 'מלחמת האבות והבנים' עוקצה ניטל לעומת הקיים במשטר הקפיטליסטי."

המאבק נגד הדלקת נרות וחגיגת הבר-מצווה

והנה הגיעה לקיבוץ גננת חדשה, דבורה שושני, (בעלה אליעזר שושני היה גזבר הפלמ"ח) והחלה לעבוד בגן הילדים. כגננת חדשה בגבת היא העזה להחזיר לילדים מעט מהמורשת היהודית, היא התחילה להדליק בגן נרות בשבת. בכך היא עוררה את זעמו של ארקה וכמה חברים אחרים שהיו סוציאליסטים נלהבים ורצו להתנער מכל זכר ליהדות. ארקה יצא בשצף קצף נגד הדלקת נרות שבת לילדים בגן.

למרות היותה חילונית בדעותיה ובהשקפת עולמה, החשיבה דבורה מאד את מסורת ישראל. כאשר הגיע בנה רפי למצוות, עמדה על כך שתאריך זה יצוין במיוחד. וכך היה. רפי היה הילד הראשון בגבת, שתאריך בר-המצווה שלו נחוג. הוא לא עלה לתורה, והחגיגה הייתה בעלת דגש חילוני-ציוני, אך היתה זו חגיגת בר-מצווה מרגשת.

ארקה ויינר-ישראלי לחם בכל כוחו בניסיונות להחזיר את הדת לתרבות. הוא פרסם מאמרים חוצבי להבות נגד הריאקציה הקלריקאלית שדבורה שושני ניסתה להכניס לקיבוץ – ריאקציה שהביטוי לה הוא – הדלקת נרות בשבת, או חגיגת חג ה"בר מצווה". לאור זאת נקבע שחג ה"בר מצווה" יהיה חג קולקטיבי לכל בני ה-13, והוא יסמן את כניסת הילדים לתנועת "הנוער העובד" כסימן לקבלת עול "מצוות הציונות-הסוציאליסטית."

פניה ברגשטיין, המשוררת – אשתו של ארקה האידיאולוג, נרתמה למלאכה, וכאשר קבוצת "לאור" הגיעה לגיל מצוות היא חיברה עבורם את שיר הכניסה ל"נוער העובד":

אל "הנוער העובד"

למפקד בסך נקראנו

מחנה "לאור" צועד

לתנועה נשיר שירנו.

אל האור לאור לאור

צעדינו עוז ירונו

אל האור, לאור, לאור

"נוער העובד" היכונה.

בשלוש אסיפות קיבוץ דנו ודשו בנושא הדלקת נרות שבת ע"י חברת הילדים בחינוך המשותף, ובסופן הוחלט ברוב דעות: שיש לנסות ולשכנעם, שאין מנהג זה של הדלקת נרות שבת מתאים לחיי הקיבוץ.

את ההחלטה להודיע לילדים, הטילה האסיפה על המשוררת פניה. עליה לבוא בדברים עם בני חברת הילדים ולהסביר להם את עמדתם של רוב חברי הקבוצה.

פניה, המשוררת, שבהיוודע ממדי השואה, כתבה את השיר המרגש "שתלתם ניגונים", שיר מלא הערגונות והגעגועים לבית אבא, ולזמירות השבת על שולחנו, הלכה והודיעה לילדים את ההחלטה.

פניה ברגשטיין שתלתם ניגונם:

http://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=394

ומאז נרות שבת לא הודלקו על שולחנם של הילדים, אבל בכל זאת הוקראו פרקי מקרא ודברי חז"ל, והושרו ברננה נלהבת זמירות שבת, פיוטי חג, ופסוקי הלל.

יהושע רבינוב, חבר הקיבוץ, הוזמן יום אחד לבקר בקיבוץ גינוסר. לפנות ערב יצא לטייל לכיוון ואדי חמאם שכשמו כן הוא – ואדי היונים – וחזה במאות יונים עפות חזרה לקִנן. כשחזר מטיולו כבר ירדה השבת ובקיבוץ גינוסר קיבלוה בשירים.

הביקור נחרט בזיכרונו של יהושע וכשחזר לגבת כתב את השיר – "ירדה השבת". דוד זהבי חיבר לשיר לחן:

ירדה השבת

יָרְדָה הַשַּׁבָּת אֶל בִּקְעַת גִּנּוֹסָר,

וְנִיחוֹחַ עַתִּיק בְּשׁוּלֶיהָ.

וַיַּעַמְדוּ מִסָּבִיב הֲרָרִים שׁוֹשְׁבִינִים

לָשֵׂאת אַדַּרְתָּהּ הַזּוֹהֶבֶת.

תַּעֲלֵינָה יוֹנִים מִכִּנֶּרֶת הַיָּם,

קַבֵּל אֶת רוּחָהּ הַלּוֹהֶבֶת.

כמובן שמאז כל "קבלת שבת" בגבת נפתחה בשירו של יהושע המשורר – חבר הקבוצה.

על המשך המאבק למען הזהות היהודית ולימוד יהדות, שנעשה ע"י מאיר איילי, כבר כתבתי ולא אלאה את הקוראים.

עברו שנים כיום בקיבוץ כבר לא חוגגים כניסה ל"נוער העובד" וגם אין קבלות שבת משותפות. המאבק על הזהות היהודית והתרבות היהודית נמשך למרות כל הניסיונות לדכאן.

נעמן כהן

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

עמוס גורן

דולפי

רוני פלוטניק היה שדרן אפור. בחצר של רדיו מליסנדה היו אפילו מי שהגדירו אותו "משעמם". היה כבר עדיף שיקראו לו "חוצפן", "בוטה", או אפילו "וולגרי" – כינויים שאחרים זכו בהם – ורק לא משעמם. להיות מוגדר משעמם בתחנת שידור היה סם המוות ורוני ידע את זה.  הוא רק לא ידע איך לצאת מזה, איך להיות מרתק. הוא ראה איך מסתדרים האחרים, אלה שהיו אתו בקורס כתבים – אחד, שלמד כלכלה, נעשה חושף סיפורי שחיתות, אחר התמחה בסיפורי מסכנות ועזרה לאזרח הקטן מול ממסד אטום לב, שלישי אימץ לו את נמל התעופה  כתחום סיקור והתחיל  לנסוע בעולם בלי כסף על בסיס מקום פנוי, ורק לו, לרוני פלוטניק, לא נמצא סוס לרכב עליו.  הוא נשאר כתב טלפונים שעוזר  למזכיר המערכת בשיחות שקשורות בהפקה, או כתב תורן,  שנשלח לעשות הקלטות חוץ בשביל סיפורים מזדמנים.

מי שהורידה אותו מן השרטון  היתה חברתו אורנה.  רוני זכר היטב היכן ומתי זה קרה.  הם היו בדירת הסטודנטים שלה ועמדו לצאת לסינמטק הירושלמי כדי לראות סרט יפני קלסי, "אוגטסו מונוגטורי" שמו.  הוא  התגלח והיא נגשה אליו בבגדיה התחתונים, חתיכה מלאה חיים, מחזיקה בידה שתי שמלות כדי שיבחר בעבורה אחת מהן ליציאה, ועמדה לצידו מול הראי.

   "יש לי רעיון בשבילך," אמרה. "אתה הרי למדת היסטוריה וספרות גרמנית, נכון?  אז למה שלא תעשה מזה נושא לשידור?"

   "אבל מה זה קשור לחדשות?"

   "קשור.  מה האירוע ההיסטורי שפוליטיקאים בישראל מזכירים אותו הכי הרבה?"

   "השואה." 

   "בדיוק.  בארץ הולך טוב שואה.  ומי הדמות ההיסטורית שעליה עושים בעולם הכי הרבה סרטים דוקומנטריים?"

   "היטלר."

   "מעולה. אז תתחיל לרכב על היטלר."

   רוני פלבל מולה בעיניו:

   "מה לרכב על היטלר?  איך?"

   "תתעסק עם היטלר. תשדר עליו."

   רוני היה ספקן: "בשביל לשדר עליו אני צריך איזה חידוש, מימצאים חדשים, חשיפות, ואצלו אין מה לחשוף. כבר טחנו הכול. הרי רק על הימים האחרונים בבונקר עשו כבר מאתיים סרטים תיעודיים."

   "אז אתה אל תלך על הבונקר. תחפש משהו שבארץ לא מתעסקים איתו ואז תיראה מומחה. תחפש."

והוא אכן חיפש. חיפש ומצא. אחרי שבועות של בדיקות אינטרנטיות בקטלוגים של ספריות ומכוני מחקר בחוץ לארץ התברר לרוני כי התקופה הפחות נחקרת בחייו של היטלר היא חמש השנים שבילה כצעיר מובטל, ובעצם צעיר בטלן, בווינה שלפני מלחמת העולם הראשונה. רוני מצא כי עד 1913, שנת הגירתו למינכן, דולפי – כך קראו לו בני הזוג בינם לבין עצמם בציניות מבודחת ומעט מרירה – לא הצליח בשום דבר. אפילו נושא מזוודות בתחנת הרכבת הראשית של וינה לא הצליח להיות. לא היה לו די כוח. חבריו למעונות השינה לרווקים התפרנסו כפועלים, עובדי כפיים או עובדים מזדמנים, אך לו לא היה סיכוי בגלל גופו הדל, הלא מפותח. קשר לבחורות לא היה לו. עיצבן אותו לראות את הלא-גרמנים הממלאים את העיר – צ'כים, אוקראינים, יהודים, הונגרים, סלובנים, פולנים, רומנים, איטלקים – שמצליחים יותר ממנו.  הוא שנא אותם, את כולם, וידע לבטא זאת בלשון נמוכה, ארסית, שהביא איתו לווינה מן הפרובינציה שבה גדל.

בזיכרונות שכתבו בשנות השלושים החברים המעטים שהיו לו במעונות, לא נאמר שדולפי  שנא במיוחד יהודים. היו לו עמדות פן גרמניות שקיבל עוד בבית אביו, אלואיז שיקלגרובר (לימים היטלר), פקיד המכס השיכור תמיד, והוא האמין שהסובלנות של הקיסר פרנץ יוזף כלפי המיעוטים באימפריה האוסטרו-הונגרית פוגעת באוכלוסים הגרמניים, אך זה לא היה עניין אנטישמי לוהט במיוחד אלא עניין של שנאת זרים. צליל השפה הצ'כית, למשל, ששמע בטיוליו ברינג, הרחוב הראשי של וינה, צרם לו והוא לא סבל צ'כים. עם יהודים היו לו ולמשפחתו יחסים טובים, והשנאה המטורפת כלפיהם, ברמה של הפרעה נפשית חמורה, הופיעה רק אחרי דצמבר 1941, כאשר נתקל במתקפת הנגד הרוסית לפני מוסקבה ובליבו ניטעה אז התחושה שלא יוכל לנצח במלחמה. רק אז אימץ כמשימה עיקרית את השאיפה לנקות את אירופה מיהודיה גם בלי ניצחון מוחלט. 

כל זה היה חידוש בישראל אך לא בחוגי החוקרים בחוץ לארץ ורוני לא ידע איך בדיוק להציג אותו לשידור.  אורנה הציעה למצוא היסטוריון שידבר על זה ולראיין אותו והיא ורוני עברו יחד על רשימת המורים שלימדו אותו באוניברסיטה. הם בחרו באיש צעיר יחסית אך בעל ניסיון כמרואיין רהוט, דוקטור ארי בן-גד שמו, ונפגשו אתו במסעדה שבבית מאירסדורף בהר הצופים.  הבעיה היתה איך להציג את החומר כחידוש לפני המערכת ברדיו ובן-גד מצא:

"פרופסור ראלנבק מווינה עומד לפרסם מחקר מסכם גדול בדיוק על הנושא הזה של 'שנות החניכות' בווינה," אמר בן-גד.  "אני יכול להתראיין על זה."

   הראיון  עורר סערה. היטלר לא שונא יהודים מושבע במשך החלק הראשון של  חייו? הצגה כזאת של האיש המפלצתי לא היתה יכולה לעבור בלי תגובות נזעמות, בעיקר מצד ניצולי שואה, ורדיו מליסנדה הוצף תלונות. העניין עלה לדיון בהנהלת הרדיו והדעות נחלקו. היו מי שאמרו שכל עוד חיים בישראל ניצולי שואה אי אפשר לעסוק כאן בהיטלר כאדם אלא רק ככוח טבע שטני. אחרים אמרו שאי אפשר להצניע את העובדות ההיסטוריות והצדיקו את השידור. אלה ואלה היו מרוצים מהרייטינג הנאה שצמח מן המהומה. 

לבסוף הוחלט שלא להחליט, מה שהשאיר לרוני אפשרות להמשיך בנושא. דבר אחד היה ברור: אחרי השידור כבר לא השתמש איש במילה "משעמם" כלפי רוני פלוטניק.

רוני ודוקטור בן-גד הכינו סדרת כתבות על היטלר בתרבות הפופולרית. הם העסיקו את עצמם בקריאת אלפי עמודים של ספרים בדיוניים שנכתבו על דולפי – גם בן-גד התחיל לקרוא לו בשם "החיבה" הנלעג הזה בשיחות העבודה עם בני הזוג פלוטניק בהר הצופים – ומצאו שמאז מלחמת העולם השנייה נכתבו על דולפי יותר ספרים ממה שנכתבו על שלושת מנצחיו, צ'רצ'יל, רוזוולט וסטלין, גם יחד. רבים מן הספרים הללו נשענו על ההשערה שהיטלר לא מת בבונקר שלו אלא המשיך לחיות. הכותבים מיקמו אותו במקומות שונים ומשונים, בעיקר בדרום אמריקה. הדימוי הזה של מפלצת שנמלטה ונעלמה דחפה את הכותבים לעלילות אבסורדיות. בסדרה שלהם ייחדו רוני ובן-גל  כתבה ארוכה לאמריקני פיליפ רות', שמתאר את צ'ארלס לינדברג מביס בבחירות את פרנקלין רוזוולט וחובר לגרמניה הנאצית. בכתבות אחרות הציגו את ספרו של רוברט הריס המפגיש את היטלר עם קנדי, את ספרו של רוברט לדלום שמציב את היטלר בראש תאגיד בין לאומי גדול, את יוקיו מישימה, הסופר היפני הנערץ, הכותב בספרו "היטלר ידידי" בתשוקה על ליל הסכינים הארוכות (חיסול האס.אה.) ואת "הוא שוב כאן" של טימור וורמש שבספרו מתעורר דולפי בברלין של ימינו, מתהלך בחוצות ונחשב לחקיין זקן של הפיהרר, חקיין מסוכן בהיותו הפיהרר עצמו.

כל הכתבות עוררו פולמוס ציבורי ויותר מכולן האחרונה שבסדרה, על "המעבר לסן קריסטובל" מאת רוברט סטיינר, שבו נתפס היטלר באמזונס בידי ציידי נאצים והם עורכים לו משפט סודי. דולפי טוען להגנתו שהישראלים צריכים בעצם להודות לו, שכן בעקבות השואה התאפשר להם להקים מדינה ולכן הוא, דולפי, הינו אביה האמיתי של המדינה היהודית.

הכתבה הזאת פתחה מחדש, ובאופן מכאיב, פצע ישן בחברה הישראלית:  הבקע העמוק בין מי שחושבים שהשואה היא הסיבה להקמת המדינה לבין מי שחושבים שהציונות היא הכוח המניע, ולו היתה המדינה קמה שנים מעטות לפני תש"ח לא היתה השואה מתחוללת כלל.

רוני ובן-גד הוזמנו להתראיין בכל כלי התקשורת והפכו לידוענים, מה שהעצים גם את האוניברסיטה העברית וגם את רדיו מליסנדה. הרעש עזר לבן-גד לקבל במהירות תואר של פרופסור חבר ואילו רוני קיבל דרגה חדשה ברדיו מליסנדה יחד עם תואר של "ראש דסק" – "דסק ההיסטוריה" שנוצר במיוחד בשבילו. הוא ואורנה החליטו להתחתן ואכן עשו זאת בגדול, בנוכחות כל הברנז'ה, באולמה של אגודת העיתונאים ברחוב הילל בירושלים.

הבעייה שעמדה עתה לפני בני הזוג היתה איך לשמר את המומנטום ולזרוק למערכת, הרעבה כל הזמן לחידושים, עוד "חשיפות" מ"חייו הנסתרים" של דולפי.

רוני הצליח לקבל אישור מהרדיו לנסוע לאוסטריה ולחפש בה חומר. ראלנבק ועוד קולגים אוסטרים של פרופסור בן-גד ציידו אותו שם ב"כרוז של דולרסהיים" – עוד סיפור שהיה ידוע מזמן לחוקרים בעולם הדובר גרמנית ובלתי ידוע, משום מה, לציבור בישראל.  התברר  שאחרי סיפוח אוסטריה לגרמניה. במארס 1938, הגיעה אל מפקד אזור ההגנה השבעה עשר (Wherkreis XVII) פקודה מלמעלה להחריב את הכפר האוסטרי דולרסהיים במהלך "אימוני ירי למטרה".  באופן לא רשמי שמעו התושבים מהמפקד המקומי שהפקודה באה מן הפיהרר עצמו. כולם פונו ואש תותחים כבדה וממושכת הפכה את כל המבנים שבכפר, ובכלל זה את בית הקברות המקומי, לפסולת של אבנים טחונות. המפונים סיפרו שבבית הקברות הזה היו קבורים אביו של היטלר וגם סבתו מצד אביו, מריה אנה שיקלגרובר.

זמן לא רב לפני ההפגזה על דולרסהיים גילה דולפי משהו מטריד לגבי אביו. לפי דו"ח סודי ביותר של הגסטפו הופרתה סבתו, העלמה שיקלגרובר הצעירה, בעודה רווקה, והרתה כאשר עבדה כמשרתת בית אצל משפחה יהודית עשירה. התינוק, אלואיז, לימים אביו של דולפי, נולד שיקלגרובר, כשם משפחת אימו, כך גם גדל, ורק לאחר שנים שינה את שמו להיטלר.

בעבור דולפי זאת היתה בעייה:  הוא לא ידע מיהו באמת. לא היתה לו הוכחה ניצחת שהוא ממוצא יהודי אך גם לא היתה לו הוכחה שהוא אינו ממוצא כזה, וזה גרם לו תחושות חזקות של אשמה מודחקת ובושה נוראה. הוא חשד בעצמו שדמו לא טהור ולכן אינו שייך באמת לגזע שאותו העריץ תמיד, הגזע הגרמני-ארי. הספק עינה אותו, לא  נתן לו מנוח.

רוני צילם בארכיון של אוסטריה-עילית את הכרוז המקורי המודיע על  הפינוי של דולרסהיים וחזר עם הצילום לישראל. 

תחנות טלוויזיה בארץ היו מעוניינות בסיפור ורוני עשה ביניהן מעין מכרז וקיבל כסף טוב תמורת הופעתו. כתבים זרים בארץ התעניינו בסיפור ורוני רואיין בידיהם וידע, בעצת אשתו, לדרוש גם מהם כסף. 

הנימה השלטת בעיתונות החוץ, הגרמנית בעיקר, היתה: הישראלים מתחילים לעדכן את עמדתם כלפי דמותו של היטלר ולבחון אותו כאדם ולא רק ככוח טבע שטני, כפי שהיו רגילים לעשות כל השנים.

   סבו של רוני מצד אימו, אריך ארנברג, היה מוטרד מן הכיוון שבו התפתחה הקריירה של נכדו. בערך פעם בחודש היה רוני בא  לבקר את הזקן בכריכייה שלו בחצר פיינגולד שבמרכז העיר והם היו מדברים. 

   "אתה מדבר יותר מדי על המנוול," אמר לו הזקן. "תיזהר. בסוף עוד יחשבו שאתה מחזיק ממנו."

"לא, סבא." השיב לו רוני, "לא יחשבו. זה רק בשביל הקריירה אני עושה את זה."

"תיזהר.  אם הוא בשבילך בן אדם ולא חזיר מטונף, בסוף עוד תתחיל להרגיש קרוב אליו."

סבא אריך מעולם לא חזר לאוסטריה אחרי שברח ממנה ב 1938, בלי שהצליח לשכנע קרובי משפחה לצאת יחד איתו. היה לו קשה שנכדו נחשב אצל אנשים  כסוג של נציג של האיש שאת שמו לא היה יכול לשמוע.

בתוכו חשש רוני שאריך  צודק, שיש משהו לא נכון בכך שדולפי מביא תועלת לעצמו ולאשתו.  הוא ניסה לדבר על זה עם אורנה אך היא ביטלה  את דבריו מיד כשפתח.

"הזקנים חיים את מה שהיה בתקופה הפורמטיבית שלהם," אמרה.  "אז הם מפחדים מדולפי.  אבל אין מה לפחד. אנחנו פה, בעולם של היום."

רוני פלוטקין ופרופסור בן-גד הוזמנו לברלין לכנס על נוכחותו של היטלר בתודעה של צעירים במאה ה-21. המארגנים, אנשי האוניברסיטה החופשית, קיבלו השראה מספרו של וורמש והכותרת, "הוא שוב כאן – ומה עכשיו?" התבססה על שם הספר. המארגנים  התכוננו למחאות אך הם לא שיערו את עוצמתן. אירגונים קיצוניים מימין ומשמאל מחו נגד הכנס ונגד הישראלים המרשים לעצמם לחטט בנפשו של היטלר שעה שהם עצמם "לא נקיים מחטא."

באולם פנימה ישב רוני מרותק. הוא חש שהגיע למכרה זהב שיספק לו חומר טוב לסדרה חדשה ארוכה. בדיונים עסקו בהשפעת הדו"ח מדולרסהיים והשנאה העצמית שגרם להיטלר, על ההיפוכונדריה שסבל ממנה. פרופסור ורנר שולץ, הפסיכיאטר הגדול משווייץ, סבר שההפרעה של היטלר כללה גם עיוותים אישיותיים קשים מאוד. בעת "שיחות השולחן" שלו עם מקורביו במפקדה הראשית בזמן המלחמה חל איסור חמור להזכיר אפילו ברמז יחסי מין או אפילו סתם מגע מיני קל. "לכלוך" מכל סוג שהוא עורר בו בחילה. לפי שולץ אנרגיית המין שלו עברה סובלימציה גמורה, נותקה לגמרי מגופו ועברה אל "הרוח הגרמנית" או "הטוהר הארי" שהצד האחר שלו היה שנאת היהודים והצורך להעלימם מן העולם.

"בכל שלב משלבי חייו," אמר שולץ, "היו לו התחלות מוצלחות, אפילו מזהירות, אך הן נתקעו תמיד בלי המשכיות טובה בגלל תחושת כישלון. הוא רצה שהאומה הגרמנית, או ההיסטוריה, או הדורות הבאים, ימצאו אותו ראוי. המאמץ העצום שלו להיות ראוי והשנאה העצמית על שאינו יכול להגיע לכך הפכו למפל של שנאה שנשפך על היהודים, הסלאבים, הקומוניסטים, ההומוסקסואלים, הצוענים ולבסוף אפילו  על הגרמנים שלו שלא היו ראויים, כפי שקבע בימיו האחרונים, למנהיג כמוהו."

היסטוריון בריטי צעיר מקיימברידג', נייג'ל לוי, הציג תזה אחרת מזאת של הרופא השווייצי. הוא טען שלא בסובלימציה כלפי מעלה מדובר אלא בפרוורסיה גופנית מאוד ומגעילה מאוד  שהיטלר כפה על אחייניתו הצעירה גלי ראובאל, דבר שהביא אותה לידי התאבדות.

"מקורה של הפרוורסיה הזאת." אמר לוי, "הוא בכך שלהיטלר היה מום גופני. היה לו רק אשך אחד."

עוד הוא מדבר ומבחוץ נשמעו צעקות של המון המנסה  לפרוץ אל האולם. קולות גסים נשמעו צועקים "זיג". משטרת ברלין עצרה בעדם. מבלי לשים  לב לכך קם באולם גבר מבוגר, גבה קומה, לבן שיער וורוד פנים. הוא ביקש את רשות הדיבור ובאנגלית מהוקצעת לא פחות מזאת של דוקטור לוי אמר:  "כל הסיפור הזה על האשך האחד הוא לא נכון. הוא  מומצא."

היו"ר התערב: "מומצא? ומי המציא אותו?"

"אבא שלי," אמר האיש.

הוא  הציג את עצמו כאדוארד באזיל הנטינג, בנו של הקולונל הנרי לורנס הנטינג ששירת אצל אוקינלק ומונטגומרי כקצין מודיעין במדבר המערבי של מצרים. כמי שלמד ערבית בקיימברידג'  קלט הקולונל עד כמה העולם הערבי אחוז התלהבות פרו-היטלרית והכין את עצמו להצטרפות לכוחות הגרמניים והאיטלקים המתקדמים. תינוקות ערביים שנולדו אז באזור נקראו בשם אדולף או בשם היטלר. הנטינג הבין שצריך להפיץ בדחיפות שמועה כל שהיא שתפגע ביוקרתו של היטלר ותצנן את ההתלהבות. מאחר שידע את מושגי הכבוד והגבריות של הערבים המציא בו במקום, בקרון הפיקוד החם והמלא זבובים של המודיעין הבריטי במרסה מטרוח, את סיפור האשך האחד, ומיד דיווח למפקדת החזית שהוא מפיץ אותו. והנה הדיווח שלו, שקיבלתי ממוזיאון המלחמה האימפריאלי!"

האנגלי הרים לעיני כל דף נייר והגיש אותו ליו"ר.

רוני עלץ. הוא יחזור מברלין עם סיפור מצוין. הוא טלפן לאשתו וסיפר לה על הסקופ. אורנה צחקה.

"אתה רואה," אמרה, "עם דולפי תמיד יש משהו חדש. ואתה אמרת שכבר אין מה לגלות אצלו."

בעבור אורנה, דולפי  היה  מכרה זהב  שיבסס את משפחתה ויבטיח את רווחתה בשנים שיבואו.  היא נכנסה להריון ושני בני הזוג ציפו  לבואה של הקטנה. החיים במעונם של הפלוטניקים זרמו מתוך רגיעה שחש זוג צעיר שהוא בדרך הנכונה. שיש עתיד. הם גם היו מוכנים להשקיע זמן ב"נכס המניב" שלהם. הם לא יצאו לאירועי תרבות ורוני חדל לראות טלוויזיה בערבים. בכל ערב, אחרי ארוחת הערב, פנתה  אורנה לקפל כביסה או לסדר ניירות וחשבונות ואת בעלה שלחה לחדר עבודתו באמירה הצינית-ליצנית: "לך תראה מה חדש אצל דולפי."

כמו כל היסטוריון טוב יצר רוני אינטימיות עם מושא חקירתו ובילה שעות ערב ושעות לילה רבות מול המחשב במחיצתו של דולפי. הוא ראה את כל החומר המצולם על דולפי מאז שנכנס לפוליטיקה אחרי מלחמת העולם הראשונה. רוני מצא קבצים מלאים של נאומי היטלר הגדולים וצפה בהם, הקשיב להם ואף קרא בנפרד את הטקסטים, כדי להתקרב אל  האיש ולהבין אותו. האיש ידע איך להגיש נאום.

היה רגע אחד שבו צפה רוני שוב ושוב:  רגע שבו דולפי עומד על דוכן הנואמים ב-1937 באולם הספורט  בברלין המלא בקהל מריע. הוא לא מדבר אלא רק מחכה בשלווה שהתרועות ישככו אך הן נמשכות עוד ועוד. הוא עומד בשקט, בסבלנות, בטוח בעצמו, מוכן לגמרי, יודע בדיוק את מה שהוא עומד להגיד ואת השפעת הדברים  על השומעים.  ברגע הזה היו פניו  רגועים, חסרי כל שמץ של מתיחות פנימית, פנים של אבא צעיר שיש לו סבלנות לילדים השובבים. דוכן הנואמים – זה היה ביתו האמיתי. המקום הגיאומטרי שבו היה חזק, איתן ומעניק. הקהל היה משפחתו האמיתית של דולפי. הקהל ולא "בנות זוגו" גלי ראובאל או אווה בראון האומללות.

רוני התנער בתנועה לא רצונית מול המחשב והפיל ארצה את מנורת השולחן. אריך הזקן צדק, חשב. הוא נעשה באמת קרוב מדי לדולפי.

אורנה נכנסה, ראתה מה קרה ובלי להתרגש הלכה להביא מטאטא ויעה. בתוך דקותיים הביאה מנורה אחרת, הדליקה אותה והוא המשיך  לעבוד.

   זמן לא רב לאחר מכן נולדה לרוני ולאורנה בתם ענבל. הוא לא היה יכול לעזור הרבה בטיפול בתינוקת כי בדיוק באותה תקופה הוא הפך לדמות תקשורתית שמוזמנת להתראיין חדשות לבקרים בכל עניין שקשור לא רק לדולפי אלא למעשי הרג המוניים ולרוצחי המונים אחרים, מפול פוט ועד אידי אמין. "הרוע המוחלט," מונח קליט שהמציא ושילב בכל הופעה שלו, נעשה בעבורו אחוזה ונחלה תקשורתית. כל מפיקה ידעה שאפשר לסמוך עליו. הוא מעולם לא אמר לא להזמנה, היה רהוט, תמציתי וגם, על אף גילו הצעיר, נחשב למומחה גדול וידען אנציקלופדי. הוא התחיל לכתוב מאמרי דעה בעיתונות הכתובה גם על נושאים שמחוץ לתחום התמחותו, כמו הפוליטיקה השוטפת. 

 רוני  התחיל לעבוד הרבה גם בשביל הטלוויזיה.  הוא יצר סדרה תיעודית על האופן שבו הוצג דולפי בסרטים ובתוכניות טלוויזיה קומיות בעולם ובפרק הראשון שיתף את ג'רי סיינפלד, לא פחות.

בשידור אמר סיינפלד: "ההומור באמריקה הוא יהודי ברובו, ונוכחות היטלר בו כואבת למתבדחים. מדובר בהתבדחות מזוכיסטית."

   סיינפלד תיאר איך נולד פרק "הנאצי של המרק" בסדרה שלו. הוא דיבר על ההשראה שקיבלו הכותבים ממזנון מרק אמיתי במנהטן, שבו התעמר המוכר, מהגר זר, בלקוחות שהיו מכורים למרק שלו ונהג לצעוק אל מי שלא נהג לפי רצונו No soup for you!"" ולסלק אותו מן המקום כשהוא רעב. לאותו מזנונאי לא היה שום קשר עם הנאצים אך כותבי הסדרה היהודים רואים אותו כנאצי. הבדרנים היהודיים באמריקה, הסביר סיינפלד, ובראשם וודי אלן, צריכים את השימוש הכאילו טריוויאלי, מקל הראש, במינוח נאצי כדי להיות מסוגלים לעסוק בהומור בעולם שאחרי היטלר.  מי לא עסק בדולפי?  צ'רלי צ'פלין, ארנסט לוביץ', וודי אלן, מונטי פייטון, הסימפסונים ומל ברוקס. זה האחרון הופיע בסדרה של רוני כהיטלר היושב מאחורי שולחן כתיבה ושר כשמסביבו, על רצפה משובצת, נראים רקדנים בכובעי אס.אס. שחורים עשויים עור ורקדניות בגרבי רשת. קטע זה צולם בשביל סרטו של ברוקס "להיות או לא להיות" אך לא נכלל בסרט עצמו. קטע המוסיקה  שנקרא "הראפ של היטלר" נשאר בפסקול ששווק בנפרד, וקטע הווידאו המלווה אותו הופיע כקליפ ביוטיוב.

   זה היה חומר שלא העזו להראותו  בישראל לפני רוני ומובן שעם השידור החריף הפולמוס עוד יותר. תקפו את רוני על כך שהוא רוצה לגרוף רייטינג בעזרת בידור שפוגע בניצולי שואה.  נשמעו משפטים כמו: "רוצים להשפיל ניצולי שואה בפעם השנייה בחייהם" ו"זה מזכיר את הקברטים הסדיסטיים במחנות."

תומכי הסדרה השיבו כי מדובר באמנות, ופורקן קומי שמביא דברים אד-אבסורדום רק מועיל להקל ממועקות. עובדה היא, טענו המגוננים,  שחומרי הגלם של הסדרה נצפו כבר מזמן בחוץ-לארץ גם בעיני יהודים  רבים.

"באמריקה אף אחד לא הכריח אותם לראות את מל ברוקס," אמר רוני במהלך ראיון שנתן ב"שבת תרבות" ברחובות. "מי שרצה ראה. מי שלא רצה לא ראה. אלה ואלה נשארו בחיים. ככה גם בארץ. אנחנו לא מכריחים אף אחד לצפות. לא מכוונים אקדחים לאף אחד."

לסדרה היתה השפעה על הפרהסיה הישראלית: הופיעו הרבה ציורי גרפיטי עם מוטיבים נאציים מיניים מעוותים, דבר שהזכיר לפרשנים בעיתונות את ספרי הסטאלגים של שנות החמישים והשישים. העיתונות וכלי התקשורת  ליוו את השידורים במאמרים כבדי ראש על תהליכים תרבותיים וחברתיים שתחילתם עם הסכם השילומים בשנות החמישים ואחריתם בדומיננטיות של הספרות והבידור של יהודים אמריקניים בתחום עיצוב התרבות בישראל של המאה ה-21. התרת הרסן מהטיפול בהיטלר נחשבה חלק מן האמריקניזציה של  ישראל.

בעזרתו של פרופסור בן-גד התחיל רוני לעבוד על התזה שלו לתואר שלישי. הנושא שבחר, ושאושר בידי ראש החוג להיסטוריה כללית ומועצת הפקולטה למדעי הרוח, היה "היתכנות של רוע אנושי מוחלט אצל מנהיגים שנבחרו באורח דמוקרטי." עיקרה של העבודה היה ניסיון ישראלי ראשון לפסיכוהיסטוריה התפתחותית מקיפה של אדולף היטלר בהסתמך על מקורות ראשוניים: עדויות חבריו בווינה, חיילים ששרתו אתו במלחמת העולם הראשונה, חבריו במפלגה במינכן ומקורביו לאחר שנעשה מנהיג המפלגה ומנהיגה של גרמניה.

עכשיו, בהיותו דוקטורנט, נעשה רוני מרצה מבוקש לפני כל סוגי הקהל, מתלמידי בתי ספר תיכוניים ומכללות צבאיות ואזרחיות ועד לדיירי דיור מוגן, והתחיל לתת קורסים שנתיים בתעשיית ההשתלמויות לגמלאים. הנושאים היו, כמובן, נדושים: "ניסיונות ההתנקשות בהיטלר והסיבה לכישלונם," או "האם אדולף היטלר ברח בחשאי מן הבונקר בברלין אחרי שביים את מותו," אך הוא ידע להגיש אותם ברוטב של דרמה טובה.

כסף טוב  עשה גם מהדרכת טיולים בעקבות דולפי למשולש וינה-מינכן-ברלין והוא לא שכח לקחת את המטיילים לאוסטריה-עילית, למקום שבו עמד פעם הכפר דולרסהיים. הוא נסע לאוסטריה גם לבדו, לצרכי מחקר. חלומו היה למצוא שירים שדולפי כתב כשהיה במעונות השינה לרווקים ברובע בריגיטנאו. לא היתה שום הוכחה שהוא כתב שירים אך לרוני היתה תחושה חזקה שהוא אכן עשה זאת, וחלומו היה להיות האיש שיגלה אותם.

      בשעה שהיה באירופה, באחד הטיולים הללו, מת בירושלים סבא אריך. רוני התייסר על שלא הצליח להיפרד ממנו כמו שצריך. לא עזב אותו זיכרון העוויית הכאובה שעיוותה את שפתיו המרופטות של הזקן בפגישתם האחרונה חודשיים לפני כן כשאמר לנכדו:

"אני פוחד שבסוף עוד תאהב אותו."

בדיעבד הבין רוני  שזה היה  נסיון נואש אחרון של אריך לשכנע אותו להפסיק עם דולפי.  מחאות ניצולי השואה נמשכו והיו גם בני הדור השני והשלישי שתמכו בהם. הניצולים טענו שמרוב עיסוק בו  כבן אדם יוחלש  הקשר בין היטלר לבין מעשיו המזוויעים. הופעותיו של רוני לפני הקהל הרחב לא היו אף פעם נינוחות. בראיון  שנתן  ב"שבת תרבות" בבאר שבע צעק אליו מישהו:  "בגללך עוד ישימו את הפרצוף של המנוול הזה על חולצות טריקו!"

רוני השיב לו: "בכל אחד מאיתנו יושב היטלר קטן וכל אחד מאיתנו צריך לדעת את היטלר האמיתי כדי לדעת איך לבלום אותו בתוכנו."

בדרך כלל היו המשפטים הללו מספיקים  להרגיע קצת את הצועקים אך הפעם האיש  לא נרגע ולבסוף  היו צריכים לפנות אותו לחדר מיון. התקרית הזאת גרמה לרוני לחזור הביתה מדוכדך. הוא אמר לאשתו שהוא מסב יותר מדי צער לאנשים.    

   "אין לי יותר כוח לזה," אמר לה. "אני רוצה לקחת נושא אחר."

   אורנה לא היתה מוכנה לשמוע: "תבין", אמרה, "דולפי הוא הנכס המניב שלנו. הוא ייתן לנו פירות עד שתצא לפנסיה."

   "ומה עם הזקנים?" מחה, "הם סובלים, לא?"

  היא לא ויתרה: "איזה סובלים?  תחשוב בהגיון – אם לא היה לזקנים האלה רוני פלוטניק להתרגז עליו הם היו צריכים להמציא אחד. אתה הצפת אותם. נתת להם פלטפורמה תקשורתית. כולם רק מרוויחים פה. תראה שגם אם תחליף נושא  הם לא יפסיקו."

לקראת סיום הדוקטורט קיבל רוני עבודה במחלקה לתקשורת של אוניברסיטת תל אביב. בני הזוג  החליטו  לעבור למרכז הארץ. אימה של  אורנה עברה אז לדיור מוגן והם החליטו לשפץ את דירתה שברחוב העבודה בתל אביב ולהתמקם בה. הדירה לא היתה גדולה, אך נמצאה במרחק הליכה מן התיאטראות, אולמי הקונצרטים, המוזיאונים, הגלריות ובתי הקפה והמסעדות. במקביל לעבודה באוניברסיטה המשיך רוני לשדר מאולפני תל אביב של רדיו מליסנדה. הפלוטניקים התחילו לחיות את החיים התל אביביים, נפגשו עם חברים בחוג של ירושלמים לשעבר, עשו קבלות שבת ואף יצאו איתם לטיולים בחוץ-לארץ.

ענבל כבר עלתה לגן טרום חובה ולא זכרה כלל את עיר  הולדתה. כשמלאו לילדה  ארבע היא ביקשה וקיבלה במתנה כלב, גור קוקר ספאנייל ערמוני. כשהוכנס הביתה נשאלה הילדה מה יהיה שמו. היא הרהרה, גלגלה בינה לבינה כמה שמות מצלצלים ולבסוף אמרה שם ששמעה הרבה בבית ועורר בה תמיד סקרנות: "דולפי."

עמוס גורן

* * *

from a nurse in Germany

GERMANY IS STARTING TO PAY THE PRICE FOR THEIR OPEN DOOR

TO ALL

MIGRANT REFGEE PROGRAMME

EVERYONE SHOULD READ THIS

NURSE IN GERMANY SENDS A MESSAGE TO THE WORLD

in case you don't think President Trump is doing the right thing! Read it!

Pass this on to everyone you know!

"Yesterday, at the hospital, we had a meeting about how the situation

here and at the other Munich hospitals is unsustainable. Clinics

cannot handle the number of    migrant medical emergencies, so they

are starting to send everything to the main hospitals.

Many Muslims are refusing treatment by female staff, and we women are

now refusing to go among those migrants!

Relations between the staff and migrants are going from bad to worse.

Since last weekend, migrants going to the hospitals must be

accompanied by police with K-9 units.

Many migrants have AIDS, syphilis, open TB   and many exotic diseases

that we in Europe do not know how to treat.  

If they receive a prescription to the

pharmacy, they suddenly learn

they have to pay cash. This leads to

unbelievable outbursts,

especially when it is about drugs for the children.

They abandon the

children with pharmacy staff with the  words: So, cure them here

yourselves!

So the police are not just guarding the clinics and hospitals, but

also the large pharmacies.

We ask openly where are all those who

welcomed the migrants in front

of TV cameras with signs at train  stations? Yes, for now, the border

has been closed, but a million of

them are already here and we will

definitely not be able to get rid of them.

Until now, the number of unemployed in

Germany was 2.2 million. Now

it will be at least 3.5 million. Most of these people are completely

unemployable.

Only a small minimum of them have any education. What is more, their

women usually do not work at all. I estimate that one in ten is

pregnant. Hundreds of thousands

   of them have brought along infants

and little kids under six, many emaciated and very needy. If this

continues and Germany re-opens its borders, I am going home to the

Czech Republic. Nobody can keep me here in this situation, not even

for double the salary back home. I came to Germany to work, not to

Africa or the Middle East!

Even the professor who heads our department told us how sad it makes

him to see the cleaning woman, who has cleaned every day for years for

euros and then meets 800

  crowds of young men in the hallways who

just wait with their hands outstretched,  wanting everything for free,

and when they don't get it they throw a fit.

I really don't need this! But I am afraid that if I return home, at

some point it will be the same in the Czech Republic. If the Germans,

with their systems, cannot handle

 this, then, guaranteed, back

home will be total chaos.....

You - who have not come in contact with

these people have absolutely

no idea what kind of badly behaved desperados these people are, and

how Muslims act superior to our

staff, regarding their

religious accommodation.

For now, the local hospital staff have not come down with the diseases

these people brought here, but with so many hundreds of patients every

day of this is just a question of time.

In a hospital near the Rhine, migrants attacked the staff with knives

after they had handed over an 8-month-old on the brink of death, who

they'd dragged across half of Europe for three months. The child died

two days later, despite having received top care at one of the best

pediatric clinics in Germany. The pediatric physician had to undergo

surgery and the two nurses are recovering in the ICU. Nobody has been

punished.

The local press is forbidden to write about it, so we can only inform

you through email. What would have happened to a German if he had

stabbed the doctor and nurses with a knife? Or if he had flung his own

syphilis-infected urine into a nurses face and so threatened her with

infection? At a minimum he would have gone straight to jail and later

to court. With these people so far, nothing has happened.

And so I ask: Where are all those greeters and receivers from the

train stations? Sitting pretty at home, enjoying their uncomplicated,

safe lives. If it were up to me, I would round up all those greeters

and bring them here first to our hospitals emergency ward as

attendants! Then in to one of the buildings housing the migrants, so

they can really look after them there themselves, without armed police

and police dogs, who, sadly today, are in every hospital here in

Bavaria."

Is this "situation" coming to our country?

"IF YOU DO NOT TAKE AN INTEREST IN THE AFFAIRS OF YOUR GOVERNMENT,

THEN YOU ARE DOOMED TO LIVE UNDER THE RULE OF FOOLS."       PLATO

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מכתבים מן החזית"

לאנרי בּארבּיס

עברית: 1950

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 2.8.1974

לפני 43 שנים

כאשר פרצה מלחמת העולם הראשונה לפני שישים שנה, באוגוסט 1914, היה הסופר והעיתונאי הצרפתי Henri Barbusse – אנרי בארביס (1873-1935) כבן ארבעים ואחת. עיתונאי במקצועו, קשור לבית-ההוצאה "האשאט" ומשתתף לפי חוזה קבוע בעיתון "מאטן". הוא למד בבחרותו פילוסופיה, שיריו המוקדמים היו סימבוליסטיים, ואחר פנה לפרוזה ונעשה סופר נאטוראליסטי. נוסף לכך היה כנראה כבר אז חולה-שחפת.

הוא התנדב לצבא הצרפתי, ולמרות מחלתו השתדל והצליח להישלח לחפירות. וזאת עשרים שנה לאחר סיימו את שירות החובה הצבאי. הוא השתתף בקרבות כחייל פשוט, ואף הצטיין כמה פעמים וזכה בצלב הברזל. תוך כדי המלחמה, ובייחוד בתקופה ששירת כאלונקאי וכמשרטט מפות, אסף חומר וכתב את ספרו "האש" (1916), תיאור פאנוראמי ונאטוראליסטי של המלחמה במגמת מחאה אנטי-מלחמתית מובהקת.

היצירה נדפסה בהמשכים בעיתון ובאותה שנה אף נדפסה בספר וזכתה מיד להצלחה רבה. עד חודש יולי 1918 נדפסו מאתיים אלף עותקים, הספר תורגם לשפות רבות וזיכה את מחברו בפרס גונקור, ובשם בינלאומי, אך עורר גם שערורייה בחוגים ימניים בצרפת, אשר יצאו בתוקף נגד דיעותיו הפאציפיסטיות והסוציאליסטיות של בארביס, בעיקר הצטיין בכך העיתון הריאקציוני "אקסיון פראנסאֵז".

לאחר המלחמה יסד בארביס חבורה פאציפיסטית בינלאומית בשם "קלארטאֵ", על שם אחד הרומאנים שלו שהופיע בשנת 1919, ובא לידי סכסוכים רבים עם שלטונות ארצו בגלל דעותיו הראדיקאליות. את שנותיו האחרונות הקדיש לתעמולה לשלום ולסדר סוציאלי חדש. הוא הוזמן לביקור רשמי בברית-המועצות, ומת שם. כמעט כל ספריו תורגמו לרוסית, והוא זכה לכבוד גדול ברוסיה בשעתו.

בשר תותחים

מוזר כי ספרו המפורסם ביותר, "האש", לא תורגם כלל לעברית, שעה שספרים רבים אחרים על מלחמת העולם הראשונה, מקור ותרגום, זכו להצלחה רבה בקרב קהל קוראי העברית. למעשה לא תורגמה אף אחת מיצירותיו הספרותיות לעברית, והקובץ "מכתבים מן החזית" הוא כשמו, צרור מכתבים ששלח בארביס לאשתו בשנים 1914-1917, והם בחזקת יומן המלחמה העולמית הראשונה, רובם נכתבו בתוך החפירות, ויחד עם קטעי רשימות ששימשו יסוד לרומאן "האש", הם החומר הגולמי של הרומאן: דמויות, מאורעות ושיחות של בני העם, שנאנסו להיות בשר תותחים והתמרדו.

אך בעוד אשר ב"האש" מתוארת דרכם של איש הרוח ואיש העם אל ההכרה הברורה, כי כך אי-אפשר להמשיך, כי העולם צריך הפיכה ובניין חדש, כדי למנוע טבח אימפריאליסטי נוסף, הנה צרור המכתבים נושא נימה צנועה יותר. חלקו הראשון הוא תיאור נוגע ללב, הנכתב בהפוגות שבין קרבות עקובים מדם, בתוך הבוץ, הקש הרטוב, הכינים והעכברים של החפירות, שיחות-מכתב של אדם עם הנפש האהובה עליו והרחוקה ממנו, וחוסר-הידיעה אם ימשיך לחיות מהיום למחר.

ואילו חלקו השני כולל את התקופה בה הוצא בארביס, עקב מחלתו, משירות קרבי בפועל, ונעשה פקיד בקרון מפות של אחת המפקדות, והיה גונב לעצמו זמן כדי לשקוד על כתיבת "האש", ומשלים את כתיבת הספר שעה שפרקיו הראשונים כבר החלו מתפרסמים בעיתון.

עיקר מכתביו של בארביס לאשתו בתקופה זו סובב על עסקי הגהות, תרעומותיו על קיצוצי הצנזורה וההשמטות והתיקונים שבהם ייפתה מערכת העיתון את סיפוריו מחשש שמא הם ברוטאליים ונאטוראליסטיים מדי. במכתבים האחרונים יש כבר תגובות להדים על צאת היצירה בספר: השמחה על כך שחיילים שעברו כמוהו את המלחמה מזדהים עם הכתוב בספרו ומרגישים שהצליח לבטא אותם היטב, השמחה על הצלחתו המסחרית של הספר, וההרגשה כי ההתקפות בעיתוני הימין מבשרות את המשך המאבק הפוליטי  בתוך צרפת לאחר המלחמה, ואת עתידו של בארביס כאחד מדבּרי הזרם השמאלי-הראדיקאלי.

המלחמה הבאה

בתוך שירותו הצבאי, ב-3 בנובמבר 1916, כאשר ספרו כבר מתפרסם בהמשכים, דואג בארביס וכותב לאשתו:

"מזכירתי היקרה והנפלאה, היום הרביתי להרהר ובאתי לכלל החלטה. נדמה לי, כי אם אניח לעניינים שיתנהלו בדרכם הרגילה, כלומר, אם אהיה שוקל את ההצעות השונות, אשא ואתן עם זה ועם אחר – לא אספיק להוציא את הספר עד מועד חלוקתו של פרס גונקור. ובאמת, אסור להחמיץ הזדמנות זו, יש לעשות את הכול כדי להספיק למועד הנכון. יש, אפוא, לחרוץ דין: להחליט החלטה גמורה, שהמו"ל יהיה 'פלאמאריון'. שטות גמורה היא למשוך, להערים, להתחכם, לעמוד על המקח... ולאבד את היתרון החומרי והמוסרי של פרס-גונקור." (עמ' 141).

האם שאיפת התהילה היא שדחפה את בארביס להתנדב למלחמה? בכל סיפוריו על עצמו הוא מצניע לכת וממעיט בערך מעשיו, כמצטדק על שקיבל עיטורי גבורה. הוא משתדל לתאר בדייקנות את מראות הזוועה של מלחמת החפירות. את הגוויות הנרקבות, החפירות מלאות הבוץ, זוהמת הגוף, הקור, העכברים, ובקיץ – האבק והזבובים. את חוסר הטעם שבמלחמה, ההרס, ההתבהמות, וכנגדה גילויי רעות וחיבה. והנעשה בצד שבו החזיקו הגרמנים, כפי שהדבר מתגלה לאחר נסיגתם.

דאגתו השקדנית לכתוב ולא להחסיר דבר מכל מה שעיניו רואות נובעת מתחושת שליחות עמוקה, הטבועה בתוך השקפת עולמו הרחבה. וכדי להבין את בשורתו ראוי לחזור ולהעתיק את מכתבו מיום ה-14 באפריל 1916:

"ציפורי הקטנה. אילו יכולתי להפיח בך ולוא אך מעט מאותה שלווה, שבה הנני צופה את המאורעות המתרחשים! הרי אין דבר שיוכל לשנות את מהלכם. ולא עוד, אלא שאמונה אחת הולכת ומתחזקת בי, כי אנשים רבים מדי נשתוקקו באיוולתם למלחמה  זו והכשירוה, וכי בני-דורנו (הרי יודעת אַת את משפטי עליהם!) עשו כל מה שיכלו כדי שיתרחש מה שמתרחש.

"אומרים לנו כי המתקיפה היתה גרמניה. אמת הדבר. אך אם מוסיפים אגב כך ואומרים שאנו נהגנו כצדיקים שכיבדו ושמרו את השלום, ומעולם – חס ושלום! – לא היו בליבנו מחשבות של תגמול, של תרועת ניצחון, ושמעולם לא הרשינו לעצמנו  שום מעשה איבה או פרובוקציה, הרי זה, במחילה מכבודנו, קצת גוזמא. מלחמה זו היא תוצאה פאטאלית ומחוייבת-היגיון מהתנגשות של שחצנויות לאומניות. וכל אחד מן האשמים ייטול נא על עצמו חלק מן האחריות. ואוסיף נא ואומר, כי לאחר פרק-זמן מסויים – לאחר עשר-עשרים שנה, תבוא מלחמה שנייה והיא תחריב לגמרי את העולם הישן, תשלול ממנו את שארית ההון והחומר האנושי, – אם עד הזמן ההוא לא יחליטו העמים המובלים לטבח את ההחלטה הפשוטה וההגיונית להושיט סוף-סוף ידם זה לזה, מעל לדעות הקדומות של מסורות וגזעים, על אפם ועל חמתם של השליטים בשרירות-לב, מבעד לכל הבלי הרברבנות הצבאית, תהילת הקרבות וחשבונות-התרמית התגרניים של כמה אומות, השואפות לשגשג על חשבון שכניהן, בדכאן בכוח ובשוד את התפתחותם הטבעית של אותם שכנים.

"כולנו רואים על כל צעד ושעל את המאמצים הרבים הנעשים כדי למנוע את אחוות העמים הקדושה, כדי לעכב ולשים לאל את הישגי הסוציאליזם – הדוקטרינה הפוליטית הצודקת היחידה, המתעלה לדרגתה של השקפה בינלאומית, ומוארת לא רק באור האנושיות אלא גם באור הבינה. וכן רואה אני עד מה מעטים הם הפירות שהביא הלקח האיום הזה, והדבר גורע מנכונותי לסבול את הסבל הכללי, שלא היה בא לעולם אילו היה כל אדם חושב כמוני. הנה על כן, אין להתרגז הרבה." (עמ' 117-118).

* אנרי בארביס: "מכתבים מן החזית" (יומן המלחמה 1914-1917). עברית מרים ברנשטיין כהן. ספריית הפועלים. ספרי משלט. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. מרחביה. 1950. 157 עמ'.

אהוד בן עזר

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ארגון נשים חסודות "אשת פוטיפר" מבקש להפנות אליו כל אישה שיכולה להפיל במו-פיה כל גבר בעלילה של הטרדה מינית ואונס, יחד עם הכחשת חלקה שלה, של פּוֹתתה, פיתוייה, קרירותה וקריירתה –  עד שיִכלו גברים מן הארץ, כמתואר היטב ברומאן הדימיוני של משה גרנות "האי", במהרה בימינו אמן סלע וַכּוּס.

* דומה שהתקשורת בישראל שכחה כבר מזמן את תפקידה העיקרי כמדווחת על חדשות, ובמקום זאת היא מתרכזת בייצור חדשות, חלקן הגדול פיקטיבי, אינטרסנטי, פמיניסטי, פוליטי, פלסטיני או פירסומי, כפי שראינו בפגישות נתניהו-מוזס, שמאז אנחנו מתייחסים בחשד לכל ידיעה-כביכול המתפרסמת ב"ידיעות אחרונות", לבד מהתקפות טרור ופגעי טבע, ששם בדרך כלל הדיווח אמין ואינו פיקטיבי. 

* אוריה באר: ברשימתי בגיליון האחרון,  "מאה שנות טמטום ורוע לב", כתבתי שבמאורעות 1936-1939 נהרגו מאות חיילים אנגליים. בא חברנו אהוד ותיקן אותי וכתב שנהרגו עשרות חיילים אנגליים.

ובכן התיקון דרוש תיקון, ולא היה  צורך ל"תקן" את דבריי. במאורעות אלה נהרגו כמאתיים אנגלים. כמו כן נהרגו כארבע מאות יהודים וכחמשת אלפים ערבים.

אהוד: אמנם מאות זה נכון מבחינת העברית, החל מהחייל ההרוג ה-200, אבל אותו ניסוח שלך היה יכול להיות תקף גם לגבי 999 חיילים אנגליים ולכן היה עליך לדייק במאמר. המיספר "מאות חיילים אנגליים" נראה לי מוגזם.

* אהוד היקר, אוריה באר בוודאי צודק כשהוא מתאר את הרוע והטמטום של הערבים מ-1921 ועד היום, וכמובן, גם לגבי האנטישמיות הבריטית ששללה כמעט את כוונתה של המקורית של הצהרת בלפור.

הבעייה היא שהטמטום והרוע רק מתגברים.

היתה לי נחת ענקית לקרוא את דבריו של ראש העיר דורוואל בקוויבק אל המוסלמים. מתי סוף סוף יתעורר העולם המערבי להבין שתמצית האיסלאם היא שלילת התרבות והחופש?

שלך, 

משה גרנות

* לאהוד בן עזר הברכה והשלום, הרשה-נא לי להעיר על כתבתו המעולה והמעניינת של מתי דוד. מכל הבחינות – היסטורית, דתית , מדינית, סוציולוגית וכו', אין עם בשם "פלשתיני".

אנא לתקן.

על ההנאה השבועית הכפולה מאסופתך המאלפת והמעניינת.

תודה רבה.

יצחק רפאל דויטש

ממרחקי טורונטו, קנדה

* חברים יקרים, במלאת עשר שנים לפטירתו של אהרן אמיר, ייערך ערב לזכרו. אבקשכם לשריין את התאריך המיועד לאירוע שיתקיים ביום חמישי, ה-1.2.2018 בבית ביאליק. הזמנה מפורטת תישלח בהמשך. אשמח לראותכם בערב זה.

אנא תאשרו בכתובת המייל שלי: bettine@walla.com

שלכם,

בטין

* הבעייה אינה הגברים שכבר נחשפו והוכרחו לפרוש מתפקידיהם ושמם הוכפש, הבעייה היא מאות אם לא אלפי הגברים שטרם נחשפו להאשמות של אונס והטרדה מינית, אבל הם כבר ניתנים לסחיטה מצד נשים או מצד אלה שמעודדים נשים להתלונן עליהם, ומי בכן אשר לא חטאה, מאז חוה אימנו והתפוח, תקום ותיידה בגברים את האבן הראשונה.

* "הארץ". 8.11. אנשיל פפר: "הביקורת נגד [השרה הבריטית שהתפטרה] פאטל התגברה כאשר התגלה שביקרה בבית חולים שדה של צה"ל בגולן, שהוקם על מנת להעניק טיפול לפליטים סורים וקורבנות מלחמת האזרחים במדינה. הדבר התגלה לאחר שפאטל ביקשה לברר אם יש אפשרות לשלוח כספי סיוע לצה"ל, למטרות הומאניות בגולן. 

בדומה לקהילה הבינלאומית, גם הממשלה הבריטית אינה מכירה בשליטת ישראל בגולן.

אהוד: זיכרו את שר החוץ הבריטי שונא ישראל, גם אחרי השואה, ארנסט בווין! כנראה שחלק מהאנגלים לא השתנה עד היום. נשארו צבועים ושונאי ישראל.

* גבר מפורסם הודה כי לאחר שהתפשטה בביתו ערומה אישה מפורסמת עם תחת מקומט ודגדגן שמוט, נפל אברו ולא הזדקף מאז כי תקפוהו סיוטים בגלל כיעורה.

* לאהוד עורכי הזול, (רציתי לכתוב היקר, אבל נזכרתי שלא היית מוכן לקבל אף פרוטה על העריכה.)

קיבלתי עכשיו איגרת מבתי המאומצת מקיבוץ גדות ואני לא יכול להתאפק מלהעביר אותה אליך אולי היא תצחיק אותך כמו אותי. היום, כשההטרדות המיניות תופשות כותרות בכל העתונים טוב לראות שיש בחורות שחושבות אחרת.

ועוד משהו, בשעה טובה בחיי [2] ובחיי [3] כבר יצאו לאור והן בדרכן אל המפיץ. מאחר שאתה כבר לא הולך לדואר (וגם אני משתדל שלא), אז אני מקוה למצוא מישהו שיעבור ליד ביתך וישלשל את הספרים לתיבה. מגיע לך. בימים הקרובים אני מקוה להתחיל לשלוח לך את הפרק הראשון של בחיי [4].

שלך

פוצ'ו

אהלן אמציהו יקר,  

 אני קוראת את הפרקים שכתבת בחדשות בן עזר אני מתפוצצת מצחוק, מחרחרת... המון חוויות קורעות אותי מצחוק עוד יותר כשהחוויות שעברתי אני בימי הנח"ל העליזים שלי שהיו די באותו המצב, הראש והכיוון. כבחורה, זה פשוט נהדר לקרא מה עבר בראש של הבנים עד שהעיזו להתחיל ולמה זה לקח להם כל כך הרבה זמן... הרגע סיימתי לקרוא את הפרק בגיליון מס' 1140,  פרק ל"ט – "אורחת חשובה באה אליי". בסוף הפרק נמצא מכתבה של המוחמצת קפוצת התחת הגב' גליה עוז. תגיד לה שתלך לחפש מי ינענע אותה.

ביי,

האומצה

* אהוד יקר, נראה שחזרת בכוחות מחודשים – גיליון 1290, היה מגוון, מרתק, ועם כמה סיפורים מרגשים עד דמעות. יישר כוח!  

איילה זמרוני

* בנדל'ה לא זוכרת איך הועלמו הגורים. לגבי אחד מהם יש לי תשובה. קשרו לזנבו קופסת פח קטנה (של סוכריות) ובה כמה אבנים. החתול ברח מקול הקרקוש הרודף אותו, ועלה על העץ ליד חדר האוכל [של עין גדי]. למעלה בצמרת הסתבך החבל בענפים. החתול יילל ויילל עד שהתייבש. הוא היה גבוה והענפים היו רכים מכדי שאפשר היה להורידו.

בברכה,

גרימי

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל