פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1292

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ז בחשון תשע"ח, 16 בנובמבר 2017

עם צרופת תמונתם של האחים בנימין ואלעזר ראב בן-עזר, בשנת  1923, ונכדיהם בן ורזי בן-עזר, בשנת 2017. את האחרונים צילמה, וערכה את הצילום: אורית בן-עזר, אשתו של רזי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאִירוֹנְיָה הָאִירָנִית. // מרדכי קידר: טירוף מערכות. // עמוס גלבוע: עוד על הונאה עצמית. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: מהפך דמוגרפי. מתוך: "חדשות מחלקה ראשונה". // מיכל סנונית: פרפר ופרח. // דניה מיכלין עמיחי: רות בונדי ז"ל. // איתמר יעוז-קסט: מוזאיקה ספרותית, שאבניה מתגלגלות כמפולת מירון. "בריחה מצפת" מאת זאב גלילי. // מנחם רהט: נתניהו פה, נתניהו שם. // רותם מימון: הצבע ארגמן, הטעם חורפי מתוק, הם מורגשים יותר ויותר בשווקים: כך התאקלמו בארץ ענבי החורף מזן סקרלוטה, [ציטוט]. // מלי טויב (לבית אהרנסון): חלק ב': מדוע ויצמן וחברי הפדרציה הציונית האנגלית נזקקו נואשות לשירותיו של אהרון אהרנסון בארה"ב? // משה כהן: חקירה מאוזנת. // יהודה דרורי: מי "משקשק" מהג'יהאד האיסלמי? // הדסה מור: זוהיר בהלול והצהרת בלפור.//  אהוד בן עזר: הביקור במקדש הינדי בלונדון. הקרוי על שם מייסדו: שׁרי סוּאַמינַארַאיַאן מָנְדִיר. מתוך היומן. ירנטון, 26.5.2003. // תקוה וינשטוק: 1. "ימים לראות" מאת שגית אמת. 2. "סיפור גלילי" מאת מירי פיינרו. // נסיה שפרן: חודש בפולין. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "ישאו הרים שלום" לאליעזר וסילא ברגמן, פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.12.1977, לפני 40 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאִירוֹנְיָה הָאִירָנִית

בְּיָמִים שֶׁאָיָתוֹלָה עַלִי הַחָמִינָאִי 

מִתְחַבֵּק וּמִסְתַּחְבֵּכּ עִם פּוּטִין בֶּן-בְּרִיתוֹ שֶׁל אַסַד

הַטּוֹבֵחַ בְּעַמּוֹ בִּקְנֵה מִדָּה סִיטוֹנָאִי

וְקוֹטֵל רַבִּים בְּאוֹפֶנְסִיבָה כִּימִית שֶׁלֹּא חָסָה

עַל גְּבָרִים, נָשִׁים וָטַף חַפִּים שֶׁאֵין לָהֶם גּוֹאֵל 

וְאוֹתוֹ חָמִינָאִי, בְּטֶלֶוִיזְיָה טֶהֶרָאנִית

כְּתַקְלִיט שָׁחוּק חוֹזֵר עַל הַכָּזָב, שֶׁיִּשְׂרָאֵל

הִיא אוֹיֵב מִסְפַּר 1 שֶׁל אַהֲבַת-שָׁלוֹם אִירָנִית

הַשּׁוֹלַחַת אִם לְסוּרְיָה, לְתֵימָן אוֹ לִלְבָנוֹן

בְּלִי הֶפְסֵק זְרוֹעוֹת תְּמָנוּן שֶׁל תּוֹקְפָנוּת וְטֵרוֹרִיזְם 

וּמוּחַמַד עַלִי גַּ'עְפְרִי שׁוּב פּוֹלֵט כְּמִין קָנוֹן

שָׁם בִּשְׁמָן שֶׁל מִשְׁמְרוֹת מַהְפֵּכַת הַחוּמֵינִיזְם

אִיּוּמִים בִּשְׁלַל מַטְּחֵי טִילִים בָּלִיסְטִים רַבֵּי-טְוָח

בְּשָׁעָה שֶסַּנְקְצִיּוֹת אַרְצוֹת הַבְּרִית גּוֹרְמוֹת בְּלִי הֶרֶף 

נֶזֶק רָב לְכַלְכָּלַת אִירָן שֶׁהִיא קָרְבָּן לְכָךְ

וּבִמְקוֹם לִדְאֹג לִבְנֵי עַמָּהּ אַרְצוֹ שׁוֹחֶרֶת טֶרֶף, –

דַּוְקָא בְּיָמִים כָּאֵלֶּה יֵשׁ פַּרְשָׁן פַּרְסִי נוֹעָז

הַמַּרְהִיב חֻצְפָּה וָאֹמֶץ וְתוֹקֵף בַּטֵּלֵוִיזְיָה

הָאִירָנִית הָרִשְׁמִית אֶת מֶמְשַׁלְתּוֹ שֶׁבָּהּ מֻכְרָז

"מָוֶת לַיִּשְׂרְאֵלִים," עַל כָּךְ מוֹתֵחַ הוּא רֵוִיזְיָה

מַפְתִּיעָה, בָּהּ הוּא קוֹרֵא לַחְדֹּל מִן הַטִּמְטוּם הַזֶּה

וּמַמָּשׁ בְּאוֹתָהּ עֵת, עַל סְמַךְ אוֹתוֹ מִמְצָא אֶמְפִּירִי,

אַךְ הַפַּעַם בִּלְבָנוֹן, תּוֹקֵף בְּאֹמֶץ גְּלוּי-חָזֶה

אֶת כְּנִיסַת אִירָן לְתוֹךְ תְּחוּמֵי אַרְצוֹ סַעַד חָרִירִי, –

מִסְתַּבֵּר שֶׁאַט-לְאַט מַתְחִיל לִפּוֹל הָאֲסִימוֹן

שֶׁל פִּקְּחוּת וְהִתְפַּכְּחוּת כְּבָר לְכַמָּה רָאשִׁים עִם מוֹחַ.

הֵם אָמְנָם מִעוּט וְכָל הַגִּ'יהָאדִיסְטִים הֵם הָמוֹן

אֳבָל מַשֶּהוּ אוּלַי מַתְחִיל טִפִּין-טִפִּין לִצְמֹחַ,

כָּךְ שֶׁעֶצֶם הָעֻבְדָּה שֶׁיֵּש פַּרְשָׁן פַּרְסִי בָּכִיר

הָאוֹמֵר בַּטֵּלֵוִיזְיָה הָאִירָנִית דִּבְרֵי טַעַם

וְאֵינֶנּוּ מְפַחֵד מִכָּךְ שֶׁיְּשַׁלֵּם מְחִיר

וְיֶשְׁנוֹ מַנְהִיג בֵּירוּתִי הַשּׁוֹפֵךְ קִיתוֹן שֶׁל זַעַם

עַל סְטְרָטֵגְיַת חֲדִירַת אִירָן אֶל תְּחוּם קוֹרַת גּגּוֹ

שֶׁל הָעָם שֶׁבִּלְבָנוֹן, מֵעִיד שֶׁיֵּשׁ דְּבָרִים בְּגוֹ.

יֵשׁ דְּבָרִים וְיֵשׁ גְּבָרִים הַמְּעֵזִים לִגְרֹם לְשֶׁבֶר

בְּחוֹמַת הַבְּלוֹף כִּי בִּשְׁבִיל זֶה צָרִיךְ לִהְיוֹת שָׁם גֶּבֶר...

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

טירוף מערכות

במדעי ההתנהגות מכירים שני דפוסי תגובה במצב של לחץ או איום המופעל על קבוצה לא מלוכדת: המצב האחד הוא התלכדות סביב מנהיג טבעי המקרין עוצמה, שיקול דעת, תכנון, יכולת להגן על הקבוצה ותחת הנהגתו הקבוצה מתאחדת ומתארגנת למאבק נגד מקור האיום. המצב ההפוך הוא היעדר מנהיגות, בוקה ומבולקה, סערת רוחות, טירוף מערכות וכל אחד מבני הקבוצה בוגד באחרים, מחפש לברוח מהם ולעבור אל הצד המאיים כדי להציל את עצמו, ומצידו כל שאר חברי הקבוצה יכולים ללכת לעזאזל.

מה שקורה היום בעולם הערבי הוא המצב הזה בדיוק: איראן מאיימת אחרי שבמשך שנים היא מתקדמת לכיוון ברור: השתלטות על העולם הערבי, הגמוניה על המרחב האסלאמי, החזרת שלטון השיעה על המקומות הקדושים לאסלאם ובראשם מכה ומדינה, חיסול המתנגדים ובראשם משפחת המלוכה הסעודית, חיסול מדינת ישראל, והצבת איום מתמיד על המערב הנוצרי, "אלאסתכבאר" ("הגאווה") בלשון האייתוללות, כדי שישרת את "אלמואמינין" ("המאמינים" כלומר השיעים).

האיום האיראני קיבל תוקף כפול ומכופל אחרי ששתי מעצמות העל התגייסו כדי לחזק את איראן: ארה"ב תחת שלטון אובמה פעלה במשך שמונה שנים כדי לחזק את השלטון האיראני, להעניק לו את האפשרות לפתח נשק גרעיני (זו המשמעות האמיתית של ההסכם שנחתם בשנת 2015), להעלים עיין מתכנית פיתוח הטילים הבליסטיים שלו, להעניק לו כסף, חוזים כלכליים והתעלמות מהמעורבות שלו במלחמות אזוריות ופעולות טרור סביב העולם.

רוסיה נמצאת עם האיראנים מזה שנים רבות במסכת סבוכה של הסכמים ושיתופי פעולה: אספקת כורים גרעיניים לייצור חשמל המקנים לאיראנים גישה לידע וניסיון בשטח הגרעין, טכנולוגיית טילים, תיאום שוק הגז (רוסיה, איראן וקטר הן שלוש ספקיות הגז הגדולות בעולם) ובשנים האחרונות שיתוף פעולה הדוק במלחמה הנוראה והאיומה המתחוללת על אדמת סוריה בניסיון משותף להציל את משטר אסד, הקצב מדמשק.

לארה"ב ולרוסיה הצטרף גם האיחוד האירופי שמדינותיו עומדות בתור אצל האיראנים כדי לקבל חוזים שיניבו לאירופים חופן של דולרים. חשוב לציין שהיו לא מעט חברות אירופיות ששיתפו פעולה עם איראן גם לאורך שנות הסנקציות הכלכליות שהוטלו עליה. גורמי מודיעין בארה"ב ידעו היטב על הפרת הסנקציות ושתקו, או נכון יותר: הושתקו על ידי הממשל הקודם.

מעצמות כלכליות נוספות השתתפו בחגיגה האיראנית: סין מעולם לא הבינה למה עליה להגביל את הקשרים הכלכליים שלה עם איראן, וגם הודו לא ראתה בעיה גדולה מדי בקיום יחסי מסחר ענפים עם משטר האייתוללות.

העולם הערבי רואה את תהליך התגברות השיעה האיראנית והדאגה מקיפה אותו היום מעיראק במזרח עד מרוקו במערב, מסוריה בצפון ועד תימן בדרום. לקבוצת המדינות הערביות הדואגות והלחוצות מצטרפות מדינות מוסלמיות סוניות כמו תורכיה ופקיסטן, והלחץ מקיף את כל העולם הסוני, המגיב כמו קבוצה בלחץ, לא בהתאחדות ובהתלכדות אלא בהתפרקות ובטירוף מערכות.

ההתפרקות מתקיימת הן במישור הפנימי והן במישור החיצוני של כל אחת מהמדינות, שכן בתוך כל אחת מהן מתפתח ויכוח על הדרך שבה כל מדינה חייבת לפעול בעת החרום הזו: האם להיכנס לפעולה כלשהי נגד האיראנים – כלכלית, מדינית או גם צבאית – או עדיף לעבור לצד האיראני כדי להתחבר אליו ולהינצל מגורל מתנגדיו.

קטר החליטה כבר לפני שנים לא מעטות להתחבר עם איראן. יש לקטר ולאיראן שדה גז ענק והן מפיקות במשותף את הגז ממנו ומתחלקות ברווחים העצומים. ההתנהגות הזו של קטר מרתיחה את הסעודים באופן שקשה לתאר, שכן קטר היא מדינה ערבית, סונית ווהאבית, בדיוק כמו המשפחה הסעודית, ובכל זאת היא תקעה סכין בגב של הסעודים. הזעם הסעודי על תמיכת הקטרים באחים המוסלמים ועל התנהגות אלג'זירה הוא משני בהשוואה לזעם על שיתוף הפעולה של הקטרים עם איראן.

עיראק, אחרי שארה"ב והמערב שיחררו אותה מהדיקטטורה של המיעוט הסוני בשליטת צדאם חוסין בשנת 2003, ואחרי שהשלטון בה נמסר לרוב השיעי על מגש של כסף מערבי מוכתם בדם חיילי ארה"ב ומדינות המערב – גם היא נפלה ברשת האיראנית תוך בגידה בעולם הערבי הסוני. איראן שולטת באופן ישיר על פוליטיקאים, מפלגות, קציני צבא, מיליציות וחברות כלכליות בעיראק, וחידשה בכך את השליטה שהיתה לה על עמק הנהריים עד שהערבים הביסו את צבאות האימפריה הפרסית הסאסאנית בקרב אלקאדסיה, עיר בדרום עיראק, בין 13 ו-16 בנובמבר שנת 636, לפני 1381 שנים בדיוק.

הפרסים לא שכחו ולא סלחו לערבים עד היום הזה על התבוסה ההיא, והשתלטות איראן על עיראק נתפסת בעיני האייתוללות החזרת העטרה ליושנה, צדק היסטורי ונקמת הגורל הפרסי בערבים האנאלפביתים, פראי האדם, כפי שהם ראו אותם מאז ועד היום.

סוריה, עוד מדינה ערבית, שהפכה לגרורה איראנית אחרי שנהרסה על היסוד במלחמת אזרחים עקובה מדמם של יותר מחצי מיליון אנשים, נשים וטף, רובם סונים, שנרצחו זה בידי זה כדי שהשיעה תספח גם את אדמתם לתחום השליטה שלה. כאן האיראנים אסירי תודה לכופרים, הנוצרים הרוסיים, שעשו עבורם את המלאכה הבזויה של חיסול מתנגדיהם על נשיהם וטפם.

לבנון, עוד מדינה ערבית עם קבוצה שיעית גדולה, שאולי יש לה כבר רוב במדינה, הן בזכות הדמוגרפיה הגבוהה שלה והן בזכות הבריחה של כל האחרים (מוסלמים-סונים, נוצרים, דרוזים, ועלווים), ושיש לה מיליציה לוחמת וחמושה עד האוזניים – חיזבאללה – שכוחה הצבאי גדול יותר מכוחו של צבא המדינה. לאורך שלושים וחמש השנים האחרונות איראן השתלטה על לבנון והעולם ראה, ידע ושתק.

תימן, עוד מדינה ערבית שיש בה קבוצה שיעית גדולה, מעולם לא היתה מאוחדת באמת אלא מפולגת על בסיס שבטי, עדתי ואידיאולוגי. המצב הזה אפשר לאיראן להקים בתימן מדינה בתוך מדינה עם צבא גדול וחמוש היטב, שהשתלט על עיר הבירה, סילק לסעודיה את הנשיא וממשלתו, מאיים על הספנות הבינלאומית בים האדום, ובמיצרי באב-אלמנדב – מעבר הכרחי בין אירופה, המפרץ הפרסי (נפט וגז) ומזרח אסיה (סחורות וחומרי גלם).

גם לתוך הרשות הפלסטינית הצליחה איראן להחדיר את השפעתה באמצעות תמיכה בארגוני טרור, הג'יהאד האסלאמי וחמאס. גם תורכיה של ארדוע'אן הצטרפה באופן משביע את רצון האיראנים לקבוצת המדינות שעושות את מה שהאיראנים מצפים מהן.

כך, מדינה אחרי מדינה, הצליחה איראן – למרות שנות הסנקציות הקשות – לפרוס את שליטתה על מדינות ערביות ברחבי ה"משרק" (המזרח הערבי), והכניסה את סעודיה, מצרים, ירדן, האמירויות, ישראל ועוד מדינות מזרח תיכוניות ללחץ. אלא שהלחץ הזה משפיע לרעה על המערכת הפנימית של מדינות אלה, ומה שראינו בסעודיה בשבועיים האחרונים הוא תוצאה של הלחץ הזה.

בתוך המשפחה הסעודית מתנהל ויכוח קשה על הדרך שבה הגיבה הממלכה על האיום האיראני בכלל ועל ההשתלטות האיראנית על תימן, המציבה איום מיידי על סעודיה, והטילים האיראנים ששוגרו לסעודיה לאחרונה לא היו הראשונים. המלחמה בתימן – כמו גם התמיכה במורדים בסוריה שכשלו – עלתה לאוצר הסעודי מאות מיליארדי דולרים, ואם היתה הממלכה ממשיכה להשקיע כך במלחמות הכושלות בתימן ובסוריה היא היתה מגיעה לפשיטת רגל בעתיד הנראה לעין.

המחלוקת הזו נפגשה עם מחלוקת אחרת על ירושת השלטון. יורש העצר, מוחמד בן המלך הנוכחי, סלמאן, הוא בחור צעיר בן 32 (יליד 1985), חסר ניסיון בניהול המדינה, הצבא והפוליטיקה, שמינויו השאיר מאחור הרבה בני דודים, מבוגרים בהרבה שנים ממנו ומנוסים הרבה יותר ממנו בניהול, במדינאות ובכלכלה.

בחברה מסורתית שבטית, הגיל, הניסיון ותכונות הבגרות והבשלות הנפשית הן מה שהופך את האדם למנהיג מקובל ולגיטימי. לכן מוחמד בן סלמאן אינו מקובל ולגיטימי בעיני רבים מבני דודיו וייתכן שהם הכינו מהפכת חצר נגדו. הוא הקדים, עצר חלק מהם, חיסל כמה והפיל את המרד בעודו באיבו.

ללא ספק, הלחץ על סעודיה מכיוון איראן מערער את יציבות הממלכה הסעודית, כמו שהוא מוציא לאור היום את המחלוקות הפנימיות בלבנון, שהביאו להתפטרות סעד אלחרירי. גם בעיראק הדברים אינם מתנהלים על מי מנוחות, כי גם בה יש ויכוחים עזים לגבי המעורבות האיראנית בנעשה בתוך המדינה.

כתוצאה מטירוף המערכות, הפנימיות והבין-ערביות, קראה סעודיה לכינוס חירום של שרי החוץ של הליגה הערבית, האמור להתקיים ביום ראשון הקרוב, 19 בנובמבר. לכולם ברור מה יכולה לעשות הליגה הערבית: כלום, שכן ארגון משותק זה לא הצליח להציל אפילו סורי אחד, עיראקי אחד, תימני אחד, לובי אחד, אלג'יראי אחד או סודאני אחד, בכל שנות מלחמות האזרחים העקובות מדם שהתנהלו במדינות אלה.

אחד המגיבים הערבים כתב באירוניה: "הו הפרסים! היזהרו והישמרו מהמבול שייפול עליכם מהאויבים, המסוכסכים זה עם זה, המטילים מצור זה על זה. זוהי הבורות הפוליטית אשר החלישה את האומה."

נראה שהכותב הוא קטרי, המזלזל בסעודיה שהטילה על קטר את המצור הנמשך כבר חודשים ארוכים, וגם הוא מסמל את הפירוד בקרב המדינות הסוניות.

יש בישראל רבים שקוראים לממשלתה למהר ולהיכנס לברית "המדינות הסוניות המתונות", כי "ישראל איננה הבעיה, היא הפיתרון." הקריאה הזו מבוססת על חוסר הבנה עמוק של המערכת הערבית והיעדר כל מושג על המתרחש בקרב העמים המקיפים את ישראל.

המסקנה היחידה שישראל חייבת להסיק מהתמונה העגומה הזו היא ברורה כשמש במדבר הצחיח: אין לישראל על מה ועל מי לסמוך בעולם הערבי הסוני, המפורק והמפורר אל מול האיום האיראני. הערבים בוגדים זה בזה, חלקם מחוברים לאיראן בכל נימי נפשם, אז הם יהיו נאמנים להסכם כלשהו שיעשו עם היהודים?

הם אולי יבקשו מישראל שתושיע אותם מהמפלצת האיראנית, אבל אחרי שישראל תעשה זאת במחיר אדיר של בניה ובנותיה, אזרחיה, תשתיתה ועריה, "הציר הסוני המתון" יתייחס אלינו בדיוק, אבל בדיוק, כמו לכורדים בעיראק, אחרי שאלה שפכו את דמם של יותר מאלף לוחמים ולוחמות כדי להושיע את הערבים מדאע"ש: זרקו אותם ואת שאיפות העצמאות שלהם לפח האשפה של הפוליטיקה הקטנה, האינטרסנטית, הצינית והבוגדנית. זה בדיוק יהיה גורלה של ישראל אחרי שיסתלק האיום האיראני משאריות העולם הערבי, ההרוס, המסוכסך, פושט הרגל ואובד הדרך. אסור לישראל לשלם אפילו פרוטה שחוקה אחת עבור שלום עם עולם הרוס כמו העולם הערבי. אפילו לא סנטימטר מרובע אחד תמורת נייר חסר ערך שכתובה עליו המילה שלום.

ישראל צריכה לשאול את הערבים שאלה אחת ויחידה: מה אתם נותנים לנו תמורת הסכמתנו לעשות שלום עימכם? התשובה ברורה: חוץ מהעוני, השנאה, הבוגדנות, ההזנחה, הציניות והצביעות – אין לעולם הערבי שום דבר להציע לישראל, כי אין לו שום דבר חוץ מהתכונות הללו.

עצוב, אבל זו האמת על השכנים של ישראל, וכאשר אנחנו, הישראלים – מראש ממשלתנו עד אחרון אזרחינו – נבין זאת, נוכל להתנהל באופן נכון יותר עם שכנינו.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

עוד על הונאה עצמית, בתגובה לתגובה

בעיתון "מעריב", 14 בנובמבר, התפרסם מאמר תגובה של שמעון מנדס למאמר שלי על ההונאה העצמית שלנו במלחמת יום הכיפורים וכיצד היא פועלת אצלנו, בחוגים מסוימים, מול איום גרעיני איראני. עיקרי התגובה של מנדס היו: המצרים הונו אותנו, וחלק מההונאה היתה שסאדאת שלח את פרופסור ברנרד לואיס לפגוש את אלי זעירא ולהרגיע אותו שאין שום סיכוי למלחמה.

אנחנו לא הונינו את  עצמנו, ובכלל איזה פרופסור דגול אחד טוען שאין דבר כזה הונאה עצמית. מעל לכל, המודיעין התעלם לחלוטין מהדוקטרינה הרוסית ולפיה מתרגיל גדול עוברים להתקפה, ולא למד כלל את הלקח של הפלישה הרוסית לצ'כיה שבאה בהמשך לתרגיל.

חככתי בדעתי האם להגיב על המאמר, והחלטתי שרצוי, בשל החשיבות העקרונית שאני רואה בסוגיה של הונאה עצמית.

 ובכן, חז"ל אמרו:"ראתה שפחה על המים מה שלא הנביא יחזקאל." כוונתם היתה שהשפחה שראתה את נס קריעת ים סוף ביציאת מצרים, ראתה דבר הרבה יותר גדול אפילו מהדברים  מלאי ההוד שראה הנביא יחזקאל בחזיונותיו. רוצה לומר, אין כבעל החווייה האישית.

ואני, כאותה שפחה חרופה, הייתי במעמד הנורא של מלחמת יום הכיפורים. ואני, ולא אטעה אם אגיד שכמוני רבים בעם ישראל,  חיו בהונאה עצמית. הם לא ראו שום הונאה מצרית או סורית. ההונאה העצמית היתה מנת  חלקו של המודיעין, של צה"ל, של הנהגת המדינה, של התקשורת ומרבית הציבור. במה דברים אמורים, בשיא הקיצור:

המודיעין דבק ב"קונספציה" הידועה שהסבירות למלחמה נמוכה כל עוד מצרים לא תשיג יכולת אווירית התקפית. כאשר בתחילת אוקטובר הוא ראה שלמעשה אין סימנים לתרגיל במצרים (וכאן חטאה יחידה 8200 שלא באה ואמרה ברורות לראש אמ"ן ולמחקר שאין תרגיל), אבל יש היערכות מצרית למלחמה. זה לא "הסתדר" לו עם הסבירות הנמוכה למלחמה! מה הוא עשה?  המשיך להגיד לעצמו ולכל הצמרת שיש תרגיל! זאת ההונאה העצמית הנוחה, שאפשרה לו כמעט עד היום האחרון לפרש כל סימן מצרי מובהק למלחמה כאילו זה חלק מהתרגיל!

צה"ל האמין שסאדאת לא יעז לפתוח במלחמה כי הוא יודע שצה"ל חזק ממנו ולכן הוא יירתע מלצאת למלחמה. הוא ננעל על האמונה שסאדאת יירתע.  צה"ל חשב, וכל מערכת הביטחון עימו, שצה"ל כל כך חזק, וכוחה הכלכלי של מדינת ישראל כל כך אדיר, שגם אם סאדאת בכל זאת ייצא למלחמה, בניגוד לכל ההיגיון שלנו, אז נוכל לעצור אותו בצבא הסדיר שלנו עד שיגיעו המילואים.

הגדולה שבהונאות העצמיות!

והיה כל עם ישראל. מאז הניצחון ב-1967, נוצר תהליך בעם ישראל של הסיפור הלאומי, מעין שיכרון לאומי, כתוצאה מאין ספור של ספרים, שירים, נאומים וחינוך. וזו היתה הפרדיגמה הלאומית: אני ואפסי עוד. אנחנו בני אלים, והערבים בני אפסים. יש לנו את חיל האוויר הכי טוב בעולם, ומי הם הטייסים הערבים לעומתו? כלומניקים!

היהירות וההונאה העצמית אכלו בנו כל חלקה טובה. זה מה שהיה בראש שלנו, ולכן על פי זה פירשנו את מה שהעיניים שלנו ראו. הם ראו הכנות למלחמה, אך המוח לא נתן לנו לחשוב ככה ולפרש זאת כך! מי היה צריך כאן הונאה מצרית מצחיקה? לבוא ולחשוב שסאדאת מסר לאלי זעירא מסר מרגיע דרך ברנרד לואיס ובכך הונה אותו ואת עם ישראל? מהתלה!

היכן הבעייה היסודית? שההונאה העצמית יכולה לחזור על עצמה, והיא עומדת ביסוד ההפתעות  הפוקדות מדינות חדשות לבקרים.

והערה קטנה. קובע שמעון מנדס, כי מעל לכל עומדת העובדה שצמרת המודיעין התעלמה לחלוטין מהדוקטרינה הרוסית ולפיה יוצאים להתקפה מתוך תרגיל גדול כמו שנעשה, למשל, בפלישה הרוסית לצ'כיה ב-1968.

ובכן, בורות לתפארת. כל  בני הדור של המודיעין בשנים שקדמו למלחמת יום הכיפורים הכירו וידעו והתחנכו על ההנחייה של ראמ"נ, אהרון יריב, בעקבות הפלישה לצ'כיה: "לראות בכל תרגיל גדול מצרי משום התרעה."

אפילו מול סוריה, כאשר היה תרגיל גדול, הוכרזה כוננות מודיעינית. אני חייתי את זה.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

מהפך דמוגרפי

מתוך: "חדשות מחלקה ראשונה", 13 בנובמבר 2017

ב-2017 ישראל היא הדמוקרטיה המערבית היחידה המצויידת בשיעור פריון המאפשר צמיחה כלכלית ללא-תלות במהגרי-עבודה, הרחבת מחזורי גיוס לצה"ל, והסרת "השד הדמוגרפי" מסדר היום.

בניגוד לתפישה הדמוגרפית המקובלת, ישראל אינה מאויימת על ידי "פצצת-זמן" דמוגרפית

ערבית, אלא נהנית מרוח גבית דמוגרפית יהודית. ב-2017, חרף תחזיות קודרות של הממסד הדמוגרפי לפחות משנות ה-40', שיעור הפריון היהודי (3.16 לידות לאישה ובמגמת צמיחה) גבוה מהערבי הישראלי (3.11 ובמגמת ירידה) ומרוב מדינות ערב (סעודיה – 2.1 לידות לאישה, סוריה – 2.5, מרוקו – 2.1, וכו').

התמערבות שיעור הפריון מאפיינת את כל מדינות האסלאם, חוץ ממדינות התת-סהרה, כולל ערביי יו"ש: מ-5 לידות לאישה בשנת 2000 ל-3 ב-2017, ומגיל ממוצע 17 בשנת 2000 ל-21 ב-2017.

מודרניזציה מואצת של ערביי ישראל, ובמיוחד שידרוג מעמד האישה, מאיצים את התמערבות שיעור הפריון: מ-9.5 לידות לאישה בשנת 1960 ל-3.11 ב-2016 (בדומה לערביי יו"ש).

לדוגמא, כמעט כל נערה ערבייה בישראל (וביו"ש) מסיימת תיכון, ומיספר גדל ממשיך במסלול אקדמי. לכן, תהליך הפריון נדחה לגיל 20+ וסיומו הוקדם לגיל 45. גוברים שיקולי החינוך הגבוה, תעסוקה, קריירה ונוחיות, ומתרחב השימוש באמצעי מניעה. כמו כן, המעבר מהכפר – המעודד ילודה ככוח עבודה – לבתי דירות ותעסוקה בעיר, מוביל לצמצום הילודה.

לעומת זאת, הפריון היהודי, ובמיוחד החילוני, מזנק כפועל יוצא מרמה גבוהה-יחסית של אופטימיות, פטריוטיות, קשר לשורשים ואחריות קהילתית/לאומית. מ-80,400 לידות ב-1995 ל-139,400 ב-2016 (גידול של 73%) – למרות הירידה המתונה בפריון החרדי והתייצבות הפריון הדתי-לאומי – בעוד הלידות הערביות מתייצבות סביב 41,000 לשנה. 

תנופת הפריון היהודי מתבטאת בחלק-היחסי של הלידות היהודיות: 77% מסך הלידות ב-2016 לעומת 69% ב-1995. ב-2016 היו 3.2 לידות יהודיות לכל לידה ערבית בישראל, לעומת 2.2 לידות ב-1995.

אמנם היקף העלייה (26,000 ב-2016) גבוה מתחזיות הממסד הדמוגרפי, אך הוא מחמיץ פוטנציאל דרמטי – בעיקר בצרפת –  המחייב חזרה לפרו-אקטיביות שהביאה לעליית המיליון מברה"מ. במקביל, נמשך מאזן ההגירה השלילי של ערביי יו"ש (מאז 1950!) בהיקף של כ-20,000 לשנה בשנים האחרונות, בעוד מספר "היורדים" הישראלים מצטמצם: מ-14,200 ב-1990 ל-8,200 ב-2015, כאשר האוכלוסייה גדלה מ-4.5 מיליון ב-1995 ל-8.4 מיליון ב-2015.

ב-2017 מספר ערביי יו"ש הוא 1.8 מיליון ולא 3 מיליון כטענת הרשות הפלשתינית, שנתוניה כוללים כ-400,000 תושבי חו"ל הנעדרים מיו"ש למעלה משנה; ויותר מ-300,000 ערביי ירושלים – ו-100,000 ערביי/ות יו"ש (במיוחד) ועזה שנישאו לערביי/ות ישראל וזכו לת.ז. ישראלית – הנספרים פעמיים (כתושבי ישראל והרשות הפלשתינית). הרשות הפלשתינית מתכחשת למאזן ההגירה השלילי המתרחב משנת 2000, ו"הבנק העולמי" תיעד ב-7 לספטמבר 2007  ניפוח לידות ב-32%.

באוקטובר 1944 טען מייסד "הלישכה המרכזית לסטטיסטיקה", פרופ' רוברטו באקי, שלפי התרחיש הטוב ביותר יהיו בישראל בשנת 2000 2.3 מיליון יהודים – 34% מיעוט. אבל ב-2017 יש בישראל 6.8 מיליון יהודים – 66% בשטח המשולב של יו"ש ו"הקו הירוק" בגיבוי רוח גבית דמוגרפית.

יורם אטינגר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מיכל סנונית

פרפר ופרח

ספרי התרגום והמקור של פועה שלו-תורן – שהלכה לעולמה בימים אלה – היו מונחים ליד מיטתי משחר נעוריי. מכיוון שהיו ימים – ולא ישובו עוד – שלמדנו פרקי שירה בעל-פה, נוהג היה לי: לשנן בזיכרוני שירים וקטעים ספרותיים שאהבתי במיוחד. והנה, מאז ועד היום הם חוזרים ועולים בראשי ברגעים מסויימים מאוד מיוחדים.

למשל, שירה של לאה גולדברג משירי סוף הדרך: "למדני אלוהי ברך והתפלל, על סוד עלה קמל, על נוגה פרי בשל, על החירות הזאת: לראות, לחוש, לנשום, לדעת, לייחל, להיכשל..."

כל פעם שאני מבקשת על נפשי, שיר זה מתנגן בתוכי והוא תפילתי. או, בעיתות מלחמה שירו של אלתרמן "מיכל ומיכאל": "הה מיכאל, עת לי קורא אתה בשם, צוחקת האישה בי ובוכה האם. לא לסכין בנים ולא תלד החרב, אך בעיני נשים הן סוככות על ערש..."

מבטיחה שהכל בעל-פה בלי צורך לבדוק במקורות. והנה לפניכם, תרגומה של פועה שלו-תורן לרבינדרנת טאגורי:

פרפר המרפרף מפרח לפרח

תמיד שלי הוא.

בורח רק הלז

הכלוא ברשתו.

ישנם הכלואים ברשתם שלהם וישנם הכלואים בידי אחרים. גם אלה וגם אלה, סופם שיברחו, אם חפצי חיים הם.

*

ובעניין אחר לגמרי: מרץ לא מפלגה ציונית? מי המטומטם שקבע את זה? לא רק שונאיה אלא גם ובעיקר אוהביה, שומרי נפשם ירחקו. חבל על דאבדין וכל מלה נוספת מיו-ת-רת.

מיכל סנונית

* * *

דניה מיכלין עמיחי

רות בונדי ז"ל

השבוע הלכה לעולמה בגיל 94 רות בונדי, ילידת פראג, עיתונאית, סופרת, ביוגראפית ומתרגמת. שוחחתי איתה בשנת 2000, כשקיבלה את פרס מפעל הפיס על ספרה 'שברים שלמים'.

בהקדמה לספרה האוטוביוגרפי כתבה שהאוטוביוגרפיה דורשת חשיפה שאינה לפי כוחותיה: "אור העובדות חזק מדי לצער ולאהבה, שפגעו עד לשד העצמות; אילו העליתי אותם ממעמקי הזיכרון, מאפלה לבוהק היום, היו מתפוררים כתחרה ישנה. צער גדול דומה לכנפי פרפר, אי-אפשר לגעת בו מבלי שיינזק, ואם מרבים לספר עליו הוא נדבק למילים כמו אבקת צבע לאצבעות עד שלא נותרת ממנו אלא קליפה ריקה (עמ' 3).

אך למרות דברים אלה סיפרה של בונדי הוא פרקי זיכרונות, כמוהם כאוטוביוגפיה, ספוגים אהבה וכאב; אהבה לעיר הולדתה פראג וכאב על גורל יהודיה, ביניהם בני משפחתה שרובם ניספו בשואה.

בונדי נלקחה לגטו טרייזנשטט ב-1942 כשהיתה בת 19, לאחר שנה וחצי, בדצמבר 1943, הועברה לבירקנאו ושהתה בשלושה מחנות ריכוז. ב-1945 חזרה מהמחנות  ובדצמבר 1948 עלתה לארץ תחילה לחיפה ולאחר מכן עברה לרמת גן. שלושים שנה עבדה בעיתון 'דבר' וכתבה פיליטונים קצרים על ענייני יום-יום בשם 'יהיה טוב'. בונדי כתבה למעלה מעשרה ספרים,  ביניהם ארבע ביוגרפיות, שהראשונה והידועה שבהן היא 'השליח', על אנצו סירני. כן כתבה גם על פנחס רוזן ועל חיים שיבא. היא תירגמה את מיטב הספרות הצ'כית לעברית, עשרות ספרים, בין השאר, כמובן, את 'החייל האמיץ שוויק' של ירולסב האשק. היא כתבה גם ספר בישול והשתתפה בתוכנית ההומוריסטית 'שלושה בסירה אחת'. היא זכתה בפרסים רבים, ביניהם פרס סוקולוב, פרס טשרניחובסקי ופרס ראש הממשלה.

ספרה 'שברים שלמים' כתוב באיפוק, כמעט בביטול עצמי, בחשיפה שלא על מנת לעורר סימפטיה. בפרק 'נקודה ועוד נקודה' (עמ' 67) כתבה על פחדיה, על חוסר ביטחון עצמי והיעדר השכלה פורמלית, שתמיד חששה שתכשיל אותה בכתיבה, בראיונות עם אנשים, בהרצאות, והוסיפה: "אני השופטת ללא רחמים של עצמי. אולי ביום מן הימים, אעניק לעצמי חנינה... מאז בואי לאושוויץ עברו כבר חמישים שנה, ואותן קיבלתי במתנה. פעם אחת בחיים אני מעזה להעניק לעצמי ציון לשבח: התגברתי עליהן באומץ, עם כל הפחדים והאימה." (עמ' 79).

אחרי ניתוק של ארבעים שנה, חזרה בונדי לפראג, ועל המפגש הזה היא כותבת בעיקר בפרק הראשון של ספרה 'פראג אהבתי', כאשר היא מביטה מחלון המלון על הנוף סביב הנהר: "בלילה נוצצות במים בבואות אורות הפנסים וברקע הארמון והקתדרלה המוארים למעני ולמען תפארת פראג, ועדיין החנק בגרוני. וכל יום, כל פעם מחדש, אני מנסה לחרוט גוונים ופרטים בזיכרוני, כדי שהמבט יישאר בתוכי עד סוף ימיי." (עמ' 5).

פגישתה המחודשת עם פראג, היא מורכבת. בפתח ספרה היא כותבת: "מי שיליד פראג די לו בכך, הוא לא זקוק לכל תואר אחר, כי נשארת בו תחושת זכות אף עליונות, לאן שיפנה. בת-פראג בעיניי כתואר אצולה, אף שגדלתי על גבול רובע פועלים, כי יופיה היה גם שלי, והייתי מודעת לו גם כילדה (עמ'5).

זו היא קביעה, ואי-אפשר להתווכח עם זה. כשהיא שבה לפראג היא כותבת: "כאשר באתי לפראג לראשונה במארס 1989, היא היתה אפורה כשק, עלובה, מוזנחת, אילמת בעלבונה," (עמ' 12). מאידך, מחלון מלונה ראתה את מגדל הטלוויזיה המפלצתי, שהוקם על אדמת בית-הקברות היהודי הישן: "מגדל הטלוויזיה המגושם, כמו אגרוף מתגרה מול השמיים, יחד עם הכביש המהיר המזוויע החותך את כיכר ואצלב, וקוביית הענק של היכל הכנסים, תקוע באחד המקומות היפים מעל טירת וישהראד, וכל אלה הם בשבילי תזכורת שפראג ניצלה ממש על סף ההתפוררות שנעשתה בשם האידיאולוגיה." (עמ' 8).

בונדי רואה את פראג פעמיים בעת ובעונה אחת, פעם כפי שהיא בהווה, ופעם בעיני זיכרונה, כפי שהיתה בימי ילדותה: "כל כך הרבה מקומות על-פני העיר הם חלק מסיפור חיי בפרקיו השונים" (עמ' 12). היא מתארת את אותם המקומות ונזכרת במאורעות הקשורים בהם: "עמדתי שם על המדרגות המובילות למלון, הסתכלתי על אלפי הבאים: ניסיתי לראות את נפלאות היריד של ילדותי, לחוש את עצבות מקום האיסוף ופחד שנות הגירוש, אך לא ראיתי מאומה מלבד מכרים ומכובדים ובית-מלון מצויד בכל חידושי הטכניקה המודרנית, וחשתי רק קרני שמש סתווית נעימה. דרושים לי מרחק ומעבד-תמלילים כדי לחזור אל העבר." (עמ' 13).

היא מתארת את השוק, בו היתה אמה עורכת את קניותיה, את דוכני הפירות והירקות, את האיכרות בריאות הבשר העטופות מטפחות עם גדילים, ומסיימת את הפרק בקטע המעיד על מורכבות יחסה לעיר: "קפקא טען, שלפראג טלפיים שבהן היא אוחזת בבניה ולא משחררת אותם, אבל לפראג שלי אין ציפורניים חדות והיא לא מתאכזרת אליי: בשקט בשקט היא עטפה אותי בקוריה הדקים, ואני בכלל לא  מרגישה כמה היא שולטת בי כל עוד אני בהישג-ידה. ואף  על פי כן: לא הייתי רוצה, לא הייתי יכולה לחיות בה, כי מלבד היותה עיר קסומה, היא גם בירתה של הרפובליקה הצ'כית, וזו חדלה להיות ביתי לפני קרוב לחמישים שנה. בניגוד לפאריס, שבה רק הצרפתים מפריעים, הצ'כים מתאימים לפראג והיא הולמת אותם, אבל גם אחרי שנעלמו יהודיה, היא לא רק שלהם. עם כל האהדה, נשאר משקע מריר." (עמ' 15).

בפרק מאזן משפחתי (עמ' 29-16) מספרת בונדי על בני משפחתה משני הצדדים, הרמן מצד אמה ובונדי מצד אביה, כמעט כלם ניספו. היא מתארת את ביתו של אחד מסביה, כיצד נראה בימי ילדותה וכיצד הוא נראה עכשיו; בית-הכנסת בו התפלל סבה, משמש עתה כבית-ספר; בית-המסחר לצרכי סנדלרות בו עבדה דודתה, עתה משמש כבית-מסחר לצרכי ציד. כל הזמן היא עורכת השוואה בין העבר להווה.

מאז ביקורה הראשון בפראג ב-1989, שבה בונדי וחזרה אליה שוב ושוב. ב-1994 הוזמנה כאורחת משרד התרבות הצ'כי לביקור של שבוע, משנתבקשה לציין מה ברצונה לראות, ביקשה ללכת בעקבות משפחת בונדי. העמידו לרשותה נהג ומלווה והם נסעו לעיירה גולצ'ב יניקוב, כ-80 ק"מ מפראג. בבית-הקברות של העיירה מצאה קברות של בונדים רבים. בתוך השקט שבבית-הקברות הרגישה מין אושר שקשה לה להגדיר אותו בהיגיון, הרי הקהילה חדלה להתקיים עם הגירושים בשנת 1942, ולא חודשה עוד. הכל מעיד על מה שהיה ואינו עוד, על תחושת בית שהיתה ליהודים, על-אף כל החוקים המצרים והמשפילים: הרי אדם לא יכול לקרוא לפיסת אדמה מכורה לפני שלא קבר בה את מתיו, כפי שאומר מארקס ב'מאה שנים של בדידות'. היה זה אושר של השתייכות, של קשר, של התחברות. ישראל היתה התחלה – ללא אבות, ללא קברים, ללא יכולת ואפשרות לחזור אל העבר. אני הייתי מייסדת השושלת, אני הייתי חוה, התחלתי הכל מבראשית: רק עתה, בערוב ימיי, זכיתי לפרק 'ואלה תולדות'." (עמ' 329).

מצד אחד, קשורה בונדי לפראג, בה נולדה ובה קבורים בני-משפחתה, מצד שני אינה יכולה לחיות בה יותר, לאחר מה שקרה. אבל אדם נושא אתו את זיכרונות ילדותו לכל אשר יילך, וכמה שיחיה. וכך חוזרת בונדי ומבקרת בפראג אהבתה וחוזרת אליה בכתיבתה.

בביתה הצנוע והמטופח ברמת גן, קיבלה רות בונדי את פניי וענתה על שאלותיי ברצון ובנעימות אין קץ. דיבורה היה שקט ומרגיע והיא נתנה לי את ההרגשה הטובה כאילו חיכתה לי שאבוא ואשאל אותה על פראג האהובה עליה. על פראג שיופייה לא  ניזוק במלחמה, שהיתה עיר יהודית למעלה מאלף שנים והיהודים לא חשו בה זרות, אלא שייכות. היא אוהבת להסתובב בין סמטאותיה ותמיד מוצאת משהו חדש שלא שמה אליו לב קודם לכן, איזו תמונה, איזה פסל.

שאלתי אותה במה מתבטאת תחושת הזכות של ילידי פראג, עליה היא  מדברת בפתח ספרה. בתשובתה אמרה כי הדבר כפול; ראשית יופיה של העיר. את נולדת במקום יפהפה, שלא עשית כלום בשביל זה. מקום יפהפה נשאר כזה. הצירוף של תרבות צ'כית וגרמנית יצר הרבה ערכים, וטוב היה להשתייך לזה. אם כבר הייתי צריכה להיוולד באיזה מקום בגולה הדוויה, אז פראג הוא המקום הנכון.

על דבריי כי למרות הקביעה שהספר אינו אוטוביוגרפיה, על פניו הוא כזה, הרי הפרטים אינם דמיוניים או מומצאים. תשובתה היתה כי הוא אינו ממש כזה הוא אוטוביוגרפיה בתוך נושאים אחרים. הוא גם אינו כרונולוגי, כי יש נושאים נלווים, כמו הפרק על קפקא. אבל נכון, אין בספר כל דבר דמיוני. הוא אינו אוטוביוגרפיה קלסית אלא פרקים אוטוביוגרפים.

עניין אותי היחס המורכב שלה לפראג, כל זיכרונות הילדות שלה קשורים לעיר; משפחה, בית, ריחות, צבעים, יחד עם זאת אינה יכולה לגור בה אחרי מה שקרה.

תראי, אני נוסעת כל שנה לפראג לשבועיים. לחיות בה לא אוכל, כי לא אוכל לגור בשום מקום אחר. ברגע שבאתי ארצה, ידעתי שאין לי מדינה אחרת זולתה. חוץ מזה, ארבעים שנות שלטון קומוניסטי עשו גם לעם הצ'כי משהו, בטוח שלא הייתי מסוגלת לחיות שם.

שאלתי מתי היא חוזרת לפראג במחשבותיה, על כך ענתה:  ארבעים שנה לא יכולתי לנסוע לשם, אז הייתי חושבת הרבה, עכשיו אני נוסעת בגופי ולא במחשבותיי. החוטים היום סבוכים, כי אני עוסקת במחקר של תולדות יהודי צ'כיה בתקופת השואה, אני מתרגמת ספרות צ'כית לעברית, מפעם לפעם אני מוזמנת לסמינריונים, לכן הקשר המתמיד קיים כל הזמן.

שאלתי אם היא רואה את עצמה נציגת יהדות צ'כיה, ובתשובתה אמרה כי היא מרגישה את עצמה שייכת ליהדות פראג שהיתה, אבל כיום זה לא רלוונטי ממש. 

מה היית מעבירה מפראג לתל אביב? את הטירה, את הנהר, את הרובע הקטן עם הגגות האדומים, את כל פראג העתיקה ועוד קצת גנים. האם את רוצה להנציח בספרך?

לא. היה לי צורך פנימי לכתוב את הספר. בנוגע להנצחה, יש מי שעושה את זה.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

באבל על מותה של רות בונדי בגיל 94

עיתונאית מחוננת, מתרגמת מעולה

 וסופרת יוצאת מן הכלל!

מערכת המכתב העיתי

* * *

איתמר יעוז-קסט

מוזאיקה ספרותית, שאבניה מתגלגלות כמפולת מירון

"בריחה מצפת", מאת זאב גלילי

הוצאה עצמית, 298 עמ'

נסעתי כאחוז כישוף, בעודי יושב בכיסא שבאוטובוס וספר פתוח על ברכיי. ספרו של הסופר אהרון קבק – ״שלמה מולכו״. מעת לעת הבטתי אל הנוף הגלילי תוך חוסר-מנוחה. עיר אגדית ריחפה מול עיניי הדמיוניות: צפת נסוכת-המסתורין. היתה זאת נסיעתי הראשונה לעיר המקובלים – לפני כשישים וחמש שנה.

בתודעתי חיה עיר זו כהשתקפות של איזו מציאות אחרת. ספק ארצית וספק שמימית. כעין תחליף לירושלים-של-מעלה. ואכן, פעמים רבות ביקרתי מאז ב״כתר הגליל״. ראיתי גם את ארציותה, ובכל זאת נותרה צפת חרותה בנפשי כעיר-פלאות – כבתיאוריו של הסופר קבק.

אמנם שמעתי מדי פעם סיפורי-ילדות מפי גיסי – העיתונאי זאב גלילי, שהינו דור תשיעי בצפת – תיאורים שהחיו לעיניי מציאות חונקת ומדכאה. אך צפת נותרה ללא שינוי בשבילי. עד שבא לידי, בימים אלה ספרו של גלילי, כשהוא מגלה לפניי עולם שונה בתכלית. ברצוני להדגיש מן ההתחלה כי צפת לאחר קריאת הספר הוסיפה לשמור על הילתה! ואולי מנקודה זו צומחת אהבתי לספר. הרי לא רציתי לאבד את הקסם האגדי של העיר – אך קיננה בי כל העת סקרנות ביחס ל״ריאלייה״ שלה. ואמנם ספרו של זאב גלילי הוא ספר ריאליסטי. אך בזכות האירועים ההיסטוריים הייחודיים והאגדות שנספגו בה – נוסח הספר, מניה וביה, זוכה לתאורה מיוחדת. לעיתים קרובות – כמעט סוריאליסטית (שלא במכוון).

וידוי מזווית של ילד

הספר מתחיל לפני כמאתיים שנה. כלומר, דורות לאחר תקופת המקובלים הקלאסיים של העיר, הגם כי דמויותיהם מגיחות מדי פעם ובמפתיע מתוך האירועים, מתוך החפצים ומתוך האנשים עצמם.

״בריחה מצפת״ הוא קודם כל סיפור של משפחה. כתוב כמוזאיקה ספרותית, שאבניה מתגלגלות כמו במפולת אסוציאטיבית. אולי – כמו אותה מפולת של המרפסת במירון אשר הריסותיה הביאו למות הסב בהילולת ל"ג בעומר במירון וגרמו לשינוי משמעותי בקורות החיים של השושלת כולה. עקב חקירותיו של המחבר התפוגגה תעלומת מותו של הסב – אך זיקת הסופר לצפת התחזקה שבעתיים.

נכון עשה המחבר, כשצירף הערות-מבוא ״איך לקרוא את הספר״, בכותבו: ״את הספר הזה אפשר לקרוא מתחילתו ועד סופו ברצף, וגם בכל סדר אחר.״ הלא אבני-מוזאיקה הן האסופות פה למקשה אחת, הניתנת להרחבה; ובאבנים – דמויות המכפילות את עצמן. ראשיתן – במאה השמונה-עשרה, מצד האם. סופן – עד ימינו. הכתיבה עצמה וידויית. בעיקר – מזווית ראייתו של ילד. ואמנם, אחד הפרקים היפים בספר נקרא ״ילד רחוב משוטט בסמטאות צפת.״ פרק שבו מצליח גלילי לצייר תמונת ילד קטן על רקע מצוקות והרס – ובכל זאת, קורן מתוכו איזה אושר, ותוך כדי שיטוטיו מנתרות תמונות צפת מגוונות לעיניי הקורא.

אסון במירון כאירוע מכונן

מה ששימש בסיס וסייע למחבר להעלות התרחשויות רחוקות מתהום הנשייה הוא יומן שהגיע לידיו מקנדה  ונכתב על-ידי דודתו יוכבד, אחות אימו. היומן משתרע על-פני עשרות שנים, ומשקף את עולמה של ילדה ונערה בצפת ובסביבתה בתחילת המאה העשרים, תוך כדי אזכור דמויות מכבר. שילוב שני הסגנונות העבריים: של זאב גלילי ושל הדודה יוכבד ביומנה – מתקבל אותנטי ותורם לקריאה.

למרות שמרכז הספר הוא – צפת, ובאופן חד-משמעי, הקורא מתוודע התוודעות אינטימית אל היישובים הסמוכים, תוך למידת היסטוריה דרך הפרטים הקטנים. כך מירון, ראש פינה, גיא אוני, פקיעין, משמר הירדן, מטולה. ובכל זאת, האירוע המכונן בשורת האירועים היא אותה מפולת רבת-קורבנות שבמירון, שבה נקטף הסב. אירוע שאין קושי למצוא את עקבותיו בתולדות העיתונות הארץ-ישראלית של המאה התשע-עשרה.

כי ״צפת היא הבסיס, הבית, נקודת הייחוס. המקום שבורחים אליו ובורחים ממנו. עיר אהובה- שנואה, קדושה וארורה, רחמנית ואכזרית,״ כותב גלילי בפתיח לספר.

ואכן כך. תחושות אלה שרירות וקיימות לאורך כל הדפים – אלא שמעבר לרגשות הגדולים הבאים לידי ביטוי בטקסט – מפעפעת אהבת אב-ואם גדולה בין השיטין, שאולי היא-היא היסוד לכל הספר כולו.

הפרק ״געגועים שלי לאבא״ הוא מוקד היחסים כלפי ההורים, אך הם פורצים אל השטח כמעט בכל הפרקים. כמובן, הם מורגשים ביותר בעת היעדר. האב נעדר מן הבית בשל עבודתו במאפייה ובחנות והאם מצויה בחנות רוב הזמן. אך קיימות בספר היעדרויות גם מסוג אחר – והן ההיעדרויות העיקריות או מה שנקרא בספר "בריחה".

ואכן, לקורא כמוני, שנקשר ליבו באהבה לצפת רק לקראת בגרותו המאוחרת – היה מתמיה להיתקל בביטוי "בריחה" ביחס לעזיבת העיר (מה שלבני-צפת, מן-הסתם, דבר רגיל). אף כי העזיבה היא בתוך ארץ-ישראל, ואפילו בתוך הגליל. כך למשל גם מעבר המשפחה לראש-פינה או לפקיעין מכונה אף הוא "בריחה".

כמובן, המעבר העיקרי הוא מן הגליל אל השפלה. מ״כתר הגליל״ אל נתניה העיר. וזאת, בשל המצוקה הכלכלית והרוחנית, שהחיים בעיר מחוללים – ובראש, ה״חלוקה״.

מדוע ״בריחה״?

לתת תשובה, סבורני, צריך מן התחום הפסיכולוגי. על שום מה ילידי צפת רואים את נטישת עירם כבריחה? בסופו של דבר נובע צורך זה, לעניות דעתי, דווקא מדבקותם הנפשית (התת-קרקעית) הספציפית בעיר זו, שהיא שונה מכל דבקות אחרת. כך הדבר לגבי מגוון האוכלוסייה, גם מקץ שנים הרבה, או כפי שגלילי כותב: ״צפת היא הבסיס... בורחים אליו ובורחים ממנו.״

ואכן, הספר נותן חתך רחב למדי של דמויות. אישים מן העדה האשכנזית ואישים מן העדה הספרדית. בה-בעת – כאילו מתיה של צפת מרחפים בחלל האין-סופי, לאורך דורות. ההלך המשוטט לתומו בעיר, קל וחומר הילד שהוא בעצם נקודת-המוקד של ההתרחשויות, נתקל בהם בהיסח-הדעת; כגון בפרק ״חידת המערה של ר׳ יוסף קארו.״

הילד – הוא נקודת-המוקד של הספר, כתבתי. אכן כן. אולם כתיבה אמיתית על צפת מעמידה כנראה בתווך את העיר עצמה, אם מתוך רצון ואם מתוך היעדר רצון. תהליך זה התרחש גם בספרו של זאב גלילי: אתה חושב כביכול על סאגה משפחתית, חמה, אך מסתוריה, עניותה ודיכאונה של העיר שולטים בכל הספר ביד-ברזל.

עקב כל הרעות המיוחסות לעיר (כולל מנהיגיה הנבערים והמרושעים שבעבר), אפשר היה להגיד על צפת שבספר – תוך שימוש במונח הספרותי הידוע, שהעיר הינה ״אנטי-גיבור״ של היצירה; ואף-על-פי-כן מתרחשת איזו מטפורה מפליאה: צפת מוסיפה לזהור גם מעבר לעונייה ולמרודיה – הודות ליכולתו של המספר.

איתמר יעוז קסט

איתמר יעוז קסט הוא משורר, מתרגם ועורך, יליד  הונגריה [1934] ניצול שואה. פרסם עשרות ספרי שירה, פרוזה ועיון. שיריו נלמדים ברוב בתי-הספר התיכוניים, במסגרת תוכנית הלימודים לבחינות הבגרות, הן בנושא השואה והן בנושא אמונה. יצירתו משמשת כחומר למחקר במסגרת התואר השני ודוקטוראט. זכה ביותר מתריסר פרסים ביניהם פרס נשיא המדינה, פרס  ראש הממשלה [פעמיים], פרס לאה גולדברג, פרס אקו"ם ועוד. בשנת 2016 זכה בפרס ברנר לשנת 2016 על ספרו "שירים לרעיה בשער השמיים". נשיא הונגריה העניק לו תואר כבוד על מפעל התרגומים מהונגרית. כיהן כנשיא אגודת הסופרים בשנים 1999-2002.

* * *

מנחם רהט

נתניהו פה, נתניהו שם

שני ראיונות מטלטלים, סנסציוניים, בקעו מן המירקע באחרונה, ושניהם עסקו במשפחת נתניהו. שמיים וארץ – ונתניהו. היא או הוא. או שניהם. פיגארו פה, פיגארו שם. 

הראיון הטורד עם שירה רבן, שעבדה מיספר ימים ברחוב בלפור, ונמלטה משם, לטענתה, כל עוד נפשה בה, כאילו חוותה שם את מוראות התופת של דאנטה, הותיר הרבה קשים לוגיים. כָּמְתוּ למשל את כמות הזמן שרבן נאלצה להקדיש, לדבריה, לשטיפת ידיים ולהחלפת בגדים, ותמצאו שלמעשה לא נותר לה זמן לשום פעולה אחרת. הגיוני? סביר? מתי בכלל נשאר לה זמן לעבוד? 

לא ששרה נתניהו טלית שכולה תכלת. בטח לא שמן זית זך. ולמרות זאת, סיפורי "העובדת החרדית" (שגם בצילום המפוקסל ניכר, שחרדית היא לא), מזכירים איכשהו את אגדות הברון מינכהאוזן. גוזמאות ברמות. נכון, לא קל לעבוד בבית נתניהו. אבל עד כדי כך? איפה מסתיימת האמת ומתחילה ההכפשה? – לביהמ"ש פיתרונים.

ראיון מטלטל אחר הוא של עו"ד ד"ר יעקב ויינרוט, פרקליט הצמרת, שנלחם כעת כארי בסוגר במחלתו הקשה. על אף זאת התפנה לשבת שעות ארוכות מול מצלמתה של אילנה דיין, ולשפוך את הלב.

בפרומו הבטיחו לנו כי יהיו גילויים חדשים.

לכאורה, קיבלנו מראית עין של הכפשה. אישור מאיש סודו, במו פיו, כי "ביבי מעריץ ממון כהשקפת עולם. אני מכיר את החולשה לבעלי ההון," היגג בנימה ביקורתית. הו, הו – התמוגגו בשמאל. נהנתן. הון-שלטון. הנה האקדח המעשן.

הלאה: "אם תשאלי את ביבי כמה עולה מסטיק, כמה עולה לֶבֶּן, כמה עולה לחם, טווח הפיספוס שלו יהיה נורא ואיום. לביבי אין ערכים של כסף בכלל. הוא לא חי את העולם של המחירים."

ויינרוט סיפק עוד שברירי רכילות עסיסיים: ביבי קנה סיגרים, סיפר, "לכן כעסו עליו בבית – גם בגלל העישון, גם בגלל המחירים." ולחיזוק הפיקנטריה, בא סיפור נוסף: "תארי לך שידיד קרוב של המשפחה קנה לה משהו מתוך סט, ושרה אומרת לביבי: 'תראה אם אתה יכול לקבל גם את החלק השני של הסט,' וביבי הרים טלפון."

במחנה חסידי נתניהו, השתוממו: הגם ויינרוט במתנקשים? מה קרה לאיש החכם הזה, שירד לדיוטה הרכילותית התחתונה? האם המחלה פגעה בשיקול הדעת של המוח המבריק? ואולי מאחורי הראיון עומדת השאיפה למירוק המצפון, בתחושה שלא נותרו עוד ימים רבים לעשות זאת?

זמן קצר לאחר השידור ניתנה לכאורה תשובה לתהיות: בשמו של ויינרוט נמסר כי "עשרות שעות של שיחותיו עם אילנה דיין, במשך ימים ארוכים של צילומים, נחתכו ונערכו באופן מגמתי על מנת לנסות לפגוע בראש הממשלה בנימין נתניהו וברעייתו, שלהם הוא רוחש הערכה עצומה וחיבה עמוקה."

נו, באמת. שועל הראיונות הוותיק לא יודע שזו דרכה של העבודה הטלוויזיונית?! הרי תמים הוא בטח לא. אז מה בעצם קרה לו?

ככל שחולף הזמן משתכנעים מומחי משפט בימין כי ויינרוט ביצע תרגיל מבריק ביח"צנות, לחילוץ נתניהו מתיק 1000, הלוא הוא תיק המתנות. כך למשל העריכה ד"ר לימור זר-גוטמן, ראשת המרכז לאתיקה בביה"ס למשפטים של המיכללה למינהל, בראיון ל'גלובס', כי יש פה מהלך מבריק של טקטיקת הגנה מתוחכמת של 'להקריב את המלכה' ולהציל את המלך. המשפטן אליקים העצני סבר, כי הראיון נועד לצייר את נתניהו כמי שאינו יודע כמה עולה חפיסת מסטיק, שקונה סיגרים ואינו יודע כמה שילם עבורם – ובמילים אחרות, אדם נקי כפיים ובר לבב שבאמת לא יודע להעריך מחירים, ובמלים אחרות: איש ישר שאמנם מקבל מתנות אבל ללא כוונה פלילית.

ויינרוט עצמו נתן לכך ביטוי מרומז בראיון עצמו. כשסיפר על המתנות ששרה חיבבה, הוסיף נרגש: "סוֹ??? מה קרה? בתחום הפלילי, מה קרה, לעזאזל? אני לא מדבר על תחומים אחרים. מה קרה?"

אם נכונה הערכה זו, כי אז מסתבר שהפרקליט המלומד אכן נקט במהלך מתוחכם להצלת מרשו מסיפורי תיק 1000. היה שם בעצם מסר חד למשטרה, לפרקליטות, ליועהמ"ש ולביהמ"ש: אני, עורך הדין המלומד, הענקתי אור ירוק לנתניהו, כל אימת שעמד לקבל מתנה כלשהי. משהו בנוסח: בכל פעם שעמד לקבל מתנה, ביבי פנה אליי בשאלה אם מותר לו, ואני תמיד אישרתי, שכשמדובר במתנה מחבר, אין פה עניין פלילי.

אכן, על פי הפסיקה המקובלת, אדם שעבר עבירה פלילית אחרי שהתייעץ עם משפטן בקיא בתחום, נהנה מהגנת תום לב, ולא ניתן להרשיעו.

בינגו! מש"ל! (מה שרצינו להשיג).

האם זה מעיד על אמינותו של נתניהו? – חס וחלילה. האיש הוא פזרן הבטחות שווא בלתי נלאה, שזמן רב לא נתפס במימוש הבטחה משמעותית. אבל זו כבר אופרה אחרת. 

 מנחם רהט

* * *

רותם מימון

הצבע ארגמן, הטעם חורפי מתוק

הם מורגשים יותר ויותר בשווקים: כך התאקלמו בארץ ענבי החורף מזן סקרלוטה, שהובאו מקליפורניה

["גלריה", "הארץ", 13.11.17]

ראש הטופס

תחתית הטופס

 מי שהיעלמות הענבים, מסמלי הקיץ, מעוררת בהם תוגה, יוכלו להתנחם באשכולות הארגמניים של ענבי חורף מזן סקרלוטה, הגדלים בכרמים של מושב לכיש בדרום. זן הסקרלוטה הגיע לארץ לפני כמה שנים ונוכחותו בשווקים מורגשת השנה יותר מבעבר.

הכל החל בחיפוש של המגדלים אחר זנים שמבשילים מהסתיו אל תוך החורף, אשר הוביל כמה חקלאים מלכיש לקליפורניה, שם נמצא זן עמיד יחסית לטמפרטורות נמוכות, שעיקר פירותיו מבשילים מסוף אוקטובר עד תחילת חודש פברואר. התברר שהטופוגרפיה והאקלים בו גדל הזן מתאימים מאוד גם לישראל ובתהליך איקלום מקומי נקלט הזן בארץ.

האם נדרשות שיטות גידול מיוחדות לזן החורפי? לדברי גיא רוזנפלד, האגרונום הראשי של ענבי טלי, "סקרלוטה יכולה להתמודד עם טמפרטורות נמוכות, אבל ענביה רגישים דווקא לכמות המים הגדולה שמביא הגשם, לכן רבים מהכרמים במושב לכיש מחופים ביריעות פלסטיק מיוחדות שהובאו מיוון ואיטליה – עוד מדינות באגן הים התיכון שאף הן רצו לאכול ענבים בחורף."

זן הסקרלוטה דורש טיפול צמוד בזמן גידולו, הרבה יותר מזנים אחרים, וגם בקיאות באשר לעיתוי הקטיף שלו – עניין קצת חמקמק. לפי רוזנפלד, צבע הארגמן – סקרלט – של הענבים מתפתח בלילות הקרירים. זה מתחיל בעונת האביב ואז, בתופעה ייחודית לזן זה, נותר הצבע אדום חיוור למשך הקיץ, ובלילות של סוף ספטמבר הוא הולך והופך לאדום בוהק, והענבים מגיעים לשיא עסיסיותם ומתיקותם.

אהוד: בזכות רשימה זו התפענחה לנו תעלומת זן הענבים המופלא החדש, המתוק ונעדר החרצנים, שממנו אנחנו נהנים זה כבר כמה חודשים השנה, ותהינו – מה מקורו?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 15.11.17

* קו ציוני מרכזי – דבריו של אבי גבאי על השמאל ששכח להיות יהודי, הם בלשון המעטה לא מוצלחים. הייתי מגדיר זאת כהתבטאות אומללה.

היא אומללה בראש ובראשונה כיוון שהיא מכלילה מאוד. אני אישית מכיר היטב כמה מהאנשים והארגונים החשובים ביותר בהמשך היצירה היהודית והתפתחות היצירה היהודית, שהם אנשי שמאל וארגוני שמאל. ותרומתם גדולה, אולי דווקא בזכות זהות זו.

היא אומללה כי היא רדודה כעומק פלקט. הרי על המשמעות של להיות יהודים בימינו יש מקום לדיון עומק, והוא רחוק מלהיות שחור / לבן.

והיא אומללה כי היא ממנפת את אחת האמירות הציניות והמכוערות ביותר של נתניהו, לפני 18 שנים, שנועדו לפלג, לשסע ולהסית נגד מחצית העם, כדי לעשות מכך הון פוליטי.

ולמרות שהביטוי כל כך בלתי מוצלח – ברור לי מה היתה כוונתו של אבי גבאי, וזו כוונה ראויה ומבורכת. גבאי רוצה להזהיר מפני היסחפות השמאל ובעיקר היסחפות מפלגתו, אחרי גורמים רדיקליים, שהניכור ליהדות – אומנותם; אלה הנושאים את דגל הדוסופוביה בישראל, מחרחרי שנאת אחים שמציתים תבערות מזיקות, דוגמת קמפיין ההפחדה מפני ה"הדתה" המדומיינת. אם גבאי רוצה לשים סכר בפני הסחף הזה, הוא עושה את הדבר הנכון לתנועתו ולחברה הישראלית.

לתנועתו – לא רק מסיבות אלקטורליות (שהן חשובות ואני מאמין שהכיוון שהוא מוביל יועיל לו מבחינה אלקטורלית), אלא בראש ובראשונה מבחינה ערכית; מבחינת מיצוב ועיצוב דרכה של תנועת העבודה, כתנועה יהודית וציונית.

לחברה הישראלית – כיוון שהקרע והשסע, המלובה בשיח הקצוות, שעליו השתלטו השמאל והימין הקיצוני, הוא נזק חמור לחברה הישראלית. העובדה שנתניהו, משיקולים אישיים, מוסיף שמן למדורה הזאת, חמורה שבעתיים. עד כה, רק נשיא המדינה מייצג מסר מרכזי, ממלכתי, מתון, היוצא נגד ההקצנה.

אם מנהיג מפלגת העבודה, מפלגת האופוזיציה הראשית, בוחר בקו מתון ומרכזי, והדבר בא לידי ביטוי גם בעמדות שהוא מביע בסוגיות חוץ וביטחון, הוא תורם תרומה משמעותית ליצירת שיח הפוך, שיח ציוני מרכזי. ונקווה שהוא ישפיע בכך על כל המערכת הפוליטית ועל החברה הישראלית בכללה.

* ההבדל – האמירה של גבאי על השמאל ששכח מה זה להיות יהודי אומללה, אבל היא שונה במהותה מן האמירה של נתניהו. נתניהו לחש דברי בלע לאוזני הרב כדורי, מתוך מגמה לפלג ולשסות; הוא דיבר, כמובן, על "הם". גבאי דיבר על "אנחנו", דברים של חשבון נפש (שנוסחו בצורה גרועה.)

* שורש המחלוקת – מזכ"ל מרצ ח"כ מוסי רז מלין על התקשורת שעיוותה את דבריו. לטענתו, הוא מעולם לא אמר, שהצהרת בלפור הייתה עוול היסטורי. את המכתב שלו ושל עמיתיו, אנשי השמאל הקיצוני, לממשלת בריטניה, לא קראתי במלואו, אך האזנתי לראיון עימו בגל"צ, שלטענתו גם דבריו בו סולפו (הוא מגדיר את גל"צ כתחנת רדיו של הימין הקיצוני...)

ואכן, הוא לא אמר שההצהרה היא עוול היסטורי. הוא אמר שהיא טעות היסטורית. ואת הטעות הזאת יש לתקן. הטעות היא שדובר רק על זכותו של העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, תוך התעלמות מהערבים, שלגביהם דובר רק על זכויות אזרחיות ודתיות. הוא קורא לבריטניה לתקן את הטעות ולהביא להקמת מדינה פלשתינאית עצמאית בא"י.

גל הביקורת על ההצהרה (בספקטרום שבין טעות היסטורית א-לה רז לפשע קולוניאליסטי בנוסח גדעון לוי), מתמקד בטענה שהיהודים היו רק 10% מתושבי הארץ, והעדפתם על פני הרוב היא העוול או הטעות. אכן, זה שורש הוויכוח. הצהרת בלפור לא נועדה לצלם את יחסי הכוחות הדמוגרפיים בא"י ולהציע הקמה של מדינת כל תושביה, אלא נועדה לממש את זכותו של העם היהודי, המפוזר בגלויות השונות, להגדרה עצמית במולדתו, ארץ ישראל. ארץ ישראל, נאמר בהצהרה, שהוכרה גם בידי חבר הלאומים, נועדה להיות הבית הלאומי של העם היהודי – כלומר של כל היהודים בעולם.

זאת מהותה של הציונות – ואידך זיל הַגְשֵׁם (בעליה והתיישבות).

(אגב, יום לפני הראיון בגל"צ רז כתב גם כתב בעמוד הפייסבוק "עוול היסטורי". כנראה שהוא חטף על הראש מאנשי הפלג הציוני בצמרת מרצ).

* הפנטזיה של גדעון לוי – בשבוע שעבר לעג גדעון לוי לגל ה"גם אני", המטה את השיח מ"אקיבוש" (כלומר מכל מה שנעשה במאה שנות פשע קולוניאליסטי מאז הפשע הקולוניאליסטי של הצהרת בלפור) לאיזו רכילות על אלכס גלעדי, שאינה אלא אסקפיזם. ברצועת עזה מתרחש הפשע הנורא ביותר שישראל עשתה מאז ה"נכבה" (כך הוא יציג כנראה את הנסיגה מיהודה ושומרון אם תהיה, כדי להצדיק את המשך המלחמה בישראל), ואנחנו מתעסקים באלכס גלעדי...

ביום ראשון הוא שינה את טעמו. לפתע הוא מוצא משהו חיובי בגל ה"גם אני". הוא רואה בגל הזה מהפכה. ואם זו מהפכה, סימן שניתן לבצע מהפכה בישראל. והוא מסית למהפכה הבאה, נגד "אקיבוש".

וכך הוא מפנטז את המהפכה, ונדמה שהוא ממש מרייר מרוב אושר, כשהוא חולם את החלום הנפלא הזה: "גוויות מדממות בצדי הדרכים, חלקן של חפים מפשע, שכולם הוצאו להורג בלא משפט; מעשי לינץ' בכיכרות, ביזה בחנויות; ראשים מותזים, קריירות מחוסלות; בתי הכלא גדושים בעצורים, חלקם על לא עוול בכפם, רובם בלי מידתיות למעשיהם; טרור, אימה ועיי חורבות. כך צריכה להיראות מהפכה, אין דרך אחרת. עולם ישן עדי היסוד נחרימה. זה המחיר של ביתוק שלשלות הברזל."

ודומה שיותר משמעניין אותו "לבתק את שלשלות הברזל", הוא מתלהב מ"המחיר".

 * גיבור אמיתי – ב-6 במרץ 2008 חדר מחבל לישיבת מרכז הרב, והחל לטבוח בתלמידים. הוא הספיק לרצוח שמונה תלמידים, מתוכם חמישה נערים מישיבת ירושלים לצעירים. סרן דוד שפירא, קצין צנחנים צעיר, בוגר הישיבה, שהה אותה שעה בביתו, בקרבת מקום. כששמע את היריות, נטל את נשקו האישי ושתי מחסניות ורץ לישיבה. השוטרים בכניסה ניסו לעצור בעדו: "אתה בלי אפוד קרמי, בלי מיגון." דוד לא היסס לרגע. הוא פרץ לישיבה, שאותה הכיר כאת כף ידו. הוא זיהה על פי רעש היריות את המקום שבו נמצא המחבל. הוא חתר למגע, הגיע לטווח הסתערות מהמחבל, ירה בו והרגו ועצר את מסע ההרג. על אומץ ליבו, תושייתו, חתירתו למגע והביצוע המושלם, קיבל שפירא את צל"ש אלוף הפיקוד. 

שפירא נשאר בצה"ל, ושירת כמג"ד בחטיבת "כפיר". הוא היה המג"ד של אלאור אזריה. סא"ל דוד שפירא אחראי על התחקיר המבצעי, שבו נקבע חד משמעית שאזריה פעל בניגוד לפקודות, בניגוד לחוק ובניגוד לערכי צה"ל; תחקיר שבעקבותיו הוא נשלח לחקירה פלילית. שפירא העיד עדות אמת במשפטו של אזריה. בכל אלה הוא נהג כמצופה מקצין בצה"ל, על פי הערכים והנורמות הצה"ליות.

בעקבות האופן שבו הוא טיפל בפרשת אזריה, עבר שפירא מסע של שיימינג ושיסוי, מצד תומכי אזריה.

בידינו הבחירה – איזה צבא אנחנו רוצים, צבא בדמותו של דוד שפירא או צבא בדמותו של "החייל היורה"? על דמותו של מי מהם נחנך את חיילי צה"ל, את ילדינו?

זו בחירה חד חד ערכית. אין גם וגם, כי מדובר בשני הפכים. מעשה הגבורה של דוד שפירא הוא היפוכו המוחלט של מעשהו של אזריה.

שמחתי לקרוא על קידומו של דוד שפירא לתפקיד מפקד חטיבת בנימין. המינוי עוד תלוי באישור שר הביטחון, וסביר להניח שהשר יאשרו. וכך, הדמגוג שהיה הראשון לזהות שפרשת אזריה יכולה להיות סוס פוליטי לרכב עליו, ומי שחולל את מסע ההסתה נגד צה"ל ומפקדיו, ולמרבה הצער והבושה הצליח לרכב על הגל העכור הזה לתפקיד שר הביטחון, יהיה האיש שיאשר את מינויו של שפירא.

* תיקון מסוים לעוול – מינוי נוסף בסבב הנוכחי, הוא של סא"ל נריה ישורון, ששירת ב"צוק איתן" כמג"ד שיריון, וכעת יועלה לדרגת אל"מ וימונה למפקד חטיבת יפתח.

אחרי "צוק איתן" פתחו גורמי שמאל קיצוני ודבוקת שוקן במסע נגד נריה, על כך שבמהלך הקרבות הגדיר ירי לעבר מרפאה שממנה ירו צלפים והרגו את סרן דימה לויטס, מ"פ בגדוד, כמטח כבוד והצדעה לדימה. הם העלילו עליו שירה ירי נקם לא מוצדק. חקירת מצ"ח הפריכה את עלילת הדם מכל וכל. הירי היה מוצדק לחלוטין מבחינה מבצעית. ישורון ננזף על כך שהגדיר את הירי המוצדק כמטח כבוד והצדעה. הנזיפה היא עוול. אני רואה את ההגדרה הזאת כביטוי ראוי של מנהיגות קרבית – מפקד שנוסך בחייליו אמונה בצדקת המלחמה, כפי שהוא עשה בנאומו הקצר, והקדשת הפעולה המוצדקת וההכרחית לזכר חבר לנשק, שבאותה שעה הובא למנוחות וחבריו וחייליו לא יכלו ללוות אותו בדרכו האחרונה, בשל המשימה.

מינויו הוא תיקון מסוים לעוול, ואני מקווה שיבוא היום שבו הנזיפה תימחק מתיקו האישי. מכל מקום – צפוי מסע הסתה נגד מינויו מצד שוברים למיניהם.

* האוטומטים – "תחליט כבר. אתה ימין או שמאל?" אני מקבל כל כך הרבה תגובות מעצבנות כאלו, מאנשי השמאלימין האוטומטיים; אלה שאינם יכולים לדמיין שיש מי שהזהות וההשתייכות שלהם היא למדינת ישראל ולעם ישראל, ולא ל"המחנה". מישהו כותב לי שוב ושוב שאני כמו ממטרה, שלפעמים משקה את הדשא ולפעמים את המדרכה. כלומר, כאשר אני מדקלם את דף המסרים של "המחנה" אני משקה את הדשא...

אני לא מדקלם, אף פעם איני על אוטומט והקופסאות המחנאיות זרות לי ומשעממות אותי.

אנסה לתאר את הציפיות של האוטומטים:

אם אני נגד עלילות הדם של "שוברים שתיקה" ודומיהם, המטילים דופי בדמותו המוסרית של צה"ל, עליי לתמוך בהפיכת צה"ל לכנופיה שתהפוך את העלילות לאמת.

אם אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי וחושב שהוא פוגע בראש ובראשונה בבית המשפט, עליי לטעון שהמשטרה והפרקליטות הם סוכני "השמאל והתקשורת" שתופרים תיקים על יריביהם ובראשם ראש הממשלה ורעייתו.

אם אני מיישב את הגולן ונאבקתי נגד הנסיגה מהגולן, עליי לתמוך בפולחן האישיות לנתניהו, שניסה למסור את הגולן לאסד.

אם אני דוגל בריבונות ישראלית על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המושג, עליי להאמין שהשב"כ רצח את רבין ושאר הבלי תאוריית הקשר והשקר הבזויה.

אם אני תומך במאבק נחרץ בטרור, עליי להאמין שהשב"כ שותל בבית ראש הממשלה עובדים ש"ישמיצו" את "הגברת" (או "הגיברת").

אם אני פטריוט המאמין בכל ליבי בצדקת הציונות, עליי להצטרף למסע השיסוי והשיימינג נגד מפכ"ל המשטרה שמעדיף נאמנות למדינת ישראל ולחוקיה על פני נאמנות אישית לחשוד שמינה אותו.

אם אני מתנגד לעקירת יישובים עליי לתמוך בחוק קרנות המזבח המעמיד את ראש הממשלה מעל החוק והופך את ראשות הממשלה לעיר מקלט.

אם אני נץ ביטחוני הרוצה בחיזוקו של צה"ל, עליי לתמוך בהפיכתו לכנופיה ולהסית נגד מפקדיו.

אם אני יוצא נגד האנטישמיות של הbds- והארגונים המובילים מסעות דה-לגיטימציה נגד המדינה היהודית, עליי לתמוך במנהיגים אנטישמיים ובמכחישי שואה כמו המפלצת לה-פן, כיוון שכעת הגזענות שלהם מתמקדת במוסלמים.

אם אני רואה בהסכם הגרעין האיראני כניעה של המערב והסכם מינכן 2, עליי לטעון שאובמה הוא מוסלמי איסלמיסט איש האחים המוסלמים אנטישמי וכ--י מסריח.

אם טענתי וכתבתי שעל אולמרט להתפטר מתפקידו בשל החקירות נגדו, עליי לתמוך בחוק האוסר חקירות נגד ראש הממשלה.

וכו' וכו' וכו'.

ובכן, לא. אני מסרב לקבל את עסקת החבילה הזאת.

* מעצמה הומניטרית – על ישראל להציע לאיראן סיוע הומניטרי בעקבות רעידת האדמה.

* בחסות התיקון - הרוגים ופצועים במסע ירי רצחני בבית ספר יסודי בקליפורניה, במסגרת מימוש זכויות האזרח על פי התיקון השני לחוקה האמריקאית.

* ביד הלשון: על המשמר – "על המשמר" היא תכנית תחקירים שבועית בערוץ "כאן 11", העוסקת בסוגיות של צרכנות, שחיתות וחברה. משמעות השם, היא תפקידה של התקשורת לעמוד על המשמר ולהתריע על עוולות חברתיות ושחיתויות.

במודע או שלא במודע, אני משער שבמודע ובכוונת מכוון, שמה של התוכנית הוא שמו של עיתון ישראלי בשם זה, שיצא בשנים 1943-1995. היה זה בטאון תנועת "השומר הצעיר" – תנועת הנוער "השומר הצעיר", תנועת ההגשמה שלה – הקיבוץ הארצי ומפלגתה – מפ"ם. העיתון נקרא תחילה "משמר", כביטוי לשמה של התנועה, וב-1948, במהלך מלחמת השחרור, שינה את שמו ל"על המשמר".

בראש העמוד הראשון, מתחת לשם העיתון, התנוססה מדי יום הסיסמה: "לציונות, לסוציאליזם, לאחוות עמים" (הסדר אינו מקרי).

אורי הייטנר

* * *

מלי טויב (לבית אהרנסון)

חלק ב': מדוע ויצמן וחברי הפדרציה הציונית האנגלית נזקקו נואשות לשירותיו של אהרון אהרנסון בארה"ב?

לפי הכתוב בוויקיפדיה אהרן אהרנסון נולד בבקאו שברומניה (מאי 1876, 15 במאי 1919), בנם הבכור של אפרים-פישל ומלכה אהרנסון, ממייסדי זכרון יעקב ומראשוני העלייה הראשונה (עלו ב-1882) ואת  תולדות חייו  אפשר לקרוא בוויקיפדיה.

הוא כתב מדי יום ביומנו, מלבד התקופה בה התגשם חלומו והתקבל המכתב בכתב יד העתיד לקבל את השם "הצהרת בלפור". הוא לא ידע שביום החגיגות בווייטהול, לא ידעו הוא ואיש מלבדו מחוץ לארץ ישראל על האירועים המחרידים שהתרחשו  בזיכרון יעקב שלושה שבועות קודם לכן. נתפסו אנשי רשת ניל"י, שרה  אחותו  עונתה ושלחה יד בנפשה. בימים אלו מלאו מאה שנה להתאבדותה. אביה, אפרים פישל, ואחיה, צבי אהרנסון – סבי, נאסרו ונלקחו לבית הסוהר לנצרת.

לימים אביה שוחרר וחזר לביתו והאריך ימים עד לגיל תשעים וזכה להחזיק בזרועותיו  נינה (אחותי אפרית).  סבי  צבי הועבר לכלא בדמשק, לאחר מכן לאיסטנבול. עונה וקיבל פלאקות בראשו בגין השתייכותו למשפחת אהרנסון, וכשחזר לארץ מעולם לא חזר לעצמו ולא תיפקד כבעל משפחה ואב לחמישה ילדים. הוא היה חולה ושבר כלי. נפטר בגיל צעיר יחסית והשאיר אלמנה וחמישה יתומים.

ביומנו אהרון כתב את כל האירועים  שחלו  באותו היום. הוא תיאר אפילו מחושים פיזיים שחש, אבל מעולם לא  נתן ביטוי לרגשותיו. לכן ההסתמכות של המחבר סקוט אנדרסון על יומנו נאמנה למקור. האפשרות  לעיון  במסמכים שנחשפו לאחרונה על ידי הבריטים חיזקו את הכתוב ביומנו ונתנו את זווית הראייה  של הבריטים לשלל האירועים הדרמטיים שהתחוללו בתחילת המאה העשרים במזרח התיכון המודרני.

היתה סיבה אחת מרכזית  לכך שוויצמן וחברי הפדרציה הציונית האנגלית נזקקו נואשות לשירותיו של אהרון אהרנסון, והיא קשריו ההדוקים עם הקהילה הציונית האמריקאית ומעמדו בקירבם ויכולתם ללחוץ על  ממשלת  נשיא ארה"ב וודרו וילסון.

היחסים בין ויצמן לאהרון אהרנסון ידעו עליות ומורדות. באופיים, ויצמן היה בעל אופי שתלטני, ואהרון אהרנסון היה ידוע ברתחנותו.

מיום בואו של אהרנסון ללונדון, בראשון לאוקטובר, הוא השקיע זמן רב בפגישות עם ויצמן - מנהיג ציוני בריטניה. היחסים ביניהם היו סבוכים ומושתתים על כבוד הדדי ועל אי אמון הדדי. הם עשו לעצמם מנהג להסתדר היטב יום אחד ולהתקוטט למחרתו.

באותם ימים חלו אירועים דרמטיים וחשובים ביותר בתולדות הציונות. יחד עם הצהרת בלפור הגיעו ידיעות על התקדמותו המהירה של הצבא הבריטי בארץ ישראל. הצבא הבריטי התקדם עד ליפו ועד לפאתי ירושלים. במהירות מדהימה התגשם מה שנחשב חלום רחוק ואולי אף חסר שחר במשך 1900 שנה – שיבת היהודים מהגולה למולדת – והיה למציאות. צירוף האירועים גרם לסערת רגשות בקהילה הציונית בעולם כולו.  קהילות יהודיות רבות שלחו את תודתם למשרד החוץ הבריטי, בגין הצהרת בלפור המביעה תמיכה בהגשמת המולדת היהודית.

על רקע  התמיכה מכל עבר, היתה תמוהה שתיקתה של הקהילה הציונית האמריקאית. העיתונות האמריקאית מיעטה להזכיר את הצהרת בלפור, ומנהיגים יהודיים רבים ונשואי פנים בארה"ב לא מיהרו לדבר עליה בפומבי. בלטה שתיקתו של הנשיא וילסון.

ויצמן וממשלת בריטניה נפגעו במיוחד מהמצב  הזה בארה"ב. שכן ההצהרה שוכתבה שוב ושוב, ואף הושהתה לזמן רב, אך ורק כדי להבטיח את אישורו של נשיא ארה"ב.

שתיקת וילסון וההיסוסים של הציונים האמריקאיים יצרה מבוי סתום. כדי להתמודד עם המצב חסר המוצא נשלח אהרון אהרנסון, דמות מוכרת לרבים מהציונים האמריקאים, לארצות הברית. יעדי השליחות של אהרנסון נוסחו בפגישה רמת דרג במשרד החוץ הבריטי, ימים אחדים קודם לכן, בהשתתפות ויצמן ומרק סייקס.

כאיש הקשר הרשמי בין הפדרציה הציונית האנגלית לזו האמריקאית, התבקש אהרון אהרנסון  "לסייע לארגון שלנו בארה"ב לעמוד כראוי על משמעותן הממשית של ההתפתחויות המדיניות והצבאיות" במזרח התיכון וכן לעודד את ההתלהבות הציונית ולקדם את הרעיון של ברית יהודית-ערבית-ארמנית.

והחשוב מכול,  נקבע שאהרון אהרנסון ישמש ערוץ תקשורת רשמי בין ויצמן למנהיג הקהילה הציונית האמריקאית, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב – לואי ברנדייס.

למרות מורכבות השליחות, אהרון אהרנסון קיבל אותה עליו והודיע לאנשי הקשר הציונים שלו בארה"ב שהוא בדרכו אליהם.

ב-16 בנובמבר אחה"צ קיבל אהרנסון את מכתבו המיוחד של ויצמן ובו הנחיות לקראת ביקורו בארה"ב. ויצמן הורה לו בתמצית לסכור את פיו. אהרון התייחס לכך פשוטו כמשמעו – כבגידה.

ויצמן כתב לשליחו אהרון אהרנסון "מילוי החובות הסבוכים הללו מחייב אותך להימנע מנאומים פומביים ומראיונות לעיתונאים, וכדי שלא תתקשה לבצע את המלאכה, אנו, על פי רצונך, ביקשנו ממך רשמית להגביל עצמך לחובות  המפורטים."

כן הורה לו ויצמן להימנע מכל "פעולה ישירה, בין בנאום ובין במכתב, אלא בתיווכו של מר ברנדייס, מנהיג הציונים של ארה"ב.

אהרנסון זעם על המכתב,  בעיקר כי הוא לא ביקש להצמיד לפיו את המחסום כטענת ויצמן, והוא ראה בזה  ביטוי לחוסר גילוי הלב של ויצמן.

כאשר הגיע אהרנסון לארה"ב הוא קיבל בשורות איוב אישיות. על חיסול רשת הריגול ניל"י בידי הטורקים ועל מותה של אחותו שרה. הידיעות הוסיפו עוד משקע של הסתייגות לרגשותיו כלפי ויצמן ושאר המנהיגים הציוניים באירופה, שביקשו להגביל את השפעתו. אהרון ומקורביו סיכנו במשך שנתיים את חייהם למען הרעיון הציוני ושילמו מחיר רב בעוד האנשים בלונדון ובפריז המשיכו בשגרת חייהם.

יום אחד בלבד לאחר שאהרון קיבל את הבשורות המרות מעתלית, חברי הפדרציה הציונית האנגלית התכנסו באולם אלברט הול לאירוע חגיגי לציון חודש להצהרת בלפור. (עמ' 450-454).

בחלק הבא: כיצד זכה אהרון אהרנסון לקבלת פנים חמה בארה"ב וכיצד הפר הפרה בוטה את כל האיסורים שהטיל עליו חיים ויצמן לעת שהותו בארה"ב, והאם הצליח במשימתו?

מלי טויב

המשך יבוא

* * *

משה כהן

חקירה מאוזנת

14 בנובמבר, שעה 20:30, רשת א, כתבה "מוות בחסות החוק", סדרה על ערבים שנהרגו מירי המשטרה, בהגשת גאולה אבן סער. 

משך שעה ארוכה ניתנה במה ל"עדים" ערבים וערביות המעידים שהשוטרים ירו סתם כך. 

וכי מה ציפיתם, שיצדיקו את המשטרה הציונית?

לשוטרים לא ניתנה כמובן אפשרות להשיב. 

אולי ראוי, לשם חזקת החפות, לתת למשטרה ולמח"ש לסיים את חקירתם.

השוטרים טוענים שנקלעו למצב של סכנת חיים בסביבה של התפרעויות קשות.

לשם כך הם נושאים נשק. 

אז מה אם במגזר הערבי יש כמויות אדירות של נשק בלתי חוקי ושיעורי פשיעה גבוהים  ביותר. 

התקינות הפוליטית של התקשורת היהודית היא לעולם לא להאשים את הערבים. 

כולנו ראינו את ההתפרעויות שלהם אחרי הפיגוע בהר הבית. 

עושה רושם שהתקשורת הציבורית שלנו רואה בהרשעתו של אלאור עזריה הישג גדול ורוצה לרשום לזכותה עוד הישגים כאלה, קרי להרשיע את כוחות הביטחון שלנו בפגיעה מכוונת בערבים.

תמוה, הערבים תמיד צודקים? הם בסך הכול אזרחים תמימים שאינם עוסקים מעולם באלימות ובטרור?

כל הכבוד לגאולה אבן סער. 

מה פתאום בודקים אותם בשדה התעופה? 

מה אנו רוצים, משטרה חסרת יכולת?  

את צה"ל כבר סירסנו, עכשיו גם את המשטרה? 

משה כהן

ירושלים

* * *

יהודה דרורי

מי "משקשק" מהג'יהאד האיסלמי?

כבר הרבה זמן לא חזיתי בהצגה של פחד וחשש מצד ראשי מערכת הביטחון הישראלי כפי שאנחנו רואים לאחרונה בהקשר להתייחסותם לאיומי הנקמה של הג'יהאד האיסלמי שחטף לאחרונה סנוקרת מאוד מכאיבה במנהרת המוות שלו...

למעשה, אנו יודעים שמאז ומעולם הג'יהאד האיסלמי מאיים בפעילות נגדנו לפעמים מצליח קצת ועל פי רוב נכשל. אז מה קורה עכשיו?

אז אם ראשי מערכת הביטחון אכן בטוחים שהג'יהאד האיסלמי אכן יגיב, זה מחייב אותנו לפעול בשקט דרך "הקשרים המיוחדים שלנו" ולהזהיר אירגון זה לבל יפעל (כאילו שזה יעזור...) ומצד שני צה"ל יערוך בשקט "סידורים מתאימים" בשטח כדי לקדם כל פעילות טרור  להכשילה וליצור אפילו מלכודת לאוייב.

עודף ההצהרות שלנו וכל האזהרות כנגד גוף הטרור הזה נקראת על ידו כאילו ש"ישראל מפחדת" והכיסוי התקשורתי בכלל והטלוויזיוני בפרט של פריסת כוחות והצבת "כיפות ברזל" רק מחזק את הרצון של הג'יהאד האיסלמי לפגוע ב"ישראל המשקשקת". יש לחדול מהתייחסות בכלל לגיהאד האיסלמי גם משום שהינו החלש ביותר כיום מכל ארגוני הטרור...

יהודה דרורי

* * *

הדסה מור

זוהיר בהלול והצהרת בלפור

תגובה למאמרו של משה ארנס בנדון

לא האמנתי למקרא מאמרו של הליכודניק השרוף, של  הז'בוטינסקאי הצרוף, מאנשי ההוד וההדר של ממשלות הליכוד, משה ארנס, שרואה בזוהיר בהלול נכס יקר ערך למפלגת העבודה וטוען כי אבי גבאי עושה שגיאה למפלגתו בהוציאו אותו משורותיה.

ארנס ככל הנראה מעולם לא שמע את זוהיר בהלול משמיע את דעותיו הפוליטיות כשהן מסודרות אחת לאחת  בדברו נגד המדינה, ולא ראה את ניצוץ השנאה בעיניו כשדיבר בהחלטיות  פנאטית נגד דיכוי זכויות הפלשתינאים וזכותם למדינה עצמאית, כשקיטר על הסבל הנורא שנגרם להם עקב הכיבוש, ועוד מיני האשמות נגד הנהגת המדינה שארנס עצמו היה בין מעצבי מדיניותה,  דעות המושמעות כיום רק מפיהם של חברי הרשימה הערבית המשותפת. 

כשזוהיר בהלול נבחר כחבר כנסת מטעם מפלגת העבודה, תהיתי מיד בקול רם הכיצד הצליח  הסוס הטרויאני הזה להשתחל למפלגה ציונית בעלת ערכים וזכויות היסטוריות בבניין הארץ,   כאשר כל דעותיו והרגשותיו מתמקדות  בהצדקת האינטרס הערבי-פלשתינאי על זכויות הבעלות של הערבים על ארץ-ישראל בכלל וירושלים בפרט.

שמעתי את הרצאתו של זוהיר בהלול, במקרה, בכינוס של נשים ותיקות בתל אביב, מטעם אירגון "לילך", שהתקיים במלון "אדיב" בתל אביב, שאחת לחודש היתה נערכת בו ארוחת בוקר כיד המלך, ולאחריה  היו המשתתפות  נכנסות לאולם האירועים במלון ושומעות הרצאה. 

המרצה באותה פעם היה זוהיר בהלול, ששימש אז ככתב ספורט בקול ישראל. בתחילה לא הבנתי מה לציבור נשים מבוגרות ולספורט.  אך עד מהרה נוכחתי לראות שהוא לא  בא לדבר, לא על כדורגל ולא על כדורסל. הוא דיבר על פוליטיקה. היתה זו פוליטיקה שופעת רעל וארס. קשה לי לצטט משפטים מדבריו בשל חלוף זמן ניכר של כמה שנים מיני אז. אבל אוזניי עדיין מצטלצלות מדברי הביקורת המשתלחת שלו כנגד הנהגת המדינה, נגד הכיבוש כמובן, ועוד פעם כיבוש, וזכויות השיבה, ואסון הנכבה, וכמובן  גינוי ההתנחלויות,  ועוד ועוד.

 בפועל, הוא דיבר נגד  חלק ניכר מהערכים שמפלגת העבודה דגלה ועדיין דוגלת בהם. ואני, מיני אז, כשהוא נבחר לכנסת, עדיין תמהה ושואלת, מה לזוהיר בהלול ולמפלגת העבודה?

לא, אינני מתפלאה על דעותיו של זוהיר. הרי בהיותו ערבי גאה, אין פלא שידגול בכל  האינטרסים הקיצוניים שהערבים דורשים. וכמובן שאין גם פלא שהוא הביע את התנגדותו ושאט נפשו מהצהרת בלפור המקנה זכות להקמת בית לאומי ליהודים על שטחי ארץ-ישראל, אותה הביע בסירובו להשתתף  בכל טקס או מעמד לציון  המאורע החשוב הזה.  סובייקטיבית מבחינתו הוא צודק. זוהיר בהלול אינו ציוני. הוא נגד הענקת בית לאומי ליהודים. הוא בעד הענקת בית לאומי לערבים בארץ ישראל.

אולם בהחלט יש להתפלא על משה ארנס,  שהוא פוליטיקאי  ציוני בכל רמ"ח איבריו,  שלפתע בא ונוזף ביושב ראש מפלגת העבודה על ששלל מבהלול את מועמדותו לכנסת בשל עניין "פעוט"  כל כך, כמו התנגדות להצהרה היסטורית שניתנה לטובת העם היהודי.

כמה תמימות,  כמה נאיביות  מבטאה עמדתו של ארנס. חבל שהוא לא נכח באותה הרצאה בה השמיע זוהיר את דעותיו הפוליטיות האמיתיות.  אין לי ספק שהוא היה מוקיע אותן  באותו מעמד, ועכשו היה מברך את גבאי על מחיקתו של זוהיר מרשימת המועמדים.

לדעתי, היתה זו ערמומיות וחוסר כנות מצידו של בהלול להצטרף  ולהיבחר למפלגת העבודה, כי  מקומו לא יכירנו בשום מפלגה ציונית. בקושי במר"צ. 

  לפיכך  יש לראות בסילוקו של זוהיר ממועמדות  לכנסת צעד צעד אמיץ ונכון מצידו של אבי גבאי, שפעל  בנדון כמי שמסלק צלם מן ההיכל. אין ספק שמפלגת העבודה תזכה בהרבה קולות בוחרים פוטנציאליים שיצביעו בעדה,  בשל צעדו זה. 

אם גבאי ימשיך בניקוי האורוות מן הסוג הזה ולא יניח לפוליטיקאים קיצוניים נוספים להיבחר לכנסת, דוגמת אהוד ברק, יש לו סיכוי טוב למדי ליצור את המהפך הבא ולהיבחר לראשות  הממשלה.

הדסה מור

אהוד: לדעתי אין לו סיכוי.

* * *

אהוד בן עזר

הביקור במקדש (מָנְדִיר) הינדי, בצפון-מערב לונדון, בברנטפילד רוד, ניסדן. השם המלא של המקדש, על שם מייסדו: שׁרי סוּאַמינַארַאיַאן מָנְדִיר.

מתוך היומן. יום 82. ירנטון

26.5.03. יום שני. במיניבוס של שמונה בבוקר אנחנו יוצאים לאוקספורד, ומשם ברכבת של תשע ורבע לתחנת פדינגטון בלונדון.

כפי שקבענו מגיעה מריון דייוויס לאסוף אותנו, ומתברר במכונית מפוארת עם נהג פרטי, שחור גבוה, דומני מניגריה, בשם ויקטור. מצטרפת עוד חברה שלה, דומני שמה סילביה. יחד אנחנו נוסעים במכונית הפרטית השחורה למקדש (מנדיר) הינדי, בצפון-מערב לונדון, בברנטפילד רוד, ניסדן. השם המלא של המקדש, על שם מייסדו: שׁרי סוּאַמינַארַאיַאן מָנְדִיר.

בכניסה למקדש סידורי ביטחון כמו בנמל-תעופה וכמו בישראל. מאבטחים סביב שער הכניסה שבודקים כל מבקר, ובפנים אתה צריך להעביר את כל החפצים בגלאי מתכות כמו בטרמינל של נמל-תעופה. את רוב החפצים אנחנו משאירים במכונית, כי למקדש מותר להיכנס רק עם ארנק קטן ולא תיקים גדולים.

המקדש או המכלול עשוי שני אגפים ענקיים. האגף הימני, שמצופה ומקושט בעץ טיק בורמזי, מכיל אולמות גדולים להתכנסות, חדרי אוכל ואולם כושר גופני, חנות בכניסה, מקום להשיל נעליים לנשים, מקום להשיל נעליים לגברים, ועוד. האגף השמאלי הוא כולו מקדש שיש ענק, שיש איטלקי ובולגרי, שנשלחו להודו לשם עיצובם ופיסולם ומשם ללונדון, לבנייה. המבנה מאוד מרשים, מבחוץ כמו גם מבפנים. הרצפות כולן עץ, כי כל מי שנכנס משיל נעליו, והכול מהלכים בפנים יחפים או בגרביים. וכנראה שכך החובה ללכת גם בימי החורף הקרים.

מקבל אותנו הודי נעים הליכות, כבן חמישים, ושמו Shashi Kanabar והוא מעין יחצ"ן של המקדש שעימו יצרה מריון קשרים ביוזמתה והביאה לקירוב לבבות בינם לבין ישראל. אנחנו חולצים נעליים. אני זורק לתוך סל את ה"מתנה" שהבאתי, קובץ שיריה באנגלית של אסתר. כל מבקר צריך להביא "מתנה" כלשהי. חשבתי שמדובר בפגישה אישית. לא. אפילו לא היה למי להסביר מה הבאתי איתי. מעניין את זְקֵנתם.

שאשי מספר כי סידורי הביטחון הונהגו בעקבות התראות. המקדש ההינדי הוא מטרה בולטת מאוד לטרור איסלאמי. לפני ימים אחדים ביקרה במקום חבורה של מוסלמים, הסתכלו ויצאו, וקיים חשש שבאו לעקוב אחר סידורי הביטחון.

בחור צעיר ענוב עניבה, כולם כמובן יחפים, עורך לנו סיור באולמות הגדולים ומתפאר במידותיהם. על הבמה של האולם הגדול ניצבים שלושה פסלים שמרחוק ניראים כאנשים חיים, והם של האבות המייסדים של הכת, וציוריהם גם תלויים על הקיר מאחור. כל המצויירים והמפוסלים, כמו גם כל חברי הכת החיים ­– צבועים לא רק נקודה האדומה באמצע המצח אלא הנקודה תחומה במעין חי"ת גבוה של קו אדום דק, שיושב על הנקודה ומכיל אותה. המדריך מתפאר במידות הענקיות של האולם, ומסביר באנגלית, קשה להבנה קצת, על עיקרי הדת של הכת, שכולה אנושיות ופתיחות ומעשים טובים והכול בתוך ההינדואיזם, עד שיהודית מתפתה לשאול אם הם כמו הרפורמים, והוא אומר שכן, למרות שספק אם הבין למה התכוונה בכלל.

עכשיו אנחנו עוברים מאזור האולמות על המקדש עצמו. יער של עמודי שיש מעוטרים הנושאים את התקרה שמעליהם. מתברר שאין בכלל ברזל בבנייה. הכול שיש. השיש לבן ובמקצת גם אפור, ומזכיר בטקסטורה שלו גוש של סוכר. כאילו הכול עשוי סוכר גבישי. יש משהו חדש מדי וכאילו לא אמיתי בשפע השיש, שכולו מגולף עיטורים ומפוסל דמויות מיתולוגיות הינדיות.

כולם יושבים על הרצפה. תחילה אני מבקש להתיישב לתומי עם שלוש הנשים אך מיד לוקחים אותי קדימה. מתברר שגברים מלפנים, נשים מאחור. יש הפרדה גמורה בין נשים לגברים. וכך אני מתיישב על רצפת השיש הקרה בקרב הודים צעירים ומבוגרים, לידי יושב ילד יחף קטן בעל עיניים שחורות וסקרניות, שקט לחלוטין, ויושבים גם כמה "גויים" שנשבו. ומאחור ­– הנשים.

מולנו דלתות סגורות, אטומות, כארבע או חמש בחזית האולם. עם תחילת התפילה נשמעת דפיקה חזקה ומתחילים לפתוח את הדלתות, כאשר מאחוריהן מתגלים פסלי האלים המוארים והצבעוניים, כולם דמויות של גברים נשיים מאוד, לבנים, מעוטרים בבגדים ובטורבנים ובקישוטים רבים. אחר-כך מתברר לנו כי לכל אל או אלוהות יש תלבושות כמיספר ימי השנה, וכל יום מלבישים אותו בבגד אחר!

מול כל אל מצועצע עומד סאדוּ. עוד קודם לכן ראינו מבעד לחצי דלת פתוחה אחד מהם. לבושים בגלימת-בד שכנראה אינה אלא חתיכת בד ארוכה אחת בצבע חום-כתום שמקופלת ומכסה את אזור החלציים, הרגליים ובית החזה, ומתחתיה הם ערומים לגמרי! מתברר שנזירים או כוהנים אלה נבחרים להתחיל בחניכתם רק כשהם כבר מבוגרים יחסית, כבני עשרים, ורק בהסכמת הוריהם. הם חיים בפרישות גמורה. אסורות עליהם הנשים. הם טבעונים, לא בשר, לא ביצים, לא דגים, כמו כל בני הכת ההינדית הזו, שגם מנועים מאלכוהול, אבל עליהם אסור אפילו שום או כל תבלין או מאכל חריף אחר, כדי שלא לעורר את היצר שלהם! עורם נראה חום וחלק מאוד, עדין ומטופח, ואין עליו אפילו שערה אחת! – וכל הזמן הם מנפנפים בשולי הגלימה שלהם כחוששים פן תיפול מעליהם, וחושפים חלקים מהמותניים הערומים שלהם. כמין הצטעצעות של מורמים-מעם. חלקם ניראים נשיים, ויש לי הרגשה שאת צורכי המין שלהם הם מספקים בחברותא. הם כל-כך יחד, כאילו הם מתלטפים כל הזמן, אף כי אינם נוגעים זה בזה בפומבי. יש משהו מאוד שמוקי בעור החום, החלק והמתוח שלהם. כניראה שהתזונה המיוחדת דווקא עוזרת להם שלא להזדקן מהר ולהישאר צעירים.

ובכן עומד לו כל סאדוּ בתא, מופרד בסורג עם מנעול מהאולם הכללי, עומד מול האל היושב שם, ומניף מהצד, כדי לא להסתיר את האל, מחתה שבקצהָ נר בוער שאינו נכבה. כל אותו זמן נשמעת מוסיקה מונוטונית ולעיתים משהו כמו תקיעת שופר רמה, וכל הקהל היושב בשיכול רגליים מוחא כפיים בקצב המונוטוני ושר את התפילה שבה חוזרים כניראה פעמים רבות שמות האלים. אני ועוד כמה "גויים", שהם אורחים מהחוץ, יושבים דוממים ומסתכלים. הקהל נכנס למעין אכסטזה, אך לא מוגזמת, וזאת באמצעות התפילה והמוסיקה המונוטונית ומחיאות הכפיים הקצובות. עמודי השיש מסתירים ממני את הנעשה אצל האלים האחרים, אבל בו-זמנית עומדים כארבעה-חמישה סאדו כאלה בגלימותיהם הכתומות ומניפים את המחתות עם הנר הבוער בקצה בתנועות פולחניות שכניראה יש לכל אחת מהן משמעות טקסית.

כאשר נגמר הטקס, ניגש אחד השומרים עם צלחת פח עמוקה בידו אל הסאדו, והסאדו מניח בה, מעבר למחיצה עם המנעול התלוי, את הנר. השומר מכבה אותו ומעביר את הקערה בן היושבים וכל אחד שם בה מטבעות אחדים פחותי-ערך. אני שם שלוש מטבעות של עשרים פני, לשם נימוס. האנשים מאוד שקטים, מנומסים, מאירי פנים כולם.

תוך כדי ההתרמה מסתלקים רוב הסאדו אל מאחורי "קודש הקודשים" ויותר אנחנו לא רואים אותם ואת עטיפותיהם הכתומות-כהות. בייחוד מרשים אחד מהם, גבוה, צנום מאוד, בעל פנים כהים קצת ומראה כשל תימני, והוא היחיד שלא רק עטוף בגלימה הכתומה-כהה אלא לראשו יש לו טורבן שטוח עשוי בד מאותו צבע. כניראה שהוא במעלה גדולה יותר.

עכשיו הגברים קמים ועוברים בשורה על פני האלים הקדושים ומשתחווים להם בקידה ובהצמדת כפות-ידיים, ועוברים אל מאחורי "קודש הקודשים" ומשם החוצה. המלווה שלי, שאשי, לוקח אותי לרחבה הצרה שלפני מעונות האלים, שם עומד אחד הסאדו המבוגרים, שהוא מגדיר אותו: שר ללא תיק של המקדש, עורך לי הכרה עימו ואומר שניפגש עוד מעט לשיחה. הסאדו המכובד הוא כבן חמישים, נמוך כרובם, מרכיב משקפיים במסגרת שחורה עבה, מקריח, ושמו Akshar Vihari Swami.

רק לאחר שאחרוני הגברים נעלמים, מותר לנשים לעבור את הגבול הבלתי-ניראה ועכשיו הן חולפות בקידה ובהצמדת כפות-ידיים על פני האלים, וממשיכות גם הן לצד האחורי. המעניין הוא שהתפילה היום נערכה בעצם לכבודם כי היום הוא יום הנשים הקשישות! אחרי התפילה הן קיבלו הרצאה על סוכרת!

תוך ירידה ושיטוט פה ושם, וגם מבט החוצה מהמרפסת הגדולה הצופה אל המדרגות המוליכות למרום המקדש, מביאים אותי לאולם גדול יחסית שבו מקבל את פניי בפינה אשקר ויהארי סוואמי. הוא לא זה שעומד בראש המקדש. שם הסאדו העומד בראש המקדש כיום הוא Pujya Atma Swaroop Swami. האמת היא שאשְקר אינו איש שיחה קולחת, ואולי הוא נוהג כך בכוונה. הוא בעיקר מקשיב ומדי פעם שואל שאלות. אני מניח שהוא צעיר ממני בעשרים שנה. גם הוא יחף ולבוש בגלימה הכתומה-הכהה.

אני מציג עצמי כסופר עברי השוהה באוקספורד. נותן הרצאה קצרה על יחסי ישראל והודו. אומר שאנחנו שמחים להיות איתם עכשיו ביחסים קרובים יותר. מספר על נוער ישראלי שמחפש קצת שלווה בהודו אחרי הלחץ שבו הוא חי בישראל. על כך שלא ההתנחלויות הן הסיבה לכך שאין שלום אלא ההתנגדות הפלשתינאית והכלל-ערבית לעצם קיומה של מדינת ישראל. על כך שאין סיכוי לשלום בעתיד הניראה לעין, והדבר קשה מאוד כי אנשים צעירים רוצים תקווה ואינם משלימים עם המצב. ומסיים באומרי כי למרות השוני הגדול שבין יהדות להינדואיזם (אולי אפילו אמרתי בודהיזם), יש מקום לברית עמוקה בין הודו לישראל בגלל הסכנות המשותפות והמצב הפוליטי העולמי. ואנחנו בישראל כמובן שמחים על כך.

בן-שיחי מקשיב ברצינות וכמעט שאינו תורם משלו דבר לשיחה רק מביע מעין הסכמה מנומסת לדבריי, לציין שהבין אותם. לא למדתי ממנו כלום.

בכמה הזדמנויות איתו, וגם עם שאשי, אני, מתוך רצון לקרב את רוחה של הודו אלינו, בישראל, מספר כמה השפיע עליי ועל רבים מבני-דורי הספר "סידהארתא" של הרמן הסה המספר על נעוריו וחייו של בודהא, וכיצד מצאנו בספר משל על חיי האדם בכלל, ואפילו נהגתי לשוחח על הספר עם חיילים צעירים בעת שירותי כמרצה במילואים כסיפור של הגשמה ומימוש עצמי.

איש מבני שיחי לא שמע על הספר "סידהארתא" ולא על הרמן הסה. אך מה שיותר מוזר הוא שאני לא שמתי לב שבשום מקום במקדש של כת הסאוואמינאריאן אין זכר לפסליו הידועים של בודהא, היושב בשיכול רגליים והוא בעל ידיים רבות. חשבתי כניראה שזה מובן מאליו שלא רואים אותו אלא רק את האלים של הכת שלהם, שהם פרטיים יותר.

רק בערב, כאן בירנטון, כאשר פרופ' יונתן גולדסטין הסינולוג קופץ להראות לנו תרגום סיני של "מדינת היהודים" של הרצל, ואני מספר לו על הכת והמקדש שבו ביקרנו היום ­– הוא תופס ראשו בשתי ידיו ואומר "אוי וֵי!" – הלא ההינדו והבודהיזם קרובים כמו היהדות והנצרות, אלה שתי דתות שונות! אין ביניהן קשר, כי בודהא היה רפורמטור בשעתו, כמו לותר, ובבודהיזם לא קיימת שיטת הקסטות, ואילו אצל ההינדים עדיין היא קיימת, ובייחוד כת הטמאים, חסר היה לי רק לשאול אותם עליה במקדש!

בקיצור, עשיתי פאשלה רצינית כאשר שיבחתי את בודהא, לפי ספר של הסה, באוזני הינדים שלא שמעו על הספר והסופר, ובעיניהם בודהא שייך לדת אחרת! מתברר שמרבית הודו היא הינדית, ואילו הבודהיזם נפוץ יותר במדינת אחרות במזרח הרחוק.

עם זאת, הגישה של ההינדים שפגשתי היא כניראה כל-כך מיסיונרית, והרי גם לפי דתם הם מצווים להיות נחמדים ואדיבים לכל אדם, ולא אלימים – שעל כן אפילו לא תיקנו את טעותי ולא הסבירו לי את השוני ביניהם לבין הבודהיזם.

בעת השיחה עם הסאדו אקשר עומד עלינו שאשי ורומז לי שהגיע הזמן לסיים. אני סבור שזה מפני שזמנו של הכהן-הנזיר החשוב אקשר מוגבל, אך מתברר שהוא דווקא יש לו כל הזמן שבעולם, אלא הבעייה היא ששלוש הנשים כבר מסיימות את ארוחת-הצהריים שאליה היינו מוזמנים, ואני טרם הגעתי, והנהג כבר מחכה עם המכונית מחוץ למקדש.

אני מגיע ל"חדר האוכל". הכול מאוד ערום ופשוט אם כי חדש מאוד. על מגש פלסטיק שקערורי-מדוֹרי לבן ודק מקבל כל סועד את ארוחת-הצהריים: מחית תפוחי-אדמה ברוטב חריף, אורז, עוגת-אורז כהה, שתי לביבות של ירקות, כף פלסטיק, כוס מים וכוס יוגורט דליל עם עלי כוסברה. מנה אחרונה קערית פלסטיק של רוטב מנגו צהוב סמיך ומתוק מאוד. מאחר שאני רעב, אני אוכל הכול, ואולם לחשוב על זה כעל ארוחה של ממש, גם באיכות וגם בכמות, קשה מאוד. לא במקרה הם כמעט כולם רזים וקטנים.

לפרידה נותנים לכל אחד מאיתנו מעטפה לבנה גדולה ובה הקומוניקאטים הצבעוניים של הכת, תולדותיה ועקרונותיה, ושל המקדש, וכן קופסת פלסטיק ורודה קטנה, כמו של מרגרינה, ובה ממתק, מין חלווה בצבע חום, אולי על בסיס של תמרים. זוהי מתנה מראש המקדש שלהם, להמתיק לכל אורח את יומו.

 מהחומר הכתוב, וגם ממה שהסבירו לנו, מתברר שמייסד הכת הזו, הנקראת בשם Swaminarayan Sampraday הוא Bhagwan Swaninarayan שנולד בשנת 1781 וחי ארבעים ותשע שנים. היורש הרוחני שלו, העומד כיום בראש התנועה, וכמובן שמתגורר בהודו, הוא Param Pujya Pramukh Swami Maharaj ותמונתו מתנוססת בכל מקום ובכל פירסום של המקדש והכת. הוא המנהיג החמישי במיספר של הכת מאז היווסדה. יקצר המצע מלתאר את כל התשבחות המורעפות עליו, על קודמיו, ועל עקרונותיה ועיקריה של הכת ובהם אי-האלימות, לא בשר ולא אלכוהול, תיעוד כל פעולה כספית, כבוד לכל הדתות ומסירות לאלוהים. וכל התמונות כל-כך מתוקות וחסודות וצבעוניות. ומאות פעולות של צדקה וחסד נזכרות בקומוניקאטים, וגם, בעקבות התערוכה של תולדות ההינדואיזם שראינו את מוצגיה במהלך הביקור, מביאים הוכחות לכך שלהרבה הישגים מדעיים ותרבותיים מערביים יש תקדים בהינדואיזם.

במהלך הביקור ראינו גם סרט וידאו קצר שמתאר את הקמת המקדש, הכול בהתנדבות!

לפני שנפרדים, אחרי הארוחה המיוחדת במינה, שגם כל אחד מהמלווים שלנו מקבל מנה ממנה, נותנים לכל אחד מאיתנו למלא דף נייר ובו התרשמותנו מהביקור והכתובות שלנו. אפשר לכתוב בכל שפה, ויהודית ואני כותבים בעברית. אם אינני טועה כתבתי שם שזוהי פעם ראשונה בחיי שאני מבקר במקדש בודהיסטי ואני מודה על קבלת הפנים ושמח שכיום הודו וישראל הן בעלות קשרים אמיצים ביניהן! – לפחות אין חשש שהבורות שלי תצוטט באיזשהו מקום!

[לאחר ימים אחדים אנחנו מקבלים בפקס ממריון את מה שמילאנו בעברית, כדי שנכתוב זאת באנגלית, וכך קיבלתי את הנוסח המדוייק של דבריי החשובים מאוד, ומתברר שלא הזכרתי את שם בודהא לשווא: "התרשמתי מאוד מהביקור במקדש, המנדיר, בלונדון. כל דבר היה חדש עבורי, בייחוד שמחתי על האפשרות להכיר חלק מדת ההינדו ומעולמה של הודו, שהיא כיום בת ברית של ישראל."]

עד כאן סיפור הביקור במקדש ההינדו בלונדון, שחסך לי ביקור, שממילא לא התכוונתי לעשותו ­– בהודו. לא נעים לומר אבל על פניו זה ניראה קצת כמו עבודת אלילים, למרות שמזכירים את אלוהים כל הזמן. כל ההמחשות המתקתקות בתמונות ובפסלים מזכירים קצת את התפקיד שמילאו האיקונות וציורי תולדות ישו לאיכרים הנבערים מדעת לפני מאות שנים ברחבי רוסיה. אלא שהציורים כאן נעדרים כל מימד של אמנות. הם ניראים קיטש גמור, ובמקרה הטוב, נאיביים.

אנחנו יוצאים למכונית. ויקטור מסיע אותנו עד לרחוב שבין מרקס אנד ספנסר לסלפרידג'ס ליד אוקספורד סטריט. נפרדים לשלום ממריון, מוויקטור ומסילביה, יושבים לשתות קפה במזנון של סלפרידג' ויהודית קונה קופסת פרלינים מובחרים ליגאל, ליום הולדתו השבעים, והולכים ברגל עד מלון הילטון בפארק לן, מול ההייד פארק, לפגוש את יגאל וורדה שבאו אתמול ללונדון.

מאוחר יותר אנחנו חוזרים בתחתית וברכבת, דרך פדינגטון, לאוקספורד, ובמיניבוס הביתה לירנטון.

אהוד בן עזר

* * *

תקוה וינשטוק

1. "ימים לראות" מאת שגית אמת

ידיעות אחרונות ספרי חמד/2016

     שם הספר מוזר במקצת: "ימים לראות". אך כבר בדף הראשון מתברר שהדגש על "לראות".

גיבורת הספר היא סופי, עיוורת מלידה. אימה מתה בלידתה אותה, אביה עקר לאמריקה וסופי גדלה במוסד לעיוורים. עתה היא בת 31, מתגוררת בבית סבתה. סופי אישה עצמאית. אוחזת במטה עיוורים והיא נוסעת מדי בוקר בשני אוטובוסים לעבודתה בחברת ביטוח. בערבים היא כותבת במכונת כתיבה ברייל את סיפור חייה של סבתה האהובה, ניצולת השואה. סופי מקווה להעלות את פרי רוחה בספר. כבר חיברה את ההקדמה לספר העתידי: בקשה לקוראים לבל יאמרו  "איך 'כתבת 'הר ירוק', והרי מעולם לא ראית הר, ואינך יודעת מה הוא ירוק! סימכו על מאות הספרים שקראתי, מיליוני השיחות שלהן צותתי ועל הנפש הרעבה איתה נולדתי."

סופי מתאמצת וכמעט מצליחה לחיות חיים של אישה צעירה "רגילה". בחושיה המחודדים היא יודעת להבחין בין אנשים וחפצים, מחשבת מרחקי הליכה, מיטיבה לפרש קולות ורחשים. היא אינה מעוררת רחמים. סופי סולדת מהם. יש לה חברות ועתה נכנס לחייה השכן החדש שלומי, בעל לאישה ואב לשני ילדים קטנים. שלומי עובד עם אביו במשאית השייכת לאב. הבחור, שאינו מן המשכילים, מלא התפעמות מהעיוורת הצעירה המלומדת, המיטיבה להתבטא. היא שונה כל כך מאשתו .שלומי מתאהב בסופי, מפנטז לברוח עימה לקצווי תבל והיא, בשלה להתקשרות, משיבה לו אהבה אף שברור לה כמה הוא קשור לבניו הקטנים. כבר היו לסופי אהבות שנכזבו. הפעם זו כנראה האהבה האמיתית.

ההתאהבות הזו של העיוורת אינה שונה בהרבה מרומנים אחרים בין גבר נשוי בעל משפחה לבין צעירה רווקה רואה. העיוורון אינו מהווה שוני מכריע בשטח זה. גם כאן מסכת של שקרים, סיפורי כיסוי מתוחכמים לבני המשפחה והסתתרויות, הרי שניהם גרים באותו בניין.

הקורא סקרן לדעת מה הסוף, האהבה תנצח או המציאות?

המחברת מצאה פתרון יצירתי: החלום אינו ממומש. בני הזוג יוצאים בפעם הראשונה לוויקאנד משותף – וכבר בתחילתו של  מסע התענוגות האסור, על שפת ימה של תל אביב, מתרחש פיגוע טרור המוני. סופי נפצעת קל, שלומי נפצע קשה ורעייתו לא משה ממיטתו בבית החולים ובשיקום, ומי חושב על קצווי עולם?

"ימים לראות" מסתיים בכי טוב. אמנם שלומי נעלם מהאופק של סופי אבל היא זוכה להוציא את ספרה בהשקה חגיגית. האולם הומה אדם. הסבתא מאושרת (אגב, את "ימים לראות" מקדישה המחברת, שגית אמת, באמת לסבתה, לנה וילדרמן). הצלם הצעיר המנציח את טכס ההשקה שם עין על סופי. צפויה אהבה חדשה.

אמנם הפי אנד שבלוני למדי, אך בעיקרו פותח "ימים לראות" צוהר מעניין לחייה של אישה עיוורת מלידה. התיאורים בספר יוצרים רושם אמין ומחמם את הלב, לקרוא על אדם המצליח להתגבר על המגבלות שהעמיד לו הטבע. וסופי מעוררת כבוד ואמפתיה. הסבתא מתוארת ברגישות, סבתא טובה ואופטימית חרף כל תלאותיה, מערבבת אידיש בעברית, נהנית לסרוג אפודות למכריה בעוד נכדתה מדמיינת את צבעיהם של חוטי הצמר לפי עוביים ורכותם. גם העבודה במשאית מסופרת בידע. מעשי האהבים כתובים בעדינות, לא בריאליזם מוגזם האופייני כל כך לספרות הנשית בימינו.

זה ספרה הראשון למבוגרים של שגית אמת, שכבר זכתה בפרס זאב ופרס לאה גולדברג לספרי נוער .

2. "סיפור גלילי" מאת מירי פיינרו

בהוצאת גוונים

"סיפור גלילי" מגולל אירוע שזיעזע את הקהילה היהודית בצפת עיר הקודש בראשית המאה העשרים: שני בניו  של הרב הספרדי הראשי בעיר עברו לדת הנוצרית. השתמדו.

גבריאל, בנו של  הרב, חלה. בית החולים היהודי בצפת היה מלא ובלית ברירה הועבר הצעיר לבית החולים הסקוטי בטבריה. מנהל בית החולים ד"ר טוראנס נודע לתהילה כרופא אבל לא היה יהודי שיצא מבית החולים מבלי שהדוקטור ישדלו להתנצר.

מיכאל, אחיו של גבריאל, בא לבקרו בבית החולים ומתקבל בחביבות על יד הדוקטור המזמינו לסעוד בביתו. מיכאל, שהרעב מציק לו, אינו עומד בפיתוי. אוכל מהאוכל הטרף ומאזין לדברי המארח על  ישו המכפר על עוונותיהם של בני האדם, והוא המשיח שיביא גאולה לעולם.

למיכאל הצעיר, שקיבל את החיים היהודיים כפשוטם וכמובנים מאליהם, בלי לחקור הרבה, נפתח עלם חדש. דת, תרבות ואמנות, שמעולם לא שמע עליהם בבועה הקטנה של צפת. הוא הורגל לגערות ולצעקות של אביו והנה  זכה ליחס חביב ומכבד.

מיכאל מעביר לאחיו חוברות על הברית החדשה, הם שומעים דרשה של כומר על הלן קלר שאמרה "עדיף להיות עיוור בעיניים ורואה בלב, מלהיות רואים בעיניים ועוורים בלב" –   והעיוורים הם עם ישראל.

הנצרות קוסמת גם לגבריאל. אנשי המיסיון ויהודים משיחיים קוראים לפניהם פרקי תנ"ך המכוונים לדעתם לישו, מלמדים אותם אנגלית, מסיירים עימם בכנסיות ובאתר ההטבלה של הירדן והופכים אותם לנוצרים. המיסיונרים מאושרים: בפעם הראשונה הצליחו להטביל יהודים מצפת, ועוד בני רב.

ברור למיסיונרים כי שני האחים לא יוכלו עוד להתגורר בצפת. החברה תטיל עליהם חרם ותנדה אותם. הבחורים נפרדים מהוריהם ההמומים והשבורים. שוב לא יראו אלה את אלה לעולם. הם נשלחים למיסיון ביורק שבצפון אנגליה ומחליטים שם על דרכם בחיים: גבריאל מתרשם מהפארקים מסביב , נעשה  גנן וכבר מזומנת לו אהבה. מיכאל מצטרף למשלחת החופרת בעתיקות מצרים וגם אליו נמשכת נערה.

מעטים הרומנים שכתבו סופרים ישראלים על חיי העדות הנוצריות, המתנצרים והיהודים המשיחיים. שושנה שבבו מחברת "מריה"  טיפלה בנושא וכתבה עליו גם את "אהבה בצפת",  רומן על בת הרב הספרדי של צפת שהתאהבה בגבר נוצרי, התנצרה והסעירה את היישוב. ייתכן ועל דמותו של אותו רב מתבסס עתה ספרה של מירי פיינרו.

"סיפור גלילי" מתאר בפרטי בפרטים את החבורה הסקוטית הקטנה של בית החולים בטבריה.  מנהגיהם, חיי המשפחה שלהם. הלידות והלוויות. מהכלים שהביאו מהמולדת עד לתה המנחה של חמש. הספר מביא גם שירים באנגלית ופרקים בתולדות אנגליה, כנסיותיה וארמונותיה. אפילו המפלצת באגם לוך אינה נעדרת. עובדי בית החולים עזבו משרות ותפקידם ועלו לארץ הקודש להקים בה בתי חולים ובתי ספר וכך להתחבב על הילידים ולהעבירם לחיקו של ישו.

העיסוק בענייני הדת הנוצרית והמיסיון אינו שכיח אצל הסופרים הישראלים בימינו, הנצרות אינה נושא הנלמד בבתי הספר בארץ. הרבה מהכתוב בספר הוא בבחינת חידוש לקורא יליד הארץ. לצד ההוויה הנוצרית מעלה הספר את החיים בצפת לפני מאה שנה וגם זו בועה שאינה מוכרת לרבים.

צפת עיר הקודש והמסתורין נפרשת ביריעה רחבה. ברקע פסוקי תנ"ך,ס יפורי אגדות,מ ובאות מהתלמוד והקבלה. מתוארות לפרטיהן הסמטאות הצפופות של העיר ויושביהן, בעיקר היהודים הספרדיים, בעלי המלאכה ושומרי הקברים הקדושים. מועלים תולדות עם ישראל בספרד. בית כנסת אבוהב, האמונה בשדים וברוחות, מנהגי יום יום, תרופות הצמחים, המלבושים, המאכלים. בספר שפע מתכונים מסורתיים.

בפאתי העיר מופיעים גם ערבים, בדואים וקראים. עברית וערבית, לדינו ואידיש מתערבבות. יש בספר מכל וכול, הוא ממש אנציקלופדיה של צפת של פעם. המחברת שולטת בחומר רב ומנסה לערות את כולו לספר. לעיתים זה עושר השמור לבעליו לרעתו. הרומן מתפזר לכל עבר וקריאת ארבע מאות דפיו תובעת סבלנות. יש והצד הלימודי-דידקטי משתלט על הספר, ונדרשות  הערות שוליים להסברת הכתוב. הדבר מורגש במיוחד בסופו של "סיפור גלילי". בחירתו של מיכאל בגננות מזמנת לפיינרו הזדמנות לספר על הצומח בסקוטלנד, ומסעו של גבריאל למצרים הוא עילה למשא שלם ומסורבל על שושלות הפרעונים. 

מירי פיינרו נולדה ומתגוררת בפתח תקווה, בת ליוצאי שואה. היא בוגרת המחלקה לספרות אנגלית ואמריקאית ובלשנות אנגלית לתואר ראשון באוניברסיטת בר אילן, ובוגרת המחלקה לספרנות לתואר שני באוניברסיטה העברית. עובדת כמורה בתיכון. גם מציירת, בעיקר את נופי הארץ. הציור על מעטפת הספר הנו פרי מכחולה.

על "סיפור גלילי", ספרה הראשון, היא אומרת: "זה הפרוייקט של חיי. עבדתי עליו אחת-עשרה וחצי שנים. התבססתי על מקורות רבים, עשיתי תחקירים למדתי לאדינו והתאמנתי באידיש לצורך כתיבתו."

תקוה וינשטוק   

* * *

נסיה שפרן

חודש בפולין

על נסיעה לפולין אני חולמת עוד מן הימים בהם היתה פולין סגורה ומסוגרת ונדרשה הזמנה רשמית כדי לבקר בה. בניירת ה"פולנית" שלי מצאתי אפילו מפה שנשלחה אליי מן הקונסוליה הפולנית וכתוב בה: Polish People’s Republic. איני זוכרת מתי בדיוק המפה נשלחה אליי, אך אני משערת שזה היה בשנות ה-80 של המאה שעברה. מיספר התושבים היה אז 36 מיליון. כיום מספר התושבים הוא 38 מיליון. התנודות הדמוגרפיות בפולין אינן גדולות מאז תום מלחמת העולם השנייה, פולין מנסה לאחרונה לעודד את הילודה, אך התנגדותם הנחרצת של הפולנים לקלוט פליטים עדיין חזקה.

רוב הישראלים שאני מכירה ביקרו כבר בפולין לפחות פעם אחת – ואני לא. ספר על המסעות האסורים לפטרה שעבדתי עליו יותר מעשור תבע את מלוא תשומת הלב, היו נסיעות ליעדים אחרים, והיו סיבות אחרות. אבל הסיבה העיקרית, להרגשתי, נעוצה בכך שנסיעה לפולין הצטיירה בעיני כנסיעה מיוחדת השונה מכל נסיעה אחרת. בפולין נולד אבי, בפולין נספו כל בני משפחתו המיידית. נסיעה לפולין איננה כמו נסיעה לכל ארץ אחרת. זוהי נסיעה המחייבת מחקר יסודי והכנה ממושכת. וכך צברתי לי במשך השנים חומר על פולין, תיחקרתי אנשים שביקרו שם – אך לכלל נסיעה לא הגעתי.

בסופו של דבר הנסיעה לפולין אירעה באופן מקרי, כאשר לרשותי עומדים חודשיים בלבד, בתוכם גם נסיעה ארוכה אחרת. מתוך ים הספרים, הסרטים ואתרי האינטרנט שהייתי אמורה לחרוש, הגעתי בסופו של דבר אל פולין ללא הכנות מרובות, ובוודאי לא סוג ההכנות שדמיינתי לעצמי כל השנים. ידידה המרבה בנסיעות סיפרה לי בדרך אגב שרכשה כרטיס טיסה לפולין. מתגובתי הבינה עד כמה הייתי רוצה לנסוע לפולין בעצמי והציעה שאצטרף אליה. מאחר שעמדתי לפני נסיעה אחרת ואת תאריכי הטיסה לפולין כבר לא היה אפשר לשנות, התלבטתי במשך שבוע ימים, ובסופו של דבר נמצאה דרך להצטרף אליה בוורשה.

ידעתי שהזמן העומד לרשותי לא יאפשר את סוג ההכנה עליה חלמתי כל השנים, אבל ניגשתי מיד למלאכה: קראתי כמה ספרי נסיעה אישיים, "לונלי פלאנט" וכמה ספרי הדרכה אחרים, וסקרתי כמה אתרים העוסקים ביהדות פולין באינטרנט; הצלחתי גם ליצור קשר עם אישה פולנייה מן העיירה של אבי החוקרת את ההיסטוריה היהודית של האזור, וגם עם אישה מביאליסטוק – היהודייה האחרונה בעיר כפי שהתברר אחר כך. זה אולי נראה הרבה למי שרגיל בסיורים מאורגנים ומסתפק בידע של המדריכים המלווים. אני הייתי מורת דרך בצעירותי, וכנראה שם רכשתי את ההרגל "להכין" טיולים, אפילו מאורגנים.

גם בספטמבר ובתחילת אוקטובר היתה פולין מוצפת בתיירים. יש מה לראות בפולין גם למי שאין לו קשר משפחתי או היסטורי למקום. מבנים היסטוריים מעניינים, עבודות שיחזור מדהימות בהיקפן שנעשו בערים שנהרסו במלחמה, בעיקר בוורשה. יש בפולין גם אתרי טבע מושכים: מסלולי הליכה וסקי בדרום, נהרות ואגמים בצפון. היער הבתולי היחיד שנותר באירופה נמצא בצפון פולין.

ליהודים יש כמובן סיבות נוספות. באופן כללי הייתי מחלקת את התיירות היהודית לפולין לשלוש קבוצות עיקריות:

תיירות השואה. העניין העיקרי, שמאפיל על כל דבר אחר, הוא מחנות הריכוז הפזורים ברחבי פולין, ובראשם כמובן אושוויץ. גישה זו בוטאה באופן מובהק בספרה של הסופרת יהודית הנדל "ליד כפרים שקטים", שנכתב עדיין בשנות ה-80, כאשר ביקור בפולין חייב הזמנה מיוחדת והנסיעות לשם היו נדירות. יהודית הנדל התכוונה לבקר בקלושין, עיירת ילדותה של אימה, אבל לאחר ביקור בטרבלינקה היא אינה נוסעת לשם: "מה היה לי לחפש בקלושין." גם בעיירת ילדותו של המשורר אבות ישורון, אליה התכוונה להגיע ואף הצטיידה בכתובת הבית בו גדל, לא הגיעה בסופו של דבר. לאחר ביקור במחנה הריכוז מיידנק הסמוך היא תוהה: "מה היה לי, אבות, לחפש בקראסניסטאוו?"

גם אל קרוסנו, עיר ילדותו של בעלה, לא הגיעה, כי לאחר הביקור באושוויץ – "מה היה לי לחפש בקרוסנו?"

לאחר הביקורים במחנות הריכוז היא לא מצאה טעם לנסוע למקומות בהם גדלו יקיריה. החיים שהתקיימו שם לפני המלחמה התגמדו לנוכח החורבן הנורא. דומה שרוב הנסיעות שנערכות היום, ובעיקר של קבוצות תלמידים מישראל (אך גם של צעירים יהודיים מארצות אחרות), מתמקדות בשואה. יש פחות עניין בחיים היהודיים שנמשכו בפולין כמעט אלף שנה. כל דבר אחר מתגמד לנוכח החורבן המוחלט של החיים שהיו שם פעם.

תיירות שורשים. אבל יש גם כאלה שמטרתם העיקרית היא לנגוע בחיים שלפני השואה, או מיד לאחריה. אלאונורה לב בספרה "יתמות מסוג מסוים", שנכתב גם הוא בשנות ה-80, מצליחה להצטרף למשלחת רשמית לפולין, אך מטרתה העיקרית היא ביקור בשצֶ'צ'ין, העיר בה התיישבו הוריה כאשר חזרו מרוסיה לאחר המלחמה, העיר בה היא נולדה.

חנה הרציג, כבר בשנות ה-90 כאשר פולין פתוחה לתיירים, חוקרת ומגלה בספרה "תמונות מחפשות כותרת" את מחנה העקורים שם נולדה ושם עברה עליה ילדותה המוקדמת. היא נוסעת גם לעיר דרוהוביץ' (אז בפולין וכיום באוקראינה) שם חיו הוריה עד המלחמה. היא מאתרת את מי שהציל את חיי הוריה במרתף בו הסתתרו עם עוד 40 יהודים במשך 22 חודשים.

נורית גרץ, ילידת הארץ, מתארת בספרה "אל מה שנמוג" את המסע שערכה עם אימה אל העיר סובאלקי בצפון פולין, שם נולדה אימה, ואל התחנות האחרות בחיי האם. טיולים משותפים כאלה, של שניים ואף שלושה דורות, נפוצים כיום, והם ממשיכים להתקיים גם כאשר הדור שנולד בפולין כבר הלך לעולמו. הבנים, הנכדים ואף הנינים יוצאים לחפש את שורשי המשפחה.

"תחיית" היהדות בפולין. קבוצה קטנה, ונידמה לי שבעיקר מדובר ביהודים אמריקאים ולא כל כך בישראלים, לפחות בתחילתה של התופעה, מחפשת בעריה המרכזיות של פולין, בעיקר ורשה וקראקוב, את החיים היהודיים העכשוויים. אין ספק שיש כיום תחייה מסוימת של חיים יהודיים בפולין, גם אם רבים יטענו שמדובר ב"יהדות וירטואלית" בלבד.

 ספר חדש שנפל לידי לפני הנסיעה נקרא "מרחב יהודי בפולין בת זמננו":

Jewish Space in Contemporary Poland, Erica Lehrer & Michael Meng  

זהו קובץ מסות הבוחן את החיים היהודיים בפולין כיום מכל מיני זוויות, ויש גם ספרים אחרים בנושא זה. אולי טבעי שיהדות ארה"ב, שמורכבת כמעט כולה מיהודים אשכנזים, שמשפחותיהם ברובן לא חוו באופן אישי את השואה, תתעניין בחיים היהודיים העכשוויים בפולין יותר מאשר היהדות הישראלית טעונת הזיכרונות המרים מן העבר הקרוב.

והיכן אני ממקמת את עצמי בין האפשרויות האלה? ההחלטה הראשונית היתה: שורשים. לא מעניין אותי במיוחד מה קורה בפולין היום וגם איני רוצה להתמקד בשואה. אותי מעניינת פולין בטווח השנים המשפחתי. והחיים של בני משפחתו של אבי הסתיימו עם השואה. הוא היה הניצול היחיד מבין בני משפחתו הישירה.

במציאות התברר שקשה להפריד לחלוטין בין 3 האפשרויות שהוזכרו כאן. מה שמתרחש עכשיו בפולין חשוב מבחינה מעשית. ללא העניין שקיים כיום בפולין בעבר היהודי, בעיקר בקרב לא-יהודים, על מקומות רבים הקשורים לעבר היהודי לא הייתי יודעת אפילו. המחקרים שנעשים היום חושפים ומגלים אתרים שלא היו מוכרים בעבר. ישנם מסלולים יהודיים שמכינות ערים שונות. בביאליסטוק, למשל, הכינו סטודנטים מהאוניברסיטה המקומית מסלול בן 36 תחנות. יש גם סיורים מאורגנים, חלקם ללא תשלום, שמתרכזים בעבר היהודי (ורשה, קראקוב, ורוצלב – ואולי ערים נוספות). המדריכים אינם יהודים וחלקם מצויים היטב בהיסטוריה היהודית. בקצרה, אי אפשר להתעלם ממה שמתרחש  עכשיו בפולין.

בסופו של דבר גם אי אפשר לפסוח לחלוטין על מחנות הריכוז. פשוט אי אפשר. וכך, לא רק שמצאתי את עצמי באושוויץ, אלא גם במיידנק הסמוכה ללובלין. ואם אגיע בעתיד שוב לפולין אעצור בוודאי גם בטרבלינקה, שם מצאו את מותם רבים מבני עירו של אבי.

הנסיעה בפולין נמשכה חודש ימים. בשלושת השבועות הראשונים הגעתי עם שותפתי למסע לוורשה, לובלין, זאמושץ', קראקוב וסביבותיה, ורוצלב, טורון וגדנסק. בשבוע האחרון נסעתי לבדי לביאליסטוק,  ומשם לעיר הולדתו של אבי, סוקולקה, ולעיירה סמוכה בשם קרינקי, שם גרו חלק מבני המשפחה המורחבת. הנסיעה נערכה כולה בתחבורה ציבורית, בעיקר ברכבות, מה שאיפשר קשר מסוים עם המקומיים, ובעיקר עם בני הדור הצעיר, שכן רק הצעירים דוברים אנגלית בפולין, ומלבד טאק (כן), פשָה קרֵב (דם כלבים, קללה שאבי היה משתמש בה כמו שאני מפטירה  קוס אומק או אינעל אבוק לפעמים) איני יודעת שום מילה בפולנית.

הנסיעה נערכה בסתיו של 2015, ויומן הנסיעה הזה נכתב ברובו בזמן אמת. ומדוע זה מתפרסם כעבור שנתיים? משום מה התקשיתי לכתוב על הביקור בוורשה ובקראקוב, שתי הערים המרכזיות של פולין, ששהיתי בהן שליש מן הזמן. בשלב מסוים החלטתי שאפשר לפרסם את יומן הנסיעה הזה גם ללא תיאור מדוקדק של כל מה שראיתי בוורשה ובקראקוב. יתר על כן: על שתי ערים אלה נכתב כבר הרבה ממילא. דווקא על מקומות כמו ביאליסטוק, טורון, אפילו ורוצלב או לובלין, נכתב פחות. אז לגבי ורשה וקראקוב אסתפק בכמה הערות בלבד, שחלקן יסייעו אולי לקוראים המתכננים ביקור בפולין.

קצת ורשה

מנמל התעופה של ורשה הגעתי בצהריים לדירה המסונפת להוסטל kanonia בעיר העתיקה כדי לפגוש את שותפתי למסע. היא הגיעה יומיים לפניי וכבר הספיקה לראות חלק מוורשה. סוכם בינינו מראש שאת כל ה"השלמות" יהיה עליי לעשות בסוף הנסיעה, כשאחזור לוורשה. הסתובבנו בעיר העתיקה וכמי שאוהבת את סוגי הבצק למיניהם נחפזתי לטעום פֶרוגי אמיתי, המאכל הלאומי של פולין, שהכרתי אותו מניו יורק וממקומות אחרים בארה"ב. הפרוגי'ס האמריקאיים היו  טעימים יותר. פחות בצק ויותר מילוי. לאחר כמה ניסיונות נוספים הפך הנַלֶשניקי (בלינצ'עס) למאכל המועדף.

למחרת בבוקר צעדנו לאורך רחובות זמנהוף ואנילביץ' לעבר המוזיאון  "פולין", מוזיאון חדש יחסית המתאר את ההיסטוריה של יהדות פולין מאז תחילתה ועד סופה המר. במוזיאון המרשים הזה (אך לא ממש "ידידותי") שהינו רוב שעות היום – אך הגעתי רק עד המאה ה-17. צילמנו את האנדרטה המפורסמת של נתן רפפורט מול המוזיאון ופסענו בדרך הגבורה לעבר כיכר השילוחים. נעצרנו ליד אבני הזיכרון השחורות המנציחות 12 אישים: מרדכי אנילביץ', יאנוש קורצ'אק, עמנואל רינגבלום  ואחרים. כאן הצטערתי על כך שאינני חלק מקבוצה מאורגנת שהרקע של אנשיה דומה לשלי ואפשר היה לחוש עמם את שותפות הגורל.

לאחר שני לילות בוורשה השכמנו עם שחר והגענו במונית לתחנת הרכבת. המונית לא יכלה להגיע ממש עד לדירה בה התאכסנו, שהיתה ממוקמת במרכז העיר העתיקה, ופקידת הקבלה בהוסטל תיאמה בינינו לבין הנהג את מקום המפגש. לאחר כשלוש שעות נסיעה הגענו ללובלין, מדרום מזרח לוורשה.

לובלין

 נסענו במונית להוסטל Lolek  הגובל בעיר העתיקה. כמו הוסטלים אחרים בהם נשהה במהלך הנסיעה, זה היה בניין ישן בן שלוש קומות, ששופץ והפך להוסטל בשנים שלאחר השלטון הקומוניסטי, כאשר תיירים החלו לנהור לפולין. מבחוץ הבניין שומר על "עתיקותו", אך מבפנים זוהי אכסניה מודרנית, מוצפת אור, מבהיקה בניקיונה. צבעי כתום-סגול-צהוב עליזים ניבטים מן הקירות ומן השמיכות המקופלות. בחדר שלנו המשפצים שימרו תנור ענקי מצופה אריחי חרסינה ירוקים, שכבר אין משתמשים בו כמובן, אך הוא הוסיף נוי לחדר הספרטני שלא היו בו שום מותרות, והעניק תחושה של "היסטוריה".

בלובלין נקבע אופי נסיעתנו המשותפת מבלי שנצטרך אפילו לדון בכך: לחוד וביחד. לא חשנו שום מחויבות להיות ביחד במהלך היום. למקומות שעניינו את שתינו הלכנו בדרך כלל ביחד. למקומות אחרים – לחוד. אכלנו כמעט תמיד ארוחת ערב ביחד ולעיתים קרובות גם ארוחת צהריים.

האטרקציה העיקרית בלובלין היא הטירה על ראש הגבעה הצופה על הרובע העתיק. הטירה נבנתה בהדרגה החל מן המאה ה-12, ומאז נבנו תוספות רבות. במאה האחרונה היא שימשה כבית כלא אליו הובאו פולנים שהתנגדו לשלטון הנאצי ומאוחר יותר לשלטון הסובייטי. ב-1954 החלו לשפצה, וכיום היא משמשת כמוזיאון. מפורסמים בעיקר הם ציורי הקיר מימי הביניים, תערובת של סגנון מערבי וסגנון מזרחי-אורתודוכסי, שהתגלו במקרה במהלך שיפוצים במאה ה-19, ורק ב-1995 הושלמה מלאכת שימורם.

שלא כמו ערים מרכזיות אחרות, הרובע העתיק נפגע מעט יחסית במלחמה. הצבא האדום כבש את העיר ביולי 1944 והיא הפכה לבירה זמנית של פולין עד שחרור ורשה בינואר 1945.

מיקומה של לובלין במזרח חרץ במידה רבה את גורלה. בתקופות מסוימות לאורך ההיסטוריה הפולנית הפתלתלה, היתה לובלין עיר מרכזית ששכנה בצומת דרכי המסחר. שם נחתם ההסכם שהוא אולי החשוב ביותר בתולדות פולין – האיחוד של ממלכת פולין עם דוכסות ליטא במאה ה-15, שאיפשר את הניצחון על האבירים הטבטונים (יותר עליהם בהמשך).

במאה ה-16 נוסד שם "ועד 4 הארצות", בית דין יהודי עליון שניהל למעשה את חיי היהודים בפולין עד שלהי המאה ה-18, והכרעותיו היו מקובלות גם על מלכי פולין. לאחר מלחמת העולם השנייה, כאשר המחוזות המזרחיים של פולין סופחו לברית המועצות (כיום אוקראינה ובלארוס), הפכה למעשה לובלין לעיר גבול. בהשוואה לוורשה ולקראקוב, אפילו לגדנסק, מגיעים אליה תיירים לא רבים. אך לאחר שראיתי את הרבעים העתיקים של קראקוב, ורוצלב וגדנסק אני נאלצת לקבוע שהרובע העתיק של לובלין, יפה ומעניין כשלעצמו, הוא פחות מרשים. לגביי האכזבה העיקרית היתה שכל כך מעט נותר שם מן העבר היהודי.

יהודים החלו להתיישב בסביבות הטירה במאה ה-14. לפני המלחמה חיו שם כ-40,000 יהודים, כשליש מן האוכלוסייה. היו שם יותר ממאה בתי כנסת. בית הכנסת של המהרש"ל (הרב שלמה לוריא) נחרב כולו. זו היתה נקודת האיסוף באקציה הגדולה בה גורשו היהודים למחנות הריכוז. הגרמנים פוצצו את הרובע היהודי ובתוך כך גם את בית הכנסת. מיצבור אבנים נותר מבית הכנסת המפואר, שהכיל 3,000 מתפללים והיו בו שלוש עזרות נשים. למרגלותיו הוקם לוח זיכרון קטן ובו רקוע תבליט של בית הכנסת. למרגלות הטירה גיליתי מצבת זיכרון ועליה משורטטת מפה של מה שהיה פעם הרובע היהודי. הסיור באזור הרובע היהודי הוא למעשה סיור בעיר שאינה קיימת עוד.

אחרי המלחמה פונו ההריסות וכביש מהיר נסלל שם. מעבר לכביש יש תחנת אוטובוסים הומה ושוק גדול. השקעתי המון זמן בחיפושים אחר שני לוחות הזיכרון שהוזכרו כאן. היתה בידי מפה קטנה של הרובע היהודי, אך היא לא עזרה לי הרבה מלבד עצם העובדה שלוחות הזיכרון האלה צוינו שם, כך שקיוויתי שבמוקדם או במאוחר אתקל בהם. צעדתי לאורך הרחוב הסואן, שלא היה קיים לפני המלחמה, חציתי אותו כמה פעמים, והגעתי שוב ושוב לתחנת האוטובוסים ולשוק. כבר התייאשתי ועמדתי לעזוב את המקום, ואז, ממש במקרה, נתקלתי בחורבות בית הכנסת ואחר כך במצבת הזיכרון לרובע היהודי.

השריד היחיד החשוב שנותר מן הרובע היהודי הוא ישיבת חכמי לובלין הידועה. החלטתי להגיע לשם בהליכה כדי לקבל תחושה כלשהי של הסביבה, וצעדתי לאורך רחוב לוּבָּרטובסקָה. בדרך גיליתי שני בניינים יהודיים מן התקופה של אחרי המלחמה. כ-5,000 ניצולים שמצאו מקלט ברוסיה חזרו ללובלין. אחד הבניינים, המועדון ע"ש יצחק לייב פֶרץ, שימש כמרכז תרבותי, למעשה מרכז החיים של הפליטים, והשני היה בית חולים. במפה צוין גם בית כנסת, אך אותו לא מצאתי. ליד שני הבניינים, שכיום כמובן נעשה בהם שימוש אחר, הוצבו שלטים עם הסברים. רוב היהודים עזבו את לובלין במהלך השנים: פוגרום קילצה (1946) הבריח רבים, וגלי האנטישמיות של 1957 ו-1968 הבריחו את מרבית הנותרים.

ישיבת חכמי לובלין היא למעשה המבנה היהודי ההיסטורי היחיד ששרד. את הישיבה הקים ר' מאיר שפירא, רב שגם כיהן מספר שנים כציר בפרלמנט הפולני מטעם אגודת ישראל. כוונתו הייתה להקים ישיבה מודרנית, בה תנאי המחייה יהיו דומים לאלה של סטודנטים, כדי למשוך את מיטב הנוער היהודי, שהחל לנהור ללימודים כלליים באוניברסיטאות. לאחר 7 שנות התרמה ובנייה נחנכה הישיבה ב-1930, בהשתתפות 20,000 חוגגים. הישיבה הצטיינה בטקסים מרשימים, שמשכו אליהם עשרות אלפי יהודים בחגים.

מאיר שפירא זכור כיום בעיקר כמי שהגה וייסד את "הדף היומי". "אם כל בית בישראל בכל אתר ואתר ילמדו באותו יום את אותו דף גמרא," כתב, זה יהיה הביטוי המוחשי ביותר לאחדותו של עם ישראל. לימוד הדף היומי פשט ברחבי העולם היהודי והוא קיים עד היום.

לשפירא ולאשתו לא נולדו ילדים והוא נהג לומר שהדף היומי וישיבת חכמי לובלין הם שני ילדיו. הוא נפטר בן 46 ממחלת הטיפוס עוד לפני המלחמה, וב-1958 העלה אחיו את עצמותיו לקבורה בהר המנוחות. פרט מפתיע שגיליתי רק אחרי הנסיעה: אחת מאחיותיו של הרב היא סבתו של הזמר שלמה ארצי.

לאחר המלחמה שימש הבניין את האקדמיה לרפואה והוחזר לקהילה היהודית ב-2004. הבניין שופץ מאז שיפוץ מופתי וכיום הוא אחד הבניינים היפים שקיימים בלובלין. היתה כוונה להקים שם מוזיאון חסידות – לובלין היתה מרכז חסידות חשוב – והיו גם תוכניות אחרות. בסופו של דבר חלק גדול מהבניין משמש כיום כבית מלון בשם "אילן", ובחלקו האחר ישנו מוזיאון קטן המתאר את תולדות הישיבה, בית כנסת ואולם התכנסויות.

אכלתי במסעדת המלון קערת מרק טעים ופניתי אל חלקו ה"יהודי" של הבניין. ישב שם שומר פולני חביב. איכשהו הצלחתי להסביר לו שאני רוצה לבקר בבית הקברות היהודי. התברר שיש בעצם שני בתי קברות: הישן והחדש. הוא הושיט לי מפה משורטטת קטנה והורה לי כיצד להגיע לבית הקברות הישן, המרוחק יותר. בנוסף לכך הפקיד בידי צרור מפתחות גדול, והורה לי, בפנטומימה בעיקר, להשתמש בשני מפתחות בבית הקברות הישן.

זו היתה ההרפתקה הנועזת ביותר וגם המפחידה ביותר במהלך החודש בו סיירתי בפולין. הלכתי כברת דרך ארוכה והגעתי לבית קברות ממוקם על גבעה שהיה מוקף בחומה. שער אחד הצלחתי לפתוח בקלות וגם לנעול אותו מאחורי, אך את השער החיצוני לא הצלחתי לנעול במפתח החלוד הענקי, וגם חששתי שלא אוכל לפתוח אותו כאשר ארצה לצאת משם. הייתי יחידה בתוך בית קברות ענקי, עם הרבה עליות וירידות, סלעים, מצבות שבורות וצמחייה סבוכה. אמנם השומר הפולני ידע שאני שם, אך אילו הייתי מועדת חלילה הייתי מוצאת עצמי שם לגמרי לבד, והיה בי גם איזה פחד שאולי המפתחות שנתן לי הם היחידים שהיו לו. פסעתי בזהירות בשבילים המשובשים, ונעצרתי מפעם לפעם לקרוא את הכיתוב על המצבות בהן אפשר היה עדיין לזהות את האותיות.

בית הקברות הזה, העתיק ביותר בפולין, הוקם במאה ה-16 ונסגר לקבורה ב-1830. לפני המלחמה היו בו כ-3,000 מצבות. במהלך המלחמה מצבות רבות שימשו לסלילת כבישים, ולפי ההערכה השתמרו בו 60 מצבות. בשנות ה-90 נהרסו וחוללו 40 מצבות. הפחד מוונדליזם, כך נודע לי אחר כך, קיים גם כיום, ומשום כך התריע השומר הפולני שוב ושוב שצריך לנעול את שני השערים.

הקבר הידוע ביותר, שמשמש גם יעד לעלייה לרגל, הוא קברו של ה"חוזה מלובלין". יעקב יצחק הלוי הורוויץ (1745- 1815) היה מחשובי האדמו"רים, בכיר מנהיגי החסידות בפולין במשך 30 שנה. אודה ואתוודה שלפני שהגעתי ללובלין לא ידעתי שום דבר עליו, ורק כינויו ה"חוזה מלובלין" היה מוכר לי במעומעם. הוא הדגיש כי על ההמון לדבוק בצדיקיו ולציית להם, וכי החסידים יוכלו להגיע לתכליתם הרוחנית רק ע"י דבקות בצדיק. השפעתו היתה כה רבה עד כי לאחר פטירתו ירדה לובלין ממעמדה כמרכז חסידי.

קברו של הצדיק היה מוקף באוהל עשוי מסורגי ברזל שחורים. לא עלה בידי אפילו לצלם את הקבר בגלל ריבוי הברזלים. אני מניחה שעבור קבוצות מאורגנות פותחים את השער הנעול. מסביב לקבר היו פזורים פתקים רבים. הרמתי כמה מהם. היו בהם בקשות לבריאות, לפרנסה ולשידוך טוב – כולם בעברית. מי מנקה את האזור שמסביב לקבר איני יודעת. אני מניחה שהגשמים מפוררים בסופו של דבר את הפתקים.

עלה בידי לצאת בשלום מבית הקברות ולנעול מאחוריי את שני השערים. מיהרתי אל בית הקברות החדש, בו נקברו יהודים לאחר שנסגר בית הקברות הישן, ובו נקברים יהודים עד היום. בית קברות זה משמש גם כאתר הנצחה: יש בו קבר אחים, מצבה לחיילים יהודים בצבא פולין, ומצבה לזכר ילדי בית היתומים. המצבות החדשות ביותר נשאו אופי לא יהודי בתכלית והיו מקושטות בקישוטים אופייניים לבתי קברות קתוליים, כמובן ללא הסממנים הנוצריים. כנראה מצבות שהוקמו ע"י בני זוג לא יהודים, שקברו את יקיריהם בסגנון המוכר להם. בית הקברות היה מוקף בגדר עשויה משברי מצבות, מראה שהרתיע אותי בהתחלה, אך מאוחר יותר גיליתי גדרות כאלה גם במקומות אחרים. אולי זה השימוש הטוב ביותר שאפשר לעשות בשברי מצבות, שהרי רוב המצבות ברחבי פולין שבורות – כמו החיים היהודיים שהיו שם. בית הקברות הזה כולל גם היכל זיכרון, שכדי להיכנס אליו נתן לי השומר הפולני מפתח נוסף. השעה כבר היתה מאוחרת, חששתי להסתבך עם מפתח נוסף, ומיהרתי לחזור לבניין הישיבה כדי להחזיר את צרור המפתחות. פגשתי שם אישה בשם הָזי, פעילה בקהילה היהודית, והיא הזמינה אותי להשתתף בסעודת ראש השנה של הקהילה, שעמדה להיערך בעוד יומיים.

היה לי מפגש "יהודי" נוסף בלובלין עוד לפני שהגעתי אל בניין הישיבה כדי לחגוג את ראש השנה. על המסעדה היהודית מַנדרָגוֹרָה שמעתי עוד לפני שהגעתי לפולין ובערב שבת יצאנו לאכול שם ארוחת ערב. הזמנתי טשולנט, שהיה טעים מאוד, וכמה סלטים בסגנון ישראלי. המסעדה הייתה גדושה עד אפס מקום. לאחר הארוחה, להקת כליזמר בשם "אנשים" (כך!) הופיעה שם: זמרת וכמה נגנים – קלרינט, כינור, אקורדיון וצ'לו זכורים לי. הזמרת היתה מצוינת והמוסיקאים שליוו אותה היו ללא ספק מקצוענים. היא שרה את רוב השירים בפולנית. הייתי המומה בהתחלה: בפולנית? אבל כאשר שרה את אחד השירים המוכרים לי מימי ילדותי, למעשה מגן הילדים, נזכרתי: הרי אנחנו שרנו את השיר הזה בעברית, במילים שלא היתה להן שום שייכות לשיר המקורי: "מתחת לסלע צומחת לפלא רקפת נחמדת מאוד..." היא שרה גם כמה שירים באידיש, אולי כדי להדגיש את מקצועיותה, וביטאה את המילים בצורה מושלמת.

זו היתה הפגישה הראשונה שהייתה לי עם מה שמוגדר ע"י רבים כ"יהדות וירטואלית". בעלי המסעדה לא היו יהודים, רוב הסועדים לא היו יהודים, המאכלים היו יהודיים אך בוודאי לא כשרים, וגם הזמרת והנגנים של להקת הכליזמר לא היו יהודים. בקראקוב, כמובן, אפגוש להקות רבות כאלה.

בסעודת ראש השנה השתתפו 50-60 בני אדם. אין לי מושג כמה מהם היו יהודים. נאמר לי שהקהילה מונה 40 יהודים, אבל ברור שהרבנות בארץ לא היתה מעניקה לכולם את חותם הכשרות. הזי, זו שהזמינה אותי לסעודת החג, גייסה את בתה בת ה-15 כ"מדריכה". שרה, נערה בלונדית תמירה שדיברה אנגלית טובה, הובילה אותי אל בית הכנסת ואמרה לי שלא תהיה תפילה מאורגנת ואני מוזמנת להתפלל לבד אם רצוני בכך... היה ברור שהקהילה הקטנה הזאת אינה מסוגלת לנהל את התפילה בכוחות עצמה. העדפתי כמובן לשוחח עם שרה. היא סיפרה שהיא לומדת עברית באמצעות האינטרנט, ואחת לחודש היא נוסעת לוורשה כדי להשתתף בפעולה של "השומר הצעיר". בשנה הבאה היא מתכוננת ללמוד בישראל.

משיחות שהיו לי אחר כך עם כמה נשים, בחברתן ישבתי בשעת הסעודה, הבנתי שגם בקהילה נידחת כזאת אפשר כיום ליצור קשר עם העולם היהודי. יוהנה, מומחית למגזרות נייר, נוסעת לארץ פעמיים בשנה כדי ללמוד בישיבה כלשהי. אישה אחרת סיפרה לי שהשתתפה כבר פעמיים בקורסים לאידיש בניו יורק.

אני חשבתי שאני מגיעה ל"סעודת עניים" וכשהוזמנתי התעקשתי לשלם מיד עבור שתי הארוחות. אבל זו היתה סעודת מלכים. קערות על גבי קערות של מאכלים משובחים מכל המינים נערמו על השולחנות, וגם היין זרם בשפע. טיב האוכל, וגם הנסיעות הרבות של צעירי הקהילה, הבהירו לי שלא מדובר בקהילה ענייה. מנין מגיע הכסף לקהילה כל כך קטנה? על כך לא קיבלתי תשובה. במהלך הסעודה ישבתי כמובן במקום שנקבע לי, ויכולתי רק לשאול את יוהנה מי האנשים שנכחו שם. היו כמה אורחי כבוד: איש תיאטרון ידוע בעיר, פרופסורית המתמחה בסופר באשֶוויס-זינגר, וקשישה מכובדת בחליפה אלגנטית – חסידת אומות העולם.

לאחר שהסתיימה הסעודה ניגשתי אל רומן ליטמן, ראש הקהילה בלובלין, שניהל את הטקס וקרא את כל הברכות בעברית של פעם. הצגתי את עצמי והודיתי לו – באידיש. משפחתו של רומן ליטמן היא נציגה טיפוסית של יהודי פולין ששרדו את המלחמה. הוא ואחותו היו בזמן המלחמה ברוסיה וחזרו אחר כך לפולין. יש לו אח אחד בקיבוץ בישראל, ואח אחר בדנמרק. כאשר התברר שאני דוברת אידיש הפכתי מיד למרכז ההתעניינות. שלושה דוברי אידיש בלבד נותרו בלובלין: רומן, אחותו, ואישה נוספת שהגיעה עם בנה. הבן, גבר בשנות ה-40, ניגש אלי והציג בפני את אימו באנגלית רצוצה. הוא ביקש, ממש התחנן, שאבוא למחרת אל ביתם כדי לדבר באידיש עם אימו. אין לה אף אחד אחר שתוכל לדבר איתו. למחרת, השכם בבוקר, היינו אמורות לעזוב את לובלין, ולא הייתה שום אפשרות להאריך את השהות שם. זה היה אחד הרגעים העצובים שחוויתי במהלך הנסיעה.

פחות משנה אחרי הביקור בלובלין יצאתי לשבוע של שיט באלסקה. על הספינה היו כ-1,500 בני אדם, שהגיעו מכל קצווי העולם, ואחת מהם היתה אישה פולנייה מלובלין עם פעוטה בת שנתיים ובעל אמריקאי שנראה מבוגר ממנה בהרבה. כשסיפרתי לה על ערב ראש השנה שביליתי בלובלין ועל האנשים ששוחחתי איתם באותו ערב – מגדה ידעה בדיוק במי מדובר. סיפרתי לה גם על הבחור שממש התחנן שאבוא לדבר עם אמו באידיש.

"עם הבחור הזה הייתי אמורה להתחתן," היא אמרה בחיוך. הוא היה היהודי היחיד בקהילה בגיל המתאים. היא לא רצתה להתחתן איתו ועברה לגור בוורשה. שם יזם רב הקהילה שידוך בינה לבין גבר יהודי אמריקאי, אלמן, ומאז היא חיה בקליפורניה, כנראה בעושר, ולאחר שנים של ציפייה נולדה לה לפני שנתיים תינוקת חמודה. לדבריה, שני הוריה היו יהודים. במהלך הנסיעה שמעתי שוב ושוב שכל היהודים שנותרו בפולין היו נשואים ללא יהודים. ייתכן שבאופן כללי זה נכון, אך תמיד יש כאלה שנשארים מאחור.

על אף שמלכתחילה קבעתי לעצמי שאשתדל להימנע מביקורים במחנות ריכוז, חשתי שהביקור לא יהיה שלם אם אפסח על מחנה הריכוז מָיידָנֶק הסמוך ללובלין, מה עוד ששותפתי למסע התעקשה להגיע לשם. אנדרטה עשויה משישה גושי אבן ענקיים הוקמה ב-1969 ליד הכביש, במרחק מה מן המחנה, כמין שער ענק המוביל לגיהינום. משם אפשר לצפות על המחנה, וכשהגענו חנה שם אוטובוס של תיירים ישראלים אשר צפו על המחנה מבעד לחלונות האוטובוס. המדריך שלהם עמד בחוץ ואמר לי שהם יסתפקו בצפייה מלמעלה, הם אנשים מבוגרים וקשה להם ללכת ברגל מרחק כזה. הבנתי אותם לגמרי. המחנה היה באמת במרחק מה, אך בטוח שהם הלכו מרחקים גדולים יותר במהלך הנסיעה. לדור הישראלים המבוגר קשה במיוחד להתמודד עם המראות האלה. המבוגרים ביותר איבדו לא אחת קרובי משפחה אותם הכירו באופן אישי. אבל אפילו בני דורי, שנולדו אחרי החורבן ולא זכו להכיר את בני משפחתם, חווים את האובדן באופן אישי ביותר. זה לא רק סבים וסבתות קשישים שאבדו בשואה, זה גם דודים ודודות, ובמקרה שלי – שתי בנות דודות, היחידות שהיו לי אי פעם, שנרצחו עוד לפני שנולדתי.

אבל כמובן נכנסתי לתוך מיידנק, שם נרצחו 230,000 בני אדם – מתוכם 100,000 יהודים. כן, 35 אחוזים מן הנרצחים היו פולנים. כמחציתם מתו מרעב, מחלות ותשישות, והשאר ביריות ובתאי הגאזים. בולט לעין מוזוליאום עם כיפה ענקית הסוככת על ערימות האפר של הנרצחים. שלא כמו במחנות ריכוז אחרים, בהם ניסו הגרמנים להעלים את הזוועות, הרי במיידנק הם לא הספיקו לעשות זאת. לובלין הייתה העיר הראשונה ששוחררה ע"י הצבא האדום, ומיידנק היה מחנה הריכוז הגדול הראשון שהם ראו.

אילו ידעתי מה מצפה לי באושוויץ הייתי אולי מתאמצת יותר ונכנסת אל תאי הגאזים ואל הקרמטוריום, אבל הבטחתי לעצמי שלא אבכה במחנות הריכוז, ואילו הייתי נשארת שם זמן רב יותר – לא הייתי עומדת בהבטחה.

לפני שעזבנו לקחתי איתי חמישה כרטיסים שנועדו למבקרים. על כל כרטיס קטן כזה מופיע תצלום ושם של אחד הנרצחים, ומאחור בכמה שורות תולדות חייו בפולנית ובאנגלית. את הכרטיסים בחרתי באקראי ורק כאשר חזרתי מן הנסיעה עיינתי בהם. שלושה מתוכם היו יהודים: שמואל אנטמן – שען ותכשיטן שמשפחתו נשלחה למיידנק מגטו לובלין; ברוניה זיסמן – ילדה בת 10 לכל היותר שנשלחה עם אחותה בסיה למיידנק אחרי חיסול גטו לובלין, ונרצחה ביריות זמן קצר לפני שחרור העיר; מרדכי שטריגלר – איש צעיר עם משקפיים עגולים שהיה קאפו במחנה והאשימוהו בהתעללות באסירים; יאדוויגה אָנקֶביץ', צעירה בלונדינית מוורשה; דניאל טרוֹקמֶה – מורה לפיסיקה בצרפת שהסגיר עצמו לגסטפו מרצונו לאחר שתלמידיו היהודים נעצרו.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ישאו הרים שלום"

לאליעזר וסילא ברגמן

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.12.1977

לפני 40 שנים

בראשית שנת 1835, בחורף תקצ"ה, הגיעה אחר תלאות ונדודי-דרך רבים משפחת אליעזר ברגמן לירושלים. הם יצאו למסע חודשים אחדים לפני כן, בקיץ תקצ"ד, 1834, ממקום מגוריהם בבית מנדל רוזנבאום, אביה של סילא, אשת אליעזר, – באחוזת צל תחתית על נהר מיין, בבאוואריה. הם כתבו מן הדרך, ומירושלים, מכתבים בעברית, ובגרמנית-באותיות-עבריות, והמכתבים הועתקו על ידי מקבליהם בבאוואריה לפנקס, או לכמה פנקסים, אשר רק אחד מהם שרד ונמצא בשנת 1925 בעליית-גג בבאוואריה, בביתו של רופא-שיניים אחד, ד"ר יוסף וולף, מצאצאיו של מנדל רוזנבאום.

הפנקס מכיל עשרים מכתבים בכתב-יד, כתוב בציפורן ברזל, על נייר עבה שהצהיב קצת. הם נכתבו בשנים 1834, 1835 ו-1836.לאחר גלגולים הגיע הפנקס לידי אחד מצאצאיו של אליעזר ברגמן, הוא אברהם ברטורא, איש ירושלים. ועוד לפני שנים רבות, בגיליון "הארץ" של ערב פסח, תרצ"ד (1934), פירסם אחד מהם, כמאה שנה לאחר היכתבו.

במשך ארבעים השנים שחלפו מאז בא הפנקס לידיו, השתדל אברהם ברטורא להשלים את החסר במכתבים אלה, שעל אף היקפם הכמותי הניכר הם משתרעים על פני תקופה קצרה יחסית, מאוגוסט 1834 ועד מאי 1836. הוא חקר וכינס תעודות ומקורות לתולדות אליעזר ברגמן ובני-משפחתו, ואף זכה לגלות (במזרח ברלין) את קברו של אליעזר ברגמן, שנפטר בעיר זו במגיפה בשנת 1852, בעודו עושה במסע שליחות, מיוזמתו, לעורר אחרים לעלות לארץ הקודש, – והעלה עצמותיו לירושלים.

את פרי שקידתו רבת השנים הוציא אברהם ברטורא לפני שנים לא רבות בספר "ישאו הרים שלום", המחזיק את המכתבים הללו ואת תולדות האנשים המוזכרים בהם, ואחריתם. הספר, שיצא כנראה במהדורה מצומצמת (אם כי לא הדורה במיוחד) אזל לגמרי, והעורך עצמו שלח לי, לבקשתי, לפי זמן לא רב, אחד משני העותקים האחרונים שנותרו בידו. דומני כי ראוי היה לחזור ולהדפיס את הספר, במהדורה מצולמת, באחת ההוצאות המתמחות בתולדות ארץ-ישראל במאה התשע-עשרה, דוגמת יד יצחק בן-צבי.

*

הקריאה במכתבים הללו היא הרפתקה של צלילה בימים-עברו. מרחק המתגמא כיום במטוס-סילון בכמה שעות, היה, לפני כמאה ארבעים וארבע שנים – מסע תלאות ממושך ביבשה ובים, שהשתרע על פני כחצי שנה, ואחריתו היתה בסכנת נפשות ממש, וזאת תוך ניתוק לפרקי זמן ארוכים מכל קשר מכתבים עם בני-המשפחה הנותרים בבאוואריה, מאחר שבואה בשלום ובשלמות של כל איגרת, בתנאים המתוארים, היתה בגדר נס קטן.

הנה תיאור של אחד ה"כתבים" (האגרות), שנשלחו לגרמניה מירושלים בחודשי אפריל, מאי ויולי 1835, והגיעו ליעדם רק באוקטובר של אותה שנה:

"זהו ששלחתם דרך קונשטאנטינו (הגיע לידינו ביום שלאחריו, דהיינו יום ג', י"ג לחודש הזה) לפי שהיה מעושן ונקוב הרבה יותר מן האחרים, מחמת העניין הידוע, כי כל מה שבא לארץ-הקודש, תיבנה ותיכונן במהרה בימינו אמן, בין מקושטא בין ממיצריים, וכל אשר עובר דרך שם, מתעשן או צריך לשהות בקאראנטן, כל דבר ודבר כפי אשר הסכימו עליו הרופאים." (שם. עמ' 109).

עניין הקאראנטינה בערי הנמל, מפחד המגיפות, הפיל חיתיתו גם על נוסעי האוניות, מחשש שייזרקו עם מטענם לבידוד בתחנות החיטוי הללו, למשך כארבעים יום.

בני משפחתו של אליעזר ברגמן, אשתו, אימו וחמשת ילדיהם, שהקטנה בהם, שרה, היתה בת כחצי-שנה, עברו בעגלות את מעבר הברנר, טירול, ויניציה וטרייסט, שממנה הפליגו בספינה ושהו ארבעים ושישה יום בים, ובנמלים שבדרך, עד הגיעם לביירות.

אליעזר ירד לחוף כדי למצוא משכן לבני-ביתו, ועוד לפני שהספיק לחזור השליך הקברניט את כל בני-המשפחה אל החוף עם חפציהם, בקרב זרים, שאתם שפתם לא הכירו, ולא ניאות לחכות אפילו שעה נוספת אחת, וזאת מפני שאת שכר-הנסיעה שילמו מראש.

לאחר תלאות מצאו להם בית בסאידה שבסוריה, היא צידון, ואליעזר הריץ אגרת אל מיטיבו ה"קונדיטור" אברהם מנדל, מעשירי ויניציה, ובו סקירה מסחרית מקפת על מצב המסחר, הכספים, התחבורה, המגורים וצרכי גוף ונפש בביירות ובצידון, כולל רשימת כל בעלי האומנויות המצויים והנדרשים. סקירה זו, המשתדלת גם למצוא סימוכין לכך שצידון בגבול ארץ-הקודש נכללה, – מבקשת לעזור בקשרי מסחר מעבר לים, וכן להקל על בואם של יהודים ועל אפשרויות פרנסתם. הוא מבקש להעתיק את האגרת ולשולחה לחותנו בבאוואריה.

מצידון יוצא אליעזר לבדו לתור את ארץ-ישראל, ולאחר שהוא עובר את צפת, טבריה ושכם, הוא מחליט להשתקע בירושלים, שם יושב ידידו ותלמידו ובן-ארצו יהוסף שווארץ (לימים בעל הספר "תבואות הארץ"), שעלה שנה לפניו. לאחר התבססו הוא שולח אדם נאמן להביא את בני-משפחתו מצידון, בפברואר 1835, ובהגיעם בליל שבת בספינה מול חוף יפו מתחוללת סערה עזה, וכל רכושם, כלי-הבית, כלי-מיטה, כלי-לבן, כלי-כסף וכלי-זהב, וגם הארנק ובו ארבעים דוקאטים, הכול נופל לתוך הים, ורק בנס הם מצליחים להציל את נפשותיהם, יחפים, רטובים וקופאים. אך במכתביהם אין הם מתאוננים על רוע מזלם, אלא להיפך, מודים לאל על שהציל את נפשותיהם, ואפילו הבת הצעירה, שרה, שהיא כבת שנה, מוסיפה בשולי המכתב:

"גם אני, מנחים את ידי לכתוב לכם, הוריי-זקניי האהובים, דרישת-שלום, ומודיעה בזאת, שהיה לאימי האהובה קשה מאוד להציל את חיי הטהורים, הקטנה שרה ברגמן." (שם. עמ' 80).

החיים בירושלים מעניינים ואין בהם תלאות רבות. "גם אני איני יכול להימנע מלדרוש בשלום הוריי-זקניי עם כל בני המשפחה, ועליי להודיע, שרבים – יהודים, טורקים וקצינים אטציטירא [וכולי] אוהבים אותי, משום שאני חוצפה'לה, יצחק ברגמן." (שם. עמ' 106).

התקופה היא לאחר הפרעות הקשות שהיכו את היישוב היהודי, בעיקר בצפת, בשנת 1834. הארץ נמצאת תחת שלטונו של הפחה המצרי מוחמד עלי, המשתדל לעשותה מעט מתוקנת יותר מאשר תחת שלטון הטורקים. אליעזר מזכיר במכתביו "שלא יעלה שום אחד מהעולים אלינו על דעתו, שיחליף בגדיו או מלבושיו פה, כי אדרבה, כבוד גדול ועניין חשוב הרבה הוא להתלבש פה במלבושים כשלנו, ובכובע שלנו. ומי שרוצה ללכת לפני שררה גדולה כאן, הוא שואל לו מעימנו, איזו אשכנזים, מלבושים להתראות ולהתנאות בהם. ותהיה לי טובה גדולה כאשר אחד מהעולים אלינו יביא לי עימו כובע כנהוג בינינו, לפי ששלי האחד מתיישן, והאחר נשאר בים, ולא מצאתי עדיין לקנות כמוהו." (שם. עמ' 107).

והוא אינו שוכח להזכיר במכתביו לחותנו העשיר את עניין "ייצוא" החביונות של עפר ארץ-הקודש, מאצל קבר רחל ומקברי מלכי בית דויד, שאותן הוא שולח, סגורות וחתומות, כדי שאפשר יהא לחלקן לשקיות ולמוכרן לכל מי שחפץ לשים למראשותיו עפר ארץ-ישראל בקברו, ו"ידידינו וקרובינו, נרם יאיר, יוכלו ליתן ממנו בחינם לכל מי שכבר נדב ליבו לסייע לנו, הן בהוצאות הדרך, הן על ידיכם." (עמ' 111).

צירוף מופלא, "ייקי", של "מעשיות" מסחרית, של ניסיון למצוא כל סדק המאפשר קיום בעבודה או במסחר, לרווחת היהודים היושבים בארץ, יחד עם אותה תשוקה להביא יהודים רבים ככל האפשר לארץ, ללא הפסד ממון בשבילם, ואהבה עזה לארץ ולעתידה – הוא-הוא ייחודו של איש המעלה הזה. וככל יכולתו הוא עושה גם להשפיע על חותנו להסכים שירכוש בשבילו "חזקה" (מעין "דמי מפתח" של אותם ימים) על חצר בירושלים, שמא ירצו גם הם לבוא ארצה בערוב יומם.

ואילו סילא אשתו כותבת על חיי יום-יום, מעשיות, שמועות ומאכלים. "יש כאן עכשיו פרי, בעונה הזאת, מוזר מאוד: צומח על האדמה, ירוק מבחוץ, מבפנים אדום הרבה, מישקלו של אחד הוא 10 עד 15 פפונד. וטעים מאוד. כל פעם שאני אוכלת פרוסה, הייתי רוצה שיהיה כזה גם לאנשים שלנו שם. [הכוונה לאבטיח]. בכלל, יש הרבה מאוד פירות, טובים מאוד, אך הם די ביוקר, כמו כל השאר, גם לחם. אך צומח [ירקות] הרבה, שום דבר אינו חסר. בייחוד רוצה אני להזכיר את מה שקוראים 'תפוח-גן-העדן' (בסביבתנו כלל אין יודעים אותם), משתמשים בהם הרבה מאוד, כאן כמו באיטליה, בסאלאט, במרקים, כירקות מבושלים, אפשר להתקינם בשישה אופנים – וכל כך טובים! אני, כל בני-הבית, מחבבים אותם מאוד, נרשמים על-ידי הרופאים אפילו לחולים. מגדלים אותם כאן, כמו אצלנו תפוחי-אדמה, אך הם יותר ביוקר. [הכוונה לעגבניות]. היוקר, אומרים, בא מחמת הצבא. לפני-כן לא היה לו לסולטאן כל-כך הרבה כאן. ואילו עכשיו, שהכול מסודר על-דרך האירופים, חונים כאן עשרת אלפי איש. לא רק כאן אלא גם בכל עריה של ארץ-ישראל. הסיבה: ביטחון." (עמ' 106). המכתב נכתב ב-15 באוגוסט 1835.

 *

לא עברו שנתיים מאז הגיעה המשפחה לירושלים, ואירע מקרה המוות הראשון. לאה, הבת. שלושה שבועות אחריה מתה שרה, בת הזקונים. יצחק נפטר בן עשר שנים, ולמחרת פטירתו מת גם הבכור, יוסף, בן שתים-עשרה שנה. בסופה של אותה שנת פגעים, 1836, נולד בן-הזקונים הירושלמי, יהודה, והוא היחיד בין הבנים ש"האריך ימים", הוא נפטר כבן 48.

 בקיץ 1844 יוצא אליעזר לאירופה, מחזר על קהילות היהודים בגרמניה ובארצות הסמוכות. ובהיותו שם מדביקה אותו הידיעה על הירצח אשתו, סילא, בדצמבר 1844, בסימטה ליד הקבר הקדוש. היא נטמנה בהר הזיתים. הוא מפסיק את מסעו, מתחתן שנית, כדי להביא אם חדשה לשני יתומיו, וחוזר עם אשתו אלישבע-שרה-חיה, ועם חותנו וגיסו, לארץ-ישראל.

בסמירנה [איזמיר] נופל החותן למשכב ומת שם. הגיס, אחי-אשתו, טובע בסערה בקרבת חוף חיפה, ומובא לקבורות בה. בירושלים נולד לאליעזר ולאלישבע-שרה-חיה בן, שמואל אליקים, ואילו לבנו בנימין, שמחתנים אותו, בהיותו בן חמש-עשרה, למרים קוליש בת הקדוש עבדאללה מבאגדאד, נולדה בת, ושמה רבקה סילא בכורה, והיא, לימים – אם משפחות יהודה, יחזקאל, חזן, ריבלין וששון.

אליעזר מת, כנזכר, בברלין ב-1852.

בתחילת שנת 1864 משלח יהודה, בנו ה"ירושלמי", את אשתו, שלא היה לו ממנה זרע בר-קיימא במשך עשר שנים, ולוקח אישה אחרת, את יוכבד רחל וייספיש, ומהם יוצאות משפחות ברגמן והנספחות עליהן, גינצבורג ושלזינגר, ומכל שאר בני המשפחה, שעלו לירושלים באותה עלייה, לא נותר זרע.

* "ישאו הרים שלום". מכתבי מסע ועלייה. אליעזר וסילא ברגמן. 1834-1836. גורל משפחה יהודית שעלתה מגרמניה לארץ-ישראל בתחילת המאה ה-19. ערך והתקין לדפוס אברהם ברטורא. ההפצה בידי ראובן מס, ירושלים. 142 עמ' (ללא ציון שנת ההדפסה).

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: בארכיון המשפחתי שלנו מצוייה תמונה של שני בניו הצעירים של יהודה ראב: בנימין (הוא לימים אבי)  כבן 19 ואחיו אלעזר כבן 23, וזאת משנת 1923.

בננו בן (בנימין), ביקר החודש במיאמי אצל רזי (אלעזר) בן עזר, בנו של עמנואל ונכדו של אלעזר. אורית, אשתו של רזי, צלמת מקצועית רבת מוניטין, צילמה את שניהם באותה פוזה שבה הצטלמו סביהם לפני 94 שנים, ויצרה את הצילום הכפול המובא כאן בצרופה.

שני הנכדים נולדו כבר לאחר מות סביהם.

המשוררת אסתר ראב , בתו של יהודה, היתה אחותם המבוגרת של בנימין ואלעזר ראב בן עזר.

* העיתון מלא חומר מעניין ומביא נקודות השקפה שונות ומאמרים שתורמים לקורא. מאמרו של הייטנר "בשל שק סוכר" הינו פנינה המפנה את הזרקור לסט הערכים על פיה צריכה המדינה להתנהל.

יש רק דבר אחד המכתים את עיתונך וזה הקטע החוזר על אלאור עזריה.לא ניתן להטיף לנהוג על פי כללים מצד אחד ולהעלות על נס חייל שהפר את הכללים מצד שני.

לא ניתן להעלות על נס את שלטון החוק ולצאת נגד עיקרון המשילות מצד אחד ולצאת חוצץ נגד פסיקת שני בתי משפט של מדינת ישראל מצד שני.

הייתי מצפה מעיתונך שלא יציג דבר והיפוכו.

אני קורא לך להסיר את הקטע המביש אודות אלאור עזריה.

אורי טל

אהוד: המכתב העיתי מציג לא פעם דבר והיפוכו מפי כותבים שונים, ובזה כוחו.

לדעתי, בניגוד לדעתם של רבים ובהם אורי הייטנר – נעשה עוול גדול לחייל המצטיין, סמל אלאור אזריה, שפעל בדיוק לפי רוח הפקודות של צה"ל, ועד שלא ישוחרר מהמאסר הבלתי-מוצדק שגזר עליו בית הדין הצבאי, המנותק מן המציאות, ימשיך הקטע על אודותיו להתפרסם במכתב העיתי.

* שלום רב, הערה או אולי רק הארה בפתגם קצת משובש במאמר של אורי הייטנר – לגבי אהוד ברק. שיבוש של שני פתגמים: "חמאה על הראש" ו"בית זכוכית."

צריך להיות:

מי שחמאה על ראשו בל יצא אל השמש.

מי שגר בבית זכוכית אל נא יזרוק אבנים.

תודה,

מנחם הדרי

* אהוד היקר, אהבתי את דבריו של מישה ארנס, ואני בהחלט מתגעגע לליכודניקים מהזן שלו.

האחות הגרמנית רק מחזקת את דבריו של ראש העיר הקנדי מהגיליון הקודם: ההגירה המוסלמית היא אסון לאירופה ולעולם כולו.

 תודה שהזכרת את "האי" בדבריך. אנא, פרסם הודעה כי את הדיסטופיה של משה גרנות על מה שיקרה בדיקטטורה הפמיניסטית ניתן לרכוש ב-35 ש"ח (כולל משלוח אקספרס) בטלפון –03-5494915.

שלך,

משה גרנות

* לאהוד בן עזר, שלום והערכה. א. תודה לך על העלאה בחב"ע 1291 את דברי אורי הייטנר המאזכרים באורח מכובד את אורי בן ארי, הפלמ"חניק הנועז,  לוחם ומפקד בגדוד ה'הפורצים' בפרוזדור ירושלים במלחמת העצמאות.  כדבריו, לאחר שחתר לגיבוש חיל השיריון ככוח הפורץ את קווי האוייב, ונאלץ לעזוב את שורות צה"ל, חזר בגדול ב'מלחמת ששת הימים', 'טיהר'  את לטרון, את עמק איילון, את מעלה בית חורון, וגם את רמאללה וצפון מדבר יהודה, כולל יריחו וסביבותיה.

ב. באשר לדבריו של היטנר בנושאי ה'הדתה' והבערות, בדיעבד הם מכים בנו כחרב פיפיות. מחד, אלה המכנים עצמם כ'שמאל הישראלי' התנכרו בהדרגה למורשת ישראל, והנהיגו במערכות חינוך רבות, תרבות המעקרת את היהדות ובהמשך את הציונות והישראליות. עליהם, קונן   ברל כצנלסון בשלהי שנות ה-30 ושאל בצער:

"היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה,  שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם,  כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים,  וכל מה שעושה אויב עמם, ממלא את ליבם רגש הערצה והתמכרות"?

 וכיום, דווקא ב'בית ברל', מעמידים דורות של מחנכים לתרבות זרה ומתנכרת. ואותו ניכור מחלחל למערכת החינוך ברחבי הארץ, וחלק מפירותיו הבאושים תוארו בדבריו.  

לכן בני נוער רבים אינם יודעים כי בן גוריון הוא יותר מנמל תעופה, והם מנוכרים לקורות האומה ביציאה מעבדות במצרים, בימי השופטים, המלכים והנביאים, קיום בית המקדש וחורבנו, גלות בבל ושיבת ציון.  

עלומה להם התגבשות האומה בימי 'בית שני' הכיבוש היווני והרומי, ולאחריו הגלות ברחבי תבל, שהביאה ליצירה גדולה ולהשכלה, ובהמשך לציונות, להתיישבות ו'המדינה בדרך', להתגוננות וההקרבה שהביאו להקמת המדינה.

ג. מאידך, מכה בנו השתלטות החרדים והכפייה הדתית החשוכה, שהעטינו עלינו עקב התנכרות חוגים הכופים בבדלנותם הידרשות לחרדים לממשל, במקום לתת יד להרכבת ממשלה איתנה ולעיצוב חוקה ומשילות נאורים. ואכן, בעוד 'ההדתה' אינה מסייעת כלל לחיסול הבערות, היא מכה בנו בכפיית הלכות חצרות 'בית יוסף' 'גורא קלבריה' 'סט מארה'* ותולדות אהרון, ע"י 'רבנים ראשיים' הרודים בציבור ובחיילים המואסים בהם.  

יכהנו הרבנים בחצרותיהם, וימונו פקידים וסמלי דת לטיפול במעוניינים בהם, וכל נושאי האישות כולל הגיור, יטופלו ע"י משרד הפנים הממלכתי, לא הדתי !

בהערכה, 

ברוך תירוש

* שמות הערים בפולין ובהונגריה, אליהן מתייחסים חסידי 'גור' ו'סאטמר'.

* לברוך – תודה על דבריך. אני מסכים עם דבריך גם בסעיף ג', ולא אחת אני כותב על כך. אבל אין קשר בין זה לבין קמפיין ה"הדתה" במערכת החינוך ובצה"ל, שהוא קמפיין שקרי.

אורי הייטנר

* * *

"וחיטטו חרבותם לאיתים וחניטותיהם למזמרות."

* הכותרת שלי לחרפת הבורים והאנאלפביתים היא: וחירטטו.

אורי הייטנר

* תגובה להודעת משרד הביטחון: משרד הביטחון לא הוציא הודעה: הם חירטטו.

יעקב וימן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל