פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1293

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ב' בכסלו תשע"ח, 20 בנובמבר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: עַל סִגְנוֹן פַּרְלָמֶנְטָרִי שֶׁל ווּלְגָּרִיּוּת וְטֶפֶשׁ, שֶׁמִּזְּמַן הִגִּיעוּ מַיִם בּוֹ עַד נֶפֶשׁ (וְעַד רֶפֶשׁ...) // ד"ר מרדכי קידר: עשרת הדיברות למשא ומתן עם סעודיה. // יהודה דרורי: 1. מדינות מטורפות. 2. שאיראן תפחד מישראל. 3. המדיניות ההרסנית של אובמה. // מיכאיל זושצ'נקו: המשבר. // המתרגם יואל נץ: אחרית דבר, מיכאיל מיכאילוביץ' זוֹשְצֶ'נְקוֹ (1894-1958). // מתוך דברי הפרידה של סייד קשוע בטורו האחרון בעיתון "הארץ" מיום 17.11.17, ותגובת אהוד בן עזר. // מִמִשְׁלֵי לָה-פוֹנְטֵיין. נוֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוּבַל. // אורי הייטנר: 1. הניסיון הרע של שלטון ברק. 2. קחני אל המעברה. 3. צרור הערות 19.11.17. // הדסה  מור: אהבה שמולידה מחזה, "שקספיר מאוהב" – בתיאטרון הבימה. // פרופ' אשר מעוז: צדיק וישר הוא. // מלי טויב (לבית אהרנסון): מי היה האיש אהרון אהרנסון ומה תרומתו להצהרת בלפור? חלק ג. // אסתר ראב תגיש תלונה על הטרדה מינית  ["הרים אותי"] – נגד יוסף טרומפלדור. // משה כהן: כאוס שכזה. // נסיה שפרן: חודש בפולין, המשך מהגיליון הקודם. // מהו האדם, מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // תקוה וינשטוק: אסתר גמליאלית. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "אבק דרכים" ל-א. י. ברוור. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.11.70. לפני 47 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

עַל סִגְנוֹן פַּרְלָמֶנְטָרִי שֶׁל ווּלְגָּרִיּוּת וְטֶפֶשׁ

שֶׁמִּזְּמַן הִגִּיעוּ מַיִם בּוֹ עַד נֶפֶשׁ (וְעַד רֶפֶשׁ...)

בַּסִּפְרוּת וּבַפוֹלְקְלוֹר הַיְּהוּדִי הָעֲמָמִי

מְיֻחֶסֶת לְמוֹכְרוֹת דַּגִים בַּשּׁוּק הַמְּקוֹמִי

שְׂפַת קְלָלוֹת וְגִדּוּפִים הֲכִי גַסָּה וּפְּרִימִיטִיבִית

שֶׁאוֹתָן מוֹכְרוֹת נָקְטוּ בְּאַגְרֶסִיבִיּוּת אַקְטִיבִית

כְּשֶׁאַחַת מִכָּל עַקְרוֹת-הַבַּיִת הַקּוֹנוֹת דַּגִים

בְּשׁוּקֵי הָעֲיָרוֹת, אִם לְשַׁבָּת אוֹ לַחַגִּים,

הִתְמַקְּחָה עִם הַמּוֹכְרוֹת שֶׁמַּצָּבָן מַמָּשׁ בַּנְקְרוֹטִי

בִּקְנִיַּת סַלְמוֹן אוֹ קַרְפּ – עַל כָּל קוֹפֵּיקָה וְכָל זְלוֹטִי.

מְסַפְּרִים כּי בְּכַּתְרִילִיבְקֶה, יְהוּפֶּץ אוֹ אוּלַי

בְּשׁוּקָהּ שֶׁל בּוֹיְבֶּרִיק, כְּשֶׁשְּׁמִיל בַּר-קַמְצָא הַכֵּלַי

הִתְמַקֵּחַ עַל מְחִיר שֶׁל דַּג יוֹתֵר מִן הַמִּדָּה

עִם מוֹכֶרֶת הַדַּגִים שֶׁלְּשׁוֹנָהּ הָיְתָה חַדָּה

הִיא שָׁפְכָה עֲבִיט שֶׁל מַיִם עֲכוּרִים כְּמוֹ סִגְנוֹנָהּ

עַל פָּנָיו שֶׁל קְפוּץ-הַיָּד שֶׁאַף לְרֶגַע לֹא נִמְנַע

לְהַזְעִיק שׁוֹטֵר-מַקּוֹף שֶׁחִישׁ לְעֶזְרָתוֹ שָׁם סָר

וּמוֹכֶרֶת הַדַּגִים הוּשְׁבָה מִיָּד בְּמַאֲסָר.

אַךְ מַמָּש כְּשֵׁם שֶׁאֵין לְיָם סוֹעֵר מַחְסוֹם אוֹ סֶכֶר

כָּךְ גַּם לֹא הָיָה לִלְשוֹן אוֹתָהּ מֻמְחִית בְּסַחַר-מֶכֶר

וּקְלָלוֹת עֲסִיסִיּוֹת, אוֹתָהּ מוֹכֶרֶת הַדַּגִים,

שׁוּם מַחְסוֹם וּבְשִׁבְתָּהּ כְּלוּאָה מֵאֲחוֹרֵי סוֹרְגִים

הִיא פָּלְטָה בַּחֲמָתָהּ בְּאָזְנֵיהֶם שֶׁל סוֹהֲרֶיהָ

כִּצְרוֹרוֹת שֶׁל נֶשֶׁק אוֹטוֹמָטִי חַם מִבֵּין שְׂפָתֶיהָ

מִין מִנְעָד שֶׁל גִּדּוּפִים כֹּה סַסְגּוֹנִי וְלֹא נִשְׁכָּח

שֶׁחוֹקֵר-פוֹלְקְלוֹר שֶׁהִזְדַּמֵּן שָׁם הִתְרַשֵּׁם כָּל-כָּךְ

שֶׁהִסְכִּים לִתְרֹם אֶת דְּמֵי שִׁחְרוּר הַגְּבֶרֶת בְּלִי קִמּוּץ

אִם תַּכְתִּיב לוֹ חִישׂ אֶת כָּל פְּנִינֵי רֶפֶּרְטוּאַר הַשְּׁמוּץ.

אֲבָל יֵשׁ מָקוֹם אֶחָד גְּדוּשׁ נְּאָצוֹת וְהַשְׁמָצוֹת

וְשִׂיאִים שֶׁל חֹסֶר-טַעַם אֲשֶׁר אֵין בָּם לְרַצּוֹת

שׁוּם חוֹקֵר-פוֹלְקְלוֹר כִּי אֵין בָּהֶם שׁוּם עֹקֶץ שֶׁל דִּבּוּר

אֶלָּא סְתָם הִתְבַּהֲמוּת בּוֹטָה מִצַּד אַנְשֵׁי צִבּוּר

וּלְנֹכַח שְׂפַת-בִּיבִים זוֹ כְּבָר בָּטוּחַ וְסָמוּךְ

כָּל שׁוֹמְעָהּ שֶׁל כָּל אוֹתָהּ אוֹלִימְפִּיאָדַת גַּסּוּת-רוּחַ

כִּי כְּשֵׁם שֶׁבְּאַרְצֵנוּ הַמָּקוֹם הֲכִי נָמוּךְ

הוּא תְחוּמוֹ שֶׁל יַם-הַמֶּלַח הָרוֹבֵץ לוֹ וְסָרוּחַ

בְּשִׁפְלוֹ הָאֵקוֹלוֹגִי שֶׁמִּתַּחַת פְּנֵי הַיָּם

הַתִּיכוֹן, וּנְמִיכוּתוֹ זוֹ הִיא עֻבְדָּה אֵלֵמֶנְטָרִית

כָּךְ בִּתְחוּם גֹּעַל-הַנֶּפֶשׁ כָּאן אֶצְלֵנוּ כְּבָר קַיָּם

שִׂיא גְלוֹבָּלִי כְּמוֹ שֶׁל גִּינֶס בִּתְחוּמֵי לָשׁוֹן ווּלְגָּרִית

וְזִילוּת תַּרְבּוּת-הַשִּׂיחַ בִּקְלָלוֹת וְהַשְׁפָּלוֹת

שֶׁהָעָם, בִּפְרָט הַנֹּעַר, כָּאן רוֹאֶה אֶת הַקּוֹלוֹת

וְסוֹלֵד מִ- shamingזֶה שֶׁהוּא הֲכִי בִּלְתִּי יָאוּת

לְשַׁמֵּשׁ לוֹ כְּמוֹפֵת וּכְמֻשָּׂא שֶׁל הִזְדַּהוּת

שֶׁכָּל בֶּן-תַּרְבּוּת שׁוֹפֵט אוֹתוֹ לְשֵׁבֶט, לֹא לְחֶסֶד

והיכן מֻצָּג הַ-show הַזֶּה?

בְּשׁוּק קְטָטוֹת הַכְּנֶסֶת...

יוסי גמזו

* * *

ד"ר מרדכי קידר

עשרת הדיברות למשא ומתן עם סעודיה

מדריך לאופן שבו על ישראל להשתית את המשא ומתן עם סעודיה ומדינות ערביות אחרות שירצו לעשות שלום איתה.

בימים אלה, כאשר עולה האפשרות של כינון יחסים בין ישראל מצד אחד ומדינות בחצי האי ערב (סעודיה, איחוד האמירויות, כווית, קטר) מצד שני, חשוב שישראל הרשמית תתנהג נכון במשא ומתן, כדי לא לחזור על טעויות שנעשו בהסכמי השלום עם מצרים וירדן.

הכלל הבסיסי ביותר בגישה אל הסעודים והאחרים הוא שישראל לא חשה שהיא צריכה לשלם תמורת שלום איתם בשום צורה ואופן. כלום. אפס. זירו. נאדא. אם הם רוצים שלום איתנו אנחנו ניתן להם שלום, וזה כל התשלום שיקבלו. אין הסכם שלום אחר, ואם הם לא רוצים אז שלום ולהתראות.

להלן כמה עצות חשובות, שכולן נועדו להתמודד עם תרבות המשא ומתן המזרח תיכוני שאי הכרתה גרמה לטעויות הקשות עם מצרים וירדן. (להלן, במקום שכתוב "סעודיה" כוונתי היא גם למדינות אחרות הנמצאות בחצי האי ערב, איחוד האמירויות, קטר, עומאן, כווית, וכן כל מדינה ערבית או אסלאמית אחרת.)

1. חשוב לזכור שסעודיה לא באמת רוצה שלום עם ישראל, כי אם הסעודים רצו שלום איתנו הם היו מצטרפים לסאדאת בשנת 1979 או לחוסין בשנת 1994. כל מה שהם מחפשים זה סיוע ישראלי להתמודדות הקשה שיש ותהיה להם עם איראן. לולא האיום האיראני הם לא היו חושבים על שלום איתנו, ולכן אם וכאשר האיום האיראני יוסר בדרך כלשהי (גם במחיר מלחמה קשה בין ישראל ואיראן שתעלה לישראל בקרבנות ובנזקים רבים) כלל לא בטוח שהם ימשיכו ביחסיהם עימנו.

2. ישראל לא ממהרת לשום מקום. אנחנו מדינה כבר 70 שנה בלי שלום עם סעודיה וביכולתנו לחיות כך עוד 7000 שנה. כל הבעת רצון מצידנו לקבל שלום במהירות (כמו הסיסמה ההרסנית "שלום עכשיו") תעלה את המחיר שישראל תידרש לשלם עבור השלום הזה. לישראל יש כל הזמן שבעולם, ואין עלינו שום לחץ לעשות שלום עם אף אחד. חייבים לזכור ולהזכיר לעצמנו, לאמריקנים (שדרכם אצה להם בגלל שיקולי בחירות) ולעולם כולו ששלום עם סעודיה והאמירויות לא יביא פתרון לשום בעייה מזרח תיכונית אחרת, בדיוק כפי שהשלום של ישראל עם מצרים וירדן לא קידם פתרון של אפילו בעייה מזרח תיכונית אחת אחרת.

3. השלום עם סעודיה חייב להיות מנותק מכל הקשר אחר, ובעיקר זה הפלסטיני. בקמפ דייויד של 1978 עשה בגין את הטעות החמורה כשהסכים להקים אוטונומיה פלסטינית עם "משטרה חזקה" כי הסכמה זו סללה בהמשך את הדרך להקמת הרשות הפלסטינית שהפכה למדינת טרור בעזה ועלולה להפוך לעוד מדינת טרור בהרי יהודה ושומרון החולשים בתצפית ובאש על רוב מדינת ישראל. אם הסעודים רוצים איתנו שלום אז בבקשה שיעשו איתנו שלום, ושלא יעלו לדיון שום סוגיה אחרת כי אנחנו פשוט לא מעוניינים לקשור את סוגיית השלום עם סעודיה בשום סוגיה אחרת. למה? ככה.

4. אם סעודיה תתעקש על התייחסות לעניין הפלסטיני, אזי התייחסות ישראל לכך בהסכם תהיה בזו הלשון: "אם סעודיה תרצה להתחיל ולסייע לפלסטינים היא תוכל להקים עבורם ערים וכפרים על שטח סעודיה, וישראל תשמח לתרום מניסיונה להקמת יישובים אלה ולפיתוחם מבחינה כלכלית ותשתיתית לתועלת יושביהם." כל דיבור סעודי על פתרון אחר (למעט תוכנית האמירויות) יביא ליציאת משלחת ישראל ממפגשי המו"מ.

5. השלום עם סעודיה יתבסס על רכיבי הכרה הדדית, כמו:

5.א. ישראל תכיר בשלטון משפחת אל-סעוד במכה ומדינה (למרות שהמשפחה הזו במקורה איננה מהחיג'אז אלא מרמת נג'ד) תמורת הכרה של סעודיה בירושלים כבירת ישראל ההיסטורית והנצחית.

5.ב. ישראל תכיר בסעודיה כמדינה אסלאמית תמורת הכרה של סעודיה בישראל כמדינה יהודית או כמדינה השייכת לעם היהודי.

5.ג. ישראל תכיר בזכות משפחת אל-סעוד לגור בכל רחבי סעודיה תמורת הכרה סעודית בזכותו של העם היהודי לגור בכל רחבי ארץ ישראל, מהים עד הירדן.

5.ד. ישראל לא תרשה הסתה נגד סעודיה באמצעי התקשורת שלה, ובתמורה סעודיה לא תרשה הסתה נגד ישראל בתקשורת הסעודית. (סעיף זה חשוב במיוחד לגבי ערוץ הג'יהאד התקשורתי אלג'זירה, אם קטר תיכנס למו"מ לשלום עם ישראל).

6. ישראל תציב את שגרירותה בסעודיה במקום שסעודיה תבחר, תמורת הצבת השגרירות הסעודית בישראל במקום שישראל תבחר, כלומר בירושלים. יודגש שהקמת השגרירות בירושלים היא עניין עקרוני, וביום ששגרירות סעודיה תועבר מירושלים שלא על פי הסכמת ישראל, הסכם השלום ינותק וכל מה שנבנה עליו יבוטל.

7. סעודיה לא תצביע נגד ישראל במוסדות ובארגונים בינלאומיים, וישראל לא תצביע נגד סעודיה במוסדות ובארגונים אלה. לשתי המדינות שמורה הזכות להימנע מהצבעה.

8. חשוב לשמור את האמריקנים והאירופים מחוץ למשא ומתן, כי (א) הם אינם צד להסכם והם לא יצטרכו לעמוד בתוצאות אי קיומו. (ב) יש להם אינטרסים שאינן עולים בקנה אחד עם אלו של ישראל ובמיוחד בקצב ההתקדמות במשא ומתן. האמריקנים רוצים to cut a deal – להגיע להסכם בכל מחיר, גם אם הוא הסכם גרוע, ואם הם ייכנסו לאולם המו"מ הם ילחצו על ישראל לוותר, בעיקר בסוגייה הפלסטינית. ישראל חייבת לשמור בידה את אופציית היציאה מהמשא ומתן בכל רגע, בלי שאחרים יגידו לה מה לעשות.

9. לישראל אסור בתכלית האיסור לקבל שום ערבויות בינלאומיות, אפילו מידידיה הטובים ביותר, תמורת ויתור כלשהו לסעודיה. ישראל חייבת לזכור כל הזמן את הערבויות הבינלאומיות שקיבלה אוקראינה בעניין אחדות שטחה ("מזכר בודפסט" משנת 1994) כאשר המדינות החתומות עליו – ארה"ב, רוסיה ובריטניה – נטשו את אוקראינה ושכחו את התחייבותן אליה כאשר רוסיה, המחויבת לקיימו, פלשה לשטח אוקראינה, כבשה את חצי האי קרים וסיפחה אותו לרוסיה. בדומה לכך, שום מדינה בעולם לא תעמוד לצידנו ביום צרה גם אם היא תהיה חתומה על אלף ערבויות לטובתנו.

10. משמעות השלום עם סעודיה תהיה לא רק הפסקת אש עם מסמך (בערבית: "סלאם") כמו שישראל הסכימה עם מצרים וירדן בגלל איוולתם של מי שניהלו את המו"מ, אלא נורמליזציה מלאה (בערבית: "צולח") הכוללת קשרי תרבות, תיירות, מסחר, תעשייה, אמנות, תעופה, מדע, טכנולוגיה, ספורט, חילופי אקדמאים וכו'. דגל ישראל יונף באירועים בינלאומיים בסעודיה שישראל תשתתף בהם, יחד עם דגלי כל המדינות האחרות, ואם ישראלי יזכה בתחרות ספורט שתתקיים בסעודיה, תנוגן "התקווה" כמו המנוני המדינות של הזוכים האחרים. ספרים ישראלים יוצגו בירידי ספרים, וישראל תציג באופן רשמי את תוצרתה בתערוכות בינלאומיות שתתקיימנה בסעודיה.

להסכם השלום יצורף נספח כלכלי שאינני יודע לומר עליו מילה למעט העובדה שהוא יתבסס על הדדיות בהשקעות, ברכש ובהימנעות מחרמות.

להסכם השלום יצורף נספח ביטחוני שאינני רוצה לכתוב עליו מילה, למעט (א) הקביעה שסעודיה לא תסייע לשום מדינה או גוף חוץ מדינתי לפעול נגד ישראל, לא תספק להם מידע ולא תארח בשטחה אנשים הפועלים נגד ישראל, וישראל מתחייבת לסעודיה התחייבות זהה.

(ב) לישראל אסור להיכנס לשום התחייבות לתקוף שום מדינה בעולם שאיננה מאיימת על ישראל. ישראל חייבת להיזהר מהסכם הגנה הדדית עם סעודיה, שכן מדינה זו לא קיימה בשנת 1991 את הסכם ההגנה ההדדית שהיה לה עם עיראק ופעלה נגדו, ובשבע השנים האחרונות היא הוכיחה שכלל לא איכפת לה שדם ערבי ומוסלמי נשפך כמים בסוריה ובתימן, ולכן קשה להניח שדם יהודי יניע אותה לפעולה למניעת שפיכתו. מאז שנוסדה סעודיה מתנהגת משפחת אל-סעוד באופן ציני ואינטרסנטי לחלוטין, וקשה לראות תסריט שבו משפחה זו מכניסה את סעודיה וצבאה למלחמה כדי להגן על ישראל, אם מלחמה זו איננה משרתת באופן ישיר את האינטרס הסעודי. לכן אין לסמוך על הסכם הגנה הדדית עם מדינה זו.

כל שאר הפרטים חייבים גם הם להיות תחת הכותרת הראשית: שלום נעשה תמורת שלום, הכרה תמורת הכרה ויחסים תמורת יחסים. עברו ללא שוב הימים שישראל שילמה במטבע קשה, ובפרט שטחי ארץ ישראל, תמורת נייר שכתובה עליו המילה שלום.

אבי ז"ל אמר לי פעם: "עם אנשים הגונים לא צריך הסכם, ועם אנשים לא הגונים הסכם לא יעזור."

הסעודים וחבריהם, בהתנהגותם זה כלפי זה, הוכיחו שהם רחוקים מהגינות כרחוק תרבות המזרח מתרבות המערב, שישראל היא חלק בלתי נפרד ממנה.

ד"ר מרדכי קידר

* * *

יהודה דרורי

1. מדינות מטורפות

בשנת 1972, לאחר שהשלמתי את לימודיי לתואר השלישי באוניברסיטת דרום-קליפורניה, התבקשתי להגיש הצעה לדסרטציה (תיזה) להשלמת הדרישות לתואר דוקטור. ההצעה שהגשתי היתה : "מדינות מטורפות".

ועדת הדוקטורט שלי פסלה את הנושא מכל וכל בטענה שיש פה יותר מדי תאוריות ורעיונות ואין חומר ממשי להתבסס עליו...

פניתי לידידיי המלומדים ב"טנק המחשבות" הגדול ביותר בארה"ב (ראנד קורפורישן) וביקשתי סיוע לשכנע את ועדת הדוקטורט שלי. אלא שידידיי שם הסכימו עם ועדת הדוקטורט שלי שאין מקום לפיתוח הנושא המוצע מחוסר חומר.

בצאתי ממכון ראנד נתקלתי בפרופ' ישראלי מוערך (עד היום) ששמו יחזקאל דרור, שעשה שם את "שנת השבתון" שלו, וסיפרתי לו את "הסיפור שלי", ולהפתעתי הוא הסכים איתם ועם הוועדה.

הבנתי שכלום לא יצא מזה, פתחתי את התיק שלי בשאט נפש והשלכתי את כל החומר בנושא, מתיקי לסל שבחדרו.

הוא שאל אותי אם הוא יוכל להשתמש בחומר שאספתי ואמרתי לו שמבחינתי אני זונח את כל הרעיון והוא יכול לעשות בחומר כרצונו. אני בינתיים עליתי על נושא  אחר בעוד שבפוליטיקה העולמית התחילו להתפתח מדינות מטורפות, כמו בלוב, באוגנדה ובצפון קוריאה...

לאחר כשנה הוזמנתי להנהלת ראנד, הם הראו לי טיוטה של ספר באנגלית (לא מחקר מדעי) בשם "מדינות מטורפות" שהם התבקשו להוציא לאור תחת שמם ואשר נכתב ע"י פרופסור יחזקאל דרור... הם שאלו אותי מה היה חלקי בספר הזה וסיפרתי להם בדיוק מה קרה. הם אמרו שיש בספר קטעים רבים שהם שמעו ממני ותמהו על כך שהוא לא הזכיר את שמי בספר בכל צורה שהיא. אמרתי להם שזה ממש לא אכפת לי כי מה שנתתי לו היה אישור להשתמש בחומר שלי וזהו. (הם לא הדפיסו את הספר, אבל הוא יצא לאחר מכן  בעברית בשם "מדינות מטורפות").

ספרו של פרופ' דרור זכה להכרה אולם לא נעשה בארץ או בעולם, לפי עניות דעתי, כל מאמץ לדון לעומקו של נושא חשוב זה, וכיום מדינות מטורפות זה דבר המקובל בעולמנו. יש לנו את צפון-קוריאה, איראן, ונצואלה, פיליפינים, סומליה ואולי עוד כמה מקומות שנגועים בזה כמו עזה ולבנון. עד היום לא נעשה כל מאמץ מדעי או ענייני-בינלאומי להתמודד עם "מדינות מטורפות" ולכן אנחנו רואים עד כמה העולם חסר אונים מול הסחטנות  והאיומים של צפון-קוריאה ואיראן, ורק האכזריות הנוראה של המדינה האיסלמית (דאע"ש) הביאה סוף סוף מיספר מדינות לשיתוף פעולה צבאי להכחדת הסרטן הפוליטי-המדיני הזה בסוריה ובעיראק, אבל אין לו עדיין סוף.

אני כותב מאמר קצר זה כדי לנסות להסביר לציבור ולעצמי מדוע העולם לא מסוגל להתמודד עם חריגים פוליטיים מסוכנים, כשם שהוא לא היה מסוגל להתמודד עם הרציחות ההמוניות של שילטון סטאלין ומאו טסה-טונג ובעיקר עם הרישעות המטורפת הנאצית...

פשוט לא היה חומר למחקר אקדמי בנושא...

אתם קולטים שטות זו? לא מובן לי מדוע האו"מ למשל לא מקים ועדה ביטחונית עליונה שתקבל מודיעין, תקדם מחקרים לנטרל תופעות פוליטיות מטורפות בעולם של ימינו ובעתיד.

2. שאיראן תפחד מישראל

כפי שאנחנו רואים, בשבועות האחרונים, הפעילות במזרח התיכון זזה בכוון של "עימותים חמים". האיראנים התומכים בשבטים הח'וטים (המנצחים בתימן) סובלים מאוד מהעובדה שהסעודים הטילו מצור כלכלי כבד על תימן, המרעיב שם את התושבים, כדי שאלו ישכילו להיפטר מהאיראנים ומהח'וטים.לכן, איראן, בחוצפה גלויה, הפעילה את חיזבאללה ע"י שליחת טיל מתימן לנמל התעופה הבינלאומי בסעודיה (טיל שיורט והופל בדרך), לפיכך, הסעודים טוענים שהם במצב מלחמה עם איראן בכלל, ועם חיזבאללה בפרט, לכן הם גם שיכנעו את ראש ממשלת לבנון, חרירי, להתפטר ולזעזע שם את המערכת.

בינתיים ישראל פירסמה תצלומי לווין של פריסת כוחות איראניים בסוריה, עם אזהרה חמורה על מה שמצפה להתארגנויות איראניות אלו, בעוד  שנציגים סעודיים וישראליים נפגשים בגלוי ומראים ניצני שיתוף פעולה צבאי נגד איראן.

קשה לי להבין מדוע קיים באזור פחד מאיראן, בייחוד במדינות הסוניות.  גם בארה"ב ואפילו בישראל קיים חשש ממדינה זו , חשש שהינו מוגזם. איראן הינה מדינה חלשה יחסית לגודלה ולמשאביה. הצבא הגדול שלה אינו נחשב "חזק" כי מיספר החיילים בצבא כיום אינו מדד לעוצמה צבאית. ואפילו עם מאות אלפי החיילים שלהם, אנו עדיין זוכרים  שצבא איראן ספג תבוסה קשה במלחמה נגד עיראק. זהו צבא מאד לא מודרני ולא מתוחכם, הבנוי על סיסמאות דתיות של האייטולות, ולחילות האוויר והים יש שם כיום משמעות מינימלית. רוב כוחם הוא בטילים (שעל רובם יש לנו כבר מענה). בקרבות הקרקע בסוריה נגד המורדים ונגד דאע"ש, "משמרות המהפכה" האיראניים לא הפגינו כשרון מיוחד. לכן הם נאלצו להביא גדודים שיעיים "שכירי-חרב" מאפגניסטן, מעיראק ומאיזורים שיעים אחרים בעולם.

אף שאני מצדיק לחלוטין את מאבקו של נתניהו במחקרי הגרעין באיראן, לפעמים אני שואל את עצמי, אם כל הצעקה הגדולה שראש הממשלה שלנו עושה כיום כנגד איראן בסוריה הינה מוצדקת או שבאה להסיט את האש ממנו אישית ל"כיוון הביטחוני" כי אני מאמין שאפילו 100,000 חיילים איראניים בסוריה אינם מהוים סכנה ממשית למדינתנו (אבל אנחנו חייבים לפגוע שם בשיירות נשק, מחסני טילים, בתי חרושת צבאיים ותשתיות צבאיות).

הבעייה שלנו עם איראן קשורה בראש ובראשונה בתמיכתה בטרור נגדנו בכלל, בחמאס ובחיזבאללה בפרט. נסראללה יודע את מגבלותיו והוא יודע שה"דאחיה" תיפול עליו שוב אם יתקיף אותנו. אלא שראשי מערכת הביטחון שלנו חייבים לזכור שכל פקודה לפעולה מאסיבית של חיזבאללה נגדנו יצאה מטהרן! לפיכך ההרתעה שלנו חייבת להיות מכוונת לעבר ממשלת איראן לאמור: "טילים יפלו עלינו אז טילים יפלו עליכם..."

יש לנו את היכולת להרתיע את איראן ועלינו רק לשכנע את האיראנים (אולי בעזרת צד שלישי) שאנחנו אכן מתכוונים ברצינות להגיב ישירות עליהם! רק כך תושג הרתעה מתאימה. אלא שבכל עימות באיזור סוריה-לבנון עלינו לקבוע גם "קוים אדומים" ברורים ולפעול לפיהם תמיד מבלי להתחשב ברוסיה וארה"ב ובהסכמים שביניהם, כאשר בכל צעד עלינו לזכור שאסור לנו לפגוע באינטרס הרוסי המרכזי: שרידותו של בשאר אסד!

3. המדיניות ההרסנית של אובמה

לכל המלומדים בנושא המזרח התיכון ברור כיום כי למדיניות המטומטמת ביותר באזור בשנים האחרונות אחראי הנשיא לשעבר, בראכ אובמה. לא רק שהוא גרם להחלפת השלטון היציב הקיים, בטוניסיה, לוב ובמצרים (לאיסלמי קיצוני), הוא גם העניש את מצרים שסילקה במהפכה צבאית מראשות השילטון את ראשי הטרור האיסלמי העולמי ("האחים המוסלמים") ואף סירב להעביר לתושבי מצריים את ה"קיצבה השנתית" למזון.

ואז בא "הדובדבן בראש הקצפת" כאשר אובמה קובע שאיראן (זו היישות הטרוריסטית והמסוכנת גרעינית!) היא זו שצריכה לשלוט במזרח-התיכון, להיות "המבוגר האחראי". לא יאומן שאדם שהתחנך על ברכי האיסלם, מי שסיים אוניברסיטה בארה"ב ונבחר לנשיא המדינה החזקה בעולם, לא מודע לקרע הנורא באיסלם בין הסונים לשיעים? כיצד העז "להמליך" 80 מיליון איראנים על 250 מיליון סונים? מה הוא חשב לעצמו?

אובמה התעלם מקיומן של 3 מדינות החזקות יותר מאיראן באזור: טורקיה, מצרים וישראל. אפילו כיום קשה לרדת למחשבותיו ולכוונותיו של אובמה בפעילותו במזרח התיכון, כי הוא אינו מדבר (ובעצם אולי אין לו מה לומר...)

מה שברור הוא, שהשאיר מאחוריו חורבן לא קטן, (וגם לא נשכח שלא ניסה להתערב בהרג הנורא של אסאד בסוריה), ופשוט השאיר את כל הזירה לכניסה כוחנית ובוטה של רוסיה לאזור.

התוצאה של המדיניות המטופשת הזו היא שאיראן חושבת עד היום שהיא אכן הגורם העיקרי במזרח התיכון ומנסה להתבסס ככזו. מה שחייב את הנשיא טראמפ כאקט ראשוני, לבוא למזרח התיכון, לאסוף את המדינות הסוניות ולומר להן מה שארה"ב בהנהגתו חושבת על איראן וכי עליהן לעשות משהו כנגד זה, על-ידי התאחדות סונית צבאית נגד איראן, ואף רמז להן שכדאי להן מאוד להביט על מדינת ישראל כ"מבוגר האחראי" במזרח התיכון, כמי שתוכל לעזור להם לעמוד מול התפשטות הכוחנית האלימה האיראנית, ולשם כך לכפות הסדר על הפלסטינים למען שלום אזורי!

בשבועות האחרונים דברים זזים בכוון של עימותים. האיראנים, התומכים בשבטים הח'וטים (המנצחים בתימן) סובלים מאוד מהעובדה שהסעודים עסוקים במצור כלכלי על תימן, המרעיב שם את התושבים כדי שישכילו להיפטר מהאיראנים ומהח'וטים... לכן, איראן הפעילה את חיזבאללה בשליחת טיל מתימן לנמל התעופה הבינלאומי בסעודיה (טיל שיורט והופל בדרך).

לפיכך, הסעודים טוענים שהם במצב מלחמה עם איראן בכלל ועם חיזבאללה בפרט, לכן הם שיכנעו את ראש ממשלת לבנון חרירי להתפטר ולזעזע שם את המערכת. בינתיים ישראל פירסמה תמונות של פריסת כוחות איראניים בסוריה עם אזהרה חמורה על מה שמצפה להתארגנויות איראניות אלו, בעוד  שנציגים סעודים וישראלים נפגשים בגלוי ומראים ניצני שיתוף פעולה צבאי נגד איראן.

"העסק הזה" מתחיל להתחמם, רבותיי, והכל כתוצאה מהמדיניות ההרסנית של הטיפש אובמה.

יהודה דרורי

* * *

מיכאיל זושצ'נקו

המשבר

הו, האזרחים, אתמול הובילו ברחוב עגלה עם לבנים. שכה אחיה!

אצלי, שתבינו, הלב ממש החל לפרפר מרוב שמחה. כי הרי הולכים אנחנו ובונים את עצמנו. הן לא לחינם מובילים לבנים. מסתבר שבית כלשהו הולך ונבנה במקום כלשהו. זה התחיל – טפו, טפו, בלי עין רעה!

יחלפו, אולי, עשרים שנה, ואולי אפילו פחות מזה, ויהיה לכל אזרח אולי חדר שלם. ואם האוכלוסייה לא תגדל יתר על המידה, ולמשל, ירשו לכולן הפלות – אז אולי אפילו שני חדרים. או שמא אפילו שלושה לגולגולת. עם אמבטיה.

איך נעשה אז חיים, אזרחים! בחדר אחד, נאמר, לישון, בשני לקבל אורחים, בשלישי עוד משהו... חסר מה? יימצא גם יימצא עניין בחיי דרור שכאלה.

נו, ולפי שעה קצת קשה עם שטחי המטרים המרובעים. זה יוצא קצת בקמצנות נוכח המשבר.

הנה, אני, אחים שלי, גרתי במוסקבה. לא מזמן חזרתי משם. על עורי שלי חשתי במשבר הזה.

באתי, מבינים אתם, למוסקבה. מתהלך אני עם החפצים ברחובות בלי שום תכלית. לא זו בלבד שאין מקום לעגון בו – אין מקום להניח את החפצים.

במשך שבועיים, שתבינו, מדדתי את הרחובות עם החפצים. גידלתי זקנקן והחפצים אבדו לי בהדרגה. וככה, מבינים אתם, מהלך אני חופשי ממטען, ללא חפצים. מחפש מקום.

לבסוף, בבית אחד יורד במדרגות איזה ברנש.

"בעבור שלושים רובלים," הוא אומר, "אני יכול לארגן לך חדר אמבטיה בדירת בורגנים... שלושה חדרי נוחיות... אמבטיה... באמבטיה," הוא אומר, "תוכל לגור לך לבריאות. אף שאין חלונות, אבל בגלל זה יש דלת. והכול בהישג יד. אם תרצה," הוא אומר, "תוכל למלא אמבטיה מלאה במים וצלול לך להנאתך, אפילו יום שלם."

אני אומר:

"אני, חבר יקר, אינני דג," אני אומר, "אני לא זקוק לצלילה. מעדיף אני לחיות על היבשה. תוריד את המחיר," אני אומר, "בגלל הרטיבות."

הוא אומר:

"לא יכול, חבר. הייתי מוריד בשמחה, אבל אינני יכול. זה לא תלוי רק בי. הדירה משותפת. והמחיר בעבור האמבטיה התקבע סופית."

"נו, אז מה אפשר לעשות?" אני אומר, "ניחא. תפשטו ממני שלושים ושחררו אותה מהר. זה שלושה שבועות," אני אומר, "מהלך אני על פני המדרכות. חושש אני שאתעייף."

נו, בסדר. הכניסו אותי, והתחלתי לחיות.

האמבטיה היא, אכן, בורגנית ועוד איך. בכל מקום, בו תדרוך רגלך – אמבטיה של שיש, סוללה וברזים. אבל מקום לשבת, בין היתר, אין. תשב אולי על המעקה, שגם אז תיפול למטה, הישר אל אמבטיה של שיש.

סידרתי לעצמי ריצוף מקרשים. ואני חי.

בחלוף חודש, דרך אגב, התחתנתי.

נפלה בחלקי, אתם יודעים, כזאת בת זוג צעירונת, טובת לב. ללא חדר.

חשבתי לעצמי, שבגלל האמבטיה הזאת, היא תדחה אותי, ואני לא אדע אושר משפחתי ונוחות, אבל היא, שום דבר, היא לא מסרבת. רק התקדרה משהו ואמרה:

"טוב גם באמבטיה גרים אנשים טובים. ובמקרה קיצוני, אפשר להפריד. כאן," היא אומרת, "חדר האישה, וכאן חדר האוכל."

"אזרחית," אני אומר, "להפריד אפשר, אלא שהדיירים, שדים משחת שכמותם, לא מרשים.  הם אומרים: בלי שום שינויים."

נו טוב, אנחנו חיים ככה.

בחלוף פחות משנה נולד לנו – לי ולבת הזוג שלי – ילד לא גדול.

קראנו לו ווֹלוֹדקָה, ואנחנו ממשיכים לחיות. כאן באמבטיה אנחנו רוחצים אותו – וגרים.

ואפילו, יודעים אתם, זה מסתדר די טוב. הילד, זאת אומרת, מתרחץ מדי יום ביומו ובכלל איננו מצטנן.

יש רק אי נוחות אחת – בערבים פולשים הדיירים המשותפים לאמבטיה להתרחץ.

למשך הזמן הזה נאלצים אנו כל המשפחה לעבור למסדרון.

ביקשתי כך וכך מן הדיירים:

"אזרחים," אני אומר, "תתרחצו בשבתות. הרי אי־אפשר להתרחץ כל יום. מתי," אני אומר, "אפשר לחיות? תבינו, בטובכם, את המצב."

ומספרם של המנוולים הוא שלושים ושניים איש. וכולם מגדפים. ולא מן הנמנע שעשויים הם גם להחטיף בפרצוף.

נו, מה אפשר לעשות, אי־אפשר לעשות כלום. חיים אנחנו כמו שזה.

בחלוף זמן מה אימא של האישה מגיעה אל האמבטיה. מתארגנת מעבר לסוללת הברזים.

"אני," היא אומרת, "כבר מזמן חולמת לפנק את הנכד. אתם לא יכולים למנוע ממני את התענוג הזה."

אני אומר:

"אינני מסרב. קדימה, פנקי, סבתא. השד אתכם. את יכולה למלא מים באמבטיה ותצללי לך עם הנכד."

ולאשתי אני אומר:

"אולי יגיעו שארי בשר נוספים? האזרחית, תגידי כבר עכשיו."

היא אומרת:

"אולי אחי הקטן לחופשת חג המולד..."

מבלי להמתין לאח הקטן, נטשתי את מוסקבה. את הכסף למשפחה אני שולח בדואר.

1925

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

אחרית דבר

מיכאיל מיכאילוביץ' זוֹשְצֶ'נְקוֹ (1894־1958)

מיכאיל מיכאילוביץ' זושצ'נקו נולד בסנט פטרבורג. אביו היה צייר ואמו שחקנית תיאטרון ועד נישואיה כתבה סיפורים.

בילדותו חיבר זושצ'נקו שירים. בשנת 1907 כתב את סיפורו הראשון "המעיל".

בשנת 1913 החל בלימודי משפטים, אך בשנת 1915 קטע זושצ'נקו את לימודיו והתנדב לצבא הצאר. תוך זמן קצר עלה בסולם הדרגות עד שהיה למפקד גדוד וזכה לאותות הצטיינות גבוהים. בשנת 1917 שוחרר בשל מחלת לב, בה לקה בעקבות התקפת גזים בחזית מול הגרמנים. חרף מחלתו שב זושצ'נקו והתגייס בשנת 1918 לצבא האדום ונטל חלק בקרבות מלחמת האזרחים.

זושצ'נקו היה רדוף דיכאון עמוק. עם שחרורו מן הצבא בשנת 1919 הוא החל לתור בקדחתנות אחר מזור לדיכאונו: החליף מקומות מגורים ברחבי רוסיה והתנסה במשלחי יד למיניהם, כמו סנדלרות, נגרות, משחק בתיאטרון, הדרכה בגידול ארנבות ותרנגולות, היה איש מיליציה, בלש ועוד.

יצירתו של זושצ'נקו

בשנותיה הראשונות של ברית המועצות, העלה מיכאיל מיכאילוביץ' זושצ'נקו בסיפוריו טיפוס חדש של גיבורים בספרות הרוסית – דמויות של פשוטי עם, בעלי השכלה מועטה, מי שאינם מעורים בחיי הרוח, שהמטען התרבותי שלהם מצומצם. גיבורים אלה מתבשרים לפתע פתאום מפי מכונת התעמולה של השלטון הסובייטי שעודו בחיתוליו, כי מעתה, ככל שמוצאם נחות (פרולטרי) יותר, כך נעלה הוא מעמדם החברתי.

השתקפותו של גיבור זה בסיפוריו של זושצ'נקו, בהם משׂיח הגיבור בשפתו הבלתי מהוקצעת, וכורך בה מילים ומושגים מן הטרמינולוגיה החדשה, מבלי שיבין אותם לאשורם, הותירה בקוראים רישום מצחיק עד מאוד. אין זה מפליא, על כן, שסיפורים אלה כבשו בסערה את לב הקוראים.

זושצ'נקו הסטיריקן ידע להסוות היטב את כאבו ואת אהדתו לגיבוריו ולחולשותיהם. ק. צ'וקובסקי, המשורר הסובייטי וסופר הילדים הנודע כתב עליו: "מוזר היה לראות כי ביכולת מופלאה שכזאת – לאלץ בשתלטנות את הבריות לצחוק – נתברך אדם עצוב כל-כך." ועוד הסביר צ'וקובסקי כי בלב יצירתו של זושצ'נקו מצוי המאבק בקשיחות שביחסי אנוש. ואילו א. מ. גורקי כתב עליו: "יחסי גומלין שכאלה בין האירוניה לבין הליריקה אינני מכיר אצל איש בספרות."

סיפוריו של זושצ'נקו, שראו אור החל משנת 1920 ואילך, פירסמו חיש מהר את שמו ברחבי המדינה הענקית. אחדים מן הביטויים האבסורדיים מתוך סיפוריו נפוצו כאמרות כנף (בהם, למשל: "למה אתה מפר את האי-סדר?"). הפופולריות שלו הרקיעה לשיאים באמצע שנות ה-20, ועד לשנת 1946 ספריו הודפסו שוב ושוב בכ-100 מהדורות רחבות היקף, ובהן אוסף סיפוריו בשישה כרכים.

בשנת 1943 ראה אור ספרו "לפני עלות השחר". ספר זה איננו תואם סוגה ספרותית כלשהי; היה זה ניתוח פסיכולוגי עצמי, בחיפושיו אחר מקורות דיכאונו הנפשי, ניתוח שהקדים את זמנו בתובנותיו המדעיות. הספר כולל אפיזודות אוטוביוגרפיות למכביר, בהן – מביכות; פיתוח והרחבה של תיאוריית הרפלקס המותנה של פבלוב; דברי ביקורת על תורתו של פרויד; הסקת מסקנות והיקשים; יישום ההיקשים בניתוח שיגיונותיהם של שורת אנשי שם בהיסטוריה.

אלא שבשלב זה פקעה, כנראה, סבלנותם של מכתיבי המותר והאסור: את "לפני עלות השחר" כינה א. ז'דנוב – "משהו מחליא." ובדיון שנערך במרכז המפלגה הקומוניסטית בשנת 1946 הושמעה ביקורת חריפה נגד זושצ'נקו ונגד אנה אחמטובה, ויצא משם האות לרדיפתם. חל איסור להוציא לאור את יצירותיהם. העילה לאסור את פרסום יצירותיו של זושצ'נקו היתה סיפורו לילדים "הרפתקאותיו של קוף". מבקריו טענו כי יש בסיפור הזה משום רמז לכך כי בארץ הסובייטים טובים הם חיי הקוף מחייו של אדם.

סיפוריו המאוחרים והארוכים יותר של הסופר, ובהם גם "הרפתקאותיו של קוף", נופלים בטיבם מבּרק סיפוריו הקצרים, הממוקדים – המוקדמים יותר. אבל האבחנה כי יש בסיפור המדובר משום רמז שכזה – איננה מעידה אלא על פוביות של אנשי השלטון. על כן כלול בספר זה גם הסיפור על הקוף, וישפוט הקורא...

מ. זושצ'נקו סולק מאגודת הסופרים והתפרנס מעבודות תרגום בעילום שם ומסנדלרות. מצב בריאותו הלך והידרדר. רק אחרי מותו של סטאלין בשנת 1953 הוחזר זושצ'נקו אל שורות אגודת הסופרים, ובשנת 1956, בתום הפסקה ארוכת שנים, ראה אור ספרו האחרון.

בשנת 1954 זומנו מיכאיל זושצ'נקו ואנה אחמטובה למפגש עם קבוצת סטודנטים מאנגליה. במפגש זה סירב מ. זושצ'נקו להכות על חטא ולהתוודות על "שגיאותיו", כביכול, בעבר. או אז נפתח סבב רדיפות נוסף. ואילו אנה אחמטובה, הִצְדיקה, באותו מפגש, את ביקורת השלטונות על יצירתה – שהרי בנה, לב גומיליוב, היה כלוא אז בגולאג.

מיכאיל מיכאילוביץ' זושצ'נקו הלך לעולמו בשנת 1958.

סיפורי זושצ'נקו בתרגום לעברית

המגוון העצום של הסיטואציות המגוחכות והמצחיקות בסיפוריו של זושצ'נקו הוא אוצר בלום, כמו אנציקלופדי, השופך אור על מכלול פרטי הוויית המקום והזמן. הסופר טווֶה אותו במשלב לשוני מלוטש ומדויק, תוך שהוא, בעת ובעונה אחת "משמיע" בו את הנוסח ואת אוצר המילים האותנטי של גיבוריו. הארומה של הכתיבה הייחודית הזאת איננה ניתנת לתרגום ראוי לשמו מרוסית לשפה אחרת. יש אולי בעובדה זו כדי להסביר כיצד קרה שהקורא העברי לא נחשף עד כה ליצירתו של הסופר הייחודי הזה, אף שמאז פרסום סיפוריו בלשון הרוסית חלפו כבר קרוב למאה שנה! אין אני מתיימר, חלילה, להיטיב לתרגם מה שגדולים וטובים ממני משכו את ידיהם ממנו; רק אזרתי עוז וחשבתי, כי פטור בלא כלום אי־אפשר... בעברית הצעירה-עתיקה, שזה עתה קמה לתחייה כשפה מדוברת, לא צמח עדיין שפע כזה של אמרות כנף, של מבחר גידופים עצום כל-כך, של מילות תחליף עממיות לפעלים תקניים ושל שיבושים לשוניים, בדומה לכל אלה, המתגלגלים על לשונם הרוסית של פשוטי העם. על כן ייאלצו הקוראים העבריים, בלית ברירה, להסתפק במצאי הקיים. נמנעתי מ"לגייר" את הסיפורים, ולהקנות להם איזה צביון עברי. אדרבא, השתדלתי להיצמד במלאכת התרגום אל הניחוח הרוסי המקורי. בין היתר, הותרתי, לרוב, על כנה את המילית הנפוצה "נו", אשר כבשה לעצמה מעמד חוקי בלשון העברית בתיווך היידיש – גם בהקשרים, בהם היא משמשת במשמעות "ובכן". הותרתי כלשונם את המושגים "מיליציה" ו"מיליציונר": הסובייטים נמנעו מלקרוא למשטרה שלהם "פוליציה" – מושג, הזכור לדראון מימי הצאר.

אני תקווה כי חרף המגבלות, משהו מן הארומה ומן הטעם יערב לחִכּם של הקוראים העבריים.

יואל נץ

אהוד היקר, בשבועות הקרובים עומד להיות מודפס בהוצאת "הקיבוץ המאוחד/ספריית פועלים" קובץ סיפוריו של הסופר הרוסי מיכאיל מיכאילוביץ' זושצ'נקו בתרגום שלי לעברית, ושמו "נופש מופלא". שניים או שלושה מן הסיפורים, דומני, ראו בעבר אור בחב"ע. אנשי ההוצאה לאור ניאותו שאציע לך שאולי תסכים לצרף אל גיליונות העיתון שלך מסיפורי הקובץ. ראה נא, בטובך, את הסיפור הפותח את הספר שאני מצרף כאן. בהמשך לסיפור זה צירפתי גם "אחרית דבר" שמספרת על הסופר.

כל טוב והרבה בריאות,

יואל נץ

* * *

מתוך דברי הפרידה של סייד קשוע

בטורו האחרון בעיתון "הארץ" מיום 17.11.17

במשך השנים תהיתי מהי הדרך הנכונה לפנות אל הקהל הישראלי והאם ייתכן חופש ביטוי לערבי? הייתכן שוויון בחופש הביטוי, על פי הגדרתו הליברלית־דמוקרטית, כאשר נעדרים מרכיבים מהותיים של שוויון? האם ייתכן חופש ביטוי אל מול הידיעה שהבוס שלך, תהיה השקפת עולמו אשר תהיה, הוא יהודי? האם חופש הביטוי אפשרי בהיעדר שוויון כלכלי, בהיעדר חלוקת הוגנת של מעמד ותפקידי מפתח מערכתיים?

אני כל כך מצטער שאני עושה חלוקה גסה בין יהודים וערבים, חלוקה שאיני מאמין בה כלל, אבל אני לא המצאתי את שיטת המשחק של חלוקת פריווילגיות לפי מוצא. חלוקה שחוקיה המפלגים בין שולט ונשלט עוצמתיים גם כשהם אינם מודעים. חלוקת כוח שברורה לפלסטיני, שצורך מגן חובה את העליונות של המדינה היהודית, ואת נחיתותו לעומתה. הטור הזה היה ועודנו כל כך יקר לי, ולו כי בעזרתו ניסיתי להתמודד עם תהיות אלה, לעתים למתוח את הגבול ולבדוק את מגבלות הריסון העצמי ואת גבולות הכוח. הוא חשוב לי גם אם לעתים בזתי לפונקציה שאני ודאי ממלא עבור הקורא, וגם כשהתכווצתי למשמע מחמאות נוסח: "הטור שלך נותן לנו תקווה."

אני יוצא לחופשה לא בשל התהיות האלה, שלטעמי היו חלק מהותי מהטור הזה, אלא בשל חוסר הוודאות והמרחק הפיזי והנפשי. הטור הזה נכתב בעברית על ידי ערבי פלסטיני אזרח מדינת ישראל שקיווה (השפעת השוט? אף שאני נשבע שזו ההרגשה הכי כנה שלי), ועדיין מקווה, שישראל/פלסטין תהפוך יום אחד למקום שוויוני ללא הבדלי גזע, דת, לאום והגדרה מינית. אז שלום בינתיים.

אהוד: אני חושש שאתה טועה. אתה יכול לחזור מהחופשה עם משפחתך לירושלים ולכתוב עוד ספרים עבריים, וגם תסריטים מצויינים, ואתה יכול להישאר בארה"ב ולהיות מרצה נודד, אבל תמיד המולדת שלך תהיה ישראל, בה משפחתך הערבית וקהל קוראי העברית של הטור השבועי שלך, שהוא הקהל הנאמן ביותר שלך, ואולי גם קהלך היחיד בעולם, אלא אם פתאום תכבוש את אמריקה.

זכור את גורלו של הסופר ואיש-הטלוויזיה העברי-הערבי-הישראלי הכישרוני אנטון שמאס, שהיגר לארה"ב לפני שנים רבות ומאז לא שמענו עליו. נעלם מהזירה התרבותית שלנו, וכיום רבים לא יודעים כלל עליו ועל ספרו "ערבסקות".

* * *

מִמִשְׁלֵי לָה-פוֹנְטֵיין

נוֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוּבַל

פֶּסֶל כֶּסֶל גֹּלֶּם עֵץ

עוֹבֵד אֱלִילִים הֶחֱזִיק פֶּסֶל שֶׁל עֵץ

מְגֻלָּף וּמְחֻטָב, מְמֹרָק וְנוֹצֵץ.

הָיוּ לוֹ אָזְנַיִם – אַךְ הוּא לֹא שָׁמַע

וְעֵינָיו הַיָּפוֹת לֹא רָאוּ מְאוּמָה.

הָאִישׁ הֶאֱמִין בּוֹ בְּכָל מְאוֹדוֹ

וְהִגִּישׁ לוֹ כְּכָל שֶׁהִשִּׂיגָה יָדוֹ:

מָזוֹן, מַשְׁקָאוֹת, מַטְעַמִּים, מִגְדָּנוֹת,

הוּא הִקְרִיב קָרְבָּנוֹת, הוּא הֵבִיא מַתָּנוֹת,

הוּא קִשֵּׁט לוֹ סָבִיב בְּמֵּיטָב הַפְּרָחִים

וְזִמֵּר וְקלֵּס לוֹ הַלֵּל וּשְׁבָחִים,

רוֹקֵן בִּשְׁבִילוֹ גַּם אַרְנָק, גַּם כִּיסִים

וְצִפָּה לְקַבֵּל נִפְלָאוֹת וְנִסִּים.

אַךְ הַפֶּסֶל – בּוּל עֵץ הוּא. הַפֶּסֶל בָּגַד.

לֹא הֵבִיא שׁוּם בְּרָכָה, אוֹ תּוֹעֶלֶת, אוֹ גָּד.

לְהֵפֶךְ! נִתְכוּ הַצָּרוֹת בְּשּׁוּרָה:

הַיֶּלֶד חָלָה, הָאִשָּׁה טִרְטְרָה,

קִלְקוּלִים בַּדִּירָה, חֲמוֹתוֹ נִפְטְרָה,

עֲסָקָיו לֹא צָלְחוּ – הוּא נוֹתַר בְּלִי מִשְׂרָה.

הָאִישׁ מִתְחַנֵּן אַל פִּסְלוּ הַמְּגֻלָּף,

וְהַפֶּסֶל – בּוּל עֵץ! לֹא הֵנִיעַ עַפְעַף!

"גֹּלֶּם!" צָרַח אָז הָאִישׁ אֶל פִּסְלוֹ,

"רֹאשׁ רֵיק שֶׁכְּמוֹתְךָ!" הוּא הֵנִיף אֶת מַקְלוֹ:

"אֵין תְּמוּרָה לְכַסְפִּי! לֹא תְּשׁוּעָה! לֹא נִסִּים!"

וּפִצְפֵּץ אֶת הַפֶּסֶל שֶׁלֹו לִרְסִיסִים.

וְאָז הוּא רָאָה, לְמַרְבֶּה הַפְּלִיאָה,

שֶׁבָּרֹאשׁ הַנָּבוּב הִסְתַּתְּרָה מְצִיאָה:

בְּתוֹךְ גֹּלֶם הָעֵץ נִמְצְאוּ לוֹ הֲמוֹן

מַטְבְּעוֹת שֶׁל זָהָב. כֵּן, הָיָה שָׁם מַטְמוֹן!

"כָּכָה?!" רָתַח אָז הָאִישׁ בְּחֵמָה,

"כָּל עוֹד עֲבַדְתִּיךָ בְּנֶפֶשׁ תְּמִימָה

וּפִרְנַסְתִּי אוֹתְךָ בְּדִבְרֵי מְתִיקָה –

לֹא רָאִיתִי מִמְּךָ אַף פְּרוּטָה מְחֻקָּה!

אֲבָל כְּשֶׁהִכִּיתִי מַכָּה אַדִּירָה

זָכִיתִי סוֹף סוֹף לְקַבֵּל קְצָת תְּמוּרָה.

רָאִיתִי רַבִּים מִסוּגְךָ – בְּנֵי אָדָם

שֶׁרַק בְּמַּקֵּל יְמַלְּאוּ תַּפְקִידָם!

אֲנִי לֹא בַּשִּׂיא – וְהַכֹּל יַחֲסִי

"אוֹי, אֵיזֶה דִּיכִּי," הִרְהֵר לוֹ אַרְנָב,

"אֲנִי חַי בִּפְחָדִים וְנִמְלָט כְּמוֹ גַּנָּב.

יֵשׁ לִי תַּסְבִּיךְ רְדִיפָה רְצִינִי!

כָּל רַחַשׁ נִדְמֶה לִי אוֹיֵב, וַאֲנִי

בְּעוֹד רֶגַע אֶפֹּל לְמַּלְכֹּדֶת אוֹ פַּח;

כָּל צֵל מְרַצֵּד, אוֹ רִשְׁרוּשׁ מִן הַסְּבַךְ

מַקְפִּיץ אוֹתִי תֵּכֶף! מַקְפִּיא אֶת הַדָּם!

גַּם בַּלַּיְלָה, מִפַּחַד, אֵינֶנִּי נִרְדַּם.

כָּל הַזְּמַן – דְּאָגוֹת וַחֲשָׁשׁ מִצָּרָה

וְכָכָה עוֹבְרִים הַחַיִּים. זֶה נוֹרָא!"

כָּךְ חָשַׁב הָאַרְנָב, מְדֻכָּא וּמְצֻבְרָח.

לְפֶתַע נִשְׁמָע קוֹל אִוְשָׁה קַל וְרַךְ.

אִוְשָׁה חֲלַשְׁלֶשֶת, אֲבָל הוּא נִדְרָךְ,

רָעַד, הִצְטַמְרֵר וְזִנֵּק וּבָרַח.

הַזִּנּוּק הֶחָטוּף שֶׁל אַרְנָב הַגִּנָּה

הֶחֱרִיד מִרִבְצָהּ צְפַרְדְעוֹנֶת קְטַנָּה.

הִיא כָּל כָּךְ נֶחְרְדָה וְכָל כָּךְ נִבְהֲלָה,

שֶׁקָּפְצָה לַשְּׁלוּלִית וּמִיָּד צָלְלָה.

הִתְפַּלֵּא הָאַרְנָב: הַאִם יֵשׁ עֲלוּבִים

אֲשֶׁר חוֹשְׁשִׁים אַף מִפְּנֵי אַרְנָבִים?

יֵשׁ עוֹד מִי שֶׁרוֹאִים בִּי אוֹיֵב וְיָרִיב

עִם פַּרְצוּף תּוֹקְפָנִי, מְאַיֵּם לְהַחְרִיב?

וְאִם יֵשׁ שֶׁבּוֹרְחִים מִפָּנַי בְּאֵימָה

אָז אֲנִי לֹא פַּחְדָן – כִּי גִּבּוֹר מִלְחָמָה!

לָעוֹלָם, כַּנִּרְאֶה, יֵשׁ סְדָרִים מְשֻׁנִּים:

לַפַּחְדָן – יִמָצְאוּ עוֹד יוֹתֵר פַּחְדָנִים!"

* * *

אורי הייטנר

1. הניסיון הרע של שלטון ברק

אהוד ברק משתוקק לחזור לראשות הממשלה, כשהוא חמוש ב"נשק הסודי": ניסיונו. "אני בשל וכשיר להוביל את המדינה יותר מכל אחד אחר... הרקורד והניסיון, המוכרות הבינלאומית והאינטימית עם בעיות הביטחון, המדינאות והכלכלה."

אי אפשר לקחת מברק את עובדת ניסיונו, אלא שהניסיון עלול להיות חרב פיפיות. הרי גם לציבור הישראלי יש ניסיון עם מנהיגותו. לא בכדי גורש ברק בידי הציבור הישראלי בבושת פנים, בתבוסה מוחצת, בתום קדנציה קצרצרה.

פועלו המדיני המרכזי היתה הצעת השלום לפלשתינאים בקמפ-דיוויד. ללא דיון בממשלה או בקבינט, על דעת עצמו, ריסק ברק את הקונצנזוס הלאומי הבסיסי ביותר בסוגיות המדיניות והביטחוניות, ואת התשתית הרעיונית של מפלגת העבודה מאז 1967. את התשתית שרבין הציג בנאומו האחרון בכנסת טרם הירצחו, כקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע: אי חזרה לקווי 4.6.67, שמירה על שלמות ירושלים וסביבתה, שמירה על בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" ועוד.

ברק הפך את ה"לאווים" ל"הנים". הציע נסיגה מלאה מכל השטחים (עם "חילופי שטחים" קלים), ויתור על בקעת הירדן וחלוקת ירושלים. לא ויתור על "שכונות הקצה" אלא חלוקת העיר העתיקה.

למה הוא עשה זאת? הוא סבר שבאין פרטנר לפשרה האחראית – הוא ישבור את הכלים, יציע לפלשתינאים את ההצעה האולטימטיבית שלא יוכלו לסרב לה, ויביא לישראל את השלום המיוחל. הוא ביטל ביהירות את חוכמת המדינאות המצטברת של כל ממשלות ישראל – והתרסק. הפלשתינאים דחו את הצעתו מכל וכול, ופתחו במתקפת הטרור הקשה ביותר בתולדות המדינה, שגבתה מאתנו למעלה מאלף הרוגים.

אילו לפחות הבהיר, אחרי דחיית הצעתו, שההצעה בטלה ומובטלת, לא שרירה ולא קיימת, ניחא. אולם הוא המשיך להצהיר ש"זו התוכנית ואין בלתה." הוא שלח את ביילין לטאבה, תחת אש הטרור, סמוך לבחירות, בניגוד לחוות דעתו של היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין, להציע הצעות עוד יותר מרחיקות לכת, אך נדחה בהתרסה בידי דחלן, נציגו של ערפאת, שכינה את הצעתו: חרטה ברטה. ובתשדיר הבחירות האחרון ביקש מהציבור את המנדט לעשות עוד את הצעד האחרון שנדרש כדי להגיע לשלום. מהו הצעד? "זכות השיבה"?

מלבד שפיכות הדמים שחוללה מדיניותו, היא גם הביאה למפולת מדינית שעד היום אנו אוכלים את פירות הבאושים שלה – כל הצעת פשרה ישראלית, ברוח הצעות רבין, מוצגת מיד כ"סרבנות", כיוון שהיא עומדת בהשוואה להצעתו.

אהוד ברק ניהל מו"מ גם עם סוריה. יותר מכל ראש ממשלה, הוא היה אובססיבי למסור את הגולן לחאפז אסד, אותו הגדיר השכם והערב, עד לזרא, בדברי החנופה: "מנהיג חכם ואמיץ, מעצבה של סוריה המודרנית." הוא הציע לו את כל הגולן זולת כמה עשרות מטרים בחוף הכינרת, ואלמלא אסד דחה את ההצעה, היה ממיט אסון לאומי על ישראל.

לנוכח משבר המנהיגות בישראל היום, לנוכח חקירות רוה"מ, קיימת בציבור כמיהה למנהיג טהור מידות ונקי כפיים, ולא למי שניצל בעור שיניו מפרשת עמותות ברק, בזכות השתיקה.

12 ראשי ממשלה היו לישראל. ברק אינו נמנה על 11 הטובים שבהם.

2. קחני אל המעברה

קואליציה מוזרה חברה להשמיץ את הנהגת המדינה בשנותיה הראשונות, על העוול הנורא שישראל עשתה לעולי ארצות ערב – העוול, האפלייה, הקיפוח, הזדון, ההתנשאות וכמובן, איך אפשר בלי מילת הקסם – גזענות.

קואליציה של עסקני קיפוח מזרחיים מקצוענים בפוליטיקה ובשירה, אנשי ימין המשמיצים את מפא"י השנואה, אנשי השמאל הרדיקלי האנטי-ציוני המשמיצים את הציונות שרמסה ודרסה את הערבים ואת "הערבים היהודים" כפי שהם מכנים את היהודים יוצאי ארצות ערב, ליברטיאנים שיוצאים נגד השלטון הסוציאליסטי שהנהיג משטר צנע ומרקסיסטים שמאשימים את מפא"י ובן גוריון שניהלו "מדיניות מכוונת של יצירת אי-שוויון" וכו' וכו'.

בעידן הפוסט מודרניסטי, שבו אין אמת אלא נראטיבים, כל פייק היסטוריה מתקבל כ"סיפֵּר" לגיטימי. אך מה לעשות, אני תקוע במודרניזם, וחותר לאמת. ולכן, עם כל חוסר הכבוד שלי לנראטיבים הללו, ואין כבוד, אני מבכר את העובדות ההיסטוריות.

והעובדות ההיסטוריות הפוכות לסיפורים הנ"ל. הציונות אינה רק התנועה הצודקת ביותר בהיסטוריה האנושית, ששמה קץ לעוול הנורא ביותר בהיסטוריה, אלא היא גם אחת ההצלחות הגדולות בהיסטוריה האנושית. חלום שנראה כדמיוני, בעל אפס סיכוי היתכנות,  הפך להצלחה אדירה – מדינת ישראל המשגשגת והפורחת. ומכל ההצלחות של הציונות – ההצלחה הגדולה ביותר, המדהימה ביותר, המרשימה ביותר, היא קליטת העלייה ההמונית, של שורדי השואה באירופה ושל יהודי ארצות ערב, עם הקמת המדינה.

מדינה קטנה, ענייה – קופתה ריקה כמעט לחלוטין, מבודדת, נאלצה ביום הקמתה להתגונן מול כל צבאות ערב שפלשו אליה כדי לחסלה בטרם קמה ולהטביע את היישוב היהודי בדם. המלחמה היתה לחיים ולמוות, במובן המילולי של המושג. המלחמה היתה בכל רחבי הארץ, על כל בית, אפילו בת"א. 6,000 ישראלים נהרגו במלחמה הזאת – בפרופורציות של ישראל בימינו מדובר ב-85,000 הרוגים, ועוד אלפי אלפי פצועים.

ובתוך אותה מלחמה קשה ומיד אחריה, ובתנאים כלכליים נוראים ובבידוד מדיני קשה, ובחורף אחד של שיטפונות נוראיים בכל רחבי הארץ וחורף שני של שלג בכל רחבי הארץ – קלטה מדינת ישראל מאות אלפי עולים והכפילה את אוכלוסייתה בתוך שנים ספורות. מדינת ישראל, שהבריטים הורישו לה אנרכיה כמעט נטולת תשתיות, נטלה על עצמה משימה שעל פי כל קנה מידה אובייקטיבי, היתה למעלה מכוחותיה, ועמדה בה בהצלחה מעוררת השתאות.

המדינה הקטנה והעניה הזאת הצליחה לספק לכל העולים, עד האחרון שבהם, את חמשת המ"מים של ז'בוטינסקי: מעון, מזון, מלבוש, מורה ומרפא. כל העולים ללא יוצא מן הכלל מצאו קורת גג. לעתים הוא היה אוהל, בדון, פחון או חדרון רעוע בכפר ערבי שננטש. אבל הכל קיבלו קורת גג. המדינה דאגה למזון בכמות מספקת ובאיכות סבירה לכול. כל העולים טופלו בקופות החולים ובבתי החולים. כל הילדים למדו בבתי ספר. ובנוסף לחמשת המ"מים האלה, המדינה הבטיחה תעסוקה לכל ומנעה חרפת רעב. המדינה בנתה בקצב שאי אפשר לדמיינו היום, בנייה ציבורית בערי הפיתוח ובמושבי העולים, והקימה מפעלי תעשייה רבים. המדינה סיפקה עבודות ציבוריות לעולים, כדי להבטיח את כבודם האנושי ואת פרנסתם.

ובתוך 15 שנים, לא נותרה עוד אפילו מעברה אחת בישראל. מדינת ישראל החזקה והעשירה היום, עוד לא מצאה פתרון ל-8,000 עקורי גוש קטיף לאחר 12 שנים. איזו השוואה.

המפעל הציוני האדיר של קליטת העלייה, לא היה רק מפעל של עלייה אלא גם של התיישבות. בכל תולדות הציונות, לא היתה תנופת התיישבות כזו ברחבי ארץ ישראל – מאות יישובים, בעיקר מושבים, ערי פיתוח ומעט קיבוצים, הוקמו מקום המדינה עד אמצע שנות ה-50. לא היה כדבר הזה לפני כן ואחרי כן. ההתיישבות הזאת – היא ורק היא, הבטיחה שהגליל והנגב נשארו בידינו. בלעדי ההתיישבות הזאת – הגליל והנגב היו נופלים, וספק אם מדינת ישראל הייתה קיימת.

כל זאת בראש ובראשונה בזכות מנהיגות ציונית מרחיקת ראות, בעלת חזון ומעוף וכושר עשייה בלתי רגיל; בראש ובראשונה דוד בן גוריון, גדול מנהיגי ישראל, ולצידו לוי אשכול, גולדה מאיר, פנחס ספיר וחבריהם.

היו בהם האומץ והמנהיגות ליזום מדיניות צנע קשה, שהקשתה מאוד על חייו של הציבור הוותיק, כדי להצליח במשימה הלאומית הכבירה.

אך יש לציין לא רק את המנהיגים, אלא גם את המונהגים. הציבור הישראלי שקיבל על עצמו את הצמצום והצנע, מתוך הבנת ייעודה של מדינת ישראל, צידקת קיומה – היותה בית לאומי לכל היהודים, ובעיקר ליהודים הנרדפים והסובלים.

נכון, היו גם כאלה שהתבכיינו "תנו לחיות בארץ הזאת". נכון, היו פוליטיקאי ועסקנים שנבנו מהנימה הזאת. אבל הציבור בכללו נרתם למפעל הלאומי. אלפי מורים, רופאים, אחיות, מדריכים חקלאיים ומהנדסים נענו לקריאת ההנהגה, ירדו למושבי העולים בנגב ועלו ליישובים בגליל, נרתמו והשקיעו את נשמתם בקליטת העלייה. צה"ל נרתם למשימה, ועסק בה לא פחות מאשר בהגנת המדינה. תעשיינים נקראו לדגל והקימו מפעלים, נכון – בעידוד ממשלתי, באזורי הפיתוח.

ההורים שלי הכירו בנגב, אליו ירדו לסייע בקליטת העלייה. הורי אשתי הכירו בגליל, אליו עלו לאותה מטרה. ומי היו הוריי? אבי עלה לארץ 7 שנים טרם ירידתו לנגב. אימי עלתה לארץ 5 שנים קודם לכן, בעלייה מאירופה לאחר הקמת המדינה. היא עצמה היתה במעברת "שער עלייה". הם היו "הוותיקים" שנרתמו לסייע לקליטת העליה. וכמוהם צברים ,כהורי אשתי.

והקרדיט על ההצלחה הזאת, נתון גם לעולים עצמם. ההפרדה בין חלוצים לפליטים, אלה שבחרו בעלייה ובהתיישבות ואליה שנאלצו לעלות ולהתיישב, היא פנקסנות קטנה וחסרת חשיבות, כאשר בוחנים בפרספקטיבה את המפעל ההיסטורי האדיר. העולים בעלייה הגדולה, הם חלוצים שהקימו מאות יישובים ללא כל ידע וניסיון, הפריחו את שממות הנגב, הבטיחו את ריבונות ישראל על הגליל והנגב, עיצבו את גבולות המדינה והגנו עליהם. הם שילמו מחיר כבד, גם מחיר דמים. הם ראויים לכל הכבוד והיקר.

לאחרונה, מתנהלים שני מאבקים בשם עדות המזרח. מאבק אחד הוא בשם הדרישה להכיר בתרומתם האדירה של העולים בשנות החמישים לקיומה של המדינה, לבניינה, ליישוב הארץ ולביטחון. המאבק האחר הוא בשם הדרישה להכיר בעוול הנורא שנגרם להם על ידי השלטון שהיפלה אותם, הסליל אותם, דחף אותם לפריפריה הנחשלת, לקח אותם להיות חוטבי עצים ושואבי מים וכו'.

קיימת סתירה מובנית בין שני המאבקים הללו. אי אפשר להיאבק על שניהם, כי מאבק אחד מבטל את השני.

מי שדורש את ההכרה בחלוציות של הוריו וסביו, שהקימו את המדינה, בנו את הארץ ועיצבו את גבולותיה ועומד על זכותו למקומו המוצדק באתוס הציוני, אינו יכול במקביל לדרוש הכרה בכך שהוא קורבן בן קורבן, שירש את הקורבניות ונגזר עליו להיות דור שני ושלישי של מִסְכֵּנוּת ולהתבכיין שזרקו את הוריו, עשו להם, אכלו להם שתו להם. זה לא הולך ביחד. או מאבק א, או מאבק ב.

מאבק א הוא מאבק מוצדק, בשם האמת ההיסטורית, בשם הצדק ההיסטורי. זהו מאבק של אנשים גאים, אנשי סְפָר אמתיים, אנשים הדורשים בדין את מקומם לא רק באתוס ההיסטורי, אלא גם בחברה הישראלית העכשווית.

מאבק ב הוא מאבק הרסני, חסר תכלית, חסר תוחלת, חסר הצדקה, שמובל בידי עסקנים שמסכנותם אומנותם, שהנצחת המסכנות היא הלחם והמים שלהם.

בשירו "שיר התעסוקה", מעלה מאיר אריאל על נס את בני ישראל במדבר, שבנו את המשכן, בהתלהבות אין קץ, בהתנדבות גדולה עד שלא היה בה צורך ומשה נאלץ לעצור את שטפון הנדיבות. השיר שזור לכל אורכו בציטוטים מתוך הפרקים בתורה המתארים את הקמת המשכן. מאיר אריאל מציג זאת כמופת, של עבודה גדולה הנעשית מתוך הזדהות עם חזון גדול ולמען הגשמתו של חזון גדול.

ובין השיטין הוא משחיל רמזים, שאין הוא מתכוון רק לעבודת המשכן של אבותינו במדבר, אלא גם לעבודת הקודש של חלוצי הציונות. חלוצי הציונות אותם הוא מעלה על נס הם הן חלוצי הקיבוצים, הדור של הוריו, והן חלוצי העליה הגדולה של שנות ה-50. וכפי שהוא מבקש "קחני אל מחנה בני ישראל אצל ההר", כך הוא מבקש גם:

קחני אל מחנה בני ישראל, אצל ההר

לראות את התעסוקה הזו, שבמדבר –

במעברת העולים, שוכני האוהלים

קצת אשוטט, אשאף, אנשום לי ריח פועלים

במעברת העולים – ריח פועלים.

רוצה להיות בלב הנדבה של בני עמי

לראות וגם לשמוע, כי מרבים הם להביא

בבוקר בבוקר, ברצון הכי חופשי –

איש, אישה, נדבת ליבם בפרץ הנפשי,

בבוקר בבוקר – החפץ הרגשי.

אשהה עוד רגע ואחוש זרימות, בהתנקז

מכל המלאכות – האהבה, בהתרכז

מכל העברים כל הדברים, בהתחבר –

אני גואה, דואה, רואה לי מחנה זוהר.

כל מרכז המעברה – מחנה זוהר.

3. צרור הערות 19.11.17

* עם ישראל אייכה? – נאומו של נשיא המדינה ראובן ריבלין באסיפה הכללית השנתית של הפדרציות היהודיות, המתקיימת בלוס אנג'לס, היה חשוב מאוד, ונאמרו בו מסרים חשובים מאוד של נשיא מדינת העם היהודי, לבני עמו החיים עדיין בגולה.

הוא דיבר על אחדות עם ישראל, סביב מדינת ישראל. הוא דיבר על מדינת ישראל כמפעל הנועז ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא דיבר על השותפות של יהדות ארה"ב בהקמת המדינה ובניינה ועל מניות היסוד שלהם במדינה. הוא דיבר על כך שישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, היא ביתו של כל יהודי, מכל זרם, "אנחנו עם אחד". אמירה חשובה כל כך, בימים שבהם ממשלת ישראל הכבולה בידי החרדים הקיצונים מתעמרת ביהדות הגולה, בחוק הגיור ובאי מימוש מתווה הכותל, שהוא כשלעצמו אחד ההישגים החשובים של אותה ממשלה. היא דיבר על הערבות ההדדית בין מדינת ישראל לעם היהודי בתפוצות ועל המחויבות של מדינת ישראל לביטחונם ורווחתם של כל בני עמנו, והציב את האתגר לחזק את הערבות הזאת. הוא קרא לחזור לשולחן הדיונים בנושא מתווה הכותל, וקרא ליהודי העולם לגלות הבנה לתהליך הפוליטי בישראל ולרגישות הקיימת במערכת הפוליטית בענייני דת ומדינה. הוא קרא למאבק משותף של מדינת ישראל ויהודי התפוצות בכל גילויי האנטישמיות, החל ב-BDS וכלה בניתוץ מצבות של יהודים. הוא דיבר על האחריות המוטלת על כתפי כולנו לשמור על המורשת היהודית ועל השפה העברית ולהעבירה מדור לדור. הוא יצא בחריפות נגד יוזמות החרם נגד ישראל ונגד הצעדים החד צדדיים נגד ישראל של מוסדות האו"ם. הוא קרא למנוע בכל מחיר את גרעונה של איראן, הקוראת להשמיד את מדינת היהודים.

מילים כדורבנות. הכל טוב. הכל נכון. הכל חשוב.

אבל דבר אחד חסר. דבר חשוב יותר מכל מה שהוא אמר. לא נשמעה בדברי הנשיא כל קריאה ליהודי ארה"ב לעלות לישראל. בעיניי, זו בעייה חמורה ביותר. ולמרבה הצער, ריבלין אינו היחיד ואינו הראשון. בעצם, כל מנהיגי ישראל מאז יצחק שמיר, נמנעו ונמנעים מן הקריאה החשובה הזאת.

במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, כדאי שנזכור את ההחמצה ההיסטורית שהחמיץ העם היהודי, שלא עלה בהמוניו לארץ ישראל לאחר אותה הצהרה. בשנים הראשונות, טרם ההגבלות על העליה, כאשר השלטון הבריטי עוד לא הפנה עורף להתחייבותו, העם היהודי הצביע ברגליו נגד התקומה הציונית.

"עם ישראל – אייכּה?" זעק נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, במסה מכוננת שפרסם בקיץ 1920. נשער לעצמנו היכן היינו היום אילו העם היהודי בהמוניו, לפני השואה, היה עולה לארץ ישראל.

העם היהודי לא נענה לקריאתו, אולם המנהיגות שידעה לקרוא לעם היהודי לעלות, היא זאת שהקימה את המדינה; רק היא זאת שיכלה להקים את המדינה. והיום?

* כבשת הרש – גל עכור של ישראלים המוחים נגד... הצהרת בלפור, במלאת לה מאה שנה, ברצף שבין גדעון (מאה שנות פשע קולוניאליסטי) לוי למוסי (טעות היסטורית) רז, יוצא נגד ה"חד צדדיות" של ההצהרה, שהבטיחה בית לאומי ליהודים בא"י והתעלמה מן העם הפלשתינאי.

אלה הטוענים כך שוכחים, שבאותה תקופה כלל לא הייתה קבוצה שטענה שהיא עם פלשתינאי. לא היה אדם אחד בעולם ששמע על עם פלשתינאי. לא היה ערבי אחד ששמע על עם פלשתינאי. לא קם ערבי ארצישראלי אחד בבוקר והרגיש שהוא עם. מה היה? היתה האומה הערבית.

הבריטים הבטיחו לאומה הערבית עצמאות על כל המזרח התיכון רחב הידיים, כולל כל המפרץ – מדינה גדולה לאין ערוך יותר מהמדינה היהודית בא"י. הסכסוך נובע מסירובה של האומה הערבית להשלים עם קיומה של כבשת הרש, מדינה קטנה לעם היהודי בארצו, בארץ ישראל.

נכון, רוב תושבי א"י היו ערבים. הצהרת בלפור דיברה על הצורך להבטיח את זכויותיהם האזרחיות והדתיות. אבל מבחינה לאומית, הפתרון שלהם היה במדינת ענק לאומה שלהם. ואילו ארץ ישראל היא ביתו של עם קטן, שאכן, רובו היה עדיין מפוזר בגלויות השונות.

יש לציין, שבריטניה בגדה בהצהרת בלפור – היא קרעה נתחים מארץ ישראל והעבירה לערבים, היא חסמה את שערי ארץ ישראל לעליה יהודית, היא אסרה על יהודים לרכוש קרקעות בא"י, היא נכנעה לאלימות ערביי ישראל בכל גל מאורעות וטרור.

טוב, אבל מה אני מבלבל את המוח עם אמת היסטורית, כאשר יש "נראטיב" שמראטיב.

* ויהיה טוב – בשבועות האחרונים פירסם אורי אבנרי ב"הארץ" לפחות שלושה מאמרים בסוגיית "הפליטים" הפלשתינאים. הוא הציג עמדה מורכבת. מצד אחד, על ישראל להכיר ב"זכות" השיבה, כיוון שלעולם לא יהיה שלום, שלא יכלול הכרה כזאת. מצד שני, אם ישראל תכיר ב"זכות" השיבה, היא תיווכח שרוב "הפליטים" יסתפקו בפיצויים וניתן יהיה להגיע עם הפלשתינאים להסכם על מספר מוסכם של "פליטים" שיכנסו אליה.

בני בגין ואחרים שהגיבו למאמריו, הוכיחו שאין יסוד לטענה הזאת, ושמטרתם של הפלשתינאים להטביע את מדינת במיליוני פליטים.

על כך השיב אבנרי: אדרבא. מה יש לנו להפסיד? נציע הכרה בזכות השיבה, וקליטה של מיספר מוגבל של פליטים, בהסכמה עם הפלשתינאים. אתם בטוחים שהם ידחו את ההצעה? אז מה אכפת לכם לנסות? רע לא ייצא מכך.

מאוד הגיוני, אלא שבסרט הרע הזה היינו כבר פעמים רבות. תציעו ויתורים טריטוריאליים, מה תפסידו? אם הם יסכימו יהיה שלום. אם לא – הם יהיו הסרבנים. תציעו ויתור על בקעת הירדן... תציעו חלוקת ירושלים... תציעו נסיגה מלאה... אדרבא, שהם יהיו הסרבנים.

ניסינו ניסינו ניסינו. ו... רק תצאו מהשטחים ויהיה טוב הו יהיה טוב כן. נו... ניסינו.

את השלום לא קידמנו בוויתורים הללו, אולם כל אבן שטיפש זרק למים, אלף חכמים לא יכלו להוציא. ואת האבן הגדולה מכל, שהשליך מי שמכריז על עצמו כמי ש"אובייקטיבית" הוא המנהיג הכי מנוסה עד היום, טרם הצלחנו להוציא. מרגע שברק הציע את הצעותיו, כל הצעה ישראלית קצת פחות מרחיקת לכת, נחשבת לעמדה סרבנית.

אבל הצעותיהם של ברק ואולמרט נדחו מכל וכל. ודבר טוב לא יצא לנו מכך שהצענו אותן. עכשיו מציע אבנרי שנלך צעד נוסף. הצעת הנסיגה המלאה לא הביאה לשלום? נכיר ב"זכות" השיבה ונאפשר אותה בהגבלה. מ'כפת לכם לנסות, נו, אל תהיו כאלה.

* לא סתם שקרן – עכשיו זה רשמי – דין יששכרוף, דובר "שוברים שתיקה", הוא שקרן. אבל מה חדש בזה? עצם העובדה שהוא דובר "שוברים שתיקה" – ארגון המעליל עלילות דם על צה"ל ומדינת ישראל, היא העדות להיותו שקרן.

להיות שקרן זה רע. אבל אפשר להבין שאדם מעוות את האמת, נניח כדי להגן על מדינתו ממבוכה, מאי נעימות; למנוע פגיעה בה. אבל איך אפשר להסביר את התופעה, של שקרנים המקימים ארגון ופועלים בכל העולם כדי להעליל עלילות דם על מדינתם? נדמה לי שהיותו שקרן, זו לא הבעייה החמורה ביותר שלו.

* תסמונת אוטו ויינינגר – דין יששכרוף לוקה בתסמונת אוטו ויינינגר – השנאה העצמית הקולקטיבית לעם היהודי, מביאה אותו לשנאה עצמית אישית, בהיותו חלק מן הקולקטיב היהודי.

* יש לכם שותפים – "שוברים שתיקה", "הקרן החדשה", פרקליטיו של השקרן יששכרוף ושות' מתבכיינים ומייללים: זאת היתה חקירה פוליטית, רודפים אותנו, המשטרה והפרקליטות... ביטן ואמסלם – יש לכם שותפים. ואולי גם נשמע: "הם עוד יחקרו גם את קאיה. באזהרה."

* הקונספירטורים – אני קורא את התאוריות של שוחרי "שוברים שתיקה" על הקונספירציה של הפרקליטות להימנע ממשפט דרייפוס לשקרנכרוף ו... מה אומר? כל אחד מהם יכול היה בקלות לדקלם את תאוריות הקונספירציות על רצח רבין.

* הרגע שבו הם מתחילים לשקר – מתי שקרנכרוף והארגון שהוא מייצג מתחילים לשקר? בשנייה שהם שוברים שתיקה.

* נגד הדב אלבוימים – אורי משגב פרסם ב"הארץ" פשקוויל ארסי נגד כל מה שמריח יהדות ופסק: פרויקט הישראליות נכשל. היה עליו לדייק ולומר שפרויקט הכנענות נכשל. הפרויקט הישראלי, הוא הפרויקט המופיע במגילת העצמאות: "בתוקף זכותנו הטבעית וההיסטורית... אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." כל המגילה, הנפתחת במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי," מבהירה שפרויקט הישראליות הוא פרויקט יהודי. ואילו הכנענות תמיד היתה אויבת של הציונות.

דבר אחד בפשקוויל שימח אותי. אורי משגב כתב אמת. הוא יצא נגד ה"דב אלבוימים". כי האמת היא, שמה שמפחיד את הדוסופובים הוא ה"דב אלבוימים", ולא איזה חב"דניק שתוקע בשופר בגן לפני ראש השנה, כי הוא הרבה יותר מסוכן מבחינתם. הם מסתתרים מאחורי דחליל ה"הדתה", כדי להפחיד הורים. הוא היה שקוף יותר.

* עלבון לאינטליגנציה – לפני שבועות אחדים פרסם הסופר והחוקר אסף ענברי מסה מצוינת במוסף הספרותי של "הארץ" – "התרבות העברית אינה יכולה להיות תרבות של אתיאיסטים" (כותרת שלעדותו ניתנה למאמר בידי בני ציפר, ובעיניי אינה מיטיבה לבטא את תוכנו). המאמר עורר תגובות מדהימות. קראתי תגובות של אבירמה גולן ואורי משגב, שלדעתי לא קראו את המאמר או קראו ולא הבינו או בחרו מראש לא להבין. מכל מקום, התגובות היו עלבון לאינטליגנציה. אורי משגב התייחס בתגובתו לטענה שכלל לא נאמרה בידי אסף ענברי, חילוני בעצמו, כאילו לא יכולה להיות אמנות של חילונים, והוא נפנף מולו בשמות של יוצרים חילונים, שרובם הם... התגלמות מה שענברי מטיף לו, כמו לאה גולדברג ("למדני אלוהיי ברך והתפלל") ואף נתן כדוגמה את שירה "סליחות" שהוא שיר רליגיוזי בעליל, וכמו מאיר אריאל שמי כמוהו – היצירה היהודית המתחדשת בהתגלמותה. היו אלו תגובות פבלוביות, אוטומטיות, רדודות. אגב, אף שאני מזדהה מאוד עם המסרים של ענברי, איני שותף לכמה מניסוחיו והגדרותיו, כמו הגדרת התרבות היהודית מתחדשת כ"תרבות עברית" לעומת "תרבות ישראלית" שהיא כל מה שנוצר בישראל בידי יהודים ולא יהודים. ההגדרות שלי שונות, אבל ההזדהות עם המסר כמעט מלאה.

* פתרון ראוי – אני תומך בפתרון שראש הממשלה מצא למשבר הרכבת, שחולל השר ליצמן. זה מול זה עמד הערך של השבת כיום המנוחה הלאומי והצורך בפעולות תפעול הכרחיות של הרכבת בשבת. הפתרון היה שאת העבודה בשבת יעשו עובדים זרים. אם עבודת הרכבת ההכרחית נמשכת, ועוד יהודים עושים את השבת עם משפחתם, אני רואה בכך את הפתרון הראוי למדינה יהודית מודרנית. ושאלתי לאלה שתוקפים את הפתרון – האם יש בעיניכם ערך בכך שאותם עובדים לא יעשו את השבת עם משפחותיהם?

* משהו חדש וטוב – השבוע ב"הארץ" – גשם של מאמרים המשתלחים באבי גבאי. כנראה שהוא מגלם בעיניהם משהו שמאיים עליהם; על אנשי השמאל הרדיקלי. גבאי מביא משהו אחר; חדש וטוב לפוליטיקה הישראלית.

* הסיוט של ביטן – שולה: "אהוד, אהוד. עצור שנייה, לפני שאתה מציע לי את ההצעות המאפיוזיות. אני יכולה, ברשותך, להקליט את דבריך?"

הציטוט הזה הוא של משפט שמעולם לא נאמר. אילו נאמר, ייתכן שהעבריין א. אולמרט לא היה בא על עונשו.

רוצים לדעת מה עומד מאחורי "חוק ההאזנות"? כאשר דוד ביטן (כלומר שולחו) דוחף בכל כוחו את "חוק ההאזנות" – סיטואציית שולה זקן היא הסיוט שלו (כלומר של שולחו).

* ממלאים פיהם מים – השר ישראל כץ התראיין ברשת ב. הוא דיבר בבטחה רבה על הישגיו המרשימים ביותר בתחום התחבורה. אח"כ דיבר בביטחון רב על סוגיות הביטחון, כשר לענייני מודיעין. ואז הוא נשאל על גל החוקים. "תראו... אה... אתם יודעים, יש כל מיני חוקים, חלקם עולים, רובם יורדים... ידידי דוד ביטן דווקא הסביר למה הוא חושב שהחוק נחוץ בעיניו... תראה... אני מאחל לראש הממשלה שחשרת העננים תוסר מעל ראשו... יש לי אמון מלא ברשויות האכיפה והחוק" וכו' וכו'.

שאלו אותו שוב ושוב והוא לא הצליח לומר אפילו מילה אחת בזכות גל החוקים להגנת השחיתות השלטונית. מצד שני, הוא לא העז לומר מילה אחת בגנות החוקים הללו. כמוהו, כך גם הרוב המוחלט של הח"כים והשרים של הליכוד. הרי מה הקשר בין האידיאולוגיה של הליכוד והחוקים האלה? אין שום אידיאולוגיה המצדיקה תמיכה בחוקים האלה, כפי שאין אידיאולוגיה המצדיקה תמיכה בשחיתות. לא בכדי, חוץ מביטן, אמסלם, בוקר ומירי רגב, אולי שכחתי עוד אחד או שניים, כל השאר ממלאים פיהם מים. למה? כי הם מ-פ-ח-דים.

* אדלשטיין הסתבך – נתניהו ניסה להשתלט על חגיגות השבעים למדינת ישראל, ולהפוך אותן לטריפ של פולחן האישיות שלו. הוא ניסה להשתלט על טקס המשואות, שהמסורת בת עשרות השנים היא שזו החגיגה של הכנסת, והדמות הממלכתית שבה היא יו"ר הכנסת.

יו"ר הכנסת אדלשטיין עמד על הרגליים האחוריות, סירב ואיים, ונתניהו נאלץ להתקפל. אדלשטיין הגן על מעמדה של הכנסת ועל האופי הממלכתי של החגיגות.

זה יעלה לו ביוקר. הוא הסתבך, אוהו איך הוא הסתבך. שישאל את רובי ריבלין איך הוא הסתבך.

גם ריבלין הגן על מעמדה וכבודה של הכנסת מפני נתניהו. הוא לא נתן לו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

הנקמה לא איחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר. ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר ולא בכדי, לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו.

ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, הוא הצליח להסית אלפים רבים נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.

אדלשטיין – ראה הוזהרת.

* אם הם לא ילמדו בסוריה – ראשי ועד יישובי הגולן יהודה הראל ושמעון שבס נפגשו ב-1980 עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים (אז הגולן עוד נחשב לשטח מוחזק, לפני סיפוחו לישראל) האלוף דני מט. הם ביקשו ממנו שלא לאפשר לימודי דרוזים בסוריה, כיוון שהם חוזרים משם פרו-סורים. מט דחה מכל וכל את הבקשה והסביר: "אם הם לא ילמדו בסוריה, הם ילכו ללמוד באוניברסיטת חיפה, ואז הם יחזרו פרו-אש"ף."

* התקשורת אשמה – איני נוהג להאשים את התקשורת, אבל אם חלילה הליצן המפחיד אורן חזן ייבחר לעוד קדנציה שתבזה את הכנסת, זאת תהיה אשמת התקשורת שבונה אותו. לכאורה, אפשר להבין את ההתמקדות בקוריוז, כי "אדם נשך כלב – ידיעה." אבל די. תרגיעו.

ללוות אותו עם צלמים ביום שהוא מכניס את בתו למעון ולהציב בעמוד הראשי של וויינט... זה עובר כל גבול.

* יפי נפש – כשקמה התנועה למען ארץ ישראל השלמה, לאחר מלחמת ששת הימים, הצטרפו אליה הבולטים בין אנשי הרוח בישראל; בראשם אלתרמן, וכן ש"י עגנון, יהודה בורלא, משה שמיר, חיים גורי, משה טבנקין, חיים הזז, דב סדן ואחרים. במסגרת מחקרי, קראתי השבוע פרוטוקולים של ישיבות הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי באותם ימים. ומצאתי פנינה. אחד הצירים דיבר על "יפי הנפש" האלה – חולמי החלומות הלא פרקטיים.

* אם תרצו קן לציפור אין זו אגדה בין העצים – מנחם הדרי "מעיר" לי: "הערה או אולי רק הארה בפתגם קצת משובש במאמר של אורי הייטנר – לגבי אהוד ברק. שיבוש של שני פתגמים: 'חמאה על הראש' ו'בית זכוכית'.

צריך להיות:

מי שחמאה על ראשו בל יצא אל השמש.

מי שגר בבית זכוכית אל נא יזרוק אבנים."

עד כאן תגובתו של הדרי. ואו! מה אתה אומר??? מה הייתי עושה בלעדיך?

* ביד הלשון: אמה – שופט בית הדין לעבודה דרש משירה רבן למחוק מכתב התביעה נגד שרה נתניהו את ההגדרה "שפחה". עורכת דינה של רבן אמרה בראיון לרדיו, שהדרישה תכובד, אך במקום "שפחה" ייכתב "אמה". אני משער שזו סתם אמירה לרדיו, אבל כך או כך – האם יש הבדל בין שפחה לאמה? ואם כן, מהו ההבדל?

שפחה ואמה, הן שתי צורות נקבה למילה עבד; מדובר באישה משועבדת, במשרתת. בתורה, המילה אמה מוזכרת לרוב בהקשר של אמה עברייה, הנהנית מהגנה וזכויות בדומה לעבד עברי, להבדיל משפחה כנענית. לכן, יש גרסה על פיה ההבדל בין אמה לשפחה, הוא שאמה היא עברייה ושפחה היא נוכרייה.

אולם הגרסה הזאת אינה מדויקת, שכן כך כתוב על בת פרעה: "וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר, וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר, וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ, וַתִּקָּחֶהָ."

על פי כמה ממדרשי חז"ל, בת פרעה לא שלחה את שפחתה, כי אם את אמת ידה. אולם רש"י ופרשנים אחרים אינם מקבלים את המדרש, בין השאר מסיבה דקדוקית – אילו היה מדובר באמת יד, האות מ"ם היתה צריכה להיות דּגושה.

אורי הייטנר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

הדסה  מור

אהבה שמולידה מחזה

"שקספיר מאוהב" – בתיאטרון הבימה

 כשסרטים והצגות רבות מבוססים על ספר טוב, לרוב המוצר המוגמר יוצא מוצלח, מי פחות  מי יותר. אולם עיבוד של תסריט מקורי של סרט, שהצליח מעבר לכל קנה מידה בקולנוע, להצגה על הבמה – בהנחה ובתקווה שההצלחה הקולנועית תחזור על עצמה גם במדיום הבימתי, עלולה להסתיים באכזבה. 

 זה מה שקרה בהצגה "שקספיר מאוהב", המבוססת על תסריט שכתבו המחזאים הבריטיים מארק נורמן ותום סטופארד, שאותו עיבד לבמה לי הול,  ותירגם לעברית  דורי פרנס.

(אגב, את תום סטופארד פגשתי בכנס סופרים בינלאומי שנערך בפראג לפני כעשרים שנה, והוא סופר ומחזאי ידוע עוד לפני שכתב את התסריט של "שקספיר מאוהב", ועדיין שמור  במגירתי צילום משותף שלי איתו, בד בבד עם  שני צילומים נוספים – עם הסופר הנרי מילר ועם הסופר גינטר  גראס, שהשתתפו  אף הם באותו כנס.)

  פשוט, ההצלחה הקולנועית לא  עברה  בשלמותה להצגה הבימתית, למרות שמרכיבים רבים  בהצגה נראו מוצלחים.

התפאורה, שאותה עיצב ערן עצמון, היתה גם יפה וגם תכליתית – כשמסביב לבמה ניצבים  חזיתות של מיבנים מהודרים, ביניהם גם חזית ארמון המלכה אליזבט הראשונה, כך שכל  חלל הבמה שימש את השחקנים, בעיקר מעין סטודיו המשמש את שקספיר הצעיר בתחילת כתיבתו את מחזותיו הגאוניים, וגם כחצר הארמון.  

 שקספיר הצעיר, אותו מגלם מיכאל אלוני, מצוי בתקופה שבה נקלע למעין מחסום מוחי, בלוק, כפי שכותבים וסופרים רבים  נתקלים בו במהלך עבודתם היצירתית. שקספיר גם נקלע אז לקשיים כלכליים, ובעיקר הוא חווה אכזבה מאהבתו לוויולה דה לספס, נערה עשירה וחובבת תיאטרון, שלמגינת ליבו עומדת להינשא ללורד ווסקס  קר הלב. אהבה נכזבת שהרעיפה עליו השראה לכתוב את המחזה "רומיאו ויוליה".

זה לא הלך לו כל כך בקלות, מסתמא, והוא נעזר בכמה סופרים ידועים מאותה תקופה להתגבר על המחסום הספרותי, הן בכתיבה והן בעריכת החזרות על המחזה ההולך וקורם עור וגידים.  במהלך אותן חזרות אנו צופים בדו-קרב חרבות, שנראים  מעט בוסריים, אולי כיאה לתלמדי בית ספר למשחק בבואם להמחיש את  רעיונותיו של שקספיר, הנואש מאהבתו.

על כל ההצגה מנצח הבמאי משה קפטן, שאין כמעט מחזה בבימויו שלא זכה להצלחה גדולה. קפטן מוכיח עצמו כגאון בימתי בבימוי, גם במחזה הזה, אלא שכל המורכבות הזו, שהועברה ממסך הקולנוע לבמה, לא ריגשה, ובמידה מסוימת אף שיעממה.

בכל מקרה, לראות את גילה אלמגור מופיעה כמלכה אליזבט, ואת אקי אבני כמגלם את הסופר   מרלו, שכתב את דוקטור פאוסטוס אך נדקר למוות בגיל עשרים ותשע,  מעבירים אותך לתרבות ולמנהגים של המאה השבע-עשרה, הנראים ממש פרימיטיביים  לעומת ימינו.

ובכל זאת, קשה שלא לתהות, כיצד קמו במאות הקודמות גאונים כה רבים גם בספרות, ובראשם שקספיר, וגם במוסיקה, ובראשם בטהובן, וגם בציור ובראשם דה-וינצ'י, וגם בפיסול ובראשם רודן, ועוד ועוד גאונים בכל תחומי היצירה. 

ואיזה גאונים  יש לנו כיום? – בעיקר  בטכנולוגיה  ובמדע. 

 אז למרות  הפגמים, עדיין בהחלט כדאי לראות את ההצגה וליהנות מאהבתו של שקספיר, שידע להעבירה אל מחוזות היצירה ולכתוב את אחד ממחזותיו המוקדמים הגאוניים, "רומיאו ויוליה", על הסוף הטראגי שבו.

הדסה מור

* * *

פרופ' אשר מעוז

צדיק וישר הוא

דומה כי תופעה סוריאליסטית כזו טרם אירעה במקומותינו. המשטרה חוקרת האשמות בדבר התנהגות חמורה של אדם ומגיעה למסקנה כי הדברים לא היו ולא נבראו, והפרקליטות מחליטה לסגור את התיק מחוסר אשמה. במקום שהנחקר יעלוז בראש חוצות, הוא וחבריו מתגוללים על המשטרה על שום מה ראתה לסגור את התיק.

תחילתו של האירוע בסרטון שהפיץ ארגון "שוברים שתיקה" בו ניצב סגן (מיל.) דין יששכרוף מול המצלמה והודה כי התעלל בפלסטיני. וכך אמר: "תפסנו זורק אבנים... אותו זורק אבנים לא נתן לנו לאזוק אותו. אני לא ידעתי מה לעשות עם מישהו שמתנגד אלינו בצורה לא אלימה... המ"פ שלי קרא לי, ואמר לי 'בוא לפה, תאזוק את הפלסטיני.' אני לא ידעתי מה לעשות... תפסתי לו בעורף והתחלתי לתת לו ברכיות בפנים ובחזה עד שהוא היה מדמם ומעולף מול החיילים שלי ומול המפקד שלי."

לתמהים על שום מה ראה סגן יששכרוף למסור עדות מרשיעה נגד עצמו התברר שכאשר הוא איננו משרת במילואים משמש יששכרוף כדובר של "שוברים שתיקה". מזה זמן רב מותקף הארגון על שהוא מפיץ מעין עדויות אנונימיות שאינן מאפשרות לחקור ולהעמיד לדין את החיילים שסרחו ולחלופין להפריך את ההאשמות. ואכן, בפתח הסרטון מציין הארגון, כי הוא כולל "עדות מצמררת של קצין צה"ל דין יששכרוף ששירת בחברון ולפי עדותו תקף באכזריות פלסטיני (לא מחבל...) ללא סיבה וללא שהתבקש לעשות כך."

מטרת הפרסום של "עדות קשה וכואבת" זו שמוכיחה "מי הצד האלים" מתבררת מן האפילוג לסרטון. "האם דין נחקר על כך?" מטיח הארגון, "האם הוא מסוכן לציבור כפי שטוען התובע במשפטו של חייל צה"ל אלאור עזריה." והארגון מבטיח: "המשך יבוא..."

וההמשך אכן בא. בעקבות פנייתו של הפרקליט הצבאי הראשי, בצד פניות של גורמים נוספים, הורה היועץ המשפטי לממשלה על פתיחה בחקירה. וכאן באה התפנית. במקום לשמוח על שסוף סוף מובילה עדות שגבה הארגון לחקירה משטרתית מתקומם מנכ"ל הארגון, אבנר גבריהו, על ה"חקירה הפוליטית" ואף מבטיח כי "מאות חיילים לשעבר ששברו שתיקה ישמחו להגיע לבית המשפט להעיד ולחשוף את מה ששקד וחבריה מנסים להסתיר."

מוזר, הרי מבין אותם "מאות חיילים" רק יששכרוף נחשף בשמו.

טרונייתו של גבריהו גובתה בהצהרה שפירסמו ארגוני שמאל שהביעו הזדהות עם "שוברים שתיקה", וציינו כי החקירה נועדה רק "להטיל אימה ולהפחיד את מבקרי הכיבוש מלהשמיע את קולם" וכי היא לא נועדה לקדם דין וחשבון על מעשיו של יששכרוף.

במקביל הודלפה ידיעה כי החקירה "לא תוביל לשום מקום," זאת משום ש"לא סביר" שיעלה בידי המשטרה לאתר את הפלסטיני המוכה ובאין מתלונן לא יהיה אישום.

דומה שמפרשת אלאור עזריה צריך היה הארגון ללמוד שכאשר נחשף פשע כלפי פלסטינים – ולוּ מארגון "בצלם" – מבוצעת חקירה יסודית מבלי להמתין לתלונה פורמאלית, והאשם נשפט ובא על עונשו.

אלא שהארגון לא העריך כראוי את כושר החקירה של המשטרה. מסתבר שהמשטרה איתרה את הפלסטיני, וזה אישר שאכן נעצר ונאזק לאחר שידה אבנים לעבר החיילים אלא שהוא לא הוכה, לא נחבל, לא דימם ולא התעלף.

גירסתו של הפלסטיני אוששה בעדויותיהם של חבריו של יששכרוף שהיו עימו בעת האירוע. משטען יששכרוף, כי המ"פ שהכחיש את גרסתו לא היה במקום, זומן למתן עדות המ"פ הרלבנטי. זה אישר כי אכן הופעל כוח סביר כדי לאזוק את הפלסטיני ולהביאו לתחנת המשטרה (ולא למוצב, כפי שטען יששכרוף), אלא שמעשי הזוועה שתיאר יששכרוף לא היו ולא נבראו. דומה שנדיר למצוא התאמה רבה כל כך בין גרסת הצבא לבין גרסתו של פלסטיני "קורבן".

בנסיבות אלה נסגר התיק מחוסר אשמה.

לכאורה צריך יששכרוף לשמוח על המסקנה שהצילה אותו מגורלו של עזריה, אלא שפרקליטתו, גבי לסקי, התקוממה: "אנחנו מעוניינים להגיע לבית המשפט, שם אפשר יהיה לדון בראיות שיש לכל הצדדים, באופן גלוי ופומבי ולהוכיח את הטענות שלו."

כאן כבר התבלבלנו. האם משהגיעה המשטרה, על סמך העדויות שגבתה, למסקנה שיששכרוף לא ביצע את הפשע הנטען, היה על הפרקליטות להעמידו לדין רק בכדי שבבית המשפט "יוכיח את הטענות שלו"?

וכיצד יתנהל המשפט?

התביעה תטען שיששכרוף חף מפשע ואילו פרקליטתו תבקש להוכיח שלא כך?

עו"ד לסקי היא עורכת דין מנוסה ומוכשרת מכדי להעלות אפשרות זו, שהיתה מביאה להכשלתו של מתמחה בבחינות הלשכה ולמעשה גם של סטודנט בשנה הראשונה ללימודיו.

אליבא דאמת, יש בידיה של הפרקליטה הנכבדה להביא את הנושא להכרעתו של בית המשפט. מפקדיו כמו גם פקודיו של יששכרוף העלו סרטון בו הכחישו את טענותיו והטיחו בו שהוא שקרן. דומה שאין דיבה חמורה מזו שאף מתקיימים בה כל היסודות של העוולה – היא משפילה את יששכרוף בעיני הבריות, עושה אותו לבוז וללעג ואף יש בה כדי לפגוע במשרתו.

אדרבא יורה יששכרוף לפרקליטתו להגיש תביעת דיבה נגד חבריו ליחידה ויאפשר לבית המשפט לדון "באופן גלוי ופומבי" ולפסוק האמנם ביצע את המעשים החמורים להם הוא טוען. בעצם, עדיף שיתבע את הפלסטיני בו התעלל לטענתו, שכן בהכחישו את טענותיו הפך אותו הפלסטיני לשקרן. בהזדמנות זו תוכל גם עו"ד לסקי לזמן לעדות מלונדון את קשר המ"פ, שבאמצעות "שוברים שתיקה" שיחרר סרטון – באנגלית, ברור שבאנגלית – בו הוא מאשר שאכן ביצע דין מה שהארגון מכנה כרגיל פשע מלחמה.

פרופ' משה מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס

נוסח מקוצר של המאמר התפרסם ב"ישראל היום"

* * *

יוסי אחימאיר

הצהרה ליהודים, צרה לערבים

ים של מילים, אמירות, מאמרים, נאומים והצהרות, הציף אותנו בעת האחרונה סביב ציון מאה שנה להצהרת בלפור. כמעט לא זכור מסמך היסטורי כמו אותו מכתב קצרר, שהפקיד שר החוץ הבריטי בידי הלורד רוטשילד, פתח דף חדש בתולדות העם היהודי, וממשיך עד היום להסעיר את הרוחות. מאה שנה לאחר האישור הבריטי והבינלאומי להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ-ישראל, ההצהרה הזו ממשיכה להקציף את ערביי הארץ, אירגוני הטרור והעולם המוסלמי-קיצוני, כאילו רק אתמול ניתנה. ההתקפות עליה, ועל מעניקת ההצהרה, בריטניה, חסרות רסן ממש. הן עולות מרמאללה ומעזה, מהאנטישמיים בכל רחב העולם ומאירגוני החרם על ישראל, ממפגינים שונאי ישראל בלונדון עצמה ובמקומות אחרים, אבל גם מח"כים ערביים, מוועדת המעקב וממערכת "הארץ".

בערי יו"ש הערביות שורפים בובות בדמות הלורד בלפור, דורשים התנצלות מבריטניה ואף מאיימים בתביעות משפטיות נגדה, מקללים ומחרפים את ישראל. אין טעם למחזר כאן את דברי הבלע המוטחים בעם היהודי, במדינתו ובתומכיה. במקרה הזה, הזמן לא עשה את שלו. יתר על כן,  ארבעת הדורות שחלפו מאז נחתמה הצהרת בלפור, מוכיחים כי האיבה לעם היהודי ולמדינתו לא רק שלא שככה, כי אם גברה. בעיקר בקרב שכנינו ה"אוטונומיים". אילו חשו רק קיפוח, איפה ואיפה, אולי אפשר היה להבינם. אבל הזעם שלהם גואה כנגד עצם קיומה של מדינה יהודית-ציונית, שבקרוב תציין 70 שנה להיווסדה.

חגיגות המאה להצהרת בלפור הבליטו, אם בכלל היה צורך בכך, את עומק השנאה כלפינו, את אי הנכונות להכיר בישראל ואת אי התקבלותה על-ידי הגורמים הקיצוניים בקרב הערבים, אבל בעיקר את התיסכול הערבי כנגד הכישלונות שלהם עצמם לאורך כל אותה תקופה ארוכה. ישראל, שראשית התגשמותה היתה בהצהרת בלפור, היא מן המדינות המתקדמות ביותר בעולם. מנגד, העולם הערבי עסוק כל כולו בשפיכות דמים הדדית, כאשר גרורות של הטרור האיסלאמי מגיעות אל מרחבי תבל וגובות מחיר דמים קשה בניו-יורק, בפאריז, ובערים אחרות.

אבל, הפלא ופלא, נשמעו גם כמה קולות שונים, בודדים, ולאחד הקולות האלה ברצוננו להעניק כאן את הבימה, וזאת באדיבות מכון ממר"י, שקשוב לכל רחשי הלב בעולם הערבי ומתרגם מאמרים המבטאים הלכי רוח חושפניים ומעניינים. מה חבל שהחומר המתורגם הזה, ממקורות ערביים, כמעט שאינו מובא לידיעת הציבור בישראל, שהרי רק הודות לקריאתו ניתן לרדת לעומק המחשבה הערבית שבדרך כלל שוטמת את ישראל, ומביעה הלכי רוח אנטישמיים חריפים.

עות'מאן מירגאני הוא עיתונאי סודאני הכותב יומון "אל-שרק אל-אוסט", אשר פירסם מאמר נגד הנהי הערבי והפלסטיני נוכח ההצהרה. הוא קרא לבחון לעומקן את הסיבות שהביאו את ישראל להישגים ואת הפלסטינים והערבים למצבם כיום. לדבריו, הפלסטינים החמיצו הזדמנויות, שגו בקריאת המציאות ושקעו בהתנצחויות פנימיות, במקום להתלכד ולהגדיר יעדים, כפי שעשו הישראלים, כדי להגיע הישגים. להלן קטעים מתורגמים מהמאמר:

"בערבית הצהרת בלפור לא מוזכרת מבלי שיוצמד אליה התואר 'האומללה'. ההצהרה בוודאי היתה אירוע אומלל וקטסטרופלי עבור הפלסטינים, אסון לערבים ונקודת מיפנה בהיסטוריה של האזור, שהביאה יחד עימה אסונות, מלחמות ו'נכבות'... ביום השנה המאה להצהרת בלפור אפשר לכתוב קינה, שתיתוסף לשורה ארוכה של קינות שנכתבו עליה לאורך השנים, אך האם זה מה שנדרש? האם הדבר ישנה משהו במציאות?

"קולות רבים שנשמעו דורשים מבריטניה להתנצל על ההצהרה, ועל מה שגרמה לפלסטינים ולאזור, דבר שממשלות בריטניה [לדורותיהן] מסרבות לעשות עד לרגע זה. הדרישות הללו מלוות הפעם בהבעת זעם לאחר שראשת ממשלת בריטניה, תרזה מיי, החליטה להפוך את יום השנה המאה לאירוע חגיגי, אליו הוזמן ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו. בתגובה לדרישות שבריטניה תתנצל, אמרה מיי, כי היא תחגוג את האירוע ברוב פאר וכי היא גאה בתפקיד שמילאה בריטניה בהקמת ישראל. צעד מתגרה זה התקבל בגל של זעם בקרב הפלסטינים ובביקורת מצד גורמים בבריטניה ... ייתכן, שהחגיגה של מיי אומרת הרבה על אופן החשיבה ועל מעמדה של ראשת הממשלה הבריטית, אך היא אומרת הרבה יותר על מצבם הנוכחי של הערבים. שכן, בריטניה איננה היחידה שרואה את אובדן הדרך של הפלסטינים ואת חולשת הערבים ומבינה את מאזני הכוח באזור. לנוכח ראייתה המציאותית, בריטניה אינה מרגישה שהיא עלולה להינזק מהתגאותה בהצהרת בלפור או בתפקידה בהקמת ישראל. היא גם לא רואה סיבה להתנצל. האמת המרה והנוראה יותר, היא, שגם אם בריטניה תואיל בטובה [לפרסם] הודעת התנצלות, הרי שהדבר כלל לא ישנה את המציאות המרה, כיוון שמציאות זו לא יכולה להשתנות מפירסום הודעות, אלא מתוך רצונות [כנים] שאינם קיימים היום."

 ממשיך העיתונאי הערבי וכותב במאמרו: "במקום [לכתוב] קינות, יש צורך לעצור לביקורת עצמית, לבחון את המצב שנוצר במאה השנים מאז פורסמה הצהרת בלפור, ולחקור ברצינות את הסיבות [לכך], בתקווה להפקת לקחים. מה השיגה ישראל ולאן היא הגיעה, ומה השיגו הפלסטינים והערבים בעניין הבעייה [הפלסטינית], שאין הצהרה ערבית, שלא מתארת אותה כ'גורלית', 'מרכזית' או בביטויים אחרים, שכבר נהפכו לריקים מתוכן ממשי. יש מי שיאמר, שישראל נתמכה על-ידי המעצמות, דבר שהוא נכון ואין ויכוח לגביו. אולם, גם הערבים נתמכו על-ידי בעלי ברית חזקים במהלך ההיסטוריה שלהם. הפלסטינים זכו לתמיכה רחבה בזירה הבינלאומית יותר מזו לה זכתה ישראל. ההבדל להערכתי הוא, שהישראלים נשארו מרוכזים במטרותיהם וניצלו את כל יכולותיהם להשגתן, בשעה שהפלסטינים ויתר הערבים נפוצו לכל עבר ושקעו בסיכסוכים בינם לבין עצמם, שלא ניתן לומר כי ישראל היתה הסיבה לכולם.

 "הפלסטינים, יותר מהאחרים, צריכים לעשות חשבון נפש לנוכח שורה ארוכה של הזדמנויות שהוחמצו, הבנה שגויה [של המציאות] ופילוגים, שהגיעו עד כדי לחימה, חיסולי חשבונות והתנקשויות. למרות כל האימרות והסיסמאות שנשמעו פעם אחר פעם [שהענין הפלסטיני הוא] 'העניין הערבי הראשון במעלה', הרי שבסופו של  דבר, העניין יישאר  שלהם [בלבד]. כך שאופן התייחסותם [של הפלסטינים] אל העניין, התפקיד של מנהיגיהם בעניינו, [ומידת] התלכדותם סביב המטרה, הם שיהוו זרז או גורם מעכב בעבורם ובעבור כל אלה התומכים בהם ומגלים סולידריות לזכויותיהם. קצרה היריעה מלהכיל דיון בכל הצעדים השגויים [שנעשו], או סקירה היסטורית מקיפה של הסכסוכים והפילוגים הרבים, שהזיקו לפלסטינים ולעניינם. אולם, די להצביע על מה שקרה מאז הסכם אוסלו ועד היום, או על הסיכסוך בין הרשות הפלסטינית לבין תנועת חמאס בשנים שלאחר השתלטות חמאס על עזה, שפגע בפלסטינים. הפלסטינים שילמו מחיר יקר מכל הבחינות כתוצאה מסיכסוך זה, עד שלאחרונה הם חתמו על הסכם פיוס בקאהיר לאחר ניסיונות תיווך ערביים ולחצים, שנבעו מהמצב באזור. רבים חוששים שהסכם זה לא יחזיק מעמד זמן רב נוכח העמדות ושיקולים השונים בין הצדדים ולאור ההיסטוריה הפלסטינית רוויית הפילוגים."

 ומסכם אותו עיתונאי ערבי אמיץ את מאמרו: "יום השנה להצהרת בלפור עשוי להיות הזדמנות לביקורת עצמית, בחינה של כל טעויות העבר, שתרמו למצב אליו הגענו. הפלסטינים לפני כולם צריכים לעצור ולהבין, כי יש להם צורך דחוק לאחד את השורות ולהגדיר את יעדיהם, במיוחד בזמן שבו מהמרים על השלום ומתגברים הדיבורים על מה שמכונה 'עסקת המאה'!"

ואחרי כל הדברים המאלפים הללו עלינו לזכור ולהכיר גם אנחנו, כי לא בהצהרת בלפור ולא בהחלטת החלוקה מ-1947, ולא בזכות ניירות אחרים שהופרחו לחלל האוויר המזרח-תיכוני, קמה מדינת ישראל. בריטניה עצמה התנערה עד מהרה לא רק מהצהרת בלפור, אלא גם משאר המחוייבויות שהטילה עליה הקהיליה הבינלאומית, כבעלת המנדאט על ארץ-ישראל. ההצהרה ניתנה לנציג העם היהודי, אבל המדיניות בפועל, בשטח, כוונה כל כולה לטובת הערבים, עד כדי שימת מכשולים בדרך להגשמת הרעיון הגדול שבהצהרת בלפור. כתוצאה מכך, חווינו מאה שנה של טרור ודמים, של מלחמות קשות ומאבקי דמים. הדרך לעצמאות עברה בסופו של דבר לא על גשר של נייר כי אם על גשר של ברזל. המחתרות העבריות בטרם קום המדינה, צה"ל ושאר זרועות הביטחון מאז הקמתה, הם שהבטיחו את מימוש הרעיון של "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל." וגם הדרך לעתיד, לאבטחת ביטחונה של המדינה, עוברת לא באו"ם ולא בבירות המערב, כי אם בפיתוח עוצמתנו הצבאית והטכנולוגית, שייתנו מענה לכל איום שינסו שוב לממש נגדנו, בגבול לבנון-סוריה, בגבול רצועת עזה וסיני, מתוך השטחים המשוחררים, וגם כנגד ניסיונות לערער את היציבות מבית.

לפני מאה שנה גם הגיעה לקיצה האפופיאה של אירגון ניל"י. רשת הריגול העברית שנפרשה נגד השלטון הזר התורכי על מנת לסייע לצבא הבריטי לשחרר מידיו את הארץ, הקרבת אנשי ניל"י ותעוזתם, היה להם חלק רב בנכונות ממשלת בריטניה להעניק את הצהרת בלפור לעם היהודי. סיסמת ניל"י תקפה גם בתקופתנו לאמור: "נצח ישראל לא ישקר" וגם "אם אין אני לי מי לי". עם ישראל חייב כתמיד להיות דרוך ומוכן לכל מצב. לא לסמוך על חסדי גויים, כי אם לסמוך על כוחו שלו, לפתח את עוצמתו ולהדק את אחדותו הפנימית.

פורסם במדור "בפתח הגיליון" של רבעון "האומה", מיספר 208, שיצא זה עתה לאור.

יוסי אחימאיר

* * *

מלי טויב (לבית אהרנסון)

מי היה האיש אהרון אהרנסון

ומה תרומתו להצהרת בלפור?

חלק ג

מה היה מעמדו של אהרון אהרנסון בארה"ב  בכלל ובקרב הקהילה הציונית האמריקאית בפרט ומה עלה בגורל המשימה שנשלח אליה על ידי חיים ויצמן? איש המפתח היה  היהודי, שופט בית המשפט העליון, לואי ברנדייס. לפי הויקיפדיה,  לואי דמביץ ברנדייס (1856-1941) היה משפטן יהודי-אמריקני ושופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בנוסף היה ציוני נלהב וממנהיגי ארגון ציוני אמריקה, ראשון ארגוני התנועה הציונית בארצות הברית.

אהרון אהרנסון היה  יהודי מארץ ישראל, מדען בעל שם עולמי, מגלה אם החיטה. הוא היה ידוע ומקובל על יהודי ארה"ב. בשנת 1910 הקים וניהל את תחנת  הניסיונות החקלאיים  בעתלית על ידי וועדה מיוחדת מקרב ציוני ארה"ב, בתמיכת ההסתדרות הציונית.

בזכות קשריו אלה נשלח על ידי חיים ויצמן לארה"ב עם הוראות מפורטות מה מותר ומה אסור לו לעשות. אלא שאהרון אהרנסון לא הסתפק רק בהפרה בוטה של האיסור שהטיל עליו חיים ויצמן להתבטא ברבים בעת שהותו בארה"ב אלא שהוא עצמו כתב דו"ח ארוך לויצמן, מנהיג הציונים הבריטיים, ב-13.12.1917, וסיפר לו על סדרת פגישות עם פקידים בוושינגטון, נאומו בסיטי קלאב בבוסטון בפני כל הנכבדים היהודיים בעיר, ואפילו בהיברו יוניון קולג' של סינסינטי.

ויצמן מפורשות ביקש ממנו להימנע מלהופיע שם כי הם היו מעוז האופוזיציה ואנטי ציונים. לדברי אהרון, הוא התקבל בחמימות ולאחר שדיבר ארבעים דקות כל העוינות של הקהל נעלמה.

[אבי ז"ל, אבנר – בן אחיו של אהרון, נהג לספר על  אהרון שהיה אוטודידקט. הוא שלט בעברית, ערבית וצרפתית. בבית דברו ביידיש אז בוודאי שהבין שפה זו. הוא לא ידע אנגלית. בפעם הראשונה שנסע לארה"ב, באונייה, על מנת להרצות על תגליתו, תוך כדי ההפלגה למד  בכוחות עצמו אנגלית,  ובהגיעו לארה"ב היה מסוגל לעמוד בפני קהל ולהרצות על תגליתו].

במקביל, הידיעות על כיבוש ירושלים בידי הבריטים ב-9 בדצמבר הוסיפו רבות לקבלת הפנים החמה שזכה לה אהרון אהרנסון בארה"ב. ההיסוסים שגילו בתחילת הדרך ציוני אמריקה לגבי הצהרת בלפור, נעלמו כלא היו.

אלא האיש שאליו נשלח אהרון אהרנסון ע"י ויצמן ותומכיו הבריטיים היה לואי ברנדייס. וכאן לא עזרה מתקפת הקסם של אהרון אהרנסון. הוא נפגש פגישות לבביות ביותר עם שופט בית המשפט העליון לואי ברנדייס, אך ברנדייס נותר צונן  במופגן כלפי הרעיון לצרף נציגות אמריקנית למשלחת ציונית שעמדה לצאת לארץ ישראל. ברנדייס טען שהדבר ישווה  מראית עין של תמיכה אמריקנית רשמית למאמץ הבריטי בפלשתינה, וזו כמובן  היתה מטרתם של הבריטים. היעד השני של ציוני בריטניה היה שארה"ב תכריז הצהרת מלחמה של ארה"ב נגד טורקיה. ולאחר הדרישה הזו ברנדייס לא היה מעוניין לשמוע יותר.

בשנת 1917 כל חודש היה משמעותי ביותר בעולם ביחס להצהרת בלפור. באפריל 1917 ויצמן גייס את ברנדייס לנסות להבטיח את תמיכתו של הנשיא וילסון ברעיון המדינה היהודית, וברנדייס התגייס כמיטב יכולתו. הדרישה בדצמבר 1917 ללחוץ על הנשיא להרחיב את מאמץ המלחמה האמריקני הרחבה דרמטית ובתוך כך להבטיח בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, לא נראתה לברנדייס.

לאחר זמן רב כתב  ברנדייס לוויצמן מברק קצר ותמציתי וציין כי השתתפות האמריקנים במשלחת הציונית היא בלתי אפשרית עתה. זו היתה ראשית הקרע בין שני המנהיגים הציוניים הבכירים ביותר בעולם, קרע שלא יאוחה לעולם.

שתי המשימות שלשמן שלח ויצמן את אהרון אהרנסון לארה"ב לא נשאו פרי, וויצמן ריכז  כעת את מאמציו בשליחות היסטורית של ועד הצירים למזרח התיכון. ויצמן עמד בראש משלחת שהפליגה למצרים. ובמצרים נכנסו לתמונה הערבים וחששותיהם והתנגדותם להצהרת בלפור.

  על כך בחלק הבא. כיצד חיים ויצמן ראה כאחד העקרונות המנחים של השליחות, "שעד סיום המלחמה  הערבים הם נכס צבאי לממשלת בריטניה. לאחר המלחמה הם עלולים להיות לנטל."

לא כך ראה אהרון אהרנסון את תכלית שליחותם.

מלי טויב

המשך יבוא

* * *

אסתר ראב תגיש תלונה על הטרדה מינית

 ["הֵרים אותי"] – נגד יוסף טרומפלדור

בשנת 1913 שהה יוסף טרומפלדור בדגניה ונמצא בה עד אשר עזב את הארץ בקיץ 1914. בואו לקבוצה קשור היה בהתרבות מעשי הריגת שומרים בגליל בידי ערבים. יומיים לאחר הריגתו של משה ברסקי, נהרג יוסף זלצמן בשדות כנרת, ובדצמבר 1913 נהרג בסג'רה השומר יעקב פלדמן.

על בואו של טרומפלדור לקבוצה מסופר בקובץ "דרכה של דגניה":

נכה-מלחמה, גידם בשמאלו, עשה בעבודות הקשות ביותר, בעידור, בחריש, בהעמסת אלומות בקילשון. פנים רציניים, חמורים – וצחוק של ילד תמים. אוסיה קראנו לו, משכמו ומעלה גבוה מכולם. הוא אהב את דגניה, וחזה בה את הקומונה בטהרתה. לא ראה, או התעלם מחולשות קטנות. קשה היה לו לסגל לעצמו את השפה, אך דיבר עברית בעקשנות ובמאמצים רבים.

אסתר תיארה בפניי כיצד עמדה יום אחד בשמלתה הארוכה, המהודקת בחגורה, והתבוננה באוסיה המעמיס קש, או חציר, על העגלה, כשהוא מחזיק את הקילשון בידו האחת. כאשר ראה את מבט ההשתאות, ואולי הסקרנות, על פניה של בת-האיכרים הצעירה והרזה, ניגש אליה בחיוך, תפס בחגורתה והרים אותה אל-על בתנופת ידו אחת, להראות לה!

 "ראיתי את טרומפלדור בבואו," היא חוזרת ומספרת לדפנה אלון, "אני זוכרת יום אחד, כשעבדתי בשדה, ראיתי איש מרים בידו האחת קלשון ענק ומעמיס חבילות על עגלה, נדהמתי מכוחו. כשהבחין בי קרא אליי, אחז בחגורתי והניף אותי למעלה, לשמיים... אסתר ראב צוחקת," מוסיפה וכותבת דפנה אלון, "וכשהיא צוחקת יש לה פני נערה צעירה. היא יושבת מולי במכנסיים וחולצה רקומה. אישה בהירה, כסופת-שיער, מתרגשת ומרגשת."

על העברית של טרומפלדור אמרה לי אסתר שהיתה מעורבת במילים רוסיות, ובקבוצה נהגו לצחוק על צורות-הדיבור האופייניות לו כגון – "הקיבה כואבת לי," או – "אני פֶּרִי קפצתי." – פרי היא קידומת ברוסית המראה על פעולה חוזרת, שבתי וקפצתי, או – קפצתי מעל.

מתוך: "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב, מאת אהוד בן עזר.

* * *

משה כהן

כאוס שכזה

אנשים "נאורים" כמו אלון פנקס, קונסול ישראל בארה"ב לשעבר, מאד לא מרוצים  מממשלו של הנשיא טראמפ. מר פנקס הגדיר אותו "כאוס", הווי אומר תוהו ובוהו. 

ודאי, אם נשווה אותו עם "הסדר המופתי" של ממשל אובמה. 

פעם ידענו מראש מי הטובים ומי הרעים. 

ידענו שהרעים הם ישראל, אותם יש לגנות ועליהם יש ללחוץ.

הערבים הם בסך הכול קורבן תמים ויש תמיד לתמוך בהם. 

והנה דונלד טראמפ מעז לשנות סדרי בראשית. 

נציגת ארה"ב באו"ם פועלת נגד הגינויים האוטומטיים של ישראל בהשראת הערבים. 

אם לא די בכך, התבשרנו היום שארה"ב מזהירה את הרשות הפלסטינית שאם לא תשב למו"ם עם ישראל, יסגרו לה את המשרדים בוושינגטון. 

מר פנקס, מה קורה פה? 

אולי "כאוס" אינו רע כל כך. 

משה כהן

ירושלים

* * *

נסיה שפרן

חודש בפולין

המשך מהגיליון הקודם

זאמושץ'

מתוך ארבעת הימים ששהינו בלובלין הקדשנו יום אחד לזאמושץ' הנמצאת במרחק של כמאה קילומטרים מדרום מזרח ללובלין. הגענו לשם במקבילה הפולנית של מונית שירות ישראלית, שיצאה מאזור תחנת האוטובוסים והשוק, האזור שהיה פעם הרובע היהודי.

זאמושץ' היא עיר קטנה יפהפייה שתוכננה בסוף המאה ה-16 ע"י אדריכל איטלקי. היא הוקמה כעיר פרטית ע"י האציל יאן זאמויסקי, שארמונו, המבנה הראשון שהוקם בעיר, נמצא עדיין ברובע העתיק. בחזיתו פסל מרשים של האציל רוכב על סוס. העיר בוצרה היטב והיתה אחת הערים הבודדות בפולין שלא נכנעו לצבא השוודי, ששטף במאה ה-17 את פולין.

ניתן לבקר בביצורים האלה, ויש מסלול מסודר שמאפשר לעלות לחומות. מיקומה האסטרטגי של זאמושץ', בין קראקוב במערב וקייב במזרח, ובין לובלין בצפון ולבוב בדרום, משך אליה סוחרים ממקומות שונים: ארמנים, יוונים, סקוטים, ונציאנים, וכמובן יהודים. זה היה אי של סובלנות בתקופה שיהודים וגם פרוטסטנטים נרדפו.

בבניינים הצבעוניים בכיכר המרכזית גרו סוחרים ארמנים במאה ה-16. כיום הם משמשים כמוזיאון העיר. באחת המסעדות הופיעו בתפריט מנות בסגנון ארמני, על אף שהארמנים עזבו כבר מזמן את העיר. יש בעיר כמה כיכרות קטנות יותר, ובכיכר סולני התגוררו סוחרים יהודים אמידים. ביתו של אחד מהם שופץ וכיום משמש כמלון "סֵנָטור".

העיר לא נהרסה במלחמה כי הצבא הגרמני בחר בה כמפקדה ושיכן בה את קציניו. כאשר הצבא האדום התקדם מערבה נטשו אותה הגרמנים בלי להרסה. העיר בת המזל היא אחת מערי הרנסנס הכי משומרות באירופה, יש בה יותר ממאה מבנים עתיקים שמורים, והיא נכללת ברשימת אתרי המורשת של אונסק"ו.

גם העבר היהודי, להרגשתי, נשמר יותר מאשר בהרבה מקומות אחרים. אל בית הכנסת לא יכולנו להיכנס, משום מה הוא היה נעול באותו היום. אבל עברנו לידו לפחות שלוש פעמים, ובכל פעם ראינו קבוצות של מבקרים פולנים עומדים בסמוך לו ומאזינים להסברים של המדריכים.

בית הכנסת נבנה בתחילת המאה ה-17 בסגנון הרנסנס, ומיקומו נקבע מראש כחלק מן התכנית של העיר. הגרמנים הפכו אותו לנגרייה, ובתקופה הסובייטית שימש כספרייה. הוא ניצב במקום מרכזי שנקרא Ulica Pereca – רחוב פרץ. הסופר י"ל פרץ (1851-1915) הוא יליד העיר, וייתכן מאוד שמוצאו ספרדי. היהודים הראשונים שהתיישבו בעיר הגיעו מן האימפריה העות'מנית ומוונציה.הם נטמעו מאוחר יותר באשכנזים הרבים שנהרו אל העיר, בעיקר בימי פרעות חמלניצקי.

בספרו "זיכרונותיי" מתאר פרץ כיצד גילה את נפלאותיה של עירו רק כאשר נשלח בנעוריו ללמוד בעיירה סמוכה. זו התה עיירה טיפוסית עם בתי עץ נמוכים מכוסים רעפי עץ וגגות קש. רק אז הבין כמה יפה היא עיר הולדתו "הבנויה אבן ולבֵנה, על בתיה של שלוש וארבע קומות, וגגותיה מכוסים פחי-ברזל ורעפי חרס." וכשראה את מפלצת העץ המשונה של שעון העיר אליה גלה, הרגיש פתאום את "הפאר המרומם של מגדל-השעון בעיר מולדתי, הנושא ראשו, כפי שנראה לי אז, עד אל העבים!"

מגדל השעון הזה עדיין נמצא שם, בדיוק כפי שפרץ ראה אותו.

מבין היהודים הקשורים לעיר, הידועה ביותר בעולם הרחב היא רוזה לוקסמבורג (1871-1919), המהפכנית הקומוניסטית, שסמוך לבית בו נולדה מוצב שלט הנצחה קטן.

אלכסנדר צֶדֶרבוים (1816-1893), מייסד ועורך "המליץ", נולד בזאמושץ'. זה היה הביטאון הראשון בתולדות העיתונות העברית, והוא התפרסם  מאמצע המאה ה-19 ועד ראשית המאה ה-20.

ברח' זמנהוף 9 היה קיים בשעתו "חדר מתוקן" שהקים שלום ויינר, אביו של המלחין מתתיהו שֶלֶם. אין שם שום שלט הנצחה, הכתובת נמסרה לי לפני הנסיעה מידידה שמכירה את בני המשפחה.

אל בית הקברות הקטן, הנמצא במרחק מה ממרכז העיר, לא הגעתי מחוסר זמן. מן העבר היהודי נותר בזיכרוני יותר מכל קטע מרח' זמנהוף (שנקרא בעבר רח' היהודים), אשר לאורכו הוצבו צילומים ענקיים מן העבר היהודי; שלא כמו בתי הקברות ושלטי ההנצחה, מן הצילומים האלה נמסר משהו מן החיים היהודיים שהתקיימו שם מאות שנים. איני יודעת אם זו תערוכה של קבע, או שהתמונות האלה הוצגו לפרק זמן קצוב.

לפני המלחמה חיו בזאמושץ' 12,000 יהודים, שהיוו 45 אחוזים מהאוכלוסייה. אחרי המלחמה חזרו כ-300 יהודים ששהו בברית המועצות בזמן המלחמה. ב-1945 נרצחו שניים מהם, והאחרים עזבו לאחר זמן מה. קראתי באיזשהו מקום שנותרו בעיר 3 יהודים. אולי זה נכון ואולי לא. אני מניחה שבמקומות רבים ברחבי פולין, שאין בהם כיום שום סימן וזכר לאוכלוסייה יהודית, נותרו אנשים עם רקע יהודי כלשהו.

ברכבת מלובלין לקראקוב

בשעת בוקר מוקדמת, 6:10, כבר ישבנו ברכבת המובילה לקראקוב, כארבע שעות נסיעה. קבוצה של פולנים צעירים ישבה בתא שלנו, ועד מהרה התברר שאלה הם סטודנטים מאזור לובלין החוזרים מחופשה כלשהי אל האוניברסיטה בה הם לומדים בוורוצלב. גם הם נסעו לקראקוב ומשם היו אמורים להמשיך ברכבת אחרת לוורוצלב. הם היו ידידותיים מאוד, ובלטה ביניהם צעירה שהאנגלית שלה היתה טובה יותר משל האחרים, סטודנטית לרפואה. היא ממש היתה להוטה לשוחח איתנו. שתינו היינו מבוגרות ממנה בהרבה ושמחתי שמצאה בנו עניין. יצאתי מנקודת הנחה שהעניין שלה נבע מכך שהיינו תיירות בפולין, וכמובן משום שגילינו בהם עניין וגם שאלנו שאלות.

מאוחר יותר קרו כמה מקרים נוספים כאלה עם פולנים צעירים, והגעתי למסקנה שמה שהיה חשוב להם היתה ההזדמנות לדבר אנגלית. בני הדור המבוגר בפולין מעולם לא למדו את השפה האנגלית. הם למדו כמובן רוסית, גם צרפתית או גרמנית – אבל לא אנגלית. וכך אירע שבמהלך החודש שטיילתי בפולין רוב המקומיים איתם יכולתי לדבר היו צעירים. אמנם בקהילה היהודית בלובלין "קניתי את עולמי" באידיש שלי, שהיא די משובשת למען האמת, אבל למרבה הצער זו היתה ההזדמנות היחידה במהלך הנסיעה לדבר בשפה בה דיברו אבות אבותיי בפולין מאות בשנים.             

הסטודנטית מלובלין, כך התברר עד מהרה, היא בחורה חכמה, מתמצאת בהיסטוריה ובפוליטיקה, וכנראה להוטה לנסח את דעותיה באנגלית. רוב השיחה נסובה על גבולותיה של פולין. בהחלט הופתעתי. צעירה שנולדה עשרות שנים לאחר המלחמה מתעניינת כל כך בסוגיית הגבולות של פולין, שלפי כל מה שידעתי נפתרה סופית לאחר המלחמה. מה שהכאיב לה במיוחד היה הגבול המזרחי שהועתק מערבה, כאשר חלקה המזרחי של פולין סופח לברית המועצות. איני יודעת עד כמה היא מייצגת צעירים אחרים בפולין, אולי זה כאב לה כל כך מפני שהיא מלובלין, והעתקת הגבול מערבה פגעה בלובלין יותר מאשר בערים כמו ורשה או לודז'.

השבתי לה שככל הידוע לי פולין קיבלה שטחים גדולים במערב, אלה שהשתייכו פעם לגרמניה. הנה היא עצמה לומדת רפואה בוורוצלב, עיר שהיתה בעבר בגרמניה.

ורוצלב עיר יפה, היא השיבה, היא אוהבת את ורוצלב מאוד, אבל כואב לה שלבוב (כיום לביב באוקראינה, בתקופה הפולנית לבוב, ובתקופה האוסטרו-הונגרית למברג) אינה בשטח פולין. כל חייה היא שמעה על לבוב מבני המשפחה. בחודש הבא היא תיסע לאוקראינה לראשונה בחייה כדי לראות את לבוב בעצמה. האם היית מוכנה לוותר על ורוצלב ולקבל את לבוב בחזרה, שאלתי. ללא היסוס היא השיבה "כן" פסקני וחותך. לבוב קרובה יותר ללובלין, ובני משפחתה חיו שם לפני המלחמה.

על הגבולות הנזילים באזור כמובן ידעתי. הבדיחה על היהודי שנולד ברוסיה, חגג בר-מצווה באוסטריה והתחתן בפולין ובמשך כל אותן שנים לא עזב את עיר הולדתו – היתה מוכרת לי. אבל רק בנסיעה הזאת הבנתי את עומק המשמעות של חילופי הגבולות האלה.

פחות משבוע אחר כך, בוורוצלב, היתה לי פגישה מקרית עם תיירת אמריקאית שהגיעה לביקור שורשים: אימה נולדה באזור שהיה שייך לגרמניה לפני המלחמה, גורשה משם עם כל הגרמנים האחרים, והיגרה בסופו של דבר לארה"ב. הבת, לאחר שיצאה לגמלאות, הצליחה לאתר את הבית בו גדלה אימה, ומאז היא מגיעה לאזור כל שנה.

שאלתי אותה בזהירות: האם אמך חשבה שהגירוש לא היה מוצדק וצריך היה להשאיר את הגרמנים באזור הזה?

היא ענתה בתקיפות כאילו זה מובן מאליו ומקובל על כולם: "בוודאי!"

האישה הזאת, שהגיעה לארה"ב כפעוטה וגדלה כאמריקאית לכל דבר, לא נרגעה גם לאחר שמצאה את הבית בו גדלה אימה. הגעגועים של אימה המנוחה למקום בו נולדה הוסיפו לפעפע גם בה. עוול נורא נעשה לאימה ולבני משפחתה – היא לא היתה מוכנה להשלים ולסלוח.

במהלך הנסיעה הזאת קלטתי לראשונה את הממדים האדירים של חילופי האוכלוסין שהתבצעו באזור לאחר המלחמה. 12 מיליון גרמנים גורשו/הוגלו/ברחו מבתיהם, ואל הבתים הריקים שהותירו אחריהם נכנסו פולנים (ביניהם גם יהודים) אשר גורשו/הוגלו/ברחו מן המחוזות המזרחיים של מה שהיה פעם פולין. עיר מרכזית כמו לובלין נדחקה אל השוליים המזרחיים של פולין החדשה. וכפי שאגלה מאוחר יותר – גם העיר הקטנה בה נולד אבי הפכה במידה רבה לעיר גבול.

ורשה וקראקוב: הערות

ורשה וקראקוב הן הערים הגדולות ביותר בפולין וגם המתויירות ביותר – ובצדק. אך כפי שהבהרתי בפתיחה אתייחס לערים אלה בכמה הערות בלבד.

סיורים מודרכים בחינם

בקראקוב השתתפנו לראשונה בסיור מודרך של חברת freewalkingtour הניתן בחינם לכל מי שמעוניין בו. משתתפי הסיור מוזמנים להשאיר תשר – לא מוכרחים – אך כנראה שמשאירים, שכן אחרת החברה הזאת לא היתה יכולה להתקיים. המדריכים כולם צעירים, דוברי שפות זרות, ובדרך כלל ההסברים שלהם מספיקים בהחלט לתייר הממוצע. אך מי שיש לו עניין מיוחד בתחום מסוים, עדיף שיחפש הדרכה מקצועית יותר. בסיור ברובע היהודי של קראקוב, למשל, המדריכה הסבירה מה זה בית כנסת. לא כולם יודעים. השתתפנו בסיורים כאלה גם בוורוצלב ובגדנסק. הסיור הכי מוצלח היה בוורשה, ועם חברה מתחרה: Orange Umbrella. המדריכים נושאים עימם מטריות כתומות כסימן זיהוי. הסיור הוקדש לוורשה בימי מלחמת העולם השנייה, והמדריכה גושה, באנגלית קולחת וברורה, הוליכה אותנו אל האתרים השונים הקשורים לתקופת המלחמה. מרד גטו ורשה הוזכר בקצרה, והיא המליצה על הסיור היהודי שהחברה מציעה, אך למרבה הצער כבר לא נותר לי זמן לסיור נוסף. הסיור הזה היה ארוך במיוחד, אבל כל הסיורים מן הסוג הזה דורשים כושר הליכה מסוים, שכן הם נמשכים לפחות שעתיים.

יאן מָטֵייקוֹ

יאן מטייקו הוא הצייר הלאומי של פולין. ביתו, בניין מן המאה ה-16, נמצא ברחוב Florianska 41 בקראקוב. זה הבית בו נולד, חי ועבד עד מותו ב-1893. לא ידעתי עליו הרבה לפני שהגעתי לפולין ואם לדייק – לא ידעתי שום דבר מלבד שמו, שהיה מוכר לי במעומעם. בפולין נתקלתי בשמו כמה פעמים, וכשנקלעתי לרחוב בו נמצא ביתו החלטתי לגלות מי הוא היה.

לא הצטערתי. מטייקו הנציח בציוריו אירועים מכריעים בהיסטוריה הפולנית. הציור הידוע ביותר שלו הוא "קרב גרוּנוָולד", המתנוסס על קיר שלם במוזיאון הלאומי בוורשה. כלי הנשק העתיקים בהם נעשה שימוש במלחמותיה של פולין מוצגים בביתו, והועתקו בדיוק רב בתמונות הקרב הרבות שצייר. הוא היה צייר רומנטי בתכלית, פטריוטי בנוסח הפולני, והזכיר לי את ספריו של הנריק סנקביץ', שהיה הסופר האהוב עליי בנעוריי המוקדמים. את שלושת הכרכים של "המבול", שהשגתי בספריית בית הספר, כשהייתי בכיתה ח', קראתי אולי עשרות פעמים. עלילת הספר מתרחשת על רקע הכיבוש השוודי הקצר של פולין. גם את "באש ובחרב", שמתאר את מרד הקוזקים (לנו ידוע כפרעות ת"ח ות"ט), קראתי יותר מפעם אחת. כשתורגם לעברית הספר "פאן וולודיובסקי" המתאר את המלחמה נגד הטורקים ב-1662, והשלישי בטרילוגיה של המלחמות הגדולות של פולין, כבר הייתי בת 21 והתקשיתי לסיימו. סנקביץ' זכה בפרס נובל בשנת 1905, אך כיום הוא נחשב לסופר סנטימנטלי, רומנטי, פטריוטי ופשטני. זוהי גם ההתייחסות כיום ליצירתו של יאן מטייקו. אין זה מפחית במאומה מהשפעתם על הנפש הפולנית.

הדמות הישראלית שעולה בדעתי כשאני חושבת על הסופר סנקביץ' ועל הצייר מטייקו היא דמותו של מנחם בגין, יליד פולין: פטריוטיזם הכי מוחצן, סנטימנטליות, וגאווה לאומית שמאפיינת אולי עמים שהובסו שוב ושוב, אך התבוסות לא הכריעו אותם ולא מחו את שאיפותיהם לעתיד. זוהי התרבות שעליה צמחו רבים מתושבי ישראל ומנהיגיה שהגיעו מפולין. כדי להבין את מדינת ישראל צריך גם להבין קצת את הארצות שכיום הן רוסיה, ליטא, אוקראינה, בלארוס – וכמובן פולין. לטוב ולרע, אלה שהגיעו משם הם שבנו את התשתית עליה הוקמה מדינת ישראל.

הרובע היהודי בקראקוב

הרובע היהודי, רובע קָז'ימייֵז', כמו קראקוב כולה, ניצל מהרס גמור בתקופת המלחמה ונותרו בו, אם ספרתי נכון, 8 בתי כנסת. הקהילה היהודית הקטנה של קראקוב אינה זקוקה כמובן לכל בתי הכנסת האלה, וחלקם בשימוש אחר: מוזיאון יהודי, מרכז תרבות וכד'.

בערב שבת הלכתי לבית הכנסת קוּפָּה, שנבנה במאה ה-17 והוצאות בנייתו כוסו ע"י "קופת הקהל". המבנה עבר גלגולים רבים מאז הוקם, הוא ניזוק בשנות הכיבוש הגרמני ובשנים שאחר כך שימש בית מלאכה לאוכפים, אך מאז שופץ ומשמש כיום כבית כנסת מרכזי. התפילה נערכה בנוסח אורתודוכסי מחמיר. בעזרת הנשים היו נשים ספורות, ופתחתי בשיחה עם צעירה יהודייה מהולנד. היא אוהבת לבקר בקראקוב ולדבריה חווה את יהדותה כאן באופן עמוק יותר מאשר בהולנד.

רכשתי מראש כרטיס לארוחת השבת, וישבתי ליד אישה בשם אנה. אביה היה יהודי והיא יודעת קצת אידיש מסבתא. היא גדלה בצפון פולין אך חיה כבר יותר מעשור בקראקוב, כאן פגשה את בעלה, גם הוא עם רקע יהודי, ויש להם ילדה בת 8. היא עובדת על ספר באידיש המיועד לילדים.

היו שם כעשרים וכמה משתתפים, האווירה לא היתה נעימה במיוחד, והארוחה ממש גרועה. הגבאי היה חסיד מהארץ, וכאשר בטעות חשבתי שהוא איש חב"ד הוא ממש נפגע: את לא רואה שאני לא לבוש כמו חב"דניק? הצביע על הווסט השחור שלו ועל השטריימל שחבש. התנצלתי, אבל היתה לי הרגשה שבאמת נפגע מן הבורות שהפגנתי בנושא כל כך חשוב.

השתתף בארוחה ישראלי צעיר שהגיע מצ'נסטוחובה, שם הוא משמש כמשגיח כשרות במשחטת בשר, היו שני צעירים אחרים עם פאות, והיו כמה מקומיים. תהיתי היכן נמצאים רוב אנשי הקהילה המקומית, והתברר שהם בסעודת שבת אחרת, כנראה חילונית יותר באופייה. הצטערתי שלא ידעתי על קיומה, וכך החמצתי הזדמנות לפגוש יותר אנשים מן הקהילה המקומית.

המצב השתפר לאחר הארוחה, כאשר ישראלי בעל תשובה בשם הורוביץ, המשמש כחזן, פתח בשירה. הנוכחים הכירו את הניגונים החסידיים והצטרפו אליו. אני הכרתי רק שניים-שלושה. התייחסתי לשירה הנהדרת הזאת כהופעה מוסיקלית לכל דבר, ללא כלי נגינה כמובן, קולו של החזן היה ערב במיוחד, ובסופו של דבר גם הערב הזה נותר זכור לטובה.

אם אפשר למצוא כיום הווה יהודי כלשהו, שמתחבר ישירות עם העבר, זה רק בקראקוב. מאחר שהרובע היהודי שרד, ובתי הכנסת עומדים על תילם, אפשר לפחות לנסות "להחזיר עטרה ליושנה". לאחר המלחמה רוב התושבים של הרובע כבר לא היו בחיים. הרובע היה מוזנח מאוד בשנות השלטון הקומוניסטי. בשנות ה-90 החלו לקיים כאן פסטיבל לתרבות יהודית שצבר פופולריות רבה (ומתקיים עדיין כל קיץ), והרובע השתקם. כיכר שֶרוֹקָה מלאה במסעדות ובתי קפה המציעים אוכל יהודי וגם מוסיקת כליזמר בהרכבים שונים.

אושוויץ

האתר שהכי חששתי ממנו לפני הנסיעה לפולין היה אושוויץ. באופן יחסי לכמות הספרים שקראתי בחיי לא קראתי הרבה ספרים שעוסקים בשואה, וככל שאני מתבגרת זה נעשה קשה יותר. אני מסוג האנשים שבוכים בסרטים ובספרים הרבה יותר מאשר בחיים עצמם. כל ספר שואה מפעיל אצלי את מנגנון הדמעות, קשה לי להמשיך, ושעה ארוכה אחר כך אני צריכה לטפל באף ובגרון. לכן בנסיעה לפולין הבטחתי לעצמי: אינני בוכה. על אדמת פולין הרי כל פסיעה היא סיבה לבכייה, ואני אמרתי לעצמי שאיני בוכה – גם לא במחנות ריכוז.

צלחתי בשלום את מיידנק, במידה רבה מפני שהעמדתי איזה חיץ נפשי ביני לבין מה שראיתי. אבל שלא כמו מיידנק, שרק מעטים יחסית שמעו עליו, הרי מחנה הריכוז באושוויץ הפך לסמל אוניברסלי של הזוועה האנושית בכל נוראיותה.

אין שום אתר אחר בפולין אליו מגיעים יותר מבקרים מאשר לאושוויץ. כן, אושוויץ כיום הוא האטרקציה מס' 1 בפולין. האמת, לא התעמקתי לפני הנסיעה בסיורים השונים שמוצעים שם. איני יודעת אם ישנם סידורים מיוחדים לקבוצות מאורגנות. אנחנו הגענו באוטובוס מקומי מקראקוב כתיירות מן השורה, נכנסנו דרך השער עם הכתובת  ARBEIT MACHT FREI  ושילמנו עבור הסיור המודרך. לא ניתן היה לסייר שם באופן עצמאי. צירפו אותנו לקבוצה דוברת אנגלית והצטיידנו באוזניות. בתוך הביתנים אליהם נכנסנו היו כמה הסברים ונעצרתי לקרוא. הקבוצה שלי הוסיפה להתקדם, ולמרות ששמעתי את כל הסברי המדריך מבעד לאוזניות, לא הצלחתי למצוא את הקבוצה עצמה. רק אחרי שעקפתי 3 קבוצות אחרות זיהיתי את שותפתי למסע, שהרי אנשים אחרים בקבוצה לא הכרתי.

ניסיתי פעם נוספת לקרוא את ההסברים ושוב כמעט איבדתי את הקבוצה. כל עצירה כזאת הניעה שתיים-שלוש קבוצות אחרות, לפעמים יותר, שעקפו אותי. היצמדות לקבוצה הפכה להיות המשימה העיקרית. זה היה מין פס-ייצור בלתי נגמר שמטרתו העיקרית להעביר בני אדם במהירות האפשרית ממקום אחד לשני. רק בבירקנאו הסמוכה פס-הייצור הואט, כנראה לא כל התיירים שמגיעים לאושוויץ מגיעים גם לשם, ואפשר היה גם לעצור ולקרוא את ההסברים.

איני יודעת אם זה טוב או רע שכל כך הרבה מבקרים, רובם לא יהודים, מגיעים לאושוויץ. לפחות כיום זוהי עובדה. מבחינתי, עמדתי בקלות במשימה שהבטחתי לעצמי מראש: לא הזלתי אפילו דמעה אחת.

בית מרדכי גֶבירטיג

בסופו של דבר בכל זאת התייפחתי פעם אחת, כשהייתי לגמרי לבד, וזה קרה בקראקוב ליד חלון דירת המרתף בה התגורר לפני המלחמה המשורר מרדכי גבירטיג (1877-1942). לרוב הישראלים מוכר בעיקר שירו "העיירה בוערת" בתרגום מאידיש לעברית: "אחים בעיירה שריפה, עיירתנו בוערה כולה...." שנכתב בשנה שלפני המלחמה. נחשפתי לשיריו האחרים בבגרותי הודות לחבר טוב של אבי בפתח תקווה, נפתלי טרוֹפֶה, שנהג לשיר את שיריו בארוחות שבת: רייזל'ה, יענקל'ה, אבריימל'ה, קינדער יארן.

דירת המרתף של גבירטיג נמצאת ברח' יוסלביץ' 5, במרחק מסוים מהמרכז התיירותי של הרובע היהודי. גבירטיג, על אף הפופולריות הרבה לה זכה בחייו, חי בעוני. יהודים מעולם לא ששו לפרנס בכבוד את משורריהם וסופריהם. על קיר הבית לוח זיכרון עם תבליט דיוקנו של המשורר, שהותקן ב-1992, כאשר הרובע היהודי החל להשתקם. את הדירה אפשר לראות מבעד לחלון, וכאשר מתקרבים מושמע אחד השירים הידועים של גבירטיג.

איני יודעת אם חדרו הדל של משורר הגלות הזה, שניבא בשירו הידוע את מה שיקרה ליהדות פולין עד מהרה, יעורר התרגשות כזאת אצל מי שאינו מכיר את שיריו, או לפחות שמע עליו, אבל עבורי זה היה אחד הרגעים המרגשים ביותר במהלך הנסיעה.

בית החרושת של שינדלר

אחד האתרים הצפופים ביותר בהם ביקרנו היה בית החרושת לייצור כלי בישול מאמייל של אוסקר שינדלר. שינדלר הציל כ-1200 יהודים בזמן המלחמה, ושמו ידוע לכול הודות לסרט "רשימת שינדלר" של הבמאי היהודי-אמריקאי סטיבן שפילברג. בית החרושת משמש כיום כמוזיאון המספר את סיפורה של קראקוב תחת הכיבוש הגרמני, ובתוך כך כמובן את סיפורם של יהודי העיר.

קבוצה גרמנית גדולה התקדמה מאחוריי, והמדריכה – אין לי מושג אם היתה גרמנייה או פולנייה דוברת גרמנית – חזרה שוב ושוב על המילה "הנאצים", אבל לא ביטאה אפילו פעם אחת את המילה "דויטש" – גרמנים. היו רגעים שממש עצרתי את עצמי כדי לא להתפרץ ולצעוק לעברם: הנאצים היו גרמנים. הבנתי שזה המונח המכובס (גם אם נכון) בו משתמשים כיום כדי לא לפגוע ברגשות העדינים של התיירים הגרמניים הרבים שמגיעים לפולין. ה"נאצים" עשו את כל הדברים הנוראים האלה שאתם רואים – לא הוריכם והסבים שלכם חלילה. לבסוף נעצרתי למשך כמה דקות ונתתי להם להתקדם לפני, כדי שלא אצטרך לשמוע את המילה "די נאציס" שוב ושוב, ואוכל להתרכז במוצגים הרבים במוזיאון המרתק הזה.

המוזיאון הלאומי בוורשה

את היום האחרון התכוונתי להקדיש למוזיאון "פולין" בו הגעתי עד המאה ה-17 בלבד. למרבה המזל התקשרתי למוזיאון קודם לכן, והתברר שבאותו היום הוא היה סגור. אולי בגלל סוכות, איני בטוחה. הרכוש היהודי בפולין הוא עניין מסובך. יש אתרים שהם בחסות העירייה והם פתוחים בשעות המקובלות, ואתרים אחרים הם בחסות הקהילה היהודית ושם כמובן אין ביקורים בחגים.

הייתי כבר עייפה לאחר שיטוטים של חודש שלם בפולין, והחלטתי שאבלה את היום במקום שאפשר להגיע אליו בקלות ברגל. הצצתי במפה וגיליתי שהמוזיאון הלאומי נמצא במרחק סביר מרחוב  Nowy Swiat (הרחוב הכי "שווה" בוורשה) בו התאכסנתי – בשדרות ירושלים  (Jerozolimskie). מצאתי בקלות את הבניין הענק ברחוב הסואן. לא היו לי ציפיות מיוחדות. ציפיתי לייצוג "מכובד" של אמנות אירופאית, עם דגש פולני, ואולי גם יבשות אחרות. ואכן היה ייצוג למצרים, יוון ורומי העתיקות, לימי הביניים, הרבה ציורים הולנדיים ופלמיים, רוסיה, צרפת, גרמניה, איטליה – וגם יפן וסין. גם את האמנות המודרנית לא קיפחו שם. הוצגו  הרבה ציורים של אמנים פולניים מן המאה ה-16 ואילך, המון דיוקנים של אצילים פולנים למיניהם. לא ראיתי שם אפילו דיוקן אחד של יהודי. אפשר היה לחשוב שמראה כה אקזוטי ומיוחד היה מושך תשומת לב של אמן כלשהו (כמו רמברנדט בהולנד), אך לא מצאתי שום דיוקן כזה, אם כי ייתכן שהיו ציורים בודדים כאלה שבגלל הגודש הרב לא הבחנתי בהם.

עד כאן היה הכול צפוי, והיתה רק נקודת אור אחת לגביי: זכיתי לראות במו עיני את תמונתו הענקית של יאן מטייקו – קרב גרונוולד – מוצגת באגף אמנות המאה ה-19. תמונה אשר ממדיה הם: 426 x 987 ס"מ. קיר שלם!

לקראת סוף הביקור ציפתה לי הפתעה של ממש: אגף שלם המוקדש לאמנות נובית עתיקה מעמק הנילוס. אמנות מעמק הנילוס בפולין? לא זו בלבד: המוזיאון הזה הוא היחיד באירופה שיכול להתהדר באוצר כזה! 

הסיפור מתחיל באזור הגבול בין מצריים לסודן. בשנות ה-60 החליטו המצרים לבנות את סכר אסואן. עם בניית הסכר אמור היה אגם מלאכותי ענקי להציף את השטח שהיה פעם ממלכת נוביה הקדומה. ארגון יונסק"ו (שאז עסק עדיין בעניינים חשובים באמת) נרתם למבצע הצלה שנקרא Nubian Campaign. קהילת הארכיאולוגים הבינלאומית סקרה וחשפה 24 אתרים היסטוריים שהועברו למקומות שונים בעולם. מבצע ההצלה הענק הזה בוצע בהצלחה רבה.

הארכיאולוג הפולני  Kazimierz Michalowski(1901-1981) חשף את העיר Faras, עיר הבירה של ממלכת צפון נוביה. התגלו שם 150 ציורי קיר מרהיבים, עיטורי אבן וקישוטים דקורטיביים רבים. הממצאים האלה, מן המאה השמינית ואחריה, הם למעשה חלק מן התרבות הביזנטית ששלטה אז גם באזורנו. זו היתה חפירה אחת מני רבות במבצע ההצלה הזה, אך מימצאיה היו מן החשובים ביותר, בעיקר בשל ציורי הקיר שהתגלו בקתדרלה. הממצאים חולקו בין המוזיאון הלאומי של פולין, שם הוקדש להם אגף מיוחד, לבין המוזיאון הלאומי בחרטום, בירת סודן, אשר בשטחה נערכה החפירה.

מאחר שאיני רואה סיכויים רבים להגיע אי פעם לחרטום, חשתי ממש בת מזל על כך שבאופן מקרי לחלוטין הגעתי למוזיאון הזה, שלא היה בתוכנית, וגיליתי את התערוכה הנהדרת הזאת, שיש לה כמובן קשר הדוק אל העבר של אזורנו, ואפילו לעבר האישי שלי – עדיין זוכרת כיצד כיכב צמד המילים  סכר אסואן בתקשורת בצעירותי, גם אם לא הבנתי אז את משמעותו המלאה.

ורוצלָב / ברֶסלָאוּ

האמת היא שמעולם לא רציתי להגיע לוורוצלב. ידעתי שהסיפור של ורוצלב הוא בעיקרו הסיפור היהודי-גרמני, ואני הרי נסעתי לפולין כדי להתחבר אל הסיפור היהודי-פולני. נכון שאחרי המלחמה הגיעו לוורוצלב עשרות אלפי יהודים-פולנים, ובתקופה מסוימת היו שם יותר יהודים מאשר בתקופה בה השתייכה העיר לגרמניה ונקראה ברסלאו, אבל היו אלה ברובם ניצולים, ובעיקר כאלה שהספיקו להימלט לברית המועצות ואת שנות המלחמה העבירו ברוסיה האסיאתית. בשנים בהן יהודים אלה הגיעו לוורוצלב משפחתי כבר נכחדה כולה. הם היו מחוץ למסגרת הזמן שלי. אך שותפתי למסע התעקשה להגיע לשם, ומאחר ששום דבר יהודי אינו זר לי,  הרי בארבעת הימים ששהיתי שם נחשפתי גם לסיפור הזה.

מדוע הגיעו יהודים אלה דווקא לוורוצלב? למקומות מגוריהם הקודמים רובם לא יכלו לחזור. גם משום שבעיירות בהן נולדו לא נותרו בכלל יהודים, וגם מפני שזה היה מסוכן. לאחר פוגרום קילצה (1946), בו נרצחו 42 יהודים שניסו לחזור לבתיהם הקודמים, נעשה ברור שאין לניצולים בית אליו יוכלו לחזור.

ורוצלב, עיר מרכזית שסופחה לפולין אחרי המלחמה, הייתה כתובת טבעית. ורוצלב הפכה אז לבירת הטרנספר האירופית. התושבים הגרמנים מדורי דורות גורשו/הוגלו/ברחו לגרמניה. פולין איבדה חלק גדול משטחה המזרחי, שסופח לברית המועצות, ובתוך כך את לבוב, העיר הגדולה ביותר במזרח פולין. התושבים הפולנים מדורי דורות של לבוב, שהעדיפו לחיות בפולין מאשר בברית המועצות, הועברו לוורוצלב שהתרוקנה מתושביה הגרמנים.

היהודים היוו חלק קטן מן הטרנספר האדיר הזה. נוצרה שם קהילה של שבעים אלף יהודים, כפליים ממספר היהודים שחיו בברסלאו הגרמנית. היה שם תיאטרון אידיש, עיתונות ומוסדות תרבותיים שונים, והיו גם ארבעה בתי כנסת. אבל לגבי רוב היהודים האלה היתה ורוצלב תחנת מעבר בלבד. רבים עלו לישראל, וגם אלה שנותרו עזבו בעקבות גלי האנטישמיות של 1957 ו-1968. היום יש שם קהילה יהודית של אלף יהודים לפי האומדן המופרז ביותר, גם אם לא מחטטים בסוגיית מיהו יהודי.

הזדמנתי לוורוצלב ביום כיפור והשתתפתי בתפילות החג שנערכו בבית הכנסת "החסידה הלבנה", שנבנה ב-1829, היחיד שנותר מהתקופה הגרמנית. זהו בית כנסת אלגנטי מאוד, לבן עם פיתוחי זהב, וגם ארון הקודש שונה מאשר בבתי הכנסת ה"פולניים". בית הכנסת הזה ניצל משום שהיה סמוך לבניינים אחרים, בהם גרו לא יהודים, והגרמנים חששו לשרוף אותו. מחצר בית הכנסת הזה נשלחו היהודים אל מחנות המוות. לאחר 1968 נמסר הבניין לאוניברסיטה, אך הוחזר לקהילה היהודית לאחר התפרקות השלטון הקומוניסטי. לאחר שיפוץ ממושך הוא נפתח ב-2010 וגם בית קפה כשר נפתח לידו.

בתפילת "כל נדרי" נכחו כ-60 איש ואישה. הרב היה ישראלי שהוזמן במיוחד לתקופת החגים, כנראה משום שבעבר שימש רב בקראקוב ודיבר פולנית. החזן היה סטודנט אמריקאי, שקולו היה ערב, אבל את הקמץ הקטן ביטא כמו קמץ רגיל. כמה גברים מבוגרים שעלו לתורה קראו באופן שהיה ברור שזוהי גירסא דינקותא. קהילה קטנה ולא מגובשת שמסוגלת לחגוג את החגים רק עם סיוע מבחוץ. התקשיתי לקבוע מי הם היהודים החיים שם כיום. רק עם שבירת הצום, ליד המזנון העשיר בבניין הסמוך, גיליתי כמה סטודנטים ישראלים, ושוחחתי עם אישה מקומית שנולדה שם לאחר שהוריה חזרו מרוסיה אחרי המלחמה. לא הצלחתי לגבש תמונה ברורה של הרכב הקהילה כיום.

בברסלאו/ורוצלב חיו יהודים מפורסמים. בסיור מאורגן של חברת  freewalkingtour הצביע המדריך על כמה חנויות כל-בו גדולות שהיו שייכות בשעתו ליהודים. הוא הצביע על המקום בו עמד בעבר בית המדרש לרבנים שהוקם ב-1854. זה היה המוסד המודרני הראשון מסוגו שהוקם בגרמניה. בנוסף ללימודי הקודש חויבו התלמידים גם בלימודים כלליים לקראת תואר דוקטור. אברהם גייגר (1810-1874), אבי "חוכמת ישראל", כיהן כרב בברסלאו ומאוחר יותר הקים בית מדרש לרבנים מן הסוג הזה בברלין. פעילותו של בית המדרש הזה הגיעה לקיצה לאחר ליל הבדולח.

פרט שהמדריך לא ידע: הסופר מיכה יוסף ברדיצ'בסקי היה סטודנט באוניברסיטה של ברסלאו. סיפורו "מחניים" מבוסס על תקופת לימודיו בעיר. מאוחר יותר חי בעיר כעשור נוסף וכמה מסיפוריו החשובים נכתבו שם.

מרתק במיוחד היה בית הקברות הישן, הנמצא במרחק מה מן העיר. נהגת המונית לא הצליחה למצוא את המקום ונאלצה לשאול כמה אנשים כיצד להגיע לשם. בשעת בוקר מוקדמת יחסית הייתי שם התיירת היחידה, אך לא הייתי לבדי. כחצי תריסר עובדים ניקו את השטח, גזמו ענפים וניסרו עצים. בית הקברות הזה הוא בחסות העירייה, שדואגת לתחזוקתו. כאשר שוטטתי בין המצבות, חלקן מפוארות מאוד, חשתי בבירור עד כמה מדובר כאן ב"ענף" יהודי שונה מן הענף הפולני-ליטאי אליו אני משתייכת. רק על מצבות ספורות הכיתוב היה כולו בעברית. על רוב המצבות הכיתוב היה בגרמנית, עם מילים ספורות בעברית. על רבות אחרות לא היתה אפילו מילה עברית אחת.

בין ה"מפורסמים" שנקברו בבית הקברות הזה היה ההיסטוריון הנערץ היינריך גרֶץ, למעשה אבי ההיסטוריוגרפיה היהודית החדשה. בשנות ילדותי ונעוריי היו רק שני ספרי היסטוריה יהודית בעברית: גרץ ודובנוב. לימים, כשקראתי את האוטוביוגרפיה של דובנוב, גיליתי עד כמה הושפע ממפעלו של גרץ – הראשון שכתב היסטוריה יהודית מודרנית. את שלושת הכרכים האדומים של "דברי ימי ישראל" קיבלתי במתנה ליום הולדתי ה-11 מן הדוד היחיד שהיה לי, אחי אמי, דוד יהודה. הכרכים האלה עדיין נמצאים אצלי בארון הספרים. על אף כל הנדודים והמעברים שזימנו לי חיי לא הייתי מסוגלת להיפרד מהם. כשאני פותחת עכשיו את אחד הכרכים – שנים רבות חלפו מאז נגעתי בהם – אני רואה שהספר נכתב במקורו בגרמנית ותורגם ע"י א. בן-ארי. הוא יועד כנראה מלכתחילה לתלמידים כי הודפס בניקוד מלא. בתרגום העברי שמו של המחבר הוא צבי גרץ. על המצבה אין שום זכר לשם העברי. למעשה אין אפילו מילה עברית אחת – גם לא ת.נ.צ.ב.ה.

"מפורסם" אחר שקבור שם הוא פרדיננד לאסאל (1825-1864), הוגה דעות ומנהיג סוציאליסטי, מראשוני מנהיגיה של תנועת הפועלים הגרמנית. לאסאל היה אחד מגיבורי נעוריי האדומים. אבל הוא היה גיבור בעירבון מוגבל, כי ידעתי שמצא את מותו בדו-קרב מטופש עם מחזר של האישה בה חשק. רק יהודי חניך התרבות הגרמנית יכול היה להתייחס לדו-קרב כהגנה על הכבוד האישי.

באחד מסיפוריו מתייחס הרצל אל דו-הקרב אפילו כהגנה על הכבוד היהודי. בעיני יהודי מזרח אירופה זה נחשב תמיד ל"שטויות של גויים". משום כך נתפס אצלי לאסאל כגיבור רומנטי קל משקל. אבל די בעיון חטוף ברשת כדי להבין שהוא היה הוגה דעות חשוב והיה לו תפקיד נכבד בהתפתחות תנועת הפועלים. לצד המצבה הגדולה, שהכיתוב עליה כולו בגרמנית, במקרה שלו זה כמובן צפוי, קבורים גם אביו ואמו. איזה סוף עצוב לאיש מבריק בן 39, שמצא את מותו בגלל "שטויות של גויים", שיהודי גרמניה נאלצו להתייחס אליהם בכזאת רצינות.

בבית הקברות הזה קבורים גם אנשי רפואה ומדע, ופרופסורים ידועים מאוניברסיטת ברסלאו. זהו בית הקברות היהודי החמישי בגודלו בפולין ויש בו כ-8,000 קברים. שימורו החל ב-1970, וכיום זהו למעשה מוזיאון לאמנות בתי קברות יהודית. זהו בית עולם הנוצר את זכרו של עולם יהודי שלם שהיה ואיננו עוד. עולם רחוק מאוד מהעולם היהודי בו צמחו בני משפחתי, ודווקא השונות הזאת מחדדת את הייחוד של בתי הקברות שראיתי עד כה ושאראה בהמשך הנסיעה.

ורוצלב היא עיר יפהפייה, ויש הטוענים שהיא אפילו יפה יותר מקראקוב. הכיכר המרכזית המרשימה, הגדולה ביותר באירופה, מוקפת בבניינים עתיקים שנבנו בתקופות שונות, כולם צבועים בצבעים שונים זה מזה. פעם התנהלו כאן חיי המסחר, אך כיום מוקפת הכיכר במסעדות, בתי קפה, חנויות ספרים ומזכרות. במרכז הכיכר ניצב בניין העירייה הנהדר, סמל של העיר מזה מאות שנים. במרתף הבניין נמצאת המסעדה העתיקה ביותר באירופה. הכיכר הזאת נהרסה ברובה במהלך המלחמה וכמעט כל הבניינים הנהדרים האלה הוקמו מחדש. פסלים גרמניים מובהקים הוחלפו בפסלים מן העיר לבוב, ממנה הגיעו רוב תושבי ורוצלב. העיר שוכנת ליד הנהר אודֶר. היא מוקפת ביובלי הנהר ובתוך גבולותיה יש יותר מ-100 גשרים – רק בארבע ערים אחרות באירופה יש יותר גשרים.

ישנו שוק עירוני מקסים, שם פגשתי שתי נשים ישראליות מנס-ציונה שהשתתפו בסיור. אחת מהן סיפרה לי בהתלהבות שביקרה בבית הקברות היהודי בלודז' ומצאה שם את קבר הסבא שלה. עדיין לא הבנתי כמה מזל צריך בשביל זה.

קמפוס האוניברסיטה העתיקה, בה למד לאסאל וגם ברדיצ'בסקי, נמצא מעבר לנהר. יש שם כנסייה יפה וגם גן בוטני יפה. ברחבי העיר פזורים "גמדים" קטנים, פסלונים מיניאטוריים בדמויות שונות, ולכל "גמד" כזה יש סיפור משלו – יש אפילו סיור מיוחד המתמקד בהם.

ישנו גם אתר מורשת עולמית אחד, והוא נמצא דווקא מחוץ לעיר. זהו מבנה ענק שהוקם ב-1913, הוא מכיל 8000 מקומות ישיבה, ובשעת בנייתו היה המבנה הגדול מסוגו בעולם. "אולם המאה" בנוי כולו מביטון מזוין, ונחשב לציון דרך חשוב באדריכלות המודרנית של המאה ה-20. אל אולם המאה הגענו בתחבורה ציבורית, ולכל המקומות האחרים, מלבד בית הקברות אליו הגעתי במונית, אפשר היה ללכת ברגל.

טוֹרוּן

על טורון ידעתי מעט מאוד לפני שהגעתי לשם. התרכזתי בעיקר בלימוד העבר היהודי בתוך גבולות פולין שלפני המלחמה לפני הנסיעה. בוודאי לא העליתי על דעתי שטורון הקטנה היא עיר מרתקת כל כך, מעין קראקוב קטנה, מן הערים הבודדות ששרדו את מלחמת העולם השנייה כמעט ללא פגע. הבניינים הנהדרים, בנויים לבֵנים אדומות, הם בדיוק אותם בניינים שראה קופרניקוס, שגדל שם, בהתהלכו בעיר. כמו בכל אזור הגבול בין פולין לגרמניה גם כאן נוצר מיזוג תרבויות מעניין. העיר הוקמה ע"י מסדר אבירי הצלב (יותר עליהם בהמשך) ב-1233, והפכה מיד למרכז מסחר אזורי. התושבים התמרדו לאחר כמאה שנים וגירשו את  האבירים שהטילו עליהם מיסים כבדים. למרבה הצער הם גם הרסו את המבצר אותו הקימו האבירים. בסופו של דבר סופחה העיר לפולין, על אף שרוב תושביה לא היו קתולים, מה שהביא מאוחר יותר לסכסוכים בין הקתולים והפרוטסטנטים.

במאה ה-18 סופחה העיר לפרוסיה, ואחר כך נפלה לזמן קצר לידי האוסטרים וגם לידי הרוסים. במאה ה-19 הוחזרה לפרוסיה, ובתום מלחמת העולם הראשונה נכללה בפולין העצמאית. במלחמת העולם השנייה נכבשה העיר ע"י הגרמנים, אך לאחר המלחמה הוחזרה לפולין והאוכלוסייה הגרמנית גורשה. הבדיחה היהודית על היהודי שנולד במדינה א, חגג בר מצווה במדינה ב, את חתונתו במדינה ג ואת ברית המילה של בנו במדינה ד וכל אותו זמן לא יצא מגבולות עירו – מתאימה גם כאן, ולא רק לחלק המזרחי של פולין.

במשך מאות שנים נאסר על יהודים להתיישב בטורון. רק במאה ה-19 בוטל האיסור לחלוטין. זו היתה קהילה "גרמנית" באופייה, ורק כאשר סופחה טורון לפולין הגיעו לשם גם יהודים-פולנים. הקהילה הקטנה הזאת, 1370 נפשות בשיא גודלה, העמידה איש ידוע מאוד: הרב צבי קלישר (1795-1874), ממבשרי הציונות הדתית, אשר רחובות רבים בארץ נושאים את שמו. קלישר נקבר בטורון אך מצבתו לא שרדה.

[אהוד: בכתבי המשפחה שלנו, שֵם עירו של הרב קלישר, שהיה בקשר עם סבא-רבא שלי לאזאר ראב בעניין יישוב ארץ-ישראל, הוא טהורן].

בית הקברות נהרס במלחמה וב-2009 הוקמה אנדרטת זיכרון. אל בית הקברות לא הגעתי. עצרנו בעיר הקטנה הזאת לשני לילות, יום וחצי בלבד עמד לרשותנו, הבחירה הייתה קשה, וכך החמצתי את השריד היהודי היחיד שנותר שם.

לאחר לילות רבים שבילינו בהוסטלים (בכולם יש גם חדרים פרטיים עם שירותים) ובדירות צנועות, בטורון חגגנו במלון משפחתי מקסים בשם Pod Orlem, מלון עם רהיטים עתיקים ואוסף עצום של תמונות על הקירות, וארוחת בוקר עם תצוגה אינסופית של דברי מאכל, שהוצגו בצורה כה יפה שחשתי חובה לצלם את כל השפע הזה שנראה כמו ציור צבעוני ענק.

טורון היא עיר הולדתו של קופרניקוס. בתקופה בה חי טורון היתה שייכת לפולין, אך הוויכוח אם קופרניקוס היה פולני או גרמני נמשך עד היום. העיר הקטנה מתהדרת בו כמובן ככל האפשר. אנדרטה שלו ניצבת בכיכר המרכזית, האוניברסיטה נושאת את שמו, והבית בו גדל, בית עשירים, פתוח לביקורים. מאחר שזמננו היה מצומצם, ומספר המוזיאונים בעיר היה רב ממה ששיערנו, שותפתי למסע ואני נפרדנו למשך היום. היא סיירה בביתו של קופרניקוס, ובמוזיאון עוגיות הג'ינג'ר המפורסמות של העיר, שם המבקרים יכולים לאפות עוגיות כאלה במו ידיהם בדיוק כמו שאפו אותן לפני 500 שנים.

אני בחרתי במוזיאון קטן, שלא הוזכר בשום מדריך, אליו נקלעתי די במקרה. מוזיאון המטיילים – היחיד מסוגו בפולין ואולי גם בעולם, שהוקם רק בעשור האחרון. המוזיאון הקטן מוקדש לאיש בשם טוני הָליקָה, יליד העיר, טייס במלחמת העולם השנייה, שהצטרף ל"רזיסטאנס" לאחר שמטוסו הופל בצרפת. הוא היה מטייל נועז, הרפתקן ומגלה ארצות, וזאת בתקופה שפולין הייתה סגורה ומסוגרת. הוא הגיע ליערות האמזונס, לכפרים נסתרים בפרו, לג'ונגלים באפריקה, והביא מכל המקומות האלה ממצאים אותנטיים שכיום כבר קשה להשיג. במשך שנתיים הוא נסע עם אשתו מאושואיה בקצה הדרומי של ארגנטינה לאלסקה, ובדרך נולד להם תינוק. הוא פירסם ספרים על מסעותיו ויצר מאות סרטים דוקומנטריים שהוצגו בטלוויזיה הפולנית. במוזיאון המיוחד הזה מוצגים רבים מן הממצאים שהביא ממסעותיו.

בטורון התמזל מזלי והגעתי לסקָנסֶן היחיד בפולין הממוקם בתוך עיר. סקנסן, מילה שוודית, הוא מוזיאון פתוח אליו הועברו בתי עץ ישנים, לעיתים קרובות עם גגות תבן או רעפי עץ, כאלה שכבר לא ניתן למצוא היום אפילו בכפרים נידחים. לעיתים ניתן למצוא גם כנסיית עץ ישנה, טחנת קמח או נפחייה. הבתים מרוהטים בסגנון התקופה, ולעיתים בעלי מלאכה מבצעים שם מלאכות האופייניות לתקופה. שוודיה היתה הראשונה שהקימה מוזיאון פתוח כזה, והמונח  סקנסן הפך למקובל בתיירות. בפולין יש 35 סקנסנים, ובכל אחד מהם בתים האופייניים לאזור בו הוקם. זה היה הסקנסן היחיד אליו הגעתי במהלך הנסיעה. לצערי לא מצאתי שם שום מבנה עם רעפי עץ. סבי ואבי – ומי יודע כמה דורות לפניהם – היו שינדלֶרים. בחורף היו מתקינים את רעפי העץ, ובקיץ מניחים אותם על הגגות. גם כשאגיע לעיירה בה נולד לא אמצא שם שום בית מכוסה ברעפי עץ.

כפי שכבר הוזכר, מן האתר הקדום ביותר בטורון נותרו רק הריסות. זהו המבצר אותו הקימו במאה ה-13 האבירים הטבטונים ששלטו באזור. המבצר נחרב בידי תושבי העיר שהתמרדו נגד האבירים, אך ניתן עדיין לסייר בין הריסותיו. נותרו באזור מבצרים אחרים שהקימו האבירים הטבטונים. הגדול מכולם והשלם ביותר הוא מבצר מאלבוֹרק (מריינבורג בגרמנית), מבנה הלבנים הגדול ביותר באירופה. זה היה מקום מושבו של ראש המסדר הטבטוני. למבצר הזה אין שום קשר להיסטוריה היהודית בפולין, הוא נבנה בתקופה בה יהודים רק החלו להגיע לפולין, אך למרבה ההפתעה יש לו קשר דווקא לתולדות ארץ ישראל.

מסדר האבירים הטבטונים נוסד בעיר עכו בתקופת מסעי הצלב. תפקידו היה לטפל בחולים ופצועים. בתחילה היה חלק מן המסדר ההוספיטלרי, ואחר כך הפך למסדר עצמאי שאיגד את האבירים דוברי הגרמנית. הם התרכזו בעיקר בגליל והמבצר החשוב ביותר שלהם היה המונפורט, מבצר שחלש על הדרך לעכו, עיר הנמל המרכזית של ממלכת הצלבנים. כידוע, הצלבנים לא הצליחו להיאחז בארץ וחזרו בסופו של דבר לאירופה. האבירים הטבטונים הצליחו להציל את הארכיון שלהם בעקבות הסכם עם המוסלמים שצרו על מבצר המונפורט, והארכיון הזה נמצא כיום במאלבורק. בהגיעם לאירופה הם פלשו לאזור שנמצא כיום בצפון מערב פולין, אז פרוסיה, במטרה לנצֵר את יושבי האזור הפגאנים. הם הקימו מבצרים שגיאים והודות לשליטתם בנמלי הים הבלטי הפכו לכוח החזק ביותר באזור. המלחמות בין האבירים הטבטונים לבין ממלכת פולין נמשכו שנים רבות. רק כאשר התאחדה פולין עם ליטא הצליח הצבא המאוחד להכות את האבירים ולסלקם מפולין. קרב גרונוולד (1410), שם הוכו האבירים, הוא הקרב הידוע ביותר בהיסטוריה הפולנית, שידעה בעיקר תבוסות. בפולין הפך הקרב הזה סמל למאבק חסר פשרות נגד הפולשים הגרמנים. בעיני הגרמנים הוא הפך סמל להיאחזות הרואית במזרח אירופה. מאות שנים אחר כך נוצלו רעיונותיהם של האבירים הטבטונים בדבר מרחב מחיה ונחיתות גזעים אחרים ע"י גרמניה הנאצית.

טירת מאלבורק, עטורה מגדלים וצריחים, נראית כמו איור מספר האגדות. זהו מבצר שונה לחלוטין מן המבצרים שבנו הצלבנים בארץ הקודש. אזור צפון פולין איננו עשיר באבן, והמתחם הענק הזה בנוי כולו מלבֵנים. ביום בו הגעתי היו שם המוני מבקרים, חלקם תיירים אך רובם כנראה פולנים. מתוך התבוננות במבקרים הרבים ובתגובותיהם הייתה לי הרגשה שהפולנים מוקסמים מן הפרק הזה בתולדותיהם. אולי כמו שבתקופה מסוימת הוקסמו הישראלים מן המבצרים השגיאים שהותירו אחריהם הצלבנים בארץ.

המונפורט היה חלק חשוב ממסעות מים-אל-ים של תנועות הנוער, וגם אני חוויתי את החוויה המעצבת הזאת בשעתו. היה מוזר להגיע למבצר מרוחק בקצה פולין ולגלות שהמבצר הוקם ע"י אלה שהקימו את מבצר המונפורט בגליל.

גדַנסק/דַנציג

גדנסק, ששמה הגרמני הוא דנציג, היא עוד עיר בעלת זהות כפולה. האמת, בגדנסק חשתי כבר את "עייפות החומר". לאחר 18 ימים צפופים של נסיעות וסיורים, מהם 6 ימים בוורוצלב ובטורון, התעייפתי מעט מיופיין של הערים הגרמניות-פולניות שראיתי בזו אחר זו. שוב בניין עירייה נהדר, שוב כנסיות עתיקות מרהיבות ביופיין, אחת מהן כנסיית הלבנים הגדולה בעולם, שוב בתי מידות בנויים מלבנים אדומות. חלק גדול מגדנסק נהרס במלחמה, וכמו בוורוצלב גם כאן נעשתה עבודת שיחזור מעולה.

מבחינה היסטורית גדנסק אינה שונה בהרבה מטורון: אבירים טבטונים, שלטון פולני ושלטון גרמני לסירוגין. אך גדנסק הרבה יותר גדולה, היא שוכנת לחוף מפרץ בדרום הים הבלטי ובשפך נהר הוויסלה, ומאז ומתמיד היתה מרכז הסחר הגדול מכולם באזור. פרק מעניין בתולדותיה אירע בין שתי מלחמות העולם, כאשר דנציג הפכה ל"עיר חופשית". בעקבות תבוסתה במלחמת העולם הראשונה נדרשה גרמניה להעניק לפולין מוצא אל הים, וכך נוצר מסדרון פולני ברוחב 40 ק"מ שחיבר בין פולין לים הבלטי. העיר הופרדה מגרמניה והושמה תחת חסותו של חבר הלאומים. שני משרדי דואר פעלו בעיר: פולני (8% מהאוכלוסייה) וגרמני (90%).

עם סיפוח אוסטריה והסכם מינכן החל היטלר להעלות דרישות טריטוריאליות מפולין, והעיקרית שבהן הייתה דנציג. ב-1 בספטמבר 1939 החלה הפלישה הגרמנית לפולין בעיר דנציג. הפולנים גילו התנגדות. שני קרבות הרואיים נערכו בעיר: קרב וֶסטֶרפּלָטֶה היה הקרב שפתח את מלחמת העולם השנייה. הפולנים התבצרו בחצי האי הזה והחזיקו מעמד עד ה-7 בספטמבר. מאתיים לוחמים כנגד אלפי חיילים גרמנים מצויידים היטב;  עובדי הדואר הפולני, 56 בני אדם, רובם אזרחים, גילו אף הם התנגדות והחזיקו מעמד 15 שעות מול כוח גרמני אדיר. בשני המקומות הוקמו אנדרטות ומוזיאונים שמתארים את מהלך הקרבות. הקרב בבניין הדואר מופיע ב"תוף הפח" של הסופר גינתר גראס, יליד העיר.

כמה אישים ידועים אחרים נולדו בעיר. ביתו של הפילוסוף הקודר ארתור שופנהאואר עדיין עומד על תילו, אך אינו פתוח למבקרים. מדריך הסיור שערכנו עם חברת freewalkingtour הצביע לעבר ביתו של פרנהייט, ממציא השיטה למדידת טמפרטורות, גם הוא אינו פתוח למבקרים, אם כי יש להניח שתיירים אמריקאים, שם עדיין מודדים את הטמפרטורות בפרנהייט, היו מוצאים בו עניין.

החל מ-1945 דנציג הפכה לעיר הפולנית גדנסק. הגרמנים ברחו או הוברחו, וכמו בוורוצלב הובאו לעיר פליטים פולניים ממחוזות מזרח פולין שהועברו לסובייטים – חלק מן הטרנספר האדיר של אחרי המלחמה. בתקופת השלטון הקומוניסטי הפכה גדנסק למרכז תעשייתי חשוב הודות לנמל ולמספנות "לנין". במספנות האלה התארגנה בשנות ה-80 תנועת סולידריות בהנהגתו של לֵך ואלֶנסָה, שבישרה את התמוטטות הקומוניזם.

בכיכר סולידריות הוקם מוזיאון לתולדות התנועה וכיום זה אתר תיירות חשוב. עמדתי בכיכר הזאת ותהיתי אם אמנם יש לי מספיק עניין בתנועת סולידריות כדי להקדיש לה שעה או שעתיים. החלטתי שלא. פולין של שנות ה-80 לא ממש עניינה אותי. שום קשר לבני משפחתי שנרצחו כמעט יובל שנים קודם לכן. שום קשר להיסטוריה היהודית גם אם היו כמה יהודים פעילים בתנועה הזאת. אירוע חשוב, אין ספק, אבל בטיול עצמאי, בניגוד לטיול מאורגן, המטייל יכול לבחור מבין כל האפשרויות את אלה הקרובות לליבו.

כעיר נמל מרכזית משכה אליה דנציג בני לאומים רבים, וביניהם כמובן יהודים. זו היתה קהילה מיוחדת במינה בה התקיימה הפרייה הדדית במפגש בין יהודי גרמניה הפתוחים לחידושים לבין יהודי פולין ורוסיה המסורתיים שהגיעו אל "העיר החופשית" בהמוניהם. במהלך שנות ה-30, כאשר הנאצים זכו לרוב בבחירות והאנטישמיות התגברה רוב היהודים עזבו את העיר. מאות היהודים שנותרו בזמן המלחמה גורשו ונרצחו. כיום יש שם בית כנסת אחד, חדש יחסית. לפי המידע ברשת יש שם כמאה יהודים. מאחר שבית הכנסת היה מרוחק ממרכז העיר, ולא שהיתי שם בשבת או בחג, לא היה טעם לנסוע לשם.

כולנו נושאים עמנו אסוציאציות כאלה או אחרות כאשר אנו מגיעים למקום בו לא היינו מעולם. בעת הביקור בעיר ליווה אותי זכרו של ד"ר אליהו שטֶרן מקיבוץ אלונים. פגשתי אותו בזמן לימודי באוניברסיטה בירושלים כאשר לקחתי קורס בתולדות א"י של פרופ' ישראל קולת. הוא היה מבוגר ממני בהרבה, יכול היה בקלות להיות אבי. הוא נשלח מטעם הקיבוץ ללימודים, כמו שהיה נהוג פעם, לאחר שתרם את שנותיו הטובות לעבודה במשק. נוצר בינינו קשר וגם החלפנו מכתבים משך תקופה מסוימת. שנים חלפו ופתאום הגיעה אלי חבילה קטנה ובה כל המכתבים שכתבתי לו בעבר. הקשר בינינו חודש, רובו שוב במכתבים, ומפעם לפעם גם ביקרתי אותו בארכיון קיבוץ לוחמי הגטאות. באותה תקופה התחלתי להתעניין בהיסטוריה של יהדות פולין וליטא והוא נהג לשלוח לי מדי פעם מאמרים מעניינים בנושא. הוא כבר היה אז דוקטור להיסטוריה ועבד בארכיון. עבודת הדוקטורט שלו התפרסמה כספר שנקרא "יהודי דאנציג: 1840-1943: התערות, מאבק, הצלה." 

שמחתי בשבילו כשנודע לי על הספר הזה, שנכתב בגיל מבוגר, על כך שזכה  לפרסם ספר אחרי שנים רבות של עבודה במשק ולימודים מאוחרים באוניברסיטה. הוא נפטר מאז, ואין לי שום מושג אם הוא עצמו ביקר אי פעם בדנציג לפני המלחמה בטרם עלייתו לארץ מפולין  – או אולי לעת זקנתו בגדנסק.

למחרת בבוקר קמנו מוקדם. התאכסנו בהוסטל Zappio, בניין עתיק מהמאה ה-17 שהיה בעבר מנזר וב-2010 שופץ והפך להוסטל, כמו בניינים עתיקים אחרים בפולין. המקום היה יפה ומלא אופי, אך גרם המעלות היה צר ומפותל ואנחנו שהינו בקומה הרביעית או החמישית. נשאתי איתי מטען לא גדול לנסיעה של חודש – תרמיל גב עם גלגלים. אך להוריד אותו במדרגות המפותלות היה קצת מפחיד וביקשתי את עזרת העובדים. לשותפתי לנסיעה היה תרמיל זהה. קניתי את התרמיל שלי במיוחד כדי שהמטען שלי לא יהיה כבד יותר משלה. נידמה לי שהיא הורידה את תרמילה בכוחות עצמה.

הגענו במונית לתחנת הרכבת והתחבקנו ארוכות. היא נסעה לפוזנאן ומשם לברלין כדי לטוס הביתה. אני עליתי על הרכבת המובילה לביאליסטוק – מרחק של 8 שעות נסיעה.

נסיה שפרן

המשך יבוא

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

מהו האדם

מאת המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

מהו האדם אם לא חילוף חומרים

עם קצת שכל בראש

לגברים יש בזין פחות

לנשים יש יותר בפות

מחשבות שיחיה לעד

בלי אלוהים

עם הרבה זיכרונות

וככל שדעתו משתבשת

הם הופכים למציאות חדשה

תחילה בחלומות

אחר-כך בימים הארוכים

של מותו

* * *

תקוה וינשטוק

אסתר גמליאלית

זוכרים את  השירים הישנים האהובים ה"טנדר נוסע", "הודי חמודי", את "בכרם תימן"?

שרה אותם,  ולהיטים רבים אחרים, אסתר גמליאלית בקול הפעמונים שלה.היא היתה באמצע דור הזמרות הגדולות בנות תימן שקמו לנו. לפניה היו ברכה צפירה ושרה אסנת הלוי ואחריה משושנה דמארי עד חנה אהרוני ועפרה חזה.

גמליאלית היתה חביבת  הקהל בסוף שנות השלושים וראשית שנות הארבעים למאה שעברה. "הזמיר הארץ ישראלי" כך קראו לה. כשצלילי שירתה בקעו מחלונות הבתים וממקלטי הרדיו שניצבו אז בקיוסקים, היו העוברים ושבים נעצרים להאזין לזמרתה.

היא נולדה בשנת 1923 במצרים, להורים תימניים שהיו בדרכם לארץ, והגיעה לארץ ישראל בגיל שנה. בלי שלמדה זימרה, אך מקפידה על כל פרט בשיר, צורפה בגיל 16 כזמרת ללהקת הבלט התימנית של רינה ניקובה. עם הלהקה הופיעה בשירי רועים בביירות, והעיתונות הלבנונית התלהבה: ראוי שתופיע באירופה!

גמליאלית התקבלה לתיאטרון הסאטירי "המטאטא" ושרה שם שירים ארץ ישראליים מקורים של אלתרמן ואורלנד, וילנסקי, אדמון וזעירא. פול מוני,השחקן ההוליבודי הנודע,יהודי, הופיע אז בארץ, שמע את גמליאלית בהופעתו עם זמרי ישראל, התפעל מזימרתה ומאישיותה והציע לה להופיע באמריקה. גם לו סירבה.

"מטבעי אינני אמנית," אמרה לי כשראיינתי אותה."הכרתי את כל השפל שמאחרי הקלעים. היה קשה לי לחייך חיוכים מעושים. אהבתי שלווה, ילדים..." מה גם שאמריקה טרם היתה אז בירת החלומות האמנותיים.

שלוש וחצי שנים כבשה גמליאלית את היישוב בזמרתה, ואז, בשיא הקריירה שלה, נאלמה ונעלמה. כמו היתה מטאור שנצנץ וזהר, והנה כבר איננו. זה אירע בשנת 1939. השומר יפה התואר אביגדור יוסיפון, שידע לנגן ולשיר, מגיבורי "ילקוט הכזבים", נוכח באחת מהופעותיה ובו בלילה הזמין אותה לרכב על סוסו, ואחרי שבועיים נישאו. מספרים שיוסיפון הציג לה תנאי: "או אני – או הבמה!" והיא בחרה בו. החלה לצמצם מאד את הופעותיה. פה ושם עוד זימרה, השתתפה בפסטיבל הנוער הראשון בפראג, וכשנולד בנה פרשה לחלוטין. כבודה של בת מלך פנימה.

ב-1960 ניאותה לקחת חלק בתוכנית הנוסטלגית של דן בן אמוץ "היו זמנים". חלפו שנים רבות מאז הופיעה לאחרונה. קם דור אשר לא ידע את גמליאלית. כשרצתה להיכנס להיכל התרבות על מנת להופיע, לא זיהה אותה הסדרן וסרב להכניסה בלי כרטיס. למזלה השגיח בה אחד המארגנים והכניסהּ לאולם. היא שרה שניים מהשלאגרים שלה ב"המטאטא", "הטנדר נוסע" ו"אלימלך רבע איש", בו הופיעה בתפקיד של נער. 

אחרי המופע כאלו נולדה גמליאלית מחדש. שוב נודע שמה ברבים. ביקשו שתחזור לבמה. נסעתי לראיין אותה ברמת ישי, שם התגוררה עם משפחתה. רמת ישי (לשעבר ג'דה) היתה אז מושבה די נידחת ליד טבעון, 250 משפחות, רובן עולים חדשים. מצאתי את גברת אסתר יוסיפון  בבית אבן רחב ידיים, מוקף גן. היא נראתה צעירה יותר משחשבתי, הרי מזה שנים רבות שמעתי את זמרתה. פניה היו נאות, מעוררות אמון, גופה מלא, שלא כרגיל אצל תימניות.

"יש לי שתי בנות, בת עשר ובת שבע, ובן צנחן בצבא," סיפרה לי בגאווה. "יש לנו משק של מאתיים דונם פלחה ועצי פרי." כעת היא איכרה, אם ועקרת בית. מבשלת, מכבסת.

מה חשה כשהופיעה שוב בפני הקהל הרב בהיכל התרבות?

"זה לא היה קל. עברו שנים מאז הופעתי. אחרי ששרתי באו אליי אנשים וביקשו שאחזור לחיי הבמה. 'כמעט לא השתנית!' אמרו... את  מצעד הפזמונים הגישו לי על מגש של כסף.... אבל כעת אני פוחדת. אני רוצה להיות כמו פעם, וזה לא ייתכן. זמירות חדשות באו לעולם. גם הבן שלי מתפעל מהחדש. הקהל אחר... פיניתי את המקום לשושנה," אמרה בנימת עצב אך ללא שמץ זעם, מתכוונת כמובן,לשושנה דמארי. שושנה שרה את השירים שאסתר נהגה לשיר, בהם "שני שושנים". את השיר שחיבר עודד אבישר והלחין נחום נרדי לכבוד אסתר, "אל נא תגידי לי שלום," שרה אחייניתה של אסתר, עדנה גורן.

ניכר שהעלייה על הבמה עוררה בה מלחמה פנימית סוערת."ידעתי מתי להפסיק," המשיכה אסתר בקול נמוך, אך מיד, בלי שום גינונים של פרימדונה או פרימדונה לשעבר, הודתה בכנות: "בשנים הראשונות כאב לי לפעמים מאוד... אמת,חשבתי שעזבתי את הבמה מוקדם מדי. הרבה מראשי העדה שלי ניסו לשכנע אותי להמשיך לשיר, אבל היה לי ילד ואחריות. ראיתי שקשה לי לשלב קריירה עם בית וילדים, בייחוד שבעלי חקלאי ואנחנו חיים בכפר. לפעמים אני שרה במסיבות משפחתיות, למדתי מבעלי שירים רוסיים. אשמח מאוד להופיע מפעם לפעם, אם זה לא יפריע  לחיי המשפחה שלי. אבל לחזור לגמרי, להתחיל מחדש? כבר עברו השנים... מה שאני רוצה כעת זה להקליט מחדש את התקליטים הישנים. הם כבר שחוקים. בעלי וילדיי אוהבים מאוד לשמוע את התקליטים שלי."

ואכן בשנת 2000 הוציאה בהפקה עצמית אלבום ובו 17 הקלטות מקוריות של שיריה.

שנתיים לאחר מכן נפטרה אסתר גמליאלית בשיבה טובה בגיל 93, מוקפת באהבה רבה כשסביבה בנים ובני בנים ו-18 נינים.היא נקברה בבית העלמין של "אגודת השומר" בקרית טבעון ליד קברו של בעלה יוסיפון.

הרשימה המקורית התפרסמה ב"מעריב" ב-1960.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אבק דרכים"

ל-א. י. ברוור

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.11.70

לפני 47 שנים

בספרי מסעותיו של אברהם יעקב ברוור בשנות השלושים בלבנון, סוריה, בבל, אשור, קורדיסטאן ופרס אי אפשר לקרוא כיום מבלי להעלות על הדעת את גבריאל גמזו, אחד מגיבורי הסיפור "עידו ועינם" שכתב ידידו של ברוור, ש"י עגנון.

א"י ברוור, המזכה אותנו מדי פעם במאמריו, יכול אולי לספר על כך לא מעט, ואני אין לי אלא להסתפק במה שעיניי רואות מן הכתוב בספרים עצמם.

בחודשי אלול תרצ"ה ותשרי תרצ"ו [1935] מגיע ברוור לשיראז, עיר השושנים והמשוררים, המתגאה במסגדיה, ובעיקר בגניה. ברוור עולה לבקר את קברו של המשורר הלירי הגדול שקם לפרס, המפורסם בשמו הספרותי – חפיז. נושאי שיריו היו – היין ואהבת הנשים היפות! גורל ספריו דמה כנראה לגורל "שיר השירים". מספר ברוור:

"משנפטר חפיז, פקפקו הקנאים אם לקברו בכבוד, שכן ספריו מלאים תאווה לחמדת השפל. החליטו להטיל גורל: לפתוח את הדיוואן (ספר השירים) שלו ולפסוק על פי הכתוב. מצאו חרוזים בשבח גן-העדן ויקברוהו בכבוד גדול. ברבות הימים נתקדש לא רק בעיני העם אלא גם בעיני חכמי הדת, ואת שירי תהילתו ליין ולנשים פירשו על דרך הסמל והסוד, כעניינים נעלים שבעולם-הרוח. קברו מוקף קברים הרבה, כי בכל הדורות חמדו הפרסים להיקבר בקרבת קדושים. נער קטף פרח מקברו ונתנו לי, שמתיו בין דפי פנקסי והבאתיו ירושלימה, מתנה לש"י עגנון." (חלק שני, עמ' 337).

האם העיר אותו פרח שיראז מיובש, מפנקסו של ברוור, את דימיונו של עגנון במעשה צרור העלים היבשים שנותן חכם גבריה בן גאואל, אביה של גמולה, בידי גבריאל גמזו חתנו, ואשר מתגלגלים ובאים לירושלים, ומסבבים במהלך הסיפור, באשר להם כוח השפעה ורפואה על נשמת גמולה הסהרורית?

ההרים בהם חיים גבריה בן גאואל ובני עדתו דומים לתיאור הרי כורדיסטאן ופרס הגבוהים: "הלכתי עימו עד שהגענו אצל הר גבוה מגדודי ההרים הגבוהים שמתגבהים ועולם לגבהי מרומים." ("עידו ועינם", "עד הנה", עמ' שנ"ו).

ומעשה בתפילה בכפר אחד, ש"יהודים שבו מעוטי תורה ומדוכדכים בעניות," ("עידו ועינם", שם. עמ' שע"ב) והם מצאצאי גולי ירושלים שהגלה נבוכדנצר מלך בבל, ובית כנסת שלהם הוא "בית של דקלים שהשחירו מחמת יושנם." (שם. עמ' שע"ג). ומספר גבריאל גמזו:

"לאחר שהתפללו הלכו זה אצל זה ונישקו זה את זה בברכת שבת שלום וחזרו לבתיהם בברכת שבת ברכה. חזרתי עם מארחי לביתו וסעדתי עימו ועם שתי נשיו וילדיו כשהם יושבים מוטים על המחצלת ואוכלים ושותים ומזמרים זמירות, שלא הכרתי ולא מצאתי בשום קובץ של פיוטים. קודם הנץ החמה נתעוררתי לקול שיר וראיתי את בעל הבית יושב על מחצלתו ומנענע קולו בשירים ושבחות. נטלתי את ידי והטיתי אוזני ושמעתי דברים שלא שמעתי מימיי ולא ראיתי בשום קובץ של פיוטים... לאחר תפילת מוסף חזרתי עם בעל הבית לביתו, ישב על מחצלתו ופתח בשירים ערבים בשבחו של מקום שבחר בעמו ישראל ונתן להם את יום השבת." ("עידו ועינם". שם. עמ' שע"ד-שע"ה).

בתום מסעו בפרס מגיע ברוור לבושהר שבמפרץ הפרסי, שם עליו לעלות לאונייה אשר תחזיר אותו לארץ-ישראל. באחד הבתים בעיר הוא רואה סוכה על הגג, ובא לסוכתו של ה"מולה", והוא מספר:

"יכולתי לשוב בערב למלון ולשכב במיטה אירופית, אך בחרתי לשכב על המחצלת בסוכתו של ידידי ה'מולה', שלא היתה, כמובן, על טהרת חוקי ההיגיאנה. בשעת סעודת הערב אירע מעשה מוזר, שתחילה לא תפסתיו. רוח-פתאום וזעזוע, כאילו נמוט הבית הרעוע תחתיו. הראשון, שהבין מה נעשה, היה ה'מולה' שלי. במנוחת נפש של צדיק תמים קרא בקול: 'שמע ישראל ה' אלוקינו ד' אחד." ואני וילדיו ענינו אחריו, ועל הגגות מסביב ענו היהודים ואמרו אחרינו: 'שמע ישראל...' הגיתי בליל הירח הנפלא ובים השקט שלרגליי, ובישראל גוי אחד, וה'מולה' ובנו שקדו על קריאת התורה בטעמים, כי מנהג בפרס ובבל לעבור לפני הושענא רבה על כל התורה, ולא כמנהג האשכנזים, הקוראים רק בליל הושענא רבה ובספר 'דברים' בלבד.

 "ישנתי על גבי המחצלת הקשה ושנתי ערבה לי יותר מאשר במיטה במלון-האווירונים בין הזרים. למחרת השכמנו לבית-הכנסת בטרם תעלה השמש הקופחת." ("אבק דרכים", חלק שני. עמ' 352-353).

אמנם, בסיפורו של עגנון נידמים יהודי ההרים האלו לאנשים שגיאים במלוא תפארתם, ואילו תיאוריו של ברוור מלאים קינה על רוע מצבם של יהודי פרס, על בורות, שמד ונמיכות-הרוח.

דברים אלה שהבאתי אינם אלא אפס קצה מ"אבק דרכים" של ברוור. הקורא בספריו כיום הולך שבי אחרי דמותו של המספר, שהוא גיאוגראף ארץ-ישראלי ירא שמיים ושומר מצוות, המטייל מדי שנה בקיץ הלוהט בדרכי המזרח, כשהוא מצוייד במשקפת טובה, מצלמה לצילום הנוף, מדלחץ ובו גם מדחום, אשר בו השתמש הפרופיסור ורבורג במסעותיו לפני עשרות בשנים במזרח הרחוק, ובמצפן טוב.

מסייר בצור ובצידון, בארזי הלבנון, בחלב ובחרבות-תדמור, מלקק גלידה בדמשק: "בלכתך ביום קיץ ברחובות דמשק, מן הנמנע הוא שתפסח על החנות הקרירה של גלידה, אשר לא בבית-חרושת ייצרוה אלא מלאכת-יד היא, שיש בה משום מלאכת-מחשבת, ובבת אחת ייהנו העין והאף והחיך גם יחד מן הספל הקטן, בו ערוכים שישה-שבעה מינים שונים בצבעם, בריחם ובטעמם. לא בנקל תכיר את מיצי הפירות והתבלין והבושם שנעשו לתערובת ולמזיגה נאה ביותר של 'אבו-תלג' ("אבי השלג", הוא בעל הגלידה) הנהנה למראה ה'פראנג'י' הלקקן. מלפנים היו מביאים לכאן שלג מן החרמון שהטמינוהו במערה בראש ההר, למען לא תשלוט בו החמה." (חלק ראשון, עמ' 105-106).

ומכאן בדרך בבלה, לבגדד, בדרך לאשור, לארבל בשפלת קורדיסטאן, להרי קורדיסטאן, שבהם יש עדיין עבדים. לכרכוך עיר הנפט, לערי הקברים בבל, לבצרה, ולאור-כשדים, לקרמנשה שבפרס, לקורדיסטאן האיראנית, לאחמתא הבירה, לטהרן, להרי אלברון ולים הכוזרים, הוא הים-הכספי. לאיספהן, לחרבות פרסאֵפוליס ולשיראז. קהילות היהודים ותיאור מצבן, פרקים בהיסטוריה של איראן, במלאכת שטיחים וקירקמיקה, ותיאור תושביה הנוודים, ההולכים כולם בדרכי ארצם או רוכבים על גמליהם, כשהם לבושים בבגדים משומשים מאירופה ובכובעי מצחייה צרפתיים. בפקודת ריזה שאח פהלווי, השאח המתקן, שחפץ ללכת בעקבות אתא-טורק ולגאול את בני ארצו מחשכת ימי הביניים ומעול-הדת.

* אברהם יעקב ברוור: "אבק דרכים". ספר ראשון, תש"ד [1944], 277 עמ'. ספר שני, מסע בפרס. תש"ו [1946], 357 עמ'. ספריית "שחרות", הוצאת "עם עובד", דפוס "דבר", תל-אביב.

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* מהיותי אחד מבעלי ההכנסות הנחשבים במדינה אני נדרש, ואני כבר מעל לגיל שמונים, להגיש כל שנה הצהרת שומה למס הכנסה, שהכנתה דורשת שעות רבות של איסוף מסמכים ועלות של יותר מאלף שקלים ליועץ המס, אשר בלעדיו הייתי הולך לאיבוד.

אחת לעשר שנים אני נדרש להגיש דו"ח של הצהרת הון ונכסים, שהכנתה דורשת אף היא ימים שלמים של נבירה במסמכים ישנים ואיסופם, ועלות הגשתה גם היא מעל אלף שקלים ליועץ המס, אשר בלעדיו הייתי הולך לאיבוד, כאילו אני עבריין שצריך להתנצל על כל שקל אשר אישתי ואני קיבלנו במרוצת הזמן הזה.

בעיתונים מתפרסמות ידיעות על מי שפטורים מהצהרת הון ונכסים, רובם מרוויחים בחודש מה שאני לא מרוויח אפילו בשנה שלמה. אבל בי ובדומים לי, סופרים ומשוררים, עוסקים הפקידים החרוצים של מס הכנסה, רק כדי לקבוע לבסוף שאיננו חייבים דבר ולפעמים אפילו מגיע לנו החזר, שלעיתים הוא רק קצת יותר מהסכום ששילמנו ליועץ המס.

* לעורך שלום. בגיליונות האחרונים כותבות יותר מדי נשים. האם העדפה מתקנת זו באה מפני שבעבר הטרדת אותן מינית וכיום אתה חושש מהן?

בברכות מחברך-לסוד,

חיימקה שפינוזה

* מדוע השחקנית ובמאית הקולנוע נטלי פורטמן זכתה במיליון דולר מקרן בראשית, בעוד שמרבית הסופרים, המחזאים, השחקנים, האמנים והמשוררים הישראליים, אשר תרמו לתרבות העברית פי כמה וכמה ממנה, ולרוב בתנאי פרנסה קשים, יכולים רק לחלום על זכייה בפרס הזה, המחפש כנראה בעיקר ידוענים כדי להתגדר בהם?

אולי אם היו מעניקים את הפרס לוודי אלן, היה טורח סוף-סוף, פעם ראשונה בחייו, לבקר בישראל? היה אפשר גם להציע לו באותה הזדמנות, כמו לאלברט איינשטיין, להיות הנשיא הבא של המדינה.

בחייו זכה הסופר המנוח דן צלקה בפרס ספיר של מפעל הפיס, וסבור היה שבא הקץ למרבית בעיות הפרנסה שלו, ולתשלום חובותיו, עד שהתברר לו שקרוב למחצית סכום הזכייה עליו לשלם למס הכנסה, ולא נתפלא אם בשנה שלאחר קבלת הפרס גם קיבל פנקס מקדמות דו-חודשי בסכומים גבוהים לפי חישוב הכנסתו בשנת הפרס.

* מה מיוחד בעיר [תל אביב]? "שילוב יוצא דופן בין דרייב לא נורמלי של אנרגיות ויצירתיות אמנותית ועסקית ובין שלווה ונינוחות על גבול הסטואיות. יש אנשים שיש להם אנרגיות, דרייב, הכול אינטנסיבי מאוד, ולמרות שלכול אחד יש דד ליין וכולם עסוקים מאוד כל הזמן, בכל זאת יש הרגשה של שלוווה. אנשים חברותיים, נעימים. אתה יכול סתם לגשת למישהו ותקבל תשובה ויעזרו לך. יש פה משהו נעים ורגוע מאוד בחווייה היום-יומית בין אנשים. יש כאן הרגשה של שפיות וליבראלית שהולכות יד ביד עם אינטנסיביות ולחץ יום-יומי להספיק הכול. יש אווירה טובה ברחוב, נעים להסתובב ויש הרגשה של ביטחון."

מוניקה לביא, אוצרת ראשי ומנכ"לית של מוזיאון נחום גוטמן לאמנות, בראיון עם דניאל ברונשטיין. "ידיעות תל-אביב יפו" 17.11.17.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,065 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-91 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל