פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1294

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ה' בכסלו תשע"ח, 23 בנובמבר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: כּוֹרֶשׁ וּבַּלְפוּר בְּדִין תּוֹרָה. // מנחם רהט: שגיאות מי יבין. // עמוס גלבוע: 1. כמה דוגמאות של דברי חלם בשיח הציבורי שלנו. 2. אין יותר "מדינה אסלאמית". // אברהם בלבן: אכסל מוּנְתֶה היה ציוני, סיור עם ברוך תירוש בין תחנות הכוח והסליקים של העיר, "הארץ" באינטרנט, 19.11.17. // משה כהן: הוא משלנו. // מִמְּשָׁלִי לָהּ-פוֹנְטֵין, נֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוּבַל. // מתי דוד: הטיפוס הנלעג והפרוע. // מלי טויב (לבית אהרנסון): מדוע נדחק אהרון אהרנסון לשוליים בוועד הצירים באופן בלתי ראוי וגם מעמדו כמצורע היכה שורש? כדברי הסופר סקוט אנדרסון בספרו "לורנס בחצי האי ערב" (עמוד 501)? // יוסי אחימאיר: מִימִי ארצי ע"ה – אימא של נאוה ושלמה. // דינה קטן בן ציון: בימים אלה הלכה לעולמה רות בונדי ז"ל. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: מדינה פלשתינית – מים או שמן למדורת המזה"ת? [ציטוט]. // יהודה דרורי: 1. ג'ון  קרי האידיוט. 2. ליברלי-שמאלני לא מטריד מינית... // אורי הייטנר: 1. שנאת ריבלין. 2.  צרור הערות 22.11.17. // תקוה וינשטוק: מרים נעמן: "כוכב" חדש מבנות המזרח. // יואל נץ: נוסטלגיה. // מ. זושצ'נקו: רשמקול. תירגם: יואל נץ. // הדסה  מור: אלימות מילולית נגד נשים. // יעקב זמיר: בריאת העולם, בראשית. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "מסע יום אחד בארץ-ישראל" ליהושע ברזילי (איזנשטדט), 1894. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 4.3.1977 לפני 40 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

כּוֹרֶשׁ וּבַּלְפוּר בְּדִין תּוֹרָה

   כְּבָר כַּמָּה שָׁבוּעוֹת שֶׁבְּאַטְרָף בַּנְדִיטִי

   מַפְגִּינִים פָּלֶסְטִינִים בְכָל הָעוֹלָם 

   בְּהִיסְטֶרְיָה הִיסְטוֹרִית מוּל כָּל מוֹסָד בְּרִיטִי 

   וְתִסְכּוּל פָּרָנוֹאִי מַגְבִּיר אֶת קוֹלָם

   בְּתִקְוָה לְשְׁנוֹרֵר אֵיזֶה רֶוַח פּוֹלִיטִי

   אַךְ בְּלִי רֶוַח אוֹ שֶׁבַח רַק בּוֹשׁ וְנִכְלָם 

   הַקַּמְפֵּין הֶעָקָר הַזֶּה אַף שֶׁרֹב יֶזַע 

   וּמַסַּע-הֲסָתָה שְׁכוּר שִׁנְאַת יִשְׂרָאֵל

   הֻשְׁקְעוּ בּוֹ בְּשֶׁפַע, אַךְ כְּמוֹ שֶׁפְּרוֹטֵזָה

   עוֹד אֵינָה אֵבֶר חַי, כָּךְ גַּם בְּלוֹף הַמּוֹעֵל

   בָּאֱמֶת הַהִיסְטוֹרִית מֵפִיץ אֶת הַתֵּזָה

   שֶׁאֵין זְכוּת לַיָּאהוּד עַל אַדְמַת אֲבוֹתָם

   אַךְ אֲפִלּוּ, וַּי-וַּי, אוֹתָהּ אִמָּא תֶרֶזָה

   מֵי תֶּרֶזה עַצְמָהּ שֶׁהִיא רֹאשׁ מֶמְשַׁלְתָּם

   שֶׁל הַבְּרִיטִים זָכְרָה בִּנְאוּמָהּ הַהִיסְטוֹרִי

   לְצַיֵּן אֶת תְּרוּמַת הַלּוֹרְד בַּלְפוּר לְעַם

   יִשְׂרָאֵל חֵרֶף כָּל הַ-fake news הָרֵטוֹרִי

   שֶׁאוֹתוֹ מְפִיצָה בְּקוֹל רָם וְנִזְעָם

   פְּרוֹפָּגַנְדָה שֶׁל בַּאנְדָה עַרְבִית הַמּוֹכֶרֶת

   אֶת הַלּוֹקְשׁ הַכּוֹזֵב שֶׁאֲנַחְנוּ גוּף זָר

   בְּצִיּוֹן וּכְאִלּוּ אֵינֶנָּה זוֹכֶרֶת

   שֶׁאֲנַחְנוּ בֶּן-בַּיִת עַתִּיק שֶׁחָזַר

   לְאַרְצוֹ בָּהּ יָשְׁבוּ אֲבוֹתָיו הַרְבֵּה קֹדֶם

   שֶׁפָּלְשׁוּ לִתְחוּמָהּ בַּמֵּאָה הַשְּׁבִיעִית

   "רָאשִׁידוּן", הֵם יוֹרְשָׁיו שֶׁל מוּחַמַד (מַלְכֹּדֶת

   כָּל הַדִּיס-אִינְפוֹרְמַצְיָה הַזֹּאת בָּהּ מַלְעִיט

   הָעוֹלָם הָעַרְבִי מִילְיוֹנֵי אִיגְנוֹרַנְטִים

   בָּעוֹלָם הַנּוֹצְרִי מְטַפַּחַת בּוּרוּת

   אוּלָם שׁוּם הִיסְטוֹרְיוֹנִים בּוּרִים, דִּילֵטַנְטִים

  לֹא תָרְמוּ לְעַמָּם שְׁלוֹם-אֱמֶת וּנְאוֹרוּת).

  לָכֵן, כְּמוֹ בְּמִין דִין תּוֹרָה מוֹחִים הַפָּלֶסְטִינִים

  בִּמְלֹאת לְהַצְהָרַת לוֹרְדּ בַּלְפוּר כְּבָר מֵאָה שָׁנִים

  מוּל אַנְגְּלִיָּה, אַךְ כָּל עוֹתְרֵי בָּגָ"ץ הַלֵּבַנְטִינִים

  בִּפְנֵי כִּסֵּא כְּבוֹדוֹ שֶׁל אַלְלַהּ מוּל הַצִיּוֹנִים

 בְּמַאגְנָה חַארְטָה זוֹ מָה שֶצְפוּי לָהֶם לִקְרוֹת

 הוּא סַךְ הַכֹּל רַק פְיַאסְקוֹ וּפָאדִיחָה וּבַּנְקְרוֹט

 כִּי אַלְלַהּ הָחוֹשֵׂף תָּמִיד כָּל שֶׁקֶר מִן הַשֹּרֶש

 יַזְכִּיר לָהֶם אֵיךְ הוּא בְּרֹב חַסְדּוֹ פָּקַד עַל כֹּרֶש

(מִי שֶׁהָיָה שַׁלִּיט פָּרְסִי הַרְבֵּה יוֹתֵר חָכָם

מִכָּל הָאָיָתוֹלוֹת בְּצָוְחָם וּבְצָרְחָם

"מָוֶת לְיִשְׂרָאֵל!") לָתֵת לְעַם זֶה בְּבַקְּשׁוֹ

לָשׁוּב לִמְכוֹרָתוֹ וּלְקוֹמֵם אֶת מִקְדָּשׁוֹ

רְשׁוּת לְכָךְ, כִּי רַק שַׁלִּיט פִּקֵּחַ וְנָאוֹר

מֵפִיץ בְּמְקוֹם טֵרוֹר פוּנְדָמֶנְטָלִי דְרוֹר וָאוֹר

וגַם גֵ'ימְס אַרְתוּר בַּלְפוּר חָש בְּצֹרֶךְ קִיּוּמִי

שֶׁל עַם הַ-Bible לְכוֹנֵן לוֹ בַּיִת לְאֻמִּי

וְגַם אִם נַבִּיל שַׁעַת' הַנִּבְעָר וְהָאֱוִיל

פִּרְסֵם לִפְנֵי שָׁנִים בַּ-Daily Telegraph פַּשְׁקְוִיל

בּוֹ יִשְׂרָאֵל הִיא זְרוֹעַ שֶׁל אִימְפֶּרְיָאלִיזְם בְּרִיטִי

אִימְפֶּרְיָאלִיזְם בְּרִיטִי זֶה סֻלַּק בְּאֹרַח קְרִיטִי

מִיִּשְׂרָאֵל תּוֹדָה לָאֵל וְהָאִינְגְּלִיזִים גָּזוּ

מִכָּאן אַחַר שֶׁאַלְבִּיוֹן בָּגְדָה בְּהַצְהָרָה זוֹ

וּשְׁלַל סְפִינוֹת פְּלִיטִים גֵּרְשָׁה בְּקַלְגַּסּוּת פְּלִילִית

וְלוֹחֲמֵי חֵרוּת תָּלְתָה מֵרֹב תַּרְבּוּת אַנְגְּלִית

וְהָאִימְפֶּרְיָה כְּבָר הִתְפּוֹרְרָה לָהּ, מָה אָיֹם,

אַךְ בַּיִת לְאֻמִּי זֶה מִתְחַזֵּק מִיּוֹם לְיוֹם

וְכָל עוֹד לֹא יַפְנִים עַרְבִי שֶׁתְּבוּנָתוֹ פְּקוּחָה

שֶׁבַּיִת לְאֻמִּי זֶה הוּא עֻבְדָּה לֹא הֲפִיכָה        

וְיִתְמַכֵּר לַהֲסָתָה שִׁקְרִית וְדֵילָטוֹרִית

סוֹפוֹ לֵנְחֹל רַק אַכְזָבָה הִיסְטֵרִית וְהִיסְטוֹרִית.

יוסי גמזו

* * *

מנחם רהט

שגיאות מי יבין

לכאורה אין כל קשר בין החלטתו השגויה של הנשיא ריבלין שלא לחון את החייל המצטיין (עם קבלות) אלאור אזריה, ובכך להאריך את ימי השפלתו של לוחם שמילא את חובתו הצבאית הראשונה במעלה לבצע וידוא הריגה של מחבל-רוצח – לבין שקריו שהופרכו של דובר 'שוברים שתיקה' דין יששכרוף, בדבר מכות ובירכיות שהעניק לערבי בחברון בשל התנגדותו למעצר.

אבל במחשבה שנייה מסתבר שיש קשר. אלה הם שני אגפים של אותה מישוואה. הצד השווה שבהם – תרומתם להחלשת רוח צה"ל, לעיקור החתירה להכרעה ולניצחון בכל מחיר; וכל זאת בשמה של פראזולוגיה חלולה בנוסח 'טוהר הנשק' – ביטוי מופרך שאינו אלא אוקסימורון מוחלט, שכל תכליתו ליישם מגמות אובדניות.

אפשר לטעון לזכותו של הנשיא ריבלין, ואולי אפילו בצדק, כי לא לכך התכוון המשורר. הוא עצמו נימק החלטתו הפוגענית בטענה, שהענקת חנינה "תפגע בחוסנם של צה"ל ומדינת ישראל." נו, באמת. חנינה לאזריה אחר כל מסע הוויא דלרוזה המסוייט, היא שתיפגע?! ואולי בדיוק להיפך: סרבנות החנינה, היא זו שכבר פוגעת במוטיבציה של מתגייסים חדשים?! איזו תמימות! איזו אטימות!

ריבלין יכול כמובן להסביר, שבהחלטתו להאריך את המאסר המשפיל והקשה בכלא 4, הוא בסך הכל אימץ את עמדת מפקדו העליון של צה"ל, הרמטכ"ל (שגם הוא פגע קשות ברוח צה"ל, כשקבע שהעיקרון היהודי המקודש: הבא להורגך השכם להורגו, אינו אלא סיסמה ספרותית, בלתי מחייבת בפועל). יצא צדיק, לכאורה. יש לו על מי לסמוך. אבל באותה מידה הונחה על שולחנו המלצתו הנגדית של שר הביטחון לחון את אזריה. כך שהחלטתו היתה בהחלט פרי של הכרעה אישית ערכית.

חבל מאוד שריבלין העדיף ללכת בדרכם של רבים מנסיכי הליכוד, שבועטים במורשת אבות ומאמצים את דרכם הבוגדנית של הקרן הסרטנית שהעמיקה לחדור לצה"ל ולבית הנשיא (כמו גם למשפחות הנסיכים שבגדו, הפרקליטות, ביהמ"ש העליון, המשטרה ועוד); ע"ע ציפי לבני, דן מרידור, אהוד אולמרט ועוד רבים אחרים. גם אתה, ברוטוס? גם אתה במשתפנים? ואנחנו רצינו לתומנו להאמין, שהאמירה השיקרית "עמי בחר בדרך הטרור," היתה רק פליטת פה אומללה, ולא סוג של איתות על שבירה שמאלה. 

אז אולי בעצם צדק ראש הממשלה נתניהו, כשהתנגד לבחירת ריבלין לנשיאות? אולי הוא ידע משהו, ש'האידיוטים השימושיים' של הימין בכנסת, שבחרו ריבלין בניגוד לדעת נתניהו, לא הבינו?

תזכורת: הואיל והנשיא ריבלין מעיד על עצמו, כי ינק את עקרונות הימין עם חלב אימו ("החי"ת הקדמון", הוא קורא לזה בהומור ריבליני משעשע), ראוי להזכיר לו שה'חי"ת הקדמון' מושתת על עקרונות 'קיר הברזל' שניסח מורו ורבו של המחנה הלאומי, זאב ז'בוטינסקי, איש הרוח, ההגות והמוסר: "כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאיתנו, הם לא ימכרו תקווה זו בעד שום דברי נועם ושום הבטחות מפליגות" – ואנו, במחילה, היינו מוסיפים, עם כל הצניעות: "וגם לא בעד שום חינחונים וחיינדלאך ומעשי חנופה וכניעה."

לצד המשך כליאתו המשפילה של אזריה, עומדת עדותו המומצאת של הדובר השקרן של 'שוברים שתיקה', על הכאה אכזרית של ערבי בחברון. אם ריבלין פעל בתום לב, הרי עדותו העצמית של דין יששכרוף, מעתה דין שקרנוף, נועדה מלכתחילה לפגוע בחוסנו של צה"ל, בזירה הבינלאומית. אבל הפעם דין שקרנוף יצא שקרן, עם תעודת שקרן. החוקרים הדפו, לאחר חקירה, את כל טענותיו.

עד היום הנפיק אירגונו של שקרנוף עשרות ומאות סיפורי אימה על התעללויות בערבים, השפלתם והכאתם באכזריות, אך מעולם לא טרח לספק עובדות בסיסיות מוצקות בנוסח: מי? איפה? מתי? – אשר יאפשרו לבדוק את עלילות הדם הללו. ודווקא בפעם היחידה שבה מואיל בטובו אירגון המלשינים להמציא את הפרטים הרלבנטיים, מתברר הסיפור כבדייה מוחלטת. לא היה ולא נברא. צא ולמד מכאן לגבי רמת האמינות של שאר סיפורי אלף לילה ולילה שלו. 

עכשיו טוען אירגונו של שקרנוף, שהסיפור שלו עוסק בכלל באדם אחר ובפרשה אחרת. אבל למה שנאמין לו, אם הוא עצמו סירב להיענות להצעת עיתון 'ידיעות אחרונות', להוכיח אמינותו באמצעות בדיקת פוליגרף? אם הוא כל כך בטוח בסיפורו, למה שלא ינצל את ההזדמנות לזכות בפירסום חינם של טענתו 'אמת דיברתי', בעמודו הראשון של העיתון, מיד למחרת הבדיקה? למה שלא ינצל את שירותיו הטובים של עיתון השמאל? ממה בעצם הוא חושש?

ואחרי כל זה, לא נותר אלא לתמוה כיצד קרה ששר החוץ נתניהו, הוא זה שאישר באפריל השנה את מינויו של מר ג'רמי יששכרוף, אביו של המלשין השקרן הנ"ל, לכהונה הבכירה מאוד של שגריר ישראל בגרמניה, שהיא אחת החשובות ביותר, ללא כל הפרזה, במערך משרד החוץ (ולא רק) בעולם כולו, מבלי לקחת בחשבון שהאיש גידל בביתו את העשב השוטה הזה.

מצד שני, אין מה להתפלא.

השגריר יששכרוף עצמו אינו טלית שכולה תכלת.

השבוע למשל, ב-19 בנובמבר, צייץ הוד מעלתו בחשבון הטוויטר שלו, ש"אימו של דובר שוברים שתיקה קוראת לשרי הממשלה: הפסיקו להסית נגדו" – סוג של אמירה שיש בה משום הזדהות עם מעללי יששכרוף הבן.

הציוץ של השגריר נעשה במפורש על מנת להתריס, שכן אמורה להיות לו ברורה לו היטב הנחיית תקנון עובדי המדינה (תקשי"ר) שאסור לעובד מדינה לבקר את מדיניות ממשלתו (במקרה זה, נגד שוברים שתיקה) בפומבי.

מישהו התבלבל שם, בלשכת שר החוץ/ראש הממשלה, כשאישר את המינוי השגוי, למרות שהוזהר כבר אז, שההפקדת השגרירות החשובה ביותר באירופה בידיו, הינה בעייתית ביותר, בשל פעילותו של הבן להכפשת ישראל בעולם כולו. 

מנחם רהט

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

עמוס גלבוע

1. כמה דוגמאות של דברי חלם

בשיח הציבורי שלנו

למשל, לסמוך על האו"מ. להשקיע באופציה הסעודית כדי לקבל ממנה  הרבה מיליארדים ובאופן מיידי!

בראיון של אהוד ברק עם אמנון אברמוביץ', נשאל ברק מדוע דבריו כל כך בוטים ודיבורו צעקני ומתלהם. ברק השיב שאם לא יעשה כך, לא ישימו לב לדבריו. דהיינו, בשיח הציבורי שלנו "דברי חכמים" לא בנחת נשמעים, אלא בחרון אף ובגסות צעקנית. 

צודק ברק, והשאלה האם גם הוא כראש ממשלה לשעבר צריך להתנהג כאיש השוק ולצעוק על מרכולתו על מנת למשוך קונים – מעניינת וחשובה לתרבות השיח שלנו, אך איני דן בה עכשיו. 

מה שברצוני להציג הוא כיצד החלמאות תפסה את מקומה של הבינה ועובדות היסוד הפשוטות. ואיני מתכוון לאמונות של ימין משיחי,  או אמונות החרדים, או אמונות הדת החילונית של שמאל קיצוני פוסט ציוני. שום הגיון ושום עובדה לא יצליחו ליצור סדק זערורי באמונתם. אני מתכוון לכאלו שהדעת נותנת שהם פתוחים לקול ההיגיון, ואולם אתה מגלה בהם  מידה גדושה של חלמאות.

אביא שלוש דוגמאות.

הראשונה, אחד מאדריכלי הסכם אוסלו, מאנשי פרס, מקונן במאמר השבוע כי מדינת ישראל בשלטון הנוכחי נמצאת במחנה העולמי הרע, הלא ליברלי ואינה סומכת על ארגון כמו האו"מ או האיחוד האירופאי, ואינה שמה מבטחה בם, ואתה מתקשה להבין: מאימתי האו"מ הוא המשענת שעליה ישראל צריכה להישען? זה האו"מ שמקבל כל שני וחמישי החלטות השוללות את הקשר ההיסטורי שלנו לארץ ישראל ולירושלים, ומוצאות בנו  חטאים אין ספור. זה האו"מ שמחר יכול לקבל החלטה שהשמש אינה זורחת בישראל בגלל שהיא רוצחת ילדים. איך יכול מישהו לחשוב כך?

עובדה!

השנייה, פרשן ביטחוני רב שנים, בפרשנות השבוע על בקשת ליברמן להגדיל בכמה מיליארדים את תקציב הביטחון  (מה שנראה לי כלא מוצדק ), כותב כך:

"ראוי לתהות מדוע שר הביטחון (והממשלה כולה) לא משקיעים באופציה הכדאית ביותר כיום בשוק: המדינות הסוניות המתונות, בהובלת סעודיה. הרווחים המיידיים  של השקעה מדינית כזאת יהיו כספיים, ובמיליארדים; לעומתם יראו הסכומים שמבקשת כעת מערכת הביטחון הם כסף כיס."

קראתי קטע זה כמה פעמים ולא ירדתי לפשרו. איך "נשקיע" בסעודיה? נמכור את הביטחון שלנו? נסכים לתת לפליטים הפלסטינים לחזור ל"מולדתם"? נשלח את סיירת מטכ"ל לעזרת המלך הסעודי? ובכלל, עד עכשיו הסעודים לא נתנו אפילו מיליארד אחד לרשות הפלסטינית, אז פתאום תנוח עליהם רוח הנדיבות ודווקא מול היהודים הכופרים?

לא מבין!

והשלישית, מאמר של סופר ומחזאי ועיתונאי ידוע, הדורש שייעשה צדק עם הדובר לשעבר של ארגון "שוברים שתיקה", יששכרוף.  הפרקליטות החליטה כידוע שלא להעמידו לדין באשמת הכאת פלסטיני, על פי דבריו הוא, מכיוון שהתברר כי הוא שיקר ולא היכה את הפלסטיני.

איך ייעשה הצדק? מציע בעל המאמר כי יששכרוף יועמד לדין באשמת שקר: אם יימצא דובר אמת, ייענש על הכאת פלסטיני, ואם ימצא שאכן שיקר, אזי ייענש על כך. "צריך לתת לצדק להיראות" הוא קובע.

כאן, לדעתי, אנו נתקלים בחוכמת חכמי חלם במלוא תפארתה. למה? כי הפרקליטות, שהיא התובעת, תצטרך לטעון שהנתבע הוא חף מפשע, כיוון ששיקר, ואילו הסנגורית שלו תצטרך לטעון שהוא אשם, כי לא שיקר!  מי ראה דבר כזה בבית משפט? עולם הפוך, מחשבה חלמאית בלשון המעטה.

הסיפור עצמו, ללא קשר להצעה החלמאית, עוד לא נגמר וארגון "שוברים שתיקה" טורח למצוא ראיות  המראות שהפרקליטות טועה ויששכרוף דיבר אמת . הפרקליטות מצידה מתעקשת שהוא שיקר. 

2. אין יותר "מדינה אסלאמית"

אבל, הארגון נשאר, האידיאולוגיה נשארה, ונשארו לו היכולות המבצעיות. הוא חוזר להיות ארגון גרילה וטרור. הוא למעשה לא היווה איום על המערב ולא על מדינות האזור. במקומו בא איום אסטרטגי אמיתי: איראן  הדתית, אם הטרור ובעלת רשיון ליצור נשק גרעיני בעוד פחות מעשר שנים!

מזה כשבוע ימים חלפה לה מהעולם, כמעט בשקט, "המדינה האסלאמית" (ובשמה הקודם כארגון טרור: "המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה", ראשי התיבות: דאע"ש).

היא הוקמה בקול תרועה רמה ב-29 ביוני 2014, בעיר מוצול בעיראק, שם הוכרז מנהיגה, אלבגדאדי, כחליף המאמינים המוסלמים באשר הם. הטריטוריה של המדינה הזאת השתרעה על פני שטחים נרחבים במזרח סוריה ובצפון מערב עיראק, ובכך ביטלה למעשה את הגבול הבינלאומי בין סוריה לעיראק. השטחים האלו אבדו לה ואין לה יותר שום שליטה על הגבול הסורי עיראקי. האכזריות יוצאת הדופן שלה, שביטוייה המרכזי היה עריפת ראשים טקסית מול עיניי העולם הנדהמות, הפכו אותה "לאוייב מיספר אחד" של ארה"ב ומרבית העולם, ומקור משיכה לאלפי "דפוקים" ברחבי התבל.

בפועל, המדינה האסלאמית לא היוותה שום איום על ארה"ב והמערב, ולא על ישראל. אבל, היא שימשה כשעיר לעזאזל עבור כולם. הוקמה כנגדה קואליציה עולמית בראשות ארה"ב (של אובמה וטראמפ כממשיכו). שעה שאלפי טונות של פצצות הוטלו על מטרות ב"מדינה האסלאמית", נרצחו בסוריה למעלה מחצי מיליון איש, מחצית האוכלוסייה הסורית הפכה לפליטים, ומרבית עיירותיה ועריה הפכו לעיי חורבות.

בסופו של דבר המדינה האסלאמית הוכרעה ע"י שלושה גורמים מרכזיים: העובדה שהיא נלחמה נגד כולם, נגד כל ארגון מוסלמי שאינו דוגל בדרכה הקיצונית, וכולם נלחמו נגדה.

חילות האוויר של ארה"ב ורוסיה, ושאר העולם, שוויתרו על "שטויות" כמו התחשבות בחפים מפשע.

ה"מגפיים על הקרקע" בדמות כוח צבאי כורדי בסוריה, וצבא עיראקי (למעשה שיעי) ומיליציות שיעיות חסרות רחמים.

אז מה הלאה? מה ההשלכות?

להלן חלקן:

ראשית, אין אומנם כבר מדינה אבל יש ארגון, שנשאר קיצוני וימשיך להיקרא דאע"ש.  אנחנו  נכנסים עכשיו לשלב השלישי בהיסטוריה שלו, דאע"ש מיספר 3.

בשלב הראשון הוא היה ארגון גרילה, ארגון טרור, שצמח ב-2006 בעיראק ומשם התפשט לסוריה כשפרץ המרד נגד בשאר אסד.

בשלב השני הוא ניסה להקים מדינה (הדואגת לתושביה ולהגנת שטחה) ונכשל.

עכשיו הוא חוזר להיות ארגון גרילה וטרור, כשהמרחב שלו הוא המדבר הסורי,  והוא משוחרר מדאגה להגנת שטח או אספקת מזון וחינוך לאוכלוסיה האזרחית.

שנית, יש לו נכסים. הנכס החשוב ביותר הוא היכולות המבצעיות שלו הקיימות במקומות שונים בעיראק ובסוריה. הוא מפגין זאת מזה חודש בעיראק, בפיגועי טרור בלתי פוסקים, ולפני כמה ימים הפגין זאת בסוריה, כשפשט על שדה התעופה  בדיר א זור, השמיד מטוסים והרג לפחות 15 חיילים סורים.

ומה באשר ליכולתו המבצעית להכוון פיגועים במערב? לכאורה היא תיפחת, אבל בו בזמן יחזרו למערב, למדינות האם, אלפי לוחמים שלו. כאב ראש בטוח לשירותי המודיעין, אך האם לוחמים אלו יחזרו עם מוטיבציה רדיקאלית דתית חזקה, או שישובו מאוכזבים  ו"ייצאו בשאלה"?

שלישית, יש לו עדיין "איים" טריטוריאליים קטנים בשליטה שלו בדרום רמת הגולן הסורית ובמחנה הפליטים ירמוק שליד דמשק. וכמובן שיש לו מחוזות טריטוריאלים במדינות שונות, כמו המחוז  בסיני.  סה"כ, נחמת עניים.

רביעית,  בהשוואה לדחליל האיום של דאע"ש, יש עכשיו בסהר הפורה איום אסטרטגי אמיתי, שקיבל רישיון אמריקאי לנשק גרעיני בעוד פחות מעשר שנים, ליצור טילים ארוכי טווח  "מאתמול", וּלמרחב השפעה מדינית וצבאית מהים הכספי ועד לים התיכון –זו איראן של האייתולות.

מה הפלא שרועדים בריאד?

עמוס גלבוע

* * *

"האנטישמיות החדשה" – הנאום המדהים של שר המשפטים הבריטי:

https://www.youtube.com/watch?v=2WNcGOaATtc&feature=youtu.be

* * *

אברהם בלבן

אכסל מוּנְתֶה היה ציוני

סיור עם ברוך תירוש בין תחנות הכוח והסליקים של העיר

"הארץ" באינטרנט, 19.11.17

ראש הטופס

תחתית הטופס

ברוך תירוש (יליד 1929, חבר הנהלת דור הפלמ"ח) נולד בתל אביב, והוא מכיר בה כל בית וכל סליק. כשהיה בן חמש עשרה כבר היה גדל גוף והציג את עצמו במפקדת חי"ש כבן שמונה עשרה. כך היה כנער למ"כ בחי"ש ואחר כך בפלי"ם. כתל אביבי ותיק תירוש הגיב לא פעם על רשימותיי, והוסיף לי מידע על העיר. תחילה הוסיף לשמו בסוגריים גם את שמו בפלי"ם, בוטרוס, כדי שלא אטעה בו, ואחר כך הסתפק בשמו הפרטי.

בעקבות רשימה על בתים בסגנון אר דקו ברחובות המקיפים את מתחם נגה הציע לי להתרשם גם מתחנות הכוח שבנה רוטנברג בתל אביב בסגנון הזה. כשהזכיר את הריכוז הגדול של בתי האר דקו בסאות' ביץ' אשר בפלורידה, הבנתי שהוא מכיר היטב את הנושא. נפגשנו הבוקר בקפה דובנוב, ומכיוון שהגעתי ברגל, הציע לערוך לי סיור תל אביבי במכוניתו,

אנחנו נוסעים לעבר תחנת הכוח ברחוב החשמל. האיש מתגלה כמעיין שופע של סיפורים, שחלקם נשמעים תחילה כצ'יזבטים פלמ"חיים. תחנת הכוח ברחוב החשמל נשארה במקומה הישן, אבל מערכת הכבישים אליה השתנתה מאוד. תירוש מתפתל מעט בין הרחובות עד שהוא מוצא את דרכו, אבל זה לא מפריע לו לספר לי בינתיים סיפור מדהים,

כשהיה בפלי"ם ניצל חופשה קצרה לביקור באי קאפרי, שאותו הכיר היטב מ"מגילת סן מיקלה" מאת הסופר השוודי המפורסם, אכסל מוּנְתֶה. יחד עם יוחאי בן נון שוטט באי, ולהפתעתם גילו באחת הסימטאות שלט נחושת קטן ועליו המלים "וילה סן מיקלה". השרת בפתח הודיע להם כי הסופר חולה מאוד ואינו מקבל מבקרים. הם ביקשו מהשרת לומר למונתה שהם אוהדים שלו שהגיעו מארץ ישראל. השער נפתח לרווחה והם צעדו פנימה ביראת קודש. מונתה שכב על מיטת נזירים מכוסה סדין לבן וסביבו פסלים רומיים ויווניים. הוא שאל אותם באנגלית אם הם ציונים והם אישרו זאת. להפתעתם אמר להם כי גם הוא היה פעם ציוני גדול, וכי במחצית הראשונה של שנות השלושים שיתף פעולה עם מקסים גורקי בהקמת מחנה הכשרה לחלוצים שהיו בדרכם לארץ ישראל.

שיתוף פעולה בין מונתה השוודי לגורקי הרוסי בהקמת הכשרה לחלוצים יהודים באיטליה? את קורותיו של גורקי ואת סיפוריו אני זוכר היטב עוד מהקיבוץ. ל"מגילת סן מיקלה" התוודעתי מאוחר יותר, ואני שב מדי פעם לספר היקר הזה ונהנה משיטוטיו של מונתה בעולם הגדול, מהפלגות הדמיון שלו, מהאמפתיה לאנשים הפשוטים, לַחיות ולים. איך נפגשו הסופר השוודי והסופר הרוסי בעלי הרקע השונה כל כך, בעלי המזג השונה כל כך? תירוש רואה את ההפתעה שעל פניי, ומספר שגם לו לעגו על הסיפור הזה במשך ארבעים שנה, עד שהתגלו מסמכים היסטוריים שאימתו אותו.

אנחנו מגיעים לדרך בגין ומאיטים, בחיפוש אחר נקודת תצפית טובה אל חזיתה המקורית של תחנת הכוח. למרות זווית הראייה הלא נוחה, אי אפשר שלא להתרשם מן הבניין שתיכנן האדריכל יוסף ברלין, מעין בסיליקה שתקרתה נשענת על שורת עמודים. הקווים הישרים והסימטריים שונים כל כך מהסגנון האקלקטי ששלט אז באדריכלות התל אביבית. תירוש מספר שהשטח הזה נרכש באמצע המאה התשע עשרה על ידי נוצרים מיסיונרים שהקימו במקום משק לדוגמה. המשק הזה נכשל לגמרי והשטח נמכר בראשית שנות העשרים לפנחס רוטנברג. "תחשוב," אומר תירוש, "שכל תל אביב היתה אז כמה רחובות קטנים, והיתה רחוקה מכאן. כל השטח שמסביב לנו היה חולות ופרדסים. ופתאום התרומם כאן הבניין המפואר הזה. קשה לתאר לך את ההרגשה."

גם בלי העידוד שלו אני יכול להבין כמה מרשים נראה היה הבניין הזה בזמנו. אפשר כמעט לחוש איך רוטנברג, המהפכן הרוסי, חשב עדיין במונחים של רוסיה הגדולה ומבניה המפוארים כשבחר את תוכניתו של האדריכל יוסף ברלין מכל התוכניות האחרות שהוגשו לו. שלמה שבא, בספרו "הו עיר הו אם", מספר על ההתרגשות הגדולה שאחזה בתושבי תל אביב לקראת הטקס החגיגי שבו הדליק רוטנברג את שש המנורות הראשונות ברחוב אלנבי. אני יכול לראות לנגד עיניי את התפעלות האנשים. בדיוק כמו שהבטיח רוטנברג: כל מנורה מאירה יותר מאלף נרות.

הבוקר עוד צעיר ואנחנו נוסעים לראות גם את תחנת הכוח רדינג. באבן גבירול פינת רחוב השופטים תירוש מצביע על בית ישן בן קומה אחת. כאן, הוא מספר, היתה חנות חזיות בשם מאיה. בארון הקיר מאחורי הבגדים היתה דלת נוספת שנפתחה אל סליק. היינו מעבירים לכאן נשק מהסליק הגדול שהיה מתחת לגנרטור הראשי של תחנת החשמל. אני מסוקרן. ברוח פלמ"חניקית הוא עושה סיבוב כמעט חוקי ונעמד מול הבית במקום כמעט חוקי. הבית נראה מוזנח. על המרפסת עשבים יבשים ובחצר צומחת פרא דורנטה שלפני שנים רבות היתה חביבה על גנני תל אביב. אני דופק על הדלת ואין תשובה. הסליק סגור היום.

ליד רדינג קל יותר למצוא מקום חנייה. עברתי כאן פעמים רבות ברגל ועל אופניים וראיתי את הארובות הגבוהות ואת הפארק שנשתל מסביב. רק עכשיו אני שם לב לחזית היפה, האר דקואית, על חלונותיה הגבוהים, האנכיים. החזית המקורית הזאת עדיין מרשימה מאוד, למרות שניתן לראותה רק ממרחק ניכר.

בדרכנו חזרה מספר תירוש שגם ברדינג היו שני סליקים של ההגנה, וכי יוצרו בה גם פצצות וחלקי כלי נשק. הזיכרון שלו חד והסיפורים קולחים. אבל לסיפור הפגישה המקרית בקאפרי עם מונתה ועם גורקי אין מתחרים.

אברהם בלבן

* * *

אורי הייטנר

1. שנאת ריבלין

לפני שבועות אחדים פירסמתי בדף הפייסבוק שלי פוסט שכותרתו: "עם ישראל אייכה?" בזו הלשון:

"נאומו של נשיא המדינה ראובן ריבלין באסיפה הכללית השנתית של הפדרציות היהודיות, המתקיימת בלוס אנג'לס, היה חשוב מאוד, ונאמרו בו מסרים חשובים מאוד של נשיא מדינת העם היהודי, לבני עמו החיים עדין בגולה.

הוא דיבר על אחדות עם ישראל, סביב מדינת ישראל. הוא דיבר על מדינת ישראל כמפעל הנועז ביותר בהיסטוריה היהודית. הוא דיבר על השותפות של יהדות ארה"ב בהקמת המדינה ובניינה ועל מניות היסוד שלהם במדינה. הוא דיבר על כך שישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, היא ביתו של כל יהודי, מכל זרם, 'אנחנו עם אחד'. אמירה חשובה כל כך, בימים שבהם ממשלת ישראל הכבולה בידי החרדים הקיצונים מתעמרת ביהדות הגולה, בחוק הגיור ובאי מימוש מתווה הכותל שהוא כשלעצמו אחד ההישגים החשובים של אותה ממשלה. היא דיבר על הערבות ההדדית בין מדינת ישראל לעם היהודי בתפוצות ועל המחויבות של מדינת ישראל לביטחונם ורווחתם של כל בני עמנו, והציב את האתגר לחזק את הערבות הזאת. הוא קרא לחזור לשולחן הדיונים בנושא מתווה הכותל, וקרא ליהודי העולם לגלות הבנה לתהליך הפוליטי בישראל ולרגישות הקיימת במערכת הפוליטית בענייני דת ומדינה. הוא קרא למאבק משותף של מדינת ישראל ויהודי התפוצות בכל גילויי האנטישמיות, החל ב-BDS וכלה בניתוץ מצבות של יהודים. הוא דיבר על האחריות המוטלת על כתפי כולנו לשמור על המורשת היהודית ועל השפה העברית ולהעבירה מדור לדור. הוא יצא בחריפות נגד יוזמות החרם נגד ישראל ונגד הצעדים החד צדדיים נגד ישראל של מוסדות האו"ם. הוא קרא למנוע בכל מחיר את גרעונה של איראן, הקוראת להשמיד את מדינת היהודים.

מילים כדורבנות. הכל טוב. הכל נכון. הכל חשוב.

אבל דבר אחד חסר. דבר חשוב יותר מכל מה שהוא אמר. לא נשמעה בדברי הנשיא כל קריאה ליהודי ארה"ב לעלות לישראל. בעיניי, זו בעייה חמורה ביותר. ולמרבה הצער, ריבלין אינו היחיד ואינו הראשון. בעצם, כל מנהיגי ישראל מאז יצחק שמיר, נמנעו ונמנעים מן הקריאה החשובה הזאת.

במלאת מאה שנה להצהרת בלפור, כדאי שנזכור את ההחמצה ההיסטורית שהחמיץ העם היהודי, שלא עלה בהמוניו לארץ ישראל לאחר אותה הצהרה. בשנים הראשונות, טרם ההגבלות על העלייה, כאשר השלטון הבריטי עוד לא הפנה עורף להתחייבותו, העם היהודי הצביע ברגליו נגד התקומה הציונית.

'עם ישראל – אייכה?' זעק נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן, לימים נשיאה הראשון של ישראל, במסה מכוננת שפרסם בקיץ 1920. נשער לעצמנו היכן היינו היום אילו העם היהודי בהמוניו, לפני השואה, היה עולה לארץ ישראל.

העם היהודי לא נענה לקריאתו, אולם המנהיגות שידעה לקרוא לעם היהודי לעלות, היא זאת שהקימה את המדינה; רק היא זאת שיכלה להקים את המדינה. והיום?"

שאלות העם היהודי קרובות לליבי וחשובות לי מאוד; סוגיות כמו עלייה, הקשר בין ישראל ותפוצות הגולה וכד'. אבל אני מודע לכך שאין אלה נושאים "סקסיים", אין בהם הרבה עניין ציבורי, ולכן, לא ציפיתי שהפוסט יעורר עניין, כמו פוסטים בנושאים פוליטיים שנויים במחלוקת. ציפיתי לתגובה או שתיים, אם בכלל.

להפתעתי, המאמר עורר גל של עשרות תגובות, במשך ימים אחדים. אולם מכל אותן תגובות, היתה תגובה אחת בלבד שעסקה בנושא. כל השאר, היו תגובות של מי שעצם הזכרת השם ריבלין שיחררה אצלם באופן אוטומטי את הנצרה, והם החלו לירות.

מקבץ נבחר מהתגובות: "ריבלין מוקיון... ריבלין מטומטם... טיפש... אידיוט... סססמולני... מלקק לתקשורת... מתחנף לסמול... הוא לא הנשיא שלי... הנשיא של הערבים... אפס... נוכל ורמאי... קטנוני... נקמן... אדם מיותר בתפקיד מיותר... מטייל בעולם על חשבוננו עם אשתו הזקנה והבלון." ועוד כהנה וכהנה כיד הדמיון הרעה.

רוח רעה, מן המעמקים האפלים ביותר של הנפש הישראלית, מתוך היצרים הרעים ביותר הקיימים בתוכנו, וכולם מכוונים כלפי נשיא המדינה. או ליתר דיוק – כולם הוכוונו ותועלו לעבר נשיא המדינה.

וכמובן, איך לא, המגיבים הזכירו ש"הוא אמר שעמי בחר בטרור."

אלברט איינשטיין אמר פעם, שיש רק שני דברים שאין להם גבולות – היקום והטמטום האנושי.

עם כל הכבוד, איני מסכים איתו. לרשעות אין גבול, אבל לטיפשות יש גבול. וכיוון שלדעתי יש גבול לטיפשות, איני מאמין שיש אפילו אדם אחד, שהוא עד כדי כך מטומטם, עד כדי כך אינו מבין את הנאמר, שהוא שמע במו אוזניו את דברי הנשיא אחרי הטבח שעשו קומץ מחבלים מבני עמנו בכפר דומא, בו הציתו למוות תינוק ומשפחתו, והבין מכך שריבלין מאשים את העם בבחירה בטרור. אין אפילו אדם אחד שהוא כל כך טיפש, שזה מה שהוא באמת הבין מדברי הנשיא. הרי הנשיא אמר את ההיפך הגמור. הוא הביע צער על אותם מחבלים מבני עמנו שבחרו בטרור, ומיד בידל אותם מכלל עם ישראל.

אז איך זה שאלפים, אולי רבבות, יכולים להישבע בנקיטת חפץ ובשכנוע פנימי עמוק, שהם שמעו את ריבלין מאשים את עמנו שהוא בחר בטרור?

את התשובה לשאלה הזאת נתן שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, כשהסביר את תמצית תורת התעמולה ושטיפת המוח שעליה היה אמון: "אם תחזור ותשנן שקר מספיק פעמים הוא יהפוך לאמת."

וכך שטיפת מוח מתוזמנת ומתוזמרת היטב, גרמה להמונים להאמין; לא להאמין – "לדעת", לדעת בוודאות, שריבלין האשים את העם היהודי בבחירה בטרור, והם אפילו משוכנעים שהם אישית שמעו זאת והבינו כך.

הבה נעשה תרגיל. זהו תרגיל קשה מאוד, אולי בלתי אפשרי. נסו לרגע למחוק מתודעתכם ומזיכרונכם את כל מה ששמעתם וקראתם בשנתיים וחצי האחרונים על דבריו של ריבלין, ואת כל מה שהפנמתם עד שהיה לחלק בלתי נפרד מתודעתכם, ולקרוא את דבריו של ריבלין בעיניים יחפות ולהאזין להם באזנים עירומות.

אלה דבריו של ריבלין: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי."

כל מי שמצליח להשתחרר משנתיים וחצי של הסתה ושטיפת מוח, מבין שריבלין אמר שדרכם של אותם מחבלים בני עמנו שבחרו בטרור אינה דרכנו, אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי. בדיוק ההיפך המוחלט של הדברים שטופלים עליו.

והנה ציטוט אחר: "ילד קטן, תינוק למעשה, אחמד דוואבשה, היה קורבן של מעשה טרור נורא שבוצע על ידי יהודים... זה לא העם שלנו, זו לא דרכנו."

 מי אמר את הדברים האלה?

זהו ציטוט מדברים שאמר נתניהו חודש וחצי אחרי ריבלין, בנאומו השנתי בעצרת האו"ם. בדיוק אותו מסר. כמעט אותן מילים. ואכן, נתניהו צדק. אכן, ריבלין צדק.

אבל ההסתה ושטיפת המח עשו את שלהם.

מנין נובעת שנאת ריבלין?

הכול החל כאשר ריבלין היה יו"ר הכנסת. ריבלין הגן בכל מאודו על מעמדה וכבודה של הכנסת. הוא גילה נחישות וכושר עמידה מרשימים, מול לחצי ראש הממשלה נתניהו. הוא לא היה שותף לטריקים של נתניהו. הוא לא נתן לנתניהו להשתלט על הכנסת, ונהג כמי שעומד בראש המוסד הריבוני, ולא כפקיד של נתניהו. הוא הקפיד להיות יו"ר הגון וממלכתי ולא עושה דברו של ראש הרשות המבצעת.

הנקמה לא איחרה לבוא. תחילה הביא נתניהו להדחתו של ריבלין מתפקיד היו"ר (כאשר נבחרה כנסת חדשה). ריבלין הודח בשל הצטיינותו בתפקיד. אח"כ נתניהו עשה הכל כדי למנוע את בחירתו של ריבלין לנשיאות, אף שהוא היה מועמד הליכוד. נתניהו ניסה לקדם בכל מאודו את מועמדותו של נציג השמאל, בנימין בן אליעזר, ולא בכדי; לא לחינם הלך זרזיר אצל עורב – שהוא מינו. כזכור, בן אליעזר נאלץ לוותר על מועמדותו בשל חשדות לשחיתות.

ומאז שנכשל ולא הצליח לסכל את המינוי, הצליחה "סביבתו" של נתניהו להסית רבבות רבות נגד ריבלין, לחרחר שנאה ולבצע לו שיימינג מתמשך.

הגל העכור הזה, גל השנאה וההסתה, הגיעו לשיאם לאחר החלטתו האמיצה של ריבלין שלא לחון את אלאור אזריה.

אם ההסתה הזאת תתורגם לכדורי אקדח, נתניהו לא יוכל לרחוץ בניקיון כפיו ולומר שידיו לא שפכו את הדם הזה.

2. צרור הערות 22.11.17

* תאוריית השקר 1 – אלמנתו-לעתיד של רוצח ראש הממשלה ואוהדי הרוצח, הגישו בקשה למשפט חוזר לרוצח. בין 1 ל-100, הסיכוי שבקשתם תתקבל הוא 0. הרוצח יימק בכלא עד יומו האחרון, ולעולם לא יראה אור יום. גם אוהדי הרוצח יודעים זאת. אז למה הם הגישו את הבקשה? כדי להעלות על סדר היום את תאוריית השקר הבזויה וההזויה שלהם על נסיבות הרצח. יש לקוות שהתקשורת הישראלית לא תיפול בפח, ולא תיתן במה למכחישי הרצח.

* תאוריית השקר 2 – הנה תמצית גרסת ארגון השקרנים "שוברים שתיקה": בחקירה הפוליטית של ארגוני הימין הקיצוני הקרויים "המשטרה" ו"הפרקליטות", בהוראת שרת המשפטים, חקרו את הפלשתינאי הלא נכון. הפלשתינאי הלא נכון שיקר, כאשר טען שדובר הארגון לא נתן לו מכות רצח.

אצל שקרנים פתולוגיים, גם סתירות פנימיות הן בין שקר לשקר.

אגב, לא זו בלבד שהחקירה לא היתה בהוראת שרת המשפטים, השרה כלל אינה מוסמכת להורות על חקירה. החקירה היתה בעקבות תלונה למשטרה שהגישו חבריו לפלוגה של השקרן. אלה, שהבגידה הכללית שלו, היא קודם כל בגידה אישית בהם.

* דרושים – דרוש פלשתינאי, שמוכן לספר שדין יששכרוף היכה אותו. המודעה מיועדת לנשים וגברים כאחד.

* דרוש מיקרוסקופ – האם מישהו מזהה הבדל כלשהו בין האמירות על המשטרה והפרקליטות – של אולמרט, נתניהו ו"שוברים שתיקה"?

* הרועץ המשפטי – היועץ המשפטי לממשלה לשעבר מיכאל בן יאיר, הצטרף למתקפת השיסוי של ארגון השקרנים "שוברים שתיקה" נגד שלטון החוק וגורמי האכיפה בישראל.

וראוי להזכיר שמדובר באדם המסית לעריקה והשתמטות ("סרבנות" בכיבוסית), כלומר לעבריינות פוליטית. עצם העובדה שמי שהיה היועץ המשפטי תומך בעבריינות, חמורה ביותר. אך כאשר הוא מסית לעבריינות פוליטית, הדבר חמור שבעתיים, כיוון שמדובר בכרסום יסודות הדמוקרטיה.

ולכן, העובדה שהוא מתהדר בתוארו ובתפקידו לשעבר, אינה נותנת משקל כלשהו לדבריו, שערכם כקליפת השום.

* שנאה עצמית – הפילוסוף היהודי-גרמני תאודור לסינג (1872-1933) היה הראשון שאבחן את מחלת השנאה העצמית הפתולוגית הקיימת בעם היהודי; יהודים שאת הסיבה לכל צרותיהם וצרות העולם הם משליכים על העם היהודי, תוך שהם מאמצים ומפנימים את הסטריאוטיפים האנטישמיים הקשים ביותר.

יש משהו נרקיסיסטי בשנאה העצמית היהודית. אותם אוטואנטישמים מרגישים יפים ונעלים בעיניי עצמם, להבדיל מעמם הבזוי והשנוא. ויש בתוכם שמזככים את השנאה העצמית הקולקטיבית, לשנאה עצמית אישית. כזה היה אוטו ויינינגר שהתאבד, כיוון שלא יכול לשאת את היותו חלק מן הקולקטיב הנתעב, ובכך הדגים מהו הפתרון הסופי הראוי לבעיית היהודים. כזה הוא רוגל אלפר, שפרסם ב"הארץ" מכתב גלוי למחבל שידקור אותו למוות, בו הוא מצדיק אותו ואת מעשהו, מתנצל על היותו חלק מן העם הכובש ומביע פליאה על כך שלוקח למחבל כל כך הרבה זמן לבצע את זממו. כזה הוא דין שקרנכרפוף, דובר ארגון השקרנים, שכחלק מעלילת הדם הקולקטיבית של ארגונו על צה"ל ומדינת ישראל, הוא מעליל גם על עצמו, ולאחר שהוכח שהוא חף מפשע, הוא נאבק במשטרה ובפרקליטות ובודה תאוריות קונספירציה הזויות, כדי להוכיח את אשמתו.

שאלה לי אל המומחים – האם זו מחלה חשוכת מרפא?

* מזעזע – אילו יו"ר הסתדרות המהנדסים, למשל, או ראש ועד העובדים של חברת החשמל, לדוגמה, היה נכנס לכלא בשל הרשעה בעבירות מרמה, הפרת אמונים, שיבוש הליכי משפט והטרדת עד, הייתי מניד ראשי ואומר – עוד מושחת, עוד עבריין, ועובר הלאה.

אבל כאשר מדובר ביו"ר הסתדרות המורים, זה פשוט מזעזע. מזעזע שהמורים המחנכים את ילדינו, ואמורים להוות מופת של יושרה, הגינות וטוהר מידות, בחרו שוב ושוב למנהיגם עבריין מושחת. 

* למה הם רוצים לסרס – ביקורת המדינה היא זרוע של הכנסת. מי שמנסה להחליש אותה, מחליש את הרשות המחוקקת, שאחד מתפקידיה המרכזיים הוא לפקח על הרשות המבצעת, וזאת היא עושה באמצעות מבקר המדינה.

תפקידו של מבקר המדינה לפקח על כך שפעילות הממשלה מתבצעת ביעילות, בחוקיות ובטוהר מידות. לא נראה לי שהמוטיבציה של יוזמי החוק, היא הרצון לחבל בפיקוח על היעילות דווקא.

* געגועיי ליצחק שמיר – כאשר יצחק שמיר חזר לתפקיד ראש הממשלה ב-1986, הוא הכריז שהמשימה העליונה של ממשלתו, היא לקלוט מיליון עולים מבריה"מ. האמירה הזאת נשמעה כפנטזיה מביכה של אדם מנותק. אבל שמיר פעל במישור המדיני לפתיחת שערי בריה"מ ומדינות מזרח אירופה, הוא פעל במישור המדיני ליעד הבלתי פופולרי שגונה מימין ומשמאל – ביטול מעמד הפליט ליהודי בריה"מ בארה"ב, כדי לנתב את זרם העולים לישראל ובראש ובראשונה, הוא הטריף את כל משרדי ממשלתו לקלוט בהצלחה את גל העלייה, בכל תחומי החיים ובראש ובראשונה בתחום השיכון.

שלוש ממשלותיו, עד שאיבד את השלטון, עמדו במשימת-העל הזאת באופן מעורר השתאות. במקביל, החליט שמיר על אחד המבצעים הציוניים הנועזים ביותר בתולדות המדינה, מבצע "שלמה" להעלאה מיידית של יהדות אתיופיה לישראל, ואת המהלך לקליטתה. החליט – וביצע. במקביל, הוא הוביל מפעל לאומי נרחב של התיישבות ביהודה ושומרון. במקביל, הוא הוביל פעולה מדינית נמרצת לכינון יחסים דיפלומטיים בין ישראל ל-30 מדינות ובראשן בריה"מ ומדינות הגוש הסובייטי, סין והודו. במקביל, הוא הוביל מהלך מדיני מזהיר וחסר תקדים לביטול החלטת עצרת האו"ם שגינתה את הציונות כגזענות.

ומדוע אני נזכר בכך ומזכיר זאת, ולא בפעם הראשונה? ראשית, כי עדיין דבוקה בשמיר התדמית השקרית, של תעמולת השמאל, על פיה הוא היה ראש ממשלה... פאסיבי (!) שלא עשה שום דבר. למה? כי אצלם רק נסיגה משטחים היא עשייה, וכל עשייה אחרת היא קיפאון. את השקר ההיסטורי הזה חשוב לנפץ. שמיר היה מראשי הממשלה הטובים ביותר שלנו, והיה אקטיביסט בצורה בלתי רגילה, אלא שהאקטיביזם שלו לא היה למימוש החזון של יריביו האידיאולוגיים, קובעי הטעם בתקשורת ובאקדמיה, אלא למימוש החזון הציוני שהוא האמין בו.

שנית, כי הוא מעורר בי געגועים עזים, לנוכח התנהלותו של ראש הממשלה הנוכחי. שמיר הוא היפוכו המושלם של נתניהו. האם מישהו יכול להעלות על דעתו את שמיר מקבל "מתנות" מטייקונים למימון אורח חיים ראוותני, רהבתני ומסואב? אף תוכנת פוטושופ לא תצליח להדביק פוטומונטז' של יצחק שמיר מבלה על יאכטה עם חבר טייקון צרפתי מושחת ועבריין. אפילו טוביה צפיר, החקיין המושלם של שמיר, לא יצליח להוציא מפיו משפט כמו: "גם את קאיה הם יחקרו. באזהרה."

אמחיש את דמותו ומהותו של שמיר, השונה כל כך מן ההנהגה הנוכחית בדוגמה אחת. יש היום גל התבכיינות של "למה אתה בוחר ימין ומקבל שמאל," שנועד לרסק את האיזונים והבלמים של הדמוקרטיה, ואת השירות הציבורי, ש"מפריעים לעבוד". תנו לשרים למנות עסקני ליכוד ש"בראש שלהם" והם יצליחו בגדול. חוק הג'ובים.

שמיר הצליח בגדול, במשימות האדירות, הדימיוניות, שנטל על עצמו. ולא זו בלבד שלא הקיף את עצמו בפעילים, קרובי משפחה ופרקליטים מן הסוג הצועד על מדרגות יחידת להב 433, אלא אפילו למרבית תפקידי האמון הקרובים אליו ביותר, אלו שמקובל למנות אליהם את הקרובים ביותר ועל פי חוק אין בהם כל מניעה למינויים פוליטיים, הוא מינה אנשי מקצוע מן השירות הציבורי שהעריך את פועלם. האנשים ששמיר הקיף סביבו כראש הממשלה, היו אנשי המקצוע המעולים שפגש במשרד החוץ, שלא היו אנשי מפלגה ולא מקורבים, אלא פשוט עובדי ציבור מסורים ומוכשרים: יוסי בן אהרון, אליקים רובינשטיין ואבי פזנר.

חסידי נתניהו נוהגים לומר: "אפילו על שמיר אמרו 'מושחתים נמאסתם'."

הם צודקים. אלא שאז היתה זו אמירה שקרית וחצופה. (אגב, זו סיסמה שנאמרה בצדק על פרס בעקבות התרגיל המסריח, והיא התפשטה למערכת הפוליטית כולה. אולם תחושת המיאוס מהפוליטיקה, בעקבות אותו תרגיל, מונפה נגד השלטון). כדי שתהיה הצדקה לקובלנה הזאת של חסידי נתניהו, על נתניהו להיות ישר וצנוע כמו שמיר.

* המקור – ההסתה הפרועה נגד ריבלין, שיוצאת מ"סביבתו" של נתניהו, נובעת מהיותו המוהיקני האחרון של הליכוד בימי בגין, שמיר, דוד לוי וארנס, לעומת הליכוד של ביבי, מירי רגב, ביטן, אמסלם, אורן חזן ו"הצל".

* אמנות ההסתה – בדיון הציבורי בעקבות גל ההסתה החמור נגד ריבלין, נשמעת בפי רבים ביקורת על צביעותם של אלה שלא יצאו נגד ההסתה כאשר כוונה לנתניהו, ועושים זאת עכשיו. אני מסכים עם הטענה הזאת. מי שהגדירו מיצג של תמונת נתניהו ולידה חבל תליה כ"חופש הביטוי", "חופש האמנות", "חופש אקדמי" ואפילו פתחו בעיצומים להגנת המסיתה – הם צבועים כאשר הם אינם מגדירים את ההסתה נגד ריבלין כ"חופש הביטוי" ואת יצירת המופת של ריבלין עם כפיה ודגל פלשתין כ"חופש האמנות".

הסתה היא הסתה, ומי שמגן עליה במקרה א, יוצר לה לגיטימציה במקרה ב.

הסתה היא אמנות כמו שתקיפה מינית היא חיזור רומנטי. 

אגב, גם השרה שנזעקה להגנת נתניהו ועכשיו היא המתדלקת הראשית של גל ההסתה נגד ריבלין היא צבועה.

* מחשבות שאיני מעלה על הכתב – לא כל דבר שאני חושב, אני מעלה על הכתב. אתן דוגמה. קראתי לא מזמן, שאולמרט מקיים קבוצת ווטסאפ עם חבריו לכלא. וחשבתי לעצמי: אולי הוא מתכנן קמבק לכלא. בשבת, כשעלו הסיפורים על ההטרדות המיניות שלו, חשבתי לעצמי: אולי באמת.

אבל מחשבות כאלו איני מעלה על הכתב. זה לא יפה.

* ביד הלשון: גיס חמישי – השבוע שבו "שוברים שתיקה" בכותרות, הוא העיתוי המושלם להקדיש את הפינה למושג "גיס חמישי".

גיס חמישי הוא כינוי לכוחות חתרניים הפועלים מבפנים נגד המדינה, ומסייעים לאויביה מבחוץ.

למה חמישי דווקא?

מקור הביטוי הוא מלחמת האזרחים הספרדית, בין הכוחות הלאומניים של תומכי המנהיג הפשיסטי פרנקו, לממשלה הרפובליקאית, בשנים 1936-1939. ערב עלייתו של צבא פרנקו על מדריד, אמר מפקד הצבא הגנרל אמיליו מולה, שלצבאו ארבעה גייסות, אך בתוך העיר פועל גיס חמישי, הפוגע מבפנים בנאמני הממשלה ובמגיני העיר.

אורי הייטנר

* * *

משה כהן

הוא משלנו

נסו לדמיין לכם מהומת אלוהים תקשורתית.

שדרן רדיו בעל אג'נדה ימנית משתלח מעל גלי האתר בעיתונאית בלשון ביבים: חתיכת טינופת, יא מנוולת וכיו"ב. 

אבל השתלחות כזאת נערכה נגד הדס שטייף על ידי לא אחר מאשר נתן זהבי.

וראה זה פלא התקשורת נותרה אדישה. 

שהרי הוא משלנו. 

כל הכבוד!

סיבה למסיבה

אנחנו חוגגים כיום 40 שנה לביקור נשיא מצרים סדאת. 

אכן סיבה למסיבה, אבל למה רק אצלנו, האין זה אירוע מכונן גם למצרים? 

כל הציון מצד מצרים היה ראיון של שגריר מצרים שבו הוא מטיף לנו מוסר על שאיננו מקימים מדינה פלסטינית.

אף מנהיג מצרי לא ציין את המאורע.

כמה אפשר להתבזות? 

ארבע פעמים תקפה אותנו מצרים והובסה. 

אך מה זה משנה, מצרים קיבלה בחזרה עד גרגר החול האחרון. 

מצרים מונעת מזה 40 שנה נורמליזציה וקשרים אזרחיים איתנו. 

האנטישמיות והאנטי ישראליות הן "הבון טון" אצלם. 

וביום שבו אנו חוגגים את ביקור סדאת הם מטיפים לנו מוסר על מדינה פלסטינית. 

על כך אמרו חז"ל "המוחל על כבודו כבודו מחול." 

30 שנה לאינתיפדה

הערוץ הראשון משדר סדרת כתבות דוקומנטריות על האינתיפדה הראשונה. 

זו  יוזמה ברוכה אבל גם תמוהה. 

לדעתי פרצה האינתיפדה בעקבות יוזמה ערבית ומעשים של ערבים שלא היו לטובתנו והסבו לנו קורבנות רבים. 

אבל הסדרה הנוכחית עוסקת רק במעשים ה"רעים" של חיילי צה"ל. 

הערבים הם בסך הכול קורבנות תמימים. 

לביסוס "הטענות" האלו שותף בסדרה גם כתב ערבי. 

תמוה, תמוה מאוד.

כמה אנחנו מכורים לתענוגות ההלקאה העצמית!

תקשורת מאוזנת

21 נובמבר שעה 23:30 גלי צה"ל תוכנית אקטואליה של אפי אברהם.

המגיש מעלה לשידור את ראש מועצת ג'יסר-א-זרקה לרגל פתיחת תחנת משטרה ביישוב במטרה למגר את הפשיעה הגדולה. 

לרגל האירוע ביקרו ביישוב ראש הממשלה והשר לביטחון פנים.

ומה הוא שואל, "לא נראה לך שהם רק באים לעשות עליכם סיבוב בתקשורת, מבלי לעשות דבר?"

רגע, גם  כאשר עושה הממשלה מעשה ראוי וחשוב אסור לפרגן לה?

להזכירכם גלי צה"ל הוא שידור ציבורי הממומן על ידי אוצר המדינה. 

אלימות נגד נשים

המשטרה פרסמה נתונים על האלימות נגד נשים. 

אך אין היא מפרסמת  נתונים על פי אילו מגזרים. 

לשאלה ענתה דוברת המשטרה, מירב לפידות, שאין המשטרה מפרסמת נתונים מגזריים "כדי לא לתייג אוכלוסיות."

רצח על רקע חילול כבוד המשפחה אמרנו?  

היתה שקיפות? האם אין הנתונים חשובים לטיפול בבעייה? 

משה כהן

ירושלים

* * *

מִמְּשָׁלִי לָהּ-פוֹנְטֵין

נֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוּבַל

בְּאֵין מַזָּל – כִּמְעַט וְזַ"ל

תַּלְמִיד הִסְתַּלֵּק מִשֵׁעוּר. זֶה קוֹרֶה,

וְלֹא מִתְוַכְּחִים עִם סִפּוּר אוֹ עוּבְדוֹת.

לֹא תָּמִיד מַקְשִׁיבִים לְדִבְרֵי הַמּוֹרֶה

וְנָעִים קְצָת יוֹתֵר לְטַיֵּל בַּשָּׂדוֹת.

הַיֶּלֶד פִּזֵּז לוֹ בַּדֶּשֶׁא הָרַךְ,

עַד אֲשֶׁר הִתְעַיֵּף וְהִכְרִיז הַפְסָקָה,

וְאָז הִתְפַּרְקֵד לוֹ עַל פָּנַי הַשָּׁרָךְ

מַמָּשׁ עַל שְׂפַת בּוֹר עִם תַּחְתִּית עֲמֻקָּה.

הַתַּלְמִיד לֹא בָּדַק אִם אֵין שָׁם סַכָּנָה

וְנִרְדַּם בְּשַׁלְוָה עַל שְׂפָתוֹ שֶׁל הַבּוֹר.

אִם רַק, בְּלִי מֵשִׁים, יִתְהַפֵּך תּוֹךְ שֵׁנָה

הוּא יִפֹּל לְתוֹכוֹ – וּמַפְרֶקֶת יִשְׁבֹּר!

עָבְרָה שָׁם אֵלַּת הַמַּזָּל בְּאַקְרַאִי,

רָאֲתָה מָה קוֹרֶה וְחָשְׁבָה: "הוֹי, צָרָה!

אִם יִקְרֶה לוֹ דְּבַר מָה – זֶה יִהְיֶה בְּעוֹכְרַי."

וְעַל כֵּן הִיא הֵעִירָה אוֹתוֹ וְאָמְרָה:

"זוּז, הִתְרַחֵק מִן הַבּוֹר הַמְּסֻכָּן.

יָכֹלְתָּ לִצְנֹחַ כְּמוֹ שַׂק שֶׁל עוֹפֶרֶת!

יְשַׁן כִּרְצוֹנְךָ, אֲבָל בֶּטַח לֹא כָּאן.

וּסְלִיחָה שֶׁהֵעַרְתִּי. אֲנִי מִצְטַעֶרֶת,

הִתְכַּוַּנְתִּי בְּעֶצֶם רַק לְטוֹבָתִי!

הִצַּלְתִּי אוֹתְךָ מִנְּפִילָה, כִּי אַחֶרֶת

הֲרֵי, כְּמוֹ תָּמִיד, יַאֲשִׁימוּ אוֹתִי!

'אלת הַמַּזָּל הִיא רָעָה וְעִוֶרֶת'

אוֹמְרוֹת הַבְּרִיּוֹת, אוֹ 'אִתְּרַע מַזָּלוֹ',

שׁוֹכְחִים שֶׁאָסוֹן הוּא תְּגוּבַת הַשַּׁרְשֶׁרֶת

לְאִי זְהִירוֹת. זֶה הַנֹּסַח כֻּלּוֹ!

הַזּוֹרֵעַ טִפְּשׁוּת – יְקַבֵּל כְּתוֹצֶרֶת

רַק פֶּצַע וְסֵבֶל בְּכָל יְבוּלוֹ.

בִּישׁ גַּדָּא? מַזָּל רַע? שְׁטֻיּוֹת בְּפַרְפֶּרֶת!

כָּל אֶחָד הוּא אַחְרַאי לְנִהוּל גּוֹרָלוֹ!"

סִימָנִים מְסֻכָּנִים

אֵי פַּעַם, אֵי אָז, בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים,

בַּשָּׁנִים הַשְּׁחֹרוֹת שֶׁל הַמְּכַרְסְמִים,

נִטְשׁוּ הַקְּרָבוֹת, נוֹאָשִׁים וְקָשִׁים

בֵּין עַם הַחֻלְדוֹת לְבֵין עַכְבְּרוֹשִׁים.

נִרְאֶה שֶׁהַזֶּבֶל בְּדֹּחַק הָיָה

וּשְׁנֵיהֶם הִתְכַּתְשׁוּ עַל אֵזוֹר הַמִּחְיָה.

לָחֲמוּ בְּלִי רַחֶם מִנִי קְרָב אֱלֵי קְרָב

וְקָטְלוּ זֶה בָּזֶה, וְטָבְחוּ טֶבַח רָב.

בְּתֹם סֶבֶב קְרָבוֹת מְיַגְעִים, נוֹרָאִים,

הוּבְרַר בְּלִי סָפֵק: נִצְּחוּ בְּנֵי חוּלְדָאִים

שֶׁהִכּוּ בָּאוֹיֵב בִּנְּקֻדּוֹת הַתֻּרְפָּה

וְתָקְעוּ אֶת דִגְלָם בְּכָל תֵּל שֶׁל אַשְׁפָּה.

שְׂרִידֵי בְּנֵי עַכְבְּרוֹשׁ נוֹכְחוּ בַּתְּבוּסָה,

קִפְּלוּ אִישׁ זְנָבוֹ וּפָתְחוּ בִּמְּנוּסָה,

אַחֲרֵיהֶם דָּהֲרוּ, כְּרוּחַ סוּפָה,

מְזַנְבִים בְּנֵי חֻלְדָּה בְּצִּפֹּרֶן שְׁלוּפָה.

הַעַכְבְּרוֹשִים הַפְּשׁוּטִים, עֵרֹמִים וּצְמּוּקִים,

זָחֲלוּ אֶל תּוֹךְ הַחֹרִים וְהַסְּדָקִים

וּמָצְאוּ שָׂם מִקְלָט מֵרוֹדְפִים אֲיֻמִּים

עַד שׂוֹךְ הַמְּהוּמָה וַחֲתִימַת הֶסְכֵּמִים.

אֲבָל הַמַּצְבִּיאִים וְנוֹתְנַי הַפְּקֻדּוֹת

בַּגְלִימוֹת הָרְחָבוֹת, הָרְקוּמוֹת, הַכְּבֵדוֹת,

וְצִיצוֹת הַנּוֹצוֹת הַגְּבוֹהוֹת בַּקְסָדוֹת

וּכְלִי רֶכֶב גְּדוֹלִים עִם סִמְלִי הַיְּחִידוֹת –

לֹא יָכְלוּ לְהִדָּחֵק לְתוֹךְ הַמַּעֲבָרִים

וְלָבוֹא אֶל תּוֹךְ הַנְּקִיקִים וְהַחֹרִים.

סִמְלִי הַמַּעֲמָד הָיוּ לָהֶם לְרוֹעֵץ,

הִסְתַּבְּכוּ בְּכָל אֶבֶן וְשֹׁרֶשׁ שֶׁל עֵץ,

נִתְקְעוּ בַּמְּבוֹאוֹת וְנוֹתְרוּ חֲשׂוּפִים

לִודּוּא הֲרִיגָה בְּשִּׁנֵי הַטּוֹרְפִים.

מֵאָז הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁלֹּא תָּמִיד כְּדָאִי

לָלֶכֶת עִם סִמְלִי כָּבוֹד רַבִּים יוֹתֵר מִדַּי.

בְּמַצָּבִים רַבִּים זֶה עֵסֶק אֱוִילִי,

אֲפִלּוּ מְסֻכָּן. מוּטָב לָלֶכֶת בְּלִי.

* * *

יש לזרז מיד את סיום החקירות של נתניהו, להעמידו לדין ולהביא להתפטרותו, כי לא ייתכן שהוא יצליח לקצור גם את פירות הצלחותיו האחרונות כמו בברית הבלתי כתובה עם סעודיה נגד איראן והחיזבאללה. עוד לא היה לנו ראש ממשלה מושחת כמוהו! תקוותנו שאבי גבאי החכם יסדר את העניינים הרבה יותר טוב ממנו!

* * *

מתי דוד

הטיפוס הנלעג והפרוע

העובדה שעיתון "הארץ" פירסם לאחרונה גל של מאמרי ביקורת ולעג נגד אבי גבאי, היא סימן מעודד וטוב לדרכו ולדעותיו של אבי גבאי, וסימן רע לשמאל הקיצוני והאנרכיסטי. 

אם הטיפוס הנלעג והפרוע, חבר הכנסת אורן חזן, עשוי להיבחר בליכוד פעם שנייה, זה יקרה באשמתה של התקשורת שנותנת לו במה קבועה להשמיע את דעותיו הקיצוניות והמוזרות.

 לפני שנים עבדתי במשרד מבקר המדינה. ככלכלן וכמבקר עסקתי בביקורת רשויות מקומיות. בשנים הללו הביקורת בוצעה שנים לאחר האירועים ועל כן היתה חסרת ערך ובלתי אפקטיבית.

המבקר מיכה לינדנשטראוס עשה מהפכה, שינה את המדיניות והוביל ביצוע ביקורת בזמן אמיתי.

מניסיוני האישי כעובד במשרד מבקר המדינה, יכול אני להעיד ולקבוע שיוזמתו של ח"כ בצלאל סמוטריץ פסולה ומסוכנת, ומטרתה לעקר ולנטרל את הביקורת!

מתי דוד

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

מלי טויב (לבית אהרנסון)

מדוע נדחק אהרון אהרנסון לשוליים בוועד הצירים באופן בלתי ראוי וגם מעמדו כמצורע

היכה שורש?

 כדברי הסופר סקוט אנדרסון בספרו "לורנס בחצי האי ערב" (עמוד 501)?

חלק ד

 אהרון אהרנסון היה חבר זוטר במשלחת שהפליגה למצרים. בארבעת החודשים שקדמו לפרסום הצהרת בלפור גברה ההתנגדות הערבית אליה, והיא הובעה בקולות רמים וצורמים. מטרתה הראשונה של השליחות, כפי שהסביר לפניהם חבר הפרלמנט הבריטי ויליאם אורמסבי-גור, שהתייצב בהתלהבות לימין הציונות, היא להבטיח למנהיגי הקהילה הנוצרית והקהילה המוסלמית הערבית כי אין להן סיבה לחשוש מ"הבית הלאומי" היהודי בפלשתינה.

מי שהפריע להתנהלות זו היה אהרון אהרנסון, כפי שאתאר להלן בעקבות הספר בעמודים הבאים.

ברצוני לסטות מהכתוב ולשאול שאלה רטורית – איך התקבלו משפחת אהרנסון ופועלה בעיני הציבור  היהודי בארץ  בזמן פעילותם למען המטרה ניל"י – נצח ישראל לא ישקר? האם  אפשר למתוח קו רציף מאותו יחס שלילי מסיבות שונות כלפי פעילותם לגירוש התורכים והבאת האנגלים, עד לחגיגות מאה שנה להצהרת בלפור בישראל כיום, ללא ציון רשמי של ממשלת ישראל לגבי חלקו של אהרון אהרנסון בהשגת ההצהרה?

אפרים הלוי, שנחשף לחומרים החדשים שהאנגלים פתחו בפני הציבור, קרא  בהם שהבריטים הוקירו את פעילות ניל"י וציינו את תרומתה. ואף ציטט זאת בהזדמנויות שונות. בעקבות שיחתו עם ידידי אריק איזנשטיין, המומחה לניל"י ולתקופה, אריק ציין בפניו את תרומתו של אהרון אהרנסון להצהרת בלפור.

אפרים הלוי קרא והעמיק את ידיעותיו בנושא ולרגל מאה שנה להתאבדותה של שרה אהרנסון פירסם באנגלית בעיתון אנגלי מאמר ובו ציין במפורט את חלקו של אהרון אהרנסון  בהצהרת בלפור ואחד המקורות הוא ספרו של סקוט אנדרסון.

אני זוכרת את דברי ידידיה אהרנסון ז"ל (יליד 1910) בכנס משפחתי שהוקלט בשעתו על ידי כרמלה מנשה, שאמר כי לא היה קל להיות נער מתבגר בזכרון יעקב באותה תקופה. את סיפורה של אימי על סבתי, שבעלה נלקח בשבי הטורקים וכולם בזכרון יעקב טרקו בפניה את הדלתות.

היישוב בזכרון יעקב לא אהד את  הפעילות המחתרתית של ניל"י ועל אחת כמה וכמה היישוב היהודי בשאר חלקי ארץ ישראל. כילדה אני זוכרת את הצעדות מבית אהרנסון לבית הקברות בזכרון יעקב בסוכות לזיכרה של שרה אהרנסון. [לאהרון אהרנסון אין קבר רק יד זיכרון, כי נספה בים.]

מי שאימץ  את ניל"י והשתתף בצעדות היה מנחם בגין, שאף נאם ועימו חברי וצעירי מפלגתו. בשעתו מנחם בגין התחבא והסתתר בזיכרון יעקב, ומלכה סמסונוב, שהיתה אם הבית בבית אהרנסון, היתה מביאה לו את ארוחותיו. לא התפלאתי שבהלווייתה של רבקה אהרנסון – הדודה של אבי, מצאתי את עצמי על שפת הבור מדשדשת  באדמה הבוצית והחלקלקה ולידי מנחם בגין.

ואילו שאר הישוב כנראה שנא ושטם את פעילות ניל"י ואת אנשיה מהסיבות שלו.

ונחזור למשלחת שנשלחה לקהיר. [בוויקיפדיה, בערך: ועד הצירים, מצוין  כי הוועד מנה 11 שליחים. בראש עמד חיים ויצמן, ואחריו מנחם אוסישקין. מזכירו היה משה שרתוק [שרת], ועם אישיו הבולטים נמנו אהרן אהרנסון, איש ארץ ישראל, שהיה עוזרו של חיים ויצמן.

כפי שציינתי לעיל, אהרון אהרנסון היה רק חבר זוטר במשלחת. בלונדון הביעו כמה מחברי הוועד התנגדות עזה לצירופו, ולבסוף הוחלט שהוא יצטרף כמומחה לחקלאות בלבד. רק התעקשותם של מנהיגי הציונים באמריקה, דוגמת לואי ברנדייס, הבטיחה את צירופו. ההתנגדות נבעה בין השאר מהגילויים על פעילותה של רשת הריגול של ניל"י. אלה גררו ויכוח מר בקהילה הציונית וביהדות העולם בכלל. רבים האשימו את רב המרגלים [הכוונה לאהרון אהרנסון] כי במעשיו סיכן את עצם קיומו של היישוב היהודי בארץ ישראל. אך מדאיגים לא פחות היו המוניטין שיצאו למדען כחובב ריב ומדון, שכן היה קשה לתאר שליחות דיפלומטית עדינה ומורכבת יותר מזו שיצאה אליו המשלחת של ועד הצירים והנספחים.

המשימה הראשונית של המשלחת היה להפיג את חששות הערבים. לציין כי לציונים אין כל כוונה לנסות לכונן מדינה יהודית בארץ ישראל בסיום המלחמה וכי אין בכוונתם לרכוש קרקעות.

תחילה הכול התנהל כשורה. קבלת פנים סוערת של הקהילה היהודית באלכסנדריה ואף יותר, בקהיר. ויצמן הרגיע את מאזיניו הערבים  כי מעמדם של המקומות הקדושים לאיסלם לא ייפגע.  הוא דיבר באהדה רבה על המרד הערבי נגד הטורקים ואף טען כי הוא קרא לבריטים להכריז על השהיית רכישת הקרקעות.

יום אחרי יום בקאהיר נשא אהרון אהרנסון בשתיקה את שורת הפגישות והנאומים האינסופיים שהוועד ספג. משלחות  של יהודים ומשלחות  של ערבים. לרוע המזל האגרונום אהרנסון הגיע לקצה גבול יכולת הספיגה שלו דווקא ברגע הגרוע ביותר, בעת פגישה עם הוועד הסורי בראשות סולימאן נסיף. כאשר טען אחד הערבים שהמתיישבים היהודים נוטים להסתגר בינם לבין עצמם ולסחור רק עם אחיהם ובכך פוגעים בערבים.

 אהרון אהרנסון קם בכעס על רגליו ותקף את דברי השקר הללו.

ויצמן ניסה לנטרל במהירות את המצב ואמר כי גם אם המצב העגום שרר בעבר, יש לנקוט צעדים כדי שהוא לא יישנה בעתיד.

אך התפרצותו הפומבית של אהרון אהרנסון הטילה צל מובן על המפגש כולו. זה לא מצא חן בעיני הסוכן המיוחד של משרד החוץ האמריקני – ויליאם ייל, שהיה מראש ספקן לגבי הצהרותיו של ד"ר ויצמן. הוא במפורש מספר שחשדותיו גברו בעקבות שיחה עם לואי מאייר, "המשקיף" האמריקני היחיד בוועד הצירים. וכותב: "מאייר אמר לי בלשון ישירה, שרק משום שוויצמן מתנער עתה מכל כוונה להקים מדינה יהודית בפלשתינה אין פירוש הדבר שהוא יעמוד בהתנערותו זו גם בעתיד. היעד הסופי הוא מדינה יהודית בחסות בריטית או אמריקנית."

לאור התפרצותו הפומבית של אהרנסון,  דיווח ייל ביובש למשרד החוץ האמריקני: "יש לקוות שבעתיד ישאיר ד"ר ויצמן את מר אהרנסון מאחורי הקלעים בכל המגעים של הוועד עם הערבים."

ויצמן היה שותף ככל הנראה לדעתו זו.

במפגש הבא, כעבור ימים אחדים, עם אותו ועד סורי – לא היה זכר לאהרון אהרנסון.

בחלק הבא: מדוע שקע אהרון אהרנסון במרה שחורה, בקאהיר? וכיצד ויצמן ומרק סייקס מצאו דרך להיפטר לזמן מה מאהרנסון האגרונום המטריד ולנצל את מעלותיו? הם שלחו אותו לשליחות נוספת של גיוס הקהילה היהודית האמריקנית.

מלי טויב

המשך יבוא

* * *

יוסי אחימאיר

מִימִי ארצי ע"ה – אימא של נאוה ושלמה

ההספד המרגש שפירסמה ביום רביעי  ב"ידיעות אחרונות" הסופרת נאוה סמל, על אימה מימי ארצי ז"ל, שהלכה השבוע לעולמה כבת 100, החזיר אותי אל ארון הספרים. ממנו שלפתי את האוטוביוגרפיה של יצחק ארצי ז"ל, "דווקא ציוני" (שנכתב בשיתוף עם בתו הסופרת).

יצחק היה איש ציבור רב פעלים, אשר כפי שכתבתי במכתב ההספד לאחר פטירתו ב-2003, "ראיתי בו פוליטיקאי מזן אחר, שכל כך חסר לנו בימינו, נעים הליכות, מכבד את הזולת, איש תרבות." בין השאר היה חבר-הכנסת בסיעת הליברלים העצמאיים, מ"מ ראש עיריית תל-אביב וראש עליית הנוער.

בשנת 2000 זכיתי לקבל ממנו את ספרו, ובהקדשה כתב כך: "ליוסי אחימאיר, בנו של אבא גדול, מעמודי התווך של הרדיקליזם הציוני, דרכי לפני העלייה, בימי העליה ובשנות פעילותי הציבורית, הפגישו אותי בתחנות שונות עם אישי המחנה הרביזיוניסטי."

הספר המרתק מוקדש במלה אחת - "למימי", אותה נשא לאשה ב-1946, טרם עלייתם ארצה בעלייה ב' ה"בלתי לגלית". הם נפגשו בעת ביקורו בעיירה סוצ'אבה: "לא יכולתי לשער כי באחת מאספות הנוער ממתינה לי בת זוגי לחיים ואם ילדיי. נכנסתי לאולם וראיתי אישה צעירה אותה הכרתי לפני שנים כנערה. מרגלית – מימי ליקוורניק, נציגת 'בני עקיבא', ניצבה על הבמה ונאמה... מספרת לצעירים על ניסיונה הטראגי כניצולת שואה...

"בתום העצרת ניגשתי אליה. על פניה העצובים התפשט חיוך. היא שמחה לפגוש אותי. הקשר התחדש. בתוך ליבי ידעתי, שזו בת זוגי האמיתית... עולמי הפך לעולמה, והיעד שלנו היה להגיע לארץ-ישראל יחד."

החתונה של מימי ליקוורניק ואיצ'ו הרציג היתה צנועה, בצהריים, ערב היציאה לדרך החתחתים של העלייה, שהיא סיפור בפני עצמו. "תצלום אחד נותר מטקס הנישואין החפוז שלנו, לא שמלת כלה, לא חליפת חתן ולא עוגת קצפת. מימי ואני לבושים בבגדי חולין, חבוקים בטרם מסע. ירח הדבש שלנו מצא אותנו מיטלטלים מארץ הולדתנו לעבר יוגוסלאוויה, כשאנחנו נושאים שמות אחרים..."

לשם סגירת המעגל: מימי ויצחק ארצי זכרם לברכה הם כמובן הוריהם של – יבל"א – הסופרת נאוה סמל והזמר שלמה ארצי. ושניהם התגוררו ומתגוררים ב... רחוב אחימאיר ברמת-גן.

יוסי אחימאיר

* * *

דינה קטן בן ציון

בימים אלה הלכה לעולמה רות בונדי ז"ל

היא היתה דמות מופת בעיניי. לא היכרנו אישית, אבל במשך שנים עקבתי אחר כתביה ודברים שאמרה בהזדמנויות שונות. אהבתי מאוד את ספריה "שברים שלמים" ו"נחמות קטנות". קראתי אותם בהנאה רבה מאוד, בהערכה ובהרגשה של קרבת לב. 

לזיכרה אני מעתיקה כמה קטעים שרשמתי לעצמי מתוכם, להזכיר את קולה החכם, הצלול, שכה היטיב לקשור בין מה שקורה מסביבנו לבין תובנות יקרות ערך, המתנסחות באירוניה חכמה ומחזקות את הלב.

מתוך הספר "נחמות קטנות", בפרק "האדם הלא רווחי" (עמ' 18-17)

כולם אחים בשאיפה לרווחים. אשרינו וזכינו, שמנהל בנק הנקרא עדיין בנק הפועלים מרוויח כמיליון שקל לחודש, והבנק שלו, שקם לפני שמונים שנה, בעיקר בזכות עמל חלוצי ארץ ישראל, מעודד את הישראלי בעל החוש הכלכלי המפותח להשקיע בנדל"ן במנהטן..." ובהמשך: "באופטימיות חסרת תקנה אני מאמינה, שאי אפשר עוד להרחיק הרבה בקפיטליזם הדורסני, חסר המעצורים וחסר הבושה לאורך זמן, שיבוא יום וכלכליות תהיה רק אחד השיקולים בגישה לבעיות, שהאחריות לזולת תהיה שוות ערך לחשבון בבנק, שתרומה לאושרו של אדם, ליכולתו להיאחז בחיים, לא תהיה פחותת ערך ממניות כר"ם. אולי יגיע הזמן, ששרים וחברי כנסת ומנהלי משרדים יחדלו להשתתף בשמחות עשירים, רק מפני  שהם עשירים ועשויים ביום  מן הימים לספק ג'וב שמן; שראש הממשלה ושר האוצר, גברים מדושני עונג והון, לא ידברו על צער הגזרות הכלכליות; שמי שמקפיד לחיות מיגיע כפיו, בלי ניצול הזולת, לא ייחשב לקוריוז תמוה, לשריד מאובן. 

אדם יכול להתעלם ממנה [מן המילה "רווחיות"] למען עצמו. להביט אחורה בסיפוק על שעבד קשה כל ימי חייו והתפרנס ביושר, הפריח שממות, הצמיח יבלות, חי לו בצניעות, לא צבר נכסים. הרהורי חרטה באים אליו רק כאשר הוא מתחיל לראות את עצמו בעיני הסובבים אותו, לעיתים בעיני צאצאיו שלו עצמו, הרואים אותו כתמים, קצת לא יוצלח, פראייר. דרושים כוחות נפש גדולים כדי שהאדם הלא רווחי ימשיך להאמין בצדקת דרכו, כדי שיעמוד בלחץ החברתי ולא יחשוב שהוא כישלון, מפני שאין לו מה להוריש לילדיו ונכדיו אלא דירה, במקרה הטוב, ואמונה בהגינות, בערך העבודה עצמה, בחברה שוויונית יותר, בחובת העזרה לזולת.

על ישראלים המסדרים לעצמם אזרחות נוספת, של הארץ שממנה היגרו לישראל (עמ' 31):

...גם כיום, כשחלפה הגאווה על הדרכון הכחול, שהמילים 'מדינת ישראל' וסמל המנורה טבועים בו בזהב, החזקת אזרחות כפולה היא בעיניי הודאה בכישלון, פזילה לאפשרות שיש חיים גם מחוץ לישראל. מבחינתי, לשייכות למדינה יש רק מדד אחד: אם בעת שהותי בחוץ לארץ תיפול איזו צרה על מדינת ישראל, אעשה הכול כדי לחזור מיד הביתה. אין לי התחייבות כזו כלפי העם הצ'כי.  אזרחות אינה פוליסת ביטוח כפולה. והמדד הנוסף: מול ביקורת יהודי הגולה על האישיות שעומדת בראש מדינת ישראל, אני מסוגלת להגן אפילו על אריאל שרון. 

בעניין הדרישה ל"ביטחון" (עמ' 43-44):  

דרושה הסבה מחשבתית. לא להאמין למי שמבטיח  ביטחון, כי הוא משקר ביודעין, לא לתבוע את הביטחון אלא ללמוד לחיות בתחושת חוסר הביטחון האישי, הלאומי, העולמי. זה אחד היתרונות של מי שעבר את המאה העשרים על כל זוועותיה: לא בוטחים עוד לא בקדמה ולא במגילת זכויות האדם, לא בצדק ולא באנושיות, לא באלוהים ולא בנושאי דברו עלי אדמות. זה לא מונע שמחת חיים. זה לא מונע להוליד וללדת ילדים. זה לא מונע לפעול למען חברה פחות דורסנית. זה רק מונע אשליות. 

... הדבר הבטוח היחיד הוא חוסר הביטחון - ועמו צריך לחיות. 

עמ'  47-46:  (וגם: 88;  116-114; 118)

נכון, יש זוגות שיודעים להזדקן יפה יחד, בידידות, באהבה שאינה דורשת מילים, קיימים בתים משותפים שדייריהם שומרים על כבוד ביתם וחזותו, מסעדות שלא מידרדרות עם הזמן, ילדים חמודים שגדלו לבני אדם זקופי קומה. ישנם גם פוליטיקאים כנים, מצויים עשירים שבעיניהם העושר הוא גם חובה כלפי הזולת, לא כל שלטון מקומי מושחת. אבל לפעמים לא רואים אותם בעננה השחורה הנקראת מציאות, שאינה אלא בבואת המציאות כפי שהיא משתקפת באמצעי התקשורת. ליום יפה, לאדם הגון – אין רייטינג. 

יהי זכרה ברוך.

דינה

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

מדינה פלשתינית – מים או שמן

למדורת המזה"ת?

"ישראל היום", 22 בנובמבר 2017

רקורד-מתועד – ולא תקוות וציפיות – הוא הבסיס האובייקטיבי לבחירת שותף להקמת משפחה, עסק או יוזמה מדינית. גם את היוזמה להקמת מדינה פלשתינית יש לבדוק על בסיס רקורד מתועד, שיטתי ואובייקטיבי, ולא על בסיס סובייקטיבי של התבטאויות ותרחישים חיוביים ושליליים.

לדוגמא, בשנות ה-30' של המאה הקודמת הזדהתה ההנהגה הפלשתינית עם המפלגה הנאצית ועודדה התגייסות לצבא הנאצי. ב-2017 ספרו של היטלר, "מיין קאמפף", הוא רב-מכר בשטחי הרשות הפלשתינית, המקרינה אהדה לנאצים במערכת החינוך לשנאה וההסתה, והפועלת מ-1993 כביטוי אותנטי לתפישת העולם והיעד האסטרטגי הפלשתינים.

אחרי מלחמת העולם השנייה התחברה ההנהגה הפלשתינית לגוש הסובייטי, מחמוד עבאס קיבל דוקטורט במוסקבה (על הכחשת השואה), וקידם הקמת מחנות טרור פלשתיניים בלבנון, תימן וסודן להכשרת טרוריסטים אנטי-מערביים. הפלשתינים הם מראשוני התומכים בשלטון האייתולות באיראן, מקורבים לשלטון האימים בצפון קוריאה, ומקיימים קשר הדוק עם משטרים אנטי-אמריקאים בקובה ובוונצואלה.

המוניטין הבוגדני של מחמוד עבאס וערפאת בזירה הבינערבית נובע מרקורד עקבי: ב-1955 נמלטו ממצרים עקב מעורבותם בחתרנות וטרור "האחים המוסלמים"; ב-1966 ברחו מסוריה בגין פעילות טרור; ב-1970 הציתו מלחמת אזרחים בירדן; בשנות ה-70' שפכו שמן על מדורת מלחמות האזרחים בלבנון וניסו להפיל את השלטון בביירות;  וב-1990 השתתפו בפלישת צדאם חוסיין לכווית – שפתחה שעריה בפניהם משנות ה-50' – ובכך גרמו לגירוש כ-300,000 פלשתינים עם שובו של שליט כווית לשלטון.

הרקורד הפלשתיני מבהיר את פשר האזהרה שהשמיעו הרמטכ"ל ומפקד המודיעין הירדניים באוזני מקביליהם הישראלים – בעת החתימה על הסכם השלום ב-1994 – להימנע מהקמת מדינה פלשתינית, פן תוביל להפלת המשטר ההאשמי, שתערער את המשטרים הפרו-מערביים בסעודיה ובמדינות הנפט הערביות. ירדן תהפוך למדינת טרור שתשנה את הגבול הארוך ביותר של ישראל, והקרוב ביותר לירושלים, נתב"ג, כביש 6 והשפלה, למסוכן ביותר.

בניגוד למבול המלל הערבי הפרו-פלשתיני, קיימת בצורת של המעש הערבי כלפי הפלשתינים, המבטאת את ההתייחסות הערבית האמיתית לעניין הפלשתיני, ואת מקומו הנמוך מאוד – ולעיתים אף שלילי – בסדר העדיפויות הבינערבי. מלחמות ערב-ישראל לא פרצו עקב – או למען – הפלשתינים (לדוגמא, מצרים, ירדן וסוריה לא שקלו להעביר לפלשתינים את עזה, יו"ש, או אל-חמה שכבשו ב-1948), ואף עימות צבאי בין ישראל לפלשתינים לא גרר מעורבות צבאית ערבית.

שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני, חסר התקדים, בין ישראל לסעודיה והמפרציות, מבטא את הפער בין המלל והמעש הערביים, את סדר העדיפויות של מנהיגי ערב החשים, במאכלת האיראנית על הצוואר, וממחיש שהעניין הפלשתיני אינו לב הסכסוך עם ישראל, אינו שורש זעזועי האזור, ואינו בבת-העין הערבית. שיתוף הפעולה נובע מתדמית ההרתעה הישראלית שתתפוגג אם ישראל תיסוג לרצועה הצרה על חוף הים התיכון – הנשלטת על ידי רכסי יו"ש – ותהפוך מנכס לנטל אסטרטגי על ארה"ב.

תמיכה בהקמת מדינה פלשתינית (שתעניק בסיס ימי לרוסיה או לאיראן?) – תוך התעלמות מהרקורד הפלשתיני והרקורד הערבי המעשי כלפי הפלשתינים – שקולים לגיוס פירומן כדי לכבות שריפה.

יורם אטינגר

* * *

יהודה דרורי

1. ג'ון  קרי האידיוט

אתמול, במאמר המערכת של ה"ניו-יורק פוסט" נאמר בין השאר: "גילינו לאחרונה שג'ון קרי הוא אידיוט יותר גדול משחשבנו..."

מדובר בנאום שנשא קרי לפני כשנה באבו-דאבי בו האשים רק את ישראל בכישלון לפתרון עם הפלסטינים וקבע ש"הפלסטינים עשו כל מאמץ למען פתרון של שלום... כשהוא מתעלם מהערצת השהידים, תשלומים למשפחות מחבלים וההסתה הבלתי פוסקת.."

מה נותר לנו לומר? כאשר הבוס שלו היה אידיוט גדול ממנו! לא שמנו לב לכך שהטיפוס הזה, איש שמאל, בעבר אפילו הוגדר כבוגד כאשר עמד לצידה של ג'יין פונדה בהאנוי כשהיא מכוונת מכונת יריה לעבר מטוסים אמריקאים... האמריקאים התעלמו אפילו מכך ששר החוץ האיראני, שניהל איתו את מו"מ ה"גרעין האיראני", הינו גם קרוב משפחה שלו ... אבל הוא היה יקיר השמאל (והתקשורת האמריקאית...) ולכן הם שתקו...

כן, זוהי הדמוקרטיה האמריקאית במערומיה, זו שאיננה מפסיקה לתקוף את טראמפ שהרס להם את ה"ליברליות" המזוייפת נוסח אובמה וקרי...

אהוד: על ג'ון קרי כתבתי כאן שוב ושוב שהוא אידיוט גמור ואינו מבין כלום בענייני המזרח התיכון, אבל מי אני, סופר נידח, שיקשיבו לי? הלא יש לנו "סופרים חשובים" בעלי השקפת עולם נאורה, שדומני כי איש מהם לא אמר עליו מימיו מילה כמו זו של אמת!

2. ליברלי-שמאלני לא מטריד מינית...

במסגרת השיטפון בתלונות על הטרדות מיניות ב-60 השנים האחרונות בארה"ב, ואחרי שחזינו כיצד כנגד כל מתלונן, קמות מיד מאות נשים לחזק את התלונה של איזו קשישה שליטפו לה את התחת לפני 50 שנה... היתה לפתע "נקודת אור" לגברים כאשר הסנטור היהודי אל פרנקן, שנאשם בהטרדות מיניות ע"י שתי נשים, זכה להגנה סוערת מצד כמה עשרות נשים למענו...

מה קרה? מי מת?

פשוט מאוד: אל פרנקן הינו ליברלי-שמאלני, והמגינות עליו כולן בדעותיו הפוליטיות ובאות מהכיוון של עולם הבידור והתקשורת...

לכן גבר, אם תואשם חלילה בהטרדה מינית, תצהיר לתקשורת שאתה איש השמאל הליברלי, ומיד תזכה להגנתה.

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

תקוה וינשטוק

מרים נעמן: "כוכב" חדש מבנות המזרח

    "כוכב חדש עלה מבנות המזרח, שמה מרים נעמן," כך כתבתי ב"מעריב" בשלהי שנות החמישים של המאה שעברה. "הגלריה של הזמרות התימניות שלנו עומדת להתעשר."

כשראיתיה לראשונה היתה מרים צעירה חיננית בת 21, חטובת גו,עורה כהה מאוד, כמעט שחור, פניה נאות ורווח בין שיניה הקדמיות. היא לבשה חולצת רקמה תימנית וענדה עגילים מזרחיים גדולים.

היה לה קול אלט מצלצל ויודעי דבר ניבאו לה עתיד מזהיר. היא כבר שרה בהופעות מטעם ההסתדרות, ויצ"ו וארגונים אחרים למיניהם, במסיבות בבתי חרושת, ב"תיבת נוח", המועדון הפופולרי על שפת הים בתל אביב. גם "בקול ישראל".

מרים העלתה בפניי סיפור של סינדרלה, כישרון שפרץ ממעמקי העוני והתגבר על כל הקשיים. "קורות החיים שלי מספיקים לשני ספרים." אמרה.

היא נולדה ב-1938 בשכונת התימנים שעריים. משם עברה המשפחה לטירת שלום ליד נס ציונה. בת בכורה בין שבעה ילדים. אביה, סיפרה, כיום בן 75, "עבד בשעתו בשדות יחד עם בן גוריון." לכל בני המשפחה קול ערב אבל אין להם אמביציות. "ואני שאפתי תמיד להיות זמרת ולהתקדם בחיים."

היא מעולם לא למדה בבית ספר. דבר מקובל למדי בעדה התימנית באותם ימים של ראשית המדינה. בגיל חמש נטרה את הכרם שגידלו מפני ציפורים וילדים, ובגיל תשע התחילו היא ואחותה לעבוד במשק בית לפרנסת המשפחה.

ארבע שנים עבדה בביתו של איכר והשתכרה חצי לירה לחודש. בעלת הבית לימדה אותה קרוא וכתוב. "היא אחד האנשים היחידים שבאו לעזרתי," אומרת מרים. "היא המריצה אותי לבקר בשיעורי ערב." הנערה רכשה השכלה עממית כמעט מלאה. בגיל  14 קראה את הספר הראשון בחייה, "ומאז רכשתי 150 ספרים בכסף שחסכתי מהעבודה. אני גאה שהתפרנסתי בעצמי. תמיד סיפרתי שאני עוזרת בית. קראתי על אמנים שעבדו הרבה יתר קשה בלי להתבייש."

מהעבודה במשק בית עברה לעבודת אריזה. היתה מנצחת על השירה במסיבות הסיום באריזה. "וכולם יעצו לי, לכי העירה ללמוד זמרה."

ואכן, ב-1953 עברה לעבוד בתל אביב ונרשמה לאקדמיה למוסיקה. היא הצטרפה ללהקה שהקים סעדיה דמארי והשתתפה איתו בהצגת "המבשר" בתיאטרון "אוהל". כבר מקבלים אותה באהדה, מגישים לה זרים, מבקשים להשמיעה בתוכנית 'כבקשתך" ברדיו. "הציעו לי אפילו סיבוב בצרפת." אומרת הזמרת הצעירה, "אבל ראשי לא הסתחרר... אני עוד לא מוכנה להופעות בחו"ל. אני רוצה להשלים את השכלתי המוזיקלית. אבל חדלתי לעבוד במשק בית ואני מקווה להתקיים מהופעות."

עקבתי אחרי הקריירה שלה. השם "מרים נעמן" החל להתנוסס על מודעות ועיתונים. נחום נרדי ליווה אותה בפסנתר. עם השחקן מנשה ורשבסקי שרה משיר נרדי, עמנואל זמיר, שלמה ויספיש. הופיעה באידיש בבית ציוני אמריקה, תימניה שרה באידיש! – שרה בתימנית ב"תיבת נוח" על שפת הים. הקליטה שירים ואף הוציאה תקליטור: "אהבת הדסה".

ואז, באמצע שנות השישים, נעלמה מהאופק. לא הופעות ולא תקליטים. כאילו בלעה אותה האדמה. לא פעם במרוצת השנים תהיתי מה קרה להבטחה המוזיקלית הזו.

והנה בימים אלה, אחרי קרוב ליובל שנים, צלצול טלפון."מדברת מרים נעמן... את זוכרת אותי? אני רוצה לבא אליך ולראות אותך שוב."

ןהיא הופיעה, כבר קרובה לשמונים. עם שרידי יופי, עם הרווח בין השיניים שהתרחב במקצת. מה עבר עליה בכל השנים הללו?

מסתבר שזה כבר לא סיפור סינדרלה החיה באושר ועושר. זה סיפור בעל סוף נוגה.  

אחרי מלחמת ששת הימים יצאה לסיבוב הופעות בחו"ל. ללא אמרגן. "הייתי האמרגן של עצמי." כנראה גם ללא פרסומת נאותה, אך עם הרבה תעוזה. שרה בדרום אמריקה, בעיקר בקהילות היהודיות וזכתה  להצלחה רבה בקהל ובעיתונות. היא הגיעה לשיר עד אוסטרליה, ולאחר מכן הופיעה באירופה. התחנה האחרונה בקריירה המוזיקלית שלה היתה גרמניה. שם הסתבכו חייה. היא  חדלה לשיר,ילדה מחוץ לנישואין, מסרה את התינוק לאימוץ ויותר לא ראתה אותו. כיום הוא כבר איש קשיש. היא אינה יודעת אם הוא חי, היכן הוא. ילדים נוספים לא ילדה. "המוסיקה חסרה לי," אומרת מרים נעמן, "אבל הוויתור על הילד זה הדבר הכי גרוע שעשיתי בחיים."

ארבע שנים התגוררה בגרמניה ונישאה לגרמני שלדבריה התייהד. ב-1981 חזרה עימו לארץ, חזרה באלם גמור. אלמונית. הזוג עבר לאילת ועבד במלון "סונסטה". הבעל נפטר ועתה חיה מרים סמוך למשפחתה בנס ציונה. לא במה. לא הופעות. "אני מברכת את האלוהים על כל יום שהוא עוד נותן לי."

לא רציתי לחטט בפצעים, לא ביקשתי פרטים על השבר שעברה. המוסיקה הינה עולם אכזר של תחרות, לחץ וכאב לב. קשה מאוד להתפרנס ממנה. רק זמרים-זמרות יחידי סגולה מסוגלים להופיע גם בגיל מבוגר. ייתכן שמרים איבדה את  קול הפעמונים. אולי העיבו החיים האישיים על הזימרה ולא עמד בה כוחה להמשיך לנדוד מארץ לארץ ללא יד תומכת, ללא אמרגן שיילחם עבורה, ללא קשרים מספיקים? היא אינה האמנית הראשונה וודאי לא האחרונה שזכתה להצלחה בישראל וחיפשה את מזלה בעולם הגדול, והמזל חדל להאיר לה פנים. ואולי בעולם, שכיום הינו כפר גלובלי, נגיש, שוב אין חידוש בזמרת שחומת עור. דור הזמרות התימניות התפוגג ומגוון השפות של שיריה חדל להרשים.

אז למה באה אליי, מוכנה לערטל בפיני את מחדליה, ושאספר עליהם ברבים? כנראה שאין זאת אלא משום התשוקה לחזור בכל מחיר לתודעת הציבור. רק לא להישכח. שיזכרו שהיה היתה זמרת שמימיה לא למדה בבית ספר והצליחה לעלות משעריים אל על והגיעה לפסגות ושמה מרים נעמן.

תקוה וינשטוק

* * *

יואל נץ

נוסטלגיה

גם בחלוף שנים רבות כל-כך חש אני התרוממות רוח כל אימת שמהרהר אני בימי "השומר הצעיר" שלי, ובשש שנות חיי בקיבוץ; אני שב כביכול ונוטל ברוחי שוב חלק בעשייה ההיא למען האידיאלים הנשגבים...

עלה בדעתי שמן הראוי כי אספר משהו מן הפכים הקטנים שזכורים לי עדיין מחיי הקיבוץ, בטרם יימוגו בתהום הנשייה...

סיפורו של פזמון

קיבוץ שובל של שלהי שנות ה-50 במאה הקודמת (אשר במילניום הקודם). האנשים חביבים, חרוצים, רואים ברכה בעמלם הקשה. גידולי הפלחה מניבים רווחים נאים...

ערב קיץ בהיר אחד, העלתה המזכירות על סדר יומה של שיחת הקיבוץ את הרעיון לעשות כעת גם למען רווחתם של החברים, ולהקים חדר אוכל חדש במקומו של זה הישן והצנוע אשר בראש הגבעה. ההצעה מתקבלת בהתלהבות. משקיעים בפרוייקט ממיטב ממונו של הקיבוץ, ובחלוף פרק זמן לא ארוך מרימים קומפלקס משוכלל ומודרני לתפארת במושגי הימים ההם, אשר כולל מטבח המבוסס על טכנולוגיה חדישה של בישול באמצעות קיטור, חדר אוכל מרווח מרוהט בטוב טעם, ובצמוד לו "אטריום" – מועדון לבילוי, קריאה ועיון, שאת התקרה מעליו אפשר להניע בלחיצת כפתור ולחשוף לעיני יושביו את השמים המכוכבים בלילות הקיץ המרעננים... משהו מן האגדות!

אלא מאי? אינני זוכר עם משום ההוצאות הכספיות שעלו אז על מעבר למתוכנן, או שאולי, משום שפקד אז את ארצנו אחד מאותם המשברים הכלכליים – עובדה היא כי יום לא עבות אחד, הודיעה חנה, האקונומית, שהנה, היא נאלצת לצמצם משהו את תקציב המזון. אבל, אל דאגה ואין סיבה להתרגש יתר על המידה – צמצום תפריט המזון כולו לא יתבטא אלא סך הכול בארבע אגורות ביום לכל חבר...

כמי שמחבר היה פזמונים עבור להקת השובלתרון, היה הנושא הזה כשמן בעצמותיי. חיברתי פזמון ללחנו של בני ברמן "שיר הליצן" ("שמש עולה, יורד גם הליל / אך הליצן עוד ממשיך וצוהל").

וכך נשמע היה הבית הפותח:

חדר אוכל חדש, הסירים על קיטור,

ובאטריום גג ממונע...

נערה חמודונת בלובן סינור

מחלקת פילה במנה.

הבית החוזר:

ה"במקום" היום: פלפל ממולא –

ארבע אגורות בתקציב הכלכלה! 

X2

בשום פנים ואופן אינני מצליח להיזכר (הגיל... הגיל...) בשאר בתי השיר המספרים, כל אחד בתורו, על נפלאותיו של חדר האוכל החדש (אולי-אולי נשמר בקיבוץ שובל ארכיון ובו שירי השובלתרון?)

בתום כל בית – פזמון חוזר שיש לשיר פעמיים, אבל לבית האחרון שיניתי את הפזמון החוזר מן הקצה אל הקצה, והשיר מסתיים בשורת מחץ:

אולי אין כלל צורך כספים להוסיף,

ורק – לכלכל את כלכלת התקציב?

 X2

הצגתי את השיר שחיברתי בפני חברי הלהקה כשנפגשנו לחזרה. החברים אהבו אותו, אבל מרכֵּז השובלתרון, יהודה באואר (לימים – פרופסור יהודה באואר הנודע בעולם), נזעק כנגד הפזמון המסיים, פסל אותו מכל וכל וקבע במקומו את הפזמון החוזר כמו אחרי בתי השיר האחרים...

"חנה היא בסדר גמור ולא צריך לבקר אותה!" – אמר.

וכך היה השיר שחיברתי לעוד סתם שיר של אווירה... ללמדך, שבקיבוץ מותר ללטף לממלאי התפקידים את האגו, אבל חלילה מלבקר או לעקוץ אותם...

יואל נץ

* * *

מ. זושצ'נקו

רשמקול

 (מתוך הקובץ "נופש מופלא", בהוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרית פועלים. מרוסית: יואל נץ)

יוּ, כמה שהאמריקאים הם עם חריף! כמה גילוים מופלאים, כמה המצאות גדולות הם המציאו! אדים, סכיני גילוח ז'ילט, סיבוב כדור הארץ סביב צירו – כל זה נתגלה על ידי האמריקאים וחלקית על ידי האנגלים.

והנה כעת, בבקשה: פעם נוספת ירד האושר על האנושות – האמריקאים העניקו לעולם מכונה מיוחדת – רשמקול.

המכונה הזאת, כמובן, הומצאה אולי גם קצת מוקדם יותר, אבל לנו הם שלחו אותה רק עכשיו.

היום שבו שלחו לנו את המכונה, היה יום חגיגי ומיוחד במינו.

המון רב התכנס להתבונן בפלא הזה.

קונסטנטין איבנוביץ' דֶרֶבַשְקִין המכובד על הכול הסיר מן המכונה את הכיסוי ובחרדת קודש ניגב אותה במטלית. בו ברגע נוכחנו לדעת במו עינינו, מה גדול הוא הגאון שהמציא אותה. שפע של ברגים, גלילים ופיתולים ערמומיים נתגלו לנגד עינינו. היה אפילו קשה לדמיין איך המכונה הזאת, העדינה למראה, מסוגלת לעבוד ולמלא את ייעודה.

הוי, אמריקה, אמריקה – איזו ארץ גדולה היא זו!

משגמרו הכול להזין את עיניהם במכונה, החבר דֶרֶבַשְקִין המכובד על הכול, אחרי שהעלה על נס את האמריקאים, אמר מילות מבוא אחדות באשר לתועלתן של ההמצאות הגאוניות. לאחר מכן ניגשו לניסויים המעשיים.

"מי מכם," אמר קונסטנטין איבנוביץ', "יכול להגיד כמה מילים לתוך המכונה הגאונית הזו?"

כאן הופיע חבר וסילי טיקין הנכבד. וסילי. רזה, ארוך, שמקבל משכורת בדרגה שש פלוס שעות נוספות.

"הרשו לי," הוא אומר, "אני אנסה."

הִרשו לו.

הוא ניגש אל המכונה לא בלי התרגשות, חשב ארוכות מהו הדבר שמן הראוי כי יאמר, אבל, אחרי ששום דבר לא עלה במוחו, הוא הניף ידו, התרחק מן המכונה, תוך שהוא מצר באמת ובתמים על החֶסר בהשכלתו.

אחר-כך ניגש אחד אחר, ומבלי לחשוב הרבה, צעק לתוך הזרבובית:

"הי, טיפשה מטומטמת שכמותך!"

תיכף ומייד פתחו את המכסה, שלפו גליל, הכניסו אותו למקום הדרוש, ומה? – בדיוק נמרץ העביר הגליל לאוזני הנוכחים את המילים הנ"ל.

ואז הצופים הנלהבים דחפו זה את זה בדרכם אל הצינור, מנסים לומר משפט זה או אחר או סיסמה. המכונה רשמה בצייתנות את הכול בדיוק נמרץ.

כאן הופיע שוב וסילי טיקין, שמקבל שכר לפי דרגה שש פלוס שעות נוספות, והציע למישהו מן החברה לגדף בצורה בלתי מכובדת לתוך הצינור.

קונסטנטין איבנוביץ דְרֶבַשְקִין אסר תחילה נמרצות לגדף לתוך הזרבובית ואפילו רקע ברגלו, אבל אחר-כך, אחרי היסוס מה, כשהוא נלהב מן הרעיון, הורה לקרוא מן הבית השכן את מלח הים השחור לשעבר – גדפן נועז ובריון.

איש הים השחור לא הניח לחכות לו זמן רב והופיע.

"לאן לגדף?" הוא שואל, "לתוך איזה פתח?"

נו, הצביעו לו, כמובן. וברגע שפתח את פיו – אפילו דֶרֶבַשְקִין הנכבד פרש את ידיו לצדדים – לאמור, דברים כדרבנות, זו לכם לא אמריקה.

אחר-כך בקושי התיקו את איש הים השחור מן הצינור, הציבו את הגליל. ואכן, המנגנון ביצע את הרישום בלא סטיות ובדיוק נמרץ.

ואז שוב החלו כולם לגשת, בנסותם לגדף אל תוך הפתח בכל סגנונות הגידופים והניבים. אחר-כך החלו להשמיע צלילים למיניהם: מחאו כפיים, רקדו סטפס, צקצקו בלשונם – המכונה פעלה ללא דופי.

כך באמת נוכחו הכול לדעת עד כמה גדולה וגאונית ההמצאה הזאת.

חבל רק שהמכונה התגלתה מעט שברירית ובלתי מותאמת לצלילים חדים. למשל, קונסטנטין איבנוביץ ירה מאקדחו, וכמובן לא לתוך הצינור, רק איך לומר זאת – הצידה, כדי להנציח למען ההיסטוריה על גבי הגליל את צליל הירי –אבל אז הסתבר שהמכונה התקלקלה. נכנעה.

מן ההיבט הזה מתעמעמים משהו ופוחתים זרי הדפנה של הממציאים האמריקאים ושל הספסרים.

ובעצם, ההישג שלהם הוא בכל זאת גדול ובעל ערך עבור האנושות.

1924

מ. זושצ'נקו

אהוד: לא הצלחתי למצוא בוויקיפדיה ממתי קיים הטייפ-רקורדר, הרשמקול, בתור מכשיר שימושי ונפוץ בעולם. ואולם השנה 1927 נראית לי מוקדמת מדי ואינני בטוח אם כבר היו אז בנמצא סרטים מגנטיים של הקלטה ו"טייפ-רקורדרים". לכן אני שואל את עצמי אם הסיפור הוא מעין "מדע בדיוני" או שהיו לו בשעתו כבר מהלכים במציאות?

* * *

הדסה  מור

אלימות מילולית נגד נשים

לרגל יום המאבק הבינלאומי אלימות נגד נשים

 מילים בעלות אופי מזלזל ודוחה ומעליב, יכולות לפגוע ולשרוט את הנפש, לא פחות ממעשי תוקפנות הפוגעים בגוף. אמירות סטראוטיפיות ופוגעניות נגד נשים, לעיתים קרובות מהוות מעין אישור והרשאה למעשי תקיפה.

לדוגמא, ביטוי שרווח בשיח הסקסיסטי הגברי הטומן בחובו דיכוי האישיות ורמיסת כבוד האישה הוא "היִי יפה ושתקי."  כלומר, רק שתדעי שדעתך בכלל לא חשובה ולא נחשבת, את כל מאגרי נפשך תרכזי רק במראך, כי לנו הגברים חשוב רק שתיראי יפה, הרי לצורך כך יזמנו וטיפחנו והקמנו מכוני יופי לתפארה, שתהיי לנו כשמפניה להרוות את הצמא, אז אנא ממך אנחנו לא זקוקים לא לעצתך ולא לחשיבתך ולא לחוות דעתך, כי אנחנו  הרי יודעים הכל יותר טוב ממך. אז אנא ממך, "לכי למטבח, כי שם מקומך!"

במשך דורות רבים חינכו אותנו, הנשים, שלעבוד בחוץ זה דבר מגונה ומביש. בעבר, אישה שנאלצה לצאת לעבוד בחוץ לצרכי פרנסתה, מאוד התביישה וללא הרף קוננה על אילוצה לצאת לעבודה, בעוד רוב רובן של הנשים אכן ישבו בביתן, הן כמטרוניתות מכובדות, והן כשפחות  חרופות, למלא את הייעוד שיעדו להן הגברים מקדמת דנא, להיות יפות ולשבת במטבח.

היום נשים צעירות ומוכשרות, אוזניהן מצטלצלות לשמע הביטוי המגונה והפוגעני המכנה אותן "כוסיות"! 

אפילו  סתם קללה בוטה, אינה פוגענית כמו זאת המילה, שהופכת את הנשים לאובייקט מיני, כמו בהמה, אובייקט חסר אישיות עצמאית, חסר רגשות ורגישויות.

כל זה אינו מענין את הגברים, העיקר שהיא תגרום להם את הסיפוק המיני הנובע מהדחף הבלתי  ניתן לכיבוש, לטענתם, כי הרי זהו תפקידה העיקרי של אישה, להיות טובה במיטה. אז מה פתאום שהיא תגיד להם שהיא אינה רוצה, שהיא עייפה, שאפילו תצעק ותבעט, באיזו זכות,  הרי עצם העובדה שאנחנו, הגברים, חזקים ממנה, מקנה לנו את היכולת לעשות בה כחפצנו, כרצוננו, לסיפוק תאוותינו.

הבעייה אינה רק באלימות המינית המתבטאת באונס בכוח ובכפייה. על ביצוע אונס פלילי שכזה קיבלו נשים הגנה או פיצוי, על פי חוק העונשין.

הבעייה הלא פחות חמורה היא האונס מרצון, דהיינו אילוצן של נשים להסכים לקיום יחסים, על אף שהן מביעות סלידה, חוסר אהבה, חוסר רגשות וסירוב להיעתר לרמזים פתייניים המופעלים כלפיהן מן הצד השני, שלא מתיר להן ברירה אלא להתרצות ולקיים איתו יחסים,  בציפייה שרק יגמור וילך לעזאזל, רק שיניח להן. אולם את רגשות הגועל והבאסה מהחווייה המאוסה הזאת, הן נושאות בנפשן עוד תקופה ארוכה. לא, הן לא מתלוננות, כי לכאורה אין להן סיבה, הרי הן בסופו של דבר נעתרו לו כביכול בהסכמה, או אפילו מתוך תקווה לקבל ממנו עבודה, להיות שחקניות על במה או בקולנוע, או סתם לקבל משרה בשירות המדינה, מה רע.  אבל הטעם הנתעב שנותר בנשים שכך נכנעו, בין אם קיבלו אתנן כלשהו בשל כניעתן ולא בזכות כישרונן, ובין אם התמסרו בלית ברירה מבלי שהובטח להן דבר, ירדוף את אותן נשים במשך עשרות שנים, עד שרק האמיצות והחזקות, ירימו ראש ויצביעו על ניצולן על ידי אותו גבר רב עוצמה שניצל את חולשתן לצרכי סיפוק תאוותיו.

אז בראשית נוצרה המילה הפוגענית והאלימה ולאחריה  נעשתה ההמרה לביצוע בפועל של  אותם מסרים שנבעו מהרפש הפוגעני של  אותן  אמירות.

אז אנא מכם, תפסיקו עם המילים "שבי בשקט ואל תתערבי",  או "היי יפה ושתקי",  או  "לכי למטבח כי שם מקומך",  וגם תפסיקו לומר בגאוות תרנגולים את הברכה  האומללה, לפיה ברוך שלא עשאכם אשה.

הדסה מור

אהוד: ולי דווקא היה נדמה כי לא רק בפי גברים אלא גם אצל נשים, "כוסית" זו מחמאה גדולה, והרבה נשים היו מפללות להיקרא כך בפי גברים ונשים, אבל אין להן את זה.

* * *

יעקב זמיר

בריאת העולם, בראשית

נולדו לי תשעה נכדים יפים וטובים. ארבעה מהם חיים באוסטרליה  ושלושה נוספים חיו שנים מיספר בארה"ב. כך שלא נהניתי מהושבת מי מהם על ברכיי, להשמיע לו סיפורים וליהנות מהערותיו. אמרתי אכתוב להם סיפורים משלי ואשלח במכתבים. לאלה שלא ידעו  עדיין לקרוא הקלטתי  ושלחתי. הם נהנו מאוד ובחלקם  לא הלכו לישון בלי שהסיפורים של סבא יושמעו להם מהקלטות. כאשר תמו סיפורי הילדות  שלי ומיני עלילות דמיוניות נוספות ששזרתי בהם, המשכתי לספר להם על בריאת העולם, סיפורי תנ"ך ויציאת מצרים ועוד. הכל בשפה שלי מותאם  לדמיונותיהם. העיקר שזה ישעשע אותם ויזכרו את סבא.

 הנה "סיפורי בראשית":

אתם יודעים שלנו היהודים יש ספר תורה. אחר כך אספר לכם איך קיבלנו את ספר התורה הזה. בספר הזה כתובים כל הדברים המעניינים וגם מסופר בו איך נברא העולם ועוד כל מיני דברים וסיפורים יפים.

בהתחלה בהתחלה היה באלגאן גדול בעולם. היה חושך גמור. השמש והירח שכבו להם לנוח באיזה מקום שלא ראו אותם, כך שהם לא האירו בכלל. הים היה מעורבב עם החוף ועם החול והאבנים. כל חיה היתה במקום אחר, ההרים היו בתוך הים והים היה גבוה על ההרים. הנהרות כל אחד זרם  בכיוון אחר. העצים היו אחד עם הראש למעלה והשני עם הראש למטה. הפילים ישבו על הענפים הגבוהים של העצים והאריות שחו בים. הציפורים היו בתוך הגלים והדגים התעופפו בשמיים. זה מה שנקרא תוהו ובוהו,

זה הרגיז את אלוהים ויום אחד החליט לעשות סדר בעניין הזה. הוא צעק לים שיהיה למטה ואמר להרים לעלות מן הים ולהסתדר כפי שצריך. הוא אמר לירח שילך למקומו בשמיים ויצא רק בלילה להאיר יחד עם הכוכבים. לשמש אמר לזרוח ביום ולחמם את העולם ושתלך בלילה לישון. לכוכבים אמר שיעלו לשמיים ויראו את עצמם רק בחושך.

רוב הכוכבים עשו כך ועלו למעלה לשמיים אבל חלק מהם המשיכו להסתובב ולהשתולל בכל מיני מקומות. את אלה העניש אלוהים על ידי ששבר אותם לחתיכות שקוראים להם מטאוריטים. מאז אותו יום ממשיכים הכוכבים האלה להתפורר וליפול ואנחנו רואים אותם וקוראים להם כוכבי שביט. היה כוכב אחד שהתנהג יפה במיוחד ואז אלוהים בירך אותו ונתן לו להאיר יותר חזק מכל היתר וקרא לו כוכב נוגה, ונוס.

ועוד אמר אלוהים שכל החיות יסתדרו לפי סדר. הדגים שיהיו רק בים ולא יתעופפו להם בשמיים. והציפורים שלא יהיו בתוך הים כי אם רק בשמיים למעלה. האריות שיהיו רק ביער וגם הפילים והדובים וההיפופוטאמים והתמסחים, כל אחד ילך לאן שאלוהים אמר לו.

העכביש התחבא באיזה מקום מבודד אבל אלוהים, שרואה הכול, נתן לו פקודה שייצא החוצה ויטפס על הקירות של הבתים ועל הגזעים של העצים. על החיפושיות אלוהים פקד שיסתובבו ליד הזבל ולכן קוראים לחיפושיות חיפושיות זבל. לדבורים אמר תלכו תבנו לכן כוורות ותעשו דבש גם בשביל בני אדם וגם בשביל הדובים שכל כך אוהבים דבש. זה היה בגלל שפו הדב ביקש מאלוהים שיגיד לדבורים לעשות  דבש ואלוהים מילא את בקשתו כי פו הדב היה כזה חמוד.

העטלף גם כן לא היה ממושמע וכל הלילה הפריע ועשה קולות ולא נתן לחיות אחרות לישון. בגלל זה  אלוהים העניש אותו ואמר לו שמעכשיו אתה תישן עם הרגליים שלך למעלה והראש שלך למטה ובאמת כך ישנים העטלפים.

בסוף  ברא אלוהים את האדם וקרא לו אדם הראשון.

כל זה לקח לאלוהים שישה ימים וביום השביעי הוא ישב לנוח וקרא ליום הזה שבת. בגלל שאלוהים נח ביום השבת, הוא היום השביעי של השבוע, גם האנשים נחים ביום השבת ולא עובדים.

יעקב זמיר

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"מסע יום אחד בארץ-ישראל"

ליהושע ברזילי (איזנשטדט)

1894

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 4.3.1977

לפני 40 שנים

הפתעה נעימה היא לחזור ולפגוש את דמותו של סבך [יהודה רַאבּ בן עזר] בסיפור שנכתב לפני למעלה משמונים שנה, והוא (לפי ג. קרסל), אחד משני הסיפורים הראשונים של הטיפוס החדש של עובד האדמה העברי (הראשון הוא "שוט בארץ" מאת זאב יעב"ץ, שהתפרסם ב-1891).

"מסע יום אחד בארץ-ישראל" מאת יהושע ברזילי (איזנשטדט), נדפס במקורו ב"לוח אחיאסף" ב', שנת תרנ"ד (1894), ושב ונדפס בחלקו כ"קטע מרשימות מסעי" בקובץ "כתבי יהושע ברזילי" (תרע"ג, 1913), שהוא, דומני, המיבחר היחיד שהופיע עד כה מכתביו, הפזורים על פני העיתונות העברית והמאספים אשר יצאו בתקופתו.

כסיפורים ארצישראליים אחרים מאותה תקופה, הסיפור הוא מעין צירוף של יומן-מסע, דין-וחשבון ליהודי הגולה, תיאור "גיבורים" הגזורים ברובם על פי טיפוסים ארצישראליים הנקרים למספר על דרכו, התפעמות רומאנטית מנופי הארץ ומדמויות של "יהודים חדשים", עובדי אדמה ושומריה. הסיפור אינו מתעלם גם מן הגילויים הפחות נעימים של החיים בארץ.

המספר מגיע מיפו לפתח-תקווה בחברת מכרו, "ה"מורשה" מטעם הוועד האודיסאי של חובבי-ציון, (והוא, כנראה, בינשטוק), לקחת חלק בשמחת ייסוד בית הכנסת הגדול במושבה. בכניסה למושבה, ביום אדר נאה, הם פוגשים ביהודה ההגרי (ההונגארי):

– מי זה שטורח נגדנו על-ידיו ורגליו וחופר סביב האילנות? – שאלני המורשה בהיותנו קרובים להמושבה.

השאלה הזאת הוציאתני מעולם המחשבות, ובטרם הספקתי לענות מה, הרים החופר את פניו ונכיר בו את יהודה ההגרי.

– שלום לך, רבי יהודה! – קרא המורשה – הכסף או זהב אתה חופר?

– ראו אדוניי ותדעו – ענה הנשאל, בגשתו אלינו בידיים מלאות תפוחי-אדמה רעננים אשר עוד עפרם עליהם. – אותם זרענו בין אילני התות בכמות נכונה. – עודם בחצי גודלם – הוסיף הדובר בנו, כמו ירא פן תעלה על ליבנו מחשבה זרה, שאדמת המושבה, חלילה, אינה מסוגלת לגדל תפוחי-אדמה – בואו נא בעוד שבועיים ואבשל לכם מהם סיר גדול, ובכל זה לא יכיל בקרבו יותר מעשרה.

– היש חשבון לזרוע את המין הזה בארץ הקודש? – שאלתי ולא בלי כוונה הדגשתי את המילה "חשבון", יען כי הרבה מקולוניסטינו אוהבים לפעמים לחשב יותר מן הצורך.

 יהודה הביט עליי בעיניים האומרות: הנני מבין היטב את התוכחה המהולה בשאלתך, ואחרי כן ענני בשאלה: ההינך יודע את מקחי תפוחי-האדמה בארצנו?

– מקח אחד להם ולסולת – עניתי – אבל בכל זאת שמעתי שאין "חשבון" לטפל בהם.

 – חשבון – שנה יהודה אחריי בעקמו שפתיו – עבר זמן החשבונות! כל מה שאדמתנו מצמיחה יקר לנו מכל הון.

המספר ומכרו  נכנסים לתוך המושבה, מתפעלים למראה נערה, ילידת-הארץ, השואבת מים מן הבאר ומדברת עברית, אך נדהמים למראה סדר העבודה במשתלת האתרוגים. ה"גנן" [אגרונום], פקיד המושבה מטעם הבארון, מדבר עם משרתו הצעיר צרפתית, וזה מוסר את ההוראות לנערים העובדים תחתיו, ב"יהודית" [יידיש]. המספר, היודע כי פקיד הבארון, שהוא יליד-הארץ, דובר גם יידיש, שואלו מדוע לא ידבר בפשטות בשפה זו עם הנערים.

עונה האגרונום כי הצרפתית היא שפת הפקידות.

– ומדוע הצעיר הזה מדבר עם הנערים יהודית? – שואל המספר. – מדוע מותר לו מה שאסור לך?

– יען כי הנערים אינם מבינים צרפתית, עונה האגרונום.

כאן מתערב בשיחה ר' קאפיל, לץ המושבה (הוא אברהם קופלמן, אשר איזנשטדט הכירו ותיארו באריכות), ואומר בגיחוך כי הצעיר העוזר לאגרונום שכרו עדיין רק ארבעים פראנק לחודש.

– ובכן?

– ובכן עודו רשאי לדבר יהודית – והיתה שפתו איתו עד מאה ועשרים...

– שנה???

– בפראנקים הכתוב מדבר, עונה ר' קאפיל, המקטרת מתהפכת בפיו, והנאספים ממלאים פיהם צחוק.

   *

 בקובץ מופיעים רק קטעים מ"מסע יום אחד בארץ-ישראל", וחבל. מה עוד שהקובץ עצמו הוא ספר נדיר ביותר, ואף שראוי היה להופיע במהדורה חדשה, אין בו כדי לשמש תחליף להוצאה נאותה של כתבי יהושע ברזילי בשלמותם, או לפחות במבחר מקיף יותר.

אחד מסיפוריו, שלא נכלל בקובץ, "סל ענבים", נדפס מחדש בספרה של גליה ירדני "סל הענבים", וקטעים מרשימותו-סיפוריו מצויים פה ושם בספרי היובל של פתח-תקווה, לרוב בקשר לאנשים שאותם תיאר. אך רובו של החומר גנוז עדיין בעיתונים ובמאספים.

הסיפורים המעניינים בקובץ הקטן הם "בשערי ירושלים" (נדפס לראשונה בשנת תר"ן, 1890, במאסף "כורת" [כוורת?]), והוא סיפורו הראשון של ברזילי, המתאר את ביקורו הראשון בירושלים ובבית-לחם. מצב-רוחו של המספר משתנה חליפות, מהתפעמות למראה הנוף הפאסטוראלי הנהדר, עד לעוגמה לנוכח שפלות מצב סביבתו של הכותל המערבי, והתעללות הערבים במתפללים היהודים.

הסיפור "הקוואס היהודי", שזמן התרחשותו בשנים 1904-1908, בירושלים, מתאר דמות עממית של קוואס יהודי, אחיאם שמו, אשר שירת בבנק אפ"ק, בתקופת ייסודו, תחת השגחתו של יהושע ברזילי. בסיפור זה, כמו בסיפור "סולטנה" (המתרחש בשנות התשעים למאה שעברה), ו"לחם ומים" – מופיעות דמויות של יהודים ספרדים, אשר שפתם בלולה ערבית, ויש בהם קסם אכזוטי, כמין שער אל מסתרי המזרח והליכותיו.

"לקט", שזמנו מקביל ל"סולטנה", ואף הוא מתרחש בגליל, מעלה דמות שומר יהודי, ג'דע מעין-זיתים, והד בו לאותה כמיהה לגבורה עברית חדשה, המפעמת בכל סיפורי הז'אנר הארצישראלי הזה, מימי זאב יעב"ץ.

"איילת השחר", שזמן התרחשותו 1896-1899, והמוקדש "לנשמת ה.ב.", מתאר דמות מיוחדת, אם כי לא שלמה מבחינה סיפורית, של נערה שהיא "ציונית-מדינית" וגם דתית, תמר או תמרה שמה, ו"איילת השחר" מכנים אותה, והיא חיה עם משפחתה במקווה-ישראל. בפי נערה זו, שכנראה אינה בת-הארץ, אך היא מעורה בה ומייצגת את עתידה, שם ברזילי כמה מתוכחותיו הקשות על מצב היישוב.

אבי הנערה מחליט "לרדת" מן הארץ לקפריסין, כי נמאס עליו משטר האפוטרופסות, ואינו חפץ להיות "עבד עברי" –

אצל יק"א והנדיב יהיה אפוטרופסי הפקיד או המנהל, ואצלכם, "חובבי ציון", יהיה אפוטרופסי "כל ישראל". כל המתאמר למורשה של איזו אגודה, כל "עובר אורח", כל סייר המסייר את הארץ להנאתו, בין נותן ח"י ג"פ לקופתכם ובין שאינו נותן, יבוא וישאלני – והרשות לו לבוא ולשאלני: – "מפני מה מדברים בניך ז'רגון או צרפתית ולא עברית?" – "מפני מה אין לך עגלים ופרות?" – "ביצה שנולדה בלולך – מאיזו תרנגולת היא?" – "כמה פולים אתה מבשל בקדרתך?" ועוד שאלות חשובות כאלה. 

מכתב ששולחת "איילת השחר" למספר השוהה בחו"ל בשנת תרנ"ט (1899), בו היא מספרת בין היתר גם על ביקורו של הרצל ב"מקווה-ישראל", הוא גם צוואתה. הקרע עם אביה, היושב בקפריסין, והכורח לעזוב את הארץ, מחלים אותה, והיא מתה בנעוריה.

ב"משפחת האדמה" מספר משה סמילנסקי על חייו הקשים, רצופי המשברים, הציבוריים והחומריים, של יהושע ברזילי (1855-1918), ואומר עליו: "ככה נראה, בלי ספק, עסקן ציבורי בעולם הבא..."

בשנותיו האחרונות חלם ברזילי, לדברי סמילנסקי, להקים גדוד של חמש מאות צעירים מזויינים, לעלות באחד הלילות על ירושלים, לכבוש אותה מידי הגדוד התורכי החונה במגדל דוד, להרים עליה את דגל ציון ולהכריז את ירושלים בירת החבל האוטונומי העברי. גם אם ישובו הורכים ויכבשוה, תתפרסם בינתיים הידיעה בכל העולם ותזעזע את העם העברי.

עם פרוץ מלחמת העולם [הראשונה] ביקש ברזילי ללכת לברלין, להתייצב בפני הקיסר וילהלם, והוא לבוש כנביא מימי קדם, ולהבטיח לו את הניצחון, אם ייתן למחנה יהודי לעלות ירושלימה ולכבשה.

לברלין לא הגיע. בארץ ניטראלית, בשוויץ, התעכב ושמה חלה במחלה קשה, אשר הורידה אותו בייסורים אלי קבר. הוא נפטר בג'יניבה, עצמותיו הועלו ארצה, ונקבר בירושלים, בשנת 1933.

* כתבי יהושע ברזילי (איזנשטדט), לזכר חצי היובל של עלייתו לארץ ישראל. הוצאת חבר הסופרים. יפו. א"י. תרע"ג (1913). דפוס א. אטין. בצירוף הקדמה מאת א.ז. רבינוביץ, טבת תרע"ג, יפו.

אהוד בן עזר

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* למה אין תלונות על הטרדה מינית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו? הלא אם לא תהיינה תלונות נגדו ולא ייחקר, עם הדלפות לתקשורת, גם בנושאים אלה, זו תהיה תחילתו של חורבן בית שלישי.

בכבוד רב,

צדיק צדקיהו

בעל זין מופחת

* אהוד: במשך שנים גדלנו על הסיפור של קיסר אתיופיה [חבש] הַיְלֶה סֶלַאסָה, שגלה לירושלים עקב כיבוש ארצו בידי האיטלקים, בשנת 1936, והתגורר בעיר עד לשחרור ארצו. והנה בא קטע במחקרה של רות בקי עליו, בגיליון "האומה" האחרון והמרתק [208] ומקלקל לנו את הסיפור:

"'טיים' מ-18.5.1936 תיאר בפרוטרוט את בואה של המשפחה המלכותית לירושלים ואת הציוד הרב שהביאה איתה: שש מכוניות, עשרה טון של ציוד אישי בארגזים, תיבות פלדה עמוסות זהב, ונחש פיתון ענקי בכלוב, אחת מחיות המחמד של הקיסר. הילה סלאסה שהה בירושלים כשבועיים, השאיר בה את בני משפחתו, ועבר לבריטניה. כאן, בעיר באת', כתב באמהרית את החלק הראשון של האוטוביוגראפיה שלו." (עמ' 46).

הילה סלאסה חזר לאדיס-אבבה במאי 1941, לאחר שהאיטלקים גורשו על-ידי כוחות צבא סודאניים ואתיופיים, שבראשם עמד צ'ארלס אורד וינגייט.

* החרדים המנוולים, המתפרנסים מהמדינה אבל רובם אינם משרתים בצבאה, ממשיכים לפגוע באזרחיה:

"עבודות חיוניות המתוכננות ברכבת ישראל בשבת הקרובה בכל רחבי הארץ מציפות שוב את המשבר הפוליטי עם המפלגות החרדיות סביב העבודות בשבת. בחברה הזהירו כי אם העבודות לא יתבצעו בשבת, הרכבות יושבתו במהלך השבוע. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, וראשי המפלגות החרדיות נפגשו היום בניסיון לגבש פתרון שימנע משבר נוסף, אך ללא תוצאות. הערב תתקיים פגישה נוספת." ["הארץ באינטרנט. 22.11].

* אהוד היקר, אני מסיר את הכובע בפני יואל נץ על התרגום לזושצ'נקו, הסטיריקן שהצליח ללעוג להווי הקומוניסטי, ולחזור הביתה בשלום. בצעירותי קראתי סיפורים שלו באסופות של טברסקי, ונהניתי מהשנינות.

שלך,

 משה גרנות

* אהוד היקר! הרשה נא לי להעתיק כאן את מכתבו של ד"ר אביב עקרוני:

יקירי, קראתי עכשיו אצל אהוד את תרגומך. שפתיים יישק! הטקסט זורם ברוח הרוסית של אותם ימים ומזכיר את שלונסקי במיטבו.

כל טוב,

אביב

תודה, אהוד. אני מקווה שנמשיך לספר את סיפורי זושצ'נקו.

בברכה,

יואל נץ

* אהוד: האם ייתכן שיש לנו נשיא לא חכם?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל