פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1295

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט' בכסלו תשע"ח, 27 בנובמבר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: זַעֲקַת הַנָּכִים הִיא מַגְלֵב בְּפָנָיו שֶל מִמְסָד חֲסַר לֵב. // אורי הייטנר: 1. צטט את רבין, לא את נתניהו. 2. צרור הערות 26.11.17. // אוריה באר: טבע – איך נרדמתם בשמירה? // אלוני זמורה: חיפה, עיר ללא חזון. // מִמִּשְׁלֵי לָה-פוֹנְטֵיין. נֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוּבַל // משה כהן: זן נדיר. // מרדכי בן חורין: "אל תשליכונו" לעת זיקנה ובעת נכות. // שגריר (בדימוס) יורם אטינגר: האם הקונגרס האמריקאי ירים את הכפפה? [ציטוט]. // יהודה דרורי: הרפורמים בארה"ב וציפי חוטובלי. // יצחק שויגר: מים לדוד המלך. // אלי מייזליש: כמה ליצמנים קטנים יש בארץ? // מלי טויב (לבית אהרנסון): מי היה האיש אהרון אהרנסון ומה חלקו בהצהרת בלפור? חלק ה. // מ. זושצ'נקו: השחקן. בתרגום יואל נץ. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, הגיגים קלים על נושאים כבדים. // יצחק הילמן: סיפוח יהודה ושומרון – כנראה בלתי נמנע. // תקוה וינשטוק: 1. צמח חודש כסלו: ילקוט של רועים כבבואה היסטורית. 2. קפריסין, אמנות החיים, מחנות המעצר 1949-1946. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "לידידַי מנוער" למאיר דיזנגוף, 1936. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.3.1974, לפני 43 שנים. // אהוד בן עזר: הפגישה עם סיומה קרוֹל, מתוך היומן, 1973. // אהוד בן עזר: "הפרדסן הציוני יעקב קְרול, הלוחם לעבודה עברית" ל-ג. קרסל, 1975. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 15.8.1975, לפני 42 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

זַעֲקַת הַנָּכִים הִיא מַגְלֵב בְּפָנָיו שֶל מִמְסָד חֲסַר לֵב

"משֹרדי הממשלה אינם מתייחסים אל ציבּוּר הנכים בּישֹראל כּפי שמתייחסות

אל נכיהן כּל המדינות הנאורות."

(שֹמחה בּניטה, יו"ר עמוּתת "מזור" לעזרת הנכים,

בּראיון עם ירון דקל ב"קול ישֹראל")

לִפְנֵי שָנִים סְפוּרוֹת בִּלְבַד, שָעָה שֶבָּאוּ מַיִם

עַד נֶפֶש בְּגוּפֵנוּ הַנָּכֶה בְּלָאו הָכִי

עַל לֹא עָווֹן וָחֵטְא מוּל חֵרְשוּתָם שֶל הַשָּמַיִם

הָאֲדִישִים מַמָּש כְּמוֹ הַמִּמְשָל הָאֶזְרָחִי

פָּרַצְנוּ עִם כִּסְאוֹת-הַגַּלְגַּלִּים שֶלָּנוּ פְּנִימָה

אֶל אֹטֶם שְרִיר הַלֵּב הַמֶּמְשַלְתִּי, אֶל מָעֻזֵּי

הַבְּלוֹף וְהַסְּרָרָה, בְּאוֹפֶנְסִיבָה שֶהִדְהִימָה

אֲפִלּוּ אֶת הַהֵם הַמִּתְחַפְּרִים בְּלִימוּזֵי-

הַשְּׂרָד הַנּוֹצְצִים, אֶת תַּחְמָנֵי הַחַארְטָה-בַּארְטָה

שֶל "לוֹבִּי חֶבְרָתִי" שֶהוּא שְטָרוֹת לְלֹא כִּסּוּי

מִלְּבַד כִּסּוּי-הַתַּחַת שֶל אוֹתָם יָקִירֵי-קַרְתָּא

שֶאֵין יַלְדָם מֻרְעָב וְאֵין הוֹנָם כָּאן שְחוּק-מִסּוּי,

שֶאֵין בָּהֶם מֻבְטָל נִזְרָק לָרְחוֹב וְאֵין הָעֹנִי

הוֹלֵם עַל חַלּוֹנָם בְּאֶגְרוֹפֵי עָרְלַת-הַלֵּב

שֶל חֶבֶר מַפְקִירֵי שוֹכְנֵי הַסְּלַאמְס בַּקָּטָמוֹנִים,

בְּרַמְלֶה, בְּדִימוֹנָה, שֶל שִלְטוֹן שֶנִּסְתָּאֵב

בְּשֹּחַד וְנִוּוּן, בְּחֶלְמָאוּת וּשְחִיתוּת-קֶבַע,

בְּנֶמֶק מוּסָרִי מַגְדִּיל עַוְלוֹת וּפְעָרִים,

בְּחֹסֶר-כָּל-בּוּשָה שֶנַּעֲשָׂה אֶצְלֵנוּ טֶבַע

בּוֹ הָעוֹבְדִים אוֹבְדִים וְהַגְּבִירִים מַעֲשִירִים.

וְשַבְנוּ וְרָאִינוּ אֵיךְ אָחָ"ם עוֹצְמִים עֵינַיִם

שֶלֹּא לִרְאוֹת חָלִילָה אֶת דִּמְעַת הָעֲשֻקִים

וְאֵיךְ הֵם מְשַסִּים בָּנוּ שוֹטְרִים כְּכַלְבֵי-צַיִד

וּמַמְרִיאִים לְחוּ"ל עַל חֶשְבּוֹנָם שֶל הַמֻּכִּים.

כִּי אֵין לָנוּ אָמְנָם לֹא יָד, לֹא רֶגֶל וְלֹא עַיִן

אַךְ לֵב עֲדַיִן יֵש לָנוּ (מַה שֶּמִּזְּמַן כְּבָר אֵין

לְכָל מַטִּיפֵי-הַצִּמְצוּם מֵעֻמְקָהּ שֶל לִשְכָּה מְמֻזֶּגֶת בַּקַּיִץ

וּסְוִּיטָה מֻסֶּקֶת בַּחֹרֶף בְּ"הִילְטוֹן" אוֹ "הַאיַאט", פְּלוּס אֵשֶ"ל דָּשֵן,

לְכָל הַבְטָחוֹת כִּזְבֵי-עֶרֶב-בְּחִירוֹת שֶאַף פַּעַם עוֹד לֹא נִתְמַמְּשוּ פֹּה

בְּעַם שֶמִּפְלַס הַצִּינִיזְם שֶל חֶבֶר מוֹשְלָיו אֵין לוֹ גְבוּל וְלֹא stop

וּמַצְפּוּנָם נָקִי כִּי מֵעוֹלָם לֹא הִשְתַּמְּשוּ בּוֹ

וְאִלּוּ הִשְתַּמְּשוּ בּוֹ, כְּלוּם שֹוֹרְדִים הָיוּ בַּ-top?

לְכָל שֶשָּמְנוּ וְעָבוּ וְכָשֹוּ מוּל אֻמָּה בָּהּ חוֹרֶקֶת שִנַּיִם

דַּלּוּת אֶפִּידֶמִית שֶבָּהּ נְמַקִּים אֲלָפִים מֵאֵין עֵזֶר לִסְעֹד,

לְכָל שֶהַמַּס הַיָּחִיד שֶאֵינָם מַבְרִיזִים בּוֹ הוּא מַס-הַשְּׂפָתַיִם

שֶבּוֹ הֵם צְמוּדִים כְּמוֹ בְּדֶבֶק-מַגָּע לֹא לַצֶּדֶק כִּי אִם לַכִּסְּאוֹת.

וְחֵרֶף הַצִּנָּה הַיְּרוּשַלְמִית הַנּוֹשֶכֶת

וְחֵרֶף הַפְּרוֹטֶזוֹת, הָעֶלְבּוֹן וְהַמְּצוּקָה

וְהַבְטָחוֹת-הַשָּוְא הַמּוּפָרוֹת בִּמְשִיכַת-שֶכֶם

וְלַעַג קִצְבָּאוֹת שֶהֵן חֶרְפָּה וְלֹא צְדָקָה,

שָאַלְנוּ אֶת עַצְמֵנוּ כִּכְלִי-שַיִט עַל שִׂרְטוֹן:

מִי כָּאן סוֹפְסוֹף נָכֶה יוֹתֵר,

הָעָם אוֹ הַשִּלְטוֹן?

וְאֶת הַשְּאֵלָה הַזֹּאת הַמַּחְרִיפָה כָּל בֹּקֶר

כָּאן שוֹאֲלִים עַצְמָם רֹב הַיּוֹשְבִים בְּאֶרֶץ זֹאת

שֶכְּבָר נִמְאַס לָהֶם לִרְאוֹת כֵּיצַד פַּרְצוּף הַפּוֹקֶר

שֶל מֶמְשָלָה אוֹטִיסְטִית מִתְאַמֵּץ לְהִתְחַזּוֹת

כְּאִלּוּ הוּא שוֹלֵט עוֹד בַּבַּרְדָּק הַמִּתְחַמֵּק לוֹ

מִבֵּין אֶצְבְּעוֹתֶיהָ מְטֻפְּחוֹת הַמָּנִיקוּר     

שֶל שְלַאכְטַת-הַשֻּמָּן שֶהָאֵמוּן הַמִּצְטַמֵּק לוֹ

מִצַּד הָעָם אֵלֶיהָ עִם כָּל דּוּ"חַ וְסִקּוּר

עַל הַפְקָרַת אִי-מִגּוּנוֹ שֶל מַעֲרַב הַנֶּגֶב

וְהִתְעַצְּמוּת כְּנֻפְיוֹת-הַפֶּשַע וְגִזְעָנוּתָם

שֶל בָּתֵּי-סֵפֶר מוּל יַלְדֵי עוֹלֵי אֶתְיוֹפְּיָה נֶגֶד

כָּל אֶתוֹס יְהוּדִי וְטִרְטוּרֵי שְׂכַר חֶרְפָּתָם

שֶל מְחַנְּכִים בְּיִשְֹרָאֵל וְשֶל זְנִיחַת קְשִישֶיהָ

לְאֶגְרוֹפֵי חַיּוֹת-אָדָם, כָּל אֵלֶּה וְיוֹתֵר

גּוֹרְמִים לוֹ לָאֵמוּן הַמִּתְמָעֵט כְּלַפֵּי רָאשֶיהָ

לְכָךְ שֶבְּקָרוֹב אֲפִלּוּ זֶה לֹא יִוָּתֵר.

כִּי יֵש עָדְפֵי גְּבִיַּת מִסִּים וְהָאוֹצָר מוֹדֶה

שֶיֵּש כְּסָפִים וְקֻפָּתוֹ אֵינֶנָּה מִצְטַמֶּּקֶת

אַךְ הַנָּכִים זוֹכִים לְיַחַס שֶל בֵּית-דִּין-שָׂדֶה

וְהַשּוֹטְרִים מוֹנְעִים מֵהֶם זְכוּת הַפְגָּנָה מֻצְדֶּקֶת

וְזֶה נוֹקֵב בִּכְאֵב בְּלֵב כָּל מִי שֶעוֹד אִכְפַּת לוֹ

מַה דְּמוּת וּמַה צִּבְיוֹן מֻקְנִים לָהּ לַמְּדִינָה הַזֹּאת

וְלָמָּה יֵש בָּהּ מִי שֶיֵּש בְּקֹשִי גַג אוֹ פַּת לוֹ

וּמִי שֶהַמּוּסָר אֶצְלוֹ פָּרוּץ כְּעִיר-פְּרָזוֹת

וְזֶה מַדִּיר שֵנָה מֵרֹב דּוֹמֵם, אֲבָל דְּמָמָה זוֹ

עַזָּה יוֹתֵר מִכָּל סְאוֹן הַסְּפִּינִים הַגָּדוֹל

שֶל הַכְרָזוֹת-פְּרוֹסְפֶּרִיטִי כּוֹזְבוֹת בַּחֲמָמָה זוֹ

בָּהּ מַשְמִינִים מִנַּחַת אַחְ"מֵי חֶלֶם בְּלִי לַחְדֹּל.

וּפֶתַע, כִּתְשוּבָה עַל הַקֻּשְיָה אֲשֶר הִקְשֵינוּ

(מִי כָּאן הַיּוֹם נָכֶה יוֹתֵר: הָעָם אוֹ שַלִּיטָיו?)

הִבְקִיעַ כְּאִבְחַת בָּרָק סְתָוִי מֵעַל רָאשֵינוּ

אוֹרָהּ שֶל דִּיאַגְנוֹזָה בְּלִי טִיּוּחַ, תָּו בְּתָו.

וְתֵכֶף אַחֲרָיו, עַזָּה כְּרַעַם מִשָּמַיִם

קָרְאָה בַּת-קוֹל סְמוּיָה, בְּלִי חַת, בְּלִי בּוֹש וּבְלִי רַחֵם:

"אֵינְכֶם כָּאן הַנָּכִים הַיְּחִידִים, אַחִים, עֲדַיִן

יֵש מַשֶּהוּ נָכֶה כָּאן אַף יוֹתֵר מִנָּכוּתְכֶם,

וְיֵש בּוֹ בְּאוֹתוֹ הַמַּשֶּהוּ מוּמִים כָּאֵלֶּה

וַאֲחוּזֵי נָכוּת בִּסְכוּם כֹּה רָב וְכֹה נִפְסָד

שֶבּוֹ, רַק בּוֹ טְמוּנָה הֲוָיָתֵנוּ הַמֻּרְעֶלֶת

כְּנֶגַע סַרְטָנִי, מִן הַטְּפָחוֹת עַד הַמַּסָּד."

– "אוֹקֵי, אִם כָּךְ אָז מַהוּ זֶה?" שָבַרְנוּ אֶת הָאֵלֶם

וּבַת-הַקּוֹל הִרְעִימָה:

"קִרְנוּפוֹ שֶל הַמִּמְסָד..."

יוסי גמזו

* * *

אורי הייטנר

1. צטט את רבין, לא את נתניהו

דבריו של אבי גבאי על השמאל ששכח להיות יהודי – אומללים. אלה דברים מכלילים, לא נכונים, תוך ציטוט מגושם דווקא של אחד מרגעי השפל המכוערים ביותר של נתניהו. והגרוע מכול, הדברים ממש אינם משרתים את המסר הנכון שגבאי התכוון אליו.

גבאי יצא נגד ההיגררות אחרי גורמים קיצונים, המנוכרים ליהדות, דוסופובים, רדיקלים. נגד הקו שבא לידי ביטוי, למשל, בקמפיין נגד דחליל ה"הדתה" וכד'. את זה, ראוי גם ראוי היה שיאמר, אבל בצורה אחרת.

ולמרות האמירה האומללה, חשוב יותר המסר שהוא רוצה להביע, ובעיקר – חשוב שהמסר הזה הוא ביטוי לקו שגבאי מוביל; בידול בין מפלגת העבודה לבין השמאל הקיצוני, שאחריו היא נגררת זה שנות דור; עובדה ההופכת אותה לבלתי רלוונטית.

הדברים באים לידי ביטוי גם בהתבטאויות של גבאי בנושא המדיני, שיש בהם שינוי מהפרדיגמה העבשה והעשנה שטשטשה כל הבדל בין מפלגת העבודה ומרצ. הוא מנסה לצבוע את מפלגת העובדה בצבע שונה, ובכך הוא מעורר סקרנות ותקווה, שמשהו חדש וטוב קורה במפלגת העבודה.

אולם המשהו החדש והטוב הזה לא יהיה משמעותי, אם הוא יצטמצם לכותרות ומחוות, ולא יתורגם לקו מדיני. וכדי לעצב קו מדיני חדש למפלגת העבודה, גבאי אינו צריך לצטט את נתניהו אלא את רבין, את אלון, את מעצבי דרכה של מפלגת העבודה עד המחטף שעשה אהוד ברק בוועידת קמפ-דיוויד, כאשר בעט בכל הקווים האדומים של מפלגת העבודה, ריסק את כל אדני הקונצנזוס הלאומי ועקף את מרצ משמאל (באופן ממשי, לא כמטפורה).

במקום קידוש הקו הירוק כגבולה של ישראל, ופיצוי על סיפוח גושי התיישבות לישראל בנסיגה משטחים ריבוניים מקבילים של המדינה ("חילופי שטחים" בכיבוסית), על גבאי לאמץ את דרך הפשרה הטריטוריאלית שאיפיינה את מפלגת העבודה עד ברק. בנאומו האחרון בכנסת לפני הרצח, כאשר הציג את הקווים האדומים שלו במו"מ על הסדר הקבע, אמר רבין ככותרת תכניתו: "לא תהיה נסיגה לקווי 4 ביוני 1967."

יש לחזור לעקרונות תוכנית אלון, כלומר להפרדה בין שטחים המאוכלסים בצפיפות בערבים, ולכן הם מסכנים את צביונה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות, לבין שטחי ארץ ישראל פנויים להתיישבות ולריבונות ישראלית ומבטיחים לישראל גבולות בני הגנה מוצקים לדורות. רבין ציין את ירושלים השלמה וסביבותיה, את בקעת הירדן "במובן הרחב ביותר של המושג" ואת גושי ההתיישבות.

אם אבי גבאי יאמץ את מורשת רבין וישוב לדרכה ההיסטורית של תנועת העבודה, הוא יהיה מועמד ראוי וכשיר להנהגה לאומית.

2. צרור הערות 26.11.17

 * מגה שחיתות – יש שחיתות ויש מגה שחיתות. שחיתות היא התנהגות מושחתת (מבחינה אתית ומוסרית או שחיתות פלילית) של אדם או קבוצת אנשים. מגה שחיתות, היא ניסיון לשנות את כללי המשחק, כדי לאפשר שחיתות ללא הפרעה. זאת שחיתות אסטרטגית.

דוגמה לכך היא פרשת בראון (תמורת חברון) – מינוי רוני בראון ליועץ המשפטי לממשלה בידי נתניהו; הניסיון להעמיד בראש התביעה בישראל את נציגו של העבריין אריה דרעי.

כך גם גל החקיקה הנוכחי, ובראשו חוק קרנות המזבח, שנועד להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולמנוע את חקירתו, ואפילו בלי להגביל את זמן כהונתו. אין שום דבר פלילי, כמובן, בחקיקה כזאת. אף אחד ממי שהציעו אותה, תומכים בה או יצביעו בעדה, לא יעבור עבירה כלשהי.

אבל עצם החוק הזה הוא שחיתות חמורה יותר מכל שחיתות עליה נחקר או ייחקר איש זה או אחר.

* תמצית הביביזם – תמצית המהפך מהליכוד הממלכתי לליכוד הביביטני: בני בגין, מופת של יושרה והגינות, הודח מוועדת הפנים ויוחלף בידי נער השליחויות של נתניהו, כדי לקדם את החוק לשיבוש חקירות של בכירים. עוד חוק במסכת החוקים המושחתים להגנה על החשוד המרכזי.

* בני בגין או ביביטן? – השאלה האם הליכוד יהיה בדמותו של בני בגין או בדמותו של ביביטן, אינה רק שאלה פנים מפלגתית, אלא שאלת דמותה של החברה הישראלית, של הדמוקרטיה הישראלית.

התשובה לשאלה הזו מורכבת. עובדה – אף ח"כ בליכוד, זולת בני בגין (לפעמים), אינו מעז לעמוד בפרץ ולהשמיע עמדה מוסרית הסוטה מדף המסרים. מצד שני, כמעט אף ח"כ, זולת קומץ ביביריונים, אינו מתנדב לדקלם אותם. שוב ושוב התקשורת נאלצת לחזור לנאווה בוקר, ביטן או אמסלם, או למירי רגב, כשהיא מחפשת מישהו שיאמר משהו להגנת הסיאוב של ראש הממשלה, לתקיפת המשטרה וגורמי האכיפה או להצדקת החוקים לעידוד השחיתות השלטונית.

אז נכון, זולת בני בגין (לפעמים) אין אמיץ בסדום השובר את שתיקת השפנים. מצד שני, יש עוד בושה. הרוב עדין מתביישים.

* התקשורת אשמה – דוד ביטן התראיין בטלוויזיה והסביר את המהלך של הדחת בגין מוועדת הפנים. על פניו, דבריו נשמעו הגיוניים. צריך לנהל קואליציה, צריך לנהל סיעה, כל ח"כ נבחר כחלק מסיעה ואיני יכול לפעול בניגוד להחלטותיה, אם בגין היה נשאר בוועדה האופוזיציה היתה מנצחת וכו' וכו'. הכל בסדר.

אלא שהכל בסדר אילו היה מדובר בהצבעה על חוק שנועד להיטיב עם האזרח, עם החברה, לקדם אג'נדה חברתית, מדינית זו או אחרת. ואילו כאן מדובר בחוק בלתי נורמטיבי, חוק מושחת, שמניעיו מושחתים, מניעיו זרים ושוחרי רע. ולכן, כל הראיון הזה הוא משחק ב"נדמה לי".

לא, איני מצפה מח"כ ביטן להסביר בהתנדבות שהחוקים שהוא דוחף אינם נורמטיביים. אבל אני מצפה מהמראיינים שלא ישחקו את המשחק, אלא יציפו את הבעייה, יתמקדו בה וישאלו את השאלות הקשות. זאת משמעות היותה של התקשורת כלב השמירה של הדמוקרטיה. אלא שהמראיינים, אודי סגל ולוסי אהריש התנהגו ככלבי שמירה עם שיניים רקובות, כאילו גם הם נתונים למשמעת של ביטן.

* הירידה לשוליים – גדעון סער צייץ בטוויטר, בעקבות הדחת בני בגין והחלפתו בביטן: "הדרך הממלכתית היא דרכו ההיסטורית והערכית של הליכוד וגם האסטרטגיה האלקטורלית הנכונה. הסכנה היחידה לשלטון המחנה הלאומי ולדרכו אינה לפיד ואינה גבאי, אלא אך ורק סכנת הירידה לשוליים."

הוא צודק, וטוב שהוא כתב את הדברים. עם זאת, העובדה שהוא מתעקש ללכת ליד, לשבת על הגדר, לא לקרוא תיגר על הנהגת נתניהו, לא להציב אלטרנטיבה ערכית, אלא לשבת ולהמתין בשקט לנפילתו של נתניהו, מעידה עליו שהוא אולי קצת יותר אמיץ וקצת יותר מנהיג משאר חבריו לצמרת הליכוד, אבל הוא אינו מנהיג של ממש. עם זאת, איני רואה היום בגלריה המסורסת והפחדנית של צמרת הליכוד מישהו מתאים ממנו.

* הוא לא ידע – בפרשת עמותות ברק שמר הרצוג על זכות השתיקה וניצל מעונש. בפרשת הקמפיין העברייני שהמטה שלו ניהל נגד שלי יחימוביץ', הרצוג "לא ידע." הוא לא ידע...

* העובדות לא תשכנענה את המאמינים בקונספירציה – עו"ד אברמסון מן הפרקליטות, שהיה אחראי על חקירת התלונה נגד דין יששכרוף, התראיין ארוכות בתוכניתם של קלמן וליברמן ברשת ב, והתייחס בפרוטרוט לתאוריות הקונספירציה על "החקירה הפוליטית המגמתית" בתיק. קלמן וליברמן אינם פראיירים ולא קוטלי קנים. הם לא הקלו עליו, ושאלו אותו את כל השאלות הקשות.

אברמסון השיב בשובה ונחת, בשיכנוע פנימי ובביטחון עצמי על כל שאלה. אציג את עיקרי דבריו.

לגבי ה"רדיפה" של "שוברים שתיקה": לפני חודשים אחדים הוגשה תלונה נגד "שוברים שתיקה" על אופן גביית העדויות מחיילים. פרקליט המדינה החליט לסגור את התיק. איך זה מתיישב עם הטענה שהפרקליטות "רודפת" את הארגון?

במקרה הזה, כלל לא היתה חקירה של הארגון, או של יששכרוף כדובר הארגון, אלא חקירה שגרתית על תלונה נגד חייל בשל עדויות על הפעלת כוח בניגוד לחוק. החלטת הפרקליטות לפתוח בחקירה, בעקבות תלונות ועדויות שהגיעו לפרקליטות, קדמה למכתבה של שרת המשפטים ליועץ המשפטי לממשלה, ובכל מקרה, אין השרה מוסמכת להורות על חקירות. הוא ציין שמכתבי שרים ברוח זו, עם בקשה לחקור, הם עניין שגרתי ומקובל. 

בחקירתו, יששכרוף מסר גרסה מצומצמת ביחס לגרסאות שמסר בתקשורת. הוא לא ידע להצביע על זהות הפלשתינאי שהיכה, לטענתו, אך מסר את המקום והתאריך, ומהצלבת המידע בזמן אמת, חקירת המ"פ וחיילים ועוד, הגיעו לפלשתינאי אחד בלבד שסירב להיאזק והתאים לפרטי המקרה. אותו פלשתינאי, ג'ולאני, בחקירה יסודית, טען שלא הוכה. כך טענו גם שאר העדים. החומר החשוב ביותר בעיני החוקרים הוא עדותו בזמן אמת, שגם בה לא טען טענה כזאת, וכך גם המסמכים הרפואיים בנדון.

באשר לסיפור החדש שמופץ בימים האחרונים בידי שו"ש וכלי תקשורת, על פלשתינאי אחר שטוען שהוכה בידי יששכרוף, אמר אברמסון שהעניין בבדיקה, כדי לבחון אם יש כאן ראיות המצדיקות חקירה.

ניכרים דברי אמת.

האם העובדות הללו תשכנענה את המאמינים בתאוריית הקונספירציה על "החקירה הפוליטית" ו"הרדיפה"? בערך כמו שהעובדות משכנעות את המאמינים בתאוריית הקונספירציה על רצח רבין.

אם אותו ג'ולאני, שלבטח נחשב בוגד על כך שלא סייע לשו"ש, מסר גרסה אחרת לתועמלנית האנטי ישראלית עמירה הס, הם יאמינו אוטומטית לגרסתו להס. אגב, אפילו גרסתו להס, אינה קשורה לאירוע שבדה יששכרוף.

* מחר יהיה עוד פלשתינאי – פעם הייתה פרסומת לאבוקדו, שבה כל המשפחה הסתערה על האבוקדו ולא השאירה דבר, ואז נאמר: "אין דבר, מחר יהיה עוד אבוקדו." נזכרתי בכך בעקבות הפלשתינאי החדש שיששכרוף מצא פתאום כדי שיעיד נגדו, אחרי ג'ולאני הבוגד לא סיפק את הסחורה, ולא הבין שהוא צריך לספר שיששכרוף "הכניס לו ברכיות."

* רוב הזמן הוא לא אנס – בראיון ל"7 לילות" נשאל המשורר מאיר ויזלטיר על עדות של אישה שטענה שחברו, המשורר דוד אבידן, תקף אותה. ויזלטיר אמר ש"אני יודע מנשים רבות שאבידן לא היה אנס. ... מה שבטוח הוא שברוב המקרים הוא לא כפה את עצמו."

איני מכיר את התנהגותו המינית של דוד אבידן, אבל המשמעות של עדות ויזלטיר, היא שהוא אנס. אבל ברוב המקרים לא... 

* עשו לי את השבוע – שני דברים עשו לי את השבוע. האחד – הפרק הראשון בסדרת הטלוויזיה הביוגרפית על אריק איינשטיין, שיצר יואב קוטנר, בערוץ יס-דוקו. השני – תוכנית מיוחד בת שעתיים בתחנת 88FM לציון 40 שנה לצאת אלבום המופת של להקת "ששת".

* בלק פריידי ואני – גם אני עשיתי שופינג בבלק פריידיי. נסעתי לסטימצקי קצרין לקנות עיתון. אח"כ קניתי בכלבו של אורטל גבינות, מעדנים, חומוס,  טחינה ופירות.

* ביד הלשון: תסמונת הש"ג – המונח תסמונת הש"ג נכנס לשפתנו בעקבות ליל הגלשונים. ב-25 בנובמבר 1987 חדר מחבל מלבנון באמצעות גלשון, חדר למחנה "גיבור" ופתח במסע ירי שבו נהרגו 6 חיילים בשנתם, עד שאחד החיילים התעשת והרג את המחבל.

בעקבות האירוע הודחו קצינים רבים ובהם מח"ט הנח"ל. אולם את העונש הכבד ביותר קיבל רוני אלמוג, החייל שאייש את עמדת הש"ג, וכאשר ראה את המחבל, ברח. הוא ישב בכלא שנה וחצי. האם אפשר לפטור את החייל מאחריות, כי הוא בסה"כ הש"ג? להיפך. כל אחריותו היא לשמור בשער. לא אחריות מורכבת במיוחד. וכאשר זיהה את המחבל היתה לו משימה אחת ויחידה – לעשות הכל כדי לעצור אותו, לירות בו ולנסות להרוג אותו. או לפחות לעכב אותו, עד שחיילים נוספים יתעוררו וישיבו אש. אך הוא ברח. כל הטענה על הפלת התיק על הש"ג, כביכול, מופרכת לחלוטין. אין לשחרר את הש"ג מאחריות. הדרישה המוצדקת לאחריות של הגורם הבכיר, אינה משחררת את הפרט מאחריותו האישית. באותו רגע, הש"ג היה הרמטכ"ל של שער המחנה. אגב, בעקבות האירוע אלוף פיקוד הצפון יוסי פלד ביקש להתפטר ושר הביטחון רבין לא קיבל את התפטרותו.

אורי הייטנר

* * *

אוריה באר

טבע – איך נרדמתם בשמירה?

בימים אלה חל שיפור מסוים במניית "טבע" בבורסה. המנייה שצנחה צניחה חופשית של כשישים אחוז מערכה, מתחילה קצת להתאושש. היא עלתה מעט בימים האחרונים, אך הדרך לשיפור מלא של מעמדה היא ארוכה.

ואכן, שוב ושוב אני הקטן, שאין לו אפילו בי. אי. בכלכלה, מתפלא, איך הגדולים והחשובים, עשו טעויות איומות בעסקת "אוקטביום גנריקס", ורכשו אותה במחיר המטורף של 38.3 מיליארד דולאר. דומני, שגם נכדתי הקטנה בת השש החכמה, לא היתה עושה טעות כזו.

אבל היכן היו הדירקטורים? היכן היו כל הגדולים בעלי הדוקטוראטים לכלכלה? ביניהם בנקאית מפורסמת, כלכלנים מומחים ואנשים , שיטענו שרמת המשכל  שלהם היא  גדולה מזו של מיודעי משה גרנות, של אהוד בן עזר, של הדסה מור  ושל ד"ר אביב עקרוני ורבים וטובים אחרים?

אז תגידו לי בבקשה, היכן הם היו? איך  מאשרים עיסקת ענק משוגעת שכזו, בלי לשאול כמה שאלות? בלי להרים את היד ולשאול: "סליחה אדוני המנכ"ל, מה אתה עושה? ולמה?"

אז אני הקטן ואיתו כמה עשרות אלפי בעלי תיקי מניות קטנים,שואלים, למה שתקתם? למה נרדמתם? איך קיבלתם עשרות אלפי דולארים כשכר טרחה ולא בלשתם ובדקתם?

 איך נרדמתם בשמירה?

ואנחנו מחכים לתשובה.

אוריה באר

* * *

אלוני זמורה

חיפה, עיר ללא חזון

כשאתה כתייר מתקרב ברכב לכל עיר באירופה, אתה רואה את שלט ההכוונה ל"צנטרום" CENTRUM)). שלטי ההכוונה מסמנים לתייר את המרכז העירוני. סביב המרכז ישנם בתי קפה, מסעדות, כנסייה גדולה ומקומות חנייה מסומנים. אתה יודע שכאן אתה מגלה חלק מרכזי של צפונותיה של העיר ואת מה שיש לה להציע.

כדאי לבחון, מה יש לתייר לגלות בעיר חיפה:

בנסיעה משני הכבישים היחידים שעולים להר הכרמל, דרך פרויד או דרך הים, אתה מגלה בדרך פרויד פקק תנועה תמידי. מדרך הים מגיעים למרכז הכרמל, שפעם היה מרכז נינוח והיום מהווה סכנה תמידית להולכי הרגל. אין בנמצא מקומות חנייה ואתה מוּעד לקבל דוחות חנייה. אם הרכב הבא מחוף הכרמל ממשיך ישר לעיר התחתית אתה שוב מגיע לרחוב פקוק ללא כל מקומות חנייה.

  בנסיעה ממפרץ חיפה מגיעים להדר הכרמל, שני רחובות מרכזיים שהפכו ל"בסטות" בסגנון תורכי ושוק שיכול להיות צבעוני, אבל הוא מוזנח ומלוכלך. ביקורת של משרד הבריאות היתה אוסרת על קונים מלהתקרב אליו...

  בקיצור, חיפה היא עיר ללא "צנטרום". מה שנותר לתייר הוא לעצור ברחוב פנורמה להתבונן בנוף הנפלא של מפרץ חיפה ובזיהום האוויר שפולטים המפעלים שבמפרץ חיפה. אין בנמצא בתי קפה במקום, אין מסעדות שיפתו את התייר להישאר בעיר. מרחוב פנורמה האוטובוסים עם התיירים  ימשיכו בנסיעתם למחוזות אחרים.

  כן, נכון ישנה המושבה הגרמנית שנבנתה על ידי הטמפלרים ובה מסעדות ובתי קפה.

  מה כן ניתן לעשות על מנת להפוך את חיפה לפנינה ים תיכונית, שתמשוך אליה תיירים מכל הארץ ומכל העולם:

כל בית וכל בניין שאיננו מצופה באבן, צריך להיצבע בצבעי הים התיכון.

את התחבורה בכבישים  למרכז הכרמל יש להעביר למנהרות במפלסים שונים. הטופוגרפיה של מרכז הכרמל פשוט מזמינה זאת. מרכז הכרמל ייהפך לכיכר ענקית להולכי רגל בלבד. הפרויקט הזה לא יעלה כסף, כי כל השטחים שיתפנו יימכרו לבתי קפה, למסעדות ולבתי כלבו קטנים. מרכז הכרמל יהיה ה"צנטרום" של חיפה.

בדרך לעוספיה, בצד שמאל יש דרך לא סלולה שמוליכה לאחד המצפים היפים של העיר חיפה. פרט לחנייה לרגע המקום "מבוזבז". ניתן לבנות שם רחוב קטן עם בתי קפה קטנים, תאורת לילה צבעונית ופרחונית, ומקומות חנייה, ולהפוך את המקום לפינה הרומנטית של העיר. המיבנים הקטנים יהיו פונים אל הנוף הנפלא שמשתקף משם ויהווה מוקד משיכה למקומיים ולתיירים.

קיימת תוכנית שמועלית מדי בחירות לראשות העיר, והיא לפתוח את נמל חיפה עד קו המים מכיוון המושבה הגרמנית. תוכנית מצוינת שלא יוצאת אל הפועל. חבל.

שכונת בת גלים, חלקים ממנה שעל קו החוף, מוזנחים.

ראש עיר עם חזון יכול לממש את התוכניות שהזכרתי וגם תוכניות נוספות. ואז לא יאמרו, שהמקום היפה ביותר בחיפה הוא הכביש לתל אביב...

אלוני זמורה

אהוד: ומהו ה"צנטרום" של תל-אביב? אולי מגרש החנייה שעליו עמד פעם קולנוע מוגרבי? או כיכר אתרים? או המשתנה ז"ל במנהרה ז"ל בכיכר מגן דוד?

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מִמִּשְׁלֵי לָה-פוֹנְטֵיין

נֹסַח עִבְרִי: נוּרִית יוּבַל

"גַּם אִם תִּכְתֹּשׁ אֶת הָאֱוִיל בְּמַכְתֶּשֶׁת –

לֹא תָּסוּר מַמְּנוּ אִוַלְתּוֹ"

אָדָם אֶחָד, חוֹבֵב שְׁתִיָּה,

סֹבֶא מֻשְׁבָּע בְּלִי תַּקָנָה

בִּלָּה בְּכָל שָׁעָה פְּנוּיָה

בְּבֵיִת מַרְזֵחַ בַּשְּׁכוּנָה.

אֶת כָּל כַּסְפֵּי הַמִּשְׁפָּחָה

בִּזְבֵּז הָאִישׁ עַל אַלְכּוֹהוֹל.

לָגַם, גָּמַע עַד שֶׁשָּׁכַח

אֵי יְמִינוֹ וְאֵי הַשְּׂמֹאל.

כָּל לַיְלָה לְבֵיתוֹ הוּבָא

שִׁכּוֹר כְּלוֹט, שׁוֹחֵר קְטָטָה,

וְזוּגָתוֹ הָעֲלוּבָה

כִּמְעַט יָצְאָה מִדַּעְתָּהּ.

כְּשֶׁכָּשְׁלוּ כֹּחוֹת סִבְלָהּ

הֶחְלִיטָה הִיא לִנְקֹט יָזְמָה

וְלַעֲרֹךְ טִפּוּל גְּמִילָה

בְּהֶלֶם, נֶגֶד הַלְּגִימָה.

אָכֵן, כְּשֶׁשָּׁב הָאִישׁ בַּלַּיְלָה

הָמוּם מִבַּיִת מִרְזָח סְרוּחִים

עָשְׂתָה כְּפִי שֶׁתִּכְנְנָה לָהּ:

עָטְפָה אוֹתוֹ בְּתַּכְרִיכִים.

לְהַשְׁלְמַת אוֹתוֹ בִּצּוּעַ

הוּטעַן הַגֶּבֶר עַל כָּתֵף,

וּכְמוֹ שֶׁסּוֹחֲבִים פָּצוּעַ

נָשְׂאָה אוֹתוֹ אֶל הַמַּרְתֵּף.

הִיא בְּעַצְמָהּ לָבְשָׁה גְּלִימָה

שְׁחוֹרָה כְּמוֹ חֹשֶׁךְ מְצַמְרֵר

וְאָז יָשְׁבֶה וְנִמְנְמָה

עַד שֶׁהַבַּעַל יִתְעוֹרֵר.

כְּשֶׁפַּג הָאֵד וְהֶעָנָן

שֶׁל הַשִּׁכְרוּת, הָאִישׁ רָאָה

שֶׁהוּא לָבוּשׁ כְּמוֹ בַּר-מִינָן

וְהוּא שָׁאַל וְהִשְׁתָּאָה:

"אֵיפֹה אֲנִי?"

             אִשְׁתּוֹ עָנְתָה:

"מֵרֹב שְׁתִיָּה – אַתָּה בַּשְׁאוֹל,

בְּסוֹף דַּרְכָּם שֶׁל בְּנִי תְּמוּתָה."

"וְאַת, מִי אַת?" הִמְשִׁיךְ לִשְׁאֹל.

"אֲנִי הַשֵּׁד הַמְּמֻנֶּה

עַל הַמָּזוֹן שֶׁל הָרְפָאִים.

וָדַאי אַתָּה רָעַב. הֵנֵּה

אַגִּישׁ לֵךְ מָרָק טָעִים."

"מָרָק בִּשְׁאוֹלֹ? אֲנִי מוּכָן!

מַמָּשׁ נִסִּים וְנִפְלָאוֹת!

אָז תְּנִי גַּם יַיִן לַשֻּׁלְחָן,

אֵין אֲרוּחָה בְּלִי מַשְׁקָאוֹת!"

וְאָז קָלְטָה הָעֲלוּבָה

אֶת הָעֻבְדּוֹת הַחֲבוּטוֹת:

לֹא יַעֲזֹר לָהּ שׁוּם דָבָר!

גַּם בְּקִבְרוֹ יַמְשִׁיךְ לִשְׁתּוֹת!

הַהֶרְגֵּלִים הַמְּגוּנִים

דְּבֵקִים בְּטֶבַע מִתְמַכְּרִים

כְּמוֹ קַרְצִיּוֹת וּכְמוֹ כִּנִּים !

מֵהֶם לָעַד לֹא מִתְפַּטְּרִים!

שֵׂכֶל שֶׁל צְפַרְדֵעַ

עָבְרָה פַּעַם שְׁמוּעָה, מִמָּקוֹר לֹא מֻסְמָךְ,

שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקֵל נִשּׂוּאִין וּכְלוּלוֹת.

חֲתֻנָּה זֶה יָפֶה! הַשּׁוֹמֵעַ יִשְׂמַח!

אִם הַכֹּל מִתְחַתְּנִים, אָז מַדּוּעַ הוּא לֹא?

הַיְּדִיעָה נָחֲתָה בַּשְּׁלוּלִית כְּמוֹ פְּצָצָה

וְכָל צְפַרְדְעֶיהָ אִבְּדוּ עֶשְׁתּוֹנוֹת:

"אִם הוּא יִתְחַתֵּן," כָּךְ אָמְרוּ בַּבִּצָּה,

"הוּא יוֹלִיד בְּוַּדַּאי גַּם בָּנִים וּבָנוֹת!

הָרָקִיעַ כֻּלּוֹ בִּשְּׁמָשׁוֹת יִתְמַלֵּא

שֶׁיַּקְרִינוּ קַרְנַיִם רוֹתְחוֹת לִרְבָבָה,

הַשָּׁרָב יִתְגַּבֵּר וְהַחוֹם יַעֲלֶה

הַשְּׁלוּלִית תִּתְיַבֵּשׁ – וַאֲנַחְנוּ נִגְוַע!

זֶה סוֹף הָעוֹלָם! זֶה חֻרְבָּן! סַכָּנָּה!

לֹא יִהְיֶה לָנוּ זֵכֶר וְלֹא שְׁאֵרִית!

צָרִיךְ לֶאֱסוֹר בְּחֻקֵּי הַמְּדִינָה

עַל הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא בְּחֻפָּה אוֹ בִּבְרִית!"

צָרוּת אֹפֶק כָּזוֹ וְהִרְהוּר לֹא חָכַם

רַק רָאשֵׁי צְפַרְדֵּעִים יַעֲלוּ בְּמוֹחָם.

בְּרִיב בִּרְיונִים – יִסְבְּלו הַקְּטַנִּים

עֶגְלָה בַּת בְּהֵמָה הִגִיעָה לְפִרְקָהּ

וּשְׁנֵי פָּרִים הִתְמוֹדְדוּ עַל זְכוּת הַנְּשִׁיקָה.

תִּגְרָה קָשָׁה מְאֹד פָּרְצָה שָׁם בֵּין הַשְּׁנַיּם

אִישׁ אֶת אָחִיו נָגְחוּ בָּרֹאשׁ וּבַקַּרְנַיִם

מָרְטוּ וּבָעֲטוּ, הִתְקוֹטְטוּ בְּרֹאשׁ חוּצוֹת,

הִשְׁמִיעוּ גִּדּוּפִים, הִתִּיזוּ נִיצוֹצוֹת,

תָּלְשׁוּ אֶת הַזְּנָבוֹת, כִּוְנּוּ אֶל הַצְּלָעוֹת.

הַקְּרָב הָיָה שָׁקוּל, קָשֶׁה הָיָה לִרְאוֹת

בְּתוֹךְ אָבָק הַקְּרָב וּבְתוֹךְ הַהֲמֻלָּה

מִי מִשְּׁנֵיהֶם יִזְכֶּה לָשֵׂאת אֶת הָעֶגְלָה.

בַּצַד עָמְדָּה צְפַרְדֵּעַ. הִבִּיטָה בַּקְּטָטָה

וְנֶאֱנָחָה קָשׁוֹת מֵעֹמֶק נִשְׁמָתָהּ.

"מָה אֶת נֶאֱנַחַת?" אָמְרָה לָהּ רְעוּתָהּ,

"פָּרִים מִתְלַהֲמִים בִּשְׁבִיל עֶגְלָה שׁוֹטָה!

צָרוֹת שֶׁל בְּהֵמוֹת! שְׁטֻיּוֹת, עִנְיָן שׁוּלִי.

זֶה עֵסֶק שֶׁלָּהֶם. זֶה לֹא נוֹגֵעַ לִי."

עָנְתָה לָהּ הַצְּפַרְדֵּעַ: "נוֹגֵעַ גַּם נוֹגֵעַ!

רִיבָם שֶׁל הַגְּדוֹלִים – בַּקְּטַנְטַנִים פּוֹגֵעַ!

הֵפֵּר שֶׁיְנֻצָּח יִהְיֶה אָנוּס לִבְרֹחַ,

יָרוּץ אֶל הָאֲגַם, וְשָׂם יִרְמֹס בְּכֹחַ

מִשְׁקַּל גּוּפוֹ וּפַרְסוֹתָיו וְכוֹחַ הַכְּבִידָה

אֶת כָּל הַצְּפַרְדֵּעִים אֲשֶׁר עַל הַגָּדָה.

לִי לֹא חָשׁוּב מִי מִשְּׁנֵיהֶם אֶת הָעֶגְלָה יִקַּח,

אֲנַחְנוּ בְּצָרָה – אִם כָּכָה וְאִם כָּךְ."

* * *

משה כהן

זן נדיר

ציפי חוטובלי היא זן נדיר בכנסת. היא לא רק משכילה, חכמה ואמיצה, היא  גם ישרה כמו סרגל. 

היא איננה מסוגלת לעשות שקר בנפשה כדי להתרפס ולהתחנף.

עדיין אינה מבינה על מה ולמה מתנפלים עליה. 

עוף מוזר בג'ונגל הצביעות של הפוליטיקה.

היא צריכה לקבל כמה שיעורים בפוליטיקה מעשית ממר נחמן שי הצבוע המתחסד. 

הייתי מתומכיו של ראש הממשלה, אך בעקבות יחסו המחפיר לציפי אני משנה את דעתי. 

אם ציפי חוטובלי תעזוב ההפסד יהיה כולו של עם ישראל. 

מקהלת הצבועים טוענים "איך היא מעזה למתוח ביקורת על יהדות ארה"ב," הרי זקוקים אנו לדולרים שלהם. 

אז מה אם יהדות ארה"ב בחלקה זונחת את היהדות ואת הציונות ונוהה אחרי התעתוע "הליברלי" ומצטרפת לשונאי ישראל הגרועים ביותר.

אם מדינת ישראל אינה יכולה להתקיים בלי הנדבות שלהם זה חבל מאוד. 

מה "הטרנד" האחרון במחנה הפוליטי הליברלי, הגדרה חדשה של "ציר הרשע", לאמור טראמפ, ישראל וסעודיה.

אכן הצביעות והרשעות מנצחות בעולם.

מה לעשות, יש כוחות גדולים מאיתנו. 

הצבועים שלנו מצאו "כישלונות" חדשים להאשים בהם את הממשלה שלנו. 

זה כישלונו של נתניהו שהאיראנים מתבססים על גבולנו הצפוני בחסות הרוסים. 

הגידו לי, ממתי משחקים  אנו על אותו מגרש עם רוסיה המעצמה העולמית? 

מה לעשות, יש כוחות גדולים מאיתנו, אנחנו גדולים בצביעות.

גניבה מהציבור

המנהיגים שלנו מנסים כל השנים לשכנע אותנו שהעלמת הכנסות היא פשע בזוי, גניבה מהציבור לכל דבר,  וכך צריך להתייחס אליה.

והנה, מי עוסק בפשע הבזוי הזה? מנהלי הבנקים היונקים בונוסים חלומיים.    

וראה זה פלא, כשמדובר באנשי ממון לא מדברים על פשע בזוי. 

סתם עסקה לא מוצלחת כמו שקורה בעסקים. 

כנראה שכדאי להיות עשיר. 

הגמוניה מוחלטת

24 בנובמבר, 19:30, יומן השבוע בשלושת ערוצי הטלוויזיה. בכל אולפן יושבים 8 חברי צוות דיון, בסה"כ 24. הסתכלתי על כולם, כולם כולם ברנז'אים "נאורים". מאריה גולן ומוטי גילת, אמנון אברמוביץ ויואב קרקובסקי, רוני דניאל, דנה וייס ואיילה חסון כל השאר. 

בלט בבדידותו המזהרת יעקב אחימאיר. 

כולם ישבו סביב שולחן השבת בסכינים שלופות והמתינו שיוגש להם השה לעולה. (הבו לנו ביבי).

אבל רגע, של מי שידורי הטלוויזיה שלנו? של הברנז'ה "הנאורה" בלבד?

סליהה, רוב העם אינו עם הברנז'ה, אינו רוצה מדינה פלסטינית ואפילו, רחמנא ליצלן, מצביע ביב או בנט. 

לרוב העם לא מגיע שום ייצוג?

נראה לכם נורמלי?

לי לא.

תיק 4000

24 בנובמבר, שעה 20:30 ערוץ 1. מוטי גילת ואריה גולן מציגים בלהט את התיק 4000 החדש: חיל הים רוצה, לא עלינו, לכנות את אחת הצוללות החדשות בשם "דקר". 

המשפחות השכולות של אנשי הצוות של הצוללת הטבועה מתנגדות בתוקף ויוצאות למלחמה.

היה לא תהיה, לתת את השם של הצוללת הטהורה שלנו לצוללת מושחתת. 

יעקב אחימאיר מנסה לטעון שהקשר אינו תופס, מוטי גילת ואריה גולן משתיקים אותו ומעמידים אותו במקומו. 

פרשה חדשה נולדה לנו בשעה טובה. 

הלאה ביבי!

(למה בעצם? רוצים בסך הכול להנציח את הצוללת הטבועה). 

משה כהן

ירושלים

* * *

חרפת השר ליצמן לכפות עלינו את השבת,

חרפת האסיר המשוחרר אריה דרעי לעזור לו!

חיילים, כל פעם שחופשתכם מצטמקת בגלל השבתת הרכבת של ליצמן ודרעי, אל תשכחו לירוק לעברם, ממילא הם יחשבו שזה גשם כי אולי אינם מכירים חיילים בחוגים הפאראזיטיים שלהם!

* * *

בן-ציון יהושע

יהודי בוכרה – בין פטריארכליות לחופש העיסוק

בעקבות הסרט "הממלכה המופלאה של פאפא אלייב"

הסיפור של פאפא אלייב ומשפחתו הוא סיפור של משפחת מוסיקאים שעלתה ארצה מטג'יקיסטן. משפחות מוסיקליות, דוגמת משפחתו של פאפא אלייב, אפשר למצוא גם בקרב מוסלמים, ובעבר גם בקרב יהודים, בחמש המדינות המוסלמיות של מרכז אסיה: אוזבקיסטן, טג'יקיסטן, קירגיסטן, קזחסטן וטורקמניסטן, אבל אף לא אחת מהן זכתה להצלחה הגורפת של פאפא אלייב ומשפחתו. הצייתנות של בני המשפחה ומשמעת הברזל שהנהיג אבי המשפחה, הם מקור ההצלחה. חרף היותה בשעתו במדינה קומוניסטית, שהכתיבה את דפוסי החיים, אבי המשפחה פאפא אלייב שלט על המשאבים הכלכליים ונהנה ממעמד של ראש שבט שקבע את אורחותיה.

"פאפא אלייב", הסרט, החזיר אותי לילדותי בשכונת הבוכרים בירושלים, שם נולדתי ושם אוזניי היו כרויות ועיניי צופיות להווייה של השכנים הבוכריים. מבלי משים קלטתי את הניב הבוכרי,  כי אבות המשפחות דיברו בקולי קולות. אבי המשפחה גם סיפר סיפורים בחצר בלשון הטג'יקית-יהודית. המאפיין של התקופה הזאת היה יכולת ההקשבה, ממנה למדנו מוסר השכל, שפה ואורחות חיים. הפטריארכליות בשכונת הבוכרים שאבה את כוחה גם מבית הכנסת המשפחתי. סיפרו שיהודי בוכרי עשיר מקים שני בתי כנסת, כי באחד מהם כף רגלו לא תדרוך. לא היו מוסיקליות מהמקוננות הבוכריות שבקולות גבוהים הספידו את ההולכים לעולמם. אין זמרות ומתופפות כמו הנשים הבוכריות של פעם.

בקול ירושלים ואחר כך בקול ישראל ובירושלים היתה המקהלה המיתולוגית של יוסף בן ישראל, שפעלה במשך כמה עשורים. משפחת אלייב גדלה על קרקע פורייה של מוסיקה ומחול. יהודי בוכרה היו מאז ומתמיד שוחרי מוסיקה אתנית. הם ניגנו ושרו כיחידים וכקבוצות. השיר 'עץ הרימון' הוא לחן בוכרי, שמילותיו נכתבו על-ידי המשורר יעקב אורלנד. בשמחות ובאירועים חגיגיים הנשים תופפו על דוֹיְרָה והגברים שרו וניגנו על כלי מיתר אוטנטיים, לצד אקורדיון. הדור הצעיר, שלמד בקונסרבטוריון, גם ניגן על פסנתר יצירות קלאסיות ומזרחיות.

משפחות פטריארכליות, שהעמידו את אבי המשפחה במרכז, היו טיפוסית לא רק למשפחות הבוכריות אלא גם למשפחות אפגניות ואיראניות, קווקזיות, גורג'יות, ספניוליות ותימניות. אבי המשפחה היה כל יכול. הוא שלט על המשאבים הכלכליים, והאישה והבנות היו כנועות וצייתניות, בחינת 'כל כבודה בת מלך פנימה' בעוד שהבנים הועדפו על פני אחיותיהם.

כפי שמתגלה בסרט, רוחות חדשות מנסות לערער את המבנה הפטריארכלי, שבראשו עומד פאפא אלייב ראש השבט, הכול יכול, על פיו יישק דבר והוא מנווט את הספינה המוסיקלית הזאת ואין מי שיעז לערער על סמכותו. הוא הביא את משפחתו להישגים בינלאומיים ולהכרה בינלאומית בזכות משמעת הברזל שהוא משליט על משפחתו. המילה 'לא' אינה קיימת אצלו. כמקובל בחברה הפטריארכלית, נדרשת מבני השבט יראת כבוד לראש השבט, ציות מלא לרצונותיו ולגחמותיו, תוך איבוד הרצונות הפרטיים של צאצאיו. הם יכבדו אותו בחייו וגם לאחר פטירתו. אבי המשפחה הוא שמחליט על העיסוק ועל בחירת בן הזוג ומקפיד שבן הזוג יהיה בן העדה אליה הוא משתייך ואפילו קרוב משפחה, כדי שהעושר לא יזלוג החוצה והמורשת על כל מאפייניה תמשיך לשרוד.

ליד שולחן השבת נישקו כל בני המשפחה, כולל האם, את כף ידו המושטת של אבי המשפחה וקיבלו את ברכתו. מאחורי גבו של האב הכול יכול, האם אירגנה בסתר אופוזיציה תומכת בבנות ובבנים וברצונות שלהם, בהתאם לצו השעה, ונעזרה לעיתים בשקרים לבנים כדי לא להעיר את הדוב משנתו.

במרוץ שלי אחר השורשים שלי הקדשתי שנות חיים לחקר יהודי אפגניסטן ויהודי מרכז אסיה. בעקבות המחקרים שלי נתבקשתי לצאת לתקופת שירות במרכז אסיה בשליחות 'נתיב – לשכת הקשר' מיד לאחר התפרקות ברית המועצות בשנת 1992. ההיענות לבקשה הזאת היתה בה התגשמות של משאלת לב. המשימות שעמדו לפנינו היו חילוץ יהודים מאזורים שנשקפה בהם סכנה ליהודים, והכנו את היהודים שישבו כבר על מזוודות לקראת עלייתם ארצה.

במרכז אסיה גיליתי שחיי המשפחה הבוכרית במשטר הקומוניסטי בברית המועצות האסייתית שונים  מחיי הבוכרים כאן בארץ  ישראל. הרכוש היהודי העצום של היהודים הבוכרים במרכז אסיה הולאם. הם גם נותקו מהמבנים המפוארים שבנו בירושלים ומן המקרקעין בירושלים ובארץ כולה. יהודי בוכרה גם נותקו מחלק ממשפחותיהם שחיו בארץ. גברים שגנבו את הגבול של ברית המועצות בשנות ה-30 של המאה ה-20 והגיעו בגפם ארצה דרך אפגניסטן ואיראן, נשאו בארץ לעתים אישה חדשה והולידו ילדים חדשים בעוד אשת נעוריהם וילדיהם חיים בעוני ומחסור תחת משטר קומוניסטי נוקשה.

בימי מלחמת העולם השנייה זרמו למרכז אסיה אלפי עקורים שברחו מפולין, מאוקראינה וממדינות הגוש המזרחי והגיעו מארצות הרעב למדינות המוסלמיות של מרכז אסיה. רבים הלכו בעקבות המיתוס של 'טשקנט עיר הלחם', שהפך לרומן מפרי עטו של אלכסנדר נברוב ולסרט מזיל דמעות על ילד שנסע לטשקנט כדי להביא כיכר לחם לאימו הרעבה. במאמצים אדירים הוא מגיע לטשקנט, משיג כיכר לחם וכשהוא חוזר אל אימו הוא מוצא שהיא גוועה ברעב... גם התעשייה הרוסית הכבדה הועברה למרכז אסיה. העקורים וצאצאיהם היוו כ-80% מיהודי טשקנט למשל.

האוזבקים, הטג'יקים ושאר עמי מרכז אסיה קיבלו את העקורים היהודים והלא יהודים במאור פנים בהתאם ליכולות הצנועות שלהם. מי שמבקר בבתי הקברות של העקורים מוצא אלפי קברים של תינוקות, ילדים ומבוגרים, שמתו מקור, מרעב וממגפות שפקדו את האזור.

העקורים היו מפוזרים בכל חלקי העיר וללא גוף מארגן. הם העדיפו להזדהות כאתאיסטים וכקומוניסטים נאמנים. הם רכשו השכלה אקדמית וזכו עקב כך למשרות בכירות בצבא, במשטרה, בקג"ב, בהנדסה, בתעשייה, ברפואה, בתיאטרון, בפילהרמונית, בבלט ובבית האופרה ובכל תחומי המשק.

בניגוד לאשכנזים, היהודים הבוכרים חיו בשכונות מיוחדות שלהם לא הרחק מבית הכנסת, שלא פעם הוחרם על ספרי הקודש שבו. הפעילות התרבותית בקרב היהודים הבוכרים היתה מאורגנת. הם קיימו אירועים בחגים, היה להם תיאטרון עם רפרטואר אתני, הקימו מוזיאון לתולדות הקהילה, למדו ולימדו מוסיקה. הזמרים, המנגנים והמלחינים זכו למעמד מכובד גם בקרב האוכלוסייה המקומית. ובימי האמיר של בוכרה היו יהודים שהופיעו בארמון בקביעות ובראשם לויצ'ה בבחנוב, שהיה מוסיקאי החצר של שני האמירים של בוכרה – אל-אחאד ח'אן ועלים ח'אן. קמו גם מקרבם פרופסורים למוסיקה בקונסרבטוריון ובאקדמיה למוסיקה וזמרי אופרה.

יהודי בוכרי אינו רק מי שנולד בעיר בוכרה אלא מי שנולד באמירות הבוכרית רחבת הידיים. היהודים הבוכרים חיו בחמש המדינות המוסלמיות של מרכז אסיה. רבים מהם זכו להשכלה אקדמית בתחומים טכנולוגיים, רפואה, מוסיקה ועוד. הניסיון לשלוח אותם לקולחוזים כעובדי חקלאות – נכשל. מעצם טיבה הייה זאת אוכלוסייה עירונית. רבים מהם היו קשורים עדיין למקצועות המסורתיים: סַפָּרוּת, סנדלרות, חייטות, שענות, צביעת בדים ומסחר זעיר. כשהצעתי להורים הבוכרים לשלוח את ילדיהם ארצה לפרויקט נעל"ה 16 – נוער עולה לפני הוריו – וציינתי שבארץ ירכשו השכלה גבוהה ואולי יום אחד יהיו אפילו פרופסורים. "כל הכבוד," אמרו לי האבות שהטילו ספק בדבריי ושאלו, "טוב בסדר, יהיו פרופסורים, אבל מה יהיה המקצוע שלהם?" 

יצאתי בשליחות 'נתיב –לשכת הקשר' מיד לאחר פירוקה של ברית המועצות. במשך כמה שנים חייתי בקרבם של היהודים הבוכרים ובקרבם של צאצאי העקורים ממזרח אירופה, שישבו על מזוודות וציפו להגר לארצות המערב או לעלות ארצה. הקמנו להם אולפנים ללימוד עברית ומומחים מהארץ עדכנו את ידיעתם בתחומי הנדסה, רפואה, כלכלה ומקצועות אחרים, בדקנו את זכאותם והעלינו אותם ארצה.

לאשכנזים בעיקר, שחיו כאתאיסטים והיו מנותקים  במשך כ-70 שנה, קיימנו להם סדר פסח כהלכתו פעם ראשונה בחייהם, חגגנו את כל חגי ישראל, כולל יום העצמאות, ברוח יהודית עם שירה ומחול ישראלים. בצהרי ערב כיפור ערכנו תפילת  'כל נדרי לאתאיסטים', שמעולם לא חוו בית כנסת ואווירת יום הכיפורים. מקהלת ילדים בוכרית ואשכנזית שרה את 'אדון הסליחות' ופיוטים אחרים, בניצוחו של מנצח האופרה סרברניק. זמר האופרה דוידוב, שר את 'כל נדרי' של ריצ'ארד טאקר ופרופסור מאוניברסיטת טשקנט בחן בדרך פילוסופית את הקשר בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהים. תקיעת שופר ששמעו לראשונה הביאה אותם לריגוש גדול.

החברה הפטריארכלית הבחינה הבחן היטב בין הבנים לבנות. כך גם פאפא אלייב, שסירב בתוקף לצרף בנות לאנסמבל המוסיקלי שלו. מבחינתו, הוא יקבע עם מי יתחתנו הבנים והבנות. מקומן של הבנות בבית ובמטבח, והן יינשאו  לקרוב משפחה וילדו ילדים. הבנים זכו להעדפה על פני הבנות בכל הנוגע לירושה, תופעה שבלטה בעיקר בארץ.

השינוי המשמעותי במשפחה הבוכרית הפטריארכלית התחולל דווקא  בקרב הנשים. עם כל מגרעותיו של המשטר הקומוניסטי, הנשים והבנות הבוכריות זכו להשכלה כללית, מקצועית ואקדמית, והשתלבו במעגל העבודה בתחומים רבים – מינהל, אחיות ורופאות, פרקליטות, הנדסה ועבודה במפעלים. הנשים למדו ולימדו מוסיקה קלאסית ומחול מודרני ועוד מקצועות לא מסורתיים.

מרגע שהנשים ושאר בני הבית השתכרו יותר מהאב הפטריארך, שיצא ממעגל העבודה, מעמדו של אבי המשפחה נשחק. התופעה בלטה ביתר שאת לאחר עלייתם ארצה. אבי המשפחה לא התמודד עם העברית ועם אורח החיים בארץ.  ובשל גילו המתקדם לא מצא את מקומו כמפרנס המשפחה.

גם כשמעמד האב נשחק, האישה והצאצאים הבוכרים יודעים לכבד את אבי המשפחה. בלילות שבת מנשקים את כף ידו המושטת ומקבלים את ברכתו. כבוד גדול ולאורך שנים רבות מעניקים בני הבית לאבי המשפחה שהלך לעולמו. הם עורכים לנפטר שנה אחר שנה 'יְשוּבוֹ' [כלומר 'ישיבה'' וביידיש 'יאהרצייט'], אזכרה עם סעודה דשנה ולימוד זוהר לנשמת המנוח.

חרף התהפוכות, פאפא אלייב הצליח לשרוד בטג'יקיסטן ובארץ כאחד ושמר על מעמדו כפטריארך היכול להטיל מרות על המשפחה. הוא  הצליח להשליט משמעת משפחתית מוחלטת גם במשטר הקומוניסטי וגם לאחר עליית המשפחה ארצה. יכולתו להטיל מרות על המשפחה, היא שהביאה אותם להישגים גדולים בתחום המוסיקה האתנית. הם ניגנו ושרו בהנהגתו ובהגיעם לארץ הם המשיכו בכך ביתר שאת ויצאו להופיע גם בעולם הגדול. למסעות האלה יצאו רק הגברים במשפחה. ניסיונן של הנשים לקחת חלק בפעילות המוסיקלית נדחה על הסף.

פאפא אלייב הנחיל  את האהבה למוסיקה לא רק לילדיו אלא גם לנכדיו. הזכרים במשפחה הם הנחשבים בעיניו, הם דור ההמשך, הם נלקחים בחשבון וזוכים למלוא תשומת הלב מילדותם המוקדמת. בריחה של מי מבני המשפחה לתחומי מוסיקה אחרים מקוממים את פאפא אלייב ונתקלים בתגובות קשות ובכעסים.

הצלחתה המוסיקלית הבינלאומית של משפחת אלייב השפיעה על המשפחה מבחינה כלכלית, בצד הערכה וכבוד ובכך העניקו כוח ויכולת לפאפא אלייב להטיל מרות על משפחתו המוסיקלית. כל עוד שיש ביקוש למוסיקה ולהופעות של משפחת אלייב – מעמדו של פאפא אלייב הוא יציב. כל עוד פאפא אלייב מתפקד ומוביל את משפחתו בהופעות מעמדו נשאר יציב.

 באחרית הימים, מן הסתם כללי המשחק ישתנו לחלוטין. כפי שנראה בסרט, כבר עתה נתגלו בקיעים ויש מורדים בקרב בני המשפחה המבקשים חופש בחירה בז'אנר המוסיקלי ובתעסוקה בכלל. גם הנשים עומדות על זכותן לקחת חלק בפעילות המוסיקלית, כזאת או אחרת. התשוקה לחופש העיסוק ולעצמאות תביא אולי לפירוק הלהקה או לשינוי אופיה. כל אחד ממרכיביה יוכל לתת ביטוי אישי לכישרונותיו ויחליט על המשך דרכו.

בל נשכח את המשבר הגדול שחוו אבות המשפחה, שעלו ארצה והותירו אחריהם בחו"ל את מעמדם ואת כבודם. עד יומם האחרון הם לא קלטו את הלשון העברית ואת מנהגי הארץ הזאת. בשל גילם, לא הצטרפו למעגל העבודה, והכספים של המשפחה כבר לא היו בידם אלא בידי הבנים, האם והבנות. בעל המאה לו גם הדעה.

אנו מאחלים לפאפא אלייב אריכות ימים ושנים. האם בצאת הפטריארך הגדול מחיי המשפחה, יקום במקומו מנהיג חדש, שיהיה סמכותי,  חזק ומוביל כמו הפאפא, שעל פיו יישק דבר? או שכל אחד ילך לדרכו ויבחר תחום מוסיקלי האהוב עליו או יבחר במקצוע אחר והמיתוס של פאפא אלייב יישאר בגדר זיכרון.

חובת כבוד לציין, שבלי הנהגתו והקפדתו של פאפא אלייב לא היתה באה לעולם המשפחה המוסיקלית אלייב, שזכתה להכרה בינלאומית והביאה כבוד למשפחת אלייב, לעדה הבוכרית ולמדינת ישראל.

ההרצאה והקרנת הסרט בסינמטק ירושלים נערכו ביום שישי, 24.11.17

בן-ציון יהושע

* * *

מרדכי בן חורין

"אל תשליכונו" לעת זיקנה ובעת נכות

ב"חודש האזרחים הוותיקים" מדברים וכותבים על הבעיות במשך חודש אחד אך מה על אחד עשר החודשים האחרים? דיירת ב"דיור מוגן" מספרת בעיתון על תוספות הבנייה בבניין המוגן שמסכנות וממררות את חיי הזקנים הגרים בו ופונה אל "נבחרי הציבור" ולכלל החברה: "הגיעה העת לאפשר לנו להזדקן בכבוד. אסור להתעלם מאיתנו ולהתייחס אלינו כמובן מאליו, אנו חיים בזכות ולא בחסד."

מפאת כבודה, איני מציין את שמה, כי פנייתה מגוחכת בזה שהיא פונה אל ליבם ומוחם של "נבחרי הציבור" ולא אל ישבנם, בו כל מעיינם. 70 שנות מדינה, ועוד צריך להתחנן? הרי לכולם יש הורים זקנים או חו"ח נכים. ואם אנו בחודש המוקדש לזקנים, אולי מן הראוי שאפרט עוד בעיות של זקנים במדינת "הצעירים":

כבדיור המוגן, גם בבית חולים 'שיבא' עשו במשך שנים שיפוצים וציפויי שיש מיותרים, ברעשים וברעידות, שלא נתנו לחולים להבריא או למות בשקט, ולרופאים ולאחיות לרפא הכי טוב. או באשר לרעש הרקע: חוסר התחשבות בנו, הזקנים, מצד האחראים על הקול בתוכניות הטלוויזיה. הנוהג לתת בטלוויזיה רעש רקע בתוכניות תעודה, דיון, שיח, כאשר לכל מילה יש משמעות, גורע מהיכולת לקלוט את מלוא הדברים, מונע מלשמוע את הנאמר וגורם לנו לעבור לקריאת ספרים בעת שהם מקשקשים בשידור.

זאת, אני כותב לא רק בשם הזקנים, אלא גם בשם אלה הלוקים בשמיעתם, כנכי המלחמה, ועד כמה יש צורך וחובה בכלל להתחשב בהם בגלל גילם.

לאנשי הטלוויזיה אומר: אם אתם מצפים שיבינו אתכם, אז אל תבלבלו לנו את מוחנו ברעשים אחרים. כאשר אני רוצה לשמוע מוסיקה, איני מצפה שברקע מישהו ידבר ויפריע לשמוע. [אגב, בשידורים מתחנות חו"ל, בכל פתיחת פה של הדובר, האחראי על ה-sound, מנמיך את ה-volume או בכלל מפסיק את הרעש שמכנים אותו "מוסיקת רקע".]

בעייה נוספת לנו ואולי גם לצעירים: הדפסת אותיות צבעוניות על רקע צבוע בלי שום קונטרסט חד וברור כבאותיות שחורות על רקע לבן, שהן הנכונות. עובדה שספרים מודפסים כך, אחרת מי יקרא?

מהרשויות המקומיות, האחראיות לתקינות המדרכות, אני מצפה שלא יהיו שום הזנחות הגורמות לנו להיתקל בהן, ליפול, להיפצע ולהינזק ולעיתים קשות עד מוות. נכון שאפשר לדרוש ולקבל פיצויים, אבל מוטב שבין השחיתויות, ימצא זמן לחשוב גם עלינו.

הסירבול וההתמשכות בביורוקראטיה ובבתי המשפט הגוררים אותנו לאורך זמן כאילו שנחיה לעד. בגלל גילנו, כבר לא מעיזים לקנות בננות ירוקות, מחשש שעד שהן יצהיבו, לא נהיה כבר כאן לאוכלן.

רק בדבר אחד, אנו הזקנים מתברכים בו: למראה היפהפיות הצעירות החושפות את אבריהן לגירוי הזכרים בציפייה להטרדתן המינית. אנו הזקנים יכולים לנצל את גילנו ולעשות בהן כרצוננו וביתר דיוק כביכולתנו הרופפת והרועדת, בתקווה שעד שהן תיזכרנה להתלונן שפגענו בהן, יעברו כרגיל בעולמנו עשרות שנים ואנו כבר נהיה בקבר עם הזיכרונות הפורנוגרפיים שלנו, ולא ניענש בכלל.

וברצינות: אני מצפה מכל מי שקורא את מכתבי ומסכים שהנושאים חמורים בגלל חוסר ההתחשבות בסובלים, להמשיך את דבריי שכאן, ולא רק להסכים אלא גם ליזום ככל יכולתם המוגבלת בגילם.

הפער בין המדברים גבוהה על אנושיות והתחשבות ובין המעשים האלה, הוא, בעיניי, בזוי וצבוע.

מרדכי בן חורין

אהוד: כדאי לציין גם שכמעט אין היום בישראל בתי קפה ומסעדות בהם אתה יכול לשבת בשקט עם אורחיך ובני-משפחתך ולשוחח כי המוסיקה ו"רעש הרקע" ממש מחרישים אוזניים.

שלא לדבר על חתונות הזוועה בנוסח הישראלי, בהן הרעש הפסוידו-מוסיקלי מבריח את המוזמנים כבר אחרי המנה השנייה, ובעלי האולמות מעודדים את התופעה וזאת מסיבות מובנות. הרעש מגרש את האורחים, ולכן צריך להכין פחות אוכל תמורת הכסף הרב שקיבלו.

ובאשר לכיתוביות בסרטים ובטלוויזיה, אנחנו מזמן התייאשנו מלשמוע סרט או תוכנית, גם כשהם בעברית, ואנחנו נזקקים לקרוא את "התרגום בגוף הסרט", גם כשהסרט דובר עברית. אלא שהאותיות הכיתוב האלה הם לרוב בלבן, ואם הרקע פתאום נעשה בהיר, אי אפשר לקרוא אותן. עוד לא המציאו כנראה כיתוב שהופך אוטומאטי את צבעו כדי שיהיה מנוגד לרקע.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

האם הקונגרס האמריקאי ירים את הכפפה?

"חדשות מחלקה ראשונה", 19 בנובמבר

סירוב הנשיא טראמפ לאשרר שאיראן מקיימת את הסכם הגרעין מיולי 2015, ושההסכם מקדם את אינטרס ארה"ב, מסיר את "שומר המסך" האיראני ומהווה הזדמנות לחשיפת הפנים האמיתיות של האייתולות.

טראמפ פעל לפי תחיקת הקונגרס ממאי 2015, שזכתה לתמיכה דמוקרטית ורפובליקנית, ונועדה לפקח על הסכם הגרעין הבינלאומי שהיה יוזמה משותפת של הנשיא אובמה, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת, גרמניה והאיחוד האירופאי. ההסכם העניק רוח גבית חסרת-תקדים למגלומניה של האייתולות, ולא אושר בקונגרס האמריקאי.

טראמפ מעניק לרשות המחוקקת (קונגרס) הזדמנות לשקם את מעמדה כזרוע ממשל שוות-עוצמה לרשות המבצעת (נשיא) – כפי שקובעת החוקה האמריקאית – תוך כדי חשיפת כוונת האייתולות, המרחיבים את החתרנות והטרור במפרץ הפרסי, חצי האי ערב, המזרח התיכון, אסיה, אפריקה ואמריקה הלטינית.

הסעיף הראשון בחוקה האמריקאית מוקדש לקונגרס, ומעניק לו את כוח החקיקה, תיקצוב ופיקוח על הנשיא בנושאי פנים, חוץ וביטחון. הסעיף השני מוקדש לנשיא, ומעניק לו כוח לגבש הסכמים/בריתות עם ישויות זרות – כגון הסכם הגרעין – אך רק בתנאי שיאושררו על ידי שני שליש של הסנאט.

למרות שהקונגרס מתמקד בנושאי פנים המטרידים את הבוחרים באזורי הבחירה, יש לו שריר לבלימת נשיא ולעיצוב מדיניות חוץ וביטחון לעומתית.  לדוגמא, מאז 1999 הסנאט מסרב לאשרר את ההסכם הבינלאומי למניעת ניסויים גרעיניים שקודם על ידי הנשיא קלינטון; הקונגרס הפסיק את המעורבות הצבאית של ארה"ב בדרום מזרח אסיה, אנגולה וניקרגואה, למרות התנגדות הבית הלבן; הקונגרס התגבר על וטו נשיאותי והביא להפלת המשטר הלבן בדרום אפריקה; הקונגרס כפה על מוסקבה – למרות התנגדות הנשיא – את פתיחת שערי ההגירה שהביאו לעליית המיליון לישראל; ועוד.

לקונגרס 90 ימים לבחון את השפעת הסכם הגרעין על אינטרס ארה"ב, ובעיקר על הכרסום הדרמטי בכוח ההרתעה האמריקאי – בעיני איראן וכל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות כאחד – במקביל לשדרוג מעמד רוסיה, כפי שמבטאת ההתקרבות חסרת-התקדים בין ריאד למוסקבה.

על הקונגרס לחשוף את ההתנהלות האנטי-אמריקאית השיטתית של האייתולות מאז השתלטותם על איראן ב-1979, ושטיפת המוח של מערכת החינוך האיראנית המציגה את ארה"ב כ"השטן הגדול, הצלבני, הכופר, היהיר והמדכא," מעודדת להקריב חיים במאבק מול ארה"ב, ומהווה בבואה אמינה – יותר מהתבטאויות דיפלומטיות – של כוונת האייתולות. המשך הקלת-ראש מערבית במשמעות מערכת החינוך תזניק את האייתולות למעמד כח-על ותביא למלחמה גרעינית. הסרת הסנקציות מאיראן מהווה רוח-גבית לכוונת האייתולות להפיל כל משטר ערבי פרו-אמריקאי – ובמיוחד בחריין וסעודיה – להרחיב השפעתם בעיראק, סוריה ולבנון, לחדור לירדן, ולהשריש נוכחות במזרח ומרכז אפריקה.

הסכם הגרעין מאפשר לטהראן לאסור על בדיקה נאותה של מתקנים צבאיים, במקביל להידוק שיתוף פעולה גרעיני ובליסטי עם צפון קוריאה, ורכישת מערכות גרעיניות ובליסטיות.

התעשתות הקונגרס חיונית לשיקום כוח ההרתעה האמריקאי, שהוא – ולא דיפלומטיה – תנאי להדיפת האייתולות ומניעת מלחמה גרעינית.

יורם אטינגר

* * *

יהודה דרורי

הרפורמים בארה"ב וציפי חוטובלי

ב-15 שנותיי בארה"ב היכרתי את התנועה הרפורמית בארה"ב מקרוב, לכן בראשית דבריי אומר שזו תנועה מאוד חשובה, שעצרה התבוללות מוחלטת של כ-3 מיליון יהודים בארה"ב. שיהיה ברור לכולנו שתנועה זו מורכבת ברובה מיהודים מהמעמד הבינוני ואף למעלה מכך, מאנשים משכילים שאינם מתחברים כלל לאורתודוקסיה ביהדות, הנראית בעיניהם (ובעיניי) כמשהו  פרימיטיבי שאינו מתעדכן עם הזמן.

בוויכוח שהיה לי בכנסת עם מוספר חכי"ם חרדים, רוח הדברים שלהם היתה:"יהודי הוא זה שמאמין בתורה ובחוקיה וממלא אחרי כל המצוות." והוסיף לי אחד: "אין חצי יהודי."

לשמחתנו בעולם חיים כיום כ-14 מיליון הרואים עצמם כיהודים (מהם רק כמיליון הממלאים אחרי כל מצוות התורה...)  ולפיכך שמעתי לא פעם רבנים חרדים הפוסלים כיהודי כל מי שאינו כמותם. גישה קיצונית חרדית זו הופכת את החרדים למן כת יהודית.

ומכאן, אני כישראלי חילוני חושב שמהות התנועה הרפורמית וחשיבותה בכך שגרמה ליהודים רבים מאוד, שנטו להיפרד מעמם ולהתבולל לחלוטין, שימשיכו לקבל על עצמם זהות כיהודים, לתמוך בקהילותיהם, בזכויותיהם כיהודים, ועל-פי-רוב להעניק את תמיכתם למדינת ישראל!

נכון הוא כי לפעמים נראה לנו (או לציפי חוטבלי) כי ישנם שם כאלה בתנועה הרפורמית שאינם תומכים במדיניות ממשלת ישראל בעיקר בנושא הפלסטיני ובהתנחלויות. אף שהדבר נובע מאי ידיעת העובדות או הזדהות פטריוטית עם ממשלתם, אינני שולל זכותם להתנגד ולהתווכח בנושא, טוב לפחות לדעת שאכפת להם!

למה הדבר דומה, כאשר בוויכוח עם אדם בארה"ב על טעות מעורבותה של ארצו במלחמה באפגניסטן, יאמר לי בן שיחי: "אין לך מילה בנושא כי בנך לא נלחם שם..."

אני בהחלט מבין לליבה של ציפי חוטובלי שמתוסכלת לפעמים מבורות משוועת של יהודים רפורמים רבים כלפי הנעשה באזורנו ובישראל, אבל צריך הרבה סבלנות לחנכם ולהסביר להם את הנקודה הישראלית. לחתוך ויכוח איתם במילים כמו: "אינך תורם את בנך להילחם במסגרת צה"ל ולכן אין לך מילה בנושא." לא מסייעת לקרב את הרפורמים לאתוס הישראלי. נדרשת הרבה סבלנות...

יהודה  דרורי

* * *

יצחק שויגר

מים לדוד המלך

שמעת מה קרה לדוד המלך?

לא. מה קרה?

מה קרה לך. כל העיר מדברת על זה. הילד שלו מת.

מה הילד הזה, הוא מבת שבע?

כן. מה לא שמעת אומרים שנתן הנביא קילל אותו שהילד שלו ימות, בגלל הסיפור הזה עם אוריה, הבעל שלה.

חבל.

מה את אומרת על דוד המלך?

חתיך אמיתי. הראש האדום שלו עושה לי את זה.

והעיניים?

משהו משהו. לא סתם גוליית פחד ממנו. הוא הסתכל בו ככה עם העיניים וההוא עשה במכנסיים.

ועל בת שבע, מה את אומרת?

היא סתם זונה. כל יום היא עולה על הגג להשתזף בדיוק כשהוא נמצא על הגג שלו. תאמיני לי שום דבר זה לא במקרה.

מה את חושבת שהיא חיפשה אותו?

מה חשבת? אל תהיי תמימה.

ככה זה גברים. הנשים יכולות לסובב אותם על האצבע. ואחר כך הם מסתבכים. היא נכנסת להריון וההמשך ידוע. ואחר כך בא הנביא המחורפן הזה ועושה לו צרות ומאיים עליו. למה מי הוא הנביא הזה? מה יש לו קשר ישיר עם אלוהים?

ככה אומרים.

אני לא מאמינה. אני חושבת שהכול זאת המצאה שלו. הוא אומר שהוא מדבר עם אלוהים. יעני יש לו קו ישיר, ומי יודע שזה נכון? אצלנו בשכונה במישור פלשתים יש אחד שכל יום אומר, "היום ירד גשם." החקלאים הולכים לזרוע, הולכים להם הזרעים. שום דבר. אין מים ואין כלום. אבל הוא ממשיך בשלו שהוא נביא הגשם. אז מה ? 

ככה זה נתן. הוא כמו ועדת ביקורת.

כל דבר שלא טוב בעיניו, הוא בא לבקר אותו. לאף אחד אחר  אין דעה.  הוא קובע איך להתנהג. הוא קובע מי אשם הוא מחליט. הכול. למה מי מינה אותו? יש מלך לא? יש שופטים לא? יש משטרה לא?  אבל הוא מחליט.  הוא שומר המוסר. בשביל מה דוד הוא המלך?

את צודקת.  שכל אחד יעשה את העבודה שלו. אחרת יהיה פה בלגן.

 בזמן של שאול, אני זוכרת, שהוא רצה להרוג את דוד, למה? סתם ככה. כי אנשים שרו ברחוב "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו." זאת סיבה להרוג את דוד שהוא היום המלך שלנו? תארי לך שהוא היה הורג אותו בגלל השיר. מי היה מציל אותנו מהפלשתים. שאול והבנות שלו יחד עם יונתן?  את מבינה, הכל אישי. כשהגברים רבים  מי יותר חשוב. אין להם אלוהים. מוכנים להרוג אחד את השני.

אולי שיעשו תחרות כל אחד יוציא את הבולבול שלו הנביא יחליט מי מנצח ויהיה שקט.

זה רעיון טוב. אבל אי אפשר שגם בזה נתן יחליט.

למה?

כי גם נתן הנביא צריך להשתתף ולהוציא את הבולבול שלו.

נראה לך? איכס.   

תארי לך ששאול עוד היה מוכן להרוג את דוד, אחרי ששמואל הנביא הקודם, משח אותו למלך! את מבינה הוא היה הורג את המלך הבא בגלל השטות הזאת? זה ממש לא מתקבל על הדעת 

ולא רק זה. אחר כך הוא חיתן אותו עם בתו מיכל וכעס למה היא נתנה לו לברוח כשהוא שלח את הרוצחים שלו להרוג אותו. אי אפשר להאמין. אם החותן שלי היה שולח את העבד שלו להרוג אותי הייתי תוקעת לו את החרב שלו בתחת שלו והייתי מסובבת עד הסוף. ותראי את דוד איזה נחמד היה, שהוא לא הרג אותו. כי היה לו כבוד לסדר ולחוק. הוא לא רצה להרוג את המלך שלו, אפילו שהיו לו הזדמנויות רבות וגם הרבה סיבות.

 הבא להרגך השכם להרגו, לא ככה?

וגם אחר כך, הוא הרג את מי שהרג את בני המשפחה של שאול.

 אין מה להגיד דוד הוא אחלה גבר. והוא מלך ואנחנו צריכים אותו שיילחם בפלשתים. אין הרבה כמוהו. אבל כשזה בא לנשים, אין עליו. הוא לא מתאפק והיו לו ברוך השם מכל המינים. כנראה שככה זה העולם. מלכים צריכים הרבה נשים, זה מחזק להם את האגו.

 זה כמו שאמר שמואל הנביא. "זה יהיה משפט המלך אשר ימלוך עליכם, את בניכם יקח ושם לו במרכבתו ובפרשיו ורצו לפי מרכבתו... ולחרוש את חרישו ולקצור את קצירו ולעשות כלי מלחמתו וכלי רכבו, ואת בנותיכם יקח לרקחות ולטבחות ולאופות ואת שדותיכם ואת כרמיכם  וזיתכם הטובים יקח ונתן לעבדיו."

אבל מה, אחר כך האזרחים  בוכים. והם מתחילים ליילל. כולם מתחילים למדוד איזה גודל הבית שלו וכמה זיתים יש לו ואחר כך בא הנביא המחורפן הזה נתן, ואומר לדוד, שנלחם בשבילנו וסיכן את חייו ושיש לו עוד זכויות, לפי מה שאמר שמואל, לקחת איזה אישה שהוא רוצה ואיזה בית או כרם שהוא רוצה, שהוא החליט, בתור המבקר הכללי של המוסר, שלא מוצא חן בעיניים שלו, שדוד לקח את אשתו של אוריה. למה  מי הוא?  הממזרתא הזאת עולה על הגג בשביל לפתות את המלך. כולם יודעים את זה.  הוא הרי היה יכול לקחת אותה בכל מקרה, גם מהמיטה של אוריה. וכך הוא עשה. אז מה אז הוא שלח את אוריה לצבא. למה בטח הוא לא רצה שאוריה יתבאס בזמן שהוא רואה איך המלך שוכב עם אשתו. אז הוא עשה לו טוב ושלח אותו קצת לצבא שיילחם קצת. מה הוא הראשון שנופל חלל? אלפים מתים בצבא והוא היה יכול אפילו לא למות במלחמה, לא?  ודוד היה יכול לקחת את אשתו אם היה רוצה מבלי לשלוח אותו לצבא.

אני רוצה להזכיר לך את שאול. שהוא שלח את בתו מיכל, שכבר היתה נשואה לדוד, להתחתן עוד פעם עם פלטי בן ליש. למה שמואל, שהיה נביא יותר חשוב מנתן, לא עשה מזה עניין, מה, זה בסדר? אבל אוריה ובת שבע זה כבר לא מוצא חן בעיני נתן. כולם שם הורגים את כולם, במלחמות כל יום, ועושים עניין מאוריה החיתי. למה? כי ככה לנתן יש מה להגיד. הוא יותר חשוב, הוא יכול להגיד לדוד המלך, "אתה לא היית בסדר."  מה, הוא עשה משהו לא חוקי? משהו שלא כולם עושים? אבל נתן הוא בדיוק כמו כולם. האגו הורג אותם. היו צריכים לסדר לנתן איזה בת שבע על הגג והיה שקט.

ומי מפסיד? אנחנו. בגלל האגו של נתן שרוצה להיות חשוב, אנחנו צריכים להפסיד את המלוכה של דוד? ומי יגן עלינו? למה, לנו אין מה להגיד?

אבל בסוף, תראי, יש אלוהים, והוא בטח לא מדבר עם נתן. אז טוב הוא הרג לו את הילד. בראבו. אבל הוא עוד יתחתן עם הרבה נשים ויהיה לו עוד הרבה ילדים והוא יהיה אחלה מלך וגיבור מלחמה והוא ייזכר בהיסטוריה של העם שלנו כדוד המלך הגדול מכולם ועוד ישירו מים לדוד המלך!

ונתן?

מי יזכור אותו. יזכרו את בת שבע, המשתזפת הערומה על הגג. יזכרו אפילו את אוריה, אבל את נתן ישכחו. כי את הצדקנים לא רוצים לזכור.   

יצחק שויגר

* * *

אלי מייזליש

כמה ליצמנים קטנים יש בארץ?

בימים האחרונים התגודדה כמעט כל התקשורת על מצב החרדים, גדולים, בינונים וקטנים. ובכן כמה יש בכל קבוצה כזו?

הנתון הדמוגרפי אומר: 10% מהיהודים, כלומר בסה"כ יש בישראל פחות ממיליון חרדים. ובמדוייק: 100 אלף שחובשים שטריימל או ספודיק או מגבעת שחורה בשבת. ועוד 100 נשים שמכוסות עם פאה נוכרית בעלות 400 שקל או שמיכה קטנה לפי מזג האוויר, בחורף עשויה צמר, באביב משי ובקיץ מ'טול' הבד הכי-הכי דקיק ואוורירי כיאה לימי חמסין או שרב.

אז מה נורא כל כך, הרי בכל שבת רק בדיזנגוף עוברות 100 אלף מכוניות, טנדרים, ג'יפים, תלת-אופנים, סקטים, קורקינטים והכי גרוע אלה שלא רק מחללים את השבת בעצמם, אלא גורמים לאנשים אחרים לעשות להם קפה-הפוך או 'טורקי קטן' ממכונה חשמלית שאסור בתכלית האיסור לבשל קפה בשבת ועוד עם קיטור שמוציא אוויר דחוס ומרעיש עולמות.

זה בסדר? כי כל המעיין במסכת 'שבת' יודע כי הנ"ל עובר בט"ו אב-מלאכה שנאמר "מות ימותון" ממש בהרג וסקילה ושריפה כמו האנוסים בספרד. אלא מאי? ה' נתן להם את בני-ברק. שם בשבת שובתת כל מלאכה. ברחוב הראשי רבי עקיבא, מתהלכות נשים עם עגלות בנות 3 ילדים: אחד או אחת בשכיבה בעגלה עצמה, השני על המדרגות של העגלה ואת השלישי תולים על הגג הסגור למחצה או לשליש או לרביע כי קטן הוא. וכשיגדלו אלה הם ידחפו את שאר העגלות שיוולדו בינתיים כי נאמר פרו ורבו ומילאו את ארץ בני-ברק בלומדי תורה. וכשהמסוק יצלם מלמעלה יתברר כי חסידי גור מאנשי ליצמן מהווים פחות מ10% מכל אלה וכל השאר בעלזא, סדיגורא, חב"ד, ליטאים עם זקנים ובלי זקנים. אז על מה הצעקה? ליצמן? איך תזהה אותם?

אבל היות שהשכן שלי מלמעלה אומר לי: "אני אוכל טריפה ונבלה אבל שומר כשרות של בשר וחלב," לאן הגענו? כלומר: לא משנה היכן קנתה הגברת בשר לבן לשבת ב'טיב טעם', אבל קפה הפוך עם טיפ טיפה חלב אחרי זה? אסור. הרי כבר נאמר וכו' וכו'.

ועכשיו אמור לו לליצמן; מי כאן ה"שאבעס גוי"? מי? דרוזי? פלסטיני? או פועלים מרומניה אוכלי סלק חי עם קצת אדמה שחורה מסביב, ככה גישלעפט פון דרערד.  

איך נאמר? "ואף על פי כן נוע תנוע." והמכונית ההיא נוע תנוע וככה גם הרכבת.

הסבא שלי ז"ל היה האיש הכי נאיבי בעולם. למרות שישיבת "עץ חיים" בחרה בו להיות שליח בדרום אפריקה לאסוף כספים בזכות האנגלית הרהוטה והמשובחת שלו. קנו לו אז [בשנות ה-30]  כרטיס אונייה מחיפה לקייפטאון דרך תעלת סואץ. בדרך עגנה האונייה במומבסה, והרבה אנשים או מלחים ירדו לעשות חיים עם איזה שחורה נאה וצעירה. שאל אותם סבא: "וו האין גייטהיר?" [לאן אתם הולכים?]

ענה לו אחד מהם ככה: "צוּ הַנֶקֶיבֶה," ולא יסף.

אלי מייזליש

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

מלי טויב (לבית אהרנסון)

מי היה האיש אהרון אהרנסון

ומה חלקו בהצהרת בלפור?

חלק ה

עמודים [ 542-556]

מדוע ב-19 בינואר 1919 אהרון אהרנסון חזר בו מהחלטתו לעזוב את ועד הצירים בפריז, לאור היחס המשפיל כלפיו, כדבריו, כ"אל  פילגש אהובה בחדרי חדרים"?

הוא חזר בו רק לאחר שההנהגה הציונית התחננה לעזרתו בשרטוט המפה המוצעת לארץ  ישראל. המפה ששירטט אהרנסון היתה החלום הציוני, אשר אם תתקבל – תרחיב את גבולות ארץ ישראל עד פאתי דמשק.

הכול נקטע עם סופו המר בבוקרו של יום ה-15 במאי 1919 [עמ 556].

  ונשאלת עדיין השאלה ללא מענה עד כה – מדוע מדינת ישראל, בציון מאה שנה להצהרת בלפור, לא ציינה באופן רשמי את חלקו של אהרון אהרנסון בהצהרת בלפור?

בסתיו 1918 היה אהרון אהרנסון בארצות הברית, רחוק מהאירועים שהתחוללו באירופה ובגזרת המזרח התיכון. אך באמצע אוקטובר, כשהיה ברור כי מעצמות המרכז ניצבות בפני תבוסה, הוא מיהר לעלות על סיפון אניית נוסעים בניו יורק ולשוב לאנגליה. אהרנסון ידע שלאחר כניעת גרמניה וטורקיה, כל תשומת הלב תופנה לוועידת השלום הבינלאומית המתוכננת בפריז.

הפעם הוא היה נחוש בדעתו לתפוס שם את מקומו הראוי ולפעול למען קיום ההבטחות שניתנו לציונים בהצהרת בלפור.

אהרון אהרנסון לא זכה לחזות בהגשמת תוכניתו. נתנו לו להבין שהוא יקבל תפקיד מוביל במשלחת הציונית לוועידת השלום, וברגע האחרון גילה שהוא נדחק לפינה. 

 הוא כתב בתרעומת ביומנו על הכוונה לכנס בלונדון את ההנהגה הציונית הבכירה לדיון אסטרטגי. "חיים [ויצמן] אמר לי כבדרך אגב, "גם אתה בא ללונדון, נכון?" 

 "לשם מה?" השבתי, "כדי לספוג עלבונות נוספים? לא תודה. כתבתי שאני חולה ועייפתי מהמעמד הכוזב של הפילגש האהובה בחדרי חדרים, אך אינה זוכה להכרה קבל עם ועולם."

הוא חזר בו רק לאחר שההנהגה הציונית התחננה לעזרתו בשירטוט המפה המוצעת לארץ ישראל. המפה ששירטט אהרנסון הייתה החלום הציוני, אשר אם תתקבל, תרחיב את גבולות ארץ ישראל עד פאתי דמשק.

בבוקר 15 במאי 1919 התכונן אהרנסון לשוב לדיוני ועידת השלום בתום ביקור קצר בלונדון.

מחבר הספר, סקוט אנדרסון, ממשיך ומתאר בקצרה את מהלך האירועים, בהם נספו בים הטייס ואהרון אהרנסון  וגופותיהם  לא התגלו מעולם.

אני מעדיפה לתאר את מהלך האירועים כפי שהוא מתואר בספר של יערי- פולסקין  שאזל מזמן  ולא ניתן להשגה.

בעיתון החינמי "ישראל השבוע" (25.10.13) פורסמה כתבתו של דורי גולד: "מדוע עדיין   מתווכחים על הצהרת בלפור?"

הסופר יעקב יערי פולסקין, בספרו "פרשת נילי", פרק שלושים ושנים: "הטיסה האחרונה" מפרט את תרומתו של אהרון אהרנסון שנקטעה  בשל תאונת המטוס.  [עמוד 467].

"...כשיצא לויד  ג'ורג'  מן האולם בשביעות-רצון מיהר אהרון לקראתו ושאל לשלומו. לויד ג'ורג' לחץ את ידו בידידות ושאל למבוקשו.

אהרון הסביר לו במילים קצרות ואדיבות, שבשעה שחיי אדם או חיי עם נתונים בסכנה אי-אפשר להסתפק בהבעות של רצון טוב, כי לשווא הם מעשי הצלה אם אינם  באים במועדם.

ראש הממשלה השיב לו בבת צחוק, שהפעם הוא מבטיח פעולה ממשית ועל המשלחת הציונית לבוא בדברים עם המזכירות שלו, לשם קביעת התעודות, שיש להביא ולמסור, כדי שהמועצה העליונה תוכל לגשת בלי דיחוי לדיון בשאלת ארץ ישראל.

חברי המשלחת הציונית קיבלו את הודעתו של אהרון בהנאה מרובה, ולאחר בירור דברים הוחלט, שד"ר ויצמן ואהרון אהרנסון יטוסו באווירון מפריז ללונדון וחזרה, כדי להביא את התעודות הדרושות בלי איחור.

אחר כך חל שינוי בתוכנית. גם כמה סיבות רציניות מנעו את ויצמן מן הטיסה, ועל אהרון הוטל לטוס לבדו בשליחות הדחופה ללונדון."

הודעה טלגרפית מלונדון ל"מורגן ז"ורנל" הניו-יורקי ש"עד היום לא נתגלו עקבותיו של אהרון אהרנסון. אבל התעודות הציוניות, שהוביל עימו, נמצאו בשלמות בקרבת החוף לא רחוק מבולון... הים, שהואיל להחזיר להסתדרות הציונית את תעודותיה האבודות, שמר בעקשנות על סוד האיש והאווירון, שנעלמו על פניו, לעולם."

כותרת המשנה הראשית בכתבתו של דורי גולד, עוסקת בנושא: "ניסיונות הפלשתינים כיום להפריך את הצהרת בלפור מחייבים להכניס אותה לתודעה העולמית.  זו נקודת ציון היסטורית בשיבת היהודים לארץ ישראל – שאין לטשטש אותה. תמיד היינו כאן."

"בשנה שעברה, ביום השנה ה-95 להצהרת בלפור, פרסם השר הפלשתיני לשעבר נביל שעת' מאמר ב'דיילי טלגרף' שבו תקף את בריטניה על הצהרת התמיכה המפורסמת בהקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. 

"במרכזם של מה שכינה שעת' 'פשעים בפלשתין' נמצאת הבטחת ארץ זו לעם היהודי, שלדברי שעת' 'אפילו לא גר שם.' מבחינתו לא היתה היסטוריה יהודית בארץ ישראל שיש להכיר בה, אלא היו 'קונספירציות קולוניאליות' נגד התושבים  הערביים שחיו שם. לפיכך תקומתו של הבית הלאומי היהודי היא תוצר של מניפולציות של כוחות חיצוניים כגון בריטניה, ולא תולדה של כמיהה אותנטית של היהודים לארצם."

שעת' מעדיף להתעלם מכך שהנוכחות היהודית הלכה והתבססה במשך דורות רבים קודם להצהרה. מפקד אוכלוסין עות'מאני מצביע על רוב יהודי בצפת כבר במאה ה-16. דוח"ות קונסולריים אירופיים מאמצע המאה ה-19 מוכיחים שכבר אז, עשרות שנים לפני שהצבא הבריטי כבש את המזרח התיכון, ליהודים היה רוב בירושלים.

גולד: "הצהרת בלפור שיקפה מגמות היסטוריות שהיו כבר בהתהוות, ולא היא שהציתה את שיבת היהודים לארץ ישראל. החזרה היא תוצאה של שאיפותיו של עם, שבו שעת' וחבריו מסרבים להכיר, ובכך גורמים להנצחת הסכסוך."

הנוסח המקורי של הצהרת בלפור

משרד החוץ, 2 בנובמבר 1917

לורד רוטשילד היקר,

לעונג לי להעביר לידיך להלן, בשמה של ממשלת הוד מלכותו, את הצהרת ההזדהות עם השאיפות היהודיות הציוניות כפי שהוגשה לקבינט ואושרה על ידו:

"ממשלת הוד מלכותו רואה בעין יפה הקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל, ותשתדל במיטב מאמציה להקל על השגת מטרה זו, בתנאי ברור שלא ייעשה שום דבר העלול לפגוע בזכויות האזרחיות והדתיות של עדות לא יהודיות בארץ ישראל או בזכויות ובמעמד המדיני של יהודים בכל ארץ אחרת."

אודה לך אם תביא את ההצהרה לידיעת ההסתדרות הציונית.

בכבוד רב,

ארתור ג'יימס בלפור

ונשאלת עדיין השאלה, ללא מענה עד כה – מדוע מדינת ישראל, בציון מאה שנה להצהרת בלפור, לא ציינה באופן רשמי את חלקו של אהרון אהרנסון בהצהרה?

מלי טויב [לבית אהרנסון]

* * *

מ. זושצ'נקו

השחקן

(מתוך קובץ סיפורים "נופש מופלא" שיודפס בקרוב בהוצאת "הקיבוץ המאוחד/ספריית פועלים", בתירגומו של יואל נץ)

הסיפור הזה הוא מעשה שהיה. שהתרחש באַסְטְרָחָן. סיפר לי על כך שחקן-חובב.

הנה מה שהוא סיפר:

הנה, אתם, האזרחים, שואלים אותי אם הייתי שחקן מעודי? ובכן הייתי גם הייתי. שיחקתי בתיאטרון. נגֹעַ נגעתי באמנות זו. אבל האמת היא שכל זה שטויות. אין בזה שום דבר מיוחד.

מובן, שאם לחשוב יותר לעומק, יש באמנות הזאת הרבה מן החיוב.

אתה מופיע, נאמר, על הבמה והקהל צופה בך. ובתוך הקהל – מכרים, קרובי משפחה מצד האישה, האזרחים מן הבית. רק תביט – קורצים לך מן האולם – לאמור, אל תחשוש, וַסיָה, תרביץ כמו שצריך. ואתה, זאת אומרת, עושה להם סימנים – לאמור, עזבו אתכם מן הדאגה, אזרחים. אתם הלא יודעים, לא עשו אותנו באצבע.

אבל אם להעמיק חשוב, אין במקצוע הזה שום דבר טוב. אתה רק עלול להרתיח לעצמך את הדם.

הנה, יום אחד הצגנו "מי אשם?" – מחזה מן החיים הקודמים. מחזה חזק מאוד הוא זה. שם, כמסתבר, באחת התמונות שודדים ליסטים סוחר לעיני הקהל. זה יוצא טבעי מאוד. הסוחר, צועק, מתגונן ברגליו. ושודדים אותו. מחזה מפחיד.

ובכן, את המחזה הזה העלו.

והנה, ממש בסמוך לקראת ההצגה, החובבן, אשר שיחק את הסוחר, שתה לשוכרה. ומרוב להט הוא כל-כך התמסטל המנוול, עד כי רואים עליו בעליל שאיננו מסוגל לשחק את התפקיד. ועוד ברגע שהוא רק יוצא אל הבמה, הוא רומס בכוונה את נורות החשמל.

הבמאי איליה פבליץ' אומר לי:

"לתמונה השנייה אי־אפשר להוציא אותו. הוא ירמוס לנו, הבן-כלבה, את כל הנורות. אולי," הוא אומר, "אתה תשחק במקומו? הקהל טמבל – לא ירגיש."

אני אומר:

"אני לא יכול לצאת אל הבמה," אני אומר, "אל תבקשו בכלל. זה עתה," אני אומר, "אכלתי שני אבטיחים. אני חושב לאט."

והוא אומר:

"תציל אותנו, אחא. ולו רק למשך תמונה אחת. אולי השחקן ההוא יתאושש אחר-כך. אל נא," הוא אומר, "תחבל בעבודה החינוכית."

כופפו אותי לבסוף, יצאתי לבמה.

יצאתי אל מהלך המחזה, כמות שאני, לבוש מעיל משלי, מכנסיים. ורק הדבקתי לי איזה זקנקן זר. והקהל הוא אולי טמבל, אבל הכיר אותי תכף ומיד.

"אהא," הם אומרים, "וַסיָה יצא! אל תשקשק, שחק אותה..."

"לשקשק, האזרחים, זה לא אנחנו – בגלל שהשחקן," אני אומר, "התמסטל ולא יכול לצאת אל הבמה. מקיא את נשמתו."

התמונה החלה.

אני משחק את תפקיד הסוחר. אני צועק, כלומר, מתגונן ברגליים מפני השודדים. ואני מרגיש שמי מן החובבים באמת נכנס לי לכיס.

רכסתי את המעיל. אני נרתע הצידה מן השחקנים. מתגונן מפניהם. מכה אותם בפרצופיהם. בחיי!

"אל תתקרבו אליי," אני אומר, "מנוולים, אני מבקש מכם בשיא הרצינות."

והללו לפי מהלך המחזה מוסיפים ותוקפים. שלפו לי ארנק (שמונה-עשרה עשיריות) ונדחפים אל השעון.

אני זועק כמו כרוכיה:

"הצילו," כך וכך, "האזרחים, הם שודדים באמת."

אבל מזה רק מתקבל רושם עצום. הקהל מוחה כף בהתלהבות. צועק:

"קדימה, וַסיָה, קדימה. תתגונן יקירי. תן להם, לשדים האלה בראש."

אני צועק:

"זה לא עוזר, אחים שלי!"

ומוסיף להצליף על גבי הראשים.

רואה אני – חובב אחד זב דם, ואילו המנוולים האחרים, נכנסו לשווּנג ותוקפים.

"אחים שלי." אני צועק, "מה זה? על מה ולמה נגזר עליי ככה לסבול?"

הבמאי דוחף את ראשו מבין הקלעים.

"בן חיל," הוא אומר, "אתה, וַסיָה. נהדר," הוא אומר, "אתה משחק את התפקיד. תמשיך, תמשיך."

רואה אני – הצעקות לא עוזרות. משום שכל מה שתצעק מתאים למחזה כמו כפפה ליד.

ירדתי על ברכיי.

"אחים שלי," אני אומר, "הבמאי," אני אומר, "איבן פבליץ'. לא יכול יותר! תורידו את המסך. את החיסכון האחרון שלי סוחבים לי על-אמת!"

כאן רבים ממומחי התיאטרון – רואים שהטקסט לא תואם את המחזה – הם יוצאים מבין הקלעים. הלחשן, ברוך השם, זוחל החוצה מן הבודקה.

"נדמה לי," הוא אומר, "האזרחים, שבאמת פילחו לו לסוחר את הארנק."

הורידו את המסך. הביאו לי מים בקנקן.

"אחים שלי," אני אומר, "הבמאי," אני אומר, "איליה פבליץ'. תגידו מה זה," אני אומר, "במהלך ההצגה מישהו שלף לי את הארנק."

נו, סידרו חיפוש אצל החובבים. רק שאת הכסף לא מצאו. ואת הארנק הריק מישהו השליך אל מאחורי הקלעים.

הלך, אבד הכסף. כאילו עלה באש.

אתם אומרים – אמנות? יודעים, יודעים! שיחקנו!

1925

תרגום מרוסית: יואל נץ

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [98]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

להחליף את הנשיא!

כיוון שהנשיא [בעל הכאפייה] לא חנן את אלאור אזריה כפי שרצינו, יש לפטר אותו מיד, ולמנות במקומו את – דוד ביטן.

בהזדמנות זו יש לשנות את הקוד האתי של צה"ל כדלקמן: הבא להורגך, השכם להורגו. ואם לא ניטרלת אותו סופית, והוא שוכב פצוע, גש אליו ותקע לו כדור בראש. וחסל.

לזרוק את בגין

יש לזרוק את ח"כ בני בגין משורות הליכוד. הוא יותר מדי הגון. 

את מורשתו של בגין האב כבר זרקנו מזמן. 

מתפטר – משחרר

ישר כוח לשר יעקב ליצמן, שהתפטר מהממשלה מתוך דבקות בשמירתו על השבת, לא רק בביתו, אלא גם על פסי הרכבת. הלוואי וחבריו יעשו כמוהו, וישחררו  אותנו מהשלטת הדת על המדינה כולה, ועל יהודים שלא מגדלים זקן ופיאות.

ואיש באמונתו – ובאי-אמונתו – יחיה.

אי-מטרידן

התלונן בפני ידידי דן אבידן: יש לי הרגשה לא נעימה, ששום ידוענית, שחקנית, זמרת, רקדנית או עיתונאית לא התלוננה עליי על הטרדה מינית כלפיה ועל ניסיון לדעת אותה, כדי לקדם את הקריירה שלה כידוענית.

כי הרי, כידוע: אי-מטרידן = אי-ידוען. ואם אתה לא ידוען, משמע אינך קיים.

שלושה איברים

שלושה איברים ארוכים יש לו לגבר: שתי ידיים שנשלחות אל כל עוברת ושבה בסביבה.

ועוד איבר אחד.

משלח-יד

באחת הכיתות בתיכון נדרשו התלמידים למלא שאלון מסויים. על השאלה: מה משלוח-יד אביך? ענה אחד התלמידים: אבי לא שולח ידיים.

בעד זוג נעליים

"תנו לי סוס! מלכותי בעד סוס!" זועק המלך ריצ'רד השלישי במחזהו של שקספיר.

ואצלנו: קריירה צבאית ארוכה ומפוארת של קצין בכיר בצה"ל ירדה לטמיון בגלל זוג נעליים, ועוד פריטי ציוד צבאי ואזרחי שהחזיק במכולה פרטית, שעברה איתו מבסיס לבסיס. 

טרגדיה.

שוויון דו-צדדי

אם שר הביטחון דורש תוספת תקציב של 4.8 מיליארד שקל, יש להניח שזה באמת נחוץ וחיוני לבטחונה של ישראל בימים אלה.

יחד עם זה, המוני נזקקים – קשישים, נכים, ניצולי שואה, ילדים בסיכון ועוד כאלה ואחרים, זקוקים גם הם לביטחון: סוציאלי, כלכלי, בריאותי, סיעודי.

לכן, כגודל התקציב הנוסף לביטחון, כך יש להקציב סכום דומה לחלשים בחברה. זה גם עניין של ביטחון ישראל.

 וכך גם, כגודל הסכום שהוקצה לסלילה ושיפור כבישים ביש"ע, יש להקציב סכום דומה לשיפור התחבורה בתחומי הקו הירוק. גם זה ביטחון.

וכגודל הסכום המוקצב לבנייה והתרחבות בהתנחלויות, יש להקציב סכום דומה לפיתוח, בנייה והתרחבות בישובי הפריפריה בנגב ובגליל. גם זה ביטחון.

לא רק "שוויון בנטל" כסיסמה [שלא מתגשמת], אלא שוויון ממשי בהקצבות.

עץ או שקל

כסף אינו גדל על העצים – אומר הפתגם הידוע. אך מי שמגדל עצים, לרוב מפסיד כסף. 

מסקרה כשרה למהדרין

הממשלה מתכוונת להתיר ייבוא מוצרי קוסמטיקה מחו"ל, ובכך להוזיל את מחירם בארץ ב-35%-50%. טוב ויפה. אבל בקופסאות התמרוקים חבוי עוקץ דק: הרבנות הראשית דורשת למנות [מאות?] משגיחי כשרות ורבנים נותני הכשר למוצרים האלה, וכמובן, זה יבטל כליל את ההוזלות האמורות, כי ליצואנים לא יהיה כדאי לייצא לישראל, וקונים [קונות] בארץ ימשיכו לשלם מחירים מופרזים על מוצרי קוסמטיקה.

היבואנים הגדולים והבלעדיים חוגגים.

ובאותה הזדמנות, מדוע לא לדרוש תקנים למשגיחי כשרות על בגדים [שעטנז], נעליים [מעור חזיר?] ובעצם למה לא גם על מכוניות?

מועצת החכמים

מי שמזפזף בין שלושת ערוצי החדשות בטלוויזיה בליל שבת, מוצא בכל אחד מהם בו-זמנית פאנל של עיתונאים, מפרשים, מנתחים, יודעי דבר, מעין "מועצת חכמים", שדנים, מפרשנים ומנתחים וטוחנים עד דק אל תוך הלילה, בענייני היום, החדשות, חקירת ראש הממשלה ועוזריו, וההטרדות המיניות – בעבר ובהווה.

ואילו אותנו, צופים מן המניין, זה לא מעניין כל-כך. שעה זו אינה מתאימה לסימפוזיונים מסוג זה. לכל היותר יש להגביל אותם ל-8-7 דקות בלבד, ובמקום זה לשדר כתבות מעניינות [וקצרות]  על אירועים כאלה ואחרים המתרחשים אצלנו כל יום, חדשות לבקרים.

עם כל הכבוד למשתתפים המכובדים, יש לפרק את "ברית המועצות" הזאת בטלוויזיה!

שמחה וששון

נשיא זימבבואה הישיש רוברט מוגאבה גרם שמחה רבה לעמו, כאשר התפטר [בלחץ פיזי מתון של הצבא והפרלמנט], לאחר 37 שנים בשלטון,  שלא שימח במיוחד את העם שלו. ועכשיו, אנשים רקדו ברחובות. שמחה וששון.

ומה עם אסד, נסראללה, ארדואן, רוהני, וכמובן – קים ג'ונג און?

בקרוב אצלם.

כמו איטליה

סוף-סוף, נבחרת ישראל בכדורגל משתווה לנבחרת "הכחולה" של איטליה. שתיהן לא מגיעות למונדיאל.

* * *

לכבוד חג חנוכה המתקרב – הודעה נוגעת ללב

הוצאת לשון

ת.ד. 51175 ת"א  67132

רח' מנחם בגין 72 ת"א

poochoo@smile.net.il

כרכי הספר "בחיי"  מאת פוצ'ו הם טרילוגיה אוטוביוגרפית החושפת בגילוי לב את חייו של צבר מצוי בעל שפם עבות. 

בחיי [1]  – ילדות בתל אביב ונערות בפלמח במלחמת העצמאות​

בחיי [2] – עלילות צעירים  וצעירות בישוב משלט (נתיב הל"ה)  ליד הגבול הירדני

בחיי [3] – הווי סטודנטים בפקולטה לחקלאות ובאוניברסיטה של חניתה

מי שלא מסתפק בקריאת המודעה, ורוצה לקרוא גם את הספרים עצמם, יוכל לבקשם בחנויות הספרים (88 שקל לעותק יחיד) או שישלח המחאה לפקודת "הוצאת לשון" ע"ס 60 שקל לכל עותק, ויקבל את הספר, או הספרים, בדואר ישראל.

מי שלא מסתפק במודעה אחת – הנה עוד אחת

ביום שישי 22.12.17  בשעה 10.30 בבוקר תקדיש צוותא את תוכנית קבלת שבת לפוצ'ו לכבוד צאת הטרילוגיה שלו "בחיי".

בין המשתתפים: אהוד בן עזר, אריה ברנע, אורה מורג, שאול ארלוזורוב, יהודה אטלס, דני קרוון, איה הג'ינג'ית, ימי ויסלר, עדנה סימונסון...

שירה: להקת ותיקי מגפיים, שי לביא, נפתלי אלטר, תמר גלעדי. רמי הראל.

מנחת הערב: ליאת רגכ, מפיקה: נילי שחור. 

כרטיסים בקופת צוותא 03-6950156  (מי שיגיד את מלת הקוד 2016 או יגיד שהוא גימלאי יקבל כרטיסים במחיר מוזל של 50 שקל.

* * *

יצחק הילמן

סיפוח יהודה ושומרון – כנראה בלתי נמנע

יש מספר נקודות, שהפלסטינים דורשים, וישראל לא יכולה בשום אופן לקבל: זכות השיבה של חמישה מיליון פלסטינים לישראל. פירוק ההתיישבות במזרח ירושלים ופירוק מרבית ההתנחלויות ביו"ש, או השארתן תחת שליטה פלסטינית. אי שליטה ישראלית על הגבול עם ירדן, ופירוק היישובים הישראליים בבקעה.

מאחר וכל השאר נתון למשא ומתן, יש לכאורה סיכוי להסדר, אלא שכל הנקודות שציינתי למעלה, נידחו ככל הנראה ע"י הפלסטינים, ולכן אין אפשרות להגיע להסדר. במצב כזה, ישראל לא תוכל להתמיד, כי מדובר בייבוש ההתנחלויות ובו זמנית ספיגת ביקורת בינלאומית מזיקה, רובה מידידי ישראל, בגלל המשך הכיבוש.

לכן, להערכתי, לא יהיה מנוס בסופו של דבר מסיפוח יו"ש. הסיפוח חיוני גם בכדי להרחיב את ההתיישבות וגם בכדי לסיים את מצב הכיבוש שמזיק מאוד לישראל ביחסיה הבינלאומיים.

הסיפוח יחייב הענקת תושבות לפלסטינים ובהמשך גם אזרחות. מצב הרשות/אוטונומיה העכשווי הוא מצב זמני, שלא יוכל להתקיים לטווח ארוך, בגלל שהוא מזוהה בעולם כמצב של כיבוש. עם זאת, הרשות תוכל לפעול כאוטונומיה, אם תרצה בכך, גם תחת סיפוח ישראלי. האוטונומיה בקורדיסטן ובקטלוניה הן דוגמאות טובות.

למי שמיד יקפוץ ויטען שמדובר בהקמתה של מדינה "דו לאומית", עליי לציין כי מילים אלה ריקות מתוכן. מדובר בלא יותר מסיסמא שנועדה להפחיד את הציבור בארץ. גם ישראל של היום היא מדינה דו לאומית עם 20% ערבים. אחרי הסיפוח הכל ישאר בדיוק אותו הדבר, רק שיהיו בישראל 30% ערבים ובמקרה הקיצוני 35% ערבים. עזה איננה חלק ממדינת ישראל, וישראל גם לא תספח אותה לשטחה. גורלה של עזה נתון בידי מצריים.

רצוי מאוד להגיע לנוסחת הסיפוח כנגד תושבות/אזרחות בהסכמה, אבל בהעדר הסכמה ניתן לבצע אותה גם חד צדדית. פלסטינים שיסרבו לקבל תושבות/אזרחות ישראלית יכולים לעזוב את המדינה. בירדן גרים ממילא שלושה מיליון פלסטינים והיא יכולה לקלוט עוד מיליון פלסטינים בדיוק כמו שקלטה מיליון וחצי סורים.

אסור לשכוח שהפלסטינים רוצים לקבל הכול, מבלי לתת כלום, ולכן ניתן להניח שהצעת הסיפוח שלנו תידחה על ידם על הסף, בדיוק כמו כל שאר ההצעות הנדיבות שהציעה ישראל עד כה. לא הפלסטינים, ולא מדינות ערב, מכירים בסיפוח ירושלים המזרחית וכמובן שלא מכירים בסיפוח רמת הגולן, ולכן קרוב לודאי שזה מה שיקרה לגבי שאלת הסיפוח של יו"ש. למי שלא בקיא, סיפוח הגדה המערבית לירדן ב-1950 הוכר אך ורק ע"י פקיסטן ובריטניה. מדינות ערב לא הכירו בסיפוח זה מעולם. אנחנו נהיה ככל הנראה במצב די דומה, ואפשר לחיות עם זה.

לכן, קרוב לוודאי שבסופו של דבר הסיפוח יהיה חד צדדי, בדיוק כמו שקרה עם ההתנתקות מעזה. ישראל תשתדל לקבל תמיכה בינלאומית רחבה ככל האפשר למהלך הסיפוח ותסביר לכל העולם מה היו מניעיה במהלך. להערכתי זה יתקבל בהבנה ע"י מרבית המדינות המערביות. עם זאת, גם בהעדר תמיכה בינלאומית רחבה, לא יהיה מנוס מביצוע מהלך זה, כי פשוט אין פתרון אחר.

יצחק הילמן

* * *

תקוה וינשטוק

1. צמח חודש כסלו: ילקוט של רועים

כבבואה היסטורית

בעקבות מאמרן של ד"ר שרה'לה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית

הגשמים הראשונים יורדים עתה ובתכסית של פני האדמה חל שינוי גדול. המוני זרעים שנחו בה חודשים ארוכים בתרדמה עמוקה, מתעוררים לחיים. הארץ מתכסה במגוון מרתק של צמחים בולטים וצמחים נחבאים יותר. אחד הצנועים שבהם הוא "ילקוט הרועים". צמח הזכור לי לטובה עוד מילדותי. אהבתי את פתחו של הפרח הדומה ללוע קטן ואהבתי את שמו הפשוט והסמלי, שלא כצמחים רבים אחרים שקשה אפילו להגות את שמם.

ילקוט הרועים הינו צמח דו שנתי נמוך, עד 15 ס"מ, הפורח בראשית החורף. בתחילה הוא מעין "שושנה" של עלים ארוכים, מהם יוצא גבעול זקוף מלווה בכמה עלים בחלקו התחתון. בחלקו העליון תפרחות צפופות של פרחים זעירים לבנים בעלי ארבע עלי כותרת, כיאה למשפחת המצליבים. הפרי הוא תרמילון בעל צורה משולשת או דמוית לב ובמרכזו קו לבן. התרמילון העניק לצמח את כינויו – "ילקוט הרועים".

ילקוט הרועים נפוץ בכל הארץ, פרט לאזורי מדבר מובהקים. בצידי דרכים, בבתה (שדה מוזנח ושומם) וגם בשדות מעובדים ובקרבת האדם.הוא נחשב לעשב רע אולם יש לו סגולות מרפא  למערכת השתן, למערכת העיכול ועוד. ואילו עליו טובים לאכילה וכתוספת לסלט. השם "ילקוט הרועים" מהווה תרגום מדויק משמו הלטיני של הצמח ומשמו האנגלי shepherds purse.

את השם העברי קבע לצמח אליהו ספיר 1869-1910, מנהל בנק אנגלו פלסטינה ביפו. לפני כן היה מחנך בבית הספר פיק"א בפתח תקוה, אותו הקים הברון רוטשילד ב-1885.לצוות המורים הצטרף אז גם אפרים הראובני שתרם ללמוד עברית ולהכרת הטבע ואהבתו. שניהם שימשו גם כחברים בוועד הלשון שהקים אליעזר בו יהודה, לימים האקדמיה ללשון.

בתחילת המאה העשרים, בעיקר בימי העליות הראשונות, חשו חוקרים ומחנכים בחסר הגדול של שמות ומונחי צמחים בעברית. מחנכים יצאו עם תלמידיהם היחפים או המסונדלים להכיר את מרחבי המולדת המתחדשת ולא ידעו איך לקרוא בעברית לצמחים שראו בדרך. הם התחילו להעניק לצמחים שמות עבריים. היו אלה חוקרים כאהרון אהרונסון, אליהו ספיר, יוסף ברסלבסקי, ישראל אהרוני, יהושע מרגולין, ברוך ציזיק, פינחס כהן, אוריה פלדמן, זאב וילנאי, אפרים וחנה הראובני, ועוד.

"כל זמן שאיננו נותנים דעתנו להנחיל את העם שמות מתאימים לצמחים, אנו מסייעים למורשת הגלות ולשמירת הזרת המוחלטת שבין העם וצמחי ארצנו," אמרו הבוטנאים אפרים וחנה הראובני. אוריה פלדמן, בן דורם, הצטרף אף הוא לקריאה: "העם החוזר לתחייה אינו יכול  לדבר עברית משובשת, נלעגת... אחת הדרכים למנוע מצב מחפיר זה הוא לקבוע שמות נכונים ומדויקים לצמחיית הארץ."

דודי, פרופסור ישראל, רייכרט סיפר: "בשנים 1912-1913 עבדתי כמורה צעיר לטבע בחיפה. הייתי מהראשונים שערכו טיולי טבע להכיר את הפרחים והעשבים המזהירים מן השדות. אחד התלמידים המטיילים שאלני לשמות החזזיות המכסות את העצים והאבנים. תשובה לא היתה בפי.  נדרתי אז נדר להעמיק חקור באוצרות הנסתרים של טבע המכורה ולגלות את הטמירים שבצמחים."

רייכרט, בעל פרס ישראל, העניק מונחים עבריים לצמחים ולמחלות צמחים, ביניהם: עשבייה, שידפון. חילדון, קימחון, גחלן, ועוד שמות המהווים חלק מלשוננו כיום.

"כל צמח שקיבל שם עברי הצטרף למסכת מיוחדת של עם שנקשר מחדש אל אדמת ארצו וגרם שמחה ללבבות רבים." אומרת ד"ר שרה'לה אורן. "כיום ידועים שמות הצמחים, ונתונים בין דפי המגדירים ובאתרי הצמחים שבמאגרי המידע הדיגיטליים." והיא מוסיפה בצער: "אולי העובדה ששמותיהם כבר כל כך ברורים ומובנים מאליהם מונעת מאיתנו את המאמץ לראות, להכיר, לחקור ולהתוודע אל נכסי הטבע המייחדים את הארץ. זה פיחות מדאיג הפוגע בחלקים גדולים בקרב העם."

בסיום דבריה אומרת ד"ר אורן: "ילקוט הרועים ועוד רבים ממיני צמחי ארצנו מתעוררים למחזור חיים מחודש בעונה זו וקוראים לנו לצאת ולהכיר את קטני הארץ הנושאים עימם יופי, עוצמת חיים וקורטוב של היסטוריה מיוחדת."

2. קפריסין, אמנות החיים

מחנות המעצר 1949-1946

תערוכה יחידה מסוגה מתקיימת עתה במוזיאון ארץ ישראל ברמת אביב: "קפריסין – אמנות החיים" – מחנות המעצר בקפריסין בשנים 1946-1949.

במחנות אלה רוכזו עולים "לא לגאליים", ניצולי השואה ששאפו להגיע לישראל אף ששלטונות המנדט הבריטי דגלו במדיניות "הספר הלבן" – מניעת העלייה של יהודים לארץ ישראל.

הבריטים לכדו  את האוניות בהן הפליגו העולים והורידו אותם על סף המולדת הישנה-חדשה, וגירשו אותם לאי קפריסין, שהיה אז מושבה בריטית. למעלה מחמישים אלף פליטים, בעיקר מפולין ומרומניה וגם אלף מצפון אפריקה, הוחזקו באי כשבויי מלחמה. המחנות היו מוקפים גדרות תיל, ומשמרות של חיילים בריטיים הזכירו לעצורים את מחנות האימים שמהם אך זה יצאו. הם התגוררו באוהלים לוהטים מחום שנחשבו ל"מחנות קיץ" ובצריפים דולפים וקרים – "מחנות חורף", וסבלו מחוסר מים.

התערוכה הנערכת שבעים שנה אחרי שחרור העצירים מעלה חומר שלא נודע עד כה. למרות האכזבה והתנאים הקשים, התנהלו במחנות הריכוז חיים תוססים של קהילה ותרבות. יש בתערוכה  אוצר בלום של צילומים, יומנים, מודעות, כרוזים ואלבומים מחיי המחנות, הזמנות לאסיפות, הרצאות, מופעי תיאטרון ומוסיקה, ענייני ספורט והגנה עצמית. כמעט כל מה שנדרש לחיים בסיסיים – מלבד חופש.

מעניין במיוחד הפן היצירתי של גולי קפריסין. ציורים, רישומים, גרפיקה וקריקטורות, ריקועי מתכת, מגזרות נייר. לעצירים היו שעות פנאי למכביר ורבים ניצלו אותן לביטוי עצמי. שמואל כץ, למשל, החל את הקריירה האמנותית שלו במחנה בקפריסין. הרבה שליחים ומתנדבים מישראל הגיעו למחנות באי, רופאים ואחיות, מדריכים ומחנכים. הגיעו גם אמנים ומורים לאמנות שהקימו חוגי אמנות. הפסל זאב בן צבי לימד פיסול ועבודות בנחושת, הצייר נפתלי בזם הורה ציור וקליגרפיה (והכיר במחנה את חנה, אשתו לעתיד).

בתצוגה נראים ציורים מגוונים, ריאליסטיים בשחור לבן ובצבע, גרפיקה וקריקטורות  בנושאים של אימי השואה, הגעגועים לבית ולמשפחה שאינם עוד, וכן נוף המחנות, החיילים הבריטיים, מגדלי השמירה. ליד כל יצירה, שמו של המבצע וקיצור תולדותיו.

בין המוצגים – שתי תמונות בצבעי מים על נייר, מחיי המחנה, שצייר חיים (הניק) ברקאי. הוא נולד בפולין ב-1923 להורים מוזיקאים. במלחמה העולמית נמלט עם משפחתו לברית המועצות. בשנת 1947 העפיל לארץ באוניה "שאר ישוב" שהביאה 788 עולים. כולם הורדו ונשלחו לקפריסין. חיים הרבה לצייר והודות להשכלתו המוזיקאלית אירגן מקהלה במחנה, הלחין שירים, ליווה מפגשים באקורדיון וגם הפעיל תיאטרון בובות. בישראל הצטרף לקבוץ שער הגולן, נעשה מורה למוסיקה והלחין מאות שירים  בהם "ביתי אל מול גולן" ו"ילדי איננו ילד עוד" והיה קריקטוריסט וגרפיקאי בביטאוני הקיבוצים.

בסמוך לתמונות של ברקאי – פרוטמה, ראש של גבר צעיר עשוייה גבס. יצר אותה צבי וינשטוק (לא קרוב משפחה שלי) יליד לודג', 1926.

בתערוכה הרבה יצירות שימושיות שהצליחו העצורים ליצור מהחומרים הפשוטים שהיו בהישג ידם: כלי חרס, חפצי נוי ומזכרות, עבודות טקסטיל, משמלה לילדה וחליפה סרוגה ומצנפת עם פומפון לתינוק עד פעמונים לספר תורה.

על הקירות כרזות למיניהן. כרזה גדולה באידיש: קבלת פנים עם נציגת הסוכנות היהודית גולדה מאיר. עיריית תל אביב מודיעה "היום 26.7.1947, יעברו מתנדבים מבית לבית לאסוף בגדים ליושבי המחנות." כרזה של  "השומר הצעיר בארץ, המזדהה עם אנשי המחנות.

היישוב היהודי הקטן בפלשתינה (א"י) לחם בעוז בגזירת המחנות ועשה כמיטב יכולתו לסייע לעצורים. בקום מדינת ישראל החל פינוי המחנות בקפריסין. בפברואר 1949 הסתיים המשא ומתן הרשמי עם ממשלת בריטניה בעניין המחנות. שעריהם נסגרו. כל העצורים כבר עלו לישראל.

התערוכה, אותה אוצרת סיגל הררי זינגר, פתוחה  עד 17 בפברואר 2018.

תקוה וינשטוק

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"לידידַי מנוער"

למאיר דיזנגוף

1936

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.3.1974

לפני 43 שנים

בכניסה לפתח-תקווה בכביש תל-אביב, לצד צפון, בסימטה הקרוייה כיום על שמו של ארתור רופין, עומד עץ פיקוס אלסטיקוס גדול, השולח סבך גזעים למעלה, כזעקה של דורות קודמים. אחדים מענפיו נתכופפו והיכו שורש מסביב, ובתוכו הוא חובק דקל רם קומה. הוא מצל על שרידי ביתם החרב של האחים קרול, אשר רק רוחות מהלכות בו כיום. זה מקומו של פרדס קרול לשעבר, אשר רשם את אחד הפרקים המפוארים בתולדות היישוב והעבודה העברית בימי העלייה השנייה.

כאשר יעלו דחפורים על הבית, וקבלן צר-דעת יכרות את העץ, יקיץ הקץ על המקום אשר כונה בשעתו "קן-אצילים", וכשנמכר, בשנים רעות, היה גורלו כ"גן הדובדבנים".

כמו שריד של אגדה, בן שמונים ואחת כיום [נולד ב-1892], זקוף, עיוור ומלא-חיים, חי כיום צעיר האחים, סיומה קרול, בבית צנוע בחולון, לא רחוק מחורשת האקליפטוסים העבותים של מקווה-ישראל. ובבואי לבקרו כדי לשמוע על ימי זוהרו של הבית בפתח-תקווה, (בקרוב יופיע קובץ לזכר האח הבכור, יעקב קרול, בהוצאת "בית נטע" בפתח-תקווה), פישפשתי בספרייתו ומצאתי את הספרון "לידידַי מנוער" עם הקדשה בחתימתו של דיזנגוף מיום 9.3.1936 (כשבעה חודשים לפני מותו).

דיזנגוף (1861-1936) עלה לארץ פעמיים. הוא נולד בבסרביה וסיים את לימודיו כמהנדס וכימאי בפאריס ב-1981. שנה לאחר-מכן עלה לארץ והקים מטעם הברון רוטשילד את בית-החרושת לזכוכית (מיזגגה בלשונו של דיזנגוף) בטנטורה. שרידי הבניין החרב בן הקומותיים ניצבים עד היום בכניסה לקיבוץ נחשולים, ליד חוף דואר, הוא טנטורה.

לאחר שבית-החרושת לזכוכית נכשל, חזר דיזנגוף לאודיסה, ורק לאחר עשר שנים, ב-1905, שב ועלה ארצה, והיה במייסדי שכונת "אחוזת בית" ואחר-כך, ראש הוועד וראש העירייה הראשון של תל-אביב, ושימש בכהונה זו עד ימיו האחרונים (מלבד השנים 1925-1928).

יפה היה כוחו של דיזנגוף בפרקי זיכרונות. בספר "עם תל-אביב בגולה" (תרצ"א 1931) תיאר תיאור חי ומרגש את עמידתו בראש גולי תל-אביב בימי מלחמת-העולם הראשונה, ופרשת נדודיו עימם, עד הגיעו לדמשק בימי משפטם של אנשי ניל"י. דיזנגוף, בתור "ריש גלותא" (ראש הגולה) בתקופה המסוערת ההיא, גם יחסו לאנשי ניל"י, הוא אחד הפרקים המאלפים והסמליים בהיסטוריה של היישוב היהודי.

הספרון "לידידַי מנוער" מחזיק ארבעה שערים. סיפורי ילדות, התרועעות עם ילדים, רשמי מסע בהרי האלפים, ושלושה סיפורים "באוהלי קידר".

"לסוסתי" הוא תיאור פגישתו עם סוסה אצילה אצל שיח' בדווי בכפר בסביבת עזה, וכיצד הצליח לשכנע את השיח' למוכרה לו ולהביאה לעיר, בתנאי ש"לא ירכב עליה ברחובות שואנים, כי המולת האוטומובילים תעביר אותה על דעתה ותבלבל את צעדיה." (עמ' 52).

על סוסתו "מהירה" היה דיזנגוף רוכב בראש תהלוכות העדלאידע, ומדי בוקר היה מסייר עימה ברחובות העיר, והיא עוצרת מאליה במקומות שמורגלת להם. לבסוף מתה, כנבואת השיח', מפגיעת אוטובוס של "המעביר" אשר חבט בכוח באחוריה.

"לילה ויום בין הבידואים" הוא תיאור נסיעה של דיזנגוף ובן-לווייתו צדוק החייל (יהודי צפתי אשר דיבר ערבית והיה מעורה בחיי הערבים), על גבי סוסים, בדרך מיפו לטנטורה, ביום חורף.

ליד ואדי חווארת, הוא עמק חפר כיום, נתקעים השניים בדרכם מאחר שהנחלים עלו כולם על גדותיהם. הם מבלים לילה ויום במחנה בדווים, וצדוק מפאר בפניהם את כבוד עושרו של הברון רוטשילד, אשר ארמונותיו "בפאריס ובלונדון בנויים זהב טהור," ובשעת מלחמה מלווה רוטשילד את הכסף לממלכות הנלחמות, והממלכה אשר הוא רוצה בניצחונה מקבלת יותר מיריביה, והיא המנצחת. "ובטנטורה בנה הברון לאהובו, הוא אורחכם היום, ארמון גדול מלא כל טוב." (עמ' 35).

"רופא מאונס" – בהיותו גר בטנטורה יצא לדיזנגוף שם של רופא, מאחר שהביא עימו מעבדה חימית לבדיקת החומרים המקומיים. כל הכחשותיו לא הועילו. השכנים הערביים היו בטוחים שביכולתו לרפאם, ואינו רוצה בכך.

פעם נעשה רופא בעל כרחו לחולת דיפטריה, נערה נחמדה כבת שבע-עשרה, פטמה שמה, ולאחר שהצילה, הצליח בקושי לדחות את שידולי השיח'ים של הכפרים השכנים שאין בשבילו, שעדיין רווק הוא, שידוך נאה והגון מפטמה.

לאחר שבועות אחדים הוכרח דיזנגוף לנסוע לחוץ-לארץ, ובשובו נודע לו שפטמה מתה. החלק השני של הסיפור פחות טראגי ויותר מבדח. והנה האפיזודה כולה:

יום אחד באתי ליפו בענייני בית-החרושת, נפגשתי עם ידידי מרוסיה, הסופר מרדכי בן הלל הכהן, שבא אז בפעם הראשונה לבקר בארץ. החלטנו לנסוע יחד לזיכרון-יעקב. בדרך התעכבנו בכפר קקון, כדי לנוח מעט מטילטולי הנסיעה וגם לתת מספוא לסוסים. מרדכי בן הלל. שהיה מזויין באקדח כמנהג כל התיירים בימים הם, הלך לטייל על יד הכפר בין עצי הצבר. בשעת טיולו מצא לנחוץ לנסות את אקדחו וירה ממנו, בבחרו לו למטרה עלה קקטוס. אינני יודע אם קלע היורה אל המטרה, אך מאחורי העצים היה עדר עגלים והכדור פגע בעגל אחד. ערביי הכפר התחילו מתאספים סביב עגלתנו בצריחות ובצווחות באומרם, שכדור המית עגל אחד מתוך העדר.

לאמיתו של דבר פגע הכדור רק בבדל-אוזנו של העגל, וחייו לא היו כלל בסכנה, אבל הערבים הבינו שיש פה מקום לקבל "כופר נפש", הריחו את ריח ה"בקשיש" והמשיכו לצעוק שהעגל בוודאי ימות בפצעיו. ועל כן עלינו לשלם את תמורתו.

קהל הערבים הלך וגדל מרגע לרגע, וכולם דיברו בהתמרמרות עשוייה ומחו בתוקף נגד הפקרות כזאת – להרוג בהמות באמצע היום!

בעל העגל הבהיל אל המקום את שיח' הכפר, והלה ציווה לקשור את העגל הפצוע אל העגלה, לאמור: יקחו להם את העגל וישלמו את מחירו.

בראותי כי כלתה אלינו הרעה, פניתי אל השיח' בדברי כיבושין:

–  אני מוכרח לנסוע תיכף ומיד לזיכרון-יעקב, ששם מחכים לי חולים מכל הסביבה, כי רופא הגליל אנוכי והאיש הזה (הראיתי על מרדכי בן הלל) הוא עוזרי. על נא תעכבני, כי הדבר ייוודע למודיר ועליך תיפול כל האחריות. ובדבר העגל הפצוע – יבוא נא אליי בעל הבהמה לזיכרון-יעקב, ושם נשלם את נזקו.

המילה "חכים" (רופא) פעלה על הערבים של הימים ההם כקסם. במסיבות רעים היו אוהבים לספר ולשמוע ניסים ונפלאות על רופאים ידועים אשר ברגע אחד פקחו עיני עיוורים בסמי-מרפא או בניתוח, הקימו חיגרים על רגליהם במשחה אחת, וכדומה. לא ייפלא אפוא שדבריי השפיעו השפעה גדולה על תושבי קקון. כולם החלו להתלחש "חכים, חכים," והביטו עלינו כעל אישי המעלה שאסור לנגוע בהם, כי מי יודע מה האדונים האלה מוכשרים לעשות... השיח' בעצמו התיר את העגל מן העגלה ואמר לי: לכו לשלום וה' יצליח דרככם.

דימיתי שהכול נגמר בשלום, ואמרנו לשים לדרך פעמינו, והנה קרה דבר אשר לא חיכיתי לו ולא ראיתיו מראש. כל הערבים, אנשים, נשים וטף, למקטנם ועד גדולם, הקיפו את עגלתנו ופנו אליי, והפעם לא בדרך צעקה ורוגז אלא בתחנונים ובדברים רכים משמן: "עיאן," לאמור: חולה אני, אנא רפאני. כל הקהל הזה של מבוגרים וילדים הפך ברגע אחד לעדת חולים ודוויים וכולם ביקשו את עזרתנו.

בעל כרחנו המשכנו את הקומדיה. קבעתי לי מושב בצל עצי הצבר, ולימיני מרדכי בן הלל הכהן ובידו חוברת ועט-עופרת [עיפרון]. ה"חולים" היו ניגשים אליי ונבדקים על ידי, ועוזרי הנאמן היה רושם בספר את התרופות הנחוצות לכל אחד ואחד מהם, ונותן להם פתקאות לבית המרקחת אשר בזיכרון-יעקב. וכך עברו לפנינו כל תושבי הכפר: זה קודח, זה חש בשיניו, פלוני סומא בשתי עיניו ואלמוני ביטנו נפוחה...

לכולם נתנו פתקאות לרפואה: לזה חינין, לזה שמן-קיק וכדומה. לבסוף בא תורו של בעל העגל, אשר שכח זה כבר את בדל-האוזן של בהמתו ונזכר פתאום שיש לו מיחוש ראש וגם נדודי שינה. מרדכי בן הלל הכהן רשם בשבילו לבית המרקחת רצפט כזה:

"חולה בחוצפה יתירה ורואה בחלומו עגלים עם בדלי-אוזן פצועים. רפואתו – שתי סטירות לחי ודלי מים מזוקקים וקרים על ראשו." (עמ' 45-48).

* מאיר דיזנגוף: "לידידַי מנוער". סיפורים וזיכרונות. הוצאת א.י. שטיבל, חברה בע"מ. תל-אביב, תרצ"ו, 1936. 77 עמ'.

* * *

אהוד בן עזר

הפגישה עם סיומה קרול

מתוך היומן

20.9.1973. כ"ג באלול תשל"ג. יום חמישי. אתמול ביליתי את הערב עם סיומה קרול ואשתו. כיצד הגעתי אליו?

לפני כשבועיים, בטיול הראשון עם הדרה [ברנשטיין-לזר, שהיתה אמורה להכין סרט תיעודי לטלוויזיה על פתח-תקווה] וראובן [בנאור-ליכטנשטיין, שהיה בן-דוד של אימי דורה] בפתח-תקווה, הביא אותנו ראובן למקום בו ניצב הבית הנטוש של יעקב קרול, ברחוב ארתור רופין, בכניסה [המערבית] למושבה. לידו ניצב שנים הבית של משפחת וגנר, אשר לאחד מבניה קראו אליפלט, ולקחתי את שמו לסיפור "הפחד מאליפלט וגנר".

הבית של יעקב קרול השאיר עליי רושם עצום. ראיתי את שרידי הבאר, הסתומה עם שרידי המנוע. בבאר זו איבד ברוך פריבר את ידו, ואז נוסדה קופת חולים. [ברוך פריבר ז"ל היה איש כפר סבא רוב שנותיו, אשתו אידה היתה משוררת, ורק לאחרונה הלך לעולמו בנו השחקן איתן פריבר. בנעוריי לקחה אותי דודתי אסתר לביקור בביתם של ברוך ואידה פריבר בכפר-סבא]. ראיתי את שני מרתפי הבית, את החדרים השניים, הריקים, בלי גג ובלי חלונות, תריסים ומשקופים. את המרפסת המפורסמת, לצד צפון. ואת עץ הפיקוס הענק הצומח ממערב לבית, יחד עם דקל ואשינגטוניה, ושורשי הפיקוס תלויים באוויר ושוב נכנסים בקרקע. עץ עצום. כמין כוח איתנים הפורץ באצבעות שלוחות כלפי מעלה.

ראובן עמד לפני הבית וסיפר בקול נירגש: "בעיניי ראיתי את יעקב קרול ויעקב רבינוביץ ועוד רבים מטובי הסופרים והמשכילים יושבים על המרפסת של הבית, שותים טה ומשוחחים בנחת."

[רבינוביץ, הסופר הרווק, גר תקופת זמן בפתח-תקווה במלון "הירקון" של משה גיסין, שניצב כמעט ממול לבית קרול, קצת יותר מזרחה בצד הדרומי של הכביש. יעקב רבינוביץ היה מורה של אסתר ראב בבית הספר החקלאי במושבה, שניצב בפינת הרחובות רוטשילד וסלומון כיום, לצד צפון].

והוא הוסיף ואמר שסיומה קרול, האח ה"צעיר" – עודנו חי וגר בתל-אביב. אמרתי לעצמי שאני מוכרח לפגוש את האיש. מול הבית העומד להיהרס היתה לי אותה הרגשה אשר בחלומות: פתח-תקווה מופשלת מבנייניה, ולשעה של חסד, בטרם יעלו הבולדוזרים על הכול – אני רואה את עברה, מין ראייה סינאופטית. או כפי שאמרה לילי ק. אשתו של סיומה: "כאילו רק רוחות מהלכות עתה בבית." בית חרב שרק הרוחות מצויות בו.

בפגישת בני הראשונים בבית יד לבנים בפתח-תקווה לפני שבוע שאלתי על סיומה קרול, ולא בא. והנה, בשעה מאוחרת, לאחר שהדודה אסתר ומרבית המוזמנים הסתלקו – הופיעו סיומה ואשתו. הוא עיוור. גבוה. ראש קירח לגמרי ומצח גבוה וחלק. מרכיב משקפיים בעלות עדשות עבות. מזכיר במראהו במקצת את יצחק בשביס-זינגר. ניגשתי אליו ואימא הציגה אותי בפניו. מיד החזיק בי וקיבלני בחביבות והפציר בי לבוא לבקר אותו. גם נתן לי את כתובתו.

בראשית השבוע צלצלתי אליו ואתמול נסעתי לבקרו. הוא חיכה לי בפינת רחוב פאבריגט וקראוזה [בחולון], זקוף ועיוור, השעה היתה חמש לפנות-ערב, ויחד הלכנו ברחוב קראוזה לעבר מקווה-ישראל. הוא ביקש להראות לי את מקווה ואת התערוכה החקלאית הנערכת שם. עברנו בשדרות האפלוליות, לאט-לאט החשיך, והוא הראה לי את הבניינים והגן אשר מול הכניסה, משם צופים בשדרת הדקלים עד הכביש [היום כביש יפו-רמלה, ואז ­– הנתיב המרכזי בקו תל-אביב-ירושלים]. טיול זה רציתי לעשותו שנים רבות, כי אף פעם לא ביקרתי במקום. עם אבא ז"ל רציתי פעם לבוא, אך מפני השבת היה המקום סגור.

בגינה של הבית הראשי ראיתי עץ פיקוס דומה לזה בחצר קרול בפתח-תקווה. שאלתי על כך את סיומה והוא אמר ששם העץ, ככל הזכור לו, הוא פיקוס אלסטיקוס. המשכנו לשדה הגדול בו היתה התצוגה של מכונות חקלאיות, אשר אותי לא עניינה ביותר. גם קשה היה לראות בחושך. סיומה ביקש סליחה רגע מפני שהוא "רוצה לעשות פיפי" – ועמד בשדה הפתוח, פניו כלפי מערב, אל דמדומי השקיעה, ועשה צרכיו הקטנים.

בדרך סיפר לי על עצמו ומשפחתו. הוא נולד ב-1892. כלומר היום [1973] הוא בן 81. אחיו יעקב קרול היה מבוגר ממנו בעשר שנים. [אח] זה היה ציוני ותיק. המשפחה באה מקרימצ'וק. בקרוב יופיע ספר זיכרונות על יעקב קרול. [הספר אכן הופיע מאז ויש בו פרטים מקסימים. הוא אינו כרגע תחת ידי כדי לתת ציטוט מדוייק לשמו ולשנת הופעתו].

סיומה למד בפטרסבורג הנדסת חשמל, ואילו האח יעקב עלה לארץ עם אשתו הצעירה בשנת 1907. האב היה עשיר מאוד. הם החזיקו מסחר בעצים ברוסיה, ובתי חרושת, והונם נאמד אז במאתיים אלף שטרלינג. ב-1907 בא גם האב ארצה. התוכנית היתה שהם יקנו משהו גדול. האב חשב על קבלת קונצסיה [זיכיון] מן השלטון התורכי להקמת מפעל אספקת חשמל לאיזור יפו, ולשם כך הכשרתו של סיומה. גם הציעו לאב לקנות את כל שטח החולות מנבי-רובין ועד חדרה. לבסוף נפלה ההכרעה על פתח-תקווה. [ללמדך על חשיבות ערכן של אדמות המושבה בימים ההם לעומת שטח קרקע אחר בארץ-ישראל הנזכר כאן ושעליו נבנו לימים "רק" תל-אביב, חולון, בת-ים, הרצליה ונתניה!]

תחילה הציעו להם את כל שטח רחוב הרצל [בפתח-תקווה] כיום, שהיה שייך לקבוצה של יהודים מפרנקפורט, במחיר של 4 נפוליון (עשרים פרנק) זהב לדונאם. אך כששמעו על כך הסרסורים והַמֵֶּקְלֶרִים [המתווכים] אשר דבקו באב כעלוקות – עלה המחיר. בני המשפחות הדתיות במושבה, ויסוקר וימיני – נסעו לפרנקפורט וביקשו חסד מהיהודים וקיבלו את הקרקע בשלושה נאפוליאונים לדונם ומיד חזרו והציעו אותה לאב [של יעקב וסיומה] בחמישה לדונם (!).

האב לא הסכים לספיקולציה. וגם חיפש פרדס ובית בו, כדי שלא יצטרכו לרוץ אל הפרדסים שהיו בחלקות מחוץ למושבה, בְּמִיר ובחמרה. וכך נפלה הבחירה על פרדס של אדם ושמו דומני ויינברג. ואל הפרדס הנטוע מכבר (בידי ערבים) הוסיפו נטיעת עוד שישים דונם. יעקב קרול, שלמד אגרונומיה (דומני בצרפת) התנה תנאי עם אביו – הפרדס יירשם על שם האב ואילו הוא יהיה רק מנהלו. וכן תהיה בפרדס רק עבודה עברית. וכך היה.

[שם הפרדס והבריכה שבו היה לימים "גן בועז". מיר או אל-מיר היה כפר קטן בין ראש העין (ראס אל-עין) לבין צפון פתח-תקווה, ליד מסילת הרכבת, על הגדה הדרומית של הירקון. אדמת החמרה, שפירושה האדומה, שטח אדמתה היה כ-3,000 דונם. גבולה הצפוני היה הירקון. המזרחי: הכפר מיר או אדמת מיר. המערבי: ואדי אבוליג'י והכביש המוביל מפתח-תקווה צפונה לכפר-סבא ולשרון. והגבול הדרומי אדמת נָזְלֶה (שפירושה הנוזלת, בחורף, בגלל קרבתה למעיינות הירקון), כיום קיבוץ גבעת השלושה].

ב-1909 בא סיומה לביקור בארץ-ישראל למשך כשנה, לבוש במדי סטודנט פטרסבורגי: כובע עם מצחייה, כמו-צבאי, ומעיל עליון (טוֹז'וֹרקָה) עם שתי שורות כפתורים לכל רוחב החזה.

כאשר עבר בקושטא התלווה אל כמה עסקנים ציוניים שהודמנו לתפילת יום שישי במסגד בנוכחות השולטן, "סלם-אל-מליכּ" כך דומני שם התפילה. והוא ראה את השולטן, את הרמונו, כלומר נשותיו, וכן כל השרים והיועצים. [בתיאורו השתמשתי לימים בְּסיפור וברומאן שלי].

ימים אחדים לאחר שעזבה הספינה את תורכיה פרצה מהפכת התורכים הצעירים. השולטן עבדול חמיד הודח ובמקומו בא נכדו, וניתנה החוריה. האונייה נסעה לאלכסנדריה. ומשם החליפו אונייה לפורט סעיד וליפו. כאשר ראו ספני יפו את מדיו עשו לו כבוד גדול ברדתו מהספינה לחוף.

במשך אותה שנה טייל הרבה בארץ. הוא התיידד עם יחזקאל חנקין וזה צירף אותו לטיוליו. [יחזקאל חנקין ממלא פרק נכבד וייחודי בתולדות העלייה השנייה. רחל ינאית בן-צבי מתארת אותו בספרה "אנו עולים", שלמה שבא כתב עליו את הספרון "הצייד", ואילו יעקב רבינוביץ השתמש בדמותו כאחד המרכיבים לדמות עמשי ברומאן הארצישראלי החשוב והנהדר "נדודי עמשי השומר". חנקין גר באותה תקופה עם אשתו בפתח-תקווה וביתם היה מרכז לצעירי העלייה השנייה ואנשי "השומר", שהיו רובם רווקים ורווקות].

יחזקאל חנקין היה מהלך עם אקדח בחגורתו ורובה ציד. בראשונה יצאו לטייל לירושלים. גם סיומה התלבש בעבאייה, כאפייה ועקאל, שם אקדח באבנטו, ולפנות-ערב יצאו ללכת ברגל, מפתח-תקווה. עם בוקר הגיעו להרטוב. שם נשארו לישון. ובאותו ערב, או למחרת, הגיעו לירושלים. העיר היתה מלאה חול, אבק ולכלוך. עלובה למראה. על חמורים ירדו ליריחו וראו את ים המלח. בחזרה [מירושלים] נסע סיומה ברכבת [ליפו]. פעם שנייה נסע לירושלים וליריחו, ומיריחו נסעו על גמלים, בהדרכת בידואים, לפטרה. "פטרה היא אחד המקומות היפים ביותר בעולם," אמר, "נהדר!" ואחר-כך ביקרו בעמאן [רבת-עמון], שלא היה אלא כפר קטן ועלוב.

טיול אחר ערכו לצפון הארץ. יצאו ברגל מפתח-תקווה צפונה. לבושים כערבים. זה היה באביב 1909. לפני הפסח. עד חדרה היתה הארץ שממה גמורה. רק כמה שבטי בידואים ועדרים דלים. וכמה עצים. [חומר למחשבה לכמה ז'וליקים אקדמאיים המתקראים "היסטוריונים חדשים" ואינם אלא כזבנים ותיקים. עדות דומה לריקנות הארץ מצוייה בתיאורו של יהודה ראב את נסיעתו הראשונה בראש שיירת חמורים מיפו לפתח-תקווה אחרי החגים של שנת תרל"ט, 1878. הפרוספריטי של המפעל הציוני הביא ארצה ערבים ממצרים, מהחורן ומשבטי הבידואים שנדדו במידבריות ערב, וכיום צאצאיהם, שהיגרו ארצה אחרי משפחתי, מסתכלים עליי כאילו הם גרים כאן מדורי-דורות ואילו אני הוא הזר, יליד אירופה!]

בחדרה היו תושבים מועטים, בגלל הקדחת. משם המשיכו לזכרון, בה גר קרובו נחום קרול אשר למד במקווה-ישראל. ומזכרון לחיפה, שהיו בה אז רק אלפיים תושבים ומזח קטן. מחיפה לסג'רה. ובסג'רה בילו את ליל הסדר, שהיה עצוב מאוד. ערבים תקפו צלם יהודי שבא לחג, והוא ירה בהם והרג ערבי, ועתה חיכו לנקמת הדם. אגב, בן גוריון היה אז בסג'רה והוא מספר על כך בזיכרונות שלו.

ואכן, למחרת הפסח, לאחר שסיומה ויחזקאל חנקין המשיכו לטבריה – נהרגו שניים בסג'רה. גם על כך מספר בן-גוריון בזיכרונותיו. אך יש סיפור אחד שאותו אין בן-גוריון מזכיר, ואילו סיומה שמע אותו מפי [אהרן] עבר-הדני (שייתכן שגם כתב אותו באחד מספריו):

באותה תקופה הלך בן-גוריון [דוד גרין הצעיר] יום אחד ברגל לטבריה, ולכבוד הטיול לקח עימו את נעליו. אינני יודע מדוע לא נעל אותן בדרך. או הלך יחף והתכוון לנעלן לכשיגיע לטבריה. אך לטבריה עם הנעליים הוא לא הגיע. בדרך התנפל עליו ערבי והוא נאבק עימו שעה ארוכה. לבסוף ניצל אך הערבי שדד ממנו את נעליו והלך. מוכה, פצוע ויחף הגיע בן-גוריון לטבריה.

ומעניין שבן-גוריון אינו מזכיר את המעשה בשום [מקום] בזיכרונותיו על פגישות עם ערבים, בתקופת סג'רה. כניראה לא נעים לו להיזכר והוא מסתיר.

סיומה היה אצלו פעם בשדה בוקר וחזר בפניו על הסיפור – בן-גוריון שתק ולא הגיב, לאמת או להכחיש את הסיפור.

מטבריה המשיכו סיומה וחנקין לראש-פינה וישנו שם בחדר אחד עם עוד שני צעירים. במשך הלילה דיברו, ואחד הצעירים, שהכיר את סיומה, סיפר עליו לרעהו. בבוקר קמו, ומתברר כי אותו רע לא היה אלא עגנון, אשר כנראה עבד אז תקופה קצרה בהוראה בראש-פינה. או שמא רק טייל לשם.

סיומה היה בעל גוף אתלטי. בבוקר קם ועשה בחוץ תרגילי התעמלות. עגנון, שהיה נמוך וניראה כבחור-ישיבה, ניגש אליו בקינאה עם שמץ התפעלות, ומישש את שריריו. לא רגיל היה בבחור יהודי בעל גוף.

בסיפור שפירסם עגנון לפני שנים ב"הארץ" על אהרונוביץ ידידו הוא מזכיר את יעקב קרול. ומפי יעקב קרול מביא סיפור זה על עצמו: כשהיה עגנון בפתח-תקווה ישב ערב אחד על הגורן. הדליק לעצמו פפירוסה, וכשהצית את הגפרור נדלקה כל הקופסה. כל-כך חשש לזרוק את הקופסה פן תישרף הגורן – שמעך וכיבה את הקופסה הבוערת בכף-ידו! – כך סיפר יעקב קרול על עגנון.

מן התקופה ההיא נותרו בידי סיומה כמה תצלומים ובהם הוא ניראה במדי הסטודנט שלו עומד עם פועלים בפרדס. אחד מהם בוסל.

סיומה חזר לרוסיה והמשיך בלימודיו. ב-1913 התרחש משפט בייליס, והאב החליט שאין טעם להישאר ברוסיה וצריך למכור הכול ולעבור לארץ-ישראל, שבה הציעו לו הצעות (דומני, אז עלה רעיון תחנת החשמל) – אבל המלחמה הקדימה לפרוץ. בפסח 1914 היה האב בארץ, אך לא הספיק לסיים ענייניו. עם פרוץ המלחמה איבד הרכוש את ערכו ואי אפשר היה למכור ולצאת. סיומה גוייס לצבא הרוסי ושירת בו ארבע שנים. האב שב והתעשר בעסק של אספקה לצבא, ועם פרוץ המהפכה שוב איבד את רכושו. היתה תקופה קצרה בה היתה העיר (שכחתי את שמה) נתונה בידי הלבנים, צבא דניקין, ושוב היה סיכוי לצאת – אך יום אחד יצא האב לרחוב, ואחד הקוזאקים הלבנים הרג אותו. שם הרוצח היה ידוע – ונקמו בו והרגוהו. ובעקבות נקמה זו נאלץ סיומה לברוח מרוסיה, ב-1918, והגיע אז לצרפת.

רק ב-1922 בא לארץ וישב בפתח-תקווה עד 1933. בשנה זו, שהיתה גרועה מבחינת שיווק הפרי, שקעו בחובות ומכרו את הפרדס. 25 שנה היה הפרדס והבית מרכז בפתח-תקווה. סיומה עבר, דומני קודם לכן, לתל-אביב, לאחר שהתחתן בפעם הראשונה.

דברים אלה שמעתי מפיו, חלקם בטיול בשדרות מקווה-ישראל וחלקם בישיבה על מרפסת ביתו. עם חשכה שבנו הביתה. וכל הדרך אני מחזיק בזרועו ומנחה אותו. גם שאל על חיי. הוא גר בקומה שנייה של בית בשיכון בן ארבע דירות. מוקף ירק. אך הבית די עלוב, ועני. כניראה אין מצבו טוב במיוחד. הוא ואשתו גרים ב"שָׁמְבְּּרֶה סֶפָּרֶה" (חדרים נפרדים) – (לתורכים הצעירים הוא קורא: ג'ין טוּרק – בצרפתית). הוא הראה לי את ספרייתו – לא ספרים רבים, אך כמה מהם נדירים. לקחתי בהשאלה ספרון מאת מאיר דיזנגוף, עם הקדשה לסיומה בחתימת ידו. "לידידי ורעי" – קובץ זיכרונות וסיפורים. אכתוב עליו בטור ב"הארץ" ["ספרי דורות קודמים"].

ישבנו ושתינו קפה במרפסת. אחר-כך אכלנו ארוחת-ערב, ושוב ישבנו במרפסת, עם לילי אשתו. ושוחחנו. לפני הארוחה ביקש שאטלפן ממנו לדודה אסתר [ראב], והם שוחחו ביניהם. שני אנשים בעשור השמיני והתשיעי לחייהם, אשר מי יודע אם עוד יתראו פנים אל פנים. אסתר זכרה כיצד בא למושבה בראשונה עם מדי הסטודנט שלו. ואילו הוא הזכיר לה כי בהצגה שנערכה בחצר בית [פרץ] פסקל [במושבה, מול בית ספר פיק"א ברחוב רוטשילד] לקחו אותו, בגלל מדיו, להופיע ולהכריז משפט קצר בנוסח – "החיילים באים!"

עוד כשישבנו על המרפסת, לפני הארוחה, הביאה לילי את אלבום התמונות של סיומה, אשר סידרה וגם נתנה מספרים ותוכן עניינים. בתמונות הראשונות רואים ילד בעיר רוסית, ליד גשר על הדנייפר, וקרפיפי עצים. עגלה עם שני שוורים. קצין רוסי לבוש היטב ולידו אשתו השמנה, וארבעה צ'רקסים עם קולפאקים מאחוריהם, וחזית צריף-עץ גדול, קסרקטין. סיפורו של סיומה – זה צריף שתרם אביו לגדוד שחנה בעיר, ב-1904, לפני שיצאו למלחמה ביפאן. הצ'רקסים הם שומרים של אחוזת העצים שהיו לאביו.

תצלומים מתקופת ביקורו של סיומה בארץ ב-1909. עם פועלים בפרדס. תצלומים מפאריס, אחרי מלחמת העולם הראשונה, בחברת ידידות. הוא לבוש במטורזן – חליפות לבנות, עניבות רחבות. אבנט רחב במקום חגורה, מצבע כהה, ומגבעת שטוחה עם סרט כהה עבה, נוסח מוריס שבלייה. ובידו מקל טיולים דק.

צילום נפלא של משה גיסין [אביו של אבשלום שנרצח בידי בידואים משבט אבו-קישק בהתקפה על המושבה ב-5 במאי 1921], בעל מלון "הירקון" בכניסה למושבה, כמעט ממול פרדס קרול. משה גיסין ניצב בשער השדרה המוליכה למלונו, לבוש חליפה לבנה [מדובר בצילומי שחור-לבן] וכובע טרופי בהיר, מתחתיו מציצות פנים חכמות, עם הקווים הדקים קמעה, כקלף, של משפחת גיסין, ושפם היורד במשולש לצידי שפתיו. בידו האחת מקל ארוך מאוד, כמעט כחכה. על גבו רוכסק, ובידו השנייה מזוודה מלבנית קטנה ודקה, ממש כמו תיקי "ג'יימס בונד" הנהוגים באופנה כיום. רגל אחת כפופה קמעה ומורמת בגאווה, כעומד להתחיל בצעדה.

[אולי התמונה היא משנות ה-20 המוקדמות, כאשר משה גיסין, ששכל במאורעות 1921 את בנו אבשלום, עזב את המושבה לתקופת זמן והתגורר בקיבוץ עין-חרוד, שם עסק בהדרכה חקלאית לחברים הצעירים ודמותו אף הונצחה בקובץ סיפורים מאותה תקופה של שלמה ריכנשטין, "בשבילי שדות", הוצאת "עם עובד" ומשק עין-חרוד, 1948. וראה רשימתי על הספר במדורי "ספרי דורות קודמים" במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" מיום 22.6.1973].

צילום של בית קרול מן השנים האחרונות. המרפסת סגורה בקירות עץ דקים. אולי זו תוספת. ביקשתי ממנו שיתאר לי קצת את הבית:

"במרתף הצפוני התחבאה רחל ינאית [בן-צבי] בתקופת ניל"י. הרי חשדו בה שהיא קרובתו של לישנסקי, כי שמה היה רחל לישאנסקי. גם בשנים אחרות שימש המרתף מחבוא נשק ומקום כינוס לאנשי ההגנה. חלקו הדרומי של המרתף היה מלא מכל טוב – כדי שמן. זיתים. גבינות וריבות מעשה בית (פרטים אלה, על המזונות, סיפר ראובן).

"ליד עץ הפיקוס אלסטיקוס הענק, והדקל, היה עוד עץ גדול, אילן סרק ממין הנשירים. סביבו היה שולחן עץ גדול, ושם היו מתאספים לעיתים קרוב למאה איש. גם אחדות מאסיפות המושבה היו נערכות שם. כשהיו באים אנשים רבים נהגו להוציא את הסאמובר החוצה, שם שתו הכול טה, ליד העץ. לאחר שנים, שהוזנח הפרדס, וחדלו להשקותו, החל העץ להתייבש כי לא נמצאו לו די מים, וחורף אחד נפל בסופה בקול רעש עז.

"צפונה לעץ הפיקוס היתה שדרה בגן של שושנים אשר נסתיימה באכסדרה שעליה מטפסים שיחי שושנים, ומשם אפשר היה להתבונן אל הפרדס.

"יעקב רבינוביץ גר תקופה ארוכה בבית קרול [וגם במלון 'הירקון' של משה גיסין, שאותו הוא מתאר ברומאן 'נדודי עמשי השומר', ומשם לקחתי את תיאור המלון לספרי 'ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא', הנזכר אף הוא ברומאן, וכן לרומאן 'המושבה שלי']

"עקיבא ליברכט, יהודי משכיל מנכבדי המושבה, היה נשוי לאישה יהודייה מגרמניה. נהגה לבוא לישיבות [ועד המושבה], שהיו בבית קרול, ולקחת את בעלה הביתה: 'קִיבֶה – קום שלופפן!' [התנהגויות בוטות ממין אלו אינן בלתי מוכרות לנו].

"יום אחד היתה אסיפה סוערת בבית הוועד הישן. בחוץ הסתובבו פועלים חסרי עבודה. ובתוך האולם – צעקות וויכוחים ואין מגיעים לשום החלטה. ליברכט לשווא היכה בפטישו על השולחן, כדי להשקיט את הקהל, ואז עברה ובאה אשתו מיציע הקהל, ניגשה לראש השולחן, לקחה מידו את הפטיש, היכתה בו פעמים אחדות בתוקף רב, והכריזה בגרמנית:

"'האסיפה סגורה! עקיבא, בוא הביתה לישון!'

"לא היו מועדים קבועים דווקא להתכנסות. בייחוד בשבת. אך גם בשאר הימים זה היה בית פתוח לאורחים. ומאחר ורק עבודה עברית היתה נהוגה בפרדס ידעו הפועלים הצעירים אשר ירדו בנמל יפו לעשות את דרכם הראשונה לעבר בית קרול.

"לוי אשכול (שקולניק) היה ידוע במושבה כפועל מצויין, חזק, גם בחור יפה ואוהב נשים. כאשר עבד בפרדס קרול התלוצצו עליו כי בעבדו בפרדסי איכרים אחרים, אשר רוב פועליהם היו ערבים, היה מתאמץ ומשוויץ כדי להראות לערבים, ובינתיים גם הפועלים העבריים היו צריכים להתאמץ. אבל בפרדס קרול, שכולו עבודה עברית, היה יכול להרשות לעצמו לנוח, שהרי אין במי להתחרות!"

עד כאן מקצת דבריו של סיומה במשך הערב. עוד היתה באלבום תמונה של סיומה עם הדוד [שלי] יחיאל ליפסקי ושתי בחורות ליד הבריכה אשר בחזית מלון גיסין ["הירקון"], ומאחוריהם כל השדרה הידועה [שנקראה בשם טריפע גאסט כי שם היו מעשנים בשבת ובחורים ובחורות הולכים חבוקים]. סיומה הקריח מגיל צעיר, ואינו נראה יפה ביותר, אך כנראה היה הולל לא קטן, ואהב חיים. לילי אישתו היא צ'כית שלמדה משחק שלוש שנים בדרזדן. עלתה לארץ ובעלה הראשון מקיבוץ חפצי-בה. היא גם שירתה ארבע שנים בצבא הבריטי. אישה מאוד אנרגית, עיניה צעירות, והיא אוהבת לטייל בעולם ולספר על טיוליה. אלא שאותי לא עניינו כלל סיפוריה, אפילו הם על המקומות היפים ביותר בעולם, והשתדלתי בנימוס לכוון שוב ושוב את השיחה לעבר זיכרונותיו של סיומה.

אחרי עשר [בלילה] ליוו אותי שניהם מרחק ניכר עד לתחנת האוטובוס 92 ברחוב שנקר פינת סוקולוב. סיומה הלך באמצע ואנו שילבנו ידיים משני צדדיו. סיפר קצת רכילויות על פלטיאל נוביק... (במידה מסויימת גם דודי, היה נשוי לצֶלָה, אחותה המנוחה של אימא).

עד כאן. ביליתי את היום כולו בכתיבת שלושת הדפים הללו.

[הפרק על סיומה קרול נכתב מן הזיכרון, לאחר הפגישה, ללא שום הקלטה או רשימות בשעת ראיון].

* * *

אהוד בן עזר

"הפרדסן הציוני יעקב קְרוֹל

הלוחם לעבודה עברית"

ל-ג. קרסל

1975

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "על המשמר" ביום 15.8.1975

לפני 42 שנים

הבא לפתח-תקווה בכביש הראשי ממערב עובר את מחציתה של שדרת הברושים שבכניסה, חולף על פני שיכונים דמויי קרטון שתושביהם אילתרו בהם תוספות בנייה וסגירת מרפסות כדי ליפותם; אם עינו חדה יבחין מאחורי אחד הבניינים, לשמאלו, מזדקרת צמרתו של עץ פיקוס ענק ובתוכו שלוב ומחובק דקל ואשינגטוניה, אשר לפי גובהו נשתל בראשית המאה. אם יירד האורח מרכבו ויפה לסימטה קטנה שמאלה [כיום, רחוב קרול] – יפגוש על דרכו בית חרב, ללא גג, בן שני חדרים ומרתף המחולק לשני מדורים. הכול פרוץ, מוזנח, עומד לפני הריסה. סמוך לבית שני העצים הגבוהים, המחובקים, ולידם, אם בעל עין חדה הוא, ימצא את שרידי הבור הסתום של הבאר, וחלקי המניע [המנוע] הקבורים בו למחצה, חלודים ומתפוררים.

הבית הוא בית יעקב קרול, העצים – שרידי גינתו, והבאר – בארו, זו הבאר בה קיפח ברוך פריבר, כיום איש כפר-סבא, את ידו, ואשר מקרה פציעתו שימש אחד הגורמים המכריעים לייסודה של קופת חולים של העובדים העבריים בארץ-ישראל.

הסופר דן צלקה אמר לי פעם כי אחד הקשיים העומדים בפני כותב רומאן אפי או היסטורי, כאן בארץ, הוא שמביאים אותו לשורת אבנים עתיקות, או רצפה, ואומרים לו – כאן היה ארמון, כאן בית מרחץ, – ואתה לך תאר עולם שלם לפי כמה אבנים עתיקות, וחרסים. לך דע מה לבשו, כיצד היו כלי-נשקם, חדריהם, וכל כיוצא בזה. מה שאין כך באירופה, שם שמור לך העבר תקופות-תקופות, לכל שכבותיו, בארמונות ובבתי נכאת, בבניינים שעדיין עומדים על תילם. ובתוך רציפות זו של תרבות חיים במובנה הרחב, קל יותר לסופר לשחזר בדימיונו תקופות היסטוריות.

נזכרתי בדבריו כשעמדתי, לפני שנים אחדות, מול שרידי הבית [של קרול]. מה היה אילו "שוחזר" הבית, אילו נשמר תוכנו, אילו נשמרה בקפדנות, כשמורת-טבע, כפארק, כאתר היסטורי, כל האחוזה הזאת של בית קרול, על הפרדס והגן? מה היה אילו נשמרה לפחות אחוזת בית ישנה אחת בפתח-תקווה, במדבר השיכונים, למען תת מושג לאנשים החיים והמבקרים בה מרציפות חיים של קרוב למאה שנה במקום אחד בארץ-ישראל? והלא מי שבא כיום למושבה עשוי לחשוב, לפי בנייניה, כי נוסדה לפי שלושים-ארבעים שנה!

ומצד שני אני אומר לעצמי – אולי מוטב שהבתים נהרסים, שכל הישן נשמד ונמחק עד בלי הכר, כי יש יופי בשקיעה, בהתפוררותם של הקִניינים החומריים. ואילו הבתים ה"משומרים" הבודדים בארצנו, ריח של חניטה עולה מהם, ריח דידאקטי של תערוכות קרן היסוד, מין מוזיאונים קטנים, מפוחלצים, נפוחי חשיבות עצמית, הקוברים את העבר פעם ונוספת, סופית.

ואילו התפוררותו של בית קרול, שהחלה שנים רבות בטרם ניטש הבית על-ידי תושביו האחרונים, יש בה מסממניה של דרמה מעולה, יש בה הוד טראגי וחומר לעטו של סופר, יש בה משמעות שמעבר לשימורם של בתים מתפוררים.

דודה שלי בפתח-תקווה, בלה ראבּ בן עזר [היתה ציירת וסבתה של המלחינה והזמרת שרון בן עזר], מגדירה זאת באומרה: כיצד זה הפך "קן האצילים" ל"גן הדובדבנים"?

אחוזת קרול בפתח-תקווה נמכרה עוד בראשית שנות השלושים, כארבע-עשרה שנה בטרם נפטר הפרדסן הציוני, יעקב קרול.

ובצורה יפה ונוגה מתאר זאת ר. קלובוק: "הביקור היה ביום שבו עזבו את ביתם, בו גרו 28 שנים רצופות, גידלו את הבנות ובו יצרו פינה חמה לכל קשה-יום. המזוודות היו כבר ארוזות, מישהו הוריד את הווילונות, אנשי הבית נעו הנה והנה כאבלים, וסימן שאלה על פניהם. 'מה יהיה?' שררה אווירה כמו במחזהו של צ'חוב 'גן הדובדבנים', לפני נטישת המשפחה את האחוזה האהובה עליהם. נצבט בי הלב ויצאתי החוצה. הבית כאילו הזדקן פתאום והתגמד. הדקלים הורידו... בערפל. חשתי דמעות בעיניי." (עמ' 80).

ביתו של יעקב קרול היה בית ועד לסופרים, עסקנים ואמני התיאטרון בארץ. שקידתו על טהרת העבודה העברית בפרדס המשפחה הפכה את פרדסו לבית אולפנא לפועלי העלייה השנייה והשלישית, ורבים מהם, שהיו ועודם פזורים בנקודות התיישבות בכל רחבי הארץ, זכרו וזוכרים משך שנים רבות את תקופת עבודתם אצלו.

הסופר יעקב רבינוביץ, שהתגורר גם במלון גיסין הסמוך, היה ידידו. שני בתים אלה, של משה גיסין ושל יעקב קרול, על כל המיוחד באווירתם, ודאי השפיעו רבות על יעקב רבינוביץ שעה שכתב את הפרקים הפתח-תקוואיים ברומאן שלו "נדודי עמשי השומר". וגם אשר ברש תיאר את הוויית משפחת קרול, אמנם לאחר עקירתם מפתח-תקווה והתיישבותם מחדש בגבעת-חן, בסיפורו "לוטה, היכנסי..." (כתבי אשר ברש, הוצאת מסדה, כרך ב'. עמ' 259).

ואחד התיאורים היפים בספר לבית קרול ניתן מפי אברהם הרצפלד:

"לבית זה סרים היינו לא רק לחפש עבודה, אלא גם להשיח את הלב, 'אויסריידן דאָס האֵרץ.' פה היו מזדמנים רבים, ובהם אנשי-שם. הסופר יעקב רבינוביץ שהיה מרבה לשוחח ולספר, נחשב כאן לבן-בית ממש! יוסף שפרינצק, וכן שיפריס, המומחה לענייני לשון, והממונה על מכון-המים, עם ייסוד קואופראטיב-המים על-ידי בצלאל יפה לניצול מי הירקון. לכאן היו באים מדי פעם ד"ר ברנשטיין-כהן והסופר שלום שטרייט, בני משפחת שרתוק ואפילו חיים ויצמן מצא זמן, בשהותו בארץ, לבקר אצלם לא-פעם.

"נוסף על הפרדס היתה כאן חלקה של עצי פרי נשירים. יעקב, שעמוקה היתה אהבתו לארץ, ביקש להוכיח, כי אדמתה נאה לעשות פירות שונים. (---) סוכת-הגפנים העצומה שבחצר, ועץ הפיקוס המצל והעבות, לכמה שיחות ודברי פולמוס עדים היו במשך השנים – ויכוחים ונושאים שעמדו ברום עולמנו היהודי – עברית ויידיש, עבודה עברית ועבודה ערבית וכדומה. פעמים היה מנחם גנסין עורך כאן חזרות להצגות, ובאי-הבית משמשים לו קהל בזעיר-אנפין. (---). הווייה חלוצית זאת היתה לצנינים בעיני כמה פרדסנים, מתקיפי המקום, שהיו חוזרים ואומרים בלגלוג: 'קרול זה הוא בעצם חימאי ולא פרדסן.' והיו מוסיפים ביידיש: 'ער נעמט געלט און מאכט פון דעם בלאָטע.' – לוקח כסף ועושה ממנו בוץ." (עמ' 22-23).

יפה עשתה הוצאת בית "נטע הרפז" בפתח-תקווה, והעורך ג. קרסל, ששקדו על הוצאת קובץ דברי זיכרונות וכתבים מעטים אלה, אשר מזכירים עולם נשכח לאנשים שהיו עדים לו ועדיין זוכרים אותו, ומותירים גירוי של סקרנות בקוראים "צעירים" יותר, לכתוב, אולי, פעם, "גן דובדבנים" מלאבסי...

* "הפרדסן הציוני, יעקב קרול – הלוחם לעבודה עברית". ערך: ג. קרסל. הוצאת בית "נטע הרפז", פתח-תקווה, תשל"ה, 1975. 136 עמ'.

אהוד בן עזר

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד שלום, להערתך על סיפורו של זושצ'נקו (מ-1924) – כי לא הצלחת למצוא ממתי קיים רשם קול, כנראה לא חיפשת מספיק טוב. המידע אכן לא נמצא בוויקיפדיה בעברית תחת המונח רשם קול, אך נמצא במלואו בוויקיפדיה באנגלית תחת המונח taperecorder.

לנוחיותך ולנוחות קוראיך, הרי המידע בקצרה: האפשרות להקליט מגנטית קול הודגמה ע"י Smith ב-1878 והפכה לפרקטית ע"י Poulsen מדנמרק ב-1898. ההקלטה היתה על גבי חוט פלדה (Wire recorde) ולא על סרט (Tape). אמצעי זה זכה לשימוש נרחב להקלטת דיבור, ולא מוסיקה, בעיקר למטרות משרדיות ומשפטיות בשנות ה-20 וה-30.

המעבר להקלטה על סרט מגנטי נכנס לשימוש, בראשונה ע"י ה-BBC רק בשנות ה-30.

מסתבר שהרשם אליו התייחס זושצ'נקו בסיפורו היה wire recorder ולא tape recorder.

זאת ההזדמנות שלי להודות ליואל נץ על החזרתו של הסופר הנפלא הזה לתודעת קוראי העברית. אני זוכר עד היום את העונג שבו קראתי את סיפוריו המתורגמים בשנות ה-50 או ה-60.

יואב אהרוני

* אהוד היקר, מכשיר להקלטת קול ולהשמעתו המציא עוד תומאס אדיסון בשנת 1877. ראה נא:

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%A7%D7%9C%D7%98%D7%94

ברכות,

יואל נץ

* נורית יובל: תודה והערכה רבה ליואל נץ על יצירתו ותרגומיו.

* שלום אהוד. 1. הנוסח העברי של נורית יובל למשלי לה-פונטיין הוא מאסטר-פיס. תענוג לקרוא, כל משפט פנינה. ובכל זאת יש לי שתי שאלות:

מדוע נֹסח מנוקד בחולם – הרי נסח כותבים בקובוץ?

ומדוע שעור בצירה – הרי שעור מנוקד בחיריק?

תודה לנורית על הבהרה, או שמא מילון רב-מילים טועה בניקוד המילים הנ"ל?

2. בהקשר לסיפור על קיסר אתיופיה היילה סלאסי – לפני 50 שנה למדתי בסמינר למורים במסגרת הסבת אקדמאים להוראת אנגלית. המורה שלנו לבלשנות, סיפרה שהרבה מילים באתיופית דומות למילים בעברית. והביאה כמה וכמה דוגמאות. לצערי, אני זוכרת רק אחת. לדבריה,

הַיְילֶה (חייל) סֶלַאסָי (שלישי) הוא חייל שלישי = שליש. הקצין האחראי לפעילות המנהלתית, הארגונית, האישית וכו', של החיילים.

אם מי מקוראי העיתון מכיר עוד מילים באתיופית שדומות לעברית, נשמח לשמוע.

תודה,

איילה זימרוני

* אהוד היקר, הספדו של יוסי אחימאיר למימי ארצי, שהלכה לעולמה, היה הספד מרגש. יצחק ומימי ארצי היו זוג מדהים, והיה להם סיפור ומורשת נפלאים.

 שלך,

 משה גרנות

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל