פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1296

 [שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ב בכסלו תשע"ח, 30 בנובמבר 2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל... // מרדכי קידר: החיים בגיהנום. // עמוס גלבוע: מאזן הישגים מול שחיתות. // אורי הייטנר: 1. חוק עוקף היגיון שלטוני. [ציטוט]. 2. צרור הערות כ"ט בנובמבר 2017. // משה כהן: כל הכבוד. // אריה רפפורט: כפייה בועטת. // יהודה דרורי: 1. הצעת חוק: "המלך לא עירום!" 2. הנשיא ריבלין לא מחוייב לאזרחי המדינה. 3. אין שיוויון. // מ. זושצ'נקו: התלהבות מנהלית. תירגם יואל נץ. // נסיה שפרן: חודש בפולין בסתיו 2015. ביאליסטוק. // אהוד בן עזר: ביאליסטוק. מתוך היומן, מאי 2005, עם יהודית בן עזר, הדסה ויגאל וישליצקי. // אוריה באר: רצח הלורד מוין. // נעמן כהן: פרדוקס השקרן ואוכלי הקורצה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "קול היצרים" ליהושע צנוירט (בר-יוסף), 1937. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.5.1972. לפני 45 שנים. // קורות חייו של ה"מוֹיְסֵר" מנחם מנדל קרמר מירושלים. [ציטוט]. // אברהם כץ עוז: יום החלטת האו"מ על אישור החלוקה, 29/11/1947 (זיכרון משבוע לפני הבר-מצווה שלי, 7/12/47). // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל...

אוֹמְרִים שֶאֵין כְּלָל סְתָיו בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל,

רַק שְתֵּי עוֹנוֹת שָנָה, עוֹנַת גְּשָמִים וְעוֹנַת חֹרֶב,

וְעַד שֶלָּרוֹמַנְטִיקָה יַגִּיעַ הַגּוֹאֵל

הַמֵּטֵאוֹרוֹלוֹגִים שֶלִּבָּם צוֹנֵן כַּחֹרֶף

אַךְ גַּם יָבֵש וּנְטוּל חֶמְלָה כְּקַיִץ בַּמִּדְבָּר

לֹא יִתְפַּשְּרוּ בְּשוּם פָּנִים עִם שוּם סִלּוּף פּוֹאֶטִי

שֶל הָעֻבְדּוֹת בַּשֶּטַח – אֶלָּא מָה? צִמְחֵי הַבָּר

עוֹשִׂים, לְמַזָּלוֹ שֶל הַפַּיְטָן, וִתּוּר דִּיסְקְרֶטִי

לְנִשְמָתוֹ הַמִּתְעַקֶּשֶת כָּל יָמָיו לִבְדוֹת

טִפָּה שֶל לַחְלוּחִית עֵרֶךְ מוּסָף שִירִי לַנֶּטוֹ

הַקַּר וְהַצָּחִיחַ עַד יֵאוּש שֶל הָעֻבְדּוֹת

וּמַטִּילִים בִּמְלוֹא סְתָוִיּוּתָם הַלִּירִית וֵטוֹ

עַל כָּל סֵרוּב לִרְאוֹת בִּפְרִיחָתָם שֶנִּתְעַצְּמָה

מֵרֶגַע שֶהָאָרֶץ בְּיָפְיָהּ הָעַז נִדְלֶקֶת

לֹא רַק עֵדוּת לְכָךְ שֶהִיא עוֹנָה בִּפְנֵי עַצְמָהּ

כִּי אִם, בְּעֶצֶם, גַּם תְּנוּעָה שֶל מְחָאָה מֻצְדֶקֶת...

כִּי הֶחָצָב פִּתְאֹם נִצָּב זָקוּף כְּמִין אַנְדַּרְטָא

וְלֹבֶן נֵר שֶל הַבְדָּלָה בֵּין קַיִץ וּבֵין סְתָיו

נוֹהֵר מִכַּפְתּוֹרֵי פְּקָעָיו אֵי שָם סְבִיב חִירְבָּת קַרְתָּא

אֶל מוּל מִבְצַר עַתְלִית וּתְכוֹל הַיָּם וְאַדְווֹתָיו

וּצְהוֹב הַחֶלְמוֹנִית בְּיַעַר בִּירְיָה מַרְהִיב עַיִן

וַחֲבַצֶלֶּת-הַחוֹפִים זוֹקֶפֶת עֲטַרְתָּהּ

מֵעַל חוֹלוֹת אַכְזִיב וְסִתְוָנִית יְרוּשָלַיִם

עוֹטָה בְּלוֹט שֶל צְחוֹר-כְּלוּלוֹת וּסְגוֹל אֶת כּוֹתַרְתָּהּ.

וּבַשָּׂדוֹת נָסוֹג אֱלוּל כְּקֵיסָרוּת קוֹרֶסֶת

וּכְבָר חֲרִיש הַסְּתָיו חוֹרֵץ תְּלָמָיו בְּטֶרֶם קֹר

וְנַחְלִיאֵלִים בֵּינֵיהֶם מְשַׂחֲקִים תּוֹפֶסֶת

וּמַשְמִיעִים שִירָה עִבְרִית יָשָר מִן הַמַּקּוֹר

וְהַכְּרָמִים מִתְבּוֹסְסִים בִּבְצִיר עִנְבֵי הַיַּיִן

וְהַשַּלֶכֶת בַּנְּשִירִים לוֹבֶשֶת פָּז וּשְחוֹם

וַאֲגַמּוֹן הַחוּלָה מְהֻדְהַד טְפִיחוֹת כְּנָפַיִם

שֶל צִפֳּרֵי-נְדוֹד בַּדֶּרֶךְ אֶל אַרְצוֹת-הַחֹם.

וְהֵם, הַחֲסִידוֹת, הָעֲגוּרִים, שֶשָּם לְמַעְלָה

דוֹאִים לְלֹא לֵאוּת אֶל הַשּוֹנֶה, אֶל הָאַחֵר,

אֶל הַמַּפְקִיעַ מֻסְכָּמוֹת וְטָס לוֹ הַלְאָה, הַלְאָה

בְּחוּש נִסְתָּר שֶאֶת מְחוֹז-חֶפְצוֹ תָמִיד זוֹכֵר

כְּמַחַט הַמַּצְפֵּן הַמְּמֻגְנֶטֶת אֶל הַיַּעַד

וְכָל הָעֶרְגוֹנוֹת נִקְוִים אֵלֶיהָ כְּיוּבְלֵי

נָהָר אֶל גְּדוֹת הַיָּם שֶבּוֹ יֻטְבַּע שִטְפָּם לָדַעַת

אֲבָל יֵדַע כִּי בִּלְעָדָיו הַיָּם אֵינוֹ מָלֵא –

הֵם תְּאוֹמָיו-לְדָם שֶל הַפַּיְטָן, אֶחָיו לְחֶבֶר

אוֹתָם פַנְטַזְיוֹנֶרִים הֶעָפִים וְרוֹחֲפִים

כָּל יְמֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הַמֵּעָל וְהַמֵּעֵבֶר

לא רק בִּפְרֹט הַסְּתָיו עַל קְלִידֵיהֶם שֶל הַשְּלָפִים

וְלֹא רַק בְּנַגֵּן רוּחוֹת תִּשְרֵי כְּבִמְצִלְתַּיִם

עַל כָּל עֲלֵי שַלֶּכֶת הַגַּנִּים הַמַּשִּירִים

כְּבִסְטְרִיפְּטִיז אֶת כְּסוּת נוֹפָם וְנוֹתָרִים בֵּינְתַיִם

פְּשוּטֵי זְרוֹעוֹת עָנָף, מְעֻרְטָלִים וּמַשְחִירִים

כְּרִשּוּמֵי פֶּחָם דְּמוּיֵי וִיטְרָאז' קָסוּם עַל רֶקַע

שְמֵי הַזְּרִיחָה עִם שַחַר אוֹ שְקִיעַת שִמְשוֹ שֶל יוֹם

עֵת כָּל יִפְעַת הַסְּתָיו קוֹרֵאת לוֹ לַפַּיְטָן: אַיֶּכָּה

בְּעֶלֶג מִלּוֹתֶיךָ מוּל אוֹתוֹ מַצָּג עֶלְיוֹן

שֶל מַסְטֶרְפִּיס שְמֵימִי בּוֹ מִכְחוֹלָיו שֶל הָרָקִיעַ

צוֹבְעִים אֶת קַו הָאֹפֶק בְּחַכְלִיל וּבְזָהָב

וּבֹשֶׂם פְּרִיחָתָם שֶל פַּרְדֵּסִים סְמוּמִים מַבְקִיעַ

מֵעֹמֶק פַּרְפוּמֶרְיוֹת שִכְרוֹנוֹ הַמְּאֹהָב

שֶל זְמַן מַבְשִיל גּוּיָאבוֹת, זְמַן שֶל עוֹלְלוֹת בַּכֶּרֶם

וּמַשְּבֵי עֶרֶב כִּרְטִיּוֹת לַחוֹת עַל מֵצַח חַם,

שֶל זְמַן שֶיִּחוּדוֹ מֻבְהָק גַּם אִם אֵינָהּ מֻכֶּרֶת

מִדַּת זַכָּאוּתוֹ לְעַצְמָאוּת שֶבָּהּ נִלְחָם

יָפְיָהּ שֶל הָרוֹמַנְטִיקָה בַּקּוֹדֶקְס הַקָּשוּחַ

שֶל מַדְּעָנֵי אַקְלִים הַמִּתְכַּחְשִים לִגְדוֹל לִסְטָיו

שֶל לֵב מְשוֹרְרִים וַעֲלָמוֹת כְּשֶהוּא מָשוּחַ

בְּשִקּוּיֵי קְסָמָיו שֶל בֵּן חוֹרֵג זֶה שֶשְּמוֹ סְתָיו...

יוסי גמזו

* * *

מרדכי קידר

החיים בגיהנום

את דרכי בחקר העולם הערבי והאסלאמי התחלתי לפני יותר מחמישים שנה, כשהוקסמתי מהמורה לערבית, דב עירון ז"ל, בבית ספר תיכון עירוני ב' ("צייטלין") בתל אביב. מאז השיעור הראשון בתחילת ספטמבר 1966 הבנתי שאנחנו עוסקים בתרבות שונה לחלוטין מהתרבות שבה גדלתי, והלשון הערבית היא רק מפתח להיכנס אל עולם שונה, החושב, מרגיש ומתנהג באופן שמחייב לימוד והבנה.

התחושה שמדובר בתרבות שונה הלכה והתגברה במהלך שירותי הצבאי (25 שנים) בחיל המודיעין, אבל ההגעה אל מעמקי התרבות הערבית והאסלאמית התרחשה רק באקדמיה, שבה אני חי כבר 23 שנים. המחקר מאפשר לקהילת החוקרים להגיע אל שורשי התרבות, מקור הבעיות, מעיין הצרות אבל גם אל המבוע שממנו נובעים הפתרונות. במאמריי אני מנסה לשתף את קוראיי בתובנות המבוססות על המחקר והמסקנות העולות ממנו.

השבוע החולף, השבוע האחרון של נובמבר 2017, נתן לנו עוד הזדמנות כואבת ועצובה להעלות שאלה תרבותית שקשה לענות עליה, והיא האפתיה והאדישות שבה מתייחסים במזרח התיכון להרג המונים בידי בני האזור או בידי מעצמות גדולות וחזקות.

ביום שישי האחרון היינו עדים לפיגוע ענק ממדים בעיירה ביר אלעבד שבצפון סיני, ליד אלעריש שתושביה בדווים, כאשר קבוצה של חמושים, כנראה שלוחת דאע"ש בסיני, תקפה בירי ובפצצות מאות אנשים שהיו במסגד אלרוודה ("הגן") והתפללו את תפילת הצהריים, התפילה החשובה במהלך השבוע האסלאמי, הרגו 305 אנשים, נשים וילדים, כולל משפחות שלמות, ופצעו יותר ממאה. ההרג האכזרי כלל וידוא הריגה מזעזע.

התקשורת הערבית התמקדה באירוע במהלך יומיים, עם שהיא מביאה את נאומו של הנשיא עבד אלפתאח אלסיסי, שהכריז על שלושה ימי אבל רשמי במצרים ואיים ב"הפעלת כוח נורא ואיום" נגד הג'יהאדיסטים בסיני. פרשנים ייחסו את הפיגוע לעובדה שהמתפללים היו מהזרם הסופי, הרוחני, של האסלאם, שרואים בו סוג של כפירה. סיבה נוספת שהוזכרה היתה סירוב אנשי העיירה לשתף פעולה עם הג'יהאדיסטים והסיוע שבני העיירה מגישים לצבא מצרים.

מה שמעניין אותנו כאן הוא בעייה שמעלה שריף בדיע אלנור בעיתון אלאהראם ביום שלישי השבוע (28 בנובמבר) במאמר תחת הכותרת: "למה המצרים לא מביעים אהדה לחללי אלעריש?"

במאמר מתאר הכותב את המרחב הציבורי המצרי ביומיים אחרי הפיגוע: הרחובות מלאים, החנויות גדושות בקונים, אנשים יושבים בבתי הקפה ובמסעדות ומביטים בתחרות כדורגל. עסקים כרגיל, אף הפגנה, שום שלט נגד רוצחי ההמונים שרק אתמול פעלו שוב באופן נורא כל כך על אדמת מצרים.

הכותב משווה את האדישות הציבורית כלפי הפיגוע בסיני לסערה שהיתה קמה בציבור אילו הישראלים – שלדבריו הם מכובדים יותר מהמכוערים שרצחו את המתפללים – היו הורגים עשרה מתפללים, לא שלוש מאות, ושואל: כמה הפגנות היו פורצות לרחובות? למה אף אחד לא מפגין בגלל מה שקרה בסיני? האם בגלל שחלקנו רואים בסיני ארץ רחוקה? האם הבדווים אינם אזרחים מצריים? למה רגשותינו קהים מול מה שקרה בביר אלעבד? אם, חס וחלילה, יהיה פיגוע בקהיר וייהרגו בו שישה אנשים בלבד, האם לא נרעד כולנו מפחד?

הכותב משיב: הבעייה איננה בשלטון, במודיעין או בצבא (כמו שטוענים פרשנים) אלא בנו, העם המצרי, שכן אנחנו – העם – חייבים להיות המחסום בפני הטרור. למה אין בבתי הספר שיעור המסביר את הדעות הג'יהאדיסטיות המזיקות ואיך עלינו להגן על עצמנו מפניהן? למה במכללות ובאוניברסיטאות אין שיעורי חובה המקנים לתלמידים את האידיאולוגיה הלאומית שתפקידה לעקור את הרעיונות ההרסניים?

השיח הדתי במצרים, על פי טענת הכותב, מתעסק בשטויות כמו חיבוט הקבר, סימני אחרית הימים, תכונות המשיח, תיאור השטן, פתרון חלומות והלכות נשים. הכותב שואל: מי אומר שזה האסלאם? מי אחראי לסילוק השכל והתבונה מהשיח הדתי? התקווה מצויה בצעירים המשכילים, שכן ההשכלה היא המחסום בפני תקוות הקיצונים הרואים במשכילים כופרים. אבל לא רק השכלה טכנית, אינסטרומנטלית, כמו רפואה והנדסה, (איימן אלזואהירי, מנהיג אלקאעדה הוא רופא) אלא השכלה רעיונית המגיעה אל נבכי הנפש ובסיס האישיות כדי לחסן את האדם מהרעיונות ההרסניים של האסלאם שהתנחלו בלבבות של יותר מידי אנשים.

הכותב איננו מפרט, אך כוונתו לומר שהרעיונות ההרסניים המוטבעים בשיח הדתי האסלאמי – הפגום לדעתו – רואים בסופי כופר ומקבלים את הג'יהאדיסט כלוחם האסלאמי האמיתי, את עורף הראשים כמחזיר עטרת האסלאם ליושנה, ואת רוצח ההמונים כמשיב תפארת המאה השביעית למקומה הראוי לה במאה העשרים ואחת.

לכן אם הטרוריסטים של סיני רוצחים יותר משלוש מאות מוסלמים סופים, כשהם מתפללים במסגד, זה לא נורא ואפשר להמשיך בשגרת היום.

נביא האסלאם, מוחמד, מצוטט בחדית': "אומתי תתפלג לשבעים ושלוש עדות, אבל רק אחת מהן תימלט מהגיהנום."

החדית' הזה חובר על רקע הפלגנות בעולם האסלאמי והנטייה של כל פלג לומר על עצמו שהוא היחיד הצודק וכל השאר טועים, ולכן הוא יהיה בגן עדן וכל השאר בגיהנום. הבעייה היא שכל פלג באסלאם אומר על עצמו שהוא צודק וכל האחרים טועים, והפלגים האלימים מוכנים להכניס את כל האחרים לגיהנום, ועכשיו.

כך הפלגנות האלימה הפכה לשם המשחק בעולם האסלאמי, שכן היא קיבלה חותם הכשר מהנביא בכבודו ובעצמו.

גזירת הגורל

בעייה נוספת הקיימת במיוחד במצרים היא בעיית הפטאליזם, האמונה בגזירת הגורל, "קדאא וקדר" בערבית. אמונה זו גורסת שכל מה שקורה לנו הוא גזירה אלוהית שאין לנו דרך לעמוד בפניה, אסור לנו לערער עליה, ובוודאי שאסור לנו לבוא בטענות אל האל – היודע כול והמתכנן את הכול – על מה שקורה לנו, גם אם אנחנו נהרגים בידי אחינו המוסלמים. אנחנו לא מבינים את ההיגיון של היושב במרומים, לא יודעים את תוכניותיו ולא תופסים את מעשיו.

לכן אם אנחנו חיים בתנאים ירודים (שליש מתושבי מצרים גרים בשכונות לא מתוכננות, בלי מים זורמים, בלי ביוב, בלי חשמל, בלי טלפון, בלי עבודה ובלי פרנסה) זה בגלל שזה גורלנו ואין מה לעשות נגדו. מכאן נובעת האדישות הציבורית אל מול התנאים הבלתי אנושיים שמיליונים מאזרחי מצרים חיים בהם, ומכאן גם האפתיה, האדישות וחוסר האכפתיות אל מול הרצח הנורא ביום שישי האחרון.

גם תחושת הכניעה לגורל היא תוצאה של השיח הדתי האסלאמי, שמרוב המשקל שהוא מעניק ליושב במרומים, לספרו, לנביאו, לדתו, לשריעה שלו, לרצונו ולהנהגתו, הוא משחרר את האדם מאחריות למצבו, מאפס את אישיות האדם והופך את האדם ליצור חסר רצון עצמי, חסר כוח חשיבה עצמאי, חסר חשיבות וחסר משמעות, ולכן לא נורא אם שלוש מאות מוסלמים נרצחים בדם קר בסיני, כמו שלא נורא כשחצי מיליון מוסלמים נרצחים בסוריה במהלך שש השנים האחרונות או מיליון אנשים נהרגים במלחמה בין איראן ועיראק בשנות השמונים של המאה הקודמת.

כל עוד ימשיך השיח הדתי הזה לשלוט במרחב הציבורי האסלאמי ימשיך העולם כולו לסבול מתוצאותיו ההרסניות. האסלאם זקוק בדחיפות לרפורמה רעיונית עמוקה שתגדיר מחדש את תפקידו של האדם בעולם, את משקל חייו, בריאותו, הצלחתו ואושרו. כל עוד האדם הוא קורבן לגיטימי של פלגנות עדתית וסובל קבוע של גזירת גורל, ימשיך העולם האסלאמי לסבול מתרבותו שלו, כשרסיסי הבעייה – פליטי המלחמות הפנימיות – מתפזרים בכל העולם ומביאים לחלקיו האחרים את ספיחי התרבות האסלאמית שבה האדם איננו יותר מאבק המטחנה של הגיהנום עלי אדמות.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

מאזן הישגים מול שחיתות

ישנה גישה הגורסת כי מול הישגי נתניהו בכל התחומים, מתבטלות ה"שטויות" של סיגרים ושמפניה, ודברי שחיתות אחרים. דעתי שונה לגמרי, תוך שאני מודע למסע ההסתה הנבזי המתנהל נגד נתניהו ושכמותו לא היה בישראל, ושעה שאני מכיר ומוקיר את הישגי נתניהו שכמותם לא ראתה ישראל.

עניינו של מאמר זה הוא ראש ממשלת ישראל, נתניהו. לטוב ולרע. הפובליציסט דרור אידר, הרהוט והמעמיק, לדעתי, מבין כל אנשי הימין תומכי נתניהו, כתב במאמר השבוע ("ישראל  היום", 27 בנובמבר): אם שמים על כף המאזניים את הישגי נתניהו בכל התחומים מול קופסאות הסיגרים ובקבוקי השמפניה, ברור כי הראשונים מכריעים באופן ברור את ה"השטויות" של הסיגרים והדברים בהם מאשימים את ראש הממשלה.

דעתי שונה  ובדיוק על השוואה כזאת כתבתי בזמנו ואחזור על כך, מכיוון שלדעתי מדובר כאן בסוגיה יסודית של עולם ערכים. ובכן, על ירבעם בן יואש, גדול מלכי ישראל, שמלך 40 שנה, הרחיב את גבול ישראל "מלבוא חמה עד ים הערבה", עשה לישראל "שווקים בדמשק", והביא למדינה שגשוג כלכלי שלא היה כמותו – אומר התנ"ך: "ויעש הרע בעיני ה'." ופרופסור ליבוביץ העלה את השאלה: מדוע? למה מלך כזה, בעל הישגים אדירים, זכה לציון שלילי בעיני כותבי התנ"ך? ותשובתו/פרשנותו היא: בשל השחיתות העצומה שאחזה בישראל בימיו, מכף רגל ועד ראש. ובעולם הערכים המוסרי של התנ"ך, מבהיר ליבוביץ, במאזן בין שחיתות להישגים מדיניים וביטחוניים, השחיתות גוברת וכל ההישגים נמוגים מולה.

אני חסיד של תפיסה מוסרית זאת. ואין לי ספק שליבוביץ  (נפטר ב-1994) היה יוצא בחרי אף נגד כל תפיסה המנסה ל"אתרג" שחיתות על מנת להשיג, כביכול, הישגים מדיניים (כוונתי ל"אתרוגי" שרון ואולמרט).

ודרך אגב, איך אנו יודעים על השחיתות וכל הרקב החברתי שאחז בחברה בישראל? בעיקר מהנביא עמוס שניבא בימיו, והשאיר לנו שפה עברית נהדרת על ממדי השחיתות בזמנו של ירבעם בן יואש. בכללם הביטוי "פרות הבשן" (הפרות הדשנות  של רמת הגולן) כמגלמות את האליטות המושחתות.

צריך להיות אוויל משריש כדי שלא לראות ולהבין שבתקופת נתניהו כראש ממשלה, מדינת ישראל הגיעה לפריחה מדינית ביטחונית וכלכלית כפי שלא היתה בעבר; כדי שלא להודות כי כל אלו שניבאו כי נאומו בקונגרס האמריקאי יביא לשבר שלא ניתן לאיחוי ביחסי ארה"ב לישראל, ותהיה זאת בכייה לדורות – היטעו וטעו;  כדי שלא להכיר בעובדה הבולטת שנתניהו הוא המייצג המשכיל ביותר, הרהוט ביותר, המנוסה ביותר בהוויות העולם, מכל אחד אחר בישראל, גם מברק  (אולי לא בדקויות הביטחון!). צריך להיות רשע גמור כדי להתעלם מהישגיו, לנסות להעלימם, או לנסות ולמצוא בהם כישלונות היכן שאינם.

ובו בזמן צריך להיות עיוור צבעים, או חסיד שוטה, על מנת שלא לראות (בעצם מעשיו, בעצם דיבורו של נתניהו) שאין המדובר רק בסיגרים ובשמפניה; שמדובר בדבר הרבה יותר רחב: בהתנהגות מושחתת (על פי כל נורמה מוסרית); בסביבה אינטימית קרובה, בעבר ובהווה, שהיא מושחתת; ב"חבר מרעים" הטורח לייצר חוקים לא נורמטיביים על מנת להוציא היתר חוקי לשחיתות. כללו של דבר – סיאוב מלמעלה למטה. הטיעון כי גם לפני נתניהו  פשתה השחיתות בהנהגה, הוא נכון, אך אינו רלוונטי.

ובו בזמן אי אפשר, כמובן, להתעלם מכך שנגד נתניהו מתנהל מסע הסתה מבחיל, צבוע, רווי שקרים, גס, כמותו לא היה בישראל. איפיונו העיקרי: כל האמצעים כשרים, אפילו הרס המדינה, העיקר שביבי יעוף לנו מהפנים.

היכן הבעייה המרכזית לדעתי? שנתניהו רואה את ההסתה, רותח ומבין את ניזקה; ובו בזמן הוא רואה, אך אינו מבין ותופס את גודל ומהות השחיתות, כפי שחלק מהציבור תופס, מבין, וחש  בושה עמוקה, אם לא סלידה.

ידועה האימרה: "מה שרואים משם לא רואים מפה." רוצה לומר: כשמגיעים לשלטון רואים את הדברים אחרת מכפי שראו אותם לפני שהגיעו לשלטון. על משקל זה הייתי אומר לנתניהו: מה שאינך מבין "שם", במרומי השלטון, מבינים אלו שמצויים "פה", בחיי היום יום של ישראל.

עמוס גלבוע

* * *

אורי הייטנר

1. חוק עוקף היגיון שלטוני

מיד בהתפרסם הידיעה על הכוונה לשנות את חוק יסוד הממשלה, כדי לאפשר מינוי סגן שר במעמד של שר, נמתחה ביקורת על כך שזהו "חוק עוקף בג"ץ".

מה הבעייה בחוק עוקף בג"ץ? בעצם, האם יש באמת דבר כזה "חוק עוקף בג"ץ"? אני כופר בעצם ההגדרה.

כל חוק חדש, הוא שינוי של המצב החוקי שקדם לו. זו מלאכת החקיקה. האם העובדה שבג"ץ פסק על פי המצב החוקי הקודם, נותנת למצב זה חסינות, שאינה קיימת בכל חוק אחר? האם העובדה שאזרח עתר לבג"ץ בנושא מסוים ובג"ץ פסק על פי החוק הקיים, הופכת את החוק הזה לשונה מכפי שהיה אלמלא אותה עתירה, או מחוק אחר שבג"ץ לא עסק בו?

איני רואה כל בעייה עקרונית ב"חוק עוקף בג"ץ", אבל את השינוי המוצע בחוק יסוד הממשלה אני שולל מכל וכל, ללא קשר לפסיקת בג"ץ, כיוון שהוא סותר במהותו את הגיון המבנה השלטוני בישראל.

עמוד השדרה הביצועי של כל משרד ממשלתי הוא דרגי הביצוע המקצועיים, מן המנכ"ל ומטה. בראש המערכת ניצבת דמות פוליטית, הקובעת את המדיניות, ובכך מממשת את רצון הבוחר, כפי שבא לידי ביטוי בהרכב הכנסת שבחרה את הממשלה. הדמות הפוליטית היא שר בממשלה – היושב בממשלה, שותף להחלטותיה, נושא באחריות לכל מעשיה והמדיניות שהוא קובע למשרדו היא חלק מן המדיניות הכוללת של הממשלה. אם השר אינו חבר בממשלה, לשם מה יש בכלל צורך בתפקיד? הרי מבחינה ניהולית ניתן לנהל את המדינה כאשר בראש כל משרד ניצב מנכ"ל מקצועי. העמדת איש ציבור, חבר ממשלה, בראש המשרד, היא מימוש המבנה הדמוקרטי של המדינה.

סגני שרים הם לרוב מינויים מיותרים, אפילו מפריעים, שנועדו לממש צרכים קואליציוניים או אישיים. אפשר לראות בהם מחיר הדמוקרטיה. אולם מינוי סגן שר לעמוד בראש משרד עם סמכויות של שר, יוצר מצב אבסורדי של מלוא הסמכות ללא האחריות. זהו עיוות של הגיון הדמוקרטיה.

ובמקרה זה, אפילו אין ניסיון להצניע את האמת – מהות השינוי המוצע, הוא מתן מלוא הסמכות למי שמסרב לשאת באחריות לאומית. הרי מהי משמעות התפטרותו של ליצמן מן הממשלה? סירוב לשאת באחריות להחלטותיה, המתחייבות מעצם היותה של ישראל מדינה מודרנית מתפקדת. קו ישר עובר בין השתמטות החרדים מגיוס לצה"ל לסירוב החרדים האשכנזים להיות חלק מן הממשלה – זו מנטליות של גלות; חוסר נכונות לשאת באחריות הנדרשת לקיום מדינה יהודית ריבונית.

מצב המאפשר את האבסורד הזה בחוק יסוד, מבטא דה-ציוניזציה של מדינת ישראל.

ובכלל, יש להימנע מחקיקה שנובעת מצרכים קוניוקטורליים פוליטיים וקואליציוניים, לא כל שכן – כאשר מדובר בחוקי יסוד, העוסקים במהות מבנה המשטר הדמוקרטי בישראל.

המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

2. צרור הערות כ"ט בנובמבר 2017

* מנטליות של גולה – משבר ליצמן חורג מהשלכותיו האקטואליות: הן מן ההשלכה הפוליטית של קיום הממשלה, הן מן ההשלכה הכלכלית של תפעול הרכבת והן מן ההשלכה על מערכת הבריאות של התפטרות שר מצוין.

מדובר כאן במשבר המוכיח שהחרדים האשכנזים, קבוצה גדולה בעם ישראל, בוחרים להישאר בלתי כשירים להיות חלק מהנהגת מדינה מודרנית.

אני סבור שבמדינה יהודית יש חשיבות לעיצוב השבת בפרהסיה הציבורית, במינימום עסקים, מסחר ועבודה. אולם ישנן תשתיות וישנן עבודות חיוניות המתחייבות מעצם היותה של ישראל מדינה מודרנית. גם החרדים מבינים את זה, אלא שהם אינם מוכנים להיות אחראים לכך. פירוש הדבר הוא שהם אינם כשירים, מתוך בחירה, לקיומה של מדינה יהודית במאה ה-21.

זוהי מנטליות של גולה, של מי שהתרגלו במשך אלפים שנה לא לשאת באחריות. ההשתמטות מצה"ל נובעת מאותו מקום. וזה עצוב.

* שעירים לעזאזל – כאשר דוד ביטן מאשים את השרים כ"ץ "שהותירו את ראש הממשלה חשוף בצריח," אות הוא שנתניהו סימן אותם כשעירים לעזאזל, אם המשבר יוביל לנפילת הממשלה.

* אותה התבהמות – כרזת הקופים על ביטן ואמסלם, בהפגנה בפ"ת, מעידה בראש ובראשונה על יוצריה, נושאיה, ואלה שהפגינו לצידה ולא דאגו להסרתה. הכרזה הזאת היא אותה התבהמות כמו ההסתה נגד ריבלין.

* אני מתבייש – תמיכת "כולנו" בחוק לשיבוש חקירת נתניהו, היא יריקה בפרצוף הבוחר. אגב, הבוחר הוא אני. לא, איני מתעלם מן ההישג של "כולנו", יחד עם "הבית היהודי", בסיכול חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית מצויה), שהוא חמור שבעתיים. אבל האכזבה מרה. אני מתבייש.

[אהוד: אני הצבעתי לליכוד שהכניס את אורן חזן לכנסת לכן גם אני יכול להתבייש אבל הייתי חוזר ומצביע ליכוד כי לטובת המדינה אני תומך בהישארותו של בנימין נתניהו בראשות הממשלה.]

* ככה לא בונים חומה – אחת מנקודות השפל בתולדות הפוליטיקה הישראלית הייתה התרגיל המושחת שרקחו פרס ועימו ביילין ורמון עם העבריין אריה דרעי; התרגיל הידוע בכינוי שהדביק לו רבין – התרגיל המסריח. באותם ימים כיהנה ממשלת אחדות לאומית בראשות יצחק שמיר. שמעון פרס היה ממלא מקומו ושר האוצר. במשך תקופה ארוכה פרס חתר ללא לאות תחת הממשלה שבה כיהן, והדיח את המפלגות החרדיות לחבור אליו, תמורת הבטחות מפליגות בתחומים כספיים ובתחומי דת ומדינה, להפיל את הממשלה ולהקים ממשלה חלופית בראשותו. כאשר הגיע להסכמה עם החרדים והיה בטוח שהתרגיל מצליח, בדה פרס משבר "מדיני" מלאכותי והביא לנפילת הממשלה (המקרה היחיד בתולדות המדינה שהממשלה נפלה בהצבעת אי אמון). עוד טרם ההצבעה, כאשר התרגיל נודע לשמיר, הוא פיטר את פרס, שבחוצפתו עוד התבכיין על הפיטורין.

לאחר שהוטלה עליו משימת הרכבת הממשלה, החלו להתגלות בקיעים בקרב החרדים, שבהדרגה החלו לנשור מן הקואליציה החלופית. בצר לו, החל פרס ללכוד עריקים מבין שורות הליכוד; כל מיני ח"כים נרגנים וממורמרים. ראשון היה אברהם שריר, שכעס על שמיר שלא מינה אותו לשר. בהמשך, הצליח להביא לעריקתם של שלושה נוספים – יצחק מודעי, פסח גרופר ופנחס גולדשטיין מהליכוד.

כדי לסכל את מזימתו של פרס, חתם שמיר עם העריקים על הסכם שבו שריין את מקומם ברשימת הליכוד לכנסת הבאה.

כאשר הביא שמיר את הסכם השריון לאישור מרכז הליכוד, התייצב מולו בני בגין שנשא נאום מזהיר נגד ההסכם המושחת. הוא הוקיע את העריקים והביע סלידה ממעשיהם, ואמר שאין לסמוך על נאמנותם בעתיד. הוא הזכיר שאך אתמול מודעי היה חלק מן ה"חישוקאים", לצד שרון ודוד לוי, שחישקו מימין את שמיר ומיררו את חייו, ולפתע הוא ערק לפרס, וכינה את החישוקאים "קואליציה של אמביציה". ומול הטענה שההסכם מבצר את שלטון הליכוד, ציטט בגין את שדרן הכדורגל יורם ארבל וקרא בקול גדול: "ככה לא בונים חומה! ככה לא בונים חומה!"

בגין אמר, שלא זו בלבד שהממשלה תישען על עריקים הפכפכים שאי אפשר לסמוך עליהם ("פייסי יהיה נאמן? פיני יהיה מצוין?"), אלא שכל המיאוס של הציבור נגד המערכת הפוליטית, הממוקד היום בעיקר בפרס, ידבק דווקא בליכוד ויתנקם בו ביום הבחירות. וכך אכן היה כעבור שנתיים, בבחירות 1992, שבהן מפלגת העבודה זכתה בבחירות.

קו ישיר עובר בין נאומו של בגין אז לבין הדרך שהוא מייצג מאז ועד עתה, בסירובו להצביע בוועדת הפנים בעד הצעת החוק המושחתת לשיבוש חקירתו של נתניהו.

נאום "ככה לא בונים חומה," היה לטעמי רגע השיא בקריירה של בגין. רגע השפל היה השבוע, בסרטון המביך שבו הוא הסתחבק עם המחוקק הדגול, שוליית נער השליחויות של נתניהו, דודו אמסלם, שאך בשבוע שעבר הפעיל כנגדו לחץ פיסי לא מתון כדי שיבגוד במצפונו ויתמוך בחוק המושחת.

"אני אוהב את בני בגין" אמר באדנות ובפטרונות אמסלם, בחיבוק דב כמעט מאפיוזי, ואילו בגין התלוצץ והסתחבק וחיקה את תנועותיו המאיימות של אמסלם, ובכך הלבין את המעשה והכשיר אותו ציבורית.

בני בגין מנסה, בכוחותיו הדלים, להוות חומה בצורה מול הרוח הרעה שנתניהו מחדיר לליכוד ולפוליטיקה הישראלית. ככה לא בונים חומה!

* הפחד מדבר – "ישראל היום" פרסם סקר מעודד מאוד בקרב מדגם מייצג של ערביי ישראל, כולל ממזרח ירושלים. 73% מרגישים שייכים לחברה הישראלית. 41% גאים להיות ישראלים ו-19% גאים מאוד. יחסם של 57% למשטרה – חיובי. יחסם של 60% לבתי המשפט חיובי.

התוצאות אינן מפתיעות אותי, כי סקרים דומים בשנים האחרונות הצביעו על תמונה דומה. ונשאלת השאלה – אז למה בסקר האמיתי הם בוחרים שוב ושוב הנהגה לאומנית, בדלנית, אנטי ישראלית ותומכת באויבינו?

התשובה היא שלא צמחה מנהיגות אחרת. ולמה לא צמחה מנהיגות אחרת, המייצגת את הרוב? כי ברחוב הערבי הפחד מדבר. לא פחד מהמדינה (וטוב שכך). לא פחד מהמשטרה (וטוב שכך). פחד מטרור פנימי.

* שיחדש של ההשתמטות – איזה נמושה, לא חשוב מאיזה קיבוץ, משתמט מגיוס לצה"ל, נכנס לבלות קצת בקלבוש, ומיד זוכה לכתבה עם תמונה צבעונית ומחוייכת בעיתון הקיבוצי "הזמן הירוק". ובכותרת מופיע המילה "מצפון".

הגיע הזמן להפסיק עם השִׂיחַדָש הזה. מצפון? הנוער הטוב שמתגייס לצה"ל, שהולך ליחידות הקרביות, שמקדיש את שלוש שנותיו היפות ביותר להגנת המדינה ושלום אזרחיה, שמוכן להקריב את חייו כדי שנמושות כמו אותו טפיל משתמט יוכלו לבצע את זממם – הוא הנוער המצפוני.

המשתמט הוא חסר מצפון.

טוב שלא כתבו הפעם, כמו במקרים קודמים, שהמשתמט "אמיץ". טוב זה ברור, אלה שהולכים ליחידות קרביות הם פחדנים והמשתמטים אמיצים.

* עבריינים – אחד הטיעונים ההזויים של העריקים ותומכיהם, הוא שהם ראויים להערכה על כך שהם מוכנים לשלם מחיר על החלטתם ולשבת בכלא.

כל עבריין מוכן לשלם מחיר על מעשיו ויושב בכלא. אז מה? הכלא אינו מלבין עבירות אלא מעניש עליהן.

* הרע במיעוטו – אני כותב את הביוגרפיה של יהודה הראל, אבי ההתיישבות בגולן, נובר בארכיונים ובעיתונים ישנים, ובראיון של יהודה ב-1998, אז ח"כ, מצאתי את הטקסט הבא: "אני די מזדהה עם מה שאורי הייטנר כתב אחרי הבחירות: 'לעולם לא אסלח לפרס שהביא אותי להצביע בעד ביבי.' ולאחרונה הוא אמר: 'הצבעתי בעבור ביבי בתור הרע במיעוטו. שנה וחצי הוכיחו לי שהוא באמת רע. ההתבטאות של ברק הוכיחה לי שהוא אכן במיעוטו'."

רקע ופרשנות – היה זה בתקופת הבחירות הישירות לראשות הממשלה. ההצבעה היתה בשני פתקים – לכנסת ולראשות הממשלה. ב-1996 בחרתי ב"דרך השלישית" לכנסת ובנתניהו לראשות הממשלה. דברי ברק אליהם התייחסתי – נכונוּת לנסיגה מהגולן.

* עתיד מובטח ובטוח – בשלושים בנובמבר ימלאו 11 שנים לפטירתו של הפזמונאי והעיתונאי עלי מוהר. בפברואר 1976 פרסם עלי כתבה גדולה בעיתון "במחנה", בת ארבעה עמודים: "טיול גדול ברמה". הוא הסתובב בין היישובים הצעירים, והכתבה היתה מלאת אהבה והתפעלות וגם תמיכה אידיאולוגית.

קטע קליל מתוך הכתבה, עלי מוהרי כל כך: "ועכשיו אעמוד על נקודה חשובה ביותר, ועל כן אבקש תשומת-לב מֵרבית: במרום גולן, הגדול, המבוסס והוותיק ביישובי הרמה, יש חדר אוכל מרווח ומלבב שבו נקוטה שיטת ההגשה העצמית; אני מדגיש זאת, כיוון שביקורי הראשון במרום גולן היה זמן לא רב אחרי ששת הימים, כשישבו עוד בקוניטרה והיו להם בעיקר חלומות רבי קומות, חדר אוכל קטנטן, מגישות הדוקות מכנסיים שהרשימו אותי מאוד, ושבגללן כתבתי אז מכתם קטן, שקטע ממנו אביא כאן:

... אני מביט בנערה שלידי מסתובבת,

ואני בוחן את הבעייה (שבקושי מתיישבת)

ומגלה בה פנים לכאן

ולכאן,

וכדאי שניגש ישר לעניין.

וכדי להבהירו באופן ברור וחד,

נפריד בין הדבקים ונתחיל ב-

פן אחד:

יש בזה צניעות: עד כאן – ולא יותר.

והקו הוא ברור וחותך ואומר

בהידור מעודן, שהנה אני כאן,

ואני לא עושה מזה עניין.

ומסביב – הגולן.

פן שני:

הבריאות הזאת, העסיסית, החטובה,

לא באה מחיים קלים ושפע טובה;

זה סימן הכוח, המרץ האדיר,

ואולי זה גם בגלל שהאוויר

כאן הוא טוב, מאוד טוב.

ואני מביט – אקרא לו בשמו – בישבן,

ואני פתאום אופטימי, והכל נהיה מובן,

כי בו אני רואה את ההבטחה האמיתית

לשפע ולאושר שיהיו כאן בעתיד.

'בעיות התיישבות

הן רבות חשיבות.

המצב הוא קשה, זה ידוע.'

ככה סח

נאנח

הדובר המוסמך

ומראה פניו גרוע.

אך כשם שהעם אל עמוד העשן

נשא במדבר את עיניו,

כך אני מסתכל אל נושאת הישבן

(הה, הטוסיק הזה שהבריא בגולן!)

השואלת אותי בטון מעוניין:

קפה – עם או בלי חלב?

כל זה נכתב, כאמור, לפני כמה וכמה שנים. ועתה, צאו וראו: מרום גולן – אין להכירה. יישוב שיש בו מאות נפשות והיקף הייצור שלו 18-20 מיליון ל"י לשנה. ומגישות – אין; הן עשו את שלהן. אך האם הן יכולות ללכת?! הו לא, הוא לא-לא, בשעל, רבותיי, בשעל היישוב הינוקא בן החודש, תמצאו מגישות הדוקות מכנסיים לעילא ולעילא, בעלות הילוך גא ובוטח, ועליי להודות כי ברגע שראיתי אותן סרו כל ספקותיי: עתידו של שעל מובטח ובטוח."

* ביד הלשון: צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה – אתר השירים העבריים "שירונט" ידוע בשגיאות הרבות במילות השירים. לעיתים, השגיאות הללו הופכות שירה נשגבת לסתם מילים.

כך לדוגמה, מתוך שירה של נעמי שמר "כמו חצב":

ציפור טסה, נעה, נסה.

על תורן של ספינת משא

בהגיעך עד אי אובד

למדי אותי להישרד.

ציפור טסה, נעה, נסה. איזו החמצה של השורה – צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה.

נעמי שמר, ששיר זה כמו מרבית שיריה רווי בביטויים מן המקורות, נטלה את הדימוי מספר איוב: "כְּנַף-רְנָנִים נֶעֱלָסָה, אִם-אֶבְרָה חֲסִידָה וְנֹצָה."

ושיבוש נוסף: בהגיעך עד אי אובד, במקום: עֲדֵי אוֹבֵד.

נעמי שמר קראה ידיעה בעיתון, על ציפור נדירה, שאיננה מצויה דרך כלל בא"י, אך הגיעה לכאן באונייה שעליה היא מצאה מסתור.

הסיפור הזה מצא את מקומו בבית משירה "כמו חצב".

צִפּוֹר הַשִּׁיר הַפְּעוּטָה

שֶׁהַסּוּפָה אוֹתָהּ גֵּרְשָׁה

וּבִלְבְּלָה אֶת מַסְלוּלָהּ

מִיַּבָּשָׁה לְיַבָּשָׁה

צִפּוֹר טָסָה, נַעֲלָסָה

עַל תֹּרֶן שֶׁל סְפִינַת מַשָּא

בְּהַגִּיעֵךְ עֲדֵי אוֹבֵד

לַמְּדִי אוֹתִי לְהִשָֹּרֵד.

אורי הייטנר

* * *

סקופ: שרה מתרחצת בשמפניה!

* * *

משה כהן

כל הכבוד

נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש הודיע שההתאחדות תתרום סכומי כסף נכבדים לעזרת קשישים נזקקים. 

זהו אחד המעשים היפים והאציליים בתולדות המדינה.

כל הכבוד!

ציבור מרגיז ומקומם

החרדים (כן שמעתי, לא כולם) יוצאים  להפגנות באלפיהם ומשבשים את הסדר הציבורי. זה הציבור שמקבל פטור משירות צבאי וקצבאות ללומדי תורה. 

שאחרים ישרתו בצבא ויקריבו את עצמם על בטחון המדינה. 

ועל מה ולמה הם מפגינים, על שמחייבים אותם להתייצב בלשכת הגיוס לקבלת הפטור.

אין להם בושה?

זה כל כך מרגיז!

אכיפת חוק סלקטיבית?

הייתכן שפרקליטות המדינה נוהגת איפה ואיפה משיקולים פוליטיים?

כך זה נראה. 

נגד פעילי ימין היא מכבידה את ידה, שמעתי ברדיו שנגד פעיל הימין איתמר בן גביר הוגשו 46 (!) פקודות מעצר שמכולן יצא זכאי! לא להאמין.  

ונגד פעיל השמאל משה איבגי, שנמצא אשם בעבירות מין ב-4 נשים,לא יוגש כתב אישום כלשהו. 

השדרן השמאלני נתן זהבי, החשוד בהטרדות מיניות, משתלח ומנבל את פיו בלשון ביבים מעל גלי האתר נגד המתלוננת נגדו.

ומהבראנז'ה "הנאורה" אין תגובה.

הוא אחד משלנו.

הפגנות

כאשר ניסתה המשטרה להגביל את ההפגנות נגד ראש הממשלה בפתח תקווה רעשה וגעשה התקשורת על פגיעה בזכות הקדושה להפגנה. 

והנה נעצרה בשבת מפגינה נגד המסתננים האפריקנים בתל אביב, ולמעט גאולה אבן בערוץ 1, התקשורת שותקת. 

זה לא נראה טוב וגם מטריד.

ישראל היא אכן מדינת חוק (סלקטיבי?)

מי צריך בית משפט?

אחרי שהמשטרה תפרסם המלצות להעמיד חשוד לדין, הקריירה שלו ממילא מחוסלת. 

אז מי  צריך בית משפט, אפשר לסגור אותו ולחסוך כסף. 

סיבה למסיבה

כמה הם יפים ומרגשים.

נסיך בריטי מתארס עם בחירת ליבו. 

אז מה אם הנסיך לובש מדים נאציים (הראו בטלוויזיה), מה הפלא, אביו מביע דעות של שנאת ישראל (שידרו ברדיו). 

התפוח לא נופל רחוק מהעץ.

אבל הם כל כך יפים ואני כל כך מתרגש בעבורם. 

משה כהן

ירשלים

* * *

ברכות חמות לאחותנו היקרה לאה

ביום הולדתה

שתזכי להרבה בריאות ונחת

עם כל משפחתך הנהדרת!

* * *

אריה רפפורט

כפייה בועטת

לפתע מפציעה שוב  בשמי המדינה תופעה  חדשה-ישנה. שוב מרחף באוויר השד של הכפייה הדתית המנסה להשיג עוד נקודת אחיזה והפעם  על ידי יצירת הקשר המיסטי לפי הטענה  שנראית יותר לוחצת באותו רגע – פעם זה עצירת הפעלת הרכבת, ולפעמים ניצול הקשר בין הכדור הנבעט ובין אמונה ודת. וכמו תמיד, בגלגול עיניים מנסים לשדר שכאילו מדובר כאן במשהו צודק וחשוב, אבל אל תטעו, לא מדובר כאן בזכויות סוציאליות או ברווחת הפרט, וכל טיפש שחושב שיש כאן משהו של מסורת לא מבין את מהות הכפייה הזוחלת.

שוב אנו חוזרים לשגיאה האיומה של דוד בן גוריון, שהתפתה לטיעון של הצורך בשמירה על גרעין עילויים שלכאורה יבטיחו את חיוניותו של המשך היהדות ולפתע, כך בדיוק בדרך הזו, הפכו 400 העילויים שעליהם הוטל לסחוב את העגלה המלאה, לאוגדה של מעל 150,000 שמקפצים עם תורתם אומנותם, אינם עובדים, ומובטחת להם קצבת קיום.

שיא האבסורד הוא שהמערכת הממלכתית מייצרת קבוצת אוכלוסייה שפוסלת את הממלכתיות, ומייצרת מאגר של מאות אלפים שיצביעו למפלגות החרדיות וכך ישנו לחלוטין את אופי המדינה. הקורבנות החילוניים הם אלו שמייצרים לעצמם  את קיצם.

לא מדובר בשום אספקט סוציאלי. למשל, הכדורגלנים הינם אנשים שבחרו במודע במסלול מקצועי ושמרוויחים בו כמה מונים יותר מכל אזרח אחר. הם מכוסים בכל ביטוח אפשרי, קמים כל יום ב-11.00. כל תכלית עיסוקם הינה להיות בשיאם בשבת, והניסיון לכפות על כולנו את ה"שבת מלכה" הינו זילות של כל מה שיפה וחשוב בספורט וכנראה גם בדת.

מקור מושג השבת, מקדמת עדן, הינו לאפשר מנוחה למי שבאותן שנים עבד כל יום ולאורך כל היממה, כשהוא מתענה בתנאי תעסוקה איומים ובשעות עבודה איומות, זו היתה טראומת השכיר הפרולטר במשך הדורות.

כל המושגים הללו עבר זמנם. כיום הדגש הינו על רווחת העובד, הבטחת בילוי ונופש ביום החופש תוך הקפדה על חופש הפרט ושמירה על זכויותיו. אסור להפוך את השבת שוב לכלא. בתקופה המודרנית מרבית  בתי העסקים עובדים בשבת. אזרחי ישראל מטיילים בארץ והולכים לים ולבריכות. מאז ומקדם חלק מהשבת הוקדש לבילוי העולמי והלאומי – משחקי הכדורגל. נדגיש שאפילו כל המשמשים בקודש, שמשים, חזנים, רבנים, כולם מקבלים במשך השבוע שכר תמורת תפוקה שיעשו בשבת – זו לא עבודה?

מהות הכפייה הזו מקבלת כפל חיזוק כאשר  במקביל נבלמת גם כל אפשרות להפעלת תחבורה ציבורית מספקת בשבת. הדתי ממלא את נפשו כפי בחירתו, אבל החילוני, ובעיקר מי שאין לו רכב פרטי, הופך להיות שבוי של אורח חיים שנכפה עליו בכסות של אלימות חוקית. אנשים מאמינים רואים בהלכות הדת מין ציווי אלוהי שלא ניתן להפר אותו או לשנותו. חילוני יודע שהבחירה בידו וכי כל התלות הזו והפחד מנקמת האל אינה אלא רעות רוח.

מי שייתן יד לעצירת משחקי השבת יידע שניתן היתר להפוך את ישראל למדינת האייטולות, ואין שום הבדל בין מדינת הלכה לבין מדינה איסלאמית, ובדרך למדינה בסגנון דעאש.

מבחינת האפקט החברתי הרי זה דומה מאד לפיצוץ אתרי ונכסי התרבות בתדמור. סוג של נסיון למחוק מהות ותרבות, רק שכאן זה נעשה בתחכום ונמסר לביצועו של שר שמוכן להקריב מדינה שלמה עבור מנדט נוסף למפלגתו – כמה כואב, כמה שקוף.

לצערנו מדובר גם  בנזק בינלאומי היסטורי. שוב ושוב ניחתות המכות הללו עלינו. באין מערכת בולמת – הממסד הדתי נדחק יותר ויותר לקיצוניות. אם זה קורה בביתו הפרטי של אדם – זו זכותו, וחבל, אבל אם מדובר במערכת שתלטנית-דורסנית המשתלטת על המרחב הציבורי – זה אסון לאומי.

המערכת הזו הינה תוקפנית ואלימה ומנסה להחזיר בתשובה את החברה כולה, ובין השאר על ידי הסתגרות מחד ומניעה וביזוי של כל מה ששייך למערכת החילונית עם סיסמאות כמו "עגלה ריקה" המושמעות על ידי אלו שמחרפים נפשם כדי למנוע כל לימודי ליבה והשכלה מהקהל השבוי שלהם.

אין פתרון אלא רק על ידי הפרדת הדת מהמדינה ומניעת  כפייה. על אזרחי המדינה לדעת כי אם לא תגובש כאן חוקה בהקדם נוכל להגיד קדיש יתום  על תחיית הציונות, על החלום של בניית מדינה פתוחה ליברלית מתקדמת, וחסל קיומה של המדינה הנפלאה הזו.

אריה רפפורט

* * *

יהודה דרורי

1. הצעת חוק: "המלך לא עירום!"

במדינת הגמדים התכנסו משרתי החצר נרגשים ונסערים מכיוון שנודע להם שבמצעד הקרוב בממלכה, יהיה ילד קטן שיחשוף את הסוד הכמוס ויצעק לקהל: "המלך הוא עירום!"

ליצן החצר אמר למשרתים: "אבל באמת אין למלך בגדים והוא ממש עירום..."

הצליף בו רב המשרתים במטהו וזעק: "לא יקום ולא יהיה!" והציע שיוכרז מיד על חוק חירום האוסר לומר: "המלך הוא עירום," וצפוי לעונש חמור מי שיכריז זאת. אבל בכל זאת, ולמען התקשורת יותר שם לומר: "המלך לא עירום!"

הצעתו התקבלה בהתלהבות רבה ורב-המחוקקים טען בצניעותו הרבה שאסור להביך את המלך. אסור גם שהמלך יידע שהוא עירום, כי אפילו כשמעירים לו משהו על גלימתו הנהדרת הוא עונה בזחיחות : "זה שום כלום."

2. הנשיא ריבלין לא מחוייב לאזרחי המדינה

ברור לפי כל הסקרים, שמרבית העם בישראל מאמין שאסור היה לשפוט ולהעניש את החייל אלאור עזריה. רק רמטכ"ל פלצן (ושר הביטחון הקודם, תודה לאל...) קבעו שאלאור אשם עוד לפני שנחקר...

פנו עכשיו ראש הממשלה, שר הביטחון והשר לבטחון פנים לנשיא המדינה שישקול שוב מתן חנינה לאלאור. כזכור ריבלין סירב לפני כמה ימים. האם יסרב גם עכשיו?

לדעתי הוא יתעלם מרצון הציבור כי הוא לא נבחר ע"י הציבור, הוא נבחר ע"י קומץ פוליטיקאים שראו בו "ברירת מחדל", עכשיו הוא יראה להם כמה הוא חשוב  ויתעלם מבקשתם לחנינת החייל, זה שביצע תפקידו למען כולנו, אפילו למען נשיא רופס.

[אהוד: אני חוזר ושואל, אולי הנשיא שלנו לא כל כך חכם?]

3. אין שיוויון

בהתייחסות לדיון היום [28.11] בוועדת החוקה על נושא ההתיישבות ב"חוק הלאום". היועץ המשפטי אמר שהוא רואה כבעייתית את האפשרות שגופים מסויימים יגדירו לעצמם את אופי יישובם, לרבות זכאות לגור במקום.

שוב צועקי השיוויון מרעישים עולמות ושוב אני מביא פה לפניכם מה שכתבתי לפני זמן על המילה שיוויון ב"חוק הלאום":

אין שיוויון, ולא יהיה! בוויכוח הגדול המתנהל בכנסת ובציבור על נושא "חוק הלאום" הסעיף המכעיס ביותר את המתנגדים הוא היעדר הכרזה על שיוויון! טיעון זה הינו פרופוגנדיסטי ביסודו כי אין שיוויון בשום מקום בעולם וגם במדינת ישראל לא יהיה. אולי לכתוב: "שיוויון בקיום החוק ובדין," זה יהיה בסדר, אבל, במדינה פלורליסטית כשלנו לא יכול להתקיים שיוויון כללי ומושלם:

לא יהיה שיוויון בחלוקת תקציבים למגזרים השונים בחברה הישראלית אלא בהתאם לתרומתם לחיזוק ביטחונה של המדינה וכלכלתה. לא עם הציבור הערבי אשר ברובו אינו ממלא את חובותיו למדינה, או עם הציבור החרדי שמתנגד למדינה, לא תורם לה את בניו ואת כוח עבודתו. לא יהיה כלל שיוויון לכל השוהים הבלתי חוקיים במדינה ולא לעובדים הזרים. לא יהיה שיוויון בייחודיות היהודית כמו "חוק השבות", כי שיוויון מלא אומר לתת למגזר הערבי את "זכות השיבה לפליטי 48'. גם לא יהיה שיוויון בהתיישבות היהודית בארץ ישראל בין האוכלוסיה היהודית לבין כל מגזר אחר כי רזרבות האדמות לא נועדו, למשל, לשבטים בדואים אלא רק להרחבת המדינה הזו ליהודים שיעלו לארץ. זוהי מדינת היהודים! לפיכך, אסור שהמילה שיוויון תיכנס כמילה כללית ב"חוק הלאום".

יהודה דרורי

* * *

נתניהו מבקש לחון את אזריה!

ראש הממשלה בנימין נתניהו חתם על מכתב הקורא לנשיא המדינה ראובן רובי ריבלין לשקול מחדש את בקשת החנינה של אלאור אזריה. זאת, כשבוע לאחר שריבלין דחה את הבקשה. "עמדתי לא השתנתה: חנינה לחייל אלאור אזריה," כתב נתניהו היום (שני, 27.11) בתגובה לפרסום על כך. לצידו של נתניהו חתמו עשרות ח"כים, בהם שר הביטחון אביגדור ליברמן, שר הרווחה חיים כץ והשר לשיתוף פעולה אזורי צחי הנגבי. ["הארץ", 28.11.17].

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מ. זושצ'נקו

התלהבות מנהלית

יש לי חשק רב לספר על מנהל אחד, אישיות מעניינת ביותר.

חבל, כמובן – אבל אינני זוכר באיזו עיר האישיות הזאת מצויה. קראתי בזמנו רשימה קצרה על המנהל הזה בעתון חרקובי. אבל את שם העיר שכחתי. הזיכרון מחורר. כללו של דבר, איפשהו בסביבות חרקוב.

נו, אבל זה לא כל־כך חשוב. שהאוכלוסייה עצמה תתמצא באשר לגיבוריה. אני בטוח שהם יידעו – השם שלו הוא דְרוֹזְ'קִין.

אם כן, שימו נא לב, בטובכם, היה זה בעיר לא גדולה. ואפילו, אם לדבר בכנות, לא עיר, אלא עיירונת.

זה קרה ביום ראשון.

תארו לעצמכם – אביב, שמש אביבית מרצדת. הטבע, איך לומר זאת, מתעורר. הדשא, אולי, כבר מתחיל להוריק.

האוכלוסייה, כמובן, נשפכה אל הרחוב. משייפת את המדרכות.

ובקרב האוכלוסייה, מטייל לו בכבודו ובעצמו עוזרו של מנהל המיליציה המקומית, החבר דְרוֹזְ'קִין. עם אשתו. בגדיה עשויים כותנה צבעונית יפהפייה. כובע. מטרייה, ערדליים.

מטיילים הם, נו, ממש כבני תמותה רגילים. הם לא מואסים. הם מהלכים להם פשוט מאוד שלובי זרוע על גבי המדרכה הציבורית.

הגיעו עד לפינת רחוב קַזְנַצֵ'יֶבְסְקִי לשעבר. לפתע עצוׂר. באמצע, אפשר לומר, המדרכה של הולכי רגל – מתרוצץ חזיר. חזיר גדול למדַי, אולי של מאה ועשרים קילוגרם.

השד יודע מאין צץ. אבל עובדה היא שצץ והוא מפריע בעליל את הסדר הציבורי.

ואילו כאן, כאילו להכעיס – החבר דְרוֹזְ'קִין עם רעייתו.

אלוהים ישמור! אולי לחבר דְרוֹזְ'קִין לא נעים להתבונן בחזיר? רצונו, אולי, בשעתו הפנויה מן התפקיד, להתבונן באיזשהו אתר טבע אצילי? וכאן, הא לך – חזיר. אלוהים ישמור, איזה מעשים בלתי זהירים מצִידו של חזיר! ומי שחרר טינופת שכזו החוצה? הרי זה מעשה שלא ייעשה!

והעיקר – החבר דְרוֹזְ'קִין היה נוח לכעוס. הוא תכף ומיד התרתח.

"החזיר הזה," הוא צועק, "של מי הוא? הואילו נא לחסל אותו."

העוברים והשבים, כמובן, היו אובדי עצות. שותקים.

המנהל אומר:

"מה זה מתרחש כאן בצהרי היום! חזירים מתעמרים בעוברים ושבים. פסיעה הם לא מאפשרים לפסוע. הנה, אני משפד אותו עכשיו באקדח שלי."

שולף, כמובן, החבר דְרוֹזְ'קִין את האקדח. וכאן מתחוללת מבוכה בתוך הציבור המקומי. אחדים מן העוברים והשבים, המנוסים שבהם, בעלי ותק מלחמתי, איך לומר זאת, עשיר יותר, נמלטו לצדדים, בשל שיקולי מעוף הכדור. וכבר התכוון המנהל לחסל את החזירון, אבל בת הזוג התערבה.

"פּיֶטיָה," היא אומרת, "לא צריך להרביץ בו מן האקדח. תכף ומיד אולי הוא ייעלם מאחורי איזה שער."

הבעל אומר:

"אין זה עניינך האזרחי. תבלמי קצת. אל תתערבי בפעולות המשטרה."

בעת ההיא שוטטה לה מתחת לשער סבתא לא גדולה. שוטטה לה סבתא לא גדולה כזאת וחיפשה משהו.

"אוי ואבוי," היא אומרת, "בשם אלוהים! הנה הוא כאן החזיר שלי. אין צורך, חבר מנהל, להפחיד אותו באקדח. כבר אני מסלקת אותו."

שוב התלקח החבר דְרוֹזְ'קִין. הוא, אולי, ביקש להתפעל מן הטבע, וכאן, אני מבקש סליחה, זקנה בלה עם חזיר.

"אהה," הוא אומר, "החזיר שלך! הנה אחטיף לו תכף ומיד מן האקדח ואותך אשלח אל המחלקה. תלמדי לקח איך לתת דרור לחזירים."

כאן שוב התערבה האישה.

"פּיֶטיָה," היא אומרת, "בוא נלך, למען השם. אנחנו נאחר לצהריים."

וכמובן, ברוב טיפשותה משכה את בן זוגה בשרוול – לאמור, בוא נלך.

מנהל המיליציה החוויר נורא.

"אח, ככה," הוא אומר, "את מתערבת בפעולותיה של המיליציה ובהוראותיה! מושכת בשרוול! הנה אני אוסר אותך עכשיו."

שרק חבר דְרוֹזְ'קִין לקרוא לזה שעל המשמרת.

"קח", הוא אומר, "את האזרחית הזאת. שלח אותה למחלקה. היא התערבה בפעולות המיליציה."

נטל האיש את האישה הבלתי זהירה והוביל אותה אל המחלקה.

העם שתק.

כמה זמן שהתה האישה במיליציה ומה היו התוצאות של הסכסוך המשפחתי – לנו לא ידוע. על כך, למרבה הצער, לא כתוב בעיתון דבר וחצי דבר.

1925

(תרגום מרוסית: יואל נץ) 

* * *

מה חושב אהוד אולמרט על בנימין נתניהו?

* * *

נסיה שפרן

חודש בפולין בסתיו 2015

המשך

ביאליסטוק

הרכבת מגדנסק לביאליסטוק לא היתה מלאה, היו הרבה תאים ריקים לחלוטין, אך מאחר שעל כרטיסי הנסיעה מצוינים מקומות הישיבה, וכבר בנסיעת הרכבת הראשונה שלנו, מוורשה ללובלין, לא הקפדנו על כך והסתבכנו קצת עם הכרטיסן, נכנסתי לתא הנכון בו ישבו כבר שלוש נשים מבוגרות. ידעתי שלא אוכל לדבר איתן, כפי שכבר הוזכר האנגלית היא בעיקר שפה של צעירים בפולין.

אבל בתחנה הבאה נכנסה לתא שלנו צעירה בשנות ה-20 שלה. היא פיטפטה מעט עם הנשים האחרות בפולנית, ואז פנתה אליי והחלה לדבר איתי באנגלית די טובה. התברר שהיא סטודנטית לרפואה הלומדת בעיר אוֹלשטין. בעלה מתגורר בגדנסק והיא נוסעת כל שבוע לבקר אותו.

אני כמעט בטוחה שהנשים המבוגרות הבינו מיד שאני יהודייה, גם בלי שסיפרתי להן. במהלך הנסיעה פגשתי כמה פולנים להם סיפרתי שאני מתכוונת להגיע לביאליסטוק (ומאוחר יותר – שהייתי בביאליסטוק) והם הבינו מיד שאני יהודייה. איזו סיבה אחרת יש לתיירת להגיע לביאליסטוק? העיר אינה כלולה במסלול התיירות המקובל. איני יודעת אם הסטודנטית הצעירה ניחשה, אני נוטה לחשוב שלא, בכל אופן סיפרתי לה מיד, בעיקר מתוך רצון ללמוד עד כמה היא מתמצאת בעבר היהודי של פולין.

הרבה לא למדתי. הנושא פשוט לא עניין אותה. ככל שניסיתי "למשוך" אותה לנושא היהודי נוכחתי שהיא אינה יודעת הרבה וגם אין לה רצון לדעת יותר. היא סיפרה לי על חייה, על לימודי הרפואה ועל ענייני יומיום אחרים שהעסיקו אותה. זו היתה שיחה ידידותית מאוד, אך לא חשתי שנוצרה בינינו קרבה מיוחדת. משום כך הופתעתי כאשר פנתה אלי בהצעה: יש לי יום פנוי ואני מזמינה אותך להתארח אצלי. תוכלי לראות את אולשטין, יש שם טירה עתיקה, ומחר בבוקר תמשיכי ברכבת לביאליסטוק.

זו היתה הצעה מפתה. כאשר תיכננתי את הנסיעה מגדנסק לביאליסטוק חשבתי שכדאי "לשבור" נסיעה של 8 שעות רצופות ולעצור ללילה אחד באולשטין, באמצע הדרך. לא רק שיש שם טירה של האבירים הטבטונים, שנעשיתי בשלב זה "מעורבת" בתולדותיהם, אלא שקופרניקוס בכבודו ובעצמו היה אחראי על הגנת העיר בזמן המלחמה בין פולין לבין האבירים.

ויתרתי על הרעיון משתי סיבות: הטירדה הכרוכה בעצירה ללילה אחד בלבד. והעיקר, לא הייתי בטוחה שיש לי מספיק זמן לעצירה כזאת. יכולתי בקלות לבטל את ההזמנה למלון בביאליסטוק ללילה הראשון (מתוך 4 לילות), אך כשהתחלתי לחשב את הזמן שנותר לי הגעתי למסקנה שלא נותר מספיק זמן ל"הרפתקה" כזאת. נפרדתי מהסטודנטית בהרגשה של החמצה: כמה הפתעות כאלה מזדמנות בנסיעות? בד בבד ניסיתי גם להבין: מדוע היא כל כך רצתה שאתארח אצלה? אז "נפל האסימון" סופית: האנגלית. אולשטין היא בוודאי לא עיר בה יש הרבה הזדמנויות לשוחח עם תיירים – ועוד במשך יממה תמימה.

הגעתי לתחנת הרכבת אחר הצהריים ונסעתי במונית למלון   Best Western Hotel Cristal. זו היתה קפיצת מדרגה ניכרת. שותפתי למסע העדיפה הוסטלים (תרגום: אכסניות נוער), כמו טיילת אמיתית, ולכל היותר, כמו בטורון, פנסיון משפחתי. אבל מלון? ועוד מלון מהודר יחסית? העקרונות הטיילותיים שלי היו פחות מחמירים: ביאליסטוק איננה קראקוב ואפילו לא גדנסק. מצאי מקומות הלינה היה מצומצם יחסית; מיקום המלון היה הכי טוב שאפשר: במרכז העיר, ברחוב ליפּובָה, הרחוב הראשי של ביאליסטוק; ציפיתי לביקור, פגישה שקבעתי מראש עם היהודייה האחרונה בעיר, והיה לי חשוב שזה יהיה מלון מרכזי ומוכר.

השעה כבר היתה מאוחרת ולא היה לי זמן להתענג על השִדרוג במעמדי כתיירת. הנחתי את התרמיל עם הגלגלים על המיטה ומיהרתי למשרד התיירות הקרוב ביותר (התברר שיש יותר מאחד) כדי להצטייד בספרות ההדרכה המקומית. חזרתי דרך רחוב ליפובה סמוך לשעה בה נסגרות החנויות.

אכלתי ארוחת ערב במלון. האוכל היה טעים, אך כבד ושמן מדי לטעמי. הרבה ישראלים ממוצא מזרח-אירופאי מתרפקים על האוכל של אימא או סבתא: מרק עוף עם לוקשן ועיגולי שומן צפים, כבד קצוץ, געפילטע פיש, ויש כאלה שאוהבים אפילו רגל קרושה. מאז מריבות הילדות עם אימא על הגעפילטע פיש שסירבתי בעקשנות לאכול, טעמי לא השתנה בהרבה: רק בלינצ'עס, קוגל, חלה מתוקה ועוגות שמרים. ידעתי שאצטרך למצוא מקום אחר לאכול את ארוחותיי, מה עוד שלאכול לבד במסעדה מהסוג הזה לא היה נעים במיוחד.

את יום המחרת הקדשתי לביקור היחיד שתיכננתי מחוץ לעיר. הגעתי בקלות לתחנת האוטובוסים, מרחק הליכה של כרבע שעה. ליתר ביטחון רשמתי את שם היעד על פיסת נייר, כך נהגה לאורך הדרך שותפתי למסע, אך כשאמרתי טיקֹוצ'ין הבינו אותי מיד.

התחנה לטיקוצ'ין היתה מחוץ לבניין המרכזי. עליתי על אוטובוס של חברת Voyager ושילמתי לנהג שמונה וחצי זלוטי. בדרך עלתה לאוטובוס ילדה בת 12, בדרכה לבית הספר, וניהלנו אפילו שיחה באנגלית קלה על לימודיה.

כעבור 45 דקות נסיעה הגענו למרכז העיירה.

מן העלונים שקיבלתי ממשרד התיירות היה אפשר להבין שהמיבנים החשובים בטיקוצ'ין הם טירה עתיקה, איזה פסל עתיק של גיבור מלחמה פולני, כנסייה מהמאה ה-18 ומנזר. בעלון אחד הוקדש לבית הכנסת של טיקוצ'ין משפט אחד, ובחוברת מפורטת יותר הוקדשה לו פיסקה שלמה, אבל ממש בסוף. הטירה וכל האתרים האחרים היו שמחים אילו היה מגיע אליהם אחוז קטן מהמבקרים שמגיעים אל בית הכנסת. עשרות אלפי תיירים מגיעים מדי שנה (40,000 ב-2012 לפי כתבה ב"הארץ") כדי לראות את בית הכנסת – רובם יהודים וישראלים. טיקוצ'ין רחוקה ממרכזי התיירות ורוב המבקרים מגיעים בטיולים מאורגנים.

ומדוע הוקם בעיירה הנידחת הזאת בית כנסת כה יפה וגדול ומרשים?

ובכן לא תמיד היתה טיקוצ'ין (במקורות היהודיים: טיקטין) עיירה נידחת כזאת. טיקוצ'ין שוכנת סמוך לנהר נָארֶוו, עורק תחבורה מרכזי בעבר. במאה ה-16 נוסדה שם קהילה יהודית חזקה – עד כדי כך חזקה ש"ועד ארבע הארצות" היה מתכנס שם לפרקים. עם סלילת מסילת הרכבת ירדה חשיבותה של טיקוצ'ין, והעיר ביאליסטוק (שיהודיה היו כפופים בעבר לקהילת טיקטין) הפכה לעיר המרכזית באזור. בית הכנסת המפואר נבנה ב-1642, תקופת הזוהר של העיר. הוא שרד את השואה כי שימש כמחסן נשק של הגרמנים. הוא נחשב כיום כאחד מבתי הכנסת הכי יפים והכי שמורים בפולין.

הוא שופץ כבר בשנות ה-70, שיא התקופה הקומוניסטית, ביוזמת השלטונות. באותן שנים שיפוץ בתי כנסת עתיקים היה יוצא דופן לא רק בפולין אלא באירופה כולה, ובעיקר באזור שלא נותרו בו בכלל יהודים. זה היה כנראה מפעל הנצחה לזכר תרבות שנכחדה, שכן באותן שנים כמעט לא נותרו בפולין יהודים, והמעטים שנותרו הסתירו היטב את יהדותם.

בית הכנסת נבנה בסגנון הבארוק. הבימה נמצאת במרכז וסביבה ארבעה עמודים שמחוברים לקשתות התומכות בקירות. לטעמי יופיו העיקרי של בית הכנסת טמון בעיטורי החיות על הקירות, ובעיקר בפסוקים מן התנ"ך והתפילות המעטרים את הקירות – אולי עבור המתפללים שלא היו להם ספרי תפילה משלהם. ישנה גם תצוגה של פריטי יודאיקה שונים ומוצגים הקשורים לתולדות יהודי העיר.

באמצע המאה ה-17 היוו היהודים 70 אחוז מהאוכלוסייה, אך מיספרם ירד בהדרגה עם הידלדלותה של העיר. ערב השואה נותרו כאלפיים יהודים. הם לא הגיעו אפילו למחנות הריכוז. הם הוסעו ליער לופוחובה הסמוך שם הושלכו לבורות ונורו. ביום אחד נורו שם 1400 יהודים. למחרת הובאו הזקנים, החולים והילדים.

בעת ביקורי בבית הכנסת ישבה שם קבוצה גדולה של תלמידי בי"ס פולניים בגילאי כיתה ז' או ח', שהאזינו להסברים של המורה או המדריך. הם ישבו שם שעה ארוכה בדממה מוחלטת. בדיוק כשיצאתי הגיעו שלושה אוטובוסים של תלמידי י"א או י"ב של בי"ס "אשל הנשיא". היו איתם שלושה מדריכים ואני הצטרפתי לאחת הקבוצות והאזנתי לדבריו של אייל, מדריך מטעם חברת "המעורר". הוא סיפר להם את קורות הקהילה היהודית של טיקוצ'ין, התעכב על חיי הקהילה לפני השואה, ואף קרא כמה קטעים מספר היזכור של העיירה. להרגשתי הוא עשה עבודה מצוינת – לא הסתפק במוות וסיפר גם על החיים שקדמו למוות הנורא. התלמידים האזינו בהתחלה, אך לאחר כמה דקות התנהל שם מאבק בלתי פוסק בין המדריך לבין התלמידים, שפיטפטו ביניהם וניכר היה שהדברים אינם מעניינים אותם במיוחד.

לאחר הסיור הם נסעו ליער לופוחובה, שם נורו יהודי העיר. לא הצטרפתי אליהם כמובן, אבל אני מנחשת ששם הם הקשיבו בדממה. מצעדי החיים, נראה לי, הם יותר מצעדי המוות – החיים שהתקיימו לפני המוות הנורא לא ממש מעניינים.

למחרת בבוקר הגיעה למלון לוצי גולד-ליסוֹבסקה, היהודייה האחרונה בעיר. ישבנו באחת מפינות המלון ושתינו קפה. נודע לי על קיומה כאשר חיפשתי ברשת מידע על ביאליסטוק. מידע היסטורי על העיר לא חסר, יש המון אתרים מהם אפשר ללמוד על העיר ועל היהודים שחיו בה בעבר, אבל אני מחפשת קודם כל רשמי ביקור אישיים. ביאליסטוק איננה יעד תיירותי מרכזי, והדיווח היחיד שמצאתי על העיר בעברית היה באתר "למטייל": רשמי ביקורו של אהוד בן עזר בעיר ב-2005.

מיומן הנסיעה שלו למדתי הרבה על העיר, ובעיקר הופתעתי מן הקשר בין ביאליסטוק לפתח תקווה – מראשוני המתיישבים בעיר הולדתי היו אנשי "הקבוצה הביאליסטוקית". על אף שגדלתי בפתח תקווה ולמדתי במוסדות החינוך של העיר מגן הילדים ועד סוף התיכון, לא זכור לי שלמדתי אי פעם על תולדות העיר. משיחות עם בני דורי שגדלו בפתח תקווה התברר לי שאינני היחידה, גם הם לא זכרו שלמדו אי פעם על תולדות עירנו ביסודי או בתיכון. רוב הידע שלי על תולדות אם המושבות לקוח מספריו וכתבותיו של אהוד בן עזר – הביוגרפיה של המשוררת אסתר ראב, הספר על זקן השומרים אברהם שפירא, וכמובן הכתבות הרבות בכתב העת הזה.

[אהוד: רוב תושבי פתח-תקווה כיום, גם צאצאי "הוותיקים", לא רק שאינם מכירים את קורות "הביאליסטוקאים" שהיו במייסדיה, אלא הם גם בורים ועמי-ארצות בכל הקשור לתולדות עירם-מושבתם, אשר באמצע 2018 תימלאנה 140 שנה להיווסדה – המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה בארץ-ישראל. הם גם לא מכירים את עשרות הספרים שנכתבו על אודותיה, כולל ספריי שלי. רובם מכיר רק את הבלדה של יורם טהרלב, שהיא צ'יזבט היסטורי ואין לה אחיזה במציאות כי מעולם לא התרחשה, כמסופר בה].

בכתבה על ביאליסטוק הוזכרה לוּצי, שהדריכה אותם כאשר ביקרו שם, וכך הצלחתי ליצור איתה קשר. שלא כמרבית בני דורה לוצי מדברת אנגלית די טובה, כישור חשוב כיום כאשר רוב יהודי העולם, כולל צאצאים של יוצאי פולין, אינם דוברים פולנית. הזדמן לי גם לראות את לוצי בשעת פעולה.

פתחנו את הסיור בבית הקברות הרבני שהיה אז בחדשות בפולין ובעולם היהודי בכלל. בית הקברות הזה הוקם במאה ה-18 ונקברו בו רבנים ומיוחסים אחרים בקהילה. הגרמנים השליכו שם את שרידי ההריסות לאחר ששרפו את הרובע היהודי. את עיי החורבות הזה כיסו הפולנים בעפר לאחר המלחמה והפכו אותו לפארק. כיום רואים שם כיכר דשא שבמרכזה שיחים גזומים בקפידה בצורת מגן דויד גדול.

האזור עמד אז במרכז החדשות כי העירייה התירה הקמת בניינים חדשים בשטח שהיה בעבר חלק מבית הקברות. במהלך סיורנו טילפנו שני עיתונאים פולנים, שאת השיחה שהתנהלה איתם לא הבנתי, אבל טילפן גם עיתונאי יהודי מארה"ב. לוצי הנמרצת, אישה בלונדית בגיל לא מוגדר, במגפיים וג'ינס ומעיל עור קצר, הסבירה לו על מה מתנהל המאבק. היא דיברה בטון מלא ביטחון, משכנע וללא שום היסוסים. התרשמתי מנחרצותה להטיל עצמה לתוך המאבק הזה, שהיתה בו אולי גם נימה אנטישמית סמויה. אחד ממתנגדיה בעירייה טען שהיו בביאליסטוק 6 בתי קברות יהודיים, ואי אפשר להפסיק לבנות בכל מקום בו נקברו יהודים – אחרי הכול הם לא חיים בישראל אלא בפולין.

כמתבוננת מן הצד, אם להודות על האמת, נראה בעיני המאבק על בית הקברות הזה, שכבר אינו קיים למעשה, חסר תוחלת. פולין הרי רווייה בדם יהודי, ובעיר כמו ביאליסטוק, בה לא נותרו יהודים, ואפילו תיירים יהודים אינם נוהרים לשם (הרוב המוחלט של התיירים שמגיעים לטיקוצ'ין אינם מגיעים לביאליסטוק הסמוכה), מה הטעם להילחם על בית קברות שלמעשה אינו קיים עוד? אבל זוהי אולי דרך חשיבה ישראלית-חילונית. לוצי היא שומרת החותם והיא נלחמת על כל שריד יהודי בעירה.

אבל לוצי בכל זאת מפוכחת ויודעת היכן צריך להשקיע את מירב המאמצים. מן הכיכר של מה שהיה בית הקברות הרבני היא מטלפנת לנהג המונית הקבוע שלה והוא מגיע עד מהרה ומסיע אותנו לבית הקברות ברחוב Wschodnia, בית הקברות היהודי היחיד שעדיין קיים בעיר. בית הקברות הזה, בקצה הצפון מזרחי של העיר, נפתח ב-1890 ויש בו כ-6000 מצבות. אובליסק מאבן שחורה הוקם שם לזכר 80 יהודים שנרצחו בפוגרום מקומי ב-1906, אחד משורה של פוגרומים שאירעו באותן שנים ברוסיה, ורק אחד מהם, פוגרום קישינב (1903), נחקק בזיכרון היהודי. ביאליסטוק היתה אז חלק מן האימפריה הרוסית (מאז 1921 היא חלק מפולין).

בתחילת המאה החדשה נרתמה קבוצת סטודנטים מאוניברסיטת ביאליסטוק לשמֵר את בית הקברות הזה. במשך כארבע שנים נחקרו ומוּפתחו 150 מצבות והכיתוב חודש בצבע זהוב. כיום זוהי גולת הכותרת של פעילותה של לוצי, האחראית על אזור ביאליסטוק מטעם המרכז היהודי בוורשה. מדי קיץ מגיעות קבוצות סטודנטים מרחבי אירופה על מנת לסייע בשיקום בית הקברות ובצביעת הכיתוב באותיות מוזהבות – הצבע הכי עמיד בפני פגעי הזמן, לדברי לוצי.

במהלך הסיור ציינה לוצי שלפני זמן מה הגיעו 3 אוטובוסים עם חיילים ישראלים שבאו לעזור. ככל הידוע לי זה די נדיר. גב' לילי הבר, מנהלת האתר של ישראלים יוצאי פולין, מזכירה לעיתים באתר שלה, אותו אני קוראת בקביעות, בתי ספר שמסייעים בשימור בתי קברות בפולין – אך אין הרבה כאלה. דעתי האישית: אין טעם לשלוח תלמידי בי"ס לפולין אם מסעם אינו מלווה בעבודה ממשית לשימור הזיכרון – לפחות שני ימי עבודה בניקוי/שיקום בתי קברות.

כאשר חיפשתי עכשיו מידע ברשת על בית הקברות הזה התברר לי שבשנתיים האחרונות נעשו עבודות שיפוץ נרחבות הודות ליהודים אמריקאים ואולי גם מארצות אחרות, שהביאו למקום ציוד כבד. פרופסורית יהודייה חוקרת את הכיתוב על המצבות והשנה אפילו פירסמה ספר בנושא זה:

Bagnowka: A Modern Jewish Cemetery on the Russian Pale, Heidi M. Szpek, iUniversity Press, 2017.

בדרכנו חזרה למרכז העיר הצביעה לוצי על כמה בניינים מן העבר היהודי: הארמון של חיים נוביק ברחוב ליפובה, תעשיין הטקסטיל הכי חשוב בעיר, ששימש במלחמה כבית חולים צבאי וכיום שייך לצבא הפולני; בית ספר "תרבות", בניין לבנים אדומות שנבנה בסגנון ארכיטקטוני אופייני לאזור ורק מעטים כמוהו נותרו בעיר, השייך כיום לאוניברסיטה; הגימנסיה העברית, בה כל המקצועות נלמדו בעברית, ועל בוגריה נמנים ראש הממשלה לשעבר יצחק שמיר והפרטיזנית וחברת הכנסת לשעבר חייקה גרוסמן.

בנדיבות רבה הציעה לוצי ללוות אותי גם למחרת, אבל נותר לי יום אחד בלבד והעדפתי לערוך לבדי סיור שהכנתי מראש. הודיתי לה מקרב לב ונתתי לה שטר של 100 דולר כתרומה לשיקום בית הקברות. מאחר שציינתי מראש שאין מדובר בתשלום אישי היא קיבלה את התרומה בתודה. היא מצידה העניקה לי שתי מזכרות: סל קטן עם ידיות ומניפה צהובה – על שניהם מתנוסס השם Bialystok.

ומדוע העדפתי לסייר בעיר לבדי?

לפני הנסיעה גיליתי ברשת מסלול יהודי אותו הכינו סטודנטים באוניברסיטה המקומית ובו 36 תחנות (בית הקברות הוא התחנה האחרונה). הפירוט היה רב ואילו הייתי מדפיסה את כולו הייתי נאלצת לגרור איתי ספר שלם, כך שרשמתי לי בקיצור את סיכומי הדברים. להפתעתי הרבה, כאשר שאלתי במשרד התיירות אם יש להם מידע על העבר היהודי, הם נתנו לי חוברת קטנה ובה פירוט של המסלול מודפס באותיות קטנות ואפילו מלוּוה בתמונות. אלמלא ציינתי בפירוש שאני מתעניינת בעבר היהודי לא הייתי מוצאת את החוברת הזאת, שאינה מוצגת על המדפים.

המסלול הזה עניין אותי מפני שאינו מסתפק בבתי כנסת ובתי קברות, כצפוי, אלא משקף את החיים היהודיים שהתנהלו שם מכל הזוויות: בתי קולנוע ותיאטרון בבעלות יהודית, מפעל לטבק, בתי ספר וספריות, לינת חולים, בתי פאר של יהודים עשירים, שכונות עוני יהודיות.

פקפקתי אם לוצי תהיה מעוניינת בסיור כזה, שחייב הרבה הליכה והתרכז כמעט כולו בחיים שלפני המלחמה. לוצי נולדה אמנם בביאליסטוק, אך הוריה,  ששהו ברוסיה בזמן המלחמה (אימה יהודייה), הגיעו לביאליסטוק מאזור אחר לצורך עבודה. לוצי גילתה בקיאות רבה במרד גטו ביאליסטוק, היא הכירה את כל השמות הקשורים למרד הזה, בעיקר שמות של נשים: חייקה גרוסמן, הקשָרית ברוניה קליבַנסקי, ליזה צ'פניק, חשיה בורשטיין-בילצקה – שמות שלא את כולם הכרתי. מדי שנה היא גם מארגנת פסטיבל יהודי בשם "זכור". אבל לא הייתי בטוחה  עד כמה היא מצויה בחיים שלפני המלחמה.

בסופו של דבר אולי טעיתי. לחוברת התלוותה גם מפה, שנראתה פשוטה למדי, ומאחר שחלק מהאתרים כבר ראיתי עם לוצי, הייתי בטוחה שתוך שעות ספורות אשלים את המסלול ללא קושי. אך ביאליסטוק, ששלושה רבעים משטחה נהרסו במלחמה, השתנתה לחלוטין מאז חיו בה יהודים. הייתי צריכה להתמודד עם כבישים רחבים ומפחידים, שיפוצי דרכים לקראת החורף המתקרב, וכל מיני מכשולים אחרים בלתי צפויים. בסופו של דבר לא השלמתי את המסלול.

אחדים מהשרידים שראיתי: בית כנסת ע"ש שמואל מוהליבר, בניין מוזנח מאוד, מאחור רואים עדיין את הגומחה של ארון הקודש – מוקפת בפחי אשפה; ארמון טרילינג, עוד תעשיין טקסטיל (ביאליסטוק נקראה "לודז' של הצפון" בשל מפעלי הטקסטיל הרבים שהיו בה). בני המשפחה מכרו את הארמון עוד לפני המלחמה והיגרו לאמריקה; "לינת חולים", ארגון צדקה יהודי שדאג לחולים נזקקים. ארגון דומה, "לינת צדק", הפעיל את האמבולנס הראשון בעיר; שלט זיכרון לזכר יצחק מלמד, פליט יהודי ששפך חומצת גופרית על פניו של חייל גרמני. הוא הצליח להימלט, אך הגרמנים איימו להוציא להורג 100 יהודים אם לא יסגיר את עצמו, והוא הוצא להורג בתלייה ברחוב שכיום נושא את שמו; גימנסיה "זיגמונט אוגוסט", גימנסיה פולנית שמבין תלמידיה כ-10 אחוז היו יהודים, והבוגר הכי מפורסם שלה היה לודוויג אליעזר זמנהוף.

זמנהוף, יוצר שפת האספרנטו, הוא האיש הכי ידוע שיצא מביאליסטוק. הבית בו נולד נהרס כבר ב-1927 ובניין אחר נבנה שם אחרי המלחמה. הפסד גדול לעיר שאין בה אטרקציות בקנה מידה עולמי. אבל נוכחותו של זמנהוף ניכרת היטב בעיר. המסעדה הנעימה שם אכלתי את רוב ארוחותיי נקראת "אספרנטו" והיא נמצאת בלב הכיכר המרכזית. על הקירות יש פוסטרים עם מוטיבים יהודיים, כמו "כנר על הגג" שהועלה לאחרונה כאופֶרה בעיר. אפשר לאכול שם  ביאלי, לחמנייה עגולה אפויה, למעשה קרובת משפחה של הבייגל, אבל לא מרתיחים אותה לפני האפייה. במרכז יש שֶקע ולא חור, ובתוך השקע בצל, זרעוני פרג ותבלינים. זה היה מאכל נפוץ בארץ בשנות ילדותי, ואפשר היה למצוא אותו בקיוסקים לצד הבייגָלֶה. אכלתי ב"אספרנטו" בלינצ'עס לפחות פעם אחת כל יום.

ליד הבית בו נולד זמנהוף יש שלט הנצחה, והרחוב בו נולד נושא את שמו. בשנת 2009 נפתח בעיר מרכז לודוויג זמנהוף, למעשה מוזיאון בו מוצגת תערוכה של קבע שנקראת: ביאליסטוק של זמנהוף הצעיר. זוהי תערוכת מולטי-מדיה המנסה לשחזר את ביאליסטוק של זמנו. זהו גם מרכז תרבותי בו נערכים קונצרטים, הרצאות ופעולות תרבותיות אחרות. הוא כלול במסלול היהודי שהוכן ע"י האוניברסיטה המקומית.

זמנהוף נולד ב-1859 ועזב את העיר בגיל 17 ללימודים. הוא נקבר ב-1917 בבית הקברות היהודי בוורשה. פרט מעניין שלמדתי אחרי הנסיעה: הוא כתב ספר דקדוק לשפת האידיש, וגם הציע שהאידיש תאמץ את האלפבית הלטיני.

במוזיאון מועלית השאלה: מדוע נוצרה שפת האספרנטו דווקא ע"י מי שגדל בביאליסטוק? זמנהוף עצמו ניסה להשיב על כך עוד בחייו: בעיר בה גדל חיו פולנים, רוסים, יהודים, בלארוסים, אוקראינים, ליטאים, גרמנים ואחרים. הם דיברו בשפות שונות ולא חיו בשלום זה לצד זה. מטרתו היתה להמציא שפה פשוטה ונוחה ללימוד, שכל אדם בעולם יכיר אותה לצד שפת האֵם. אם כל בני האדם יבינו זה את זה – הם יחיו בשלום ביניהם.

כיום 97% מתושבי פולין הם פולנים אתניים. הרבה ארצות בוודאי מתקנאות בפולין על ההומוגניות האתנית הזאת. אבל לפחות בחוגים מסוימים יש געגועים לרבגוניות האתנית שאפיינה את פולין לפני המלחמה. אזור ביאליסטוק הוא למעשה היחיד בו נותרה עדיין "רב תרבותיות" מסוימת. היהודים נרצחו והגרמנים גורשו, אבל יש הרבה בלארוסים, שאת הימצאותם באזור מציינות הכנסיות האורתודוכסיות הרבות. יש אפילו מסלול תיירותי בעקבותיהם. יש גם מסלול בעקבות הטָטָרים, כן, הטטרים, שעדיין חיים באזור. לא יאומן, אבל לא רחוק מסוקולקה, העיר בה נולד אבי, יש עדיין שני כפרים טטריים, עם מסגדים וגם אוכל טטרי, שמאוחר יותר אבקר באחד מהם. אבי מעולם לא הזכיר טטרים כאשר דיבר על מקום הולדתו. יתר על כן, גיליתי שסופר נעוריי, הנריק סנקביץ', היה ממוצא טטרי מצד אביו!

יש התרפקות על הרבגוניות התרבותית של פולין הישנה, ולא מדובר רק ביהודים. כאשר ביקרתי בסקנסן (מוזיאון פתוח) בטורון, בצפון מערב פולין, סיפרה לי המנהלת שמוזיאון פתוח חדש מוקם בצפון פולין: כולו מוקדש למָנוֹניטים. המנוניטים (הקרובים באמונתם לכת האָמיש), חיו באזור מאות שנים וגורשו עם כל הגרמנים (למרות שמוצאם של רבים מהם משווייץ ומהולנד). פתאום רוצים להנציח גם אותם. הם היו חלק מפולין הישנה.

זמנהוף, שיצר שפה חדשה שנמזגו בה שפות רבות אחרות, הפך להיות סמל של הרב-תרבותיות של פולין הישנה. זמנהוף הוא למעשה ה"כלי" באמצעותו אפשר "למכור" את אזור ביאליסטוק, שאין בו אטרקציות גדולות אחרות: הנוצרים האורתודוכסים חיים וקיימים ואת כנסיותיהם אפשר לראות בכל מקום. הבניין היפה היחיד שמצאתי בעירו של אבי, למשל, הוא הכנסייה האורתודוכסית במרכז העיר. הטטרים – בקושי. שני כפרים קטנים בלבד, אבל כל עוד הם קיימים יש שם מסגד קטן וגם אפשרות לטעום אוכל טטרי.

המסלול היהודי הוא מבצע ראוי מאוד להערכה. אין ספק שהושקעה בו עבודה רבה. אבל ככל הידוע לי אין סיורים מודרכים במסלול הזה. כמה תיירים יהודים יהיו מעוניינים להיגרר בעיר לא ממש יפה (מחוץ לכיכר המרכזית היפה וסביבותיה) כדי לראות בניין מוזנח שהיה פעם בית קולנוע או אפילו בית כנסת?

קראתי באיזשהו מקום שבתחילת המאה ה-20 היתה ביאליסטוק העיר היהודית הגדולה ביותר בעולם. מה שנשאר מכל זה הוא בית הקברות. נותר לראות אם שיפוצו ושימורו של בית הקברות המרשים הזה ישמֵר את ביאליסטוק לפחות בזיכרון היהודי.

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ביאליסטוק

מתוך היומן, 11 במאי 2005

עם יהודית בן עזר, הדסה ויגאל וישליצקי

לילה ראשון בביאליסטוק

...אחרי תשע שעות, מהן כשמונה שעות נסיעה נטו, מרחק של כ-700 קילומטר, אנחנו מגיעים מפוזנן לביאליסטוק, היישר אל המלון "בסט וסטרן הוטל קריסטל" ברחוב הראשי, ליפובה 3. מקבלים חדר נעים, צופה לכנסייה פרבוסלבית לצד מערב.

Best Western Hotel Cristal, 3 Lipowa Street, Bialystok, Poland.

48-857-425061

יהודית ואני יוצאים לטייל בעיר שבה נולדו אביה ברוך טייטלבוים, אחיו ואחיותיו. אביה של יהודית נולד בביאליסטוק ועלה עם אשתו ובתם יהודית לישראל בשלהי 1948. דוֹד אחד שלה, בנימין, בנג'מין, היגר שנים לפני המלחמה לארה"ב וניצל. בתו היחידה ג'וני שוורץ היא בת-הדוד היחידה שיש ליהודית מצד אביה.

דודתה של יהודית, נחמה טייטלבוים, עלתה ארצה ב-1932, בנתה בית בקריית-חיים והביאה ארצה את הוריה, סבא וסבתא של יהודית – לערך בשנת 1936. נחמה היתה מורה ומתה במחלה בשנת 1942. תמונתה המדהימה ביופייה המיוחד היא השער לספר שיריי "יעזרה אלוהים לפנות בוקר". דוד נוסף, אליהו, אלי, היה מוסיקאי שפעל בווילנה בשנות השלושים, בין השאר ב"קינדער-טעאַטער" ובעיבוד ובניצוח על קונצרטים של מוסיקה קלאסית ועממית במסגרת ה"יידישער סימפאָנישער אָרקַעסטער", ושלח אז להוריו בארץ את התוכניות של המופעים. הוא נשאר ערירי ברוסיה הקומוניסטית וחשש ליצור קשר עם המשפחה לאחר המלחמה, ולימים גם התעוור. שאר בני המשפחה נשמדו בשואה, בהם דודתה אחות-אביה, לאה, ובעלה אברשה (אברהם) אולשנסקי, שהיה מנהל בית-ספר עברי בעיירה דוויד-הורודוק, וכל ילדיהם.

כאשר אנחנו יורדים, המעלית נתקעת בין הקומה השנייה לראשונה. יגאל תופס עצבים. הוא לא מסוגל להיות כלוא במקום סגור, לאבד שליטה במצב. הוא מנסה לפתוח את הדלת ומבקש ממני לעזור לו. אני אדם זהיר. נראה לי שאם אדחוף לרווח בין שתי הדלתות את אצבעותיי, הן תימחצנה בלחץ החוזר ולא אועיל כלום. גם פעמון-האזעקה לא עובד. הנשים ואני מציעים לחכות רגע כדי שהמערכת תתקן את עצמה. וכך אכן קורה. לוחצים פה, לוחצים שם, יהודית מספרת שהיא פשוט לחצה על כפתור הקומה השנייה – והנה שוב אנחנו בקומה השנייה. התקלה היחידה היא שפעמון של האזעקה לא מצלצל. הדבר לא מדאיג ביותר את פקידות הקבלה היפהפיות ודקות הרגליים, שהאנגלית שלהן בסדר גמור; וכאשר הדסה עומדת ומתווכחת איתן, אני מתבונן בעיון רב מהצד בצורותיהן הנאות וכיצד האנגלית מרטיטה את השדיים הפולניות שלהן.

השעה קרובה לשש, וכמו אתמול בפוזן, הכול נסגר. מספיקים להגיע לפסל המרשים של פילסודסקי על רקע בניין העירייה הישן, שהפך למוזיאון ובו מוצגת תערוכה לכבודו של ז'אן פאבלה השני, הוא יוחנן פאולוס השני, שעתיד להיות מוכרז כקדוש בזמן הקרוב ותמונותיו ופולחנו נמצאים בכל אתר ואתר בפולין, אני משער – יותר אפילו מאשר פילסודסקי או סטאלין ולנין בשעתם.

הדסה: "ירדנו במעלית. זו קומה שנייה בלבד, אך למה במדרגות אם יש מעלית? ובקומה הראשונה נתקעת המעלית. האור נשאר, אך המעלית אינה זזה. לא למעלה ולא למטה. יגאל לוחץ על פעמון האזעקה. דממה מוחלטת. אין צלצול. 'אין צלצול,' אומר יגאל, 'זה אומר שאף אחד לא יודע שאנחנו תקועים כאן.' מנסה שוב לצלצל – הצלצול מת. מנסה באצבעותיו בכוח רב לפתוח את הדלתות התקועות – ואינו מצליח. דופק בכוח על הדלת החיצונית, אולי יעבור אורח ויודיע לפקידת הקבלה האדישה והחירשת. שום דבר. איש איננו במסדרונות. איש אינו שומע. לא נעים. יהודית מנסה להרגיע: 'זה שום דבר. חכו בסבלנות.' אין סבלנות. אודי בשקט – 'יגאל, נסה שנית, אולי בכל זאת זה יפעל.' מנסה – ופועל. ירדנו נסערים למטה. בכלל לא הבינו בקבלה מה אנחנו רוצים. 'לא, לא שמענו צלצול. לא, לא שמענו דפיקות בדלת.' אדישים. 'טוב, אז תקנו שנוכל לחזור לחדר במעלית (היחידה) אחרי הארוחה.' – 'היום אי אפשר,' פקידת-הקבלה אומרת, 'היום אין מי שיתקן. רק מחר בשמונה בבוקר יבוא איש התחזוקה.'

"(כשיצאנו בבוקר למחרת לסיור בעיר, המעלית עדיין לא תוקנה. אך לדבריהם המעלית בסדר. אפשר לעלות ולרדת בה, ופעמון האזעקה שאינו פועל לא מפריע לתנועת המעלית. – 'לך לא מפריע, לי כן. ואם איתקע שנית, איך תדעו?' – עונה פקידת הקבלה – 'אבל אני ניסיתי, עליתי במעלית ולא קרה כלום.' – 'את נסי אני לא.' – 'אני מבינה אותך. יתקנו.')

"עדיין אור יום. יוצאים לסיור רגלי ברחוב הראשי, המלון במקום מרכזי – ברחוב ליפּוֹבָה. כנסיות מפוארות. בתים ישנים יפים. חנות ברמה, יותר מאלה של פוזנן. מותגים בינלאומיים בביגוד, אופנה וספורט. הרחוב הראשי ליפובה מרוצף פסיפס של אבנים עגולות.

"ארוחת ערב במסעדת המלון. מפות לבנות. נר, ומלצרים פולניים, כמובן. הבירה מקומית, שונה מזו של פוזן, ושמה Jubr. פתחתנו בדג מלוח כבוש, בצלחת מעוצבת, עם לחם קימל טעים מאוד וחמאה. מרק סולנקה לאהוד, סלמון מעושן לי. יהודית התעקשה לאכול קָאשֶׁה, כוסמת, ונהנתה מאוד. יגאל נהנה מבשר וצ'יפס וקינחנו ב-Szarlotka – שרלוטקה, שלהפתעתנו לא היתה עוגת תפוחי-עץ על בסיס בצק קשה ויבש, אלא מזכירה יותר את הטַארט-טאטֶן – תפוחי-עץ אפויים, מונחים על צלחת ושטים בתוך רוטב וניל מהול במעט שוקולד. שני כדורים 'שומרים' על רבעי התפוחים הרובצים בפינוק בצלחת – האחד גלידה והשני כדור קצפת לבנה. התפוח חם, הגלידה קפואה, והשילוב – מושלם. לילה טוב."

ארוחת-ערב במסעדה של המלון, כי בחוץ לא רואים שום מסעדה מכובדת חוץ משיכורים אחדים שכמותם ראינו גם בפוזן. החיים נפסקים אחרי שש אבל מחשיך רק בתשע וחצי בלילה. תל-אביב היא מטרופולין לעומת ביאליסטוק, ויש להן אותו מיספר תושבים, כשלוש מאות וחמישים אלף.

 אני לוקח רק מרק סולנקה הנמצא בתפריט. מרק הסולנקה הוא בעצם מרק רוסי. הטוב ביותר שטעמתי ממנו בארץ הוא במסעדת "ארתור", בקומה השנייה, הנחבאת, של תחנת הדלק שנמצאת בפרשת הדרכים הגדולה של קריית-חיים המערבית, לא רחוק מהמעבר החדש לתחנת הרכבת. כל פעם שאנחנו נמצאים בצפון אנחנו עוצרים שם. יש להם גם כבד קצוץ מדהים, ופרגית שטוחה צלוייה בטוסטר, וכיסונים ממולאים ריבה או גבינה עם שמנת או משרת דובדבנים, למנה אחרונה. משהו. ומתוך נדיבות הם מאפשרים לסועדים להזמין בקבוק קולה משפחתי גדול וקר לשולחן ולא פושטים לך את העור בבקבוקי-משקה מוגז מרגיזים בקטנותם.

וזה עוד לא הכול. ניסיתי וניסיתי לשחזר את המתכון של מרק הסולנקה בעזרת אורלי, אשת החשמלאי הרוסי שלנו בתל-אביב, שגם כותבת שירים ומופיעה בהצגות, ברוסית, שאז שמה סווטלנה, וזה אשר העליתי בשעתו:

מרק סולנקה רוסי הוא עשיר מאוד, אדום-כתום, מוגש במסעדות רוסיות טובות, וכל הלוגם ממנו לא במהרה ישכחנו. המתכון הביתי מספיק ל-8 עד 10 מנות לערך. אפשר להגישו באותו יום או לאחסן אותו במקרר לימים אחדים. החומרים וכמויותיהם מובאים לפי סדר הופעתם במתכון.

יוצקים שני ליטר מים (10 כוסות) לסיר נירוסטה בעל נפח רב יותר, מעמידים על להבה גדולה ובמקביל מכניסים לסיר 6-7 תפוחי אדמה בגודל בינוני, מקולפים וחתוכים לקוביות קטנות. 2-4 כפות גדושות אבקת מרק בשר. אפשר גם בלי. 5-6 כפות קטשופ. קופסית 100 גרם רסק עגבניות. מביאים לידי הרתחה, מקטינים את הלהבה, מרתיחים כחצי שעה ובוחשים מדי פעם בכף עץ ארוכה כדי שהתחתית לא תיחרך.

במקביל מטגנים עם 3-4 כפות שמן במחבת 2 בצלים יבשים גדולים, חתוכים לריבועים קטנים כמו לסלט. באמצע הטיגון מוסיפים 300 עד 350 גרם נקניק מתובל וקבנוס, כשהם פרוסים לקוביות ולעיגולים קטנים מאוד. ממשיכים לטגן יחד עד שהבצל משחים היטב. שופכים קצת מים למחבת ובוחשים עם הבצל המטוגן. הצבע אמור להיות חום-אדמדם. מוסיפים את תכולת המחבת לסיר המרק, בוחשים וממשיכים לבשל עוד כחצי שעה.

חותכים לקוביות קטנות 8-10 מלפפונים חמוצים, ואפשר גם פחות מלפפונים, אך להוסיף כוס מלאה כרוב כבוש שהוכן לפני ימים אחדים בחומץ ובמלח, כשהוא חתוך לריבועים קטנים, ומוסיפים לסיר המרק. טועמים ומוסיפים מלח ופלפל שחור לפי הטעם. רוב הסיכויים שהמרק די מתובל ואין צורך להוסיף. ממשיכים לבשל עוד כשעה עד שעה וחצי ובוחשים מדי פעם כדי שתחתית הסיר לא תיחרך. אפשר להוסיף קצת מים אם המרק נעשה סמיך מדי. סך כל הבישול כשעתיים עד שעתיים וחצי. המרק מוכן. מגישים עם גבעה קטנה של שמנת חמוצה קרה במרכזה של כל צלחת מרק חם.

ניסיתי אבל אף פעם לא הצלחתי להגיע לטעם הסולנקה של מסעדת "ארתור". זה משהו שראוי להירשם בספר השיאים של גינס. ואילו כאן בביאליסטוק מרק הסולנקה דליל למדי ויש בו זיתים שחורים מגולענים. לא משהו מיוחד. הפולנים, כך יתברר, חזקים יותר בחמיצות הסלק, שהמשך המסע מככבות בארוחותינו, למרות שבארץ אני מתעב חמיצות.

לוקחים בירה פולנית, שהיא מותג מקומי בכל עיר, ומקבלים גם לחם כהה טעים עם חמאה. למנה אחרונה אני מזמין "שרלוטה" או "שרלוטקה", שהיא גירסה פולנית פופולארית מאוד ל"טארט-טאטיין" הצרפתי. עוגת בצק פריך אפוי עם תפוחי עץ בטעם קינמון, ומגישים את הפרוסה חמה עם קצפת וגלידה קרה! מה יש לומר, זו של ביאליסטוק עתידה להתברר כאחת הטובות שטעמנו במסע לפולין. ומדוע שרלוטקה? כי זו העוגה האהובה על חברתנו אווה שאותה נפגוש בווארשה, וזאת למדו ממנה יגאל והדסה בביקורם הקודם בווארשה.

הולכים לישון עייפים. ממש נופלים שדודים. שתי מיטות נוחות.

לילה טוב.

חצי יום בביאליסטוק מזעזע.

עיר קברות בלי יהודים. לוצי.

12.5.05. יום חמישי. יום ולילה 2 בביאליסטוק. [יום העצמאות]. מלון בסט וֶסטרן. מדריכה לוצי גולד.

Lucy Gold, Ul. Tovarova 2A M14, Bialy. 15007. 00488-57328321

lucygold@vp.pl

ארוחת-בוקר מצויינת במלון "בסט וסטרן" הוותיק שריהוטו, קירותיו, חלונותיו ורצפותיו נראים עתיקים ומכובדים והוא שימש כנראה את האורחים הנכבדים של השלטון הקומוניסטי. יותר ויותר מתברר שאחת ההצלחות של המסע לפולניה תהיה דווקא בתחום הקולינארי או הגסטרונומי. לא רק שהפולנים אוהבים לאכול ויודעים לבשל, אלא הם מבשלים היטב את האוכל המזרח-אירופי של האימהות והסבתות שלנו, שאנחנו ראינו בו "אוכל יהודי" אופייני, מה שבחלקו הוא אכן נכון, כמו החומוס.

אני קצת מתבלבל ומחפש את השמאלץ מהארוחה במלון של אתמול בפוזן, וגם מתפלא ששינו את המיקום ואת צורת המזנון, ויש אפילו סופגניות, חביתות, בייקון – swinina, שלא היו אתמול בבוקר, ורק שמאלץ אין. יגאל מזכיר לי שאנחנו כבר במלון אחר בעיר אחרת ובתפריט אחר.

אחרי הארוחה סיור עם יהודית עד לאנדרטת הניצחון הגבוהה ומלאת העוצמה, ניצחון על הגרמנים, כמובן, בכיכר האוניברסיטה. כשבעה עמודי בטון מסוקס כגזעי עצים לאורך, וגבוה מאוד מעליהם, ככותרת, הנשר הפולני עשוי ברזל או בזלת שחורה, וגושים שחורים בצורות מעוותות לרגליו, כמייצגים תוהו ובוהו. מאוד מרשים ומלא עוצמה. לרגלי האנדרטה זרי פרחים רבים בצבעי הדגל הפולני, אדום ולבן, שהונחו לפני ימים אחדים כאשר חגגו שישים שנה לכניעת גרמניה.

בתשע וחצי באה לוצי, שעימה יצרה יהודית קשר עוד מישראל בעקבות פנייה לארגון יוצאי פולניה, שהיפנו אותה למישהי מיוצאי ביאליסטוק בארץ, שמסרה לה את הכתובת. לוצי אמורה להדריך אותנו באתריה היהודיים של העיר. יורד גשם, לעיתים ממש חזק, ואנחנו יוצאים במכונית, חמשתנו.

הדסה: "את לוצי גולד, המדריכה שיהודית הזמינה עוד בארץ, פגשנו בבוקר בלובי של המלון. היא בת למשפחה חצי יהודית. סבא וסבתא שלה היו יהודים, משפחת גולדשטיין. הם ניצלו, כי היו ברוסיה. לוצי גולד-ליסובסקי תדריך אותנו בעיר במשך הבוקר. היא פעילה מאוד בשמירה על זכויות היהודים, רכושם, וניסיונות להחזירו לידי הקהילה היהודית, בתי כנסת וכדומה. הם קשורים לארגון יהודי דומה שמרכזו בווארשה. בביאליסטוק יש בעייה לקיים ארגון יהודי כי נשארו בה חמישה יהודים. 'ארבעה לשם דיוק. החמישי הוא בני,' היא אומרת, 'בן העשרים-וארבע, ואותו היהודים או היהדות לא ממש מעניינים.'

"ארוחת-הבוקר העשירה טעימה מאוד. כאן עומד לרשות האורחים טבח שמכין לכל מבקש חביתה אישית מכמה ביצים –jajka  – שתרצה ובכמה תוספות שתרצה – נקניק, עגבניות, פטריות ובצל ירוק. על דלפקי ההגשה סוגים רבים של נקניקים, גבינות, סלט פירות ופירות שלמים, נקניקיות ובייקון מטוגן. ירקות חתוכים וסלט ירקות. מלפפונים חמוצים ופאטיסון כבוש, שהוא לבבות ארטישוק כבושים וטעימים. ואל לנו לשכוח את שפע הלחמים והלחמניות, והלחם המלא, והעוגות המתוקות. ותה (חִרְבָּטַה) וקפה (קַאוַה) וחזרת (חְשָׁן) לבנה ואדומה, שיהיה במה להרטיב את הדג הממולא, הגפילטע-פיש, שחיכה לך בסבלנות על צלחת ההגשה כבר מהבוקר.

"יוצאים להבין איך מתוך קהילה יהודית עשירה וענקית – כל שנשאר בעיר הם חמישה יהודים בלבד. מביאליסטוק יצאו תעשיינים רבים – נוביק, ויסוצקי, פולק; יצאה משפחת סוקניק, פרופ' אליעזר ליפא סוקניק, אביהם של יגאל ויוסי ידין. יצא השחקן ישראל בקר. ועוד רבים וטובים, אנשי תרבות ומדע. אודי אומר שאסור להחזיר יהודים לביאליסטוק. שיישארו הם, הפולנים, בבורותם, ללא המוחות המבריקים של היהודים שתרמו להם לפרנסה, להכנסה ולאיכות חיים. ולוצי אומרת שהפולנים שנאו את היהודים מתוך קנאה, מפני שליהודים היה שכל ואילו הפולנים היו בורים, נבערים ושתויים. השעה תשע וחצי בבוקר. השמיים מעוננים, וקר."

המקום הראשון שאנחנו מבקרים בו הוא הבניין שעומד על מקומו של בית-הכנסת הגדול, ברחוב סוראסקה 1. הוא נבנה בשנים 1909-1913, וביום שישי בערב, 27.6.41 – כונסו בו בפקודת הגרמנים יותר מאלפיים יהודים והועלו על ידם באש עד שנשרפו בו כולם. לוח זיכרון קטן מאוד, בפולנית ובאידיש, שקוע בפינת הבניין החדש שנבנה על חורבותיו, בקיר הדרומי, לא כלפי הרחוב, וכמעט לא נראה לעין. הוא הוצב שם ב-16 באוגוסט 1958, במלאת 15 שנים למרד גטו ביאליסטוק. ואני מעתיק את האידיש כי אין עברית:

"דעם ליכטיקן אנדענק / פון דריי טויזנט קדושים / פארברענטע אין דער / גרויסער שול דורך די / היטלעריסטישע מערדער / דעם 24 יוני 1941".

תרגום של הדסה: "לזכרם הקדוש / של שלושת אלפים קדושים / שנשרפו / בבית הכנסת הגדול בידי / הרוצחים ההיטלריסטים / ב-24 ביוני 1941."|

בגינה מאחורי הבניין האחורי הסמוך, הרחק מהרחוב ומבית-הכנסת, אולי כדי שאיש לא יבחין בו – נמצא מונומנט עשוי אבן מלבנית שחורה, מנורה של שבעה קנים למעלה, ובחזיתו כמין עכביש ברזל גבוה בעל שמונה זרועות עשויות חצאי-קשתות שנפגשות גבוה למעלה, שמסמל את כיפת בית הכנסת שנשרף. בגלל הגשם הכבד אני חוזר אליו רק אחר-הצהריים ומעתיק את הכתוב בו:

"בית קודשנו ותפארתנו / היה לשריפת אש / 2000 יהודים נשרפו בו חיים / על ידי הצוררים הנאצים / 27.6.1941."

הדסה: "השעה עשר וחצי בבוקר. גשם יורד. חלק גדול מהעיר נהרס במלחמה, מספרת לוצי. פותחים את המטריות. השמיים בוכים על אותם יהודים בביאליסטוק, שבשנת 1941 'הזמינו' אותם הנאצים לבוא לבית-הכנסת המפואר, ושרפו את בית-הכנסת עליהם. אלפיים יהודים נשרפו אותו יום בבית-הכנסת. ולוצי מספרת על ילדה, החיה כיום בישראל, שראתה אז את אביה נשרף בתוך בית-הכנסת. אווה גרצובסקי שמה. יש מונומנט לזכר בית-הכנסת, תורם אמריקאי ומוטיבאציה ישראלית הביאו להקמת המונומנט ובכל שנה באים ביאליסטוקים לאזכרה. על משטח דשא מונחות אבנים בצורת מגן דוד, במרכזו 'פמוט' להדלקת אש, ומעליו – דמוי הכיפה של בית-הכנסת שנפלה כאילו על האדמה. המבקרים היהודים מניחים פרחים ברחוב ז'אבִּיָה, שם היה הגטו, ואחר-כך באים לכבד את הנרצחים כאן. העירייה הסכימה להקים את המונומנט כי הוא נמצא בסימטה צדדית, בגינה."

בשובנו ארצה אני מוצא בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק בשנים 1939-1919, ששולחת לי הדסה, את דבריה של חייקה גרוסמן:

לפני שנים אחדות ביקרתי פעם נוספת בביאליסטוק, וכמו בביקוריי הקודמים הוליך אותי החוש הכפייתי לאורך רחוב סנקביץ', בואכה חצר הגימנסיה. איני מבינה מדוע נושאות אותי רגליי לשם? מה אני מחפשת במקום הזה ומה חיפשתי ברחוב ז'ביה, שבו היה בית-הקברות של הגטו? ולמה הלכתי לרחובות סמולנה ונובודרודזקה, שם התחולל המרד? מה שהיה אינו אלא זיכרון, כאב עמום המלווה אותך בלכתך ובשוכבך ובקומך, בחג ובחול. אף שריד לא נשאר בביאליסטוק לזיכרון הזה. נמחקו האתרים שניצולי הקהילה היהודית ציינו והנציחו אותם. היתה אנדרטה על הקבר של אחרוני הלוחמים במרד. האנדרטה איננה. בית-הכנסת הגדול והיפה, שאליו היו מביאים אותנו, תלמידי הגימנסיה, בימי חג לאומי פולני כדי להאזין לנאום "מטעם" של הרב רוזמן, בשבחה של הדמוקרטיה הפולנית – גם הוא איננו. לבית-הכנסת הזה השליכו הגרמנים, מיד עם כניסתם לעיר, ביוני 1941, אלפיים יהודים ושרפו אותו חיים. שלד הכיפה המפוארת היה מונח שם שנים רבות כסמל ומצבה. עתה חיפשתי אותו ולא מצאתיו. על קיר של בית [חדש] תלוי עתה שלט עם כתובת, לזכר אלפיים היהודים השרופים. (הגימנסיה העברית בביאליסטוק, 1919-1939. היוזם והעורך: יעקב סָמִיד. עריכה לשונית: דקלה גולומב. בסיוע משרד החינוך והתרבות, המינהל לתרבות, האגף לתרבות ואמנות. הפרסום נתמך בסיוע של מקס רטנר מקליולנד אוהיו. גרפיקה והדפסה: אלתן תקשורת בע"מ, ת.ד. 539 חיפה. כתובת המערכת: ת.ד. 5338, חיפה 31052. תשנ"א, 1991. עמ' 151).

מהמקום שעליו עמד בית-הכנסת הגדול נוסעים לבניין משופץ המשמש חברה לביטוח ואף הוא היה בית-כנסת, ובצידו האחורי רואים בקיר שרידים של בנייה ופירזול יהודי, וכן אבן גדולה לא מסותתת מונחת על הקרקע לצידו ובה כתובת זיכרון שניתנת לקריאה בקושי, בפולנית, ומוזכר בה שמו של זמנהוף, ד"ר לודוויג אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו.

הדסה: "מונומנט לזיכרו של ד"ר זמנהוף. רופא עיניים, וממציא שפת האספרנטו. לדברי לוצי, בעלי המשרד, שהיה פעם בית-כנסת, הם חברים באגודת האספרנטו הבינלאומית, והקימו מצבה לזכרו אבל שכחו לציין שהיה יהודי."

שבים למכונית ועוברים את שרידי השכונה חְנַייקֶה (חנייקעס) הסמוכה, מעין סימטה יחידה שנותרה משכונה יהודית גדולה של פשוטי-עם, ובה שרדו עדיין כמה בתי-עץ נמוכים ובניין, שאם אינני טועה היה בית חולים יהודי בן שלוש קומות. בתי העץ הנמוכים הם כמו בעיירות היהודיות ובציורים של יששכר ריבק, וכאילו לא השתנה דבר, רק שאין יהודים. עיירה יהודית בלי יהודים. גגות העץ האפורים-חומים שחים מטה מרוב יושן וכמו מתאבלים. אבל באזור מתרוצצים ילדים פולניים עליזים ולבושים טוב ונראה שהוא משמש כיום למגורים של אנשים לא עניים.

על אודות השכונה אני מוצא בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק את הסיפור הבא, שהתרחש בשנת 1924:

שלושה מעורכי "אנחנו" [עיתון הגימנסיה], בני המחלקה השביעית [י"א, בני המחזור הראשון], גורשו מהגימנסיה בגלל "שערוריה". השלושה ביקרו, או לאוזניים שכך שומעות, בבית-הזונות שבשכונה חנייקעס. אמנם, היתה זו עבירה לשם מצווה. כוונתם של השלושה היתה לפרסם כתבת-תחקיר על המתרחש בין כתלי המוסד הנ"ל. היצר הרע שלהם היה, אם כן, עיתונאי בלבד. כך או כך, העזתם עלתה להם ביוקר. העתיד הוכיח שאף אחד מהם לא הידרדר לפשע ולא שקע בעולם התחתון. יוסף סרלין היה לשר בישראל [מטעם "הציונים הכלליים"], אליעזר רֶמֶן היה לרופא ישראלי מפורסם [ביתו ניצב ברחוב רוטשילד בפתח-תקווה, כמעט מול בית-הספר פיק"א, יותר נכון מול ביתו של הביאליסטוקי יונה (יינע) דינוביץ המכונה גם "יינע טאך", שהיה לי השראה לאחד מגיבורי "המושבה שלי"]. דוקטור רמן היה אחד היחידים שהיתה לו כבר בשלהי שנות השלושים מכונית פרטית סיטרואן שחורה. יסד את "בית החולים רמן" ליולדות ברחוב קרן קיימת בפתח-תקווה, שלימים נמכר וגדל להיות בית חולים "השרון" וכיום הוא חלק מהמכלול בילינסון-גולדה-רבין]. ובן-ציון לוריא הנודע כהיסטוריון, חוקר המקרא ואיש משרד החינוך.

אבל ב-1924 סברו חברי הנהלת הגימנסיה שאסור להם לעבור בשתיקה על המעשה הנורא, ודין העבריינים נחרץ, לגירוש. הסקנדל ותוצאותיו זיעזעו את כל השביעיסטים, וכמעט כולם עזבו את הגימנסיה. אחדים עלו לארץ-ישראל. (עמ 4'3).

יהודית מספרת שכאשר הוריה היו מקניטים זה לזה, היתה אימה אומרת לאביה: "אתה נולדת בכלל בחנייקה!" (ביאליסטוק), והוא – "ומה את? בְּנַאלֶבְקֶה!" (שכונה בעלת איפיון דומה בווארשה היהודית).

עוברים במכונית על פני הבניין המרשים ששימש כבית-הספר לאמנויות מיסודו של ויסוצקי, והיה בו גם חדר תפילה – ברחוב הראשי ליפובה 41, בניין לבנים אדומות גדול בסגנון ניאו-גותי שנבנה בתחילת המאה העשרים ומשמש עתה בית-ספר פולני למסחר. אם אינני טועה אנחנו עוברים גם על פני בניין נוסף ששמו של ויסוצקי קשור בו, והוא שימש בית מדרש למורים. לוצי כמובן אינה יכולה לדעת את הקשר של הגביר קלמן זאב ויסוצקי לתנועת "חובבי ציון" ולחידוש היישוב העברי בפתח-תקווה בראשית שנות השמונים של המאה ה-19, כאשר ביקר בה באחוזת לחמן שניהל הרב אריה לייב פרומקין, שחידש את יישוב פתח-תקווה.

ברחוב ליפובה המרכזי והאריסטוקראטי, המרוצף אבן, ניצב ארמון נוסף שקירותיו בהירים והיה שייך ליהודי נוביק ונמצאו בו בשעתו גן גדול ובנייני אחוזה נמוכים יותר, וחזיתו כלפי הרחוב מרשימה גם כיום. לימים שימש את הנאצים וכיום הוא משמש את הצבא הפולני. בפירסום עירוני מסופר על שני אלי תעשיית טקסטיל יהודים בשם ציטרון ונוביק, שפעלו בעיר במאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. ארמונו של התעשיין-הגביר ציטרון נמצא ברחוב וארשאבסקה וכיום שוכן בו המוזיאון ההיסטורי של העיר, ואילו ארמונו של נוביק נמצא על רחוב ליפובה ואותו צילמנו כי הוא בולט ביופיו גם כיום.

תעשיין הטקסטיל חיים נוביק בנה אותו בשנים 1910-1900 על פני שטח של 7,000 מ"ר במרכז העיר, כאשר מחוץ לארמון עצמו היו שלושה בניינים לאנשי השירות וגן מפואר ורחב-ידיים. היום נותר רק אחד משלושה אלה והוא משמש מלון צבאי. העצים סביב הם כל מה שנותר מהגן הגדול. חיים נוביק מת בשנת 1925, וארמונו נשאר בידי משפחת נוביק עד מלחמת העולם השנייה. בספטמבר 1939 שכנה בו מפקדת ההגנה הצבאית הפולנית של ביאליסטוק. מאוחר יותר הוסב לבית-חולים צבאי, ומאז, כבר שנים רבות, הוא בסיס ההתפקדות-לשירות, הבקו"ם, של הצבא הפולני באיזור, ואכן השטח סגור לקהל ושמור בידי חיילים. חוברת ההדרכה העירונית, באנגלית, אינה אומרת דבר על שימושו הצבאי של הבניין בתקופת הכיבוש הנאצי. תקופה זו – יוק.

משפחת נוביק היתה משפחה ידועה ומכובדת בפתח-תקווה, בשובי ארצה בדקתי בספר היובל הראשון של המושבה אם אכן המשפחה היא מקבוצת הביאליסטוקים שהיו במייסדי פתח-תקווה, ולצערי לא נכתב בו מהיכן בא אבי המשפחה, דוד נוביק. הוא היה נגר שבנה בית עץ גדול דו-קומתי ויחיד במינו במרכז המושבה, ובהיותו בן שישים לערך יצא לבד בכרכרתו כדי להזעיק יחידה של הצבא הבריטי, שחייליה היו הודים, ואשר חנו בראס-אל-עין, היום ראש העין – כדי לעזור בהגנת המושבה, שהותקפה ב-5 במאי 1921 על ידי שבט אבו-קישק מצפון. הוא הצליח במשימתו, אך נפטר זמן קצר לאחר-מכן כי בריאותו התערערה מהמאמץ ההירואי, מה עוד שלא ידע לדבר אנגלית. בן-דודי אורי חדש, נכדו של דוד נוביק, לא שמע מימיו על הקרוב-הגביר מביאליסטוק או על מוצא המשפחה, אבל הוא משער שמסביבות פינסק.

לוצי לוקחת אותנו לסיור גם בארמון של ההטמן בראניצקי, שליטה של העיר, שנבנה באמצע המאה ה-18 לפי דוגמת ארמון המלכים הצרפתי בוורסאי, והוא עד היום גאוות ביאליסטוק. ההטמן בראניצקי מת בשנת 1771. הגן המצועצע שנשקף מחלונות ארמונו בקומה השנייה הוא העתק מוקטן של גני ורסאי, ומטופח מאוד, וגם מכונה בשם "ורסאי הפולנית", ויפה גם הכניסה המפוארת. לוצי מספרת כי זה שנים רבות, עוד מלפני התקופה הקומוניסטית, הארמון משמש כיום בית-ספר לרפואה, ואכן הוא מלא בצעירים וצעירות, חלקן יפהפיות, שמחיים את קירותיו הגבוהים ואת אולמותיו הענקיים. אנחנו עורכים סיור של הצצה, כי לחלק מהאולמות אין כניסה בגלל הלימודים. לפי פירסום עירוני נערכות בשנים האחרונות עבודות שיחזור וארכיאולוגיה במטרה לשמר ולשחזר את תפארתו של הארמון.

רחוב זאבּיה, כאן היה בית-קברות יהודי של הגטו, שהוא כעת חלק מגן ציבורי ובו קבורים שרידיהם של כשלושת אלפים וחמש מאות יהודים שנהרגו בידי הנאצים במרד שהתרחש באוגוסט 1943. בגן ניצב אובליסק זיכרון, מלבן אבן או בטון שחור-אפור ההולך וצר, מגן-דוד מוזהב ממתכת ניצב בראשו, ובגבול הגן קיר חומה נמוך, השריד האחרון לחומה שהקיפה את גטו ביאליסטוק.

 על האובליסק, או האנדרטה, נכתב גם בעברית:

"קבר אחים / של הגיבורים הקדושים / שנפלו במרד הגיטו / בביליסטוק / בהגינם על כבוד ישראל / בקרב עם הרוצחים הגרמנים / זכרם לנצח / 25-16 באוגוסט 1943 / תנצבה."

ובצד אחר של האובליסק, רק בעברית, לדברי הדסה, אולי כדי שהפולנים לא יבינו:

"פ"נ / 125 איש / 70 לוחמים בגיטו ביליסטוק / 55 קדושים שנרצחו על-ידי הגרמנים / ביניהם / 108 גברים 12 נשים 4 ילדים / 1 תינוק. / 25-16 VIII 1943"

בשטח שרובו דשא קבורים חלק משלושת אלפי היהודים שנרצחו כאן בין ה-16 ל-25 באוגוסט 1943.

חייקה גרוסמן מספרת בספר הגימנסיה:

באקציה הראשונה, בתחילת פברואר 1943, נלקחו מהגטו 21,000 יהודים. רובם ככולם הובלו לטרבלינקה. האקציה נמשכה שבוע ימים. בסיומה נודע שאלפיים איש נהרגו בתוך הגטו. מהם יהודים שהתחבאו, מהם שהתנגדו למעצר, מהם שהתאבדו כדי לא ליפול חיים בידי המרצחים. הגטו חי ונשם עוד חצי שנה אחרי האקציה הזאת. הוא חוסל כליל באוגוסט 1943. כשלוש מאות צעירים היו בזירת הקרב, בין הרחובות נובוגרודזקה, כמלנה וסמולנה שבפאתי הגטו. מעטים מהלוחמים שרדו אחרי הקרב הזה. (עמ' 153).

ובמקום אחר בספר מסופר:

 בפברואר 1943 ניסו חברי המחתרת להתנגד בכוח ל"אקציה" (השילוח למחנות-המוות) והרגו כמה גרמנים. אלפיים יהודים נהרגו אז בגטו, ושנים-עשר אלף נשלחו לטרבלינקה. האקציה נמשכה שבעה ימים, מ-5 עד 12 בחודש. ב-15 באוגוסט נודע שהגרמנים עומדים לשלוח למחנות-המוות את ארבעים וחמישה אלף היהודים שעדיין שרדו בגטו. חברי המחתרת הפיצו כרוזים וקראו ליהודים להתנגד לגירוש. מעטים נענו לקריאתם. המאבק האחרון של המחתרת בגטו ביאליסטוק החל ב-16 באוגוסט ונמשך ימים אחדים. כמעט כל חברי המחתרת נהרגו בידי הגרמנים. היהודים נשלחו למחנות טרבלינקה, פויניאטק ומיידאנק. ביאליסטוק היתה ל"יודן ריין". אחרי שיצאו מהגטו הטרנספורטים האחרונים, נכנסו אליו אוקראינים, חיפשו ומצאו את היהודים המעטים ששרדו במחבואים ומסרו אותם לגרמנים. (שם. עמ' 148).

מבקרים בבניין ששכן בו בית-הכנסת או בית-המדרש על שם ציטרון. כיום הוא משמש גלריה-מוזיאון לאמנות. בקיר הכניסה יש רק שלט קטן שמציין זאת, ושאותו צילם יגאל כי קשה היה למצוא זווית שבה השלט אינו נוצץ. תחילה חשבתי כי מדובר ברב ציטרון, שזה היה גם שם משפחתו של הרב הראשי של פתח-תקווה לפני שנים רבות, אבל מתברר שנוסד על שם הגביר הביאליסטוקי ציטרון, איל הטקסטיל.

הדסה: "במוזיאון מוצגות תמונות של ציירים פולניים, בעיקר ממשפחת סְלז'גינסקי. אף אחד מהאמנים המציגים כבר אינו בחיים. מדובר בארבעה דורות של ציירים מאותה משפחה, סבא-רבא, סבא, אבא ונכדה. אוסף הציורים נדד עם המשפחה מווילנא לווארשה, לקראקוב, ומשם באו לכאן. הוא מכיל שש מאות ציורים. הסב, כנראה המפורסם ביניהם, צייר עד גיל 91 ."

 אישה פולנייה נעימה, קָטַז'ינָה חְרישקו, מסיירת איתנו בחדרי בית-הכנסת לשעבר, כאשר גם הקומה השנייה, שהיתה בשעתו עזרת הנשים, משמשת כיום כחדרי תצוגה לתמונות. אני מצטלם ליד תמונה של גברת פולנייה מאוסף משפחת סְלז'גינסקי, לא-יהודים, שנתרם לגלריה, והאישה בתמונת השמן דומה מאוד לאלונה פרנקל. מציידים אותנו בחומר על המוזיאון. שמו כיום: גלריה סְלז'גינסקי, רחוב וארינסקייגו 24.

השימוש האחר, הסגור, בחללה של עזרת הנשים מזכיר לי את בית-הכנסת בוֵר-פלוטה, בהונגריה, לשם הגענו ב-1994 בעקבות קורות חייו של סבי יהודה ראב (בן עזר). חלל בית-הכנסת הגדול למטה היה אולם ריקודים והתעמלות ואילו עזרת הנשים היתה כעין יציע של מושבי-ספורט, ובמסדרון היה ציון לרב הקהילה שהלך למחנה השמדה עם צאן מרעיתו, ושם משפחתו היה זינגר, אולי היה בנו של הרב זינגר שאצלו למד סבי בפלוטה בשנת 1872 לערך.

עוברים במכונית על פני מה שהיה בית-הכנסת על שם הרב שמואל מוהליבר, מראשי "חובבי ציון" ומי שהשפיע רבות על הביאליסטוקים שעלו ארצה והיו חלק ניכר מן המשפחות של מייסדי פתח-תקווה, וקיים במושבה מימים-ימימה רחוב מרכזי על שמו. לוצי כמובן אינה יודעת על הקשרים הללו ואני לא חושב שיעניין אותה לשמוע. אחרי הכול היא מסבירה לנו ולא אנחנו לה. הבניין היה שייך למשפחת פולק, יצרני הטקסטיל, והיום הוא משמש כבנק.

סיפור עלייתן של משפחות העולים מביאליסטוק ומפינסק למושב הקטן יהוד, ואחר-כך לנחלותיהם בפתח-תקווה הוא אחד הסיפורים החשובים ביותר של העלייה הראשונה ושל המושבה. לאחר שניטשה בשלהי שנת 1881, ראשית תרמ"ב, מפני שהיתה זו שנת שמיטה (1882-1881) ולא היה עדיין היתר רבני לעבד במהלכה את האדמות, וגם בגלל המאלאריה והקשיים הכלכליים – חודש יישובה על הגבעה שבה מצוי כיום בניין הספרייה של סביון, ושמה היה יהוד, והאמינו שהמקום מרוחק דיו מהאוויר הרע של הירקון והביצה, ולכן לא תשלוט בו הקדחת.

סבי יהודה רַאבּ (בן עזר), יליד הונגריה, היה המדריך החקלאי של ה"ביאליסטוקים", שהיו נוסעים בעגלות מיהוד לעבד את אדמותיהם בפתח-תקווה. לאחר זמן לא רב, ולאחר ביקורו של הגביר קלמן זאב ויסוצקי בשליחותם של "חובבי ציון", שהיו אז תומכיה של המושבה (הברון רוטשילד טרם החל אז את פעולתו בארץ-ישראל) – עברה גם קבוצת מייסדי פתח-תקווה מביאליסטוק ומפינסק מיהוד לגור במושבה, זאת בעקבות הרב אריה לייב פרומקין שהיה הראשון לשוב למקום, כיום כיכר המייסדים, וכנאמן של הגביר לחמן בנה בה אחוזה חקלאית. שני ניניו של הרב אריה לייב פרומקין, בניהם של נחמיה ושושנה ישראלית, נהרגו במלחמת השחרור.

סיפורה של פתח-תקווה כך היה: חבורת המייסדים הראשונה לא חדלה ממאמציה לשקם את המושבה. זרח ברנט נסע שוב ללונדון, להרוויח כסף במסחר ולחזור ולהשקיעו בארץ. יהושע שטמפפר הרחיק עד אמריקה, ומטרתו לגייס אמצעים לחידוש המושבה. עוד בראשית תרמ"ב, 1882, השנה בה ניטשה פתח-תקווה, קנו השלושה, דוד מאיר גוטמן, סלומון ונתן גרינגארט, חלקת אדמה גדולה מערביי הכפר יהודיה, וקראו לה בשם – יהוד. בבית הדפוס של סלומון הדפיסו הוא ויחיאל מיכל פינס כרוז בשם "חברת פתח-תקווה", המציע למכירה את אדמות הכפר יהוד, המפורסם באווירו הזך והבריא ובמימיו הטובים. כוונתם היתה שהמתיישבים יגורו ביהוד, המרוחקת ממקורות הקדחת – הירקון והביצה, ויסעו מדי יום לעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, כפי שנוהגים ערביי פג'ה, שהיגרו ליהודיה מאימת הקדחת.

כדי לפתות קונים חדשים להתיישב ביהוד ולעבד את נחלותיהם בפתח-תקווה, שלח יחיאל מיכל פינס בשנת 1883 שליח אל יהודי העיר ביאליסטוק שברוסיה (אז). עיר זו היתה מרכז לתנועת חובבי-ציון ובה פעילים רבים שמחפשים דרך להתיישב בארץ. פינס בחר באברהם קופלמן, אדם שמטבעו הוא בעל נטייה להפריז בדבריו ולגדוש אותם בצבעים ובתיאורים, שכל עיקרם ראיית הרצוי ולא תיאור המצוי. באיש הזה בחר פינס לשליחות הקשה, אשר תוצאותיה עתידות היו לקבוע את גורל חידוש היישוב בפתח-תקווה.

קופלמן התארח אצל משפחת אחד היהודים בביאליסטוק, בן-ציון שאטיל, שהשתכנע לקנות אדמה בפתח-תקווה. שתה קופלמן תה, קינח בעוגת ליקח טעימה, החליק זקנו העבות, פיטם מקטרתו ונעצה בין שיניו – מקטרת-עץ קטנה וכהה כעין הפחם שמעולם לא משה מפיו והיא לו כאחד מאיברי גופו, וסיפר לנוכחים על נפלאות ארץ-ישראל:

"יושב לו יהודי על אדמת הקודש בביתו הקטן, הלבן והעטוף כולו ירק אילנות, וליד החלון עץ-לימונים. ופותח לו היהודי חלון-ביתו, שולח ידו וקוטף את אחד הלימונים, חותך ממנו חתיכה ושם בכוס התה שלו. וכשהוא צריך עוד, הריהו שוב פותח את החלון וקוטף מאותו עץ. יושב לו יהודי בביתו, על אדמת מולדתו, מוקף כולו עצים רעננים, תאווה-לעין. אוכל פירותיהם בעצמו ומאכילם לאשתו ולבניו, ממש כבתוך גן-האלוהים בעדן."

שאל אותו בן-ציון, שכבר עמד באריזת חפציו לשם העלייה לארץ-ישראל: "ר' אברהם, האם להביא עימי את החליפה וכובע הצילינדר לארץ-ישראל? או שהולכים שם לבושים בחלוקים, כמו הערבים?"

"צילינדר?!" הרעים עליו קופלמן בצחוקו הסוחף. "אתם שואלים אם להביא כובע צילינדר? – הרי אמרתי לכם בפירוש: הארץ זבת חלב ודבש, וכל עץ וכל שיח ענפיהם שם מטפטפים עסיס. ולמה לכם צילינדר? רק כדי ללכלך אותו? השאירו אותו בגולה, חביבי, אין צורך בו."

"ומה טיב אדמות המושבה?" הִקשה יהודי אחר, "קראנו בעיתונים שמועות זוועה על מצב הירקונים, השיטפונות, הבצורת, הארבה..."

"אני רואה שאתם מושפעים יותר מדי מן הכתוב בעיתונים." ענה להם קופלמן. "רוצים אתם לדעת מה טיבן של אדמות המושבה? הרי לכם עובדה אחת שממנה תוכלו ללמוד על השאר: על גדות הירקון גדלים אבטיחים בשיעור גודל כזה, שחצי אבטיח מספיק מאכל לשובע למשפחה רבת נפשות למשך יום תמים. וכשתוכה של המחצית נאכל עד תומו – מנגבים אותה, פורשים שטיח, שמים משוט; מתיישבת לה המשפחה בתוך הקליפה, המקבלת צורת סירה, ומפליגה בה על מי הירקון. לפעמים לשם טיול, ולפעמים לשם ציד דגים; אלה דגי הירקון הגדולים, המשובחים, שהקטן בהם משקלו לא פחות מחצי הפוד שלכם..."

בשנת 1884, כאשר הגיעו הביאליסטוקים ליהוד, וממנה לפתח-תקווה, וראו שהמושבה חרבה-עדיין וכי המציאות שונה לחלוטין מגוזמאותיו של קופלמן, הם באו אליו בטענות קשות.

ענה להם קופלמן: "אתם הייתם כאותו חמור המסרב להיכנס לאורווה אלא אם כן מראים לו תחילה צרור של שחת. אך במקום למשוך אתכם אל האורווה – הכנסתי אתכם לארץ-ישראל..."

בראשית החורף תרמ"ה, שלהי 1884, התאחדו הביאליסטוקים לחברה שיתופית, כפי שנהגו מתיישבי פתח-תקווה הראשונים בשנתם הראשונה, 1878-1879. הביאליסטוקים עיבדו את נחלותיהם כחלקה אחת. רובם היו בעלי-בתים אמידים, ועתה למדו הם ובניהם את עבודת האדמה מסבי יהודה ראב, שהיה מדריכם. בשיא העונה החקלאית, בחריש, בקציר ובעונת הדיש בגורן – שהו הגברים כל השבוע בפתח-תקווה, בצריפים או בבניינים ההרוסים-למחצה, חיו על לחם יבש ומים, ורק לשבתות היו חוזרים אל משפחותיהם הגרות ביהוד.

רק אחד מן האנשים הנכבדים שגרו ביהוד, הרב אריה לייב פרומקין, עבר לגור בפתח-תקווה, בה ניהל ועיבד את נחלתו הגדולה של הגביר לחמן מגרמניה. הוא בנה בגבעה, ממזרח לבאר ("גן המייסדים") בית-מידות ולו חצר גדולה ומוקפת חומה, שימשה גם כמיבצר למתיישבים בעת-צרה.

אותם ימים בא לארץ-ישראל הגביר קלמן זאב ויסוצקי מרוסיה, ובידו סכום כסף מאת תנועת "חובבי-ציון", לתמוך ביישובה-מחדש של פתח-תקווה. פרץ ויכוח בין היהודאים לבין הפתח-תקוואים – לביסוסו של מי יינתן הכסף. ויסוצקי החליט בסופו-של-דבר להקדיש את כל הסכום שבידו לצורכי פתח-תקווה – ובכך נתן דחיפה גדולה לחידושה ולביסוסה. ואילו המושב יהוד התקיים רק עוד שנים מעטות, ולאט-לאט התרוקן מיושביו. רובם עברו לפתח-תקווה, והשאר חזרו לירושלים או למקומות אחרים, ולבסוף הוא ניטש וחרב לגמרי.

וכך, לאחר מתיישבי הגבעה (אזור "גן המייסדים"), והירקונים, ויהוד שהיתה גלגול שלישי, בא בראשית חורף תרמ"ו, שלהי 1885, תור גלגולה האחרון של מלאבס – היא פתח-תקווה, שהתלבשה שוב במתיישביה המקוריים, שחזרו אליה ועימם חבורת הביאליסטוקים מיהוד. משלהי 1878 ועד לראשית 1885, תקופה של כשש שנים בלבד – הוקמו אפוא ארבעה יישובים! – לשניים מהם, הירקונים ויהוד, לא היה המשך, ואילו פתח-תקווה המחודשת לא ניטשה עוד, ולימים נעשתה לעיר וצאצאי מתיישביה, דור חמישי, שישי ושביעי, כן ירבו – יושבים בה עד עצם היום הזה.

על שנותיה הראשונות של פתח-תקווה כתבתי בספריי "פרשים על הירקון", 1989; "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא", 1993; ו"ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת הארצישראלית הראשונה אסתר ראב, 1998.

עכשיו אני מטייל לראשונה ברחובות העיר שממנה בא לפני 123 שנים החלק החשוב של מייסדי המושבה שלי, שאת חלקם, כמו יונה (יינע) דינוביץ – עוד ראיתי בזיקנתם, והם עלו מכאן לארץ-ישראל, "מארץ נושבת לארץ נידחת" – וזאת כאשר העיר ביאליסטוק היתה בשיא פריחתה ובעלת רוב יהודי.

ואלה שמות ראשי המשפחות הביאליסטוקים כפי שהם מופיעים בספר היובל הראשון של פתח-תקווה (דוד נוביק אינו כלול ברשימה):

זאב ברוידא, דניאל ליפשיץ, מרדכי דינוביץ, אלחנן בולקין, בן-ציון שאטיל, דב ימיני (ליפשיץ), פנחס המאירי (מעהר) ומשה ליפקיס.

המקום המרשים ביותר בביאליסטוק כיום הוא ללא ספק בית-הקברות היהודי הגדול על הגבעה בְּבַּגָנוֹבְקֶה, שבו קבורים יהודים משנת 1890 עד 1969. בפנים – דשא טבעי של עונת האביב. פרחים. הכול מהטבע, ויער של מצבות עתיקות, שבורות, מנופצות, שדודות, מפוזרות במאותיהן כעדים אילמים שכל הקבורים כאן לא נספו כלל בשואה אלא מתו ונקברו לפי הנוהג היהודי.

ויש בהמשכו למעלה מצד שמאל אנדרטה מרשימה עשוייה בטון צבוע שחור לזכר קורבנות הפוגרום שערכו בשנת 1906 הביאליסטוקים הפולנים בשכניהם היהודים, ושם אני מוצא, בין עשרות הרוגים גם את השם ליפקעס, שזו גם כן משפחה מפתח-תקווה, כנראה מהביאליסטוקים שעלו ארצה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19, והיו הגל שחידש את יישובה של פתח-תקווה. כנראה שיום הירצחו לא נקבע בבירור אלא גופתו נמצאה ונאספה לקבורה רק בתום ימי הפוגרום, כי ליד שמו כתוב:

"יוסף אליעזר ב"ר ליב ליפקעס / כ"ג-כ"ה סיון תרס"ו / ביוני 1-5 1906."

בפרסום באינטרנט, שהוציאה יהודית עוד בארץ, ושמו "זכור את ביאליסטוק", באנגלית, אני מוצא כי אחרי מלחמת העולם השנייה שברו ביריונים פולניים את האנדרטה הזו, לזכר קורבנות הפוגרום – לשלושה חלקים וזרקו אותם מחוץ לבית-הקברות. ואולם לפי שעינינו רואות, בשנים האחרונות האנדרטה שוקמה וגם נצבעה בשחור טרי למדי.

עוד אנחנו מוצאים באותו פרסום כי בשנת 1921 מנו יהודי ביאליסטוק 61,500 מתוך אוכלוסיה כללית של 89,700 תושבים, ובשנת 1932 היו היהודים 46,000 מתוך 91,207. הגרמנים כבשו לראשונה את העיר ב-15 בספטמבר 1939 ואולם עזבו אותה ב-22 בספטמבר, כאשר העבירו אותה לידי הרוסים על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. התקופה השנייה שבה שלטו הגרמנים בעיר היתה מ-27 ביוני 1941 ועד 27 ביולי 1944. בתחילתה היו בביאליסטוק כ-50,000 יהודים וקרוב ל-350,000 באזור כולו. סיפור הגטו שבו רוכזו רובם, עבודות הכפייה בתעשייה הגרמנית, שעונש מוות הוטל על ההשתמטות מהן, האקציות, המרד והחיסול הסופי – הם מעבר ליומרת התיאור של יומן המסע שלנו.

ממערב לבית-הקברות היהודי – בית-קברות נוצרי, ענק גם הוא. מסודר בפרחים ובצלבי אבן ושיש, וההבדל בין שני בתי הקברות זועק לשמיים. לוצי מספרת שחלק גדול מהמצבות של הנוצרים נגזל ונשדד ממצבות השיש של היהודים. רק מעט מצבות, מתוך עשרות ומאות, ניתנות לקריאה ולזיהוי. (אני מוצא גם את השם ליכטנשטיין). אבל הזעקה האילמת של בית-הקברות הענק וההרוס חזקה יותר מכל עדות אחרת.

אני מוצא גם את השם ליכטנשטיין על מצבה שראשה מעוגל כאחד מלוחות הברית, ובה כתוב:

 "פ.נ. / שתי אחיות העלמו' האומללו' / הנקטפות בימי עלומיהן בשנה / אחת אחר מות אביהן הזקן / יצחק חיים בן ישראל / ליכטענשטיין / קילה הינדא | בעשא / נפ' עש'ק נ' א אול | נ' ו כסלו / תרס"ט | תרפ"ט / תנצבה." כלומר שהיו בנות עשרים במותן בשנת 1929.

ממזרח לבית-הקברות נוגסים שיכונים חדשים בגבולו, ולוצי אומרת שבמקורו היה גדול יותר ובתי-הקומות האלה ניבנו על מצבותיו.

סבתא-רבא של יהודית מצד אביה קבורה כאן ויש צילום של סבא וסבתא של יהודית על רקע המצבות, מאמצע שנות השלושים לערך, כנראה לפני עלותם ארצה, והם עומדים ליד קברה של אם-הסבתא, כנראה זמן לא רב לאחר מותה, ואפשר לקרוא בבירור את הכתובת על המצבה:

"פ"נ / אשה צנועה מ' / פראדל גיטל / רובין / בת ר' אליהו נחום / נפ' ב' ניסן תרצ"ג / ת.נ.צ.ב.ה"

כלומר, שנת 1933 – אבל כמובן שלא היה אפשר למצוא את המצבה בבית-הקברות החרב והיה קשה גם לאתר את מקומה בהסתמך על רקע צילום המצבות שמאחוריה.

על שער בית-העלמין החרב כמעט לגמרי מתנוססת כתובת: "בית עלמין / באַגנאָווקע / ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם / אשר יצר אתכם בדין, וכלכל אתכם בדין / והמית אתכם בדין, ויודע מִספר כולכם בדין / ועתיד להחזיר ולהחיותכם בדין / ברוך אתה יי מחיה המתים".

זה אשר נותר מכל מתי ביאליסטוק לדורותיהם, ואלה שאינם קבורים כאן, ולא נמלטו בעוד מועד לארצות אחרות, הושמדו בידי הגרמנים ולא נותר מהם זכר.

הדסה: "בית-הקברות בביאליסטוק ענק. 12 הֶקטָר. הוא נבנה בשנת 1890. בית-הקברות הישן היה ליד חְנַייקי, אלה בתי-העץ העתיקים שראינו קודם, ובנו במקום רובם בתים חדשים. בבית-הקברות ניצבת מצבה שחורה לזכר פוגרום שערכו ביהודים בשנת 1906. ירו ביהודים וקברו אותם כאן. הגדר בנוייה מאבן, והשער הוא תרומה של יהודי ביאליסטוקי אמריקאי. על חלק משטח בית-הקברות כבר בנויים בתים. הנרצחים בפוגרום 1906 הונצחו במונומנט [שחודש] על-ידי הממשלה הפולנית רק אחרי מלחמת העולם השנייה. בין שמות הנרצחים אני מוצאת שמות משפחה: זאקהיים, פיינשטיין, בכרך, הורוביץ, אש, גרינברג, עפשטין, ראווצקי, צבי הירש בורלא."

במכונית אנחנו ממשיכים עם לוצי ובהדרכתה ליער פייטרָשָה או פֶּטְרָשָׁה, היכן שהגרמנים הרגו אלפי יהודים במשך שלושה ימים, לאחר ששרפו יותר מאלפיים בבית-הכנסת. סביר להניח שחלק מפעולות אלה נעשה בעזרת מקומיים. טעינו קצת בדרך, בדרכי יער, מתברר שהרשות העירונית בביאליסטוק לא ממש מנדבת מידע ושילוט על מקומם של אתרי הזיכרון. במרכז ניצבת אנדרטה שחורה, לראשה כרכוב מרובע עשוי אבן אף הוא, לוח זיכרון, ומסגרות-בטון פזורות סביבה ומסמנות קברי-אחים המוניים. הכול עומד בניגוד לשלוות היער סביב, עלוות ירוקות וגזעים ארוכים, לבנבנים וגם אדמדמים, כולם מיתמרים אל על, צרים מאוד, כמתחרים על האור שבצמרות.

על לוח האנדרטה כתוב, גם בעברית, כי היא לזכר 5,000 יהודים ו-100 פולנים מבילורוס שהוצאו כאן להורג ונקברו בקברות אחים בימי 3 עד ה-12 ביולי 1941. זה קרה ימים לא רבים לאחר שריפתם של כשלושת אלפי יהודים בבית-הכנסת הגדול.

חוזרים עם לוצי ללב העיר ביאליסטוק. מגיעים לגן ברחוב מלמדה ובו פסל לזכרו של ד"ר לודוויג אליעזר זמנהוף, ממציא שפת האספרנטו, שנולד בביאליסטוק. פרוטומה שלו עם שפם מרשים ניצבת על עמוד בטון מלבני. יש במקום גם מזרקה מעניינת – בריכת אבן שטוחה שבה יש קילוח חזק ומתמיד של מים – מחזיק-מסובב כמעט כמו באוויר כדור שיש גדול, מלוטש ובהיר ובעל עורקים, שאולי יש בו רמז לכדור-הארץ ולרעיון האוניברסליות של האספרנטו, שכיום ממלאה אותו די בהצלחה האנגלית של האינטרנרט.

ובאשר לרחוב מלמדה עצמו, מספרת לנו לוצי, ואני משלים בשובנו ארצה מדבריה של הדסה שפרונג-לבקוביץ בספר על הגימנסיה העברית בביאליסטוק:

באקציה הזאת [כנראה הראשונה] זרק יהודי ששמו מלמד בקבוק תבערה על גרמנים והרג אחד מהם. מלמד ברח והסתתר, והגרמנים הודיעו שאם לא יוסגר תוך 24 שעות יוציאו להורג מאה יהודים. מלמד הסגיר עצמו והם תלוי אותו. שלוש יממות היתה תלוייה גווייתו מול משרד היודנראט. (עמ' 150).

 מכאן למסעדה כמוסה ברחוב הראשי ליפובה, לא רחוק מהמלון שלנו. רק דלת פינתית רומזת ליודעי-דבר שכאן היא מצוייה. תיירים לא יכולים לגלות אותה.

הדסה: "גם בשבתנו במסעדה, מסעדת פועלים שפעם היתה מפוארת, לא פסקו סיפוריה של לוצי. ביאליסטוק היתה עיר יפהפייה. היה בה אפילו מלון ריץ'. עיר עשירה. היהודים פולק, ציטרון ונוביק הביאו פרנסה להרבה פולנים שהתעשרו גם הם. אך העיר נהרסה במלחמה.

"ב-1941, כאשר הנאצים נכנסו, קבוצה של ילדים שהתה במחנות-קיץ בסקורניקי, ולא היה להם לאן לחזור. מצילם היה אדם ליטאי. הם נשארו ברוסיה והממשלה הרוסית עזרה להם למרות שלא דיברו רוסית. לבסוף עליית הנוער העלתה אותם, וללוצי שמות אנשים מאותה קבוצה שחיים עד היום בישראל ואנחנו יכולים לקבל את כתובותיהם. בני משפחתם הושמדו.

"האם הפולנים מדברים על שואת היהודים בביאליסטוק? לוצי אומרת שהיום המורים חייבים ללמד את נושא השואה, ולכן הם עוברים שנתיים השתלמות. מחייבים אותם לבקר באושוויץ, ושלושה חודשים להשתלם ב'יד ושם' בירושלים, כדי שיוכלו להעביר את הנושא בפולניה.

"דיברנו על הטקס שהיה באושוויץ, בו מרים יהב רצה לכיוון הנשיא, ואמרה מה שאמרה. 'הייתי שם בטקס,' אמרה לוצי, ' הייתי קרובה אליה. היא ידידה של חברתי אֶלְשָׁבְּיֵטָה שְׁוֵטְלוֹנָה שְׁוַטְיוֹנְסָה קוזלובסקי.'"

אני מזמין מרק גולש ואחר-כך חמיצה טעימה עם קרפאלאך (או פירושקי, קצת קשה להבדיל כאן ביניהם) אבל לאוכל יש טעם מרגיע לאחר סיפורי הזוועות, שגם לוו בשעתן ברעב גדול. האחרים לוקחים מנות ממש. אבל אני לא רעב במיוחד בטיול הזה, ומעדיף מרקים וחמיצות טעימים על פני מנות עיקריות שקשה לי לסיים אותן. למרקים יש הרבה יותר ייחוד וטעם מאשר למנות הבשר.

אני נזכר במה שכתב מאיר ינאי בספרון "כה אמר שטיינמן", שאת תוכנו ליקט מדברי שטיינמן בעל-פה, ואני מצטט מהזיכרון: "יהודי ארצות הברית העשירים, כל פעם שמצפונם מכה בהם על שלא עשו די בתקופת השואה כדי להציל את יהודי אירופה, מזמינים בשכר רב את אלי ויזל להרצות בפניהם בארוחת-צהריים, וכשהוא מדבר, הם נוגסים בכרעי העוף הצלוי שלהם ובוכים."

אני מניח שמשהו מזה קורה גם לי בזלילה הפולנית ועל רקע העדויות והסיפורים בפולניה הריקה כמעט מיהודים. יש כיום בביאליסטוק רק ארבעה יהודים. בשנת 1900 הם היו כ-80% מתושבי העיר, וערב מלחמת העולם השנייה, כמחצית, ואליהם נוספו עשרות אלפי פליטים שברחו מפולין שתחת הכיבוש הגרמני בתקופת הסכם מולוטוב-ריבנטרופ.

אבל אולי הבולמוס שלנו לאוכל פולני מזרח-אירופי הוא גם כמין ניסיון למצוא קשר כלשהו לעבר שכאילו קיים עדיין למרות שפולניה אחרי השואה ו"עליית גומולקה" היא ארץ כמעט ריקה מיהודים, כמעט "יודן ריין"; והאוכל הוא גם קשר לעבר הארצישראלי של ילדותנו שהיה מיוסד על המאכלים הללו, כאשר איש לא שמע על סטייק, ששליק, קבאב, פיצה, סושי, קריספי דאק, ביף סטרוגונוף, קבאנוס, יינות אדומים יבשים (היה רק אדום עתיק או הוק שנקראו "חמוצים" להבדיל מ"מתוקים" לקידוש ולהבדלה), בשר "לבן", קוקה קולה, ספר-ריבס ואגרולס, אפילו חומוס לא היכרנו במושבה לפני קום המדינה, רק נאהיד (גרגירי חומוס מבושלים), פלאפל וטחינה. וכמעט הכול היה על טהרת המאכלים המסורתיים של מזרח-אירופה. דגים ממולאים. חזרת אדומה. פלחי סלק מבושל. מרק בשר ובשר ממרק. מרק עוף ועוף ממרק. כבד קצוץ, חמיצה, פראקעס (עלי כרוב ממולאים אורז ובשר), קציצות בשר, פירה תפוחי אדמה ולביבות תפוחי אדמה. קרפלאך. קניידלאך, שמאלץ עם בצל מטוגן וגריבנז (שוויסקים), דג מלוח, קומפוט עשוי מפירות יבשים, ועוד.

לוצי נפרדת מאיתנו לאחר שיהודית מכריחה אותה לקבל בשמנו ארבעים דולר, וצעיף יפה, והדסה – דגל ישראל יצוק בתור סיכה מהבהבת, שנראה לי לא כל כך מתאים לאווירה כאן. למרות שיש רק ארבעה יהודים בביאליסטוק, רואים על הקירות מגיני דוד, לעיתים עם עמוד תלייה, וצלבי קרס. לא נראה לי שאפשר ללכת ברחוב עם סיכה מהבהבת של דגל ישראל. פולניה אמנם ריקה מיהודים אבל כנראה לא ריקה משנאת יהודים.

יש ללוצי בן שלומד בווארשה, ובעל-לשעבר שגר בקנדה ובא לבקר בביאליסטוק יחד עם הבן מווארשה, והיא מפנה להם היום את הדירה שלה כדי שהבן יוכל לגור בה עם האב וגם להשגיח עליו. היא עצמה יהודייה-למחצה ויש לה קשר עם ישראל. יהודית הגיעה לכתובתה דרך ארגון יוצאי פולניה בארץ, ואפשר לומר שבמחצית היום שסיירנו איתה בעיר גילתה לנו דברים שלעולם לא היינו מגיעים אליהם בכוחות עצמנו, והותירה בנו רושם חזק ובלתי-נשכח.

אנחנו יוצאים מהמסעדה, נפרדים מיגאל ומהדסה, שההליכה לפני-הצהריים עייפה אותה, והולכים לראות במורד הרחוב את הכנסייה הניאו-גותית של עלייתה לשמיים של מריה הקדושה, הבנוייה כולה לבני בריק אדמדמות, למעט שני הצריחים העליונים, ואדמדמים הם גם הרעפים של גגותיה. היא פחות יפה מזו שראינו בפוזן, אבל מעניינת בגלל הקהל. מתנהלת בה תפילה מתמשכת בשני אולמות: ליד המזבח, ומשמאל, באות נשים, בעיקר שנראות "מן היישוב", היית חושב ברחוב – חילוניות גמורות, והן נכנסות, כורעות באופנים אחדים, מצטלבות ומתחילות להתפלל בדבקות, ממש עבודת אלילים. הסגידה לישו ולצלב. אפשר להניח שכנסייה זו או אחרת היו קיימת גם לפני 100 שנה, כאשר היהודים היו יותר משמונים אחוז מתושבי העיר, ומכאן יצאו לערוך בהם את הפוגרום, שהמצבה לזכר קורבנותיו ניצבת בגבעת בית הקברות החרב, והקתוליות הזו ממשיכה לפעפע גם כאשר בכל ביאליסטוק יש כיום רק ארבעה יהודים, ושום זכר לחיים יהודיים לבד מבית-הקברות החרב!

לכאן כדאי לקחת הוגי דעות עבריים מעמיקים שהכול נסלח להם כמו... ולתחוב את אפם (כמו שמחנכים כלב שלא להטיל את צואתו בבית) לכל כנסייה קתולית שבה חוזר מדי יום סיפור צליבתו של ישו בידי היהודים, ובגידתו של יהודה איש קריות, כדי שיבינו שלא רק שהאנטישמיות הנוצרית, ובייחוד הפולנית הקתולית, אינה נוצרת כלל בעקבות התנהגותם המרגיזה-כביכול של היהודים (ש"מגיע" להם להיות מושמדים בשל כך, גם אם הפולנים-עצמם לא עסקו בהשמדה וסבלו גם הם נוראות מהגרמנים – ו"רק" נהנו מהרכוש האדיר שהותירו היהודים) – אלא שהאנטישמיות קיימת אפילו בלי יהודים בכלל!

מצד שני, אתה אומר לעצמך – גם ללא השואה – מה היה ליהודים לעשות בביאליסטוק אז ובייחוד היום? מה אתה מצטער על חורבן החיים היהודיים ועל כך שהיהודים כבר לא לוקחים חלק בחיי פולין ואין זמנהוף חדש בביאליסטוק והעיר עלובה ופרובינציאלית מאז שאין בה יהודים? מה יש כאן ליהודים לעשות? אין להם מקום בפולין, ומוטב לכל אלה שלא נשמדו, שהם וצאצאיהם, לפני ואחרי השואה, כבר לא גרים כאן, ולעזאזל הרכוש היהודי ובתי-הכנסת והעשירים היהודים המופלגים וכל מה שהשאירו כאן – שהרי לא השאירו כאן שום דבר שברוח. ביאליסטוק היהודית אינה קיימת בביאליסטוק ובשרידי יהודיה אלא בישראל מימי הביאליסטוקים של פתח-תקווה בראשית שנות ה-80 של המאה ה-19 ועד אחרוני היהודים הביאליסטוקים שעזבו את העיר בשנת 1958, בתקופה של "עליית גומולקה".

משפחות רבות ומפוארות עלו מביאליסטוק לארץ-ישראל בתקופת העליות הראשונות. בהן משפחת יחזקאל דנין (סוחובולסקי), אביהם של עזרא וחירם ושל דן, המופיע בסיפורי נעוריו של נחום גוטמן בשם גן גנין. ואיך אפשר לשכוח את מקס ביאליסטוק, גיבור הסרט והמחזמר המופלאים, "המפיקים" – של מל ברוקס, שאולי גם הוריו באו מאותה עיר?

יהודית ואני ממשיכים לסייר בעיר. עולים לראות שוב את האנדרטה לבית-הכנסת הגדול שנשרף, ואשר לפני-הצהריים לא הצלחנו להגיע אליה בגלל הגשם השוטף.

חוזרים דרך חנות דליקטסים ממדרגה ראשונה, לא רחוק מהמקום שבו נשרף בשעתו בית-הכנסת ונבנה על חורבותיו בניין חדש, וקונים שם שתי צנצנות קטנות של קוויאר שחור ב-12 זלוטי האחת. לא יקר אבל מתברר בארץ שגם קטן מאוד. קאוויאר כמו גרגירי פרג.

בערב אנחנו סועדים שוב במסעדת המלון. ארוחה לפי תפריט מיוחד לאורחים של המלון במחיר 30 זלוטי (כ-40 שקל) לאיש, וחוץ מזה בירה אחת חופשית לפי תלוש של המלון. הארוחה כוללת מרק עוף עם אטריות, טעים מאוד. צלי בשר חזיר עם תוספות של ירקות מאודים וצ'יפס, ובקבוק משקה לבחירה, אני לוקח מיץ הדרים שבפולניה טעמו קצת מוזר. לקינוח אנחנו מוסיפים על התפריט שרלוטקה אחת מצויינת, עם ארבע כפיות, והיא עשוייה היטב עם תפוחי-עץ חומים והרבה קינמון אפויים על מצע של בצק טעים ופריך, וגלידה וקצפת.

זה רק קטע מהיומן המלא, שאותו ניתן לקבל דרכנו בקובץ וורד אחד

* * *

אוריה באר

רצח הלורד מוין

כן, עוד תאריך נשכח, בדרך הארוכה להקמת מדינת ישראל.

בשישי בנובמבר 1944, מתמקמים שני לוחמי לח"י. אליהו חכים ואליהו בית צורי, ליד ביתו של הלורד מוין, הנציב הבריטי, הממונה על המזרח התיכון,  בקהיר. אליהו חכים שולף אקדח ויורה בלורד ובנהגו. הם בורחים מהמקום לשוק ההומה אדם , אך נתפשים על ידי שוטר ומובאים למעצר.

משפטם מתנהל בבית המשפט המרכזי בקאהיר, ובסופו הם נידונים למוות. השלטונות המצריים מהססים להוציאם להורג. הרחוב המצרי הוא אנטי בריטי, וקיים לחץ נגדי לשנות גזר דינם למאסר עולם. אך כאן מתערב צ'רצ'יל בכבודו ובעצמו. צ'רצ'יל שהיה ידידו הקרוב  של ולטר אדוארד גינס, הלורד מוין, בכבודו ובעצמו. הוא לוחץ ללא בושה על המצרים, ולהם אין ברירה. המצרים הנבוכים  מוציאים את השניים להורג בכלא המרכזי של קהיר ב-22 במרץ 1945. שניהם שרים את התקווה לפני שהחבל נכרך על צווארם, שניהם נושאים נאומים מרגשים לפני מותם.

 הלורד מוין היה נבל מבחינת היישוב היהודי בארץ ישראל דאז. הוא היה אנטישמי, וטען ללא הרף שארץ ישראל  לא תוכל לפתור את בעיית היהודים.

בשנת 1942, בעוד אניית המעפילים "סטרומה", המלאה פליטים יהודים שברחו ממחנות המוות הנאציים, חותרת לעבר  ארץ ישראל, הוא שולח את הציר הבריטי בטורקיה ומורה לו לדרוש לגרש את אוניית המעפילים למימי הים השחור. השליחות מצליחה. האונייה מגורשת ללב ים. שם נפגעת מטורפדו רוסי שנשלח אליה בטעות. מאות מעפילים יהודיים מוצאים את מותם. הלורד הנכבד אינו מגיב.

אך גם לפני כן הוא מתנהג ומדבר כאנטישמי מובהק. ב-9 ביוני 1942, בעצם ימי המלחמה וההפצצות הקשות, הוא מדבר על עליונות הגזע הערבי על זה היהודי. בהזדמנויות אחרות, הוא טוען בלהט: "שלחו את היהודים לפרוסיה המזרחית. שם מקומם."

בהזדמנות אחרת, הוא מרים ידיו בפתטיות, כביכול בחוסר ישע וקורא: "מה אני אעשה במיליון יהודים בארץ ישראל? נו, תגידו בעצמכם?"

 ועם כל זאת, נמתחה בישוב  בארץ ישראל ,לאחר הרצח ביקורת קשה על לח"י.

"נכון. נבל ומרושע, אבל לא היה מקום להתנקשות זו בעצם ימי המלחמה," טענו רבים וכנראה בצדק.

והערה אישית: בתחילת שנות השישים, עבדתי כעיתונאי פרי לנס בעיתונים שונים. בתוכם "פי האתון", עיתון הסטודנטים בירושלים, בו גם שימשתי כחבר כחבר מערכת. מצאתי עניין בפרשה זו, ערכתי מחקר, וכתבתי מאמר מקיף  על הפרשה, אובייקטיבי וללא משוא פנים. התוצאה: אף אחד מהעיתונים היומיים ועיתוני הערב לא הסכים לפרסם את המאמר, אפילו "המשקיף", אפילו "חרות". אפילו אייזיק רמבה הרוויזיוניסט, עורך העיתון התחמק וכתב ש"השעה אינה כשרה לכך."

לסיכום: הלורד מוין היה נבל ואנטישמי חסר רגשות. אך מבחינת העיתוי לא היה זה המקום והזמן לרצוח אותו. מבחינה אחרת, מצער שאליהו חכים ואליהו בית צורי הגיבורים נשכחו מלב וכמעט נמחקו מדפי ההיסטוריה שלנו.

אוריה באר

* * *

נעמן כהן

פרדוקס השקרן ואוכלי הקורצה

אחד הפרדוקסים המפורסמים בפילוסופיה ובלוגיקה, נקרא "פרדוקס השקרן". הפרדוקס מיוחס לאפימנידס איש קנוסוס שבכרתים שהיה עושה נפלאות, פילוסוף, ומספר אגדות מהמאה השישית לפנה"ס. מסופר עליו שנרדם במערה והקיץ כעבור 57 שנה לראות כי הכול סביבו השתנה; שהאריך לחיות שנים רבות (לפי גרסה אחת 299 שנה); שחווה חוויות מחוץ לגופו; שטיהר את אתונה ממגפה שפרצה בה, ועוד.

הפרדוקס שלו אומר כך: "איש כרתים מספר לנו: כל אנשי כרתים שקרנים."

 אם איש כרתים דובר אמת, וכל אנשי כרתים שקרנים – גם הדובר (ככל אנשי כרתים) – שקרן. ואם הוא שקרן (ככל אנשי כרתים), גם טענתו שכל אנשים כרתים שקרנים (משקרים תמיד) – היא שקר. ואם זה שקר אין זה נכון שכל אנשי כרתים שקרנים כי יש ביניהם גם דוברי אמת.

מייסד הנצרות שאול התרסי-פאולוס האשים בפרדוקס את היהודים השקרנים (אגרת פאולוס אל טיטוס א', 12-13).

למקרא שקריו של דין יששרוף דובר ארגון אוכלי הקורצה "שוברים שתיקה" לא היה אפשר שלא להיזכר בפרדוקס השקרן.

אם יששכרוף דובר אמת, הוא אלים כלפי ערבים (וצדיק לדעתו), ואם הוא שקרן הוא אינו אלים כלפי ערבים אבל צדיק בעיני ארגונו הנלחם נגד אלימות כלפי ערבים.

מסכת השקרים של יששכרוף, שבן דרור ימיני הגדיר ככזו "שצריכה להילמד בבתי ספר להונאה," מטרתה אחת, ערעור הלגיטימיות של צה"ל ומדינת היהודים ע"פ "תורת השקר הגדול" של גבלס. חזרה תמידית על שקר והוא נהפך לאמת

הרעיון נהגה על ידי היטלר בספרו "מיין קאמפף". היטלר הסביר שכולם אומרים שקרים קטנים, אבל רק למעטים יש אומץ לומר שקרים גדולים. לא משנה עד כמה השקר מופרך, אם תחזור עליו שוב ושוב, אנשים בסוף יאמינו לו. באמצעות טכניקה זו, שיכנעו הנאצים את העם הגרמני שהעם היהודי הוא האוייב האכזר מכול. הם האשימו את היהודים שהם הגורם לכל הבעיות של גרמניה.

ייאמר ברורות, אם הארגון היה מטפל בתלונות נגד חיילי צה"ל, אוסף אותן ומביא אותן לגורמי האכיפה בארץ, פעולתו היתה ברוכה, אבל ארגון "שוברים שתיקה" המגדיר את עצמו: "ארגון לתועלת הציבור" (הערבי), מטרתו בעצם היא עידוד כיבוש ערבי-מוסלמי ועשיית דה-לגיטימציה של המדינה היהודית בעולם באמצעות אכילת קורצה.

כשם שהנאצים עשו טרם ההשמדה מסע "הכשר לרצח עם" עושה הארגון מסע "הכשר לחיסול המדינה היהודית."

הארגון מנסה לצייר את צה"ל כצבא קלגסים נאצי. בשקר של יהודה שאול למשל, הוא דיווח בנוסח האנטישמים בימי הביניים שהיהודים מרעילים בארות, וכך גם השקר של אבנר גבריהו המדווח על ירי של חיילי צה"ל במכונות ירייה אל שכונות אזרחיות בחברון כעניין של שגרה.

אנשי "שוברים שתיקה" לא מקדמים את השלום אלא מחרחרים מלחמה. הם מקבלים מימון מגורמים עוינים על מנת לקדם דמוניזציה של ישראל. בכך הם מחזקים את הסרבנות הערבית לשלום ומעודדים את האנטישמים המוצהרים, תומכי הב.ד.ס.מ. השוללים בגזענותם את זכות היהודים למדינה.

בין התורמים לקרן: "הקרן לישראל חדשה", (עמוס קלויזנר-עוז תרם לארגון פרס בסך 2500 ליש"ט, שניתן לו מ"הקרן לישראל חדשה" על פועלו לקידום זכויות אדם [ערבי]), האיחוד האירופי, ממשלות בריטניה, ספרד והולנד, קרן אוקספם, קרן DanChurchAid, קרן Christian Aid, קרן המכון לחברה הפתוחה וארגון NDC הפלסטיני, ממשלות דנמרק, הולנד, שוודיה, שווייץ, גרמניה, צרפת, בלגיה, ספרד ואירלנד.

ארגון ICCO התורם ל"שוברים שתיקה" היתנה את תרומתו במינימום של 90 ראיונות עם חיילים בשנה, והוצאה לאור של "אנציקלופדיה של הכיבוש". ארגון Oxfam, התנה את תרומתו בדרישה לחפש כמה שיותר עדויות על "בלתי מוסריוּת" ופגיעה בזכויות אדם.

מובן שכל פעילי הארגון אוכלי הקורצה אינם עובדים לשם שמיים או לשם האידיאולוגיה ההומאנית. הם עובדים למען כסף זר וזוכים לתגמולים מפנקים.

הנה רשימת אוכלי הקורצה בארגון הזוכים למשכורות מכובדות:

דירקטוריון: מיקי קרצמן – יו"ר. אבי מוגרבי. נעם חיות.

צוות: אבנר גבריהו – מנכ"ל. רון זיידל – מנהל תחום איסוף עדויות. דין יששכרוף – דובר הארגון. אחיה שץ – מנהל קמפיינים. עידו אבן פז – רכז פעילות חינוכית. נדב וימן – רכז פעילות ציבורית. ליאון ברזרר – רכז פעילים. אורי גבעתי – תחקירן. יהודה שאול – מנהל קשרי חוץ. פרימה בוביס – מתאמת תחום קשרי חוץ. עדי גולן – רכזת תחום מדיה חברתית. שירה ויזל – מנהלת כספים ומנהלה. 

הנה חמשת בעלי המשכורות הגבוהות:

http://www.guidestar.org.il/vf_view_file?guid=671a1ef3165301d-a0588d736aca6a03-117-99-2017-0180435-7f1651a1323e2349-1844a86b36917e55f

אין ספק, אכילת קורצה מבטיחה בישראל פרנסה נכבדה.

הפרדוקס של נתניהו

למתנגדיו הקיצונים של נתניהו לא איכפת שהמדינה תיפול, ובלבד שהוא ייפול, ואילו לתומכיו הקיצונים של נתניהו לא אכפת שהמדינה תיפול, ובלבד שהוא לא ייפול.

אולי לטובת המדינה מוטב שילך???

המהפך – ראובן ריבלין כבר אפילו לא "נשיא חצי העם"

כשנבחר ראובן ריבלין לנשיא המדינה, ולאחר שסירב לפעול להנצחת חיילי צה"ל שנהרגו ע"י אנשי האצ"ל בפרשת ניסיון הפוטש של "אלטלנה" מתוך הזדהות עימו, כתבתי ש"ריבלין איננו נשיא של כלל ישראל," וכיניתי אותו מאז "נשיא חצי העם."

http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00996.php

בתקופת אותו ניסיון הפוטש מנו "הפורשים" ותומכיהם הרבה פחות מחצי העם, אבל השפעתם גברה והיום הם מונים יותר מחצי העם, והשפעת התמיכה באותו ניסיון פוטש יש לה השפעה עד ימינו בהסתה נגד רבין עד שאפילו כאן, בעיתון "חדשות בן עזר", בהשפעת "מצבי הרוח הפשיסטיים" שירש מבית אבא, טפל יוסי אחימאיר עלילת דם בזויה על יצחק רבין ז"ל כאשר האשימו ב"רצח" אנשי אלטלנה: לדידו של אחימאיר, "מורשת רבין במלואה היא: רצח אנשי 'אלטלנה'." ["מה לרבין ול'דג נחש'?" "חדשות בן עזר" 491]. עלילת השקר הבזויה הזו שטפל אחימאיר על רבין, נפוצה זה כבר בחוגי הימין הסהרורי-קיצוני, ומתפשטת בחוגים רבים שהאמת מהם והלאה.

והנה בלשונו של היינץ קלוגר (חיים יבין) "חל מהפך". דווקא אותו חלק של תומכי ניסיון הפוטש של "אלטלנה" פנה עורף לריבלין ומתקיפו כעת בשצף קצף על דבריו בייחוד לאחר שסירב לחון את אלאור עזריה. בעיני אותם אנשים  יקיר "אלטלנה" לשעבר הפך לחובש כפייה עוכר ישראל. ואילו דווקא אנשי הצד השני בעם מתנגדי "הפורשים" הפכו למגיניו.

את מסע ההסתה הגס נגד ריבלין יש לגנות אבל יש להודות שריבלין תרם להתקפות נגדו מאז שאמר: "יותר משאני חש בושה, אני חש כאב. כאב על רציחתו של תינוק קטן. כאב על שבני עמי בחרו בדרך הטרור ואיבדו צלם אנוש. דרכם אינה דרכי. דרכם אינה דרכנו. דרכם אינה דרכה של מדינת ישראל ואינה דרכו של העם היהודי."

בדיוק על ריבלין אמר אבטליון: "חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו, ונמצא שם שמים מתחלל." (אבות א י"א).

ריבלין חייב היה להיזהר בלשונו ובמקום הכללה "בני עמי בחרו בטרור," צריך היה לומר: "יחידים" מבני עמי בחרו בטרור, ולא "בני עמי". ברגע שהכליל את "בני עמי" הוא חב חובת גלות. ולכן נציע לו, שעל כל אלה שילך לגלות ויסיים את תפקידו. הוא איננו תורם לדמוקרטיה אלא מזיק לה.

"נפש יהודי"  – מעניין ביטחוני לפיגוע תרבותי

לאחר חתימת "הסכם אוסלו" בו נתנה מדינת ישראל לערפאת ואנשיו נשק ושלטון, ניסה ראש הממשלה יצחק רוביצוב-רבין לשכנע את הצבור הישראלי בכדאיות המעשה.

בנאום טלוויזיוני ב-1 במרץ 1994 הוא פרש את הנימוק הבא: "המשטרה הפלסטינית תילחם בחמאס בלי בצלם, בלי בג"ץ, ובלי אימהות נגד שתיקה."

רבין סבר שהבאת יאסר ערפאת ליהודה ושומרון תועיל לישראל מפני שהוא יפעיל עינויים, ויהרוג את מתנגדיו, כך שיילחם בטרור טוב יותר מישראל מפני שאין לו ארגונים  כבג"ץ ובצלם, המגבילים את מעשיו.

בתגובה למדיניות הביטחונית של יצחק רוביצוב-רבין לחש בנימין מיליקובסקי-נתניהו לרב כדורי כבד השמיעה: "השמאל שכח מה זה להיות יהודים, הם חושבים שהם יתנו נשק לערבים, והערבים ישמרו עלינו."

אין ספק שאימרתו של רבין שערפאת ילחם בטרור בלי בג"צ ובצלם ראויה להיכנס לספרה של ברברה טוכמן "מצעד האיוולת" בהיסטוריה, אבל הפולמוס ההיסטורי הגדול התעורר דווקא על חצי המשפט של נתניהו ש"השמאל שכח מה זה להיות יהודים." במהלך הפולמוס איבדה האימרה של נתניהו את משמעותה הביטחונית, והפכה לדיון (בקרב מה שקרוי בארץ "שמאל") בשאלה מהו הקשר של השמאל ליהדות. ובעצם מהי "נפש יהודי"?

בהתייחסו לדברים שהטיח ראש הממשלה נתניהו כלפי השמאל ב-97', אמר אברהם גבאי יו"ר העבודה:  "אנחנו יהודים, חיים במדינה יהודית. אני חושב שאחת הבעיות של חברי מפלגת העבודה, ברצינות, זה שהיא התרחקה מזה. נתניהו אמר ב-97' לרב כדורי והטלוויזיה קלטה את זה. הוא אמר לו 'השמאל שכח מה זה להיות יהודי.' את יודעת מה השמאל עשה כתגובה לזה? שכח מה זה להיות יהודי. כאילו אומרים את זה עלינו, 'אנחנו עכשיו רק ליברלים.' זה לא נכון, אנחנו יהודים ואנחנו כן צריכים לדבר על הערכים היהודיים שלנו.

"הערכים היהודיים שלנו הם הבסיס לכל הדור שקם אחר כך. אנחנו יהודים ואנחנו כן צריכים לדבר על הערכים היהודיים שלנו. אני אומר לך באחריות, הכול מתחיל בתורה שלנו, בהלכות שלנו ובדברים הבסיסיים, אנחנו צריכים להיות גאים בזה. יש כאלה שאומרים 'צריך להיות חילוני קיצוני.' אני מכבד כל דרך."

למרות שבמעשיו (עשיית מיליונים על חשבון הציבור) אברהם גבאי מסמל את הקפיטליזם החזירי, אברהם גבאי צודק לחלוטין. אבות תנועת העבודה דוד גרין-בן גוריון, ברל כצנלסון, מאיר ולד-יערי ודומיהם, היו בראש וראשונה יהודים. כולם היו בעלי "נפש יהודי" ולא "רוסקאיה דושה" (נפש רוסית"). הנפש היהודית היא-היא שהביאה אותם לאידיאולוגיה הסוציאליסטית. אין סתירה בין יהדות לליברליזם, אולי להיפך. היהדות הינה לא רק דת אלא גם תרבות. השפה העברית, ספרות, אמנות, תיאטרון, אבל הבסיס הוא הדת היהודית. אין ספרות עברית חילונית ללא התנ"ך, המשנה והמדרשים. ליהדות פנים רבות אבל ללא בסיסה, ללא "נפש יהודי", אין לתנועת העבודה בסיס קיום.

על החלחלה של יוליה תמיר

יעל הוז-תמיר, שרת החינוך לשעבר, התמלאה חלחלה מדברי גבאי "האסטרטגיה הפוליטית של אבי גבאי מעוררת חלחלה," היא כותבת, "היא תביא (אולי) כמה מנדטים משורות הימין, אבל היא מערערת את יסודותיה של ישראל כמדינה יהודית-אנושית-ודמוקרטית". (יולי תמיר, האסטרטגיה מעוררת החלחלה של גבאי, הארץ 16.11.17)

"גבאי," היא מסבירה, "חובר לגרועים שבאויבי הפלורליזם היהודי, תוך שהוא מקדם תפישה צרה ואמונית של היהדות."

ולאור הניתוח הזה משווה תמיר את עצמה, לא יאומן, לנביאה בשער: "לא נותר אלא להזכיר לגבאי את מילותיו של מרטין נימלר, בשינוי קל: כשפסלו את החילונים שתקתי, כי לא הייתי חילוני, כשפסלו את השמאלנים שתקתי כי לא הייתי שמאלני, כשפסלו את הליברלים שתקתי כי לא הייתי ליברלי, כשפסלו את הערבים שתקתי כי לא הייתי ערבי לבסוף, כשפסלו אותי, לא היה מי שידבר בשבילי."

קשה להאמין שאישה פיליסטינית מחולחלת כזו, החפה לחלוטין מידיעת יהדות וציונות, עמדה דווקא בראש משרד החינוך שאמור לחנך את ילדי ישראל.

השעמום מהציונות והפיכת מדינת היהודים

למדינה ערבית-מוסלמית

את ההוכחה לכך שאין ציונות בלי יהדות ו"נפש יהודי"  מביאה "תורתו" של בועז המבורגר-עברון. בועז המבורגר החליט לעברת את שמו והתלבט בין השמות התנכיים עברון או נעמן. ובחר בעברון (וטוב שכך).

דוד אוחנה מסכם את דרכו הרוחנית של המבורגר-עברון מהתנועה הכנענית אל "הפעולה השמית" לרעיון מדינת כל אזרחיה. (דוד אוחנה, תחושת המולדת שלנו, שיעמומנו היגע מהציונות, "הארץ" מוסף תרבות וספרות 24.11.17)

בועז המבורגר נולד בירושלים [1927], הצטרף להגנה ב-1944, ולאחר פיצוץ מלון המלך דוד הצטרף ללח"י בהשפעת "עיקרי התחייה" של אברהם שטרן. ב-1946 נסע לארה"ב, שם פעל מטעם הלח"י וחזר לישראל בלי להשתתף במלחמת השחרור ב-1951, והצטרף לתנועה הכנענית.

ב-1956, על רקע מלחמת סיני, היה המבורגר-עברון לצד העולה מגרמניה הלמוט אויסטרמן (אורי אבנרי), והעולה מפולניה נתן פרידמן-ילין-מור ואחרים, ממקימי קבוצת "הפעולה השמית" שדגלה בהשתלבות מדינית של ישראל עם המדינות הערביות ב"מרחב השמי".

(היטלר כידוע הכשיר את הערבים מהיותם "שמים" ודיבר על ה"ארים" מול ה"יהודים")

ב-1958 פירסמה התנועה מניפסט תחת השם "המנשר העברי – עקרונות הפעולה השמית". התנועה האמינה כי במרחב המזרח-תיכוני קיים לאום/גזע משותף, הוא הלאום/גזע השמי, תחתיו קיימות תתי-קבוצות כמו הלאומים העברי והערבי. מבחינתם על הלאום השמי להתאחד במסגרת קונפדרטיבית. התנועה הכירה בזכות הפליטים הפלסטינים לחזור למקומות מהם ברחו או גורשו במהלך מלחמת 1948, ולבטל את "חוק השבות".

על שורשי השקפתו העברית, הנטועים בהשקפה ה"כנענית" מבית מדרשו של רטוש, סיפר עברון כי ב-1946, בהיותו בן 19, הכיר לו חברו עמוס לוין-קינן את המשורר העולה מפולניה אוריאל היילפרין שהחליף שמו ליונתן רטוש. הרצאותיו של היילפרין-רטוש סיפר המבורגר-עברון "הבהירו לנו את סיבות שיעמומנו היגע מה'יהדות' וה'ציונות', שניסו להרביץ בנו, את ההרגשה שהשתייכות היסוד שלנו היא עם הארץ הזאת ותושביה."

היילפרין-רטוש הטיף להתנתקות מהעם היהודי ויצירת אומה חדשה בארץ בכל הסהר הפורה המבוססת על התרבות העברית הקדומה. אברהם שלונסקי כינה אותם "כנענים".

לאחר מלחמת ששת הימים טען המבורגר-עברון ש""הפיתרון היחיד הוא הפיכת ישראל ממדינה יהודית למדינת 'כל אזרחיה' מתוך ההנחה שהתרבות העברית חזקה דיה להכיל בתוכה נוצרים ומוסלמים, שמים וסלאבים... יש לפרק את המסד האידיאולוגי שכונן את מדינת ישראל ולעשות דה-ציוניזציה שלה". (כלומר להפיכתה למדינה ערבית-מוסלמית).

הנכד שלו עמרי עברון ממשיך את תורת סבו וכאקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי סירב להתגייס לצה"ל.

סעיב עריקאת – בין "כנעני לכנעני"

בדומה להמבורגר-עברון, הפוליטיקאי הפלישתיניאי סאיב מוחמד סלאח עריקאת, המתגורר ביריחו, מתנאה שנים רבות בהיותו "כנעני" (צאצא של רחב הזונה?)

ההתנאות בעבר הכנעני משמשת בפרופוגנדה הערבית-פיליסטינית הוכחה לכך שהם קדמו בארץ ליהודים. אבל עריקאת, בניגוד להמבורגר-עברון, מגדיר את עצמו ערבי-מוסלמי-סוני, ונלחם למען הפיכת ישראל למדינה ערבית-סונית ששפתה ערבית. לא עולה על דעתו שהוא יהיה "כנעני" המדבר עברית.

הנה ההוכחה שהתנתקות מהעם היהודי ומהיהדות (על כל גווניה) הופכת את האוחזים בה, גם אם לא תמיד מרצון, לאקטיביסטים פרו-איסלמיים.

איימן עודה מזדהה עם הטרור של חיזבאללה ושל החמאס

יו״ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל), ח״כ איימן עודה, האחמדי הגזען, הצהיר ש"אם הייתי אזרח לבנון לא הייתי מצטרף לארגון כמו חיזבאללה – אך לא אשתמש כלפיו במונחים של טרור"..

כלומר אימן עודה מביע הזדהות עם פעולות הטרור של חיזבאללה.

http://rotter.net/forum/scoops1/438271.shtml

לפני שנה ב"יום הנכבה" 2016, עלה עודה לרגל לקברו של הגזען הסורי-מוסלמי סוני שהסתנן לארץ, עז אדין א קסאם, ונתן לו בּיְעָה – שבועת אמונים.

החיזבאללה השיעית היא האוייב של קסאם הסוני. שתי התנועות היו מחסלות זו את זו אם היה עולה בידן, אבל עודה הגזען האחמדי תומך בשתיהן כי הן אויבות של העם היהודי ומדינת ישראל.

תמיכתו של האחמדי עודה בחיזבאללה ובחמאס תמוהה, שכן הדת האחמדית, המוגדרת באיסלם כדת כפירה, אינה יכולה להתקיים בכל השטחים הכבושים ע"י הערבים, (כ-13 מיליון קמ"ר, 23 מדינות) ויכולה להתקיים רק תחת השלטון היהודי-ציוני.

אם היה עז אדין א קסאם בחיים ולא בקבר, היה מן הסתם רוצח את הכופר האחמדי אימן עודה. ואם יתפוס חיזבאללה את השלטון ירצח גם הוא את הכופר האחמדי אימן עודה, אבל מה לא עושים כאשר שנאת היהודים היא-היא המאחדת אותם והיא המניע לפעולה של אימן עודה.

בין גיס חמישי ערבי לקפה עם סודה

כאשר איימן עודה יו״ר הרשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) מגדיר את עצמו כגיס חמישי אי אפשר שלא להיזכר בתפקיד הערבים בגיס החמישי המקורי.

במלחמת האזרחים בספרד, בשנים 1936-1939, בין תומכי הפשיזם בהנהגת הגנרליסימו פרנסיסקו פאולינו ארמנחילדו טאודולו מויסס פרנקו אי מאסאס באמונדה סלגדו פרדו, המכונה "אל קאודייו" El Caudillo, (בספרדית "המנהיג"), לבין תומכי הרפובליקה, הצהיר אחד ממפקדי הצבא של פרנקו, גנרל אמיליו מולה, ערב כיבוש מדריד, שלרשותו יש ארבעה גייסות, ובנוסף בתוך מדריד יש לו גיס חמישי, התומך בו.

אחד מהשירים המפורסמים ביותר המזוהה עם הרפובליקנים במלחמת האזרחים היה שיר הבריגדה החמש עשרה.

Viva la Quince Brigada

Viva la Quince Brigada,

rumba la rumba la rumba la.

Viva la Quince Brigada,

rumba la rumba la rumba la

que se ha cubierto de gloria,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

que se ha cubierto de gloria,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

Luchamos contra los moros,

rumba la rumba la rumba la.

Luchamos contra los moros,

rumba la rumba la rumba la

mercenarios y fascistas,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

mercenarios y fascistas,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

Solo es nuestro deseo,

rumba la rumba la rumba la.

Solo es nuestro deseo,

rumba la rumba la rumba la

acabar con el fascismo,

¡Ay Carmela! ¡Ay Carmela!

acabar con el fascismo

תֶחִי הבריגדה החמש-עשרה

(תרגום שלמה אביו)

תֶּחִי הַבְּרִיגָדָה הַחֲמֵשׁ-עֶשְׂרֶה

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

תֶּחִי הַבְּרִיגָדָה הַחֲמֵשׂ-עֶשְׂרֶה

רוּמְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

שֶׁהִתְעַטְרָה בִּתְהִילָה!

הַאי כַּרְמֶלָה! הַאי כַּרְמֶלָה!

שֶׁהִתְעַטְרָה בִּתְהִילָה

הַאי כַּרְמֶלָה! הַאי כַּרְמֶלָה!

נִלְחָמִים אָנוּ נֶגֶד הַ"מּוֹרוֹס"

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

נִלְחָמִים אָנוּ נֶגֶד הַ"מּוֹרוֹס"

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

שְׂכִירֵי חֶרֶב וּפַשִׁיסְטִים.

רַק תְּשׁוּקָה אַחַת לָנוּ

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

רַק תְּשׁוּקָה אַחַת לָנוּ

רומְבָּה-לָה-רוּמְבָּה-רוּמְבָּה-לָה

לְחַסֵּל אֶת הַפַשִׁיזְם.

המלחמה נגד "המורוס", כוונתה למלחמה נגד הערבים-המרוקאים שהצטרפו לצבא של פראנקו במלחמה נגד הרפובליקאים, ונודעו לשמצה בגלל אכזריותם ומעשי האונס שלהם.

פישל ביגלמן היה יהודי פולני שהשתתף במלחמת האזרחים בספרד, שם, במהלך המלחמה הכיר חובשת עדינה, יפה, וטובת לב בשם כרמלה, שהלכה אחריו לארץ והם הצטרפו לקיבוץ גבת. פישל היה אופה. עבד בלילות וישן בימים. במאפייה בגבת אפו שני סוגי לחמים: שחור לימי החול, ולבן לשבת. הטעם היה נפלא. כרמלה אשתו של פישל, עבדה במרפאה. בגלל טוב ליבה ועדינותה, עמדו כל הילדים הפצועים על כך שרק היא תחבוש את פצעיהם.

הבן של פישל וכרמלה התגייס לחיל האוויר ונעשה טייס. בגלל שליטתו בצרפתית היה מראשוני המטיסים את מטוסי המיראג' שהגיעו מצרפת. לימים היה מבכירי מפקדי חיל האוויר. הוא איפשר לנו, ילדי גבת לבקר בבסיס ולראות מטוסים. 

פישל סיפר לנו בחברת הילדים על המלחמה בספרד ושם גם למדנו על מקור השיר שנהגנו לשיר אותו במילים המוזרות וחשבנו על החובשת טובת הלב כרמלה:

יֵשׁ לִי דוֹדָה, אַיְזְן דּוֹדָה,

רוּמְבָּלָה רוּמְבָּלָה רוּמְבָּלָה.

הִיא שׁוֹתָה קָפֶה עִם סוֹדָה,

רוּמְבָּלָה רוּמְבָּלָה רוּמְבָּלָה.

כַּרְמֶלָּה הֵי, כַּרְמֶלָּה הֵי,

כַּרְמֶלָּה הֵי, כַּרְמֶלָּה.

https://www.zemereshet.co.il/song.asp?id=1768

מיקו פלד – היהודים תמיד אשמים

על מיקו פלד הפעיל הפרו-איסלמי, האנטישמי והאנטי-ציוני, בנו של מתתיהו (מתי) איפלנד- פלד הפלמחניק, אלוף בצה"ל שהפך לאנטי-ציוני, ושימש כמרגל סמוי של הק.ג.ב. בארץ, ומסר ידיעות לסובייטים כבר כתבתי:

http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01282.php

והנה אותו מיקו פלד מסביר את הסיבה לטבח הנורא שנעשה במסגד סופי בסיני ובו נטבחו למעלה משלוש מאות מתפללים בהם ילדים רבים. הסיבה לטבח, הוא מסביר, היא שיתוף הפעולה הנפשע של א-סיסי עם ישראל.

הנה עוד דוגמא לאקטיביסטים פרו-איסלמיים המתחזים לליברלים ובעצם תומכים ומעודדיםאת הטרור המוסלמי.

נעמן כהן

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"קול היצרים"

ליהושע צנוירט (בר-יוסף)

1937

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 5.5.1972

לפני 45 שנים

כשהופיע "קול היצרים" (1937), ספרו הראשון של יהושע צנוירט (לימים בר-יוסף), היה מחברו צעיר כבן עשרים וחמש, ילד צפת, המתגורר בירושלים. הספר מוקדש לדב שטוק, הוא דב סדן. ועל שערו הפנימי תחריט של הצייר ז. רבן. מנהג נאה זה של שערים פנימיים מצויירים לספר דומה שחלף והתבטל כליל בעולם המו"לות שלנו, וחבל.

"קול היצרים" מחזיק נובלה אחת, שהיא עיקר הספר, "חיים סנדלר", ועוד חמישה סיפורים קצרים: "קול חתן וקול כלה", "הרעייה", "פת שחרית", "חלום", ו"מזכירתו החדשה".

חיים סנדלר, גיבור הסיפור, הוא בבחינת "עבד כי ימלוך". ראשיתו של הסיפור בתיאור סימטאותיה של העיר העתיקה בירושלים בשנים שלפני מלחמת-העולם הראשונה. חיים סנדלר הוא יהודי ממורמר ותאוותן, כלוא בשפל-המדרגה של מקצועו, סנדלר, נשוי לאישה שנואה עליו:

"להוט היה בכל נימי נפשו אחרי מקום חשוף שבגוף אישה. תיפח רוחם של הזקנים והאברכים יראי-השמיים שלא נתנו לו להסתכל בעיניים לטושות ארוכות במקום האסור, ומכל-שכן שלא היה עולה על דעתו – נוכח לשונותיהם השנונות, לעשות מה שדמיו דרשו ממנו. הללו כיוונו תמיד את השעה ומצאוהו בקלקלתו, כשהוא עומד צמוד לקיר ומסתכל בעיניים לטושות למקום המושך.

"כך היו דמיו רותחים בקירבו ללא הפסק עד שנעתר לשידולי השדכנית ונשא את הארורה לאישה. כמה מכוערת ההיא בגופה הרזה זרוע העצמות! כמה כיעור בפרצופה הצנום בעל העיניים הטרוטות והאף המחודד הגרום! אילו ביכולתו היה ממרס את הפנים האלה עם הגוף ביחד ועושאם לגוש-נבלה אחד. אך ההיא ידיים ארוכות וזריזות לה וציפורניים שחורות ומחודדות כמחטים לאצבעותיה הגמישות. פעמים אחדות כבר סטרה בפניו בידיה אלו והוא לא יכול לה!

"עלוב ומדוכא היה בפני מרצהּ השופע קללות וגידופים המהפכים את קרביו של האדם בקירבו. הנה כך נרתם, אחרי נישואיו אלו, בעול כבד של עבודה מפרכת וטרדת הבית. הצמוקה ההיא, בטנה גדלה עליה בכל שנה ושנה. לעומת בטנה המחודדת נצטמקו שאר אבריה ושפתיה הלכו והכחילו מיום ליום. גם היום השאירהּ בבית בבטן מנופחת בפעם החמישית. שש שנים וחמישה שרצים!... תרוטש כרסה התרנגולתית כסנדל מרופש אבא רחימא!" (עמ' 7).

עם הולדת בנו החמישי, חש חיים סנדלר עצמו לשעה קלה כאיש בעל ערך, משום הכבוד שעתידים לחלוק לו בבית-הכנסת ביום הכנסת הבן בברית. אך גם שמחת גאווה זו נלקחה ממנו מאחר שבאותו יום בדיוק, באותו בית-כנסת, נערכה חגיגת הברית של בנו של אברך מאחת המשפחות התקיפות והמיוחסות בעיר. סאת השפלתו של חיים שלמה, וכמו כדי להרעימו גם מתעללים בו חבריו הסנדלרים, על חטא שחטא בגאווה ובהתנשאות כלפיהם, ותולשים בכוח את מחצית זקנו.

ובשנים שלאחר-מכן, "מיום ליום הלך ונתבהר לפניו הדבר היחידי אשר חסר לו. עד שביום אחד עלה לו לבטא את הדבר במילה אחת: 'שלטון'!" (עמ' 24).

וההזדמנות ניתנת לו עם פרוץ מלחמת-העולם הראשונה. בעזרת אחד ממכריו, אפנדי ערבי, הוא מתקשר עם השלטון התורכי ונעשה ל"מוסר". מעתה תפקידו לבלוש היכן מסתתרים האברכים היהודים הנמלטים מחובת השירות בצבא התורכי, וראה זה פלא, במקום לטעום טעם של נידוי והחרמה, מתרפסים עתה לפניו כל בני העדה היהודית, גם אותם גבירים שלעגו והשפילו אותו לפני זמן קצר, וכולם רצים וממהרים לשלם לו מטבעות-זהבם האחרונות למען יפדה את בניהם וחתניהם מחובת הצבא. וחיים סנדלר חש עתה את כל העוצמה והעונג שמעניק לו כוח-שלטונו. גם נערה צעירה הוא כובש לו לפילגש. גם בבית-הכנסת נשמעים עתה דבריו, ומלעיגיו מאתמול מחניפים לו וחפצים למצוא חן בעיניו, וכך הוא מתעשר והולך.

תום המלחמה, חילופי השלטונות, כל אלו אינם יכולים לו לחיים סנדלר. עושרו מגן עליו. גם בניו, אלה ה"שרצים", גדלים ונעשים עזר לו, והאישה, אף היא השמינה, שקטה ונרגעה. רשתו של חיים פרושה על כל העיר, הוא סוחר במטבעות, הוא מלווה, הוא קונה מגרשים ובונה בתים. הוא נעשה מאמין גדול בציונות ובעלייה, מאחר שלפי גלי העלייה לארץ הוא מקדים ומכין את רכישת מגרשיו לבניית בתיו.

על פיגומו של אחד מבתיו החדשים הוא נעשה, במכוון או באקראי, לרוצח. בשעת ויכוח הוא דוחף את אחד הסרסורים והלה נופל ומקפח את חייו. (מעמד זה שימש נושא לתחריטו של ז. רבן בשער הספר).

מכל מעלליו יוצא חיים בשלום. את אלמנת הסרסור כולאים בבית-משוגעים. הכסף יענה את הכול. וסיום הסיפור בחגיגת חנוכת ביתו החדש של חיים, הבית אשר בנה לו ולכל בניו וכלותיו.

יושבים להם חיים, וגציל חותנו, בראש השולחן, ליד שני בקבוקי השמפיין שנתרוקנו, וחולמים על יפהפיות קהיר:

" – אי, אי, לבנות הללו הללו כאווזים שטים במים. מרכיבות הן מנורות קטנטנות אדומות על גופן, ורוקדות כשדים. אך, אחא, הללו אוהבות לקבל כסף מזומן, טבין ותקילין. חמש לירות נתתי לאחת. ועל השנייה שפכתי בקבוק שמפיין מלא. לוּ ראית כיצד תסס המשקה על העור הלבן הערום! אי אי, יש דברים נאים בעולם רחב זה. ואתה חביבי עדיין לא יצאת כמעט מירושלים! בשבוע הבא אסע לקהיר, הילווה אליי ותראה את פירושם של חיים מהו!" (עמ' 119).

* יהושע צנוירט (בר-יוסף): "קול היצרים". הוצאת "קרית ספר" בע"מ, ירושלים, תרצ"ז [1937). דפוס העברי, של י. ורקר, ירושלים. 232 עמ'.

*

קורות חייו של ה"מוֹיְסֵר" מנחם מנדל קרמר מירושלים

מצוטט מוויקיפדיה

מנחם מנדל קרמר (1869-1938) נולד במינסק שברוסיה הלבנה, בתחום המושב היהודי של רוסיה (כיום בירת בלארוס). עלה לארץ עם משפחתו בילדותו, בשנת 1873, והתחנך בישיבת 'עץ חיים'. השתכן בשכונת מאה שערים בירושלים וב-1890 פתח בקומת הקרקע של ביתו בית מרקחת. במקביל לעבודתו כרוקח, היה מקורב לראשי השלטון הצבאי העות'מאני בירושלים, ועבד כסוכן עבור המשטרה העות'מאנית.

במהלך ביקורו של בנימין זאב הרצל בארץ ישראל בשנת 1898, עקב אחריו קרמר, כאשר בכיסו היה צו מעצר כנגד הרצל לשימוש במקרה שיתעוררו מהומות. הרצל לא התקשה לזהות את הסוכן שעקב אחריו, והוא מזכיר אותו ביומניו.

החל משנת 1903 שימש כתב עבור העיתון "השקפה", בו היה ממונה על הטור "השבוע", שתיאר אירועים בירושלים, ובמיוחד ידיעות על ראשי השלטון העות'מאני בעיר, ומאוחר יותר שימש כתב "הצבי". המשיך לשמש כסוכן עבור המשטרה במהלך מלחמת העולם הראשונה, ולאחריה עבד עבור המשטרה הבריטית, עד כשנה לפני מותו.

דוד תדהר כותב שבתקופת המנדט הבריטי לא היה קרמר פקיד רשמי אך היה מקבל 6 לא"י לחודש ל'הוצאות שונות של המשטרה.' תדהר מציין ש"כדי שהקהל ידע ויקבל את הרושם שהוא פקיד 'חשוב', היה יושב בכל בוקר על כיסא, שהיה מעמיד על המדרכה ליד חנות הבגדים 'ספיר את ווייט' ברחוב יפו בירושלים, ושם היה מעיין בעיתונים, כדי שהקהל העובר שם יראה איך הוא מסמן בעיפרון האדום את הכתוב בעיתון... כאילו כל המשטרה היתה תלויה בו..."

תדהר גם מציין שזמן מה לאחר מינוי שלו, של תדהר, כמפקד המשטרה בעיר החדשה בירושלים (1921) הוא עצר את מנדל קרמר, שהיה אז "כבן שבעים ומעלה, אדם נמוך בעל כרס גדולה," בעבירות של שחיתות ומירמה, ואולם בלחץ קצינים אנגליים בכירים קרמר שוחרר.

בזיכרון הקולקטיבי של היישוב וישראל נודע קרמר כאישיות שלילית – כ"מוֹסֵר", בעיקר בזכות איזכורו ביומניו של הרצל. מאידך ידוע גם שקרמר פעל במיספר מקרים בהשתדלות לטובת יהודים אל מול השלטונות העות'מאניים. השער הסמוך לביתו בשכונת מאה שערים זכה לכינוי "השער של מנדל קרמר".

אהוד: יוצא אפוא שספרו של יהושע בר-יוסף יצא לאור בירושלים שנה לפני מותו של מנחם מנדל קרמר, ויש לשער שמרבית הקוראים שיערו מי שימש לו השראה לדמות הירושלמית של חיים סנדלר.

* * *

אברהם כץ עוז

יום החלטת האו"מ על אישור החלוקה, 29/11/1947

(זיכרון משבוע לפני הבר-מצווה שלי, 7/12/47)

  למדתי  בבית חינוך לילדי עובדים ברחוב  בצלאל בתל אביב, ליד גן מאיר.

אחרי הצהריים חזרנו, יחיאל (צ'לנוב) ואני, הביתה. הלכנו דרך המדרגות שעל יד העירייה הישנה ברחוב  ביאליק, ושם כבר היו תלויים המון דגלים, והיתה איזו שהי  תחושה  שקורה משהו אחר, לא ידענו מה. חזרנו, דן, יחיאל ואני מבית הספר הביתה. בדרך,מול העירייה  היה  ביתו של ביאליק, שהיו לו עצי פרי בחצר, שם היינו מפלחים לעיתים  פרי או שניים  בדרך הביתה.

יחיאל ואני גרנו באותו בית ברחוב פינסקר מיספר 10. הם  בקומה ג', ואני עם אימא [הציירת ציונה תג'ר, 1900-1988] על הגג, בחדר שהיה פעם חדר כביסה, שהפך לדירה של שני חדרים, משני צידי המדרגות , וגג  גדול. בחדר אחד היו מטבחון ושירותים, ובחדר השני, מצד שני של המדרגות, היה החדר  שלי. עם יציאה לגג. מהגג הזה ראינו ראינו את הים, ואחרי כמה חודשים את השריפה באלטלנה.

אבא  כבר  מזמן לא גר איתנו. אימא ואני גרנו בפינסקר  10 מאז שאני חזרתי מגבעת השלושה ואימא חזרה מהשירות  ב-ATS [בצבא הבריטי]. לקיבוץ גבעת השלושה נשלחו רבים מילדי תל אביב, כמוני, אחרי ההפצצות של האיטלקים ברחוב בן יהודה בתל אביב. 

בגבעת השלושה שהינו כ-25 ילדי חוץ, כשלוש  שנים.

אימא ציונה אמרה ש"יש  הערב דבר חשוב נורא ברדיו." היה לנו בבית רדיו פיליפס גדול, שהיה מחובר בחוט לאנטנה על הגג, ולעמוּד על יד השובך של היונים של אימא.

אימא  בדקה כל רבע שעה אם הרדיו  בסדר.

 בערך בחמש  הגיע  ברוך אגדתי (אגא) לשתות  תה איתנו.

לפי זיכרוני, ומה שהבנתי רק אחר כך, התחילו באו"מ את הספירה ואת ההודעה מי הצביע  בעד ומי הצביע  נגד, ואימא ישבה כאילו חיברו אותה ואת אגא לרדיו. אם אמרתי מילה או ביקשתי משהו, צעקה עליי: "במי (כך קראה לי) שיהיה  שקט!"

גמרו לספור והודיעו על התוצאות, שהתקבלה ההחלטה לתת מדינה ליהודים,  אימא  התחילה לבכות ולצחוק ביחד, והתחבקה  עם אגא ואיתי, ועל אף שלא בדיוק הבנתי מה השמחה, שמחתי  גם אני.

  אימא  הוציאה  מהארון של התרופות (ששם היו גם  הבנקס, כוסות רוח), חצי בקבוק של מה  שנקרא קוניאק "מדיצינל", ומזגה לה ולאגא, והם שוב רקדו סביב השולחן השחור שבאמצע  החדר.

מהקומה השלישית ,יהודית, אימא של יחיאל צ'לנוב, צעקה לנו שנרד אליהם, ירדנו, ובנימין ויהודית ואימא ואגא רקדו  ובכו.

יהודית אמרה שכולם יורדים לרחוב, אנחנו ירדנו גם כן, גרנו קרוב מאד לקולנוע מוגרבי ושם ברחוב כבר היו המונים שצרחו ורקדו ובכו  ושוב צחקו ושוב צעקו ושוב רקדו. הכיכר והרחובות היו מלאים אדם, והמכוניות שלא יכלו לזוז,  צפרו, והיה  שמח. מעגלי רוקדים רבים היו ברחוב עצמו.

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, יחיאל ואני הלכנו לאיבוד בתוך המהומה שהיתה שם, מישהו עלה על מדרגות הכניסה הרחבות לקולנוע מוגרבי, הרים את ידיו, ונאם משהו, שאף אחד לא שמע, ואי אפשר היה להבין, אבל בסוף הנאום הוא צעק: "מדינה! מדינה! מדינה!" וכולם הריעו  וצעקו  גם כן  "מדינה!  מדינה!" ושוב כולם  צעקו  ובכו ורקדו והתנשקו.

  יחיאל ואני חזרנו הביתה. 

 כשאימא חזרה, היא אמרה שהולכים לסבא שמואל טאג'יר, שגר ברחוב יפו תל אביב, "כי כולם  יבואו לשם," אמרה אימא.

הלכנו, ובכל הדרך, כולל ברחוב נחלת בנימין, ובכיכר  מגן  דוד אדום, "וגם למטה," רקדו וצעקו: "מדינה!  מדינה!"

גם ברחוב הרצל היתה  שמחה גדולה, וגם על יד גימנסיה  הרצליה  רקדו  ושרו ולא נתנו  למכוניות לעבור.

הגענו לבית של  סבא  וסבתא , קומה שנייה. עלינו, וכבר במדרגות  שמענו את השאגות של הדודים שלום ויוסף. בתוך הבית כבר היו  הדוד  אברהם (איכר) שהיה חבר טוב של סבא, וכן הדוד חזקי ושושנה, והדוד אשר, והדודה  שושנה וגבריאל, וסמי, וכולם התנשקו וצחקו ובכו, וסבא  הביא את בקבוק העראק של שבת  בבוקר, ונתן לכולם כוסות עם עראק ומים, שעושים את העראק כמו חלב, ושם זיתים  מבוקעים על השולחן, ולחם.

ואז כולם השתתקו וסבא אמר איזושהי ברכה ארוכה מאוד, אולי סיפר את תולדות המשפחה מהיציאה מהעיר העתיקה לנחלת שבעה, ואחר-כך ליפו ולנוה צדק, ואולי סיפר על שלושה דודים קטנים, שקבורים בבית הקברות היהודי של יפו , ואולי סיפר על  היוזמה  והמאמץ להקמת "אחוזת בית", היא תל אביב, שהיה בין מיסדיה. ואולי סיפר על  הסבא רבא רבא משה  טאג'יר, שהיה הרב הראשי בסופיה, בולגריה.

אחר-כך  אמר בדמעות ובגרון ניחר: "ברוך אתה יי אלוהינו מלך העולם  שהחיינו והגיענו וקיימנו לזמן הזה" ונתן לסבתא סולטנה, שישבה על יד השולחן, נשיקה.

אני  זוכר רק פעם אחת לפני זה שסבא נתן נשיקה לסבתא. זה היה  כאשר  קיבלו ב-1943, בזמן המלחמה, טלפון  מהדוד שלום, שהיה בחיל החפרים, ונפל  בשבי הגרמני ביוון, וברח  מהרכבת, והגיע בסירת מפרש מתורכיה לארץ, ואז הדוד התקשר והודיע  שהוא חי, דבר שלא היה ברור זה כמה חודשים,  ואז סבא שמואל הביא לסבתא סולטנה הביתה פרחים, ונתן לה נשיקה.

ואחר-כך כולם שתו את העראק ושוב  צחקו ובכו.

אבל כל זה היה פחות חשוב לדעתי מהמתנה שקיבלתי למחרת  מאבא שלי,  שהביא לי אופניים "סן בים" יד שנייה, לכבוד הבר מצווה שהיה אחרי שבוע. היו לאופנים גם דינמו ופנס  וגם "סבל" מאחורה, שאפשר להרכיב עליו ילדים אחרים.

אז אם תשאלו אותי אם  אני זוכר את  יום 29/11/1947, יום החלטת האומות המאוחדות.  אני  בעיקר זוכר את האופניים החצי-חדשות שקיבלתי, ואת המסיבה של הבר מצווה שלי שנערכה בשבת, אחרי שעליתי לתורה  בבית כנסת אוהל מועד. מסיבת הבר מצווה התקיימה על הגג שלנו, בצד  הצפוני של הגג, כי הצד הדרומי היה במבט עין ישיר  עם  המגדל של מסגד חסן בק ביפו. והיה חשש  שיהיו יריות.

הגיעו כל שחקני הבימה וילדיהם, שחקני  האוהל, הקאמרי, הציירים והפסלים, והארכיטקטים, והנגנים והסופרים והמשפחה וחברים  מכל מיני מקומות, וילדיהם. העיקר  שכולם עלו לקומת הגג שמחו והריעו ושתו כיד המלך. חלקם הביאו  מתנות. הרוב הביאו ספרים ולא כמו היום,  כסף. אני  זוכר  שאימא לא  הסכימה לקבל הדפס שראובן רובין  הביא מתנה, ואמרה לו: "רובין, לא, אתה תביא אוריגינל ולא הדפס."

וכך היה.

אני גם זוכר שבבר מצווה שלי היו הרבה חצילים והרבה לחם וקוניאק מדצינל, ואילו בבר מצווה של  חברי דן ברקאי, היו נקניק לאורחים וגם וודקה, ואצלי לא היה, וזה מרגיז אותי עד היום.

אחר כך הקימו מדינה.

אברהם כץ עוז

* * *

תעצרו הכול, וצפו באחד הסרטונים המדהימים של השנה
במשך 6 דקות  מפרק/מנפץ/כותש "עבדאללה אל הדלק" אחד ממובילי הדעה הבכירים בכווית, את השקר הפלסטיני: היהודים הם לא כובשים, הם חזרו לארצם: פלסטין? מעולם לא היתה מדינה שנקראה פלסטין: ישראל היא עובדה מוגמרת.
הדיון המדהים הזה התקיים לפני כמה ימים בטלוויזיה בכווית, וזה כבר שיטפון של דעות פרו ישראליות שמופיעות בלב הפריים טיים בתוכניות שונות ברחבי העולם הערבי.

https://www.facebook.com/HalleluHeb/videos/1981100158827585/?hc_ref=ARQVN4vFF_nP2dQ26T1zTEhbOxZXyYHMqBiw03scjpxrgBP_NLhs9vrunekYltjIO0g

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* צבי גבאי: היום, ל' בנובמבר, יצוין באירוע ממלכתי בירושלים, זו השנה הרביעית, יום היציאה והגירוש של יהודי ערב ואיראן. כל זאת בהתאם לחוק שנחקק בכנסת ב-2014. באירוע תצוין המורשת של מיליון היהודים שחיו במזרח התיכון ובצפון אפריקה, שרובם הגיעו לישראל כפליטים, וכיום הם וצאצאיהם מהווים כמחצית אוכלוסייתה. אירועים דומים יתקיימו בקהילות יהודיות ברחבי העולם.

התאריך ל' בנובמבר נקבע בשל סמיכותו לכ"ט בנובמבר, יום ההחלטה על "חלוקת פלסטין" בעצרת האו"ם. אז החלו הפגיעות ביהודים שחיו במדינות ערב. היהודים, שחששו לחייהם בעקבות התנכלויות הממשלות הערביות, נאלצו לעזוב את מדינותיהם ולהשאיר מאחוריהם את רכושם הפרטי והקהילתי, והוא הוחרם. ["הארץ" 30.11.17].

* לאורי הייטנר שלום, בהמשך למה שכתבת על תסמונת הש"ג  [גיליון 1295] , ממליצה לך לקרוא את "מעריב המוסף" של יום שישי האחרון, 27.11.17 – שבו תחקיר בן חמישה עמודים על מה שקרה שם.

תחת הכותרת, "מכה משמיים", כותרת-המשנה: אירוע ליל הגלשונים נצרב בהיסטוריה של צה"ל ככתם שחור שאין עליו מחילה – בגלל ש"ג שברח מפני מחבל בודד – 30 שנה אחרי, מציגים המעורבים בתקרית הקשה וקרובי הנופלים תמונת קרב שונה: לוחמים שתיפקדו כראוי וסיכנו את חייהם. כעת הם מבקשים לעשות צדק היסטורי, באים חשבון עם הקצונה הבכירה שהתעלמה מהגבורה ומספרים על הטראומה הנפשית והבושה שהם נושאים עד היום.

איילה זמרוני

* אהוד: בקשר להטרדה מינית, היכרתי בירושלים לפני שנים רבות, כאשר למדנו באוניברסיטה, סטודנטית במדעי הטבע, מרשימה ויפה, שגרה עם החבר שלה, לימים בעלה, בחדר באותו בית שבו גרתי גם אני, ולפני כל בחינה בעל-פה היתה מראה לנו בשובבות כיצד היא מרחיבה את המחשוף של חולצתה בפרימת עוד כפתור, ולדבריה זה תמיד פעל.

* למדור הש"י: לתוהים ולשואלים על הניקוד בנוסח העברי של משלי לה-פונטיין: לצערי נפלו לא מעט טעויות ניקוד. מצטערת ומתנצלת מכל ליבי!

ותודה על המילים הטובות.

נורית יובל

* הערה לאיילה זמרוני. שֵעור – איננה מנוקדת בחיריק אלא בצירה. וצריך להגיד שֵעור ולא שִעור.

בכתיב חסר, אחרי חיריק ללא יוד, צריך להיות דגש חזק. האות  ע' איננה מקבלת דגש חזק לכן – שֵעור!

בנדלה

* לאהוד, בוקר טוב. בהקשר לסיפא בחב"ע 1295, שם העלתה איילה זמרוני זיכרון מילים אמהריות מלפני יובל שנים, נזכרתי גם אני במלים אמהריות שלמדתי בנעוריי, לפני כ-75 שנה.

הבלשן, ששמו נשכח, סיפר כי בלשון האמהרית מילים רבות דומות לעברית, לא רק בגלל הקשרים הקדומים עם ירושלים, אלא עקב היות האתיופים נוצרים, ואולי השפעת הערבית מתושבי חצי האי ערב.

כך תוארו של הקיסר כשליט היה 'נגוס' – בעברית הנוגס;  ו'חיילה סילאסי' – בעברית חייל (אביר) השילוש הקדוש – האב, הבן ורוח הקודש, באמונה הנוצרית.

ומעניין שבמשך דורות לא נכללה מרים, אימו של ישוע, בשילוש הקדוש; ובאיטליה היו אלה שסלדו ממנה בתואנה שבשלב מסויים היא התנכרה לבנה. 

היה זה האפיפיור פאולוס השישי שהגיע מירדן, דרך יהודה ושומרון לצומת מגידו, שם התקבל באורח ממלכתי, והמשיך לנצרת, ושם בטקסים מרהיבים, הטיף להחזרת מרים לקדושה בטהרה.  פאולוס השישי, בהראותו 'כתף קרה' לישראל, בדרכו חזרה לירדן, עצר רק במעבר מנדלבאום במזרח ירושלים, שם נפרד ממנו נשיא המדינה זלמן שזר בציטוט מנבואת מיכה, שהושמעה בכל הדורות ע"י רבנים בעת ויכוח תיאולוגי עם כמרים:  "כי כל העמים יילכו איש בשם אלוהיו ואנחנו נלך בשם ה' אלוהינו לעולם ועד!"

ברוך תירוש

* קראתי את כל הפרקים של מלי טויב ועדיין אני שואל: מה חלקו של אהרון אהרנסון בהצהרה?

ד"ר זלמן גרינברג

ירושלים

* אהוד: מרבית זמן הכתיבה שלי בשנה האחרונה מוקדש להקלדת עשרות ובקרוב מאות הרשימות שפירסמתי במשך השנים במדורי "ספרי דורות קודמים", רשימות שמהן אני מפרסם מדי גיליון חדש של המכתב העיתי.

עם סיום ההקלדה, שסופה נראה עדיין רחוק, יעמוד האוצר הזה, כלקסיקון של ספרים וסופרים, לרשות המשתמשים באינטרנט. גם כיום אפשר לקבל, בפנייה אליי, בקובץ וורד עברי את כל החומר שכבר הוקלד.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל