| הצהרה |
חדשות בן
עזר
מכתב עיתי לֵילִי חינם מאת סופר נידח
פעמיים בשבוע
גיליון מס' 1297
במלאת 120שנה להולדתו של גרשם שלום
[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]
תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ט"ז בכסלו תשע"ח, 4.12.2017
עם השיר "אישפוז יום" מאת נאוה סמל, "ידיעות אחרונות", 9.7.2017
והזמנה של גלריה אנגל לחשיפת פסליו של מלאכי בכיכר שלומציון המלכה ביום 14.12.17
אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן
אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש
העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת
דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות
"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי
דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!
אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."
אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"
אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com
לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה
"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות
האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!
הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"
עוד בגיליון: גרשם שלום: הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד [1970], מתוך ספרו של אהוד בן עזר "אין שאננים בציון", הוצאת עם עובד 1986. נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס""Unease in Zion", Quadrangle, 1974 . // הלווייתה של יהודית [ג'ודי] בן-עזר בסביון היום. // יוסי גמזו: הַסֶּדֶק וְהַצֶּדֶק. // אורי הייטנר: 1. יחסים מורכבים. 2. החוק לשיבוש חקירות נתניהו. 3. צרור הערות 3.12.17. // משה כהן: פרטנרים לשלום. // משה גרנות מראיין את נאוה סמל: "איך זה להפוך את עצמך לכומר קאתולי?" [ציטוט]. // יהודה דרורי: דיאגנוזה פסיכיאטרית... // מנחם רהט: שקר הסקר. // סמדר פרי: ראיון מיום 9 ביוני 1995, המזרחן פרופ' חיים שקד מתריע על הקונצפציה המוטעית של השלום: תפסיקו את ריצת האמוק אחר אסד. [ציטוט]. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "הירדן סואן" לזאב ברכות, עברית: 1974. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.7.1975 לפני 43 שנים. // איילה זמרוני: שיעור בחיריק ולא בצירה! // ממקורות הש"י.
* * *
גרשם שלום
הציונות – דיאלקטיקה של רציפות ומרד
[השיחה נערכה בחודשי אפריל ויולי 1970, לפני 54 שנים]
מתוך ספרו של אהוד בן עזר
"אין שאננים בציון"
שיחות על מחיר הציונות
ספריית אופקים, הוצאת עם עובד 1986
נדפס לראשונה במהדורה האמריקאית בהוצאת הספרים של ה"ניו יורק טיימס"
"Unease in Zion", Quadrangle, 1974
אהוד בן עזר: בשנים האחרונות נשמעו קולות בקרבנו ובקרב יהודים בעולם, לפיהם קיימת הבחנה כזאת: האינטלקטואל היהודי בארצות-המערב נעשה לסמל של ה"זר", האאוטסיידר, בחיי הספרות והרוח. לו יש "בשורה" לגויים ולעמו. ואילו האינטלקטואל היהודי בישראל עומד בלחצים של תודעת מצור, מלחמות וסכנה ממושכת לקיום המדינה, ועל כן נעשה הוא, במודע ושלא-במודע, לחלק מן הממסד, שותף לתודעת האחריות של הרוב, ואינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית. האין בכך משום חלק מן המחיר שאנו משלמים עבור הגשמת הציונות? אובדן אותה "תלישות" פורייה ו"זרות" ביקורתית? האם באמת איננו יכולים להביא "בשורה" אל מחוץ למעגלנו הצר?
זו למשל דעתו של ג'ורג' סטיינר על אודות ההבדל בין הקוסמופוליטיות הרוחנית היהודית שלו, לבין הלאומיות הצרה שלנו כאן בישראל. בזרותו ובניכורו רואה סטיינר שליחות וייעוד.
מה דעתך?
גרשם שלום: אתה שואל על מחיר הציונות, והשאלה היא לא מה מחיר הציונות אלא מה מחיר הגלות?
טענות של אנשים כמו ג'ורג' סטיינר נשמעו כבר לפני שישים ושבעים שנה. תמיד היו טענות כלפי הציונות, והציונים היו מיעוט בעם היהודי. רק לאחר השואה השתתקו המקטרגים לכמה זמן. אין לי ויכוח עם ג'ורג' סטיינר. הוא מנסה לחיות מחוץ להיסטוריה. ואילו בישראל אנחנו חיים מתוך אחריות, ובתוך ההיסטוריה.
אתה שואל על ה"זרות"? שילמנו מחיר יקר עבור היותנו זרים ומנוכרים במשך אלפי שנות היותנו בגלות: מחיר השנאה, הרדיפות, השמד וקידוש-השם. כיום האאוטסיידר הוא באופנה בעולם המערבי, והאינטלקטואל היהודי כאילו נהנה מכך. אך מה יהיה מחר? האם לא יטיחו בפניו את זרותו היהודית לגנאי? בגרמניה ובצרפת האופנה של היהודי היתה, בשעתו, להשתייך ולא להיות זר. בנוסח "הגרמנים בני דת משה". בעת ההיא התגאו היהודים בהשתייכותם ולא בזרותם.
אם היום מקסים אותך הקסם המיוחד של האינטלקטואלים היהודים בגולה, אני אומר – בבקשה, תלך לשם. תחיה חמש שנים במחיצתם, ותראה מה מחיר הגלות שהם משלמים. מי שמרגיש שצר לו בישראל, שיילך לו לניו-יורק או לקמברידג' ויראה אם הוא מרגיש שם נפלא כמו ג'ורג' סטיינר.
טענות של משכילים שלא רוצים להזדהות עם שום גוף לאומי? – אדרבא, שמעתי זאת בדיוק לפני שישים שנה, כאשר הביטו אליי בביטול על שאני שייך לתנועה הציונית. שאלות אלו אינן חדשות ולא ג'ורג' סטיינר המציא אותן. שמענו אותן עוד לפני מלחמת-העולם הראשונה, ולאחריה.
אם היית שואל אותי לפני חמישים שנה כיצד אני מגדיר את עצמי, הייתי אומר לך שאני "אחד-העמיסט", ציוני מעשי על-פי השקפתי, בניגוד לציונות המדינית מיסודו של הרצל. הרצל החשיב בראש ובראשונה את המסגרת. הוא רצה להגיע להקמת המדינה באמצעות פעולה מדינית בעל היקף רחב. ואילו הציונות המעשית, על-פי השקפתו של אחד-העם, נתפסה בראש ובראשונה כתחיית היהדות מבפנים על-ידי חברה יהודית הנבנית בארץ. לכן עליתי ובאתי לכאן. עניין התחייה הוא חיוני לעם ישראל, בו התקווה לחידוש, ובלעדיו היהדות תתנוון.
אני הייתי "אחד העמיסט". האמנתי כי ליהדות יש פרצוף רוחני שעתיד להשתנות. אחד-העם לא חשב שיחיה מפני הרבנים. הוא חינך את בניו בלא מצוות. והוא בוודאי היה יהודי שחשב שיש משהו ביהדות אשר יחיה מתוך הבנייה הזאת, הציונית. יכול להיות שהוא לא ראה את השואה. אבל את ההתפתחות ביהדות ראה.
אילו היית שואל אותי מדוע באתי לארץ הייתי אומר לך שבאתי כי חשבתי שליהדות ולעם ישראל יש ערך. רציתי שהעם הזה יתקיים. לא האמנתי בעניין ההתבוללות ובטענות האינטלקטואלים היהודים שהיו אז בדיוק כמו היום. הם דיברו על הפרספקטיבות הגדולות שלהם, לעגו ושללו את הפרספקטיבות הקטנות-הפרובינציאליות-כביכול שלנו. הם אמרו לנו: "מה אתם הולכים ליצור בסך הכול? עוד אומה קטנה אחת. ואילו אנחנו נשתלב בהתפתחות העולמית."
אין לי ויכוח עם ג'ורג סטיינר. כי אין בוויכוח עימו אפשרות של הכרעה שכלית והגיונית. ההכרעה היא מוסרית. כי היגיון אין לא לעמדה הזו ולא לאחרת. כך היא ההיסטוריה. מה ההיגיון בכך שאחי הלך לייצג בגרמניה פועלים קומוניסטיים אשר צחקו עליו? לא האמנתי מעולם בוויכוח עם יהודים מחוץ-לארץ שהסוכנות מביאה אותם לכאן לסימפוזיונים. כי יודע אני כי לא יצא מכך דבר. זו טחינת טחנות רוח ללא תוכן.
ההיגיון של סטיינר הוא הגיונן של טענות אינטלקטואליות שאינן רוצות לוותר על העמדה הכאילו "רחבה ביותר" שלהן. הלוא גם אז, לפני שישים שנה, דיברו נגד הדבר הקטן, הציונות. ואנו טענו נגדם והשבנו להם: "מהו הדבר הגדול העולמי שאתם מאמינים בו ומדברים עליו? הלא אף גוי לא מדבר כך. רק אתם. אין אנושיות כללית. רק בדמיונכם היא קיימת." והיום חוזרת אותה תופעה בדיוק.
איך אתה מעיז לומר שהאינטלקטואל היהודי בישראל נעשה חלק מן הממסד ועל כן אינו מסוגל לעמדה ביקורתית ראדיקאלית? אני שונא את המילה הזאת, ממסד. אך אם אתה רוצה ומתעקש להשתמש בה, דע לך שאני חלק מן הממסד וגם אתה. וכולנו כאן הממסד, לרבות אותם השמים אותו ללעג. ומי שאינו רוה להיות חלק מן הממסד כאן, שילך. כי הממסד יושב היום [1970] בתעלת סואץ. מי שאינו רוצה, שילך.
אין לי ויכוח עם אינלקטוטאל יהודי שמעדיף את סיבוכיו הרוחניים האישיים על-פני הבעייה של אחריות היסטורית. יעשה כל אחד את שלו. הוויכוח איתו הוא לא מציאותי. אדם שמעדיף את צרותיו הפרטיות והאישיות, ומתפנק על חשבון האפשרויות היצירתיות של ההתנכרות – אז שילך לו ויחיה על-פי מיטב הבנתו.
אם סטיינר לא רוצה לשאת עימנו באחריות למדינה – הוא צודק. שיהיה יהודי-הגלות. יכול להיות שיום אחד יכו אותו על הראש ואז יגלה שבאמת אינו שייך לשם. וכי ההתנכרות אינה רק פוזה אינטלקטואלית מרשימה ואופנתית אלא גם מציאות היסטורית מרה מאוד, שיש לשלם עליה את מלוא המחיר.
אהוד בן עזר: אמרת כי בוויכוח עם האינטלקטואל היהודי מחוץ לישראל, אין אפשרות של הכרעה הגיונית, אלא מוסרית בלבד. מהי ההכרעה המוסרית?
גרשם שלום: ההכרעה המוסרית מצד האינטלקטואל פירושה שהוא דואג קודם כול לסיבוכיו הנפשיים וחושב לעשות רק את דרכו הפרטית. אבל השאלה המוסרית בכללה היא אם גוף חי של כמה מיליוני אנשים שאינם רק אינטלקטואלים, אלא עם שלם, – אם הם יכולים לחיות כך? האינטלקטואל מטבעו אינו רוצה בעתיד משותף. הוא מוקסם מן הבדידות שלו. וככל שהוא בודד יותר כן ייטב לו. אולי צודק האדם שאינו יכול להתגבר על יצר בדידותו האינטלקטואלית, אבל השאלה היא בתחום האחריות המשותפת ליהדות. אני מסכים שעם ישראל קיים וחי. אני לא רואה עצמי תלוש מן העם. הרגשתי שמקומי כאן, ולכן אני כאן. בשבילי היתה העלייה לארץ-ישראל עוד בראשית שנות העשרים, לפני היטלר ולפני השאלה הכלכלית. ועליתי לא מפני שלא יכולתי להסתדר בגרמניה אלא מפני שהחלטתי שמקומי כאן, גם כפרט, גם כחלק מן העם.
לכן אני אומר לך – בין שתי הבררות המוסריות אי-אפשר להכריע. ההכרעה נתונה בידי כל אדם באופן פרטי, במידה והוא מסוגל להיות אדון לגורלו: האם הוא חושב שיש לו משהו משותף עם עמו, או שהוא רואה בהתנכרות ערך עילאי? אני אינני מאמין באפשרות השנייה. ההתנכרות היא רק מושג שבאופנה. וזה ישתנה. לפני עשר שנים היה השיא של אופנה זו, ויכול להיות שעוד יבוא היום בו יגנו אותנו, היהודים, על היותנו "מנוכרים", ונשלם מחיר כבד על היותנו כאלה. אתה חושב שלא נשלם, למשל, את מלוא המחיר עבוד ההצגה הזדונית של יחס היהודי לנשים הנוכריות ב"קובלנת פורטנוי" של פיליפ רות?
אהוד בן עזר: אחת מטענותיה של הציונות היתה כי היא מביאה עימה את הביטחון של הקיום היהודי. השואה הצדיקה-כביכול באופן טראגי טענה זו. סכנת הקיום, ותודעת סכנה זו, חזקים בישראל משך כל שנותיה, ונעשו ממש לסטיכיה, אולי יותר מאשר אצל יהודי ארצות המערב. אם להתבטא באופן אכזרי נצטרך לשאול – במה עדיף גיטו מזוין במזרח-התיכון, בגבולות אלה או אחרים, והיותנו שנואים עדיין על-ידי כל שכנינו – על פני קיום יהודי בפזורה עם מחיר גילויי אנטישמיות פה ושם, אך אולי ללא סכנה פיסית נראית לעין, ובלא הסטיכיה שמביאה עימה סכנה פיסית לקיום, ממין זו, בארצנו. מה הרבותא שלנו כמדינה ציונית בפיתרון בעיות היסוד של הקיום היהודי? האם אין המחיר שאנו משלמים עבור ההשתקעות בהגנה על הקיום כערך עליון ומאחד – מחיר רב מדי, הבא על חשבון הגשמת מטרות אחרות של החזון הציוני?
גרשם שלום: אצלי לא תמצא מילה על כך שהציונות היא פיתרון שאלת היהודים. אני לא מאלה המאמינים שיש "פיתרון" למה שקוראים "שאלת היהודים". כאשר אתה נכנס בעיניים גלויות ומתוך הכרעה לתחום ההיסטוריה, אתה מתמודד. אנחנו גרמנו גם להתגבשות הערבים כאויב בעל תודעה לאומית משותפת, מפני שפעלנו בתוך ההיסטוריה. כשאתה עומד על מקום אחד אינך עושה כלום. אבל כאשר אתה מתחיל ללכת, אתה בוחר בכיוון אחד, ולא באחרים, ומשלם את המחיר עבור החלטתך ופעולתך. זוהי המשמעות של פעולה בהיסטוריה, ולא בשעשוע בלבד.
קשה לי להבין מה מציק לך? מדוע יש בשאלותיך מידה של התבטלות בפני האינטלקטואל היהודי בגולה? מה מפריע לך לחיות את חייך בשלמותם?
אהוד בן עזר: המלחמה הממושכת. הערבים. ההכרח לראות את מרבת שנות חיי, ממש כמו שאר בני-דורי בארץ – בפרספקטיבה של שירות בצבא ושירות מושך במילואים מדי שנה, יותר נכון לומר – שירות המתמשך בהפסקות על-פני כל השנה. ואז מצטברת של מחנק ומצור. קשה לאדם הישראלי להסתגר בפינתו ולעסוק מתוך חירות בפעילות אינטלקטואלית יוצרת.
גרשם שלום: כך? פאנטאסטי! מדוע אני לא מרגיש סכך?
אהוד בן עזר: אינני יודע. אולי מפני שאתה בחרת לעלות לארץ, ואילו אנחנו נולדנו אל תוך מציאות היסטורית מסוימת, ואנו נידונים לחיות בתוכה, בין אם הדבר מוצא חן בעינינו ובין אם לא, בין אם מתוך הכרה ציונית ובין אם מתוך חוסר-בררה. אולי מפני שהדור שלי, אנחנו, כאן בארץ, חונכנו על כך שהציונות כן תפתור את שאלת היהודים. לימדו אותנו שהקיום היהודי בגולה הוא שלילי מיסודו ופסול, ומפני כך באו כל הצרות לעם היהודי. ואילו כאן, בארץ, באמצעות הציונות – נעשה קיומו של העם היהודי נורמאלי; צומח דור חדש ובריא, והנורמאליזאציה הזו תבטח אותנו מפני הצרות של העבר היהודי הגלותי. שנאת הערבים אלינו הורסת כל פעם מחדש את חלום ההבטחה הציונית אשר לאורו חונכנו, וגורמת לנו לשאול לעיתים במה זול מחיר הציונות ממחיר הגלות?
גרשם שלום: אם אתה אומר שהחינוך הציוני בארץ כאילו הבטיח לדור הצעיר, לדורך, "נורמאליזאציה" ופיתרון לשאלת היהודים, כמין גן-עדן עלי אדמות, אז לדעתי החינוך הזה אינו נכון. אני אמנם ציוני אך אינני נאיבי ואינני חושב כך. הציונות שלי נעוצה בעובדה הבסיסית – ללא ציונות אין לעם ישראל קיום. אך מעודי לא חשבתי שהקיום לא יהיה פרובלמאטי. בתקופה שלנו אין פיתרון לשאלת היהודים. הציונות היא ניסיון אציל להתמודד עם בעיית היהודים. ויותר מאשר להתמודד עם בעייה במישור ההיסטורי – אי-אפשר בעולם. הציונים לא פחדו לקחת על עצמם אחריות היסטורית, וזאת היתה גדולתם. ואין דבר בהיסטוריה אשר אינך צריך לשלם את מחירו.
אני באתי הנה מפני שחשבתי ועדיין אני חושב שהציונות היא לא תנועה משיחית. בפירוש לא. יש אמנם צלילים משיחיים מסויימים המלווים אותה ברקע, כמין אובר-טון, יש ניגון עילאי המלווה את הציונות, כי היהודים הלוא מכורים למשיחיות זה אלפיים שנה. אך מחיר המשיחיות, עליו כתבתי – היה בחולשה היסודית של ההיסטוריה היהודית ובמחיר האיום ששילמה עבור החולשה. עבור האמונה ברעיון המשיחי שילמנו מן הסובסטאנץ של עם ישראל, בהחלשת עצם כוח קיומו, כמו בפרשת השבתאות.
במובן זה "צדקו" האורתודוכסים היהודים בביקורתם נגד הציונות. הציונים אכן מרדו בסב, שאמר כי צריך לצפות למשיח, ולא לפעול בתוך ההיסטוריה. הציונים צדקו בכך שלא היו מוכנים עוד לשלם את מחיר החולשה הבסיסית האיומה של היות העם היהודי בגלות. דבר זה אינו איכפת כמובן לאינטלקטואל היהודי, כי הוא הלוא לבדו. הוא היחיד הגדול המתמודד עם עצמו, אבל הציונות באמת מרדה.
ההבדל בין הציונות למשיחיות נעוץ בכך שהציונות פועלת בתוך ההיסטוריה, ואילו המשיחיות נשארת במישור האוטופי. התיאוריה היהודית האורתודוכסית קשרה יחד גלות ומשיחיות. אצל יהודי אורתודוכסי גלות ומשיחיות מוציאות זו את זו – אפשר לעם להימצא או במצב של גלות או במצב של משיחיות. אבל בשביל יהודי שאינו דתי מסורתי – זו שאלה אחרת. שהרי יכול להיווצר מצב בו גם בלי משיחיות משלמים את מחיר הגלות. כלומר, שמחיר הגלות ומחיר המשיחיות אינם תמיד בהכרח זהים.
אני חושב שהציונות באמת התקוממה נגד משהו. אני לא רואה בציונות, כפי שבן-גוריון רואה – תנועה משיחית. אני רואה בציונות תנועה האומרת שאנו מוכרחים לקבל על עצמנו את דין ההיסטוריה בלי מיכסה אוטופי. וברור שאתה משלם על זה. אתה נפגש באחרים שיש להם זכויות ואינטרסים נגדיים. שנאת הערבים אלינו אינה כשנאת היטלר. יש להם יסוד של אינטרס ממשי, שנפגע על-ידינו. ויצמן למשל ידע יפה מאוד שלערבים יש "קייס", טענה בעלת-תוקף. השאלה היא אם נוכל להחזיק מעמד עד שנצליח להשתוות עימם.
אהוד בן עזר: כיצד נראית בעיניך, במבט לאחור, מבחינה היסטורית, גישתה של הציונות לשאלה הערבית? האם אין אנו משלמים כיום את מחירו של העיוורון, שבזכותו קמה אמנם המדינה, אך קמה ללא כל אפשרות של דו-קיום בשלום עם התנועה הלאומית הערבית. הגישה הרומאנטית והפאציפיסטית כלפי הערבים פשטה תמיד את הרגל, ורק האקטיביזם, הבא אולי מתוך ייאוש ופסימיות, הוכח כצודק ונכון ביחסנו אל הערבים, לאור המלחמה הנמשכת. האם ניתן לומר שמדינת ישראל ובניה נולדו בסימן של סיטואציה טראגית שאין מוצא ממנה? או שתיתכן התחדשות רעיונית ופוליטית בציונות אשר תביא לתשובה על הבעיות הללו? ושמא תבוא התשובה מגורמים אחרים?
גרשם שלום: אם נתבונן בציונות מבחינת המישור הפוליטי, נראה כי אמנם היו הערבים בארץ כבר בזמן התורכים, אך לא היוו גורם מכריע. במסיבות היסטוריות פנטאסטיות אפשר היה לחשוב שאילו אז, לפני 150 שנה, כאשר ישבו בארץ-ישראל רק רבע מיליון איש, היו באים חצי מיליון יהודים – היתה כל השאלה מקבלת ממד אחר. השאלה הערבית יכלה להתעורר במישור היסטורי רציני רק ברגע שהשלטון התורכי הוסר. אילו היה השלטון התורכי מגְלה מאות אלפים מן הערבים, כמו שנעשה לארמנים, היה המצב אחר. אינני אומר זאת מתוך געגועים לכך, אלא כדי להסביר לך כמה דקה השׂערה שהשאלה הערבית היתה תלויה בה.
עד הצהרת בלפור היתה הפעולה הפוליטית הציונית רק עם מדינות. להאשים היום את התנועה הציונית של אז על שלא התקשרה עם הערבים נגד התורכים – זה פנטאסטי! הלוא לא היה עם מי לדבר, כי כל דבּריהם היו אפנדים. הדיאלקטיקה ההיסטורית היא עניין רציני ולא צחוק. הטענה שלך היא ממין הטענות שטוענים היום נגד הציונות – אתם הייתם צריכים לחנך את ההמונים הערביים. אבל אז לא היתה כתובת. לא היה למי לפנות. זה היה כמו לדבר באותה תקופה עם הכושים בקאמרון נגד הגרמנים או הצרפתים. אלה דברים לא ריאליים. היום, כאשר גילו פרצופם התהליכים המתעוררים הדיאלקטיים של ההיסטוריה, נתגלתה מציאות שנתגבשה תוך כדי פעולתנו. ממש כמו בפיסיקה המודרנית, הלוקחת בחשבון כי עורך הניסיון הינו חלק מן האכספרימנט. אי-אפשר לטעון היום כלפי מה שלא עשינו לפני שישים שנה. פשוט לא היתה כתובת.
האם התנועה הציונית החמיצה הזדמנויות? יש דוגמה לכך שכמה מבין המנהיגים הערביים, שהסכימו לדבר איתנו, נרצחו על-ידי בני עמם. אמנם לא אני האדם אשר ינקה את ההנהלה הציונית מעוונות. אך כחבר "ברית שלום", ברטרוספקטיבה, אני מסופק היום אם הרבה היה משתנה אז אילו היו עושים דבר זה במקום לעשות דבר אחר.
אהוד בן עזר: קיימת בקרב הצעירים בארץ הרגשה קשה, ולעיתים מייאשת, שאנו נידונים לשנאה ולמלחמה מצד הערבים למשך שנים רבות מאוד. האם אין אנו עומדים בסכנה שניעשה פאטאליסטים כתוצאה ממצב זה? הלוא איבדנו את האמונה שיש קשר בין מעשינו הטובים והרעים לבין שנאת הערבים אלינו.
גרשם שלום: כאשר באנו הנה בלי לשאול את הערבים – אני או בובר, אביך או סבך – היינו "פאטאליסטים", והיית יכול לשאול אותנו אותה שאלה. במה היינו פאטאליסטים? בכך שאמרנו – למרות התנגדות הערבים, נחפש דרך. אני לא בטוח שהכול כאן פאטאליסמוס. אולי כן פועלים דברים על-ידי התנהגות הומאנית? קשה לדעת. זה עשוי להשתנות בכל כך הרבה מסיבות. ברור שאלמלא היתה עכשיו [1970] שאלת הרוסים, הכול היה משתנה. אני חושב שאילו במקום הרוסים היתה במצרים מעצמה מסורתית אחרת, שאינה מוכנה להשקיע שם הון כדי להשתרש, היה מצב אחר. הרוסים גם תמכו בנו ב-1948 מול הבריטים. כל המילון המארכסיסטי שהשתמשו בו אז הוא אחיזת עיניים. לא היה בעזרתם לנו שם משמעות מארכסיסטית. זה היה צעד של האימפריאליזם הרוסי. אין לך כל סיבה להגיד שלא יכולנו להגיע לדיבור עם ירדן ומצרים אחרי 67', לולא הרוסים. בזכותם התחזקו שוב הערבים. לכן את ההרפתקנות של ההיסטוריה אינני יכול לצפות מראש. ואינני מייעץ לדור הצעיר להתייאש מדברים שאני לא התייאשתי מהם.
עם עמדת הערבים השוללת אותנו – אין לנו ויכוח. אם אדם אומר לי – אני לא רוצה בכם, לכו לכם למקום שבאתם משם, אז לציונות אין תשובה על כך. אני אומר לו – אתה צודק. יש לך זכויות. אבל אני חושב שזכויות עם ישראל חשובות יותר. אני רוצה עלייה, ואני לא שואל את מוסא עלמי רשות לעלייה יהודית. אני חושב כי תודעתו הלאומית של מוסא עלמי נתעוררה על-ידינו, בגלל פעולתנו. ואנחנו כציונים היינו מוכנים לקבל על עצמו את דין ההתמודדות הזו מראש. לא ידענו שזו תהיה בעיקרה התמודדות צבאית. יש גם דרכים אחרות להתמודדות. ברור כי אילו הסכמנו לוותר על עקרון העלייה היהודית לארץ, היינו יכולים לעשות שלום עם הערבים כבר היום. אבל בכך היה בא הקץ לקיומנו כאן.
גם היום אתה לא יכול לדעת אלו תהפוכות תהיינה בעולם שלנו. המצרים לא תמיד ראו את עצמם פאן-ערביים. באוזנינו שמענו בזמנו את המצרי המשיב מתוך עלבון, אם קראת לו בשם ערבי: "אני לא ערבי, אני מצרי!" – הקונפליקט שלנו אין לו שום נגיעה והתנגשות עם המצרים. עם אנשי שכם – ודאי. אך לא עם אנשי קהיר.
היום מדברים על עוונותינו ביחס לערבים. ואומרים – אנחנו, וייצמן, התנועה הציונית – היה עלינו לבאו בדברים עם אנשי שכם ולא עם המדינות הערביות. לדעתי צדקה הגישה שפנתה למדינות הערביות. הטענה אז היתה – שאם יש קונפליקט לגיטימי, הפיתרון יכול לבוא מצד אנשים שלהם אין אינטרס ישיר והם יכולים להיות בעלי השפעה ממתנת. כך אמרו כבר לפני ארבעים שנה: עם מצרים נחפש הסכם. כי איזה קונפליקט אמיתי של אינטרסים יכול להיות בינינו?
אמרו: כאן בארץ מתרחש קונפליקט אמיתי שצריך להתמודד איתו. אך עם אחרים אפשר להגיע לפשרה. חיפשו אחיזה בדבר ריאלי מאוד. גופים מגובשים מבחינה מדינית שאין לנו נקודת התנגשות אמיתית עימם, ואשר השפעתם יכולה למתן גם את הסכסוך שלנו עם הערבים בארץ, ולהביא לפשרה. הבעיות האמיתיות של מצרים היום אינן נוגעות כמלוא הנימה בנו. אם אנשי שכם אף פעם לא היתה לנו תקווה. את שכם לעולם לא נוכל לכלול בתוכנו. אבל אסור לשכוח כי השאלה הפוליטית ניתנת לגלגל התהפוכות ההיסטוריות.
אהוד בן עזר: בכמה מקומות בכתביך אתה מגדיר עצמך כאוטופיסט בגישתך להיסטוריה היהודית, אנארכיסט מבחינת דתית-יהודית, וציוני על פי השקפתך. מהי השקפתך על הציונות וכיצד היא משתלבת עם שתי העמדות האחרות?
גרשם שלום: הציונות מעולם לא הכירה את עצמה עד לסוף – האם היא תנועת המשך ורציפות, או תנועת מרד. מראש היו בציונות, מעצם התחלת הגשמתה, שתי מגמות סותרות לגמרי בתוכה. כל זמן שהציונות לא הוגשמה הלכה למעשה, יכלו שתי המגמות לדור בשלום בכפיפה אחת, כמו שני ספרים בעלי דעות מנוגדות שעומדים בספרייה אחת. מגמות רוחניות יסודיות אינן מתנגשות עדיין במישור המעשי כל זמן שאין הדבר מגיע לידי הגשמה פסיכופיזית.
בולט וברור לדעתי כי שתי מגמות אלה קבעו את מהות הציונות כעניין חי ובעל דיאלקטיקה משלו, וגם קבעו את כל הצרות שעומדות בפנינו היום. האם הציונות היא תנועה המבקשת את המשך המסורת היהודית של כל הדורות, או שהיא באה להכניס שינוי בתופעה היסטורית הנקראת יהדות, בפינומן הקרוי יהדות? הלוא כולנו יודעים כי בדברנו על יהדות אנו מדברים על משהו שישנו, ואשר קשה להגדירו, ולדעתי גם אין צורך להגדירו. והשאלה היא האם רצינו לשנות מיסודה את התופעה הזו ששמה יהדות, או להמשיכה?
בתנועה הציונית היו שני גורמים אלה מתחילה מסובכים ומנוגדים מבחינות רבות. מבחינות תיאורטיות הניגודים באו לכלל הבעה קיצונית עוד לפני הגשמתם. החלק האקטיבי ביותר של התנועה הציונית, שעשה את עיקר הגשמתה, היה בעד מרד וחידוש פני היהדות מבחינה רוחנית. הם אמרו: נשבר לנו מהגלותיות. אך הם לא היו כנענים. הם אמרו שינוי ולא התחלה חדשה.
והיו אחרים שאמרו שהציונות היא הגשמת היהדות המסורתית. שהציונות תיתן כאן אפשרות להגשים חיים כאלה, שקודם לכן עמדו בסימן הגלות ונפגמו ממנו. שתי האפשרויות היו כלולות מראש בגוף החי ששמו ציונות. תנועת-הפועלים הציונית בארץ-ישראל, לכל פלגיה, היתה אנטי-מסורתית באופן מוחלט. היום נוטים לשכוח באיזו חריפות אנטי-דתית הם כתבו והתבטאו אז, כי הם עצמם השכיחו או שכחו כיצד דיברו ומה היו דעותיהם באותה תקופה.
אי-אפשר להעלים עין ממציאות יסודית זו. אנו היום מוכרחים לשלם מחיר ולהתמודד עם כך שההתנגשות בין שני הגורמים הללו פעלה בציונות ופעלה גם ביהדות הגולה. מגמות צנטריפוגאליות וצנטריפטאליות, מן המרכז ואל המרכז, קיימות כיום גם בארץ וגם בגולה, וזו אותה דיאלקטיקה. הברירה היא בין התבוללות וטמיעה לבין התחזקות פנימית יהודית. בגולה מתבטא דבר מצד אחד בצורה של תנועה לאומית יהודית ופרו-ישראלית, ומצד שני בתופעה של משכילים יהודים הבורחים מן המרכז, והם בעלי המגמה הצנטריפוגאלית. כאן בארץ-ישראל אפשר למנות את כל התופעות של הכנעניות בכלל המגמה הצנטריפוגאלית, הם רוצים כאילו להינזר מן המרכז. ולעומתן – תנועה של ריכוז יהודי תודעתי, החפצה בחידוש יהודי כאן בישראל. הבעייה היא – שבירה מדעת של המסורת, או לא. ואלה הם תהליכים שאפשר היה לדעתם מראש.
על האורתודוכסים הלא-ציוניים אין לי טענה. היום יש ניסיון להראות כאילו כל הדתיים היו ציונים. אין לזלזל באנשי המזרחי שראו סינתיזה של ציונות ודתיות. אך לעומתם עמדו האורתודוכסים, שהיוו 90% של היהדות הדתית, והתנגדו בחריפות קיצונית לציונות. היום יש שקר מוסכם לזייף את ההיסטוריה. מספרים לנו כמה החסידות היתה ציונית. שקר. הם היו נאמנים לכוכב שבו נולדו – השלמה לפי-שעה עם הגלות – עד ביאת הגואל. אולי פחות מאחוז אחד מהם נטה אלינו בהתחלה. עם "נטורי קרתא" ודומיהם כמו הרבי מסאטמר אין לי ויכוח: הם עקביים. אך רוב המחנה הדתי הסתגל למציאות החדשה שנוצרה בעקבות הציונות. כאן אתה רואה כמה ניצחה הציונות – שהיום כל הגופים האלה שהיו שונאי הציונות – מסתגלים אליה. וכל זה בא מפני שהציונות היתה תנועה דינאמית. הנה הרבי מלובאביץ', קודמיו היו אויבים מושבעים לציונות. עכשיו חוגים אלה השתתקו. לא נעשו מסכימים לנו מבחינה אידאולוגית, אבל השתתקו מבחינה מעשית.
הציונות היתה החלק החיוני בעם ישראל, החלק שהיתה בו דינאמיקה ולא רק כוח התמדה. ואני לא מזלזל באורתודוכסיה ובכוח התמדה. אך הצעירים כאן כיום שוכחים כמה דינאמיות היתה בציונות. הרצון, או הצורך – לעמוד עירום בפני ההיסטוריה, לצאת לדרך. ברור שהקונפליקט בין רציפות ומרד הוא עניין הקובע את גורל הציונות. קובע במידה שאנו יכולים לקבוע גורלנו מבחינה פנימית. צריך לדעת שיש מגמות סותרות בציונות ושאין, לפי-שעה, סינתיזה ביניהן. אמנם, אחרי השואה גילו המורדים מחוגי תנועת-הפועלים הציונית, שהם בעצמם ממשיכים. הם הבינו את ערך הרציפות.
אני בין אלה שאומרים שאין ניגוד. ברור שכולנו ממשיכים. מלבד הכנענים. אך אני מאמין שהיהדות היא דבר חי שלא ניתן להגדרה דוגמאטית. את החידוש אי-אפשר להגדיר מראש. כי החידוש בא לא מתוך התכחשות למסורת אלא מתוך דיאלקטיקה, גלגול המסורת. ושתי מגמות אלה לא מיצו עצמן עדיין.
אמרתי שכל דור מפרש את היהדות לעצמו, ומשתמע מכאן, שאין להגדיר אחת ולתמיד מהי יהדות. אמרתי מה שאמרתי כהגדרה אנטי-תיאולוגית מובהקת, ונגד המגמות הדוגמאטיות, שאין אני שותף להן. כיוון ובמשך זמן מה, בין שנת 500 עד 1800 אחר הספירה היתה או נתגבשה יהדות אחת, לא נוכל להניח גם יהדות אחרת?!
אמת-המידה חייבת להיות: מה הם הגילויים החיים של כוח האומה שהיו בכל הדורות ושעתידים עוד לעלות ולהתגבש? מה זו יהדות – לא הוגדרה על-ידי הדת, אם כי זו יומרתם של דתיים שאין אני שותף לתפיסתם. בדרך כלל אני סבור שאפשר להגדיר תופעה היסטורית מתוך ההיסטוריה בלבד. אין כאן תוכן אחיד וממשי: מה בין היהדות שהיתה בימי אברהם אבינו, או משה רבנו, לבין זו של הבעל-שם-טוב? התופעה הנקראת יהדות אינה מסתיימת בשנה ובתאריך, ואיני חושב שהיא עלולה להסתיים כל עוד קיימת יהדות חיה. אם תבקשה הגדרה מנוסחת, אומר – דבר זה נבצר ממני. זה עניין של הקדוש-ברוך-הוא. אילו ידענו להגדיר בנוסחאות מהי יהדות לא היתה כאן תופעה רוחנית מקיפה, אלא היה לפנינו גוף שחיותו נקבעת לפי הגדרות.
אני כופר בתפיסה זו. אני אומר שבמכלול החיים, ברציפות הדורות, התפתחו מגמות שונות מאוד ביהדות. איני מאמין שלא יהיו עוד ביטויים חדשים כאלה בעתיד. אך יש משהו חי שהוא מעבר להגדרות דוגמאטיות. במילים אחרות: לדעתי כוללת היהדות אספקטים אוטופיים שעוד לא נתגלו; כוח חי יש בה, אותו אני מכנה "אספקטים אוטופיים".
יש אספקטים המופנים לאחור, היינו – לכנסת ישראל בעבר. [הכוונה לעם ישראל. – אב"ע]. איני סבור שכל מה שיש בה כבר נתגלה. כסבורני עוד אפשר לגלות דברים נעלים ונעלמים בה, ומי ישורם! אמונתי ביהדות היתה מיוסדת על תפיסה זו. יש גילויים שכבר נתגלו ולבשו צורה היסטורית, ויש המבררים מתוכם רק אותם העניינים הנראים כעתירי-עתיד. מעבר לגילויים כאהל אוסרים לנו ללכת – או אפילו לבחור בתופעות שאמנם היה בהן גילוי מהותנו ההיסטורית, אבל משום מה, במלחמת הדורות נוצחו, ויש גם שנגנזו מכול וכול. גישה זו פסולה בעיניי. אין אנחנו צד בין בעלי המגמות הסותרות, אין אנו מחייבים או שוללים. ובוודאי לא על-פי אמות-המידה של המסורת הרבנית, לומר: צד זה צדק וצד זה לא צדק.
הקורא היום את מגילות מדבר יהודה יודע שאין ממצים את המציאות היהודית בהגדרות של בעלי ההלכה הרבנית. גם כאן היתה יהדות חיה, אף כי נגנזה. העובדה ההיסטורית שכוחות אחרים גברו עליהן, אינה פוסלת אותן מהיות "יהודיות". כלום יכולים לומר שהצדוקים לא היו יהודים והפרושים היו יהודים? זה מופרך מעיקרו. כשאני לעצמי אין חלקי באלה.
ולגבי העתיד אני בטוח שיש אפשרויות של גילויים ביהדות כתופעה רוחנית-לאומי. אלה האספקטים האוטופיים המכוונים לעתיד. אילו הייתי מורה לנוער, כי אז הוריתי היסטוריה כמאמין ביהדות כתופעה חיה. הייתי אומר שעדיין לא העריכו את כל הערכים, והגילויים לא תמו, משום שבשנה זו וזו נתחבר ה"שולחן ערוך" או נתחברה התוכנית הבאזלאית. לכך אני מכנה "תוכן אוטופי". דברים רבים כאלה מצאו תיקונם בעבר ועתידים להופיע ואולי ביתר חיוניות בעתיד.
אהוד בן עזר: מדוע ההשקפה הכנענית והמגמות הכנעניות נמצאות מחוץ לגדר של השקפתך על יהדות וציונות? האין אפשרות לראות גם את הכנעניות כהתפתחות דינאמית של מרד בתוך הרציפות הדיאלקטית של ההיסטוריה היהודית? ובתור שכזו – כעוד אחד מן האספקטים האוטופיים של התפתחות ההיסטוריה היהודית בדורנו?
גרשם שלום: ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי. אני מודה: אני אנטי-כנעני מובהק. אביא דוגמה. איני שותף לאלה הרוצים "לקפוץ" מעל לגלות. כולנו יודעים שמצויים בינינו כאלה המטיפים כאילו יש לנו גשר פנימי לתקופת התנ"ך, וכי "גולה" היא עניין שאנו שוללים אותו. אין חלקי עם דעות אלו. הקפיצה אל המקרא היא פיקטיבית בלבד: התנ"ך זוהי מציאות שאינה קיימת היום; אבל יש אידאל שאנו מכנים אותו "עולם התנ"ך" ורוצים להעלותו היום. זה לגיטימי בהחלט, אם כי אני מאמין שקפיצה זו עלולה להביא תקלה חינוכית מבחינת רציפות הדורות, שהנחילו לנו כוח, ומסורת כבירה שיש להעלותה, לבחור מתוכה ולעשותה בעייה.
מבחינה זו אני אנארכיסט דתי, כי איני יכול לדון על תופעה זו או אחרת בעבר ולהכריע אם צדקו או לא צדקו, אך יש מקום להיאבקות נוכח גילוי רעיונות תובעים את ביטויים.
יש אנשים שמנסים לומר לנו להפסיק את הרציפות. לכנעניות זו שורשים עמוקים אצל ברדיצ'בסקי. יש אצלנו תהליך של צנטריפוגאליות. בחורים שחולמים על ניתוק מכל העבר, ועל קיום לאומי בלי מסורת. ניתוק מן העבר הקרוב. בן-גוריון עודד את הכנענים משום שקפץ ישר לתנ"ך ושלל כל גלות. אלא שהוא קפץ אל תוך התנ"ך המוסרי, והם פנו לתנ"ך האלילי. בן-גוריון שכח כיום את העובדה שהוא התנכר. הוא חשב אז שאנחנו חוזרים לרציפות היסטורית תנ"כית. אך רציפות כזו קיימת רק בספר, ולא בהיסטוריה. הרציפות של תקופת התנ"ך היתה קיימת בתוך מציאות דתית ולא בתור מציאות היסטורית. בן-גוריון עודד תנועות של ניתוק מן היהדות כאן בארץ, אך אי-אפשר להשתרש ישר במקרא.
אי-אפשר לדעת מראש מה הם הממדים הדתיים של החיים היהודיים החדשים. אני מפתח בפניך את הניגודים של שתי המגמות, של רציפות ומרד בציונות, לא מפני שאני חושב שהן יילחמו עד חורמה ביניהן, אלא משום שאני בטוח שכאן ויכוח פורה של מגמות שונות בתוך עניין חיוני אחד. והיהדות, מתוך חוקיות פנימית פוזיטיבית, עשוייה ללבוש פנים שאיננו יודעים.
אהוד בן עזר: אני רוצה לצטט בפניך, לעניין זה, קטע ממסתך "אפשרות של מיסטיקה יהודית בזמננו":
"מי שבא היום להעביר לשדה ההבנה הציבורית עניינים שבהשראה ובהכרה מיסטית, ואינו רואה עצמו, כבעל מצפון ישר, קשור באותו היסוד הגדול של התורה מן השמיים בלי 'חכמות', אותה תורה באותן אותיות וכמות שהיא, הריהו אנארכיסט.
"מי שאינו מוכן לקבל עליו, ואינו יכול לקבל עליו, עניין זה, ואין לו אותו ביטחון מוצק של הראשונים, ויהא שנשתלב לדרכי האמונה ויהא שההיסטוריה או הביקורת ההיסטורית שיבשה דרכו, שהרי הרבה שלוחים יש לספקות אלה לגבי עניין התורה מן השמיים, – הרי הוא, כאמור, נעשה מבחינת אובייקטיבית אנארכיסט. כולנו, במידה רבה, אנארכיסטים היום מבחינה דתית, וראוי לומר זאת בגלוי. יש היודעים ויודו על כך בפה מלא, ויש שיעשו כל מיני כרכורים כדי להעלים עיניהם מעובדה יסודית זו, שרציפות יהודית בהשגה הדתית היא היום מעבר לעיקר זה של התורה מן השמיים. מסקנה זו מביאה בהכרח לצורות אנארכיות של הדת. על כן גדולה כל כך הקושייה בהרהורים אלה. האם יימצא יסוד ברור, אובייקטיבי, לתרגום ניסיונו של היהודי החדש, של בני דורנו, שהוא תרגום ניסיונות בעלי משמעות לא פחות חשובים מאלו של דורות אחרים! שהרי דור זה ניטל ממנו הבסיס שעליו עמדו הראשונים.
"מכאן, שאם נבוא לשאול על התלבשות של דחיפות מיסטיות ביהדות היום, נמצא את עצמנו נוכח מציאות ריאלית זו של אנארכיזם יהודי-דתי. זו הבעייה העומדת בפני דור זה, השואל אם יש תקווה שגם מתוך חוסר יסוד דוגמאטיבי חיובי אפשר יהיה לצור צורה ציבורית של השראה מיסטית ביסודה. על כך אין לנו תשובה." ("אמות", חוברת ח, 1963).
ועכשיו אני רוצה לשאול אותך – מה כאן מקומו של האנארכיזם הדתי היהודי? כיצד הוא מתקשר עם עניין האספקטים האוטופיים שביהדות?
גרשם שלום: הנקודה האנארכית נכנסת רק בכך שאינני יודעים מי היא האוטוריטה הדתית כיום. מי שיאבד את האמונה בתורה מן השמיים צריך להכריע כיום לפי מיטב הבנתו ומצפונו. כאן גם גנוזה אבן-הנגף, העומדת למכשול לגיבוש מיסטיקה יהודית בעלת משמעות ציבורית היום. כולנו אנארכיסטים כי אין לנו אוטוריטה מוסכמת. אדם יכול להיות דתי מאוד ולא לקבל השראה אלוהית בצורה הקודמת. וזו הבעייה של המיסטיקה, שקיבלה את התורה והסיקה מסקנות קיצוניות, והיתה חופשית מאוד בתוך גבולות הקבלה והאמונה בעיקר של התורה מן השמיים. ואילו היום אי-קבלת העיקרון של התורה מן השמיים כובל את התפתחותה החופשית של המיסטיקה.
בעיית הסמכות, השאלה איזו סמכות מכתיבה לך – לא מצאה את פיתרונה עד היום. אי-אפשר לדעת באיזו צורה יופיעו הדברים. בזה היה לי ויכוח עם בובר. הוא כתב לפני שנים בשלילה על מדינת ישראל, מבחינת יחסה של המדינה לרציפות של הדת היהודית, – ואני השבתי לו – מנין אתה יודע כי למדינת ישראל אין כל משמעות דתית! יכול להיות שאין. גם אני חושב כי למסגרות פוליטיות אין משמעות דתית. אך מאין אנו יודעים מה מתרחש בתוך המסגרת, בחברה החיה, בגוף הנושא את המדינה? אולי מושגינו משתנים לגמרי ולא כל מה שנחשב היום לדתי "ממוסד" הוא המעשה הדתי האמיתי? אין אנו יודעים באיזו צורה יכולים להופיע דברים בגלגול חדש. וזה מחיר הציונות, המשלמת עבור הדיאלקטיקה הנמצאת בתוכה מלידתה, בהתנגשות שבין שתי המגמות הסותרות. מצד אחד זה מחליש, מצד אחר – מחזק. זו הדיאלקטיקה של ההתפתחות וטרם הגענו לשום סינתיזה.
אהוד בן עזר: באותה מסה על "אפשרות של מיסטיקה יהודית בימינו" כתבת עוד לעניין זה:
"כאן עולה עניין החולין, או קדושת החולין, שבחיינו. בעיית הסקולאריזציה ושייכותה האפשרית לבעיית המיסטיקה בדורנו.
"הרי מרבית הכוח היוצר של עמנו הושקע בדורות האחרונים בצורות בניין אחרות ושונות מאלו שנקבעו במסורת הראשונים. זוהי עובדה יסודית. בין שתהא נעימה ובין שתהא בלתי-נעימה לנו.
"כוח זה הושקע בדברים שלכאורה אין בהם קדושה דתית ולכאורה כולם חולין, וחולין שבחולין. וכאן הבעייה הגדולה. מי יודע גבולות הקדושה היכן הם? זוהי בעייה שהרב קוק שאל בסוגיות משנתו השנויות במחלוקת ביותר. הוא לא היה מוכן לקבל, מתוך הראייה המסורתית, דיעה זו, שבנייה זו חולין היא. אנחנו, קשה לנו היום לעשות את עצמנו שופטים לאפשרות של חולין, זוהי מציאות החולין שלנו כאן בארץ-ישראל, שנכנס בה מרבית הכוח הפרודוקטיבי שיש בעם ישראל בדור הזה. האם גם לאחר שנכנסנו לחיי הבניין האלה נשארת עדיין גם עוצמה וכוח ליצירת צורות המוכרות בשייכותן לתחום הקדושה ושיהיו בעלות משמעות כללית בשבילנו מעבר לכך?
"מותר להטיל ספק בתשובה חיובית לשאלה זו. או שמא אפשרית דרך כפולה של חולין וקדושה, שבהשתלשלות שלנו אנו הולכים לקראתה? אולי המיסטיקה תתגלה לא בלבוש הקדושה המסורתית, אלא כפי שהרב קוק ראה אותה בדרך משלו, בבקשו להחזיר הדברים, איך שהוא, לראייה המסורתית, עם כל ההעזה שבדבריו. אולי תתגלה הקדושה הזאת לפני ולפנים של עצם החולין הזה, והמיסטיקה אולי אינה מוכרת בצורותיה החדשות במושגי המסורת? אפשר שמיסטיקה זו לא תהא תואמת את מושגי המסורת השמרנית של המיסטיקאים אלא תהיה בעלת משמעות חילונית. עניין זה שאני רומז לו, אינו מצוץ מהאצבע. יש ויש כאלה, שראו בחולין של חיינו ובבניינה של האומה את השתקפות המשמעות המיסטית של סוד העולם." ("אמות", חוברת ח, 1963).
והשאלה שלי היא: בוויכוח על צורת ההכרעה בכנסת בשאלת "מיהו יהודי" (בראשית שנת 1970) נחלקו המחנות בעיקר ליהודים-אורתודוכסיים וליהודים-חילוניים. והטענות נטענו כך שכאילו אפשר להשתייך רק למחנה הראשון או רק לשני, ואפשרות אחרת אין.
כיצד אתה רואה את השאלה, לאור השקפתך בדבר הרציפות הדיאלקטית וההתפתחות הדינאמית בהיסטוריה היהודית, ואפשרות של התגלות הקדושה בתוך החולין?
אמרת שביהדות יש בחינה אוטופית כלפי העתיד והעבר גם יחד. האם אפשר ליישם אם הבחינה האוטופית של "יהדות חיה" כלפי השאלה האקטואלית "מיהו יהודי?" – על-פי מה נקבעת יהדותו של אדם בישראל? רק על-פי אמונתו הדתית? השתייכותו הגזעית? רצונו החופשי, לפי מיטב הכרתו?
גרשם שלום: אתה שואל, בעצם, – כלום יכולה להיות יהדות בלי "אנוכי ה'"? – והרי אנו יושבים על מדוכה זו חמישים שנה ויותר, מאז קמה הציונות. אם יש יהדות אתיאיסטית, או יותר מדוייק – יהדות כגוף חי עם מכלול תופעות, ניסיונות היסטוריים בעלי משמעות היסטורית עצומה. השאלה היא אם יכול הסבר אתיאיסטי כולל להתקבל על הדעת? ובכן: מי הוא יהודי? רק מי שמפרש תופעותיה ההיסטוריות של היהדות פירוש דתי? הרי זה אבסורד. וכי לא יוכלו להיות לתופעות רוחניות שקיבלו פירוש מונותיאיסטי, תיאולוגי אדיר, גם פירושים אחרים שיעלו ויתמודדו כנגדן? ייתכן ואין להם ערך של קיימא ויעברו ויבטלו מן העולם. יוכל להיות והקדוש ברוך הוא יתגבר גם על כך.
כשאני לעצמי, אני מאמין באלוהים, אבל אני אנארכיסט דתי, איני מאמין בתורת משה מסיני במובן המסורת. אם יש עניין של ממש בקב"ה, עצם ההיאבקות לאמונה עליו יש בה מן המרומם. כך היה המצב כשקמה הציונות, וידענו ידיעה מלאה כי למכלול בעיות העם וההיסטוריה יש גם פירושים חילוניים! אני מאמין שאתיאיסט יכול להיות יהודי ויכול לתת הסבר נכון או לא נכון לגילויי ההיסטוריה שלנו, והדבר לגיטימי. וכאמור רק ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתי רצח חינוכי, ובמובן זה אני אנטי-כנעני מובהק.
אהוד בן עזר: אבל אני שאלתי האם יש לך הגדרה אחת, מנוסחת, לשאלת "מיהו יהודי?"
גרשם שלום: אני חושב שכאן יש שתי שאלות שונות לגמרי.
אהוד בן עזר: ומה הן?
גרשם שלום: השאלה הראשונה היא, אם יהדות חילונית ויהדות דתית יכולות לדור בכפיפה אחת, ואם יש משהו שמאחד אותן; והתשובה שלי היא – כן. התנועה הלאומית בישראל בנויה על עיקרון זה, האומר שהצד השווה, המאחד יהודים, הוא מעבר לניגודים דתיים.
הניגודים הדתיים יכולים להיות סופיים, או פתוחים להתפתחות. יש החושבים, בעיקר במחנה הדתי, שהפירוש הדתי הוא סופי, ובכל זאת הם אינם מוציאים את האחרים מכלל היהדות, כי הם רואים בחילונים מועמדים לתשובה דתית. אין כל סיבה מדוע לא יצדקו בתוחלתם, אבל אפילו אם נניח שהם טועים, הרי תוחלתם נותנת להם בהווה אפשרות עקרונית שלא להוציא מכלל היהדות גם את הלא-דתיים.
הקשר בין היהדות הדתית והחילוניות הוא הביטחון וההסכמה לא רק לגבי העבר המשותף, אלא גם על עבודה והיאבקות למען עתיד משותף, עתיד העם, בתור אומה חיה. ואפילו אין אנו יודעים כיום אם אכן חיים יהודיים אלה יתבטאו בהתרחקות או בקירבה אל הדת (המסורתית) או בצורות חדשות של דת.
אהוד בן עזר: ומה השאלה השנייה?
גרשם שלום: השאלה השנייה נוגעת לעניין "מיהו יהודי?" – אמרתי כי לדעתי יהדות היא תופעה חיה, שאם כי יש בה כיוונים גדולים ומסויימים – אי-אפשר לדעת מראש כיצד יתגלה לנו תוכן ענייניה. אני משוכנע כי השאלה הדתית ביהדות לא הגיעה לסוף סיומה ומיצוייה, ושהחילוניות איננה סוף פסוק. אני מתייחס ליהדות כאל תופעה דתית, ואפילו את הצורות המשתנות בה אני רואה מתוך חיוב. יש ליהדות משמעות דתית גם להבא, ומשבר הדורות שלנו איננו סוף פסוק. אך אינני מוכן להסיק מדעתי הפרטית הזו מסקנות המחייבות בחוק המדינה אנשים שאינם חושבים כמוני, בין הם דתיים אורתודוכסיים, ובין חילוניים.
טועים גם אלה מבין החילוניים החושבים ששינוי מסגרות, כמו הפרדת הדת מהמדינה, יפתור משהו מבחינה מהותית; אם כי אינני מאמין שהפרדת הדת מהמדינה ביום מן הימים – היתה מביאה להפרדה גדולה יותר בעם, מכפי מה שהיא קיימת כיום בפועל בין שומרי מצוות לבין חילוניים.
אשר לשאלתך: האם אנחנו יכולים לקבוע היום בחוק מיהו יהודי, והאם יש חוכמה בתחיקה שנעשתה? – אני חושב שנהגו מאוד לא בחוכמה (most unfortunate), עשו צעד מאוד בלתי-רצוי ובלתי-הולם, לנסות להשפיע על תהליך של יצירת תודעה היסטורית, ההולכת ומשתנה ומתגבשת – על-ידי הגדרה חוקית המחייבת כביכול את כל תושבי המדינה. וזאת מתוך טענה (הנראית לי כמדומה או דמיונית) של שמירה על אחדות העם.
עד כה היתה הכוונה של ממשלת ישראל מבוססת על כך שחבריה לא רצו לתפוס עמדה בשאלה שנוייה במחלוקת בין יהודים המקבלים את ההלכה לבין אלה שאינם מקבלים אותה. בצדק גמור ניסתה הממשלה להתחמק מהכרעה במישור אדמיניסטראטיבי וחוקתי, כי חבריה היו מודעים כי כאן הם עומדים בפני תהליך שאי-אפשר להגיד כי היום כבר הגיע לתוצאה של התגבשות ברורה, כבר הביא להכרעה בשאלה של "מיהו יהודי?"
אהוד בן עזר: ומה המסקנה שלך?
גרשם שלום: אסור היה לדעתי לממשלת ישראל להיכנס לתחיקת "מיהו יהודי?", ומה גם להכריע בה לפי ההלכה. זוהי שערורייה. אסור היה לממשלה לפסוק לגבי תהליך טבעי של שינוי בתודעתנו ההיסטורית, שהוא בנפש הציונות עצמה, בדיאלקטיקה של שתי המגמות הסותרות שבתוכה: אלו הם שני המקורות של רציפות ומרד, היונקים ממקורות נעלמים, ששניהם תרמו את שלהם להווייתנו.
להכריע בדבר זה כיום על-ידי תחיקה, ולא לתת לתהליך ההיסטורי של שינוי תודעתנו להגיע לכלל גיבוש – הרי זו טעות פאטאלית. המישור בו מתנגשות שתי מגמות אלו, ובו מתרחש התהליך ההיסטורי, נעשה אפשרי, אחרי השואה, רק במדינת ישראל. מאז עברו רק עשרים וחמש שנה בלבד. קיימת מגמה חזקה מאוד האומרת ששינוי המסורת הוא חידושה. ולכך אני מסכים.
אהוד בן עזר: במה שונה התקופה שלנו מתקופות קודמות בעניין הגדרת "מיהו יהודי?"
גרשם שלום: העובדה שאנחנו כולנו, עד לפני שניים-שלושה דורות, קיבלנו למעשה את הגדרת ההלכה – מתבארת מתוך המציאות ההיסטורית; לאמור – מי שלא רצה להיות יהודי במובן המסורתי של ההלכה, בחר לו דרכים של נשירה: הן על-ידי יציאה בצנעה מכלל העדה; הן על-ידי נישואי תערובת, שתוצאותיהם אז היו באופן חד-משמעי יציאה מכלל האומה; והן על-ידי המרה גלויה. המסיבות שגרמו לנשירה זו ברורות לכל המסתכל בתולדות היהודים במאה התשע-עשרה.
אהוד בן עזר: מתי התעוררה שאלת ההגדרה של היהודי?
גרשם שלום: השאלה לא יכלה להתעורר אלא משנמצאו חלקים גדולים בציבור היהודי שהיו מוכנים לזהות עצמם כיהודים – אף-על-פי שבמודגש לא קיבלו את ההנחות הדתיות שקבעו את עולם ההלכה. זה התחיל בערך מסוף המאה התשע-עשרה ואילך, משך כשלושה דורות, כאשר נשתנו עובדות החיים היהודיים מיסודן. חלק ניכר בציבור היהודי המשיך להזדהות עם היהדות, אבל תודעתו עברה תהליך של התחדשות, שנתבטא לא רק בראייתו את ההיסטוריה שלנו לשעבר, אלא גם בראיית עתידנו. משעה שלחוג התנועה הציונית נכנסו אנשים רבים שנמנו על נושאי התהליך החדש הזה, ברור היה שהשאלה של זהותנו היהודית שוב איננה מה שהיתה לפני כן – כגון בשאלה של נישואי תערובת.
אהוד בן עזר: כיצד ממחישים נישואי התערובת את השינוי, או החידוש, שחל בזהות היהודית?
גרשם שלום: במקרה זה יש סתירה בולטת ביותר בין ההרגשה והתודעה של ההולכים בדרכי ההלכה, לבין השקפת חלק גדול בציבור, עליו נמנים היסודות הדינאמיים ביותר, אשר רואים בצאצאיו של אב יהודי ואם לא-יהודייה, הרוצים להשתייך לכלל היהדות – רואים בהם בלי ספק יהודים. והדבר בולט לעין כל מסתכל.
אהוד בן עזר: האם אין גישתם של הולכים בדרכי ההלכה – גזענית?
גרשם שלום: ברור שאין כאן שאלה גזעית, כי היהודים הדתיים אינם גזעניים. הגזענות לא היתה קיימת אפילו בהלכה, כי אדם שמתגייר הוא יהודי שלם, לכל דבר. ואילו ל"גזע" אי-אפשר לעבור.
אהוד בן עזר: מניִן אפוא נוקשות שמירת ההלכה בהגדרת צאצאיהם של הנישאים בנישואי תערובת: בן לאם יהודייה ואב נוכרי – יהודי, ובן לאם נוכרייה ולאב יהודי – נוכרי?
גרשם שלום: באשר להגדרה ולשמירה הקפדנית של ההלכה, אלה הם עניינים קשים מאוד. וסימן לדבר הוא הימנעותם המכוונת והבולטת של רבני ישראל להקפיד בדיני ממזרות, ופירושם הליבראלי באופן קיצוני של אפשרויות להתחמק מכל התחום המוגדר בהלכה כדינים החלים על ממזרים. אני חושב שהרבנים הבינו שהעניין הוא לא לטובת הציבור ולא לטובתם. הם חששו להרוס את עצמם ומעמדם – אם יקפידו בשאלות של ילדים שנולדו מתוך יחסי אהבות, שיגדירו אותם כממזרים לפי ההלכה.
אהוד בן עזר: ומה קרה?
גרשם שלום: הרבנים השתיקו את ההלכה. פירשו דינים בצורה שאיפשרה להם להעלים עין. הם ביכרו לגנוז דינים שידעו שהם הרסניים לגבי מציאות הציבור. ואפשר לומר שהתנהגותם היתה סובלנית במידה קיצונית בכך שנמנעו מלנהוג על-פי דינים אלה, בדברים הסמויים מן העין.
לעומת זאת, דווקא בעניין גלוי לעין כמו נישואי תערובת, התעקשו הרבנים; אם כי ידוע לכול כי חל שינוי עמוק בעניין זה בתודעה היהודית, אצל חילונים, ואפילו בחלק ניכר של שומרי המצוות, הרואים בבן לאם נוכרייה ולאב יהודי – לא משומד אלא יהודי. לדעתי, כאן יש תהליך של שינוי התודעה הציבורית, תהליך שעוד לא הגיע לשום גיבוש, וצריך לתת לו להתפתח במלואו. התחיקה בכנסת באה לא מתוך התפתחות לגיטימית בדעת הציבור, אלא כוויתור לאורתודוכסים, שנעשה במיקוח אופורטוניסטי ובלחץ פוליטי, אשר במסיבות אחרות לא היו נכנעים להם. ולדעתי יש לכך רק השפעה שלילית, ולא צל של חיוב.
אהוד בן עזר: הדתיים אינם רואים את כפיית ההלכה היהודית בישראל באמצעות תחיקה פארלאמנטארית – כקנונייה פוליטית, אלא כחיזוק האחדות הדתית של האומה. ויש להודות שלא מעט פוליטיקאים ומנהיגים חילוניים, אשר בקולותיהם ובהשפעתם הושג רוב להצעת ההחלטה בכנסת, הביאו אף הם את אותם נימוקים לאומיים להכרעתם. אמנם, יש להודות, אותה צורת הנמקה של "שעת-חירום לאומית" נוטים להביא באחרונה לצידוקה של כל החלטה שהיא.
גרשם שלום: לטענה של האדוקים שהם שמרו במשך כל כך הרבה שנים על האחדות הדתית של האומה, שפירושה אמיתי: קונפורמיות לדרישות ההלכה – יש להדגיש, שאחדות זו באה בחלקה הגדול (מה ששוכחים בדרך-כלל להזכיר) – מקיום האינסטיטוציה של החרם. החרם, על מדרגותיו השונות, היה כלי-הזין החמור ביותר בידי השלטונות הרבניים, כל זמן שהגויים הרשו לנו לקיים שיפוט פנימי.
החרם היה קשור בהטלת סנקציות, והיה אינסטיטוציה משפטית של הרבנים. אם כוח החרם פעל טובות בתולדות ישראל או לא – זו שאלה מאוד פתוחה ומאוד חמורה, שמעוררת הרבה פקפוקים והיסוסים. אין אמת בדעה שכוח החרם שימש תמיד לטובה, – כפי שטוענים האידאולוגים של האידיליקה היהודית.
הניסיון ההיסטורי שלנו עם החרם, השימוש שנעשה בו – הוא איום ונורא, כפי שמוכח מתולדות הוויכוחים הגדולים בעולם האידאות ביהדות, וממלחמות על שלטון בציבור. מזה אלף שנים אנו יודעים שהשתמשו בנשק המסוכן הזה בקנאות ובחוסר התחשבות (שהקורא עליהם היום, מזדעזע ונרתע מהם) – גם במלחמות נגד הרמב"ם ונגד החסידים, ולא רק במקרה המפורסם של החרם על שפינוזה. היום האדוקים מטשטשים ככל האפשר את העובדה הבלתי-נעימה שהשתמשו בחרמות הללו בצורה הרדיקאלית ביותר נגד יהודים, יהודים שבמשפט ההיסטוריה הדתית עצמה נמצאו אחר כך צדיקים, ואפילו יותר מזה.
בסוף המאה השמונה-עשרה ניטל כוח החרם ברוב הארצות מידי הרבנים. לא עברו ימים רבים ובציבור היהודי התפתחו זרמים שלפני כן הוכרעו, ומיד ביקשו ביטוי חופשי: כגון יהדות ליבראלית, קונסרבאטיבית וריפורמית. ההתפתחות הזאת החלה ב-1780 בערך, משעה שקיסר אוסטריה יוסף השני אסר על הרבנים להשתמש בחרם. וצריך לשאול כמה תנועות חשובות לעם ישראל נגנזו בלא עיתן ונגוזו רק מפני שרבנים קנאים לא נתנו להן להרים ראש. דעתם של הרבנים היתה שמוטב שפורצי הגדר ימירו דתם, לדחוף אותם החוצה – ורק שלא יישארו בקהל וישפיעו. הלא ברור שאילו היה כוח החרם נשאר בידי הרבנים – הרי רוב רובם של הרבנים האורתודוכסים היו משתמשים בו נגד בניין ארץ-ישראל חילונית והתנועה הציונית!
אהוד בן עזר: וכיום?
גרשם שלום: כיום טוענים הרבנים שהם "ליבראלים" ו"סובלניים", אך אני חושש שהם כאלה אך ורק משום שאין בידיהם כוח החרם.
אהוד בן עזר: אולי הם מנסים להקנות לעצמם בחזרה משהו מכוח החרם על-ידי כפיית ההלכה הדתית בישראל באמצעות הסאנקציות החוקתיות והשיפוטיות שנותנת המדינה בידיהם?
גרשם שלום: בעניין התחיקה הדתית במדינה יש כעין תחליף להטלת סאנקציות; המדינה נותנת בידי מוסד הרבנות סמכות שרוב הציבור לא היה מקנה לו כלל. אלמלא כוח השלטון שניתן בידי הרבנים (שלא תמיד הם משתמשים בו בתבונה) – אין לי ספק, ואני יודע שרבים חושבים כמוני – שכוח המשיכה של דת ישראל ככוח ספיריטואלי היה הרבה יותר גדול בעיצוב חיינו משהוא עכשיו.
אהוד בן עזר: אמרת כי ניתוק הקשר החי עם ירושת הדורות הוא לדעתך רצח חינוכי, וכי במובן זה הנך אנטי-כנעני מובהק. במה בדיוק מסתמכת ביקורתך על ההשקפה הכנענית, לפיה נוצר כאן בארץ לאום עברי חדש, ודבר אין לו הם היהודי ועם ההיסטוריה היהודית?
גרשם שלום: לדברי הכנענים אין שום אסמכתא ושום קרקע אמיתי. ניצחונם היה מביא לא ליצירת אומה עברית חדשה אלא להיווצרות כת קטנה אשר בסערות הדיאלקטיקה ההיסטורית היתה מגיעה לכלייה. הצלחת הכנעניות לא היתה מביאה ליחס דיאלקטי פורה בין ישראל והתפוצה אלא לפולאריזאציה גמורה ולניתוק; ול"עם חדש" זה, לכיתה של יהודים אלו, לא היה שום כוח אמיתי לעמוד בהתמודדות עם ההיסטוריה. למדינת ישראל יש ערך רק מפני תודעת הרציפות היהודית, הן לגבי העבר והן לגבי העתיד. הכנענים ביקשו להתחיל כיום זהות לאומית חדשה בהסתמך על שורשים של מה שהיה קיים בישראל לפני אלפיים שנה. זו אוטופיה על עבר של אומה שאין אנו יודעים מה היתה. אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה בכל הדיבורים האלה. מה היה קורה אילו במלחמת ששת הימים היתה כת חדשה זו (שדַבּריה התבטאו על היהודים ממש בסגנון אנטישמי) – עומדת לבדה במבחן? מה היה קורה? הם היו נשמדים, או שהיו מתבוללים בערבים מתוך אידאולוגיה של המרחב השמי.
אהוד בן עזר: הם מדברים על לאום עברי חדש שיקום בכל "ארץ-הפרת".
גרשם שלום: אתה רואה את הפיקטיביות הגמורה. את האופי הפיקטיבי של כל מושגי היסוד שלהם – "ארץ-הפרת"! כאילו יש בכך משהו ריאלי, וכאילו עם יכול לנתק עצמו משורשיו. הם שוללים מעצמם את הסובסטאנציה, את לשד חייהם. ופיתרונם פירושו למעשה שנגיע להתבוללות (כי ערבים לא יילכו לקראת לאומיות חילונית בנוסח זה – מחוץ לתחום התעמולה הערבית, המשוללת כל כוונה של אמת).
הם, הכנענים, היו מביאים את כל היישוב לטמיעה, לכלייה או להגירה. יש לכנענים מושגים פיקטיביים לגבי העבר, לגבי תקופת התנ"ך, וגם לגבי העתיד. העובדה שלא נסחפנו בסערות ההיסטוריה באה דווקא מהאנטי-כנעניות. במדינת כנען אני לא מעוניין. זה משחק ריק בפיקציות, משחק כיתתי של קבוצה בלתי-אחראית ובלתי-רצינית. וכל זה בא מחוסר הרצון שלהם להודות שהיהדות יכולה להיות גוף חי, מתמלא ומתפתח. אם אי-אפשר לקיים בארץ-ישראל את עם ישראל בתור גוף בעל חיוניות בהיסטוריה, אחראי לעצמו – אז לשם מה באנו לכאן? למה אני צריך לשבת בארץ בעלת מימשל כנעני, כאשר השיתוף בינינו הוא רק ששנינו למדנו עברית? עצם העובדה של דיבור עברי אינה עובדה גואלת. גם הערבים לא יקבלו את ההשקפה הכנענית. לערבים יש אמנם מציאות של פאנטסיה, אך לא מציאות פיקטיבית, כמו לכנענים שלנו.
אהוד בן עזר: יש בהשקפה הכנענית רצון להביא למהפכה חילונית ודימוקראטית בכל "ארץ-הפרת", שהיא, לדעתם, ארץ העברים הקדומה.
גרשם שלום: כך? כך? יפה! יפה מאוד! הם רוצים, כמו טרוצקי, להיות מנהיגי מהפכה חילונית בקרב עם זר, בקרב הערבים. ואני שואל אותך, בשביל אדם שחי, כמוני, את חמישים השנים האחרונות – זה לא מצחיק? הלוא על אותו עניין התווכחנו עם המארכסיסטים מבין אחינו היהודים. שבענו את התיאוריה שאנחנו צריכים להיות שמן על גלגלי המהפכה – לא לשם כך באנו הנה לארץ! לא כדי להיות מהפכנים כאלה. ואני אומר לך – ההשקפה הכנענית תיכשל כאן בדיוק כשם שנכשלו הקומוניסטים היהודיים ברוסיה.
אהוד בן עזר: הכנענים מביאים את הדוגמה של היווצרות אומה חדשה של בני מהגרים בארצות-הברית.
גרשם שלום: הכנענים מתקיימים בחברה היהודית בישראל מחמת העובדה הפשוטה שכל חברה מרשה לעצמה פאראדוכסים. אך במהותם הם עניין שלילי לגמרי. הם מתפרנסים מזה שיש להם את מי לעזוב. מה לעשות וההיסטוריה של התיישבותנו כאן אינה דומה כלל וכלל לארצות-הברית לפני מאתיים שנה? מִסיבות אחרות לגמרי איפשרו שם בניין אומה חדשה, ואילו היום מסיבות אלה לא ייתכנו. מה יעשו הכנענים, והערבים אינם אינדיאנים?! אולי רק כמה אלפים מבין הערבים יוכלו ללכת עם הכנענים כדי ליצור אומה ליבאנטינית חדשה. כל זה הבל.
אהוד בן עזר: אפשר לראות בהשקפה הכנענית ביטוי להרגשת המציאות של הדור הצעיר בישראל, המרגיש שכאן נוצרת אומה ישראלית חדשה, חילונית במהותה, השואפת להשתחרר מגדרי ההלכה היהודית.
גרשם שלום: אני יכול להבין יהודי חילוני שאינו מתכחש לקשר חי עם יהודים בעולם. יהדות חילונית היתה מציאות בחיינו בכל עשרות השנים האחרונות. ואפילו היו בתוכה תסיסות מעין-דתיות. אבל בשבילי החילוניות היא חלק מן הדיאלקטיקה של התפתחות בתוך היהדות.
אהוד בן עזר: פרופ' ליבוביץ היה אומר שהשקפתך על יהדות חילונית ועל לאומיות יהודית חילונית היא השקפה כנענית במהותה.
גרשם שלום: לפרופ' ליבוביץ יש הכישרון להביא כל דבר לידי אבסורד. הוא אומר שיהדות היא דבר מוגדר, ואני אומר שיהדות היא תופעה לא מוגדרת, תופעה חיה.
אהוד בן עזר: ואילו בעיני הכנענים אתה נחשב לבעל השקפה יהודית מובהקת, לא פחות מפרופ' ליבוביץ ומן הרבנים, וזאת משום שאתה רואה את כל התפתחותנו ההיסטורית אך ורק בתוך גדרי היהדות.
גרשם שלום: כל הלגיטימאציה של ההשקפה שלי היא בכך שהתייחסתי ליהדות העבר, ואני מתייחס ליהדות העתיד, כאל תופעה חיה ובלתי מוגדרת, אשר להתפתחותה יש מימד אוטופי, ואינני מוכן להיות עבד לניסוחים ולהגדרות. אני נמצא באמצע של תהליך, או של דרך; אני מאמין שאם משהו חי, אז הוא נמצא באמצע. מה שהביא אותי לכאן לא היה שונה ממה שהביא יהודים ציונים אחרים הנה. וכל המתכחש לכך, כמו הכנענים – אין כל סיבה שכיתתו תעמוד בסערת ההיסטוריה ובפני העולם הערבי.
אהוד בן עזר: האם אתה חושב שיש במיסטיקה היהודית כיום ביטוי – ביצירה דתית, או אמנותית והגותית – לתופעות ההיסטוריות המכריעות של השואה, הבניין הלאומי בישראל, המלחמה והאוייב הערבי?
גרשם שלום: אם אתה שואל אותי על דברי מקובלים שכותבים היום – הרי הם מבקשים לחַיות את היצירה הקבלית, ולהסביר ענייני קבלה, בסמלים שאין להם קשר שקוף ומובן לבעיות שעליהן אתה שואל. איך מתייחסת כתיבתם לשאלות חיינו? אין לי תשובה. כי זה לא מתייחס. כתיבתם מתייחסת לשאלות של הסימבוליקה העמוקה של הדת היהודית בגלות. לאותו עולם סמלי שהיהדות מגלמת אותו. בעבר זה ביטא משהו, אבל היום, ספק גדול בעיניי, אם הקבלה, כפי שנוסחה בדורות הקודמים – אינני רואה כיצד תוכל להגיב בצורה חיה, בלי שינוי לבוש. איך היא יכולה לענות על השאלות שאתה שואל.
אהוד בן עזר: אתה הבאת את הדוגמה של הרב קוק שניסה להבין את העשייה החילונית הלאומית בארץ-ישראל באמצעות עולם הסמלים של הקבלה.
גרשם שלום: נכון. אבל הרב קוק היה אדם אורתודוכסי שהאמין בתורה מן השמיים. הוא היה אדם חי, וביקש למצוא בקבלה גשר סימבולי אל עולם העשייה של הציונות.
אהוד בן עזר: אמרת כי ייתכן שגלגולה הבא של המיסטיקה היהודית יהיה בעל משמעות חילונית.
גרשם שלום: אתה שואל – באיזו מידה המיסטיקה היהודית יכולה לבנות מושגים מחוץ לעולם הקבלה? – על זה לא אוכל להשיב, כי אין יודעים כיצד יכול להתרחש דבר כזה, אם כי אין זה מן הנמנע שיתרחש. כל שנעשה עד כה הוא מסורתי, או מסורתי בחלקו, או שהוא עולם סמלים פרטי של אנשים בודדים, שהם משוללים כוח הבעה בסמלים המובנים לזולתנו, מאחר ואין מאחוריהם האוטוריטה של מסורת שעמדה מאחורי כתבי הקבלה. האם על יסוד מסורת ישנה יכולים להתרקם סמלים חדשים? ייתכן. אך אין אני יודע איך ייראו הסמלים החדשים. ניסיונות של יחידים בעלי חזון לא הועילו. כי מה שעשה את הקבלה למקובלת, לתופעה בהיסטוריה, היה הדבר המיוחד, שאת לשון הסמלים של המיסטיקאים היהודים ניתן היה להעביר גם לרוב הציבור. לחולל תנועה באמצעותם. אלה היו סמלים שעם כל העמקות שבהם אפשר היה לתרגם אותם ללשון הציבור. אחרת זה נשאר חסר צורה ובלא השפעה.
המעבר הזה תלוי בכוח הדיאלקטיקה הקיימת בין יחיד וציבור, בכוחו של הניסיון הדתי. ואני בטוח כי גם אם יהיה העולם אתיאיסטי – העניינים הדתיים לא ייעלמו. העולם האתיאיסטי הוליד כידוע דת חדשה, אתיאיסטית. ובכן תהיה גם מיסטיקה אתיאיסטית, שאיננה צריכה לאלוהים כדי לעכל את אותם ניסיונות של מציאות פנימית, שהיו למיסטיקאים הדתיים. האל יופיע כלא-אל. כל העניינים האלוהיים והסימבוליים יכולים להופיע גם בלבוש של מיסטיקה אתיאיסטית. אפילו מתוך האתיאיזם של רוסיה עתיד לצאת משהו אחר לגמרי. גם אם ימשיכו להחזיק במה שהם חושבים לאתיאיזמוס, ייכנס אל תוכו האל בצורות אחרות.
ואם אתה שואל אם הקבלה יכולה למלא כאן תפקיד או לא – על כך לא אוכל לענות. ישנה למשל הדוגמה של שירת ולט ויטמן – שירה רוויית יסודות של מיסטיקה נאטוראליסטית, אתיאיסטית ופאנתיאיסטית. אבל כמה מקוראיו של ויטמן מודעים על היסוד המיסטי של שירתו?
אהוד בן עזר: האם אינך חושש מפני תחייתה של מיסטיקה יהודית בעלת תוכן דתי ולאומי-קיצוני, הנותנת ביטוי סמלי וצידוק אלוהי להשתלטות יהודית על "ישראל הגדולה" ועל העמים האחרים באיזור, ולשנאת-נצח בינינו לבינם? מגמות אלה מנסרות בחללם של כמה חוגים דתיים שוביניסטיים בישראל, וצליליהן ערבים גם לאוזני רבים מן הלא-דתיים בקירבנו.
גרשם שלום: אני מניח כי ייתכנו תופעות כאלה, והן לא היה חסרות לגמרי בחוגי לח"י לשעבר. אבל אינני מאמין שיש לאותם חוגים "בשורה" של ממש. השאלה האקטואלית היא אחרת: יש שוביניסטים דתיים ולא-דתיים, בכך לא יוכל להיות ספק למי שחי במציאות הארץ. כיצד להילחם בהם, והשאלה כיצד להילחם בהם, היא שאלה רצינית הרבה יותר. ולבעלי מגמות אלו הרבה יותר קרוב להשתמש בפסקאות מן התנ"ך מאשר בעולם הסמלים של הקבלה. לא על ציטטות מספרים יוכרע הוויכוח הבלתי-נמנע עם מגמות שוביניסטיות.
אהוד בן עזר: מה האתגר הרוחני והלאומי שיכולה היהדות בישראל להעמיד בפני הנוער היהודי במערב?
גרשם שלום: האתגר הוא לפעול, להיות הם עצמם. אם הם חושבים שאינם צריכים ליהדות כדי לשמור על זהותם העצמית – אני חושש שהם ילכו לקראת אותו ייאוש ואכזבות שיהודי אירופה הלכו לקראתם, במסיבות שונות לגמרי. אם היהודים לא רוצים בתחייתם – גם העניין של מדינת ישראל לא יחזיק מעמד, אם היום יקום דור חדש שעניין תחיית אומה יהודית לא נוגע לו – אני לא בטוח, אינני יודע מה יהיה.
האתגר הוא לעמוד נוכח העובדות. וזה בדיוק מה שהשמאל החדש אינו אוהב לעשות. גם הם, כמו הכנענים, חיים בעולם פיקטיבי. יש מבינינו החושבים שקיים סיכוי לדבר עם אנשי שמאל חדש יהודים. אינני חושב שיש טעם בדבר. הזרות ההדדית נוצרה לא רק מחמת אי-ידיעתם אלא בעיקר מחמת אי-רצונם לדעת. העם היהודי מאבד אותם ממש כמו שסחבו הסוציאליזם והקומוניזם ממיטב בנינו לפני שני דורות. שוב חוזר הפיתוי של העניין ה"אוניברסאלי" לעומת הקרוי "קרתני". אנחנו, הציונים, הכרענו לצד הקרתני, והם לצד האוניברסאלי. אבל הצד האוניברסאלי יכול להיות נכון ומוצדק רק כאשר האדם הפרטי יודע את מקומו. אנשי שמאל חדש יהודים אינם יודעים את מקומם, הם פועלים בחלל הריק, וזה עתיד להתנקם בהם.
אהוד בן עזר: האם אתה רומז לכך שקיים דמיון בין מה שעתיד לקרות להם לבין מה שקרה בפועל ליהודים בצל הנאציזם והקומוניזם?
גרשם שלום: יש, כמובן, הבדלים עצומים מאוד. אבל אי-אפשר שלא לראות את הצד החזק של מקבילה בין ההתפתחויות בקרב יהדות צרפת וגרמניה לפני השואה, ומה שקורה היום בהתבוללות החדשה בקרב השמאל החדש: הפיתוי לעשות קפיצה אל עניין שהוא כביכול גדול, ולא להתמודד עם בניין קונקרטי היסטורי; ראיית הרבולוציה כגאולה, כמשיחיות, כגאולה דתית, כשינוי הווסת של הבריאה. הלא הם מתבטאים ממש כשם שהתבטאו יהודים מסוגם לפני מאה ולפני חמישים שנה. ומה אנחנו הצענו, ומציעים להם? – להתמודד בתוך אחריות קונקרטית. אך מי יודע? יכול להיות שגם הציונות תיכשל. אך כישלונה של הציונות תלוי לא רק בנו אלא גם בהם. אם יקום דור שלא ירצה לשמור על זהותו היהודית – אז לא אנחנו נצליח, וגם לא הם. כי לחלוץ אין ערך בלי המחנה.
אהוד בן עזר: בשם מה נבוא אליהם אם גם בעינינו יכול להיות שהציונות תיכשל, כדבריך?
גרשם שלום: אני לא יודע אם הציונות נותנת תרופה טובה, אידיאלית. אני רק אומר שדרך אחרת אין. אינני יודע אם הציונות היא בכלל תרופה, אך שהיא הניתוח הנכון – זה לדאבוננו נכון היום ממש כפי שהיה לפני חמישים-שישים שנה; ולגבי אמריקה זה נכון היום יותר מאשר אז, כי בינתיים מתברר שכור-ההיתוך אינו כור-היתוך כלל וכלל. למה רוב אנשי השמאל החדש הם יהודים! אני יכול רק לקוות התיראפיה הציונית תועיל, ואני בטוח שאין טובה מנה. ברור שיש בה דיאלקטיקה, אבל דיאלקטיקה פורייה, ולא הרסנית.
אהוד בן עזר: האם מלחמת יוני 67' שינתה את מהות יחסם של יהודי התפוצה לישראל?
גרשם שלום: עד למלחמת ששת הימים הם אמרו שמדינת ישראל האמיתית היא בניו-יורק, מאחר ושם מצוי הריכוז הגדול והיוצר ביותר של יהודים. היום הם חדלו לדבר בסגנון זה. קרה להם משהו. היתה להם, לפני מלחמת ששת הימים, הרגשה שהנה הולכת להיות כאן, בישראל, אושוויץ שנייה, בעוד ידיהם כבולות, ואין ביכולתם לעשות מאומה. אפילו לא יוכלו לומר אחר כך – לא ידענו, כפי שאמרו אחרי השואה, כי הלוא הכול התפרסם בעיתונים, בתעמולה הערבית ובטלוויזיה. וזה היה טראומה קשה: תחושת השואה שחזרה ועלתה בקרב האינטלקטואלים היהודים בחוץ-לארץ.
אהוד בן עזר: כיצד השפיע עליהם הניצחון הישראלי?
גרשם שלום: אחרי הניצחון הם הבינו בדיוק מדוע מדינת ישראל האמיתית אינה בניו-יורק. הם הבינו שמאבק כזה, נצחון כזה, לא יכול היה להתרחש בניו-יורק; כלומר, שאם יהודי ניו-יורק היו מצויים בסיטואציה דומה, לא היה באפשרותם להתמודד עם הסכנה, ולהיחלץ ממנה, כשם שעשו הישראלים. אבל אינני חושב שהמשבר העמוק התבטא אצלם דווקא בכך שהעלו על דעתם מה עלול היה לקרות אותם במצב דומה – כמו לנוכח האפשרות שתיתכן אושוויץ שנייה, הפעם ליהודים בישראל, בתוך ימות דור אחד.
אהוד בן עזר: ההיית אומר שהם חיים בתחושת קאטאסטרופה?
גרשם שלום: אם הם חיים בתחושת קאטאסטרופה? – אולי מוגזם המונח קאטאסטרופה! הייתי אומר: מועקה. הלוא הם עצמם אומרים זאת בפירוש. כאשר מופיעים ביטויים נגד "אותם משכילים מנו-יורק", הלא ברור לכל אחד למי הכוונה, ואין צורך לומר בפירוש – היהודים. כך היה גם ברוסיה, לא אמרו במפורש יהודים, אמרו רק "היסודות הקוסמופוליטיים", וכל אחד ידע בדיוק, ידע היטב, למי הכוונה.
אהוד בן עזר: אלה הם חששות שישראליים וציונים רבים נטו, ונוטים, לחוש לגורלם של יהודי התפוצה (לעיתים, דומה אפילו מתוך קנאה). האם אין דיבורים כאלה מצידנו מזיקים בעצם למעמדם של היהודים בתפוצה בקרב הגויים?
גרשם שלום: אם הדיבורים האלה מזיקים? אינני יודע. הנה אמרנו וחזרנו ואמרנו כל השנים ליהודים שהלכו אחרי הקומוניזם והמארכסיזם – אתם שוגים! חזרו, אחרת – מרה תהיה אחריתכם! – והתוצאות ידועות. אך כלום אפשר לומר שהאסון, שהרדיפות, התרחשו מתוך קשר כלשהו למה שאנחנו אמרנו להם והזהרנו אותם?
כך גם לגבי גורל יהודי ארצות-הברית. הכול תלוי במידה רבה של מקריות הקיימת בהיסטוריה. כיצד יפתרו את בעיית מלחמת וייטנאם? מה יעסיק את תודעת הציבור לאחר מכן? לאן תפנה? כיצד תתגבר ארצות-הברית על בעיות פנים שלה? אם יהיה משבר כלכלי או לא. ומי יודע גם מה יהיה גורלנו כאן בישראל? הלא אין שום ביטחון בהיסטוריה.
גרשם שלום נולד ב-5.12 של שנת 1897, בן למשפחה יהודית ליבראלית טיפוסית בברלין, וגודל בבית ללא מסורת יהודית. התקרב ב-1911 לתנועה הציונית והחל ללמוד עברית. בגלל ציוניותו היה נאלץ לעזוב את בית-הוריו. בברלין נפגש עם זלמן רובשוב (לימים נשיא המדינה, זלמן שזר), ובהשפעתו התקרב ליידיש, למד באוניברסיטאות ברלין, ינה, ברן, וסיים את לימודיו באוניברסיטת מינכן ב-1922. תחילה למד מתמטיקה ופילוסופיה, ואחר כך בלשנות שמית, ולבסוף פנה למדעי היהדות ולתחום תורת הסוד והקבלה היהודית. בימי לימודיו במינכן התרועע עם הסופר ש"י עגנון, ואף תירגם כמה מסיפוריו לגרמנית. לארץ-ישראל עלה בסתיו 1923, בתקופת העלייה השלישית, ועד לשנת 1927 היה ראש המחלקה ליודאיקה בספרייה הלאומית בירושלים. משלהי 1925, מרצה לקבלה באוניברסיטה העברית בירושלים, ומ-1933 עד לפרישתו בשלהי 1965 – פרופסור למיסטיקה יהודית וראש החוג לפילוסופיה עברית וקבלה באוניברסיטה. כיהן כפרופסור-אורח בכמה אוניברסיטאות בעולם, ובמוסדות אקדמיים יהודיים מחוץ לישראל. בין תפקידיו גם עורך ראשי של מפעל הביבליוגראפיה (רישום כל הספרים שנדפסו באותיות עבריות, החל מראשית הדפוס), ומשנת 1968 היה נשיא האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים. הוא נפטר בירושלים בשנת 1982, תשמ"ב.
שלום הניח את היסודות, ולמעשה יצר את המחקר המדעי של המיסטיקה היהודית מראשיתה עד שלוחותיה והשלכותיה בראשית הזמן החדש. תחילה עסק בחקר ספר ה"זוהר" וספרות הקבלה מאמצע המאה השתיים-עשרה, ואחר כך בכל התפתחויותיה של הספרות הקבלית, בגלגוליה בתנועת השבתאות במאה השבע-עשרה, בספיחיה, וכן בשלוחותיה בחסידות. מפעלו המדעי והערכתו מחדש את תפקיד המיסטיקה היהודית בתולדות העם, הביאו לשינוי פניה של ההיסטוריוסופיה היהודית בדורותינו. הוא שינה מן היסוד את ההערכה המקובלת לגבי כמה תנועות וזרמים בהיסטוריה היהודית, אשר נידונו בחלקם הגדול לגניזה, להשכחה או לעיוות-דמות, מפני הצנזורה של הדורות – בין הם דורות רבנים ששאפו "להגן" על היהדות, ובין משכילים שטרחו ליפות אותה בפני זרים, מתוך גישה של אפולוגטיקה ואידיליקה, דוגמת דרכה של חוכמת ישראל בגרמניה במאה התשע-עשרה, אשר כנגדה יצא במסתו הביקורתית "מתוך הרהורים על חוכמת ישראל" (1945).
* הספר "אין שאננים בציון" אזל מזה שנים רבות אבל הוצאת "עם עובד" אינה מוכנה להוציא הדפסה נוספת שלו, למרות שיש לו כל הזמן ביקוש. אפשר כמובן לקבל את הספר כולו בקובץ וורד עברי בפנייה אלינו.
* * *
באבל על מותה של יהודית (ג'ודי) בן-עזר
אלמנתו של עמנואל בן-עזר
ואימם של רזי, שרון וגלי
ג'ודי היתה אישה נפלאה
כל משפחות בן-עזר ראב והנילווים אלינו
כואבים על לכתה מאיתנו
ההלווייה מתקיימת היום, יום שני – 4.12.17, בשעה 15:30 בבית העלמין בסביון
יושבים שבעה בבית המשפחה
ברחוב הברוש 5 סביון
* * *
יוסי גמזו
הַסֶּדֶק וְהַצֶּדֶק
"מְנֵא מְנֵא תְּקֵל וּפַרְסִין..."
בְּסוּרְיָה חָטְפוּ הַפָּרְסִים הָאַרְסִים
נוֹק-אַאוּט בָּרִיא שֶנּוֹעַד שָם לִצְרֹב
אֶת רֹעַ זְמָמָם אֶל גְּבוּלֵנוּ לִקְרֹב
וְזֹאת – בְּעֵת שֶפֹּה וָשָם מַבָּט חָדָש נִפְקָח
וּמִתְגַּלִּים סְדָקִים שֶל חֶשְבּוֹן-נֶפֶש מְפֻכָּח
בִּסְגוֹר חוֹמַת הַהֲסָתָה שְטוּפַת-הַמּוֹחַ
הַמַּקִּיפָה שָנִים רַבּוֹת עוֹלָם עַרְבִי
וּמַטִּיפָה לִדְקֹר, לִדְרֹס, לִירוֹת, לִרְצֹחַ
כָּל יְהוּדִי בְּשֵם קָדְשוֹ שֶל הַנָּבִיא
שֶחֲסִידָיו הַמִּסְתַּמְּכִים עַל הַקֻּרְאָן שָם
מְיַחֲסִים בּוֹ לַיָּאהוּד, בֵּין שְאַר כְּזָבִים,
דֵּמוֹנִיזַצְיָה שֶעַרְבִים וּבְנֵי אִירָן שָם
פִּיּוֹתֵיהֶם בִּשְמוֹ קְרִיאוֹת-שִׂטְנָה זָבִים
תּוֹךְ הִתְעַלְּמוּת גְּמוּרָה וַעֲצִימַת עֵינַיִם
מִן הַכָּתוּב בְּרוּרוֹת בַּ"סּוּרָה" הַשְּבִיעִית
שֶבָּהּ אוֹמֵר פָּסוּק 132
שֶאֶת הָאָרֶץ הַקְּדוֹשָה הָאֵל הוֹעִיד
לְעַם סוֹבֵל וּמְעֻנֶּה זֶה, הַיָּאהוּדִים,
מָה שֶמַּפְרִיךְ גִּרְסַת פָנָאטִים חֲמוּמִים,
אִם זֶה אִירָאנִים אוֹ לוּבְּנָאנִים אוֹ סָעוּדִים,
כִּי פָלַסְטִין הִיא נַחֲלַת הַמּוּסְלְמִים.
אַךְ מִכֵּיוָן שֶצִּטּוּטָם הַסֶּלֶקְטִיבִי
שֶל כָּל שֹוֹנְאֵינוּ מֵאוֹתוֹ קֻרְאָן קָדוֹש
אֲשֶר עָלָיו הֵם מִסְתַּמְּכִים בִּשְווּנְגּ אַקְטִיבִי
נִמְנָה מִזְּמַן כְּבָר עִם הַ"פֵיק-נְיוּז" הַנָּדוֹש,
מַמָּש מַפְתִּיעַ אֵיךְ פִּתְאֹם נִבְעָה שָם סֶדֶק
בְּתוֹךְ חוֹמַת הַחַארְטָה-בַּארְטָה הָעַרְבִית
כְּשֶנִּשְמָעִים דְּבָרִים שֶל טַעַם וְשֶל צֶדֶק
וְאִיש עַרְבִי יוֹצֵא בְּמִתְקָפָה קְרָבִית
עַל כָּל חֲרֹשֶת-הַשִּׂטְנָה הַטֶּהֶרָאנִית
בָּהּ מַבְעִירִים אֶת מִזְרָחֵנוּ הַתִּיכוֹן
רִשְעֵי כְּנֻפְיַת הָאָיָאתוֹלוֹת הָאִירָאנִית
הַמַּקְרִיבִים כָּל יַצִּיבוּת וּבִטָּחוֹן
עַל מִזְבְּחָהּ שֶל מְזִמָּה מֵגָלוֹמָאנִית,
אִם זֶה בְּסוּרְיָה, בִּלְבָנוֹן אוֹ בְּתֵימָן,
לְהִשְתַּלְּטוּת חָמִינָאִיזְם אָ-הוּמָאנִי
עַל הַמֶּרְחָב הַזֶּה כֻּלּוֹ בְּבוֹא הַזְּמַן.
וּמִי מַשְמִיעַ אֲמִתּוֹת בּוֹטוֹת כָּאֵלֶּה
בְּאָזְנֵיהֶם שֶל הֶַפָּרְסִים יוֹרְשֵי הָמָן?
לֹא צִיּוֹנִים שְׂרוּפִים כִּי אִם – הַפְלֵא וָפֶלֶא –
נָסִיךְ סָעוּדִי, שֵיח' מוּחַמַד בֶּן סַלְמָאן.
וְהוּא מֵטִיחַ בְּפָנָיו שֶל אָיָאתוֹלָה
חָמִינָאִי: "אַתָּה הוּא הִיטְלֶר הֶחָדָש
שֶאֶת כֻּלָּנוּ כָּאן זוֹמֵם לִגְרֹר שְאוֹלָה
וְיַם-הַדָּם שֶהַנָּאצִיזְם בּוֹ גָדַש
אֶת כָּל אֵירוֹפָּה וְאַתָּה שוֹאֵף כָּרֶגַע
לְשַכְפְּלוֹ בְּאֲזוֹרֵנוּ בִּזְדוֹנְךָ
אֵין רְצוֹנֵנוּ שוּב לַחְזוֹת בְּאוֹתוֹ פֶּגַע
עַל אַף כָּל תָּכְנִיּוֹת הַהִשְתַּלְּטוּת שֶלְּךָ."
וּבָהּ-בָּעֵת, בַטֶּלֶוִיזיָה הַכּוּוֵּיתִּית
אוֹמֵר פַּרְשָן שֶשְּמוֹ עַבְּדַאלְלַהּ, אִיש אַמִּיץ,
בְּשְעַת הַ"פְּרַיְם-טַַיְם", כְּתִגְבֹּרֶת סִימְפַּתֵטִית
לִדְבַר מוּחַמַד בֶּן סַלְמָאן, בְּלִי לְהַחְמִיץ
שוּם אַרְגּוּמֶנְט הִיסְטוֹרִי: "הַיָּאהוּד בְּעֶצֶם
חָזְרוּ אַחַר שְנוֹת גָּלוּתָם לִמְכוֹרָתָם
וְלֹא לְשֶטַח זָר וְהֵם עֻבְדָּה נֶחְרֶצֶת
וּמֵאַרְצָם כְּבָר אִיש לֹא יַעֲקֹר אוֹתָם."
אַךְ עוֹד פַּרְשָן זֶה מְדַבֵּר – וּבְמִצְרַיִם
קוֹרֵא בְּלַהַט בָּעִתּוֹן "אֶל אַהֲרָאם"
הַפּוּבְּלִיצִיסְט שָרִיף אֶל נוּר בְּשֵם שָמַיִם
לַחְתֹּר לְקֵץ הַבַּעֲרוּת וְשִחְרוּרָם
שֶל הָעַרְבִים מִיַּד טֵרוֹר קַלָּה עַל הֶדֶק
וּמִטֵּרוּף אִיסְלָאם גִּ'יהָאדִי מֻכֵּה-טְרַאְנס,
כָּךְ שֶהַסֶּדֶק בַּחוֹמָה יָבִיא קְצָת צֶדֶק
כֵּן, זֶה עֲדַיִן לֹא מַסְפִּיק, אַךְ יֵש עוֹד צַ'אנְס...
יוסי גמזו
לכל שוחרי הספרות הישראלית:
ביום שני הבא, כ"ג בכסלו תשע"ח – 11.12.17, ייערך בעיר התחתית של חיפה, במועדון "סינקופה" (רח' כיאט פינת רח' נתנזון) בשעה 21:00, ערב ספרותי-מוסיקלי המוקדש לחייו, אישיותו ויצירתו של נתן אלתרמן, בו ירצה פרופ' יוסי גמזו על דמותו רבת הניגודים של המשורר הדגול ובו יגיש האמן צבי שקולניק מבחר משיריו המולחנים של אלתרמן.
בשל הביקוש הרב ומספר המקומות המצומצם מתבקשים כל המעוניינים להזמין כרטיסים מראש בטלפון 03-6133556.
* * *
אורי הייטנר
1. יחסים מורכבים
בתקופת המאבק על הגולן, היה חשוב לנו לפנות ליהדות ארה"ב, להעביר לה את מסרינו, לשכנע אותה בצדקת דרכנו, למרות שהיא לא היתה רלוונטית למשאל העם. שלחנו משלחות לוועידת הפדרציות, אירחנו קבוצות בגולן, השקענו בהם.
אבל כל אימת ששמעתי קול מיהדות ארה"ב התומך בנסיגה, רתחתי. הם יושבים שם על סיר הבשר, רטנתי, ולא ישלמו בגופם את מחיר ההחלטה. מה הם מתערבים?
סביר להניח, שיריבינו היו תמונת הראי של היחס האמביוולנטי הזה.
אנסה לנתח את הגישה הזאת. כאזרחים במדינת העם היהודי, חשובה לנו תמיכתם של היהודים, חשוב לנו לקרב אותם, הרי המדינה הזאת בעצם מהותה קיימת בעבורם. אבל הם לא חיים כאן, לא נלחמים כאן, לא ישלמו את מחיר ההחלטות, אז מה הם מתערבים?
ועוד דרך לנתח את הגישה הזאת. כל עוד הם תומכים בעמדתנו, זו מעורבות ראויה ורצויה של יהודים במדינת העם היהודי. כאשר הם אינם תומכים בעמדתנו, זו התערבות חצופה של מי שאינם ישראלים בענייני ישראל.
כן, זה לא פשוט. זו סוגיה מורכבת. אלה יחסים מורכבים. הם נובעים מהמהות המיוחדת, המורכבת, של מדינת ישראל.
כל מדינה היא מדינת כל אזרחיה. גם מדינת ישראל. אלה הקוראים להפוך את ישראל ל"מדינת כל אזרחיה" משקרים בעליל, כי הם יודעים שישראל היא כזאת. עובדה – כל אזרחיה, ללא הבדל דת ולאום, נהנים באופן מוחלט מן הזכות לבחור ולהיבחר ומכל חירויות האזרח. כוונתם של ממציאי סיסמת השווא הזאת, היא לבטל את היותה מדינה יהודית.
אולם ישראל היא בראש ובראשונה מדינה יהודית. זו מהותה, לשם כך היא קמה. לא בכדי, הצהרת העצמאות שלה היא "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." לא בכדי, חלקה הראשון של מגילת העצמאות, המבסס את הצדקתה ואת רעיונותיה, הוא מסע המבהיר את זכותנו הטבעית וההיסטורית למדינה יהודית בארץ ישראל. גם ההכרה הבינלאומית, שלאחרונה חגגנו לה מאה שנה (הצהרת בלפור ואימוצה בידי חבר הלאומים) ושבעים שנה (תוכנית החלוקה של האו"ם), היתה להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.
מה פירוש מדינת הלאום של העם היהודי? בעת הצהרת בלפור היו היהודים 10% מתושבי ארץ ישראל. משמעות ההצהרה, הייתה הקמת בית לאומי לעם היהודי באשר הוא, כלומר בית לכל היהודים בעולם.
היותה של ישראל מדינת לאום של עם שרובו הגדול, בעבר, כלל אינו חי בה, וגם היום רק חציו חי בה, היא ייחודית. המשמעות שלה, היא שזו מדינה השייכת לאנשים רבים שהנם אזרחים מלאים במדינות אחרות. והמשמעות הזאת אינה רק זכות השבות, כלומר זכותו המוּלדת של כל יהודי באשר הוא לאזרחות ישראלית, ברגע שהוא יחליט לממשה, אלא גם ליחסים מיוחדים וקשרים מיוחדים בין העם היהודי במולדת, במדינה היהודית, לעם היהודי בתפוצות הגולה.
חובתה הציונית של מדינת ישראל; חובתה לייעודה, למהותה, למשמעות קיומה, היא לטפח את הקשר בינה לבין יהדות העולם. חובתה לסייע לקיומן והעצמתן של הקהילות היהודיות בעולם. חובתה להדק את קשרי היהודים בגולה לישראל, במיזמים דוגמת "תגלית", "מסע" וכד'.
ובראש ובראשונה, על ישראל לזכור שהיא מדינת העם היהודי כולו, על כל גווניו, צבעיו וזרמיו. הניכור והעוינות כלפי רוב יהדות ארה"ב, שאינה אורתודוכסית, מתוך כניעה לכוח הפוליטי של מפלגות חרדיות לא ציוניות, היא בגידה של מדינת ישראל בעצמה, במהותה, בייעודה.
הניכור הזה, שבא לידי ביטוי באי הכרה בגיור של רוב יהדות העולם, ובהפרת מתווה הכותל עליו החליטה ממשלה זו, תוך רמיסת כבשת הרש שהוצעה בו לזרמים הלא אורתודוכסיים, הוא מעשה אנטי ציוני חמור ביותר.
הניכור הזה לא יוכל להמשיך להיות חד צדדי. הוא בהכרח מרחיק את יהדות העולם מישראל, מן העזרה לה, מן התמיכה בה; תמיכה שהיא מרכיב משמעותי ביותר בביטחון הלאומי של מדינת ישראל.
הניכור הזה מרחיק מאיתנו את היהודים, מצמצם את העלייה, מקטין את התמיכה בישראל ובמקרים קיצוניים דוחף את השוליים לאנטי ישראליות.
חובתה של ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי, כמדינה ציונית, לשנות באופן חד את דרכה הקלוקלת. אגב, את כל מה שכתבתי כאן יודע היטב ראש הממשלה, יודעים היטב השרים, יודעים היטב מנהיגי המפלגות. העובדה שהם נוהגים כפי שהם נוהגים, היא פשוט כניעה לגורמים אנטי ציוניים, מתוך אינטרסים פוליטיים קצרי טווח, ובניגוד לאינטרס הלאומי של ישראל.
ברגע שישראל תמלא את חובתה, אין לי ספק שהמשבר בינה לבין יהדות העולם ייושב. התמיכה של יהדות הגולה, שגם היום היא משמעותית וחוצה זרמים דתיים (בניגוד לתעמולת שווא של אינטרסנטים בורים בתוכנו), תתעצם באופן מכריע. העלייה לארץ תגדל. והדיאלוג בין ישראל ליהדות העולם בסוגיות המדיניות והחברתיות של ישראל ובסוגיות החברתיות והתרבותיות של הקהילות בתפוצות, יהיה דיאלוג מכבד, כיאה לאחים, למשפחה.
כשזה יהיה, אין לי ספק שישראל וכל הנהגת יהדות ארה"ב, על כל גווניה, תתלכד להוקעה של המוטציה האנטי ציונית; של אותם יהודים רדיקליים בארה"ב התומכים באויבי ישראל, בטרור ה-BDS ובדה-לגיטימציה לישראל, ותבודד אותם.
המשברון סביב דבריה של ציפי חוטובלי, תורגם אצלנו מיד לסערה פוליטית זוטא – האם ראש הממשלה יגנה אותה? האם היא תתנצל? האם היא תפוטר?
מוטב שנמנף את המשברון לדיון עומק ביחסים המורכבים בינינו לבין יהדות העולם, ונעמיד את שלמותו של העם היהודי על ראש שמחתה של מדינת ישראל.
יוזמי "חוק ההמלצות" מציפים את הציבור בספינים, המועצמים מיד בתפוצה רבתי ברשתות. המסר הוא שאין שום קשר בין החוק לבין חקירות נתניהו. מדובר בהגנה על כל החשודים באשר הם, שנפגעים מהמלצות המשטרה, כאשר בלאו הכי חלק גדול מן ההמלצות אינן מבשילות לכתב אישום. ובכלל, אין כל צורך בהמלצות הללו, כי אין זה מתפקידה של המשטרה להמליץ. תפקיד המשטרה לחקור, ועליה להעביר את חומר הגלם כפי שהוא לפרקליטות, שתפקידה להחליט אם להגיש כתב אישום. והספין החדש – כיוון שבנוסח האחרון של החוק נכתב שהיועץ המשפטי יכול לבקש חוות דעת משטרתית – אין כל בעייה. אם הוא ירצה חוות דעת של המשטרה על חקירות נתניהו, הוא יקבל. אז מה הבעיה?
הבה נעמת את הספינים עם העובדות. ראשית, המושג "המלצות" הוא מושג תקשורתי, לא משטרתי. מדובר בסיכום החקירה. כלומר, חקירה, בוודאי חקירה מסועפת, שיש בה חומר רב מאוד, מחייבת סיכום מקצועי של החוקרים, באשר למסד הראיות.
שנית, כמעט 100% מאנשי המקצוע – קציני חקירות ומפקדי המשטרה בעבר ובהווה, אנשי הפרקליטות בעבר ובהווה, היועצים המשפטיים בעבר ובהווה, קרימינולוגים; כל אלה מסבירים שסיכום החקירה נחוץ ביותר לגיבוש ההחלטה בפרקליטות. כלומר, גם במקרים שבהם הפרקליטות מחליטה לא להגיש כתב אישום, למרות שבסיכום החקירה המשטרה קבעה שיש ראיות לכתב אישום – גם אז סיכום החקירה חיוני ביותר לעבודת הפרקליטות. כל אנשי המקצוע טוענים שאם החוק יתקבל, יהיה בכך שיבוש של החקירות, של עבודת המשטרה ושל עבודת הפרקליטות.
המחוקקים אינם חייבים לפעול על פי חוות הדעת המקצועית. אולם כאשר חוות הדעת כל כך חד משמעית וכל כך מובהקת ובקונצנזוס רחב כל כך, חייבת להיות סיבה מיוחדת כדי שהמחוקק יפעל בניגוד אליה.
האם באמת יש סיבה עניינית כזאת? האם באמת יש סיבה כזאת דווקא בעיתוי הזה, שבו ראש הממשלה נתון בחקירות? האם מציעי החוק אינם מבינים את המשמעות הציבורית, מבחינת אמון הציבור בהם עצמם, לחוק המנוגד כל כך לעמדת אנשי המקצוע, כאשר ראש הממשלה נמצא בחקירות?
על כך הם משיבים, שהמוטיבציה שלהם כלל אינה חקירת ראש הממשלה, אלא הגנה על הציבור הרחב, הנמצא בחקירות.
זה הספין הגדול ביותר.
היוזמה המקורית אכן היתה גורפת – איסור על המשטרה לסכם את כל החקירות. מהר מאוד הבינו היוזמים, שמשמעות הדבר היא שיבוש כל החקירות הפליליות בישראל, של כל הגנבים, האנסים, הרוצחים, גברים המכים את נשותיהם, הורים המכים את ילדיהם, פדופילים מסוכנים וכו'. ולכן הם צמצמו באופן דרסטי את הצעת החוק, וכעת היא נוגעת רק לחקירות שיש בהן פרקליט מלווה מטעם הפרקליטות. לאילו חקירות יש פרקליט מלווה? לחקירות של בכירים בלבד – פוליטיקאים ופקידים בכירים.
מה משמעות השינוי הזה?
א. גם היוזמים מבינים בעליל שמשמעות החוק היא שיבוש החקירה. הם עצמם נבהלו מכך, שהרצון לשבש חקירה מסוימת תשבש את כל המלחמה בפשע. ולכן הם צמצמו את החוק, לשיבוש חקירות של שחיתות שלטונית.
ב. הטענה שמטרת החוק היא הגנה על אלפי הנחקרים היא שקר, כי החוק כלל אינו נוגע אליהם.
כעת נאמר שהמטרה היא למנוע את פרסום סיכום החקירה, כדי להגן על שמם הטוב של הנחקרים. אולם כאשר מדובר בראש ממשלה, בנשיא המדינה, בשר, בשופט – יש אינטרס ציבורי מובהק לפרסם את סיכום החקירה, ומשמעות החוק היא פגיעה בזכות הציבור לדעת.
ובאשר לספין, על פיו היועץ המשפטי לממשלה יכול לבקש חוות דעת מהמשטרה – כאשר אנו רואים את העליהום על מפכ"ל המשטרה, על פרקליט המדינה ועל היועץ המשפטי, וכל טענות הסרק על "רדיפה", חקירה פוליטית, תפירת תיק וכד', ברור מה יקרה כאן, אם היועץ המשפטי יבקש מהמשטרה חוות דעת, כאשר החוק יהיה בתוקף.
החוק הזה פסול מעיקרו, מניעיו זרים ואין בהם כל תועלת לציבור. גם אילו באמת ובתמים יוזמיו היו רואים בו הצעה ראויה שאינה קשורה לחקירות ראש הממשלה, היה עליהם להבין את המשמעות הציבורית ולהימנע מלהעלות אותו שעה שראש הממשלה מצוי בחקירות, ולו למראית עין. לבטח הם לא היו מעמידים אותו כחוק עקרוני כל כך, שאותו יש לקדם לחקיקות בזק, להחליף נציגים בוועדה, להחזיר שרים וח"כים מחו"ל, כאילו מדובר בחוק העוסק בליבה הערכית של מפלגת השלטון.
כאשר החוק הזה הוא חלק ממסע הכפשות ושיימינג למשטרה ולגורמי האכיפה, לצד הניסיון הנואל לשנות את חוק יסוד הממשלה כדי להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולהפוך את ראשות הממשלה לעיר מקלט למושחתים אפילו ללא הגבלת קדנציות ("החוק הצרפתי"), להצעת החוק למניעת חזרה על תקדים שולה זקן ("חוק ההקלטות") – אי אפשר אלא לקבוע: "חוק ההמלצות" הוא חוק מושחת שמטרתו אחת ויחידה – שיבוש חקירותיו של ראש הממשלה נתניהו.
3. צרור הערות 3.12.17
* 70 שנה לל' בנובמבר – אנו חוגגים 70 שנה להחלטת עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר. ובצדק – החלטה זו הכירה בזכותו של העם היהודי למדינת לאום ריבונית במולדתו, ארץ ישראל. יש המזכירים שלב ההחלטה היא חלוקת הארץ. לא. המרכיב הזה של ההחלטה מת למחרת, בל' בנובמבר. לא מת. נרצח.
הערבים דחו את ההחלטה, שהעניקה להם מדינה עצמאית בא"י, ולמחרת קבלתה, בל' בנובמבר, פתחו בהתקפה על היישוב היהודי, על מנת להשמידו ולמנוע את הקמת המדינה. למחרת הכרזת המדינה מדינות ערב פלשו אליה במטרה להטביעה בדם, להחריבה ולהשמיד את היהודים החיים בא"י. בכך הם איבדו כל זכות להסתמך על ההחלטה הזאת כהצדקה לאיזושהי דרישה שלהם. אנחנו חגגנו החלטה שבה אפילו הגליל המערבי, חלקים מן הנגב, ירושלים כולה, יפו, לוד ורמלה, לא היו חלק ממדינתנו. מאז, כל שעל בא"י ששחררנו, הוא תוצאה של התוקפנות הערבית ואי נכונותם של הערבים להשלים עם קיומנו. כל שעל ששחררנו – שחררנו בדין. מכאן, זכותנו לוותר על חלקים מארצנו, אם אנחנו סבורים שהדבר ישרת את האינטרס הלאומי העליון של קיום מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אולם כל הסתמכות על החלטת האו"ם כאסמכתא לזכות כלשהי של התוקפן שניסה להשמיד אותנו תוך הפרה גסה של ההחלטה, היא מגוחכת.
* החלוקה הראשונה של הארץ – "חלוקתה הראשונה של א"י בתקופה שלאחר המלחמה חלה עם קביעת הגבול של ארצות המנדט הבריטי והצרפתי. האזור שבין גבולה הצפוני של א"י כיום והנהר ליטאניס, ובין ארץ הגולן שבגבולה, בדרום הירמוק ובמערב הירדן, נחשב תמיד חלק מא"י ההיסטורית. במהדורה ה-11 של אנציקלופדיה בריטניקה (1911) מצוין גבולה הצפוני של א"י: הנהר ליטאניס בעה"י מערבה וקצהו הדרומי של החרמון בעה"י מזרחה. שטחי אדמה נרחבים נרכשו ע"י היהודים בגולן כבר בשנת 1894. לבסוף עברה האדמה לרשותו של הברון רוטשילד המנוח ועתה היא בהנהלתה של החברה להתיישבות היהודים בא"י (פיק"א), אך היישובים שם לא נשאו אופי קבוע ולא נתקיימו במוצאי המלחמה. הבליטה הצפונית של א"י מוכיחה, שגורלם של אותם חלקי הארץ, שנקרעו ממנה בגמר המלחמה והוכללו בסוריה ובלבנון, יכול היה להיות שונה, אילו היו בהם יישובים יהודים בשעה שהותוו הגבולות. את צורתו הקשתית המוזרה במקצת של הגבול הצפוני של א"י יש ודאי לזקוף על חשבונה של מושבה יהודית אחת בשטח זה – מתולה. אלמלא מושבה זו לא היתה כל 'בליטה'. זו מכל מקום היתה טענתם של השלטונות הצרפתים. הנה כי כן, היה בקביעת גבולה הצפוני של א"י (ועה"י בכלל) משום צעד ראשון לצמצום שטחו של הבית הלאומי היהודי."
מתוך תזכיר הסוכנות היהודית לוועדת וודהד (1938). המלחמה = מלה"ע הראשונה. ה"בליטה" = אצבע הגליל. ליטאניס = ליטני. מתולה = מטולה.
* תוואי פוליטי – תוואי שביל ישראל, שנקבע בשנות ה-90, היה תוואי פוליטי מובהק, שהדיר במתכוון את הגולן, השומרון ויהודה, מטעמים פוליטיים ובניגוד לכל שיקול מקצועי. היום, כאשר משרד התיירות פועל לתיקון המעוות, הוא מואשם ב... פוליטיזציה של השביל.
בַּקַּיִץ קַר, בַּחֹרֶף חַם
שׁוּעָל טִפֵּשׁ, חֲמוֹר חָכָם.
עִוֵּר מַבִּיט, חֵרֵשׁ מַקְשִׁיב
עַתִּיקָה הִיא תֵּל אָבִיב.
לֶחָלָב מַרְאֶה שָׁחֹר
מַנְעִים זְמִירוֹת עוֹרֵב צָחוֹר
צִמְחוֹנִי אוֹכֵל נַקְנִיק
תְּפִלִּין מַנִּיחַ בּוֹלְשֵׁוִיק
(מתוך "עולם הפוך", אביגדור המאירי).
התוואי הקיים מקסים, אך חסר. כעת יש לתקן את המעוות בהוספת תוואי מזרחי, מהגולן עד אילת דרך בקעת הירדן, שומרון, מדבר יהודה ודרום הר חברון.
* מדיניות שקולה ואחראית – ח"כ עופר שלח התראיין לרדיו ותקף את מדיניות הממשלה באשר למצב בסוריה, והאשים אותה בכישלון. בשל מדיניותה, אמר שלח, ובשל העדר יוזמה מצדה, איראן מתבססת בסוריה.
דרך הטבע הוא שהאופוזיציה מבקרת את השלטון – כך נהגו כל האופוזיציות בישראל וכך הדבר בכל הדמוקרטיות. אבל דבריו של שלח מבטאים בעייה בתפיסת העולם. תפיסה בלתי ריאלית, המתעלמת מיחסי הכוחות והאינטרסים הבינלאומיים, ומציירת מצג שווא, שעל פי ישראל יישק דבר.
זה מזכיר לי את הטענות שהסכם הגרעין האיראני הוא כישלון של נתניהו. גם הטענה הזאת היתה משוללת יסוד. ראש מעצמת העל הגדולה היה נחוש כטיל מונחה מכוון להגיע להסכם בכל מחיר ואי אפשר היה לעצור אותו. התפקיד של ישראל היה לעשות כל שביכולתה כדי למנוע את החתימה, או לחלופין – לצמצם את הנזק, ובכל מקרה, לעורר את דעת הקהל בעולם ובארה"ב להבנת הסכנה שבהסכם. הנאום של נתניהו בפני בתי הנבחרים היה מוצדק וחשוב, הציבור האמריקאי ברובו התנגד להסכם. בשתי המפלגות הגדולות הייתה התנגדות להסכם. והיום הקרקע בשלה, בדעת הקהל לפחות, לשינוי ההסכם, בזכות אותם צעדים. אני גם מאמין, שהפעולה של ישראל השפיעה וצימצמה את נזקי ההסכם, שעלולים היו להיות גדולים יותר.
כך גם באשר להתבססות איראן בסוריה. הביקורת על כך שישראל לא הצליחה להניא את פוטין מלאפשר את כניסת איראן לסוריה, היא סוג של שגעון גדלות. רוסיה אינה בעלת ברית של ישראל, אלא של אויבותיה: סוריה של אסד, איראן וחיזבאללה. רוסיה היא המעצמה השנייה בעוצמתה בעולם. יכולת ההשפעה של ישראל על רוסיה קיימת, אך מוגבלת.
ובמציאות הזאת, טוב וחשוב שישראל יצרה יחסים טובים עם רוסיה, שנתניהו יצר מערכת קשרים טובה עם פוטין, ועלינו למקסם את התועלת שניתן ממערכות יחסים אלה, לתיאום בין ישראל לבין רוסיה ולקביעת קווים אדומים שישראל אינה יכולה להשלים עמם. ולמיטב שיפוטי, אכן הדברים האלה נעשו וממשיכים להיעשות, פעם ביתר הצלחה ופעם בפחות הצלחה.
במציאות המורכבת שבה שרוי המזה"ת, המדיניות הישראלית כלפי סוריה בכמעט שבע שנות מלחמת אזרחים נכונה, שקולה ואחראית, ומוכיחה את עצמה.
ישראל אינה נוקטת עמדה ואינה צד במלחמת בני חושך בבני חושך בסוריה. ישראל מגיבה על כל פגיעה בריבונותה, למרות שכמעט כל המקרים היו זליגות לא מתוכננות, אך חשוב היה להציב קו אדום. ישראל מפעילה כוח להבטחת האינטרסים העיקריים שלה, כמו עצירת ההתחמשות וההתעצמות של חיזבאללה. ישראל שומרת על מדיניות עמימות; אינה נוטלת אחריות ולבטח אינה מתפארת בצעדיה בסוריה (לצערי, לאחרונה משמעת העמימות התרופפה, ואני מקווה שאין זו מגמה חדשה). ישראל מחזקת את יכולת ההרתעה שלה. ישראל מונעת את כיבוש הכפר הדרוזי חאדר וטבח המוני בתושביו, מתוך מחויבות לאזרחיה הדרוזים, בני בריתנו הנאמנים. ישראל מעניקה סיוע הומניטרי משמעותי, הן בטיפול בפצועים וחולים בבתי החולים שלה, והן בעזרה הומניטרית לכפרים השכנים במזון, תרופות, ביגוד וכד'.
על כך ראויים הממשלה וצה"ל לשבח, ולא לביקורת בלתי מוצדקת.
* הטלית והתפילין – הליכוד איים על "כולנו", שאם החוק לשיבוש חקירתו של נתניהו לא יעבור, הבחירות יוקדמו. זהו? אלה העקרונות המקודשים של הליכוד? אלה הטלית והתפילין של הליכוד – חוקים לעידוד שחיתות שלטונית? אלה הדברים שעליהם הליכוד יפיל את ממשלתו וילך לבחירות?
הרעשים המוזרים שתושבי ירושלים שומעים בלילות האחרונים, הם חריקות עצמותיהם של ז'בוטינסקי המתהפך בקברו בהר הרצל ושל בגין המתהפך בקברו בהר הזיתים.
* שוחד פריימריז – עוד הברקה מארסנל הצעות החוק המושחתות של דוד אמסלם – חברי מליאות הרשויות המקומיות יתוגמלו על השתתפותם בישיבות המליאה, בסך 1,000 שקל לחודש, ובערים הגדולות אף בסכום גבוה יותר.
כחבר מליאת המועצה האזורית גולן, אני חש עלבון לנוכח ההצעה הזאת. זו הצעה החותרת תחת מהות היותנו נבחרי ציבור מתנדבים, המתפרנסים בכבוד מעבודתנו, ומשקיעים מזמננו ומרצנו בהתנדבות למען הציבור.
שום תועלת לא תצמח לציבור מן ההצעה הזאת, וכל כולה מכוונת למטרה אחת – הפריימריז. אמסלם יודע שרבים מחברי מליאות הרשויות המקומיות הם חברי ליכוד, ובהצעת החוק הזו הוא מנסה לקנות את קולותיהם בפריימריז. וכיוון שאף אחד אינו רוצה להיות האיש הרע בפריימריז, ההצעה הזאת עברה בוועדת השרים לחקיקה. לכל כך הרבה נושאים חברתיים אין כסף, אבל יש בקופה 40 מיליון שקל בשנה לשמן את המצביעים בפריימריז מכספי משלמי המסים.
אין שום דבר פלילי בהצעת החוק והיא אינה הצעה בלתי חוקתית. אבל איני שייך לבית המדרש של "מלוא כל הארץ משפט" ובבית המדרש שלי לא כל מה שאינו פלילי – כשר. יש גם אתיקה ציבורית, מוסר ציבורי. ומבחינה מוסרית, זו הצעת חוק מושחתת.
* נהנתנות – שם חיבה לשחיתות.
* חיזוק המיינסטרים הציוני דמוקרטי – גינוי "שוברים שתיקה" בפי יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי, הוא צעד חשוב מאוד. הוא חשוב, לא רק במובן הפוליטי – הפוטנציאל לחיזוקה של מפלגת העבודה, ולא רק במובן האידיאולוגי, של חזרת מפלגת העבודה לדרכה. הוא חשוב בראש ובראשונה במובן החברתי. הוא מסמן חלופה לחולי הלאומי של הדיכוטומיה המחנאית וההיסחפות של כל מחנה אחרי השוליים הקיצוניים שלו, באמצעות חיזוק המיינסטרים הציוני דמוקרטי.
* הפשיסט החדש – מיהו פשיסט, אליבא דדבוקת שוקן? למשל, רפי רשף. רפי רשף?! פשיסט?! על מה ולמה? ובכן, הוא קיים ראיון מפרגן לחיילת, עולה מצרפת, שמנעה פיגוע. אז נכון, כותב רוגל אלפר, רשף "לא נראה כמו פשיסט. הוא נראה כמו אב-טיפוס של שמאלן תל אביבי אשכנזי." אבל לראיין לוחמת שבלמה פיגוע? זה פשיזם.
למה פשיזם? "הסיבות היחידות לשידור האייטם הזה הן הפשיסטיות, האידיאולוגיות: חיזוק הלאומנות הקיצונית של הציבור; העצמת אמונת העם בדת צה"ל; ההמחשה כי בחברה ספוגת ערכים פשיסטיים כמו החברה הישראלית, כל אזרח יכול להיות גיבור שנלחם באויב החיצוני, שמקדם את סדר היום הלאומי של התרחבות טריטוריאלית, ושמפגין את אהבת המולדת שמביישת את אויבי העם הפנימיים."
אבל יש דבר שהכעיס את בעל פשקוויל ביקורת הטלוויזיה אף יותר. השימוש בביטוי "עלתה מצרפת". כותב בעל הפשקוויל: "מאליו מובן שלא עלתה משום מקום. צרפת אינה שוכנת נמוך יותר מישראל. היא היגרה. אבל מושג העלייה הכוזב – ספוג האידיאולוגיה הלאומית המתנשאת."
סלומה עמר, שעלתה מהגולה למולדתה, התנדבה לשרת כלוחמת בצה"ל, ראויה ליקר ולכבוד על עלייתה, על התנדבותה ועל כך שהצילה חיי אדם כאשר מנעה פיגוע. אבל אלפר תומך בטרור הערבי בכל יישותו, ולכן מניעת פיגוע היא מעשה חמור, פשיסטי ולאומני. ומי שמפרגן בראיון למי שבלמה פיגוע, הוא פשיסט לאומן, גם אם הוא בעל עיגולדים [?] תל-אביביים, כי הוא השתמש בביטוי הפשיסטי "עלייה".
ואיך מתאר אלפר את מניעת הפיגוע? "היא כָּבְשָׁה. בשם הקולוניאליזם היהודי... היא 'עלתה' לגג העולם, לישראל, המקום שבו נערות יהודיות יכולות לדרוך נשק לעבר ערבי ולחוש שלחייהן יש משמעות."
ואת התעמולה הארסית, השטנית, האנטישמית, האנטי ישראלית, אוהדת הטרור, המרושעת והשקרית הזאת, קוראת האליטה במערב במהדורה באנגלית של העיתון הישראלי הנפוץ ביותר באנגלית.
* חוטובלי במדי SS – קריקטורה ב"הזמן הירוק". יהודי ויהודייה קשישים, הוא עוטה כיפה שחורה, בידי שניהם סידורי תפילה ומשני צדדיהם שתי דמויות. משמאלם ציפי חוטובלי ובידה דגל ישראל. מימינם דמות במדים נאציים שעל זרועו צלב קרס. ושניהם צורחים: "יהודונים... משתמטים מהצבא!"
ואני רק שאלה – האם מה שנחשב, בצדק, להסתה ב-1995 כשר ב-2017?
* איך תיפסק ההסתה? – בעקבות דברים קשים שכתבתי על פרסום קריקטורת הסתה נגד ציפי חוטובלי, קיבלתי גל של הודעות תמיכה והסכמה של אנשים שהביעו זעזוע וזעם מוצדקים למראה הקריקטורה. וטוב שכך. הבעייה היא, שלא ראיתי איש מהם מגיב כך, כאשר יצאתי נגד מסע ההסתה כלפי נשיא המדינה.
ולהיפך, גם כאשר כתבתי על גל ההסתה נגד ריבלין קיבלתי הודעות תמיכה והזדהות, אלא שמי שתמכו אז, נותרו בשוויון נפש כלפי הקריקטורה הנתעבת. אגב, בנוגע לחוטובלי קיבלתי תגובה כמו "היא הפילה את זה על עצמה," בדיוק תמונת הראי של תגובות שקיבלתי משונאי ריבלין.
ההסתה והשנאה היא תופעה חברתית חמורה והרסנית. מתי תיפסק התופעה הזאת? כאשר הימין יתייצב נגד ההסתה מימין והשמאל יתייצב נגד ההסתה משמאל. כלומר, כאשר את הצביעות המחנאית תחליף אחדות לאומית שתבודד את מחנה השנאה של השמאלימין הפנאטי. היום, כאשר ה"אנחנו" של רבים אינו עם ישראל אלא "המחנה", וכל צד נגרר אחרי שוליו הפנאטיים ומכה בהתחסדות "על חטא" על חזה היריב, התופעה של השנאה, ההסתה והשיימינג רק מתרחבת.
במקרה של ריבלין זאת הסתה של הימין נגד איש ימין מובהק, אבל זה לא מפתיע, כי תמיד הפנאטים אוהבים להסית ולשנוא בוגדים. וכאשר ה"אנחנו" אינו עם ישראל אלא "המחנה" והאויב אינו אויבי ישראל אלא "המחנה" השני, ה"בוגדים" הם אלה שפועלים בניגוד לקוד של "המחנה". לאט לאט אנו רואים בשמאל הקיצוני תופעה דומה, שמתמקדת באבי גבאי. בשבועות האחרונים גבאי הוא היעד המועדף לחיצי הפשקווילים של דבוקת שוקן.
* רצח הלורד מוין – שתי הערות לרשימתו של אוריה באר בנדון. אוריה סיפר על המחקר שכתב על הפרשה בראשית שנות השישים, ועל כך שאף עיתון לא גילה בו עניין, כולל "חירות" ו"המשקיף". האמת היא ש"המשקיף" לא יכול היה לגלות בה עניין, כיוון שהוא חדל לצאת ב-1949, עם התפרקות מפלגת הצה"ר והתמזגותה בתנועת החירות.
אוריה לא ציין את סיומה של הפרשה. ב-1975, בתקופת ממשלת רבין הראשונה, במסגרת הסכם החלפת שבויים בין ישראל ומצרים, הועברו לישראל גופותיהם של המתנקשים בלורד מוין, "שני אליהו" – חכים ובית צורי. הם הובאו למנוחות בטקס ממלכתי, בהשתתפות רבין וסגנו יגאל אלון, מפקד הפלמ"ח, בהר הרצל. שר החינוך אהרון ידלין הִנחה את בתי הספר להקדיש שיעור לנושא. היוזמה להחזרת גופותיהם היתה של ח"כ יצחק שמיר, מפקד הלח"י, שפנה בנדון לרבין.
* האפשרות היחידה להיות פה – חוקר הספרות פרופ' יגאל שוורץ, בראיון ל"7 לילות": "היום, להיות ציוני באגף העאלק-אינטלקטואלי, להיות חלק מאיזו מסורת של ספרות מחקר עברית – זה לא הבון-טון. הבון-טון זה להיות שמאל רדיקלי שעוסק בתקופה שבין שתי מלחמות העולם – מה שנקרא ספרות דיאספורית, עולמית, גלובלית; לחקור את היהדות המתבוללת של אותה תקופה, שבעצם דומה לו מאוד. זו בדיוק אותה שנאה עצמית. אני רחוק מלהיות מתנחל, אבל אני לא שונא את עצמי. כחילוני, האפשרות היחיד שלי להיות פה זה להיות מחובר לשורשים התרבותיים שלי. אבל לתרבות אין כאן היום את המקום שמגיע לה."
* חתול בּוּּר – יש בשכונה שלי חתול (או אולי חתולה), שאינו מבין חתולית. הוא לא יודע מה זה פססססט ולא מה זה קששששט.
* ביד הלשון: נמושה – בדברים שכתבתי, הוקעתי נמושה שערק משרות בצה"ל, מטעמי התרסה פוליטית, והפך לסלב וסמל ה..."מצפון". אחת הקוראות נזפה בי על השימוש במילה נמושה, ובין השאר כתבה: "מילה מגעילה כשלעצמה, שרק גבר גבר יכול להשתמש בה."
אני סולד ממיזוגניות ובאותה מידה מתמונת הראי שלה – שנאת גברים. ומי שבצדק לא תאהב אמירה מזלזלת כמו "מילה מגעילה שרק אישה אישה יכולה להשתמש בה," מן הראוי שלא תתייחס כך לדברים של גבר. אין כבוד אמיתי שאינו הדדי.
ובכל זאת, ניסיתי לחשוב מנין נובעת האמירה הזאת. וחשבתי, שאולי כיוון שהמילה מסתיימת בקמץ ה"א, וברבים היא מסתיימת ב-וֹת, טעתה המגיבה לחשוב שנמושה היא לשון נקבה.
ולא היא – נמושה היא מילה בלשון זכר דווקא. ופירושה – אדם פחדן ועלוב. וכי אין זו הגדרה מדויקת למשתמט, לעריק מלחמה?
ב"מילוג" מופיעות מילים נרדפות של המילה, והן רק מחזקות את הדיוק שבשימוש במושג נמושה בהקשר הזה: אֶפֶס, אֶפֶס גָּמוּר, אֶפֶס מְאֻפַּס, אֶפֶס מֻחְלַט, גַ'חְשׁ, דֵּמִיקוּלוּ, חֲדֵל אישׁים, טַרְמָח, כְּלוּמְנִיק, נֵפֶל, סְמַרְטוּט, פַצְלוּךְ, פַּרְצִיפְלוֹךְ, קוֹטֵל קנים.
אורי הייטנר
* * *
פרטנרים לשלום
קבוצת ילדים בני מצווה מטיילים בארץ ומותקפים על ידי פורעים ערביים המנסים לעשות בהם לינץ'.
מזעזע!
הציבור בארץ מקבל את האירוע כדבר שבשגרה.
"האנשים הנאורים" חוזרים ואומרים לנו שיש פרטנר לשלום לו רק יסכים ביבי להחזיר את השטחים.
מורים מותקפים עם מוט בראש במגזר הערבי.
ואת מי מאשימה המנהיגות הערבית...
את מדינת ישראל כמובן.
פרטנרים שכאלה.
הלאה האפרטהיד
העיקר לקטרג על ישראל
1 בדצמבר שעה 19:30 ערוץ 1, יומן השבוע. לצוות הדיון "הנאור" נוספה תגבורת, פרופ' רחל אליאור "הנאורה" השופכת אש וגופרית על מדינת ישראל על שלילתה זכויות האדם של הערבים וכיו"ב. מילת המפתח היא "אפרטהיד".
רגע, האם לא היו ראשי ממשלה בישראל שרצו לפתור את הסכסוך והציעו הקמת מדינה ערבית בגבולות 1967, כגון יצחק רבין, אהוד ברק, אריק שרון, אהוד אולמרט?
האם לא העמידו הערבים תנאים מוקדמים בלתי אפשריים, כגון זכות השיבה, שלילת הסדרי ביטחון וכיו"ב.
אבל אלה פרטים זניחים.
העיקר לקטרג על ישראל.
ועוד תהייה, כל חברי צוותי הדיון בטלוויזיה נמנים עם המקטרגים על ישראל, אם כבר מצרפים חבר חדש אז עוד מקטרגת?
הערבים טלית שכולה תכלת? כל האשמה עלינו?
משה כהן
ירושלים
חברי סומליו"ן
הסופרים והמשוררים לילדים ולנוער
אבלים על מותה של נאוה סמל
סופרת, מחזאית, משוררת וסופרת לילדים ולנוער
תנחומינו למשפחות סמל וארצי
* * *
"איך זה להפוך את עצמֵך לכומר קאתולי?"
רמת השרון 28.6.02
הזדמן לי להיפגש פעמים אחדות עם נאוה סמל בהופעות, בהן דיברה על ספריה, וההתרשמות הראשונה שלי הייתה שלפניי אישה-ילדה דקת גו ושברירית, שאני, באינסטינקטים האבהיים שלי חשתי צורך להגן עליה מפני הרוע השורר בעולם. כשהחלה לדבר על תחושותיה בעת הכתיבה, ראיתי לנגד עיניי את הנמלה של רחל המשוררת, הנושאת על גבה משא כבד ממידות גופה, והנאבקת עם יד הענקים השמה לאל את כל מאבקיה. נדמה כאילו כל כובדם של ייסורי היקום מוטל על כתפה, ואינני חושב שאטעה אם אומר שגם איזו צרידות של בכי, שאו טו טו יתפרץ לו מעיניה ומפיה בשל סבלו האינסופי של האדם.
יציאתו לאור של ספרה "צחוק של עכברוש" היתה הזדמנות עבורי לראיין אותה, ואני שמחתי כשהיא ענתה בחיוב.
מ.ג.: במרבית הספרים שלך המוכרים לי, יש מעט התייחסות לשאלות אקטואליה (אולי קצת יותר ב"ראלי מסע מטרה"), אין התייחסות לשאלות כמו ערבים-יהודים, דתיים-חילונים, אשכנזים-מזרחים. אני מבקש למשוך אותך לעניין הזה בעקבות רפליקה ביצירה האחרונה שלך "צחוק של עכברוש". הספר מחולק הרי לחמישה חלקים: "הסיפור", "האגדה", "השירים", "החלום", "היומן". בחלק "האגדה" נאמר שעולם שבו צריך להחביא ילדים – צריך להרוס (ע' 95). היום האימהות מחביאות את הילדים שלהם, כי המחבלים המתאבדים מכוונים את כוח ההרס שלהם בעיקר כלפי ילדים ונערים (המחבל שהרג בלי היסוס ילדה בת חמש בשנתה, מחבל אחר נכנס בכוונה בין אימהות עם עגלות ילדים והתפוצץ, אחר הרג אימא ושלושת ילדיה). האם לדעתך, יש מקום לגזירה שווה בין העולם הנורא ההוא לבין הזוועות שאנחנו עוברים היום?
נ.ס.: הזוועות של השואה הן ייחודיות, ואין להן אח ורע, בוודאי שאני מסרבת לקבל את ההשוואה אל המצב כיום. בסכסוך הישראלי-פלסטיני מדובר בעימות פוליטי על טריטוריה. יש בי התנגדות עמוקה להשוות בין זוועות השואה לבין כל התרחשות היסטורית אחרת – מעשה כזה רק מביא לזילות השואה ולטריוויאליזציה של הדיון…
מ.ג.: אני מבקש להזכיר את דבריו של רפי קישון, אשר אמר כי יש נקודה שניתן להשוות: הגרמנים עשו את מעשי הזוועה שלהם בסתר מהקורבנות ומהעולם, הם לא התפארו בכך שהרגו יהודים, אבל ארגוני הטרור מתפארים ברצח ילדים, מחנכים את ילדיהם ללכת בעקבות השאהידים…
נ.ס.: יש בי התקוממות להשוואה. איך ניתן בכלל להשוות מעשה של רצח עם מתועש המופעל בשיטתיות, כמדיניות פוליטית-חברתית, וכל זאת רק משום שאנשים נולדו יהודים? ובאשר להונאה של הנאצים, מסתבר שהעולם ידע. אם תבקר במוזיאון השואה בוואשינגטון, תראה את תצלומי האוויר שערכו בנות הברית על מחנות ההשמדה. רצח כאמצעי להשגת מטרות פוליטיות הוא מתועב, כיוון שלא מדובר בחיילים שנלחמים זה מול זה. אבל בין זה ובין מה שקרה בשואה המרחק הוא ענק. אני לעולם לא רוצה לעשות דמוניזציה של האויבים היום, כי פעם נצטרך לחיות איתם, מתוך תקווה שהעיוות המוסרי הפוקד את הפלסטינים, זה ההופך את הרצח השאהידי כרגע לשיר הלל, יתוקן. אני מאמינה שגם שם יש אנשים שפויים, שיזהירו מפני "רכבת השדים" המידרדרת לתהום. עיוות מוסרי, כמו שמתקיים אצלם כיום יתנקם בעם הפלסטיני עצמו. בוא נשמור, בבקשה, על פרופורציות: אנחנו לא מחביאים את הילדים שלנו בבורות. הילדים שלנו הולכים לבית הספר, ומנהלים בשורה התחתונה חיים נורמליים בצל החרדה. הנה עכשיו נכחתי במסיבת סיום הלימודים של ילדיי. אני חיה במדינה משלי, אני לא נאלצת כמו ההורים בספרי למסור את ילדתי לאיכר שיחביא אותה תמורת כסף.
אני לא מסכימה עם הקביעה שלך – יש היבטים פוליטיים ביצירה שלי: "מוריס חביבאל מלמד לעוף" מזכיר את מוראות השואה באי ג'רבה, סיפור פחות ידוע, וזה מראה שהשואה לא היתה "מועדון אקסקלוסיבי" של יהדות מזרח אירופה, אלא איום על כל העם היהודי. היתה בספר התראה באשר לשסע שהחל לבקוע בחברה הישראלית, כאילו יש חוויה אשכנזית וחוויה ספרדית.
ב"אישה על הנייר" יש טיפול בשאלות הטרור ובשורשיו בעת מאורעות 1936, אז השתוללו כנופיות עיז א-דין אלקאסם "המקוריות". מאורעות 1936 היו עבורי מעלית שבה יכולתי לעלות ולהשקיף על אירועי ההווה. אני זקוקה למרחק כדי לראות את הדברים לא רק מהמבט שלי, אלא מהמבט של מי שהסופר לעולם לא יוכל להיות – "האחר המוחלט" – להגיע אליו זה האתגר הכי גדול.
מ.ג.: גם בחלק "החלום" (ע' 178) וגם בחלק "היומן" (249-248) יש איזו השתעשעות במחשבה שמין הוקוס פוקוס עתידני של מחיקת הזיכרון יכול היה להיות פתרון לזוועות העוברות על האנושות. יש כאן היפוך של החשיבה המקובלת, שללא זיכרון לא ייתכן תיקון לעולם. את יכולה להבהיר מהי כוונתם של הגיבורים שלך?
נ.ס.: זה כמובן נכתב מתוך עמדה צינית. פרק 4 מקצין את סוגיית הזיכרון עד כדי אבסורד. לעומת זאת, הכומר ב"יומן" אומר: כמה חבל שאדם לא נולד עם זיכרון של מה שקרה לפניו – אז היו נחסכות העוולות של קודמיו. הגיבורה של פרק 4 העתידני חושבת הפוך – שם יש, כביכול, אפשרות לכרות זיכרון, כאילו מדובר רק בעניין פיזי. זו אנטיתיזה למה שיקרה לגיבורה בהמשך הספר. אנחנו זוכרים, ואיננו יודעים מדוע. הזיכרון יש לו מהלך מדהים ומתעתע – אנחנו זוכרים פרטים חסרי הגיון. ריח מסוים גורם לתיעוב, עלה שקרן אור נופלת עליו לפתע, גורם לנו לריגוש – ואנחנו איננו יודעים מדוע. הגיבורה העתידנית חשבה שכל "חלקיו" של האדם ניתנים לשליטה מוחלטת, והנה, מגיע הזיכרון הקדום על ילדה ועכברוש, והיא לא מבינה מניין הוא בא, ובלית ברירה היא נענית לזיכרון. היא עוקרת את "השבב-שתל", מתנתקת מהעולם הרהוט והרציונלי, והולכת אל האי-רציונלי, אל "הבור" שבנפשה, ושם היא מקווה למצוא עדות לאותו הזיכרון שרובץ בתוכה. אני בעצם מאמינה בקיומו של זיכרון רגשי – והוא עבור יעבור. כל זה נכתב משום הייאוש שלי לנוכח המכונה האדירה של הכחשת השואה הפוקדת את העולם, ואשר יצרה תמנון של "דייוויד אירווינגים", מכחיש השואה שהפסיד במשפט בלונדון. היתה בי תחושת אבל: איך ייתכן שכשהניצולים עדיין חיים בקרבנו – מוטחת בפניהם הכחשה של מה שחוו בחייהם? הרי את הזוועות תיעדו המחוללים, ולא הקורבנות! יש הרי אוקיאנוס של עדויות! איך ייתכן להכחיש אוקיאנוס?! האם לא די בזוועות שעברו הניצולים, הם צריכים לעבור גם את מכת ההכחשה? איש לא מכחיש את פלישת הברברים לרומא, למרות שהעדות לגבי האירוע ההוא היא טיפה בים. אם כך קורה היום, מה יקרה בעוד מאה שנה? האם לא ייתכן שבעתיד תיחשב השואה כהמצאה של המין האנושי? זה לא לגמרי לא הגיוני. הפרק העתידני בספר הוא אות אזהרה. לנו ברור היום מי הרוצח ומי הקורבן, אבל בעוד מאה שנה זה בהחלט יכול להסתלף ומישהו יכול להאמין שהילדה היא הרוצחת, וסטפן הוא הקורבן. כנגד הסילוף האפשרי אני רוצה להתריע.
מ.ג.: ב"יומן" מביע הכומר סטניסלב את דעתו שהצחוק לא נברא על ידי האל – הוא נוצר מבלי שיש לבורא יד בדבר (ע' 233). הרי הכומר לא חי בשלום עם האל בכלל, מדוע הוא בחר דווקא בצחוק לציינו שהוא "מחוץ לבריאה"?
נ.ס.: הכומר מאשים את האל שהוא דאג לעצמו כהורה – את בנו האהוב ישו הוא לקח אליו, אבל לבני האדם הוא איננו מעניק גזירה שווה. האל נכשל כהורה לאנושות. האל מבחינה זו, הוא "בלתי אנושי". ההומור הוא התכונה הכי אנושית בעיניי. חיות מסוגלות לבכות – אני זוכרת איך ראיתי פעם כלב שבכה מרה על בעליו שנפטר – אבל החיות אינן צוחקות. אבא סטניסלב מאמין שהצחוק יכול לתקן את העולם. הצחוק יכול ליצור בריאה אלטרנטיבית. האל עצמו אימפוטנטי באשר להצלת ילדה אומללה אחת. סטניסלב עצמו יודע שהוא לא יגאל את העולם, אבל יש ביכולתו להציל ילדה אחת מהחושך.
מ.ג.: שאלה אחרונה על "צחוק של עכברוש": הקורא את הספר, מרגיש שאת מתכוונת ליצור ז'אנר חדש, וכך להביא מעין מסר ספרותי חדש בנושא השואה. לי יש תחושה שאת ממש "משתוללת" מבחינת הצורה, וזה בוודאי לא עושה חסד עם הרבדים העמוקים יותר של היצירה. יש תחושה לי שרצית להדהים. אני מניח שאת תכחישי. נכון?
נ.ס.: היצירה הזו תיכננה את עצמה וקבעה את כל מהלכיה. אילו היית יודע כמה אנרגיה השקעתי בלמרוד נגד האופי המיוחד שבו נכתבה. הספר עוסק במובילי זיכרון – מה יספרו הבאים אחרינו? באילו צורות זה יימסר? פעם כיומן, פעם בצורת שירים, או בצורת אגדה. אין סיפור אובייקטיבי. יש מיתוסים שנוצרים בעצם כמו תורה שבעל-פה שעוברת בין אנשים. הספר נוצר אצלי בראש משלל קולות. שמעתי את קול הילדה הנובע מקולה של הסבתא, שמעתי אנשים שגולשים באינטרנט ומחלקים את הסיפור עם רבים אחרים. סיפור שיוצא מרשות היחיד מקבל הרבה צורות. זכותך לחשוב שרציתי להדהים, אבל זה הדהים גם אותי. הופתעתי ממה שיצא בדיוק כמו הקוראים. רציתי לכתוב סיפור על פי נרטיב ידוע, אבל בספר הזה הגיבור איננו אדם, אלא הזיכרון שלו. לזיכרון יש דרכי התגלות שונים, וכנראה שזה מתגלם בדרכי ההבעה השונות בספר.
מ.ג.: בסיפורי הנוער שלך מופיע זיכרון השואה בשוליים שבשוליים – ב"גרשונה שונה" יש איזכור של מה שעשו הנאצים לגב' שטרקמן, וכן רמזים קלים אחרים. ב"מוריס חביבאל מלמד לעוף" מוזכר מחנה ריכוז ממנו רצו לעוף, ושוב רק רמזים מאוד קלים על מוראות השואה. לעומת, זאת בספרים למבוגרים, כמו "כובע הזכוכית", או "צחוק של עכברוש" – מתוארים בפרוטרוט אירועים קשים. יש כל הסיכויים שהנערים לא יבינו כלל חלק גדול מהרמזים שאת מרמזת עליהם "מאחורי הקלעים". מדוע את נוקטת בדרך הזאת?
נ.ס.: בניסוח שלך יש משהו בעייתי – האם אתה שואל מדוע לא תיארתי את מוראות השואה בספרי הנוער?!
מ.ג.: אני מטיל ספק אם הילדים והנוער יקלטו את הרמזים שאת רומזת.
נ.ס.: הקוראים, לעומת זאת, מגיבים וטוענים שדווקא זו החוויה העיקרית. אינני כותבת על השואה, אלא על "צל השואה", על המפגש בין הישראליות "החסונה והבריאה" ובין צלקות השואה. גם ב"כובע הזכוכית", להוציא סיפור אחד, ובו חוויות אותנטיות של אימי, כל הסיפורים עוסקים בבנים של ניצולים, אלה שמכירים את הצלקות המדממות ההן.
מ.ג.: א' ב' יהושע הביע דעתו לאחרונה שיש בנו, היהודים, משהו שמטריף את העולם – קודם את העולם הנוצרי (השואה), ואחר כך את העולם המוסלמי (טרור המתאבדים). הציונות באה להציל אותנו מהאסון הזה על ידי כך שהוציאה אותנו מן הגויים. המתנחלים חוטאים בכך שמחזירים אותנו אל בין הגויים, ומחזירים אותנו אל האסון. מה דעתך על דבריו?
נ.ס.: אין לי פקפוק שא' ב' יהושע איננו נגוע בשנאה עצמית, כפי שהוא מואשם על ידי הימין. יש בדבריו התבוננות עמוקה. יהושע הוא מאנשי הרוח המצוינים שמסוגלים להביט על עצמנו מעמדה של הֶרחק. אין לטעות בטוהר מחשבותיו. הוא דיבר על היותנו בטריטוריה של אחרים. בגלל הגלות היינו תמיד שרויים תחת איום בטריטוריה לא שלנו. הציונות ביקשה להוציא אותנו ממעמד של זר ולתת לנו מעמד של ריבון המחובר לטריטוריה שלו המוגדרת סוף סוף…
מ.ג.: יש כאן משהו בבסיס הטענה שאיננו בעל עמידה – מה עשתה הציונות? אמרה, בואו נעלה ציון לטריטוריה שלנו, אבל למעשה, היא הביאה אותנו ממצב של מיעוט שם למצב של מיעוט כאן: בימי העלייה השנייה היו בארץ כ- 40,000 יהודים בין חצי מיליון ערבים. מתחילת הציונות עשו בנו פרעות בדיוק כמו במזרח אירופה. אז איפה "התרופה" כאן? המתנחלים יכולים להגיד לך שהם דומים לחלוצים ההם – הם רבע מיליון יהודים בתוך אוכלוסייה של שני מיליון ערבים.
נ.ס.: הציונות הביאה את היהודים למקום שלאוכלוסייה המקומית לא היתה הגדרה מדינית. כל השטח היה נתון במצב לאומי היולי – כאשר רק החלו תהליכים של התגבשות לאומית בשתי החברות…
מ.ג.: גם כאשר החלה ההתנחלות ביהודה ובשומרון לא היתה הגדרה מדינית לאוכלוסייה המקומית.
נ.ס.: אבל כבר היתה להם תחושה לאומית חזקה. צריך לאפשר גם לאחר לחיות. המתנחלים אומרים: זאת הארץ שאיננה ניתנת לחלוקה – היא כולה שלנו! לכן נחוצה לנו הגדרה פיזית ונפשית – איפה אנחנו מתחילים, ואיפה אנחנו נגמרים, ומכאן גם הנגזרת של היכן הפלסטינים מתחילים ונגמרים. יהושע רואה, לצערו, איך נמצאים האחד בתוך השני בסבך מטורף, ומקיזים זה את דמו של זה. אילו חיינו יחד במשך שלוש מאות שנה, אולי היינו מתאחדים ליחידה אחת כמו הנורמנים והסכסונים באנגליה, כמו הברטנים והגסקונים בצרפת, כמו הנפוליטנים והלומברדים באיטליה. אבל אם לא ניתן לזולת מרחב, ההתערבות שלנו ביניהם תביא לעוד שפיכות דמים. על מדינה עם גבולות ברורים ומוגמרים קל יותר להגן, וזה מה שאנחנו זקוקים לו. ישות מדינית ישראלית לצד ישות מדינית פלסטינית שילמדו לחיות זו לצד זו. בפרק העתידני של הספר בשנת 2099 אכן חיות "הישראל" ו"הפלסטין" כך בטבעיות זו לצד זו.
מ.ג.: את הספקת המון: כתבת מחזות (לדוגמה – "הילד מאחורי העיניים", "רעב"), השתתפת בהפקת סרטים (לדוגמה: "לומר קדיש וללכת", "החורף האחרון"), תירגמת מחזות ("הניצול", "משיח", ,כשהיא רוקדת", "ילדה של כולם", "רכבת הצלה"), היית מפיקה ברדיו ובטלוויזיה, עיתונאית. זכית בהמון פרסים. איזה מכל התחומים האלה מרתק אותך ביותר?
נ.ס.: בשורה התחתונה אני אוהבת לספר סיפור, ולו גם בדרכים מוזרות, והדרכים שלי, אני מודה, באמת מוזרות. הייתי שמחה לספר סיפור מוכר, מוכר גם לי. מצד שני, הדלק לכתיבה שלי מוביל אותי אל הלא מוכר, אל האפל והמפתיע. אני רוצה להיות כמו כולם, אך הכתיבה שלי רוצה אחרת, ואני לומדת לקבל את זה.
מ.ג.: בספר האחרון של עמוס עוז, "סיפור על אהבה וחושך" הוא מספר עד כמה היה אביו מאוכזב כאשר איש לא קנה את ספר המחקר שהוא כתב על הנובלה העברית. כל יום היה הולך לחנות הספרים, ונתקף ייאוש בראותו את שלושת העותקים בחלון הראווה, שאיש לא התעניין בהם. חברו הטוב, ישראל זרחי, שהיה סופר מבוקש באותם ימים, הלך לחנות וקנה בסתר את שלושת העותקים. אביו של עוז לא ידע, והיה, כמובן, מאושר שיש לו קונים וקוראים, אפילו שתו כוסית יין לכבוד המאורע. עוז עצמו מודה שהוא לא היה עושה זאת אפילו עבור הטובים שבחבריו הסופרים. אני מאוד התרשמתי מהיחס החברי שלך, ואני משוכנע, על פי הכרות אישית, שאת היית נוהגת באצילות כמו ישראל זרחי. איך את מחזיקה מעמד באישיותך המעניקה והמפרגנת בתוך הג'ונגל האכזר של עולם הספרות?
נ.ס.: אני מודה שהמעשה של ישראל זרחי נראה לי הכי טבעי. לגרום עונג למי שאתה אוהב ובדרך כל כך פשוטה. מעשה כזה למען אדם אהוב נראה לי כל כך טבעי ומובן מאליו. אני לא אדם כל כך טוב. הלוואי והייתי. אל תעשה ממני מין צדקת כי אני לא ראויה. אני כל הזמן מוצאת שהגיבורים שלי הם "יותר ממני". הזקנה ב"צחוק של עכברוש" היא יותר אמיצה ממני, אבא סטניסלב הוא יותר מוסרי ממני. הם מלמדים אותי איך לנהוג. אני בהחלט אוהבת לענג את מי שאני אוהבת ובוודאי לפרגן לו. אני משתדלת לא להצביע אוטומטית על פגמים ועל כשלים, ואם אני מבקרת, אז לעולם לא בדרך של הצלפות. אני בוודאי לא טובה בעסקנות ספרותית. רף הציפיות שלי די נמוך. כל דבר טוב שקורה לי בעולם העוין, גורם לי שמחה קטנה. אני לא קמה בבוקר עם ציפיות מוגזמות. אני מבקשת לשמור על סוג של ניקיון. יש לי בועה משלי: המשפחה שאני אוהבת וקומץ ידידים, וכמובן, חיי העבודה שלי. כל שאר הדברים הם בעיניי "התקשקשות" בטלה. אינני משחיתה אנרגיה כדי לבדוק מי נמצא בוועדה פלונית שמעניקה פרס. גם אינני כותבת מסות בעיתון, כמעט שאינני מפרסמת דבר בין היצירות, מפני שאני זקוקה לזמן התבוננות. הזמן הזה הוא המקום לגילויים.
מ.ג.: אני שאלתי אותך מעט שאלות, ואינני יודע מה יקצץ העורך. בכל זאת אני מבקש ממך, אם יש איזה נושא שהיית רוצה לדבר עליו, ואני לא התייחסתי אליו – אנא, שאלי ועני.
נ.ס.: השאלות היו עמוקות ומתריסות. יש מראיינים ששואלים אותי שאלות כמו איך כתבת את הספר? איך הגיבו ההורים שלך? אפשר היה לדון בשאלה "איך זה להפוך עצמך לכומר קאתולי?" כי את הדמות של אבא סטניסלב ב"צחוק של עכברוש" אני מאוד אוהבת. הוא שייך ל"דת האנשים ההגונים", אנשים ששומעים זעקה של ילד, ילדה, או מבוגר, ומגיבים – אוספים לחיקם, נותנים מחסה בלי היסוס, מישהו שמסרב להגדיר את האחר, ורואה בו קודם כול בן אדם. סטניסלב ידע שאם ייתפס נותן מחסה לילדה יהודייה, ישלם בחייו. אבל היא בעיניו ייצור אנושי שזקוק לחסד, חמלה, ובעיקר אהבה. והרי אהבה היא דבר שנרכש בדי עמל, זו הרי מלאכת פרך. אבא סטניסלב מלמד עצמו לאהוב. אני מקווה מאוד ש"דת האנשים ההגונים" תנצח את כל הדתות האחרות. זה מתחיל ונגמר באיך אתה מסתכל על האחר, ורואה בו את עצמך!
מ.ג.: עם הדברים האלה יסכימו איתך גם חז"ל וגם קאנט.
נ.ס.: סיפור קטן להדגים לך איך מובלים ומטיילים הסיפורים בעולם. אני נמצאת בקבוצת דיון עם הסופרת והמסאית יעל מדיני. יום אחד היא מטלפנת אליי ומספרת לי שאיש ישיש פנה אליה וסיפר על משורר יהודי בריטי שנהרג ב-1916 בקרבות השוחות של מלחמת העולם הראשונה בהיותו בן 26, והוא כתב שיר שיש בו מוטיב של חיוך של עכברוש, והוא שואל האם השיר השפיע עליי. למשורר קראו איזק רוזנברג. שתינו לא הכרנו את המשורר, בוודאי לא את השיר. ביליתי שבת שלמה בחיפוש באינטרנט, שהרי רוזנברגים יש בלי סוף, ובסוף, לאחר יגיעה גדולה מצאתי את איזק רוזנברג, את דיוקנו ואת השיר המדובר. בשיר מסופר על הבוקר העולה על המתים בתוך השוחות, ועכברוש מגיח כשעל פניו חיוך, כי הוא הולך לנעוץ את שיניו בחייל גרמני, ואחר כך בחייל בריטי, והוא מאושר לנוכח הסעודה המפוארת המחכה לו. כך נוצר חיבור ביני ובין משורר יהודי שמת בשוחות, ואשר כתב טרם מותו שיר מקברי, ואשר לא הייתי יודעת עליו לולא אותו ישיש שטלפן לחברתי. שתי היצירות שלי ושלו מדברות על אירוניה נוכח המוות ועל בוקר חדש שחייב להגיע לעולם הזקוק לתיקון דחוף.
נאוה סמל
*
אהוד היקר, ב-26.2.2002 ביקרה נאוה סמל בביתי שברמת השרון, ואני ראיינתי אותה עבור "מקור ראשון" (דיוקן, 19.7.2002, עמ' 29-28); שם השם של הראיון היה "העולם זקוק לתיקון דחוף". אחר כך הראיון שובץ בספרי "שיחות עם סופרים" (קווים 2007, עמ' 199-187) בשם "הכתיבה רוצה אחרת".
כואב הלב על האישה נערה המיוחדת הזאת שהלכה לעולמה בטרם עת.
שלך,
משה גרנות
* * *
לצביקה דבש היקר
ברכות על מלאת לך 78 שנים
ועל שקידתך לכנס את בני-משפחתך וחבריך
לחגוג עימך יום שמש נחמד
אנחנו מאחלים לך הרבה בריאות ואושר
חברים של שנים רבות
* * *
דיאגנוזה פסיכיאטרית...
קראנו לאחרונה שכל מיני פסיכיאטרים בארה"ב קובעים נחרצות שדונלד טראמפ הוא חולה נפש, ולא רק שיש לקחת ממנו את הנשיאות אלא שיש לאשפזו בדחיפות...
עוד לא שמעתי את הפסיכיאטרים הללו קובעים דיאגנוזה לשליט קוריאה הצפונית או לראש ממשלת הפיליפינים...
אפשר לקבל את אבחנות טראמפ עם קמצוץ מלח "ליברלי" ועל פיתה מתוצרת השמאל, אבל בואו ונתייחס השבוע ל"מצבו הנפשי" של טראמפ – לנוכח הנזיפה שזכה לה מתרזה מיי, ראש ממשלת בריטניה, על כי הראה בטוויטר שלו הפגנות מאוד אלימות של מוסלמים בבריטניה, כדוגמה להתנהגותם של נאמני דת זו, וכדי להזהיר מפניהם...
אז אולי כדאי שהפסיכיאטרים יקבעו גם לתרזה מיי דיאגנוזה: האם היא הזויה? מנותקת מהמציאות? שונאת טראמפ או סתם טמבלית-פוליטית בריטית מצויה.
המושחתון הפלסטיני מאיים
בליץ מדיני פלסטיני: "ירושלים הבירה? כל העולם ישלם מחיר" (כותרת היום ב-YNET)
בכל ניסיון להסדר כלשהו עם הפלסטינים, ברור כיום לכולנו שירושלים נשארת מחוץ לתמונה. אין לאיסלם כל חלק בירושלים למעט מסגדים שהם הקימו להכעיס על אתרי קדושה יהודיים (כפי שהאיסלם עושה לאתרים קדושים גם של עמים אחרים בכל העולם). אין ספק שהפלסטינים יתעקשו על כל נקודה שבה הם ידעו שלא נתפשר כדי שיוכלו לספר לכל כי אנחנו הכשלנו מו"מ. לכן אסור לנו ליפול למלכודות האלו ועלינו להבהיר לפני כל מו"מ איתם קווי יסוד ברורים שלנו, דהיינו, שלא תהיינה פשרות בנושא ירושלים, לא יהיה מו"מ על החזרת פליטים פלסטינים ולא נוריד יישובים.
נתניהו קבע כבר הגדרת יסוד נכונה (שאין כל סיכוי שהפלסטינים יקבלו!) שעליהם להכיר במדינת ישראל כבמדינת העם היהודי. דרישה כזו מחייבת אותם למעשה להסכים עם הצהרת בלפור ולזרוק לזבל את ההחלטה המוסלמית שקובעת שכל אדמת ארץ-ישראל היא אדמת קודש איסלמית-ווקף.
קביעתם של קווים אדומים בהקשר לירושלים ולפליטים הם קווים פחות חמורים מבחינתם כמו ההכרה במדינה יהודית, כך שלא יזיק שכבר כיום נעלה את גבולות ההסכמה הבסיסיים (ואי ההסכמה) שלנו איתם.
ולבסוף, מעניין מאוד על איזה מחיר מדבר הראיס, שכאילו העולם ישלם אם טראמפ יכריז על ירושלים כבירת ישראל, הרי הוא כבר הקים לעצמו הרמון ב-35 מיליון דולר... אז על איזה מחיר הוא מדבר ?
יהודה דרורי
* * *
באבל על מותו של ישראל אמיר
איש המעלה ומוח מבריק וחריף
שהיה יועץ המס של משוררים וסופרים רבים
והציל אותם משיני שלטונות המס
ישראל אמיר בחר בשריפת גופתו וביקש שעפרו יפוזר בים התיכון, מול תל אביב – אם אפשר.
יהי זיכרו ברוך
הספרות העברית חייבת לו תודה עמוקה!
* * *
מנחם רהט
שקר הסקר
שנת ה-70 למדינת ישראל, שאו-טו-טו נוחתת עלינו, היא באמת סיבה למסיבה, אבל רק על מה שיש. לא על מה שאין. גיליון יום ו' שעבר (24.11) של 'ישראל היום' ניסה לשכנע אותנו שמה שיש איננו, ומה שאיננו בעצם ישנו.
פירוש: התיעוב של ערביי ישראל כלפי המדינה עד כדי רצון להיעלמותה, אינו קיים עוד. אבל הכרת תודה מצידם למדינה שמצילה אותם מן הכאוס שבו חיים אחיהם במדינות ערב – יש.
ב'סקר הגדול' שערך בקרב ערביי ישראל, עולה כי ערביי ישראל הם (כמעט) טלית שכולה תכלת: 60% גאים להיות ישראלים, 57% מתייחסים בחיוב לעבודת המשטרה, ל-78% מהם חברים יהודים, 70% מתנגדים לחילופי שטחים עם הפלשתינים, 64% חשים שהח"כים הערבים לא מייצגים אותם, ועוד דבש ונופת צופים. נהדר.
הבעייה היא שהמציאות והמימצאים לא מסתדרים. סתירה פנימית. המשיבים, כך נראה, האכילו את הסוקרים קש וגבבא. למשל הנתון המעודד לכאורה ש-64% מהערבים חשים שהח"כים הערבים המתלהמים, אינם מייצגים אותם. לכאורה נתון שמסתייג מאוד מן הח"כים שהפכו עצמם למשת"פי הטרור, שעולים לרגל ללשכת ה'ראיס' ומצדיעים להימנון ולדגל של אש"ף, אך רומסים את ההימנון והדגל הישראליים; שמסיתים נגד המדינה בכל הזדמנות, בארץ ובחו"ל ומסתחבקים עם כל עוכר ישראל נאלח; שאחד מאנשיהם ריגל למען החיזבאללה, אחר הבריח טלפונים למחבלים רוצחים, אחת עלתה על המרמרה להתכתש עם חיילי צה"ל, ועוד מעשים נאים כהנה וכהנה. לכאורה בשורה נפלאה.
אבל, אם באמת זהו נתון אמיתי, כיצד נסביר את העובדה שאותם משיבים עצמם, הם הם ששולחים אותם שוב ושוב לכנסת? הרי 9 מכל 10 ערבים מעניקים להם את קולותיהם. אז איך בדיוק הם "לא מייצגים" אותם? תרתי דסתרי. אז ממה בדיוק אתם מאוכזבים, ערביי ישראל?
הלאה. 60% גאים להיות אזרחי המדינה. יפה. רוב מוצק. אבל לאיזו מדינה הם גאים להיות שייכים? מסתבר מיד שלא למדינה כפי שהיא. אותו סקר ממש העלה, שרוב מבהיל מן המשיבים, 85% (!), תומכים ב'זכות השיבה'. מהי 'זכות' השיבה אם לא הגירת מיליוני ערבים לכאן והפיכת הרוב היהודי למיעוט בטל בשישים, והפיכת המדינה למדינת כל אזרחיה? אי אפשר לנסח זאת אחרת: מי שבעד 'זכות' השיבה הוא גם בעד חורבן המדינה.
נתון זה מסרב להתכתב עם מימצא אחר: 44% בעד זכות הקיום של מדינה יהודית בארץ ישראל. יפה. אבל הצד השני של אותה מטבע הוא, ש-46% מתנגדים לעצם הקיום של מדינה יהודית בארץ ישראל. וזה נורא. זה אומר ששום דבר לא ירגיע את תיעובם כלפי מדינתם. איך זה מסתדר עם גאוותם להיות ישראלים? לא נכון יותר להודות שמדובר בגייס חמישי, ולא ב"מתונים יותר", כדברי הפרשנות של פרופ' עוז אלמוג שם?
לא ניכנס לשאר המימצאים מחמת קוצר היריעה. אבל ניגע בכשלים הטמונים בהצגת נתונים, לצד ליקויים משמעותיים.
הנה כשל אחד: ב'עוגה' הגראפית המתארת את הנתונים כלפי השאלה: באיזו מידה אתה מרגיש שוועדת המעקב העליונה מייצגת אותך, נאמר: 6% במידה רבה מאוד, 20% במידה רבה, 36% במידה מועטה, 26% כלל לא, ו-12% לא יודע.
מה כל בר דעת אמור להבין מזה? ש-62% (6+20+36=62!!!) רואים בוועדת המעקב גוף שמייצג אותם, במידה זו או אחרת.
אבל מה פירשו דברי ההסבר? – בדיוק ההיפך: ש-62% חשים שהוועדה אינה מייצגת אותם. הפוך, גוטה, הפוך. 62% חשים שהוועדה כן מייצגת אותם. אבל ככה זה כשרוצים להציג מציאות מדומיינת: מחברים את משיבי 'כלל לא' עם משיבי 'במידה מועטה', והנה לנו מצג שווא.
סוקרים מקצועיים מכירים את הטריק שנועד למנוע הטעיית הסוקרים: כאשר מציגים שאלה שלגביה קיים חשש של זיוף העמדה האמיתית, מרפדים אותה בשאלות תמימות, שהמענה להן יחשוף את דעת המשיבים. אם 60% הביעו גאווה בהיותם ישראלים, היה צריך להוריד אותם מרמת הפוליטיקלי קורקט, עם שאלות כמו: האם אתה בעד או נגד ההפגנות האלימות ב'יום האדמה' שבהן מונפים דגלי אש"ף, שרים את 'בילאדי בילאדי' של אש"ף, צועקים 'אידבח אל יאהוד' ומזהירים את המשטרה שלא להיכנס לתחומי הכפרים? האם אתה בעד או נגד התנפלויות אלימות על קבוצות כדורגל ישראליות באיצטדיון דוחה בסכנין עם קריאות 'ברוח ובדם נפדיך יא פלשתין'? האם אתה בעד או נגד שירות צבאי/אזרחי של ערבים בני 18?
דווקא את אלה לא מצאנו בסקר. אבל אין מה להתרגש: אילו היתה המציאות מסתדרת לפי הסקרים, כי אז היה שמעון פרס ראש ממשלה לאורך שנים, הילארי קלינטון נשיאת ארה"ב ואזרחי בריטניה אומרים לא לברקזיט.
מסתבר ששנינותו של ד"ר יוסף בורג, מנהיג המפד"ל בעבר, לגבי אמיתותם של סקרים, היתה נכונה אז ועכשיו: מדבר סקר תרחק.
מנחם רהט
* * *
אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה
ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4
על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח
אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?
כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך
רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?
אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל
אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!
אהוד בן עזר
* * *
סמדר פרי
ראיון מיום 9 ביוני 1995
המזרחן פרופ' חיים שקד מתריע על הקונצפציה המוטעית של השלום
תפסיקו את ריצת האמוק אחר אסד
יותר מעשרים שנה נגע שולחן העבודה של פרופ' חיים שקד בשולחנותיהם של שני עמיתיו המזרחנים, שמעון שמיר ואיתמר רבינוביץ'. בין השנים 1973 ו-1980היה מנהל מכון שילוח, ואף כיהן כדקאן הפקולטה למדעי הרוח במשך חמש שנים. מיד לאחר מלחמת יום הכיפורים הוא גוייס לוועדת אגרנט, בתקן של מזרחן-מומחה. בשנים האחרונות מחלק שקד את שנת הלימודים בין אוניברסיטת תל-אביב לאוניברסיטת מיאמי.
* פרופ' שקד, צריך להדגיש שאתה יזמת את הראיון, ביקשת להתריע על הדרך שבה מתנהל המו"מ עם הסורים.
כבר 30 שנה אני עוסק בחקר המזרח-התיכון, והייתי מראשוני התומכים בשלום עם מצרים, וכמובן עם ירדן. אלא שבמיקרה של הסורים אני מודאג מאוד, וחשבתי שאני חייב להשמיע את דעתי.
אנחנו נדרשים לנהל מו"מ על עניין של ביטחון לאומי. מו"מ כזה צריך לבשל לאט, להעמיד תנאים לצד השני. נראה לי שאנחנו רצים מהר מדי. אי-אפשר להתעלם מהקשר בין לוח הזמנים של הבחירות אצלנו לבין לוח הזמנים של המו"מ עם הסורים, שמכתיב את החלטות בירושלים. זה רע ומדאיג.
* גם אם נאיט את הקצב, נישאר עם אותן הבעיות וחילוקי הדעות עם הסורים.
צריך להפוך את הסדר. שסוריה תהיה זו שתלחץ עלינו להגיע להסדר. לפי הראייה שלי, מצבנו טוב היום בהרבה ממצבם של הסורים. אי-אפשר להתעלם מהתמורות החשובות שחלו באיזור. אין לסוריה מטרייה של בריה"מ. אין שום אפשרות שתיווצר קואליציה מזרחית שתוכל ללחוץ או לפגוע בישראל. סוריה בלעה את לבנון ועדיין לא עיכלה אותה.
סוריה מוקפת היום בגורמים עוינים. אסד זקוק למרחב תימרון, ולהשקעות כלכליות. כל הגורמים הללו נותנים תמונה של סוריה שמנהלת למעשה משא ומתן כשחקן פוקר שאין לו קלפים ביד, אבל הוא עושה פרצוף מפחיד, והשחקן מולו נבהל ומוכן לתת לו את כל הבנק.
צריך להביא בחשבון, שהמזרח התיכון הוא איזור שבו דברים משתנים ומתהפכים ושוררת בו ערמומיות פוליטית מסורתית. הכנסנו את עצמו למצב, שישראל נדרשת לוותר על נדל"ן אסטרטגי.
* אתה מדבר על הנסיגה מהגולן?
אני מדבר על מצב שבו הנשיא אסד הוא שמכתיב את התנאים. ואני חושב שכך אסור לנהל מו"מ על סכסוך היסטורי שעוד לא הסתיים.
מדאיג אותי עניין נוסף. אני חושש שנוצרה כאן קונספציה דומה לקונסצפיה שהובילה למלחמת יום-הכיפורים. אז היתה אצלנו תפיסה שאמרה: אנחנו כל-כך חזקים, שלא יכולה להיות מלחמה. הופתענו כפי שהופתענו, ואנחנו זוכרים את ההיסטוריה.
היום, לפי דעתי, נוצרה קונספציה חדשה, שיש הזדמנות לשלום שאסור להחמיץ, וצריך לנצל אותה בחיפזון כדי לקטוף הישגים. והחיפזון הזה, כמו שאומרים הפתגם הערבי, הוא מן השטן.
* אתה רואה אפשרות שנחזיר את רמת-הגולן ואסד ייערך למלחמה נגדנו?
קודם-כול, התיזה שלנו מול אסד, מניחה שאסד תמיד יהיה בשלטון. נניח לרגע שהוא אמנם יישאר עוד 20-30 שנה. גם במקרה כזה, ברגע שנסיר את הנוכחות שלנו בגולן כנוכחות אסטרטגית מתמדת, הוא יכול פתאום לנהוג אחרת מאשר נהג בשנים שבהן ישבנו שתי אצבעות מדמשק.
אבל אין לי שום ביטחון שאסד יישב עור 20-30 שנה. ואף אחד לא יכול להתנבא מה יבוא במקומו. יכולים לחול כאן שינויים מאוד דרמטיים.
* ואולי אתה, כאיש האקדמיה, צריך להסתגל למזרח-התיכון החדש?
כאיש אקדמיה אני משוחרר מכל שיקול פוליטי, ולא ארוויח מקצועית או אישית מהמשא ומתן. מצבי לא ישתפר אם יהיה שלום או לא יהיה.
* ברור לך שאחרי הראיון הזה תקבל טלפון? מביבי נתניהו, למשל.
אני לא עושה את השיחה הזאת כדי לקבל טלפונים. אני לא איש פוליטי. אני גם לא רץ לתפקידים. שניים מעמיתיי הם היום שגרירים (איתמר רבינוביץ' בוושינגטון, ושמעון שמיר בירדן), אבל אין לי מה שקוראים "שגריריטיס".
אני גם מתקומם נגד התופעה, שכל מי שמותח היום ביקורת על המדיניות של הממשלה, מיד הופכים אותו לאיש ימין או לאדם שלא רוצה שלום. אני רוצה שלום כמו כולם. אלא שכחוקר של המזרח-התיכון אני מנתח עכשיו את פעולות הממשלה, ואני בהחלט מודאג.
* איך אתה מנתח את דרך ניהול המו"מ של אסד?
אני לא מקבל את התיזה, שאסד עבר שינוי אוריינטציה בעומק ובמהות, כמו שסאדאת עבר בשעתו. אסד לא יושב בחיבוק ידיים. הוא אורב לנו. הוא מבין היטב, שבמו"מ צריך גם לעשות דברים, והוא עושה את המינימום האפשרי כדי שהשיחות לא ייפסקו.
אסד מנהל מו"מ בערמומיות רבה. הוא מלחיץ את ישראל לתת, כדי להגדיל כל הזמן את מערכת הוויתורים, והוא ימשיך לנסות להשיג את המקסימום האפשרי.
אני לא בא וטוען שאי-אפשר לעשות שלום עם אסד. הביקורת שלי היא על הדרך הלא נכונה שבה אנחנו מנהלים את המו"מ.
* עמיתך, השגריר איתמר רבינוביץ', יושב עכשיו בוושינגטון מול הסורים. את לא סומך עליו?
אני מאמין שאני מכיר באופן יסודי את דעותיו של פרופ' רבינוביץ' ואת כישוריו בניהול משא-ומתן. ובעניין הזה אני יכול לומר שני דברים: ראשית, אני מופתע מאוד, בהתחשב במה שאני יודע על דעותיו המקצועיות, שהוא נותן את ידו במשך זמן רב כל-כך להובלת מו"מ מהסוג הזה מול סוריה. שנית, אני גם מאוכזב מהתוצאות שלא הושגו עד היום.
יכול להיות אחד משני מצבים: או שהוא מסכים למהלך שהוא מבצע, ואז אני מופתע מאוד, או שהוא לא מסכים למהלך, אבל מבצע אותו כי אלה הן ההוראות, ואז אני מאוכזב מאוד.
* איך אתה היית נוהג אילו היית ראש צוות המו"מ שלנו מול הסורים?
לאחר אוסלו ולאחר ההסכם עם ירדן, הייתי מודיע לנשיא אסד מה אני מוכן לעשות, ומבקש לקבוע איתי פגישה כשירצה לדבר איתי לפי תנאיי. ובינתיים, הייתי מפעיל לחץ מאוד קשה מכיוון לבנון, במקום שהסורים יעשו את זה לנו.
* העסקה שמתרקחת נראית בערך כך: סוריה תקבל את רמת הגולן וגם "אחריות" בלבנון, שנועדה לנטרל את החיזבאללה.
מאז ומעולם היה לנו עקרון יסוד: אסור לבנות את הביטחון הלאומי שלנו על ערבות של מישהו אחר. לא ערבות אמריקנית, ובוודאי לא ערבויות של הסורים. אוי ואבוי לנו אם ניצור מצב של ערבויות לביטחוננו, שמישהו אחר צריך לקיים.
* בכל ניתוחי האופי שעשו עד היום לחאפז אסד, מדגישים שהוא יודע לכבד הסכמים. ההוכחה: מרמת-הגולן לא נורה עד היום אפילו כדור אחד.
אני לא מתרגש מניתוחי אופי. מומחים לא קטנים אצלנו אמרו על סאדאת שהוא חלש, ולא רציני, ומכור לחשיש. נכון שהגולן הוא גבול שקט. זה מפני שאנחנו יושבים 60 קילומטר מדמשק. אילולא ישבנו עם הקנה של צה"ל על רקתו של אסד, הגולן לא היה שקט כל-כך הרבה שנים.
* ראש הממשלה רבין, שהוא גם שר הביטחון, בוודאי לוקח בחשבון את כל השיקולים הללו.
העובדה שאדם הוא ראש ממשלה לא הופכת אותו לחסין מטעות. עד 1973 גם אני האמנתי, שמשה דיין לקח בחשבון את כל השיקולים.
* רבין מבטיח מישאל-עם בעניין הנסיגה מהגולן.
כאזרח משכיל במדינה דמוקרטית, אני מתנגד לרעיון של מישאל-עם. אנחנו לא יכולים, לראשונה בהיסטוריה שלנו, לערוך מישאל-עם על נושא כל-כך מסובך, בלחץ כל-כך כבד.
עם כל הכבוד, אני לא מאמין לממשלה, שהיא לא תעשה כל מה שהיא יכולה כדי להשפיע על תוצאותיו של מישאל-העם הזה. והלוא אפשר להשפיע על התוצאות.
* מותר לנחש, שלפני מישאל-העם אנחנו צפויים ל"הפקת שלום" כמו שעשו לנו עם ערפאת ועם המלך חוסיין. למשל, אסד ורבין על מידשאת הבית הלבן.
זה לא מעניין אותי. כבר ראיתי שם את רבין ופרס וערפאת. כל ההפקות הללו מרשימות מאוד, והן בגדר חידושים דרמטיים באיזור שלנו, אבל אפילו אם אסד יבוא לנאום בכנסת, אני צריך להשתכנע שאצלו זה לא חלק מתכסיס להשיג שטחים.
ואני חוזר וטוען: השאלה היא לא האם ניתן להשיג שלום עם אסד. התלונה שלי היא נגד ריצת האמוק שלנו אחריו. התוצאות עלולות להיות הרות אסון.
* יש אצלנו עשרות מזרחנים, ובתוכם לפחות ארבעה "מומחי אסד". איש מהם לא פצה עד היום פה נגד המו"מ עם סוריה. אולי אתה טועה?
קודם-כל, אני מוכן לקבל על עצמי את הסיכון, ואשמח אם יתברר שטעיתי.
דבר שני, כשאני בוחן את רשימת חברי מועצת "הדרך השלישית" המתנגדים לנסיגה מהגולן, אני רואה שם מזרחן מאוד מכובד, פרופ' יהושע פורת.
דבר שלישי, ההיסטוריה של קהיליית המזרחנים בארץ מלמדת, שלא תמיד אנשים שהיו להם התלבטויות ודאגות טרחו להתבטא. יש כאלה שחושבים שזה לא מכובד מבחינה אקדמית, ואחרים יסתפקו בכתיבת תסקיר למעצבי המדיניות. מכיוון שהפעם אני ממש חרד, חשבתי שמחובתי לשים את החרדות של על סדר היום הציבורי.
*
26.11.2017
לאהוד שלום רב,
תאריך פרסום המאמר יום שישי, כשכל עם ישראל קרא את "ידיעות אחרונות", 9 ביוני 1995, בעיצומן של שיחות בדרג בכיר ביותר בוושינגטון בין נציגי ישראל וסוריה. כשנדמה היה שהולכים ״לסגור״ סידורים לנסיגה ישראלית מהגולן וכל הארץ סערה ״אנחנו עם הגולן״.
החלטתי אז להפר עקרון של הבעת בקורת בפומבי על מדיניות הממשלה ולשבור שתיקה... לא היה קל לקבל אישור ממערכת "ידיעות אחרונות" לפרסם את המאמר. נמסר לי מפי עד ראיה שיצחק רבין כעס מאד כשקרא את הריאיון.
אני מאד נהנה לקרוא את הפתשגן שלך. חזק ואמץ!!!
כל טוב,
חיים שקד
* * *
חוה אימנו עומדת להגיש תלונה על הטרדה מינית
אדם יגיש תלונה נגדית
* * *
אהוד בן עזר
ספרי דורות קודמים
פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"הירדן סואן"
לזאב ברכות
עברית: 1974
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.7.1975
לפני 43 שנים
לראשונה פגשתי בשמו של ז. ברכות בתוך ביקורת ארסית למדי של ברנר, שזמנה 1919 – על הבטאון הארצישראלי "האזרח" בעריכת ש. בן-ציון. ברנר מלגלג על חוגי האזרחים והאיכרים, ורואה בספרות הנדפסת בביטאונם את כל מגרעותיה [של] ה"בעל-ביתיות", הרומאנטיקה המזרחית והדילטאנטיות: "מן 'הקלאסיקה' ז. ברכות מתורגם סיפור ארוך, בן יותר מעשרים עמודים, על אודות נערה גלילית אחת, שנתפתתה 'בצל החרמון' לפועל הערבי של אביה 'האזרח'." (כל כתבי ברנר. הוצאת הקיבוץ המאוחד. כרך ב'. עמ' 153).
את הספר "בצל החרמון", שהופיע לראשונה בשם "אין שאטן פון חרמון" בשנת 1918, ולימים תורגם לעברית על ידי א. גולדנסון, טרם מצאתי. אף כי, גם מבלי לקרוא בו, אפשר לשער מה היה בו מן ה"ז'אנר" של התקופה אשר עורר את חמתו של ברנר.
מיטיב להגדיר זאת דב סדן בהקדמתו "במבואי האסופה" למהדורתו העברית של "הירדן סואן" ל-ז. ברכות. סדן מתייחס למאמר הידוע של ברנר "הז'אנר הארץ-ישראלי ואביזריהו" – "שבו בולט פיקפוקו (של ברנר), שכמותו כשלילה כלפי ראיית ההכא [כאן], כפי שהיא נתונה בסיפוריהם של משה סמילנסקי, מאיר וילקנסקי, שלמה צמח ואחרים, ופסק דינו בא משום שהוא קובע כמין כלל, כי היישוב, מתוך שהוא צעיר ופעוט, הרי מה שהוא ישן בו, הוא המשכה של הגלות, ומה שהוא חדש בו, אין בו בנותן טיפוס-וקבע. דבריו אלה וכאלה נשנים גם עתה, ממרחק הימים, בהערכת טיבם וערכם של הסיפורים ההם הקרויים, כדין או שלא כדין, סיפורי ז'אנר, והשאלה היא, האומנם דינם, וביותר ספק דינם החלוט, עמהם, ואין אותה ביקורת טעונה ביקורת." ("הירדן סואן". עמ' 12).
סדן ממשיך ועוסק בצמד "רומאנטיקה ותמימות" או "אופטימיות רומאנטית", אשר עליו יצא קיטרוגו של ברנר, ואומר:
"אכן, ברנר – שערי הרומאנטיקה היו נעולים בפניו, אבל הם שערים הנפתחים וחוזרים ונפתחים, ורבים ושונים נכנסו בהם, ואף באי שערים אחרים בכללם. למשל, מספר 'גבעת החול' [עגנון], הוא לימים מספר 'השנים הטובות' והדוגמאות לרוב. על כל פנים, ספרות ההווי ואביזריה, כפי שביצבצו ועלו בימי העלייה השנייה, צריכה בדיקה, גם בראשית שורשה המועט, גם באחרית שלוחותיה המרובות. ובבוא שעת הבדיקה, תנוח אלומת חסדה גם על דברי הז'אנר הכתובים יידיש, ובכללם דברי הראשון שעדר במערכה זו ושאסופתו ניתנה עתה בידינו." (שם. עמ 14).
אוצר בהר סדום
מיהו אפוא אותו ראשון ספרי האידיש שתיארו את ארץ-ישראל?
לפני שבועות אחדים הגיע אליי עלון ושמו "ניב ים המלח" (גיליון 892, מאי 1975), בהוצאת מפעלי ים המלח, ומסופר בו על היהודי הראשון שהיה ספן באיזור ים-המלח וחיפש שם אוצרות ב-1905, והוא גר כיום בירושלים ושמו ד"ר ז. ברכות. ומתברר כי ברכות בן התשעים (יליד 1886), עלה לארץ-ישראל בשנת 1903, והוא [אז] כבן שבע-עשרה, לאחר שנאלץ לברוח מרוסיה בגלל פעילותו המהפכנית בתנועה לא-חוקית.
ברדתו בחוף יפו שילם בשבילו את המס בעל המלון חיים-ברוך, ואף סידרו בעבודה אצל האחים גיסין בפרדסם בפתח-תקווה. אלא שנפשו ההרפתקנית של ברכות לא הסתפקה כנראה בעבודה במושבה. היתה אז, הוא מספר בראיון עימו, שותפות בין יהודי ושמו קניג לבין שייך ערבי, בבעלות על ספינה שהובילה חיטים מכרך שבעבר-הירדן לצפון ים-המלח. בצוות הספינה היו רב-חובל יווני, שומר מוגרבי ומכונאי ערבי מיפו.
"טוב יהיה," אמר קניג, "אם גם יהודי יעבוד בספינה." (כך בדיוק אמרה, לדברי ברכות, גם רחל-לאה, אימם בת השמונים של הגיסינים, כאשר התקבל לעבוד אצלם: "טוב יהיה אם גם יהודי יעבוד בפרדס.")
כאשר חזר ברכות מסיור עם יחזקאל חנקין בחורן, שם חיפשו ביצים לזואולוג אהרוני, – הציע לו קניג לרדת לים-המלח.
ליהודי לא היה אז כל סיכוי להגיע חי מירושלים אל ים-המלח, ועל כן צורף ברכות לשותפו הערבי של קניג. ניתן לו חמור, ובמאי 1905 ירד עם שיירת חמורים טעוני מזון לצוות הספינה. הוא עצמו כבר דיבר אז ערבית די טובה.
יום אחד, והוא עובד על הספינה, הופיע אצלם מוגרבי, לבוש בהידור, ובידו ספר מיסתורי. מן השיחות שניהל עם רב-החובל הבין ברכות כי מסופר בספר על אוצר הטמון בהר סדום. הצוות הפליג לדרום ים-המלח, ובמשך כמה ימים ולילות גדושי הרפתקאות סיירו במקום ולבסוף חזרו בידיים ריקות לצפונו של הים. רב-החובל דעך אחרי המסע הזה, ולאחר מותו מונה ברכות לרב-החובל.
אחרי שנתיים של הפלגות בים-המלח, החליט ברכות להמשיך את נדודיו בארץ ועבר אותה לאורכה ולרוחבה. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, יצא ברכות לפאריס, כדי שלא לשרת בצבא העות'מני. הוא למד היסטוריה ופילוסופיה ועשה את עבודת הדוקטוראט שלו בסורבון. מפאריס עבר לארגנטינה ב-1916. ושם, במושבה היהודית "מוזסוויל", שנוסדה בסוף המאה ה-19, נעשה יחד עם יוסף מנדלסון עורך שבועון באידיש: "דער קאלאניסט" (המתיישב).
הופעת השבועון נפסקה לאחר שנה עקב רדיפות האדמיניסטארציה של יק"א, ואז עבר ברכות לארה"ב, שם מצא פרנסתו כפועל בבית-חרושת למעילי-גשם. עם הקמת הגדוד העברי התנדב אליו וחזר לארץ ב-1918 במסגרת הגדוד האמריקאי. הוא נשאר בארץ כסופר ה"פורברטס" ואחר כמה שנים חזר לארה"ב, בה ישב עד לפני שבע שנים, עת החליט לחזור לארץ ולבלות את שארית ימיו בירושלים.
האיש הוא אפוא "מחלוצי העלייה השנייה, ואף קדם לה," כדברי סדן, ו"חוויותיו ורשמיו, כמצע כתיבתו, קודמים לתקופת הלגיון [הגדוד] שהביאתהו שנית לארצנו." (עמ' 10). כבר בתרע"ד, 1914, אנו מוצאים את שמו ברשימת ביקורת של ברנר, בנוסח הידוע, על הקובץ "מולדת" של פיכמאן: "אין 'מולדת' אצלכם לא רק במובן של חסרון 'יצירות נאות מחיי-ארץ-ישראל' – זה אין, וגם סיפורי ז. ברכות לא יעמדו לכם, ומה כי נלין עליכם?" (כל כתבי ברנר. כרך ב'. עמ' 272).
הקובץ "הירדן סואן" מחזיק אחד-עשר סיפורים, ומחזה – "שומרים", שהופיעו כנראה במקורם באידיש בשניים וחצי העשורים הראשונים למאה [העשרים]. פגם בל-יסולח במהדורה העברית שלפנינו הוא היעדרם של כל ציוני המקום והתאריך להופעתם הראשונה של הסיפורים בדפוס, באידיש או בתרגום לעברית, וזאת נוסף על סגנון התרגום הלא-נעים ולא-שוטף, שאין בו מאומה מחיוניותה של לשון אידיש, ונוסף על השגיאות המרובות בדפוס ובתעתיק, בייחוד במילים הערביות.
נתקלתי לא אחת בתופעה זו: יצירות בעלות חשיבות היסטורית לתולדות הספרות הארצישראלית יוצאות מחדש במהדורות גרועות, ללא שום ציון ביבליוגראפי, על-ידי מו"לים חסרי אחריות הסוברים שבהיעדר התאריך ה"מיושן" ייראה הספר "חדש" ו"מושך" בשוק הספרים.
סיפוריו של ברכות והמחזה שלו עומדים בסימניהָ האופייניים של הספרות העברית הרומאנטית והתמימה שנכתבה בארץ-ישראל באותה תקופה. אין פירוש הדבר שהנושאים אידיליים. אדרבה, הרבה עצב מושקע בסיפורים, אשר כמעט בכולם קיימת צמידות לנושאים אקטואליים ולפרקים אוטוביוגראפיים, האמורים לשקף את הפרובלמאטיקה של התקופה.
ב"הירדן סואן" זו אהבתו של נער תימני לבת-איכרים שאינה מעריכה את "התימני". הסיפור מבטא הלכי-נפש באמצעות חלומות והזיות, הטבע לוקח חלק בסערות הנפש של הגיבור, אשר סופו נופל חלל על חוף הירדן הסואן, בידי מרצחים ערביים. אף שמצד הנושא קיימת כאן אותה קליטה של מרירות המציאות שעליה דיבר ברנר, הינה מצד עיצובו נישאר הסיפור בתחום הרומאנטי, וניסיונות ההפנמה מתגלגלים בפיוט ובאגדה. הגיבורים קיימים במציאות, לעיתים אתה מזהה אותם בשמותיהם הפרטיים: אבשלום, יגאל, גלעדי, סנדר, חיה-שרה, ישראל, מיכל, יחזקאל – אך קיומם בסיפור רופס, סכימאטי וכמו גזור על פי תבניות-טיפוסים של התקופה.
"תחת השקמה" הוא סיפור אהבה המתרחש בין נודד יהודי וזריפה הערבייה במקום שבו נבלע הירדן בים-המלח, והוא כנראה הד רומאנטי לתקופת ים-המלח של המחבר. הנוף, גם בשיממונו, נושא אופי אגדי, ומתפעם לפי הלמות ליבו של הגיבור.
סיפורים כגון "בפתח ואדי ערה", "לילות ליד ואדי עמוד" או המחזה "שומרים" עוסקים ביחסים שבין איכרים לשומרים עבריים, ובינם לבין השכנים הערביים, והסכסוכים עימם המסתיימים לא-אחת בשפיכות דמים. וכן בעזיבת בני האיכרים את הארץ. ועוד נושא אקטואלי אז – נטיית ליבן של בנות-האיכרים ל"יחפנים" [הפועלים], ולשומרים העבריים, והקונפליקט הנוצר עקב כך.
יוצא-דופן הוא הסיפור העדוּתי "במיצר הדארדאנלים", המביא מפי עד-ראייה את פרשת הגדוד העברי הראשון שנלחם [נגד התורכים] בחזית גאליפולי. פרק זה מזכיר בעוצמתו ובערכו ההיסטורי את יומניו של טרומפלדור מאותה תקופה.
אחרון על-פי הזמן המתואר בו הוא הסיפור "מצבת העבר", ובו הדים לראשיתה של העלייה השלישית – הבחורה שנאנסה באוקראינה אינה מוצאת מרגוע לנפשה בקבוצה הצעירה, בהרי ירושלים. אלא שבמקום הלך-נפש, תיאור פסיכולוגי ותודעה עצמית של הגיבורה – שוקע שוב עולמו של ברכות בהזיות, ובהן נופים ואדם מתפתלים בתמונות ובתנועות נרגשות, נרגשות מדי.
* ז. ברכות: "הירדן סואן". מאידיש: מ. חלמיש. הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ. ירושלים-תל-אביב-חיפה. תשל"ד [1974]. 236 עמ'.
הערה מאוחרת: "האחים גיסין" מפתח תקווה, שאצלם עבד ז. ברכות – מדובר באחים משה גיסין ושלמה זלמן גיסין. משה גיסין היה בעל מלון גיסין בכניסה למושבה מצד מערב, רחוב ז'בוטינסקי היום, והיה אביו של אבשלום גיסין, שנפל במלחמה על הגנת המושבה במאי 1921.
בביתו של שלמה זלמן גיסין, בצפון המושבה, ישב י. יערי פולסקין וכתב את ספרו "חולמים ולוחמים", ובו גם פרק על אבשלום גיסין. מהדורתו הראשונה של הספר יצאה בהוצאת: "המו"ל ש.ז. גיסין, פתח-תקווה, ארץ-ישראל, תרפ"ב [1922])."
בביתו-מלונו של משה גיסין התגורר הסופר יעקב רבינוביץ, שתיאר את הבית ברומאן שלו "נדודי עמשי השומר".
בנו הצעיר של משה גיסין היה אפרים גיסין, ראש המועצה הכפרית בפתח-תקווה ומראשי התאחדות האיכרים.
אימם של האחים, רחל-לאה גיסין, היתה אישה קטנת-קומה והיא חששה שביום תחיית המתים ידחפו אותה הצידה והיא לא תספיק לצאת מבית הקברות של המושבה. על כן ציוותה שמצבתה תוצב ממש בפתח בית הקברות, והמצבה העתיקה ניצבת שם, בצורת קבר רחל אימנו עד עצם היום הזה, ויש המדליקים עליה אפילו נרות. בית הקברות סגולה התרחב מאוד מאז, והכניסה אליו הוזזה צפונה.
שלמה זלמן גיסין היה מראשי ועד המושבה ואיש רב-עלילות. בנו אברהם גיסין, ממפקדי גדוד "העין" בתש"ח, היה נשוי לבת-דודי מרים, בתו של דודי ברוך בן עזר ראב.
נכדו דורון גיסין, שהוא גם נינו של יהודה ראב בן עזר, עוסק כיום [2017] רבות בשימור תולדות המושבה.
אהוד בן עזר
* * *
שלום אהוד,
האקדמיה ללשון ענתה – מגיע לה יישר כוח על המהירות. אנא ידע את בנדלה על הטעות שלה, וכן את קוראיך. כמו שכתבתי לנורית: שיעור מנקדים בחיריק ולא בצירי.
איילה זמרוני
האקדמיה ללשון העברית
אל איילה זמרוני
תשובה – איך מנקדים את המילה שעור – בחיריק או בצירי?
שלום רב,
הצדק עימך.
המילה שִׁעוּר (בין שעניינה אומדן בין שעניינה זמן לימוד בכיתה וכדומה) נכתבת בחיריק תחת השי"ן (ובלא ניקוד: שיעור). מילה זו היא שם הפעולה של נטיית השורש שע"ר בבניין פיעל, וגם בנטייה זו התנועה נשארת תנועת i ואין תשלום דגש: שִׁעַרְתִּי, שִׁעַרְתָּ, שִׁעַרְתְּ, שִׁעֵר וגם שִׁעַר, שִׁעֲרָה, שִׁעַרְנוּ, שִׁעַרְתֶּם, שִׁעַרְתֶּן, שִׁעֲרוּ.
אשר להערה בעניין התנועה e – תנועה כזו המסומנת בצירי שמקורו בתשלום דגש (במקור חיריק שאחריו דגש חזק) – מיוצגת בכתיב המלא ביו"ד, לדוגמה: המילים תֵּאָבוֹן, הֵרָיוֹן נכתבות בלא ניקוד: תיאבון, היריון.
בברכה,
בת-שבע ורדי
המזכירות המדעית
האקדמיה ללשון העברית
* * *
הסאגה הארצישראלית
שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!
"והארץ תרעד"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
"מסעותיי עם נשים"
מאת אהוד בן עזר
בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים
ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה
בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי
לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום
* * *
ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":
* אריה רפפורט חוזר לסיפור החטא הקדמון של בן גוריון "שהתפתה לטיעון של הצורך בשמירה על גרעין עילויים שלכאורה יבטיחו את חיוניותו של המשך היהדות" ושיחררם מצה"ל.
ובכן, לא חטא ולא בטיח. בן גוריון העדיף קואליציה עם הדתיים על פני קואליציה עם מפ"ם, בה ובראשיה ראה יריבים פוליטיים, שיש לסלק. בעבור חיזוק שליטתו הוא היה מוכן לשלם מחיר פוליטי ולנקות את הקואליציה מיריבים. זו עסקה פוליטית, כמו כל עסקה אחרת. מישהו משלם בשחרור "תלמידי חכמים" מצה"ל, מישהו משלם בג'ובים, ומישהו משלם גם וגם.
עזרא דלומי
* לאהוד היקר, תנוח דעתו של אוריה באר היקר – לא שכחנו את שני האליהו שהתנקשו בחייו של הלורד מוין, אבל בהחלט צריך מדי פעם להזכיר אירוע היסטורי מטלטל כנ"ל.
באשר לדבריו המדהימים של הסופר הכוויתי עבדאללה אל הדלק, צריך לברך על כך שיש גם מוסלמים שהדת לא דפקה להם את הראש, ומסוגלים להביט בהיסטוריה בעיניים פקוחות. ככה זה, אם מישהו אומר עלינו דברים נכונים – אנחנו נדהמים.
שלך,
משה גרנות
* זה נחמד שהתלויים בנו לקיומם הביטחוני הרופף, ולמחסורם המשווע במים – מדברים בביתם על החבל: "ירדן תסרב לאפשר לישראל לפתוח מחדש את השגרירות בעמאן כל עוד לא יינקטו צעדים משפטיים נגד המאבטח של השגרירות שירה למוות בשני אזרחים ירדנים ביולי. כך אמר מקור דיפלומטי ירדני, שהוסיף: 'ישראל צריכה להיות יכולה להבטיח לשכנתה הערבית שהצדק יצא לפועל.'" ["הארץ" באינטרנט, 30.11].
* חוקר הספרות המגלומן יגאל שוורץ על הסופר המגלומן דויד גרוסמן: "יש לי בעייה קשה עם גרוסמן, והבעייה היא בעיקר בסגנון. אומרים שמאחורי גבו של סופר תמיד עומד מישהו, ומדי כמה זמן הסופר מפנה אליו את ראשו אחורה ואומר, 'נכון שזה יפה? נכון שזה יפה?' – זה גרוסמן. יום אחד אני אכתוב מאמר שייקרא 'מזייף האורגזמות הלאומי'." [שוורץ בראיון עם איה אליה, "ידיעות אחרונות", "ספרות". 1.12.17].
* מי בסביבתו של נתניהו המושמץ יכול למלא כיום את מקומו כראש ממשלה? להנהיג וגם לייצג את ישראל בצורה הטובה ביותר?
* אהוד בן עזר: במסיבת-גן ביום שמש נאה אצל חברים יצא לנו להאזין יותר משעתיים לנגינתם ולשירתם המלהיבה של הצמד הרוסי-הישראלי שאול ויוליה בן-הר, הקרויים "שמיים פתוחים": ברוסית, בעברית ובעוד מיגוון נהדר של שפות ולחנים. הם ממש מפליאים לשיר ולנגן יחדיו. המופע מאוד מומלץ ומהנה. טל. 077-2348828. www.ohisrael.co
* * *
הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]
כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.
אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.
מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג
* * *
ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"
בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.
©
כל הזכויות שמורות
"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.
מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית
המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום
* * *
יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא
את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:
http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm
מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.
* * *
במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."
* * *
בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).
* * *
אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).
* * *
ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."
* * *
פינת המציאוֹת: חינם!
היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר
נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח
רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי
*
מסעות
כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!
עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה
בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.
*
היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל
אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.
*
את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".
עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.
*
אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,
צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,
וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16.
עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.
אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!
עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"
[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!
עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!
עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים
עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!
עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של
ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!
עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.
עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!
[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.
*
אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי
*
אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.
*
את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.
עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.
*
את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!
עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.
עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!
עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי
ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי
*
את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.
עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ילדים ונוער / שונות
אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן
ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!
עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם
*
את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").
עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!
עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939
*
את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"
בשנים 2005-2009!
עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
* * *
כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!
עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.
עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם
*
המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!
נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!
נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט
אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם
ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת
מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו
*
המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק
והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות
*
*
"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל