פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1298

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ט בכסלו תשע"ח, 7.12.2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הָאַלְתֵּרְמַנְטִיבָה שֶׁחָרְצָה אֶת גּוֹרָלִי. // ד"ר מרדכי קידר: 20 סיבות להעברת השגרירות האמריקנית וכל השגרירויות האחרות לירושלים. // עמוס גלבוע: איראן וסוריה. // מרדכי בן חורין: ההתעללות של המערכת השלטונית העוסקת במתן היתרי בנייה. // יורם אטינגר: העברת השגרירות לירושלים – אינטרס אמריקאי. // ד"ר ארנה גולן: מושבת עונשין לגברים? על ספרו של ד"ר משה גרנות, "האי". // אהוד בן עזר: "האי" של משה גרנות. דיסטופיה משעשעת. // מנחם רהט: מסיתים ומדיחים. // אורי הייטנר: צרור הערות 6.12.17. // אילן בושם: 9 שירים ל'חדשות בן עזר', דצמבר 2017. // יהודה דרורי: חדשות מומצאות – פייק ניוז. // הדסה  מור: מחזה ותיק  בלבוש חדיש, "פילומנה" בתיאטרון הבימה. // עמי עתיר: סטרומה. // מ. זושצ'נקו: יגונה של אישה. // תקוה וינשטוק: פגישה עם משה סמילנסקי. // ימין ירדן: מערכת המשפט הישראלית רודפת באופן חסר בושה. // עמוס גורן: היסטוריה בהתהוותה, תרועת החצוצרות. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "המעורר" ליוסף חיים ברנר, 1906-1907. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.1.1973.לפני 44 שנים. // יצחק הילמן: הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל תמורת מדינה פלסטינית. // אהוד בן עזר: מתוך היומן, 1994: "המסע אל העקירה", עם יהודית ועם עמנואל ויהודית (ג'ודי) בן עזר בעקבות משפחת רַאבּ ונעורֵי יהודה ראב בן עזר בהונגריה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הָאַלְתֵּרְמַנְטִיבָה שֶׁחָרְצָה אֶת גּוֹרָלִי

לרגל המופע הספרותי-מוסיקלי שהמוסיקאי צבי שקולניק ואני נגיש ביום שני הקרוב, כ"ג בכסלו תשע"ח, 11.12.17, בשעה 21:00 במועדון "סינקופה" בעיר התחתית של חיפה (בפינת רח' כיאט ורח' נתנזון) – אני מבקש לספר לקוראי "חדשות בן עזר" על הפגישה המכוננת ביותר שאירעה לי עם המשורר הדגול נתן אלתרמן.

היות שהיו לי מפגשים שונים גם עם משוררים דגולים אחרים, אזכיר את הקשר שהיה לי עם אברהם שלונסקי (שעד היום אני שומר בחיבה רבה מכתב אישי שקיבלתי ממנו) והיו לי קשרים גם עם משוררים חשובים נוספים, שהיו ידידי אבי. עם אורי צבי גרינברג הייתי מטייל, כחייל צעיר, בהיותי כתב צבאי בעיתון "במחנה גדנ"ע", על גדות הירקון, סמוך מאוד לביתו ולבית אבי בשיכון ותיקי רמת-גן. היה לי גם הכבוד להיבחר ע"י אלכסנדר פן לעורך ומביא לבית-הדפוס של ספרו "היה או לא היה", למרות שלא הייתי איש מק"י, מפלגתו, אלא, רחמנא לצלן, ציוני. כאשר הותקף המשורר החשוב יונתן רטוש ע"י מבקר ידוע ברישעות ובגסות יוצאות מן הכלל, כתבתי שיר אקטואלי כנגד אותה "ביקורת" ורטוש שלח לי מפית מבית-הקפה "כסית" בה כתב "כל הכבוד!" אף שהוא ידע היטב כי אינני מזדהה עם השקפת-עולמו ה"כנענית". משורר מקורי כאמיר גלבוע היה עורכי הראשון וממנו למדתי רבות. לאה גולדברג הואילה להזמין אותי בהיותי חייל סדיר בצה"ל לפגישה אישית עימה בביתה ברחוב אלקלעי בירושלים.

אך אין ספק שהפגישה הגורלית ביותר בחיי הספרותיים היתה זו שאירעה ביום קיץ תל-אביבי עם אלתרמן. כמעט כל צעיר בגיל ההתבגרות והִתנחשלוּת ההורמונים כותב שירים, אם בגלוי ואם בסתר. אך כפי שכתב כבר ת. ס. אליוט במסתו המפורסמת "מסורת והכּישרון האינדיווידואלי" (1915), רק מעטים מצליחים להיות משוררים גם מעֵבֶר לגיל עשׂרים. כשהשתחררתי מצה"ל היה לי כתב-יד חבוי של סאטירות (שלימים ראו אור בספרי הראשון "אתם נוער, אתם?!"). כתב-יד זה, אף שלא היה שירה לירית אלא אקטואלית-חברתית עורר בי אימה נוראה שמא אני רק רוצה לכתוב אך אינני מוּכשר לכך (כאותו ישראלי שטייל עם חברו בשַאנְז אֶליזֶה בפאריס, עיר הוּלדתי, ראה את בּריז'יט בּארדוֹ עוברת ממול, נאנח עמוקות ואמר: "אוֹח, יא סַאחבִּי, הייתי רוצה עוד פעם לבלות איתה לילה." נדהם ונרעש, שאל אותו חברו: "בִּחְיַאת אַלְלַהּ, מוישה, כבר בילית איתה לילה?" – "לא," התוודה הבִּזְיוֹנֶר-פַנְטַזְיוֹנֶר, "כבר רציתי לעשֹות את זה פעם וכעת אני עוד פעם  רוצה...")

 המוּזָה, כידוע, מתמסרת בהרבה פחות קלוּת ממה שעשׂתה בּריז'יט בּארדו בעלומיה. ודווקא משום כך נזקקתי נואשות באותה עת לאיזה אינקוויזיטור מחמיר, אפילו יותר מאבי, הגומז  הנוראי ד"ר גמזו, שיחרוץ את דיני באופן הכי אכזרי ומקצועי: כן או לא, גראף-אמן או גראפומאן?

ואז, בפעם הראשונה והאחרונה בחיי, ביקשתי מאבי שיבקש משותפו לדירה בימיו הסטודנטיאליים בפאריס, תלמיד האגרונומיה מנאנסי, נתן אלתרמן, שיקדיש לי חמש דקות מזמנו היקר, ויאמר לי לאחר קריאת כמה דפים שלי, אם להקדיש את חיי לכתיבה או לרדת מן העץ התלול הזה, כי בעיניי – עד היום – החיים יקרים הרבה יותר מכל הישג אמנותי שהוא.

לעולם לא אשכח איזה פחד-מוות חשתי באותו יום קיץ תל-אביבי, כשעליתי במדרגות ביתו של אלתרמן בשדרות נורדאו 30, כאילו אני עולה לגרדום. נשבעתי לעצמי כי אם המשורר הנערץ לא ייהנה מכתב-היד האומלל שלי, לא אבזבז את חיי בחיזוּרים נואשים של אהבה נכזבת אחרי המוּזה ואחפּשׂ לי תחום אחר.

אלתרמן קיבל אותי בגופייה ובמכנסי חאקי קצרים, שכל מיכנס שבּהם היה בגודל של אוהל-סיירים. בפיו היתה נעוצה מיקטרת והוא ביקש שאקריא לו שיר סאטירי אחד בלבד.

בקול חנוק ובצמרמורת נוראה דיקלמתי לו את מבוקשו והוא פּימפּם במיקטרתו וצחק בקול. לא הייתי בטוח אם הוא צוחק מן ההומור הנערי שלי (למרות שהוא צחק בדיוק בַּ"מקומות הנכונים" בהם התכוונתי לעורר את צחוקם של הקוראים) או שמא הוא צוחק לי צחוק לגלגני על חוסר-הכישרון הנלעג שלי.

"תקרא לי עוד אחד," הוא סינן בין שפתיו ופוּמית-מיקטרתו, וכשסיימתי, כולי זיעה קרה (למרות החמסין) ביקש שאשאיר לו את כל כתב-היד.

יצאתי מביתו מבולבל כמו ביצה מקושקשת, אך לא עברו ימים רבים והוא טילפּן אליי ואמר בקולו המגוּמגם, שהעביר בי עוד פעם צמרמורת, שאני מתבקש לגשת להוצאת "מסדה" לחתום על חוזה להוצאת הספר.

אף פעם לא הייתי המוּם משִׂמחה כמו ברגע ההוא. התהלכתי ברחובות תל-אביב כמו גימנזיסט מאוהב שפעם ראשונה נשקה לו נערה על פיו.

 אך בכך, כמובן, לא תמה האַלְתֵּרְמָנוּפקטורה הריגוּשית הזאת שהוסיפה לייצר עבורי מבוּכוֹת חדשות לַבּּקרים. כשיצא הספר לאור ובאתי אל אלתרמן להגיש לו עותק עם הקדשה מחורזת נרגשת, הוא הזעיק מן המיטבח את רעייתו, השחקנית המצויינת רחל מרקוס (היא ורחל לוּפטגלַס-פֶּן, אשתו של אלכסנדר פּן, הן שתי הנשים היחידות שהיכרתי בימי חיי, שהיו קרוּצוֹת מחומר של קדושים ומלאכים) וציווה עליה להביא בקבוק קוניאק כדי ש"שלושתנו נרים כוס לכבוד ספרו הראשון של יוסי."

מי שהכיר את אלתרמן מימי קפה "כּסית" העליזים, יודע כי כאשר היו שואלים מלצרי המקום, מרסל או גרשון, את אלתרמן מה למזוג לו: וֶרמוּט, ויסקי, קוניאק, ווֹדקה, בּרֶנדי, הוֹק, שֶרִי, סליבּוביץ' או וישניאק – היה המשורר הדגול אומר: "הסֵּדֶר לא מְשַנֶּה לי..." אך ברגע שהוא הציע לי, במרפסת הקטנה של מיטבחו, ללגום עמו קוניאק –  ירד לִבִּי, כפי שאומרים, מִצְרַיְמָה (כלומר: מִכְנָסַיְמָה...) וכל זה למה? כי, בעוונותיי הרבים, אינני אוהב אלכּוהול ומבחינת שתיינים כאלתרמן או פֶּן אני ממש עוֹיְבֵר-bottle גמוּר. ואם אין די בכך כדי להוציא ממני כל סיכוי להימנות על הבוהמה שלנו, מעולם גם לא עישנתי ולוא גם סיגריה אחת.

התחלתי אפוא למלמל לאלתרמן, במבוכה גדֵלה והולכת. שאינני שותה מן הטיפה המרה ומארחי נתמלא כנגדי בחמת-רצח.

"ואתה רוצה להיות משורר, צוּצִיק?" שאג עלי ועיניו יורקות אש. "תכניס לך לראש שלכתוב שירים יכול כל פִּישֶר, אבל לשתות צריך לדעת!!!" (למען האמת, מי שידע לשתות ומעולם לא הִתבּזה בפומבי בּשיכרוּתוֹ היה אלכסנדר פֶּן, בעוד שאלתרמן, אחרי שהריק כוסית או שתיים במאמציו לזכות במחמאות של "כל הכָּבוֹדְקָה" ולנצל כל קוניַאקטוּרה אפשרית של סוּטוּל – היה מחליק מיד מִתחת לַשולחן).

"יוּנגֶרמָאן." (על משקל "אלתרמן"), הוא ליגלג עליי, "בשביל לכתוב שירה בעולם פרוזאי כמו שלנו, אתה מוכרח להיות שיכור מִמשהו. אז מִמָּה אדוני האנטי-אלכוהולי שיכור אם מותר לי לשאול?"

רועד מאי-נוחוּת, כמו רגל קרוּשה במִסעדה אשכּנזית, מילמלתי לו: "אני, במחילה, שיכור אם אני רואה שקיעה יפה בטיילת הרבּרט סמוּאל, פרח יפה בגן-מאיר, בחורה יפה בכיכר דיזנגוף. זאת, אם תסלח לי, השיכרוּת שלי..."

"בגילך זה לא קוּנץ גדול," נהם אלתרמן בלעג, "אבל אַ-נוּ נִראֶה אותך שיכור מן הדברים האלה  בגילי..." ואז, בבעתה ממש, גיליתי שהרומנטיקן המופלא הזה של "כוכבים בחוץ" (שיצא לאור בהיותו בן 28 בלבד) יכול להיות בבגרותו הציניקן הכי מריר – והתחלחלתי.

כיום, אני הקטן מבוגר בכמה שנים טובות מִמה שהיה הגאון הזה אז, אך עם כל הכבוד, התודה והאהבה שאני חב לו, אני חייב להתוודות שלא השתכנעתי ממנו. עד היום, למזלי, אני רומאנטי עד העצם, עד היום לא יכלו לי לא האֶרוֹזיה של הניהיליזם ולא הקוֹרוֹזיה של הציניזם וכאשר בתוך כל השחיתות, הבִּיצה הפוליטית (והספרותית, המסואבת לא פחות) אני נתקל בגילוי פתאומי של יושר, טוהר-מידות, אהבה כּנה וידידוּת-אמת – אני מתרגש בדיוק כאותו ילד בן תשע וחצי שכתב בלשון עילגת אך בכאב אין קץ על מות אימא שלו.

* * *

לכל שוחרי הספרות ובמוסיקה הישראלית:

ביום שני הבא, כ"ג בכסלו תשע"ח – 11.12.17, ייערך בעיר התחתית של חיפה, במועדון "סינקופה" (רח' כיאט פינת רח' נתנזון) בשעה 21:00, ערב ספרותי-מוסיקלי המוקדש לחייו, אישיותו ויצירתו של נתן אלתרמן, בו ירצה פרופ' יוסי גמזו על דמותו רבת הניגודים של המשורר הדגול ובו יגיש האמן צבי שקולניק מבחר משיריו המולחנים של אלתרמן.

  בשל הביקוש הרב ומספר המקומות המצומצם מתבקשים כל המעוניינים להזמין כרטיסים מראש בטלפון 03-6133556.

* * *

ד"ר מרדכי קידר

עשרים סיבות להעברת השגרירות האמריקנית

וכל השגרירויות האחרות לירושלים

בימים אלה, כשדוברים ערבים ומוסלמים מנסים להפחיד את כל העולם אם יכירו בירושלים כבירת ישראל ויעבירו אליה את שגרירויותיהם, הגיע הזמן לומר את מה שהעולם היה צריך לדעת כבר שנים רבות.

א. ירושלים כבירת העם יהודי היא אחת הבירות העתיקות ביותר בעולם, אם לא העתיקה ביותר. היא הפכה לבירת ממלכת ישראל בידי המלך דוד בשנת 1003 לפני הספירה, כלומר לפני 2030 שנים, כאשר בירות המדינות שעדיין אינן מכירות בה היו ביצות, יערות או מדבר צחיח. ספרות ההיסטוריה של עמי אירופה, היוונים והרומאים, מעידה באופן ברור על מעמדה של ירושלים כבירת העם היהודי כבר בעת העתיקה.

ב. היהודים הם העם הילידי היחיד בארץ ישראל, והם חיו ופעלו בירושלים 1613 שנים לפני שהאסלאם בא לעולם בשנת 610 לספירת הנוצרים, כלומר כאשר אבות המוסלמים היו נוודים עובדי אלילים במדבר חצי האי הערבי. אז מה נותן למוסלמים כיום זכות להתנגד להיותה בירת מדינת היהודים היום?

ג. האם יעלה על הדעת שמעצמות ומדינות בעולם יכוונו או יגבילו את הפוליטיקה שלהם על פי איומים בטרור, הפגנות והשתוללות של מוסלמים?

ד. האם יש עוד מדינה בעולם שמדינות אחרות אומרות לה איזו עיר תהיה או לא תהיה בירתה?

ה. למה העולם לא מכיר בשליטה הישראלית בירושלים למרות שהיא שיחררה את חלקה המזרחי מכיבוש ירדני לא חוקי ולא לגיטימי שהקהילה הבינלאומית כלל לא הכירה בו?

ו. המלך עבדאללה השני, מלך ירדן, מנסה לדחוף את ישראל להקים מדינה פלסטינית על הרי יהודה ושומרון ובירתה ירושלים המזרחית. מדוע אביו, המלך חוסיין, לא עשה דבר זה בדיוק מאז שמלך בשנת 1952 עד שישראל שיחררה מהכיבוש הירדני את ירושלים המזרחית, יהודה ושומרון בשנת 1967?

ז. הליגה הערבית דורשת מישראל להקים מדינה פלסטינית על הרי יהודה ושומרון ובירתה ירושלים המזרחית. מדוע לא הציבה דרישה דומה למלך חוסיין, כדי שיעשה כך מאז שמלך בשנת 1952 עד שישראל שחררה את ירושלים המזרחית, יהוד ושומרון בשנת 1967?

ח. מדינות רבות בעולם ופוליטיקאים בזירה הבינלאומית, תומכים בהקמת מדינה פלסטינית ביהודה ושומרון וירושלים היא בירתה. מדוע לא הציבו צדיקים אלה דרישה זהה למלך חוסיין לפני 1967, כל עוד הוא שלט באזורים הללו שירדן כבשה באורח בלתי חוקי בארץ ישראל?

ט. הנשיא טראמפ הבטיח במסע הבחירות לנשיאות, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, שהוא יעביר את השגרירות האמריקנית בישראל מתל אביב לירושלים, וסביר מאוד להניח שבוחרים רבים, יהודים ונוצרים, בחרו בו בשל כך. אי קיום ההבטחה עלול לגרוע מאמינות הבטחותיו בעתיד, ובעיקר לקראת בחירות אמצע התקופה לקונגרס בעוד שנה, ולנשיאות ולבתי המחוקקים בעוד שלוש שנים.

י. אחרי שכל השגרירויות בישראל יעברו לירושלים יבינו כל שונאי ישראל שמלחמתם נגדה נכשלה ולא נותר להם אלא להודות בכישלונם ולקבל את מדינת ישראל כעובדה מוגמרת, שאין טעם להמשיך ולהילחם נגדה עוד. למצב כזה במזרח התיכון קוראים "שלום". לכן העברת השגרירויות כולן לירושלים תהיה תרומה אדירה למאמצי השלום בין ישראל והעולם הערבי והאסלאמי.

י"א. אחד הארגונים הבינלאומיים הקורא בימים אלה להימנע מלהכיר בירושלים כבירת ישראל הוא "הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי" – Organization of Islamic Cooperation – OIC ארגון המונה 57 מדינות אסלאמיות ברחבי העולם. ארגון זה שואף – בין השאר – להטיל איסור בחוק הבינלאומי על כל ביקורת נגד האסלאם ובכך לחסל שתי חרויות יסוד חשובות של התרבות המודרנית, חרות המחשבה וחרות הבעת הדעה. כל מי שחרות המחשבה וחרות הבעת הדעה יקרות בעיניו חייב לתמוך בכל מה שארגון זדוני זה מתנגד לו כדי להפוך אותו לארגון הנמצא מחוץ לציביליזציה האנושית.

י"ב. התנגדות האסלאמית להכרה בירושלים כבירת המדינה היהודית נובעת מהאמונה האסלאמית שהיהדות (כמו הנצרות וכל שאר דתות העולם, אגב) היא "דין באטל", דת בטלה, ואילו האסלאם לבדו הוא "דין חק", דת אמת. הכרה בירושלים כבירת היהדות מקנה ליהדות מעמד של דת חיה וקיימת, מעמד המאיים על מעמדו של האסלאם אשר הגיע לעולם בשביל "להתגבר על כל הדתות". (קוראן, פרק 9, פסוק 33). העולם חייב לומר למוסלמים: "התעסקו בענייניכם וחדלו להתעסק עם דתות אחרות. היהדות חיה וקיימת והיא איננה מאיימת על אף דת. ואם הדת שלכם לא מסוגלת לחיות בשלום עם דתות אחרות אז אתם חייבים לתקן אותה באמצעות פרשנות מודרנית המקבלת את האחר, כולל את היהודי, כבעל דת חיה, קיימת ופעילה, עם מקומות קדושים – לדוגמה: ירושלים – וזכות לפעול בהם בחופשיות."

י"ג. אין זה סוד שרוב הערבים תושבי ארץ ישראל ("הפלסטינים"), אחיהם הערבים שמסביבה והמוסלמים ברחבי העולם אינם רואים את מדינת היהודים כמדינה לגיטימית בכל שטח שהוא כי על פי האסלאם היהודים (כמו הנוצרים) חייבים לחיות תחת כנפי האסלאם כ"אהל ד'ימה", "בני חסות", כלומר אזרחים מדרגה רביעית עם זכויות מוגבלות שהשריעה האסלאמית מעניקה להם. על פי גישה זו, המעוגנת בשריעה האסלאמית ושוללת מהיהודים את הזכות למדינה, הכרה בירושלים כבירת ישראל מנוגדת לאסלאם, וכניעת העולם לדרישת המתנגדים היא במהות כניעה משפילה של העולם המתורבת לתפיסות האסלאמיות ולשריעה האסלאמית שעוצבו במאה השביעית. האם זה יעלה על דעתו של מישהו המאמין בכבוד האדם וחירותו?

י"ד. סיבה אסלאמית נוספת להתנגדות המוסלמים להכרה בירושלים היא התפיסה הדתית האסלאמית של המרכיב הטריטוריאלי בסכסוך בין ישראל ושכנותיה. על פי האסלאם, לכל ארץ יש רק כרטיס כניסה לאסלאם ובכך לעבור מ"דאר אלחרב" ("בית המלחמה") אל "דאר אלאסלאם" ("בית האסלאם"). על פי גישה זו, אין דרך לגיטימית להוצאת ארץ כלשהי מתחום האסלאם אחרי שהאסלאם הושלט עליה. הכרה של העולם בירושלים כבירת ישראל מעניקה חותמת הכשר להקמת מדינת יהודים על ארץ שבעבר היתה כבושה על ידי המוסלמים, ולכן היא מנוגדת לאופן שבו האסלאם מתייחס לארצות העולם. העולם חייב לשאול את עצמו ולהחליט: "האם אנחנו פועלים על פי האופן שבו האסלאם רואה את העולם או שמא עלינו להתנהג על פי הקריטריונים הבינלאומיים המקובלים בעולם, שעל פיהם העולם איננו מתערב בהחלטתם של עמים ומדינות על בירותיהם?"

ט"ו. מוסלמים רבים טוענים שסוגיית ירושלים חייבת להיפתר במסגרת הסכם שלום בין הערבים החיים בארץ ישראל ("הפלסטינים") וישראל. מה הקשר בין הקמתה של מדינה בעתיד, אם בכלל היא תקום, ובין הכרת העולם בעובדת היותה של ירושלים בירת העם היהודי מאז יותר משלושת אלפי שנים?

ט"ז. ארגוני טרור כמו חמאס, הג'יהאד האסלאמי וחיזבאללה, פירסמו את התנגדותם להכרה בירושלים כבירת ישראל והם מאיימים – במפורש או במרומז – על כוונתם לבצע פעולות טרור כתוצאה מההכרה. הימנעות מההכרה בירושלים כבירת ישראל תהיה כניעה ברורה לדרישותיהם ותעודד אותם להציב דרישות אחרות ולפזר איומים נוספים בעתיד. כניעת מדינות ופוליטיקאים לארגוני טרור מעלה את קרנם בקרב מוסלמים רדיקלים, מגבירה את התגייסות מתנדבים לשורותיהם ומגדילה את התרומות הכספיות שהם מקבלים מתומכיהם. לכן, הימנעות מהכרה בירושלים כבירת ישראל תהיה עידוד לטרור והגברת כוחו לגייס אנשים וכספים. ולהיפך: הכרה בירושלים כבירת ישראל תיתן מכה לטרור, לתדמיתו וליכולתו לגייס לוחמים ותרומות.

י"ז. הערבים כבשו את ירושלים בשנת 1948 והרסו את הרובע היהודי עד היסוד כולל עשרות בתי כנסת. לאורך 19 שנות כיבוש, בין 1948 ו-1967 הם הרסו חלקים מבית הקברות היהודי בהר הזיתים והשתמשו במצבות ששדדו לבניית בתים ולריצוף רחובות, ומנעו מיהודים להגיע למקומות הקדושים בעיר המקודשת ביותר ליהדות. חשוב גם להזכיר את החפירה הפושעת – עם בולדוזרים – שביצעו הווקף המוסלמי והתנועה האסלאמית בתוך שטח הר הבית סמוך לכותל המזרחי תוך הרס עתיקות יהודיות, נוצריות ואחרות. יחסם זה של הערבים המוסלמים לעיר, לתושביה, לעברה ולמקומות הקדושים שבה שולל מהם כל זכות להביע דעה על עתידה ומעמדה, ואם העולם לא מתחשב בדעתם ומכיר בירושלים כבירת ישראל הם יכולים לבוא בטענות רק אל עצמם. אי הכרה בירושלים כבירת ישראל מגבירה בקרב הערבים את התקווה שיום יבוא והם יצליחו להשליט שוב על ירושלים את אפליית היהודים לרעה, להרוס את בתיהם ואת בתי הכנסת שלהם ולמנוע מהם גישה למקומותיהם הקדושים, כפי שעשו עד 1967.

י"ח. לאורך תשע עשרה שנות כיבוש ערבי (1948-1967) היו צלפים ערבים צולפים על יהודים תמימים שהלכו ברחובות הצד המערבי של ירושלים, ודבר זה חייב את מדינת ישראל להקים קירות בטון לאורך הרחובות ולרוחב מדרכות כדי להגן על העוברים ושבים. הצלפים היו יורים גם לתוך חלונות הבתים, ורבים מתושבי ירושלים היהודים נהרגו ונפצעו כתוצאה מצליפות אלה. העולם הנאור חייב לומר לערבים: "בהתנהגותכם הזו הוכחתם שאינכם ראויים לשלוט בעיר הקודש, אפילו רק בחלק המזרחי שלה, כי מי יערוב לנו שלא תשובו ותעשו את מה שעשיתם אז במשך תשע עשרה שנים?"

י"ט. לאורך חמישים השנים מאז שישראל שיחררה את ירושלים מהכיבוש הערבי היא פתוחה לרווחה בפני יהודים, נוצרים, מוסלמים וכל בני הדתות האחרות. חרות הפולחן מובטחת לכולם (פרט ליהודים שאסור להם להתפלל בהר הבית בגלל התגובה האלימה של חוליגנים מוסלמים) והגישה למקומות הקדושים חופשית לחלוטין. מיליוני תיירים ביקרו בה מאז 1967 והיא מהווה מקום השראה לכל מבקריה. בכך מוכיחה ישראל שהיא המדינה היחידה באזור הראויה לנהל את ירושלים ולהשליט עליה את החירות הנהוגה בישראל וכל תושביה – יהודים, מוסלמים, נוצרים ואחרים – נהנים ממנה.

כ. החשובה מכל הסיבות: ירושלים, העיר הקדושה ליהדות, מופיעה בתנ"ך מאות פעמים בכמה שמות, ואילו בקוראן היא איננה מופיעה אפילו פעם אחת, באף אחד מארבעת השמות שיש לה בערבית: 1. "בית אלמקדס" – "בית המקדש" – שם המופיע בחדית' (התורה שבעל-פה האסלאמית); 2. איליא – קיצור של "איליא קפיטולינה", השם שהרומאים נתנו לירושלים; 3. אורשלים – השם הנהוג במקורות הנוצריים; 4. אלקודס – שם מתקופות מאוחרות יותר. ירושלים "קודשה" לאסלאם הסוני – לא השיעי – על ידי יזיד בן מועאויה, הח'ליף האומיי השני, בגלל מרד שפרץ במכה בשנת 682 לסה"נ בהנהגת עבדאללה בן אלזובייר, וקידוש ירושלים נועד להעביר אליה את החג' ממכה.

אלה עובדות היסטוריות המתבססות על ההיסטוריה האסלאמית שאין עליה עוררין ומהן עולה שכל הטענה על "קדושת ירושלים לאסלאם" איננה אלא "פייק ניוז" מאז שלהי המאה השביעית. האם העולם הנאור חייב לנהל את עצמו במאה ה-21 על פי תעשיית השקרים והאגדות על סוסים מעופפים של האסלאם במאה השביעית?

המסקנה הברורה העולה מעשרים הסיבות לעיל היא שאין שום היגיון במצב שבו ירושלים בירת ישראל אינה מוכרת על ידי מדינות העולם, ולכן יש להכיר בה ככזו ולהעביר אליה במהירות המכסימלית את כל השגרירויות הזרות בישראל.

ד"ר מרדכי קידר

http://mordechaikedar.com/

* * *

אהוד בן עזר: תגובות העולם הערבי על ההחלטה של נשיא ארה"ב להכיר בירושלים כבירת ישראל מוכיחות כי הערבים עדיין לא נואשו מהתקווה למחוק אותנו!

* * *

עמוס גלבוע

איראן וסוריה

 סוריה חיונית לאיראן בגלל מיקומה הגיאופוליטי ומשטר אסד חיוני כי הוא בעל הברית האסטרטגי הערבי היחידי. היעד לכן: לשמר ולעצב את המשטר הסורי ולשלוט עליו. בסוריה כיום סה"כ 20,000 לוחמים שיעיים בהכוונה איראנית. יש מעט מאוד איראנים, בעיקר יועצים.

לפני שמדברים על מה צריכה ישראל לעשות או לא לעשות מול איראן בסוריה, בואו ונראה מה רוצה איראן, מה יש לה כיום בסוריה מבחינה צבאית ומה הקשיים שבפניהם היא עומדת בסוריה. סקירה מקיפה על כך הוציא לא מכבר המרכז למודיעין וטרור על שם מאיר עמית, כתב אותה ד"ר רז צימט, מטובי החוקרים שלנו בנושא האיראני.

היעד העליון האיראני לטווח ארוך הוא להשיג הגמוניה בכל אזור המזרח התיכון. כאשר היא תממש את הרישיון הבינלאומי שניתן לה לייצר נשק גרעיני בעוד 8 שנים, ועם טילים בליסטיים ארוכי טווח, היא מקווה כנראה לממש את היעד הזה. סוריה, בשל מיקומה הגיאוגרפי החשוב במרכז הסהר הפורה, מהווה על כן יעד מרכזי  שיש לרכוש בו השפעה מכרעת. הוא לא רק בסיס מוצק לחתרנות איראנית מול כל האזור, אלא גם עורף לוגיסטי עבור חיזבאללה שבלבנון, הכפוף לחלוטין לאיראנים.

לכן, היעד העליון האיראני הוא לייצב ולעצב את המשטר הסורי, כלומר לשמר את משטר הנשיא אסד והעדה העלווית ולהפכם לתלויים לחלוטין באיראן. אסד הוא בעל הברית האסטרטגי של איראן בעולם הערבי. 

היעד השני, הנובע מהראשון, הוא ליצור מסדרון יבשתי מאיראן לסוריה וללבנון שיאפשר לטהרן להעביר נשק וציוד לסוריה ולבנון במקביל לנתיבים האווירי והימי.

היעד השלישי הוא הגברת האיומים והלחצים על ישראל בשתי דרכים: חיזוק היכולות הצבאיות של חיזבאללה ויצירת חזית טרור חדשה מול ישראל ברמת הגולן; ויעד נוסף: לדחוק את ארה"ב מהאזור ולפגוע בהשפעה האמריקאית במדינות ערביות שהן בעלות הברית שלה.

אין כיום איראנים בגבול ברמת הגולן ולא לידו ולא בקרבתו; ואין שום מתווה רוסי שמאפשר בעתיד לאיראנים להחזיק בסוריה נוכחות צבאית קבועה מדרום לדמשק, כפי שטוענים אצלנו פוליטיקאים ותקשורת "מפחידה".  ובכלל, מספר האיראנים בסוריה הוא קטן מאוד ומצטמצם ליועצים. לפני כמה שנים נלחמו בסוריה כ-2,000 מאנשי משמרות המהפכה, אך האבדות הרבות אילצו את איראן להחזירם (סך כל האבדות האיראניות בסוריה מוערך ב-520, מתוכם קצינים רבים). איראן מעדיפה להשתמש ב"שליחים" שיעים.

ההערכה היא כי סך כל הכוחות השיעיים הוא כ-20,000. מתוכם, לפי הידוע, כ-8,000 לוחמי חיזבאללה. עד 3,000 לוחמים במסגרת חטיבה אפגאנית (פאטמיון); למעלה מ-1,000 לוחמים במסגרת חטיבה פקיסטאנית (זינביון); אלפי לוחמים של מליציות עיראקיות, ועוד חטיבה (האימאם אל באקר) של שיעים סוריים מאזור חלב.

יש לאיראן קשיים בסיסיים ומעשיים לא מעטים בבואה לממש את יעדיה. ידיה אינן חופשיות. ראשית, היא גורם  זר בעולם הערבי, ונתפסת ככזה הרואה בערבים יצורים הנחותים ממנה. וצריך לזכור, בהקשר ההיסטורי, כי האיראנים הם אלו שהקנו לאסלאם  את הישגיו במדע ובאומנויות בתקופת הזוהר שלו.

שנית, הסונים הם הרוב הגדול במזרח התיכון ובעיקר בסוריה, ומצידם תהיה התנגדות להגמוניה שיעית, מה עוד שאיראן לא תוכל בשום אופן לסייע לשיקום סוריה ההרוסה. 

שלישית, ברגע זה יש חיבור אינטרסים בין איראן לרוסיה. כי הרוסים צריכים את "בשר התותחים" השיעי ללחימה היבשתית. אבל בסיסית, אין לרוסים שום עניין בדומיננטיות איראנית בסוריה, או אינטרס מיוחד בהמשך שלטון אסד והעדה העלאווית.

רביעית, ישנו טראמפ החידתי שהוא סיפור בפני עצמו, וישנו "השטן הקטן" של טהרן: ישראל.

עמוס גלבוע

* * *

מרדכי בן חורין

ההתעללות של המערכת השלטונית

העוסקת במתן היתרי בנייה

ב-1895, היתה אבטלה נוראית בבריטניה הגדולה. ולפתרונה הציע הסופר הדגול הרברט ג'ורג' ויילס חידוש הגבול בין אנגליה לוולס ולסקוטלנד והטלת מכסים על כל הסחורות העוברות ביניהן, עם בניית גדרות וחומות בגבול והטלת מכס. כך תהיה עבודה להמוני המובטלים: מוכסים, שוטרים, שופטים, עוזרים, עורכי-דין, סוהרים, עתונאים. כמו כן, יצטרכו בניינים למכס, למשטרה, למעצר, למשפט, לבתי סוהר, למשרדים, לעורכי הדין, לעתונות, לטלגרף. בהקמת הבניינים תהיה עבודה למודדים, למתכננים, למהנדסים, לשרטטים, לחוטבי עצים, ליצרני נייר ובתי חרושת לנייר ולמחסנים וכיוצ"ב לרוב ובסה"כ מאפס עבודה ועובדים, תהיה תעסוקה להמוני אנשים. למשמעות שהתוצר הכולל יהיה אפס – כי מה שמשלמים על העובר מאנגליה לוולס יוחזר ע"י העובר מולס לאנגליה, אין חשיבות. הכל עיסקי אוויר שלא יוצרים אפילו גרגיר אחד של מוצר נצרך.

מאז כיבוש ארץ ישראל ע"י הגנרל הבריטי, אדמונד אלנבי, הונהגה ב-"פלסטינה [א"י]", שליטת הבריטים על הנייטיבס היהודים והערבים בכל תחומי החיים, אך אני, החתום מטה, אתמקד בתחום אחד בו אני בקי מזה יותר מיובל שנים, בתוקף מקצועי האדריכלי, והוא הבנייה של בתים: המנדט יצר מערכת ביורוקטית מסובכת של ועדות בנייה מקומיות ומעליהן ועדות מחוזיות שכוחן מעוגן בשלטון המנדט הבריטי. הסיבוך היקשה מאוד על קבלת היתרי בנייה והיווה פתח לשליטת השלטון הזר עלינו, הנייטיבס ,ולחנופה כלפיהם, אולי גם  לשוחד.

היום במדינת ישראל, השלטונות – המרכזי והמקומי, מתעלים על קודמיהם הבריטים ברמה הראויה להירשם בספר השיאים של גינס! מערכת שלטונית העוסקת בקבלת היתרי וזכויות בנייה, הפכה לתהליך שמהווה התעללות בכל מי שבונה. התהליך הפך לגורם עיקרי לסיאוב, לשחיתות ולהתעללות בבונים, כשהתוצאה הינה עלות הדיור פי עשרה [10] מהעלות שהיתה יכולה להיות אם וכאשר נחיה ביושר בתוכנו, בין כל העוסקים הרבים מספור המנצלים עכשו ככל יכולתם את הזקוקים לשירותיהם. אם ואולי פעם נזכה או נכפה על השלטונות לשרת את העם ולא לגזול אותו.

אין פלא שנושא הבנייה הביא לבית הסוהר בונים, בנאים, קבלנים, פקידים, מהנדסי עיר, עוכרי דין, ראשי ערים וראש ממשלה. יותר נורא שהביא לכך שצעירים נאלצים, בניגוד לרצונם, לרדת מהארץ בגלל מחירי דיור מפלצתיים.

עכשו בארץ, כמו בהצעתו של ה.ג. ויילס, העיסוקים בתחום הבנייה והשחיתות המלווה אותה, מאפשרים תעסוקה להמוני בני אדם: בטלוויזיה, בעיתונות, בחקירות המשטרה, בפרקליטות, ברשויות המקומיות ובאחרים, רבים מספור. אם נתאר רגע שבו כל העוסקים בבנייה לא יהיו נתונים לעיוות הנוראי הזה אלא הכול קבוע, מסודר, ברור, מוחלט, מקצועי, מוסמך וללא כל אפשרות למניפולציות, כמו למשל בתחום הרפואה, בה כל העוסקים נמצאים ופועלים באחריות מובנית מקצועית ולא צריכים לכל טיפול לקבל אישורי ביורוקרטים, ועדות ופוליטיקאים. הרי אם הרפואה היתה נתונה למניפולציות פוליטיות כבבנייה, מי היה שורד ונשאר בחיים? ספק רב אם השלטונות, היו מוכנים להפוך את נושאי הבנייה לטהורים ובלי אפשרויות לשחיתות, המכניסה הון תועפות מחד ולבית הסוהר מאידך.

מרדכי (מוטי) בן חורין, אדריכל

* * *

לכבוד חג חנוכה המתקרב – הודעה נוגעת ללב

הוצאת לשון

ת.ד. 51175 ת"א  67132, רח' מנחם בגין 72 ת"א

poochoo@smile.net.il

כרכי הספר "בחיי"  מאת פוצ'ו הם טרילוגיה אוטוביוגרפית החושפת בגילוי לב את חייו של צבר מצוי בעל שפם עבות. 

בחיי [1]  – ילדות בתל אביב ונערות בפלמח במלחמת העצמאות​

בחיי [2] – עלילות צעירים  וצעירות בישוב משלט (נתיב הל"ה)  ליד הגבול הירדני

בחיי [3] – הווי סטודנטים בפקולטה לחקלאות ובאוניברסיטה של חניתה

מי שלא מסתפק בקריאת המודעה, ורוצה לקרוא גם את הספרים עצמם, יוכל לבקשם בחנויות הספרים (88 שקל לעותק יחיד) או שישלח המחאה לפקודת "הוצאת לשון" ע"ס 60 שקל לכל עותק, ויקבל את הספר, או הספרים, בדואר ישראל.

[אהוד: אני ממליץ מאוד על שלושת הכרכים, שפשוט קשה לי להאמין שכולם פורסמו בהמשכים במכתב העיתי וגם שלא הפסיקו להצחיק אותי. מהרו לרכוש אותם בטרם יוחרמו בגלל שפע ההטרדות המיניות המתוארות בהם, ואם אחת המוטרדות תתלונן, זה הסוף של המחבר. יוקיעו אותו, ובתקינות הפוליטית המשתוללת כיום – זה יגמור אותו!]

מי שלא מסתפק במודעה אחת – הנה עוד אחת

ביום שישי 22.12.17  בשעה 10.30 בבוקר תקדיש צוותא את תוכנית קבלת שבת לפוצ'ו לכבוד צאת הטרילוגיה שלו "בחיי".

בין המשתתפים: אהוד בן עזר, אריה ברנע, אורה מורג, שאול ארלוזורוב, יהודה אטלס, דני קרוון, איה הג'ינג'ית, ימי ויסלר, עדנה סימונסון...

שירה: להקת ותיקי מגפיים, שי לביא, נפתלי אלטר, תמר גלעדי. רמי הראל.

מנחת הערב: ליאת רגכ, מפיקה: נילי שחור. 

כרטיסים בקופת צוותא 03-6950156  (מי שיגיד את מלת הקוד 2016 או יגיד שהוא גימלאי יקבל כרטיסים במחיר מוזל של 50 שקל.

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

העברת השגרירות לירושלים – אינטרס אמריקאי

לראשי ממשלת ישראל תפקיד מרכזי במיסמוס החוק האמריקאי – שאושר באוקטובר 1995 – להכרה בירושלים המאוחדת כבירת ישראל והעברת שגרירות ארה"ב מתל אביב לירושלים. ערב ההצבעה בסנאט אמר לי הסנטור הבכיר, דניאל אינוייה, שראש הממשלה יצחק רבין האיץ בסנטורים לתמוך בדרישת הנשיא קלינטון להוסיף ללשון החוק פיסקה המאפשרת לנשיא לדחות את העברת השגרירות, מדי חצי שנה, משיקולים בטחוניים.

ב-1999 נקעה נפשם של הסנטורים קייל (רפובליקני) וליברמן (דמוקרטי) מדחיית יישום החוק, והגישו הצעת חוק מעודכנת ללא דחייה נשיאותית, וקיצוץ 100 מיליון דולרים מתקציב השגרירויות בעולם אם תימשך הדחייה. אבל, ראש הממשלה אהוד ברק בקש מהסנטורים להיעתר לדרישת קלינטון להסיר את ההצעה – שזכתה לתמיכת 84 מתוך 100 סנטורים – כדי שלא לפגוע בתהליך השלום...

האם ראש הממשלה בנימין נתניהו ממנף את יחסם החיובי החריג של הנשיא, דונלד טראמפ, וסגנו, מייק פאנס, למדינה היהודית וליהדות, ולא מקריב את ירושלים על מזבח "תהליך השלום" ונוחיות-הרגע? האם הוא מעודד את טראמפ לממש את התחייבותו המהדהדת להעביר את השגרירות לירושלים?

אי-העברת השגרירות מתפרשת ככניעת ארה"ב ללחץ ערבי, חשש מטרור אסלאמי, ואימוץ הרפיסות האירופאית, תוך כרסום בתדמית ההרתעה האמריקאית, שהיא קריטית לבטחון הלאומי של ארה"ב וליציבות העולם.

פייסנות, ויתורים וכניעה ללחץ מעודדים טרור, כפי שלמדנו מתוצאות תמיכת ארה"ב באייתולות ב-1979, הכרת ארה"ב באש"פ ב-1988, הסכם אוסלו ב-1993 ועקירת הישובים מעזה ב-2005. לעומת זאת, וטו אמריקאי על גינוי ההתנחלויות במועצת הביטחון באו"מ ב-2011 לא הביא לגל טרור.

אי-העברת השגרירות למערב ירושלים תחייב את הערבים לאגף את ארה"ב מהצד הרדיקלי, ובכך להוסיף עוד מכשול בדרך לשלום.

לעומת זאת, העברת השגרירות תבטא את האתוס האמריקאי, מ-1620 ועד היום, הרואה בירושלים מקור השראה מוסרי ודתי, המיוצג על ידי 50 ערים ועיירות  בארה"ב הנקראים:

Jerusalem

Salem

שלם – הוא שמה המקורי של ירושלים.

העברת השגרירות לירושלים תבטא את נחישות טראמפ להימנע משגיאות קודמיו ולהמשיך ללכת נגד הזרם, ולא להיסחף בזרם.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

* * *

ד"ר ארנה גולן

מושבת עונשין לגברים

מה יקרה כאשר הפמיניסטיות הקיצוניוֹת תגענה לשלטון בישראל?

על ספרו של ד"ר משה גרנות, "האי", הוצאת מעיין, 2016

אמנם אישה אנוכי, ובכל זאת נהניתי לא מעט מקריאת ספרו החדש והמקורי של משה גרנות, שאמור היה, אולי, להכעיסני ולו במקצת.  שהרי זו – כבר לפי הגדרתו של המחבר עצמו בפתח ספרו – "דיסטופיה", שהיא היפוכה של האוטופיה הבאה להציג עולם עתידי טוב מן ההווה.

ולא עוד, אלא שכאן באה הדיסטופיה להזהיר מפני "מעקשיו של העתיד" כפי שרוצות לעצב אותו הפמיניסטיות הקיצוניות, התובעות לא רק שיוויון בין המינים אלא הכרה בעליונות הנשית המהותית ובנחיתותם של הגברים.

להבהרת הקיצוניות הפמיניסטית ומהלכה, לדעתו, מצטט גרנות כמוטו מסיפרה של יהודית קציר, שבו נאמר ש"בכלל הכי טוב שהעולם יהיה רק של נשים, והגברים יוחזקו באיים בודדים לאספקת זרע," והאמירה הזאת שימשה רקע אירוני לספר שלפנינו. וכך נבנית הדיסטופיה ב"האי" על מימוש בדיוני-דמיוני מבריק של חזון בלהות, שבו הגיעו לשלטון בארץ הפמיניסטיות הקיצוניות, והן משליטות מישטר אימים של העדפת הנשים וחינוך מחדש של הגברים, כיוון ש"ככל מהפכה שצלחה, אף זו צועדת קוממיות לקראת שלטון של עריצות." (ככתוב בעטיפה האחורית).

"האי" עצמו הוא אי יווני, שבתודעתנו משמש כמקום נופש, אך כאן נבחר לשמש דווקא מושבת עונשין או מחנה ריכוז לגברים שלא הפנימו את מערכת הערכים החדשה ו"הנכונה", והם נשלחים לשם לחינוך מחדש, "לתיקון" או "לשיפוץ" של עמדותיהם ומעשיהם, והתאמתם לערכים של השלטון הפמיניסטי הקשוח החדש.

גם הזקיפים והשומרים באי הם יוונים קשוחים, ואילן המדריכות-מחנכות הקשוחות הן לסביות מוצהרות, על מנת שלא תימשכנה לגברים, כנרמז, ולא ידוע על איש שחזר מן האי לביתו.

לעומת זאת ידוע כי כל החשוד בהשקפות "פסולות" נשלח לחלק נורא יותר של האי. שיעורי "התיקון" מתבצעים בסדנאות כפויות של שינון או בתירגול "מעשי" אכזרי אך מוצג בהתחסדות ע"י השומרות-המדריכות הלסביות כנועד לטובת ה"משופצים". בפועל הן הופכות את הגברים לחסרי אונים, מושפלים, מתחנפים לשם הצלת עצמם מעונשים, וכמעט לילדים נטולי עמידה. כך נוצרת סאטירה משעשעת למדי וחריפה, שהיא כמובן מטרת הספר, ואשר אהוד בן עזר כבר היטיב לתמצת את עלילתה, לבחון את עיקריה ולתאר גם את האפקט שלה על הקורא ("דיסטופיה משעשעת", חדשות בן עזר, גיליון 1104).

נשאלת השאלה  כיצד יש לקרוא ולהעריך את הישגיו של ספר מסוג זה, שמעצם טבעו הוא הוא בגדר של ספרות לוחמת, דידקטית, ועל כן  מיבחנו הוא בעיצוב המיוחד לו. שהרי לא נתבע מסיפורת כזאת העמקה פסיכולוגית ויצירת דמויות "עגולות" ועולם פנימי מפותח ומשכנע, הסתברות סיבתית מדוייקת ומשכנעת, סימליות או מיטאפוריקה מעשירה, וכיו"ב.

כאן נצפה למשהו אחר. כאן אמור הקורא להתפעם מן המימוש המקורי והמבריק של החזון העתידי המאיים (בהגזמה, כמובן) – ולכן מכוח ההמצאה, מההפתעות הבידיוניות המשעשעות, מהסאטירה החריפה והעוקצנית על הספרות הפמיניסטית ועקרונותיה התיאורטיים בקיצוניותם, ואפילו אינו מסכים עם עמדותיו של המחבר. וחשובה כמובן גם יכולת ההמחשה  של המציאות העתידית הבדוייה לחלוטין אך מאיימת. ובכל אלה אכן הגיע המחבר להישג.

למשל, הדמויות. לא נדרשת כאן מורכבות אנושית ונפשית והעמקה פסיכולוגית והרחבה במתן מהלך חייהן ועברן של הדמויות, אלא דווקא ייצוגיות וקווי אופי ומעמד ועיסוק בולטים וברורים. יותר מזה, על מנת שישרתו את התכלית האידאית כהלכה, בחר גרנות להתמקד בדמויות של אינטלקטואלים מתחומי האקדמיה, התקשורת, המחקר המדעי והגרעיני, החינוך, הממשלה והכנסת. בכך הובלטה לא רק המהפכה המעמדית ותוצאותיה החברתיות והשלטוניות, במקרה זה של המינים, אלא גם הוצגו דמויות בעלות רקע השכלתי נרחב, כך שיוכלו לנהל פולמוסים סביב מהפיכת הפירמידה המעמדית והנמקותיה. למשל, הדמות המרכזית שנקודת תצפיתה היא המאירה את המתרחש, הלא הוא מנחם-מני ברק, היה איש תקשורת מובהק, קריין ברשת ב'.

ובנוסף, הרי גם המהפכה הקומוניסטית חיסלה תחילה את האינטלקטואלים שעמדו בראשה, והרמזים למהפכה זו מלווים פרטים רבים. נכון, בפרקים האחרונים נסחף גרנות לוויכוחים אידאולוגיים ארוכים מאוד (גם אם מעניינים כשלעצמם), כי חשוב לו להשמיע אותם ואפילו בלי לשלבם כהלכה בדיאלוגים, אבל הפיתוי היה גדול.

גם מצד העלילה ניכרת התאמה לתכלית היצירה. הסיפור בנוי, בעיקר בפרקים הראשונים, כעלילה רבת מתח, כיוון שהאינפורמציה לגבי המקום, הזמן ותנאי החיים הכל כך מוזרים, הולכת ומתבהרת בהדרגה, לרוב בדיאלוגים ותוך התרחשות ומעשים, וכל פעם מתגלה הלא צפוי, אף שהתיאור הוא עובדתי, כמו-ריאליסטי.

העלילה אף בנוייה על עקרון ההקצנה של הסיוט "החינוכי", עד שהוא מגיע לאין נשוא, ואז מגיע הפיתרון המפתיע (הציני ומשעשע כאחת). ועוד, למרות שההפתעות הרבות נבנות על הבאת תופעות לכלל קיצוניות אבסורדית, מעוררים האבסורדים שבמושבת העונשין המוזרה הזאת תדהמה, שעשוע וגיחוך ואפילו פירצי צחוק למרות הקשיחות שבהם ואפילו האכזריות. ומעניין, למרות שהקורא מודע לבידיוניות המוחלטת, בכל זאת  ברקע קיים גם המתח: מה יקרה עכשיו? 

גם הפתיחה תורמת לכך. המספר כבר שרוי ב"ביתן", וצופה, כשכולו מותש מחום, באיש החדש והלא מזוהה הנכנס פנימה ואינו מסוגל כלל להבין היכן הוא שרוי. רק כשהמספר מזהה אותו כשר לשעבר, הוא מתחיל להסביר לו את שיטות החינוך לפמיניזם חדש, ותוך כדי שרטוט  המציאות החדשה במחנה ובארץ, מדגים כמה ממאפייני הפמיניזם החדש.

למשל, פסילת הספרות הקלאסית הגדולה או ספרי הלימוד על שום שהנשים מתוארות בהם ככנועות, חלשות ואמוציונליות, בעוד הגברים מוצגים כהיפוכן. על מנת להיעשות מורה נדרשת תעודת יושר מהמשטרה שאין לגבר סטייה מינית. תקנון הכנסת שונה ואישה היא ראשת הממשלה על שום היותה אישה. "אפלייה מתקנת" גורמת להדחת הגברים ממשרות בכירות ולמינוי נשים חסרות הכשרה במקומם. "השמאל החדש" הוא שיוזם ותומך, והחרדים מצטרפים לתמיכה תמורת הפרדה בין גברים ונשים באוטובוסים!

ובמחנה עצמו? כאן נשמעות בסדנאות הטפות על הרוע שבגברים (מלחמות, דם ויזע) ועדיפות התכונות הנשיות שעליהם לאמץ ולהוקיר (קשר עמוק ביניהן של "דם הווסת", אחווה נשית, ערכים של שלום ואהבת אדם וכיו"ב). ובנוסף, הטפות נגד הפרסומות המכוונות ל"תשוקותיו החולניות" של הגבר, נגד הטרדות מיניות ועוד, וכל זאת בתיאוריות ללא סוף, סרטים והרצאות. וכיוון שהם הורחקו מנשותיהם ומנשים בכלל, מסופקות להם אחת לשבועיים בובות מתנפחות לפורקן מיני... אבל באין ברירה הם מתרגלים לכול ומשלימים.

את הקורא זה משעשע מרוב ההמצאה, ובאבסורד המפתיע, אבל גם... קצת מחריד. ואז מעלה המספר מני (בשם גרנות, כמובן) התרסה, "שהרי הנשים עושות כל דבר אפשרי כדי לשמש אובייקט מיני," מתקשטות ומתייפות (הפמיניסטיות יאמרו כמובן שלמען עצמן) ותוך כך משלב גרנות ביקורת אירונית על ספריהן של סופרות ישראליות, כמו קציר וזילברמן, על תיאוריות מן העבר (מיל, אנגלס ועוד) שספריהם נקראים  במהלך "הטיהור התרבותי" במחנה. ואוי לבורח מכאן, כי אז יישלח למקום לא נודע על ידי הזקיפים היווניים.

ולמה בכלל הגיע מני, הקריין מרשת ב', למקום? משום שטען שבכל זאת יש תועלת בגברים, תועלת בעבודות פיסיות, ואילו השר חטא כי טען ששרת החינוך נכשלה בכך שלקחה על עצמה את תיק הביטחון על מנת לנטרל את "השוביניזם הגברי" וגרמה להתרסקות מטוסים. וכמובן, ההגזמות וההמצאות הללו משעשעות, מעלות גיחוך אבל אט אט, כשהגברים נעשים כילדים נכנעים ומוצאים הצלה פורתא במשחק כדורגל מאולתר מסמרטוטים, בכל זאת מתעורר קצת סיוט.

הסיוט האבסורדי הזה גובר מעבר לחיוך המופתע, מפרק ד' – ומגיע לשיאו בפרק ז', בתיאורו של החינוך-מחדש "המעשי", כלומר בכפיית הגברים להתנסות באופן ממשי כביכול (באמצעים ממוחשבים) בהווייה ובקיום הנשי, ובתפקידים המסורתיים של האישה בזוגיות ובנישואין, כולל בקשיי ההריון, במכאובי הלידה ובדרכי ההנקה... אין תימה שגם מדווח על התאבדותם של גברים בעלי משרות גבוהות, מדענים או מנהלים, שנשים תפסו את מקומם, ניצלו אותם ובגדו בהם, בעוד שבאי הם נאלצים לשוב לשמוע ולראות סרטים על ניצולן של הנשים (אשתו של המספר, למשל, גזלה עתה את כל רכושו), או גברים שנשברה רוחם באי. המכאובים והסיוטים שעוברים הגברים כבר לא בדיוק משעשעים, והם אולי קצת מרחיקים לכת.  עתה גרנות כבר אינו יכול להתאפק ומקדיש מקום נרחב לוויכוחים תיאורטיים, בעיקר עם הפמיניזם הצרפתי אך גם עם ספרות הנשים הישראלית (בייחוד יוכי ברנדס, ענת גוב, שולמית גלבוע ואחרות) – ומנגיד אותן לעובדות המציאות מנקודת התצפית הגברית.

וכיצד יסתיים הסיפור? אמנם, הסיפור הוא מעין "מדע בדיוני" אבל בהכרח עולה השאלה איך המספר מני ברק יכול לספר לנו הכול? איך השתחרר משם? ובכן, הפיתרון בהחלט נמצא לגרנות והסיום הבידיוני במובהק, מפתיע, מותח אך גם מעורר חיוך משחרר (לא סתם גרנות מחייך בתמונה שעל העטיפה, כאומר לנו: נו, איך בישלתי לכם אזהרה יפה?...)

פאניה דור, השומרת הקשוחה שהזמינה אותו אליה כבר כמה פעמים ובאחת מהן התוודתה על זהותה הלסבית הבדוייה ועל משיכתה אליו, מבריחה אותו להפתעתו, בלילה, דרך כל אמצעי השמירה הממוחשבים והמאיימים. היא מצטרפת אליו כיוון שזהותה האמיתית התגלתה, ואחד הגברים שכבר נמלט מחכה להם בחוף עם סירה והם שטים אל החופש! והיכן מצוי החופש? בטורקיה כמובן! עתה גרנות ממש מחייך את חיוכו האירוני. מטרתו הושגה.

ולסיום. "האי" הוא ספר מקורי בתכלית, "דיסטופיה" פולמוסית ורבת המצאות, וגם ספר נועז ואמיץ, שהרי יש לשער שיתקבל בפנים זועפות, ובוודאי על ידי הסופרות שהוזכרו בשמן... אבל מעבר לעמדות האידאולוגיות גם הן יודו כי הפולמוס נעשה בכוח של דמיון ומקוריות ובליוויית חיוך אירוני, ועם זאת, תובע בכל זאת התייחסות רצינית וגם איזושהי חשיבה נוספת.

ארנה גולן

המאמר התפרסם לראשונה ב"עיתון 77", גליון 388, אפריל-מאי 2016.

* * *

אהוד בן עזר

"האי" של משה גרנות

דיסטופיה משעשעת

משה גרנות: "האי", מעין הוצאה לאור, ישראל 2016, 128 עמ'.

ספרו האחרון של משה גרנות (שהתפרסם בשעתו בהמשכים במכתב העיתי) פותח במוטו של אחת מגדולות הספרות העברית שבכל הדורות:

"בכלל הכי טוב שהעולם יהיה רק של נשים, והגברים יוחזקו באיים בודדים לאספקת זרע."

[יהודית קציר, "הנה אני מתחילה", עמ' 171].

אותה רוח משועשעת של הקנטת נשים, בייחוד אם הן מגדולות הספרות העברית וכותבות שטויות על גברים – נושבת מדפי "האי", אשר ככתוב על עטיפתו האחורית – מתאר כיצד מתגשמים חלומותיהן של פמיניסטיות רדיקליות, כשהגברים מנודים מרפובליקת הנשים, ומגורשים לאי, בו הם אמורים להתחנך מחדש, להסיר מעליהם את התכונות הגבריות השליליות, ולאמץ תחתיהן תכונות נשיות חיוביות. מהפכת הפמיניסטיות החלה כתנועת שחרור, אך כמו כל מהפכה, צועדת קוממות לקראת שלטון של עריצות.

בסגנון כמו-ריאליסטי אבל מופרך לחלוטין, מתאר גרנות את האי היווני שבו שולטות נשים השייכות לשלטון הנשים החדש בישראל, כשהן נעזרות בזקיפים יווניים המזכירים יותר סריסים תורכיים מאשר גברים אמיתיים.

הכלואים הגברים באי, המתואר כמין מחנה ריכוז שנהגה במוחותיהן של הנשים שהצליחו לכבוש את השלטון בישראל – מאבדים את גבריותם ואולי גם את שפיותם מהיותם נתונים למישטר של שטיפת מוח פמיניסטית טוטאלית. לכלואים באי אין תקווה. הם מנותקים מן המציאות החיצונית בישראל ובעולם, זוכים לעיתים, ברשות, לזיין בובות כדי להתפרק, אך במקביל גם נאלצים לדמות הנקה של תינוקות מלאכותיים שנצמדים אליהם ולסבול גם כאבי הנקה.

אך לפחות לגיבור הסיפור, מנחם-מני ברק, עיתונאי-שדרן לשעבר, בטרם נשלח לאי לתיקון מידותיו – מצפה הפי אנד. אחת הסוהרות הקשוחות נוטה לו משום-מה חסד, או אולי יצריה הטבעיים גוברים עליה. בסתר היא שוכבת איתו. מודחת מן האי בגלל התנהגותה, אבל מצליחה, באמצעות אחד הניצולים מן האי, לחזור אליו בספינה ולחלץ את מני אהוב-גופה מן האי המקולל.

הסיפור של "האי" מומלץ לקריאה בתור בידור מהסוג של הומור שחור, וראוי אולי בייחוד לשעות של טיסה ממושכת. קוראים אותו בחצי-רצינות, כאילו לראות עד היכן אפשר למתוח את המתיחה, ומשועשעים מהמצאותיו של מחברו. הספר ספוג מידה מיזאנטרופית גדושה של תיעוב כלפי נשים דעתניות וטיפשות שכובשות את התרבות, אבל מה שמנחם את הקורא הוא שבחשבון הסופי הגברים הרבה יותר גרועים מהן. וכמו שכותב המחבר בחלק השני למוטו של ספרו:

"דיסטופיות אינן מתיימרות לנבא את העתיד, הן רק מזהירות מפני מעקשיו האפשריים."

אהוד בן עזר

פורסם לראשונה בגיליון 1104 מיום 17.12.15.

* * *

החל עידן הגברים המסורסים

בעקבות היסטריית התלונות על "הטרדות מיניות"

נשים, אל תבקשנה לכן זין

לֵכנה לתקשורת ותקבלנה סיפוק!

* * *

מנחם רהט

מסיתים ומדיחים

קוראי טור זה, בוודאי מודעים לביקורת שנמתחה כאן לא פעם ולא פעמיים כלפי נתניהו. מי שגנב בציניות זחוחה את קולותיהם של מצביעי הימין הקשוח בהבטחות חגיגיות לבנות ביו"ש, אך היפנה להם עורף ועמד מאחורי מדיניות אכזרית של גירושים, קריסת משפחות והרס בתים; מי שהפגין אדישות להתעמרות הצבא והמשטרה כלפי מתיישבים, שהפכו תחת שלטונו לאזרחים סוג ב'; מי שהפך עצמו למבטיחן שווא סידרתי – קנה ביושר את הביקורת כלפיו. 

אולם מסתבר שבעניין אחד חייב כל אזרח שטובת המדינה לנגד עיניו, להתייצב לצידו – מול מה שנראה כרדיפה מקוממת נגדו ע"י משטרת ישראל. לא היה תעלול נבזי אחד שלא השתמשו בו כדי להשפיל ולפגוע בנתניהו ובמשפחתו, על מנת להורידו מהשלטון שלא באמצעות הקלפי. כמיטב מסורת השמאל, שום תרגיל של הכפשה, לרבות באמצעות עבירות על החוק והפצת כזבים, לא הוחמץ.

ולוּ רק משום כך ראויה שתאושר החקיקה השוללת מן המשטרה את זכות ההמלצה, אם להעמיד נחקר לדין ואם לאו. שיתמקדו החוקרים במה שהם אמורים לדעת – לחקור. אבל איך תמליץ המשטרה לסגור תיקים, לאחר השקעה אדירה של משאבים, בהליכי חקירות ובהדלפות כוזבות? אפילו בכיר השמאל פרופ' מרדכי קרמניצר הבין זאת, כשנימק תמיכתו בשלילת זכות ההמלצה מהמשטרה.

ובעיקר כשנראה שהחקירה מוטה מלכתחילה. לחקור זה בסדר גמור, אבל למה מהמקפצה? למה לפזר הדלפות מרושעות, חלקיות, מצונזרות, מגמתיות? וכל זה, מיותר להזכיר, בניגוד לחובות שמירת החוק ופקודות המשטרה. אפילו יועץ חיצוני לענייני הדלפות מרושעות הם גייסו, תמורת שכר עתק, על חשבון משלם המסים.

משהו רקוב בממלכת דנמרק. מפחיד. אנטי דמוקרטי בעליל. האם זו תוצאת שטיפת המוח שעברו בכירי המשטרה (כמו גם בכירי הפרקליטות, הצבא וגופים נוספים), ע"י אירגוני הדה-לגיטימציה בראשות הקרן להכחדת ישראל? ואולי פרי התאווה למחמאות השמאל הרדיקלי וכלי התשקורת שלו – הארץ וידיעות, וערוצי 12 ו-14? ושמא זהו פרי שיטת 'הדלף לנו והצל את עורך'? ואולי זה נובע מן הרצון להתייפייף בפני האמנון אברמוביצ'ים למיניהם, שבולעים לתיאבון כל קש וגבבה שמאכילים אותם?

א-פרופו אברמוביץ, תשמעו סיפור: בקיץ 1996 החליט נתניהו למנות את פרופ' יעקב נאמן לכהונת שר המשפטים. היועהמ"ש דאז, מיכאל בן יאיר, מינוי של רבין, הוזמן לשיחה עימו ושמע שהוא מסיים את תפקידו. בן יאיר החליט לסגור חשבון עם השר החדש והתבטא באוזני מקורבו שמעון שבס (ע"פ עדותו): "אני הולך לתקוע את הפאשיסט הזה." בסיוע המשטרה נתפר לנאמן תיק פלילי הזוי, שאילץ אותו לוותר על משרד המשפטים.

למרות שהיה צריך להיות ברור למשטרה שמדובר בתיק מופרך, הדליפה המשטרה שמדובר בתיק יצוק בביטון מזויין. בעיצומה של החקירה, דיווח אברמוביץ מפי מדליפיו במשטרה: "חקירתו של השר נאמן מסתעפת ומתרחבת. היא גולשת מעבר לנושא הידוע... איש משטרה בכיר מאוד המקורב לחקירה אמר: גם אם נסב את ראשינו הצידה, ולא נסתכל על הפרשיות, הפרשיות תסתכלנה עלינו."

ומה בסוף? שלושה שופטים הוציאו את הנאשם צח כשלג. כל ההדלפות המרושעות, הזדוניות, הפכו לעורבא פרח. נאדה. ואף אחד במשטרה ובפרקליטות מעולם לא נתבע לשלם את פרי רשעותו של בן יאיר.

ואולם כל זה מחוויר לנוכח הגילוי האחרון של כתב אתר החדשות 0404, בועז גולן, השבוע. הוא חשף שבכירים במשטרה ליבו בזמן אמת את מפגיני מוצ"ש נגד נתניהו. אין שום הגדרה להתנהלות הזו פרט להפיכה צבאית. פוטש. משטרה מסיתה בגלוי נגד הממשלה, במאמץ להדיחה. מסיתים ומדיחים. טירוף מערכות.

הסיפור נשמע לקוח ממחוזות השטאזי והקג"ב: קצינה בדרגת רפ"ק, המעורבת בחקירות נתניהו בלהב 433, מסיתה את חברי קבוצת הפייסבוק העניפה שלה, באמצעות האייפון המשטרתי (!), להפגין בשדרות רוטשילד נגד נתניהו, להצטרף ל״מחאת פתח תקווה״ – ההפגנה הקבועה נגד היועמ״ש בדרישה להגשת כתב אישום נגד נתניהו, בין אם היתה עבירה ובין אם לאו. 

וזהו הפוסט החתרני: "חברים. זהו. הגיעה השעה. ׳מחאת רוטשילד' חוזרת בענק ומתאחדת עם מפגיני מחאת פתח תקווה במוצאי שבת הקרובה בשד׳ רוטשילד 16 בתל אביב. הפעם לא בגלל מחירי המילקי, אלא בגלל השחיתות הנוראית, בגלל החוקים המטורפים שמנסים להעבירם בבהילות בכנסת, בגלל הניסיונות לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה את כל החקירות, את כל הבדיקות... בואו בהמוניכם להפגנת הענק ולצעדת הענק..."

והמסיתה הזו, שביזתה את המדים והדרגות, בניגוד מוחלט לפקודות המשטרה, אך זוכה לגיבוי התקשורת הממוסדת שמעלימה את הסיפור, עדיין לובשת מדים ועונדת דרגות. אילו היתה לנו משטרה ראויה, כי אז היתה אותה מסיתה נזרקת הביתה ומובאת לדין, למען ישמעו וייראו, וגם יבינו שראשי ממשלה אפשר להדיח כאן רק בקלפי.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 6.12.17

* באיחור של שבעים שנה – הכרזה של נשיא ארה"ב על הכרה אמריקאית בירושלים כבירת ישראל והעברת השגרירות האמריקאית לירושלים, אם אכן תהיה, הינה צעד היסטורי שיחזק באופן משמעותי את מדינת ישראל ואת מעמדה. הכרזה כזו תהיה צעד בלתי הפיך.

לכאורה, זה הרי מובן מאליו שארה"ב תכיר בריבונותה ובבירתה של ידידתה הקרובה ביותר, אך עובדה היא שהצעד הזה נעשה באיחור של שבעים שנה.

טראמפ ראוי לשבח על כך שלא נכנע לאיומי הערבים. כעת נותר רק לקוות שאכן, זו תהיה ההצהרה.

* השיבר – קיומה של השגרירות הישראלית ברבת עמון, היא ליבת הסכם השלום בין ישראל לירדן. כאשר שגרירות ישראל בירדן סגורה, ושגרירת ישראל בירדן ועובדי השגרירות אינם נמצאים ביעדם, זו הפרה בוטה של הסכם השלום.

הסכם השלום עם ישראל קריטי לירדן, כיוון שישראל משקה את ירדן הצמאה במי הכינרת, הודות להסכם המים הנדיב מאוד מאוד, שהוא חלק מהסכם השלום. ישראל מחויבת להסכם הזה, בדיוק כפי שירדן מחויבת לשגרירות ישראל ברבת עמון. ישראל מכבדת את מחויבותה להסכם. ירדן – לא.

מן הראוי שראש הממשלה יצביע על השיבר ויודיע לירדנים: תתנו – תקבלו. לא תתנו – לא תקבלו.

* כבר אין בו צורך – כתוצאה מהלחץ הציבורי, הודיע ראש הממשלה שהוא מבקש להחריג את עצמו מ"חוק ההמלצות". כיוון שכל החוק לא נועד אלא למענו, כעת כבר באמת אין בו צורך, ויש לזרוק אותו למקום הראוי לו - פח האשפה של ההיסטוריה.

כל הרעיונות של החלת החוק בעוד 3 חודשים וכד', הם רעיונות הזויים. האם נכון לשבש חקירות בעוד שלושה חודשים, או שלוש שנים, או שלושים שנה? אין מקום לחוק הזה. נקודה.

* אין מקום לחוקים מושחתים – ח"כ אמסלם מסרב לרדת מהעץ ומתעקש להעלות בשבוע הבא את "חוק ההמלצות" באופן שלא יחול על החקירות הקיימות.

יש לקוות שלא יעשה כן, ואם כן – יש לסכל את החוק הרע הזה.

נכון, חשוב היה בראש ובראשונה לסכל את הניסיון הנואל, שהוא המטרה של החוק ושל הבהילות בהעברתו – לחוקק חוק פרסונלי לשיבוש חקירת ראש הממשלה. נכון, חשוב היה למנוע את השערורייה, שבשעה שראש הממשלה נמצא בחקירות, הכנסת תחוקק חוק שתקשה על חקירתו. נכון, אם כבר מתקבל חוק כזה, בראש ובראשונה צריך היה לדאוג שהוא לא יחול באופן רטרואקטיבי, כפי שהציע מלכתחילה בני בגין (ולכן החשוד נתניהו החליף אותו בחשוד דוד ביטן בוועדת הפנים), ולו למען הנראות הציבורית ואמון הציבור במערכת הפוליטית.

אבל בראיה לטווח רחוק, עיקר נזקו של החוק, הוא עצם פגיעתו בחקירות שחיתות שלטונית (החוק, אגב, בניגוד לספינים שמתרוצצים בעניינו, עוסק אך ורק בשחיתות שלטונית, כלומר הוא לא עוסק באלפי נחקרים מן השורה, אלא רק בחקירות עם פרקליט מלווה, כלומר חקירות של פוליטיקאים בכירים), גם בעתיד. כלומר, גם אם יהיו חשדות חדשים נגד נתניהו אחרי תחולת החוק, או נגד בכירים אחרים, או בכנסות ובממשלות הבאות – יש לסייע לחוקרים להגיע לחקר האמת, ולא להציב בפניהם מכשולים. אין מקום לחוקים להגנת השחיתות.

* הציב את הגבול – בשבוע שעבר ביקרתי בחריפות את כחלון ואת "כולנו", וקבעתי שהם מעלו באמון הבוחר (לפחות באמון הבוחר אורי הייטנר שנתן להם את קולו) בכך שתמכו בקריאה ראשונה ב"חוק ההמלצות".

ייתכן שמצפונו של כחלון העיק עליו, אולי היה זה חישוב אלקטורלי, אבל מי שסיכל את פיגוע ההמלצות, הוא לא אחר מאשר כחלון. ברגע שנאמר שיהיה חופש הצבעה ב"כולנו" ורבים מהח"כים של "כולנו" הבהירו שיתנגדו, הקיץ הקץ על החוק.

כחלון יכול לזקוף לזכותו הישג נוסף, אחרי סיכול הפיגוע הצרפתי.

אני מעריך שהסכנה חלפה ושני החוקים הללו יימוגו. סביר להניח שגם "חוק ההקלטות" כבר לא יעלה.

אני בטוח שהרוב הגדול בקרב השרים והח"כים של הליכוד נשמו לרווחה.

היה זה שיעור חשוב לנתניהו. לא לעולם חוסן. יש גבולות לכוח ולכוחנות. אני גאה בכחלון שהציב את הגבול (גם אם לא בדרך הישירה והגלויה, כפי שראוי היה).

* לא פרסונלי – עכשיו אני מתחיל להאמין לדוד ביטן, שהאובססיה שלו להעביר את החוק לשיבוש חקירות, אינה רק למען נתניהו.

* תאוריית הקונספירציה של דוד ביטן – דוד ביטן: "אני רק יכול לומר שהעיתוי של כל הסיפור הזה לא מקרי. יחד עם זאת, אף אחד לא ירפה את ידיי ואמשיך לייצג את בוחרי נאמנה."

במילים אחרות, ביטן טוען שהחקירה נועדה לרפות את ידיו, ולגרום לו שלא לייצג את בוחריו נאמנה.

מדובר בחקירה מסועפת על התנהלות מושחתת של עיריית ראשל"צ, כולל קשרים מפוקפקים עם ראשי משפחת פשע. בחקירה יש חשודים רבים – ראש העיר, בכירים בעירייה, קבלנים, אנשי עסקים ובכירים בעולם הפשע. ביטן הוא אחד החשודים, ולא בטוח שהוא המרכזי שבהם. כל החקירה הזאת נועדה רק כדי לפגוע בפעילותו הפרלמנטרית של ביטן? לכל החשודים הרבים הללו המשטרה תופרת תיקים, רק כדי לבלום את החקיקה של ביטן נגד המשטרה? עצוב, אך לא מעטים מאמינים לסיפור הזה, או לפחות מזייפים אמונה בסיפור הזה.

ביטן מצר על עיתוי החקירה, בדיוק סמוך לדיון על "חוק ההמלצות". וכי מה הוא מציע? שהמשטרה תדחה את החקירה עד שהוא ישלים את מסע החקיקה שלו נגד שלטון החוק ולעידוד השחיתות השלטונית?

* למי עוד תפרו תיק? - ראש העיר ראשל"צ דב צור, שנעצר בחשד לנטילת שוחד, מרמה והפרת אמונים, הוא איש מפלגת העבודה. הוא נעצר כחלק מהפרשה שבה נחקר גם דוד ביטן. האם גם לצור המשטרה תופרת תיק כחלק ממלחמתה בימין? או שהוא פשוט מוקרב למען המטרה המרכזית – תפירת תיק לדוד ביטן?

אגב, יש כאלה שבאמת מאמינים לתאוריות ההזויות הללו.

* אזור הדמדומים – גדעון לוי ביום בהיר במיוחד, לא מצליח לתאר את ישראל כדיקטטורה פשיסטית מפלצתית כמו ממציאי ומפיצי תאוריות הקונספירציה המטורללות על התיק שהמשטרה תופרת לביטן הקדוש. כבר קראתי שיש לשב"כ (שגם הוא הרי חלק מהקונספירציה – למשל, הוא משתיל בבית ראש הממשלה עובדים שיתבעו את שרה. בחיי, קראתי גם את זה) תיק על מפכ"ל המשטרה, ובאמצעות סחיטה הם גורמים לו להתיישר עם המשטרה המאפיוזית. וכו' וכו'. לא להאמין.

* מותר גם לפרגן – למה אף אחד אינו מפרגן לדוד ביטן על תרומתו לדו-קיום בין יהודים וערבים?

* המדרון החלקלק של האלימות – מי שהצדיק את האלימות של הארגונים המיליטנטיים מקרב ארגוני הנכים, שהמשיכו במאבק אחרי שנחתם הסכם, חסמו לאורך שעות כבישים מרכזיים ואיימו באלימות של ממש, כיוון שהם חלשים / אנדרדוג / צודקים וכו', אל יתפלא שזה הגיע לתקיפה אלימה של ממש בכנסת.

אין מאבק שאינו צודק. כלומר, כל מאבק צודק לפחות בעיני הנאבקים. אבל בדמוקרטיה, כל מאבק חייב להיעשות במסגרת החוק וכללי המשחק הדמוקרטי. על כך אסור להתפשר. 

* פיצוצים של שלום – קולות נפץ הם לרוב קולות מלחמה או קולות אימונים למלחמה. אולם בגולן נשמעים לאחרונה קולות נפץ, שהם דווקא פיצוצים של שלום. הכוונה היא למבצע הגדול של פינוי שדות המוקשים בגולן. השבוע נעשה מבצע גדול של פינוי שדות מוקדשים סביב היישוב קלע אלון.

השטחים שמפונים ממוקשים, עוברים לפעילות של שלום – התיישבות; שטחים להרחבת יישובים או להגדלת נחלות החקלאות של היישובים.

וכיתתו שדות מוקשיהם לשכונות ולשדות.

* סולחים לחברנו הטוב – השבוע מלאו שנתיים לפטירתו של יוסי שריד. לפני 21 שנה כתב שריד מאמר במוסף "הארץ", תחת הכותרת: "חברינו הטובים, לא נסלח לכם."

"חברינו הטובים," הכוונה אלינו, תושבי הגולן. וכך כתב לנו חברנו הטוב: "אתם מביאים עלינו מלחמה, והמלחמה הנוראה הזאת היא על ראשכם ולא תיסלח לכם... כמה מחברינו הטובים הם ממתנחלי-מתיישבי רמת הגולן, וגם כמה מחברי-חברינו הטובים – יהודה וולמן, יהודה הראל, מי לא יחבבם ומי לא יתרועע איתם... הרעה באמת תיפתח מצפון, מרמת הגולן. אנשי רמת הגולן, בדרכם המיושבת כביכול, פועלים כל הזמן ובלי הרף להוסיף יישובים-התנחלויות חדשים/ות על אלה הקיימים/ות – להוסיף, להרחיב, לעבות. הם לוחצים והממשלה נענית. ... בוולמן ובהראל ובחבריהם אין מידה כלשהי של אחריות. כאשר מוכרחים לעשות כל מאמץ כדי לחדש את המשא ומתן עם סוריה, הם שופכים שמן על המדורה שתשרוף כל סיכוי להידברות. עוד לפני שיעמידו את שולחן הדיונים – הוא יישרף כליל... לא נסלח לכם, ידידנו ברמת הגולן. האחריות לאסון עליכם. אתם תהיו אשמים."

היום הכול מבינים (מלבד קומץ סרבני התפכחות, וכאלה שהלקסיקון שלהם חסר את המילה "טעיתי") שמאבקנו על הגולן מנע אסון לאומי מחריד. שאילו מדינת ישראל פעלה על פי עצת חברנו הטוב שריד, היום איראן, חיזבאללה או דאעש היו יושבים על הכינרת. היום ברור שאלמלא מפעל ההתיישבות-התנחלות שלנו וריבונות ישראל שהוחלה על הגולן כתוצאה ממאבקנו, מצבה של מדינת ישראל היה בכי רע.

אנחנו סולחים לחברנו הטוב יוסי שריד על טעותו התהומית, הרת האסון. אחרי שמנענו את האסון הלאומי, אנחנו יכולים להרשות לעצמנו לסלוח. 

* הערבים נוהרים – ב-1968 נערך דיון בלשכת מפלגת העבודה על הקמת המערך עם מפ"ם. אחת מאבני הנגף העיקריות, אולי העיקרית, בדרך לאישור המערך, הייתה התעקשותה של מפ"ם להכליל בסיעתה ח"כ ערבי, כפי שעשתה בהיותה מפלגה עצמאית. מפלגת העבודה, בניגוד לכך, לא קיבלה ערבים לשורותיה (לא רק כנציגים לכנסת, אלא גם כחברים), אלא הקימה מפלגות ערביות תחת חסותה.

בדיון אמר שמעון פרס: "מפלגת העבודה היא מפלגה ציונית יהודית עולמית ולא מפלגה דו-לאומית מעורבת ישראלית-ערבית. מפ"ם שגתה בכך שהפכה להיות מפלגה מעורבת יהודית-ערבית... אם המערך מוביל לאיחוד... איך נדון בענייני ביטחון? עוד תהיה בעתיד נהירה המונית של ערבים למפלגת השלטון!"

הערבים נוהרים, גרסת שמעון פרס. הוא לא היה הקיצוני ביותר. בסופו של דבר סוכם על הקמת המערך, בטענה שהתועלת בליכוד תנועת הפועלים גדולה מהחיסרון של ערבי אחד ברשימה המאוחדת.

אגב, מי היתה המפלגה הציונית הראשונה שפתחה את שורותיה לערביי ישראל, ללא כל מגבלה? תנועת החירות בראשות מנחם בגין, ביום הקמתה, במאי 1948.

אגב, למה אז לא קיבלו ערבים והיום כן? כי אקיבוש משכיט.

* אני מסכים עם רוגל אלפר – קרה אתמול משהו, שההסתברות שהוא יקרה נמוכה יותר מסופת שלג באילת באוגוסט, מזכייה באותו יום הן בפרס הגדול בלוטו והן בטוטו ואפילו מזכיית ישראל בגביע העולם בכדורגל. הסכמתי ללא סייג עם משפט במאמר של רוגל אלפר. כן, זה קרה.

וזה אירוע ראוי לציון ולציטוט: "מרב מיכאלי מטרחנת לגמרי בשימוש הדווקאי והפדגוגי שלה בלשון נקבה. זה צורם וילדותי, מעין אצבע מתמשכת בעין של הצופה או המאזין. זה סתם מוזר. וזה לא תורם במאום לקידום סדר יום של שוויון לנשים." קורה.

* ביד הלשון: וּבָאֵין דָּד – לעתים אני תמה, מה היה קורה אילו השפה העברית אימצה את הגחמה הלשונית הטרחנית של מרב מיכאלי. איך, למשל, הייתה נשמעת השירה העברית. כך או ככה היה או היתה נשמע ונשמעת שיר ושירה של ביאליק:

רְאִיתִיכֶם וּרְאִיתִיכֶן שׁוּב בְּקֹצֶר יֶדְכֶם וְיֶדְכֶן וּלְבָבִי וּלְבָבָתִי סַף דִּמְעָה.

אֵיך וְאֵיכָה דַלֹּתֶם וְדַלֹּתֶן פִּתְאֹם, אֵיך וְאֵיכָה חֲדַלְתֶּם וְחֲדַלְתֶּן יֶשַׁע!

אֵיך וְאֵיכָה נֶעֱזַבְתֶּם וְנֶעֱזַבְתֶּן בָּדָד וּבָאֵין דָּד, אֹבְדֵי וְאֹבְדוֹת עֵץ, עֵצָה, נָתִיב וּנְתִיבָה,

לְלֹא מְחוֹנֵן וּמְחוֹנֵנֶת וּמֵשִׁיב וּמֵשִׁיבַת נֶפֶשׁ וּלְלֹא מְכוֹנֵן וּמְכוֹנֵנֶת צָעַד וּצְעַדָה.

אורי הייטנר

* * *

אילן בושם

9 שירים ל'חדשות בן עזר'

דצמבר 2017

מַעֲשֵׂה יְצִירָה

אָמַר הַמְּשׁוֹרֵר לִידִידוֹ הַמַּסְגֵּר:

לִפְעָמִים יֵשׁ מְחִיר לַכִּשָּׁרוֹן,

שֶׁצָּרִיךְ כָּל הַזְּמַן לִהְיוֹת בְּ"הִכּוֹן!"

לִקְפּוֹץ לָקַחַת עֵט אוֹ עִפָּרוֹן

כְּשֶׁהַמּוּזָה יוֹרֶדֶת אֵלֶיךָ בְּפִתְאוֹם.

הַקָּבוּעַ אוֹ מְקוֹם הַהַשְׁרָאָה

שָׂרַד אֶת קְבוּצַת הַנְּעָרוֹת

שֶׁהִתְמַקְּמָה קָרוֹב אֵלָיו

וּפִטְפְּטָה לְלֹא הֶרֶף

וְאֶת שְׁנֵי בַּעֲלֵי הַמְּלָאכָה

שֶׁסָּגְרוּ עָלָיו וְסָגְרוּ עִנְיָנִים

מֵעִנְיָנִים שׁוֹנִים בֵּינָם לְבֵין עַצְמָם

מְדַבְּרִים בְּקוֹל רָם,

עוֹשִׂים אָזְנָם כַּאֲפַרְכֶּסֶת

וְהַבָּעַת פְּנֵיהֶם מְפוּקֶסֶת,

נָדִים בְּרָאשֵׁיהֶם וּמְעַוִּים פְּנֵיהֶם –

כְּשֶׁהוּא דּוֹאֶה מֵעַל כֻּלָּם

מְרוּכָּז בְּשִׁירוֹ.

תְּשׁוּקָה

הוּא פָּסַע בְּמֶרְחַק מָה מֵאֲחוֹרֶיהָ

מִתְרַכֵּז בַּאֲחוֹרֶיהָ

וְנַפְשׁוֹ יוֹצֵאת אֵלֶיהָ.

חֲשׂוּפִים

הֵם הָיוּ עֵירוֹמִים

(בִּגְדֵיהֶם בָּעֲרֵמָה)

וְכָךְ חָדְלוּ לְהַעֲרִים

זֶה עַל זוֹ וְזוֹ עַל זֶה.

*

"תִּרְאֶה אֵיךְ הִיא הוֹלֶכֶת"

אָמַר אֶחָד לַחֲבֵרוֹ,

"תִּרְאֶה בְּאֵיזוֹ מוּדָעוּת

הִיא מְטַלְטֶלֶת אֶת שָׁדֶיהָ

הַמְּטַלְטְלִים חַיֵּיהֶם שֶׁל

הַלּוֹטְשִׁים בָּהּ מַבָּטִים."

תְּהִיּוֹת

חוֹדְרִים

וְנֶחְדָּרִים

וְנֶחְרָדִים –

הוּא חוֹשֵׁב:

הַאִם זֶה עַל אֱמֶת (וְאֵין זֶה חֲלוֹם?)

וְאִלּוּ הִיא חוֹשֶׁבֶת:

הַאִם זֶה בֶּאֱמֶת (שֶׁהוּא אוֹהֵב אוֹתִי?)

נֶאֱחֶזֶת בַּחַיִּים

זְקֵנָה מוּפְלֶגֶת מוֹעֶדֶת וְרוֹעֶדֶת

עַל סַפְסָל בַּגִּנָּה בְּקוֹשִׁי מִתְיַשֶּׁבֶת

אַךְ עַל הַסִּיגַרְיָה אֵינָהּ מְוַתֶּרֶת:

שׁוֹאֶפֶת וְנוֹשֶׁפֶת כְּקַטָּר קִיטוֹר

בְּשָׁעָה שֶׁעוֹצֶרֶת הָרַכֶּבֶת.

הַזְּמַן טָס

חָשַׁב הָאָב:

רַק הָיְתָה יַלְדָּה

וּכְבָר יָלְדָה...

*

"כְּבָר אַחַת!" אָמַר הָאִישׁ.

"אַחַת הִיא לִי," הֵשִׁיב לוֹ חֲבֵרוֹ.

אילן בושם

* * *

יהודה דרורי

חדשות מומצאות – פייק ניוז

כבר שנים רבות אנחנו מודעים לחדשות מעוותות המוצגות לציבור במדיה, מידע מזוייף או "חדשות" שהן בגדר דיסאינפורמציה הבאות לשרת צרכים פוליטיים, או צבאיים, או כלכליים.

לאחרונה הובא לידיעת הציבור המונח פייק ניוז משום שהאינטרנט והרשתות החברתיות משמשות בשנתיים האחרונות כלים בהעברת מסיבית של מידע לציבור,  של ידיעות שאינן כלל חדשות ושלפעמים לא משרתות כל מטרה חוץ מהאגו החולני של "ממציא ומפיץ" החדשה.

כל זה לא אומר שהמדיה הרגילה לא ממשיכה להפיץ ידיעות כוזבות... ראו למשל את זו המספרת על טיל ששלחו הח'וטים בתימן (בסיוע חיזבאללה) לעבר נמל התעופה הבינלאומי בג'דה (בסעודיה) .

בידיעה נאמר שטיל "פטריוט" יירט את הטיל הזה והוא הושמד במעופו, מה שהביא לשמחה וששון ברחובותינו. אלא שמתברר אתמול ממקורות סעודים שה"פטריוט" שלהם לא פגע כלל בטיל השיעי והוא נחת בקול רעם אדיר כחצי ק"מ משדה התעופה שאליו כוון. אגב, במעופו, הסקאד המשוכלל הזה עבר יותר מ-600 ק"מ, ואף שאותר מיידית אז – או שצוות ה"פטריוט" כשל או שה"פטריוט" עצמו אינו מסוגל להתמודד עם סקאד משוכלל...

אנחנו, בארצנו, שנעמוד מול סקאדים משוכללים הצפויים לנו מצפון, ושטילי "פטריוט" הינם חלק מטילי ההגנה בשטחינו, חייבים לקחת מידע זה ברצינות- -זה לא NEWS-FAKE.

ירושלים כבלון מופרח

דונלד טראמפ אינו טיפש, הוא ידע היטב ששינוי מעמדה של ירושלים צריך להיעשות בשקט, בדיפלומטיה חשאית או... במכה אחת מהממת.

לפיכך, כבר מהתחלה היה ברור לי שאין בכוונתו עכשיו להכיר בירושלים כיהודית וישראלית (אף שאין לי כל ספק שאכן הוא חושב כך). מה שהוא עשה הפעם היה "הפרחת בלון" מתוכננת ומתוזמנת להביא את התגובות המתלהמות הערביות-איסלמיות (שהיו צפויות!) כדי להכניס לראשם של מתנגדיו במזרח התיכון מה הוא מסוגל לעשות אם יתנגדו לתוכניותיו להסדרים עם הפלסטינים (שחייבים להיות כפויים...)

וזה כל הסיפור!

הזבל הטורקי מאיים עלינו

כידוע לכולנו, ארדואן הוא דיקטטור טורקי מוסלמי אדוק, פשיסט ברעיונותיו, אנטישמי ידוע לשימצה, אשר נולד וגדל במשפחה שהשתתפה בפעילויות הגסטפו בבלקן. בעבר הנאצי שלו הוא גם מכחיש שואה ידוע. בשנים האחרונות הוא אונס את העם הטורקי, תוך ששימש כסוכן של דאע"ש ללוגיסטיקה בכלל, ולמכירת הנפט שהם שדדו בעירק בפרט, ואל לנו לשכוח שהוא זה שסייע לאלפי מתנדבים מחו"ל לעבור דרך טורקיה כדי להצטרף ללוחמי דאע"ש.

לגבי ישראל הוא אוייב לא פחות מאיראן, בייחוד בתמיכתו העיקבית בחמאס, והשאלה היא: מדוע ממשלת ישראל משפילה עצמה לעמוד איתו ב"קשרים טובים", מדוע הלכנו לפיוס איתו ושילמנו לו קנס של 20 מיליון דולר על כי חיסלנו את הטרוריסטים שניסה להבריח לרצועת עזה?

בבחירות לכנסת יש לבוא בחשבון על כל זאת עם נתניהו, כי נושא "המתנות" מחויר לעומת הפשלה הטורקית של "שר-החוץ החכם באדם, נתניהו" שמונע עד היום גינוי טורקיה על רצח העם הארמני, כך שחוסר מוסריותו האישית דומה לזו של ארדואן.                   

שלא יבואו לי כל אותם חכמולוגים לספר לי את חשיבותם של קשרי המסחר עם טורקיה. קשרי המסחר עם טורקיה דווקא קפצו פי 4 בתקופה שהיה נתק ביחסים. (הסוחרים הטורקיים לא מקשיבים לארדואן) והיום פותח פיו, הזבל הטורקי הזה ארדואן, ומאיים לנתק את היחסים עם ישראל אם טראמפ יקבע שירושלים היא בירת ישראל...

איזו הקלה לנו – רק שינתק את היחסים. למחרת הכנסת תכריז קבל עם ועולם את אחריותה של טורקיה לרצח העם הארמני ונוכל גם לשלוף מהמודיעין שלנו את כל החומר על הסיוע של הרודן המלוכלך הזה לדאע"ש, ולהראותו לכל העולם, בייחוד לחבריו לברית נאט"ו (כאילו שהם לא ידעו זאת... ורק שתקו...)

יהודה דרורי

שערי תקווה

 * * *

הדסה  מור

מחזה ותיק בלבוש חדיש

"פילומנה" בתיאטרון הבימה

 כשם שיש פרשנות הילכתית לפסוקי המקרא, ופרשנות משפטית לחוקי המדינה ופרשנויות אין ספור בספורט, במוזיקה, באמנות, בספרות ובשירה, כך גם הפרשנות למחזות פושטת ולובשת צורה, מה שמאפשר להעלות על הבמה את אותו מחזה מיספר רב של פעמים, כשכל הצגה מחודשת שכזו, נראית כמו אך זה עתה יצאה לאוויר העולם מתחת לעטו של המחזאי שכתב אותה.

היצירה היא אותה היצירה, אותו הטקסט, אותו הציור, אותם התווים, אותם החוקים,  אבל  המבט הביקורתי, החברתי, האתי, הפילוסופי, המקצועי, הופך אותם לשלל גירסאות שונות ומשתנות.

המחזה "פילומנה", שכתב המחזאי האיטלקי אדוארדו דה פיליפו בשנת 1946, זכה להצלחה גדולה ואף הופק בגירסה  קולנועית בהשתתפות סופיה לורן ומרצ'לו מסטרויאני האגדיים.  המחזה הוצג  בעבר מיספר פעמים על במות הארץ, בתיאטרון הקאמרי וגם בבית ליסין  ועכשיו הוא שוב מועלה על במת הבימה, בבימויו של רוני פינקוביץ, שלדבריו זוכה לאינטרפרטציה חדשה, פרי חשיבתו.

זוהי קומדיה משפחתית שעל פניה נראית קלילה אך  בהתבוננות לעומקה היא  מפגינה  גירויים  ריגשיים עמוקים, יש בה מסרונים על אי צדק, על סלידה מצביעות חברתית, יש בה הרבה סולידריות ואנושיות, בד בבד עם התקוממות נגד סטיגמות חברתיות מיושנות. את כל אלה מייצגות הדמויות הפועלות, על כל הדימויים והניגודים, בעת ובעונה אחת.

ההצגה מתחילה בהתפרצותו המרוגזת והקולנית של השחקן נתן דטנר, לסלון המגורים המרוהט  בטוב טעם שמרני,  פרי יצירתה של התפאורנית אלכסנדרה נרדי.  דטנר, שמגלם  באופן וירטואוזי את דומיניק, גבר איטלקי  טיפוסי בגיל העמידה, עם ברלנטין משוח על שערו ועם שפם דקיק,  מתרוצץ בזעם אנה ואנה כשהוא פולט מפיו, בליווי  תנועות ידיים מתנופפות לכל עבר,  קובלנות וטענות ומענות, המופנות כלפי פילומנה, האישה שחיה איתו מזה עשרים וחמש שנה,  על שהיא מסרבת לרצונו ולכוונתו להיפרד ממנה, כדי להתחתן עם פילגשו הצעירה, ובעיקר – העשירה. 

דומיניק ממשיך בדברי הזעם, החינני מאוד, יש לומר, ומפנה כלפי פילומנה אצבע מאשימה  על שהיא כפויית טובה, שאסף אותה לביתו לאחר ששלף אותה מחיי זנות, ועוני, אך לא התחתן איתה כל השנים הללו. על שרימתה אותו והערימה עליו כאשר  על מנת למנוע את  נטישתו אותה, העמידה פנים כאילו היא חולה במחלה סופנית, ובקשתה האחרונה למות כאשתו החוקית.

בקול זועם ומאשים הוא זועק כי נעתר לבקשתה  מרוב התחשבות אנושית כלפיה אלא שעד מהרה התבררה "בקשתה האחרונה" כטריק מרושע, כאשר היא מיד התאוששה ודרשה למנוע את נישואיו לאישה אחרת. דומיניק אף אינו שוכח להזכיר לה כיצד שלף אותה מחיי עוני וזנות,  ואספה לביתו ברוב חמלתו. אז זהו, מספיק.

כל אותה עת עומדת לימור גולדשטיין, המגלמת את פילומנה, מן הצד, ומאזינה לתרעומותיו בנונשלנטיות מקסימה. אישה יפה ואצילה בלבוש יוקרתי, שמלה ארוכה ירקרקה עמוקת מחשוף, שעל התאמתה ועל התאמת השלייקס למכנסיו של דומיניק, ויתר תלבושות המשתתפים, שקד  האחראי  על התלבושות – אורן דר.

פילומנה כמובן מתנגדת והודפת את טענותיו וחוזרת ונסמכת על העובדה שהם נשואים עכשיו כך שהוא מנוע מלשאת אישה אחרת על פניה. אלא שדומיניק-דטנר לא נכנע לסחטנותה ומזמין לביתו את עורך הדין שלו, בגילומו הנפלא של דב רייזר, שמתחיל לצטט את סעיפי החוקים  שקובעים שעל פי הנסיבות, הנישואים הללו, שנעשו בעורמה, אינם תופשים, ולפיכך נישואיהם אינם תקפים. סצינה מאוד מצחיקה.

הדרמה  בשלב הזה מגיעה לשיאה, כאשר  פילומנה, שכביכול משלימה עם איונם של נישואיה,  מודיעה לדומיניק בדרמטיות שיש לה שלושה בנים אותם ילדה בסתר מבלי לספר על כך לאיש, וכי אחד משלושת הבנים, הוא בנו של דומיניק.

רגשותיו של דומיניק כמובן גואים וסוערים, ביחוד כשהיא מודיעה שהיא מזמינה לביתם את שלושת הבנים, ודומיניק מפציר בפילומנה שתגלה לו מי משלושתם הוא בנו, אך היא מסבירה לו שלעולם היא לא תגלה לו את זהותו וכי עליו להתייחס לכל אחד מהם כאילו הוא בנו שלו.

למראה שלושת הגברים הצעירים והסימפטים, בגילומם של  שפי מרציאנו,  ניר זליחובסקי  ודניאל סבג – ליבו של דומיניק  עולה על גדותיו והוא מחליט לנטוש את רעיון נישואיו לפילגשו  הצעירה, הגר טישמן, ומכריז על נכונותו  להינשא לפילומנה בפני כומר,  כדת וכדין.

כל טקס הכלולות המוזר הזה, שנערך בביתם בחוג מצומצם  של משתתפים – אשת סודה של פילומנה, השחקנית הותיקה רבקה גור, משרתו האישי של דומיניק, רוברט הניג, והמשרתת שיפי אלוני, שמספיקה לפלרטט עם אחד הבנים; וכאשר שלושת הבנים מופיעים לבושים בסמוקינגים מהודרים, ופילומנה מופיעה בשמלת כלה לבנה, המעמד הינו מצחיק ומרגש כאחד. דומיניק מנסה כל הזמן לנחש מיהו בנו הביולוגי על פי תגובותיהם לניסיונות שהוא עורך להם כדי לגלות מיהו הדומה לו, מתייאש מלמצוא סימן כלשהוא, ועוד יותר הוא  מופתע לשמוע שבתשובה לשאלתו עונים לו כולם פה אחד: "כן, אבא." 

 בקיצור, הצגה משובבת נפש,  קלילה וטעונה כאחד,  עם  הפי אנד לסיפור משפחתי, שבו טמונים סממנים קומיים קלילים,  מסרים חברתיים, דעות קדומות,  צביעות מוסרית או מוסר צבוע,   כאשר פילומנה, שבעברה היתה זונה, דווקא היא מגלמת את הערכים של צדק, של פמיניזם חברתי, בתקופה שהשוביניזם הגברי שלט ללא מצרים. 

 מומלץ מאוד למי שעוד לא ראה בעבר את ההצגה או  את הסרט.

הדסה מור

* * *

עמי עתיר

סטרומה

כשראיתי את הקטע שכתב אוריה באר על רצח הלורד מוין, שוב נתקלתי בכמה מילים מרגיזות על אסון ה"סטרומה" בקטע הבא: 

"הוא [הלורד מיון] שולח את הציר הבריטי בטורקיה ומורה לו לדרוש לגרש את אוניית המעפילים למימי הים השחור. השליחות מצליחה. האונייה מגורשת ללב ים. שם נפגעת מטורפדו רוסי שנשלח אליה בטעות. מאות מעפילים יהודיים מוצאים את מותם. הלורד הנכבד אינו מגיב."

 את המילים המרגיזות בקטע הזה סימנתי והדגשתי. כבר נתקלתי בהן כמה וכמה פעמים, וכבר הגבתי עליהן כמה וכמה פעמים, ותגובותיי כבר התפרסמו כמה וכמה פעמים, ובכל זאת הטעות הזאת מתפרסמת עוד פעם ועוד פעם.

 ובכן, ה"סטרומה" אכן נפגעה מטורפדו רוסי, אך הטורפדו הזה לא שוגר אליה בטעות. הקפטן של הצוללת הזאת זכה לציון לשבח אחרי "הטעות" הזאת. הטורפדו שוגר אל הסטרומה על-פי פקודה מפורשת של יוסף סטאלין, שהורה לצי הצוללות שלו לפגוע בכל ספינה, גם בספינה אזרחית, היוצאת מנמל טורקי לים השחור.

למה ניתנה ההוראה הזו?

טורקיה שהיתה אז "ניטראלית", היתה הספק העיקרי (אולי היחיד) של כרום לגרמניה הנאצית.

כרום הוא מרכיב חשוב בתעשיית הפלדה, וברור מדוע ביקש סטאלין לעצור את אספקת הכרום לגרמניה. 

וכיוון שאני מאמין ששלטונות בריטניה ושלטונות המנדט בארץ ידעו על ההוראה הזאת של סטאלין, אני מחזיק גם אותם כאשמים ברצח כ-770 קורבנות ה"סטרומה", ובהם גם 16 קרובי משפחה ו"רחוקי משפחה" שלי.

אז אולי עוד כמה אנשים ילמדו את האמת על הפרשה הזו, ולא ימשיכו לטעון שה"סטרומה" הוטבעה בגלל טעות בזיהוי.

ואגב, אני סבור שהלורד מוין היה החלט ראוי לעונש שקיבל.

עמי עתיר 

* * *

מ. זושצ'נקו

יגונה של אישה

ממש על סף החגים נכנסתי לחנות מוצרי החלב – לקנות לעצמי רבע חמאה – לארוחה של יציאת הצום.

רואה אני כי החנות גדושה המון רב. ממש אי אפשר להידחף.

עמדתי בתור. ממתין בסבלנות. מסביב – עקרות הבית רועשות ומנסות להידחף בלי תור. כל הזמן אתה נאלץ לבלום אותן.

ולפתע נכנסת אל החנות בצעד מהיר איזו גברת, לא זקנה עדיין, חובשת כובע שחור לא גדול. על הכובע מתנפנפת מלמלה. ניכר בה שהיא באבל.

הגברת הזאת נדחפת אל הדוכן ואומרת משהו לזבן. לא שומעים בגלל הרעש.

אומר הזבן:

"אני לא יודע, אזרחית.  על פי מה שיגידו, כי לי זה לא משנה."

"מה העניין?" שואלים האנשים בתור, "במה מדובר?"

"הנה מה," אומר הזבן, "מאורע משפחתי אצלה. בעלה ירה בעצמו... אז היא מבקשת לשחרר לה פונט שמנת ושתי עשרות ביצים בלי תור."

"לשחרר לה, מובן מאליו. בהחלט לשחרר. מה השאלה!" החלו כולם לדבר בבת אחת, "שתקבל בלי תור."

כולם החלו לבחון את האזרחית הזאת.

זו תיקנה את המלמלה שעל הכובע ונאנחה.

"אין מה לדבר, אסון גדול," אמר הזבן, בעודו שוקל את השמנת, "ועל שום מה זה, גברת, במחילה ממך?"

"הוא היה אצלי מלנכולי," אמרה האזרחית.

"האם מזמן? – תרשי לי לשאול."

"בשבוע שעבר מלאו ארבעים יום."

"ראו נא גם ראו, איזה אירועים אומללים מתרחשים," אמר שוב הזבן, "ותרשי לי לשאול, האם באקדח הוא עשה את הדבר הזה, זאת אומרת, או במשהו אחר?"

"באקדח," אמרה האזרחית, "העיקר הוא שהכול התרחש לי לנגד העיניים. אני יושבת בחדר הסמוך. ביקשתי לעשות משהו, לא זוכרת מה, ובכלל לא עולה על דעתי שום דבר שכזה, ולפתע מתרחש צליל נורא. ירייה, במילה אחת. אני רצה לשם – עשן, צלצולים באוזניים... והכול לנגד עיניי."

"כ-כן," אמר מישהו בתור, "קורה..."

"יכול להיות שקורה," השיבה האזרחית בשמץ של עלבון בקולה, "אבל ככה, לנגד העיניים, זה אתה יודע, באמת..."

 "איזה אסון נורא!" אמר הזבן.

"הנה, אתה אומר, קורה," המשיכה האזרחית, "אכן, קורה, אני לא שוללת. הנה, אצל המכרים שלי האחיין ירה בעצמו, אבל שם, שתדע, הבן אדם יצא מן הבית, נעלם איפשהו לגמרי... וכאן הכול לנגד עיניי..."

הזבן ארז את השמנת ואת הביצים לתוך שקית והגיש לאזרחית באדיבות יתרה.

הגברת הניעה את ראשה בעצב ופנתה לעבר היציאה.

"נו, בסדר," אמרה איזו דמות מתוך התור, "נו, הבעל שלה ירה בעצמו. אבל מדוע חיפזון שכזה וביצים בלי תור? זה לא הוגן!"

הגברת הפנתה בבוז את ראשה אל עבר הדמות ויצאה.

1926

(תרגום מרוסית: יואל נץ)

* * *

תקוה וינשטוק

פגישה עם משה סמילנסקי

(מבוסס על רשימתי ב"מעריב" בכסלו תש"יב, 1953, ד' למדינה)

 מעטים הסופרים שניחנו בסגולה שלא לאכזב כשפוגשים אותם פנים אל פנים. משה סמילנסקי הוא אחד מהם.

עוד בילדותי בפתח תקווה קראתי בשקיקה את "בוסתנאי לנוער" שערך. עיתון שהלוגו שלו היה עץ, את ודלי. העיתון היווה תוספת  ל"בוסתנאי" שהאיכרים במושבה היו מנויים עליו. סיפורי סמילנסקי השתלבו בדמיוני עם הערבים והערביות, עם שונה ואקזוטי, שעבדו במושבה.

והנה אני הולכת לראיין את הסופר האהוב עליי... השנה 1953. סמילנסקי בן 77, ממוצע קומה, זקנקן  חד, עיניים סקרניות ולבביות מתגלות מבעד למשקפיים. איש פתוח לזולת שאינו מציב מחיצות בינו לבין הדובר איתו.

הבית וסביבתו מתאימים לדמות הסופר הזה כפי שהצטיירה בנפשי. אבי ספרֵי "משפחת האדמה" מתגורר ברחובות, בבית כפרי מוקף חורשת איקליפטוסים ותיקים ואחריהם אחו גדול פתוח לשמש. הבית, מארבעה בתיה הראשונים של רחובות, ניצב  ברחוב "השומר", השומר עדיין על זהותו הראשונית. שאון המושבה שהפכה לעיר רחוק ממנו.

"רחוב הרצל הסמוך כאילו הוא בתל אביב. זו לא המושבה שלי..." אומר סמילנסקי וממשיך: "לרחובות ברחתי לפני שישים שנה, מחדרה..."

הוא עלה לארץ בשנת 1890, בעלייה הראשונה. עלה יחידי, בן 16 בלבד, ושיכנע את הוריו שגם הם יעלו עם כל המשפחה. הם היו ממייסדי חדרה. משה נתקף שם בקדחת הצהובה, "ולפני שישים שנה ברחתי מחדרה לרחובות והייתי גם ממייסדי המושבה הזו."

הוא היה איכר, נטע כרם של גפנים ותאנים ואף הקים יקב, והיה מהראשונים שנטעו פרדס הדרים. לצד העבודה החקלאית עסק בכתיבה. "אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" כתב. וזה המוטו של העיתון הלילי שעורך מיודענו אהוד בן עזר.

[אהוד: מילים אלה היו כתובות גם על "בית האיכר" ברחוב קפלן בתל-אביב, והן נעלמו עם מכירתו של הבית].

ראיינתי אותו זמן קצר לאחר שחזר מארבעה חודשי ריפוי קשים בבית חולים בלונדון. "חזרתי בטרם עת," הוא מודה. "לא יכולתי לשאת את הקור באנגליה. הרופאים תמהו איך בגילי  ובמצבי אני מוכן לעזוב ולחזור לארץ אבל הבינו שהרוח מתגברת אצלי על הגוף. למעשה ההחלמה היא שוויֶה שוויה (לאט לאט)."

חמש שעות ביום הוא עושה תרגילי בריאות ובין תרגיל לתרגיל, כותב."הרי לעבוד כבר אין בכוחי. יותר איני יכול לעבד את הפרדס ועל כך אני מצטער יותר מכול. מחצית חיי השקעתי בפרדס. וכעת אני נאלץ לטפל בו כמו הפרדסנים התל אביביים – בלי לראות את העצים."

כעת הוא מטפל בנכדים, שישה במיספר. הקטנה שבהם, בת חמש, "כתבה" לסבא מכתב לבית החולים."המכתב דומה לציור קוביסטי ואני שמתי עצמי כאלו אני מבין אותו..."

מעניינים פוליטיים משך את ידו עוד לפני המחלה אך הסערות לא יכלו לאילן הספרותי הזה. תוכניות יש לו למכביר. בימים אלה כתב מאמר גדול על אליהו קראוזה, מנהל מקווה ישראל. הוא עומד להוציא שני ספרים בעלי יסוד אוטוביוגרפי, "תקומה", שיופיעו בהוצאת "מסדה". ל"עם עובד" מסר את רובו של חלק ד' מסדרת ספריו על העלייה השנייה. השנה יופיע ספרו "חוויות" במסגרת  "כל כתבי" שלו שמוציא "דביר" בשבעה כרכים. בדעתו להוציא ספר "אישים" על אחד העם, אוסישקין וויצמן שעמם התהלך. אולי גם אוסף של 25 סיפורים לילדים, ענף בכתיבתו הידוע אך מעט. עתה פירסם ב"דבר לילדים" סיפור "כרם אבינו" על הווי רחובות לפני שישים שנה, וקודם לכן, שני סיפורים גדולים, "ירדנה" ו"אמנון ותמר". עד כה העשיר סמילנסקי את  הספרות העברית בשלושים ספרים.

פרוזה החל לכתוב בגיל מאוחר יחסית. פובליציסטיקה כתב מגיל 25 בעיתונים רבים, מ"המליץ" עד "הארץ" אבל לבלטריסטיקה פנה רק בגיל 31. הוא שכב אז בבית חולים בציריך שבשוויץ (כבר אושפז בהרבה בתי חולים). ביקר אצלו ערך העיתון האידי הוורשאי "די ועג" ("הדרך"), הרטמאן.

"הוא שאל אותי: 'אתה שמרבה לכתוב על ערבים, אהבת פעם ערבייה? כתוב עליה!'"

"'הרי אני פובליציסט,' טענתי."

"על כך השיב לי 'הפובליציסטיקה שלךהיא כמו בלטריסטיקה לכן אוהבים לקרוא אותך!'"

אז נזכרתי בלטיפה, ועל עשרה פתקים של מרשמי תרופות כתבתי את הסיפור הערבי הראשון, 'לטיפה'".

הסיפור הערבי הראשון שלו היה אף הראשון בספרותנו, ופתח לקוראים עולם חדש "שעדיין אינו מפותח כראוי," מעיר סמילנסקי. "למחרת הבחין העורך בפתקים הכתובים מימין לשמאל, חטף אותם, עורכים אינם איסטניסים, והתפעל:'מצוין! בזאת חפצתי!' כעבור שבוע הדפיס את הסיפור באידיש וחמדה בן יהודה תירגמה אותו לעברית והדפיסה אותו."

גילגולו של סיפור. גם את הפסבדונים קיבל מאותו הרטמאן. "הערבים קוראים לך חווג'ה מוסה? כך תכונה!"

(זה היה שם העט השני של סמילנסקי. בתחילת כתיבתו הפובליציסטיטית הופיע בשם "בן חוה").

אחרי "לטיפה" לא כתב ספרות יפה במשך שנתיים. ואז נעור בו יצר הכתיבה הספרותית, ולא פסק. היום, גם אם תזמורת תופים תנגן לידו, "חווג'ה מוסה" יושב לו בפינתו וכותב.

"אני כותב יותר מדי בקלות," מחייך הסופר. "אין לי סבלנות לעיבוד הדברים." הוא "דופק" על מכונת הכתיבה בעצמו. לפעמים מסייעת לו בתו. בייחוד אהובה עליו העלאת זיכרונות. "הכי חזק אצלי 'משפחת האדמה'. פעם היה קרוב ללבי ביותר 'תולדות אהבה אחת'."

סיפור סמילנסקאי ניתן לזיהוי מיידי. הסגנון הקל לכאורה, המלא רגשות והמיית לב, הסיפורים על הפלחים, הכפריים, יצריהם, אהבותיהם ונקמותיהם, ובראש וראשונה, דבקותם בקרקע. ערביי הערים לא עניינו אותו. גם את העיר תל אביב לא אהב מעולם.

ואולי יותר מכל סמילנסקי הוא סופרה של המושבה העברית, בעיקר בנפתוליה הראשונים. סיפוריו הם אינציקלופדיה חיה של הארץ מימי ביל"ו ואילך. את כל ראשי העם הכיר, ושנים רבות לא היה מאורע בעל ערך שלא לקח בו חלק.

הוא גם סופרה של האישה, ובייחוד הנערה בהתעוררותה הנשית. מעטים בפרוזה שלנו הבינו כל כך לבטא את לב האשה תוך דוק רומנטי. לא בכל סיפוריו רבה העלילה הרומנטית. יש שאינם מתחברים לדרך כתיבה זו אבל ללא  ספק: למשה סמילנסקי אין אף סיפור משעמם.

הסמילנסקים נולדו במזל כתיבה. אחיו של משה היה הסופר מאיר סיקו. אח אחר עסק, כדברי משה, "בספרות קודש", כתב פירושים לתנ"ך ולמדרשים. בנו של אותו אח הא ז"ס, זאב סמילנסקי, המומחה הראשון בארץ לסטטיסטיקה. לא בדיוק סופר, אבל אבא של סופר: בנו של ז"ס הוא ס. יזהר.

דווקא שאר בשרו של משה סמילנסקי, אמן הסגנון הפשוט המובן לכל, נתגלה כאמן הסגנון והלשון המסובכים והקשים להבנה. "יזהר הינו כישרון גדול," אומר דודו (בדרגה שנייה). "הדוד משה," כך קורא לו יזהר בספר הילדים הידוע שכתב. עוצמתו היא בעיקר בתיאורי טבע. משה סמילנסקי מכיר את האתר המתואר ב"שיירה של חצות" ומזהה כל פינה המופיעה בספר.

"אך יזהר מקלקל לעצמו במו ידיו. אמנם זו גוזמה לאמור שבכלל אין מבינים את יזהר, חניכי ה'חדר', אם יזיעו במקצת, יבינו את דבריו, אך לאסונו לא הודרך יזהר ביד תקיפה. הוא התחיל לכתוב בסגנון של ברנר. ברנר יכול היה להרשות כתיבה כזו לעצמו, לא כן סופר מתחיל. אבל כעת כבר מאוחר. יזהר אינו יכול עוד להשתחרר מצורת כתיבתו."

יזהר סמילנסקי הירבה לכתוב על משה סמילנסקי. הידוע בסיפוריו על אודותיו, "הכרכרה של הדוד  משה."

משה סמילנסקי נולד בשנת 1874 בפלך קייב (אז רוסיה, כיום אוקראינה), נפטר ב-1953 ונקבר בהלוויה ממלכתית ברחובות. הוא היה מראשוני ה"הגנה", נשיא "התאחדות האיכרים". ציר לקונגרס הציוני, מגייס כספים לגאולת הנגב עד כורנוב, עסקן פוליטי. ובשנות השלושים של המאה שעברה היה  מקורב ל"ברית שלום", שדגלה בהקמת אוטונומיה יהודית-ערבית תחת שלטון המנדט. על שמו קרוי מושב ניר משה באיזור באר שבע.

* * *

ימין ירדן

מערכת המשפט הישראלית רודפת

 באופן חסר בושה

מיד לאחר הקמת ממשלת נתניהו הראשונה, ב-1996, ביקש שר המשפטים יעקב נאמן, מתנגד ידוע לאקטיביזם השיפוטי של בג"ץ, להחליף את היועץ המשפטי לממשלה. למחרת הורה למשטרה אותו יועץ המשפטי עצמו לפתוח בחקירה נגד נאמן בעילה קלושה כלשהי. נאמן נאלץ להתפטר וכתב אישום הוגש כנגדו. במשפט הוא זוכה פה אחד, בשל חוסר אשמה. 

תוהים למה העליתי את הנושא? תמשיכו לקרוא ותגלו.

באותה ממשלה היה אמור רפול לקבל את תפקיד השר לביטחון פנים. זמן קצר לאחר מכן הוגש כנגדו כתב אישום. האשמה: הגיע לידיו מידע שלילי אודות שירותו הצבאי של אדם מסוים שביקש להתמנות לתפקיד במפלגתו. רפול דחה את בקשתו, אך אותו אדם הגיש נגדו תלונה. היועץ המשפטי קבע כי רפול אינו יכול לכהן כשר לביטחון פנים. זמן קצר לאחר מכן הוא זוכה באופן מלא, מהסיבה הפשוטה ששום דבר מהדברים המתוארים בכתב האישום לא היווה עבירה. למשרד לביטחון פנים הוא כבר לא נכנס.

עדיין לא ברור? בואו נמשיך עוד קצת.

דרור חוטר-ישי נבחר פעמיים ברציפות לראשות לשכת עורכי הדין, אך בעקבות עלייתו של אהרן ברק לתפקיד נשיא בית המשפט העליון החל למתוח ביקורת פומבית וחריפה על דרכו של בית המשפט – גם על האקטיביזם השיפוטי, אך גם על מינוי מקורבים וניגודי עניינים שונים של השופטים. זמן קצר לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום, בחשד לעבירות מס שביצע אביו, בעת שחוטר ישי שימש כעורך הדין שלו. איך אפשר להגיש כתב אישום נגד אדם בשל עבירות שביצע לכאורה אביו? שאלה טובה. בית המשפט הקפיד למרוח את הדיונים עד כמה שאפשר, וחוטר-ישי נאלץ להתפטר מחברותו בוועדה לבחירת שופטים, אך לבסוף הוא זוכה מכל ההאשמות.

זמן קצר לאחר מכן הוגש נגדו כתב אישום חדש, הפעם באשמת זילות בית המשפט. הראיות: חוטר-ישי אמר במהלך משפטו הקודם ש"ריח רע נודף מהתחבולות בהן נקט בית המשפט."

כתב האישום הזה בוטל בהמשך. לא עבר זמן קצר והוגש נגדו כתב אישום שלישי, בתואנה ששוב מתח ביקורת על שופטת. גם כאן המשפט נסגר מיד, פשוט מכיוון שכתב האישום לא כלל שום אישום. במקביל הוגשו לבג"ץ שתי עתירות שדרשו להדיח אותו מתפקידיו השונים, וגם הן נותרו תלויות באוויר עד שסיים את תפקידו. 

עוד טיפה וזה נגמר, אני מבטיח.

ערב הקמת ממשלת שרון ב-2001 היה אמור לקבל את משרד המשפטים רובי ריבלין, שנודע – בזמנו – כמתנגד חריף לאקטיביזם של בית המשפט העליון. לא תופתעו לשמוע שלפני שנכנס לתפקיד נפתחה כנגדו חקירה בחשדות קלושים ומעורפלים כלשהם, ונקבע שהוא לא יכול להתמנות לתפקיד. התיק נשאר פתוח במשך שלוש שנים תמימות, עד שנסגר מחוסר אשמה.

בחודשים האחרונים קידם ח"כ דוד ביטן במרץ את חוק ההמלצות, האוסר פרסום פומבי של המלצות המשטרה בתום חקירותיה. המערכת המשפטית, ובכללה המשטרה, הביעו התנגדות נחרצת לחוק. אתמול נלקח ביטן לחקירה במשטרה בחשד לאוסף של עבירות. 

חבר הכנסת ביטן הוא לא כוס התה שלי. אני לא יודע אם הוא ביצע את מה שמיוחס לו או לא. אבל אני כן יודע שמערכת המשפט הישראלית רודפת באופן חסר בושה ומושחת כל נבחר ציבור שלא מוצא חן בעיניה. וזו הרבה יותר מסתם שחיתות: זה כרסום ביסודות הדמוקרטיה, חד וחלק. המערכת המשפטית מבצעת סיכול ממוקד בנבחרי ציבור שאינם לרוחה, וכאשר נבחרי ציבור אחרים מנסים באופן דמוקרטי וחוקי להגביל את כוחה לעשות זאת – היא מבצעת סיכול ממוקד גם בהם.

לכו ותנערו את אזרחי ישראל עד שיתעוררו ויבינו שהם לא חיים בדמוקרטיה. רובם עדיין לא יודעים את זה.

ימין ירדן

* * *

עמוס גורן

היסטוריה בהתהוותה, תרועת החצוצרות

מוישל'ה אורנפייג היה בחור שקט. הוא עבד ב"לשכה" – כך קראו לאותו חדר קטן ברדיו מליסנדה שבו הפקידו עורכים את התוכניות המוקלטות שלהם כדי שיילקחו משם לשידור בזמן המתאים – וכמעט לא מש ממנה במשך כל המשמרת שלו.  היתה לזה סיבה: הוא סבל מנפיחנות, ומאחר שבלשכה עבדו במשמרות של אדם אחד בלבד היה לו נוח להיות שם בלי להפריע לאיש.  

הנפיחנות ליוותה את מוישהל'ה מאז שזכר את עצמו. בהיותו ילד עוד היו הנאדות שלו חרישיים אך לאחר מכן, בנערותו, הם נעשו רמים וחצופים יותר וזה גרם לנער להיות קצת פורש מן הציבור, גם בתיכון וגם בצופים. הוא לא היה מבודד לגמרי, אך תמיד ליווה אותו החשש שקול שיישמע מכיוון פלג גופו התחתון יפריע לקרובים אליו ויביא אותם להעיר משהו.

בדיוק באותה תקופה נפוץ בתנועות הנוער מעין מערכון קצר שתכנו היה הענקת שמות לסוגי נאדות שונים: "פרץ", למשל, נקרא נאד קצר ועז ואילו "נפתללללי" היה שמו של נאד ארוך, חלוש ומסתלסל העולה כאשר האיש  שמייצר אותו  טובל במים. כאשר מישהו מליצני התנועה היה מתחיל במערכון היה מוישהלה מתחיל להזיע בגלל המאמץ להעמיד פנים שוחקות ולהיראות מבודח כמו  כולם. רק כאשר התחילו לשיר הוקל לו מעט. הוא ידע שהשירה הרמה בציבור תבלע את הקול שייפלט ממנו, אך גם אז ניסה להתאפק ולא לפלוט כדי שהריח לא יפריע ליושבים צמודים אליו  על הספסל.

בריקודים היה לו קשה יותר. הוא התרגל להימנע מריקודי זוגות כדי שלא להיקלע למבוכה מול זאת שבמותניה אחז תוך הסתחררות בקרקוביאק.

בצבא היה המצב סביר  יותר. בגלל  המזון הלא מעודן, שעועית בעיקר, והגסות הכללית שמסביב, היה מוישהל'ה יכול להרגיש מעט חופשי יותר, אך עדיין בלט  לעומת האחרים. לפעמים, אם יצא לו משהו מרשים במיוחד, היה מישהו קושר את העניין לשעועית ומכריז:

"נכנס בחדווה – ויוצא בתרועה!"

ברדיו התייחסו רוב האנשים בהבנה לבעייה וניסו לעזור. בעלי קשרים הפנו את מוישהל'ה לרופאים מפורסמים ב"הדסה", אך אלה תמיד רק חייכו בסלחנות, אפילו בחיבה, אל הפציינט  המבויש ואמרו לו שיש לו קיבה רגישה. הם יעצו לו לא להפריז באכילת כרוב וכרובית ולא להרבות במאכלים מטוגנים, אך דא עקא, שסיבוני המזנונאי קנה תמיד ארגזים של כרוב בגלל מחירו הזול יחסית בשוק הסיטונאי, ואשתו ויולט הכירה רק שיטת בישול אחת: טיגון עמוק.

דיאטנית חמודה הוסיפה לו עצה משלה: לא לשתות משקאות קלים בעזרת קש מאחר שביניקה מקש מכניסים לקיבה לא רק נוזל אלא גם אוויר, ואולם הוא לא שתה מקש מלכתחילה. אנשים בעלי כוונות טובות שאלו את מוישהל'ה  אם הוא משתמש בתכשירים מסוימים, כמו מלח אמברוז,  אך הוא אפילו לא טרח להשיב להם ורק חייך חיוך חסר אונים וידוע-סבל לאחר כל השנים  שבהן המלח לא הועיל. הנפיחנות היתה צמודה למוישהל'ה אורנפייג כמו בן משפחה בעייתי שאיתו חייבים להיגרר לכל מקום.

באוניברסיטה למד מוישהל'ה פילוסופיה וזאת היתה הספרות שקרא גם לאחר שזכה בתואר.  הוא עשה לו הרגל לבוא עם ספרי פילוסופיה לעבודה ברדיו. חדר הלשכה היה מקום מצוין לחזור ולהתעמק בקאנט, שאותו למד אצל פרופסור רוטנשטרייך, וברמב"ם ובקרשקש שעליהם הרצה פרופסור פינס. הלשכה היתה נווה של שקט בתוך חצר ששקקה תמיד פעלתנות. שולחנו היה ליד חלון ובכל פעם שמשהו גדול קרה. ראה דרכו כתבים וטכנאים מעמיסים ציוד על ניידות שידור, מתניעים כלי רכב ויוצאים מזורזים להקלטות חוץ. הוא ראה אותם גם בחזרתם, נרגשים ממה שראו וממה שהשיגו, ממהרים עם סרטי ההקלטה אל תוך האולפנים כדי לבשל שם כתבות.

מוישהל'ה אורנפייג קינא בהם: הם היו אנשי השטח, הלוחמים, אם להשתמש בלשון צבאית. אמת, הם היו קצת שחצנים, בעלי אגו שהתנפח משום שנגעו בהיסטוריה בשעת התהוותה. הם דיברו על הפוליטיקאים ועל מנהיגי המדינה מתוך קירבה יתירה, שכן, כפי שאומרים הבריטים, familiarity breeds contempt.

עבודתם של הכתבים היתה מאומצת, תחרותית, והיה עליהם להיות עירניים כל הזמן ולפקוח עין על מתחריהם, הכתבים של כלי התקשורת האחרים. זאת היתה מריטת עצבים, אך הם קיבלו גם תגמול על מאמציהם: הרגעים של נפילת המתח אחרי השידור, והשיחה המשוחררת על הפרטים הקטנים, המגוחכים והמביכים לעיתים, של הסיפור. זה היה משכר. מסביבם היו תמיד אנשים ששמעו בשקיקה, בעיניים בורקות, את ההרפתקאות שלהם. המצב היה לא בלתי דומה לחזרתם של חיילים קרביים מפעולה ופגישתם עם אנשי הבסיס, שסיפקו להם את הכלים אך בעצמם נשארו מאחור, והם נאספים לשמוע מן הלוחמים החוזרים את החדשות הטריות ומה באמת היה.

גם מוישהל'ה היה תמיד בין השומעים. היה לו חלום: לצאת פעם אחת בעצמו ולהיות בצוות שמסקר סיפור גדול, גדול באמת, כזה שקורה פעם בדור או לפחות פעם בכמה שנים. ואולם הוא לא יצא. מלחמות פרצו ונסתיימו, ראשי מדינות ומלכים  באו והלכו, דיפלומטים אדירי תבל הגיעו למסעות דילוגים, אזורים שלמים בעיר נסגרו, היו הלוויות גדולות, אירועים חגיגיים, הפגנות אלימות, יריות, פיצוצים, כמעט כל החנויות במרכז העיר ניזוקו בזמן כלשהו, שלגים כיסו את העיר ואחר כך הפשירו. החיים סערו להם ופעם אחר פעם בכל שנה היו  פרקי זמן שבהם שותקה כל התחבורה בעיר הבירה והירושלמים מדדו ברגליהם את עירם מקצה אל קצה.

דברים קרו, אך מוישהל'ה אורנפייג נשאר כל השנים ב"לשכה".  כתבים צעירים, ילדים שזכר את יום עבודתם הראשון ואיך מסרו לו בחרדת קודש את סרט ההקלטה הראשון שלהם, התקדמו, נעשו בעלי תארים מצלצלים, ראשי דסקים, החזיקו  בכיסיהם את מספרי הטלפון הפרטיים של מנהיגי המדינה ויכלו לטלפן אליהם בחופשיות, ומוישהל'ה המשיך לקבל סרטים לשידור ולהעביר אותם לאולפן בזמן המתאים עם הטפסים הנלווים ממולאים בקפידה. הוא עשה את תפקידו בהצלחה, אצלו  מעולם לא היה שקט בשידור – הסיוט של כל תחנת רדיו – אך איש מעולם לא הודה לו על כך. הוא היה מובן מאליו כמו עץ התות והבאר שבחצר המרוצפת אבן.

במוצאי שבת סתווית אחת של חודש נובמבר, במהדורה שמסכמת בדרך כלל חדשות סוף שבוע אנמיות, שודרה ידיעה מרעישה: נשיא מצרים סאדאת נאם באסיפה הלאומית בקהיר והודיע כי הוא מוכן לבוא אל הישראלים, אל לב מבצרם, כדי לשים קץ למלחמות. 

מוישהל'ה היה אז ברדיו, הוא בא לוודא שכל הסרטים של תוכניות הבוקר מוכנים בתאים המתאימים בלשכה, והמהדורה המרעישה גרמה לו חוסר מנוחה. הוא לא האמין שדבר כזה יכול לקרות, שהאוייב המר והאכזר הזה יבוא לכאן בעוד ארצו נמצאת במצב מלחמה עם ישראל. מוישהל'ה יצא מן הלשכה  והלך אל חדר החדשות בעברית ואל חדר החדשות בערבית כדי להשיג מידע נוסף. בשני המקומות מצא אנשים נרגשים, מטלפנים, מתייעצים. גם במערכות החדשות בשפות אחרות היתה התרגשות. אל החצר התחילו להגיע מנהלים בכירים  ואף מנהל הרדיו עצמו, אפרים גרין, הופיע. היה ברור שעומד להתארגן מבצע שידור גדול.        

 מוישהלה ניגש אל גרין ושאל אותו:  "הוא באמת יבוא?"

 וגרין, כממתיק סוד, אמר לו בקול חרישי: "ביום שלישי הוא פה..."

מוישהלה תפס בחוש שהשעה היא בלתי רגילה, שעת רצון, ואמר בלי שידע כיצד זה יצא לו:   "אני יוצא עם הכתבים לשטח."

"אבל מה תעשה איתם?"

"אני אפתח לשכה בשטח. הרי הם יקליטו כל הזמן.  מישהו צריך לרשום ולשמור את הסרטים.  לכתבים לא יהיה זמן לעשות סדר. בלי אחראי סרטים בשטח ילכו סרטים לאיבוד. זו היסטוריה, אפרים."

ואפרים הגדול, שהיה כנראה במצב של אופוריה נוכח הסיפור החדשותי הענק, הסכים בו במקום.

כל האזור שמסביב לכנסת היה סגור לכלי רכב ועל פני המדרונות העולים מגן סאקר ומגן הוורדים צעדו לקראת הבניין מי שהוזמנו לישיבה החגיגית עם סאדאת. מוישהל'ה אורנפייג עבר על פני מרכז הצפרות שמעל גן סאקר כאשר גבר מבוגר, לבוש בחליפה אפורה של שלושה חלקים ושערו כסוף וארוך, יצא מבין עצי האורן ופנה אליו באנגלית במבטא צרפתי בבקשה להתלוות אליו עד פתח הכנסת. הוא הציג את עצמו כז'אן-בטיסט דה פלסי, עורך העיתון הצרפתי "לה מונד". 

בדרכם נתקלו באישה אמריקנית מטופחת המטפסת אף היא במעלה הגבעה. היא הציגה את עצמה כברברה וולטרס, והם המשיכו יחד בשלושה. הדרך כולה עברה בלי שמוישהל'ה פלט מתחתית גופו קול בלתי רצוי שהיה עלול להביך אותו מול שני חבריו להליכה, זאת על אף שבמשך היום, בהיותו ברדיו מליסנדה, שתה כמה בקבוקי סודה מתוך ארגזי בקבוקים אחדים שהמזנון העמיד לרשות צוות שידורי החוץ. כנראה, כך שיער, שהיום הבלתי רגיל הזה משפיע גם על איברים פנימיים לשנות ממנהגם.

מוישהל'ה התיישב בכיסא שמזכיר הכנסת היקצה לו בקצה יציע העיתונאים, ליד שלושה חצוצרנים של תזמורת צה"ל שעמדו ליד הקיר. באולם המליאה שלמטה ישבו לא רק מאה ועשרים חברי הכנסת אלא גם חברי הכנסת לשעבר, כך שהסדר המוכר של המקומות השתנה לגמרי והמקום כולו נראה צפוף מאוד. היו שם דמויות שהיו ידועות בשנים עברו ולא נראו בציבור כבר זמן רב עד היום הבלתי רגיל  הזה. האולם כולו היה מואר בזרקורים חזקים, כנראה לצורך שידורי הטלוויזיה של עשרות תחנות שקיבלו אישורי שידור. התאורה הישירה החזקה גרמה למוישהל'ה למצמץ כל הזמן, ועיניו דמעו.

שלושת החצוצרנים דיברו ביניהם על טקס קבלת הפנים בשדה התעופה, שבו השתתפו. הם עמדו ליד אנשי סיירת מטכ"ל שנכחו בשדה בגלל חששו של הרמטכ"ל שכל סיפור הנחיתה של סאדאת לא היה אלא תרגיל הטעיה לקראת  פעולת טרור מצרית. כאשר דלת המטוס נפתחה ואיש לא יצא ממנה דרכו אנשי הסיירת את האקדחים שלהם והתכוננו להסתער על חיילי הקומנדו המצרים שהיו צפויים לעשות טבח בנמל התעופה. בסופו של דבר הופיע בפתח אנוואר סאדאת, שכל אותה שעה ישב בתוך המטוס וחיכה בסבלנות לראש הטקס הישראלי שיבוא ללוותו לפתח, בעוד זה מחכה בסבלנות ליד כבש המטוס.

כאן בכנסת היה תפקידם של החצוצרנים להשמיע תרועה חגיגית כאשר הנשיא סאדאת ונשיא מדינת ישראל, הפרופסור קציר, ייכנסו היישר אל דוכן הנואמים מדלת קטנה בקיר שממול.

השלושה היו צעירים מאוד, נערים שעוד לא התחילו להתגלח, וכדרכם של נערים הם היו עסוקים בעצמם ופטפטו בלי הפסק.

מוישהל'ה חשב על העבודה הצפויה לו בהמשך, כאשר יצטרך לעבור מן היציע אל האולפן שמעבר לקיר, שבו נמצאו שני טכנאים והכתב הפרלמנטרי, ולסמן שם סרטים מוקלטים. הוא מישמש בכיסו כדי לוודא שהמרקר שהביא מהרדיו לצורך זה עדיין שם. בקבוקי הסודה שרוקן אל תוכו במהלך היום לחצו על שלפוחית השתן שלו והוא היה שמח ללכת להקל על עצמו, אך היציע היה דחוס והוא היה צריך לעבור דרך שורה ארוכה של כתבים שהתיישבו ודיברו זה עם זה בהתרגשות, לעלות במדרגות עד ליציאה, לחפש את השירותים ואחר כך לעשות את כל הדרך חזרה. הוא חשש שדווקא בהיותו מחוץ ליציע תתבצע כניסתם של הנשיאים והוא יחמיץ את הדבר שבשבילו בא לכאן, את ההיסטוריה בהתהוותה, ולכן נשאר בינתיים במושבו והתאפק. למטה היה האולם כבר כמעט מלא, כשאחרוני חברי הכנסת וחברי הכנסת לשעבר עמדו לתפוס את מקומותיהם ודחקו עצמם אל תוך המסה הדחוסה של היושבים. 

כדי להסיח את דעתו מן המועקה הגוברת שבתחתית בטנו כיוון מוישהל'ה את מחשבותיו  אל המאורע הגדול שעמד להתרחש לנגד עיניו.  כל הנוכחים, זאת ידע בוודאות, יאמרו עד סוף חייהם את המשפט "אני הייתי שם" בכל פעם שהתמונות ממה שעמד להתרחש כאן ישודרו, והן ישודרו, בזה היה בטוח, עוד ועוד.

דוכן היו"ר ודוכן הנואמים עדיין היו ריקים, אך בשורה השנייה שמאחוריהם, ליד קיר התבליט הגדול של דני קרוון,  כבר היו מזכיר הכנסת ושלישו של הנשיא האורח. השליש היה קצין בעל בשר, לבוש במדים מפוארים, עורו נוצץ מזיעה, כנראה בגלל הזרקורים, ובידו תיקיית קרטון משרדית פשוטה, כתומה, שאותה הניח על דוכן הנואמים ליד המיקרופונים. מוישהלה הבין: זה היה נוסח הנאום שיישא כאן הנשיא סאדאת.

המזכיר, השליש, וגם קצין הכנסת, במדים תכולים בוהקים ובכפפות לבנות, שעמד סמוך לדוכן, ועוד שניים שלושה  לובשי חליפות, הציצו בלי הפסק אל הדלת הקטנה שבקיר ממול ליציע העיתונאים, אשר ממנה עמדו להיכנס המנהיגים. אורות הזרקורים שממול, שלא היו מעולם חלק מתאורת הכנסת, פגעו ישירות בעיניו של מוישהל'ה והוא אמר לעצמו שחוקרי משטרה המכוונים אורות לעיניהם של נחקרים יודעים טוב מאוד מה הם עושים.

האולם נעשה שקט. היה ברור שסאדאת יופיע כל רגע. הלחץ בכיס השתן של מוישהלה נעשה מאוד מאוד קשה ותרגילי הסחת הדעת שעשה לעצמו כבר לא הועילו.  עכשיו  היה יכול התמקד עכשיו רק בנקודה אחת: תחתית בטנו. ואולם חלק אחר בגופו, חלק אחורי, בחר דווקא ברגע זה למחות על כך שאליו לא שמים לב והשמיע קול תרועה אדיר שקרא דרור לכל הגז של בקבוקי הסודה של סיבוני המזנונאי, שמוישהל'ה שתה בלי הפסק מן הבוקר.

עם הישמע התרועה הרימו שלושת החצוצרנים בתנועה אינסטינקטיבית  את החצוצרות שלהם, הידקו את הפיות אל שפתיהם והשמיעו את תרועת הכבוד:

"טה-טטטה, טה-טטטה, טה-טטטה, טטההההה!"

כל הקהל קם על רגליו, ובכללו נשיא בית המשפט העליון, הרמטכ"ל, מפכ"ל המשטרה ושאר חברי סגל א' ונשותיהם,  אך הנשיאים סאדאת וקציר לא הופיעו. הם היו עדיין בדרכם מלשכת יושב ראש הכנסת אל אולם המליאה, ואת התרועה לכבודם שמעו כקול חלוש ומרוחק שמגיע אי שם  מנבכי הבניין. 

באולם פשט רחש של מבוכה. איש זועם במדי צבא הופיע ביציע וחתר אל עבר החצוצרנים תוך שהוא רומס בדרכו את כל העיתונאים היושבים בשורה של מוישהל'ה.

"מיקימאוזים מטומטמים," צרח אל תוך פניהם המבוהלות של שלושת הנגנים, "עבור להקשב!  מי אמר לכם לנגן? רק על סימן יד שלי תנגנו את זה עוד פעם!"

הבחורים עמדו חיוורים ונראו על סף בכי. הקרוב ביותר אל מוישהל'ה היה לבן לגמרי ורק מעל עצמות לחייו היו שני כתמים אדומים חולניים. הוא נראה כעומד להתעלף. מוישהל'ה קם ואמר לקצין:

"אני..."

באותו רגע יצא  אנוואר סאדאת מן הדלת שבקיר שממול, חייכני, הדור בלבושו ומפתיע בגון עורו הכהה מאוד ובצחור שיניו.  הקצין שם יד אחת על פניו של מוישהל'ה והוריד אותו בגסות חזרה אל כסאו ובידו השנייה נתן אות  לנגן.

החצוצרנים הרימו  שוב את הכלים והשמיעו, הפעם ביתר רגש:

"טה-טטטה! טה-טטטה! טה-טטטה! טה-טההההה!!!"

והאולם כולו נעטף ברעם של מחיאות כפיים. 

עמוס גורן

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"המעורר"

ליוסף חיים ברנר

1906-1907

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 26.1.1973.

לפני 44 שנים

בחשאי ובסודי-סודות, כאילו דבר סתר יצוק בהם, יצאו לאור מחדש במהדורה מצולמת שני כרכי הירחון "המעורר" אשר אותם ערך י.ח. ברנר בשנים 1906-1907, בשבתו בלונדון. הוא היה אז בחור כבן עשרים ושש, אשר לפני זמן לא רב נמלט ממשפט צבאי, שעונשו הצפוי היה מוות, בעוון עריקה מן הצבא הרוסי, שבו שירת כשלוש שנים עד לפרוץ מלחמת רוסיה-יפן.

בחשאי, אבל מדוע? האם חוששים כי עשרות אוהביו של ברנר יעוטו על המהדורה ויחסלוה בין יום? העובדה היא: הכרכים לא הגיעו למערכות העיתונים, לא פורסם עליהם במודעות ואינם נמצאים כלל למכירה בחנויות הספרים. לעומת זאת, הייתי נוכח ביום עיון ספרותי שנערך לתלמידי תיכון בקריית-שמונה, ושם חילקו להם במתנה מאת ההסתדרות כמה עשרות כרכים של "המעורר".

*

ברנר הוציא את חוברות "המעורר" בתקופה קשה לספרות העברית ולעם היהודי: אחרי הפרעות ברוסיה, כאשר גם "השילוח" פסק לצאת לזמן-מה, ולא היתה במה לספרות העברית החיה. בדבריו אל הקורא, הפותחים את החוברת הראשונה בינואר 1906, לפני שישים ושבע שנה, מביע ברנר מישאלה ש"המעורר" – "יהיה לאי, למצודה בודדה של מיספר אנשים עברים; של אלה הרחוקים זה מזה מרחק-יה, ורק דבר אחד מאחדם ומאגדם – יום מחר. וזה הפלא: אף-על-פי שכל אלה הכוחות הצעירים הם קונקורנטים נלהבים ועזים בנוגע לאותו 'יום מחר' וכל אחד ואחד חפץ למשול בו דווקא ממשלה אוטוקראטית – בכל-זאת הם מתכנשים בצוותא חדא, מדברים בנחת ובענווה, או גם בחום ובהתלהבות ואין פרץ ואין צווחה..."

בחוברת הראשונה מתחיל ברנר לפרסם בהמשכים את סיפורו מחיי מאסרו, לאחר העריקה מהצבא הרוסי, "מא. עד מ.". ובכרך השני של "המעורר", בחוברת ינואר 1907, גם כן בהמשכים – את מחזהו "מעבר לגבולין", המתאר את חיי סביבתו הקרובה בלונדון בשנים אלה.

בקונטרס ה' של "המעורר", מחודש יוני 1906, מפרסם ז. שניאור את שיריו "לה" "יודוי" ו"כך נושקים אצלנו" ("מחבקים עד כדי חניקה ועד לידי פריקת עצמות / ולוחצים חזה לחזה עד שלא יידע כל אחד / בין ליבו ובין לב חברו"). הספרות הנועזת מעוררת הרבה רוגז, וברנר חותם את קונטרס ח', מאוגוסט 1906, ב"מעין גילוי דעת":

ב"'יידישע גאזעטען' היו"ל באמריקה מזהיר מר תשר"ק באזהרה חמורה את 'אחת האגודות הספרותיות שבלונדון' לבל תתמוך, חס-וחלילה, ב'המעורר' מפני ספרות-הזנוּת נמצאת בו (קטעי-רשימותיי 'מא. עד מ.' ושירי ז. שניאור), ומפני שהרושם של ה'אזהרה' הוא, כי 'המעורר' מקבל תמיכה מכל צד וסכנה גדולה נשקפת לעולם היהדות ממנו, לפיכך הריני מוצא לנכון להרגיע את הכותב והדומים לו ולהודיעם, כי מו"ל 'המעורר' לא פנה מעודו בשביל שום תמיכה לשום אגודה ספרותית בלונדון --- 'המעורר' נוסד בראשיתו ע"י אגודת 'מסדה' (סניף לאגודת "דוברי עברית") שאספה בשביל הקונטרס הראשון למחצית הוצאות הדפסתו, ומיני אז אין 'המעורר' יוצא אלא על-ידי הח"מ (חבר אגודת "מסדה" הנשאר) ולמן הקונטרס הרביעי גם ע"י אגודת מפיצי שפת עבר באמריקה, שקיבלה על עצמה להפיץ ממנו מיספר מסויים של אכסמפלרים. כפי שרואה הקורא, לחינם אפוא היה כל הצלצול מצד סופרה של ה'טאגעבלאט' ואולי לשווא הוא גם פחדו, כי במהרה יהיו ילדים קטנים מתים בעוונו של 'המעורר'. – י.ח. ברנר."

את חוברות "המעורר" סידר ברנר במו ידיו בדפוס, הגיה, הדפיס ושלח למנויים. בחוברת האחרונה של הכרך הראשון, מדצמבר 1906, עדיין נשאר גם בצילום המשפט הבא בכתב-ידו:

"אבקש לחתום גם על השנה הבאה. י. ח. ברנר."

כשהתחיל מוציא את "המעורר" היה, כנראה, מצב-רוחו של ברנר מרומם, והוא מחבר מודעה היתולית, פרסומת לבית-הדפוס של נרודיצקי אשר בו עבד למחייתו כסדר וכמגיה ובו גם נדפסו חוברות "המעורר":

"פרק שירה. הבחור הזעטצער מה הוא אומר? הבחור הזעטצער אומר: הידעתם מפני מה יוצא הכול, הכול: ספרים, עיתונים, מודעות, כרטיסי-ביקור, וכיוצא בה, וכיוצא בזה מבית-דפוסו של י. נרדיצקי, 48 מייל ענד רויד, איסט, ביופי כזה ובהידור כזה ובמיקח השווה?! שלושה טעמים בדבר: א) מפני שיש להמדפיס הזה השלמה רבה בהדפסה. ב) מפני שרבים בעלי-עסקו ורבות הכנסותיו ויש לו היכולת לעשו מלאכה יקרה ולא ביוקר. ג) מפני שהוא משלם שכר טוב לי, להבחור הזעטצער, בהאי עלמה, ויש לי החפץ להשתדל בגללו ולעשות הכול על צד היותר טוב. ולפיכך, מי שישא ויתן עם בית-הדפוס של י. נרודיצקי, לא יתחרט."

בחוברות הבאות כבר אין מצב-רוחו של ברנר מרומם כל כך, ומודעותיו של נרודיצקי מופיעות כסדר, ובקיצור ענייני.

בסוף קונטרס ו', יוני 1906, מביא ברנר בחתימת "בר-יוחאי", הרהורים "על הדרך" אשר הינחו אותו בייסוד "המעורר":

"כי כה יאמר המעורר!

"ראה, בן הגלות, הנה לדפוק בדלתֵי ליבך הכואב באתי כיום הזה, ---

"כיום הזה – אשר אי-הדעת מולכת בכיפה, ודברי תורה נתמעטו, וכעיוורים נגשש באפלה, והספקנות אוכלת לב ונפש, והמרה השחורה משתפכת בכול, והעצבות מתרבה, והעמודים נופלים, והאמונה בשמיים שבארץ מתמוטטת, ונדדו היחידים, הבודדים, הנזירים לבקש את האלוהים – ולא ימצאו...

"כיום הזה, – הנני בא אליך, אח נדכֶּה.

"ולא להתיימר לפניך בדרכי הסלולה, לא להתנפח בדוגמאטים שלי הקבועים, לא לצווֹתך: זו המסילה האחת והיחידה, לכה בה ותמצא מגרעה; (כנראה, מרגעה. – א.ב.ע.).

"כי לא מרגעה תדע איתי, אחי, אף לא שלווה ולא הנאה.

"כי לעוררך אני בא, אחי, לעוררך ולאמר: שאל, בן-אדם, לנתיבות עולם, שאל אי-הדרך, אי?..."

המילים האחרונות נעשו, למן הכרך השני, מוטו המופיע מדי חודש בראש שערו של הרונטרס, ומילים קשות מאלה מופיעות ב"פנקס קטן" בחוברת יולי-אוגוסט 1906, אף הן בחתימת "בר-יוחאי":

"הן עם של יהודים אין בעולם. הן הגלות סוף-סוף יכלה לנו. אין כבר עם. יש בהולים-מטומטמים ומופלגי-תורה בליטא, טיפשים ופראים בפולניא, הדיוטים ונבזים בגליציא, נרקבים ומעלי-באשה באונגריא ורומניא, גסים וקהים באנגליה ובאמריקא, שנוררים ומזוהמים בפלשתינה, צבועים-אנוסים ודשנים-כרסתנים בגרמניה ובפרנציה ובאיטליא, וכולם, כולם ספחת אם לעצמם ולעם אשר בתוכם הם יושבים – אבל לא עם! כי אלמלי היתה בתוך כל אלה אף מקצת ממה שרגילים לסמן בשם רגשי עם בריא, כי אז היה צף ועולה יום אחד אל כל התופת הגופנית והנפשית, שאנו, השרידים, נמצאים בה – אלמלי היתה בתוך אלה אף קצת ממה שצריך להיות לנבראים בצלם שמעון בן-גיורא ושמעון בר-כוכבא, היתה תנועת-השחרור שבקרבנו אחרת, לגמרי אחרת..."

ובאותה חוברת, מתוך ברכה אירונית ליובל החמישים של אחד-העם: "למן העת אשר כתב אחד-העם את עבודתו הידועה ע"ד הרמב"ם, שנדפסה בחוברת המשולשת האחרונה של 'השילוח', נסתלק כבודו מעל ספרותנו. ברכתנו העיקרית היא, אפוא, כי יוסיף להתהלך בינינו, כי לא יעזבנו... אחד-העם לא עסק כל ימי עבודתו בספרותנו, אלא בשאלת הלאום שלנו, משאלותינו האנושיות לא סיפק, – לא עסק בזה; הוא לא נגע באותן הנימין שנשזרו בליבותינו ע"י כתביהם של ברדיצ'בסקי, פרישמן, בריינין, הלל צייטלין ודומיהם."

פרק לעצמו הוא ה"קורספונדנציה", שצירף ברנר בשולי חוברותיו.

נובמבר 1906: "לאחי ורעי ולכל הבאים עמי בחליפת-מכתבים הנני מודיע, כי ההחלטה שלי לנסוע לא"י נדחתה, לפחות למשך של שנה שלמה; לכל השנה הזאת הנני נשאר בלונדון לערוך ולהוציא את 'המעורר'.

ליבג'ניה שורצברג: בבקשה, לבלי להוסיף לכתוב אלי.

ליקיר ורשבסקי: "מסיבות טכניות, חברי, נשארה רשימתך 'חיים', שהיתה צריכה לבוא בקונטרס זה, לחוברת הבאה."

"לא"ד ש"ם וו"ן: בשיריך, בייחוד בראשון ובשני, יש איזה 'שטימונג', אבל הטכניקה גרועה.

 לרבים מבני גליציה: "עד מתי תאבדו תווי-פוסטה ותלאו כל-כך בדרישותיכם הבלתי-פוסקות לשלוח לכם חוברות-למבחן בעת שהמערכות העבריות יודעות כבר מן הנסיון את טיבכם למדי ואינן שולחות?!"

אפריל 1907: "למר מ. וו. בש"ן: התדמה כי אין ביד אחר זולתך מאסף 'הזמן' הוצאת עזרא גאלדין, כי העתקת משם את השירים וחתמת עליהם את שמך?!"

יוני 1907: "אהובתי, ספיר, (מ.פ. בשיקגה) – בוסר. אבל אם המחבר עודנו צעיר, אפשר מאוד שיהא יודע לכתוב ברבות הימים."

*

נסחפתי אחר הפכים הקטנים של ברנר העורך ועדיין לא אמרתי דבר על הפמלייה של "המעורר". השתתפו בו סופרים, מסאים ומשוררים כר' בנימין (דב סדן טוען שר' בנימין היה הפיגורה המרכזית ב"המעורר"), א. ביילין, בר-טוביה, ז. שניאור, ג. שופמן, יעקב כהן, פ. לחובר, פיכמן, מאיר וילקנסקי, ש. פינסקי, מ.י. ברדיצ'בסקי, יצחק קצנלסון, צ.ז. ויינברג, דוד פרישמן, יקיר ורשבסקי, מ. לזרסון, דוד שמעונוביץ, פרץ הירשביין, ש. ביחובסקי, יעקב שטיינברג, דבורה בארון, א.א. ליסיצקי ואחרים.

ובאו תרגומים ובהם משל איבסן, מטרלינק ("המופת של אנטוניוס הקדוש", מחזה), אוסקר ויילד ("שלומית") וליב שסטוב.

בדרך כלל מושכים לב קורא כמוני דווקא השמות הפחות ידועים. סיפוריו-ציוריו הקצרים של יקיר ורשבסקי, ש[לימים] ביקר בארץ-ישראל ב-1914 ופירסם רשמי מסע בספר "מן המולדת": (וארשה תרע"ט, 1919), וניספה בגטו וארשה ב-1942.

שיר של יעקב לרנר.

השיר היפה "אז..." של ש. פינסקי, המתחיל בשורות: "...אז היה ליל סגריר, ואני מצאתיך אז ערירה / תועה ברחוב – – / כמדומה, שנשא האוויר מפיך איזו שירה / של ברוך או קוב..."

רשימות מחיי ארץ-ישראל של מאיר וילקנסקי. "משא ערב" הידוע לר' בנימין. ו"מכתב מא"י" בשם "גליליה". שכתב ישראל איתן מיבנאל בשנת תרס"ה, 1905, ומנסה לתת פורטרט של נערה ארץ-ישראלית יפה בת שמונה-עשרה, שפגש בה הכותב על שפת ים כנרת, אשר –  

"התנהגותה, דבריה בחברת צעירים, הם תמיד פשוטים וטבעיים, בלי שום טקסים, בלי כל מלאכותיות, מידברה נאוה, קולה צלול ונעים; מִבטאה מדויק מאוד – מתיזה היטב את ה"רי"ש", מבחינה בין 'אל"ף' ל'עי"ן', בין 'חי"ת' ל'כ"ף' רפה, ואפילו בין 'כ"ף' ל'קו"ף'. את ה'בּי"ת' היא מבטאת תמיד חזקה, כנהוג בגליל. ואולם סגנונה עני, הן במילים והן במִבטאים. היא אוהבת לקרוא, אבל ספרים לא עבים, סיפורים לא ארוכים. אינה יכולה לגמור את 'המסכנים' [עלובי החיים] של ויקטור הוגו ומתענגת על סיפורי מופסן ועל שירי טשרניחובסקי.

"בכל זאת מדברת היא על האהבה בתמימות של ילד. אין לה ניסיון בחיים. אינה רואה את הניגוד העצום שיש בין המציאות הטבעית ובין החובה המוסרית. שלושה דברים היא אוהבת: ארץ-ישראל, השפה העברית וצעירים יפים. יש מוסיפים גם את ארוסהּ, על-כל-פנים היא מאמינה שצריך לאהוב את הארוס."

וכמובן, "אחד מתענוגיה הנבחרים היא הרכיבה על סוס," ו"כבדווית היא דוהרת בשדה."

* "המעורר", קונטרס למחשבה ולפיוט. נערך ויו"ל בכל חודש ע"י י.ח. ברנר. לונדון. בדפוסו של י. נרודיצקי, 48 מייל ענד רויד, מזרח. שנה ראשונה, 1906. שנה שנייה, 1907.

מהדורה מצולמת יוצאת לאור על-ידי משכן י.ח. ברנר וחבריו בארכיון העבודה. ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ-ישראל. תל-אביב. תשל"ב. 1972. כרך א', שנה ראשונה, 1906. כרך ב', שנה שנייה, 1907.

אהוד בן עזר

* * *

יצחק הילמן

הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל

תמורת מדינה פלסטינית

היום ה-6 לדצמבר 2017 הודיע הנשיא טראמפ, כי ארה"ב מכירה בירושלים כבירתה של ישראל. כתוצאה מכך, ואחרי דחיות מרובות, תתחיל ארה"ב בהכנות, להעברת שגרירותה מתל אביב לירושלים. על פניו זו אכן הצהרה משמחת, אבל השאלה הנשאלת היא מה נתנה ישראל בתמורה.

ובכן, למרות שדברים לא נאמרו במפורש, התמורה היתה הסכמה ישראלית שתהיה מדינה פלסטינית, למרות שהתווספה לה הסיפא: "אם שני הצדדים יסכימו." משמעה של התמורה, שהוסכם עם ארה"ב שתהיה בסופו של דבר מדינה פלסטינית, כי אחרת תואשם ישראל שהפרה הבטחה לנשיא ארה"ב. ברור לכל אחד, שהאמריקאים לא ירפו מאיתנו עד שתמומש ההסכמה.

נשאלת השאלה מי עמד מאחורי דרישה נחרצת זו. התשובה אף היא ברורה: סעודיה. תמורת ההסכמה האמריקאית לסעודיה, הסכימו הסעודים לקבל את התוכנית הישראלית שהועברה לידיהם, תוך שהם מסכימים לסגת מתכניתם הקודמת, לפיה נדרשה נסיגה ישראלית לגבולות 67', כולל החזרת חלק מהפליטים.

האמריקאים הדליפו מיידית את התוכנית ל"ניו יורק טיימס". הצדדים הכחישו את קיומה.  העקרונות שהודלפו הם: הגבול המזרחי של ישראל הוא נהר הירדן, אין החזרת פליטים לשטחי ישראל (ואני מוסיף: אבל, אין הגבלה על חזרתם למדינה הפלסטינית), כמעט שאין פירוק התנחלויות, ירושלים נשארת מאוחדת, אין רציפות טריטוריאלית במדינה הפלסטינית.

על פניו זה נראה הישג נפלא מבחינתה של ממשלת נתניהו, מפני שעד עכשיו אף מנהיג ישראלי לא השיג תנאי פתיחה כל כך חיוביים.

הבעייה היא, שישראל מדברת עם עצמה, מפני שהפלסטינים לא יקבלו לעולם הסדר כזה. משמעות ההישג הישראלי היא שהמשא והמתן עם הפלסטינים, מתחיל עם העקרונות האלה, אבל איש איננו יודע כיצד יסתיים. גם לא ברור מתי יסתיים ואם יהיו הסכמי ביניים.

לסיכום, תמורת הכרזה של האמריקאים שירושלים היא בירתה של ישראל, ישראל מקבלת הבטחה להתחיל משא ומתן מנקודת התחלה טובה כביכול. הגלולה המרה היא שנקודת ההתחלה כוללת הסכמה עקרונית בדבר הקמתה של מדינה פלסטינית. אמנם זו מדינה ללא גבולות מוסכמים, אבל מדינה ריבונית.

המשמעות האמיתית שמסתתרת מאחורי הוויכוח על הקמתה של מדינה ריבונית, הוא לא רק על עצם הקמתה של המדינה הזאת, אלא האיום הביטחוני והדמוגרפי שהיא מייצרת על סביבתה, מעצם קיומה.

הפלסטינים, אם ירצו בכך, יכולים לקבל בשקט את התנאים הדרקוניים מבחינתם. כמובן, שבמשא והתן, עד חתימת הסכם השלום, הם לבטח יקבלו ויתורים ישראליים נוספים. אבל אפילו אם לא יקבלו ויתורים כאלה, הם יצרו בעצם קיומם כמדינה ריבונית, איום חמור על ישראל. וכנראה שגם על ירדן.

בהיות הפלסטינים מדינה ריבונית, אמנם ללא צבא, ללא חיל אוויר, הם יהיו רשאים ל"אחד" משפחות, ובכלל זה להתיר לשלושה מיליון בני הפזורה הפלסטינית "לחזור" למולדתם המוסכמת. על בני הפזורה האלה, יתווספו פליטים סורים, עיראקים, תימנים, פקיסטנים, אפגנים, אריתראים, סודנים ואחרים. הם אמנם הם לא יוכנסו לישראל, אבל הם יֵשבו בכל פינה של המדינה הפלסטינית ויחפשו עבודה. מאחר ויהיה שלום, יהיה זה טבעי שהם יבקשו לעבוד בישראל. גם אם ישראל תסרב, הם ייכנסו בכוח. הרעב חזק מכל דבר אחר, וישראל תתקשה מאוד למנוע את כניסתם אליה, בין ברישיון ובין שלא ברישיון.

כתוצאה מכך, יופר המאזן הדמוגרפי ממערב לירדן (גם ללא עזה) משליש ערבים מול שני שליש יהודים, ליחס הפוך ואף גרוע מזה. ההיסטוריה הוכיחה שכמו שירדן צמחה תוך 95 שנים ממאתיים אלף תושבים, לעשרה מיליון, אותו הדבר יכול לקרות גם במדינה הפלסטינית. ואם מדינה זאת תהפוך למדינה ג'יהדיסטית, ונאלץ להשתלט עליה, נמצא את עצמנו, ממערב לירדן, עם רוב ערבי מכריע, עם מאזן דמוגרפי גרוע ממה שהיה לנו ב-1947. אנחנו נהפוך על-כורחנו למדינת אפרטהייד.

לכן, למרות שכולנו כמהים לשלום ולהסדרת הבעיה הפלסטינית, על פניו נראה סביר יותר דווקא לספח את יהודה ושומרון בשלמותם לישראל, תוך הענקת תושבות לכל ערביי יהודה ושומרון. בטווח הארוך, ייתכן כי תושבים אלה יקבלו גם אזרחות ישראלית. תהליך כזה הוא הדרגתי ואיטי ובינתיים גם ישראל תתפתח ותתעצם, ותשמור על יתרונה הדמוגרפי.  

פיתרון זה, הוא לא רק הטוב ביותר מבחינת האינטרס הישראלי, אלא גם עשוי להועיל לעצם הקיום הפלסטיני. אמנם זהו מודל שאין בו מדינה פלסטינית, אבל במקביל הוא יעניק יתרון כלכלי ברור לפרט הפלסטיני, ויאפשר קיום בטוח למדינה היהודית.

באשר לרצועת עזה, שבה חיים כיום כשני מיליון ערבים, אין דינה כדין יהודה ושומרון. חיבור רצועת עזה לשטחי יו"ש, הוא מלאכותי לחלוטין, ותחילתו בהתוויית קו הגבול ב-1917 בין סיני לארץ ישראל שנקבע ע"י סייקס ופיקו. הראייה ההיסטורית היא, שאפילו אחרי מאה שנים, תושבי עזה, שהם ממוצא מצרי, אינם מסוגלים לקבל על עצמם שלטון ישראלי או שלטון פלסטיני.

יצחק הילמן

* * *

אהוד בן עזר

יום אחד מתוך היומן "המסע אל העקירה"

עם יהודית ועם עמנואל ויהודית (ג'ודי) בן עזר

בעקבות משפחת רַאבּ ונעורי יהודה ראב בן עזר

בהונגריה

יום ראשון, 18.9.1994

נוגי-מגיאר

שעה ארוכה אנחנו סובבים בעיירה. אין לה מרכז מרשים או רחוב ראשי, ואיננו מוצאים את בית-הקברות, שמשה לוי מקיבוץ הגושרים צילם עבורי כאשר ביקר בו בשנת 1987 או 1988 לערך, עוד בתקופת השלטון הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, כאשר מעטים הגיעו מבחוץ לאיזור הזה.

התמונות שלו, בשחור-לבן, עוזרות לנו להסביר למקומיים את מטרת נסיעתנו. יודעים כאן רק הונגרית, בקושי מילים אחדות בגרמנית. בסופו של דבר אנחנו שבים וחולפים צפונה, על פני תחנת האוטובוסים המרכזית, בית-קברות נוצרי, אחריו מגרש לאילוף כלבים, פונים ימינה, ושוב ימינה, בדרך עפר מצידו השני של בית-הקברות הנוצרי, שתחילה מצלים עליה עצים, ולפתע אנחנו יוצאים לשדה פתוח עד למרחוק, ומולנו חומת בית-הקברות ומגן דוד לבן על רקע כחול מתנוסס על גבי דלת מתכת סגורה, באמצע קיר החומה המערבי. בית-הקברות סגור בריבוע גדול של חומת ביטון, זה הקיר שרואים מבפנים, בצילום של משה לוי. המיבנה דומה לכלא שאטה בלב העמק, מוקף שדות.

אישה בבית-הקברות הנוצרי, שמנחה אותנו, אומרת שזה כשנתיים איש לא ביקר בבית הקברות היהודי, והמקום סגור לגמרי. לדברי ג'ודי אמר לה תושב מקומי אחר, שגם אותו שאלנו קודם – שכבר עשר שנים איש לא מבקר שם.

שער הברזל סגור במנעול ואין שום אפשרות להיכנס. לך דע בידי מי המפתח. נותרו רק כשעתיים עד לשקיעה, ועלינו להספיק להגיע לברטיסלבה ולמצוא מלון ללינת לילה. מכאן ועד פראג אין לנו מקומות-לינה מוזמנים מראש.

אני עולים על תל עפר בפינת ריבוע הבטון, החומה, קרוב לדרך שבה באנו, ורואה כמה עשרות קברים, מצבות ישנות וחדשות, ייתכן שחלק נחרב או נשדד כי דווקא החלקה העתיקה יותר דלילה יותר, והכל טובע בעשב. אני מתייאש מלהיכנס ומציע לעמנואל צילום מבחוץ ומבט מעל הגדר פנימה.

אבל עמנואל בן השישים-וחמש מתעקש. "לא הגעתי עד לכאן כדי שלא להיכנס פנימה," הוא אומר, ובעודי מסתכל פה ושם – והוא כבר הצליח לטפס על שער הברזל ולקפוץ פנימה, וג'ודי ויהודית קוראות לי לבוא ולטפס אחריו.

אני ניגש לשער הסגור ומנסה לטפס. לא הולך לי. אני כבד מדי ואין לי במה להיאחז. אבל גם כשהייתי צעיר ורזה יותר לא הצטיינתי במיבצעים כאלה, ואילו עמנואל, מנעוריו, היה מטפס על עצים בזריזות בל-תיאמן.

אני מציץ פנימה בסדק שבין שתי דלתות השער, רואה את עמנואל מטייל ליד שורת קברים, ופתאום הוא קורא אליי בהתלהבות, כארכיאולוג שגילה אוצר:

 "אודי! מצאתי מצבה של יצחק ראב! בוא תיכנס. אתה רק צריך לעלות על השער. מהצד השני שמתי לך עגלת מתים ואתה לא צריך לקפוץ. וגם לא תהיה לך בעייה לחזור."

על זה אני כבר לא יכול להתאפק, אני נאחז שוב בשער, שגובהו כשניים וחצי מטר, ג'ודי ויהודית תופסות אותי מאחור בעקב ובמכנסיים, ואני מצליח לטפס על השער, להעביר את משקל גופי לצד השני מבלי לרסק את הביצים, ולנחות בזהירות על עגלת המתים הישנה, שהיא כמו מדרגה מהצד הפנימי, מריצה עשוייה ברזל ולוחות עץ עם זוג גלגלי-גומי, כמריצות שהיו נוהגים להוציא בהם את סלי הקטיף מהפרדסים.

עמנואל מצוייד במצלמת הווידאו ובמצלמה הרגילה, אני נושא עימי את "התלם הראשון", שפכטל ומארקר שחור. וכך אנו סורקים במהירות את שורות המצבות. אהרנטל, זו משפחת פייגה, אשת לאזאר ראב [אימו של סבנו יהודה], איננו מוצאים, למרות שב"התלם הראשון" נכתב שמוצא משפחתה בנאג מדיאר. אולי בכל זאת הם קבורים בגייר, שם מצאנו מצבה של אהרנטל.

אבל בשתי השורות המרכזיות, לרוחב בית-הקברות, פזורים כמה וכמה שמות של משפחת ראאב. יודא ראאב שמת בגיל צעיר בתרס"ו. ביילא ראאב בת מרים, ששמה בלועזית אנה. יצחק ראאב. ושוב יהודה ראאב ומרים ראאב. ואולי יש עוד שמות שאנחנו לא מצליחים לגלות כי חלק מהמצבות כבר בלתי-קריא.

עמנואל ממלא את האותיות במארקר השחור, אחרת לא יהיה אפשר להבחין בהן בצילום. השעה כבר חמש לערך, אבל ישנן עוד כשעתיים עד לשקיעה, והאור ממערב הוא בדיוק על המצבות, ממערב למזרח.

אני עומד ומספר על תולדות המשפחה בעיירה הזו. עובר לומר קדיש לזכר אותם בני משפחה שקבורים כאן וגם לזכר בני משפחתו של צדוק ראב (איני זוכר אותו רגע שאביו ניספה באושוויץ, כך סיפר לי לפני הנסיעה), ומסיים בכך שמזלנו ששלמה סילש ראב ולאזאר ובניו ושתיים מבנותיו עלו לארץ מבעוד מעוד, וכי אלה השוכבים כאן ממשפחת ראב היו בכל זאת אנשים מאושרים כי כל שאר אלה שנותרו – נשמדו במישרפות ללא מצבה. על קלטת הווידאו, שעמנואל מצלם, נשמעים דבריי כך:

אנחנו נמצאים בעיר צ'לובו או ולקה מדיאר או העיירה לשעבר נאג-מדיאר, שמשפחת אהרנטל, משפחת אימו של יהודה, באה ממנה. וזאת היתה העיירה שבה גר לאזאר ראב עם בני-ביתו לאחר שהתבטל המשק בסנט אישטוואן.

יהודה עצמו, לא אותו יהודה שבמצבה שנמצאת כאן, כמובן, אבל אנחנו, אחרי מסע הרפתקאות גדול מאוד, הצלחנו גם לגלות את המקום, גם לקפוץ מעל הגדר, וגם לגלות שורה שלימה, יש פה קברות של משפחת ראב, שאנחנו בטוחים שהם שייכים למשפחת ראב ההיסטורית. אגב, גם צדוק ראב אמר לנו שבני-משפחתו הקודמים קבורים באיזור הזה.

מכאן, מהעיירה נוגי-מגיאר, בקיץ 1875, לאזאר ראב לקח את בני-ביתו, את יהודה, את הבנות, את משה-שמואל, שתי הבנות, ומכאן הם יצאו בדרך לקומארנו ומשם לארץ-ישראל.

אלה המצבות של משפחת ראב שצילמנו בבית-הקברות נוגי-מגיאר. הזמן שעמד לרשותנו היה קצר. לא הספקנו לבדוק את כל המצבות. יש גם מצבות עתיקות שקשה היה לפענח את הכתוב עליהן. כדי שיהיה אפשר לראות בצילום את הכתוב, מילאנו במארקר שחור חלק מן הכתוב על המצבות.

אני הייתי רוצה... אנחנו נמצאים באחד מבתי הקברות היחידים שאנחנו בטוחים, שבני משפחת ראב, שקשורים אלינו, קבורים כאן – וגם למען צדוק ראב – הייתי רוצה לקרוא קדיש על קבריהן של אותן משפחות ראב שנמצאות, שיקיריהן, נמצאים כאן. כמובן שהמקום נטוש לגמרי, מעטים יודעים עליו. איש לא בא לכאן יותר. וזה ניראה פה איזה מקום שכוח-אל, כאילו אנחנו נמצאים על הירח.

יתגדל ויתקדש שמה רבא, בעלמה די-ברא כרעותה וימליך מלכותה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה בחייכון וביומכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואימרו אמן.

יהא שמה רבא מבורך לעולם ולעולמי עולמיא. יתברך, וישתבח, ויתפאר, ויתרומם, ויתנשא, ויתהדר ויתעלה, ויתהלל שמה דקודשא בריך הוא. לעלא מן כל ברכתא ושירתא, תושבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן.

יהא שלמא רבה מן שמיא וחיים עלינו ועל כל ישראל ואמרו אמן.

עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן.

אנחנו מתקרבים לסוף הסיור ההיסטורי שלנו. טוב ששלמה ראב, טוב שלאזאר ראב, וטוב שרוב ילדיהם עלו לארץ-ישראל בעוד מועד. חבל מאוד שחלק מהמשפחה נישאר כאן. אלה שקברותיהם כאן חיו אולי חיים מאושרים, כי השאר – אם אנחנו לא טועים – נשמדו בשואה, עלו בעשן המישרפות של אושוויץ.

לפני שאנחנו יוצאים מבית-הקברות, אני כותב במארקר השחור על בסיס המצבה של יודא ראאב:

 "אהוד בן עזר ממשפחת ראב, ועמנואל בן עזר ממשפחת ראב, ביקרו כאן ב-18.9.94, ונאמרה תפילת קדיש על קברות משפחת ראב."

היציאה מבית-הקברות הנעול קלה יותר. יש ידית לשער מבפנים, שעליה אני מניח רגל, כאשר אני כבר עומד על עגלת המתים, שתומכת אותי. לאחר שאני עובר את החלק העליון של השער, אזיי מבחוץ מחזיק את כף-רגלי עמנואל, שכבר יצא לפניי, ושתי הנשים עוזרות לו להחזיק בי וכך הנחיתה שלי רכה.

רק לאחר שעות אחדות נוכח עמנואל שחטף חבטה קשה באחת מצלעותיו, וכתם כחול של שטף דם תת-עורי על אחת מירכיו, כל אלה תוצאות הקפיצה הראשונה שלו, שהוא עתיד לשאת עימו עד לסיום הטיול, אם כי אין הן מגבילות אותו במאומה.

על רוב שלטי-המקום בעיירה כתוב "ולקה מדיאר", שזה כניראה השם הסלובקי. יש מקומות בודדים שכתוב "צ'לובו", אולי זה השם מתקופת צ'כוסלובקיה, ורק במקום אחד מצאנו גם שלט מפורש: "נוגי-מגיאר".

* ג'ודי (יהודית) בן עזר הלכה לעולמה בשבת האחרונה ונקברה בסביון ביום שני ליד בעלה עמנואל. יהודה ראב בן עזר היה סבם של עמנואל בן עזר ושל אהוד בן עזר, והיה אביה של המשוררת אסתר ראב.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לשאלתו של בן עזר: "מי יכול להחליף את נתניהו?"

תשובה: החתול שלי.

הסבר: הנזק שנתניהו גורם למדינה עולה עשרת מונים על התועלת שהוא מביא. אי לכן, כל מי שלא יזיק עדיף עליו.

גילוי נאות: אין לי חתול.

צבי גלעד (גרימי)

עין-גדי

אהוד: שכחת את ג'וחא! הלא אין כמוהו מתאים להחליף את ראש הממשלה הכושל הכסיל והמושחת שלנו!

* חלק ניכר מהכותבים בעיתון "הארץ" והמעצבים את עמדותיו, תומך באויבי ישראל המתנגדים להכרזתו של נשיא ארה"ב על כך שירושלים היא בירת ישראל וכי היהודים אינם קופים וחזירים.

* אהוד היקר, תודה על פרסום הריאיון עם נאוה סמל. אם יש עדיין מקום ב"חדשות בן עזר" לאישה-נערה מלבבת זאת, אנא, בדוק אם תוכל לפרסם את הרשימה שלי על ספרה האחרון "פאני וגבריאל" . 

באשר ליגאל שוורץ שמסתייג מדויד גרוסמן, תסלח לי אם אציין שקדמתי לו בראיון שראיינתי אותו בביתי ברמת השרון ב-16.2.2003. אני אמרתי לו (בעדינות!) שהגיבור שלו ב"עיין ערך אהבה", ידידיה מונין, שמתאפק במחנה הריכוז שלא לאונן כדי שיוכל בכוח הזרע לעוף אל מחוץ למחנה – ובכן תיאור זה די מבזה את זכר נרצחי השואה, וכן אמרתי לו ש"הקונץ" שלו בנובלה "איטרוף", שם שאול מקנא בפאול (שאול = פאול במיתולוגיה הנוצרית) הוא לא ממש שיא התחכום הספרותי. הוא כעס עליי נורא, וכמעט שהפסיק את הריאיון. אם תרצה, אוכל לשלוח לך את הריאיון במלואו.

אינני חדל להתפעל מהבקיאות שלך במשנתו של גרשם שלום (גישה אחד-העמית, ציונות לא נאיבית, אנרכיזם דתי, היעדר סמכות דתית, כפירה במתן תורה מסיני, וכו' וכו') מרתק!

קראתי את הקטע מ"והארץ תרעד" שמופיע באסופה של איילה לילי מוזס, למרות שקראתי את הספר כולו, וגם כתבתי עליו – נראה לי שזה הספר המעולה ביותר שלך.

בברכה נאמנה,

משה גרנות

אהוד: "והארץ תרעד" הוא אחד הספרים המעולים ביותר לא רק במניין ספריי שלי אלא בספרות העברית. יבוא יום והוא ימצא את מקומו בשורה הראשונה של הפרוזה העברית לדורותיה. אבל כיום מרבית קובעי הטעם והעוסקים בספרות העברית כלל לא קראו אותו ואינם יודעים על קיומו, כי אני לא נחשב כסופר שראוי להתייחס ליצירתו. למשל, בשום עיתון יומי לא פורסמה ביקורת על "והארץ תרעד"!

אני מקווה כי אם הספר יתורגם, הוא ייכנס לקלאסיקה העולמית.

באשר לגרוסמן, זה שנים שאני לא מסתיר את דעתי שהגיע הזמן שהוא ילמד לכתוב רומאנים.

* לסופר הנידח, ערב טוב ושלום רב, לא הייתי מסוגל לנתק עצמי מקריאת דבריו של גרשם שלום ז"ל, בשיחה שלך עימו, על מחיר הציונות.

תודה לך על כך שפירסמת זאת שוב, בפעם המי יודע כמה.

אלכס לכיש 

אהוד: על גרשם שלום קמו בשנים האחרונות, לאחר מותו, עכברונים אחדים המנסים לכרסם בו ובמפעלו ההיסטורי. הייתי תלמידו, ואני מקווה שהריאיון שערכתי עימו לפני יותר מחמישים שנה ימשיך להציג גם לדורות הבאים את שיעור קומתו האמיתי, ואילו מקטרגיו הננסיים – יישכחו.

* מוטי הרכבי: אתמול [מוצ"ש, 2.12] בתל אביב נערך "מצעד השנאה", מצעד שכולו הבעת שנאה כלפי אדם שנבחר פעם אחר פעם כחוק באופן דמוקרטי, אבל הם, שדמוקרטיה אצלם היא חד צדדית, רק כשזה נוגע אליהם, וכלפי האחר יתנהגו כאחרון הדיקטטורים. הם אנשים שטופי שנאה כלפי אדם שאינו חושב כמוהם ושאינם מסוגלים לנצחו בקלפי. אלו אנשים שחונכו בבית לכך  שהמדינה "שלהם" וכל מי ש"אחר" כלומר ימני, דתי, מזרחי, הוא 'מוקצה" מחמת מיאוס ואין לו שום חלק ונחלה בהם. אבותיהם של האנשים האלו, במהפך 77, סירבו לקבל את הכרעת הבוחר וקראו "להחליף את העם", סבותיהם מדור מפא"י, "מקימי המדינה", החרימו את הרביזיוניסטים, כינו את מנחם בגין "היטלר", "פאשיסט", "מוקיון", "האיש שיושב ליד יוחנן באדר."

* שמענו שחרדים משחיתים את הדיוקנאות של רחל ושל לאה גולדברג על שטרות הכסף החדשים. מזלה של דודתנו אסתר ראב, שדיוקן שלה לא נקבע על אחד השטרות האלה, אף כי יש אומרים ששירתה עולה על לאה גולדברג ורחל גם יחד.

אסתר ראב, המשוררת הצברית הארצישראלית הראשונה, היא גם היחידה מבין כל האישים שהופיעו ומופיעים במשך כשבעים שנה על שטרות הכסף של מדינת ישראל – שנולדה בארץ-ישראל!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-10 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל