פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1299

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ג בכסלו תשע"ח, 11.12.2017

עם צרופת המודעה על הלווייתו של שמאי גולן ז"ל היום בשעה 13.00 בחולון,

ולרגל הכרת ארה"ב (באיחור של 70 שנה) בזכותנו על בירת הנצח של העם היהודי, אנו מביאים בצרופה את הפואמה של יוסי גמזו "עמוק בלילה, עמוק בירושלים" שזכתה בפרס אקו"ם.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יהודה דרורי: השקר של החוק הבינלאומי, וירושלים. // יונתן גורל: "קינת ירושלים האחרת". // תלאות מלחמת העולם הראשונה בפתח-תקווה

לפני 100 שנים. // שמעון בן עזר (ראב): מקורות חיי נעוריי בפתח-תקווה. השלמות עדוּת: סבו יהודה ראב בן עזר, דודתו אסתר ראב, בנו שלמה בן עזר. // יוסי אחימאיר: ליל שבת מול הטלוויזיה. // דרור אידר: ובא לציון גואל. [ציטוט]. // אורי הייטנר: 1. חג התחייה. 2. תעשיית הקונספירציה. 3. צרור הערות 10.12.17. // תקוה וינשטוק: 1. פגישה עם השחקן מאיר מרגלית. 2. "המחברות של אליש", בימוי גולן רייז. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים, הגיגים קלים על נושאים כבדים. // אבנר הרוסי: הרהורים שלא בענייני דיומא, הצבעה באו"מ על הקמת מדינה יהודית בא"י. // משה כהן: הברברים באים. // נעמן כהן: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. // אהוד בן עזר: "גלגל ענק" של וודי אלן, תסריט מעולה, סרט מרתק ומרהיב ביופיו. // אהוד בן עזר: "גדולה היתה הבדידות" לבנימין ברנר, 1978. פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ביום 9.6.1978. לפני 39 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יהודה דרורי

השקר של החוק הבינלאומי, וירושלים

יש להעמיד פה עובדה פשוטה: לא קיים שום חוק בינלאומי המסדיר את מעמדה של ירושלים,  למעט הצהרת בלפור שנתנה את השליטה בכל השטח בין הירדן לים תיכון ליישות היהודית, כולל ירושלים! הצהרת בלפור הפכה לחוק בינלאומי בהצבעה פה אחד בחבר הלאומים ב-1924 ולאחר מכן אושררה ע"י האו"מ ב-1946.

המלצת הוועדה המיוחדת של האו"מ ב-1947, שאושרה ע"י עצרת האו"מ, לא היתה הצעת חוק בינלאומית אף-על-פי שהציעה את בינאום ירושלים. משנדחתה ההצעה כליל ע"י הצד הערבי, אזיי החלטת 1947 פשוט לא קיימת! החלטות שבאו לאחר 1967 ושבאו להגדיר שביתת נשק ו"שטחים כבושים" היו החלטות זמניות, שאגב התעלמו מכך שירושלים המזרחית היתה כבושה על-ידי כוח זר (ירדני) שהובס וגורש ע"י צבא ישראלי, ששיחרר את השטח מכיבוש.

לפיכך כל הקישקושים של מנהיגי עולם על פגיעה בחוק הבינלאומי כביכול בהצהרתו של טראמפ לגבי ירושלים, הינם שקר מוחלט בעל גוון אנטישמי ברור, ועל ממשלת ישראל להתייחס לכך בחומרה, לחדול מפוליטיקל קורקט ו"לקרוא לילד בשמו" דהיינו: "אנטישמיות" ו/או "שקר" ואין זה משנה אם אומרת זאת תרזה מיי באנגליה או המלך עבדאללה בירדן.

500 ימי הזעם – חארטה!

מאז הצהרת בלפור, כבר 100 שנה, ששכנינו הערבים למיניהם זועמים על עם ישראל שקיבל חזרה את מולדתו ושב אליה (ממש כמו שכתוב בקוראן!) – אבל בפרימיטיביות האיסלמית החוגגת סביבנו כל השנים האלו, מסרבים לקלוט זאת, וזועמים ומנסים לפגוע בנו. בשנים אלו, בזעמם, הם רצחו כמעט 24,000 יהודים ברחבי ארץ ישראל. 

ירושלים מעולם לא היתה חלק במורשת המוסלמית או הפלסטינית למעט כמה ממלחמות סלח-א-דין בצלבנים. אפילו הסיסמה של העם הפלסטיני (שהומצא ב-1967...) "היהודים רוצים להרוס את אל-אקצה!" אינו מזכיר את ירושלים...

עכשיו קם הנשיא דונלד טראמפ, שהבין שירושלים היא של העם היהודי ושל העם בישראל, וקבע זאת ברורות, לא רק כלפי הערבים (היודעים זאת) אלא בעיקר כלפי המנהיגות האירופאית האנטישמית ששכחה זאת...

אז "יום הזעם" מוכרז שוב ע"י הפלסטינים... למי זה בעצם איכפת? מה השתנה?

שייחנקו בשינאתם.

הערה חשובה של אורי הייטנר

* "השיבר – קיומה של השגרירות הישראלית ברבת עמון, היא ליבת הסכם השלום בין ישראל לירדן. כאשר שגרירות ישראל בירדן סגורה, ושגרירת ישראל בירדן ועובדי השגרירות אינם נמצאים ביעדם, זו הפרה בוטה של הסכם השלום.

הסכם השלום עם ישראל קריטי לירדן, כיוון שישראל משקה את ירדן הצמאה במי הכינרת, הודות להסכם המים הנדיב מאוד מאוד, שהוא חלק מהסכם השלום. ישראל מחויבת להסכם הזה, בדיוק כפי שירדן מחויבת לשגרירות ישראל ברבת עמון. ישראל מכבדת את מחויבותה להסכם. ירדן – לא.

מן הראוי שראש הממשלה יצביע על השיבר ויודיע לירדנים: תתנו – תקבלו. לא תתנו – לא תקבלו." [גיליון 1298].

ולא לשכוח את האפשרות לעצור את חלקה (הכספי) של ישראל בפרוייקט ההתפלה הגדול בעקבה... בנוסף יש ללחוץ על בית המלוכה שנסיך הכתר שלהם יחדל מפעילותו הניבזית נגד ישראל בהיותו היוזם והמוציא לבקרים החלטות אנטי ישראליות באו"מ.

לטפל בחתרני ואדי-ערה

נכון שיש לטפל בגופים החתרניים בואדי-ערה, אבל צודקים אלו הטוענים נגד השר ליברמן שאמר שבעתיד נחשוב להעביר את השטח מזרחית לכביש 75 לרשות הפלסטינית יחד עם האספסוף המעריץ שלהם, מפני שרוב התושבים באיזור זה אינם דווקא תומכי אבו-מאזן והיו רוצים להשאר אזרחי ישראל, אז למה למסור מאדמותינו כאשר בכל זאת קיימת דרך אחרת?

עלינו לנסות להיפטר מכל האלמנט הלא נאמן למדינה, מהגוש החתרני הזה, ע"י הסדר שיעבירם על רכושם לשטח הפלסטיני האוטונומי כאשר יוחלט עליו בהסדרי עתיד.   

צריך להתכונן לכך כבר עכשיו על-ידי זיהוי נאמני הטרור באזור, הן על-ידי המשטרה ושירותי הביטחון (שאצלם כבר שמות רבים של תומכי הרשות הפלסטינית), והן בהתארגנות מיידית לצלם בפירוט כל ארוע פרו-פלסטיני ואנטי ישראלי שלהם, כדי לזהות את האזרחים המיועדים להעברה עתידית.

אין כל פסול בהכנת רשימות העברה כאלו, ואפילו רצוי שהמופיעים בהם ידעו כי שמם נרשם לקראת "ימי ההסדר" שאליהם הם כנראה מצפים בכליון נפש...

הבוגדניים "שלנו" פועלים בארה"ב

מיד לאחר נאום טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, גייסו אנשי ב"צלם" בארה"ב 110 חתימות של תומכיהם השמאלנים/אנרכיסטים והציגו זאת לתקשורת שם כ"פטיציה של 100 מלומדים יהודים נגד הכרזת טראמפ על ירושלים" (לפי כתבות בתקשורת בארה"ב).

מאחר והם ("בצלם") מוקצים מחמת מיאוס פה בישראל, הם ממשיכים לפעול בארה"ב ובאירופה, משמיצים את המדינה ומסיתים נגדה.

האם יש לנו דרכים לעצור אותם ?

יהודה דרורי

אהוד: כדאי לשים לב כיצד כמעט בכל כתבה מצולמת בטלוויזיה של הפגנות אויבינו הפלסטינים מתרוצצים גברים וגם נשים ובידיהם מצלמות וידאו, כנראה של "בצלם", כדי לנסות להפליל את חיילי צה"ל ומג"ב ["גונבים תפוחי עץ!"]

בכל ארץ דמוקרטית אחרת היו מגדירים את הצלמים והצלמות האלה בתור "גיס חמישי" וגם מרגלים, ופועלים נגדם בהתאם.

* * *

אנו מחזקים את ידיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו בביקורו במאורת הזֵדִים הקרוייה האיחוד האירופי בבריסל

אהוד בן עזר

* * *

"כמה ימים לפני ביקורו של ראש הממשלה בנימין נתניהו באיחוד האירופי בבריסל, מחריף העימות בין ישראל לשרת החוץ של האיחוד, פדריקה מוגריני. לאחר שתקפה ביומיים האחרונים את החלטת נשיא ארה״ב דונלד טראמפ להכיר חד צדדית בירושלים כבירתה הרשמית של ישראל, הוסיפה היום (חמישי, 7.12) מוגריני בנאום מצולם כי 'הודעתו של הנשיא טראמפ עלולה להחזיר אותנו אחורה לזמנים אפלים.'״ ["הארץ", 8.12].

* * *

באבל על מותו של חברנו הסופר

שמאי גולן

הלווייה תתקיים היום, יום שני, באחת בצהריים,

 בבית הקברות בחולון, נפגשים בשער הראשי.

תנחומינו למשפחה

בגיליון הבא נביא דברים לדמותו

* * *

יונתן גורל

"קינת ירושלים האחרת"

(נכתב לפני "מלחמת ששת הימים")

ירושלים

גבול

גדר תיל.

תמונת יום

ותמונת ליל

כלבים נוברים

וזנבם מקופל

געגועי מוליכים

אותי לשם –

הר הזיתים

כותל מערבי

קבר אבי

קבר סבי

נגוהות שמש

מושלכים ארצה

אין אוסף

נגהה ואורה

של ירושלים שלי

הקטנה

כלוא אני

וליבי מפרפר

כציפור בחזי

תוכי משורר

קינת ירושלים האחרת

תהיה ירושלים אחרת

(טיול במרכז שהיה)

היא משתנה

גם המשתֵנה ברב קוק נעלמה

חנותו של סבי בבנין מצפה

צופתה במעגל אבנים מותאמות

והרכבת הקלה

חלום של תחבורה

חתכה את המשולש

מלא החן והחיבה

קפה אלנבי

עם גלידה שוקו וניל

נחנק תחת צי לועזי

בכותרות חנויות

ואנשים זרים מלוא החופן

דחקו המראות

גם בפנת המלך גורג-ק"קל

כבו אורות

ילדותי הגזולה

קומי מן האפר והקורות

יונתן גורל  נולד בירושלים, כך גם הוריו וסבתותיו...

* * *

כל זמן שמֶני נפתלי ואלדד יניב הם מנהיגי "המחאה החברתית" במוצ"שות נגד השחיתות – אין לבנימין נתניהו מה לדאוג!

* * *

תלאות מלחמת העולם הראשונה בפתח-תקווה

לפני 100 שנים

תחושת הרווחה הכלכלית, והרוחות החדשות הנושבות במושבה, שנעשית גם מרכז למפלגות הפועלים הצעירות – שוקעות עד מהרה בתלאות מלחמת העולם הראשונה, שמגיעה גם לארץ. תחילה מכלה הארבה של שנת 1915 את יבול המושבה, ופוגע קשות בפרדסיה. אחר-כך באה תקופת מחסור, החרמות, מאסרים והתעללות של השלטון התורכי, ומגיעה לשיאה בעקבות גילוי פרשת הריגול של ניל"י, והתקרבות החזית הבריטית. התורכים מבקשים להגלות את תושבי המושבה צפונה, אך אינם מצליחים.

ב-22 בדצמבר 1917 כובשים הבריטים את המושבה, אך החזית מתייצבת למשך חודשים ארוכים על גדת הירקון, ומרבית התושבים מוגלים לתל-אביב, מטעמי ביטחון, וחוזרים רק לאחר שגנרל אלנבי פותח במיתקפה לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה, בספטמבר 1918.

* * *

שמעון בן עזר (ראב)

מקורות חיי נעוריי בפתח-תקוה

 [שמעון בן עזר (ראב), שנולד ב-1898, היה נכדו של יהודה ראב מבנו-בכורו ר' מנחם שלמה, בנה של הדסה (הודעס), אשתו הראשונה של יהודה ראב בירושלים. לימים התיישב שמעון בבלפוריה והיה עובד-אדמה כל ימיו. מקצת מתולדות-חייו מתוארות בספרי אחיו יצחק ראב: "בהימוט חומות", "גבעת המורה" ו"עלה ברוח"].

לאחר שרשתו של "דורש טובתי" כביכול נפרשה כהלכה, למען לזכות לחתן, אשר בחיי אבי ז"ל לא ההין להעלות על דעתו להציע לו את בתולתו האדומה לי לכלה, וחששתי מאוד שהאמא ז"ל לא תוכל זמן רב לעמוד בלחץ הטרדנים, אלה שליחיו של האפטרוסים [האפוטרופוסים] "השדכנים" ומלחכי פינכא שלו, שהחלו בתום שנת האבל של אבינו ז"ל לפעול במרץ רב להחיש את השידוך, הן האמא ז"ל חששה מלגלות את התנגדותה ל"שידוך המאושר כביכול" פן יתנקמו בה קוניה מטיבה [מיטיביה] שהם היו בני משפחתו של אפטרופס [האפוטרופוס], המקור היחידי למען כלכל את ילדיה היתומים, והתלבטה מאוד ולא מצאה דרך איך לחלצני מצרה זו, וכשנוכחה שבריאותי לוקתה [לקתה], ופניי – חיוור כזקן חלוש – הסכימה בכל ליבה להצעתי שאפנה לדוד ברוך מפתח-תקוה, שיארחני לזמן קצר. כך נאחזה האמא בקש הצלה זו בכדי לחלצני משיני הטרף של הטרדנים, חרף זאת שהיתה זקוקה לעזרתי בנטל הכבד שעומד על שכמה.

אך בימים ההם, בעצם שנות המלחמה, לנסיעה כזו היה הכרח להצטייד ב"ווסיקה", רשיון נסיעה, "פספורט" בלעז. במרץ רב התחלתי לטפל בהשגת ה"ווסיקה". הבאתי, לפי דרישת משרד הנסיעות, שתי תמונות שכל בני ביתנו מצולמים בהן. אך עד שקיבלתי את הפספורט המאושר, הקדימה גזירה חדשה, גזירת ה"סוכרא", שכל כלי הרכב דאז, ה"עגלות", הוחרמו לצבא. ולא נישארה לי ברירה אלא לחכות בכיליון עיניים להזדמנות של רשיון שתינתן על-ידי ממשלת הטרק דאז.

בוקר אחד בא אל ביתנו שלמה שטאמפר, שגם הוא חיכה להזדמנות של רשיון נסיעה, ואמר לי שהוא התבקש מהאימא ז"ל לצרף אותי לנסיעה אם ייוודע לו על הזדמנות כזו, ובישר לי כי בעוד שעתיים נוסעת רכבת עם [מגורשים] נתיני[ם] אמריקאים ל"קנטרא", ומנדל קרמר הודיע לו שברכבת זו אפשר לנסוע עד לוד, ויעץ לי להצטרף אליו בנסיעה זו, "כי מי יודע," אמר, "מתי יזדמן לך נסיעה כזו."

בבית לא היה אף אחד כי האמא ז"ל היתה אז בעיר העתיקה ופרוטה לא היתה בבית, ומתוך חשש פן לא תזדמן לי עוד אפשרות כזאת, באין ברירה, צררתי לי צרור, נבוך ומבולבל לקחתי סדין מהבית ומכרתיו לצ'רקסי בשוק מאה-שערים. השארתי פתק התנצלות, והלכתי עם שטאמפר לרכבת מבלי לקחת ברכת פרידה מהאמא הטובה ז"ל ולהיבדל לחיים ארוכים מהילדים שהיו מפוזרים בחדרים דאז...

ברגשות מעורבים באתי לפתח-תקוה, כליותיי יסרוני על מעשיי הנלוזים. שעזבתי בית חם מבלי להיפרד מכל היקר לי מאוד, ומחשבות נוגות הטרידוני, וימיי הראשונים היו לי ימי סבל נפשי כי בושתי להסיח את מר נפשי לבית הסבא, ואלמלא קרבתם היתירה של אלעזר ובנימין ז"ל, והעבודה בפרדס שקסמה לי מאוד, לא הייתי מחזיק שם מעמד, ובכיליון עיניים חיכיתי למכתב מהאמא הטובה ז"ל.

ברטט רב פתחתי את מכתבה הראשון של האמא ז"ל. ובגיל ורעדה קראתי מילה במילה את דבריה, ועברתי על מכתבה עשרות פעמים, ומה שיגורתי לא בא. כי לא מצאתי במכתבה אף צל קל של תרעומת עליי, אלא הביעה את צערה וסליחתה כאחד על שנאלצתי לעזוב את הבית מבלי לקחת ברכת פרידה ממנה ומבני הבית, וניחמה אותי שנגאלה מהטרדנים שכל-כך הציקוה, ויעצה לי שאשתדל להיות לתועלת לבית הזיידע בכדי שאוכל לשהות אצלם עד החגים. ומתוך שיחה בבית הסבא ז"ל הבינותי שגם הסבא ז"ל קיבל מכתב מהאמא ז"ל – אז קרעתי את סגור ליבי ושפכתי לפניהם את מרת נפשי, וסבל האמא מהטרדנים.

כאן התגלה לפניי אלעזר הטוב כמשיב נפש. וכדובר בית הזיידע פנה אליי בגילוי לב, והגיב בזעם על חוצפתם של האפטרופסים, ואמר: "שמעון! הסר ממך כל בושה, ותישאר אצלנו! ביתנו ביתך, ותרגיש את עצמך כמו בביתך."

עודדתי מאוד מדבריו החמים המסורים והכנים, ורגש של ביטחון אפפוני. והייתי בהרגשה שהנה יכול אנוכי להישען על קיר חזק, ומעתה לא תישאר האמא ז"ל בודדה במערכה, ולא אהיה כסחורה שאפשר לזכותה מן ההפקר. נפשי נקשרה לאלעזר הטוב ז"ל, כרע טוב וכאח נאמן, הדריך אותי והסביר לי את שיטת העבודה. כן בנימין ז"ל אף שנער בית-ספר עודנו, היה מתרועע עימי וכיבדני מאוד.

לא נישארתי חייב לבית הסבא ז"ל. כחץ מקשת אצתי למלאת את כל המוצא מפיו. ולא פעם הגיב על-כך סבא ז"ל: "שמעון! נאר ניט אף קידוש ה'..."

כן ראיתי חובה לעצמי להיות לעזר לדודה לאה ז"ל במשק המיטבח. שבימים ההם לא נהנו עקרות הבית מנוחיות כבימינו, והשתדלתי שגם הדודה תפיק תועלת ממני. ולא פעם שיבחה אותי בפני הסבא ואמרה: "אזוי וי שלמה!" – אבי ז"ל. כפי הניראה שגם אבינו ז"ל בנערותו היה מונע מהדודה טירחה יתירה.

אוזניי היו תמיד כרויות לכל אשר היה הכרח לעשותן שהזמן גרמן. וכשרבו הגניבות של סוסי עבודה, לנתי עם אלעזר ברפת. כי בשלטון הטורקים בשנות המלחמה לא סמכו על יושרם של שלטון החוק. ואף כי הסבא ז"ל נתין אוסטרי היה, ונגד גזירות הסוכרא היה מחוסן, אך לא מגניבות. שלא היה מנוס אלא בשמירה קפדנית, ונטל כבד נפל על האיכרים, שהכול ערוכים וכתובים בארכיוני המושבה.

נוסף לכל זה עברו משברים קשים על בית הסבא. הדוד ברוך, שהיה עמוד התווך והמומחה לשיטות החדשות בעיבוד הפרדס, גורש או ברח לדמשק. כך שעל הסבא נפל נטל כבד מאוד, ועל כולם האסון שקרה עם אלעזר ז"ל שנפל לתוך באר הפרדס שעומקו כ-12 מטר שבנס לא נהרג, כי בעומדי אז על-יד כן המשאבה אשר על קרקע הבאר הושטתי את ידי לתופסו. אך לא הצלחתי בזה ועלה בידי רק לעצור אותו לרגע קט בעת נפילתו והפניתי אותו לצד קיר הבאר, ועל ידי כך ניצל מריסוק אברים.

אבוד עצות הייתי באותו רגע כי חששתי מאוד, וגם אלעזר לא הסכים להישאר לבד בתוך הבאר עד שאזעיק עזרה מהפרדסים השכנים. ועד היום אינני יודע איך עלה בידי להוציאו מתוך הבאר בכוחותיי בלבד, ואין זאת אלא ההכרח לימדני לנהוג בשיטת "אקרובטיקה", שבזהירות ובכוחות בלתי-רגילים הרכבתיו על כתפיי וטיפסתי עימו על סולם הברזל הצמוד לקיר הבאר, ועד שהצלחתי בחירוף-נפש להוציאו מהבאר ולהשכיבו על הספה אשר מתחת לעץ התות, פרחה נשמתי.

ולהכעיס רבו המחדלים, כי הכרכרה לא היתה עימנו, וברגל רצתי להזעיק עזרה מהפרדסים השכנים, שלא היו כל-כך קרובים. ולאחר שהצלחתי להזעיק את רופא המושבה, כבר אי-אפשר היה להזיזו, כי כאביו היו עצומים, והיה הכרח לשאתו עם הספה עד הבית.

כולם עמדו פעורי-פה והתפלאו, איך עלה בידי להוציאו מתוך הבאר לבדי.

למחרת נסעו עימו הסבא ז"ל ורופא המושבה בדליז'נס לבית-חולים ואלאך אשר בירושלים ושם היה מאושפז כמה שבועות. וזמן רב לאחר שעזב אלעזר את בית-החולים הוא היה רתוק למיטה, ועליי הוטל להיות יד-ימינו של הסבא ז"ל.

מצב בית סבא היה אז בכל רע כי לתפוזים לא היה ערך רב, ואת העיבוד המינימלי היה הכרח לתת, כי הן קיוו שסוף-סוף תיפסק המלחמה אי-פעם. ועם זאת עבדו בפרדס הסבא גם פועלים יהודים, שביניהם עבדה פועלת כמעט קבועה שנקראה "בתיה מיט די הוזין" – היא היתה כוח עבודה בלתי רגיל, בריאת בשר, ולא בחלה ועבדה גם בכתישת פחמי-עץ, שבעת המלחמה הניעו את המוטור [של משאבת הבאר בפרדס] בפחמים, שהסיקו בהם תנור מיוחד, שיצר גז להנעת המוטור, ועד שנוצר הגז גזל זמן רב, ועקב כל הגורמים הללו איחרו במיספר ההשקיות, והיה הכרח לעבוד מחושך עד חושך, ובלילות ירח הישקו לאור הירח.

ומבלי קבלת הוראות על-כן מילאתי גם תפקיד של ביארז'י [בויארג'י, מילה תורכית, הפועל הקבוע האחראי בפרדס], וכל ימות השבוע לנתי לבדי בפרדס למען למנוע [את הצורך ב] הורדת הרצועות [של התמסורת מהמוטור למשאבה, שהיה חשש שיגנבו אותן] והלבשתן, שעבודה זו גזלה זמן רב.

אמנם, הלילות הראשונים הרגשתי היתה מטולטלת עליי, אך הלב הצעיר, שתשוקתו להיות גברתן, וגם רצון עז להיות תועלת, מילאתי הכול בלי היסוסים, וגם עמדתי במיבחן.

זכורני שבאחד הלילות, כשישנתי על ספת העץ אשר מתחת ל"עץ התות", התעוררתי לרשרוש שער הפרדס, והבחנתי שערבי מטפס על השער, ואני לבד בפרדס.

לא איבדתי את עשתונותיי, ומיד המצאתי לי תכסיס, כאילו שאני מעיר את אלעזר, ועוד כמה חבר'ה, והפניתי את עצמי לעבר בית-האריזה וצעקתי:

 "היי! חבר'ה! קומו מהר, גנב מטפס על השער!"

ותוך השמעת כמה קולות המתעוררים-משנתם, "מה מי מו," – "אימסיקו!" – תפוס אותו! – התקרבתי לשער, כך שהערבי הוטעה וחשב מי יודע כמה חבר'ה נמצאים עימי בפרדס, ומיד התנצל, ושאל בפחד:

 "יא חאווג'א פי שריבעט מויע?" [אדוני, יש מים לשתייה?] –

קיללתיו באבי-אביהו, והוא נשא את רגליו וברח כל עוד נפשו בו. כך הסרתי ממני את שם הגנאי "ירושלימדיקר [פחד... מחוק] בטלן."

כן הוצאתי לפועל עבודות שניראו לי שאין לדחותן, מבלי שאתבקש לעשותן. מכרתי פרי לרוכלים ערבים, ואת התמורה מסרתי בגאווה לסבא.

רבים הם האירועים שיכול אני להעלותם על הכתב, ואספר לכם דבר מעניין:

אמונה פנטית

בקרבת הפרדס היה כרם ענבים של קרלינסקי, ובעונת הבציר שמר [עליו] מוגרבי, שהיה מבקרני והביא לי לפעמים מפרי הכרם וסיפר לי צ'יזבאטים. ובאחד הלילות שמענו דפיקות חזקות בבית האריזה, ששם נערמו תיבות ריקות שהיו אורזים בהן תפוזים לייצוא לפני פרוץ המלחמה, והיו מונחות שם כאבנים שאין להן הופכין. והדפיקות היו כה חזקות, והתעורר בי חשד שמישהו נמצא שם.

פניתי למוגרבי וביקשתיו לגשת עימי לבית-האריזה ולהיווכח על סיבת הדפיקות. סירב המוגרבי לגשת עימי ואמר שזה "קטיל".

 "מה זה קטיל?" שאלתיו.

 "קטיל יא חאוואג'ה: זו נשמה של הרוג, ומדי פעם בפעם דמו רותח וזועק לנקמה," וזוכר הוא, סיפר לי: שלפני שנים רבות נהרג זלמה [איש] בסביבה זו, ועכשיו דמו רותח.

 "מקטיל אינני פוחד." עניתי לו. – הדלקתי מנורה, וביקשתיו שיחזיק את המנורה, ואני נכנסתי להיווכח את סיבת הדפיקות.

ניגשתי לערימת התיבות והרמתי תיבה אחת, קפץ משם עכברוש כגודל חתול, ומיד הוברר לי סיבת הדפיקות, אך עמיתי המוגרבי זרק את המנורה מרוב פחד וברח כל עוד נפשו בו.

קטיל שמטיל, אך אני כבר לא עצמתי עין באותו הלילה, והשומר המוגרבי סירב להמשיך בשמירת הכרם כי פחד נשמתו של הקטיל נפל עליו.

בהתקרבות החגים, נעניתי לפניית הסבא אליי שלא אשאיר אותו לבד ולנסוע הביתה. כתבתי לאמא ז"ל וביקשתי ממנה רשות להישאר בפתח-תקוה, והמשכתי לעבוד במשק הסבא, וכמה ימים לפני החגים, קיבלתי את מכתבה האחרון של האמא ז"ל, שהיא מסכימה שאישאר בפתח-תקוה עד שאלעזר ז"ל יבריא לגמרי.

את נפשי היצלתי, אך למגינת ליבי את חיי האמא ז"ל קיפחתי, ולא בכדי ניבא לי הלב קשות [נחרד] ביום המר והנמהר, אותו בוקר של הושענה-רבה תרע"ח, שעה שאימנו הטובה והיקרה התאבקה עם גורלה המר, ושנים רבות לאחר אסוננו הגדול נמנע ממני להשתחרר מהמחשבה, והטלתי עליי את האשמה, שאני הייתי הגורם למותה, שלא באתי להיות לה לעזר בעומס העבודה הרבה שהוטל על שכמה מטרדות חנות הירקות, והכנת הבית לחג, שאני בכור ילדיה חייב הייתי אז להיות לה לעזר, ובידי יכולתי למנוע ממנה מחלת דלקת הריאות שגרם למותה. וזמן רב הייתי בהרגשה שאני בכור ילדיה אשם במותה.

ליבי נקרע לגזרים שעה שביקרתי את אחיי הקטנים, יתומים מאבינו ומאימנו היקרים ז"ל, במוסד הפרטזני ראט [אל"ף בקמץ. בית היתומים], ומה גדול היה כאבי שהיה לי לפעמים עוד הכרח לגזול מפיהם רבע לחם להשקיט את רעבוני, התגוררתי בביתנו המיותם בלי כל אחיזה במשהו, וחרף זאת שבכור הילדים הייתי לא היה בידי להביא כל תועלת לאחיי הקטנים, ולאחר כיבוש ירושלים על-ידי האנגלים חזרתי לפתח-תקוה.

בהגיענו ליפו נודע לנו שפתח-תקוה נכבשה שוב על-ידי הטורקים. ניסינו לחזור לירושלים והדבר לא ניתן לנו, ובדלית ברירה נישארנו ביפו.

ובעיר יפו, שהיתה כבושה על-ידי האנגלים, לא פגשנו אף אזרח לרפואה, כי כולם היו מגורשים לפתח-תקוה, כפר-סבא והסביבה. התמקמנו בחצר יהודי בשכונת נוה-שלום, ששם גילינו משאבת-יד לשאיבת מים. למחרת שירכנו את רגלינו לרחוב בוסטרוס, שגם שם לא נתגלה לנו אף אזרח. רק צבא, שניראנו בעיניהם כבריות לא-רצויים. והרעב החל להציק. והנה נגלה לנו ממש אוצר. ערימת תפוחי-זהב מעוכים. התנפלנו על מציאה זו ואכלנו בכל פה ומילאנו את כרסינו במעדן זה.

אך סעודתנו העריבה נפסקה על-ידי שוטרים צבאיים MP, נאסרנו כ"בלדי ספייערס", מרגלים [ארורים], ואזכיר לשבח קצין אנגלי אחד שהחייה את נפשנו, והביא לנו לחם לבן צבאי, ביסקוויט, קופסה ז'עם [ריבה] וקנקן טה, שהודינו לו מאוד על נדיבות ליבו.

למחרת הגיע פקיד יהודי גידם כף-יד, שהיה ספק צבאי וגם שימש כמתורגמן. סיפרנו לו את אשר קרה עימנו, שנקלענו ליפו, ובכיליון עיניים מחכים אנו לכיבוש סופית של פתח תקוה על-ידי האנגלים, והתקבלנו כאנשים ישרים ושוחררנו. ובהמלצתו נתקבלנו בפיקוחו לעבודה בנמל יפו בפריקת מזון צבאי מהסירות למחסן במעלה הגבעה. הפקיד ענד על זרועותינו סרטים אדומים שאות W רקום עליהם. וסרטים אלו שימשו לנו כרישיון להתהלך חופשי ברחובות יפו.

כך עבדנו כמה שבועות בשכר של 6 ג"מ [גרוש מצרי] ליום. חנויות מכולת לא היו, וקיבלנו בסוף כל יום עבודה לחם צבאי לבן, ז'עם, בצל יבש, על קופסאות בולוביף ויתרנו ובמקום זה קיבלנו חצי פח ביסקוויטים ותפוחי-אדמה שצלינו אותם באכסנייתנו שזכינו אותה מן ההפקר, ושל מי יודע למי היה החצר שייך.

לאחר כמה שבועות החלו אט-אט יהודי יפו לחזור לבתיהם ופה ושם ניראו חנויות בודדות, וגם מסעדה נגלה לנו ברחוב "בוסטרוס". סרנו למסעדה והנה הפתעה, שאר בשרנו שלמה גרין, שהיה בעל המסעדה, קיבלנו בזרועות פתוחות, ואמר לי בלשון זו: "אין זאת אלא אז גאט האט דיר צוגשיקט," למען שאלמד את בנו אזאק שעמד לכנס למצוות: להניח תפילין ואת ההפטורה. נעניתי לבקשתו ברצון רב, ושימשתי למלמד זמן מה, וגם עזרתי להם במסעדה, וגם אני העדנתי את נפשי בתבשילי בעל-ביתי.

אולם במשך הזמן שהתגוררתי עם משפחת גרין לא ידעתי מאומה מהאירועים כי עיתונים עדיין לא הופיעו. ורק בשבתות, שהייתי מבקר עם ש"ב גרין בבית-הכנסת אשר בשכונת נוה צדק, הגיע לאוזניי ידיעות לא ברורות וסותרות. ולאחר כיבושה הסופית של פתח-תקוה (כפי השמועה) נעניתי לבקשת משפחת גרין לעזור להם. כי המסעדה התפתחה יפה, שמבקריה היו צבא וקצינים ועזרתי היתה רצוייה, וכאשר ש"ב גרין הציע לי גם שכר עבור עזרתי, סירבתי לקבל, כי לא חסר לי מאומה. ואמרתי לו: "כשאחזור לירושלים אקח ממך עבור אחיי היתומים."

בין כה וכה התעכבתי אצל ש"ב גרין כמה שבועות, שהציגני בפני מכיריו כתלמיד חכם.

יום אחד הופיע אלעזר ז"ל בכרכרה למסעדת גרין, שהם היו בני-דודים, והביא להם תפוזים, לימונים וקצת תפוחי-אדמה, והודיע לי שבא לקחת אותי הביתה לפתח-תקוה ובו ביום חזרתי עימו לפתח-תקוה בהרגשה כבן-בית, ובדרך סיפר לי אלעזר ז"ל על כל התלאות שעברו על המושבה עקב העברת המושבה משלטון לשלטון כמה פעמים.

לאחר כיבושה הסופית של פתח-תקוה על-ידי האנגלים, נשמו אזרחי פתח-תקוה האיכרים והפועלים כאחד לרווחה. לעומת הנגישות של הצורר ג'מל-פחה, אולם עקב הימצא המושבה זמן רב לאחר הכיבוש קרוב לחזית, עבר על המושבה סבל רב, כי לא ככובש האנגלי דאז, שנזהר מלפגוע באזרחי המושבה, נהגו הטורקים בעת נסיגתם, שהתבצרו בכפר-סבא, אשר משם פקדו את המושבה בפצצות בכוונה לפגוע גם באזרחים, כך שאת הפרדסים, שרובם נמצאו באזור החזית, נאלצו לפעמים להזניח. ואילו הפועלים הערבים, שידעו להחניף את בעלי הפרדסים ועל-ידי כך החשיבו את עצמם כפועלים נאמנים, לא מנע מהם לנצל את ימי היעדרם של האיכרים עקב ההפצצות, ובאו ליהנות מרכוש היהודים כבשלהם, ולא אלאה אתכם ילדיי לקרוא את כל הסיפור שהוא סיפור ארוך לפני עצמו ואתחיל מסופו.

לימים, כשהובלתי עגלה זבל-רפת מרפתן איש עין-גנים לפרדס, הפניתי את ראשי לקול קורא בשמי: "יא חאוואג'ה שימעל!"

הופתעתי לראות לפניי את "מוסה איל חאמעד" פועל הנאמן של ברוך, שחשבתיו שנישאר אינוואליד, או כבר מת מהמכות הנאמנות שספג מסבא ז"ל בידית של טוריה לעיניהם של עשרים רוכלים ערבים מהכפר פעג'ע – שקנו אצל מוסה פרי בעת היעדרנו מהפרדס עקב ההפצצות – כשהפרי עם השקים נלקח מהם [על-ידי הסבא], וכספם לא הוחזר להם כי יותר משהיה איכפת לסבא על ההיזק של הפרי חרה לו מאוד על העלבון שגרם לו מוסה זה ולמען ללמד אותם לקח, שרכוש יהודי אינו הפקר, נהג הסבא ז"ל במוסה והרוכלים כפי שהגיע להם, וכאשר הרוכלים התחננו לפניי שאתן להם לפחות חלק מהפרי, הפניתי אותם לסבא.

 "חייפין מינהו!" ענו בפחד, וזאת: כשבכל הסביבה לא ניראה אף איש, פרט הסבא ואנוכי.

ולשאלתי התמהונית: "בעדאק טייב?" – העודך בחיים? – נעניתי בשאלה: "איסא סידאק זאלאן אלעייא? גולו אאנא בידי אבוס אידו איל באראט'שק, מיטעל אבואי דראבני!" – האם סבך עודנו כועס עליי? אמור לו שרוצה אנוכי לנשק את ידו הברוכה, כאילו אבי היכני.

ומאחר והמושבה נמצאה זמן רב מדי ממש בחזית, גם לאחר הכיבוש הסופי, גזר המימשל הצבאי על אזרחי פתח-תקוה להגר ליפו מחשש פעילות נוחה למרגלים. והאזרחים קיבלו את הצעת המימשל כגזירת גירוש.

אך לא כגירוש אזרחי יפו בשלטון העריץ של ג'מל פחה, הוצאה לפועל העברת איכרי המושבה, שהמימשל הצבאי של האנגלים נתן שהות לאיכרי המושבה לדאוג לעצמם למקום מגורים אנושיים ביפו. כך שכר הסבא ביפו בית מגורים ומחסן לשכן את הפרות והסוסה, ולמען אפשר לאיכרים השקיית הפרדסים שלא יבלו, נתן המימשל הצבאי רשיון לפועלים מצומצים [מצומצם] בני האיכרים ויהודים לנסוע יום-יום לעבודה ובחזרה על חמורים לבנים אשר לשם כך הקים המימשל מחנה מסרים [מצרים], חיל מיוחד שטיפלו ודאגו לחמורים, שהסיעו אותנו מהמחנה בסלמה, שהוקם עבור הפועלים.

כך נסענו אני ואלעזר ז"ל יום-יום לעבודה וחזרה נסיעה מטורפת. ורק לזקני איכרים יחידים המציא רשיונות נסיעה ברכבם למושבה ואף ללון בביתם לפעמים.

וכפי הניראה הנסיעה הפראית על חמורים פעמיים ביום גרם לאלעזר סבל רב, שכבר לא היה גיבור כל-כך אחר המקרה של נפילתו לתוך הבאר, והוא נישאר ביפו, והסבא ז"ל נאלץ להחליף את אלעזר. כך עבדנו זמן קצר אני והסבא, שהגיע לפרדס בכרכרה מיפו או מהבית – כשלן במושבה. הסבא היה מפקח על המוטור ואני בהשקייה.

בוקר אחד הגענו יחד לפרדס. אני כרגיל מהמחנה, והסבא מהבית. הסבא שימן את המוטור והכינו להנעה, ואני ירדתי לתוך הבאר לשמן את המשאבה ולהרכיב עליה את הרצועה [רצועת-עור עבה, רחבה וארוכה, לתמסורת].

ובעודני עסוק בעבודתי הוארה לפתע אפלת הבאר מלהבה גדולה שהתפרצה דרך חור של חדר המוטור, שדרכו הועברה הרצועה העליונה, שהפעילה את הגלגלים העליונים בבאר. וכאשר קפצתי מתוך הבאר נחשכו עיניי מלראות את הסבא ז"ל מתגלגל על גל האפר שבקרבת חדר המוטור כשבגדיו חרוכים עליו (לאחר מכן הוברר לי שפח בנזין התפוצץ עליו וכל כולו נאחז באש. אך הסבא לא איבד את עשתונותיו, וכלפיד חי רץ והתגלגל על גל האפר, כך ניצל הסבא מלהישרף חיים) והסבא גונח מרוב כאבים.

 "שמעון," מילמל באנחה, "סע עימי למושבה כי נכוויתי קשה."

העליתיו על הכרכרה ונסעתי עימו למושבה. ובמושבה לא נמצא אף אזרח לרפואה. רק צבא. למזלנו הופיע חייל אנגלי יהודי, שדיבר גם אידיש, והוא התנדב ונסע עימנו לבית-חולים צבאי, אשר שם הגישו לו עזרה ראשונה וזריקה להשקטת כאביו. ולאחר שהסבא התאושש קצת וכאביו רפו, ביקש ממני שאסע לפרדס ולהיווכח מה נעשה שם.

וכאשר הגעתי לפרדס מצאתי את האש כבוייה כניראה מאליה, כי הוברר לי שהדליקה נגרמה מפח בנזין שנשפך, ובמורד בקרבת החור של חדר המוטור נזל הבנזין הבוער לתוך הבאר ששם לא היה כל חומר שריפה, כך שלא נגרם למוטור כל נזק ואפילו במעילו של הסבא, שהיה תלוי בפינת חדר המוטור, לא נאחז האש.

אספתי את כל המיטלטלין ואת הרצועות וחזרתי לבשר לסבא כי הכול בסדר. כשהגעתי לבית החולים הצבאי נוכחתי שהסבא הועבר לחדר-החולים, שהמתיישבים שם הם חיילי הודים, ואלונקות משמשים להם כמיטות, וקשה היה לי להשלים עם זה ולהשאיר את הסבא ביניהם. ולא עזר לי הפצרותיי הרבים שיעבירו את הסבא ליפו באמבולנס צבאי או ברכב כלשהו אחר.

בינתיים ירד הערב ונישארתי ללון בלי רשות בבית הזיידע.

למחרת היפנו אותי למפקד המשטרה הצבאית למען לקבל אמבולנס צבאי עבור הסבא. אך למזלנו הרע המפקד לא היה אזיי במושבה, והרופאים דרשו ממני להעביר את סבא לבית-חולים אזרחי ביפו.

באין ברירה מילאתי שני שקים גדולים ורחבים בחציר, רק הורדתי את הכיסא מהכרכרה וסידרתי משכב נוח כעין עריבה, פרשתי שמיכות, סדין וכר, שניראה לכולם משכב נוח. ולאחר שהסבא קיבל זריקת ארגעה, השכיבו את הסבא על הכרכרה, שמבחינת נוחיות ניראה הסבא הרבה יותר רגוע מאשר משכבו על האלונקה אשר בבית-החולים הצבאי. אולם לעצמי לא מצאתי מקום נוח לשבת אלא על דופן הכרכרה, ורגליי נשענות על היצולים, כך עזבתי את בית-החולים.

וכשהגעתי לרחוב יטקובסקי-גיסין, והכביש היה צר מאוד, ששתי תעלות כרויות משני עברי הכביש, נסעו מולנו מחנה כבד של חיילים הודים עם תותחים, שכל תותח רתום לשני זוגות סוסים אבירים, ורעש של שירה הודית בפי החיילים.

אני, שחששתי פן תיבהל הסוסה מהם, רציתי לקפוץ מהכרכרה ולהחזיק ברסן הסוסה עד שהמחנה הכבד יעבור. אך הסבא מנע זאת ממני והציע לי שבידי האחת לעצור את הסוסה ולהפנות את ראשה לעבר השני של הכביש, ובידי השנייה לרמוז לחיילים שיעברו בשקט.

 "הן אנשים אינם כל-כך פראים," אמר הסבא, "ייווכחו שאתה מוביל חולה, ויתחשבו בנו."

כך הצלחתי בידי האחת ובשפתי האילמת להשפיע על החיילים שיעברו בנחת, אולם לצערנו הרב חשק לו בעל הרכב של התותח האחרון לצון, והצליף בשוטו על הסוסה [שלנו], שנבהלה ובבת-אחת עקרה את רגליה, ובפראות בלתי-רגילה דהרה והשמיטה את המושכות מידי, ואני החלקתי ונפלתי מתחת לכרכרה, שרגלי האחת נאחזה ביצול וכל-כולי נסחבתי על הכביש בין אופני הכרכרה והסוסה, וכשהמושכות עוד התפתלו בין רגליה של הסוסה, דהרה ובעטה בי ביתר שאת ארוכות...

כך נסחבתי על הכביש עד שהיצול השני גם נשבר והסוסה ברחה עם היצולים. וכך שכבתי נטול-חושים מתחת הכרכרה עד שבמקרה עבר הפרדסן שבתי גינזבורג, שעל-יד ביתו נעצרה הכרכרה, ובעזרת קצינים שהתגוררו בביתו, חולצתי, והייתי בתחושה שכל אבריי רסוקים, אך ראו זה פלא שיצאתי ממערבולת זו שלם בגופי ואף אבר אחד לא נפגע בי פרט מסריטות עד זוב דם רב, וכל בגדיי נקרעו לגזרים עקב סחיבתי על הכביש.

וכשהתאוששתי קצת וראיתי שהסבא אינו על הכרכרה, שאלתי לתומי את מר גינזבורג, "היכן העברתם את סבי?"

חשב מר גינזבורג שעודני מטושטש ומבולבל, וניסה להסותני, ואמר לי: "לפני שעה קלה ראיתי את סבך, – כנס נא ותיראה איך אתה ניראה! תתרחץ והסר ממך את בגדיך המרופטים!"

אך כשנוכח שאני עומד על דעתי, ומספר לו מתוך התרגשות וחרדה את אשר קרה לסבי, ניאות לי והלך עימי לחפש את הסבא, שמצאנו אותו מוטל בתעלת הכביש על פקעת חוטי תיל דוקרים (שלאחר מכן התברר שניסה [בן 60 היה אז] בידו הבריאה להסתער ולזנוק על הסוסה בכדי לעוצרה, אך לא הצליח ונפל).

ולאחר שחילצו את הסבא משם לא היה להם ברירה, ובאמבולנס צבאי העבירו את סבא ליפו, כשמר גינזבורג נסע עימו. ולאחר שנרגעתי הסכמתי לכנס לחדר-רחצה, שניראיתי כשד-משחת. שכל פניי מזוהמים בדם וכל בגדיי קרועים לגזרים.

קצין אחד הראה לי יחס הוגן ומסר לידי מגבת, מעיל צבאי ומכנסיים, ולאחר שהתרחצתי והחלפתי בגדים, הגישו לי משקה חם.

נרגעתי והלכתי לחפש את הסוסה, שמצאתיה רגועה וקשורה לעץ שקד. ולאחר שהצלחתי, בעזרת חייל אנגלי שהתנדב לעזור לי, להביא את הכרכרה לחצר, החלפתי את הבגדים הצבאיים – שקיבלתי מהקצין – לבגדים אזרחיים. עליתי על הסוסה, כשהרתמה עליה, ונסעתי מיד ליפו להיוודע משלום הסבא, – וכפי הניראה זלזלתי בברכת הגומל על הנס הראשון שקרה עימי באותו היום במושבה, ונגזר עליי לעמוד בניסיון של נס שני – כך כשהגעתי על-יד המושבה הגרמנית "שרונה", נסעה מולי רכבת צבאית קטנה, וכאשר הקטר הבחין שקפצתי מהסוסה ומתאמץ להרגיעה, הרעיש להכעיס בצפירות חזקות, ונוסף לכך הפיץ אדים, והסוסה נבהלה, קפצה וזרקה אותי על הפסים כשהקרון האחרון ביעף עבר. אז נשמתי לרווחה ובירכתי את ברכת הגומל במלואה: "ברוך הגומל חסדים לכל חי!" – ובדרך החולות רכבתי לבית הסבא אשר ב"נוה שלום", שמצאתיו רגוע כשהרופא של המושבה מטפל בו.

הסבא שמח לראות אותי בריא ושלם. לא סיפרתי בבית הסבא על הנס השני שקרה עימי. נישארתי כמה ימים ביפו, ולאחר שהמכונאי של המושבה, ליפשיץ, אישר שלמוטור לא נגרם נזק מהשריפה, חזרתי למושבה, ולא זכור לי אם היה לי רשיון על כך אבל התגוררתי בית הסבא לבד. עם אלעזר לא נפגשתי אך זכורני שזמן קצר עבדתי בעצמי בהשקיית הפרדס וגם פיקחתי על המוטור.

יום אחד קיבלתי עקיצה בבוהן רגלי השמאלית מבלי להבחין ממה, וחששתי שמא זה עקיצת נחש, ואני לבד בפרדס. קשרתי בחוט מתחת לבוהן בכדי לעצור שהרעל לא יתפשט. העמדתי את המוטור ורצתי ברגל למושבה. כשרצתי בחול הלוהט הכאבים רפו קצת, וכאשר הגעתי לגן המושבה פגשתי בר' מיכאל שפירא, אחיו של אברהם שפירא, וכשסיפרתי לו על העקיצה שקיבלתי הביא אותי מיד לביתו [מול גן המייסדים] שבמיקרה גם אשתו נמצאה אז בביתם, ואשתו אמרה: "עקיצה! לשרוף מיד את הרעל במים רותחים."

מיד הגישו לי עזרה ראשונה זו ושפכו על בוהני מים רותחין עד שבישלו לי ממש את הבוהן...

השלמת עדות, יהודה ראב

על מצב הפרדס ועל תאונת הכווייה הקשה בבאר, בפרדס בפתח-תקוה, מספר יהודה ראב בספר זיכרונותיו "התלם הראשון":

בקיץ 1915 כבר לא היה נפט בנמצא בארץ והוטל עלינו להתאים את המנועים בפרדסים לשימוש בגז-פחמים (גזוג'ן). כדלק – שימשו פחמי-עץ שהיו ניקנים מערבים, או מובאים, בשביל חברי אגודת "פרדס", מן היערות של חדרה.

אולם אותו קיץ [1918] קרני אסון: מיכל הדלק של המנוע בפרדס נתפוצץ ואני נכוויתי קשות בחלקים רבים מגופי. לאחר שניתנה לי עזרה ראשונה בבית-החולים הצבאי בפתח-תקוה הועברתי אל משפחתי בתל-אביב. ושם שכבתי למעצבה ובייסורים קשים ארבעה חודשים רצופים, וחזרתי לאיתני רק בימות החגים [תרע"ט, שלהי 1918].

השלמת עדות, אסתר ראב

לימים, ב-1934, מפרסמת אסתר ראב את הסיפור "בפרדס". דמות גיבורו – ר' דוד, "הזקן", גזורה בחלקה על פי דמות אביה, בהבדל אחד – יהודה ראב, שהיה כבן שישים בעת שאירעה לו תאונת הכווייה הקשה בבית-המנוע בפרדסו, החלים והאריך לחיות עוד כשלושים שנה. כותבת אסתר:

אכן ארכו השנה ימות-החמה. השמש להטה זה עשרה חודשים, והמנועים יבבו בחביון הפרדסים. האבק נח על העלים והפך את השטחים ירקרק-אפור.

והזקן משהה עינו מדי בוקר על גדרות-השיטה ומתחקה על הטללים שיורדים בלילות, אם הפסיקו להרטיב גם את העלים של תפוחי-הזהב. עוד פח-בנזין אחד שמור בצריף המנוע. לכשיכלה זה... אולי, בכל זאת, ירד הגשם עד אז... הזקן יורד מעל הכרכרה, מתיר את הסייחה ושולחה למירעה-השלולית. אחר הוא לובש לאיטו "בגדי המלכות" – כך קראו הנערים לבגדי-העבודה של הזקן. אלה היו מכנסיים וחולצה מוטלאים וקרועים. קרועים ובלויים עד כדי עורר צחוק. נכנס לצריף המנוע, מסיר את פס-העור המחבר את המנוע אל המשאבה, תופר כמה תפרים בו במרצע ורצועות-עור; הנה זה פירק את המנוע לברגיו וצינורותיו, שיפשף בנייר-זכוכית, טיפל בבנזין, מרט וציחצח בסמרטוטים. לאחר שכל אברי המנוע היו כתיקונם, הרכיבם שוב. תנועותיו היו מתונות וקולעות – מעודו לא הצניח משהו ארצה. המנוע התנוצץ כולו, ועל הרצפה התגוללו סמרטוטים שחורים טבולי שמן ובנזין.

הזקן קרב לפח-הבנזין האחרון, עמד רגע כמהסס. האיזמל נתקע בפח, והפטיש דפק אחריו, עד שעמד השמן פתוח כבריכה קטנה. משם דלה הזקן לתוך הפחית המחוברת למנוע, כשם שדולים יין יקר. במתינות הוציא את קופסת-הגפרורים מכיסו, הצית גפרור, התכופף והקריבו למדליק של המנוע, ובעודו מיישר את גבו – זרק את הגפרור הדולק מאחורי גבו, ישר לתוך פח-הבנזין הפתוח. באותו רגע הלמה התפוצצות את מוחו של הזקן, ולהבות הקיפוהו וסגרו עליו. הוא החל מתלבט בהן. לא ראה דבר – מלבד אש כחולה מתנפצת ושולחת אליו זרועות אדומות מכל צד. הנה החזיקה בזקנו, בשערותיו, גם הבגדים והנעליים שלחו לשונות סביב. אך לפתע סולקו הלהבות כווילון הצידה, והפתח ניגלה לעיניו, מלא אוויר צח ושמיים. האיש זינק לפתח ושאף במלוא ריאתו אוויר. האש השתקשקה בבגדיו ובשערותיו וריח בשרו הצלוי ושערותיו החרוכות עלו באפו. הזקן קפץ מדדה אל מתחת לעצים, למקום האדמה התחוחה. שם שכב כבתוך בור שמסביב לעץ והחל חופן אדמה ומכסה את עצמו בה. האיש שקע באדמה וכבה כגחלת שהפכה פחם.

עוד מאז הבוקר עמד האוויר כעצירת נשימה. כעת קמה רוח מערבית לחה, – זו הרוח, שסילקה את הלהבות מן הפתח ופתחה מוצא לזקן, החלה כעת צוברת ענן על גבי ענן, גושים שחורים, כרסתניים. במעיהם המה הגשם. הוא החל בטיפות גדולות בודדות, אחרי זה הצטופף וזלף בכוח על עלי העצים. האיש ששכב בתוך הבור לא נע ולא זע. הגשם שטף עליו ועל הפרדס והישקהו מים רבים.

פרק-זיכרונותיה של אסתר, "בית אבי", שנכתב ב-1967 לערך, נותן את הרקע העובדתי לסיפורה "הפרדס":

וכאן באה מלחמת העולם הראשונה – והפכה את כל החיים על פניהם – הפרדס החל רק להניב כראוי – והגבולות בינינו ובין העולם נסגרו – אז נזרק פס שיער שיבה בזקנו של אבי – היינו מחוסרי אמצעים – את התפוזים אי אפשר היה לשלוח לחוץ-לארץ – אדמות פלחה כבר לא היו, וגם כל המשק החקלאי סולק זה כבר – מלבד שתי פרות וסייחה אחת – ומחסן מלא מחרשות, מעדרים וכלי אריזה, שהתורכים היו שולים ממנו מדי פעם כטוב בעיניהם.

פרה אחת מכרנו – ואת הסייחה הסתרנו מפניהם בפרדס – את התפוזים היינו מתאמצים לקטוף – אבל היינו פותחים בורות גדולים וקוברים אותם בתוכם. אחרי כל יום "קבורה" כזה היה אבא חוזר הביתה שותק, סגור, ואנו פחדנו להימצא במחיצתו.

את הפרדס מוכרחים היו לעבד – וכסף לא היה. עמד והוציא את אחיי הצעירים מבית-הספר, נתן להם טוריות, והם פתחו בורות והישקו –

דלק לא היה – המוטור עבד על נפט – אבל הנפט בא מחוץ-לארץ. וכעת הכל סגור. אני זוכרת את שם המוטור – הורנסבי – החליפו אותו שיעבוד על דלק של פחמים, וה"צינדר" החשמלי היה לשיחה יום-יומית אשר גרמה ויכוחים ותקלות ועמל מפרך – את הגלגל הגדול של המוטור היה צריך להניע בידיים, עד שהיה מקבל "שוונג" –

ואחר כך המשאבה – פעמיים בשבוע היה המכונאי יושב ערב בביתנו ומדבר על פרקי משאבה – הפילטר נקרע, המשאבה אינה עובדת – אין מים, צריך להעמיק לחפור – צריך רצועה חדשה – כל יום היתה בעייה חדשה, והסוף –

אחי השני אלעזר, זה שנולד אחרי, מטפס מן הבאר ולתוכה, ומתוכה על גשר קרשים, בבאר – וקרש נשמט והוא נופל לבאר מגובה של שנים-עשר מטר – נמלט בקושי מציפורני המוות – ושוכב מרוסק שבועות על שבועות –

סוף-סוף מגיע בנזין לארץ, וזה כבר על-ידי האנגלים, ואילו אנו עוד בגירוש, פליטים ביפו, והחזית בפתח-תקוה – ואבי נשאר בבית ומעבד את הפרדס, אבל כפי הנראה שהיה כבר לאה מאוד – בבית-המוטור עומד פח בנזין פתוח, והוא מטפל ב"צינדר", וגפרור נזרק בקרבת הפח – הפח מתפוצץ וחדר-המוטור מתמלא להבות, ואבי בקושי רואה את הפתח, רץ החוצה, אחוז להבות, מתגלגל בתוך החול, מכבה בידיו את הבגדים הדולקים עליו – והוא יחידי בפרדס –

בפרדס השני שמעו את ההתפוצצות, באו, לקחו אותו והביאו אותו ליפו – ואיני יודעת מאיזה סיבה לא לבית-החולים אלא לבית שבו גרנו זמנית – והוא שוכב חודשים, מכוסה כוויות איומות – הרופא אומר: "הוא חזק, הוא יתגבר – "

ואני אז עובדת כפועלת בבן-שמן, ומישהו מביא לי בשורה זו לאחר העבודה, בשעה חמש בערך – ערב קיץ – ואני בבגדי-העבודה, כמו שהנני – שמה פעמיי ליפו – מבן-שמן ליפו יחידה אני הולכת ברגל, משעה חמש עד תשע בערב – נכנסת הביתה כשבני-הבית מתכוננים לישון –

אהוד: גם לי סיפרה אסתר כי לאחר התאונה היא חזרה ברגל מבן-שמן לתל-אביב כדי לטפל באביה החולה, ישבה ליד מיטתו והחליפה לו בזהירות את תחבושותיו ומרחה שמן על פצעיו. מרים גיסין, שהיתה אז ילדה בת חמש, זוכרת את הריח הנורא של התחבושות, שבגלל המחסור בימי המלחמה היה צורך לכבסן לשימוש חוזר. היא אינה זוכרת את אסתר מטפלת בסבה יהודה, אלא את אימה רבקה וסבתה לאה המטפלות בו.

השלמת עדות, שלמה בן עזר

 [מתוך מכתב לאהוד בן עזר, 24.9.1998]

אני סומך את ידיי על כך שהכול אמנם כך היה – זיכרונו של אבא היה חזק והוא לא נטה להפריז, גם שמעתי חלק מן הדברים האלה מפי אלעזר ראב, ומאנשי בלפוריה שבאו לכאן מפתח-תקוה. את סיפור עקיצת העקרב שמעתי מפי חבר מקיבוץ גזית, שאשתו בת משפחתה של לאה בן-חורין, ושמעה מפיה.

בקטע המספר על מותה של אימו בהושענא-רבא, כדאי להוסיף את ששמעתי מפיו על דבר מותה:

הייתי בבית-הכנסת של פתח-תקוה לתפילת מעריב והנה ניגש אליי מכר אורח, איש ירושלים, ואומר לי:

 "שימען, מדוע אינך אומר קדיש?"

נידהמתי לפשר פנייתו ושאלתיו: "מה קרה?"

אך הוא גימגם משהו וככל שדחקתי בו, התחמק וטען שטעה.

כל הלילה לא ישנתי מדאגה ומחוסר ידיעה, ולמחרת קמתי ונסעתי נסער כולי לירושלים. באתי לביתנו בבתי-אונגרן, והנה הבית ריק – אחיי מפוזרים בבתי זרים ובבית-יתומים. האסון הזה, והדרך שבו נודע לי, השפיעו עליי כל חיי.

לסיום הייתי מוסיף את הליכתו [של שמעון] לבלפוריה, והעובדה שהרצפלד לא רצה לקבלו כמתיישב.

אברהם הרצפלד עבד בעבר במשק יהודה ראב [ר' עדותו של הרצפלד על כך בספרו "שדות ולב", מצוטטת ב"התלם הראשון", זיכרונות יהודה ראב, הספריה הציונית, מהדורת 1988, עמ' 238-237], ומתוך זיכרונות של ברוך ראב, שקראתי פעם בחוברת "השדה", ברוך קצת התנכל לו [להרצפלד] על עצלנותו. על כל פנים, טענתו [של הרצפלד] היתה שהתקציב הלאומי מצומצם ושמעון יכול להסתדר ליד משפחתו בפתח-תקוה.

חודשים ארוכים אבא רץ אחרי הרצפלד בכל מקום שהופיע בעמק, עד שנעתר לקבלו.

כל השנים נהג הרצפלד לספר על עקשנותו של שמעון שאמר: "אינני רוצה להתיישב בפתח-תקוה, רק בעמק, ולבנות מן ההתחלה."

הדברים מתועדים בארכיון המושב.

המלביה"ד: אהוד בן עזר

תל-אביב, אוקטובר 1998

* אהוד: הדברים האלה מובאים בספרו של שלמה בן-עזר, "בשיפולי הגבעה", מהדורה שנייה, אוגוסט 1999. בהוצאת שבתאי גל-און, עריכה והוצאה לאור, כפר תבור. 171 עמ'. המהדורה הראשונה יצאה לאור בשנת 1976.

סבי יהודה ראב בן עזר נישא בירושלים להדסה הרשלר ונולד להם בן, מנחם שלמה. יהודה עזב את הדסה, היה במייסדי פתח-תקווה לפני 140 שנה, ב-1878, ונשא לאישה את סבתי לאה לבית שיינברגר, שהיתה אימה של דודתי המשוררת אסתר ראב.

מנחם שלמה, בנה של הדסה, התחתן עם קונה ובכורם היה שמעון בן עזר [ראב], ועוד בן היה הסופר יצחק ראב. שניהם בני-דודים שלי אך לא מאותה סבתא. מנחם-שלמה וקונה מתו במחלות בירושלים לפני כמאה שנים, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. שמעון, כמסופר בזיכרונותיו, עבר לתקופות זמן אחדות לבית סבו יהודה בפתח-תקווה. שם פגש את שני האחים הצעירים של אסתר, אלעזר ובנימין, שלימים היה אבי.

לימים היה שמעון במייסדי בלפוריה. בנו, שלמה בן-עזר, נולד ב-1926 וחי כל שנותיו כחקלאי בבלפוריה ונפטר בה בפברואר 2016, כמעט בגיל 90.

לשלמה שני בנים, יריב ואהוד. יריב חי עד היום בבלפוריה ועוסק בחקלאות בקנה מידה גדול. אחותו של שלמה, בתו של שמעון, חסיה, חיה עד היום במושב מרחביה.

במשך השנים עזרתי לשלמה להביא בדפוס את הדברים שכתב על תולדות בלפוריה ועל המשפחה. דבריו הם אחד המקורות המהימנים ביותר לתולדות בלפוריה.

* * *

יוסי אחימאיר

ליל שבת מול הטלוויזיה

איזה ערב ישראלי, ליל שבת, ערב של ישראל היפה אל מול מסך הטלוויזיה, ערוץ "כאן", כאשר בחוץ רועמים הטילים מעזה ושואגות נהמות המתפרעים הפלסטינים במזרח ירושלים, אלה שהיו רוצים בכיליוננו... ערב טלוויזיוני, שבו נפרשים לנגד העיניים סיפוריהן של שתי לוחמות – האחת פצועת פיגוע רצחני בגן-שמואל, והשנייה פגועת מחלת האידס הממאירה.

הראשונה היא אוראל עזורי המופלאה, ומולה המפגע, המנוול, שגיבור על חלשים, נשים, עלאא זיוד שמו, תושב אום-אל-פאחם, כן, כן – ישראלי, שדרס אותה בצומת גן שמואל, דקר אותה, אך לא הצליח לסיים את מלוא זממו. הבחורה הצעירה שרדה את ניסיון החיסול, כדי לספר את סיפורה.

היום אוראל משתקמת, רהוטה בדיבורה, נחושה בדרכה להחלמה, יש לה חבר... נכון, היא לא אותה צעירה שחלמה להיות ורצתה להיות, אבל בהחלט מהווה מקור לגאווה ולאופטימיות, ולוואי שרק תלך ותתחזק. ועוד משהו שהיא רוצה – ליטול מהנוול השפל את אזרחותו הישראלית. כמה היא צודקת.

אחריה בסדר הכתבות בא תורה של מירי קנבסקי, ילידת רוסיה, שנלחמת במשהו שונה לחלוטין – מחלת האיידס, שמקננת בגופה כבר למעלה מ-15 שנה ואינה מצליחה למחוק מפניה את בת-הצחוק, התקווה והאופטימיות.

גם עליה אפשר לומר, שהיא הותקפה מן המארב, לא מעט באשמתה, כאשר "הושתלה" בגופה מחלה על-ידי אחד, כריס סרפו, אזרח גאנה, שהיא התפתתה לו, והוא הונה אותה ועוד כמה צעירות. היום היא משלמת את מחיר הפיתוי הכמעט-קטלני.

מלחמתה היא שונה – מירי מופיעה בגלוי ובפומבי, מספרת במלוא גילוי הלב על עצמה ועל מהות המחלה המפחידה הזאת, שמה לה למטרה להסיר סטיגמות שנדבקו לחולי איידס, ולהסביר לכל שהם מתפקדים ככל האדם, מנסים ומצליחים להשתקם, להאריך חייהם, וכי אין להתנכר להם...

ואחרי שתי הכתבות על שתי הגיבורות הללו במאבקן להישרדות – משהו שונה לחלוטין, אמנם משומש וישן, אבל כמוהו כיין הטוב המשתמר ואפילו משתבח עם השנים.

להקת הגבעטרון שחוגגת כמו המדינה 70 שנה להיווסדה, וממשיכה להרטיט בשיריה הנוסטלגיים, שהם, הייתי אומר, ניגוד גמור לתופעות-זמר עכשוויות-הזויות מסוג "סטטיק ובן-אל". כן, הרבה מנות לגלוג הן נחלתם של הקיבוצניקים המזמרים, הרבה חיקויים וסאטירות נעשו עליהם, אבל הם בשלהם, כובשים קהלים ובמות. בהקשיבי לשירים שהם מבצעים, אי אפשר שלא להיסחף.

בה בעת עלתה בי גם מחשבה אישית, הזיכרון על אבי ז"ל, שבשנת 1927 – והוא עדיין חבר "הפועל הצעיר" – היה מורה בקבוצה הגבעה, הלו היא גבע. משם הוא ניהל התכתבות ענפה עם ברל כצנלסון, שדוקא היה בתל-אביב... אכן, היה זה שנים הרבה לפני שכל זמרי הלהקה נולדו.

תם היומן של הערוץ הראשון, והצפייה שלי בטלוויזיה טרם נסתיימה. כדרכי אני משלטט לערוץ 8 – שם לרוב נמצאים הסרטים האיכותיים, המיוחדים ובעלי הערך המוסף. בליל שבת היה זה סרט על שלמה ארצי. נכון – עוד סרט, עוד צוות צילום מלווה אותו באשר יילך – בארץ, או בברלין או בניו-יורק, ועוד בשידור חוזר. ואולם תופעת שלמה ארצי, הישראלי האולטימטיווי בעיני, תמיד מרתקת ומחממת את הלב.

הכתבה נעשתה מזמן ככל הנראה, אבל כשהיא שודרה בליל שבת, המחשבה לא יכלה להתנתק מאובדנה לפני שבוע של אחותו הצעירה ממנו, הסופרת נאווה סמל ז"ל. אף היא התמודדה בגבורה באוייב אחר – הסרטן הארור, נלחמה ולבסוף לא יכלה לו. תם מאבקה של האישה האהובה הזאת כמה שבועות לאחר שראה אור הרומן פרי עטה "פאני וגבריאל", והיא רק בת 63. הספרים הבאים שהתרוצצו בראשה של נאווה לא ייכתבו עוד...

הפרידה ממנה היתה רק שבועיים לאחר מות אימם של נאווה ושלמה – מימי ארצי ז"ל. לפחות האם זכתה לאריכות ימים, כמעט בת 100 היתה. מי יתן ושני האובדנים הקשים הללו, של האם ובתה, לא ישברו את הבן והאח שלמה ארצי, שגם ככה הוא תמיד עגמומי, מלאנכולי, רגשני. מי לא רוצה שהוא ימשיך בהופעותיו השמחות, הממלאות אולמות ופארקים, כשהוא מיוזע ומקפיץ את הקהל הנאמן?

והנה, ברקע לכל אלה – מנגינה אחרת, מנגינת ירושלים, ירושלים שלנו, ירושלים המוזהבת והשלמה, שאפילו בינינו יש כאלה שלא בטוחים שאנו צריכים אותה בשלמותה...

אנחנו שומעים את רעשי הרקע שממלאים את מהדורת החדשות, צופים במחזות האבנים המתגלגלות, הצמיגים המבוערים, הירי, העשן, כרזות שיטנה המועלות באש, ובאספסוף הערבי הרוצה רק ברעתנו... כך היה מאז ומעולם, וכך כנראה זה יימשך. עם שכנוּת שכזאת נצטרך לחיות עוד שנים רבות. לא דרושה הצהרת טראמפ כתירוץ לצאת לרחובות ולהתפרע...

ואנו שואלים: איפה יצחק רבין, איפה נעמי שמר, איפה מנחם בגין, איפה טדי קולק, איפה המלך דוד נעים זמירות ישראל, שלמה המלך, ואחרים ששוררו על ירושלים, שעמדו על משמרתה, איפה משחררי העיר במלחמת ששת הימים וחלליהם שהונצחו בגבעת התחמושת – איפה הם לעומת כל המגמדים את הזכות שלנו, הבלעדית לבירתנו הנצחית?

איפה הם, מגיני ירושלים שלנו ובראשם זאב ז'בוטינסקי, לעומת השבאב המוסת הפלסטיני, שעוד ב-1920 החל במאבקו ביישוב היהודי בעיר הקודש, בהתפרעויות וברציחות, ומאז לא חדל מניסיונותיו למנוע את המהלך ההיסטורי להחזרת עטרה ליושנה בציון, העיר המיוחדת הזאת, שאין שנייה לה בתבל, שעיני העם היהודי היו נשואות אליה בכמיהה מאז הגלות לפני אלפיים שנה?

איפה הם, המנהיגים בעלי החזון הציוני – לעומת עוטי-החליפות מדושני-העונג במסדרונות האו"ם, ראשי מדינות האיסלאם, האימאמים המסיתים במסגדים, מנהיגי המערב המתנדנדים כעלים נידפים ברוח האיסלאם הפושט בארצותיהם? איפה הם, אישים ציוניים מימין ומשמאל, לעומת התבוסתנים דהיום בינינו?

הנכונות הזאת לוויתורים חד-צדדיים, רדיפת ה"שלום"-בכל-מחיר – אף הן סוג של ישראליות. אמנם מעוותת וחולנית. אבל כשרואים את אוראל ומירי, וכששומעים את חברי הגבעטרון, ירדנה ארזי ושלמה ארצי, שאינם בהכרח אנשי ימין אבל כולם ארץ ישראל היפה והמחבקת – הלב היהודי-ישראלי מתחמם, האופטימיות מתעצמת.

יוסי אחימאיר

* * *

דרור אידר

ובא לציון גואל

פורסם בעיתון 'ישראל היום' (8.12.2017)

1

דָּפְקָה עַל הַדֶּלֶת שִׂמְחַת עֲנִיִּים.

כִּי חִכָּה לָהּ הָאִישׁ עַד עֵת.

וַתִּשָּׂא כִּנּוֹרֶיהָ שִׂמְחַת עֲנִיִּים,

וַיִּשְׂמַח בָּהּ עָנִי-כְּמֵת.

(אלתרמן, שמחת עניים)

ואותם עניים שעד לא מזמן היו חשובים כמת מבחינה היסטורית, גילו יום אחד מתנה על סף ביתם: אלוהי ההיסטוריה זימן את מנהיג העולם החופשי להצהיר קבל עם ועולם, בכל רשתות התקשורת העולמיות, שהוא מכיר בכך שנפל דבר בתולדות העמים: אחרי מאות רבות של שנים בגלות, "יהודה השבויה" חזרה הביתה לציון, עיר דוד, וירושלים בירתה הרשמית.

רומא של תקופתנו תיקנה את מזימתה של רומא ההיא שביקשה לנתק בינינו לארץ חיינו וללב הפועם של עמנו. את יהודה וארץ ישראל הפכה רומא לפלשתינה, ואת ירושלים – לאיליה קפיטולינה. והנה לפני 70 שנה היתה פלשתינה שוב ליהודה וישראל, וושינגטון – היא רומא של תקופתנו – היתה הראשונה להכיר בנו כאומה חיה במדינתה העצמאית, והכרה זו גררה גל הכרות מצד אומות העולם, שהנה עם ישראל חי והוא שב להיסטוריה.

עכשיו, 70 שנה אחרי, היינו עדים לקפיצה נחשונית נוספת מצד אותה אומה, מנהיגת העולם החופשי, שבסיבובי הנסיבות ההיסטוריות, היתה שוב הראשונה להכיר בליבו הפועם של עמנו, בירושלים כבירתנו. אם נמתין בסבלנות, גם אירופה תצטרך להודות בחוק ההיסטורי הקבוע של תקופתנו: שיבת היהודים לציון.

2

אבל חלק מהיהודים בציון מסרב להאמין. זר כי פקד את אולפני הטלוויזיה בזמן ההצהרה המזהירה של נשיא ארה"ב, היה מתרשם שזה עתה חרב ביתם הלאומי של היהודים והם עומדים לצאת לגלות. "מי בז ליום קטנות?" שאל הנביא זכריה בראשית ימי הבית השני את קטני האמונה, שזלזלו במחוות וסמלים וירושלים נראתה להם עלובה. חכמינו בגלות בבל, כמעט אלף שנים אחרי, השליכו את שאלת זכריה על חורבנם, ופירשו כך: "מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא?" – לא אנשים פשוטים, לא ההמון, אלא העילית ("צדיקים"!) בזה ליום קטנות ולכן בזבזה את ההזדמנות ההיסטורית שניתנה לה. מה גרם לה להתנהג כך?

לחכמי בבל כבר היתה הפרספקטיבה ההיסטורית: "קַטְנוּת שהיתה בהן – שלא האמינו." "קטנות אמונה" מציין רש"י על המקום. קטנות אמונה היא הציניות כלפי כל התקדמות בשיבת ציון, היא זריעת הייאוש בכל מעשה המחזק את אחיזתנו בארץ חיינו – כי תראו אלו איומים משמיעים שכנינו, וזיכרו את הפרעות שחווינו והמלחמה הנוראה שעברנו, ולכן תגיע קטסטרופה נוראה עוד יותר. קטני האמונה בגאולה הם גדולי המאמינים בקטסטרופות. במקום שאחרים רואים את ירושלים, הם רואים את סדום וגורלה.

אז מה לנו ולשמחה הגדולה, מה לנו ולסמלים המפילים עלינו אחריות שלא ביקשנו, ואיזה פחד – כל הזאבים מסביב לכבשה מאיימים להשתולל ולפגוע בשמחתה. ומול ההצהרה בוושינגטון נשמעה יללה ארוכה מסוף אולפני הטלוויזיה בשפלת ציון ועד לסופם: לא רוצים! שמענו את קולות הפרשנים מאיצים בנו: אל תשמחו, אין פה כלום זולת אסון גדול, והמשחית קרוב אלינו יותר, ולא מזמורי תודה אלא קינה ונהי, ולא נחמה בבניין ירושלים אלא בשורת הקץ ותכריכי מתים, לא עלינו.

וַתֹּאמַר הַשִּׂמְחָה: לֹא, כִּי בָא מַשְׁחִיתְךָ, 

לֹא, כִּי בָא לְךָ יוֹם אַחֲרוֹן. 

לֹא פָקַדְתִּי בֵּיתְךָ, לֹא דָרַכְתִּי גִּתְּךָ, 

רַק אֵלֵךְ עִם נוֹשְׂאֵי הָאָרוֹן. 

3

קטנות אמונה היא להיכנס לדקדוקי עניות של ההצהרה ולספר בחמיצות שטראמפ לא התכוון לירושלים כולה, אלא רק לירושלים המערבית (לא נכון, הוא דיבר במפורש על ירושלים שהיתה "בירת היהודים בתקופות קדומות"), או פרשן אחר שבעיניים מובסות טען שלא שמענו נכון ולמעשה טראמפ "החזיר לסדר היום את חלוקת ירושלים." לא ייאמן! ובכלל, "טראמפ לא אמר 'ירושלים המאוחדת', ולא אמר שהיא לא תחולק לעולם." אתם מבינים? אם טראמפ לא אימץ את המונחים הישראלים אחד לאחד, הרי שזה "עשוי לעורר תקווה" ברשות הפלשתינית. נפתלי הרץ אימבר של הפלשתינים שלשום על המסך שלנו.

כשציינו 100 שנים להצהרת בלפור, ניתחתי פה נקודות בהצהרה, שהיתה חלבית ומתונה יחסית לנוסח הראשוני שהביאו נציגי התנועה הציונית לממשלה הבריטית. גם אז היתה ידם של יהודים קטני אמונה במעל, והם פעלו בתוקף מול הממשלה הבריטית לבטל את ההצהרה ולכל הפחות לעקר אותה מתוכן ממשי. אני משער שאותם פרשנים ששמענו שלשום, היו אומרים דברים דומים על הצהרת בלפור: אל תשמחו יהודים, כי אין פה כמעט שום דבר מעשי, ובכלל יש תקווה לערביי האזור. בלשון אחד הפרשנים אתמול: "רוב העולם סבור שהצהרת טראמפ אינה סיבה למסיבה אלא לכעס ולדאגה," אמר וחשף את סגור לבו.

בפרספקטיבה של מאה שנה, אנחנו יודעים שהמשמעות ההיסטורית הרחבה היא שקבעה את המשך התהליך, ולא והניסוחים הבעייתיים והמכשולים שניצבו בדרך למימושה. הצהרת בלפור נתנה תוקף בינלאומי ("רישיון האומות") להפוך את עשרות המושבות שהקימו בארץ חלוצי העלייה הראשונה והשנייה, ליישובים של מדינה שבדרך, ומאותו רגע הדברים היו תלויים בנו.

גם הצהרת טראמפ כוחה אינו בדקויותיה ובמה שכן נאמר ולא נאמר, אלא בעצם ההכרה של המדינה החשובה בעולם בירושלים כבירת ישראל – הכרה שניתנה מבלי שהוכרחנו לשלם מחיר מדיני כפי שהורגלנו עד כה. שאר הפרטים ייעלמו בסבך ההיסטוריה ככל שנתרחק מנקודת הזמן הנוכחית.

4

והערה אחרונה. הפרשנויות עוסקות ב"דילים" ויחסי תן וקח פוליטיים ולחצים בינלאומיים ומקומיים. אני יודע באופן אישי על זווית נוספת בהצהרת טראמפ (שמעתי עליה מכמה מקורות מהימנים): טראמפ פירש את בחירתו לנשיא ארה"ב כהתערבות של ההשגחה העליונה בעקבות הבטחתו להעביר את השגרירות האמריקנית לירושלים. הוא חזר על ההבטחה הזאת מיספר פעמים במהלך הבחירות, בעודו מתקדם משלב המועמד הצבעוני, שאיש לא הביא בחשבון, עד לבחירתו לתפקיד מנהיג העולם החופשי.

מבחינתו, הוא ראה את מקומו ההיסטורי בדומה לזה של הנשיא הארי טרומן שהכיר בישראל על ערש לידתה. היהודים אז השוו אותו לכורש והצהרתו על שיבת ציון. "ההיסטוריה לא תזכור מה עשית פה או שם," אמרו לטראמפ דורשי טובתו, "אבל אם תקיים את הבטחתך ותכיר רשמית בירושלים כבירת מדינת היהודים, תיכנס להיסטוריה ככורש מודרני."

השבוע הוא פרע את השטר.

דרור אידר

* * *

אורי הייטנר

1. חג התחייה

המהפכה הציונית היתה בראש ובראשונה מרד רבתי בהווייה הגלותית של העם היהודי; הווייה שאינה רק חיים בגולה ולא רק היעדר עצמאות וריבונות, אלא בראש ובראשונה הווייה של פאסיביות, והמתנה לגאולה ניסית בידי משיח צדקנו. המהפכה הציונית היא מרד של האקטיביזם הלאומי והחברתי של היהודים בהווייה זו. היא מרד בשלוש השבועות שלכאורה השביע הקב"ה את ישראל – לא לעלות בחומה, לא למרוד בגויים, לא לדחוק את הקץ.

המהפכה הציונית השתיתה את ההווייה היהודית על הבאת הגאולה הלאומית במעשה ארצי, מעשי ידי אדם, מעשי ידי העם היהודי הנוטל אחריות על גורלו. המהפכה הציונית ביססה את האקטיביזם הזה על קידוש העליה בחומה, כלומר עליה המונית מאורגנת של העם היהודי לארץ ישראל, על חיוב דחיקת הקץ, כלומר לא עוד המתנה לגאולה השמיימית וככל שיידרש – גם על מרד בגויים.

העליה לארץ והקמת המדינה הם התוצאה של המהפכה הזאת.

המהפכה הזו שינתה מהויות רבות ביהדות, כולל מהותם של חלק מחגי ישראל. אנו מכירים את חנוכה כחג הגבורה, אך זהו חידוש ציוני. בעבר חנוכה התמקד בנס פך השמן, בעל הנסים שעשית לאבותינו ועל התפילה לאלוהים לנקם בגויים בפיוט "מעוז צור".

התרבות הציונית העלתה על נס את מרד החשמונאים, כמופת של גבורה יהודית, הקוראת תיגר על המציאות הקיימת ומנסה להפוך אותה. התרבות הציונית ראתה באקטיביזם החשמונאי מעשה אבות – סימן לבנים, לאקטיביזם הציוני; הנס, הוא הנס של הלב האמיץ, אז ועתה. "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו, לעמק ירדנו, ההרה עלינו, מעיינות האורות הגנוזים גילינו." וכך היה חנוכה לחג הגבורה. רוח זו היתה רוחה של הציונות על כל גווניה – השמאל והימין הציוני, הציונות הדתית והחילונית.

בחנוכה תרפז (1926) השתתף ביאליק בנשף חנוכה של הקרן הקיימת לישראל, במלאת לה 25 שנה. ביאליק דיבר על השינוי שהציונות חוללה בצביונו של החג. הוא הביע תמיהה על גניזת ספר החשמונאים ואי הכנסתו לתנ"ך. "אין אנו יכולים לבאר את הסיבה הנסתרת והנפלאה, מדוע ספר התנ"ך חסר ספר יקר אחד ונפלא מאד. מדוע נדון הסיפור ההוא, זה שמסופרים בו תולדות הניצחון הגדול ביותר, ניצחון הרוח וניצחון הכח של עם-ישראל – ספר החשמונאים? מדוע נגנז בלשוננו העברית ונשאר לנו לפלטה באחת מן הלשונות של ארבע מלכויות, שאנו היינו שרויים בהן, בלשון היוונית?" (ספר מכבים א' תורגם לעברית עשור מאוחר יותר, כחלק מאותה מגמה ציונית). ביאליק אמר שהציונות מאמצת את הספר הגנוז, והוא יצטרף לתנ"ך ולכתבי הקודש, שכמו באגדת חז"ל על חלום יעקב, שבו אלוהים קיפל את א"י כספר ועליו הניח יעקב את ראשו בשנתו, כך ספר החשמונאים יקופל תחת ראשנו לצד התנ"ך, כספר המגלם בעבורנו את ארץ ישראל.

בדבריו תיאר ביאליק את השינוי שחוללנו בציביונו של חנוכה: "עם תחיית החג הזה תקום לתחייה לפנינו תקוותנו לגאולה, לא רק לזכר החשמונאים, כי אם לזכר הקנאים הפריצים, אשר כבר נמחה שמם מן ההיסטוריה שלנו, והם ישובו לתחייה יחד עם חג התחייה, חג החנוכה המחודש. תחייה שאין אחריה גלות. יחד עם זיכרון הפריצים תבוא גאולה לכל אלה, אשר בקפלם את הספר תחת ראשם, בזמן שהיו חולמים מתוך השעבוד חלומות חולניים על הגאולה, התגעגעו לתחייה ולארץ המולדת. לכל אלה תבוא הגאולה וכל משיחי-השקר ישובו להיות משיחי-אמת ע"י כך שאנו בעבודה שלנו נאמת את השקר הקדוש שלהם ובעבודתנו ובקורבנותינו ובאמיתנו נאמת את כל אלה שההיסטוריה הקודמת דנה אותם לגניזה. אנו נחיה את זיכרונם בליל הראשון של חנוכה ביחד עם זיכרון גאולתנו. ע"י תחייה זו וע"י התחדשות זו יבוא גם יחס חדש לכל אלה הנקודות ההיסטוריות שנשארו באפלה ושלפעמים ראינו אותן כסימן חולשה. אנו נגאל עם גאולתנו האחרונה את כל המאמצים ואת כל הניסיונות, בין שהצליחו ובין שלא הצליחו, את כולם נחיה ונעמיד במקומם הנכון והם ימלאו תוכן חדש את חג החנוכה, וביחד עם חג החנוכה נשיב אלינו גם את הספר הגנוז להגביר את כוחו של אותו הספר, שהיה מקופל תחת ראשנו בכל ימי נדודינו."

ברוח זו, הוציאה הוצאת "עם עובד" של הסתדרות העובדים הכללית בא"י בשנת תש"א (1941) בעיצומה של השואה, את "ספר הגבורה". אלו הם שלושה כרכים של אנתולוגיה היסטורית ספרותית, בעריכת ההיסטוריון פרופ' ישראל היילפרין, העוסק בגבורה היהודית, בארץ ובגולה, מחורבן הבית ועד ימינו. הספר הוא חלק מן המגמה לעורר את רוח העם לגבורה, לאקטיביזם, לקריאת תיגר, לנטילת גורלו בידו.

בדברי ההקדמה לספר, מתאר היילפרין את המציאות שהספר קורא עליה תיגר, "המסורת היהודית לא פיארה בשלל אגדות את הגיבורים אשר נספו על חורבות המולדת." ההשתקה הזאת נעשתה ברוח הפאסיביות הגלותית. המהפכה הציונית שהופכת על צירה את רוח האומה, תחזיר את הכבוד המגיע לאותם מורדים, וזו מטרת הספר. היילפרין תיאר את התרחקות העם היהודי בגולה מערך הגבורה: "לקח מלחמות החירות ויצר הקיום של העם המורדף נתן בידי העם אמצעי מגן אחרים. לא החרב, כי אם כסף, טמיעה, אפילו שמד למראין – באלה נאלצו היהודים לקנות את ביטחון חייהם." עם זאת, הוא מציין, "היהודים ידעו לעתים גם לעמוד על נפשם ולמות מות גיבורים."

את המבוא לספר כתב המורה הרוחני של תנועת העבודה הציונית, ברל כצנלסון. ברל הסביר מדוע הגבורה היהודית הושתקה והוצאה מארון הספרים היהודי: "עם אובדן החירות המדינית אבדה גם חירותה של ההיסטוריוגרפיה היהודית. שום שלטון לא יטפח את זיכרנו ההיסטורי. אדרבא, כמעט כל שלטון מחק, שרף, החריב, דן לכלייה."

אך לא רק הצנזורה של השלטון מחקה את זכר הגבורה היהודית, כי אם גם הצנזורה העצמית של היהודים. ברל מסביר מדוע אין בידינו ספרות של הקנאים שמרדו ברומי אלא רק של מתנגדיהם. "גדול כוחה של שיכחה והשכחה בהיסטוריה העברית. הרבה שמדות עושים, הרבה מוקד עושה, הרבה מורא עריצים עושה והרבה גורל מנוצחים עושה. ומה שלא השיגה זרועה הארוכה של הצנזורה החיצונית, הדביקה הצנזורה הפנימית. האם הגיעה לידינו שורה אחת מספרות הקנאים? גילויי הגבורה העברית שלא זכו לניצחון נדונו למחיקה. גורל מנוצחים!"

אך לא רק פועלם של הקנאים שהפסידו במערכה הודחק, אלא גם ניצחונם של החשמונאים. "אפילו גבורה החשמונאים המתקוממים לא זכתה להיאצר ולהישמר בספר עברי מקורי וזכרה נצטמצם בשמועות מקוטעות."

ברל רוצה לראות בין דמויות המופת של עמנו, את לוחמי בר כוכבא. "רק עם בשורת הציונות האיר אור חדש על הגבורה המנוצחת והנידחת. בני מצדה השכוחים נגאלו משפת לועז, ר' עקיבא נגלה אלינו לא רק כזקן ויושב בישיבה כי אם גם כנביא המרד, ובר כוזיבא חזר והיה בהכרת העם לבר כוכבא. דמויות הענקים של ר' עקיבא ובר כוכבא מסמלות את שני האפיקים של הגבורה הישראלית שלאחר החורבן – גבורת הרוח המקודשת וגבורת הזרוע הנידחת."

אף שהקנאים במצדה ובמקומות אחרים ולוחמי בר כוכבא לא ניצחו את האוייב, בכל זאת ברל מעלה על נס את המרד שלהם. "גבורת עם-אִיוֹב, אשר גם בריבו עם אל, כל מעיניו פנימה: לבל היות מנוצח בחדרי הלב, ולא לפשוע במצפון... הגבורה העברית שלאחר החורבן לא זכתה אלא לגמול אחד: להיות שלמה עם עצמה. גבורה ללא חשבונות, גבורה ללא שכר בהאי עלמה, גבורה מתוך הכרח פנימי בלבד."

המגמה היום להפנות עורף למורדים במצדה וללוחמי בר כוכבא ולדבר עליהם כעל "מטורפים", משמעותה – ניסיון להחזיר אותנו למהותה של הגלות; פאסיביות, כחלק ממגמה של דה-ציוניזציה.

זו מגמה מסוכנת, וכדי להתחסן מפניה, ראוי שנחזור להגות הציונית, שהיא לנו סם חיים. כך למשל, מאמרו של יצחק שדה, מייסד הפלמ"ח, שנקרא "דם המכבים", ובו השורות הבאות:

"בגולה נשפך דמנו כמים דורות רבים, מאות בשנים – בכל הארצות, בכל האקלימים, אבל שום צמח לא הצמיח דמנו, שום פרח לא הפריח. רק שלוליות נשארו, שלוליות דם מעופרות. וברבות השנים יבשו גם הן. רק באר זו, במולדת, עולה בין שאר הפרחים זה הפרח נמוך הקומה, הפרח הקטן, האדום ושמו דם המכבים.

"כאן שוטטנו בדרכי הארץ, נשמנו אווירה של מודיעין ראינו את נוף הגבעות החשופות, טיפסנו על הצוקים, עלינו וירדנו בדרכים ובשבילים שבהם הלכו המכבים. ... ואותו דם, נגיד את זה בכל הפשטות והביטחון – נוזל בעורקינו. לעניין זה, כמוהם כמונו. וטיפה מדמנו כי תיפול על אדמת המולדת, יצמח שם פרח נמוך קומה, פרח קטן אדום שיקרא בשמם. כי על כן ארץ זאת למעננו היא מצמיחה כל צמח למינהו וכל פרח."

והרצל כתב, בפסקת הסיום של "מדינת היהודים": "על כן האמן אאמין, כי יקום דור יהודים חדש ונפלא מן הארץ. המכבים יקומו לתחייה."

2. תעשיית הקונספירציה

חקירת פרשת השחיתות בראשל"צ מסועפת ביותר, רבת חשודים ועוסקת בחשדות חמורים מאוד.

והמונים משוכנעים שמדובר בתפירת תיק לדוד ביטן. קראתי אפילו שמעצר ראש העיר, שהינו חבר מפלגת העבודה, נועדה לטשטש את המגמה ולהקריב מישהו "משלהם" כדי להפליל את ביטן.

אין המדובר בקומץ הזויים חובבי קונספירציות מטורללות. מדובר בתופעה המונית; בקו ייצור המוני של שמועות וקונספירציות.

מדובר בתעשיית קונספירציות של ממש, המתארת את המשטרה, הפרקליטות, היוהמ"ש, שב"כ ובתי המשפט כמאפיה התופרת תיקים כדי "לחסל" פוליטיקאים שאינם סרים למרותה.

האשמות דומות שמענו לאחרונה בהקשר לדין יששכרוף, כולל במאמר מערכת של "הארץ" ומפי יוהמ"ש לשעבר. כשהם מציגים את ישראל כמפלצת פשיסטית;אנו מגדירים זאת, בצדק, כשנאה עצמית. ואיך נכנה בדיוק אותה תופעה, כשהיא באה מימין?

ככל שמישהו מפריח ברשתות קונספירציה הזויה יותר – כך הוא יגרוף יותר לייקים והזדהות. וכבר קראתי שהשב"כ שותל בבית רוה"מ עובדים לצורך הגשת תביעות נגד שרה נתניהו, שלשב"כ יש תיק נגד המפכ"ל אלשייך והם סוחטים ממנו לרקוד לחלילם, שלמשטרה יש תיק נגד כחלון והם סחטו את התנגדותו לחוק הצרפתי ולחוק ההמלצות.

זה יכול היה להיות מצחיק ומגוחך, אך זה מסוכן. היעדר אמון בכלים הממלכתיים, מסכן את הדמוקרטיה. אם כתב אישום נגד רוה"מ, חלילה, יתקבל כתיק תפור להפלתו והמונים יצאו לרחובות, זה עלול להיות איום ממשי על הדמוקרטיה הישראלית.

יש מיספר אבות למצב הזה. גם למשטרה, שבשנים האחרונות רבים מבכיריה וניצביה הסתבכו בעבירות מין ושחיתות, יש חלק באובדן האמון בה וכנ"ל לפרקליטות עם פרשת רות דוד.

גם מי שמפגינים מדי שבוע ליד ביתו של מצביא המלחמה בשחיתות ומי שמנהל בנחרצות, בנחישות ובמקצועיות את המערכה, מחלישים בעליל את שלטון החוק ואת אמון הציבור בו.

אך בראש ובראשונה גורם לכך מי שנותן רוח גבית אדירה לתופעה. כאשר נתניהו עומד לפני קהל אוהדיו ומאשים את "השמאל והתקשורת" בחקירות, ומתבדח על כך ש"הם יחקרו גם את קאיה. באזהרה." הוא יודע שקהלו מבין ש"השמאל והתקשורת" שחוקרים אותו באזהרה, הם המשטרה והפרקליטות, הוא יוצר ביודעין את הזיקה הזאת בתודעת תומכיו.

כך גם כשהוא מוביל מתקפה נגד מפכ"ל המשטרה ונגד המשטרה, שהופכת לצונאמי של שיימינג והסתה ברשתות החברתיות.

וכך, בגל החקיקה שמציג את חוקרי המשטרה כאוייב שיש להגן על האזרח מפניו, בחוקים כמו ההמלצות וההקלטות, שלא לדבר על החוק הצרפתי שמוצג כהגנה על רצון הבוחר מפני האויב הזה.

ניתן להבין את המצוקה בה שרוי רוה"מ לנוכח חקירתו, אך הוא נושא באחריות לאומית ואל לו להשאיר אדמה חרוכה.

האינטרס הציבורי הוא חקירה יסודית ללא הפרעה של החשדות בשחיתות, ומן הראוי שכל אזרח, ללא הבדל דעה פוליטית, יתמוך בחקירה.

* המאמר פורסם לראשונה ב"ישראל היום".

3. צרור הערות 10.12.17

* אבן דרך בהגשמת הציונות – בתום הקונגרס הציוני הראשון הצהיר הרצל שהציונות היא אידאל אינסופי. לכן, לעולם לא תהיה פוסט ציונות – תמיד יהיה לציונות לאן לשאוף בהגשמת החזון.

הציונות התקדמה תמיד כאשר השכלנו לשלב בין הציונות המדינית והציונות המעשית, ובאין ברירה הפעלנו גם את הציונות הצבאית וכשהותקפנו ניצלנו את ההזדמנות להגשמת הציונות באמצעים צבאיים.

לאחרונה ציינו כמה יובלות לאירועי מפתח בציונות המדינית – 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון וקבלת תכנית באזל, 100 שנה להצהרת בלפור, 70 שנה לכ"ט בנובמבר ו-40 שנה לביקור סאדאת וההכרה הראשונה של מדינה ערבית במדינה היהודית. לרשימה המפוארת הזאת ניתן לצרף את הכרת מעצמת העל בירושלים בירת ישראל בימים אלה. אמנם הדבר נעשה באיחור אופנתי של 70 שנה, אך הסבלנות משתלמת. יש להמשיך לפעול להישגים מדיניים נוספים, כמו הכרת מדינות נוספות בירושלים כבירת ישראל והעברת שגרירויותיהן לבירה.

כל ההישגים הללו לא היו מתקיימים אלמלא הציונות המעשית המגשימה, שבנתה את ארץ ישראל ויישבה אותה. כך גם בנושא ירושלים. הציונות המעשית החלה עוד בטרם הומצאה המילה ציונות, ביציאה מהחומות של יהודים בירושלים כבר באמצע המאה ה-19 והקמת שכונות יהודיות חדשות. היא נמשכה בבניית העיר היהודית ירושלים, עוד טרם קום המדינה. היא הועצמה בבנייה רבתי של השכונות היהודיות הגדולות בשטחי מזרח ירושלים בחמישים השנים מאז מלחמת ששת הימים ובהקמת ערי ויישובי הלוויין של ירושלים כמעלה אדומים, ביתר עלית, פסגת זאב, גוש עציון וכד'. 

וגם הציונות הצבאית היתה תנאי הכרחי להגשמת הציונות בירושלים. על פי תכנית החלוקה ירושלים אמורה היתה להיות עיר בינלאומית, לא בירת ישראל ולא בשטח ישראל. אולם משהערבים דחו את התכנית ופתחו במלחמה, היעד הראשון שהציב ב"ג למלחמה היה פריצת הדרך לירושלים ושיחרורה. במלחמת השחרור הצלחנו לשחרר רק את חלקה המערבי של ירושלים. לנוכח התוקפנות הערבית שהובילה למלחמת ששת הימים, ניצלנו את ההזדמנות ההיסטורית ושיחררנו את ירושלים כולה ובלבה – העיר העתיקה.

הדרך להכרה הבינלאומית בבירת ישראל היתה כרוכה גם בצעדי ציונות מדינית שישראל ביצעה באורח חד צדדי – סיפוח ירושלים המערבית לישראל באוגוסט 1948, ההכרזה על ירושלים כבירת ישראל והעברת מוסדות המדינה אליה בדצמבר 1949, סיפוח מזרח ירושלים לישראל מיד לאחר מלחמת ששת הימים, חקיקת חוק יסוד ירושלים: בירת ישראל ב-1980 (על התבונה שבצעד זה חלוקות הדעות, כיוון שספק אם תועלתו הצדיקה את המחיר של נטישת שגרירויות זרות את ירושלים בעקבותיו), וחקיקת חוק יסוד: משאל עם, המתנה ויתור על שטח ריבוני של ישראל בקבלתו במשאל עם.

העצמתה של ירושלים, היא גם הגשמת הציונות הרוחנית – ארץ ישראל, מדינת ישראל וירושלים כמרכז הרוחני של העם היהודי.

וכך, צעד אחר צעד, בצעדים מעשיים, מדיניים, משפטיים ובלית ברירה גם צבאיים, אנו הולכים ומתקדמים בהגשמת החזון הציוני.

* הצדעה למנהיג דגול – על רקע הכרזת טראמפ, ראוי להעלות על נס את מנהיגותו ואומץ לבו של ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שבניגוד לעמדת כל מדינות העולם, בניגוד מוחלט להחלטת בינאום ירושלים של האו"ם וחרף איומים חמורים של הערבים; חודשים אחדים אחרי שישראל יצאה ממלחמת השחרור הקשה והעקובה מדם, ותוך שישראל התמודדה עם מצב כלכלי קשה ביותר ונאלצה להנהיג מדיניות צנע, ושעה שכל כוחותיה של המדינה הקטנה והחלשה היו מוקדשים לקליטת העליה ההמונית מארצות ערב ושל שרידי השואה – הוביל להחלטה ההיסטורית להכריז על ירושלים כבירת ישראל. ההחלטה הזאת של הכנסת היתה ב-13 בדצמבר 1949.

בנאום שנשא ב"ג בכנסת, שישבה עדיין בת"א, שבוע קודם לכן, ב-5 בדצמבר, לקראת החלטת הבינאום, הוא התפלמס עם הטענה שההחלטה מנוגדת להחלטת החלוקה של עצרת האו"ם: "לאחר שאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו, לדעתנו החלטת 29 בנובמבר על ירושלים בטלה ומבוטלת... ישראלים ימסרו נפשם על ירושלים לא פחות מאנגלים על לונדון, רוסים על מוסקבה ואמריקאים על וושינגטון." האמירה על שהאו"ם לא הצליח לבצע החלטותיו מכוונת לכך שהאו"ם לא הצליח למנוע את הפלישה הערבית למדינת ישראל בת יומה, שנועדה לסכל את החלטת האו"ם.

בתום הדיון בכנסת (ב-5 בדצמבר) הכריז יו"ר הכנסת יוסף שפרינצק: "הכנסת כולה מאוחדת בהצהרה שירושלים היא חלק בלתי-נפרד ממדינת-ישראל ואין להטיל עליה שלטון זר בשום צורה ואופן. זוהי דעתה והודעתה של הכנסת הראשונה למדינת ישראל." בתום דבריו קמו חברי הכנסת מכל הסיעות על רגליהם ופרצו באופן ספונטני בשירת "התקווה".

כעבור שבוע, הביא בן גוריון לכנסת את ההחלטה לקבוע את ירושלים כבירת ישראל. בנאומו הוא אמר, בין השאר: "למדינת-ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית. כך היה הדבר מלפני שלושת אלפים שנה, וכך זה יהיה, כפי שאנו מאמינים – עד סוף כל הדורות... למדינת-ישראל היתה ותהיה רק בירה אחת – ירושלים הנצחית".

בעקבות ההחלטה הועברו לירושלים הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון. כבר למחרת העביר ב"ג את משרדו לירושלים, וכתב ביומנו: "אם ארץ-ישראל היא לב האומה העברית –ירושלים היא לב ליבה... הצלחתנו בשאלת ירושלים – פותרת כל בעיות בינלאומיות סביב מדינת ישראל. הנצליח? ייתכן וייתכן... מלחמתנו זו תרים קרננו בעולם – גם בקרב מתנגדינו ותרכז סביבנו את כל עם ישראל."

חלפו 68 שנים פחות שבוע, 68 שנים פחות שבוע יותר מדי, ומעצמת העל הכירה בירושלים בירת ישראל. וברגע ההיסטורי הזה, מן הראוי שנצדיע למנהיג הדגול הזה, שהיה לו אומץ לקבל הכרעות קשות בתנאים קשים, מתוך ראיה היסטורית ארוכת טווח ומתוך מחויבות לחזון הציוני.

* לא להיסחף – הצהרתו של טראמפ חשובה מאוד וראוי לברך עליה ולהתברך בה, אך לא צריך להיסחף. הצגתה כבת דמותן של הצהרת כורש והצהרת בלפור, היא היסחפות. הצהרת כורש ניתנה כאשר העם היהודי כולו היה בגלות בבל, והיא איפשרה את שיבת ציון וחידוש הריבונות היהודית בא"י. הצהרת בלפור ניתנה אף היא כאשר העם היהודי ברובו המכריע ישב בגולה ובהיעדר ריבונות יהודית והוא היווה הכרה של מעצמה גדולה ובסיס להכרת חבר הלאומים, בזכותו של העם היהודי לבית לאומי בא"י. כמובן שהצהרה זו לא היתה ניתנת אלמלא המעשה ההתיישבותי בא"י שקדם לה בארבעים שנה וללא הקמת התנועה הציונית שקדמה לה בעשרים שנה, אך היא היתה קטליזטור אדיר בדרך להקמת המדינה. הצהרת טראמפ, עם כל הכבוד וההערכה ועם כל החשיבות שבה, היא הכרה רשמית בדיעבד, של המציאות שאנו חוללנו לפני 70 שנה והשלמנו לפני 50 שנה. היא חשובה ומשמחת, אך לא צריך לאבד את הפרופורציות.

* לא תחליף להעברת השגרירות – הצהרת הנשיא טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל היא בשורה גדולה למדינת ישראל ולעם היהודי, אך אין היא מהווה תחליף להעברת השגרירות האמריקאית לירושלים. אדרבא, עכשיו, כאשר ארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל, איזה תירוץ יש להימנעותה מהעברת השגרירות לירושלים? כזכור, העברת השגרירות לירושלים היתה התחייבות בחירות מובהקת של טראמפ, ולא זו בלבד שהוא אינו מקיים אותה, אלא הוא מפר אותה באופן אקטיבי כאשר הוא חותם, זו הפעם השנייה, על צו נשיאותי שמעכב את מימוש החוק האמריקאי המחייב את הצבת השגרירות בבירת ישראל.

אם רואה טראמפ בהצהרתו סולם לרדת מהתחייבותו, יש להבהיר לו שבשום אופן אין זה תחליף, ולתבוע ממנו את פריעת השטר. אם החלטתו נובעת מרצון לבצע את המהלך בהדרגה, זו שגיאה טקטית, כיוון שהוא חושף את עצמו ללחץ כבד, ולשתי פעימות של תגובה ערבית על צעדיו בנוגע לירושלים.

אך חרף הביקורת, בראש ובראשונה יש לברך על הצעד האמריקאי החשוב, שמשפר מאוד את מעמדה של ישראל ובעיקר את מעמדה של בירת ישראל.

* מבחן זיבוטובסקי – המבחן האמתי לרצינות הצהרת טראמפ תהיה ביוני הקרוב – האם יחתום שוב על צו המונע את ביצוע החוק האמריקאי שמחייב את העברת השגרירות לירושלים או לא יחתום ובכך יעלה את הצהרתו על פסים מעשיים.

ויש עוד מבחן משמעותי. יהודים בעלי אזרחות אמריקאית שנולדו בירושלים (ולאו דווקא מזרח העיר) – בדרכון שלהם נכתב שמקום הלידה שלהם הוא ירושלים, ולא: ירושלים, ישראל. ב-2002 חוקק הקונגרס חוק המחייב את רישומם כילידי ישראל, אך כמו בנוגע לשגרירות, הנשיאים בוש ואובמה סירבו לממש את החוק, בטענה שהוא נוגד את מדיניותם. וזאת לדעת, שבארה"ב הסמכות של הנשיא ברבים מנושאי מדיניות החוץ היא כמעט דיקטטורית, והחוקים שבתי הנבחרים מקבלים בסוגיות הללו הן במידה רבה הצהרות בעלות תוקף מוסרי וציבורי, אך אינן מחייבות את הנשיא.

מנחם בנימין זיבוטובסקי הוא בן למשפחה שעלתה מארה"ב לישראל ושמרה על אזרחותה האמריקאית. הוא נולד בירושלים ב-2003, שנה לאחר שהתקבל החוק. המימשל סירב לרשום בדרכונו שהוא יליד ישראל. משפחת זיבוטובסקי עתרה לבית המשפט הפדרלי. בית המשפט סירב להתערב, בטענה שזו סוגייה של מדיניות חוץ שהיא בסמכות הנשיא.

משמעות הצהרת טראמפ היא שינוי במדיניות ארה"ב כלפי ירושלים. לפיכך, אין עוד כל מניעה לרישום הנאות. האם ניתן יהיה לרשום את אזרחי ארה"ב ילידי ירושלים כילידי מדינת ישראל? סוגיה זו היא מבחן לרצינות הצהרתו של טראמפ.

כפי שכתבתי פעמים רבות, אני סבור שיהודי שעלה לישראל צריך לבטל את אזרחותו הזרה. אולם אם יש הצדקה לשמירה על האזרחות האמריקאית, היא כדי להעמיד במבחן את ההצהרה.

* ירושלים אחת – צ'כיה הודיעה על הכרתה ב"ירושלים המערבית" כבירת ישראל. איך עלינו להתייחס להכרזה כזאת? לדעתי, בחיוב. למה? כי עד אתמול לא היתה גם הכרה כזאת. וכל התקדמות ראויה לשבח. כך אנו מתקדמים - עוד דונם ועוד עז.

עם זאת, עלינו להימנע משימוש במושג חסר השחר "ירושלים המערבית". יש ירושלים אחת. אפשר לדבר על מערב ירושלים ומזרח ירושלים, על צפון ירושלים ודרום ירושלים ואפילו על צפון מזרח ירושלים. אבל לא על "ירושלים המזרחית".

* נפלה עטרת ראשם – אם צריך הוכחה לכך שהצהרת טראמפ היא חג למדינת ישראל – גיליון האֵבֶל של "הארץ" הוא ההוכחה לך. גיליון – שכל כולו קינה, בכי ונהי על האסון הנורא. אילו העורך הגראפי של העיתון היה מתבקש לתת ביטוי ויזואלי לתוכן הגיליון, העמוד הראשון היה יוצא בתוך מסגרת שחורה עבה ובראש העיתון הייתה מתנוססת הכותרת: "נפלה עטרת ראשנו." וכאשר "הארץ" באבל – אות הוא כי זהו חג לעם ישראל, למדינת ישראל.

בולט התהום בין "הארץ" – לא לבין הימין הישראלי, אלא לבין כל המפלגות הציוניות. בניגוד ל"הארץ", המחנ"צ ו"יש עתיד" הביעו תמיכה ללא סייג בהצהרת טראמפ. מרצ, לעומת זאת, ההולכת מדחי לדחי ונגררת אחרי הקיצוניות של הרשימה המשותפת וחמור מזה – של "הארץ", יצאה נגד הקונצנזוס הציוני.

ובאשר לברכות של המחנ"צ ו"יש עתיד" – מן הראוי היה שיוסיפו לברכותיהן דברי שבח לראש הממשלה נתניהו על ההישג המדיני החשוב. טוב, זו כנראה ציפיה מוגזמת מפוליטיקאים (ברור שכך היה נוהג גם הליכוד במקרה ההפוך, למרבה הצער).

* תגובת התקשורת – אני קורא ברשתות החברתיות פוסט אחר פוסט אחר פוסט אחר פוסט על החמיצות והנרגנות וההתנגדות והעצב שמאפיינים את התייחסות התקשורת להצהרת טראמפ.

כיוון שביליתי בישיבות בקיבוץ, לא זכיתי לצפות בטלוויזיה בליל ההכרזה ההיסטורית, ולכן איני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. אולם האזנתי למחרת בבוקר לרשת ב' (תכניתם של שלום קיטל ודורון צברי) והם בפירוש חגגו את האירוע כאירוע היסטורי חיובי וחשוב ביותר לישראל וראיתי את "ידיעות אחרונות" שיצא ממש במהדורת חג צבעונית, המאדירה את גודל האירוע. אבל עובדות אף פעם אינן מזיזות למי שפועלים על אוטומט. 

העובדות הן, שהמיינסטרים התקשורתי, גם השמאלי, קיבל את ההצהרה בברכה ובשמחה, להבדיל מן התקשורת האנטי ציונית שמתמקדת ב"הארץ".

* בשם הנשיאים לדורותיהם – על דונאלד טראמפ היה לסיים את נאומו, בפניה לישראל בשם נשיאי ארה"ב לדורותיהם: סליחה על ההמתנה. תודה על הסבלנות.

* בין אינתיפאדה לאינתיפאדה – שלושים שנה מלאו לאינתיפאדה הראשונה. אנו משתמשים בביטויים "האינתיפאדה הראשונה" ו"האינתיפאדה השניה" כאילו מדובר באותו סוג של אירוע, שהתרחש פעמיים. האמת היא שיש הבדלים משמעותיים בין השתיים.

האינתיפאדה הראשונה, לפחות בשלביה הראשונים, היתה עממית, ספונטנית. האינתיפאדה השניה היתה מתוכננת ומאורגנת לפרטי פרטים בידי הנהגת הרש"פ ובראשה ערפאת.

האינתיפאדה הראשונה היתה בעיקר מהומות, התפרעויות, הפרות סדר, יידויי אבנים ובקת"בים ואליהם נוספו פיגועי טרור. האינתיפאדה השנייה היתה גל טרור שעיקרו פיגועי התאבדות המוניים, ירי לתוך ירושלים ויישובים ישראליים וירי רקטות על יישובים ומעט התפרעויות ומהומות.

האינתיפאדה הראשונה היתה התקוממות של הפלשתינאים נגד צה"ל ששלט בהם וניהל את חייהם. האינתיפאדה השנייה נעשתה מתוך שטחי הרשות הפלשתינאית, שבאותם ימים (עד "חומת מגן") היתה מדינה עצמאית כמעט לכל דבר. במשך שש השנים שקדמו לאינתיפאדה השנייה הפלשתינאים ראו חייל ישראלי רק בטלוויזיה.

האינתיפאדה הראשונה הפתיעה את ישראל ואפילו אחרי שפרצה חלפו מיספר שבועות עד שנפל האסימון באשר לגודל האירוע. האינתיפאדה השנייה היתה ידועה לגורמי המודיעין הישראלי, והם התריעו מראש בדיוק רב כיצד היא תיראה.

האינתיפאדה הראשונה הובילה להסכם אוסלו. הסכם אוסלו הוביל לאינתיפאדה השנייה.

* רבין והכפרים – יו"ר מפלגת העבודה אבי גבאי אמר בראיון לטלוויזיה שיש לשמור על ירושלים המאוחדת, ושאם נידרש לבחור בין ירושלים המאוחדת לבין השלום, נוותר על השלום. דברים אלה, מפיו של יו"ר מפלגת העבודה, אינם חידוש כלל וכלל, והם חידוש ענק.

הם אינם חידוש, כיוון שזו היתה העמדה המסורתית של מפלגת העבודה בין מלחמת ששת הימים להצעת ברק לערפאת בפסגת קמפ-דיוויד 2000.

הם חידוש, כיוון שמאז שנת 2000 לא שמענו כמותם מאף בכיר במפלגת העבודה.

דבריו עוררו ביקורת מצד חבריו למחנ"צ ובראשם ציפי לבני. בתגובה, פרסם אבי גבאי דברים שאמר רבין בנדון בשנת 1995, כמעט מילה במילה עם דבריו של גבאי. ובערוץ 2 מיהר אמנון אברמוביץ' לפרש: שיהיה ברור, רבין בשום אופן לא התכוון ל-35 כפרים שסופחו לירושלים. הוא התכוון לכותל.

קשקוש ושקר. רבין דיבר תמיד על ירושלים רבתי, כלומר ירושלים השלמה בגבולותיה הנוכחיים וסביבתה – מעלה אדומים, גוש עציון ביתר וכד'. דברים אלה הוא אמר במפורש כשהציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע, בנאומו האחרון בכנסת ערב הירצחו. זו מורשת רבין.

איני רואה קדושה באותם כפרים שסופחו לאחר מלחמת ששת הימים. אני מוכן היום לתמוך במהלך שיכלול סיפוח מעלה אדומים וגוש עציון ובמקביל ויתור על חלק מאותם כפרים. גם אבי גבאי אמר שהוא בעד העברת חלק מאותם כפרים לרש"פ.

אבל לא רבין. מעולם לא. אברמוביץ' דיבר מהרהורי ליבו. אדרבא, שיציג ולו ציטוט אחד של רבין המאושש את טענתו.

* פופוליזם לשמו – לקראת ועידת מדריד, 1991, ועד יישובי הגולן ולובי הגולן בכנסת, בראשות ח"כ שלמה הלל, החתימו עצומת ח"כים הקוראת לשמור על הגולן ישראלי. על העצומה חתמו רוב הח"כים – מן הליכוד, מפלגת העבודה, המפד"ל, התחיה, צומת והחרדים.

אולם לא הצלחנו להחתים אף שר. השרים אמרו שהם תומכים בתוכן, אך אין זה מקובל ששרים חותמים על עצומות. זה כמובן חוקי, אינו סותר כל תקנון, אך יש כללים בלתי כתובים, והם נוהגים על פיהם.

גם אנשיו של יצחק רבין אמרו לנו שהוא תומך בעצומה, אך כראש ממשלה לשעבר וכמי שמתכוון להתמודד על ראשות מפלגת העבודה, אין זה מקובל שהוא יחתום על עצומות.

נזכרתי בכך בעקבות חתימת ראש הממשלה על עצומה אחרת, להבדיל אלף אלפי הבדלות – העצומה הפופוליסטית ששרון גל החתים ח"כים בקריאה לנשיא המדינה לחון את אלאור אזריה, אחרי שבקשת החנינה שלו נדחתה. ההתנהגות הזאת של נתניהו היא פופוליזם לשמו.

כל התנהלותו של נתניהו בפרשה היא התגלמות חוסר המנהיגות. תגובתו הראשונה היתה תגובה אחראית של מנהיג – בהודעת הגינוי המפורשת שהוציא יחד עם שר הביטחון יעלון. אולם תוך 48 שעות, לאחר שהבין לאן זורם הזרם העכור, ולאחר שראה איך ליברמן ובנט סוחפים ציבור במסע דמגוגי למען אזריה, עשה פניית פרסה של 180 מעלות, ותוך שהוא מקפיד לא לומר בפומבי שהוא חוזר בו מדבריו הראשונים, עשה הכל כדי שאנשי ה"בייס" יבינו שהוא נסחף בזרם. הוא לא אמר מילת הסתייגות מהמסע של חסידיו ואוהדיו נגד צה"ל ומפקדיו ושפל השפלים היה כאשר הדיח את שר הביטחון וזרק את ראשו לאספסוף, ומינה תחתיו את הדמגוג הראשי שחולל את המסע. ועכשיו הוא נגרר אחרי הזנב לשועלים, שרון גל, בעצומה הפופוליסטית הזאת.

* מאבק אנרכיסטי – אני תומך במאבק הנכים ובדרישתם הצודקת להעלות את קצבת הנכות לשכר מינימום. אולם כמו בכל דבר בחיים, גישה של "הכל או לא כלום" היא גישה הרסנית, שאי אפשר להשיג בה תוצאות ואי אפשר לקיים אִתה חברה ומדינה.

הדרך לסיים מאבק בהצלחה, היא באמצעות מו"מ והסכם עם הממשלה. לשם כך יש צורך בהנהגה חזקה, שניתן לסגור אתה דברים ולדעת שהם מחייבים את הציבור הנאבק. כאשר יש הנהגה כזאת, הממשלה תנהל עמה מו"מ ותלך לקראתה. כך היה גם במאבק הנכים. ההסכם בין הממשלה לארגוני הנכים אינו מושלם, אך הוא הישג משמעותי ששיפר בצורה דרמטית את מצבם של הנכים, כפי שלא השתפר מעולם. זהו הישג מרשים של הנהגת המאבק ושל ח"כ אילן גילאון שניהל במקביל מאבק פרלמנטרי.

אני מבין שיש אופוזיציה להנהגה, שסבורה שניתן היה להשיג יותר. אולם היציאה של מתנגדי ההסכם למאבק פרטי שלהם, מאבק מיליטנטי כל כך, מסוכנת ביותר. הרי לא יתכן שאחרי שהממשלה הגיעה להסכם עם הארגונים הייצוגיים, לאחר מכן היא תפתח מו"מ מחודש עם ארגונים מיליטנטיים. לא זו בלבד שבכך היא תשבור את ההנהגה האחראית של ארגוני הנכים – כך אי אפשר לנהל מדינה. היכן הגבול? נניח שהממשלה תפתח במו"מ עם הארגונים המתנגדים, תלך לקראתם ותגיע אתם להסכם טוב יותר, מה יקרה אז? הרי לעולם לא יהיה הסכם שיספק את כולם. ואם יקום ארגון קיצוני יותר שיפתח במאבק מיליטנטי יותר, האם הממשלה תנהל מו"מ גם איתו? וכן הלאה? כך אי אפשר לקיים דמוקרטיה.

מה שמטריד לא פחות הוא האופי המיליטנטי של המאבק. אני מתנגד עקרונית לחסימת כבישים, ובמאבק שהייתי בין מוביליו – המאבק נגד נסיגה מהגולן, בשנות ה-90, נמנענו מהצעד הזה. אולם יש מוסכמות בדמוקרטיה, ובין השאר שניתן להכיל חסימות כבישים, כביטוי לזכות הזעקה. אולם מדובר בכך שהפגנה בכיכר גולשת לכביש עירוני שליד הכיכר לכמה דקות. חסימות של הצירים הסואנים ביותר במדינה, בשעות העומס הכבדות ביותר, למשך שעות – זו חציית הקווים האדומים של מאבק לגיטימי בדמוקרטיה.

חסימת צירים מרכזיים בימי חמישי חמורה שבעתיים, לא רק כיוון שזה היום העמוס ביותר, אלא כיוון שזה גם היום שבו חיילי צה"ל יוצאים לחופשות. למה חיילי צה"ל, המגִנים על מדינת ישראל ועל חיינו ושלומנו, שחוזרים הביתה אחרי שבועיים מפרכים, צריכים להיתקע חצאי ימים באוטובוסים, בשל מאבק אגוצנטרי, חסר התחשבות ואלים?

מניסיוני האישי אני יכול להעיד, שתנאי לניצחון במאבק הוא אהדת דעת הקהל. מי שמשניאים את עצמם על הציבור, כיוון שם פוגעים בו בחוסר התחשבות, פוגעים במאבק של עצמם.

* ותרן בלתי נלאה – בשיטוטיי המחקריים בארכיון, נתקלתי בהגדרה שנתתי לפרס, בעת שניהל את המו"מ עם סוריה כראש הממשלה (ינואר 1996): ותרן בלתי נלאה.

* ביד הלשון: הגבעה הצרפתית – אנו מעלים השבוע את ירושלים על ראש שמחתנו, וגם הפינה תעסוק בירושלים, או ליתר דיוק בשכונה בירושלים – הגבעה הצרפתית. גילוי נאות – בלימודי התואר הראשון שלי, בתחילת שנות ה-90, התגוררתי בשכונה, 10 דקות הליכה מן האוניברסיטה בהר הצופים.

למה גבעת צרפתית בירושלים? מה צרפתי בה?

אין זה שמה הרשמי של השכונה. שמה הרשמי הוא גבעת שפירא, ע"ש משה חיים שפירא, מנהיג המפד"ל ושר הפנים בעת איחודה של ירושלים.

אז למה הגבעה הצרפתית? כיוון שזה כינויה של הגבעה עוד טרם קום המדינה, בעברית ובערבית (תל אל-פראנסיה).

ומה מקור השם?

אגדה אורבנית, שאהובה על מדריכי טיולים, מספרת שבעצם הכול טעות. הבריטים קראו למקום French Hill, אך הכוונה לא היתה לגבעה הצרפתית אלא לגבעת פרנץ', על שמו של הקולונל הבריטי ג'ון פרנץ', שקבור בבית הקברות הצבאי הבריטי על הר הצופים.

אולם האגדה הזאת אינה נכונה. השם French Hill הוא בהחלט הגבעה הצרפתית, והוא ניתן למקום כיוון שאדמות הגבעה היו בבעלות הכנסייה הצרפתית סנטה אנה.

אורי הייטנר

* * *

אלנבי נכנס לירושלים לפני 100 שנים

מצ"ב סרטון שנערך ע"י יעקב גרוס ז"ל, האיש שעסק בעבודת הקודש של מחקר וקימום יסודות הקולנוע העברי. סרטון וידאו שאורכו כחמש דקות, משנת 1917, שבו נראה גנרל אלנבי נכנס בראש נציגי צבאות הברית בשערי ירושלים. ברקע מתנגן השיר Jerusalem מאת ויליאם בלייק, שהיה מושר בכל בוקר עם תחילת יום הלימודים בבתי הספר שבאימפריה הבריטית (גם בבתי הספר היהודיים) והיווה מעין הימנון בריטי אלטרנטיבי. בשנות ה-70 של המאה הקודמת כללה להקת Emerson Lake & Palmer את השיר בתחילת אחד מתקליטיהם.

הגנרל מתקבל באהדה בשער יפו בידי חיילים ואזרחים. בערך בדקה 1:00 נראית פגישתו עם לורנס איש ערב האגדתי. בערך בדקה 2:50 נראים הרב נסים דנון ז"ל, שהיה מטובי עסקני ירושלים, והרב מאיר עוזיאל ז"ל. בדקה ה-3:55 לערך נראה פרש רכוב על סוסו (ז'בוטינסקי?)

http://www.youtube.com/embed/4WTzVidS7jA?feature=player_embedded

* * *

תקוה וינשטוק

1. פגישה עם השחקן מאיר מרגלית

(הרשימה המקורית הופיעה ב"מעריב" באוגוסט 1960)

לשחקני במה אין חיי נצח. הם אינם כסופרים, כמשוררים ואף העיתונאים, המשאירים אחריהם ספרים. אינם ציירים, פסלים או קריקטוריסטים שיצירותיהם נותרות גם לדורות הבאים. אף אינם שחקני קולנוע או טלוויזיה שהסרטים שבהם השתתפו מוקרנים לפרקים. הם גם אינם כזמרים ואמני הבמה המוציאים תקליטים. יש הצגות תיאטרון המועלות על הבמות דור אחרי דור. מאות, אפילו אלפי שנים – ואילו לשחקני התיאטרון, אפילו לגדולים שבהם, מדרך הטבע השנים קצובות. ההצגה נמשכת אך השחקנים האהובים כבר ירדו מהבמה ונשארו רק בלב מי שצפו בהם.

השחקן מאיר מרגלית כיכב ב"החייל האמיץ שוויק" בכאלף וחמש הצגות, במשך עשרות שנים, מאז הבכורה של ההצגה  ב"אהל" בשנת 1935. מי שראה אותו  בתפקיד המצחיק-מריר הזה לא ישכחנו כל ימיו.

את הרומן הסאטירי "החייל האמיץ שוויק" כתב ירוסלב האשק, תירגם מצ'כית אביגדור המאירי ועיבד לדרמה מקס ברוד. שוויק העגלגל, נמוך הקומה, סוחר כלבים "משומשים" (גנובים), מוכרז רשמית כאידיוט, אך מביס בחיוכו ובשטף דיבורו את המנגנון המלחמתי המנופח. זה היה שיא משחקו של מרגלית, השיא של "אהל" ומהשיאים הגדולים ביותר של התיאטרון בארץ. המבוגרים בינינו, שמלגלגים על מי שנחשב ל"גיבור" כביכול, מכנים אותו "החייל האמיץ שוויק" ומתכוונים בעצם למאיר מרגלית. וכשאומרים "מרגלית" נזכרים מיד באותו '"חייל אמיץ" שווויק. הא בהא תליא. הצלחה נוספת היתה למרגלית בלהיט "הכתובה" של קישון. כמו כן הופיע גם בסרט "משפחת שמחון".

מאיר מרגלית התגורר בבית מס' 35 ברחוב מונטיפיורי בתל אביב. הדירה היתה של חיה ליכטנשטיין ויצמן, אחותו של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל. מאיר התחתן עם ישראלה, בתה של חיה ליכטנשטיין, והזוג חי עם האם בדירתה.

בדירה הזו התקבלו לא אחת החלטות גורליות לעם ישראל. "כל הגדולים, המנהיגים והסופרים, עברו כאן." נהגה גברת ליכטנשטיין-ויצמן לאמור."פה ישב חיימק'ה עם בלפור. פה באו רוטשילד ולורד מלצ'ט. ביאליק יצר כאן את 'עונג שבת' לפני שהקים אותו ב'אוהל שם'."

מאז שרחל ויצמן, אם משפחת ויצמן, הלכה לעולמה, היו כל הויצמנים מתאספים בבית ברחוב מונטיפיורי בנר החמישי של חנוכה, יום הולדתה של רחל. חיים ויצמן היה מבקר בבית אחותו לפחות פעם בשנה ולרוב כמה פעמים. "אני לא רוצה להיפרד מכאן. רוצה לגמור את חיי בבית הזה!" ביקשה חיה ליכטנשטיין.

מרגלית עשה שוב ושוב תיקונים בדירה ורצה להחליף אותה אבל בקשתה של גברת ליכטנשטיין התמלאה. היא נפטרה בביתה.

    בינתיים גם עמדו להרוס את הבית ולהקים במקומו רב קומות. השחקן מצא דירה מרווחת ונאה ברחוב סמאטס. כבר תיכנן בה כותל זיכרון לתמונות המשפחתיות ולמזכרות. מהבית הישן העבירו מזנון ושני כסאות שמשפחת ויצמן הביאה עוד מביתם במוטלה ליד פינסק.

אבל עם הדירה החדשה צצו בעיות חדשות. ראשית נאלץ השחקן לעשות את השנוא עליו, לחתום על צ'קים. שנית, וזה העיקר, הוא התחיל לדאוג איך יעביר את שלושת חתולי האנגורה האפורים שלו לבית החדש. הרי מן המפורסמות שחתולים מתקשרים למקום בו הם גרים, לאו דווקא לבעליהם.

כרזה, החתולה האם, חיה בבית כבר עשר שנים. היא אילמת ואינה משמיעה קול יללה. (לכן נקראה בלשון סגי נהור "כרזה", מלשון כרוז...). השניים האחרים הם בניה – נמרי בן השלוש הנראה כנמר וביירון בן השנה.

   בהומור המיוחד  שלו מספר השחקן הקומי סיפורים שיכלו להיכנס בנקל לספר החתולים של הסופרתקולט. לכרזה יש עשרות צאצאים הפזורים ברחבי הארץ, בעיר ובקיבוץ. שלי למשל, אחותו של ביירון, נמסרה לאימוץ בבית טוב בסביון (את שמה, 'שלי', הציע חנניה רייכמן. אלה ראשי התיבות של ''שחור לבן', צבע פרוותה של החתלתולה). אם למישהו מגיע פרס ילודה, הרי זה לכרזה. צריך לראות את נמרי בשעה שאימו ממליטה! – מתפעל מרגלית ועיניו מתכווצות בצחוק. נמרי, הבן, יושב עם אימו בארגז הלידה, מלטף ומלקק אותה כשרגליו על צווארה. כאילו הוא מסייע לה בלידה. והיו לא מעט גורים שאבדו, אחד נמלט החוצה בערב מבצע סיני ומאז נעלמו עקבותיו. אולי נפל בקרב.

כיאה לחתולה של שחקן כבר הופיעה כרזה בתיאטרון, אמנם לא היא עצמה אלא התמונה שלה, שניתנה בפרוטקציה להצגת "שחור על גבי לבן" ב"הבימה". אחד המקרים הנדירים של סולידריות בין-תיאטרונית אצלנו. כשיושב מרגלית אל שולחנו ועובד עד מאוחר בלילה, כרזה אינה יורדת מהשולחן ומסתכלת ישר לתוך עיניו. כשהוא מתהלך בחדר הלוך וחזור ומשנן תפקיד, עיניה מלוות אותו. לבסוף, כשהאמן נכנס למטבח לשתות, כרזה משתתפת בקומזיץ.

וכמובן, כל החתולים שלו אינטליגנטים מאוד, מבינים כשקוראים להם. הם אינם מושפעים ממוזת המשחק בלבד ומתעניינים גם במוזיקה. ישראלה, רעייתו של מאיר מרגלית, היא פסנתרנית,  וכרזה רובצת לידה בשעת הנגינה. כרזה "מוזיקלית" מילדות, הזוג מרגלית קבל אותה מהפסנתרנית  רבקה ארבר. שם האזינה שעות לנגינת תלמידיה של ארבר.

"יש לבני אדם דעה מוטעית על חתולים," מעיר מרגלית בצער. חתולים אמנם בעלי גאווה, לעיתים סנובים, אך הם גם מסורים מאוד. וכמה הם שונים זה מזה באופי, בהתנהגות, בבחירת המאכלים! כרזה צמחונית. אוהבת קטניות, שעועית ירוקה, סלק, גזר ולחם שחור. ההפך הגמור הוא בנה ביירון. אינו טועם שום ירק. לו תן רק שאריות בשר, עצמות, דגים. במאפים אינו נוגע. ואשר לנמרי, הוא בכלל אינו מגלה עניין בזלילה. הוא חתיך וטוב לב מאין כמוהו. מעולם לא התרגז, לא על אדם ולא על חתול. פעם אפילו הביא לבית זוג חתולים והאכיל אותם מצלחתו.

החתולים מוכרים ברחוב. כשישראלה קוראת: "כרזה בואי!" אומרים ילדי החצר: "גברת, נכון שזה החתול של השחקן מרגלית?"

עם הדירה החדשה נוצרה הבעיה הטראגית: יעברו החתולים או לא יעברו? יצורים אלה אינם מוכנים להחליף דירה אפילו אם יקבלו עבורה דמי מפתח... ובבית החדש  לא תעמודנה לרשותם מדרגות אחוריות כפי שהיה במונטיפיורי. במיוחד קשורה לבית כרזה. בניה נוהגים להיעלם לכמה ימים בתקופת הייחום. נעלמים וחוזרים.

בכל זאת מרגלית אופטימי. מקווה כי ישכנע את הולכי על ארבע שלו שיואילו להעתיק את מושבם לסביבה החדשה, לרחוב סמאטס. "סוף  סוף עד כה לא עשינו להם כל רע... למה לא יאמינו לנו שגם במקום החדש נעשה להם רק טוב?"

ובתקווה שהחתולים ישמרו לו אמונים, כבר הכין להם מקום כבוד בדירה החדשה. במרפסת האחורית. שם יוכלו להתגרד באין מפריע, כשבעליהם אינם צופים בהם.

ברור למאיר מרגלית שיימצאו אנשים שיחייכו ואף יצחקו על אהבת החתולים שלו. "זר לא יבין זאת." הוא אומר. "קשה להיפרד מבעלי חיים  שנולדו בבית... חבל שלא עלה בגורלי להיות בעל משק קטן ולטפל בעצים ובבעלי חיים."

על הבית ברחוב סמאטס 12 מתנוסס כיום לוח מתכת של עירית תל אביב: "בבית זה חי שחקן תיאטרון האוהל מאיר מרגלית תר"ס-תשל"ד  1906-1947"

 מרגלית נולד בפלך לומז'ה במזרח פולין וגדל בבית ציוני. בגיל 13 החל לשחק. ב-1922 בסיום הגימנסיה, עלה לארץ במסגרת "החלוץ" ועבד כפועל בבניין ובמחצבה. הוא התקבל לבית הספר לדרמה של תיאטרון "אהל" ונעשה שחקן ב"אהל". בלט בעיצוב דמויות קלסיות וקומיות. זכה בפרס רמח"ל, בפרס קלויזנר וב 1964 – בפרס ישראל לתיאטרון. על שמו קרוי רחוב בשכונת אפקה בתל אביב.

2. "המחברות של אליש", ישראל 2017

בימוי גולן רייז

הסינמטק מבקש מהצופים להישאר במקומותיהם עד גמר ההקרנה של רשימת משתתפי הסרט. כבוד ליוצרים. אולם לרוב יוצא הקהל עוד בטרם נדלקים האורות. בתום הסרט "המחברות של אליש" איש לא קם לפני שהסתיימה הרשימה הארוכה. כולם המשיכו לשבת ולעכל את החוויות.

סרט דוקומנטרי. פשוט לכאורה. אימא אליש (אלישבע) רייז כותבת יומן של שבעת ילדיה במשך 57 שנים, עד יום מותה בגיל 92. הילדים מופיעים במחברות בגוף ראשון. כל ילד מספר בלשון "אני" על הרגשתו וחוויותיו. אבל האסוציאציות האלה אינן ממש שלו, אלא מה שאימא חושבת שהוא חווה, ושמה את המילים בפיו, כמו ביצירה ספרותית. אך אין כאן כישרון כתיבה והדברים נועדו למגירה, פרט לכמה קטעים בהם מספרים התינוקות ואפילו העוברים, על מקומם במשפחה. אין במחברות היבט פסיכולוגי ולא עומק רב. אלה חיי יומיום המתוארים די ביובש –שלבי גדילה, מחלות, קצת שובבות. על עצמה אין המתעדת כותבת מאומה. כנראה שאין היא חשובה בעיניה.

   עם זאת הסרט מקורי וייחודי. המשפחה הענפה מתגוררת בקיבוץ הדתי עין צורים שבגוש עציון*. הבכירים  שבילדי אליש גדלו בבתי הילדים. הצעירים כבר לנו בבית. במחברות אין שמחה על השינוי. זמן מה אכלה המשפחה בדירתה, ושבה לחדר האוכל השיתופי "כי היינו מלכלכים את כל החדר עם האוכל," מסביר אחד הבנים. היא מעולם אינה אומרת זאת אך מסתבר שהעול של שבעה ילדים היה לה קשה מדי.

  את התיעוד שנכתב בכתב יד במחברות של בית ספר ראו צאצאיה לראשונה רק אחר מותה. הסרט נפתח בחדר ריק – סימן לפירוק המשפחה –וכל אחד מהילדים, כיום גברים ונשים בגיל העמידה, משחק את עצמו. קורא מה נאמר אודותיו ונזכר באירועים מאז.

והנה, אף ילד אינו מרוצה מהכתוב. אף אחד אינו מעניק שבחים לאימא. כולם טוענים כנגדה על  שלא נתנה חיבוק. בליבותיהם שמורות דווקא השעות הרעות. זה זוכר איך בגיל שנתיים נשלח ללכת לבד מבית הילדים לבית המשפחה, תעה בדרך וייבב. וזה זוכר את הצפיפות בדירה, מיטה ליד מיטה בלי רווח. זה מזכיר כי נשאר בגן ולא עלה לכיתה א' משום שאחיו התאום טרם בשל לבית ספר. לבת, כבת ארבעים, מרירה, לא נשואה, לא היה שום קשר עם אימא. אחד הבנים שומר בזיכרון כי אימא כמעט לא באה לבקרו כשאושפז. הצעיר שבחבורה חזר בשאלה ומספר שבגיל 16 סולק מהקבוץ "כי פה רק דתיים!" ולא היה לו לאן ללכת. אבא כבר מת ואימא לא התקוממה ולא עמדה לצידו.

  את אבא זוכרים כולם לטובה, איזה קבלת השבת ערך ואיך שרו בצוותא. אימא התכווצה אז בפינה, לא משתתפת בשמחה. "לאימא לא היו חיים משלה ולא חשיבות בעיני עצמה, היתה כמו זבוב על הקיר." מתבטאים הילדים. "רק פעם אחת פרצו ממנה הרגשות, כשאבא מת. אז התעקם והתפתל כתב ידה. ואף שכמעט אינה מזכירה אותו במחברות, דעכו חייה אחרי שנפטר ומאומה לא עניין אותה יותר."

סיפור אמיתי, אוטנטי, חזק לא פעם יותר מסרט בידיוני. לפי שמו של הבמאי, גולן רייז, נראה שהוא מהמשפחה, אולי נכד לאותה אימא. אימא שידעה כי עליה ללדת ילדים אך לא ידעה לגדלם. הנה מה חושבים עליה הילדים... ואנו ,הצופים שהם הורים, היינו בנים ובנות טובים? הננו אבות ואימהות טובים? לא השארנו בילדים משקעים כואבים? אנחנו רוצים להיטיב עם ילדינו,שיהיו מאושרים, מאמינים שאנו מכירים אותם, ואיננו מכירים כלל. כמה קשה להיות הורים. כמה קשה להיות בנים. כמה הקרובים ביותר יכולים להיות כה רחוקים.

* ויקיפדיה: תחילת דרכו של הקיבוץ עין צורים היתה ב-23 באוקטובר 1946, אז הוקם כנקודת היאחזות בגוש עציון. מקימיו היו חברי גרעין ה' של בני עקיבא ששהו קודם לכן בטירת צבי. במלחמת השחרור נפל הקיבוץ, כמו שאר יישובי הגוש, בידי הירדנים, והגברים ששהו בו נפלו בשבי ונלקחו למחנה השבויים במפרק עד תום המלחמה.

ב-1949 הקימו יוצאי עין צורים, שלא יכלו לחזור למקומם, יישוב חדש במישור החוף הדרומי, באתר בו שכן הכפר הערבי סואפיר שרקיה שחרב במלחמת העצמאות, ובסמוך ליישובים זרחיה, שפיר ומרכז שפירא. חברי הקבוצה החליטו לקרוא ליישוב החדש בשם "עין צורים" כדי להנציח את היישוב המקורי.

עם חידוש ההתיישבות בגוש עציון אחרי מלחמת ששת הימים, נוסד על מקומו ההיסטורי של עין צורים הקיבוץ ראש צורים.

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [99]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

ההכרזה

נשיא ארה"ב דונלד טראמפ איננו הראשון שהכריז על ירושלים כבירת ישראל. קדם לו דוד בן-גוריון ב-1948 עם קומה של מדינת ישראל, ולפניו – ה' אלוהי ישראל.  

והרי ברור לכולם שהעימות שלנו עם הערבים איננו על ירושלים – שלמה, מחציתה או רבע ממנה, אלא זו מלחמה דתית-לאומית על עצם קיומנו והיותנו כאן, במזרח התיכון "שלהם" ובארץ זו, שהיא "ואקף" –  מקודשת לערביי הארץ בלבד, ואין ליהודים הארורים והשנואים כל זכות על אף שעל מאדמה קדושה זו למוסלמים, ולהם בלבד.

איך אפשר לעשות שלום במצב הזה?

כדי לאזן את התמונה ולפייס את הערבים, טראמפ יכריז על דמשק כבירת סוריה.

האיום

מחוגי נטורי קרתא יצא אִיום, שעם הכרזתו של טראמפ על ירושלים  כבירת ישראל, הם יקומו כאיש אחד ויעזבו את הארץ.

הלוואי!

רחל ולאה

ברכת "ברוכים הבאים" לשני השטרות החדשים של בנק ישראל, שנכנסו זה-עתה למחזור. כן ירבו.

חסד של אמת נעשה בכך לשתי משוררות מעולות, שדמויותיהן מתנוססות על השטרות הללו.

בימי חייהן הן זכו אמנם בהכרה בציבור הרחב של היישוב, המצומצם באותה עת; עכשיו יראו אותן מיליונים, ואם לא כולם יודעים מי הן שתי הבחורות האלה, בכל-זאת יכירו את דמותן, ואולי יהיה מישהו שגם יתעניין מי הן היו.

שתי המשוררות, רחל [בלובשטיין]  ולאה [גולדברג], שהיתה גם מתרגמת מעולה וכן מרצה-מורה שמאות צבאו על אולמות האוניברסיטה העברית שבהם הרצתה, ושתו בצמא את דבריה [בקול צרוד מסיגריות] בנושאי ספרות, השתיים היו מאושיות השירה והתרבות, לא רק אז, אלא גם בימינו  [מי שמעריך שירה אמיתית כשירתן].

שתיהן נהנו אמנם מהכרה ואף הצלחה ספרותית, אך מבחינה אישית חייהן היו טראגיים. הן לא זכו באושר של אהבה וזוגיות, לא רחל בכינרת, ולא לאה בתל-אביב. הן חוו רק אהבות נכזבות ביחסיהן עם גברים שסובבו אותן. לבסוף רחל לקתה במחלת השחפת, שאז, בשנות השלושים הייתה מחלה חשוכת מרפא, ואילו לאה, הסיגריה לא משה מפיה, דבר שהשפיע כמובן על בריאותה והחיש את מותה.

ואכן, שיריהן של שתי המשוררות נפלאים ומלאי עצב ותוגה מכמירי-לב.

דומה שהמוזה אֶראטוֹ, פטרונית השירה והמשוררים, היא לא דמות עליזה במיוחד ויש לה  ודאי ארשת-פנים עצובה. וכך גם המשוררים החוסים תחת כנפיה. וכך גם שתי המשוררת הטרגיות, רחל ולאה.

משוררות לא מאושרות.

הכיפות של בוכום

יהודי העיר בוכום, גרמניה, סיפרו שהם מורידים את הכיפות בצאתם מן הבית ובהימצאם בציבור, מפחד התנכלותם של גורמים עוינים-אנטישמים, של מוסלמים בעיקר, אך גם של ניאו-נאצים.

זאת לאור דבריו של משה מנדלסון, אזרח גרמניה, מחולל תנועת ההשכלה אצל היהודים במאה ה-18: הֱיֵה יהודי בביתך ואדם [גלוי-ראש] בצאתך.

אך לי יש הצעה אחרת: שיארזו את הפקלאות שלהם ויבואו לישראל, לנהריה, שהוקמה בידי קודמיהם "היקים", שברחו מגרמניה עם עליית הנאציזם שם, לפני 80 שנה, וכאן הם יהיו מוגנים תחת "כיפת ברזל" של צה"ל.

עצה זו תקֵפה גם ליתר ה"גרמנים בני דת משה", שחזרו לחיות בארצם של היטלר וקלגסיו, הרוצחים הנאצים, עם תבוסתם של אלה במלחמת העולם השנייה, ועכשיו קמו להם ממשיכים – ניאו-נאצים.

ובאשר לישראלים שגלו למקום של מילקי זול, גם להם כדאי לחזור למולדת.

ומצד שני, אולי מוטב שיישארו שם, עם כיפה או בלעדיה.

עצה לריצה

אם אתה מתכוון "לרוץ" לכנסת [ולממשלה] בבחירות הבעל"ט [באות עלינו לטובה...] בשנת 2019:

אם לא תַראה את פרצופך בפריפריה – בירוחם ודימונה, באופקים ונתיבות בדרום; ובשלומי ועכו וצפת וטוּבָּה-זנגריה בצפון, אין סיכוי שישבנך יחמם כיסא בכנסת, או אף כורסה סביב שולחן הממשלה. 

קח תרמיל, קח מקל וצא אל רחבי ישראל, להסביר את המצע של מפלגתך ושלך, ומדוע אתה ראוי להיבחר כח"כ.

עצה לאופוזיציה

אם אתם רוצים לשנות את מעמדכם מאופוזיציה לקואליציה, אתם צריכים לעודד את הח"כים היצירתיים בליכוד להגיש ולהעביר עוד ועוד חוקים הזויים ותפורים במיוחד לטובת ראש הממשלה המכהן, ומובטח לכם שעם כל חוק כזה שיעבור בכנסת בכוח הרוב "המוחץ" של הקואליציה, ייגרעו בבחירות שני ח"כים ממפלגת הליכוד.

שופט ומחוקק

בין תומכיו המסורים והנאמנים [שלא לומר: משמשים] של ראש הממשלה בנימין [ביבי] נתניהו מתגבש לאחרונה רעיון יצירתי במיוחד. כיוון שבימים אלה אין מלך בישראל [ואיש הישר בעיניו יעשה, עד שיוזמן ללה"ב 433] יש לכבד את ראש הממשלה הנוכחי בתואר שופט, כמו בימים קדומים בישראל, ושמו יהיה אבי-יאיר הנתניתי.

השופט האמור יישב בשער העיר, מטה המחוקק בידו, אך הוא לא ישפוט בין שניים אוחזים בטלית, אלא ישמש כדמות נעלה, המסמלת את עם ישראל [בדומה למלכת אנגליה].

כמובן, השופט יהיה חסין מפני חקירת משטרה, אישום ותביעה של הפרקליטות ושפיטה על-ידי שופט מן המניין.

ועל זה ייאמר: יש שופט בירושלים.

רשימת המתנה

בעיתונות מצוטטים גורמים בשב"ס האומרים שבגלל הצפיפת בבתי הסוהר "אזרחים שיישלחו למאסר, ייכנסו לרשימת המתנה."

רעיון נהדר. מי שמתכוון להפר את החוק עד-כדי שליחתו לבית-סוהר, יוכל בינתיים להמשיך במעשיו כאוות נפשו, ואם יורשע, הוא ייכנס לרשימת המתנה עד שיתפנה מקום באחד התאים, כעבור חודשים, או שנים, או עד ביאת המשיח. ובינתיים יחול עליו חוק ההתיישנות.

יהודה גור-אריה

* * *

אבנר הרוסי

הרהורים שלא בענייני דיומא

הצבעה באו"מ על הקמת מדינה יהודית בא"י

ההצבעה באו"מ על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, שימחה מאוד את יהודי הארץ שיצאו בריקודים בכל רחבי הארץ. מי שלא השתתף בשימחה היו אלה שעסקו באותה תקופה בביטחון שוטף ובהכנות לעימותים עם הערבים בארץ.

באותה תקופה, כחבר ב"הגנה", הייתי נוטר במשטרת הישובים העברי ב-מ"ן (משמר נע) כפר גלעדי. הנוטר ששמר בשער העיר אותנו הישנים ובישר לנו את הבשורה המשמחת. שמחנו מאוד והמשכנו לישון.

למחרת ב-1947\11\30 בשעה 5 לפנות בוקר, העירו אותנו בדפיקות בדלת:

"קומו! צריך לצאת לבדוק את הדרך לפני יציאת האוטובוס!"

כך התחילה עבורי מלחמת השחרור. האחרים שהמשיכו לישון היו חברי הכשרת הפלמ"ח בכפר גלעדי שידעו גם הם את הצפוי להם.

הגלות באה כהכרח וכך תבוא גם הגאולה

"והוצאתי אתכם מן העמים. וקבצתי אתכם מן הארצות אשר נפוצותם בם. ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה."  (יחזקאל  כ' , ל"ד).

הגלות באה על עם ישראל כהכרח. במשך כאלפיים שנה נרדפו ונרצחו אלפי יהודים, והיהודים לא נרמזו לשיבה לארץ ישראל. העם היהודי קיבל מכה נוראה בשואה שהשמידה שליש מהעם. וכעת, האנטישמיות הישנה והחדשה-האיסלמית, עולה ופורחת ועדיין היהודים בעולם לא נרמזים שהגיע הזמן לחזור לארץ ישראל לחזק את המדינה העברית, מדינת היהודים, ישראל.

ישראל, מדינה יהודית ודמוקרטית עם אפלייה מתקנת ליהודים

מדינת ישראל צריכה להיות מדינה יהודית ודמוקרטית עם אפליה מתקנת ליהודים, היות והיא המדינה העברית-יהודית האחת בעולם. ולהזכירכם, מטרת הקמתה היתה להקים מדינה שתשמש מולדת ומקום מפלט לכל היהודים הנרדפים בעולם.

"...ונשיא בעמך לא תאור." (שמות, כ"ב  כ"ז).

נשיא בישראל מעל לוויכוחים פוליטיים.

אבנר הרוסי

* * *

משה כהן

הברברים באים

אלה הפרטנרים לשלום שלנו על פי "האנשים הנאורים", רק בגלל דיבור על ירושלים בירת ישראל הם יוצאים ל"יום זעם", הווי אומר התפרעות חסרת רסן נגד מדינת ישראל  והיהודים. 

ומי בראש ההתפרעויות? ירדן הקיימת על כידוני צה"ל והשותה מים ממקורותינו, ומצרים, שתקפה את ישראל 4 פעמים וקיבלה את כל שטחיה בחזרה. 

לזה קוראים "תהליך שלום". 

איזה פרטנרים!

איזו ברבריות!

המוחל על כבודו כבודו מחול

הערבים החליטו שירושלים המזרחית היא אחוזתם ההיסטורית. 

למה, ככה. 

כידוע הערבים הם חמי מזג ויש להם כבוד.

לכן כולם פוחדים מהם, לרבות מערכת הביטחון המפוארת של ישראל החוששת מהתלקחות (למה להתמודד אם אפשר להתקפל?) והמחנה "הנאור" בעם  ישראל גם הוא. 

זה יפגע "בתהליך השלום", אבוי. 

לעומת זאת היהודים סמרטוטים ותענוג לרמוס אותם כאסקופה נדרסת. 

מי סופר אותם בכלל?

אז במי תומכת הקהילה הבינלאומית?

בערבים כמובן, מזרח ירושלים היא שלהם מדורי דורות. 

איזה קשר יש ליהודים להר הבית? 

שיסתפקו  בינתיים בתל אביב, עד  שנטביע אותם בים ויהיה שקט בעולם. 

אצל הנשיא אובמה היה סדר, בשידור הלווייתו של שמעון פרס ראינו אותו מחזיק מסמך שכתוב בו "ירושלים ישראל" ומוחק את המילה ישראל. 

מה פתאום מעז הנשיא טראמפ לעורר את זעמם של הערבים חמי המזג.

געגועים לנאצר ויאסר

"אנשים נאורים" (עיין ערך זהבה גלאון) מביעים מורת רוח מהכרתו של נשיא ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. זה מרחיק לדעתם הקמת מדינה ערבית בגבולות 1967.  

אמר פעם איש הרוח הדגול יוסי שריד: "היתה לנו מדינה נהדרת עד 1967 עד שהגיע 'הכיבוש' ואז השתבש הכול." 

אכן היתה לנו מדינה נהדרת, הטרור השתולל (עיין ערך הטבח במעלה עקבים), יאסר ערפאת הקים ארגון טרור רצחני, הארטילריה הסורית הפגיזה השכם והערב את צפון מדינתנו, נשיא מצרים עבדול נאצר איחד את כל מדינות ערב להתקפת השמדה על ישראל, שבגללה נאלצה ישראל לכבוש את יהודה ושומרון. 

אבל לאנשים "הנאורים" געגועים עזים לגבולות 1967, ונשיא ארה"ב מרחיק כביכול את משאת נפשם. 

ליבי  ליבי  להם. 

ובכל זאת אני מעדיף את  דונלד טראמפ על חסידיו של יאסר. 

משה כהן

ירושלים

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

נעמן כהן

אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי

אין ספק שאם ייזכר בנימין מילקובסקי-נתניהו בהיסטוריה, יהיה זה בזכות הודעתו ההיסטורית של הנשיא דונלד טראמפ כי ארה"ב מכירה בירושלים כבירת ישראל וכי בכוונתו להעביר בעתיד את השגרירות האמריקנית לעיר.

הישג זה הוא גולת הכותרת של הישגי נתניהו. זהו אחד מהישגיו הפוליטיים הגדולים בו הוא זכאי לקחת את כל הקרדיט לעצמו. הוא בישל את המהלך, לחץ להשגתו והשיגו. ובנוסף הקשרים הפוליטיים שרקם עם הונגריה וצ'כיה מנעו הוקעה משותפת של האנטישמיים מאירופה.

אין אדם בעל "נפש יהודי" שאינו מתרגש מהגשמת חלום הדורות של העם היהודי "להיות עם חופשי בארץ ציון ובירושלים," ומתחילת הכרת אומות העולם בכך. ודוק: ציון היא ירושלים ובלי ירושלים אין ציון.

היכן הם כל המקטרגים על המצב הבינלאומי הרע של ישראל למול ההישגים?

בגיליון "חדשות בן עזר" 1129 כתבתי כך:

הגיחוך שבתעמולת מפלגות ה"פיהרר פרינציפ"

שתי המפלגות שהן ללא כל זיהוי. ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, ושהעיקרון היחיד בהן הוא שהן אוחזות ב"עקרון המנהיג" (פיהרר פרינציפ – אין דמוקרטיה, המנהיג קובע הכול), מפלגת המנהיג יאיר למפל-לפיד ומפלגת המנהיג איווט לובוביץ ליברמן – מודעות לכך שאין בהם שום דבר משותף מלבד שנאת נתניהו.

והנה שני "המנהיגים" התכנסו ב-29.2.16 והכריזו כי הם עושים כנס חירום, כי לדבריהם מאז 1948 מצבנו הבינלאומי לא היה כל כך גרוע.

אז ככה, ב-1948 – יוון שהצביעה באו"ם נגד הקמת המדינה לא קיימה יחסים עם ישראל, קל וחומר לא ברית פוליטית.

הודו שהצביעה נגד הקמת המדינה וסין שנמנעה, לא קיימו יחסים עם ישראל.

משקל החרם הערבי היה כל כך חזק שבישראל לא ניתן היה למצוא מכוניות יפניות ואפילו לא קוקה קולה (ודאי שלא פפסי).

אה, כן, ושכחנו את קיום היחסים עם מצרים ועם ירדן שלא היו ב-1948.

תעמולה מגוחכת כבר אמרנו? איך אמר הפילוסוף ויטגנשטיין: שאם אין מה לומר יש לשתוק.

והנה עתה, לאחר הכרזתו של טראמפ, מכיר אפילו יאיר למפל-לפיד בהישג הגדול של נתניהו ומכריז בריש גלי: "ההכרזה הישג גדול של נתניהו." והוא עוד מוסיף כי "אם אלימות היא הסיבה להתנגדות לא להעביר את השגרירות לירושלים, זאת הוכחה שזה הדבר הנכון לעשות."

"אם אשכחך אל-קודס תשכח ימיני. תדבק לשוני לחיכי אם לא אזכרכי, אם לא אעלה את אל-קודס על ראש שמחתי."

דומה שמאז הקינה קורעת הלב של ירמיהו על חורבן ירושלים: "אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה," לא נשמעה קינה כזו.

כל החוגים הפרו-איסלמיים, המייחלים לכיבוש ערבי-מוסלמי של ציון (המכונים משום מה בארץ "שמאל") החלו בקינה ונהי למשמע הכרזתו של טראמפ. הפעם מדד החמיצות עלה לזה של נוזל האקונומיקה.

פניו של שדר הטלביזיה ערד הלבר-ניר נתכרכמו ודומה היה שהוא הולך לפתוח סוכת אבלים. עמיתו אמנון אברמוביץ מיד הסביר שאם טראמפ הזכיר את הכנסת הממשלה ובית המשפט הוא מתכוון רק לירושלים המערבית. רק לא ברור אם זה נכון, למה הוא חמוץ כל כך.

ומיד אחריהם החל מצעד הפוליטיקאים החמוצים בגינוי המהלך תוך כך שהם אינם יכולים להסתיר את תקוותם ואיחולם שהערבים יערכו פיגועים וירצחו יהודים כדי שטיעונם על הסכנה שבהכרזת טראמפ תתגשם, והם יוכלו להאשים ברצח היהודים את נתניהו.

ליו"ר מרץ גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) חשובה כנראה יותר ירושלים דליטא עיר הולדתה ממנה היגרה לארץ (ב"שוקנית" תמיד "הגירה" במקום "עלייה") ומתוך תמיכתה בכיבוש ערבי של ציון-ירושלים, היא תוקפת ומעליבה עלבונות אישיים את טראמפ. לדבריה, טראמפ הוא "אדם שאופתע אם ידע לאתר את ירושלים על מפה, או אם הוא מסוגל בכלל לקרוא אחת." ו"יש פה מהלך של פירומניה של הנשיא טראמפ, בשירותו של נתניהו," אמרה. היא כמובן שכחה שבעבר גינתה את נתניהו על העלבון שהעליב כביכול את נשיא ארה"ב אובמה.

הגדילה לעשות חברתה לסיעה ח"כ מיכל רוזין שהאשימה את נשיא ארה"ב לא פחות בבגידה במדינת ישראל: "ההצהרה של טראמפ פוגעת בהסדר עתידי אפשרי ולכן בוגדת דה-פקטו בחזון הציוני שעל ערכיו הוקמה מדינת ישראל," הצהירה רוזין, ברוח התעמולה המוסלמית של אבו מאזן והרשות הפלסטינית. לדבריה, "ממשל טראמפ סיים את תפקידה ומעמדה ההיסטורי של ארה"ב כמגשרת בין ישראל לבין הפלסטינים. הכרה אמיתית וברת קיימא בירושלים כבירת ישראל היתה צריכה להתקבל בליווי החלטה על הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים." פשוט לא להאמין, לדידה של רוזין כיבוש ציון הוא הגשמת הציונות. החבֵרה רוזין, חשבי טוב טוב מיהו הבוגד האמיתי או הבוגדת.

ח"כ סתיו שפיר מ"המחנה הציוני" הצהירה שהיא בעד כיבוש ערבי-מוסלמי של ציון והפיכתה של ציון (ירושלים העתיקה) לבירת המדינה הערבית-מוסלמית.

בגילוי דעת שפרסמו מועמד העבודה לשעבר לראשות הממשלה עמרם מצנע, ראש המוסד בדימוס דני יתום, יו"ר הכנסת לשעבר אברום בורג, והח"כים אופיר פינס, יוסף פריצקי ודניאל בן סימון, יש הכשר (או תקווה) לרצח יהודים כאשר הם כותבים שהמהלך של טראמפ להכרה בירושלים כבירת ישראל "נושא בחובו סכנות ממשיות להתדרדרות מדינית, תסיסה חברתית, התפרצויות בעלות אופי דתי ואלים וקורבנות שווא מכל הצדדים."

 האשם ברצח יהודים לדידם הוא טראמפ ולא הרוצחים הערבים-מוסלמים.

וכמובן כל שכירי העט של שוקן פתחו בקינה ונהי נגד ההכרזה תוך שהם מייחלים ומצפים לרצח יהודים שיבוא בעקבותיה כדי שיוכלו להצדיק את עמדתם ולתקוף את נתניהו. ויקצר כאן המצע לסכם את כולם.

גם היהודים האקטיביסטים הפרו-איסלמים בארה"ב לא יכלו להחשות. רביי ריק ג'ייקובס, נשיא האיחוד ליהדות רפורמית, הנאבק למען זכות נשות הכותל להתפלל בכותל המערבי, התנגד להכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל. "עכשיו זה לא הזמן הנכון להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים," אמר ג'ייקובס, שבעבר כינה את הגזען האחמדי איימן עודה "דמות מעוררת השראה." לדבריו, "המעבר צריך להיות חלק מתהליך השלום."

מנכ"ל "הקרן לישראל חדשה" דניאל סקוטאץ' הכריז ש"מדובר בצעד מסוכן, חסר אחריות ולא זהיר." כמובן שגם נשיא ג'יי סטריט, ג'רמי בן עמי המציג עצמו כ"פרו-ישראלי", אמר שהכרזת טראמפ היא "מנוגדת להיגיון ולהמלצות של גורמי ביטחון ישראלים," ו"מדובר במהלך ללא תוצאות חיובית שטומן בחובו אך ורק סיכונים." כן זה אותו האיש שנלחם למען הסכם הגרעין עם איראן המסכן את ישראל.

בין ההיסטוריונים קיימים חילוקי דעות מי המציא את הביטוי "לזרוק לפח האשפה של ההיסטוריה" האם היה זה טרוצקי שבספרו על המהפכה מביא מילה במילה את נאומו בקונגרס השני של הסובייטים, ב-25 באוקטובר 1917, ביום תפיסת השלטון בידי הבולשביקים, נאום שבו הוא שולח את יולי מרטוב אל "פח הזבל של ההיסטוריה", או שמא מקורו של הביטוי בכתביו של היסטוריון המהפכה ניקולאי סוכונוב שהוצא להורג ב-1940. מכל מקום ברור שהביטוי היה אהוב מאד על ראשי הבולשביקים ולכן גם נהפך לביטוי שכיח ואהוב בקרב אנשי "השומר הצעיר". כל מתנגד לדעות הקולקטיביות היה מושלך מיד ל"פח האשפה של ההיסטוריה."

אנחנו נשתמש בביטוי הזה. ונאמר שכל שונאי ציון היא ירושלים, יושלכו לפח האשפה של ההיסטוריה.

"הביביסטים" וה"פיהרר פרינציפ"

לאחרונה התוודעתי לארגון פוליטי רב השפעה המכנה עצמו "הביביסטים".

חברי הארגון הם חברי הליכוד אך מה שמנחה אותם אינו אינטרס כלכלי מסוים כמו למשל אנשי התעשיה האווירית, או נהגי המוניות, וגם לא אידיאולוגיה מסוימת כמו למשל תורת ז'בוטינסקי המשלבת את רעיון ארץ ישראל השלימה עם ליברליזם כלכלי ואישי, תורה המיוצגת היום ע"י בני בגין (המוכרז על ידיהם כאוייב ונמצא ברשימת חיסול), או תורת יהודה גליק הדתית.

חברי הקבוצה מאוחדים בערך אחד – "הפיהרר פרינציפ" – האידיאולוגיה המנחה אותם מדגישה את חשיבותו של המנהיג "הפיהרר", אשר מבטא את רצון העם.

המנהיג הוא המכוון את העם והוא המחליט היחידי במדינה, מכיוון שהוא היחידי היודע מה טוב לעם ולמדינה. לכן אין לערער על רצונותיו ופקודותיו של "הפיהרר", ויש לציית באופן מוחלט, בצורה עיוורת וללא תנאים וספקות לכל הוראה של "המנהיג" – בנימין מיליקובסקי-נתניהו המכונה "ביבי".

"הביביסטים" מנהלים פולחן אישיות וסגידה למנהיג "ביבי", ובעזרת הרשתות החברתיות הם מצייצים ומתקיפים כל אחד המעז לפגוע פגיעה כלשהי במנהיג.

(דיון עליהם אצל שפטל:

http://103fm.maariv.co.il/programs/media.aspx?ZrqvnVq=HDGGLE&c41t4nzVQ=KL)

לא מכבר כתבתי בתגובה את הדברים הבאים:

הפרדוקס של נתניהו

"למתנגדיו הקיצונים של נתניהו לא איכפת שהמדינה תיפול, ובלבד שהוא ייפול, ואילו לתומכיו הקיצונים של נתניהו לא אכפת שהמדינה תיפול, ובלבד שהוא לא ייפול. אולי לטובת המדינה מוטב שילך???" ("חדשות בן עזר" 1296)

והנה רק כתבתי את המילים מינוריות הללו ומיד קיבלתי עליהם תגובה.

המגיבה, הגר יוזבגי, המתנאה בהשתייכותה ל"ביביסטים", היא בת לעולים מעיראק, המספרת כי אביה מגדיר עצמו "יהודי-ערבי", וכך היא כותבת לי:

"מה שכתבת פשוט לא נכון. שונאי נתניהו מוכנים לשרוף את המדינה, ובלבד שהוא יישרף איתה, תומכיו חושבים שנפילתו תביא להרס של המדינה, זה לא אותו דבר.

זה שאני מכירה באופן אישי אנשים שמייחלים שיהיה רע אם יפילו את ביבי, זו דעתם הפרטית ואינה משקפת את דעת יתר תומכיו של ביבי.

מה שמעניין שאתה תפשת צד והצטרפת לאלה שמצפים לנפילתו, מסתבר שבעיניך לפיד הדיקטטור שכל כישוריו מתמצים בכתיבת טורים בעיתון ובהיותו בובה של נוני מוזס, ואבי גבאי שכל כישרונו מתמצה ביכולת לעשות מיליונים לביתו ע"ח הציבור – עדיפים על נתניהו.

מה שאומר שגם אתה מוכן להקריב את טובת המדינה בשל חוסר היכולת שלך לעמוד בלחץ של עיתון 'הארץ', מסתבר שהעיתון שלדבריך אתה קורא כדי לדעת את האוייב מצליח להשפיע עליך.

ניכר שלא נוח לך להיות מזוהה איתנו, הבבונים, היהודים הערבים תומכי ביבי, ואתה מעדיף את חיקם הקר של הצדקנים, טהרנים וצבועים ובלבד שהם מהמוצא הנכון."

אז ככה, אני כבר רגיל לכך שכשאני יוצא נגד הגזענות הערבית-המוסלמית אני מוגדר כגזען, ואותו הדבר כשאני יוצא נגד הגזענות האנטי-אשכנזית של היהודים הערבים, אני מוגדר כגזען, אבל כאן לראשונה אני מוגדר כגזען נגד היהודים הערבים בגלל ביקורת שיש לי על "המנהיג" ביבי שהוא ר"ל דווקא אשכנזי...

הנה ראו לאיזה אבסורד מובילה פוליטיקת הזהויות במדינה. אדם כבר אינו יכול להיות בעל דיעה עצמאית מבלי שיישייכו אותו לעדה מסוימת.

לגופו של עניין אין סכנה גדולה יותר מהיתפסות לעקרון ה"פיהרר פרינציפ", לערוך פולחן וסגידה למנהיג במקום לערכים ולאינטרסים שהוא מייצג.

הטעות של ארז תדמור

ארז תדמור מ"אם תרצו" התקיף את המבקרים את נתניהו מימין בדברים הבאים: "אם נתניהו היה מגלה את רמת העמידה בלחצים ובפיתויים שהגיבורים הגדולים המבקרים אותו מימין מגלים, מדינה פלסטינית היתה מוקמת מזמן. זה תופס לא רק על המושכים בעט אלא גם על אלו המתיימרים להחליפו בהנהגת הימין שמתגלים כאילמים, כפחדנים וככפויי טובה. אם זו ההנהגה העתידית שלנו אנחנו בבעייה קשה."

https://mobile.twitter.com/tadmorerez48/status/937358246750375936/photo/1

בלי קשר לביקורתו על מנהיגי הימין, אם נכונה היא אם לאו, תדמור טועה בגדול. לא ביבי הוא שמנע את הקמת המדינה הפלסטינית. גם אם גולדה זלטה שניפיצקי (זהבה גלאון) היתה בשלטון היא לא היתה קמה.

 מדינה פלסטינית ביו"ש (לעומת חמאסטאן, המדינה הפלסטינית שקיימת דה פקטו בעזה) לא הוקמה ולא בזכות עמידתו האיתנה של נתניהו, אלא בזכות הפלסטינים. הם פשוט אינם מעוניינים במדינה. הם הרי לא הסכימו אפילו להצעת איש השמאל הקיצוני אהוד אולמרט שנתן להם את הכול. הם אינם מעוניינים במדינה אלא בהמשך המאבק המביא להם כסף וכבוד. הם אינם מוכנים לוותר על חלומם חיסול מדינת היהודים.

ואם מדברים על עמידה איתנה אי אפשר שלא להזכיר את הרפיסות וחוסר חוט השדרה של נתניהו, שלא עמד בלחץ, ובניגוד לרבין שהדגיש שבקעת הירדן במובנה הרחב חייבת להיות בריבונות ישראל, לאחר נאום אובמה, בנימין נתניהו, הפוליטיקאי הישראלי האחרון שאחז במורשת רבין, התקפל ונטש את מורשתו כאשר ויתר על ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, ודרש רק צבא ישראלי לאורך הירדן לתקופה ארוכה ותו לא.

יש לומר ברורות. אין מדינה ערבית-פלישתינאית מפורזת ללא צה"ל על בקעת הירדן. צה"ל לא יהיה לאורך הירדן ללא אחיזה ישראלית אזרחית שם, קרי ישובים לאורך בקעת הירדן. את זה הבינו יגאל אלון ותלמידו רבין.

נכון, נתניהו ניסה לתקן את דבריו. אבל כבר אמר אבטליון: "חכמים, היזהרו בדבריכם, שמא תחובו חובת גלות ותגלו למקום מים הרעים, וישתו התלמידים הבאים אחריכם וימותו." (אבות א י"א). את מה שאמר נתניהו אין להשיב והוא ישמש תמיד בסיס למו"מ עתידי.

אני מודע לזה שעל דבריי אלו אותקף ע"י "הביביסטים", אבל האמת חשובה יותר.

מה שלא עושים מיד, כבר לא ייעשה

מחלקת המדינה האמריקאית חזרה והודיעה: להצהרת טראמפ לא תהיה השפעה על הנפקת מסמכים רשמיים (ארץ לידה ירושלים) אזרחי ארה״ב שנולדו בירושלים לא יזכו לעדכון בדרכון, מדינת לידה ״ישראל״. מדינת הלידה שלהם תמשיך להיות מונפקת בתור ״ירושלים״

באופן דומה שאר המסמכים הרשמיים שמנפיקה ממשלת ארה״ב ימשיכו להבדיל בין ״ירושלים״ ל״ישראל״.

עוד בשורה טובה

בעקבות הכרזת טראמפ – נטורי קרתא עוזבים את הארץ

בעקבות הכרזתו הצפויה של טראמפ על ההכרה בירושלים כבירת ישראל יש לפחות עוד בשורה טובה. במקביל לקולות המחאה המוסלמיים, נטורי קרתא, יצאה במסר חד משמעי, שבכוונתם לעזוב את הארץ, וליצור מכבש לחצים על הפרלמנט האמריקאי במטרה לטרפד את המהלך.

יואל קרויס, ממובילי הדעה בשכונת מאה שערים שמוכר בשם "קמב"ץ העדה החרדית", סיפר לכתב "חי בלילה" שלנטורי קרתא כנראה לא תישאר ברירה, מכיוון שהאדמו"רים שלהם לא יתירו להם להישאר בארץ. "אם יש כבר הכרה שזה בירת ישראל, הגענו כבר לסוף," סיפר קרויס, "אולי הגיע היום שנצטרך לברוח."

אנחנו כמובן נאחל להם שילכו ולא יחזרו לפני שיחזרו בתשובה. כפי שאמר ישעיהו הנביא: "מְהָרְסַיִךְ וּמַחֲרִבַיִךְ מִמֵּךְ יֵצֵאוּ" (ישעיהו מ"ט, יז). כוונת ישעיהו היתה שהמהרסים יצאו מעם ישראל החוצה, וכך יאה.

הגאוניות של שמואל עזיז-מעוז הצדיקה את עצמה

כזכור ניבאתי שבשל הגאוניות של שמואל עזיז-מעוז, התסריטאי והבמאי של הסרט "פוקסטרוט", הוא יזכה בכל הפרסים האפשריים.

http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01282.php

והנה אכן הגאונות הגדולה של התסריטאי, הוספת קטע קטן שאינו מהווה כלל חלק מהעלילה, אבל מציג את היהודים כפי שהקהל בעולם רוצה לראותם, רוצחים ושקרנים, זיכתה את הסרט בפרס "ועד הביקורת הלאומית" המאגד אישים מתעשיית הקולנוע ועיתונאים, המנבא את האוסקר. הסרט גם יזכה באוסקר.

בראיון לעיתון "הארץ" שמואל עזיז-מעוז השווה את עצמו לסופוקלס ("הארץ", גלריה 29.9.17, עמ' 22), הוא אמנם רחוק מלהיות סופוקלס, (היה נכשל כתסריטאי לפי אריסטו) אבל אין ספק שיש בו גאונות. קטע קטן נגד היהודים ואתה זוכה לתהילת עולם.

פעם אחת יצאו הצוענים לשוח

בספר האזרחות החדש מעורר המחלוקת של משרד החינוך מצוינת טעות שהמיעוט המוסלמי השני בישראל אחרי המיעוט הערבי, הוא המיעוט הצ'רקסי המונה כ-5,000 איש. לאמיתו של דבר המיעוט המוסלמי השני בישראל הוא הטטארים המוסלמים המונים כ-15,000 איש שרובם ככולם תומכים באיווט לובוביץ ליברמן:

http://hayamin.org/forum/index.php?topic=17945.0

מיעוט מוסלמי נוסף בארץ הוא קהילת הצוענים החיים בירושלים העתיקה המונים כ-3,000 איש.

והנה התבשרנו לאחרונה על צוענים חדשים המגיעים לארץ הטוענים שהם בני שבט שמעון.

בתחילת החודש נוסד בירושלים הפורום היהודי-צועני הראשון. שמטרתו להוכיח שהצוענים הם צאצאי שבט שמעון – ולמעשה יהודים. בינתיים הם מדווחים על אלפי פניות מרחבי העולם, וכמה מאות מגיעים בימים אלה לארץ למפגשים ראשונים.

מאות צוענים מגיעים לישראל בעקבות טענה של ישראלים כי מצאו קשר יהודי-תנ"כי לצוענים. ולא סתם קשר: שמואל אבוקיה מהיישוב כוכב יעקב, ממארגני הכנסים הללו, טוען כי מדובר בלא פחות מצאצאי שבט שמעון האבודים.

כ-60 צוענים מצרפת הגיעו לארץ לסדרת מפגשים ויצרו סימבול המשלב מגן דוד ואת הגלגל המזוהה עם הקהילה הצוענית.

שמואל אבוקיה מכוכב יאיר ממארגני הכנס טען בהרצאה שנשא לפני המשלחת הצוענית כי המשפט הראשון הרומז לקשר הצועני הוא בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר עֵשָׂו אַצִּיגָה נָּא עִמְּךָ מִן הָעָם אֲשֶׁר אִתִּי". לדבריו, פירושים עמוקים יותר של המשפט ובעיקר של המילה "אציגה", יכולים לרמז לדברים נוספים מלבד הפשט הברור. שמתם לב לדמיון בין "אציגה" ל"ציגיינר" (צועני)...

אבוקיה יצר קשר עם אלפים מחברי הקהילה הצוענית, ומאות מהם מגיעים לארץ בימים אלה למפגשים נוספים. לדבריו, "אני בקשר עם כמה נציגי קהילות צועניות מצרפת, פינלנד, ספרד, רוסיה, ואפילו ארה"ב."

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5050024,00.html

אז ככה. אחרי שהעלנו את בני המנשה מהודו, נעלה לארץ גם את שבט שמעון הצוענים, ובהנחה שיהודי אתיופיה הם שבט דן, הרי נשאר למצוא עוד שבעה שבטים.

יהודים ועלילות דם

האנטישמיות החלה לראשונה בעולם ההלניסטי קרוב לאלפיים שנה לפני קיום המושג "אנטישמיות" האירופאי-גרמני במובן של שנאת יהודים או העם היהודי.

באלכסנדריה במאה הראשונה לפני הספירה. יווני בשם אפיון (אפיס-אל מצרי), אשר היה דקדקן וסופיסט, פירסם תורה האומרת על היהודים שהם פיסחים וחיגרים, צאצאים של המצורעים (צרעת Leprosy) במצרים, ובעקבות כך הם סולקו ממצרים ליהודה.

בבית המקדש בירושלים, אמר אפיון, ישנו ראש של חמור. היהודים עובדים לחמור. הם מתביישים להראות אותו לכן הם מסתירים אותו, בגלל זה בית המקדש ריק. (היוונים התקשו להבין את המונותיאיזם המופשט שהתבטא במקדש ריק ללא פסל האל).

אפיון אחראי גם לעלילת הדם הראשונה בהיסטוריה, כלומר לסיפור שהיהודים משתמשים בדם של לא יהודים לפולחן דתי.

לפי כתביו של אפיון, כשאנטיוכוס הגיע לבית המקדש הוא מצא שם בנוסף לחמור גופה של יווני שהיהודים פיטמו כדי שישמש להם לפולחן דתי שהם מקיימים בבית המקדש. היהודים הוציאו לו את המעיים ואכלו אותם.

אפיון עזב את אלכסנדריה והגיע לרומא והחל להפיץ בה את תורת שנאת ישראל. ההיסטוריון יוסף בן מתיתיהו כתב ספר מיוחד בשם: "נגד אפיון", שם הוא סתר את כל תורתו.

סופו של אפיון היה שהוא חלה במחלת מין, וכדי להירפא הוא עשה לעצמו ברית מילה, כי חשב שהיא התרופה מהמחלה, אך מובן שהיה כבר מאוחר והוא מת מהמחלה.

בגלל האמונה הנוצרית בטקס ה"אואכריסטה" הניתן במיסה בה משחזרים את הסעודה האחרונה של ישו, כאשר כל מאמין מקבל מהכומר מציה (לחם הקודש) הנהפך לגופו של ישו ויין הנהפך לדמו, החלה להתפשט בנצרות עלילת דם האומרת שהיהודים רוצים לפגוע בישו ע"י שחיטת ילד נוצרי ולקיחת דמו למצות בחג הפסח.

עלילת הדם הראשונה היתה בשנת 1149 בנוֹרִיץ' שבאנגליה. כאשר נמצאה גופה של ילד נוצרי בשם ויליאם, סיפר נזיר בשם תומס, שהיהודים הם שרצחו אותו להשתמש בדמו במצות. הד לעלילת הדם הזו נמצא ביצירה האנטישמית של צ'וסר: "סיפורי קנטרברי".

עלילת הדם האחרונה הייתה בקלצה שבפולין ב-1946. לאחר מלחמת העולם השנייה התאספו שם כמה מאות יהודים ניצולי שואה שחזרו ממחנות ההשמדה במטרה לנסות לתבוע את הרכוש שהופקע מהם בזמן המלחמה.

ילד פולני-נוצרי ברח מבית הוריו, והוריו העלילו על היהודים שהם רצחו אותו. בעקבות כך ביצע המון פולני פוגרום ביהודים. 42 יהודים נרצחו ורבים נוספים נפגעו. מאוחר יותר הילד חזר להוריו.

והנה היום כשחשבנו שעלילות הדם כבר פסו מן העולם, מסתבר שהאנטישמיות עדיין חיה ובועטת.

האב טיחון שבקונוב, ההגמון שעומד בראש הצוות של הכנסייה הפרובוסלאבית ברוסיה, החוקר את רצח הצאר הרוסי האחרון ובני משפחתו ב-1918, אמר שהצוות בודק אם הרצח בוצע למטרות פולחן. ולרבים מחברי הצוות אין ספק שהרצח בוצע ע"י היהודים לצרכים טקסיים.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5049179,00.html

ובעצם למה לנו לבוא בטענות אליו בעת שעלילות דם נגד היהודים גרועות עוד יותר מופצות כל הזמן ע"י יהודים ישראלים?

סוף סוף אבא של מאזן נתפס בדבר אמת

אבא של מאזן: "הפלישתים והעבר ירדנים הם עם אחד"

בפגישה ברמאללה עם משלחת ירדנית בראשותו של ראש העיר של רבת עמון, יוסף שאוורבה,  אמר אבא של מאזן, יו"ר הרש"פ, כי הירדנים והפלסטינים הם "עם אחד החי בשתי מדינות."

הוא כמובן צודק. הערבים העבר-ירדניים בגדה המזרחית של הירדן, והערבים בגדה המערבית של ירדן, שייכים לעם אחד, בין אם הם קרויים "פלישתים", או "עבר-ירדנים". שני השמות הומצאו להם מלאכותית ע"י הבריטים, ואין ביניהם כל הבדל כשם שאין הבדל בין יהודי מתל אביב (בגדה המערבית של הירדן) לבין יהודי מדגניה (הגדה המזרחית של הירדן-עבר הירדן).

http://rotter.net/forum/scoops1/438860.shtml

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

"גלגל ענק" של וודי אלן

תסריט מעולה, סרט מרתק ומרהיב ביופיו!

אל תקשיבו לביקורות מטומטמות. רוצו לראות את סרטו האחרון של וודי אלן "גלגל ענק". המחזה-התסריט מעולה, הסרט חכם, השחקנים נהדרים: קייט וינסלט, ג'יימס בלושי, ג'וני טמפל, ג'סטין טימברלייק  והילד הפירומן ג'ק גור. הצילומים נהדרים. העלילה מותחת ונפתלת עד לרגע האחרון, כולה הגיונית, ומשכנעת במאה אחוז. לא רק כבמאי אלא גם כמחזאי-תסריטאי וודי אלן מתגלה ממש כגאון, וזאת לא בפעם הראשונה.

רוצו לראות!

* * *

אהוד בן עזר

"גדולה היתה הבדידות"

לבנימין ברנר

1978

פורסם לראשונה במוסף הספרותי של עיתון "דבר" ביום 9.6.1978

לפני 39 שנים

ספר מוזר הוא ספר-זיכרונותיו של צעיר-אחיו של יוסף-חיים ברנר "גדולה היתה הבדידות". דומה כי בנימין ברנר השתדל בכל אורח-חייו, ובעיקר גם בכתיבתו, להיות שונה בככל האפשר מאחיו הגדול.

יוסף-חיים סלד מערבים, בנימין חי בקירבם חודשים אחדים כבדווי לכל דבר. יוסף-חיים לא התלהב מן הצבאיות (אף שהכיר  בנחיצותה בארץ-ישראל) ולא אמר דומני מילה טובה על אנשי "השומר" בכל כתיבתו, בא בנימין אחיו ונעשה שומר בכרמים ולימים גם חייל בגדוד העברי-העברי שלומד לאהוב את חיילותו. יוסף-חיים לא האמין ביחסים רומאנטיים בין יהודים לערבים, לא בחיים ולא בספרות, בא אחיו ומספר פרשה של אהבה ואירוטיקה עם בדווית צעירה ויפה, בתקופה שבה שימש כחייל במשמר על גשר הירמוך (עליו עוברת מסילת-הברזל לדמשק), ליד אל-חמה.

יוסף-חיים היה איש אמת צרופה ומרה, שעקבותיה לא רק בחייו ובעדויות מכריו וידידיו, אלא ברור שהיא-היא שעומדת ביסוד דמויות גיבוריו בסיפורים – ונשק דומה שלא נשא עימו מעודו בארץ-ישראל – והנה בנימין איש הדימיון הוא, ולדבריו, מעורה בארץ וביושביה מראשיתו בה, נושא עימו אקדח, ולעיתים קרובות קשה להבחין בזיכרונותיו ובסיפוריו בין אמת לדימיון, כפי שהוא עצמו מודה, לאחר תיאור היתקלותו בשני גזלנים ערביים בוואדי ליד כינרת:

"אחר-כך נודע לי שהוואדי שנקלעתי אליו הוא ואדי פיג'אז ההולך ממורדות יבניאל אל הירדן, והוא ידוע גם בשמו 'ואדי חרמיה', כלומר, מקום מקלט לגנבים ולשודדים, ששומר נפשו ירחק ממנו. מיד נמלאתי גאווה שהעזתי להיכנס למאורתם של שודדים, וברבות הימים הייתי מייפה את המעשה בכחל ושרק מדימיוני, ומספר מעשה נורא שהיה בי ואיך נחלצתי מן הסכנה באומץ ליבי וברוב תושייתי." (שם, עמ' 54).

דומה, כי מילות-וידוי אלו מסבירות חטיבות רבות בספר זיכרונות זה, שהמעשים המסופרים בו יופו לא פעם בכחל ושרק, עד שכמה מהם כמעט שאינם מתקבלים על הדעת.

כמו למשל כל אותו פרק מעמוד 72 והלאה, המתיימר לתאר את שהותו של בנימין ברנר בקרב שבט בדווים בדרום הארץ, מעשה התאהבותו בנערה בדווית (מוטיב החוזר פעמיים בספר!) ופרשת הצבוע, הנקראת כצ'יזבאט מאותה תקופה:

"בשעה מאוחרת שכבנו רושדי ואני על ראש ההר, דרוכים לקראת הבאות. לא עבר זמן רב ומעברו האחר של הוואדי נשמע צחוק אדם מלעיג ומתגלגל, ונשתתתק. אני, שלא האמנתי לסיפורו של רושדי, נזדעזעתי. נדמה היה לי שאיזה איש שנטרפה דעתו עליו נתן את קולו בצחוק. עד שאני תוהה ומתוח, נשמע הקול שוב, ושוב, ושוב. מכאן ואילך איני זוכר כלום. בבוקר, כך סיפרו לי, באו רושדי וחבריו ומצאו אותי ישן על מדרון ההר. איני יודע אם אמת דיברו או שמא תיעתעו בי, אבל עובדה היא שאיני זוכר כלום למן הרגע ששמעתי את קולו של הצבוע ועד שהעירוני על מדרון ההר. הם סיפרו לי שלא רציתי לזוז מן המקום, ולא הועילו כל שידוליהם, ולכן עזבו אותי שם, עד שמצאו אותי ישן. נראה שהצבוע התחיל מושך אותי בצחוקו, כך אמרו, ואני התחלתי להימשך אליו, אבל משהו הפריע לו כנראה, ולכן נשארתי ישן באמצע הדרך. המעשה הזה עבר בכל המחנה ורבים סיפרוהו בנסחים שונים, וזמן-מה הייתי עיקר עניינם של הנערים הבדווים." (שם, עמ' 79).

שכל זה יארע לאחיו של ברנר, ולא יותיר רושם כהוא-זה בכתביו של ברנר עצמו – כמעט קשה להאמין. מה עוד שחלק ניכר מהרוח ומתוכן הדברים שמספר האח הצעיר מנוגד כמעט לגמרי לכל מה שברנר ראה והכיר בארץ-ישראל, וכמעט קשה להאמין שבמשך כל אותן שנים היה לו לברנר בארץ אח הרפתקן, כמעט גיבור, שומר, מעורה בחיי הערבים, יודע היטב ערבית, מאוהב בשתי בדוויות, חייל בגדוד, בחור בעל כוח גופני רב, מזויין בנשק מנעוריו וכולי וכולי, שהרי לוּ היה האח הצעיר כזה, מה צורך היה לו לברנר בדמות החיובית היחידה של צעיר ארצישראלי שבכל כתביו, הוא עמרם, נכדו של אריה לפידות, ב"מכאן ומכאן"?

הסיפור הוא משנת 1911, וזו השנה שבה בא בנימין הצעיר לארץ, אך ברור שלא בנימין הוא ששימש לו דגם (קרוב לוודאי שהסיפור נכתב טרם בואו ארצה [וגיבורו גזור בדמות הנער דב-ברל פסילוב מעין-גנים]), ומתגנב אפוא חשש בלב, כי ברנר לא ראה באחיו דבר מכל מה שהאח הצעיר מבליט בזיכרונותיו מאותה תקופה. וברנר היה איש חד-עין וישר-להכאיב.

לכאורה, נראים היחסים בין בנימין ברנר לאחיו הגדול קרירים לגמרי, ולא פעם מציין האח הצעיר, כי לא מצא דמות-אב באח המבוגר. אך תחושת זרות זו מצוייה גם בדבריו על בני המשפחה האחרים שמצויים בארץ, כגון אחיו מאיר, ואחיותיו, ואין לדעת אם זוהי הרגשה סובייקטיבית חזקה של הנער (שהיה בן אחת-עשרה בבואו ארצה) שמצוי בתקופת התבגרות ללא אב ואם ומתגלגל מקום למקום מבלי שגידולו וחינוכו  יוטלו על איש או משפחה מסויימים, וכל זאת על רקע הבדידות של חיי רווקים שאכן איפיינה את צעירי העלייה השנייה.

או שמא מבקש בנימין ברנר לרמוז, כי זרוּת וכמעט התנכרות זו היתה מעין תו-היכר שאופייני למשפחת ברנר ובמיוחד ליוסף-חיים הטרוד בצרותיו ובצרות הכלל, ואולי היה פשוט איזה אנטאגוניזם בין האח הצעיר למבוגר, מה עוד שאפילו נקבל מקצת עדויותיו של בנימין יסתבר לנו שלא היה נער קל כלל וכלל וכי מוריו ומיודעיו לא תמיד שבעו ממנו נחת.

נקודת הצומת בפרשת כל היחסים הללו, והמקרה הבולט היחיד שבו ברנר, בעצם ימיה הקודרים של מלחמת העולם הראשונה, נחלץ לעזרת אחיו הצעיר עד כדי סיכון מעמדו ומקום-עבודתו שלו כמורה – היא הפרשה שהיתה ידועה אך דומה כי למלוא פרטיה היא מסופרת לראשונה בספר הזה – פרשת הסטירה שהעניק יוסף-חיים למורהו של בנימין בבית המדרש למורים בירושלים, א"מ ליפשיץ. וזאת לאחר שבנימין גורש מן הסמינר בעקבות האשמת-שווא של אחד המורים, כאילו גנב ממנו הנער ספר ישעיהו עם פירושים. הדו"ח שכתב יוסף-חיים על השתלשלות המקרה מודפס בספר, ולדברי בנימין ברנר, זוהי הפעם הראשונה שהדברים האלה מתפרסמים.

כמי שגורש אף הוא מבית-הספר בהיותו בערך באותו גיל, ובעוון הכאת-מורה (מתוך הסתבכות בלתי-נחוצה אך אופיינית לגיל ההתבגרות, וכאשר כל צד בטוח בצדקתו) – חשתי הזדהות לא-מעטה עם סיפור זה, שמתאר התדרדרות ביחסים בין מורים לתלמידים, אשר כמין מורסה היא נבקעת דווקא בעקבות איזה עניין לא חשוב, מקרי, הנעשה לסמל ומחייב את המורים לענוש תלמיד אחד בעוון המצב המעורער של בית הספר כולו.

התקוממותו של ברנר, היחלצותו לבוא במיוחד לירושלים לעזרת אחיו, הניסיון (המכרסמו מבפנים כל העת) לא לערער על העונש עצמו, שבא בעקבות התחצפות למורה, אלא להסיר את כתם הגניבה (שלא הוכחה) משמו של אחיו הצעיר – כל אלה מרתקים כמין גירוי בפצע כואב, ורק כאשר נוכח יוסף-חיים כי הנהלת הסמינר מתחמקת מהסרת האשמה הלא-מבוססת של אחיו בגניבה, הוא נוקט (במבטו-לאחור – כמעט במחשבה-תחילה) באקט המכאיב-הסמלי של סטירת-לחי פומבית:

"והרימותי את ידי – בפעם הראשונה לימי חיי – ועל אדם חלש – (---) מר ליפשיץ היה זה שעשה לעיניי דברים, וביחס לאדם קרוב, שאי-אפשר היה לבלי להעירהו על-ידי איזה מעשה מצידי, כגון רקיקה בפנים או מכה בלחי. הוא היה האחד, שהיה צריך לעשות לו כאשר זמם. יהא גם הוא 'קורבן' פעם! מידה תחת מידה." (שם, עמ' 133).

וברנר צדק. באשר משקלה של הסטירה מהדהד עד היום, והוא שמטהר, מעל לכל צל של ספק, את אחיו הצעיר מאותה הסתבכות באשמה אווילית. אך כשמעמידים פרשה זו על רקע היחסים הקרירים שבין האח המבוגר לצעיר, כפי שהם מתוארים על פני מרבית דפי הספר שעוסקים בכך, מתעוררת איזו תהייה אם לא היה בה, בתהפרצותו של ברנר, גם איזה רגש אשמה סמוי על שהוא מזניח את חינוכו של אחיו הנער המתבגר.

אחד התלמידים בבית המדרש למורים, המכונה תחילה בשם "פלאי" ואחר-כך בשם משפחתו – נוביק, הוא תלמיד השנה החמישית ומבוגר בכשנתיים מבנימין ברנר (תלמיד הכיתה השלישית) – מוזכר בדו"ח שכתב ברנר על הפרשה "חומר לתולדות הפדגוגיקה בירושלים החדשה, –   (שם, עמ' 117). לדברי יוסף-חיים ובנימין, המסתמכים על דברי המורים בסמינר, היה זה התלמיד נוביק שהפיץ את השמועה שספר ישעיהו עם פירוש מדעי, שהיה שייך למורה ד"ר נבון, נמצא אצל התלמיד ברנר.

לא הייתי מתעכב על פרשה זו אלמלא הייתי סבור כי המדובר הוא באחד מבני פתח-תקווה בשם פ. נוביק, שלמד בשנים ההן בבית המדרש למורים בירושלים, והוא כיום בן שמונים וחי זה שנים רבות בפאריס, וכתובתו ידועה.

הוא נזכר גם בעדות אחרת מן השנים ההן – (1916-1917), בספר היובל הראשון של פתח-תקווה, משנת תרפ"ח [1928], בעמוד תקי"ח. שם מסופר כיצד נאסר יחד עם עוד שנים-עשר צעירים מפתח-תקווה והובא לירושלים, לאחר גילוי רשת הריגול של ניל"י, והצליח יחד עם אחיו הצעיר ועוד כמה מחבריו, להימלט ממאסר ולחזור ברגל מיררושלים לפתח-תקווה בתוך מהומת הצבא התורכי הבורח מן האנגלים.

 אם אכן זה האיש (ואינני יודע אם בנימין ברנר יודע שעדיין בחיים הוא) – היה מעניין לכתוב אליו ולשמוע את גירסתו שלו לכל אותו מאורע, שהוא נקלע להיות אחד ממסובביו העיקריים, ואף להיכנס בזכותו לתולדות הספרות העברית, אף כי לא על לחיו שלו סטר ברנר. היותו של נוביק בן מושבה ארצישראלית ודאי שלא הגבירה את מידת האמון שרחש יוסף-חיים לעדותו.

* בנימין ברנר: "גדולה היתה הבדידות". עם עובד, תשל"ח [1978], 245 עמ'. כותרת המאמר: בעיתון: "בין אמת לדמיון".

*

אהוד בן עזר, הערה מאוחרת: פלטיאל נוביק [יליד פתח-תקווה, 1898] היה דודי עוד לפני היוולדי. הוא היה נשוי לאחותה המבוגרת והיפהפייה של אימי, צֶלָה (צביה) ליפסקי מפתח-תקווה, שמתה אחר לדתה את בנה אוֹרי. מצבתה ניצבת בבית הקברות טרומפלדור בתל-אביב. משפחת ליפסקי הציונית עלתה מלודז' לפתח-תקווה ב-1921.

אביו של פלטיאל, דוד נוביק, הנגר, רשם פרק בל-יישכח בתולדות פתח תקווה כאשר הזעיק את הצבא הבריטי לעזרת המושבה בהתקפת שבט אבו-קישק עליה בחודש מאי 1921. הנה הקטע על אודותיו מתוך ספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה":

כבר אחרי עשר בבוקר. למשמע דברי שפירא מתעורר גם נוביק בן השישים, בעל עבר מפואר של מעשי גבורה במושבה, שמאז הבוקר מתבלט באומץ ליבו בפינוי הפצועים – ומבין מה גדולה עתה הסכנה. הוא ממשיך עם הכרכרה לעבר כיכר המייסדים, ושם פונה למתקהלים:

 "הכול בסכנה! הכדורים אוזלים! הערבים מתחילים להקיף אותנו! מי מצטרף אלי לפרוץ דרך לראס-אל-עין ולהזמין את הצבא?"

נילווה אליו דוד לבנברג, מכפר סבא. שניהם פורצים להם דרך מזרחה, בסביבה שגם בה משוטטים ערבים המבקשים להתנפל על המושבה.

כאשר מתקרבים דוד נוביק ומלווהו למבצר אנטיפטרוס הם פוגשים בפלוגה מגדוד הפרשים ההודי, שבאה מג'נין לראס-אל-עין, ובראשה קפיטן הודסון. לקצין אין הוראות ברורות. עוד לפני הפגישה עם נוביק, שידל אותו מנהל תחנת-הרכבת בראס-אל-עין [ראש העין], שמעון בנדל, לצאת לעזרת פתח-תקווה. בנדל קישר אותו מהתחנה עם מפקד הצבא הבריטי בארץ, והגנרל נתן את הסכמתו לבוא לעזרת פתח-תקווה; אולם בינתיים הגיעה לקפיטן הודסון פקודה לצאת לרמלה, כי שם פוצצה מסילת-הברזל, ולכן אינו ממהר לפתח-תקווה.

 "אנגליש אופיצר?" פונה נוביק לקפיטן.

 "יס?"

הוא אוסף את מעט ידיעותיו באנגלית וצועק בקול היסטרי ובשפה מרוסקת:

 "עראב בומבארד פתח-תקוה קולוני, קום הלפּ... אופיצר, קום אין, פלנטי עראברס געקומן אין קולוני, זאגט עליהום! עליהום! – בומבארד בומבומבומ... טויט אלע מענטשן... פּיפּל... קום הלפ!" כלומר, ערבים יורים על המושבה. בוא עזור. הרבה ערבים באים למושבה. אומרים: עליהם, עליהם. יורים. מתים כל האנשים. בוא עזור!

מהבעת פניו הנרגשת ומתנועות ידיו של הזקן, שבגדיו וכרכרתו מוכתמים בדם שנספג מהעברת הפצועים, משתכנע הודסון מחומרת המאורעות ופוקד לצאת למושבה. רק אז נרגע מעט נוביק, אך חושש שהמגינים יפתחו בטעות באש לעבר הפלוגה המתקרבת, ומורה ללבנברג לרוץ למושבה ולהודיע כי הצבא עומד לבוא.

אהוד בן עזר

* * *

בימת מופעי הספרות

ישראל של בנימין ד'יזראלי

מופע ספרות מיצירותיו

צוותא, יום שני, ז' בטבת תשע"ח,

25-12-2017 בשעה 20:30

בנימין ד'יזראלי, שהיה ראש ממשלת בריטניה במאה ה-,19 היה גם סופר פורה וחשוב. הוא היה יהודי שהוטבל לנצרות על ידי אביו בילדותו, אבל מעולם לא שכח את יהדותו. בין היתר כתב ספרות על נושאים יהודיים במגמה ציונית חזקה. הוא ביקר בארץ ישראל, היה גאה במוצאו היהודי וספריו רבי העלילה והדמיון הם קלאסיקה ספרותית ומרתקים עד היום. במופע הספרות נטעם מיצירתו בדגש על ספריו שנושאם הוא יהדות וחלומות ציוניים.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: פרופ' קרן גוט אלקלעי; השחקנים: מולי שולמן, יואב יפת, תמר לבני, משה טימור ועוד; שירה: מיקה שדה

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157

 ובאתר צוותא.

המחיר 90 ₪. מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 ₪ בלבד. נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מספר קוד: 708

לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל  ישירות למייל, נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

ראש הטופס

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* משה גרנות: על פגישתו של יוסי גמזו עם נתן אלתרמן (שלא האמין כי אפשר להיות משורר בלי לצרוך אלכוהול) קראתי אי אז בעברי, אבל שבתי וקראתי שוב בהנאה, כי הדברים באמת מלבבים. אני למדתי באוניברסיטת תל-אביב כשהיתה בחיתוליה באבו כביר. אחד הסטודנטים השובבים היה יוסי גמזו. אני זוכר שהוא קרא את העבודה הסמינריונית שלו בשיעור של ש"י פנואלי המנוח, ולא חדלתי להתפעל מהלשון הנפלאה שלו ועמקות המחשבה. אני זוכר שערכתי עם עצמי חשבון נפש: אם גאון כמו יוסי גמזו לומד ספרות – איך אני עשוי להתמודד עם המשוכה הענקית הזאת?

אהוד: כפי שקוראי המכתב העיתי ודאי הרגישו, אני מעולם לא למדתי ספרות באוניברסיטה. הסתפקתי כל חיי במה שקיבלתי בשיעורי הספרות העברית שלמדתי אצל יעקב בהט בתיכון חדש בתל אביב ובשיעורי הספרות הכללית שלמדתי אצל טוני הלה באותו בית ספר, בשנים 1953-1955. באוניברסיטה הירושלמית למדתי רק פילוסופיה כללית ופילוסופיה עברית וקבלה אצל פרופ' גרשם שלום, שאת השקפתו על תולדות היהדות והעם היהודי אימצתי מאז.

* אוריה באר: גם אני קראתי את דבריו של משה גרנות, על ספרו של אהוד בן עזר "והארץ תרעד". אכן, דעתי כדעתו.  ספר זה הוא מהטובים שכתב אהוד והוא עולה באיכותו על כמה וכמה ספרים של "חברינו" מהברנז'ה. גם אני חושב שלא פתחו אותו כלל ואפילו לא רפרפו בו.

 ואשר לגרוסמן: בערב שנערך לכבודו לפני כשנה באגודת הסופרים, נכחתי גם אני. לאחר שנסתיימה התוכנית, ניגשתי אליו, ושאלתיו  אם קרא את הספר "מול ההרים הסגולים", רומן פרי עטי ששלחתי לו. מדובר ברומן על חייל מילואים, שנפגע במלחמת יום הכיפורים  ולקה בהלם קרב. נוצר רומן בינו ובין נערה תל אביבית שירדה לאילת, לאחר שהידרדרה לשם עקב אונס שאנסו אותה חבריה לכיתה. קיבלתי עליו מחמאות רבות.

ובכן לא. גרוסמן אפילו לא טרח לפתוח אותו, אפילו לא עלעל בו. אפילו לא נגע בו. למה? כובע. כי  אני  כנראה לא בברנז'ה. למה לקרוא ספר שלי? 

ועוד סיפור. בשיחה ביני לבין צביקה ניר. יו"ר אגודת הסופרים, קבלתי בפניו על יחסם הרע של עורכי המדורים לספרות  כלפי סופרים "אלמונים" כמוהו, כמוני, כמו אהוד, כמו משה גרנות, כמו הדסה מור ועוד רבים וטובים. צביקה הסכים עימי והוסיף מילים חריפות. הוא ציין, שהללו מעדיפים לכתוב על אנשי הברנז'ה.

 אז זהו, קוראים נכבדים. אל תסתפקו במה שעורכי הברנז'ה ממליצים עליו. קיראו גם ספרים אחרים, כמו של אהוד, כמו של חברים אחרים מן השורה ב"אגודת הסופרים". לא תתאכזבו. מבטיח.

* שלום אדוני העורך, שיריו של אילן בושם יפים ומרעננים וקריאתם מעלה חיוך וגורמת הנאה לקורא. תודה  לו ולך.

י"ז

* מאות בני אדם הפגינו היום (שבת, 9.12) בצפון הארץ בעקבות הצהרת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ על הכרה בירושלים כבירת ישראל. בכביש 65 התקיפו מפגינים אוטובוס באבנים וגרמו לפציעתם של שלושה מנוסעי האוטובוס, נזק נגרם לרכב. האוטובוס הותקף כשנסע בכביש 65 באזור כפר קרע. לפי מד"א, בן 43 נחבל בפניו ונפצע באורח קל. שתיים מנוסעות האוטובוס נפצעו באורח קל אף הן, טופלו במקום ולא נזקקו לפינוי לבית החולים. בצומת ערערה שבוואדי ערה הפגינו כמאתיים בני אדם וחסמו את הכביש לסירוגין. בתום ההפגנה כמה מהמפגינים יידו אבנים על ניידות משטרה ועל כלי רכב נוספים. קטין ובגיר תושבי ערערה נעצרו בחשד למעורבותם בהשלכת אבנים לעבר הכביש. ["הארץ", 10.12].

אהוד: אני מציע למפגיני הגיס החמישי בוואדי ערה להצטרף למפגיני מוצ"ש בשדרות רוטשילד בתל אביב, כדי להתיש את שוטרי משטרת ישראל ואת חיילי משמר הגבול, ולסלק מהשלטון את הנוכל הכושל ראש ממשלתנו בנימין נתניהו! אל דאגה, מצויים בקרב אויבינו ספונסרים לשתי ההפגנות. העיקר לדפוק את מדינת ישראל!

* אהוד בן עזר שלום. בתגובה לביקורת של הדסה מור להצגה "פילומנה"  ולטורו של אורי הייטנר לגבי "מוטציות" בעברית  [ע"ע מרב מיכאלי, המטרחנת, ואכן היא כזאת] והערותיו על פשקווילים של דבוקת שוקן ואולי גם לרשימה על ספרו של משה גרנות "האי". 

אני רוצה לעורר תשומת לב ל"כיבוס" חדש של המילה – "זונה" או "יצאנית". עיתון "הארץ" [או אולי גם כלי תקשורת אלקטרוניים] חדל להשתמש במילה "זונה" בכתבות נושא. ובכלל. מי שיחפש  ב"הארץ" את המילה – זונה, יטרח לשווא.  המילה נעלמה. יוק ופאסה. ומעתה יש לאמר: "אישה   בזנות." כלומר זה כבר לא נחשב יותר ל"מקצוע" או "משלח יד" או כינויי אלא מצב סוציאלי ג'נדרי  ונסיבתי, ואולי מוסלל. מין הגדרה מדעית אקדמית ונקייה כזאת.

חייכתי כשקראתי את תיאורה של הדסה מור את פילומנה – זונה בעברה. איך השתמשה, לא עלינו, במילה מבזה, שאינה פוליטקלי קורקט, כאשר למעשה היתה צריכה לכנות את  פילומנה  כ"אשה בזנות" בעברה, כמצוות אנשים מלומדה.

אודה לך אם תעביר תגובתי לגורמים  אליהם התייחסתי. הדסה מור, אורי הייטנר , משה גרנות.

כל טוב ומקווה שזה אפשרי. כי אין בעיתונך [המעניין] מדור של קוראים מגיבים.

חוה ליבוביץ

תודה על העיתון 

* לאהוד בן עזר שלום, כל הכבוד על "המכתב העיתי". צריך למצוא דרכים להפיצו במידה יותר רחבה בציבור. אולי לכתוב בקשה לקוראים לנסות ליידע חברים על העיתון, ולצרפם לקוראיו.

בתודה,

עזרא חן

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל