פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1302

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ג' בטבת תשע"ח, 21.12.2017

עם שערי ספרה החדש של חנה הרציג "הפילוסוף הקטן", שזכה בפרס שרת התרבות.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: בַּיָּמִים הַהֵם, בַּזְּמַן הַזֶּה. // רוֹן גֵּרָא: זִכְרוֹן יְלָדוֹת. // מרדכי קידר: סערה בעולם הערבי. // עמוס גלבוע: הצהרות טראמפ חושפות חלקי עולם משוגע. // מנחם רהט: ציונים ללא ציונות. // אורי הייטנר: צרור הערות 20.12.17. // אבי דרורי: הצמצומים בטבע – ברכה לכלכלה הישראלית. // יהודה דרורי: כיצד חיילינו יתמודדו עם הפרחחים הפלסטינים? // משה כהן: המשבר הגדול ביותר. // משה גרנות: על ספרו של נגיב מחפוז "בית בקהיר" בתרגומו של סמי מיכאל. // מִשְׁלֵי שׁוּעָלִים מֵאֵת בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָן, נִדְפְּסוּ לָרִאשׁוֹנָה  במנטובה שי"ז 1557, הַגַּנָּב וְהַמְּכַשֵׁפָה,  תַּעֲבִיר (הַעֲבָרָה לִלְשׁוֹן יָמֵינוּ, 1982):  נוּרִית יוּבַל. // מ. זושצ'נקו: אבאל'ה. // יואל נץ: עוד פכים קטנים נוסטלגיים מן החיים שלי בקיבוץ. קישוטי הקיר בחדר האוכל. // מירוסלב מיקה אנטיץ': כשהייתי שחור כפחם. תרגמה מסרבית: דינה קטן בן-ציון. // מסיפורה של ניצולת השואה ד"ר יהודית גרינוולד/רפפורט. פרק א' – הבריחה בניסיון להציל את חיינו – ההסתתרות. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בקץ הימים" לחיים הזז, 1950. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.9.1972, לפני 45 שנה. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

בַּיָּמִים הַהֵם, בַּזְּמַן הַזֶּה

א. בַּיָּמִים הַהֵם

לִפְנֵי מֵאָה שְׁלוֹשִים שָׁנָה, בִּימֵי אוֹתָהּ אַנְדַּרְלָמוּסְיָה

שֶׁל גַּל פַּרְעוֹת "סוּפוֹת בַּנֶּגֶב", עֶרֶב חַג הַחֲנֻכָּה

הוֹדִיעַ בְּנוֹ שֶׁל רַב רָצוּחַ בְּפוֹגְרוֹם, אֵי-שָׁם בְּרוּסְיָה,

לְהוֹרָתוֹ הַמִּתְמוֹגֶגֶת בִּדְמָעוֹת, כַּחֲנוּקָה

כִּי מֵאַחַר שֶׁעַם נִבְחָר אָנוּ רַק לִרְדִיפוֹת וָרֶצַח

בִּגְזֵרָתוֹ שֶׁל אֵל אַכְזָר הַדָּשׁ בָּנוּ בְּאֵין עוֹצֵר

עַל לֹא כָּל עָוֶל וּוַדַּאי יוֹסִיף לָדוּשׁ בָּנוּ לָנֶצַח,

מָחָר יֵלֵךְ הוּא, בֶּן הָרַב, לַכְּנֵסִיָּה – וְיִתְנַצֵּר.

"הָעֶרֶב," סָחָה לוֹ אִמּוֹ, "יָבוֹא לָעִיר, לְבֵית-הַכְּנֶסֶת

מַגִּיד נוֹדָע מֵעִיר-הַפֶּלֶךְ, אִישׁ בָּקִי בְּדַת עַמְּךָ,

וְאִם תִּשְׁאַל אוֹתוֹ קֻשְׁיָה שֶׁלֹּא יִפְתֹּר אוֹתָהּ בְּחֶסֶד

לֵךְ וְחַלֵּל אֶת כְּבוֹד אָבִיךָ זָ"ל וּשְבֹר אֶת לֵב אִמְּךָ."

וְכָךְ, בָּעֶרֶב, מוּל עַם רָב, הוֹשִׁיט הַמָּעֳמָד לְשֵׁיגֵץ

שְׁנֵי אֶגְרוֹפִים קְמוּצִים וְסָח לוֹ, לַמַּגִּיד, לְלֹא דְחִיָּה:

"יֵשׁ בְּאַחַת מִשְּׁתֵּי יָדַי, כְּבוֹדוֹ, צִפּוֹר – וְאִם זִיקֵי גֵּץ

חֲרִיפוּתוֹ יֵדְעוּ לִפְתֹּר הַאִם מֵתָה הִיא אוֹ חַיָּה

לֹא אֶשְׁתַּמֵּד, אַךְ אִם יִטְעֶה כְּבוֹדוֹ בְּנִחוּשׁוֹ חָלִילָה

אֵצֵא מָחָר לִשְׁמָד וְאֶת רַגְלַי לַכְּנֵסִיָּה אֶגְרֹר"

(וּבִלְבָבוֹ סָח: "אִם יֹאמַר 'חַיָּה' –  אֵתֵּן מִין קְבֶץ' סוֹפִי לָהּ

וְאִם יֹאמַר 'מֵתָה' – אֶפְתַּח כַּפִּי וְאֲשַלְּחָהּ לַדְּרוֹר,

כָּךְ שֶׁכָּל הֶגֶה שֶׁמִּפִּיו שֶׁל הַמַּגִּיד יֵצֵא הָגוּי

כְּמַעֲנֶה עַל חִידָתִי – בֵּין כָּךְ אוֹ כָּךְ יְהֵא שָׁגוּי...")

כִּלָּה הַנַּעַר אֶת דְּבָרָיו וּבַקָּהָל – דִּמְמַת מָוֶת

וְהַמַּגִּיד מֵשִׁיב תְּשוּבָה לוֹ, לַקּוֹרֵא עָלָיו תִּגָּר:

"שָׁאַלְתָּ, בְּנִי, אִם זוֹ צִּפּוֹר מֵתָה (מֵתָה עַל לֹא כָּל עָוֶל,

כַּהֲרוּגֵי עַמְּךָ בְּכָל פּוֹגְרוֹם שֶׁבּוֹ דָמָם נִגָּר)

אוֹ אִם חַיָּה הִיא (כְּאוֹתָהּ הָאֱמוּנָה בַּת שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

וְאַף יוֹתֵר, אוֹתָהּ קִדֵּשׁ אָבִיךָ זָ"ל לְבַל תֹּאבַד

מִנֶּפֶשׁ בְּנוֹ), וּבְכֵן בְּטֶרֶם כָּאן תִּפְתַּח, יַלְדִּי, כַּפַּיִם

בִּלְהִיטוּתְךָ לִסְתֹּר דְּבָרַי – דַּע כִּי שְׁנֵי אֵלֶּה, בַּד-בְּבַד,

חַיֵּי צִפּוֹר זוֹ וְחַיֵּי אֱמוּנַתְךָ בְּשֵׁם שָׁמַיִם

גַּם אִם תְּלוּיִים הֵם כְּעָלֶה נִדָּף

תְּלוּיִים בְּךָ בִּלְבַד..."

שָׁמַע הַנַּעַר אֶת דְּבָרָיו שֶׁל הַמַּגִּיד וּכְבָר, בְּבֶכִי

שֶׁל חֲרָטָה גְדוֹלָה, שֶׁל נֹחַם בְּלִי גְבוּלוֹת וְנִחוּמִים

צָנַח אַפַּיִם לְרַגְלָיו שֶׁל הַמַּגִּיד וּדְמוּעַ-לֶחִי

בִּקֵּש סְלִיחה כְּפוּלָה מִמֶּנּוּ וּמֵאַב-הָרַחֲמִים

וּמֵאַחַד מֵאֶגְרוֹפָיו פָּרְחָה חָפְשִׁית וּמְכֻנֶּפֶת

אֶל תִּקְרָתוֹ שֶׁל בֵּית-הַכְּנֶסֶת הַנִּרְעָשׁ אוֹתָהּ צִפּוֹר

שֶׁאוֹתוֹ רֶגַע נִמְשְׁלָה לְפֶתַע לְצִפּוֹר-הַנֶּפֶשׁ

שֶׁל מִי שֶׁחֵרֶף פִּקְפּוּקִים וָזַעַם לֹא יוּכַל לִכְפֹּר

בְּמוֹרַשְׁתָּם שֶׁל אֲבוֹתָיו שֶׁגַּם אִם לֹא אַחַת נָבוֹכוּ

מֵאִי-צִדְקוֹ שֶׁל גּוֹרָלָם הַמַּר מֵאָז בֵּית חַשְׁמוֹנַאי

הֲרֵי לַמְרוֹת הַכֹּל לֹא קָדוּ לְפִסְלוֹ שֶׁל אַנְטִיוֹכוּס

וּמַסְּעֵי צְלָב וְאִינְקְוִיזִיצְיוֹת לֹא שָׁבְרוּ רוּחָם, וּתְנַאי

הִתְנוּ עִם רֹעַ-גוֹרָלָם שֶׁנִּתְמַשֵּךְ לוֹ שְׁנוֹת אַלְפַּיִם

כִּי גַם אִם יֵאָלְצוּ לִכְפֹּר בָּהּ, בְּדָתָם, כַּאֲנוּסִים

הֲרֵי בַּסֵּתֶר, בְּחֶשְׁכַת מַרְתְּפֵיהֶם, בִּדְמִי הַלַּיִל

(אִם זֶה בְּבוּנְקֶר שֶׁבַּגֵּטוֹ אוֹ בְּמַחְבּוֹאִים כְּמוּסִים

בְּיַעֲרוֹת הַפַּרְטִיזָנִים) הֵם יַדְלִיקוּ נֵר שֶׁל חֵלֶב

לְזֵכֶר מֶרֶד מַתִּתְיָהוּ וּבָנָיו הַמַּכַּבִּים

כִּי כְּמוֹ מֵרוֹץ-לַפִּיד הִיסְטוֹרִי גַם אוֹרָהּ שֶׁל הַתּוֹחֶלֶת

נִמְסָר מִדּוֹר לְדוֹר כְּאֵשׁ-תָּמִיד שֶׁאֵין לָהּ מְכַבִּים

וְשֶׁבְּרֶגַע לֹא צָפוּי, כְּעוֹף-הַחוֹל הַקָּם מֵאֵפֶר

יָקוּם בָּהּ פֶתַע לִתְחִיָּה אֵיזֶה צֵרוּף-מִקְרִים נִכְסָף

שֶׁבּוֹ תְחִיַּת-מֵתִים שֶׁל עַם נִרְדָּף תָּצוּץ עַל קַו-הַתֶּפֶר

בֵּין הַשּׁוֹאָה וְהַיְּשׁוּעָה וְתִתְדַּפֵּק לָהּ עַל הַסַּף

וּמִן הַלַּהַט שֶׁל אוֹתוֹ אַפְעַלפִּיכֵן שֶׁלֹּא דֻכָּא

אַף בְּאַלְפֵי שְׁנוֹת דָּם יֻדְלַק לוֹ נֵר בּוֹעֵר שֶׁל חֲנֻכָּה...

ב. בַּזְּמַן הַזֶּה

לִפְנֵי יָמִים סְפוּרִים בִּלְבַד, מוּל סָבָתוֹ הַמִּתְחַלְחֶלֶת

(מִי שֶהָיְתָה בִּימֵי קְרָבוֹת תָּשָ"ח פַּלְמַ"חְנִיקִית עַזָּה)

אָמַר נֶכְדָּהּ הַמַּרְדָּנִי שֶאֵין לוֹ כָּל עִנְיָן וְחֵלֶק

בְּסִפּוּרֵי הַמַּכַּבִּים וְעוֹד הוֹסִיף שָם וּבִזָּה

אֶת קַנָּאוּת אוֹתָם פָנָאטִים דָּתִיִּים, בְּנֵי מַתִּתְיָהוּ

וּבִמְיֻחָד אֶת הַשָּאהִיד הַיְּהוּדִי הַמִּתְאַבֵּד

הוּא אֶלְעָזָר, שֶהִסְתָּעֵר כְּמִין בִּרְיוֹן נִבְעָר וְ-Yahoo

עַל אוֹתוֹ פִּיל רִאשוֹן בַּטּוּר אֲשֶר בִּמְלוֹא כָּבְדוֹ כִּבֵּד

אֶת זֶה שֶחֶרֶב בּוֹ נָעַץ עַד כִּי הַטּוּר נִבְלַם לְפֶתַע

וְכָל שַיֶּרֶת הַפִּילִים הָאֵימְתָנִית קָרְסָה אָחוֹר

בְּעוֹד הַפִּיל קוֹבֵר תַּחְתָּיו אֶת נֶפֶש מְשַסְּפוֹ שֶמֵּתָה

כִּי בָּחֲרָה בְּסוֹף עָקָר וְאָבְדָנִי בִּמְקוֹם לִבְחֹר

בִּקְדוּשָתָם שֶל הַחַיִּים שֶשּוּם קָרְבָּן לֹא יִשְתַּוֶּה לָהּ

לֹא בַּיָּמִים הַהֵם וְלֹא בַּזְּמַן הַזֶּה, וּלְעֵדוּת 

הִתְרִיס: "לָכֵן לֹא רַק שֶאֵין בִּי רֶגֶש פַּטְרִיוֹטִי, אֶלָּא

אֲנִי כּוֹפֵר בַּצִּיּוֹנוּת כִּי הִיא אָסוֹן וְהִתְאַבְּדוּת."

וְאִם לֹא דַי בְּכָךְ אַף סָח לְסָבָתוֹ שְטוּפַת הַדֶּמַע

אֲשֶר עֵינֶיהָ בִּתְמוּנַת סָבוֹ הַמֵּת, שֶעַל הַקִּיר:

"אֲנִי אֵרֵד לִי מַעֲרָבָה, לִנְיוּ-יוֹרְק, בְּלִי שוּם דִּילֵמָה

בֵּין הַמַּצְפּוּן וְהַמַּצְפֵּן, כִּי עַם שֶאֶת בָּנָיו מַפְקִיר

לַעֲקֵדַת יִצְחָק נִצְחִית, מִילִיטָרִיסְטִית, בְּלִי שוּם אַיִל

שֶיַּעֲלֶה עַל הַמִּזְבֵּחַ בִּמְקוֹמָם – אֵין לוֹ כָּל זְכוּת

לִמְכֹּר לָהֶם מוֹרֶשֶת-קְרָב שֶל אֶלְעָזָר גִּבּוֹר-הַחַיִל

שֶאֵין לִי לִשְטִיפַת-הַמּוֹחַ אוֹדוֹתָיו כָּל שַיָּכוּת."

עָנְתָה לוֹ סָבְתָא: "אַדְרַבָּה, אִם בְּחַיֵּי גָּלוּת חָפַצְתָּ

לֵךְ וְסַדֵּר לְךָ גְרִין קַארְדּ וְרֵד מֵאֶרֶץ מַחְצַבְךָ,

אֲבָל כֵּיוָן שֶבְּקַלּוּת כָּזֹאת בְּהֶבֶל-פֶּה נִפַּצְתָּ

כָּל שַיָּכוּת בֵּין סִפּוּרוֹ שֶל אֶלְעָזָר זֶה וּבֵינְךָ

דְחֵה יְרִידָה זוֹ לְאַרְצוֹ שֶל אַנְקְל סֶם וְלוּא לְרֶגַע

בּוֹ אֲסַפֵּר לְךָ קוּרְיוֹז שֶהִתְרַחֵש לְמוּל עֵינֵי

קֹמֶץ זָעוּם שֶל מָגִנֵּי קִבּוּץ מֻכֵּה חֻרְבָּן וָפֶגַע

בִּימֵי תָּשָ"ח וְהוּא טָבוּעַ אֶצְלְךָ בַּ-D.N.A

בֵּין אִם תּוֹדֶה בּוֹ אוֹ תִכְפֹּר בּוֹ – כִּי הִנֵּה, סָמוּךְ לְפֶתַח

קַו חֲפִירוֹת קִדְמִי שֶל נוֹף הַחֳרָבוֹת שֶלֹּא נוֹתַר

בּוֹ אַף לֹא בַּיִת עַל תִּלּוֹ שֶכֵּן רֻדַּד בּוֹ כָּל הַשֶּטַח

מֵהַפְגָּזוֹת צְבָא-הַפְּלִישָה שֶל בְּנֵי-דּוֹדֵנוּ –  כְּקַטָּר

בְּרֹאש שוּרַת קְרוֹנוֹת נִצַּב כְּבָר טַאנְק רִאשוֹן מִתּוֹךְ שַיֶּרֶת

שִרְיוֹן צְפוּפָה וַאֲרֻכָּה, שָעָה שֶרַק עִם סְטֶן בַּיָּד

עָמַד כָּל אִיש בַּחֲפִירָה מוּל עָצְמָתָם הַמְּצַמְרֶרֶת

שֶל אַרְטִילֶרְיַת הָאוֹיֵב וְטוּר הַטַּאנְקִים שֶמִּיָּד

אָמַר לִפְרֹץ אֶל חֲצֵרוֹ שֶל הַקִּבּוּץ וְאֶת הַהֶרֶס

שֶכְּבָר חָגַג אֶת נִצְחוֹנוֹ בָּהּ, לְהַשְלִים עַד סוֹף חָרֵב –

וּבְכֵן, בְּעוֹד כַּת מָגִנָּיו שֶל הַקִּבּוּץ מַעֲלָה חֶרֶס

בְּפִרְפּוּרֵי אָזְלַת יָדֶיהָ מוּל הַקֵּץ הַמִּתְקָרֵב

זִנֵּק בָּחוּר אֶחָד מִתּוֹךְ הַחֲפִירָה וּבֵין פְּרָקֶיהָ

שֶל שַרְשַרְתּוֹ שֶל טַאנְק-הַחֹד מִהֵר לִתְחֹב, כְּמַעֲצוֹר

מַגֶּבֶת בָּהּ קִנְּחָה עֲדַת הַלּוֹחֲמִים אֶת חֲלָקֶיהָ

זְרוּיֵי הַפִּיחַ שֶל מִכְסַת נִשְקָהּ הַדַּל בֵּין צְרוֹר לִצְרוֹר

וְתַאֲמִין אוֹ לֹא: אוֹתָה פִּסַּת מַגֶּבֶת מְפֻיַּחַת

שֶנִּתְחֲבָה כִּטְרִיז בֵּין חֻלְיוֹתֶיהָ שֶל שַרְשֶרֶת זֹאת

בָּלְמָה מִלְּבַד אֶת טַאנְק-הַחֹד אֶת כָּל שוּרַת הַטַּאנְקִים יַחַד

שֶנִּתְקְלוּ לְפֶתַע זֶה בָּזֶה וְנֶחְבְּטוּ עַזּוֹת

וְיִתְרוֹנוֹ הַוַּדָּאִי שֶל הָאוֹיֵב בְּטִיב הַנֶּשֶק

וְכַמּוּתוֹ בָּטַל בָּרֶגַע בּוֹ קָפְצוּ שִרְיוֹנָאָיו

בְּפָּאנִיקָה מֵרִכְבֵּיהֶם גְּלוּיִים לְאֵש אַנְשֵי הַמֶּשֶק

וּשְׂרִידֵיהֶם בָּרְחוּ בְּפַחַד עַל נַפְשָם וְכָךְ נִכְתַּב

פֶּרֶק מֻפְלָא בִּבְלִימָתָהּ שֶל הַפְּלִישָה – אַךְ מַר הַמָּוֶת

גָּבָה בִּשְׂכַר אוֹתוֹ נֵס דְּרַסְטִי אֶת חַיָּיו שֶל הַבָּחוּר

אֲשֶר נוֹרָה מִשֶּתָּחַב אֶת הַמַּגֶּבֶת וְלֹא שָב אֶל

הַכָּרָתוֹ וְאֶל חַיָּיו, וְהוּא, לוֹחֵם זֶה הַזָּכוּר

לְכָל יוֹדְעֵי אוֹתוֹ גִלּוּי מֻפְלָא שֶל עֹז וְתוּשִיָּה – הוּא

סָבְךָ שֶלְּךָ, אֲבִי אָבִיךָ, אָז כָּעֵת, בְּאֵיזוֹ זְכוּת

אַתָּה אוֹמֵר לִי כִּי זִכְרוֹ שֶל אֶלְעָזָר בֶּן מַתִּתְיָהוּ

הוּא שְטִיפַת-מוֹחַ אֲשֶר אֵין לְךָ בָּהּ שֶמֶץ שַיָּכוּת?..."

כָּךְ סָחָה סָבְתָא וְהִבִּיטָה חֲלִיפוֹת, דְּמוּעַת-מַבָּט

הֵן בַּתְּמוּנָה שֶעַל הַקִּיר וְהֵן בִּפְנֵי נֶכְדָּהּ הָעֶלֶם

שֶגַּם עֵינָיו הָיוּ לַחוֹת פִּתְאֹם וְשֶהִדְלִיק אַט-אַט

נֵר חֲנֻכָּה בְּיָד רוֹעֶדֶת מִבּוּשָה גְדוֹלָה וְהֶלֶם

וְשֶׁמִּלְמֵל לָהּ בִּמְבוּכָה: "כָּעֵת בָּרוּר לִי בְּוַדַּאי

שֶאַנְקְל סֶם כְּבָר יֵאָלֵץ

לְהִסְתַּדֵּר שָם בִּלְעָדַי..."

יוסי גמזו

* * *

למשוררת מיכל סנונית

ברכות חמות עִם קבלת פרס האור

שלוחות ממערכת המכתב העיתי

* * *

רוֹן גֵּרָא

זִכְרוֹן יְלָדוֹת

הָיִיתִי יֶלֶד.

הִיא נִרְאֲתָה מְבֻגֶּרֶת

בַּעֲלַת חֲטוֹטֶרֶת.

כְּחֵפֶץ שֶׁלֹּא יְדָעוּהוּ

מֵעוֹלָם.

הִתְפַּרְנְסָה מֵהַקְרָנַת סְרָטִים

לַתַּלְמִידִים

בַּקּוֹלְנוֹעַ: "שְׂדֵרוֹת".

בַּהַקְרָנוֹת

נִרְאֲתָה הִיא אַחֶרֶת

נָאָה מְאֻפֶּרֶת

אֲפִלּוּ מְנֻחֶמֶת.

מָה שֶׁהָיָה אִלֵּם בָּהּ

הָפַךְ לַדִּבֵּר

אָמְרָה מוֹרָתֵנוּ הַמִּתְפַּעֶלֶת.

כְּבָר אָז

הִשְׁתָּאֵיתִי בַּגּוֹרָל

חֲסַר הַפֵּשֶׁר.

* * *

מרדכי קידר

סערה בעולם הערבי

תוכנית הדגל של ערוץ אלג'זירה היא תוכנית הוויכוח השבועית "הכיוון הנגדי". בתוכנית זו, המשודרת ביום שלישי בשעה 9 בערב, משתתפים שני אנשים המייצגים עמדות מנוגדות בסוגיה פוליטית עכשווית, והמנחה הוא ד"ר פיצל אלקאסם, דרוזי סורי, המחמם את האווירה כדי להכניס את המשתתפים לוויכוח קולני ככל שאפשר. בעבר היו מקרים שמשתתפים שישבו באולפן פגעו זה בזה פיזית. יש שמשתתף או שני המשתתפים נמצאים בארץ אחרת ודבריהם מועברים באמצעות לווין בשידור חי.

תוכנית זו אינה מופקת על ידי הערוץ אלא בבית הפקות חיצוני השייך למנחה, פיצל אלקאסם, והוא מוכר את התוכנית כמוצר מוגמר לערוץ. פיצל אלקאסם מחליט על זהות המשתתפים, והוא עורך את התכנית על פי ראות עיניו. מדי פעם הוא או משתתף מתבטא באופן שאיננו מתאים לאג'נדה של אלג'זירה, אך הערוץ מכיל את העניין תחת סיסמת "הדעה והדעה האחרת" המנחה את הערוץ.

בשבוע שעבר הוזמנתי להשתתף בתוכנית ששודרה ביום שלישי, 12 בדצמבר, ועסקה בהכרזת הנשיא דונלד טראמפ על ירושלים כבירת ישראל, הכרזה שזכתה לגינוי עז בכל העולם הערבי והאסלאמי, שכן הכרזה זו נותנת לישראל הכרה בינלאומית בעוד שרוב הערבים והמוסלמים רוצים בחיסולה.

בתוכנית הכרזתי שאנחנו, היהודים, היינו בירושלים לפני 3000 שנה ועבדנו את הא-ל האחד והיחיד, כאשר אבות המוסלמים היו עדיין שותים יין וליקר, קוברים בנות בחיים ועובדים אלילים ואלילות. בהמשך, כשהמנחה שאל אם אינני חושש לסיכויי תהליך השלום עניתי שהעולם הערבי איננו יודע מהו שלום, שכן הוא שקוע בביצה של אש, דם ודמעות בשל המלחמות הרצחניות בין השיעה והסונה, בין עמים (הערבי והכורדים למשל) ובין שבטים בלוב ובתימן. לכן – אמרתי – אחרי שתעשו שלום ביניכם אנחנו נצטרף לשלום הזה.

אבל הדבר שהרגיז את הצופים ביותר היה כאשר לקחתי פסוק מהקוראן "אתם (המוסלמים) האומה הטובה ביותר שיצאה לאנושות" ושיניתי מילה אחת ואמרתי: "אתם האומה הגרועה ביותר שיצאה לאנושות, מי רוצה להתקרב אליכם? מי רוצה לדבר אתכם? העולם הערבי כושל, האומה האסלאמית כושלת! ביצה של אש, דם ודמעות."

המשתתף הנגדי, שיח' עבד אלרחמן קוקי, אסלאמיסט סורי שדעותיו נמצאות בין חמאס ואלקאעדה, הפגין בורות מוחלטת בהיסטוריה של עם ישראל וארץ ישראל.

מאז יום רביעי, 13 בדצמבר, יום אחרי שידור התכנית, התקשורת הערבית גועשת ורועשת בשל השתתפותי בתוכנית ובשל הדברים שאמרתי בה. עשרות מאמרים בעיתונים ובאתרים, עשרות התייחסויות בתקשורת המשודרת, אלפי תגובות בפייסבוק ובטוויטר, שחלקן הקטן תומך בדברים שאמרתי, אך רובן מביע תרעומת רבה עליי בשל הדברים שאמרתי, על אל-ג'זירה ששידרה את דבריי ועל פיצל אלקאסם שהזמין אותי.

העיתון אלח'ליג' היוצא לאור במפרץ פירסם מאמר של ד"ר עבדאללה אלסויחי תחת הכותרת: "הו אל-ג'זירה, האם אנחנו האומה הגרועה ביותר?" במאמר הוא תוקף את המנחה, פיצל אלקאסם, על שהפלה לטובה במהלך הדיון את האורח הישראלי על חשבון האורח המוסלמי.

ייתכן שהוא צודק, כי אחת השאלות ששאל פיצל אלקאסם את השיח' קוקי היתה: "מה אתם עושים למען שחרור ירושלים? יורים טילי טוויטר? זורקים פצצות פייסבוק?"

במהלך התוכנית גם הובאו קטעים של נאומי חסן נצראללה, אביר ההתנגדות הערבית לישראל, המשווים את ההתלהבות שלו כשדיבר על המעורבות של חיזבאללה בסוריה, מול הרוגע והשלווה שהוא הקרין כשדיבר על ישראל. נגד המורדים בסוריה הוא קרא להשתמש בכל סוגי הנשק ואילו נגד ישראל הוא קרא להפעיל את המדיה החברתית.

אחד התומכים בדבריי כתב בטוויטר: "הנבל הציוני הזה צודק, אנחנו באמת אומה בעייתית מאוד." אחר כתב "האלימות שפשתה בינינו והשחיטות בשם האסלאם (=דאעש) הן הבעייה הראשית שלנו, לא ישראל."

אלא שמנגד התקשורת הערבית גם מלאה במסר הפוך. מישהו, כנראה פלסטיני, שלח לי בפייסבוק את המסר הבא: "האם אתה באמת חוקר במדעי העולם הערבי והאסלאם? אני חושב שזה מוגזם וכי אתה רק מרגל שפל המתפרנס מהמציאות הכואבת של עמי האזור. הסטריאוטיפ של היהודי בקרב אומות העולם לא השתנה. היהודי הוא עדיין האיש האופורטוניסטי, השקרן, הפחדן, שמתחפש לטוב ומבלבל את כולם. היהודי מעריץ כסף ומקדיש לו את עצמו, את כבודו ואת כל מה שיש לו כדי להשיג אותו. היה בטוח, מרדכי, כי הימצאותכם היום על אדמת פלסטין היא זמנית והסתלקותכם ממנה היא מחויבת על פי חוקי הפיזיקה הבינלאומיים. ההימצאות הזמנית שלכם בפלסטין היא רק בזכות המחנה הצלבני האירופי ושרות לאינטרסים שלו. אתם בסך הכול רק עבדי התקופה ובמהרה יסתלקו הסיבות שהביאו להופעתכם בארצנו... דע, מרדכי, שקללת אללה תרדוף אחריכם יחד עם קללת כל בני האדם. כל עמי העולם שונאים אתכם, נגעלים מכם ומקווים שתיכחדו בהקדם האפשרי, כי הם מכירים אתכם היטב אבל היום הם הולכים איתכם ומסכימים איתכם לזמן מה. הכפירה הפוליטית שלכם והטענה הכוזבת שלכם לבעלות על פלסטין היא המשך לכפירה הדתית שלכם (שלא האמנתם במוחמד). לא היה לכם שום מציאות בעבר ולכן לא תהיה לכם שום מציאות בעתיד. ואם אתם מהמרים על מצב המשטרים הערבים ותפקידם בחיזוק הימצאותכם בפלסטין, אתם מהמרים על משענת קנה רצוץ ותיכשלו באופן נחרץ. אתה יודע היטב שהאוייב האמיתי שלכם איננו הערבים כולם אלא הפלסטינים, שכן הם הקללה הנצחית שלכם אשר תרדוף אתכם מאות שנים עד יום הדין. בוש והיכלם, מרדכי, כי אתה יהודי."

אחרים מאשימים את פיצל אלקאסם בבגידה באומה הערבית ובמתן אפשרות לציונים להשמיע את דברי הארס שלהם נגד האומה הערבית והאסלאמית, ודוברים אחרים משוכנעים שאל-ג'זירה היא ערוץ המופעל וממומן בידי המוסד הישראלי.

אלא שהדברים מסובכים עוד יותר. נודע לי ממקורות באל-ג'זירה שהיתה התנגדות עזה לשידור התוכנית איתי, וההתנגדות הגיעה בעיקר מכיוונו של ג'מאל ריאן, הקריין הראשי והממונה על התוכן של הערוץ. הוא פלסטיני בן 64, יליד טול כרם, שגדל בירדן ויש שמועות שהוא היה פעיל באחים המוסלמים ולכן המלך חוסין סילק אותו מירדן. ריאן פנה לקטר, היה בצוות ההקמה של אל-ג'זירה והיה השדרן הראשון שעלה לאוויר בערוץ, בנובמבר 1996.

ג'מאל ריאן ריאיין אותי במהדורת חדשות שהוא הגיש ב-1 ביוני 2008, ערב יום ירושלים, על הבנייה הישראלית בירושלים, וכבר אז התעמתתי איתו בעניין זכויות היהודים לבנות בבירתם מזה 3000 שנה, כשאבות המוסלמים היו שותים יין, קוברים את בנותיהם בחיים ועובדים אלילים ואלילות. מאז הוא לא הזמין אותי להופיע בתוכניותיו וכנראה שהוא מתנגד להופעתי באל-ג'זירה בכלל. זו הסיבה להתנגדותו להשתתפותי בתוכנית של פיצל אלקאסם, אלא שכאמור לעיל, התכנית הזו מופקת בחברה החיצונית של אלקאסם, שעמד על שידור התוכנית כפי שהיא.

הסערה התקשורתית טרם שככה, והמסקנה שאני מסיק ממנה היא שעל ישראל להציב מול העולם הערבי אנשים יודעי ערבית ספרותית על בוריה, בקיאים בהיסטוריה ובתרבות הערבית, בעלי ידע רחב ועמוק באסלאם והם בעלי ביטחון לעמוד מול שונאי ישראל ולהעמידם על מקומם גם בתקשורת הערבית. אם ישראל רוצה להתקבל במזרח התיכון היא חייבת להקרין עוצמה, נחישות וידע, כי אלו הן התכונות שהמזרח התיכון מעריך ומוקיר.

מי שמוכן לוותר על ביתו, אדמתו וזכויותיו נתפס במזרח התיכון כבזוי ונקלה, שיקבל בעיטה שתעיף אותו לעזאזל. אם ישראל רוצה לחיות עם שכניה בשלום היא חייבת להקרין כוח, נחישות ואמונה בצדקת הדרך, כי רק כך יכבדו אותה ויניחו לה לשלום.

מרדכי קידר

* * *

מרדכי קידר מתמודד בערבית שוטפת

מול שיח' מוסלמי נבער

ומנצל את הראיון הסוער כדי לדבר "דוגרי" אל העולם הערבי.

יש תרגום עברי בגוף הראיון

https://youtu.be/CpSp1_v6ItA

* * *

איזה אסון

יש לנו נשיא אמריקאי

שמכיר בירושלים כבירת ישראל!

* * *

עמוס גלבוע

הצהרות טראמפ חושפות חלקי עולם משוגע

כאשר באים ומאימים שהכרת טראמפ בירושלים כבירהת ישראל תדליק את האזור, זה גובל בשיגעון. כל האזור בוער כבר 8 שנים אז לבוא ולאיים עליו בדליקה? ובכלל מתי סבבי העימות בינינו לבין הפלסטינים הדליקו איזושהי מדורה באזור?

הצהרת הנשיא טראמפ בעניין ירושלים האירה את אחת מנקודות השיגעון והטמטום המאפיינות חוגים רחבים בעולמנו. ובמה דברים אמורים?  בנבואות, ובתחזיות הזעם שדברי טראמפ יבעירו את האזור ויערערו את יציבותו. שריפה גדולה תבוא עלינו הייתה הצעקה המשותפת.

זה שהפלסטינים מייללים באורח קבוע שכל האזור, ואפילו כל העולם, יתלקח בעקבות מעשיה "הברבריים של ישראל" – בזה אין חדש וזה כל כך טבעי להם; זה  שאצלנו מצויים פרשנים ופוליטיקאים שכל "שני וחמישי" מאיימים באינתיפאדה איומה, וכמהים שהיא תבוא, גם בזה אין חדש. אצלם אפילו תגרה עם נערות פלסטינאיות  עלולה לגלוש לדליקה מזרח תיכונית. אבל מה שקשה לי להבין הוא מדוע הצמרת המדינית האירופאית כל כך מודאגת שעצם ההכרה בירושלים כבירת ישראל  תביא לזעזוע טקטוני במזרח התיכון? על בסיס מה הם אומרים זאת?  ניסיון העבר? ראיית נולד פלאית? ובראשם, איך לא, שרת החוץ של האיחוד, המרבה לפקוד את טהרן כאילו היתה ביתה השני, הגדילה לאיים כאשר חיוך דקיק על שפתיה: " ההחלטה מחזירה אותנו לימים אפלים."

למה התכוונה?

כל אחד ועולם הדימויים שלו.

תהיינה הסיבות אשר תהיינה לפנינו תופעה מדהימה באיוולת שבה, ובו בזמן מעוררת צחוק. מזה כמעט 8 שנים האזור בוער בדליקה אחת גדולה, חסר כל יציבות. דומה שכמעט כולו שקע בחורבות של רעידת אדמה. למעלה מ-600 אלף הרוגים, מיליוני פצועים, מיליוני פליטים, הרס וחורבן תשתיות של מדינות; רק בסוריה נהרסו למעלה מ-400 בתי חולים; אין כמעט מדינה שאין בה דליקות: מתימן, דרך סעודיה, לעיראק, לסוריה, ללבנון, למצרים, ללוב. 

אז מול מציאות כזאת באים ומאיימים שהאזור יידלק? היער נשרף, ומאיימים לשרוף אותו? כל הבית שלך בוער, ושכניך מאיימים שישרפו אותו? אולי עושים כך בבית משוגעים?!

זה שחלק מהעולם שלנו מצוי מזה שנים בנשף מסכות של תרבות הפוליטיקלי קורקט, זה כמובן ידוע. אבל גם בית משוגעים שבו מאיימים ב"ימים אפלים" שעה שאלפי ילדים בסוריה נרצחים בגז? שעה שנשיא סוריה, שהוגדר ע"י שר החוץ האמריקאי כמפלצת, יושב בוועדת האו"מ לזכויות אדם באמצעות שליחיו?

והצהרת טראמפ בעניין ירושלים מביאה אותי לנאומו האחרון, 18 בדצמבר, על מדיניות הביטחון הלאומי של ממשלו. בין השאר נקבע שם כי הסכסוך הישראלי-פלסטיני  כבר אינו הגורם המרכזי המונע שלום ושגשוג באזור; היא אינה המקור לבעיות האזור. המקור עכשיו הוא איראן וארגוני הטרור האסלאמי הקיצוני. ממשלו של אובמה חשב ההיפך מכך, תרם לדליקה הגדולה באזור וקיווה שאם הוא יצליח למנוע בנייה בהר חומה, רוח הקודש תכבה את השריפות באזור.

האירופים עדין חושבים כמו אובמה.

אז, ברכות לטראמפ, אבל  יש לי שתי הערות בסיסיות:  האחת,  חוסר היציבות באזור, היעדר שגשוג וקדמה ושלום, הם תולדה של הרבה גורמי יסוד  חברתיים, דתיים, כלכליים והיסטוריים. איראן וגורמי האסלאם הקיצוני הם מסימני התקופה הנוכחית הנשענים על חוסר היציבות הקבוע ומנצלים אותו. 

השנייה, כל עוד חיינו בעולם הפטרו-דולרים, שהקנה עוצמה אדירה למדינות ערב ולא היה הסכם השלום שלנו עם מצרים – לסכסוך  בינינו לבין מדינות ערב היתה השפעה על האזור. מהרגע שהסכסוך הוא רק בינינו לבין הפלסטינים – הוא הפך למקומי. דליקה מקומית קטנה שאינה יכולה להדליק את האזור. נא לעיין בערכים: אינתיפאדות, ושלושה סיבובי המלחמה בעזה.

החריג הבולט: חיזבאללה, בגלל הקשר החזק שלו עם איראן. וכאן חוזרים לנאום המדיניות של טראמפ ולשאלה המציקה: איך הוא רוצה לפעול מול איראן וחיזבאללה. לא רק במילים.

עמוס גלבוע

* * *

מנחם רהט

ציונים ללא ציונות

ארץ ישראל נזדעזעה ת"ק על ת"ק פרסה. נבלה נעשתה בישראל. בהיוודע דבר הסתלקותו של זקן ראשי הישיבות הרב אהרון לייב שטיינמן, פצחו בני בליעל, ריקים ופוחזים, בחגיגות פטירתו של הצדיק הסגפן מבני ברק. הם פירסמו פשקווילים מטורפים טעוני איבה תהומית, יצאו בריקודי שמחה מטורללים (בצל דגלי אש"ף שצויירו על קירות הבתים הסמוכים), והדפיסו עיתוני פלסתר מטונפים ומכוערים. במקום אחד אף פתחו שולחן מטעמים, ועליו הכתובת (לא נגענו): "נתנדב לרגל פגירת המסית ומדיח ההולך בדרכי קוק ימ"ש שטיינמאן כמ"ש בשולחן ערוך: אוכלין ושותין." לא ייאמן, אבל עובדה מזעזעת.

הם קוראים לעצמם חרדים, מתלבשים כמותם ונראים כמותם, אבל בתוך תוכם אינם אלא אפיקורסים: כופרים בתורת משה ומרימים יד בפסיקות חז"ל, שהזהירו שכל המבזה תלמיד חכם, אין רפואה למכתו. יצורים בזויים אלה כינו את הרב שטיינמן באחד הפשקווילים שהופק בגרפיקה חגיגית, משל מדובר בשמחת חתונה, בתואר רשע, והוסיפו 'שם רשעים ירקב' ו'באבוד רשעים רינה,' ועוד גידופים כהנה וכהנה. באחד מעיתוני הפלסתר שלהם כתבו: "הפורץ גדר הנודע הר"מ מבני ברק מת," ואלה רק דוגמיות לגודל שמחתם, לרגל פטירת הרב הישיש.

על מה רגשו גויים? הסתלקותו של הרב שטיינמן, חשפה קו שבר נסתר, הפוקד את הציבור החרדי, בשאלת היחס למדינה, לחברה הישראלית, לציונות, לעולם שמחוץ לגבולות המחנה החרדי. מצידו האחד של המיתרס ניצב מחנה גדול, רוב מניינו ובניינו של הציבור החרדי, שמתייחס למציאות בעיניים פרגמטיות, מושכלות. מחנה זה,שהרב שטיינמן היה מנהיגו הרוחני הבלתי רשמי,  חי בשלום, במידה זו או אחרת, עם הרוב החילוני, עם המדינה, עם הציונות.

ואילו בצד השני של המיתרס, ניצב מיעוט זעום אך צעקני, שמוציא שם רע לציבור החרדי כולו. מנחה אותו 'השקאפע' (השקפה) קיצונית, שמציבה אותו בעמדת אופוזיציה למדינת ישראל ולעם ישראל, ומובילה אותו לתיעוב תהומי של כל מה שבחוץ. 

פרופ' בנימין בראון, מגדולי חוקרי החברה החרדית, הגדיר את קבוצת הרוב במונח המבריק: 'ציונות ללא ציונות,' אך מדובר בעצם בציונים ללא ציונות. יהודים אלה מזדהים, לא תמיד בפומבי, עם האתוס הישראלי: שמחים בהישגי המדינה וכואבים בעיתות אבלה, גאים בה, מייחלים לנצחונותיה בשדה הקרב, רואים עצמם חלק בלתי נפרד ממנה, מתעבים את השמאל הרדיקלי ואת שקרני 'בצלם', 'שוברים שתיקה', הקרן החדשה ושאר ירקות, אף שלעולם לא יגדירו עצמם ציונים.

אלה הם חובבי ציון אמיתיים. אולי אנוסים מבחינה מסויימת, אבל ציונים. הם למשל מחבקים את המתנחלים, חלקם אף מתנחלים בעצמם, אך בעיקרון נטולי ציונות. עצם קישור המושג ציונות אליהם, מעורר בהם רתיעה. באתוס החרדי נתפסת הציונות כמהלך לחילון עם ישראל, ולכן אין להם חלק ונחלה בה. אבל מעשית הם ציונים. ציונים ללא ציונות.

דוגמה קטנה: קבוצת רוב זו, מכירה בזכותה של המדינה, שמשחררת רבבות בחורי ישיבות משירות צבאי, לבצע רישום פורמלי של הבחורים בלשכות הגיוס. הרב שטיינמן שלח אותם להתייצב לרישום. לפעמים הופנו השבאבניקים, יושבי הברזלים, בברכת הרב שטיינמן, לנח"ל החרדי, לבל יהיו הולכי בטל, ושילמדו מיקצוע. עקרונית הם מבינים את הצורך הקיומי בצבא חזק להגנת המדינה, אך לדעתם תרומת בחורי הישיבות לביטחון הלאומי, לא פחותה מן השירות בצבא. 

לעומת זאת, קבוצת המיעוט המיליטנטית, זו המוכרת גם בכינוי 'הפלג הירושלמי' (אף שאין להאשימה באחריות לכל פשקווילי השמחה והמחולות, שמקורם בקומץ קנאים סוררים, פרי באושים מתחתית החברה  החרדית), מסרבת אפילו לבצע רישום פורמלי בלשכת הגיוס. מפני שאינם שותפים בכלום לאתוס הישראלי.

מנהיגם, הרב שמואל אויערבך (שאביו הרב שלמה זלמן נודע כאוהב ישראל אמיתי), מתעב כל מה שמחוץ למחנה, ומורה לבחוריו להחרים את לשכת הגיוס. ענייני המדינה הם מחוץ לתחומי התעניינותם. אין להם אחריות כלפי אף אחד שמחוץ למחנה. לאחר שנציגיהם השתלטו בעורמה על היומון 'יתד נאמן', ועשו אותו פשקוויל הזוי שנמנע אפילו מלהזכיר את המילה 'הטמאה' צה"ל, הדיח אותם הרב שטיינמן מעריכתו וניהולו, וגם על זה לא סלחו לו. 

הסתלקות הרב שטיינמן לישיבה של מעלה, חשפה את זרמי המעמקים בעולם החרדי, והוכיחה בבירור מי מהם  ציוני ללא ציונות, ומי סתם מטורף.

מנחם רהט

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 20.12.17

* נאום בלהות – "אזרחיות ואזרחים יקרים! כידוע לכם, בימים אלה מתנהלת חקירה של חשדות שונים, שבהם אני חשוד.

מדינת ישראל היא מדינת חוק. במדינת חוק, אין אדם הניצב מעל החוק, גם לא ראש הממשלה. כאשר יש חשדות נגד ראש הממשלה, תפקידה של המשטרה לחקור אותן ביסודיות, ללא מורא, במקצועיות ובנחישות.

אני מאמין בצדקתי, ואני משוכנע שצדקתי תוכח בחקירות. אני מעוניין בחקירה, כדי להסיר מעליי כל חשד וצל של חשד, לנקות את שמי מכל רבב כדי שאשוב ואהנה מאמון הציבור.

יש לי אמון מלא בשלטון החוק בישראל ובגורמי האכיפה, ואני בטוח שהם יעשו את מלאכתם נאמנה, גם בחקירתי.

אני גאה במדינת ישראל, מדינה דמוקרטית, מדינת חוק, מדינה שבה הכל שווים בפני החוק. אני גאה להיות ראש ממשלה של מדינה כזאת."

זהו נאום של ראש ממשלה, שהוא מנהיג לאומי, אילו היה נקלע לחקירה משטרתית. כך היה נואם מנהיג ממלכתי, מנהיג אחראי.

הדבר האחרון שניתן לומר על נאום הבלהות של נתניהו, הוא שהיה זה נאום של ראש ממשלה. לא היה זה נאום של מנהיג לאומי. לא היה זה נאום של מנהיג ממלכתי. היה זה נאום מבהיל של איש מבוהל, שאינו בטוח בעצמו ובוודאי שלא בצדקתו, והוא מסית נגד שלטון החוק, נגד המשטרה, נגד חוקריו, ומשלהב את הרוחות בקרב חסידיו השוטים בנאום ביבים משתלח ושלוח רסן.

* אדמה חרוכה – אחרי שנתניהו כשל בניסיונו לחוקק את חוק קרנות המזבח ("הצרפתי") ואת החוק לשיבוש חקירת נתניהו ("ההמלצות"), הוא פתח במסע דה-לגיטימציה לסיכום המקצועי של החקירות ("המלצות"). מסע הדה-לגיטימציה נגד המשטרה מתאים לאדם שמנסה להשאיר סביבו ואחריו אדמה חרוכה, בחוסר אחריות לאומי משווע, כדי להציל את עצמו. אחריו המבול.

* חמור מכל החשדות – איני יודע מה תהיינה תוצאות חקירות ראש הממשלה. אולם מסע ההסתה שלו נגד שלטון החוק וגורמי האכיפה, מסע החקיקה שהוא מוביל, של חוקי מגה-שחיתות, חמורים הרבה יותר מכל החשדות שנחקרים.

* איפה הרעשנים? – למה בנימין נתניהו הזכיר בנאומו את החקירה נגד הנשיא ריבלין? כדי שהאספסוף ישרוק בוז לשמע שמו, והוא יוכל לומר בקריצה משהו כמו "תנו קצת כבוד..."

מוזר שהוא לא דאג לחלק רעשנים בכניסה.

אגב, טענתו שהמשטרה המליצה להעמיד לדין את ריבלין היתה שקר אופייני. המשטרה דווקא המליצה לסגור את התיק, והיועמ"ש קיבל את המלצתה.

* הפגנה בירושלים נגד השחיתות – בשבוע שעבר הסברתי למה לא אשתתף בהפגנה שבראשה עומד אלדד יניב, למרות הזדהותי עם המאבק נגד השחיתות. איני רוצה להיות סטטיסט בקמפיין שנועד לקדם פוליטית אדם שאין לי בו שמץ של אמון. איני רוצה להיות שותף במאבק שהוא המשך של ההפגנות האנרכיסטיות בפתח תקווה נגד היועמ"ש, שהיוו חבלה ביודעין במאבק בשחיתות.

עם זאת, איך אפשר לשתוק לנוכח השחיתות, לנוכח ראש ממשלה שמקבל "מתנות" במאות אלפי שקלים מטייקונים למימון אורח חיים נהנתני, רהבתני וראוותני? איך אפשר לשתוק לנוכח מסע הסתה כלפי המשטרה ונגד שלטון החוק, כולל שיימינג בזוי ואלים נגד מפכ"ל המשטרה, אך ורק כיוון שהוא נאמן לחוק ולמדינת ישראל ולא למי שמינה אותו? איך אפשר לשתוק מול תעשיית הקונספירציות המטורללות כלפי שלטון החוק בישראל, כאילו המשטרה "תופרת תיקים" ושאר הבלים ועלילות בזויות? איך אפשר לשתוק לנוכח מסע חקיקה מושחת, שנועד ליצור תשתית משפטית להלבנת שחיתות שלטונית – חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולהפוך את ראשות הממשלה לעיר מקלט למושחתים ואף ללא הגבלת זמן; החוק לשיבוש חקירות נגד בכירים ונגד שחיתות שלטונית ("ההמלצות" בכיבוסית), חוק שולה זקן ("ההקלטות" בכיבוסית) שנועד לשבש את האפשרות להפליל מושחתים באמצעות הקלטות סתר ועוד?

לא, איני רוצה להיות שותף בקמפיין שנועד לבנות את אלדד יניב, שמגלם את סוג הפוליטיקה שנגדה הוא יוצא כביכול. אבל איך אני יכול להיאבק בעד הנהגה המבוססת על ערכים של דוגמה אישית, טוהר מידות, ניקיון כפיים, יושרה, אמת ו"הצנע לכת"? איך אני יכול למחות נגד התנהלות מסואבת ומושחתת של ראש הממשלה, בלי קשר לשאלה האם הוא עבר עבירה פלילית, כי אני סבור שאזרחי ישראל צריכים להעמיד בפני הנהגתם רף מוסרי וערכי גבוה יותר מהסף הפלילי, של לא להיות פושע? איך אני יכול למחות נגד פֶטיש ה"משילות" כביכול, שבשמו שולח ראש הממשלה "מקורבים" לשליחויות הרגישות ביותר לביטחון המדינה ולכלכלתה, ובורח מאחריות כאשר הם "מסתבכים"?

בשבוע שעבר כתבתי שאיני מסוגל לקחת חלק בקמפיין של אלדד יניב, וההפגנה שלי תהיה מאחורי המקלדת, בכתיבה לעיתונים ולאתרים ולבלוג שלי ובפייסבוק. שמחתי שהרב שרלו נאם בהפגנה, וייצג בה אותי ושכמותי. אך אני לא יכולתי לעשות כן.

מסתבר שאיני היחיד שחש כך. יועז הנדל, אדם שאני מעריך מאוד, יוזם הפגנה חלופית נגד השחיתות, שאינה מוכתמת ביניביזם ואינה נגועה באלדדיזם. ההפגנה תתקיים במוצ"ש בכיכר ציון בירושלים. אני אשקיע שש שעות נהיגה הלוך ושוב, כי זו הפגנה חשובה מאוד.

* מטרת הדמות הבאה – יועז הנדל הודיע על ההפגנה שהוא יוזם נגד השחיתות בירושלים. עכשיו יעבור כובד המשקל של תעשיית הלינצ'טרנט מהרב שרלו ליועז הנדל.

* לאור חזונם של נביאי ישראל – במגילת העצמאות נאמר שמדינת ישראל "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל".

הרב יובל שרלו, צוק איתן של צדק, יושרה ואמת, הוא הגלגול העכשווי של נתן הנביא, של ישעיהו, ירמיהו, יחזקאל ועמוס.

כאשר אני קורא את דברי השטנה, השנאה, ההסתה, השיימינג והביזוי העלובים כלפיו של אזובי קיר מן הזן של גבי אביטל וחבר מרעיו, אני בטוח שבדומה לנביאי ישראל, כך הרב שרלו יעמוד איתן מול הרוחות הרעות, כפי שעשו קודמיו בימי התנ"ך.

* בחזית העיקרית – כאשר הרב שרלו עזב את הגולן, לא רק הצטערתי על כך, אלא גם כעסתי עליו. היה זה בעיצומו של המאבק נגד הנסיגה, והיינו זקוקים מאוד לאישיות בסדר הגודל שלו בין מובילי המאבק.

כששאלתי אותו מדוע הוא עשה כן, הוא אמר לי שאין מקום שהוא אוהב יותר מהגולן, אין מקום שהיה לו ולמשפחתו טוב יותר מאשר בגולן, אולם הוא מאמין שהחזית העיקרית שבה איש חינוך כמוהו צריך לפעול בה היא דווקא מרכז הארץ. תוכן החברה חשוב לא פחות מגבולותיה, ואם הוא רוצה להשפיע – שם מקומו.

התקשיתי לקבל את דבריו, אבל ניכרים דברי אמת, וידעתי שאכן זו מטרתו, זו תחושת הייעוד שלו.

ואכן, רבה השפעתו של הרב שרלו. הוא היה ממקימי רבני צה"ר ומהדמויות המרכזיות בארגון. כך גם בפורום תקנה, שנלחם בהטרדות מיניות של רבנים ובכירים בציונות הדתית. כמומחה מספר 1 לתחום של אתיקה ויהדות וכחבר בפורומים ציבוריים רבים וחשובים, והחשוב שבהם הוא ועדת סל התרופות. וכמובן בהובלת הישיבה, בלימוד תורה, בשיעורים והרצאות בפורומים רבים בכל רחבי הארץ (הוא תמיד נענה להזמנותיי ללמד ולהרצות, בגולן, בגליל, במכון לאסטרטגיה ציונית ובכל פורום שהייתי קשור אליו), ובמאמרים רבים בעיתונות הארצית. וכן מפעל השו"ת המקוון, שתלמידיו קיבצו לספרים, המבטאים את דרכו הייחודית, המשלבת דבקות עם מתינות ומחויבות לצדק ושימת ערך חיי אדם בראש סדר העדיפויות (מה שבא לידי ביטוי בין השאר בחינוך והסברה לנהיגה זהירה ובטוחה כמצווה ביהדות והצגת עבירות תנועה כעבירות דתיות או בתמיכתו החד משמעית בתרומת איברים להצלת חיי אדם ועוד).

הדבר המאפיין אותו יותר מכל, הוא היותו איש של יושרה ואמת, ואומץ לב לדבוק באמת גם במחיר הליכה נגד הזרם, במיליה החברתי שהוא משתייך אליו, הציונות הדתית.

לפני שנים אחדות, התכוונתי להציג את מועמדותי לתפקיד מסוים במשרד החינוך. פניתי אל הרב שרלו בבקשה שיהיה מליץ יושר בעדי באוזני חברו הקרוב, הרב שי פירון, שר החינוך. הרב שרלו השיב לי, שהוא רואה בי אדם מתאים לתפקיד וישמח אם אבחר לו, אבל כאשר הרב פירון נכנס לתפקידו הם שוחחו ביניהם, וסיכמו שהוא לא יתערב כלל בכל מה שקשור למינויים במשרד.

הערכתי מאוד את תשובתו הכנה. ולמען האמת, ממש לא הופתעתי. (אגב, בסופו של דבר המשרה לא יצאה לפועל – הוא סוכלה בידי המשפטיזציה הפקידותית).

* נגד כפייה – הדרת הנשים בחברה החרדית בכלל ובפוליטיקה ובהנהגה החרדית בפרט, מנוגדת לכל יישותי, לאמונתי ולערכיי, ומעוררת בי סלידה. אני עוקב באהדה ובהערכה אחר מאבקה של קבוצת נשים חרדיות לשינוי המצב.

אולם אני שולל מכל וכל את עתירתן לבג"צ לכפות על המפלגות החרדיות צירוף נשים לרשימותיהן לכנסת. אין זה מתפקידה של המדינה, לא באמצעות בית המשפט ולא באמצעות החוק, להתערב באופן בחירתם של מועמדי המפלגות לכנסת, ובוודאי ובוודאי שאין זה מתפקידה לכפות ערכים ותרבות על מגזרים בתוכה. יתר על כן, איני מאמין שניתן לכפות תרבות; כל ניסיון כזה רק מעורר התנגדות וגורם להתבצרות.

אני נגד כפייה דתית ונגד כפייה אנטי דתית. איני סבור שהנעשה בחברה החרדית אינו מעניינינו, שאל לנו להתערב ולהביע דעה, שעלינו לקבל אותם כמות שהן. להיפך – אני בעד שיח, בעד הידברות, בעד ויכוח, בעד התרסה, בעד אמירה, אבל נגד כפיי באמצעות החוק (ובוודאי באמצעות בית המשפט, בסוגיה שאינה אסורה על פי החוק).

הלוואי שהנשים החרדיות תתבענה את זכותן להיבחר, ולא תצבענה למפלגות החרדיות לכנסת. המבחן הרלוונטי הוא הקלפי. כל עוד מפלגות אלו זוכות במנדטים שלהן ביושר, באמצעות הקלפי – בחירתן דמוקרטית לחלוטין.

* נטולת איזון – מזה שנים אני מציע, במאמריי, לעגן את הבקרה השיפוטית בחוק יסוד. הצעתי היא, שבית המשפט העליון יוכל לבטל חוקים, רק במקרים חריגים, בהרכב של 9 שופטים לפחות וברוב של 2/3. שמחתי לקרוא, שזו בדיוק המלצתה של שרת המשפטים בהצעתה לחוק יסוד: חקיקה, שהיא עומדת להגיש.

אולם להצעתי היה גם צד שני, מאזן. אני בעד פסקת התגברות, אולם מקבילה לרוב הנדרש לצורך ביטול חוק – 2/3 מחברי הכנסת יוכלו להתגבר על פסילת חוק בידי בית המשפט. הצעתה של השרה שקד נטולת איזון לחלוטין. היא מדברת על כך שהרוב הקואליציוני האוטומטי, גם בממשלת 61 ח"כים, יוכל להתגבר על פסילת חוק. משמעות הצעתה היא הפיכת הבקרה השיפוטית חוכא ואיטלולא.

לא 2/3 (80 ח"כים)? בסדר. שיהיה 70 ח"כים. כך תהיה זו הצעת חוק מצוינת. אולם ללא רוב מיוחד, משמעותי, זהו חוק בלתי ראוי.

* דיון נוסף – החלטת הקבינט לבקש דיון נוסף בבית המשפט העליון בנושא גופות המחבלים, ולא לחוקק חוק שיסדיר את העניין, היא החלטה נכונה. הבעייה אינה היעדר חוק, אלא התערבות בית המשפט בנושא מדיני ביטחוני מובהק, שהוא באחריות הממשלה ובסמכותה. בוודאי שהתערבות כזאת בהרכב של שלושה שופטים בלבד וברוב דעות של 2:1 היא אבסורד. אם כבר בית המשפט דן בסוגייה כזאת, ואינו דוחה על הסף את העתירה, כפי שראוי היה שיעשה, מן הראוי שהדיון יהיה בהרכב של 9 שופטים. יש לקוות, שהרכב כזה יקבל החלטה אחרת; לא החלטה התומכת במדיניות הממשלה בנדון, אלא החלטה שבית המשפט אינו מתערב בסוגיה כזאת.

* חוק לעידוד הטרור – הניסיון העולמי מוכיח, שעונשי מוות מעולם לא הרתיעו טרוריסטים, לא בלמו את הטרור אלא רק עודדו אותו, החריפו אותו, הסלימו אותו והפכו טרוריסטים לגיבורים לאומיים ובינלאומיים ולמודל לחיקוי.

רוב מוחלט של המחבלים המבצעים פיגועים נהרגים בפיגוע. רבים מהם מתאבדים מלכתחילה. הם מחונכים מהגן להיות "שאהידים". כל מחבל שיוצא לפיגוע יודע שסיכוייו לצאת ממנו בחיים קלושים.

ודאי שעונשי מוות רק יעודדו את הטרור ויגבירו אותו. המוצאים להורג יהיו גיבורים לאומיים, מורמים מעם, שהנוער יחונך ללכת בעקבותיהם. אותם מחבלים ייהנו מהילה בינלאומית של "לוחמי חירות"; שמותיהם ותמונותיהם יהיו מוקד החדשות העולמית תוך חשיפת ממשלת ישראל ללחץ כבד ביותר כדי לבטל את עונש המוות. אם עונש המוות לא ייצא לפועל, הדבר יצטייר כחולשה וכניעה ויסלים את הטרור. אם עונש המוות יבוצע, הדבר יביא להסלמה רבתי ולמחאה אדירה בעולם נגד ישראל. אם יבוצע עונש מוות אחד, הוא יהיה ראשון ואחרון, וכשלעצמו יגרום נזק כבד.

למה? למה אנחנו צריכים להיות מטומטמים ולשרת את האינטרס של המרים באויבינו ולהעניק מתנות לטרור?

כל מה שכתבתי כאן ידוע גם להנהגה, אבל השילוב של הדמגוג הפופוליסט ליברמן עם חוסר המנהיגות של נתניהו, שאינו מעז לעצור את הפופוליזם הזה, עלול להביא לחקיקת החוק הרע הזה.

ואולי החלום הרטוב של נתניהו, הוא שהנשיא ריבלין (בווווזזזז) יחון את הנדון למוות, יוציא למדינת ישראל את הערמונים מהאש, ו"סביבת ראש הממשלה" תסית נגדו שהוא מסייע למחבלים.

* הדילמה התדמיתית – מרכיב משמעותי במאבק הערבי נגד מדינת ישראל, הוא המאבק על התודעה ועל תדמית ישראל בעולם. הגורמים העוינים את ישראל, מנסים להצביע עליה כעל מפלצת ועל צה"ל כצבא קלגסים דורסני ואלים. עלילת דם קולקטיבית, היא לב תעמולת הזוועה נגד מדינת ישראל וצה"ל. חוד החנית של המלחמה התעמולתית נגד מדינת ישראל, היא גורמים עוינים כ"שוברים שתיקה", דבוקת שוקן ו"בצלם".

"בצלם" מחמש את הפלשתינאים ביו"ש באלפי מצלמות וידיאו, שנועדו לחפש תמונות "מרשיעות" של חיילי צה"ל וקצינים הנוהגים על פי התסריט של עלילת הדם. אלפי מצלמות המתעדות מידי יום כמעט כל פיסת שטח, בקושי בקושי מצליחות לעיתים נדירות למצוא פירור של תמונה, שכאשר מוציאים אותה מן ההקשר יש בה צל צלו של הד קלוש של תעמולת הכזב.

את התוצאה המאכזבת והמתסכלת הזאת, מנסה האוייב לשנות באמצעות פרובוקציות מכוונות, שנועד לגרום לחיילים לאבד את עשתונותיהם ולהגיב בפראות מול המצלמה. זה מה שקרה עם הצעירה תמימי, שהעזה לתקוף חיילי צה"ל מול המצלמות, כדי לגרום להם לנקוט נגדה באלימות, ולהציג בעולם וב"הארץ" תמונת כזב המאוששת את דמותו של צה"ל על פי בדיות גדעון לוי, עמירה הס והשקרנים מ"שוברים שתיקה".

הדילמה הניצבת בפני צה"ל, היא איך לא לשרת את התעמולה האנטי ישראלית, ולא לנהוג על פי התסריט של הפרובוקציה, ומצד שני איך לא לפגוע בפעילות המבצעית ובהרתעה.

זו הדילמה שעמדה בפני כוח צה"ל בפרובוקציית תמימי. לטעמי, הכוח לא פעל באיזון הנכון. וכוונתי דווקא מהבחינה התדמיתית. עניינית, הנערה ואימהּ נעצרו בלילה שלמחרת הפרובוקציה. הנערה תבוא על עונשה. אבל הסרט עצמו, שבו נראים חיילים חסרי אונים מול אלימות של נערה, מזיק מאוד ופוגע בהרתעה.

הברירה אינה בין התנהגות ברברית, כפי שהפרובוקטורים רוצים שצה"ל ינהג בשירות תעמולת השקר, לבין חוסר אונים וחוסר תגובה. יש הרבה אפשרויות ביניים. ברגע שהצעירה התנפלה על החיילים, לא היה צריך לירות בה, לא להכות אותה, לא להשתולל, לא להתחרע ולא לאבד עשתונות; לא לנהוג על פי תסריטי "שוברים שתיקה" ולא לשחק לידי הפרובוקציה שלה, אלא בקור רוח ובמקצועיות לשלוף אזיקונים, להפעיל כוח סביר ככל הנדרש למעצר ולעצור אותה על המקום.

* הבייס – כותב אהוד בן עזר: "נתניהו נכנע לחרדים בעיקר באשמת יאיר לפיד ו'המחנה הציוני', שיושבים לריק באופוזיציה כאשר אין כמעט הבדלים בינם לבין הליכוד, במקום לשבת עמו יחד בממשלה."

אהוד שוכח, שלפיד ישב בממשלת נתניהו, עד שבגחמה הזויה וחסרת פשר הוא פיטר אותו וטלטל את מדינת ישראל לבחירות מיותרות ובזבזניות, רוויות שנאה הדדית בין חלקי העם, ואח"כ הקים ממשלה עם "הבייס", שהחרדים הם מרכיב מרכזי בו.

[אהוד: אורי שוכח כי נתניהו פיטר את לפיד כי ללפיד עלה השתן לראש ואצה לו הדרך לסלק בהקדם את נתניהו ולהיות ראש ממשלה במקומו].

* חזירות – המושג קפיטליזם חזירי, משמעותו – שלא כל קפיטליזם הוא חזירי. קפיטליזם תמיד מבוסס על שאיפה לרווח, ובשאיפה הזאת אין כל פסול; נהפוך הוא, היא המנוע של הכלכלה, של הפיתוח, של התעסוקה. אין סתירה מהותית בין רווח לסולידריות.

מהו קפיטליזם חזירי? קפיטליזם שרואה ברווח את חזות הכל, ולמענו הכל מותר – להתעמר בעובדים, להשחית את הסביבה, להתנכר לאינטרס הלאומי וכד'. קפיטליזם נאור, הוא קפיטליזם אחראי, שאחריותו אינה רק לרווח של הבעלים, אלא לבעלים, למנהלים, לעובדים, לספקים, ללקוחות, לסביבה ולאינטרס הלאומי. ושיקוליו צריכים לקחת בחשבון את מכלול האינטרסים הללו, מתוך הבנה שזה ייעודו.

חברת "טבע", בימי אלי הורביץ, היתה התגלמות הקפיטליזם הנאור, האחראי, הסולידרי. לא בכדי, הקפיטליזם הזה היה בן הברית של תנועת העבודה בבניית המשק הישראלי. חברת "טבע" בשנים האחרונות, היא התגלמות החזירות.

משכורות העתק המטורפות של המנהלים + האופציות והבונוסים ומצנחי הזהב לעת פרישה, מתורצים כהשקעה החשובה ביותר של העסק, כי הניהול הנכון הוא המפתח להצלחה, ובלי אותם תנאים, אי אפשר להתחרות על המנהלים הטובים.

אולם כאשר המנהלים כושלים – שום דבר אינו פוגע בהם. הם מנערים מעט אבק משרוולם וממשיכים בחגיגה. מי שנפגעים הם אלפי העובדים המסורים שהמשיכו לתת את הכל למען החברה תחת המנהלים הכושלים, בדיוק כמו תחת המנהלים המצליחים. מי שנפגעים הם בני משפחות העובדים, שמטה לחמם נשבר. מי שנפגעים הם הספקים ועובדיהם, שנפגעים מהמשבר (אותם השיח הציבורי שוכח, אך גם הפגיעה בהם גדולה).

ולהבדיל ממצנחי הזהב של הבכירים, תנאי הפרישה של העובדים המפוטרים מבישים ועלובים.

מי שנכנסו לתפקידי הניהול בתקופה קשה כל כך של החברה, מתוך ידיעה שהם עומדים לפטר אלפי עובדים, ולא התביישו לדרוש שכר דמיוני ותנאים מטורפים, ולבטח עוד יקבלו בונוסים מטורפים בזכות ה"התייעלות" הזאת, הם חזירים. ניהול אמיתי, בוודאי בעסקים בסדרי גודל כאלה, מחייב מנהיגות. אין מנהיגות ללא דוגמה אישית. ומי שדואג לרפד את תנאיו באופן כל כך קיצוני מחברה במצב כל כך קשה, כאשר הוא עומד לזרוק לכלבים אלפי עובדים, אינו מנהיג ולכן הוא אינו ראוי לניהול ברמות כאלו.

"טבע" הוא מפעל פרטי, ולכאורה – אל למדינה להתערב במה שקרה. אין זה נכון, כי המדינה השקיעה עשרות מיליארדי שקלים בחברה, באמצעות פטור מלא ממסים לחברה. האם הפטור היה מוצדק? אולי הוא היה גורף מדי, אך מטרתו הייתה חיובית – לקדם תעשייה שהעסיקה עובדים רבים כל כך, שחיזקה את אזורי הספר של המדינה, שקידמה כל כך את התעשיה הישראלית והביאה למדינת ישראל יוקרה רבה בעולם. כך שניתן לראות באותו פטור גורף – השקעה.

אולם ברגע שהמדינה השקיעה כל כך הרבה בחברה, אי אפשר לומר שאין לה מילה, ואל לה להתערב, כי זו חברה פרטית. יש לה מילה, ויש לה כלי להפעלת לחץ על החברה – ביטול הפטור ממס. ללא הפטור הזה, השיקול העסקי יחייב את החברה להתחשב באינטרס הלאומי של ישראל ולהימנע מפגיעה קשה כל כך בחברה הישראלית, בעובדים הישראליים בסְפָר הישראלי.

יש לשים גבול לחזירות.

* מסר חשוב – הקמת ועדת שרים מיוחדת לטיפול במשבר "טבע" והעובדה שראש הממשלה עצמו עומד בראשה, היא צעד חשוב ומסר חשוב. המסר הוא שהממשלה אינה רואה בפרשה עניין פרטי של עסק פרטי בשוק החופשי, שאין המדינה מתערבת בו, אלא בעייה לאומית שחובתה של המדינה לקחת אחריות על פתרונה.

אך המבחן יהיה בתוצאות עבודתה של ועדת השרים ובכך שהממשלה אכן תנקוט בכל האמצעים שבידה, כדי למנוע את צונאמי הפיטורין וסגירת המפעלים, ולא תסתפק בפגישה עם המנכ"ל.

* בכל מחיר – רבים ביקרו אותי על כך שנהגתי להגדיר את אובמה "צ'מברליין של המאה ה-21", שמדיניות הפייסנות שלו כלפי איראן והקנאות האיסלמיסטית פירושה הסכם בכל מחיר. הדגש הוא על "בכל מחיר".

תחקיר מגזין "פוליטיקו" מוכיח שאובמה בלם מבצע לסיכול פעילות פשע של חיזבאללה, כולל הברחות סמים והלבנות הון, גם עד אדמת ארה"ב, מחשש שהמבצע יחבל בהשגת הסכם מינכן 2 – הסכם הגרעין האיראני. בפעולתו זו, סייע אובמה לחיזבאללה, טוען "פוליטיקו", להפוך לאיום ביטחוני עולמי. סיכול הפעולה, נאמר בתחקיר, נעשה באופן שיטתי ועקבי.

לפי התחקיר סיכל אובמה את הניסיון לצמצם את פעילות אנשי חיזבאללה, ובהם אחד ממבריחי הקוקאין הגדולים בעולם שסיפק גם נשק כימי וקונבנציונלי לנשיא סוריה בשאר אסד, שבו השתמש הדיקטטור נגד בני עמו.

דומני שהתחקיר מאושש את הקביעה. ברק אובמה, צ'מברליין של המאה ה-21, היה אובססיבי במדיניות הפייסנות שלו. פייסנות בכל מחיר – עד טירוף.

הנזק החמור ביותר שעולל אובמה לשלום העולם, הוא כמובן הסכם הגרעין. זו הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם. מבחנו הגדול של טראמפ, יהיה מציאת הדרך לביטול ההסכם.

* הטלת דופי – במאמר שפרסמתי ב"ישראל היום" תקפתי בחריפות את עמירם לוין על דברים שאמר בראיון ל"מעריב". ובאופן כללי, אני מתנגד בתוקף לעמדותיו הפוליטיות של לוין. את המאמר פרסמתי גם בדף הפייסבוק שלי, וקיבלתי כמה תגובות "תמיכה" מחרידות, של ימננים שהעזו להטיל דופי בנאמנותו של לוין למדינת ישראל ולביטחונה ואף בתרומתו למדינה כקצין בצה"ל. היה אפילו חצוף ובור שהעז להשוות אותו לפטן, המנהיג הצרפתי הבוגד, שמכר את נשמתו לגרמניה הנאצית.

עמירם לוין, שנגדו יצאתי במאמר זה, היה קצין מעולה, מטובי המפקדים בצה"ל. צריך להיות אדם בזוי באופן קיצוני, כדי למחוק את עברו ואת תרומתו האדירה למדינת ישראל ולביטחונה. נכון, אני מתנגד לעמדותיו הפוליטיות של לוין, אבל אני מכבד אותו כלוחם וכקצין מצטיין. עמירם לוין נפצע שלוש פעמים והמשיך בשירותו הקרבי, בחוד החנית של צה"ל. הוא בעל צל"ש האלוף ואת העיטור הוא לא קנה בשקם. הוא היה לוחם וקצין בסיירת מטכ"ל ואחד הטובים שבין מפקדי הסיירת, קצין שריון מצטיין, אלוף פיקוד הצפון וסגן ראש המוסד. את זכויותיו הרבות אף זרזיר-מקלדת לא יוכל לקחת. אני חולק על דרכו הפוליטית ועל עמדותיו המדיניות, אבל מי שמטיל דופי בנאמנותו למדינה, הוא חלאה.

* חוץ מפרט שולי – אני מכבד את עמדותיו של לוין, להן אני מתנגד, זולת דבר אחד – התייצבותו לצד "שוברים שתיקה", המביישת את עברו הביטחוני. התייצבותו היתה הזויה ומגוחכת. הוא אמר שהוא תומך ב"שוברים שתיקה" ומתנגד רק לכך שהיא פועלת בחו"ל. זה הזכיר לי ידידה, הטוענת היא "דתייה במאה אחוז", חוץ משני דברים שוליים: היא אינה מאמינה באלוהים ואינה שומרת מצוות.

* אין חיה כזאת – ניסיתי להזמין תור במרפאת בוקעתא. באתר של "שירותי בריאות כללית", נכתב לי שאין יישוב כזה. ניסיתי "בוקעתה" – אותה תשובה. אין חיה כזאת.

* פינת הנוסטלגיה – זוכרים שפעם הייתה תופעה כזאת, של מים שהיו נופלים מן השמיים? קראו לה, כמדומני, גשם או משהו כזה.

* ביד הלשון: גשר אלנבי – בחנוכה מלאו מאה שנים לכיבוש ירושלים בידי בריטניה. אירוע זה, חודש לאחר הצהרת בלפור, התקבל בעם היהודי וביישוב היהודי בא"י בשמחה רבה. בין השאר נכתב לכבודו השיר "הבה נגילה".

מפקד הצבא הבריטי שכבש את א"י היה הפילדמרשל אדמונד הנרי היינמן אלנבי, מפקד חיל המשלוח המצרי. יש לציין שהמלחמה נמשכה עוד 10 חודשים לאחר כיבוש ירושלים, ואלנבי קצר ניצחונות נוספים, ובהם בקרב מגידו – קרב הפרשים הגדול האחרון בהיסטוריה, וכיבוש דמשק וחלב באוקטובר 2018. על ניצחונותיו במלחמה זכה אלנבי בתואר אצולה, "הוויקונט הראשון אלנבי ממגידו". במלחמה, אלנבי שכל את בנו היחיד מייקל הנרי היינמן אלנבי, שנפל בקרב פשנדל (בבלגיה). לאחר המלחמה אלנבי מונה לתפקיד מושל מצרים וסודן.

 אלנבי התקבל בידי היישוב העברי בא"י בהערצה והונצח במספר אתרים בארץ. המוכר שבהם הוא רחוב אלנבי בתל-אביב, אחד הרחובות המרכזיים בעיר. הרחוב, שנסלל ב-1911, נקרא עד אז דרך הים. שמו שונה בטקס חגיגי ב-1918, בנוכחותו של אלנבי.

בירושלים הונצח אלנבי בכיכר אלנבי. בחיפה בגן אלנבי ובשני רחובות הקרויים על שמו: רח' אלנבי ורח' מגידו.

גם בבאר שבע הוקם גן אלנבי. ורחובות אלנבי קיימים בערים רבות.

גם הבריטים הנציחו את שמו בארץ-ישראל. הם קראו על שמו את מחנה אלנבי בירושלים ואת גשר אלנבי על הירדן, מצפון ליריחו.

הגשר נבנה בידי הטורקים בשנות ה-90 של המאה ה-19, וקראו לו אל ע'וריניה, כשם אזור בקעת הירדן – אל-ע'ור. היה זה גשר עץ, שנהרס פעמיים, פעם בשיטפון ופעם נוספת בנסיגה הטורקית. הבריטים הקימו אותו לאחר המלחמה כגשר בטון, וקראו לו על שם מפקדם, גשר אלנבי.

במשך שנים רבות, תחת המנדט הבריטי, הגשר היה המעבר היחיד בין א"י המערבית ועבר הירדן המזרחי. הוא קרס ברעידת האדמה ב-1927 ונבנה מחדש. בליל הגשרים, ב-1946, פוצץ הפלמ"ח את הגשר.

בערבית הוא נקרא גשר חוסיין בן עלי, על שמו של מייסד השושלת ההאשמית.

אורי הייטנר

* * *

אבי דרורי

הצמצומים בטבע – ברכה לכלכלה הישראלית

הבהלה התקשורתית כיום סביב ״קריסת טבע״ שוב מייצרת לנו כותרות אפוקליפטיות ותחושה ציבורית קשה.

לצערי – כותרות אלו הם תוצר של ״פייק ניוז״ ובורות של אנשי תקשורת, שאינם מבינים דבר בנושא, או החמור מכך, המבקשים לעשות באירועים האחרונים ב"טבע" שימוש ציני לקידום אג׳נדה כלכלית-חברתית סוציאליסטית.

האמת – מעולם לא הייתי יותר אופטימי!

"טבע" אינה מפארת את הכלכלה הישראלית, זוהי חברה שמהותה ייצור זול של תרופות שהומצאו על ידי אחרים. דווקא התרופה היחידה שהביאה ל"טבע" את התוצאות העיסקיות הטובות ביותר זו הקופקסון, שהומצאה ע״י מדעני "טבע".

הצמצומים ב"טבע" יוצרים הזדמנויות אדירות לתעשיית התרופות הישראלית. כוח אדם איכותי ייקלט לתוך עשרות חברות בתחום, במיוחד חברות הזנק אשר מתקשות להשיג כוח אדם מדעי מיומן. מפעלי הייצור יירכשו ברובם ע״י תעשיית התרופות ואביזרי רפואיים – יש כאן עשרות רבות של מועמדים.

צריך לזכור שמדובר בצמצומים, לא קריסה, לכן חלק מהעובדים המפוטרים הולכים הביתה עם חבילות פיצויים, מה שיאפשר להם אולי להתחיל חברות הזנק משלהם, או לחלופין, יקנה להם מספיק זמן למציאת עבודה חלופית.

תקציב המדינה לא צפוי להיפגע כי "טבע" לא משלמת מיסים, אך התרחבות הסקטור לאחר קליטת עובדי "טבע" ע״י חברות מתחרות, תגדיל את הכנסות המדינה גם בטווח הקצר. "טבע" החדשה, זו שלאחר הצמצומים, תצטרך להגיע להסדר מיסים חדש עם המדינה וזו תזכה למסות הרבה יותר מפעם.

אני בעיקר צופה אצלנו תנופה בחדשנות בפיתוח ובייצור תרופות חדשות. מדינת ישראל מובילה כרגע מהפכה בינלאומית בתחום של מו״פ תרופות מבוססות קנאביס. עשרות חברות בישראל החלו לאחרונה לעסוק בתחום, עם גיוסי הון בחו״ל, ותעסוקה בישראל תוך כדי שת״פ עם הממסד הרפואי והאקדמי.

ביי ביי לדינוזאור הגנרי, שלום לחדשנות!

אבי דרורי

המחבר הוא יזם בתחום הקנאביס הרפואי.

* * *

יהודה דרורי

כיצד חיילינו יתמודדו עם הפרחחים הפלסטינים?

הצעירים הפלסטיניים הם הגיבורים העלובים ביותר. זורקי אבנים הרצים ביללות ברחובות כמו ג'וקים מסוממים, ואשר מצאו להם ספורט חדש/ישן להציגו בפני צלמי הטלויזיה שלהם. הם מתקרבים כדי סנטימטרים ספורים מהחייל שלנו, מקללים או או יורקים עליו בתקווה שינחית עליהם מכה – כזו שתקלט במצלמה, ואז הם הופכים לגיבורים גדולים בפני עצמם וחבריהם. צריך לרחם על העלובים הללו שזה כל מה שהם מסוגלים לעשות אבל מצד שני עליהם ללמוד לקח כל פעם שהם נטפלים לחיילינו.

לפיכך על המטכ"ל לחמש את החיילים הנמצאים במגע עם הפלסטנים בתרסיס פילפל (ואפילו בשוקר-חשמלי), להודיע שמי שמתקרב לחייל שלנו פחות מ-2 מטר – יחטוף... תראו כמה מהר יפסקו העימותים וכמה קשה יהיה לצלמים לתפוס תמונות של "מגע גופני" של הפרחחים עם חיילינו.

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

משה כהן

המשבר הגדול ביותר

לערוץ 10 יש שליח בושינגטון, מר ברק רביד. ביום 19 בדצמבר שמעתי את מר רביד מתבטא מעל גלי האתר: "דונלד טראמפ הביא למשבר הגדול ביותר ביחסי ישראל והערבים." 

הבנתי, לפני הכרזתו של טראמפ שירושלים היא בירת מדינת ישראל, התנהלו יחסי ישראל והערבים על מי  מנוחות. 

אבו מאזן העביר החלטות אנטי  ישראליות בתמיכת כל חברות האו"ם, לרבות ארה"ב, ושקט ושלווה שררו בעולם. 

עד שבא "האיש הבלתי צפוי" דונלד טראמפ עם הכרזתו ההזויה והפר את השקט והשלווה. 

"העולם כולו נגדנו" אינו הוכחה שעלילות הדם נגדנו נכונות, עיין ערך "רצח המשיח" "ושתיית דם תינוקות נוצריים בפסח."

אבל תמוה שמר רביד מעדיף שהעולם יהיה כולו נגדנו במקום שארה"ב הקטנה תהיה לצדנו. 

איני יודע את מיספר מאות המיליונים שמזרימה ארה"ב לפלסטינים. 

מה זכותה להתערב? 

רק לקונגו ולאיראן יש זכות להתערב.  

פעולות שיטור נגד עם אחר

בראיון רדיופוני הגיב אלוף (מיל') עמירם לוין להשפלת חייל צה"ל על ידי תקיפתם על יד נערות ערביות.

"זו המדיניות המוטעית של ממשלת ישראל השולחת את חיילי צה"ל לפעולות שיטור נגד עם אחר."

סליחה, לפני 1967 לא היה "עם אחר" והטרור והתוקפנות נגד מדינת  ישראל השתוללו ללא רסן. 

ובכלל, הצורך בפעולות שיטור נגד עם אחר אינו תופעה יוצאת דופן, האנגלים נקטו פעולות שיטור נגד טרוריסטים אירים, הספרדים נגד בסקים, הטורקים נגד כורדים, הבולגרים נגד הצוענים וכיו"ב. 

לא ברור, מה אתה מעדיף, מר לוין, לתת לטרור הערבי יד חופשית ללא פעולות שיטור? 

כדאי לך לעבור לשוויץ, למיטב ידיעתי אין שם פעולות שיטור.

הלוואי עלינו, אך בינתיים, מר עמירם לוין, שים לב שמצבנו שונה משוויץ.

משה כהן

ירושלים 

* * *

חברי סומליו"ן, סופרים ומשוררים לילדים ולנוער

ומערכת המכתב העיתי

אבלים וכואבים על מותה של חברתם הסופרת

רות ירדני-כץ

ומשתתפים באבל משפחתה

רות היתה מהמשתתפות החרוצות במכתב העיתי

ודיעותיה היו תמיד מקוריות ואמיצות

* * *

משה גרנות

מבט אל עולמו של השכן הגדול

על ספרו של נגיב מחפוז "בית בקהיר"

בתרגומו של סמי מיכאל

כרך ראשון, ספריית פועלים 1981, 327 עמ'

כרך שני, "כמאל", ספריית פועלים 1984, 327 עמ'

כרך שלישי, "דור שלישי", ספריית פועלים 1987, 249 עמ'

הרומן "בית בקהיר" הוא רומן ריאליסטי רחב יריעה, מעין מהדורה ערבית לרומנים רחבי היריעה באירופה בסוף המאה ה-19, תחילת המאה ה-20, כגון "מלחמה ושלום" ו"אנה קרנינה" של לב טולסטוי, "ז'אן כריסטוף" ו"הנפש הקסומה" של רומן רולן, "בית בודנברוק" ו"הר הקסמים" של תומאס מאן.

"בית בקהיר" עניינו בעיקר בית אחד, בית משפחתו של האב העריץ אחמד עבד אל ג'וואד, אך הוא מתפרש על פני קהיר כולה, כולל בתי הנגידים והשועים, זרועות הממשל והמשפט, בתי העניים, מאורות האלכוהול, בתי הזונות וכד'. כצפוי, ברומן רחב יריעה כזה, מוזכרות בו עלילותיהם של עשרות גיבורים וגיבורי  מישנה, אך כאמור, עיקר תשומת הלב ממוקדת במשפחתו של אחמד עבד אל ג'וואד, שהכול (אשתו, ילדיו, חבריו ומכריו) מכנים אותו "האדון", וכינוי זה מאפיין אותו, ולשם הנוחיות והקיצור אכנה אותו גם אני בחיבורי זה בשם "האדון".

הספר מתרכז בשלושה דורות במשפחה זאת, על הסתעפויותיהם בנישואין, ועל מכריהם. התקופה עליה מתרכז הספר היא בין מלחמת העולם הראשונה עד לשלהי מלחמת העולם השנייה. מצרים שהיתה לקולוניה בריטית ב-1882, הפכה לפרוטקטורט בריטי בשנים 1922-1914, ואז הפכה למונרכיה חוקתית (המלך פואד, ומ- 1936 – המלך פארוק), אבל בליווי ובנוכחות אנגלית. כל האירועים האלה באים לידי ביטוי בספר בוויכוחים שבין הגיבורים.

שני מאורעות זוכים לסיקור נרחב במיוחד:

א'. ההתקוממות של ההמונים נגד הבריטים בהנהגת סעד זע'לול (מייסד המפלגה הפטריוטית, "הוופד") ב-1919– ההמונים יצאו לרחובות בהפגנות, והבריטים קטלו רבים מהם בנשק חם.

ב'. במלחמת העולם השנייה – קהיר מופגזת, והתושבים מתרוצצים בחיפוש אחר מקלט.

לפני הדיון בספר אביא בתמצית, ודי ברפרוף, את סיפור המעשה: במשפחתו של "האדון" יש רעיה, בשם אמינה. יש לו בן בשם יאסין מאשתו הראשונה, הניה, (אותה הוא גירש משום שלא היתה מוכנה להיות כלואה בבית), יש ל"אדון" בן נוסף מאמינה ששמו פהמי, ושתי בנות: חדיג'ה ועאישה. "האדון" משליט טרור בבית: אשתו אינה רשאית לעזוב את הבית בלא אישורו, אפילו כדי לבקר את אימה, וכשהיא עושה זאת פעם (הוא נסע לרגל עסקיו לפורט סעיד), ולרוע מזלה, היא נפגעת על ידי מכונית, "האדון" ממתין שתחלים מהפגיעה, ואחר כך הוא מגרש אותה מהבית, והיא נאלצת לבקש מקלט אצל אימה. "האדון" מתייחס אל כל בני הבית כמו אל עבדים. הוא עצמו מתהולל כל לילה עם חבריו אצל בתי עינוגים עם זמרות שהן גם פילגשים, וחוזר הביתה אחרי חצות, כשריח האלכוהול נודף ממנו. אמינה קמה במיוחד ממיטתה, כדי להקביל את פניו, להפשיט אותו להגיש לו קערת רחצה, ואחר כך היא יושבת מולו על המחצלת שמא ידרוש ממנה עוד שירות. בתחילת נישואיהן היא העזה פנים להעיר על איחוריו בלילות ועל שתיית האלכוהול, שהיא אסורה על פי הדת. הוא איים עליה שאם תחזור על מילים אלו – הוא יכה אותה (כידוע, הכאת אישה מותרת על פי הקוראן – סורה ד' 39-38). פרנסתו של "האדון" מהחנות שבבעלותו היא בשפע, ולא רק שבבית יש משרתת (אום חנפי), מזווה וחדר אפייה המלאים כל טוב, הוא גם מצליח לממן את לימודי בניו (בנותיו לומדות רק בבי"ס יסודי), לתת מוהר לבנותיו ולקיים את אינספור פילגשיו. בבית הוא משליט טרור, מגדף את ילדיו ומכה אותם, אבל בחנות ובקרב חבריו ופילגשיו הוא איש מבדח, שהכול רוצים בקרבתו.

בנו, יאסין (מאשתו הראשונה) הוא העתק קריקטורי של אביו: הולל כמוהו, שתיין של אלכוהול, ורודף נשים חולני. הוא מנסה לאנוס את המשרתת (אום חנפי), ואביו נזעק נזעם לנוכח צריחותיה, ומעניש אותו. כשיאסין נשוי לזינב, בתו של מוחמד עפת, חברו של אביו, הוא מנסה לאנוס את המשרתת הכושית (נור), ואשתו תופסת אותו בקלקלתו. היא ואביה אינם מוותרים לו, ודורשים גירושין. "האדון" (שביכולתו לסרב), מחליט להסכים, כדי לא לאבד חבר. כשיאסין נשוי לאשתו השנייה מרים (קודם היו לו יחסים קרובים עם אימה של מרים, בהיג'ה!), נישואין שגרמו עוגמת נפש ל"אדון" כי אימה של מרים, בהיג'ה, היתה גם היא אחת מפילגשיו הרבות (כלומר, האב והבן הפכו את אימה של הכלה לפילגש שלהם!), הוא מביא הביתה את זנובה, מנגנת עוד, המשמשת גם פילגש לאביו (!). מרים מעוררת סקנדל גדול, והוא מגרש אותה, ונושא את זנובה למגינת ליבו של האב ושל כל המשפחה. כמו אביו הוא אינו חדל להתהולל עם נשים, אבל הוא ביש גדא גדול: פעם עקב אחרי אישה, ולא שם לב שזאת חדיג'ה אחותו. בפעם אחרת הוא מחזר אחרי דיירת בבניין, וזנובה תופסת אותו על חם, ומגרשת את הדיירת. בביקוריו אצל הנשים המשמשות לו פילגשים, הוא מתוודע להוללות של אביו, אבל זה לא מונע כהוא זה את אהדתו וכבודו כלפיו.

הבן השני (של "האדון" ושל אמינה) הוא פהמי, אידיאליסט ופטריוט גדול. הוא נהג להביט אל מרים שכנתו (לימים – אשתו של יאסין), ביקש מאימו לרחרח אצל אביו אם הוא מסכים שיישא אותה לאישה. "האדון" מתחלחל כשהבין שבנו הביט בשכנה, בניגוד לכללי הצניעות, וכי מרים חשפה את פניה בפניו – מעשה פשע שלא יעלה על הדעת (ההתנגדות באמת נובעת מכך שאימה היתה פילגשו, כאמור). כצפוי, פהמי נכנע לאביו בעניין הזה, אבל בדבר אחד הוא איננו מוכן להיכנע – הוא אינו מוכן לוותר על פעילותו במחתרת נגד הבריטים (כרוזים, אסיפות, הפגנות). באחת ההפגנות, שהיתה באישור הבריטים, החיילים בכל זאת פותחים באש, ופהמי ועוד מפגינים נהרגים.

כמאל הוא הבן הצעיר, בכרך הראשון הוא מתואר כילד שובב בבית הספר היסודי, שקרן והרפתקן, מתיידד עם החיילים הבריטים, ולא שם לב שהם צוחקים עליו בגלל אפו וראשו הגדולים. הם מפתים אותו בשוקולד, והוא "משלם" בשירים שהוא שר להם.

בכרך השני הוא סטודנט בחוג לספרות (למגינת ליבו של אביו שהעדיף משפטים או מסחר), מתחבר לחוסיין שדאד, בן למשפחה עשירה הגרה בארמון, והשולחת את בניה ללמוד בפאריס. כמאל, שבשלב זה הוא מוסלמי אדוק, מתפעל מהחופש בו זוכים בבית הזה (שומו שמיים! נערות מדברות עם נערים), והוא מאוהב עד מעבר לאוזניים באחותו עאידה, ולא נתן דעתו על כך שהיא בעצם מהתלת בו, ואפילו לועגת לו (היא משווה אותו, בגלל אפו הגדול, לסירנו דה ברז'רק). היא מתחתנת עם חסן סלים, חבר אחר של חוסיין, צעיר ערמומי שבוודאי אין אפילו שמינית מהאהבה הגדולה של כמאל אל עאידה. בעקבות האכזבה הזאת כמאל איננו מתחתן לעולם.

מסתבר שגורלה של עאידה לא שפר עליה: בעלה בגד בה, והיא מתגרשת ממנו. אביה מאבד את כל רכושו במפולת המניות של 1930-1929, ומאבד עצמו לדעת. היא בורחת מצרפת בימי המלחמה יחד עם אימה, אחותה הקטנה, בדור, ושני ילדיה, לספרד, ומשם חזרה לקהיר, כשהן חיות בעוני, ולכן היא נאלצת להינשא כאישה שנייה לבעל עמדה כמפקח על בתי ספר, אלא שמיד אחרי החתונה היא נופלת למשכב ונפטרת. כמאל פוגש את בדור, אחותה, באוניברסיטה (הוא כבר רווק זקן, שומע חופשי), ומנסה לחזר אחריה, אך בשל חוסר יכולתו להחליט, גבר אחר זוכה לשאתה לאישה. כמאל משמש כמורה לאנגלית, ומפרסם מאמרים פילוסופיים, אשר בדרך הטבע, קוראיו מעטים. יש לו תחושה כבדה של החמצת החיים. הוא מסכים בליבו לדעתו של אחיינו אחמד (קומוניסט) שצריך לשאוף תמיד למהפכה מתמדת, להגשמת אידיאלים.

מבקרים מצביעים על קווים דומים בין חייו של נגיב מחפוז עצמו ובין חייו של גיבור הספר – כמאל.

חדיגה ועאישה, שתי הבנות של "האדון", מתנהגות כמו אימן כלפי האב, מנשקות את ידו ביראה, ולעולם תשרתנה אותו, לא תשבנה עימו לשולחן. חדיג'ה המבוגרת יותר, היא נערה מכוערת, שירשה כמו כמאל את האף הגדול של "האדון", אבל היא חרוצה מאוד, לעומת עאישה היפהפייה (שיער בלונדי, עיניים כחולות), שהיא עסוקה כל היום באיך היא נראית. האלמנה שווכאת (משפחה עשירה ממוצא טורקי), מבקשת לשדך לבנה השני, חליל, את עאשיה. בנה הראשון, אבראהים, התאלמן מאשתו, ושכל את שני בניו. הציפייה היא, כמובן, שהבת הבכורה תינשא ראשונה, אבל בלית ברירה מסכימים לשידוך.

במסיבת החתונה, מספרת ג'לילה הזמרת, בשיכרונה, כי "האדון" היה המאהב שלה, וכי זמרת אחרת בשם זבידה, גזלה אותו ממנה, ואחריה באו אחרות. כל הגילויים האלה אינם מפחיתים מהכבוד והיראה של המשפחה ושל החברים אל "האדון". לאחר זמן האלמנה שווכאת באה להציע שחדיג'ה תינשא לאבראהים האלמן שגילו כפליים מגילה. גורלה של עאישה נורא: חליל בעלה, ושני בניה חולים ומתים, ובתה היחידה, נעימה, שהיתה נשואה לעבד אל מונעם בן דודה, מתה בלידה. עאישה מסתגרת באבל נורא, וזיקנה קשה נוחתת עליה בלא עת.

מזלה של חדיג'ה שפר עליה: היא יולדת שני בנים: עבד אל מונעם ואחמד. הראשון מוסלמי אדוק, פעיל ב"אחים המוסלמים", והשני אתיאיסט, קומוניסט. בסוף הכרך השלישי מסופר ששניהם נעצרים מתוקף תקנות החירום, המתייחסות אל "האחים המוסלמים" ואל הקומוניסטים כאל מחתרות מסוכנות

על רדואן, בנו של יאסין מאשתו הראשונה, זיינב, מרומז שהוא הומוסקסואל, שונא נשים. הוא מצליח לשבות ביופיו את ליבו של עבד אל רחים עיסא פחה, שר רווק, כנראה גם כן הומוסקסואל, הופך להיות המזכיר שלו, ובשל הקשרים שלו בחלונות הגבוהים הוא מצליח להשתדל עבור אביו, שיעלה בדרגה, למרות הוללותו ושתיינותו, ולכמאל שלא יעבירו אותו למצרים העילית. מסתבר שבלי פרוטקציה קשה מאוד לשרוד במצרים המתוארת על ידי נגיב מחפוז.

הכרך השלישי מתאר הידרדרות כללית: "האדון" חולה מאוד, גוסס ונפטר, אמינה, שמצאה ניחומים אחרי מותו של בעלה בביקור בקברי קדושים, מקבלת שיתוק, וגם היא נפטרת. זבידה, שהייתה אהובתו של האדון, הופכת לשבר כלי לאחר שאיבדה את כל רכושה ובריאותה בשל התמכרותה לקוקאין. כאמור, שני נכדיו של "האדון" נעצרים בשל סיבות קוטביות.

מה שבולט ברומן הגדול הזה הוא הכישרון לעצב דמויות, שחיות ממש לנגד עיניו של הקורא. שום דמות איננה סטריאוטיפית, אפילו לא דמויות המשנה. "האדון", אמינה, יאסין, פהמי, קמאל, חדיג'ה, עאישה, האלמנה שווכאת, הזמרות-פילגשים ג'לילה, זבידה, זנובה, השר, מזכירו רדואן ועוד ועוד – עשרות דמויות – לכל אחת מהן קווי אופי מיוחדים שאינם נמהלים עם קווי האופי של דמויות אחרות.

דמות מעניינת, שאיננה קשורה במשפחה היא דמותו של שייך מתוואלי עבד אל צמד – האיש זקן מופלג, מטיף מוסר ל"אדון" על כך שהוא מתהולל (השייך עצמו היה מתהולל לא קטן בצעירותו), אבל מקבל ברצון את מתנת ידו. "האדון" ושאר חבריו אדוקים מאוד, ושם אללה ושליחו, וכן פסוקים מהקוראן תמיד על לשונם, אבל הם מצדיקים את השתייה ומעשי הזנונים שלהם בכך שבאמצעות צדקה לעניים ותפילה האל סולח.

הצביעות הזאת מודגשת בכל הספר. לדוגמה: יאסין הנואף והזנאי יש לו החוצפה לבוא בטענות לאימו שהיא מתחתנת ומתגרשת לסירוגין. מעשיה כל כך מרגיזים אותו עד שהוא מנתק כל קשר עימה. דוגמה אחרת: "האדון" מבלה את כל לילותיו עם זמרות שהן גם פילגשיו, אבל בחתונתה של חדיג'ה הוא לא מרשה לשכור זמרת, כי זה לא מהוגן...

זינב תופסת את יאסין על חם כשהוא מנסה לאנוס את שפחתה הכושית נור. "האדון" טוען שהצעקות שלה בעקבות המעשה הן ראויות לגינוי יותר אפילו מהמעשה של בנו. אישה צריכה לבלוע את כל מעלליו של בעלה ולשתוק. אישה נחשבת כמו נעליים – גבר יכול לזרוק נעליים, נעליים לא יכולות לזרוק גבר.

אחת הסצינות המדהימות בספר מתרחשת לאחר גירושה של אמינה מהבית. הילדים משתוקקים שאימם תחזור הביתה, אבל אף אחד לא מעז לפנות ל"אדון" – הפחד ממנו הוא כל כך נורא שאינם מסוגלים להתמודד עמו גם כאשר הוא מחליט החלטה אכזרית כזאת, שסיבתה חסרת שחר לחלוטין – וכי אשתו היא אסירה שאסור לה בשום אופן לצאת מהבית?! לבסוף, דווקא הבן הקטן כמאל, מעז לבקר את אביו בחנותו, מנשק את ידו, ולפני שהוא בורח מפניו פולט בקשה להחזיר את אימא הביתה.

הסצינות ההמוניות מתוארות בכישרון גדול, אני מתכוון להפגנות המדממות, להתקהלויות במסגד אל-חוסיין (הוא נכדו של מוחמד, שלפי המסורת ראשו הערוף קבור בו), הלינץ' שכמעט ערכו במסגד ליאסין המואשם שהוא מרגל לטובת האנגלים.

פחות התלהבתי מרמת השיח: התחושה היא שאין בהווי הזה שיח חולין, הכול פונים זה לזה בשפה נעלה, וחברים נואמים זה לזה. ייתכן שכך הוא השיח בשפה הערבית, שלצערי, אינני שולט בשפה הזאת, אבל כפי שהתרגום עומד לנגד עיני הקורא – זה נראה ממש מלאכותי. וכן, אנו פוגשים ברומן מורים, עורכי דין, שופטים וכו', אבל נגיב מחפוז איננו טורח לתאר, ולו כלאחר יד, את ההווי במוסדות שהגיבורים פועלים בהם. נדמה כאילו כל חייהם נסבים סביב שתיית קפה, מריבות משפחתיות, בילויים במסבאות וכד'.

נגיב מחפוז מפליא לתאר את הקידמה המזדחלת בחברה המצרית באמצעות תיאור קורותיהם של משפחת "האדון": בדור הראשון יש עריצות מצד הגבר, והאישה וילדיה מתנהגים כמו עבדים. בדור השני, מסתבר שחדיג'ה מזלזלת בבעלה אבראהים, שבגלל עושרו הוא בטל כל היום. פהמי נעשה מהפכן בניגוד לעמדה הקשוחה של אביו, וכמאל מתפעל מהאווירה החופשית בבית שדאד הספוג בתרבות צרפתית,ולימים הוא מתנתק מכל סממן דתי. חליל, בעלה של עאישה, מרשה לה לשיר ולעשן.

בדור השלישי יש כבר הומוסקסואל (אמנם לא מוצהר), קומוניסט, וחבר ב"אחים המוסלמים". פואד חמזאווי, בנו של העוזר (למעשה, משרת) של "האדון", לומד משפטים, ולימים מכהן כשופט. אחמד, נכדו של "האדון" מתחתן עם סוסן, מזכירה של כתב עת, מדלת העם (משפחתה גרה במרתף ברחוב שכולם יהודים – אגב, זה המקום היחיד ברומן בו מוזכרים יהודים – כרך ג' עמ' 203). באוניברסיטה לומדות נערות, והן מדברות חופשי עם נערים. היחיד שנשאר עם דעות אטוויסטיות הוא בן הדור השני – יאסין – שאיננו מאפשר לבתו להשיג השכלה, כי אישה נועדה לנישואין וללידות. הקידמה האיטית במתוארת ברומן זה, התנפצה, כידוע, מאוחר יותר; ונראה לי שאצלנו ההליך הוא הפוך: היינו מדינה נאורה שקידשה את ערך הליברליות והשוויון, והנה, עם התגברות כוחם של החרדים בפוליטיקה הישראלית, אנחנו חוזרים אחורנית אל העולם החשוך שלפני אלפי שנים.

"בית בקהיר" מסתיים באורח סמלי בדבריו של השייך הקשיש והסנילי השואל כל הנקרה בדרכו: "איפה הדרך לגן עדן?"

משה גרנות

אהוד: אל תגזים. הלוואי על מרבית העם המצרי כיום מידת החזרה-כביכול שלנו "אחורנית אל העולם החשוך"!

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מִשְׁלֵי שׁוּעָלִים מֵאֵת בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָן

(נִפְטַר: אֶמְצַע הַמֵּאָה ה-13)

נִדְפְּסוּ לָרִאשׁוֹנָה  במנטובה שי"ז 1557

תַּעֲבִיר (הַעֲבָרָה לִלְשׁוֹן יָמֵינוּ, 1982):  נוּרִית יוּבַל

הַגַּנָּב וְהַמְּכַשֵׁפָה

גַּנָּב נִרְדַּף, בְּלִי מְנוּחָה

נֶחְבָּא מֵעֵבָרֶ לִמְשׂוּכָה

וְעִם נַפְשׁוֹ נִהֵל שִׂיחָה.

מִשְׁלַח יָדוֹ, בְּתוֹר גַּנָב,

כְּבָר לֹא מָצָא חֵן בְּעֵינָיו;

הַפַּת אֵינָהּ מְזֻּמָּנָה

וּבָהּ כְּרוּכָה הַסַּכָּנָה

לִהְיוֹת תָּמִיד נִרְדָּף, נִמְלָט,

בִּשְׁבִיל שָׂכָר כָּל כָּךְ מוּעָט.

בִּמְצוּקָתוֹ, אוֹתוֹ גַּנָּב

כִּמְעַט נִחַם עַל מַעֲשָׂיו

וּכְבָר שָׁקַל מֵאַכְזָבָה

אִם לַחֲזֹר בּוֹ בִּתְּשׁוּבָה.

וְשָׁם, בַּסְּבַךְ, הָיְתָה תּוֹעָה

מְכַשֵפָה אַחַת רָעָה.

אֶת מְרִי נַפְשׁוֹ הָעֲיֵפָה

שָׁמְעָה אוֹתָהּ מְכַשֵׁפָה.

הִיא לֹא תַּסְכִּים שֶׁהָרִשְׁעוּת

תִּהְיֶה חֲלִילָה בְּמִעוּט!

צָרִיךְ לִשְׁמֹּר בְּקַּנָאוּת

אֲפִלּוּ עַל גַּנָּב פָּעוּט!

הִיא חִישׁ נִגְּשָׁה אֶל הַגַּנָּב,

עָרְכָה כִּבּוּד רַב לְפָנָיו,

וּכְשֶהַבֶּטֶן מְלֵאָה

אֶפְשָׁר לִשְׁמֹעַ עוֹד דֵּעָה,

מָה גַּם שֶׁיֵּשׁ לָהּ הַצָּעָה

לִכְרֹת עִמּוֹ בְּרִית נְכָלִים

לְמַעֲשֵׂי גְּנֵבָה גְּדוֹלִים!

לְכָל דִּבְרֵי הַנְּבָלָה

תִּתְרֹם אֶת כָּל הַהַשְׂכָּלָה

הַמְּכַשֵׁפִית, בָּהּ הִיא בְּקִיאָה –

הַלְּחָשִׁים, הַהַשְׁבָּעָה!

הָאִישׁ הִסְכִּים, וּבֶאֱמֶת

כֹּחוֹ גָּדֵל מְאֹד כָּעֵת

וְהוּא גָּנַב, שָׁדַד גָּזַל,

רָצַח, טָבַח וְלֹא חָמַל.

כָּל תּוֹעֵבָה וּמְזִּמָּה

פָּרְחוּ בְּהַצְלָחָה שְׁלֵמָה!

עַד שֶׁבְּיוֹם בָּהִיר אֶחָדִּ

בשְׁעַת גְּנֵבָה הָאִישׁ נִלְכַּד.

טָמְּנוּ מַלְכֹּדֶת לְנַפְשׁוֹ.

כָּל אִישׁ זִהָה אֶת רְכוּשׁוֹ

וְהוּא הוּקַע בְּרֹאשׁ חוּצוֹת

וְגַם הִכּוּהוּ נִמְרָצוֹת.

בְּמַר נַפְשׁוֹ הַמְּעֻנָּה

אֶל שֻׁתַּפְתּוֹ שָׁטַח תְּחִנָּה:

"דַּרְכֵּנוּ יַחַד נְכוֹנָה,

עַכְשָׁו עִזְרִי! הוֹשִיעִי נָא!"

וּמָה הַמְּכַשֵׁפָה עוֹנָה?

הִיא מְנַעֶרֶת אֶת חָצְנָהּ:

"אֵין לִי כָּל צֹרֶךְ בְּשֻּׁתָּף

אֲשֶר נָפַל, נִתְפָּשׂ בַּכַּף!

הִנֵּה דָּנּוּךָ לְמִּיתָה.

מָה אֶעֱשֶׂה בְּךָ עַתָּה?

דַּעַת שׁוֹפְטֶיךָ נֶחֱרָצָה!

אֵין בְּכֹחִי לָעוּץ עֵצָה.

מָה עוֹד מֵעֵז אַתָּה לִדְרֹשׁ?

אַל תְּבַלְבֵּל לִי אֶת הָרֹאשׁ!

הַשֻּׁתָּפִים לָעֲבֵרָה

יָדָם קָצְרָה בִּשְׁעַת צָרָה,

אֵין בְּכֹחָם לָעוּץ עָצָה

רוּחָם רָעָה, יָדָם – קְמוּצָה!

* * *

מ. זושצ'נקו

אבאל'ה

לא מזמן הכניסו לו, לווֹלוֹדקה גוֹסַיֶב בבית המשפט. קבעו לו אבהות לתינוק וחייבו אותו להפריש לו שליש מן המשכורת. אי-אפשר לתאר את יגונו של האב הצעיר המאושר. לכן הוא מתעצב מאוד-מאוד אל לִבו.

"מאז ומתמיד," הוא אומר, "מגעיל אותי להסתכל על תינוקות. הם בוטשים ברגליהם, צורחים, מתעטשים. והם מסוגלים, פשוט מאוד, גם לזהם לך את החולצה. פשוט אין מנוח מן התינוקות האלה.

"וכאן הא לך, עוד תחלוק להם, לזאטוטים האלה, כסף. תמסור לו שליש מן המשכורת שלך. כך סתם כאילו כלום. הרי אפשר אפילו ליפול למשכב מדבר שכזה. אמרתי זאת גם ישירות לשופט-העם."

"מצחיק," אמרתי, "שופט-העם," אמרתי, "פשוט מצחיקה היא אי נורמליות שכזאת,"  אני אומר, "כזה פירור קטן, ותיתן לו שליש. וכי למה לו שליש?" אני אומר, "התינוק," אני אומר, "לא שותה, לא מעשן ובקלפים לא משחק, והנה, תפריש לו מדֵי חודש. הרי אפשר," אני אומר, "ליפול למשכב מאי נורמליות שכזאת."

והשופט אומר:

"ואיך אתה ביחס לתינוק? האם אתה מודה, או לא?"

אני אומר:

"מוזרים הם דבריך, השופט-עם," אני אומר, "הדברים," אני אומר, "פשוט מעליבים כל-כך. מטבע הדברים," אני אומר, "זה לא תינוק שלי. אבל אני יודע של מי האינטריגות. זה," אני אומר, "מרוּסקה קוֹברוֹבה מתרגשת מן המחשבות שלה על הכסף שלי, שעה שאני," אני אומר, "מקבל שלושים ושניים רובלים. לך תמסור עשרה רובלים שבעים וחמש קופיקות – ומה יהיה אז? זאת אומרת," אני אומר, "אני אתהלך במכנסיים קרועים, וכאן," אני אומר, "ממש במקביל, מרוסקה תהיה קונה פסנתרים וביריות של משי בכסף שלי. טפו," אני אומר, "לעזאזל, אי-נעימויות שכאלה!"

והשופט אומר:

"ואולי הוא שלך. תנסה," הוא אומר, "להיזכר."

אני אומר:

"לי אין במה להיזכר. אני יכול," אני אומר, "ליפול למשכב מהִיזכרויות שכאלה... ובאשר למרוּסקה – באתי פעם אל הדירה כאשר הגעתי. ובחשמלית," אני אומר, "נסענו פעם. אני שילמתי. ורק," אני אומר, "אינני יכול בגלל זה להשליש תשלום חודשי במשך כל חיי. אל נא תבקש זאת..."

השופט אומר:

"מכיוון שאתה מסופק באשר לתינוק, אז אנחנו נבחן אותו עכשיו, כדי שניווכח, מה הם סימני ההיכר שלו."

ומרוּסקה עומדת כאן בסמוך ומסירה את חיתולי התינוק.

השופט מתבונן בתינוק ואומר:

"האף בצורתו דומה לך."

אני אומר:

"אני מבקש סליחה, לאף אינני מתכחש. האפון שלו, באמת, דומה לי! בעבור האפון," אני אומר, "אני תמיד מסוגל להשליש שלושה רובלים, או שלושה וחצי. אבל לעומת זאת," אני אומר, "שאר האורגניזם כולו איננו שלי. אני," אני אומר, "שחרחר לוהט, ואילו כאן," אני אומר, "במחילה, לוֹבן כמו דלת. בעבור לבן שכזה – רוּבּ או שניים וחצי אני יכול רק לשלשל. מה עוד," אני אומר, "שאין הוא אפילו מצוי בקשרי נישואין."

השופט אומר:

"הדמיון, אכן, איננו מוחלט. הגם שהאף," הוא אומר, "לגמרי כשל האבא'לה."

אני אומר:

"אין להתבסס על האף. האף," אני אומר, "כאילו שלי, אבל הנחיריים באף הם כאילו גם לא שלי – הם זעירים מאוד הנחיריים. הרשה נא לי, השופט-עם," אני אומר, "ללכת ולא להתעכב עוד."

ואילו השופט אומר:

"תמתין קצת. תיכף נרשום פסק דין."

ופוסקים – שליש מן המשכורת שלי.

אני אומר:

"טפו על כולם." אני אומר, "מִעִניינים שכאלה, אפשר ליפול למשכב."

1926

(תרגום מרוסית: יואל נץ)

* * *

יואל נץ

עוד פכים קטנים נוסטלגיים מן החיים שלי בקיבוץ

קישוטי הקיר בחדר האוכל

חלפה שנה מאז בואנו לשובל. הודיעו לנו, כי נסתיימה שנת הניסיון שלנו ושל אילנה ואלעזר גרנות, אשר עקרו לקיבוץ שובל מקיבוץ סאסא עם שני ילדיהם בהפרש של יום או יומיים מן היום בו רינה ואני באנו לשובל. אלעזר גרנות הוא משורר ופעיל בצמרת התנועה. בשיחת הקיבוץ הקרובה יעלה לדיון הסעיף לקבלתנו כחברים מן המניין. הבהירו לנו כי המעמד הוא טכסי בעיקרו. לאיש אין כוונה לערער על קבלתו של מי מאיתנו כחברים בקיבוץ. אדרבא, לשיחה יושווה אופי חגיגי ואף יוגש בו כיבוד קל. נציג מכל אחת משתי המשפחות מוזמן להשמיע דברו – ולא בהכרח נאום התואם את האירוע. יכול הוא להשמיע או לבצע קטע כטוב בעיניו, בשיר, בנגינה, בבדיחה, או בתצוגה מסוג כלשהו. כזה הוא מנהג המקום.

אתגר קשה הוצב בפניי. הרַף הונח לי בגובה בלתי הוגן: עליי להופיע בפני הציבור בסמוך להופעתו של משורר מורם מעם. התלבטתי לא מעט. לבסוף רשמתי מעין פיליטון. שלפתי מכיסי דף וקראתי כותרת "כישרונותיי הבלתי נדלים." קראתי בו כי לא אפצח באריה מאופרה משום היעדר התזמורת. שאין ביכולתי להפגין את כישרונותיי בבאלט האמנותי באין לרשותי במה גדולה מספיק. אמרתי שאני נמנע מלהשמיע מיצירותיי הספרותיות כדי לא להלבין ברבים את פניו של המשורר שיושב איתנו. האקוסטיקה העלובה כאן מונעת ממני להשמיע יצירה מוזיקלית מפרי עטי בנגינתי הווירטואוזית באחד מכלי המוזיקה, בהם שולט אני ללא מצרים. וויתרתי גם על הפגנת כישרוני הגדול באמנות הציור, משום שלא יעלה בידי אפילו להתקרב אל הרמה האמנותית שאין דוגמתה, כדוגמת הציורים שמקשטים את קירות חדר האוכל הזה.

נשמע צחקוק. אחריו עוד אחד. אחר כך פרץ צחוק והחברים מחאו לי כפיים בהתלהבות.

ואכן, קירותיו של חדר האוכל בקיבוץ שובל היו מקושטים בציורים ברמה בלתי ראויה בעליל. רבים מן החברים נוהגים היו לצקצק בלשונם ולנוד בראשיהם לקישוטים האלה בחברתם של ידידים קרובים. הפעם הושמעה ביקורת גלויה וסרקסטית בפרהסיה בפורום של שיחת קיבוץ...

כעבור ימים ספורים כוסו בסיד קישוטי הקיר בחדר האוכל. אמרו שאין טעם לקשט את הקירות מחדש, כיוון שקרב היום בו תושלם בנייתו של חדר האוכל החדש והמפואר.

אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי

השמירה בקיבוץ שובל שונה תכלית שינוי מזו שבכרמיה. ראשית – אין בכלל מגדל שמירה, ואין להשוות את מתח השמירה בשובל לזה שבכרמיה. קיבוץ שובל הוא אחד הישובים המרוחקים מכל גבולות המדינה שעה שכרמיה שוכן על גבול עזה.

דווקא שמחתי לקראת שבוע של שמירה, בהגיע תורי. נחמד לפוש מעט מעבודות השדה ולהתנער משגרת היום-יום אחת לכמה חודשים. הקושי טמון רק בהיפוך שעות העירות והשינה – ועל כך נאמר כבר שאין ארוחות חינם.

אני מדקלם בליבי שירים ופואמות ברוסית ובעברית מן הרבים שנחרתו בזיכרוני; אני מתבונן לי בשמי הצפון ומתַרגל את מציאת שעת הלילה על פי הכוכבים, בעזרת הנוסחה החשבונית שמתייחסת אל השבוע הסידורי בשנה ואל לוח השעון הדמיוני שמרכזו הוא כוכב הצפון ויצולה של העגלה הגדולה משמש בו מחוג השעות. אבל ראש לכל אלה – אני מציב לנגד עיני רוחי לוח שחמט ועליו העמדה מן המשחק המרתק אותי מבין משחקי התחרות מטעם "הפועל" של שחמט בכתב. אני בוחן בדמיוני מסעים, תכניות ונוסחים אפשריים שייווצרו בעקבות מסע זה או אחר... רבים מתאוננים על השעמום בשעות השמירה הארוכות. אני לעומתם אינני משתעמם בהן כלל ועיקר.

על השומר לבצע כמה וכמה מטלות במשך הלילה. בשעה היעודה צריך להפעיל מתג חשמל, להעביר כד חלב מן המטבח לבית הילדים. על גבי לוח המודעות תלויה "רשימה להעיר". בשעות הקטנות אני מעיר את הרפתן התורן לחליבת לילה ונזכר בטוּרְקוֹ, שהיה רפתן בכרמיה. והשומרים היו מתלוצצים ואומרים כי צריך לדרוש מטורקו שיאשר בכתב כי אמנם העירו אותו... בשעה הקרובה לזריחת השמש אני מעיר את נהג המשאית. הרשימה ארוכה, תדירות זמני ההערה גוברת ככל שקרב מועד הנץ השחר.

הערתי את פלוני. אני שב אל חדר האוכל לעיין ברשימה ומוצא כי עליי להמתין רבע שעה עד שיגיע המועד להעיר את החבר הבא בתור. אין כל הגיון שאשוב למשך דקות ספורות אל מסלול השמירה. אני עט על ההזדמנות, נכנס לאטריום, מסדר את כלי השחמט על הלוח בעמדת המשחק המסקרן, תאב להיווכח שלא החמצתי משהו בניתוח שערכתי הלילה. בעודי עומד ליד השולחן, שולח מבט לעבר הלוח וכלי השחמט שעליו, על כתף שמאל תלוי לי הרובה הצ'כי, ימיני מזיזה כלי שחמט והנה, מבעד לזכוכית החלון שבין האטריום לחדר האוכל אני רואה את בניוּמין נהג המשאית, אשר מזג לעצמו מן הקפה של בוקר ועכשיו הוא יושב ללגום ממנו בטרם צאתו לדרך.

אני מנופף לו לשלום, מביט בשעוני, יוצא את האטריום ושם את פעמיי להעיר את מי שהגיע זמנו להתעורר...

בעלון השבועי, המודפס בדפוס סטנסיל ומופץ בתאי המכתבים, הובא בין השאר לתשומת לב החברים, כי מן הראוי שחבר היוצא לשמירת לילה יזכור, כי ביטחונם של חברי הקיבוץ מופקד בידיו ואל לו לעסוק בעת השמירה בעיסוקים שאינם ממין העניין. ההערה מתייחסת אל חבר בעלמא היוצא לשמירה ולאו דווקא מפנה אצבע מאשימה לעברי. אבל כרגיל בקיבוץ, הכול יודעים במי ובמה מדובר.

...קיבלתי את רשות הדיבור בשיחת הקיבוץ:

"אני מבקש להסב את תשומת לב החברים אל מציאות החיים שלנו בקיבוץ. חיים אנו בחברה צפופה ובוחנים איש את זולתנו כמו מבעד לזכוכית מגדלת; אנו עוקבים אחר כל צעד ושעל שעושה החבר, ושופטים אותו ברוב המקרים לכף חובה. כמו מנקרים סטיגמה בעורו של מי שרק נחשד לדעתנו בעבירה ולא טורחים לבדוק אם הוא אכן אשם! אין בכוחו של החשוד להסיר את הסטיגמה, גם אם יצעק 'חי וקיים' עד צאת נשמתו... כולם משוכנעים שהתרשלתי כביכול בשמירה – ובמקום לשמור אני מכלה את הזמן במשחק השחמט. בניומין ראה אותי בוחן עמדה בשחמט, בעת שלא עסקתי בכך אלא דקות ספורות, ברווח הזמן שנוצר לי בין הערה משנתו של חבר אחד, לבין הערתו של הבא בתור. האם מישהו אחר במקומי היה יוצא לשמירה למשך דקותיים? יש לי מודעות עמוקה בענייני הביטחון. באתי לשובל מישוב ספר ומאחוריי שירות בחיל הצנחנים. לא איש כמוני יזלזל בשמירה! חברים, הבה וניתן לכל אחד סיכוי סביר לגונן על שמו הטוב ונקשיב לו בטרם נחרוץ את דינו!..."

הנאום שלי היה בנוי לתלפיות. רק שהוא לקה בחסרון אחד: הוא מעולם לא הושמע בקול רם, לא בשיחת קיבוץ ולא בכל פורום אחר. הוא נאמר שוב ושוב ובנוסחים שונים – כנהמת לב כבושה... אילו השתדלתי, היה עולה בידי להביא את הנושא אל סדר יומה של שיחת הקיבוץ, אבל עד אז חולפים היו שבועות רבים, הנושא היה נשכח מלב והחברים היו באים אלי בטרוניות על שאני משחית את זמן שיחת הקיבוץ בעניינים של מה בכך, שעבר זמנם ובטל קורבנם. יהיו בוודאי גם מי שיתרעמו, על שבמצח נחושה מעז אני עוד לבוא בטרוניות – כפוי טובה שכמותי – למרות שאפילו לא ננזפתי על הזלזול שמזלזל אני בתפקידי השמירה...

אם בארזים נפלה שלהבת...

בקיבוץ שובל ציפו לשובה של מגדלה טאוב משליחותה בהדרכת התנועה בצרפת. ייעדוּ אותה שתצטרף אל אפרים אופיר ותשתלב איתו בהדרכה-הוראה של חברת הנוער. משך זמן רב נאנק אפרים לבדו תחת נטל ההוראה של החבורה הבעייתית, אשר נשלחה לקיבוץ שובל מכפר הנוער הדסים שנתיים קודם לכן. חברת נוער זו הורכבה מן הנערים והנערות שלא התאימו מטעמים פסיכולוגיים ובשל יכולותיהם הקוגניטיביות להיכלל בחברות הנוער האחרות, אשר נשלחו מהדסים אל הקיבוצים השונים.

מגדלה ובן זוגה שבו לקיבוץ משליחותם. הכול שמחו לקראתם וערכו להם קבלת פנים נלבבת. כאשר החלו לדבר עמה "תכלית", הצהירה מגדלה להפתעת כולם שאין בדעתה לעסוק בהוראה של חברת הנוער. דיברו על ליבה, שידלו אותה כה וכה – מגדלה לא זזה מעמדתה הנחרצת.

בצר להם, ישבו שוב חברי המזכירות על המדוכה במאמץ לדלות מבין חברי הקיבוץ מועמד אחר לתפקיד המורה. אין לי מושג מי מבין חברי המזכירות העלה את שמי. אמרו לי רק כי מועמדותי נתקבלה פה אחד בישיבת הוועדה.

ניסיתי להסביר שאין לי כל ידע ומושג בהוראת נערים מגודלים כל כך. כיצד אלמד את הנערים חומרים שאני עצמי למדתי על דרך ההתכתבות?

אמרו לי: תנסה לשכנע את החברים.

בשיחת הקיבוץ אמרתי כדברים האלה וגם הוספתי עליהם שהניסיון היחידי שלי בהוראה היה עם חברת נערים צעירים בכרמיה.

 על כך הגיבו חברי המזכירות שבשעה שדנו במועמדותי לא ידעו כלל שבנוסף לכישוריי המצוינים – יש מאחוריי אפילו ניסיון ממשי בהדרכתה של חברת נוער!

אמרתי עוד כי מי אני שאקבל על עצמי תפקיד אחראי כל כך בשעה שמגדלה סירבה – בחינת אם בארזים נפלה שלהבת מה יאמרו אזובי הקיר. נימוק זה אמנם הכריע את הכף. אלא שהוכרעה הכף הלא נכונה. אמרו: מי שמשמיע אמרות שפר שכאלה – אין מתאים ממנו להדריך בחברת הנוער.

יואל נץ

* * *

בימת מופעי הספרות בצוותא

ישראל של בנימין ד'יזראלי

מופע ספרות מיצירותיו

צוותא, יום שני, ז' בטבת תשע"ח,

25-12-2017 בשעה 20:30

בנימין ד'יזראלי שהיה ראש ממשלת בריטניה במאה ה-19 היה גם סופר פורה וחשוב. הוא היה יהודי ספרדי שהוטבל לנצרות על ידי אביו בילדותו, אבל מעולם לא שכח את יהדותו. בין היתר כתב ספרות על נושאים יהודיים במגמה ציונית חזקה. הוא ביקר בארץ ישראל, היה גאה במוצאו מיהדות ספרד וספריו רבי העלילה והדמיון הם קלאסיקה ספרותית ומרתקים עד היום. במופע נטעם מיצירתו בדגש על ספריו שנושאם הוא יהדות וחלומות ציוניים.

בעריכת מאיר עוזיאל ובהנחייתו

בהשתתפות: פרופ' קרן גוט אלקלעי. השחקנים: מולי שולמן, יואב יפת, תמר לבני, משה טימור ועוד. שירה: מיקה שדה

הזמנת כרטיסים בקופות צוותא, טלפון 03-6950156, 03-6950157  ובאתר צוותא. המחיר 90 שקל.

מחיר בהנחה למקבלי הודעה זו:  60 ₪ בלבד.

נא לציין בקופה או להקיש באתר צוותא מיספר קוד: 708

לקבלת הודעות של "בימת מופעי הספרות" בהנחיית מאיר עוזיאל  ישירות למייל, נא לכתוב אל: oumeir@gmail.com

* * *

מירוסלב מיקה אנטיץ'

כשהייתי שחור כפחם

תרגמה מסרבית: דינה קטן בן-ציון

בימים הרחוקים ההם, כשהייתי ילד, היה לי בבית הספר היסודי חבר, מילֶה פטרוביץ', צועני קטן, קסוקר, שהיה מכונה מילֶה הטמבל, או כפי שאומרים זאת בצוענית: מילֶה דילֶיָה. רבים מהצוענים נקראו בשמות ניקוליץ', פֶּטְרוֹביץ' או יוֹבָנוֹביץ', רבים מהם נקראים גם היום בשם מילֶה, אבל חברי זה, מילה דילֶיָה, היה ונשאר בכל זאת משהו אחר. הפשיסטים רצחו אותו ב-1942 בימי מלחמת העולם השנייה. הוא נקבר אי שם בקרבת כפר יַבּוּקָה שליד פַּנְצֶ'בוֹ, בקבר אחים ענק של קורבנות אלמוניים. נותרו שני תלי העפר הנטועים על אדמת המישור שבעברו היה  קרקעית הים הפאנוני, דומים לשני איים  ששמי דרום בַּנָט שוזפים את פניהם. לפעמים  אני הולך לשם, מדליק נר ובוכה.

ולי גם כיום נדמה לפעמים שאני פוגש במילֶה. בעיר ההומה. בהמולת תחנות האוטובוסים או שדות התעופה. על גדות  נהר בעת שיט על סיפון אונייה המפליגה בו. בשדות נידחים בדמדומי ערב, כשאני משקיף בהם מבעד לאשנב הרכבת. באוויר הרך האפרורי כמשי משייט לו לאיטו אוהל צוענים. ואחריו, במרחק כחמישים צעד, שקוף כזכוכית: מילֶה. וכשהרכבת נעלמת מאחורי העיקול, כאילו מעל לצמרות הוא מתפוגג לאיטו, הופך לענן לבן גדול. וכך, מובדל, עוד שעה ארוכה הוא מוסיף לרחף בשמי הדרום.

אף שהיה הכי קטן בכיתה, ישב מילֶה תמיד בספסל האחרון כאילו הפריע למישהו, כאילו הוא משהו אחר בהשוואה לכל שאר הילדים. כולם עד אחד הרביצו לו, בלי סיבה, פשוט כי הוא צועני.  כל אימת שמישהו גנב משהו, היה מילֶה סופג מכות על לא עוול בכפו. האמינו שהוא ניחן בכוחות כישוף,  בגלל עיניו הפוזלות, וכי בלילות הוא מתרועע עם השדים.

יום אחד, כשהגזימו עד שעברו כל גבול, העברתי את מילה למקום שלידי בספסל הראשון ולהגנתו הלכתי מכות עד זוב דם. הצהרתי כי הוא חבר שלי. העמדתי פנים שגם אני פוזל, ושנינו הפחדנו  את שאר הילדים. הוא לימד אותי צוענית ודיברנו בינינו כך שאף אחד לא יבין, בחשיבות וחשאיות.

כילד הייתי ענוג למדי, בלונדיני ופחדן, אך לפתע ניעור בקרבי איזה שד והלכתי מכות עם כולם, אפילו עם החזקים ביותר. במשך ימים הייתי מגיע הביתה כשאני זב דם ובגדיי קרועים. הם בעטו בילקוט שלי וגילגלו אותו בבוץ. לפעמים התנפלו עליי חמישה בבת אחת. אבל החזקתי מעמד.

מילה העריץ אותי. למעני התחיל לגנוב מחקים, עפרונות צבעוניים ורגילים, כריכים... והיה מביא לי אותם בכעין נאמנות כלבית תמוהה. בגלל זה נקלעתי ללא מעט אי נעימויות, כי נאלצתי את כל הדברים האלה לאחר מכן להחזיר בסתר, כדי שלא להעליב אותו. ולהחזיר לפעמים קשה הרבה יותר מאשר לגנוב. 

מילֶה דילֶיָה היה המשורר הגדול ביותר שהכרתי בילדותי. למעני המציא שירים צועניים למנגינות  ידועות, עיבד את הישנים שהאזין להם מפי אימו וסבתו, והיינו מאריכים לדבר, במשך ימים, אני זוכר כמו מבעד לערפל מוזר, על  פלאי עולמות החי והצומח, על הרוח הרעה צ'וֹהָנוֹ הטורפת  ילדים, על חלומות וקללות, על  מאהלי הצוענים ונדודיהם –  במרירות, בבדיחות הדעת  ובתוגה, גם בחוצפה.

יום אחד גילה לי את סודו: הוא תלמיד גרוע כיוון שאינו מסוגל לחשוב בלי לשיר. אילו יכול היה, כך אמר, לשיר את כל השיעורים כולם, ידיעת הארץ ומדעי הטבע, גם את לוח הכפל, אבל להפוך הכול כפי שנדמה לו שיצא יפה יותר, כי אז היה הוא התלמיד הכי טוב  בכיתה.

ואז הגיעה המלחמה. הגיע צ'וֹהָנוֹ הזוועתי, שממנו מפחדים הצוענים – ילדים ומבוגרים. אם אינכם מאמינים נסו בעצמכם: זה משהו שבדם שלהם. מוזר. כנסו לאחד מבתי הצוענים ואם התינוק בעריסה בוכה, תינוק שעדיין לא יודע לדבר, הפחידו אותו בשדים, במכשפות, בכל מיני מרעין בישין, במה שתרצו – הוא ימשיך לצרוח. אבל אם תגידו לו, כשאתם משירים מבט אל עיניו: שקט! הנה בא  צ'וֹהָנוֹ – הילד יצטמרר, יפנה  את ראשו הצידה ויירדם.

בבתי הסמטה השחורה דלקו נרות כל הימים הראשונים למלחמה. אומרים שצ'וֹהָנוֹ פוחד מאור, כי הוא רוח החושך והמוות. "צ'וֹהָנוֹ אוכל נרות" אמרו. "לכן הדליקו אותם בזה אחר זה, להאריך את משך האור." מילֶה שלי נאלץ לענוד על שרוולו סרט צהוב. פירושו של סרט צהוב   היה שהוא לא בן אדם אלא צועני, ושכל אחד יכול להרוג אותו כרצונו.

הוא היה מבוהל עד מוות. הובלתי אותו מבית הספר הביתה, תלשתי את הסרט משרוולו   והצמדתי אותו אל שרוול הבגד שלי. כך קרה פעם שבשובנו  פגשנו חייל גרמני. היה זה אחד משלנו, מאלה שגויסו לדיוויזיית "הנסיך אאוגן"*. הוא חבש קסדה והיה חמוש, אף שהיה רק כשש או שבע שנים מבוגר משנינו. היו לו עיניים כחולות  ופנים עגולים סמוקים, ברגע הראשון נדמָה לי אפילו שהביעו טוב לב. הוא כיוון את הרובה אל החזה שלי. שן זהב התנוצצה בפיו.

"אתם שניכם, במה אתם משחקים?"

"בשום דבר," אמרתי.  "הוא מפחד ואני שומר עליו מהפחד."

"ומה הוא בשבילך, שאתה שומר עליו מהפחד?"

"הוא אחי," אמרתי והוספתי לחייך. הוא שלף את הכידון ותחב את קצהו לנחיר שלי. הוא הרים אותו ככל שיכולתי להתרומם על בהונותיי. "ואתה, ממי אתה מפחד?" שאל את מילֶה.

מילֶה שתק בעיניים מושפלות מטה לאדמה.

"הוא מפחד שתהרוג אותו, אדוני החייל." אמרתי כשאני מוסיף להתרומם כאילו עמדתי להמריא. חשתי שהנחיר נבקע לאטו ומדמם.

"ואתה אינך מפחד?"

"כל מי שקטן צריך אח גדול שישמור עליו," אמרתי.

"ואיפה האח הגדול שלך?"

"אין לי, אדוני החייל." אמרתי. "לכן גם אני פוחד כשאני לבדי. אבל בנוכחות הילד הזה אסור לי."

כשהוא מוסיף לחייך הוליך אותי החייל ברחוב. הלכתי כך על בהונותיי, כשקצה הכידון נעוץ בנחיר הפצוע ואנשים סרו מדרכנו. כל זה נראה משעשע מאוד בעיני החייל. כנראה ציפה שאפרוץ בבכי. אבל אני, מרוב פחד וכאב, לא יכולתי לחשוב על שום דבר אחר, ורק חזרתי ואמרתי לעצמי: שלא תמעד, כי תישאר בלי אף. 

יום אחד הובילו את מילה בחבורה של צוענים וירו בהם למוות. אני נשארתי בחיים. וכל אימת שאני רואה צועני הזקוק לעזרה, אני עומד לצידו לשמור עליו מהפחד שלו. זמן מה נהגתי ללכת לבתי קפה שטובי הנגנים הצוענים הופיעו בהם. אלה זכו בפיהם לכינוי קַפֶּלה מוזיקלית. אני מתרועע עימם ובוכה. דוחק בהם לנגן לי את השירים של מילֶה. הם אומרים שאין כאלה. שהמילים לא כאלה. ואני יודע שהן דווקא כאלה, וגם ממציא קצת וכיום, אט-לאט, כבר אפילו תזמורות טובות כמו  טוּגוֹמירוֹב או יַניקָה בַּלָז', להקת זַ'רְקוֹ, דְזַ'נֶט או מילוֹשׁ ניקוֹליץ' מדֶרוֹנְיֶה, שרים את השירים האלה. "מתוך כבוד," אומר לי הבּאס סְטֶווֹ מסִילְבָּשׁ. "צר לנו כשאתה בוכה. אם השירים לא קיימים, אנחנו נמציא אותם בשבילך."

ואני, הנה כבר שנים נודד וממציא שירי רומים. רומים – זה אותו דבר כמו צוענים, רק שבצוענית המילה רוֹמָלֶן פירושה גם: בני אדם. והיא תמיד נכתבת באות רבתי.

ומילֶה דילֶיָה?

איני מאמין באלוהים. גם לא בצ'וֹהָנוֹ האימתני. אבל אם הוא קיים במקום כלשהו, אני מבקש ממנו ששם, בעולם החושך, השורשים והדממה, יקנה למילֶה דילֶיָה שלי מגבעת קטיפה. תמיד כל כך השתוקק שתהיה לו. 

  * "Prinz Eugen" היתה יחידת הוואפן-אס-אס, שהורכבה תחילה ממתנדבים מקומיים, התמחתה בלוחמה נגד כוחות הגרילה וברשעותה נודעה לשמצה.

*

מירוֹסְלָב מיקָה אַנְטיץ' (1986-1932) היה משורר סרבי. לפני שיצאו לו  מוניטין עסק במלאכות שונות – ביניהם ימאות ותיאטרון בובות.  עסק גם בציור, בעיתונאות, במחזאות  ובעריכת סרטי קולנוע וערך שני כתבי עת שיצאו בבלגרד ובנובי סאד. בדומה לסנט-אקזיופרי, שהיה קרוב אל ליבו, גם בשירתו הדברים הקטנים, שהמבוגרים לא מבחינים בהם, מוארים באור יקרות.  אנטיץ' זכה להכרה והוקרה, ובפרסים משמעותיים.

* * *

הוצאת לשון

ת.ד. 51175 ת"א  67132

רח' מנחם בגין 72 ת"א

poochoo@smile.net.il

כרכי הספר "בחיי"  מאת פוצ'ו הם טרילוגיה אוטוביוגרפית החושפת בגילוי לב את חייו של צבר מצוי בעל שפם עבות. 

בחיי [1]  – ילדות בתל אביב ונערות בפלמח במלחמת העצמאות​

בחיי [2] – עלילות צעירים  וצעירות בישוב משלט (נתיב הל"ה)  ליד הגבול הירדני

בחיי [3] – הווי סטודנטים בפקולטה לחקלאות ובאוניברסיטה של חניתה

מי שלא מסתפק בקריאת המודעה, ורוצה לקרוא גם את הספרים עצמם, יוכל לבקשם בחנויות הספרים (88 שקל לעותק יחיד) או שישלח המחאה לפקודת "הוצאת לשון" ע"ס 60 שקל לכל עותק, ויקבל את הספר, או הספרים, בדואר ישראל.

מי שלא מסתפק במודעה אחת – הנה עוד אחת

מחר, יום שישי 22.12.17  בשעה 10.30 בבוקר תקדיש צוותא את תוכנית קבלת שבת לפוצ'ו לכבוד צאת הטרילוגיה שלו "בחיי".

בין המשתתפים: פוצ'ו, אהוד בן עזר, אריה ברנע, אורה מורג, שאול ארלוזורוב, יהודה אטלס, דני קרוון, איה הג'ינג'ית, ימי ויסלר, עדנה סימונסון...

שירה: להקת ותיקי מגפיים, שי לביא, נפתלי אלטר, תמר גלעדי. רמי הראל.

מנחת הערב: ליאת רגכ, מפיקה: נילי שחור. 

כרטיסים בקופת צוותא 03-6950156  (מי שיגיד את מלת הקוד 2016 או יגיד שהוא גימלאי יקבל כרטיסים במחיר מוזל של 50 שקל.

* * *

מסיפורה של ניצולת השואה

ד"ר יהודית גרינוולד/רפפורט

סיפור אישי כואב וחשוב

אשר לא סופר עד כה בציבור

שלח: חנן רפפורט

פרק א' – הבריחה בניסיון להציל את חיינו – ההסתתרות

ערב אחד בסוף אוגוסט 1944– הייתי אז בת 16 – אמרו לנו ההורים תאכלו טוב, צריך גם להתלבש טוב, כי עוזבים את הבית כדי להציל את החיים.

היינו חמישה: אימא ואבא, אני וְנוּשִׁינְקָה [אחותי נעמי בת החמש עשרה], וְמִילְכָּה בת החמש. מילכה היתה התינוקת האחרונה בין תשעת אחיה ואחיותיה. היא הובאה אל ביתנו כבת שבוע – בגלל מחלת אִימָּהּ ומותה כמעט מיד אחר כך. אביה של מילכה – האח של אבי – יחד עם שבעת אחיה ואחיותיה האחרים נרצחו אחר כך באושוויץ, רק אחיה השמיני – דוד – ניצל ממוות בגלל שנשלח – קודם לכן – עם "טרנספורט הילדים" לאנגליה.

נוּשִׁי – כידוע לך – היתה כבדת שמיעה ודבור. בעודה ילדה קטנה נשלחה על ידי ההורים אל בית הספר המיוחד לכבדי שמיעה בְּוִינָה – אחד המועטים, הידועים והמעולים ביותר בין בתי הספר באירופה. ואז – עם הָאַנְשְׁלוּס הנאצי אשר סיפח ב-1938 את אוסטריה אל הרייך השלישי, נאלצה הילדה הקטנה בת התשע לברוח לבדה מווינה כל עוד נפשה בה, כדי להציל את חייה. בכך היתה היא הראשונה במשפחה אשר סבלה מרדיפות הנאצים.

שני אחיו הנוספים של אבי נרצחו גם כן במחנות הריכוז הנאצי יחד עם רוב בני משפחותיהם.

אבי היה – אם כן – היחיד מארבעת אחיו אשר נותר בחיים.

לקחנו חבילות ובהן קצת אוכל, קצת בגדים, וכמובן את כל הכסף ומעט הזהב שהיה לנו. היסטוריה בת אלפי שנים בגלות לימדה את היהודים שאין יודע מתי תבוא עליהם צרה בצורת גירוש פתאומי, או פוגרום המחייב את המשפחה לברוח על נפשה אם כדי להימנע ממעשי אונס, שחיטה ו/או שריפה על המוקד. לכן היה נהוג במשפחות לאגור כסף, תכשיטים וזהב –  כל אותם דברי ערך בעלי נפח קטן שניתן היה לצרור ולהחביא במהירות כדי לברוח בעת צרה.

אבי היה רופא כללי. כאשר החליט אבי להיות רופא – עוד בהיותו תלמיד ישיבה בצ'כוסלובקיה מולדתו – היה ברור לו שללא תעודת בגרות טובה לא יתקבל כלל לבית הספר לרפואה המפורסם שבבירת הונגריה – בודפשט. לכן הוא החל בלימוד עצמי של המקצועות 'החילוניים' הדרושים לעמוד בבחינות הבגרות. הוא למד את המקצועות האלה בהיחבא – מתחת לספרי התלמוד בישיבה – ובכל דקה פנויה אחרת בלילות. הוא ניגש לבחינות כתלמיד חוץ והצליח לקבל תעודה טובה מאוד.

כאשר סיים בהצטיינות את בית הספר לרפואה שבאוניברסיטת בודפשט, הוא החליט ללמוד גם רפואת שיניים. [באזורים כפריים נהוג היה להתמחות בשני המקצועות הרפואיים הללו]. כרופא שיניים, צריך היה לקנות זהב עבור עבודות דנטאליות בשיני המטופלים. מדי פעם הוא שם קצת זהב הצידה לשעת צרה. [ראו את הפרק 'על המשפחה' בספר זיכרונותיי ואת ספרו של אבי: "ספר זיכרון לקהילות פִּישְׁטָנִי, וְורְבּוֹבֶה, מִיאָבָה, בְּרֶזוֹבָה וסביבותיהן" מאת ד"ר שמואל גרינולד, ירושלים – 1969].  

לקחנו את תעודות הזיהוי המזויפות שאבי הכין עבורנו מראש. הוא לקח את הטלית והתפילין, סגרנו את האורות בבית וחיכינו עד שעת חושך מאוחרת כאשר ברור היה שהשכנים בבתים הסמוכים הלכו כבר לישון. עזבנו בשקט את הבית.

אימי דאגה שנסגור בשקט רב את הדלתות , אינני חושבת שנעלנו את הבית, רק סגרנו והלכנו לַ'בּוּנְקֶרִיסְט' [האיש שבביתו ביקשנו להסתתר כִּבְבּוּנְקֶר].

אני זוכרת את ההליכה השקטה בלילה. תחילה היה חשוך מאוד אולם לאחר שהעיניים התרגלו לחשיכה התבהרו העצמים וראינו היטב. פה ושם נבח כלב ונעצרנו. כאשר נרגעו הכלבים המשכנו ללכת מאחורי הבתים, [לא בכביש הראשי של  וֶורְבּוֹבֶה - עיירתנו]. כאשר הגענו להרים, התקרבנו לאט, לאט לבתים של כפר קטן. שם נזהרנו מאוד לא להרעיש. הגענו למטרתנו – בית מבודד בפאתי הכפר. דפקנו בדלת בשקט. הערנו אותם כי ידענו שהם מצפים לבואנו. קיבלו אותנו יפה מאוד – בתחילה. השאירו אותנו סגורים בביתם במשך כשבוע, עשרה ימים.

בבונקר כמעט לא זזנו ולא דיברנו. שמענו מהם שיומיים לאחר שעזבנו את הבית הגיעו 'הַגַּארְדִיסְטִים' – הסלובאקים הפאשיסטים – לבתי היהודים בוורבובה ומצאום ריקים. כי משפחות רבות – כמונו, ברחו אף הן מבתיהן.

עובדה זו הרגיזה מאוד את הגארדיסטים. כי נמנע מהם לאסוף ולשלוח למחנות ההשמדה בפולין את מיספר היהודים הרצוי.  מיד התפרסמה הודעת אזהרה נגד אלה העוזרים ליהודים:

"כל המסתיר ו/או יודע על מי שמסתיר יהודים ואינו מדווח על כך ייענש ע"י גירושו מהמדינה."

אחרי יומיים התפרסמה הודעה נוספת: "משפחתו של אדם העוזר בהחבאת יהודים, או אחרת היודעת על כך ואינה מדווחת לשלטונות –  תִיָּירֶה במקום."

בְּקוֹפָּנִיצָה נפוצו שמועות-ידיעות על כך שאכן הרגו כבר אנשים שנחשדו במעשים כאלה.

המשפחה שהתחבאנו אצלה ביקשה אותנו לעזוב בלילה. הם הציעו שנסתובב ביום בהרים ומדי לילה נגיע ללינה אל סככת הפרות שלהם. שם ישאירו לנו קצת אוכל ונישן על הקש של הפרות.

הם השביעו אותנו לעזוב את הסככה עם בוקר לפני זריחת השמש. נהגנו לפי הוראותיהם. אולם לאחר מיספר ימים כאלה, הם באו לסככה וביקשו שלא נבוא יותר ונחפש לנו מקום מחבוא אחר. 

מאז, לא מצאנו מסתור בבתי נוצרים אחרים. על אף התקרב החורף, הגשמים הקבועים והקור בהרים, הסתובבנו והסתתרנו ביערות שבהרים. העצים והצמחייה הסתירונו. מצאנו פה ושם תפוחי בר ופטריות ואכלנו אותם. אך תמיד היינו רעבים. ביערות פגשנו כפריים-גויים. תמיד פחדנו שיסגירו אותנו לשלטונות.

כאשר פגשנו חולים לשעבר של אבא, ביקשנו שלא ידווחו עלינו לאיש. הם הבטיחו, אולם כאשר ביקשנום להסתירנו – לא הסכים לכך איש. היו ביניהם שהסכימו שנגיע לסככת הפרות בלילה ושם עבור תשלום ישאירו כיכר לחם עבורנו.

ידענו שהגארדיסטים הסלובקים והגרמנים הגיעו לכפרים בחיפוש אחר יהודים ו/או פרטיזנים. בהרים נוצרו אז התאגדויות מעטות של לוחמים פרטיזנים. הכפריים והעירונים הבינו כבר בסוף שנת 1944 שמתקרב סופו של העידן הנאצי. ההערכה היתה שעם תום תקופת הפורענות יוטב למשפחה אם יימצא בה לפחות לוחם אנטי-גרמני אחד. לכן החלו להגיע להרים גברים מיספר, כדי להצטרף לקבוצות פרטיזניות. אנו פחדנו גם מהם והסתתרנו מבני האדם כחיות נרדפות.

מדי פעם פגשנו ביערות מכרים יהודיים שהתחבאו שם כמונו. עימם החלפנו דברים על הסכנות והפחד שהכפריים ילשינו עלינו. החלפנו ידיעות על ניצחונות הצבא הרוסי המתקרב. מהם שמענו גם שרבים מהפרטיזנים הם אנטישמיים. שהם גונבים וחומסים באיומים מהיהודים –המסתובבים בהרים – את מעט 'הרכוש' שנותר להם עדיין. סיפרו לנו על רופא יהודי מִבְּרָאטִיסְלָבָה שסירב לתת את מעט הזהב שהיה לו, והם פשוט ירו בו והרגוהו.

אנחנו היינו כל הזמן עייפים, רטובים, רעבים וחלשים. חבילות הבגדים שסחבנו עימנו הכבידו עלינו מאוד. לכן השארנו גם חלק מהבגדים בכל מקום שנתנו לנו מעט אוכל בנוסף לכסף שדרשו מאיתנו. מילכה בת החמש בכתה הרבה ולעתים רבות סירבה להמשיך בהליכה. פעמים רבות סחבנו אותה על הידיים – על אף עייפותנו וחולשתנו הרבה – בניסיון להרגיע אותה מעט.

קשיי הנדודים, הקור, היעדר כל מחסה מלבד הסתתרות מתמדת בין שיחים ועצים, הרעב התמידי, הבריחה ופחד המוות האורב עם כל צעד, היו קשים מאוד להורינו המבוגרים ואף לנו הצעירות בגיל העשרה. כל אלה הוכפלו עשרת מונים בגופה ובנפשה הרכה של הילדה בת החמש.

הגשמים היו רבים מאוד בתקופה הזו. תמיד היינו רטובים עד לשד עצמותינו, עובדה זו הקפיאה עוד יותר את גופינו הכחושים. מיספר כפריים שפגשנו בהרים, ריחמו עלינו והציעו שנבוא בלילה לביתם כדי לייבש את הבגדים שלנו.

ערב אחד כאשר יבשנו את הבגדים, הופיעו פתאום שלושה גברים. אבי הכיר אחד מהם בשמו. הם אמרו שהם יודעים שאנחנו יהודים, הוציאו את נישקם והודיעו שלא ילשינו עלינו, אולם אנו חייבים לתת להם את כל התכשיטים והכסף, אחרת...

אבי פנה לאיש שהכיר והזכיר לו שהוא אותו ד"ר גרינוולד אשר טיפל בנאמנות באביו.

בתשובה הסביר לו אותו איש שהזמנים השתנו. הם פרטיזנים וזקוקים לכסף לקנות נשק כדי ללחום בגרמנים.

לפני שעזבנו את ביתנו בוורבובה, חילק אבא את הכסף, הזהב והעדיים בינו לבין אימא. היא החביאה את חלקה ב'אוצר' הזה בתוך החזייה בין שדיה. אבי החזיק כסף בארנקו ומעט זהב עטוף במטפחת לכל שעת צרה. את שארית 'אוצר המשפחה' תפרה אימא לתוך חלקים שונים בביטנות המעיל שלו ושלה.

ביודעו שהפרטיזנים הורגים את המסרבים להם. הוא הוציא את כל הכסף מארנקו ומסרו להם. כמו כן הוציא מכיס אחר חבילה עטופה בממחטה ובה היה מעט זהב ונתנו להם גם כן. הם האמינו שזה כל מה שיש לנו, לקחו והסתלקו.

כך נותרנו עדיין בחיים ואף נשאר לנו עוד חלק קטן מ'האוצר' לימים יבואו. 

אחרי האירוע הטראומתי הזה, אשר הצטרף אל כל הסבל, הרעב, הקשיים ופחדי ההסתתרות  בהרים, החליט אבי שכשל כוח הסבל של כולנו. גם 'האוצר' שנשאר הידלדל במידה כה רבה עד כי צריך היה לשקול האם 'לקנות' בו מעט לחם כדי להשביע מעט את רעבוננו, או להשאירו לשעת צרה נוראית יותר. מעל כל אלה, החל כבר החורף הקשה עם הכפור והשלגים – ואלה לא הבטיחו טובות לאפשרות לשרוד בחיים בתנאים קשים כל כך.

אבי הציע – לכן – שנרד לכפר כלשהו, שם נזדהה כיהודים ונמסור את עצמנו לשלטונות. אלה יעבירונו בוודאי למחנה עבודה. במחנה כזה נאכל ונישן בחדרים. לא נסבול יותר את הקור הנוראי שביערות הפתוחים והגבוהים. אבי העריך שישתמשו בו כרופא במחנה ואנו נעבוד כל אחת בעבודה שתוטל עלינו. אולם בעיקר, נפסיק להסתובב כחיות נרדפות בפחד בלתי פוסק לחיינו.

 האירוניה הגדולה בתפיסת המציאות שלנו ובהצעה הזו היתה שאנו – כמשפחה משכילה, מעורה בחיים ובקיאה בהוויות העולם – לא ידענו דבר מהעובדות שנודעו לנו אחר כך. נעלם מתודעתנו ומהבנותינו שאותם 'מחנות עבודה' – הפכו עם הגיע היהודים לשם למחנות רצח והשמדה של כל הבא בשעריהם.

ב'מועצה המשפחתית' הזו נזכר מישהו מאיתנו שיהודי אחד – אותו פגשנו בהרים, סיפר לנו שבכפר קְרַיינֶה גר אופה בשם מר קְּנָאפְּ. הוא קומוניסט ואנטי-נאצי – בגלל פלישתם לרוסיה הסובייטית שהיא מולדתו האידיאולוגית. לכן הוא עוזר ככל יכולתו לפרטיזנים ולעיתים גם ליהודים.

סוּפָּר שהוא נודד בלילות בהרים ומביא לחם לפרטיזנים. אימא הסכימה עם אבי שאי אפשר להמשיך בתנאים הקשים האלה, ללא מסתור בחורף הקשה והקפוא ופחדי המוות המתמידים. הוצע לכן שנעשה מעשה נואש – לפני שנסגיר את עצמנו – ונבחן את השמועה על מר קְּנָאפְּ העוזר כביכול גם ליהודים.

הוחלט שמישהו מאיתנו צריך להגיע בחשאי אל קְרַיינֶה, יחפש את האופה קְּנָאפְּ וישאל אותו אם הוא מוכן לעזור לנו.  

אבל כיצד להגיע אל האופה?

ידענו שבכניסה לקריינה ישנו משמר קבוע של חיילים גרמניים הדורשים מכל הנכנסים לכפר את תעודות הזהות. התעודות המזויפות שהיו בידינו כבר לא היו שוות דבר. כי צריך היה להטביע בהן חותמת חדשה מדי חודש בחודשו. זה היה האמצעי של הגרמנים לגלות את המשתמשים בתעודות מזויפות.

הסתכלנו על עצמנו וראינו עד כמה איננו נראים כאנשים רגילים. היינו מלוכלכים מאוד. שכחנו כבר האם אי פעם התרחצנו. הבגדים היחידים שנותרו עלינו הסריחו. הם נראו כבלואי סחבות לאחר שתמיד התייבשו על גופינו הכחושים מרטיבות הגשם והשלג הבלתי פוסקים.

הפור נפל – כמובן – עליי, כי כל אחר מבינינו היה מעורר בוודאי את חשדם של משמרות החיילים הגרמניים בכל הצטלבות דרכים. גם אני הצעירה לא נראיתי במיטב עלומיי. אולם שיערנו שבהתחפשי לנערת כפר בבגדים המסורתיים – הרקומים והצבעוניים – שהיו נוהגות אלו להתלבש, אצליח אולי לעבור את עיניהם החשדניות של חיילי המשמר.

עברתי על יד אחד מבתי הכפר הסמוך וראיתי תלבושת מסורתית וצבעונית של נערה, אשר הייתה תלויה על חבל הייבוש בחוץ. התקרבתי לאט כדי לא לעורר חשד וגנבתיה. מצאתי לי מקום להחביא את בגדי הצואים וללבוש את הבגד החדש והנעים. פתאום היתה לי הרגשה כנסיכה בשיא פריחתה.

המשכתי בהליכה לאורך הדרך וליבי פועם בחוזקה מפחד המוות. כשהגעתי אל המשמר הגרמני, ציחקקתי אליהם כפי שהיו נוהגות בנות כפר בעברן על יד גברים צעירים. הוצאתי כבדרך אגב את תעודת הזהות והראתי אותה ממרחק מה. הצחקוק והעליזות המעושה, ראשי העטור בשער שָׁטֶנִי והתלבושת הכפרית עשו את מלאכתם. לא נראיתי כיהודיה והם נתנו לי לעבור בלי בדיקה של תעודת הזהות.

נכנסתי לקריינה. לא העזתי לשאול איפה גר מר קנאפּ אבל פתאום בא אל אפי ריחו המצוין של לחם טרי. עקבתי אחר הריח והגעתי לפיתחה של מאפייה. נכנסתי ועם כניסתי צלצל הפעמון מעל דלת הכניסה. מחדר פנימי יצאה אישה – כנראה העוזרת – ושאלה לרצוני באשר לככרות הלחם שעל שולחן המכירה.

אמרתי לה שאני רוצה לדבר עם מר קנאפּ. היא הסתכלה בי בחשדנות אבל הלכה וקראה לו. הוא הגיע. איש נמוך עם סינר של אופה המכוסה בקמח לבן. שוב צלצל הפעמון בדלת והגיעה קונה אחרת. אמרתי לו שאני אחכה. קנאפּ מכר לקונה את אשר ביקשה וכשעזבה אמרתי לו:  "אני בתו של ד"ר גרינוולד."

קנאפּ החוויר מאוד והפנה אותי לתוך המאפייה, "כי לשם לא מגיעים הקונים."

שמו של אבי כרופא היה ידוע בכל רחבי המחוז הגדול הזה. הכפריים העריכו אותו מאוד כרופא מעולה, טוב ומסור מאוד. בנוסף לאלה הרשימה אותם מאוד נכונותו הרבה להושיט יד ולעזור בכל זמן שנדרש לכך.

כולם ידעו שהוא יהודי דתי ושומר מצוות. אולם לא היתה פעם שנקרא להגיש את עזרתו כרופא – אם בשבת ואם בחג – שנמנע מעלות על עגלת האיכר ולנסוע עימו אל החולה הזקוק לעזרתו.

הציווי ההלכתי של "פיקוח נפש דוחה שבת" היה עבור אבא כאחת מעשרת הדיברות.

הוא היה ידוע גם בנדיבות ליבו הרבה. לעיתים קרובות לא היה לאיכר העני כסף לשלם עבור שירותיו, והוא הציע לו כתשלום תרנגולת, ביצים מחצרו, או כל תחליף חקלאי אחר.

אבי הסכים לקבל את 'תחליף' התשלום בידעו את עוניים. לעיתים קרובות אף אמר לאיכר: "אל תדאג, תשלם לי כאשר תוכל." לכן יצא שמעו למרחקים כרופא טוב, נאמן לחוליו ונדיב במעשיו. 

שם – בפנים – סיפרתי לו את הקורות אותנו מאז ברחנו מהבית. מסרתי לו שאנו מונים ארבע מבוגרים וילדה קטנה – אשר קצו מהסתתרות בהרים בתנאי מזג האוויר הקשה ללא כל מסתור ומפחד בלתי פוסק ממוות. סיפרתי לו על התוכנית להתמסר לגרמנים ועל הפנייה אליו כמעשה נואש ואחרון בשאלה אם הוא מוכן להגיש לנו עזרה כל שהיא.

מר קנאפּ לא הכיר את אבי, אולם שמעו של ד"ר גרינוולד יצא – כאמור – למרחקים.

כאשר סיפרתי לו על נכונותנו להתמסר לגרמנים או לגַארְדִיסְטִים הפשיסטים, הוא אמר שזוהי תוכנית טיפשית מאוד, בייחוד לאחר הסבל הרב שעברנו במשך תקופה כה ארוכה.

הוא בקשני לחכות עד אשר יסיים את מעשה האפייה, וילך לבדוק מה ניתן לעשות עבורנו.

בינתיים, הוא נתן לי לחמנייה חמה וטריה ישר מתנור האפייה, ואני כבר שכחתי מזמן את טעמו של 'מאכל מלכים כזה.'  אחר כך הוא הביא לי לשתות תה חם ומתוק. שוב, משקה שטעמו הטוב נעלם מפי במשך תקופה ארוכה מאוד.

הוא המשיך בעבודתו ואחרי כך יצא החוצה ונעלם למשך זמן רב מאוד. חששתי שמא הלך אל הגרמנים כדי למסור את כולנו, כי נסובו שמועות שמי שמסגיר להם יהודים מקבל פרס כספי.

במשך הזמן הארוך שקלתי כבר לברוח בדרך כלשהי כדי להזהיר את ההורים – אף כי לא מסרתי לו את מקום הימצאנו. אולם, משהו בהתנהגותו גרם לי להימנע מעשות זאת.

הוא חזר לאחר מיספר שעות ואמר שהכול מסודר.

הוא סיפר לי שיש לו אח ולו בית בקריינה. הבית ריק עתה, כי אחיו עבר עם אשתו לכפר אחר כדי להיות בקרבת הורי אשתו הצריכים את עזרתם. הוא מסר לי שהלך אל אחיו באותו הכפר, כדי לבקש את רשותו להחביאנו בעליית הגג של ביתו הריק. התברר לו שאח זה הכיר את אבי ממנו קיבל טיפול רפואי מדי פעם. הוא נתן את הסכמתו לתוכנית זו.

אחר כך הוא הלך אל אלמנה אחת בכפר, שילדיה נמצאו בבית היתומים בברטיסלאבה. הוא ניגש לאישה זו ואמר לה שיש ילדה בת חמש מבראטיסלבה והציע לה שתיקח אותה לביתה תמורת תשלום נאה מדי חודש בחודשו.  ככיסוי למעשה זה הוא הציע שהיא תספר לשכנים שיש הפצצות בברטיסלאבה והורי הילדה הזו ביקשו להעבירה לכפר בגלל המלחמה ופונים אליה שהיא תטפל בה תמורת תשלום.

הוא עשה זאת, כדי שמילכה תוכל להסתובב חופשי אצלה, ואנחנו – ארבעת המבוגרים – נסתתר בעלית הגג בבית אחיו. שם נסתתר גם מרוחות החורף הקשה, מהגשם והשלג. הוא – מר קנאפּ – יביא לנו מדי מיספר ימים ככר לחם גדולה.

חיכינו קצת עד שהחשיך והלכנו ליער. תיארתי לו בערך היכן נמצאת המשפחה. הפעם הלכנו בדרך אחורית ועקפנו את השמירה הגרמנית בדרך הראשית.

שעות רבות מאוד עברו מאז שעזבתי והוריי חששו שהגרמנים תפסו אותי. שהם מרביצים ומענים אותי כדי לגלות להם היכן נמצאת משפחתי. כאשר הגעתי לבסוף עם מר קנאפּ רווח להם מאוד. אני חזרתי לאותו בית בכפר, אשר ממנו 'גנבתי' את בגדי הנערה באותו יום ותליתי אותם מחדש על חבל הייבוש. 

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בקץ הימים"

לחיים הזז

1950

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 29.9.1972

לפני 45 שנה

"גלות, קידוש-השם, משיח... זה שלושה שהם אחד, לתכלית אחת, לכוונה אחת... איך נאמר שם באיזה מקום? – חוט המשולש... לא במהרה יינתק! לא במהרה! לעולם, לעולם... שלושה אלה תומכים זה את זה, מסייעים זה לזה, שלא תהא להם גאולה לעולם... – – – גלות, גלות... איך הם אוהבים אותה ואיך הם מחזיקים בה! היא קדושה, אהובה, אינטימית, קרובה כל-כך ללב, קרובה יותר מירושלים, יהודית יותר מירושלים, שורשית יותר, רוחנית יותר." (ח. הזז: "הדרשה", מתוך "אבנים רותחות", סיפורים, עם עובד, תש"ו. 1946. עמ' 241).

דבריו אלה של יודקה ב"הדרשה" מאפיינים גם את היסוד האידיאי במחזהו המורכב מאוד והדו-משמעי של הזז "בקץ הימים". המחזה סובב על שני צירים מרכזיים: גלות וגאולה. והזז קובע עמדה דו-משמעית עמוקה כלפי שניהם: הוא בעד הגלות ונגדה, הוא בעד הגאולה, ונגדה. ומכאן גם עמדתו הדו-משמעית כלפי הציונות והגאולה אשר במהפכה המעמדית, כלומר כלפי הסוציאליזם. גם כאן מובאים בכל חריפותם ואמיתותם הנימוקים לחיוב ולשלילה.

"לחטוא, להגדיל עוונות עד לשמיים, לירד עד תהום, עד המדרגה התחתונה – זאת תורת הגאולה. לאהוב את החטא – זה עכשיו צורך השעה, זה קידוש השם! – – – איסור בגאולה כהיתר בשיעבוד. נהפוך את החטא לצדקה, את היצר-הרע למלאך קדוש וטהור!" ("בקץ הימים". עמ' 49-50)  – אלה דברי גיבורו השבתאי של הזז, יוזפא, המבקש להמחיש את מצב הגאולה על-ידי חיים שמעבר לטוב ולרע, על-ידי פריצת גדרים שהיא-היא ההוכחה ל"נס" שבמצב הגאולה.

הזז ירד לעומקה של השקפת-העולם השבתאית, כפי שהוארה גם מצידה האידיאי וההיסטורי במסתו הידועה של פרופ' גרשם שלום "מצווה הבאה בעבירה"" ("כנסת", ספר ב', תרצ"ז, 1937), ובשני כרכי ספרו המונומנטאלי: "שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" ("עם עובד", תשי"ז, 1957).

לדברי שלום, כל זמן שהמשיחיות היתה מישאלה ותקווה בלבבות, ורחוקה מהגשמתה, לא הורגש בחריפות המתח הקיים בין עולם הגאולה לעולם שבטרם-גאולה. בספר "רעיא מהימנא" שבזוהר אנו מוצאים, כי "יש גילוי תורה הבא מצד 'עץ החיים' ויש גילוי הבא מצד 'עץ הדעת טוב ורע'. בימי הגלות – גילוי – גילוי התורה כולו הוא מעץ הדעת, ומכיוון שיש בו טוב ורע, יש בה היתר ואיסור, טהרה וטומאה, פסול וכשר, והיא קיימת כל דיני ההלכה ומסורת חכמים, שהיא תורה שבעל-פה. אבל בימי הגאולה תתגלה התורה בבחינת עץ-חיים, וכל ההבחנות תחדלנה להתקיים" ("שבתי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו", עמ' 10). בחינתה האוטופית של התורה אינה נעדרת עוקץ מהפכני.

ביטוי נוסף למגמות הללו מצוי ב"תורת השמיטות" ובצמד המושגים ""תורה דאצילות" ו"תורה דבריאה", המופיעים ב"תיקוני זוהר" וב"רעיא מהימנא". התורה האמיתית, שהיא נסתרת בגלות, היא "תורה דאצילות", וסופה לבטל את קודמתה, "תורה דבריאה". בעולם האצילות אין זיווגים אסורים, "לעילא לית ערווה" כתוב ב"תיקוני זוהר". וכן הרעיון כי לעתיד לבוא יבוטלו איסורי עריות.

בדור שלפני שבתי צבי כבשה את הלבבות קבלת האר"י המיוסדת על מיתוס הגאולה  והתיקון, העלאת הניצוצות מבין הקליפות. "הגאולה אינה עוד שחרור משיעבוד-מלכויות בלבד, אלא זה שינוי-וסת בלב הבריאה כולה" ("מצווה הבאה בעבירה"). ההתנודדות בין גלות וגאולה, העומדת ביסוד התנועה השבתאית, אינה הטעיית עם שלם בידי קומץ רמאים, אלא ביטוי היסטורי לתקוות לאמונה ולאידיאולוגיה, שמילאו את רוח העם בדור ההוא ובדורות הקודמים לו, אשר הושפעו במיוחד מן הזעזוע של גירוש ספרד.

עם האכזבה על המרת הדת של המשיח וחוסר-הצלחתו לגאול את העם במישור המציאותי והמדיני, נהפכה המשיחיות לניהיליסטית, ו"הרגשת החירות החדשה, שהוכחשה ונתאכזבה בשטח הפוליטי וההיסטורי, ביקשה לה ביטוי בשטח המוסרי." (שם). ובאה הפסיכולוגיה של השבתאות הקיצונית. על כללה הפאראדוכסי והאנוסי כאחד: "מי שתוכו כברו אינו בגדר 'מאמין' דתי." קודש נעשה חול וחול נעשה לקודש. מכאן הרעיונות השבתאיים על "ביטולה של תורה, זהו קיומה," על קדושת החטא והתיקון שב"עבירה לשמה".

שבתי צבי נכשל במישור ההיסטורי, אך צעדו המהפכני היה בכך, שמימש את מצב הגאולה בתחום המוסרי והדתי, בהכריזו כי העידן החדש של הגאולה כבר החל ורשאים אנו לחיות על-פיו.

ה"ניסים" שחולל, כדי לבסס את תוקף משיחיותו, היו בכך שהורה היתר לחיות על-פי בחינתה האוטופית, הפאראדיזית [הגן-עדנית], זו שמעבר-לטוב-ולרע – של התורה, בלא איסור, כדוגמת ביטול צום ט' באב ומנהגים אחרים.

ביוזפא אנו מוצאים את כל עיקריה של ההשקפה השבתאית המשיחית הזו, ולא רק בהשקפתו הדתית אלא גם בחיי האישות שלו. באולק, אשתו, הוא רואה את הגלות. וביוטה, אהבתו משכבר – את הגאולה. הגאולה היא התחלה חדשה והרס העבר:

"חייבים אנו לשכוח, לשכוח, לשכוח! לעקור את העבר מן השורש, לעקור ולהרוס. מה שהיה היה ואיננו," – הוא אומר ליוטה. ועוד: ""נשכח! נשכח הכול! נהרוס ונשכח. ונטהר עצמנו מחרפת הגלות." (עמ' 118-119). "שאין הגאולה משתלמת אלא לפי חורבן והרס שבה... שהחטא לגאולה כשאור לעיסה, בחינת 'השוכן איתם בתוך טומאתם'... עד בוא היובל הגדול, וייפתח שער החמישים ונצא לחירות עולם! ביום ההוא יבוקש עוון ישראל – ואיננו. זדונות ייעשו כזכויות, ופשעים וחטאים – כמצוות." (עמ' 125).

אולק אומרת בפירוש על עצמה: "את כל הגאולה נטל (יוזפא) לעצמו, כל שכר טוב לו הוא, וכל מידת-הדין עליי היא נהפכת! אני איני ראוייה... איני קיימת... בטלה כגלות זו שנעזבה והיא עוברת מן העולם..." (עמ' 131).

ואילו ליוטה יש ספקות לגבי הרס העבר ואפשרותה של התחלה חדשה שהיא גם שיבה מאוחרת, שיבה למצב הפאראדיזי שבטרם חטא הנפילה בגלות, שיבה הרומזת עתה על מצב של גאולה שמעבר לטוב-ולרע. והיא אומרת ליוזפא:

"אי אפשר להרוס, יקירי. קלה היא לבנות וקשה להרוס, אי אפשר בשום פנים שבעולם, מה שנעשה – עשוי, ולא יישכח ולא ייבטל לעולם." (עמ' 118).

סופן של אולק ויוטה מעיד על טיבן. אולק, שיוספא זנח אותה, מאבדת עצמה לדעת ומתבטלת ממש כשם שהגלות נשרפת ונכידת באש.

יוטה יוצאת לזנות ומסתלפת ממש כשם שהגאולה המשיחית השבתאית נסתלפה דרכה. אבל סופה של יוטה אורב לפתחה של כל גאולה משיחית שמנסה להחזיר את האדם והחברה למצב הפאראדיזי אשר לפני ההבחנה בין טוב לרע. הכרזה על מצב של חופש מוסרי, מבלי שיחול בה-בשעה בעולם ובאדם אותו "שינוי-וסת בלב הבריאה", שינוי אכסיסטנציאלי או מטאפיסי – הכרזה כמו זו מביאה לשחיתות ולטומאה חסרות כל ערך רוחני. הלא כך, בשגעונה הזנותי, מתפרצת יוטה בווידוי אחרון לפני יוזפא (היושב, במערכה האחרונה, בבית-ההקדש):

"טוב. תשמח הגאולה במעשיה! אכזרית, זעומת-נפש וקהויית-לב, תשמח לה! אני לכל העולם כולו, למשיח בעצמו ובכבודו, אומר – זאת: אכזרית, מרשעת, שופכת דמים ושטופה בזימה כמוני, כמוני אני!... לא איכפת לי. הכול ריק. ריק הכול." (עמ' 214).

האכזבה מן התשועה הדתית בחיים שהוכרז עליהם שהם כביכול חיים על-פי חוקיות הגאולה – מביאה לאותה הרגשת ריק קיומי, לניהיליזם. וכבר עמד גם על כך פרופ' גרשם שלום במסתו "מצווה הבאה בעבירה", באומרו כי "משבר היהדות בדורות שלאחר פתיחת הגיטו הוכן כבר מבפנים, בפינות נעלמות של הנפש היהודית ובקודש-הקדשים של תורת הסוד והקבלה עצמה." וכן כי "יש התפתחות דיאלקטית ברורה המובילה מהאמונה בשבתאי צבי לניהיליסמוס הדתי של השבתאות והפרנקאות, לתורה המזעזעת את נפש היהדות עד היסוד, ש'ביטולה של תורה זהו קיומה,' ומהניהילסמוס כעמדה דתית המיוסדת על מקרות הדת עצמם, אל עולמה החדש של ההשכלה."

"'השולחן הערוך' של עולם החירות עדיין לא נכתב" (עמ' 95) אומר יוזפא בוויכוחו עם הרב, אביה של יוטה.

מה עתיד להיות ציביונו של עולם החירות החדש, עולם הגאולה?

ר' למלין ברקל אומר: "לכך לבטנו אלפיים שנה, לכך סבלנו גלות, רדיפות וגזירות רעות וייסורים וקידוש-השם, שסוף נבוא ונעשה איזו מדינה... מדינה! כולי האי – ומדינה... אה, השגה של גוי!" (עמ' 70).

כלומר, הגאולה היא הכרחית אבל המדינה היא גימוד של הגאולה, מעשה של גויים, אינה כדאית אם היא תוצאתה היחידה של ההתעוררות המשיחית. הרעיון הלאומי, גם הציונות ומדינת ישראל, אינם עומדים בשום יחס לתקוות של "שינוי-הווסת בלב הבריאה," – ומצד שני, אם אין לרעיון המשיחי ולתנועה המשיחית בסיס ריאלי, אם אינם לוקחים חלק בתוך ההיסטוריה, הם מסתלפים ונעשים ניהיליסטיים, זנותיים ושואפי כיליון עצמי.

זו עמדתו הדו-משמעית של הזז כלפי הגאולה.

הרב, אביה של יוטה, הוא שומרה של הגלות ומגן על השקפת-עולמה. הוא שרואה את הגלות יהודית יותר מירושלים, שורשית יותר. ויוזפא מטיח בו:

"את הכול יקבלו על עצמם: רדיפות, גזירות רעות, שיעבוד מלכויות וכל שיעבודים שבעולם, ולרבות האמונה בביאת המשיח, ובלבד שיתמהמה לבוא, ובלבד שלא ייגאלו..." (עמ' 93).

עיקרה של הגלות עומד על אי-הרצון להיגאל, אותה עורמה יהודית פיקחנית שאינה מאמינה כלל באפשרותה של גאולה על-טבעית, אבל נאחזת בה בגאולה זו כדי להימנע מכל עשייה וכדי לשמר את הקיים.

עמדתו של הרב היא עמדה יהודית-תורנית-מוסרית. הוא מרגיש כי בלב שינוי-הערכין המשיחי של יוזפא מפעפע ניהיליזם, אבל גם ביתו של הרב מעורער מבפנים, בתו נסחפת אחר הבטחותיו של יוזפא.

תחילה מנסה יוזפא, בשיאה של ההתעוררות השבתאית בעירו, לסחוף אחריו את כל אנשי העיר אל "השולחן הערוך" של עולם החירות שהוכרז מעתה. ומתרחשים בעיר דברים מוזרים שבפריצת גדרים. החופש המוסרי מתקבל כ"נס" וכהוכחה לימות משיח.

שיאו של המאבק בא במערכה השנייה, בוויכוח של יוזפא עם הרב. אבל כאשר יוזפא מנסה להגשים בחייו את אמונתו החדשה, לגרש את אולק ולשאת את יוטה, הוא נופל. והרב אומר לו:

"הרי לכם גאולתכם! ראיתם?... הפקרות, פריקת עול! חילול השם!... מעשה שטן הוא! השטן מטעה אתכם! גאולה בלא אמונה ובלא התורה הקדושה. משיח בלא הקדוש-ברוך-הוא! להיכן אתם הולכים ולהיכן תגיעו? – חס ושלום, לכלייה ולטמיון!" (עמ' 145).

אנשי העיר מחרימים ומנדים את יוזפא והוא יושב עם העניים בבית ההקדש. עתה כורת יוזפא ברית עם השטן. הימים הם ימי פרעות ת"ח ות"ט, בקהילות וורמייזה, מגנצה שפיירה וקולוניה. יוזפא יושב בבית ההקדש בתור פרולטאריון של עניים, פליטים ובעלי-מומים, וכותב:

"עמך ישראל אינו רוצה בגאולה! עמך ישראל מבעֵט בגאולה! מלומד ומשוקע ושקוע בגלות... אתה הוא שגרמת לנו! אתה אלוהי צאן-ההריגה, אלוהי גלויות עקורות ומטולטלת מגוי אל גוי ומדור לדור!" (עמ' 154).

מה הגאולה מביאה לגימוד ולאובדן, כך גם הגלות. אין בה בגלות מחסה, משום שאין אפשרות לברוח מן ההיסטוריה. ולכן מוכרחים להרוס את הגלות כדי לגאול את העם. עתה מתברר מדוע הגאולה הכרחית. ויוזפא כותב איגרת כלייה על הגלות.

"קטיגוריה של כל הקבצנים צווחת, של כל בעל-מום ומחזר על הפתחים וכל איש מצוק ובוז משפחה! – הפסקנו את הגלות והיא בטלה ומבוטלת. – ארור אשר ישב בה... – אתם העניים והאביונים, המיוגעים והמדוכאים, נשברי-הלב ושפלי-הרוח, בכם ראויה הגאולה ליעשות!" (עמ' 188-193).

יוזפא מסית את הקבצנים לצאת ולשרוף את הקהילה: "צאו ופשטו בעיר! אל תיראו עליהם כפושטי-יד – כליסטים! החריבו אותם! גזלו את ממונם הבזוי! גזלו את הכול!" (עמ' 194). "עמכם! מעיר לעיר... בראש כולכם! בלהבות אש! בסערות-אש השמיימה!... נעשה כל הגולה כמדורה של אש!" (עמ' 201).

והקבצנים, הגנבים, העניים ובעלי-המומים נשמעים ליוזפא ומקרקרים את חומות הגלות בקינאה, ברשעות, בחמדנות ובשנאה. אך גם אלה המחריבים את העולם הישן מסיבות מעמדיות וכלכליות, לא יצליחו לבנות עולם חדש. "גאולה" סוציאלית זו, מהפכה מעמדית זו, נידונה עוד יותר מקודמתה, הגאולה הדתית והלאומית – להסתלף, להסתאב ולזנוֹת.

וזו בעיני הזז הדילמה האמיתית: לגלות אין קיום. חורבנה הוא חורבן היהדות. הגאולה הדתית, המשיחית – מביאה לניהיליזם. הגאולה הלאומית אינה אלא גימוד של התקוות המשיחיות. ואילו הגאולה שבמהפכה העולמית המעמדית, אינה אלא חורבן הגלות והיהדות בידי כוח אלים ושטני המוצא לו בעלי-ברית גם בתוכה

"חרבה הגלות! הגלות שרופה באש!" (עמ' 220) אומר יואל רוסט בסוף המחזה. סוף-סוף הכריחו את היהדות להתנער מגלותה, אבל חורבן הגלות היה גם חורבנה של היהדות. מה שבא לאחר-מכן, מדינה, אינו אלא "השגה של גוי!"

בכך שונה השקפתו של הזז מזו של גרשם שלום. שלום רואה ביהדות וגם בציונות דיאלקטיקה של רציפות ומרד, שאין לקבוע באופן דוגמטי מה תהא צורתה הסופית.

ואילו בעיני הזז חורבנה של יהדות הגולה, על כל מגרעותיה וקיומה שנעשה בלתי-אפשרי, הוא גם חורבנה של היהדות האמיתית היחידה והאחרונה. כל מה שבא אחר-כך, אפילו ירושלים, כבר אינו יהודי.

* חיים הזז: "בקץ הימים". מחזה בשלוש מערכות. כתבים. ספר רביעי. הוצאת "עם עובד", תל-אביב, תש"י, 1950. ספריית "לדור". 221 עמ'.

*

ברשימתי על מחזהו של הזז "בקץ הימים" ("תרבות וספרות" 29.9.1972) כתבתי כי תקופת התרחשות המחזה "הימים הם ימי פרעות ת"ח ות"ט, בקהילות ורמייזה, מגנצה, שפיירה וקלוניה."

והנה מעיר, ובצדק, הקורא אהרון כהן-מינץ מתל-אביב, כי טעיתי בערבבי שני מאורעות היסטוריים. גזרות ת"ח ות"ט (1648-1649) שהיו רקע להתעוררות התנועה השבתאית – ופרעות שפיירה, ורמייזה ומגנצה שקדמו להן בהרבה בימי "המגיפה השחורה" (1349).

במחזהו של הזז, המתרחש בימי שבתי-צבי, מופיעים פליטי הפרעות בערים הללו כאילו אירע הדבר בתקופת המחזה, ו"חופש פיוטי" זה גרם לי לַטעוּת בהסטוריה.

("הארץ", "תרבות וספרות", 27.10.1972).

אהוד: ההרצאה שלי בספרות, בתיכון חדש בתל-אביב, בכיתה השמינית, אצל יעקב בהט, בשנים 1954/1955, היתה על הספרים "אבנים רותחות" ו"דורות ראשונים" של חיים הזז. השקעתי בה הרבה עבודה והרציתי אותה במשך כשעתיים בצעדי הלוך וחזור מול הכיתה. במהלך הכיתות השביעית והשמינית קיבל כל אחד מאיתנו מיעקב נושא להרצות עליו, בצירוף רשימת מקורות.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* בפרס שרת התרבות לשנת 2017 ליצירה הספרותית העברית לילדים ונוער ע"ש דבורה עומר, זכה הספר "הפילוסוף הקטן" מאת חנה הרציג בהוצאת עולם חדש, 2017.

ר' את צרופות שערי הספר.

* אהוד היקר, קראתי את הערתך למאמרי. אפשר לא לתת לפלסטינים זכויות תושב, אבל ללא הסיפוח יהיה קשה להרחיב את ההתיישבות היהודית שהיא נחוצה לנו מאוד, גם מסיבות ביטחוניות וגם כדי לספק דיור זול יחסית, שקרוב למרכז הארץ. הקרקע ביו"ש בבעלות המדינה ומחירה מזערי.

אם יהיה סיפוח, וכנראה שזה בלתי נמנע, בגלל שהפלסטינים מסרבים לכל פשרה שהיא, הרי ללא תושבות לפלסטינים, אנחנו צפויים להרעת היחסים שלנו עם אירופה. האירופים לא ירפו מעניין הזכויות האזרחיות לפלסטינים, כי זו הנורמה האירופאית.  יהיה קשה לעמוד תחת החרם של האירופים לאורך ימים. דעת הקהל שם לא תקבל את המצב הקיים. גם ארה"ב תשאל שאלות קשות. לכן, בסופו של דבר לא יהיה מנוס מתושבות.

חג חנוכה שמח,

יצחק הילמן

* לאהוד שלום. ד"ר משה גרנות מגיש כדרכו 'מטעמים לשולחן השבת', והפעם בחב"ע 1301 הוא מעלה מתוך ספרו של בני דון יחייא 'מסביב לשולחן' מטעמים מפסוקים בתורה. קטונתי מול שפע המטעמים, ורק אענה לגבי השאלה:  כיצד ייתכן שבמצרים יהיו שבע שנות רעב, הרי חייהם אינם תלויים בגשמים, אלא בנילוס הזורם כל השנה?

ובכן, המים מקורם כידוע בגשמים, וגם זרימת המים בנילוס תלוייה במי הגשמים היורדים על הרי כוש (אתיופיה), ושדות החיטה הגדולים  במצרים ניזונו מהצפות בעת שיטפונות, שלא תמיד הגיעו. אמנם, כפי שנאמר בתורה על ארץ כנען: "לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִיא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק," כלומר, ניתן היה לשאוב מים מהיאור להשקאת גן ירק ע"י משאבה שהופעלה ע"י הרגליים, אולם לא ניתן היה להשקות כך את שדות החיטה, שקמלו בשנות הבצורת בהרי כוש*, כפי שחזה יוסף מתוך חלום פרעה.

בהערכה,

ברוך תירוש

נ.ב. ייתכן שניתן לצפות בעתיד לחוסר מים ולמתיחות במצרים, כאשר עם השלמת הסכר הענק באתיופיה, יופנו שם מים לשימושים מקומיים, והזרימה בנילוס תפחת.

* "ממשל אובמה מנע פעולות נגד חיזבאללה כדי לא לפגוע בגיבוש הסכם הגרעין עם איראן, כך חושף תחקיר נרחב שפורסם היום (שני, 15.12) בכתב העת האמריקאי פוליטיקו. לפי התחקיר, הממשל סיכל מבצע של הסוכנות למאבק בסמים בארה"ב (DEA) לפעילות נגד הברחת סמים ונשק של אנשי חיזבאללה." ["הארץ" באינטרנט, 18.12].

* אהוד בן עזר יקירי, אני מקפיד לקרוא את עיתונך. אתה עושה עבודת קודש של עומק היסטורי ורוחב הדעת, ותבורך על כך.

בברכה,

ד"ר גדעון בן דרור

לשעבר סמנכ"ל משרד החינוך והתרבות

אהוד: אני עושה מה שלדעתי כל סופר עברי ישר בימינו צריך לשאוף לעשות אלא אם כן הוא אידיוט מוסרי.

* "שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי שיגרה מכתב מאיים לכל נציגי המדינות שמתכוונות להצביע בעצרת הכללית היום (חמישי, 21.12) נגד ההכרה האמריקאית בירושלים."

ומי הן שתי מגישות ההצעה המטונפת הזו לעצרת הכללית?

תימן השסועה ומדממת במלחמת אזרחים אכזרית וספק אם עוד ניתן לקרוא לה מדינה, ומצרים אשר ללא התמיכה האמריקאית היו עשרות מיליוני אזרחיה העניים גוועים ברעב!

* "ועדת הבריאות והרווחה של הכנסת החליטה הבוקר כי סימון מוצרי מזון מזיק, המכילים כמות גבוהה של שומן רווי, נתרן או סוכר, ייכנס לתוקפו רק בעוד שנתיים. חברי הוועדה אישרו את הצעתו של מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב. בנוסף, למרות הלחצים, קבעה הוועדה כי גבינות צהובות יסומנו באדום ולא יוחרגו מסימון כמזיק." ("הארץ" באינטרנט, 20.12).

למה, למה לדחות את הטיפשות הזו? סמנו כבר עכשיו, כדי שייקל עלינו לזהות את המזונות האהובים עלינו, כולל הגבינות הצהובות!

אם איננו טועים, ליותר ממחצית האנושות אין כיום שום סיכוי להגיע לכדי צריכת סוכר! וכך היה גם בארץ-ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה, לפני מאה שנים. הו, שיחזרו כבר הימים הטובים ההם!

* * *

* לידיעת הנמענים: מועד יציאתו של גיליון 1303 יוקדם והוא יופיע אחרי חצות מוצ"ש, 23.12.17.

* מועד יציאתו של גיליון 1304 ייתכן שיאוחר במקצת והוא יופיע ביום חמישי, 28.12 או אור ליום שישי, 29.12.

אהוד בן עזר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל