פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1303

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, מוצ"ש, ה' בטבת תשע"ח, 23.12.2017

עם צרופת שתי תמונות של הדסה וולמן מתערוכתה החדשה: [מימין לשמאל] נוף אורבני. אהבה וגטאטיבית.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הֵם לֹא יַצְלִיחוּ לְשַכְתֵּב אֶת הָעֻבְדּוֹת, יְרוּשָלַיִם... // אהוד בן עזר: עם נתן יונתן בבית-לחם, אוקטובר 1996. פרק מהיומן. // פוצ'ו  –  בחיי [4], ג. עלילות הנאוה בבנות. // אהוד בן עזר: פוצ'ו. // יהודה דרורי: להשתמש מיד ב"מקל" וב"גזר". // אוריה באר: הברנז'ה. // אורי הייטנר: צרור הערות 23.12.17. // נעמן כהן: כמה עצוב לראות נאצי צודק: "הרגנו שישה מיליון מכם. מה יש לכם לחפש כאן? רק כסף!" // הדסה וולמן – תערוכה חדשה: אינסומניה insomnia, ציורים וקולאז'ים. // מ. זושצ'נקו: האושר. // יואל נץ: 1. השגריר בודרוב ואני. 2. בקשת מחילה. // משה כהן: לא ממלכתי. // מסיפורה של ניצולת השואה ד"ר יהודית גרינוולד/רפפורט: פרק ב' – ההסתתרות בעליית הגג בקריינה. // תקוה וינשטוק: חדש: מרכז חברתי עירוני חדש וגם קניון [ריק]. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "תמונות מבית מִבשל השֵׂכר" לאשר ברש, 1929. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.5.1977. עם כותרת המישנה: "במלאת 25 שנים למות א. ברש", לפני 40 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

הֵם לֹא יַצְלִיחוּ לְשַכְתֵּב אֶת הָעֻבְדּוֹת, יְרוּשָלַיִם...

הֵם לֹא יַצְלִיחוּ לְשַכְתֵּב אֶת הָעֻבְדּוֹת, יְרוּשָלַיִם,

גַּם אִם לִבְּלוֹף נִלְעָג כָּזֶה יַצְבִּיעַ בַּעֲצֶרֶת אוּ"ם

רֹב רָב כִּפְלַיִם. הֵם תָּמִיד יִשָּאֲרוּ רַק בַּשּוּלַיִם

הָעֲלוּבִים שֶל מַכְחִישֵי אֱמֶת שֶלֹּא שִנּוּ בִּמְאוּם

אֶת תּוֹלְדוֹתַיִךְ בְּכִזְבֵי הַדֵּמָגוֹגְיָה הָרֵטוֹרִית

שֶל הַסִּלּוּף וְשֶל הַשֶּקֶר שֶלָּנֵצַח נוֹתָרִים

מְנֻצָּחִים לְנֹכַח שְלוֹשֶת אַלְפֵי שְנוֹת אֱמֶת הִיסְטוֹרִית

מֵאָז כִּנּוֹר דָּוִד וְעַד יִפְעַת גֶּשֶר הַמֵּיתָרִים.

יְרוּשָלַיִם הָעִבְרִית, יְרוּשָלַיִם הַשּוֹמֶרֶֶת

כָּל יוֹם אֶת זֵכֶר תּוֹלְדוֹתַיִךְ הַפּוֹעֵם בָּךְ וְלֹא מֵת

מוּל כָּל כָּזָב שֶל מְזִמַּת-אַכְזָב עִוֶּרֶת וְנִבְעֶרֶת

לְשַכְתְּבֵךְ וּלְסַלְּפֵךְ מוּל קְשִי עָרְפָּהּ שֶל הָאֱמֶת.

הֲלֹא מֵאָז וְעַד הַיּוֹם, בֵּין אֲבָנַיִךְ וְשָמַיִךְ

אַתְּ יְפֵה נוֹף, קִרְיָה לְמֶלַח רָב, מֶלַח אֵין-סְפוֹר דְּמָעוֹת

שֶל אֲבוֹתֵינוּ שֶאָמְרוּ: "אִם אֶשְכָּחֵךְ, יְרוּשָלַיִם"

שְלוֹש פְּעָמִים בַּיּוֹם לְכָל אָרְכָּן שֶל שְנוֹת שְלוֹשִים מֵאוֹת.

וְשוּם מַכְחִיש-אֱמֶת פָנָאטִי לֹא יַצְלִיחַ לְהַשְכִּיחַ

אֶת הָעֻבְדָּה שֶאַתְּ מֻזְכֶּרֶת בַּתָּנָ"ךְ בְּהַתְמָדָה

בְּשֵש מֵאוֹת שִשִּים מַרְאֵי-מָקוֹם וְכָל עִיּוּן מוֹכִיחַ

שֶבַּקּוּרְאָן אֵינֵךְ מֻזְכֶּרֶת גַּם לֹא פַּעַם יְחִידָה.

יְרוּשָלַיִם הָעִבְרִית, יְרוּשָלַיִם הַשּוֹמֶרֶֶת

כָּל יוֹם אֶת זֵכֶר תּוֹלְדוֹתַיִךְ הַפּוֹעֵם בָּךְ וְלֹא מֵת

מוּל כָּל כָּזָב שֶל מְזִמַּת-אַכְזָב עִוֶּרֶת וְנִבְעֶרֶת

לְשַכְתְּבֵךְ וּלְסַלְּפֵךְ מוּל קְשִי עָרְפָּהּ שֶל הָאֱמֶת.

אֲנַחְנוּ כָּאן כְּמוֹ עַד הַיּוֹם נוֹקִיר כָּל דָּת וְכָל מָסֹרֶת,

אֲנַחְנוּ כָּאן נִתֵּן כָּבוֹד לְכָל מִסְגָּד וּכְנֵסִיָּה

אַךְ שוּם דְּבַר קָאדִי פְּרוֹ-גִ'יהָאדִי לֹא יוּכַל כָּאן לְאֱסֹר אֶת

דְּבֵקוּת בָּנַיִךְ וּבוֹנַיִךְ בִּצְמִיחָה וַעֲשִׂיָּה.

וְשוּם עֹז-רוּחַ פַּטְרִיוֹטִי לֹא יִפְטֹר אוֹתָנוּ בֶּטַח

מֵחוֹבָתֵנוּ לְשִוְיוֹן עִם כָּל אֶזְרָח בֶּן יִשְמָעֵאל

מוּל בַּקְבּוּקֵי-הַתַּבְעֵרָה, מוּל הַשִּׂנְאָה וּמוּל הַמֶּתַח

אֲבָל הָעִיר הַזֹּאת, עֻבְדָּה, הִיא בִּירָתָהּ שֶל יִשְׂרָאֵל.

יְרוּשָלַיִם הָעִבְרִית, יְרוּשָלַיִם הַשּוֹמֶרֶֶת

כָּל יוֹם אֶת זֵכֶר תּוֹלְדוֹתַיִךְ הַפּוֹעֵם בָּךְ וְלֹא מֵת

מוּל כָּל כָּזָב שֶל מְזִמַּת-אַכְזָב עִוֶּרֶת וְנִבְעֶרֶת

לְשַכְתְּבֵךְ וּלְסַלְּפֵךְ מוּל קְשִי עָרְפָּהּ שֶל הָאֱמֶת.

יוסי גמזו

* * *

אהוד בן עזר

עם נתן יונתן בבית-לחם, אוקטובר 1996

פרק מהיומן

[בסוגריים המרובעים, תוספות מאוחרות]

18.10.96. יום שישי. אחר-הצהריים אוספת אותי מונית ובה נזי חייר, מוחמד עלי טהא, והשחקן סלים דאו. בדרך אנחנו אוספים את נתן יונתן, ביהוד, וממשיכים דרך ירושלים לבית-לחם. [יהודית בתל-אביב, ונילי ביהוד, מלוות אותנו כל אחת בתורה במבט של דאגה כאילו מרצוננו התנדבנו לנסוע למקום אשר מי יודע אם נחזור ממנו].

במחסום הכניסה, לאחר הפנייה לגוש עציון, שואל חייל ישראלי ממשמר הגבול את הנהג, "מאיפה אתם?" – "מחיפה, מהגליל." – ואלה טוריסטס?" – "כן. טוריסטס." – וכך אנחנו נכנסים לבית-לחם על תקן של תיירים. מסתובבים בעיר למצוא את העיריה ובינתיים עוברים על-פני תחנת המשטרה הבריטית שוהעברה מהמימשל הצבאי לידי אנשי ערפאת. מעל הכניסה שלט גדול מואר, במרכזו תמונה צבעונית של היו"ר ערפאת, מצדדיו דגלי פלשתין ולמטה תבנית מסגד אל אקצה.

אנחנו מסתובבים קצת ברחובות העיר עד שמוצאים את העירייה. הרבה מכוניות. באחת מהן נוהגת אישה ערבייה צעירה שמעשנת סיגרילה ארוכה. יש הרבה התחלות בנייה. מסעדות פתוחות. אנשים מטיילים ברחובות, גם נשים ובחורות. יש כמה בתי מלון. אוטובוסים של תיירים, אבל הכבישים במצב נורא, הכול צפוף.

מגיעים לרחבה של כנסיית המולד. ממול לכנסיה בית העירייה. עולים לאולם וינה, שניבנה בתרומות של עיריית וינה. בכניסה מחכה לנו קבוצה גדולה של אנשים מכובדים, לבושים בחליפות, ורבים ניגשים ולוחצים את ידינו ואומרים את שמותיהם אבל אני לא מספיק לעקוב אחר השמות והתפקידים ועד עתה איני יודע בדיוק מי היו כל אלה. ראש העיר אליאס פרייג' לא היה ביניהם. נידמה לי שהיה שר התיירות של הרשות הפלשתינית, אבל איני בטוח.

הפותח המקומי מדבר ערבית בלבד, אף לא אנגלית בפנייה אלינו אבל אומרים לי שהוא מברך אותנו בערבית. בתחילת דבריו קמים כולם ועומדים דקה של דומייה, גם אנחנו, כניראה לזכר שבעים הקורבנות שנפלו מצידם בהתלקחות האחרונה [בעקבות פתיחת מנהרת הכותל].

ראשון האורחים מדבר מוחמד עלי טהא. לא מתרגמים לנו את דבריו ויש לי רושם, גם בכל המשך הערב, שידידינו הערבים שמחים על כך שאיננו דוברים ערבית ואינם ששים לתרגם לנו את הדברים, אך אני שומע היטב את המילים נתניהו, ירושלים הערבית, וכדומה. לאחר דברי מוחמד, שחבריו קוראים לו אבו-עלי, מדבר נתן, באנגלית. הוא אומר דברים שקולים ונכוחים. [ואני חושב לעצמי – איזה אומץ ומאור-פנים יש לאיש ששכל את בנו במלחמה לעמוד ולדבר כאן ללא שמץ תוכחה או טינה]. כל הזמן עומדים שני בחורים עם מצלמות טלוויזיה ומצלמים.

אחרי נתן בא תורי. גם אני בוחר לדבר אנגלית, שאז יש סיכוי שיותר אנשים בעולם יבינו את דבריי, אם כי ייתכן שיש כאן רבים שמבינים גם עברית אך אינם ששים להפגין זאת. אני פותח במילים:

 "ערב טוב, שכנים וידידים. זו לא פעם ראשונה שאני בבית-לחם אבל בפעמים קודמות הייתי תייר (לא רציתי להשתמש במילה כובש, אבל היא היתה ממילא תלוייה באוויר) ועכשיו אני אורח של אנשים חופשיים בעיר חופשית, שאני מקווה שיהיו גם לי גם לידידים חדשים. שמעתי הרבה את שמו של נתניהו אצל הדוברים הקודמים, שדיברו ערבית שאותה איני דובר, יש לי עליו ביקורת רבה אולי לא פחות משיש לאנשים היושבים כאן, אבל ברור לי שגם אילו פרס היה נבחר לראש-ממשלה, וגם אילו רבין לא נרצח והיה מכהן כראש ממשלה, עדיין היינו בקשיים רבים מאוד ביישום הסכמי אוסלו, וזה פתרון קל לחשוב שהכל תלוי בנתניהו."

אני מראה את "במולדת הגעגועים המנוגדים" [האנתולוגיה שהוצאתי ב-1992 על הערבי בספרות העברית, שתורגמה לאנגלית בשנת 1999, וב-2001 יצאה לאור בשלמותה בהוצאת דאר אל-חמארה, בביירות] שהבאתי איתי ומסביר קצרות על אודות הספר. מזכיר את יהוד אל חייבר. עובר לנושא נוסף: עיקר היצירה הערבית הפלשתינאית הוא בשירה, ולקורא העברי יש בעייה בקריאת שירים אלה כי רובם פוליטיים והוא חש שהם רואים בו כתובת להאשים אותו. שונה הדבר בפרוזה, ב"ערבסקות" של אנטון שמאס, "החמניה" של סהר חליפה, ובספריו של סמי מיכאל, אנחנו מזדהים עם הגיבור. לכן אילו היה נכתב רומאן פלשתינאי שמתאר את עצמם וגם אותנו בעיניהם, כל הוצאת ספרים בישראל היתה שמחה לפרסם אותו, ובייחוד אילו היה נכתב בידי אישה, ואז היה הקורא העברי יכול להבין ולהזדהות עם הגיבור הערבי ולא לחוש זרות כלפיו, כמו כלפי השירה הפלשתינאית הפוליטית.

אחר כך אני מספר שסלים דאו שיחק בסרט שלי, "המחצבה" [בתפקיד חדידו], וזה מראה על אפשרות של יצירת תרבות משותפת אחת, ולבסוף אני מספר את תוכנו של "חוסני החולם" [עם ציוריו של אורי שולביץ. הספר יצא לאור ב-1997 ונכלל ברשימת עשרת הספרים המצויירים הטובים ביותר של ה"ניו-יורק טיימס בוק רוויו" לאותה שנה], כשאני מדגיש את הסמליות בכך שיוצא בארה"ב ספר של סופר עברי שהוא מעשיית-עם ערבית, ואני מדגיש בסוף דבריי פעם נוספת את הפסוק, שהוא מוסר ההשכל של הסיפור: "אל תחצה את המים בטרם בטרם בדקת את עומקם."

נזי קורא משיריו בלהט, שמשום מה ניראה לי תמיד להט לאומני. לא שירי אהבה. אחר-כך נותן סלים דאו סטנד-אפ קומדי בערבית שוטפת כאשר השמות אבו-עמאר (ערפאת) ונתניהו חוזרים שוב ושוב. אני בטוח שאילו ישב איתנו סופר עברי דובר ערבית, סמי מיכאל או ששון סומך, הם היו מרגישים הרבה פחות חופשיים. משום מה יש לי הרגשה, למרות הנחמדות, שהם כל הזמן קצת מלגלגים על התמימות של נתן ושלי. אבל גם אני משחק את המשחק של הנחמדות. אני גם חש עצמי בטוח לגמרי במשך כל הערב. אף לא מבט אחד של שינאה. החיילים הפלשתינאים במדיהם הכהים מחייכים כמו חניכי צופים שקיבלו לראשונה נשק של מבוגרים בידיהם.

אחרי הפגישה אנחנו מוזמנים למסעדה ויושבים יחד עם עוד כעשרים נכבדים מקומיים, מתברר שנכחו בערב גם ראש המשטרה הפלשתינית וגם שיח' המכללה האיסלאמית, שלא שתה בירה וגם לא עראק. אני משוחח עם פרופיסור לספרות ערבית הדובר אנגלית רהוטה, שגם תירגם את דבריי במשך הערב, ד"ר קוסטאנדי שומאלי שמו, מרצה באוניברסיטת בית-לחם. בין שאר הדברים הוא אומר, שלא לציטוט – כי בתקופת הישראלים היה חשוב לשלטון מה עושים ולא מה אומרים. כיום, תחת האוטונומיה, חשוב לשלטונות גם מה אומרים, והשתמע מכך שאפשר לדבר רק נגד ישראל.

בדבריו עולה שוב ושוב המצוקה של הסגר. "אתם בישראל חיים טוב ואנחנו סובלים." הסיבות לסגר אינן מעניינות אותם ביותר.

באמצע השיחה מפנים את תשומת-ליבנו למכשיר הטלוויזיה התלוי גבוה בחדר השני. הטלוויזיה הפלשתינאית משדרת עתה את המפגש שלנו. רואים את נתן ורואים אותי. קשה לי לשמוע מה מדבריי נתנו. אינני רואה למטה כיתוביות בערבית, ודאי גם לא הספיקו. נתנו אפוא רק באנגלית. על כל פנים, גם זה מעניין, הופעה ראשונה בטלוויזיה הפלשתינאית. מי היה מאמין שדבר כזה ייתכן לפני כשנתיים-שלוש.

משתתף אחר בסעודה, דומני רופא, הסביר לנו, לנתן יונתן ולי, שאבימלך מלך שכם, המלך הערבי של העיר, שהרי הכנענים היו ערבים – קיבל יפה את אברהם אבל אברהם החזיר לו רעה תחת טובה. הוא דיבר בשיכנוע פנימי עמוק ובנימה של תלונה, כאילו מדובר במעשה שאירע אתמול. מסתבר שהבורות אצלם דומה לזו שאצל הדתיים שלנו. אברהם, שמקודש גם על האיסלאם כנביא, לפני בוא מוחמד, הופך לפתע ליהודי בלבד, והכנענים – לערבים.

כפיצוי אני מספר לו על רטוש ועל כך שגם בישראל ישנה השקפה שאומרת שאנחנו הם צאצאי הכנענים וכי יש לשחרר אותנו מהיהודיות שלנו ומהציוניות שלנו, נוסח רטוש.

ביציאה מהעיר שוב מחסום. ניגש חייל של משמר הגבול ושואל את הנהג: "מאיפה אתה?" – למקומיים אין נותנים לצאת.

 "מדליית אל-כרמל." עונה הנהג בערבית.

 "אה!" מחייך החייל הדרוזי ומיד שואל, בערבית כמובן, על מכרים משותפים ושולח אותנו לדרכנו בברכת שלום.

בנסיעה מספר לי מוחמד עלי טהא כי הוא ונזי הוזמנו על-ידי ערפאת לטוניס לרגל הסכם אוסלו. חברים פלשתינים מאנשי ערפאת שאלו אותו: "אם וכאשר תקום המדינה שלנו, אתה תעבור לגור בה?"

ענה מוחמד עלי טהא: "אני לא חושב שאעבור וזאת משתי סיבות. הראשונה, רק צפונה מחיפה אני מרגיש במולדתי, בכפר בגליל. אפילו בישראל, כל מקום אחר זר לי. דבר שני, בישראל אני יכול לכתוב מה שאני רוצה. במקרה הכי גרוע יעצרו אותי ללילה אחד אבל אשתי וילדיי יהיו בטוחים שאחזור הביתה. האם אתם יכולים להבטיח לי שגם במדינה הפלשתינית יהיו אשתי וילדיי בטוחים שאחזור [אליהם], אם אעצר?"

 "אתה יודע מה," אמרו לו הפלשתינאים של ערפאת, "יותר טוב שתישאר בישראל."

בתל-אביב אנחנו עוצרים לשתות קפה בבית-קפה קטן באבן-גבירול, מול גן העיר. אווירה שונה לגמרי. יפים ויפות של תל-אביב יושבים על המדרכה. שלושת חבריי הערבים, יחד עם הנהג, יושבים כמכושפים. הם מדברים ביניהם ערבית קולנית. אינני יודע אם בכוונה. איש בקהל לא ניראה מוטרד. אולי משום שאני יושב עם הערבים ומדבר עברית, אולי משום שחזותם כשל ערבים ישראלים. אני מתעקש להזמין אותם בעירי, תל-אביב, ואנחנו נפרדים לשלום.

אהוד בן עזר

* * *

ההצבעה בעצרת הכללית של האו"ם ביום חמישי האחרון ברוב גדול נגד הכרתה של ארה"ב בירושלים כבירת ישראל – חשפה את הריקבון המוסרי של העצרת ואת כישלונה לטפל בבעיות המדממות האמיתיות של העולם, אשר על רובן אחראיות מדינות שהצביעו נגד ההכרה בירושלים! ככה נחשפה במלוא עליבותה מסיכת הצביעות של העצרת – לקול מצהלותיהם של אויבי ישראל בארץ ובעולם! וגם, לא נעים להודות, נוכחנו שהשנאה בעולם לישראל וליהודים עדיין קיימת, קוראים לזה אנטישמיות! מצד שני, כל מלקקי התחת לארה"ב וכל הנידחים ממנה בעקבות ההצבעה יתחננו עכשיו אלינו לומר עליהם מילה טובה בבית הלבן כי אנחנו בברית עם המעצמה החזקה בעולם!

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

ג. עלילות הנאוה בבנות

המכתבים של נאוה ליוו אותי בכל מסעותיי באמריקה. בכל מקום חדש שאליו הגעתי, כבר חיכה לי מכתב ממנה. היתה זו דרישת שלום רצופה מהארץ אשר הזכירה לי כמעט כל שלושה ימים שיש לי אל מי לחזור. היא כתבה לי כמעט על הכול, אבל מיעטה להזכיר שיש לה בעל ושני ילדים, עובדה שלא נשכחה ממני אף רגע והעיבה לא מעט על המכתבים שאני שלחתי לה ובהם גם אני, כמותה, לא הזכרתי את העובדה המצערת הזאת.

וזה מה שכתבה לי במכתב הראשון: 

  17.6.59

לטיפשון הקטן שלי, ברוך בואך!

במקום להימצא איתך עד לרגעים האחרונים לפני ההפלגה, עד שישליכו אותי, אני כותבת לך. וכי זה תחליף? 

ניסיתי כל מה שיכולתי. כמעט חשבתי להתפוצץ וכלום לא עזר. 'הפרוטקציה' האחת שלי היה מחוץ לנמל. כשטילפנתי לדירתו, אמרו לי שדווקא היום  נסע לירושלים. 'הפרוטקציה' השנייה אמר לי (לאחר שעות של חיפושים אחריו) שצריך להחתים טופס מיוחד באמצעות המשטרה. פרוצדורה שאורכת בדרך כלל 24 שעות ומדוע זה נזכרתי ברגע האחרון. (לך תסביר לו) על כל פנים הבטיח לי לנסות וברגע שיצליח לסדר משהו יתקשר איתי. על כן שלחתי לו את תעודת הזהות שלי על ידי הנהג שלנו. ב-4.30 בדיוק נמרץ, טירטר הטלפון ולמרבית אכזבתי רק הודיע שלא הצליח להסדיר כלום ורק אם ארצה אוכל לדבר איתך טלפונית ובמקרה הצורך יעזור לך. מלבד זה אין ביכולתו לעשות דבר.

שמעתי שקראו לך בטלפון מיספר פעמים ואין קול ואין עונה. ב-5.00 תפסו אותך סוף סוף וישר קיבלתי קשר וישר אותך עם הקול הערב לי. מאוד שמחתי על הרעיון הגאוני הזה וזו נהייתה שיחת הטלפונים האחרונה שלנו עד לשובך – ולכן עצוב.

מכל העסק רק עובדה אחת שמחה ונחמה אותי במקצת שבאמת רצית שאבוא ואהיה איתך ולא כמו שאמרת בחג ההוא בין יתר הדברים המכאיבים ולא צודקים (לדעתי כמובן). מכל מקום כשתקבל מכתב זה כבר יהיה הכל כל כך בלתי אקטואלי, כבר יעברו עליך ימים רוויי רשמי נסיעה בלב ים ובריחוק מה ממני – מקווה שרק גיאוגרפית – ולקראת רשמים חדשים. 

  18.6.59 

מה אגיד לך ילדי הקט, אמש לא התאפקתי וטילפנתי לידידי הטוב בידידים, ד"ר בן בשט. אני מודה ומתוודה שזו לי הפעם הראשונה בחיי שהזדקקתי מאד לידיד משותף שיעזור לי לראות דברים, אכן יש דברים בעולם. הוא בא מיד, כך שלא הייתי לגמרי לבד בערב הזה. אני מקווה שאינך כועס על צעדי זה. בחרתי דווקא בו, פשוט כי הוא יודע עליי ומכיר אותי היטב ויש לי כל האמון  בו, ויותר מזה – הערכה. אני לא השליתי את עצמי ולא חשבתי דברים מדומים. אתה דווקא די מוצא חן בעיניו וכשתחזור, אז ישר אליו לטיפול – אמר.

די מחורבן לי. עוד לא מוצאת מקום בעבודה, וכל היצורים הסובבים אותי, זרים לי במיוחד היום – וריק לי. ריק נורא, הרגשת יתמות מוזרה וכאילו נותקתי מהעולם הטוב שלי. אולם לא דליתי מתוך העיניים הנוגות שלך באותה שבת פרידה את בשורת הקץ.

ושהלוואי ושתחזור כבר ושהיה לנו טוב ביחד, נכון?

לכן עוד שלך ועוד חושבת המון דברים טובים.

נאוה   

נ.ב.

הוצאתי שני בולים 250 פרוטה כ.א. מעטפה 15 פרוטה. הנייר לא רכושי. תראה כמה שאתה שווה לי.

ועוד רק זה ודי!

שתזהר לך שם איך שאתה עובר בכבישים ושלא תדרוס אותך אף בחורה אחת. 

שני המכתבים האחרים היו גם הם ברוח של יתמות וצפייה ליום שאחזור כבר. אחרי שלושה מכתבים כאלה, לא יכולתי שלא לטפטף לה כמה מילות געגועים, כי ידעתי כמה כל טיפה שכזאת חשובה לה. יחד עם זאת, נמנעתי לטפח בה תקוות והבטחות שלא ידעתי אם אעמוד בהן, ולכן השתדלתי לכתוב בעיקר על חוויות שעובר כל מי שמגלה עולם חדש ובו תופעות שלא היו ידועות אז בארץ, כמו הטלוויזיה. 

היום הראשון בדירתו של מקס בבוסטון, שהיה אמור להיות מוקדש לכתיבת מכתבים, נתקל בהפרעה בלתי צפויה – הטלויזיה. מכשיר הפלאים הזה לא היה קיים אז בארץ, ולכן לפני שמקס יצא לעבודתו, ביקשתי שילמד אותי איך פותחים את הטלוויזיה ואיך מעבירים מתחנה לתחנה. שלט רחוק עוד לא היה בנמצא אז, והתמונות היו בשחור לבן.

מקס אמר לי שישאיר את הטלוויזיה פתוחה כל הזמן, כדי שלא  אסתבך בסגירה או בפתיחה. שאלתי אם לא חבל על החשמל והוא צחק עליי. למזלי בטלוויזיה לא דיברו עברית, אחרת מי יודע אם הייתי מספיק לכתוב את כל המכתבים שנערמו על השולחן. אחת התוכניות שראיתי, בין כתיבת מכתב למשנהו, היתה משעשעת מאוד ואני זוכר אותה, כי כתבתי עליה גם  למדור של "איה הג'ינג'ית באמריקה".

על המסך הופיע בחור יפה תואר שהזכיר לי את פניו של משה דיין לפני שהתחיל להרכיב את  הרטייה. הוא בירך קהל של סטודנטים צוהלים ושאל מי  רוצה להרוויח אלף דולר. כל הקהל הצביע ואני בטח הייתי מצביע גם לולא הייתי באמצע כתיבת מכתב לנאוה. המנחה החייכני בחר בצעיר חסון צהוב שיער שנראה אמיץ מאוד, ושאל אותו למעשיו. הצעיר סיפר באנגלית לא כל כך טובה (ולכן הבנתי כל מילה) שהוא תייר הולנדי שבא לביקור באמריקה.  המנחה שאל אותו אם הוא יודע לרוץ והוא אמר שכן, אבל לא בעליות, כי בהולנד אין  הרים. המנחה הבטיח לו שהריצה תהיה סביב בניין הטלוויזיה ושם אין אפילו גבעה אחת. אחר כך הוא ביקש שיכניסו לאולפן את יוהנה. אל הבמה נכנסה זקנה שברגע הראשון חשבתי שזו רחל ינאית אשת הנשיא שלנו יצחק בן צבי. האישה היתה לבושה בטרנינג כחול של ספורטאים והיתה לה הליכה מזורזת של אחת שעומדת ליפול בכל רגע. 

המנחה הסביר לשניים שמדובר במשחק תופסת. היא צריכה לברוח מההולנדי ואם הוא יצליח לתפוס אותה הוא יקבל אלף דולר.

ההולנדי, שכנראה אהב מאוד כסף, רוצה כבר לשים יד על המתחרה שלו, אבל המנחה אומר לו שיש חוקים והוא צריך קודם ללבוש בגדי ספורט כמו אלה של יוהנה. ברגע זה נכנסה לבמה נערת זוהר מחייכת, שהזכירה לי את מריימה היפה שלמדה איתי בגימנסיה. היא הושיטה יד להולנדי ולקחה אותו לחדר ההלבשה. עם צאתם נכנס לבמה עלם צעיר שחור שיער, הלבוש בטרנינג כחול כמו זה של הזקנה.

המנחה מסביר לקהל ולי שזהו סטיב קלופר, סטודנט שזכה השנה בתחרות הריצה של אוניברסיטת הארוורד בבוסטון ותוך כך הוא מוציא מתוך קופסת קרטון פאה נוכרית של שיער כסוף כמו זה של 'רחל ינאית' וחובש אותה על שערו השחור של סטיב. כאן כל הקהל  פורץ בצחוק אדיר ובדיוק כשאני מתחיל לחכות במתח לשלב הבא, מתפרצת למסך קבוצת ילדים ומתחילה להתפלש בבוץ ולהתלכלך. אני לא מבין מה הילדים עושים באמצע התחרות, אבל אז נכנסת לבמה אישה מבוגרת שנראית כמו אימא שלי ואומרת לנו לא לדאוג. הבגדים לא יֵלכו לאיבוד. פשוט צריך לקנות את אבקת הכביסה "קלין" הנמכרת עכשיו במבצע מיוחד. רק כאן הבנתי שמדובר בפרסומת ורציתי להמשיך לכתוב לנאוה, אבל אחריה באה פרסומת שבה עלתה על המסך צעירה הלבושה בביקיני מאוד מעניין ואני הייתי מוכרח לראות אם תזנק למים או סתם תטייל בנדנוד אחוריים על החוף. לא הבנתי אם הם רוצים למכור לי את הביקיני או את הבחורה ולכן לא קניתי כלום. עוד אני מתלבט וכבר הופיעה פרסומת לקורנפלקס עם חלב ואת זה אני באמת אקנה במסעותיי בדרכי אמריקה, כי הפרסומת אמרה שזה אוכל בריא מאוד.

סוף סוף המנחה החייכן חזר למסך ועמו שני הספורטאים. הוא מעמיד את  ההולנדי כחמישה מטרים מאחורי 'הזקנה', ומסביר להם את המסלול. האות ניתן והשניים מתחילים לרוץ.

בשלב ההתחלתי ההולנדי די בטוח בעצמו, רץ במתינות, ומתחיל להתקרב אט אט אל המתחרה הקשישה. הוא מגיע כבר לקירבה של שני מטרים, אך כשהוא שולח יד תוך זירוז רגליים, היא מגבירה את מהירותה ומתחמקת מהיד. ההולנדי מתחיל להגביר מהירות, וככל שהחיוך המרוח על פניו הולך ונמחק, כך הולך וגובר הצחוק של הקהל, וגם שלי. ההולנדי, המתחיל להתעייף, לא מבין מה קורה ל'זקנה', שלא זו בלבד שאיננה מתעייפת, אלא אפילו מתחילה לרוץ בזיגזגים ולעשות סלטות באוויר. הדבר מעלה מעטה של השתאות על פניו, הוא נראה מופתע ולפי העצב הזולג מעיניו, נראה שהוא מתחיל להבין שאלף הדולרים אינם בהישג ידו. איזה טיפש, אם היה מסתכל קצת הצידה  היה רואה יחד איתי את הזקנה האמיתית היושבת בשורה הראשונה של הקהל וצוחקת בכל פה. אני במקומו הייתי תופס אותה בלי בעיות ומנצח, אבל הוא ממשיך לרוץ דווקא אחרי הסטודנט, שהוא הרץ הכי טוב בהארוורד, ומתפלא למה הוא לא מצליח לתפוס אותו.

עכשיו צריך להגיע הרגע הכי גדול, כאשר הסטודנט המנצח יבוא ללחוץ את ידו של ההולנדי וזה יבין שהוא לא רדף אחרי הזקנה הנכונה. אני מחכה למפגש הזה במתח, אבל הטלוויזיה לא עושה לי חיים קלים ובמקום לחיצת ידיים, מתיישב ליד השולחן גבר צנום הנראה כמו אלכסנדר יהלומי, מניח מפית על צווארונו, מתחיל לאכול אטריות ולפי הברק הזורח מעיניו, אני מבין שהן טעימות להפליא.

ואחר כך אני מתפלא שנאוה שואלת אותי במכתבה אם  אלה הדברים הכי מעניינים שאפשר לראות באמריקה? 

פוצ'ו  

המשך יבוא

* * *

אהוד בן עזר

פוצ'ו

שלושה הכרכים הראשונים של "בחיי" של פוצ'ו הופיעו בהמשכים בשנים האחרונות בגיליונות האינטרנטיים של המכתב העיתי שלי. הופיעו פעמיים בשבוע, שני גיליונות כל שבוע. כל שני וחמישי. גם עכשיו מתפרסם ב"חדשות בן עזר", בתדירות של פעמיים בשבוע, הכרך המשעשע הרביעי, שמתרחש בארה"ב. ומובטחים לנו המשכים בכרכים הבאים של "בחיי", שייכתבו ויתפרסמו לפחות עד שפוצ'ו יהיה בן תשעים.

בזכות כתיבתו הסידרתית של פוצ'ו חידשנו מסורת רבת ייחוס של פרסום רומאנים בהמשכים בכתבי-עת, לעיתים ממש תוך כדי כתיבתם, ונזכיר כאן רק את דוסטוייבסקי ואת יצחק בשביס-זינגר. אני, הרומאן בהמשכים הראשון שקראתי בימי חיי ושהשפיע עליי רבות היה הסיפור התנ"כי הרומאנטי "מאחורי הצאן", שכתב הסופר בן-הארץ יעקב חורגין ושאותו פירסם בַּשבועון, שהוא היה גם העורך שלו, "הבוקר ילדים". זה היה לפני יותר משבעים שנים.

בתקופות שבהן פוצ'ו מפרסם את פרקי "בחיי", אני, כעורך, מחכה בקוצר רוח לכל פרק חדש וטועם ונהנה ממנו מיד עם קבלתו. אני גם מעודד את פוצ'ו להתפרע בפרקי חייו, בעיקר בעלילותיו האירוטיות המצחיקות, שהרי שנינו יודעים ששום כתב-עת הגון בישראל, במידה שעדיין נותרו בכלל כתבי עת ספרותיים בישראל – לא היה מפרסם את העלילות שלו, או שהיה מנסה לצנזר אותן ולגהץ אותן על פי התקינות הפוליטית, שמסרסת הרבה סופרים מוכשרים וגם חשובים אך לא תמיד אמיצים דיים. אבל ב"חדשות בן עזר" אין צנזורה על סקס.

פוצ'ו הוא דיוקן של תקופה מפוארת בתולדות המדינה, תקופה שלעיתים כל הרצון של הבחורים גיבוריה היה להשכיב בחורה או לפחות למזמז אותה, ואם אין ברירה אז אפילו כשהיא ישינה, ובלבד שלא ייהרגו בקרב בטרם יֵדעו אישה.

מבחינה זו שלושה הכרכים הראשונים של "בחיי" של פוצ'ו, וגם הכרך הרביעי הנכתב והמתפרסם עכשיו, הם זיכרונות של עבריין מין, של מטרידן מיני, ואני מאוד מתפלא שעד היום לא התלוננה עליו אף זקנה אחת, בין אם היתה בתולה, פתוחה או נשואה כאשר התעסק איתה.

אני גם חושב שאילו היתה מוגשת תלונה כזו, והיו עוצרים את פוצ'ו לימים אחדים ושוקלים להגיש נגדו תביעה על הטרדה מינית, זה היה נותן פרסום עצום לספרים שלו!

כי שלא כבעלי מקצוע ותפקידים אחרים, בייחוד גברים בְּפוליטיקה, אנחנו, הסופרים, רק מייחלים לכך שיוציאו לנו שם רע, ושבחורות זקנות תתלוננה עלינו. אנחנו מייחלים תמיד שיהיה סקנדל עם צאת כל ספר חדש שלנו, כי אין טוב מכך למכירות, ותמיד נוכל לומר בבית המשפט שמה שתיארנו בספרינו הוא פרי הדימיון בלבד. והמאמין יאמין.

למשל אצלי, בספרים שלי, כל הסצינות האירוטיות שנראות אמיתיות, הן מדומיינות, וכל הסצינות האירוטיות שנראות מדומיינות, תאמינו או לא, אלה באמת קרו לי.

אבל כשאתם מסתכלים עכשיו על פוצ'ו, הוא נראה לכם כמו דון ז'ואן? הוא נראה לכם כמי שהיה פעם דון ז'ואן? הרי אצלו זה הכול בלוף! אתם חושבים שמה שהוא מתאר בספרים אלה החיים הארוטיים האמיתיים שהיו לו? לא. הכול בלוף. הדבר היחיד שעליו הוא רכב כל ימיו היה קטנוע!

תודה.

אהוד בן עזר

*

הדברים נאמרו בקבלת השבת ב"צוותא" שהוקדשה לפוצ'ו לכבוד הוצאת הטרילוגיה "קורות חייו של צבר מצוי", וזאת ביום שישי 22.12.17 לפני הצהריים, בהשתתפות מירון איזקסון, אהוד בן עזר, אריה ברנע, אורה מורג, שאול ארלוזורוב, יהודה אטלס, דני קרוון, איה הג'ינג'ית, ימי ויסלר, עדנה סימנסון (ויסלר). בעריכת נילי שחור ובהנחיית ליאת רגב. בחלק המוסיקלי: להקת ותיקי מגפיים, וכן שי לביא, נפתלי אלטר, תמר גלעדי, והשחקן יהויכין פרידלנדר.

פרידלנדר, ואחריו פוצ'ו בן ה-87, ממש השכיבו את הקהל מרוב צחוק כאשר ביצעו שני "צ'יזבאטים" של פוצ'ו, שהוא אבי-אבות הסטנדאפ-קומדי בעברית עוד בטרם ידעו דבר על המושג החדש-יחסית הזה. את מרבית מחיאות הכפיים גרף פוצ'ו בסיפור על הפגישה עם האדם שסבור היה שפוצ'ו דומה לפוצ'ו ושאל אם פוצ'ו עדיין חי. וכן פרידלנדר, שהגיש מערכון-יחיד לפי סיפור של פוצ'ו על המלח הנמוך שהצליח להביא באונייה כוס קפה לרב-החובל מבלי שתיפול טיפה בדרך מהמיטבח.

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

יהודה דרורי

להשתמש מיד ב"מקל" וב"גזר"

הנשיא טראמפ, שהחליט לשבור את כל כללי ה"פוליטיקלי קורקט" המזוייפים, הודיע מפורשות שאלו שייצאו נגדו בהצבעה באו"ם בנושא ירושלים, הוא ימנע מהם סיוע של ארה"ב...

מתוך 128 המדינות שירקו בפניו של טראמפ על הכרזתו זו, והצביעו נגדו באו"ם השבוע, 100 מדינות לפחות נזקקות לסיוע כלשהו מארה"ב, בין שהוא כלכלי, צבאי או מדיני, ולכן אנו עתידים לראות הרבה מאוד התנצלויות ובקשות סליחה מארה"ב ממדינות רבות, "שלפתע" יקבלו הודעה אמריקאית על הסרת סיוע מסויים, שתפגע בהן.

בנוסף, אנחנו גם נחזה במדינות מסויימות שיבואו לתת לנו "הסברים" על הצבעתן עם בקשה שנגיד דברים לזכותן לנשיא ארה"ב...

הגיע הזמן שאנחנו נרכז את כל הכוח שיש לנו במדינות השונות בעולם, שהצביעו נגד מעמד ירושלים כבירתנו, ונעשה מה שטראמפ יעשה... נעניש אותן על הצבעתן! הן בהסרת סיוע טכנולוגי או צבאי או כלכלי, נוריד מעמד של שגרירויות לקונסוליות (ונחסוך הרבה כסף) ולמדינות מסויימות נסביר ש"אנחנו נחכה להם מעבר לפינה" לשעת כושר להצביע נגדן או לשתף פעולה עם מי שיפעל נגדן.

כאמור, במצב של 128 מול 37, צריך להוריד את הכפפות כי אין מה להפסיד! מי שחושב שמדינה קטנה כשלנו לא מסוגלת לעשות בלאגאן כזה, שיביט איך צפון-קוריאה משגעת את כל העולם... גם אנחנו מסוגלים להרבה, גם לתגמל יותר את אלו שאיתנו, הכל תלוי  אם המנהיגות שלנו תקבל ביצים...

בשלב ראשון, יש לנתק את כל הקשרים עם הרשות הפלסטינית הפועלת נגדו בעוצמה בכל העולם, עד אשר יכירו בירושלים כבירת ישראל... מה כבר יש לנו להפסיד?...

מסר חשוב לשמאל הישראלי השפוי

ה"שמאל" השפוי (ששם יש לי חברים רבים) מחזיק באידאולוגיה הטוענת שהעם והאזרחים תחילה. זוהי אידאולוגיה חשובה ומכובדת אם אתה חי במדינות ללא אויבים וללא סכנות, כמו דנמרק או שבדיה. אבל לצערי חלק גדול מהשמאל הישראלי פועל למען "השלום והפלסטינים תחילה" וכל מי שמכיר את האסלאם, מהותו ופעילותו בעולם הרחב  ובאזורנו, מבין בהכרח שאלו חלומות באספמיה... לא שלום ולא נעליים... הם רוצים את כל ארץ ישראל וברור לכולנו שהם לא יקבלו זאת כי אנחנו לא נחלק פיסת אדמה זו, שניתנה לנו בצדק ובחוק, עם ערב-רב של ערבים שזרמו לשטח ארץ-ישראל בעידוד הממשלה הבריטית הבוגדנית, ואתם יודעים שזו האמת!  וגם יודעים שעוד עזה ממזרח, לא באה בחשבון...

מאז ומתמיד רוב העולם היה (ונשאר) אנטישמי, נגדנו, נגד היהודים בכלל, ומדינת ישראל בפרט. הם לא היו נגד הנאצים ולא נגד הסובייטים ולא נגד סוריה הרצחנית כיום. לפיכך הבנת העובדות מחזקת את עמידתנו.

לשמחתנו הגדולה קמה החזקה במדינות העולם ונעמדה כיום ללא חת לצידנו, לעומת הרפיסות והאנטגוניזם של יקיר השמאל העולמי ברק אובמה, שנתן את תמיכתו ל"אחים המוסלמים" במצרים, לאיראן הגרעינית, וכיום הוא ייחקר בארה"ב על תמיכתו בחיזבאללה, בהעלמת עין מהברחות הקוקאין שלהם בעולם.

אין לי מילים אחרות אלא לציין שזה ממש טימטום וחזירות נפשית לתמוך עדיין באובמה במקום לפרגן לדונלד טראמפ הריאליסט העומד לצידנו בכול!

רעיי וחבריי בשמאל השפוי, הסוציאליזם שבנה את מדינתנו כבר לא קיים! העולם השתנה. המנהיגות אחרת, ואין זה אומר שהמנהיגות העכשווית במדינה, והתנהלותה, היא הטובה והאידיאלית, וזכותכם לצאת לרחובות ולהפגין, אבל יחד עם כך לזכור שהשינוי בשלטון אצלנו נעשה רק בקלפי, ואז יזכרו לכם לא רק את האידאולוגיה הנאורה שלכם אלא בעיקר עם איזה "מחנה" הזדהיתם לפני הבחירות... האם עם  זועבי, עודה או טיבי, או עם גופים ציוניים כמו עתיד של לפיד או המחנה הציוני של הרצוג ולבני, כי כאן ורק כאן תוכלו להשפיע על פרצופה העתידי (הציוני) של המדינה.

ביבי שיכנע אותי...

הנאום שנשא נתניהו בפני קהל אוהדיו בליכוד, שיכנע אותי שהוא אשם במה שמאשימים אותו ושהוא חייב ללכת מה שיותר מהר, כדי שהליכוד לא יפסיד את רסן השלטון בבחירות הבאות.

כל זמן שביבי אמר "אין כלום ולא יהיה כלום" נשארתי עם הספק הסביר שמא בכל הדלפת האשמות נגדו יש הרבה עשן ומעט אש, אולם בהתקפתו הניבזית על החוקרים, ועל המשטרה הוא נשמע כאותם מאפיונרים ועורכי דינם המכחישים הכול מכול אף שלמשטרה הקלטות ברורות של מעשיהם.

יותר מכך, אנו רואים שאווירת המתירנות הלא חוקית שיצרו ראש הממשלה ואשתו, השפיעו על לא פחות מתריסר אנשים בסביבתם הקרובה, הנחקרים על שוחד והפרת אמונים, ויש כבר הודאות של עדי מדינה מרכזיים.

ראש ממשלה אצלנו הוא למעשה ראש מדינה ויש לצפות שמלבד כושר נאום ומיומנות בזירה בינלאומית, יהיה גם בעל עקרונות מוסריים לדוגמא. זה לא הוא! הגיע הזמן שילך! יש בליכוד מי שיכול לבוא במקומו.

יהודה דרורי

אהוד: עוד נתגעגע לביבי. אין כעת בליכוד וגם בכנסת מי שיכול לבוא במקומו באותה מידה של כישרון והצלחה, וזאת בהחלט גם לטובת מדינת ישראל.

* * *

מומלץ לצפות:

https://twitter.com/MEMRIReports/status/942751532025556994

* * *

אוריה באר

הברנז'ה

אז כן רבותיי. כתבתי כבר פעם על הדירקטורים ב"טבע", אך  ככל שעובר הזמן, מתברר שמה שכתבתי הוא אפס קצה של מה  שבאשמת קרה, ועד  כמה הדירקטורים הנכבדים התרשלו, למרות רשת הזהב שהונחה לרגליהם. 

אז לידיעתכם: כל אחד מהחבר'ה, הטובים קיבל מאתיים אלף דולר לשנה תמורת חברותו בדירקטוריון והשתתפותו בישיבות. וכל אחד מהם היה שייך לברנז'ה הכלכלית שלא אני ולא אתם חברים בה. וכל אחד מהם קיבל גם הוצאות כיס קטנות, ולכל אחד מהחבר'ה, היו מהצד, שתיים או שלוש הכנסות נוספות של אלפי דולרים. וכך, הם הסכימו להצעת המנהל חסר האחריות, להשקיע כמעט ארבעים מיליארד דולר ברכישת חברה שנתונה במצב לא ברור כלל. ועוד שלושה וחצי מיליארד בחברה מקסיקנית  מפוקפקת שמנהליה "עבדו עליהם בעיניים."

לשם השוואה, אי שם בשנות השמונים ומעלה, מוניתי לדירקטור בחברה הכלכלית לתיירות לזמן קצוב. משכורת?  לא קיבלתי אפילו גרוש אחד. השתתפות בהוצאות נסיעה וכולי? כן, כמה פעמים בסך חמישים שקל. מענקים? רגע, קשה לי להיזכר. אולי פעם ארבעים או חמישים  שקל. זה הכול.

 אבל למרות זאת, אני הטיפש באתי באופן סדיר לישיבות, וקראתי מאזנים ודוחות. והתעניינתי בכל  מה שהתרחש. ואף בחנתי דברים בזהירות ושאלתי שוב ושוב שאלות.

 אז למה אני לא בברנז'ה? ולמה לי הקטן לא נותנים מאתיים אלף דולר בשנה? ולמה אותי לא מצרפים לדירקטוריונים כאלה? שוב. כי אני לא  בברנז'ה.

 ואני מבין עכשיו מה שלא הבנתי קודם לכן. שהברנז'ה קיימת לא רק בתחום התרבות, התיאטרון והקולנוע. שם אם אתה "מחברינו", אז תקבל פרסים ומענקים. היא קיימת גם  בתחום המשפטי והכלכלי, וכך בעצם קיים המבנה העליון של מדינתנו. ברנז'ה ועוד ברנז'ה ועוד ברנז'ה. ואתה הקטן שלא שייך לבנדה יכול לחכות. שם, במסדרון...

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 23.12.17

* לבלום את המסע – כשאני רואה את מסע ההסתה של נתניהו נגד שלטון החוק, וניסיונו להלך אימים על גורמי האכיפה, לצד פולחן האישיות לעצמו, וכשאני רואה את עובדי האלילים הנוהים אחריו ללא הרהור, ללא הטלת ספק, אני חושש. אני חושש מכך שמסע ההסתה ילך ויגבר ככל שתתקדם החקירה, ואם יוגש כתב אישום, יצאו ההמונים לרחובות ויסרבו באלימות להשלים עם ההחלטה.

חייבים לעצור את הטירוף הזה. מי שיכולים לעצור את הטירוף, הם ראשי הליכוד, שחייבים לאזור אומץ ולצאת נגד המסע הזה. הם, יחד עם מנהיגי "הבית היהודי" ו"כולנו" ועם בוגי יעלון, יכולים להסביר לציבור הימני, שאין כאן שאלה של "ימין" או "שמאל", אלא כל הפטריוטים הישראלים צריכים לבלום את המסע.

* קרנף – אילו היה לגלעד ארדן עמוד שדרה ואילו ניחן במנהיגות ואומץ, הוא היה מתייצב ללא סייג להגנת המשטרה ושלטון החוק, מפני מתקפת ההסתה נגדה של החשוד נתניהו. לכל היותר, נתניהו היה מפטר אותו. ארדן הרי יודע היטב, שכל דבריו של נתניהו הם שקר וכזב, של מי שמוכן לשרוף הכול כדי להציל את עורו. אבל הוא מ-פ-חד ולכן הוא מתקרנף.

* וידוי – הלינצ'טרנט הביביסטי נגד כל מי שמעז לא לדקלם את דף המסרים ולא ללכת בתלם, התמקד בימים האחרונים ברב שרלו; זלזול ושיימינג ואמירות זולות ומנוולות כמו "לא כל תיש שיש לו זקן הוא רב" (כנראה שאצלם רב, הוא רק אדם כמו שותפו הקרוב של נתניהו, הפושע שהוחזר למקום הפשע אריה דרעי, או אולי הסקס מניאק ברלנד).

באמצע השבוע הלינצ'טרנט החל להתמקד ביועז הנדל, המארגן הפגנה במוצ"ש בירושלים, רובה של אנשי ימין, נגד השחיתות. עיקר הטענה נגדו היא שהוא פועל מטעמו של נוני מוזס המושחת ולמעשה ההפגנה הזאת היא בעצמה ... שחיתות ו... שוחד... כן, יש להם קצת הומור.

הבעייה היא שלצידו יהיה בהפגנה גם מייסד מועצת יש"ע, העורך המיתולוגי של "נקודה" ומייסד המכון לאסטרטגיה ציונית ישראל הראל. מה נאמר עליו?

 טוב, אבל הוא בעל טור ב"הארץ", אז בעצם שוקן מממן אותו.

וגם אני אהיה בהפגנה. אה... אני כותב ב"ישראל היום". בטח... שלדון אדלסון מממן אותי. מושחת שכמותי.

* ספירת מלאי – חדשות טובות: דוד ביטן אינו יו"ר הקואליציה. חדשות רעות: דוד אמסלם יו"ר הקואליציה. חדשות טובות: דוד אמסלם אינו יו"ר ועדת הפנים של הכנסת.

* סבב מינויים – אני קורא את הפוסטים המתלהמים: להדיח את מפכ"ל המשטרה! להדיח את מבקר המדינה!

ואללה, הם צודקים. ולהלן הצעותיי למינויים החדשים: מפכ"ל המשטרה - דוד ביטן. מבקר המדינה – דודי אמסלם.

* הישג מדיני – חשבתי לכתוב מדוע, לדעתי, ההכרה של ארה"ב, מעצמת העל הגדולה, בירושלים כבירת ישראל היא הישג חשוב למרות שכל העולם התאחד כדי לגנות אותה.

לשמחתי, אין צורך בכך. התוצאות הן בהחלט הישג מדיני משמעותי, לנוכח הציפיות. ברור, היינו מעדיפים מציאות אחרת, שבה העולם כולו תומך במובן מאליו – ירושלים כבירת ישראל. ובין המדינות שתמכו בהצעה, יש כאלו שבהחלט איכזבו, וניתן היה לצפות מהן להצבעה אחרת.

אבל ההימנעות וההיעדרות של מדינות רבות והעובדה שיש בהן מדינות מן האיחוד האירופי, היא הישג מדיני חשוב.

צריך להבין, תהליכים מדיניים הם ארוכי טווח, ומצב מדיני יש לבחון על פי הכיוון. האו"ם מעולם לא הכיר בירושלים, לא רק כבירת ישראל אלא כחלק מישראל, כך שמבחינת ההחלטה הפורמלית אין שינוי. השינוי המשמעותי הוא עצם ההכרה האמריקאית, שהיא בלתי הפיכה. שינוי נוסף הוא התנועה של מדינות רבות לכיוון פרו ישראלי יותר. מי שאתמול הצביעו נגדנו והיום נמנעו, יתמכו בנו בהמשך הדרך וחלק מאלה שנגדנו ימנעו. זה הכיוון והוא ראוי לברכה.

כעת יש לקוות שהנשיא טראמפ יעמוד במילתו ויעביר את שגרירותו לירושלים. כבר עתה יש לפעול שהמדינות שתמכו ונמנעו ילכו בדרכה של ארה"ב.

[אהוד: ואולי הכול קורה קצת גם בזכות "פולחן האישיות לעצמו" של ראש הממשלה המושחת הפושע והנהנתן שלנו נתניהו! ואולי שנאתך אליו מעבירה אותך על דעתך?]

* הצייצן מאיים – הצייצן הסדרתי אהוד ברק מאיים שבכירי צה"ל ושב"כ יסרבו לציית להוראות הממשלה אם תמשיך במדיניותה. דבריו החמורים, הם הנפת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית, וראויים להוקעה וגינוי של כל אזרח שוחר דמוקרטיה.

מיד לאחר כניסתו לתפקידו כראש הממשלה, השתתפתי בפגישה עימו של ראשי ועד יישובי הגולן. בפגישה אתנו הוא אמר ש"לא ישאיר אבן בלתי הפוכה בניסיון להגיע לשלום עם סוריה," וההסבר שלו היה: "אם הציבור לא ידע שעשינו הכול כדי להגיע לשלום, כאשר תהיה מלחמה החיילים לא יעלו על הטנקים."

היו אלה דברים חמורים – ראש הממשלה ושר הביטחון מצמיד אקדח לרקתה של מדינתו, כדי להצדיק את ניסיונו האובססיבי למסור את הגולן לאסד.

אילו הצליח במזימתו, חלילה, היום דאעש וחיזבאללה היו נלחמים ביניהם מי ישלוט בכינרת.

* אז החליטו – תוכנית הצפון היא תוכנית הדגל הציונית של הממשלה. נתניהו וכחלון מפרים את התחייבות הממשלה והחלטותיה, והתוכנית, נכון לעכשיו, מונחת כהחלטה שאין לה הופכין.

* אז הצהירו – השרים אורי אריאל ויואב גלנט ביקרו בבקעת הירדן, והציגו תוכנית פיתוח רבתי, הכוללת הקמת שלושה יישובים חדשים, הרחבת היישובים הקיימים ופיתוח משמעותי בכל התחומים.

שמחתי מאוד לשמוע את הדברים. בקעת הירדן נחוצה מאוד למדינת ישראל, היא חייבת להיות חלק בלתי נפרד מהמדינה בכל הסדר שלום ומן הראוי שהמדינה תציב אותה במקום גבוה בסדר העדיפויות הלאומית.

אבל כששמעתי את הדברים, לא יכולתי שלא להיזכר בהתחייבויות הרמות והנחרצות של הממשלה, בפי ראש הממשלה ושר האוצר, לפני שנה בדיוק, ל"תוכנית הצפון", לפיתוח רבתי של הסְפָר הצפוני של מדינת ישראל. ההבטחה הזאת הופרה והתוכנית, שהיא כבר החלטת ממשלה, לא יושמה.

אז למה שתושבי בקעת הירדן יאמינו להתחייבות הממשלה?

* המשפיעים – בתכניתו "לונדון את קירשנבאום" בערוץ 10, אמר ירון לונדון ששלושת האנשים שהשפיעו ביותר על מדינת ישראל בחמישים השנים האחרונות הם יהודה הראל, חנן פורת ויוסי ביילין, איש איש בדרכו. מדוייק! אילו התבקשתי לציין את השלושה, זאת בדיוק היתה תשובתי. כן, הם השפיעו יותר מכל ראשי הממשלות והשרים הבכירים. ירון לונדון הפגין, בדבריו, ראיית עומק היסטורית, מעבר למובן מאליו, שנראה מעל לפני השטח.

יש לי רק ביקורת אחת על לונדון. למה עכשיו? הוא לא יכול היה להמתין ולומר את הדברים בעוד מיספר חודשים, כשייצא לאור הספר שאותו אני כותב בימים אלה, הביוגרפיה של יהודה הראל – ובכך לסייע לקידום המכירות?

* הדימיון והמיקרוסקופ – הברקה שקראתי בספרו של הרב יהודה לייב אשלג "מתן תורה": הדמיון הוא למחשבה, מה שהמיקרוסקופ לעיניים.

* ביד הלשון: מנחמיה – את הפינה הקודמת הקדשתי לפילדמרשל אלנבי, במלאת 100 שנה לכיבוש ארץ ישראל בידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה, ולהנצחתו באתרים ברחבי הארץ.

אישיות נוספת המזוהה עם ראשית המנדט הבריטי, היא הנציב העליון הראשון של א"י המנדטורית, לורד הרברט לואי סמואל, שמילא את התפקיד בשנים 1920-1925. סמואל היהודי היה פוליטיקאי בריטי בכיר, שר הפנים ומנהיג המפלגה הליברלית, תחילה בפרלמנט ואח"כ בבית הלורדים.

עצם מינויו של יהודי, אוהד הציונות, לנציב העליון מטעם בריטניה, שקיבלה מנדט להקים בא"י מדינה יהודית, עורר התלהבות רבה בקרב היישוב היהודי בא"י, והוא זכה לכינוי "הראשון ליהודה".

בתום תפקידו הוא ביקש להשתקע בישראל, אך הדבר סוכל בידי מחליפו, הלורד פלומר. אך הוא שמר על זיקה לציונות, חלק מצאצאיו עלו לארץ וחיים בה עד היום.

סמואל הונצח ברחובות על שמו בערים רבות בארץ וגם ביישוב אחד. היישוב הוא מנחמיה.

מה הקשר בין סמואל למנחמיה? האמת שלא הרברט סמואל הונצח בשם המושבה, אלא סמואל אחר. מנחם סמואל. מנחם זה, הוא אביו של הרברט סמואל. שמה של המושבה מלחמיה, שנוסדה ב-1903 בעמק הירדן, בין צמח לבית שאן, הוסב למנחמיה ב-1921, על שמו של מנחם סמואל, כמחווה לנציב העליון "הראשון ליהודה". שמה הרשמי של המושבה היא מְנָחֵמְיָה (Menahemya) אף שמקובל לכנותה מְנָחַמִיָה (Menahamia).

אורי היטנר

* * *

נעמן כהן

כמה עצוב לראות נאצי צודק:

"הרגנו שישה מיליון מכם. מה יש לכם לחפש כאן? רק כסף!"

בסרטון ויראלי שהתפשט ברשת מצולם גרמני-ארי מתקיף יהודי גלותי, ישראלי-לשעבר בשם יוראי פיינברג.

הישראלי היורד, פתח בבירת הרייך, ברלין, מסעדה ובחזיתה שם את דגל ישראל וחנוכייה.

הגרמני-הארי מגיע לפתח המסעדה ותוקף את היהודי:

גרמני: "בעוד עשר שנים אתה לא תחיה יותר!"

יהודי: "למה? אתה תהרוג אותי?"

גרמני: "או, לא אני, אני לא היטלר," (מצביע על החנוכייה בחלון הראווה) "זו לא השיטה שלנו."

יהודי: "זו המסעדה שלי."

גרמני: "אבל זה על האדמה שלנו... אתה עוד תקבל את החשבון, אתה וכל המשפחה שלך. מה אתם מחפשים כאן אחרי 1945? הרגנו שישה מיליון מכם. מה יש לכם לחפש כאן? אנחנו (הגרמנים) לא אוהבים אתכם. מה יש לך לחפש כאן?"

יהודי: "פוליציי!"

גרמני: "אף אחד לא יגן עליכם. בעוד 10 שנים לא תחיה יותר. תחזור לפלשתינה. אצלכם זה הכול סביב הכסף כסף."

http://www.maariv.co.il/news/world/Article-614872

כל כך עצוב לראות כמה מעשיו של היהודי פיינברג, (הישראלי היורד לגרמניה), מאששים את כל הסטריאוטיפים האנטישמיים של הגרמני הנאצי-האנטישמי כלפי היהודים.

האם היטלר איפיין נכון את היהודים כחסרי רגש לאומי וכבוד אישי, הנטפלים לפולק הגרמני רק בגלל הכסף?

מה באמת יש ליהודי ועוד ישראלי לחפש בגרמניה אחרי רצח ששת המיליונים מלבד אם כסף?

ברוג-ברק מסית ומדיח

מהווה סכנה לדמוקרטיה הישראלית

אהוד ברוג-ברק, ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר, אמר בנאום בפסטיבל הבננה בעמק הירדן, שהוא חוזה מצב שבו בכירי הצבא ושב"כ ייאלצו לסרב פקודה בשל מדיניות נתניהו המובילה לדבריו למדינה חד-לאומית.

לדברי ברק, "ניסיון לממש את האג'נדה של מדינה אחת יביא לכך שבית המשפט העליון יזרוק אותם מכל המדרגות ויגיד – זה לא חוקתי. החברה האזרחית תכנס מאות אלפים בכיכרות ותחסום את זה פיזית. התקשורת החופשית תעלה את זה על עמוד קלון ולא תאפשר להעביר את זה."

http://www.mako.co.il/news-military/politics-q4_2017/Article-7a9f9109cb87061004.htm

ייאמר ברורות נאומו של ברוג-ברק הוא ניסיון ברור להטיף לחיסול הדמוקרטיה בנימוקים פסוודו-דמוקרטיים. ברוג-ברק הוא מסית ומדיח.

בהעלאת הרעיון של סירוב רשויות הביטחון לציית להחלטת הדרג המדיני הנבחר, אהוד ברוג-ברק נותן לגיטימציה לפוטש צבאי ולחיסול הדמוקרטיה הישראלית.

ברוג-ברק מאשים את נתניהו בכך שהוא מתמחה ב"להסית ולפלג, לזרוע שנאה פנימית," בשעה שהוא עצמו עושה זאת בעוצמה גדולה יותר, ומסוכנת בהרבה.

ברוג-ברק היה ראש הממשלה הכושל ביותר תולדות ישראל וכעת הוא מהווה סכנה אמיתית לדמוקרטיה הישראלית.

דריה שקד מהווה סכנה גדולה יותר לישראל

 מישמעאל הנייה והחמאס

דריה הניג-שקד מוגדרת כאחת מ-15 הישראלים המשפיעים בעמק הסיליקון. שקד היא כלתו של אבי שקד, מייסד ענקית ההימורים הבינלאומית.

שקד היא אישה מאד אידיאליסטית. המפעל ה"אידיאליסטי" שלה (לדבריה) הוא להביא נשים ישראליות לאמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, ולפתוח להן דלתות. היא מארגנת להן פגישות עם יזמים ומשקיעים ובעלי חברות במטרה לעודד את ירידתן לאמריקה לעמק הסיליקון.

https://www.isoc.org.il/internet-il/international-womens-day/darya-henig-shaked

בפגישה עם העיתונאי יהודה יפרח (יהודה יפרח, "כשיש גן עדן", מוסף "מקור ראשון", עמ' 36) בה פרשה הניג-שקד את פעילותה, השתתף סגן מנהל בית החולים שיבא, פרופסור רפי ולדן, ואשתו צביה, בתו של שמעון פרסקי-פרס.

למשמע דבריה נע פרופסור רפי ולדן בחוסר נוחות על הכיסא: "אני מלא השראה על הפעילות שלך אבל את מארגנת כאן למעשה משרד הגירה ליורדים. אנחנו נלחמים למנוע את בריחת המוחות ואת מעודדת אותה. במקום לקדם את התעשייה בישראל את דוחפת אותן לרדת."

שקד ענתה לו שבארץ יש כישרונות, אבל המיליארדים נמצאים באמריקה והאינטרס הישראלי שתהיה באמריקה קהילה ישראלית שתיתן תמיכה בישראל...

אז ככה. בהינתן ששיעור ההתבוללות של בני הדור השני לישראלים היורדים הוא הגבוה ביותר בין היהודים, כ-90 אחוז, פעולתה של שקד המעודדת את העילית המדעית והטכנולוגית לרדת מהארץ הינה לא רק מסוכנת לעתיד ישראל, אלא גם לעתיד העם היהודי. במעשיה מגשימה הניג-שקד את חלומו של ישמעאל הנייה.

נשיא טורקיה האיסלמיסט רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן:

יש לרצוח את היהודים!

נשיא טורקיה האיסלמיסט רֵגֵ'פּ טָאִיפּ אֶרְדוֹאָן שובר את כל הכלים בכל הקשור לישראל וליהודים. בניגוד להיטלר ששמר בסוד את רצונו בהשמדת היהודים, בנאום לקהל של מאות אנשים אמר ארדואן בגלוי את הדברים הבאים:

 "מי שחושב שהם הבעלים של ירושלים יודעים טוב מאוד, כי מחר הם אפילו לא יוכלו להסתתר מאחורי עצים..."

http://rotter.net/forum/scoops1/441954.shtml

התייחסותו של ארדואן במשפט היא לדברי מוחמד שלפיהם יש לרצוח את כל היהודים, כתנאי לגאולה. "המוסלמים יילחמו ביהודים, והיהודים יתחבאו מאחורי האבנים והעצים, שילשינו עליהם: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מאחורי, בוא והרוג אותו.'"

משום מה ארדואן שכח להזכיר כי לפי נביאו העצים והאבנים ילשינו על היהודים חוץ מעץ הערקד שהוא חבר של היהודים, ולא ילשין עליהם.

כזכור אמרה זו של מוחמד שאותה ציטט ארדואן נמצאת במצע החמאס ובדברי המופתי של הפת"ח, וכזכור למרות כל מאמצינו טרם מצאנו ערבי-מוסלמי שאינו גזען, לכן גם לא נתפלא למשמע גזענותו האנטישמית של ארדואן.

הו ירושלים משוש תבל

על הצביעות של עמנואל מקרון, תרזה מיי, ופדריקה מוגריני

נשיא צרפת, עמנואל ז'אן-מישל פרדריק מקרון, עמד בראש המנהיגים האירופאיים שיצאו נגד ההכרה בירושלים כבירת ישראל, אז הדברים שיש לנו לומר לו הם כדלקמן:

מסייה עמנואל יוחנן מיכאל מקרון, שנה את שמך מעמנואל-יוחנן השם העברי, לעםאללה יחיא התרגום הערבי, והחלף את פסל דוד מלך ישראל, מקים ירושלים בירת ישראל, הנמצא בחזית הנוטר-דאם בפריז, בפסלו של מוחמד.

מלכי ישראל בחזית הנוטר-דאם: (מלכי צרפת ראו עצמם כממשיכי מלכי ישראל).

http://www.paristoric.com/index.php/musees-et-religions/notre-dame-de-paris/937-notre-dame-la-galerie-des-rois

אם ירושלים לא תהיה בירת ישראל אלא בירה ערבית-מוסלמית, תהיה כך גם פריז בירה ערבית-מוסלמית.

האמת, מישל ולבק כבר ניבא את הפיכתה של פריז וצרפת כולה לערבית-מוסלמית. עםאללה יחיא, אתה תישא באחריות!

תרזה מרי מיי, ראש ממשלת בריטניה, שלחה ברכה ליהודים עם בוא החנוכה, בה היא אמרה את הדברים הבאים:

"ברצוני לשלוח ברכות לכל מי שחוגג את חנוכה בקהילות היהודיות שלנו כאן בבריטניה וברחבי העולם. חג החנוכה מזכיר לנו תקופה מלפני יותר מאלפיים שנה, כאשר העם היהודי התנגד בהצלחה לניסיון שפל לחסל את דתו ותרבותו. הוא מסמל את ניצחון החופש על השנאה. והוא קורא לכולנו – ללא קשר לדתנו או לרקע שלנו – להגן על הערכים ועל אורח החיים שאנו חולקים. הבה נכפיל את מאמצינו להילחם באנטישמיות על כל צורותיה, ובכלל זה לגנות באופן חד-משמעי את אלה המשתמשים בביקורת כלפי ממשלת ישראל כדי להטיל ספק בזכותה של ישראל להתקיים."

http://rotter.net/forum/scoops1/442247.shtml

 אכן דברים כדורבנות. אולם ימים ספורים אחר כך שכחה תרזה מרי מיי כי החג הוא זכר לכך שהיהודים שיחררו את ירושלים מכיבוש זר והפכו אותה לבירתם, ואת זה הם חוגגים בחנוכה, והיא היתה בין המגנים הבולטים ביותר את החלטתו של נשיא ארה"ב להכיר בעובדה שירושלים היא בירת ישראל (בדיוק כמו ההכרה בעובדה שכדור הארץ הוא שטוח והארץ נעה סביב השמש).

בתגובה נזכיר לליידי הנכבדה, גברת מיי, שמן הראוי שתשנה גם את מילות ההימנון הלא רשמי של אנגליה מ"ירושלים" ל"אל קודס".

השיר "ירושלים" (באנגלית: "Jerusalem") נכתב על ידי המשורר האנגלי ויליאם בלייק, כהקדמה לשירה האפית "מילטון" (Milton), בשנת 1808, והפך לשיר פטריוטי במהלך מלחמת העולם הראשונה, וההימנון הבלתי רשמי של אנגליה (בניגוד להימנון בריטניה).

ההשראה לשיר לקוחה ממיתוס נוצרי שלפיו ישו ביקר בצעירותו באנגליה יחד עם דודו יוסף הרמתי, ומהאמונה, לפי חזון יוחנן, על הקמה עתידית של "ירושלים החדשה" המתוארת ע"י הנצרות בכלל, והכנסייה האנגליקנית בפרט כתיאור עולם אלוהי עתידי.

השיר "ירושלים" מתאר את ביאתו השנייה של ישו והקמת ירושלים החדשה באנגליה:

"והאם אותן הרגליים בזמן העתיק

הלכו על הרי אנגליה הירוקים

והאם שה האלוהים הקדוש

היה על אדמת המרעה היפה לראייה של אנגליה

והאם אותה ארשת

פנים אלוהית

זרחה על גבעותנו המעוננות

וירושלים תבנה כאן

בין בתי החרושת השטניים והאפלים הללו

הביאו לי קשתי של זהב בוער

הביאו לי את חיצי תשוקתי

הביאו לי את חניתי: הו עננים נפרשים

הביאו לי מרכבתי של אש

אני לא אחדל ממאבק רוחני

ואף לא תדע חרבי תנומה בידי

עד אשר נבנה את ירושלים

באדמת אנגליה הירוקה והנעימה."

את השיר שרים בכנסיות כתפילה והוא מושר גם בעצרות פוליטיות בעיקר של מפלגת הלייבור (אפילו זו שבהנהגת ירמיהו הרשע – ג'רמי קורביין האנטישמי).

כאשר המלך ג'ורג' החמישי שמע את הגירסה התזמורתית בפעם הראשונה, אמר שהוא מעדיף את השיר "ירושלים" על פני "אלוהים נצור את המלך" – שלמעשה איננו מוגדר כהמנון לאומי רשמי של הממלכה המאוחדת.

ראש ממשלת בריטניה דייוויד קמרון הציע בשנת 2012, ש"ירושלים" תשמש כהמנון של נבחרת אנגליה בכדורגל ובענפי ספורט אחרים, מכיוון שלאנגליה (בניגוד לממלכה המאוחדת) אין המנון משלה, ונדרש המנון שיבדיל אותה מיתר האומות המרכיבות את הממלכה המאוחדת.

השיר "ירושלים" היה אחד המזמורים המרכזיים ששר הקהל בחתונת הנסיך ויליאם ארתור פיליפ לואי מאונטבאטן וינדזור, עם קתרינה אליזבט קייט מידלטון בשנת 2011.

הנה אפילו אליזבת אלכסנדרה מרי וינדזור, מלכת אנגליה, הגרמנייה האנטישמית, המחרימה תמיד את ישראל, הצאצאית של דרקולה, בין השרים את ההמנון: "ירושלים":

https://www.youtube.com/watch?v=4yIWBO_7nio

אה כן. ולפני שגברת מיי הנכבדה קובעת שירושלים היא אל-קודס הערבית השייכת לכובשים הערבים-מוסלמים, נזכיר לה את דבריו המפורסמים של ראש ממשלת בריטניה בנימין דיזרעאלי, שכאשר הותקף בפרלמנט על ידי הציר האירי הלאומני דניאל או'קונל על היותו יהודי, ענה לו ד'יזראלי:

"כן, יהודי אני, ובימים שאבות-אבותיו של הג'נטלמן הנכבד היו פראים אכזרים באי נידח, שימשו אבותיי ככוהנים במקדש שלמה."

ובמקרה נוסף כאשר השר, ואויבו הפוליטי המושבע, גלאדסטון התקיף אותו, ענה לו ד'יזראלי: "בזמן שאבותיך גידלו חזירים, אבותיי כתבו את התנ"ך."

גברת מיי, בזמן שירושלים היתה בירת ישראל היו הערבים והאנגלים חסרי תרבות.

שרת החוץ הנכבדה של ה"איחוד האירופי" פדריקה מוגריני עמדה בראש המתנגדים לקביעת המציאות שירושלים היא בירת ישראל. בדיוק כפי שבני ארצה האיטלקים התנגדו בזמנו לקביעת גליליאו גליליי שהארץ נעה סביב השמש.

בחיוך מפיסטופלי לעגה סניורה מודריני לנתניהו ואמרה לו שציפיותיו כי מדינות אירופה יכירו בירושלים כבירת ישראל לא יתקיימו. לדעתה "ההחלטה מחזירה אותנו לימים אפלים..."

לאיזה ימים אפלים היא התכוונה?

אנחנו כמובן נזכיר לה שכאשר היא קובעת שירושלים צריכה להיות תחת כיבוש ערבי עליה לזכור כי בימים האפלים, בהם איטליה רצתה להתאחד ולהשתחרר מעול זר, היתה ירושלים מקור תקוותה.

המלחין האיטלקי ג'זפה ורדי, הלחין את האופרה "נבוכדנצר" (בקיצור נבוקו) כאופרה פוליטית שהדגישה את מצבה העגום של איטליה כמדינה מפוררת שקראה למרד נגד הכובש הזר, ולאיחוד המדינה תחת דגלו של מלך אחד.

שירתה של מקהלת העבדים היהודיים בגלות בבל שבאופרה, הפכה להמנון הבלתי רשמי של איטליה ועד היום נחשבת מוזיקה זו לאחד הקטעים המוזיקליים הפטריוטיים ביותר בהיסטוריה האיטלקית.

מקור המילים של "שירת העבדים העברים" (Va, pensiero) הוא הפסוק "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן" (תהילים, קל"ז, א'). (המוזיקה של השיר הזה גם מופיעה באוברטורה של האופרה בווריאציות שונות).

הופעת הבכורה התקיימה ב-9 במרץ 1842 בתיאטרון לה סקאלה במילנו, תחת השם המקורי Nabucodonosor.

https://www.youtube.com/watch?v=gNJT498c4sk

"נבוקו" מגוללת את סיפור חורבנה של ירושלים על ידי נבוכדנצר מלך בבל (נבוקו), ומתארת את חורבן בית המקדש על ידי חילותיו של נבוקו, מלך בבל, ועוקבת אחר בני ישראל בגלות בבל וכמיהתם לחזור ולהקים מחדש את ירושלים בירתם.

הקמת ירושלים היא סמל להקמת איטליה.

סניורה מוגריני, חישבי על זה –  אם ירושלים תיהפך לערבית, גם רומא תלך בעקבותיה.

התזמורת הלאומית החדשה

שרת התרבות והספורט, מרים סיבוני-רגב, חתמה על תקנה חדשה שלפיה מעמדה של תזמורת המוסיקה הערבית-מוגרבית-מרוקאית, בכיבוסית "התזמורת האנדלוסית אשדוד"* ישודרג, והיא תוכר כתזמורת לאומית. על פי התקנה "גוף המוכר בתחום המוזיקה הקלאסית המערבית, וכן גוף בתחום המוזיקה הקלאסית מן המזרח וצפון אפריקה, יהיו זכאים לתמיכה שהיא כפל תוצאות התחשיב הבסיסי שנתקבל לגביהם."

 לאחר האישור על ידי מדור המוזיקה והמועצה לתרבות ולאמנות במשרד התרבות היא תזכה להגדלת התקציב. בעוד התזמורת הפילהרמונית מקבלת 10 מיליון שקלים, התזמורת תקבל כחמישה מיליון שקלים.

"התרגשתי לחתום על תיקון מבחן התמיכה בתזמורות," אמרה שרת התרבות מרים סיבוני-רגב, "המוזיקה הזאת התנגנה בבתים במשך עשרות שנים ולא זכתה למעמד הראוי לה. הגיע הזמן שהעושר של המוזיקה והתרבות המזרחית (כוונתה מוסיקה מוגרבית-מערבית) יקבל את הבמה הציבורית שנשללה ממנו לאורך שנים."

 לפני שאהיה למשיסה בידי מנצחה הראשון של התזמורת, הישראלי לשעבר ד"ר אברהם אמזלג-עילם, שהתנאה בהפיכתו ממרוקאי לא-מרוקאי (אמריקאי)** – אני שב ואומר שאין מדרג חשיבות של מוסיקה. כל סגנון מוסיקה זהה בחשיבותו, ולכל השומע ינעם. ולכן על המדינה לסבסד מוסיקה אירופאית, מוסיקה ערבית-מוגרבית (מרוקאית), מוסיקה ערבית-מזרחית (עיראקית) מוסיקה ערבית דרומית (מצרית) וגם כמובן מוסיקה ערבית של הערבים הפלישתים, ולכל השומע ינעם.

* אין מדובר במוסיקה ספרדית מאנדלוסיה אלא במוסיקה ערבית מימי הכיבוש הערבי של ספרד.

** אני מתלבט בשפת הפוליטיקלי קורקט. האם מרוקאי (ערבי או יהודי) שנהפך לאמריקאי נקרא שם "אפרו-אמריקן"?

לא לקבורת יורדים בארץ

משפחת אזן הדתית ירדה לפני שנים מארץ הקודש ישראל לארץ קודשם אמריקה, ולק"ק  ניו יורק. והנה לאחר האסון הנורא שקרה להם כשחנוכייה התלקחה בביתם ואם המשפחה עליזה ושלושת ילדיה נספו בשריפה, מיהרו בני המשפחה להחזיר את הגופות לארץ הקודש ישראל ולקברם בק"ק חולון.

יש להפסיק את המנהג הזה. בישראל קיים מחסור חמור במקומות קבורה. יורדים הבוחרים לחיות בארץ אחרת ייקברו אך ורק בארץ בה בחרו לחיות.

מה החסיר מרדכי קידר?

התשובה שנתן ד"ר מרדכי קידר בערבית שוטפת לשיח' האנטישמי עבדל אל רחמן סעיד קוקי באל-גזירה היתה מצויינת.

https://youtu.be/CpSp1_v6ItA

דא עקא לא ברור למה הוא לא הזכיר את הדבר החשוב ביותר: אללה אלוהים הערבי-מוסלמי אמר שכל ארץ ישראל משני גדות הירדן שייכת רק לעם ישראל ולא לערבים או לכנענים, לפלישתים או ליבוסים (סורה 7 פסוק 132) ואללה אלוהים הערבי-מוסלמי אסר על עם ישראל לוותר אפילו על שעל מאדמתו. (סורה 5 פסוק 21).

יש לחזור ולומר זאת לכל ערבי.

רם פרומן – מיהו אנטי ציוני ומה יש לעשות איתו?

רם פרומן (ביידיש איש מאמין) הוא ראש הפורום החילוני. המאבק בכפייה הדתית הוא נחוץ ומבורך אבל איך כתוב על שער מקדש אפולו בדלפי: "דע את עצמך" ו"הכל במידה."

במאמר ב"הארץ" (רם פרומן, "להרחיק את חב"ד", "הארץ" 18.12.17) קובע פרומן שתנועת חב"ד היא אנטי-ציונית ולכן על "חברה החילונית להרחיק את חב"ד משעריה."

אז נכון, חב"ד הם עובדי עבודה זרה המאמינים ברבי מנחם שניאורסון (ולא מנחם נפתלי) כמשיח, והם אינם מגדירים עצמם "ציונים" למרות שהם מתנגדים לכיבוש ערבי, אבל מה פירוש להרחיק את חב"ד? האם פרומן היה מעז לכתוב ב"הארץ" כי יש להרחיק את הערבים-המוסלמים האנטי-ציונים מהחברה החילונית הישראלית?

ברור שלא. גם שוקן לא היה מדפיס זאת.

אין להדיח את ראש עירית נצרת

יהודה דרורי תובע להדיח את ראש עירית נצרת בגין מחאתו בחג המולד על הכרזת ירושלים כבירת ישראל, ולשלוח אותו לרמאללה או לעזה. (יהודה דרורי, להדיח את ראש עיריית נצרת מיד, חב"ע, גיליון 1301).

זו תביעה מוזרה. בניגוד לדברי דרורי ראש העיר נצרת עלי סאלם אינו נוצרי הפוגע בבני דתו, אלא מוסלמי הנאמן לבני דתו. האם דרורי מכיר ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען ורואה בדברי מוחמד לפיהם יש להרוג את כל היהודים גזענות ולא מופת מוסרי?

האם ניתן לפי שיטתו של דרורי להדיח בגין זאת את כל ראשי הערים והכפרים הערביים המוסלמיים? וודאי שלא. זאת המציאות ואיתה יש להתמודד.

כנענים עליך ישראל – הגזענות של אבא של מאזן

במהלך נאומו בפסגת החירום של הארגון לשיתוף פעולה אסלאמי (OIC), באיסטנבול, בנאום אל מול משלחות מ-50 מדינות ו-18 ראשי מדינות, כולל טורקיה, ירדן, לבנון, קטאר וכווית. שנערך בתגובה להכרת נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בירושלים כבירת ישראל, נשא אבא של מאזן נאום אנטישמי הרצוף בזיופים היסטוריים:

"אני לא רוצה לדון בדת או בהיסטוריה, מכיוון שהם באמת מצוינים בזיוף וחקיינות של ההיסטוריה והדת. אולם אם אנו קוראים את התורה, היא אומרת שהכנענים היו שם לפני נביאנו אברהם, ושקיומם של הכנענים המשיך מאז אותו הזמן, זה מצוין בתורה עצמה. אבל אם הם מעוניינים לזייף את ההיסטוריה הזאת, הם באמת אשפים בכך, וכבר בקוראן הקדוש מצוין כי הם מזייפים את האמת ומנסים לעשות זאת, והם באמת מאמינים בכך, אולם אנחנו היינו במיקום הזה במשך אלפי שנים."

ודוק: כשאבא של מאזן אומר כי בקוראן מצוין שהיהודים "מזייפים את האמת," הוא לא מתכוון לממשלת נתניהו, אלא לכתוב בקוראן שהיהודים סילפו את רצון האל ורובצת עליהם קללה על כך. (סורה 4 פסוקים 44-47) היהודים הכופרים מקוללים ע"י אללה והוא ימחה את פרצופם ויסובבם לאחור.

אבא של מאזן נואם לאוזניים מוסלמיות ומסתמך על הגזענות המוסלמית הידועה לכל מוסלמי כאשר הוא מאשים את היהודים בטבע נכלולי ומסלף, ומציין שהם קוללו על כך ע"י אללה.

מובן שבעיתון "הארץ" המזכיר תדיר את אמרתו של אבא של מאזן שהוא אישית (לא בני משפחתו) אינו מתכוון לחזור לצפת מוזכרת תדיר, ואילו גזענותו של אבא של מאזן והפצתו את האנטישמיות המוסלמית הקלאסית כלל אינה מוזכרת.

כאשר נשאל על כך עמוס שוקן הוא השיב כי "מקור ראשון" וערוץ 20 כבר פירסמו ולכן אנחנו ב"הארץ" הסתפקנו בפרסום הגזענות של ליברמן...

http://rotter.net/forum/scoops1/443843.shtml

ואם כבר בכנענים עסקינן, באותם ניסיונות של זיוף ההיסטוריה והצגת הערבים-המוסלמים בארץ ככנענים ולא ערבים, יש לשים לב טוב להבדל בין הכנענים העבריים לכנענים הערביים.

הכנענים העבריים, למשל הבלשן עוזיאל הלפרין-עוזי אורנן (בחר לקרא לעצמו ע"ש ארוונה היבוסי הכנעני) שבעקבות הבלשנים הגרמניים, שהפכו תיאוריה בלשנית לתורה גזענית, פיתח בהשפעת מחקריו הבלשניים תורת גזע חדשה לפיה אין בנמצא עם יהודי, ולכן יש להביא לסופה של מדינת היהודים, או בועז המבורגר-עברון המחזיק בדעה דומה – הכנענים הערביים, למשל אבא של מאזן, ערפאת שאמר שהוא יבוסי, או סעעב עריקאת הטוען שהוא כנעני צאצא רחב הזונה מיריחו, הם כולם מגדירים את עצמם ככנענים שהם ערבים-מוסלמים וארץ כנען חייבת להיות ארץ ערבית מוסלמית.

נעמן כהן

* * *

הדסה וולמן – תערוכה חדשה

אינסומניה insomnia, ציורים וקולאז'ים

הדסה וולמן: תערוכה חדשה בבית האמנים בירושלים, רח' שמואל הנגיד 12. "אינסומניה insomnia, ציורים וקולאז'ים". התערוכה מתייחסת לזמן הביניים הלא מוגדר, בין לילה ובין שחר, שמאפשר התנתקות מרעשי היום וצלילה לתוך עולם פנימי מרוחק נעדר גבולות.

בתערוכה סדרת קולאז'ים "אני ישנה וליבי ער", שמתארים סצנות ליליות, עירוניות ודחוסות, וציורי שמן כהים ובהירים. הכהים נוצרו בהשראת הקולאז'ים, והבהירים הם חלק מסרה חדשה, "אהבה וגטאטיבית", ובהם נופים מופשטים שעליהם כתבה אוצרת התערוכה אירנה גורדון:

"העירוניות ננטשת לטובת טבע שהוא טבע הציור עצמו, תנועת המכחול ומפגש הכתמים על הבד מבטאים מצב תודעה חמקמק בבהירות גדולה."

שיח גלריה:  שבת 6/1/18 בשעה 12 בצהריים

נעילה: שבת, 27/1/18, 14:00

 [ר' צרופה]

* * *

מ. זושצ'נקו

האושר

קורה לעיתים שמתחשק לך לגשת אל אדם לא מוכר ולשאול אותו: "נו, איך אתה חי, אחא? האם מרוצה אתה מהחיים שלך? האם חווית אושר בימי חייך? קדימה, העף נא מבט על כל אשר חיית."

מאז שנתגלה אצלי כיב קיבה, אני מפנה את השאלות האלה לאנשים רבים.

יש מי שנפטרים ממני בהלצה – לאמור, "אני חי, מכרסם לחם." יש מי שמתחילים לשקר – "כך וכך, אני חי ברווחה, לא צריך טוב מזה, משתכר בדרגה שש, מרוצה מהמשפחה."

רק איש אחד השיב לשאלה הזאת בכובד ראש ובפירוט. והאיש שהשיב לי הלוא הוא ידידי היקר, איבן פומיץ' טסטוב. במקצועו הוא זגג. האיש כשלעצמו איננו מתוחכם. הוא מזוקן.

"אושר?" הוא שאל אותי, "איך לא – היה גם היה אושר."

"אז מה?" שאלתי, "גדול היה האושר?"

"אם הוא גדול ואם קטן – לא ידוע, ידוע רק שהוא נחרת בזיכרוני לכל החיים."

איבן פומיץ' עישן שתי סיגריות, מיקד את מחשבותיו, קרץ לי משום מה והחל מספר.

"היה זה, חבר יקר, אולי לפני עשרים או עשרים וחמש שנה. הייתי אז יפה וצעיר, נשאתי שפמפם זקור ומצאתי חן בעיני עצמי. וכל הזמן חיכיתי, אתה מבין, מתי יתגלגל אליי האושר. השנים אגב כך חלפו כסדרן, ושום דבר מן הסוג הזה לא התרחש. לא הרגשתי שהתחתנתי, ואיך בחתונה הלכתי מכות עם קרובי האישה, ואיך שאחרי זה האישה ילדה לי את הילד. ואיך שהאישה נפטרה בבוא יומה. ואיך שגם הילד נפטר. הכול התנהל על מי מנוחות וחלק. ולא היה בכל אלה משום אושר מיוחד.

"נו, אבל פעם, ב-27 בנובמבר, הלכתי לעבודה, ואחרי העבודה לקראת הערב נכנסתי לפונדק וביקשתי לעצמי תה.

"אני יושב ושותה לי מן הצלוחית. ואני חושב: הנה כך וכך, השנים חולפות להן במסלול שלהן והאושר איננו נראה כלל באופק.

"ורק שחשבתי כך – אני שומע קריאות מקריאות שונות. אני מסתובב – בעל הבית מנופף ביד, והנער המנקה מנופף ביד, ולפניהם ניצב חייל של הצאר ומתאמץ לשבת ליד השולחן.

"'לא ולא!' הוא צועק, 'אסור לו לחייל כמוך להתיישב ליד שולחנות בפונדקים. לי זה יעלה בקנס. לך לך, יקירי.'

"והחייל שיכור וממשיך לשבת, ובעל הבית מגרש אותו, והחייל מזכיר הורים.

"'אני,' הוא צועק, 'כמוני כמוך. רוצה להסב אל השולחן.'

"נו, האורחים הושיטו כתף, דחקו את החייל החוצה. והחייל תפס אבן ריצוף מן הרחוב והשליך אותה בחוזקה לתוך זכוכית שהיא גם מראה. ונמלט.

"והזכוכית היא זכוכית-מראה, ארבעה על שלושה, אין לה בכלל מחיר.

"כשלו לו לבעל הבית הידיים והרגליים, ראשו היטלטל והוא פוחד להביט אל החלון.

"'מה זה,' הוא זועק, 'אזרחים! הרס אותי החייל. היום שבת, מחר יום ראשון – יומיים בלי זכוכית. אין להשיג תיכף ומיד זגג, ובלי זכוכית הלקוחות מתרעמים.'

"והלקוחות, אכן, מתרעמים:

"'הרוח נושבת,' אומרים מן הפתח השבור. 'באנו לשבת בחמימות, והנה כאן מין חור שכזה.'

"אז אני מניח לפתע את הצלוחית על השולחן, מכסה את הקומקום בכובע שלא יצטנן, וניגש שווה-נפש אל בעל הבית.

"'אני, איש עסקים חביב,' אני אומר לו, 'הנני – זגג.'

"נו הוא שמח, ספר את הכסף בקופה ושאל:

"'וכמה יעלה התענוג הזה? אפשר אולי לעשות משהו מן החתיכות?'

"'לאו,' אני אומר, 'איש עסקים חביב, מן החתיכות לא ייצא שום דבר. דרושה זכוכית מלאה ארבעה על שלושה, ומחירה של זכוכית המראה הזאת יהיה שבעים וחמישה שלמים ועוד אני מפסיד. המחיר הוא, איש עסקים חביב, מחוץ לתחרות ובלא חקירות.'

"'מה אתך?' אומר בעל הבית, 'נפלת על הראש? שוב לך אל השולחן ושתה תה,' הוא אומר, 'בעבור סכום כזה, מוטב שאסתום את הפתח בשמיכה.'

"הוא מורה לבעלת הבית לרוץ תיכף ומיד אל הדירה ולהביא שמיכה.

"הנה מביאים שמיכה וסותמים. אבל השמיכה רגע היא נשפכת פנימה ובמשנהו היא בחוץ וגורמת לצחוק. ולקוחות אחדים מתרעמים אפילו, לאמור 'כך וכך, חשוך כאן ולא נאה לשתות ככה תה.'

"ואחד, השבח לאל, קם ואומר:

"'על שמיכה יכול אני להתבונן גם בבית, מה אני צריך את השמיכה שלכם?'

"נו, בעל הבית ניגש שוב אליי ומתחנן שארוץ בין רגע להביא את הזכוכית ונותן לי את הכסף.

"לא סיימתי לשתות את התה, אחזתי את הכסף בחוזקה בידי ורצתי.

"אני מגיע בריצה אל חנות הזכוכיות – החנות נסגרת. מתחנן ומבקש, בסוף הכניסו אותי, והכול, כמו שחשבתי, ואפילו טוב מזה: הזכוכית ארבעה על שלושה היא שלושים וחמישה רובלים, בעבור ההעברה – חמישה, סך הכול ארבעים.

"והנה הזכוכית במקומה.

"אני גומר לשתות את התה עם סוכר, מזמין מרק דגים חריף, אחריו – מרק פירות. אוכל הכול, ויוצא מן המסבאה מתנודד. וביד שלושים רובלים נקיים. אתה רוצה – תשתה אותם, אתה רוצה – מה שאתה רוצה.

"אוך, איך שאני שתיתי אז. חודשיים שתיתי. ועשיתי קניות, בנוסף לכך: טבעת כסף וריפוד לחימום הנעליים. עוד רציתי לקנות מכנסיים וחולצה, אבל הכסף לא הספיק.

"הנה כי כן, חבר יקר, כפי שאתה רואה גם בחיים שלי היה אושר זעיר. אבל רק פעם אחת. כל יתר החיים זרמו ישירות, ואושר גדול לא היה."

איבן פומיץ' נדם, ושוב, לא ברור למה, קרץ לי.

הבטתי בקנאה בידידי היקר. לי בחיי לא היה אושר שכזה.

בעצם, אולי כן, רק שלא הבחנתי בו.

1921

(מרוסית: יואל נץ)

* * *

יואל נץ

1. השגריר בודרוב ואני

(נוסטלגיה. פכים קטנים מן החיים שלי בקיבוץ)

בחופשתנו השנתית יצאנו רינה ואני בטרמפים לטייל ולתור את הארץ. אימא של רינה באה לשובל לבלות עם ערגונת את "שעת הטיול עם הילדים" בעת היעדרנו. לא התווינו לעצמנו תוכנית מוגדרת מראש. אמרנו כי נפקיר את עצמנו לגורל וניסע במסלולי הטרמפים המזדמנים, כשהמטרה הסופית היא – בפעם הראשונה לשנינו – ביקור באילת.

לבאר שבע נסענו במשאית עם הנהג בניוּמִין – הוא אשר הביא אותנו בערב גשום של חורף אשתקד מכרמיה לשובל – וירדנו מן המשאית במבואות העיר. משאית גדולה עצרה לידנו. נהגה אמר שפניו מועדות לעבר מפעלי ים המלח בסדום.

טיפסנו אל תא הנהג. את התרמיל השלכתי על ארגז המשאית והפלגנו לנו בדרך המדבר. הנהג, ברנש חסון וקשוח, כיאה לנהגי המשאיות הכבדות התגלה כבחור חמד, שוחר שיחה, שש להקל עליו את בדידות הנהיגה הארוכה.

"תראו חבריה," אמר לנו "אעצור לכם בכל מקום שתבקשו. לצלם, לחלץ עצמות, לעשות פיפי – אין בעייה. משלמים לי לפי משך זמן הנסיעה ולא לפי הקילומטרז'."

דבריו תאמו לנו את רוח הטיול. הנסיעה התנהלה בנעימים, והנה נגלה לפנינו ים המלח במלוא הדרו. עצרנו, צילמתי והתפעמנו מן הנוף. כשעצרנו שוב להצטלם ולהשקיף על הים מן המצפה שנפרס מימיננו – נגלתה מכונית נוסעים הדורה חונה בצד הכביש ומעבר למעקה הכביש ראינו קבוצה של ארבעה גברים בחליפות מחויטות מסבים לפיקניק על גבי שטיח צבעוני, מוזגים לעצמם משקאות בגביעים ומטיבים את ליבם במיני מאכל שהיו ערוכים לפניהם בשפע.

הגיעו אל אוזניי קטעי דיבור בלשון הרוסית. אחד מהם היה מתבונן בגילה ואמר:

"חָרוֹשַיָה דיאֶבוּשקָה (נערה חמודה)!"

כמעט כל היהודים שנותרו עדיין בפולין עלו אז ארצה בהרשאתו של השלטון הקומוניסטי הפולני. בארץ כינו את העולים "יהודי גומולקה". אל יהודי גומולקה הצטרפו כמה וכמה יהודים מברית המועצות אשר ניצלו את הסדק במסך הברזל, נסעו לתייר כביכול בפולין והשתלבו בזרם העולים.

ברצותי להפגין בפני החוגגים מול ים המלח את ידיעתי בלשון הרוסית וגם לקשור אתם שיחת חולין על עלייתם ארצה, קראתי לעברם:

"האם זמן רב אתם כבר בארץ? הגעתם דרך פולין, נכון?"

"לא ולא! הגענו לישראל אתמול, הישר ממוסקבה!"

הבנתי כי החטאתי את המטרה בת'ק פרסה. התבוננתי מבולבל שוב אל הלימוזינה ושוב לעבר השטיח, העמוס כל טוב.

"אל-נא, אל-נא תחששו, בואו, בואו ותתקרבו אלינו!" הכפלת המילים נועדה לעודד ולהדגיש את הכוונה הכנה ואת מידת הכנסת האורחים. "שמי הוא מיכאיל בּוֹדְרוֹב ואני השגריר החדש של ברית המועצות בארצכם. אלה הם עמיתיי... בואו, בואו – ארחו נא לנו לחברה!"

הסברתי לרינה ולנהג במי המדובר. הצטלמנו עם החבורה המכובדת. כיבדו אותנו בכריכים עם קוויאר ובכוסית וודקה. השגריר וחבריו התפלאו על שהנהג סירב ללגום כוסית נוספת תוך שהוא רומז לעבר המשאית, כי עליו לנהוג.

"יגיד נא לנהג," פנה אליי אחד מפמלייתו של השגריר בודרוב, "כי נהג רוסי איננו כשיר כלל לצאת לדרך לפני שהוא לגם שתים-שלוש או יותר כוסיות וודקה!"

נפרדנו לשלום בכבוד הראוי מן השגריר ומעוזריו והמשכנו בדרך הירידה המתפתלת. מכונית השרד חלפה על פנינו. נופפנו בידינו לשלום ולא היה כל צורך בתרגום.

2. בַּקָּשַׁת מְחִילָה

מְעַיְּנִים בְּסִדּוּר הָעֲבוֹדָה שֶׁל מָחָר; בְּרוּבּוֹ מִתְחַשֵּׁב וְהוֹגֵן הוּא,

אַף כִּי יֵשׁ וְחָבֵר פֹּה וְשָׁם מִתְמַרְמֵר – מִתְעֲמֵת עִם סַדְרָן עֲבוֹדָה...

הַיּוֹם שְׁתֵּי שְׁמִינִיוֹת תּוֹרָנוּת הַגָּשָׁה שֶׁל עַרְבִית, כִּי הִגִּיעַ תּוֹרֵנוּ –

חֲבֵרָה מִמְּיַסְדֵי הַקִּבּוּץ וּשְׁמָהּ חָוָּה, וַאֲנִי הַקָּטָן לְצִדָּהּ.

מִכְסַת תֵּשַׁע שָׁעוֹת עֲבוֹדָה הֵן שְׁמוֹנֶה שְׁמִינִיוֹת – זֶה אָמְנָם קְצָת בִּיזַרִי.

אֲבָל – מָה לַעֲשׂוֹת – הַצְּרָכִים מְרוּבִּים, הַקִּבּוּץ מְקַרְטֵעַ, אֲבוֹי.

אָז עוֹקְפִים חֹק שֶׁל שְׁמוֹנֶה שָׁעוֹת עֲבוֹדָה – יוֹם עָמַל פְּרוֹלֶטַרִי

(הָרֵי כָּךְ גַּם נוֹכְלוּת מְכִירַת הֶחָמֵץ, כִּבְיָכוֹל, עֶרֶב פֶּסַח לְגוֹי...).

וְלֵית מָאן דִּפַלִּיג, כַּמּוּבָן, בִּמְצִיאוּת הַשּׁוֹרָה בְּקִבּוּץ שֶׁעַל פִּיָּה,

לְכָל סוּג תּוֹרָנוּת שֶׁמִּחוּץ לְמִכְסַּת הַשָּׁעוֹת מִתְיַצְּבִים כַּיָּאוּת...

אַךְ לֹא זֶה הַסִּפּוּר בּוֹ אֲנִי מְבַקֵּשׁ, בִּרְשׁוּתְכֶם, לַעֲסֹק וּלְהָשִׂיחַ,

כִּי אִם בַּחֲרָטָה עַל הַשְּׁטוּת שֶׁאָמַרְתִּי כְּמוֹ בּוֹק בְּאוֹתָהּ תּוֹרָנוּת.

סְעֻדַּת הָעַרְבִית בְּתֹם יוֹם עֲבוֹדָה הִיא כִּמְעַט חֲגִיגָה – אֵין כָּמוֹהָ!

עוֹטִים בֶּגֶד שַׁבָּת, חֲבִיתָה, תֵּה, סָלָט, צִחְקוּקִים וְשִׁקְשׁוּק מַזְלֵגוֹת.

תּוֹרָנֵי הַגָּשָׁה מְשָׁרְתִים כָּל סוֹעֵד; וּבְהֶתְאֵם לְמָסֹרֶת וְנֹהַג,

כְּשֶׁהַלַּחַץ שׁוֹכֵךְ מִתְיַשֵּׁב כָּל תּוֹרָן בְּתוֹרוֹ וְסוֹעֵד פַּתְבַּגוֹ.

מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה כָּךְ הָיָה (בְּלֹא דְּחִיּוֹת כְּבָר אַבוּר אֶת הַבָּר מִן הַתֶּבֶן):

חֲדַראֹכֶל הֵחֵל מִתְרוֹקֵן עֵת שֶׁחָוָּה יָשְׁבָה לֶאֱכֹל רִאשׁוֹנָה,

וּבִקְּשָׁה: "נָא עֲשֵׂה לִי טוֹבָה, וְהָבֵא לִי סֻכָּר לְהַמְתִּיק אֶת הַלֶּבֶּן!"

לָמָּה לֹא? וּבְדַרְכִּי לַמִּטְבָּח וּמִמֶּנּוּ עָלְתָה בְּמֹחִי הַשְּׁנִינָה...

אֶת מֹחִי לֹא הִטְרִיד הַחֲשָׁשׁ – זֶה אוּלַי לֹא רָאוּי, לֹא נָאֶה וְלֹא טַקְטִי;

לֹא חָשַׁדְתִּי כְּלָל (חַכְמוֹלוֹג שֶׁכְּמוֹתִי!): זֶה אוּלַי אַף עָלוּל לְהַכְעִיס...

מַגָּשִׁית שֶׁל סֻכָּר לִפְנֵי חָוָּה הִנַּחְתִּי בְּחֵן שׁוֹבֶה לֵב, וְהִבְרָקְתִי

בְּפַאתוֹס אִידְיוֹטִי לָהּ אֶת הַשְּׁנִינָה לֵאמֹר: אַרְבַּיט מאַכְט דָּאס לֶבֶּן זִיס"*

אַךְ שֶׁלֹּא כְּצָפוּי, חָוָּה לֹא הִתְרַשְּׁמָה; אַדְרַבָּא, הִיא לִלְעֹס מְמַהֶרֶת,

וְנִדְמֶה לִי אֲפִלּוּ, כִּי כַּעַס אַצּוּר לְלֹא פֵּשֶׁר אוֹמְרוֹת הַפָּנִים...

בְּאִחוּר רַב הֵבַנְתִּי – סָבְרָה כִּי מֵאִיץ אֲנִי בָּהּ חִישׁ לָשׁוּב לְמִשְׁמֶרֶת,

מְרַמֵּז כִּבְיָכוֹל בִּשְׁנִינָה: חִישׁ סַיְמִי, וְאֵשֵׁב לֶאֱכֹל גַּם אֲנִי.

תּוֹךְ נוֹסְטַלְגְּיָה חַמָּה לְחַיַּי בַּקִּבּוּץ, חָשׁ עוֹדֶנִּי תִּסְכּוּל רַב וְעֶצֶב

עַל שֶׁלֹּא הִתְנַצַּלְתִּי כַּדָּת, לֹא הִסְבַּרְתִּי עַצְמִי כִּדְבָעֵי, אַלְלַי...

וְלֹא זֹאת כִּי גַּם זֹאת: הַשְּׁנִינָה הַטִּפְּשִׁית בְּלָשׁוֹן גֶּרְמָנִית מְשֻׁקֶצֶת –                   

פָּרַפְרָזָה בְּזוּיָה לְסִסְמַת הַמְּרַצְחִים, יִמַּח שְׁמָם, לֵאמֹר: "אַרְבַּיט מאַכְט פְרַיי".

לֹא אֶמְצָא בּוֹ בַּזְּמַן שֶׁחָלַף אַף שֶׁמִּינִית נֶחָמָה, לֹא בְּזֶה, לֹא בָּבָּא, אַךְ

"אֵין בּוֹכִים עַל חָלָב שֶׁנִּשְׁפַּךְ" – הַפִּתְגָּם הַיָּשָׁן, הַנָּדוֹשׁ, הֶחָבוּט?..

אֲנִי חַף, הַאֲמִינִי לִי חָוָה'לֶה, מִן הַזָּדוֹן לְהַאִיץ בָּךְ – נִשְׁבַּע לְךָ!

אַךְ לִבִּי עוֹד מָלֵא חֲרָטָה עַל הַשְּׁטוּת שֶׁאָמַרְתִּי כְּמוֹ בּוֹק בְּאוֹתָהּ תּוֹרָנוּת.

* בגרמנית: "העבודה ממתיקה את הלבן" (לֶבֶּן = חיים).

יואל נץ

* * *

משה כהן

לא ממלכתי

התקשורת כמרקחה, ראש הממשלה התבטא, אבוי, בסגנון לא ממלכתי כלפי המשטרה. 

זה איום ונורא, אבל בואו נראה מה הוא אמר, שברוב המקרים בהם ממליצה המשטרה על הגשת אישום, הפרקליטות מחליטה על סגירת התיק. 

וגם ההערה, המשטרה תמליץ, אז מה?  

סליחה, אני הקטן רואה שכל מה שראש הממשלה ניסה לעשות הוא לשים את משקלן של המלצות המשטרה בפרופורציה הנכונה. 

העובדות הסטטיסטיות עצמן שהביא היו נכונות.

אז הגידו לי, מה לא ממלכתי בדבריו? מה? 

נוכח הלינץ' התקשורתי הנעשה בו האם אסור לבנימין נתניהו לומר דברים  להגנתו? 

אם לבוזגלו מותר, אולי גם  לנתניהו.

משה כהן

ירושלים

* * *

משה גרנות

בְּאִי השפוטים

שוב נקראתי לחדר המנהלה. חששתי שהחברים יראו בי מוסר ומלשין. ביני ובין עצמי חשבתי שפאניה היתה עושה איתי חסד אם היתה מניחה לי.

"מה שלומך, מני?"

"תודה, כפי שאפשר לצפות."

"כלומר, לא משהו."

"לא יכולתי לנסח את זה יותר טוב."

"מדוע שאלתי?"

"אין לי מושג."

"אני מראה לך ידידות, אם לא שמת לב."

"תודה לך, אבל זה גורם לחברים שלי להיזהר ממני. הם שוקלים כל מילה לפני שהם מוציאים מהפה."

"חה חה! אתה גַיס חמישי, שְפִּיוֹן של המהפכה, חה חה!"

זאת הפעם הראשונה שראיתי את פאניה צוחקת ממש. לא הגבתי. פאניה הוציאה מפית נייר מכיסה וניגבה את דמעות הצחוק.

"תגיד לי, מני, אתה זוכר שיצאתי לחופש?"

"כן, בוודאי, סיפרת לי. הלוואי עליי."

היא נשענה על מסעד הכיסא, הרימה את ידיה, והניחה אותן מאחורי העורף. המבט שלי נשאב אל החזה שלה – כמעט שלא היה שם כלום.

"אני לא לסבית."

לא הגבתי. לא ידעתי אם אני צריך להגיב, ואם כן – איך?

"זה לא אומר לך כלום?"

"זה צריך להגיד לי משהו? יש נשים שהן לסביות, ויש שלא. מה הביג דיל פה?"

"רוב המדריכות על האי הן לסביות. זה לא כתוב בשאלון, אבל ברור שמעדיפים לסביות כדי שלא נסתבך עם השפוטים. אני השארתי רושם שאני לסבית, התקבלתי, ועליתי בסולם הדרגות. אבל אני לא. אפשר להגיד שאני חיה בזהות בדויה,"

"ממני את בוודאי לא חוששת."

"אני חושבת שאתה בכוונה עושה את עצמך טמבל."

"אני לא טמבל, פאניה, ויש סיכוי גדול שאני מבין, אבל בעולם החדש האמיץ של המהפכה גבר איננו נעשה אקטיבי רק מֵרְמָזִים. הסכנה גדולה מדיי."

"אוי, כמה שאתה מברבר! אתה לא יכול לרגע, לפחות לרגע לא להיות… אני באמת… אני מדברת אליך כמו חברה. אני ממש… טוב, תשמע בכל זאת, בחופשה הלכתי לפאב בתל אביב הישנה. ישבתי על הַבָּר שתיתי כמה בירות. רציתי להתמסטל, לשכוח הכול. על ידי ישב בחור חמד, שלא ממש שָׂם עליי, אבל אני הייתי שיכורה, והזהירות הייתה ממני והלאה. כולם דיברו עם כולם, והמוסיקה טרטרה בכל הווליום. חשבתי שאיש לא שומע, ואמרתי לו: 'אל תגיד לי את השם. תגיד לי רק איפה אתה גר.' והוא אומר לי, 'כאן במנדלי.' 'ויש אצלך מיטה ומקלחת?' 'יש,' הוא אומר לי. 'ואולי נלך למנדלי ונבדוק את המיטה?' 'בשום אופן לא,' הוא אומר לי, 'אם את נורא צריכה, אני מוכן לבוא אלייך.' אתה מבין? אם אני צריכה, הוא לא צריך. אני לא בטוחה שהייתי צריכה, אבל הייתי מאוד שיכורה. הבאתי אותו לדירה שלי, הנחתי אותו בסלון, והלכתי לרחוץ שיניים, להסיר מעט את הריח של הבירה, שהשתפרצה לי מכל החורים. התפשטתי וחזרתי לסלון ערומה לגמרי. שאלתי אותו אם הוא רוצה לעשות את זה לבוש, ואז הוא הוציא טופס מכיס החולצה, וביקש ממני לחתום. חשבתי שהוא מטורף, אבל הוא אמר שאם אני לא חותמת, הוא לא נוגע בי. התיישבתי ככה, כמו שהייתי, וקראתי. היה כתוב שם בשפת משפטנים, שאני מאשרת שהכנסתי אותו לדירתי מרצוני הטוב, ואני ביקשתי אותו לשכב עימי, ואין לי, ולא תהיינה לי גם בעתיד, כל תביעות בקשר למשכב הזה, ולעולם לא אטען טענות על הטרדה מינית או מעשה מגונה או אונס. קראתי שוב. הסתכלתי לתוך עיניו לבחון אם מדובר באדם מעורער. הוא נראה לי קצת טיפשון, אבל נורמאלי לחלוטין. מסתבר שדברים קורים כשאני מתייבשת על האי הזה. ניגשתי אליו והתחלתי ללקק אותו, לנשק, למזמז – הוא לא זז. 'כוס'מק,' אמרתי לו, 'אני אחתום, אחתום! תן לי את הנייר המזורגג הזה!' ותוך שאני חותמת, ברח לי כל החשק. תפסתי אותו בשרוול – ככה כמו שהייתי בלבוש חווה – וגררתי אותו לדלת. הוא קיפל את הנייר, תחב אותו לתוך הכיס והתחיל ליבב כמו מקוננת יוונייה. סגרתי את הדלת ונעלתי."

"מה את רוצה, פאניה, זה הגבר הנשי, בלי הטופס הוא יכול לקבל שנים רבות בכלא. זה פאר הישגיה של המהפכה…"

"אולי תסתום!"

"באמת, מה את באמת מבקשת ממני? מעניין לדעת מה? למה סיפרת לי את כל זה?"

"אתה באמת לא מבין?"

"ונגיד שכן, אני הרי שָפוט."

"תגיד לי, מני…"

"מה להגיד?"

"תגיד לי… אני מושכת בעיניך?"

"מה שאני לא אגיד זה לא יהיה טוב."

"תגיד, רק אנחנו פה."

"לא עשו אותי באצבע, פאניה, הכול פה מוקלט, הכול יכול להיות מופנה נגדי…"

"אני נשבעת לך, מני, אין הקלטה. אתה מתאר לעצמך שהייתי מקליטה מה שאני אומרת? אתה אמור להיות בחור חכם – היית קריין ברשת ב', פרס סוקולוב. תגיד! אני… מתחננת…"

"כואבות לי הרגליים."

"מפונק. שב על הרצפה. הנה, ככה, כמוני,", ופאניה ירדה מהכיסא המוגבה שלה מאחורי השולחן עם האלות, והתיישבה על ידי על הרצפה.

"תשובה כנה? אז ככה, יש בך משהו לא רע, אבל לטעמי את רזה מדיי. אם המבט שלך לא היה כל כך חמור, הפנים שלך היו נעימים, ואפילו מעניינים. החזה שלך קטן מדיי…"

"די!"

מה היא רוצה הכלבתא הזאת? שאני אגיד שהיא יפה? הרי היא אפילו לא על יד. היא בוודאי חשבה ששפוט רעב בוודאי ישקר מעט כדי לזכות במין, אבל באותו הרגע הדבר שהכי רציתי בו הוא לצאת מקומפלקס המנהלה.

היא עצמה את העיניים, ודיברה כאילו אל עצמה:

"אתה יודע מה אני חולמת בלילות? אני חולמת שגבר ממש מחבק אותי מאחור ומניח את ידו על מותניי כשאני ישנה מכורבלת בתוך גופו."

המשכתי לשתוק. היא קירבה את פניה אליי עד שהרחתי את גופה. אני לא זזתי ממקומי, אולי אפילו נרתעתי אחורה מעט.

"מני, כבר הלכתי רחוק מדיי. אין דרך חזרה. אל תאכזב אותי, מני."

"אני תמיד בידייך, פאניה. כל עוד אני באי המזורגג הזה, את רשאית לעשות בי כרצונך, ואני ממש חסר אונים. רק אל תבקשי ממני ליזום. אני לא אחתים אותך, כי אין לי טופס. אני לא אבכה, כי נגמרו לי הדמעות. אבל לא אזום, בשום אופן לא!"

"אל תדבר ככה! בבקשה, בבקשה! אנחנו לא כאן, אנחנו בחדר במלון בוורונה. אנחנו זוג מאוהב עד מעל הראש. יש לי יום הולדת, ואתה הבאת לי צמיד מתנה, ואני נישקתי אותך מהפה ועד לשיפולי הבטן. אתה בוער בתשוקה ונושא אותי על זרועותיך למיטה הגדולה. אתה מנשק את עיניי ומניח אותי אט אט על המיטה. אחר כך אתה חופן את גופי מאחור עם גופך החם הגמיש."

פאניה עצמה את העיניים, התקרבה אליי ונדחקה אל חיקי.

"יש לי פה מיטה. היא לא זוגית כמו במלון בוורונה, אבל תספיק. בוא, מני, אל תעשה פאסון. תהיה גבר, כמו פעם, כמו לפני כל השיגעון הזה."

העיניים של פאניה דמעו. אני מודה שזה ריגש אותי. היא תפסה את ידי והובילה אותי אל חדר השינה שלה. היתה שם אפלולית. אימצתי אותה אל החזה, ואחר כך הרמתי אותה על ידיי. היתה לי תחושה שאני נושא ילדה קטנה. אולי היא אנורקטית? היא כנראה הרגישה משהו, כי היא תפסה בידה הימנית את כתפי וחיבקה אותי בכל כוחה. הנחתי אותה אט אט על המיטה הצרה, ונדחקתי אליה מאחור. היא התכרבלה מתחת לזרועי, משכה את כף ידי אל פיה ונישקה כל אצבע. אחר כך ניגבה בידי את הדמעות שעל לחייה.

"למה אני?"

"אל תהרוס את הכול, מני. חבק אותי, אמץ אותי חזק. לטף לי את השיער. תהיה טוב, מני, תהיה טוב."

עשיתי כמצוותה. עשיתי בדיוק מה שביקשה. הייתי טוב. היא שכבה מכורבלת בתוך גופי, רזה וחסרת אונים. ליבי המה אל הגוף חסר החן הזה שאותת המון מסכנות והמון תשוקה. ואז קרה לההוא שם מה שקרה. יש לו הרי חיים משלו, וקפריזות משלו. פאניה הרגישה בתמורה, והסתובבה אליי, פניה נהרו מרוב אושר. היא החלה לפרום את כפתורי החולצה והמכנסיים, התרחקה מעט והביטה בפליאה גדולה אל אותו המקום, אחר כך נישקה כל פיסה מהעור החשוף בגופי. ואז קרה הכול. אין טעם לתאר – קודם כול, מפני שזה בלתי אפשרי. גדולי הסופרים לא עמדו במשימה הזאת. המינגוויי הגדול תיאר את זה כרעידת אדמה. מילא. חוץ מזה, אני בכלל אינני רואה עצמי כסופר, סתם עיתונאי ביש מזל.

"אתה תספר לחבר'ה, כמו כל הגברים?"

"את אמורה לחיות בעולם המחר, ויש לך מחשבות עתיקות יומין – כבר מסוף המאה שעברה הנשים הן אלו שרצות לתקשורת לספר עם מי הן שכבו, כמה ואיך. את זוכרת את הנשים שצצו, בזו אחר זו, לספר לכל העולם איך הביצועים של קלינטון, ואחר כך איך בישרו הפילגשים של דייוויד בקהם לציבור הרחב שהוא בכלל לא נימול…"

"זה בכל זאת פטנט גברי. תישבע לי שלא תספר."

"אני לא אספר, פאניה, אבל מה אומר למי שישאל מה עשיתי במנהלה עד שעה כל כך מאוחרת?"

"תספר שנחקרת בקשר לכדורגל, תספר שהצלחת לשכנע שהספורט מסייע לחינוך מחדש, ושאני הסכמתי לתת לכל ביתן כדורגל אמיתי…"

"באמת, פאניה?"

תפסתי את מותניה הצרים, משכתי אותה אליי, וחיבקתי אותה בהמון רחשי לב. זה היה אמיתי. הייתי אסיר תודה, ורציתי שהיא תחוש זאת.

פאניה לבשה את הסרבל האפור המכוער  היא כיפתרה את החולצה עד הכפתור העליון. אחר כך ביקשה ממני לעצום עיניים, והיא הובילה אותי דרך מסדרונות ארוכים אל פתח נסתר של קומפלקס המנהלה.

*

אהוד היקר,

 קראתי בעיתון שבשוודיה יש הצעת חוק לפיה אם לא אומרים "כן" מפורשות – כל מגע מיני ייחשב לאונס. נדמה לי שניבאתי את האנומליה הזאת בספרי "האי". אני מצרף קטע מתוך הספר שמתאר בדיוק התרחשות הזויה כזאת. 

שלך,

משה גרנות

* * *

מסיפורה של ניצולת השואה

ד"ר יהודית גרינוולד/רפפורט

סיפור אישי כואב וחשוב

אשר לא סופר עד כה בציבור

שלח: חנן רפפורט

פרק ב' – ההסתתרות בעליית הגג בקריינה

הזכרנו למילכה מה שמה (מהניירות המזויפים של תעודת הזהות שלה – כנוצרייה). היא למדה כבר קודם – מהשהות הראשונה בבונקר – שהיא צריכה לומר שהיא נוצרייה. הפעם לימדנוה שהיא 'נוצרייה אֶוָונְגֶלִית' ושאסור לה לספר עלינו דבר. היא תמיד צריכה לומר שהיא מבראטיסלבה ושהוריה שלחו אותה לכפר. סיפרנו לה שמעכשיו היא תישן בתוך בית והיא ממש קפצה משמחה. נשקנו אותה שוב ושוב ואמרנו לה שהיא תגור זמן מה בבית ההוא ואחר כך נחזור שוב ונהיה כולם ביחד. מר קנאפּ הלך עם מילכה כדי להביאה אל בית האלמנה-האיכרה. הוא נתן לה כסף עבור החודש הראשון. אימא נתנה לו את כל הכסף שהיה לנו עם קצת הזהב. מכסף זה ומהזהב צריך היה מר קנאפּ לשלם את התשלומים החודשיים.

אנו נשארנו בחושך וחיכינו לשובו של מר קנאפּ. עם שובו הלכנו בשקט אל בית אחיו שהיה באמצעו של הכפר.

היו בקריינה כחמישים בתים משפחתיים. כולם נבנו בשני צידי הרחוב הראשי והיחיד שבכפר. קיבלנו מהעוזרת במאפייה של מר קנאפּ שתי שמיכות דקות וכיכר לחם. קנאפּ חזר אחר כך והביא לנו קצת קש ששמנו בעליית הגג. שכבנו על הקש והתכסינו בשתי השמיכות. היתה זו הרגשה של לוקסוס כאילו קיבלנו חדר במלון 'בן חמישה כוכבים'. 

אחרי חודשים רבים וארוכים של שינה על אדמה קרה ביערות אל מול רוחות מקפיאות עם גשם ושלג וללא כל מחסה וכיסוי – תובן כמובן ההרגשה שנמצא לנו בית. היינו מאושרים מאוד שאנו יבשים, שיש גג מעל הראש ומתחתנו משטח ישר לשכב עליו.

היו בידי מר קנאפּ שני מפתחות של הבית. את האחד הוא נתן לנו כדי לסגור את הבית עם צאתו. את השני השאיר לעצמו כדי שיוכל לפתוח את הבית כאשר תיקרה בידו הזדמנות וצורך להגיע אלינו.

עם צאתו של קנאפּ, נפלנו על הקש בעלית הגג ונרדמנו מיד מרוב עייפות ו....'אושר'.

בלילה נפל שלג רב והיה קר מאוד. כאשר קמנו בבוקר, ירדנו בשקט למטה כדי לבחון את 'שטח המחייה' החדש 'שלנו'. מצאנו שאנו נמצאים בבית טיפוסי של איכרים בהרים. היו שם חדר וחצי ומטבח. אל פתח עלית הגג – רצפה עשויה לוחות עץ מעל שטח הבית הקטנטן, ומתחת לגג הרעפים הנמוך – עולים בסולם קטן בן שניים וחצי מטר הנשען אל הפתח. אימא מצאה כמה סירים ישנים, אחד היה גדול יחסית וקבענו שהוא ישמש אותנו כסיר 'השירותים'.

אימא חמקה מתוך הבית בהיחבא ובזהירות רבה כדי שלא יראנה איש, אספה בסיר קטן מעט שלג פה ושם, כדי שלא יהיה סימן כל שהוא שנאסף שלג מהמשטח הלבן. 

אנו ליקקנו מהשלג כדי להרטיב את הפה. בשעות הצהריים נמס השלג ויכולנו לשתות ממנו. או אז חתכה אימא פרוסות דקות וקטנטנות מהלחם הטרי, ונתנה לכל אחד פרוסה כזו. אכלנו ולעסנו אותה לאט לאט ובכוונה מרובה כאילו הייתה זו עוגת אוכמניות יקרה וטעימה וקינחנו במי השלג הנמס.

ידענו שאין לדעת מתי יוכל מר קנאפּ לבא אל עליית הגג 'שלנו' ויביא כיכר לחם נוספת. לכן היה עלינו להסתפק במועט ביותר ולשמור את מירב הלחם לימים הבאים.

אולם, שוב, לאור הרעב המתמיד שלנו ובהעדר כל ביטחון מתי נמצא לחם כל שהוא – עד כה – הייתה לנו עלית הגג הנמוכה והצרה כ'מועדון אחמי"ם – לגבירים ועשירי הארץ'.

את צרכינו עשינו ב'סיר השירותים' ויותר מאוחר – עם חשיכה – ירד מישהו מאיתנו לחצר, בדרך כלל הייתה זו אימא, אשר הלכה לרוקן את הסיר בחוץ. 

כזכור, היתה אותה עליית גג בבית הנמצא במרכז הכפר. כל הכפר – מלבד מר קנאפּ ואחיו – ידע שהבית ריק. לכן, אסור היה לנו לתת סימן כל שהוא על נוכחות אנשים בבית.

עליית הגג הייתה נמוכה מאוד. ניתן היה רק לשבת או לשכב בה. לכן, השתדלנו – ככל האפשר – לרדת לחדר למטה, להתרחק מכל חלון ולדבר בינינו בלחש, כך שהבית המשיך להיות 'עזוב וריק' עבור אנשי הכפר.

כך התנהלה 'השגרה' שלנו כחצי שנה.

אבא מצא חבילה של ירחונים חקלאיים. סידרנו אותם לפי תאריכים ושמחנו בהם כ"מוצאי שלל רב". אף כי היה זה כתב עת חקלאי – ובהעדר כל חומר קריאה אחר – הוא שימש לנו חומר קריאה מעניין מאוד. כולנו קראנו כל חוברת מאלף עד תי"ו. עם תום המלחמה התברר לנו שהאח של קנאפּ, (שבביתו הריק והעזוב נמצאנו). עבד במשך שנה כפועל חקלאי בצרפת. עם שובו משם התחיל להתעניין בעבודות מדעיות בחקלאות – כאמצעי להשגת יבולים טובים מחלקת הקרקע הקטנה שהיתה ברשותו.  

אבי ידע הרבה על חקלאות ושיטותיה מהחולים בכפרים. אלו בתוספת למידע שקראנו בכתב העת שמשו לנו עניין רב לדון ולעסוק בהם.

וכן, בפינה של הבית נמצאה לי מציאה גדולה. הספר 'חלף עם הרוח' נשכח על ידי בעליו – בהיעדר תשומת לב כנראה – עם המעבר אל הכפר השני. בהיעדר חומר דומה אחר לקריאה – מלבד הירחונים החקלאיים – קראתי את הרומן היפה הזה, שכה התאים לגילי הרומנטי, פעם אחר פעם, אחר פעם.

אם אינני טועה עשיתי זאת כ-15 פעמים, עד כי ידעתי לצטט אותו בעל-פה מילה במילה.

ערב שבו הצליח להגיע מיכאל קנאפּ לביקור היה עבורנו חג גדול. הוא נשאר כחצי שעה עד שעה. תמיד הביא עימו ככר לחם גדולה. בסלובקיה היה קיצוב לחם. אך בגלל היותו אופה, יכול היה לשים מעט קמח בצד מדי פעם ומזה אפה את הלחם הנוסף עבורנו. הוא סיפר לנו שהוא מביא לחם גם לפרטיזנים. בביקורו סיפר לנו תמיד חדשות על המלחמה – הן את הגרסה הסלובקית הרשמית וגם את מה ששמע ב'רדיו החופשי' – תחנת הרדיו אשר שידרה את קול הממשלה הגולה בלונדון.

בתחנה זו סיפרו על הניצחונות של הצבא הרוסי. איך הם גוברים על הגרמנים. אלו ערים שוחררו על ידי הרוסים. הוא סיפר לנו חדשות על משפחתו ואף דיווח לנו על מילכה ועל האיכרה שבביתה היא גרה. הוא סיפר שהיא מקבלת את מנות הלחם אצלו והאיכרה אף דיווחה לו שמילכה אוכלת המון וקצת עוזרת לה סביב הבית.

סיפר שהוא רואה את מילכה לפעמים כאשר האיכרה מביאה אותה לחנות. פעם הוא נתן למילכה לחמניה. בבואה בפעם הבאה, הביאה עימה האיכרה גם את הבת שלה, ואז הוא נתן לשתיהן לחמניה.

פעם הוא ספר לנו שהגרמנים מצאו משפחה שהסתירה יהודים. הם הכניסו את כל האנשים לבית, היהודים והנוצרים ביחד, ושרפו את הבית עם כל האנשים.

היינו צמאים לכל החדשות שסיפר לנו. אחר כך היינו דנים בינינו לבין עצמנו – הלוך ושוב – על כל מילה שסיפר.

לאחר זמן מה גילינו מחוץ לבית את 'בית הכיסא' – הבור [= השירותים]. היה זה צריף עץ קטנטן וכמובן שלא היו בו מים. אולם, כעת, הוצאנו בלילות את התכולה של 'סיר הצרכים' ושפכנו אותו לבית השימוש החיצוני.

היה חורף ושלג היה מסביב. נזהרנו לכן מאוד מהשאיר את סימני צעדינו בשלג. ניצלנו את הזמן בו ירד שלג כדי לצאת החוצה, כי הוא היה מכסה את סימני הצעדים שלנו. אימא מצאה קרש אשר אפשר לה ל'כסות' את סימני צעדיה בשלג באמצעות 'פיזור' השלג על העקבות.

השלג הרב גם מנע ממר קנאפּ להגיע אל הבית 'הריק והעזוב', כי העקבות בשלג יכלו להסגירו יחד עימנו.

או אז אחז קנאפ בתכסיס ה'שיכור', ההולך ומתנועע לאורך הדרך בזמזמו מילות שיכורים על יד מקום מחבואנו. בין מילות זמזומו של 'השיכור' הוא היה משלב מילים קצרות של חדשות מעולם החוץ עבורנו. היו אילו ההאזנות שלנו לתשדורות של 'קול הרדיו החופשי'.

תמיד היה לנו קר מאוד. לבשנו את אותם הבגדים במשך כל התקופה הזו. בעת השינה הצטופפנו ביחד. סידרנו לנו מעין שתי מיטות, אחת להורים והשנייה לנושיקה ולי.

אני זוכרת את אימי תמיד, ולכל אורך שנותיה, כאישה נקייה מאוד. אולם בתקופת המסתור בעלית הגג – ולא כל שכן בתקופת הבריחה וההסתתרות ביערות – לא עלה על דעת איש מאיתנו להתרחץ. לעיתים, בלילות, כשירד שלג, יצאנו בשקט לפתח הדלת, לקחנו מעט שלג בידיים ושמנו על הפנים כדי שיימס עלינו. כמובן שלא היו לנו מגבות.

אולם תמיד זכרנו והזכרנו את השבועות והחדשים הארוכים בהם הסתובבנו ביערות שבהרים. זיכרונות אלו גרמו לנו לשמוח ולהיות מאושרים על היותנו בפנים ומתחת לקורת גג. 

לפעמים היה לנו חג. כאשר קנאפּ הצליח להגיע אלינו והצליח להביא נוסף על כיכר הלחם, גם  שניים-שלושה תפוחי אדמה מבושלים, ו/או עיתון ישן לקריאה – כדי לקחתו בחזרה בפעם הבאה שיגיע. אכלנו מעט מאוד ולכן כמעט לא היו לנו יציאות.

זכרנו כל הזמן שיש להימנע מגרימת רעש שיסגיר אותנו. המקום ושעת התורפה המיוחדת היו כאשר עלינו וירדנו בסולם שהוביל למסתור שלנו בעלית הגג. ככלל, שרתה דממה עמוקה ומלאה על 'הבית הריק והעזוב' באמצעו של הכפר.

היה צורך – כאמור – לנעול את הבית אחר צאתו של קנאפּ. עם סיום הביקור שלו.

עם צאתו היה נוהג לומר: "יוּדְקָה בואי ללוות אותי ותסגרי אחריי את הדלת."

פעם אחת, כאשר היינו כבר למטה ולבד, הוא התקרב אליי, פתח את הקשר בחוט העליון של שמלת החולצה שלי, משך בו וגילה את החזה שלי. היה זה חזה של נערה כבת שבע עשרה במלוא עלומיה הפורחים על אף הרעב, התלאות והפחד לחיים.

ואז – כאילו בחביבות של דוד מבוגר – הוא מישש, עיסה וליטף את השדיים שלי.

באותו רגע נדהמתי כל כך עד שלא הצלחתי להוציא הגה מפי.

סלדתי מאוד מהמעשה של קנאפּ, אך לא סיפרתי על זאת לאיש במשפחה.

אחר כך, בהיותי עם עצמי בעליית הגג, חשבתי על כך רבות.

זמן לשקט, לדממה חודרת, להרהורים נוקבים ולמחשבות בינינו לבין עצמנו היה לנו בשפע.

חשנו רגשי תודה עמוקה לאיש שהחביאנו – וסיכן את חיי עצמו ומשפחתו בכך – מנע במעט את הרעב שלנו על ידי כיכרות הלחם שהביא מדי פעם והציל את חיינו כאשר תיכננו למסור את עצמנו לנאצים ולמשתפי הפעולה שלהם – לאחר הרעב, היעדר כל מחסה, הקור המקפיא, התלאות הרבות ופחדי המוות ביערות שבהרים.

לאחר הרהורים ומחשבות רבות חשתי שמגיע לו משהו מאיתנו. ואם אני נבחרתי על ידו להיות הקורבן אשר צריך לשלם את המחיר – אני חייבת לעמוד בכך. לכן המשכתי בשתיקתי ומנעתי את עצמי מלספר על מה שהיה.

מאז, חזר מעשה זה של קנאפּ לאחר כל ביקור שלו אצלנו. זמן מה אחר כך התחיל ל'בקרנו' מהכפר הסמוך גם מרטין, האח של קנאפּ ובעל הבית בו התחבאנו. הוא היה בא פעם בשבוע, בשבועיים או בשלושה – ככל שהתאפשר לו. גם הוא נהג לפתוח את שמלתי למשש, ללטף, למעוך וללוש את שדי עם צאתו את הבית. ואני ידעתי והרגלתי את עצמי להבנה ולהרגשה המצערת שכל ביקור כזה ייגמר ב'תשלום המחיר'. הבנתי שזוהי 'גזירת הגורל' אשר לקחתי על עצמי.

אולם עם כל אלה – ייאמר לזכותם – איש מהם לא הרחיק לכת במעשיו. איש לא הרים את שמלתי, לא הוריד את תחתוניי ולא נגע או 'טיפל' באבר המין שלי. אף כי הפיתוי שלהם היה בוודאי חזק מאוד בהיותי עלמה צעירה מאוד שלא חֻללה ולא נפגמה תומתה עדיין. ברצותם, יכלו אפילו לפרש את היעדר התנגדותי למעשיהם – כאילו הם רצויים ומקובלים עליי, וכקורבן הייתי בידיהם לשבט או לחסד. על כך ייזכרו לטוב.

אינני חושבת שהוריי או נושיקה ידעו משהו על כל אלה. אמנם, ראיתי פעם שאימי הבחינה והסתכלה בי בעיניים חודרות, כאשר עסקתי עוד בסגירת הקשר העליון בשמלתי בשובי למעלה. אך היא לא אמרה מילה. סודי נשמר מפניהם ומכולם גם לאחר מותם.

רק אחרי המלחמה נודע לנו שאותה עוזרת שראינו בבית משפחת קנאפּ, היתה יהודייה – שלא היכרנו – בשם קלרה הרצוג, מאחד היישובים בסביבה. בעליית הגג של מיכאל קנאפּ האופה הוא החביא את בעלה של קלרה הרצוג. התברר שאנקא קנאפּ (אשתו של מיכאל) היתה לפני נישואיה עוזרת בבית משפחת הרצוג. עתה שימשה קלרה הרצוג כעוזרת-משרתת בבית הקנאפּים. היתה זו קלרה שפגשתני בבואי לראשונה למאפייה והיא שמסרה לנו את שתי השמיכות הדקות. בין יתר תהפוכות העולם שהיו אז, התהפכו גם יחסי אדון-משרת בין שתי משפחות אלו. 

עם בואנו ארצה, מסרנו עדות מפורטת ל"יד ושם" – תוך שיתוף פעולה מלא עם משפחת הרצוג שהיגרה מסלובקיה לאוסטרליה. בעקבות עדויותינו אושר מר קנאפּ כ"חסיד אומות העולם". עם עזבנו את צ'כיה העברנו למר קנאפּ, ללא כל תמורה כספית, ומתוך הכרת תודה כנה ועמוקה על הצלתנו, את ביתנו ואת כל שנותר לנו מרכושנו שם.

המשכנו בקשר מכתבים קבוע עם קנאפּ ומדי ראש שנה ופסח היינו שולחים להם 'תלושי טוּזֶק' שהיו שווה ערך דולרי בצ'כיה ועימם היה ניתן לקנות 'הכול' בחנויות מיוחדות בהן דרשו תשלום בדולרים. חנויות אלו היו פתוחות רק לתושבי חוץ, זרים, וכן למחזיקי 'תעודות טוזק'.

כך המשיכה שגרת חיינו בעליית הגג במשך כחצי שנה. קנאפּ סיפר לנו בביקוריו על ניצחונות הצבא הרוסי, האמריקאי והאנגלי בחזיתות השונות. גם אנחנו שמענו – מדי פעם – את טיסת האווירונים ואת קולות ההפצצה של 'כוחות הברית'  בסביבה הקרובה לנו. בהמשך הגיע אביב 1945. השחרור יחד עם האביב המתחדש עמדו בפתח, עד... אותו יום מר ונמהר...

ד"ר יהודית גרינוולד/רפפורט

המשך יבוא

* * *

תקוה וינשטוק

חדש: מרכז חברתי עירוני וגם קניון [ריק]

ברחוב החשמונאים, בלב תל אביב, פתחה העירייה קאנטרי קלאב. מרכז לספורט ולקהילה לכל המשפחה. קאנטרי קלאב אורבני המשתרע על ארבעה מפלסים, 8000 מטר, מכיל אולם כושר מתקדם בגודל של 750 מטר, שבעה אולמות לחוגים ולמשחקים, מתחם של שלוש בריכות, לכל אחת ייעוד אחר, משחקייה לילדים, חוגים למבוגרים מפילאטיס עד פלנדקרייז וזומבה, ספא ואפילו חמאם תורכי. לידו גם משרד דואר וחנייה.

המרכז העירוני החדש עורר רצון לביקור. לא ידעתי באיזה מיספר ברחוב החשמונאים הוא נמצא. לעוברים ושבים לא היה שמץ מושג. רק הנשאלת השביעית אמרה שאולי זה בבנין ט.ל.וי והראתה את הכיוון.

מצאנו את הקנטרי במיספר 96, עליו רשום באנגלית t.l.v – נשמע כשם של תחנת רדיו או טלוויזיה אך מסתבר שזה הלוגו של חברת גינדי שהקימה את הבניין. שם עברי טוב ומובן יותר לא מצאו. מבנה ארבע קומות מעל לקרקע ושתיים מתחתיה ובהן המרכז הקהילתי. זה המרכז הקהילתי התת-קרקעי הראשון בעיר. לצד תל אביב של מעלה, של רבי הקומות. הולכת ונבנית גם תל אביב של מטה, שעד כה שימשה בעיקר לחניונים. מתחת להיכל התרבות, למשל, הוקם "אולם צוקר" 400 מושבים, לקונצרטים של התזמורת, לקונצרטים קאמריים, לחזרות וגם להרצאות. יורדים לאולם בשתי מעליות ואז ממשיכים בצעדה ברגל לכיסא הישיבה. מתאים למקלט במלחמה אטומית.

הקאנטרי, שלידו גם דואר, היה סגור לשיפוצים. חיפשנו נחמה בקניון שפתחה חברת גינדי  לא מכבר בקומת הקרקע של הבניין ובקומה שמתחתיה. קניון מפואר, לא מהגדולים, קל להתמצאות. חנויות מרווחת לבגדים ולחפצי עזר לנשים לגברים ולילדים. מעברים רחבים. ריצוף מרהיב. בתי קפה עם מושבי קטיפה. מול הכניסה מתנוסס דגם הכרכרה של המלכה אליזבט, רתומה לסוס גבס לבן. סוסים לבנים צחורים מפוזרים באולמות. סמל לקניון "מלכותי". 

אבל המצאי בחנויות אינו מפתיע ביותר. רק כמה מותגים חדשים, שאינם מוכרים בקהל הרחב ואינם  עושים רושם. ביל סטורנד פריז, קולברי פיקס, הוד סינה. רוב הבגדים מצויים גם בקניונים הוותיקים. גם בהם מוצאים את זארה, פור אבר 21, ותכשיטי רויאלטי ופייר קארדן כבר מזמן אינם עולה חדש. בחנות בעלת שם איטלקי בקומה התחתונה בלט זוג מרשים של נעליים מקושטות בציור אמנותי בשלל צבעים וזהב ולידו תיק תואם. חששנו אפילו לשאול מה המחיר, מחירים אינם מסומנים בקניון הזה. יש לכך ודאי סיבה טובה. על כמה חנויות נרשם "סייל" אף שרק זה עתה נפתחו.

מה שכן הפתיע בקניון היה דווקא מה שלא היה בו: לא ראינו בו אפילו קונה אחד. השעה היתה כמעט 11, בוקר נעים של חורף קיצי ואין נפש חיה בחנויות מלבד המוכרים, ואפילו לא סתם סקרניות/סקרנים במעברים. אישה אחת ויחידה בהתה בחלונות הראווה, ובבית הקפה ישבה חבורה של צעירות, עובדות במקום. הקניון נפתח לשלושה רחובות: חשמונאים, קרליבך ובגין, ולא נכנס בהם איש. דממה. עצוב. עדיפה כבר ההמולה מחרישת האוזניים שבקניונים.

ריק. אולי משום שהשעה היתה מוקדמת מדי, אולי משום שהמקום עודו בהרצה ואולי מפני שכמטחווי קשת נמצא קניון עזריאלי הגדול. ואולי פשוט משום שתל אביב, לא  מהכרכים הגדולים בעולם, כבר הגיעה לרווייה באשר לקניונים.

תקוה וינשטוק       

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"תמונות מבית מִבשל השֵׂכר"

לאשר ברש

1929

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 25.5.1977.

עם כותרת המישנה: "במלאת 25 שנים למות א. ברש"

לפני 40 שנים

בהקדמה לספרו "תמונות מבית מבשל השכר" כתב אשר ברש – אשר בימים אלה מלאו עשרים וחמש שנים למותו: "התאמצתי לכבוש את הלך הלב. כי הרוך והעדינות העוטפים את הדברים הם רק קליפה דקה ונוצצת הבאה לכפר על העמל, הסבל, החיים והמוות הנתונים ביד-גורל גסה. בעיני הילדוּת, שצפו את הדברים בהיותם, נאצל קורטוב חסד לתמונות, שנחזו עתה שנית בשביל הגיליון. אם נתחלפו לי גדולות בקטנות או להיפך – שר-האמנות הוא ותרן, וקפדנותו של שר-החיים אף היא בשביל המספר עניין לציור שקט."

הקדמה זו, שהשתכחה ממני עם קריאת הספר, ושבה ועלתה לפניי לאחר שסיימתי את קריאתו, כמו העניקה אישור לאותה הרגשה בלתי-אמצעית שסחפה אותי משך כל זמן הקריאה – אלה אינן רק תמונות דימיון אלא סיפור אוטוביוגראפי של אשר ברש עצמו בעודו ילד. והוא-הוא הנער שלום, שקורות משפחתו מסופרות בתמונות אלו. מושלות בכיפה דמויות אביו ואימו, בעיקר סבתו רבת המרץ, היא מרת חנה אברדם, חוכרת בית מבשל השיכר.

את ספרו של ברש קראתי בהתרגשות אך גם בקושי מסויים. ההתרגשות נובעת מן המראות החזקים, הסוחפים והמפחידים לעיתים, שמסופרים בו, ומן המתח הרב שהוא משכיל ליצור, וממידת המעורבות הרגשית הנוצרת בקורא, שאיכפת לו גורל הגיבורים.

ואילו הקושי נובע כולו מעניין עקרוני אחד, אשר ההכרעה בו קשה מאוד. אילו היה זה ספר שתורגם בשנת 1929 לעברית, היה הפתרון פשוט – לשוב ולתרגם את היצירה מחדש לעברית בת-ימינו, או לערוך ביסודיות את התרגום המקורי, תוך עידכון כל מה שהתיישן בו.

אך מה ניתן לעשות בספרות-מקור? הרי אי-אפשר לתרגם את ברש לעברית, ומי ייקח על עצמו אחריות לערוך, לשכתב ולסגנן אותו? ועם זאת, כל זמן שדבר מעין זה לא נעשה, אנו עומדים בפני תופעה מצערת. יצירה בעלת חיוניות רבה, ומראות שחשיבותם מעבר לתקופה בה התחברה, נמצאת במידה מסויימת, ושלא באשמתה, בכלי לשוני שהתיישן והתאבן משהו, והוא משמש חציצה בינה לבין הקורא בן-ימינו. והמבחן, כמו גם ההוכחה לכך, הוא שהספר הזה תורגם והופיע לפני זמן לא רב באנגלית, וזכה לביקורות מצויינות. וסביר להניח כי בפני הקורא האנגלי עמדו אולי פחות קשיים לשוניים בקריאת התרגום, מאשר בפני הקורא העברי, הקוראו כיום במקור.

הדעת אמנם מזדעזעת מן המחשבה, שקרוב לבוא המועד בו יהא צורך "לתרגם" לעברית את הקלאסיקונים העבריים שלנו. אך משהו מוכרח להיעשות בכיוון זה, שאם לא כן, יהיו אוצרות רבים טמונים בגנזי העבר, עניין לחוקרים בלבד לענות בו. או שתתפתח תופעה מוזרה, שהקורא העברי ייקל לו לקרוא באנגלית את תרגומי הקלאסיקה שלו (כמו גם את יצירותיהם של כמה מבין הצעירים הכותבים בשפה נמלצת מדי) – מאשר במקורם העברי.

*

כוחו של אשר ברש בספר הזה הוא קודם כל ביצירת האווירה. מקום התרחשות הסיפור הוא בעיירה ס. בגליציה המזרחית, אשר "קהילת ישראל קטנה שרויה במרכזה, בכזית גבינה בתוך לביבת-עניים גסה. --- מוקפת מרחבי שדות פוריים, אפרים מצמיחי דשא דשן ויערות עתיקים עבותים, עולים גבעות ויורדים עמקים להרנין עין הרואה. בבתים המרוחקים והסכוכים בירק אילנות וגנים רעננים היא דומה יותר לכפר. באמצעיתה של העיירה, בכעין איזור מבדיל בין כיכר -החנויות העגולה, ה"טבעת", שכל תושביה הם יהודים שומרי-תורה, ובין רובע בית-המרחץ, ששם היישוב מעורב כבר יהודים וערלים יחד, משתטח אגם-מים ריחני רחב-ידיים בעל מעיינות חבויים ומכונס בתוך קנים כפופים ושיחי ערבה מגודלים, גדור יפה בפסיסים דקים ושורץ דגים ממינים נבחרים שהובאו לשם גידול מנהרות רחוקים." (עמ' כ"ה).

זמן ההתרחשות הוא סוף המאה הקודמת [המאה ה-19]. (ברש עצמו נולד בלופאטין, ליד ברודי, בגאליציה, ב-1889. עלה לארץ ב-1914 ומת בתל-אביב ב-1952). אך בתוך יריעת ילדות זו, המעלה רקע ריאליסטי למדי של חיי עיירה יהודית קטנה, הסובבים במידה מרובה סביב בית מיבשל השיכר שבחכירתה של מרת אברדם, מצליח ברש לנסוך מעין אווירה ימי-ביניימית, המומחשת באמצעות מעשיות עממיות מסמרות-שיער, בשלל דמויות הקשורות רובן במלאכת בישול השיכר בבית המיבשל עתיק הימים, ובאמונתה העזה של מרת אברדם בצדיק מבלז, אשר עצתו לה לחכור את בית המיבשל היא מעין צילו של גורל המוטל על הסיפור כולו.

ואכן הסיפור משלב בצורה מעודנת ונוגעת ללב את גורלם של בני משפחתה של מרת אברדם יחד עם עלייתה ונפילתה כחוכרת בית המיבשל, השייך לגראף סטיפן מולודצקי, היושב רוב זמנו בפאריס וטורח לבזבז שם את הכנסותיו מאחוזותיו, המשתרעות על שמינית שטחה של גאליציה המזרחית.

הכוח המניע בחייה של מרת אברדם הוא בעלה הראשון, ר' שלומקי. שעסק כל ימיו בתורה. ופעם אחת, משנדרש לתת מחילו גם לעסקי המסחר של אביה, יצא לשליחות של קניית שוורים, והביא עדר יוצא מן הכלל בגודלו, ממש מעשה ניסים או כישוף. ולאחר אותה פעולה, שנראתה כלמעלה מדרך הטבע, נחלה ומת. ובדימיונה הוא כאחד קדוש, שעלה באש השמיימה.

מרת אברדם נישאת בשנית לבעל בטלן במקצת, שאינו מפריע אך גם אינו עוזר. היא חוכרת את בית המיבשל ומנהיגה אותו ביד רמה וברוחב-לב במשך שלושים-ושבע שנה. בתוך הזמן הזה היא משיאה את בתה מנישואיה הראשונים, ברכה'לי, ולאחר שנות עקרות רבות נולדים לה, לזו, שתי תאומות ובן-זקונים, הוא שלומי הקטן, אשר בעיני סבתו הוא כיורש את תכונות זרותו, למדנותו ורוחניותו של אביו-זקנו האגדי.

בתה של מרת אברדם, ברכה'לי, היא אישה שדעתה אינה יציבה עליה, שקועה כל ימיה בדיכאונות, ואינה מסוגלת לגדל את ילדיה. אך דווקא אותה מוזרות שבה היא שמקרבת גם אותה לשורש נשמתו של ר' שלומקי, אביה. כביכול שיח-ושיג לה עם כוחות נעלמים. ומצליחה היא להשיג בחושיה המתועתעים, דברי אמת קודרים אשר איש מבין הסובבים אותה אינו מסוגל להבחין בהם בעוד מועד. היא הראשונה המשיגה בחוש את שקיעתה של המשפחה, שביטוייה הקשה ביותר הוא ביטול חוזה החכירה של בית המיבשל. והיא מתה בטרם יקרה הדבר. הסיפור, שתחילתו במרת אברדם, הולך ומתמקד יותר ויותר בנער שלומקי, שהוא, כביכול – מנקודת מבטו של הסופר – עתיד לשאת את צירוף תכונותיהם של כל בני-משפחתו.

מרת אברדם המעשית ובעלת האמונה העזה, האופטימית, סופה שנעשית דמות גרוטסקית, מפני מידת האמון הנפרזת שלה בכוחו וברצונו של הרבי החדש מבלז, בנו של הקודם, להבטיח לה את המשך חכירתו של בית המיבשל. גם חתנה, ר' הירצל פלן, אביו של שלומקי, שהוא אדם מעשי כביכול, סוחר ומשכיל מעט, ויודע להלך עם הבריות, סופו שמתברר שהוא בטלן גמור, איש נעים וחסר-כוח, סובל בחשאי ואינו מסוגל אף להבין לדיכאונה של אשתו, והוא דמות סימפאטית מאוד, וחיוורת.

ודווקא שני התימהונים שבמשפחה, ר' שלומקי וברכה'לי – שכביכול אינם אנשים ריאליים, וחיים הם בעולם רוחני ונפשי סגור ומיוחד להם, דווקא להם, מתברר, ישנה איזו דרך סמוייה לחדור אל נבכיה ומסתריה של המציאות היומיומית, לעשות בה חיל באופן חד-פעמי, בשלהבת גדולה, ולהישרף בה כליל. כאילו בעוררם את הכוחות הנסתרים הם גוזרים על עצמם במו-ידיהם את קיצם.

שלומקי הנער, אף הוא מתנכר במעשיו. סירובו להשתתף בהלוויית אימו. בריחתו ליער. למדנותו. אהבתו את הטיפוסים המוזרים ביותר מבין עובדי בית המיבשל. פגישתו עם המוות, בגלותו ראשון את מות אביו-זקנו החורג, ר' נפתלי צבי, – כל הרשמים הללו נחרתים בנפשו הצעירה והסקרנית. וכמו ברור כי עתיד הוא להתנודד כל ימיו בין הקטבים והתכונות הללו: מעשיותה של הסבתא, יחד עם אמונתה הגרוטסקית בטוב-ליבם של בני האדם. צניעותו, עדינותו ורוך-נפשו של האב, כמו גם מידת המשכילות שבו. אש-ליבו הסוערת וקנאותו של הסב, הנשרף ברוחניותו ובלמדנותו היתירה. ואותו חוט של עצב ומיסתורין, וקירבה ליסוד הטראגי והאפל והגורלי של החיים, שירש מן האם המשוגעת-למחצה, ומכל אותה אווירה ימי-ביניימית שכמו הידהדה בחדריו ובאולמותיו העתיקים של בית מיבשל השיכר, – אשר כל הפעולות הנעשות בו הן מעין טכסים החוזרים על עצמם במשך דורות, שמשמעותם עמוקה יותר מאשר סתם בישול של בירה, שהיא, – לדברי היהודי האשכנזי הרר ליבר, ה"מבשל" – אינה אלא "פת נוזלת, ולא יותר." (עמ' נ"ז).

* אשר ברש: "תמונות מבית מבשל השכר". סיפור. ספרית מצפה. ספרי פרוזה. העורך אשר ברש. ירושלים, תרפ"ט, 1929. רנ"ט עמ'.

תיקון טעות

ברשימתי על "תמונות מבית מיבשל השיכר" ["ספרי דורות קודמים" 27.5.1977] הבעתי צערי על הלשון המיושנת של הספר, וזאת בהסתמך על מהדורתו הראשונה משנת 1929.

לשמחתי הובא לידיעתי, כי במהדורות הספר משנת 1952 ואילך, בהוצאת "מסדה", נדפס נוסח חדש של הספר, שנערך בשעתו בידי אשר ברש עצמו, תוך התאמתו לשינויים שחלו בלשון ובסגנון.

אהוד בן עזר

נדפס ב"הארץ", 3.6.1977.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד: שמעתי שיש אנשים שחושבים שאני "ימני" וכך גם מגדירים את המכתב העיתי שבעריכתי. ובכן, אני לא "ימני" ולא "שמאלני". אני פשוט מתבונן במציאות בעיניים פקוחות ולא מתוך "חשיבה מישאלתית", וכנראה שאנשים שהמישאלתיות ולא המציאות מנחות את מחשבתם, אינם מוצאים את המכתב העיתי שלי ראוי להיות במה להשמעת דעותיהם ולדרך ראייתם את המציאות, וזאת למרות שאין לי שום בעייה לפרסם את דבריהם. הבמה פתוחה.

אגב, כל המתפרסם במכתב העיתי נשלח אליי על-ידי המשתתפים ביוזמתם שלהם ולא מפני שאני מבקש זאת מהם, כולל המשתתפים הקבועים, הם נעשו קבועים רק משום שהם מקפידים לשלוח לי את דבריהם מתוך הערכה לרמתו ולהשפעתו של המכתב העיתי ושל אלפי נמעניו. והערכתי שלי לרמת כתיבתם.

* אהוד היקר, אהבתי מאוד את המקאמה של יוסי גמזו "בימים ההם בזמן הזה" – רחשי לב חמים למשורר הציוני הנפלא הזה.

מרדכי קידר הבקיא בקוראן ובתרבות המוסלמית, משיב לכסילים ולבורים המוסלמיים כאיוולתם. אם יורשה לי להוסיף: בכל הקוראן מופיעה המילה "שלום" רק פעמיים (סורה מ"ז 35, סורה ח' 61). בפעם הראשונה המוסלמי נדרש לא להיענות לבקשת השלום, ואילו בפעם השנייה נאמר שאם האוייב נוטה לשלום, ניתן להיענות לו. ואילו בתנ"ך מופיעה המילה שלום למעלה מ-240 פעם.

יואל נץ שוב מענג אותנו בתרגום נפלא של זושצ'נקו. 

שלך,

משה גרנות

אהוד: עד כמה שידיעתי מגעת, מרדכי קידר הוא כיום המייצג הטוב ביותר של ישראל מול מכונת התעמולה האדירה, השקרית והמשופעת בכסף – של העולם הערבי והמוסלמי, וחבל שאין לנו עוד כמה וכמה דבּרים כמוהו – ברמת אינטליגנציה כה גבוהה ובערבית כה רהוטה.

* תיקון טעות: בגיליון 2300 הופיעה צרופת התמונה:  "שמאי גולן ואהוד בן עזר בשנת 2013, צילם הרצל חקק."

אבל מתברר כי התאריך הנכון לתמונה הוא שנת 2007, "עם ידידי הסופר אהוד בן עזר בערב מוקדש לספרי החדש 'מסעותיי עם ספרים'." הכיתוב לתמונה מתוך ספרו של שמאי גולן "ואם אתה מוכרח ליצור", עמ' 545.

* * *

* מועד יציאתו של גיליון 1304 ייתכן שיאוחר במקצת והוא יופיע ביום חמישי, 28.12 או אור ליום שישי, 29.12.

אהוד בן עזר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל