פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1304

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י' בטבת תשע"ח, 28.12.2017

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: זַ'בּוֹטִינְסְקִי בּוֹש וְנִכְלָם. // מרדכי קידר: על ארגונים, חייהם ומותם. // עמוס גלבוע: בסופה של שנת 2017 מצבה האסטרטגי של ישראל הוא טוב. // האם חל איסור מן התורה על גברים יהודים לחזות זה בזִרגו של זה במשתנה ציבורית? // אורי הייטנר: 1. הרגע לומר: עד כאן! 2. טירוף מערכות. 3. ושבו בנים לגבולם. 4. צרור הערות 28.12.17. // מנחם רהט: שלטון זר. // יהודה דרורי: על רפיסות ביטחונית ישראלית. // פוצ'ו  –  בחיי [4], ד. בעיות של אמריקאים שאינם מבינים עברית. // ד"ר יהודית גרינוולד/רפפורט: פרק ג' – הגרמנים נמצאים בתוך בית המחבוא שלנו: ו... סיפורנו הדומה ל'עקדת יצחק' שבתנ"ך. // ויליאם בלייק (1810): ירושלים. תרגם: עמוס גורן. // אהוד בן עזר: "בירה במועדון הביליארד" לוַגיה גאלי, עברית: 1964. פורסם לראשונה בחוברת "מן היסוד" מיום כ' באייר תשכ"ה, 5.5.1965, לפני 52 שנים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "בירה במועדון הביליארד" לווגיה גאלי. עברית: 1964. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.1.1978. לפני 39 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

זַ'בּוֹטִינְסְקִי בּוֹש וְנִכְלָם

"כִּי דִגְלִי דֶגֶל טֹהַר וָיֹשֶר / יְטַהִר שְתֵּי גְּדוֹת יַרדֵּנִי."

(זאב ז'בוטינסקי, מתוך שירו "שתי גדות לירדן")

זַ'בּוֹטִינְסְקִי מַשְקִיף מִשְּמֵי-מַעַל

עַל יוֹרְשָיו כִּבְיָכוֹל, הַנִּמְנִים

עִם שוּרַת נֶחְקְרֵי בְּלוֹף וָמַעַל

וְחַשְדוֹת הֲפָרַת-אֱמוּנִים

וְחוֹשֵב לוֹ נוּגוֹת, בְּאֵין אֹמֶר

כִּי בְּכִּימְיָה מֻכָּר וּמֻגְדָּר

חֹק שִמּוּר קִיּוּמוֹ שֶל הַחֹמֶר

אֲבָל מָה עִם שִמּוּר הֶ"הָדָר"?

אֵיךְ גּוֹרְמִים גַּם שִלטְוֹן וְגַם כּוֹחַ

לַיָּשְרָה לְהִמּוֹג וְלִפְרֹש

וּשְׂרָרָה הַחוֹטֵאת בְּמַלְקוֹחַ

מַעֲלָה אֶת הַשֶּתֶן לָרֹאש?

וְאֵיךְ הַמְלֶט, מוּל צְרוֹר לֹא נָקוּב פֹּה

שֶל עִסְקוֹת צוֹלְלוֹת רַבּוֹת מַארְק

הָיָה סָח כִּי דְבַר-מָה דֵי רָקוּב פֹּה

לָאו דַּוְקָא בְּמַלְכוּת דֶּנֶמַרְק.

וְאֵיךְ גֹּעַל הָעָם לֹא יָשֹךְ עַד

שֶעוֹד שְלַל פָּרָשוֹת שֶהֻצְחַן

נִיחוֹחָן בִּמְעִילָה וּבְשֹחַד

יְזַכּוּ כֶּל מַסְבִּיר לַסַּרְחָן.

זַ'בּוֹטִינְסְקִי שֶבּוֹש וְנִכְלָם כְּבָר 

כְּעֵלִי הַכֹּהֵן בְּבָנָיו

חָש כֵּיצַד חֲזוֹנוֹ כָּאן מֻכְתָּם כְּבָר

וּבוּשָה מְכַסָּה אֶת פָּנָיו

כִּי אָמְנָם שְתֵּי גָּדוֹת לַיַּרְדֵּן פֹּה

אַךְ כָּל מָה שֶבֵּינָן עוֹד נוֹתַר

לֹא יוּכַל בְּמֵימָיו לְמַתֵּן פֹּה

אֶת חֻמְרַת אַכְזָבַת רֹאש בֵּיתָ"ר

וְתִעוּב הַסֵּאוּב שֶנִּזְעָם כָּאן

עַל רִפְשוֹ כָּל אֶזְרָח הַמַּפְנִים

אֶת אִינְפְלַצְיַת שְתֵּי גְּדוֹת אֵמוּן עַם כָּאן

בְּמוֹשְלָיו, גְּדַת הַחוּץ מוּל גְּדַת פְּנִים:

גְּדַת הַחוּץ שֶל יֻמְרוֹת מִתְחַזֶּיהָ

כְּיוֹרְשֵי מִשְנַת זַ'בּוֹ בְּתֹם     

מוּל גְּדַת פְּנִים שֶקְּלוֹנָהּ זִעֲזֵעַ

בְּהֶבְדֵּל זֶה שֶאֵין בּוֹ מְתֹם

בֵּין מֻצְהָ"ר (עָלָיו צה"ר נוֹסָדָה)        

כְּפָסָאדַת נִסִּים וּפְלָאִים                              

לַמֻּסְתָּר, שֶדַּרְכּוֹ כֹּה נִפְסָדָה

וּמֻסְוֶה מֵאַחְרֵי הַקְּלָעִים.

בֵּין אִידֵיאָה וּמָה שֶגּוֹדֵעַ

אֶת מִמּוּש הִלְכָתָהּ הַשָּרְשִית

כְּשֶבּוֹגְדֶיהָ הֶם גַּם מַמְעִידֶיהָ

בִּשְחִיתוּת דֻּגְמָתָם הָאִישִית

הַמַּרְאָה כִּי לַמְרוֹת אוֹתוֹ שֶפֶךְ

שֶל צִיטָטוֹת מִפִּי נְבִיאָם

הִיא עוֹשָׂה כָּאן יוֹם-יוֹם אֶת הַהֵפֶךְ

וְהַהֵפֶךְ הַזֶּה מְבִיאָם

לִידֵי כָּךְ שֶכְּבָר זַ'ּבּוֹ, מִמַּעַל

מִתְבַּיֵּש בּ"יוֹרְשָיו" הַנִּמְנִים

עִם שוּרַת נֶחְקְרֵי בְּלוֹף וָמַעַל

וְחַשְדוֹת הֲפָרַת-אֱמוּנִים.

וְנָכוֹן כִּי נִוּוּן זֶה מַחְרִיד פֹּה

גַם יָמִין שָקָּם צֶדֶק לִדְרֹש

(הַפְגָּנַת יוֹעָז הֶנְדֶּל תָּעִיד פֹּה)

אַךְ הַדָּג כָּאן מַצְחִין מִן הָרֹאש

וּמִלְּבַד הַמֵּמַד הַפְּלִילִי  שֶ-

אִם אֲפִלּוּ יוּכַח הֵעָדְרוֹ

יֵש לִשְטִינְק זֶה גַם עֵרֶךְ שְלִילִי שֶ-

אוֹי לְמִי שֶיִּגְדַּל לְאוֹרוֹ

וְלֹא כָּל שֶנִּתָּן לְהוֹכִיחַ

כּי לֵגָלִית "גְּלַאט כֹּשֶר" הִנּוֹ

גַם שָעָה שֶהוּא מָה זֶה מַסְרִיחַ

כָּאן מֻמְלָץ לַצִּבּוּר כִּמְזוֹנוֹ...

יוסי גמזו

אהוד: איום ונורא! אנחנו כנראה המדינה הכי מסריחה בעולם. וצריך, כמו בימי רובספייר, לערוף את ראשו של נתניהו וגם להתחנן בפני ההיסטוריה, בשם הצדיקים הצודקים-תמיד שמפגינים נגדו – שהיא תשפוט אותו רק על סירחונו ותתעלם מכל הישג אחר שלו!

* * *

מרדכי קידר

על ארגונים, חייהם ומותם

תורת הארגונים היא ענף גדול ומכובד במדעי החברה, והוקדשו לה מחקרים, ספרים ומאמרים רבים. חוקרים רבים עוסקים בשאלות הקשורות לארגונים: למה הם נוצרים? איך הם פועלים? מה מניע את חבריהם? מאילו בעיות סובלים ארגונים? מה מביא ארגון לסוף חייו? ועוד ועוד.

סוגיות אלו חשובות להבנת המזרח התיכון, שכן כל מדינה היא ארגון, וכך גם צבא, מפלגה, ארגון דתי או אזרחי, ואפילו ארגון טרור איננו חופשי מתהליכים המתקיימים בארגונים סטנדרטיים. ככלות הכול, ולמרות מאפיינים תרבותיים משמעותיים וחשובים הקיימים במזרח התיכון, יש כמה קווי דמיון בין כל באי עולם.

המשפחה והשבט

הארגון העתיק ביותר והאוניברסלי ביותר הוא המשפחה. המאפיין החשוב לענייננו הוא שהמשפחה היא ארגון המבוסס על הביולוגיה האנושית: אב ואם מביאים ילדים לעולם, והילדים יביאו ילדים וכן הלאה. החברות במשפחה כפויה על החבר בה, כי הוא נולד לתוכה וגדל בה. כשיגדל הוא יכול לנטוש אותה, אך הוא לעולם יישאר הבן הביולוגי של אביו ואימו. לענייננו חשובה הקביעה שהמשפחה אינה בנויה על אידיאולוגיה אלא על הביולוגיה.

במקומות שונים ובתרבויות שונות יש תפקידים שונים למשפחה: בתרבות המערב של ימינו, המאופיינת באינדיווידואליזם ניכר, המשפחה הגרעינית (אב, אם וילדיהם) היא הנוכחת בחיי הפרט, ואילו הדודים, הדודות ובניהם נוכחים פחות, אם בכלל, והשפעתם על חיי הפרט נמוכה. במזרח התיכון, באופן כללי, המשפחה המורחבת – הורים, דודים, סבים וצאצאיהם – משפיעה באופן ניכר על חיי הפרט, בשל תנאי הסביבה המדברית ובשל המאבק המתמיד על מקורות המחייה.

משפחה היא ארגון המחדש את עצמו באופן מתמיד באמצעות הבאת ילדים לעולם. כל ילד וילדה שנולדים מהווים את הדור הבא, "דם חדש" המוזרם לעורקי המשפחה ומאפשר לה להמשיך להתקיים ולתפקד בעולם המשתנה. הזקנים עוזבים בדרך הטבע והצעירים מצטרפים בדרך הטבע. ההמשכיות במשך דורות של חיי המשפחה נובעת מעצם מהותה כארגון המבוסס על הביולוגיה, וכל עוד חבריה ימשיכו את מעגל החיים הביולוגי, הארגון המשפחתי יתקיים, גם אם בני המשפחה מאמינים באידיאולוגיות שונות ואף מנוגדות.

ארגון אידאולוגי וארגון אינטרסנטי

ארגונים שאינם משפחה הם התאגדויות של אנשים שנועדו לקדם עניינים הקשורים לאידיאולוגיה או לאינטרס. דוגמאות לארגונים אידיאולוגיים: צער בעלי חיים, תנו לחיות לחיות, גוש אמונים, שלום עכשיו, ואילו דוגמאות לארגונים אינטרסנטיים הם: ארגוני פועלים ועובדים, ארגוני מעסיקים, ארגוני סוחרים, גילדות מקצועיות, לשכת עורכי הדין, לשכת רואי החשבון ודומיהן.

חשוב להדגיש שבארגונים אלה, האידאולוגיה והאינטרס אינם קטבים מנוגדים אלא מרכיבים הקיימים במינון שונה: בארגון אידאולוגי יש גם מרכיב אינטרסנטי, למשל בגוש אמונים: האידאולוגיה היא ארץ ישראל לעם ישראל, והאינטרס הוא בניית תנאי חיים סבירים ונוחים עד כמה שאפשר (מעון, גן ילדים, בית ספר, בית מרקחת וסופרמרקט) לאותן משפחות שיעלו – ממניע אידאולוגי – לגור בפסגות הרי יהודה ושומרון.

גם בארגונים אינטרסנטים יש מרכיב אידאולוגי: בפעילות של הסתדרות פועלים למען שכר גבוה ככל שאפשר לחבריה מצוי האידאל ליצור שוויון חברתי. לשכת עורכי הדין אמונה על האינטרס של חבריה למנוע כניסת המוני חברים חדשים שיגדילו את ההיצע ויורידו את המחיר, ולכן היא מציבה חסמים בצורת בחינות קשות כתנאי כניסה לעיסוק בעריכת דין כפי שראינו בימים האחרונים. עם זאת, היא מקיימת פעילות כדי לקדם את מערכת המשפט בישראל, כעניין אידיאולוגי.

כך, האידיאולוגיה והאינטרס משמשים ביחד בארגונים, ומה שמבדיל אותם זה מזה הוא המינון: בארגון אידאולוגי נמצא את האידאולוגיה כמרכיב דומיננטי, ואילו האינטרס הוא מרכיב שולי, ובארגון אינטרסנטי המצב הפוך.

אלא שהדברים אינם סטטיים אלא דינמיים, בעיקר במה שנוגע לארגונים אידאולוגיים: אלה מתחילים את חייהם כשקבוצת צעירים בני 21 עם רעיון חדש, ברק בעיניים, תחושת צדקת הדרך והרבה אנרגיה, מתאגדים כדי לקדם את הרעיון. הם זונחים את הלימודים ועיסוקים אחרים, מפגינים ברחובות בעד הרעיון, מדפיסים – על חשבון ההורים – פליירים בחנות צרכי כתיבה המקומית (על חצי דף כדי לחסוך כסף) ומחלקים אותם לעוברים ושבים ולתיבות הדואר. את פעילותם הם מתאמים בפגישות בצריף נטוש מחוץ לעיר כי אין להם כסף לשכור משרד.

הארגון גדל והחברים כבר בני 25. הם מחלקים את הפעילות בין "מחלקות", קובעים היררכיה. מי ממונה על מי, פונים לציבור לאסוף תרומות, רוכשים טלפונים ניידים לראשי המחלקות לתיאום הפעילות, ושוכרים רכב לשירות הארגון. את מטה הארגון הם מעבירים למשרד סוג ג' באזור תעשייה, כי זה מה שהתקציב מרשה. בשלב זה מתחילים להופיע הזוגות, כשבנים ובנות – שהאידאולוגיה המשותפת זורמת בעורקיהם – מקימים משפחות לשמחת כל חברי הארגון המשתתפים בחתונות.

כשהחברים בני 30 הארגון כבר עם מנכ"ל, בחירות פנימיות, רואה חשבון ועורך דין, פטור ממס על תרומות, תקציב שנתי ודוח כספי. הפעילות מתרחבת לחו"ל ונוצרים שיתופי פעולה עם ארגונים דומים. התקשורת מתעניינת בארגון ובפעילותו, והארגון מחלק משכורות בעיקר לחברים הנשואים הצריכים איכשהו להאכיל את הצאצאים שמתחילים להופיע אחרי החתונות של השלב הקודם.

בגיל 35 הארגון עובר למשרד יותר נאה – ויותר יקר – בבניין משרדים, כי לא ניתן להביא תורמים פוטנציאלים למשרד המוזנח באזור התעשייה. המנכ"ל מקבל את החדר הפינתי, עם שני חלונות, ומתחילה תחרות בין ראשי המחלקות על המשרדים הסמוכים לו. חלק גדל והולך של התקציב מושקע במשכורות, תנאים סוציאליים, פנסיה, טיסות לחו"ל (מחלקת תיירים כמובן), רכב והוצאות משרד, ופחות ופחות מושקע באידיאולוגיה ובמטרות שלשמן הוקם הארגון.

הארגון מקיים אירועים כדי לאסוף תרומות המשמשות לארגון אירועים כדי לאסוף תרומות כדי לקיים את הארגון ולארגן אירועים כדי לאסוף תרומות לארגן אירועים... אתם מבינים? בגיל 40 מתחילות המריבות על הבן של מי יועסק בארגון, מי ייסע לחו"ל לייצג את הארגון, מי יופיע בתקשורת בשם הארגון ומי ייפגש עם הנשיא בטקס ההוקרה לארגון. החלק בתקציב המוקדש לתפעול הארגון ושכר חבריו הופך למרכיב דומיננטי, ואילו החלק המוקדש לביצוע מטרות הארגון הולך וקטן.

בגיל 50 הארגון מסואב, עסוק בעצמו ובמריבות בין חבריו ("למה הוא טס במחלקת עסקים ואני בתיירים?"), ועלול להתפלג על רקע מאבקים בין אנשי ההנהגה, שכל אחד מהם דואג לעצמו ולמשפחתו יותר מאשר לארגון. בגיל 60 הארגון מגיע לסטגנציה המשתקת את פעילותו, חלק מהחברים עוזבים, אחרים נשארים כדי לתחזק את הארגון עד הפנסיה, והפעילות למען האידאל שלשמו הוקם הארגון נזנחת כמעט לחלוטין.

בינתיים מתארגנת קבוצת צעירים בני 21 עם רעיון דומה, ברק בעיניים, תחושת צדקת הדרך והרבה אנרגיה, אבל הם נגעלים מהארגון הזקן והמסואב ומתאגדים כדי לקדם את הרעיון בארגון חדש, רענן, נקי ורווי אדרנלין. הם זונחים את הלימודים ועיסוקים אחרים, מפגינים ברחובות בעד הרעיון, מדפיסים – על חשבון ההורים – פליירים בחנות צרכי כתיבה המקומית (על חצי דף כדי לחסוך כסף) ומחלקים אותם לעוברים ושבים ולתיבות הדואר, ואת פעילותם הם מתאמים בפגישות בצריף נטוש מחוץ לעיר...

מבינים? מה שקרה לארגון הראשון הוא שהוא הפך לאורך חייו מארגון אידאולוגי לארגון אינטרסנטי (משכורות ומשרדים) והוא עובר תהליך הזדקנות כמו הגוף האנושי המתחיל את חייו בפעילות במלוא האנרגיה ומסיים אותם כשכל עיסוקו הוא בתחזוקת הגוף, הכדורים והתרופות. צעירים סולדים ממנו ומקימים ארגון חדש.

זה גורלו של כל ארגון, אלא אם הוא יודע להזרים לעורקיו המסתיידים והמזדקנים דם חדש בדמות אנשים צעירים, אנרגטיים, חדורי אידיאל ואמונה בצדקת הדרך, המוכנים להיכנס מתחת לאלונקה ולשאת את האידאל.

תופעה כזו אנחנו רואים בשנים האחרונות, כשהציונות – אידאל ותיק ומזדקן – מקבלת דם חדש בדמות ארגונים כמו "אם תרצו", "השומר החדש", "מילואימניקים בחזית", "רגבים", "שורת הדין", "ישראל שלי", "האמת שלי", NGO Monitor, "תצפית" ועוד ארגונים ששמו להם למטרה לפעול למען הציונות ונגד ארגונים הפועלים נגד מדינת ישראל כמו "שוברים שתיקה".

מפלגות אינן משוחררות מגורל ההזדקנות, והכנסת מלאה בדוגמאות של ארגונים פוליטיים שהפכו עם השנים מחדורי אידאלים לשבויי אינטרסים, כשהאינטרס העליון של חבריהם הוא "רק הכיסא אגדל ממך" והפכו את הכנסת ל"בית הכיסא".

אש"ף, חמאס, חיזבאללה וכל ארגון אחר במזרח התיכון עובר גם הוא תהליך דומה, שכן גם שם מדובר בבני אדם, והתופעה הזו היא תופעה כלל אנושית ודטרמיניסטית שלא ניתן להימנע ממנה אלא בדרך של הזרמת דם חדש, רענן ואידאולוגי לגוף מזדקן ומסתאב, כדי לחדש את עלומיו כקדם. יכולתו של ארגון לגייס צעירים לשורותיו לפעילות על בסיס האמונה בצדקת הדרך היא האינדיקטור העיקרי ליכולתו לבצע את יעדיו ומטרותיו לאורך זמן.

מרדכי קידר

* * *

עמוס גלבוע

בסופה של שנת 2017 מצבה האסטרטגי של ישראל הוא טוב

מול התהליכים העוברים על האזור. ולא לשכוח שאנחנו לא סונים ואין לנו כל צורך לקחת חלק במאבק הסוני-שיעי

שנת 2017 מסתיימת.

מה היו התופעות/תהליכים מרכזיים באזור שלנו בשנה זאת?

מה שהיינו עדים לו הוא בעיקרו המשכיות של ארבעה תהליכי יסוד העוברים על האזור:

הראשון שבהם הוא דעיכת ההשפעה האמריקאית ועליית ההשפעה של רוסיה בהנהגת פוטין. התחיל בזה הנשיא אובמה, וטראמפ ממשיך בכך. זירת המבחן היא בסוריה, ושם למעשה ארה"ב של טראמפ הכירה בהגמוניה הרוסית. מכיוון שלפנינו נשיא אמריקאי שקשה לחזות את צעדיו בתחום מדיניות החוץ (להבדיל ממדיניות הפנים), יתכן שהוא יפתיע לטובה. השאלה הגדולה לגבי 2018 היא יחסו להסכם הגרעין האיראני והצעדים הממשיים שינקוט מול איראן. וברמה הנמוכה יותר: מה יהיה יחסו לכורדים בסוריה ובעיראק. היפקיר אותם? היבגוד בהם?

השני שבהם הוא שהחודש מלאו 7 שנים להתרסקות העולם הערבי, כשבמקביל לכך התרסקו עוד קודם לכן מחירי הנפט. הדליקה הגדולה קצת דעכה, אך נמשכת. לא "אביב" דמוקרטי בא על העולם הערבי, כפי שקיוו במערב, אלא זמנים קודרים של הרס ושפיכות דמים חסרי תקדים, שלעומתם מלחמות ישראל נראות כבדיחה תפלה. מתוך ההרס עלה וצמח אסלאם קיצוני ג'יהדיסטי, ומיליוני פליטים שזעזעו את אירופה, דמוגרפית וביטחונית

השלישי, נוכח נפילת העולם הערבי ודעיכת ההשפעה האמריקאית, עלו באזור שתי מעצמות אזוריות: איראן ותורכיה. תורכיה עדיין מחפשת את דרכה באזור, אך לאיראן שאיפות ברורות להגמוניה אזורית, ולהבדיל מתורכיה יש לה גם להט דתי, גם להט אימפריאליסטי וגם יכולות צבאיות ומדיניות.

הרביעי, הנובע משני התהליכים הקודמים: התחדדות והחרפה במאבק בין שני הפלגים המרכזיים בעולם המוסלמי: הפלג הסוני, המהווה את הרוב הגדול, והפלג של המיעוט השיעי שמנהיגה אותו איראן. הפלג הסוני סובל משתי חולשות יסוד: יש בתוכו גרעינים של אסלאם קיצוני ביותר, הוא מפוצל, ואין לו מנהיגה כדוגמת איראן . ההתמודדות הזאת היא אלימה, כאשר האיום האיראני-שיעי על סעודיה, המנהיגה החלשה של המחנה הסוני הנקרא "מתון" (בהשוואה למחנה הקיצוני), הופך ליותר ויותר מוחשי.

ומה התחדש השנה, במסגרת  התהליכים הנ"ל?

הבולט ביותר: נפילת הטריטוריה של המדינה האסלאמית בסוריה ובעיראק שנשלטה ע"י דאע"ש. אבל, הארגון עצמו ממשיך להתקיים, הן בסוריה והן בעיראק, עם יכולות צבאיות לנהל מלחמת גרילה, והן במקומות אחרים, שהחשוב שבהם הוא בסיני. מצרים למעשה חסרת אונים מולו. ונפילת המדינה האסלאמית מסמלת יותר מכל כי במלחמת האזרחים בסוריה נטתה הכף לצד המשטר העריץ של בשאר אסד. אבל, צריך לזכור: המלחמה בסוריה לא נגמרה, ואסד עצמו הוא "בובה" בידי רוסיה ואיראן. ב-2018 נראה מה יהיה גורלו של אסד ומשטרו, והאם איראן תצליח בשאיפתה ליצור רצף שליטה יבשתי מגבולה ועד לבת-בריתה, חיזבאללה, בלבנון, ולהוות איום על ישראל מהגולן הסורי. וכמובן יש לנו את האירוע של ההכרה האמריקאית בירושלים כבירת ישראל. האם מדובר באירוע בודד, או בתחילתו של תהליך? נראה בשנה הבאה.

 מה משמעות כל מה שנכתב לגבי ישראל?

סה"כ המצב האסטרטגי החיובי לא השתנה. הסיכון הפוטנציאלי החדש בצפון המדינה הוא איראן, אך רק במידה שכוחות צבא איראניים גדולים יבואו לסוריה. הסבירות לכך לא גבוהה, לדעתי. ומעל לכל צריך לזכור: אנחנו לא סונים, ואנחנו לא צריכים לקחת חלק פעיל במאבק הפנים אסלאמי. 

עמוס גלבוע

* * *

האם חל איסור מן התורה על גברים יהודים לחזות זה בזִרגו של זה במשתנה ציבורית?

אתמול, יום רביעי, חזרנו שזופים ונינוחים מבילוי מהנה של ארבעה ימי נופש של גימלאי תל השומר במלון קראון פלזה ים המלח. בדרכנו חזרה עצרנו באתר העתיק של בית הכנסת בסוסיה. נכנסתי להשתין בבית השימוש של הגברים, באולם הכניסה הנאה, המופעל על ידי גבר ובחורה דתיים, דומני מקומיים – ומצאתי שם רק ארבעה תאים נסגרים ופינה אחת שנראה שאולי היתה מותקנת בה אסלה של משתנה בעמידה, אלא שהצינורות היו מנופצים ופעורים בקיר החלק למשעי.

יד המקרה של מתכנני הנופשון הובילה אותנו משם לארוחת צהריים טעימה בחדר האוכל הגדול של קיבוץ עין צורים, שכללה מרק אדום של שעועית שחורה ונתחי תפוחי אדמה וירקות בטעם התבלין התימני חוואווג', ושניצל עוף צהוב בציפוי פירורי לחם מתובלים, פריך עבה ומצויין. באו באותה שעה אוטובוסים רבים של נופשים, וגברים ונשים צבאו, במזג האוויר הקריר, על בתי-השימוש, שבכניסה לחדר-האוכל.

מילא התור אצל הנשים, אמרתי לעצמי, זה הרי קורה תמיד מסיבות מובנות, היום היו משתמשים במילה מרשימה יותר – מסיבות מוּבְנוֹת, אבל מדוע משתרך התור גם אצל הגברים? מה עוד שרובם ככולם רובם גברים מבוגרים שצרכים קטנים דוחקים בהם מאוד.

התעלומה נפתרה לי מיד בהגיע תורי להיכנס. היו שם רק ארבעה תאים נסגרים – ושום משתנה בעמידה! שכה אחיה! שום משתנה בעמידה למקום שאמור לשרת בזמן קצר מאות גברים!

ואני שואל: האם חל איסור מן התורה על גברים יהודים לחזות זה בזִרגו של זה במשתנה ציבורית או שרק יד המקרה היא?

* * *

אורי הייטנר

1. הרגע לומר: עד כאן!

נאומי בהפגנה בירושלים נגד השחיתות

יש רגעים שבהם אזרח פטריוט חייב לומר "עד כאן".

התכנסנו כאן הערב, אזרחים פטריוטים, מתוך תחושה שאנו נמצאים ברגע כזה.

כאשר ראש ממשלת ישראל מוביל מסע הסתה כלפי המשטרה ונגד שלטון החוק, כולל מסע של שיימינג אישי במגמת סיכול ממוקד נגד מפכ"ל המשטרה, אך ורק כיוון שהוא נאמן לחוק ולמדינת ישראל ולא למי שמינה אותו, זה הרגע לומר: עד כאן!

כאשר מתנהלת תעשיית קונספירציות מטורללות כלפי שלטון החוק בישראל, כאילו המשטרה "תופרת תיקים" ושאר הבלים ועלילות, זה הרגע לומר: עד כאן!

כאשר הרשתות החברתיות מוצפות במסע דה-לגיטימציה כלפי המוסדות הממלכתיים, מוסדות החוק והמשפט, ומדינת ישראל מוצגת כמדינת משטרה אנטי דמוקרטית, שנשלטת בידי משטרה ובתי משפט שמבצעים פוטש נגד השלטון הנבחר; מסע כזה, שאפילו גדעון לוי ביום רע במיוחד מתקשה לגייס רמה כזו של שנאה עצמית, והמהלך הזה הוא בהשראת הנהגת המדינה, זה הרגע לומר: עד כאן!

כאשר הממשלה מובילה מסע חקיקה מושחת, שנועד ליצור תשתית משפטית להלבנת שחיתות שלטונית – חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד את ראש הממשלה מעל החוק ולהפוך את ראשות הממשלה לעיר מקלט למושחתים ואף ללא הגבלת זמן; החוק לשיבוש חקירות נגד בכירים ונגד שחיתות שלטונית ("ההמלצות" בכיבוסית), חוק שולה זקן ("ההקלטות" בכיבוסית) שנועד לשבש את האפשרות להפליל מושחתים באמצעות הקלטות סתר, זה הרגע לומר: עד כאן!

כמו כל אזרח, גם ראש הממשלה נהנה מחזקת החפות. אולם האינטרס הציבורי המובהק הוא ניהול חקירה יסודית, שלא תותיר אבן בלתי הפוכה, כדי לבדוק את החשדות הכבדים נגד ראש הממשלה. וכאשר ראש הממשלה החשוד מוביל מסע לפגיעה בחקירה באמצעות חקיקה והסתה – המסע הזה חמור ומושחת יותר מכל החשדות נגדו גם יחד.

איני יודע מה תעלינה החקירות נגד ראש הממשלה בממד הפלילי. אולם הרף שעלינו, כאזרחים, להעמיד בפני הנהגת המדינה, גבוה לאין ערוך יותר מאשר הסף הפלילי. יותר משהמאבק הזה הוא מאבק נגד, הוא מאבק בעד – בעד הנהגה המבוססת על ערכים של ממלכתיות, דוגמה אישית, טוהר מידות, ניקיון כפיים, יושרה, אמת ו"הצנע לכת".

אנחנו אזרחים פטריוטים. הנאמנות שלנו, ההזדהות שלנו, המחויבות שלנו, אינה למחנה, למגזר, למפלגה או למנהיג, אלא למדינת ישראל, לעם ישראל. לא נהפוך סטאטיסטים בניסיון לגונן על שחיתות, מתוך נאמנות ל"המחנה".

כל אימת שאני מתבטא ברוח הדברים שאמרתי כאן, אני מקבל תגובות בנוסח: "מה אתה מעדיף, ממשלה שתיסוג מהגולן?"

גם אם אתעלם מן העובדות ההיסטוריות על המו"מ שניהל נתניהו עם אסד, אני רואה לנכון להבהיר. המאבק על גבולות המדינה חשוב ביותר. המאבק על תוכנה של המדינה, על דמותה של החברה, על צביונה של ההנהגה, חשוב לא פחות. במאבק על דמותה של המדינה, נגלה אותה נחישות שאנו מגלים במאבקים על גבולותיה.

אסיים בדבריו של הנביא ישעיהו: "הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר."

שבוע טוב!

2. טירוף מערכות

בכנס שדרות לחברה 2009, הוצג "מדד השחיתות" – סקר דעת קהל מקיף בנושא השחיתות. הציבור השיב על שאלות מסוימות בסוגיית השחיתות, ובין השאר התבקשו הנסקרים לדרג את השרים והח"כים הנתפסים בעיניהם כמושחתים ביותר ואת הנתפסים בעיניהם כישרים ביותר. בראש הח"כים הישרים, בהפרש ניכר, עמד בני בגין, ובצדק. אחריו רובי ריבלין. ובמקום השלישי... יצחק הרצוג.

ישבתי באולם בהקראת תוצאות הסקר ונדהמתי. הרצוג? בזכות מה? והתשובה צצה מאליה: בזכות השתיקה.

הציבור שכח, כנראה, איך 7 שנים קודם לכן, הרצוג נחקר באזהרה בפרשיית השחיתות של עמותות ברק, כמי שפיקח על העברת כספי קרנות מחו"ל לעמותות השונות. הוא שתק בחקירה, ולא הוגש נגדו כתב אישום מחוסר ראיות.

עוד באותו ערב פירסמתי מאמר תחת הכותרת "בזכות השתיקה". באותו מאמר כתבתי ש"יצחק הרצוג ניחן בנועם הליכות, בטון דיבור רך, בקול עדין וב'בייבי פייס.' תכונות אלו יוצרות לו תדמית הגונה. השחיתות אינה נדבקת אליו." אבל הוא מושחת.

מושחת? למה הוא מושחת? הרי הוא לא הורשע בדין. הרי אפילו כתב אישום לא הוגש נגדו. ומה עם חזקת החפות?

"זכות השתיקה," כתבתי, "היא הזכות של חשוד לא להפליל את עצמו. מי שמאמין בצדקתו, לא זקוק לזכות השתיקה. מי ששומר על זכות השתיקה, הוא מי שיודע שאמירת האמת תפגע בו. הזכות של חשוד לא להפליל את עצמו, היא זכות מוכרת ומקובלת, בין זכויות האזרח. היא מקובלת, חרף העובדה שהיא משבשת את החקירה, ובכך מקשה על היכולת להגיע לחקר האמת ולמצות את הדין עם העבריינים. אולם מי שבחר בזכות זו, אינו ראוי להיות איש ציבור, וככל שהוא חותר גבוה יותר במערכת הציבורית, כך הוא פחות ראוי.

"מבחינה ציבורית, איש ציבור ששמר על זכות השתיקה, כמוהו כאשם כל עוד לא הוכחה חפותו. וכיוון שיצחק הרצוג שמר על זכות השתיקה, וויתר על ההזדמנות להוכיח את חפותו, או אפילו להיענש, אך בעונש קצוב – מבחינה ציבורית, מן הראוי שיישא לצמיתות אות קין של עבריין מושחת.

"ולכן, יצחק הרצוג אינו ראוי להיות אישיות ציבורית ולבטח אין הוא ראוי להנהגה."

את המסר הזה, בווריאציות שונות, כתבתי מאז פעמים רבות. כשהרצוג התמודד על ראשות מפלגת העבודה. כשהוא נבחר לראשות מפלגת העבודה. כשרץ לראשות הממשלה בבחירות האחרונות. ולאחרונה, כשהתפרסמו ידיעות על כך שהוא חותר לתפקיד הנשיא הבא.

לא אחת אמרו לי חברים שאני אובססיבי לנושא של הרצוג. הסברתי שדווקא יש לי אליו סימפטיה רבה, כאיש חכם, רהוט, אדם שראוי להקשיב לו, כשר רווחה מצוין. עמדתי אינה אישית, אלא עקרונית.

בשבוע שעבר ח"כ דוד ביטן שמר על זכות השתיקה בחקירתו. בעקבות שתיקתו, כתבתי דברים באותה רוח, ונתקלתי בתגובות נזעמות, וכולן עם אותו מסר: "איפה היית כשהרצוג שתק? למה עליו אינך כותב? צבוע!" וכו' וכו'.

זה יכול היה להיות משעשע, אלמלא היה זה ביטוי של אחת התופעות השליליות והמסוכנות ביותר בחברה הישראלית היום. ולכן, אני ממש לא משועשע, ממש לא.

אנסה לנתח את מה שעבר בראשו של מי שכתב את הדברים הללו (כלומר בראשם של הרבים שכתבו זאת). אם הוא כותב נגד ביטן, סימן שהוא לא מהכנופיה שלנו. אם הוא לא מהכנופיה שלנו, סימן שהוא מכנופיית האוייב. גם בכנופיית האוייב יש אדם ששתק בחקירה, הרצוג. וכיוון שהוא בכנופיית האוייב, בטוח שהוא תמך בשתיקתו של הרצוג.

הלך הרוח הזה נפוץ מאוד בחברה הישראלית, והוא מסוכן ביותר. מדובר בהתבצרות בלתי רציונלית של אנשים במחנה, כאשר השייכות שלהם, ההזדהות שלהם, אינה עם מדינת ישראל אלא עם "המחנה". ה"אנחנו" אינו עם ישראל, אינו מדינת ישראל, אלא "המחנה". מי שאינו אנחנו הוא האוייב. כלומר אנשי המחנה האחר. והגרועים ביותר הם הבוגדים. כלומר, מי שאמורים להיות במחנה שלנו, והם ערקו ומסייעים לאוייב. הבוגד הראשי הוא הנשיא ריבלין. גם יעלון הוא בוגד. גם בני בגין. גם שרלו. לא הרב שרלו, חלילה, אלא כפי שהם מצטטים בהמוניהם את דף המסרים, "לא כל תיש עם זקן הוא רב," בתגובה לכך שהרב שרלו, אחד הרבנים האמיצים והישרים ביותר בישראל, כפי שאנו, תושבי הגולן מכירים אותו זה שנים, יצא בעד הנהגה ישרה ונקיה ונגד השחיתות. והגרוע מכולם הוא מפכ"ל המשטרה. איזה כפוי טובה. המנהיג שלנו עשה לו טובה, מינה אותו למפכ"ל המשטרה, והוא אינו מוקיר לו טובה ולא מגלה נאמנות. הוא מגלה נאמנות לאיזה "שלטון החוק", או משהו כזה, שזה האויב בהתגלמותו. בוגד שכמותו.

וכך המחנה מתקבץ סביב המנהיג, כפי שכנופיה מתקבצת סביב מנהיגה. שחיתות?! מה פתאום? רדיפה, ציד, עלילה. ואם חוקרים אותו, סימן שהחוקרים לא משלנו, כלומר הם משלהם, כלומר הם האוייב, ולכן הם מושחתים. המשטרה מושחתת. הפרקליטות מושחתת. בתי המשפט מושחתים. למה? כי הם אינם מתייצבים להגנת המנהיג, שהוא, אני מצטט: "האדם הכי זך וישר במדינה."

וכך המחנה מקבל כל תאוריית קונספירציה, מטורללת ככל שתהיה, כלפי המשטרה וכלפי שלטון החוק, ותומך בהתלהבות בכל חוקי מגה-השחיתות, שנועדו להגן על מנהיג המחנה.

המחנאות הזאת, לצד פולחן האישיות ועבודת האלילים סביב נתניהו, מסוכנת יותר מכל שחיתות ואף יותר מהחקיקה המושחתת.

זה טירוף מערכות. זהו ליקוי מאורות.

אם המגמה הזאת תימשך, זו סכנה חמורה לחברה הישראלית.

[אהוד: איום ונורא! אנחנו כנראה המדינה הכי מושחתת בעולם. צריך לערוף את ראשו של נתניהו ולהתחנן בפני ההיסטוריה, בשם כל הצדיקים שלנו המפגינים נגדו – שתשפוט אותו רק על שחיתותו ולא על שום הישג אחר שלו!]

3. ושבו בנים לגבולם

ד"ר מקס נורדאו (1849-1923) היה ממנהיגי הציונות בראשיתה, שותפו הקרוב של הרצל בהנהגת התנועה הציונית. נורדאו היה רופא, סופר, עיתונאי והוגה דעות ונואם מחונן וכריזמטי. הוא היה מאבות הציונות המדינית, התפרסם בעיקר בשל קריאתו בקונגרס הציוני השני לייסד את "יהדות השרירים" – יצירת יהודי חדש, חסון מבחינה פיסית ונפשית, שיהיה בכוחו להגשים את החזון הציוני. כדי להגשים את הרעיון של "יהדות השרירים", הוא ייסד את תנועת הנוער "המכבי הצעיר".

המיתוס על אודות הרצל המתבולל, הרחוק מן המסורת היהודית, אינו נכון ולבטח מוגזם מאוד. לא כן באשר לנורדאו. נורדאו, באמת ובתמים, היה מתבולל במלוא מובן המילה. כבר בנעוריו נטש את היהדות והתנתק ממנה לחלוטין, למד בבתי ספר נוצריים, ראה את עצמו כבן התרבות האירופית, כגרמני לכל דבר (הוא יליד הונגריה שהיגר לגרמניה), התחתן עם נוצרייה פרוטסטנטית, שינה את שם משפחתו והתנכר ליהדותו.

ודווקא הוא היה מן הראשונים שנתפסו לציונות, לרעיון התחיה הלאומית של העם היהודי. נאומו בקונגרס הציוני הראשון היה בגרמנית, בדומה למרבית הנאומים בקונגרס, אך הוא חזר בו פעמים אחדות, כמוטו, על שלוש מילים בעברית: "וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."

מילים אלה, של הנביא ירמיהו, לקוחות מן הפסוקים הנ"ל: "כֹּה אָמַר יְהוָה: מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם."

מה הביא את נורדאו, דווקא את נורדאו המתבולל, אל המילים הללו, אל הפסוק הזה, אל הגעגוע הזה?

על כך סיפר נורדאו עצמו: "את המלים האלה אני חייב למי שאני חייב לו את כל יהדותי וציוניותי. אדם שאינני יודע את שמו, אדם שבעצם היה אז ילד כבן 8 או 10 שנים.

"ומעשה שהיה כך היה: לי יש קליניקה לילדים בפריז. נכנסה אלי אישה, מהגרת מפולין, שביס לראשה, וילד כבן 8 או 10 חיוור פנים, חולה מזה שלושה שבועות. הומלץ בפניה להביא אותו אליי. אני לוקח כרטיס לפתוח למטופל החדש, ואני מנסה לדובב אותו בשפת המדינה. הוא בקושי מדבר צרפתית. ואני שואל את אימו, שגם היא חלשה מאד בשפה. היא אומרת: הוא לא לומד בבית ספר רגיל. הוא לומד ב'חדר'. זה בית ספר ליהודים. ואני נזפתי בה קשות: כך רק מביאים אנטישמיות! פתחנו בפניכם את שערי המדינה, פליטים מפולין, מדוע אין הילד לומד את שפת הלאום כאן? והיא התנצלה, שהוא עוד צעיר, שבעלה שייך לדור הישן, אבל הוא עוד יגדל וילמד בגימנסיה, ויידע את השפה.

"ואני בזעם שואל את הילד: ב'חדר' הזה, מה למדת?

"ואז השתנה הילד, אורו עיניו. ביידיש, שאני הבנתי מהגרמנית שלי, אמר לי מה הוא למד בפעם האחרונה בחדר. יעקב, הוא אומר, כשהוא על ערש דווי, מזמין את יוסף, מצווה עליו, משביע אותו, ומתחנן בפניו, 'אל נא תקברני במצרים.' יש מערת המכפלה. אברהם, יצחק, שרה, רבקה, שם קברתי את לאה. ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם.

"'וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת אֶרֶץ לָבֹא אֶפְרָתָה, וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת הִוא בֵּית לָחֶם.'

"מה פתאום באמצע הבקשה של יעקב, הוא מספר לו על קבר רחל?

"אומר רש"י, וזה הכול הילד הזה מדבר, בן 8 או בן 10, ומביא דברי חז"ל – שהרגיש יעקב אבינו צורך להתנצל בפני יוסף ולומר: אני מטריח עליך טרחה כזאת לשאת אותי ממצרים לחברון. אני עצמי לא טרחתי לאימא שלך, לרחל, את הטירחה הזאת, למרות שהייתי קרוב מאוד, על יד בית לחם. אפילו העירה, לבית לחם, לא הכנסתי אותה. קברתי אותה בדרך.

"אבל לא באשמתי ולא מרשלנות היתה זו. ריבונו של עולם רצה כך. הוא ידע שרב הטבחים של נבוכדנצר עתיד להוביל את בניה של רחל, את בניי, לחורבן בית ראשון, ואז היא תצא מקברה ונהי בכי תמרורים שלה ישמע. רחל מבכה על בניה. ואלוהים יענה לה: 'מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה, כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ, נְאֻם-יְהוָה, וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב. וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, נְאֻם יְהוָה. וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם'."

הוסיף ד"ר נורדאו וסיפר: "אני לא ידעתי את נפשי. הסיבותי את פניי לחלון, כדי שהאם והילד לא יראו את דמעותיי זולגות, ואמרתי לעצמי: מקס, הלא תבוש והלוא תיכלם? אתה אדם משכיל, נחשב כאינטלקטואל, עם תארי דוקטור, אינך יודע מעט מזעיר מדברי ימי עמך, מכתבי הקודש הללו. כלום. ופה ילד חולה, חלוש, מהגר, פליט, והוא מדבר על יעקב ועל יוסף ועל ירמיהו ועל רחל, כאילו תמול שלשום, הכול חי לנגד עיניו! מחיתי את לחיי לפני שהסיבותי את פני אליהם. ואמרתי בלבי – עם שיש לו ילדים כאלה, שחיים כל כך את עברם, הם גם יחיו עם עתיד מזהיר.

בעיתון של אותו סוף שבוע ראיתי מודעה: 'מי שגורל העם היהודי חשוב בעיניו, מי שהאנטישמיות כואבת לו, ומי שמחפש פתרון, נא להתקשר לחתום מטה לטכס עצה. ד"ר תאודור הרצל'.

מיד נעניתי.

כשהקמנו את הקונגרס הציוני הראשון, וכובדתי לנאום בו, ריחפה לנגד עיניי דמותו של הילד, שאת שמו אינני זוכר, אבל את המלים האלה לא אשכח לעולם, כי הן בסיס הציונות, הן בסיס היהדות: 'וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם!'"

מקס נורדאו לא נשא את עיניו אל העבר, אלא אל העתיד. חזון "יהדות השרירים" אותו נשא כעבור שנה, מטיף לשינוי מהותי ומשמעותי בחיים היהודיים. היהודי שאליו נשא נורדאו עיניו בחזונו, שעליו חינך בתנועת "המכבי הצעיר", לא נראה ולא נשמע כמו אותו ילד במרפאה בפריס.

אך גם בנושאו פניו אל העתיד, הבין נורדאו שהיהודי החדש, כדי שלא יהיה עלה נידף, חייב להיות יהודי עם שורשים. ושורשיו של היהודי, הם המורשת היהודית. רק ממנה צומחת הזיקה לארץ ישראל. המהפכה שהציונות חוללה בעם היהודי, נועדה לשנות את הפסיביות של המתנה לגאולה משיחית נסית, לאקטיביזם של עם הלוקח את גורלו בידיו, וגואל את עצמו במו ידיו.

אולם תעצומות הנפש, שבלעדיהן לא תיתכן המהפכה הזאת, נובעים מן המעיין המפכה של התרבות היהודית, של המורשת היהודית, של התנ"ך, של המשנה, של התלמוד, של הרמב"ם ושל רש"י, של דורות של פרשנים, של הספרות הקבלית והחסידית, של הספרות ההלכתית. בלי התשתית הזאת, לא היתה יכולה המהפכה הציונית להתרחש, כיוון שלא היה קיים עם יהודי, לא היתה זיקה לארץ ישראל, לא היתה השפה העברית. וכל התרבות העברית המתחדשת – הספרות, השירה והאמנויות, שהן הישג תרבותי אדיר, שספק אם יש לו אח ורע בתרבויות העולם, לא היה קורה. ולכן, המהפכה הציונית לא שפכה את התינוק עם המים, אלא הבחינה בין הדרוש תיקון ושינוי, לבין הדרוש שימור.

הניסיון של ממציאי דחליל ה"הדתה" למחוק כל זיקה ליהדות, חותר תחת מהות הציונות ומהותה של מדינת ישראל. כמו נורדאו, שומה על כולנו להבין, שללא "אגדת רחל" שאותה סיפר הילד החולני, לא היתה תל-אביב, לא היו קיבוצים ולא מושבים, לא היו ערי פיתוח, לא היתה מדינת ישראל – ואל לנו להתנכר לאותה אגדה, לאותה מורשת.

אותה "אגדת רחל" היא פירושו הקסום של רש"י, לפסוק "וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן" וגו'. פסוק זה מופיע בפרשת השבוע, פרשת "ויחי".

4. צרור הערות 28.12.17

* מקורות הההשראה שלי – מקורות ההשראה האינטלקטואליים והאידיאולוגיים שעיצבו את השקפת עולמי הם כפולים. גדלתי בבית רוויזיוניסטי, לאבא בית"רי, איש אצ"ל, חירותניק בכל רמ"ח ושס"ה. משחר ילדותי נמשכתי לספרות המחתרת ובהמשך לכתבי ז'בוטינסקי ולהיסטוריה, ההגות והספרות של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות.

בשנות נעוריי המוקדמות, הרחבתי את הקריאה לכיוונים נוספים רבים, ונשביתי בקסם תנועת העבודה הציונית – ההגות, הספרות וההיסטוריה שלה. חשתי הזדהות עימה, שהביאה אותי להגשמת ערכיה כל חיי כחבר קיבוץ.

אולם שני מקורות היניקה הללו יצוקים וטבועים בי, ומעולם לא התנכרתי לגירסא דינקותא שלי, נהפוך הוא. מאז ועד היום אני ממשיך לקרוא את ספרותה, את הגותה, את העיתונות שלה (ואני גם כותב בכתב העת של מסדר ז'בוטינסקי, "האומה"). אני חש קרבה והזדהות לשני המחנות היריבים.

אולי זו הסיבה לכך שאף פעם לא ראיתי עצמי שייך למחנה השמאל או הימין, אף פעם לא חשתי מחויבות למחנה או למגזר זה או אחר, וגם דפוסי ההצבעה שלי בבחירות לא היו מקובעים באחד מן המחנות, אלא בכל פעם שקלתי מחדש מהי טובתה של מדינת ישראל לעת הזאת, ובחרתי על פי שיקול זה לעיתים לשמאל, לעיתים לימין ולעיתים למרכז. תמיד ראיתי עצמי אדם חופשי, הקובע את עמדתו באופן ענייני, משוחרר משיקולי מפלגה, מחנה, מגזר ומנהיג.

כאשר אני בוחן מה הביא אותי להפגנה נגד השחיתות השלטונית וההתנהלות המסואבת של בנימין נתניהו, בעיקר בקדנציה הנוכחית, אני קובע באופן חד משמעי, שאלו הם, בראש ובראשונה, הערכים שעליהם גדלתי בילדותי – האתיקה הפוליטית והתרבותית שהכותרת שלה היא "הדר בית"רי". מה שנתניהו מגלם הוא הנגטיב המוחלט של ההדר הבית"רי. סיסמת הכזב "משילות" של נתניהו היא היפוכה המוחלט של גישת "לשרת את עמי" של בגין. המסר של "המדינה זה אני" שנתניהו מקרין וחסידיו השוטים מפנימים, הוא ההיפך מהתודעה של שרות הלאום של תנועת ז'בוטינסקי.

* ישר – השתתפתי בהפגנה נגד השחיתות שהתקיימה בירושלים. התקשורת כינתה אותה "הפגנת הימין נגד השחיתות". איני מגדיר את עצמי איש ימין, גם לא איש שמאל. אני חושב שהחלוקה המחנאית הזאת היא אחד הגורמים לשחיתות, כיוון שהיא יצרה את התופעה של הצטופפות להגנת מנהיג מושחת, כי הוא של "המחנה". אני סבור שבמאבק נגד השחיתות, אין מקום לחלוקה של ימין ושמאל, אלא זהו אינטרס של כל אזרח פטריוט.

אבל יצאתי להפגין וחשתי בנוח דווקא בקרב חובשי הכיפות הסרוגות והבית"רים; דווקא בהפגנה שבה אין צועקים "ביבי לכלא" ובראשה לא עומד מי שהנהיג את ההפגנות נגד היועץ המשפטי, שאף הן חתרו תחת שלטון החוק. שמחתי שאחת הסיסמאות המרכזיות שקראו המפגינים היתה (איני זוכר את הנוסח המדויק אבל זה המסר): "לא לשמאל, לא לימין – רק ישר אנו הולכים!" ישר, תרתי משמע.

החשיבות של ההפגנה הזו דווקא, היא המסר שיוצא מקרב אנשי המחנה של נתניהו, האומרים: עד כאן!

* הפרובוקטורים – לאורך כל ההפגנה, עמדו 3-4 פרובוקטורים מול הבמה, עם שלט גדול של תמיכה בנתניהו והתנגדות להפגנה. עמדו וקראו קריאות. חשבתי, מה היה קורה למי שהיו מעזים לעמוד כך בכנס התמיכה בנתניהו בכפר המכביה, עם כרזות נגדו. היו קורעים להם את הצורה. אני גאה, שבהפגנה שלנו זה לא קרה.

כאשר יועז הנדל החל לנאום הם צעקו לעברו: "מלשן! מלשן!" למה מלשן? בשל היותו חושף שחיתות והטרדות מיניות, כשעבד בלשכתו של נתניהו. במוסר של גנבים, אין אדם נקלה יותר מ"מלשן". האנקדוטה הזאת היא תמצית המחלוקת. לא ימין מול שמאל, אלא חושף שחיתויות מול מי שרואים במעשהו "שטינקריות".

* לא עמד בלחץ – שני ח"כים מהליכוד הודיעו שישתתפו בהפגנה נגד השחיתות בירושלים וחזרו בהם – יהודה גליק ואורן חזן. לגבי חזן – טוב שלא בא, ואילו היה בא הוא היה אישיות בלתי רצויה בהפגנה. הרי אין מי שמייצג יותר מהליצן המפחיד הזה את הפוליטיקה שנגדה יוצאת ההפגנה, וכל כוונתו היתה להוות גימיק תקשורתי, בדומה לסלפי שלו עם נשיא ארה"ב. אילו הגיע להפגנה, היה נתקל ביחס של בוז ותיעוב מצד המפגינים. לא כן יהודה גליק. גליק מצטיין ביושרה, בהגינות ובאומץ, וממש חבל שלא עמד לו כוחו הפעם לעמוד איתן בלחץ הכבד שהופעל עליו. ובכל זאת, בניגוד לחבריו השרים והח"כים של הליכוד, הוא לפחות אינו מתקרנף, אינו שותק ומביע באומץ וביושר את דעתו.

* מה שכחה המנחה – כאשר נקראתי לשאת את נאומי בהפגנה, ציינה מנחת האירוע את העובדה שבאתי במיוחד מרמת הגולן. היא שכחה לציין שהקרן החדשה שילמה לי...

* הסתה – המיצג המבחיל של הגיליוטינה בהפגנה בשדרות רוטשילד, הוא הסתה לרצח ראש הממשלה, לא פחות. אני מסכים בעניין זה עם הודעת הליכוד. אין להכתים הפגנה של אלפים בשל מעשה של אדם בודד, אך ניתן לצפות מראשי המפגינים להוקיע ולגנות את המעשה. כל מי שגינה, בצדק, את ההסתה נגד ריבלין, צריך לגנות באותה מידה את ההסתה נגד נתניהו. וכפי שאנשי שמאל וימין צריכים לשלב ידיים נגד השחיתות, כך עליהם לשלב ידיים נגד ההסתה.

* חופש ההסתה – מן העובדה שעמית ברין, המסית עם מיצג הגיליוטינה, הקליד פוסט בפייסבוק, אני מסיק שידיו עדיין אינן אזוקות.

* תמונת ראי – מי שבמשך 22 שנה מכתימים משתתפי הפגנת ענק בשל קומץ מטורף שהפגין עם תמונת ראש הממשלה במדי SS, מלינים על כך שכעת מכתימים משתתפי הפגנת ענק בשל מטורף עם מיצג של גיליוטינה. מי שבמשך 22 שנה מלינים על כך שמכתימים ציבור שלם בשל קומץ מטורף, מכתימים כעת ציבור שלם בשל מטורף אחד.

* גרפיטי של שירותים ציבוריים – נשיא המדינה כשל בלשונו, בדבריו על ההפגנות. הוא צדק במה שהתכוון לומר, כלומר בעידוד הציבור למעורבות ציבורית, ולא רק מאחורי המקלדת, אלא גם בכיכר העיר, כראוי בדמוקרטיה. אבל ברגע שנתן דוגמאות שכולן מן המחאה נגד ראש הממשלה – אם התכוון לכך או לא, הדבר התפרש כקריאה להפגנות מסוימות, וזה בעייתי. אין זה ראוי לנשיא המדינה. במיוחד בעייתי איזכור ההפגנות נגד היועמ"ש בפ"ת, שהן בעייתיות מאוד מבחינת הלגיטימיות הדמוקרטית, בהיותן סכין בגב המלחמה בשחיתות.

היום הוא ניסה לתקן את דבריו, אבל זה לא יעזור לו. אם כך רודפים אותו כבר שנתיים על ציטוט מעוות ושקרי, הפוך ממה שאמר באמת, על "בני עמי" וגו', קל וחומר במקרה זה. הוא חייב להיות זהיר יותר.

[אהוד: ואולי הנשיא שלנו אינו אדם חכם, ומכאן נובעות התקלות שלו?]

דבריה הפְרֵחִיִים של עירית לינור, הם הזבל שאני רגיל לקרוא בפייסבוק, של מצטטי "דף המסרים", אלא שהם נאמרו מעל גלי האתר. נכון היה להשעות אותה.

אני כבר רגיל לכך שבפייסבוק כותבים את מה שפעם היו כותבים רק בתאים של שירותים ציבוריים. עכשיו זה גולש לרדיו הממלכתי.

* כאחרון העבריינים – זכות השתיקה, היא הזכות הניתנת לעבריין לא להפליל את עצמו. מי ששותק בחקירה, הוא מי שאמירת האמת תפליל אותו, כלומר הוא עבריין. מבחינה משפטית, ייתכן שהוא יזוכה מחמת הספק בגין שתיקתו. מבחינה ציבורית, איש ציבור ששתק בחקירה, הוא בבחינת אשם ששיבש את חקירתו. הוא אינו ראוי להיות חלק מהחיים הציבוריים – לצמיתות. זאת המשמעות הציבורית היחידה לשתיקתו של דוד ביטן בחקירה.

* תסריט היפותטי – נשיא בית המשפט העליון חשוד בשוחד. הוא מזומן לחקירה ושומר על זכות השתיקה.

נשיא בית המשפט העליון הוא אזרח ושמורה לו חזקת החפות. כאזרח, מוקנית לו זכות השתיקה.

האם סביר שאדם כזה ימשיך לכהן בתפקידו, כאילו לא קרה דבר?

האם באמת כל כך הזויה הציפיה שלי, שכך נדרוש גם מנבחרי הציבור?

* מחווה חברית – זיכרון ילדות. אבי חזר הביתה מן העבודה מאוחר מן הרגיל. כששאלתי אותו היכן היה, הוא סיפר לי שבבית סוהר. תשובתו הפתיעה אותי והוא סיפר לי שביקר חבר מן העבודה שמרצה עונש מאסר. על מה? שאלתי, והוא השיב שהוא לא שילם לגרושתו מזונות. "זה בסדר בעיניך?" תמהתי, והוא השיב בשלילה. – "אז למה ביקרת אותו?" – "כי אני האדם היחיד שביקר אותו. חברות נבחנת בשעה כזו."

אין המדובר באיזה חבר נפש קרוב. מדובר במסגר שעבר במוסך שאבי עבד בו כחשב והם היו מיודדים.

דבריו עשו עליי רושם רב, ולא בכדי נצרבו בזיכרוני כל כך הרבה שנים. ולכן, אני מסרב להתרגש ממפגן החיבה של חברי סיעת הליכוד שמחאו כפים לדוד ביטן. הם לא שרו "הוא זכאי" ולא צעקו "לא יהיה כלום כי אין כלום" אלא עשו מחווה חברית לחבר בשעתו הקשה. הביקורת על כך היא צדקנית. המחווה הזאת כלל אינה מפריעה לי, להיפך. הרבה יותר מפריע לי, שמחר אותם ח"כים יצביעו בעד חוק מסואב.

* פיליבסטר – פיליבסטר הוא כלי פרלמנטרי לגיטימי, וראוי להשתמש בו ולמתוח אותו למקסימום כאשר הכנסת דנה בחוק שנולד בחטא, כולו חטא ואפילו אינו מתכתב עם האינטרס הציבורי, אלא פוגע בו בעליל, כמו החוק לשיבוש חקירות שחיתות שלטונית. אם כבר נגזר להכתים בו את ספר החוקים, לפחות שיתנהל קרב, שהוא לא יעבור כאילו מדובר בחוק לגיטימי, נורמטיבי.

אלוף הפיליבסטר בתולדות הכנסת הוא השר לשעבר מיקי איתן. בדיון על הצעת תקציב המדינה של ממשלת רבין ב-1993, ניצב איתן על הבמה עשר שעות ו-7 דקות, ללא הפסקת פיפי, וכמעט כל נאומו עסק ישירות בסוגיות התקציב.

במוצ"ש האחרון מיקי איתן השתתף בהפגנה בירושלים נגד השחיתות. איך הידרדר הליכוד מפרלמנטר כמיקי איתן לפרלמנטר כדודי אמסלם...

* תעמולת כזב – כאשר הוצע החוק לשיבוש חקירות (ה"המלצות" בכיבוסית) הוא היה כוללני, נגע לכל החקירות. כאשר הח"כים שמעו את המומחים, את אנשי המשטרה ואת אנשי הפרקליטות, הם הבינו את משמעות החוק ונבהלו. הם הבינו שהחוק ישבש את החקירות של רוצחים, אנסים, פדופילים, גנבים, שודדים, סוחרי סמים וכו' ויהיה מתנה לכל עולם הפשע בישראל. הם גילו אחריות מינימלית ולא הלכו עד הסוף. מה עשו? הסתפקו בהגנה על הגילדה – שיבוש חקירות שיש להן פרקליט מלווה, כלומר "רק" חקירות על שחיתות שלטונית.

ולמרות זאת, הם משקרים במצח נחושה, ומספרים לציבור שהחוק נועד להגן על האזרחים (מפני האוייב – המשטרה שתפקידה לפגוע באזרח וכו' וכו') ומעלימים מעיניו שהחוק כלל וכלל אינו נוגע לאזרחים. והמוני חסידים שוטים מפיצים את תעמולת הכזב הזאת ברשתות, בלי למצמץ.

ח"כ נורית קורן התראיינה בתחילת השבוע לרדיו, והציגה "הוכחה" לכך שהחוק מגן על האזרח. "הנה, תראו מה קרה לרמי לוי."

מה קרה לרמי לוי? האם המשטרה הגישה "המלצה" להעמידו לדין ולבסוף הפרקליטות לא הגישה כתב אישום? ממש לא. הפרקליטות עדיין לא גיבשה את החלטתה, אבל סיכום החקירה המשטרתית הוא שאין תשתית ראייתית לגיבוש כתב אישום.

כלומר, בדיוק הפוך. אלמלא היו סיכומי חקירה, כרגע לוי היה תחת הערפל בדיוק כפי שהיה טרם סיכום החקירה. אילו אסור היה לדווח לציבור על הסיכומים, כרגע הציבור היה יודע שלוי חשוד ולא היה מודע לכך שלדעת המשטרה אין תשתית ראייתית. סביר להניח שח"כ קורן יודעת זאת. אבל בתעמולת כזב דמגוגית, הכול מותר.

* פגיעה בדמוקרטיה הפרלמנטרית – אני מתקומם בכל נימי נפשי נגד חוק ההמלצות, חוק מסואב לשיבוש חקירות בכירים החשודים בשחיתות שלטונית. אני מתנגד לתוכן החוק ולנסיבות של הקרצתו ודחיפתו.

ואף על פי כן, אני נגד העתירות נגדו לבג"צ. אין זה מתפקידו של בג"צ לפסול חוקים שהכנסת חוקקה, כל עוד אין בהם פגיעה בעליל בזכויות האזרח.

אני שולל את העתירה שמתכננת התנועה לאיכות השלטון, וביתר שאת אני שולל את העתירה הצפויה של "יש עתיד". כאשר מפלגה בכנסת עותרת נגד חוק שהתקבל בכנסת, זו פגיעה בדמוקרטיה הפרלמנטרית.

* רפיסות – דב וולפא הוא מהקיצוניים ביותר ברבני הימין הרדיקלי. לא זו בלבד שהוא הסית חיילי צה"ל לסרבנות, אלא הוא אף שיחד חיילים כדי לפתות אותם לסרב.

ואתמול בית המשפט זיכה אותו מאשמה, בשל פֵטיש "חופש הביטוי", שבית המשפט מעדיף תדיר על שלום הציבור וחוסנה של החברה. זו רפיסות של המערכת המשפטית.

* התייעצות מבורכת – את דעתי על אהוד ברק הבעתי פעמים רבות. אני רואה בו את ראש הממשלה הגרוע ביותר בתולדות המדינה, את המדינאי הכושל ביותר בהיסטוריה הישראלית והעמדות הפוליטיות שהוא מבטא היום הזויות.

ואף על פי כן, איני רואה כל פסול בפגישה של הרמטכ"ל עימו. אסור לרמטכ"ל להתייעץ עם רמטכ"ל לשעבר? אני רואה רק ברכה בהתייעצות כזאת. ואולי זו בכלל פגישה חברית? גם זה אסור?

המרדף המקארתיסטי הזה הוא שערורייה. ובכלל, אני סולד מן האופנה האחרונה: הדרישה מאישי ציבור – ראש הממשלה, שרים, ח"כים, שופטים, לחשוף את יומני הפגישות שלהם לעין הציבור, בשם זכות הציבור לדעת. זכות הציבור לדעת היא ערך חשוב בדמוקרטיה והשקיפות היא עיקרון דמוקרטי חשוב. אולם דמוקרטיה אינה אנרכיה, ויש להבטיח את יכולתם של מנהיגים לפעול ולעבוד, ועבודתם כרוכה בפגישות חשאיות, אפילו לשם תמרונים פוליטיים, שגם הם לא רק לגיטימיים אלא הכרחיים לתפקודה של דמוקרטיה.

תרגיעו!

* אפקט מצטבר – אילו הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל היתה מסתכמת בעצם ההכרזה – גם אז היה זה הישג מדיני חשוב לישראל. אמנם הכרה כזו אמורה להיות מובנת מאליה, אולם אנו יודעים שהמציאות שונה. וכאשר באיחור של 70 שנה, מעצמת העל היחידה בעולם מכירה בירושלים כבירת ישראל, זו התפתחות משמעותית במעמדה המדיני של ישראל.

קל וחומר, שחלפו אך שלושה שבועות מאז ההכרזה, וכבר היו מיספר התפתחויות חיוביות. צ'כיה הכירה במערב ירושלים כבירת ישראל. בהצבעה בעצרת האו"ם על גינוי הצהרת טראמפ, חל כרסום משמעותי ברוב האנטי ישראלי האוטומטי, ועשרות מדינות שתמיד הצביעו נגדנו נמנעו או נעדרו. מנהיג מפלגת השלטון הסוציאל דמוקרטית ברומניה הכריז על הכוונה להעביר את שגרירות רומניה בישראל. גואטמלה החליטה להעביר את שגרירותה לירושלים.

זוהי רק ההתחלה, ואני מאמין שהאפקט המצטבר של ההצהרה ילך ויתגבר, ויגיע לשיאו כאשר ארה"ב תעביר את שגרירותה לישראל.

[אהוד: וכמובן הכול קרה בזכותם של המושחת נתניהו והחבר הפסיכי שלו טראמפ!]

* תהליך ארוך טווח – הצבעתה של הודו בעד גינוי ארה"ב בשל ההכרה בירושלים כבירת ישראל מאכזבת ומתסכלת. קראתי שאלות בנוסח: אז מה צריך את כל הקשרים האלה איתם, את הביקור של מודי בישראל ואת הביקור של נתניהו בהודו, אם כך הם נוהגים?

הגישה הזאת מעידה על תפיסה דיכוטומית של היחסים הבינלאומיים, המתעלמת מן המורכבות שלהם. יש מחלוקות בין מדינות בעולם, והן אינן סיבה לנתק.

 רק כלפי ישראל, מתנהל זה 70 שנה מסע של חרמות ודה-לגיטימציה; מצור שנועד להביא לקריסתה. מדיניות החוץ של ישראל מיום הקמתה, נועדה לפרוץ את המצור הזה. ככל שישראל מחזקת את יחסיה עם יותר מדינות בעולם, ובפרט עם מדינות גדולות, כלכלות גדולות ומדינות חשובות כהודו, זהו אינטרס ישראלי מובהק. עלינו לפעול להכרת העולם בצדקתנו ולשינוי דפוסי ההצבעה באו"ם, אך לא להתנות בכך את היחסים הבילטרליים של ישראל עם מדינות העולם.

הודו היתה מדינה עוינת לציונות ולישראל לאורך עשרות שנים ורק ב-1991 כוננה עימה יחסים דיפלומטיים. היחסים ההולכים ומתהדקים בין המדינות, הן הישג מדיני חשוב לישראל.

ככל שהיחסים יתהדקו, רבים הסיכויים שגם הצבעתה של הודו באו"ם תשתנה. העובדה שמדינות רבות, שבעבר היו חלק מן הרוב האוטומטי נגד ישראל התנגדו, נמנעו או נעדרו מהצבעת הגינוי, היא עדות לכך. יש לזכור שחלק ניכר מן האוכלוסייה בהודו היא מוסלמית, וגם לממשלת הודו יש שיקולים פוליטיים פנימיים. הידוק היחסים יכול להביא רק לתוצאות חיוביות.

תהליכים מדיניים הם ארוכי טווח, ואיננו צריכים להיות קצרי רוח. עלינו לראות את הכיוון החיובי ולהתמיד בו.

* משמעות סירובם העיקש – הנהגת גרמניה יוצאת מגדרה כדי לגנות ולהוקיע את גילויי האנטישמיות בגרמניה. "אני מתבייש," הכריז נשיא גרמניה. זה יפה וחשוב וראוי להערכה. עם זאת, מן הראוי שמנהיגי גרמניה, השולחים אצבע מאשימה כלפי השוליים הקיצונים, יביטו במראה. מה משמעות סירובם העיקש להכיר בבירתה של המדינה היהודית? האם יעלה על דעתם לא להכיר בלונדון כבירת אנגליה, בפריז כבירת צרפת, בקהיר כבירת מצרים, בדמשק כבירת סוריה, במוסקבה כבירת רוסיה? האם יש מדינה בעולם שאינה מכירה בברלין כבירת גרמניה? חשוב מאוד להילחם בקיצונים האנטישמים בימין ובשמאל הגרמני, אך לא פחות חשוב שהמיינסטרים הגרמני יתקן את דרכו.

דווקא מן הגרמנים, יותר מכל עם אחר, ניתן לצפות ליחס אחר לגמרי כלפי המדינה היהודית. וברגע שגרמניה תכיר בירושלים בירת ישראל ותעביר אליה את שגרירותה, רוב אירופה תעשה כן.

* סרבנים סדרתיים – הפלשתינאים מחרימים את ארה"ב כמתווך במו"מ עם ישראל, בטענה שאינה מתווך הוגן. כדאי לזכור, שהפלשתינאים דחו את מתווה קלינטון, שאומץ בידי ישראל, שהציע להם מדינה בקווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים) והכשילו את מתווה קרי, תחת ממשל אובמה, שבו נתניהו הסכים לוויתורים מרחיקי לכת. מצבם הוא תוצאה ישירה של סרבנותם הסדרתית.

* בנסיבות הקיימות – עקרונית, אני רואה חשיבות רבה בהישארות ישראל במוסדות הבינלאומיים, חרף עוינותם, כדי להביא את דבר ישראל לעולם, כדי לנהל את מלחמותיה המדיניות של ישראל, כדי לטוות קשרים מדיניים וכדי לא להעניק פרס לאויבי ישראל, החותרים להדרתה וגירושה.

אולם אחרי שארה"ב פרשה מאונסק"ו בשל יחסה לישראל, לא היה מנוס לישראל מאשר לפרוש מן הארגון בעקבותיה.

בנסיבות הקיימות, ולמרות עמדתי העקרונית, אני רואה בהחלטה לפרוש מאונסק"ו החלטה נכונה.

* יללת הצבועים – ראש השב"כ נדב ארגמן דיווח בוועדת החוץ והביטחון על סיכול של 400 פיגועי טרור השנה, ובהם 13 פיגועי התאבדות. נניח שבכל פיגוע היה נרצח "רק" ישראלי אחד – הפעילות הזאת הצילה את חייהם של 400 ישראלים. של מי? אולי שלי. אולי שלך. אולי של הבן של השכן. אולי של גדעון לוי.

אז להבא, כאשר אנו שומעים, או קוראים בשוקניה, את ייללת הצבועים על "שולפים פלשתינאים באמצע הלילה מן המיטות ועושים בלגן בחדר הילדים בלה בלה בלה," כדאי שנזכור שהנה, ניצלו חייו של ילד ישראלי, של זקן ישראלי, של אישה ישראלית, שלך, שלי, של הנכדה שלך, של האחיינית של השכן שלך, של החברה של החבר של החברה שלך.

* חרם נגדי – גדול המטיפים האנטישמיים מאז מלחמת העולם השנייה, רוג'ר ווטרס,  והמאפיה שלו, הצליחו להפחיד זמרת פתייה מניו-זילנד ולגרום לה להחרים את ישראל. זה מרגיז מאוד, אבל בטל בשישים לעומת הרכבת האווירית של גדולי האמנים בעולם, מכל הסוגות, שמופיעים בישראל מדי שנה.

עם זאת, אין להיות שאננים. יש להפעיל רשת של יהדות העולם ללחץ נגדי, כולל חרם על מי שמחרים את ישראל.

* בזכות השבועיים – אתמול, 27 בדצמבר, מלאו 70 שנה לעלייתו של אבי, יוסי הייטנר, לארץ ישראל. אבי, יליד העיירה רדאוץ בבוקובינה, גורש למחנה טרנסיסטריה, יחד עם כל יהודי בוקובינה, בהיותו ילד בן 11. במחנה הוא עבר את כל שנות השואה, ושם איבד את אחיו הבכור, את סביו וסבתותיו ובני משפחה נוספים, ולקה בכיב קיבה (אולקוס) ממנו סבל עשרות שנים.

בהיותו בן 17, שנתיים אחרי החזרה הביתה מן המחנה, החליט ללכת לו מארץ הולדתו, מבית אביו, ממשפחתו ומחבריו ולעלות בגפו לארץ ישראל. הוא עלה בספינת המעפילים "מדינת היהודים", אך הבריטים תפסו את האונייה וגירשו את המעפילים למחנה המעצר בקפריסין. שם אבא שלי שהה יותר משלושה חודשים.

בליל כ"ט בנובמבר, כל המחנה חגג את ההחלטה על הקמת מדינה יהודית בא"י. כעבור כחודש, שחררו הבריטים את הילדים ובני הנוער והם הורשו לעלות לארץ ישראל. ב-27 בדצמבר אבי הגשים את החלום ועלה לארץ.

יש לציין, שבניגוד מוחלט לחוק הבינלאומי, הבריטים המשיכו להחזיק במחנות בקפריסין את כל הגברים בגילאי 18-45 עד פברואר 1949, כדי שלא יחזקו את צה"ל במלחמה. בכך הם מימשו את מדיניותו האנטישמית, האנטי ציונית והפרו ערבית של שר החוץ הבריטי בווין.

אבא שלי זכה, שביום שבו שוחררו בני הנוער חסרו לו שבועיים לגיל 18. בזכות השבועיים הוא השתחרר עם הילדים והנוער. הוא בילה ימים אחדים במחנה המעבר בעתלית ומשם עבר למחנה האצ"ל בשוני, התגייס עם חבריו לחטיבת "גבעתי" והיתה לו הזכות להילחם במלחמת השחרור ולהיות שותף במערכה על הקמת המדינה.

לפני עשרים שנה בדיוק, במלאת יובל לעלייתו לארץ, ביקרנו כל המשפחה במחנה עתלית, בהדרכת אבי, וחגגנו חמישים שנה ללידתו מחדש.

היום אבא שלי בן 88, ומצבו הבריאותי והקוגניטיבי אינו טוב. אולם גם היום, כאשר הוא נזכר בעלייתו ארצה, ניצת לרגע האור בעיניו.

* ביד הלשון: מחשב את קיצו לאחור – ערן עציון, לשעבר סגן יו"ר המועצה לביטחון לאומי, אמר בראיון לרשת ב': "אבו מאזן מחשב את קיצו לאחור."

מקור הביטוי הזה הוא שירו של שלמה ארצי "לנֶגֶב": "חתולים מחשבים את קיצם לאחור. /

אם תעשי כמותם – / לא נגיע רחוק".

אורי הייטנר

* * *

כל חברי הקונגרס האמריקאי קמו על רגליהם והריעו ממושכות לנאומו של ראש ממשלת ישראל החדש מר אבי גבאי, שבין השאר הזים את העלילה הנבזית והשפלה כי לכאורה נתן בשעתו חצי מיליון שקלים לרשימת "כולנו", בראשות משה כחלון, על מנת שייכלל ברשימת מועמדיה לכנסת ובבוא היום יתמנה מטעמה לשר.

* * *

מנחם רהט

שלטון זר

לא פחות מ-2,661 מלים נדרשו לשרים שקד ובנט מהבית היהודי, לניסוח היוזמה החקיקתית החיונית שהניחו על שולחן הכנסת – חוק יסוד: החקיקה. נדמה שזהו הנשק הדמוקרטי האחרון שנותר בידי העם בישראל, להשתחרר מלפיתת החנק של הבג"ץ, שכשמו לא כן הוא: אין צדק, וגם לא מראית עין של צדק, במוסד היהיר והמתנשא, ששופטיו כחולי הדם יודעים הכול טוב יותר מן העם, ברוח "א-לוהים לשלטון בחרתנו."

היו בתזכיר 2,604 מילים מיותרות, שרק מטשטשות את גודל ה'פיראטיות המשפטית' – תיאור לא מחמיא שהעניק לבג"ץ השופט העליון האמריקאי פרופ' ריצ'ארד פוזנר. במצב שבו מציב עצמו כיום בג"ץ – מעל לחוק, עם פסיקה שמקבלת את השראתה אך ורק ממעמקי השקפתם האישית הסובייקטיבית של השופטים, ברוח לית דין ולית דיין, ושופט הישר בעיניו יעשה – צריכה היתה שרת המשפטים שקד להסתפק בתזכיר הרבה יותר קצר וממוקד, שיעמיד את הבג"ץ במקומו הטבעי, באמצעות 3 עקרונות דמוקרטיים:

א. עליונות החוק: הבג"ץ לא ישפוט אלא על פי חוק בלבד, ובשום אופן לא על פי השקפת עולמם האישית של השופטים.

ב. לא הכל שפיט: הבג"ץ לא יעסוק בנושאים פוליטיים או כאלה ששרויים במחלוקת ציבורית ערכית (מפני שבנושאים אלה דעת שופטיו אינה נעלה מזו של כל אזרח אחר).

ג. הפרדת רשויות: רק הכנסת היא הגוף המוסמך לחקיקה ו/או לביטול חוקים.

די ב-57 המלים הללו, כדי להחזיר את השלטון בישראל מידי השלטון הזר שהשתלט עליה (פיראטית, כבר אמרנו?) לידי הריבון האמיתי, כלומר העם, באמצעות נציגיו-נבחריו היושבים בכנסת; די היה בהן כדי להוציא מליבם של שוטים ואידיוטים שימושיים של השמאל, את ההשקפה המעוותת, האנטי דמוקרטית, שהבג"ץ הוא כביכול הריבון החוקי בישראל, וכי הוא המצפן האידיאולוגי של המדינה, אף שלמרבה הפלא תמיד סוטה המחט המגנטית שלו חזק שמאלה.

הגיע הזמן שהמחוקק יאמר לשליט הזר להסתגר בדל"ת אמות של משפט (בניגוד לתפיסתו כיום ש'מלוא כל הארץ משפט', כדבריו גלויי הלב של הנשיא לשעבר אהרון ברק, שלזכותו ייאמר שלא ניסה מעולם להסתיר את מזימותיו להיות מוכתר כשליט-על במקומותינו). פעם היה צריך להתנער מהשלטון הזר העות'מני. אחר כך חווינו שלטון זר מנדטורי, שגם הוא גורש. הגיע השעה שהעם, באמצעות נבחריו, יסלק את הגילגול השלישי של השלטון הזר, שקם עלינו לכלותנו, באמצעות לוליינות משפטית מתחכמת, חצופה, שיש הרואים בה, מעמדת השפיפות של 'תולעת יעקב', גאוניות.

מעבר להררי המלים העבשות של התזכיר, שלא אומרות דבר למי שאינו ח"כ או משפטן, ניתן להצביע על מיספר כשלים בסיסיים, 'לאקונות', שהתגנבו לתזכיר שקד-בנט כנראה בהיסח הדעת, אך נזקם מרובה.

ראשית, התזכיר מעניק תוקף, חסינות ומעמד (שלא ניתנו מעולם) לחוקי היסוד, כאילו היו חוקה, אף שאינם מייצגים הסכמה לאומית רחבה. ידע אישי: זכורני היטב אותו לילה עגום שבו עבר בכנסת חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, שעליו בנה השופט ברק את מגדל הקלפים של המהפכה השיפוטית שלו, אושר בהצבעה חפוזה 32 ח"כים מנומנמים בלבד, שרק רצו באותה שעה לחזור הביתה בשלום. הם הצביעו אוטומטית כמריונטות, כמצוות 'המצליף' של הקואליציה דאז, לאחר שעבדו עליהם ממש בעיניים ומבלי שנתנו דעתם למשמעות האמיתית של הצבעתם (כפי שאישרו גם שר המשפטים לשעבר חיים רמון, ויו"ר ועדת החוקה דאז אוריאל לין [מהליכוד – אוי לאותה בושה!!!] שעוד מתגאה בתרגיל המסריח הזה, בספרו החדש 'לידתה של המהפכה').

שנית, התזכיר מציע, מצד שני, הליכים בלתי אפשריים לחקיקת חוקי יסוד חדשים, ככל שהדבר נוגע לצביונה היהודי של המדינה. יקרה למרבה הביזיון, שדווקא אותם חוקי יסוד שנעדרו דיון ציבורי משמעותי, יקבלו חסינות בלתי ראויה, ואילו חוקי יסוד עתידיים ידרשו רוב מוחלט, מה שיפקיע מידי הציבור הלאומי את היכולת להשפיע על דמות המדינה.

שלישית, פיסקת ההתגברות, שנועדה להעניק לכנסת 'להשמיש' ברוב של 61 חוקים שפסל הבג"ץ, נזקה רב מתועלתה. נראה לכם שלאחר שבג"ץ יפסול את חוק ההסדרה, כשיידרשו 61 אצבעות להשמישו, יתמוך בכך אברך המשי כחלון? הוא הדין לגבי סוגיות כמו חוק הגיוס (שהבג"ץ פסל), חוק המסתננים, פרשת מסגירת גופות מחבלים לחמאס, ועוד.

את יוזמת הבג"ץ לפסול חוקים אפשר לייבש גם ללא פיסקת ההתגברות. די לקבוע בחוק יסוד החקיקה, שהבג"ץ אינו רשאי בשום מקרה לפסול חקיקה של הכנסת. נקודה. כך נעקור מן היהירות הבג"צית את המעמד שניכסה לעצמה, כשחקנית-על בזירה הפוליטית, ונחדל מהענקת פרסים להפקרות משפטית. אין יותר פשוט וקל מזה, לעקירת מלתעותיו של הארי שהתפרץ מסוגרו, ולהחזרת השלטון לרשות העם מידי השלטון הזר שהשתלט על חיינו בלא דין ובלא משפט.

מנחם רהט

* * *

יהודה דרורי

על רפיסות ביטחונית ישראלית

איזו בושה למערכת הביטחון שהח"כ חזן צריך לפעול בכביש כפרחח דרכים כדי לעצור אוטובוס המביא קרובי טרוריסטים של החמאס  לפגישה עם יקיריהם – בכלא ישראלי. למה מרשים להם זאת כל עוד לא משחררים את גופות חיילינו ? מפחדים מהצלב האדום ? משביתות רעב? הכבוד פה לחזן שחשף זאת!

ומשהו יותר חשוב! לפי מקורות פוליטיים שונים באזורנו, כוחות איראנים בליווי אנשי חיזבאללה ויחידות סוריות, התפרסו בימים האחרונים במערך קרבי התקפי פחות מ-5 ק"מ מגבול ישראל באזור בית-ג'ין.

מה קרה ל-20 ק"מ שהובטחו לנו? למה אנחנו שותקים? היכן המילים החזקות של רמטכ"לנו ושר-ביטחוננו? ולאן נעלם ונאלם ראש הממשלה, כשהאוייב נמצא חמישה קילומטר ממנו, ולא במתחם 433!

סעודיה לא ידידתנו!

מאז "צוק איתן", משנראה שסעודיה לא ששה לתמוך בחמאס, ניסו גורמי שלטון אצלנו (ביבי ואחרים...) לרמוז לנו ולעולם, שסעודיה נוטשת את המנהיגות הערבית נגד ישראל ויחד עם מצרים וירדן הן יהיו מעכשיו איתנו לקראת "שלום אזורי".

אם אכן היו בשטח (או "מתחת לשולחן")  סימנים כל שהם לקירבה הפתאומית הזו, יכולנו רק לתרגם זאת מהבחינה הריאליסטית בפחד שלהם מדא"עש או מ... איראן... חשוב שנזכור שכל השלושה לבטח לא "חובבי ציון" ואנו רואים שמירדן ממשיכה לזרום לעברנו רק שנאה ותמיכה בלתי מסוייגת בפלסטינים.

ממצרים לא רואים דבר מרוב עיסוקיה בחתרנות המסוכנת של דאע"ש בסיני ובגבול לוב (ומ"האחים המוסלמים") ומניסיונותיהם, כביכול, לרסן את החמאס, לא רואים כל תוצאות ממשיות בשטח.

בו-זמנית, סעודיה מוצאת את עצמה נגררת לעימות ישיר עם איראן וחיזבאללה בגלל המצור שהטילה על תימן... אף שמה שהכי מרשים הוא מהפכת החצר בסעודיה, ע"י נסיך רפורמטור (שחייו לדעת כול יהיו קצרים ביותר...)

אמנם נשמעים מצד סעודיה קולות אסלאמיים קצת יותר שפויים, אבל בשורה התחתונה, סעודיה כיום לא נותנת לנבחרת השחמט של ישראל לבוא ולהשתתף באליפות העולם שתיערך שם... מבלי להתייחס לרפיסות העלובה של איגוד השחמט הבינלאומי, אני מצפה מראש הממשלה (שהוא גם שר החוץ כידוע) שיצא חוצץ נגד ידידיו החדשים הסעודים ב"נושא טריוויאלי" זה, שעל פניו הוא די חשוב עבור מדינת ישראל, זו המנסה לפעול נגד החתרנות והאנטישמיות נגדה ברחבי העולם...

אסור לנו לומר שיורד גשם כאשר יורקים לנו בפנים !

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

ד. בעיות של אמריקאים שאינם מבינים עברית

לא עזרו לי כל שיעורי האנגלית שקיבלתי בגימנסיה ולא הספרים שנאלצתי לקרוא באוניברסיטה, כי  לדבר ולהבין את שפת הדיבור האמריקני לא לימדו אותי .

בשבועות הראשונים בארה"ב הייתי מגיע לתקריות שגרמו לי לצחוק על עצמי, למרות שהיה מוצדק יותר לפרוץ בבכי.

אחת התקריות אירעה כאשר ביום השלישי שלי בבוסטון, הצטרפתי למקס, שהלך עם החברה שלו, יעל, למופע של להקת מחול, שאת שפתה הבנתי בלי להיעזר במתרגמים. בהפסקה החלטתי ללכת למזנון להרוות את צימאוני. איש אחד עבר לידי כשהוא שותה משהו המעלה ריח של שוקו. מיד החלטתי שזה גם מה שאני רוצה לשתות. מובן שמכל כתבי שקספיר שקראתי (שניים) לא יכולתי לדעת  איך אומרים שוקו באנגלית, אבל כמי  שהתושייה היא לחם חוקו, הבנתי שהמילה קקאו, היא מילה בינלאומית. 

ניגשתי לדוכן  וביקשתי באנגלית צחה 'גלאס אוף קקאו'.

משום מה הבחורה שעמדה ליד הברזים  התקשתה להבין מה אני רוצה, וליתר ביטחון שאלה אם אני מתכוון לכוס של קוק.

מיד הבנתי שבאמריקה – ארץ הקיצורים,  נתנו לקקאו את הכינוי קוק, ואמרתי במבטא אמריקני רהוט: "או קי!"

היא נתנה לי משקה שחור המעלה בועות קצף שנראה כמו שוקו אמריקני תוסס.  התפלאתי שלא הוסיפה חלב, אבל במבט מהיר הבחנתי בקרטון חלב שעמד על הדוכן ובמישהו המוסיף חלב לכוס הקפה שבידו. מיד הוספתי חלב גם לכוס שלי ועירבבתי בכפית.

כאן עליי להזכיר שבאותו הזמן עוד לא היה בארץ אותו משקה מפורסם הנקרא קוקה קולה. שמענו וקראנו עליו, אבל לא ידענו  את טעמו ואת מראהו.

העומדים לצידי הסתכלו עליי בתימהון, אבל לא ייחסתי לזאת חשיבות ולא חדלתי מלבחוש. כאן גם הבחנתי בשקיות סוכר קטנות שעמדו על הדוכן ורוקנתי שתיים מהן לתוך הכוס שלי. אותם ימים  הייתי דק גזרה והרשיתי לעצמי להמתיק כל דבר ללא הגבלה. שמתי לב שהסוכר מגביר את התסיסה בכוס  וגם את מיספר המסתכלים והמצביעים עליי .

בכל זאת לא נתתי לאיש להפחית את הביטחון העצמי שלי וכשגמרתי לבחוש, הוצאתי את הכפית ולגמתי כמות יפה מהמשקה.

מה אגיד לכם, טעם כזה מוזר של משקה אמריקני, לא טעמתי מימי. לא פלא שאחר כך, בכל התקופה שהייתי בארה"ב, לא ניסיתי להזמין לא שוקו ולא קוקו והסתפקתי בעיקר במיץ תפוזים. 

ארבעה ימים שהיתי אצל מקס, כשאני כותב מכתבים ומתחיל להכין מלאי של סיפורים חדשים ל"מעריב לנוער", אחרי שראובן ינאי העורך, הציע לי ש"יומנה של איה הג'ינג'ית" יתחיל לספר על עלילותיה באמריקה.

העלילה הבאה אירעה לי בניו יורק כשהגעתי אליה אחרי חמישה ימים באמריקה.        

אביגדור, שכנו של בן דודי, היה צריך לנסוע  לניו יורק ואני ניצלתי את ההזדמנות להצטרף אליו כדי לפגוש את בני המשפחה הרבים שהיו לי שם. הראיתי לאביגדור את  רשימת הכתובות שלי, שכללה גם כמה חברים וחברים של חברים שעליהם קיבלתי המלצה. הוא מצא ברשימה, מישהו  שגר קרוב למקום שאליו נסע והחלטתי לנסוע אליו. 

היה זה חגי בית אריה, אחיו הבכור של איציק בית אריה שישב לידי בגימנסיה הרצליה. היכרתי אותו בימים שהייתי בא אל איציק להכין שיעורים ונוצר בינינו קשר טוב. הוא היה בחור נאה למראה עם קול יפה שהציב אותו כמשתתף קבוע במקהלות של בית הספר ושל בית הכנסת. טילפנתי אליו עוד מבוסטון והוא הזמין אותי בשמחה , אמר לי שיש לו מיטה רזרבית לאורחים ויחכה לי בביתו בהפסקת  הצהריים.

הגענו למנהטן בשעות הצהריים, חצינו כמה רחובות עם מגדלים רבי קומות והגענו לשכונה ישנה של  בתים נמוכים בני ארבע וחמש קומות. אביגדור הוריד אותי ליד בניין ישן קלוף  טיח ואני עליתי עם המזוודה ארבע קומות.

חגי קיבל את פניי בתרועת שמחה ובטפיחה אבהית על הכתף. אחר הוביל אותי אחריו בתוך מסדרון צר וארוך שנגמר בחדר שהיה גם סלון וגם חדר השינה שלו. בתוך המסדרון היו שני פתחים, האחד למטבח  והשני לחדרון שבו ניצבה אמבטיה צהובה מיושן, לצידה של אסלה עם מכסה שהיה מונח עליה באלכסון. מעל האסלה היה  מיכל חלוד עם שרשרת מתכת דקה המיועדת להורדת המים. קראו למתקן מסוג זה בשם ניאגרה, על שם מפלי המים  הידועים. בתל אביב  כבר עברו מזמן לשיטת הדחה יותר מודרנית, אבל אני זכרתי אותה לטובה עוד מהימים שגרנו ברחוב שלום עליכם ואני אהבתי למשוך בחבל.

אחר כך, כשרציתי ללכת לנסות את השירותים, הזהיר אותי חגי לבל אשתמש בניאגרה אלא בדלי שנמצא בתוך האמבטיה. את הדלי יש למלא במים מתוך הכיור, כי הברז של האמבטיה סתום ורק המקלחת עובדת.

כשיצאתי מהשירותים חיכה לי על שולחן המטבח הקטן ספל קפה עם חבילת וופלות פתוחה. חגי אמר לי שהוא צריך לחזור לעבודה, הוא עבד כמתמחה במשרד עורכי דין, ויחזור בעוד כשלוש שעות. ביקש ממני להרגיש כמו בבית ובלבד שלא אגע בפטפון החדש שלו, כי המכשיר מאוד עדין וכשיחזור יסביר לי איך מפעילים אותו. הרגעתי אותו כשאמרתי  שמכשירים חשמליים הם לא השטח שלי וכל מה שאני רוצה זה לתפוס קצת תנומה, כי אתמול בן דודי לקח אותי לראות את מצפה הכוכבים של בוסטון וכמעט לא הספקתי לישון. 

כשהלך, חלצתי את הנעלים ונשכבתי עם בגדיי על כיסוי המיטה. כשהתעוררתי אחרי שעתיים, חשבתי שאעשה רושם טוב על חגי אם אלך להתקלח. הוצאתי לבנים נקיים מהמזוודה והלכתי לחדר השירותים. הוצאתי את הדלי הריק מהאמבטיה הצהובה ושלחתי יד לעבר ברזי המקלחת. פתחתי את הברז שעליו היה מצויר עגול אדום, וכמעט רבע שעה חיכיתי  עם יד מושטת למעלה, ממתין שהמים הקרים יגמרו ויתחילו החמים. הדבר  לא היה פשוט כי חורי המזלף היו סתומים במרכז והמים פרצו בעיקר לצדדים מעשה מזרקה.

אחרי שידי הימנית כמעט קפאה, עלה על דעתי שאולי השרברב של הבית היה עיוור צבעים ואז מיהרתי לסגור את ברז המים החמים ופתחתי את הברז השמאלי שעליו היה מצויר עיגול כחול. פתחתי וכמעט ניכוותי. המים היו ממש לוהטים. מזל שרוב הקילוחים זרמו  לצדדים  ולא עליי. כעשר דקות שיחקתי עם הברזים, עד שהצלחתי לקבל מים פושרים במידה מניחה את הדעת ואז נכנסתי אל מתחת המזלף כשאני מנסה לצוד את שלושת הקילוחים שזרמו לעברי ומתעלם מאלה שירדו על הרצפה.   

עוד אני עומד ומניע את גווי שיצליח לצוד את מעט המים שקלחו לעברו, והנה אני שומע נקישות העולות מתוך רצפת העץ של חדר האמבטיה. החלטתי לא להתייחס אליהן.  אם מישהו הגר בדירה מתחתי מחליט לדפוק את ראשו בתקרה, מי אני שאפריע לו. אך משהדפיקות נמשכו עוד ועוד, הבנתי שאיזה ילד משחק בכדור מתחתי, וכדי לאלפו בינה, לקחתי את המגב שנמצא בהישג יד ודפקתי עימו בחזרה על הרצפה.

פתאום צלצולים בדלת. מיהרתי לסגור את המים ולעטוף את עצמי במגבת גדולה שהיתה תלויה על הקולב. צעקתי בשפה שקספירית : "ג'אסט א מומנט!"  וחשתי אל הדלת שלא  פסקה מלצלצל.

משזו נפתחה, צץ מולי קשיש זעוף מבט, הדף אותי הצידה וגרר רגליים אל חדר השינה. כשלא מצא שם את מי שקיווה למצוא, חזר אלי בצעקות באנגלית פרימיטיבית, שמתוכן הבנתי שהוא  אמר לחגי אלף פעם שלא ירטיב את הרצפה ויחליף את המקלחת כי המים חודרים בין הסדקים, ועכשיו הם הרטיבו  את אשתו שישבה בשירותים.

עוד אני מנסה  להסביר לו באנגלית המגומגמת שלי שלא ידעתי שהרצפה סדוקה, ומתוך חדר המדרגות צצה זקנה עבת גוף, שנבהלה לראות אותי עם המגבת ביד ומיהרה לתפוס את הקשיש בידו, תוך שהיא אומרת לו בעברית, כדי שאני לא אבין: "זלמן בוא! אתה לא רואה שיש לך עסק עם פושע!" 

הייתי אז עם שפם לא מטופח שצמח פרא בימים האחרונים וכנראה שנראיתי מפחיד. הקשיש ניסה למשוך את ידו, אך היא לא הרפתה ומשכה אותו אחריה.

רק אחרי ששמעתי איך  הדלת מלמטה נטרקת, עלה על דעתי שיכולתי ללמד אותם דרך ארץ ולהגיד להם בעברית שאומרים שלום כשהולכים, אך מי אני שאלמד את בני ארצי נימוס ודרך ארץ?

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

ד"ר יהודית גרינוולד/רפפורט

סיפור אישי כואב וחשוב

אשר לא סופר עד כה בציבור

שלח: חנן רפפורט

פרק ג' – הגרמנים נמצאים בתוך בית המחבוא שלנו:

ו... סיפורנו הדומה ל'עקדת יצחק' שבתנ"ך

יום אחד אנחנו שומעים פתאום בקרבת הבית דיבורים רבים וקול של פקודות. הדיבור היה ערבוב של סלובקית וגרמנית. מיספר גברים פתחו בחוזקה את דלת הכניסה ל'בית שלנו' ונכנסו.

שמענו והבנו את שיחתו של קצין גרמני עם ראש הכפר. סלובקית וגרמנית היו שפות שגורות בביתה של כל משפחה יהודית משכילה ובעלת מעמד. הקצין – ימפקד פלוגה גרמנית אשר נסוגה מהחזית הרוסית – החליט שהכפר ישמש מקום של מנוחה ורענון לחייליו העייפים והמוכים. בפנותו אל ראש הכפר הוא פקד עליו לאכסן, להלין ולהאכיל מיספר מחייליו בכל בית שבכפר. בני הבית יתפנו אל סככות הפרות והחיילים 'יתארחו' בכל הבית ובחדרי השינה של הבעלים. בנוסף על כך הוא הורה לו לפנות בית שלם מיושביו, כדי שישמש כמטה המפקדה.

ראש הכפר שמח שהוא יכול להעביר את רוע הגזרה באשר לפינוי משפחה שלמה עבור המפקדה, ביודעו שבמרכז הכפר עומד בית עזוב וריק. לכן נפרצה הדלת של בית המחבוא שלנו וחיילי המפקדה החלו לארגנו למטרתם. הובאו שולחנות וכסאות מבתים אחרים וההתארגנות והתנועה של הקצינים והחיילים היתה בלתי פוסקת.

ואנחנו שכבנו בעלית הגג, מעל ראשם ומעל התנועה הבלתי פוסקת מתחתנו, משותקים לגמרי. כל תזוזה יכלה להסגירנו בגלל חריקת לוחות העץ של הגג-ריצפה שלנו. לא העזנו כמעט לנשום.

עם ערב שמענו מהדרך בקרבת הבית את קול 'שירת השיכור' של קנאפּ. בין מילות השיר בסלובקית הוא ניסה להרגיענו שהכול זמני ועוד מעט יעבור הכל. מילותיו עזרו לנו מאוד.

בינתיים לא היה לנו דבר לאכול ב'עלייה'. כי סמוך לפריצת דלת הכניסה, התכוננו לאכול משהו מהלחם היבש.

עם הישמע הקולות ברחנו מיד לעלית הגג והלחם נשאר למטה. היה ברור גם שהגרמנים זרקו את הלחם היבש מהבית. ברעבוננו הגדול גירדנו באצבעותינו בשקט שבבים מרצפת העץ מתחתנו והכנסנום לפינו ללעיסה. ניתן רק לשער מה היה טעמם של שבבי עץ ישן זה. לא העזנו – כמובן – לעשות את צרכינו ו'למזלנו' לא היה לנו כמעט צורך בכך בגלל הפחד הנוראי ובגלל הרעב הקבוע. לאט לאט הפכנו אַפָּאטִים לחיינו יותר ויותר. שכבנו כך ללא תזוזה ובמין חשיכה קבועה ו'לא איכפתית' במשך מיספר ימים.

שמענו במשך כל הזמן והבנו את כל שיחות הקצינים וחיילי המפקדה. אולם, אנו היינו כבר במין אפטיה שמעבר לחיים. לא היתה זו פלוגת גסטאפו, וחיילי המפקדה היו מבוגרים מחיילי הקרב של הפלוגה. יום אחד – בהיעדרם של קציני המפקדה – שמענו אחד מהם פונה לחברו באמרו שהוא עומד לעלות לעליית הגג כי הוא אוסף בולים בבית. הוא היה בטוח שבעלית הגג ניתן למצוא מכתבים ישנים ועליהם – אולי – בולים נדירים ויקרי ערך. שניהם עלו על כן בסולם ופתאום.... גילו שם ארבעה אנשים שוכבים, מכווצים, עלובים וקרובים למותם. אנו התעוררנו מהעילפון שבו היינו שרויים והגבנו מתוך מעמקי החידלון בו שהינו, כמתעוררים משינה ארוכה ומעייפת.

הדבר השני שבו הבחינו החיילים היו ה"מוּפִים" (היו אלו 'בתי ידיים' בצורה של כריות עבות העשויות מבד וממולאות בנוצות כדי להכניס בתוכן את כפות הידיים הקפואות). הם העריכו – כנראה – שבתוך מוּפִים אלה תפורים תכשיטים. מיד הם פרמו וקרעו אותם והיה ברור שהם התאכזבו מאוד כאשר לא מצאו דבר. אולם, המציאה של ארבעתנו הלהיבה אותם כל כך עד שהם שכחו את המטרה למענה עלו לעליית הגג. היה ברור להם שהם מצאו 'אוצר גדול' של יהודים. כי מי אם לא היהודים יתחבאו מפני הנאצים.

אחד מהם פנה אל אימא שהיתה – כנראה – הראשונה שהתעוררה מעלפונה, ופקד עליה ועל כולנו לרדת למטה. אימא ענתה להם בסלובקית – על אף שהבינה היטיב את הגרמנית שבפיהם. היא הסבירה להם שגרנו פעם בבית הזה וחזרנו לקחת ממנו חפצים שהשארנו. הם – כמובן – לא הבינו סלובקית.

אנו כולנו חיזקנו את דבריה ודיברנו אליהם בסלובקית. גם אנו העמדנו פנים שאיננו מבינים את דבריהם. אולם... אם היתה בכלל שנייה אחת של אפשרות כל שהיא שהם יאמינו שאנו איכרים גויים ופשוטים, היא נגוזה כהרף עין כאשר הם מצאו את התפילין והטלית של אבי. מיד התחילו לדחוף אותנו לכיוון הסולם כדי להורידנו למטה. בינתיים הגיעו גם קציני המפקדה ועוד חיילים מיספר, ומחילופי הדברים ביניהם ברור היה שלא היה להם כל ספק שאנו יהודים ויש להוציאנו להורג.

בחוץ היתה כבר שעת ערביים מאוחרת והחושך עמד לפרוש את כנפיו. הם העמידונו אל קיר הבית ועמדו בשורה מולנו במטרה לירות בנו מיד.

"וַיִּשְׁלַח... אֶת-יָדוֹ, וַיִּקַּח אֶת-הַמַּאֲכֶלֶת, לִשְׁחֹט. וַיִּקְרָא.... מַלְאַךְ יְהוָה, מִן-הַשָּׁמַיִם, וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי. וַיֹּאמֶר, אַל-תִּשְׁלַח יָדְךָ אֲלֵיהֶם, וְאַל-תַּעַשׂ לָמוֹ, מְאוּמָה:  וַיִּשָּׂא.... אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא וְהִנֵּה-אַיִל, אַחֵר, נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו." ]בראשית, כ"ב 10-13].

 ואז, הגיח פתאום: 'האַיִל האַחֵר, הַנֶֶּאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו.'

על אם הדרך הופיעו כלי רכב של פלוגה גרמנית נוספת אשר נסוגה מהחזית הרוסית שבהרים. כזכור, היו כל בתי הכפר בנויים במרחק של צעדים מיספר משני צידי דרך העפר היורדת מההר.

הפלוגה של חיילים גרמניים מאובקים, עייפים ומוכי קרבות – השייכת לאותו גדוד – עצרה על ידנו. הקצין 'שלנו' ושורת חייליו – כמו גם שאר החיילים הצופים במחזה 'שלנו', הסתובבו ונפנו מיד אל הפלוגה האחות. כל חייל שאל לשלום חברו 'פריץ', 'הנס' או 'זיגפריד'. מה קרה? מי נעלם? מי נהרג? מי נפצע? ועוד. תשומת הלב של כולם הוסבה כליל מארבעת המועמדים לְהִיָּירוֹת במרחק שניים-שלושה צעדים מהם.  

התברר, אחר כך, שבאותם רגעים מועטים נזכרנו כולנו בסיפורו של קנאפּ על נטיית ליבם של הגרמנים להכניס יהודים אל בית כלשהו ולשרפם בחיים. חששנו שהמפגש הזה יכול להובילנו אל שריפה על המוקד בעודנו בחיים.

אבי התאושש ראשון ולחש לאימא ולי ש..... בהינתן האות על ידו, יברחו הוא ואימא לכיוון אחד ואני אקח את ידה של נושי [כבדת השמיעה] ואברח עימה לכיוון האחר.

בהיותנו כה קרובים אל שורת היורים ואל חיילי הפלוגה הנוספת, היה ברור שמעשה פתאומי זה יגרום לכולם לירות עלינו מיד, ובגלל המרחק הקצר כל כך בינינו לבינם ניפגע מיד.

אולם פחד המוות והייסורים שבשריפה הפחידונו יותר. ברור היה לנו שניהרג תוך כדי ריצת הבריחה. אך מוות כזה היה עדיף על האפשרות האחרת.

התחלנו לזוז מעט הצידה ובשקט. כשראינו שאין תגובה מצד הגרמנים, התחלנו לרוץ לכיוונים שונים. אני לקחתי את ידה של נושיקה וברחנו ואבי אחז בידה של אימא והם ברחו לכיוון ההפוך.

החיילים הסתובבו מיד והחלו יורים עלינו אולם, להפתעתנו, לא נפגענו. על גורל ההורים לא ידענו דבר. כאמור, היתה זו שעת ערב מאוחרת וחושך כבד ירד כבר על הרי הקרפטים.

היינו חלשות מאוד. בחודשים האחרונים לא אכלנו מספיק. ובימי הפחד הנוראי בעלית הגג מעל הגרמנים לא אכלנו כלל ולא זזנו ממקומנו שם. לכן, כאשר הגענו ליער העצים סביב לכפר הסתתרנו מאחורי גזע העץ הראשון אשר נקרה בדרכנו. פתאום הבחנו בשער ברזל גדול פתוח. נכנסנו בו וסגרנו את השער. מצאנו את עצמנו בחצר הפנימית של משפחה בלתי ידועה לנו.

החיילים יצאו לחפש אחרינו בחשיכה. שמעתי את שיחתם כאשר עברו על יד השער:

"לא נורא. אם לא נמצא אותם עכשיו, נתפוס את היהודונים מאוחר יותר, או שבבוקר נמצא אותם קפואים בין העצים."

מדברים והולכים הלאה. למזלנו היו החיילים הגרמנים מבוגרים ועייפים מאוד. למזלנו גם לא ראו ולא שמעו אותנו בני המשפחה שלחצר שלה נכנסנו. לכן לא יצאו לגרשנו.

אחרי כשעה בתוך החצר, כאשר קולות החיילים המחפשים אחרינו נדמו, יצאנו מהחצר לרחוב הראשי והלכנו למאפייה של קנאפּ. בגלל הלילה לא היה איש מבני הכפר ואף חיילי הפלוגה לא נמצאו בחוץ.

לא מצאתי את דרכי אל המאפייה בחושך. אולם למזלנו היה שמה אור ונכנסנו. העוזרת של קנאפּ כיוונה אותנו מהחנות אל תוך המאפייה עצמה. שם מצאנו את אימא. התברר שדרכיהם נפרדו בשעת הבריחה.  

שמענו את צעקתה של אשת קנאפּ: "לא יכול להיות שכל היהודים יהיו בבית שלנו."

כאמור, לא היה לנו כל מושג שהעוזרת היא יהודייה, ושבעלה נמצא בעליית הגג. קנאפּ לא אמר מילה. החזית היתה כבר קרובה מאוד לכפר, והיו בו עדיין חיילים גרמנים רבים.

אבי לא הגיע. לא ידענו אם הגרמנים תפסו אותו ואם הוא חי בכלל. קנאפּ אמר לנו להיכנס לחורשה שעל יד הבית למשך הלילה.

עם בוקר חזרנו אל המאפייה. קנאפּ אמר לנו לרדת אל עמק ניסתר והסביר לנו כיצד להגיע לשם. 

איכרי הכפר פחדו שהגרמנים יקחו את כל הסוסים והפרות וישחטו אותם כבשר לצבא. רבים מהם פחדו גם להישאר בכפר בגלל הקרבות בחזית המתקרבת לכפר. לכן הם העבירו בחשאי את כל חיות המשק שבכפר אל אותו עמק מוסתר בין ההרים, כדי להיעלם מעינם הפקוחה של הגרמנים. קנאפּ הסביר לנו שעלינו לרוץ אל תוך העמק כי הדרך מובילה בתווך שבין החזית הרוסית לגרמנית, ואנו עלולים להיפגע מחילופי האש בין שני הצדדים. 

יצאנו והלכנו לאט אל העמק הנסתר, כי היינו חלשות מדי כדי לרוץ. פתאום שמענו התפוצצויות ופגז אחד נפל בקרבתנו.

לא נפגענו. לא ידענו אם היו אלה הגרמנים או הרוסים שירו את הפגזים. אך היה ברור – כדברי קנאפּ – שאנו מהווים מטרה ברורה וקלה תוך כדי חילופי האש.

לא ראינו איש ואף לא ידענו כלל היכן הם קווי החזית בין הצבאות. אולם אז – על אף החולשה שלנו, רצנו מהר ככל שיכולנו כדי להציל את חיינו פעם נוספת. והנה נגלה לפנינו פתאום העמק הנסתר.

ככל שהמשכנו בירידה נחלש קול היריות שמסביבנו. המשכנו בירידה איטית.

פתאום נעצרנו שלושתנו ופרצנו בצחוק היסטרי ובלתי פוסק.

המתח והחרדה הבלתי פוסקים שחווינו מאז היכנס החיילים אל המחבוא שלנו, הרגע לפני המוות שחווינו בעמדנו אל קיר הבית, הבריחה תוך ידיעה שהכדורים הגרמנים ישיגו אותנו בוודאי בדרך, ההסתתרות בלילה וביער מפני הרודפים אותנו להמיתנו, ההליכה-ריצה המסוכנת לחיינו בהיותנו בין קווי המלחמה בחזית ו...פתאום אנו במורדו של עמק קסום, נעלם ושקט, כאשר חרדת המוות מתרחקת ונעלמת גם היא כקולן הנחלש והולך של היריות וההפגזות, ו...השמחה שעודנו בין החיים מתחזקת והולכת.

כל אלה שיחררו מתוכנו – כנראה – את כל מועקות הפחדים ואת המעמסה הכבדה של חרדות המוות תוך כדי צחוק בלתי פוסק ובלתי אנושי כמעט. המשכנו בירידה איטית אל תוך העמק.

לאט, לאט קלטנו קולות של חיות ואנשים. הגענו!

העמק היה מלא בחיות בית ובאיכרים ששמרו עליהן.

המשך יבוא

* * *

וויליאם בלייק (1810)

ירושלים

תרגם: עמוס גורן

האם בזמן קדום רגליו

הלכו על הר אנגלי ירוק:

ושה האלוהים, עניו,

נראה באחו כה מתוק!

האם נגהה קדושת דיוקן,

כאן על גבעות עוטפות ענן?

וירושלים קמה כאן,

בין אלו מטוויות שטן?

תן לי קשתי זהב בוער:

חצי הזעם לי הגש:

תן לי חנית: ענן פזר:

הורד אלי מרכבת אש.

רוחי תמשיך להילחם,

ולא תנום חרבי שלי:

עד שנבנה את עיר שלם,

בירק הנועם האנגלי.

שלום אהוד,

אהבתי את האיזכור של "ירושלים" במכתב העיתי.  בארץ לא מבינים את מעמדו של השיר הזה באנגליה ובעולם האנגלו סקסי. בשביל הכף שלי תרגמתי את השיר.

עמוס גורן

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

המיתולוגיה היוונית, חלק ד'

הרצאה חמישית בסדרה לשנת תשע"ח,

המרצה – ד"ר משה גרנות

סיכום קצר של הרצאה קודמת (מלחמת טרויה)

המיתוסים הגדולים: חזרת הגיבורים מטרויה

תלאותיו של אודיסאוס ונאמנותה של פנלופה ("האודיסיאה"); נדודיהם של מנלאוס והלנה;  גורלו של אגממנון מידי קליטמנסטרה אשתו ומאהבה איגיסטוס

(דף עזר יחולק לקהל)

ההרצאה מתקיימת בחדר הפנימי של אגף השאלת הספרים

ביום ב', 8.1.2018 בשעה 17.30

בבית יד לבנים, הכניסה חופשית

חניה חופשית בצידי המדרכות ובמגרש החנייה ליד בניין יד לבנים

* * *

אהוד בן עזר

"בירה במועדון הביליארד"

לוַגיה גאלי

עברית: 1964

פורסם לראשונה בחוברת "מן היסוד" מיום כ' באייר תשכ"ה, 5.5.1965

לפני 52 שנים

"וגם ישראל, שווי בנפשך, שליש מן ההכנסה שלנו נדחסת לתוך הצבא, כדי להילחם בשני מיליון יהודים עלובים, שנטבחו בצורה איומה במלחמה האחרונה. מה אם ייהפך (נאצר) לבלתי-פופולארי? הוא די חזק כדי לנקוט בצעדים בלתי פופולאריים, בכלל יודעת את, לנו המצרים לא איכפת כלל ועיקר עניין ישראל. לא, טפשי לחיות במדינת משטרה בלי שום תועלת מן השלטון."

דברים אלה, כשהם נאמרים על-ידי סופר מצרי צעיר, וגיה גאלי, ברומאן-הביכורים שלו אשר הופיע בשפה האנגלית לראשונה – יש בהם, דומני, משמעות מיוחדת לקורא הישראלי, החפץ לעמוד על הלכי-הרוח והלכות-החיים במצרים של ימינו.

גאלי, הגולה עתה בגרמניה, לא יוכל כנראה לחזור ולמצוא את מקומו במולדתו עד אשר תבוא לה תקופה ליבראלית וסובלנית. בינתיים הוא מתאר את אכזבותיו ואת התבדות תקוותיו מן המהפכה הנאצריסטית במצרים.

ראם, גיבור הרומאן, הוא "נער שעשועים" מצרי, סארקסטי, אינטלקטואל שלמד זמן רב באירופה, קרוב עני למשפחה עשירה החי בקרב העילית הזוהרת של החברה הגבוהה המצרית. על ידידיו הקרובים נמנים לוי ועדנה, שני יהודים אזרחי מצרים, ומרבית הספר מוקדשת לתיאור אהבתו של ראם לעדנה, הערצתו אליה, כיצד היא פותחת לו פתח לעולם התרבות המערבי, ולמעשה היא מסמלת אצלו את תופעת ה"פאם-פאטאל" האינטלקטואלית, ההופכת לקדושה מעונה על מזבח רדיפת היהודים במצרים – קצין מצרי מכה אותה בשוט על לחיה בשעת חיפוש פראי, והיא נשארת מצולקת לכל אורך פניה.

שיחתם של עדנה וראם אחרי היפצעה:

"הב לי סיגריה," אמרה ברכות רבה.

ידיי היו לחות מזיעה. נתתי לה סיגריה, ואז נטלתי אחת בשבילי והצתין.

"כיצד אני מוצאת חן בעיניך עתה?" אמרה.

"אני אוהב אותך," השבתי.

"כוונתי מבחינה אסתטית."

קצין ארור. לא היתה צריכה לספר לי. קצין ממזר וארור, בא לערוך חיפוש בביתה. חזיר פרא בצורת קצין בעל שפם. בתחילה היה מקסים. "עניין שבשגרה," אמר מן הסתם. נתח טוב, זאת אמר לו בוודאי מאן דהו... יהודייה. במה, בסכין? בקבוק שבור?

"בשוט," היא אמרה, בלי שאשאלנה.

"אז מה?" – זעקתי. "אז מה לעזאזל? האם אין קצינים ארורים בישראל? האם לא טבחו נשים וילדים ערביים? האם קניה אינה מלאה בקצינים בריטיים ארורים? האין אלג'יריה מלאה בסאדיסטים ארורים במדים? אז מה? האין קצינים יהודים בברית נאט"ו המזוהמת, העושים יד אחת עם קצינים נאצים לשעבר?..." (עמ' 29).

רגשותיו האנטי-יהודיים של גאלי אינם מרוסנים ביותר, אך גם אינם פחות חריפים משנאתו לדיקטאטורה המצרית. על כל פנים, הספר נקי מאבק של אנטישמיות, ובמידה שיש ויכוח עם ישראל – הוא נעשה, לרוב, במישור הפוליטי, ומנקודת-מבטו של קומוניסט-לשעבר.

הנה כך מספר גאלי על אחד מחבריו:

"היה מארכסיסט מלומד, והוא סירב להילחם בישראל אלא אם כן ייפגש נאצר עם בן-גוריון, כדי לנסות למצוא פתרון של שלום. הוא נעלם לפתע, כך סיפרו לי שכניו, ואיש לא שמע אודותיו יותר עד אשר ראיתי את התצלום (של פניו המרוטשות)."

וגאלי מוסיף בסארקזם: "שמעי לי, הם, הקומוניסטים, נמצאים יחד עם ליבראלים, דימוקראטים, פאציפיסטים ואידיאליסטים, לחוף ים-סוף, יש לנו גרמנים רבים, קציני אס-אס לשעבר, היודעים כיצד לנהוג באנשים מסוג זה." (עמ' 153-157).

כישרונו של גאלי כמספר אינו מוטל בספק. הוא כותב רומאן פוליטי-חברתי בעל נימת ביקורת חריפה, ויחד עם זאת אין הוא גולש להרצאות פוליטיות ארוכות ומשעממות, או לתיאור שטחי של אופיי גיבוריו.

זווית-ראייתו המיוחדת של ראם, גיבור הספר, היא המביאה לשיווי-המשקל הספרותי. הוללויותיו של ראם, הסתבכותו עם בני-משפחתו העשירים, חוש-ההומור שלו, חוסר-הפאתוס (או הנסיגה מן הפתאתוס) גם כאשר הוא נקלע לוויכוח או לסיטואציה רציניים – כל אלה נותנים למספר אפשרות להתייחס אל המתארע מתוך גישה של עומד מן הצד, של פאטאליזם קומי וסארקסטי, המביא עד לידי אבסורד כל סיטואציה רצינית, ואשר מונע את גיבורו מלהפוך לגיבור טראגי, הן בלבטיו הנפשיים והן בגורל-חיים תחת המישטר הנאצריסטי.

קלות-דעתו של ראם, ונסיונות המחתרת הבלתי-רציניים שלו, הם כנראה האפשרות היחידה שמצא לעצמו הסופר לנסות לעסוק בנושאו מבלי להסתכן ברצינות הנוראה ההופכת את הזעקה לפאתטית מדי ומעוררת בקורא סלידה במקום הזדהות.

*

לגבי הערבים אני מלא דעות קדומות כרימון. כאשר התחלתי לקרוא את הספר היה בו משב-רוח רענן למעני. אני מוכן להתעלם אפילו מכמה מהערותיו האנטי-יהודיות, תמורת ההנאה אשר בגישתו הריאליסטית לישראל, רגש הכבוד המהול בפחד ובהערצה כלפי הכוח האינטלקטואלי היהודי, המסומל בספר בדמות האישה האהובה, ומעל לכול – ריח הניהיליזם התוסס והבריא, והביקורת הפוליטית, בהם הוא שוטף את מצרים של ימינו ואינו מותיר בה "פרה קדושה" אחת לרפואה. נאצר, הצבא, השוחד, השחיתות, הקצינים הגרמניים, רדיפת היסודות הליבראליים, רקבון המעמדות העליונים אשר בלעו לתוכם את אצולת הקצינים החדשה של ההפיכה וניוונו גם אותה, החשיש, העוני, החנקת חופש הדעות, הרעב.

"ראי נא את הודו, למשל, שם משלמים האנשים תמורת הדימוקראטיה בכך שהם גוועים ברעב. הסינים אינם גוועים, ויכולים להביט אל העתיד בביטחון, משום שיש להם דיקטאטורה קומוניסטית. לנו יש הגרוע משתי השיטות גם יחד. יש לנו דיקטאטורה וגם אלה הגוועים ברעב, אך אין לנו עתיד אליו נוכל לצפות." (עמ' 150-151).

כאמור, היה למעני בספר משב-רוח רענן – לולא הייתי מלא דעות קדומות בשאלה הערבית. ראם, גיבור הספר, הוא קופטי. הוא חפץ לצאת ממצרים עם חברו לטיול – "אתם הנכם שני קופטים," נאמר לו, "ומאחר והשלטון נתון עתה כולו בידי המוסלמים, אין הם מטריחים עצמם להעניק לכם אשרות."

תיאורי ההווי המשפחתי בספר שאובים אף הם כולם מן העדה הקופטית, ובמידה ויש מומנט ביוגראפי בספר – ודומני, שהוא קיים וחזק ביותר – עיקרו בכך כי וגיה גאלי עצמו הוא מצרי-קופטי, בן למיעוט המדוכא במצרים של היום, מיעוט שתלה לראשונה תקוות רבות במהפכה הנאצריסטית והתאכזב במהרה.

"קשה להדיח את הקופטים אל מעבר לגבולות מצרים, היא מולדתם מעולם. קל יותר לדחותם לאט-לאט מכל עמדותיהם בחברה ובכלכלה, לכלוא את הכופרים הללו בתוך 'גיטו' פנימי – בהדרגה, ובאותה שתיקה האפשרית באמצעי-משטר של צנזורה מתמדת. זוהי המציאות בה חיים, או גוססים, הקופטים בשנים האחרונות: לא פרעות דמים כי אם חנק איטי מודרג." (ע.ג. חורון: הקופטים – "המצרים האמיתיים", קשת כ"ד).

לו היה ערבי[מצרי]-מוסלמי כותב את הספר – היה לי קל יותר להאמין לו ולראות בספר סימפטום מעורר לתקווה. אך מרגע שנודעה לי זהותו הקופטית – הפך בידי הספר ל"פאטה-מורגאנה". זאת אינה "חוכמה" לכתוב כך – שעה שאתה בן למיעוט מדוכא. אני מבין ומודע היטב לכך שאין לדעותיי הקדומות ולשיקול הספרותי כל נקודת-מגע מוצדקת ביניהם. בכל-זאת, אינני יכול שלא לשקול את הספר על פי קנה-המידה החיצוני לו – ולסרב לראות מה שהייתי רוצה בכל לב לראות בו לו היה נכתב בידי ערבי[מצרי]-מוסלמי.

יש קטעים שהייתי רוצה לראות בהם את זעקתה של מצרים החדשה, ולא רק את המרירות הקופטית המהולה בסארקאזם של הסופר:

"נתגבר במהרה? האם את מכירה את בובי מאלה? הוא מת. הוא נהרג במחנה-ריכוז. כלום מכירה את את חכימה מוחמד, שלמדה עימך יחד בבית הספר, ועוררה שערורייה כאשר התחתנה עם קופטי? בעלה קבר את גופתה שהושחתה בשבוע שעבר. היא 'התאבדה', כך סיפרו לו. כלום את יודעת מה מיספרם של האנשים הצעירים, דוקטורים, עורכי-דין ומהנדסים, הנמצאים במחנות-ריכוז?" זעקתי וקמתי על-רגליי. "אידיוטית ארורה שכמותך," אמרתי, "את יכולה לשבת בניחותא ולחרות את שמך על עור ספרייך, בעוד שמאות אנשים הגונים מתים ומושלכים לבתי-כלא, ואת קוראת לכך, 'להיות תיאטראלי'. את כלבה ככל האחרים," צעקתי. "את והחינוך הארור שלך והדוקטוראט. את עובדת בשביל עיתונות חסומת-פה, לא כן? עורכת ארורה שכמותך, את כותבת מה שאומרים לך, לא כן?" (עמ' 153).

אך אין דאגה, ראם נושא לבסוף לאישה את בת-שיחו זו, דידי נאקלא העשירה, עורכת העיתון חסום-הפה, ולא את עדנה היהודייה המצולקת, שאותה הוא אוהב ואשר עימה אינו יכול להתמודד.

*

ולאחרונה, מענין לעקוב אחר גילגוליו של הספר בישראל. שום הוצאת-ספרים רצינית לא מצאה לנחוץ להביאו בלבוש הולם לידי הקורא העברי. על כן קשה שלא להתריע על תרגומו הגרוע של הספר, השיבושים האיומים, בילבולי-השורות, והדפסתו בהוצאת ספרי-כיס עלובה. הספר היה ראוי, ללא ספק, להופיע בתרגום עברי משובח יותר.

ומשעה שהופיע הספר – עברו עליו בשתיקה מרבית המוספים והבטאונים הספרותיים בארץ. דרך משל, מאמרי זה לא נמצא ראוי להידפס באחד מן המוספים הספרותיים הנכבדים בהם אני משתתף דרך קבע, ויסלח לי אלוהים בהתוודותי על כך שפירסמתי בבמה זו שטויות לא מעט, אלא על נושאים "נייטראליים" שאינם מזיקים כנראה לאיש. וידוע לי לפחות על מקרה אחד נוסף, לא כלפיי, של סירוב להתייחס אל הספר מצד עורך ספרותי.

כאשר אני מצרף לכך את התעמולה השיטתית והמכוונת מצד מרבית העיתונות ודעת-הקהל הישראלית, לאחר דברי חביב בורגיבה, ומן הניסיון הראשון להידברות של בשיר בן-אחמד, עורכו של "'זאן אפריק", במאמרו מחודש דצמבר 1964 – יש ותוקפת אותי, כסופר ישראלי צעיר, חרדה למתרחש סביבי ולמתבטא בדיעותיהם, במעשיהם ובמחדליהם של האנשים עימם אני חי ואשר בידיהם מופקד גורלי וגורלנו.

אינני תמים כדי לחשוב כי שתי הכרזות ערביות אלו מבשרות את האביב. יש בהן מעט מאוד תקווה. אבל יש בהן כמה דברים שלא נאמרו קודם לכן מצד שום מנהיג ערבי לאומי כלפי ישראל. אסור להזניח את תודעת השלום בקירבנו. השלום תלוי בערבים – אך לא רק בערבים. ואם נחנך את עצמנו להתעלמות לגבי ניסיונות להידברות מצידם – נהיה חוטאים בחטא משולש: מוסרי, פוליטי ותעמולתי.

* וגיה גאלי: "בירה במועדון הביליארד". עברית: אורי פז. הוצאת "קדם" תל-אביב. 1964.

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"בירה במועדון הביליארד"

לווגיה גאלי

עברית: 1964

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.1.1978

לפני 39 שנים

כשהופיע בישראל בשנת 1964, בתרגום גרוע ומשובש, ובהוצאת ספרי-כיס מאיכות זולה, ספרו של וַגיה גאלי "בירה במועדון הביליארד", היה מחברו סופר מצרי צעיר ממוצא קופטי, הכותב אנגלית וגולה בגרמניה, ומתאר את אכזבותיו ואת התבדות תקוותיו ממהפכה הנאצרית ומהחברה המצרית בכללה.

מאז הספיק גאלי לבקר בישראל, להמשיך בחיי סופר-גולה בבירות אירופה, וסופו שאיבד עצמו לדעת בלונדון לפני שנים אחדות, ויש אומרים – בעקבת פרשת אהבה נכזבת לבחורה יהודייה.

אכן, האהבה לבחורה יהודייה היא גם הכוח המניע בחייו של ראם, הצעיר המצרי-הקופטי, בן-דמותו וגיבור ספרו של וגיה גאלי. ראם הינו בחור משכיל, נאה, חצוף וחסר-פרוטה, קרוב-עני למשפחה קופטית עשירה, בן-בית במועדון ובחוגי החברה העשירים ביותר במצרים, הממשיכים להתקיים בחוגם הסגור גם לאחר המהפכה, כשהם מטמיעים לתוכם את שכבת הקצינים החדשה. ראם הינו מצרי תלוש, הולל, מרדן ומבולבל, המנסה – בשיטתיות – אפשרויות רבות, וסופו שבוחר בגרועה מכולן, הזוהרת ביותר, לכאורה – נישואים-של-חשבון עם דידי נקלא, בת למשפחה קופטית עשירה, עיתונאית חסרת-אומץ, יפהפייה כנועה, המקבלת מראש את דין הזיוף שבחיי נישואים חסרי-שיוויון, בנוסח הצבוע של החברה והמשפחה המצרית שבחוגה, הנשלטת בידי גברים בעלי אורח מחשבה שמרני.

גאלי עצמו בחר, כאמור, בגלות ולא נפתה לאותו פתרון אירוני, שכמוהו כהתאבדות בבור של שומן, ואשר בו בחר לגיבורו ברומאן. ואכן, כל עולמו של ראם סובב על ניסיון פאתטי, לא-רציני ועם זאת אמיתי – למצוא שורשים באיזושהי הווייה לאומית, פוליטית או תרבותית.

הנה הוא מתעורר בבוקר קהירי לצד אהובתו הישנה, עדנה, ולקול קריאת התפילה מן הצריח, "אין אלוהים מבלעדי אללה," והוא – שאינו מוסלמי – מגדיר לעצמו במחשבותיו את קול הקריאה הזו כך: "קול נעים שתואר תמיד כ'יללה', באותן ארצות שאת תרבותן ליקקתי ככלב." (שם. עמ' 78).

עדנה היהודייה, המבוגרת ממנו, בת למשפחה יהודית עשירה ממצרים, אשר סניפיה פרושים כיום בארצות רבות בתבל, גם בישראל, עדנה זו היא שמשמשת לראם מעין מדריך ופטרון בתהליך התבגרותו, בהכרתו את עצמו, את חיי האהבה, את מצרים ואת המערב. היא זו שחיה איתו חיי אהבה חופשית, בעוד שהנערות המצריות שבחוגו החברתי, במועדון ובמשפחות הקופטיות (השומרות בקנאות על נישואין בין קופטים בלבד) – שומרות בקנאות על בתוליהן, גם כשהשכלתן רחבה ומודרנית יותר. ובזכות אותם בתולים הן עתידות להיכנס לכלוב המשפחתי, שמסורתו השמרנית אחת היא, בעושר כמו גם בעוני. עדנה העשירה היא זו שמאפשרת לראם לצאת למיספר שנים לאנגליה, לחיות בלונדון (התקופה המתוארת היא אמצע שנות החמישים [למאה ה-20]).

הבריטים, אדוני מצרים עד לאותן שנים אחרונות, הם גם בעלי ההשפעה התרבותית הכבירה ביותר על נפשו של ראם, ההופך להיות מעין קאריקאטורה של אינטלקטואל אנגלי שמאלני, המעריץ את הבירה והתיאטרון והנימוס האנגלי, קורא מושבע של ה"ניו-סטייטסמן", ואשר מרוב דבקותו בחיים הטובים אינו טורח כלל לחזור למצרים בימי הפלישה לסואץ, ב-1956.

אך לא רק את המערב מגלה לו עדנה, אלא גם את מצרים, מולדתו, שזרה לו באותה מידה. בפרשת היחסים ביניהם יש תקופות של ריחוק וניתוק, אך גם של קירבה הדוקה, רומאנטית, ובאחת מהן הם מתוארים בלובשם בגדי-פלחים וביוצאם לחיות בקרב העם הפשוט, ולתהות על דרכיו.

עדנה, היהודייה, מגלה לראם, הקופטי, את מצריותו, בכך שהיא מכריחה אותו לבוא לידי עימות אינטלקטואלי ותרבותי עם תרבות המערב, מצד אחד, ועם שורשיו המצריים מצד שני. היא מוציאה אותו מתוך שלוותו המעמדית, הכיתתית, העדתית, מאותה דרך שבה היו מזומנים לו חיי סתגלנות ועושר ושחיתות בכיוון האחד, או מעצר ומוות במחנות-המעצר הנאצריסטיים, שזומנו לכל המתמרדים בשלטון החדש.

בסופו של תהליך עמידתו זו ברשות עצמו מותירה עדנה את ראם חצוי בין שני עולמות, אדם פגום. היא עצמה, למרות הסבל שעובר עליה, כאשר קצין מצרי מצליף על לחייה ומצלק אותה לכל ימי חייה, לאחר מלחמת סואץ – ואולי דווקא בגלל הסבל, היא יודעת לאן היא שייכת, ומתברר (העלילה אינה משכנעת ביותר), שהיא נשואה ליהודי מישראל, ויש לה, אפוא, איזו "מולדת יהודית" בעולם ובישראל, המאפשרת לה לחיות חיים שלמים גם מתוך ויתור על הווייתה המצרית-הילידית.

ואילו ראם, בהגיעו למסקנה סופית, רגשית, שעליו להיפרד ממנה, וכי אין עתיד ליחסיהם, למרות שרק אותה הוא אוהב, אומר לה:

"יודעת את, עדנה, אינך מצרייה. אין זאת משום שאת נשואה לישראלי או משום שאת יהודייה. פשוט אינך מצרייה. אומר לך מדוע, זוכרת את כיצד אמרת לי פעם, שאני אינני מצרי, משום שאני משתייך לעילית וכו'? אך אני מצרי. כמו ג'מיל ויחיא. אני מצרי אמיתי. יש לי ההומור שלנו, למרות שהמצריות שלי נחלשה קמעה בשל שהותי בבריטניה ובשל הספרים שקראתי, אך בכל זאת יש לי אופי מצרי. לך אין. לך אין הומור, עדנה. היינו מתים כבר מזמן אלמלא היה לנו הומור." (שם. עמ' 134).

פתרונו של ראם, הנישואים עם הנערה הקופטית העשירה, הוא פתרון "מצרי אמיתי" במובן של בגידה בכל האידיאלים שלו, שביקשו לשנות את מצב ארצו מיסודו. המהפכה הנאצרית, שבה תלה תקוות כה רבות, נתבררה כעריצות חדשה, המובילה את העם המצרי אלי תוהו של מלחמות מיותרות. דעתו של וגיה גאלי בנושא זה היא נחרצת. כאשר שב מאנגליה, וראה כי החיים במצרים, לאחר המהפכה, נשארו בדיוק כפי שהיו מאז ומתמיד, בא לידי ייאוש, וכך הוא אומר לאשתו-לעתיד, לקראת סוף הספר:

"כיצד יכול אני ללכת ולעבוד בכפר לוהט שעה שהוא (נאצר) עורך לו מסעות באונייתו של פארוק, שרק תחזוקתה עולה מיליון לירות? כל עניין ההלאמה הזה מעורר בי צחוק. הכסף מוצא לצרכי הצבא הבלתי מועיל הזה. אפילו סכר-אסואן, עד אשר יושלם, תימנה אוכלוסייתנו עוד עשרה מיליון."

"מה אתה רוצה שיעשה?"

"הגבלת הילודה וכל הכרוך בזה."

"הוא יהפוך לבלתי פופלארי."

"וגם ישראל. שווי בנפשך, שליש מן ההכנסה שלנו נדחס לתוך הצבא, כדי להילחם בשני מיליון יהודים עלובים, שנטבחו בצורה איומה במלחמה האחרונה. ומה אם ייהפך לבלתי פופולארי? הוא די חזק כדי לנקוט צעדים בלתי פופולאריים. בכלל, יודעת את, לנו המצרים לא איכפת כלל ועיקר עניין ישראל. טיפשי לחיות במדינת משטרה בלי שום תועלת מן השלטון. אם לחיות תחת שלטון דיקטאטורי הרי מוטב שיהיה זה קומוניזם. ראי נא את הודו, למשל. שם משלמים האנשים תמורת הדימקראטיה בכך שהם גוועים ברעב. הסינים אינם גוועים, ויכולים להביט אל העתיד בביטחון, משום שיש להם דיקטאטורה קומוניסטית. לנו יש את הגרועה משתי השיטות גם יחד. יש לנו דיקטאטורה וגם כאלה הגוועים ברעב, אך אין לנו עתיד אליו נוכל לצפות." (שם. עמ' 150).

ראוי היה אולי לתרגם מחדש את הרומאן ולתיתו כיום, כמסמך מעניין, בידי הקורא העברי.

* וגיה גאלי: "בירה במועדון הביליארד". עברית: אורי פז. הוצאת "קדם" תל-אביב. 1964. 168 עמ'. המחיר – 2 ל"י.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

בהמשך לכתבתה של תקוה וינשטוק על הקאנטרי-קלאב לכל המשפחה, שנפתח ברחוב החשמונאים בת"א –

אני שמחה לציין כי כחובבת פלדנקרייז ותיקה – כ-40 שנה – יש בקאנטרי שני שיעורי פלדנקרייז עם מדריך מעולה, בשם צח, בימי שלישי ברבע לשש בערב, ובימי חמישי ב-10.30 בבוקר.

מומלץ בחום לכל גיל ומצב.

איילה זמרוני

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-20 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל