פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1305

מאחל לכל נמעניו שנה אזרחית טובה, שנת 2018

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, י"ד בטבת תשע"ח, 1.1.2018

עם צרופות פסל הנכסה הפלסטינית באוניברסיטת חיפה

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יהודה דרורי: OBAMA-FOOL POLICY. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [100], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // הדסה  מור: "אהבה וכאב" ב"תיאטרון העברי". // יוסי אחימאיר: התרופה לתחלואי החברה – קצת הדר. // ירושלים מאת: זאב בן-יוסף, בעקבות השיר "ירושלים" מאת ויליאם בלייק, 1808, הלחן – הוברט פרי 1916. // אוריה באר: העשירי למניין. // פוצ'ו:  בחיי [4], ה. מעשה בשדיים המגיעים עד הברכיים. // כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים. שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים. // משה גרנות: "הבת הגדולה" ו"הבת היחידה", על "הרומן המצרי" מאת אורלי קסטל-בלום. // אשר מעוז: הדרה להדרה. // אורי הייטנר: צרור הערות 31.12.17. // מ. זושצ'נקו: מעיוותי הנֶפּ. // יואל נץ: נוסטלגיה. // נעמן כהן: אוניברסיטת חיפה מנציחה את הנַּכְּסַה. // ד"ר יהודית גרינוולד/רפפורט: פרק ד' – השחרור על ידי הרוסים: מן התופת הנאצית אל הפח הרוסי-סובייטי, וזעקת "שמע ישראל" הנשמעת ברמה. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "שגעון אירופה" להנס גובש, עברית: 1934. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 17.5.1974, לפני 43 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יהודה דרורי

OBAMA-FOOL POLICY

לכל המלומדים בנושא המזרח התיכון ברור כיום כי למדיניות המטומטמת ביותר באזור בשנים האחרונות אחראי הנשיא לשעבר, בראכ אובמה. לא רק שהוא גרם להחלפת השילטון היציב הקיים בטוניסיה, לוב ומצרים (לאיסלמי קיצוני), הוא גם העניש את מצרים שסילקה במהפכה צבאית מראשות השילטון את ראשי הטרור האיסלמי העולמי ("האחים המוסלמים") ואף סירב להעביר לתושבי מצריים את ה"קיצבה השנתית" למזון.

ואז בא "הדובדבן בראש הקצפת" כאשר אובמה קובע שאיראן (זו היישות הטרוריסטית והמסוכנת גרעינית!) היא זו שצריכה לשלוט במזרח-התיכון, להיות "המבוגר האחראי". לא יאומן שאדם שהתחנך על ברכי האיסלם, מי שסיים אוניברסיטה בארה"ב ונבחר לנשיא המדינה החזקה בעולם, לא מודע לקרע הנורא באיסלם בין הסונים לשיעים? כיצד העז ל"המליך" 80 מיליון איראנים על 250 מיליון סונים? מה הוא חשב לעצמו?

אובמה התעלם מקיומן של 3 מדינות החזקות יותר מאיראן באזור: טורקיה, מצרים, ו...ישראל. אפילו כיום קשה לרדת למחשבותיו ולכוונותיו של אובמה בפעילותו במזרח התיכון, כי הוא אינו מדבר (ובעצם אולי אין לו מה לומר...)

מה שברור הוא שהשאיר מאחוריו חורבן לא קטן, (וגם לא נשכח שלא ניסה להתערב בהרג הנורא של אסאד בסוריה), ופשוט השאיר את כל הזירה לכניסה כוחנית ובוטה של רוסיה לאזור.

התוצאה של המדיניות המטופשת הזו היא שאיראן חושבת עד היום שהיא אכן הגורם העיקרי במזרח התיכון ומנסה להתבסס ככזו, מה שחייב את הנשיא טראמפ כאקט ראשוני, לבוא למזרח התיכון, לאסוף את המדינות הסוניות ולומר להן מה ארה"ב בהנהגתו חושבת על איראן וכי עליהן לעשות משהו כנגד זה, על-ידי התאחדות סונית צבאית נגד איראן, ואף רמז להן שכדאי להן מאוד להביט על מדינת ישראל כ"מבוגר האחראי" במזרח התיכון, כמי שתוכל לעזור להם לעמוד מול ההתפשטות הכוחנית האלימה האיראנית, ולשם כך לכפות הסדר על הפלסטינים למען שלום אזורי!

בשבועות האחרונים דברים זזים בכוון של עימותים. האיראנים התומכים בשבטים הח'וטים (המנצחים בתימן) סובלים מאוד מהעובדה שהסעודים עסוקים במצור כלכלי על תימן המרעיב שם את התושבים כדי שישכילו להיפטר מהאיראנים ומהח'וטים... לכן, איראן הפעילה את חיזבאללה בשליחת טיל מתימן לנמל התעופה הבינלאומי בסעודיה, לפיכך, הסעודים טוענים שהם במצב מלחמה עם איראן בכלל ועם חיזבאללה בפרט, ולכן הם שיכנעו את ראש ממשלת לבנון חרירי להתפטר ולזעזע שם את המערכת... בינתיים ישראל פירסמה תמונות של פריסת כוחות איראניים בסוריה עם אזהרה חמורה על מה שמצפה להתארגנויות איראניות אלו, בעוד שלגמרי לא ברור אם נציגים סעודיים וישראליים אכן נפגשים כדי לתאם שיתוף פעולה צבאי נגד איראן.

לפיכך יצר ממשל טראמפ השבוע ברית אסטרטגית ישראלית-אמריקאית להתמודד עם האיום האיראני ולעזאזל עם סעודיה, מצרים וירדן...

"בשר טרי" אבל מסריח

לפני הרבה שנים היינו מכנים טירונים, ממש בבואם לצה"ל: "בשר טרי". כיום, התיכוניסטים עלובי הנפש המתנגדים לגיוסם, הינם כאלה המולכים שולל על-ידי השמאל האנרכיסטי הרקוב והחולה בשנאה עצמית. כל כמה שנים מצליח השמאל האנרכיסטי הזה לקבץ כתריסר תיכוניסטים שמכריזים על התנגדותם לצבא ו"לקיבוש"... (הם עדיין לא למדו מיהו באמת הכובש בארץ הזו...)

חלקם של צעירים וצעירות אלו פשוט סוציומטים שלא מצאו עצמם בחברה שהתגבשה בכיתתם או ב"תנועה", וחלקם קשורים משפחתית להזויים רייאקציונרים כמותם. צה"ל בעצם יכול לוותר עליהם, כי יש לו מאגר גדול, שמעל ומעבר ליכולת גיוסו, אבל כאן, דווקא אותם חובה לגייס, לא לשלוח אותם לשדה הקרב או חלילה ל"לשטחים הכבושים" אלא להציבם בתפקידים לא קרביים (והומאניים) לחלוטין. למשל – לנקות מחראות בבסיסי צה"ל כי זה גם תואם לריח שהם מפיצים...

יהודה דרורי

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [100]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

אזרחי ואדי ערה

התבטאויותיו של אביגדור ליברמן לגבי אזרחי ישראל ב"משולש" הערבי ובוואדי ערה לא מקובלות על רוב הציבור, לא מבחינה משפטית, לא פוליטית ואף לא מוסרית. אבל תופעות חוזרות ונשנות של הפגנות אלימות של תושבים באיזור זה, ובמיוחד באום אל פחם, שהעיקר בהן חסימת הכביש 65 לצפון, ובפועל – ניתוק הקשר התחבורתי בין שני חלקי הארץ, מובילות איכשהו להצדקת דעתו זו של ליברמן, באשר להעברת השטח הזה לרשות הפלשתינית, תוך ביטול אזרחותם הישראלית ומתן אזרחות פלשתינית לתושביהם, מבלי שאלה יזוזו מילימטר ממקומם. זה לא טראנספר.

הפעם ההפגנה היתה נגד הכרזתו של טראמפ, כי ירושלים היא בירתה של המדינה שבה הם אזרחים. וכמו תמיד, עולה הטענה כי אלה הם "קומץ" נערים מתפרעים [בעידוד מנהיגיהם בתוך הכפר ומחוצה לו], שהרוב הגדול של האזרחים הערבים רוצה לחיות בשקט ובשלווה [וברווחה], לעבוד, להתפרנס בכבוד, לשלוח את ילדיהם ללימודים גבוהים, וכל זאת תוך שמירה על תרבותם הערבית ודתם המוסלמית.

דעה זו היא בבחינת אקסיומה שאין מערערים עליה. אבל נשאלת שאלה מטרידה: מה גודלו של הציבור המתון הזה מבחינה סטטיסטית? האם מישהו סקר, מנה, סָפַר?

אך ישנה אינדיקציה ברורה: מיספר הנציגים הערבים בכנסת, עשרה. אבל מה לעשות ונציגים אלה, כמעט ללא יוצאים מן הכלל, מביעים דעות נגד המדינה, שבפרלמנט שלה הם יושבים, הם נגד הציונות בכלל ונגד הישראלים-היהודים, שהם רואים בהם פולשים זרים, כובשים אכזריים, שאין להם בכלל מקום במזרח התיכון, הערבי. וכולם מזדהים עם הפלסטינים שמעבר לגבול, ועם מאבקם, הפוליטי והטרוריסטי, כשהם מניפים את דגלה של פלסטין. המסר שלהם ברור: הסתלקו מפה! ["צאו מאיתנו וקחו עמכם את מתיכם" כדבריו של המשורר מחמוד דרוויש, הנערץ על-ידי הערבים הפלסטינים, בפואמה נגד היהודים-הישראלים, שפירסם לפני שנים רבות].

ואם עשרת הח"כים הערביים נבחרו על-ידי 1,830.000 אזרחים ערבים ישראליים, סימן שהם מבטאים את דעות שולחיהם ושאיפותיהם, נציגים אותנטיים של הציבור הזה.

וצר לראות שכך מתייחס הציבור הערבי, בחלקו או ברובו למדינה זו שבה הוא חי.

אז אולי באמת כדאי להם – ולנו – שהם לא יהיו אזרחי המדינה הזאת מבחינת השתייכותם המדינית, וזאת מבלי לזוז מביתם ומאדמתם.

דוגמה לאזרחות טובה ורצויה הם אלפי הרופאים, האחיות, אנשי האקדמיה, עורכי-דין ושופטים, מומחי ההיי-טק וכדומה, שחיים ועובדים וממלאים את חובותיהם האזרחיות כלפי מדינת ישראל, ואיש לא שואל מה דעתם האישית על המדינה, על הציונות, על צה"ל ועל ההתנחלויות. כך גם הבדואים, המתגייסים לצה"ל ומשרתים בו בתפקידים חשובים, בדרגות זוטרות וגם בכירות.

בימים האחרונים התבשרנו שלשכת עורכי-הדין עומדת להציע את השופט הערבי-המוסלמי חאלד כַּבּוּבּ כמועמד לשופט בבית-המשפט העליון. ידיעה מרנינה.

אלה דוגמאות להשתלבות רצויה במדינת ישראל של מי שאינם יהודים.

צה"ל בתפארתו

כולנו ראינו את התמונות של נערות ערביות-פלסטיניות מרביצות לשני חיילי צה"ל, קצין וחייל, והללו מגלים איפוק ו"הבלגה" ואינם מחזירים להן כגמולן. צה"ל בתפארתו. אכזבה לבמאי/צלם שיזם את הפרובוקציה והדריך את הבנות איך לחבוט בחיילי צה"ל, ללא חשש שהן עצמן ייפגעו קשות. ואכן, אפשר היה לראות בצילומים, איך הן חובטות בשני החיילים, ממש לפי הדרכה של הבמאי.

ויצא להן מעשה בלעם. נקודת-זכות לישראל בזירה הטלוויזיונית הבינלאומית. אבל מה זה משנה?

אחדות מופלאה

סוף-סוף נוצרה אחדות מופלאה בעולם: 128 מדינות התאחדו בנושא אחד: נגד הכרזתו של הבריון העולמי טראמפ והבריון האזורי ישראל, שגזל את ירושלים מהיבוסים, שגם הם היו פלישתים, לפני 3000 שנה, כולל מסגד אל אקצה, שכבר אז עמד על תילו, והפך אותה לבירתו, מאז ועד היום הזה – וטראמפ מכיר בירושלים זו כבירת ישראל.

אמנם 35 מדינות נמנעו, אך אלה, רובן מדינות של כופרים נוצרים,  בטֵלות ב-128, ומי סופר אותן.  ורק 9 מדינות עמדו לצד ישראל, ובעיקר – מיקרונזיה איתנו.

נכדם של רוצחי הארמנים

נשיא טורקיה, ארדואן לא חדל להשתלח בארסיות ועוינות נגד מדינת ישראל, ואין מי שיפסיק אותו או יענה לו כגמולו. ויש מה לענות לו ובמה לפגוע בו:

במשך עשרות שנים [אולי מאז קום המדינה] נמנעים הממשלה והכנסת, וכן יתר המוסדות הרשמיים של ישראל, להתייחס ולגנות את טורקיה, שלפני 100 שנה, בעת מלחמת העולם הראשונה, צבָאָה של האימפריה העות'מנית המתפוררת ביצע פשעי מלחמה ופשעי ג'נוסייד של השמדת-עם נגד האזרחים הארמנים שבתחומה, על-ידי גירוש המוני, הגלייה וצעדות-מוות במדבר, הרעבה, ורצח שיטתי של מיליון וחצי ארמנים, אנשים נשים וטף.

שלטונות ישראל לדורותיהם נמנעו מלגנות את המעשים הברבריים הללו מנימוקים דיפלומטיים-פוליטיים כאלה ואחרים. לא בטוח שזה היה יעיל ושירת את האינטרסים של ישראל, אולי להפך: זה ביזה את מדינת היהודים, שחוו את השמדת שליש מעמנו בשואה, והיא היתה צריכה להיות הראשונה להכיר ברצח הזה של המוני הארמנים בידי הטורקים, כפי שנהגו מדינות רבות בעולם.

אז עכשיו זה הזמן המתאים לתקן את המעוות  ולפרסם הצהרה של הממשלה, בגיבוי רוב חברי הכנסת, וכן אזרחי ישראל, שבה העם היהודי מכיר בשואת העם הארמני בידי הטורקים ומגנה את המדינה הטורקית דאז, לפני 100 שנה.

כמובן, הטורקים של ימינו לא אשמים במה שעשו אבות-אבותיהם, הם נושאים רק באחריות היסטורית לפשע הזה.

מלבד רג'פ טאיפ ארדואן, נכד ונין לאותם רוצחים, שמוסיף כיום חטא על פשע ורוצח את בני עמו, ומכניס אלפים מהם לבתי הסוהר הידועים לשמצה, באשמה [לא ברורה ולא מוכחת] של נסיון למרוד נגדו. אם אכן היה מרד כזה, חבל שלא הצליח.

לו הייתי דירקטור

יש הטוענים שהתרסקותה של "טבע" בשל החלטות שגויות ומגלומניות של ההנהלה שלה נגרמו גם משום שהדירקטורים בהנהלת החברה לא התנגדו ולא מנעו את הצעדים האלה של ראשי "טבע", ושימשו למעשה כחותמת גומי בידי ההנהלה. זאת בתמורה לתשלומים נדיבים מאוד על השתתפות בישיבות ומשכורת חודשית הגבוהה פי כמה וכמה ממשכורתם של כמה וכמה עובדי ייצור במפעלי החברה. 

לו הייתי דירקטור –  הייתי רוטשילד.

לו הייתי רוטשילד –  הייתי רוכש את "טבע".

יובל ה-100

כותב שורות אלה חוגג כאן "יובל" של מיספר 100 של מדורו "הערות שוליים – הגיגים קלים על נושאים כבדים."

אינני יודע מי קורא וכמה קוראים יש לי במדור הזה, אך אני שמח שניתנה לי אכסנייה מכובדת, שבה רואים אור מחשבותיי-הגיגיי.

אני מודה מקרב-לב לעורכו ומייסדו של כתב-העת הזה, "חדשות בן עזר, מכתב עיתי לילי", שנוהג כלפַּי במידת הכנסת עורכים ראויה ומכובדת.

תודה לך, אהוד!

יהודה גור-אריה

* * *

הדסה  מור

לכאוב את האהבה

"אהבה וכאב" ב"תיאטרון העברי"

  זה למעלה מעשר שנים פועל על בימותינו תיאטרון פעיל ויצרני ויצירתי בשם התיאטרון העברי, שעד כה לא שמעתי את שמעו, עד שהוזמנתי לצפות בהצגה האחרונה שהועלתה לקראת השנה החדשה, על במת אולם  בית ציוני אמריקה בתל אביב.  

המחזה "אהבה וכאב", מבוסס על ספרה של הסופרת צרויה שלו "כאב"  שהומחז להצגה על ידי במאי ההצגה, גדי צדקה, שהוא גם  שחקן מרכזי בה.  בספר מתוארת  טראומה ריגשית  ופיזית שבאה בעיקבות תחושת כאב עזה, שתוקפת את  אם המשפחה הקטנה –  בעל, אישה,  סבתא  ובת מתבגרת, שגורמת למעין רעידת אדמה נפשית וריגשית בלב כל  בני המשפחה.

המחזאי-הבמאי שם את הדגש בהצגה על תחושת הבית. בית לדבריו, הוא לא רק  מחסה  בעל ארבע קירות  המגן מפני  פגעי הטבע, כי אם "מימוש  חיצוני של הוויה פנימית ריגשית בנפשנו."

לצורך הצגת הדילמה,  מהו בית,  אקדים את הסוף  להתחלה. בסוף  האישה מוותרת על אהבת נעוריה, גבר שנטש אותה בנעוריה,  אך לאחר פגישתם המחודשת,  כעבור עשרים שנה, הוא מציע לה נישואים בכריעת ברך. אך לאחר התלבטויות, האישה  מוותרת על אהבתה  ואושרה, כדי לחזור לביתה "הריגשי והנפשי", קרי: לבעלה לבתה ולאימה.

הפתרון הזה לא בהכרח מקובל ומחויב המציאות, ובחלל נותרת השאלה, אם אכן עדיף לאשה   ובעצם גם לגבר, להפנות עורף לאהבה גדולה ואושר עתידי שצפויים לו, על חשבון נטישת משפחתו, או שעדיף לדכא  ולוותר על האהבה והאושר כדי לשמור על "הבית" ולחזור לחיק המשפחה,  גם אם אין בה אושר.

כמובן שהפתרון טמון בנתונים של כל מקרה לגופו. בסיפור המוצג לפנינו מדובר באיריס,  מנהלת בית ספר, אותה מגלמת פנינה ברט, (שיחד עם גדי צדקה היא גם המנהלת האמנותית של התיאטרון), שחיה עם בן זוגה הנחמד והסימפטי, מיקי, השחקן נבו קמחי – ולהם בת מתבגרת ומתמרדת שעזבה את הבית לטובת התעסקות ביוגה עם גבר מוזר. הם מנהלים חיים נינוחים, כאשר אימה של איריס, סבתא חנה, באה מדי פעם לבקרם כשהיא מובלת על כיסא גלגלים. 

ומיהי הסבתא הזאת? מפתיע היה לגלות, שזוהי לא אחרת מאשר הזמרת הוותיקה מירי אלוני, שזוהי לה הופעתה הראשונה כשחקנית במה. וההפתעה היותר גדולה היא שמירי אלוני ממש גונבת לכולם את ההצגה. ביושבה על כיסא הגלגלים ובהיותה סובלת מדימנציה, היא יורה בצורה בוטה לכל הכיוונים ומעוררת גלי צחוק בקהל. תוך כדי דברי השפלה שהיא מכוונת  כלפי מיקי, היא מגלה שלאיריס היה בצעירותה אהוב נפש שעזב אותה והתחתן עם אחרת והיא אף נוקבת בשמו, שהוא גם רופא, כך שלא יחשוב שאיריס בכלל אוהבת אותו.

מיקי הנחמד כלל לא מתרגש מדבריה. אחרי הכול מה יש להתייחס לזקנה דימנטית, גם כשהיא מטיחה הרבה אמיתות  לא נעימות בפרצוף? אך כשיום אחד איריס מרגישה כאבים עזים בכל חלקי גופה ומתקשה לקום ממקומה, מיקי מכריח אותה לפנות לרופא מומחה לכאב ומוביל אותה למרפאתו של איתן, מי שהיה אהובה של איריס, בגילומו של גדי צדקה.

כאן המקום להחמיא למעצב התפאורה אלכסנדר ליטנסקי, סשה, שבעזרת מחיצות שקופות שמתניידות על הבמה, ניתן היה ליצור מהן את חזית בית המגורים היפה, ולאחר מכן  יוצרים מהמחיצות הללו  את המרפאה ולאחר מכן את חזית הכניסה לבית ספר לרגל קבלת פרס משרד החינוך. תפאורה יעילה וגם מתוחכמת ונאה. 

הפגישה במרפאה בין איריס לאיתן,  גבר גבוה ונאה, שניהם בגיל העמידה, מהווה את  נקודת השיא בהצגה. לפתע  נדלקת  שוב נורת האהבה אבל עכשו הכול שונה. הרופא בודק אותה אך לכל שאלותיו איפה כואב לה היא עונה בשלילה.  זהו.  יותר לא כואב לה.  איריס מסכימה להיפגש איתו שוב, והרופא מתנצל ומסביר לה שהיה חייב בשעתו לעזוב אותה כי היה חייב להתחתן עם האישה שהתחתן איתה,  אבל עכשו הוא פנוי והוא רוצה אותה ורוצה להתחתן איתה ואף  כורע ברך לפניה. אבל כאן התסריט פונה לעבר קידוש שלמות המשפחה. איריס דוחה את הצעת הנישואים וחוזרת לחיק המשפחה. למיקי בן זוגה, לבתה, לאימה.

האם זהו הפיאנד? בעיניי ממחיז ההצגה גדי צדקה, זהו הפתרון  הרצוי והמוסרי. לא צריך ללכת אחרי רחשי לב כי אם  בדרך המוסר. הבית הוא מעל הכול. זה נכון במקרה הספציפי הזה. כל אישה היתה חוזרת לבעל כמו מיקי. אבל איך צריך לנהוג  כשבן הזוג הוא אלים, או טיפש או חדל-אישים או סתם מאוס?

במבט כוללני, הנוסחה הזאת  אינה עובדת. ההבדל בין מוסר למוסרנות דק מאוד אך מהותי.  במוסרנות יש הרבה צביעות. בעוד שהבחירה  באושר אינה בלתי מוסרית.

בסך הכל הצגה נחמדה ואף מבדרת. משחק טוב, בעיקר משחקה של מירי אלוני, שהפגינה כישרון משחק משובב לב, ויש אך להצר על שלא נוצלה עד עכשו כשחקנית מוכשרת. אבל מוטב מאוחר מבכלל לא.

ציון לשבח והערכה מגיע לתיאטרון העברי, שרשום כ"עמותה  לטיפוח תרבות עברית", שכל הצגותיו  הן פרי יצירתם של  מחזאים סופרים ויוצרים עבריים. כל הכבוד.

הדסה מור

* * *

יוסי אחימאיר

התרופה לתחלואי החברה – קצת הדר

מתוך דברים שנשא יוסי אחימאיר, יו"ר מכון ז'בוטינסקי בישראל, בערב העיון שהוקדש לציון יום ז'בוטינסקי במערכת החינוך

מעטים יודעים, אבל בשבת חל יום ז'בוטינסקי במערכת החינוך. הכיצד? לפני 12 שנה חוקקה הכנסת את החוק לציון פועלו וזכרו של המנהיג הציוני, חוק שהוא כמעט העתקו של חוק דומה המוקדש להרצל, ועל פיו הוקמה מועצה ציבורית במשרד ראש הממשלה ונקבע כי מדי י"ב בטבת יקדישו בתי הספר שעה-שעתיים מזמן הלימודים ללימוד על האיש והמנהיג זאב ז'בוטינסקי, גם להתווכח על מורשתו.

אך טבעי היה שראשי מכון ז'בוטינסקי באותו זמן, שנת 2005 עמדו מאחורי החקיקה הברוכה ההיא, שאותה הובילו שני חברי-כנסת לשעבר: רוני בראון ומלי פולישוק. אירוע הוקרה חגיגי נערך לכבוד השניים במוזיאון ז'בוטינסקי.

12 שנה חלפו מאז, אבל לדאבון הלב החוק כמעט אינו מיושם, במיוחד בכל הנוגע לאותו סעיף המחייב בתי-הספר להקדיש שעה-שעתיים ביום זה לז'בוטינסקי. לכל היותר, מסתפקים במשרד החינוך באיזכורו של יום ז'בוטינסקי בחוזר המנכ"ל של משרד החינוך. רק בתי-ספר ספורים נענים לקריאה הלא-מחייבת.

התאריך הזה נקבע באופן שרירותי, כי ביום ההולדת של ז'בוטינסקי, י"ב בחשון, נרצח ראש ממשלת ישראל. ממועד של שמחה, נהפך היום – מזה 22 שנה – ליום של אבל.

מצד שני, אפשר להתברך בסיוע ממשלתי חסר תקדים לקידום מורשת ז'בוטינסקי בכמה מסלולים:

האחד – ממשלת ישראל קיבלה הצעת מחליטים, לפיה שישה משרדי ממשלה יממנו הקמת מרכז מבקרים גדול וראוי לשמו, לזכרו של ז'בוטינסקי, בסך של 14 מיליון שקל

השני – משרד ראש הממשלה מממן את המפעל המחקרי-ספרותי האדיר, של הוצאת מהדורה מדעית, חדשה, מאירת עיניים של כתבי ז'בוטינסקי – עד כה ראו אור שישה כרכים.

השלישי – משרד התרבות הגדיל את התמיכה לפעילותו השוטפת של מכון ז'בוטינסקי, לשנה היוצאת, 2017,  בכ-30 אחוז. מעולם לא היתה תמיכת משרד התרבות במכון ז'בוטינסקי גדולה כפי שנקבעה ממש בימים אלה, לקראת סוף השנה.

יש מי שמעניקים – ויבואו על הברכה והתודה ראש הממשלה ושריה, ובתוכם שרת התרבות והספורט – ויש מי שמבצעים. והגוף היחיד, האמון באמת ובתמים על שמירת מורשת ז'בוטינסקי, הפצתה והנגשתה לציבור הרחב, והוא עושה זאת בכל הכלים – הנושנים והמודרניים – זהו מכון ז'בוטינסקי בישראל.

לכאורה, אין סיבה שלא להיות מרוצים, מסופקים וטובי לבב. האמת שונה. למרות חוק ז'בוטינסקי, למרות מועצת ז'בוטינסקי, ולמרות כל המפעלים הגדולים המתבצעים בתקופה זו, בהקשר לראש בית"ר ולמורשתו, למרות ששמו של ז'בוטינסקי נזכר ומועלה בתקשורת העכשווית כמעט מדי יום ביומו, במאמרים, בפולמוסים, בביקורת או באהדה – יותר מכל מנהיג יהודי והוגה דעות ציוני אחר – אני מרשה לעצמי לומר באכזבה, כי מורשתו הברוכה, שבאה לידי ביטוי באין-ספור תחומים, מיושמת אך בחלקה הקטן. בוודאי לא בתחום החברתי, לא כפי שנראית כיום החברה הישראלית.

דומני שמעולם לא היתה החברה שלנו כה מקוטבת, כה מפוצלת, כה שסועה, עד כדי סיכון האחדות הלאומית ויכולת העמידה שלנו מול האיומים האמיתיים, אלה שנשקפים לנו מכל הגבולות, מכל אירגוני הטרור, מכל מדינות האיסלאם האנטישמיות.

הנושא הוא כואב ומדאיג. בשיח הציבורי נשברו כל השיאים ונפרצו כל הסכרים. לא רק ברשתות החברתיות וב"קירות" הפייסבוק, אלא גם מעל דוכן הכנסת, כפי שראינו בדיון-לא-דיון, בן 50 שעות, בכנסת, חלקו פרוע ממש, וגם בהפגנות ובראיונות. כך למשל, עיתונאית אחת מכנה את נשיא המדינה "חתיכת חצוף", מפגין אחד קורא לראש הממשלה "שקרן עלוב".

מה היה אומר על כל זה האיש שמיזער, או תימצת, לכדי מלה אחת את כל תורת הנימוסים, הכבוד לזולת, ההתנהגות בפרהסיא, ההתבטאות במתינות, ההופעה המסודרת – והמילה היא: הדר! או בשתי מילים: הדר בית"רי?

מילה שצופנת בחובה הכול. מילה שהיא ראי הפוך למה שקורה כיום בתוככי החברה שלנו, בשיח הציבורי הפרוע, נעדר המעצורים, מעל דפי העיתונות, במליאת הכנסת, בהתכנסויות פוליטיות, ברשתות החברתיות?

איפה הם אותם "בני מלכים" שעליהם חלם, בהתכוונו לכל אחד ואחד מאיתנו, לכל יחיד שהוא מלך? איפה אותו נוער שכדבריו – "אדיב בדבריו לזקן ולילד, טהור בכל הרהוריו, יפה בכל תנועותיו, שקט בזעם, מושיט יד עזרה לחלש, לגר ולאביון"?

אני בטוח שלא כל בני הנוער שלנו מתנהגים באופן פגום. ואולם עשייה חיובית של הנוער, ויש רבה כזאת בתחומים רבים, כמעט אינה מדווחת – לעומת אותם 68 בני 17-18 סרבני גיוס, שעשו כותרת ורעש, רק משום שהודיעו ברוב רהב ושחץ, כי לא יתגייסו לצה"ל.

ואולי לא בנוער האשם, אולי האלימות שפושה בקרבו, הצעקנות, האגואיזם, הנהנתנות אין-גבול, הזילזול ברשות הרבים, הדילדול בתחושת הכבוד הלאומי – מקורם בחינוך הפגום, בדוגמא השלילית שנשקפת אלי בני הנוער מן הטלוויזיה וממסך האייפון, שאליו הם דבוקים שעות על גבי שעות, מהדוגמא של המבוגרים, ובמיוחד אלה שמצפים מהם לשמש דוגמא – נבחרי הציבור?

ואולי גם מהשיח הקלוקל ומהשחיתות הזועקת מכל פינה?

החברה שלנו מתדרדרת והולכת, הסכנות מבפנים אינן נופלות בחומרתן מהאיומים מבחוץ. אבל יש לנו מצפן – וזוהי תורת ההדר של ראש בית"ר, הרעיון הנפלא בפשטותו, שתוקפו וחיוניותו לישראל שעל סף שנת 2018, אין ערוך לחשיבותם. רק בדרך ההדר האישי והלאומי נמנע את המשך ההתפוררות והשסע בחברתנו.

על כך בעיקר חייב משרד החינוך לשים דגש מיוחד, בשנת ה-70 לעצמאות ישראל, שמתחילה בעוד כמה ימים. הזמן קצר – המלאכה החינוכית רבה!

יוסי אחימאיר

* * *

קבלת השבת בצוותא

תוקדש למשורר אשר רייך, במלאת לו 80 שנה 
אשר רייך – משורר עברי, עורך, פרוזאיקון ומתרגם. 
זוכה פרס אקו"ם לשירה לשנת 2010 
משתתפים: דן מירון, יהודית רותם, עדינה מור חיים, רות קרטון בלום, חיים באר,
רפי וייכרט, חיים נגיד, אלישבע רייך, מירון איזקסון
שירה: חני דינור, נתן סלור
מנהל מוסיקלי: רמי הראל 
מנחה: ליאת רגב
עורכת ומפיקה: נילי שחור

יום שישי 12/1 בשעה 1030

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שח בקופות טל.

03-6950156 ובאתר צוותא

* * *

ירושלים

מאת: זאב בן-יוסף

בעקבות השיר "ירושלים" מאת ויליאם בלייק, 1808

הלחן – הוברט פרי 1916

עַל הַרָרַיִיך עִיר דָוִד

הָיָה עוֹלֶה הָמוֹן רָגְלִית

וְגָם כֹּהֵן גָדוֹל הֵעִיד

עַל עָם מִשָחָר בְּרֵאשִית.

קוֹרֶנֶת אוֹר קְדוּשָה דוֹמֵם

זְהַב שְקִיעָה וְאוֹר זְרִיחָה

וְשוּב נִבְנֵית יְרוּשָלֵם

הָעִיר שֶכֹּל כּוּלָה בְּרָכָה.

תְנוּ בְּיָדִי זְהַב קֶשֶת עוֹג!

תְנוּ בְּיָדִי חִיצֵי תְּשוּקָה.1

תְּנוּ לִי חָנִית, הוֹ עָב – הִימוֹג!

תְּנוּ לִי מִרְכֶּבֶת אֵש דְלוּקָה!

נָפְשִי לֹא תֵרֵף מִלְחָמְתָה

וְלֹא תִּידוֹם בַּיָד חָרְבִּי

עַד תִּיבָּנֶה בִּשְלֵמוּתָה

יְרוּשָלַיִם זוֹ שֶלִי.

ירושלים הרוחנית של ויליאם בלייק הבריטי

וירושלים האמיתית של זאב בן-יוסף הירושלמי

האנטישמיות הגוברת בעולם לובשת פנים שונות ומשונות. פן אחד שלה מהווים הניסיונות לעוות ולטשטש את הקשר בין העם היהודי לירושלים בפרט ולארץ ישראל בכלל. בראש אלה הפועלים לכך עומדים בדרך כלל אנשי רוח ודת מוסלמים ונוצרים המנסים ליצור רושם שירושלים וארץ ישראל הם יותר עניין רוחני מיסטי, ערפילי ורוחני טהור, המתאים לכל מקום ולכל זמן, בעודם ממעיטים את החשיבות של עצם הממשות הפיזית והמִמצאים הארכיאולוגיים המבטאים ומוכיחים את הקשר בין עם ישראל לבין בירתו וארצו.

הניסיונות האנטישמיים הללו אינם עניין חדש. שורשיהם נעוצים עוד במאה הרביעית והחמישית לספירה, כאשר הנצרות התחזקה באיטליה בפרט ובאירופה בכלל, ודובריה עשו ככל יכולתם כדי להמעיט בערכה של היהדות ו"הברית הישנה" (התורה והתנ"ך), בעודם מדגישים את עקרונות "הברית החדשה" שכתבו יורשיו של ישו, ה"שליחים".

אחד האמצעים להפיכת ירושלים וארץ ישראל לנחלת הנצרות והאיסלאם והפקעתן מהיהדות, היה תיאור ירושלים כעניין רוחני טהור. אנשי רוח ודת, כמו גם יוצרים בתחומים שונים, הציגו את ירושלים בפרט וארץ ישראל בכלל כמהות ערטילאית מיסטית, דבר שאיפשר לנתקם ממקומם הפיזי ולהופכם ליישות רוחנית היכולה להתאים לכל מקום בעולם.

אומנם גם היהדות מכירה בפן הרוחני של ירושלים כשהעניקה לה את המשמעות הערטילאית בדמות "ירושלים של מעלה", אך זאת יחד עם קשר בל יינתק של ירושלים הממשית-הגשמית – "ירושלם של מטה". זאת, בניגוד גמור לטשטוש ואף העלמה של ירושלים של מטה והצבתה כירושלים של מעלה בלבד.

כך, למשל, האמן והמשורר הבריטי וויליאם בלייק (1757-1827), אשר אוסף השירים הראשונים שלו Poetical Sketches יצא לאור בשנת 1783. ספריו התבלטו כיצירות אמנות ייחודיות והיוו פריצת דרך רדיקלית בזמנן, בזכות השיח הפואטי והפילוסופי המאפיין אותם. בלייק כתב בין השאר את השיר הקצר "ירושלים", שיצא לאור לראשונה בשנת 1808, ולאחר שהולחן על ידי המלחין האנגלי הוברט פרי בשנת 1916 – הפך למזמור ולהִמנון פופולארי באנגליה בפרט ובכל המדינות דוברות אנגלית בכלל. שרים אותו בין השאר בטקסים בכנסיות ולאחרונה שרו אותו בטקס החתונה של הנסיך וויליאם ואשתו קייט.

השיר "ירושלים" מהווה למעשה תמצית של ההקדמה לאחד מ"הספרים הנבואיים", מילטון, סידרת עבודות פואטיות קשות ומעורפלות שכתב בלייק. בשיר זה לובשת ירושלים הווייה סִמלית הממוקמת רוחנית באנגליה, כאשר עצם הופעתה של ירושלים בשיר קשורה רק לישו הנוצרי שנצלב בה, שעל פי המשורר – רוחו ועקבותיו מורגשים באנגליה של זמנו. כך, למעשה, הצליח המשורר האנגלי להעתיק את ירושלים לארצו שלו.

הגירסה העברית שלי חוזרת אל ירושלים המקורית, הפיזית, הנטועה באדמת ארץ ישראל. בהיותי מודע לאמור לעיל בעניין האנטישמיות המנסה להפוך את ירושלים לעניין רוחני ערטילאי בלבד המנותק מההקשר הממשי, הרשיתי לעצמי להעניק לשיר גירסה עברית, כדי להתאים את השיר לזמננו ולהדגיש את קיומה של ירושלים האמיתית הממשית, בה אני מתגורר. הגירסה העברית שלי נועדה לבטא את הקשר היהודי המיוחד של העם היהודי לבירתו הנמשך ללא הרף מזה שלושת אלפים שנה.

ירושלים / מאת ויליאם בלייק

(תרגום חופשי-מילולי, מאת זאב בן-יוסף)

והאם רגליים אלה בעת העתיקה

פסעו על ההרים הירוקים של אנגליה?

והאם שֶׂה האלוהים הקדוש

נראה בכרי הדשא הנעימים של אנגליה?

והאם הארשת האלוהית

הזהירה שוב על הגבעות המעוננות שלנו?

והאם ירושלים נבנתה כאן

בין הטחנות האפלות השׂטניות הללו?

הבו לי קשת של זהב בוער!

הבו לי את חיצי תשוקתי!

הבו לי את חניתי! הוֹ, עננים – התפזרו!

הבו לי את מרכבת האש שלי!

לא אחדל מזו מלחמת נפש,

ולא תשקוט החרב בידי,

עד שנבנה את ירושלים

בארץ הירוקה והנעימה של אנגליה.

להלן המקור באנגלית:

JERUSALEM (from 'Milton')

by: William Blake (1757-1827)

And did those feet in ancient time

Walk upon England's mountains green?

And was the holy Lamb of God

On England's pleasant pastures seen?

And did the Countenance Divine

Shine forth upon our clouded hills?

And was Jerusalem builded here

Among these dark Satanic Mills?

Bring me my bow of burning gold!

Bring me my arrows of desire!

Bring me my spear! O clouds, unfold!

Bring me my chariot of fire!

I will not cease from mental fight,

Nor shall my sword sleep in my hand,

Till we have built Jerusalem

In England's green and pleasant land.

* * *

אוריה באר

העשירי למניין

צעדנו לאיטנו ברחוב הצר בשכונה החרדית בירושלים. משני צידנו היו כמה בתי כנסת קטנים של עדות ישראל השונות. בן לוויתי, קרוב משפחה רחוק, היה נתון להרהורים. הוא היה רציני, מאופק, שקוע בשרעפיו, ולא נטה להחליף עימי דברים. הוא הגיע לישראל מצרפת שבוע ימים קודם לכן, והציע בנימוס שאתלווה אליו לסיור בשכונותיה של העיר, ולאחר מכן להמשיך עימו לכותל לתפילה קצרה ולאמירת קדיש על אביו זיכרונו לברכה. נעניתי מיד בחפץ לב, וכך בילינו שעות ארוכות בעיר הבירה.

היינו קרובים לקצה הרחוב, כאשר יצא מאחד מבתי הכנסת הקטנים, קשיש עבדקן, נמוך קומה, שלראשו כיפה שחורה גדולה. הוא אחז בדש מעילו של סמי, קרוב  משפחתי, ומשכו קלות.

"אתם יהודים נכון?" שאל בעיניים בורקות.

"אמנם כן," השבתי, מביע פליאה על עצם השאלה.

"מצוין," החזיר בהתלהבות. "אז תעשו לנו טובה. חסר לנו יהודי למניין. עשירי. בואו בבקשה. הצטרפו אלינו. עשו מצווה."

הבטנו בו בהיסוס. זמננו היה מוגבל. היום היה עמוס בביקורים שונים וכבר דחסנו לתוכו יותר משהתכוונו מלכתחילה.

"אבל," ניסיתי למחות רפות. אנחנו בדרך לכותל. עסוקים מעל הראש באמת..."

"אין דבר," קטע העבדקן הקשיש את דבריי בהתעוררות. "רק חצי שעה. אני מאוד מבקש. יש כאן מתפלל אחד שאביו נפטר לפני שבוע. הוא חייב להגיד 'קדיש'. זאת מצווה. באמת. מצווה גדולה."

נענינו לבקשה כמעט בחוסר רצון, ונכנסנו לחדר תפילה קטנטן, מעין שטיבל ביתי, בו ציפו לנו כבר בכיליון עיניים כשמונה קשישים, שקיבלו את פנינו בשמחה גלוייה.

"ברוכים הבאים, יהודים. ברוכים הבאים," קראו בשמחה. "יישר כוחכם. באמת תודה."

ואולם ממש לפני הכניסה, שמתי לב שפניו של סמי היו זועפות ולא מאירות פנים כלל.

"אני שונא להיות עשירי למניין," הפטיר חרש בצרפתית. "שונא, ממש שונא..."

עמדנו זה ליד זה והתפללנו זמן מה. אני בכוונה רבה, והוא בחוסר רצון. כמי שכפאו שד. האבל אמר 'קדיש' בהטעמה רבה, ואנו לחצנו ידיים בחטף ויצאנו מבית הכנסת, כשביטויי התודה מלווים אותנו עד למאחורי דלת הכניסה.

לא ניסיתי לחקור במופלא ממני. לא הצקתי לסמי, מדוע הסכים, רק בעל כורחו, להיות העשירי למניין. ציפיתי שיסביר לי זאת מרצונו החופשי. ואמנם, יומיים לאחר מכן, אחרי ביקור בהר הזיתים, כשחזרנו למלוננו, הזמין אותי קרובי לשתות עימו קפה ולמעין שיחת נפש.

"אני חייב לך הסבר על ההתנהגות שלי בבית הכנסת לפני יומיים," פתח באנחה. "טוב, לא אשתמט מכך. תראה, זה סיפור עצוב מימי ילדותי, אבל אנסה לקצר אותו. אני נושא אותי איתי כבר עשרות שנים. אתה זוכר את אבי ז"ל?"

"כן," נענעתי בראשי. "זוכר היטב. הלא ביקרתי אתכם לפני שנים רבות, כשהייתי סטודנט, בנסיעתי הראשונה לחו"ל."

לנגד עיניי עלתה דמותו של יהודי קטן קומה, חובש כיפה, בעל עיניים נוקבות וחזות תקיפה.

"טוב, אם כן, נתחיל בו," אמר בהתעוררות. "שהרי עיקר סיפורי נוגע אליו. ובכן, אבא הגיע לצרפת מפלשתינה בסוף שנות העשרים, כדי לרפא את עיניו החולות. באותם ימים רחוקים לא ידעו כאן לרפא את הטרכומה, והחולים נשלחו בעיקר לצרפת, בה נמצאו רופאים שידעו איך לרפא את מחלת העיניים הארורה. אלא שהטיפול לא עלה יפה, ואבא נאלץ להישאר בצרפת שנים רבות. בינתיים למד חזנות, כדי להתפרנס, והשתקע בפריז הגדולה. לאבא היה קול יפה וחזק. הוא היה טנור של ממש ומביני דבר ניבאו לו גדולות. עד מהרה נבחר לשיר בבתי הכנסת הגדולים בצרפת: בפריז, שטרסבורג, מרסיי, ובעצם בכל רחבי אירופה. הוא הרוויח יפה ועתידו כחזן וכזמר אופרה במרוצת השנים נראה מבטיח.

"הכל התהפך לאחר פלישת הנאצים לצרפת, בתחילת מלחמת העולם השנייה, משטר וישי וחקיקת החוקים המפלים נגד היהודים. כאשר התגברו הרדיפות, והיתה סכנה שהוריי ואחי הבכור, שכבר נולד, יישלחו למחנות ההשמדה, ברחה המשפחה לנורמנדי, ושם, תמורת כסף רב, נתן להם איכר צרפתי מחסה במרתף טחוב שבביתו. במרתף זה בילו בני המשפחה, לרבות אחותי ביאטריס, שכבר נולדה, שלוש שנים איומות. בחורף שררה רטיבות רבה בחדרון הטחוב ובקיץ חום בלתי נסבל. כל בני המשפחה לקו במחלות גרון וריאה, ובקושי שרדו.

בנות הברית פלשו לנורמנדי ביוני 1944, ואחרי כחודש שוחרר כל האזור. אימא, אבא, וביאטריס אחותי יצאו כל עוד נפשם בם מהמרתף האיום.

הם נותרו אמנם בחיים, אבל מוכים, שבורים והרוסים. ממש שברי אדם. אמא לקתה בדלקת פרקים ממנה לא נרפאה עד מותה. אחותי חלתה במחלת עצמות שעיוותה את גבה. ואבא, כן, אבא, עמוד התווך של המשפחה, לקה במחלת גרון קשה שממנה לא החלים. מקול הטנור הנהדר שהיה לו, לפני המלחמה, נותר קול דקיק, מעורר רחמים. אבא לא היה יכול להרים את קולו. חלומו לחזור ולהיות חזן גדול אבד לעולם.

אני נולדתי שנתיים אחרי המלחמה, לאחר שהוריי ניסו לאסוף את השברים ולחזור לחיים חדשים. אלא שהדבר לא עלה בידי אבא. הוא לא היה יכול לחזור ולהיות חזן מוכר כמקודם. בתי הכנסת הגדולים בכל רחבי צרפת ובנלוכס, דחו אותו באדיבות, אך בתקיפות.

"מצטערים מאוד. כן, אנחנו מבינים," אמרו לו ראשי הקהילה בכל עיר שאליה פנה, לאחר שבחנו אותו ושמעו את קולו הפועה. "אין לנו מקום בשבילך. אולי תפנה לקהילה אחרת?"

בלית ברירה, וכשבעיות פרנסה בוערות ניצבות בפניו, פנה אבא לקהילות קטנות ולבתי כנסת פחות נחשבים. וכך נדדה המשפחה, מעיר קטנה אחת לעיירה אחרת, במשך כמעט שלוש שנים. לאחר לידתי, הפכה בעיית הפרנסה להיות חריפה יותר. לבסוף נאלץ אבא לקבל משרת ראש קהילה בעיירת כורים קטנה בגבול צרפת-לוכסמבורג, שם התרכזו אחרי המלחמה כמאה יהודים."

פניו של סמי האפירו. הוא כבש פניו בספל הקפה המהביל, ונראה היה שזיכרון אותם ימים אינו קל עבורו. לבסוף אזר אומץ והמשיך:

"כן, כאן מתחיל בעצם הסיפור, וסלח לי על ההקדמה הארוכה. אבל היא היתה הכרחית. אם כן, שמע. יהודי הקהילה הזעירה היו רובם ככולם ניצולי שואה. חלקם משארית הפליטה של אושוויץ. והאחרים, כאלה שנחלצו בשן ועין ממוראות משטר וישי הפרו-נאצי וממסע הרדיפות שניהלו נגדם משתפי הפעולה. הם רצו חיים חדשים, היו להוטים אחרי כסף ומנעמי החיים וכמעט לא שעו לדת. הם היו ציניים, מרירים ועוקצניים כלפי אבא, וטענו שאלוהים בגד בהם, ולא הציל אותם בעת צרה. הם מיעטו לבוא לבית הכנסת, כמעט ולא השתתפו בתפילות, ונוכחותם בטקסים שאבא יזם בכוונה רבה, הייתה אפסית.

"אבא היה בטל מאונס כמעט כל ימות השבוע. הדבר העלה את חמתו. הוא היה נלהב למלא את תפקידו. אולי נלהב מדי. בתחילה רצה שתהיינה תפילות ושיהיה מניין בכל יום. אחר כך ויתר והסכים לתפילת ערב שבת ולתפילות בשבת בבוקר בבית הכנסת. אלא שאיש מיהודי העיירה לא טרח לבוא. אבא נאלץ להמשיך בוויתוריו. הוא דרש שמעתה יבואו לתפילות בחגי ישראל. אך מעשה שטן, שוב נאלץ לוותר בבושת פנים, כי לא היה מניין לרפואה.

"אבא נמלא זעם עצור: 'עד כאן,' הפטיר בזעם. 'יותר לא אוותר ויהי מה. תפילות ראש השנה ויום הכיפורים, ייערכו  בבית הכנסת. אפילו אצטרך להוציא בכוח את יהודי המקום רודפי הבצע מהחנויות שלהם. כן, ממש כך. הם חייבים לכבד את הימים הקדושים לכל יהודי באשר הוא. אני אלחם בהם. כן, אני בכוחי הדל.'

"לאבא היתה רשימה של כתריסר יהודים שעליהם השליך את יהבו. הם היו בבחינת הגרעין הקשה שלו, אף שגם עליהם אי אפשר היה לסמוך במאת האחוזים. גם הם איכזבו אותו לא פעם. אחד מהתריסר היה אמיל רוזנהיים, יהודי קטן קומה, ניצול שואה, שאיבד את כל משפחתו באושוויץ. אחרי המלחמה נשא אישה, הוליד שני ילדים קטנים, והיה מלא תשוקה לעשות כסף, להרוויח הרבה בעסקים ולהצליח. היה לו כל-בו בינוני במרכז העיירה, והוא עשה ככל יכולתו, כדי למצוא חן בעיני הכורים המחוספסים, תושבי המקום.

"אמיל רוזנהיים היה אדם מורכב. מחד גיסא, ראה עצמו כידידו הגדול של אבא ומי שמאמין בתורה ושומר מצוות, ונענה לבקשות להשלים מניין, כשיש צורך בכך. מאידך גיסא, היה חמדן, רודף בצע, ומי שמוכן להרוג עצמו עבור פרוטה ואפילו צל צילה של עסקה מזדמנת. וכך קרה, לא פעם, כשחגים יהודיים חלו בימי חג נוצריים או ימים טובים, שבהם היו הכורים מקבלים משכורת ופושטים על בתי הכל-בו והחנויות וקונים מכל הבא ליד. או אז, קרה לא פעם, שאמיל, החביב לכאורה, היה מתחמק מהבטחותיו לאבא, לא עומד בניסיון, נשאר בבית המסחר שלו ומתעלם מחובתו לבוא לבית הכנסת כפי שהתחייב חגיגית. אבא ראה זאת בעין רעה, כהתנהגות לא מכובדת ופגיעה אישית בו.

"טוב, אז זה היה בתחילת שנות השישים. הייתי אז ילד כבן אחת עשרה. חלפו עשרות שנים, אבל אירוע זה זכור לי כאילו היה אתמול. ערב יום הכיפורים הגיע ואבא, כבכל שנה בתקופה זו, היה נרגש ומתוח. הוא עשה את כל ההכנות שתפילות היום הקדוש יעברו בהצלחה. עם זאת, חשש מפני הבאות. שכן יום הכיפורים חל ביום שבו חל חג נוצרי קתולי. לא, איני זוכר איזה. זה תמיד היה מתכון בטוח לצרות. אבא וידא מראש שיהיה לו מניין, ושאף אחד לא 'יסדר' אותו. תריסר הקבועים שלו, פחות או יותר, נשבעו בנקיטת חפץ שיופיעו עם טליתות ומחזורים. הכל כנדרש.

"בשעה חמש אחרי הצהריים, כפי שקבע מראש, פתח אבא את שערי בית הכנסת. אני באתי עימו, אחותי ואימי, וכן עוד קבוצת יהודים קטנה. ואולם בעוד אימי ואחותי עושות דרכן לעזרת הנשים, התברר לנו לחרדתנו, ששוב חסר עשירי למניין. אבא הביט כה וכה בפליאה:     

"'איפה מסייה רוזנהיים?' המהם בזעף כשהוא אוחז בעווית את שולי טליתו הגדולה. 'איפה הוא? האדם הזה ישגע אותי. חוץ מכסף ועסקים, אין לו כלום בראש. לא כלום. ואני רוצה להתפלל את תפילת "כל נדרי" הקדושה. אז איפה הוא?'"

"אבא הביט בי בעיניו הקשות והחודרות, כאילו אני הייתי האחראי למחדל, הרים ידו וציווה עלי:

"'מהר. רוץ לחנות של הברנש הזה. תוציא אותו מהכל-בו הארור. אל תעזוב אותו. תיצמד אליו. הוא מוכרח לבוא, שמעת?'

"בפנים נפולות, ובחוסר חשק מוחלט, כאילו אני הוא החוטא ולא מסייה אמיל רוזנהיים, פניתי  ללא חמדה לכל-בו הסואן, ששכן כשלושה רחובות מבית הכנסת. היה זה יום אפור ולא נעים. רוח קרה נשבה, וזרזיפי גשם ירדו כל הזמן והרטיבו כל מי שיצא מפתח ביתו. אך מה כל אלה לעומת רצונו העז של אבא לקיים כהלכתה את מצוות קריאת 'כל נדרי'.

"כשהגעתי למקום, היה מסייה רוזנהיים מוקף בקהל קונים גדול, שבחנו ובדקו בדקדקנות את כלי הבית החדשים, שהגיעו בבוקרו של אותו יום מאחד המפעלים שליד פריז. אמיל רוזנהיים, שהבחין בי מרחוק, הבין אל נכון את מטרת בואי. הוא הביט בי באיבה גלוייה.

"'אבא דורש שתבוא מיד לבית הכנסת. היום תפילת "כל נדרי". בלעדיך אין מניין. אז אבא דורש!'...

"מסייה רוזנהיים הביט בי ועיווה את פניו. 'דורש?' שאל. עיניו הקטנות כמו דקרו אותי בסכינים.

"'לא דורש,' תיקנתי, כמי שחש בטעותו. 'אבל מבקש מאוד...'

"הוא רצה להשיב לי תשובה חצופה, אך נמלך בדעתו וחזר בו. הוא עיקם את פרצופו, השתעל ארוכות והשיב: 'בסדר, אני בא. רק תגיד לאבא שלך שאני חולה. מצונן מאוד. באתי לכל-בו רק לשעה קלה. לא יותר. אני חושש ללכת בגשם הזה. אבל...'

"לשמע חילופי הדברים בינינו, נחפזה אשתו תרז מהקופה והתייצבה מולי בעיניים רושפות: 'שמע ילד, תגיד לאבא שלך שיעזוב אותנו,' כמעט הסתערה עלי. 'אמיל מצונן. כן, חולה. אתה לא רואה? הוא משתעל. לא יוכל להיות זמן רב בבית הכנסת של אבא שלך שבכלל לא מוסק. אין בו חימום כמו שצריך. וחוץ מזה, מספיק עם התפילות האלה. למי הן מועילות? ואלוהים של אבא, מה הוא עשה בשבילנו בזמן השואה? אה?'

"עמדתי מושפל ונעלב ולא אמרתי דבר, אך מסייה רוזנהיים חש לעזרתי. הוא הניף ידו כנגד אשתו. 'די תרז,' פסק. 'עזבי את הילד. אבא שלו שלח אותו. מה הוא אשם? והוא צודק. הערב "כל נדרי".  אז אני מיד בא. מחר, אשאר בבית. לא אצא מהמיטה.'

"הוא התעטף במעילו הכבד, חבש את כובע הלבד, כרך צעיף לצווארו, ובלא להוסיף מילה נוספת, פסע לכיוון בית הכנסת הסמוך. אני צעדתי לצידו, פוקח עין, כמו חושש שבכל רגע יגבר עליו יצרו והוא יפנה לרחוב צדדי ויעלם ממני. אולם מסייה רוזנהיים עמד בדיבורו. הוא הלך בצעדים מדודים, נכנס לבית הכנסת, נישק את המזוזה ותפש את מקומו הקבוע, סמוך לאבא, שעיניו הזועמות סיפרו הכל.

"אבא פתח בתפילת 'כל נדרי' בקולו הדק, שתלאות השואה עשו בו שמות. הקהל הקטן החרה החזיק אחריו. גם מסייה רוזנהיים התאמץ לשיר, אך מפעם לפעם השתעל ארוכות ורקק לתוך מטפחתו. כשנסתיימה התפילה פנו קומץ הנוכחים לאבא. הוא לחץ בחום את ידו של כל אחד מהיהודים, אך בהגיע תורו של אמיל רוזנהיים, קפאו פניו. הוא לחץ את ידו כמו לצאת ידי חובה, ואפילו לא איחל לו גמר חתימה טובה  כנהוג. מסייה רוזנהיים, הביט בו נזוף. הוא השתעל ארוכות, ויתר על השיחה הקלה שנהג לשוחח עם אבא ופנה לעבר היציאה. הבטתי בו בחשש כבד. פניו היו סמוקות, עיניו הקטנות כמו בלטו מחוריהן והוא השתעל שוב ושוב. לא היה, לי הקטן, צל צילו של ספק: מסייה רוזנהיים לקה בהצטננות קשה. הוא חולה. חולה מאוד. אחד המתפללים הקשישים, אחז בו וליווה אותו לביתו."

קולו של סמי מיודעי רעד. הוא שיחק בעצבנות בכוס המשקה שבידו, כחכח בגרונו, ומן הסתם, שקל אם כדאי יהיה לסיים את הסיפור. לבסוף התעשת, הביט בי בפנים מיוסרות, כאילו גמר אומר שאין ברירה.

"כן," המשיך, "הסוף היה רע. כך אתה גם יכול להניח. למחרת היום לקה אמיל רוזנהיים בדלקת ריאות קשה, מלווה בדלקת גרון ובסיבוכים אחרים. טובי הרופאים הצרפתיים הובאו למיטת חוליו. אשתו הזעיקה מומחה למחלות ריאה משטרסבורג. מאום לא עזר. אחרי כשבועיים החזיר אמיל רוזנהיים את נשמתו לבוראו.

"אבא, בתוקף תפקידו, ערך את ההלווייה, מרובת המשתתפים. הפעם, למרבה האירוניה, לא היה חסר מניין. אלא שהמתח היה באוויר, ואפשר היה לחתוך אותו בסכין. אשתו של רוזנהיים ובניו, דקרו את אבא בעיניהם וכמו אמרו: אתה הרגת את אבא! אתה והמניין שלך בערב 'כל נדרי'. אילמלא יצא בגשם וברוח לבית הכנסת המזופת שלך, לא היה מצטנן בצורה כה קשה. כן, אתה החזן שמזמר עתה 'קדיש'. אתה גרמת למותו. אין שום ספק בכך.

"אבא נשא בדומיה מעוררת כבוד את המבטים הקשים ואת הדברים החמורים שהושמעו מאחורי גבו. הוא לא השיב למקטרגים וגמר אומר להמשיך בתפקידו כמקודם. מותו של הסוחר הקטן היה עבורו  בגדר קורבן ראוי לתפילת 'כל נדרי' הקדושה.

"אחרי ההלווייה חל פיחות חמור במעמדו של אבא בקהילה הקטנה. יהודי המקום נטרו לו איבה על מותו של אמיל. הם הדירו לחלוטין את רגליהם מבית הכנסת, נמנעו מלברך אותו לשלום ברחוב, וכמו נידו אותו. הם קבלו עליו בפני הרב הראשי של יהודי צרפת בפריז. הלה הזמין אותו לשיחה  ונזף בו בעדינות על החומרה בה נהג. כפסע היה בין הדחה ממשרתו הדלה, שסיפקה לנו פת לחם וקורת גג לראשנו. מצב זה נמשך תקופה ארוכה. ילדי היהודים לא דיברו איתי בבית הספר מטוב ועד רע. גם אחותי זכתה ליחס דומה, ולא פעם שמענו אמירות לא נעימות בנוסח: 'נו, מתי כבר נשתחרר מעולו של הטרחן הקשיש הזה?'

"הישועה באה אחרי כשנה, דומני, ובאורח בלתי צפוי. בעקבות מלחמת אלג'יריה והסתבכותה של צרפת שם, התלקטו ובאו לאזור בפרט, ולעיירה במיוחד, כמה מאות משפחות של יהודים מצפון אפריקה, רובם ככולם היו שומרי מסורת ומבקרים קבועים בבית הכנסת. בבת אחת, כמו במטה קסם, נוספו לעיירה כמאתיים יהודים. הם גדשו את בית הכנסת כל ימות השבוע, לא כל שכן בשבתות ובימי חג ומועד. אבא ניצל. מעמדו שב אליו. גם אני נשמתי לרווחה. שוב לא הייתי חייב לרוץ בימים הנוראים ולמצוא את 'העשירי למנין'. לאבא היה שפע של עבודה. הוא הכין ילדים לבר מצווה, ערך בריתות, טקסי נישואין ולוויות. לא היה קץ לאושרו. פניו קרנו וכעין נהרה זרחה על פניו הקמוטים.

"כל ימיו היכה אבא על חטא בשל החומרה שנהג עם אמיל רוזנהיים. 'הוא היה יהודי טוב,' נהג לומר. 'אולי דקדקתי עימו יתר על המידה. אבל היתה לי כוונה טובה. אלוהים הטוב בשמיים ישפוט בינינו."

ואשר לי. ובכן, גם שנים ארוכות לאחר מכן, היתה דמותו של אמיל, לנגד עיניי. כן, אמיל המשתעל, הגונח, שיורק רוק מהול בדם לתוך הממחטה שלו. מאז אני שונא להיות משלים מניין עשירי, שבהיעדרו לא תיתכן תפילה בציבור בישראל.

סמי הניח את כוסית היין על השולחן ונאנח.

"כן ידידי הטוב," שב ואמר. "אבוא בשמחה לכל תפילה בציבור. אבל לא לשם השלמת מניין,"

הוא חייך חיוך עצוב והתעטף בשתיקה ארוכה.

אוריה באר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

ה. מעשה בשדיים המגיעים עד הברכיים

כאשר חגי חזר לביתו,  סיפרתי לו על המקלחת שעשיתי ועל השכן שלו מלמטה שבא לבקר אותי . חגי  תפס את ראשו ואמר: "הנודניק הזה! מאה פעמים אמרתי לו  שבעל הבית הוא שצריך לתקן את המקלחת. מה הוא רוצה ממני? " 

ניסיתי להרגיע אותו והצלחתי רק אחרי שהעברתי את הנושא אל אוסף התקליטים שלו. 

עיקר גאוותו של חגי היתה בפטפון החשמלי שלו שניצב על ארון נמוך שכולו מדפים ועליהם דחוקים תקליטים ארוכי נגן. התקליטים כללו את מבחר הזמרים העולמיים ששרו בעיקר קטעי אופרות, וביניהם גיליתי  גם כמה תקליטי חזנות. כשהבעתי את תמיהתי, סיפר לי שיש לו משרה חלקית של חזן, ובשבתות וחגים הוא פוצח בתפילות בבית הכנסת המקומי. לא לחינם אביו  לקח אותו ואת אחיו איציק בילדותם לבית הכנסת של נחלת יצחק, שבו השתתף כנער מקהלה בתקופת החגים. 

חגי שאל אותי מה אני רוצה לראות בניו-יורק ואני הודיתי שאין לי מושג, אבל שמעתי שישראלי אחד פתח מסעדה  הנקראת "כסית", על שם המסעדה המפורסמת ברחוב דיזנגוף, ומסקרן אותי לראות אותה, כי לזאת שבתל אביב לא העזתי להתקרב.

חגי החמיא לי על בחירתי המקורית ושנינו יצאנו אל תחנת הרכבת הקרובה.

היתה זו הפעם הראשונה שנסעתי ברכבת תחתית. בדרך נתן לי הרצאה  על שלושת  חברות הרכבות המרשתות את כל ניו-יורק מתחת לאדמה והבטיח לי שמהר מאד אלמד להכיר את יעילותן ואיך להגיע בעזרתן לכל מקום. ירדנו במדרגות נעות למעמקי האדמה ושם הוא הצביע על מפת הרכבות המצוירת על הקיר. הוא הסביר לי איפה אנחנו ובאיזו תחנה נרד מהרכבת כדי לעבור לרכבת אחרת, שתוביל אותנו ל"כסית".

לפני שעלינו במדרגות הנעות  בחזרה לרחוב, שלף מאחד המדפים דף צבעוני שעליו מפת הרכבות ונתן לי. דף זה שימש אותי אחר כך בכל ימי בניו-יורק ובזכותו הייתי מגיע לכל מקום בלי בעיות.

ה"כסית" האמריקנית לא השיקה לרחוב, כמו זו התל אביבית.  היא היתה בקומה שנייה וכדי להגיע אליה היה צריך לעלות במדרגות שנשחקו במשך מאה השנים האחרונות. המקום היה כנראה פעם דירת ארבעה חדרים, שקירותיה הפנימיים נהרסו לצורך הפיכת המקום למסעדה. מטעמי חיסכון  את המטבח והשירותים המקוריים השאירו כמות שהם וזאת הסיבה שיותר מפעם אחת לא נכנסתי אליהם. השולחנות היו בגדלים שונים מכוסים במפות שעוונית מצוירת. ממראה הכיסאות, שהיו בכל מיני סיגנונות ניתן היה להבין שנקנו בכמה חנויות יד שנייה, אבל זה לא הפריע לאף אחד. המסעדה היתה מאוכלסת בעיקר בצעירים ואני שמחתי לשמוע את השפה העברית בוקעת מכל עבר.

חגי הבחין בצעירונת שמנמנה עם פנים יפות  שישבה לבדה ליד שולחן פינתי ושאל אם אפשר להצטרף. היא זכרה אותו מפעם קודמת שביקר במקום והזמינה את שנינו בשמחה. שמה היה תחיה ובמקורה ילידת פתח תקווה. היא באה לארה"ב אל אחותה שהתחתנה עם יהודי אמריקני וגרה איתו בניו-יורק. לפני כחצי שנה נולדה להם  בת, ואחותה הזמינה אותה שתעזור לה לטפל בקטנה, ואולי תצליח גם היא למצוא חתן אמריקני.

שאלתי אותה אם היא במקרה מכירה את זהבה מפתח תקווה, שלמדה איתי בפקולטה לחקלאות.

היא אמרה שלא ושאלה אותי אם אני מכיר את זמירה פלדמן בת דודתה מתל אביב. 

אמרתי לה שהזמירה היחידה שהיכרתי היתה אתי בקיבוץ נתיב הל"ה והיתה בחורה נחמדה מאוד וגם מגמגמת, אבל רק כשדיברה. כששרה לא הרגישו כלום ודווקא היו לה הרבה מחזרים.

תחיה לא הכירה אף אחד מנתיב הל"ה ולכן לא היה לה מה לשאול אותי.   

בינתיים הביאה לנו מלצרית את התפריט שהיה כתוב בעברית ובאנגלית ואני שמחתי למצוא בו  חומוס עם טחינה וזה גם מה שהזמנתי. תחיה, שלא ידעה מה לשאול אותי, שאלה את חגי מה הוא עושה באמריקה. אני גם כן יכולתי לספר לה, אבל נתתי לחגי לדבר והוא סיפר שסיים בארץ לימודי משפטים, וכאן, חוץ ממשרתו החלקית כחזן, הוא מתמחה במשרד עורכי דין של קרוב רחוק. המשכורת לא מי יודע מה, אבל החזנות משמשת לו כהשלמת הכנסה רצינית.

אחר כך, כשהמשכנו לפטפט ליד השולחן, שאל אותי איך היתה ההפלגה ואני סיפרתי איך ירדנו מהאונייה בנמל נאפולי והלכנו לראות, ללא הצלחה, הופעת סטריפטיז במועדון לילה.

כאן נצצו עיניו של חגי והוא סיפר לנו סיפור שנשמע דימיוני.  לדבריו שמע מחבר לעבודה  על מועדון לילה שבו מופיעה ערבייה מאלג'יריה שיש לי שדיים ארוכים שמגיעים עד הברכיים והיא מחוללת איתם נסים ונפלאות. 

חגי שאל אותי ואת תחיה אם אנחנו רוצים לבוא לראות, כי הוא עצמו לא מתעניין בדברים כאלה, אבל אם אנחנו נרצה, הוא יצטרף.

תחיה אמרה שהיא  צריכה לחזור הביתה מוקדם ולא תוכל ללכת, חוץ מזה היא גם שמעה שהמועדון הזה הוא לא  מקום שמביא כבוד גדול למי שהולך אליו.

אני אמרתי לחגי שאני באופן כללי לא נמשך למקומות מפוקפקים כאלה, אבל אם הוא רוצה ללכת, לא אשאיר אותו לבד. לדאבוני הוא לא רצה, אמר שמקומות כאלה מגעילים אותו ומאז שהגיע לניו-יורק לא ביקר בהם אפילו פעם אחת. יחד עם זאת – הוסיף – אם אני סקרן לראות את התרבות הניו-יורקית, הוא ייקח אותי לשם בלי בעיות, כי תופעת טבע כזאת שמגיעה עד הברכיים לא רואים בכל יום. 

בסופו של דבר ליווינו את תחיה לתחנת הרכבת התחתית ובהזדמנות זאת כבר המשכנו למועדון הלילה המפורסם, ששמו לא זכור לי ברגע זה. שני בחורים חסונים שעמדו בפתחו של בית, בחנו אותנו במבט ופינו לנו את הדרך. היו שם שני מסדרונות ולפי זה שחגי ידע באיזה מהם לבחור, הבנתי שכנראה כבר הכיר את המקום. בקצה המסדרון גילינו מדרגות יורדות, שעליהן עלתה לעברנו מוסיקה רעשנית. בפתח שאליו הגענו עמדה בחורה הלבושה בשמלת מיני קצרה ובמחשוף רחב לב. היא הובילה אותנו לשולחן זוגי ואנחנו התיישבנו לצידו כשאנו לא מסירים את עינינו מהבמה שעליה, ליד צינור מתכת נוצץ, עמדה  וקדה לנו עלמה בלונדינית שלא היה לה מה ללבוש.

ברגע זה נשמעו מסביב מחיאות כפיים סוערות והעלמה מיהרה להיעלם כשהיא אוספת בדרכה ערימת בגדים שהיו מונחים לרגליה.

כשנעלמה הבעתי לפני חגי את סברתי שזו לא היתה זו עם השדיים המדוברים. הוא הסכים איתי, ואמר לי שכשההיא תגיע כבר נדע מהרגע הראשון. הוא אפילו גילה לי שהתערב עם מוסר הידיעה על עשרה דולרים ואמר שלא ייתכן שהשדיים יגיעו לברכיים. וביקש שאני אהיה העד שלו, אם ההוא לא ירצה לשלם.

הבטחתי שאעשה זאת ברצון וחיכיתי במתח לבאה בתור.

מלצרית הדוקת לבוש ניגשה אלינו  ושאלה מה אנחנו רוצים לאכול. לא רצינו כלום, אבל הבנו שהנימוס מחייב. חגי הזמין "הוט דוג" ובירה ואני אמרתי: "אותו דבר." במשך ארבעת הימים  שלי באמריקה הספקתי ללמוד ש"הוט דוג" זה לא כלב חם כמו שגרוסמן, המורה לאנגלית בגימנסיה הרצליה, היה בטח מסביר לי, אלא סוג של לחמנייה עם נקניקיה וחרדל, שספק אם הרבנות הראשית היתה נותנת לה את חותמת ההכשר. 

התזמורת  בישרה על הופעה של פַּשְׁטנית חדשה ואל הבמה נכנסה פרגית צעירה והתחילה לכרכר כשהיא לבושה חצאית וחולצה של תנועת הנוער. התזמורת הגבירה אט אט את צליליה וחדלה באחת, לא לפני שהמתופף כמעט קרע לנו את עור התוף. המכרכרת קפאה במקומה תוך שהיא שולחת את ידיה אל שרוך אדום, ובתנופה אחת נשרה החולצה מעליה וחשפה לעינינו צמד אגסים, שנתנו  לנו להבין שאלה לעולם לא יגיע עד הברכיים. בסופו של דבר היא נשארה עם תחתונים בלבד וחגי הסביר לי שחוקי העיר החמורים לא מרשים  עירום מלא על הבמה.

הפשטנית עצומת החזה, אשר בזכותה הגענו אל המועדון הזה, היתה הבאה בתור. ברגע שנכנסה אל הבמה, ידענו שהיא האלג'יראית המדוברת. בניגוד לקודמותיה היא הופיעה בלבוש צנוע, שעיקרו  חלוק סגלגל נוצץ עם שורת כפתורים ירוקים המתחילים בצוואר ונגמרים בקירבת כפות הרגליים. להופעה שלה היה סגנון אחר. היא לא כירכרה כקודמותיה, אלא נעמדה במרכז הבמה כשהיא מניעה את ידיה בתנועות נחשיות בהתאם לצלילי המוסיקה, ואחר מתחילה אט אט  לפתוח את הכפתורים בסבלנות מורטת עצבים. לבסוף הגיע הרגע הגדול שבו צלילי המוסיקה הגיעו לשיאם, החלוק נפתח כליל, ולדאבוני אני חייב להודות שאני לא זוכר אם היתה לה חזייה או לא. אני מניח שלא, כי לא נראה לי שיש להשיג חזייה במידות שכאלה. מה שראיתי היו שני גושי בשר כבירים היורדים מהכתפיים ומגיעים עד המותניים. המותניים ולא הברכיים!

חגי השמיע אנחת רווחה ואמר: "הרווחתי עשרה דולרים!"

כדי לחזק את ביטחונו הוספתי: "ואני עד!"

אבל זה לא היה הכול. בשלב הבא האלג'יראית  תפשה ביד אחת את שדה השמאלי ובתנועת חזה התחילה להניע את השד הימני המשוחרר, שהסתובב כמו פרופלור.

היו מחיאות כפיים, המסובבת הנידה ראש לאות תודה ואחר הצניחה את ידה השמאלית והחלה לסובב את השד השני בכיוון ההפוך. היתה זו תמונה בלתי אפשרית של שני חצילים ענקיים המסתובבים כל אחד לכיוון אחר. כנראה שהעבודה הזאת היתה די מעייפת, כי מישהו הביא לחשופת הלבבות כיסא מרופד,  והיא התיישבה עליו נושפת בהקלה.

רק עכשיו שמתי לב שהיא נשארה לא רק בתחתונים אלא גם במגפי עור גבוהים. הקטע הבא היה פשוט למדי – התרת שרוכי המגפיים. מה שייחד את הפעולה הזאת, היו השדיים שעם ההתכופפות הגיעו ונגעו בברכיים. אם לדייק, לא רק נגעו, אלא ממש נמעכו עליהן.  רציתי להגיד לחגי  שעכשיו הוא בבעייה עם ההתערבות, אבל לא הספקתי. הוא הקדים אותי ואמר בבהלה: "בוא נסתלק מהר!"

רק  אחרי שהתרחקנו  כברת דרך מהמועדון ועברנו להליכה רגילה, שאלתי אותו למה נחפז לצאת בדיוק ברגע המותח, ואז אמר לי: "אל תשאל. פתאום ראיתי שהגבאי של בית הכנסת נכנס למועדון. חסר לי שהיה רואה אותי והיה מפטר אותי, כדי שלא אגלה לציבור המתפללים איפה ראיתי אותו... "

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

שיר מאת חיימקה שפינוזה, לוטש מילים

כשאני רואה זוג שדיים מה זה גדולים

ענקמונים אצל אישה צעירה ואפילו רזה

אני לא יכול להפסיק להסתכל אני

מסוגל להשפיך רק מלהסתכל עליה

אבל אז אני אומר לעצמי כמה מסכנה

האישה הדדנית שצריכה לסחוב

כל חייה זוג עטינים מתנדנדים אם

אין עליהם חזייה, וכמה גדולות החזיות

וגם יקרות וכמה משפיל שאת כל כך

מגרה בסרח העודף שלך ובעצם אומללה

ואני רוצה לגשת אליה ולעזור לה

להחזיק אותם כדי שלא תלך בגב כפוף

מכובד משקלם – ומה אני חוטף אחרי

הרגע הקצר שהחזקתי בהם – סטירת

לחי כן סטירת לחי על כך שניסיתי לעזור לאישה

אומללה לשאת בנטל שהחיים מינו לה במנה גדושה

די. גמרתי. עכשיו אני הולך בשקט בשקט

להחליף מכנסיים.

פורסם בגיליון 290 של המכתב העיתי, אוקטובר 2007

* * *

משה גרנות

"הבת הגדולה" ו"הבת היחידה"

על "הרומן המצרי" מאת אורלי קסטל-בלום

הקיבוץ המאוחד 2015, 180 עמ'

אני מודה שסבלתי מאוד כשקראתי את "דולי סיטי" של אורלי קסטל-בלום – היה בו אוסף כזה של מוזרויות מזוויעות, שהספיק לי כדי לנדור שלעולם לא אקרא ספר נוסף של הסופרת הזאת, סופרת שזוכה לפרסום גדול בארץ ובעולם, ושמיטב המבקרים רואים בה מי ששינתה את פניה של הספרות העברית, שהצגות הופקו על סמך ספרה.

זה לא היה מובן לי, איך אפשר ליהנות מספר המתאר ניתוחים מזעזעים וחסרי שחר לחלוטין בתינוק, רצח תינוקות כדי למצוא כליה שתתאים לו, ציור מפת ארץ ישראל התנ"כית בסכין על גבו של התינוק (עם רמזים למפת ארץ ישראל אחרי מלחמת ששת הימים!), הדבקת התינוק על הגב ועוד ועוד. נדמה לי שספר אמור גם לגרום להנאה לקורא, ולא רק לזעזע אותו, מן הסתם מזוכיסטים נהנים מסבל. אני חסיד גדול של הכתיבה הריאליסטית, שכדברי אהרן מגד *) – יש בה אינסוף אפשרויות, ודווקא בניסויים האוונגרדיים למיניהם מגבילים את הכתיבה לנמשלים, שעל הרוב מובילים אל פירושים בנאליים להחריד.

לאחרונה הפרתי את הנדר הנ"ל כשנודע לי שאורלי קסטל-בלום קיבלה פרס ספיר על הספר הנדון ברשימה זאת (2015). רציתי להתוודע אל התובנות שגדולים ממני זכו להן, ואני, משום מה – נחסמתי להן. ובכן, קראתי את הספר – הפעם ההרצאה היא ריאליסטית ברובה, וחסרה כמעט לחלוטין אירועים מזוויעים, אבל הקשר בין הפרקים (15 במספר), מה שנהוג לכנות "אחדות היצירה", הוא רופף, ולעיתים חסר כל קשר לחלוטין.

אנסה לקושש אחרי פרטי העלילה המפוזרים בספר בצורה המקשה למדיי על הקורא המחפש הגיון: מדובר במשפחה ספרדית שעלתה ממצרים עם קום המדינה. האם הגדולה היא פלור קשתיל, ולה שמונה ילדים. הספר מתרכז בשניים מהם: צ'רלי וויטה (ויקטור). הם רחוקים מאמונה דתית, פעילים ציוניים וסוציאליסטים. בהיותו של ויטה בהכשרה של השומר הצעיר בכפרי הפלאחים שלגדות הנילוס, הוא נפגש עם העוני המבהיל של הכפריים השותים מים רוויי בילהרציה, סובלים מטרכומה, ואין להם מינימום של תנאי קיום. באחת ההפגנות נגד השלטון המושחת, השוטרים יורים במפגינים, וויטה מצליח להימלט על ידי כך שהוא קופץ מהגשר המתרומם שעל הנילוס אל המים ומהם – אל סירה שאוספת אותו, כשמסביבו גופות הירויים צפות על פני מים. האחים הצעירים מבריחים יהודים ממצרים בעת הפגנות הדמים בימיו של פארוק, מנהלים פעילות ציונית מחתרתית, ובסוף עולים ארצה עם גרעין גדול של יהודים מצריים, ונקלטים בקיבוץ עין שמר. צ'רלי מתחתן עם ויויאן, וויטה מתחתן עם אדל (חצי אשכנזייה! על "חטא" זה נודה ויטה על ידי הוריו!) בצורה ספרטנית, כפי שהיה נהוג בימים ההם בקיבוץ (בלי שמלת כלה, בלי חליפה, טבעת אחת לכל הזוגות המתחתנים וכו'). "החטא" של הגרעין המצרי היה שצידדו בקו הסובייטי שחייב משפטים ראוותניים (משפטי פראג) כלפי "טרוצקיסטים" וטיטואיסטים." נקבעת ועדת גירוש, וכל הגרעין המצרי נפלט מהקיבוץ.

באורח בלתי מובן לחלוטין, נפלטי קיבוץ אלה – שבכיסם היו רק 150 לירות, שהואיל הקיבוץ להעניק להם – זוכים למשרות מכובדות (צ'רלי מנהל חשבונות ב"אל-על", ויויאן עובדת בבנק ומתקדמת בדרגות, ויטה מנהל בבנק דיסקונט), זוכים בדירות במקומות נחשקים בעיר תל-אביב, וגם דירת קיט בבת-ים. הספר מפרט עד לעייפה היכן היו הדירות, ואיך התנהלו המעברים מדירה לדירה. לוויויאן, שהתחתנה מאוחר, יש חשיבה מזרח-תיכונית: היא מייחלת (רגע לפני החתונה!) שלצ'רלי לא תהיה פילגש שתלד לו ילד, הגם שהיא מסכימה שהוא יבגוד מיספר מצומצם של פעמים, ואף שיחטיף לה מכות מדי פעם (מורשת מהאיסלאם המרשה לבעל לשאת ארבע נשים, וכן מרשה לו להכות אותן – סורות ד' 3 39-38, ז' 7). ויויאן נכנעת גם לדרישה של צ'רלי שהבית יהיה נקי פרפקט כשהוא חוזר מהעבודה, למרות שגם היא עובדת מחוץ לבית. לצ'רלי וויויאן יש שתי בנות, לוויטה ואדל יש בת יחידה. מכאן ואילך לכל הגיבורים יש שמות, חוץ מאשר ל"בת הגדולה" של ויויאן וצ'רלי, ו"הבת היחידה" של ויטה ואדל. "הבת היחידה" היא יפהפייה, אבל חולה בסוכרת נעורים, והיא מתה על פני הוריה לאחר ייסורים קשים. אדל, אימה, סובלת מדיכאון עמוק אחרי מות בתה, והיא נוהגת לפקוד את הקבר ולדבר עמו. נותרים אחרי "הבת היחידה" – בעלה, אמציה, ושתי בנות: לבונה ותמנע. תמנע חולה במחלה אוטואימונית, ועוברת ניתוחים מסובכים של השתלות בברמינגהם שבאנגליה.

יש במשפחה מסורת שהם צאצאים של שבעה אחים לבית קשתיל שגורשו מספרד ב 1492 והגיעו לעזה, ומשם לקהיר. אח אחד, הבכור, שהיה בעל מטעי לבנדר ובית חרושת לסבון בספרד, נאלץ להתנצר, למכור את בתו לשפחה, ולהתמודד עם אימי האינקוויזיציה, שנטפלה לקונברסוס.

עד כאן מצע מעולה לרומן מרתק, מה גם שהקורא מוצא קווים דומים, עד זהים, בין "הבת הגדולה" ובין אורלי קסטל-בלום עצמה: מוצא משפחתה באמת ממצרים, המשפחה הגיעה ארצה ב 1949, "הבת הגדולה" היא סופרת המופיעה בבתי ספר (עמ' 113), גרושה מבעלה שהיה עיתונאי ספורט, ולימים עורך מגזין שבועי (כזה הוא באמת בעלה לשעבר של קסטל-בלום – גדי בלום), והיא כישלון פיננסי (אין לה כרטיס אשראי, מוכרת את הדירה בגלל חובות). אבל סתם רומן ריאליסטי מרתק – נראה בעיני קסטל-בלום שגרתי מדי, והיא עשתה כל מאמץ שהקורא יתהה מה היא מתכוונת כשהיא יוצרת קשרים רופפים, ואפילו בלתי אפשריים, בין הפרקים השונים. הרי דוגמאות:

בפרק 6 מסופר על גיבורה נוספת ללא שם, היא מכונה "הילדה עם השיער הארוך", שהיא חברה של "הבת הגדולה". הילדה הזאת לומדת בבית ספר א"ד גורדון, למרות שהוריה עשירים, אריסטוקרטים וחירותניקים. היא שוברת גפיים, ו"הבת הגדולה" מביאה לה שיעורים. שיא הדרמה (!): השיער הארוך שלה נתקע בריצ'רץ' של המורה לכלכלת בית. לימים "הילדה עם השיער הארוך" מתכחשת לחברות שלה עם "הבת הגדולה", כי היא לא מתאימה עצמה למילייה האריסטוקרטי. "הדרמה" הזאת בתוספת תיאור מדוקדק של ההוויה בבית ספר א"ד גורדון משרים על הקורא את ההרגשה שהפרק נועד למלא איזה חלל לא ברור.

פרק 8 מתאר את תלאותיהם של משפחתו של יודה, האח השמיני שלא הגיע לעזה, אלא הפך לקונברסוס, נאלץ למכור את בתו, ולאחר שהיא נפדית, היא הופכת לרועת חזירים, שחורשי רעה מלשינים עליה בפני האינקוויזיציה, וסופה רע ומר. מסתבר שהסופרת בחרה לתאר דווקא את חייה של משפחת האח השמיני, שאין שום סיכוי שלמשפחתה יש קשר כלשהו אליה. כאילו אמרה הסופרת: הבה נכתוב משהו טרגי שאינו קשור לעניין, והקורא יאמץ את מוחו למצוא לכך צידוק.

פרק 9 מספר על חייה של דלפקיסטית, כלומר, זבנית מאחורי דלפק ברשת "יֶלוֹ" שבתחנת הדלק בשדרות רוקח. אנחנו מתוודעים לשמה – אשרת – למצבי הרוח שלה, לקורס שלקחה בווינגייט, לתאונת האופניים שעברה – וכל כך למה? משום ש"הבת הגדולה" נהגה לעיתים לקנות שם קפה, ואף לנדב לה עצות – זה הכול!

פרק 10 מתאר בפרוטרוט את בתיה של שכונה, את קורות המבנים, והשינויים שחלו בהם, וכן קורות דיירים שחזרו בתשובה, בלי שום קשר לגיבורים הראשיים של משפחת קשתיל-קסטל..

פרק 14 מספר על מצרי בשם פריד אל עמראווי, מומחה גדול לאגיפטולוגיה. עם פרוץ השלום עם ישראל, הוא יצא ללמוד במלגה באוניברסיטת תל-אביב. מתפרנס מהדרכת תיירים ישראלים (המתוארים כיהירים ומתנשאים). במהומות "האביב הערבי" (2011), כשהתיירות במצרים חטפה מכת מוות, הוא מאבד את פרנסתו, ונאלץ לקבל משרה של מנהל גן חיות מוזנח, בו החיות רעבות וגוססות בשל הזנחה פושעת. שם הוא פוגש את סלסט סנואה, בתה של אנט סנואה, שהיתה ראשת הקהילה היהודית בקהיר, אישה עתירת נכסים ובעלת זכות בלעדית על מפתח עזרת הנשים בבית הכנסת בן עזרא, שם נמצאת "הגניזה הקהירית". אנו יודעים על סלסט את גילה, את גובהה, ואת מידת הנעליים שלה. היא מביאה אוכל לחיות בגן, ושם היא פוגשת את אל-עמראווי. נוצר ביניהם קליק רומנטי (שניהם רווקים זקנים), והוא הופך להיות מנהל החשבונות שלה ואיש אמונה על תועפות רכושה. באחד הימים הוא נעלם עם כל סודותיה.

כמה שתוגיע את מוחך לא תמצא קשר כלשהו בין אפיזודה זאת (שהיא בהחלט מעניינת) ובין לוז היצירה.

פרק 15 מספר את סיפורה של לוסיה, אישה אינטליגנטית, השולטת בהמון שפות, בת חמישים, חולה סופנית בסרטן. מסופר עליה שאהבה אוכל, מין ובשמים (אחרי מותה מוצאים מגירות גדושות במאות בשמים שקנתה בכל העולם). היה לה רומן עם פרופסור באוניברסיטה הפתוחה, שדרש ממנה באיומים להפיל את הוולד שנרקם ברחמה באחד "פנצ'רים" ביחסיהם. היא מסרבת, אבל מפילה באופן טבעי. הפרופסור לא טורח לבוא להלווייה, אבל פוקד את "השבעה". משוררת, שלוסיה ערכה את ספרה, אינה מגיעה לא להלווייה, ולא ל"שבעה", כי לדבריה – זה לא יחזיר אותה מן המתים. הפעם יש, כביכול, קשר ללוז היצירה: "הבת הגדולה" נהגה להצחיק אותה, כשהיא גססה, עם חיקויים. אגב, הספר גדוש בחולים, גוססים ודיכאוניים.

אינני מצטער שהפרתי את הנדר באשר לקריאת ספריה של קסטל-בלום – למדתי משהו על מכמניו של המחקר הספרותי ועל מניעיהם של שופטי הפרסים.

*)  אלה דבריו של אהרן מגד בראיון שראיינתי אותו בביתו ב-8.7.2001. הראיון שובץ בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים 2007, עמ' 163-149, וראו בעיקר עמ' 162.

משה גרנות

* * *

אשר מעוז

הדרה להדרה

ושוב צף נושא הדרת נשים, זאת בשל דיון שקיימו שרת המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה עם חברי כנסת בעקבות פרסום לפיו אמר מנדלבליט לשר אריה דרעי ולח"כים משה גפני  ובצלאל סמוטריץ' שבכוונתו לרכך את האכיפה נגד הדרת נשים.

הגם שהדגיש שלא חל שינוי במדיניות משרדו בנושא ,ציין מנדלבליטכי "יש ציבור גדול שגם אותו צריך לכבד" וכי חובה להגיע לאיזונים. להדגמת דבריו הדגיש מנדלבליט, כי "בני ברק אינה הוד השרון" וכי "אנחנו מחפשים פתרונות בהבנה ובהסכמה."

בניגוד לכמה מעמיתיי נראית לי גישה זו. מדיניות ליברלית נבחנת ביכולתה להכיל אוכלוסיות שאורח חייהן אינו ליברלי. אלא שגם כאן השאלה הנה שאלה של גבולות ושל סייגים.

כדי להדגים את הדברים אזדקק לדוגמא שהביאה ח"כ רחל עזריה על ההפרדה המגדרית שנהוגה בספריות ציבוריות בירושלים כך ש"נשים גרושות לא יכולות לקחת את הילדים שלהם לספרייה."

תגובתה של שרת המשפטים היתה לא פחות ממדהימה. לאחר שציינה כי היא אינה רואה צורך בהפרדה בספריות, שאלה: "מה הבעייה לעשות יום לגברים, יום לנשים, ושלושה ימים מעורב?"

אינני מבין מה יש להבין כאן. אין מקום להדרה מגדרית במוסדות המדינה או במוסדות עירוניים. מעבר לכך, גם לסיבולת כלפי אורח חיים שונה משל רובנו יש לשים סייג. אפשר והשרה אינה רגישה דייה לכבודן של הנשים אך כיצד ניתן לנעול את ילדיהן בגטו של "יום מעורב" בספרייה משל היה מדובר בבריכת שחייה בבית מלון חרדי?! גם משטר סובלני אינו יכול להסכין עם מדיניות בוטה של אפלייתו של פלח מן האוכלוסייה ושל הדרתו גם אם בנימוק שאותו חלק מעוניין בהדרה ובפגיעה. מעבר לעובדה שספק האם יכול אותו פלח מודר לבטא רצון חופשי. ישנם עקרונות בסיסיים שעליהם לא ניתן להתפשר.

וכאן יש לתת את הדעת על התפתחות מדאיגה שחלה בציבור הדתי שהולך ומתחרד, הולך ומקים גדרות וסייגים. כדי להדגים זאת די לצפות בתמונות של הכותל מימים עברו בהן נשים חסודות ואברכים יראי שמיים מתפללים יחדיו. אמת, הדבר נבע ככל הנראה מן האיסור שהטיל הממשל על הקמת מחיצה בכותל אלא שהדבר לא הוביל להדרתן של הנשים. וכיום? לא זו בלבד שנקבעה מחיצה אלא שהיא הלכה וגבהה עם השנים כך שאימהות, סבתות ואחיות של נער שעולה למצוות אינן יכולות להשתתף בשמחתו.

מעבר לכך יש לתת את הדעת למעברן של אוכלוסיות חרדיות לאזורים חילוניים ולמאמציהן לשנות את אורח החיים של תושבי המקום. דוגמא חיה לכך מהווה רחוב בר אילן. מדובר באזור שהיה חילוני אלא שבעקבות התפשטותן של אוכלוסיות חרדיות דרשו אלה לסגור את הכביש לתנועת כלי רכב בשבתות ובחגים תוך מניעת האפשרות מתושבים חילוניים לעזוב את בתיהם או לארח בני משפחה וידידים בביתם.

דוגמא בולטת עוד יותר מהווה בית שמש. היתה זו עיירה ככל העיירות בישראל עם אוכלוסייה מסורתית בחלקה וחילונית בחלקה. לא נודעו התנגשויות בין התושבים עד שבית שמש הוצפה באוכלוסייה חרדית שהיגרה מירושלים. אוכלוסייה זו מנסה להשליט את אורח חייה הקיצוני, שכולל הדרת נשים במרחב הציבורי וכפיית קוד לבוש ארכאי על כלל האוכלוסייה כשהדבר אף מבוצע באלימות.

ובכל זאת אני נכון לקבל את אבחנתו של מנדלבליט בין בני ברק להוד השרון. אלא שהשאלה הנה מדוע מבקשת הממשלה, ושרת המשפטים בתוכה, לכפות את בני ברק על הוד השרון. מדוע מה שמותר לבני ברק אסור להוד השרון? מדוע מבקשת הממשלה לכפות את חוק המרכולים על יישובים חילוניים תוך הפקדת המפתח למרכולים בידי שר הפנים החרדי? לידיעתו של היועץ המשפטי לממשלה, גם ביישובים שאינם חרדיים "יש ציבור גדול שגם אותו צריך לכבד."

ואם פתחנו בכותל נסיים בו. הכותל המערבי, שריד בית מקדשנו, שייך לכל היהודים ללא הבדל השקפה ואורח חיים. אף על פי כן מונעים מיהודים שאינם אורתודוקסיים להתפלל ברחבתו לפי מנהגי קהילותיהם. לאחר מאבק שנמשך שלושה עשורים המליצה ועדה בראשותו של מנדלבליט, הפעם בתפקידו כמזכיר הממשלה, על הסדר פשרה שלפיו התפילה ברחבת הכותל תמשיך להתנהל על פי אורח אורתודוקסי ואילו ברחבה שתוקם ליד קשת רובינסון – רחבת "עזרת ישראל" – תתקיים תפילה בנוסח של הזרמים האחרים כאשר המקום ינוהל על ידי מועצה ציבורית בה ישתתפו נציגי הארגונים הלא אורתודוקסיים. מתווה הכותל, כפי שהומלץ על-ידי ועדת מנדלבליט, אומץ בהחלטת ממשלה מיום 31 ביוני 2016.

לא חלפו חודשיים ובלחץ הרחוב דרשו הסיעות החרדיות בכנסת לבטל את המתווה שאם לא כן הן תפרושנה מהקואליציה. כנהוג במקומותינו הוקמה שוב ועדה הפעם בראשותו של מנכ"ל משרד ראש הממשלה כדי שתציע "צעדים הנדרשים לפתרון הקשיים, לפי הפתרון שהוצע." ה"פתרון" היה ששנה וחצי לאחר שהממשלה אימצה את מתווה הכותל, ובעוד עתירה בנושא תלויה ועומדת בבית המשפט העליון, קיבלה הממשלה החלטה נוספת שמקפיאה את החלטתה הקודמת.

הווי אומר גם כשהזרמים הלא-אורתודוקסיים נסוגים מבני-ברק להוד השרון, רודפת בני-ברק אחריהן.

פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הנהלה של הקונסורציום הבינלאומי ללימודי משפט ודת.

המאמר פורסם, בקיצורים אחדים, ב"הארץ".

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 31.12.17

* כתם על ספר החוקים – כאשר הכנסת תבטל את החוק לשיבוש חקירות נגד שחיתות שלטונית, גם הליכוד יתמוך בביטול.

* ניצחון בנקודות – קבלת חוק ההמלצות, החוק לשיבוש חקירת שחיתות שלטונית, הוא אחד מרגעי השפל, לא רק של הכנסת הזאת, אלא של כנסת ישראל לדורותיה. אבל אני רואה גם את חצי הכוס המלאה. המטרה המקורית של החוק, שיבוש חקירותיו של נתניהו, סוכלה. חוק ההקלטות, שפגיעתו רעה וקשה לאין ערוך, והוא נועד למנוע חזרה על תקדים שולה זקן, כלומר הפללת פושע באמצעות הקלטת סתר, סוכל. והחוק החמור מכול, חוק מגה-שחיתות אסטרטגי, חוק קרנות המזבח ("הצרפתי" בכיבוסית) שנועד להעמיד בחוק יסוד (!) את ראש הממשלה מעל החוק ולהפוך את ראשות הממשלה לעיר מקלט, ואף ללא הגבלת קדנציות, סוכל. המתקפה על שלטון החוק מאסיבית. היא זכתה לניצחון מסויים, אך בחשבון הכללי של המהלך, שלטון החוק ניצח בנקודות.

* חוק נגד שחיתות – שני חוקי הדגל של דודי אמסלם עולים להצבעה שבוע אחרי שבוע. התומכים בחוק הראשון תומכים גם בשני והמתנגדים לחוק הראשון מתנגדים גם לשני. ואילו אני, שהתנגדתי בתוקף לחוק ההמלצות, שהוא חוק המנוגד לאינטרס הציבורי וטוב לאינטרס של בכירים מושחתים, תומך בחוק הפריימריז, שמשרת את האינטרס הציבורי ומונע שחיתות.

המדמנה המצמיחה את השחיתות היא בראש ובראשונה קשרי הון ושלטון; קשרים המשחיתים הן את ההון והן את השלטון. מימון הפריימריז באמצעות תורמים, יוצר קשר כזה. בעל הון מהמר על מועמד, משקיע בו והוא מצפה לתמורה. הקשר הזה הולך ומתעצם, התלות של הח"כ בטייקון הולכת וגוברת והופכת להתמכרות, וככל שהח"כ מתקדם בהיררכיה, כך הפגיעה באינטרס הציבורי גדלה.

ראוי שהדמוקרטיה תשקיע מהכסף הציבורי כדי למנוע או לפחות לצמצם באופן משמעותי את התופעה. ובסופו של דבר, גם מבחינה כלכלית טהורה, מחיר הלוביזם האינטרסנטי של התורמים לפריימריז גבוה לאין שיעור.

החוק שמגיע לקריאה שניה ושלישית טוב יותר מן הגרסה הראשונה, שבה המדינה העניקה תקציבים למפלגות שאין בהן פריימריז. לא היתה כל הצדקה לסעיף הזה, והוא היה פיתוי (אם להשתמש בלשון עדינה) למפלגות שאין בהן בחירות מקדימות כדי שיתמכו בחוק, בזכות תקציב שתקבלנה. הסעיף הזה היה מסריח, וטוב שהוצא מן החוק.

איני חושד באמסלם שלפתע המניע שלו הוא טוהר המידות במערכת הציבורית. סביר להניח שמה שעומד מאחורי יוזמתו, הוא אינטרס אישי זה או אחר. אבל מן הראוי לשפוט את החוק על פי מה שיש בו והתוצאות שהוא עשוי להניב. ובמקרה זה, אני חושב שזה חוק טוב, וראוי לתמיכה.

* נפולת של נמושות – חותמי מכתב העריקים הם המיץ של הזבל של הנוער הישראלי. נשורת של אפסים מפונקים, טפילים חסרי מצפון, שרוצים לחיות על גבם של חבריהם, המחרפים את נפשם על קיומה והגנתה של מדינת ישראל, תוך שהם פוגעים בה במזיד.

אין מקום לכל ויכוח איתם על עמדותיהם הפוליטיות. העמדות הללו אינן רלוונטיות. רשע שהוציא את עצמו מהכלל, מרד בדמוקרטיה ומנסה לכפות את דעותיו על המדינה באמצעות מעשה נבלה טפילי, אינו ראוי לקחת חלק בדיון דמוקרטי. 

* כוכב נולד – "מה אתה רוצה להיות כשתהיה גדול"? – "מפורסם." לא מעט כתבות ומחקרים הצביעו על התופעה הזאת, הסלביזציה החולנית הזאת. אז הנה דרך קלה להיות סלב. שעה שחבריך יקדישו את שנותיהם היפות ביותר להגנת המולדת, ויש בהם שלא יחזרו, אתה תצהיר שיש לך "מצפון", תערוק ותשתמט, ונוני מוזס ייתן לך כפולה בעמודי החדשות, עם תמונה מפרגנת כשחיוך צבוע מרוח על פניך. גלוריפיקציה של המשתמטים.

* הפנים היפות – ראיתי השבוע תמונות מפוקסלות של בוגרי קורס טיס. אלה הפנים היפות של החברה הישראלית. למחרת ראיתי ב"ידיעות אחרונות" תמונות מחויכות של עריקים. אלה הדוגמנים של תופעת הישראלי המכוער.

* בין הרפתקנות לאחריות – אלוף (מיל') עמירם לוין מטיף למדינה פלשתינאית על בסיס קווי 49' (עם "חילופי שטחים" קלים), ולמשמעות הביטחונית של ויתור על גבולות בני הגנה, יש לו פתרון קסם – אם הם ימשיכו בטרור "נקרע להם את הצורה," נכבוש מחדש את השטחים ו"נעיף אותם מעבר לירדן."

אני גדלתי על הרעיון שהניצחון הגדול ביותר במלחמה הוא למנוע אותה, ולכן איני מתפעל מדברי הרהב האלה. אם אדם מהמר על כספו, הוא ישלם את המחיר. כאשר מדובר בביטחון הלאומי, איני מתפעל מן המהמרים ההרפתקנים הללו.

שלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, ערך הוועד הפועל של הקיבוץ הארצי כנס הזדהות עם קיבוצי התנועה בעמק החולה, שבמשך כמעט עשרים שנה עמדו איתן בגבורה עילאית תחת הפגזות הסורים. הביקור החל בסיור במוצבים הסורים על הגולן ותצפית מהם לעבר יישובינו למטה; חוויה שזעזעה את החברים, ולאחר מכן דיון בן יומיים בקיבוץ להבות הבשן, הקיבוץ שבו נולד וגדל עמירם לוין.

מנהיגי הקיבוץ הארצי ומפ"ם, מאיר יערי ויעקב חזן, הביעו עמדה נחרצת נגד נסיגה מהגולן ובעד קביעת הגבול על הגולן. חזן, בדבריו, התייחס לדעה שאין צורך בשליטה בפועל על הגולן, ודי בכך שנעמוד על הדרישה שהגולן יהיה מפורז. "אומרים: תנאי לשלום זה פירוז הרמה. אני חושב שזה לא מספיק. מה זה פירוז הרמה? ואם יהיה פרוז הרמה ויהיה שלום והסורים יביאו שני תותחים, רק שני תותחים על הרמה, אנחנו נעשה מלחמה? ואם הם יביאו עשרה ולא יירו, אנחנו נעשה מלחמה? ואם הם יקימו מחדש 20 עמדות, אנחנו נעשה מלחמה? ואם הם יחזרו ל-80 תותחים אנחנו נעשה מלחמה? אם הם יתחילו לירות, אנחנו נתחיל להתווכח על פעולות תגמול. ותהיה מלחמה חדשה."

כדאי לעמירם לוין להקשיב לדברי החכמה של מנהיג אחראי.

* טעיתי – בצרור הקודם הבעתי תמיכה בהשעייתה של עירית לינור לשבוע משידורים בגל"צ. במחשבה שנייה, אני חוזר בי. כמובן שדעתי על דבריה נותרה כשהיתה. וכך גם דעתי, שדברים ברמה של גרפיטי בשירותים ציבוריים, מקומם אינו ברדיו ציבורי. ואף על פי כן, ההשעייה היא בלתי מידתית, הן באופן מוחלט, והן באופן יחסי לדברים אחרים שנשמעים ברדיו, משמאל ומימין.

* ביד הלשון: חוצפה – המילה הבולטת בשיח הישראלי בשבוע שחלף היא "חצוף". במפגן בוטה ומכוער של חוצפה, כינתה השדרנית עירית לינור את נשיא המדינה "חצוף".

מקור המילה חוצפה הוא בשפה הארמית, ואנו נתקלים בה לראשונה כבר בתנ"ך, בספר דניאל ולאחר מכן בתלמוד. העברית משופעת השפעות ארמיות, וכך התאזרחה המילה בשפה העברית. מן העברית היא נטמעה ביידיש. ביידיש היא נהגית במילעיל, בניגוד להיגוי העברי המילרעי, והסיומת שלה היא בסגול – חוצפֶּה ובאיות יידי – חוצפע. מן היידיש נדדה המילה לסלנג האנגלי והגרמני.

חוצפה היא ביטוי של חוסר נימוס, אי ציות לנורמה והתרסה כלפי סמכות או כלפי מבוגר. היא נתפסת בשל כך כשלילית. אבל במקביל היא נתפסת גם בקונוטציה חיובית, של תעוזה, אנקונפורמיות והליכה נגד הזרם. כאשר אנו מדברים על "חוצפה ישראלית" הקונוטציה היא דווקא חיובית.

עירית לינור לא התכוונה, כמובן, לחוצפה במובן חיובי, בדברי החוצפה שלה כלפי נשיא המדינה, וגם אני התכוונתי, כמובן, לחוצפה במובן שלילי, כאשר הגדרתי את דבריה כחוצפה. היא הזכירה לי ילד שמשתין על השטיח ליד האורחים, כדי למשוך תשומת לב.

אורי הייטנר

* * *

מ. זושצ'נקו

מעיוותי הנֶפּ

בחגים אני נוסע כהרגלי ללוּגָה. יש אומרים, ששם האוויר הוא מאוד מצוין – אורני שכזה ואשוחי שכזה. אמצעי בדוק כנגד הברונכיט. הרופאים אומרים את זה. אני לא יודע. אני לא חושב.

העיקר הוא, שלנסוע אל לוגה – זה ממש עונש. ההמונים שם רבים מאוד. נדחפים. יושבים על הברכיים בלי רשות. סלים וחבילות מעמידים על הראש. לא זו בלבד ברונכיט – סקרלטינה אפשר לחטוף.

בפעם הקודמת בשובי מלוגה, באחת התחנות, על-אף איכלוס-יתר ברור, חדר אל הקרון עוד איזה טיפוס. לא זקן עדיין. עם שפמפם. לבוש די בגנדרנות. נועל מגפיים רוסיים. איתו – זקנה. זקנה רגילה שכזאת עם שתי חבילות ועם סל.

קודם, בעצם, נכנסה לקרון הזקנה הזאת עם הכבודה שלה. ורק אחריה הטיפוס הזה עם השפמפם.

הזקנה, זאת אומרת, פוסעת מלפנים – היא המפלסת דרך בתוך הקהל, ובעקבותיה מתקדם הוא בהילוך מרושל. והוא לא חדל לפקוד עליה:

"תאחזי," הוא צועק, "את הסל יציב יותר, עוד יישפך משם משהו... שימי אותו עכשיו מתחת לספסל! תדחפי אותו, אני אומר, מתחת לספסל. אוך, ראש של שד-משחת! את החבילה אל תניחי על הברכיים של האזרחים. תניחי אותה זמנית על הראשים... חכי, הנה אני ארים אותה מיד על המדף העליון. פוי, שוב אני אומר, איזה מין שד-משחת את!"

אלא שהאזרחים רואים – פעולותיו של האזרח אינן כדרך הטבע, כי לנגד עינינו מתחוללת הפרה פושעת של ספר חוקי העבודה. בקיצור, רואים האזרחים: נפגם פה הנוהג ביחס למשרתת זקנה.

אחדים החלו להביע בקול רם את אי שביעות רצונם – לאמור, האם לא הגיע הזמן להעמידו במקומו, שעה שהוא מגזים וצורח ופוקד על משרתת? כיצד ייתכן, שזקנה אחת תניח חבילות על גבי ראשים? זה הרי עיוות גמור של הנֶפּ.

בקרב הקהל שליד החלון החלה ממש תסיסה.

"הדבר הזה," אומרים, "הוא ניצול אדם בידי ברנשים מן העבר!" "אי-אפשר הרי לצרוח כך ולפקוד כך לעיני הקהל. זה משפיל את כבודה האנושי של הזקנה." לפתע אזרח אחד, העצבני מכולם, ניגש אל זה עם השפמפם, תופס אותו בשתי הידיים בחולצתו.

"אסור," הוא אומר, "להרשות מעשים שכאלה. זוהי התעללות באישיות שמשוללת עצמאות. זהו עיוות גמור של הנֶפּ."

ואז, כאשר תפסו את החדש הזה בחולצתו, הלז החוויר ונרתע. ורק לאחר מכן החל למחות.

"סליחה," הוא אומר, "ואולי אין כאן שום עיוות של הנֶפּ? ואולי אני ואימא שלי אנחנו נוסעים ללנינגרד העיר? זה די מעליב לשמוע מילים מהסוג הזה על הפרת ספר החוקים."

כאן אירע בלבול מסוים בקרב הקהל. אירעה מבוכה כלשהי. הם התערבו בעניינים משפחתיים לא להם. ממש לא נעים. מסתבר שזו בסך הכול אימא.

האיש הכי עצבני לא ויתר, כמובן, תכף ומיד.

"השד בכבודו ובעצמו," הוא אומר, "לא יתמצא כאן! לא מודבקת עליה מודעה שהיא אימא או אבא. צריך להודיע כשנכנסים."

אבל אחר-כך התיישב במקומו ליד החלון ואמר:

"אני מתנצל בכל זאת. לא ידענו שאימך הורתך היא. חשבנו, אתה יודע, דווקא, שזה משהו אחר. חשבנו, כלומר, שהיא משרתת בית. אז אנחנו מתנצלים."

כל הדרך ללנינגרד זה עם השפמפם נעלב היה בדיעבד על העלבונות שהטיחו בו.

"דבר שכזה," הוא אומר, "שלא מניחים לו לבן אדם לנסוע – תכף ומיד תופסים אותו בחולצתו. נטפלים לבני אדם שאולי רכשו כרטיסים. תניחי, אימא, את הרגל על החבילה – עלולים לסחוב. ראו נא איזה מיוחדים שכאלה הופיעו. ואולי אני בעצמי גר בלנינגרד מאז השנה השבע-עשרה, שנת המהפכה."

הנוסעים האחרים ישבו דוממים ונמנעו מלפגוש במבטו של האיש שעלבו בו.

נֶפּ – "מדיניות כלכלית חדשה״ שהוחלט על יישומה ב-1921, עם פשיטת הרגל של תוכנית "הקומוניזם המלחמתי״.

1927

(מרוסית: יואל נץ)

* * *

יואל נץ

נוסטלגיה

הפכים הקטנים שזכורים לי עדיין מחיי הקיבוץ...

מקריות שכזאת...

קיבלתי פרק זמן קצר של חסד להתכונן לעבודת ההוראה. אפריים איפשר לי לבחור כרצוני מן המקצועות הנלמדים. בחרתי בפיסיקה, בכימיה, בספרות ובמתמטיקה. עבור לימודי הפיסיקה היה לכל נער עותק מספרה של ברטה חזן. החומר היה בהיר, ברור ובנוי היטב. בחרתי בכימיה משום שאהבתי אותה עוד מאז לימודיי במכון להשכלה בכתב. שמחתי לאפשרות לבצע את הניסויים הלכה למעשה. במתמטיקה נלמדות היו פעולות חשבוניות בשברים. במקצוע הספרות קיבל כל תלמיד את "מה עושות האיילות?" של לאה גולדברג. אפרים הבטיח לי שהנערים לא נעלבים מן העיסוק בניתוח ספרותי של שירי ילדים.

היו בחברת הנוער נערים שהתאמצו לקלוט ולעכל את תלמודם, אבל הצליחו בכך במידה זעומה בלבד. נער אחד חשב בליבו, שהנה, הוא "מפצח את השיטה" אם הוא ישנן את פירושי כל הערכים שבמילון אבן שושן. היו בחברת הנוער גם מיספר מצומצם של נערים מוכשרים ובעלי יכולת. כזה היה חיים חורשידי וכזו היתה סמדר.

סמדר היתה נערה ג'ינג'ית רזה עם חיוך מקסים שהיה חושף רווח שובב בין שתי שיניה הקדמיות. הצטרפה בשלב מאוחר אל חברת הנוער, כאשר אני כבר הדרכתי בה. אינני זוכר באיזה שם צרפתי הציגו אותה הוריה שעה שבאו להפקיד בידינו את בתם האהובה. גם אפריים וגם אני עשינו כול שלאל ידינו להעשיר את עולמם הרוחני של הנערים המוכשרים ולקדם אותם.

עבודת ההוראה שלנו היתה מפוקחת הן על ידי משרד החינוך והן על ידי המחלקה לחינוך של הקיבוץ הארצי. שני המפקחים לא חסכו ממני את שבט ביקורתם בשל הטעויות הרבות שלי במהלך השיעורים. מה לעשות – טוב מזה לא ידעתי, אבל השתדלתי בכל מאודי להפיק לקח מן הביקורת ולשפר את הביצועים.

יום אחד ישב בשיעור פיסיקה המפקח מן הקיבוץ הארצי משה אסף, איש קיבוץ כפר מנחם.

בשיחת הסיכום שלאחר הלימודים, משה האיץ בנו וביקש שנקצר הפעם בישיבה, כיוון שהערב מתקיימת חתונה של בנו ועליו לשוב מוקדם הביתה. משה הוכיח אותי על פניי במהלך השיחה, על שהייתי להוט מדי להסביר את החומר הנלמד ולא חשתי שהתלמידים אינם מספיקים לעקוב אחרי דברי ההסבר. עם זאת הוא שיבח אותי, על ההדגמה המצוינת לדבריו, שעשיתי עם הסרגל לעיני הכיתה, כאשר קרבתי את אצבעות שתי ידיי זו לקראת זו מתחת לסרגל, עד שנותר הסרגל שעוּן על אצבע ידי האחת ובכך המחשתי את מושג מרכז הכובד. משה עודד אותי להרבות בהמחשות מן הסוג הזה.

לאחר שסיימנו בחופזה את הדיון כבקשתו של משה והגענו לעת הצהריים אל חדר האוכל, מיהרתי כהרגלי לשלוף מתיבת המכתבים שלי את גלויות השחמט שלי. בנוסף לגלויות השחמט מצאתי הפעם בתיבה הזמנה מפתיעה.

"משה, משה!" קראתי בהתלהבות כשהצטרפתי לשולחן: "קיבלתי הזמנה לחתונה של הבן שלך!" והושטתי לעברו את ההזמנה.

משה אסף היה מופתע ונרגש. כלתו היתה לא אחרת אלא בתיה מגרעין גדיש, מקן פתח תקווה. בנפתולי נפלאותיהם של תעתועי הזמן והמרחב, היא עומדת להינשא הערב לבחיר ליבה אורי אסף המשורר, מחברם של השירים היפהפיים על פרח הלילך ו"דבר אלי בפרחים" והוא בנו של המפקח החינוכי שלי!

אבא אסף השתדל לדלות מפי כמה שיותר מידע על בתיה. למען האמת לא הכרתי את בתיה היכרות של ממש, אך חזרתי ושיבחתי באוזניו את מידת חביבותה ויופייה של בתיה ואת מידותיה הטובות האחרות שאך ניחשתי כי הן מצויות בה...

"תמים כמו כפית"

הוזמנתי להשתתף באליפות הנגב בשחמט מטעם "הפועל", שעומדת להתקיים בקיבוץ משאבי שדה. אפריים הסכים לשנס מותניים ולהתייצב לבדו בכל השיעורים מול התלמידים למשך שלושת הימים בהם איעדר מן הקיבוץ.

ביום התחרות הראשון ניצחתי במשחקי הראשון והפסדתי במשחק השני. נהניתי מאוד מאווירת המתח של הטורניר. חוסר הניסיון שלי במשחקים "חיים" היה בעוכריי. לבד מן המשחקים בכתב הייתי משחק שחמט "חי" רק עם הרופא של שובל, שהיה מגיע לעבודתו בקיבוץ והיה מחפש אחריי כדי שאשחק איתו שחמט. ניסיוני במשחקים שבכתב לא סייע לי ברמת המשחק שלי, משום שבגלל הניסיון הזה חדלתי מן המאמץ לחשוב באורח מרוכז. אבל היומרה שלי להישגים ספורטיביים היתה משנית לעומת חדוות המשחק. נהניתי מאוד מן השינוי באווירה ומן ההפוגה במאמץ המתמשך של ההוראה. ראיתי וניתחתי שפע של מצבים שחמטיים במשחקי עמיתיי לטורניר. בין שחקני השחמט מיישובי הנגב פגשתי גם את משה משובל. גם למשה היתה נקודה אחת אחרי יום המשחקים הראשון והיה סיכוי שההגרלה תפגיש אותנו למשחק. משה צבר כמה וכמה "שבתות" ו"ביזבז" שלוש מהן להשתתפות בטורניר. שאל אותי כיצד אני הצלחתי להשתחרר מעבודת ההוראה. אמרתי לו שאפרים הסכים בטובו להעמיס את העול על כתפיו הרזות ולמשוך בעגלה לבדו במשך שלושה ימים.

למחרת היום, השכם בבוקר התייצבתי בלב שמח להגרלת המשחקים של אותו יום. פעיל ממארגני התחרות הודיע לי כי נתקבלה שיחת טלפון ממזכירות שובל, ואני מתבקש לשוב בלא דיחוי לקיבוץ. חששתי מאוד שחלילה קרה משהו. מצאתי כי רינה בסדר וגם לערגה שלום. לאפריים לא היה מושג מדוע טילפנו למשאבי שדה להחזיר אותי באורח בהול הביתה.

פגשתי את שרה, חברת המזכירות. שרה הוכיחה אותי על פניי על המעילה באימונו של הקיבוץ, שסומך עליי ומפקיד בידיי תפקיד חינוכי חשוב כל כך ואילו אני מסתלק לי בקלות דעת ובחוסר אחריות למשך שלושה ימים תמימים!

שרה לא התרשמה כלל מן העובדה שלנערים לא נגרם כל נזק, וכי אפריים הסכים, מתוך רחשי חברות, להכפיל את מאמציו בהוראה למשך הימים האלה, כפי שנהג במשך למעלה משנתיים, בטרם הצטרפתי אליו. שרה הסבירה לי כי לא התוצאה חשובה – חשובה ההקפדה על שמירת העיקרון של מוסר העבודה.

את "המקלחת" הבאה חטפתי מאפרים: "מדוע לא אמרת למשה שלקחת 'שבתות'?!"

"המדריך שלי בשומר הצעיר חינך אותי לדבר אמת..." משכתי בכתפיי (להזכירכם: אפרים היה המדריך שלי בקן).

"אתה תמים כמו כפית," אמר אפרים. "חינוך לחוד ומציאות לחוד!"

ומעניין לעניין באותו העניין בחלוף קצת למעלה מעשרים שנה...

משחק השחמט

הַבְּרִיּוֹת בּוֹחֲרוֹת לַעֲסֹק בְּמִינִּי שַׁעֲשׁוּעַ;

יֵשׁ – בּוּלִים, וְיֵשׁ מִי שֶׁחוֹמֵד לוֹ חַיּוֹת לְמַחְמָד;

יֵשׁ אַף מִי שֶׁאֶת מְלֶאכֶת יוֹמָם כְּתַחְבִּיב יַחְשְּׁבוּהַ...  

תַּחְבִּיבִי מִשֶּׁכְּבָר הַיָּמִים הוּא מִשְׂחָק הַשַּׁחְמָט.

מוּעָקָה כִּי תִּגְבַּר – הַמִּשְׂחָק בְּשַׁחְמָט נֶחָמָה לִי:

כְּמִדָּה בָּהּ גּוֹבְרוֹת וְהוֹלְכוֹת תַּחְבּוּלוֹת הָאֵיבָה –

כָּכָה נָחָה, בְּאֹרַח מַתְמִיהַּ וּפַּרַדוֹקְסַלִי,

נִשְׁמָתִי בְּקִרְבִּי, וְעוֹטָה עָלַי דֹּק שֶׁל שַׁלְוָה.

אֲבָל לֹא לָעַד חֹסֶן: כִּמְעַט עַד רָמָה שֶׁל יְנוּקָא

מִשְׂחָקִי הִדַּרְדֵּר – כְּמוֹ הָיָה לִנְסִיָּה וּטְעִיָּה,

עַד שֶׁקָּצָה נַפְשִׁי – הִתְנַזַּרְתִּי מִשְּׂחוֹק הָאִשְׁקוּקָה,

מְאֻכְזָב וּמְתֻסְכָּל. מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה, כָּךְ הָיָה:

מִין טוּרְנִיר שֶׁל שַׁחְמָט הִתְנַהֵל עַל גַּבֵּי גָּלֻיּוֹת דֹּאַר

בְּנִהוּל "הַפּוֹעֵל" בְּאַרְצֵנוּ שָׁנָה בְּשָׁנָה.

מֵעוֹלָם לֹא זָכִיתִי, אָמְנָם, לֹא בִּפְרָס, לֹא בְּתֹאַר,

אַךְ הִגַּעְתִּי לִגְמַר, וְיָדַעְתִּי סִפּוּק וְעֶדְנָה.

לְעִתִּים כְּשֶׁהָיִיתִי פָּנוּי מִקְּרִיאָה אוֹ מִמַעַשׂ –

מְתַפְעֵל וְסַקְרָן הִתְמַסַּרְתִּי לְצָג הַמַּחְשֵׁב            

שֶׁל יְמֵי רֵאשִׁיתוֹ (כֵן – סָבְרוּ שֶׁהוּא שִׂיא שֶׁל חָכְמָה אָז!).

מוּל תָּכְנָה שֶׁל שַׁחְמָט חַלוּצִית הִתְחָרִיתִי בְּכֵיף...

בְּמִשְׂחָק הִתְכַּתְּבוּת שֶׁשַּׁפַע מַלְכֹּדוֹת וּוַרְיַאנְטִים –

כִּי עַיַּפְתִּי מִנְבוֹר בְּנִבְכֵי הַמַּצָּב הַמְּסֻבָּךְ –

אֶל תָּכְנַת הַמַּחְשֵׁב עֲמָדוֹת מִן הַלּוּחַ הֵזַנְתִּי,

לְבַקֵּשׁ עֲצָתָהּ נוֹכַח מֶלֶךְ שֶׁטֶּרֶם הוּצְרַח.

יִתָּכֵן וְעֵצָה לְשַׂחְקָן אִם מֻצַּעַת – לֹא חֵטְא הִיא!

מָה עוֹד, אֵצֶל הַפַּרְטְנֵר, וַדַּאי, יֵשׁ מַחְשֵׁב בְּנִמְצָא.

לֹא עָלָה בְּמֹחִי: זֶה, אוּלַי, לֹא הוֹגֵן אוֹ לֹא אֶתִּי –

וְשִׁגַרְתִי גְּלוּיָה בָּהּ נִרְשַׁם הַמַּסָּע הַמֻּצָּע.

כָּךְ הוֹסַפְתִּי לִנְהֹג, עַד שֶׁפֶּתַע נוֹכַחְתִּי לָדַעַת

שֶׁאָבַד לִי רָצוֹן וְעִנְיָן בְּמִשְׂחָק הַשַּׁחְמָט.

אָז גָּמַרְתִּי: מִכָּאן לֹא אוֹסִיף בְּתָכְנָה זוֹ לָגַעַת

(הַמַּצְפּוּן שֶׁנִּרְדַּם בִּשְׁמִירָה הִתְעוֹרֵר בְּאַחַת...).

אֶלָּא מַאי? כָּאָמוּר, מִשְׂחָקִי נֶחֱלַשׁ וְרָחוֹק הוּא

תַּ"ק פַּרְסָה מִן הַהוּא הַזָּכוּר לְטוֹבָה מִנִּי אָז;

וְכָעֵת לֹא נוֹתְרוּ לִי, אֶלָּא תַּשְׁבֵּצִים וְסוּדוֹקוּ,

בְּעוֹד לוּחַ הַשָּׂח כְּבָר נָטוּשׁ, מְבֻיָּשׁ וּמְבֹאָס.

יואל נץ

* * *

נעמן כהן

אוניברסיטת חיפה מנציחה את הנַּכְּסַה

לפני שער הכניסה הראשי לאוניברסיטת חיפה הוצבה אנדרטת זיכרון המנציחה את זכר הנַּכְּסַה (יום התבוסה בערבית – אסון הערבים במלחמת ששת הימים). על האנדרטא צילום של פליטים ערבים הבורחים במנוסתם על גשר אלנבי. (ראו בקובץ המצ"ב).

הנה מכתב בקשה ששלחתי לנשיא האוניברסיטה פרופסור רון רובין בבקשה להסרת האנדרטה הנ"ל.

ניסיתי לצרף לבקשה חתימות של רבים מהסגל האקדמי והמנהלי באוניברסיטה ולא עלה בידי. חלק מהמסרבים להצטרף לבקשה מאנשי הסגל אקדמי בלבד הם אקטיביסטים פרו-איסלמים המזדהים דווקא עם האנדרטא ותומכים אפילו בהוספת אנדרטת זיכרון לנָכְּבָּה (אסון הערבים במלחמת השחרור), חלק אכן מתנגד אבל חושש להביע את דעתו. יש להבין כי ניתן להבין את מוגות ליבם של הנמנעים מהבעת דעה בכך שלמרות שהאוניברסיטה שומרת  בסוד את הנתונים המספריים של תלמידיה, אחוז הסטודנטים הערבים באוניברסיטת חיפה כבר נושק לכחמישים אחוז מהסטודנטים, וד"ל.

בינתיים קיבלתי אישור קבלה מלשכת הנשיא פרופסור רון רובין, והבטחה שהוא יבדוק את העניין. אעדכן את הקוראים על ההתפתחויות.

25.12.17

פרופסור רון רובין

נשיא אוניברסיטת חיפה             

שלום רב

הנדון: החלפת הפסל בכניסה לאוניברסיטה

בחזית שער הכניסה הראשית לאוניברסיטת חיפה מוצב פסל המתאר את בריחת הפליטים הערבים במלחמת ששת הימים. (ראה הצילומים המצ"ב) מעבר לחוסר האסתטיות של המוצג (לא ברור בדיוק האם זה פסל, אלמנט אומנותי, מיצג אומנותי?) לא יעלה על הדעת להציב פמפלט פוליטי כגון זה אל מול שער האוניברסיטה המציג ברבים את פניו של מוסד השכלה ישראלי-ציוני.

אוניברסיטת חיפה נמצאת על פסגת הכרמל הירוק, מול הים הכחול, אחד המקומות היפים בארץ, אך למרבה הצער היא אחד המבנים המכוערים בארץ.

הכניסה לאוניברסיטת חיפה דומה לכניסה למקלט ציבורי, בטון חשוף מוביל באפלוליות פנימה. בשנים האחרונות בהתאם לרוח הזמן נבנו בכניסה מספר חנויות כך שהמקום נראה כמיני מרכז מסחרי מוזנח בעיירת פיתוח.

כדי להפיג את רושם הבטון האפור החליטו פרנסי האוניברסיטה לקשט את הכניסה בציור קיר. בדומה לכנסיות באיטליה שם על קיר אחד מצויר גן העדן, ומולו בקיר השני מצויר הגיהנום, משני עברי הכניסה לאוניברסיטה על הבטון החשוף, הלא מלוטש, בוצע ציור קיר אפרורי מאת אברהם (רובנוב) אופק. האמן עלה מבולגריה, היה בעברו חבר קיבוץ עין המפרץ של השומר הצעיר, ומרצה באוניברסיטת חיפה. הנושא הנבחר של הציור הוא "החלום ושברו" מצד אחד החלום הציוני, ומצד שני שברו. (שלט ההסברה ליד הציור מטעה כאשר במקום הכיוונים צפון דרום, הוא מראה על מזרח ומערב).

מעבר לעובדה המעציבה שעל אף שבאוניברסיטה יש חוג לשפה העברית שיכול היה לתקן את שגיאת הכתיב שבשם היצירה (החלום ושברו פירושו החלום ופתרונו) נשארה הטעות על כנה, עולה השאלה מדוע בכלל מוסד כאוניברסיטת חיפה צריך לפאר את כשלון החלום הציוני? האם ציור זה הוא סמלי למה שאוניברסיטת חיפה רוצה להציג כערכיה?

אנחנו פונים אליך בבקשה להסיר לפחות את פסל הנַּכְּסַה (יום התבוסה בערבית -אסון הערבים במלחמת ששת הימים) ולהציב במקומו פסל אסתטי ואמנותי המתאר אלמנט חיובי מעולמה המדעי של האקדמיה הישראלית.

מאהבת האויב – ל"תנטוס" – זובור וגזנגה

תנטוס – ביוונית "מוות", הוא התגלמות המוות במיתולוגיה היוונית. תנטוס-המוות שכן בשאול בעולם התחתון, ונחשב לדמות מפחידה ביותר, המביאה את קור הלילה ופחד המוות. (הרומאים קראו לו מורס (Mors).

ב"איליאדה" תנטוס הוא אחיו התאום של היפנוס, התגלמות השינה.

לתנטוס לא התקיים פולחן דתי ועם הזמן דמותו של האדֶס, אל השאול ושליט המתים, תפסה את מקומו.

תנטוס תואר כגבר צעיר הנושא לפיד בידו האחת ופרפר בידו השנייה. לעתים כבעל כנפיים, הנושא חרב על מותניו.

זיגמונד פרויד השתמש בדמותו המיתולוגית להסבר מבנה הנפש שלו. על פי מודל הנפש הפרוידיאני, תנטוס – יצר המוות, הוא אחד משני היצרים (לצד ארוס, יצר האהבה והתשוקה המינית), הקבועים בבסיס האיד.

תנטוס הוא השאיפה להרס עצמי ולמות. תשוקת האורגני לשיבה ללא אורגני.

נכתב רבות על פסיכולוגיה ופוליטיקה ברצוני להאיר כמה תופעות של השפעת יצר ה"תנטוס"-המוות על הפוליטיקה הישראלית:

עזרא יצחק נאווי (נולד ב-1951) הוא אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי, ופעיל מרכזי בארגון "תעאיוש", ואחד ממקימיו.

נאווי המתגורר בירושלים עם בן זוגו, פואד מוסא, (ערבי-מוסלמי-סוני-פלישתינאי, אסיר ביטחוני משוחרר), התפרסם כאשר התנאה בכך שהוא הלשין על ערבים שמכרו קרקעות ליהודים וגרם בכך למותו של לפחות ערבי אחד שעשו לו בשפתו של נאווי: ""קודם כל זובור, אחר כך גזנגה."  

הנה בעוד שרק תחת כיבוש יהודי יכול נאויי לחיות בשלום ובביטחה עם בן זוגו הערבי מבלי שיבצעו בשניהם "זובור וגזנגה", נאווי נאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי שיבצע בו ובבן זוגו "קודם כל זובור ואחר כך גזנגה." הנה דוגמה מובהקת ליצר התנטוס.

חגי אלעד (נולד 1969) הוא אקטיביסט פרו-איסלמי המשמש כיום כמנכ"ל "בצלם".  אלעד היה בעברו מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח בישראל ומנכ"ל "הבית הפתוח בירושלים לגאווה ולסובלנות."

במהלך מבצע "צוק איתן", בעת שכיהן כמנכ"ל "בצלם", בראיון רדיו אצל שרון גל הזדהה אלעד עם פעולות החמאס (מטרת התנועה המוצהרת חיסול ישראל ורצח כל היהודים בעולם) וסירב להגדיר את חמאס כארגון טרור והגדיר אותו רק כ"ארגון פלסטיני חמוש" הצודק בפעולותיו.

באוקטובר 2016 נאם אלעד בכינוס של מועצת הביטחון וקרא למועצת הביטחון לפעול למען כיבוש ערבי-מוסלמי.

ברור שכיבוש ערבי-מוסלמי של החמאס יביא לאלעד עצמו (כמו גם לכל הגייז הערבים) "קודם כל זובור ואחר כך גזנגה", אבל שנאת העצמי שלו המתבטאת בשנאת ישראל מביאה אצלו להתגברות יצר ה"תנטוס".

אָבִרהם בּוּסְקִילָה (נולד 1975) הוא אקטיביסט פרו-איסלמי התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי, המשמש כיום כמנכ"ל תנועת "שלום עכשיו". פעילותו הנוכחית מסכנת אותו ואותם ב"קודם כל זובור ואחר כך גזנגה."

אסור כמובן לעשות הכללות. יצר "התנטוס"-המוות אינו דומיננטי אצל כל הגייז בארץ.

ח"כ מטעם הליכוד, אמיר אוחנה (נולד 76) שהינו יושב ראש קבוצת "גאווה בליכוד", נשוי לבן זוגו ואב לתאומים, מתנגד נחרצות לכיבוש ערבי-מוסלמי שיבצע בו ובבן זוגו "קודם כל זובור ואחר כך גזנגה," אבל זה מביא נגדו התנגדות רבה מחסידי "הזובור והגזנגה". אביעד קיסוס כינה אותו ואת פעילי גאווה בליכוד "הומואים נחותים וטיפשים" החוכמה הרי ניתנה רק  לאלו המצפים ל"זובור וגזנגה".

"תנטוס" משנאה

אם אנחנו עדים ליצר המוות ה"תנטוס" הרווח אצל יהודים מפאת השנאה העצמית וכפועל יוצא ממנה "אהבת האוייב" הישועית, הרי אצל הערבים יש דוגמה הפוכה.

באופן צפוי הסיבות ל"תנטוס" של הגזען האחמדי, ח"כ איימן עודה, ראש המפלגה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל),  הן הפוכות. לא אהבת האוייב (היהודים) אלא דווקא שנאתם.

בעוד שבכל השטחים הכבושים ע"י הערבים (כ-13 מיליון קמ"ר) האחמדים אינם יכולים בכלל לחיות. והם יכולים לחיות ולהקים בתי תפילה רק תחת הכיבוש היהודי, לוחם עודה למען כיבוש ערבי-מוסלמי וחיסול מדינת היהודים. לדידו של האחמדי הגזען עודה מוטב "זובור וגזנגה" לעצמו ולעדתו, ובלבד שיזכו לכך גם היהודים.

ישו צדק

בהתאם למסורת הגזענית האנטי-יהודית של האיסלם, מאשים אבא של מאזן את היהודים בזיוף ומרמה, וקובע שישו לא היה יהודי אלא פלישתי (פלסטיני בערבית)

http://rotter.net/forum/scoops1/444002.shtml

אין ספק שאם ישו שראה עצמו יהודי וצאצא לבית דוד ולא צאצא לגוליית הפלישתי היה בחיים, הוא היה פשוט מתפלץ משקריו של אבא של מאזן.

בדבר אחד יש להודות שישו צדק. יתכן שקביעתו של ישו שכל הגויים הם כלבים (מתי 15) אינה פוליטקלי קורט, אבל לגבי אבא של מאזן היא נכונה בהחלט. כאן ללא ספק ישו צדק.

לא שחמט אלא מט לשח

סעודיה הווהאבית ממשיכה את דת מוחמד

בארץ נרשמה אכזבה מכך שסעודיה (שגורמים מסוימים פרשנים בעיני עצמם, טענו שהיא הופכת לבעלת ברית ישראל) סירבה לתת לנבחרת השחמט של ישראל ויזות כניסה לאליפות העולם בשחמט.

יש לדעת שסעודיה המוסלמית-ווהאבית אינה יכולה לתת ויזות לנבחרת יהודית. סעודיה נאמנה כשומרת המקומות הקדושים לאיסלם על המורשת של מוחמד שהכריז: "לא תהיינה שתי דתות בארץ הערבים!" וחיסל את היישוב היהודי בה.

לפי האיסלם ארץ ערב חייבת להיות "יודןריין"-נקייה מיהודים, ולכן כל התקווה לשינוי בה הינו אשליה בלבד.

משחק מול מצלמה – שתי אצבעות בעיניים

שחקן מקצועי יודע היטב שיש הבדל גדול בין משחק בתיאטרון לבין משחק בסרט. משחק מול מצלמה דורש לימוד והכנה מדויקת, ורצוי לקחתו בבית ספר יעודי לכך, למשל ניסן נתיב:

http://www.nissan-nativ.org.il/course_categories/%D7%A1%D7%93%D7%A0%D7%90%D7%95%D7%AA/

זה זמן שחיילי צה"ל הפכו לשחקנים בסרט מבלי לקבל כל הכנה למשחק מול מצלמה.

האקטיביסטים הפרו-איסלמים של ב"צלם" קנו מאות מצלמות, חילקו אותן לפעילי אש"פ והחמאס, ומביימים את מלחמתם למען כיבוש ערבי-מוסלמי:

http://mida.org.il/2013/12/22/%D7%A4%D7%A2%D7%99%D7%9C%D7%99-%D7%91%D7%A6%D7%9C%D7%9D-%D7%9E%D7%91%D7%99%D7%99%D7%9E%D7%99%D7%9D-%D7%90%D7%AA-%D7%94%D7%A1%D7%9B%D7%A1%D7%95%D7%9A/

שיא המחזה המבוים היה לאחרונה עם המצגת של הנערה "הגיבורה" (רק על חיילים יהודיים) הערבית-מוסלמית-סונית-פלישתית, עאהד אל-אל תמימי.

הנערה הבלונדינית עם עיניים כחולות סטרה לחייל צה"ל וזכתה לתהילה בעולם כז'אן דארק פלישתית.

הנה "הגיבורה" סוטרת לחייל צה"ל.

https://www.youtube.com/watch?v=gnT0eZtoxk8

מעיון בתמונה נראה בבירור שהחיילים לא עברו שום קורס במשחק מול מצלמה ופשוט אינם יודעים איך לנהוג.

פולמוס רב נשפך על התנהגות החיילים, מהאשמתם בחוסר תגובה ועד הילולם בגין חוסר תגובה. דבר אחד לא הוזכר כלל בתקשורת. חייל צה"ל צריך בראש ובראשונה להגן על עצמו ולא לתת לאף אדם להתקרב אליו ולפגוע בו. הרי אותה נערה "גיבורה" יכולה היתה במקום לסטור לחייל לדקור אותו בצווארו, או להשליך חומצה בפניו. לכן אסור לתת למקרה כזה להישנות.

נכון, הכאה בקנה הרובה או בכת אינה נתפשת טוב בעיני המצלמה, אבל בהכנה טובה של החיילים למשחק מול מצלמה יש גם שיטות אחרות. ברגע שנערה מנסה להתקרב אל החייל על החייל להושיט את ידו קדימה ולתחוב שתי אצבעות בעיניה. מיד כל הסצנה הקולנועית מגיעה אל סופה.

שתי אצבעות בעיניים וזהו.

נאווה סמל ז"ל – בין שואת יהודי ערב ליהודי ארצות ערב בשואה

לאחר שכתבתי על שואת יהודי ערב, השואה שהושכחה והוכחשה, חיסול יהודי ערב ע"י מוחמד כבסיס לגזענות הערבית מוסלמית ועל הצורך להנצחתה.

http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00536.php

קיבלתי את המכתב הבא מנאווה סמל ז"ל שהלכה לעולמה השנה. הנה חליפת המכתבים בינינו:

לנעמן כהן מהסופרת נאוה סמל

תאריך: 2011, ספט׳ 20,

שלום לך נעמן כהן,

העמותה להנצחת שואת יהודי ערב – יישר כוח על המפעל שלך.

אני סופרת ובשנת 1990 פרסמתי את הספר "לעוף מכאן" שבמרכזו עומד מוריס חביבאל שורד שואה מהאי ג'רבה שבטוניסיה. הספר תורגם לשפות רבות ולפני שנה עלה כהצגה-אופרה קאמרית על במת התיאטרון הקאמרי של תל אביב, בשיתוף פעולה עם הסימפונייטה באר שבע והאופרה הישראלית.

אשמח לשלוח לך עותק של הספר, כדי שתיווכח לדעת ששואת יהודי טוניסיה לא נשכחה.

 בברכת שנה טובה,

נאוה סמל

סופרת ומחזאית

בנספח תמצא חומר הן על הספר והן על הצגת האופרה.

2011, ספטמבר 22,

נאוה סמל שלום רב.

תודה על מכתבך. אינך צריכה לכתוב "אני סופרת" כי שמך הולך לפניך. בדרך מקרה לפני כחודש סיימתי את ספרך "חתונה אוסטרלית", שהעלה בי הרהורים שונים על שואה וציונות. על ספרך "לעוף מכאן" שמעתי אך טרם קראתי וכמובן אשמח לקרא.

קראתי על תולדות משפחתך בשואה, ונושא "השואה" קרוב מאד גם לליבי. כל משפחת אימי נספתה בשואה והיא נותרה לבד בעולם וממשפחת אבי, אחיו, אשתו, ושלושה ילדים.

כמובן סיפור תולדות יהודי טוניסיה בשואה חשוב ביותר ואסור שתישכח, אבל לא זאת היתה כוונתי בייסוד "העמותה להנצחת שואת יהודי ערב". כוונתי היתה לא לשואה מצידה של גרמניה הנאצית אלא לשואת יהודי ערב מצד השלטון המוסלמי.

היום אנו נמצאים במהלך של "הכשר לרצח עם" במטרה פוליטית מוגדרת לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים.

את כותבת: "שואת יהודי טוניסיה לא הושכחה" אבל למרבה הצער שואת יהודי ערב (חיסול היישוב היהודי בערב) כאידיאולוגיה ופרקטיקה הושכחה והוכחשה ע"י הממסד הציוני. 

בכלל כשם שהיה קשה ליהודים בזמנו להגיע לתודעה שהגרמנים רוצים להשמיד אותם כך קשה להגיע להכרה בימינו ששואת יהודי ערב משמשת מופת מוסרי בימינו, למרות שזה מוצהר בכל הפגנה. רובנו טומנים את הראש בחול ואפילו מתנגדים לברר האם קיים דבר כזה.

הנה מחקר אמפירי שעשיתי. חיפשתי ערבי-מוסלמי אחד שאינו גזען. חיפשתי ערבי-מוסלמי אחד שרואה בדברי מוחמד באמנת החמאס (מצע פוליטי של מפלגת שלטון שזכתה לרוב) לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים, גזענות. לא מצאתי אפילו אחד כזה. אני יודע שרבים מזלזלים בזה ומתגובות יש אפילו שמאשימים אותי ר"ל בגזענות, אבל זו המציאות הקשה.

אני מודע לעובדה שעיסוק בשואה מצד גרמניה פופולארי. ישנם אין ספור אישים ומוסדות העוסקים בה. ניתן גם תמיד לקבל מימון פרטי או ציבורי. בשואת יהודי ערב מסרבים לעסוק. לא במשרד החוץ, לא במשרד החינוך ולא בשום גורם ממסדי. הפחד מהנושא משתק. לכן לקחתי על עצמי (בלי שום מימון) להעלות את הנושא. אני מודה, עד עתה אני נכשל ובגדול.

בחיפוש ערבי-מוסלמי שאינו גזען

הנה מכתב ששלחתי לאישים המפורטים מטה:

עודה בישאראת – עיתונאי ופובליציסט לשעבר מזכ"ל חד"ש.

ריאד כבהא – מנהל המרכז היהודי-ערבי לשלום בגבעת חביבה – מרכז הפועל לדבריו "ברוח ההומניזם ושוויון ערך האדם." ריאד כבהא אינו רואה באמנת החמאס התובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים גזענות. משמע – ריאד כבהא גזען! (למרבה הצער מנהלי גבעת חביבה היהודים מסרבים, לדברי דודו אמיתי, הדובר, לעסוק בסוגיית הגזענות הערבית-מוסלמית. לדידם יש רק גזענות  יהודית שעבורה ניתן לקבל תקציבים ולהתפרנס).

פרופסור עאדל מנאע – מנהל המכון להכשרת מורים ערביים בבית ברל וחוקר במכון ון ליר.

ד"ר מחמוד יזבק – החוג להיסטוריה של המזרח התיכון.

ד"ר נוהאד עלי – החוג לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת חיפה.

ד"ר יוסף ג'בארין – מרכז ערבי למשפט ומדיניות. אוניברסיטת חיפה.

ד"ר אסעד גאנם – אוניברסיטת חיפה החוג למדע המדינה.

ד"ר חסן אגבריה – מנהל בית הספר "קשר על הוואדי", בית ספר שאמור "לחנך לאורם של ערכי אנוש הומניסטיים כגון : כבוד הדדי, שוויון בין בני אדם, שוויון ערך האדם, יושר, צדק, אמון בין בני אדם וסובלנות."

חבר כנסת אחמד טיבי .

ח"כ חנין זועבי.

ח"כ איברהים סרסור.

היות שאמנת החמאס תובעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים:"בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה, שהרי השליח [מחמד], תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: "לא תגיע השעה [יום הדין] עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ו[אז] יאמרו האבנים והעצים: 'הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא [מאחורי], בוא והרגהו.'" (חדית' אל-בח'ארי ומסלם)

היות שהחמאס עלה לשלטון בבחירות חופשיות בקבלו אחוז גדול יותר של קולות מקרב הפלישתינאים משקיבלו הנאצים בגרמניה.

היות שבניגוד לגרמנים שחלקם התנגדו לאידיאולוגיה הגזענית-חסלנית הנאצית (למשל הסופר תומס מאן או הזמרת מרלין דיטריך) עד כה אין בנמצא עֲרָבי-מוסלמי, איש רוח או פעיל ציבור, ולו אחד, בכל רחבי העולם הערבי שהביע התנגדות לדברי מוחמד המצוטטים במצע הגזעני-חסלני של החמאס.

היות שגרמניה עשתה חשבון נפש. כיום יהודי יכול לבקר באושוויץ, טרבלינקה, פונאר, דכאו וכו'. העֲרָבים טרם עשו חשבון נפש. יהודי לא יכול לבקר עד היום בגיא ההריגה של אַל-מַדִינָה, מפני שהיא מוכרזת ע"פ החוק הנהוג בעֲרָב כ"יודן ריין".

היות ששואת יהודי ערב משמשת עד היום כמודל מוסרי כאשר הערבים בכל העולם, גם ערביי ישראל, קוראים בהפגנותיהם: ח'ייבַּר ח'ייבַּר, יהודים, צבא מוחמד עוד ישוב!"

http://www.youtube.com/watch?v=IAbI-DPXgEI&feature=player_embedded

שימו לב לצילומי שרידי מבצרי היהודים בח'ייבר:

http://www.youtube.com/watch?v=3GhcCdqCz5E&feature=player_embedded

אנו פונים אליך בבקשה הבאה:

בהמשך לדבריך כי אתה אוחז בתפישת עולם הומניסטית אנו פונים אליך לעשות היסטוריה ולהיות הערבי-המוסלמי הראשון בעולם שייצא נגד אידיאולוגיית תנועת החמאס, ויצהיר בערבית לקהל הערבי, כי דברי מוחמד באמנת החמאס לפיהם יש לחסל את ישראל ולהשמיד את היהודים לדעתך הם גזענות ולא מופת מוסרי. רק הצהרה כזו מפיך תהיה אפקטיבית במאבק למען אותם ערכים נעלים שברצונך לחנך אליהם. וכמובן זה התנאי היחידי להיאבק גם בגזענות היהודית.

שתיקה כהודאה דמיא.

נשמח אם תצטרף למאבקנו נגד הגזענות.

למותר לציין שלא התקבלה תשובה כלשהי מכל האישים הללו.

לסיכום: לצערנו הרב טרם מצאנו ערבי-מוסלמי שאינו גזען. נשמח לשמוע על כזה. מי שימצא אנא עדכן אותנו. אנחנו נמשיך לחפש.אני מודע לכך שאחרי שאני כותב את הדברים האלו רבים מאבדים עניין ומנתקים מגע, אבל בזה לא נפתרת הבעייה, שכן רק מודעות לשואה תמנע שואה!

בברכת שנה טובה ומאושרת.

נעמן כהן

2011, ספט׳ 22,

שלום לך נעמן,

תודה על מכתבך המפורט ועל ההסברים.

אתה מעלה נושא כאוב, אבל אם תרשה לי, הייתי נזהרת מאד בשימוש במושג שואה. "רדיפות יהודי מדינות ערב" יהיה יותר קרוב לאמת, שכן המושג "שואה" שמור רק לתעשיית ההמתה השיטתית של הגרמנים מתוך ההשקפה שהיהודים ראויים למוות רק בשל היותם יהודים. זוהי ייחודיותה של השואה ועל כך נכתב לא מעט בידי הוגי דעות וחוקרים בעלי שם.

במדינות ערב הרדיפות דומות או זהות לפוגרומים באירופה ולמדיניות האנטישמית במהלך אלפיים שנים, אבל זו לא הרצחנות לשמה של הנאציזם.

אני כמובן רק סופרת ואינני איש מחקר הבקי בנושאים המורכבים שהעלית.

מאחלת לך יישר כוח במעשיך ושנה טובה לך ולכל בני ביתך.

את זכר השואה בכל מדינות העולם תחת הכיבוש הנאצי אמשיך להעלות ביצירותיי. זה בנפשי.

כל טוב

נאוה

2011, ספט׳ 23,

נאוה שלום רב.

אכן תיארתי לעצמי כי שואת יהודי ערב הוא נושא שקשה לקבלו ומיד נרתעים ממנו.

את כותבת: "המושג 'שואה' שמור רק לתעשיית ההמתה השיטתית של הגרמנים מתוך ההשקפה שהיהודים ראויים למוות רק בשל היותם יהודים."

עובדתית-היסטורית ודאי שאין הדבר כך. המילה "שואה" משמעותה הרס, חורבן, כיליון. במשלי (ג', כה), למשל, נאמר: "אַל-תִּירָא, מִפַּחַד פִּתְאֹם; וּמִשֹּׁאַת רְשָׁעִים, כִּי תָבֹא."  בתהילים ל"ה, ח מופיעה שואה במובן של צרה וחורבן: "תְּבוֹאֵהוּ שׁוֹאָה, לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתּוֹ אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדוֹ בְּשׁוֹאָה, יִפָּל-בָּה:" (תהילים ל"ה, ח).

המילה "שואה" שימשה לתיאור אסונות עוד לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. כך כונו למשל הפרעות בחברון ב-1929, והפרעות בבגדד. גם המונח "שואה" לגבי גורל יהודי אירופה החל זמן רב לפני תחילת ההשמדה. ב-17 בספטמבר 1939, שבועיים וחצי לאחר פרוץ המלחמה נכתב במאמר המערכת של "דבר": "שואת פולין עוד לא נתגלתה לעינינו בכל מוראותיה," ובהמשך: "שואה מחרידה ירדה על מיליונים של יהודי פולין, שואה העולה בהיקפה ובמוראותיה על כל הניסיונות אשר נתנסינו בהם בשנים האחרונות."

המשורר הלאומי ביאליק הגדיר אפילו את העסקת הערבים בעבודה שכירה כ"שואה":

http://www.benyehuda.org/bialik/lastwords.html

ברור לכן שחיסול יהודי ערב והכרזת ארץ "ערב" כ"יודןריין" (עד ימינו), כדבריך "מתוך ההשקפה שהיהודים ראויים למוות רק בשל היותם יהודים," נכללים במונח "שואה" לא פחות ואפילו יותר מאשר מצב יהודי פולניה שבועיים לאחר תחילת מלחמת העולם. את מייחדת את המילה "שואה" רק לרצח ששת המיליונים, אבל גם אם תגדירי את רצח ששת המיליונים כ"השואה" (The Shoa) ותבדילי מסתם "שואה", לא תוכלי שלא להגדיר את חיסול יהודי ערב כ"שואה".

הממסד הציוני-אשכנזי התעלם מראשיתו בכוונה תחילה משואת יהודי ערב, ההתעלמות נבעה מנימוקים פוליטיים, ולא מוסריים.

משרד החינוך ממונה בין השאר גם על הנחלת הזיכרון ההיסטורי הלאומי, ומשקיע משאבים רבים בהנחלת זיכרון "השואה". נשאלת השאלה מהי המטרה החינוכית של הנצחת השואה? כשהתקבל "חוק זיכרון השואה והגבורה – יד ושם 1953", נאמר בו, כי מטרתו: "לכנס, לחקור ולפרסם את כל העֵדוּת על השואה והגבורה ולהנחיל לעם את לקחה."

מהו לקח השואה? לקח השואה הוא למנוע אותה. בימינו גרמניה אינה מהווה יותר סכנה, לכן התעלמות מאותם כוחות התובעים כעת את חיסול ישראל והשמדת היהודים ע"י הכחשת קיומם ע"י אי שימוש במונח "שואה" לגבי כוונתם לשחזרה, היא מסוכנת ביותר. זהו עיוורון שיביא לאסון. אם מייתרים מלימוד השואה את הלקח חבל על המשאבים הרבים.

אני מזכיר לך את אמנת החמאס: "בשם אללה הרחמן והרחום, ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה, כפי שמחה את מה שקדם לה, שהרי מחמד, תפילת אללה עליו וברכתו לשלום, אמר: 'לא תגיע שעת יום הדין עד אשר יילחמו המוסלמים ביהודים ויהרגו אותם המוסלמים, ועד אשר יסתתר היהודי מאחורי האבנים והעצים, ואז יאמרו האבנים והעצים: "הו מוסלמי, הו עבד אללה, יש יהודי מתחבא מאחורי, בוא והרגהו.".'."

זהו מצע פוליטי של מפלגת שלטון. שמטרתה בדיוק כדבריך "השמדת היהודים מעצם היותם יהודים." לו היה מצע כזה במפלגה גרמנית ובכל הפגנה היו  מכריזים:  "יהודים, צבא היטלר חוזר!" אין לי ספק שאת עצמך היית בראש המוחים על כך, אבל כשמדובר בערבים נטמן הראש בחול מן הסכנה.

הכחשת שואת יהודי ערב לא תשנה את המציאות. להיפך, היא רק תחזק את הכוחות התובעים לשחזרה.

אכן העיסוק בשואת יהודי אירופה מתגמל יותר, אבל עתה יש להפנות את תשומת הלב לסכנת שואה שעומדת על כולנו. אני מקווה שבכל זאת תקדישי 10 אחוז מפעולותיך להעלאת זכר השואה הנאצית גם לאיום העכשווי, וזאת כדי למנוע שואה עתידית.

בברכת שנה טובה, שתיעלם סכנת שואה מן העולם.

נעמן

ספט׳ 25,

נעמן, אני מכבדת מאד את עמדתך – השונה משלי.

נאחזת בדבריך לקראת השנה החדשה "שתיעלם סכנת שואה מן העולם."

שנה טובה – שנת תקווה חדשה.

נאוה

לסיכום. אני נכשלתי. אין אדם הקובע מדיניות במדינת ישראל שפניתי אליו כולל כל שרי החינוך שקיבל את הצעתי להנצחת שואת יהודי ערב למען המלחמה בגזענות הערבית-מוסלמית,

לעומת זאת ב-23 ביוני 2014 חוקק, ביוזמת חברי הכנסת שמעון אוחיון וניסים זאב, חוק בשם "חוק יום לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן." יום הזיכרון לציון היציאה והגירוש של היהודים מארצות ערב ומאיראן מצוין בישראל מדי שנה החל בשנת 2014, ב-30 בנובמבר, במטרה לציין את היציאה והגירוש של יהודי ארצות ערב ואיראן.

התאריך 30 בנובמבר נקבע באופן סמלי משום שהוא למחרת כ"ט בנובמבר, יום החלטת החלוקה בעצרת האו"ם, כאשר קהילות רבות של יהודים בארצות ערב ובאיראן חשו לחץ מצד שכניהם הערבים.

את שואת יהודי ערב ע"י מוחמד ממשיכים בארץ לשכוח ולהשכיח. חבל מן הדין היה לפחות להוסיפה ליום הזכרון הנ"ל שהרי גם אז היהודים שלא נטבחו גורשו.

פעולתה של נאוה סמל ז"ל נשאה פרי ובעקבות ספרה עלתה המודעות לסבל שעברו יהודי ערב מהגרמנים ועוזריהם בשואה.

יהי זכרה ברוך.

אבי שילון דיאגנוזה נכונה פרוגנוזה מוטעית

ד"ר אבי שילון* פירסם לאחרונה ספר בשם "תוגת השמאל – יוסי ביילין וקריסת מחנה השלום הסיפור שלא סופר", כנרת זמורה ביתן דביר, "ת"א 2017.

בספרו "תוגת השמאל" עוקב שילון אחר חייו ופעילותו של יוסי ביילין, מי שבהיותו סגן שר החוץ בממשלת רבין השנייה היה אחראי להובלת תהליך אוסלו.

מעבר לסקירה המעניינת של מעשי ביילין וכיצד הוא שהוגדר ע"י יצחק רבין "פודל של פרס" פעל במעין היפוך תפקידים וגרר את רבין אחריו, ברצוני לעמוד על התובנה הגדולה הנכונה של שילון ממושא מחקרו (למרות שהוא טועה בעובדות), ועל הטעות הגדולה שלו מהתובנה שלו עצמה.

 בראיון עימו (מאיה פולק, "מקור ראשון", דיוקן, 29.12.17) קובע שילון כי המסקנה שלו ממחקרו היא שהכישלון בהסכם אוסלו נבע בעיקרו מהתעלמות מהמימד הדתי של הסכסוך.

מהתובנה הנכונה הזו מגיע שילון לפרוגנוזה. המסקנה שהוא מוציא ממחקרו היא שכדי להשיג שלום, היהודים יצטרכו לוותר על הריבונות על הר הבית.

היהודים, הוא אומר, אפילו ירוויחו מכך כי יוכלו להיכנס להר הבית בלי חשש כאשר רק יראו לשוטר ערבי תעודת זהות. זו, הוא אומר,  גם "הבשורה" היהודית. 

דבר נוסף הוא קובע, כדי להגיע לשלום על ישראל להכיר באחריות לנָכְּבָּה, להתנצל עליה, ולהכיר בזכות השיבה כי זכות השיבה אינה עומדת בראש מעייניהם.

נתחיל ראשית בעובדות. ללא סופק שילון צודק בכך שהיתה התעלמות מהצד הדתי של הסכסוך אך קביעתו ש"האחראים לכישלון בגלל המימד הדתי הם שני הצדדים" היא פשוט אינה נכונה ומנוגדת לעובדות.

שילון קובע כי "בהסכם השלום התנהלו זה מול זה שני גופים "ליברליים חינוכייים: אש"פ, והשמאל הישראלי. והוכח, הוא קובע כי שני אלה לא יכולים לייצג כהלכה את שני הצדדים לכן יש להידבר עם החמאס ועם המתנחלים הדתיים לאומיים."

קביעת שילון שאש"פ ומנהיגו ערפאת הם גופים "ליברליים חינוכיים" היא בלשון עדינה יותר מביזארית.

ערפאת היה גזען מוסלמי טיפוסי שדיבר תמיד בשפה המוסלמית-דתית. ארגון הטרור שייסד "השהידים של הקצה" (אל-אקצא) היה ארגון ג'יהאדיסטי מוסלמי פאר אקסלנס עם שפה ושיח ג'יהאדיסטי טיפוסי.

נכון, מקביליו בצד הישראלי אכן ייצגו גופים "ליברליים חינוכיים", ובגין זאת, ובמיוחד בגין החינוך החילוני-סוציאליסטי שקיבלו, הם היו חפים מכל ידע דתי או ידע על חשיבות הדת.

כאשר ערפאת הצהיר כי "חוזה אוסלו" עם היהודים הוא לדידו כדוגמת "חוזה חודיביה" שעשה מוחמד עם הכופרים משבט קורייש, הבין כל מוסלמי בעולם שבכוונתו להפר את ההסכם בהזדמנות הראשונה כשרק ישיג כוח בדיוק כפי שעשה מוחמד עם הכופרים.

את זה כמובן לא יכלו להבין כלל החילונים הסוציאליסטים יצחק רוביצוב-רבין, שמעון פרסקי-פרס, ו"הפודל" שלו ביילין. (הבין זאת רק זאב בנימין בגין).

דווקא בגלל התובנה של שילון (למרות שכאמור אינה מבוססת על העובדות שחקר) שהבסיס לקונפליקט הוא דתי. קביעתו שהשלום יבוא רק עם וויתור על ריבונות בהר הבית אינה אלא wishful thinking, משאלת לב ריקה מהסיבה הפשוטה שהריבונות על הר הבית כבר היתה בידיהם אבל הם לא הסתפקו בה. הם מבחינה דתית אינם מוכנים לריבונות יהודית כלשהי גם בירושלים המערבית כי מבחינה דתית זו הכרה בלגיטימיות של העם היהודי האמור להיות מושפל תחת שלטון מוסלמי.

כל הצעת ויתור תגביר דווקא את הסיכוי למלחמה, ומעניין שאת זה מבין גם חילוני אנטי-דתי כיאיר למפל-לפיד שקבע שבשום פנים ואופן גם לא בעד שלום, הוא לא יהיה מוכן לוותר על ירושלים.

ועוד לא הזכרנו כלל גבולות בטחון. מזה מתעלם שילון לחלוטין.

* לפני עשר שנים סירב העורך אהוד בן עזר לפרסם קטע קצר שלי על בגין. גם לאחר ששלחתי לו את הציטוטים המוכיחים את העובדות בקטע הוא עמד בסירובו חודשים ארוכים, עד שהוא שלח מכתב לאבי שילון שפירסם אז את הביוגרפיה של בגין, והוא אישר את נכונותו, ואז הוא פורסם.

שילון בספרו לא פירסם את העובדה הספציפית שעליה כתבתי. מעניין אם בכוונה תחילה, או סתם השמטה.

הנה הקטע בשנית:

מַנְהִיגוּת

בְּ-0440 בְּאֶחָד בְּסֶפְּטֶמְבֶּר 1939

מַתְחִילָה מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם. 

הַגֶרְמָנִים פּוֹלְשִׁים לְפּוֹלִין.

חֵיל הַפָּרָשִׁים הָפּולָנִי נִיגַף.

עוֹבְרִים שְׁלשִׁים יָמִים,

הָגֶּרְמָנִים כּוֹבְשִׁים אֶת וָרְשָׁה.

מְנָחֵם בֵּגִין, נְצִיב בֵּיתָ"ר בְּפּוֹלִין,

מַנְהִיג לְמַעְלָה מִמֵּאָה אֶלֶף חָבֵרִים.

מַנְהִיג עִם כָּבוֹד וְ"הָדָר" זָ'בּוּטִינְסְקַאִי.

כְּפֶשַׂע לִפְנֵי כְּנִיסָת הַנָּאצִים לְוָרְשָׁה

נִכְנַס בֵּגִין, נְצִיב בֵּיתָ"ר, לְבַּנְק הַדֹּאַר.

בָּחֶשְׁבּוֹן יֵשׁ 150 אֶלֶף זְלוֹטִי. סְכוּם עָתֵק.

בֵּגִין לוֹקֵחַ אֶת הַקֻּפָּה וּבוֹרֵחַ עִם אִשְׁתוֹ לְוִילְנָה.

מַשְׁאִיר מֵאָחוֹר אֶת חָנִיכַיו כֻּלָּם לָמוּת.

מָרְדְּכַי אָנִילֶבִיץ', חָבֵר "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר",

אָנְטֶק צוּקֶרְמָן וְצְבִיָּה לוּבֶּטְקִין מִ"דְרוֹר"

חוֹזְרִים מִוִילְנָה לַעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַחָנִיכִים,

לְהָקִים אֶת הָאִרְגּוּן הַיְּהוּדִי הַלּוֹחֵם.

נעמן כהן

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

ד"ר יהודית גרינוולד/רפפורט

סיפור אישי כואב וחשוב

אשר לא סופר עד כה בציבור

שלח: חנן רפפורט

פרק ד' – השחרור על ידי הרוסים:

מן התופת הנאצית אל הפח הרוסי-סובייטי,

וזעקת "שמע ישראל" הנשמעת ברמה.   

האיכרים פגשונו בחשדנות רבה. אחדים מהם הכירו את אבי כרופא וידעו שאנחנו יהודים. אולם התקופה הארוכה שעברה מאז חיו יהודים ואיכרים נוצריים בדו-קיום, החרדות העצומות ממגע כל שהוא עם יהודים בתקופה הנאצית, והידיעה שאין כבר יהודים כי כולם נשלחו להשמדה במחנות הריכוז, נתנו את את אותותיהם במפגש הפתאומי עם יהודים.

עם כניסת הנאצים לצ'כוסלובקיה, הם מינו מיד את הכומר מונסיניור ד"ר יוזף טיסו [מינוי כבוד של הותיקן] לעמוד בראש הממשלה של המדינה הסלובקית העצמאית. נושא התואר הזה עמד בראש המפלגה הגארדיסטית-פשיסטית. היתה זו – בין היתר – גם מפלגה לאומנית אשר דרשה הפרדה מלאה מצ'כוסלובקיה המאוחדת והקמתה של מדינת סלובקיה העצמאית.

עם התמנותו שיתף כומר חשוב זה פעולה עם הנאצים, לא רק מפני שהאמין בתורות החברה והמדינה שלהם, אלא גם בהיותו ספוג בשנאת יהודים. מאז, חוקקו בסלובקיה חוקים נאציים רבים נגד היהודים. רצונו העז להיפטר מהיהודים הביאוהו לבקש מהנאצים לשלחם למחנות השמדה. חברי המפלגה הגארדיסטים קיבלו על עצמם לאסוף את היהודים ממקומות מושבם ולספק כמות קבועה עבור משלוחי היהודים למחנות הריכוז. ממשלת סלובקיה העצמאית נענתה גם ברצון רב לדרישתה של חברת הרכבות הגרמנית, לממן את 'כרטיסי הנסיעה' עבור כל 'ראש יהודי' שהוסע אל מחנות ההשמדה.

הם אמרו לנו מיד עם בואנו לשבת בפינה מסוימת כדי להיות מרוחקים מאנשי הכפר, כך שאם יבואו הגרמנים יהיה ברור שאין חלקם עימנו.

היינו רעבים וצמאים מאוד, ולאיכרים היה חלב רב בגלל הצורך לחלוב את הפרות באופן קבוע.

הם הציעו לנו מיד לשתות מהחלב שהצטבר אצלם, ואנו קפצנו על ההצעה בשמחה רבה ביותר, כי מעדן כזה כבר מזמן לא נכנס אל פינו. עוד אנו עומדים לשתות הופיע אבי פתאום אל תוך העמק. 

התברר שבשעת הבריחה ובגלל החשיכה, אבד הקשר בינו לבין אימי. הוא הגיע בריצה אל תוך הבית הראשון אשר נקרה בדרכו, והנה גרה בו משפחת המינקת של נושיקה.

היה מקובל בזמנו שאיכרה יולדת היתה מציעה את שירות ההנקה גם לתינוק/ת של משפחה מבוססת. היתה זו עבודה משתלמת מאוד. המניקה האומנת חיתה כנסיכה. קיבלה אוכל מצוין 'כדי שיהיה לה מספיק חלב עבור שני הילודים,' והתשלום היה טוב מאוד. משפחה זו גרה בשכנות לבית שבו הסתתרנו, ואנחנו – כמובן – לא ידענו זאת. הם הסכימו שאבי יישאר עד הבוקר ויסתלק מיד עם שחר.

משם הוא הגיע אל משפחת קנאפּ והלה כיוון אותו אל העמק הנעלם.

כרופא הוא ידע את הסכנה הרבה לחיים, הטמונה בשתיית חלב טרי על מערכת עיכול מצומקת כשלנו. לכן, ולמזלנו הרב, הוא מנע מאיתנו את מילוי צימאוננו בשתייה מרובה אליה ערגנו כל כך. אכלנו, לכן, מעט מאוד מהלחם שהוצע לנו ושתינו חלב במשורה לפי ההנחייה של אבא.

עוד אנו יושבים ואוכלים משהו ופתאום רצה אלינו ילדה קטנה בשמחה גדולה, היתה זאת מילכה. אימא סימנה לה שלא תדבר איתנו ואני ניגשתי אליה ואמרתי לה בשקט 'חכי, היום או מחר נלך כולנו יחד הביתה.'

בתחילה היא בכתה קצת, אבל חזרה מיד לאיכרה עימה היא גרה.

האיכרה באה אלינו כי היא הבינה מהר מאוד שמילכה היא ילדה יהודייה.

אימא הודתה לה מאוד על כי קיבלה וטיפלה במילכה כל אותו הזמן. האישה סיפרה שתמיד חשדה קצת שהיא ילדה יהודייה מבראטיסלאבה. אך מכיוון ששילמו לה טוב, והיא הייתה זקוקה מאוד לכסף זה, היא לא שאלה את מילכה על עברה.  

אי הידיעה היתה בעצם ההגנה שלה לכל מקרה שיכול לקרות. אולם איש לא שאל אותה על אודות הילדה הקטנה שגרה בביתה.

לאט-לאט התחילו – בכל זאת – האיכרים להתגודד מסביבנו. הם דברו בעיקר עם ההורים וסיפרו להם עד כמה הם שונאים את הממשלה הגארדיסטית הפשיסטית.

שהינו בעמק כיום וחצי, כאשר פתאום התמוטטה החזית הגרמנית בהרים, והנותרים בחיים ברחו או נסוגו מפני הצבא הרוסי. אל העמק הופיעו לפתע החיילים הרוסיים.

החיילים נראו עייפים, מיוזעים ומלוכלכים מאוד. לא היו אלה חיילים בלונדינים גבוהים – כגרמנים, אלא אנשים נמוכים וכהים. היו אלה חיילים רוסיים מארצות אסיה הסובייטית אשר נראו כאוריינטליים – מהמזרח הרחוק.

האיכרים שמחו מאוד לבואם של חיילים אלה וניסו לדבר עימם בסלובקית – השייכת למשפחת השפות הסלאביות – כשפה הרוסית. הם היו מאושרים מאוד וקדמו את פני כל החיילים בקריאות של טוֹבָארִיץ' (חבר ברוסית). הם הציעו לכולם לחם ובייחוד מהחלב שהיה להם בשפע. אולם כאשר הוצע החלב לחיילים, הם דרשו שהכפריים ישתו אותו קודם ורק אחר כך ישתו החילים. התברר שהם היו חשדנים מאוד וחשבו שמנסים להרעילם באמצעות החלב.

אבי ניגש אליהם ואמר להם שאנחנו 'הֶבְּרֶאִים' ('יהודים' בשפה הרוסית). הוא חשב שהם ישמחו בנו ויחבקו אותנו, והתכונן לספר על הסבל שלנו תחת עול השלטון הנאצי.

החיילים לא הגיבו כלל לפנייתו. ייתכן שלא הכירו כלל יהודים בארצות מוצאם, או שהיו עייפים מאוד ואדישים לסובב אותם.

גם האיכרים תיארו לעצמם את הרוסים באופן אחר. הכפריים האלה היו נוצרים אוונגליים. היה זה מיעוט קטן בין רוב הקתולים שבסלובקיה, אשר נשלטה עד כה על ידי ממשלה פשיסטית קתולית. הכפריים האוונגליים הרגישו את עצמם, לכן, כתושבים מדרגה ב'. הם האמינו שהרוסים ינהגו בהם כאם טובה ודואגת או, לפחות, כאח גדול ומגן. גם לנו היתה אמונה, הכרה והבנה שברוסיה – במסגרת של משטר קומוניסטי – כל האנשים שווים ואיש אינו רודף שם יהודים. בעינינו הצטיירו הרוסים כמצילי היהודים מהרדיפות ומההרג של המשטר הנאצי.

רק מאוחר יותר הכרנו ולמדנו על הרוסים ועל החיים ברוסיה הקומוניסטית. רק אז התברר לנו שהשיוויון וההעדפה ניתנים ברוסיה הסובייטית רק לחברי המפלגה הקומוניסטית.

קריינה שוחררה ב-8 באפריל 1945. אולם במיספר אזורים וכפרים נמשכו עוד הקרבות.

היו כפרים ששוחררו על ידי הרוסים. באותה שעה הגיחו קומוניסטים ויהודים ממחבואם.

אולם, כעבור מיספר ימים נכבשו מחדש אותם מקומות בידי הגרמנים. או אז המשיך שיתוף הפעולה המלא בין הנאצים ושותפיהם הגארדיסטים הסלובקים. הם תפסו את הקומוניסטים והיהודים אשר התגלו, עינו אותם ורצחום באכזריות רבה. וחוזר חלילה.

בינתיים חזרו החיים למסלולם בקריינה המשוחררת. אנו נשארנו עוד מיספר ימים כדי לוודא את מצב העניינים בעיירה וֶורְבּוֹבֶה ממנה באנו לקריינה. פנינו והודינו מאוד לאיכרה עימה חיתה מילכה ולקחנו אותה אלינו.

מילכה ספרה לנו כמה היה לה קשה. היא ישנה תמיד על ספסל במטבח וחובתה היתה לשמור על האווזים בחצר, מהם פחדה מאוד בתחילה.  עתה היא הסתובבה סביבנו, וכולנו היינו מאושרים מאוד להסתובב חופשי בטבע שמסביב ולא להסתתר עוד בעלית הגג.

למחרת סיפרו הכפריים שהגרמנים נסוגו נסיגה עמוקה. בְּרֶזְנוֹ, וֶורְבּוֹבֶה, וּפִּיאֶשְׁטָנִי, שוחררו והגרמנים נסוגו מכל האזור.

ההורים ומילכה עמדו לחזור לוורבובה. לא ידענו מה מצב הבית שלנו בוורבובה. חששנו שפלש לשם איזה גארדיסט או קרוב שלו. חרדנו מהאפשרות שהבית נהרס כליל. במקרה כזה קיווינו שאחד השכנים ירשה להם לישון אצלו.

הוחלט שנושיקה ואני נישאר בינתיים אצל משפחת קנאפּ. הוא היה עסוק מאוד באפיית לחם עבור הצבא הרוסי שבסביבה. נושיקה ואני הצענו את עצמנו לעזור בכל אשר יידרש. 

מר קנאפּ, כקומוניסט, הרגיש שהוא רוצה לערוך את חגיגת השחרור מעול הנאצים עבור המפקדה הרוסית בחצר ביתו.

הוא דיבר על כך עם המפקד הרוסי אשר שמח מאוד על הרעיון.

החיילים אספו כסאות ושולחנות מכל הסביבה. הוכן אוכל רב ובעיקר נאספו המון בקבוקי וודקה. הגברת קנאפּ ואנחנו עבדנו – בהשגחת קנאפּ – באפיית עוגות שונות. סידרנו וערכנו את השולחנות והחגיגה החלה. הקצינים והחיילים אכלו, שתו הרבה, והיו עליזים מאוד. אנו שמחנו בשמחתם גם כן ובייחוד עלצנו וְחַגּוֹנוּ את שמחת השחרור שלנו. את שמי האביב שלנו לא כיסתה שום עננה של דאגה. אף כי בזמן הקצר מאז השחרור, התלוננו כבר איכרי הכפר על הברוטאליות של החיילים הרוסיים. סיפרו על מיספר מקרי אונס, אך בעיקר טענו נגד גניבת שעוני יד בידי החיילים. ואכן, נראו בכפר חיילים אשר ענדו על ידם שניים, שלושה ואף יותר שעונים.

עם התגבר השמחה, השתייה והשיכרות של החיילים התחילו אלו לצעוק שהם צריכים בחורות.

אנו המשכנו – כמובן – להגיש לשולחנות את כל התקרובת הרבה שהכנו עבורם.

פתאום, תפסני חייל אחד בחוזקה והתחיל לגרור אותי אל מחוץ למעגל השמחה.

אחר תפש את 'המשרתת' הרצוג וסחבה גם כן.

קנאפּ הבחין מיד במצב ופנה למפקדם בבקשה שישחררו אותנו. אבי שנדהם ופחד מאוד מהתוצאות פנה גם כן אל המפקד והסביר לו שאנו 'הֶבְּרֶאִים', 'הֶבְּרֶאִים'.

אך שום פניה לא הזיזה את המפקד.

ואז.... מעוצם החרדה, חוסר האונים והכאב של אבי התפרצה לו פתאום צעקת 'שמע ישראל'!

זעקת ה"שמע ישראל" חדרה כנראה אל מוחו השיכור של הקצין והתעורר בו משהו קדום ועמוק.

פתאום הוא התעורר משיכרונו ....  נעמד וצעק על החיילים 'לעזוב אותן מיד!'

היה לנו גם מזל גדול וטוב שאלה – על אף שיכרותם - נשמעו לו מיד וללא עוררין.

הם עזבונו!

'המשרתת' הרצוג פרצה בבכי גדול ורצה לתוך הבית.

והקצין, פנה אליי בהסבירו לי ביידיש: 'אְח בְּן אוֹיְְח אָ יִּיד' [גם אני יהודי].

התחלנו לדבר ברוסית, בגרמנית שהיתה שגורה על פי ובסלובקית. אני סיפרתי כיצד הציל אותנו קנאפּ ממות בטוח והוא סיפר לי שמוצאו מאוקראינה וכי כל משפחתו נרצחה על-ידי הנאצים.  

החגיגה נגמרה. החיילים עזבו את החצר ו...אנחנו ניקינו את המקום.

נ.ב.

'דפי עד' אלו – בשפה העברית – תורגמו בהתנדבות ע"י ידידינו הרבים לאיטלקית, אנגלית, גרמנית, הולנדית, ספרדית, ערבית, פולנית, צרפתית ורוסית.

לכולם תודה מקרב לב.

סוף

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"שגעון אירופה"

להנס גובש

עברית: 1934

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 17.5.1974

לפני 43 שנים

"ב-20 באוגוסט 1934, בערב, עם קול מחי-הפעמון לשמונה שעות, מובאים לידי תנועה שני המניעים של אוניית האוויר 'הליוס', העומדת להפליג מכיכר-הטיִס בלה בורז'ה.

"הפרופלרים (המניפים) מנסרים באוויר. גופת האונייה וכנפיה מרטיטות על פני הכנה שלה, טרטור המניעים עולה כזמר פראי, האווירון פולט אוושת-נשימה ומתגלגל על פני מקום-המעגן. עם כל שנייה ושנייה גובר הטמפו, מקץ ארבעים וחמש שניות הוא עולה לחמישים מטר, למאה מטר, מתנדנד וגונח, למרות חוקי הכובד. האדמה שואפת לקלוט אותו חזרה. כי 'הליוס' יוצא למסע על פני האוקינוס ועמוס הוא עד קצה גבול האפשרות. דומה, עוד מעט ויצנח, ויישמט שנית למטה. והינה תופסים בו איזה אגרופים בלתי ניראים, בתנועה גסה הוא מתמתח צד-הפנים, תשע מאות כוחות סוס נשמעים לרצון הפילוט (הנהג). הציפור הענק מתנשא למרומי האוויר. קריאות-פרידה וקולות ברכה מידרדרים מאחוריו. הגופה הצהובה תלווייה ככתם-של-צבע מבהיק בין הכנפיים האפורות-המכסיפות. מקץ דקות-מיספר מיטשטשים כל שרטוטי האווירון. 'הליוס' נבלע באפלולית. במשך רגעים אחדים מעידה עדיין המיית הפרופלור האדירה על המגמה שזה אחז, לצד מערב: כלפי הים."

כך נפתח הרומאן האוטופי "שגעון אירופה 1934" מאת הנס גובש. הרומאן תורגם לעברית ב-1932. הוא מתאר את איטליה כנתונה לשלטון פאשיסטי של "הדוצ'ה השני" (כלומר, הספר נכתב לאחר 1922, השנה בה נעשה מוסוליני לדיקטטור של איטליה). על הנס גובש עצמו לא מצאתי פרטים בשום לכסיקון ספרותי. לפי צליל שמו ההונגרי ולפי עיסוקו הרב בספר בשאלות הפוליטיקה הפנימית בצרפת, אני משער שבדומה לסופרת בת-תקופתו יולן פלדש (מחברת "רחוב החתול הצד-דגים") היה הונגרי שחי שנים רבות בפאריס, ובה כתב את ספרו. וייתכן, בצרפתית. (אם אחד הקוראים יודע פרטים מדוייקים על הנס גובש, אנא יכתוב לי).

עם אירופי

בספינת האוויר "הליוס" נוהג ליאון בראנדט, מיניסטר החוץ הסוציאליסטי והפאציפיסטי בממשלת הקואליציה של צרפת. טייס קרבי גיבור מלחמת העולם הראשונה. הוא צרפתי, אך נוזל בעורקיו דם גרמני של אבי-אביו, שהיה אנוס להימלט מפרוסיה על שנלחם על הבאריקאדות ב-1848, מצא לו מכורה חדשה בבראֵטן שבצרפת, וב-1870 כבר נלחם בנו נגד הצבא הגרמני.

בראנדט אינו רק מיניסטר חוץ, זה כעשר שנים שהוא טווה, מעל לראשי ממשלות אויבות או מהססות, בעבודה חרישית ועקשנית, קשרי הקמתו של סינדיקאט אינטרנאציונאלי אשר סניפיו מקיפים את כל הסתדרויות הפועלים באירופה השסועה, במטרה ליצור "עם אירופי" מלוכד ואחד.

תוך כדי נסיעתו בספינת האוויר מפאריס לוואשינגטון נודע לו על תקרית גבול בין יוגוסלאביה לאלבניה. אלבניה קשורה בברית הגנה עם איטליה הפאשסיטית (ב-1927 הצליח מוסוליני לכפות משטר חסות איטלקי על אלבניה, שבחוף המזרחי של הים האדריאטי. הספר נכתב מן-הסתם לאחר המאורעות האלה. אמנם, רק ב-1939 שלח מוסוליני את צבאו לאלבניה וסיפח אותה לאיטליה).

יוגוסלאביה קשורה בברית הגנה עם צרפת. גובש היה סבור כנראה כי תחילתה של מלחמת-העולם השנייה, כלומר של שגעון אירופה 1934, תתרחש בדומה לפרוץ מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מזויין בין שתי מדינות בלקניות, אשר יגרוף את בעלי-הברית הגדולים למלחמת השמד הדדית.

קאפוני, הדוצ'ה השני של איטליה, אינו מוכן לצאת למלחמה ממש, אך הוא הולך על קצה גבול האיומים והסחיטה, גם כלפי חבר הלאומים. בראנדט מבין את המיכאניזם של המדיניות הפאשיסטית, ובטלגרמות שהוא מריץ מדרכו הטראנסאטלאנטית הוא מנסה לאתר את הסכסוך בעודו באיבו, לוותר על מראית עין של כבוד לאומי, ובלבד שייעצר תהליך ההסלמה.

אך כנגדו ניצב הבארון סן בריס, ראש המיניסטרים של צרפת, זקן עקשן, איש המפלגה הימנית, שדעתו אינה נוחה ממיניסטר החוץ הסוציאליסטי שלו. עקשנותו ואיומיו של סן בריס, בתגובה לקרבות הדמים המתפתחים על גבול אלבניה ויוגסלאביה, גורמת הסלמה מהירה של הסכסוך, שעה שהצדדים היריבים, אלבניה, יוגוסלאביה, איטליה וצרפת נקלעים לעמדות קשוחות יותר מאלו שלהן התכוונו, וללא דרך חזרה. כל צעד של פיוס מאבד את ערכו מאחר שלצעד שהצד שכנגד היה מוכן להסכים אתמול, שוב אינו יכול להסכים היום.

גם חזרתו המהירה של בראנדט מאמריקה אינה מצליחה לשנות את המצב. עיני כל אזרחי אירופה, בייחוד הפועלים, ובייחוד בצרפת, נשואות אל בראנדט, מתוך ביטחון שהוא ישכיל למצוא מוצא מן המשבר. המאבק נעשה בעיקרו פנים-צרפתי. ממשלת הקואליציה מתפוררת מאחר שבראנדט אינו מוכן להישאר בממשלה המתכוונת לצאת למלחמה. סן בריס זקוק לבראנדט מאחר שכל עוד הלה בממשלה, היא זוכה באמון המפלגות השמאליות. בראנדט מגיש אולטימטום לממשלת צרפת. עליהם למנותו לראש המיניסטרים ולתת את כל סמכויות השלטון בידו. אחרת, תפרוץ שביתה כללית של הסינדיקאט הסוציאליסטי, הארץ תיפול לתוהו ובוהו ולא תהיה מסוגלת לצאת למלחמה על איטליה.

מינשר מזוייף

המצב דומה לזה ששרר בצרפת ובשאר מדינות אירופה ערב מלחמת העולם הראשונה. (התקופה ההיא תוארה להפליא ב"בית טיבו" לרוזא מרטין די גאר). העיתונים משווים את בראנדט לז'וראס, חוגי הימין מנסים להתנקש בחייו.

[ויקיפדיה: ז'אן לאון ז'ורס היה מנהיג סוציאליסטי צרפתי, מראשוני הסוציאל-דמוקרטים בצרפת. ניסה למנוע את פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ונרצח בשל כך על ידי לאומן צרפתי].

בראנדט מוציא הוראות לשביתה כללית בכל סניפי הסינדיקאט, בגרמניה, איטליה, פולניה, אנגליה, וכמובן בצרפת עצמה. הוא מוכשל על-ידי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית, אשר בראשה עומדת רהה לנדריכס, האוהבת אותו ומתחרה בו כאחד. בראנדט מכריז על שביתה כללית כדי למנוע מלחמה. רהה ושותפיה, בהשראת מוסקבה, רוצים בשביתה וגם במלחמה כדי לבנות משטר חדש על חורבות העולם הישן.

גרמניה (עדיין איש אינו מתאר לעצמו שתהיה נאצית) שומרת על נייטראליות, עם העדפה קלה של איטליה על צרפת. תוצאות חוזה ורסאי עדיין משפילות מכדי שתסכים להצטרף בברית צבאית לצרפת. הדוצ'ה סומך לחלוטין על בראנדט שישכיל למנוע את המלחמה. הוא נרגע בשומעו על דבר השביתה הכללית בצרפת. עתה לא יצטרך לממש את איומיו.

אולם רהה לנדריכס, הכובשת בעיצומן של הפגנות רחוב אלימות את תחנת השידור במגדל אייפל, משדרת משם מינשר מהפכני מזוייף בשמו של בראנדט (שבינתיים, בלחץ השביתה האלימה, נתמנה ראש המיניסטרים של צרפת).

מינשר זה קורא לכל עמי אירופה לצאת למלחמה כדי להשמיד את קן הריאקציה הארורה באיטליה. ואכן, צבאות רוסיה זזים מערבה וכובשים את מחצית פולניה. לדוצ'ה לא נותרה ברירה. הוא מכריז מלחמה על צרפת ושולח לעבר עריה הראשיות את גלי מטוסיו הנושאים פצצות הרס איומות, טעונות גאזים מרעילים.

לבראנדט נודע באיחור דבר השידור המזוייף. המטוסים האיטלקיים כבר עושים דרכם לצרפת. הוא נאלץ להכריז מלחמה על איטליה ולהורות על משלוח חיל האוויר הצרפתי להפצצת השמד דומה של כל ערי איטליה. אלה מול אלה:

"עכשיו טסים שני אווירונים איטלקייים בגובה של חמישים מטר מעל לגגות (פריס). רובים ומכונות-ירייה מתנפלים עליהם. אחד משליחי-המוות האלה שולח בשורת רצח לכיכר האינוולידים, משתער מעבר מזה של הסינה, מרעיש את גן-טילרי, מתעופף שוב למעלה בטלטלו את הפצצה השלישית על כיכר ונדום. ובעשותו עוד דרך של חמישים מטר הוא נשמט במערבולת-הגגות, אשר עמוד אש עולה מתוכו.

"האווירון השני  נישא, כשבר אונייה טרופה, בכנפיים מדולדלות, משדה מרס [שאנז אליזה] על פני הסינה. עשרות כדורים פגעו כבר במכונתו, אך עוד הוא חותר הלאה צפונה. בכיכר אטואל פוגע בו גורלו. שרידיו מתרסקים בשער-הניצחון, אשר לרגליו עוד עומד החייל האלמוני ומוסיף לחלום את חלום מלחמת העולם האחרונה.

"רסיסי-אדם, שרידי אוטומובילים, פירורי-אספלט, תלי-אבנים שוטפים על פני הבולברים. זרמי-דם נוהרים לתוך הביבים. קיטור-ארס חודר בעד החומות ובעד עור בשרם של האנשים. פרפורי מוות מתמזגים בצחוק-מטורפים, אלומות-אש מתנפנפות כדגלים ברוח. כדורי-הנוגה של זורקי-האור חגים על פני כיפת-השמיים, תותחים רועמים, מכונות-ירייה משקשקות, אווירונים צונחים כמטאורים ברעש למטה. ליבה של צרפת, לב עם הראוי לאהבה, נקרע על-ידי רוחות רעות לגזרים." (עמ' 223).

ובאיטליה: "כשלהבת אדומה עולה שמש הבוקר על פני הים האדריתי. ריח חללים מיתמר לעומתה למעלה. בית-הכנסייה המילני [הקתדרלה במילאנו] מתרומם כתל-חורבות, כחטוטרת של שיש, מעל לים אדי הרעל. אין איש יודע מה נאנק, מה כלה שם למטה, שם, במקום שעמדו טורין, אלסנדריה, קרימונה ופלורנציה, שולחים רק שרידי מגדלים את קינתם ותלונתן מעל לענני הארס המיתמרים. אל נמל גינואה סוערים הגלים הכחולים ומטלטלים שברי-ספינות ואברי-אנשים אל החוף הסלעי. העיר עצמה הפכה לצל בוער, עשֵן. צבאות של חיילים ואזרחים מכסים את הדרכים. עדרי-חיות מחוסרי-בית, אשר צלם אדם להם, משוטטים ביערות, גוועים ככלבים מסוממים, כפרים הפכו ללפידים אילמים. ערים הומות מנשימות-גסיסה ומצחוק-יללה. נצחיותה של רומא עולה בשלהבת של עמודי-אש. חורבתה של כנסיית פטר שולחת מבט קופא, בלי רוח חיים, אל שמי הדרום הכחולים. פאלאצו ונציה עומד אילם בחורבנו. פגרי-אדם, ערמה על גבי ערמה, שומרים עליו בדממה מחרדת." (עמ' 224).

*

גובש אמנם החמיץ את חיזוי חלקה של גרמניה במלחמת-העולם השנייה, גם הקדים את מועדה בחמש שנים. מצד שני, מדהימה מידת הבהירות ששבה תיאר תהליך של הסלמה, של התפוררות מאזן-האימה, ושל השמדה הדדית המתרחשת בין שתי מעצמות. וכך, כמעט במדויק, חזה את איום ההשמדה המרחף כצל של מלחמת עולם שלישית, שיופעלו בה נשק גרעיני וטילים בין-יבשתיים.

* הנס גובש: "שגעון אירופה 1934". תרגם מ.ז. ולפובסקי. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב. תרצ"ב. 1932. 224 עמ'.

*

מר שלום בן-פורת, ממיפעל הביבליוגרפיה העברית שליד האוניברסיטה העברית בירושלים, הואיל לשלוח אליי פרטים על מחברו של הספר "שגעון אירופה 1934".

האנס גובש היה אפוא גרמני, ושם ספרו שנכתב גרמנית (ולא צרפתית, כהשערתי):

"Wahn-Europa 1934"

הספר יצא לאור בשנת 1931, בהוצאת פאקלרייטר המבורג-ברלין-לייפציג.

גובש Gobsch)) נולד בעיר קמניץ ב-1 באוגוסט 1883. היה בוגר האקדמיה הצבאית בברלין, קצין במלחמת העולם הראשונה, שבה אף נפצע. הוא מת במורנאו (באוואריה) בשנת 1958.

תודתנו למר בן-פורת.

"הארץ", "תרבות וספרות", "ספרי דורות קודמים", 7.6.1974.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* לא עברו ימים רבים ממיצג עהד ז'אן דארק תמימי, הסוטרת הערבייה הבלונדית, וכבר התפרסם, כאילו בשמה, שיר עברי מטונף וארוטי במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" הפרו-אש"פי ביום 29.12.17 בשם "מכתב תודה לחייל" מאת מישהו בשם אלי שמואלי, המסתיים בשורות:

כָּל חַיַּי אַתָּה נוֹסֵעַ בִּי

בְּגִי'פּ סוּפָה בְּהָאמֶר בְּטַנְק מֶרְכָּבָה סִימָן 3 בְּדַחְפּוֹר D9 בַּחֲצָצִית בְּבוֹאֵשׁ

אַתָּה מְסַיֵּר סְבִיבִי אַתָּה מְתַצְפֵּת עָלַי אַתָּה

מֵקִים מַחְסוֹמֵי פֶּתַע וּכְלוּבִים

וְאָז חוֹצֶה אוֹתָם וְנִכְנַס –

עַד שֶׁיּוֹם אֶחָד

אֲנִי סוֹטֶרֶת לְךָ

וְאַתָּה עוֹמֵד

תּוֹדָה

שֶׁאַתָּה עוֹמֵד בִּי

בְּאוֹר יוֹם בְּחֶשְׁכַת לַיִל בְּאוֹר לַיִל בְּחֶשְׁכַת יוֹם

חָמוּשׁ בְּכַת* רוֹבֶה בָּאֲזִקּוֹן בְּתַקְצִיב הַסְבָּרָה, בִּפְגִישׁוֹת בְּדֶרֶג בָּכִיר

בִּשְׁלִילַת תּוֹשָׁבוּת בִּשְׁלִילַת קִירוֹת בִּשְׁלִילַת מִטּוֹת בִּשְׁלִילַת אִשּׁוּר כְּנִיסָה

לַבַּיִת שֶׁלִּי

וְלֹא בּוֹעֵט בִּי

אוֹ

יוֹרֶה.

תּוֹדָה לְךָ,

אַנָּסִי הֵָאֱנוֹשִׁי.

* כת במקום קת, כך במקור.

* לאהוד הברכה והשלום. קראתי בעוגמת נפש את חרוזיו  של יוסי גמזו, "ז'בו בוש ונכלם." אנא שאל אותו, מה הפתרון שהוא מציע, חוץ מעריפת ראשו [של נתניהו].

היש לו חלופה (אלטרנטיבה) רצינית? זה מה שיש.

המיגרעות של ביבי, זעומות לעומת יתרונותיו הכלכליים, הפוליטיים, יחסיו עם יהדות התפוצות וכו' וכו'.

בהזדמנות זו, אביע לך רב-תודות ל"חדשות", המעניינות והמאלפות, שהנך מפרסם בקביעות.

תל-חי!

בהוקרה,

יצחק ר. דויטש

טורונטו הקפואה

* אודי יקירי, כל קוראי העיתון יודעים היטב מה דעתך על ביבי.

התגובה הפבלובית שלך בשולי כל מאמר הכתוב נגדו הפכה להיות פתטית.

תרגיע.

בברכה

צבי גלעד (גרימי)

עין-גדי

גרימי יקירי, התגובה הפבלובית שלך ושל הדומים לך, במרבית כלי התקשורת – בשנאתם את בנימין נתניהו ובהשמצתם אותו, היא לדעתי סוג של ליקוי נפשי ציבורי, של התמכרות לרפש ה"חדשותי"-כביכול, שלדעתי יש לחזור ולהזהיר מפניו שוב ושוב, וזאת אני עושה ואעשה גם אם אניני טעם כמוך יעקמו את האף.

אהוד

* לאהוד שלום והערכה! מאשר בהערכה את ההערות שלך לגבי המתחסדים בהקשר למחדלים במדינה.

באשר לאורי הייטנר ושפעת אמירותיו, הוא בוודאי יודע שלגבי הכפשתו את עירית לינור בחב"ע 1304, נאמר במקורותינו: 'הפוסל, במומו פוסל!'

* נראה לנו קצת מוזר פסטיבל האבל ושפע המודעות והכיסוי העיתונאי, שמעט מאוד סופרים ומשוררים עבריים שהלכו לעולמם בשנים האחרונות, זכו להם – לאחר מותה של רונית מטלון.

והנה צדו עינינו אחת ממודעות האבל ב"הארץ" ביום שישי, 29.12.17, מטעם הקרן החדשה לישראל, בה נכתב, בין השאר שרונית מטלון היתה חברת המועצה הציבורית של הקרן.

היש בכך הסבר כלשהו?

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2255 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-60 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל