פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1306

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, י"ז בטבת תשע"ח, 4.1.2018

עם שלוש צרופות קדיה מולודובסקי.

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: חוֹנִי אֵינֶנּוּ אָנַכְרוֹנִי... // מנחם רהט: בפרוס 2018: 70 שנות נס. // מרדכי קידר: פרעות אובמה. // אסתר ראב: קפטן היל [סיפור שהתרחש בפתח-תקווה לפני 100 שנים]. // עדנה מיטווך-מלר: דברי הספד לסופר שמאי גולן ז"ל. // מתי דוד: שלוש הערות. // יהודה דרורי: הסיפוח כבר קיים! // עמוס גלבוע: מחקר על 201 ספרי לימוד של הרשות ויחסם ליהודים, לישראל ולשלום. // אורי הייטנר: צרור הערות 3.1.18. // רות זמיר הֶבֶּר: לילות חשון, קדיה מולודובסקי. // אילן בושם: תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'. // רון וייס: עוולה אזרחית של ליברמן. // מ. זושצ'נקו: תחנה כפויה. // יואל נץ: נוסטלגיה, הפכים הקטנים שזכורים לי עדיין מחיי הקיבוץ... כדור הצחוק. // הדסה  מור: לִזנוֹ­­ת – או למות? "הנשים האבודות של טרויה" בתיאטרון יורם לוינשטיין. // אמיר שושני: המושבה רחובות התעטפה בהתרגשות. // משה כהן: בבזאר המזרחי. // אלי מייזליש: כריסמס. // פוצ'ו  –  בחיי [4], פרק ו. החוש המסחרי של חצקל. // תקוה וינשטוק: 1. "פצצה: סיפורה של הדי לאמאר". 2. צמח חודש טבת: צמח קטן בצידי דרכים: מרקולית מצוי. // אהוד בן עזר: צהריים ב"יוליה" בנמל תל אביב. דג המושט הטוב ביותר שאכלתי לאחרונה. // אהוד בן עזר: "העכביש השחור" ל-י. גוטהלף, עברית: 1929. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.4.1973 לפני 44 שנים. // ממקורות הש"י.
 

* * *

יוסי גמזו

חוֹנִי אֵינֶנּוּ אָנַכְרוֹנִי...

"מעשה שאמרו לו לחוני המעגל: התפלל שיֵרדו גשמים, אמר להם: צאו והכניסו תנורי פסחים בשביל שלא יִמֹקוּ. התפלל ולא ירדו גשמים. ... התחילו לירד בזעף, אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון, ברכה ונדבה." (מסכת תענית).

חוֹנִי אֵינֶנּוּ אָנַכְרוֹנִי,

הוּא רֵלֵוַנְטִי גַם בִּשְנַת בָּצֹרֶת זֹאת:

הוּא מְעַגֵּל לוֹ מַעֲגָל וְהוּא בְּאֹפֶן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

לֹא מִתְכַּוֵּן לָצֵאת מִשָּם עַד שֶיּוֹאִילוּ לְהַזּוֹת

עָבֵי טֵבֵת הַקַּמְצָנִים סִפְתָּח שֶל גֶּשֶם

עַל שְׂדוֹת הַפַלְחָה הַצְּמֵאִים לְבִרְכָתָם

וְהוּא מַמְתִּין בְּצִפִּיַּת תְּפִלָּה נִרְגֶּשֶת

שֶמִּמְטָרִים יַחְלִיפוּ כָּאן אֶת אַנְחָתָם

הַדְּאוּגָה שֶל חַקְלָאִים קוֹדְרֵי אֲרֶשֶת

הַנִּכְסָפִים כְּבָר לִבְשׂוֹרַת-עִדּוּד לַחָה

שֶתְּפַצֵּם כְּשֶבֶּעָנָן תּוֹפִיעַ קֶשֶֶת

בְּתַנְחוּמֶיהָ שֶל אַנְחַת-הָרְוָחָה.

אָז אֶת הַחוּם שֶל שְׂדוֹת חָרִיש זְרוּעִים בְּדֶמַע

תָמִיר יַרְקוּת שְטִיחֵי-הַבָּר הַמַּקְרִינָה

אֶת הַתּוֹחֶלֶת הַיָּפָה מִכָּל פּוֹאֵמָה:

שֶהַזּוֹרְעִים אָכֵן יִקְצֹרוּ בְּרִנָּה.

אַךְ מֵאַחַר שֶחוֹנִי לֹֹא מוֹרִיד רַק גֶּשֶם

כִּי אִם גַּם זַאפְּטוֹת שֶל בִּקֹּרֶת וּגְמִיזָה

הַמּוּרָמוֹת לַהַנְחָתָה הַמִּתְבַּקֶּשֶת       

מִמֶּנּוּ דוּגְרִי – בְּגָלוּי, לֹא בִּרְמִיזָה,

הוּא מִתְפַּלֵּל שֶהַגְּשָמִים אֲשֶר יָטִיחוּ

גִשְמֵי בְּרָכָה עַל נוֹף בָּצֹרֶת וּנְכָאִים

יְטַהֲרוּ אֶת אֲוִירֵנוּ וְיַדִּיחוּ

כָּל מוּם וָעָוֶל גַּם מִשְּאַר תְּחוּמֵי חַיִּים.

כָּךְ לְמָשָל מָה שֶבָּרוּר כְּבָר לְכָל עַיִן:

מוּם הַשְּחִיתוּת הַשִּלְטוֹנִית, שֶהַפְגָּנוֹת

הוֹקָעֲתָן לֹא רַק שֶלֹּא פּוֹסְקוֹת עֲדַיִן

כִּי אִם אֲפִלּוּ מִתְרַבּוֹת וּמִתְגַּוְְְְְּנוֹת

לֹא רַק מִשְּׂמֹאל, גַּם מִיָּמִין וּמִן הָאֶמְצַע       

וְסִסְמָאוֹת שֶל אִי-אֵמוּן יֵש בְּלִי קִמּוּץ

כְּשֶמִּגְּרוֹנוֹת הַמַּפְגִּינִים גִּנּוּי זוֹעֵם צָץ

כְּמוֹ "מֻשְחָתִים נִמְאַסְתֶּם!" וְ"הַקֵּץ לַשְּמוּץ!"

וּכְמוֹ חֶרְפַּת קִצְבוֹת נָכִים כְּשֶבָּאוֹצָר יֵש       

עָדְפֵי גְּבִיַּת מִסִּים, אַךְ לְמַנְכָּ"לֵיהֶן

שֶל חֲבָרוֹת שֶסֻּבְּסְדוּ בִּסְכוּם לֹֹא צַר יֵש

חֻצְפָּה לִזְרֹק לָרְחוֹב אַלְפֵי עוֹבְדִים  כְּשֶאֵין

סָפֵק כִּי סִבְּסוּדָן שֶל חֶבְרוֹת-נֵפֶל אֵלֶּה

שֶנִּהוּלָן כּוֹשֵל אַךְ שְׂכַר הַבּוֹס מֻמַּן

מִתּוֹךְ כִּיסָם שֶל מְשַלְּמֵי מִסִּים, מָה פֶּלֶא

שֶמִּמְשַל-כֶּשֶל לֹּא תוֹבֵעַ בִּמְזֻמָּן

אֶת הַחְזָרַת מָה שֶסֻּבְּסַד מִתּוֹךְ מִסֵּינוּ

לִידֵי הַלָּלוּ שֶהֵבִיאוּ לְבַּנְקְרוֹט

כְּשֶחֻלְשָתוֹ וּרְפִיסוּתוֹ שֶל מִמְסָדֵנוּ

לִדְרֹש הֶחְזֵר כָּל זֶה, עֵינַיִם מְנַקְּרוֹת.

וּכְמוֹ הָעֹנִי הַגָּדֵל, זֶה שֶבֵּינֵינוּ,

כָּל מַכְחִישָיו שֶהַשֻּמָּן עִוֵּר עֵינָם

לֹא מַצְלִיחִים כַּיּוֹם לְהִתַעֵּלֵּם מִמֶּנּוּ

וְהוּא זוֹעֵק לֹא בְּלִי סִבָּה וְלֹא חִנָּם

כִּי הוּא מִפְגָע הַמְּסַכֵּן מִיּוֹם לְיוֹם פֹּה

אֶת לְכִידוּת הָעָם וְחֹסֶן רְכִיבָיו

אוּלַי יוֹתֵר מִכָּל מַטַּח קָסָאם אָיֹם פֹּה

הָעָט עַל מַעֲרַב הַנֶּגֶב וְיוֹשְבָיו.

וְגִלּוּיֵי הַגִּזְעָנוּת הַמִּתְרַבִּים כָּאן       

וּמַגֵּפַת שִלְטֵי "צְנִיעוּת" חֲרֵדִיִּים

שֶהֵם חֶשְכַת יְמֵי בֵּינַיִם מִתְעַבִּים כָּאן

בְּבַעֲרוּת שֶל מוֹרְדֵי-אוֹר יְהוּדִיִּים

וְדִרְדּוּרוֹ שֶל שִׂיחַ צִבּוּרִי רַב טֶפֶש

בָּרְחוֹב, בַּכְּנֶסֶת, בִּרְשָתוֹת חֶבְרָתִיּוֹת

בּוֹ מַגִּיעִים מַיִם עַד נֶפֶש וְעַד רֶפֶש

וְכָל בִּטּוּי מַצְרִיךְ חִטּוּי בִּיבֵי פִּיּוֹת.

כָּךְ שֶהַגֶּשֶם, גַּם אִם יֵש סַפְקָן אִירוֹנִי

שֶלֹּא רוֹאֶה מוֹצָא מִגְּזַר-שָרָב כָּאוּב

לֹא רַקַ יַצִּיל שָׂדוֹת בִּתְפִלָּתוֹ שֶל חוֹנִי,

הוּא גַם יִשְטֹף וְגַם יִגְרֹף פֹה כָּל סֵאוּב

וְאִם נִרְאֶה שֶהַתְּפִלָּה מָטָר הִרְעִיפָה

נִזְכֹּר שֶאוֹגֵיאָס הָיָה אָמְנָם מִין גּוֹי

וְהֶרְקוּלֶס, זֶה שֶנִּקָּה אֶת כָּל הַגִּ'יפָה

מֵאֻרְווֹתָיו – גַּם הוּא עָרֵל הָיָה, אֲבוֹי,

אַךְ חוֹנִי זֶה, הַמְּעַגֵל, מִי שֶאַף פַּעַם

כְּלָל לֹא עִגֵּל פִּנּוֹת כִּי יְסוֹדִי הָיָה

עוֹד יְנַקֶּה לָנוּ כָּאן עַד יַעֲבֹר זַהַם

אֶת כָּל כְּתָמֵינוּ בִּזְכוּת גֶּשֶם מִשְּמַיָּא...

אהוד: אתה לא מגזים?! – הלוואי על מרבית אוכלוסי העולם, כולל חלק ניכר מאזרחי ארה"ב [ומצב ביטוח הבריאות שלהם והעוני] – הלוואי עליהם מצבם של אזרחי ישראל ומדינתם בשנים משגשגות וחופשיות אלה אצלנו.

* * *

מנחם רהט

בפרוס 2018: 70 שנות נס

היה זה ראש הממשלה, האב המייסד של המדינה היהודית, שטבע את המטבע הנבואי, שמוכיח עצמו מחדש מדי יום במדינת ישראל וסביבותיה: "במזרח התיכון, מי שאינו מאמין בניסים, אינו ריאליסט."

גם ב-2018, שנת השבעים למדינה, יש תוקף מוחלט לאמירה הזו.

אבל נתחיל ב-1948. ערב הכרזת המדינה כינס 'הזקן' את יועציו לדיון מכריע. משה שרת, מבכירי מדינאי היישוב, התריע: "נפגשתי ב-8 במאי עם שר החוץ האמריקני ג'ורג' מרשל, שהזהיר אותי לבל נכריז עכשיו על המדינה. אסור להתגרות בארה"ב."

החרתה-החזיקה אחריו גולדה מאירסון, ששבה מפגישה עם המלך הירדני עבדאללה: "ב-11 לחודש ישבתי בעמאן עם המלך  עבדאללה, ושמעתי מפיו, שלמרות הידידות, לא תהיה לו ברירה אלא להצטרף לפלישה הערבית לא"י, אם יוכרז על הקמת המדינה."

גם הרמטכ"ל בפועל יגאל ידין, לא היה אופטימי: "הסיכויים להחזיק מעמד מול הפולש הם פיפטי-פיפטי."

בן גוריון שמע אבל החליט אחרת. אף שהיה אתאיסט הוא היה מאמין, והבין שההשגחה העליונה, שמבחינתו כנראה לא היתה קיימת, סיפקה לו חלון הזדמנויות נדיר. או עכשיו או לעולם לא.

וכל השאר היסטוריה.

מאז חווה עם ישראל ניסים וניסי נסים לכל אורך הדרך. מי זוכר שהמדינה שבקושי הצליחה להתקיים כלכלית בימי הצנע והקציבה כמות מיזערית של מוצרי יסוד לאזרחיה, באמצעות תלושי מזון? מי זוכר שהמטבע הישראלי לא היה שווה את הנייר שעליו הודפס? ואילו היום מעיד סקר רשמי של אירגון מדינות ה-OECD, שאזרחי ישראל הם בין המאושרים בעולם. שביעות הרצון שלהם מהחיים בארץ היא ברמה 7, בסולם שבין 0 ל-10, והיא ממוקמת ברשימת מאושרי תבל, לפני גרמניה, בלגיה, ארה"ב, בריטניה, צרפת ועוד.

מי היה מאמין שבשנת 2017, שהסתיימה השבוע, עברה ישראל – על פי ה'אקונומיסט' הלונדוני – ל'קידומת 4' מבחינה שיעורי ההכנסה לנפש – $44,019, לעומת $38,127 בשנת 2016 (ולעומת $2,529 בלבד במצרים), והגיעה לתוצר לאומי של כמעט 400 מיליארד דולר?

הצמיחה הכמעט דימיונית הזו, של 4.4%, היא לא רק תוצאה של ניהול כלכלי נכון, אלא, ואולי בראש וראשונה, של נס כלכלי. תעשיות ההייטק, הביטחוניות, התיירות, התעשיה, וכמובן הגז, הוסיפו ויוסיפו להשפיע מטובן על הכלכלה הישראלית, ועוד יגדלו כשיתחיל לפעול מאגר לווייתן. זהו באמת נתון דימיוני בהשוואה לארה"ב (2%), קנדה (2%), גרמניה (1.8%), צרפת (1.7%) ועוד, שכולן מדשדשות במקומן לעומת הזינוק המטאורי של הכלכלה הישראלית. נכון, היתה עבודה קשה והנהגה נכונה, אבל גם נס כלכלי.

הניסים שב"ג האמין בהם מפוזרים כאן על ימין ועל שמאל. לא ניתן למנותם כאן מחמת קוצר היריעה, אך נזכיר את אחד האחרונים שבהם – בחירתו של טראמפ לנשיא ארה"ב, בניגוד לכל הסיכויים ולכל חוזי השחורות, שהזהירו שבחירת הילארי קלינטון עוד תגרום לנו להתגעגע לנשיא האנטישמי אובמה.

אילו היה מישהו מנבא בימי מערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב, שהנשיא הבא יכיר פומבית וחגיגית בירושלים בירת ישראל, ושהוא נערך להעברת שגרירותו לירושלים, ואגב כך יחדל מהפעלת לחצים מדיניים על ישראל, ויוקיע את העיקשות הפלשתינית, ויבין סוף-סוף מי כאן בני אור ומי הם בני חושך – היינו מתייחסים אליו כאל מי שנטל סמי הזייה.

אבל הלא ייאמן קם והיה.

הנס האחרון שעולה בקנה אחד עם השקפתו של 'הזקן' בענייני ניסים, הם האירועים באיראן. קשה להאמין שרק ביום ו' האחרון, כלומר לפני פחות משבוע, ליהגה עדיין התקשורת בקלישאות מסוג 'האיראנים על הגדר' בגולן. תוך פחות משבוע הכול התהפך: היחידות האיראניות ו-15,000 חיילי כנופיות 'משמרות המהפכה', מוזעקים מסוריה חזרה למולדת, על מנת להגן על המשטר מפני ההתקוממות האזרחית (וזאת בנוסף לשיבה הביתה ב-3,000 ארונות עץ, של ההרוגים האיראניים בזירה הסורית).

ואל יהי הדבר קל בעינינו. מדובר במהפך בסדר גודל היסטורי. איראן היא המדינה היחידה שהיה לה פוטנציאל גרעיני ויכולת השמדה כוללת, שהופנו ע"י דוברי משטר ההייאתולות כנגד 'היישות הציונית'. לא פעם הם הבטיחו, ש'היישות הציונית' תחדל להתקיים. עכשיו התהפכו היוצרות. העריצות האיראנית איבדה את יציבותה, חוששת לעצם קיומה מול זעם ההמונים. 

ההתקוממות בטהרן, שיראז ובנותיהן, טובות לנו גם מהיבט נוסף: הפסקת ההזרמה הכספית האדירה מקופת האוצר האיראני לשימון גלגלי תעשיות הרצח של החיזבאללה והחמאס, וגם לשימון תעשיית הגרעין האיראנית. מדובר ביותר מ-100 מיליארד דולר, שהשקיעה איראן במלחמתה כנגד ישראל, וביישום חזון יצירת 'הסהר השיעי' שיכתר את ישראל מצפון ויתפרס מאיראן לסוריה ומשם ללבנון ולים התיכון.

אף שתוצאות המרי ברחובות ערי איראן עדיין אינן ברורות, נראה כי מה שהיה כבר לא יהיה. שוב התברר ש'הזקן' צדק.

מנחם רהט

* * *

מרדכי קידר

פרעות אובמה

יש לא מעט מדינות בעולם ששורר בהן עוני גדול, לדוגמה: הודו, בנגלדש, מצרים, ניגריה ועוד, ולמרות שמיליונים רבים חיים בדלות קשה אנחנו לא שומעים על פרעות רחוב כמו אלו השוטפות את ערי איראן בשבוע האחרון.

השאלה העולה מאליה היא למה באיראן הציבור סוער ברחובות, שורף תחנות משטרה וקורא "מות לדיקטטור" ואילו במדינות הללו הציבור – למרות העוני – רגוע?

ההבדל הוא בסיבה שדוחפת את האנשים לרחובות. הסיבה איננה עוני אלא אכזבה הנגרמת מפער בין הציפיות לבין העוני שבמציאות. חברה ענייה החיה את חייה ללא ציפיות לשיפור המצב מנסה לשרוד, והציבור עסוק בעבודות שיאפשרו לו לגמור את היום. באיראן הציפיות לשיפור המצב גדלו והתנפחו בעקבות הסכם הגרעין שנחתם לפני שנתיים, ההכרזות על הסרת הסנקציות והידיעות על משלוח 150 מיליארד דולר במזומן מהממשל של אובמה.

מאז שנחתם ההסכם עברו שנתיים של פנטזיות על שיפור המצב הכלכלי, והציפיות היו ועדיין הן גבוהות למדיי, אך המציאות הכלכלית באיראן נשארה דומה להפליא למצבה לפני ההסכם: חוזים שנחתמו עם מדינות אירופה זכו לכותרות ענק בעיתונות, אך מימושם מתנהל – אם בכלל – בעצלתיים. חברות אירופיות חוששות לעשות עסקים עם איראן כל עוד ארה"ב לא הסירה את הסנקציות על משטר האיתוללות.

השחיתות השלטונית הידועה גם היא נגסה את חלקה מהכספים שהגיעו לאיראן בעקבות הסכם הגרעין, אבל חלק הארי של המזומנים שאובמה שלח, בוזבז על המלחמות שאיראן מממנת בתימן, בסוריה ובעיראק. כתוצאה מכך, הציפיות הגבוהות שנופחו על ידי השלטון לא הגיעו לידי מימוש והציבור המאוכזב פורץ היום לרחובות וזועק "מות לדיקטטור", כלומר לח'אמינהאי.

צחוק הגורל הוא שדווקא אובמה, שעשה ככל יכולתו כדי לקדם את הסכם הגרעין ולתמוך בשלטון האיתוללות בכל דרך אפשרית, הוא זה שגרם להעלאת סף הציפיות של הציבור באיראן לרמה שממנה הן יכולות רק ליפול ולהתרסק אל קרקע המציאות הכלכלית הקשה. לכן הפרעות השוטפות עשרות ערים באיראן בשבוע האחרון קרויות במאמר זה על שמו.

השאלות החשובות

רבים בעולם רואים את מה שמתרחש באיראן ושואלים לאן זה הולך? האם הפרעות יגדלו ויחמירו עד כדי קריסת השלטון?

התשובה הפשוטה היא שרק נביא יודע מה יהיה בעתיד, ואילו הפרשן יודע מהם הגורמים שיעצבו את העתיד. מכיוון שאינני נביא אינני יודע מה יהיה גורל הפרעות הנוכחיות, אבל – לעניות דעתי – הגורמים שיקבעו את העתיד לקרות באיראן מבוטאים בשאלות הבאות:

א. במישור הפנימי:

1. מה מידת הכוח והברוטאליות שהשלטון יטיל לרחובות כדי לחסל את המהומות?

2. עד כמה מוכנים המפגינים להקריב הרוגים, פצועים ועצורים, כדי להשיג את מבוקשם?

3. מהי יכולתם של המפגינים להוציא לרחובות מגזרי אוכלוסייה נוספים, כמו סטודנטים, בעלי מקצועות חופשיים וסוחרים בבזאר?

4. מה רמת הנאמנות לשלטון בקרב ארגוני הביטחון – משטרה, בסיג', צבא, משמרות המהפכה ומודיעין – הנדרשים לטפל במהומות? שאלה זו חשובה במיוחד לאור הידיעות על פלוגות משטרה שחצו את הקווים והביעו תמיכה בפורעים.

5. מה רמת הלכידות ואחדות הדעים בקרב הקבוצה המנהלת את המדינה? יש ידיעות על מחלוקת קשה בין המנהיג העליון ח'אמינהאי הדורש להפעיל יד קשה נגד המשתתפים במהומות, והנשיא רוחאני המצדד בנקיטת יד רכה מול הפורעים.

6. מה צריך לקרות ברחובות כדי שראשוני האיתוללות יעלו על מטוס ויברחו מזעם ההמון?

ב. במישור הבינלאומי

7. מה תהיה התגובה הבינלאומית למתרחש באיראן?

8. האם הנשיא טראמפ יסתפק בתמיכה מילולית בטוויטר או שמה יתחיל בשלב כלשהו לשגר איומים על ראשי השלטון האיראני, הן בהיבט הכלכלי והן בהיבט הביטחוני?

9. מה צריך לקרות באיראן כדי שטראמפ ישקול הפעלת כוח צבאי נגד השלטון וזרועות הביטחון שלו?

10. מתי ובאיזה תנאי יתחילו מנהיגי אירופה להפנות איומים כלפי השלטון האיראני?

11. האם מועצת הביטחון תעסוק בעניין האיראני? ואם כן, תחת איזה סעיף במגילת האו"ם – סעיף 6 המקל או סעיף 7 המאפשר הפעלת כוח בינלאומי?

12. מה תהיה עמדת רוסיה וסין בדיוני מועצת הביטחון? האם הן תטלנה ווטו על החלטות נגד השלטון האיראני או שמא ייקחו גם מדינות אלה חלק בהחלטות ופעולות נגד שליטי איראן?

שאלות אלה קשורות זו בזו ומשפיעות זו על זו, ומכיוון שהתשובה לכל אחת מהן מעורפלת בשלב הנוכחי קשה לצפות את ההתפתחויות באיראן. הערפל מאפשר לכל אחד ליצור "פייק ניוז" ולכן קשה כיום לדעת מה באמת קורה, הן ברחובות איראן והן במסדרונות הבינלאומיים. הרבה חומר מצוי ברשתות החברתיות, וחלק ממנו הוא לוחמה פסיכולוגית שכל צד מפעיל נגד הצד האחר.

תסריטים אפשריים

העתיד הקרוב יכול להיות אחד מהתסריטים האפשריים:

1. המצב יחזור לקדמותו: השלטון ישרוד בזכות הכוח שיפעיל נגד ההמונים שיתעייפו ויחזרו לשגרה האומללה. ח'אמינהאי, רוחאני וחבריהם יפריחו הבטחות לשיפור המצב, הציבור השחוק והמדוכא יחזור לחיות בעוני וימתין להזדמנות הבאה.

2. השלטון יקרוס וקבוצה של פוליטיקאים גולים, מתנגדי האסלאמיזם, תשוב לאיראן ותיקח אחריות על המתרחש. המדינה תישאר מאוחדת, והערבים באחוואז, הבלוצ'ים בסיסתאן והכורדים באזור הכורדי דורשים עצמאות. השלטון החדש מסכים לאוטונומיה רחבה לקבוצות אלה ומסיים בכך את המאבק שניהלו בשנים האחרונות נגד השלטון המרכזי. המנהיגים החדשים מחזירים את איראן למשפחת העמים, ואיראן מחדשת את היחסים עם ישראל, ארה"ב ואירופה.

3. השלטון יקרוס: ראשי השלטון יימלטו מהמדינה כדי לשמור את הקשר בין ראשיהם לכתפיהם, איראן מתפרקת למדינות שתשקפנה את החלוקה האתנית: פרסים, אזרים, ערבים, כורדים, בלוצ'ים, לורים, קשקאים ועוד, בדומה למה שקרה לברית המועצות, מצפון לאיראן, שהתפרקה למדינות על פי מפתח אתני. בכל אחת מהמדינות עולה אליטה מקומית ומנהלת את המדינה שלה באופן סביר.

4. השלטון פותח במלחמה בתוך איראן ונגד סעודיה ואחרים: בימים האחרונים מאשימים ראשי השלטון האיראני "גורמים חיצוניים" בהבערת השטח, וכוונתם היא בעיקר לסעודיה, ישראל וארה"ב. ההמונים באיראן לא קונים את התירוץ הזה ויודעים שהשלטון מנסה ליצור תמונה של מזימות חיצוניות רק כדי לגרום לציבור להניח את המחאה ולתמוך בשלטון כנגד האיום החיצוני. אם וכאשר השלטון האיראני יבין שדרכו הסתיימה, הוא עלול לגרור את כל אלו השמחים במפלתו לתוך ביצה של אש. הוא עלול לפגוע במתקני הנפט של סעודיה כמו שהוא עלול לתת פקודה לחיזבאללה להתקיף את ישראל בטילים. בדומה לצדאם בשנת 2003, שרידי השלטון עלולים לחבל גם במתקני הנפט של איראן כדי שלא יפלו לידי מתנגדיהם.

העולם חייב להתכונן לתסריט הרביעי למרות שהסבירות שלו נמוכה, מכיוון שהוא תסריט מסוכן: הוא עלול להכניס את העולם למשבר אנרגיה חריף, שכן איראן עלולה להתקיף את מתקני הנפט הסעודים כדי להיפרע מהם על המלחמות בתימן, בסוריה ובעיראק ועל התפקיד שסעודיה כאילו מילאה ב"אביב האיראני" על פי טענת האיתוללות. במקרה שסעודיה תותקף, מחמד בן סלמאן ירצה לעשות דבר דומה למתקני הנפט והגז האיראנים. בתסריט זה מחירי הנפט והגז בעולם מרקיעים שחקים לפחות לתקופה מסוימת.

המצב באיראן נזיל ולא ברור, וגם אם השלטון ישרוד את המהומות, הסיבוב הבא של אלימות ברחובות הוא רק עניין של זמן. מדי כמה שנים תהיה התפרצות עד ששלטון האיתוללות יקרוס סופית. זה גורלו של כל שלטון דיקטטורי, וההיסטוריה מלאה בדוגמאות כמו גרמניה הנאצית וברית המועצות. שלטון המבוסס על כוח הזרוע ללא לגיטימיות ציבורית סופו ליפול, במוקדם או במאוחר.

מרדכי קידר

* * *

אסתר ראב

קפטן היל

[סיפור שהתרחש בפתח-תקווה לפני 100 שנים]

לחרולים היה בסוף קיץ זה ריח מתוק-חריף כריח דבש-האזוב; עלי הצבר היבשים היו מתבקעים בדרוך עליהם הנעל, ומשאירים צלילים קטנים כשברי זכוכית מתנפצים. חול הדרכים נטחן לאבקה דקה מן הדקה ברגלי אלפי חיילים אנגלים אשר היו בוססים אותו מבוקר עד ערב. פני אדם למאות היו צפים ונמחקים במשך היום. קבוצות-קבוצות, יחידים ומחנות, היו מתנודדים על פני גבעות-הבור. החאקי כיסה את עין הארץ, כאילו נשפך נוזל צבעוני על גבעות, רחובות וחצרות; בין-רגע היתה נהפכת גבעה למושבה קטנה – אוהלים, מיטבח, קלוב, מגרש טניס; ומשהתארכה ישיבתם יותר משבוע היו צצות גם גינות פרחים בסביבת האוהלים, גינות אלה היו דומות לזרים שתקעו אותם ילדים מתוך משחק לתוך החול.

בגורלה של חצר ספיר, איכר זקן ומכובד, נפל השטאב הראשי של המחנה – חצי תריסר זאבים זקנים, קירחים ופלגמאטיים, גנראל, וכמה אופיצרים גבוהים, כן העידו הסרטים האדומים על שרווליהם; לאט-לאט הורגלו התושבים להבחין בין לגיון ללגיון, בין עליונים לתחתונים.

לרות, בתו הצעירה של ספיר, מלאו אזי שמונה-עשרה שנה. החלוק הוורוד כבר התעגל למדי במקום החזה, רק המותניים והשוקיים הארוכות היו יבשות עדיין; שמלתה הקצרה התבדרה כמיותרת על העור המתוח והנוצץ משיזפון. וכשהיתה מעבירה את דליי המים מן הברז, להשקות את הפרות הדמשקאיות שברפת, היתה אדמת החַמרַה רועדת קמעא תחת הלמות צעדיה, ומאוהל לאוהל, מפה לפה, לאורך כל החצר, היתה עוברת קריאת-ריטון סתומה באנגלית – השפה אשר לא שמעו אוזניה, רק גבה היה חש בקריאות חנוקות אלה, וצמרמורת היתה עוברת לכל אורכו.

קֶפטֶן היל היה דר באוהל הקיצוני ביותר, אשר זית ענף היה מצל לפניו על רחבה קטנה, גדורה אבנים מסויידות; עבודתם של כמה חיילים, במשך כמה ימים. הקפטן היה עומד מדי בוקר על רחבה זו – ערום עד למותניו ומתיז מים על עורו השחום ומתנער תכופות ככלב.

החיילים הבלונדינים היו מספרים בחשאי כי רק אביו אנגלי היה, ואימו הודית, אך אומץ ליבו במערכות גליפולי, ומסירותו לחייליו – היו למופת בפיהם; חסון ושקט – לא נבדל אף בזה מחבריו האנגלים. רק בפרוץ הנהמה החנוקה למראה הנערה, היה גוער בהם ושומר מרחוק לבל יעליבוה. הוא עצמו היה משרה רק רגע את עיניו הכבדות עליה, ומיד מתאושש ומתקן את רצועת העור המבהיקה על חזהו.

השמיים האפורים-לבנים עייפו עד מוות, ועל גדרות השיטה רבצה שכבת אבק כבדה, שפרחה והקימה עננות קטנות מדי געת בה יד איש או ראש סוס; עם ערב הבריק ברק אשר דמה ליריית תותח רחוק ולא משך לגמרי את העין, אך כשכוסו השמיים עננים כבדים והטיפות הבודדות הלכו והצטופפו, הלכו וחזקו – נתרחבו הנחיריים, והריאות שאפו אוויר לח וטהור.

רות לשה את הבצק אשר היה עליה לאפות ממנו לחם ביום המחרת: בליל שעורה וחיטה, כי גם באסמיו של ספיר הציץ כבר הרזון. ידיה שקעו בעיסה הרכה וניתקו ממנה במצמוץ של שפתיים מתדבקות, גלילי זרועותיה נעו בקצב; ראשה היה קשור במטפחת, ועיניה צופות על השקיעות והבליטות שידיה מהוות בעיסה.

"!Excuse me" – עלה פתאום קול גבר מתוך חזה רחב – על יד החלון עמד קפטן היל, בידו האחת גפרוריו שנרטבו מן הגשם, ובשנייה החזיק סיגרה והראה עליה, שיש את נפשו להדליקה.

עיני רות נחו רגע בעיניו. היא הושיטה לו אל החלון את מנורת-השמן הקטנה, שדלקה על השולחן, אך הרוח נלחם בלהבה הקטנה וכמעט שכיבה אותה. אז נחו עיניו עליה והוא נכנס למיטבח, הדליק את הסיגרה והביט בה רגעים מיספר, אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת-הבצק – מוכן הוא ללוש את הבצק – רות הבינה, ובמשהו גאווה הראתה אף היא על זרועותיה השזופות, והתאדמה במקצת – אז כרע ליד העריבה, החזיק בידה דבוקת הבצק ונשקה – שפתיו כוסו מי בצק לבנים, ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיו ומוללה עברית: "לבנות, שפתיך לבנות!" וצחקה.

הוא הבין, הישהה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון, החזתי, תיקן את הרצועה על חזהו ויצא; בו-ברגע נשמעה שריקה ארוכה ומסתלסלת כעין גאמַה מינורית שמתחילה בטונים הגבוהים והולכת ושוקעת ונגמרת במפץ. רות ידעה את פירוש השריקה – פצצה; גם למדה להבחין במשך הזמן היכן תיפול, ובאיזה מרחק ממקום עמידתה.

השריקה הסתלסלה גבוה מעל הגגות, וההתפוצצות היתה רחוקה למדיי, "על גבול כרמי השקדים – " החליטה רות, אך תיכף אחריה באה עוד אחת ועוד אחת, "בפרדסי ש." אמרה לעצמה; השריקות גברו, הנמיכו, החלו רודפות זו את זו להצטלב, תכלת השמיים היתה ליריעה שסועה ומתנודדת, והבטיחה מוות לאדמה הרועדת תחתיה.

תוף האוזן רצה להבחין מה – קרובה, רחוקה? כאן תיפול? שמה? – הכל נעשה לתזמורת מסמרת-שיער, הברכיים פקו, שיני הנשים נוקשות, הגברים פניהם קדרו, והילדים יללו מבלי לתת מחסום לפיהם:

"אל המרתף!"

בין-רגע נתרוקן הבית מאנשיו; "לסגור, לסגור את הבית – " חשבה רות מיכנית, ואוזניה לפצצות ההולכות ומתקרבות לאיזור החצר; "לסגור ולכסות את הבצק, שיתפח – מחר צריך יהיה לחם."

היא תוקעת את המפתח בחור המנעול אך הוא מתרומם ממעל לחור והיא איתו רגע בחלל האוויר ופף! – ארצה, ובאוזניים צלצול חוזר ממושך כאילו נבקע שם בפנים איזה דבר, הפנים, הידיים – מכוסות חול, ובמרחק איזה מטרים, באמצע החצר, פתחה הפצצה בור.

רגע – כנצח. ולפתע קולו של היל, והוא מרימה לאט בזרועות, בידיו הוא מראה שאין כעת ללכת למרתף, שנמצא בחצר השנייה, וכי עליה להישאר כאן, מתחת לקיר, עיניו היו מורחבות אבל שקטות, ודבריו היו פקודה.

רעש ההתפוצצויות החריש אוזניים, שריקה קצרה – ופף! – "כולן באות הנה," חשבה רות. הפרות החלו גועות ברפת, שרפנל התפוצץ על הגג, ושברי רעפים ניתזו עד לרגלי היל. הוא עמד לפניה וגבו אליה, את שתי ידיו פרש מאחוריו אל הקיר, וגבו מגן עליה.

ריח רצועות העור החדשות וריח הצמר אשר לבגדו החל מרגיע אותה, גם מראה הגב השחום, שלא פעם ראתה אותו רות תחת קילוח הברז, הלך והצטייר לעיניה, סחרחרת הראש עברה, זרם חיים התחיל לפכות מן הלב אל קצה האצבעות הקפואות, הפחד בברכיים כלא היה, ובו-ברגע מסב הוא את פניו אליה, צחוק פורץ מפי שניהם ופיו לוכד את שפתיה, ממעל מסתלסלות הפצצות, נפגשות מצטלבות – המוות נובח – והם צוחקים.

*

נכתב: 1934לערך. כתב-יד ללא שם. תקופת התרחשות הסיפור: חורף תרע"ח, תחילת 1918, בשלהי מלחמת העולם הראשונה. פתיחת הסיפור נערכה גם על פי דף ראשון בודד שנשתמר מנוסח קודם.

האנגלים שיחררו את פתח-תקווה מידי התורכים בשבת, 22.12.1917, הירקון נעשה לקו החזית בין שני הצבאות, ומצפון לו היו התורכים מפגיזים את המושבה. אמנם, מבחינת תיאור עונות-השנה יש בסיפור אי-התאמה – בשלהי קיץ 1917 היתה המושבה עדיין תחת שלטון התורכים, ואילו בשלהי קיץ 1918 כבר היו מרבית תושביה בגולת תל-אביב, עד שהחלה המערכה הבריטית לכיבוש צפון ארץ-ישראל וסוריה, ב-19.9.1918.

האיכר ספיר הוא שם בדוי לאביה של אסתר, והיא עצמה – בדמות רות. רות בסיפור בת 18 כלומר נולדה ב-1899, ולפיכך ניראה שהסיפור נכתב לאחר 1932, השנה שבה נישאה אסתר לצייר אריה אלוואיל הצעיר ממנה, ומאז החלה להפחית חמש שנים מגילה; לאמיתו של דבר היתה אסתר בתקופת התרחשות הסיפור כבת 23. לימים, בשנת 1969, פירסמה סיפור דומה בשם "הכיכר השביעית", גיבורו חייל תורכי, והיא מכונה בסיפור בשם יעל. "פרדסי ש." הם אולי פרדס שדרוביצקי או שטמפפר. בארכיונה של אסתר מצוייה תמונה של חיילים בריטים, שחנו בחצר משפחתה בימי מלחמת העולם הראשונה.

ב"מחברת 'קמשונים'" השביעית מצוי קטע הניראה כטיוטה לסיפור "קפטן היל". גם בו שם הגיבורה רות, ואולם לגיבור קוראים דזק ולא קפטן היל, ויש גם שוני בפרטים, מה שמורה שהמעשה בחייל הבריטי שעוזר לאסתר ללוש את הבצק אכן אירע באמת:

תן את הנר אמרה רות עברית

ועיניה [החומות] נחו רגע בעיני דזק השחורות

הוא הבין מיד והושיט לה את הנר היא הדליקתהו [בפיסת נייר שהקריבה למנורת השמן] בלהבה הגלויה של מנורת השמן הדולקת על השולחן –

 [לא היה איש במטב] והוא מבלי דבר נכנס למיטבח [וישב על השרפרף] אחר הפשיל את שרווליו והראה על שריריו ועל עריבת הבצק רות הבינה הראתה גם היא בגאוה על זרועותיה [השחורות הבריאות] השזופות ואדמה במקצת אז כרע ליד העריבה החזיק בידה דבוקת [המלח] בצק ונשקה. שפתיו כסו מי בצק לבנים ורות הראתה לו על הבצק ועל שפתיה ומיללה עברית לבנות שפתיך לבנות וצחקה הוא הבין [רצה לומר מה] השרה עליה מבט ארוך וענה מה בקולו המתון החזתי [בליקוק את שפתיו – היא צחקה] ת[י]קן את רצועות הפיצר [אולי פאוטש, חלק מהחגור] אול [אל?] חזהו ויצא.

* מתוך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג. הספר אזל והוא לא מעניין כיום אף אחד, כולל אנשי מושבתה של אסתר, פתח-תקווה, שאינם יודעים לאשורם את תולדות עירם.

* * *

שונאת ישראל הנערה צהובה-השיער עאהד תמימי היא הגיבורה החדשה של עיתון "הארץ", ומלקקים לה ומפארים אותה והיא חשובה בו והיא אהודה בו כיום יותר מכל דמות ירושלמית אחרת, למשל, ש"י עגנון ויבדל"א בנימין נתניהו!

* * *

עדנה מיטווך-מלר

דברי הספד לסופר שמאי גולן ז"ל

שנישאו בהלוייתו בבית העלמין חולון

                       נחמה

אלוהים נתן לנו את כל הדומיות

כדי שנהנה בבוא העת מן הצלילים

אלוהים נתן לנו את הדמעות

כדי שנהנה מן הצחוקים

את האפלה נתן ואת המגור

שנקדם בשיר את פני האור

את הבדידות נתן לנו ואת התכלה

את הסופים בהם נרצה להיות בהתחלה

את היאוש וחסר האונים והאיבה

כדי לדעת אמת כחה של התקווה

ואת המות הוא נתן ואת האנחות

כדי שלעולם נדע שטוב לחיות

שמאי יקר,

אמש, בחמש לפנות ערב כששמעתי דבר לכתך מהבלי העולם הזה חשתי בדמי, עצמותיי ובשרי את תום עידן היפה, הנאצל והטוב בנופי ספרותינו ובעולמנו.

איש אציל התהלך בינינו, מוכשר, מקשיב, מפרגן, מחבק ותומך ויחד עם זאת איש מעש.

למרות ילדותך שלא סוגה בשושנים היתה, כי בצל אימת השואה צמחת, בה איבדת את הוריך ומשפחתך, זכית לעלות ארצה, לשרוד, להתחנך בקיבוץ רמת הכובש, לשרת כקצין בצה"ל, ללמוד ספרות והיסטוריה באוניברסיטה העברית וללמד ספרות בגימנסיה העברית בירושלים.

אתה האיש שהגה והקים את "בית הסופר" בירושלים ברובע היהודי, בכיכר בתי מחסה, בעיר העתיקה, בו פגשתיך לראשונה בשלהי שנות השבעים, עת זכיתי בזכותך ללמוד שלוש שנים תמימות תחת שרביטם של יהודה עמיחי, פרופ' דן פגיס ו-ט. כרמי שהיקנו לי נאמנה את הכלים הדרושים והחשובים ליצירה לאורך השנים.

גם בתחום החינוך לא קצרה ידך, עת כיהנת כשליח חינוך במכסיקו וכנציג המחלקה לחינוך ולתרבות לגולה של הסוכנות היהודית בארגנטינה.

כיו"ר אגודת הסופרים העברים כיהנת יותר מארבע קדנציות, לצד כהונתך כחבר מועצת "יד ושם", כחבר האקדמיה המכסיקנית לתרבות, כנספח תרבות בשגרירות ישראל במוסקבה, כחבר הנהלת אקו"ם ופא"ן ועוד ועוד.

לא אחת תמהה הייתי לנוכח דמותך לאורך השנים, כיצד מנהל אתה את לוח יומך, שכן לא נלאית גם מעשייה חשובה ואינטנסיבית בתפקידך כנציג הסופרים באקו"ם ופעלת ימים כלילות למען רווחת הסופרים והמשוררים – חברי אגודת הסופרים העברים. אוזנך קשובה הייתה תמיד לטרדות הסופר ומצוקותיו, הצנעה, ענווה ותבונה, בעומק המחשבה והמעשה.

בשנת 1961 הופיע סיפורך הראשון "צעדים ראשונים" במוסף הספרות "משא" (של "למרחב" דאז). שנתיים לאחר מכן הופיע ספרך "באשמורת אחרונה" בהוצאת מסדה, בו הפלאת לעצב את דרכו המיוסרת של הנער חיימק בעת השואה. מאז ראו אור ספרים רבים מפרי עטך "אשמים" ב-1968, "מותו של אורי פלד" ב-1971 החותם את הטרילוגיה על השואה. ב-1983 "חופה" ושלושה סיפורים, בו חשפת באמנות יהודית משלך את דמותו הטראגית של ניצול שואה הנקלע למציאות ישראלית של מלחמות ומשברי משפחה. הסיפור תורגם לרוסית ועובד למחזה שהוצג בתאטרון בסנט פטרבורג, כמחזה ראשון מסוגו בנושא השואה שהוצג על במות רוסיה.

ב-1976 העשרת אותנו באנתולוגיה של פרקי עדות וספרות שערכת בנושא השואה. ב-2005 "מסעותיי עם ספרים" – קובץ מאמרים שפרסמת וב-2008  רומן "האם אתה מוכרח לאהוב". לכל ספר קסם ואור משלו.

יצירותיך עובדו לתכניות רדיו, דרמות ששודרו "בקול ישראל". מה הפלא לכן, כי זכית שמאי בפרסי ספרות יוקרתיים כפרס אקו"ם בעילום שם, פרס רמת-גן לספרות, פרס עגנון, פרס ראש הממשלה ליצירה, יקיר אקו"ם, יקיר אגודת הסופרים ויקיר העיר תל-אביב.

מעבר לכל אלה, היית איש משפחה למופת אך מבעד ליצירתך המונומנטלית, עמד אדם רגיש וחם במלוא מובן המילה. מה מעטים הם היוצרים בתקופתנו שנחנו בתכונות אנושיות בהן בורכת ביד נדיבה ובזרוע נטויה.

אשריי שזכיתי לחסות בצילך. לפני שנים שלוש, בדצמבר 2014, כשזכיתי באות יקיר אגודת הסופרים העברים, אתה היית האיש שנשא את נימוקי ועדת השיפוט בה כיהנת. אכן כמנהגך, ירדת לעומק יצירתי, לנבכי נבכיה וכבשת בדבריך המקוריים את לב ומוח הקהל הנכבד. נתברכתי.

יצירותיך ואישיותך יזכו למקום של כבוד בפנתיאון של הספרות העברית הישראלית. דמותך תשמש מופת ואות לבאים אחריך בהנהלת האגודה, בוועדיה ובמוסדותיה.

אשרי רעייתך האהובה ארנה שזכת להיות שנים כה רבות (63) לצד איש כמוך ואשרי ילדיך ונכדיך שזכו לאב, סב ומורה דרך מסוגך.

הֱיה מליץ יושר בעולמות של מעלה לכולנו, כי דווקא בימים אלה, זקוקים אנו למליץ יושר שכמותך.

הֱיה שלום שמאי יקר, נוח על משכבך בשלווה ואנו נתאמץ להמשיך את דרכך.

יהי זיכרך מבורך.

עדנה מיטווך-מלר

* * *

מתי דוד

שלוש הערות

 לבן דרור ימיני: 1. אני מזדהה עם תוכן שני מאמרים שלך שפורסמו בימים אלה: "יש עתיד לכולנו". ("ידיעות אחונות", 29.12.2017). במאמר את מנמק שלדעתך רק החיבור בין מפלגותיהם של יאיר לפיד ומשה כחלון יש בכוחו להוביל למהפך פוליטי במדינה מול הליכוד והימין, בניגוד לשמאל שרוצה אך לא מסוגל להוביל למהפך. אתה גם ממליץ לשמאל להפסיק להטיף ולחלום על "קץ הכיבוש" ועל "רומנטיקה של שלום". 

2. "מלאכתם של רשעים" ("ידיעות אחרונות", 1.1.2018). החלטת מרכז הליכוד להכיל את החוק הישראלי על כל ההתנחלויות – סיפוח מלא של ההתנחלויות, זו טעות מדינית לרעתה של ישראל שתהפוך למתנה הגדולה ביותר לתנועת החרם נגדנו ה-bds. החלטה זו עלולה להוביל למדינה אחת שלא תהיה יהודית ולא דמוקרטית שתהפוך למדממת ומסוכסכת.

היעדרותו של נתניהו מישיבת מרכז הליכוד מוכיחה היעדר מנהיגות.

אני מוצא לנכון להביא לידיעתכם אודות שלשה יהודים החיים בגרמניה שפועלים נגד ישראל. (הפרטים מתוך מאמרו של העיתונאי נח קליגר ב"ידיעות אחרונות" 1.1.2018). 

אוולין הכט גלינסקי, בתו של היינץ גלינסקי, שריד ממחנה אושוויץ, שהיה יו"ר הוועד של יהודי גרמניה. בתו היא אחת המשמיצות הפנאטיות ביותר נגד ישראל, תומכת בחרם על מדינת ישראל שעליה הגן אביה. 

הכנר הידוע יהודי מנוחין כתב במשך שנים בשבועון הניאו נאצי והאנטישמי "נציונל צייטוג", כשהוא תוקף את ישראל ואת היהודים בצורה הבוטה ביותר. [מנוחין נפטר ב-1999 בברלין].

 עורכת הדין הישראלית, פליציה לנגר, שבמשך שנים היתה סנגורית של המחבלים בבתי המשפט בארץ. היא היגרה לפני שנים לגרמניה ושם הפכה למסיתה ולמשמיצה ללא גבול נגד ישראל ופעילה בחרם bds.

זו תופעה שקשה להבין ולקבל. יהודים שונאי עמם ומדינתם. אולי מדובר במחלה גנטית.

מתי דוד

* * *

יהודה דרורי

הסיפוח כבר קיים!

החלטת מרכז הליכוד השבוע להחיל את הריבונות הישראלית על יהודה ושומרון – שיש המגדירים זאת כ"סיפוח השטחים", לא יכולה להתקבל כבשורה חדשה כי ה"סיפוח" קיים למעשה מה-8 ליוני 1967, מהיום כו גורשו הכובשים הירדניים מהשטח הזה.

מאותו יום ממש, חידשנו למעשה את כל הריבונות שהובטחה לנו בחוק הבינלאומי, דהיינו –הקביעה הבינלאומית של חבר הלאומים והאו"מ כי כל השטח שבין הירדן לים התיכון, שייך ליישות היהודית שתקום בחבל ארץ זה, דהיינו, לנו, למדינת ישראל.

למי שעדיין לא ברור לו, הבנה כי החוק הבינלאומי על ארץ-ישראל נותן לנו משנת 1922 את הלגיטימציה להתנחל בכל חלקי א"י, מבלי שאיומים על איזו פנייה לבית-הדין הבינלאומי תחזיק מים. ממשלות ישראל לדורותיהן חששו להכריז על זכותנו המלאה על כל שטח א"י שמא אומות העולם יחליטו לגזול מאיתנו זכות זו... כיום אנחנו כבר לא מפחדים, כיום אנחנו אפילו מתריסים בנדון ואומרים לעולם שאין פה כל 'כיבוש' כי "עם אינו יכול להיות כובש בארצו" ועכשיו הגיע הזמן להחיל את חוקי המדינה על כל חלקי א"י לא רק מכיוון שזה צעד חוקי מתבקש, אלא משום שזה מונע מכל גורם אחר להיכנס עם ממשלו וחוקיו לשטחנו, (אלא אם אנחנו אלו אשר נאשר זאת, ובתנאים הנראים לנו, כגון: הקמת פרובינציות פלסטיניות עצמאיות ביו"ש).

מכאן רק אפשר להבין, שהחלטת הליכוד כלל לא תפגע בשלום (וכאילו מישהו באמת מאמין שיהיה שלום...) למעשה, כל עוד  תושבי א"י המוסלמים מחזיקים בקיצוניות דתם, שהזויה לגבי זכותם על ארץ-ישראל בכלל, וירושלים בפרט, בינתיים, רק הסדרים ייתכנו לביצוע ורק כאלה שאנחנו, או מדינות אחרות (בהסכמתנו) נחליט עליהם.

יהודה  דרורי

שערי תקווה

* * *

עמוס גלבוע

מחקר על 201 ספרי לימוד של הרשות ויחסם ליהודים, לישראל ולשלום

המחקר מלמד שהנער הפלסטיני מתחנך מכיתה א' ועד כתה י"ב להכין עצמו למאבק אלים לחיסול מדינת ישראל. אין דבר כזה שקוראים לו "שלום" או "שתי מדינות". אין לנער הפלסטיני שום ידע אובייקטיבי על ישראל והיהודים.

בימים אלו התפרסם מחקר על "ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית וההתייחסות ליהודים, לישראל ולשלום." את המחקר ערכו ד"ר רוני שקד וד"ר ארנון גרויס. החוקרים בדקו 201 ספרי לימוד, העדכניים ביותר שיצאו ע"י הרשות הפלסטינית, בכללם 77 ספרים שהודפסו בשנים 2016-2017. מדובר בספרים  במקצועות השונים בכיתות א'-י"ב הנלמדים בכל בתי הספר ביהודה, שומרון, רצועת עזה, מזרח ירושלים, הן בבתי הספר הממשלתיים, הן בבתי הספר הפרטיים והן בבתי הספר של סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם.  נבדקו כל סוגי החומר הכתוב, כולל תרגילי לשון, תצלומים, איורים, מפות, תרשימים, ועוד

זהו המחקר המקיף והמעמיק ביותר שאני מכיר, שנעשה לגבי ספרי הלימוד ברשות הפלסטינית, או במילים אחרות:  איך מחנכים את הנוער הפלסטיני מכיתה א' לדעת מי היא ישראל, מי הם היהודים ומה צריך להיות גורלם. התוצאה המזוקקת של המחקר מייאשת, מציירת תמונה שחורה משחור, לא משאירה סדק של תקווה.

במה מדובר?

בדלגיטימציה מוחלטת של העם היהודי, של מדינת ישראל ותושביה היהודים. עברם של היהודים בארץ נמחק, לא מוזכר אלא כזיוף היסטורי.  גם "הכותל המערבי" הוא המצאה ציונית שבאה לעולם רק מאז 1967. בעלי הארץ מקדמת דנן הם הערבים הפלסטינים. ששת מיליוני היהודים בישראל אינם נספרים כלל כתושביה. ישראל ועריה נמחקות מהמפה וגם השפה העברית שהופיעה בבולי המנדט נמחקת מהבולים. תושבי הארץ הם הפלסטינים, ומיליוני הפליטים שישובו אליה. כל הכרה במדינת ישראל נמחקת.

אז איך בכל זאת מתייחסים בספרי הלימוד לשטח מדינת ישראל?

בביטויים עוקפים כמו "שטחי 1948", "הפנים", ה"קו הירוק". אין בכלל "חיה" כזאת שקוראים לה "שתי מדינות". לא קיימת ולא מוזכרת.

דמוניזציה מאסיבית של היהודים וישראל. היהודים הם כוחות האופל, שבאו לכאן במטרה ברורה להשמיד את הפלסטינים; הם אויבי "הנביאים", הם רוצחי ילדים, הם זאבים ונחשים, אין פשע שאינם אשמים בו, ובכלל זה שיגור חזירים לשדות הפלסטינים. אין אפילו פיסת מידע אוביקטיבית על היהודים וישראל. אין בכלל התייחסות אל הפרט היהודי  כבן אדם רגיל, אלא רק לקבוצה היהודית המרשעת. ישראל והיהודים הם הצד הפושע האולטימטיבי והפלסטינים הם הקורבן האולטימטיבי.

אינדוקטרינציה למאבק אלים. אין בספרי הלימוד שום תמיכה ברעיון של שלום עם ישראל או דו-קיום בשלום עימה. נהפוך הוא: מדובר במאבק אלים לשחרור כל פלסטין, בלי שום הגבלה של קווי 67'. תשוחררנה עכו וחיפה ויפו, והפליטים ישובו לשטח המולדת שעליו יונף דגל פלסטין, והיהודים הגזלנים יסולקו.

כללו של דבר, ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית, זאת שבראשה עומד אבו מאזן, מכינים את התלמידים למאבק אלים לחיסול ישראל ו"העלמת" תושביה היהודים תחת הסיסמה של "שחרור פלסטין מהכיבוש הציוני."

כאשר דורות של פלסטינים צעירים מתחנכים ככה, הרי שכל הדיבורים על יוזמות שלום, שתי מדינות, פריצת דרך, דו-קיום בשלום,  ועוד קלישאות מאובקות מסוג זה – לא נאמרים אלא  בעולם של שוטים ועיוורים. זה מסביר למה ערפאת ואבו מאזן ברחו מהסכמים שלא נתנו פתרון ל"שחרור" כל פלסטין, אלא רק ל"כיבוש" של 67'. הוא לא מעניין אותם!

אני יודע שכל זה לא יזעזע בעלי אמונה. או שהם יתעלמו מכך, ואז הוא לא קיים כביכול, או להיפך, שזה דווקא יחזק את אמונתם כמיטב הדיסונאנס הקוגניטיבי. אני מבין אותם. קשה לי להבין חלק מהתקשורת שלנו שלא נותן ביטוי נרחב למחקר זה. כל מחקר שמתחת לרמה הסבירה, אך יש בו כדי להראות דברים רעים על המדינה, זוכה לתופים ומחולות. למה זה?

מה עושים? איני יודע! לפחות  מדינת ישראל צריכה שמרבית אזרחיה, ובכללם הנערים סרבני הגיוס, יכירו במציאות האכזרית הזאת. זה עדיף עשרת מונים על פני חלומות באספמיה והזיות שווא.

עמוס גלבוע

אהוד: דעתם של מרבית הסופרים והמשוררים העבריים הנאורים והחשובים והמתוקשרים במדינת ישראל הפוכה לחלוטין מדבריך כאן, ואתה צריך להתבייש בכך שאתה מביא השמצות כאלה על מערכת החינוך הפלסטינית הנאורה, השמצות שרק מרחיקות את השלום ועלולות ח"ו אפילו לייאש טיפ-טיפה את האידיוטים המוסריים שלנו!

* * *

ראוי מאוד להקשיב לדברי העיתונאי הערבי על החינוך לשנאה בגדה המערבית:

https://vimeo.com/245474074

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 3.1.18

* חוק רע – "חוק ליצמן", המאפשר לראש הממשלה להאציל על סגן שר סמכויות של שר, הוא חוק פרסונלי המנוגד לאינטרס הציבורי ולתפיסה המהותית של שיטת הממשל הישראלית. השרים אינם רק מנכ"לים של תחום מסוים, אלא הנם חברים בממשלה ונושאים באחריות הלאומית הכוללת. סמכותם על התחום המיניסטריאלי נגזרת מאחריותם הכוללת.

"חוק ליצמן" נועד להעניק את הסמכות הזאת למי שממאנים לשאת באחריות הזאת, מתוך גישתם האידיאולוגית, השוללת את הציונות מעיקרה, ולכן הם מסרבים לשאת באחריות לאומית.

החוק הזה פוגע במהותה הציונית של המדינה.

אציין, שבעצם העובדה שזהו "חוק עוקף בג"ץ" איני רואה בעייה. כל חוק הוא שינוי של המצב החוקי שקדם לו, והעובדה שעל פי אותו מצב חוקי בית המשפט העליון קיבל החלטה זו או אחרת, אינה פוגעת כהוא זה בסמכותו של בית המחוקקים לחוקק חוקים ולשנות את המצב הקיים. זה תפקידו, זו אחריותו וסמכותו. אי אפשר לשלול מן הכנסת את הסמכות לחוקק חוקים רעים, כמו החוק הזה.

* בעד הנגד – מה משותף לח"כי הליכוד, "הבית היהודי" ו"כולנו"? שני דברים. א. הם מתנגדים לחוק המרכולים. ב. הם יצביעו בעד חוק המרכולים.

* אנושיות 1 – הדוגמה האישית שאנו מצפים מחברי הכנסת, היא גם להיות בני אדם, לנהוג בהגינות ואנושיות ולהפגין את העובדה שגם כאשר יש בינינו מחלוקות, אנו עם אחד, חברה אחת. הודעת האופוזיציה שלא תתקזז עם ח"כ יהודה גליק, שאשתו נפטרה, בהצבעות על חוק המרכולים, היא מכוערת מאוד. הודעת "ישראל ביתנו", החברה בקואליציה אך מתנגדת לחוק, שאף היא לא תתקזז, מכוערת שבעתיים. כנראה שאבי גבאי נבהל מהשיימינג שנעשה ב"הארץ" לח"כ גילאון, כאשר הפר החלטה מסוג זה והתקזז עם ח"כ אזולאי מש"ס שהיה מאושפז.

יש לקוות שיקום באופוזיציה ח"כ הגון ואמיץ ויפר את ההחלטה. אני מקווה שלא יהיה זה שוב אילן גילאון, כדי שלא נחשוב שהוא צדיק אחד והכנסת היא סדום.

אגב, אם אני מנסה לדמיין מי מהקואליציה היה מפר החלטה מסוג זה ומתקזז, מתוך הגינות ואנושיות, השם הראשון שעולה בראשי הוא יהודה גליק.

* חסר קלאסה – החלטתו של אבי גבאי לא לאשר קיזוז עם ח"כ באבל או ח"כ מאושפז, מתחילה להראות כתפיסה עקרונית את תפקיד האופוזיציה, ובעיניי זו תפיסה מעוותת. בשבוע שעבר הוא זימן שלושה ח"כים ממפלגת העבודה לשיחות נזיפה (זה כשלעצמו לא מריח טוב), על מה? על כך שהם פירגנו לח"כים מהקואליציה בטוויטר ובפייסבוק.

זו גישה מעוותת, על פיה הפוליטיקה היא מלחמה, והצד השני של המתרס הוא אוייב. הגישה הזאת, שהמייצג הבולט והבוטה שלה הוא נתניהו, היא גישה הרסנית, ההורסת את החברה הישראלית. ח"כים ממפלגות שונות, החלוקים ביניהם בנושאים שונים, משתפים פעולה כדי לקדם נושאים משותפים. מה רע בזה? ומה רע בכך שח"כ מפרגן לעמיתו מסיעה יריבה, ששיתף עמו פעולה בקידום חוק או יוזמה, או סתם כיוון שהוא ראוי לפירגון?

ללא שיתוף פעולה עם ח"כים מן הקואליציה, אף יוזמה אופוזיציונית לא תצלח, כי לאופוזיציה אין רוב. כל החוקים החברתיים הברוכים ששלי יחימוביץ' הובילה, היו פרי של שיתוף פעולה עם ח"כים מן הליכוד ומן המפלגות הדתיות. והיא תמיד מקפידה לפרגן להם. כך ראוי.

נראה לי שגבאי נלחץ מכך שעיתונאים מסוימים טוענים שאין אופוזיציה. אז הוא רוצה להוכיח שהוא אופוזיציה לוחמת. אבל הוא בסך הכל מבקיע גולים עצמיים ופוגע בתדמית האופוזיציה.

גבאי מוביל בעקביות קו מתון ושפוי יותר במפלגתו, מחזיר אותה חזרה מההיגררות אחרי השמאל הקיצוני, למקום מרכזי יותר, לאומי יותר, מסורתי יותר, כפי שתנועת העבודה היתה תמיד. כנראה שהוא נלחץ מכך שהשמאל הקיצוני מכנה אותו "ליכודניק", והוא עושה זאת בדרך מגושמת, לא ממלכתית, חסרת קלאסה. הבעיטות הללו מעידות בעיקר על חוסר ביטחון עצמי.

[אהוד: ואולי גבאי לא כל כך חכם, והתפקיד גדול עליו?]

* ציניות – חוסר הרגישות שהפגינו האופוזיציה ו"ישראל ביתנו" בסירובם להתקזז עם ח"כ גליק מתגמדת ליד הציניות של דרעי שניסה לשלוף את גליק מאבלו, כדי שיצביע בעד ה"בייבי" שלו, החוק המיותר, שכל מטרתו להוכיח שהשבת חשובה לו לא פחות מלליצמן.

* איום על צביונה של ישראל – אני בעד החלת הריבונות הישראלית על יו"ש. אבל רק אם יעלו לאלתר עוד שני מיליון יהודים לישראל. כיוון שמהפכה כזו אינה נראית באופק, החלת הריבונות מסכנת את צביונה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית, בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. לכן, יש לחתור להיפרדות בין העמים.

גם נתניהו מבין זאת, ולכן בכל שנותיו כראש הממשלה הוא לא קידם החלת ריבונות. אילו היה מנהיג אמיתי, הוא לא היה בורח מישיבת המרכז, אלא מגיע אליה, מישיר מבט לעיניהם של חברי המרכז ואומר להם את האמת.

* לפרק את אונר"א – שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי מאיימת להפסיק את התמיכה האמריקאית באונר"א, אם הפלשתינאים לא יחדשו את המו"מ. זה צעד נכון, אך לא מספיק. הגיע הזמן לפרק את אונר"א, ארגון שמלכתחילה לא היה צורך להקימו, ובטח לא לקיימו כמעט שבעה עשורים. אונר"א הוא ארגון המנציח את בעיית הפליטים, ובכך מסכל כל אפשרות ליישב את הסכסוך במזה"ת. הגיעה העת שהעולם יפסיק לשפוך את כספו על ליבוי הסכסוך, ויקצה את הכסף הזה לפתרון – יישוב הפליטים בארצות ערב, ובהתיישבות קבע ברצועת עזה ובשטחי הרש"פ.

* יחזיר את חובו לחברה – הצעת חוק: מי שמסרב להתגייס לצה"ל, יישב בכלא לאורך התקופה שבה אמור היה לשרת. על החפש"ש אפשר להתדיין.

* מתינות – נראה לי שהעם האיראני לא שמע על כך שרוחאני הוא "מתון".

* איש השנה שלי – אספר לכם לקראת א' בתשרי תשע"ט.

* ביד הלשון: מלחמיה – את אחת הפינות הקודמות הקדשתי למושבה מנחֵמיה, בעמק הירדן, המנציחה את שם אביו של הנציב העליון הבריטי הראשון בא"י, מנחם סמואל. הזכרתי שעד אז, בשנים 1906-1921, נקראה המושבה מלחמיה.

ומה מקור השם מלחמיה? בעניין הזה ישנן שתי גירסאות.

גירסה א' – מלחמיה מלשון מלחמה, בשל המלחמות נגד פגעי הטבע ונגד השודדים, הפורעים והרוצחים.

גירסה ב' – כיוון שליד בית העלמין עובר ואדי עם מים  מלוחים, ובפי הערבים נקרא האזור "ואדי מלח".

אורי הייטנר

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

רות זמיר הבר

לילות חשון \ קדיה מולודובסקי

כשאני שומעת את השם "קדיה מולודובסקי", אני מתחברת לשיר  "פתחו את השער":

פתחו את השער, פתחוהו רחב,

עבור תעבור פה שרשרת זהב:

אבא ואימא ואח ואחות,

וחתן וכלה במרכבת קלה.

פתחו את השער, פתחוהו רחב,

עבור תעבור פה שרשרת זהב:

סבא וסבתא ודוד ודודה,

ונכדים ונינים במרכבת פנינים.

פתחו את השער, פתחוהו רחב,

עבור תעבור פה שרשרת זהב,

אגס ותפוח

ודבש לקינוח

ורקיק צהבהב

על צלחת זהב.

כמו רובכם אני מכירה את השיר בעל-פה מרוב הפעמים שחזרתי, קראתי והסתכלתי באיורים הנהדרים של תרצה טנאי. הספר "פתחו את השער" ליווה אותי בילדותי אך לא ידעתי שמולודובסקי כתבה: "עפנט דעם טויער, עפנט אים ברייט, עם וועט דורכגיין, א גאלדענע קייט."

רק כשבגרתי נודע לי שהשיר נכתב ביידיש ותורגם ע"י פניה ברגשטיין.

נולדתי וגדלתי בפתח-תקווה להורים יוצאי פולין. כל מוצאי שבת נהגנו ללכת להבדלה לסבי שגר בכפר אברהם, אנחנו, דודים שלי ובני דודים. היינו מצטופפים בצריפו הקטן, סבא היה מתפלל ואחר כך פוצח בזמר חסידי כשהוא נוקש בקצב על השולחן. אנחנו הילדים הסתובבנו בחצר עם האפרוחים, האווזים והתרנגולות.

היו אז מעט לוויות והרבה חתונות והשמחה היתה רבה. אותי משום כך כל כך הזדהיתי עם השיר.

למדתי בבי"ס יסודי א.ד. גורדון בפתח-תקווה, הוא נמצא ברחוב וולפסון קרוב לעין-גנים. סגנית המנהל היתה המורה טובה שומרוני. בימי נעוריה למדה טובה עברית אצל מולודובסקי בורשה. גם כשנפרדו דרכיהן שמרו השתיים על קשר באמצעות מכתבים.

בבית הספר היתה המורה טובה מאנשי "עברי – דבר עברית" ודרשה מהורי התלמידים לדבר עברית בלבד. אך בבית הקפידה לדבר יידיש עם בני ביתה, בן זוגה יהושע ושני בניה שמואל ואמיר.

כך קרה שאמיר שומרוני רכש בקיאות ביידיש והתוודע לקדיה מולודובסקי וליצירתה.

לפני כשלוש שנים, תוך כדי ביקור אצל חמותי בדיור מוגן בירושלים, נקלעתי לחוג ללימודי אידיש אותו ניהלה הגברת בלומה לדרהנדלר, שהרשתה לי להצטרף. התלמידים דנו בשירים מתוך ספרון ושמו "דער מלך דוד אליין איז געבליבן" (המלך דוד נותר לבדו) של קדיה מולודובסקי. הסתבר שמולודובסקי כתבה שירים למבוגרים אותם לא היכרתי בכלל. מולודובסקי לימדה את טובה שומרוני בפולין ואת בלומה לדרהנדלר בניו-יורק. שתיהן זכו כנראה במורה טובה.

רבים מהשירים למבוגרים תורגמו ע"י מתרגמים שונים. אמיר שומרוני החליט לגאול אותם מן השיכחה ובשנים האחרונות עסק באיסוף וביאור השירים. בימים אלה יצא לאור הספר "לילות חשון" בהוצאת הקיבוץ המאוחד. את הספר ערך אברהם נוברשטרן. קדיה מולודובסקי פתחה לנו שער. אמיר שומרוני פתח חלון. כדאי להביט.

[ראו את הצרופות].

רות זמיר הבר

* * *

אילן בושם

תשעה שירים ל'חדשות בן עזר'

סוף דצמבר 2017

*

כְּחֹדֶשׁ לִפְנֵי מוֹתָהּ

כְּשֶׁהָיְתָה כְּבָר כָּל כָּךְ מְרוּטָה

נֶאֶחְזָה בַּשִּׁירִים שֶׁפִּרְסְמָה

כִּבְגַלְגַּל הַצָּלָה.

*

קָשֶׁה לְחַסֵּל תְּכוּלַת דִּירָה

אַחֲרֵי מוֹת.

הַדְּמָמָה זוֹעֶקֶת:

הִנֵּנִי הִנֵּנִי!

אֵינֶנִּי אֵינֶנִּי...

חוֹלָה קָשֶׁה

אָז קָנוּ לָהּ כּוּרְסָא מְיוּחֶדֶת

וְהִיא הִתְמַקְּמָה בָּהּ מְלֵאַת תִקְוָה.

*

הָאִישׁ שֶׁאָהַב לִחְיוֹת טוֹב

מֵת,

הָאִישׁ שֶׁאָהַב אֶת הַחַיִּים הַטּוֹבִים

מֵת,

לְפֶתַע פִּתְאֹם הָאִישׁ שֶׁאָהַב אֶת הַחַיִּים

מֵת,

לָמָּה שֶׁהַחַיִּים יִגְמְלוּ כָּךְ לְאִישׁ שֶׁאָהַב אוֹתָם כָּל כָּךְ?

*

אָדָם הָלַךְ לְתֻמּוֹ עִם יַלְדּוֹ

לְגַן הָעִיר.

פִּתְאֹם צָעַק הַדַּרְדָּס: "אַבָּא, חָתוּל נִדְרַס!"

מָשַׁךְ הָאָב אֶת בְּנוֹ לְהַרְחִיקוֹ מִן הַמַּרְאֶה

הַלֹּא יָאֶה, שֶׁלֹּא יִהְיֶה הַיֶּלֶד עֵד

בִּתְמִימוּתוֹ לְמַחֲזֶה כָּזֶה.

חוזרים הביתה

הַזָּקֵן הָעֲרִירִי עוֹלֶה וְעוֹלֶה בַּמַּדְרֵגוֹת לְאִטּוֹ

וּשְׁנֵי כְּלָבָיו אִתּוֹ.

רַגְלָיו לֵאוֹת: הוּא מַמָּשׁ נוֹפֵל מֵהָרַגְלַיִם

אַךְ אֵינוֹ נוֹפֵל בְּרוּחוֹ.

*

לָקוֹחַ וָתִיק מִמְּקוֹמוֹ הַקָּבוּעַ בְּבֵית הַקָּפֶה

תָּהָה בְּתַיָּרִים מִזְדַּמְּנִים

שֶׁיָּשְׁבוּ עַל הַבַּאר וְדִיבְּרוּ בְּקוֹל רָם עִם הַבַּארְמֶן

עַל עַצְמָם וְעַל נוֹשְׂאִים שֶׁבְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם.

שָׁפְכוּ שָׁפְכוּ שָׁפְכוּ שָׁפְכוּ וְהָלְכוּ.

הַיּוֹם הֵם פֹּה, חָשַׁב הַקָּבוּעַ בְּלִבּוֹ,

מָחָר אֵיפֹה?

שיר נַנוֹפּוֹאֶטִי

מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וְהַמַּצָּע רָטֹב.

נאהבים מהצד

הָיוּ חוֹטְאִים

אִלּוּ נִמְנְעוּ מֵחֵטְא.

אילן בושם

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ו. החוש המסחרי של חצקל

לאימי היו שני בני-דודים בניו-יורק, סם וחצקל יורמן. סם גר בברוקלין וחצקל, שבאמריקה קיבל את השם צ'רלי, גר ברובע ברונקס.  אימי אמרה לי שמכל  בני המשפחה שלה באמריקה, היא סומכת רק על חצקל,  שהיה  חבר ילדות שלה בעיירה שניאטין שבה שניהם נולדו. כאשר חצקל החליט לעבור לארה"ב הילווה לו אבי כסף, וברבות הימים כשהתבססו ורצה להחזיר, אמר לו אבי שישמור אותו אצלו, כי אולי יום אחד נגיע לאמריקה ואז נזדקק לו.

היום הזה הגיע אחרי כשלושים שנה, וכשאימי כתבה לחצקל שאני מגיע, הוא ענה לה שאני מוזמן לגור אצלם בדירה והכסף שלה שמור בבנק וערכו, לפי החשבון האחרון שקיבל, שווה היום  ל-1,983 דולר ועשרים סנט. המון כסף במושגים של אז.

למחרת הבילוי המשותף עם חגי בית אריה במועדוני הלילה של מנהטן, לקחתי את המזוודה שלי ונסעתי ברכבת התחתית לביתו של חצ'קל בברונקס. חגי הסביר לי לפי מפת הרכבות שנתן לי, איך לנסוע ואיפה להחליף רכבת. תוך חצי שעה הגעתי בלי בעיות לבית המבוקש והתחלתי לעלות במדרגות. 

על חצקל  סיפרה לי אימי שהיה ילד מוכשר מאוד, וכשהלך ללמוד בחדר, ניבאו לו כולם שיהיה גדול בתורה ויום אחד יביא כבוד לשניאטין, העיירה שבה נולד וגדל.

כשחצקל היה בן שמונה, מת אביו, שהיה דודהּ של אימי, וחצקל התחיל לעזור לאימו שפתחה עסק של מריטת נוצות ואיסוף פוך לכריות. בגיל 16 הוא הצליח להגשים את חלומו ולנסוע לאמריקה, כדי לאסוף את הכסף שמתגלגל ברחובות. באונייה,  במחלקה השלישית שלה, הכיר בחור אחד שלדודו היה מוסך גדול לחידוש כלי רכב ישנים, והוא הסכים לקבלו כמתלמד. במכונאות חצקל לא הבין כלום, אבל בדפיקות פטיש על פח הוא הצטיין ועד מהרה הפך לפחח רכב מקצועי. כוונתו היתה לעבוד כמה שנים ולצבור כסף כדי ללכת ללמוד, אבל עד שהצליח לחסוך, כתב לו שמואל אחיו שהוא רוצה לעבור עם אשתו וארבעת ילדיהם לאמריקה, והוא, חצקל טוב הלב , קנה בכסף שחסך כרטיסי אונייה לכולם. בינתיים הוא לא היה יכול לסרב לבעל המוסך, שהציע לו להתחתן עם בתו המבוגרת אנה-ביילה, ולעבור לגור בדירה שהיתה לה בבניין מגורים ישן בברונקס. לפני כמאה שנים נחשבה ברונקס לשכונה יוקרתית עם גושי בתים של שש -שבע קומות, שדייריהן אף פעם לא פחדו שהמעלית תתקלקל. הדירה של אנה-ביילה נמצאה בקומה השישית, וחצקל תמיד ריחם על אלה הגרים בקומה השביעית, וצריכים לעלות במדרגות עוד קומה, בדיוק  כשאפסו כוחותיהם.

לפני כחמש שנים, כאשר חצקל יצא  לפנסיה ואנה הרגישה שקשה לה לעלות במדרגות, התחילו לחפש דירה אחרת, אבל חצקל אמר לה שהחוש המסחרי שלו אומר לו, שכדאי לחכות עוד כמה חודשים עד שהמחירים יעלו ואז הם יקבלו בעד הדירה יותר כסף ויוכלו לקנות דירה בבית שיש בו מעלית.

מה שקרה הוא  שבניו יורק באמת מחירי הדירות עלו, חוץ מאשר ברובע ברונקס, שאליו התחילו להיכנס כל מיני כושים ופורטוריקנים, ואלה הורידו את המחירים. זו הסיבה ששני אלה גרים עדיין באותה דירה, וכל פעם  שהם עולים במדרגות, אנה לא שוכחת להגיד לחצקל שהכול באשמתו. לא לחינם אימא שלה היתה אומרת שאם כל היהודים היו סוחרים כמו חצקל, לא היתה אנטישמיות בעולם.

חצקל  בן השבעים, שחיכה לי משעות הבוקר, קיבל אותי בחיבוק משפחתי והכיר לי את אנה ביילה אשתו,  שנראתה מבוגרת ממנו, למרות שיום קודם לכן הלכה למספרה וחידשה את צבעם השחור של שערותיה. לחצקל היה שיער לבן דליל ופנים מקומטות, שנראו כעוסות כשהיה מכווץ את שפתיו. אימי אמרה לי פעם שהוא בכוונה סיגל לעצמו  פרצוף כועס, כדי להסתיר מאנשים שניחן בלב רחום  שלא יכול לסרב לשום בקשה.

הדירה שלהם כללה חדר שינה, סלון הסתום על ידי רהיטים, וחדר ילדים שייעודו לא מומש מפני – כך גילתה לי  גיסתה של אנה  – שאנה רצתה שקודם יעברו לגור בדירה  שלא צריך לעלות אליה כל כך הרבה מדרגות, עד שאיחרה את המועד. חדר הילדים היה דחוס ברהיטים ישנים שאנה קיבלה בירושה, כאשר הוריה נפטרו. בסלון היו שתי כורסאות שחוקות שניצבו מול הטלוויזיה, אחריהם שולחן  נמוך הצמוד לספה עם קטיפה ירוקה שעמדה בינו לבין הקיר. ספת הסלון החדשה שנקנתה לפני כחמש שנים, היתה עדיין מכוסה בניילון שהובא יחד עמה.

נכס נוסף שהיה לחצקל ואנה, לא היה בדירה, אלא למטה ברחוב. היה זה שברולט  שחור שנקנה עשרים שנה קודם לכן במבצע סוף השנה. השברולט, שנראה במצב טוב, ללא כל קמט (לא לחינם היה חצקל פחח מקצועי) עשה עד כה רק 5,000 ק"מ, כי עיקר נסיעותיו היו לעבור מצד אחד של הכביש, לצידו השני.

בכל אחד מרחובות ברונקס, ניצב שלט המראה באיזה ימים מותר לחנות בצד ימין של הכביש, ובאיזה בשמאלו. דבר המאפשר למנקי הרחוב לנקות את הכביש משני צידיו. כשחצקל היה יותר צעיר ונסע לעבודתו ברכבת התחתית, היה מעביר את השברולט כל בוקר בצאתו מהבית. משיצא לפנסיה ולא היה צריך לקום לעבודה, היתה העברת הרכב נטל יומיומי. בכל זאת לא מכר אותו, כי לא כל אחד בשכונה זוכה להיות בעל רכב כמעט חדש שעשה רק 5,000 ק"מ. "חוץ מזה," הסביר לי, "כדאי לחכות עוד שבע שנים ואז הרכב יקבל תואר של רכב אספנים ומחירו יעלה."

כשהסתיים הערב והגיע הלילה נזכרה דודה אנה, שצריך להשכיב אותי לישון, ושאלה את חצקל איפה הכורסה הישנה שרצו לזרוק כשקנו לפני עשר שנים את שתי הכורסאות החדשות. היתה זו כורסה נפתחת המשמשת גם כמיטה. אחרי אימוץ מחשבות נזכרו השניים  שהיא נמצאת במרפסת המטבח, חבויה תחת צרורות עיתונים מהשנים האחרונות.

"כל אלה הם עיתונים," אמר לי חצקל, "שבכל אחד מהם יש משהו שאנה לא הספיקה לקרוא וחיכתה ליום אחד שיהיה לה יותר זמן." 

את הכורסה הנפתחת רצו לזרוק מזמן, אבל דחו זאת משנה לשנה, כי מנקה המדרגות רצה 5 דולרים כדי להוריד את הכורסה שש קומות. אנה לא הסכימה, כי הסבלים שהעלו את הכורסאות החדשות, רצו רק 4 דולרים בשביל להוריד, וגם אז הסכום נראה לה מוגזם. בעצה אחת עם חצקל, החליטו לחכות כמה חודשים עד שהמנקה, שהיה כושי בן חמישים, ייתרכך ויוריד את המחיר. עברו שנתיים, הכושי התחלף עם  עולה חדש מפולניה וזה רצה שבעה דולרים בעד אותה עבודה. מובן שאנה לא הסכימה ועכשיו חצקל מחפש את הכושי שנעלם מהאזור ולא השאיר כתובת.

אמרתי להם שאני מוכן לדרדר את הכורסה בחינם, אבל אנה התנגדה, כי אין להם ביטוח על הגב שלי, זו גם הסיבה שלא הירשתה לחצקל, לפני עשר שנים כשעוד היה לו כוח, להוריד את הכורסה בעצמו.

חצקל הציע שיירד אל האלמנה שגרה מתחתיהם, כי יש לה מיטה מתקפלת שהיא משתמשת בה כל פעם שהנכד שלה בא לביקור. אנה סירבה בתוקף והזכירה לחצקל שלפני שלוש שנים, כשירד אליה לבקש חולץ פקקים, נשאר אצלה לשתות קפה עם עוגה וחזר אחרי שעתיים.

כדי למנוע ויכוחים הצעתי שאישן על הספה בסלון. אנה הזדעזעה ואמרה שבשום אופן לא תיתן לאורח, שבא מארץ ישראל, לישון על הספה הצרה הזאת עם הקפיצים הקשים והניילון המרשרש. מה יגידו השכנים ומה יחשבו עליה במשפחה. 

חצקל ניסה להתערב לטובתי ואמר שהגיע הזמן להוריד את הניילון המתפורר הזה. אנה תקעה בו מבט חודר של זוג עיניים שהקפיאו את לשונו בפיו והזכירה לו שאת הספה הזאת, קנו מכספי הירושה של אביה ואין לו זכות להתערב.

ככל שהיא המשיכה להטיף ולהוכיח את צדקתה, המשיך חצקל להתכווץ ולהתקטן, עד שהרים ידיים ואמר: "בסדר, תעשי מה שאת רוצה." 

אנה הבינה שהגדישה את הסאה ואמרה: " בסדר, שיישן על הספה, אבל קודם אפרוש עליה את הכיסוי של המיטה שלנו." 

למחרת בבוקר, לפי התוכנית, נסעתי עם חצ'קל לבנק שלו, כדי להוציא את הכסף שהוא שמר שם בשבילי. הבנק נפתח בשעה תשע בבוקר, אבל חצ'קל עמד על זה שנצא אליו כבר בשמונה, כי לשם צריך לנסוע בשברולט והוא רוצה לתפוס מקום חנייה טוב.

לאורך הרחוב של הבנק ניצבו מדחנים, שגבו כסף לפי שעה. ליד הבנק היו כמה מקומות פנויים, אבל חצקל נסע עד לסוף הרחוב ורק שם החנה את הרכב. הסתכלתי לכל עבר ולא הבנתי מה הייחוד של החנייה. כששאלתי על כך את חצקל, קרץ לי בעינו, העלה על שפתיו חיוך ערמומי ואמר לי: "סמוך עליי!  תפסתי את המדחן המקולקל, כעת אנחנו יכולים לחנות כמה זמן שנרצה בלי לשלם."

החמאתי לחצקל והשמצתי את אימא של אנה שטענה שאין לו חוש מסחרי. חיכינו באוטו קרוב לשעה עד שהבנק נפתח ונכנסנו אליו ראשונים בתור. הבנק עמד בהבטחתו ונתן לי את הסכום המגיע לי בניכוי עמלה של כעשרים דולר עבור הפדיון.

כשחזרנו לשברולט הבחנו בדף נייר המונח תחת המגב. חצקל החוויר, רץ אל המדחן  ופלט "שיט!!!" ארוך כשהוא מקלל את פקחי העירייה על שלא סיפרו לו שתיקנו את המדחן.

אמרתי לו שיש לי כסף ואני אשלם את הקנס, אבל הוא לא הסכים, ורק ביקש ממני שלא אספר לאנה, שגם ככה רוצה שימכור את השברולט, כי רק מהביטוח שהם משלמים עליו, היתה יכולה לקנות צמיד זהב שמכפיל את ערכו כל שנה.

כשהגענו לקומה החמישית, ביקש חצ'קל שאחכה לו רגע, כי לאלמנה שגרה שם יש שעון עתיק שהיא לא יודעת לכוון אותו.

אמרתי לו שאעלה בינתיים הביתה, אבל הוא ביקש שאשב על המדרגות רק לרגע, כי אנה טוענת שהשכנה הזאת רק מנצלת אותו.

כחצי שעה ישבתי על המדרגות ואף שכן או שכנה שחלפו על פניי, לא שאל אותי למי אני מחכה.

כשיצא לבסוף, התנצל ואמר שאנה לפעמים צודקת. האלמנה הזאת היא באמת נצלנית. לא מספיק שהוא מתח לה את שעון הקיר, היא רצתה גם שישתה איתה תה עם עוגה והוא לא היה יכול לסרב.

פוצ'ו     

המשך יבוא

* * *

הדבר המושחת ביותר בחוק המרכולים הוא שכופה אותו עלינו העבריין-הגנב אריה דרעי שריצה עונשו במאסר במעשיהו ועכשיו הוא מעז להטיל את הדתיות המזוייפת שלו על כל אזרחי ישראל היהודים וזאת

בעוד אזרחינו המוסלמים פטורים מעונשו והם יכולים לסחור בכפריהם בשכונותיהם ובעריהם בשבתות ובחגינו כאוות נפשם!

ומנגד כל הרבנים, החזנים ושאר "כלי-קודש" המשמשים בבתי-הכנסת בישראל בשבתות ובחגים ומקבלים משכורות מהמדינה או מהרשויות המקומיות – הם למעשה עובדים בשבתות ובחגים!

אנחנו נשתדל להשיג את רשימת הנבחרים שיצביעו בכנסת בעד החלת החוק החזירי

ונפרסם אותה אצלנו שוב ושוב!

* * *

רון וייס

עוולה אזרחית של ליברמן

סופר נידח שלום,

שר הביטחון אביגדור ליברמן קרא לאזרחי ישראל להטיל חרם כלכלי על הישובים הערביים בואדי ערה, לא לקנות שם, לא לאכול במסעדות ולא לקבל מהם שירותים.

בכך עבר שר הביטחון על חוק החרם שנחקק בכנסת בתאריך 11.7.2011 ביוזמת הליכוד. הקריאה הפומבית לחרם אינה עבירה פלילית, אך היא עלולה להיחשב לעוולה אזרחית, שעליה אפשר לתבוע פיצויים. על התובע להוכיח שנגרם לו נזק (כלכלי או אחר) בעקבות קריאה זו.

היועץ המשפטי לממשלה טרם העמיד את אביגדור ליברמן לדין ואף לא התריע בפניו ולא הזהירו להימנע בעתיד מקריאה לחרם.

רון וייס

רמת-גן

* * *

מ. זושצ'נקו

תחנה כפויה

ישנם בני אדם שמשום מה אינם יודעים לנפוש.

יש מי שמבלים את כל החופשה שלהם בדאגות: פן תשמוט חלילה המטפלת מידיה את הילד ארצה.

יש אחרים, המגיעים אל מקום הנופש, מהלכים במשך שבועיים כמו הזויים: אין הם מסוגלים להתרגל אל הטבע הזר הזה או אולי למגורים המשותפים.

השלישיים, אלה בכלל לא יכולים להימצא בלי עבודה. וכיוון שנותרו בלא מעש, נשמטת להם לחלוטין הקרקע מתחת לרגליים: הם מרזים, משתעלים ושוקעים בפסימיות.

הרביעיים פוחדים, שמא יטלטל אותם רעש אדמה.

את החמישיים תוקפת תחושת בטן, כי בשעת החופשה שלהם מישהו יזנב בהם בעבודה.

את אלה האחרונים אפשר להבין, כיוון שדברים כאלה קורים. יש ובן אדם יושב במקומו לאורך שנים ולא קורה לו שום דבר. אבל אך נסע לחופשה – ומשהו מסוג זה מוכרח לקרות לו.

רבים בגלל זה אינם אוהבים למוש מן המקום ומעדיפים לנפוש במקומותיהם.

אבל לא רק האנשים מן הסוג הזה, אם נעיף מבט על כולם כאחד, נוכל לראות שהרוב לא יודע לנפוש.

הזדמן לנו לא מזמן להימצא בחופי הים השחור. נסענו באוטובוס מסֶבַסְטוֹפּוֹל ליַלְטָה.

הדרך שם, כידוע, יפה באופן יוצא מגדר הרגיל. יש בין החדשים כאלה שגונחים אפילו, שעה שהם נוסעים וזו להם הפעם הראשונה. ואכן, הכול מסביב רווי אמנות. למטה משתכשך הים השחור. משמאל הררי שדים. שמש הדרום צורבת את שמי התכלת. הטבע הוא בחלקו פראי, אבל יחד עם זאת הוא מן הסוג שמכריח את האדם לרצות להימצא כאן כל הזמן.

ובכן, נוסעים אנו בדרך האמנותית הזאת באוטובוס. ולפתע – בום! – צמיג התפוצץ.

כאן החלו "אוי"ים ו"אבוי"ים. הנוסעים יצאו מן המכונית, מגדפים, מייללים, מקללים את הנהג, הלמאי שנסע עם צמיג מחורבן שכזה.

הגדילה להתרגש מדאם אחת. ואפילו אך כפסע היה שיתלקח עימות קשה בינה לבין הנהג.

"אני," היא אומרת, "אכתוב עליך תלונה. אנחנו נוסעים לנפוש. כל שעה יקרה לנו. ואתה מאלץ אותנו להמתין בלי תכלית. אתה שותה כנראה לשֹכרה את הצמיגים החדשים, ומסיע אותנו על גבי הישנים. עוד," היא אומרת, "תודָה, שלא גלגלת אותנו במדרון שכזה עם הצמיג המחורבן שלך. הוי, איזו חופשה היתה זו לי אז."

הנהג אומר לה:

"את יודעת מה, עופי ממני! אחרת אני אפשל בתיקון, ושוב יהיה לנו תקר. ואם את רוצה לדעת, הצמיג הזה היה די טוב, שעה שנסענו. אבל אתם נדחפתם רבים כל כך למכונית עם השקים ועם החבילות, שאפשר לפוצץ לעזאזל אפילו צמיג חדש לגמרי... זוזי, את מסתירה לי את האור."

המדאם נשנקה לגמרי מן המילים האלה של הנהג. התחילה אפילו לגמגם. אבל אז הנוסעים האחרים תמכו בה מוסרית והחלו לגעור בנהג.

לפתע נוסע אחד שמן למדי אומר:

"שמעו נא, הנה אני מתבונן בכם ובתור אזרח סובייטי במלוא מובן המילה משתתף אני בצערכם בכל נשמתי. אבל מפליאה אותי במיוחד המדאם הייללנית הזאת."

המדאם ביקשה להתעמת אתו, אך הוא אמר לה כך:

"הקשיבי נא, מדאם. הנה את נוסעת לחופשה. ולמיטב הבנתי, את מבקשת לרענן את העצבים ולהוסיף מספר קילוגרמים למשקלך. ובכן תתחילי לנפוש... הנה אירעה, איך לומר זאת, תחנה כפויה. אז תנצלי את הרגע. מסביב אביב מופלא שכזה. טבע. הנה ראי, דומה ששועל רץ שם בהר. נניח אפילו שאין זה שועל, אלא כלב – בכל זאת מעניין. תטיילי נא לשם חילוץ העצמות אל ההר הזה. היפרדי לזמן מה מן החברה, מאחר שאצלך, כנראה, מערכת העצבים מעורערת ואת נוטה להתנפל על בני אדם. כל זה יביא לך תועלת מרובה. ומה אנחנו רואים במקום זה – את במחילה, צורחת, מקלקלת לעצמך את הדם היקר ובשל כך איבדת ודאי כבר קילוגרם ממשקלך העגום."

אומר הנהג:

"היא קילוגרם, ואילו אני בגללה איבדתי שלושה קילוגרמים. וכעת עשה חשבון."

הנוסע השמן אומר:

"ואני גם רואה את הנוסעים האחרים. כולם גונחים, לא מרוצים. למה חנייה? ממהרים כמו לשריפה. ויש בהם שחפתיים, אחרים חולי עצבים, השלישיים אולי עברו ניתוח. לכולם תועיל שכיבת מה מתחת לקרני המרפא של השמש, תועיל הליכה מעט, קטיפת פרחים, או סתם ישיבה על אבן לשאוף הנאה מן הטבע הפראי... ראו נא אותי. האם אני רב עם הנהג או האם אינני מרוצה שהתפוצץ צמיג? אדרבא, מצב רוחי עוד השתפר. ואני שמח מאוד, שיכול אני להוסיף ולשוחח עם הטבע עוד שעה-שעתיים. הנה כך אני מבין נופש. ומוטב לוּ כולם היו נוהגים כך."

המדאם בערה, כמו באש: עד כדי כך, נראה שלהוטה הייתה להתעמת עם הנוסע השמן טוב המזג הזה. אך כיוון שהיא רואה שדברים נבונים בפיו, היא סרה הצדה ומתחילה לאסוף שיני-ארי, כדי שתציב אותם לאחר ההגעה על הכוננית.

הנוסעים האחרים סרו גם הם מן הנהג. אחדים פסעו אל ההר. אחדים ישבו לצד הדרך והזינו עיניהם בנוף.

עלמה אחת החלה לשרבט מכתב.

ואז השלווה והשלום השתררו סביב.

ניגשתי אל הנוסע השמן הזה ואמרתי לו:

"הרשה לי ללחוץ את ידך. אתה מצטיין מכולנו בחוכמתך הרבה. אתה," אני אומר, "ניגש באורח פילוסופי אל סוגיות הנופש. ואני אשמח להכיר אותך יותר מקרוב."

מכאן ואילך שוחחנו הוא ואני בנעימים, ואני, ברצותי להתיידד איתו אף יותר, שאלתי לאן הוא נוסע לנפוש.

הוא אומר:

"לא, לא, אינני מן הנופשים. אני עובד כאן על החוף. ובחום שכזה אני נוסע, תאר לעצמך, לאיזו ועדת ביקורת, בעניין חישוב יתר וכיוצא בזה, שייקח אותם השד!"

אני אומר:

"בגלל זה," אני אומר, "אתה אינך ממהר כלל."

כאן הוא צחקק מעט ואמר:

"לא, אני ממהר, אבל כיוון שאירעה חנייה כפויה, אז למה שלא אשב בקרבתו של הטבע? הם שם יחכו לי. שכן קרה אשר קרה – תאונה."

אני אומר:

"אז משום כך אתה עושה תעמולה בעד הנופש ופורש פילוסופיה רדודה."

הוא אומר:

"לא, אני עושה תעמולה בלב טהור, מאחר שאני, אומר זאת בכנות, שמחתי על שקרה. שכן, מיד כשאגיע, כשיתחילו לזפֵּת מספרים, סכומים, הוצאות – הנשמה קמֵלה. ואילו כאן יופי אלוהי שכזה, סימפוניה דרומית שכזאת."

ברגע זה סיים הנהג את התיקון וצפר.

הנוסעים חפזו למכונית, ובמהרה נסענו אל ילטה, שהיא המרגלית של קרים.

1937

 (תרגום מרוסית: יואל נץ)

* * *

יואל נץ

נוסטלגיה

הפכים הקטנים שזכורים לי עדיין מחיי הקיבוץ...

כדור הצחוק

אפריים פרש מעבודת ההוראה מטעמים אישיים. נותרתי לבדי במערכה. אמרו לי: נשאר לך עוד פרק זמן של פחות משנה עד למועד גיוסה של חברת הנוער לצה"ל. תסתדר לבד. הסתדרתי. עבדתי עם הנערים על המחזה של הרצל "סולון בלודיה" לקראת מסיבת הפרידה מן הקיבוץ עם גיוסם לצה"ל.

אפריים ראה אותנו בכך ותפס את עצמו בראשו:

"מה אתה עושה?" שאל אותי, "את המחזה הזה העמידו בשעתו בקיבוץ ברמה מקצועית. החברים יעשו מכם חוכא ואטלולא!"

לא הסכמתי עם דעתו של אפריים. חברי שובל מכירים היטב את חברת הנוער. כל הישג של הנערים האלה יעלה אותם מעבר לרף הציפיות של החברים. המשכתי עוד ללמד חומרים שהיו חביבים על הנערים כמו ספרות ומקצועות שהיו פחות חביבים עליהם, כמו חשבון. המשכתי לביים וללטש את המחזה של הרצל.

הגיע מועד מסיבת הפרידה. הנערים ישבו נרגשים באטריום, בקרב חברי הקיבוץ וכמה זקנים, הורים של חברים, והכול עטפו את הנערים בחיבה. ניהלתי את הערב בסגנון של מסיבה בקן השומר הצעיר. קודם כל שרנו שירים של שירה בציבור. מכאן עברתי למשחקים. חילקתי את האולם לשתי קבוצות, צפונה ודרומה מן הקו החל באיציק וכלה באבא וויס הזקן. כל קבוצה צריכה להשתדל להקדים את הקבוצה האחרת ולפצוח בשיר על נושא שעליו אכריז. הקבוצה שתטיב לשיר – תקבל נקודות.

הכרזתי על הנושא "פרחים". הקבוצה מימיני פתחה ב"פרחי אביב נפתחו..." החברים שמשמאלי החלו לשיר "כמה יפה פורח הלילך". עשיתי את אוזני כאפרכסת לימיני ולשמאלי לסירוגין, הנחתי לשתי הקבוצות לנסות ולהחריש זו את זו, הפסקתי את השירה בתנועות שתי ידיי ופסקתי שקבוצת הצפון החלה אמנם ראשונה לשיר והיא גם שרה באורח מלוכד יותר, אבל בזכות ביצועיו של אבא וויס מוענקות שתי הנקודות לקבוצת הדרום – לקול צחוקם הרם של החברים.

הכרזתי על נושא אחר, ושוב החלפתי נושא תוך כדי דברי ליצנות חדשים. כאשר חשתי כי אווירת הצחוק הוכשרה במידה הראויה, נטלתי כדור צמר משקית הסריגה של אימא רוזנבאום ברשותה והכרזתי עליו כ"כדור צחוק". כל זמן שמצוי כדור הצחוק באוויר – אמרתי – חייבים כל החברים לגעות בצחוק. אבל ברגע שידי אוחזת בכדור – הצחוק אסור. אני אפסוק מי מן הקבוצות מיטיבה לצחוק ואעניק נקודות בהתאם. אבל אגרע נקודות מן הקבוצה שמן האיזור שלה יישמע צחוק בשעה שהצחוק אסור.

זרקתי את כדור הצמר גבוה, כמעט עד תקרתו של האטריום, וצחוק מלבב התגלגל עד לירכתי האולם ופסק באחת כאשר נחת הכדור שוב בידי. זרקתי את הכדור לגובה מועט וצחוק קצר ורם הושמע באולם. הנפתי את ידי ולא זרקתי את הכדור – נשמע צחקוק שפסק כהרף עין. חזרתי על ההטעיה פעם נוספת ונשמעה פעייה בודדת שהצחיקה עד אובדן השליטה את כל הנוכחים, עד כי לא יכול הייתי עוד להמשיך במשחק. בשלב זה החזרתי בתודה את כדור הצמר לאימא רוזנבאום, הכרזתי על הפסקה והוריתי להתכונן להצגה.

בשעת ההפסקה ניגשו אלי כמה חברות וחברים, לחצו את ידי והודו לי על ערב המשחקים המהנה. היו שאמרו לי כי הם לא צחקו ככה מזה יובלות.

למרות שהנערים היו נרגשים מאוד – הם זכרו היטב את הרפליקות במחזה ורק מעטים נעזרו בלחישותיי.

בתום המסיבה, ניגשה אליי שרה והציעה לי שאנהל אחת לשבועיים ערב משחקים בקיבוץ. סירבתי וטענתי כי ערב כזה עשוי להצליח בחברת מבוגרים, רק כאשר הוא מתקיים באורח ספורדי בעת אירוע חגיגי כזה או אחר, אך הוא יהיה לכישלון חרוץ אם יתקיים בדרך השגרה ובמועדים קבועים.

שרה היתה מוכנה להתפשר על פעם בחודש וטענה באוזניי כי היא מתלבטת מזה זמן רב כיצד ללכד חברתית את חברי הקיבוץ והנה אני הצבעתי הערב על האמצעי הראוי.

המלצתי לשרה כי תרבה להזמין לערבי קיבוץ בדרנים מן הסוג האינטלקטואלי, כמו למשל את הסטודנט שבח וייס, אשר מנהל חידוני טריוויה נהדרים.

נחמד להשתטות פעם ביובל, אבל רוח שטות כדרך קבע היתה מובילה אותי הישר אל מעמד שוטה הכפר... אני מאמין עדיין כי לא הונעתי על ידי שיקולים זרים כמו טינה או רצון לנקמה חלילה, על שום ששנה קודם לכן קטעה שרה את השתתפותי בטורניר השחמט. מכל מקום, ואחרי ככלות הכול מדובר בפעילות וולונטרית ולא מן הסוג שמחייב כפיפת גו בפני דין התנועה!

שרה הרפתה משידוליה, אבל ניכר היה עליה שהיא כועסת עליי.

זהו, סוף-פסוק

שמחתי לשוב אל עבודת המספוא, שמחתי לשוב מן העבודה בשעה קבועה הביתה עייף ומיוזע, שמחתי לשוב אל הריטואל של מקלחת, בגדים נקיים, כוס קפה. שמחתי להתמסר סוף-סוף בלב חופשי מדאגה מן ה"מה אלמֵד מחר?" – לבילוי עם רינה ועם הילדות המקסימות שלנו.

ערגה כבר ילדה גדולה, בקרוב ימלאו לה שלוש שנים ולילך היא תינוקת יפהפייה בת חצי שנה.

ואז, כרעם ביום בהיר רינה מצהירה באוזניי, שהיא רוצה שנעזוב את הקיבוץ.

"נניח שנעזוב," אמרתי אחרי שהתעשתי מן ההלם, "ומה נעשה? הלוא יש לנו שתי ילדות קטנות לדאוג להן!"

לרינה היתה תכנית מגובשת:

"אתה תלך ללמוד באוניברסיטה, אני אעבוד בפקידות וסבתא תשגיח על הילדות בשעות שבהן ניעדר שנינו מן הבית. אחרי שתסיים את הלימודים – תלך לעבוד ואני אלך ללמוד."

"ומה תלמדי?"

"ספרות."

"ספרות?"

"ספרות. אני אהיה סופרת."

הכרתי את נחישותה של רינה.

"מה מונע בעדך להיות סופרת בקיבוץ? יש לך פנאי בשפע בשעות שלאחר העבודה, יש לך בעל מבין ומתחשב... וגם לא תהיי הסופרת הראשונה שהיא חברת קיבוץ!"

"אני חייבת ללמוד את יסודות הכתיבה הספרותית ואני חייבת להתנסות בחיים שמחוץ לקיבוץ."

"לא השתכנעתי. אנחנו נשארים בקיבוץ. אין בדעתי לנטוש את העקרונות שעל פיהם אני חי, בגלל גחמות..."

 רינה עזבה את קיבוץ שובל והוסיפה להתגורר בו. השכם בבוקר היתה יוצאת את השער, מחכה לאוטובוס מתל אביב, עולה עליו ונוסעת לבאר שבע. רינה עברה את מבחן הסיווג של הסתדרות הפקידים, הוכרה כפקידה סוג ד' הגבוה, והחלה עובדת באחד המשרדים בבירת הנגב. בשעת ערב היתה חוזרת לשובל באוטובוס באר שבע-תל אביב.

הייתי מחכה לרינה בשער הקיבוץ בדאגה לשלומה.

רינה היתה חוצה את הכביש לעבר שער הקיבוץ והיינו עושים את דרכנו באלם את כל הדרך עד החדר שלנו. גם בחדר היינו מחליפים בינינו רק דברי מידע הכרחיים. רינה היתה שואלת לשלום הילדות והייתי משיב לה כי שלום להן.

ידעתי כי מצב זה אינו יכול להימשך לעד. היה לי ברור שרינה לא תחזור בה מן ההחלטה לעזוב את הקיבוץ.

"אם מנוי וגמור אתך לעזוב – תעזבי! אני אשאר בקיבוץ עם הילדות."

"אתה לא תיפטר ממני בקלות שכזו, ואני לא אעזוב בלעדי הילדות ובלעדיך. אנחנו נעזוב את הקיבוץ משפחה מלוכדת..."

התחלתי לחוש כי אין עוד יחסם של חברי שובל אליי כתמול שלשום. רבים מהם היו מזעיפים אליי פנים ומתנכרים אליי, כאילו גם אני עזבתי את הקיבוץ. 

הוספתי עוד לנהל זמן מה מאבק מאסף ביני לבין עצמי ולבסוף הכרעתי:

"בסדר. אנחנו עוזבים את הקיבוץ."

רינה נתלתה בשמחת אין קץ על צווארי והבטיחה לי שאני לא אצטער.

בלדה לעוזב קיבוץ

צְעִירִים וְיָפִים בַּיָּמִים מִשֶּׁכְּבָר –

יְמֵי שְׁנוֹת הַשִּׁשִּׁים בְּמֵאָה הַקּוֹדֶמֶת;

בַּת זוּגִי וַאֲנִי רְתוּמִים צֶמֶד-חֶמֶד

לְעוּלוֹ שֶׁל קִבּוּץ, וְחוֹלְקִים פַּת-קִבָּר.

אָנֹכִי מִתְנַהֵל בִּידִידוֹת וּבְנֹעַם,

עַל עַוְלָה וְאִי-צֶדֶק עוֹבֵר בִּשְׁתִיקָה,

מְקַבֵּל דִּין תְּנוּעָה וּמַדְרִיךְ חֶבְרַת נֹעַר,

מְחַבֵּר פִּזְמוֹנִים לְמוֹפְעֵי הַלַּהֲקָה.

בְּאִרְגּוּן וּבְחִנּוּךְ כְּמוֹ בָּר-סַמְכָא לְעֵילָא,

בְּהִלְכוֹת סוֹצְיָאלִיזְם זָקֵן וְרָגִיל;

שְׁתֵּי בָּנוֹת חֲמוּדוֹת לְשִׂמְחָה וּלְגִיל...

וּפִתְאֹם: זוּגָתִי – אֵיזֶה "תָּקֵל" קוֹרֶה לָהּ;

הִיא כּוֹעֶסֶת עַל כָּל הַקִּבּוּץ וְאִשְׁתּוֹ,

לְמֶחְווֹת פִּיּוּסִין לְהַקְשִׁיב מְסָרֶבֶת,

מִתְעַקֶּשֶׁת שְׂפָתַיִם לִקְפֹּץ וְלִשְׁתֹּק;

בְאָזְנַי לְבַדָּן רַק גּוֹזֶרֶת: לְשֵׁבֶט!

כִּי מָנוּי וְגָמוּר, דַי! – הִיא לֹא מִתְלַבֶּטֶת:

הִיא עוֹזֶבֶת וְדַי! – נֶחֱרָצָה וְכַלָּה;

בְּלִי לַחֲשֹׁב פָעָמַיִם יוֹרָה מִן הַבֶּטֶן:

"נַעֲקֹר וּמִיָּד אֶל הָעִיר הַגְּדוֹלָה!"

בְּרֹאשׁ מַעְיָנַי הַגְשָׁמַת הַאִידֵאוֹת,

אַךְ כָּעֵת אֲנִי שְׁבוּי לְבָטִים וּמְבוּכָה...

נִכְנַעְתִּי בְּסוֹף וְאֵינֶנִּי מוֹחֶה עוֹד,

כִּי עַל כָּף הַמֹּאזְנַיִם שְׁלֵמוּת מִשְׁפָּחָה.

חֲבֵרִים נִחֲמוּ, עוֹדְדוּ עוֹד וְעוֹד,

נָאֲמוּ לִי שֶׁהַמִּפְלָגָה מְשַׁוַּעַת

לִצְעִירִים שֶׁכְּמוֹתִי – מְנֻסִּים, שׁוֹחֲרֵי דַּעַת,

לְהַגְדִּיל מִנְיָנָהּ בְּבוֹא יוֹם הַבְּחִירוֹת.

...מְסַפֵּר עַל עַצְמִי, מְפָרֵט וּמַסְבִּיר

"אֶעֱבֹד בְּשׁוּרוֹת מִפְלָגְתֵנוּ בְּפֶרֶךְ..."

"לֹא, אֵין אָנוּ צְרִיכִים" – סָח אֵלַי הַמַּזְכִּיר –

"עָרִיקִים מִקִּבּוּץ שֶׁנָּטְשׁוּ אֶת הַדֶּרֶךְ..."

יואל נץ

* * *

הדסה  מור

לִזנוֹת – או למות?

"הנשים האבודות של טרויה"

בתיאטרון יורם לוינשטיין

לא יאומן  כיצד מלחמה שהתרחשה לפני למעלה משלושת אלפים שנה, מלחמת טרויה, עדיין נוסכת השראה ספרותית כה עמוקה, שעוברת מדור לדור, לא רק בזכות דפי ההיטוריה, כי אם גם  בזכות גאון כמו המחזאי היווני אוריפידס, שכתב עליה מחזה גאוני  – "נשות טרויה", לפני  אלפיים וחמש מאות שנה – והנציח אותה לדורות הבאים, עד ימינו, כשכל מחזאי מעבד אותו  לבמה על פי השקפת עולמו.

זה מה שעשה חנוך לוין, שנחשב לגדול המחזאים הישראליים, כשעיבד את נשות טרויה של אוריפידס,  לנשים האבודות של טרויה.

על במה מכוסה במים, במה שהיא ריצפת אולם המופעים של  בית הספר למשחק של יורם לוינשטיין בשכונת התקווה, מופיע המספר, שרק ראשו מואר בזרקור ומספר את קורותיה של המלחמה שפרצה בטרויה, בגלל חטיפתה של הלנה היפה, אשתו של מנלאוס מלך ספרטה, על ידי פאריס, נסיך טרויה. בתגובה לחטיפת אשתו, מנלאוס הנבגד והמושפל  גייס את כל מלכויות יוון, ויצא למלחמת חורמה בטרויה, כדי להשיב את כבודו שחולל וכדי לבזוז את אוצרות הזהב  העצומים של טרויה. (המוצגים כיום במוזיאון פרגמון בברלין).

עשר שנים נמשכה המלחמה עד שבאמצעות המצאה ערמומית וגאונית, אותה הגה ויזם  אגממנון מלך יוון, שבאמצעות הכנסת סוס שהכיל בקרבו אנשי צבא לתוככי העיר, הצליחו היוונים להשמיד את כל תושבי טרויה ולהחריבה כליל.  מלחמה שגבתה  גם את חייהם של אכילס גיבור יוון ושל הקטור נסיך וגיבור טרויה. ואילו את  המלכה והנסיכות ונשות המצביאים שנהרגו כולם, לקחו מצביאי יוון המנצחים בשבי, כשלל מלחמה,  ועמדו להעמיסן על אונייה שתפליג עימן  ליוון כדי למכור אותן  כשפחות וכפילגשים.

כל הרקע הזה מסופר  על ידי המספר  כפרולוג, שמתפקידו גם לסיים את ההצגה באפילוג.

רק עם סיום דבריו מתחיל המחזה, שאותו ביים במקצועיות מופתית הבמאי יאיר שרמן. על שפת הים, אל תוך המים  הרדודים, מופיעות  הנשים, האלמנות השבויות, לבושות טוגות בסגנון היווני העתיק, מעורב בבגדים בני ימינו, מופיעות אחת אחרי השנייה, ובראשן הֶקובה, המלכה האחרונה של טרויה, ששכלה את בעלה פריאמוס ואת בנה הקטור, שנזרק לסלעים, יחד עם בתה קסנדרה. בעומק הבמה ניצב תא שקוף שאליו נהדפת הלנה, שכבר קבעו את גזר דינה למוות.

משני צידי הבמה מוצבים קירות שחורים, מאסיביים, דמויי סלעים  אימתנים, שמבין פתחיהם יוצאים  השחקנים, מצד אחד הנשים ומן הצד השני הגברים,  שיכורי הניצחון.

 זהו לא מחזה עם עלילה. למעשה יש כאן סדרה של מונולוגים, רובם של הקובה, מלכת טרויה, בגילומה של מיכל עוזיאל, שבלשון נשגבה היא מקוננת על מר גורלה ובד בבד על החלטתה להיכנע לגורל שנגזר עליה ולהסכים לחיות כשפחה לכובש, מאשר למות.

גם קסנדרה בתה, שהמלך אגממנון חשק בה להיות פילגשו, מצהירה כי  היא אפילו גאה  לחיות בין סדיניו של המלך, המלך שיזם את הכנסת הסוס הטרויאני לעירה וכך הצליח להשמיד את כל תושביה ולהחריבה. 

 ואז בא תורה של הלנה, בגילומה של ליהי קורנובסקי. לאחר שעה ארוכה שבה עמדה כמו פסל חסר תנועה בתא השקוף, היא יוצאת ממכלאתה זו ולקראתה מופיע מנלאוס, שאותו היא נטשה עשר שנים קודם לכן למען אהבתה לפאריס. כשהוא מלא רגשי נקם כלפיה, היא מתחילה לפתות אותו במגעים ארוטיים, ומנלאוס, גבר במלוא אונו, מתפתל בתאווה כלפיה, ליבו נמס לשמע דבריה על אהבתה אליו וכי כלפי פאריס היא חשה רק תשוקה אך לא אהבה, וכי רק אותו היא אוהבת, ומנלאוס מתנודד בין רגשי נקם לתשוקה עזה, ובמשך כרבע שעה הם מציגים על הבמה מוצפת המים, מעין מחול אירוטי-אמנותי בתנועות אירוביות מהפנטות.

מה לא תעשה אישה בכלל, והלנה היפה בפרט, על מנת לבטל את רוע הגזירה שנגזרה עליה?  ברור, היא מעדיפה זנות – מאשר למות.

 וכך מתבוססות לעיני הצופים בתוך שלולית המים, שמסמלת גם את הדם שנשפך, כל נשות המצביאים, בזו אחר זו, כשהן מביעות את סבלן ומצוקתן, ומעמידות  בכך את החייליס  בדילמה מוסרית כיצד לנהוג בהן.

חנוך לוין מעביר  במחזהו זה  מסר ברור  על התיפלות  וחוסר הטעם שבמלחמה. בכל מלחמה, אין מנצחים ואין מנוצחים.  ומסר נוסף שהוא מביע כאן, שבעצם כל הנשים הן זונות.

אוריפידס רצה  להמחיש את גזירת האלים כמשהו שאי אפשר להימלט ממנו. ואילו על פי העיבוד של חנוך לוין, הכוונה היא להותיר את הקהל עם המסקנה שהנשים הן זונות ובוגדות,  שמעדיפות להיות שפחות ופילגשים מאשר לפגוש את המוות.

חז"ל אמרו, אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

מסקנתו של לוין די מקוממת, כי מעטות הן הנשים שיעדיפו למות מאשר  לחיות  כפילגש או שפחה, אבל בהחלט אפשר לסלוח לו, לחנוך, שיחשוב מה שהוא רוצה, כי מגיע לו כל הכבוד והתשבחות על ההצגה המרשימה והמלומדת שהוא כתב, שמעניקה לא רק חוויה עמוקה  כי אם גם מחברת את הקהל למיתולוגיה היוונית, שלא כולם מודעים אליה.

הדסה מור

* * *

אמיר שושני

המושבה רחובות התעטפה בהתרגשות

לא בכל יום מכנס ועד המושבה בראשותו של אהרון אייזנברג את האנשים לאסיפה כללית שלא מן המניין. לכולם היה ידוע כי זכות וסמכות לו, לוועד, להחליט על כל עניין ולפתור כל בעייה, קלה כחמורה, ועל פיו יישק כל דבר, ללא עוררין ומפקפקין. אם ראה הוועד לנכון לשאול את דעת ההמון, היה זה סימן מובהק לסוגייה עקרונית וכבדת משקל במיוחד שרבצה לפתחו.

אנשי המושבה התלחשו ביניהם, והעלו השערות שונות ומגוונות לפשר התעלומה המסקרנת.

מן המפורסמות היה, שרופא המושבה דוקטור פוחובסקי מאס זה לא מכבר בתפקידו וביקש לסיים את שירותו לפני המועד הנקוב בחוזה. מדוע מאס ? – תלוי את מי שואלים. הרופא טען שהכל נבע מהסתבכות בלתי צפוייה עם שודד ידוע, שלא העריך כיאות את הטיפול הרפואי שקיבל בנו התינוק.

בקיצור נמרץ ובהשמטות המחוייבות, ציטטו אנשי המושבה את גירסת הרופא, לפיה בנו של השודד הובא לפניו כשהוא סובל מדיפתריה בשלב סופני; הרופא השכיב אותו על השולחן בניסיון נואש להציל את חייו; הניתוח אמנם הצליח; ברם החולה, נעבעך, מת אחרי חצי יום; הרופא טען שמותו נגרם כיון שאימו היניקה אותו בניגוד להמלצתו הרפואית, אולם האב השודד לא דקדק בפרטים. תחת זאת הוא  התפרץ למרפאה, ושלף אקדח לשם השכנת צדק על פי דרכו.  אילולא צבי פליישמן השומר התעשת ראשון, היה הרופא מצטרף לפציינט אל עולם שכולו טוב. "די לי במה שחוויתי," טען הרופא. "אני עובר ליפו."

זה כמובן היה רק פן אחד של הסיפור המרתק. "אוכלי קורצא" (רכלנים, נו...) ריננו, כי מדובר היה בתירוץ נוח, שכן שמונה חודשים קודם לכן (11/4/1909) כבר השתתף הדוקטור בהגרלה המפורסמת של המגרשים לאחוזת בית, ואף זכה באחד המגרשים (לימים תיוודע גם הכתובת – ליליינבלום 27 בתל אביב). אם כך פני הדברים, הוסיפו הרכלנים, ייתכן שהשודד האלים לא היה אלא תירוץ (מוצדק כמובן!) שהופיע בתזמון נוח מבחינת הדוקטור הנכבד.

לחשושים מכאן ומשם, ועדיין אף אחד לא ידע להסביר, עם כל הכבוד, על מה ולמה יש לכנס את כלל חברי המושבה, לאסיפה שלא מן המניין. הרופא הולך ? – יתכבד נא הוועד ויבחר רופא אחר !

והנה – הס הושלך באולם, כשיו"ר הועד פתח בדברים. מן הסתם פתח בכמה מילים מענייני דיומא (אותו לילה הודלק נר ראשון של חנוכה), אך במהרה עבר לעניין החשוב שלשמו התכנסנו. הוא תיאר ביבושת את האירוע שהיה ידוע לכולם בדבר עזיבתו הפתאומית של דוקטור פוחובסקי, "שאנו מאחלים לו הצלחה בכל אשר יפנה," נמנע בחוכמה מלהתייחס לרכילויות המרושעות, ציין שהדוקטור ניאות להמתין זמן מה עד שיימצא לו  מחליף, ואז עבר לסקור את שני המועמדים שהיו "על השולחן" באותה עת.

אחד מהם, הומלץ להיות רופא המושבה על ידי מנחם אוסישקין הגדול. זו היתה נקודה גדולה לזכותו. למועמדותו אף צירף הנ"ל מכתבי המלצה מאודסה, שמהללים אותו כרופא מצוין, שיודע פרק ברפואת עיניים. מחלות עיניים היו צרה צרורה באותה עת, וידע ברפואת עיניים נחשב בהחלט "ניסיון רלוונטי". זו היתה עוד נקודה גדולה לזכותו.

התמימים שבין אנשי המושבה כבר תמהו שבעתיים על מה ולמה נקראו לישיבה המיותרת הזו, ומדוע לא החליט הועד את המובן מאליו.

או אז הוטלה פצצה לחדר. על המועמד יש ... שמועה! "לא ידוע לנו בברור אם נכון הדבר או לא, כן יש לנו קנדידט אחר..." לאט יו"ר הועד כשהוא נמנע מלפרט בפרוטוקול הכתוב מהי השמועה החמורה כל-כך.

אנשי המושבה לא הצטרכו להסברים ולפרשנויות. הבולטים בהם קיבלו את רשות הדיבור לפרוטוקול, והביעו את עמדות השאר.

אחד מהם, האדון מינקוב, צידד בקבלת המועמד, מתוך שיכנוע עצמי עמוק, לפיו השמועה הכל-כך חמורה אודותיו איננה נכונה. אחר, האדון גורודיסקי, היה ספקן יותר. הוא הציע כי הוועד יבדוק תחילה האם נכונה השמועה או לא, שהרי אם נכונה השמועה, בוודאי שאי אפשר לקבלו לתפקיד הרגיש. מי-יודע-מה-יקרה אם יטפל, רחמנא ליצלן, בילדי המושבה בסיטואציה מורכבת שכזו.

באולם קמה מהומה. אלו טוענים שיש להעניק למועמד את חזקת החפות, ואלו טוענים כי אי אפשר לה למושבה לקבלו לתפקיד ללא בדיקה מעמיקה שתפריך את  השמועה הבעייתית. לבסוף גברה ידם של המצדדים בבדיקה מקיפה, ההחלטה התקבלה ברוב דעות, והישיבה ננעלה מתוך כוונה להתכנס שוב.

לוועד הוקצו שבועיים לבירור וחקירה, שהסתיימו ביום 22/12/1909. או אז, כשהובאו הנתונים הבדוקים לפני הוועד, נפערו עיני החברים בתדהמה. השמועה התבררה כנכונה (!) ומועמדותו של הרופא הוסרה לאלתר.

אתם סקרנים לדעת מה היתה השמועה החמורה כל-כך? ...

ובכן (התקרבו נא, כי אני אלחש את המילים הקשות) ובכן, השמועה שהתבררה כנכונה (תחזיקו חזק) – הוא היה נשוי ל...נוצרייה ! ... ועוד פרובוסלאבית !

אה... אתם סקרנים לדעת איך קראו לרופא? ...

לרופא קראו דוקטור שאול טשרניחובסקי.

אתם שואלים מניין לי כל זאת? – צירפתי את הכתבה בעיתון "הצבי". מזל שיש עיתונות חוקרת...

אמיר שושני

* * *

משה כהן

בבזאר המזרחי

כל קונה המסתובב בסמטאות שוק מזרחי יודע שהטקטיקה הנכונה היא לא להראות להיטות יתרה לקנייה, המעלה אוטומאטית את המחיר, חייבים לשחק אותה אדיש וכך להוריד את המחיר.

ובמו"מ עם הערבים חלים אותם כללים.

בימים האחרונים רץ ברשת סרטון של נערה ערבייה המעידה שמעולם לא דיברו איתם על שלום, וגם בקוראן לא מוזכרת המילה "שלום" אלא "ג'יאד". 

לעומת זה מתחננת ישראל השכם והערב "הבו לנו שלום למען השם."

והתוצאה בהתאם, מנחם בגין הראה להיטות יתרה לשלום עם מצרים והמחיר ששילם היה החזרת שטחים עד גרגר החול האחרון, וזאת אחרי ארבע התקפות מצריות על ישראל שהסתיימו בתבוסה. 

הלהיטות הישראלית רק מקשיחה את הדרישות הערביות. 

רבותיי, אנחנו במזרח התיכון, בבזאר מזרחי, ועלינו להתנהל בהתאם, באדישות מופגנת ולא בלהיטות. 

הבו לנו תהליך שלום

סטונטים ערבים באוניברסיטת תל אביב קראו קריאות בוז לעבר פעיל שלום מצרי. 

הוא הואשם "בתרומה לנורמאליזציה," רחמנא ליצלן.

אלה ערביי ישראל המתנגדים לנורמאליזציה, אז מי נותר למו"מ? 

מי אמר שאין פרטנר לשלום? 

משה כהן

ירושלים

* * *

אלי מייזליש

כריסמס

איני נוהג לחוג חגים נוצריים ואפילו הם מכובסים במילה "שנה אזרחית חדשה". אז לא. 2017 שמאחורינו ו-2018 שמלפנינו, הם חגי דת אחרת, ואפילו יכבסו זאת במילה "אזרחי". זה חג ארור ומקולל שבו שנה אחר שנה, כאלפיים שנה שמורטים לנו את הנוצות אחת לאחת עד שנהיה מוכנים לעלות על הגריל כמו עם האנוסים בספרד ששרפו חיים על המוקד עשרות אלפי יהודים – והיהודים של עכשיו ממשיכים לנסוע "לבלות" שם בחופי הים בבתי-מלון ואולי גם לרקוד פלמנקו ב'כאילו'.

יום אחד עשינו אשתי ואני 'טובה' למישהו שגר ביפו. עולה חדש ב-48 או 49 שהגיע בודד ליפו וראה שם אלפי בתים ריקים של ערבים. עשה מעשה הביא מזרון ועוד מזרון ועוד מזרון והשתלט ככה על מבנה יפהפה בן 4 קומות. עשה שלט ממתכת עם שמו והוסיף עוד כמה מילים והנה זה רכושו עד עצם היום הזה. "נכסי נפקדים" אמר ואומר החוק, ואז היו מקלים על העולים.

והנה, כמה ימים לפני 'כריסמס' מטלפן האיש ואומר כי הוא עושה מסיבה רבתי על גג ביתו ומבקש שנבוא. ידעתי כי אצל האיש הזה מתחילים לאכול ולשתות ב-9 בערב ומסיימים ב-3 בבוקר.  אז באנו לשתות ולאכול. אכלנו מטעמים שתינו מכל הצבעים והיה 'שמיח'.

והנה כשהיין עלה לו קצת בראש קרא לי לחדר השינה וסיפר לי סיפור עצוב שיש לו בן יחיד. ומהבן הזה שבע מרורים, ולא ראה אותו עשרות שנים, והנה בגיל מתקדם, הוא מבקש בכל דרך להחזירו הביתה ומבטיח לו לרשת את כל הבית שעולה עכשיו מיליונים. הוא רמז לי כי בנו מעריץ פרטי שלי בשלל נושאים ורק אני מסוגל לזה.

מיד צלצלתי אליו וסמכתי על חושי האינטואיציה שלי שאוכל לדבר אותו.

צלצלתי וענתה לי מזכירה אלקטרונית: 'תשאיר הודעה... וכו.'

השארתי לו הודעה. והנה תוך דקה הוא היה על הקו. אמרתי לו כי תוך חצי שעה אני רוצה לפגוש אותו ליד השעון. והגיע. עם ג'ינס מרופט. עם טי-שירט שלא ראה מכבסה חצי שנה. בקיצור; כוס וויסקי תעזור לו, אמרתי. ואחרי ששיכנעתי אותו אמר:

"תראה אותי, איך אני יכול לעלות ככה... לפחות להשאיר רושם טוב – לא?"

"בסדר," עניתי. סע אחריי.

נסעתי דרומה לכיוון בת ים, שם ישנה חנות פתוחה 24 שעות. קנה בגדים: חולצה לבנה, חליפה, נעליים. קניתי גם חבילת סכיני גילוח ובקבוקון אפטר שייב. בו במקום גילחתי אותו ושפכתי לתוך העורף חצי בקבוק. והיה עכשיו נראה ומריח טוב. ועלינו. והיתה שם גברת אחת. טובת מראה. והיא מתוך סיבות שלה גיפפה אותו ומיד התיישבו לשולחן עם כוסית וויסקי. וכל השאר היה גם טוב. וכטוב לב הנער ביין, וכשבידי אביו גם כוס וויסקי, אמרתי להם: "הקישו כוס וברכו 'הפי ניו ייר.'" והתחבקו.

אז בשביל דברים כאלה אני מוכן להגיע למסיבות כריסמס. תנסו. זה מצליח וזה בסדר. גם בסדר של פסח. לא ויסקי. תיבה של חצי תריסר יין מכל הצבעים ויהיה בסדר.

חוזמזה, אם גם ככה לא יהיה בסדר, תסעו לאיטליה.

הערבייה הקטנה והסטירה

חייל. וגם סתם ככה כל בן-אדם. אם מישהו נותן לך סטירה, בוקס, בעיטה, יריקה ושאר ירקות רקובים, תחזיר לו באותו מטבע פי עשר. על בעיטה אחת, עשר. עשר בעיטות אחת לאחת עד שלא יזוזו. ואם זאת טינופת פלסטינית בת 12 או 15 או 17, תכפיל את הסטירת והבעיטות עד שתעוף לבוץ, או לזבל.

אתה חייל אתה הריבון, השוטר, השופט והתליין. שנאמר: "כמו שעשה כך ייעשה לו וכפל כפליים."

ישראל, קרי: מדינת ישראל, קרי: הצבא, הוא שכבש בששת הימים את כל השטחים שלא נכבשו במלחמת השחרור. מאז הצבא שלנו הוא השלטון היחידי. וכל עוד שהמצב הוא כזה, ושצה"ל על נשקו ורכביו מפטרלים בשטחים ומונעים הפרת חוק וטרור, אז אפילו ערבייה כזו ובגיל כזה, תחטוף עונש. ואכן, נדמה לי כי הן כבר נענשו בידי בית המשפט.

אולי עכשיו ילדות אחרות תלמדנה לקח, ואולי בשל מעורבות ההורים, אבל אם תגיע עוד אחת, אני אומר יאללה שתלך לעזאזל עם יד שבורה וללא כמה שיניים ובאוטו אסירים לכלא שכם, או הגיהינום בעצמו.

ואם הציבור ישאל: עד מתי? אז שישאל. אני חייב לו משהו? מה?

[אהוד: הקצין הישראלי לא פגע בנערה הערבייה שהתקיפה אותו כי לא רצה ליפול קורבן למערכת המשפט הצה"לית המזמברת – וזאת כי זכר היטב כיצד הושיבה בכלא את הסמל המצטיין אלאור אזריה, ומסרבת לחון אותו].

דוד ביטן מהטלוויזיה

אפילו שאני חבר ליכוד ומגיע להרבה כנסים, מעולם לא פגשתי או דיברתי עם דוד ביטן. אפילו לא שמעתי את שמו מאז באתי לליכוד מיום היווסדו. עד עכשיו גם לא עקבתי אחריו בתפקידיו בכנסת. ואין לי מושג על איזה תקן הוא נכנס. כי אני לא יכול להשוות אותו עם הידועים; נתניהו, ריבלין, סער, ארדן, צחי, כץ וכץ והחדשים קיש ואוחיון המרשימים – כי אין במה להשוות.

ועכשיו מרבים ללא ליאות להראותו בפרופיל שהוא שמן. ככה זה הליכוד החדש: שוחד, כסף, מכונית שרד שחורה, נהג פרטי ורבבות שקלים. רבבות? מאות אלפים.

עיני אינה צרה באנשים עשירים. היכרתי אישית אחד מהם: הכי עשיר בארץ. הוא ז"ל, ושמו היה טד אריסון. ראיתי אותו רושם צ'ק על סך 5 מיליון דולר. נדמה לי כי באתי אליו לבוש בחליפה יוקרתית יותר משלו. איש יקר. היה ימני הגון וטוב – וטוב מהליכוד.

ואפילו שביטן יקנה מאה אלף דונם בגרוש, הוא לא יגיע לעושר של אריסון בפרט לא בגובה. 190 היה אריסון. והכרתי אנשים פחות עשירים מאריסון. ויש מילה בלועזית שנקראת "פאסון". וזהו ההבדל; או שיש לך או שאין לך: ולביטן אין. לאריסון היה.

ממי מפחד אייזנקוט?

לכמה ממגישי הטלוויזיה היה מה לומר על ההרצאה של אייזנקוט באיזה כנס. פעם הייתי או מוזמן או הולך בעצמי לכנסים. היה אפילו כנס אחד שניים שאני נשאתי דברים. וחשבתי אז ככה: אם "ההוא" יכול לנאום, אני יודע טוב ממנו. גם העברית שלי לא רעה ככה גם הדיקציה והטונציה ושאר הדברים. ככה, לא פעם ולא פעמיים גם אני עליתי אל במת הנואמים.

והנה, אייזנקוט יוצא מהבונקר בקריה ומגיע לאיזה כנס וקורא טקסט מהנייר. מה זה מונוטונית. האבא של המונוטוניות. והרי אייזנקוט 40 שנה בצבא, ונשא בוודאי מאות או אלפי נאומים, הרצאות, סיכומי תרגילים ועוד ועוד, והוא צריך נייר? שלושה עמודים? אתה חושש שתגלוש לפתע לאקטואליה, שלא מרצונך? ממי אתה פוחד?

סיכום שנת 2017

אחוז הילודה של היהודים גובר עכשיו על אחוז הערבים. לא רק שנומינלית נולדו יותר יהודים משנת 2016, אלא שאחוז היהודים עולה בכל שנה באחוזים, והשנה נדמה לי נולדו 140 אלף ילדים, ותוסיף עליהם כ-30 אלף עולים, הנה יש לך 3% בשנה, מה שאין לאף מדינה מערבית.

אין ספק שזה נותן תקווה הרבה יותר גדולה מהספקנות הבכיינית של היורדים ושל שאר אחינו בגולה ובוודאי של שונאינו שרואים בעיניים כלות איך ישראל משגשגת בכל תחום ותחום. ולא משנה אם הודו ביטלה את ההסכם. לדעתי הודו נהגה ביוהרה. אם זה סוג של חוכמה, אני לא נוסע להודו. אולי אבקש שם כוס קפה והמלצר יגיד: "אין להודו חוזה על הקפה." מה שבטוח שהקפה בארומה הוא טוב יותר מהודו וסין ויפן וסינגפור והרי ההימאלייה. נדמה לי שקר שם. לא?

וסיכום 2017 גם בייצוא, גם ברזרוות מט"ח בגרף עולה ועולה, ואילו באבטלה גרף יורד עד לאפס. אין אבטלה כלל, גם לא חצי אחוז.

אין גשם? יגיע. כמו תמיד וכמו באלפיים השנים האחרונות כנאמר, אבל בערבית: יום אסל יום בסל. ונמשיך לשיר בבית ספר: "מלאו אסמינו בר..."

אבי גבאי

אבי גבאי כבר אמרתי פעם? מי זה?

ג'ובים

 פעם לימור לבנת אמרה בכנס מרכז הליכוד לקבוצה בקהל: באתם לקבל ממני ג'ובים? וכמה מהם ענו: "כן... כן... רוצים ג'ובים."

לימור, אז לתמיד תדעי את האמת ולמען האמת זה הסיפור, וככה אספר גם לכל חברי מרכז וכל חברי הליכוד, להלן: היו אז בכנס 800 איש, והיו גם כמה צעירים מטבריה, חלק חברי ליכוד וחלק חברים שלהם, סתם. אז אלה שענו לך: "כן.. כן.. רוצים ג'ובים!" לא היו חברי מרכז וברובם גם לא חברים רגילים בליכוד משלמי מיסים. סתם צעירים סקרניים ותו לא. וכל הסיפור על 'מחפשי ג'ובים' בליכוד זה עורבא פרח. בלון.

* * *

קבלת השבת בצוותא

תוקדש למשורר אשר רייך, במלאת לו 80 שנה 
אשר רייך – משורר עברי, עורך, פרוזאיקון ומתרגם. 
זוכה פרס אקו"ם לשירה לשנת 2010 
משתתפים: דן מירון, יהודית רותם, עדינה מור חיים, רות קרטון בלום, חיים באר,
רפי וייכרט, חיים נגיד, אלישבע רייך, מירון איזקסון
שירה: חני דינור, נתן סלור
מנהל מוסיקלי: רמי הראל 
מנחה: ליאת רגב
עורכת ומפיקה: נילי שחור

יום שישי 12/1 בשעה 1030

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שח בקופות טל.

03-6950156 ובאתר צוותא

* * *

ליאת רגב, המנחה הקבועה בקבלות השבת בצוותא

מגישה בערוץ הראשון, בשעה 17:25, תוכנית יומית

צפייה מהנה

* * *

תקוה וינשטוק

1. "פצצה: סיפורה של הדי לאמאר"

בימוי אלכסנדרה דין

ארה"ב 2017

"מה שמתרחש במוחי הרבה יותר מעניין מהשפתיים או האף היפים שלי," נהגה לאמור הדי לאמאר, הכוכבת הגדולה של הוליוווד בשנות השלושים והארבעים למאה שעברה, שכונתה "האשה היפה ביותר על המסך."

עתה מוצג בסינמטק סרט מפתיע על האייקון הזה: "פצצה.הדי לאמאר." אכן פצצה, בייחוד לאלה שצפו בסרטיה בנעוריהם, אף עשו אוספים מצילומיה כי היתה יפה כל כך. מי העלה בדעתו שמוחה של השחקנית הזאת רשם פטנט על המצאה המהווה בסיס למערכת ראדאר לצבא וכן למערכות אלקטרוניות המשמשות אותנו בחיי יומיום?

היא נולדה בווינה בשנת 1913 כהדויג קייזלר. הוריה היו יהודים אך אימה התנצרה וגידלה את הילדה כקתולית. הדויג למדה משחק בברלין ובגיל 18 כיכבה בסרט "אקסטזה" כשחזה חשוף. זו היתה פעם ראשונה שסרט "תיקני", לא פורנו, הראה עירום נשי. מה שנחשב כיום כמעט כמובן מאליו גרם אז לשלל הסתייגויות מוסריות, האפיפיור נידה את הסרט וארצות רבות אסרו על הקרנתו.

סנסציה הפכה את הדויג לאישיות בינלאומית.היא נישאה לתעשיין וספק נשק וינאי עשיר, פריץ מנדל. מנדל רכש את כל העתקי "אקסטזה" והוציאם מהשוק. גופה ייראה לו בלבד. הדויג נעשתה אשת חברה מבוקשת וביתם היווה מוקד לאנשי שם, בהם מוסוליני, ויש אומרים גם היטלר. מנדל היה מקורב למפלגה הנאצית, וקצינים נאצים ניהלו בבית דיונים על כלי תחמושת.

כעבור שנת נישואין נמלטה הדויג מהבעל הקנאי ומהנאצים לפריז. שם התגרשה. בפריז הכירה את לואי מאייר, ראש חברת הסרטים "מטרו גולדן מאייר". הוא שינה את שמה להדי לאמאר, על שם שחקנית שנפטרה. מאייר שיפץ וקיצר את "אקסטזה" והסרט הותר להקרנה בארצות הברית. לאמאר היגרה לארצות הברית והחלה להופיע בסרטים של מאייר. הבמאי ססיל דה מיל העניק לה תפקיד כדלילה בסרט הגרנדיוזי "שמשון ודלילה, ולאמאר נעשתה כוכבת על. תפקיד אחר ידוע מאוד שלה היה בסרט "מרוקו". בשנים 1938-1958 כיכבה בשלושים סרטים גם לצד שחקנים מהוללים כספנסר טרייסי וקלרק גייבל. הופיעה על שערי מגזינים רבים, נשים חיקו את תסרוקת השביל-באמצע שלה. וולט דיסני יצר את "שלגיה" לפי דמותה. ביתה באורלנדו זכה לבכירי האורחים בהם ג'ון קנדי הצעיר ("הוא שאל מה להביא לך? ואמרתי 'תפוח זהב'," סיפרה בראיון עיתונאי מקיף שנתנה). אבל רוב סרטיה היו דלי תוכן, מסוג "האשה הזרה". "האשה הלא מכובדת", עלילות הבאי שנסבו על יופיה. לאמאר עזבה את חברת גולדן מאייר והקימה חברת סרטים  משלה. המיזם נכשל והותיר אותה בחובות עצומים. 

הימים היו ימי מלחמת העולם השנייה. משחתת בריטית גדולה טובעה על ידי הצי הגרמני. לאמאר שאפה להצטרף למאמץ המלחמתי של בנות הברית. היא נזכרה בוויכוחי המדענים הגרמניים בבית בעלה לשעבר. לא פעם דיברו על ההנחיות ממרחק של איתותי רדיו לחיל הים הגרמני, שמשתבשים ואינם מצליחים. עתה החלה לשרבט על נייר הצעות לפתרון הבעייה. היא מצאה כי על מנת שתדר הראדאר יפעל כראוי, עליו להיות תדר מתחלף. למשחתות ולצוללות יש לשדר את גלי הרדיו בחילוף של תדר. זה היה הפתרון הנכון: אלמלא הכריע היופי את דרך חייה, ייתכן שהדי לאמאר היתה פיסיקאית בעלת שם.

שותף לגילוי היה הפסנתרן המודרני ג'ורג' אנטיל. אנטיל  כבר יישם  את רעיון הדילוג על תדר כשהפעיל שישה פסנתרים אוטומטיים ממונעים. כך יצר מוסיקה מיכאנית בשילוב עם קולות אלקטרונים.

השניים הוציאו פטנט על ההמצאה של דילוגי התדר אך הוא טבע בים של המצאות, והבריות ליגלגו על "השטויות של הדי." לא האמינו כי שחקנית קולנוע ופסנתרן חדשני ימציאו תגלית כזו.

הפטנט נרשם בשנת  1942 אבל רק ב-1957, אחרי המלחמה, החלו מהנדסים לפתח את הרעיון, וב-1962, שלוש שנים אחרי פקיעת זכות היוצרים על התדר המתחלף, התחיל צי ארצות הברית  להשתמש בשיטה של שידורי רדיו בדילוג להפעלת טורפדו ימי. טכנולוגיה זו הונחה גם  ביסוד של מערכות צבאיות נוספות ובפיתוחים האזרחיים החדשניים של מכשירי רדיו ותקשורת, גם בג'י.פי.אס.

שמה של הדי לאמאר עלה מחדש ועורר התפעלות. מאמרים וספרים נכתבו עליה ועל תרומתה לעולם האלקטרוניקה. אבל עבורה זה היה כבר מאוחר מדי.

על שנות חייה האחרונות, העצובות, מספרים בסרט בנה וכן ידידיה. לאמאר כבר לא שיחקה  בסרטים. יופייה קמל. כמו לנשים יפות רבות, אובדן היופי היה קשה מנשוא. היא פתחה בסדרת ניתוחים פלסטיים שנכשלו, כשכל ניתוח מנסה לשווא לתקן את קודמו ומכלה את כספה. היא התמכרה לאלכוהול, נתפשה פעמיים בגניבות ממרכולים, נאסרה ושוחררה והסתגרה לחלוטין בביתה. גם כשזכתה סוף סוף לאות כבוד ממשרד הימייה של ארצות הברית על המצאתה, סירבה לצאת ולהיראות ברבים, ובנה ייצג אותה בטכס.

הדי לאמאר נמצאה ללא רוח חיים בביתה באורלנדו בשנת  2000 והיא בת 86. בצוואתה ביקשה מבנה הצעיר לפזר את אפרה ביערות וינה. רק שם הרגישה בבית.

הסרט "פצצה: הדי לאמאר" הוא אכן פצצה! מתרכז בלאמאר השחקנית, בלאמאר הממציאה, ופחות מכך בחייה האישיים. היו לה שישה בעלים, מכולם נפרדה. היו לה שלושה בנים, אחד מהם מאומץ. מחיים שכאלה אפשר לעשות סרט נוסף, מעניין אף הוא, על הדי לאמר.

2. צמח חודש טבת: צמח קטן בצידי דרכים: מרקולית מצוי

בעקבות רשימתן של ד"ר שרהלה אורן וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית.

   בצידי הדרכים מצוי צמח חד שנתי קטן (עד 20 ס"מ), לא בולט לעין אך רב עניין. הצמח מכונה "מרקולית". שם היסטורי. כוכב הלכת הקרוב ביותר לשמש מכונה בלטינית "מרקוליס" ובעברית  – "כוכב חמה (שמש)". בגמרא נזכר כוכב חמה כ"כוכב" בלבד. כוכב המלווה את השמש  וכאלו "כותב" את תולדותיה.

 על שם הכוכב מרקורי נקרא במיתולוגיה הרומית האל "מרקוריוס", אל הסוחרים והמסחר (מסחר בלטינית – מרקס). האל מרקוריוס תואר כעלם צעיר הניצב בפרשת דרכים ומורה את הדרך לעוברי אורח. בידיו החזיק צרור כסף ומטה שליחים. לגופו עטה גלימת נוסעים, לראשו כובע רחב שוליים בעל כנפיים ולרגליו סנדלים מכונפים. לעיתים הוסיפו בצד הפסל שניצב בדרך סמל של שתי אבנים צמודות ומעליהן אבן שלישית. מיבנה ששמו מרקוליס. מנהג זה נאסר במשנה. אומר רבי ישמעאל (פעם נקראו אבותינו גם בשם ישמעאל...) "שלוש אבנים זו בצד זו בצד, מרקוליס, אסורות".(משנה,עבודה זרה).

מרקולית מצויה, שם הגזור משם האל מרקוריוס, מתאפיינת בצמחי נקבה בלבד וצמחי זכר בלבד. תופעה זו מוכרת בעולם הבוטני כצמח "דו-ביתי", כאלו בעל שני "בתים", בבית אחד גר "האבא" ובבית אחר "האימא". כך בעצי חרוב, תות, אלה, אלון ותומר. אך התופעה נדירה בצמחים קטנים חד שנתיים.

בנוסף, גם פרחי הצמח הזה, שהם קטנים ולבנבנים, משתנים לפי המינים: בפרחי הזכר בולטים האבקנים, אות שהאבקתם מתרחשת בעזרת הרוח. לעומתם, פרחי הנקבה נחבאים בחיק העלים וכמעט אינם נראים: "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מ"ה,י"ד). פרחים אלה נעדרים עלי כותרת אך חושפים את אברי המין הנקביים (עמוד, עלי ושחלה), לקליטה מהירה של גרגרי האבקה. הצמח פורח בחודשי החורף ובאביב, דצמבר-מאי. הפרי הוא כדור זעיר בקוטר של 3 מילימטר בעל זיפים קטנים.

המרקולית שייכת למשפחת החלבלוביים (בערבית נקרא הצמח חלבוב חולי) על שום השרף הלבנבן שמפרישים רבים מבני המשפחה. שרף זה מוכר כרעל ובד בבד, כחומר רפואי. בדרך כלל נמנעים בעלי החיים מאכילתו, אולם ניתן להכין ממנו חומרי חבישה לפצעים ולטיפול ביבלות, עובדה מועילה לסוחרים ההולכים בדרכים ארוכות ומתישות.

לפי המסורת היה זה האל מרקוריוס, אל הסוחרים והמסחר, שגילה את הסגולות הרפואיות של המרקולית המצויה ומכאן שמו של הצמח. בנוסף משמשים חומרים המצויים במרקולית לרפואה כחומר משתן, משלשל, כגורם הקאה ואף כבעל סגולה לניקוי הכבד וכיס המרה. את העלים הרכים ניתן לאכול אחרי שבושלו. הבישול מנטרל את חומרי הרעל.

וד"ר שרה'לה אורן ממליצה: בטיולים כדאי להסתכל גם בקטני ארץ שבצידי הדרך. דווקא אלה חושפים אותנו לפלאי הטבע ולשיטות הקיום וההישרדות, ואפשר לגלות בהם סיפורי תרבות ופרקי היסטוריה מרתקים.

תקוה וינשטוק

* * *

אהוד בן עזר

צהריים ב"יוליה" בנמל תל אביב

דג המוּשְט הטוב ביותר שאכלתי לאחרונה

התיישבתי לשולחן עם המסתורית בחלק החשוף לטיילת ולים של מסעדת "יוליה" ביום שמש חורפי של תחילת ינואר, והמקום היה מלא בסועדים שהשתזפו תוך כדי אכילה ושתייה.

ארוחה עסקית עולה 95 שקל וכוללת מנה ראשונה ומנה עיקרית, וכן פוקצ'ה חמה מהתנור, פריכה, פרוסה-כבר בתוך שקית נייר חומה, וטעימה מאוד, עם קעריות של חמאת שום וטחינה מתובלת. היא כלולה בעסקית. ובקבוק מים קרים וכוסות. הכול כלול.

העסקית הראשונה, של המסתורית, כללה מנת דג הרינג עם הרבה טבעות בצל סגול פרוס וירק טרי, ומנה עיקרית של קציצות דג ברוטב. הצלחות נותרו מנוגבות וריקות.

העסקית השנייה, שלי, כללה מנה גדולה של לבנה דרוזית טעימה מאין כמותה, עם שמן זית, והמנה העיקרית – דג מושט ענקי מטוגן בשמן עמוק על מצע של עלי ירק חמציצי ופרוסת לימון, קערית קטשופ, קערית רוטב חום חמוץ קלות, וקערה של צ'יפס עשוי כהלכה, שזה די נדיר במסעדותינו.

מה אני אגיד לכם, הדג היה מדהים. כל סנפיריו וזנבו התפרכו בלעיסה. היה מצופה כולו בגרגירים לבנבנים, ספק מלח ספק קמח. היה פרוס היטב לכל אורכו, ובשרו הלבן היה מטעמים נימוחים בפה. מזה שנים רבות לא בא לפי דג מושט כה טעים ועשוי במיומנות כה רבה. נראה לי כי אחריו לא אוֹכל דגי מושט אלא ב"יוליה", לעומת מסעדות אחרות.

עד כאן היה חשבון 190 שקל, שזו עסקה טובה מאוד בהתחשב בגודלן של המנות. אבל אנחנו התפנקנו ולקחנו כוס גדולה של בירה גולדסטאר קרה ומצויינת מהחבית, 32 שקל, ולקינוח שלושה כדורים של גלידת סורבה, 22 שקלים. יחד 244 שקלים שאותם עיגלנו ל-300 בשל הטיפ, ובייחוד  השירות המצויין של המלצרית הדר.

מומלץ. מומלץ מאוד.

בעיקר בזכות דג המושט ששווה לבוא לתל אביב כדי לטעום ממנו.

"יוליה", יורדי הסירה 1, האנגר 2, צופה לים. טל. 03-5469777. תנועת אנשים בלתי פוסקת על הטיילת הסמוכה. ממש מרתק. בייחוד נעלי ומגפי החורף המוזרים והצבעוניים של הנשים המגונדות בפשטות יקרה. הגלים בים למטה עולים ומתנפצים מדי כמה רגעים ברעש קל אל קיר הטיילת ומתיזים עליה קצף לבן. יום שמש חמים בינואר. יש למישהו טענות על משה רבנו שהביא אותנו דווקא לארץ כנען? חישבו על מזג-האוויר אתמול והיום באירופה הקרה והסוערת.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

"העכביש השחור"

ל-י. גוטהלף

עברית: 1929

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 20.4.1973

לפני 45 שנים

ירמיה גוטהלף הוא כינויו הספרותי של הכוהן אלברט ביציוס (1797-1854). הוא נולד במורטאן שבמחוז באדן בשוויצריה. אביו היה הכוהן המקומי. אלברט ביציוס למד תיאולוגיה באוניברסיטאות של בארן וגטינגן, ומ-1832 ועד יום מותו שימש כוהן בכפר לידלפלי שבמחוז אמנטאל העליון.

בהקדמה למהדורה העברית הראשונה אומר עליו מתרגמו, יעקב רבינוביץ: "בהיותו כוהן-כפר ועובד-אדמה בידיו מילדותו, ידע את חיי האיכרים במקורם וחי אותם. כבן ארבעים התחיל להשתמש בעטו, ובסיפוריו, כעין מילואים להטפתו מעל הבמה למטרות חינוכיות. עינו התחדדה, חוג מבטו רחב והעמיק, והאיש שגדל מן הקרקע נהיה תחילה לסופר-העם של שוויץ, ובהתפרסמו (שלושים שנה אחרי מותו) בגרמנית – להריאליסטן הראשון בזמן של ספרותם (באלזאק הגרמני קראו לו) ולמספר כפר מופתי שלה... בניגוד לסופרי הכפר הגרמני, המשכילים והסנטימנטאליים, ראה הוא את הכפר כמו שהוא."

יצירתו הראשונה "ראי האיכרים" ראתה אור בשנת 1837. בספר זה סיפר את תולדותיו של ירמיהו גוטהלף, אשר מאוחר יותר אימצו לעצמו כשם ספרותי. האפוס שלו הם הסיפורים "אולי העבד" ו"אולי החוכר", וסביבם המון סיפורים מציאותיים ואגדתיים, שבהם מתוארוים חיי יום-יום של מולדתו, הטבע הנפלא שלה והמלחמה הקשה של האדם בו, תקופה של מהפכות ומלחמות, סכסוכים ומלחמות אזרחים, תוך שילוב של אגדות-עם בתוך מסגרת הסיפור הריאליסטי.

מעשה יפה עשה ישראל הר, עורך ספריית "תרמיל", שגאל את "העכביש השחור", הראשון בסיפורי הקובץ, שהוצא לראשונה בעברית ב-1929, והגיש אותו במתכונת ספרון "תרמיל". זמן-רב החזקתי אצלי בספר הישן, שיצא בהוצאת "מצפה", כדי לכתוב עליו במדורי "ספרי דורות קודמים", עתה, שרובו הופיע במהדורה חדשה, אפשר לכתוב עליו שלא במסגרת הסדרה, והלוואי שגורל דומה יפקוד את רוב הספרים הישנים אשר עליהם אני כותב.

דומה כי ראוי היה גם למשרד החינוך לתמוך בספרייה כ"תרמיל" (וכי מדוע ידאגו לכך רק משרד הביטחון והצבא?) – טוב-טעמו של העורך מבטיח מיבחר לא-יקר ובעל ערך ממיטב הספרים שאזלו.

כתיבתו של גוטהלף יש בה מיסוד מוסר-ההשכל של הדרשה. שלושת הסיפורים שבקובץ באים לעודד את המידות הטובות של אמונה והסתפקות במועט. את הערך הספרותי אין לחפש, כנראה, במוסר-ההשכל אלא בסיפור עצמו, בכוח התיאור, באירוניה ובעממיות.

 "העכביש השחור" הוא אגדה מחרידה. תחילת הסיפור פאסטוראלית, תיאור מסיבה של איכרים לרגל טבילת ילד בכפר שבמחוז אמנטאל. ואולם לתוך תיאור המסיבה מתגנב סיפור אגדי מן העבר, הסיפור על העכביש השחור. בתקופה עתיקה, שבה נהוגה היתה עדיין עבודת-אלילים בארץ, התעמר האציל האנס לבית שטולפן באיכריו ותבע מהם לבנות לו את ארמונו על גבעה שוממה, ובלי שים לב לעבודתם הנחוצה להם למחייתם, פקד עליהם לטעת מול ארמונו שדרת עצי תדהר מגודלים במשך חודש ימים, ולהביאם ממרחק.

אין לאיכרים אפשרות לבצע את העבודה לפי תנאי האציל, וכאן מתערב השטן ומציע להם את עזרתו תמורת תינוק אחד אשר עדיין לא נטבל. את ההסכם עם השטן עושה אשת אחד האיכרים.

תחילה אין האיכרים מתכוונים למלא אחר ההסכם ומנסים להערים על השטן ולהטביל את התינוקות הנולדים בטרם ישים ידו עליהם, אבל אז צומח עכביש שחור בלחייה של האישה, במקום שבו נשקהּ השטן כאות לאישור ההסכם ביניהם. האישה נעשית אחוזת דיבוק שטני, והעכביש השחור שבלחייה מקבל חיים משלו, מוליד עכבישים נוספים ומטיל ארסו וממית בהמה ואדם במגיפה נוראה.

בתיאור המגיפה ומלחמת האיתנים שבין העכביש השחור לבין האיכרים בא לידי ביטוי עיקר כוחו של הסיפור. ההתגברות על העכביש, באמצעות מעשים של הקרבה עצמית הבאה מתוך אמונה שלמה, התגברות זו נראית כשייכת לצד הדידאקטי הדתי של הסיפור, ואילו השתוללותו של העכביש יונקת כאילו ממעמקים של דימיון דימוני. כוחו מתגבר כל אימת שהמידות הטובות מתמעטות, ובצורה זו הוא נעשה סמל לצד האפל שבנפשו של אדם. ואז אין פלא שדווקא תיאורי השתוללותו של העכביש, כפי שהעלה על הכתב הכוהן השוויצרי אלברט ביציוס לפני כמאה ושלושים שנה – מושכים את הדימיון ומעוררים יותר מן הדרשה המעודדת למידות טובות שבה הוא מסיים את סיפורו.

"מעשה ישן ומוסר השכל חדש" הוא סיפור אירוני, שזמנו סוף המאה ה-18, ומתוארים בו יחסי צרפתים ושוויצרים בבורגדורף השוויצרית, הכבושה בידי הצרפתים. כאן מתגלה גוטהלף מצידו האחר, לא בסיפורי אגדה ולא במידות טובות, אלא בהומור קשה, שוויצרי, איכרי.

נושא הסיפור הוא מעשה נקמה של בחור שוויצרי, עגלון, המוביל חבורה של חיילים צרפתיים. האיום במעשה גמול מצד הצרפתים, וקניית השלום בכסף על-ידי אזרחי בורגדורף, כל זה מתרחש סמוך ליציאתם של הצרפתים למסעות-מלחמה נוספים, דומה, מסעו של נפוליאון לרוסיה.

וכך סיום הסיפור, ובו דוגמה לאירוניה של גוטהלף:

"כה בערך עבר הדבר בבורגדורף. שר-האלף הבין, כמה צר הדבר לעיר, והפעם נכון הוא לסלוח, רק החיילים הנעלבים צריכים לקבל סיפוק. החיילים חולקו אפוא לבתים, ובני העיר הצטרכו לכבדם בבשר ובצלי כיאות. כל חייל צריך היה למצוא פרנק ליד קערתו בכל סעודה וסעודה. כה נקמו הוד-השלטון של העם הגדול ואהבת האחים הנעלבת, ובמשך שלושה שבועות. אהבת הצרפתים לבני בורגדורף גדלה בינתיים, עד שלא עצרו כוח להיפרד מהם. הם היו בוחרים להישאר שישה שבועות ואפילו שנים-עשר, כן, הם היו ממשיכים לשבת שם עד היום. ואך התופים הגדולים לא ידעו אז רחם. הם תופפו בכל רגע, וקראו לפרידה. ניתקו בעל מאשתו ואח מאחיו וצרפתי מעל בורגדורפי, סערו את הצרפתים לתוך הקרב, גלגלום בסופה להתחתן במוות הקר, סערו אלפים ורבבות לתוך קבר קר, וכל זה בתוקף האהבה לחופש ולשיוויון. כי איפה ישווה אדם לאדם יותר מאשר בקבר הקר?" (עמ' קמ"ה).

הסיפור האחרון, "אוגד המטאטאים מריחיסויל" הוא סיפור כפרי תמים עם מוסר-השכל בצידו: אין מלאכה בזוייה. אוגד המטאטאים מקבל ירושה עשירה אך דעתו אינה מסתחררת עליו, ולילדיו הוא מציב מלכודת פיקחית כדי שלא תזוח דעתם עליהם:

"ילדים, אל תתנפחו ואל תשנו את טעמכם, יהי במה שיהי. רק ירגיז מי מכם בני-אדם בזאת או באחרת, היו בטוחים כי יהי עליכם לשמוע מכל צד: לו מותר, הרי זה בן אוגד-המטאטאים, שהיה מושך עוד בקרון, ללא הירושה. גם אחרים היו עשירים לו יכלו לרשת, אין זו מלאכה קשה. כל ימיי איני מתבייש, ומי שרוצה יוכל לקרוא לי אוגד-המטאטאים, אבל איני גם יהיר-לב. אך אם תהיו יהירים, אז תתביישו באביכם ובאימכם, והאנשים ישימו לנגד עיניכם את אוגד-המטאטאים כל ימי חייכם. היו בטוחים!"(עמ' קע"ט).

* ירמיהו גוטהלף: "העכביש השחור וסיפורים אחרים" ("מעשה ישן ומוסר השכל חדש", "אוגד המטאטאים מריחיסויל"). מגרמנית יעקב רבינוביץ. הוצאת מצפה, ירושלים, ספריית מצפה, ספרי פרוזה, העורך אשר ברש. תרפ"ט, 1929. ק"פ עמ'.

* ירמיהו גוטהלף: "העכביש השחור". תרגם יעקב רבינוביץ. ספריית "תרמיל" בעריכת ישראל הר. פרסומי קצין חינוך ראשי / ענף השכלה. משרד הביטחון, ההוצאה לאור. תשל"ג, 1973. 122 עמ'.

אהוד בן עזר

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* יום לאחר מודעת האבל מטעם הקרן לישראל חדשה בעיתון "הארץ" [31.12] הופיעה גם מודעת אבל מטעם ארגון "בצלם" [1.1] על מותה של רונית מטלון.

כזכור ארגון "בצלם", הנתמך גם על ידי הקרן לישראל חדשה, הוא בין השאר מחלק המצלמות למרגלים הפלסטיניים כדי להפליל את חיילי צה"ל, והתמיכה בו היא סמל לאידיוטיזם המוסרי של חלק נכבד מצמרת התרבות הישראלית.

אכן, גם כשמתים חשוב לאיזו קליקה משתייכים, אחרת התקשורת לא שמה לב אליך.

* אהוד היקר, אתה יכול להרגיע את יהודה גור-אריה: אני קורא את הגיגיו, ואני מסכים עימו באשר לחוסר הלויאליות כלפי המדינה מצד נבחרי הערבים בכנסת, ובאשר להתפרעויות אום-אל פאחם עם דגלי אש"ף. 

את הסיפור היפה של אוריה באר "העשירי למניין" קראתי באנתולוגיה של איילת לילי מוזס.

אני תמיד מתפעל מהידע והתובנות של נעמן כהן, הפעם על האנומליה של השנאה העצמית באוניברסיטת חיפה, ועל הטמטום של נאוי המבקש כאן כיבוש מוסלמי אשר יעלה אותו ואת בן זוגו המוסלמי על שיפוד.

 שלך,

 משה גרנות

* "כיוון שהנושא איננו חדש, ואף כתבו עליו לא מעט, אבל בכל זאת, סדרת הכתבות של יאיר שרקי ב'חדשות 2', על החרדים בארה"ב, היתה כמו מכת אגרוף ישירות לבטן. וזה כואב. וזה כוחה של הטלוויזיה. ברגע שאתה רואה ושומע, אתה מבין עמוק יותר את הסיפור: עובדים עלינו בגדול.

סדרת הכתבות לימדה אותנו איך שם, בארה"ב המעטירה, חרדים אורתודוקסים, שאינם פחות אדוקים מתושבי בני-ברק ומאה שערים, יוצאים בוקר-בוקר לעבודה כדי לפרנס את משפחתם, ואף גאים בכך. ראינו גברים חרדים עובדים במכירות בחנויות, בהתקנת מערכות קירור ובעבודות אחזקה ברכבת התחתית. חלקם קם מוקדם בבוקר, כדי להספיק לבית המדרש ללמוד דף גמרא לפני היציאה לעבודה. אחרים מעדיפים להתעמק בגמרא דווקא בערב, אחרי העבודה. הם עובדים, לומדים ומוכיחים: זה אפשרי.

לא מזמן נשאל יעקב ליצמן מדוע חלק כה גדול מהגברים החרדים איננו עובד. הוא ענה בלי להסמיק, 'לא כתוב בשום מקום שהגבר צריך לעבוד, מספיק שהאישה עובדת.'"

[נחמיה שטרסלר, "הארץ" באינטרנט, 3.1.18].

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל