פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1307

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"א בטבת תשע"ח, 8.1.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: הַקְּרָב הַלֹּא הוֹגֵן עַל זִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי. // יוסף אורן: המתמיד מבין סופרי הדור, מה מייחד את יצירתו של אפלפלד? // דניה מיכלין עמיחי: "אני ראשית כל יהודי." ריאיון שנערך עם אהרן אפלפלד ביולי 2005. // בן-ציון יהושע: אהרן אפלפלד (2018־1932), הקול החרישי שהעמיק לחדור ללבבות. // מסיפורי אסתר ראב : על תקופת מלחמת העולם הראשונה, לפני 100 שנה. // אורי הייטנר: צרור הערות 7.1.18. // יעקב חסדאי: מה מצפים מהרבנים? // יהודה דרורי: אונר"א – לא פליטים אלא פרזיטים. // משה כהן: כחלילי רוכב שנית. // אהוד בן עזר: פנחס צוקרמן מנצח וכנר בקונצרט במוצ"ש האחרון בפילהרמונית.  // פוצ'ו  –  בחיי [4], פרק ז. מברונקס עד ברוקלין ובחזרה. // נעמן כהן: כישלון תעמולתי לחרם נגד ישראל. // תקוה וינשטוק: אביעזר שלוש,  ציר ישראל בבלגרד, מאת אביתר (תרי) שלוש. // אלי מייזליש: מכתב למערכת [שלא נשלח]: 2017 – מי היו הבכיינים? // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "המוכיח מוויקפילד" לאוליבר גולדסמיט, עברית: 1896. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.8.1971, לפני 47 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

הַקְּרָב הַלֹּא הוֹגֵן עַל זִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי

א.

בְּי"ז בְּמַאי שֶבִּשְנַת 41 לַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת

טָס מְטוֹס .R.A.F (שֶהוּא חֵיל-הָאֲוִיר הָאַנְגְּלִי הַקָּרוּי מַלְכוּתִי)

מִשְּׂדֵה-הַתְּעוּפָה תֵל-נוֹף בַּהֲמֻלָּה רוֹעֶמֶת

שֶל צֶמֶד מַדְחֲפָיו בְּסוֹד כָּמוּס וּמַחְתַּרְתִּי

לִתְחוּם עִירָאק וְשָם, עַל הַמַּסְלוּל בְּחַבָּנִיָּה

מַנְחִית הוּא כּוֹחַ שֶל קוֹמַנְדּוֹ לְפִגּוּעַ עַז

בְּמִתְקְנֵי הַנֵּפְטְ לְיַד בַּגְדָּד, כְּשֶהַמֵּנִיעַ

הוּא בְּרִית צְבָאִית בֵּין הִיטְלֶר לְשַלִּיט עִירָאק דְּאָז

הֲלֹא הוּא רָשִיד עַלִי אֶל כַיְלָאנִי, שֶהַבְּרִיטִים

שוֹלְחִים, לַמְרוֹת מִרְדָּם שֶל טֵרוֹרִיסְטִים עִבְרִיִּים

בְּפָלֶסְטַיְן, חֻלְיָה שֶל אֵצֶ"ל לַמְּשִׂימָה הַקְּרִיטִית

שֶבָּהּ תִסְפֹּג עִירָאק פְּרוֹ-נָאצִית פִּגּוּעִים טְרִיִּים.

אַך פֶּתַע, מַמָּש בַּדַּקָּה הַתִּשְעִים, מִשְתַּנָּה מְשִׂימַת אוֹתוֹ צֶוֶת

הַסָּר לְמָרוּת מְפַקְּדוֹ שֶל הָאֵצֶ"ל דָּוִד רָזִיאֵל, גִּבּוֹר-עָל

הַסָּח לְרֵעָיו "אַחֲרַי!" וְגוֹזֵר עַל עַצְמוֹ כָּךְ, בֵּין עֹז לְעַצֶּבֶת

אֶת מוֹת הַגְּבוּרָה שֶלּוֹ, זֶה שֶחָרְצָה הָרוּלֵטָה שֶשְּמָהּ הוּא גוֹרָל.

וְאָז, בְּהַגִּיעַ בְּשׂוֹרַת הָאָסוֹן לַיִּשּוּב הָעִבְרִי שֶבָּאָרֶץ

נִכְנַס מִי שֶלֹּא הָיָה סַף שֶל מוֹסָד צִבּוּרִי בְּפָנָיו כָּאן חָסוּם,

יִצְחָק שָׂדֶה, אֶל בֵּית עִתּוֹן "דָּבָר" וְשָם מָסַר אֶת

דַּף מוֹדָעַת-הָאֵבֶל דִּלְקַמָּן, לְשֵם פִּרְסוּם.

וְכָךְ נֶאֱמַר בְּאוֹתָהּ מוֹדָעָה שֶחִבֵּר אִיש חָזָק מִבַּרְזֶל זֶה,

אִיש שְׂמֹאל, סוֹצְיָאלִיסְט, מְפַקֵּד הַפַּלְמָ"ח הַנּוֹדָע בְּאָפְיוֹ הַתְּרוּמִי:

"מִשְפַּחַת אַנְשֵי הַפַּלְמָ"ח מַצְדִּיעָה לְזִכְרוֹ שֶל גִּבּוֹר-יִשְׂרָאֵל זֶה,

דָוִד רָזִיאֵל, מְפַקְּדוֹ שֶל הָאֵצֶ"ל,

יָרִיב אִידֵאוֹלוֹגִי מַר

וְנֶכֶס לְאֻמִּי."

אַךְ אַנְשֵי מַעֲרֶכֶת "דָּבָר" שֶפָּשוּט לֹא יָכְלוּ לְעַכֵּל בְּשוּם אֹפֶן

בְּיָמִים שֶל אֵיבָה תְהוֹמִית בֵּין הָאֵצֶ"ל וּבֵין מַנְהִיגוּת הַיִּשּוּב

אֶת גֶּ'נְטֶלְמֵנִיּוּת יִצְחָק שָׂדֶה יוֹצֵא-הַדֹּפֶן

מוּל מוֹת גִּבּוֹר הָאֵצֶ"ל שֶהָלַךְ לוֹ לִבְלִי שוּב

אֵינָם מוּכָנִים לְפַרְסֵם אֶת אוֹתָהּ מוֹדָעָה בָּהּ נִתֶּצֶת עַד רֶסֶק

חוֹמַת הַשִּׂטְנָה לַ"פּוֹרְשִים" שֶכָּל-כָּךְ מֻרְגָּלִים בָּהּ אוֹתָם עַסְקָנִים

מִבְּלִי לָקַחַת בְּחֶשְבּוֹן עִם מִי יֵש לָהֶם עֵסֶק

כִּי כְּבָר אוֹמֵר שָׂדֶה בְּטוֹן נֶחְרָץ וּפַסְקָנִי:

"אִם לֹא תַדְפִּיסוּ, בְּלִי שוּם פוֹיְלֶע שְטִיקִים, בְּ'דָבָר' אֶת

הַמּוֹדָעָה הַזֹּאת הִיא תִתְפַּרְסֵם, לִידִיעַתְכֶם,

מָחָר בַּבֹּקֶר בָּעִתּוֹן הַבֻּרְגָּנִי 'הָאָרֶץ'

עִם הֶעָרַת-שוּלַיִם עַל אַפְּכֶם וַחֲמַתְכֶם

שֶיֵּאָמֵר בָּהּ בְּבוֹטוּת שֶלָּהּ יְהֵא עַם רָב עֵד

שֶהַמַּפַּא"יְנִיקִים עוֹרְכֵי בִּטְאוֹן הַהִסְתַּדְּרוּת

סֵרְבוּ לָתֵת כָּבוֹד אַחְרוֹן גַּם לְאַחַר הַמָּוֶת

לְעֹז רוּחוֹ שֶל בַּר-פְּלֻגְתָּא אוּלָם לוֹחֵם-חֵרוּת."

וְזֶה עָבַד שָם?

וְעוֹד אֵיך!

וּמִי נִשְׂכַּר בְּעֶצֶם

מֵהִכָּנְעוּת עוֹרְכֵי "דָּבָר" לְאוּלְטִימָטוּם זֶה?

דַוְקָא תְנוּעַת הָעֲבוֹדָה שֶבְּמֶחְוָה נִמְרֶצֶת

יָדְעָה לְהִתְעַלּוֹת עַל פָנָטִיזְם מִתְבַּזֶּה.

ב.

בְּנוֹבְמְבֶּר שֶל שְנַת הַ-35 לַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת מַבִּיעַ

זְאֵב זַ'בּוֹטִינְסְקִי בִּכְתַב-צַוָּאָה בַּקָּשָה הַנִּרְאֵית בְּעִתָּהּ

כְּמִין טֵרוּף-דַּעַת שֶל מִי שֶחוֹלֵם בְּהָקִיץ וּמַפְצִיר בְּמַפְגִּיעַ

בְּכָל מֶמְשָלָה יְהוּדִית בֶּעָתִיד: לְקָבְרוֹ בֵּין רִגְבֵי אַדְמָתָהּ

שֶל אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אִם אַךְ יִפְקֹד אוֹתוֹ הַמָּוֶת

בְּעוֹד הוּא בַּנֵּכָר וּבֵין זָרִים, מָה שֶהָיָה

מַפְתִּיעַ בִּמְדִינַאי אֲשֶר אִמֵּץ לוֹ כָּל יָמָיו אֶת

פִּכְחוֹן הָרֵאָלִיזְם הַחָפְשִי מֵהֲזָיָה.

כִּי אֶרֶץ זוֹ מַנְדָּט אַנְגְּלִי אֶת חֵרוּתָהּ הִפְקִיעַ

וּשְלוֹש עֶשְׂרֵה שָנִים עוֹד תַּעֲבֹרְנָה עַד דִּינָהּ

הַחַד וְהַנֶּחְרָץ שֶל הַהִיסְטוֹרְיָה בָּהּ יַבְקִיעַ

אַחַר אַלְפַּיִם שְנוֹת גָּלוּת קוּמָהּ שֶל מְדִינָה.

וְאָכֵן, מִסְתַּבֵּר כִּי אוֹתוֹ הַחֲשָש שֶנִּקֵּר בְּלִבּוֹ שֶלּוֹ פְּנִימָה

כְּשֶדָּאַג זַ'בּוֹטִינְסְקִי פֶּן רֶגַע-מוֹתוֹ יִפְקְדֶנוּ בְּאֶרֶץ נֵכָר

הִתְבַּרֵר כַּעֲבוֹר כַּחֲמֵש שְנוֹת-חַיִּים כִּנְבוּאָה עֲגוּמָה שֶהִגְשִימָה

אֶת עַצְמָהּ כְּשֶחָדַל בּוֹ לִבּוֹ מִלִּפְעֹם, לְיַד נְיוּ-יוֹרְק, בְּמַחֲנֶה-הַקַּיִץ שֶל בֵּיתָ"ר.

אַךְ אִיש-צִבּוּר גָּדוֹל כְּבֶן-גֻּרְיוֹן שֶלֹּא חָסְרוּ לוֹ

גַם גִּלוּיֵי קַטְנוּנִיּוּת בִּמְקוֹם תַּעֲצוּמוֹת

שֶל נְדִיבוּת עָנָה לְאֵלֶּה שֶעַל כָּךְ מָסְרוּ לוֹ:

"דְרוּשִים לָאָרֶץ יְהוּדִים חַיִּים, לֹא עֲצָמוֹת."

וְזֹאת, שָעָה שֶהוּא יָדַע הֵיטֵב כִּי הֶעֱלֵינוּ

עַצְמוֹת מֵתֵי נֵכָר רַבִּים לְקֶבֶר יִשְׂרָאֵל

כְּמוֹ הָרַמְבָּ"ם, כְּמוֹ הֶרְצְל, בּוֹרוֹכוֹב וּשְאַר גְּדוֹלֵינוּ

בְּלִי קֶשֶר לְהַשְקָפָתָם שֶל הַזְּכוּרִים לְעֵיל

בִּתְחוּם אִידֵאוֹלוֹגְיָה וּפוֹלִיטִיקָה, רַק עֵקֶב

חוֹבַת כִּבּוּד הַמֵּת וּמִשְאַלְתּוֹ הָאַחְרוֹנָה

אַךְ אָז, כְּשֶאֹטֶם שְנוֹת סַרְבָנוּתוֹ הַלֹּא מֻצְדֶּקֶת

שֶל בֶּן-גֻּרְיוֹן נֶחְלָף בְּיוֹם בָּהִיר בְּתִקּוּנָהּ

שֶל הָעַוְלָה הַזֹּאת בִּידֵי לֵוִי אֶשְכּוֹל וְכוֹחַ

מֶחְוָה דְגוּלָה זוֹ לְזִכְרוֹ שֶל זַ'בּוֹטִינְסְקִי כָּאן

כָּבַש אֶת לֵב הָעָם (גַּם מִתְנַגְּדָיו שֶל הַמָּנוֹחַ)

דָּאַג אֶשְכּוֹל שֶבִּזְכוּתוֹ הָעָוֶל יְתֻקַּן.

וְזֶה עָבַד שָם?

וְעוֹד אֵיך!

וּמִי נִשְׂכַּר בְּעֶצֶם

מֵהֵרָתְּמוּת אֶשְכּוֹל לְתִקּוּנוֹ שֶל עָוֶל זֶה?

דַוְקָא תְנוּעַת הָעֲבוֹדָה שֶבְּמֶחְוָה נִמְרֶצֶת

יָדְעָה לְהִתְעַלּוֹת עַל חֵטְא קִפּוּחַ מְבַזֶּה.

                                             ג.

בְּי"ט בְּאַפְּרִיל שֶבִּשְנַת 43 לַמֵּאָה הַקּוֹדֶמֶת

הִתְפָּרְצוּ לְמִתְחַם גֵּטוֹ וַרְשָה גֵיסוֹת גֶּרְמָנִים, תּוֹתָחִים וְשִרְיוֹן

שֶמּוּלָם הִתְיַצְּבוּ צְעִירִים יְהוּדִים בִּנְחִיתוּת אַסְטְרָטֶגִית מֻשְלֶמֶת

הַגּוֹבֶלֶת בְּאַקְט-הִתְאַבְּדוּת שֶל דָּוִד דַּל-כּוֹחוֹת מוּל גָּלְיָת הַבִּרְיוֹן.

עִקַּר הַלְּחִימָה הַמַּדְהִימָה הַזֹּאת נִמְשַךְ שָם

כַּעֲשָׂרָה יָמִים, בְּעוֹד הַקְּרָב הַמֶּרְכָּזִי

נִטַּש בְּכִכַּר מוּרָנוֹבְסקי שֶמִּן הַשְּׂרֵפוֹת בָּהּ כִּמְעַט שֶחָשַךְ שָם

אוֹרוֹ שֶל אַפְּרִיל שֶאֶת מָה שֶאֵרַע בּוֹ הֶחְרִישוּ בְּיֶרִי תְזָזִי

מַטְּחֵי הָאַרְטִילֶרְיָה שֶאוֹתָם טִוְּחוּ (עַל קֹמֶץ

מוֹרְדִים) תּוֹתְחָנֵי גֵּנֵרַל הָאֶס.אֶס. יוֹרְגֶּן שְטְרוֹפּ, שֶמּוּלוֹ הִתְעַמֵּת

בָּחוּר בֶּן עֶשְׂרִים וְשָלוֹש, פַּאבֶל פְרֶנְקֶל, שֶסָּח טֶרֶם קְרָב זֶה בְּאֹמֶץ

נָדִיר לִפְקוּדָיו: "חֲבֵרִים, אֵין סָפֵק שֶכָּל אִיש כָּאן יֵצֵא בָּנוּ מֵת

מִקְּרָב לֹא שָקוּל זֶה, אַךְ אָנוּ נוֹסִיף וְנִחְיֶה בֵּין דַּפֵּי הַהִיסְטוֹרְיָה

שֶל עַם יִשְׂרָאֵל עוֹד שָנִים מְרֻבּוֹת כִּיהוּדִים שֶשָּמְרוּ עַל כְּבוֹדוֹ

עִם נֶשֶק בַּיָּד הַלּוֹחֶמֶת שֶשּוּם תָּאֵי גָּאזִים וְשוּם קְרֵמָטוֹרְיָה

שֶל כַּת זוֹמְמֵי הַפִּתְרוֹן הַסּוֹפִי לֹא יָכְלוּ לַעֲצֹר בַּעֲדוֹ."

וּכְמוֹ  נִפְנוּף שֶל בַּד אָדֹם מוּל פַּר זוֹנֵק לִנְגֹּחַ

הֵנִיפוּ אַנְשֵי הָאִרְגּוּן הַצְּבָאִי יְהוּדִי (בְּרָאשֵי תֵּבוֹת: אָצִ"י)

עַל גַּג שֶל אֶחָד מִבָּתָּיו נְקוּבֵי הַקְּלִיעִים שֶל הַגֵּטוֹ בְּכוֹחַ

אֶת דֶּגֶל צִיּוֹן וְאֶת דֶּגֶל פּוֹלִין מוּל אוֹתוֹ גֵּנֵרַל אֶס.אֶס. נָאצִי.

שְנֵי אִרְגּוּנֵי הִתְנַגְּדוּת יְהוּדִית חֲצוּיֵי יְרִיבוּת לֹא נִגְדַּעַת

שֶבֵּין אֱיָ"ל (רָאשֵי תֵּבוֹת: אִרְגּוּן יְהוּדִי לוֹחֵם)

בּוֹ פָּקַד אִיש צָעִיר בֶּן שְלוֹשִים וְאַחַת, מָרְדְּכַי אָנִילֶבִיץ', בְּלַהַט

וּבֵין אָצִ"י שֶבּוֹ בִּדְבֵקוּת לֹא פְּחוּתָה הֵשִיב פְרֶנְקֶל בְּאֵש בְּלִי רַחֵם

לְאִשָּם שֶל תּוֹתְחֵי יוֹרְגֶּן שְטְרוֹפּ, אִתְגְּרוּ אֶת פְּלִישַת הָאֶס.אֶס. אֶל הַגֵּטוֹ

וְעֵדוּת מַארֶק אֵדְלְמַן, אִיש אָנִילֶבִיץ', מִפִּי גֵנֵרָל זֶה בְּתָא-

שִבְיוֹ שָם בְּכֶלֶא מוֹקוֹטוֹב בְּוַרְשָה בְּטֶרֶם הִגִּיעָה הָעֵת עוֹד

שֶבָּהּ כְּנִדּוֹן עַל פִּשְעֵי מִלְחָמָה הוּא הוּצָא לְהוֹרֵג, הֶרְאֲתָה

כִּי שְטְרוֹפּ עַצְמוֹ מוֹדֶה שֶעִקְּשוּתָם הֲכִי נֶחְרֶצֶת

שֶל צְעִירֵי הַגֵּטוֹ מוּל מִתְקֶפֶת אֲנָשָיו

הָיְתָה בְּכִכַּר מוּרָנוֹבְסְקי מִמֶּנָּהּ הִמְטִיר בּוֹ אֵש-תֹּפֶת נִמְרֶצֶת

אוֹתוֹ כּוֹחַ אָצִ"י שֶל פְרֶנְקֶל שֶבָּהּ-בַּכִּכָּר הִתְבַּצֵּר וְיָשַב. (*) 

אַךְ בְּעוֹד שֶמֵּאַנְשֵי אֱיָ"ל שָׂרְדוּ אַנְשֵי-מַפְתֵּחַ

שֶהֵפִיצוּ אֶת גְּבוּרַת אַנְשֵי הַשְּׂמֹאל הַחֲלוּצִי

לֹא שָׂרַד כִּמְעַט מֵאָצִ"י לְאַחַר אוֹתוֹ מַטְבֵּחַ

שוּם לוֹחֵם שֶאֶת עֵדוּת עֻזָּם לִרְשוּת-רַבִּים יוֹצִיא

וְעַל אַף שֶאֵין עוֹרֵר עַל כָּל אוֹתוֹ מוֹפֵת הֵרוֹאִי

בּוֹ סִפְּקָה חֲבוּרָתוֹ שֶל אָנִילֶבִיץ' הוֹכָחוֹת

לְעֹז-רוּחַ מְהַמֵּם –  קָשֶה לִהְיוֹת אָדִיש וּסְטוֹאִי

לָעֻבְדָּה שֶאַף שֶאָצִ"י זֹאת הוֹכִיחַ לֹא פָּחוֹת

זֶה עֶשְׂרוֹת שָנִים שֶאִיש בְּיִשְׂרָאֵל, בִּפְרָט הַנֹּעַר

לֹא שָמַע כְּלָל עַל תְּרוּמַת אִרְגּוּן לוֹחֵם זֶה לִכְבוֹדוֹ

שֶל הָעָם הַיְּהוּדִי וְלֹא נִתָּן הָיָה לִשְמֹעַ

שוּם מֵלָּה עָלָיו מִמַּחֲנֵה הַשְּׂמֹאל, שֶמֵּעוֹדוֹ

לֹא נָהַג בְּאַבִּירוּת יִצְחָק שָׂדֶה וְלֹא הוֹכִיחַ

כִּי לַמְרוֹת נִגּוּד אִידֵאִי הוּא מוֹקִיר עוֹד מִשֶּכְּבָר

גַּם אֶת אָצִ"י (וּבְכָךְ סוֹפְסוֹף בְּעֶצֶם הוּא מַשְכִּיחַ

מָה שֶנִּצּוֹלָיו יוֹדְעִים הֵיטֵב אַךְ לֹא אוֹמְרִים דָּבָר).

אֲנִי אוֹמֵר זֹאת כִּי שָנָה לִפְנֵי הַמֶּרֶד

שֶל גֵּטוֹ וַרְשָה כְּבָר הֵבִינוּ בְּלִי חִלּוּק

בְּגֵטוֹ וִילְנָה כִּי עוֹד אֵין מַכָּה מַמְאֶרֶת

לַמַּאֲבָק הָאַנְטִי-נָאצִי מִפִּלּוּג

וְכָךְ הוּקְמָה הִתְאַחֲדוּת הַפַּרְטִיזָאנִים

בֵּין בֵּיתָ"ר, הַשּוֹמֵר הַצָּעִיר

וְקוֹמוּנִיסְטִים יְהוּדִים, שֶבַּנָּגָאנִים

יָדְעוּ יַחְדָּו אֶת אֵש הַמֶּרֶד לְהָעִיר

בְּהָבִינָם כְּאִיש אֶחָד שָם כִּי אַחְדּוּת

בִּשְעַת-חֵרוּם אֵינָה וִתּוּר אִידֵאוֹלוֹגִי

מִצַּד בּוֹנָיו שֶל אִרְגּוּן-גַּג כִּי אִם עֵדוּת

לְצַו-שָעָה שֶהוּא לוֹגִיסְטִי וְגַם לוֹגִי.

אֲנִי אוֹמֵר זֹאת דַּוְקָא לֹא כְּאִיש בֵּיתָ"ר

כִּי אִם כְּאִיש "שוֹמֵר צָעִיר" שֶלֹּא שוֹכֵחַ

שֶ"הַשּוֹמֵר הוּא אִיש-אֱמֶת" וְלֹא נִסְתָּר

מִשּוּם שוֹמֵר-אֱמֶת שֶעַד הַיּוֹם נוֹכֵחַ

בְּאֵרוּעֵי יוֹם הַשּוֹאָה, שֶהָעֻבְדָּה

שֶגְּבוּרָתָם שֶל אַנְשֵי אָצִ"י לֹא מֻזְכֶּרֶת

בְּשוּם עֲצֶרֶת שֶל תְּנוּעַת הָעֲבוֹדָה

אַף כִּי חֶלְקָם הָיָה גָדוֹל מְאֹד בַּמֶּרֶד

לֹא מוֹסִיפָה כָּבוֹד לְכָל הַמִּתְעַלְּמִים  

וְאִם דְּבַר-מָה הָיָה מִזְּמַן צָרִיךְ לַחְדֹּל פֹּה

זֶה הַמֶּחְדָּל שֶל שִכְתּוּבֵי דִּבְרֵי יָמִים

מוּטִים פּוֹלִיטִית, הַיְנוּ בִּזָּיוֹן גָּדוֹל פֹּה

בּוֹ בָּאָה עֵת לַחְדֹּל מִמּוּם הַשְּתַּלְטָנוּת

אִם בְּתִעוּד אוֹ חֵקֶר אוֹ בִּנְאוּם רֵטוֹרִי

שֶל צִנְזוּרָיו הַסֵּלֶקְטִיבִיִּים, חַסְרֵי הַהֲגִינוּת

וְהַיָּשְרָה שֶל זִכְרוֹנֵנוּ הַהִיסְטוֹרִי.

זֶה לֹא יָאֶה הֵן מִצִּדָּהּ שֶל הָאֱמֶת

שֶכָּל גִּלּוּי חֶלְקִי בִּלְבַד שֶלָּהּ כָּמוֹהוּ

כִּמְעַט כְּשֶקֶר שֶפְּרָקִים שְלֵמִים מִלֵּב הָעָם שוֹמֵט

וְהֵן לְמַעַן הַדּוֹרוֹת שֶעוֹד יָבוֹאוּ.

  יוסי גמזו

 (*) "מרד גטו וארשה בעיני האוייב" בעריכת יוסף קרמיש, הוצאת יד ושם, ירושלים 1966,

* * *

באבל על מותו של אהרן אפלפלד

סופר ילדותו האבודה

אהוד בן עזר

* * *

יוסף אורן

המתמיד מבין סופרי הדור

מה מייחד את יצירתו של אפלפלד?

פורסם לראשונה בגיליון 1200 של המכתב העיתי מיום 8.12.2016

מרתק לגלות כיצד בכל ספר חדש מְמַקֵּם אפלפלד את העלילה בעשור שונה מבין עשוריה של המאה העשרים. עובדה זו מודגמת היטב בזמניהם של שני הרומאנים האחרונים שלו. בעוד שעלילת "כתר הברזל", שהופיע זה עתה (בהוצאת כנרת, זמרה-ביתן 2016, 269 עמ'), מתרחשת בשנות מלחמת העולם הראשונה (1918-1914), התרחשה עלילת ספרו הקודם "לילות קיץ ארוכים", שהופיע לפני כשנה, בעשור הרביעי של המאה הזו, בשנותיה של מלחמת העולם השנייה (1945-1939).

עלילת "כתר הברזל" סיפרה כיצד גילויי האנטישמיות שבהם נתקל בצבא החניך המצטיין בקורס הקצינים של הקיסרות האוסטרו-הונגרית, פטר שטיין, אילצו אותו להתפכח מהאשליה שנטעו בו הוריו מלידה, שאם יצניע את זהותו היהודית ייחשב באוסטריה לאזרח ראוי ורצוי ככל אזרח אוסטרי אחר. לעומת זאת סיפרה עלילת "לילות קיץ ארוכים" כיצד הצילה הידידות שהתפתחה בין יאנק, נער יהודי שנמסר על-ידי הוריו להשגחתו של האיכר העיוור סבא סרגיי, את חיי שניהם בשנות מלחמה העולם השנייה, שבמהלכן נדדו בין כפרים והגו ביחד משנה סדורה איך להציל את האנושות מאסון דומה בעתיד.

סיפורם של הניצולים

את הניידות הזו, המאפשרת לו לספר עלילות כה שונות על רקע העשורים השונים של המאה העשרים, רכש לעצמו אפלפלד בהדרגה. כאשר התחיל לפרסם את סיפוריו הראשונים בסוף שנות החמישים ובתחילת שנות השישים, התרכז בהם רק בקורותיהם של הניצולים מהשואה ובמאמציהם להחזיר לעצמם את צלם האנוש שנגזל מהם כשהיו כלואים במחנות העבודה והמוות.

בסיפוריו אלה תיאר אפלפלד כיצד שוטטו האומללים הללו בדרכים בתקווה למצוא מישהו מהמשפחה, וכיצד מבדידות הצטרפו לבסוף אל מחנות הפליטים שצצו בחופיה השוממים של איטליה, מחנות שאליהם נאספו גם ילדים עזובים, נשים ללא-מגן, זקנים חסרי-ישע וטרופי-דעת שאין דואג להם. במחנות הפליטים המאולתרים הללו ניסו הניצולים להשכיח מעצמם את זיכרונות הסבל וההשפלה שחוו במחנות העינוי והמוות מידי הנאצים על-ידי התמכרות לתענוגות גשמיים: המזון, המין, הבידור וצבירת ממון בסחר ההברחות, בתקווה שתחומי פעילות אלה יזרזו את שיקומם הנפשי ויפצו אותם על השנים שנגזלו מחייהם בשנות המלחמה.

בסיפורים אחרים התעכב אפלפלד על קורותיהם של הניצולים אחרי שהועלו לארץ. השתלבותם, תחילה בחיי היישוב ואחר-כך בחייה של מדינת ישראל, שאך זה נוסדה, היתה רצופה קשיים. הקולטים הציגו להם דרישות שהם כנקלטים לא היו מסוגלים עדיין לעמוד בהן, כי הזיכרונות המשיכו לייסר אותם. ככל שניסו לקבור את העבר במרתפים של נפשם בימים, היו הללו פורצים משם כסיוטים בלילות. יקיריהם שניספו בגיטאות ובמחנות המוות היו מתייצבים בפניהם בסיוטים הללו בדממה ומגבירים אצלם בשתיקתם את תחושות האשמה על כך ששרדו בחיים.

אפלפלד לא פסח בסיפורים שפירסם על הניצולים בעשרים השנים הראשונות של יצירתו, גם על אלה שבאו חשבון עם אלוהים על כך שנטש את יקיריהם ואותם בגיטאות ובמחנות המוות. ובה-בעת התעכב גם על תופעה הפוכה: כיצד נבטו דווקא שם, בגיהינום, ניצני אמונה באלוהים בקרב אלה שחיו קודם לכן כמתבוללים שהצניעו את זהותם היהודית או שכבר היו להוטים לנטוש אותה בהתכחשות מפורשת למוצאם היהודי, וכעת החלו להצדיק בחטאיהם אלה את סבלם בשנות שואה. ולפיכך: דווקא בסיפורי התקופה הזו גילף אפלפלד יותר דמויות מאשר בכל תקופה אחרת ביצירתו, ואף על פי כן, משום שהדמויות היו כה שונות זו מזו ומשום שהציגו סיפורי-חיים אישיים שונים כל-כך, מימשו את ההגדרה המשותפת שלהן כניצולים באופן המגוון ביותר.

"כמאה עדים" (1975)

סיפורי הניצולים האלה, שכאמור עליהם שקד אפלפלד בעשרים שנות הכתיבה המוקדמות שלו, הניבו את חמשת ספריו הראשונים: "עשן" (1962), "בגיא פורה" (1963), "כפור על הארץ" (1965), "בקומת הקרקע" (1968) ו"אדני הנהר" (1971). כל החמישה היו לקטים של סיפורים קצרים, וגם הארוכים מעט יותר מביניהם היו עדיין סיפורים בסוגה המוגדרת כסיפור קצר-ארוך.

תוכנם המגוון של הסיפורים בקבצים האלה וריבוי הדמויות שהופיעו בהם חיזקו בי, בתחילת שנות ה-70', את ההשערה שבמהרה יבצע אפלפלד שתי פריצות ביצירתו. הראשונה בתוכן – פריצה שתצרף תקופות ביוגרפיות נוספות לתקופת חייהם כניצולים, ושתי תקופות קודמות היו אפשריות לצרוף כזה: קורות חייהם כיהודים בארצות אירופה לפני שנות השואה, או הזוועות שהתנסו בהן כיהודים בשנות השואה עצמן בגיטאות, במחנות, ביערות ובשאר מקומות המיסתור. והפריצה המשוערת השנייה היא זו שתידרש לצירוף שתי תקופות התוכן הללו לתקופת הניצולים, והיא תתבטא במעבר מהתבניות הקצרות של הסיפור אל הארוכות יותר, הנובלה והרומאן.

ההשערות הללו החלו להתממש רק אחרי הופעת הספר הסיכומי-הצהרתי "כְּמֵאָה עֵדים" בשנת 1975 שבו ריכז אפלפלד מבחר מהסיפורים שכתב על הניצולים. בשם שבחר ללקט הסיפורים הזה רמז אפלפלד על מספרם של הסיפורים שפירסם עד אז וגם על המטרה שהגשים בהם – למסור עֵדוּת על הדור שלו, דור הניצולים שחייו נחצו בין שואה לתקומה (או בצמד המלים שהשימוש בו היה שכיח יותר בעבר: בין גלות לגאולה).

בפרסום "כמאה עדים" קבע אפלפלד גם את ייחודו במפת הספרות של דור המדינה: בעוד שהוא, ניצול השואה, התרכז בתיאור "המצב היהודי", צירוף מילים המעיד על התעמקות הסופר העברי בגורל העם היהודי בהיקף האנושי-עולמי, הניח את נושאי "המצב הישראלי" (הסכסוך ונספחיו החברתיים והפוליטיים) ואת נושאי ההווי התקופתיים (ילדות בשכונה, נעורים בתנועת הנוער ובחְרוּת בצבא) לסופרי שתי משמרות הראשונות, שכידוע הורכבו בעיקר מ"צברים": לסופרי "דור בארץ" (בני דורם של ס. יזהר ומשה שמיר) ולסופרי "הגל החדש" (בני דורם של עמוס עוז וא"ב יהושע) – שתי משמרות שרק מעטים מתוכן הגיעו בשלב מאוחר יותר ביצירתם לעסוק גם ב"מצב היהודי", כגון: משה שמיר, אהרון מגד, נתן שחם, חיים גורי, דן צלקה וחיים באר.

סיפורם של המתבוללים

ואכן, החל משנות ה-70' התרחשה תפנית חשובה בכתיבתו של אפלפלד, כאשר פנה לספר על המתבוללים בארבעה העשורים הראשונים של המאה העשרים. אך כבר בשלב המוקדם הזה ביצירתו הפעיל את הכלל הנבון לפיו "המאוחר איננו דוחה את המוקדם, אלא מתווסף אליו" ולא הפסיק לכתוב גם על הניצולים, שבהם, כאמור התרכזה יצירתו בשני העשורים הקודמים ככותב פרוזה. ועם זאת, הקדיש בעשרים השנים הבאות, בשנות ה-70' וה-80', את מירב ספריו לתיאור אשמתם של המתבוללים בהחלשת זהותם היהודית על-ידי התנכרות למורשת עתיקת-היומין של העם היהודי. בספריו אלה סיפר אפלפלד על צורותיה השונות של ההתבוללות, על הבטחותיה הכוזבות ועל האכזבות הקשות שהנחילה לאלה שקיוו להיטמע בעזרתה כאזרחים שווי-זכויות במדינות מרכז ומערב אירופה.

אחרי שהוסיף לניצולים את שנות הביוגרפיה שלהם כמתבוללים בארבעת העשורים מראשית המאה ועד פרוץ מלחמת העולם השנייה, השלים אפלפלד כצפוי גם את הפריצה השנייה ועבר מכתיבה בתבניות הקצרות של הסיפורת (הסיפור הקצר והסיפור הקצר-ארוך), לכתיבה בתבניות הארוכות יותר שלה: הנובלה והרומאן. במידות האֶפִּיוֹת האלה כתב את העלילות שבהן הקיף את התהליך השלם של חיי המתבולל, תהליך שאת צורותיו השונות תיאר בספרים הבאים: "כאישון העין" (1972), "תור הפלאות" (1978), "בעת ובעונה אחת" (1985), "רצפת אש" (1988), "קאטרינה" (1989), "טמיון" (1993), "עד שיעלה עמוד השחר" (1995) ו"כל אשר אהבתי" (1999).

אף שתיאר גם בעלילות ספריו אלה מתבוללים שונים זה מזה, התרכז בהן באסון שפקד את העם היהודי במחצית הראשונה של המאה העשרים: תופעת ההתבוללות שהתפשטה בהרחבה ביהדות אירופה. אפלפלד מתאר את התופעה, בספרים שפירסם בתקופת הכתיבה הזו ביצירתו, כתהליך תלת-דורי שערער את אחדותה של המשפחה היהודית ופרק אותה מבפנים. האבות עדיין קיימו את מסורת הדורות בביתם בכפרי הקרפטים, שבהם חיו בשלווה כמיעוט דתי בין הכפריים הנוצריים. מאחר שהללו היו בעלי אמונה, גילו סובלנות לאמונתם השונה של היהודים.

התפוררות המשפחה היהודית התחילה בדור הבנים. בנים אלה מאסו בחיים הצנועים בכפר, עברו לערים ואחרי שרכשו שם השכלה, ניסו בכל כוחם להשתלב בחברה העירונית הכללית, אלא שזו דחתה אותם ממניעים אנטישמיים ודווקא משום שכה הצליחו במקצועות החופשיים שבהם התמחו ובעסקים שבהם השקיעו את כספם. עד מהרה הבינו בנים אלה, שחלקם עדיין קיימו את יהדותם בצנעה בביתם, שאורח החיים החילוני שאימצו לעצמם ברשות הרבים לא יספיק להשגת מטרתם. היו שהכריזו על עצמם כחסרי דת, אך היו גם כאלה שהמירו את דתם על-ידי טבילה בכנסייה.

בני הדור השלישי, הנכדים, כבר כמעט לא ידעו שהם יהודים. הם גדלו בבית בורגני שלא חגגו בו חגים יהודיים וחונכו על-ידי הוריהם להפנות עורף לזהותם היהודית של הסבים מהכפר בקרפטים.

"שנים ושעות" (1975)

גם את סיפוחם של העשורים של המתבוללים עד שנות השואה לעשורים של הניצולים מסיום השואה ואילך, ציין אפלפלד באמצעות ספר שבו הבליט עובדה זו. ב-1975 כינס שתי נובלות בספר בעל אופי מניפֶסטי-הצהרתי בשם "שנים ושעות", שבו הפגיש נובלה על המתבוללים עם נובלה על הניצולים תוך דילוג מובלט על סיפורם של הקורבנות בשנות השואה עצמן, בין השנים 1946-1939.

עלילת הנובלה הראשונה, "באדנהיים, עיר נופש", מתרחשת בשנת 1939, ומתוארת בה הפתעתם של המתבוללים, המניחים שהינם אזרחים מוגנים במדינה אירופית נאורה, כאשר לפתע הוזעקו להגיע מהפנסיון שבו נָפְשוּ אל תחנת הרכבת, שבה הועלו בגסות ובאלימות על-ידי שוטרים לקרונות משא לבהמות, קרונות שנועדו להתגלגל אל המשרפות במחנות ההשמדה.

שמה של הנובלה השנייה, "1946", לא רק ציין על דרך הניגוד לנובלה "באדנהיים, עיר נופש" את המעבר החד ביצירתו, ועוד בסדר לא-כרונולוגי, מסיפוריו על הניצולים אל סיפוריו על המתבוללים, אלא גם העיד על תוכנה. עלילת הסיפור "1946" מתארת את ניצולי השואה הממתינים על החוף בשורה כדי לעלות על סיפון הספינה הרעועה שתעלה אותם לפלשתינה המנדטורית. כל הצעירים והחזקים מבין הניצולים כבר נסעו לארצות אחרות (כמו לא שמעו מעולם את הסברו של פינסקר ב"אוטואמנציפציה", משנת 1882, על אופן תפוצתה של היוּדוֹפוֹבְּיָה באמצעות נדידתם של היהודים מגלות לגלות), ולכן העומדים בשורת הממתינים על החוף לעלות לא"י הם רק הזקנים, החולים ושבורי-הרוח שנותרו במחנה. תזכורת אירונית לכולנו על הרכבה של החברה היהודית במדינת ישראל בשני העשורים הראשונים לייסודה.

סיפור הקורבנות

אחרי שהקדיש כעשרים שנה לכתיבת סיפוריו על הניצולים וכעשרים שנה נוספות לכתיבת סיפוריו על המתבוללים, פנה אפלפלד משנות התשעים ואילך לספר גם על שנות "החוליה החסרה". בצירוף מילים זה כיניתי בשנת 1975, במאמר "מאה עדויות – והחוליה החסרה", מאמר שפירסמתי במוסף הספרות של "ידיעות אחרונות" על הקובץ "כמאה עדים", את הימנעותו המתמשכת של אפלפלד בכל השנים הקודמות ממסירת תיאור על מה שהתרחש ליהודים בשנות השואה במחנות העינויים ההרעבה והרציחה שהפעילו הנאצים ועוזריהם המקומיים בכל מדינות הכיבוש בשנות מלחמת העולם השנייה. כמו כן שיערתי כבר אז שבמהרה יפנה אפלפלד לספר גם על השנים הללו.

בראיונות הרבים שקיימתי עם אפלפלד משנות השמונים ואילך, נימק אפלפלד את הימנעותו לספר על שנות השואה עצמן בתשובה שאחז בה אז, לפיה אי-אפשר לספר בכלים אמנותיים על מה שהתרחש ליהודים במחנות באותן שנים. ואכן, רק ממש לפני סיום המאה העשרים פנה אפלפלד לראשונה לספר על גורלם של המעונים בגיטאות ובמחנות הכפייה והמוות. הוא עשה זאת לראשונה בספר "מכרה הקרח" (1997), שאת עלילתו ביסס על קורות אביו כעובד כפייה באחד מהמחנות הללו.

למעשה עבר אפלפלד בשלב הזה, השלישי ביצירתו, מסיפורת עֵדוּת צנועה בממדיה למפעל שאפתני ששום סופר אחר במשמרת שלו, משמרת "הגל החדש" (המשמרת שעל-פי המיפוי המקובל הוא משתייך אליה), לא הציב מראש לכתיבתו. כעת כבר יכול היה לנייד את ספריו הבאים במרחב של מלוא שנותיה של המאה העשרים ולמקם את עלילותיהם בתחנות זמן שונות בתחומיה.

ואכן השלים אפלפלד בכל רומאן שפירסם אחרי הופעת "מכרה הקרח" את התמונה של "המצב היהודי" במאה הזו, שמנקודת המבט של הגורל היהודי ניתן על-פי תפישתו להבחין בה שלוש תקופות: תקופת המתבוללים בארבעת העשורים הראשונים של המאה, תקופת הקורבנות שיהיו חסרי-ישע בשש שנות מלחמת העולם השנייה, שנות השואה, ותקופת הניצולים שיהיו מסיום מלחמת העולם השנייה ועד יום פטירתם עֵדים חיים לטירוף ששטף את אירופה במאה העשרים – לבצע הכחדה של היהודים במדינות היבשת.

מאחר שהייתי זקוק להמחשה ויזואלית שתציג את ההיקף המתרחב של התמונה המתפתחת בעלילות ספריו ואת העומק ההיסטוריוסופי המשתמע ממנה, בחרתי להמשיל את המדף המיוחד שהוסיף אפלפלד לסיפורת העברית בשנות המדינה לתמונת פסיפס. על-פי דימוי זה כל ספר שפירסם משול לאבן האמורה להשלים את התמונה המספרת על גורל העם היהודי במאה העשרים על-ידי כיסוי משבצת ריקה בה. משום כך חזרתי והגדרתי את מדף ספריו של אפלפלד כמפעל אֶפּי ענק המתאר את קורות העם היהודי במאה העשרים, וזהו המפעל אשר מייחד את אפלפלד בין סופרי הדור.

במהלך השנים פרסמתי פרקי-ביקורת על רוב ספריו של אפלפלד, ובכללם גם על הספרים שפורטו במאמר הזה. מאחר שפרקים אלה נדפסו בכרכים השונים של הסדרה הביקורתית-מחקרית שלי "תולדות הסיפורת הישראלית", מוצע לקורא המעוניין לעיין באחד מהם להסתייע במפתח המופיע בסוף הכרך ה-21 של הסדרה, בספר "ניתוץ מיתוסים בסיפורת הישראלית" (2012), המפנה אל הכרך שבו נכלל הפרק הדרוש לו.

פרטים: yoseforen@bezeqint.net

פרק מבוא מורחב על יצירתו של אפלפלד, שכותרתו "השתקפות הגורל היהודי בסיפורי אהרון אפלפלד", כללתי בספרי "הסיפור הישראלי הקצר" שהופיע בהוצאת "יחד" ב-1987.

המאמר המובא כאן פורסם לראשונה בגיליון 1200 של המכתב העיתי מיום 8.12.2016.

 יוסף אורן

* * *

דניה מיכלין עמיחי

"אני ראשית כל יהודי"

ריאיון שנערך עם אהרן אפלפלד ביולי 2005

בבית נחבא בין שיחים ועצים במבשרת ציון, בפאתי ירושלים, גר הסופר אהרן אפלפלד. הוא אינו אוהב שקוראים לו סופר השואה, אבל מאז שנת 1962 כתב למעלה משלושים ספרים שכמעט כולם עוסקים בשואה. הספרים תורגמו לשפות רבות ואפילו לסינית וליפנית.

אפלפלד, יליד 1932, גדל בבית תרבותי ומתבולל, כבן יחיד להוריו, בצ'רנוביץ, בוקובינה, ואת ימי הקיץ בילה בבית סבתו וסבו בכפר בהרי הקרפטים. בן שמונה היה כשהגרמנים נכנסו לעיר הולדתו ורצחו באכזריות יהודים רבים, בתוכם את אימו. אהרן הקטן התחבא בשדה תירס מאחורי ביתם, וכך ניצלו חייו. יחד עם אביו צעד למחנה המוות טרנסניסטריה, ולאחר שהופרד מאביו נאלץ הילד בן התשע לדאוג לעצמו ביערות ובתוך עולם של זונות וגונבי סוסים.

אחרי המלחמה, ב-1946, והוא בן שלוש עשרה וחצי, עלה אהרן ארצה עם עליית הנוער, ונשלח אל חוות לימוד חקלאית בירושלים. בשנת 1950 התגייס לצבא ולאחר שנתיים החל ללמוד באוניברסיטה העברית ספרות עברית ויידיש. אפלפלד זכה בפרסים חשובים ביניהם פרס ישראל לספרות יפה בשנת 1983. הוא נשוי ואב לשלושה. לקחתי איתי את ספרו האוטוביוגרפי "סיפור חיים" (הוצאת כתר, 1999), ועליתי לירושלים.

קירות חדר העבודה של אפלפלד מרופדים בספרים, וכאילו שומרים עליו מפני רעש החיים שבחוץ. אפלפלד מדבר לאט ובקול חרישי. אור אחרון של יום מלטף את מכונת הכתיבה, שמלווה אותו חמישים שנה, ובה הוא כותב את ספריו. בחדר הזה גם אני מוכרחה לדבר יותר בשקט.

איזה זיכרונות לקחת איתך מבית אבא?

גורשתי מהבית בגיל שמונה אחרי שאימי נרצחה. חייתי בגטו ובמחנה. גיל שמונה הוא גיל עם המון זיכרונות וגם בלי זיכרונות. אתה זוכר דברים הקשורים בחושים ומעט מאוד דברים שקשורים באבסטרקציה. קלטתי המון תמונות בלי להבין את משמעותן ולקח לי הרבה מאוד שנים להתבונן בתמונות ולהבין מה קרה באותן שנים.

אתה מרבה לדבר על ההתבוננות, ספר לי על ההתבוננות הזו שלך.

כיוון שהייתי במחנה וביערות, העולם התחתון אימץ אותי, ואני הייתי צריך ללמוד להתבונן בבני אדם ולראות על מי אפשר לסמוך. להתבונן ולהקשיב. כל שנות המלחמה לא דיברתי אלא הקשבתי והתבוננתי.

אמרת שבזמן המלחמה כל מילה מיותרת, אבל בשתיקה שלך היה עוד משהו.

כיוון שאת שנות הילדות שלי עברתי בשתיקה, כשנגמרה המלחמה קשה היה לי לדבר, ואז לאט-לאט הפכתי את השתיקה לכמעט שפה, כי גם השתיקה היא שפה. לפעמים שפה יותר עמוקה מהשפה המדוברת.

בספרך "סיפור חיים" יש קטע שמבהיר את דבריך:

"את החשד ממילים הבאתי משם. רצף מילים רהוט מעורר בי חשד. אני מעדיף את הגמגום, בגמגום אני שומע את החיכוך ואת האי-שקט... את הרצון להושיט לך משהו פנימי. משפטים חלקים, רהוטים, מעוררים בי הרגשה של אי-ניקיון, של סדר המחפה על ריקנות," (סיפור חיים, עמ' 95).

 למילים שלא יכולת לדבר אותן מצאת דרך ביטוי אחרת, הכתיבה.

ראשית כל לכתיבה היה בשבילי פן קיומי. במלחמה איבדתי את הוריי, נשארתי יתום ומחוסר כל. איבדתי את שפת אימי, איבדתי את הבית, את הסבים שלי, את הרחוב. השאלה היתה איך אני בונה לי בית משלי.

ב-46, אחרי המלחמה, באתי לארץ ופה אמרו לי: "שכח מה שהיית, באנו ארצה לבנות ולהיבנות."

אבל אני הרגשתי שבלי שפת אימי ובלי ההורים שלי ובלי הבית שלי, הקיום שלי יהיה קיום רופף. הכתיבה איפשרה לי להחיות את ההורים שלי ואת הילדות שלי, וכיוון שלא היתה לי שפה אחרת עשיתי זאת בעברית. זה היה צורך קיומי עבורי, כי אדם לא יכול לחיות חיים משמעותיים בלי הורים ובלי התרבות שהם נטעו בו.

אם כך לזיכרון יש תפקיד חשוב מאוד בחייך.

בני דורי באו ארצה והדחיקו  הזיכרונות שלהם. אני על כל פנים הבנתי מיד שלא אוכל להדחיק את הזיכרונות שלי. הזיכרון בשבילי הוא המעיין ממנו אני שואב תעצומות נפש, כמו שאמר ביאליק.

ספר לי על קשיי הקליטה שלך בארץ.

באותן שנים בחווה ואחר כך בצבא היה עליי למעשה לבנות את האישיות שלי. אני באתי ארצה בן שלוש עשרה וחצי בלי הורים, בלי השכלה, סיימתי רק כיתה א'. הייתי צריך לשאול את עצמי מי אני, למה אני בארץ הזאת, בחווה הזאת. אלה שאלות אלמנטריות. זו הזהות שלי. ברור שכמו כל בני דורי גם אני רציתי להיות גבוה, בלונדיני ולהתגייס לפלמ"ח, אבל הרגשתי שיש לי עולם שקשה לתת לו ביטוי כי לא היתה לי שפה ולא היתה לי השכלה. הייתי צריך לקבוע מי אני. ברור היה לי שאני לא עוזי ולא יפתח, אלא משהו אחר. הכתיבה עזרה לי לבנות את הזהות שלי.

"מאז בואי ארצה שנאתי את אלה שכפו עליי את הדיבור העברי, ועתה, עם מותה של שפת אימי, גברה איבתי אליהם. ברור שהאיבה אינה משנה מצב, רק מבליטה אותו, והמצב ברור היה, כחתוך בסכין: אני לא כאן ולא שם. מה שהיה לי: ההורים, הבית ושפת אימי, אבד לי לעולמים, והשפה הזאת שהבטיחה להיות שפת אם אינה אלא אם חורגת."  (סיפור חיים, עמ' 102/3).

האם תהליך ההיקלטות שלך בארץ ובניית הזהות קשור להתנתקות מהעולם שעזבת מאחוריך? האם זה קורה בד בבד?

שנים הייתי אדם בלי זהות ברורה, אך ברגע שמיקמתי את עצמי ויש לי הורים וסבים, ואני נמצא בתוך חלל שיש בו תרבות, אני שוב  לא אדם שצריך להיקלט, אני כבר יצור משל עצמי. אין לי צורך בהיקלטות. רק אדם שמאבד את זהותו מחפש באופן תמידי היקלטות.

איזו עצה אתה יכול לתת לעולה חדש שמגיע לארץ?

אני אימצתי את הזהות היהודית, אני ראשית כל יהודי. אני מדבר עברית וכותב עברית מפני שאני יהודי ומחובר להיסטוריה היהודית. היהודי הוא אדם שיש מאחוריו היסטוריה ארוכה והיא פזורה על פני יבשות. יהודי הוא אדם שיש לו ניסיונות חיים רבים, על כן הזהות הזו היא הרבה יותר רחבה מהזהות הישראלית הצרה. אני דבק בה מאז שגיליתי שאני יהודי. זה קרה באותן שנים שהתחלתי לכתוב וללמוד באוניברסיטה ושני הדברים האלה התחברו. ברגע שגיליתי שאני יהודי כמו הוריי וכמו הסבים שלי ואורח המחשבה שלי דומה לשלהם, זה היה בשבילי גילוי ושמחה.

ספר לי על ירושלים שלך, אני יודעת שיש לך יחס מיוחד לעיר הזאת.

אני גר כל השנים בירושלים, זה הפך להיות הבית שלי. בשבילי היא לא מונומנט היסטורי, אני אוהב את האבנים, את האור, את בני האדם, את החברה הרב-גונית: חילונים, דתיים, ערבים, עולים חדשים, חברה מאוד מגוונת ואני אוהב לשבת בבתי קפה ולהתבונן בהם.

כשאפלפלד מסיים את דבריו, אני מבינה טוב יותר למה הוא התכוון כשאמר "אני ראשית כל יהודי."

דניה מיכלין עמיחי

* * *

בן-ציון יהושע

אהרן אפלפלד (2018-1932)

הקול החרישי שהעמיק לחדור ללבבות

בשלהי שנות החמישים  חזרנו ממבצע סיני עם ניסיון צבאי ופיקודי. הגיעה השעה להשלים את בחינות הבגרות האקסטרניות שלנו, שנערכו אז בשעות הערב בבית שמידט, לשעבר בית הספר הקתולי לבנות, שתכנן האדריכל הטמפלרי תיאודור זנדל וכיום שוכנים בו קצין העיר ירושלים ומוזיאון יהודי איטליה. מזכיר בית הספר היה לא אחר מהקומוניסט שרגא בירן, לימים עורך דין ומיליארדר. לזכותו של בירן יאמר שהוא כקומוניסט אדוק התחשב בנו הדלפונים, פרס לנו את התשלומים והעניק לנו הנחות.

כאן בבית הספר האקסטרני פגשנו לראשונה את אהרן אפלפלד.

המורים שלימדו אותנו היו ברובם סטודנטים והמורה לחיבור ולהבעה בכתב היה לא אחר מאשר אהרן אפלפלד, בראשית דרכו. הוא נראה בעינינו יצור מפלנטה אחרת, שאינו מדבר אלא לוחש. המבטא הגלותי שלו, הנימוסים המופלגים שלו נראו כל כך זרים לזאבי הערבות בכיתה. הוא היה דמות מופנמת לעומת החברה המוחצנים והגועשים. אפלפלד, שהיה אז חסר ניסיון הוראה, עמד אובד עצות לגמרי ובקושי רב הצליח להשליט משמעת. הוא היה מבוגר מאתנו ב-5-4 שנים ומה שזכור לי זה ההסבר שלו שכל חיבור מתחלק לשלושה חלקים: הקדמה, תוכן וסיכום. שנים אחדות אחר כך יצא ספרו הראשון 'עשן' (1962) ועוד 45 ספרים עד ספרו האחרון 'תימהון' (2017). דומה כי עד יומו האחרון חי בצ'רנוביץ ומציאות ילדותו השתמרה בשפע צבעים של יערות מזרח אירופה והשלגים של הרי הקרפטים.

איש מאתנו לא ידע שברבות השנים נתרפק על הזכות שהתגלגלה לידינו ללמוד אצל אחד מבחירי סופרי ישראל, שיחבר 45 ספרים, שספריו יתורגמו ל-35 שפות זרות ובין שלל התארים שיזכה בהם יהיה פרס ישראל ויוכתר בתואר יקיר ירושלים, יזכה פעמיים בפרס ראש הממשלה, בפרס אנה פרנק, בפרסי ביאליק וברנר ואפילו הוענק לו אות לגיון הכבוד הצרפתי.

הקול החרישי שלו הצליח לחדור עמוק אל הלבבות.

בן-ציון יהושע

* * *

מסיפורי אסתר ראב

על תקופת מלחמת העולם הראשונה

 לפני 100 שנה

זיכרונות על תקופת ניל"י

מלחמת העולם הראשונה – [מחוק: שנה שנייה למלחמה. ספטמבר. אני חזרתי מן הגליל כשרגלי ניזוקה משריר שנמתח]. אין עבודה, הממשלה התורכית לוחצת, אוספת עובדים ל"שוכרה", מחרימה בהמות ועגלות – הכל שייך לה, והיא מאומה אין לה – עוקרת שיירי יערות בשרון, בעמק, מסיקה רכבות [קטרים] בעצים, סוללת דרכים בכוחות האוכלוסייה, בבהמותיה, ובכספים שהיא סוחטת ממנה.

אני חולה במאלאריה, ואחר-כך בטיפוס, אבל אני מרגישה מצויין – שקועה בטולסטוי ובדוסטוייבסקי, בתרגום גרמני – הרבה ספרים גרמניים, ואסרמן, ברוד, גטה, שילר, היינה, ושקספיר. אנו יחפים, בסנדלים תימניים בחורף, ביום ובלילה, מנורת-שמן עם פתילה מהבהבת, לילות-חורף נפלאים של קריאה ובליעה בצימאון – של ספר לכל שני לילות – אמא צועקת מן החדר השני:

"השעה שתיים אחר חצות. כבי את הנר כי הוא צורב את גרוני בריחו!"

אני מכבה, מחכה עד הירדמה, ומדליקה אותו שוב.

אנחנו עניים מאוד – מעט הכסף שהיה לנו אזל – את הפרדס מעבדים, אבל פרי אינו הולך לחוץ-לארץ.

אני רזה מאוד וגם קודחת – אחי הבכור, העובד באתליט [עתלית], בתחנת-הניסיונות של אהרונסון, מזמין אותי ל"הבראה". אני נוסעת ונופלת למין חברה זרה ומוזרה, מעין קיבוץ, אבל מה שונה מדגניה שלי – ההבראה היא בורגול, עדשים ולחם-חיטה – זה מזון של לוקסוס בימים ההם, ואני משמינה.

איני זוכרת את האנשים, רק את אבשלום פיינברג, שאחי הציג אותו לפניי, אני זוכרת – אני על מרפסת מכוסה עלי דקל, והוא למטה, בחדר-האוכל – מנגן בכינור וזורק את בלוריתו, הגדושה שערות ישרות, אחורנית בתנועה גנדרנית – אבל הנגינה היא נגינה של ממש.

הוא מראה לי פנקס שירים בצרפתית – ואני לא משתכנעת. הוא יפה להפליא, תיאטרלי מאוד.

אני חוזרת הביתה, אני הופכת למורה לעברית, מורה לצרפתית, ספרנית בספריית ספיר, ובלבד שארוויח לירות אחדות לחודש. המצב קשה. אני מלמדת את בנות קרול, את הגברת פסקל; וגברת פסקל אומרת לי יום אחד:

"ראי נא, המעיל שלך בלוי מאוד. אני אתן לך מעיל חדש תמורת שכר השיעורים."

והיא מוציאה מתוך חבילה מעיל ג'רסיי ירוק חדש – ואני חושבת: 'מהיכן לקחה את המעיל הזה?' (החנויות היו...

*

נכתב: ראשית שנות ה-70 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916 לערך.

ההמשך חסר, אך מבחינת תוכנו קיים בסיפורים "סוסו של לישאנסקי" ואחרים, שבהם מתארת אסתר ראב את שלהי מלחמת העולם הראשונה במושבה.

"הטרייר"*

אני מניעה את הגלגל הגדול והכבד: זרועותיי ארוכות ודקות, אך שריריהן קשים כברזל. ברזל נלחם בברזל. רק אני יכולה להניע גלגל כבד זה.

ליד לוע-המכונה עומדות שתי בנות ומריקות דליי חיטה לתוכו. איוושת-הגרגירים מרדימה. אני כמעט נרדמת תוך כדי תנועה מתמידה. משהו מזמזם באוזניי, קולו של מורה: "פרפטואום מובילה". הגלגל הולך כמעט מאליו. עצי-הזית במרחק מכסיפים ומוריקים חליפות, והרוח מצננת את מצחי – אבל הזיעה ניגרת בכל-זאת, ואגל אחד בא ישר לעין. אני סוגרת את עיניי ורואה מתחת לעפעפיי את רגלי הרי-יהודה, כאן הם מתחילים, בבן-שמן, עם הגבעות, עם "גבעת השומר", עם הגיתות החצובות בסלע, עם האבנים העתיקות, זרועות הקורנית, הרקפות, ודם-המכבים; עם השיזף העתיק והשסוע, שקבר קדוש מתחתיו – של יהודי? של ערבי? השיזף מגדל תפוחוני "דום", שאנו זוללים אותם, ונושא גם עשרות קישורים אדומים – "פתקים" לקדוש, פתקי בקשה ותפילה ערביים לקדוש על יקיריהם החולים. השיזפה מוזרה מאוד, רוח מסתורין מנשב שם – מן הגזע השסוע מדובבים אלפי שנים.

הגלגל סובב כמו מאליו; רק להרימו קשה – אבל לאחר זה אני משעינה את כל כובדי על הידית והיא יורדת מאליה וגם מתרוממת. שוב יורדת ועולה. אני לא עייפה, רק באוזניים מזמזם משהו, ולפתע – אני אינני – כאילו בלעה אותי האדמה. אני חשה ממרחקים חבטה במצח, וממרחקים בא קול, קול הבנות: "הרימו אותה, היא 'מתה' – " צועקת שריצ'קה בייאוש. אבל כל זה מחוץ לי – נעים לי להיות נישאת על כפיים – ואיני רוצה כלל להתעורר.

לאט אני פוקחת את עיניי ורואה מעליי את מניה החובשת מטפטפת מי-חמצן על מצחי.

"מה קרה?"

"התעלפת."

* טרייר – מכונה למיון גרעיני-חיטה שנועדו לזריעה. (הערת המחברת).

*

נכתב: 1971 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1916-1917 לערך. נדפס לראשונה: "הארץ", 17.12.1971. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 70. הסיפור מתאר את שהותה הראשונה של אסתר בבן-שמן, כפועלת, בשנת 1916-1917 לערך, ועדיין לא כמורה, כאשר שבה לבן-שמן בשנת 1919.

סוסו של לישאנסקי

יש לנו מערכת גיגיות, ארבע במיספר: גדולה וכבדה אחת, מכילה את כל הכבסים של המשפחה, מעין בריכה של נחושת-קלל; אחריה אחיות קטנות זו מזו – עד הרביעית, שיש לה כינוי-חיבה: "פייליקה" (מלשון פיילה – גיגית). זו האחרונה, בקוטר של שבעים סנטימטר, מצופה שכבת-בדיל והיא מבריקה ככסף טהור. ואני שוקדת להחזיקה בברק זה – היא הכלי שלי. זו עריבת-העיסה של המשפחה. שבה אני לשה שבעה רוטל (רוטל – כשלושה קילו) קמח, והופכת אותם לעיסה יפה, וגם אופה את הלחם.

היום זו לישת-חג: אנשי דגניה א', הזוכרים לי שהותי בקיבוץ, מבקרים אותי מזמן לזמן. יש כעת מעין "רכבת" של עגלות, רתומות לפרדות, מן הגליל ליהודה, שבה מובלים שקי חיטה זהובה ליישוב הרעב. הסידור הוא של "ועד המהגרים" ובראשו דיזנגוף, כי רוב אנשי תל-אביב גורשו ממנה על-ידי התורכים והם נמצאים בפתח-תקווה בדירות, בבתים ובצריפים, וגם בבתי-אריזה ובפרדסים.

היום זו לישת-חג: קיבלתי במתנה מאנשי דגניה שק חיטה. כל גרעין גדול ונוצץ, נקי מכל פסולת. זו היתה מתנה נפלאה בימים ההם, כי על-פי-רוב אכלנו לחם אשר היה תערובת של סובין עם קמח-דורה – מאכל העופות. קמח-הדורה דומה לגבס, והיד הלשה מחליקה מעליו, ואינה חודרת לתוך העיסה – רק בכוחות גדולים מצליחים לרככה במים.

השעה מאוחרת – עשר בערב. הכל עייפים מהעבודה המפרכת: הנערים ישנים זה כבר, ואבא ואמא, בחדר הפנימי, אף הם מתהלכים כבר בבגדי-לילה ומשוחחים בלחש, ומתכוננים לשינה. אני עומדת כפופה על ה"פייליקה" ולשה, והיום אגרופיי רוקדים ממש בתוך הבצק הנהדר, מקמח-החיטה, אשר מתוך שק המתנה. אני לשה ומזמזמת לי משהו, אבל הזיעה חותרת אל שקע העין, ואני מוחה אותה בשרוולי מדי פעם. לפתע, דפיקה קלה בדלת הסגורה. אני מחלצת יד אחת מן העיסה ופותחת. לפניי עומד אדם גבוה ומחזיק סוס בריסנו. אני רואה אותם במטושטש, אבל לאט-לאט אני מבחינה במערבי – בחור גבוה ויפה, תלמיד "בצלאל", והוא מחזיק סוס בריסנו.

"הסוס הזה מסתובב כאן בזיתים," הוא אומר, "האם שלכם הוא?"

ביתנו הוא האחרון במושבה, בנוי על גבעה, בתוך כרם-זיתים, ומערבי הוא אחד מתלמידי "בצלאל", שרובם "פרארים" – עריקי הצבא התורכי. המושבה קיבלה אותם כשומרים בלילות בתוך המושבה, ובתמורה הם מקבלים ארוחה אחת, צלחת מרק ומנת לחם לכל היום.

האיש והסוס בחצי-החשיכה, ורחשים רחוקים, קולות-לילה לא-סבירים שהאוזן מחפשת אותם בחשד ובפחד – כי ציידי ה"פראר" פועלים גם בלילה. הסוס שקט ומשרה שלווה על הבחור המגודל והתמהוני במקצת. אני חוככת בדעתי מה לענות. "לא, הסוס לא שלנו – " אני רואה שהסוס אכוף אוכף מיוחד ואני מחליטה לקרוא לאבי.

אבי מעלה איזה מעיל על בגדי-הלילה ויוצא, – "הביאי מנורה," – הוא אומר. ואני מוציאה את מנורת-הנפט מן המיטבח ומאירה בה את הסוס. הוא אדום-כהה, נוצץ מזיעה וכתמי קצף לבן ליד חגורות-העור של ריתמתו. ראשו קטן ואצילי, ועיניו הגדולות לחות ומחזירות את אור המנורה. הוא נבון ושקט ומניח לבדוק אותו. אני מחזיקה את המנורה גבוה מעל ראשי, ואבי מסתובב ובודק את הסוס מכל עבריו – ולאט, כמו מתוך חלום, הוא אומר:

"הסוס הזה בא ממרחקים, תוביל אותו למועצה."

הסוס הובל למועצה, ומשם, כפי ששמעתי אחר-כך, למקום-סתר.

זה היה סוסו של יוסף לישאנסקי, אשר שהה בסביבות פתח-תקווה והסתתר בפרדסיה עד שעזבה ונתפס בידי התורכים, ונידון לתלייה בדמשק על היותו חבר ניל"י.

*

נכתב: 1973 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אוקטובר 1917. נדפס לראשונה: "הארץ", 16.3.1973. שב ונדפס: "כרמלית", י"ז-י"ח, תשל"ג-תשל"ד. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 150. הבית המתואר עמד ברחוב ביל"ו בפתח-תקווה, לא רחוק מפינת רוטשילד, וחצרו נמשכה עד רחוב פיק"א. בבית זה חי יהודה ראב עד אחרית ימיו.

עיסת בצק

אור פתאומי היה מבהיר את האופק מדי פעם – פצצות רחוקות – של אנגלים או של תורכים? לא ידענו – החזית היתה במרחק של שמונה קילומטר מאיתנו – שמענו התפוצצויות – ולפעמים היו האנגלים תוקפים את העמדות הקרובות של התורכים שנמצאו במרחק-מה מבתי המושבה – אז היתה מתעוררת התופת – שוטי-אש היו חוצים את שמי הלילה השקטים, ושריקות חורשות את שדותיהם המכוכבים –

כולם כבר ערים ותופשים הילדים הגדולים בידיהם, הקטנים על זרועותינו, ורצים למרתף הקרוב –

יעל הספיקה לערבב את קמח הדורה בקמח החיטה ולהכין מים חמים ללישה, אבל עם התחלת ההפצצה השאירה את הגיגית, תפשה את הילדה הקטנה ונשאה אותה, כשהיא קוראת לאחרים לבוא אחריה –

המרתף היה מלא מפה אל פה – פנים חיוורות מבוהלות, והנערה החיוורת והרזה של בעל-הבית רעדה כולה כשפניה הרזות מתעוותות בעצבנות, אחדים עישנו ודיברו – הגברים עמדו בחוץ, על-פי-רוב מתווכחים על חוזק ההתקפה – והיכן נפלו הפצצות – יש והיו נופלות על הבתים, פוצעות וגם הורגות יושביהם, אך הפחד לא היה מפניהן, הפחד היה מפני התורכים הנסוגים, הרעבים והממורמרים, והשודדים את בתי המושבה, הרעב בקירבם היה גדול כל-כך, שהיו מלקטים גללי סוסים ומבררים מתוכם את גרעיני השעורה, רוחצים ואוכלים –

ההפצצה עברה והכל שבו לבתיהם העזובים, יעל שבה לגיגית הקמח, יצקה מים ושמרים לתוכם, זרתה מלח והחלה ללוש – הדבר לא היה קל, שבעה רוטל קמח שרובו דורה, והוא נעשה למין תערובת הדומה יותר לסיד מאשר לעיסת קמח, אך לאט-לאט היה מתערב עם מעט קמח החיטה, מתרכך, ומקבל צורה רגילה של עיסה, אם כי הצבע הכחלחל העיד על תוכנה –

התריסים במיטבח היו מוגפים מפחד החיילים התורכיים המסתובבים, שריח כלשהו של מזון היה מושך אותם כעכברים רעבים –

יעל עמדה כבר בסוף הלישה, העיסה ניראתה רכה וטפוחה קמעה – והיא זרתה עליה קמח ועמדה לכסותה במפה נקייה ועליה כר, לשם חימום, על מנת שהעיסה תטפח –

*

נכתב: סוף שנות ה-60 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: שלהי 1917, במלחמת העולם הראשונה. זהו נוסח ראשון, ללא שם, לסיפור "הכיכר השביעית", שנדפס בשנת 1969. חלק מהתיאורים שבנוסח הזה אינו מופיע בסיפור שנדפס.

הכיכר השביעית

הירח נסך את חלבו הדחוס על הכל. הרוח היתה כבדה, עמוסת ריח, מעין נוזל החודר לעורך, ועושה בך בקסמיו.

כולם דיברו על האנגלים המתקרבים, אך הסביבה רחשה עוד חיילים תורכים, לבושי-סחבות, קפואים ומזי-כינים. מדי פעם באה התפוצצות עמומה ממרחקים, צוללת בתוך הדממה – והשלווה והניחוח מכסים עליה מיד, והיא כלא היתה: חרב תלוייה מעל – והאוויר מתוק כדבש. האביב הקדים לבוא – שנה רביעית למלחמת העולם הראשונה.

בגדינו מרופטים, ואנו מהלכים בגשם, נעולי סנדלים תימניים, אבל אין הדבר מפריע לנו כלל וכלל. אנו פורחים כעצי-הדר, הדם צעיר ומעלה פצעי-בגרות בלחיינו, גם ההדרים פורחים השנה לפני זמנם, אולי מחוסר עיבוד נאות, וגם בנו היתה כפי הניראה יד הזמן, והבגרות הקדימה לבוא.

עלי הזיתים נעים כבחלום, פעם לצד הירוק ופעם לצידם המכסיף; מן הביצה מגיע קירקור-הצפרדעים – כמפלי-מים – בלתי-פוסק. הכל עמד, עוצר נשימה, כמחכה לנס.

ריח-ההדרים נע הלוך-ושוב כמנגינה משכרת, והחושים הלכו אחריה – בכל אונם. הריאות נשמו עמוקות, הלב פעם בקצב, והנעורים מילאו את הגוף, כזמר אדיר רב-קולות.

יעל הגיפה את תריס-המיטבח, לבל תשלוט עינא-בישא בבצק שהיא הולכת ללוש. חברה מן הגליל שלחה כמה רוטלים קמח-חיטה צהבהב עבה: קמח נפלא, קמח שיש בכוחו לטייב הרבה רוטלים של קמח-דורה, זה הנשפך כגבס, ובשעת לישה נהפך למין דבר אפור והעיסה דומה יותר לבליל של סיד מאשר לבצק.

מתוך בולמוס ההכנות ללישה שכחה יעל לנעול את הדלת – לחם לשו ואכלו כמעט בסתר – כה גדול היה הרעב מסביב.

היא עירבבה את קמח-הדורה בקמח-החיטה, שפכה לתוכם את השמרים והמלח, והחלה ללוש ולרכך לאט-לאט את העיסה במים פושרים. מים ולישה, מים ולישה, כפופה על הגיגית כשהיא מפעילה את אגרופיה בכל כוחה הצעיר, שבעה רוטל עיסה; לפתע נשמט לה תלתל מתוך המטפחת אשר לראשה. היא רגזה – בבית אין איש, וידיה מלאות בצק – ניגשה לברז ושטפה את ידה האחת וסידרה את המרדן. המשיכה ללוש. נטפי-זיעה צצו במצחה, והיא העבירה את שרוולה ומחתה בו את פניה, אך מפני המאמץ, כפי הניראה, ניתקה מחצית סוליית הסנדל שלה ונתבקעה לשניים, וכעת הרגישה את קור הרצפה באחת מרגליה. היא השתדלה להסיח דעתה מן הדבר, והמשיכה ללוש.

אילו גמרה כבר את הלישה הזאת. בחוץ ליל-קסמים. ענף-הזית התדפק חרישית על התריס. היא הגבירה את קצב הלישה, העיסה הלכה וטפחה מתחת לידיה, עוד מעט והיא תגמור. למחר תאפה שבע כיכרות-לחם חומות בתוך התבניות הגדולות. זהו בסיס המזון למשפחה בת שבע הנפשות. בלי הקצבה רשמית היתה זאת הקיצבה: כיכר-לחם לנפש בשבוע. לזה ניתווסף מעט שמן-זית, זיתים שחורים וירוקים וירק מן הגינה – בשר וביצים לא היו – וגם החלב כבר הפך לזיכרון רחוק. התורכים תפסו את הפרה הדמשקאית שהסתירו בפרדס – ושחטו אותה. היא לשה ובליל-הירהורים סב במוחה עם קצב-הלישה.

לפתע עמד מישהו לידה מבלי שתשמע קול-צעדים. היא הזדקפה, ומידיה נשרו חתיכות-בצק אל תוך הגיגית: חייל תורכי עמד לידה ממש, ונשם ישר לתוך פניה. הוא היה יחף, לבוש חלקי-מעיל בלי שרוולים, הזרועות ערומות ומכוסות צלקות אדומות. היא הביטה בו – אך הוא לא ראה אותה. עיניו היו שקועות במין שקערוריות שחורות, ודלקו באש ירוקה. הוא הביט על הבצק, הושיט יד גדולה, פשוקת-אצבעות, תקע אותה לתוך הבצק, תלש מלוא-הכף, והחל לאכול בתאוות-פרא. פניו נתלכלכו, והוא בלע ובלע כאילו היה זה מאכל-אלים. עיניו הביטו נכחן נטולות-מבע. יעל עמדה מאובנת. הגה לא יצא מפיה. החייל הסתובב כמין דחליל מיכני, ויצא מבלי הבט בה.

כעת יחסר בצק כדי כיכר אחת, חשבה יעל. רק שש כיכרות תוכל לאפות מן הבצק. הכיכר השביעית נגזלה ממש מתחת לידיה. עיט ירד על להק-הכיכרות כעל להק-תרנגולות – וטרף לו אחת מהן.

*

נכתב: 1969 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: אביב, קיץ או חורף 1917. נדפס לראשונה: "ידיעות אחרונות", 2.4.1969. נכלל בקובץ "גן שחרב", עמ' 153. יעל היא במידה מסויימת בת-דמותה של אסתר ראב בסיפור. בספר זיכרונותיו "התלם הראשון", בעמ' 163, מספר אביה של אסתר, יהודה ראב:

חפירות התורכים היו כל-כך קרובות, שלפעמים היינו שומעים צעקות אמאן-אמאן [אויה אויה] של הפצועים ושריקות כדורי הרובים ומכונות-הירייה. אנשי הצבא התורכי היו יחפים, רעבים ומלאי מרירות על התושבים, המחכים לנסיגתם. מקרי השוד בבתים היו מעשים בכל שעה, ביום ובלילה. הם היו לוקחים מכל הבא ביד: גרעיני דורה שאכלום מן היד לפה, בצק בלתי-אפוי, תפוחי-זהב, קרשי עץ, שקים ואפילו דלתות, חלונות וצריפים שלמים. יומם ולילה הוטל על התושבים לעמוד על המשמר, כדי למנוע את מעשי השוד. למעשה היו החיילים כל-כך עלובים, שלמראה התנגדות תקיפה היו נרתעים מיד. בייחוד היו מפחידות אותם צעקות הנשים, שקולן היה נשמע מקצה המושבה ועד קציה. בכמה מקרים ספגו מכות מצעירי המושבה.

בסוף מלחמת העולם הראשונה

בסוף מלחמת העולם הראשונה היה הייישוב שרוי במצוקה גדולה, התורכים רדו בנו, היה ריקבון רב בהם, את רובם אפשר היה לקנות בבאקשיש – היה חוק שאסר בניין בתים, והמסד והקירות ניבנו על "באקשיש", שוחד, אבל לאחר זה היה החוק מתיר להם להרוס את הבית באם אין עליו גג – ולכן באישון ליל היו מתגייסים פועלים ושכנים מתנדבים לכסות את הגג ברעפים – ואם באו המפקחים בבוקר ומצאו את הבית מכוסה גג, כבר אין פקודת הרס חלה עליו – כמובן שגם זה עלה במשהו – אבל הבית קיים.

אכזריותם עברה כל גבול, לעולם לא אשכח את צעקות המוכים בכפות רגליהם בשבטים של קנה-סוף, שנקראו "חַזַרַנֶה", שלושה נתינים אוסטרים התנדבו ונלקחו בתור כופר על מנת שלא יגרשו תושבים – והיכו אותם מכות רצח – "גבעת השלושה", הקיבוץ ליד פתח-תקווה, קיבל את שמו לזכרם – התהלכנו סביב מלון גיסין, צועקים ומייללים לכשהם צועקים מתוך הבית.

הצבא שדד, צבא קרוע בלוא – וחברת ניל"י נתפסה, וגולת תל-אביב משתכנת במחסנים, ברפתות, בבתי-אריזה בפרדסים, אנחנו קיבלנו את משפחת הוז לבית-האריזה בפרדס – המקום היה אידאלי אזי כי דב הוז ערק מן הצבא והסתתר במרתף של בית-האריזה, ופעם כשערכתי רכיבה לבדי בליל ירח, ובדעתי היה לבקרם – מצאתים מבוהלים וחיוורים – זמן רב לאחר-כך נודע לי כי החרדתי אותם בחושבם שצבא תורכי בא לחפש את דב.

*

נכתב: 1978 לערך. תקופת התרחשות הסיפור: 1917 לערך. קטע ללא כותרת. סיפור השלושה מופיע בספרים על תולדות המושבה.

כל הסיפורים האלה מופיעים בכרך הנהדר "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001. הספר אזל ולא יודפס שנית – כי את מי זה מעניין?

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 7.1.18

* פופוליזם – כנראה שנכונות הידיעות, שהתפרסמו בכמה כלי תקשורת, על כך שהשר שטייניץ מתכוון לפרוש מהחיים הפוליטיים. זה ההסבר לאומץ שלו לבטא את דעתו האמיתית נגד עונש מוות למחבלים, ולא להסתתר מאחורי סיסמאות דמגוגיות ופופוליסטיות, כמו חבריו השרים ורוה"מ.

גם אם יתקבל החוק הדמגוגי והפופוליסטי הזה (שהתקבל בקריאה ראשונה, ואני מקווה שייקבר), ויגרם הנזק הכבד למדינת ישראל בשל קבלתו, סביר להניח שנתניהו (ואולי אפילו ליברמן) ידאג שהוא יישאר אות מתה. נראה את נתניהו, שהתמוטט בעסקת שליט, עומד בלחץ הבינלאומי הכבד ובמסכת האיומים ומאפשר הוצאה להורג של מחבל. נראה אותו ביום שבו ייחטף בן ערובה ישראלי או יהודי במקום כלשהו בעולם, או כשלפתע חמאס יציגו את מנגיסטו חי, ויודיעו שהוא יוצא להורג אם המחבל יוצא להורג.

נתניהו מודע לכל זה, כמובן. הוא יודע שהחוק הזה הוא חוק רע ופופוליסטי. הוא רוצה אותו כמו שהוא רוצה ללקות בצרעת. רק החוק הזה חסר לו. אילו היה מנהיג אמתי, היה דופק על השולחן ושולח את ליברמן הדמגוג לשחק גוגואים או לחלופין להרוג את הנייה בתוך 48 שעות.

* מיזנטרופ – לרוגל אלפר יש תחביב – לבזות משפחות שכולות. במיוחד הוא אוהב לבזות משפחות ששכלו יותר מאדם אחד. למשל, מרים פרץ היא דמות, שהוא שב אליה שוב ושוב בתשפוכת של שמחה לאיד על קורבנה הכפול. מיכל סולומון שכלה את כל משפחתה, שנטבחה בחלמיש, ולכן היא יעד מועדף לשנאתו המטורפת והחולנית. הבוקר הוא כתב פשקוויל של שיימינג לסולומון.

הטריגר הוא תמיכתה בעונש מוות למחבלים. גם אני נגד עונש כזה והבעתי את דעתי לא פעם. כלומר, גם דעתי שונה משלה, ומכאן שאיני חושב שיש להתייצב אוטומטית בתמיכה במה שהיא טוענת, למרות האסון הנורא שהיא חוותה. מכאן ועד ההתנפלות הבזויה של אלפר רב המרחק.

הבעייה אינה אלפר. הבעייה היא עמוס שוקן, שמעמיד את המיזנטרופ המנוול הזה בקדמת חלון הראווה של עיתונו.

* גיבורת שוקן – לשוקניה יש גיבורה, יש דגל לנפנף בו – עהד תמימי. ה"קורבן", כהגדרת פשקוויל המערכת השוקניסטי, שמימשה את החלום השוקניסטי הרטוב, וסטרה על לחיו של קצין צה"ל ובעטה בלוחמי צה"ל. ומה התפקיד של מדינת ישראל בסיפור הזה? "נבל," מגדיר אותה [את מדינת ישראל] שוקן. העיתון שמכר את נשמתו.

* עהד תמימי היהודייה – בין שלל מאמרי האהדה והתמיכה של השוקניה בתמימי, היה מאמר אחד שהזדהיתי אתו באופן חלקי – מאמרה של נועה אסטרייכר, שהזכירה מקרה מלפני שנים אחדות של יפעת אלקובי, פְרֶחַת ימין רדיקלי מקריית ארבע, שסטרה לחייל צה"ל שהפריע לה במילוי תפקידה – יידוי אבנים על ערבים, והיא לא נענשה. למה הזדהיתי רק באופן חלקי? כי הנ"ל מזדהה עם הקו של הדבוקה, התומך בתמימי. אבל באשר לאלקובי – היא צודקת לחלוטין. המעשה של אלקובי חמור הרבה יותר משל תמימי, כי כאן מדובר במעשה בגידה. יהודי שמרים יד על חייל צה"ל הוא בוגד בעמו ובמולדתו.

* תשובה נחרצת לספין – הספין שניסה לקשור בין הרמטכ"ל אייזנקוט לדבריו של אהוד ברק על סירוב צפוי של קצינים בכירים בצה"ל ובשב"כ, קיבל תשובה נחרצת בדברי הרמטכ"ל, ששלל מכל וכל היתכנות של תסריט אימים כזה.

ובאשר לברק – לא נעים לומר זאת על ראש ממשלה לשעבר, אך אני מטיל ספק בכושר השיפוט של האיש. דברים, שאילו אמר אותם לפני שנתיים היו מעוררים בי זעם, מעוררים בי היום בעיקר רחמים. 

* אסון הגשר – פעם ציפינו שערביי ישראל יהיו הגשר לשלום בינינו לבין מדינות ערב. היום, כאשר מרצה מצרי בא לדבר שלום, סטודנטים ערביים ישראלים קוראים לעברו: "בוגד!"

* סיאוב מאובטח – עד הימים האחרונים, הביקורת על האבטחה לבניו של נתניהו הכעיסה אותי. הן ידעתי (כלומר חשבתי שאני יודע) שלבעלי הדבר אין יד ורגל בהחלטות על אבטחה, שהינן החלטות מקצועיות של היחידה לאבטחת אישים בשב"כ, על פי הערכות סיכונים וידיעות מודיעיניות.

אז זהו, שלא. ראש השב"כ לשעבר יורם כהן ובכיר לשעבר במערך האבטחה סיפרו שהשב"כ מתנגד לאבטחה הזאת, והסיבה לה היא האובססיה לאבטחה של המשפחה.

ברור שאין כאן כל עניין פלילי ואפילו לא צל של פלילי, אך זאת שחיתות, זה סיאוב.

איני יודע אם הפרסומים ישנו את המצב. אני יודע שמרגע זה יורם כהן מתויג כ...סמולן, רחמנא לצלן, וכשטינקר.

[אהוד: נראה מה תגיד, בפאתוס המוסרי שלך – אם ח"ו באין אבטחה יפגעו באחד מבניו של ראש הממשלה או יחטפו אותו!]

* האמת על ה"הדתה" – האגף לתרבות יהודית במשרד החינוך הוציא קול קורא לקיום אירועי תרבות בנושאי זהות יהודית. באופן טבעי, הקול הקורא נשלח גם לארגוני ההתחדשות היהודית הפלורליסטית, המאוגדים בעמותת "פנים". הארגונים הציעו את הצעותיהם. 2,504,497 ש"ח הוקצו לכ-50 אירועים גדולים (מעל 350 משתתפים באירוע) בכל רחבי הארץ, אותם יפעילו 17 ארגוני "פנים".

העובדה הזאת מבטאת את האמת על דחליל ה"הדתה".

שלוש אמיתות:

א. הטענה כאילו הכספים מוקצים רק לארגונים אורתודוכסיים מתוך רצון "להדית" את תלמידי ישראל, רחמנא לצלן, חסרת שחר, ואינה אלא פרי דמיונם ושנאתם של אור קשתים למיניהם.

ב. הדרך של ארגוני ההתחדשות היהודית לגייס משאבי מדינה אינה התבכיינות אלא עבודה מקצועית. אילו פחות ארגונים היו מציעים הצעות העומדות בתנאי הקול הקורא, היה מגיע פחות תקציב. אילו יותר ארגונים היו מציעים הצעות, היה מגיע תקציב גבוה יותר.

ג. מה שמפחיד באמת את ממציאי דחליל ה"הדתה" הוא בדיוק זה – הפעילות של ארגוני ההתחדשות היהודית. זאת, כיוון שהפעילות הזאת באמת עשויה להשפיע על הנוער להתחבר לזהותו ולשורשיו, מתוך חיבור לאורח חייו, אלף מונים יותר מפעילות דתית, שנתפסת בעיניו כחוויה אנתרופולוגית של "קצת יידישקייט". נראה איך זה עובד אצל יהודים "אותנטיים". דווקא פעילות של התחדשות יהודית מאיימת על מי שמבקשים חילוניות מנותקת ועקרה, מין תרבות קוסמופוליטית תפלה וחסרת שורשים. את דחליל ה"הדתה" הם המציאו כדי להפחיד ולגייס אידיוטים שימושיים, אך ההתחדשות היהודית היא האויב האמיתי שלהם. 

* הכול זורם! – הזרימות בגולן, שכל כך התגעגעתי אליהן, נפלאות. איזה כיף! איזו התרגשות! המראה, הריח, הרעש. חגיגה של כל החושים!

* נקודת מיפנה? – בגל הגשם האחרון ירדו באורטל 78 מ"מ. יפה מאוד! בסה"כ ירדו החורף 201 מ"מ. חלש מאוד! מראשית החורף עד יום ראשון, ירדו 83 מ"מ בלבד. מיום שני ועד שישי ירדו 128 מ"מ. יש לקוות שיום שני היה נקודת המפנה של החורף הזה. אגב, יום שני היה יום הולדתי החמסה חמסה.

* ביד הלשון: עפולה – מה מקור שמה של בירת העמק? עפולה מופיעה כבר במקרא, בנחלת שבט מנשה, בשם עֹפֶל. הארכיאולוגיה מצאה תיעוד עתיק אף יותר מהתנ"ך, בטקסטים מצריים מן המאה ה-19 לפנה"ס. מאז, לאורך אלפי שנים, קיימת עפולה, כמרכז של התרבויות השונות שעברו בא"י.

המושבה עפולה נוסדה ב-1925, על אדמות שיהושע חנקין גאל בעבור חברת הכשרת היישוב. ב-1972 הוכרזה עפולה כעיר.

הקשר האישי שלי לעפולה, מלבד פלאפל "גולני" ו"עשר דקות הפסקה" כשעוד נסעתי באוטובוסים, הוא בית חולים "העמק", שבו נולדו שלושת ילדיי.

אורי הייטנר

* * *

יעקב חסדאי

מה מצפים מהרבנים?

בשבוע האחרון לחודש דצמבר 2017 נפגש ראש הממשלה בנימין נתניהו עם קבוצת רבנים מהציונות הדתית וביקש את תמיכתם כנגד המאמצים להפלת הממשלה.

חלק מהרבנים ביקרו את נתניהו אולם לא על המעשים עליהם הוא נחקר אלא על כך שנזכר בהם, ברבנים, רק בעת בחירות או מצוקה. הרבנים הביעו בו תמיכה על הצלחתו המדינית והכלכלית וחלקם אף ביקרו את "הרדיפה" המתנהלת נגדו.

קריאת תמיכה זו של הרבנים מעוררת כמה שאלות וספקות.

ראשית, מבחינת התוכן. הרבנים המכובדים נוטים להקל ראש בכל הפגמים שהתגלו בהתנהגותו של ראש הממשלה. כל המתנות, להם הם קוראים "השמפניה והסיגרים", בעיניהם אלו זוטות שלא צריכות לטשטש את ההישגים המופלאים של ראש הממשלה.

נראה לי כי התערבותם של רבנים בנושא זה היתה מיותרת, לא במקומה, וכי יש בה פגמים מהותיים לא פשוטים.

 מה אנו מצפים ממורי הוראה, אנשי רוח ורבנים?

את התשובה הראשונה נוכל למצוא  אצל נביאי האומה. הנביאים שלנו לא חילקו מחמאות לשרים ולמלכים על הישגיהם. הם הוקיעו אותם כאשר היו פגמים במעשיהם ובהתנהגותם. הנביא ישעיהו אומר:

 "הוֹי, גִּבּוֹרִים לִשְׁתּוֹת יָיִן; וְאַנְשֵׁי-חַיִל, לִמְסֹךְ שֵׁכָר. מַצְדִּיקֵי רָשָׁע, עֵקֶב שֹׁחַד; וְצִדְקַת צַדִּיקִים, יָסִירוּ מִמֶּנּוּ." (ישעיהו, ה, 22-23).

גם אחד המלכים הגדולים בתולדות עמנו, מנשה, אשר מלך יותר מכל מלכי ישראל, זוכה לביקורת חריפה מאד על מעשיו הרעים.

אולי מוטב שרבנים יתנו את דעתם להתנהגותם המוסרית של המנהיגים, ולמסר שהם מקרינים סביבתם.

צריך לזכור דבר אחד. יכול להיות שראש ממשלה לא גונב ולא מועל. אבל כאשר הוא מקבל מתנות בלי גבול, כאשר הוא מפגין אורח חיים נהנתני ובזבזני – זה משדר משהו לסביבה, זה משדר משהו לחברה. האם הרבנים מאושרים מהמסר שהתנהגותו של ראש הממשלה מעבירה ומשדרת לחברה במדינת ישראל?

מעבר לכך, השאלה היותר קשה ומהותית. היהדות היום נאבקת על מקומה ועל דמותה של מדינת ישראל. האם זה נכון שהיהדות תהיה מזוהה רק עם חוק המרכולים ועם תקציבים לארץ-ישראל השלמה ולא יהיה לה שום דבר להגיד על מוסר ועל ערכים ועל דמותם של מנהיגי ציבור במדינת ישראל?

* דברים אלו נערכו מתוך שיחות בנושא שערך יעקב חסדאי תחת הכותרת "הרהור וערעור" והם מתפרסמים באתר תנועת לאו"ר www.laor.org.il 

* * *

יהודה דרורי

אונר"א – לא פליטים אלא פרזיטים

מחנות הפליטים שהוקמו ע"י הליגה הערבית לאחר מפלתם של הערבים ב-1948 נועדו להנציח את "הבעייה הפלסטינית" ולהפעיל אותה כנשק תמידי נגד ישראל. אף שסוכנות הסעד לפליטים של האו"מ היתה מוכנה לעזור ל-600,000 הפליטים הפלסטינים, האו"מ בלחץ מדינות הנפט הערביות (שכוחן היה גדול מאד במחצית המאה ה-20) "שיכנעו" את מדינות המערב לתרום להקמת אונר"א, למימון תחזוקת מחנות הפליטים. אונר"א קבעה לעצמה חוקים חריגים לחלוטין מחוקי הפליטים של האו"מ (למשל, לפי האו"מ מעמד פליט הוא רק ל-3 שנים ואילו באונר"א – לכל החיים...)

אפשר לומר שכיום לא חיים במחנות הפליטים לא הדור הראשון ואפילו לא רובו של הדור השני של הפליטים מ-1948. על-מנת לשמור על רמת מימון גבוהה מאונר"א, מעולם לא דווח לקרן זו על מותו של פליט, ומצד שני התווספו עוד מאות אלפי "פליטים" שדווחו כאילו הינם קרובי משפחה נתמכים של משפחות פליטים מ-1948...

לפיכך אונר"א מדווחת כיום על טיפול ב-5 מיליון! פליטים פלסטינים...

למעשה, רוב מחנות הפליטים הללו הפכו מאז ומתמיד לחממות למחבלים ולרוצחים כאשר אונר"א, בכספי ארה"ב, אירופה ומדינות המפרץ, מממנים את הפעילות הטרוריסטית בעצימת עיניים...

היה לכן טוב לשמוע כי לשגרירה היילי (ולנשיא טראמפ) ישנה כיום מחשבה שונה בנושא, שתביא כנראה להפסקת רוב המימון לאונר"א.

הפלסטינים מצידם כבר מתפלצים מזעם ומאשימים שטראמפ מתכונן "להרעיב ילדים פלסטינים מסכנים". לפיכך, עלינו לצאת מיידית במסע הסברה נמרץ לתמוך בהיילי ובטראמפ כדי להזכיר לעולם את תפקידם הטרוריסטי של מחנות הפליטים, ולאן זורמים הכספים ומדוע, ועל הצורך לגדוע מיידית זרוע פרזיטית ורצחנית זו של האיסלם הקיצוני.

ואם ב"הרעבה" מדובר חלילה, אז שטראמפ ישלח להם כמה מאות שקי קמח לאפיית פיתות כל חודש להאכיל את הרעבים המסכנים, שרובם אגב עובדים יום-יום, ושומרים את כספם מתחת למזרון כל עוד אונר"א מפרנסת אותם...

אונר"א – הנשק של הפלסטינים ו...של ביבי

מחנות הפליטים המשמשים מאז ומתמיד כחממות לטרור הפלסטיני נשארו כנשק האחרון של כל הכנופיות הפלסטיניות, כנגד ישראל! את זאת מבין הנשיא טראמפ בהחלטתו להפסקת המימון של ארגון תומך טרור זה. ישנה הערכה מושכלת שהדבר הזה ייצור אי-שקט ועלול להביא להתפרצויות אלימות נגדנו, אלא שלרוש-ממשלתנו, זה לא נראה, הוא רוצה שקט בכל מחיר... נתניהו אינו מעוניין כיום בעימותים ברצועת עזה וביו"ש, והוא חושב שכך יהיה אם אונר"א תשותק מחוסר כסף, ולכן הוא פועל לשכנע את טראמפ להמשיך לממן את אונר"א... בשבילו ה"שקט" המזויף סביבנו (כולל טיפטופי טילים...)  הוא שוקד עליו, יביא לדעתו את בחירתו מחדש כרוש-ממשלה, וזוהי המטרה העיקרית אשר למענה הוא מוכן להקריב את ביטחון ישראל לטווח הארוך יותר. האם לא ימצאו "צדיקים" בממשלתו שימנעו ממנו לסכל רצון טראמפ לסגור את אונר"א?

המוסר ההוטנטוטי של אירופה

אירופה חושבת שעונש מוות לרוצחים שפלים, מחבלים ההורגים נשים וילדים הוא לא מוסרי. שמעתם פעם צביעות גדולה מזו? אירופה, שבמלחמותיה אחראית לרצח של מיליונים, מעיזה ברוב חוצפתה להלין על מי שרוצה להכרית את הטרור האיסלמי האכזרי...זהו מוסר הוטנטוטי שפירושו לשפוט לחיוב כל עוולה שאתה עושה, ובו זמנית לשלול מאחר לעשות אותו הדבר.

אני מניח שההוצאות להורג האחרונות (הפוליטיות) באירופה התבצעו בסוף שנות ה-50 של המאה ה-20, כאשר עשרות גרמנים ומשתפי פעולה עם הנאצים ברחבי אירופה הוצאו להורג. אירופה לא הביעה כל חרטה על כך, אבל היום היא יוצאת נגדנו (בעזרת הרקורד האנטישמי שלהם המנחה אותם כבר יובלות) על שבדעתנו להוציא להורג פושעי מלחמה באזורנו.

אנו חיים בתקופה בה אירופה שוקעת ואינה משמעותית יותר לקיומנו, אז שיתמודדו עם הטרור האיסלמי, שכמו שנראה כיום, יכה בהם קשות בשנים הקרובות.

יהודה  דרורי

שערי-תקווה

* * *

משה כהן

כחלילי רוכב שנית

הבמאי רון כחלילי עשה קריירה יפה מתוכניות על אפלייה וקיפוח עדתי בישראל, והטלוויזיה הישראלית נענתה לו ברצון ונתנה לו במה מפרגנת. אבל כחלילי כבר מיצה את השד העדתי עד תום ויצא לחפש שדים חדשים, והוא מצא את עולי צרפת והפיק עליהם סדרה בשם צרפוקאים, ושוב הוא פורט על נימת הקיפוח והגזענות שלנו נגד עדות המזרח, אבל הפעם הוא הגיע עד אבסורדום. 

אנשים שהתחנכו ולמדו בצרפת ספגו את ההשכלה ואת התרבות המעולות והמעודנות ביותר בעולם, ומר כחלילי טוען שיש אצלנו "אפלייה" נגדם.

תמוה, מי האיש שיתנשא על התרבות הצרפתית? מופרך לחלוטין, מר כחלילי הגיע הזמן לחפש  קריירה חדשה. אולי תמצא כר לכישרונך מלבד השד העדתי.

[אהוד: כאשר מדובר באחינו יוצאי צפון-אפריקה, חלקם הגדול יוצאי מרוקו, שחלקם צאצאי הברברים, תחושת הקיפוח העדתי לא תעזוב את רובם  עד לדור אחרון]. 

שחרר את היגואר שבך

הרשות למניעת תאונות דרכים מנסה לחנך את הנהגים לנהיגה זהירה.

והנה מעלה הפרסומת כל רבע שעה ברדיו תשדיר על רקע נהמה פראית של מכונית "שחרר את היגואר שבך!" לאמור תתחיל לנהוג כמו  יגואר פראי. 

מפחיד!

משה כהן

ירושלים

* * *

אהוד בן עזר

פנחס צוקרמן מנצח וכנר בקונצרט

במוצ"ש האחרון בפילהרמונית

רבים ביקשו לקבל כרטיסים נוספים לקונצרט של מוצ"ש האחרון שבו היה אמור להופיע מאריי פרחייה כפסנתרן וכמנצח. למרבה הצער חלה ואת מקומו הסכים למלא, בהתראה קצרת מועד, הכנר והמנצח פנחס צוקרמן. מכל מקום, האולם היה מלא עד אפס מקום והקונצרט היה נהדר גם כאשר צוקרמן הופיע במקום פרחיה.

הפתיחה לאופרה "קֶלָע הכשפים" של קרל מריה פון ובר, בניצוחו של צוקרמן ובהרכב מלא של התזמורת, היתה מוצלחת מאוד. בייחוד שמונה הקונטרה-באסים שניצבו בשורה גבוהה אחת בירכתי התזמורת והפליאו לנגן, וגם החצוצרות הרעידו.

שמיעת הקונצ'רטו מס' 5 בלה מג'ור לכינור ולתזמורת, ק' 219, "הטורקי", למוצרט, עם צוקרמן כסוליסט וכמנצח גם יחד, היתה חווייה מרגשת. בייחוד הקדנצות בסוף הפרק הראשון והשני. צוקרמן ניגן בעדינות וברגישות וסחף אחריו את התזמורת, שהיתה עתה בהרכב קונצרטי מצומצם. לי אישית היתה זו כמין "פניית פרסה" בהערכתי לצוקרמן, שעד עתה לא התפעלתי ממנו ביותר, והיה נדמה לי גם שהוא מזלזל בקהל הישראלי, והערב התגלה במלוא כישרונו. כנר גדול, שמיתריו מרעידים את לב השומעים.

הסימפוניה מס' 7 ברה מינור, אופוס 60, של דבוז'ק היתה סיום מעולה לקונצרט המוצלח. צוקרמן שלט בתזמורת וזו נענתה לו בחדווה וארבעת הפרקים זרמו זה אחר זה וסחפו את הקהל, ושוב שמונה הקונטרה-באסים עמדו למעלה בשורה במרכז הבמה והפליאו לנגן, החצוצרות הרעידו, הביצוע היה ממש נהדר והקהל יצא מכליו.

על הסימפוניה נכתב בין השאר בתוכנייה: "...חדורה הסימפוניה השביעית בנימה דרמטית, לעיתים אף טרגית, וריגשית עד מאוד. דבוז'ק עצמו התוודה כי עז היה רצונו להדהים את העולם ביצירה זו."

פנחס צוקרמן נראה קצת עייף ומתנהל בכבדות, אמנם לא בשעת הניצוח והנגינה. כניראה מתוך חיסכון כוחות, כאשר ערב שלם היה מונח על כתפיו – הוא לא נתן הדרן אחרי הקונצ'רטו של מוצרט, בסוף החלק הראשון של הקונצרט.

יצויין גם כי במשך כל הקונצרט היו מאזינות ומאזינים חצופים, ואפילו אחת מפורסמת, שהפעילו את הסמארטפונים שלהם והפיצו אור יקרות מטונף על סביבותיהם.

אהוד בן עזר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ז. מברונקס עד ברוקלין ובחזרה

לפי התוכנית היינו אמורים לחזור מהבנק הביתה, לקחת את אנה ולנסוע ברכבת התחתית לברוקלין אל משפחתו של סם יורמן.

כשחצ'קל הצליח להחנות את השברולט בצד הנכון של הכביש, אמרתי לו  שיחכה למטה ואני אעלה לעזור לאנה לרדת. יומיים קודם לכן הוא לקח אותה באוטו למספרה, לעשות תסרוקת צעירה ולצבוע את השיער לכבודי. בדרך קנו עציץ עם  פרחים סגולים לקראת הביקור העתידי אצל סם בברוקלין. את העציץ השאירו בשברולט, כי קשה היה להם לשאתו במדרגות. עכשיו, כשפניתי לעבר הכניסה לבניין, ביקש ממני  לחכות לו, כי נזכר שהוא צריך לשירותים. החזיר את העציץ לרכב והצטרף אליי.

כשהגענו לקומה החמישית, נפתחה הדלת והשכנה, ששמה ברטה, אמרה לנו בוקר טוב. חצקל הציג אותי בתור האחיין שלו מארץ ישראל והיא שאלה אם אני מכיר את יוסל רבינוביץ מחיפה. הצטערתי להגיד לה שלא כי אני מתל אביב. זה לא מנע ממנה לשאול אם אנחנו רוצים להיכנס לשתות כוס תה, אבל חצקל אמר לה שאנחנו ממהרים לאחיו בברוקלין.      

בדירה מצאנו את אנה כשהיא יושבת בבגדי יציאה מול הטלוויזיה וצופה בסדרה האהובה עליה. שאלה למה איחרנו, ואמרה שבגללנו התחילה לראות את הסדרה ועכשיו נצטרך לחכות עד סוף הפרק. חצקל הציע אם כך, שאולי נדחה את הנסיעה למחר והוא יטלפן להודיע לאחיו.

כאן היא קפצה ואמרה  בשום אופן לא, בקושי הצליחה לשמור את התסרוקת שלה עד עכשיו ואם לא נלך היום, תצטרך ללכת שוב למספרה.

חצקל רצה להתווכח, אבל ההכרח ללכת לשירותים גבר והוא התחיל לפתוח את החגורה תוך הליכה. ברגע זה התחילו הפרסומות בטלוויזיה ואנה קמה לעצור אותו מלהיכנס לפניה. הוויכוח בין השניים נמשך. בהתחלה כשהיא בפנים והוא מדבר אל הדלת ואחר כך כשהוא בפנים והיא צועקת מהמסדרון. ניסיונותיי להשכין שלום-בית צלחו, רק כשצעקתי לה שהפרסומים נגמרו והיא רצה לטלוויזיה.

כיוון שכך, חצקל תפס אותי בזרועי והזמין אותי למטבח לשתות קפה עד שהפרק יסתיים. בעוד הוא מרתיח את המים פתחתי את המפה שחגי נתן לי כדי לראות איך כדאי יהיה לנסוע לברוקלין.

"עזוב את המפה." אמר לי חצקל, "הדרך לסם פשוטה ביותר. אנחנו נרד ל'סאב וואי' של תחנת ה'אינדיפנדנט', נעמוד בצד של 'הלוקל' וניסע ב 'די טריין' עד 'טרימונט', שם נרד להחליף רכבת ונעלה על האקספרס שיביא אותנו ישר לברוקלין. צריך רק להיזהר ולא לעלות על ה-'בי. אם. טי.', אלא לעמוד בצד של ה 'אי . אר. טי. ליינס'."

ברגע זה התחילו כנראה  הפרסומות שוב, כי אנה נכנסה למטבח ואמרה: "מה פתאום ב'אי. אר. טי. ליינס'?' איתה נגיע רק עד 'מיינדסטרד אבניו'. הכי טוב זה לנסוע עם ה'אינדיפנדנט' עד 'דילנסי' שם לרדת ולעלות על ה'בי. אם. טי.'  ואיתה להגיע ישר לאיסט ברוקלין. הנה זה מתחיל. תעשה גם לי קפה." אמרה ויצאה.

חצקל קם למלא את הפקודה וניגש להדליק את הגז. תוך הכנת הקפה אמר לי שאסור לשמוע מה שאנה אומרת, מפני שעוד לא היתה פעם שהיא נסעה בסאב-וויי ולא התבלבלה. לכן היא תמיד מבקשת שייסע איתה, כדי שיווכח בעצמו שהרכבות הן שמתבלבלות ולא היא.

עוד הוא טורח ליד הקומקום ומחפש את הסכרין, נכנסה אנה  להגיד שהפרק נגמר והיא כבר תשתה קפה אצל סם. חבשה את מגבעת הלבד הכחולה שלה, שאלה אם ראינו איפה שמה את ארנק העור היקר, ואחרי שמצאה אותו ניצב במרכז השולחן, יצאה מהבית כשאנו משתרכים אחריה.

רק  כשירדנו את כל שש הקומות והגענו לרחוב, נזכרה לשאול את חצקל אם כיבה את הגז. הוא הודה שהוא לא זוכר, ואני הייתי זה שהתנדב לעלות חזרה כדי לראות שהוא סגור.

בדרך למטה ראיתי את ברטה השמנה עומדת בפתח דירתה, אמרתי שלום והיא החזירה לי חיוך וניע ראש.

הגעתי עם אנה וחצקל לפתח התחנה של ה'סאב-ווי , שם חצקל תפס את ידה של אנה ואמר לה כמה פעמים "הופ!" עד שהצליחה לתפוס נכון את המדרגה היורדת למטה. 

כבר מפי חגי למדתי שמתחת לכרך הניו-יורקי מתפתלות וחוצות זו את זו מסילות של שלוש חברות רכבת, והן עוברות זו את זו בשתיים שלוש קומות. הנסיעה עצמה חולפת בתוך מנהרה חשוכה ורק בתחנות עצמן יש תאורה ושלטים המלמדים את שם הרחוב העובר מעליך. אם יש מזל ואפשר להגיע לנקודת היעד ברכבת אחת, הצרה אינה גדולה, אך אם צריך להחליף כמה רכבות, אתה מגיע למצב שאינך יודע איפה צפון ואיפה דרום ותמיד נדמה לך שאתה נוסע בכיוון ההפוך. 

זה בדיוק מה שקרה לנו אחרי שהחלפנו כמה רכבות ונתקענו בתחנה שנשאה את השם "פורטי סיקס אווניו", אנה אמרה שעכשיו אנחנו צריכים לעבור ימינה ולעמוד בתחנה של "בי.אם.סי. שנוסעת ל'איסט אנד', ואילו חצקל טען שלפני שבע שנים, כשנסעו לברוקלין, הם עמדו שם שעתיים מפני שעוד לא גמרו לתקן את המסילה של 'איסט אנד' לכן אנחנו צריכים לנסוע קודם לווסט ביץ' עד 'טרטי סיקס אווניו' ורק שם לקחת את ה'לוקל' שנוסעת ל'איסט אנד'.

כרבע שעה התווכחו השניים, עד שאנה נכנעה ועברה איתנו למסילה המובילה ל'ווסט ביץ' כדי להוכיח לחצקל שהוא לא צודק.

אישה אחת מלאת גוף, הנושאת שני סלים, ניגשה אלינו ושאלה אם אנחנו מדברים אידיש.

חצקל, בהומור האמריקני שלו, שאל באידיש: "מה? לא רואים?"

היא הודתה ואמרה שראתה תכף, אבל מתוך נימוס שאלה מה ששאלה ואחר כך שאלה, אם אנחנו יודעים איך מגיעים לברוקלין איסט. 

חצקל אמר שיש לה מזל, מפני שגם אנחנו נוסעים לשם והיא יכולה להצטרף אלינו.

משום מה כל הרכבות שעצרו לידנו היו מיועדות ל 'קוני איילנד' והאישה החלה להראות סימני ייאוש. חצקל מחל על כבודו והלךלחפש את אחד מפקידי התחנה. אבל וחפוי ראש חזר אלינו  והודה שהפעם אנה צדקה,  ואנחנו צריכים לנסוע  ל'איסט אנד' בכיוון ההפוך, מפני שלפני שלוש שנים גמרו להתקין את המסילה החדשה ואילו הישנה, זאת שהוא מכיר, כבר לא בשימוש.

חדורת חדוות ניצחון הובילה אותנו אנה לתחנה שעליה הצביעה קודם והטעות היחידה שעשינו, שלקחנו רכבת אקספרס שנסעה בלי לעצור עד  'פורטי טו אווניו'.

חצקל התעצבן מאוד, מפני שאנה לא הפסיקה להגיד לו: "הכול בגללך!" והוא הסביר לאישה, שעוד היתה איתנו, שבפעם האחרונה כשנסע לאחיו בברוקלין, לא היתה צפיפות כזאת של רכבות, ואם היה יודע שזה המצב, היה לוקח את השברולט שלו, למרות הסיכון שלא ימצא חנייה כשיחזור.

"חוץ מזה," הוסיפה אנה מלח על הפצעים, "אם בפעם האחרונה לפני שבע שנים, אתה נסעת אליו, אתה לא חושב  שעכשיו תורו של הקמצן הזה לנסוע אלינו?"

חצקל רצה להגיד לה שלא תדבר על קמצנים, אבל למזלנו הגיעה רכבת חדשה, האישה עם הסלים מהרה לעלות עליה ואנחנו הזדרזנו אחריה כדי שלא תלך לאיבוד.

כמובן שהיתה זו  רכבת שנסעה לכיוון ההפוך, ולפי הצעתו של אמריקני מהודר, שעמד לידנו בקרון, ירדנו בתחנה הבאה, שהיו בה הרבה אורות והרבה חנויות ובתי קפה. האישה ניגשה לטלפון ציבורי שעמד ליד חנות פרחים וטלפנה לאחותה בברוקלין, שתסביר לה איך להגיע. 

כאן אנה הסתכלה על הפרחים בחנות ושאלה את חצקל איפה העציץ החדש עם הפרח הסגול שקנתה לאחיו.

כמובן שברגע זה התחיל ויכוח מר שהפך לצעקות, כשחצקל הציע להיכנס לחנות הפרחים ולקנות עציץ חדש .

אנה נדהמה למשמע ההצעה וצעקה:

"על גופתי! שני עציצים  לאח הקמצן  שלך שלא בא לבקר אותך ביום ההולדת שלי ולא קנה לי אפילו סיכת ראש "

חצקל רצה לענות לה, אבל אז אשת הסלים  חזרה והודיעה שאחותה תבוא לתחנה לקחת אותה בעוד שעה והיא תוכל להראות גם לנו איך להגיע.

הפעם גם אנה וגם חצקל היו תמימי דעים והחליטו שאין טעם לחכות שעה ולהגיע לסם כל כך מאוחר ועוד בלי העציץ שנשכח בשברולט. גם אני חשבתי שלא כדאי לבוא לסם בדיוק בצהריים וחזרתי עם השניים לברונקס. בדרך קנינו המבורגר בתור ארוחת ביניים. חצקל רצה גם קינוח, אבל אנה אמרה שנשארו לה שזיפים שקנתה לכבודי והיא תעשה מהם מרק פירות.

לפנות ערב טילפנתי לתחיה לספר לה שאני נוסע ל"כסית" ושאלתי אם תרצה להצטרף. היא רצתה, אבל היתה צריכה להישאר כשמרטפית אצל אחותה והזמינה אותי לבוא אליה.

שאלתי בן כמה הילד והיא אמרה – "לא ילד אלא תינוקת בת שנתיים."

 נרגעתי, כי בשמרטפות  האחרונה שלי, כשהצטרפתי לרחל היפה, היה שם ילד בן חמש, גידי גוב שמו, הוא היה בא כל רגע להציץ, והפריע לנו לשמור על אחיו בן השלוש.

לפני שיצאתי ביקשתי מחצקל את המפתח, כדי שאם אחזור מאוחר, לא אעיר אותם. 

חצקל נתן לי שני מפתחות לשני הצילינדרים של הדלת והזהיר את אנה, שלא תשכח לשלוף את המפתחות כשתסגור את הדלת מבפנים. ליתר ביטחון אפילו הדביק פתק תזכורת על הדלת.

תחיה קיבלה אותי בשמחה והציעה לי גלידה. את הספר שלי היא לא קראה, אבל שמעה עליו. סיפרה בגילוי לב שבאה לאמריקה למצוא חתן עשיר, כמו אחותה. היא נזהרת לשמור על שלמותה האינטימית, אבל עם כל הדברים האחרים אין לה בעיות. כיוון שכך אז עשינו את כל הדברים האחרים ואני מיהרתי להסתלק לפני שאחותה וגיסה יחזרו וישאלו מה הריח הזה.

לברונקס הגעתי קרוב לחצות. הכנסתי את שני המפתחות למנעולים הנכונים ושמחתי להבין שהם לא שכחו לשלוף את המפתחות מבפנים. מה שהם בכל זאת שכחו זה את שרשרת הביטחון, שלא נתנה לי לפתוח את הדלת יותר מרווח של חמישה סנטימטרים. התחלתי לקרוא לחצקל בלחש גובר, אך הוא לא נענה, בייאושי צלצלתי בפעמון, אך גם כאן לא זכיתי לתגובה.

נזכרתי שהם נוהגים לנעול גם את דלת חדר השינה והבנתי שאני עתיד לישון בחדר המדרגות. הייתי אובד עצות עד שנזכרתי שיש להם טלפון בחדר השינה וקיויתי שברטה, השכנה מלמטה, שכל כך ביקשה שניכנס לשתות תה, עוד לא ישנה. מחצקל ידעתי שהיא אלמנה עם שלושה ילדים הגרים ברחבי אמריקה. היא עצמה גרה לבד ובניגוד לאשתו, היא יהודייה טובת לב המוכנה לעזור לכל העולם.

החלטתי שעברתי בחיי סכנות גדולות יותר ויש להניח שאשאר בחיים, גם אם אני לא מכיר שום יוסל רבינוביץ מחיפה. נשמתי נשימה ארוכה, אמרתי בלבי 'על החיים ועל המוות' וצלצלתי בפעמון.

פוצ'ו  

המשך יבוא

* * *

נעמן כהן

כישלון תעמולתי לחרם נגד ישראל

קבוצה של סטודנטים ערבים-מוסלמים סונים-אזרחי-ישראל, פוצצה הרצאה של המרצה המצרי ד"ר סעד אדין איברהים במרכז משה דיין באוניבסיטת תל אביב.

"אתה בוגד בעם המצרי! בעמים הערביים! ויתרת על הערביות שלך! נורמליזציה שווה בגידה!" צעקו לו.

http://rotter.net/forum/scoops1/446345.shtml

רמי עזיז, חוקר ופרשן פוליטי מצרי, יצא מדעתו לנוכח המראות שהגיעו אליו מאוניברסיטת תל אביב. והוא מתקיף את צביעותם: "הם האשימו אותו בבגידה וגינו אותו על שהגיע לאוניברסיטת תל אביב. לאותם סטודנטים אני אומר: 'אתם מגנים את ד"ר סעד אדין איברהים? למה החלטתם ללמוד שם? האם זה לא הופך אותכם לבוגדים? למה שלא תלכו לאוניברסיטאות הנמצאות בעזה בגדה המערבית או בארצות ערב?

"סטודנטים ערביי ישראל, תפסיקו עם המוסר הכפול והצביעות הזאת. סטודנטים צבועים ושקרנים חיים בישראל נהנים מאזרחות ישראלית ובכל מה שיש למדינה להציע ובכל זאת רואים בה אוייב.

"רק תסתכלו במיליוני הצעירים הערבים במדינות השכנות לכם מה המצב שלהם ומה קורה להם. אתם צריכים להודות לאל על כל מה שיש למדינת ישראל להציע לכם."

אין ספק, מילים כדורבנות ראוי ללמוד ממנו. ובמיוחד ירון לונדון שרקד "מה יופית" בראיון מלוקק עם אחד הסטודנטים המפגינים.

באוניברסיטה שמכבדת את עצמה, אותם סטודנטים היו מגיעים לוועדת משמעת ונזרקים ממנה. (ע"פ העקרון: האוחזים בחרם בחרם יאבדו, תעב תתעבנו ושקץ תשקצנו כי עושה חרם הוא) אבל אני מסופק אם יקרה כך באוניברסיטת תל אביב או באוניברסיטה אחרת בארץ המכבדת את אויביה יותר מאשר את עצמה.

הישג כביר למאבק נגד החרם

לא יאומן אפילו האקטיביסט הפרו-איסלמי, רון וייס (התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי), תובע להעניש את עושי החרם בגין עוולה אזרחית ובמתן פיצויים ("חדשות בן עזר" 1306).

הנה ההוכחה לנחיצות החוק נגד המחרימים.

בקרוב, לאחר התביעה הראשונה, יוכל גם אהוד בן עזר העורך להשתחרר מאיומי פעיל החרם נגד ישראל, המאיים עליו בהגשת תביעת נזיקין בגלל פרסום שמו (לאחר שהוא עצמו פירסם בעיתונות את דבר היותו פעיל חרם).

נתניהו ואונרע – לא לתמוך, לפרק!

שגרירת ארה"ב באו"ם ניקי היילי מאיימת להפסיק את התמיכה האמריקאית באונר"א, אם הפלשתינאים לא יחדשו את המו"מ. זה צעד נכון, אך לא מספיק. הגיע הזמן לפרק את אונר"א, ארגון שמלכתחילה לא היה צורך להקימו, ובטח לא לקיימו כמעט שבעה עשורים.

אונר"א הוא ארגון המנציח את בעיית הפליטים, ובכך מסכל כל אפשרות ליישב את הסכסוך במזה"ת.

נציבות האו"ם לפליטים (UNHCR) של העולם כולו טיפלה בעשורים האחרונים ב-65 מיליון בני אדם. בתוך שנה עד חמש שנים "הפליטות" מסתיימת. אונר"א (ארגון הפליטים הפלשתינאים) עושה את ההפך. הוא מנציח את הפליטות באשליה של "זכות שיבה", למרות שאין זכות כזאת במשפט העמים. אף אחד מעשרות מיליוני הפליטים לא קיבל "זכות שיבה".

אונרע גם מפברק את מיספר הפליטים. במפקד שנעשה לאחרונה בלבנון נספרו 174,422 פלישתינאים בלבד בעוד שבאונרע רשומים 449,957, כלומר, 275,535 "פליטים" שרשומים באונר"א כלל לא קיימים. הארגון דורש ומקבל כסף עבור פי שלושה פלסטינים מאלה שנמצאים בפועל על אדמת לבנון. את ההונאה הזו צריך לסיים.

הגיעה העת שהעולם יפסיק לשפוך את כספו על ליבוי הסכסוך, ויקצה את הכסף הזה לפתרון בעיית הפליטים ויישובם בארצות ערב, ובהתיישבות קבע ברצועת עזה ובשטחי הרש"פ. רק פירוק אונרע יביא לפתרון בעיית הפליטים.

ארה"ב היא התורמת הגדולה ביותר הן לנציבות והן לאונר"א. כמיליארד וחצי דולר לנציבות, שמטפלת ב-17 מיליון פליטים, ו-368 מיליון דולר לאונר"א, שמטפלת ב־5.2 מיליון פליטים. וכעת דונלד טראמפ רוצה להתחיל לקצץ בסיוע הכספי.

והנה לפי דיווח של חברת החדשות גורם במשרד החוץ הישראלי מסר שישראל מתנגדת לקיצוץ הסיוע האמריקני לפלסטינים מחשש שזה יוביל לאסון הומניטרי בעזה.

מיליקובסקי-נתניהו אמנם תמך בפומבי באיום של טראמפ להפסיק את המימון לאונרע, אך לפי הדיווח נתניהו התנגד לקיצוץ בערוץ תקשורת שקט עם ממשל טראמפ, במיוחד על רקע המתיחות בגבול עזה.

http://rotter.net/forum/scoops1/446254.shtml

מיליקובסקי-נתניהו כהרגלו נותן מסרים סותרים. מן הראוי היה שיתמוך בפירוק אונרע פירוק שרק ימנע את המלחמות הבאות, ואם הוא חושש מהבערת השטח בעזה עליו לסכם עם טראמפ שהסיוע האמריקאי יינתן בכל מקרה, גם ללא כניסה למו"מ, אבל יינתן לפלישתינאים לא דרך אונרע. האינטרס הראשון במעלה הוא פירוק אונרע למען השלום.

מה ייעשה בסרבני הגיוס?

לאחר מכתב השמיניסטים המסרבים להתגייס לצה"ל בגלל תמיכתם בכיבוש ערבי-מוסלמי, מציע אורי הייטנר הצעת חוק שלפיה סרבן גיוס "יחזיר את חובו לחברה: מי שמסרב להתגייס לצה"ל, יישב בכלא לאורך התקופה שבה אמור היה לשרת." ("חדשות בן עזר" 1306).

לא זו הדרך. חוק זה אינו מוסרי וגם אינו מעשי. אינו מוסרי כי ישנם גם סרבני גיוס שאינם אקטיביסטים פרו-איסלמים, וסירובם נובע ממניע אחר יהא אשר יהא. וזה חוק לא מעשי שיגרום רק לרעש בינלאומי והפגנות שבסופן ישוחררו הסרבנים מהכלא.

הפתרון לסרבנות פשוט. יש להגיש הצעת חוק שכל סרבן יחוייב ע"פ חוק לעבוד כסניטר בבית חולים, בית אבות סיעודי, וכדומה, בתנאי חייל, שירות של ארבע שנים.

זהו הפתרון המוסרי ביותר והיעיל ביותר לבעיית סרבני הגיוס האידיאולוגיים.

מי ייקח את היוזמה?

הרהורים על החינוך ומגבלותיו (1)

ברכבת ישראל עשו מנהג יפה. התקינו ארון ספרים וכל הנוסע יכול ליטול ספר ולקרא בזמן הנסיעה, בנוסף כמובן לתרומתם של הגבירים אדלסון ומוזס המחלקים ברכבת את עיתוניהם "ישראל היום", ו"ידיעות" בחינם.

הספרים הנתרמים לרכבת ברובם ישנים, מסוג אלו שבעליהם מואסים בהם וניתן למצאם מתגלגלים ברחובות תל אביב, אבל כמובן יש ביניהם גם אוצרות ספרותיים.

השבוע שמתי עיני על הספר "חטאות נעורים" של ראובן קריץ. קראתי כבר את הספר בילדותי אך הסתקרנתי להציץ בו שנית.

משה לייב לילינבלום (1843-1910), פרסם אוטוביוגרפיה בשם "חטאֹת נעורים" והסופר ראובן קריץ הפך את החטא לרבים. "חטאות נעורים". זהו בעצם רומן אוטוביוגרפי של הסופר רודולף-ראובן קריץ שנולד ב-1928 בווינה, עלה לארץ ב-1938, ערב מלחמת העולם השנייה, ולמד כילד חוץ בקיבוץ מזרע, ושם סיים את בית הספר התיכון. ובשנים 1951 עד 1956 היה מורה ומחנך במזרע.

רשימת הספרים שהוא פירסם (בשמו ובשמות העט הנשיים ריקי קלר ורות שמיר) היא ארוכה. רומנים וספרי מחקר. במיוחד ידועים ספריו מחיי הקיבוץ.

מפאת הזמן הקצר ברכבת פתחתי בסוף. בתקציר שעל הכריכה האחורית כתוב כך: חטאות נעורים הם חוויות ההתבגרות של נערים ונערות אחדים ב"רפובליקה של נעורים" (במוסד החינוכי של קיבוץ השוה"צ משמר העמק) בשנים שקדמו לתקומת המדינה – לבטי אהבות ואכזבות הווי עימותים עם תביעות החברה.

הצצה מהירה לסוף: הפרק האחרון מסתיים בחורבן אבו שושא, הכפר הערבי שהיה שכן לקיבוץ משמר העמק, שנכבש ותושביו גורשו, ואדמותיו נמסרו לקיבוץ. חבלנים מגיעים לשרידיו ומפוצצים את אחרוני בתיו ובית המוכתר. והנערים אוספים את השלל המעט שנשאר.

הסופר מציין את זמן הרומן: משמר העמק מזרע 1946-1955.

אני עובר לפרק הראשון: הספר מתחיל בשיעור בכיתה על הסגנון הגוטי.

"הסגנון הגוטי, אומר ברוך, ומתהלך לפני הלוח אינו ביטוי מופשט לשאיפה אל על כמו שמפרשים אותו לעיתים, מתוך גישה מוטעית, אנשים הרואים את התפתחות האמנות כתלושה מחייה של החברה בעוד שאנחנו אומרים..." וכך ממשיך השיעור על תפקיד הכנסייה ואדריכליה. וממשיך וממשיך.

 ואו, אני אומר לעצמי איפה יש היום מורים כאלו, ומוסדות לימוד כאלו המלמדים את הנושא הזה? באמת אין.

אין ספק ראובן קריץ היה מורה ומחנך כזה. הוא למד במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", ולימד וחינך במוסד החינוכי של "השומר הצעיר", שם למדו לפי עקרונות החינוך ובשיטת הנושאים. ושם לימד על הסגנון הגוטי והכנסייה. כן, כמובן שגם לימד וחינך "לציונות, לסוציאליזם ולאחוות עמים."

במחשבה שנייה, לימוד נושא הסגנון הגוטי והכנסייה, מעורר כמיהה לאותו סגנון יותר מאשר לחצרו של קיבוץ, וראובן קריץ יורד לגרמניה ומשתקע בה.

רודולף קריץ נולד כיהודי גלותי, הפך לראובן הארץ-ישראלי וחזר להיות היהודי הגלותי רודולף.

"הנחלת הלשון"

הרהורים על החינוך ומגבלותיו (2)

כתבת הארץ נרי וייס-ליבנה הצטרפה לקבוצת פייסבוק ששמה "זיכרונות ילדות משכונת נווה שאנן בחיפה", ונדהמה לגלות לאכזבתה שילדי השכונה זכרו את אימה כ"המורה הדסה השמנה". (נרי לבנה, "די לשמנופוביה", "מוסף הארץ" 27.12.17)

במשך שעתיים בערך, היא מספרת, היא דמעה. "אימא שלי – מורה נפלאה לכל הדעות, מאלו שראו בעבודתן שליחות, כלתם של שישה פרסי חינוך על פועלה באינטגרציה חינוכית, הנחלת לשון, קליטת עלייה ועוד דברים מעין אלו, אישה נמרצת, מצחיקה, חריפת לשון ורחבת לב – למילה אחת, 'השמנה', פשוט הרגה אותי.

"בזה מסתכם פועלה? בכך שהיתה שמנה?" שאלתי בהודעה פרטית אחד מתלמידיה לשעבר, איש בן 70 שאת שמו דווקא זכרתי, והוא השיב לי:

"אימא שלך היתה נקודת האור בילדותי, אבל את יודעת איך זה ילדים."

"כמה עצוב היה לגלות," מסכמת ליבנה, "שתלמידיה של אימי, מורה נפלאה לכל הדעות, זוכרים אותה בעיקר כאישה שמנה."

 אז ככה, גילוי נאות, לא הכרתי אותה אישית, אבל ראיתי אותה. לי היא לא נראתה שמנה. אבל לא ראיתי אותה כילד, ולילדים הכול נראה אחרת. מכל מקום, ממידע אישי, תלמידיה אהבוה והעריכוה עד למאוד.

פרסי חינוך אינם תמיד מלמדים על איכות החינוך אך זיכרונות הילדים כן. ילד שלמד אצלה וסיים ועבר לתיכון סיפר לי שכאשר היה מאושפז בבית חולים היא באה לבקרו עם מתנת ספר, "הנסיך הקטן".

ללא ספק כל פרסי החינוך שקיבלה היא קיבלה בזכות. ראו את המושג היפה שנעלם מחיינו פרס על "הנחלת הלשון". מי מכיר היום את המושג "הנחלת הלשון"? היום יש מתנחלים, התנחלויות, אבל הנחלת הלשון?

אבל למרות עבודת החינוך הנפלאה, אולי "המורה הדסה" (הדסה כלפון המורה ה"צברית") נכשלה במלאכת החינוך דווקא בביתה.

בנה הבכור צבי ירד לקנדה וקיבל את השם סטיב. ונכדיה של המורה להנחלת הלשון, הדסה, לא רק שאינם עברים הם כבר אינם יהודים.

בתה שנתנה לה את השם "נרי" כנר נשמה לסבתה (מצד אביה) יענטל-רחל, שנספתה בשואה, מתנאה בטורה בעיתון "הארץ" על בנה, שמשנאת ישראל ירד לגרמניה והצטרף לפולק הגרמני.

"אם אימי היתה יודעת על כך היתה מתנאה במעשיו בגלל שמדינת ישראל הפכה למדינת רשע."

על נעמן בנה שירד לגרמניה לבירת הרייך והצטרף לפולק הגרמני כבר כתבתי:

http://nextweb.lib.ohio-state.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01167.php

במאמר ב"הארץ" הוא אמר שהירידה לגרמניה היא בלשונו המתנה הגדולה ביותר שנתן לבנו "חירות".

אז לַנין של המורה להנחלת הלשון העברית, הדסה, יש כעת מורה גרמנית-ארית מרגריטה בהירת שיער, המנחילה לו את הלשון הגרמנית הגבוהה "הוך דוייטש". והיא ודאי תקבל על הנחלת הלשון הגרמנית את פרס החינוך הגרמני. 

בעוד שרודולף-ראובן קריץ נשאר בגרמניה כיהודי גלותי, החליט נעמן הירשפלד לוותר על "הפולק" היהודי של "עם ישראל" ולהשתייך מעתה לפולק הגרמני-ארי-הטהור*. לכן אנו מייעצים לו שעל מנת שלא יעורר אנטגוניזם מה"פולקיסטים, של ה"פולק" החדש שבחר לעצמו, כדאי לו לשנות את שמו התנכ"י-עברי-ציוני "נעמן" – לשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק, ובכך ייקל לו להשתלב בברלין.

למשל, במקום השם "נעמן" ייקח לו את אחד מהשמות הפרטיים הפולקיסטיים-אריים-גרמניים המובהקים: "אדולף", "ריינהארד", או "היינריך". שם משפחה גרמני ("הירשפלד") הרי ממילא יש כבר לו.

ולנרי, אימו של הפולקיסט הגרמני החדש ("אדולף", "ריינהארד", או "היינריך" הירשפלד), המעריצה בטורהּ את בנה היורד לגרמניה (ואת נכדיה הפולקיסטים הגרמניים ההחדשים), וטוענת שגם אימא שלה, המורה להנחלת הלשון העברית, אם היתה חיה היום, היתה יורדת מהארץ לאשכנז (למרות שלא היתה אשכנזית), בגלל שמדינת היהודים הפכה לדבריה למדינת רשע, נציע לה להמיר את שמה העברי-ציוני "נרי" בשם פולקיסטי-ארי-גרמני מובהק שמתאים לה.

למשל, תיקח לה את השם: "קלרה פלצל". ועם אימוצה את הזהות הפולקיסטית-גרמנית בא לציון (סליחה לכל משפחתה) גואל. נכדיה הפולקיסטים-גרמנים לא יצטרכו להתבייש בשמה היהודי-עברי-ציוני.

דומה שהחלפת שמה של כתבת "הארץ" מ"נרי" ל"קלרה פלצל" תועיל לה בגרמניה אבל גם לא תזיק לה במקום עבודתה בישראל, שהרי עיתונהּ "הארץ" הכריז כי ישראל היא מדינת רשע ולכן יש רבים המכנים אותו בשל כך "דער שטירמער".

למרבה צערם של ההורים והמורים, לעיתים אין החינוך הטוב שניסו לתת לילדיהם תלמידיהם מצליח. לעיתים גם הטובים שבהם נכשלים:

הנכד של מיצ'יסלב-מנחם בגין ראש בית"ר, אבינדב בגין, "לא מרגיש שייך לכאן: 'אני לא עומד דום בתקווה ולא אכפה על בני להתגייס לצה"ל. מצידי שיישרת בצבא קוסטה-ריקה. אני לא יהודי, אני לא ציוני. אני לא עומד דום בשירת התקווה, אין לזה שום משמעות בעיני.'"

יגאל ארנס, הבן של משה ארנס, שר הביטחון לשעבר, גם הוא בית"רי עם הדר, הוא ממייסדי "מצפן", אנטי-ציוני קיצוני שירד לארה"ב.

אריאל אולמרט, בנו של אהוד אולמרט גם הוא בית"רי לשעבר,  נשוי לערבי מבית צפפה.

אברהם בורג, בנו של יוסף בורג מ"המזרחי" חניך "בני עקיבא", הפך לאנטי-ציוני התומך בכיבוש ערבי-מוסלמי וחבר הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל.

* "פולק" בגרמנית הוא שילוב לאומיות עם דם וגזע ארי. לפי היטלר "היהודי האינטרנציונליסטי הוא חסר זהות לאומית ונדבק כפרזיט לפולק הגרמני כדי לנצלו כלכלית."

נעמן כהן

* * *

תקוה וינשטוק

אביעזר שלוש, ציר ישראל בבלגרד

מאת אביתר (תרי) שלוש

הוצאת ניצן

משפחת שלוש היא מהמשפחות המפורסמות ביותר בישראל. הכול מכירים את סיפור המשפחה שהגיעה מאלג'יר והסירה בה שטו התהפכה ליד חיפה ושני ילדיה, יוסף ואליהו טבעו בים. וידוע כי אהרון שלוש הקים את נוה צדק, השכונה העברית הראשונה מחוץ לחומות יפו.                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                                     

כתבו על המשפחה היסטוריונים וכתבו בני המשפחה עצמם. כבר ב-1931 חיבר יוסף אליהו שלוש את "פרשת חיי", ספר היסוד המשפחתי. כתבו על המשפחה אהרון שלוש, שלמה שלוש, צבי פומרוק (שלוש מצד אימו), טליה בירקאן, ג'וליה שלוש, תקוה לוריא, מרגלית חבצלת ואביעזר שלוש, מחבר הספר "מי היה אותו אפלבוים" (אימו היתה ממשפחת אפלבוים).

עתה הופיע ספרו של אביתר תרי שלוש, בנו של אביעזר שלוש, על אביו: "ציר ישראל בבלגרד". הספר העשירי למניין במדף הספרים של שלוש-על-שלוש.

בספר ביוגרפיה קצרה של אביעזר שלוש, נכדו של אהרון שלוש, אבי השושלת. אביעזר נולד ב-1913 בתל אביב, סיים את גימנסיה הרצליה, היה שנתיים בפלמ"ח בתפקידי פיקוד והעפלה. למד משפטים והוסמך כעורך דין. למד במכון למדעי המדינה באוניברסיטת פאריז וסייע להפלגת ספינת המעפילים "יציאת אירופה תש"ז". כשפרצה מלחמת השחרור חזר לארץ, התגייס לצה"ל וסיים את שרותו כסגן מפקד גדוד.

שלוש, מראשוני משרד החוץ, היה מזכיר שני בצירויות ישראל בבוקרשט, בריסל ופריז, מזכיר ראשון במוסקבה וב-1961 מונה לציר ישראל ומנהל הצירות בבלגרד. בין ישראל ויוגוסלביה טרם התקיימו שגרירויות.

תרי שלוש היה בן חמש כשעבר עם הוריו ואחיו הבכור לבלגרד. השנתיים בבלגרד זכורות לו כילדות קסומה. אבל את תפקוד אביו שם היה צעיר מלהבין. "מעולם לא שאלתי את אבי מה בעצם עשית כשכיהנת כציר ישראל בבלגרד?" כותב המחבר. הרבה שנים ניקרה בו השאלה שלא נשאלה הזו, וב-2015 נסע עם רעייתו רותי לבלגרד כתייר וכחוקר הצירות הישראלית בימי כהונתו של אביו.

בלגרד נותרה עיר בירה, אך של סרביה בלבד. יוגוסלביה של טיטו התפרקה לכמה מדינות. הוא  איתר את הבית הגדול בו התגוררו המשפחה והמשרתים, את בית הספר לילדי דיפלומטים שם למד, את בית הכנסת, ונפגש עם זקני הקהילה היהודית שזכרו את הציר שלוש.

הוא חיפש מסמכים הקשורים לתפקיד אביו במוזיאון ההיסטורי של יוגוסלביה, בארכיון משרד החוץ הסרבי וכן בארכיון הקהילה היהודית, ומצא 450 מסמכים רלוונטיים, עליהם נוספו מסמכים מארכיון המדינה בארץ. את המסמכים העיקריים העלה בספרו. זו הביוגרפיה של הצירות וחלק מהביוגרפיה הדיפלומטית של אביו.

אביעזר שלוש הגיש את כתב האמנה ב-6 למאי 1961, יום שבת. טיטו נשיא יוגוסלביה נפש אז בנווה הקיץ שלו באי בריוני, וציר ישראל תיכנן את המסע כך שלא יחלל את השבת. חלק מהדרך עשה ברגל. אחר הגשת כתב המינוי ערך טיטו שיחת היכרות שהתמקדה בנושאי אפריקה ויחסי המסחר ישראל יוגוסלביה. טיטו התעניין בעוצמת הכור האטומי בישראל, אם נועד לצרכי מחקר בלבד ואם מצוי אורניום בארץ, והעיר שלמדינת ישראל הענייה באוצרות כוח הכרח לפתח חשמל ממקורות אטומיים.

ב"ציר ישראל בבלגרד" ארבעה פרקים: הרקע הכללי של יוגוסלביה, יחסי ישראל-יוגוסלביה בכלכלה, מסחר, קשרי תעופה ותרבות (הבאת להקת "ענבל" וקונצרטים של הפסנתרנית לולה גרטמן). התכתבויות עם משרד החוץ בירושלים, וכמובן היחסים עם הקהילה היהודית, עידוד עלייה, השתתפות בחנוכת בית כנסת, בחגים, ליל סדר בשגרירות, תפקידה של אשת הציר. המסמכים משקפים גם אירועים כגון ציד לדיפלומטים וחגיגת יום ההולדת ה-69 של הוד מעלתו המרשל יוסיפ ברוז טיטו.

בספטמבר 1961 קיים טיטו בבלגרד ועידה ראשונה של המדינות הבלתי מזדהות (שאינן בברית ורשה ולא בגוש המערבי בהנהגת ארה"ב). השתתפו בה נהרו מהודו, ג'מאל עבדול נאצר ממצרים ומדינות מאסיה ואפריקה. ישראל, כמקורבת לארה"ב לא הוזמנה. נשקפה סכנה שנאצר וארצות ערב יובילו החלטה אנטי ישראלית, ומשרד החוץ בישראל קיים פעילות נרחבת לבלימת האפשרות הזו. ציר ישראל בבלגרד פעל בנידון מאחרי הקלעים, שלח עשרות מברקים מהמעקב בוועידה ונתן  סיקור לעיתונאים מישראל. או נו, ראש ממשלת בורמה, יזם החלטה מרוככת, נפאל הצביעה איתו, והתקבלה החלטה מתונה יחסית ומאמצי הערבים נכשלו. אבל נכשלו גם הניסיונות להעלות את הצירות לדרגת שגרירות.

שלוש רצה להישאר ביוגוסלביה אך משרד החוץ בישראל מינה אותו לשגריר בליבריה. ערב פרישתו קיים עימו טיטו שיחת פרידה. שלוש שאל לדעת הנשיא על המצב במזרח התיכון. טיטו האשים את עיראק באגרסיביות כלפי הלאום הכורדי. "הערבים," אמר, "מסוכסכים במאבקים פנימיים, דבר המביא לתחרות ביניהם מי אנטי ישראלי יותר. שואלים אותנו לפשר הידידות שלנו עם ארצות ערב," הוסיף ואמר, "העולם הערבי גדול וכמדינה סוציאליסטית איננו יכולים להישאר שווי נפש למגמות ההתפתחויות הפנימיות בו. נטייה ימינה עלולה להחמיר את המצב בעוד שהתפתחויות של מגמות פרוגרסיביות עשויות לקדם את עניין השלום בכלל. היחסים עם ישראל טובים," סיכם טיטו, "ואפשר לפתחם עוד הלאה."

לאחר תפקידו כשגריר בלגוס בירת ניגריה ניהל אביעזר שלוש את המחלקה הכלכלית והמחלקה לשיתוף פעולה כלכלי במשרד החוץ. ב-1972 התפטר מהשירות הדיפלומטי ועבר לקשרי חוץ ולבנקאות. הוא נפטר ב-2011.

"ציר ישראל בבלגרד" מעניין כמסמך היסטורי משופע בצילומים והדור למראה. שמות הפרקים מופיעים על רקע של שטיחי קלים צבעוניים, עשויים באריגת שתי וערב אופיינית לפולקלור הסרבי. הספר הושק בכנס של משפחת שלוש וחולק לבני המשפחה. הוא אינו למכירה.

המחבר, אביתר (תרי) שלוש, איש עסקים, מקדיש הרבה מזמנו לחקר תולדות משפחת שלוש  ולקשר בין חבריה ושולח מידע שוטף על המתרחש בה, מלידות וחתונות עד להבדיל, פטירות. למעשה הוא כיום ראש שבט השלושים.

ראיתי שמעתי

שלט על חנות לאביזרי נהיגה בדרום העיר: "הצעה ראשונה ליד שנייה".

שלט אלכסוני על תריס חנות בדיזנגוף: "פה שומרים שבת".

קיוסק מיצים  בעיר – "מיציאדה".

הקיוסק-קפה בשדרות בן-ציון-הבימה הומה אדם, בייחוד בני הדור הצעיר, אבות ואימהות צעירים עם טפם. בימים קיציים של חורף נפרשים על האדמה ליד הקיוסק שטיחונים ושמיכות והתינוקות שוכבים וזוחלים עליהם להנאתם ולהנאת העוברים והשבים.

תקוה וינשטוק

* * *

אלי מייזליש

מכתב למערכת [שלא נשלח]

2017 – מי היו הבכיינים?

לקראת כניסתה לתוקף של שנת 2018, מלאו העיתונים דברי בכי ונהי ותלונות על כל מי ומה שזז, שהשנה שחלפה היתה להם קשה "ובקושי גמרנו את החודש..."

ואני שואל: את מה לא גמרו? לא קנו את כל מצרכי המזון? ולא הלכו למסעדה ולו פעם אחת? ולא קנו בגד חדש בודד, ולא 'עשו' ימי הולדת לילדים? לא שילמו את המשכנתא? ועד הבית?

ובחוצפתי הרבה אני שואל; לא נסעתם השנה לחו"ל? לא נסעתם אפילו לטייל בגליל? הפסקתם את המנוי על העיתון? הפסקתם לתרום 20 שקלים לוועד למען החייל? תגידו מה? קר לכם עכשיו בחורף כי זרקתם את התנור? החלטתם לגנוז את החלום לעבור מארבעה חדרים לחמישה? אבל תגידו: "יש עניים בארץ, כתוב בעיתונים..." וגם תגידו כי יש מחבלים, כי יש תאונות דרכים, כי יש תור בקופ"ח?

אז אני מוכן להישבע לכם כי לא רידדתם את אורח חייכם בגרוש אחד. אדרבא, קיבלתם תוספת למשכורת והחלפתם את המכונית ועוד עשרות רבות של שיפוי ושיפור רמת החיים.

ואל תבלבלו את המוח עם "נותנים את כל הכסף להתנחלויות.." [כן. כל הכסף...] שזו אפילו לא בדיחה. וכששאלו את הבכיין ומה היית עושה עם כל הכסף להתנחלויות הוא ענה ללא שהייה בת רבע שניה; "לתרבות ולחינוך..."

כלומר, וילה יש לך. מכונית יש לך. פעמיים בשנה או לפחות פעם בשנה לחו"ל ומסעדות [מי ממלא אותן אם לא אתה]. ממש מסכן. כי אין לנו ספריות עירוניות, אין אפילו ספריות בין כתלי בתי הספר, אין חינוך חינם ואין הוצאות ספרים, ואין טיולי בתי ספר ואין מורה לטבע ואף ילד אינו יודע מה זה כלניות או צמח בר. ובלשון רבנים: כולם עמרצים כי לילדים שלנו אין כסף לחינוך ותרבות.

אז די כבר.  

ואני אומר להם: גורו לכם בני עמי, כי ישראל צומחת ומשגשגת, ואינכם גרים בצרפת או בנורבגיה אלא במזרח התיכון, ומעבר לגבול מחבלים וסורים והרבה מאוד ערבים שלא אוהבים אותנו – ואם לא טוב לך חבר – סע לשלג של קנדה.

הילד בן ה-17 וחצי שקיבל צו גיוס וזרק אותו לפח אמר: אני לא מתגייס לצבא הכיבוש שהורג ערבים. [אבא שלו חבר במפלגה הקומוניסטית].

לדעתי הוא יקבל פטור בשל "אירוע מוחי קשה". [ואולי ייסע לקנדה לנקות שלג].

תקציר המוספים לשבת של 'ידיעות אחרונות'

יש לעיתון שני מוספים: האחד ממש עם 120 עמודים, חצי מודעות, והשני חף ממודעות כולו מוסף שבועי.

מה קרה השבוע? אז הנה תקציר הראשון:

נחטפתי בידי בן דודי ואנס אותי שבוע.

ברחתי עם דודי בלילה והוא אנס אותי בלילה.

אבא שלי עשה בי מעשים מגונים מגיל חצי שנה עד שנה.

ראיתי את הסבא שלי אונס את הסבתא שלי ושתקתי.

הערבי שעובד בחצר השתין על התרנגולות .

האח הגדול שלי אמר לי: תשתקי בן זונה.

החתולה השחורה שלי ברחה וחזרה אחרי שבוע. אז שאלתי אותה; איפה היית? ענתה לי שהלכה לטייל עם חתול לבן.

תקציר חדשות השבת בטלוויזיה

1. סיפור על נכה שלא נותנים לו מלגה ואין לו כסף לאוכל.

2. הסיפור המתמשך של מפגיני רוטשילד ועכשיו בהבימה שחוזרים לפ"ת בגלל שאין להם כסף לאוכל.

3. סיפור על ראש עירייה בצפון או ראש מועצה שלא מקבל משכורת [בגלל פשע מיני] ואין לו כסף לאוכל ולעו"ד.

4 סיפור על רועה כבשים יהודי שערבים גנבו לו את הכבשים [לשישליק במסעדות של טייבה].

5. סיפור על עובדי הטלוויזיה שלא מקבלים משכורת ואין להם כסף.

6. סיפור על עיוורת שאין לה אוכל.

7. סיפור על פליט סודני.

8. סיפור על ברית המילה של ישו ולא מוצאים את העורלה בשום צנצנת עם השמן בשום מוזיאון להנצחת הברית [החדשה].

9. האיטלקי שראה אותה לפני שנעלמה סיפר שהיא בגודל ס"מ [והראה את השפיץ של האצבע, ככה].

10. הסיפור של מנהרות הכרמל שלא שמעתי טוב, או שמרחיבים אותן או שמחריבין אותן.

אלי מייזליש

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"המוכיח מוויקפילד"

לאוליבר גולדסמיט

עברית: 1896

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 6.8.1971

לפני 47 שנים

הוראס וולפול תיאר את אוליבר גולדסמיט כ"אידיוט ברוך-השראה," ודיויד גאריק, השחקן המהולל, אמר עליו, לאחר מותו: "הוא כתב כמו מלאך, ודיבר כמו תוכי מסכן." הוא מת עני ושקוע-בחובות בגיל ארבעים-ושש, לאחר שרשם לעצמו כמות בלתי-נכונה של תרופה. הוא למד רפואה באירופה, כך טען, למרות שלא היה יכול להציג שום תעודה על כך. היה אמור לעסוק ברפואה באנגליה מולדתו, ומאחר שלא היו לו חולים, הצהיר פעם, שהוא מרפא רק את ידידיו הפרטיים. אחד מידידיו העיר על כך, שמתאים לו לרפא רק את אויביו.

יוהאן גוטפריד הֶרְדֶר (1744-1803) אמר עליו:" "הקראת את 'המוכיח מוויקפילד'? אני קוראו בפעם הרביעית, והוא מהספרים היותר יפים הנמצאים בכל לשון... כסיפור נמצאו בו מגרעות, אך כספר האוגר בתוכו תמונות בני אדם ואופייהם וקפדנויותיהם, ותורת הלבבות ולשון הלבבות, הנני נכון לשלם בעד כל עלה ממנו את מחיר הספר כולו."

וגיתה, שתירגם את שירתו  של גולדסמיט "הכפר הנעזב" (1770) וגמר עליה את ההלל בספרו "אמת ודמיות", אמר על "המוכיח מוויקפילד", שהתלכדות המצוי עם הזר והנפלא עושים את הסיפור הזה לאחד המובחרים שבמינו, וכי בדברי מחברו אין אנו מוצאים אפילו צל של התחסדות נקרנית – "כי רוחו הכביר, המתגלה לנו כילד תמים מצחק ומשתעשע כלאחר-יד, הוא הצילו מנפול באחת הפחתים האלה, והוא חיבב את הסיפור על קוראיו במידה כזאת." (מתוך הקדמת קרל איטנר, "מתרגם הספר הזה לאשכנזית, בהוצאת המוסדה הספרותית בלייפציג." עמ' ז'-ח').

כזה היה אוליבר גולדסמיט, שפרשת חייו מעניינת ומרתקת לא פחות מספריו. הוא נולד באירלנד ב-1728 ומת בלונדון ב-1774. הוא הושפע מקודמו ובן-תקופתו פילדינג, בעיקר מ"ג'וזף אנדריוס" ומ"תום ג'ונס". בשנותיו האחרונות התיידד עם סמיואל ג'ונסון. ב-1764 יסד גו'נסון את ה"מועדון" הידוע, שבין חבריו היו גולדסמיט, ריינולדס, ברק,  בוסוול ואחרים. יש תמונה מאותה תקופה המראה את ג'ונסון, בוסוול וגולדסמיט שותים ומשוחחים להנאתם במסבאה "מיטר".

לפי גירסתו של בוסוול ב"חיי סמיואל ג'ונסון" (1791) היה זה ד"ר ג'ונסון שקרא ראשון את "המוכיח מוויקפילד" ומיהר להביאו למדפיס. בתרגומו הארכאי והמשעשע של דוד ילין, יליד ירושלים (1864-1941), בוהצאת "תושיה" מווארשה (עד היום טרם עלה על דעת איש לתרגם מחדש את הספר לעברית), נראה הסיפור כך:

"ויהי היום ואיגרת שלוחה מאת גולדסמית למכירו החדש לְיִנְזוֹן, לאמר: מהרה ובואה כי הנני בצרה גדולה, וישלח לו ינזון שקל זהב כמנחה ההולכת לפניו, והוא אחריה. ויהי כדרוך ינזון על מפתן בית האיש המר והמצוק, וימצאהו יושב על יד קנקן יין ורוחו סוער מאוד, כי נגזרה עליו גזרת הסגר-בית מאת בעלת ביתו אשר היא נושה בו שכר דירה, וינחמהו ינזון וישכך את רוחו וישאלהו: במה יוכל להושיעו? ויושט לו החבוש קונטרס אחד, והוא סיפור אשר כילהו זה אך מעט, ויעבר ינזון עליו בסקירה אחת וימהר אל אחד מוכרי הספרים, ולשעה קלה שב ובידו שישים שקלי זהב שכר סופרים. ויקרא לחבוש דרור ממאסרו, והון עתק שם באמתחתו." (הקדמה, עמ' ה').

ועוד מסופר באותה הקדמה – סיבת מותו היתה כפי הנראה רק מצוקתו, כי אף כי מיום שהתפרסם שמו (לאחר צאת "המוכיח מוויקפילד") לא סבל עוד רעבון, אך נושיו אשר נשו בו כאלפים שקלי זהב הציקוהו מאוד; וגם בזה הפלה מכל בני גילו, כי "נמצא סופר ומליץ בארץ שככה ירבו להלוות אותו?" ישאל אוהבו ינזון באחד ממכתביו. והוסף יוסיף לאמר: "ההוא מת בקדחת אשר תקפה עליו בדאגתו כי חובותיו הציקוהו וכל מקוריו יבשו."

ובגלל החובות האלה לא היתה לו גם קבורה בכבוד, כי אמרו אוהביו לחדול מכל פומבי ופרסום משום "מברך רעהו בקול גדול וכו'."

אך ימים רבים אחרי מותו הקימו לו אוהביו מצבה, וינזון חיבר את הכתובת אשר עליה בשפת רומי לאמר: "אין מקצוע אשר לא נגע בו עטו, ובכל אשר נגע שת עליו עדיו אם הוכן לאבל או לצחוק." (שם עמ' ז').

"המוכיח מוויקפילד" התחבר ב-1762 ויצא לאור ב-1766. "המבקרים לא הראו לו פנים שוחקות כפנים אשר הראו ל'הנודד' (שירו הפילוסופי של גולדסמיט, שיצא לאור שנתיים לפני כן), אך יתר על כן הסביר לו הקהל את פניו ויחל לדרוש אחריו מאוד מאוד, עד כי זכה בחמשת החודשים הראשונים למהדורה שלישית." (שם, עמ' ו').

גיבורו של "המוכיח מוויקפילד" הוא כומר כפרי תמים ושמו ד"ר פרימרון, הגר בוויקפליד, ולו אישה, בנות שתיים ובנים ארבעה. בנוסח העברי, שהוא אחד התרגומים הראשונים בספרות העברית החדשה, טרח דוד ילין לעברת את שמות הגיבורים כולם. וכך נראה הקטע המציג את המשפחה:

"שם בננו הבכור גרשון (ג'ורג') כשם דודו אשר הניח לנו ברכה עשרת אלפים שקל זהב. והבת הבאה אמרתי לקרוא לה רחל (גריזל) כשם דודתה, אך אשתי אשר הרבתה לקרוא בימי הריונה בסיפורי מליצה, עמדה על דעתה לקרוא לבתה בשם אהליבה (אוליביה). ובתי השנייה לא איחרה לבוא גם היא, ואומר לזאת ייקרא רחל (גריזל), והנה באה אחת מקרובותינו העשירות ותתאו לקרוא לבתנו בשם שולמית (סופיה); וככה זכינו לשני שמות נמלצים בביתנו, אך מעיד אני עליי שמיים וארץ כי לא היתה ידי במעל הזה. ושם הבן הבא אחריהן משה (מוזס). ואחר עבור שתים-עשרה שנה ללדתו בירך א' אותנו עוד בשני בנים." (עמ' 7), ושמותיהם: יהונתן, הלא הוא ביל, ודיק – הלא הוא אחימעץ.

גרשון עמד לשאת לאישה את העלמה ארבאלה בלמות (וילמות), אך הנה קורה אסון. המוכיח מוויקפילד מאבד את כל הונו, השידוך מתבטל, גרשון יוצא בחוסר כל ללונדון לחפש מזלו, ושאר בני המשפחה משתקעים בכפר נידח, ליד אחוזתו של רשע ורודף-נשים מפורסם, הגביר תרניאל (תורנהיל).

איש מיסתורי, האיש ברכאל (מר בורצ'ל), מתיידד עם המשפחה ומתאהב בשולמית, ואילו באהליבה נותן עינו הנואף הנורא תרניאל. הכוהן התמים מוכיח את בתו על היענותה לחיזורי הגביר, אך האם, שמקוצר דעתה היא נוטה לשידוך, טוענת כי העלמה אהליבה יודעת לדבר על כל עניין, ולא מן הנמנע הוא כי בוויכוחים על דרך האמונה חזיר את תרניאל לדרך הישר. המוכיח מוויקפילד מסופק בדבר.

מה הם ספרי הדת שקראה בתו?

עונה הבת:

"Indeed, papa," replied Olivia, "I have read the disputes between Thwackum and Square; the controversy between Robinson Crusoe and Frieday the savage; and I am now employed in reading the controversy in Religious Courtship."

"Very well," cried I, "that's a good girl; I find you are perfectly qualified for making converts, and so help your mother to make the goose-berry pie." (The Pocket Library edition, P. 32).

ובנוסח העברי:

"ותען אהליבה ותאמר: "אל נא אֵקל ככה בעיניך, אבי. הן רבות קראתי בספר 'נופת צופים' ו'מנורת המאור'. גם סיפורי 'קב הישר' היו לי לעיניים." – וכל אלה איתך, ואנוכי לא ידעתי?" – קראתי כמצחק – "אכן אשת חיל את, וגם מזוינת דייך להילחם עם מינים וכופרים ולהכריעם, לכי נא ועזרי לאימך במאפה הלביבות." (עמ' 35).

דוד ילין תירגם כנראה את הספר לא ממקורו, אלא מן המהדורה הגרמנית של "המוסדה הספרותית" בלייפציג. ואולם, יש לשער כי הפיכתם של "רובינזון קרוזו" ל"מנורת המאור" וגיבוריו המשעשעים של פילדינג ב"תום גו'נס" ל"נופת צופים" –  לא במהדורה הגרמנית נעשתה.

הבת אהליבה  דוחה את אוהבה הנאמן, בלאדן (מר ויליאמס) שמו, ומרקדת בנשף עם בנות משפחת פלמבורו השכן, אשר בנות ירחע ייקרא להן בספר. אל ערב כפרי תמים, מלא שחוק ושעשועים, בבית השכן ירחע, מתפרצות שתי נשים עירוניות, פטפטניות וקלות-דעת, ששלחן תרניאל הנוכל כדי להפיל בפח את אהליבה. שם האחת ליידי בלארניי, היא מרת ברוריה בספר, ושם השנית מיס קרולינה וילהלמינה עמליה סקג'ס, הלא היא – בתולת בת רופינה אגרפינה מעליה לבית הצללפוני!

קיצורו של דבר, ממש כאיוב בשעתו יורד המוכיח מוויקפילד מדחי אל דחי. רמאי אחד, אפריים בן-יעקן (ג'נקינסון) שמו, מרמה אותו ואת בנו משה, והם נותרים חסרי פרוטה ושקועים בחובות. אהליבה מתפתית לברוח עם תרניאל, ומאבדת, שומו שמיים, את תומתה.

"הבו לי שפופרי (כלומר – אקדחי) וארוצה אחרי הבוגד," קורא האב המסכן במרי-נפשו, והוא יוצא לחפשה.

לאחר עלילות רבות, בהן פגישה עם גרשון שהתגלגל באירופה (סיפור קורותיו נחשב לתיאור הרפתקאותיו של גולדסמיט עצמו בארצות אירופה) – מוצא האב את בתו אהליבה – זנוחה, חולה ופגועה. ובחוזרם הביתה – והנה גם הבית נשרף. ומאחר שהבת אינה נאותה להיעשות פילגשו של תרניאל – נושה הלה חובו במוכיח המסכן, וזורקו לבית-הסוהר.

בבית הסוהר מחולל הכוהן התמים מהפכה של תחייה דתית, וזאת משום שהוא אף פעם אינו מאבד את אמונו באלוהים ובאדם, ממש שדוקטור פנגלוס ("קנדיד", 1758) אינו מאבד אמונו ב"טוב שבכל העולמות האפשריים" של לייבניץ.

סוף טוב, הכול טוב. האיש ברכאל הוא, כמתברר, השר הגדול ויליום תרניאל (סיר ויליאם תורנהיל), דודו של תרניאל הרשע. תעלולי תרניאל יוצאים לאור. סיר ויליאם מתחתן עם סופיה, היא שולמית, וגרשון זוכה באהובת-ליבו ארבאלה, אותה חפץ לשאת תרניאל הנוכל. גם נישואיו הפיקטיביים של תרניאל עם אהליבה, לשם פיתוייה, מתבררים כאמיתיים, היות שאפריים בן-יעקן שותפו טמן לו פח והזמין כוהן אמיתי לטקס.

גולדסמיט איננו המוכיח מוויקפליד; שקוע חובות, במאסר אצל בעלת-ביתו, בוודאי חייך לא פעם שעה ששם בפי הכוהן התמים את ההיפך הגמור מכל מה שמאפיין את חייו שלו עצמו. מכך אולי נובע חינו הרב של הספר, ומוסר-ההשכל שלו.

* אוליבר גולדסמיט: "המוכיח מוקפילד", סיפור. תרגום דוד ילין. הוצאת "תושיה", ווארשה, בדפוס האחים שולדבערג ושותפם, דויקא נומר 1. תרנ"ז, 1896. 183 עמ' בצירוף תולדות המחבר מאת קרל איטנר. ספרי-עם, ל"ה-מ', כל קונטרס נמכר במחיר 10 קאפ. מחיר הספר 60 קאפ' בלי משלוח.

אהוד, הערה מאוחרת: את העותק הנדיר של "המוכיח מוויקפילד" השאיל לי בשעתו גיסי יאיר שורצמן.

* * *

כדאי מאוד להקשיב לדברי הרב יואל ראטה שליט"א באידיש עם תרגום עברי,

נגד הפאראזיטים שותי הקפה בישיבות:

https://www.youtube.com/watch?v=_9Q9rFCuFxo

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

הספרייה המרכזית

בית יד לבנים

רח' המחתרת פינת ההגנה, רמת השרון

המיתולוגיה היוונית, חלק ד'

הרצאה חמישית בסדרה לשנת תשע"ח,

המרצה – ד"ר משה גרנות

סיכום קצר של הרצאה קודמת (מלחמת טרויה)

המיתוסים הגדולים: חזרת הגיבורים מטרויה

תלאותיו של אודיסאוס ונאמנותה של פנלופה ("האודיסיאה"); נדודיהם של מנלאוס והלנה;  גורלו של אגממנון מידי קליטמנסטרה אשתו ומאהבה איגיסטוס

(דף עזר יחולק לקהל)

ההרצאה מתקיימת בחדר הפנימי של אגף השאלת הספרים

היום, יום ב', 8.1.2018 בשעה 17.30

בבית יד לבנים, הכניסה חופשית

חנייה חופשית בצידי המדרכות ובמגרש החנייה ליד בניין יד לבנים

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, קראתי את דבריה של הדסה מור על "נשות טרויה". המחזה מתאר את גורלן של נשות טרויה אחרי חורבן עירן. על נושא זה אני מרצה ביד לבנים ברמת השרון היום, יום ב', 8.1.2018. לפעמים הדסה מגיעה להרצאות שלי. אולי גם הפעם.

בעקבות המלצה של חדשות בן עזר צפיתי בהרצאה המרתקת של חאלד אבו תואמה. האיש סימן בצורה מדויקת את לוז הקונפליקט: החינוך לשנאה מגיל אפס, והוודאות שאין מנהיג פלסטיני שיש לו מנדט לוותר אפילו על סנטימטר מהדרישות הבסיסיות שלהם. מי שאפילו ירמוז כי יש מקום לפשרה עם ישראל, ימצא עצמו מושלך מהקומה ה-14.

הוא גם תיאר את השנאה כלפי ישראל והיהודים באוניברסיטאות כמו ברקלי, שם עצם ההופעה של מי שרוצה לחשוף את הצד הישראלי, היא בלתי אפשרית, לא נותנים לו לפתוח את הפה – סכנת נפשות. יותר קל לתואמה לדבר עם אנשי החמאס בחברון, מאשר עם סטודנטים בברקלי.

מרתק! ממליץ בכל פה.

 שלך,

 משה גרנות

*

ראוי מאוד להקשיב לדברי העיתונאי הערבי חאלד אבו תואמה על החינוך לשנאה בגדה המערבית:

https://vimeo.com/245474074

* מי זה הגרפומן הכותב מדי יום שישי טור מטומטם מנוקד בעיתון "הארץ" וחותם עליו בשם: "אלתר – מן"?

נתן אלתרמן היה ודאי מתהפך בקברו אילו קרא את ההבלים השבועיים הללו.

* "היועץ המשפטי לממשלה הקודם, יהודה וינשטיין, אישר לפתוח בבדיקה נגד דרעי כבר בקיץ 2015, ובמארס 2016 הפך היועץ הנוכחי אביחי מנדלבליט את הבדיקה לחקירה פלילית. אף שמאז חלפו כמעט שנתיים, החקירה לא אמורה להסתיים בקרוב ודרעי צפוי לשוב לסיבוב חקירות נוסף. משך הזמן שבו מתבררים החשדות נגד שר הפנים נחשב ארוך מאוד ביחס לחקירות אחרות שעסקו בחשדות לשחיתות של אנשי ציבור." ["הארץ", 5.1.18].

מה הפלא? חוקרי נתניהו עסוקים מאוד בהפללתו ובהדלפות לעיתונות על חקירותיו, ולכן לא נותר להם זמן לחקור את האסיר-המשוחרר העבריין דרעי.

* הנה ברזיל, מדינה למופת שאינה מושחתת כמו מדינת ישראל, זו שנגד ממשלתה המושחתת מפגינים מאות פתאים ו/או מושחתים, בעזרת אירגונים ממומנים, כל מוצ"ש בכיכר "הבימה" והם מקבלים כיסוי ענק בתקשורת, המנפחת את מיספרי המשתתפים:

"אפילו מבקריה הגדולים ביותר של המערכת הפוליטית בברזיל, שמנוקדת בשנים האחרונות בשערוריות רבות, לא צפו תרחיש כזה: בקרוב יישב בקונגרס אדם שהורשע באונס קטינה ושידול לזנות. על נלסון נאים, פוליטיקאי ממדינת המחוז ריו דה ז'נרו ממפלגתו של הנשיא מישל טמר, נגזר גזר דין של 12 שנה בכלא ב-2016 לאחר שהורשע בניצול מיני ואונס של ילדה בת 15." ["הארץ" באינטרנט, 7.1].

* גם אם יתקבל חוק המרכולים ביוזמתו של העבריין האסיר-המשוחרר אריה דרעי, הוא לא יקויים! גם כיום חלק ניכר מהמקומות הפועלים בשבתות ובחגים עושים זאת ללא רישיון, והרשויות בוחרות להעלים עין, וכך הם ימשיכו לעשות גם לאחר שהעבריין יעביר את החוק. רק ביום כיפור הכול סגור, וזאת עושה כל הציבור היהודי מרצון ולא מאונס.

* בחוכמה שלאחר מעשה, וכהמלצה לעתיד, מה שהיה על קצין צה"ל לעשות כאשר הערבייה הצהובה המנוולת הצעירה התנפלה עליו – היה להדוף אותה הצידה, לפסוע צעדים אחדים אל אימה העומדת ומצלמת אותם, לקחת בכוח מידיה את המכשיר המצלם, לזרוק אותו לארץ ולרסק אותו בעקב נעלו. זהו. בסך הכול עוד ציוד מתכלה של ארגון "בצלם" הממומן בחלקו על-ידי הקרן לישראל חדשה.

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל