פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1308

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, כ"ד בטבת תשע"ח, 11.1.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: לֵיל סוּפָה, בְּשָׁלוֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר. // שמעון גרובר: האקטואליוּת של נבואת ז'בוטינסקי. // יעקב זמיר:  "אז אתה יכול כבר להוציא את האצבע שלך מהתחת שלי?" // אורי הייטנר: 1. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה. 2. צרור הערות 10.1.18. // יורם אטינגר: ביטול סיוע כספי אמריקאי לרש"פ ואונר"א – אינטרס ישראל. [ציטוט]. // מדוע היהודים תמיד אשמים? שיר בעקבות העיתונים מאת חיימקה שפינוזה. [פרסום חוזר]. // יהודה דרורי: 1. ח"כ נחמן שי כובש את עזה. 2. זו בכלל אופּרה אחרת. 3. על בנים ונשים של ראשי ממשלות. 4. סמל אלאור אזריה עדיין בכלא. // מנחם רהט: אונר"א: נתניהו נגד, המינהל בעד. // משה גרנות: "דוגמית" של אהבת הארץ, על "גינת בר" מאת מאיר שלו. // מ. זושצ'נקו: נופש מופלא. // יואל נץ: לבטים, נוסטלגיה. // פוצ'ו  –  בחיי [4], פרק ח. מברונקס לברוקלין, הפעם בהצלחה. // דוד מלמד: הבלדה על צאינה וראינה. [פרסום חוזר]. //  אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "אובלומוב" לגונצ'רוב, עברית: 1959. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.2.1972 לפני 46 שנים. // אהוד בן עזר: רשימת הספרים שלי. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

לֵיל סוּפָה, בְּשָׁלוֹשׁ לִפְנוֹת בֹּקֶר

עַל מִקְלָדוֹת לַחוֹת שֶׁל כְּפוֹר, סוּפָה וָחֹשֶׁךְ

מַקִּישׁ הַלַּיְלָה אֶס-אֶם-אֶסִים שֶׁל מָטָר

לַאֲדָמָה צְמֵאָה שֶׁלֹּא תֶחְדַּל לִלְחֹשׁ אֵיךְ

תָּמִיד חִכְּתָה לוֹ, כָּל הַקַּיִץ, כְּמוֹ מֵיתָר

לַפִּיצִיקָטוֹ שֶׁל הָאֶצְבַּע הַפּוֹרֶטֶת

הַמַּעֲלָה כְּמוֹ בְּמִקְסָם וּכְמוֹ בְּאוֹב

אֶת הַפְּלִיאָה שֶׁכֻּלָּהּ צְלִיל וְכֻלָּהּ רֶטֶט

מֵאִלְּמוּתָם שֶׁל הַכְּמִיהָה וְהַמַּכְאוֹב.

כִּי צְחִיחוּתָהּ הַמְּעֻלֶּפֶת מִבַּצֹּרֶת,

הַמְּעֻנָּה בְּאִינְקְוִיזִיצְיוֹת הַשָּׁרָב,

שֶׁלֹּא עָיְפָה, גַם בְּעָיְפָה מְאֹד, לִנְצֹר אֶת

זִכְרוֹן בּוֹאוֹ בָּהּ בְּפָרְצוֹ אֶת כָּל סְכָרָיו

פִּתְאֹם מוּצֶפֶת בְּזִרְמַת אוֹנוֹ הַפֶּרֶא,

בְּנִחוּמָיו הָאַלִּימִים עַל שְׁנוֹת הַצּוֹם

שֶׁל עֶלְבּוֹנוֹת עֲקָרוּתָהּ הַמְּעֻפֶּרֶת

בָּהּ לֹא נִתָּן לָהּ אַף לְרֶגַע לַעֲצֹם

סִדְקֵי קַרְקַע בְּקוּעָה מִיֹּבֶשׁ, כְּמוֹ עֵינַיִם

הַנִּשָּׂאוֹת לַשָּׁוְא אֶל שַׁחַק קַר, כִּילַי

שֶׁנְּשִׂיאִים בּוֹ וְרוּחוֹת וְגֶשֶׁם אַיִן

בְּלִי זִיק תִּקְוָה וּשְׁבִיב סִכּוּי וּבְדַל אוּלַי.

אֲבָל עַכְשָׁיו, בֵּין נַהֲמוֹת תּוֹתְחֵי הָרַעַם,

כְּשֶׁהִיא בְּקֹשִׁי מַצְלִיחָה לְהַאֲמִין

שֶׁזֶּה אָכֵן סוֹפְסוֹף קוֹרֶה לָהּ כָּאן הַפַּעַם

הִיא מִתְמַסֶּרֶת לוֹ כְּחֵיק עֲנָק, מַזְמִין

וְהִיא נִפְעֶרֶת לוֹ בְּלִי קוֹל אֲבָל בְּתֹקֶף

שֶׁל אִמָּהוּת הַמִּתְאַוָּה לְהִתְגַּשֵּׁם

בֵּין וָאדִיּוֹת-אַכְזָב וְרִיק גֵּבִים וָשֹׁקֶת

בְּכָל עֶרְגוֹן שׁוֹקְקוּתָהּ שֶׁאֵין לָהּ שֵׁם

מִלְּבַד אוֹתוֹ פִּצּוּי נִתָּךְ בְּאֵין מוֹנֵעַ

בְּלֵיל סוּפָה כָּזֶה, מַפְתִּיעַ, בּוֹ פִּתְאֹם

הִיא מִתְבּוֹסֶסֶת, בְּעוּלָה, בְּהֶרְיוֹנֶיהָ

וּמַדְשִׁיאָה, בְּהִתְעַבְּרָהּ בְּמֵי תְּהוֹם,

אֶת חֶדְוָתָהּ הַיַּלְדוּתִית וְהַפּוֹרֶצֶת

אֶת כָּל בְּתוּלֵי כְּמִישַׁת הַקַּיִץ שֶׁעִכְּבָה

אֶת הַיָּרֹק-יָרֹק הַזֶּה שֶׁהוּא, בְּעֶצֶם,

צִבְעָהּ הָעַז וְהַנִּצְחִי שֶׁל הַתִּקְוָה.

וְזֶה חוֹדֵר, סָמוּי כְּצֹפֶן שֶׁל מַחְתֶּרֶת

אֲבָל עִקְבִי וּפוֹלְשָׁנִי כְּעֵרוּי-דָּם

אֶל תְּנוּמָתָם קְפוּאַת הַקֹּר, הַמְּצֻמְרֶרֶת

שֶׁל כָּל אוֹתָם הַנְּמַקִּים פֹּה לְבַדָּם

בְּמִילְיוֹנֵי כּוּכִים שֶׁהֵם דִּירָה, לֹא בַּיִת,

בְּלַיְלָה קַר שֶׁל זַעַף גֶּשֶׁם פִּתְאֹמִי,

שֶׁאֵין לָהֶם סוֹפְסוֹף מִתַּחַת לַשָּׁמַיִם

מִלְּבַד גַּגָּם – בַּמֶּה לַחְסוֹת כָּאן, אוֹ בְּמִי,

וְאֵין לָהֶם אֶל מָה לְהִתְעוֹרֵר עִם בֹּקֶר

כִּי חוּץ מִלֹּבֶן כַּר רָטֹב וּשְׁחוֹר יֵאוּשׁ

הֵם כְּבָר שָׁנִים קוֹפְאִים בַּחֹשֶׁךְ בְּלִי לַחְבֹּק אֶת

חֻמּוֹ שֶׁל גּוּף אוֹהֵב בְּלֵיל-סוּפָה גָעוּשׁ.

וְזֶה אֵינֶנּוּ רַק כְּפוֹרָם שֶׁל מִטְרוֹת-זַעַם 

וְשֶׁל צִנַּת לֵילוֹת עָרִים אַפְלוּלִיּוֹת,

זֶה פִּכְחוֹנָן הַמַּר שֶׁל פַּעַם אַחַר פַּעַם

בָּהֶן קוֹרֵס מִגְדַּל קְלָפֵי הָאַשְׁלָיוֹת.

וְזֶה מוּטָח בֵּין יִבְבוֹת תַּנֵּי הָרוּחַ

לְרַעֲדָן שֶׁל זְגוּגִיּוֹת הַחַלּוֹנוֹת

הַמֻּצְלָפוֹת בְּפַרְגּוֹלֵי סַגְרִיר פָּרוּעַ

כְּלֵב נוֹאָשׁ מִמְּרִי תְפִלּוֹת לֹא נַעֲנוֹת

שֶׁל כָּל אוֹתָם הָעֲרִירִים שׁוֹכְנֵי הָאֹפֶל

שֶׁהוּא הַחֹשֶׁךְ הַכָּפוּל שֶׁאֵין בּוֹ פְּדוּת

לֹא מִן הַחוּץ שֶׁכָּל שֵׁדָיו שׁוֹצְפִים כְּתֹפֶת

וְלֹא מִפְּנִים קַרְחָהּ הַמַּר שֶל הַבְּדִידוּת.

כַּמָּה תוּגָה וּכְאֵב-חֲסָךְ וְחֹסֶר-יֶשַׁע

יֵשׁ בִּמְחוֹזוֹת הַלֵּית-דַּיָּן-וְהַלֵּית-דִּין

הַמַּסְתִּירִים בְּגוּף-רִאשׁוֹן-רַבִּים אֶת פֶּשַׁע

הַפְקָרָתָם שֶׁל אֵינְסְפוֹרֵי הַגַּלְמוּדִים

בִּידֵי קִיּוּם שֶׁיֻּמְרָתוֹ נוֹשֵׂאת לַשָּׁוְא אֶת

הַשֵּׁם "חַיִּים", בְּעוֹד נִשְׁמַת אָדָם לוּטָה

בִּדְמִי חַדְרָהּ, כְּמִין גְּוִיָּה אַחַר הַמָּוֶת

בְּבוֹר קִבְרָהּ, בְּתַכְרִיכֵי הָעֲלָטָה.

הֲלֹא גַם הֵם יָדְעוּ אֵי-פַּעַם אֵם אוֹהֶבֶת

שֶׁבְּעַרְסַל שְׁתֵּי זְרוֹעוֹתֶיהָ הַחוֹבְקוֹת

הֻבְטַח דְּבַר-מָה חָמִים כְּקֵן, לֹא קַר כְּאֶבֶן,

שֶׁנִּתְבַּדָּה, שֶׁנִּתְאַדָּה, שֶׁבָּא לִבְכּוֹת.

הֲלֹא כֻּלָּם הֵם נִבְגָּדָיו שֶׁל אֵיזֶה שֶׁקֶר,

שֶׁל הַבְטָחָה מוּפֶרֶת, שְׁטָר לְלֹא כִּסּוּי

שֶׁהִתְפַּכְּחוּת הַלֵּב מִזְּדוֹן כְּזָבָיו עוֹשֶׁקֶת

אֶת כָּל הַחַם וְהַמּוּגָן וְהֶחָסוּי.

אֲבָל עַל זֶה – חוֹמַת שְׁתִיקָה וְקִיר שֶׁל אֵלֶם

וְדִמְמַת אַלְחוּט וְאֹטֶם-לֵב גָּמוּר

וְהַבְּדִידוּת כְּמִין צִינוֹק חָשׁוּךְ נִנְעֶלֶת

עַל אֲסִירֶיהָ חֲנוּקֵי הַלֹּא-אָמוּר

וְאֵין עַז-לֵב שֶׁלְּאָזְנֵי שׁוֹמְעָיו יַפְקִיר זֹאת

וְאֵין דִּבּוּר אֶחָד פָּתוּחַ וְגָלוּי,

רַק הַהֶסְכֵּם הַחֲשָׁאִי לֹא לְהַזְכִּיר זֹאת

כְּמוֹ אֶת הַחֶבֶל בְּבֵיתוֹ שֶׁל הַתָּלוּי.

כִּי אֵין דוֹבְרִים עַל כָּךְ סְבִיב מְדוּרַת הַשֵּׁבֶט

וְאֵין כּוֹתְבִים עַל כָּךְ מִלָּה בָּעִתּוֹנִים,

רַק הַשִּׁירָה, שֶׁהִיא הָאֹזֶן הַקַּשֶּׁבֶת

לַסְּטֵתוֹסְקוֹפּ שֶׁל הַבְּתוֹךְ וְהַבִּפְנִים,

זֹאת שֶׁעוֹשָׂה נַסְיוּב-חִסּוּן מִנְּגִיף-הָעֶצֶב

וְרֹךְ מֵאֶבֶן כִּלְיוֹתָיו שֶׁל הַכְּאֵב –

רַק הִיא בִּלְבַד, בִּלְתִּי נִרְאֵית אֲבָל נֶחְרֶצֶת,

פּוֹרֶצֶת דֶּרֶךְ כָּל קִירוֹת חֵרְשׁוּת הַלֵּב

אֶל הַפְּתוּחִים לְהַאֲזִין לָהּ, כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם

דָּשׁ בִּיתָרִים לַחִים לֵיל כְּרַךְ וְקָרָתוֹ

וְאַט-לְאַט, בְּקוֹל דְּמָמָה דַקָּה נִגֶּשֶׁת

אֶל מִטָּתָם שֶׁל הַחוֹבְקִים כָּאן כַּר רָטֹב

וּמַגְנִיבָה לָהֶם מִלָּה חַמָּה, כְּמוֹ פֶּתֶק

מִתַּחַת דֶּלֶת חֲלוֹמָם הַמְּיֻתָּם

שֶׁרַק יֵדְעוּ שֶׁבְּעוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ נֶתֶק

יֵשׁ מִישֶׁהוּ שֶׁעוֹד מַקְשִׁיב לִשְׁתִיקָתָם.

וְזֶה אוּלַי אֵינוֹ הַרְבֵּה כָּל-כָּךְ, בֵּינֵינוּ,

אַךְ זֶה יוֹתֵר מִמָּה שֶׁאַב-הָרַחֲמִים

דּוֹאֵג לָתֵת בְּיָד קְמוּצָה בְּעוֹלָמֵנוּ

בִּכְפוֹר לֵיל חֹרֶף לִלְבָבוֹת לֹא נֻחָמִים.

יוסי גמזו

* * *

התוצאה של "חוק המרכולים" המזורגג

שכפה על עם ישראל

העבריין האסיר-לשעבר דרעי

היא שבשום מקום בארץ לא יקיימו את החוק

כמו שגם כיום עוברים על חוקי הסגירה בשבת

וכמו שדרעי עצמו לא קִיים את החוק

ועל כך ישב במעשיהו

וכך הציבור לומד כי לפעמים בישראל

החוק זה צחוק

ואין קשר בינו לבין המציאות

כי אי אפשר להושיב במעשיהו

את כל הציבור החילוני

כמו שהושיבו את העבריין דרעי

* * *

שמעון גרובר

האקטואליוּת של נבואת ז'בוטינסקי

בשנות השלושים של המאה הקודמת חרש זאב ז'בוטינסקי את קהילות ישראל ברחבי אירופה והזהיר את קהל שומעיו "אם לא תחסלו את הגולה – הגולה תחסל אתכם."

והתוצאות המרות ידועות. ואם במאה הקודמת אזהרה זו היתה נכונה, על אחת כמה וכמה היא נכונה ומציאותית בימים אלה, כאשר יבשת אירופה הופכת במהרה ליבשת מוסלמית, וכאשר המוסלמים הצעירים מתחברים לאיסלם הקיצוני, שחרט על דיגלו את השמדת היהודים.

 בנוסף, הולכת וגוברת האנטישמיות באוניברסיטאות האירופאיות והאמריקניות, והולכות וגוברות החרמות הכלכליות המוטלות על ישראל, בתמיכתם של כל מיני גופים השואפים להכחיד את ישראל מעל פני המפה.

אחד הגורמים להתגברות האנטישמיות בארצות הברית היא הקנאה בהצלחת היהודים בהוליווד, בעמק הסיליקון, באקדמיה ובאמנויות, כפי שקרה באירופה בין שתי מלחמות העולם.

סביר להניח שיהודי ארצות הברית יתקשו להיפרד מסיר הבשר, ולכן צפוי להם בעתיד גורל מר.

 המסקנה המתבקשת מכול העובדות שפורטו לעיל היא שאם יהודי הגולה חפצים להמשיך לחיות כיהודים ולא כמתבוללים, עליהם לעלות לישראל.

שמעון גרובר

אהוד: אבל כדאי שהם יחכו עם העלייה לארץ עד שיסתיים השלטון המושחת של משפחת נתניהו, שהוא גרוע אפילו מהמצב בוונצואלה. אצלנו, למשל, כל לילה פורצים מאות ישראלים רעבים לעשרות מרכולים ובוזזים את מדפי המזון והטמפקס.

* * *

בנים אכלו בוסר ושיני אבות תקהינה!

* * *

"אז אתה יכול כבר להוציא את האצבע שלך מהתחת שלי?"

במוסף "ספרים" של "הארץ" מיום 9 בפברואר 2005 התפרסמה ביקורת של סמי מיכאל על ספרו האחרון של בני ציפר. חלקה האחרון מוקדש להווי ההומוסקסואלי, גם היהודי, בבגדאד של שנות ילדותו ונעוריו של סמי. קטע סיפור מרתק כשלעצמו, שהקורא העברי יכול לקוות שיוליד בבוא היום "ויקטוריה" חדש.

לפני שלוש שנים הוציא סופר בשם א. סודאי (אלברט סודאי) רומאן בשם "נוּרִי והפרופסור האנגלי" ("אסטרולוג", 2002) שלא רק שהוא ספר קריאה מרתק אלא היה יכול להיות יסוד לסרט או לסדרת טלוויזיה המתרחשת בעיראק, ישראל ובריטניה. במרכזו נער יהודי בגדאדי בשם נורי, שנעשה שפחת-מין לפקיד בריטי רם-מעלה. לימים עולה נורי לישראל, הבריטי נעשה פרופסור מכובד באנגליה, אבל הקשר הפרובלמאטי נמשך ביניהם כל ימי חיי שניהם.

כמובן שלא היתה אף ביקורת על הספר, שהרי מחברו אינו עורך מדור ספרות באחת ההוצאות הגדולות או באחד העיתונים, אינו מנחה תוכנית טלוויזיה ספרותית, אינו עיתונאי או פוליטיקאי כוחני, אינו הומו, אינו שמאלני, אינו ערבי, אינו פלשתינאי, אינו אנטי-ישראלי, אינו פלילי, אינו אישה צעירה, ואינו נותן מודעות ענק בעיתונים – הוא רק כתב רומאן מקורי יותר טוב משל המפורסמים באותו חודש-חודשיים, אז מדוע שיתייחסו אליו? מדוע יחפשו מטבע מחוץ לאור הפנס אפילו יש  בו חור?

לא עמדה למר סודאי אפילו זכות "עיראקיותו" – ל"פליאדה" (מטבע לשון חביב על מר ג. מוקד בשנים בהן בחש בספרות העברית, ואילו הבוחשים עתה אומרים "קאנון") של סופרי העברית והערבית היהודים יוצאי עיראק – לא הכניסו את מר סודאי. קורא העברית אינו יודע דבר עליו ועל ספרו.

בעקבות קטע הזיכרונות המרתקים של סמי מיכאל היתה לאהוד בן עזר התכתבות אי-מיילית עם ידידו הרופא ד"ר יעקב זמיר, ידידות שהחלה כאשר נפגשו בערב ספרותי לצאת רומאן חדש של סמי מיכאל.

* * *

יעקב זמיר

מִיטְ-אָ-פִינְגֶער

לפני זמן קצר הופיעה בעיתון "הארץ" ידיעה על ההתעללות המינית בילדים בכנסייה באוסטרליה. נאמר בה שסוף-סוף מתחילים שם לטפל באופן  רציני בתלונות כלפי כמרים שונים אשר מאז חמישים שנה ועד היום התעללו מינית בילדים שבאו לחסות בצילה של הכנסייה הקדושה ולשמש בה נערי מקהלה או סתם תלמידים, שגם שימשו  בקודש. כגון פרחי הכמורה אשר ילכו אחרי הכומר בעת המיסה ויפזרו הקטורת למען המאמינים.

והלא דבר זה היה קיים וידוע מקדמת דנא. אלה הילדים האומללים אשר "הוקדשו" לעבודת האל ולעבודת בנו, הוא ישוע בנו של הנגר מנצרת – שימשו תמיד מצע נוח וענוג לכמרים אשר תקנות הכנסייה מנעו מהם להתחתן, ובלית ברירה, כאשר הם מוּנְחִים על ידי יצריהם שלא ניתן לדכאם, חיפשו פורקן בבשרם של החניכים שניתנו להם למשמרת.

והנה סקנדל רודף את השני. יומיים אחר כך דווח על מה שהתרחש בכנסייה באוסטריה. שם נתגלה ארכיון גדול של סרטי וידאו בהם מצולמים כמרים כשהם חוגגים באורגיות מיניות עם הילדים. וראש הכנסייה, משנשאל על כך, ענה: "חשבתי שאלה  משחקים..."

עד כמה שידיעותיי מגיעות הרי שהתופעה הזו לא פסחה על אף תרבות מאז בריאת העולם ועד ימינו אנו. כך במקדשי מצרים העתיקה, ביוון, וגם אצלנו, העברים. עיין בתנ"ך בספר שמואל א', שם מסופר על שמואל הנער ששירת בהיכל הקודש, מקום בו  בניו של עלי הכהן היו  בעלי הזרוע ומלאי הזימה ולא פסחו על אף אישה, שבאה להתפלל, שלא הכניסוה תחת כנפם הפרטית. ועוד מסופר שם ששמואל החניך היה ניעור משנתו מדי פעם ורץ אל עֵלִי הזקן לישועה. מן הסתם הוא ניעור בגלל משמושיהם של בנֵי עֵלי שבאו לפקוד את אחוריו באישון לילה. ועֵלִי זה מה ענה לו? "לך שכב," כלומר, קבל את הדין ואל תעשה בעיות.

ועוד הוזכרו בכתבה בעיתון "הארץ" גם בעלי דרגה בחיל הישע הכנסייתי כמי שנגועים בכך גם כן. וכאן עלו בי זיכרונות אישיים מימים עברו.

בבגדאד עיר הולדתי נפוצה מאד אהבת הנערים, הפדופיליה. וכבר כתבתי על כך ברשימות קודמות של סיפורי בגדאד שלי, וכאן רק אזכיר משהו מזה. בין יתר הכללים של "התחביב" הזה, לפי אבא, היה הנוהג שרבים מן הפדופילים יבחרו להם מקצוע או מלאכה שנוגעים איכשהו לילדים ולנערים. כגון מוכרי גלידה בשכונות בתי-הספר, או משכירי אופניים לילדים, וכן ובעיקר מדריכי ספורט ושחייה – המדריך ישאף תמיד להחזיק באחוריו של הנער כדי שזה ישפר את תנוחתו במים, כביכול.

ומעשה במוֹשִי אִל-ִסבָּאחְ (משה מדריך השחייה), שיום אחד שפר עליו מזלו ויצא לו להדריך קבוצת נערות. אלה היו באות  למועדון השחייה אשר לשפת נהר החידקל, שחוצה את בגדאד, כשהן מלוות על ידי אימהותיהן, לשמירה ולהשגחה. האם, כמובן שהיתה נשארת על החוף כאשר הבת נכנסה למים עם חברותיה-לקבוצה, בהדרכת מוֹשִי המדריך. וכמקובל, היו קושרים למתלמד המתחיל שלושה מצוֹפים עשויים מחתיכות של כפות תמרים מרופדות בבד רך. אחרי תקופת מה, ועם התקדמות הלימוד, יוסָר מצוף ועוד מצוף לקראת העצמאות במים.

והנה, יום אחד מבשר מוֹשִי שלנו לאחת מתלמידותיו, היא  דֵייזִי  החמודה, שהיא מתקדמת יפה, ושסוף-סוף בעוד יומיים-שלושה יסיר ממנה את המצוף השלישי ואפשר יהיה לומר שתוכל לשחות עצמאית.

ועונה דייזי החמודה למוֹשִי: "אז אתה יכול כבר להוציא את האצבע שלך מהתחת שלי?"

ועונה מושי שלנו: "לא, אני עדיין מְפחֵד חס וחלילה שתטבעי...!"

ואלסלאם עלייכום

רמת גן עיר הפיג'אמות, 30 ביולי 2004.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר" מס' 2, מיום 19.2.2005.

* * *

אורי הייטנר

1. וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה

מתוך פרשת השבוע, פרשת "וארא": "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל-מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט). 

מה פירוש לא שמעו? הוא דיבר ודיבר והם פשוט לא שמעו? יש להם יהלומים באוזניים? אולי הם לא הקשיבו?

לא. הם פשוט לא רצו לשמוע. היתה זו אי הקשבה אקטיבית מאוד. לא זו בלבד שהם לא רצו לשמוע, הם גם גידפו ולעגו וכעסו ודיברו סרה במשה.

הנה כמה מן האמירות שנאמרו לעברו.

הביטוי הפופולרי ביותר היה – מטורף. על כך נוספו פנטזיונר, מגלומן, קיצוני, מסוכן, משיח שקר.

הוא מסכן אותנו, אמרו על משה. הוא מעורר אנטישמיות. בגללו יאשימו אותנו בנאמנות כפולה. פרנסי הקהילה אמרו עליו שהוא "מְסכן ממש" את ביטחונם, שכן בשל פעילותו יוטל צל על הפטריוטיות המצרית שלהם. הם גינו את חזונו של משה כ"תעתוע דמיון שנולד בנסיבות מדאיבות ואשר ייעלם ברגע שישתנו הנסיבות." "מוטב שלא יחטט בבעיות יהודיות בפומבי," אמרו כנגדו, "שמא יתנו נשק בידי האנטישמים." טענו נגדו שהוא "עושה רעש," הוא ממציא הזדמנות לעיתונות האנטישמית להפיח כזבים, הוא מזלזל בכל הצנוע והמעשי ולהוט אחר הגרנדיוזי והשאפתני.

אחרים הזהירו שעצם הדוקטרינה של משה שבני ישראל הם עם, היא "כפירה בשליחותה המוסרית של היהדות, בחינת אור לגויים." בני ישראל האורתודוכסים טענו כלפיו שהוא מפר את שלוש השבועות שהשביע הקב"ה את עם ישראל: לא לעלות בחומה, לא לדחוק את הקץ ולא למרוד בגויים. הם הזכירו לו שבברית בן הבתרים נאמר לאברהם שבניו יעבדו את מצרים 400 שנה ומה הוא קופייץ, יש עוד זמן. הם טענו שהוא עלול לעורר מאוויים שלא ידעו שבעה, לערער את מוסרות הדת וסמכות המוסדות והמנהיגים המסורתיים ולהמיט שואה על תמימי הנפש הנמשכים אחריו.

לעומת זאת, בני ישראל הרפורמים טענו כלפיו ששאיפתו להעלות את העם לארץ כנען לכבוש אותה ולהקים בה מדינה "סותרת את תכניה המשיחיים של היהדות... היהדות מטילה על הדבקים בה לשרת במסירות נפש את המולדת שאליה הם משתייכים ולפעול לטובתה בכל לבם ובכל מאודם." ואת ייעודנו הקדוש הזה, הם טענו, אנו מגשימים היטב כעבדים במצרים.

ומה עוד? "יהדות ולאומיות הן דרתי דסתרי..." אחרים האשימו אותו שהוא זורע פירוד בעם. שתוכניותיו האוטופיות מסוכנות.

וישמע משה את כל הדברים האלה, וינף את מטהו ויקרא בקול גדול: אם תרצו – אין זו אגדה!

2. צרור הערות 10.1.18

* הנסיך – בא לי להקיא.

* דף המסרים – "נו, בסדר, אז הילד קצת שובב" – זה הלהיט המוביל במנגנון ההכחשה וההדחקה של החסידים השוטים. ועוד בארסנל: כולנו בגילו... השב"כ... המשטרה... התקשורת... ססמולנים... רדיפה.

* כולנו בגילו – שאלה לי לחסידים השוטים שמדקלמים "כולנו בגילו": כשהייתם בגילו הלכתם למועדוני חשפניות, ניסיתם להוריד את החברה שלכם לשעבר לזנות ולסחור בה עם ה"חברים" שלכם, לדרוש מה"חברים" שלכם – הבנים של הטייקונים, שישלמו לכם "מתנה" – בילוי עם זונה, בזכות 20 מיליארד שהאבות שלכם, ראשי הממשלה, נתנו במתנה (מכיסם הפרטי...) לאבות שלהם, הטייקונים? אני לא. אף אחד מאלה. אז אל תכלילו.

* נכנס יין יצא סוד – אדם ניכר בכוסו.

* הדר בית"רי – ב"שיר בית"ר" כתב ז'בוטינסקי:

הָדָר –

עִבְרִי גַּם בְּעֹנִי בֶּן-שַׂר

אִם עֶבֶד, אִם הֵלֶךְ –

נוֹצַרְתָּ, בֶּן-מֶלֶךְ,

בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעְתָּר:

בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר

זְכֹר אֶת הַכֶּתֶר,

עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתַגָּר.

כלומר, גם אם מדובר באחרון האזרחים, באדם הפשוט ביותר, מצופה ממנו לנהוג בהדר, כאילו היה בן שר, כי הוא נוצר כ... בן מלך.

האצילות מחייבת.

* ביריון אלים – בראשית הכנסת הנוכחית, ח"כ דודי אמסלם וח"כ אברהם נגוסה, הודיעו שלא יצביעו עם הקואליציה עד שהממשלה תתקצב את העלאת שארית "ביתא ישראל" מאתיופיה. הקואליציה היתה אז בת 61 ח"כים, ומשמעות המעשה שלהם היתה אובדן הרוב הקואליציוני, לא בהצבעה על נושא מסוים, אלא בכל נושא שהוא. אחרי חודש של מרד, הממשלה העבירה את התקציב.

אמסלם הבין שיופיטר כועס. הוא הבין שכשיופיטר כועס, מאמיניו והסוגדים לו כועסים. והוא הבין שסיכוייו להיבחר לכנסת הבאה אפסיים.

הוא חישב מסלול מחדש, והפך באחת לעלוב שבין עבדיו הנרצעים של נתניהו. הוא גייס את הפה הגדול שלו (לא פרלמנטרי להשתמש במילה ג'ורה, ולכן אני נמנע מכך) להשתלחות באוייב – משטרת ישראל, שלטון החוק, הפרקליטות; בלי בושה, בלי עכבות, בביריונות. הוא היה לשוליית נער השליחויות של נתניהו. וכאשר נער השליחויות החל לבלות את עיקר זמנו בשתיקה בחדרי החקירות, הוא מונה ליו"ר הקואליציה.

וכעת, כאשר ח"כ שרן השכל סירבה להצביע בעד חוק המרכולים, המנוגד למצפונה (ושגם ח"כי הליכוד, הבית היהודי ו"כולנו" מתנגדים לו), הוא תבע, לא פחות, לסלק אותה מתנועת הליכוד. לא בשל הודעה על הצבעה עקבית עד הודעה חדשה נגד קואליציה בת 61 ח"כים, אלא בשל הצבעה מצפונית על חוק אחד, בקואליציה יציבה.

ח"כ המפר את המשמעת הקואליציונית, יודע שהוא צפוי לצעדי עונשין מסיעתו, והוא מוכן לשלם את המחיר. יש בידי הסיעה והקואליציה ארסנל של אמצעים. ולמה אמסלם בוחר בצעד קיצוני עד טירוף? כי הוא בִּריון אלים, ודיקטטור בנשמתו. מה שמסביר את שאיפתו לשלטון העומד מעל החוק.

בית הדין של הליכוד דחה את תביעתו של אמסלם.

(אגב, אני מתנגד לחוק המרכולים, אבל לא הייתי מפר משמעת סיעתית על הנושא הזה. לעומת זאת, הייתי מפר את המשמעת על חוק ההמלצות ועל חוק עונש מוות).

* לבל יהיה יומי הרגל – רוגל אלפר פרסם פשקוויל נגד תפילת הגשם, שכותרתו: "מי שמתפלל לגשם הוא אידיוט". תקציר הפשקוויל: "קשה להפריז בהערכת מידת האווילות... צריך להיות לא פחות מאידיוט גמור... רק כסיל... רק טיפש... אמונות תפלות... השקפת עולם פרימיטיבית... התנהגות מוזרה ביותר, או אינפנטילית למדי... זה קשקוש... זו חזרה לימי הביניים."

אכן, טיעונים מעמיקים, מורכבים, המעידים על רמתו האינטלקטואלית העמוקה של הכותב, על עולמו הרגשי העשיר, על דמיונו היצירתי והפורה.

ובמקום תגובה, אביא את שירה של משוררת חילונית לחלוטין, לאה גולדברג, מתוך "שירי סוף הדרך":

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

* ביד הלשון: גבעת המורה – הפינה הקודמת הוקדשה לעיר עפולה, והפעם אהיה ממוקד יותר, ואקדיש את הפינה לשכונה אחת בעפולה – גבעת המורֶה.

למה גבעת המורה? את שמו של איזה מורה היא מנציחה? או שמא זו גבעה שיושבה בידי חברי הסתדרות המורים?

השכונה נקראת גבעת המורה, כיוון שהיא נבנתה על גבעה שנקראת גבעת המורה. ושמה הוא מקראי: "וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ, וַיַּחֲנוּ עַל-עֵין חֲרֹד וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה-לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק." (שופטים ז, א).

היא נקראת כך בשל גובהה – היא נישאת על סביבתה, ומתנשאת לרום של 515 מ', וכך היא מורה על כל הסביבה. מגבעת המורה ניתן לצפות על כל האזור.

ובאשר לעפולה עצמה – שאל אותי קורא, אם הסתרתי בכוונה את שמו של היישוב הערבי אל פולה. ובכן, התשובה שלילית. זו לא היתה סקירה היסטורית מקיפה על תולדות העיר, אלא הצגתי את מקור שמו, והוא עברי, מקראי.

ובאשר לאל-פולה – היתה זו אחוזה של משפחת סורסוק, ממנה גאל יהושע חנקין את אדמות עפולה. ובסך הכול, אני שמח על כך שיישובים ערבים מסוימים הנציחו בשמם את היישובים היהודיים שקדמו להם ועל חורבותיהם הם קמו, ובזכותם אנו יכולים לזהות את מיקום העיר הקדומה.

אורי הייטנר

* * *

ברכות מקרב לב וכל האיחולים

ליאיר היקר

ביום הולדתך ה-75

מהמשפחה

* * *

שגריר (בדימוס) יורם אטינגר

ביטול סיוע כספי אמריקאי לרש"פ ואונר"א – אינטרס ישראלי

"חדשות מחלקה ראשונה", 7 ינואר 2018

על הנשיא טראמפ לסרב לפניות שלא לקצץ/לבטל/להשעות סיוע כספי לרשות הפלשתינית ולאונר"א התומכים בחינוך לשנאה וטרור.

על טראמפ לפעול כמו רשויות אכיפת-חוק ולוחמה בטרור שאינן נרתעות מאיומים שפעילותן תגרום להחרפת הפשע והטרור. מנהיגים הנרתעים מאיומי פושעים וטרוריסטים אינם ראויים לאמון הבוחר.

השעיית הסיוע תבטא הימנעות מ... ולא חזרה על... שגיאות נשיאים קודמים שהעניקו רוח גבית לחינוך לשנאה ולטרור. ההשעייה עלולה לגרום להתגברות טרור לטווח-המיידי, אך תשדרג את תדמית ההרתעה של ארה"ב לטווח הארוך ואת ההכרה בעובדת החיים: אין ארוחות חינם!

השעייה תשריש מסר של מלחמה נחושה בטרור ולא פייסנות, והשתחררות מהאשלייה שסיוע כספי לתומכים בטרור (כמו לתומכים בפשע) אינה מקדמת זכויות אזרח, אלא מוסיפה שמן למדורת החינוך לשנאה, להאדרת טרוריסטים ולתמיכה במשפחות טרוריסטים. הקרבת המציאות המורכבת, מאתגרת ותובעת מחיר – של לוחמה בטרור – על מזבח הרהורי לב פשטניים ומפתים, משדרת רפיסות המעניקה רוח גבית לארגוני ומשטרי טרור ורוח נגדית לארה"ב ובעלות-בריתה.

הנשיא טראמפ עשוי להיות הנשיא הראשון המבין שאונר"א אינה פותרת – אלא מנפחת ומסלפת – את בעיית הפליטים הפלשתינים על חשבון משלם המיסים האמריקאי  והמלחמה בטרור. בניגוד ל"נציבות האו"ם לפליטים" ו-6,400 עובדיה, שישבו מחדש כ-100 מיליון פליטים ברחבי העולם, אונר"א ו-30,000 עובדיה מנציחה ומסלפת את מעמדם של 320,000 פליטי 1948.  בניגוד ל"נציבות הפליטים", אונר"א מאפשרת את הנחלת מעמד הפליטות – שניתן גם לעובדים ערבים זרים ששהו בארץ רק שנתיים לפני פרוץ מלחמת העצמאות – לדורות הבאים.

התייחסות טראמפ לעניין הפלשתיני מקרינה הכרה בהתייצבות השיטתית של הפלשתינים לצד אויבי ויריבי ארה"ב והעולם הדמוקרטי, מגרמניה הנאצית, דרך הגוש הסובייטי, האייתולות, צדאם חוסיין, בן לאדן, צפון קוריאה, ונצואלה, קובה וסין; בהכשרה שהפלשתינים העניקו לטרוריסטים באירופה, אפריקה ואמריקה הלטינית; ובחתרנות ובטרור פלשתיניים נגד משטרים ערביים, הגורמים לערבים להמטיר על הפלשתינים שפע מלל אך לא מעש.

שינוי דרמטי בהתייחסות טראמפ לעניין הפלשתיני עשוי לבטא מודעות לתפקיד המשני של העניין הפלשתיני בהקשר הסכסוך הערבי-ישראלי, ובהשוואה לאתגרים המזרח תיכוניים העומדים בפני ארה"ב: מאכלת האייתולות על צוואר כל מדינות ערב הפרו-אמריקאיות במפרץ הפרסי; הרחבת השפעת האייתולות מאיראן לעיראק, סוריה, לבנון ותימן; חדירת האייתולות לאפריקה ולאמריקה הלטינית; התגרענות האייתולות; איומים קיומיים על המשטרים הפרו-אמריקאיים בירדן ומצרים; ושדרוג השפעת רוסיה וסין.

השינוי עשוי להקרין גם הכרה בכישלון כל יוזמות השלום האמריקאיות – לעומת הצלחת המו"מ הישיר ישראל-מצרים וישראל-ירדן – ולכן הימנעות מיוזמה נוספת, אלא הצטרפות בשלב מתקדם של המו"מ כדי לסייע להשלמתו.

צמצום המעורבות בנושא הפלשתיני, במקביל להידוק חסר-תקדים של שתופי הפעולה עם ישראל, מהווים פועל יוצא של סדר העדיפויות האמריקאי הצבאי והאזרחי, אך גם של רחשי לב הציבור האמריקאי: לפי הסקר השנתי של "גאלופ" ב-2017 ישראל נהנית מ-71% אהדה לעומת 24% לרשות הפלשתינית.

יורם אטינגר

* * *

משתתפים באבלם הכבד

של רחל מיכאל (יונה)

ושל אחיה ח"כ יוסי יונה

ומשפחותיהם

במות עליהם אחיהם

דוד יונה

* * *

מדוע היהודים תמיד אשמים?

שיר בעקבות העיתונים מאת חיימקה שפינוזה

העיתונאית מלאני פיליפס דיברה על

העוינות לישראל בתקשורת הבריטית

כחלק ממשבר כולל בחברה הבריטית

משבר של ביטחון עצמי בגלל

תחושת החרטה הפוסט-קולוניאליסטית

והמלחמה הקרה שגרמו להתמוססות ערכה

של עצם ההזדהות הלאומית והתוצאה היא

אווירה הדומה לימי ויימאר והתכחשות

לסכנה האורבת למערב. במאורעות 1936-

1939 הקימו הבריטים משטרת רכבות אשר

אנשיה הגנו על המסילות מפני מחבלים

ערבים אברהם כהן (1919-2006) נקרא

להדריכם במורס ובאיתות-ראייה הוא

התרשם אז משיטת הבריטים להרתיע

מחבלים: שניים מנכבדי כפר סמוך למסילה

היו נקשרים אל קדמת הקטר.

פברואר 2006

פורסם בשנת 2006 ב"חדשות בן עזר"

* * *

יהודה דרורי

1. ח"כ נחמן שי כובש את עזה

יש לי ידידות ארוכת שנים עם נחמן שי ומצאתי בו אדם הומני מלומד ונאור, ואף שדעותינו הפוליטיות לעיתים מנוגדות, חשבתי שהן נובעות מתפיסת עולם אחרת, ולא סתם "פוליטיות" להכעיס, עד שקיבלתי ממנו את הקטע מ"מעריב" מהשבוע שעבר אשר בו הוא מצוטט כך:

"ממשלת נתניהו נכשלה כשלון חרוץ, ההרתעה כשלה. משחק החתול והעכבר עם החמאס רק יביא אותנו לשום מקום. יש להכות בחמאס מכה גדולה ולכפות עליו הסדרים ארוכי טווח, אחרת חייהם של תושבי הדרום יהיו הפקר."

דבריו במקרה הזה הינם לא יותר מפופוליזם חסר בסיס המראה חוסר הבנה במצב האסטרטגי שלנו בהקשר לרצועת עזה, ומהווה עוד קריאת "עליהום" שאין בה פתרון אלא מין תפישה של "זבנג וגמרנו" לטובת קולות בבחירות הבאות.

אין ספק שרצועת עזה מהווה בעייה אסטרטגית כבדת משקל למדינת ישראל. נזכור כי שתי כוונות אסטרטגיות עיקריות היו לאריק שרון כאשר התנתקנו, הראשונה, לשבור ההתארגנות הפלסטינית למדינה אחת חזקה שתאיים על ישראל משני כיוונים, והשניה, לקוות שרצועת עזה תשכיל להפוך ליישות עצמאית לא אלימה עם אופק כלכלי טוב.

בעוד השאיפה הראשונה, הוגשמה והשנייה הוגשמה בדרך השלילה, למדנו לשמחתנו שלפלסטינים שלצידנו אסור לתת עצמאות כי זו תהפוך מיד לרשות לוחמנית נגדנו. לפיכך, "2 מדינות ל-2 עמים" זה חזון בלהות שהגה אותו נשיא "לא הכי חכם בעולם" (בוש) ואומץ ע"י נשיא אידיוט (אובמה, זה שהצליח להבעיר את כל העולם הערבי במזרח התיכון...) וזה רעיון שאינו מקובל כלל על שני הצדדים לסיכסוך (אף שכלפי חוץ הם מקבלים זאת במסגרת הצביעות הבינלאומית המאופיינת בפוליטיקה המזרח תיכונית ... ואשר מיספר חברי כנסת חסרי אופק מדיני עדיין מאמינים בה).

נחזור לעזה של נחמן שי, ברור לכול כיום, שכל פעילות נמרצת שלנו נגד עזה, נגד החמאס, תביא בהכרח להסלמה חמורה. למלחמה שחייבת להסתיים בכיבוש מחדש של כל רצועת עזה, בהשמדת אלפי טרוריסטים אנשי חמאס ובאובדן של כ-800 צעירים ישראלים. (הערכת צה"ל), וזו רק תחילת הבעייה. ומה נעשה אחר כך עם "הרצועה"? נשלוט על מיליון וחצי פלסטינים אלימים ושונאים? נאכיל אותם? נוציא מיליארדים של שקלים על השליטה הזו? ומי ייקח אותם מידינו? ניתן להם עצמאות כדי שהם שוב יתארגנו צבאית נגדנו?

האם נחמן שי, בחור חכם, לא קולט זאת? האם יש לו פתרון, או שהוא סתם פלט סיסמאות ליד העיתונאים נגד נתניהו? האם הוא לא מבין שאין לנו (וגם לא היתה לנו מעולם) הרתעה נגד האיסלם הקיצוני, כי אמונתם הדתית מצווה על רצח יהודים ומבטיחה בתמורה גן עדן עם בתולות. לכן לא תרתיע אותם...

ולכן מדיניות צה"ל החדשה גם לגבי חיזבאללה ולגבי החמאס, אומרת, בעימות הבא, מלחמת שמד! וברור שאנחנו מנסים להמנע מכך ככל שנוכל... ואין לדעת עד מתי, אבל לבטח קריאות להסלמה מצידך אינן לכבודך, לשכלך ולמפלגתך, להפך, כאן עליך ועל מפלגתך לתמוך במתינות המקויימת והמתבקשת מהקבינט הביטחוני.

2. זו בכלל אופרה אחרת

הגוש הסופר-ליברלי בארה"ב (השמאל שלהם...) עדיין לא התאושש מהפסדו בבחירות לנשיאות, ובעיקר מכך שהקפיטליסט-השמרן דונלד טראמפ, נבחר לנשיאות, ומדי יום הוא מבטל את הישגיהם הפוליטיים שביצע יקירם בראכ אובמה ב-8 השנים האחרונות. הם ממש משתוללים מכעס ומתיסכול, הם עושים הכול כדי ללכלך על טראמפ, צועדים בהפגנות חסרות תוחלת נגדו, ומקשקשים על הימים הטובים של אובמה שעוד יחזרו, כתקוותם...

אבל לקבוצה הפוליטית הזו ישנה בעייה חמורה, חסר להם מנהיג, כזה שיוכל להוביל אותם לניצחון בבחירות הבאות לנשיאות ארה"ב, לכן השבוע, בטקס "גלובוס הזהב"בהוליווד, כאשר עלתה לנאום טייקונית התקשורת אופרה וינפרי שחורת העור, ונשאה נאום חוצב להבות בהקשר למתקפה של הנשים כנגד המטרידים המיניים, הגברים... איזו הנאה היתה למרבית הציבור שנכח שם... איזה הופעה שהיא דפקה... איזו כריזמה... יש... יש... יש לנו מועמדת לבחירות לנשיאות! כך לפחות טענו הליברלים המתוסכלים, שלא למדו עדיין שצבע עור כהה עם יכולת התבטאות פומבית טובה, אינם בהכרח התכונות המכשירות אדם לנשיאות, כפי שהוכיח זאת להם בראכ אובמה... אופרה וינפרי הינה דמות מרשימה, אבל נשיאה? אין לה כל כישורים ואין לה כל סיכוי,  והיא יודעת זאת... זו בכלל אופּרה אחרת...

3. על בנים ונשים של ראשי ממשלות

מיקוד התקשורת בשנים האחרונות על אשתו ובניו של בנימין נתניהו, על התנהגותם ועל ואישיותם, בייחוד כאשר הם מופיעים בצורה לא הכי חיובית, זו לאו דווקא אשמתה של התקשורת שמביאה עובדות לא מחמיאות על משפחתו של ראש הממשלה.

אנחנו רק יכולים לזכור בערגה את ראשי הממשלות ה"דינוזאורים" (בן-גוריון, שרת, גולדה, בגין, שמיר, ואפילו פרס) שהיו שייכים לדור של אנשים מכובדים וצנועים, שהתגוררו בדירות פשוטות ולא נחשדו כלל בשוחד או בהעדפות משפחתיות מכל סוג שהוא.

להזכירכם, כי מצד שני, חמשת ראשי הממשלות האחרונים לא נהנו מחסדי התקשורת. אשתו של יצחק רבין הושמצה בגין השקעותיה הכספיות הקטנות בחשבון בנק בחו"ל (כשזה היה אסור), מה שהביא להתפטרותו של רבין מראשות הממשלה.

התקשורת צלבה ממש את בניו של אריק שרון (בצדק או לא בצדק...)

ברק באישיותו הסוציומטית משך אש בגלל גירושיו המתוקשרים ונהנתנותו, (ילדתו לא נפגעה).

לילדיו של אהוד אולמרט "התמזל מזלם" שירדו [כולם?] מהארץ ולכן כמעט שלא היו מטרה (למעט "עקיצות" תקשורתיות בנדון), לא כן אשתו, עליזה, ציירת בזכות עצמה, שרכישת ציוריה בסכומים גבוהים היתה, לפי התקשורת, מכבסה לשוחד שקיבל אולמרט מקבלנים...

לפיכך טבעי הדבר, כי בו-זמנית שראש הממשלה נתניהו נהנה מיוקרה שהוארה עליו בזכות אביו החכם ואחיו הגיבור, שהתקשורת שלנו תחפש את החוליות החלשות אצלו, שהן אשתו וילדיו, לכן אל לו לנתניהו להלין על התקשורת, היא מעולם לא עסקה רק בחדשות פוליטיות אלא בעיקר ברכילות שהיא מין של "גועל נפש", שדווקא מעניינת את ציבור הקוראים.

בנימין נתניהו, במקום להשמיץ את התקשורת, טוב היה עושה אילו היה דואג להתנהגותם של אשתו וילדיו, אפילו שתפקידו כראש ממשלה הוא קשה בפני עצמו, תפקידו כאב וכראש משפחה קודם לכל!

יהודה דרורי

שערי תקווה

[אהוד: לא חשוב שמדינה תתמוטט, העיקר ששרה ויאיר יתנהגו למופת!]

4. סמל אלאור אזריה עדיין בכלא

התפרסם ב"הארץ" מאמר הקושר את כל הקבוצות הימניות קיצוניות בארץ לחייל הגיבור, סמל אלאור עזריה, בגלל תמיכתן בו....

אני טוען שזה מאמר מתועב של שמאלן עוכר ישראל מבית "הארץ" של הגרמני האנטישמי שוקן, אשר משתמש בסמלים פרופגנדיסטים להציג תזה על בסיס שיקרי. כפי שכולנו ראינו, בווידאו שצולם ע"י איש מגן-דוד, הסמל אלאור היה חובש קרבי, שסייע לחברו הפצוע ליד האמבולנס, כאשר מישהו לצידו אמר שהמחבל חי ונראה שיש עליו חגורת נפץ. סמל אלאור אזריה, ללא מילים, ניגש למחבל השרוע על הארץ ותקע לו כדור בראש לוודא הריגה כפי שלמד במורשת צה"ל!

כל הכנופיות העלובות שתפסו טרמפ על המקרה שלו, לא היו עושות זאת אם צה"ל היה מטפל בדבר בצורה רצינית, דהיינו, חקירה ואולי נזיפת מפקד (אף שאם המחבל היה עם חגורת נפץ והיה מפעיל אותה והורג לא מעט אנשים בסביבתו, היינו שואלים מדוע לא היה איזה חייל רגיש לנושא בסביבה לתקוע למחבל כדור בראש?)

דברי יעלון ואייזנקוט נגד החייל טרם חקירת המקרה זהו הבזיון של צה"ל ולא של החייל היושב בכלא, כקורבן שווא, וכן, הוא הפך לילד של כולנו!

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

אונר"א: נתניהו נגד, המינהל בעד

חֶלֶם או ליקוי מאורות?

מדינת ישראל סוף סוף התעוררה מאדישותה בסוגיית חתרנותו של אונר"א, בעקבות הביקורת החמורה שמתח הנשיא טראמפ על תיפקודה השלילי של אונר"א בליבוי האיבה של הפלשתינים כלפי פתרון כלשהו של הסיכסוך, השמיעו ראש הממשלה ושריו ביקורת חריפה כלפי אונר"א והגדירו את האירגון כגורם שלילי קיצוני, שמנציח את הסיכסוך ומעמיק אותו, בכך שאונר"א מעניקה מעמד של פליטות לצאצאי הפליטים לדורותיהם, עד דור חמישי ושישי ומעבר לכך – מעשה שאין לו תקדים בעולם ואין בו כדי להוביל לפתרון כלשהו.

וראה זה פלא: בעוד היד הישראלית האחת מציגה את אונר"א כמחולל פעיל של איבה פלשתינית, וכגורם שמתחזק את בעיית הפליטים ומונע את שיקומם, באה יד ישראלית אחרת, בדמות המתפ"ש (המינהל האזרחי: היחידה לתיאום פעולות הממשלה בשטחים) ומציגה את אונר"א באופן שיקרי באור מתון, כגורם שתורם להנמכת הלהבות.

לא ייאמן. חלמאות? ליקוי מאורות רבתי? הנה העובדות: באתר באנגלית של המתפ"ש מופיע מאמר המציג את אונר"א כגורם מרסן את החינוך לאלימות, תחת הכותרת "אונר"א שואפת להקים חינוך ללא הסתה, חמאס ואש"ף מתנגדים."

אדם זר, מה אמור להבין מכותרת שיקרית זו? שביו"ש מתנהלת מלחמת בני אור, כלומר אונר"א, מול בני חושך, שהם האש"פ'ניקים והחמאס'ניקים. או במונחים אמריקניים: ה'גוד גאייס' (החבר'ה הטובים) נאבקים ב'בד גאייס' (החבר'ה הרעים). ומכאן קצרה הדרך בפני כל גורם הומניטרי זר – אדם פרטי, חברה עיסקית או ממשלה – לתרום כספים לטובת 'החבר'ה הטובים' מאונר"א, שכל מטרתם לחנך ללא הסתה. וכבר היו דברים מעולם: הקנדים כמעט חידשו תרומתם לאונר"א, בדיוק בגלל כותרת מטעה ומזיקה זו. 

ומה במציאות? בדיוק להיפך. 180 מעלות הפוך. לא חינוך לאי הסתה ולא נעליים. רק הסתה וחינוך למרחץ דמים אינסופי ול'שאהידיות': לטרור ניצחי, ולאי השלמה ניצחית עם הנוכחות היהודית 'הגזלנית' בארץ ישראל.

החוקרים 'הערביסטים' ד"ר ארנון גרויס וד"ר רוני שקד, הוכיחו במחקרם המקיף, שספרי הלימוד של אונר"א רק מחריפים ומעמיקים את הסיכסוך ומוליכים אותו עד לקצה הבלתי פתיר. על פי ספרי אונר"א, לא ייכון שלום לעולם, מפני ששלום פירושו יישום  'זכות השיבה', והשמדת 'שרידי הזרים' בפלשתין. 

אלה הם, בתמצית, מימצאיו העגומים של מחקר 'צילום מצב', שיזם המרכז למחקר מדיניות המזה"ת, בראשות דוד בדין, תושב אפרת, שהנושא בוער בעצמותיו עשרות בשנים. הוא גייס מקרן ויזנטל מימון למחקר החשוב, רכש ברמאללה את כל 201 ספרי הלימוד החדשים של אונר"א שהופיעו ב-2016/7 לשימושם של כל מוסדות החינוך הפלשתינים, וביקש לדעת מה באמת מלמדת אונר"א את השבאב הפלשתיני ביו"ש, בעזה ובמזרח ירושלים.

סריקת גרויס-שקד העלתה מימצאים מחרידים: ספרי אונר"א קיצוניים מספרי הלימוד הישנים. בחדשים כבר אין זכר לישראל אלא רק ליישות ציונית כובשת, פולשת, חמדנית, קולוניאליסטית, נטולת זכויות כלשהן ב'מולדת הפלשתינית' שמִן הים עד לירדן. ספרי הלימוד מתייחסים לישראל, ליהודים ולשלום, על בסיס 3 עיקרי יסוד: דה-לגיטימציה, דמוניזציה ואינדוקרטרינציה למאבק אלים. ישראל והיהודים הם הפושעים האולטימטיביים, והפלשתינים הקורבן האולטימטיבי. (עיקרי המחקר פורסמו בכתבה בגליון הקודם של 'מצב הרוח', וכן ב'פולישוק' גל' 451).

מימצאי המחקר אומצו ע"י ד"ר (אל"מ) ראובן ארליך, ראש מרכז המידע למודיעין ולטרור ("המחקר אינו מותיר שום תקווה לחיי דו-קיום"). קצינים בכירים בדימוס (עמוס גלבוע: "כל הדיבורים על יוזמות שלום, נאמרים בעולם של שוטים ועיוורים"), מרכז בס"א למחקרים אסטרטגיים באוניברסיטת בר אילן, ועוד – ועולים בקנה אחד עם מיתקפתו של הנשיא טראמפ, המאיים לייבש את תקציבי אונר"א ממש מאותן סיבות.

גם ראש הממשלה נתניהו התייחס השבוע לנושא, בפתח ישיבת הממשלה: "אני מסכים לחלוטין עם הביקורת של הנשיא טראמפ על אונר"א, שמנציח את בעיית הפליטים, את הנראטיב של 'זכות השיבה', במטרה לחסל את ישראל, ועליו לעבור מן העולם."

שרים אחרים ובהם בנט, ארדן, שטייניץ ואחרים תיארו את אונר"א כחממת טרור, שבבתיה"ס שלה בעזה הוצבו משגרים נגד ישראל.

ועל אף התמונה המחרידה, הנוראה הזו, מפרסם המתפ"ש דברי סנגוריה אודותיה. אונר"א מיידה בנו חיצי איבה מורעלים, מחנכת להיעלמותנו מהמפה – והזרוע האחרת של המדינה מחבקת אותה.

מדוברות המתפ"ש נמסר כי "בספטמבר נפגש מפקד המתפ"ש אלוף פולי מרדכי עם מנכ"ל אונר"א ודרש בחינה מחדש של כל תכני ספרי הלימוד של אונר"א, ולהרחיק מספרי הלימוד כל תוכן שיש בו הסתה."

בתשובה לשאלה מדוע לא הוסר מהאתר הפירסום המפרגן לאונר"א, השיבו: "זה במסגרת החדשות שלנו שאיננו מסירים, כפי שב-YNET לא מסירים דפים קודמים."

ולהשומע ינעם.

מנחם רהט

* * *

משה גרנות

"דוגמית" של אהבת הארץ

על "גינת בר" מאת מאיר שלו

רישומים וציורים – רפאלה שיר

עם עובד 2017, 248 עמ'

אני חסיד גדול של אהרן מגד בכל הנוגע להעדפת ההרצאה הריאליסטית בסיפורת (ראו ראיון עם אהרן מגד בביתו שבתל-אביב, 8.7.2001 – בספרי "שיחות עם סופרים", הוצאת קווים 2007, עמ' 163-149, ובעיקר עמ' 162), לכן לא רוויתי נחת מהמוזרויות האבסורדיות בספריו של מאיר שלו: חמורים עובדים בדואר, ומתקבלים לראיון אצל מלך אנגליה, איכר נושא על גבו פר בשם ז'אן ולז'אן, זייצר הפרד קורא את העיתון "דבר" לאור ירח, גיבור נעלם בתוך אבן, לילד אחד יש שלושה אבות, ואוכל יחד עם אחד מאבותיו שמת, עץ מוציא להורג את אימא של הילד שקוראים לו זיידה כדי שמלאך המוות יתבלבל, ולא ייקח אותו  – רשימה חלקית (ראו בספר הנ"ל ראיון עם מאיר שלו עמ' 100-85, ובעיקר עמ' 90).

על כן מאוד שמחתי לקרוא את "הדבר היה ככה" (עם עובד 2009), הכתוב בצורה ריאליסטית עם הומור טוב. הערכה דומה יש לי כלפי הספר שלפנינו – "גינת בר"  (רשימה על "הדבר היה ככה" פרסמתי ב"חדשות בן עזר", גיליון 583, 18.10.2010).

קשה לקטלג את "גינת בר" כסיפורת, קשה לקטלג אותו בכלל, אבל יש בספר זה כדי למשוך את הלב, ובעיקר את ליבם של אוהבי ארץ ישראל. המחבר מתאר את מעברו מירושלים לבית ישן באחד ממושבי עמק יזרעאל, בית שצמודה לו גינה. הוא מייעד את המקום להיות "גינת בר", כלומר, לא גינה מעוצבת נוסח אירופה, שבה יש משקעים בחורף ובקיץ, אלא גינה המתאימה עצמה לאקלים הארץ-ישראלי, היבש לחלוטין בקיץ. המחבר מתאר את הקשר האדיר שלו אל כל הפלורה והפאונה של ארץ ישראל, שבא לידי ביטוי בזעיר אנפין בגינתו. הוא מכיר את מיני הצמחים, את שמותיהם, את מאפייניהם, את דרך זריעתם-נטיעתם, את הטיפול המסור. הוא מכיר לפרטיהם את צורות זרעיהם, וכדי להשיג זרעים אלה הוא נאלץ לא פעם לפעול כאקרובט. הוא יודע להבחין בזמרתן של ציפורים, מכיר את שמותיהן של עשרות מינים, את אורחן, וקובע שלהן יש זכות על הגינה, לא פחות מאשר לו.

כנ"ל גם לגבי שאר בעלי החיים: החתול קרמר, הקיפודה עם שני גוריה, הצבים המעטים שפוקדים את הגן, הנמלים העמלות (שפחות מרצון). הוא אוהב להביט על מלאכתם של עכבישים בהכנת רשתותיהם. הוא אינו הורג נחשים, אפילו את הצפע הוא רק מרחיק מגנו אל היער. כנ"ל לגבי נדלים ועכבישים ארסיים (האלמנה השחורה). הוא איננו כועס אפילו על התנים וחזירי הבר שמנקבים את צינורות ההשקייה כדי לשתות מים, ואיננו כועס על העטלפים שאוכלים את פירות עץ האגס; אדרבה, הוא מלא התפעלות ממעופם החרישי בין ענפי העץ. – כולם שייכים לפאונה של הארץ, ולכן יש להם מקום גם בגינת הבר.

נדמה שרק כלפי החולד, המכרסם את הפקעות והבצלים של צמחיו, וכלפי הצרעות הנלחמות בו מלחמה לא הוגנת, כשהוא משוכנע שהצדק איתו (אני משער שיש כאן רמז פוליטי עכשווי; ראו עמ' 186) – רק כלפיהם הוא "משיב מלחמה". לעומת זאת, זמזומן של הדבורים וקשקושם של הכרוונים, המרקדים בשדות, הם עבורו מנגינה מרנינת נפש.

הספר מתאר כיצד המחבר עוקב אחרי אתרי בנייה וסלילה כדי להציל מושבות של צמחים (רקפות, חצבים, לוע הארי) לפני שהן נידונות לכליה, כיצד הוא לומד איזו קרקע ואיזו פטרייה מיטיבות עם עץ הקטלב. הדשא, המיובא מאירופה, שם הוא זוכה למשקעים לאורך כל השנה – איננו זוכה לאהדת המחבר, הגם שהוא מבין את חשיבותו החברתית עבור הקיבוץ, שכלפיו יש לו אהדה רבה. גן גזום ומעוצב, ובעיקר עצים ושיחים הגזומים בצורת חיות – מעוררים בו רתיעה, אבל יחד עם זאת, הוא לא חדל להתפעל מהגן הבהאי שליד עכו, מקום שטובל בתרבות, העומד כאנטיתזה מוחלטת לטמטום ולבריונות אליהם הוא נחשף במחנה טירונות הסמוך. כיוון שגם אני "זכיתי" לחוות טירונות של אותה חטיבה – גולני במחנה שרגא, הסמוך לקיבוץ לוחמי הגטאות, הריני מעיד כי מאיר שלו כאילו חווה את חוויותיי שלי.

המחבר מקביל את פניהם של זוגות הבאים להצטלם בגינתו בחושבם אותה ל"חיק הטבע", הוא אוהב את ילדי הגן הבאים לצפות בחצבים שמקדימים לפרוח דווקא בשיא החום. הוא פחות מרוצה מביקורם של גננים מקצועיים המבקשים להוכיח שהוא איננו די בקיא במלאכת הגננות, וכל זאת כשהקורא ממש נדהם אל תועפות הידע בטבע הדומם, החי והצומח של המחבר.

בגינת הבר יש תחלופה רבה, וכן, גם מוות: החתול קרמר הזדקן וחלה, והיה צורך להרדימו. הוא נקבר באותו מקום בו נהג לרבוץ כדי שתהיה לו תצפית כלפי כל מי שחשב לפלוש לגינה "שלו". את עץ האזדרכת (עץ מיובא) היתה חובה לכרות, ובעקבותיו מתו גם עץ התאנה (נאכל על ידי זחל היקרונית) ועץ הלימון (מת בשיבה טובה). כל אירוע כזה מותיר שריטה בליבו, והוא מתנחם לנטיעה חדשה, כשהוא מלווה בנכדתו הקטנה. המחבר מבכה גם על מותה של שיטה שצמחה בדרום ים המלח שזכתה כי מי שיטפונות יפקדו את ערוצה פעמים בודדות בשנה, ושוב בגלל הקידמה, מי השיטפונות חדלו להגיע עדיה, והיא שבקה חיים. לעומת זאת, הוא מלא גאווה כאשר הוא מצליח להציל אלה בת מאתיים שנה ממעלליה של אותה קידמה.

המחבר הספוג תרבות עברית וכללית, מחפש סימוכין לתחושותיו וחוויותיו במקורות: בתנ"ך, אצל חז"ל, בספרות העברית ובספרות הכללית. הוא תמה על מיעוט אזכור פרחים בתנ"ך ועל היעדר הכלנית שהיא פרח כל כך ארץ-ישראלי. כשהוא מבקש להביע התפעלות מעצים ענקיים, הוא מזכיר את הלעג של יהואש כלפי אמציה, כשהוא מדמה עצמו לארז, ואילו את אמציה לחוח; הוא מזכיר את כסרכסס, מלך פרס, המתפעל מעץ דולב ענק שפגש בדרכו (על פי כתבי הרודוטוס); בהקשר לתאנה ולזית הוא מזכיר את משל יותם; בהקשר לנמלים הוא מזכיר את משלי ("לך אל נמלה עצל..."); בהקשר לעונות השנה הוא מזכיר את לוח גזר המעניק שמות לחודשים על פי עבודות השדה; בהקשר לדם שבצבע הפרגים והכלניות הוא מזכיר את דמו של אדוניס המת והקם לתחייה, את "הנה מוטלות גופותינו" ו"באב אל וואד" של חיים גורי, את שירו של ג'ון מקריי על דם הנופלים במלחמת העולם הראשונה, ואת שיריהם של נתן אלתרמן ויצחק שלו; בהקשר לצבר הוא מזכיר את "הוי ארצי מולדתי" של טשרניחובסקי.

הקורא ימצא בספר בהקשר ישיר למסופר בו – את יאסון מאגדת גיזת הזהב, את ז'אן ג'ילני, את ז'ק לונדון, את דיקנס, את קארל צ'אפק את קנת גרהם, וכן את ביאליק, רחל (המדמה עצמה לנמלה וכובשת שביל ברגליה במולדת הענייה), נחום גוטמן, ס' יזהר, נעמי שמר, נתן יונתן, נתן זך. פה ושם הוא מזכיר גם את יצירתו שלו ("רומן רוסי", "בביתו במדבר") – שוב – רשימה חלקית.

המחבר מבקש להיות גם "מועיל": הוא מדריך כיצד קוטפים סברס, איך מכינים רוטב לפסטה ממרווה, איך מכינים לימונצ'לו, איך כובשים זיתים.

הזכרתי לעיל שיש בספר קצת רמזים פוליטיים, ובכן אמירה קצת יותר ברורה מרמז מופיעה בעמ' 113, שם הוא מצהיר שאין לו שום כוונה להתבולל בתרבות האזור, שבה נהוגה נקמת דם, האדרת הכבוד, יחס מחפיר ואלים כלפי נשים, סלידה מדמוקרטיה וכו'. במילים אחרות מאיר שלו אומר את מה שמיוחס לאהוד ברק: "אנחנו וילה בג'ונגל".

כידוע, קשה מאוד לתמצת אמירות הומוריסטיות, אבל לא אצא ידי חובה ברשימה זאת אם לא אצביע על פכים קטנים של הומור המפוזרים בכל הספר: המחבר מעדיף את השם מוחרקה על פני "קרו כרמל", לדעתו השם העברי הזה מתאים יותר לשם של עורכת דין צעירה. הוא מזכיר כי למרות שעל המוחרקה התברר שה' הוא האל מוריד הגשם, הנה גידולי השדה שאינם מושקים נקראים דווקא "בעל", כלומר השדה מייחל לגשמיו של בעל, ולא של ה'. בכלל טוען המחבר אם ה' לא יוריד גשם, אפשר לפנות לזאוס או לבעל, שכן הוא דוגל בתחרות חופשית. וכן, כאשר קרמר החתול הלך לעולמו, הגיעו כל חתולי הסביבה לאודישנים, אבל אף אחד לא התקבל, כי אין לקרמר מחליף.

ולבסוף אציין כי מאיר שלו משווה בין הגננות לכתיבה – בשני התחומים צריך הרבה סבלנות.

אני חוזר על דבריי מהרישא: אין כאן סיפורת במובן הקלאסי שלה, ואף על פי כן, הכתיבה מרנינה את הלב, כי יש בספר "דוגמית" של אהבת ארץ ישראל, אהבה, שאם יסולח לי על הרגשנות, אני גם כן חולה בה.

משה גרנות

אהוד: מוזר ששלו אינו מתייחס כלל לחי ולצומח בשירה ובפרוזה של אסתר ראב, המשוררת בת הארץ. בשעתו, בכנס על שירתה באוניברסיטה העברית בירושלים, הרצה על כך הרצאה מעניינת מאוד פרופ' אריאל הירשפלד.

* * *

מ. זושצ'נקו

נופש מופלא

בן אדם חייב לנפוש. בן אדם הוא בכל זאת לא תרנגולת. תרנגולת –אכן יכולה לא להזדקק לחופשה. אבל, בן אדם בלי חופשה, זה דבר שלא מתקבל על הדעת.

ואילו אני, למשל, במשך ארבעים שנה לא נפשתי. כמו שהתחלתי מגיל שנתיים, ככה התנהלה העבודה אצלי בלא מנוחה ובלי לקצוב מועדים.

ובאשר לימי ראשון או לימי חג, איזו מנוחה? הרי תבינו בעצמכם: או שאז שתית קצת,  או שהאורחים נדחפו לך לתוך הבית, או שצריך להדביק רגל לספה. האם חסרים לו עיסוקים לבן אדם ממוצע! האישה גם היא, קורה פה ושם, שהיא מתחילה להביע טענות מטענות שונות. אז איזו מין מנוחה היא זאת?

ובקיץ הזה מושך אותי מאוד לנפוש. הסיבה העיקרית – הכול מסביב נופשים. וַנְיוּשְקָה יֶגוֹרוֹב, למשל, נסע לקרים. חזר שחור כמו שד. וגם הוסיף הרבה למשקלו... פֶטְרוּחָה יַאְיצְ'קִין, הוא נָפש דווקא בקווקז. מישה בּוֹצְ'קוֹב גילגל את עצמו לכפר שלו. שבועיים ימים עברו עליו שם בכיף. אפילו היכו אותו שם בגלל משהו שקרה. חזר משם – אי-אפשר להכיר אותו. סבר הפנים שלו התנפח כהוגן לצד ימין.

בכלל, רואה אני, הכול נופשים, כולם משמינים, ורק אני לבדי אינני נופש.

אז הנה, הקיץ הזה נסעתי. "אני לא תרנגולת," אני חושב בלִבי, "לקרים, " אני חושב לי, "אין לי חשק לנסוע. תפשוט שם את הרגל," אני חושב לעצמי על בגדי הים למיניהם. "אסע לאיפשהו קרוב יותר."

נסעתי. לבית הבראה.

הכול הסתבר שם מצוין וסימפטי. גם זוכים שם ליחס של מלוא תשומת הלב. גם האוכל שמן.

ותיכף ומיד כשהגעתי, שקלו אותי בשיטה המטרית החדשה. וגם את החזה מדדו. וגם את הגובה.

"תוסיף למשקלך," אומרים לי.

"אכן," אני אומר, "אני אשמח להוסיף מעט למשקל. הגובה," אני אומר, "ייקח אותו השד, שיישאר הגובה הקודם. אבל קצת להיות כבד יותר לא יזיק. לא תרנגולת אני,  האזרח חובש," אני אומר.

החובש אומר:

"משקל – זה אפשרי. אנחנו לא חוסכים על משקל. קדימה!"

התחלתי לנפוש. מיד התגלה, אתם יודעים, שעמום מיוחד במינו. אין מה לעשות, ממש צרה! גם האוכל שמן, גם הטיפול מוקפד מאוד, וגם שוקלים במשקל, אבל השעמום, אגב כך, הוא חמור.

בבוקר, למשל, קמתי, שטפתי את הפרצוף, בלעתי משהו, וכעת, שכב לך על הצד. אתה לא רוצה לשכב – שב. לא רוצה לשבת – תתהלך. ולשם מה, אִמרו נא לי, בטובכם, להלך בלי מטרה? לא נוצר אצלי הרגל שכזה במשך ארבעים שנה.

יום אחד התהלכתי – התחשק לי לנסוע בחזרה, אבל, תודה לאל, פגשתי בגן חבר'ה נופשים כמוני.

הללו יושבים להם באחו ומשחקים בקלפים.

"במשחק 'תיש', או מה?" אני שואל.

"אכן, בדיוק," הם אומרים, "תיש. אבל אפשר גם לעבור ל'נקודה'. סתם, למען העניין. בוא, שב חבר יקר! מן הבוקר אנחנו מרביצים פה משחקים..."

ישבתי, כמובן.

שיחקנו עד ארוחת הערב. אחר-כך קצת אחרי ארוחת הערב. אחר-כך השכם עם שחר. אחר-כך זה התגלגל אצלנו מדי יום ביומו. תעיף רק מבט – והימים כלא היו. לא זו בלבד, נאמר, ששעמום – את הפרצוף לשטוף, או קפה ללגום, אין זמן.

שבועיים חלפו כמו חלום מתוק. אפשר לומר שנפשתי בעבור כל ארבעים השנים שעברו, הן ברוחי והן בגופי.

וזה שהמשקל ירד מעט, אז הרי שהמשקל הוא נושא שיכול לבוא על תיקונו בעתיד. משקל אפשר להוסיף גם בימים של עבודות הייצור. והגובה, תודה לאל, נותר כמקודם. רק טיפ-טיפה פחת. החובש אומר – זה בגלל אורח חיים ישיבתי.

1926

(תרגום מרוסית: יואל נץ)

* * *

יואל נץ

לבטים

נוסטלגיה

קיץ 1954. חברי גרעין "גדיש" א', תלמידי י"ב, סיימו את הלימודים והתגייסו לנח"ל. אנו, חברי גרעין ב', באנו אל כרמיה, להתערות ולהרגיש בה בבית במשך הזמן הקצר שעוד נותר גם לנו עד הגיוס.

יום העבודה בקיבוץ נמשך תשע שעות, שמחלקים אותן לשמונה "שמיניות" למען לא לחלל את הישגי הפרולטריון אשר הגבילו את ניצולו המחפיר בידי הקפיטליסטים ולהעמיד את יום העבודה על שמונה שעות... 

הייתי עובד במטעי הבננות, במטבח, במספוא. נושם מלוא ריאותיי את אוויר המרחבים הפתוחים. אני אמור לחוש שמחה בלב על שמגשים אני את חלום הקיבוץ. מהו הדבר שטורד את מנוחתי?

אני שוכב ער על יצועי בלילה והספקות מכרסמים בי: אינני חש בהתרוממות הרוח על הגשמת חלום הקיבוץ: מניין לי הביטחון שהצדק בהכרח איתי? הרי נוכחנו לאחרונה, שהאידיאל לא היה אלא מפלצת! סטאלין, אשר סגדתי לו יחד עם אלפי ריבוא בני אנוש על פני כדור הארץ, לא היה "שמש העמים" זוהרת כל עיקר, אלא רודן מפלצתי שהשליט משטר אימים על מאות מיליוני נתיניו, וידיו מגואלות בדמם של עשרות מיליונים מהם!.. בסדר – סטאלין איננו חזות כל רעיון הסוציאליזם. בסדר – סטאלין הוא מוטציה, בעוד הרעיון עצמו – הינו נצחי וצודק... בכל זאת משהו בסיסי נשבר בקירבי ללא תקנה. כיצד אדע שאין עוד מה שעלול להשתבש במהלך מימושו של הסוציאליזם המדעי, הנובע מן המטריאליזם הדיאלקטי וההיסטורי שביסוד תורתם החברתית-הכלכלית של קרל מרקס ופרידריך אנגלס, והמבוסס על רעיונותיו הפילוסופיים של הגל? הסוציאליזם המדעי נשמע מדעי לעילא ולעילא, ואף על פי כן: מניין לי הביטחון שלא יקרסו בדרך נדבכים חדשים? מניין לי הביטחון בצדקתו של רעיון הקיבוץ?!

עד כאן. הרעיון הקיבוצי לא יכזיב. מייסדיהם של ראשוני הקיבוצים הם בני גילם של הבולשביקים בברית המועצות. ככל שיורשי הבולשביקים מדשדשים בבוץ של שגיאותיהם – מוכחת לעין כל נכונות דרכם של הוגי רעיון הקיבוץ. דור צאצאים שלישי כבר נולד לנפילים ההם, מייסדי התנועה הקיבוצית. המשק השיתופי בקיבוץ מוכיח את יתרונו הכלכלי על המשק הקפיטליסטי. הוא מתנהל בחברה ללא מעמדות, אמצעי הייצור בו משותפים ובבעלות כלל החברים. אוכלוסיית הקיבוצים גדלה בהתמדה, קיבוצים נוספים עולים על הקרקע חדשים לבקרים. הקיבוץ הוא ההוכחה הניצחת לנכונותה של התורה המרקסיסטית. הכול ייווכחו לדעת בקרוב שהקיבוץ – ולא ברית המועצות – הוא אבן הפינה לבניין הסוציאליזם... עליי להיות מרוצה וגאה מאוד שנטשתי את ביתי הבורגני והייתי לחלק מן העשייה הכבירה הזאת!

בנקודה זו עולים במוחי הרהורים מסוג אחר. בית בורגני? נו באמת! נולדתי אמנם בבית בורגני בוורשה. עד אשר אבא הקים בדי עמל, בתושייתו ובזבות כישרונותיו, את "ביתו הבורגני", הוא ידע מחסור וסבל. כאשר רווח לו, החל אבא תומך מרום בורגנותו ביד רחבה, בכל יקיריו אשר נשארו מאחור במעמדם הנחות ושיוועו לעזרה. הוא הבורגני, דגל ברעיונות המהפכה, תמך בפועל בידידיו מן המחתרת הקומוניסטית וסיכן את עצמו ואת משפחתו... למרות התלאות שידע לאורך שנות המלחמה כחייל, כאסיר, כפליט, מנותק ממשפחתו ועד עצם היום הזה – הוא לא חדל מלדבוק בעקרונות הרעיון הסוציאליסטי.

כעת, מקבלות המחשבות שלי תפנית חדשה ומרירה. אבא מוסיף להיות פליט גם במדינת ישראל, אחרי שהביא את בני ביתו לארץ בה "תתגשמנה כל התקוות..." איננו צעיר עוד כל עיקר. האיש שהיה ראש, משען ותומך לקרובים ולרחוקים, חש כעת כמשענת קנה רצוץ לבני ביתו הוא. האומנם נוהג אני באורח מוסרי כשאני נוטש לאנחות את המשפחה במצבה הנוכחי, כדי שאני האנוכי אהיה מגשים אידיאות נשגבות? מה עוד שעה שבגרתי ויכול אני להטות שכם בפרנסת המשפחה!

אין לי תשובות מניחות את הדעת. רק שלפי שעה פטור אני אולי מן הלבטים מסוג זה, מאחר שבקרוב עומד אני להתגייס לצה"ל למשך שירות של שנתיים וחצי...

אני מוסיף ומתהפך על יצועי, אך השינה היא ממני והלאה.

בן תשחורת

בֵּן תִּשְׁחֹרֶת נִלְהָב, צְמֵא מָעוֹף וּצְמֵא דַּעַת

מִתְמַסֵּר לְהַנְחִיל, לְלַמֵּד וּלְהַסְבִּיר

לִילָדִים צְעִירִים, בְּשִׁכְנוּעַ וּבְלַהַט

אֶת עִקְּרֵי אֶמוּנַת "הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר".

מְרַקֵּד, מְזַמֵּר, מִשְׁתּוֹבֵב וְעַלִּיז. עִם

חֲבֵרָיו, בְּנֵי גִּילוֹ מְאֻשָּׁר וּמְשֻׁחְרָר.

הוּא רָתוּם לְ"שָׁלוֹם", "צִיּוֹנוּת", "סוֹצְיָאלִיזְם",

וְתוֹמֵךְ לְלֹא סְיָג בָּ"עוֹלָם הַמָּחָר".

מְטַיֵּל בַּשְּׁבִילִים מִגָּלִיל וְעַד נֶגֶב,

בְּוִויכּוּחַ סוֹעֵר גַּם קוֹלוֹ לֹא יִדֹּם,

הוּא צוֹעֵד בְּגָאוֹן וּמַפְגִּין בְּעַד "נֶגֶד!"

מְנוֹפֵף בִּשְׁלָטִים, מֵנִיף דֶּגֶל אָדֹם.

הוּא מֻמְחֶה לְמַרְקְסִיזְם, מַדְרִיךְ וְרֹאשׁ קֵן הוּא - - -

עַד אֲשֶׁר הַכָּזָב צָף נִפְשַׁע, מוּחָשִׁי!

אָז יָדַע, לְבַסּוֹף, כִּי שִׁמֵּשׁ – לֹא עָלֵינוּ,

בְּשֵׁרוּת אַבָּא סְטַאלִין – אִידְיוֹט שִׁמּוּשִׁי.

מפקֵד המחלקה – אחד משלנו

גדוד הנח"ל השלים זה עתה את קורס הטירונות בן חצי שנה והוצעד רגלית מרגלי הר הכרמל שלחופי הים התיכון ועד צמח, שלחוף ים הכינרת, כדי להמשיך ולשרת שירות צבאי בקיבוצי עמק הירדן. הייתי בשיא הכושר הגופני והפקתי את מלוא ההנאה מן הטיול הקרוי "מים לים".

הוצבנו לשרת כמחלקת נח"ל בקיבוץ שער הגולן.

המעבר למשטר החדש היה חד ומפתיע. החלק הצבאי שבשירות היה מוגבל לכדי מסדר ערב להורדת הדגל ולתורנויות פטרול שמירה בלילה סביב למחנה. להלכה, היינו אמורים גם להתאמן, אבל דבר זה היה מן הנמנע בגלל סידורי העבודה שלנו במשק בשעות השונות.

משאת נפשי לעבוד בענף המידגה (זכר חלום הילדות הרחוק להיות ימאי..) נענתה לרוב בחיוב. הייתי יוצא עם עלות השחר אל בריכות הדגים בצוותא עם חבורה של גברתנים מן הקיבוץ.

הגרעין שלנו זכה פעמיים במשך שירותנו הצבאי למפקדים שיצאו מקרבו. כאשר קרה הדבר בפעם השנייה – נאבקנו מרה בכל כוחנו להעביר מעלינו את רוע הגזירה, אבל כעת, שמחנו שמחה גדולה כשנשלח לפקד עלינו מיליק, חבר גדיש א' מיחיעם פתח תקווה. מיליק גמר את קורס המ"כים בהצטיינות, שימש מ"כ בטירונות וכעת מונה למ"מ שלנו בדרגת סמל. אנחנו שמחנו, גם מיליק שמח להיות עם חבריו. אבל הוא לא כל כך שמח לפקד עלינו, ולא היה נוקשה אתנו די הצורך. מה שהיה לו לרועץ בקידומו הצבאי.

גם שלושה (דומני) חברים מגרעין ב' שלנו נשלחו לקורס מ"כים, ואילו אורי סלע, בחור חכם וחביב, שהיה ממלא תמיד את התפקידים המרכזיים בגדוד ובגרעין, נשלח להדרכה בשומר הצעיר.

הקסילופון

באזור מחנה הנח"ל נתקלתי בארגז מלא בקבוקים חומים ריקים. איש לא ידע מהו מקורו של ארגז זה וכיצד התגלגל למקום ההוא.

צץ במוחי רעיון. הבאתי את שלל הבקבוקים אל המקלחת וניקיתי היטב את כולם. הבאתי למקלחת מן הרפת חוטי קשירה מחבילות החציר המפורקות. קשרתי את הבקבוקים בקצות צוואריהם ותליתי אותם בשורה בגובה אחיד לאורך קורת עץ בתקרה. הנכנסים לשירותים היו מתבוננים בי ובבקבוקים והיו מתעניינים לדעת אם יצאתי מדעתי.

"חכו בסבלנות – אני מנסה משהו..."

אחזתי בידי צינור מתכת קצר והקשתי קלות בבקבוק שתלוי היה קיצוני בשורה משמאל. נשמע צליל נמוך, ערב לאוזן. צלילו נשמע לי כ"סול" וכך קראתי לו. מבעד לזרבובית של קומקום תה (שאלתי בחשאי מחדר האוכל) יצקתי מעט מים לתוך הבקבוק השני הסמוך. שוב הקשתי בבקבוק הראשון ואחר כך בבקבוק השני. הצליל שהפיק בקבוק זה היה גבוה מן הצליל שהפיק הבקבוק הריק. חזרתי על ההקשות. הוספתי עוד מים ושוב הקשתי, שפכתי מעט והקשתי שוב, עד אשר נשמע צלילו באוזניי כ"לה".

בעבודת נמלים סבלנית יצקתי ככה מים לבקבוקים בזה אחר זה, עד אשר יצרתי קסילופון בקבוקים בהפרשי טונים שלמים, ובהם גם סי-במול, מי-במול ודו-דיאז. הקסילופון שלי היה כמעט של שתי אוקטבות.

כעת, לאחר אימון קצר התחלתי מנגן מנגינות פשוטות בקסילופון, בהקשות צינור המתכת שלי, בטרייֶלים של תדירות גבוהה בין שני בקבוקים סמוכים.

לשמע הצלילים החלו החבר'ה מתקבצים במקלחת ונהנים מן המוזיקה ומן המראה המגוחך של חברם המשוגע, שהיה מקפץ בתוך שלולית מים כשלגופו תחתוניו בלבד. לשמע המהומה נכנסו גם הבנות אל מקלחת הבנים להזין את עיניהן ואת אוזניהן.

יואל נץ

* * *

אתם המפונקים

שבבתים שלכם יש מים זורמים

מה שאין ליותר ממחצית האנושות

המתקיימת בפחות משני דולר ליום

ולא רואה בשר ולא רואה סוכר

אתם המפונקים

תמשיכו להפגין בהנהגת מושחתים

במוצאי שבתות בשדרות רוטשילד

 נגד "השחיתות"!

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ח. מברונקס לברוקלין, הפעם בהצלחה 

בהתחלה צלצלתי צלצול קצרצר, אפילו אני בקושי שמעתי אותו. בפעם השנייה השהיתי את האצבע טיפה יותר זמן ובפעם השלישית, צלצלתי כבר צלצול רגיל של דוור קצר רוח המביא מכתב רשום. כל פעם לחצתי על מתג האור של חדר המדרגות, כדי שאם בעלת הבית תציץ בעינית, תראה שזה הקרוב של חצקל, שהיה אצלה בבוקר, ולא תיבהל.

לא  שמעתי צעדים ולא ראיתי אור המתגנב מתחתית הדלת, אבל פתאום נשמע קולה הצפצפני האומר לי "רק רגע."

אחר כך הבחנתי בסדק האור הצץ למטה ועברו כמעט עשר דקות עד שהיא פתחה את הדלת, כשהיא לבושה בחלוק בית בצבע טורקיז. על פניה היתה פרושה הבעת סימן שאלה, משולבת בחיוך מזמין. לקח לה זמן להבין שהדלת של חצקל נעולה והם לא שומעים את הנקישות שלי בדלת, ואם היא תרשה לי לצלצל להם מהטלפון שלה, אני אודה לה מאוד.

היא הכניסה אותי פנימה ואני שאלתי את עצמי אם קודם לטלפן, או קודם לבקש רשות לגשת לשירותים, כי השלפוחית שלי היתה על סף פיצוץ. היא הובילה אותי לטלפון של הסלון ובדלית ברירה המשכתי להתאפק.

תחילה שמעתי את ה "הלו!" של חצקל ואחר כך את קולה המבוהל של אנה-ביילה הצועקת: "תשאל קודם מי זה!"

לא חיכיתי שישאל ואמרתי ישר שזה אני, הבן דוד של חצקל, ושהדלת נעולה ואני לא יכול להיכנס.

"תשאל איפה הוא!" פקדה, ואני מיהרתי לענות שאני אצל ברטה למטה. שמעתי אותה שואלת מה אני עושה אצל הזונה הזאת, אבל לא עניתי. הנחתי את השפופרת, אמרתי תודה ורצתי למעלה.

חצקל חיכה לי בפתח בתחתוניו והתחיל להסביר לי שהכל בגלל אנה, שפחדה לשחרר את השרשרת. לא נשארתי לשמוע את המשך ההתנצלות, כי דרכי אצה לשירותים. איך יכולתי לנחש שאנה-ביילה הקדימה אותי וכבר יושבת שם בלי לנעול את הדלת. כמעט השתנתי עליה. היא פלטה צריחת בהלה וגם אני בו זמנית. אחר כך נאלצתי לעמוד בצד שלוב רגליים ולשמוע איך היא מונה לפני חצקל את מיספר הפעמים שאמרה לו לתקן את המפתח של בית השימוש. לפי חשבוני היא כבר היתה צריכה לגמור ואכן גמרה... את הריבוע האחרון בנייר הטואלט. עכשיו חצקל המסכן היה צריך לעלות על הכסא כדי להגיע למדף שבו היו אמורים להיות ניירות הטואלט.

 רציתי לעזור לו, אך חששתי שאם ארפה מהידוק הירכיים, שוב לא אצטרך ללכת לבית השימוש. אחר כך, כשסוף סוף הייתי בפנים, הגיעו אלי קולות טענותיה על זה שכתב בפתק רק לשלוף את המפתחות ולא אמר מילה על השרשרת. איזה אדם חסר אחריות הוא.

למחרת נסעתי לברוקלין לבדי. אנה לא היתה מוכנה להצטרף מפני שהתסרוקת שלה כבר התקלקלה, ולסם לא מגיע שתלך בגללו פעמיים למספרה. חצקל הציע שאני אביא אליהם את העציץ שנשאר בשברולט, אבל מיד התחרט כי אנה  צעקה: "מה עוד? אולי שיקנה להם גם בונבוניירה?"

חצקל רצה להכתיב לי בדיוק את מיקום תחנות הרכבת ולצייר לי איך הולכים מהתחנה הסופית ברגל אל הבית. רק בקושי הצלחתי לשכנע אותו שיש לי את מפת הרכבות של ניו יורק ואני לא אלך לאיבוד.

בסוף יצאתי לדרך מצויד בכל האזהרות האפשרויות, ותוך חצי שעה נקשתי על דלת ביתו של סם בברוקלין, בית שהיה ברחוב קטן שבו שתי שורות של בתי עץ בני קומה עם מרפסת גדולה שדרכה נכנסים אל הדירה. הבית היה צבוע בצבעלבן יפה ונראה ממש כמו וילה שמשני צידיה  צמודות וילות דומות ומה שמבדיל ביניהן הוא הצבע.

הלן, אשתו של סם, קיבלה אותי בפנים מאירות  והצטערה שהילדים כבר גדלו ולא גרים איתם ולא יכולים לראות את  הקרוב שלהם מארץ ישראל. אחר כך, כשהתיישבנו ליד השולחן בסלון, שאלה אותי מה שלום חצקל והמכשפה שלו. בהתחלה לא הבנתי למי היא מתכוונת, עד שהמשיכה וסיפרה לי על חצקל, שהיה יכול להיות היום רב גדול בתורה, לולא אשתו המרשעת שממררת את חייו.

כשהלן הלכה להכין לי קפה, נשארתי עם סם וסיפרתי לו איך ניסינו אתמול להגיע אליהם ללא הצלחה, ואיך היום הגעתי אליהם לבד תוך חצי שעה.  

סם התפעל מכושר ההתמצאות שלי, ונימק זאת בכך שאני חדש בעיר.  "אם תחיה כאן  כל כך הרבה שנים כמונו," אמר, "אז תראה שלנסוע ברכבת התחתית זה לא כל כך פשוט."

"גם אתה מתבלבל כשאתה רוצה להגיע לחצקל בברונקס?" שאלתי.

"לא... כשאני רוצה להגיע אליו, אני מרים טלפון ומצלצל בלי לצאת מהבית."

"אתה רוצה להגיד ששבע שנים לא ראית את אחיך שגר איתך באותה עיר?"

"שבע שנים? " התפלא סם, "מתי ראיתי אותו לפני שבע שנים?"

"הוא בעצמו סיפר לי אתמול, הוא וגם אנה, אמרו שלפני שבע שנים נסעו אליכם."

"זה נכון," נזכר סם, "לפני שבע שנים הם באמת נסעו אלינו. אבל האם הוא סיפר לך שהגיעו?..." 

את שלושת הימים הנוספים ששהיתי בני יורק  הקדשתי לעוד שלושה ביקורים. האחד, עלייה לגגו של האמפייר סטייט בילדינג, שנחשב אז למגדל הכי גבוה בעולם. השני, ביקור אצל בן דודי איז'ו שגר בניו ג'רסי, והשלישי – ביקור היכרות עם דודה בקי, אחותו הבכירה של אבי.

הדודה בקי חרצה את גורלי, כאשר ענתה למכתב שאבי שלח לה מפולין לפני שעלו ארצה. במכתב ששלחה לו בחזרה כתבה שאם יבוא אליה לאמריקה, היא תוכל להלין אותם אצלה רק במסדרון הצר שלה. אבי נעלב, בחר לעלות לארץ ישראל, וככה החמצתי את ההזדמנות להיוולד בניו יורק ולדבר אנגלית שוטפת כמו אמריקני מבטן ומלידה.

לדודה בקי היו  שלוש בנות ובן שגר בקליפורניה. כשהגעתי לביתה ברובע קווינס, מצאתי אצלה את הבת הקטנה, שהיתה מבוגרת ממני בחמש שנים ועוד לא התחתנה. את האנגלית של הבת הזאת היה לי קל להבין, כי היתה מגמגמת והיה לי זמן לנחש מה היא רוצה להגיד.

לדירה היו שני חדרים ומסדרון שהסתיים ברבע חדר ששימש כמטבח. בדקתי את רוחב המסדרון לפי המרצפות והגעתי ל-80 סנטימטרים. הבנתי שאם היו מכניסים לשם שתי מיטות צרות באורך אז היו סוגרים בלילה את המעבר מחדר השינה של בקי לשירותים וזה היה מחייב אותה לקנות סיר לילה וגורם לה להוצאות.

הדודה בקי הזמינה אותי לכוס תה, הגישה עוגה שאפתה לבד והזכירה לי את העוגות של אימי. אחרי חצי שעה כבר לא היה לנו על מה לדבר. דודה בקי לא ידעה לקרוא באף שפה ולא זכרה את שם האונייה שעימה עלתה מפולין.

הבת שלה, שלא הרבתה לדבר, לא התעניינה במה שקורה בישראל ולמרות שאמרתי לה שאם תבוא לארץ,  נשמח להלין אותה אצלנו, לא הביעה שום עניין להגיע לשם. היה עימי הספר "חבורה שכזאת" שחשבתי לתתו להם למזכרת, אך הבנתי שחבל על המאמץ, ולא התאמצתי להוציאו מהתיק. כשהלכתי לא שאלו מתי אבוא שוב, אבל ביקשו  שכאשר אגיע לקליפורניה, אמסור דרישת שלום לבנם ששמו ישראל מנחם, כשמי.

הביקור אצל איז'ו בניו ג'רסי היה הרבה יותר חמים. הוזמנתי לבוא אליהם ביום שישי, ולעשות עימם את השבת. איז'ו היה בנה של דודה שיינדל,  האחות הבוגרת של בקי ושל אבי.  היא היגרה לאמריקה יחד עם בקי ועם שלושה מילדיה. גם היא, כמו בקי, התאלמנה בגיל צעיר ולא התחתנה שוב. 

 איז'ו, ואשתו היפה הלן, הכירו לי את שלושת ילדיהם, שלא התענינו בי ולא במדינת ישראל. הבן הבכור מרדכי, שנקרא על שם הסבא, היה לחוץ ללכת למסיבת כיתה, אך לא היה מוכן לצאת מהבית אם אביו לא ייתן לו את מצלמת הפולרואיד. היתה זו מצלמה יוקרתית, המצאת המאה. מצלמה המפתחת בעצמה את התמונה ותוך חמש דקות ניתן לראות את התוצאה. איז'ו סירב לתת, כי אחר כך, גם שני ילדיו האחרים יבקשו אותה למסיבות שלהם והמצלמה יקרה מאוד.

מרדכי, המכונה מרטין, התחיל כמעט לבכות, אבל איז'ו היה עקשן כפרד, והזכיר לכל הילדים שכשהוא אומר "לא!" אז זה "לא!"

מרטין פנה לאימו שתדבר עם אבא, אבל היא לא נשברה ואמרה שאבא צודק.

הסוף היה שהילד יצא דומע ללא המצלמה ואיז'ו קרא לו מהחלון, שיבוא לקחת את המצלמה, אבל יזכור שזאת הפעם האחרונה.

זאת באמת היתה הפעם האחרונה, כי מרוב שהילדים במסיבה שלחו ידיים לראות את התמונה הנשלפת, המצלמה  נפלה ארצה, והתיקון היה צריך לעלות כמו קניית מצלמה חדשה..

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

זכות הציבור לגעת!

הספר "בחיי" מאת פוצ'ו הוא טרילוגיה אוטוביוגרפית

 החושפת בגילוי לב את חייו של צבר מצוי בעל שפם

בחיי[1]  – ילדות בתל אביב ונערות בפלמח במלחמת העצמאות​

בחיי[2] – עלילות צעירים  וצעירות בישוב משלט (נתיב הל"ה) ליד הגבול הירדני

בחיי[3] – הווי סטודנטים בפקולטה לחקלאות ובאוניברסיטה של חניתה

מי שלא מסתפק באינפורמציה הנ"ל,  ורוצה גם לקרוא ולגעת בספרים

יוכל לבקשם בחנויות (88 שקל לספר יחיד)

או ישלח המחאה לפקודת "הוצאת לשון" ע"ס 60 שקל לכל ספר

ויקבל את הספר, או הספרים, בדואר ישראל.

הוצאת לשון

ת.ד. 51175 ת"א  67132

רח' מנחם בגין 72 ת"א

poochoo@smile.net.il

* * *

לקראת חגיגות ה-140 לפתח-תקווה

שהמקור ההיסטורי שלהן

יהיה כנראה הבלדה של יורם טהר-לב

אנו שבים ומפרסמים את:

הבלדה על צאינה וראינה

באחרונה נמצאה במערה ליד הירקון מגילה גנוזה ובה נוסח שונה של הבלדה על יואל-משה סלומון. נראה שהנוסח שנמצא הוא הנוסח המקורי, ולא האגדה שנכתבה בשעתה בידי יורם טהר-לב. להלן העתקתה מעברית עתיקה בידי הסופר הפתח-תקוותי דוד מלמד. 

בבוקר לח בשנת תרל"ח

עת קטיף אשכוליות

יצאו מיפו על אתונות

חמש הרוכבות.

שטמפפר באה וגיטה באה

וזוהרה ברנט

ויואלה מאשה סלומון

עם חרב בקורסט.

איתן רכבה גם מזל ראקי,

הדוקטור הכסופה,

לאורך הירקון, הרוח

שרה בנהם הסופה.

ליד אומלבס הן חנו

בלב ביצות וסבך

ועל גבעה קטנה טִפסו

לראות את הסביבה.

אמרה להן מזל ראקי

אחרי שעה קצרה:

איני שומעת ציפורים

וזה סימן נורא!

אם ציפורים אינן נראות

מלריה פה מולכת,

כדאי לכן לצאת מפה מהר

הנה אני הולכת. 

קפצה הדוקטור על אתונה

כי חסה על בריאותה

והרעות שלושתן יצאו

לשוב לעיר איתה.

אמרה אז יואלה סלומון

ושתי עיניה הוזות:

אני נשארת הלילה פה

על הגבעה הזאת.

והיא נשארה על הגבעה

ובין חצות לאור

פתאום צמחו לה ליואלה

כנפיים של ציפור.

לאן היא עפה לאן פרחה

אין איש אשר יידע

אולי היה זה רק חלום

אולי רק אגדה

אך כשהבוקר שוב עלה

מעבר להרים

העמק הארור נמלא

ציוץ של ציפורים

ויש אומרות, כי עד היום

לאורך הירקון

הציפורים שרות על

 יואלה מאשה סלומון.

פורסם לראשונה ב"חדשות בן עזר", גיליון מס' 112, 2 בפברואר 2006

אהוד: הבלדה של דוד מלמד, שהיא אמיתית ממש-ממש כמו הבלדה המקורית של יורם טהר-לב, נכתבה בַּתקופה שבה השתלטו חוקרות ועסקניות פמיניסטיות על תולדות המושבה, ומילאו את העיר בכרזות של נשים-"מייסדות".

* * *

קבלת השבת בצוותא

תוקדש למשורר אשר רייך, במלאת לו 80 שנה 
אשר רייך – משורר עברי, עורך, פרוזאיקון ומתרגם. 
זוכה פרס אקו"ם לשירה לשנת 2010 
משתתפים: דן מירון, יהודית רותם, עדינה מור חיים, רות קרטון בלום, חיים באר,
רפי וייכרט, חיים נגיד, אלישבע רייך, מירון איזקסון
שירה: חני דינור, נתן סלור
מנהל מוסיקלי: רמי הראל 
מנחה: ליאת רגב
עורכת ומפיקה: נילי שחור

מחר, יום שישי 12.1 בשעה 10:30

קוד 2016 לכרטיסים מוזלים במחיר 50 שקל בקופות

טל. 03-6950156 ובאתר צוותא

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"אובלומוב"

לגונצ'רוב

עברית: 1959

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 18.2.1972

לפני 46 שנים

"אני מעיין בגונצ'רוב ותמה," כותב צ'כוב, "תמה על עצמי: מה טעם חשבתי עד כה את גונצ'רוב לסופר מעולה? אובלומוב שלו דבר שאין לו כל חשיבות... אני שואל את עצמי: אילו לא היה אובלומוב עצלן שכזה, מה היה נעשה? ואני משיב: לא כלום."

איבאן אלכסנדרוביץ גונצ'רוב (1812-1891) היה צנזור ראשי של הצאר הרוסי. הוא היה אדם מלא תסביכים, רווק זקן, חשדן והססן, נחשב כשמרן, ויחסיו עם סופרים ואנשי-עט אחרים מבני-ארצו היו מעורערים.

את "אובלומוב" (1859) כתב כקיטרוג חריף על הנחשלות והכישלון של רוסיה הפיאודאלית. הוא מתאר את "האדם המיותר", אובלומוב, בעל-אחוזה רוסי, שאיבד את הקשר עם רכושו ועם איכריו והוא חי כיורש מנוון של נחלה ההולכת ומתפוררת, מבלי יכולת להפיק תועלת והנאה מרוחם של הזמנים החדשים, המצאותיהם וסגנונם.

ואולם, קשה שלא להתאהב בדמותו של אובלומוב השמנמן, הבטלן, העצל, חסר-הישע, הנמנמן, הזללן, אשר אנושיותו ושלוותו מצודדות את הלב עד שהן מעמידות בצל את תכונותיהם הטובות ואת חריצותם של הגיבורים האחרים. וכך, אובלומוב, שיוצרו התכוון לעשותו דמות שלילית, פורץ את הגבולות שנתחמו לו, אולי משום שהוא במידה רבה גם תיאורו של גונצ'רוב עצמו.

איליה איליץ' אובלומוב נולד באחוזת משפחתו, בכפר הקרוי על שמה: אובלומובקה. שם התנהלו החיים בפשטות ובנועם. ביום בישלו המשרתים ואכלו האדונים. בלילות כולם ישנו, פחדו מן החשכה וקימצו בנרות למאור. רוחב-יד היה נהוג בכל מה שהניבה האחוזה: בשר ועוף, ביצים וירקות; וצמצום – במצרכים הקנויים: נרות, בגדים, קפה, סוכר וכו'. הארוחות העצומות היו הנושא המרכזי בחייהם ובשיחותיהם של בני משפחת אובלומוב. עיקרם של החגים היתה ארוחת החג. לקרוא לא קראו, לא ספר ולא עיתון. ממכתב פחדו. קשר עם העולם החיצוני כמעט לא היה. והשיחות לעת ערב סבבו על עניינים של לא-כלום.

מעולם-ילדות נפלא זה נקרע איליה איליץ' באכזריות. שלחוהו ללמוד ואחר-כך לעבודה ממשלתית. נפשו נקעה מהלימודים כמו גם מעבודת הפקידות, וסופו שהשתקע בפטרבורג יחד עם משרתו הזקן והפרוע מאוד, זאכאר. אובלומוב מתקיים על הכנסה שנתית בינונית מאובלומובקה, שנותרו בה שלוש-מאות איכרים. בני משפחתו נפטרו. הוא חושש לנסוע לאחוזה המרוחקת ולנהל אותה בעצמו, והוא נתון לשרירות-ליבו של סוכן מורשה, המרמה אותו ושולח לו רק מקצת מן הרווחים.

מחצית הכרך הראשון של הרומאן מוקדשת לתיאור בוקר אחד בחייו הפטרבורגיים של אובלומוב. מאמציו להתעורר נמשכים משעות הבוקר המאוחרות ועד לשעות הצהריים, אך עולים בתוהו, וסופו שהוא שוקע בשנת אחר-צהריים כבדה, המקדימה רק במעט את ארוחת-הערב, שהיא הארוחה העיקרית. לצאת החוצה הוא מסרב. ביום הזה הוא מקבל פני כמה מידידיו, מהרהר, ומתגלה מצבו: קשריו החברתיים מועטים, יחסיו עם משרתו זאכאר גרועים.

 את המחצית הראשונה הזאת של הכרך בולע הקורא מתוך פרצי צחוק תכופים. ואם במקרה קורא הוא את הספר במיטה, לא ימהר לקום ממנה, כי בנקל יגיע למסקנה כי העצלות היא צורת-החיים הטובה ביותר. ה"אובלומוביות", אומר גונצ'רוב על מחלת גיבורו, היא מחלה חברתית, אשר הרסה את חיי אובלומוב, וכנראה גם את חיי המעמד שעימו הוא נימנה. אולם הקורא אינו נחרד במיוחד מן האובלומוביות, שהרי לא הביקורת החברתית מעניינת אותו, אלא הקסם המושך והבלתי-רגיל שבו מתוארת האובלומוביות כדרך-חיים.

היפוכו של אובלומוב הוא ידידו הגרמני-למחצה שטולץ, שהוא, כשמו, גאה, ואף צעיר ורב-מרץ. מאביו ירש שטולץ את תכונות הסדר והדייקנות הפרוסיות, ומאימו – את "הנשמה היתירה" הרוסית. חינוכו מושלם, אך בקיאותו הרחבה אינה מנתקת אותו מחיי המעשה. הוא פעלתני ויעיל עד מאוד. מרבה לנסוע בעולם. מביא חידושים. עוסק במסחר, בחרושת ובחקלאות. תודות לחריצותו ולכוח-עבודתו הוא מצליח בכל אשר יפנה. ליבו נדיב וטוב, פתוח לרגשות ידידות ונאמנות, וגם אהבתו לאובלומוב, ידיד נעוריו, היא מלאת רגש וכנה.

שטולץ מופיע מדי פעם כרוח-סערה בחייו השוקטים על שמריהם של אובלומוב, מנסה לזעזעו ו"להחזירו למוטב". "זריקות המרץ" של שטולץ מצליחות ואינן מצליחות לחולל שינוי בחיי ידידו. בזכות שטולץ, מכיר אובלומוב בנווה-קיץ את אולגה ומתאהב בה. אולגה נעשית לתקוות חייו. בגיל לא צעיר ביותר, לאחר שהתייאש מהגשמת חלומותיו על "תיקונים" באובלומובקה ועל נישואין, מביאה הנערה הצעירה מהפכה בנפשו. כל כוחות-חייה הצעירים מוקדשים עתה למאבק בעצלותו של אובלומוב. האהבה הפורחת ביניהם רצופה וידויים רומאנטיים, טיולים, פגישות נרגשות, רגעי דיכאון והתעלות. ולבסוף הם מחליטים להינשא.

לכאורה נדמה שכאן סיומו של הרומאן, אך לא. פרשת חזרתו של אובלומוב ל"אובלומוביות" שלו ממלאת את הכרך השני כולו. למען אולגה אמנם חדל לישון אחרי-הצהריים, הקפיד על לבושו ואף הבטיח לעשות כמה צעדים מעשיים הקשורים בנחלתו ובהכנסותיו. אבל מתברר כי הוא אינו מסוגל לעשות שום צעד מעשי. ידידים מדומים ורודפי בצע מרמים אותו על ימין ועל שמאל. שטולץ נמצא בפאריס ואינו יכול להיות לו לעזר. כסף אין לאובלומוב. הוא מתמלא פחד מפני פגישה עם אנשים, שיחות חסרות-טעם, עבודה, נסיעה לאובלומובקה כדי לפקח על האחוזה, בקיצור, כל מה שעתיד לקרוע אותו מעל אורח-חייו הבטלני, הנוח, המיוסד על אי עשיית דבר מלבד אכילה ושינה.

אמנם את אולגה הוא אוהב באמת, ואפילו מוכן למות למענה. "אולגה! באלוהים נשבעתי: בזה הרגע מוכן אני להטיל עצמי אל תוך תהום!..." הוא אומר לה, והיא עונה: "כן, לו התהום היתה רובצת כאן, למרגלותיך בזה הרגע. אך לו היו דוחים את הופעתה בשלושה ימים, היית מתחרט, נבהל." (עמ' 413-415).

בכאב-לב נפרדת אולגה מאובלומוב ונוסעת פאריסה. שם היא פוגשת בשטולץ ומגלה כי לו נתונה אהבתה האמיתית. שטולץ "האדם העליון", שלא נתן עד כה לנשים לבלבל עליו את דעתו ולהפריע לעבודתו המועילה ונושאת-הרווחים, מתאהב עתה באולגה בכל ליבו ונעשה אוהב רגיש, בעל נאמן ואב מסור. גונצ'רוב מתאר את נישואיהם כדוגמה לחיי נישואין בריאים ומלאי תוכן, אך הקורא אינו נמלט מן ההרגשה כי יש בשלמות הזאת לא מעט שיממון והרבה עצב כמוס.

עוד בהיות אולגה ארוסתו-כביכול משתקע אובלומוב בביתה של אלמנה דשנת-אברים בפרבר נידח בפטרבורג. כל מאמצי שטולץ להוציאו משם עולים בתוהו. האלמנה, אישה פשוטה, אם לשני ילדים, מעריצה את אובלומוב, מטפלת בו, דואגת למאכליו וללבושו ושומרת על הרגליו. היא מחזירה לו את תחושת גן-העדן האבוד של הילדות באובלומובקה: אכילה, מנוחה ושינה. ימים הדומים זה לזה. חיים אשר חד-גוניותם מופרת רק בסעודות-החג הגדולות.

אובלומוב נושא לאישה את האלמנה אגאפיה מאטייבנה וגם ילד נולד להם. שנים אחדות הם חיים באושר ובשובע, עד שהזלילה הנפרזת גורמת לאובלומוב שטף דם פתאומי במוח. לאחר שנה של שיתוק חלקי הוא משיב את נשמתו הטהורה לבוראו.

"חיים של שקיעה והתנוונות," מכנים שטולץ ואולגה את אורח-חייו של אובלומוב. אולם הוא היה איש מאושר על-פי דרכו. אולגה רצתה בחיים של פעלתנות, אך הוא לא היה יודע מה לעשות עימה לאחר הנישואין. שטולץ רצה להחזירו בכוח אל ה"עולם", אך עולם זה הילך על אובלומוב שיממון. הכול נלחמים בכול כדי להגיע לדבר-מה, מדברים דברי-הבל, ואילו הוא נהג כפילוסוף בבחרו מראש בחיים שאין עימם כל מאמץ.

"שיממונו" של אובלומוב וחייו המבוזבזים לריק – מעניינים ומושכים את הקורא הרבה יותר מאשר חייו הפעלתניים , המועילים והמשעממים של שטולץ. מנקודת-הראות האובלומובית נראה העולם הפעלתני ה"נורמאלי", כחזון-תעתועים של אנשים חסרי מטרה.

ואכן, יש והלב מתגעגע לקצת אובלומוביות בחיינו, שתבוא במקום אותה פעלתנות מאורגנת וחובקת כל, אשר כל שטולץ ודאי היה גאה בה, וכל אובלומוב היה מסתגר או בורח ממנה, אילו רק היה לו לאן לברוח.

* איבן אלכסנדרוביץ גונצ'רוב: "אובלומוב". רומאן. עברית: י. אורן. שני כרכים. 577 עמ'. הוצאת ספרים מ. ניומן בע"מ, ירושלים ותל-אביב תשי"ט [1959]. עם הקדמת המתרגם.

* * *

אהוד בן עזר

רשימת הספרים שלי

1. "המחצבה" (רומאן. עם עובד, 1963 ואילך, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "המחצבה, הספר השלם", אסטרולוג, 2001). [מחזה, 1964. סרט קולנוע, 1990].

2. "אנשי סדום" (רומאן. עם עובד, 1968, מהדורה מחודשת עם אפילוג, "אנשי סדום, הסיפור האמיתי", אסטרולוג, 2001, מהדורה גרמנית, מלצר וֵרלג, 2004).

3. "לא לגיבורים המלחמה" (רומאן. לוין-אפשטיין, 1971, מהדורה חדשה, אסטרולוג, 2000).

4. "לילה בגינת הירקות הנירדמים" (סיפור לילדים. מסדה, 1972), ציירה: נורית יובל.

5. "Unease in Zion", Quadrangle, 1974 ("אין שאננים בציון", שיחות על מחיר הציונות).

6. "הפרי האסור" (סיפורים. אחיאסף, 1977).

7. "עוֹפרִית בלופרית" (סיפור לילדים. יבנה, 1977 ואילך), צייר: יעקב קמחי.

8. "אפרת" (מחזור סיפורים. תרמיל, 1978).

9. "השקט הנפשי" (רומאן. זב"מ, 1979).

10. "בין חולות וכחול שמיים" (יבנה, 1980 ואילך), סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר. (תרגום לרוסית ספריית עלייה, ירושלים, 1990).

11. "מי מספר את הספרים?" (סיפורים לילדים. יבנה, 1982), ציירו: נחום גוטמן ודני קרמן.

12. "אוצר הבאר הראשונה" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1982), צייר: דני קרמן.

13. "בעקבות יהודי המידבר" (סיפור לילדים ונוער. שוקן, 1983), צייר: דני קרמן.

14. "נחום גוטמן" (אלבום. מסדה, 1984 ואילך. מודן 1997 ואילך. מהדורה רוסית, מודן, 2009 ואילך).

15. "הנאהבים והנעימים" (רומאן. ביתן, 1985).

16. "המציאה" (סיפור לילדים. האתג"ר – המכון לחקר הטיפוח בחינוך, 1985), צייר: דני קרמן.

17. "אין שאננים בציון" (שיחות על מחיר הציונות. עם עובד, 1986).

18. "לשוט בקליפת אבטיח" (רומאן. רכגולד-שגיב, 1987).

19. "50 שירי מתבגרים" (שירים למתבגרים. רכגולד-שגיב, 1987), עם 50 ציורים מאת דני קרמן.

20. "בצאת ישראל ממצרים" (סיפור לילדים. יבנה, 1987), סיפור יציאת מצרים בציורים, מצויירים על ידי נחום גוטמן, מילים לציורים: אהוד בן עזר.

21. "ערגה" (סיפורים. זב"מ, 1987).

22. "עכשיו קיץ, עכשיו גלידה!" (סיפורים לילדים. יבנה, 1989), צייר: דני קרמן.

23. "פרשים על הירקון" (רומאן לבני-הנעורים. שרברק, 1989), צייר: דני קרמן.

24. "שרגא נצר" (סיפור חיים. הוצאת עידנים / ידיעות אחרונות, 1990).

25. "יצ'ופר הנוער" (40 סיפורי התבגרות של בנים ובנות. ר. סירקיס, 1991), עם 40 ציורים מאת דני קרמן.

26. "במולדת הגעגועים המנוגדים" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. זב"מ ואגודת הסופרים, 1992. תרגום לערבית, "סוּרַת אל-עַראבּי פִי אל-אַדַבּ אל-עִבְּרי", בהוצאת דאר אל-חמארה, ביירות, 2001).

27. "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה." (ביוגראפיה. עם עובד ויד יצחק בן-צבי, 1993).

28. "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון" (רומאן. "משכל": ידיעות אחרונות וספרי חמד, 1994).

29. "הילדה מן הים" (סיפור לילדים. הקיבוץ המאוחד, 1996), ציירה: גיל-לי אלון קוריאל.

30. "דודו פאפל" (סיפור לילדים. מטר, 1996), צייר: אבנר כץ.

31. "Hosni the Dreamer" (חוסני החולם. סיפור מצוייר לילדים. פראר, שטראוס אנד ז'ירו, ארה"ב, 1997 ואילך), צייר: אורי שולביץ.

32. "אומץ", סיפורו של משה דיין (ביוגראפיה. ההוצאה לאור, משרד הביטחון, 1997).

33. "ימים של לענה ודבש", סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב (ביוגראפיה. עם עובד, 1998).

34. "Sleepwalkers and other Stories, The Arab in Hebrew Fiction" (הערבי בספרות העברית. מבחר סיפורים ומבוא. טרי קונטיננטס אנד ליין ריינר בוקס, בולדר, קולורדו, ולונדון, 1999).

35. "שלוש אהבות" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

36. "המושבה שלי" (רומאן. אסטרולוג, 2000).

37. "סדנת הפרוזה" (המדריך לכתיבה עצמית, בשיתוף חיים באר ואורי שולביץ. אסטרולוג 2000).

38. "ברנר והערבים" (במלאת 80 להירצחו, עם סיפורו "עצבים" בהעתקת אהוד בן עזר, אסטרולוג 2001).

39. "חנות הבשר שלי" (רומאן, אסטרולוג, 2001).

40. "להסביר לדגים, עדות על פנחס שדה" (עדות, אסטרולוג 2002).

41. "יעזרה אלוהים לפנות בוקר" (שירים, אסטרולוג, 2005).

42. "ספר הגעגועים" (רומאן. כנרת זמורה, 2009).

43. "מסעותיי עם נשים" (רומאן. ספרי מקור. 2013).

44. "והארץ תרעד" (סאגה. ספרי מקור. 2014).

המהדיר: אהוד בן עזר

יהודה ראב / "התלם הראשון". מבוא ג. קרסל. אחרית דבר אהוד בן עזר ( הספרייה הציונית 1988, הפצה מוסד ביאליק).

אסתר ראב  / "כל השירים". זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1988. מהדורה שנייה מורחבת, בשנת ה-100 להולדתה של המשוררת, זמורה-ביתן, מוציאים לאור, 1994. הדפסה שנייה ממהדורה שנייה, 2001.

אסתר ראב / "כל הפרוזה". כולל סיפורי "גן שחרב" וסיפורים מהעיזבון, תרגומי שירים ושירים לילדים, במלאת 20 שנה למותה של המשוררת, אסטרולוג, 2001.

הערה: חוץ מאלבום נחום גוטמן, כמעט כל הספרים אזלו ולא יודפסו מחדש. חלקם ניתן לקבל בקובצי וורד עברי באינטרנט, כמפורט בסוף כל גיליון.

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* נודע לנו כי במוצ"ש הקרוב, במקום להפגין בשדרות רוטשילד, יוסעו לקיסריה כל המפגינים בשלושה אוטובוסים ושמה בחוץ יפשילו מכנסיים מול הבית של ביבי ויחרבנו, ובמקום לנגב את התחת – התקשורת תכסה את האירוע. ההסעה חינם.

* קלוד פרץ: הקרב הלא הוגן על זיכרוננו ההיסטורי... מקסים, משכיל! [על הטור של יוסי גמזו בגיליון הקודם].

* אהוד היקר, אהבתי מאוד את שירו של יוסי גמזו על 3 אירועים המצביעים על הכורח באחווה ובאחדות למרות הפערים האידיאולוגיים.

 נעמן כהן מתאר את הצביעות של הסטודנטים הערבים באוניברסיטת תל-אביב שכינו מרצה מצרי "בוגד!" – אבל להם מותר ללמוד באוניברסיטה של "היישות הציונית". ישעיהו ליבוביץ טען בצדק שהטמטום והרשעות הם אחים.

נעמן כהן מזכיר את ראובן קריץ – גם אני כמוהו קראתי את רוב ספריו בשמו ובשמות בדויים. ספרו על רחל, ו-3 הכרכים שכתב על ספרות הקיבוץ, הם אוצר בלום. הוא היה מורה שלי בתיכון, וזכור לי שלימד אותנו את פאוסט, למרות שלא היה בתוכנית הלימודים.

מדוע ירד להיידלברג שבגרמניה? משום שלמרות שהגיע לו – לא העלו אותו בדרגה באוניברסיטת תל-אביב.

חבל! 

שלך,

משה גרנות

* מרק הסנר: על הערתו בסוגריים של בן עזר לאורי הייטנר ייאמר: אם יחטפו את הבן יאיר, שהוא פושטק טיפש, פרזיט ומה אני יודע עוד, הרי שעל החוטפים להמשיך ולהחזיק בו ולא להחזירו כי תמלילים מדבריו יכולים להיות מאוד מעניינים כפי ששמענו רק לאחרונה.

אהוד: ואולי בעקבות דבריך על יאיר ההולל כדאי שיחטפו גם את אימא של יאיר, שאז חוץ מאבא של יאיר ייצאו כל עם ישראל צדיקים ולא יצטרכו להפגין במוצ"ש בשדרות רוטשילד?

* עם תחילת יישום חוק המרכולים שיזם העבריין האסיר-המשוחרר אריה דרעי, יועמדו רשויות החוק בישראל בפני דילמה קשה שתהיה גם שיא של טמטום – האם לשלוח למרכולים מאות פקחים יהודיים לרשום דו"חות על הפרת החוק ובכך לגרום לעוד יותר יהודים לחלל את השבת – או להעסיק מאות פקחים דרוזיים וערביים, אשר בשכונותיהם, בכפריהם ובעריהם, באותה מדינה-ממש, החנויות בשבת פתוחות, אבל הם יישלחו לרשום דו"חות על חילול שבת במרכולים של היהודים המטומטמים.

* אתמול בבוקר ביקרנו בשוק הכרמל. למרבה הצער לא מצאנו בו תפוזי שמוטי, למרות שכבר ינואר. גם אין קלמנטינות דקות קליפה שמתפצחות בפה. רק עבות ומגעילות בעלות טעם יבש. כך גם התפוזים הטבוריים חסרי הטעם הממלאים את הדוכנים. נראה כי פרי ההדר השתגע. רבים ממוכרי הירקות בעיר כבר לא מבחינים בין טבורי לשמוטי, וכך גם קהל הקונים.

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל