פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1309

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, כ"ח בטבת תשע"ח, 15.1.2018

עם צרופת שער הספר החדש "נופש מופלא" מאת מיכאיל זושצ'נקו בהוצאת ספריית פועלים בתרגום יואל נץ, אשר סיפורים ממנו הובאו לאחרונה בגיליונות המכתב העיתי

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מָשָׁל עַל אִידְיוֹטְיּוּתָם וּבַּרְבָּרִיּוּתָם שֶׁל הָעוֹשִׂים פְּלַסֱתֵּר אֶת דְּבַר מְשַׁל יוֹתָם. // ישראל בר-ניר: משפטולוגיה להדיוטות. // אורי הייטנר: 1. לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל. תפילה לגשם. 2. צרור הערות 14.1.18. // אשר מעוז: על הלכה, על פוליטיקה ועל אנושיות. // נפתלי רז: דרעי: השר לענייני… [ציטוט]. // יהודה דרורי: כאשר טראמפ אומר את האמת. // דניה מיכלין עמיחי: שאלות אישיות לגילה אלמגור. // מתי דוד: כמה דברים חשובים "שהועלמו", ופורסמו בשולי עמודי העיתונים. // משה כהן: דחף שאינו בר שליטה. // דן בניהו: פרקי זיכרונות. פרק ראשון, שנים ראשונות בעין גדי. // פוצ'ו:  בחיי [4]. פרק ט. הצצה על העולם מלמעלה. // גרימי: מיספר שאלות (והצעות לתשובות בצידן). // תקוה וינשטוק: חממה ברוטשילד. // אהוד בן עזר: "העיתון" של ספילברג, סטריפ והנקס. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים, "ילדות" למקסים גורקי. עברית: 1943. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.12.1974,לפני 44 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מָשָׁל עַל אִידְיוֹטְיּוּתָם וּבַּרְבָּרִיּוּתָם

שֶׁל הָעוֹשִׂים פְּלַסֱתֵּר אֶת דְּבַר מְשַׁל יוֹתָם

הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ

בְּיָמִים שֶׁגִּצִּים בֵּין עַמִּים שֶׁנִּצִּים מְלֻבִּים בִּידֵי כָּל אֲבִימֶלֶךְ

אִם בִּקְהַל יִשְׂרָאֵל אוֹ בִּקְהַל יִשְׁמָעֵאל

וְכָל רֶשַע מֵזִין פַבְּרִיקַצְיָה

שֶׁל חֵמָה, מַשְׂטֵמָה וְאֵימָה וְכָל פֶּגַע בִּן רֶגַע

מוֹלִיד פְּרוֹבוֹקַצְיָה.

וָיֹּאמְרוּ לַזַּיִת: "מָלְכָה עֲלֵינוּ." וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת:

"אֲנִי מָתוּן וְדִשְׁנִי נָתוּן לְדוֹרְשֵׁי הַשָּׁלוֹם, לֹא הָרִיב,

אַךְ שֶׁלֹּא כִּרְצוֹנִי כָּל פָנָאט קִיצוֹנִי מִתְאַנֶּה לַיּוֹנָה כֵּי הוּא עַיִט

וּמִמָּנּוּ יֵצֵאוּ כְּשֶפִּיו רַק פּוֹצֶה הוּא כָּל זֵד, מְהָרֵס וּמַחְרִיב

וְאוֹתִי עַל שִׂרְטוֹן

אִם אֶזְכֶּה בַּשִּׁלְטוֹן

הוּא יִתְקַע, כִּי שָׁלוֹם הוּא עוֹכֵר

וְאֵינִי נְשִׁיכִי

וְאַף לֹא מְשִׁיחִי,

אָז מִצְאוּ לָכֶם פְרָאיֶר אַחֵר."

וַיִּעַץ לָעֵצִים יוֹ"ר מוֹשַׁב הַלֵּצִים,

אִישׁ הַטְּרִיק וְהַשְּׁטִיק הַמַּכְרִיז

בִּבְחִירוֹת הוֹמִיּוֹת וּמְכִירוֹת פֻּמְבִּיּוֹת

עַל כָּל פְּרַיְם-טַיְם וְכָל פְּרַיְמֶרִיז

וַיֹּאמַר: "בְּמִשְׁפַּחַת הַסּוֹלָנִיִּים יֵשׁ מִין קוֹץ הַשּׁוֹאֵף לִהְיוֹת סוֹלוֹ

בְּכָל שֹׁד וּמַלְקוֹחַ שֶׁל כָּל עֶמְדַּת כּוֹחַ

וְצַ'אנְס אִם יֵשׁ – הוּא

לֹא יִפְסֹל לוֹ

וְאֶת שְׁמוֹ הַבּוֹטָנִי לִזְכֹּר הִזְהִירָנִי

מְדוֹר הַמַּזִיקִים שֶׁבַּמַּגְדִּיר, פֶּן אֶתְעַתַּד

לַחְמֹד אֶת זֶה הַקּוֹץ שֶׁכָּל כָּשְׁרוֹ רַק לַעֲקֹץ

וּשְׁמוֹ שֶׁל פֶּגַע רַע זֶה הוּא:

אָטָד."

וַתֻּצַּע אָז עֶמְדַּת קִיצוֹנִי יְמָנִי לָאָטָד שְׂנוּא כָּל צֶמַח בַּגַּן

וַיִּפְצַח צָהֳלָה: "יֵשׁ פֹּה כַּר-פְּעוּלָה אִידֵיאָלִי לְכָל חוּלִיגָן,

כָּךְ אֶגְדַּע בְּחַוָּארָה כְּשִׂיא הַשָּׁטָארָה מֵאוֹת עֲצֵי זַיִת, כָּל טוּב

בְּנִגּוּד מְפֹרָש לָאִסּוּר הַנִּדְרָש בִּ'דְבָרִים' כ' י"ט, שָׁם כָּתוּב:

"כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לֹא תַשְחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹחַ

עָלָיו גַּרְזֶן" וּבִפְרָט שֶׁאַתָּה מִתְיַמֵּר כְּשׁוֹמְרָן שֶל מִצְווֹת

וְעוֹשֶׂה מַעֲשֶׂה שֶׁהוּא לֹא רַק שָׁפֵל וְאָפֵל כִּי מֻפְעָל בּוֹ הַכּוֹחַ

הָאַלִּים וְהַגַּס שֶׁל בִּרְיוֹן וְקַלְגַּס אַךְ גַּם יֵשׁ בּוֹ חִלּוּל דַּת אָבוֹת.

וּבְכָךְ מִצְטָרֶפֶת חֶרְפַּת הָאָטָד לִשְׂרֵפַת מִשְׁפָּחָה בִּכְפַר דּוּמָא

וּלְרֶצַח מוּחַמַד מִבֵּית אַבּוּ חְדֵיר בִּידֵיהֶם שֶׁל עוֹכְרֵי יִשְׂרָאֵל

וַאֲנִי מְחַכֶּה לְבָכִיר עִם מַצְפּוּן שֶיִּדְאַג כִּי כֻּלָּנוּ נָקוּמָה

וְנוֹקִיעַ בְּקוֹל כָּל נָבָל וְעַוָּל שֶׁבּוֹ כְּבוֹד הָאֻמָּה מִתְגַּעֵל.

יוסי גמזו 

ליוסי,

אני מצטרף לרחמיך על הפלסטינים

שלא עוקרים עצי זית

כמו המשחיתים המתנחלים שלנו

אלא רק רוצחים יהודים.

אהוד

* * *

ישראל בר-ניר

משפטולוגיה להדיוטות

מאמר ראשון בסדרה – אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר בְּמוֹשַׁב מַמְלִיצִים לֹא יָשָׁב

מאמר ראשון בסדרת מאמרים על מערכת אכיפת החוק, מעמדה ותיפקודה, מנקודת מבטו של אדם שאיננו משפטן. המאמר הנוכחי עוסק במעמדה ותיפקודה של המשטרה על רקע הסערה הציבורית שעוררה יוזמת החקיקה המכונה "חוק ההמלצות".    

א.  מבוא

כותרת המאמר, שהיא וריאציה על הפסוק מספר תהילים, באה לאמר שבאווירת ה"עליהום" השוררת היום בארץ כלפי ראש הממשלה, תוצאות חקירות המשטרה תהיינה יותר מעשה ליצנות מאשר המלצות של ממש.

על המשטרה מוטל מגוון רחב של משימות, ביניהן חקירת חשודים, שהיא תפקיד מרכזי בפעילותה. חקירת חשודים היא מרכיב מרכזי בלחימה בפשע. דא עקא, לעיתים התנהלות החקירות נראית כאילו מטרתה היא להרשיע את הנחקר, תוך התעלמות מהאפשרות שהוא יכול להיות חף מפשע. הבעייה חמורה במיוחד כאשר מדובר בחשודים בעלי שם ומעמד כמו אילי הון, דמויות מעולם הבידור, בעלי תפקידים ציבוריים, ופוליטיקאים.  

החוקרים, כולל הבכירים, הם בני אדם. הם אינם מנותקים מהסביבה. הם קוראים עיתונים, הם חשופים לחדשות המשודרות ברדיו ובטלוויזיה, והם ערים לדיונים המתקיימים בפרומים שונים.  אין שום דרך למנוע את זה. עם כל הרצון לשמור על אובייקטיביות, הרעש התקשורתי המלווה את החקירה יוצר משקע של דעות קדומות כלפי נשוא החקירה. זו תופעה שלא ניתן למנוע אותה ללא השתקה מוחלטת של התקשורת

חקירת החשודים אמורה להתנהל בלי משוא פנים – דין אחד לגדול ולקטן. בחדר החקירות כולם אמורים להיות שווים ולזכות לאותו יחס, אבל זה קורה רק בעולם האגדות. בחיים ישנם תמיד כאלה ששווים יותר. 

צריך להיות נאיבי כדי להאמין שזהותו של הנחקר איננה משפיעה על החוקרים ועל אופן ניהול החקירה. סוג העבירה, עברו של החשוד, מעמדו של החשוד, ואם החשוד נושא תפקיד ציבורי או שהוא דמות פוליטית – מיקומו בקשת הפוליטית, הם גורמים המשפיעים על היחס לו זוכה הנחקר.

לכאורה, המטרה הבלעדית של החקירות היא להגיע לאמת.  בחיים זה לא בדיוק כך. בחיים, נקודת המוצא של החוקר היא שהיושב מולו לא נקלע לשם במקרה. אם הוא נמצא שם יש דברים בגו –- אם הוא הגיע לחדר החקירות, כנראה שיש לכך "סיבה".  מציאת הסיבה הזאת היא משימתו של החוקר. 

מנקודת מבטו של החוקר, הימצאותו של נחקר בחדר החקירות היא כשלעצמה סיבה לראות בו "אשם" ולא "חשוד". אחרי ככלות הכל, חפים מפשע לא מגיעים לחדר החקירות (נשמע קצת ציני, לא?)

פתיחותו של החוקר לאפשרות שהיושב מולו הוא חף מפשע, היא בערבון מוגבל בלבד. הכנת תשתית ראייתית שתצדיק העמדה לדין היא המטרה שלשמה מתנהלת החקירה.  יש הוכחות – טוב, אין הוכחות – יותר טוב, כי זו ראייה שהנחקר השמיד אותן (שוב, נשמע קצת ציני. אבל לספקנים כדאי לזכור שעד היום רבים משוכנעים שליברמן אשם למרות שהתיק נסגר בתום סאגה חקירתית שנמשכה כ-17 שנים).  

לכל הנאמר לעיל יש להוסיף גם את האמביציה האישית של החוקר – מי לא היה רוצה ששמו יופיע בכותרות כ"זה שפיצח את תעלומת ה..."  או כ"זה ששלח למעשיהו את..."?  יתרה מזאת, מספר הצלחותיו של חוקר להביא להרשעת חשודים תורם לקידומו.

ב.  יָגַעְתִּי וְלא מָצָאתִי – אַל תַּאֲמִין

קלישאה נפוצה, השגורה בפיו של כל מי שעוסק באכיפת החוק, היא "עקרון החפות" – כל אדם הוא בחזקת חף מפשע עד שהוכחה אשמתו. כמו הרבה קלישאות, זו רק חצי אמת. לגבי דמויות ציבוריות, בעיקר דמויות השייכות למחנה ה"לא נכון" בקשת הפוליטית, עקרון החפות איננו מובן מאליו. במקרים כאלה, ע"פ רוב הנחקר הוא בחזקת אשם, אפילו אחרי שהוּכחה חפותו (דוגמא – מקרה ליברמן שהוזכר לעיל). 

מצבם של חשודים כאלה תלוי בנסיבות, אבל כלל בסיסי הוא שאם החוקרים חושבים שהנחקר אשם, אז הוא אשם – נקודה, סוף פסוק.  הם לא זקוקים להוכחות. הם יודעים. 

פתגם צרפתי אומר במלחמה, כמו במלחמה (à la guerre comme à la guerre).  במלחמה המטרה היא  לנצח, וכל האמצעים כשרים על מנת להשיג את המטרה הזאת. חוקרי המשטרה רואים את החקירות של אישי ציבור כסוג של מלחמה, מלחמה בה הם חייבים לנצח בכל מחיר.  וכמו במלחמה, כל האמצעים כשרים על מנת לנצח. הם אינם יכולים להרשות לעצמם לסיים חקירה בלא כלום, או "להפסיד" במלחמה הזאת.  על אחת כמה וכמה כאשר זאת חקירה שנמשכה חודשים ושנים. מאמץ של מאות, ואולי אלפי, שעות עבודה של בכירי החוקרים בצמרת המשטרה, מכורש ועד ווייזתא, ירד לטמיון כך סתם? לא מקובל. 

חקירה שתסתיים ב"יָגַעְנוּ וְלא מָצָאנוּ" – האספסוף לֹא יַאֲמִין.     

ניתן ללמוד זאת מהדוגמא הבאה. 

כותרת החוזרת על עצמה בתקשורת כמעט מדי יום היא: "גם אחרי 6 (או 7) חקירות (שנמשכו שש שעות כל אחת), נתניהו לא מצליח להפריך את חשדות המשטרה."

זאת הצגת הדברים מנקודת מבטה של המשטרה.  טכנית ההצגה הזאת נכונה. אבל היא מטעה במכוון. הכותרת הנכונה היא "גם אחרי 6 (או 7) חקירות (שנמשכו שש שעות כל אחת), המשטרה לא מצליחה לאמת את החשדות שיש לה כלפי נתניהו."

ההצגה הראשונה היא מטעה. אין זה תפקידו של הנחקר להפריך את החשדות נגדו – על המשטרה לאמת את החשדות שיש לה.  זאת המשמעות של עקרון החפות. 

עבור האספסוף הממלא את שדרות רוטשילד וצורח בקול ניחר "נתניהו למעשיהו", אין לנקודה הזאת כל חשיבות. 

חשוד שמסרב להודות באשמה ודורש שהמשטרה תוכיח את חשדותיה, מואשם באי שיתוף פעולה עם החוקרים. כ"תמריץ" דנים אותו למעצר עד תום ההליכים.   

חוקרים שזקוקים לאין ספור חקירות על מנת לגלות כמה סיגרים נתניהו מעשן במהלך יום העבודה או מה צריכת השמפניה היומית של רעייתו, נמצאים כנראה בתפקיד הלא נכון. עדיף להציב אותם באגף התנועה. אולי הם יצליחו להקטין במקצת את מיספר תאונות הדרכים.

לחילופין, אפשר לאמץ את הצעתו של אמנון אברמוביץ' מהטלוויזיה – להכניס את נתניהו לתא מעצר ולחקור אותו non stop עד שהוא יישבר ויודה באשמה, ובא לציון גואל.

לדבקות האובססיבית של המשטרה בחתירה לכך שהחקירה "תצליח" ושנתניהו יורשע, יש סיבה טובה.

לא מכבר כמעט כל צמרת המשטרה נאלצה להתפטר בעקבות שערוריות מין. היה צורך להביא מפכ"ל חדש מבחוץ על מנת להכניס קצת סדר בברדק ולהרים את המורל שהיה בשפל המדרגה.  "הישג" כזה – הפללה של ראש הממשלה ובעקבותיה הדחתו, יסיח את דעת הציבור מההתנהגות השערורייתית של צמרת המשטרה ויחזיר את העטרה ליושנה.

לשם כך המשטרה מוכנה לשלם כל מחיר – חקירה שמשתרעת על ארבע קצוות תבל, מרדפים ברחבי העולם אחרי טייקונים תחת כיסוי תקשורתי מלא, הדחת עדים ושפע של חקירות ומעצרים של כל מיני מעורבים לכאורה.

 המשטרה מעסיקה יחצ"ן בשכר – 800,000 שקלים לשנה. ההשקעה הצדיקה את עצמה.  

באפריל 2009 התפרסם ספר בשם "תיק תפור", מאת יחיאל גוטמן.  לדברי המחבר, זה  סיפור שלא היה ולא נברא," המתרחש ב"ארץ שאינה קיימת." סיפור מאלף. ניתן ללמוד ממנו לאן נחישות חקירתית החותרת להצלחה בכל מחיר, יכולה להגיע.    

ג.  חָקַרְתָּ וְלֹא הִמְלַצְתָּ - לֹא חָקַרְתָּ

אליהו ששון, מי שכהן בתפקידים בכירים במשרד החוץ בשנים הראשונות למדינה, היה נוהג לאמר עשית ולא דיווחת – לא עשית. כוונתו של ששון היתה שמי שהוטלה עליו משימה ראוי שיכתוב דו"ח מסכם על פעולותיו, כדי שמחליפו יוכל להמשיך את המשימה מהנקודה בה קודמו סיים. ששון לא התכוון שכתיבת דו"ח תהיה תחליף לביצוע מלא או חלקי של המשימה. זה מה שרבים הבינו מאמירתו, של ששון, אותה הם שמעו דיווחת ולא עשית – עשית.   

ההמולה התקשורתית שהתעוררה בעקבות מה שזכה לכינוי "חוק ההמלצות" נובעת כנראה מכך שדפוס חשיבה דומה שולט באגף החקירות של המשטרה. הגשת המלצות לפרקליטות ו/או ליועץ המשפטי, ופירסומן ברבים הם, תחליף לניהול חקירה אמינה וחסרת פניות.    

חוק ההמלצות נועד למנוע את העמדתו של נתניהו לדין, זועקות הכותרות בעיתונים. המנטרה הזאת ממלאת טורים של מאמרי מערכת. משתתפים חמורי סבר חוזרים על כך בדיונים מרתוניים המתנהלים מעל מסכי הטלוויזיה. זו גם "קריאת הקרב" של האספסוף המתגודד בשדרות רוטשילד. 

אבל אף אחד לא מסביר איך. איך חוק ההמלצות ימנע את העמדתו של נתניהו לדין? 

האם חוק ההמלצות קובע שאסור להעמיד ראש ממשלה לדין? האם חוק ההמלצות קובע שלנתניהו יש חסינות מפני העמדה לדין? לָא מִנַּהּ וְלָא מִקְצָתַהּ.

למרות זאת, יאיר לפיד החליט לעתור לבית הדין העליון נגד החוק. מהופעתו בטלוויזיה קשה היה לרדת לסוף דעתו על מה הוא עומד לעתור. הצרחות ההיסטריות שלו יצרו את הרושם שחוק ההמלצות דורש מכורש (ראש צוות החקירות), או וייזתא עוזרו, לגנוז, עם תום החקירה, את המלצותיהם ולא למסור אותן לפרקליטות או ליועץ המשפטי לממשלה. אינני יודע מאיפה לפיד לקח את הרעיון הזה, אבל זה המסר שלו לאספסוף המתגודד בשדרות רוטשילד. 

זה כמובן לא נכון. המלצות המשטרה תימסרנה לפרקליטות ו/או ליועץ המשפטי בתום החקירה, אבל הן עדיין תהיינה המלצות בלבד. הפרקליטות ו/או היועץ המשפטי יכולים לקבל אותן או לדחות אותן.  כבר היו דברים מעולם. לפרקליטות ו/או ליועץ המשפטי לממשלה אין שום מחויבות ל"ציית" להמלצות המשטרה. 

אפילו אם המלצות המשטרה קובעות שיש תשתית ראייתית להעמדה לדין, זה עדיין לא אומר שבאמת יש תשתית כזאת. זה מה שהמשטרה חושבת או מאמינה, אבל זה לא בהכרח נכון. זו נקודה שיש להדגיש אותה שוב ושוב, נקודה שהמסיתים משדרות רוטשילד מתעלמים ממנה. 

אז על מה כל הרעש? הפרקליטות והיועץ המשפטי יעברו על החומר ויחליטו אם ממצאי המשטרה מצדיקים הגשת תביעה. הם לא זקוקים ל"הסברים". הם גם לא אמורים לקבל את תכתיבי המשטרה. זה לא יכול ולא צריך להיות אחרת. אי פרסום המלצות המשטרה ברבים הוא לא רלוונטי ואין לו כל השפעה על התוצאות הסופיות.

לשם השוואה, שוו בנפשכם אדם שחש ברע והולך לבדיקות רפואיות. הטכנאי בקליניקה, המפיק צילומי רנטגן או MRI, רואה את התמונות ואומר לו, שמע מצבך לא טוב, זה נראה כמו גידול ממאיר. אתה כנראה זקוק לניתוח, אל תדחה את זה.

החולה מקבל הלם, אולי אפילו התקף לב.

אחרי מספר שעות או ימים ספורים, הרופא בא, ואחרי שבחן את הצילומים, אומר לחולה, "תירגע זה לא גידול ולא ממאיר. זו בסך הכל הצטברות של שומן. לא נשקפת כל סכנה לחייך.  אתה יכול ללכת הביתה ולחזור לעיסוקיך הרגילים."

עד לרגע הזה החולה אינו יודע מה עובר עליו והוא לא מסוגל לתפקד. לטכנאי יש ניסיון עשיר.  הוא ראה מאות, אם לא אלפי צילומים במהלך הקריירה שלו.  בהחלט ייתכן שיכולתו לאבחן צילומי X-ray או MRI שווה לזו של הרופא המטפל. בכל זאת אף אחד לא יעלה על דעתו לתת לטכנאי את הסמכות לקבוע דיאגנוזה, ובוודאי לא להחליט על אופן הטיפול.

יתרה מזאת, על הטכנאי חל איסור מוחלט למסור לחולה מידע כלשהו ללא אישור מפורש של הרופא.  

ודוגמא נוספת. אפרים קישון המנוח כתב פעם, בקשר לאיזה סכסוך עבודה באל על, ההבדל בין הטייסים לדיילים הוא שהטייסים יודעים לטוס, והדיילים יודעים לעוף. חוקרי המשטרה הם בתפקיד של הדיילים, ואם זה פוגע באגו שלהם, אז כמו שאומרים באנגלית tough luck. 

מדבריו של לפיד, ושל תואמי החשיבה שלו בצמרת הפוליטית, משתמע שאם המלצות המשטרה הן שיש להגיש תביעה נגד נתניהו, זאת הרשעה לכל דבר, ויש להדיחו מיד. הגשת תביעה, משפט ובעקבותיו גזר הדין, הם צעדים מיותרים ואפשר לוותר עליהם. מה שקובע זו ההמלצה. זו עילה מספקת להדחה.

אבל לפיד, ותואמי החשיבה שלו, אינם נעצרים כאן. עבורם גם המלצות המשטרה מיותרות.  הם יודעים מה הם רוצים שיהיה כתוב בהמלצות, ואם זה לא מה שיהיה כתוב – קדימה לכיכר העיר!     

איסור פירסום ההמלצות יפגע באגו של כמה מ"אריות" התקשורת. לדרוקר, אברמוביץ' ודומיהם לא יהיה על מה לברבר בטלוויזיה. בצמרת המשטרה תשרור תחושת תסכול – החוקרים לא יזכו להכרת הציבור ב"הישג" שלהם. שבועות וחודשים של מאמץ מתמשך 24/7 ואף אחד לא יידע על כך. ממש מסכנים.  שמעתי ראש מדור חקירות לשעבר מתאר בטלוויזיה את המאמץ וגודל ההקרבה של החוקר, והוא מסיים ב"אחרי כל זה לא מגיע לחוקר שהציבור ידע מה עבר עליו?"  

בעוד שהוויכוח בציבור הוא על ה"המלצות", הנושא האמיתי הוא פירסומן. 

כשמדובר בפירסום בתקשורת, אנחנו עוברים למגרש משחקים אחר עם כללי משחק שונים.  כאן הכלל הוא זכות הציבור לדעת. הזכות הזאת היא ערך עליון בעיני מעצבי דעת הקהל באקדמיה ובתקשורת, פוליטיקאים ופרקליטים, וכל מי שרוממות הדמוקרטיה בגרונו. אם הציבור לא יידע כמה סיגרים ראש הממשלה מעשן במהלך יום העבודה – זה יהיה סופה של הדמוקרטיה;  אם הציבור לא יידע באיזו שעה ראש הממשלה שוחח בטלפון עם שלדון אדלסון ועל מה בדיוק הם דיברו – מדינת ישראל תחדל מלהיות דמוקרטיה;  היו שמועות שדרוקר עתר לבג"ץ, בשם "זכות הציבור לדעת", שיאפשרו לו גישה לחשבונות המכבסה של רעיית ראש הממשלה. הוא נרתע ברגע האחרון, כנראה שהוא הבין שיש גבול.            

השאלה אם יש מקום להמלצות המשטרה ואם כן, האם זו "זכותו של הציבור לדעת" מה הן, אינה חדשה. היא עלתה בעבר. המעניין הוא שבעבר הלא רחוק שררה תמימות דעים שאין זה תפקידה של המשטרה להמליץ על העמדה או אי העמדה לדין. היה קונצנזוס בעד "חוק המלצות" בנוסח כמעט זהה לזה שהתקבל עכשיו בכנסת,  הקונצנזוס כלל אנשים מהשמאל, אנשים ממערכת המשפט ואפילו את מפכ"ל המשטרה בכבודו ובעצמו:

http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/904/853.html?hp=1&cat=404&loc=65

אז מה קרה?  נתניהו קרה. 

למעשה לא היה צורך לחוקק חוק מיוחד שיאסור את פרסום ההמלצות. עקרון הסוב יודיצה אוסר על כלי התקשורת לחוות דעה או לדווח על הליך משפטי תלוי ועומד, לפני שנפסק הדין.  אינני יודע איך בדיוק זה מנוסח, אבל בעבר, התקשורת התייחסה ברצינות לעיקרון הזה. היום נפרצו כל הסכרים, ואין גבול להפקרות. התקשורת מרשה לעצמה להשתולל באופן חופשי ולחלק עצות/הוראות למערכת אכיפת החוק איך עליה להתנהג. פירסומים חסרי אחריות ממקורות "אנונימיים" יוצרים מצב בו אנשים מורשעים לפני שבכלל הוגשה נגדם תביעה. הפירסומים משמשים כלי עזר יעיל בידי מסיתי ההמונים בשדרות רוטשילד.

שלא תהיה אשלייה.המאבק איננו על שלטון החוק והוא גם לא נגד השחיתות. המאבק הוא על השלטון. זה מאבק בלתי נלאה, בו גופים שלא נבחרו, מנסים לנגוס בשלטון שנמצא בידי גופים שנבחרו.  במאבק הזה, מערכת אכיפת החוק הפכה להיות כלי שרת פוליטי בידי הגורמים שנכשלו בבחירות.

ד. מוּשְׁחַתִּים – נִמְאַסְתֶּם

לכאורה, המאבק המתנהל ברחובות, בכיכרות העיר ובתקשורת בימים אלה הוא מלחמה בשחיתות. השחיתות היא תופעה חמורה, ואין חולקים על כך שהשחיתות היא נגע שחובה לבער אותו. השאלה היא אם זה אפשרי. כלל ידוע הוא כשיש רצון מוצאים את הדרך.  הבעייה היא, אם נהיה כנים עם עצמנו, שזה בכלל לא בטוח שהרצון ישנו.

הכותרת "מאבק נגד השחיתות" שייכת למשפחת הסיסמאות שתמיד "הולכות טוב".   למאבקים ציבוריים יש מכנה משותף אחד – למארגנים יש בדרך כלל אג'נדה נסתרת, שונה ממה שהם מספרים לקהל המפגין. בהפגנות הרחוב על כל נושא שהוא, הרוב המכריע של המפגינים אינו מודע לכך שמשתמשים בו למטרה שאין לה כלום עם המטרה למענה הוא יצא להפגין. מפגין נגד שחיתות אף פעם אינו יודע אם השחיתות נגדה הוא מפגין, היא אותה שחיתות נגדה מפגין העומד לידו.   

מאבקים "נגד השחיתות" על פי רוב לא נועדו אלא להחליף שחיתות אחת בשחיתות אחרת.  זו המציאות בכל העולם, וישראל אינה יוצאת מן הכלל. זה הטבע האנושי – יש אולי ל"ו צדיקים בעולם, אבל הם מיעוט הבטל בשישים. 

שחיתות היתה, שחיתות ישנה ושחיתות תהיה תמיד. זה לא אומר שלא צריך להילחם בשחיתות. צריך ועוד איך, אבל מי שמאמין שניתן ליצור חברה בה אין שחיתות, חי בעולם אחר. 

השחיתות מלווה את החיים הציבוריים בישראל כמעט מיום הקמת המדינה. אמירתו המפורסמת של לוי אשכול ז"ל, מראשית שנות ה-50 של המאה הקודמת, "לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁו,ֹ" היתה הכרה רשמית בשחיתות כחלק אינטגרלי של החיים הציבוריים בישראל. 

בישראל ננקטו מדי פעם צעדים נגד השחיתות, ומיספר דמויות ציבוריות נידונו לתקופות מאסר שונות. עם כל זאת המלחמה בשחיתות היתה סלקטיבית, במיוחד אחרי המהפך של 1977. מידת החומרה בה התייחסו לחשודים שונים נקבעה ע"פ שיקולים שאינם קשורים לעבירות עצמן.  דוגמא מהעבר היא פרשת אריק שרון – "כעומק החקירה, עומק הנסיגה." 

הגופים האמורים לנהל את המאבק נגד השחיתות – הפרקליטות, המשטרה ומערכת המשפט, אינם באים למערכה בידיים נקיות.  כל אחד מהם נושא עמו קופה של שרצים מכובדת שבנסיבות נורמליות היתה מאפילה על הדמגוגיה של "קשרי הון-שלטון", "קפיטליזם חזירי" וקלישאות דומות אחרות. 

את הקהל שמפגין עכשיו בשדרות רוטשילד כל זה לא מעניין.  עבורו הנושא היחיד הוא נתניהו מכר את מדינת ישראל "בעבור חופן סיגרים".  שחיתות בתהליך המינויים של שופטים? זיוף עדויות ע"י הפרקליטות? קציני משטרה בכירים המעידים עדות שקר בבית המשפט? תפירת תיקים ותביעות סרק נגד חפים מפשע? אלו "זוטות" בלבד. 

ברומא, בעת העתיקה, היה נהוג לאמר "ההמונים רוצים שירמו אותם."  עברו מאז 2,000 שנה, אבל הטבע האנושי כנראה לא השתנה. היום, כאז, כל נוכל עם רמקול בידו ורטוריקה שוטפת בגרונו, יכול למלא את כיכר העיר בקהל שוטים שישאג בגרון ניחר "נתניהו למעשיהו!"  אבל משהו בכל זאת השתנה.  ה"המונים" שהתאספו בכיכר העיר בעת העתיקה היו ציבור של פשוטי העם, אנשים חסרי השכלה וברובם אנאלפביתים. ה"המונים" הממלאים בימינו את שדרות רוטשילד, הם "מיטב הנוער" – משכילים, אקדמאים, סופרים, עיתונאים, הוגי דעות למיניהם ומנהיגי מפלגות.         

ה. סוֹף דָבָר

יגיע הרגע בו חקירת המשטרה תסתיים. תוצאות החקירה תימסרנה לפרקליטות שתעבור עליהן, ותעביר את החומר עם מסקנותיה ליועץ המשפטי. היועץ הוא הפוסק האחרון בשאלה אם נמצאו היבטים פליליים המצדיקים העמדה לדין. במקרה שהוא יחליט להגיש תביעה, החומר יגיע לבית המשפט שיכריע אם אכן "נתניהו למעשיהו."  אם זה יגיע לבית המשפט, אם זה לא יהיה "נתניהו למעשיהו," זה יהיה "נתניהו הביתה," כי הוא יהיה חייב להתפטר עם הגשת התביעה.  המסיתים מכיכר העיר יטפחו לעצמם על השכם ויאמרו "ניצחנו".  

נשמע פשוט, לא? מסתבר שלא לגמרי. 

למשטרה יש עבר עשיר של פספוסים וטעויות בחקירותיה, חלק מהם בתום לב וחלק יותר גדול לא בתום לב. העבר של הפרקליטות גם הוא איננו כזה שאפשר להתפאר בו. היועץ המשפטי הנוכחי עדיין לא צבר רקורד. על בית המשפט לא אביע דעה, אם כי קשה לא להיזכר בפרשת עמוס ברנס שנדון למאסר עולם ושוחרר, כשהתגלה שהוא היה חף מפשע, אחרי ש"בילה" עשרות שנים בבית הכלא. 

עם המלצות ובלעדיהן, עם פרסומן ובלעדיו, איך אפשר להאמין שהמערכת הזאת תגיע לחקר האמת ושעשיית צדק היא באמת בראש מעייניה?

מסופר על נפוליון, שכאשר הוא הקים את המשטרה הלאומית (Sûreté) בתחילת המאה ה-19 בצרפת, שאלו אותו "מה יעשו עם הפושעים?"

תשובתו היתה: "בהם יטפלו הפושעים היותר גדולים."

על פי אותו עיקרון, בישראל המלחמה בשחיתות מנוהלת בידי מושחתים יותר גדולים.   

משפט אחרון לסיום. המאמר אינו עוסק בשאלה אם נתניהו אשם או לא. את זה כרגע אף אחד לא יודע. אבל להרשיע אותו לפני שהחקירה החלה, זאת שערורייה ממדרגה ראשונה. שום משטר הרואה את עצמו כדמוקרטי לא יישאר דמוקרטי אם סמכות השפיטה תימסר לידי האספסוף בכיכרות. נשיא המדינה חושב ש"אין תחליף לכיכרות העיר", אבל במקרה הזה הצדק הוא עם עירית לינור.

ישראל בר-ניר

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

1. לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

תפילה לגשם

הַנּוֹתֵן בָּעֵמֶק גֶּשֶׁם וְיוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ בְּעִתּוֹ –

זְכֹר קִישׁוֹן שׁוֹטֵף וּמִלְחֲמוֹת בָּרָק וּדְבוֹרָה עַל הַמִּשְׁפָּט הַנָּכוֹן שֶׁיָּבוֹר לוֹ אָדָם,

נָבִיא בַּכַּרְמֶל, מִזְבְּחוֹת אֵשׁ קְדוּמוֹת וְעָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ הָעוֹלָה מִן הַיָּם;

מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם –

זְכֹר מַעֲשֵׂה אָבוֹת שֶׁבָּאוּ אֵלֶיךָ בְּלֵב מָלֵא וּבְיָדַיִם רֵיקוֹת וְחָצְבוּ סֶלַע לַבַּיִת,

פִּלְּסוּ דֶּרֶךְ לַעֲבֹר בָּהּ וְחָפְרוּ מַעַיְנוֹת יְשׁוּעָה קוֹלְחִים;

זְכֹר מַעֲשֵׂה אִמָּהוֹת שֶׁבָּאוּ אֵלֶיךָ עֲקָרוֹת מִמַּעַשׂ וְיָלְדוּ עוֹלָם חָדָשׁ וּבָרְאוּ אֶרֶץ וְהִצְמִיחוּ דֶּשֶׁא עֵשֶׂב וּפִרְחֵי חַיִּים;

הַמַּסִּיעַ רוּחוֹת צָפוֹן מְחוֹלְלוֹת גֶּשֶׁם –

זְכֹר רַק שְׁבִיל שֶׁכָּבְשׁוּ רַגְלֵינוּ, עֵץ שֶׁנָּטְעוּ יָדֵינוּ וּטְרַקְטוֹר רִאשׁוֹן בַּשָּׂדֶה וּתְלָמִים,

זְהַב שִׁבֹּלֶת בַּשָּׂדֶה כּוֹרְעַה בָּרוּחַ וְעֹמֶס גַּרְעִינִים וְלֶחֶם חֶסֶד וְרַחֲמִים;

שׁוֹמֵר הָרוּחַ, זוֹרֵעַ עָבִים וְקוֹצֵר מָטָר –

זְכֹר מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ הָרְאוּיִים בַּיָּמִים, וּבַלַּיְלָה אֶת שִׁירֵי הַנֶּפֶשׁ הַיְּחֵפָה

וְאֶת נִגּוּן הַלֵּב הַתָּמִים;

זְכֹר זֵר כַּלָּנִיּוֹת אֲדֻמּוֹת בָּעֵמֶק, כֶּתֶר נַרְקִיסֵי נִיחוֹחַ, וְרַקָּפוֹת, וְרַקָּפוֹת...

עַד קֵץ הַיָּמִים;

זְכֹר לָנוּ –

וְהָיִינוּ כְּעֵץ שָׁתוּל עַל פַּלְגֵי מַיִם עוֹשֶׂה פְּרִי לְמִינוֹ, כְּעֵשֶׂב הַשָּׂדֶה מַצְמִיחַ זֶרַע

וּכְפֶרַח מְעַט בְּקַרְקַע בְּתוּלָה...

בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.

מה זו תפילת הגשם הזאת? מה אנו מוצאים בה?

קודם כל, זו תפילה, של אנשים מתפללים, אנשים הרואים צורך להתפלל בכלל, ולגשם בפרט. אנו רואים שמתוארים בשיר נופי עמק יזרעאל ומוזכרים מאורעות תנ"כיים מעמק יזרעאל, כלומר מדובר במתפללים לגשם בעמק יזרעאל.

למי הם מתפללים? אין בטקסט הזה "אתה ה'" אבל יש בו "בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה" ויש בו  "מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם," כלומר המען לתפילה אינו ברור, אך הוא מרומז – זה המען לתפילה בתפילות העם היהודי.

אך הבחירה ליצור תפילה חדשה ולא להשתמש בטקסט המקורי של תפילת הגשם, גם היא בחירה משמעותית. גם זו אמירה. מה האמירה? שהתפילה המקורית אינה מדברת אל המתפללים?

התשובה על כך מצויה בסידור התפילה של אותה קהילה. ובכן, יש בה מן התפילות המסורתיות, התקניות. כלומר, זו קהילה המשלבת בריטואל שלה תפילה מסורתית עם תפילות חדשות, יצירת הקהילה.

הטקסט כתוב בהשראת מקורות שונים – מקראיים: בריאת העולם, מלחמות ברק ודבורה, הורדת הגשם בידי אליהו הנביא, מזמור א' בתהילים. יש בו מן התפילה – בָּרוּךְ הַשּׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה, מַשִּׁיב הָרוּחַ וּמוֹרִיד הַגֶּשֶׁם ועוד. ויש בו מן השירה העברית המודרנית – רחל, אלתרמן, מתתיהו שלם.

זוהי תפילת הגשם של קהילת "ניגון הלב" – קהילה של מסורת וחידוש בעמק יזרעאל. זו אינה קהילה של אנשים "דתיים", על פי ההגדרות הסוציולוגיות המקובלות, אך כמי שהשתתף פעמים רבות בתפילותיה ובקבלות השבת שלה, אני יכול להעיד שיש בהן יותר רליגיוזיות משחוויתי בכל בית כנסת "דתי".

התפילה אינה חתומה, כמקובל בסידורי תפילה, כיוון שהסידור אמור להיות יצירה קולקטיבית של הקהילה, המבטאת את מאווייה. ובכל זאת, הרי מישהו כתב אותה.

כתב אותה ביני תלמי, ממובילי הקהילה, בן קיבוץ משמר העמק של הקיבוץ הארצי השומר הצעיר וחבר הקיבוץ כל ימיו. ביני התחנך בשומר הצעיר. הוריו, אמה ומאיר תלמי, היו ממנהיגי התנועה. שניהם כיהנו כח"כים ממפ"ם, אביו היה מזכ"ל הקבה"א ומזכ"ל מפ"ם. לא בדיוק קן השיגור של מוביל קהילת תפילה וכותב תפילות.

הטקסטים הללו אינם המזון הרוחני עליהם גדל ביני, אך הם אינם ניגודם, אלא השלמתם.

לפני תשע שנים ערכתי מחקר על קהילת "ניגון הלב" וראיינתי את ביני.

"לי מאוד חשוב וזה לא בלי ויכוחים, שלקהילה כמו 'ניגון הלב' יהיו אמירה, צביון, שהם ייחודיים לה. לפעמים יש כאלה שרוצים להיות יותר ויותר דומים לבית הכנסת, תפילות מסודרות וכו'. אבל אני רוצה את הדברים הייחודים לנו – המקום שלנו, הארצישראליות שלנו, העמק שלנו והיכולת שלנו לתת ביטוי לא רק מהתפילה המסורתית, שכבודה במקומה מונח. עצם זה שהתפילה שרדה כל כך הרבה שנים, מדברת בעד עצמה. ולכן, יש למצוא את המקומות שיש לתפילות משלנו מקום. לעתים אנשים אומרים ש'אין לנו תפילת הגשם', למשל. אנחנו רוצים ליצור. תפילת הדרך לחיילים – זה בא ממקום מאוד אישי. הבן שלי היה ב'חומת מגן', כחייל. זאת תפילה שבגדול היתה סוג של ביטוי לדברים שהרגשתי כאשר הוא שירת שם. זה התחבר עם דברים הקשורים ל'ניגון הלב'. למטה, לא אני חתום, אלא חתום 'נוסח ניגון הלב' – הביטוי הנפרד של 'ניגון הלב'... חשוב לי שיהיה קשר בין התפילה החדשה שלנו לבין התפילה המקורית. יש שיחה בין התפילות. שם דיבור דתי, כאן דיבור 'חילוני', כלומר הכתובת אינה חד משמעית לאלוהים, אלא יותר ערטילאית. אבל המסר והמבנה הוא מאוד דומה".

בגולן קיימנו בכמה משנות הבצורת התכנסויות לתפילת הגשם, ביוזמת חקלאי הגולן, לאו דווקא מן המגזר הדתי.

השנה יזם שר החקלאות אורי אריאל תפילה המונית לגשם. ליוזמה הצטרפו גורמים חילוניים בהתיישבות.

בעקבות זאת, רוגל אלפר פרסם ב"הארץ" פשקוויל נגד תפילת הגשם, שכותרתו: "מי שמתפלל לגשם הוא אידיוט." תקציר הפשקוויל: "קשה להפריז בהערכת מידת האווילות... צריך להיות לא פחות מאידיוט גמור... רק כסיל... רק טיפש... אמונות תפלות... השקפת עולם פרימיטיבית... התנהגות מוזרה ביותר, או אינפנטילית למדי... זה קשקוש... זו חזרה לימי הביניים."

אכן, טיעונים מעמיקים, מורכבים, המעידים על רמתו האינטלקטואלית העמוקה של הכותב, על עולמו הרגשי העשיר, על דמיונו היצירתי והפורה.

אבל מעבר לניבולי הפה האופייניים לו, הוא העלה טיעון הגיוני. האמונה שתפילה תשכנע ישות שמיימית כלשהי להוריד גשם, אינה רציונלית.

והוא צודק. זה באמת לא רציונלי.

אז מה מביא "חילונים" להצטרף לתפילה?

מה לחילוני ולתפילה? יש לתפילה חיות משל עצמה, עוצמה משל עצמה, מימוש של צורך אנושי, שאינו מותנה באמונה הדתית בדבר קיומו בפועל של האלוהים. הרב פרופ' מרדכי מנחם קפלן (1881-1983), מייסד הזרם הרקונסטרוקציוניסטי ביהדות, כתב על התפילה: "אותה הכרת הטובה למה שמעניק שמחה לחיינו, שמצאה את תיקונה בתפילות השבח וההודיה של המסורת, עדיין היא תובעת את ביטויה. אותם הכיסופים רבי התקווה לטוב שעדיין לא נתגשם, המתבטאים בתפילות התחנונים של המסורת, עדיין הם זקוקים לאמירה מפורשת, כאחד האמצעים המביאים לידי הגשמת תקווה זו... תמיד יהיה צורך בתפילה המתְנה כיסופים אל אותם כישרונות הרוח והגוף או אל אותן התמורות שבלב אנוש באופי, המספקים בידינו להפיק ברכה מאותם גילויי החיים אשר בכללותם הם אומרים 'אלוהים'. בתנותנו אותם הכיסופים, אנו צועדים צעד ראשון – אמנם, ראשון בלבד – כלפי הגשמתם."

כשביאליק שורר:

הַכְנִיסִינִי תַּחַת כְּנָפֵךְ,

וַהֲיִי לִי אֵם וְאָחוֹת,

וִיהִי חֵיקֵךְ מִקְלַט רֹאשִׁי,

קַן-תְּפִלּוֹתַי הַנִּדָּחוֹת.

– הוא לא התפלל?

כשחנה סנש כתבה:

אֵלִי, אֵלִי, שֶׁלֹּא יִגָּמֵר לְעוֹלָם

הַחוֹל וְהַיָּם,

רִשְׁרוּשׁ שֶׁל הַמַּיִם,

בְּרַק הַשָּׁמַיִם,

תְּפִלַּת הָאָדָם.

– היא לא התפללה?

ושירה של לאה גולדברג:

לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵךְ וְהִתְפַּלֵּל

עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,

עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ, לִנְשֹׁם,

לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.

לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל

בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,

לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם,

לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.

– מהו אם לא תפילה?

ומה יותר תפילה משירו של מאיר אריאל?

מודה אני לפניך ולך

על כל החסד והאמת

והטובה והרעה והטובה

שעשית עמדי ועם ביתי

ועם קרוביי וידידיי

ועם בני עמי ועם ארצי

ועם כל העולם והאדם אשר בראת.

לא, התפילה אינה דבר רציונלי. היא גם לא מתיימרת להיות דבר רציונלי. אולם חיים שכל כולם רציונליות, הם חיים עניים, חסרי מעוף ורוח. יש המון עוצמה בקהילה המוצאת דרך לבטא בצוותא את מאווייה. כן, אני מאמין שביטוי עז של מאוויים, יכול לחולל שינוי, אפילו בטבע. כן, אני יודע שזה לא רציונלי. אז מה?

יש דבר מה יפה במסורת התפילה לגשם ביהדות. מורידי הגשם, אנשים שהיה להם כוח לחולל את הנס הזה, לא היו למדנים דווקא, אלא צדיקים. הצדיקות שלהם התבטאה בעשיית חסד יוצאת דופן, בדבקות יתר במצוות שבין אדם לחברו. יש על כך מדרשי חז"ל רבים, ותקצר היריעה מלפרט אותם כאן.

עצירת הגשם נתפסת כתוצאה ישירה של עוולות חברתיים. רציונלי? לא. אבל אם עצירת גשמים תגרום לנו לחשבון נפש ולתיקון חברתי, הדבר חיוני וחיובי, גם אם אינו רציונלי.

2. צרור הערות 14.1.18

* מחוץ לקופסה – ארבעה בכירים בארה"ב דיווחו שנתניהו הציע לאובמה וא-סיסי תכנית להעברת שטחים בסיני, צמודים לרצועת עזה, לידי הפלשתינאים, ובמקביל לספח לישראל את גושי ההתיישבות. נתניהו מכחיש.

הציע או לא – זה הכיוון הנכון לפתרון. הפתרון אפשרי רק מחוץ לקופסת השטח שבין הירדן והים, והוא חייב לכלול את ירדן ו/או סיני. להגדיל את השטח, ולחלק אותו באופן רציונלי, בלי לסכן את מדינת ישראל באמצעות מדינת טרור פלשתינאית ללא יכולת קיום אמתית בתוככי א"י המערבית.

נכון, אין היום פרטנר לרעיונות הללו. בכך הם דומים לכל רעיון המקיים מדינה יהודית בא"י. הרי הפלשתינאים דחו גם את הצעותיהם של ברק ואולמרט, של קלינטון וקרי. הרי הם מעולם לא ויתרו על תביעת "השיבה" כלומר הטבעתה של כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה.

במקום לדקלם את המנטרה של פתרון מזיק ומסוכן למרות שאין לו פרטנר, מוטב להנכיח בשיח הבינלאומי רעיונות יצירתיים, ראויים ונכונים, שיכולים להיות בסיס לשלום אמת, למרות שבשלב זה אין להם פרטנר.

ועד שיהיה פרטנר לפתרון קבע (ואין פרטנר כזה באופק), עלינו לנהל את הסכסוך בשום שכל, תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו, ובלי לסכן את היותנו מדינת לאום יהודי בעלת רוב יהודי מובהק ומוצק לדורות, באמצעות קיום הרש"פ, שהיא ישות שבין אוטונומיה חזקה למדינה מינוס.

* זו אינה הזירה שלך – זהבה גלאון היא מנהיגת מפלגה פוליטית. בתור שכזו, הזירה שלה היא הזירה הפוליטית – הכנסת, התקשורת, הרחוב. בית המשפט אינו הזירה שלה.

בעתירתה לבית המשפט העליון נגד חוק המרכולים, גלאון מועלת בשליחותה הציבורית, פוגעת בדמוקרטיה ומבזה את הכנסת.

אף שאני מתנגד לחוק, זהו חוק לגיטימי של הכנסת, העוסק בסוגייה של דמות הפרהסיה הציבורית, אין הוא פוגע פגיעה קשה בזכויות האדם והאזרח, ולכן בית המשפט אינו צריך לעסוק בו ועליו לדחות אותו על הסף.

אם את העתירה היה מגיש בעל מרכולית שנפגע מן החוק, ניחא. אבל לא פוליטיקאים, לא ח"כים, לא מנהיגי מפלגות – זו אינה הזירה שלכם.

הוא הדין בעתירת "יש עתיד" נגד חוק ההמלצות. חוק ההמלצות הוא בעיניי כתם על ספר החוקים הישראלי, ומן הראוי שהכנסת הבאה תזרוק אותו לפח האשפה של ההיסטוריה. אך גם הוא אינו "בלתי חוקתי" ואינו פוגע בזכויות האדם והאזרח, ומן הדין שלא יידון כלל בבית המשפט.

התחזית שלי – העתירות לא תפסלנה על הסף, יתקיים עליהן דיון, אך בית המשפט ידחה את שתיהן. 

* אי נוחות – אני חש אי נוחות מסוימת בשל מועמדותו של עו"ד ציון אמיר לבית המשפט העליון. איני מגדיר זאת כהתנגדות, כי יש בבחירה מכלול רחב של שיקולים ואת רוב המועמדים כלל איני מכיר. אי נוחות, זו ההגדרה הנכונה.

ולמה? בשל פרשת האנס הסדרתי משה קצב.

אבהיר את דבריי. באופן בסיסי יש לי אהדה לאמיר, ולו בזכות הביוגרפיה שלו כסיפור הצלחה ישראלי – מי שגדל במשפחה מרובת ילדים בשדרות, כשעוד הייתה עיירת פיתוח, להורים עולים חדשים ממרוקו, קשי יום, שבכישרון, התמדה וחריצות היה לאחד מעורכי הדין המובילים בישראל.

אני רואה חשיבות בכך שבבית המשפט העליון, שהוא גם בית המשפט העליון לערעורים, יישב פרקליט פלילי חשוב, שייצג את הפן הזה במכלול המגוון של הרכב העליון.

סניגורים פליליים ממלאים תפקיד חיוני ביותר, שאי אפשר להגזים בחשיבותו, במערכת משפט דמוקרטית. גם אם לעיתים סניגורים טובים מחלצים עבריינים מעונש, הם המגן על הפרט החלש, ונאשם באשר הוא – הינו חלש, והם מאפשרים משפט צדק, ולא לינץ' ומשפט שדה. אין מי שאינו ראוי להגנה טובה – רוצחים, אנסים, סוחרי סמים, ראשי משפחות פשע, פדופילים, מחבלים, פושעים נאציים. כולם.

בשום פנים ואופן אין לזהות את הפרקליט, הממלא את תפקידו החיוני, עם מרשו ובטח לא עם העבירות שעבר.

אז מדוע אני חש אי נוחות? לא בשל עצם היותו סניגור של האנס הסדרתי קצב, אלא בשל האופן המלוכלך שבו התנהלה הסניגוריה של האנס הנ"ל – מסע מאורגן ומתוזמר היטב של סוללת יחצ"ני הצמרת ופרקליטי הצמרת להכפשת שמן של קורבנות האנס. היה זה מסע נתעב.

* והיה מחנך טהור – בימים אלה, שבהם מתנהל מסע הסתה מורעל נגד משטרת ישראל ושלטון החוק, ומסע סיכול ממוקד ושיימינג למפכ"ל המשטרה, בשל כפירתו בדת הביביזם, התובעת ממנו נאמנות מוחלטת למי ש"עשה לו טובה" ומינה אותו ולא למדינת ישראל ולחוק, קשה לי לבקר את המשטרה.

ואף על פי כן, ההוגנות מחייבת. ההחלטה למנות מפכ"ל חיצוני למשטרה היתה החלטה נכונה ומוצדקת, לנוכח מצעד הניצבים שחטאו בהטרדות מיניות ובשחיתות. ריבוי המקרים העידו על בעייה בתרבות הארגונית של המשטרה, שחייבה מנהל חיצוני, שלא צמח בארגון.

אלשייך עושה עבודה טובה בסך הכול, אבל הוא נפל דווקא בתחום שבעטיו הוא הובא מבחוץ לארגון. החזרתו של ניצב רוני ריטמן לתפקידו כמפקד יחידת להב 433, על אף העדויות נגדו בגין הטרדות מיניות, היתה טעות חמורה. קודם כל טעות ערכית, ומעבר לכך, אי הבנת המשמעות הציבורית בכך שדווקא היחידה החוקרת שחיתויות שלטוניות חייבת להיות נקייה מכל רבב ומכל חשד, כיוון שכל רבב כזה ינוצל לפגיעה מכוונת במשטרה בידי בעלי השררה וחסידיהם.

ההיתלות בכך שבג"ץ לא כפה על המשטרה להעביר את ריטמן מתפקידו, אף שאי אפשר שלא להבין את הרמז הדק כפיל של בג"ץ שזה המעשה הראוי, היא טעות נוספת של אלשייך. שוב, בראש ובראשונה מבחינה מוסרית, אך גם מבחינת החמצת הסולם שבית המשפט נתן לו, לחזור בו מן ההחלטה הגורמת נזק תדמיתי למשטרה ומעניקה תחמושת למלחמתם של המושחתים בה. 

* אני משתומם – ככל שאני קורא את דבריו הקשים של אהוד בן עזר על אולמרט החרדי המזרחי המזוקן, כך אני יותר ויותר משתומם על הערצתו חסרת הביקורת את דרעי החילוני האשכנזי המגולח.

* שוכבים על הגדר – יש דברים שאדם נורמטיבי ירחק מהם, ואם הוא מעד בהם בימי חלדו, הוא ינסה להדחיק אותם ולבטח לא להתהדר בהם. אין זה מן הנמנע, שבין האנשים שיצאו נגד התופעות המכוערות שנגלו בקלטת הלוהטת, יש מי שבעצמם חטאו בתת התרבות המפוקפקת הזו.

אולם בימים האחרונים צפה תופעה אחרת מוזרה. ים של תגובות ברוח של "ככה כל הצעירים", "כשאנחנו היינו בגילם", "כשאני הייתי בגילו" וכו' וכו'. ואין לי ספק שרבים מן הכותבים כך, גם "כשהיו בגילו", היו אנשים נורמטיביים ורחקו מן התועבות הללו. ומה מניע אותם לאמץ זאת רטרואקטיבית? הצורך להישכב על הגדר ולדקלם את דף המסרים, שהוא בעיניהם במעמד של כתבי קודש.

* שאלה לפרנסי ערוץ 2 לדורותיו – עד כמה תרמה תחרות הרייטינג הזול בכל מחיר שלכם, על הפרסומות שבה, על תכניות מציצנות הרייטינג שלה, להעצמת תת התרבות הדוחה שנחשפה לעינינו במלוא כיעורה בקלטת הלוהטת של יאיר נתניהו, שחשפה חברת החדשות שלכם?

* איתות ממלכתי – בסקר פופולריות רחב היקף בליכודיאדה, דורגה השרה גילה גמליאל במקום הראשון. אלה חדשות טובות, כיוון שגמליאל מייצגת קו ממלכתי. זהו איתות לשאר השרים והח"כים של הליכוד, שקיימת בקרב מצביעיהם כמיהה למנהיגות אחראית וממלכתית, להבדיל מן הפופוליזם האנטי ממלכתי המאפיין את המפלגה בשנים האחרונות.

* בעד נתניהו – אני בעד נתניהו. חד וחלק. בלי להתלבט.

קראתי שאורן חזן מתכוון להתמודד מולו על ראשות הליכוד.

* תרבות של שנאה – תוגברה האבטחה על הופעתה של אחינועם ניני בעמק יזרעאל, בשל גל של איומים, נאצות וגידופים.

אני רחוק מאוד מעמדותיה הפוליטיות של אחינועם ניני, אבל סולד ומתעב את גילויי השנאה והאיום. ולא רק כיוון שהיא זמרת ויוצרת נפלאה, אלא כי המתקפה הזו מבטאת תרבות איומה של שנאה.

* מוות לבתולות – אני דווקא בעד עונש מוות. לבתולות בגן העדן שמצפות לשאהידים. אם נצליח להוציא אותן להורג, נרתיע מחבלים מפיגועים. איני יודע עד כמה הרעיון הזה ישים, אבל הוא לבטח הרבה פחות מזיק מחוק הדמגוגיה הפופוליסטית של ליברמן – גזר דין מוות למתאבדים.

* קרב שהסתבך – אליעזר טאובר ערך מחקר מקיף ויסודי על פרשת דיר יאסין, ניתח לעומק את כל העדויות, של כל האנשים מכל הצדדים, וגיבש את מסקנתו אותה פירסם בספר (שאותו לא קראתי, ואיני יכול להעיד ממקור ראשון על טיבו, אך הביקורות עליו שיבחו את היסודיות והרצינות שלו) "דיר יאסין: סוף המיתוס". והמסקנה שלו היא חד משמעית. בדיר יאסין לא היה טבח מתוכנן אלא קרב שהסתבך.

נורית גרץ פרסמה מאמר ביקורת על הספר ב"הארץ", שבו היא משבחת את התחקיר היסודי, אך שוללת את מסקנתו. לא, היא אינה טוענת שהיה טבח מתוכנן. טענתה היא שאי אפשר לקבוע קביעה כל כך חד משמעית מן הרשומון הזה. בין השאר היא טוענת שמעשי רצח שהיו במקום, מערערים את תוקף מסקנת הספר.

עיקר מאמרה, היה ציטוט מראיון עומק שראיינה את עמוס קינן, לוחם הלח"י שהשתתף בקרב (ראוי היה שתציין את העובדה שהיא אלמנתו). וכך היא כתבה: " 'ירו עלינו מהבית ההוא בכיכר, ירו כל הזמן – גם אנחנו גם הם, וכל אחד רץ לאן שיכול היה לרוץ. היו לנו פצצות קטנות ותלינו אותן על הדלת והדלת הייתה נפרצת ואנחנו המשכנו לרוץ ולירות'  כך התחיל הריאיון שלי עם עמוס קינן, שהתקיים תוך כדי טיול בכפר, ובהתחלה הוא עוד זרם.

לאן ירית?

לא יודע, יריתי כדי שלא יירו בי.

בהמשך הריאיון הסתבך. שאלתי למה בעצם צריך היה לשים את הפצצות ואם הוא זוכר את הדלתות היו פתוחות או נעולות. 'נורית, אני לא זוכר ב-1948 אם הדלתות היו פתוחות או נעולות', הוא ענה לי, 'ירו עלינו, לא היה לי זמן לחשוב. יריתי לכל הכיוונים.' הריאיון הסתבך עוד יותר כשרציתי לברר אם אישה שהוא פגע בה בזמן הקרב היתה צעירה או מבוגרת, ומה היא לבשה ומי היה איתה ואיך היא נראתה. 'נורית, את היית צריכה להיות שם כדי לרשום מה היא בדיוק לבשה ואך היא נראתה,' הוא אמר וביקש ממני לסגור את המקליט.

ובעצם הוא צדק. כי איך אתה יכול לראות בדיוק במי ירית ומה הוא לבש, כשפצצות מתפוצצות סביבך ואתה יורה ויורים עליך."

ודווקא התיאור הזה מעיד עד כמה צודק טאובר. אין זה תיאור של טבח, אלא של קרב שהסתבך. וגם אם נעשו במהלכו מעשי רצח, אין זה משנה את התמונה הכללית.

אז למה נורית גרץ מתעקשת לשלול את המסקנה? הסיבה נעוצה בשורה האחרונה של מאמרה: "... לחשוב באופן מורכב יותר על שני הסיפורים, היהודי והערבי, ועל הצדק והעוול שהיו כרוכים יחדיו במלחמה ההיא ובמלחמות האחרות ובהגשמת הציונות בכלל. וכך, מתוך הידיעה שלא היה מקום אחר ולא היתה ברירה אחרת, להכיר גם בחטא ובאשמה ולהתמודד איתם,"

כלומר, דבריה מאששים אמנם את המסקנה האמפירית של המחקר והספר, אולם המסקנה הזאת אינה מתיישבת עם המסר הפוליטי שלה, על "שני נראטיבים" ועל הכרה בחטא ובאשמה והתמודדות איתם.

ואני טוען, שאפילו אם היה טבח בדיר יאסין, ואין ספק שהיו גם היו פשעי מלחמה ישראליים בתש"ח, אין זה משנה את התמונה הכוללת – ספק אם היתה בתולדות המלחמות מלחמה צודקת יותר ממלחמתו של העם היהודי על חירותו ועל זכותו לקיים מדינה עצמאית, זכות שהוכרה בידי העולם, מפני תוקפנות הערבים – הן ערביי א"י והן מדינות ערב, שיצאו להשמיד את היישוב היהודי כדי לסכל את הקמת מדינתו.

* חלומות מתגשמים – יש הסבורים שבעיות הפריפריה תיפתרנה באמצעות שריפת צמיגים, חסימת כבישים וייזום כתבות טלוויזיה המתארות את הפריפריה כמקום עלוב, עזוב וחסר תקווה. כמובן, שזו דרך הרסנית.

הפתרון הוא להיפטר מהמושג פריפריה = שולה, ולחזור למושג סְפָר, ואין כוונתי למישור המילולי, אלא המעשי, המהותי. כלומר, למקסם את הפוטנציאל המצוי בסְפר ולהפוך אותו למרכז הארצי ואף העולמי, בנקודות החוזק שלו.

בשנים האחרונות, עובר אזור הגליל המזרחי והגולן שינוי מבורך לכיוון זה, בזכות שינוי כיוון של הנהגת האזור.

יש לכך ביטויים שונים, והמרכזי שבהם הוא השילוב של היתרון היחסי של האזור שלנו, החקלאות, עם המדע, החינוך וההשכלה הגבוהה, כדי להפוך את הגליל המזרחי למרכז לפיתוח ויישום חקלאות העתיד, חקלאות ההיי-טק, החקלאות הרפואית וכד'. החזון הזה הולך ומתגשם וטומן בחובו עתיד מזהיר לאזורנו.

ביום רביעי חנכנו בגולן, ליד מכון שמיר למחקר (שיש לי הזכות הגדולה לעבוד בו כחוקר תולדות ההתיישבות) תחנת חקר לתלמידים בתחומי החקלאות העתידית ומדעי הסביבה, תחנה חדשנית ומתקדמת. זו תחנת החקר החמישית בגליל המזרחי, במסגרת המיזם "גליליום", והראשונה בגולן. היה זה אירוע מרגש ומפעים.

נקודה שעליה חשבתי במהלך האירוע – לפני כשנתיים ערכתי מחקר שכותרתו "קצרין בירת הגולן", שבו בדקתי את הייחוד של קצרין כיישוב עירוני שהוקם ביוזמתם של הקיבוצים והמושבים ובמעורבותם, מתוך חזון של יצירת מודל חדש וטוב לשילוב אזורי של התיישבות עירונית וכפרית. במחקר זה הקדשתי פרק לבית הספר האזורי "נופי גולן", וראיינתי את מייסד בית הספר ומנהלו הראשון, אלי מלמד. במהלך הראיון קיבלתי ממנו מתנה נפלאה – הוא צילם לי מסמך מלפני כארבעים שנה, בכתב ידו, כאשר הוא התבקש להקים את בית הספר, ובו חזון להקמת קריית חינוך גדולה בקצרין. החזון הזה נראה הזוי, ביישוב הקטן שבקושי מנה כמה מאות תושבים. והנה, היום המקום שלו הוא ייעד את הגשמת חזונו, כולל את "נופי גולן", מכללת אוהלו, מרכז פסג"ה להכשרת מורים, מכון שמיר למחקר וכעת גם תחנת החקר. באמונה, יצירתיות והתמדה – חלומות מתגשמים.

* ביד הלשון: עין השופט ורמת השופט – עין השופט ורמת השופט הם שני קיבוצים, שניהם של תנועת הקיבוץ הארצי לשעבר ("השומר הצעיר"), שניהם באזור רמת מנשה במועצה האזורית מגידו, והם קמו בהפרש של ארבע שנים בלבד זה מזה.

מיהו השופט הזה, שזכה לכך ששני קיבוצים ינציחו את שמו? ובכן, אין המדובר בשופט אחד, אלא בשני שופטים, אבל יש, בהחלט, קשר בין השניים. שניהם היו ממנהיגי התנועה הציונית בארה"ב בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה.

קיבוץ עין השופט, יישוב חומה ומגדל, נוסד ב-1937, והוא מנציח את שמו של השופט לואי דמביץ ברנדייס, שופט בית המשפט העליון של ארה"ב, ממנהיגי יהדות ארה"ב וציוני נלהב.

קיבוץ רמת השופט נוסד ב-1941, והוא מנציח את שמו של השופט ג'וליאן מק, נשיא הסתדרות ציוני אמריקה ושותפו של ברנדייס להנהגה הציונית.

באזור הקיבוצים הללו זורם נחל השופט, הנשפך אל נחל קישון. בבדיקותיי מצאתי גרסאות שונות, על שם איזה משני השופטים הוא נקרא. המסקנה שלי – על שם שניהם.

אורי הייטנר

* * *

ברכות לקיבוץ עין גדי

ולחברי גרעין "שדמות" מייסדיו

שעדיין חיים בו

במלאת 62 שנים

להפיכת היאחזות הנח"ל עין גדי

לקיבוץ!

* * *

אשר מעוז

על הלכה, על פוליטיקה ועל אנושיות

פנייתו של שר הפנים, הרב אריה דרעי, לראש מועצת הר חברון יוחאי דימרי, "שהוא חבר טוב של יהודה גליק" בבקשה "שיבדוק הלכתית עם רב הישוב עתניאל, האם מותר הלכתית להגיע להצבעה בעת האבל" עוררה עליו ביקורת על חוסר הרגישות שגילה כלפי אדם השרוי באבלו. ביקורת זו מתעצמת נוכח העובדה שדרעי עצמו תקף את חוסר הרגישות שגילו סיעות האופוזיציה בסרבן להתקזז עם ח"כ גליק. הגרוטסקיות אף מתעצמת נוכח העובדה שפנייתו של דרעי נעשתה בטרם הסתיים טקס הקבורה של יפה גליק ז"ל.

דומה שכל שייאמר על צעד זה, שאם אינו מגיע לכדי חילול השם הוא בוודאי עולה כדי חילול כבוד הנפטרת וכבודו של האלמן, כבר נאמר וכל המוסיף גורע. אולם מקוממת לא פחות הנמקתו של דרעי לצעדו הבוטה – "ההצבעה בכנסת שנועדה לשמור על קדושת השבת."

בטרם נתפעל ממסירות הנפש של דרעי למנוע אפילו חילולה של שבת אחת מן הראוי לבחון את הצעדים שהובילו להצעת החוק, הידועה כ"חוק המרכולים", ואשר נועדה להפקיד בידיו של שר הפנים את המפתח לפתיחתן של חנויות בשבת.

ראשית העלילה בשנת 2013. אז הורה בית המשפט הגבוה לצדק לעיריית תל-אביב לאכוף איסור פתיחת חנויות בשבת בהתאם לחוק העזר שהיה תקף. או לתקנו כך שתותר הפעלתם בשבת.

העירייה פעלה כך וחוקקה תיקון לחוק העזר שאפשר פתיחת עסקים בשלושה מתחמים מסחריים, חנויות נוחות בתחנות הדלק ומרכולים. שר הפנים, גדעון סער, אישר את חוק העזר למעט ההוראות הנוגעות לפתיחת מרכולים. בעקבות זאת חוקקה העירייה חוק עזר נוסף שהתיר פתיחת מרכולים בשבת בכפוף למגבלות שונות. סער הורה על עיכוב פרסומו של חוק העזר, פרסום שמהווה תנאי לכניסתו של חוק העזר לתוקף. בשלב הבא מוסמך השר לאשר את חוק העזר, לפסול אותו או להחזירו למועצת העירייה לדיון מחדש. אלא שסער התפטר מן הממשלה בטרם עשה כן. התאחדות הסוחרים עתרה לבג"ץ בדרישה לפסול את חוק העזר ואילו העירייה עתרה נגד החלטת השר לעכב את כניסתו לתוקף.

בינתיים מונה סילבן שלום לשר הפנים. רק כשנה לאחר כניסתו לתפקידו גילה שלום שקיים ניגוד עניינים המונע ממנו לקבל הכרעה, והנושא הועבר להחלטת הממשלה שהקימה ועדת מנכ"לים שתמסור המלצותיה לממשלה. חלפו שנה ושלושה חודשים עד שוועדת המנכ"לים דיווחה לממשלה כי לא עלה בידה להגיע להמלצה מוסכמת.

והנה מונה דרעי לשר הפנים ובתאריך 29 בינואר 2017 העבירה לו הממשלה את הסמכות להחליט בעניין חוק העזר. ניתן היה לצפות כי עתה, משניתנה הסמכות לשר דרעי, הוא ימהר לפסול את חוק העזר, והוא אכן הודיע שימסור החלטתו עד סוף חודש מרס. אלא שמסתבר שלא אצה לו הדרך, וחרף ארך הרוח שגילה בית המשפט הוא לא המציא את החלטתו. משכך נתן בית המשפט את פסק דינו ב-19 באפריל 2017. בהיעדר כל עמדה של שר הפנים אישר בית המשפט את חוק העזר.

גם עתה לא מיהרו הסיעות החרדיות לפעול לחקיקת חוק שיאסור הפעלתן של חנויות בשבת. במקום זאת הונחה היועץ המשפטי לממשלה לבקש מבית המשפט לקיים בהרכב מורחב דיון נוסף בפסק הדין, והדיון אכן התקיים.

בדיון זה התגלו עובדות מדהימות. מסתבר שרק בתאריך 18 באפריל הודיע השר דרעי על כוונתו לפסול את חוק העזר ורק למחרת, שעות ספורות לפני מתן פסק-הדין, הוא המציא ליועץ העתק לא חתום של החלטתו, משמע מסמך שאין לו כל נפקות משפטית. החלטתו של שר הפנים הוצגה לראשונה בפני בית המשפט בדיון הנוסף. בדין דחה בית המשפט את המסמך שכן "הליך הדיון הנוסף מיועד לליבון ההלכה שנפסקה בפסק הדין, ולא לדון במה שאין בו." עם זאת, כדי להפיס את דעתו של השר, בחן בית המשפט את החלטתו של השר ודחה אותה לגופה. למען האמת, לא היה כל קושי לבית המשפט להגיע להחלטה זו שכן אף היועץ המשפטי לממשלה הביע דעתו שהחלטת השר "מעוררת קשיים משמעותיים, בעיקר נוכח מידת ההתערבות האפשרית של השלטון המרכזי באוטונומיה של הרשות המקומית."

ועתה צא וראה, במשך שנתיים וחצי, מתוכן שנתיים בהן היו הסיעות החרדיות שותפות בקואליציה ואילו דרעי עצמו מכהן שנה ושלושה חודשים כשר הפנים, היה מונח חוק העזר של עיריית תל-אביב ולא אצה להם הדרך לפסול אותו ו"להציל" את שבת המלכה. ופתאום פועל השר להביא בעל אבל מבית העלמין לכנסת כדי לסייע בהעברת החוק, שמא הוא יתעכב חס ושלום שבוע נוסף.

מה ראה דרעי לנהוג כך?

התשובה ברורה. משהתפטר ליצמן מהממשלה בעקבות עבודות הרכבת בשבת גבר הלחץ על דרעי ללכת בעקבותיו. הדרך להציל עצמו מגורלו של ליצמן היתה בהעברת חוק המרכולים. משמע, לא השבת אלא הכיסא עמדו ברקע הבהילות של דרעי.

את כבודה של התורה הציל דווקא הרב רא"ם הכהן שנקרא לחלץ את דרעי ממצוקתו. בראיון סיפר הרב: "השר אכן פנה ובירר האם ניתן להקים את גליק מהשבעה בשל ההצבעה. מבחינה אנושית, זה נשמע לכם נורמלי? כך כנסת ישראל צריכה להתנהל? צריך קודם כל להיות בן אדם, דרך ארץ קדמה לתורה." והוסיף וסיפר: "אמרתי לדרעי שהבעייה פה לא הלכתית, הבעייה היא אנושית. גם ליהודה אמרתי שאני לא חושב שמבחינה אנושית הוא צריך ללכת. זה לא רלוונטי, זה לא הגיוני. אנו צריכים להתנהג כבני אדם."

­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­­

* פרופ' אשר מעוז הוא דיקן בית הספר למשפטים במרכז האקדמי פרס וחבר הנהלה של הקונסורציום הבינלאומי ללימודי משפט ודת. הוא ייעץ לבאי כוחה של עיריית תל-אביב בעתירת המרכולים. נוסח אנגלי של המאמר פורסם ב"ג'רוסלם פוסט".

* * *

נפתלי רז

מורה-דרך, איש חינוך ועורך "על צד שמאל"

דרעי: השר לענייני…

על ראש הממשלה נמאס לי לכתוב. אציג את השרים, שידועים מעט. ואפתח במי שנתניהו מינה לשר – לאחר שנכלא כשר…

אריה מכלוף דרעי הוא שר הפנים; השר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל; וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני. הוא השר היחיד בתולדות ישראל שהורשע בדין וישב בכלא – ולאחר שחרורו מונה שוב לכהן כשר.

דרעי נולד ב-17.2.1959 במרוקו, ובן 9 עלה עם משפחתו לארץ, בגל העלייה אחרי "ששת הימים". למד בכמה בתי-ספר ממלכתיים-דתיים בראשון-לציון, בחדרה, בירושלים ובחברון. ב-1981 התחתן עם יפה כהן, שנתמכה כספית על-ידי הזוג איסר ואסתר ורדרבר, ניצולי שואה חסרי ילדים מניו-יורק. אחיו הגדול הוא יהודה דרעי, הרב הראשי של באר-שבע וחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל. אחיו הצעיר הוא עורך-דין שלמה (מומו) דרעי.

אריה דרעי החל בעסקנות ציבורית במישור המוניציפלי בגדה המערבית, כמזכיר ההתנחלות החרדית מעלה-עמוס וכחבר "המועצה האזורית" גוש-עציון, מונה למנהל ישיבת לב-בנים, ולאחר זמן מה גם הוסמך לרבנות. ביוני 1986 התגייס דרעי לשירות מקוצר של 3 חודשים בצה"ל – אזכיר שהיום הוא חבר הקבינט הביטחוני... לאחר שחרורו, ב-1986, מונה – בן 27 – למנכ"ל משרד הפנים. ב-22.12.1988, בן 29, מונה דרעי לשר הצעיר בתולדות המדינה. עם ניצחון מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין בבחירות בשנת 1992, צירף דרעי את ש"ס לממשלה וכיהן כשר הפנים.

ב-1999, לאחר כתבה של העיתונאי החוקר מרדכי גילת ב"ידיעות אחרונות", הורשע השר דרעי בלקיחת שוחד, במרמה ובהפרת אמונים, ונידון למאסר של 3 שנים. בפסק-הדין כתבו השופטים:

"אין מדובר בכישלון בודד של צעיר שעתה זה נחשף למנעמי השלטון... לקיחת השוחד השתרעה על פני כל 5 השנים שבהן מילא הנאשם תפקידים ממלכתיים. ... החל לקבל שוחד בעת היותו עוזר שר הפנים, המשיך בכך בהיותו מנהל כללי של משרד הפנים או מועמד לתפקיד זה, וגם אחרי כן – בתקופת היותו שר הפנים. ... 5 שנות השוחד עומדות בסימן חפץ הנאשם להתעשרות אישית מהירה בדרך של עשיית הון מהכהונות הממלכתיות."

זוכרים את אלפי מעריציו זועקים, בראשות הרב עובדיה יוסף – "הוא זכאי, הוא זכאי, הוא זכאי"? ... דרעי ריצה בפועל שנתיים בכלא, והוטל עליו קלון.

לאחר 7 שנות הקלון, באוקטובר 2012 – לקראת הבחירות לכנסת ה-19 – הציב הרב עובדיה יוסף את דרעי במקום השני בהנהלת ש"ס (לאחר אלי ישי), הוא נבחר שוב לכנסת, במאי 2013 מינה אותו הרב עובדיה יוסף שוב ליושב-ראש ש"ס, ונתניהו מינה אותו לשר בממשלה – לשר הפנים ולשר לפיתוח הפריפריה, הנגב והגליל.

לפני שנה וקצת, באוקטובר 2016, התפטר מהכנסת – אך מובן שלא מהממשלה.

אני תושב הנגב קרוב ל-10 שנים (בתחילה כמנהל כפר הנוער ניצנה, אחר-כך כתושב קיבוץ רביבים, ולאחרונה כתושב קיבוץ טללים) – ועוד אכתוב על הפרסומות העצמיות הרבות של דרעי כ"שר לענייני הנגב..."

לפני פחות משנתיים, ב-29.3.2016, פורסם שהמשטרה בודקת חשד שדרעי מעורב בפרשת שחיתות, ולאחר יומיים החליט היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, על פתיחת חקירה פלילית נגד דרעי. לפני פחות משנה, במאי 2017 – החל דרעי להיחקר, לצד אשתו. במקביל עיכבה המשטרה לחקירה 14 חשודים, בהם מנכ"ל משרד ממשלתי ו-2 אנשי עסקים – שנעצרו בחשד שהעבירו אלפי שקלים לגופים הקשורים במשפחת דרעי.

חקירות דרעי נמשכות, במקביל לחקירות ראש הממשלה בנימין נתניהו שמינה אותו, ובמקביל לחקירות של 2 שרים נוספים שנתניהו מינה ושר נוסף שעמד למנות, וכן אשתו, ושלל עוזריו: שר העבודה חיים כץ, ליכוד; שר החקלאות אורי אריאל, "הבית היהודי"; ח"כ דוד ביטן, ליכוד; שרה נתניהו, "רעייתי"; 2 בני-דודו עורכי-הדין, עוזריו הראשיים; ושלל עוזריו לשעבר. אחקור ואכתוב גם עליהם – עד שיערכו הבחירות.

נפתלי רז

פורסם לראשונה ב"על צד שמאל", 11.1.18, בעריכת נפתלי רז.

* * *

המפוזר מכפר אז"ר. מחקר מאת ד"ר שמעונה פוגל.

מומלץ לקרוא.

http://blog.nli.org.il/kfar-azar/?utm_source=activetrail&utm_medium=email&utm_campaign=tochen3jan2018

* * *

יהודה דרורי

כאשר טראמפ אומר את האמת

ברור לכולנו שדונלד טראמפ בהצהרותיו ובדיבורו מייצג את האנטי-תזה ל"פוליטיקלי קורקט". אנחנו והעולם עדיין לא התרגלנו למנהיג שכזה, האומר אשר עם ליבו מבלי לעשות חשבון ל"מה תגיד התקשורת..." או איך יגיבו אלה שכלפיהם מכוונים דבריו... אז הם קוראים לו בור, מטורף, גזען, פרא-אדם וכו' וכו', אבל זה בכלל לא מזיז לו, כי הוא נשאר דונלד טראמפ!

אני מניח שאישית לא אכפת לו אם יודח מהנשיאות כי אז יוכל לחזור לעסקיו ולמיליארדי הדולרים שלו, שכיום הוא מנוע מלנצל. אבל תזכרו שוב שהגישה הישירה הזו שלו הביאה לבחירתו!

הבוחרים מאסו בפוליטיקאים חלקלקים שפיהם נוטף מרגליות ובעצם הם כלומניקים גדולים. הוא זיהה מיידית את הפרובלמה של מיליוני המהגרים הבלתי חוקיים והודיע על כוונה לגרשם (ואכן הוא עושה זאת...)

הוא שלל את ההסתמכות הביטחונית של ארצות רבות על תקציבה של ארה"ב וקטע זאת בהנף קולמוס.

הוא מבין שהפלסטינים ואונר"א תומכים בטרור וחוסם את הכספים האמריקאים אליהם.

הוא ראה כיצד מדינות נחשלות יורקות בפניו באו"ם כשסירבו להצביע לבקשתו, ולכן כינה אותם בשמם האמיתי ("מדינות חור בתחת") והוא מפסיק לתקצב אותם!

הוא החליט להקים חומה לאורך הגבול הדרומי כנגד הגירה לא חוקית וטראפיק של סמים, והוא עושה זאת ומחייב את ממשלת מקסיקו לעזור במימון (המקסיקנים יודעים שאם לא יעשו זאת הם יהיו בבעיה עם טראמפ...)

מיד לאחר בחירתו הוא הקים ועדה שתבדוק כיצד 7 מושלים "ליברלים" זייפו לכאורה את הבחירות בכך שלא מנעו מ"בלתי-חוקיים" להצביע.

טראמפ זיהה במשרד החוץ שלו כ-1000 תומכי שמאל ששתל שם אובמה, והוא פיטרם בהנף יד, והוא אינו מפחד כלל להתעמת עם התקשורת שהיא נגדו מבחינה אישית ופוליטית, ומאשים אותם בחדשות מומצאות.

לא אכפת לו גם שממציאים עליו האשמות חדשות לבקרים, כי הוא מצפצף על הכול וממשיך כבולדוזר במדיניותו מבלי להאזין לסביבה "האינטלקטואלית" של מיני פרופסורים סופר ליברליים בדימוס שמעולם לא עשו דבר למען ארצם חוץ מלקשקש נגד ההנהגה הקיימת (חוץ כמובן נגד יקירם, הנשיא אובמה, שהרס את מדיניות ארה"ב בעולם הערבי).

ולבסוף, אל תשכחו את מה שהוא עבורנו, את העובדה שהוא מזהה בבירור את שטניות הטרור הערבי ואת איראן כסכנה העיקרית ומוכן לפעול נגדה, ואפילו להשאיר כוחות בסוריה שיהיו כעצם בגרון לרוסים ולאיראנים (ולטורקים).

טראמפ הוא מנהיג מזן אחר, ובינתיים הוא טוב יותר מכל קודמיו, גם לאמריקה וגם לישראל.

יהודה דרורי

* * *

אם אופרה וינפרי תיבחר לנשיא הבא של ארה"ב

אתם עוד תתגעגעו לדונלד טראמפ!

* * *

דניה מיכלין עמיחי

שאלות אישיות לגילה אלמגור

ביום שישי האחרון השתתפנו בהקרנה חגיגית של הסרט החדש 'שאלות אישיות', על חייה של גילה אלמגור, בבימויה המצוין של עדי ארבל. בלובי של הסינמטק, סביב שולחנות של כיבוד, הצטופפו אנשי קולנוע רבים, שחקנים, במאים וצלמים, והאולם, בו הוקרן הסרט היה מלא מפה אל פה. ארבל בחרה להביא את סיפורה של אלמגור בדיאלוג עם יענק'לה אגמון, במתכונת תוכנית הראיונות המיתולוגית שלו 'שיחות אישיות', ששודרה למעלה מארבעים שנה מדי שבת בגלי צה"ל. משני עברי השולחן ישבו גילה אלמגור ויענק'לה אגמון לשיחה אינטימית, חושפנית ומרתקת, וכך נפרש סיפור חייה של גילה אלמגור, הרצוף קטעים מכמירי לב של ילדותה.

הוריה ברחו מאירופה הבוערת, צעירים, כמעט ילדים, נפגשו בארץ והתחתנו. כאשר אימהּ היתה בהיריון, נהרג אביה מכדור צלף ערבי. גילה גדלה ללא אב ועם אם פגועת נפש, שהילדים היו קוראים אחריה 'משוגעת'. כשהאם אושפזה, נלקחה גילה לכפר הנוער 'הדסים', שם עברו עליה שנים טובות, אך כשנודע לה שתיאטרון 'הבימה' פתח בית ספר למשחק, עזבה הכול, הגיעה לתל-אביב וקשרה את חייה עם עולם התיאטרון. מאז השתתפה בעשרות הצגות תיאטרון, עשרות סרטי קולנוע, ביניהם שני סרטים אוטוביוגרפיים, שנעשו בעקבות ספרים שכתבה, 'הקיץ של אביה',  ו'עץ הדומים תפוס', שניהם עוסקים בילדותה. מכמיר לב ביותר הוא 'הקיץ של אביה', בו היא משחקת בתפקיד אימה. 

היא  מספרת על נישואיה עם השחקן אילי גורליצקי, נישואי בוסר שנגמרו כאשר הכירה את יענק'לה אגמון, אהבת חייה. כשהמראיין, היודע מראש את התשובות, משלח לעברה שאלות קשות, היא יודעת  להשיב בכנות, ללא מורא ובהומור, ויודעת לדלג על מהמורות. היא מדברת על הרגלי השתייה שלו  ועל בגידות, שהוזכרו ברמז בלבד, ומעל הכול על הקשר האמיץ ביניהם, על  האהבה הגדולה שצלחה הכל וניצחה לאורך כל הדרך. והודתה כי מיום שפגשה בו חייה הפכו מאושרים. הסרט מרתק ומרגש ובסופו רעד האולם ממחיאות כפיים. על הבמה עלתה  עדי ארבל הבימאית ולאחר שורה ארוכה של תודות לכל מי שעסק בסרט, סיפרה על היכרותה  עם גילה, מאז נפגשו בפסטיבל הסרטים ברומא, בעת הקרנת הסרט על חייו של אסי דיין בבימויה. סיפרה על הקשרים הקרובים בינה לבין הזוג אלמגור אגמון. ועל מאמציה לשכנע אותם להיעתר לה ולעשות סרט על עצמם.

אחרונה עלתה גילה אלמגור, רועדת מהתרגשות, הודתה ליוצרי הסרט, התוודתה על אהבתה הגדולה ליענק'לה אגמון, נישקה אותו שוב ושוב והודתה לקהל באולם, על שבא לצפות בסרט.

הסרט יוקרן ב"הוט 8" בשבוע הבא, אני מאד ממליצה לא להחמיץ אותו.

דניה מיכלין עמיחי

* * *

מתי דוד

כמה דברים חשובים "שהועלמו"

ופורסמו בשולי עמודי העיתונים

 ארגון יהודי אנטי ישראלי פרו פלסטיני "קול יהודי לשלום" jvp  – הארגון ערך בקיץ האחרון אירוע לכבוד הטרוריסטית רסמה עודה. אישה זו הצהירה בכנס שהיא "תמשיך במאבק למען זכות השיבה" (מחיאות כפיים). אישה זו הצהירה שתמשיך במאבק למדינה פלסטינית על כל שטחה ההיסטורית (מחיאות כפיים סוערות). אישה זו מבטיחה להמשיך במאבק לחורבנה של ישראל, ופעילי הארגון היהודי הזה תומכים בה!  "למען השלום"!

פרופ' חואן קול פירסם שלושה שקרים נגד ישראל בפרשת "ג'נין ג'נין". פרופסור זה היה נשיא ארגון המרצים ללימודי המזרח התיכון בארה"ב.

זאת למרות שוועדה של האו"ם קבעה שלא היה טבח בג'נין. זאת למרות שוועדה של הקונגרס האמריקאי לא הזכירה כלל את פרשת ג'נין. זאת למרות שהעימות הצבאי בג'נין התרחש שבעה חודשים לאחר פיגועי התופת במגדלי התאומים.

מחקר של ד"ר רוני שקד וד"ר ארנן גרויס. מחקר על ספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית והתיחסותה ליהודים, לישראל ולשלום.

ניבדקו 201 ספרים ומתוכם 77 ספרים שהודפסו והופצו בשנים האחרונות 2016 ו-2017. "בספרי לימוד" אלה יש דלגיטימציה מוחלטת של העם היהודי, של מדינת ישראל ותושביה היהודים.  עברם ההיסטורי של היהודים בארץ ישראל נימחק לחלוטין. ישראל זו המצאה ציונית. ישראל ועריה נימחקו מכל המפות. בעלי הארץ היו מזה דורות היסטוריים, הערבים.

דמוניזציה של היהודים. היהודים הם כוחות האופל. הם רוצחי ילדים, הם זאבים ונחשים. ישראל והיהודים הם פשע אולטימטיבי.

אין בספרי הלימוד שום אמירה ואיזכור לרעיון השלום ושתי המדינות.

כאשר דורות של צעירים פלסטיניים מתחנכים ברוח זו, אין שום סיכוי לדיבורים על שלום.

מתי דוד

* * *

מושחתים – נמאסתם!

תפסיקו להנהיג את הפגנות מוצ"ש

בשדרות רוטשילד בעידוד התקשורת

שחלקה מושחת לא פחות מכם!

* * *

משה כהן

דחף שאינו בר שליטה

דחף שאינו בר שליטה זהו הדחף להלקאה עצמית.

היום, 12 בינואר, ברשת ב' בשעה 6 מעביר זוהר סדן תוכנית של סקירת עיתונות, והוא מצטט בהרחבה טור של עמירה הס בעיתון "הארץ" המפנה אצבע מאשימה כלפי ממשלת ישראל על המצב ההומניטארי הקשה ברצועת עזה. 

רגע. מי עצר את הזרמת הכספים, לא אבו מאזן?

מי משקיע את כל התקציבים בהתחמשות, לא החמאס? 

אבל מה זה משנה, לא נוותר על הלקאה עצמית מענגת.

שלום קר

שגריר ישראל במצרים מוחה על שאינו מוזמן לתדרוכים אליהם מוזמנים שאר השגרירים. 

ישראל אאוט.

איזה מין שלום זה? 

משה כהן

ירושלים 

* * *

תודות מקרב לב למשפחה לכל האיחולים

והברכות

לרגל יום הולדתי

יאיר ש.

* * *

דן בניהו

פרקי זיכרונות

פרק ראשון

שנים ראשונות בעין גדי

סיימתי את הלימודים בכדורי ב-1953. שנה לפני הגיוס של הגרעין לצה"ל. בתקופה הזו הפרנסה לא הספיקה לכלכל את הוריי ואת אחי הצעיר בקריית חיים. החלטתי לנצל את השנה שנותרה עד הגיוס כדי לעזור בפרנסת המשפחה.

הלכתי לעבוד בקק"ל בניהול מטעים בכפרי עבודה על כביש הצפון: יערה, גורן, עבדון.

המתיישבים בעבדון, עולים מפרס, מבוגרים כמו הוריי ואינם דוברי עברית, אין לי כל יכולת לתקשר איתם. בכדורי למדתי לגדל גדולי שדה, מטעים ובעלי-חיים ולא היו לי כלים להתמודד עם התפקיד שלקחתי על עצמי.

המשימה שלי היתה משולשת: פרנסה למתיישבים, הדרכה בטיפול במטע וניהול המטע.

המתיישבים היו רעבים לפרנסה. נקודת המפגש העיקרית איתם היא במילוי וחתימה על כרטיס העבודה היומי שבו ממלאים את שעות העבודה בפועל. נקודת המפגש הזו מייצרת מתח יומיומי על רישום שעות העבודה. קרה פעם שהדברים הגיעו עד לריב שבו ניסה אחד המתיישבים לאלץ אותי לאשר שעות שלא עבד בהן.

פרק העבודה בכפרי העבודה הפגיש אותי עם אנשי הסוכנות וקק"ל שתרמו ככל יכולתם  לקדם את היישובים האלה. את חלקם פגשתי בהמשך הקריירה ההתישבותית שלי ושם גם למדתי  את פרק הקשר עם המוסדות המיישבים.

עד היום אני שומר בליבי יחס חם והערכה לרבים מנציגי הממסד ההתיישבותי, שראשית ההיכרות איתם התחילה אז והמשיכה אח"כ בעין גדי ובפעילות התנועתית מאוחר יותר.

באותה תקופה חבריי ברננים [קבוצת הקרייתים בגרעין שדמות] עסוקים בהכנות לבחינות הבגרות, אני מגיע לעיתים קרובות לסניף הנוער העובד ולוקח חלק בהכנות להקמת הגרעין.

בתנועה הוחלט שהגרעין יורכב מקבוצות של ילידי 1936 מקריית חיים, נשר, כפר סבא, פתח תקווה, ביה"ס לדייג במכמורת ועוד בודדים שיצטרפו בהמשך.

תלמידי מכמורת שאמורים להצטרף מונים כ-5 הם מבקשים שנכריז על הגרעין כגרעין ימי. אנחנו מקבלים את בקשתם. בהמשך אותם חברים ממלאים תפקיד של מחדשי התחבורה הימית בים המלח, עם עלייתנו להתיישבות בעין גדי.

עם סיום הלימודים של רוב חברי הגרעין, מתקבץ הגרעין למחנה-הכנה במצובה, ובאוקטובר 1954 מתייצבים הכשירים לשירות קרבי לטירונות בבית דראס. אלינו מצטרפת חבורת בנים שמעוניינים בהמשך למלא תפקידי פיקוד בנח"ל ובצבא בכלל.

בנות הגרעין מגיעות לבסיס הטירונים מאוחר יותר [3 חודשים]. באותה תקופה מתמקמות בנות הגרעין וחברינו שלא נמצאו כשירים לשירות קרבי [כ"ף-למ"דים] במחנה הנח"ל בקריית ענבים.

אני מתחיל את הטירונות בפרופיל קרבי גבוה, דבר שמבטיח לי עתיד מזהיר כלוחם. למרות זאת תקופת הטירונות עוברת עליי קשה בין השאר בגלל שתי בעיות שלכאורה נראות קלות אבל הכבידו עליי מאוד, כמו שבר [קילע ביידיש] שלא טיפלתי בו, ואשר המאמץ הפיסי של האימונים גרם להחמרה במצב.

בנוסף, קוצים של קיפוד-ים, שנשתלו ברגלי בטיול לאילת לפני הטירונות שאותו עשיתי עם יגאל עשת ז"ל, גרמו לי קשיים בהליכה.

על הקשיים האלו התגברתי בעזרת החבורה המלוכדת שאיתה הלכתי, ובעיקר עמוס ג' שהיה שותף קבוע איתי באוהל הסיירים.

לא יודע איך ומדוע נכללתי ברשימת המועמדים המתאימים לפיקוד שמתוכם עלינו היה לבחור את "האחוזים" לפיקוד. למרות שלפי מיטב שיפוטי לא מצאתי את עצמי מתאים לפיקוד קרבי, החמיאה לי העובדה שהייתי ברשימת המומלצים.

בתור חבר מזכירות הגרעין ובעל הכשרה חקלאית המתאימה לתפקידי ההתיישבות שהועדנו לעצמנו, שיחררו אותי מאחוזי הפיקוד, וכך נחסמה הדרך להתפתחותי כמפקד בצבא.

עם סיום הטירונות, שנמשכה 6 חודשים, צעדנו כל הגרעינים למחנות הנח"ל שיועדו לנו לתקופת ההכשרה: גרעין שדמות לקריית ענבים, גרעין רביבים לצרעה [השלמת נחל עוז], גרעין המושבים למושב לכיש וגרעין חברות הנוער לנתיב הל"ה.

הפעם צעד הגרעין בהרכבו המלא: כ"ק, כ"ל, בנות. יצאנו השכם בבוקר מבית דראס ובערב הגענו לקריית ענבים.

קבלת הפנים שזכינו לה בקריית ענבים הייתה כמו לבנים שחזרו הביתה.

הקיבוץ עוד לא החלים מקרבות מלחמת השחרור וסבל מחסור באנשים צעירים בעיקר בעבודה ואולי לא רק לעבודה.

בקריית ענבים אני מגייס את כל  הידע שלי בגידול עצי פרי נשירים לעבודה במטעים ובעיקר בגיזום, עבודה שנחשבת מאוד מקצועית אצל הנוטעים, כבוגר כדורי שהתמחה במטעים אני מתקבל בברכה ונקלט בצוות המטע. בלי כוונה אני נקלע לשיחות הרכילות והביקורת הקיבוצית בצוות המטע. נשוא הביקורת העיקרי הוא מרכז המטע, ממייסדי הקיבוץ.

בתקופת הנח"ל מתהדקים הקשרים עם חברי הקיבוץ. מנסים לשכנע אותנו להצטרף כהשלמה לקריית ענבים ואם לא אז ליישב מחדש את נווה אילן, שבאותה תקופה היה בתהליכי התפרקות עם עזיבת חברי הגרעין הצרפתי, מבוגרי המחתרת הצרפתית שפעלה בתקופת הכיבוש הנאצי.

שמו של גרעין שדמות הולך לפניו בתנועה גם בזכות הפעילות התרבותית שהובאה לגרעין בעיקר ע"י הקרייתים. התנועה מציעה לגרעין שתי אפשרויות: להשלים את כפר עזה, שכמו נווה אילן נמצא בתהליכי התפרקות או לאזרח את היאחזות הנח"ל בעין גדי.

חברי הגרעין בהתלבטות בין ההזדמנות לפתח משק חקלאי מסורתי בכפר עזה עם שפע האדמות שברשותה והתוכניות הגדולות שנרקמות להולכת מים לנגב. מול הלא נודע לגבי הפיתוח החקלאי בשטחי הקרקע המצומצמים והקשים לעיבוד בעין גדי.

כל מי שיישוב עין גדי חשוב לו מתגייס לבוא אלינו על מנת לשכנע אותנו בפוטנציאל העצום שבמקום [לאו דווקא החקלאי] – מיהודה אלמוג ועד נציגי בני האיחוד שנמצאים בעין-גדי ובאו לתגבר את חיילי הנח"ל במקום: יורם ורבר ושלום אילתי.

החלומות של חולמי עין גדי מחלחלים ומתחברים אלינו, בעיקר לחינוך התנועתי שלנו ולרגש הלאומי, ומביאים אותנו להכריע ברוב גדול על התיישבות בעין גדי. בפרספקטיבה של שנים זה היה מהלך רומנטי כנגד כל הסיכויים.

מיום ההחלטה מתחילים בגרעין להתארגן לקראת הירידה לעין גדי: נבחרים בעלי תפקידים ומרכזי ענפים כמו בננות, כותנה, ירקות, תמרים ונשלחים לדגניה ולכינרת להכשרה בתחומים אלו.

אני בוחר בבננות. יגאל עשת ז"ל בכותנה, דוד זוהר בתמרים, עוזי כהן ז"ל בירקות. בנוסף נשלחים חברים להתמחות מקצועית במיכון חקלאי, נהיגה, ציוד כבד ועוד.

חשוב להזכיר את בנות הגרעין שמילאו תפקידים חשובים בבית ההארחה שבקרית ענבים, בנוי ובבתי הילדים, כל אלו יכינו אותן לעין גדי בהמשך.

בעלי התפקידים שמתוכנו, אריה ועמוס, מתחילים ביצירת הקשרים עם התנועה, משרדי הממשלה, בנקים ועוד.

מאוחר יותר אני נבחר למרכז משק ויורד באוקטובר 1955 עם קבוצת החלוץ להיאחזות עין גדי על מנת להשתתף בהכנת גן הירק לחורף 1956 וללמוד על החלומות ואת תוכניות העבודה שהכינו יורם ורבר ואנשי הסוכנות שליוו וימשיכו ללוות בהמשך את המקום.

אני יורד לעין גדי ישר מבית ההבראה הצבאי בחיפה, שם החלמתי ממחלת צהבת שהחלישה אותי מאוד. לא יכולתי להשלים עם זה שאני אבלה בהחלמה בזמן שבהיאחזות הולכות ונשלמות כל ההכנות לעונת החורף. הגעתי לעין גדי מותש ועם הוראות דיאטה של חולה צהבת, שהיו בניגוד לתפריטים המטוגנים של מטבח ההיאחזות. בנות האיחוד שעבדו במטבח עשו כל שיכלו לעזור לי לעבור את תקופת הדיאטה.

ההיאחזות היתה בתקופה הזו בתקופת מעבר. רוב החיילים השתחררו, נשארו בנות ובני האיחוד, חלקם חיילים רובם אזרחים.

מפקד המקום אריק פנס מכנרת [בן דוד של שמואליק חדש]. אני קולט את אווירת החופש של המקום ומסתדר בעצמי בלי להתייצב לרישום במפקדה.

אני נקרא למשפט אצל המפקד, מקבל נזיפה וגם ברכות להצטרפותי למקום. משפט צבאי קודם בקריית ענבים הסתיים בשבוע מעצר בבית דראס.

התקופה עד בוא הגרעין בינואר מנוצלת ללימוד המקום והתוכניות, וגם להשתלבות עם קבוצת בני האיחוד. אם אישאל מה היה שם ומה המשמעות של ההשתלבות, אענה שאינני זוכר וייתכן שהיו שם הרבה סיפורים והרבה ספלי קפה וגם קשרים אישיים שמחזיקים עד היום עם חלק מהקבוצה הזו.

הקבוצה פורקה ע"י התנועה זמן קצר אחרי שהגרעין הגיע לעין גדי. חלקם עבר לחיזוק כפר עזה והיתר השתחררו מהצבא. הייתה זו מדיניות של התנועה [איחוד הקבוצות והקיבוצים] שמטרתה היתה לאפשר לגרעין המייסד לפעול באופן עצמאי ולמנוע קונפליקטים בין קבוצות בישובים חדשים.

בעוד אני עסוק בהתארגנות לקבלת ריכוז המשק, הגיעה אליי ידיעה שלא נמסרה לי ע"י גורם רשמי בגרעין, לפיה הוחלט לבחור למרכז משק את חברי מהכיתה בכדורי, ראובן אשר. לקח לי זמן לעכל את הידיעה שקיבלתי אותה קשה, בעיקר בגלל שכבר הרגשתי מחויב לאנשים שאיתם התחלתי לתכנן את פיתוח המקום, והחלטתי לפעול לביטול ההחלטה. איני זוכר למי פניתי ועם מי דברתי, אני זוכר שהגרעין כולו היה ערב אחד בבית דראס, ודרשתי לקיים דיון מיוחד בנושא. התייצבתי מול אסיפת הגרעין והבאתי את נימוקיי למה עליי להמשיך בתפקיד [שעוד לא התחלתי בו] התקיימה הצבעה, וערעורי התקבל.

בעקבות האירוע הזה התקררו היחסים ביני לבין ראובן. ראובן עזב את עין גדי עם הראשונים שהשתחררו מהצבא. אני עד היום לא הצלחתי לברר בדיוק איך התקבלה ההחלטה להדיח אותי ומה היו הסיבות.

במבט לאחור זה היה אירוע מכונן לגבי המשך תיפקודי בקיבוץ ובמערכות חיצוניות בהן תיפקדתי בהמשך. אותה תעוזה שהזכרתי אותה קודם בהחלטה ללכת ללמוד בכדורי ליוותה אותי גם הפעם ותלווה אותי כל חיי, גם אם פעלה לעזרתי או ההיפך. התדמית שהתחילה להיבנות על ידי בלי שהתכוונתי לזה.

יורם ואורה נשארו איתנו לעזרה לחצי שנה ואח"כ חזרו לכנרת ומשם לרמת יוחנן.

בערב חורפי יורד הגרעין לעין גדי. כמו בחורף הדרך משובשת וכלי הרכב מחליקים בבוץ עד שהם נתקעים באזור מצדה בוואפלים.

משם ממשיך המסע הרגלי עד ההיאחזות וכמו שמסופר פורצים, איך לא, בהורה סוערת.

[אהוד: אני נשארתי אותו לילה לישון על המשאית כי לא רציתי ללכלכך בחושך את נעליי בבוץ, והגעתי לעין גדי רק בבוקר יום המחרת].

למחרת מתארגנים בחדרים והיידה לעבודה.

אנחנו נשארים עם יורם ואורה ועוד כמה בודדים מבני האיחוד ועם החלומות שצריך להתחיל לממש אותם.

כבר למחרת יורם מעביר אליי את ניהול המשק ונשאר לסייע בכל מה שאני מבקש ממנו.

המבחן האמיתי הוא לנהל את החבורה שאיתה הגעתי לעין גדי, עם חלקם גדלתי מגן הילדים, הם מכירים את עברי את חולשותיי. ועכשיו השאלה האם יקבלו את סמכותי.

אני מרגיש בטוח בהבנה המעמיקה שיש לי בחקלאות ובעיקר בנושאי הקרקע וההשקייה.

אין לי ניסיון בניהול אנשים וכלום בפוליטיקה פנימית.

אני חדור בהכרה והתלהבות במעשה הגדול שבהקמת היישוב ולזה אני מגייס את כולי, ולמשימות, אני מצליח כנראה להדביק חברים בהתלהבות הזו ולגייס את כל הציבור בעיקר בעונת הגידול והקטיף לעבודה קשה שנמשכת עד חשכה ועד שהמשאית תצא מאוחר בערב לשוק הסיטונאי בת"א.

זכור לי שבתקופה הראשונה לא היה סידור עבודה, וכשהיה צריך אנשים לפריקת המשאית, הייתי עומד ליד המקלחת הציבורית ואוסף אנשים למשימה. הסידור הזה החזיק כמה ימים עד שבחרנו סדרני עבודה והנהגנו תורנויות.

בתקופת הירקות, בין אוקטובר למאי, הפעילות החברתית היתה מצומצמת וכולנו מגויסים להצלחת העונה החקלאית. תקופת הקיץ מוקדשת לחופשות, להשתלמויות, לקיטורים, ולדיונים חברתיים באסיפות.

בקיץ הראשון אני סופג ביקורת גלויה על הניהול הריכוזי שלי, בעיקר בנאום חוצב להבות של שרגא, המציג עובדות נכונות, רק שאני לא יודע בדיוק איך להסיק מהן מסקנות וגם לא כל כך יודע איך לשתף אחרים בפתרון הבעיות שלי בניהול.

אחרי האסיפה הזו, ובלי קשר, נקבע לי תור לניתוח השבר שאני דוחה אותו עוד מהטירונות.

העיתוי הוא מוצלח בגלל שהוא מאפשר לי פסק זמן למחשבה ובעיקר להירגע.

אחרי הניתוח שולחים אותי מהמרפאה להבראה בבית המרגוע בקריית ענבים. אני זוכה שם לביקור של שרה שפירא ז"ל, המזכירה, שבאה לעודד אותי.

מאוחר יותר מגיעה לביקור, ככה במקרה, שרה, שבהמשך ייקשרו בינינו קשרי אהבה ונישואים עד היום.

הקשר עם שרה העמיק סביב הויכוחים בינינו על החלב שנשפך. שרה היתה האקונומית באותה תקופה שאני הייתי מרכז המשק. לא ברור לי איך ידעתי שהחלב נחמץ ושרה שופכת אותו. אולי מישהו סיכסך בינינו? ולא שיער לאן זה יתפתח ואולי כן ידע.

על התפתחות הקשר והקמת המשפחה אספר בנפרד.

חוזר לעין גדי אחרי התיקון. מהמרפאה דואגים שחס וחלילה ייפתחו התפרים של הניתוח ומסדרים שאטוס בפייפר שמביא אספקה טרייה פעם בשבוע. אני מתייצב לטיסה בשדה תימן בבאר שבע. הטייס היה טייס קרבי שקיבל עונש לשרת בטייסת הקלה בגלל ששיפשף את מכוניות השיירה של הברון רוטשילד בירידות מדימונה לסדום בהנמיכו טוס בניגוד להוראות הטיסה.

הוא לא קיבל הנחיות איך להטיס נוסע אחרי ניתוח. בדרך הוא מבצע כמה הנמכות בואדיות שבדרך, בטני מתהפכת, אבל סופו של דבר נוחתים בשלום בשדה התעופה בעין גדי.

מתארגנים לעונה החקלאית השנייה בעין גדי. בינתיים הצטרף אלינו גרעין ב' שסיים את הטירונות ונשלח אלינו בלי לעבור במסלולו את תקופת ההכשרה החקלאית במחנה נח"ל. רוב הבנים וחלק מהבנות הם בוגרי כדורי שסיימו אחריי [אליפים שלי].

שפע המומחים החקלאיים מכדורי מחייב התארגנות מיוחדת. לכל חלקת ירקות ומטע יש מרכז נפרד שאחראי על כל תהליך הגידול. ההתארגנות הזו פותרת חלקית את צורכי המומחים החקלאיים שהגיעו בעיקר מכדורי, אבל משאירה אותנו להרבה שנים עם קיבוץ שיש בו הרבה מנהלים. 

העונה החקלאית השנייה מאופיינת בהרחבה של שטחי הגידול, בעיקר משתלה גדולה של שתילי עגבניות שהוזמנו ע"י הסוכנות עבור ישובי העולים בנגב, בחבל לכיש ובאזור רמלה. מטרת מדריכי הסוכנות היתה לספק למתיישבים שתילי ירקות שיקדימו את עונתם. לדוגמא, עגבניות בסוף מאי, במועד זה היו מחירי העגבניות עדיין  סבירים. צריך לזכור שמדובר בתקופת הטרום מנהרות-פלסטיק וחממות. גידול השתילים חייב עבודת ידיים רבה והתחרה על כ"א מצומצם שעמד לרשותנו בעונת הקטיפים הבוערת בחודש מרץ. התברר ששגיתי בהחלטה לקחת על עצמנו משימה זו. בדיעבד גם איני בטוח עד כמה עזרנו למגדלים בהקדמת התוצרת. עמדנו בכבוד במילוי ההתחייבות ואח"כ סגרנו באיחור של שנה את פרויקט המשתלות.

העונה החקלאית מסתיימת בהצלחה, לקריית ענבים נודע שיש לנו רזרבות כספיות ואנחנו נעתרים ברצון לתת להם הלוואה. בקיץ אני מסיים תקופה של שנתיים בריכוז המשק ובמקומי נבחר לתפקיד מוטי נעלי.

[אהוד: באותה תקופה ערכתי את העלון השבועי של עין גדי, "אפיק", המופיע שם עד היום, והייתי רץ לקראת כל סוף שבוע אחרי דני (בניס) שיכתוב לעלון את רשימת האירועים של השבוע האחרון, בייחוד במשק החקלאי. לימים שימשו רשימותיו תיעוד ועזר רב לידע על החקלאות בעין גדי].

המשך יבוא

* * *

אם ראש ממשלת הודו

היה יודע עד כמה מושחת

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו

הוא לא היה בא אתמול לנמל התעופה בדלהי

לקבל את פניו

אלא מחרבן עליו ועל ישראל יחדיו!

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק ט. הצצה על העולם מלמעלה

מכל מה שלמדתי על אמריקה בבית הספר היסודי, היו שני דברים שאותם זכרתי ואותם ידעתי שאני חייב לראות. את העץ הכי גדול בעולם ואת הבית הכי גבוה. העץ הרשים אותי בגלל צילום שבו נראה הגזע הענקי שלו פעור במרכזו ומכונית עוברת וחוצה אותו בלי להתכופף. אותו עץ, כך למדתי לפני הנסיעה לארצות הברית, נמצא בקליפורניה בפארק הלאומי "סקויה פארק", ובו נמצאים עצי ענק, שאותם התכוננתי  לבקר בדרך לבת דודתי, לילי, הגרה בלוס אנג'לס.

לעומת העץ הרחוק, נמצא המגדל הגבוה בניו יורק בהישג יד, ואותו רציתי לראות, לפני שאחזור אל מקס, בן דודי הגר בבוסטון.

על מה שראיתי מראש המגדל, כתבתי ל"יומנה של איה הג'ינג'ית" ושלחתי  ל"מעריב לנוער", יחד עם עוד סיפורי הרפתקאות באמריקה, כשהיו עוד טריים ולא הייתי צריך לאמץ את הזיכרון, לבל אחטא לאמת. ידעתי שחוץ מהוריי ואחיותיי קוראים את השבועון הזה גם נאוה ודגנית הפסנתרנית, ורואים בהם  מכתב שבועי, שממנו הן יכולות ללמוד על מה שעובר עלי. והנה מה שכתבתי ביומנה של איה:

"...שאלתי את חצקל אם כבר היה על גג  המגדל הכי גבוה בעולם והתפלאתי לשמוע, שמספיק לו לראות את ניו יורק מהקומה השישית שלו. אנה ביילה דווקא כן רצתה להיות על המגדל, אבל מה בוער? הבניין כבר עומד יותר מחמישים שנה, אז בטח יעמוד עוד חמישים והיא תספיק.

"שאלתי את נלי, אחי הצעיר, אם הוא רוצה לבוא אתי ל'אמפייר סטייט בילדינג'  והוא אמר: 'בטח.' דודה אנה-ביילה הציעה לנו לקחת סנדוויצ'ים, אבל נלי לא רצה ואמר שנאכל כבר שם. כשהגענו לבניין ואמרו לנו שצריך לשלם דולר בשביל כרטיס עלייה במעלית עד הגג, הבנתי שחצקל ואנה עוד לא היו שם מפני שהם מחכים שהמחירים ירדו. גם לנו היה חבל לשלם כל כך הרבה כסף ונלי אמר לי: 'בואי נעלה במדרגות.'

"הסכמתי, אבל אף אחד לא ידע להסביר לנו איפה הן, כי מישהו פתח שם חנות וסתם את הכניסה. לא היתה לנו ברירה, קנינו שני כרטיסים של הלוך וחזור והלכנו לתחנה המרכזית של המעליות. במעלית העולה ישיר עד הגג היו רק מקומות בעמידה. 'אם אתם רוצים בישיבה –הסביר לנו נער המעלית, 'תיסעו במאסף.' נלי ואני העדפנו לנסוע בעמידה ונכנסנו. בקומה החמישים העביר אותנו הנהג למעלית אחרת והמשכנו לעלות עוד כמה דקות, עד קומת התצפית הראשונה.  היתה זו מרפסת גדולה מלאה אנשים. מישהו נעמד לידינו הסביר לאשתו (או אולי היתה זו חברה של אשתו)  שיש להם מזל לראות את הנוף ביום של ערפל, כי ביום בהיר, אי אפשר לראות כלום מרוב אנשים. הצלחנו להידחק ולהגיע למעקה שממנו ראינו, פעם ראשונה בחיינו, את הערפל מלמעלה למטה. מי שרצה לראות את הערפל בצורה יותר סמיכה, הכניס מטבע לאוטומט ובחן אותו דרך טלסקופ ענק.

"רוח חזקה החלה לנשוב פתאום ונאלצתי להחזיק את שמלתי לבל תתעופף, כי האנשים העולים למעלה ומשלמים דולר, לא אכפת להם מה שיראו, העיקר שיראו משהו. האיש שבא עם  החברה של אשתו (או אולי היתה זו אשתו)  אמר לה שבצד הדרומי של הגג, רואים את הנוף הכי יפה. מיהרנו ללכת לשם, לפני שכל התיירים ישמעו ויתפסו לנו את המקום. הערפל היה קיים גם בצד הדרומי, אבל משם לפחות הצלחנו להבקיע במבטנו כמה שכבות מעורפלות ולראות שכבות אחרות, רחוקות יותר. אחר כך עלינו עוד כמה קומות, כי אמרו לנו שאם הגובה הזה לא מספיק לנו, אפשר לעלות במדרגות לתצפית העליונה, בלי להוסיף כסף. מיהרנו למצוא את המדרגות לפני שמישהו יסתום אותם עם חנות, ועלינו נושמים ונושפים עוד כמה קומות. המדרגות נגמרו בחדר עגול, שממנו אפשר היה לראות את הערפל דרך קירות זכוכית, בתוספת טיפות מים הזולגות עליהם.

"כשירדנו במעלית המהירה, עמדה מולנו גברת אחת, שכאילו הגיעה אלינו ישר מתוך ההצגה של הקוסם מארץ עוץ. במקום שיער היה לה ראש מכוסה נוצות חומות, שמתוכן בלטה נוצה אחת סגלגלה. הנוצות היו צפופות מאד ואי אפשר היה לדעת אם יש מתחתן שערות או קרחת. השמלה האדומה, שכיסתה את גופה המלא, היתה עשויה מבד וילונות מרושת התפור בסגנון שמלת שק מלאה תפוחי אדמה. שורת כפתורים שחורים עלתה בטבעת סלילית ועקפה זוג כיסים ענקיים שבלטו מצדי המותניים ללא סיבה מספקת. איך היא לא מתביישת ללכת עם שמלה כזאת? מה היא חושבת, שאם יש ערפל סמיך אז לא רואים?

"כשסוף סוף הגענו לרחוב ואל אפינו הגיעו ריחות המאכלים, אמרתי לנלי: 'בוא נאכל איזה המבורגר, אני מתה מרעב.'

"נלי הסתכל עלי בתימהון ואמר בבוז: 'סתם המבורגר? בשביל זה נסעתי איתך עד האמפייר סטייק בילדינג'?" 

מה שאני זוכר זה שכאשר חזרתי  לבית חצקל וסיפרתי להם מה שראיתי עם דגש על האישה והשמלה המשונה והראש המנוצה, הצלחתי לעורר את הסקרנות של אנה שאמרה לחצקל:

"בוא ניסע לשם מחר."

אבל חצקל לא הסכים, כי אף אחד לא היה יכול להבטיח לו שאותה אישה מארץ עוץ, תהיה שם גם מחר.

את המשך היום הקדשתי  לכתיבת מכתבים, והודות להוריי, ששמרו את המכתבים שלי, אני יכול לפרט ביתר דיוק את מה שעבר עלי בימים שהייתי בניו יורק:

"...הייתי גם בברוקלין אצל האח של חצקל. הם חיים קצת יותר יפה מחצקל וגם אשתו היא פחות עצבנית מאנה. אחר כך נסעתי לדודה בקי וכמעט חטפתי שוק, כי חשבתי שאני רואה את דודה שיינדל (אחותה), רק שקצת יותר צעירה, ותכף רואים שזאת אחת עם המרץ של המשפחה של אבא.

"התקשרתי עם הבת דוד של יוסל וינטר, רצתה שאקח טכסי על חשבונה ואבוא אליה, אבל היא גרה בחלק השני של ברוקלין, והיה מאוחר, אז הבטחתי לבוא כשאהיה בדרך חזרה. גם אל הבת-דודה של יוסף דרזנר לא הגעתי, כי הייתי צריך לבזבז יום שלם כדי להגיע  אליה. אצל פניה של אביגיל עוד לא הייתי, אבל אולי אתקשר אליה בדרך לבוסטון. דיברתי גם עם רותי שהזכירה לי לבוא אליה לוושינגטון. הספקתי להיות שוב אצל איז'ו בניו ג'רסי והוא לקח אותי אל אשתו והילדים שנמצאים על החוף. יש לו משפחה נהדרת והם חיים, חיים מאושרים. נתתי לו את האגרטל של דורה ומלי וגם את הנשיקה של דודה שינדל..."

מודה ומתוודה שאני לא זוכר שנסעתי לבקר את המשפחה שבילתה על החוף. אני זוכר רק את הוויכוח המשפחתי על המצלמה, אבל אולי זה קרה כשהייתי בדרכי חזרה מקליפורניה והייתי עמוס בד"שים שהתחייבתי למסור להם. 

היו לי עוד קרובי משפחה ועוד חברים וחברים של חברים, שלכל אחד מהם היה איזה קרוב משפחה באמריקה, והיתה לי רשימה שלמה של שמות ומשימות, שאם הייתי רוצה למלא את כולם, לא היה נשאר לי זמן לראות את אמריקה עצמה.

למחרת נסעתי  ברכבת לבוסטון אל מקס בן דודי, שהבטיח לי לצאת מוקדם מהעבודה וללכת לחפש איתי מכונית משומשת במצב נסיעה, שעימה התכוננתי לקרוע את אמריקה לאורכה ולרוחבה.

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

גרימי

מיספר שאלות (והצעות לתשובות בצידן):

שאלה: מדוע יש צורך לאבטח את בני נתניהו, בשונה מילדיהם של ראשי ממשלה קודמים?

הצעה לתשובה: מקבלים רכב ונהג על חשבון המדינה. מה רע?

שאלה: מדוע מאובטחים בניו של נתניהו ובתו אינה מאובטחת?

הצעה לתשובה: גם אם תיחטף, שרה לא תתיר לנתניהו להיסחט בגינה.

שאלה: מדוע אין התקשורת/השמאל ("שזה אותו הדבר"), מתעמרים באבנר, אלא בהוריו ואחיו בלבד?

הצעה לתשובה: אבנר אדם נורמטיבי ואינו מספק התנהגויות שערורייתיות.

שאלה: מדוע עלינו לממן את טיולו של יאיר להודו?

הצעה לתשובה: אל תהיה קטנוני. בתקופה זה נחסכות הוצאות הדיור, המזון, הרכב, הנהג והמאבטח.

שאלה: האם אתה שונא את בנימין נתניהו?

הצעה לתשובה: לא שונא. רק חרד מתוצאות מעשיו ומתעב את אישיותו.

שאלה: מי יקום כארי להגן על משפחת נתניהו בשולי שורות אלו?

הצעה לתשובה: אין צורך להשיב. כולם יודעים.

שבת שלום,

צבי גלעד (גרימי)

עין-גדי

דאר נע ים המלח 8698000

* * *

תקוה וינשטוק

חממה ברוטשילד

בשדרות רוטשילד ליד "הבימה" ניצבת עתה חממה גדולה. היא נראית ככל החממות שביישובים הכפריים. גם בה מגדלים ירקות וצמחי תבלין. אבל החממה הזו מיוחדת לחקלאות עירונית. צמחיה אינם גדלים על אדמה, מצרך נדיר ומאד יקר בעיר, אלא על מים, בשיטות הידרופוניות חדישות.

הגידול ההידרופוני אינו המצאה חדשה. מזה שנים מגדלים חקלאים תות שדה וצמחים אחרים על מוטות מתכת מחוררים, מעל לאדמה. גידול כזה מהיר יותר ונקי ממזיקים. בשנים האחרונות תופש הגידול ההידרופוני תאוצה גם בערים.

"החממה נועדה לקרב את הגידולים  לצלחות של התושבים," אומרים באגף לשיפור פני העיר בעירייה, שהקימה את החממה. זה אחד היעדים המרכזיים של ארגון המזון העולמי: ליצור מזון איכותי ונגיש תוך שינוי התשתית של אספקת המזון. גם אצלנו מתחילות ערים לעודד ולפתח תשתית כזו.

החממה ברוטשילד נועדה להגביר את המודעות להידרופוניקס. בחממה המרוצפת בדשא סינטטי, והיא מבוקרת אקלים, גדל מגוון צמחי נוי וירקות, ממנגולד וגזר עד סלק ותות, צמחי תבלין, צמחי שורש, צמחי פרי ואף צמחים מושכי חרקים וצמחים טורפים. כולם נתונים בעציצי פלסטיק מרופדים בצמר סלעים, ללא ריסוס, ובחצי הזמן הנדרש לגידול רגיל. העציצים מוכנסים למתקנים מיוחדים, בעיקר  שולחנות ארוכים עם שקעים לעציצים, גם לצינורות מחוררים הקולטים את העציצים  מערכת שאפשר לתלות במרפסת ואף "מגדל" בן כמה קומות, בכל קומה שקעים לעציצים, והוא מיועד להצבה בסלון הבית.

  צמחייה הידרופונית דורשת כמובן מערכת חשמלית צמודה שתספק מים לקיום הצמחים, דבר המשווה לגינה מראה מסורבל. ספק רב אם תושבי העיר המגדלים צמחים באדניות במרפסת ימהרו לאמץ את הרעיון וישקיעו כסף בקניית מערכת הידרופונית. הרוב ימשיך להשתמש במשפך. קצת טירחה, לא נורא. אפילו מהנה. גם מגדלי הקקטוסים בעציצים ימשיכו ודאי בטיפול הרגיל.

נראה שהגידולים ההידרופוניים נותנים פתרונות אסתטיים המתאימים בעיקר למפעלים ולמבני ציבור. במקומות כאלה ניתן להקים גנים תלויים על קירות גדולים ולגדל צמחים גם במקומות חשוכים.

אבל בראש ובראשונה מתאימה המערכת ההידרופונית בעיר – לגגות. אין הרבה שטחי אדמה פנויים בתל אביב אך לעומת זאת יש לה הרבה מאוד גגות. הגגות השטוחים האופייניים לעיר כמעט ואינם מנוצלים. פעם היו עליהם מתקני כביסה וחבלי תלייה. כיום, בדור מכונות הכביסה והייבוש, הפכו הגגות למחסנים של אלטע זאכן, רהיטים ישנים ומוצרי חשמל שאין לב, או כוחות, להשליכם לרחוב. הגגות הם השטח הגנוז של תל אביב, אולי השטח הפנוי האחרון, והוא מתבזבז.

נכון. מדובר בדרך כלל בגגות של בתים משותפים וגגות משותפים לכל הדיירים. על הכול להסכים לגידולים ולרוב יימצאו מתנגדים. הגג מיועד למשחקי ילדים, למסיבות, ומה עם דודי המים ובלוני הגז?

אבל העניין הזה "אינו בשמיים" אלא רק על הגג. הדגמות והסברים מצד העירייה בכל חלקי העיר, עידוד דיירים בעלי יוזמה להירתם לעניין: "תקבלו ירקות טריים ופרחים לבית" אפילו תחרויות עם פרסים על הגג המטופח ביותר, כל זה עשוי לפתח חקלאות חדשה ולהפוך גגות לגנים פורחים. בשעתו עודדה העירייה גידולים באדניות. כעת הגיע תור ההידרופוניה.

ובינתיים כדאי לשפר את החממה שהיא ראשונה מסוגה בעיר. לרשום את שמות הצמחים, זו הזדמנות להקנות פרק בבוטניקה. ליידע בנידון את הציבור הרחב. רוב המבקרים בחממה הם עוברי אורח שנתקלו בה במקרה והסתקרנו. לספק לשומר במקום יתר ידע – כשביקרתי בחממה לא קיבלתי ממנו מידע מספיק והופניתי ל"חברה לחקלאות עירונית" באינטרנט. לספק ידיעונים למבקרים. לפחות לציין את שמות החברות הפעילות בשטח ולתת מושג כל שהוא על המחירים. כיום החממה היא תערוכה נטו, ולמבקרים אין מושג ממשי על ביצועים ומחירים. וראוי לגדל בחממה גם צמחים בעלי פרחים, לתפארת המקום.

החממה פתוחה חינם כל יום מעשר בבוקר עד שש בערב. מתקיימים סיורי הסברה וכן תוכניות מיוחדות לילדים, עם מתנות. הכל חינמי אך יש לבוא לחממה ולהירשם מראש לפעילויות. המקומות מצומצמים (טלפון אין).

פתוח עד סוף חודש מרץ.

"אבי קופח כיוצר"

בגיליון 1303 של המכתב העיתי הלילי פירסם העורך אהוד בן עזר ביקורת שכתב בשנת 1977 על הספר "בית מבשל השיכר" של אשר ברש, אז, לרגל מלאות 25 שנה למות הסופר.

מצאתי בין רשימותיי ב"מעריב" דברים שנשאה בתו של אשר ברש, איילה הכהן, "בת משוחחת על אביה". הדברים נאמרו ביוני 1954 ב"חוג לספרות ואמנות", חוג תל אביבי ידוע באותם ימים רחוקים.

הבת, נשואה ואם לארבעה, התריעה על העוול שנעשה לדעתה לאביה, הסופר אשר ברש ז"ל.

"לא ייאמן," אמרה. "ברש, שכל ילד בעיר הכיר אותו וקרא את יצירותיו, לא מוזכר כמעט מאז מותו, לא נכנס למקראות, לא זכה למחקרים ולערבי ספרות, שעה שעל סופרים וספרים קיקיוניים מריעים בשופרות. אגודת הסופרים החליטה חגיגית להוציא ספר לזכרו, ולא יצא. אחרי מותו הופיע הספר 'שיח העיתים', שבעה סיפורים היסטוריים שנאספו מקבצים שונים, חתך של היהדות, מהתנ"ך עד לתקופת השואה, ובו הסיפור 'שער השמיים', שביאליק ציין 'כסיפור נפלא ביותר שקראתי בעברית.' מי שמע על ספר זה? 'כיוון שמת  לא יכתוב על אחרים ואחרים לא יכתבו עליו' ניבא מראש [בנו של] הסופר יצחק (חקי). בחוברת 'עתידות' המתחדש, ילד שעשועיו של אשר ברש, הופיע מאמר על מכון גנזים שייסד ברש, ואף מלה על ברש הפרוזאיקן המופתי. במקום להתמודד איתו או להעריכו כדבעי מתעלמים ממנו."

אמנם במלאות שנתיים להסתלקותו, אומרת איילה הכהן "ניתן פרס ספרותי על שם אשר ברש  מטעם 'מסדה' לעידוד הפרוזה (ניתן ליהודית הנדל הצעירה). פרס שני יוענק על שמו מטעם קרן נורמן לספרות ילדים ונוער, מכון 'גנזים' קרוי על שמו, רחוב ייקרא בשמו. אבל כל זאת על אבא כיו"ר אגודת הסופרים. כמקים 'בית המרגוע לסופר', 'בית טשרניחובסקי', השתדלן אצל השלטונות. לא אבא היוצר. ובראש ובראשונה היה אבי יוצר, לא עסקן ספרותי. את יצירתו מקפחים.

"שיכחה והתעלמות הם נחלת סופרינו," יודעת בתו, אולם הוסיפה "אבי התקפח במיוחד. הוא שכונה 'אבי הסופרים' חשב לו לייעוד לטפח את הספרות העברית החדשה והפך למין גנן ספרותי, 'עשה' סופרים כה רבים עד שלא התפנה ליצור לעצמו דעת קהל. התיש את כוחו בהוראה, בניסיונות לפשר. הוא  היה איסטניס גדול, נעדר 'גב' והכשר מפלגתי. את כישרון הפרסומת והקמת 'הטראסק' סביבו לא נחל... גם בחייו דימו שהוא 'חזק' ואינו זקוק למילות עידוד והוקרה.

"הוא נפטר חודש לפני יציאת כל כתביו, ארבעים שנות יצירה. בחודש האחרון עמל על ההגהות עד כלות כוחות. דרש שהספר יצא מיד, סירב לחכות לנייר משובח שיגיע מחו"ל, כאילו חשש שלא ייצא כלל אם לא יאיץ...

"יש ספרים הם שיחת היום ומחר יאבד עליהם כלח ויש אשר יתגלו רק שנים אחר שהופיעו. כשראיתי את פניו הזוהרות מיד אחרי מותו ידעתי כי בא למקום שאין בו עיוות הדין..."

קטגוריה קשה מפי בת, שמדרך הטבע נוגעת בדבר. כבר עצם הביקורת על "תמונות מבית מבשל השיכר", שנכתבה 25 שנה אחר מות אשר ברש וחודשה עתה, שבעים שנה אחרי מותו, תעיד על דברה הקשים של הבת, אבל יש אמת בדבריה על ספרי אביה ועל הספרות בכלל.

תקוה וינשטוק

אהוד: כתבתי כבר לפני שנים רבות כמה וכמה פעמים על ספרי אשר ברש במסגרת מדורי "ספרי דורות קודמים", והדברים שבוּ והתפרסמו לאחרונה במכתב העיתי. מצפוני שקט בקשר לאשר ברש, אבל אני סופר נידח וקולי אינו שייך לכותל המזרח של הספרות העברית החשובה.

* * *

אהוד בן עזר

"העיתון" של ספילברג, סטריפ והנקס

הסרט "העיתון": בימוי: סטיבן ספילברג. תסריט: ליז האנה, ג'וש סינגר. צילום: יאנוש קמינסקי. מוסיקה: ג'ון ויליאמס. שחקנים: מריל סטריפ בתפקיד קתרין גרהם, המנהלת ובעלת העיתון "וושינגטון פוסט". טום הנקס בתפקיד בן בראדלי, העורך הראשי של ה"וושינגטון פוסט". וכן בוב אודנקירק. ברוס גרינווד. מתיו ריס בתפקיד דניאל אלסברג, ממוצא יהודי, שהיה בכיר במחלקת ההגנה של ארה"ב, והוא שהדליף את המסמכים. שרה פולסון. בראדלי ויטפורד. טרייסי לטס. ומייקל סטולבארג.

אין מה לומר, הסרט הארוך והמרתק עשוי במקצועיות אמריקאית מדהימה.  הוא עוקב אחר תפקידו של העיתון "וושינגטון פוסט" בחשיפת פרשת מסמכי הפנטגון. פירסום המסמכים הנוגעים למעורבותה של ארצות הברית במלחמת וייטנאם, החל בעיתון "ניו יורק טיימס", אך הפרסום נבלם על ידי ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון. החל מיוני 1971 החל גם ה"וושינגטון פוסט" לפרסם את המסמכים, לאחר מאבק משפטי ועל אף הלחצים מצד הממשל.

מומלץ לראות את הסרט כפרק בפוליטיקה האמריקאית הדורסנית ושוחרת החופש כאחת. אינני מקיש ממה שמתואר בו – על יחסי שלטון-תקשורת בישראל כיום, כי חלק ניכר מהתקשורת בישראל הוא לצערי תקשורת מטונפת שאינה אבירת חופש הדיבור והפרסום אלא חופש הלכלוך, הנקמה וליקוק התחת לפלסטינים.

מה עוד שבסרט מדובר על תקופה שלפני האינטרנט, ואילו כיום כל שקר ודיבה יכולים להתפרסם במרשתת, ואפשר להרוס אנשים בלחיצת מקש או בצילום בסמארטפון, ואפילו לקבל תגמול נאה על כך משונאי ישראל.

ישראל עדיין נלחמת על חייה. חיילינו אינם כמו הבחורים האמריקאיים שנשלחו לווייטנאם אלא הם מגינים על בתיהם ומשפחותיהם כאן. זיכרו את המחזמר האמריקאי המלהיב "שיער" משנת 1967. גם שם הנושא הוא המלחמה בווייטנאם. זה נחמד להיות נגד המלחמה ובעד השלום, אבל מה לעשות שהטרור המוסלמי אינו חדל לפגוע בנו ואילו האיראנים מכינים פצצות גרעיניות וטילים כדי למחוק אותנו מעל פני האדמה?

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ילדות"

למקסים גורקי

עברית: 1943

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 13.12.1974

לפני 44 שנים

"מחמת עניות חייהם ודלות דרכיהם, אוהבים אנשי רוסיה בכלל לשעשע עצמם בצער, והריהם משחקים בו כילדים, ולעיתים רחוקות ביותר יתביישו שאומללים הם. גם בימות-החולין שאין להם שיעור, גם הצרה – היא שבת, גם השריפה היא שעשוע. בפרצוף שאין בו כלום, הצלקת גם היא בחזקת קישוט." (עמ' 183).

משפט זה חרץ גורקי בבגרותו, שעה שהעלה בספר את פרקי "ילדות", חלקה הראשון של הטרילוגיה האוטוביוגראפית ששני חלקיה הבאים הם: "בין הבריות" ו"האוניברסיטאות שלי" (הופיעו אף הם בתרגום עברי). ויש במשפט הזה כדי להסביר את יחסו של גורקי לילדותו, את הדרך שעיצב בה את מראות הילדות בספרו, ואת האבחנה שהוא עושה לגבי קו מסויים, אופייני לאדם הרוסי – אהבת הייסורים, המפיגים את השיעמום, ויש בהם משום שעשוע אכזרי לנפגע ולפוגע כאחד.

לך-לך לבין הבריות

"ילדות" הוא סיפור השנים שבין גיל ארבע לשבע בחייו של אלכסיי מכסימוביץ פשקוב (1868-1936) אשר לימים כינה עמו בשם הספרותי גורקי, שפירושו – מר. בן ארבע מת עליו אביו, שהיה בעל-מלאכה עני, אך איש-חמודות, לפי זיכרונות בני-משפחתו. אלכסיי הקטן, יחד עם אימו וסבתו שבאה לעזרם, הפליג בספינה על פני הוולגה לעיר מולדתו ולבית סבו בניז'ני-נובגורוד, עיר של סחר ונמל על הוולגה, הקרוייה כיום על שמו של הסופר – גורקי. שלוש-ארבע שנים סבל הילד בבית סבו. בינתיים נעלמה אימו מהבית, אחר כך חזרה, נישאה שוב, וסופה שמתה לאחר מחלה ממושכת.

בין שתי התחנות הללו, המתוארות בצורה מופתית בראשית הספר ובסופו, מתנהלים חייו של אלכסיי:

פתיחה: "בחדר אפלולי וצר, על גבי הרצפה, מתחת לחלון מוטל אבי, לבוש כלי-לבן וארוך להפליא; אצבעות רגליו היחפות מפושקות פישוק מוזר, אצבעות ידיו החנונות, המוטלות בהכנעה על חזהו, מעוקמות גם הן. עיניו העליזות מכוסות היטב-היטב בעיגולי מטבעות שחורות; פניו הטובות קודרות עתה ומפחידות אותי בטורי שיניו החשופות כאילו במזימה של רישעות.

"אימי, עירומה למחצה ושמלנית אדומה לה לבשרה, כורעת עליו, בסרקה – מן המצח אל העורף – את שער-אבא, הרך והארוך, במסרק שחור שאהבתי לנסר בו את קליפות האבטיחים. האם מדברת משהו בלי הרף בקול עב וניחר, עיניה האפורות נפוחות ונמוגות כביכול, בזלגן אגלי-דמעות גדולים. את ידי אוחזת סבתא – עגולה, גדולת-ראש, עיניה ענקיות וחוטמה מגוחך ומרוכך; כולה שחורה, רכה, טובת מראה להפליא; אף היא בוכייה. ועונה ברינון טוב, מיוחד במינו, אחרי קולה של אימא. היא רועדת כולה ומנערת אותי ודוחפתני כלפי אבא; אני מתעקש ומתחבא אחריה נפחד ונבוך. עד כה לא ראיתי קשישים שבוכים, אף לא הבינותי את המילים שדיברה סבתא באוזניי דבר וחזור:

"'טול-נא פרידה מאביך, הרי לא תוסיף עוד לראותו לעולמים, הלך לעולמו, רחימאי, קודם זמנו נפטר, לא בעתו...'" (עמ' 9).

סיום: "כעבור ימים אחדים אחרי לווייתה של אימי, אמר לי הסב:

"'נו, ליכסיי, לא מידאליה אתה, לא לעולם תהא כרוך על צווארי, לך-לך לבין הבריות.'

"קמתי והלכתי לבין הבריות." (עמ' 251).

גלות ולידה מחדש

הזיכרון הראשון בחיים, רגע המודעות הראשון של הילד, הולדת אישיותו העצמאית, קשור במוות, במות האב. אחר כך, באה נסיעה ובה הרפתקאות על פני הוולגה, כמו רמז להווי ה"יחפני", הצבעוני, המרדני, שעתיד לאפיין את גורקי וגיבוריו בייחוד בתקופת כתיבתו הראשונה. ובסופה של הנסיעה – עבדות.

בית סבא הוא בית המתנהל באכזריות. הסב מכה מכות רצח. שני הדודים ביריונים ושיכורים. האלימות מאפיינת את היחסים בין הגברים המבוגרים במשפחה, ואת נוהגם בנשותיהם ובילדיהם. הדמות המופתית האחת והיחידה היא סבתא. לב הילד נקשר בה עד מהרה. שירים עממיים ודתיים שלה וסיפוריה המופלאים הגדושים חוכמת חיים, דימיון ואמונות תפלות – הם המציתים את דימיונו של הילד ונעשים למזונו הרוחני ברע לו וקובעים את גורל חייו. הוא מספר את סיפורי סבתא לידידיו הילדים וקונה בכך את ליבם. הוא היחפן, היתום, הלבוש קרעים, נעשה שווה להם בזכות סיפוריו ואהבתו לספרים. וגם בבית-הספר הוא ניצל בזכות התפילות ומזמורי התהילים השגורים על פיו, הפעם בזכות סבו.

חיים של כמיהה-לחופש, תעלולי-ילדות, יחפנות ואינדיווידואליזם קיצוני, פראי – בצל עריצותו של הסב ההפכפך, השקוע בקמצנותו ובתמונות הקדושים שלו, כלום אין בכך משום סמל לגורלו של גורקי המבוגר? חיי הגיבורים "בשפל", בסימנה של יחפנות פרולטארית, של עניות, גסות וניוון. אך עולמו של גורקי אינו עולם פסימי, גם שריפה היא שעשוע. הצלקת גם היא בחזקת קישוט. יש פיוט גם בשפל, גם בעולמם של "מי שהיו", גם בעוני, בחדרים מעופשים ובעבודה קשה. קשים משאת הם רק הרשעות והעריצות. ועם זאת, הנה הסב השנוא, הוא שמלמד את הילד קרוא וכתוב ופותח לפניו את השער אל המופלא שבעולמות, הספר.

בית הסב מתפרק והולך. מפעלו, עליו גאוותו, מצבעת אריגים, עולה באש, והשריפה היא אחד ממחזות הילדות שנחרתים בבהירות ובריגשה עזה ביותר בלב הילד. הדודים פורשים איש למצבעתו, מרי-נפש. הסב הולך ויורד מנכסיו, קונה ומוכר בהפסד עד שנותר בלא כלום. ויום אחד, בשעת תה של שחרית, הוא מודיע קדורנית לסבתא דברים כדורבנות:

"נו, אימא, פירנסתיך גם פירנסתיך – דייך! ועתה לכי וכלכלי את עצמך."

ועורך "חלוקת רכוש" ומוכר את שארית בגדיה, תכשיטיה וחפצי הערך שלה, ומשאיר בידה רק את הסירים והמחבתות. מעתה ואילך דואגים השניים כל אחד יום בתורו לכלכלת הבית, ובימי "תורו" של הסב, אין כמעט מה לאכול.

וברקע, כהרגשת גורל, דמותו של גריגורי, פועלו של סבא, שהתעוור לאחר עשרות שנות עבודה והושלך לרחוב ללא עזרה. ועתה הוא קבצן, כמין מזכרת עוון תמידית לרוע מעלליו של הסב. העונש עתיד לחול בשלמות על הסב – סופו להידרדר ולהיות קבצן המחזר על הפתחים בעצמו, ורק סבתא מקבלת באורך-רוח ובצידוק הדין את כל התהפוכות הללו, מתוך אמונה עזה בשכר ועונש ויחס אישי עמוק לאלוהיה, עימו היא משוחחת כל לילה בתפילותיה ובתחינותיה המשתנות לפי הצורך.

החופש שזוכה בו אלכסיי לאחר מות אימו הריהו כמין גלות ולידה-מחדש. "לך-לך לבין הבריות," כמו "לך לך מארצך וממולדתך ומבית-אביך." והוא קם והולך לקראת נעוריו, לקראת כל המלאכות והאנשים שהוא עתיד להכיר ולפגוש על דרכו, ולימים גם לתארם בספריו – ונפשו הרכה-המחושלה מתנודדת בין מוסר אנושיותה הנעלה והענווה של סבתו, לבין מוסר ההשכל המר שמציידו בו סבו לדרך חייו:

"ואני אמות במהרה, משמע – אתה לבדך תישאר. ואם אין אתה לך, מי לך, אתה מפרנסך – בנת? הנה כי כן! הרגל עצמך לעמול לנפשך, ולזר – אל תרכין ראש! הווי חי בשלווה ובענווה – אך ביושר! הרכן אוזנך לכל אדם, ועשה – כטוב בעיניך..." (עמ' 215). ובעיקר – "לְמד לחיות לבל יענוך!"

* מקסים גורקי: "ילדות". מרוסית לאה גולדברג. הוצאת הקיבוץ הארצי השומר הצעיר. מרחביה. 1943. 252 עמ'.

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד היקר, באשר לנתניהו, שעליו אתה מסנגר, ובכן, הוא באמת מדינאי בעל שיעור קומה, ועל פניו נראה כאילו אין לו מתחרים. אתה גם צודק שהמצב הכלכלי בקדנציות שלו הוא טוב מאוד. אבל אתה מלין על "העבריין" אריה דרעי שכפה את חוק המרכולים. אבל באמת, אהוד, מי מינה אותו לשר הפנים, מישרה שהיה בה כאשר הורשע בשוחד? מי כפה על חברי הכנסת של הליכוד להצביע בעד חוק המרכולים, למרות שכדברי אקוניס – אנשי הליכוד מתעבים את החוק הזה? מי איפשר את מתווה הכותל? מי העניק לחרדים את המונופול על הגיור, והרחיק את היהדות האמריקאית מישראל? מי איפשר לחרדים להיות טפילים על חשבון הציבור העובד והמשלם מיסים? וגם הסיפור החדש על יאיר, שמעמיד מראה מבהילה על מה שהצעיר הבטלן הזה ספג מהבית – אתה לא יכול להכחיש שזה מדאיג, וגם מקומם.

 שלך,

 משה גרנות

* שלום לך אדוני העורך, גם אני הצטערתי שראובן קריץ עזב את ישראל. זכור לי כאיש נחמד נעים הליכות ומתחשב. גרנו יחד באותו שיכון סטודנטים בגבעת רם בירושלים בשנות השישים המוקדמות, ומתוך התחשבות באחרים נהג לרדת למטבח של הבניין שבקומה התחתונה עם מכונת הכתיבה הבייבי שלו ושם כתב.

הוא בהחלט זכור לטוב.

י"ז

* חפות חד צדדית. בתגובה ל"חזקת החפות ז"ל", ארי גייגר, 'מקור ראשון' 1065, 5.1.18.

לפי החוק יש להניח לחשוד עד שיורשע בדין, ועד אז, לפי חוק הסוביודיצה, אין לעסוק בעניין. זה זמן רב שאיש לא אוכף חוק זה, ובית המשפט העליון אף קבע שדי בכתב אישום כדי ששר יתפטר. בהמשך הכריחו ראש ממשלה להתפטר רק בגלל שנפתחה נגדו חקירה, וכעת יש מי שדורשים הרשעה רק בגלל תחקירים עיתונאיים. בקרוב יספיק לכך גם פוסט בפייסבוק.

חלק גדול מאלה ש"שלטון החוק" בגרונם, ו"זכויות אזרח" בראש מעייניהם, דוגלים בערכים אלה רק כשהחוק מתאים להם וכאשר הם אינם שונאים את האדם החשוד. הם מעמידים עצמם מעל החוק, וחזקת החפות עבורם תופסת רק לגבי המחנה שלהם.

מן הראוי שצביעות זו תעבור מהעולם, ובינתיים יאסרו חקירות של ראש ממשלה מכהן.

אודי בוך

חיפה

* ברשותך, תיקון טעות!

 הָדָר –

עִבְרִי גַּם בְּעֹנִי בֶּן-שַׂר

אִם עֶבֶד, אִם הֵלֶךְ –

נוֹצַרְתָּ, בֶּן-מֶלֶךְ,

בְּכֶתֶר דָּוִד נֶעֱטָר. (ולא נעתר)

בָּאוֹר וּבַסֵּתֶר

זְכֹר אֶת הַכֶּתֶר,

עֲטֶרֶת גָּאוֹן וְתַגָּר.

 נורית יובל

* מה הסיבה לכך שמפגיני מוצ"ש בשדרות רוטשילד אינם מזכירים כלל את דרעי, שבגללו עוד מעט הם לא יוכלו לקנות במרכולי תל-אביב בשבת גבינת קוטג' וטבק לליפוף בסיגריות?

הם לא מזכירים את העבריין דרעי כי הדלק היחיד שמניע אותם ומסית אותם הוא השנאה לנתניהו, וככל שנתניהו מצליח יותר ומרים את קרנה של ישראל, כמו במסעו להודו, כן טירופם של המפגינים המוצ"שיים בתל-אביב – כלפיו הולך וגובר.

* הודלף לנו כי אתמול, לאחר שראש ממשלת הודו, נרנדרה מודי, התחבק והתנשק עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו לאחר שנתניהו ירד ממטוס "אל על", הובהל מר מודי למתקן שירותים קרוב ושם הקיא את נשמתו מרוב גועל והיה צריך לרסס עליו מטהרי-אוויר. יש שמועות כי שעות אחדות לפני החיבוקים והנשיקות עם ביבי הוא הורעל מקריאת המהדורה האנגלית של עיתון "הארץ".

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל