פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1310

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום חמישי, ב' בשבט תשע"ח, 18.1.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: יוסי גמזו: מִנְהָג חָדָש בָּא לַמְּדִינָה... // עמוס גלבוע: נאום אבו מאזן לא חידש דבר. // יהודה דרורי: 1. רוסיה: "פריסת מערכת הגנה אמריקנית ביפן תעיב על היחסים בין המדינות". [ציטוט]. 2. מוקצים מחמת מיאוס! // מתי דוד: 1. נאומו  ההיסטורי (וההיסטרי) של המנהיג הפלסטיני הדגול – אבו-מאזן. 2. פנייה לדוגלים בהקמתה של מדינה פלסטינית. // אורי הייטנר: 1. המילה הנכונה היא נֶעֱטָר, הנגזרת מעטרת, ולא נֶעְתָּר. 2. מחוץ לקופסה [ציטוט]. 3. צרור הערות 17.1.18. // אוריה באר: לשיר עם יפה ירקוני. // מילן וייסבלום: הנה הסיפור – לא ממש בקצרה. // מ. זושצ'נקו: עניין של מה בכך. // יואל נץ: ההפתעה. // דן בניהו: פרקי זיכרונות. פרק שני. נישואים לשרה ומסע לאירופה. // פוצ'ו: בחיי [4] פרק י'. מבוסטון לוושינגטון. // דורון גיסין: העשבים השוטים של ילדותי. // נעמן כהן: הפוריטניות החדשה בישראל. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "ספיח" לז'אן ג'יונו. עברית: 1943. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.6.1974. לפני 44 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

יוסי גמזו

מִנְהָג חָדָש בָּא לַמְּדִינָה...

"מִנְהָג חָדָש בָּא לַמְּדִינָה:

נַעֲלֵי מֶשִי עִם קִשּוּרִים –

וַעֲלֵי צַוַּאר נַעֲרָה אַחַת

תּוֹלִים עַצְמָם שְנֵי בַחוּרִים."

(ח.נ. ביאליק: "מנהג חדש")

מִנְהָג חָדָש בָּא לַמְּדִינָה:

עִתּוֹנִים עוֹרְכִים וְעִידוֹת בּוֹן-טוֹן

וַעֲלֵי קוֹנְיוּנְקְטוּרָה כָּל-כָּךְ מַזְמִינָה

תוֹלִים עַצְמָם שְלַל נְצִיגֵי הַשִּלְטוֹן

שֶאוּלַי לֹא שָמְעוּ כְּלָל עַל סֶר תּוֹמָס הוֹבְּס

מְחַבְּרוֹ שֶל רַב-מֶכֶר בְּשֵם "לִוְיָתָן"

שֶלּוּא פֶּתַע הֻזְמַן לַוְּעִידַת עִתּוֹן "גְּלוֹבְּס"

הָיָה בֶּטַח מַסְבִּיר כִּי שִלְטוֹן רַק נִתָּן

עַל סְמַךְ אֲמָנָה חֶבְרָתִית, וְאִם

בִּזְמַנּוֹ הוּא דָגַל בְּרִבּוֹן אַבְּסוֹלוּטִי

הֲרֵי בְּיָמֵינוּ זֶה כְּלָל לֹא מַתְאִים

וְכָל דִּיקְטָטוּרָה סוֹפָהּ בְּרוֹךְ אָקוּטִי

כְּמוֹ סוֹף שִלְטוֹן הִיטְלֶר וְסוֹף שִלְטוֹן סְטָלִין

אַךְ אֵין דֵּמוֹקְרַטְיָה כֵּנָה וּרְצִינִית

בְּלִי בְּרֶקְס נֶגֶד כָּל שְחִיתוּקְרַטְיָה בֶּסְטְיָאלִית

וּמָה שֵם הַבְּרֶקְס? – עִתּוֹנוּת לוֹחְמָנִית.

אֲבָל וְעִידָה שֶל עִתּוֹן לָהּ מֻזְמֶנֶת

קוֹלֶקְצְיָה שְלֵמָה שֶל בְּכִירִים לְגַלּוֹת

כֵּיצַד הֵם פּוֹלְטִים כִּמְכוֹנָה מְשֻמֶּנֶת

אֶת כָּל מִשְנָתָם אוּלָם אֵין שְאֵלוֹת

נוֹקְבוֹת נִשְאֲלוֹת כְּמִדֶּרֶךְ הַטֶּבַע

מִפִּי כַּתָּבֵי הָעִתּוֹן הַנּוֹדָע

שֶצַּו הַתִּחְקוּר הוּא לָהֶם חוֹבַת-קֶבַע

וְהֵם שֶיָּזְמוּ אֶת אוֹתָהּ וְעִידָה –

הִיא לֹא רַק גְּרוֹטֶסְקָה וּפַארְסָה נִלְעֶגֶת

עַל עֶצֶם תַּפְקִיד עִתּוֹנוּת אַמִּיצָה

לִהְיוֹת מַנְהִיגַת סֵדֶר-יוֹם, לֹא מֻנְהֶגֶת

בִּידֵי הַמִּמְסָד הַחוֹסֵם כָּל פִּרְצָה

בִּפְנֵי עִתּוֹנוּת שֶבְּכָל דֵּמוֹקְרַטְיָה

הִיא כֶּלֶב-שְמִירָה וְלֹא פּוּדְל כְּתַבְלַב

שֶרַק מַאֲזִין בְּאִלְּמוּת וְאַפַּתְיָה

לִדְבַר הַשִּלְטוֹן בְּלִי לִנְבֹּחַ עָלָיו

שוּרַת הַתְרָסוֹת שֶמַּתְרִיס הָיָה הוֹבְּס

לוּא פֶּתַע הוֹפִיעַ בְּקוֹנְפֶרֶנְס "גְּלוֹבְּס".

אֵיךְ לֹא עוֹרֵר שָם עִנְיָן פְּרִינְצִיפְּיוֹנִי

שוּם כַּתַּב "גְּלוֹבְּס" בְּגִדּוּל רַף הָעֹנִי

שֶרַק אֱוִילִים חַסְרֵי יֹשֶר אִישִי

מַשְוִים אוֹתוֹ עִם הָעוֹלָם הַשְּלִישִי

בִּמְקוֹם לְהַשְווֹת אוֹתוֹ צַעַד בְּצַעַד

עִם רַף הַדַּלּוּת בִּמְדִינוֹת נוֹתְנוֹת סַעַד

בָּהֶן פְּעָרִים שֶנִּתָּן לֶאֱמֹד

הוֹלְכִים וּקְטֵנִים – וּמֵהֶן יֵש לִלְמֹד.

וְאֵיךְ שְלַל מֻמְחֵי קַלְקָלָה דוֹאֲגִים

לָתֵת לְדַלֵּינוּ חַכּוֹת, לֹא דָגִים

בְּעוֹד שֶכַּיּוֹם דֵּיג-חַכּוֹת הוּא פָּאסֶה

בִּזְכוּת מִכְמוֹרוֹת-הָעֲנָק שֶנּוֹשֵׂא

מִין "טְּרוֹלֶר" מוּנָע בְּבֶּנְזִין אוֹ בְּסוֹלֶר

אַךְ אֵיזֶה דַלְפוֹן פֹּה יָכוֹל לִרְכֹּש "טְרוֹלֶר"?

וּמָה בְּעִנְיַן מְצוּקַת הַדִּיּוּר?

וְאֵיךְ בַּנָּכִים מִתְעַמְּרִים בְּכִעוּר?

וְאֵיךְ הַזִּלְזוּל בַּבְּטִיחוּת כָּאן מֻכְתָּם

בְּכָךְ שֶצּוֹנְְחִים מִדֵּי יוֹם אֶל מוֹתָם

עֶשְׂרוֹת פּוֹעֲלִים מִמָּנוֹף אוֹ פִּגּוּם?

וְלָמָּה מַצַּב חַקְלָאֵינוּ פָּגוּם?

וְאֵיךְ מְמֻנִּים יֵש מִטַּעַם עַצְמָם

עַל כָּל אַהֲבַת הַמּוֹלֶדֶת שֶלָּנוּ

שֶאִיש מִלְּבַדָּם לֹא מִנָּם, בְּעָצְמָם

עֵינָם כְּשֶכְּנוּפְיוֹת בִּרְיוֹנִים אֶת כֻּלָּנוּ

יוֹם-יוֹם מַכְתִּימוֹת פֹּה בְּחוּלִיגָנִיזְם

כְּנֶגֶד עַרְבִים בִּפְרָאוּת שֶעִוְּתָה

אֶת צַו הַתּוֹרָה שֶבְּשִׂיא הַצִּינִיזְם

עוֹשִׂים הֵם הַהֶפֶךְ מִמָּה שֶצִּוְּתָה

וְכָךְ מִתְאַפְשֵר הַסִּלּוּף הַפְּסִיכוֹטִי

שֶשִּיר אַלְתֶּרְמַנִי ("עַל זֹאת") שֶתָּבַע

אֶת טֹהַר-הַנֶּשֶק אֵינוֹ פַּטְרִיוֹטִי

אוּלָם וַנְדָּלִיסְט הָעוֹשֶׂה תוֹעֵבָה

כְּנֶגֶד עַרְבִים בְּנַבְלוּת כֹּה נִפְסֶדֶת

שֶבָּהּ מְחֻלֶּלֶת תּוֹרַת יִשְׂרָאֵל

הִנּוֹ הִתְגַּשְּמוּת אַהֲבַת הַמּוֹלֶדֶת

לַמְרוֹת שֶהַשִּיר שֶהִזְכַּרְנוּ לְעֵיל

הֻפַץ בִּפְקוּדַת בֶּן-גֻּרְיוֹן בְּכָל צַהַ"ל

בְּעֶצֶם יְמֵי לְחִימַת הַגְּבוּרָה

בִּזְדוֹן-הַדָּמִים שֶל צִבְאוֹת-הַבְּלִיַעַל

שֶׁל שֶׁבַע אֻמּוֹת עַרְבִיּוֹת רוֹחְשוֹת רַע.

אֲפִלּוּ דִבְרֵי נְבִיאֵינוּ שֶשֶּפֶךְ

חֲמַת תּוֹכַחְתָּם שֶקָּטֹנּוּ מְאֹד

מֵרוּם קוֹמָתָהּ הֵם בְּעֶצֶם הַהֶפֶךְ

מֵאִי אַהֲבַת יִשְׂרָאֵל – וּּבְעוֹד

שֶמַּשְמִיצֵיהֶם הִתְיַמְּרוּ לְעוֹדֵד אֶת

הַפַּטְרִיוֹטִיזְם בְּלִי שוּם הַצְלָחָה

עֻבְדָּה שֶמֵּיטַב אַהֲבַת הַמּוֹלֶדֶת

גֻּלְּמָה בְּאוֹתָן נְבוּאוֹת תּוֹכֵחָה

שֶכֵּן נֶאֱמָנִים פִּצְעֵי אוֹהֵב גַּם אִם מֵטִיחַ

הוּא מְחָאָה שֶגַּם אִם בְּמַחְלֹקֶת הִיא שְנוּיָה

זֶה מָה שֶכָּאן נִדְרָש (כִּי אֶת אֲשֶר יֹאהַב יוֹכִיחַ)

מֵעִתּוֹנוּת בִּלְתִּי תְלוּיָה וְגַם בִּלְתִּי קְנוּיָה

וְכָל עִתּוֹן שֶׁמּוּל מִמְסָד אֵין עֹז בּוֹ לִפְצוֹת טוֹן

הוּא בְּלוֹף בּוֹ הָעִתּוֹן מַשְתַּ"פּ שֶל הוֹן וְשֶל שִלְטוֹן.

יוסי גמזו

* * *

עמוס גלבוע

נאום אבו מאזן לא חידש דבר

כל שאמר נאמר כל הזמן, בכל מיני צורות,  וכל ילד פלסטיני, מגן הילדים, לומד זאת, חי!

בנאומו המפורסם של אבו מאזן בתחילת השבוע לא היה למעשה משהו חדש, למעט הקללה הפרימיטיבית  "שיחרב ביתו של טראמפ," שאינה מעלה ומורידה. זה לא היה נאום של תסכול "מהמבוי הסתום בו מצוי התהליך המדיני," כפי שטרחו להסביר חסידיו של אבו מאזן, כי מזה שנים אין דבר כזה. זה היה נאום ששיקף בצורה ברורה את תפיסותיו האמיתיות של אבו מאזן ושל הצמרת הפלסטינית  מאז נחתמו הסכמי אוסלו והוקמה הרשות הפלסטינית במחצית שנות ה-90.

במה דברים אמורים?

ראשית,הביטוי הכי אותנטי  לתפיסות הללו מצוי בספרי הלימוד של הרשות הפלסטינית. אין שלום, אין חינוך לשלום, אין עם יהודי, אין היסטוריה יהודית בארץ ישראל, אין בכלל דבר כזה שקוראים לו מדינה יהודית,  דינם של היהודים להיעלם מנוכחותם ממה שנקרא "שטח 1948", ובאלימות.

מגן הילדים מטופחת תרבות של הרג יהודים והפיכת ה"שהידים" למודל לחיקוי והערצה. ערפאת דגל בטרור מזוין. אבו מאזן, מאז 2009, דוגל בטרור רך, טרור של סכינים, גרזנים בקבוקי תבערה, ירי בודד פה ושם, אבנים. קוראים לו בשפת המסכה: "התנגדות עממית". עשרות ישראלים נהרגו ממנו, ובני משפחותיהם של הרוצחים זוכים לכסף ולתהילה.

שנית, אנו עוסקים בתרבות הספוגה בשקר כמרכיב מרכזי . שתי המחשות חדות בנושאי יסוד. המוטו הפלסטיני הוא "שתי מדינות". אבו מאזן ולהקתו, וחסידיו השוטים בישראל, מדקלמים את זה כתפילה 5 פעמים ביום: זה הפתרון.

אז לא רק שזה לא מופיע כלל בספרי הלימוד, אלא שמפעם לפעם נופלת מסכת השקרים ומתגלה האמת במלוא זוהרה. ראו מה אומר נביל שעת', מראשי הנושאים והנותנים הפלסטינים מול ישראל, לטלביזיה הלבנונית (13 יולי 2011) בשפה הערבית בסוגיה של "שתי מדינות":

"מה היא המשמעות של שתי מדינות? המשמעות היא מדינה לעם היהודים ומדינה לעם הפלסטיני. אנחנו לא מקבלים זאת. לא כחלק מיוזמה אמריקאית או צרפתית. לא נקריב מליון וחצי פלסטינים המחזיקים באזרחות ישראלית והמתגוררים בגבולות 1948. הם (ישראל) יכולים לתאר את ישראל כמדינה לעם אחד, אבל אנחנו (הפלסטינים) נהיה מדינה של עם אחד. הנוסחה של שתי מדינות לא מקובלת, לעולם לא נקבלה. לעולם לא נסכים לסעיף המונע חזרת הפליטים שלנו למדינה שלהם."

ולאבו מאזן, שקרן כרוני בנושאי היסטוריה יהודית ופלסטינית, היושב ליד טראמפ, במסיבת עיתונאים (3 מאי 2017  ) ואומר כך : "אנו מחנכים את ילדינו, צאצאינו ובנינו לתרבות של שלום."   קחו 1000 מיקרוסקופים לחפש את המילה שלום, או לפחות דו-קיום, בחינוך הדור הפלסטיני הצעיר ולא תמצאו!

ושלישית, כל העולם אשם, כולם אחראים, רק לא אבו מאזן והחברה הפלסטינית. ואתה שואל: מה עשתה החברה הפלסטינית למען עצמה, בכוחותיה שלה היא מזה 100 שנים? אין מנוס מהמסקנה שזאת חברה  שמטפחת את המיסכנות כתרבות, שזאת חברה עם תרבות של התאבדות, זאת חברה עם תרבות של מקסימליזם, עם תרבות של קיבוץ נדבות. זאת חברה שלדעתי איבדה את המציאות, והמציאות איבדה אותה. הרשות הפלסטינית בימים אלו היא כעכבר השואג על הנמר, מכריזה מלחמה על ארה"ב, דורשת מבריטניה להתנצל על הצהרת בלפור.

להיכן היא תנוע עכשיו? לדעתי לשני  כיוונים מרכזיים:

1. הכיוון הבינלאומי: לפגיעה במעמד ישראל ולשידרוג מעמד הרשות. בעולם, בעיקר באיחוד האירופי, אוהבים את הפלסטינים המיסכנים עם המסכות.

2. כיוון "ההתנגדות העממית" בצורה מורחבת יותר. כמובן תוך הצהרות רמות שהם נגד טרור.

עמוס גלבוע

* * *

יהודה דרורי

1. רוסיה: "פריסת מערכת הגנה אמריקנית ביפן תעיב על היחסים בין המדינות"

פורסםYNET :  15.01.18

"שר החוץ הרוסי סרגיי לברוב הזהיר כי מערכת ההגנה מפני טילים האמריקנית שיפן רכשה יכול לשמש גם כנשק התקפי. לברוב הוסיף כי פריסת המערכת מעיבה על היחסים בין מוסקבה לטוקיו, וכי ארצו מפקפקת בכך שארה"ב לא תתערב בתפעול המערכת לאחר שתיפרס." (רויטרס).

ידיעה זו מעלה כמה שאלות מעניינות:

מה בכלל אכפת לרוסים מה יפן וארה"ב עושות ביניהן למטרות הגנה?

איזה יחסים  יכולים להיות מעובים אם ארה"ב אכן תפרוס מערכת הגנה ביפן.

מי שבאמת צריך למחות הם הצפון-קוריאנים (או הסינים). אז מדוע רוסיה תוקעת את עצמה בעסק הזה, את מי מייצג פה פוטין?

אולי כיבוש קרים ע"י רוסיה וההכנות לכיבושים באוקראינה ובמדינות הבלטיות ע"י הצבא הרוסי יעיבו יותר על היחסים עם האמריקאים?

2. מוקצים מחמת מיאוס!

אבו-מאזן רוצה להתגרש מאיתנו אפילו שאף פעם לא היינו נשואים... הוא אולי מרגיש שדפקנו אותו פעמים רבות והוא אפילו לא הרוויח רבע מדינה. הוא רוצה לבטל את הסכם אוסלו שבוטל למעשה ביום שנחתם (כאשר המועצה הפלסטינית שללה אותו לחלוטין ונתנה לעראפת על הראש על חתימתו...)  ברור לו שלא יהיו "2 מדינות"...

אבו מאזן רוצה לבטל את הסכמי הביטחון איתנו וזה כאילו שהוא יורה לעצמו ברגל (אולי דקה לפני שמישהו מ"מקורביו" יתקע לו כדור בראש). הוא הוכח ככשלון מוחלט!

ממשלות ישראל בעשר השנים האחרונות הצליחו להציג לעולם את מהות התנועה הפלסטינית בעצם כפי שהיא באמת: אוסף של כנופיות טרור איסלמיות קיצוניות המתופעלות ע"י פרזיטים החיים על תרומות אירופאיות ואמריקאיות ומקבלים נדבות מסעודיה ומדינות המפרץ.

ללא כל חזון, ללא כל תקווה, השאיפה של הפלסטינים להשמיד אותנו ולסלקנו מארץ ישראל נראית להם רחוקה מתמיד ולא נתפלא אם כולם יחברו לחמאס, שעוד מנסה לטעת בהמוני הבורים בשטחים את האמונה בנצחון הכוח שמתמוטט עליו במנהרות.

הפלסטינים כבר לא מעניינים את העולם, נשארו עוד כמה פוליטיקאים אנטישמיים באירופה שאולי מאמינים בהם. אבל כל ארבע המעצמות הגדולות: ארה"ב, סין, רוסיה והודו, לא יורקות אפילו לעברם, בעודן ומתחברות לישראל יותר ויותר. ואם אפילו באיראן ובלבנון מפגינים נגדם ברחובות, הרי שהם גמורים.

מכאן, המסקנה הברורה היא שעלינו להתכונן לפעולות אלימות של ייאוש מצידם, עלינו להיות מוכנים לפעולות מאורגנות של אלימות בעיקר מצד אוכלוסיות "מחנות הפליטים הפרזיטים" כאשר לאונר"א ייגמר הכסף.

יהודה דרורי

שערי-תקווה

* * *

מתי דוד

1. נאומו  ההיסטורי (וההיסטרי) של המנהיג הפלסטיני הדגול – אבו-מאזן

"...אני רוצה להגיד לכל הישראלים, ילען-אבוכּ! אני מבטל את הסכם אוסלו!  וכוס אימם של כל הנוצרים באמריקה שנותנים את ירושלים ליהודים... אני אומר לטראמפ החמור, זה שמקצץ לנו את התקציבים: יחרב-ביתכּ! ולשרמוטה שלך באו"מ –שתמותי כלבה! ילען דינאכּ על כולכם הכופרים...  יש לי ארמון שבניתי בכסף שלכם ב-40 מיליון דולר, לשם אני הולך לנוח... ושתיחנקו כולכם..."

ומי שלא מאמין – שיראה זאת בחדשות בשינויים קלים...

2. פנייה לדוגלים בהקמתה של מדינה פלסטינית

לכל אלה שעדיין מאמינים שהקמתה של מדינה פלסטינית תוביל לקץ הסכסוך, לקץ התביעות, לשלום ולביטחון לישראל, מעביר אני לעיונכם תאור של תרחיש למה שעשוי להתרחש באמת במדינה הפלסטינית אם וכאשר תוקם.

מדובר בתרחיש אמיתי ולא דימיוני, לדעת יודעי דבר רבים בנושא.

במאמר המצורף שפירסמתי מפורטים הדברים. כל מי שירצה לסתור תרחיש זה חייב להמציא הוכחות.

http://www.news1.co.il/ArticlePrintVersion.aspx?docId=115442&subjectID=3

מתי דוד

* * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

אורי הייטנר

1.

המילה הנכונה היא נֶעֱטָר, הנגזרת מעטרת, ולא נֶעְתָּר

אהוד, שלום!

אבקשך לפרסם את התגובה הבאה, בצירוף תמונת כתב היד של שיר בית"ר:

בגיליון הקודם של חב"ע תיקנה נורית יובל את הציטוט שלי משיר בית"ר. לא נֶעְתָּר כפי שציטטתי, אלא נֶעֱטָר.

סוגיה מעניינית. אכן, עניינית, המילה הנכונה היא נֶעֱטָר, הנגזרת מעטרת, ולא נֶעְתָּר, שמשמעותו – הסכים.

ומנין השגיאה?

השגיאה היא של ז'בוטינסקי עצמו, בכתב היד (המצורף כאן).

ורוב הספרים והאתרים העתיקו את הטקסט השגוי כמות שהוא, וכך עשיתי אף אני, כאשר העתקתי אותו מאחד האתרים.

אורי הייטנר

קיבוץ אורטל

uriheitner@gmail.com

2. מחוץ לקופסה

ארבעה בכירים לשעבר בממשל אובמה, דווחו ל"הארץ" שב-2014 הציע נתניהו לפלשתינאים תכנית לחילופי שטחים, שבה ישראל תספח את גושי ההתיישבות והפלשתינאים יקבלו לרשותם ממצרים שטח בסיני, צמוד לרצועת עזה. כך דיווח העיתון בכותרתו הראשית ב-11.1. ראש הממשלה הכחיש את הידיעה.

בין אם הידיעה נכונה ובין אם לאו, הכיוון המוצע בה הוא הכיוון הנכון לפתרון. הפתרון אפשרי רק מחוץ לקופסת השטח שבין הירדן והים ותפיסת "שתי מדינות לשני עמים" בא"י המערבית. רק הרחבה משמעותית של השטח המדובר, תאפשר פשרה טריטוריאלית מציאותית, לא כמשחק סכום אפס בין הצדדים, אלא כפתרון ראוי ובר קיימא.

מדינה פלשתינאית בגבולות 49' היא סכנה ממשית ומוחשית לביטחון ישראל. מצד שני, מדינה פלשתינאית קטנה בשטחי יהודה ושומרון, אינה בת קיימא, לא תוכל לכלכל את עצמה, לממש את צרכי הפלשתינאים ובוודאי לא לקלוט לתוכה את הפליטים ולפתור את בעייתם. המצוקה הצפויה באותה מדינה וחוסר התוחלת בקיומה העצמאי, תביא בהכרח לחיכוכים עם ישראל שיידרדרו למלחמה. מדינת ישראל הקטנה, בגבולותיה המצומקים והבלתי מוגנים, תקרוץ לתוקפנות ערבית נגדה.

פתרון אמת מחייב יציאה מן הקופסה והגדלה משמעותית של השטח המיועד לפתרון, כך שיכלול את ירדן ואת סיני. פתרון כזה, יאפשר חלוקה טריטוריאלית רציונלית, שלא תסכן את ישראל.

על פי הדיווח של הבכירים האמריקאיים, נשיא מצרים א-סיסי דחה את ההצעה. אין זה מפתיע. אכן, עקב אכילס של הרעיון הוא שאין לו היום פרטנר בצד השני. בכך הוא דומה לכל רעיון אחר הכולל את קיומה של מדינה יהודית בא"י.

כזכור, הפלשתינאים דחו את ההצעות מרחיקות הלכת שקיבלו מראשי הממשלה ברק ואולמרט, מנשיא ארה"ב קלינטון וממזכיר המדינה האמריקאי קרי. הפלשתינאים מעולם לא ויתרו על תביעת "השיבה", שמשמעותה – הטבעתה של כבשת הרש שתישאר בידי ישראל במיליוני פלשתינאים שיציפו אותה.

במקום להמשיך ולדקלם עד זרא את המנטרה של "שתי מדינות לשני עמים בקווי 49" – פתרון מזיק ומסוכן, למרות שאין לו פרטנר, מוטב להנכיח בשיח הבינלאומי רעיונות יצירתיים, ראויים ונכונים, שיכולים להיות בסיס לשלום אמת, למרות שבשלב זה אין להם פרטנר.

ועד שיהיה פרטנר פלשתינאי לפתרון קבע, ויש להודות שאין פרטנר כזה באופק, עלינו לנהל את הסכסוך בשום שכל, תוך שמירה על האינטרסים הלאומיים והביטחוניים שלנו. עלינו להבטיח גבולות בני הגנה לישראל, ובראש ובראשונה שבקעת הירדן במובנה הרחב ביותר, כולל המורדות המזרחיים של השומרון ומדבר יהודה, יהיו ישראליים. עלינו להבטיח שירושלים השלמה, תמשיך להיות בירת ישראל והעם היהודי (גם אם אפשר לוותר על אי אלו כפרים ערביים בשוליה, שסופחו לישראל לאחר מלחמת ששת הימים).

עלינו להבטיח את קיומה של ההתיישבות הישראלית, ובוודאי של גושי ההתיישבות. ועם זאת, אסור לנו לסכן את היותנו מדינת לאום יהודי בעלת רוב יהודי מובהק לדורות, ולכן אין מקום לרעיונות של סיפוח יהודה ושומרון.

האינטרס הישראלי מחייב להבטיח את קיומה של הרשות הפלשתינאית, לפחות עד פתרון הקבע, כיישות שהיא בין אוטונומיה חזקה, למדינה מינוס.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

3. צרור הערות 17.1.18

* האמת על מהות הסכסוך – נטייתה של התקשורת היא להדגיש את הבוטה והצעקני, ולכן הכותרות על נאומו של אבו מאזן במועצת אש"ף מתמקדות בגידופים ששיגר לעבר נשיא ארה"ב ("יחרב ביתך"). אבל אלה אינם דברים משמעותיים באמת. זה קצף על פני המים. הרי הבית שאותו אבו מאזן באמת רוצה להחריב, אינו בוושינגטון.

האמירה החשובה והמשמעותית של אבו מאזן, היא ש"ישראל היא פרויקט קולוניאליסטי." ישראל. לא "השטחים". לא "ההתנחלויות". לא יהודה ושומרון, לא מזרח ירושלים. ישראל. ישראל היא מיזם קולוניאליסטי, וברור ש"השלום", בעידן הפוסט קולוניאליסטי, פירושו יצירת מציאות שלא תכלול בתוכה את מדינת ישראל. זו מהות הסכסוך הישראלי-ערבי על רגל אחת.

לטענת אבו-מאזן, הבעייה שלו אינה עם "היהודים". הוא פשוט מכחיש את קיומו של עם יהודי, ומה אכפת לו שיש יהודים בארצות אחרות? וכך מתאר ההיסטוריון הדגול, הדוקטור להכחשת השואה, את קיומה של מדינת ישראל:  "רצו להביא את היהודים מאירופה לכאן כדי לשמור על האינטרסים של האירופים באזור. הם ביקשו מהולנד, שהיה לה הצי הגדול בעולם, להעביר את היהודים."

זאת אמירה חשובה מאוד, וחשוב שתקבל את מלוא החשיפה ומלוא תשומת הלב הציבורית, ללא טיוח, כי זו מהותו של הסכסוך הישראלי-הערבי – הסירוב הערבי לקבל את קיומו של העם היהודי, ומכאן סירובו להכיר בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית בארצו, סירובו לקבל את זכותו של העם היהודי על א"י ולכן – מלחמתו נגד קיומה של מדינת ישראל. זאת מהות הסכסוך, ועד שלא יחול שינוי דרמטי, מהפכני, בתודעה הערבית, אין סיכוי לפתרון הסכסוך.

ולמרות שקץ הסכסוך אינו נראה באופק, כדאי לזכור שההישגים העצומים אליהם הגענו במאה ועשרים שנות ציונות ובשבעים שנות מדינה, הם רק הקדימון להישגים העצומים אליהם נגיע במאה השנים הבאות, על אפו וחמתו של האויב הערבי.

* התחממות דרמטית – ביקורו של נתניהו בהודו הוא שליחות מדינית חשובה ביותר. התחממות היחסים בין המדינות, היא אחד ההישגים המדיניים החשובים ביותר של ממשלת נתניהו. בניגוד לכל ההפחדות על "בידוד מדיני", המציאות הפוכה. ההישג החשוב ביותר הוא הקשרים ההולכים ומתהדקים עם הודו, אחת המדינות הגדולות והחשובות בעולם.

הודו הנחילה לנו אכזבה בהצבעתה בעד גינוי ארה"ב על הכרתה בירושלים כבירת ישראל, והיו קולות שהתייחסו בביטול, כתוצאה מהצבעה זו, לתמורה ביחסים בין המדינות. איני שותף לגישה הזאת, המתייחסת לפוליטיקה הבינלאומית בצבעי שחור ולבן ומתעלמת ממורכבותם של תהליכי עומק מדיניים ארוכי טווח. הודו היתה מדינה עוינת מאוד לציונות ולישראל. המרכיב המוסלמי הגדול באוכלוסיית הודו משפיע מאוד על מדיניותה. ולכן, השינוי אינו יכול להיות חד ומיידי. את היחסים אנו רוקמים בהדרגה. הדגש הוא על שיפור היחסים הבילטרליים, וכאן אין ספק שמדובר בהתחממות דרמטית משמעותית ביותר. השינוי בעמדתה של הודו במוסדות הבינלאומיים, צפוי לבוא בעקבותיה.

[אהוד: והכול בזכות נתניהו המושחת! צריך להעיף אותו על פיל!]

* ועדת וינוגרד בפרספקטיבה היסטורית – השופט וינוגרד הלך השבוע לעולמו. יהי זכרו ברוך!

עיקר תשומת הלב הציבורית לפועלו, נסובה סביב תפקידו כראש ועדת החקירה הממשלתית לבחינת מלחמת לבנון השנייה. ואכן, זה הנושא העיקרי עליו דובר בסיקור התקשורתי של חייו של וינוגרד, לאחר מותו.

זו הזדמנות לבחון את מסקנות הוועדה בפרספקטיבה היסטורית. הוועדה חשפה ליקויים חמורים ביותר בניהול המערכה, בכל הרמות – המדינית, הפיקוד הבכיר של צה"ל והפיקוד הטקטי. ליקויים חמורים, שחייבו תיקון, והלוואי שתוקנו. אין מחלוקת על חומרת הליקויים ועל הניהול הבעייתי של המלחמה.

ועם זאת, 12 שנים לאחר המלחמה אנו יכולים לבחון אותה על פי תוצאתה. והתוצאה, למרות כל אותם ליקויים, היא ניצחון גדול. ארבעים שנה דימם גבול לבנון. מה לא ניסינו? פשיטות ומבצעים נועזים והפצצות של חיל האוויר בשנות השבעים, מבצע ליטני, מלחמת לבנון הראשונה, הסכם שלום עם לבנון (מישהו זוכר?), הנסיגה לרצועת הביטחון, ההתבססות (וההתבוססות) ברצועת הביטחון, הנסיגה מלבנון. שום דבר לא עזר. רק מלחמת לבנון השניה עצרה את הדימום, והפכה את גבול לבנון לגבול שקט מאוד, כבר כמעט 12 שנים. והטענה שהסיבה לכך היא שחיזבאללה עסוק בסוריה, אינה יכולה להסביר את העובדה שהגבול היה שקט לחלוטין גם בחמש השנים שקדמו למלחמת האזרחים בסוריה (ואחרי מלחמת לבנון השנייה, אפילו תומכיה הגדולים ביותר, לא פיללו אפילו לשנתיים של שקט מוחלט). בשנות מלחמת האזרחים הקשה והעקובה מדם בלבנון, הגבול עם ישראל רק הסלים, כך שאין לראות במלחמת האזרחים בסוריה את הסיבה.

מסתבר, שלעתים ניתן לנצח ולהצליח במלחמה שמנוהלת באופן גרוע, כפי שלעיתים ניתן להיכשל במלחמה שמנוהלת באופן מיטבי. אין בכך כדי להמעיט בחשיבות ההתנהלות הנכונה במלחמה, חלילה, אלא להבהיר שהתמונה מורכבת ורחבה יותר ואינה חד ממדית.

מה הביא לניצחון במלחמת לבנון השנייה? שתי החלטות חשובות. האחת, היא עצם ההחלטה המיידית להגיב בכל העוצמה על מתקפת הטרור של חטיפת חיילי צה"ל וירי הרקטות לאורך הגבול בעקבותיה. חיזבאללה לא העלה על דעתו תגובה כזאת, ואפילו נסראללה הודה, שאילו ידע שזו תהיה התגובה הישראלית, לא היו חוטפים את החיילים. ההחלטה הזאת תפסה אותם לא ערוכים, בעיקר מנטלית, והיתה בהם, לא בשעה ובמקום שהם תיכננו.

וההחלטה השניה היא ההפצצה הכבדה על רובע דחיה, שיצרה הרתעה רבתי שמחזיקה מעמד כבר 12 שנים.

לצד שתי ההחלטות הללו, היו שגיאות נוראות, ששילמנו עליהן מחיר דמים כבד, כמו ההתברברות וחוסר ההחלטיות בנושא המתקפה הקרקעית ועוד. אך במבחן התוצאה, שתי החלטות מנהיגותיות, אמיצות ונכונות, הכריעו את הכף.

ולמרות שראש הממשלה באותם ימים היה אהוד אולמרט, הפושע המושחת, הפוליטיקאי המושחת והמשחית ביותר בתולדות מדינת ישראל, שבצדק בילה מספר שנים במוסד הראוי לו, ומי שגרם לנזק מדיני כבד במו"מ עם הפלשתינאים – אי אפשר לקחת ממנו את ההישג הזה, ועוד הישג חשוב אף יותר – הפצצת הכור הגרעיני הסורי (על פי מקורות וגו'). כן, גם שיפוט של מנהיגים, בעבר ובהווה, אינו שחור לבן.

[אהוד: וראוי להזכיר לטובה גם את הרמטכ"ל המושמץ דן חלוץ, מפקד חיל האוויר לשעבר, שידע, וצדק – ההכרעה תושג רק בהפצצה כבדה של רובע דחייה של החיזבאללה, וזו תהיה גם בעתיד הדרך להילחם בטרור במינימום קורבנות של חיילינו על הקרקע].

ובחזרה לוועדת וינוגרד – חשוב מאוד לחקור כל מערכה ולהפיק ממנה את מלוא הלקחים, אך כדאי להכיר גם במגבלות החקירה. לא כל מה שנראה נכון שנה אחרי המלחמה, נכון גם בפרספקטיבה היסטורית. ועם כל הכבוד הרב לווינוגרד (ולאגרנט, כהן וכו'), אין מקום לוועדות חקירה משפטיות בסוגיות ביטחוניות. בכל ועדה כזאת צריך לשבת משפטן בכיר, כאחד החברים, כי לכל סוגיה יש גם היבטים משפטיים. אבל שופט אינו צריך לעמוד בראש ועדה העוסקת בסוגיות ביטחוניות, כי אין זו מומחיותו, אין זו השכלתו ואין זה מקצועו. המטרה של חקירת מלחמה, היא הפקת לקחים הן מן ההצלחות והן מן הכישלונות, כדי להיות טובים יותר במלחמה הבאה, ולא לחפש אשמים כדי לרצות את דעת הקהל.

* קוו ואדיס יובל שטייניץ? – כאשר יובל שטייניץ ביטא בעקביות, לאורך זמן, עמדה אמיצה, אחראית, לא פופוליסטית, לא נסחפת בזרם העכור, בנושא אלאור אזריה, עלה ספק בליבי האם בכוונתו להישאר בפוליטיקה ולהתמודד בבחירות המקדימות בליכוד.

כאשר הוא יצא נחרצות נגד החוק הדמגוגי והפופוליסטי של עונש מוות למחבלים, כתבתי שכנראה נכונות השמועות שהוא פורש מן הפוליטיקה.

ואחרי שבשבוע שעבר הוא קרא לסגירת מועדוני חשפנות והצהיר שהוא יודע שהילדים שלו אינם מבלים בהם, אין לי כמעט ספק, שהוא החליט על סוף דרכו הפוליטית.

ואני מקווה מאוד להתבדות. אדרבא, אשמח מאוד אם הוא יחליט להישאר ולהתמודד ויצליח בהתמודדות. לא רק כיוון שאני מעריך אותו ואת רצינותו (גם כשאיני מסכים איתו), אלא בראש ובראשונה כמסר שגם בליכוד ניתן להצליח בלי להיסחף בזרמים עכורים של פופוליזם דמגוגי אנטי ממלכתי.

* הילד עירום.

* ביד הלשון: והיה מחננו טהור – את אחת מהערותיי בצרור ההערות הקודם הכתרתי ב"והיה מחננו טהור". מהיכן לקוח הפסוק הזה? מברל כצנלסון, בתקופת מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט (1936-1939). ליתר דיוק, הוא אמר "והיה נשקנו טהור". לאחר מכן המשפט נטען בתודעה כ"והיה מחננו", כנראה בהשפעת פסוק מן התורה, "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ" (דברים כג, טו).

אורי הייטנר

* * *

אהוד: הגיבור הגידם יוסף טרומפלדור הרים בדגניה את הדודה שלי אסתר ראב וזה יותר גרוע מוודי אלן!

* * *

אוריה באר

לשיר עם יפה ירקוני

בתחילת החודש מלאו שש שנים לפטירתה של הזמרת יפה ירקוני. נזכרתי בה בשמיעת תוכנית  שיועדה לשיריה ושודרה ב"גלי צהל".

נזכרתי וחייכתי חיוך עצוב.

היה זה בשלהי שנת 1957, הייתי על סף שחרורי מצה"ל, ולאחר שעברתי כמנת סיום קורס צניחה קשה, נתנו לי "אפטר" ואני התלבטתי מעט, מה אעשה בו. אלא שעד מהרה נגוזו היסוסיי. בעיתון הערב קראתי שערב שירים עם הזמרת יפה ירקוני יתקיים באולם ברחוב דניאל פריש בתל אביב.

מיהרתי למקום, בעודי במדים, והתיישבתי בשורה הראשונה. יפה שרה משיריה, ואחר ביקשה מהקהל לצטרף אליה. עשיתי זאת ברצון, ושרתי במלוא גרוני  כמה משיריה. לפתע ראיתי שמבטה מתרכז בי. היא הורתה לפסנתרן המלווה להפסיק לנגן, ופנתה אלי  בחיוך:

"חייל בוא עלה לבמה, בוא תשיר איתי. יש לך קול טנור יפה."

היססתי רגע ארוך. מעולם קודם לכן לא אמרו לי שיש לי קול יפה. וחוץ מאימי שאהבה לשיר איתי את השירים שלמדה עוד בסמינר בנווה צדק, איש לא שיבח את קולי. אז איך זה  קורה?

גררתי עצמי לבמה ושרתי עימה בדואט את השירים הידועים והיפים שלה.

לאחר כרבע שעה מחאה לי יפה כפיים, ועימה הקהל הגדול באולם.

ירדתי מהבמה המום, מבלי לדעת מה באמת רוצים ממני.

בתום הערב, ניגשה אלי יפה ואמרה: "חייל עליך ללמוד שירה. תוכל להיות זמר  גדול."

ושוב חייכתי. ידעתי שהיא מגזימה. מגזימה בגדול.

למחרת היום נסעתי לאוניברסיטה בירושלים, כדי להירשם ללימודי משפטים. חלום היותי זמר כמו יהורם גאון או ישראל יצחקי, נגוז. מאז שרתי במקהלות ופה ושם סולו, אך זכרתי תמיד את  המחווה של יפה.

יפה המשיכה בקריירה שלה ושרה שירים גדולים כמו"באב אל ואד", האמיני יום יבוא", "עגלה עם סוסה","חביבי" וארצנו הקטנטונת" ועוד ועוד.

חבל רק שבשנות חייה לאחר מכן, הביעה דעות קיצוניות ודיברה כמה וכמה שטויות. טוב, זה קורה גם לאנשים חכמים מאוד.

יהי זכרה ברוך.

אוריה באר

* * *

מילן וייסבלום

הנה הסיפור – לא ממש בקצרה

יום שבת, 9 בבוקר. עם שני חבריי מחברת "אסנס" אנחנו עוזבים את המלון בלאס וגאס לאחר מספר ימים אינטנסיביים בתערוכת CES הגדולה והמיוחדת. אני אוהב את לאס וגאס, ביקרתי בה רבות והעזיבה תמיד פחות משמחת מההגעה אליה.

אמור להתחיל מסע ארוך (שיתברר כארוך במיוחד...). כ-5 שעות טיסה לניו יורק. איתור הטרמינל לטיסת אל על ו-4 שעות המתנה לטיסה המיוחלת לארץ. הטיסה לארץ אמורה להימרח על כ-10 שעות נוספות. אך אני רגיל בשכאלה ורק מקווה ששכניי למושב יהיו נעימים... (והם היו).

מגיעים לשער העלייה למטוס. אני מציין לעצמי שיש כמות עצומה של נוסעים, ושתהליך העליה למטוס קצת מבולגן. תהליך ארוך. צוות הטייסים מגיע די באיחור לשער ובעצם מגיע יחד עימנו אל המטוס.

אני עולה אל המטוס. המושב שלי, 21B, מושב אמצעי, ממש צמוד לדלת העלייה למטוס. מתיישב ומביט בנוסעים העולים. עירבוביה של אנשי הייטק המגיעים מהתערוכה, ויהודים שומרי מצוות רבים מאוד. כמה משפחות. כמה מבוגרים מאוד. שלושה כסאות גלגלים מובילים נוסעים המתקשים בהליכה. מרגיש לי מבולגן, אבל בלגן שקט. אהבתי את השקט הזה של הנוסעים, שעוד יצויין בהמשך.

משמאלי, ליד החלון, מתיישב בחור נחמד. מוריד את המעיל הכחול שלו, מניח אותו מקופל לצידו מתחיל את הנמנום המתבקש לקראת הטיסה הארוכה. מימיני, במעבר, מתארגן בחור נחמד אחר, משוחח עם מיספר נוסעים אחרים הממשיכים פנימה. בהמשך, יתברר שהם עובדים יחד בחברת "מיני-ליין", יבואני SAMSUNG. גם הם מגיעים מלאס וגאס.

באחת וכמה דקות, המטוס הגדול על קרוב ל-400 הנוסעים ואנשי הצוות, ממריא. מערכת הבידור מיושנת מאוד במטוס הזה, שהחל את דרכו באל על, אי שם בתחילת שנות ה-90. לאחר שתאורת הידוק החגורות כבתה, ביקשתי מהדיילת מכשיר אייפד כדי ליהנות יותר ממבחר התוכניות המוצע. חיפשתי לי קומדיה, הנחתי את האוזניות משתיקות הרעש על האוזניים וכך התנהלה הטיסה בשקט אופייני. 

מיספר דקות לפני השעה 3.00 (אנחנו עדיין בשעון ניו יורק), עולה לפתע קולו של הטייס במערכת הכריזה: "עקב תקלה טכנית, אנחנו ננחת בעוד כרבע שעה, נא לחזור למקומות."

ההודעה לכשעצמה היתה מוזרה ומפתיעה. מה שכבר היה טיפה יותר מלחיץ, זו ההתרוצצות המאוד מהירה, שלא לומר ריצה, של צוות הדיילים. "את, מיספר 14. מי 6? אני 8, מי 14?" מחלקים את דפי ההנחיה למצבי חירום וכל אחד מאנשי הצוות מכין את עצמו על פי נהלי הנחיתה הלא מתוכננת, השמורה למצבי חירום. ניכר לחץ-מה, אך בעיקר יעילות וענייניות מרשימים.

ירון, הבחור שמימיני (במצב כזה, עשינו היכרות מהירה. בכל זאת, כדאי להכיר את זה שאולי בקרוב יחלוק איתי סירה באוקיינוס...) מביט בי ואני בו. סיטואציה מעט מלחיצה. מה שמשחרר הומור טוב על המצב. שרון, לשמאלי, ישן. אני שואל לדעתו של ירון, האם להעיר את שרון ולהדריך אותו שהנחיתה מתקרבת והיא לא תהיה בארץ המובטחת, אלא בארץ המוקרחת...

שרון פוקח עיניים. שאלתי אם הוא שמע מה מתרחש. הוא אמר שכן ואז הוא לבש את המעיל הכחול. הוא אמר שהמים קרים...

ירון ואני מתפקעים מצחוק. פותחים Google Maps כדי לנסות להבין היכן אנחנו. מביטים החוצה, אין זכר לאורות שיעידו על מקום מיושב. רבע השעה המובטחת הפכה לשעה. מי שמתעניין, יכול להקשיב כאן לשיח המתנהל בין טיסת 008 למטוס BA המקשר עם Gander Center Air Traffic Control, עם קריאת ה-Mayday הלא משמחת... 

https://www.youtube.com/watch?v=v_s3_NyGEvc

מתקרבים לנחיתה... עדיין אין אורות ורק ממש קרוב לנחיתה אנחנו מבחינים שאכן יש קרקע יציבה, אם כי לבנה וקפואה, המקדמת את גלגלי המטוס. הנחיתה פשוט מופלאה ומדהימה ברכות שלה. ביצוע מרשים של הקברניט. אנחנו נוחתים ודי ברור שמי ששרטט את גבולות העולם, שירטט כאן את אחד הקווים המאוד קרובים אל סוף העולם. אין לנו מושג מה קורה, אך כולם יושבים בשקט מופתי וממתינים להתפתחויות.

על הקרקע פותחים את הדלת הקדמית של המטוס, בזמן שמנוע המטוס דואג לחימום. מדהים היה לראות שהמזגן מתגבר על הקור העצום, עד לרגע שמוציאים את הראש החוצה. ואז פתאום מרגישים את הכפור (המרגיש כמו מינוס 33 מעלות).

אחרי כשעה, הבאתי את המצלמה כדי למלא את המחוייבות שלי אליכם...יצאתי אל כבש המדרגות כדי לצלם. 3 השניות האלה בחוץ הספיקו... כך היו כל הגיחות הקצרות שלי החוצה. מוציאים את הגוף, צילום מהיר וחוזרים. וכך אני פוגש שם חברים. כאלה שהיכרתי קודם, כאלה שהיכרתי שם. פוגש את אלוף במיל. ומפקד חיל האוויר לשעבר, דוד עברי, המיוחד והמרשים. רואים את ח"כ פרוש, סגן שר החינוך... אין ספק שהשהייה על קרקע קנדית ידידותית והעובדה שיכולנו להתחבר לאינטרנט, הפכה את כל החווייה לנסבלת הרבה יותר.

קראנו בפליאה באחד מאתרי החדשות שהנוסעים בפאניקה. באתר אחר קראנו שנכתבו צוואות תוך כדי הנחיתה... אם היו כאלה, הם ממש הסתירו היטב את הפאניקה...

וכך נוקפות השעות. חברות החדשות מחפשות דרך הפרסומים בפייסבוק, ממי להוציא קצת מידע. ראיונות טלפוניים. ראיונות בווידאו. אני מנהל מו"מ מהיר עם "קשת" אשר ביקשו שאצלֵם במטוס. אמרתי שאני מוכן להתראיין ולהעביר צילומים שלי, אך לא מוכן לצלם אנשים אחרים. נראה לי לא נכון.

בכל אופן השעות נוקפות והטייסים, באופן הומוריסטי, מעדכנים אותנו לגבי ההתקדמות עם המטוס החלופי.

 ההגעה של המטוס החלופי, כעבור כ-10 שעות מהנחיתה, לוותה במחיאות כפיים סוערות בתוך המטוס. ההתארגנות לקראת הירידה מהמטוס היתה שקטה, רגועה ואחראית. מאות שמיכות לופפו על הגוף, על הראשים – על מנת לעבור את הירידה במדרגות בקור המקפיא אל עבר האוטובוסים, במהירות ובקלות. לא היו אירועים, החלקות, פציעות. כל זה נאמר לזכות הנוסעים והצוות המצוין.

התהליך הזה לקח לא מעט זמן, עד שכל מאות הנוסעים עברו והתמקמו במטוס שהגיע. מכיוון שזה היה מטוס זהה לזה שהגענו עימו, כולם התמקמו באותם מושבים בהם ישבו קודם. הצוות החדש קיבל את פנינו בחן ובשמחה והקברניט לא הפסיק להתפעל מהנוסעים והרוגע שלהם.
3 שעות באוויר, 16 שעות על הקרקע, מסתיימות – וטיסה שקטה של פחות משמונה שעות לארץ מסיימות חווייה שאני ממש לא מצטער עליה, אם כי לא קלה ולא פשוטה.

מילן וייסבלום

* * *

אבו מאזן: "יָחְרַבּ בֵּיתַכּ דונלד טראמפ

למה אתה לא מלקק לנו את התחת

כמו שליקק לנו בּראכּ אובמה?

ולמה אתה רוצה לחדול לזון ולפרנס אותנו

כמו שנהגה ארה"ב במשך 70 שנה?

ולמה אתה לא מוכן להבטיח

שתמשיך לממן אותנו כדי שנוכל

לרצוח עוד יהודים ולשלם בדולרים שלך לשאהידים ולמשפחותיהם?"

* * *

מ. זושצ'נקו

עניין של מה בכך

האירוע הזה הוא, כמובן, עניין של מה בכך, אין לו משמעות בינלאומית. יהיו ברנשים שאפילו לא יבינו מה בכלל העניין פה. גם נֶפְּמַן [כינוי לעוסק פרטי בתקופת "התוכנית הכלכלית החדשה – הנֶפּ] למשל, שאצלו, אולי, בכל כיס של הוֶסט מצטלצלות מטבעות כסף, גם הוא, ספק אם יתמצא באירוע הזה.

אבל יבין גם יבין את העניין הזה איש העמל הפשוט, שאיננו גורף כסף באת חפירה. אדם כזה יבין, ואפילו ישתתף בצערו של ווסילי איבנוביץ'.

העניין הזה הוא בכך שווסילי איבנוביץ' קנה כרטיס לתיאטרון.

ביום חלוקת המשכורות ניגש ווסיה אל התיאטרון באופן מיוחד, וכדי לא לבזבז כסף מיותר, הוא קנה בעוד מועד כרטיס לשורה השש-עשרה.

זה זמן שהבן-אדם חלם לבלות ערב בקהילה תרבותית, ומכוח כך מסר מטבע שלם, מבלי למצמץ. הוא רק צקצק טיפה בלשונו, שעה שהקופאי גרף את המטבע.

לקראת מועד ההצגה הזאת התכונן ווסילי איבנוביץ' ברצינות רבה מאוד. התרחץ, התגלח, קשר עניבה.

הוי, הוי, וסילי איבנוביץ, וסילי איבנוביץ'! האם חש לבבך האציל בפח שטמנו לך החיים? האם צפית מראש את כל זוטות החיים? האם לא רעדה לך יד הפלדה שלך, שעה שקשרה את העניבה?

אבוי, אבוי, עניינים עצובים, עניינים קודרים מתרחשים בעולם!

אבל ביום הצגת המחזה הלך ווסילי איבנוביץ' אל התיאטרון במצב רוח עליז ומרומם.

"יש כאלה," הוא חושב לעצמו, "ברנשים שאין להם כל תקנה, שמבקרים במסבאות בירה, או שמרסקים לעצמם את הפרצוף באבני שפה במצב של שכרות. ואילו כאן הולך לו בן אדם לתיאטרון. עם כרטיס. זה חם, זה נוח, זה אינטליגנטי. והמחיר כולל הכול – רובל אחד."

ווסילי איבנוביץ' הקדים להגיע לתיאטרון בכעשרים דקות.

"עד אשר," הוא חושב, "אֶה-בֶּה, אתפשט בינתיים, אלך להסתדר, אהדק עוד קצת את העניבה ואז בדיוק יגיע הזמן."

התחיל חביבנו החבר ווסילי איבנוביץ' להסיר את המעיל, והנה הוא רואה על הקיר מודעה – עשרים קופייקות לאדם לשמירת הבגדים.

לִבו של ווסילי איבנוביץ החסיר פעימה.

"אין לי," הוא חושב, "הון שכזה. בעבור הכרטיס שולם הסכום במלואו, אבל אין יותר. אולי יימצאו שמונה קופייקות. אם לא אאכסן את הבגדים בסכום זה," הוא חושב, "יהיה המצב גרוע. יהיה עליי לפסוע פנימה במעיל ובערדליים ולשבת על הכובע."

התפשט ידידנו, מחמל ליבנו, ווסילי איבנוביץ'. הושיט את בגדיו ואת הערדליים אל מעבר לדלפק.

"מחל לי, דוד," הוא אומר, "חסר לי קצת. קבל נא בידך את מה שיש מבלי לספור."

האיש שעל המלתחה, ברנש ציניקן, עשה בדיוק להיפך. תיכף ומיד ספר את הפֶרֶט.

"מה זה, דם כלבים, אתה שם לי ביד שש קופייקות?" הוא אומר, "אני יכול בעד זה להפליק לך בערדל!"

תיכף ומיד התחוללה מריבה ביניהם. צעקות.

צועק איש המלתחה:

"אולי מגעיל אותי, בעבור הפרֶט שלך לטפל בערדליים שלך. תתרחק מן המלתחה שלי, שאם לא כן, אינני אחראי למעשיי!"

"אתה, פגע רע," אומר ווסילי איבנוביץ', "אל תצרח עליי. אל תחרוש לי מתחת לאוטוריטה בעיני הבורגנות. תקבל את הביגוד, כמות שהוא, אני אשלים לך מחר את החסר."

איש המלתחה אומר:

"אתה אל תאיים עליי בבורגנות. אני לא נבהל. תתרחק מן המלתחה שלי כמטחווי תותח, פרצוף של כושי שכמוך!"

כעת החלו, כמובן, אנשי מלתחה האחרים לדון באירוע. התפתח ביניהם ויכוח, לאמור, האם אפשר לדחוף ביד שש קופייקות.

הזמן, כמובן, זז, צופים אחרונים רצים אל האולם. התמונה נפתחת.

איש המלתחה של ווסיה צורח מאחורי הדלפק שלו:

"שבפעם הבאה יבוא הפרזיט הזה עם מתלה משל עצמו! שבעצמו," הוא אומר, "יתלה ובעצמו ישמור."

ווסילי איבנוביץ' כמעט פרץ בבכי מרוב עלבון.

"הי, אתה," הוא אומר, "פרצוף זקן, דחליל עלוב! אני יכול הרי בעד הגידופים האלה לתלוש לך את כל הזקן."

ואז ווסילי איבנוביץ' לבש במהירות את המעיל, ובערדליים וכובע רץ אל הדלתיים. רץ אל הדלתיים – לא מרשים להיכנס כך.

"אחים שלי," אומר ווסילי איבנוביץ', "חברים יקרים, ראו נא, הנה הכרטיס ביד שלי. תתלשו ממנו ביקורת ותרשו לי להיכנס."

לא, הם לא מרשים.

כעת, ווסילי איבנוביץ' באמת איבד את העשתונות. המחזה מתנהל. המוזיקה מושמעת, הכרטיס ביד. ואי־אפשר לעבור.

חיש קל התפשט ווסילי איבנוביץ', גלגל את בגדיו לצרור. נתקע עם הצרור בדלת – לא מרשים.

"אולי גם תביא אתך שמיכת פוך?" אומרים לו.

הזמן חולף. המוזיקה רועמת. מתחילה הפסקה.

ווסילי איבנוביץ' לגמרי נפל ברוחו.

התנפל על איש המלתחה שלו.

"מנוול שכמותך," הוא אומר, "חתיכת פרצוף ממוסחר! תראו לאיזה ממדים הגיע הפרצוף הזה בהתרפסות שלו לנֶפ!"

עוד מעט קט – והיה פורץ מחזה לא יפה. אבל, תודה לאל, אנשי המלתחה האחרים הפרידו.

אחד מהם, זקנצ'יק, טוב הלב שבהם אומר לווסילי איבנוביץ':

"ממש רחמנות לראות איך שאתה נופל ברוחך. בוא תתלה אצלי חינם אין כסף. אבל מחר," הוא אומר, "בשם ישוע, אל תשכח להביא."

"מה טעם שאתלה עכשיו," ווסילי איבנוביץ' אומר, "כבר החלה התמונה השנייה! עכשיו," הוא אומר, "בלאו הכי אבין קדחת. אני," הוא אומר, "לא רגיל לראות מחזות מן הסוף."

התחיל איבן ווסיליביץ' למכור את הכרטיס שלו לכל מזדמן. הוא בקושי מכר אותו בעבור עשר קופייקות לדייר רחוב אחד. ירק אל עבר איש המלתחה שלו ויצא אל הרחוב.

1928

תרגום מרוסית: יואל נץ. זה הסיפור האחרון שאנחנו מביאים מתוך הספר החדש "נופש מופלא" מאת מיכאיל זושצ'נקו בהוצאת ספריית פועלים.

את שאר הסיפורים המקסימים האלה מומלץ לקרוא בספר עצמו.

* * *

יואל נץ

ההפתעה

אני שב לתומי אל מחנה הנח"ל, עייף אך מרוצה בתום שבוע העבודה בבריכות הדגים. החבר'ה לוחצים לי ידיים ומברכים אותי ליום הולדתי. התפלאתי כי, גינוני יום הולדת לא נמנו על המחוות הנפרצות בקירבנו. כאשר נכנסתי לחדרי נגלה לעיניי המספר 20 גדול עשוי צירופי סוכריות עטופות בשלל צבעים על פני הכרית שלי. נרגש ושמח הוצאתי מן הכוננית שלי לבנים להחלפה, בגדי שבת נקיים והלכתי להתקלח. לפני המקלחת וגם לאחריה ניגנתי בקסילופון שירי יום הולדת.

עם תום ארוחת ערב השבת בחדר האוכל – הכול לבושים חולצות לבנות – חזרנו בחבורה עליזה אל מחנה הנח"ל. אני רואה והנה איש מן החבורה אינו פונה לעבר חדרו – כל חברי גדיש ב' נכנסים אל חדר המגורים שלי, מתיישבים על גבי ארבעת המיטות, על גבי השרפרפים ועל גבי הכיסאות שהובאו מן החדרים האחרים, על גבי הכונניות ועל הרצפה. על השולחן הונחו צלוחיות עם פיצוחים ועם תקרובת, כוסות וקנקני מיץ. עם כניסתי לחדר פצחו ההבר'ה בשירי יום הולדת.

מאז ומתמיד יוצא הייתי מגדרי כדי לזכות בתשומת לב. המרב שהייתי זוכה לו היו חיוכים סלחניים וטפיחות עידוד על הכתף. הפעם, בלא ידיעתי ובהפתעה גמורה הכינו לי חבריי מסיבה שכולה הייתה לכבודי! הייתי נבוך ונרגש.

מיליק המ'מ היה "מסמר" החגיגה והשתולל יותר מאחרים. אולם הרוח החיה, היוזמת והמארגנת היתה פלורה. פלורה היתה בחורה רצינית וחכמה מאוד (יחלפו מספר שנים ופלורה תשמש פרופסור לכלכלה באוניברסיטה באוסטרליה הרחוקה). ייתכן וזו יוהרה חסרת בסיס – אבל נוטה הייתי להאמין שפלורה לא היתה אדישה לחלוטין אליי, אלא שבטיפשותי לא העזתי לשאול...

זוג השומרים התורן שחייבים היו להקיף את המחנה התרשלו מאוד בתפקידם באותו לילה עליז. משך רוב זמן משמרתם בילו מול דלת החדר שלי. כמו כדי להוכיח את תקפותם של חוקי מרפי – הופיע בהיחבא המ"פ וערך ביקורת פתע. לא נזקק למאמץ רב כדי לפרוץ את הרשת נגד היתושים בדלת חדר הנשקייה, נטל שני רובים והסתלק באין מפריע.

אנחנו חגגנו עד עלות השחר ולא הבחנו במתרחש. מיליק נשפט והורד לדרגת רב"ט. התייסרתי על כי בגללי הורד מיליק בדרגה. התנצלתי בכל דרך אפשרית. מיליק רק צחק והבטיח לי שהוא עצמו איננו מוטרד – אין בכוונתו להקדיש את חייו לקריירה צבאית.

נפרדים משער הגולן

בחלונות הגבוהים של הקיבוץ הארצי התעשתו והבינו, כי קיבוץ כרמיה זקוק לחבריו המשרתים בנח"ל יותר מאשר זקוק להם הקיבוץ שער הגולן העשיר. בדרגי הצבא נענו להם והודיעו לנו שבמועד כך וכך אנו עוברים לכרמיה.

התחלנו במרץ להכין את מסיבת הפרידה משער הגולן. קראנו לעצמנו להקת "כַּרְמֵירוֹן". השתמשנו בהופעה בכמה מן המערכונים שהצגנו עם סיום בסיס הטירונים ובנוסף להם הכינונו כמה מערכונים מהווי העבודה ומהווי מחנה הנח"ל.

כתבתי דברי קישור מחורזים וגם כמה וכמה בתי שיר בנוסח פזמוני ה"צַ'סְטוּשְקִי" הרוסיים – כל בית מלגלג על משהו או מעליב את מישהו – בליווי שורה חוזרת בין הבתים ששרים היינו בלשון הרוסית. זכור לי מדברי הקישור:

"כרמירון – שירה יביע, / שם מדהים, כל כך מתאים! / הוא מחד – שירת כרמיה, / הוא מאידך –רון כרמים..."

ומפזמוני הצ'סטושקי: "...האדם – בהם אנחנו – / מוצאו כבר לא חידה; / כי אדם מקוף הפכנו / רק בזכות העבודה!"

כאן אני עובר סולו לרצ'יטטיב: "זה קרה, אחרי שהקוף הראשון הרים מקל ואז כל הקופים האחרים התחילו לעבוד..."

ועוד כהנה וכהנה שאינני זוכר עוד מהם.

שוב בכרמיה

לפתע פתאום מכונס גרעין גדיש על רוב חלקיו בכרמיה: אנחנו – חברי גדיש ב', הבנים והבנות – על תקן של מחלקת הנח"ל בקיבוץ, חברי גדיש א' "הכף-למדים" (בעלי כושר קרבי לקוי) – על תקן של"ת (שירות ללא תשלום) , ואילו הבנות של גדיש א' היו כבר אזרחיות לכל דבר ועניין.

דוקטור, ידידי הטוב, חזר זה עתה מן ההדרכה בשומר הצעיר. דוקטור, מקור גאוותנו – משמש היה בתפקיד חבר ההנהגה הראשית של השומר הצעיר. לכבודו חיברתי את הבלדה:

עִדָּן הַמְּצוּקָה הַמְּתוּקָה

בלדה למדריך בשומר הצעיר

"...אָז נָכוֹן: לַשּׁוֹטִים דֶמִיקוּלוּ נִתְּנָה הַנְּבוּאָה.

כַּמָּה זְמַן כְּבָר חָלַף? גַּם אֲנִי מִתְעַצֵּל לְחַשֵּׁב, אַךְ

שְׁמַע, דָּחִילָק, עָבַרְנוּ מֵאָז כִּבְרַת דֶּרֶךְ נָאָה...

מָה הָיְתָה הַשָּׁנָה – חֲמִשִּׁים וַחֲמֵשׁ?.. שֵׁשׁ?... מָה – שֶׁבַע?"

כֵן, זוֹכֵר גַּם זוֹכֵר – חַבוּרַת נְעָרִים צְעִירִים,

לוֹעֲסִים פְּרוּסַת לֶחֶם עָבָה רַעֲבוֹן לְהַשְׂבִּיעַ,

עִם רִבָּה מְדֻלֶלֶת וְתֵה מְמֻתָּק סָכָרִין...

רַק אֶתְמוֹל חַיָּלִים, וְכָעֵת – חֲבֵרִים בְּכַּרְמִיָה.

"שְׁמַע, שְׁנָתַיִם תְּמִימוֹת מְנֻתָּק אָז עָשִׂיתִי בָּעִיר

בִּשְׁלִיחוּת הַדְרָכָה, כִּי לְ'דִין הַתְּנוּעָה' לֹא סֵרַבְתִּי.

נִתְמָנֵתִי חָבֵר הַנְהָגַת הַשּׁוֹמֵר הַצָּעִיר;

אֲבָל מָה? – לְתַפְקִיד הַדְרָכָה מַעֲשִׂית לֹא הֻצַּבְתִּי.

קָמוּ אָז בִּנְיְנֵי שִׁכּוּנִים בְּרַחֲבֵי הַמְּדִינָה –

אֶת הַמַּעְבְּרוֹת לְחַסֵל סוֹף-כָּל-סוֹף כְּבָר הִתְחִילוּ.

תַּפְקִידִי – לְשׁוֹטֵט בִּשְׁכוּנוֹת "עַמִידָר" לְמִינָן,

כְּמוֹ עוֹבֵר לְתוּמִי, יַעֲנִי, סְתָם דַּיָּר שָׁם כְּאִלּוּ.

לְכָל יֶלֶד עוֹלִים שֶׁהוֹלֵךְ לְלֹא מָעָשׂ בָּרְחוֹב

לְחַיֵּךְ בִּידִידוּת, עַל שְׁטֻיּוֹת כָּל מִינֵי לְשׂוֹחֵחַ,

וּלְשַׁדֵּל שֶׁיָּבוֹא בְּיוֹם גִּימֶל לַקֵּן הַקָּרוֹב,

בּוֹ שׁוֹמְעִים סִפּוּרִים, וְרוֹקְדִים, וְעוֹשִׂים שָׁם שָׂמֵיחַ"

...בְּיוֹם גִּימֶל מֻקָּף זַאֲטוּטִים מְקַפְּצִים, נִרְגָּשִׁים

(הוּא רוֹצֶה עַד מְאֹד לְשַׂחֵק וְלִשְׂמֹחַ כְּמוֹהֶם),

צוֹהֲלִים: 'יֵשׁ טִיּוּל עַד לִשְׂפַת הַיַּרְקוֹן – יוֹם שִׁשִּׁי!

שָׁם נָקִים מַחֲנֶה אֹהָלִים וְנִישַׁן בְּתוֹךְ אֹהֶל!'

וְהַיֶּלֶד הַזֶּה כְּבָר מֵבִין מָה זֶה טוֹב וּמָה רַע;

זְכוּרִים בְּמוֹחוֹ הַצָּעִיר וּטְרִיִּים בּוֹ עֲדַיִן

הַלֵּילוֹת הַקָּרִים, הָרְטֻבִּים שֶׁל הַמַּעְבָּרָה,

שָׂם הָיָה לוֹ הָאֹהֶל לְבַיִת בְּמֶשֶׁךְ שְׁנָתַיִם...

אַךְ הוֹסַפְתִּי יוֹם יוֹם לְשׁוֹטֵט בְּלִּי תַּכְלִית וּמִדָּה.

כְּבָר נִסִּיתִי אֶת כָּל הַגִּישׁוֹת וְלָמַדְתִּי לֶקַח,

עוֹד בִּקַּרְתִּי בְּסוֹף בְּכַמָּה מִדִּירוֹת "עַמִידָר",

שֶׁאַכִּיר מִקָּרוֹב, וְאוּלַי קְצָת אָבִין אֶת הָרֶקַע.

אֲבָל מָה שֶׁרָאִיתִי שָׁם – לֹא, אַתָּה לֹא תַּאֲמִין!

שׁוּם דָּבָר בְּחַיִּים לֹא יָכֹל כְּבָר אוֹתִי לְהַפְתִּיעַ:

בְּאַחַת הַדִּירוֹת, כְּשֶׁהָיִיתִי צָרִיךְ לְהַשְׁתִּין –

בְּאַסְלַת בֵּית שִׁמּוּשׁ נִתְגַּלֶּה לְעֵינַי... אֲבַטִּיחַ!

לֹא, אָמַרְתִּי, זֶה לֹא אֲמִתִּי – הִתְאָבַּנְתִי פִּתְאֹם.

עַד שֶׁשָּׁבָה רוּחִי, וְהֵבַנְתִּי, מֻכֶּה תַּדְהֵמָה, כִּי

הֵם הָיוּ מַזְרִימִים מֵי שְׁטִיפָה לְשַׁמֵּר קְרִירוּתוֹ,

וְיוֹצְאִים לַשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ לְפִּיפִּי וְקָקִי.

אֶת מַשָּׂא הַצָּלַת הַבָּנִים אִישׁ אֶחַד לֹא יָרִים,

אַךְ חָשַׁבְתִּי שֶׁמִן הָרָאוּי בְּסִיּוּר גַּם לִכְלֹל אֶת

הַדִּירוֹת הֲנָאוֹת שֶׁבָּהֶן הִשְׁתַּכְּנּוּ הַגְּבִירִים

בְּבִנְיָן רַב-קוֹמוֹת שֶׁנִּבְנָה לְרַבֵּי-הַיְּכֹלֶת.

זֶה שׁוֹנֶה בְּוַדַּאי מִי שֶׁחַי אֶת חַיָּיו בִּרְוָחָה... 

וּבְרוּחַ אוֹפְּטִימִית אֶל עֵבֶר הַבַּיִת פּוֹסֵעַ.

כְּשֶׁהַדֶּלֶת שֶׁל הַמַּעֲלִית לְפָנַי נִפְתְּחָה,

נִגְלְתָה לִי שָׁם... עֵז לְבָנָה עִם זָקַן בֵּין נוֹסְעֵיהָ.

אָז אֶת אִי-הַתּוֹחֶלֶת הִתְחַלְתִּי סוֹף-סוֹף לְהַפְנִים,

מִתִּסְכּוּל הַדִּשְׁדּוּשׁ בְּמָקוֹם לֹא מָצָאתִי מָנוֹחַ,

וּבְכָל זֹאת, לְבֵית אַלְפָא שָׁלַחְתִּי אָז שְׁנֵי נְעָרִים,

לְמִסְגֶּרֶת, שֶׁכְּמוֹ נִתְפְּרָה עֲבוּרָם: חֶבְרַת נֹעַר.

אַךְ בְּקֶצֶב כָּזֶה אֲנִי שֶׁקֶר עוֹשֶׂה בְּנַפְשִׁי,

כְּמוֹ נוֹתֵן גַּז בְּניוּטְרַל מַרְגִּיז בְּלִּי תַּכְלִית וּבְלֹא טַעַם;

וּבְעֵת יְשִׁיבַת פוֹרוּם הַהַנְהָגָה הָרָאשִׁית,

בִּדְבָרִים הַחוֹצְבִים לֶהָבוֹת הִשְׁתָלָחְתִי בְּזַעַם,

מְתָאֵר וּמְפָרֵט בִּפְנֵיהֶם מַחֲזֶה, מַחֲזֶה,

וּבְתֹם הַנְּאוּם הַבּוֹמְבַּסְטִי – פּוֹסֵק וְקוֹבֵעַ:

חַיָּבִים בְּלִּי דִּחוּי לְהַצִּיל אֶת הַנֹּעַר הַזֶּה!

הַתְּנוּעָה מֻכְרָחָה לְגַיֵּס לְכָךְ כָּל מַשְׁאָבֵיהַ!

יְבֻטְּלוּ לַבּוֹגְרִים פְּעֻלּוֹת, טִיּוּלִים, מְסִבּוֹת;

יִפְשְׁטוּ עַל שְׁכוּנוֹת הַמְּפוּנִים, יִפְתְּחוּ בְּשִׂיחָה עִם

כְּבוֹד הָאָב הֶעָרִיץ, יְחַפְּשׂוּ נְתִיבוֹת אֶל לִבּוֹ,

יַחְרְשׁוּ אֶת הַשֶּׁטַח הֵיטֵב, יַעַבְרוּ בַּיִת, בַּיִת!

הֵם הִקְשִׁיבוּ בְּקָשֶׁב, אַךְ מָה? לֹא כָּל-כָּךְ הִתְרַגְּשׁוּ,

וְנִמְנוּ וְגָמְרוּ בְּסִגְנוֹן פֶּה אֶחַד פְּרוֹלֶטַרִי:

הַחְלָטָה שֶׁכָּזֹאת לְקַבֵּל זֶה בִּכְלָל לֹא פָּשׁוּט!

שְׁמַע, תִּסַּע לְמֶרְחַבְיָה, נִרְאֶה מָה יַגִּיד מֵאִיר יַעְרִי.

טוֹב, יָצָאתִי לְדֶרֶךְ בִּטְרֵמְפִּים בְּחִיל וּבְהִסּוּס

(שֶׁאַף פַּעַם הָרֵי לֹא הָיִיתִי כָּזֶה אַבּוּ עָלִי;

אַךְ לִקְנוֹת מִמַּשְׂכֹּרֶת הַהִיא כַּרְטִיסֵי אוֹטוֹבּוּס?)...

שְׁמַע, שָׁעוֹת מְרוּבּוֹת עַד מֶרְחַבְיָה הַדֶּרֶךְ אָרְכָה לִי.

...עִם שְׁתִיָּה וְעוּגִית בְּבֵית יַעְרִי נִגְמַר הַמַּסָּע.

לִנְאוּמִי – עַד כַּמָּה מַצָבוֹ שֶׁל הַנֹּעַר הוּא קְרִיטִי –

מֵאִיר יַעְרִי הִקְשִׁיב, אַךְ בְּסוֹף הוּא פַּסָּל עַל הַסַּף

אֶת עִקְּרֵי הַתָּכְנִית לְגִיּוּס מַשְׁאָבִים שֶׁהָגִיתִי:

"מְשָׁסְעִים בָּנוּ דַּי וְהוֹתֵר הַיָּמִין וְהַדָּת

אֶת שֹׁוֹנְאֵי הַקִּבּוּץ הָאַרְצִי – בְּלֹא מִדָּה וּבְלֹא רֶסֶן.

מוֹצִיאִים, כִּבְיַכוֹל, אֶת בְּנֵיהֶם לְהֶפְקֵר וְלִשְׁמַד...

וּמָה עוֹד, שֶׁכָּל בֶּן מִתְבַּגֵּר הוּא עוֹד יַד מְפַרְנֶסֶת.

לֹא וְלֹא יְדִידִי, זוֹ אֵינָהּ הַתְּמוּנָה הַנְּכוֹנָה!

בְּמִעוּט הַנֶּחֱשָׁל – יֵשׁ לִפְעֹל בִּזְהִירוּת וּתְבוּנָה, אַךְ

אֵין לִשְׁאֹף לַגְּדוֹלוֹת, רַק כָּמוֹךָ לִפְעֹל בְּצִנְעָה,

וּלְהַצִּיל בְּמִדַּת הַאֶפְשָׁר מֵהֵם כָּךְ נַעַר-נַעַר."

הָיָה טְרֵמְפְּ עַד עֲפוּלָה. הָלַכְתִּי אֶל כְּבִישׁ הַסַּרְגֵּל.

הַאֻמְנָם כָּךְ אָמַר?! – הִשְׂתָרַכְתִי הָמוּם וְתָמֵהַּ.

שֶׁיָּבוֹא אֵיזֶה אוֹטוֹ סוֹף-סוֹף, אַךְ יָרַד כְּבָר הַלֵּיל,

וְהַכְּבִישׁ הַזֶּה רֵיק, לֹא עוֹבֵר אַף לֹא כֶּלֶב צוֹלֵעַ.

תְּעָלָה שֶׁל תַּשְׁתִּית לְצִנּוֹר שָׁם הִתְחִילוּ לַחֲפֹר.

...מְחַכֶּה כְּמוֹ אִידְיוֹט לְמַצִּיל בְּפִנָּה הַנִּדַּחַת.

לֹא הָיָה כָּל סִכּוּי – הִזְדַּחַלְתִּי לְתוֹךְ הַצִּנּוֹר,

וְרָבַצְתִּי עָגֹל בְּתוֹכוֹ כָּכָה עַד בּוֹא הַשַּׁחַר."

לֹא הֵבַנְתִּי לְמָה הִתְכַּוֵּן כְּשֶׁאָמַר "נְבוּאָה".

אֶת הַזְּמַן שֶׁחָלַף כְּבָר אָכֵן מִתְעַצֵּל לְחַשֵּׁב, אַךְ,

אַף-עַל-פִּי שֶׁכְּבָר אֵין אִישׁ זוֹכֵר מָה זֶה "דִּין הַתְּנוּעָה" –

לְעִדָּן הַמְּצוּקָה הַמְּתוּקָה – הַהַלֵּל וְהַשֶּׁבַח.

יואל נץ

* * *

דן בניהו

פרקי זיכרונות

פרק שני

נישואים לשרה ומסע לאירופה

הקשר עם שרה, זה שהתחיל עם החלב שנחמץ, הולך ומתהדק. השכנים מתחילים לעבור לחדרי משפחה וגם אנחנו מחליטים למסד את הקשר בינינו ולהתחתן. הולכים למזכיר [עמוס] לתאם מועד לחתונה ותשובתו שהנוהג במקום הוא לחתן בכל חתונה מיספר זוגות. זה נוהל שהשתרש בשנה אחת בלבד ועמוס אימץ אותו.

לא עברו שבועיים ושני זוגות פנו לעמוס. החתונה נקבעה לט"ו באב ועמוס לא נזקק לשינוי הנוהל שהשתרש.

החתונה נפתחת עם שיירה שבראשה עגלה רתומה לפרד או טרקטור שמובילה את הזוגות ואחריהם החברים והאורחים בטור ארוך עולים למשטח הסלע הסמוך למפל בנחל דוד. טכס החתונה מושפע משיר השירים ומתובל בהומור של הכותבים המקומיים עם רב שמגיע מבאר שבע עם פייפר וכל הטקס המסורתי.

כל משפחה קיבלה רשות להזמין אורחים כתכולת אוטובוס כך שהורינו יכלו להזמין כ-20 איש לכל משפחה, דבר שחייב לקיים לפחות עוד קבלת אורחים בכפר סבא שבה משפחת שילו משפחה ידועה ומרכזית.

אבי דוב דאג למשקה ולכיבוד לאורחים שנסעו לאורך כל הדרך שנמשכה שעות רבות, בין השאר מפני שטרם נסלל עדיין כביש סדום עין גדי.

נגמרה מסיבת החתונה, האורחים מתפזרים לחדרים בצריפים שהחברים פינו עבורם.

אנחנו פורשים שמיכה וישנים על הדשא. החום כמו בחודש אוגוסט בעין גדי, והיתושים אותו דבר.

מוקדם בבוקר אנחנו מכבדים את אורחינו בקפה ובברכת הדרך.

סופרים את המתנות ושרה כבר מתחילה לתכנן את הטיול לחו"ל.

הזמן לטיול הוא מצומצם שכן שתילת העגבניות היא בתחילת נובמבר. סיפרתי שתפקיד ריכוז המשק עבר ממני למוטי ואני קיבלתי על עצמי את ריכוז העגבניות.

לפי החשבון שעשינו נותר לנו בקושי חודש וחצי נטו להפלגה ולטיול באירופה.

צריך לציין שבשנת 1957 קיים עדיין משטר צנע וגם יש הגבלה על כמות הכסף שמותר להוציא. לא אנחנו ולא הורינו יודעים כמה כסף דרוש לנו לנסיעה וגם לא תיכננו מסלול לטיול. כשהלכנו למשרד הפנים לסדר את היתרי היציאה מהארץ ואת ההקצבה הכספית, סיפרנו על הדודות שאנחנו נוסעים אליהן במטרה להביאן ארצה, להן כמובן לא סיפרנו, ועד היום איני בטוח שהסיפור על עליית הדודות עזר להגדיל את ההקצבה שניתנה לנו. מה שכן זה קבע בתודעה שלנו את ציריך [מגורי הדודות] כיעד מרכזי שסביבו מתכננים את הטיול.

 משפחתו של אבי דוב בניסוביץ עברה בשנת 1905 מאודסה לציריך. ום קבלו את האזרחות השוויצרית. לנו, בגלל זה (חוקי האזרחות השוויצריים), היתה אפשרות לקבל אזרחות שוויצרית ובכך לחסוך את הצורך בויזות לכל ארץ באירופה, דבר שהקל עלינו בכל הסידורים לקראת הטיול ובמהלכו.

למסיבת החתונה שנערכה בכפר סבא, התבקשו המוזמנים להביא מתנת כסף במקום ספרים ואגרטלים וכך היה.

בעזרת אורחי כפר סבא ומשפחת שילו גדל התקציב לטיול ל-1200 דולר שערכם כ-650 לירות באותם זמנים. פליקס ברוידא, קרוב משפחה של שילו, גויס לעזור לנו בהזמנת הכרטיסים להפלגה לגנואה.

רכשנו את הכרטיסים הכי זולים באוניה "ארצה", אונייה שהוסבה מספינת מעפילים לאוניית נוסעים של צים. מקומנו היה בדורמיטורי (אולם שינה ענק שבו ישנים מעורבבים כולם).

אנחנו התמקמנו על הסיפון ושם עברה עלינו ההפלגה שנמשכה כ-5 ימים. בהפלגה למדנו, מנוסעים אחרים, איך מסתדרים באירופה. צריך לציין שעלינו על האוניה בלי מדריך למטייל ובלי מפה. את רוב המידע על איך מטיילים באירופה שאבנו מסדרת מאמרים של "טרמפיסט" שטייל ופירסם את סיפורו ב"מעריב". [הוא אלכס כרמל, לימים פרופ' באוניברסיטת חיפה, בחתימת א. טרמפאי].

נהנינו מהפלגה נעימה, ים שקט ואוכל משובח שהיה בניגוד לאוכל הצנע באותה תקופה. ביום השלישי להפלגה נכנסנו למייצר מסינה ליד כרתים ומשם ועד לגנואה שטנו בים אחר וסוער שהפך את קרבינו ולימד אותנו מה זו מחלת ים. החלק הזה במסע הימי זכור לנו עד היום כסיוט שהסתיים רק שרגלינו דרכו על אדמה יציבה וגם אז לקח זמן עד שהרגשנו יציבות תחת רגלינו. באנו לגנואה רעבים צמאים ועייפים אחרי שלושה ימים של סחרחורות והקאות.

המפגש הראשון עם תיירים היה דווקא עם תיירים מצריים. חששנו לקשור איתם שיחה, התקופה היתה קרובה למבצע קדש ויחסי ישראל-מצרים היו בשפל מוחלט. למרות זאת התבדינו בקשר ליחסים איתם ונעזרנו בהם בהדרכה ובליווי לבית העלמין המיוחד של גנואה הנראה כמו גן פסלים, ואח"כ לאכסניית הנוער.

טיילנו באיטליה בטרמפים עד רומא. בדרך לא ויתרנו על פירנצה, אבא הפציר בנו לא לוותר על פירנצה, מקום שאבא אהב וחזר וביקש שלא נוותר על ביקור בו. לא נשכח את התפוחים בעמק הפו ואת היחס המיוחד של האיטלקים אלינו כישראלים. הנלחמים ומנצחים מעטים מול רבים. אספנו בגנואה את המזוודות בלוקר של תחנת הרכבת ונסענו ברכבת לציריך בדרך יפיפייה החוצה את האלפים. ובכלל שווייץ עם פסגות והרים ומושלגים בסוף אוגוסט. וכך נחתנו אצל דודה פרידה בבאנהוף שטרסה בציריך.

איך מתקשרים איתה? היא מדברת רק גרמנית. אנחנו מהבית זוכרים כמה מילים ביידיש, במשך הטיול השגנו גם מדריך עם מילון קטן מעברית לגרמנית. שיחה מעמיקה כמו שצריך לנהל עם דודה שנפגשים איתה לראשונה כמובן שלא הצלחנו לנהל, וכמובן גם לא יכולנו לספר לה על הארץ המובטחת שהיא ארץ זבת חלב ודבש, כך שבסופו של דבר היא נשארה שם ועשתה כמיטב יכולתה להנעים לנו את הביקור.

פרידה גרה בתנאים צנועים. מקלחת לא היתה בדירתה בבית הדירות. אנחנו הלכנו להתקלח עם אסימונים במקלחת ציבורית שבקרבת מקום מגוריה.

יום אחרי, אנחנו מבקרים אצל דודה סילבי שגרה בכפר יפה ליד ציריך. הדודה חיה עם צייר והבית מלא בציורי נוף שוויצרים ובבובות שאספה הדודה. כמו אצל פרידה גם כאן התקשורת קשה ואפילו קשה יותר. עיקר הביקור היא ארוחה שוויצרית טעימה מאוד. המארחים לא מתעניינים בתוכניות שלנו ואיפה נלון. תיכננו שיזמינו אותנו ללון אצלם או אפילו במחסן, אבל כלום.

אנחנו יוצאים לרחוב ומחפשים תחבורה לאכסניית הנוער בציריך, ששם נעשה את הלילה במיטה ענקית משותפת לכל המטיילים.

למחרת אנחנו משכימים לטיול בשוויץ. מספיקים ליהנות מהרים מושלגים ואפילו נתקעים בנקודה גבוהה ומושלגת באלפים וקופאים מקור. מולנו מתאמנת מחלקה של חיילים, אני מדמיין את עצמי מתאמן איתם, אילו לא שלמתי את האגרה הפוטרת אותי משירות צבאי [אני ושרה ירשנו מאבא אזרחות ודרכון שוויצרי].

בדרכים אנחנו מתרשמים ממפלי ענק באיזור אינטרלקן והשיא הם מפלי הריין שבשופהאוזן על גבול גרמניה. הטיול מזמן אותנו לביקור עם ארוחת צהריים ביום כיפור אצל משפחת יריב בציריך. ההורים של יוסקה יריב הם ידידים של משפחת שילו והם שדאגו שניפגש. משפחת יריב נשלחה לאירופה ולימים התברר לי שיוסקה היה ראש המוסד באירופה. נושא השיחה עם משפחת יריב היה על פיטוריו של אל"מ אורי בן ארי שלא דיווח על פקוד שגנב שק סוכר ומכר אותו. הם היו מזועזעים מהפגיעה הערכית בצבא: "איך דבר כזה יכול לקרות אצלנו?"

אנחנו ניצלנו את הביקור אצל יריב להלוואה במקום הכסף שכוייס ממני בזמן שביקרנו בקזינו בברן. גם אנחנו היינו מזועזעים מכך שגניבה יכולה לקרות בשווייץ, אם במקום להיות מופתעים היינו נזהרים יותר זה בטח לא היה קורה.

משוויץ נסענו דרך גרמניה לפריז. הפגישה עם הגרמנים בדרכים ובערים היתה לנו קשה, כל סיפורי הזוועה שקרו בשואה היו טריים ולכן השתדלנו לעבור את גרמניה ולא להתעכב שם.

הגענו לפריז לכתובת של משפחה יהודית שהיה לה קשר עקיף עם הוריי. הם סידרו לנו חדר [צינוק] על גג של בית. הם כמעט לא התייחסו אלינו והסתדרנו לבד. שרה חטפה שפעת עם חום גבוה, חשבנו שהנה אנחנו נתקעים בפריז לשבוע. אבל שרה כמו שרה התאוששה כעבור יום ואפילו הצלחנו לבלות שני ערבים במועדוני הלילה: פולי ברז'ר והקרייזי הורס. פעם ראשונה שנתקלנו ברקדניות ערומות על הבמה. סיפרו לנו שאחרי שעזבנו את הקרייזי הורס היו הופעות של יחסי מין על הבמה.

בביקור בלובר, באזור המונה ליזה, פגשנו ישראלים שסיפרו לנו על בחור ישראלי עם רכב שמחפש שותפים פיננסיים לנסיעה מפריס למרסיי. המפגש בין ישראלים נוצר באמצעות מכתב שמשאירים במקום מסוים בלובר. כך עשינו ולמחרת יצאנו עם יהויכין פייגה, בעל מכונית פיאט בלילה [יותר קטנה מפיאט 600]. יהויכין הוא מטראולוג שעובד בשירות המטראולוגי בישראל והמכונית מצוידת במכשירי מדידה כמו תחנה מטראולוגית.

הדרך למרסי נמשכה כשלושה ימים. כל הוצאות הלינה והמזון מכיסנו, הרכב עליו, ובלילה ישנים באותו חדר. איני זוכר על קשיים שהיו לנו בחיים עם השותף הזה. נהנינו מאוד מהדרך שעברה דרך אביניון, עמק הלואר, ליון ועוד, והגענו למרסיי שמשם היינו אמורים להפליג בחזרה הביתה. את שארית התקציב הקדשנו לארוחת פרידה ממרסי ומיהויכין. התפריט היה פירות ים וצדפות, את הצדפות זכרנו עוד שנים אח"כ כמאכל מגעיל ולקח לנו אח"כ שנים ללמוד ליהנות מחדש מצדפות ומיתר פירות הים.

נפרדנו אנחנו עלינו על האונייה "ירושלים", והשותף עם המכונית על אונייה אחרת. אנחנו לעין גדי והוא להקמת התחנה המטראולוגית בדימונה שקמה כהכנה לבניית הכור.

ההפלגה חזרה היתה נעימה, באוניה גדולה ומהירה שלא הושפעה מתנודות הגלים. כמו עולים לארץ-ישראל גם אנחנו חווינו את החווייה המרגשת של נוף הכרמל, כשהאונייה מנווטת את דרכה אל נמל חיפה.

הדרך לקריית חיים מכאן הייתה קצרה. קבלת פנים חמה של ההורים בביתם. על השולחן מברק מהקיבוץ עם צו להגיע מיד לשתילת העגבניות. צריך לציין שהמתנות שהבאנו להורים שלי ושל שרה היו קופסאות נס קפה שהיו די נדירות בארץ בימים אלה.

המשך יבוא

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק י'. מבוסטון לוושינגטון

לבוסטון החלטתי לנסוע ברכבת, אחרי שבדקתי ומצאתי שבאוטובוס היה עולה לי חמישה דולר יותר. נכנסתי לקרון, שהיה כמעט ריק, ותפסתי במרכזו מקום ליד החלון עם פנים לכיוון הנסיעה. נפשי היתה מרוממת ורוחי טובה, על הבגרות שהוכחתי כשקניתי לבד את הכרטיס והצלחתי לעלות על הרכבת הנכונה. ישבתי והסתכלתי  בנוף הירוק  הטס מולי וספרתי את מיספר הנחלים שחצינו. התפעלתי מהשדות המתפרשים למרחקים אינסופיים ומהמטעים הגזומים בקווים ישרים ונראים כמלבנים ירוקים. פה ושם נראו גם עדרי צאן ובקר, המלחכים עשב ללא כל עין מפקחת. הסתכלתי על המראות הציוריים הללו כשליבי אומר שירה. תוך הקשבה לזמר, אני שם לב שהזמר לא בוקע מתוך הלב שלי, אלא מהאוזניים. האוזניים הן  הקולטות את השירה, והן המבחינות שלזמר יש גם מילים. מילים הנשמעות בקול בס צרוד ועד כמה שאני מבין תוכנן מביע בקשה מעין זו:

"ספרי לי נערה  /  ספרי לי מעשייה  /  ספרי לי ספרי לי  /  בטרם אשכב לישון..."

ראיתי שכל היושבים לפניי מפנים מבט למעמקי הקרון, כשחיוך מסתמן על שפתיהם. נפרדתי לרגע  מהנוף, והסתכלתי עם כולם לעבר מקור הקול. היה זה גבר קשיש החובש כובע קסקט של מלחים, וצועד בהליכה מתנדנדת, כשפיו אומר  שירה וידו הפנויה  טופחת מדי פעם על איזו כתף מזדמנת. כשהגיע לקירבתי, מיהרתי להיצמד חזרה לנוף, תוך תקווה שיעבור הלאה. היו בקרון הרבה מקומות  פנויים, ועד היום אני לא מבין מדוע בחר לשבת דווקא לצידי. כנראה שמרוב שנצמדתי לקיר הקרון, הוא חשב שהמושב ריק, וזה כנראה מה שהיה בעוכרי.

לפני שהתיישב שלף מכיסו האחורי בקבוק שטוח וגמע לגימה ארוכה. ברגע הבא, כשתפס אותי מציץ לעברו, הציע לי את הבקבוק. סירבתי בתנועת יד והוא לגם במקומי לגימה נוספת. ניסיתי להמשיך להתעניין בנוף הירוק, אך הוא נגע בכתפי והראה לי תמונה שלו ליד ההגה ולפניו ים כחול. הנעתי ראשי ואמרתי בנימוס: "very nice". הוא הבין שאני דובר אנגלית שוטפת והחל לשאת לפני נאום ארוך, שבו חזרה כל הזמן המלה "סקיפר", שלא ידעתי מה היא. מדי פעם עשה הפסקת לגימה שאחריה פצח מחדש בשיר מלחים על הנערה שלפני השינה.

בשעות אחר הצהריים,  כשהגעתי מותש לבוסטון, שאלתי את מקס לפשר המילה סקיפר, וממנו למדתי שהיה לי עסק עם רב-חובל. אני חייב להודות שבכל שנותיי בארץ לא זכיתי לראות שיכור ברחוב והנה כאן באמריקה, עוד לא עבר חודש וכבר הצלחתי לראות שיכור אמיתי ועוד רב-חובל שהיה לי הכבוד לשבת לצדו. 

בבוסטון, אצל מקס, חיכו לי שני מכתבים. האחד, מכתב געגועים  מנאוה והשני מהבית. היתה זו איגרת-דואר דקת נייר ללא תאריך, הכתובה ברובה על ידי אביבה, אחותי הקטנה, שקיבלה פקודה מאמא להתחיל לכתוב לי,  לא חשוב מה.

ליסקה שלום,

רק עכשיו אני נוכחת לדעת כמה גדולה הרוח מהגוף. רוחך מלווה אותי בכל אשר אלך. כל דבר שאני עושה, אני חושבת "מה יסקה היה עושה?" ברוח הדברים האלה הספקתי לקחת את האוטו של אבא ללא רשות, ולעשות אתו מיספר סיבובים. לבחינה בבוטניקה אני אגש במועד הראשון, למרות שאני מרגישה שאני לא יודעת מספיק. לילה אחד למדתי עם חברה כל הלילה וכשחזרתי בבוקר הביתה בחמש וחצי, פגשתי ברחוב את מיקי גיל, החבר שלך. לא שאלתי אותו מה הוא עושה ברחוב בשעה כזאת, והוא לא שאל אותי. קיבלת מהאוניברסיטה הזמנה לחגיגת קבלת התעודה ומהתיכון בהרצליה, הזמנה למסיבת סיום הלימודים. שער "מעריב לנוער" האחרון  נשא את הכותרת "שלום לשמיליק!" אבא מספר שמציגים אותו בעירייה בתור הסבא של איה הג'ינג'ית.

אביגיל עוד לא התחילה ללמוד לנהוג על ווספה, אבל כל פעם כשהיא רואה אותי עליה, היא נזכרת שהיא צריכה לגשת לאיזשהו מקום ואני חוצפנית וחסרת  רגשי אחיות, אומרת לה שאין לי זמן. אבא התחיל לבנות במרץ וכבר מתרוצץ כל היום ואין לו זמן. אמא עוד בבדיקות בתל השומר ואומרת שהיא מרגישה מצוין.

                                                                        ד"ש לכולם מאביבה

שלום בני יקירי,

היות ואתה אינך בבית, אני צריך לעשות את העבודה שלי וגם שלך ובעד זה אין לי הרבה זמן לכתוב. אתמול התחלתי בניין ברחוב בלוך. פרטים בפעם הבא. אמא מרגישה יותר טוב, אז גם לי יותר טוב.

                                         מאבא

יסקהלי שלי שלום,

עכשיו הוצעתי את הדוער וקיבלת הזמנה לאוניברסיתה בשביל לקבל טואר. זה ל-8 ביולי וחבל לי קצעת. אני קותבת וחושבת שאתה כבר באמריקה ומקס מתפל בך. אבא הלך אתמול לשאול אם האוניא באה והם אמרו שהכול בסדר. אני לא מחקה שאביגיל הוסיף מפני שאני רוצה שהמיכתב כבר לזרוק.

                                                  הרבי נשיקות מאמא וקולם.

לבוסטון חזרתי בעיקר כדי לקנות את הרכב העתיד להיות ביתי בחודשים הקרובים. הכסף שעמד לרשותי בזכות המשפחה הגיע לסך של 1500 דולר, ועימו הייתי צריך לקנות מכונית ולדאוג שיישאר לי כסף לבנזין, לבולים ולמחייה במשך חצי השנה הקרובה. בתי מלון לא היו כלולים בעלות המסע, כי התכוננתי לישון אצל קרובים וחברים ובעיקר בתוך המכונית.

בעיתונים שמקס שמר עבורי, הוא סימן כלי רכב שנראו לו מתאימים למטרתי. היו שם כלי רכב משנת 1947 שאפשר היה להשיגם ב-50 דולר, אך אלה נפסלו על ידו, היו גם כאלה כמעט חדשים שעלו קרוב לאלף דולר, ואלה נפסלו על ידי. בסוף בחרתי רכב סטיישן  מודל 1953 מפירמה הנושאת את השם "רמבלר", שם  שבארץ איש לא שמע על קיומו. מה שמצא חן בעיני היה צבעה האדום שחור שנראה יפה, והאפשרות שהיתה להשכיב את המסעד הקדמי אחורה ולהפוך את המושבים למיטה זוגית. גם הקילומטרז', שהראה שהיא שעשתה רק 48 אלף מייל, נראה מבטיח אריכות ימים.

בעל מגרש המכוניות, שהיה יהודי (איך לא), נשבע לי שהקילומטרז' מקורי ושהרכב יצליח  להגיע לקליפורניה ובחזרה בלי בעיות. הבטחה שמומשה רק בחלקה, כאשר שרידי הרמבלר נשארו תקועים אי שם בדרום קרוליינה. מחיר האוטו הסופי היה 360 דולר, אבל מקס הצליח להוריד אותו ל-350, כשהמוכר מוכיח נדיבות לב וממלא לי את מיכל הדלק עד תומו. למחיר הייתי צריך להוסיף עוד 100 דולר כדמי ביטוח. כאן בא היהודי לעזרתנו וגילה לנו  שעלות הביטוח נקבעת לפי מקום המגורים, ואם ארשום את כתובתי האמריקנית לא ברחוב של מקס במרכז בוסטון, אלא באיזה פרוור מרוחק, ירד המחיר לחצי. למחרת, בלי בעיות, הביא לי מקס כתובת מתאימה  של חבר לעבודה, וכך חסכתי 50 דולר.

מצויד בביטוח וברישיון רכב על שמי, יצאתי לנסיעת מבחן  ברחובות בוסטון. התכוננתי לנסיעה של חצי שעה, אבל חזרתי אחרי שעתיים, כי לא לקחתי בחשבון שהעיר כל כך גדולה ואפשר לתעות בה בקלות. בערבו של אותו יום פרשתי את מפת הדרכים שרכשתי וסימנתי בצבע צהוב את הכביש שבו אסע ישירות מבוסטון לבת דודתי רותי, בוושינגטון הבירה. קניתי גם את מפת עיר הבירה וסימנתי את הרחוב והבית שבו גרה.

למחרת עם שחר, הצדיקה בחירתי המוצלחת את עצמה, כאשר המכונית נדלקה בסיבוב המפתח הראשון והגלגלים יצאו לדרך ללא חריקה אחת. את הקורות באותה נסיעה הזכיר לי המכתב ששלחתי הפעם לאחותי אביגיל, כאות תודה על המכתב הארוך שהיא שלחה לי תוך גיוס יוטה גיסי וילדיהם איה ונלי.

24.7.59  

לאיה ונלי לבית שפר ובהזדמנות זאת גם להוריהם,

אני יושב עכשיו בשגרירות שלנו בוושינגטון, וזה אומר שהגעתי לכאן מבוסטון במכונית שלי והיא אפילו סחבה. הייתה לי רק תקלה אחת בדרך – נגמר הבנזין ונשארתי תלוי בין בוסטון לניו-יורק, כשאני מחפש למצוא איזה סוס שיוציא אותי. למזלי כאן באמריקה אי אפשר ללכת לאיבוד. תוך 3 דקות הופיעה מכונית משטרה והשוטר קודם כל בדק את הרישיונות. כשאלה הניחו את דעתו התקשר באלחוט לתחנת הדלק וכעבור 5 דקות הגיע טנקר, שפך לי 5 גלון וראו זה פלא – המכונית נוסעת.

אתמול הגעתי הנה, ישנתי אצל חברים ועוד מעט אפגש עם הרולד (בעלה של רותי) בבנק. בניו יורק הייתי אצל יו"ר ארגון האיכרים היהודים בארצות הברית. הוא קיבל אותי כל כך יפה והגיש לי את תוכנית הנסיעה לקליפורניה, שתעבור דרך חוות חקלאיות של יהודים. הייתי נרגש ממנו ונתתי לו את הספר שלי (חבורה שכזאת), הוא התרגש,  סיפר לי שאשתו מורה לעברית ונתן לי את העיתון שלהם "דער אידשע פארמר".

זאת היא בערך כל ההיסטוריה של הימים האחרונים כאן, אפשר אולי להוסיף שהספקתי גם לעלות על  ה"אמפייר סטייט בילדינג"  והוא באמת גבוה כמו שמספרים, אבל היה קצת מעורפל ולא ניתן היה לראות את ישראל, אפילו לא במשקפת. חבל.

מה נשמע אצלך אביגיל? אני מבין  שלקחת על עצמך את הטיפול באמא, אז ספרי לי מה העניינים בדיוק ומה אמרו הבדיקות?

נו טוב, עכשיו רוצי הביתה להראות לאמא ואבא את המכתב.

                                                                                                שלכם  יסקה

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

דורון גיסין

1. העשבים השוטים של ילדותי

פתח-תקווה של ילדותי [שנות ה-40 של המאה ה-20] עדיין נראתה יותר מושבה מאשר עיר. רוב הבתים היו חד-קומתיים, חצרות שתוחמו על ידי צמחייה, ולמרות שגרנו במרחק קצר ממרכז המושבה עדיין רוב שכניי הקפידו לטפח גינות ירק, עצי פרי, ומשק חי – תרנגולות , ברווזים, אווזים וצאן. רוב התוצרת היתה מיועדת לתצרוכת ביתית. שכנים החליפו ביניהם עודפי גידול, והווי הבית היה סובב בין ערוגות הירק, הטיפול בבעלי-החי, וכמובן שפקדנו בנאמנות את בית-הספר בו ניסו חבורת מחנכים אגדתיים להקנות לנו דעת למרות שכילדים הראשים שלנו היו במקומות אחרים.

גדלנו בסדר יום שכמעט לא היה בו זמן לבטלה, ואם תשאלו מתי שיחקנו? הרי לכך נועדו ההפסקות בין השיעורים ובשעת הצהריים, עד הגיענו הביתה. חיינו חיים מאושרים כי לא ידענו אחרת.

החל מגיל צעיר ידעתי כי מוטלת עלייי אחריות לעזור כמיטב יכולתי להוריי, ואחר ארוחת הצהריים מיהרתי לשבת ולהכין את שיעורי הבית, [בשיטת ה-אנ.דנ.דינו] שאלה כן ושאלה לא, ואם אפשר לדחות למחר – למה להכין היום? ואז הקפידה אימי שאחליף את בגדיי ואלבש את מה שהוגדר אז "שפיל הוייזן" כלומר בגדי עבודה, אותם ניתן להכתים וללכלך.

והנה אני בא בשערי הגינה הגדולה ומה רבה העבודה. כאן נפרצה תעלת ההשקייה, כאן החלו לצמוח עשבי בר, ופה ממתינה המריצה לעמוס עליה עשב ירוק ועסיסי למאכל חיות המשק. ובפינה ממתין לו ברז הנחושת מחובר לצינור השקייה, להגיר את מימיו לעבר הצמחים. לא ראיתי בכך עונש או עבודה קשה, מאחר שבדמיוני שיחקתי ב"מלחמה". המלחמה בעשבי הבר המאיימים לכבוש כל חלקה טובה ולמנוע ממני ומבני משפחתי את תנובת הגינה.

ומה רבים היו אויביי ומה ארוך ומתמשך היה המאבק בהם. כל אחד בתורו, כל אחד בעונתו, כל אחד והדרך בה יש להדבירו. עד מהרה פיתחתי שיטה איך להתגבר על עשבי הבר בגינה. מן החוץ כלפי פנים. חמוש במעדר חרמש וקלשון, מכסחת ומתחח תלת-שיני, כל אחד מהם וייעודו במאבק. נהגתי בהם מנהג איפה-ואיפה וראשית לכל דאגתי למלא את המריצה שנועדה לעשבי המאכל של בעלי החי.

ראש וראשון לעשבים הרעים הרי היא היבלית המצויה שנודעה יותר בשמה הערבי – ה"אינג'יל" . צמח זה ממשפחת הדגניים, שמינים ממנו הם החיטה, השעורה, הדשאים למיניהם, בגינה הוא פגע רע ואין די בקיצוצו סמוך לפני האדמה. סודו טמון בעומק הקרקע בצורת גבעול מעובה מתפצל בעל פרקים שכל אחד מהם יכול להצמיח עלים וגבעולים חדשים. ואם גם תתמיד להפוך ולתחח את הרגבים, כל עוד לא מוללת את הרגב ושלפת מתוכו את השורש הטמון בו, גם אז החצוף הזה מרים ראש כאומר הנני כאן. זהו מעדן שהעיזים היו לוחכות בכל פה יען כי הגבעולים המעובים מכילים מזון רב שהופך בתהליך העלאת הגירה למתוק ועסיסי.

אחיו לצרה הוא גומא הפקעים, או בשמו הערבי – "סעידה". קיצצת בו בערב וכבר למחרתו מציץ עלה ואומר – בוקר טוב. עשב זה עדיף לתלוש אחד אחד, רצוי עם חלק הגבעול הלבן הטמון בקרקע באשר את פקעות שורשיו שצבעם כצבע האדמה לא תוכל להשמיד גם אם עין נץ לך. הוצאת הגבעול ממעבה האדמה מעניק לך כמה ימים של חסד. גיליתי שאם אני מרווה את הקרקע במים עבודתי נעשית קלה יותר. משקיע את ידי עד למרפקים ומחליק את האצבעות לאורך הגבעול ואז במשיכה אחת יוצא לו הצמח מן האדמה.

מה רבו העשבים למיניהם ולכל אחד מהם מטרה – להשתלט על הערוגה ולמנוע מצמחי הגינה להתפתח ולעלות. אין שם להם ואין תואר ורק אחת דתם להיעקר ולהפוך למזון טרי לחיות המשק.

ומי זה עולה ופורח ליד החלקה אם לא הזיפן המצוי ששמו הערבי –לוזקה,  ונשמע כמו קללה. ואת קיללתו חשנו אנו הילדים כל יום עת היה חוזר אבא מעבודתו, כשהוא לבוש באופנת אותם ימים – גרבי צמר ארוכות עד מתחת לברכיים שמלאו בשיבוליו של אותו הצמח. ואנו באצבעותינו הקטנות תלשנו את המלענים הדביקים מתוך סיבי הגרב, כי אחרת אי אפשר היה להוציאם, והכביסה רק גרמה להם להתחפר בעמקי הבד. אז מה אם מגרדות הידיים וריחה של הגרב המיוזעת אינו בדיוק "פרפום פריזאי", זה חלק מתפקידי הילדים ואין לשאול למה.

לא רחוק משולי השדה עולה ומגביהה, הארכובית השבטבטית, צמח שאחיזתו בקרקע איתנה וגבעוליו נושאי עלים זעירים לכל אורכם. כשמו כן הוא – הגבעולים נדמים לשבטים, והרי בידך שוט או פרגול להניס חרגולים, נמלים, לטאות ופרפרים, ושריקת השבטים ממלאת את האוויר. אך עיקרו של עניין הוא קשיחותו של הגבעול, שמחזיק מעמד גם לאחר שימוש רב. צמח זה אחת דתו למות באחת ממיתות "בית-דין", דהיינו בשריפה, יען כי בעלי החיים אינם חפצים בו למאכל.

עם עליית ראשוני מייסדי פתח-תקווה, בעומדם על הגבעה, נדמתה אדמת הסביבה כפורייה וירוקה. ולא העלו על דעתם כי מלחמה של ממש תתנהל על כיבושה והפיכתה לקרקע פורייה באמת אחרי אלפיים שנות גלות והזנחה. כתמי הירק שכיסו את האדמה מאופק לאופק היו של עשבי בר רעים עקשנים וקשים להשמדה.

שני צמחים עיקריים פשטו במרחב – הינבוט וחילף החולות. לאחר ניסיונות עקרים להיפטר מן הפגעים האלה, אימצו את השיטה הערבית של עבודת ה"באחאר" שעיקרה חפירת תעלה ותיחוח האדמה ובעבודה ידנית להוציא ולהשמיד כל עשב ושיח שנתקלו בו. עומקה של החפירה היה כמטר אחד ובהדרגה כורסמה גדה אחת של התעלה תוך סינון האדמה. הייתה זו עבודת פרך של ממש שנטלו בה כתף ליד כתף יהודים וערבים כאחד. הצמח העיקרי שהושמד כך היה חילף החולות, לא לשווא זכה בשמו הסימפטי באשר שולי עליו היו חדים כסכינו של מוהל – החלף, או בשמו הערבי – חילפה. זקני הזקנים נשאו את צלקות החתכים על זרועם וידיהם והיו להם כתעודת כבוד. ואם תשאלו – "מה לכם העבודה הזו?" – התשובה במבנהו של הצמח שרובו מסתתר בקרקע בצורת קנה שורש מעובה עשוי פרקים/פרקים, וכל פרק יכול לגדל ציצת שורשים וגבעול. והוא אכן עושה זאת ויוצר כיכרות ששום צמח אחר אינו יכול לגדול בהם. אם עדיין חיים זקני החלוצים בינינו שאלו את פיהם ותשמעו אגדות והגדות על עבודת הבאחאר.

הצמח השני שמלחמת חורמה היתה בו הוא הינבוט. הינבוט הינו למעשה עץ, שורשיו מעמיקים חדור אל מעבה האדמה ועם בוא האביב עולים אל פני הקרקע אלפי גבעולים מכוסי עלים וקוצים שנלחמים אחד בשני על מנת לפרוח ולגדול לשיחים שאין רגל אדם או בהמה יכולים לעבור דרכם מבלי להיפגע. אין תואר והדר לו ופירותיו שהבשילו נעשים שחורים ונראים כמו תפיחות מעוותות. בחלק מהן מצאו נמלים מחסה והקימו קן ורק הוסיפו את עקיצותיהן לפגעי הצמח עצמו. הינבוט שונא צל וגדל רק בשמש מלאה ועם הזמן נעלם מן המטעים והכרמים וגדל רק בשוליים.

נשוב אל הגינה הביתית, שם ממתינים לנו עשבים רעים נוספים כמו שני מיני סרפד. האחד גרוע ממשנהו – סרפד העלים הצורב וסרפד הכדורים. וכמו שנאמר במקורותינו "זה נבלה וזה טריפה." לא אחת היתה אימא צריכה למרוח על עקיצותיהם של הסרפדים משחה מרגיעה, כי אחרת היינו מגרדים את עורנו עד זוב דם. אך דע-עקא, מיני העופות הגדלים בלולים אהבו את הסרפדים וגם הם היו לאחד ממיני העשבים שהקנו לחלמוני הביצים את צבעם הכתום העמוק שכה אהוב על מי שתיאבונו הוא בעיקר בעיניו.

ומי זה עולה מן הקרקע ומתחפש לצמח נוי אך בן-עוולה הוא שפגיעתו רעה והוא מגיח פתאום ועד שהשגחת בו כבר הספיקו שורשיו חדור עמוק ולאחוז באדמה?

זה צמח הלנטנה שגבעוליו מכוסי קוצים קצרים קשים וחדים. פורח בשלל צבעים בגווני צהוב כתום ולאחר מכן מתנאה בפירות היוצרים כדורון מורכב מכמה עשרות פירות. צבע ירוק מבריק להם ונחשבים לרעילים. אך עם הבשלתם הופך צבעם שחור, הרעל נעלם וציפורי הגן חוגגות. משם לנביטת הצמח במקומות מפתיעים הדרך קצרה. את הלנטנה חייבים לעקור עם שורשיו אחרת לא עוברת תקופה ארוכה והוא מרים ראשו שנית.

איני חושב שישנו ילד שלא מכיר את צמח מקור החסידה הן בגרסתו הקטנה והן בזו הגדולה. גם הפרגים האדומים שהמוהל הצהוב שלהם הוא כתם שאינו יורד מן הבגדים. וכך גם את מיני הזמזומית ואת גבעולי שיבולת-השועל.

לעיתים הותרתי כמה מהם שיצמחו ויעלו כי את גבעוליהם החלולים הייתי לא אחת הופך במעיכה קלה לכלי נגינה משהו מעין חליל רועים רב-קני. וכך לא רק עבודה קשה ובלתי נגמרת אלא גם שעשוע מזדמן שמלאו את שעות אחר הצהריים שלנו הילדים שגדלו בפתח-תקווה של שנות ילדותי.

פתח-תקווה, מאי, 2016

מקורות: אתר האינטרנט "צמח השדה".  ויקיפדיה. זיכרון וידע אישי.

2. טובים או רעים – הא בהא תליא

במאמרי הקודם העליתי מנבכי הזיכרון את חוויות ילדותי כבן למשפחה חקלאית במושבה של שנות ה-50 במאה הקודמת. אחת התחושות המשמעותיות באותם ימים של ילדות ונעורים היתה המוכנות התמידית למלא את החסך במיני מתיקה ובפינוקים שאין ביניהם לרעב של ממש ולא כלום. לא היינו רעבים אך גם לא שבענו כל צרכינו. גינות משקי העזר שהיו כמעט בכל בית , עצי הפרי שצמחו בחצרות, והחופש ללקט מבלי להיחשב לעבריינים, היו הבסיס עליו אני בונה את מאמרי זה.

גינת הירק אותה טיפחנו הביאה לשולחן המשפחה כל ירק בעונתו. כהשלמה לתפריט ליקטנו מבין עשבי הבר את אותם צמחים שלמרות היותם עשב רע בהגדרה, הרי שהיו מהם טעימים וערבים לחך וקנו לעצמם שם – עשבים טובים.

אחד מתבליני הסלט המקומי,  וממלא מקום ללימון אם היה חסר, היה החמציץ. שמחתי לראות את הגבעולים הזקופים שבראשם פרחים בצבע צהוב עז. כשמו כן הוא – תחושת חמיצות עזה ממלאת את הפה כאשר נמחצו הגבעולים בין השיניים. תמיד הקפדתי להותיר בפינת הערוגה את החמציץ שצמח ככרית צפופה של עלים תלתניים.

להופעתו של הצמח הבא שמחו גם ובעיקר עופות המשק שהתנפלו ברעבתנות על עליו וגבעוליו הבשרניים. רגלת הגינה או בשמה הערבי – ריג'לה היא צמח רע לתפארת. קשה לעוקרה מן השורש, פושטת בכל חלקה פנוייה ומשתלטת על סביבתה. בסלסילת נצרים שמרתי את קצוות הצמח עם עליו הטריים ואת רובו קיצצתי והגשתי לעופות בלול, שבתמורה לנדיבותי העניקו לנו ביצים שחלמונם צהוב-כתום וטעמם משופר. העלים הטריים היו חלק בלתי נפרד מסלט הבית ושמשו גם להכנת חמיצה ירוקה בנוסח הרומני שנקראת- שצ'ף [shchaff]. בגרסתה הקרה היתה חמיצה זו לאחד ממשקאות הקיץ המרעננים.

אחד מהקוצים שדאגנו להשמידם בחינת – השכם להורגו, היה החורשף או הקנרס או הארטישוק, שאם לא כילית בו את זעמך בזמן היה מגדל עלים גדולים סביב לשורשיו הנעוצים בעומק. היתה זו מציאה של ממש. את טרף העלה שקוציו טרם התקשו צירפנו לעשבים שהוגשו לחיות המשק. מה שנותר היו גבעולים בשרניים מכוסים בשיער לבן, וכיסה על סיבים שנמשכו לכל אורכו. ואז שימשו מקטעיו הרחבים כבסיס להכנת ממולאים בטעמים שונים. הארטישוק המוכר לנו מחנות הירקן הוא גידול תרבותי המנצל את תפרחות הקוץ הצעירות .

חל אצלי בזיכרון בלבול כל שהוא בקשר לשמו ולכן נתתי את שמותיו השונים ואולי כיוונתי לצמחים שונים אך תמיד הטעם לא משקר.

אחד מפרטי החובה בחדרה של נערה מתבגרת היה קוץ מפואר למראה שנקרא עכובית הגלגל. בתום הקיץ, עת רוחות הסתיו נשבו בדרכים, היינו הנערים יוצאים לחפש את הקוץ הזה וכל המביא לנערתו קוץ שלם יותר ומסועף יותר זכה להגשים את חלומו ולנשקה. ליותר מזה לא העלינו על דעתנו – תמימים שכמונו. לא פשוטה היתה המשימה. קוציו החדים והסבוכים, נטייתו להישבר, גלגוליו ברוח והמרדף בשדות קוצים לא הקלו על המשימה אך מה לא נעשה בשם האהבה.

אחד הצמחים שלמרות היותו עשב רע במהותו, כי שולט הוא על סביבתו ואינו מאפשר לצמחים אחרים לגדול ולהתפתח הוא – החלמית הגדולה, או בשמה הערבי – ח'וביזה. אמרת ח'וביזה – אמרת אוכל. עליה הגדולים ככף יד ישמשו תחליף ראוי לעלי גפן. מורתחים ומקוצצים – הרי לך תחליף טעים לתרד. פירותיו הנחבאים בין עלי חיפוי ,קלף ובידך כיכר דמוית חלה של שבת שממלא את פיך בעסיס מתקתק . עלים חלוטים ומוחמצים טובים כתוספת ירוקה לתבשילים. פצעי חום ושריטות מחלימים פלאים אם נמרחו במיץ הרירי. קציצות מטוגנות, חביתות ירק  ועוד כיד הדמיון של מבשלות וטבחיות. בקיצור עשב פלא. אבל, מי שיתרשל בעקירתו משורש, יגלה עד מהרה כי עשב רע לפניו וככל שהוא מתבגר כך פגיעתו רעה והוא שולט בחלקה בה הוא גדל, ואינו מותיר מקום לירקות הגינה.

מה לה לתפרחת הלבנה שפושטת בצידי דרכים וצובעת בראשית האביב את שדות הבור? בחלקות הבור אחרי גשמי החורף עולה וגדל התורמוס הלבן. אחיו הצנוע והלא ידוע של תורמוס ההרים כחול-סגול הפריחה, ובן דודו של התורמוס הצהוב שנעלם משדותינו. אך לכל הסוגים והמינים בעלי הפריחה הפרפרנית יש מכנה משותף טעים ומשמש כמתאבן חריף-מלוח על שולחן ארוחות הביניים. עם הבשלתם ואיסופם מושרים הגרעינים במים למשך הלילה לפחות, סופגים מים ומתנפחים, וממש על סף תהליך ההנבטה, מורתחים לכמה שעות על אש קטנה ומתובלים בעדינות במלח ופלפל והתוצאה – מעדן.

שבילי הפרדסים, גדות הוואדיות, זימנו לנו את פירות הקיץ המתוקים אך המאתגרים והכואבים. כוונתי לפירות הצבר שקטיף שלהם היה אתגר של ממש. מהיותו צמח קוצני עבות, צפוף, וקשה להשגה, היה אתגר של ממש. מוט ארוך קשיח אך גמיש היה עיקרו של עניין. בקצהו הוצמדה קופסת שימורים ריקה,  אתה עומד במרחק בטוח מחומת הקוצים ומכוון את המוט כך שקופסת השימורים תכיל בתוכה את אחד הפירות. מטלטל את קצות המוט אנה ואנה, עד שהפרי ניתק מבסיסו ונוחת בתחתית הקופסה. בעדינות אתה מושך את המוט ומרוקן את מה שבתוכו על מצע של חול. גלגלהו אנה ואנה עד שרוב קוציו ינשרו ממנו, או-אז, בזהירות, סוגר עליו את אצבעותיך ומצרף אותו אל שאר פירות הצבר שנמצאים בכליך.

המהדרין במצווה עוטים על ידם כפפת גומי, ובסכין חדה חורצים חתך לאורכו ושני חתכים בקצותיו וקליפתו מופשלת ומגלה את פריו האדום/כתום/ירקרק שאין מתוק ומרענן כמוהו בין פירות ילדותנו. את תוצאות הזלילה והעצירות המתלווה אליה לא נספר בהזדמנות זו.

שנות הילדות והנעורים עברו עלינו במעקב הדוק אחר תהליך הבשלת פירות הגן ופירות הבר. כל הסביבה היתה כקערת פירות ענקית ואם היית מספיק נבון לקטוף פרי שלא צמח בגנך, אך מבלי להגזים, פקדת את העץ שוב ושוב מבלי לעורר עליך את חמתו של השכן שמפריו אכלת.

הפרי שאתגר אותי יותר מכולם היה הפטל שצמח בצידי דרכים, על גדות ואדיות וגדרות עוקצניות בין חלקות הפרדסים שבסביבה. פגע רע זה על קוציו החדים והמעוקלים היה הגורם העיקרי לבגדים קרועים ופרומים שאת מחירם חשתי לא אחת בטפיחת כף ידו של אבא על ישבני, האמינו לי אם אתאר את ידו של אבא – "יד של גוי". אך הכול היה שווה כאשר את פיך ממלאים פירותיו האדומים והמתוקים של שיח הפטל.

גם כעת, כשישה עשורים אחר האירועים האלה, עדיין זוכר החיך את טעמם ומרקמם של "חטיפי" ילדותי ומעלה דוק של געגוע לימים אחרים.  

דורון גיסין

אהוד: ואצל סבא של דורון, הוא דודי ברוך בן עזר ראב, בחצרו ברחוב רוטשילד למעלה, היה נטוע לתפארת עץ מנגו, וזאת בשנים שהפרי היה ממש בלתי-ידוע בארץ, ואולי הביא דודי את שתילו מחלקת הניסיונות של עצי הפרי באחוזה שאותה הקים בשעתו, קלמניה, עבור הבעלים משה גרידינגר. מדי פעם היה הדוד מביא לנו פרי מנגו, אחד למשפחה, ומבקש לשמור על הגלעין.

* * *

נעמן כהן

הפוריטניות החדשה בישראל

דומה שמעולם בהיסטוריה של העם היהודי לא היתה מתקפה כל כך פוריטנית כמו שהתפרצה בפרשת ביקורו של יאיר מיליקובסקי-האן-נתניהו במועדון חשפנות.

לא בתקופת התנ"ך ולא בתקופת בית שני המשנה והתלמוד, לא היינו עדים לפוריטניות חסודה שכזו.

רב כהנא (השני) היה אמורא, בן הדור השני לאמוראים, תלמידו של רב. הרב כהנא תואר בתלמוד כיפה באופן מיוחד, יופיו היה כעין יופיו של רבי אבהו שיופיו היה כעין יופיו של יעקב אבינו.‏ הרב כהנא לא היה הולך אמנם למופעי סטריפטיז אבל היה לו תחביב אחר. מסופר עליו שהוא הסתתר מתחת מיטתו של רב בעת שזה עסק בתשמיש המיטה. כאשר רב שם לב לכך, נזף בו שאין זו דרך ארץ. ענה רב כהנא: "תורה היא, וללמוד אני צריך".‏‏ (מסכת ברכות‏ סב א).

בעוד שרב כהנא זוכה לכבוד, תארו לכם מה היה מקבל יאיר על מעשה מציצנות דומה.

על רבי אלעזר בן דורדיא, שחי בתקופת בית שני מסופר שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה.

פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת הרגל דבר הפיחה, אמרה: כשם שהפחה זו אינה חוזרת למקומה, כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה.

הלך וישב בין שני הרים וגבעות, אמר: הרים וגבעות בקשו עליי רחמים! אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך, נבקש על עצמנו שנאמר כִּי הֶהָרִים יָמוּשׁוּ וְהַגְּבָעוֹת תְּמוּטֶנָה

אמר: שמיים וארץ, בקשו עליי רחמים! אמרו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר כִּי שָׁמַיִם כֶּעָשָׁן נִמְלָחוּ וְהָאָרֶץ כַּבֶּגֶד תִּבְלֶה.

אמר: חמה ולבנה בקשו עליי רחמים אמרו לו: עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְחָפְרָה הַלְּבָנָה וּבוֹשָׁה הַחַמָּה.

אמר: כוכבים ומזלות בקשו עליי רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו שנאמר וְנָמַקּוּ כָּל צְבָא הַשָּׁמַיִם

אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכייה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה רבי אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא. (תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד א)

נפקא מינה. על פי חז"ל, בעל תשובה, לא רק שחטאיו נמחלים לו, אלא שחכמי ישראל הפליגו במעלתו כדברי רבי אבהו, שאמר: "מקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין." (בבלי, ברכות דף לד עמוד ב).

יאיר מיליקובסקי-האן-נתניהו אפילו לא הלך לזונה אחת אלא רק דיבר מלוכלך על זונות והתנצל על דבריו, האם אצל "הפוריטנים" הצדיקים הוא יהפך לתנא קדוש?

ובכלל הליכה לזונות מותרת ע"פ ההלכה. "רבי אילעאי אומר: אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו – ילך למקום שאין מכירין אותו, וילבש שחורים ויתעטף שחורים, ויעשה מה שליבו חפץ, ואל יחלל שם שמיים בפרהסיא". (מועד קטן יז ע"א). וזה הרי בדיוק מה שעשה יאיר התעטף בשחורים (הוא לא לקח בחשון מכשיר הקלטה) ויצא לעיר אחרת – ק"ק תל אביב, ואפילו רק לראותן בלבד.

אין ספק כל אב היה רוצה שבנו יעסוק בדברי תורה (שם גנרי) ולא ישחֵת ימיו במופע חשפנות. שדיבוריו יעסקו למשל בדיאלקטיקה ההגליינית ולא בתאור זונות, אבל מכאן ועד המסע הפוריטני צדקני הזה הדרך ארוכה.

גילוי נאות. בגילו של יאיר גם אני ביקרתי במופע חשפנות. אמנם קצת יותר קלאסה ממנו. למרות שבניגוד ליאיר בן המיליונרים אני פרולטר בן פרולטר ביקרתי בפריז במועדון החשפנות "פולי ברג'ר" וב"מולין רוז'".

ומאין בכלל שמעתי בנעוריי על המקומות הללו?

הכרתי אותם מסיקור עיתון "העולם הזה" על ביקורו של שר הדתות הרב יצחק רפאל שם.

מופע הפוריטניות הצדקני של ח"כ שלי רחל יחימוביץ הפוריטנית הגדולה מעורר תמיהה. האם היא לא מבינה שזה יעורר נגדה את אויביה שירצו לחשוף את עלילותיה שלה במשכן  הכנסת?

 המתמודדת החדשה לראשות מרצ, ח"כ תמר זנדברג, עוד עלתה עליה בפוריטניות.

בדומה לסלפיסטית מוסלמית היא מדגישה בראיון שהיא היתה הראשונה שלחמה נגד מופעי חשפנות.

זנדברג, המתמודדת החדשה על תפקיד ראשת מרצ, בטוחה בעצמה ובכשרונותיה.

מתחריה,  גולדה זלטה שניפיצקי-זהבה גלאון, ופלורין גולדשטיין-אילן גלאון, תהו איך היא יכולה לרוץ לכנסת ביחד עם בן זוגה (הרומנטי) אורי זכי שרץ גם הוא לכנסת מטעם מר"צ, ושאלוה, האם זה נפוטיזם?

זנדברג ענתה להם שגם ז'אן פול סרטר פעל פוליטית ביחד עם בת זוגו סימון דה בבואר.

לנו לא ברור רק למי זנדברג משווה עצמה, האם לסרטר או לסימון דה בבואר? כפוריטנית היא ודאי לא רמזה לחיים המיניים שהיו סוערים בגיוונם כפי שחי הזוג ההוא.

"בני יאיר אמר דברי הבל על נשים. הוא עשה זאת תחת השפעת אלכוהול. הוא התנצל על כך, ובצדק," הבהיר נתניהו בכינוס עם שגרירי מדינות נאט"ו בירושלים.

"יאיר אמר שני דברים נוספים: שזה לא הוא, ושאלה לא הערכים שעליהם הוא התחנך בבית - והוא צודק," המשיך ראש הממשלה. "רעייתי ואני חינכנו לכבד כל אדם באשר הוא ולכבד כל אישה באשר היא, וזו הסיבה שאני מתנגד להדרת נשים ופועל להעצמת נשים."

בתור אב לבן בן 26 שכמו יאיר חי עדיין בבית וגם הוא טרם  מצא את עצמו, אני נזהר לומר שהכל תלוי בחינוך. לא תמיד יוצא החינוך שאליו מחנכים, והנה עובדה שהחינוך של הבת הבוגרת של נתניהו נועה, שהיא היום חסידת חב"ד, והחינוך של אבנר הבן הצעיר שלו, עלו יפה יותר.

ישו הנוצרי בדרשה על ההר (מתי פרק ה') פירש את המצווה "לא תנאף" גם במחשבה: "כל המביט באישה מתוך תאווה אליה כבר נאף אותה בליבו. אם עינך הימנית תכשיל אותך נקר אותה ממך, כי טוב לאבד איבר אחד מכל גופך בגיהנום."

בניגוד למוסר הנוצרי המוסר היהודי אינו מטיל עוון על מחשבה. אכן יאיר דיבר בצורה מכוערת על נשים אבל הוא לא פשע. הוא לא אנס ולא עשה מעשה מגונה כלשהו.

העיתונאי קלמן ליבסקינד חשף את צביעותו של עמוס שוקן בגינויו של יאיר. בוועדה בכנסת בראשות גולדה שניפיצקי-זהבה גלאון, שעסקה בבעיית הזנות, תמך שוקן בקידום הזנות בעיתונו בטענה שביטול פרסום מודעות הזנות יפגע לא רק ב'עמוס שוקנים' של העיתונות, אלא גם בהרבה עובדים בעיתונים."

"אני לא יכול להגיד שהפרסום לא יוצר ביקוש," הודה שוקן בוועדה של גלאון.

ברור הרי לכל שהמתקפה הפוריטנית הצדקנית כלפי יאיר, (בנו של), לא כוונה לשם שמיים, אלא כוונה רק לפגוע באביו במטרה להביא לכיבוש ערבי-מוסלמי.

למותר לציין שמופע הצדקנות הפוריטנית פגע בראש ובראשונה בעמוס שוקן עצמו. הביביסטים בהתקפת נגד פרסמו מיד ברשתות החברתיות את סרטון הפורנו בו הוא מככב.

יאמר ברורות זהו מעשה מעורר תיעוב וראוי לכל גינוי. אבל הנה, דווקא עודף הצדקנות הביא לגל עכור מלוכלך ומתועב של השיח הציבורי בישראל.

כן אני יודע שאתם סקרנים לקישור לאינטרנט, אבל לא אתן, כי עצם הפרסום, לא המעשה, הוא תועבה.

ובהקשר של הליכה לזונות אי אפשר שלא להזכיר את בנימין זאב הרצל, מייסד המדינה, היהודי הגדול ביותר בעת החדשה.

הרצל נהג ללכת בצעירותו לזונות ואף נדבק במחלת הזיבה בעקבות ביקור אצל זונה באביב 1880. במכתב לחברו היינריך קאנה, מתאריך 8 ביוני 1880, הוא תיאר בפרוטרוט את הסימפטומים. זיבה היתה מחלה נפוצה למדי, ובשלהי המאה ה-19 לא היתה לה תרופה יעילה. ייתכן שהמחלה תרמה בין היתר למותו בגיל צעיר, וכן לבעיות הבריאות הקשות שהיו מנת חלקו בעשור האחרון לחייו.

היום יש פניצילין ופרפ לידיעת אלו הרוצים ללכת בדרכו.

ועוד על חינוך והפעם על חינוך למשמעת או חינוך לכיבוש ערבי

ד"ר אמיר ברנע מרצה בכיר למימון באוניברסיטת HEC Montréal, שבקוויבק, קנדה, מתארח השנה לשנת שבתון במרכז הבינתחומי בהרצליה.

בביקורו בארץ נתן הרצאה בכיתה של בתו הלומדת בחטיבת הביניים, ויצא מזועזע מבעיות המשמעת במערכת החינוך בארץ לעומת קנדה.

"בקנדה, הוא כתב, "התלמידים ממושמעים, מכבדים את מוריהם ואת חבריהם, ומפיקים יותר מהזמן שהם מבלים בבית הספר."

איך הגיעה מערכת החינוך בישראל למצב כזה? הוא שואל, ועונה: "ההסבר למציאות זו כולל סיבות כלכליות ותרבותיות. גודל הכיתות, שכר המורים ומעמד מקצוע המורה, תרבות הדיבור באופן כללי בישראל, אווירת הלימודים בכיתה והעדר גיבוי מצד ההורים למורים ולמנהלי בתי הספר — כולם ממלאים תפקיד חשוב."

בארץ, הוא מנתח, "הזלזול שמפגינים התלמידים כלפי המערכת לא נוצר יש מאין. הוא ניזון מתרבות הדיבור בבית, ברחוב, ברדיו, בטלוויזיה ובכנסת."

ההצעה שלו: "מערכת החינוך חייבת לנהוג באפס סובלנות כלפי בעיות משמעת גם אם ענישה משמעתית של תלמידים לא תמצא חן בעיני ההורים. כמו אכיפת משמעת בצבא. זו הדרך היחידה להשבת השקט לכיתה, שתוביל להקניית הרגלי למידה טובים לתלמידים ולשיפור בהישגים. אין מה לעשות, כדי שתהליך הלמידה יתרחש, התלמידים צריכים, לפעמים, פשוט לסתום את הפה. (ד"ר אמיר ברנע, "לפעמים התלמידים פשוט צריכים לסתום את הפה". "הארץ", 5 בינואר 2018)

אין ספק אורח לרגע רואה כל פגע. ד"ר ברנע מפליא לתאר את המצב העובדתי במערכת החינוך, ובכלל ברחוב ובחברה הישראלית, אבל הוא לא לקח בחשבון עובדה חשובה אחת. עצם העובדה שהוא מציע לאכוף משמעת בבתי הספר ולסתום למפריעים את הפה כמו בצבא, מיד מעוררת נגדו את האקטיביסטים הפרו-איסלמיים (מה שקרוי "שמאל" בישראל).

ד"ר אריה קיזל ראש החוג ללמידה והוראה אוניברסיטת חיפה, נזעק מייד לדגל וזועק: "אל תסתמו להם את הפה!"  ("הארץ", 8.1.18)

התלמידים בארץ טוען קיזל, לא יכולים לשתוק לא בגלל שאינם תרבותיים או מנומסים, הם אינם יכולים לשתוק בגלל מה שהוא מכנה: "דברי האלוהים החיים שרוצה מערכת החינוך הישראלית להשמיע להם."

התלמידים בארץ, קובע החוקר החשוב, אינם יכולים לשבת ולשתוק בעת הלימודים כי "הם חשים כי הם מוחזקים בני ערובה בידי מערכת משעממת אותם שמעבירה אותם סוציאליזציה אלימה של שר החינוך בנט שמחנך אותם רק לחיות חיים שיש בהם זהות אחת, שיש בה מלחמות, ואחר אלים."

הבנתם? הנה תוצאות המחקר החינוכי של החוקר קיזל: אם מערכת החינוך בארץ היתה מחנכת את תלמידי ישראל לצאת נגד שר החינוך בנט (כלומר לתמוך בכיבוש ערבי-מוסלמי) הרי כולם היו סותמים את הפה, ויושבים שקטים ומנומסים בכיתה. ובכלל, כל האלימות המילולית והפיסית הנהוגה בישראל היתה אז פסה מן הארץ.

המסקנה: אין כלל טעם לחנך למידות טובות אלא רק לכיבוש ערבי-מוסלמי.

בזמנו כבר כתבתי על תורה חינוכית אחרת שיצאה מהחוג לחינוך באוניברסיטת חיפה.

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe00708.php

ראש החוג לשעבר פרופסור אילן גור-זאב הגיע למסקנה במחקריו כי הפרויקט הציוני הגיע לסיומו ולכן הוא מסכם את משנתו האקדמית בספר האמור "לחנך" את ילדי ישראל  לחיות בגלות. (אילן גור זאב, "לקראת חינוך לגלותיות", רסלינג, ת"א, 2004).

הפרויקט הציוני, למסקנתו, הגיע לסיומו, קרב הרגע שבו תחדל ישראל להתקיים כבית לאומי לעם היהודי, ומכאן שעלינו לחולל מהפכה בתפיסתנו החינוכית ולהכשיר את ילדינו לחינוך לגלותיות. אין מנוס מן "האמת המצמררת ... שלאחר מאה שנות מאבק ישראלי-פלסטיני הכרח הוא לישראלים לשלם במטבעות החיים הראויים עבור עצם החיים... גם אם ישראל תוכל להתקיים עוד דור אחד או שניים, היא לא תוכל לעשות זאת אלא בתבנית מדינית של ספרטה של מנוולים, גם אם לא תהפוך קודם לכן לספרטה בקפוטות." (עמ' 190).

"הברבריזציה של היהדות בידי הציונות" גרמה "שאין ליהודים בישראל אפשרות ריאלית לחולל כאן דמוקרטיה ליברלית." (עמ' 191-190).

מאחר "שליהודים ההומניסטיים בישראל אין עתיד... מפני שאין כאן מקום בטוח לעצם קיום החיים של קיבוץ יהודי ריבוני שאינו הופך לספרטה של מנוולים... אזי תעודתו של החינוך לגלותיות היא להבטיח שילדינו יהיו מצויידים היטב לקראת שיבה לחיים בגולה."

"על החינוך בישראל כיום," הציע החוקר גור-זאב, "לצייד את הנוער ברצון, בכלים ובכישורים שיאפשרו להם חיי מהגרים שאינם נהדפים לשוליים הכלכליים, החברתיים, המוסריים והתרבותיים בארצות שבהן השפע הוא בן בית." (עמ' 193).

החינוך לגלותיות דוחה את האופציה הישראלית-הציונית ומציע חזרה והתקדמות אל "המאבק המשיחי על גאולת העולם." (עמ' 193). מימושו של החזון הגלותי אפשרי בשתי וריאציות: האחת, "בחיי נדודים במרחב הקוסמופוליטי, כנושאיה ושליחיה של תודעה אקזיסטציאליסטית ודיאספורית." השנייה, בהקמת יבנה החדשה כמרכז של יהדות רוחנית והגונה, "כגולה יהודית בפלסטין המשוחררת מן ההגמוניה הציונית." (עמ' 199).

את החינוך הציוני של "שלילת הגולה", החליף גור-זאב בחינוך ישראלי של חיוב הגולה וחיוב חיסול מדינת היהודים – ישראל.

"יבנה חדשה"? תחת כיבוש ערבי-מוסלמי? גם כאשר התנגד אחד העם לציונות והציע את "הציונות הרוחנית" שלו, היה הדבר לא מעשי, קל וחומר היום, כיצד בכלל עלה הרעיון שניתן יהיה ליהודים לקיים "מרכז רוחני" תחת כיבוש ערבי-מוסלמי? האם מעולם לא נקראה אמנת החמאס שבניגוד להיטלר תובעת בגלוי את השמדת היהודים?

ניתן לומר, כתבתי אז כתגובה לתורתו, שאם זה "החינוך" לילדי ישראל אותו מנפק "החוג לחינוך" באוניברסיטת חיפה, מוטב היה שייסגר. אילו ידעו כל המחרימים את אוניברסיטה חיפה, מבפנים ומחוץ, שחינוך לחיסול ישראל הוא תוצאת המחקרים בה, מן הסתם לא היו מחרימים אותה אלא תורמים לה כספים רבים...

כעת לאור מחקרו החדש של ד"ר ארייה קיזל המסקנה שלי מאז רק מתחזקת.

בין קארל שמיט לפיראס נאסר

קרל שמיט, המשפטן הגרמני-הנאצי, שהגותו המשפטית סללה את הדרך ל"פתרון הסופי", עשה הבחנה בין המונח "חופש" הגרמני (Freiheit) לבין המונח הצרפתי   (Liberté).

הליברליזם המערבי הוא אוניברסאלי, לעומתו "החופש הגרמני" (פרייהייט) הוא חופש המאפשר לגרמנים לפעול נגד "האויב המהותי" שלהם – היהודים. לכן הכינוס בו החליטה המפלגה הנאצית לקבל את חוק "אזרחות הרייך, הגנת הדם הגרמני, והכבוד הגרמני," נקרא "כנס החירות" (Reichsparteitag der Freiheit) והחוקה נקראה כמובן, "חוקת החופש".

כשם שקרל שמיט ב"תיאולוגיה הפוליטית" שלו כינה את הגזענות "חופש", מכנים הגזענים הערבים-מוסלמים את גזענותם "מאבק לחופש".

השחקן הערבי-מוסלמי-סוני פיראס נאסר, הוא אחד מכוכבי הסדרה "פאודה". הוא מגלם בסדרה טרוריסט איש חמאס. בראיון לעיתון "הארץ" (איתי שטרן, "עם קצת עזרה מדאעש," "הארץ" 31.12.17) אמר נאסר כי הוא לא מוכן לקרא לדמות שהוא מגלם "טרוריסט", אלא "לוחם חמאס".

הבנתם "טרוריסט" לדידו זה כינוי גנאי. "לוחם חמאס" איסלמו-נאצי הנלחם לרצוח את כל היהודים בעולם זה כינוי מכובד. הרי לוחם חמאס הוא לוחם חופש – חופש מיהודים.

פיראס הפיליסטיני (פיליסטר בגרמנית) אמנם לא שמע על משנתו של קרל שמיט אבל הנה עוד הוכחה להרס השפה שנגרם ע"י גזענים אנטישמים בגלל שנאת היהודים.

K Health  האפליקציה שתעזור לנו להבין במה אנחנו באמת חולים

כהיפוכונדר מושלם שמחתי מאד לקרוא על ההמצאה הישראלית החדשה "העוזרת הרפואית שלך." מעתה חשבתי, אוכל לדעת על כל מחלותיי בלי לשאול רופא.

"העוזרת הרפואית שלך" מגדירה עצמה כך: "אני יכולה לעזור לכל אחד ואחת בין הגילאים 18 ל-85, בנושאים רפואיים כמו: וכאן באה רשימת מחלות.

https://www.khealth.ai/home-he

מיד ניגשתי למלאכה. מכניסים שם ותאריך לידה. ומיד העוזרת הרפואית החדשה שלי מתחילה להפציץ אותי בשאלות: "איפה כואב לך? האם כואב גם ביד? ברגל? בצד ימין? שמאל? אתה מזיע?" ועוד ועוד ועוד.

העוזרת מחשבת באפליקציה את כל הנתונים ועונה: "אם זה אורתופדי לך לרופא אורתופד. אם לא 80 אחוז סיכויים ככה, ו-20 אחוז סיכויים ככה.

תודה רבה, אני אומר לה, שלום.

אחרי שעתיים אני שומע צליל בסמארטפון. העוזרת הרפואית מתקשרת אליי: מה שלומך נעמן? הלכת כבר לרופא? אני עונה לא. ומיד היא מתחילה להפציץ אותי בשאלות.

לאחר סדרת שאלות קצת שונה מהסדרה הראשונה אני מקבל מסקנה זהה לקודמת.

תודה ושלום לך אני אומר.

למחרת בבוקר היא חוזרת אליי. "שלום נעמן. מה שלומך? הלכת לרופא?..." ואו נודניקית. הפעם כבר לא עניתי יותר. אשמור אותה להמשך למקרה של למחלות רציניות יותר או עדכוני תוכנה.

מאחל לכולם בריאות.

פינסק מינסק ורוגל אלפר

בדיחה יהודית מספרת על שני יהודים הנוסעים ברכבת. "לאן אתה נוסע?" שואל האחד, "לפינסק," הוא משיב.

"אם אתה אומר לי שאתה נוסע לפינסק זה בגלל שאתה רוצה שאני אחשוב שאתה נוסע למינסק, אבל בעצם אתה נוסע באמת לפינסק." אומר השואל.

היטלר אהב לספר את הבדיחה המראה לדעתו על השקרנות הטבועה ביהודים הוא רק השתמש בשמות פוזמוקל פוזמוקל. (שאול פרידלנדר: "גרמניה הנאצית והיהודים", ת"א, 1998, עמ' 408)

נזכרתי בבדיחה למקרא דבריו של כתב "הארץ" רוגל אלפר.

על אלפר המסכן והאכזר כתבתי פעם אחת: אכן "חָכְמַת הַמִּסְכֵּן בְּזוּיָה" (קהלת ט טז)

https://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/hbe01105.php

במאמר חדש ב"הארץ" אלפר קובע כך: "מי שמתפלל לגשם הוא אידיוט."

רוגל אלפר רוצה שאנחנו נחשוב שהוא לא אידיוט שהרי אם הוא קובע שמישהו אידיוט הרי הוא חושב שהוא עצמו אינו כזה, אבל אנחנו הרי יודעים שהוא באמת אידיוט.

פינסק מינסק...

אלדד יניב ומנחם נפתלי –

מושחתים – נמאסתם!

נעמן כהן

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"ספיח"

לז'אן ג'יונו

עברית: 1943

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 7.6.1974

לפני 44 שנים

הרומנטיקה של חיי הכפר והיער מילאה תפקיד חשוב בספרות האירופית, ובייחוד הסקנדינבית, בשלהי המאה הקודמת [ה-19] ובעשורים הראשונים למאה הנוכחית [ה-20]. כך אצל יעקבסן ("מוגנס"), בירנסון ("ארנה", "סנבה סולבקן"), סטרינדברג ("אנשי המזה"), המסון ("פן", "ברכת אדמה"), וכן אצל האופטמן ("הכופר מסואנה") וקלרמן ("אינגבורג").

"ספיח" (1930) של הסופר הצרפתי ז'אן ג'יונו (1895-1970) שייך לאותה משפחה, ואף הוא, כספרים שהזכרתי, תורגם בשעתו לעברית.

דומה כי סיפורי הכפר והיער הילכו קסם לא מועט על הספרות העברית, ובקרב הסופרים שהשתקעו או שהו תקופות ממושכות בארץ-ישראל החל מן העשור הראשון למאה [ה-20]. הספרות הזו מילאה כמה תפקידים. היתה בה התרפקות על מה שאיננו בארץ-ישראל: יער אמיתי, אירופי, על צמחייתו ואווירתו המיוחדים, וכן מסורת עממית-כפרית, על דמויותיה וחגיגותיה ואורחות-חייה מדורי-דורות.

הספרות הזו השפיעה כבית מרגוע קריר מול החיים בארץ החמה, החשופה והצחיחה ברובה. ומאחר שהיא היתה ספרות מקובלת על תקופתה, ומפרנסת את הדימיון ואת ליבות האוהבים השואפים לאושר ולשלווה, לחיים שורשיים וטבעיים – הרי יצרה כמין אב-טיפוס ספרותי שנכספים להשיגו בסיפורים שנכתבים על ארץ-ישראל.

לידי הגשמה מוצלחת לא היה יכול כמובן הדבר להגיע, מפני שלא היו בארץ-ישראל יערות אמיתיים וכפרים מושרשים מדורי-דורות (מחוץ כמובן לכפר הערבי, שרחוק היה מלשמש את הרומנטיקה, אף כי סופרים ערביים [צ"ל עבריים] ניתלו גם בו), ואילו המושבות הראשונות, שהיו מבוססות על מטעים, ועל סגנון חיים שחציו עירוני וחציו עיירתי, אף הן רחוקות היו מאותה "עממיות כפרית". אם לשפוט ספרות של תקופה גם על-פי מבחר תרגומיה, כי אז קרוב לוודאי שהתרגומים הרבים מספרות זו שיקפו משאת נפש של קהל קוראיהם, ובראש ובראשונה של מתרגמיהם, שהיו ברובם סופרים עבריים.

שקיעה והתחדשות

ז'אן ג'יונו הוא סופר צרפתי פרובנסאלי. בעורקיו זרם דם איטלקי וספרדי. אביו היה סנדלר פרוטסטאנטי מפיאמונט, ואימו פאריסאית. בנעוריו ראה את כל מוראותיה של מלחמת-העולם הראשונה. תחילה היה פקיד באנק, ואחר-כך הקדיש עצמו לכתיבת רומאנים, בהם תיאר את הקשר שבין האדם לאדמה, ואת העבר ההירואי והאלילי של איכרי פרובאנס מולדתו. גישתו העמוקה לטבע הקנתה לו שם של סופר פנתיאיסטי.

בשנות השלושים היה ג'יונו קומוניסט פאציפיסטי, וב-1939 אף הועמד לדין על מאבקו למען הפאציפיזם. ועם זאת, בימי מלחמת העולם השנייה נעשה למשתף פעולה עם השלטון הנאצי. לאחר תקופת שתיקה ארוכה (1937-1947) המקבילה לתהפוכות ההיסטוריה והנפש, פירסם ג'יונו עוד כתשעה רומאנים – האחרון בהם בשנת 1970 – אשר נחלו הצלחה רבה. אגב, נטיות להשלים עם שלטון פאשיסטי הרי גם היו להמסון ולהאופטמן.

"ספיח" הוא סיפור שקיעתו והתחדשותו של כפר נידח בפרובאנס, ושמו אוביניאן. בכפר החרב נישארו שלושה תושבים בלבד: פנטירל, אדם-ענק, כגזע אילן המהלך על שתיים. שפתיו גדולות ועבות, לבוש קרעים, צייד, אשר חושיו ערים לכל המתרחש בטבע, ורק מום אחד בו, הוא מדבר לנפשו מיום שמתה עליו אימו.

שני בכפר הוא גוברט, הנפח הזקן, מתקין המחרשות הטובות ביותר במחוז. הסיפור נפתח בבוא בנו של גוברט הזקן לקחת את אביו מן הכפר הנטוש. פנטירל מאבד את ידידו היחיד והאחרון, ונותר עם אישה זקנה, אלמנה שכולה מפיאמונט ושמה מאמישה. בעלה נהרג לפני שנים, שעה שחפר באר לכפר. ילדה מת בהרעלה לאחר שאכל עשבי רוש.

געש הדם

מאמישה מבטיחה לפנטירל למצוא לו אישה. היא נעלמת מהכפר ומותירה את פנטירל יחידי. בהתחפשה לרוח-רפאים היא גורמת למשחיז הסכינים הזקן גדמס ולאישה החיה עימו, אורסולה, לנטות ממסלולם הקבוע ולעבור באוביניאן החרבה. אורסולה היא זמרת-לשעבר שזנחה את מקצועה המפקפק לאחר שנכשלה בו, וכמעט נעשתה לאשת הפקר. היא מצאה לה תיקון ארעי בחייה עם גדמוס הזקן. מתגוררת עימו, דואגת לתבשילו ומושכת כפרדה את משא קרוניתו ובה מכונת ההשחזה בעלת האבן הכבדה, וכך הם מתנהלים לאיטם מכפר לכפר.

בדידותו וגעש דמיו של פנטירל מעבירים אותו על דעתו. בכול הוא מריח את האישה: ברוח, באדמה, ביער, ואפילו בגופת השועל הניצוד, שותתת-הדם:

"מראה הדם מעבירו על דעתו. הוא מחזיק את השועל בכפותיו האחוריות. ופתאום אירע הדבר: לחץ בידיו את כפות השועל ופרש זרועותיו והשועל משתסע בחריקה יבשה, חרקו עצמותיו, חרק חוט השדרה עד לטבורו, פקעת מעיים משתשלת מתוכו וריח חמים עולה כריח הזבל. רשפים מכרכרים לעיני פנטירל בסחרחורת. ואולי עצם את עיניו. אך גם בעיניים עצומות הכניס את כפו הגדולה בכרס השועל, נבר שם בדם וחיפש קרביים רכרוכיים הנמחצים בין אצבעותיו. עסיס ניתז כעסיס-הענב. וטוב לו בכך עד כי אנקה פורצת מגרונו. --- פנטירל שם את סכינו החד על עור החיה. הסכין מהסס רגע ונתקע בבשר בכוח רב עד כי יש להסותו. מה טוב לחוש בהיתקע הסכין! אילו היתה זו חיה נקבה..." (עמ' 74-75).

וכעבור זמן-מה הוא מבחין באורסולה היושבת מול ביתו, כולה גועשת מול גדמוס הזקן, הישן בדשא, ככלב.

"לא, היא לא תוכל להירדם. דמה חומר וגועש. ליבה – רגב אדמה הנמס במים. הינה יושבת היא בעשב. מרגניות צצות בין רגליה. שוב אינה אוכלת כאש. היא מסירה את לסוטתה. היא חולצת את שדיה. שדיים קשים ולוהטים, שד בכל אחת מידיה..." (עמ' 66).

הטבע הקמאי

פנטירל יוצא לצוד את אורסולה, וסופה שהיא מצילה אותו מטביעה בנהר, ועוברת לגור עימו לביתו. מרגע איחודם חל המהפך בגורל אוביניאן. פנטירל מתחיל לחיות כבן-אדם. ביתו נעשה נקי וחצרו מסודרת. הוא עצמו מתרחץ עתה ומלבושיו ומנהגיו משתפרים. אורסולה בוחלת בבשר הציד שהוא מביא לה, שועלים ושפנים. פנטירל מבין: עליו לחדול לחיות על צידו בלבד, ועל חלב העז היחידה, קרולינה, אלא עליו להיעשות איכר, לזרוע חיטה ולהעניק לאורסולה לחם.

חפצו עולה בידו והברכה שורה במעשיו. גוברט הזקן והחולה מעניק לו את להב המחרשה הטוב ביותר שהוציא מתחת ידיו, וכמו בסיפור מיתולוגי על תולדות האנושות – תבואתו של פנטירל רק היא עולה יפה בשנה רעה לכל יתר איכרי האיזור. החיטה מושכת מתיישבים חדשים לאדמת אוביניאן, ו"הקציר" (הוא שם הספר) מסתיים בהריונה של אורסולה.

ג'יונו מהלל את הטבע, את האדמה, היער, הרוחות ופרי-הרחם. הוא אינו קורא לבריחה אל הטבע משום פגעי הציוויליזאציה, גם לא למרד ולשינוי החיים. הוא רואה בטבע כוח קמאי העוזר ומיטיב לבני האדם במידה שהם מתמסרים לו להפרותו ולעבדו באמונה. גישה תמימה, המעלה בלב הקורא כיום דמות אגדה על-אודות דורות קודמים.

* ז'אן ג'יונו: "ספיח". רומן. מצרפתית י. שנהר. ספריית שטיבל 1935. הוצאת אברהם יוסף שטיבל תל-אביב. 187 עמ', כולל הסיפור: "מעשה באדון ז'ול".

*

ברשימה על "ספיח" לז'אן ג'יונו נפל שיבוש-דפוס, צ"ל "סופרים עבריים שנתלו בכפר הערבי באין להם כפרים ארץ-ישראליים מושרשים מדורי-דורות."

("הארץ", 21.6.1974).

* * *

לידיעת תושבי תל אביב גם המפגינים –

בשבתות ובחגים לא תוכלו

 לקנות גבינת קוטג' במרכולים

אבל בתי הזונות יישארו פתוחים

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* ייתכן שאחת הסיבות, שאין מדברים עליה, ליחסיה החמים של הודו עם ישראל היא שכיום, באמצעות ישראל, יכולה הודו להשיג יחסים טובים יותר עם הבית הלבן.

* עשרים ושמונה גברים מעל גיל שבעים, בהם כמה מפורסמים, הובהלו רועדים לבית-חולים פסיכיאטרי גדול במרכז הארץ כשהם סובלים מחרדות קשות. מתברר כי בעברם אוננו בהזדמנויות שונות בפני נערים ונערות ועתה הם חוששים שהללו יתלוננו עליהם!

* משניאֵי דת ישראל מתרברבים: "לדברי גפני, מאות פקחים שאינם יהודים מרשות האוכלוסין וההגירה יאכפו חוקים הנוגעים לשבת. 'הסיכום היה, היות שבמשרד הפנים יש מאות, אולי אפילו יותר מזה, פקחים שמטפלים במסתננים, והם פקחים גויים... האכיפה תיכנס תוך חודשיים למסלול, והמסלול הזה חיובי וחיוני.' גפני הדגיש: 'אנחנו לא רק שומרים על הסטטוס קוו, אנחנו גם מתקדמים גם בנושא הזה של שמירת שבת.'" ["הארץ", 16.1.18].

אם משניאֵי דת ישראל אלה יגשימו את איומיהם, יש להמשיך ולהחזיק פתוחים את כל המרכולים, החנויות ובתי העסק שעובדים בשבתות, ולהקים עבורם "קרן פיצוי נזקי שבתות", לה יוכלו לתרום מרבית אזרחי ישראל החפצים לחיות במדינה חופשית מכפייה דתית. בכספים אלה ישופו כל מי שייקנסו על ידי הפקחים הביריונים משניאֵי דת ישראל מטעם העבריין המשוחרר דרעי ו"הפקחים הגויים" של חברו גפני.

חוק המרכולים הוא חרפה!

ולמה טרם שמענו בנושא את קולם של סופרי ומשוררי ישראל?

האם זאת משום שחלקם לוקים באידיוטיזם מוסרי ורק "סבלותיהם" של "הפלסטינים" חשובים בעיניהם?

ואיך זה שהקרן לישראל חדשה לא מימנה על כך עד כה גילוי-דעת של חותמים "חשובים" על פני רבע עמוד בעמוד הראשון של "הארץ"?

* מה זו שחיתות תקשורתית? במהדורת החדשות של ערוץ 10 בשעה 20.00 ביום שני, 15.1, שנמשכה כשעה, וזאת ביום השני לביקורו ההיסטורי של ראש ממשלת ישראל בהודו – הוקדשו לביקור כ-20 שניות!

* אישיות ידועה בישראל, שהיתה נימפומאנית ידועה בנעוריה, הוזעקה גם היא, רועדת, לטיפול בבית החולים הפסיכיאטרי מחששהּ שמישהו מהגברים, חלקם יקירי התקשורת, שאיתם הזדיינה, יחשוף עתה ויגלה ברבים את ערוותה. סימן היכר: היתה לה נקודת חן חומה גדולה על הירך, קרוב לשפה הימנית של הכּוּס.

* מי כותב בעילום שם את מאמרי המערכת האידיוטיים של עיתון "הארץ" – גדעון לוי? אחמד טיבי? רוגל אלפר? ג'וחא? עמירה הס? אבו-ג'ילדה? אבו-מאזן?

* "נטלי פורטמן וריס ויתרספון: מקוות שהקריירה של וודי אלן נגמרה. השחקניות אמרו כי הן מאמינות לעדויות של בתו המאומצת שלפיהן הטריד אותה מינית בילדותה. הן הצטרפו לשחקנים נוספים שאמרו כי לא ישתתפו יותר בסרטיו." ["הארץ", 17.1.18].

ואילו אנחנו – מקווים כי הקריירה של עורכי ועורכות "ציד המכשפות" על וודי אלן היא זו שתיגמר, ובמהרה! וכי ברבות השנים הן תישכחנה, הן ולא וודי אלן!

ובזכות החרם, אולי יוכלו עכשיו שחקניות ושחקנים חדשים לזכות להשתתף בסרטיו הנהדרים של הזנאי הגאון הקשיש בן ה-82!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2259 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-23 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל