פעמיים בשבוע

גיליון מס' 1311

[שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005]

תל-אביב כְּרַך תענוגות והזיות, יום שני, ו' בשבט תשע"ח, 22.1.2018

אם אינך מוצא ספר לקרוא בו – כתוֹב ספר או קרא ספר ישן

אם אינך מוצא עיתון לטעמך – עשה לך עיתון חדש

העיתון לאנשים חושבים. לא כורתים עצים להדפיסו ואינו מצטבר כִּפסולת

דברינו מגיעים רק לכמה אלפי קוראים אבל גם בעוד שנים רבות יקראו אותנו מאות

"אם חקלאות כאן, מולדת כאן!" משה סמילנסקי

דוד בן גוריון: "ישראל לא קמה יש מאין. מסד המדינה הונח לא בהכרזה אלא במפעל התיישבותם של שלושה דורות של חלוצים מייסוד פתח-תקווה ואילך!

אני מכיר את העקשנות של שטמפפר וראב. לולא הם לא היתה מתחילה ההתיישבות בארץ. ושנצליח להמשיך את המסורת המפוארת אשר גילו חלוצינו מימי פתח-תקווה ועד היום הזה."

אהוד בן עזר: "למדינה פלסטינית מפורזת, לעולם לא יסכימו הפלסטינים, למדינה פלסטינית מזויינת, לעולם לא תסכים ישראל!"

אם קיבלת אותנו בטעות מבלי שביקשת, פְּנֵה ושמך יוסר: news@ben-ezer.com

לנוחות הקריאה אנא פִּתחו את קובץ וורד שֶׁבַּצְרוּפָה (אֶטָצְ'מֶנְט) למעלה

"חדשות בן עזר" איננו רק אתר באינטרנט אלא ניתן להתקשר אליו ולקבלו לפי כתובת האי-מייל, כי הוא בוחר ישירות את קוראיו וקוראיו בוחרים לקבלו ישירות

האמת כואבת. השקר מרגיע. אצלנו מתקנים שגיאות. אותנו יִלְמדוּ הדורות הבאים!

הסופר העל-זמני אלימלך שפירא: "השימוש בְּ'נַרַטיב' ["פֵייק ניוּז]" הוא מקלטו של השקרן!"

עוד בגיליון: מנחם רהט: אונר"א-בלוף! // שמעון גרובר: רחוב ההר 82, חיפה. // יהודה דרורי: 1. החניוקים העלובים הללו. 2. ההסדרים החשובים מצפון לנו, הערכה אסטרטגית. 3. למישהו אכפת מה אומר איימן עודה? // אורי הייטנר: צרור הערות 21.1.18. // פוצ'ו:  בחיי [4], פרק י"א. איך מילאתי את מקומו של אייזנהאואר. // דן בניהו: פרקי זיכרונות. פרק שלישי. בחזרה לעין גדי, לידה ולימודים. // נורית יובל:  מִשְׁלֵי שׁוּעָלִים מֵאֵת בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָן. // הדסה  מור: שייקספיר בלבוש מודרני, האופרה "חלום ליל קיץ" באופרה הישראלית. // אהוד בן עזר: ליף, מוצרט, ברהמס ולהב שני בפילהרמונית במוצ"ש האחרון [ציטוט ביקורת אוהדת-בחלקה על להב שני בגיליון 1121 מיום 15.2.2016]. // יהודה גור-אריה: הערות שוליים [101], הגיגים קלים על נושאים כבדים. // תקוה וינשטוק: "ק-פה האנוי", מסעדה וייטנאמית כשרה. // בת שבע אריאלי: סיפורים שהתרחשו בפתח תקווה לפני 100 שנים. // אהוד בן עזר: ספרי דורות קודמים. "הפרח האפל" לג'והן גלסווֹרתי, עברית: 1955. פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.6.1972. לפני 46 שנים. // ממקורות הש"י.

* * *

האידיוטים המוסריים שלנו דואגים עכשיו למסתננים האפריקאיים לישראל מגבול מצריים

לְאלה שבגללם נבנתה הגדר על גבול סיני

ושגדודי צה"ל קרקל שומרים שם מפניהם

 כדי שלא נוצף שוב באלפי מסתננים!

אבל כמה נחמדה נראית בעולם

הצביעות של האידיוטים המוסריים שלנו!

אהוד בן עזר

* * *

מנחם רהט

אונר"א-בלוף!

העיפו נא מבט לעבר הצילום המצורף, שהוא צילום-מסך של אתר כלשהו באינטרנט, וקיראו את הכותרת באנגלית: "אונר"א שואפת להקים חינוך ללא הסתה; חמאס ואש"ף מתנגדים."

עכשיו נסו להשיב בכנות לשאלות הבאות:

א. מה המסר המוטמע בו?

ב. ומי, לדעתכם עומד מאחורי העלאתו לאינטרנט? 

לשאלה הראשונה: ברור שהדף מציג את אונר"א כגורם חינוכי חיובי, שמתנגד לחינוך להסתה. כך שברור שמאחורי העלאתו הדף עם הלוגו המפואר והמגוון, עומדת אונר"א. כפי שכבר אמר שרלוק הולמס לעוזרו: "אלמנטרי, ווטסון."

אז זהו, שלא. מדובר בישראבלוף מושלם, מבית מדרשו של המינהל האזרחי – כלומר, זרוע מזרועותיה של ממשלת ישראל – שפועל לשימור ההזרמה הכספית העולמית לאונר"א. המינהל מעדיף לקנות שקט זמני במימון בינלאומי ומבצע אגב כך תרגיל הונאה נואל.

יפה הגדיר זאת השבוע שגריר ישראל לשעבר באו"ם רון פרושאור: "אונר"א היא הבעייה, לא הפתרון." וראש הממשלה נתניהו אמר כבר לפני שבועיים בישיבת הממשלה: "אונר"א מנציחה את בעיית הפליטים הפלשתיניים, מנציחה את הנראטיב של 'זכות השיבה', במטרה לחסל את מדינת ישראל. כבר היום מְטפחת אונר"א ניני נינים של פליטי 48'. האבסורד הזה חייב להיפסק. יש להעביר את אונר"א מן העולם."

אבל את המינהל האזרחי זה לא מעניין. גם עכשיו, שבועיים לאחר שראש הממשלה הביע את עמדתו בעד הפסקת הסיוע הבינלאומי לאונר"א, ולאחר שכבר נחשף ברבים התעתוע, ממשיך המינהל האזרחי ליח"צן את אונר"א כשוחרת שלום, כדי לשכנע את ממשלות ארה"ב, קנדה, האיחוד האירופי, בריטניה ושוודיה, להוסיף לממן את תקציב אונר"א, שהגיע על פי עדות אונר"א לכדי מיליארד דולר ב-2014-2015. גם היום עדיין נמשכת יח"צנות האונר"א-בלוף, במימון ישראלי.

שאלנו את דוברוּת המינהל האזרחי, מדוע ממשיכים ליח"צן גוף שאינו חדל מליבוי אש ההסתה. שמענו תשובות מתחמקות: "בספטמבר דרש מפקד המינהל ממנכ"ל אונר"א להרחיק מספרי הלימוד כל תוכן שיש בו הסתה."

יפה מאוד. אבל מה קרה מאז? חלפו ארבעה חודשים, ולא רק שההסתה לא הוסרה, אלא אף התגברה עם תוספת ספרי לימוד חדשים למערכת החינוך. אונר"א, מסתבר, לא סופרת את המינהל האזרחי. ועדיין המינהל מייח"צן את אונר"א 'שוחרת השלום'.

מדינות רבות נפלו בפח היח"צנות הזו. קנדה, למשל, חדלה לממן את אונר"א. אבל אז שלח מישהו מכאן לממשלתה את העמוד היח"צני, והזרמת המיליונים חודשה. 

המזל הגדול הוא שהתורמת המרכזית לאונר"א, ארה"ב, המממנת יותר ממחצית התקציב, שחלקו כאמור מוקדש לתידלוק האיבה וההסתה למחיקת ישראל מהמפה, ול'זכות השיבה', פקחה את עיניה.

השבוע [שעבר] הודיע הנשיא טראמפ – אדם נטול עכבות של 'פוליטיקלי קורקט' ממאיר – כי הוא נערך לקיצוץ מחצית מהסיוע לאונר"א, ויעביר לה במקום מנה ראשונה לשנה זו בסך 125 מיליון דולר, רק 60 מיליון. התרומות הבאות יופחתו שוב, הודיע הנשיא, אם אונר"א תמשיך להתסיס את הסיכסוך. אונר"א מצידה בוודאי תמשיך. אחרת תאבד את זכות הקיום שלה.

החלטת הנשיא לקצץ בחצי את הסיוע, מתכתבת היטב עם נאום ה'יחרב ביתכ' ההזוי שהשמיע השבוע [שעבר] ברמאללה מחמוד עבאס, נשיא הכנופייה שמעולם לא החמיצה הזדמנות להחמיץ הזדמנות, כמאמרו בן האלמוות של אבא אבן. המנהיג הפלשתיני, 'דל גאה' שעליו אמרו חז"ל שאין הדעת סובלתו, הכריז חרם על ארה"ב. על פי הבנת האיש ההזוי והבזוי הזה, הפלשתינים הם-הם שמעניקים הכרה וחמצן כלכלי לאמריקאים. שיא החוצפה.

אבל הנשיא האמריקני, שכאמור אינו איש הפוליטיקלי קורקט, אמר את האמת הפשוטה: "אנחנו משלמים לפלשתינים מאות מיליוני דולרים בכל שנה, ולא מקבלים שום הערכה או כבוד. הם אפילו לא רוצים לדון עם הסכם שלום עם ישראל, שהיה צריך לקרות מזמן. אם הם לא מוכנים לדון בשלום, למה שנשלם להם את התשלומים המסיביים?" – והורה כאמור לקצץ חצי מתשלומי ארה"ב לאונר"א, ועוד היד נטויה.

אנשי המינהל האזרחי מסבירים בשיחות שלא לפירסום, שאלמלא אונר"א יתחולל אסון הומניטארי ביש"ע. יש כאן, בעצם, מצב נואל של קניית שקט במימון זר לטווח הקצר, מבלי לקחת בחשבון שבעתיד זה יתפוצץ לנו בפנים והמחיר יהיה יקר, בשל אינדוקטרינציית הרצח והשאהידיות, שעל ברכיה מתחנך כל הדור הצעיר הפלשתיני, מגיל 0.

מה הבעייה לפרק את הפצצה המתקתקת הזו ולהעביר משימותיה לסוכנויות אחרות של האו"ם, שיעניקו שירותים הומניטריים בלבד, ללא הסתה ל'שהידיות', ללא הנצחת הפליטות וללא שטיפת המוח של ספרי אונר"א?

יש פתרון, אבל הוא אינו יכול להימצא בגידול הסרטני הממאיר הזה ששמו אונר"א, שהוא החטא והוא עונשו, ודינו לעבור מן העולם.

מנחם רהט

 * * *

אתם, ששלחתם את החייל המצטיין סמל אלאור אזריה

ל-14 חודשי מאסר צבאי משפיל וקשה בכלא 4

על שפעל כנדרש וּוידא הריגה של מחבל-רוצח

אתם ישנים טוב בלילות על המצעים הרכים שלכם?

כאשר הוא נאלץ לישון ללא כרית וללא שמיכת פוך

רק עם שמיכת פִּיקֶה על מזרון בעובי סנטימטר!?

אתם, שעירערתם את נכונות הלחימה-בטרור של חיילי צה"ל

אנחנו נחזור ונזכיר לכם את הביזיון שלכם פעמיים בשבוע!

אהוד בן עזר

* * *

שמעון גרובר

רחוב ההר 82, חיפה

מוקדש לבני כיתתי בבית הספר הימי בחיפה שהלכו לעולמם: רב-חובל אורי סבירסקי, רב-חובל יעקב בן-ארי ואלוף הארץ בהדיפת כדור-ברזל אורי זוהר.

כל מי שנולדו לאחר קום המדינה ספק אם שמעו על רחוב ההר בחיפה. רחוב ההר עלה במעלה הכרמל מהעיר התחתית בחיפה עד הכרמל הצרפתי. השם "רחוב ההר" ניתן בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. לאחר קום המדינה החליטו אבות העיר חיפה לשנות את שמו ל"שדרות או"מ", כאות תודה על הצבעת האירגון הזה על הקמת מדינת ישראל. כעבור כיובל שנים, כשאירגון האו"מ הפך להיות אירגון אנטי ישראלי, החליטו אבות העיר לשנות את שמו ל"שדרות הציונות".

בראשית שנות החמישים של המאה הקודמת הח"מ למד בבית הספר הימי של הטכניון העברי בחיפה, ששכן מאחורי בניין הטכניון הישן ברחוב בלפור, בעוד שהפנימיה של בית הספר שכנה בבניין ברחוב ההר 82.

הבניין ברחוב ההר 82 תוכנן ונבנה בשנת 1937 כשלוחה של מלון וינדזור הטמפלרי, ששכן בשכונה הגרמנית בעיר התחתית. שלוחה זו נועדה בעיקר להלין אורחים רמי מעלה. בין האורחים שהתארחו בשלוחה היו המלכה האם המצרית, אבא אבן, שארל דה גול, הנציב העליון הרולד מקמייקל ו...אדולף אייכמן.

אדולף אייכמן הגיע לארץ ישראל בשנת 1938 במסווה של עיתונאי. מטרת שליחותו היתה להדריך את ראש הטמפלרים בארץ ישראל לבצע פעולות חבלה במיתקנים חיוניים. השילטונות הבריטים איפשרו לאייכמן שהות בת יממה אחת, שאותה בילה בחברת ראש הטמפלרים בשלוחת מלון וינדזור ברחוב ההר 82 בחיפה.

לאחר גירוש הטפלרים מארץ ישראל נרכשה שלוחת וינדזור על ידי החבל הימי לישראל והוסבה לפנימיה של בית הספר הימי שליד הטכניון העברי בחיפה.

השלוחה ברחוב ההר 82 היתה בניין בן 3 קומות, כאשר מהחלונות המערביים נישקפו הים התיכון, מפרץ חיפה ונמל חיפה. תלמידי כיתה א' האליפים מוקמו בקומה הראשונה, הבטיחים בשניה והג'מילים בשלישית.

מאחר שבעברו שימש הבניין כבית מלון, הוא הכיל חדר אוכל, מחסני מזון וכביסה, ובקומת המרתף שכנה דירת מנהל המלון, שבתקופתנו שימשה כדירת מנהל הפנימיה.

בצמוד לפנימיה שכן (ועדיין שוכן) הגן הבהאי, שהיה בראשית שלבי הקמתו. באותו פרק זמן בנו את הבניין המרכזי, כשכיפת הזהב החצי-כדורית החלה להתנוסס בהדרגה בראשו.

בקירבת הפנימיה שכן על צלע הכרמל בניין רב-קומות שנטה על צידו, בדומה למגדל פיזה, שהיה ידוע כ"בניין סואידאנו". הבניין הזה היה שומם, כי פחדו לגור בו; אבל בקומת הקרקע הייתה חנות מכולת, שבה היינו קונים סיגריות.

לימים עבר בית הספר הימי לעכו ושמו שונה ל"בית הספר לקציני ים". כתוצאה מהשינוי הזה התרוקן בניין הפנימיה מדייריו הקודמים, ולכן הוא עבר הסבה לבית ספר יסודי בשדרות הציונות 82.

שמעון גרובר

* * *

יהודה דרורי

1. החניוקים העלובים הללו

אנחנו סובלים בעוונותינו הגדולים את קיומם של החרדים שונאי ציון במדינתנו, חבורה של פרזיטים המוצצים את לשד המדינה ואינם תורמים דבר!

עכשיו מצטרפים לנבלים הללו כמה רבנים חרדלים המעיזים לשאת את שם הציונות הדתית לשווא. רבנים אלו, אשר עבורם האישה היא רק מכונה להולדת ילדים לבישול ולניקוי הבית, מתעלמים מהעובדה שהעבדות אסורה כיום בעולם, והשפחות הללו שלהם נאלצות לצאת לעבודה (כמו שהסביר שר הבריאות הנערץ: "לא כתוב בתורה שהגברים חייבים לעבוד...") 

הפרימיטיביות הדתית החשוכה הזו חייבת להיחתך מאיתנו בחוק, דהיינו, הפרדת הדת מהמדינה היא צורך מיידי של הארץ שלנו אם חפצי חיים אנחנו. הגוף החתרני הזה, שמסרב לתרום למדינה, שמנסה לפגוע בצה"ל, הפוגע בחיילים ובחיילות, המדיר נשים ובוחל גם בקולן, החוסם לנו צמתים לבקרים, וגוזל מיליארדים מאוצר המדינה, איננו חלק ממדינת ישראל שלנו.

שיעברו להם לברוקלין או לכל הרוחות... צאו כבר מכאן עוכרי ישראל...

2. ההסדרים החשובים מצפון לנו

הערכה אסטרטגית

בכלל השינויים הגדולים העוברים על המרחב שטוף הדמים הסורי-עיראקי, נראים אותות רגיעה וכוונים לייצוב מחדש, עם שינויים שהוחלט עליהם בין הצדדים המעורבים ישירות, שהם רוסיה, ארה"ב, סוריה, איראן וישראל, כאשר רק ארה"ב ורוסיה קובעות למעשה את הפרמטרים, וישראל ואיראן הינן שותפות מישנה ואבל מאד חשובות  במשוואה הזו.

רוסיה. מה שחשוב לרוסים במזרח התיכון אלו בסיסיהם הימיים שחכרו מסוריה בלטאקיה וטרטוס. לשם כך הם מאמינים ששליטתם שם מובטחת כאשר אסעד ממשיך לשלוט במה שנשאר מסוריה. הם אינם רוצים להשאיר כוחות צבאם בשטח לשמור על אסעד וממלכתו ורואים בהיערכות איראנית באזור (לרבות חיזבאללה) את הכוח שישמור על שלטון אסעד. הם הגיעו להבנות בנושא עם ישראל, דהיינו, שהיחידות האיראניות למיניהן ישמרו מרחק מגבול ישראל.

ישראל מעוניינת בהמשך היציבות צפונית לגבולה עם סוריה. הדבר כולל: אי-הצבת כוחות איראניים/אפגאניים/חיזבאללתיים בתחום התנגשות אלימה, ודרישה למרווח של 40 ק"מ מגבול סוריה-ישראל, שלא נענתה וצומצמה ל-20 ק"מ. ישראל הבטיחה לרוסים שהיא אינה רואה כל איום עליה מנוכחות רוסית בצפון סוריה ולא מהמשך שליטת אסעד בסוריה. יחד עם כך, ישראל גם הבהירה שלא תבליג על התעצמות איראנית בתשתיות ונשק כבד ובהעברת טכנולוגיות צבאיות חדישות לסוריה וללבנון, ופעילויות שבועיות בסוריה של חיל האויר הישראלי הינן עדות לכך.

סוריה, המיוצגת נאמנה ע"י רוסיה, קיבלה שליטה על איזורי הערים הגדולות כמו דמשק וחומס, ולפיכך נוצר הסדר "לנקות" את השטח הזה עבור אסעד מכוחות עויינים, דהיינו, הוצאת דאע"ש מה"כיסים" שם התבצר לעבר מרכז עיראק (לאזור הסוני). ואילו הגדודים המורדים באסעד, (גם הם ב"כיסים" באיזור שניתן למרות אסעד) מועברים באוטובוסים על נשקם ומשפחותיהם (במידה והן איתם) אל מעבר לנהר הפרת, סמוך לאזור השליטה הכורדי. ובחסות הכוחות האמריקאים.

ארה"ב, בשלטון טראמפ, שינתה לחלוטין את גישתו של הנשיא אובמה להתנתקות לטובת שליטה איראנית באזור, והחליטה דווקא על הישארות (מוגברת אפילו) במרחב הסורי המרכזי והמזרחי, ובעיקר באזורים הכורדיים אשר מצויים בצפון עיראק.

היערכות ארה"ב הינה זהירה ונעשית בפרופיל נמוך, לרבות סיוע צבאי שניתן לכורדים. ארה"ב ביקשה מהכורדים לדחות את הכרזת עצמאותם (מה שהיה גורם למלחמה עם טורקיה), ולסגת למזרח נהר הפרת ולהתארגן. חוץ מתמיכה עתידית בעצמאות הכורדית, המטרה העיקרית של האמריקאים היא לנטרל  את התפשטותה של איראן מערבה ושל ארדואן הקיצוני-איסלמי לעבר האזורים הכורדים. הכי חשוב, לעמוד כשווים לפחות אל מול הרוסים בשטח ולתת סיוע מוראלי וצבאי לסונים בסעודיה ובמדינות המפרץ (לרבות, ירדן). בנקודת זמן זו, מוקמו כבר יחידות אמריקאיות צבאיות ב-7 אתרים שונים בשטח, בגיבוי הבסיס האווירי והימי שלהם בקטאר.

הכורדים ממתינים להסכמת ארה"ב להכריז על עצמאותם ואז המדינה הכורדית תהיה למעשה הבסיס האמריקאי העיקרי  באזור! ארדואן הטורקי צופה בנעשה בחוסר אונים מוחלט ובתיסכול רב, הוא כבר הודיע פומבית לאמריקאים שהוא אינו רואה בהם יותר ידידים אלא אויבים. אין לו ספק שהקמת מדינה עצמאית כורדית תגזול במזרחו לפחות 20% משטח טורקיה. אספקת נשק נ.מ. מתוחכם ע"י ארה"ב לכורדים, תנטרל למעשה מראש את חיל האוויר הטורקי. וטילי ה-נ.ט. שכבר סופקו אינם מנבאים טובות לכוחות הקרקע של ארדואן.

בסיכום, נשארה בעייה שעדיין לא נפתרה: מה ייעשה באזור מרכז ומזרח סוריה ההרוס שהתרוקן מאוכלוסייתו בגלל מלחמות דאע"ש והמורדים? והשאלה: האם יועברו לשם מיליון וחצי פליטים סוריים מירדן? ומיליון וחצי פליטים מטורקיה? ומי ישלוט על כך? האם כספי אונר"א אכן יועברו למטרה זו? כל זה לא נמצא אפילו בדיונים, ויעברו חודשים רבים עד לפתרונות בנושא הזה.

3. למישהו אכפת מה אומר איימן עודה?

יו"ר הרשימה הערבית המאוחדת, איימן עודה, נבחר לתפקידו מהיותו נותן הטון הכי קיצוני-איסלמי, הכי אנטי ישראלי, במגזר הערבי. הוא עושה זאת אמנם בעברית טובה אבל בשנאה ברורה... הבולשביק האחמדי בחליפה, תושב מנעמי-החיים של הכרמל, הוא דוגמא קלאסית לכל מי שטוען שלעולם הערבים ישנאו אותנו ולא ישלימו עם קיומנו בארץ-ישראל.

הח"כ הזה, הניזון מכספינו, יוצא עכשיו נגד ביקור סגן נשיא ארה"ב, פנס, ויש לחצוף הזה ביקורת על אמונתו הדתית של פנס...

צריך לזכור, אין דת ואמונה מתועבים יותר מהאיסלם הגורס שאת כל מי שאינו כמותם יש להרוג... אז איימן עודה מוסלמי [אחמדי], לא כן?... פנס לפחות אינו כזה...

יהודה דרורי

שערי תקווה

* * *

אורי הייטנר

צרור הערות 21.1.18

* צעד של שלום – אונר"א הוא ארגון האו"ם להנצחת הסכסוך במזה"ת, להנצחת החלום להשמדתה של ישראל ולהשחתת דורות של פלשתינאים. מדובר בארגון שלא היתה הצדקה להקמתו מלכתחילה, כיוון שקיימת באו"ם סוכנות לפליטים, שבניגוד אליו, האוריינטציה שלה היא פתרון בעייתם. בוודאי שאין כל הצדקה להנצחת קיומו.

את אונר"א יש לסגור, ואת הטיפול בפליטים הפלשתינאים יש להעביר לידי סוכנות הפליטים של האו"ם, שתתייחס אליהם על פי הקריטריונים המקובלים בעולם להגדרת פליט.

כל צעד של הפחתת הסיוע לאונר"א הוא צעד של שלום.

* תשובה רציונלית – לאחר ההכרזה ההיסטורית של טראמפ על הכרת ארה"ב בירושלים כבירת ישראל, אין כל דרך הגיונית להסביר מדוע אין הוא מעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים. מה ההיגיון בכך שבד בבד עם ההכרזה על ההכרה, הוא חתם על צו נשיאותי הדוחה בעוד חצי שנה את ביצוע החוק האמריקאי שעל פיו יש להעביר את השגרירות לירושלים ומה דחף אותו להודיע שהוא לא יעשה כן בשנה הקרובה, בלי להודיע מתי כן ייעשה הדבר?

הרי גם מבחינתו האישית, הפוליטית – כל דחיה רק תחשוף אותו לעוד לחצים.

לא נראה לי שיש לתמיהות הללו תשובה רציונלית.

* פייק – נתניהו: בתוך שנה ארה"ב תעביר את שגרירותה לירושלים.

טראמפ: ארה"ב לא תעביר את שגרירותה לירושלים בתוך שנה.

נתניהו: אין סתירה בין הדברים.

* מדיניות ההתנצלות – ישראל התנצלה בפני ירדן על הריגת ירדני בידי קב"ט שגרירות ישראל ברבת-עמון [ועל עוד מקרה] ושילמה פיצויים למשפחות. למה? האם התחקיר מעיד על כך שהקב"ט נהג שלא כשורה? האם תוצאות התחקיר מצדיקות התנצלות ישראלית ותשלום פיצויים? על ראש הממשלה, שהתנצל והחליט על תשלום הפיצויים, להסביר לציבור הישראלי את מעשיו.

ואולי זה פשוט דפוס הפעולה של נתניהו, על פי התקדים הטורקי. במקרה הטורקי, הכול ברור – טורקיה שיגרה מחבלים ג'יהאדיסטים לפיגוע אנטי ישראלי, וישראל התנצלה בפני טורקיה על התוקפנות הטורקית נגדה ושילמה פיצויים למשפחות המחבלים. אז, היתה זו השפלה עצמית של ישראל בידי ראש ממשלתה, והתמורה לה היתה המשך ההסתה האנטי ישראלית והאנטישמית של ארדואן. העיקר ששגרירות ישראל באנקרה נפתחה מחדש.

האם זה גם המקרה הירדני? האם שוב, תמורת פתיחת השגרירות, ישראל שילמה מחיר שאין לו הצדקה?

כאשר חייל ירדני ערך טבח בילדות ישראליות, לפני עשרים שנה, ישראל לא העלתה על דעתה לסגור את השגרירות הירדנית. השגרירות הישראלית ברבת-עמון פתוחה כיוון ששתי המדינות חתמו על הסכם שלום. סגירתה היא הפרת הסכם השלום. במסגרת הסכם השלום, ישראל מעבירה מים בכמויות אדירות לירדן ומצילה את אזרחיה מצמא. אם ירדן מפרה את הסכם השלום, ישראל אינה צריכה לכבד אותו באופן חד צדדי. ברגע שירדן סגרה את שגרירות ישראל, היה על ישראל לעצור מיד את אספקת המים לירדן. אילו נהגה כך, השגרירות היתה נפתחת בתוך 24 שעות, בלי התנצלות ישראלית ובלי תשלום פיצויים.

אגב, אילו באמת היה זה ירי בלתי מוצדק באזרחים, נכון להתנצל ולשלם פיצויים, בלי קשר לסגירת השגרירות. אולם אם כך הדבר, על ראש הממשלה לומר זאת בגלוי לאזרחי ישראל.

* מלחמת מאסף – האינטרס הביטחוני של ישראל הוא ניצול מיטבי של כו"א בצה"ל לטובת ביטחון המדינה. הדרת מחצית האוכלוסיה מתפקידים בצה"ל, תפגום בהכרח באיכות ניצול המשאב האנושי ותפגע בביטחון המדינה.

הרבנים החרד"ליים הפנאטיים, היוצאים נגד מינויי נשים לתפקידי פיקוד בצה"ל, מוּנעים ממניעים זרים – השיקול הביטחוני אינו משמש נר לרגליהם.

כשאני שומע את צווחותיהם של הרבנים החצופים האלה, שמעיזים לקרוא לחיילים להחליט איפה לשרת ואיפה לא, על פי גחמותיהם, כאילו מדובר במיליציות פרטיות, אני יודע שרוב מוחלט של הנוער הדתי-לאומי יצפצף עליהם ועל דברי הבלע שלהם.

משנה לשנה עולים באופן דרמטי נתוני התנדבותן של בנות דתיות לאומיות לשירות משמעותי בצה"ל, כולל שירות קרבי, כולל פיקוד וקצונה – על אפם וחמתם של הרבנים. כנראה שההיסטריה שאותם רבנים מקרינים מעיד על כך שגם הם מבינים שהפסידו במלחמת המאסף הזאת.

שמחתי לשמוע את ראש הממשלה חורג ממנהגו ומגבה את הרמטכ"ל על החלטתו למנות מפקדת טייסת. הדבר מעיד כל כך, שנתניהו מבין שגם ה"בייס" אינו שותף למלחמת המאסף הזאת.

* אני מעוּדד – אני מעודד למקרא התגובות הרבות של אנשי הציונות הדתית לדברי החוצפה של שמואל אליהו ושלמה אבינר, שבדברי הבלע שלהם אך הבליטו את התהום הנפערת בינם לבין המיינסטרים הדתי לאומי. אני מעודד גם מדברי תומכיהם. אם הטיעון שלהם הוא ש"לא מכובד לכתוב בפומבי נגד תלמידי חכמים," ברור שאין להם משהו ענייני להגנתם.

ולגבי הטענה ש"לא מכובד" וגו' – במקום שיש בו חילול השם, אין חולקים כבוד לרב.

* בדרך הנכונה – יומיים אחרי שהפנאט הראשי של צפת שמואל אליהו התחרע ברמטכ"ל, תמונת הראי שלו, דבוקת שוקן (במקרה זה יגיל לוי), התחרעה באותו רמטכ"ל, באותו נושא. "רמטכ"ל ההדתה" הם מכנים אותו. כשחוק הפנאטים השלובים מתביית במתקפה דו-צדדית על אייזנקוט, הדבר מעיד על כך שהוא בדרך הנכונה.

מהי הדרך הנכונה? הרמטכ"ל הוא המפקד של צבא העם. תפקידו להבטיח שכל קבוצה בחברה הישראלית תוכל לתרום בצבא כראוי ולמצוא בו את מקומה. יש לעשות זאת בחוכמה, ברגישות ובעיקר באחריות. אחריות, היא הדבר האחרון שמסוגלים להבין פנאטים כמו שמואל אליהו, יגיל לוי ושכמותם.

* לא רלוונטי – יעל רום היא אחת הטייסות הראשונות בחיל האוויר והראשונה שסיימה קורס טיס צה"לי, ב-1950. היא היתה טייסת תובלה ואף הצניחה, במלחמת סיני 56', מאחורי קווי האוייב את כוח הצנחנים בפיקודו של מוטה גור. כאזרחית, יעל רום היתה הטייסת הראשונה ב"ארקיע".

כאשר נשאלה יעל רום איך זה מסתדר... אישה / טייסת, היא השיבה שיש לגבר רק איבר אחד שאין לה, ולמיטב ידיעתה הוא אינו רלוונטי להטסת מטוס.

* נגד עונש מוות – בעקבות דברים שכתבתי נגד עונש מוות למחבלים, נשאלתי לדעתי על עונש מוות לפושעים נאציים. השבתי שפושעים נאציים זה דבר אחר, ורק במקרה הזה אני בעד. הגיב השואל באמירה שאין שום הבדל בין הנאצים למחבלים. לא המשכתי את הוויכוח, כי מי שאינו מבין את ייחודיותה של השואה לא ישתכנע בלאו הכי.

אבל בעקבות התכתובת הזאת נזכרתי, שלאחר גזר דין המוות שהוטל על איוואן דמיאניוק פירסמתי מאמר, בטור שהיה לי אז בעיתון "חדשות", שבו יצאתי נגד עונש המוות. כתבתי שאחרי המקרה הייחודי של אייכמן, אין עוד מקום לעונש מוות, וטוב שישראל תהיה בין המדינות שעונש זה אינו קיים בהן.

בסופו של דבר, כידוע, עונש המוות לא בוצע, כיוון שהסניגוריה הצליחה להטיל ספק מסוים בקרב השופטים בערכאת הערעור בבית המשפט העליון לגבי זהותו של הנדון למוות. דמיאניוק זוכה מחמת הספק, אף שהשופטים קבעו שהאיש שקרן, ונתנו להבין שהם מאמינים באשמתו.

אך הרי זה אחד הטיעונים נגד עונש מוות – האפשרות, ולו הקטנה ביותר, לטעות בזיהוי. וכך כתבו השופטים בסוף פסק הדין: "השלמות איננה נחלתו של שופט בשר ודם."

* כישלון לשני הצדדים – אבו מאזן יצא בנאומו במועצת אש"ף נגד קיומה של ישראל והגדיר אותה "פרויקט קולוניאליסטי." כותרת פשקוויל התגובה של התועמלן האנטי ישראלי הפנאט גדעון לוי: "עבאס אמר אמת."

ועוד מחדשות בִּיצת שוקן. גדעון לוי פירסם שורת מאמרים בגנות המאבק נגד השחיתות, שמסיחה את הדעת מן המאבק נגד "אקיבוש" (הרי מה זה משנה אם הפרויקט הקולוניאליסטי מושחת...) ותקף את חבריו לדבוקה ובהם אורי משגב. אורי משגב תקף אותו בחזרה. עכשיו בטח גדעון לוי יתקוף את משגב בחזרה בחזרה. סערה בביצה. ובפרפרזה על דברי מנחם בגין, אני מאחל כישלון לשני הצדדים.

* אונס האמת – המוסף הספרותי של "הארץ" הוא איכותי מאוד – מעניין, מעמיק. ויתרון נוסף הוא היותו מוסף ציוני. בתור שכזה, הוא שמורת טבע בשוקניה.

הגיליון האחרון של העיתון היה ממש פנינה – כמחצית המוסף הוקדשה לשלום יעקב אברמוביץ' הידוע בשם העט שלו מנדלי מוכר ספרים, במלאת מאה שנה לפטירתו. לזיכרו של מנדלי הוקדשו שתי מסות מרתקות של חיים באר ודן מירון ונאום הספד שנשא דן לאור על קברו של מנדלי מו"ס. מילות הסיום של ההספד, הן ממש כפירה בעיקר השוקניסטי: "קראתי במקום כלשהו שבנו של ש"י אברמוביץ המיר את דתו ובחר להיות פרבוסלבי, ושגם שלוש בנותיו רחקו מן היהדות. אברמוביץ מנדלי נפגע מכך עד עומק נפשו. במקום אחר קראתי שרבים מצאצאיו, שאינם יהודים, מתגוררים כיום בבלגיה ומורשתו הספרותית זרה להם לחלוטין. אם אמנם כך, אני מרשה לעצמי לומר ביום המיוחד הזה אל מול קברו של מנדלי מוכר ספרים את המילים האלה: 'אנחנו בניך, אנחנו קוראי ספריך, אנחנו לומדי כתביך שאותם אנו מפיצים בין תלמידינו. לכן קמנו כולנו כאיש אחד ובאנו היום לאודסה כדי לפקוד את קברך, לזכור אותך ולהזכיר אותך, מונעים על ידי האמונה בערך הסגולי של הספרות העברית ובעובדת היותה מנוע רב עוצמה להתחדשות החיים היהודיים בארץ ישראל ובמדינת ישראל, שאגב מציינת השנה, שהיא שנת המאה למותך, מלאת שבעים שנה לייסודה.'"

הרוח הציונית של מוסף הספרות והתרבות של "הארץ" היא תופעה מרתקת, לא רק כיוון היא שונה מהקו של העיתון, אלא בעיקר נוכח העובדה, שלפני עשרים ושלושים שנה, כאשר "הארץ" היה עיתון ציוני, שייצג קו יוני קיצוני, אבל ציוני ופטריוטי, מוסף הספרות והתרבות היה אי אנטי-ציוני בתוכו. ומה שמעניין עוד יותר, הוא שעורכו של המוסף אז, הוא עורכו היום – בני ציפר. כנראה שציפר פשוט אוהב להיות איש הנגד; בעד הנגד ונגד הבעד, והדבר המזעזע הוא שב"הארץ" של היום, מי שרוצה להיות הילד החריג, הפרובוקטור, שובר המוסכמות, צריך להיות ציוני.

באותה תקופה, הגיבור הראשי של המוסף היה יצחק לאור. וגם היום, לאחר השינוי שחל בקו של המוסף, יצחק לאור ממשיך לכתוב בו באופן קבוע, אם כי בפחות הבלטה ובעצימות נמוכה יותר. יצחק לאור הוא תועמלן אנטי ישראלי קיצוני ביותר. בנוסף לכך, מדובר באדם שיש עליו תלונות על מעשי אונס. ודוק – אונס. לא הטרדה מינית, לא חיזור שהתפרש כהטרדה, לא "אי הבנת הסיטואציה" – אונס, במלוא מובן המילה.

גם בגיליון האחרון הופיע פשקוויל של לאור, ובכותרת המשנה של המאמר הופיע משפט מוזר: "24 השעות שהכריעו את מלחמת העצמאות."

מלחמת העצמאות?! במאמר של לאור? הרי הוא מכנה את המלחמה הזאת "הנכבה" ולכל היותר "מלחמת 1948". מה קרה?

קראתי את הפשקוויל. כמובן שצירוף המילים "מלחמת העצמאות" אינו מופיע בו. העורך, בני ציפר, השחיל את המילים הללו לכותרת. כמובן שהפשקוויל, סקירה של ספרו של דני רובינשטיין "או אנחנו או הם", הוא עוד כתב תעמולה של נרטיב השקר הפלשתינאי, שקר הנכבה, הקורבן הפלשתינאי כעס על מדינות ערב שלא נחלצו לעזרת הפלשתינאים המגורשים. המצור על ירושלים, הוא המצור על הערבים בירושלים. הפלישה של מדינות ערב למדינת ישראל – לא זו בלבד שהיתה מאוחרת מדי, היא מוגדרת בפיו בלעג "הטשטוש של ההיסטוריה." גיבור הפשקוויל הוא המפקד הפלשתינאי עבד אל-קאדר אל-חוסייני, עליו כותב לאור בהערצה חסרת גבולות. הערצה על חלקו במאורעות תרצ"ו-תרצ"ט, או בפיו "המרד הערבי הגדול", וב-1948. הוא מתייחס בהבנה, ללא מילת ביקורת, גם לחבירה שלו לנאצים – "כמו בן משפחתו, המופתי, גם הוא ביקש עזרה למאבק עמו מהאויבת המרה של בריטניה."

על "המיתולוגיה הישראלית", כלומר האמת על תש"ח, הוא כותב: "המיתולוגיה הישראלית... הופכת להיות רדוקטיבית יותר ויותר, והאשמת הקורבן המוטיב המרכזי שלה, וכן תביעה להכיר בנו עצמנו כקורבן." במקום אחר הוא מגדיר אותה "שיטיון".

ההגדרה המדויקת לכתיבתו של לאור היא אונס האמת.

[אהוד: אני מציע להגדיר את לאור במילותיו: שיטיון].

* עלילת דם – דן מרגלית היה ונותר חסיד שוטה של משה דיין. לכן, במאמר ב"הארץ", הוא חזר על עלילת הדם הנבזית נגד גולדה מאיר, כאילו היא אשמה "פסיבית" במלחמת יום הכיפורים, בכך שלא קיבלה את הצעתו של דיין לנסיגה חד צדדית מן התעלה. התיאוריה הזאת מנקה, כביכול, את דיין מהמחדל המודיעיני והצבאי, אך למעשה מעלילה על ישראל את עלילת האחריות לתוקפנות הערבית – פלישתן של סוריה ומצרים לישראל ביום הכיפורים.

* המשת"פים של השחיתות – היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הוא מצביא המערכה נגד השחיתות. הוא מנהל בנחישות וביד רמה את החקירות המסועפות של ראש הממשלה ושאר חקירות השחיתות, מתוך מחויבות מוחלטת לשלטון החוק ולטוהר המידות בישראל. הוא עומד בלחצים קשים ביותר מצד רוה"מ והמוני חסידיו, ואינו מוותר.

האספסוף המפגין נגדו, וכעת אף רודף אחריו לכל מקום, הוא הגיס החמישי במאבק נגד השחיתות. המפגינים הללו הם המשת"פים של המושחתים, שנגדם הם יוצאים כביכול. הם מפגינים למען הדמוקרטיה, כביכול, אבל הם משדרים מסר של אנרכיה.

 * אנטי דמוקרטי ומושחת – את התיקון לפקודת העיתונות, המוכר כ"חוק ישראל היום", כיניתי בשעתו "החוק לסתימת פיות". כי זו מהותו, מיומו הראשון. אפשר לא לאהוב את שיטת ה"חינמון", אבל אין כל עילה לאסור עליה בחוק במדינה דמוקרטית, כיוון שהדבר מנוגד לחופש הביטוי ולחופש העיסוק.

ברור שהחוק נתפר על פי מידותיו של עיתון ספציפי, כדי לפגוע בו ובתקווה – לסגור אותו. בשעתו כתבתי, שאילו היו מציעים הצעת חוק על פיה תיאסר הוצאת עיתון ששמו מורכב משתי מילים, מתחיל ביו"ד ומסתיים במ"ם סופית – הוא לא היה פחות שרירותי מחוק "ישראל היום".

החוק הזה היה אנטי דמוקרטי גם אם אלמלא היו יחסי "תן וקח" בין מו"ל מתחרה לח"כים. אם יתברר שהיו יחסים כאלה – החוק הזה גם מושחת. איני יודע אם מושחת ברמה של עבירה פלילית, אבל לבטח שחיתות ציבורית וערכית.

זימונו של ח"כ איתן כבל לחקירה תחת אזהרה, מעלה חשש כבד שהחוק האנטי דמוקרטי הזה היה גם מושחת, ואם כך הדבר, הוא חמור שבעתיים.

וחשוב לציין, שאם יתברר שהיתה כאן שחיתות, אין זה מוריד כהוא זה מחומרת העסקה המושחתת שניסו לרקום נוני מוזס ונתניהו.

* האלכימאי – איתן כבל הוא אדם ברוך כישרונות. רק אדם מוכשר באופן יוצא דופן, מסוגל לקיים עשרות רבות של שיחות עם אדם שהוא אינו מכיר (נוני מוזס) וגם אחריהן עדיין לא להכיר אותו. היישר לגינס.

* ביד הלשון: כפר הרא"ה – מיהו הרואה שעל שמו "כפר הרואה"? הכיתוב הנפוץ "כפר הרואה" שגוי. שמו של היישוב הוא כפר הרֹאֶ"ה. הוא מנציח בשמו את הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הרב הראשי הראשון לא"י והוגה הדעות היהודי הדתי החשוב ביותר במאות השנים האחרונות.

כפר הרא"ה הוא מושב עובדים ציוני דתי, השייך לאיגוד מושבי הפועל המזרחי. הוא עלה לקרקע בעמק חפר בתרצ"ד, 1933, ומייסדיו היו חלוצים דתיים. הוא נקרא בתחילה "ארגון אינטנסיבי ב' של הפועל המזרחי". כעבור שלוש שנים, לאחר מותו של הרב קוק, חברי המושב שינו את שם היישוב, כדי להנציח את שמו של מורם ורבם.

הרב הראשון של המושב היה תלמידו של הרב קוק, הרב שאול ישראלי, מהחשובים ברבני הציונות הדתית. בשנת ת"ש, 1939, הוקמה במקום ישיבת כפר הרא"ה – אֵם ישיבות "בני עקיבא", בהנהגת הרב משה צבי נריה. ישיבה תיכונית ששילבה קודש, חול ועבודת האדמה, והיתה המודל לישיבות התיכוניות של "בני עקיבא".

אורי הייטנר

* * *

פוצ'ו  –  בחיי [4]

פרק י"א. איך מילאתי את מקומו של אייזנהאואר

במכתב לאחותי אביגיל, שהיה מכוון כמובן לכל המשפחה, תיארתי את אזילת הבנזין בדרך, כתקלה של מה בכך. לא רציתי להפחיד את המשפחה  ולגלות שהיתה זו נסיעה די מבהילה, כי פתאום ה"רמבלר" התחיל לקרטע בכביש המהיר ולנסוע תוך עצירות בין מכוניות הטסות במהירות מרבית. מד הבנזין אמנם הראה שיש לי עוד רבע מיכל, אבל מי יודע, אולי השעון מזייף? אחרת איך להסביר את  ההפסקות בזרימת הדלק? אמנם  מוכר המכונית מילא לי את כל המיכל, אבל הרי נסעתי כשעתיים ברחובות בוסטון, כשחיפשתי לאן נעלם הבית של מקס.

בסופו של דבר הקרטוע הפך להפסקה טוטלית של פעולת המנוע, והמכונית, בשארית כוחותיה, הצליחה לרדת לשולי הדרך ושם  לעצור סופית.

על מה שקרה לי אחר כך כבר כתבתי במכתב לאביגיל. אני יכול רק להוסיף שלמחרת, בוושינגטון, בהמלצת החברים שישנתי אצלם, נסעתי למוסך של ישראלי דובר עברית. הוא הרים את ה"רמבלר" על ג'ק וגילה שבצינור הדלק יש חיבור רופף המתנתק ברגע שהמכונית קופצת, או עוצרת פתאומית, וזה גורם להפסקות בזרימת הדלק.

במהלך הטיפול מצאנו מכרים משותפים בארץ, הוא טילפן לבתו לספר לה מי הגיע אליו ואני לא יכולתי שלא להוציא עוד ספר מהמזוודה, כדי שייתן לה עם הקדשה. לאחר מכן הוא שימן וגירז ובדק את כל הרכב, תיקן פה ושם מה שנראה לו דפוק, ועד התקלה הבאה ה"רמבלר" נסע כמו רכבת המחליקה על חמאה, ובזכותו אפילו זכיתי להיות ממלא המקום של הנשיא אייזנהאואר.

הדבר קרה ביומי הראשון בוושינגטון הבירה, כשהגעתי לעיר וחיפשתי את ביתה של בת דודתי לפי המפה הפרושה לצידי.

רותי היתה לי כמו אחות. אחרי שעזבה את ביתה בחיפה, מתוך כעס על אימה שהתחתנה עם החבר שלה יוסטין היידיקר, היא עברה לגור בביתנו, ואחרי שהתפנתה דירת חדר בבית בו גרנו ברחוב שמריהו לוין, עזר לה אבי לרכוש אותה בדמי מפתח.

רותי היתה פסנתרנית מחוננת והתפרנסה ממתן שעורי נגינה. למזלי אימי הבינה, אחרי שהבסתי שתי מורות קודמות לפסנתר, שארתור רובינשטיין לא יצא ממני, כי אחרת היתה מכריחה אותי ללמוד אצלה פסנתר, כדי לשפר את מצבה הכלכלי.

רותי היתה מבוגרת ממני בארבע שנים, היחסים בינינו היו בהחלט נוחים ושלווים, ואם התווכחנו,  זה היה רק בנקודה אחת. היא פחדה מכלבים בעוד אני הייתי מאלה האוספים כלבים ברחוב ומביאם הביתה. בנושא זה היה לנו תמיד דין ודברים, בייחוד בערבי שבת, כאשר היתה מסבה עימנו לשולחן לארוחת השבת. באותם ערבים היא היתה מבקשת שהכלב שלנו "פגע" יישאר בחדר המדרגות ולא ילקק לה את הרגליים. למען שלום בית הייתי ממלא את בקשתה, אבל אחר כך, כשהיתה  מתמסרת לארוחת הערב הטעימה של אימי, הייתי מגניב את הכלב חזרה והוא היה ממהר להיכנס מתחת השולחן לפני שיראו אותו. הבעייה היתה שבמהלך הארוחה היה שוכח שהוא צריך להיזהר, וכשהייתי מכבד אותו בנתח קציצה, היה מכשכש בזנבו על ירכה של רותי והיא היתה פורצת בצריחת פחדים.

אחרי כמה מקרים כאלה, ששיעשעו מאוד אותי ואת אחותי אביבה, הודיעה רותי שיותר לא תבוא אלינו בערבי  שבת. אימי לא היתה מוכנה לכך והשביעה אותי שלא אכניס את הכלב הביתה כשרותי נמצאת. הייתי ילד ממושמע המקיים תמיד מה שמבטיח, ואכן ביום השישי הבא לא הכנסתי את "פגע", אבל פטור בלא כלום אי אפשר.

היתה לי בבית נוצת אווז גדולה שהשחזתי את הקצה שלה, כדי להפוך אותה לעט. הכתיבה עם העט הזה לא צלחה, אבל אני שמרתי אותו לימי מצוקה. את ה"עט" הזה לקחתי לארוחת ליל  שבת, ואחרי שגמרנו את מרק העוף, והצלחות הוסרו מהשולחן, כיוונתי אותו אל מתחת שמלת השבת של רותי ונתתי לו להחליק על ירכה. אני חושב שאם היינו עושים באותו רגע מדידות  גובה, היה אפשר להכניס את בת דודתי לאחד משיאי גינס לקפיצה לעבר התקרה. הצריחה הנוראה שליוותה את הקפיצה הריצה את אימי מהמטבח (עוד שיא אחד) ונדמה לי שהיתה זו הפעם הראשונה בחייה שהיא רצתה לסטור לי.

נשבעתי בחיי שלא הכנסתי את הכלב. היא לא האמינה לי, פתחה את דלת הכניסה והתפלאה לראות את "פגע" מכשכש בזנבו מולה. עכשיו לא הבינה מה קרה כאן, ורותי נאלצה להתנצל שהיה נדמה לה שהכלב מתחת השולחן.

כל התקריות האלה לא פגעו ביחסי האחווה שהיו לי איתה, וכשכתבתי לה שאני רוצה לנסוע לאמריקה, רתמה את בעלה לסידור כל העניינים, שהשלטונות דורשים ממי שרוצה להיכנס לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

עתה, כשנסעתי בעיר הבירה כשעיני צופות בשמות הרחובות ומחפשות את אותם השמות במפה הפרושה לצידי. היה נראה לי שהגעתי לאזור שביקשתי, וחיפשתי חנייה,  שממנה התכוננתי ללכת ברגל עם המפה ולמצוא את הבית.

משום מה דווקא באזור הזה לא היה אף  מקום חנייה פנוי. חדלתי לעקוב אחרי שמות הרחובות והתחלתי לחפש מגרשי חנייה פנויים. אני מגיע לרחוב שכבר בכניסה אליו מתנוסס שלט גדול של "אין חנייה" אבל חנייה יש דווקא בשפע והכביש רחב מאד ואפשר למלא אותו אפילו בחנייה כפולה. מצד ימין של הכביש, מאחורי גדר מפוארת של מוטות ברזל לבנים, אני רואה משטח דשא ענקי, כמה עצי ענק כבדי נוף וביניהם מבצבצת וילה בוהקת, הבנויה בסגנון  ארמונות הפאר של סביון. על הכביש לצד הגדר הלבנה אני רואה טור של מכוניות שחורות החונות זו אחר זו למרות השלט. באמצע הטור הבחנתי ברווח מתקבל על הדעת והחלטתי לחנות בו, כי אם למכוניות השחורות מותר, מותר גם לאדומה המרופטת שלי.

נעצרתי אחרי המרווח הכנסתי את מוט ההילוכים לרוורס והתחלתי לנסוע אחורה לאט, כדי להיכנס יפה ומדויק אל המקום הפנוי.

כמה אנשים שעברו ברחוב עצרו, והסתכלו עליי בפה פעור. לא התרגשתי, כי הבנתי שהם מתפעלים ביכולתי המופלאה להיכנס לחנייה בפעם הראשונה, ללא צורך לתקן את המיקום בתזוזות נוספות של קדימה ואחורה.

ברגע שכיבתי את המנוע, ראיתי נהג לבוש מדים וחובש כובע מצחייה שחור, יוצא מהרכב העומד לפני, ניגש אלי בפנים חמורות ושואל מה אני עושה.

לא נבהלתי ואמרתי בשיא התמימות: "I am parkig" כלומר: "אני חונה." 

האיש שהבין את האנגלית שלי לא נרגע וצרח: "Give me your papers" מאחר שידעתי שפייפרס זה ניירות הבנתי שהוא מתכוון למפה המקומטת השרועה לצידי ורציתי לתת לו אותה.

מי שהציל אותי ברגע המביך הזה, היה שוטר תנועה על אופנוע כבד, שעצר לידנו בחריקה מפחידה וצעק אל הנהג:  

"סלק אותו! זזים!!!" 

"תעוף מכאן!!!" – נבח עליי מבקש הניירות בקול מרעיד זגוגיות, ואני כמעט עפתי ממשב פיו.

סילקתי הצידה את המפה, התנעתי את המנוע והסתכלתי אחורה לראות איך לצאת. ומה אני רואה? שער הברזל של הגן נפתח, ומהפתח יוצאת מכונית שחורה ענקית ומפנה את עצמה לעברי. ברגע זה נשמע רעש אגזוזים ועשן החל עולה מטור המכוניות שהמתינו עד שהמכונית הגדולה תגיע למרכז הטור ותכנס לאותו מרווח שאני פיניתי בדיוק בזמן הנכון.

רק עכשיו נפל לי האסימון והבנתי שחניתי לא פחות ולא יותר, אלא בצידו האחורי של "הבית הלבן", במקום שנשאר פנוי במיוחד לרכב הנשיא.

עד היום אני לא מבין מדוע שייקה גביש הרים גבות ואמר שאני בלפן, כשסיפרתי שהייתי הישראלי היחיד שזכה להחליף את מקומו של הנשיא אייזנהאואר.

אני בלפן אני?

גם הרולד לא האמין לי כשסיפרתי לו, אחרי שמצאתי סוף-סוף את ביתו, שתפסתי את החנייה של אייזנהאואר, אבל רותי בת דודתי אמרה  שזה מתאים לי, והיא לא תתפלא אם יתברר לה שהסיפור נכון.

לזכותה של רותי יאמר שהיא מזמן סלחה לי על הצרות שהייתי עושה לה עם הכלבים שלי, וכשפתחה לי את דלת ביתה, זכיתי ממנה לחיבוק ונשיקה וכנ"ל גם מהרולד רובינסון בעלה, שעמד בצד וחיכה לתורו. 

הרולד, בניגוד לרותי הקפדנית והמסודרת, היה יהודי חביב וחייכן. כעורך דין העובד במשרד החוץ האמריקני כמומחה לחוקי בנייה, היה מרבה להישלח לרחבי העולם וכך הגיע גם לישראל. אחותי אביגיל, שעבדה אז במשרד השיכון, הכירה לו את רותי. הוא התאהב בה נואשות ולקח אותה לטיולים בארץ במכוניתו האמריקנית המפוארת. רותי לא עשתה לו חיים קלים, כי היה מבוגר ממנה כמעט בעשרים שנה, והיא אמרה מה אני צריכה את הזקן הזה,  אבל הוא לא הירפה וסופם שהתחתנו והיא נסעה בעקבותיו לביתו בוושינגטון.

אחר כך, כשישבנו לשתות קפה עם עוגת גבינה שהיא קנתה לכבודי, היא שאלה אותי איפה אני אישן הלילה? 

הייתי קצת המום מהשאלה, אבל כדי להרגיע אותה, אמרתי שאין מה לדאוג כי קניתי במיוחד סטיישן שיש לו מושבים נפתחים ואין לי בעיה לישון עליהם.

הרולד מסר לי כמה מכתבים, שהשיג בשבילי ממשרד החקלאות, ובם הפניות לאוניברסיטת ברקלי בקליפורניה.

הראיתי לו את רשימת החוות החקלאיות שאני מתכונן לבקר בדרכי  לקליפורניה. הוא הסתכל בה בעניין והודה שלא ידע שיש באמריקה כל כך הרבה איכרים יהודים.

יותר מאוחר ביקשתי להתקשר ליהודה ניני, חבר טוב שלי שהיה עימי בקורס  מפקדי כיתות. לא ראיתי אותו מאז מלחמת העצמאות, אבל כשפירסמתי ברבים שאני נוסע לאמריקה, קיבלתי את הטלפון שלו מחברה של נורית אשתו, ואני הכנסתי אותו למחברת הכתובות שלי, למרות שהייתי בטוח שלא יהיה לי זמן לפגוש אותו.

כשיהודה שמע את קולי, תיכף זיהה אותי ונתן לי פקודה: "עכשיו אתה בא אלינו! לא מחר לא מחרתיים. עכשיו!" ובהמשך שמעתי אותו אומר: "נורית! תכיני ארוחת ערב. יש לנו אורח!"

פוצ'ו

המשך יבוא

* * *

דן בניהו

פרקי זיכרונות

פרק שלישי

בחזרה לעין גדי, לידה ולימודים

היתה עונה טובה בעגבניות, שנינו שרה ואני עובדים בעגבניות. שרה מתמחה בהדלייה, היא חוזרת כל יום לחדר עם ידיים ירוקות, ניקוי הידיים נעשה בשפשופם בעגבנייה ירוקה חצויה לשניים או בלימון, הבטן של שרה תופחת וקרבים ימיה ללידה. החלטות הקיבוץ לגבי לידות:

היולדת ובן זוגה יעלו לקיבוץ קרוב לבית חולים חודש ימים לפני הלידה מהנימוקים הבאים:

אין אפשרות לנסיעה מהירה ובטוחה מעין גדי לבית חולים בעיקר בגלל תנאי הדרך. צריך לשמור על שוויון בתנאי השהייה של המשפחה לפני הלידה (לא לכולם יש משפחה שיכולה לארח את הזוג היולד). רוב הזוגות עלו חודש לפני הלידה לקיבוץ עינת וילדו בבי"ח בילינסון.

אנחנו בהתלבטות, אני אולי יותר.

עלי לוותר על תקופת קטיף העגבניות (מרץ אפריל) ולעלות עם שרה לעינת.

שרה מציעה להתקשר למכרים בני כפר מעש [ירדנה, עדנה] בקיבוץ חצרים ולבדוק שהות ב"קיבוץ שכן"]. מתקבלת מיד תשובה חיובית ומתארגנים לחצרים. שרה מתקבלת בחום בחצרים ומקבלת חדר צר עם מיטת סוכנות אצל משפחת ארזי. בני הזוג ארזי, נירה וצופן [פלמחניקים] ובנם יאיר, חולקים עם שרה דירה של חדר וחצי. חצי החדר הפנוי נותר אחרי שהרווק, הצייר איקא ישראלי, עזב את הקיבוץ והם, במקום להתרווח קצת בדירתם הקטנה, קיבלו את צו הקיבוץ לארח את שרה.

אני מגיע כל שבוע ביום חמישי לבקר את שרה וחוזר לקטיף העגבניות ביום ראשון. ביום שישי אני מתייצב בסידור העבודה של חצרים ובדרך כלל עובד עם גדעון אלעד בעיצוב ערמת הזבל ליד הרפת. שרה עובדת במחסן הבגדים עם עוד חברות שבהריון. את הלילות המשותפים לי ולשרה אנחנו חולקים בשכיבה/שינה צפופה על מיטת סוכנות צרה שאף אחד לא נפל ממנה, כנראה שהיינו אחוזים חזק אחד בשני.

מהתקופה בחצרים נשארו לנו זיכרונות טובים, ועם מיספר חברים, ובראשם משפחת ארזי, המשכנו לשמור קשר עד היום.

מתקרב ליל הסדר, למרות החיבוק של הקיבוץ המארח אנחנו מתגעגעים למשפחה ואנחנו מפרים את נוהל קיבוצנו (מה שמסתבר בדיעבד) ונוסעים לכפר סבא לחגוג סדר עם שתי משפחותינו, אפילו סבתא חנה הגיעה עם הוריי מקרית חיים.

למחרת ליל הסדר אחזו את שרה צירים, הלכנו לבית יולדות בכפר סבא וב-19.00, במוצאי חג הפסח, נולד במזל טוב יאיר.

מתלבטים האם להתמיד בהפרת הנוהל ולקיים את ברית המילה בכפר סבא או לחזור לחצרים. מחליטים לחזור לחצרים. עד היום איננו יודעים איך ראו הורינו והאם הבינו וקיבלו את נאמנותנו לנוהל המטופש הזה.

אחרי ברית המילה שרה יורדת בפייפר (מטוס קל) לעין גדי. גם זה אחרי התייעצויות עם מומחים רופאים ומטפלות האם זה מותר מבחינת בריאות התינוק. לבסוף פוסק ד"ר דורון, שהיה הרופא בחצרים, לשאלתה של שרה, "אם יש לך מטוס אז תטוסי לא מבין מה השאלה."

שרה פורצת דרך ובעקבותיה רוב היולדות טסות בחזרה לעין גדי עם הפייפר. סידור זה התקיים כל זמן שהצבא עמד בהסדר הטיסות של אספקת המזון הטרי לעין גדי.

יאיר נקלט בבית התינוקות, נראה שהטיסה לא גרמה נזק. נהפוך, הוא מתגלה כתינוק עירני ובעל תיאבון לדוגמא. יאיר הוא הילד השביעי ובקבוצת התינוקות: עינת זמיר, אייל עפרון, עירית עשת, עמיר רפפורט, אורית צייזל, טל אמיר, צוקית גוטרמן. קשיי הלינה המשותפת והבידוד מעזיבים חלק מהמשפחות עם התינוקות ונשארים: עינת, עירית, יאיר, אורית ואליהם מצטרפת תמר זמיר.

שרה מקבלת את הלינה המשותפת כחלק מדרך הקיבוץ ללא ערעור. התינוקות מטופלים במסירות ע"י יונקי. אצל משפחות זמיר ועשת מתערער הביטחון לגבי יציבות והמשך גידול הילדים במקום. הנהלת הקיבוץ נרתמת לגיוס תגבורת לבתי הילדים, ע"י גיוס משפחות מקיבוצים ותיקים. בעזרת התנועה מתגייסת קבוצת כנרת לעזרת עין גדי ובמשך השנים הראשונות נמצאות איתנו עם ילדיהם: משפחות חדש, מלמד, כהנא מכנרת, ומשפחת גורן מרמת יוחנן. למרפאה מגויסות אחיות לתקופות קצרות יותר עד שללי ויונקי יסיימו לימודיהן. ביניהן אחיות ותיקות: מרים פנחסי מקריית ענבים, ברטה מדגניה ב' ועוד אחיות צעירות שהגיעו במסגרת השירות הצבאי שלהן.

אם להרחיב את נושא העזרה של הקיבוצים הותיקים, יש לציין התגייסות של רבים לעזרה ובראשם אנשי כנרת שנרתמו כשהיינו זקוקים לעזרה מקצועית בתמרים, בנהיגה במשאית. זכור קיץ אחד שבה ירדה קבוצת בני כנרת: תיקי, אבנר הרחול, יעקב מלמד ועוד, לעזור לנו להדביק את הפיגור בדילול ובארגוז החוטרים של התמרים.

השליחות של שלומית ושמואליק חדש שנפרסה על פני כשלוש שנים, היתה תרומה משמעותית ליציבות החברתית, להקמת היסודות של מערכת החינוך ולפיתוח הנוי והנוף של הקיבוץ.

אחרי עונה מוצלחת בעגבניות אני חוזר לריכוז משק ואח"כ יוצא ללמוד ברופין בקורס הגבוה לחקלאות וכלכלה. אני משאיר את שרה ויאיר הקטן בקיבוץ. שרה מקבלת את יציאתי ללימודים בהשלמה ואפילו בתמיכה. ליאיר היעדרותי מהבית קשה והוא מחכה כל שבוע שאגיע כבר. גם לשרה התקופה הזו אינה קלה.

במחשבה של אחרי שנים, אינני מבין למה הייתי צריך לצאת ללימודים, שהיו קשים לי ולמשפחה. נוספת לכך העובדה שמחצית מהזמן הייתי מבלה בדרך לעין גדי ובחזרה ביום שלישי ובסופי השבוע.

תוספת הידע היתה שולית מפני שהחלק החקלאי, שהיה דומיננטי בתוכנית הלימודים, היה חזרה על חומר שכבר למדתי בכדורי. אחרי שנה אני מחליט לקחת הפסקה בלימודים ולחזור הביתה.

בשנת 64' 65', באמצע הקדנציה, אולי השלישית, כמרכז משק, אני יוצא לשנה להשלים את לימודי בקורס הגבוה ברחובות. הקורס ברחובות הוא קורס בן שנתיים המשותף לכל התנועות הקיבוציות במסגרת ברית התנועות הקיבוציות והוא פועל במסגרת הסכם שבו הפקולטה לחקלאות מעמידה את רוב המרצים בעיקר בנושאים שנלמדים בה.

בין המרצים, רבים שהתפרסמו בהמשך בתחום המדעי והפוליטי כמו: כהנמן, צ'חנובר, עזרא סדן, אפריים ריינר, סיקו, דן ירון, נחום קידר, בונדי, יהודית בירק. הדגש בקורס הוא על כלכלה וכלכלה חקלאית. אווירת הלימודים מזכירה את רוח כדורי.

בין המרצים, רבים שהתפרסמו בהמשך בתחום המדעי והפוליטי כמו: כהנמן, צ'חנובר, עזרא סדן, אפריים ריינר, סיקו, דן ירון, נחום קידר, בונדי, יהודית בירק. הדגש בקורס הוא על כלכלה וכלכלה חקלאית. אווירת הלימודים מזכירה את רוח כדורי. המיוחד בקורס הוא שרוב תוכנית הלימודים והמרצים נבחרים ע"י התלמידים ואפילו הדיקן הוא אחד מאיתנו. 

תקופת רחובות שנמשכת כשנה שונה לגמרי מתקופת רופין. בדירה ברחובות אנחנו חיים ממש בקומונה. הארוחות המשותפות והמטבח מהווים מפגש שבו מלבנים את בעיות הקיבוץ ומנסים לחבר בין התיאוריות הכלכליות שנלמדות ובין החיים בקיבוץ. היכרויות שנוצרו בדירה בשדרות ח"ן נשמרות עד היום: עודד מחצרים, דידו מניר עם וינון מיוטבתה, ושאינם איתנו: חברי הקרוב גיורא אשכנזי ז"ל מניר דוד, שנהרג בכיבוש ירושלים בדרך לאוגוסטה ויקטוריה, ואהרלה צוקרמן ז"ל מגבים שנפטר ממחלה.

לא זכורים לי מאותה תקופה הרהורים או ערעורים על הדרך הקיבוצית. כולנו לומדים במטרה לקחת חלק פעיל בבניית קיבוצינו.

אני מתרשם מאוד מהשיטות הכמותיות של הכלכלה שנלמדות בקורס. יש לציין שהחוג לכלכלה חקלאית בפקולטה לחקלאות ברחובות מוביל בנושאים האלה בארץ. שיטות הניהול המבוססות על אותה כלכלה המכונה היום קפיטליסטית מתקבלות כמובנות מאליהן ואני/אנחנו רואים בהן נתיב מרכזי בהובלת כלכלת הקיבוץ. אותי מלווה הגישה הזו עוד שנים רבות. גם בתקופת משבר הקיבוצים ראיתי בה דרך להתמודדות עם המשבר. במבט אחורה אני חושב שהאמונה שלי בכלכלה הקפיטליסטית היתה קיצונית מדי וחסרה גישה ביקורתית.

לפרויקט הגמר אני בוחר ליישם את שיטת התכנון הליניארי לתכנון רב שנתי של גן הירק בעין גדי. גיורא אשכנזי ז"ל, שבטוח שאני מתמטיקאי לפחות כמוהו, מגייס אותי כשותף לעבודת הגמר שלו על הביקוש לבשר תרנגולי-הודו. המנחה שלנו הוא סיקו, בעברו מפקד ידוע בפלמ"ח ומאוחר יותר מנכ"ל משרד הביטחון. גיורא מוביל את החלק המתמטי ואני מוביל את איסוף הנתונים. ניתחתי לגיורא את חלוקת העבודה בינינו. הופתעתי שהוא לא הבחין בידע המועט שהיה לי במתמטיקה.

לליווי פרויקט תיכנון גן הירק אני מקבל מהיחידה הבינקיבוצית לתכנון כלכלי את דן מרום כמנחה. דן מרום מוכר לי עוד מכדורי כתלמיד בכיתה מעליי.

רוב העבודה שלי מתרכזת באיסוף נתונים רב שנתיים של טמפרטורות ומחירים בחורף, בתקופה שבה חונטים פרחי העגבניות והחצילים. אני בונה מודל המציג את הקורלציה בין טמפרטורה בחורף למחירי הירקות בחודשים מרץ עד מאי.

אחרי בניית המודל החלק הקל של הגדרת הפעילות. המשתנה הקריטי שנבחן הוא התרומה ליום עבודה.

המטריצה בכל הרצה מנוקבת ידנית לכרטיס מקרטון וכל הכרטיסים המנוקבים עוברים ל"גולם" שבמכון ויצמן.

תוצאות ההרצה מפוענחים ביחידה לתכנון ונידונים ביני לבין המנחה. יש לזכור שבתקופה הזו ברחובות אני בחופשה ארוכה מריכוז המשק ואני מדווח על תוצאות ההרצות לחברי וועדת המשק ולירקנים. מי שמעורב בתהליך מחכה כמוני בקוצר רוח לתוצאות מהמחשב ששמו מעכשיו הוא המכשף.

בסופו של תהליך התכנון התקבלה תוכנית בעלת רגישות נמוכה לשינויי אקלים ששימשה בסיס להמשך תכנון גן הירק מידי שנה.

ראיתי כי טוב והמשכתי לניתוח ענף התמרים. כאן העבודה היא בהרבה יותר קלה משום שהמשתנה הקריטי הוא כמות ימי העבודה. והתוצאה מהמכשף יש לה עוצמה משכנעת: הזן ברהי [תמר שגודדים אותו מהעץ צהוב לפני הבשלה] זוכה במקום הראשון. ומכאן מתקבלת ההחלטה בענף התמרים ובוועדת המשק להעדיף בתוכנית הנטיעה את הזן הזה.

אני מציע ליואב ז"ל לנסוע לקליפורניה. יואב מסיבותיו דוחה את ההצעה ואנחנו מציעים לנתקה ירדני, שמלווה את ענף התמרים בערבה מתחילתו, לנסוע לקליפורניה. בחירה שבדיעבד התבררה כמוצלחת ביותר במבחן התוצאה. בערב מלחמת ששת הימים מגיעים במכולות מנמל חיפה עצי הברהי.

רוב גברי הקיבוץ מגויסים לצבא וכל מי שנשאר במשק מגויס לנטיעה של המטע בשטח שמול המסגריה, מעל בית הכנסת העתיק. המטע הזה שימש עוד הרבה שנים אח"כ בנוסף להיותו מקור הכנסה חשוב לקיבוץ גם לריבוי הזן מחוטרים שנטעו בעין גדי ובישובים נוספים בערבה.

דן בניהו

המשך יבוא

* * *

מִשְׁלֵי שׁוּעָלִים מֵאֵת בֶּרֶכְיָה הַנַּקְדָן

(נִפְטַר: אֶמְצַע הַמֵּאָה ה-13). נִדְפְּסוּ לָרִאשׁוֹנָה  במנטובה שי"ז 1557

תַּעֲבִיר (הַעֲבָרָה לִלְשׁוֹן יָמֵינוּ, 1982):  נוּרִית יוּבַל

מַזִּיקִים מִמֶּרְחַקִּים

הַשֵּׁד הָלַךְ בְּנַחַת

עִם אִמָּא שֵׁדוֹנִית.

טִיּוּל נָעִים בְּיַחַד,

שׁוּם מַחְשָׁבָה זְדוֹנִית!

וְתוֹךְ טִיּוּל בְּצַּוְתָּא

פָּנוּ הֵם כֹּה וְכֹה.

הַדֶּרֶךְ נְשָׂאתָם

אֶל שְׂפַת הַיָּם, לַחוֹף.

הִבִּיטוּ אֶל הַמַּיִם

רָאוּ הֵם – סְעָרָה!

קוֹדְרִים פְּנֵי הַשָּׁמַיִם

וּדְכִי גַּלִּים נוֹרָא!

עוֹלֶה גּוֹאֶה הַשֶּׁטֶף,

הַמִּשְׁבָּרִים עוֹלִים,

הַכֹּל נִסְחַף בְּחֶתֶף

בְּעֹצֶם הַגַּלִּים

וָאֳנִיָּה נִסְחֶפֶת

מֻכָּה בְּטַּלְטֵלָה

כְּמוֹ קְלִפָּה נִדְחֶפֶת

בְּאֵין לָהּ הַצָּלָה.

נוֹסְעֶיהָ מְשַוְעִים הֵם

נוֹשְׂאִים בְּקוֹל תְּפִלָּה

עוֹד רֶגַע וְשׁוֹקְעִים הֵם

לִתְּהוֹם הַמְּצוּלָה!

הַיָּם סוֹעֵר בְּרֶצַח

" – יִמַח שֵׁם הַשֵּׁדִים!

תִּפַּח רוּחָם לַנֵצַח!

אֲנַחְנוּ אֲבוּדִים!"

"הַבִּיטִי, אִמָּא, יַמָּה,"

אָמַר אוֹתוֹ שֵׁדוֹן,

"וְלִי הַגִּידִי לָמָּה,

עַל סַף הָאֲבַדּוֹן

מַאֲשִׁימִים אוֹתָנוּ

תָּמִיד בְּכָל אָשָׁם?

הֲרֵי אֲנַחְנוּ שְׁנֵינוּ

כְּלָל לֹא נִמְצֵאנוּ שָׁם?!"

"יַלְדִּי," עָנְתָה הָאִמָּא,

"שֵׁדוֹן שֶׁלִּי הָרַךְ,

אָמְנָם אֵינֶנִּי שָׁמָּה,

אַךְ הַדָּבָר לֹא כָּךְ.

גַּם אִם אֵינִי נוֹסַעַת

בְּכָל מָקוֹם לִהְיוֹת,

סָרִים לִי לְמִשְׁמַעַת

שְׁלִיחִים וְגַם שׁוּלְיוֹת

וְאִם אֶחְפֹּץ בִּן רֶגַע

אֶת מֵי שָׁם לְקַלֵּל –

אָסוֹן, צָרָה וּפֶגַע

מֻמְחִים הֵם לְעוֹלֵל.

אֵינִי תָּמִיד נוֹכַחַת,

אֲבָל קוֹלִי נִשְׁמָע.

הַהַצְלָחָה מֻבְטַחַת!

אֶתֵּן לֵךְ דֻּגְמָא:

רַכְלָן מֻכֶּה פַּטְפֶּטֶת

אֲשֶׁר מֵפִיץ שְׁמוּעוֹת

וּמִלָּתוֹ פּוֹשֶׁטֶת,

וְאִמְרוֹתָיו פּוֹגְעוֹת.

הוּא – בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם

אוֹ כְּבָר שָׁכַב לִישֹׁן

אַךְ מִלּוֹתָיו בֵּינְתַיִם

חוֹרְצוֹת שֵׁן וְלָשׁוֹן.

הוּא כְּבָר עָצַם הָעַיִן

וְשָׁב מִן הַשְּׁוָקִים

אַךְ רִשְׁעוּתוֹ עֲדַיִן

גּוֹרֶמֶת נְזָקִים,

כִּי הַמִּלִּים הָאֵלֶּה

אֵינָן אֶלָּא שׁוּלְיוֹת

הַמְּשָׁרְתִים בַּחֶלֶד

רַכְלָן אוֹיֵב בְּרִיּוֹת."

מוּסַר הַשְׂכֵּל: יֵשְׁנָן שִׁיטוֹת

בָּהֶן תּוּכַל לְהַעֲטוֹת

הַרְבֵּה רָעָה עַל זוּלָתְךָ

גַּם אִם לֹא זַזְתָּ מִמְּקוֹמְךָ!

* * *

הדסה  מור

שייקספיר בלבוש מודרני

האופרה "חלום ליל קיץ" באופרה הישראלית

בין אם היה זה  אומץ  בלתי רגיל, ובין אם היה זה סיכון מחושב, העלאת האופרה "חלום ליל קיץ",  המבוססת על מחזהו  הידוע של ויליאם שייקספיר,  שכתב והלחין המלחין הבריטי בנג'מין בריטן,  היתה ככל הנראה  מחוייבת המציאות. כשם שאי אפשר לצפות מהתזמורת הפילהרמונית לנגן רק  בך-בטהובן-מוצרט, כך אי אפשר לצפות מהאופרה להעלות רק יצירות של ורדי-פוצ'יני- ו...כרמן של ביזה.

אלא שניסיונות החינוך של הקהל להתרגל למוסיקה מודרנית  וליהנות מהפיכת יצירה קלאסית ליצירה   מודרנית, אינו  עולה יפה במיוחד. לראייה, כיסאות רבים באולם  ננטשו  מיד עם הדלקת האורות בהפסקה. למען האמת, גם ההצגה המקורית של שייקספיר, שמלאה פיות ושדים וחילופי זוגות והונאות קטנות וההתאהבות של מלכת הפיות טיטניה בחמור, (גבר בלבוש רגיל עם מסכת ראש חמור על ראשו), ממש לא שבתה את ליבי. שייקספיר עבורי הוא הגאון של המחזות הדרמטיים והטרגיים שלו. לא הקומדיות.

מכל מקום, כבר מיד עם פתיחת המסך, ממבט ראשון, אתה נוכח לראות שהמרחק בין המקור השייקספירי להפקה של בריטן הוא מרחק של ארבע מאות השנה שחלפו מאז נכתב המחזה ועד  שנות השישים  של המאה הקודמת שבהן נכתבה האופרה.

חלום ליל קיץ של שייקספיר הינו קומדיה של טעויות, מחזה בתוך מחזה, סיפור פנטזיה מלא  קסמים ופיות. חלום ליל קיץ של בריטן  הינו מחזה של שנות הארבעים של המאה העשרים, בהפקה הוליוודית, לפיה אוברון הינו במאי הוליוודי שחצן שבאמצעות מניפולציות שהוא מפעיל,    גורם  למלכת הפיות טיטניה להתאהב בחמור. כל הסצינה הזאת, שבה אישה מלטפת באהבה ראש של חמור,  שוכבת לצידו ומרעיפה עליו דברי אהבה, נראית די מגוחכת ומביכה בעולם המודרני, עם התלבושות  היומיומיות של ימינו.  הרעיון הוא, שהבמאי (אוברון) מציג קטע מהחיים עצמם,   שבו הבמאי הינו הגבר ההומו, הגיי, שחושק במאהבה של  השחקנית הראשית שלו ולכן הוא משפיל אותה באמצעות ה"סרט" שהוא מביים. בקיצור, הכול די מבולבל, והבמה רוחשת כל הזמן דמויות  מגוונות,  עם ילדים המשחקים פיות קטנות,  כולם  מתערבבים  אלו באלו,  כשהתפאורה  שיצר אלכסנדר ליסיאנסקי מותאמת לאווירה הפנטזיונית המצועצעת.

מה שקצת עורר ציחקוקים היתה דווקא הלהקה של האיכרים שמופיעה בתוך המחזה. השחקנים צופים בלהקה, שמעבירה עליהם ביקורת מושחזת ומצחיקה, ומגישה מופע שבו מומחזות מיספר דמויות מיצירות מוכרות, כמו צ'רלי צ'פלין, דורותי מ"הקוסם מארץ עוץ" או  דמות האריה השואג של מטרו גולדווין מאייר.  קצת ילדותי, אך חביב.

את  כל  ההפקה הפנטזיונרית הזאת  מביים הבמאי עידו ריקליס,  ועל התזמורת מנצח דניאל  כהן, שמלאכתו ככל הנראה לא היתה קלה נוכח המוסיקה האולטרה מודרנית שאותה כתב בריטן בשיטת שנים עשר טונים.

לא ברור מה זה בדיוק, אבל התוצאה די מעצבנת. אין פה מלודיות. רק נקישות  צורמניות,  חד גוניות  שנשמעות לעיתים כגריסת חצץ ליד האוזן. פה ושם  נשמעת  המוסיקה  נעימה ומעניינת. השירה  באופרה היא בשפה האנגלית,  שאותה תירגם ללשון יפה עברית, דורי פרנס.  ראוי לציין, שהזמרים הישראלים, פרט לאחד, מבטאים את מילות השירים כהלכה.  פרט מעניין הוא, שבריטן כתב את  תפקידו של אוברון לזמר אולטרה סופרן, ובארץ קיים זמר אחד שכזה והוא יניב ד'אור, (אחיו של דוד ד'אור), שמילא כבר כמה תפקידים באופרות בארץ. אין ספק שד'אור ה,נו זמר אמן ייחודי  בתחומו, ואכן בפועל שירתו תרמה גוון מעניין לקקופוניה הזימרתית...

בסך הכל הנאה  גדולה לא היתה כאן,   אבל  הטראומה  מהחידוש המהמם  של עולם המוסיקה  העכשווית,  בכל זאת יכולה להיחשב כחווייה.

הדסה מור

* * *

אהוד בן עזר

ליף, מוצרט, ברהמס ולהב שני בפילהרמונית במוצ"ש האחרון

[ציטוט ביקורת על להב שני בגיליון 1121 מיום 15.2.2016]

בניצוחו של להב שני בן ה-27 החל הקונצרט ביצירה "חותמו של אילתור לתזמורת קאמרית" מאת ינעם ליף, בביצוע "אנסמבל המאה ה-21". הקהל האזין בסבלנות ובנימוס, כדרכו ביצירות מודרניות ישראליות קצרות בפתיחת קונצרט. בלטו לטובה הכנרית הנמרצת יעל ברולסקי בעלת שפת הגוף המעניינת, והפסנתרן נעמן וגנר. כל נגני האנסמבל היו על רמה גבוהה – אך אליי היצירה לא דיברה, ודומני שכך חשה גם מרבית הקהל.

היצירה השנייה היתה הקונצ'רטו מס' 29 ברה-מינור לפסנתר ולתזמורת, ק' 466, של וולפגנג אמדאוס מוצרט (1756-1791), שבה שימש להב שני כפסנתרן וכמנצח גם יחד. השילוב לא פעל לטובתו כי נגינתו היתה, לפחות באוזניי – בינונית, וכך גם הניצוח. חבל שאין נוהג שאין מחברים מנצח ופסנתרן בביצוע אחד אלא תמיד אלה נשארים שני תפקידים נפרדים. מוצרט הפעם היה כבד ומשעמם ודומה שניכרו בו עקבות המאמץ הכפול.

ואולם פיצוי לקהל היתה היצירה הנפלאה שמילאה את החלק השני והאחרון של הערב – הסימפוניה מס' 4 במי מינור, אופ' 98, ליוהנס ברהמס (1833-1897). כאן היה להב שני במיטבו, מנצח צעיר מבריק ומיומן שהוביל את התזמורת בכל ארבעת פרקי היצירה ללא רגע של שיעמום, והקהל ממש נסחף והגיב במחיאות-כפיים ממושכות בתום הקונצרט. בייחוד משכו את האוזן החצוצרות, אשר להן תפקיד חשוב ביצירה, ובייחוד שלוש החצוצרות הארוכות, שדממו במשך מרביתה, ורק בפרק האחרון נתנו ביצוע מלהיב ביותר. למרבה הצער, במוצ"ש, אחרי הטשולנט, מפליצים. אמנם בשקט, אבל מדי פעם גל של סירחון. אנחנו יושבים בשורה 13 כיסא 27.

אהוד בן עזר

* * *

להב שני התמנה כמנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, אחרי זובין מהטה. אנחנו מאחלים לו ולתזמורת שפע של הצלחה!

* * *

יהודה גור-אריה

הערות שוליים [101]

הגיגים קלים על נושאים כבדים

להעיף את הרב-אלוף

כל הכבוד והיקר ויישר כוח לאדוננו מורנו רבנו, הרב שמואל אליהו, ועימו עוד מניין רבנים חשובים [וחשוכים], שדרש להעיף את הרב-אלוף גדי אייזנקוט, [ולמנות במקומו את הרב דק"ק מאה שערים?], על שאישר מינוייה של טייסת [נקבה], כמפקדת טייסת בחיל האוויר. ובכלל, איך זה שטייסות [נקבות] טסות מעל לראשיהם המלאים תורה וחוכמה ויראת השם של גוברין יהודאין ברוכי אל? לא היה כדבר הזה אפילו בימי העבר המפוארים שלנו. הנביא אליהו עלה במרכבת-אש השמימה, ולא כתוב שבקוקפיט ישבה טייסת [נקבה] פחותת-ערך.

כך גם בימי דבורה הנביאה [אמנם נקבה, אבל יוצאת מן הכלל], בקרַב ליד נחל הקישון, שאז פיקד השופט ברק בן אבינועם בן-ענת על אוגדת שבטי ישראל, ואילו דבורה פיקדה על הח"ן, חיל הנשים, במערכה המנצחת נגד סיסרא וחיל השריון שלו – מרכבות הברזל, ששקעו בבוץ...

ואילו בימינו? איך זה ייתכן שבארצנו הקדושה, מדינת-הלכה, יתרחשו דברים כאלה, שנשים שוות לגברים, לפעמים אפילו שולטות בהם ומפקדות עליהם? לא יעלה על הדעת.

אה... זו לא מדינת-הלכה? לא שמנו לב.

       הו, מי יתננו מדינת טליבאן.

אשת הדרה

אשת חיל מי ימצא, ורחוק מאחורי בעלה מקומה. בטח בה לב בעלה – לכן הורה לה לעטות על פניה רעלה. היתה כאוניית סוחר – על גלים סוערים, מעמָלָה כגננת תביא לחמה, לה ולבעלה האברך בכולל, ולתריסר ילדיה. ותקם בעוד לילה להכין טרף לביתה, בעוד בעלה נוחר שנת ישרים. פיה פתחה בחוכמה – וייבוש בעלה, ויסכור את פיה. נתנה קולה בשיר, ויאטום בעלה את אוזניו. קמו בניה ויאשרוה, בעלה יהללה – כדי להתגאות בפני חבריו. הללוה בשערים מעשיה – לכן יש להחזיקה מאחורי שער נעול, ואין לה זכות שווה עם בעלה הזכר.

שקר החן והבל היופי – לכן יש להסתירה במעמקי האוהל, כמו בבחריין ובמחוזות הטליבאן.  כבודה בת-מלך פנימה – בתוך האוטובוס, עמוק-עמוק  מאחור.

הו, מי יתננו מדינת טליבאן.

טח עיניים

הזמר החרדי יונתן רזאל הופיע לפני קהל נשים ונערות והלהיב אותן בשירתו, עד שקרבו לבמה ויצאו במחולות, ואז הוציא הזמר ירא-השמים נייר דבק שחור וכיסה בו את עיניו.

מרשים, אך לא מתמיה. הוא ודאי התייעץ עם הרב שלו, וזה יעץ לו עצת אחיתופל זו, המבזה את הדת וההלכה היהודית. שהרי מה זה אומר [מאי קא משמע לן, לפי הביטוי התלמודי]? שיהודי חרד לדבר ה' טח [אוטם] את עיניו מלראות זיוו של עולם, על היפה והמכוער שבו, הטוב והרע, ההשגים והכישלונות, השמחה והצער. האם זו המהות והדרך של היהדות?

הכיסוי השחור על העיניים מסמל בידוד עצמי, הסתגרות בתוך ד' אמות של ההלכה בת אלפיים שנה, מבלי לנסות להתאים אותה לרוח זמננו ולשינויים שהתחוללו בעולמנו מאז. האם זו מהותה ודרכה של היהדות?

כיסוי העיניים מזכיר סוס עם סכי-עיניים, שלא רואה שום דבר מסביב, אלה הולך ישר נכחו, מושך את העגלה, המלאה גווילים בלים, על פני גשר צר, המוביל אל העבר.

מעשהו של הזמר מוכיח שהוא אכן גבר בגברים, שחושיו חדים ויצריו תוססים, וכדי לדכא יצרים אלה, הוא נמנע מלהביט בנשים רוקדות. יבושם לו.

על כך כבר נאמר במקורותינו: עיניים להם ולא יראו [אזניים], אוזניים להם ויאטמום לשמיעת שירת אישה, פּה לו ולא ידבר, כי שפתיו מודבקות בפלסטר. וכך עושים את הדת היהודית פלסתר.

אוי לעיניים שכך [לא] רואות.

מַן של שבת

מה זה בכלל הוויכוח על פתיחת מרכולים בשבת, על אישור של השר, על "החרגה" של חנויות נוחות ושל אילת בכלל?

הרי בימי תפארתנו במדבר סיני לא היו מרכולים כלל ובני ישראל ניזונו ממַן, שנשר עליהם ישר מן השמיים, כל ימות השבוע, וביום שישי – מנה כפולה. ומי שליקט מן בשבת גרם חילול שבת נוראי וד' הבאיש את כל מה שליקט ביום הקדוש.

ובימינו, הייפלא מהקדוש-ברוך-הוא, שמִצרכים שאדם מעֵז לקנות בשבת, ברוב גרגרנותו, יתקלקלו ויבאישו ולא יהיו כשרים למאכל אדם?

היעלה על הדעת שבימינו, בארצנו הקדושה, במדינתנו, מדינת-הלכה, יתקיים חילול שבת כזה?

אה... זו לא מדינת-הלכה? לא שמנו לב.

הו, מי יאכילני מן, כצפיחית בדבש!

גשמי תפילה

אם חשבתם שהחזאים החביבים, שצפו במפות הסינופטיות ומדדו תנועת הרוחות העליונים, המסיעים את הנשיאים [עננים] אל עבר שטחי ארצנו, והם שהורידו לנו גשמי ברכה, אז טעות בידיכם.

זה היה רק בזכות תפילת ההמונים, ובראשם הרבנים הראשיים, שר החקלאות ואישים נכבדים אחרים, שערכו תפילת הגשם בכותל, ותפילתם אכן נשמעה במרומים, וארובות השמים נפתחו וגשמי ברכה ירדו על הארץ [תוך הצפות קלות באשקלון וחיפה ונהריה ועוד כמה מקומות] והנחלים שוצפים, והכינרת התמלאה ב-3.3 ס"מ. ובהמשך, עוד כמה ימי גשם טובים.

כיוון שכך, רצוי "לנצל את המומנטום" ומארגני התפילות יקבְּעו עיתים לתפילת הגשם, וכל שבועיים יערכו תפילה דומה במשך כל השנה, עד שכמות המשקעים תעבור את הממוצע השנתי, והכינרת תתמלא עד גדותיה והיא תגיע למפלס העליון.

רק עוד 5.50 מטר.

גשמי תפילה.

השלמת הכנסה

התוספת של 5,000 שקל ששרינו החביבים אישרו לעצמם, זה חוקי, זה אפילו מוצדק, זה כשר – אבל מה? זה מסריח.

מה אתם רוצים? איך אפשר לקיים משפחה של בעל, אישה וכלב [הילדים כבר יצאו מן הבית, פרט למשפחת נתניהו], עם משכורת עלובה של 50,000 שקל? הם הלא נזקקים. לא? ואכן, הם נזקקים, הם סובלים ממחסור – של בושה, של חמלה, של מידה יהודית-אנושית של הסתפקות במועט [50,000 שקל].

ואילו הנכים, הזקנים, ניצולי השואה, ילדים בסיכון, משפחות עניות, אלה כמובן יודעים להסתפק במועט [2,350 שקל מהביטוח הלאומי], אז שימשיכו להסתפק – ולהתאפק, ולא להטריד את הממשלה [היקרה היקרה שלנו] בתביעות כספיות מוגזמות להשוואת הקיצבה לממוצע במשק. מה, הם רוצים להתעשר?

רובוטים קואליציוניים

אני מודאג: יש בעיות קשות בקואליציה: חוסר משמעת קואליציונית, איש הישר בעיניו יעשה, יש התנגדות של בודדים בקואליציה נגד חוק המרכולים, עושים שבת לעצמם בהעלאת הצעות חוק, שלא אושרו על-ידי יו"ר הקואליציה, יש ניגודים בין השותפים בקואליציה, היעדרויות מפאת נסיעה לחו"ל, חתונה או ברית, או להבדיל, אֵבֶל לא עלינו. צרות. מה עושים?

הפתרון פשוט: להושיב על כסאות חברי הקואליציה 61 רובוטים!

כמה וכמה מעלות טובות [יתרונות] לצעד הזה:

הם יצביעו כאיש אחד, לפי מה שיו"ר הקואליציה יורה להם [בלחיצת כפתור].

לא יהיה חוסר-משמעת קואליציונית.

לא יהיו התמרדויות או התנגדויות אישיות להצעות חוק שלא ייראו בעיניהם.

לא יהיו יוזמות חוק אישיות, שלא על דעת יו"ר הקואליציה.

לא יהיו העדרויות כמתואר לעיל.

ויתרון נוסף, חשוב ביותר: לא יהיה צורך לשלם להם משכורת.

הכסף שייחסך מכך יופנה – להגדלת משכורת השרים.

כיף של קואליציה.

ארכיאולוגיה

אכן צודק מנהיגנו הדגול, הראיס פרופ' מחמוד עבאס אבו מאזן, שקובע כי אנחנו, הפלסטינים, הננו יושביה של הארץ הזאת מלפני 5,000 שנה, מאז המבול, ואנו צאצאים ישירים של הכנענים-הפלשתינים זיכרונם לברכה.

זו קביעה מדעית ברורה, מוחלטת, אקסיומה שאין לערער עליה ואי-אפשר להפריך אותה. ואם אתה לא מאמין בזה – יחרב ביתכּ.

עוד מעט לא יישארו די בתולות בגן העדן

תהילת נצח, הלל ושבח ו-40 בתולות – לשהיד שהשתתף בחיסולו של  היהודי המתנחל, הרב רזיאל שבח. הסייען נהרג כעבור שבוע בידי כוחות הביטחון הציוניים ושני חברי החולייה הקדושה נישבו. רק הגיבור-הרוצח הצליח להימלט [בינתיים]. לעזאזל, איך הם יודעים על כל צעד ושעל של גיבורינו המבורכים?

עוד מעט לא יישארו די בתולות בגן העדן, כדי לקבל [לספק] את מאות השהידים האמורים לבוא אליהן בעתיד. אולי כדאי להקטין את ההקצבה ל-30 בתולות בלבד, אחת לכל יום [ולילה]. 

ואללה ירחמם.

יהודה גור-אריה

* * *

תקוה וינשטוק

"ק-פה האנוי" – מסעדה וייטנאמית כשרה

     מסעדה וייטנאמית היא אתר מסקרן. מסעדה וייטנאמית כשרה – לא כל שכן. בתחילה פעל "ק-פה האנוי" רק בערב. עתה הוא פתוח גם בצהרים. המסעדה ניצבת במקום מרכזי: צומת פרישמן ושדרות ח"ן, מול כיכר רבין. שולחנותיה פרושים על מדרכות שני רחובות, פרישמן וכיכר מלכי ישראל [זה שם קטע הרחוב שממערב לכיכר]. היא מאובזרת בחפצי נוי מהמזרח הרחוק, אהילי נייר אורז באדום לוהט, מחיצה מקני במבוק. ציורי פריחת הדובדבן. במרכזה בר לישיבה. המטבח גלוי לעין. לא ראינו בו משגיח כשרות אך בין הסועדים הבחנו בכמה חובשי כיפה.

"אין תעודת כשרות אבל הכל כשר," מבטיחה השפית במקום, נופר זוהר, ישראלית שהשתלמה בפריז אצל שפים צרפתיים ווייטנאמיים, והמסעדה וייטנאמית צרפתית.

באנו לשם בצהריים. צעירים, זוגות, גם אימהות עם ילדים, המקום הומה והמוסיקה רועמת. לבקשתנו העבירה אותנו המלצרית לירכתיים, שם יכולנו להחליף בינינו כמה מלים. המלצרית התגלתה כאחת משלנו, ישראלית דוברת עברית. בסבלנות ראויה לציון האזינה לכל שאלותינו. התפריט, 15 מנות בסך הכול, כתוב עברית, אך מה כבר הבנו במאכלים? ראיתי שם מוכר: פפאיה, ובחרתי במנה הזו.

"היא חריפה מאוד," הזהירה אותנו המלצרית.

כבר למדה להבחין מה מתאים למי. הנחתי אצבע על מנה אחרת בתפריט, לא הצלחתי לבטא את שמה.

"גם היא חריפה מאוד," אמרה המלצרית.

ממלכה מפולפלת!... אז מה פחות חריף?

סלט.

נכזבות במקצת הזמנו סלט. תפוח-עץ, גזר, ג'ינג'ר כוסברה ושפע חסה ברוטב. לא מפעים במיוחד אך היה בסדר. ביקשנו מיץ וקיבלנו משקה מרוָה של פירות וירקות בכבישה קרה. (מרווה, גזר, כוסברה, שומשום סוכר דק).

חברתי הזמינה גייוזה ביף בורגניון וקבלה שלושה כדורי בשר בירקות בסלסילת קש נאה. אכלה שניים, נהנתה וביקשה לקחת את השלישי הביתה, בתקווה שתזכה בסלסלה, אבל ארזו אותו בקופסת ניילון.

אני הלכתי ישר למנה העיקרית. לפי העיקרית נקבע מחיר הארוחה (הסלט כלול במחיר). דג מוסר מאודה בעלי בננה נשמע לי אקזוטי ומעניין, אבל שוב הודיעה המלצרית: "חריף!"

גם שאר המנות העיקריות: חריף, חריף. רק המרק אינו חריף. היא התנדבה לבקש במטבח שהמרק יהיה בפלפול מופחת.

אף שמרקים אהובים עליי בחורף וגם בקיץ, נראה לי מוזר להזמין מרק כמנה עיקרית במסעדה. אבל זה מה יש... על מגשים הגיעו שתי קערות ענקיות מלאות מרק. בחשבון הופיעו שתיהן כ"מרק פו" אבל המרקים  היו שונים זה מזה. חברתי העירה כי למרק שלה מראה עכור לא סימפטי והוא מלא כוסברה השנואה עליה. יותר מחצי המרק השאירה בצלחת.

אני קיבלתי אוקיינוס של מרק ומעליו מתנשאת כצוק סלע עצם מיח. התחלתי בעצם. לקחתי אותה ביד, לא אסטטיקלי קורקט, אולם אחרת איך איהנה ממנה? היא היתה ממולאת גם בירקות וערבה לחיך.

באוקיינוס שטו ירקות מוכרים ולא מוכרים ובעיקר אטריות אורז. אטריות מרושעות, ששות אלי קרב. מהרגע הראשון הכריזו עליי מלחמה. סירבו בתוקף להיבלע בפי. אני מכניסה את הכף לקצה המרוחק של הצלחת, הן בורחות לקצה הקרוב אליי. אני מכניסה אותה לשטח הסמוך אלי, הן נמלטות למרכז. הכף באמצע המרק, הן כבר בירכתיים. הכף ננעצת בערימת אטריות, הפעם נתפוס אותן! והן נפוצות מיד לכל עבר, זריזות ומהירות כמו שדים, חלקלקות כצלופחים חמקמקות, ערומות.... הן שייטת שלימה, ואני רק אחת. גם כשאני מצליחה סוף סוף לשלות כמה אטריות  – ברגע הקריטי, כשהכף כבר כמעט בפי,הממזריות הללו עושות סלטה, וקופצות חזרה למי המרק. ייסורי טנטלוס! אני כבר רעבה מרוב העיסוק באוכל, המנה מונחת לפניי ואיני יכולה ליהנות ממנה. אמנם ציידו אותי במקלוני עץ דקים אך לכי לימדי להשתמש בהם! אפילו לפתחם אינני יודעת!

אבל לא! הממזרות האלה לא תשתלטנה עליי! הן מתעקשות, אני אתעקש עוד יותר! אני אוכל ואכלה אותן אפילו אם כל פעם תשלה הכף רק אטרייה אחת או שתים! סבלנות – והניצחון על צידי!

בחמת זעם ובסבלנות ברזל העליתי והורדתי כף אחר כף, והשמדתי את כל האטריות, עד האחרונה שבהן. ואז מצאתי במצולות הים המרקי שלושה איים קטנים, שלוש פיסות בשר. פרס על הניצחון. פיסות טעימות.חבל שלא היו יותר.

ועוד נכונה לי הפתעה נוספת. עתה בנחת, הסתכלתי סביבי וראיתי כי המגש שעליו קערת המרק מקושט בפיסות עגבנייה פיצפוניות, זערוריות כל כך עד שפיסות עגבנית שרי דומות לענקיות לעומתן. לא הכרתי עגבניונת כזו והכנסתי פרוסונת לפי. שומו שמיים! אש הגיהנום! עיניי חשכו מהחריפות, כל בני מעיי התהפכו, לבה של הר געש רותח ניתכה עליי. לגמתי באחת את שארית המיץ, הרמתי את הכוס, איתות  למלצרית למזוג לי מים, לדבר לא יכולתי, וקיללתי את הסקרנות שדחפה אותי לאדום-האדום הזה.

כשכיביתי איכשהו את השריפה, הזמנו במשותף עוגת בננה. חשבתי שמדובר בבננה דולקת,  מעדן שאכלתי לפני שנים באיזה חו"ל וטעמו הטוב עדיין בפי, אך בסך הכול הגיעה עוגה די רגילה מכוסה פרוסות בננה.

התענוג הזה עלה לשתינו  226 שקל. הוספנו תשר וחזרתי הביתה להתאושש מהלם הקרב.

צמח חודש שבט: חרדל לבן, חרדל השדה

לפי המאמר של ד"ר שרה'לה אורן, וד"ר חן שרמן, יועצת בוטנית.

הכול מכירים את המוצר "חרדל", ממרח צהוב סמיך שטעמו חריף. הוא מופק מצמח החרדל. מסתבר ששם הצמח והשימוש בו ותיקים מאוד. חפירות ארכיאולוגיות בדרום מערב אסיה גילו  שהשתמשו בצמח החרדל כבר באלף השני לפני הספירה. הצמח תורבת שם והפך לגידול חקלאי.

ממרח החרדל נעשה על ידי ערבוב הזרעים הטחונים של הצמח במיץ ענבים (טרם תסיסה) או בחומץ, בשילוב צמחים נוספים. החרדל מופיע בספרי בישול רומיים מהמאה הרביעית לספירה ונודע  בשם  mustam, מכאן mustard באנגלית. מקור השם "חרדל", הקיים גם בארמית ובערבית, אינו ברור.

חרדל הינו צמח בר חד שנתי ממשפחת המצליבים. הוא נפוץ  בשדות בר ובצדי דרכים. מכסה שטחי אדמה גדולים בצבע צהוב. המינים הנפוצים שלו הם חרדל לבן, חרדל השדה וכרוב שחור. מינים נוספים של חרדל הם לפתית, חטוטרן ובקבוקון.

מזרעי הצמח מפיקים גם שמן ייחודי. את עליו ניתן לאכול, בעיקר בצעירותם.הטעם החריף של הזרעים והשמן של החרדל מקורם בחומר הכימי גליקוזיד המשמש להגנת הצמח ממזיקים ומאוכלי עשב. החרדל נפוץ באזורי הים התיכון. מלבד היותו צמח תבלין שתירבת האדם הוא משמש לרפואה, להקלת כאבים, להורדת חום וכחומר משתן.

החרדל שבדרך כלל אין חולקים לו תשומת לב יתרה, דווקא מרבה להופיע בדברי חכמינו. כך מעיד עליו התלמוד הבבלי:"הרגיל בחרדל אחת לשלושים יום מונע חלאים מתוך ביתו, אבל כל יומא, לא. מאי טעמא?משום דקשה לחולשא דליבא (מחליש את החלב)." בבלי, ברכות מ א.

חרדל כתבלין מביא אותנו לשולחנם של עשירים שנהגו לשלבו במטעמיהם. מתנות כהונה (חלקי בשר המופרשים לכוהנים) יש לאכול מתובלים בחרדל. "אמר רב חסדא: מתנות כהונה... אין הם נאכלות אלא צלי, ואין הן נאכלות אלא בתוספת תבלין החרדל. מאי טעמא (מה טעם) הדבר?"

חכמים, ביניהם הרמב"ם, לומדים זאת מהכתוב "נתתים למשחה ולבניך לחוק עולם" (במדבר י"ח ח'). את "המשחה" מפרשים כ"חרדל". "שיאכלו הכוהנים את המתנת הניתנות להם כדרך שהמלכים אוכלים ודרך המלכים לאכול בשר צלי ובחרדל."

החוקר יהודה פליקס זיהה את החרדל המוזכר במקורות עם הכרוב השחור (קייל) המכונה בערבית ח'רדלאסואד שפרחיו צהובים וזרעיו זעירים. זרע אחד שלו יכול להביא צמח המגיע לגובה שני מטר ויותר. עובדה בוטנית יוצאת דופן זו הפכה במקורות היהודיים לסמל. התלמוד הירושלמי מבטא את כוח החיות והפריון של ארץ ישראל בדוגמא מהכרוב השחור:"מעשה בקלח אחד של חרדל שהיו בו שלושה בדין מוטות ונפשח (נשבר) אחד מהם, וסיככו בו סוכת יוצרים ומצא בו במוט זה שלשת קבין של חרדלי. אמר רבי שמעון בן חלפתא: קלח אחד של חרדל היה לי בתוך שדה שלי והייתי עולה בו בסולם כעולה בראש התאנה." (ירושלמי, פיאה).

גם אצל הנוצרים, ישו משווה את הכוח הרוחני של מלכות השמיים לתהליך שעובר זרע קטן של חרדל הצומח לגודל מרשים. "מלכות השמיים דומה לגרגר של חרדל אשר לקחו איש ויזרע בשדהו. והוא קטון מכל הזרועים וכאשר מצמח גדול הוא מן הירקות והיה לעץ עד אשר יבוא עוף השמיים וקננו בענפיו." (לוקס).

אף חרדל השדה יכול להגיע לאותם גבהים כאשר הוא צומח באדמה עשירה בחנקן, בשטחים בהם שוטטו צאן ובקר.

זרעי החרדל העגולים הקטנים הפכו משל לציון דברים קטנים או כמידה למשקל זעיר. בעיקר זרעי כרוב שחור הקטנים אף מזרעי השומשום. גודלם 1-2 מ"מ ומשקל אלף זרעים – שני גרם.

משתמשים בציון זרע חרדל כדי להדגיש מעבר טומאה אפילו בכלי גדול, בשל הימצאות דבר טמא זעיר "כגרגר חרדלי" במרכזו.

להדגשת  מידת טהרתן של בנות ישראל, נאמר שאפילו רואות טיפת דם "כעין החרדל ובפחות מכן, יושבות עליה שבעה נקיים:" (בבלי, נידה).

הבחירה הסמלית בזרע חרדל לתיאור מידה קטנה מוכרת גם באסלם. שם אללה נותן דעתו גם לקטן שבדברים:"ואגיד לכם את כל מעשיכם. גם דבר קטון כמשקל זרע החרדל, גם אם טמון בנקרת הצור, אם בשמיים אם בארץ, אלוהים יוציא לאור, כי הוא צופה ומביט אל כול." (קוראן סורת לקמאן).

וד"ר שרה'לה אורן מסיימת כדרכה באופטימיות: "השדות הוריקו זה מכבר וכעת הם מתקשטים בשלל צבעים, צורות וריחות של פרחים, ביניהם נרמז כבר הצהוב של מיני החרדל. אנו מחשיבים אותם כ"פשוטים", שאינם מעוררים פליאה מיוחדת. אבל אולי דווקא המצוי והפשוט, וכן הקטן, מצניע בין המוני פרחיו פרקי היסטוריה של מנהגי עמים, סמל לרעיונות גדולים, פתרונות לבריאות הגוף, תוספת מרעננת לסלט וקורטוב של תבלין."

*

ב-16.2.2018 ייערך בנאות קדומים יום עיון לזכר נגה הראובני, מייסד נאות קדומים. בין המרצים ד"ר שרה'לה אורן, ד"ר יואל מלמד, פרופ' אמוץ גפני. הכניסה חופשית אך יש להירשם מראש.

תקוה וינשטוק

* * *

בת שבע אריאלי

סיפורים שהתרחשו בפתח תקווה

לפני 100 שנים

גבינה צהובה

על-פי צו של ועד המושבה נוקו המרתפים שבבתים המרכזיים במושבה כדי לרכז בהם את התושבים ללינת לילה. זאת כהגנה מפני קרבת החזית שניטשה בין שני מחנות האויבים – התורכים ובני בריתם מכאן, האנגלים ובני בריתם משם.

אנחנו הילדים אהבנו את המרתף המלא ערימות של מצעים גבוהים. שם למעלה היינו מבלים הרבה שעות משעות היום. משחקים חדשים המצאנו בהתאם לגודל הכרים, גובה הערימות ומקומן. בצהריים, כשהרעב התחיל להציק, התפזרה החבורה, איש-איש אל ביתו. אני כמובן סרתי אל בית גברת גולומב, שהייתה כאם לי מאז מותה של אימא. היא לא חיכתה לבקשתי – בצעה פרוסת לחם עבה, הגישה אותה עם חופן זיתים ובהוראה מפורשת: "לא לאכול בנוכחות ילדים אחרים."

כן, ידעתי, להם אין לחם כזה... הם אוכלים לחם דורה, שאותו הכרתי במרתף. לחם משונה: אי אפשר לבצוע ממנו פרוסות כי הוא קשה, לכן בידיים שוברים ממנו חתיכות שמתפוררות תוך כדי שבירה. טעמו דומה לקש טבול במים ומלווה במרירות קלה. כך אני זוכרת את טעמו של לחם הדורה, שהיה מאוס בפי כל הילדים.

את מנת הלחם הטוב גמרתי לאכול על מדרגות המרפסת. גם את השקדים אכלתי בהסתר. לשאר הילדים לא הייתה "דודה" טובה כשלי.

לפנות-בוקר אחד, כולם עדיין ישנים. התעוררתי לקול שיחתן של שתי הידידות הבוגרות: אסתר [ראב] ושושנה [גולומב, לימים איזנברג, בנהלל, אימו של האלוף משה פלד]. הן יצאו את המרתף בלוויית שני בחורים. עוד אני תוהה על יציאתן המהירה, החלה תנועה בקרב יושבי המרתף – יוצאים, חוזרים בחיפזון, ושוב יוצאים ומתלחשים.

מה קרה? הפעם אינני מודאגת. האנשים מביעים שמחה, חילופי חיוכים נראים על פניהם. אני מזדרזת לצאת מהמרתף. באמצע הרחוב, בדיוק מול חצר מרתפנו, עומדות השתיים, אסתר ושושנה. מימינן ומשמאלן שני חיילים לבושים הדר, חגורים חגורות רחבות סביב למותניים ולרוחב החזה. סיכות וכפתורי "זהב" מקשטים את חליפותיהם הנקיות. לרגליהם נעליים שחורות, מבריקות מרוב צחצוח – ניכר היה מיד שחיילים הם, אך לא חיילים תורכיים.

כולם ממהרים לעמוד בקרבתם, כולם מכוונים מבטיהם לעבר שטחי הפרדסים, הנראים ממקום עומדנו הגבוה. בסקרנות גוברת אני נדחקת להגיע אל שושנה ואסתר. עדיין אינני מבינה מה פשר השמחה מסביב.

החייל פונה אל אסתר בשפה לא מובנת. היא מפשפשת בכיסיה, מוציאה ממחטה לבנה, ומושיטה אותה לחייל.

ביד מורמת למעלה, כשהממחטה בקצה אצבעותיו – הניף אותה ימינה ושמאלה בתנועות איטיות, בקצב אחיד.

עוד אני מביטה על הממחטה – שמעתי תרועות שמחה, מחיאות כפיים, חיבוקים. בבהלה אני מחפשת מפלט, מפחד שמא ידרסו אותי הגדולים. אחרי היאבקות לא קלה אני מצליחה לצאת אל מחוץ לאנשים שסובבים אותי. לבסוף – לבד על גדר אני עומדת ומפנה מבטי אל אותו כיוון ששאר האנשים מביטים לעברו.

לפתע קול תרועת חצוצרות נשמע מקרוב, קרוב מאוד. בבת-אחת נפלטו המנגנים מתוך השטח הירוק של הפרדסים, אחריהם גושים-גושים של חיילים הנעים בצעד אחיד לקול המתופף ההולך בראש. מסביב קריאות שמחה: "אנגלים!! האנגלים באים!!" – וזו הפעם הראשונה שמבטאים את השם "אנגלים" בקול רם, בלי פחד. גם אני צועקת: "שלום! שלום אנגלים!"

החיילים הגיעו עד לבית הראשון ברחוב. לידו נטועה חורשת איקליפטוס. מיד התפרשו בחורשה והחלו בהכנות לקראת ארוחת-הבוקר. קרשים רחבים הונחו על גבי אבנים, שהפכו מיד לשולחן רחב-ידיים, ועליו העמיסו כל דברי מאכל.

אנחנו, הילדים, עמדנו מעבר לגדר. בעיניים רעבות הבטנו על החיילים, כיצד הם פותחים בזריזות קופסאות בשר, ריבה, גושי גבינה, ועורכים אותם על השולחן הארוך. בצד כבר בערה אש ומעליה תלוי סיר ענק מלא תה, ומתוכו עולה ריח טוב.

לאורך כל הגדר של חורשת האיקליפטוס עמדנו צמודים במבטים עורגים אל השולחן המלא כל טוב. עוד מבטנו תקוע בשפע האוכל שלפנינו, נגש חייל לגוש גבינה צהובה, הוציא סכין מכיסו, בצע חתיכות גבינה וחילקם לילדים העומדים מעבר לגדר.

בכל שנותיי הבאות לא אכלתי גבינה טובה מזו. את טעמה לא אשכח גם עד אחרון ימיי.

יבורך החייל האנגלי שנתן לילדים רעבים פרוסות גבינה צהובה, ולכל החיילים האחרים שחילקו לנו שוקולד וכל דברי מתיקה אחרים.

פגישה מרגשת

שמחה וששון במושבה: האנגלים באו, התורכים ברחו. אנחנו הילדים מסתובבים ברחובות המושבה במטרה לפגוש חיילים אנגליים.

כדאי לנו לפגוש בהם: תמיד יימצא אחד מהחיילים כשהוא מוציא מכיסו טבלת שוקולד או סוכריות חומות שאינן נמסות מהר בפה – ומושיט אותן לאחד מאיתנו. מי שלא קיבל הפעם, יקבל בפעם הבאה, מקבוצת חיילים הבאה אחריהם.

את השוקולד אכלנו כמו שילדים רעבים אוכלים: נוגסים חתיכה גדולה מלא הפה, גורסים אותה בשניים בלהיטות, עד שהיא נמסה כולה בפה.

לא כך אכלנו את השוקולד הטוב כשהלחם כבר נמצא לשובע בכל בית: נגסנו מהטבלה חתיכה קטנה כל פעם, השהינו אותה בפה כדי לעמוד על טעמה. ידענו גם להתאפק ולהשאיר חתיכה לאחר-כך.

ימי המרתף העליזים הסתיימו. עברנו לגור בדירה שכורה במושבה. אלו היו הימים הראשונים להתנסותה של אחותי שושנה בתור עקרת בית. על פיה נשק דבר, והיא בת חמש-עשרה בלבד.

האחים המשיכו להתגורר בפרדס. הפעם לצורך פרנסה: מאחר שחֵיל הפרדות והסוסים חנה לא הרחק מפרדסנו, הציעו אחיי את שירותם לספק מים לבהמות מתוך הבאר שבפרדסנו. הצעתם נתקבלה ברצון, כי מים אחרים לא היו בסביבה.

מיד העמידו החיילים שקתות מבד עבה, הנקרא בפיהם ברזנט. שורות-שורות עמדו סוסים ופרדים לאורך החצר הארוכה, וגמעו מי תהום צלולים שלוש פעמים ביום: בוקר, ערב וצהריים.

גם "קמח לבן אוסטרלי" סיפקו האנגלים לאחיי, וממנו אפינו לחם חם טרי. החיילים עמדו בתור. חיכו בסבלנות עד שייאפה הלחם בתנור ויקבלו את מנתם. הלהיטות אחר הלחם הטרי נבעה מימות הקרבות הארוכים שבהם קיבלו רק "מנות ברזל" קרות וחסרות טעם.

תמורת שירותים אלה צברו אחיי מזונות וכסף כדי לספק את כל מחסורנו.

 מימים אלה זכורים לי שני חיילים שנהגו לבוא אלינו בין-הערביים. האחד מיק-ספון והשני בוב-צ'רי. אליהם הצטרפו אחיי שבאו מהפרדס אחר יום עבודה מפרך. יחד אכלנו ארוחת-ערב, שהייתה ברובה מיבול הקופסאות שהביאו עימם החיילים. כמחווה לרצון הטוב של האורחים, נהגה אחותי לתבל ארוחות אלה בתבשיל ביתי חם שלא טעמו כמותו מאז עזבו את ביתם הרחוק.

לאחר הארוחה עישנו השניים סיגריות, תוך כדי כך ישבתי על ברכיו של מיק-ספון. יהודה אחי הקטן בחר תמיד לשבת על ברכיו של בוב-צ'רי.

החושך השתלט על הקירות. מנורת הנפט לא הצליחה לגרש את הצלליות המרקדות מסביב. לאט, בשקט, כמעט בזמזום, שרו השניים שירי ערש ומולדת באנגלית. מתי? מי העביר אותי למשכבי? אינני יודעת.

היו אלו ערבים ארוכים ונעימים שבהם נרדמתי בזרועותיו החובקות של מיק-ספון החייל האבא. רבות סיפר לנו על ילדיו שנשארו בלונדון. את תמונותיהם שלף בכל הזדמנות, כאשר מכרים חדשים נזדמנו לו בביתנו.

מאז עברו שנים. הקטנים הפכו גדולים. הגדולים נעשו גדולים יותר. אחי ראובן עסק בשיווק תפוחי-זהב (תפוזים כשמם בימינו). לרגל עסקיו נסע ללונדון. באחת הפעמים החליט לחקור מה עלה בגורלם של החיילים שלנו. המודיעין בלונדון הפנה אותו למשרד ממשלתי, שם נודעה לו כתובתו של מיק-ספון, באחד מפרברי לונדון, בשיכון לחיילים משוחררים, מצא את ביתו.

שביל צר בתוך גינה קטנה חמודה הוביל אל דלת הבית. לקול צלצול פעמון היא נפתחה. אישה גבוהה שאלה לרצונו של אחי ראובן. בנימוס הציעה לו לחכות על ספסל שבגינה, עד לשובו של בעלה. מנהג הוא באנגליה לא להכניס זר הביתה.

כפי שכבר סיפרתי, שמונה אחים ואחיות היינו. בבית אחד גדלנו, בבית-ספר אחד למדנו, במושבה אחת התגוררנו – ואולם הקטע המעניין במשפחתנו היה: דמיון פרצופים מפתיע, מהקטן עד הגדול שבנו. מי שהכיר אחד מאיתנו, ידע לזהות את השאר. בגלל דמיון זה ניקרו לנו במרוצת חיינו הרבה פגישות מוזרות, וכך, בעוד אחי ראובן מחכה בקוצר-רוח לפגישה, רץ לקראתו אנגלי בגיל מתקדם, ובקול נרגש שאל: "מי אתה? הלל? גרשון?" לא עלה על דעתו שראובן הנער הספיק לגדול והיה לאיש הדור בלבושו.

לאחר שנרגעו מן ההתרגשות שבפגישה, נכנסו הביתה. אשתו האדיבה הזמינה את השניים לשתות ספל תה מסורתי. עוד הם מדברים, שואלים, ומשיבים כל העולה על כנפי הזיכרון – נתקע מבטו של אחי בתמונה הניצבת באמצע השיש, מעל לאח הבוערת. והתמונה: לא יאומן! כל בני משפחתנו, מהקטן יהודה עד הגדול גרשון – מצולמים בה.

ומספר ראובן: "לא יכולתי יותר. עיניי התחילו זולגות דמעות. בקושי יכולתי להסתירן מתחת למשקפיי."

בתגובה לפרץ רגשותיו אמר מיק-ספון: "בקרוב מאוד נתראה עם כולם. אשתי ואני חוסכים זה זמן כסף כדי לנסוע לפלשתינה (היא ארץ-ישראל)."

חזרה הביתה

תמו ימי "הגירוש" לתל-אביב. ואנחנו, הביתה, בחזרה לפתח-תקווה. ההתרגשות גדולה. כולנו יושבים בעגלה שנשכרה מאחד העגלונים ביפו. בתחילת המסע היו ויכוחים וכעסים מיותרים, שכחנו את כללי ההתנהגות במשפחה: "הגדולים שומרים על הקטנים. הקטנים מצייתים לגדולים מהם."

העגלה מתנהלת לאיטה. קשה לסוס הרזה למשוך אותנו, השמונה, בחול העמוק. מדי פעם יורדים מהעגלה כדי להקל על הסוס המזיע מרוב עייפות.

אחרי נסיעה ממושכת אנו מגיעים לפתחה של המושבה.

משני צידי הדרך מזדקרים עצי הברוש הגבוהים. אני נזכרת בהם. עוד משחר ילדותי נהגתי לנוח בצילם ולצנן את כפות רגליי מהחול החם שבדרך. כמה אהבתי את צבע הברושים הירוק, שהקל על עיניי הממצמצות באור השמש המסנוור. הנה הם עומדים מולי. וככל שהעגלה מתקדמת, אני מוסיפה להביט בעצים הניצבים בגאווה, ללא נוע. ובטרם הספקתי להסב ראשי קדימה, נעצרה העגלה לפני דירתנו החדשה.

אני רצה אליה בתקווה למצוא בה את נושאי געגועיי מביתנו שבפרדס. השולחן עם רגליו הדקות, שעליו עומדת מערכת ספלים וצלחות ורודים, מקושטים בפרחים לבנים. בייחוד התגעגעתי לארון הזכוכית שבו עמדה לראווה חנוכיית כסף ששני אריות לופתים אותה מכל צד. על-יד החנוכייה עמדו שני פמוטי השבת עם אשכולות ענבים תלויים להם בבסיסם, והיו גם גביעי הזהב הקטנים, שחולקו לכל אחד מאיתנו בליל שבת. לעיתים קרובות עמדתי לפני ארון הזכוכית כדי להזין עיניי בתכולתו.

דלת הכניסה לדירה החדשה פנתה ישר לרחוב. נכנסתי פנימה – אין כיסאות אין שולחן. ריק – לא כלום. מסביב בחדר הענק – רק קירות לבנים. ובכל קיר דלת הנפתחת לעוד חדר ריק...

ישבתי על מפתן מרפסת אחורית, ישבתי ובכיתי. אחותי שושנה, שהמשיכה לפנק אותי בגלל התאונה שקרתה לי בגבי – ניחמה אותי בהבטחה שעד הערב יביאו את כל מה שנותר בבית שבפרדס.

בערב עמדו בדירתנו ארון, שולחן, שני ספסלים באורך השולחן, כרים, שמיכות ומחצלות. כל שאר הרהיטים נעלמו מביתנו בימי "הגירוש" מפתח-תקווה לתל-אביב.

שני פרדים

המלחמה נגמרה... משפחתנו לא חזרה לביתנו בפרדס. עברנו להתגורר קבע במושבה פתח-תקווה. כל תושבי המקום עסוקים מבוקר עד ערב. בני האיכרים משקמים את משקיהם. בעלי-מלאכה מתקנים בתים הרוסים, מסיידים וצובעים. בכל ניכרת תכונה וחריצות. רק ביתנו שקט, חסר מעש, יתמות ועצב שולטים בכל.

שעת ערב אחת – עננים כבדים רובצים בשמיים, ברקים ורעמים מתנפצים מעל גג ביתנו, גשם שוטף קורע את החשיכה, נקישות הברד מוסיפות למהומה שבחוץ.

בבית תנועה חשודה. אין דיבורים. מבטים חשודים נתזים מעיני הגדולים.

שושנה עסוקה בתנועה מתמדת. יוצאת ומביאה שק גדול. את השק בודק הלל ומאשר טיבו וגודלו.

כחיה הבודקת את סביבתה בחושיה הטבעיים, כן למדתי אני לבדוק את סביבתי. אני יושבת בפינה וחשה שסוד מרחף בחדר.

מהו הסוד? – אינני מצליחה לגלות. הערב נמשך, המתח גובר והולך...

הלל עצבני, חוזר ומציץ החוצה. הפעם, חיוך נסוך על פניו: "מצוין!" הוא קורא, "הגשם יֵרד כל הלילה!" מכריז, לובש את השק לראשו ויוצא לתוך הלילה השחור.

"הִזהר!!! שומרים מסתובבים במחנה!!!" קולה של שושנה מהדהד לתוך הלילה הסוער.

מבלי לגלות את הסוד הלכתי לישון. מיד נרדמתי, כי המיטה הייתה הלילה יבשה. סוף-סוף תיקנו את הגג ברעפים שלמים.

כבחלום אני שומעת את קולה של מלכה: "קומי, קומי! תראי מה נעשה בחוץ!"

מנומנמת אני עומדת במרפסת. לפניי עומדים שני פרדים קשורים לגדר. אש בוערת מתחת לדוד הכביסה. ראובן דולה מים חמים מהדוד.

גרשון משפשף אחוריו של פרד באבן. הלל עומד מאחורי הפרד השני. שושנה יוצקת מים חמים על חלקת העור המקורצף. רבקה עומדת בצד, אבן גדולה בידה.

כבמשחק תשבץ מתאימים האירועים של אמש למראה שלפניי:

הלל יוצא לתוך הלילה הגשום והחשוך.

קריאת שושנה: "תזהר! שומרים במחנה!"

שני פרדים עומדים בחצר.

בהמות כאלה יש רק לאנגלים – מטופחות, גבוהות ושמנות.

פתאום ידעתי בוודאות: הלל גנב הלילה את הפרדים. אבל – "מדוע רוחצים אותם?" שאלתי. "הרי גשם ירד עליהם כל הלילה?"

תשובה לא קבלתי.

כשגדלתי, הבנתי את המבצע לפרטיו. כל הסוסים והפרדים של הוד מלכותו מלך אנגליה נצרבו בכתובת קעקע מסוימת כדי למנוע גניבת הבהמות מהצבא. סביב למושבה חנו מחנות של חיילים אנגלים, אוסטרלים והודים. ליד כל מחנה השתרע שדה רחב, שבו נמצאו מאות סוסים, פרדות, עגלות וכלי-עבודה. הלך הלל, גיבור המשפחה – "להביא" זוג פרדים, ומיד החלה מלאכת הקרצוף של כתובות הקעקע שהוטבעו באחורי הפרדים.

רוח והצלה לביתנו הרעב הביא זוג הפרדים.

כיצד? פרדים חזקים ובריאים כשלנו עסוקים בכול: חורשים, גוררים עגלות עמוסות, נושאים משאות כבדים. עד יפו הרחוקה הם הגיעו להביא סחורה לסוחרי פתח-תקווה. כך עבדו הפרדים מבוקר עד הערב. איכרים נכבדים פקדו את ביתנו לבקש את עזרת הפרדים. העונה בוערת, עת חריש הגיעה. יש לזרוע חיטה, שעורה, דורה, תורמוס ושומשום. עם סוף החורף שוב מזדרזים האיכרים לחרוש את כרמי הענבים ומטעי השקדים. גם שירותי הובלה שונים דרושים למושבה כה גדולה. אין יום פנוי לזוג הפרדים – למעט יום השבת.

אם אין מים – אין לחם

ממעיין זיכרונותיי נובע סיפור  נוסף שזמנו 1918, סוף ימי מלחמת העולם הראשונה בארץ.

חיילי "בנות הברית" נראים בכל מקום. אוסטרלים חובשים כובעים רחבי תיתורה. להודים אין כובע אלא יריעת בד מגולגלת כנחש סביב ראשם. לאיטלקים – כובעים עגולים לראשם ונוצה צבעונית תקועה בצד ימין. הנוצות מתנועעות לקצב צעידת החייל. כובעי הקנדים דומים לאלה של האוסטרלים, אך בצבע שונה. צורת הכובעים של האנגלים, בהתאם לדרגתו הצבאית של החייל. לכן אינני זוכרת אותם. כובע הקצינים זכור לי: מצחייה עטורה בשרוך זהב, ומשני צידי הכובע נוצצים כפתורי זהב.

כל השדות מכוסים במחנות צבאיים. אין סוף לסוסים ולפרדים המשרתים אותם. ובמרכז המושבה, ליד באר המים, עומדות הבהמות בתור לשתייה.

כשראו אחיי את המהומה שבמרכז המושבה, עלה רעיון במוחם: הבה נפעיל את מנוע הבאר שבפרדסנו. נשאב גם אנחנו מים להרוות את הצמאים.

כולם מתלהבים מהרעיון.

סביב לשולחן הגדול דנים שוב ושוב, כיצד לממש את הרעיון המבטיח? איך להפעיל את המנוע לשאיבת המים מהבאר? בלי רצועת-הממסר הגדולה, העשויה עור, שנבזזה במלחמה, ובלי דלק הנפט – המנוע "מת".

גרשון מציע: נפנה לקצין הממונה על המחנה, בשדה מול פרדסנו. נציע לו למכור מים לסוסיו תמורת המצאתו לנו כל מה שחסר להפעלת המנוע, זאת כדי לממש את העסקה. גרשון, היודע קצת צרפתית מימי לימודיו בגימנסיה בפולניה, מקבל עליו את השליחות.

מכינים רשימה מפורטת לתנאי העסקה:

א. רצועת עור מיוחדת להנעת גלגלי המכונה.

ב. פחי נפט להתנעת המנוע.

ג. שמן מכונות.

ד. פרטי כלים ומכשירים נוספים שאינני זוכרת שמם.

גרשון חזר מהקצין ועימו תשובה משמחת. עוד באותו יום הובאו פחי נפט לפתח בניין המנוע. כעבור ימים אחדים הגיעה גם רצועת העור היקרה כל-כך. המנוע התחיל להשמיע את קולו בשריקות קצובות: פי, פי, פי, פי.

מבעוד יום קשר ראובן בקבוק קטן לקצה הצינור שמגיע לגג. צינור זה פולט אוויר מבטן המנוע ישר לפי הבקבוק. שריקת הבקבוק נשמעת בכל הסביבה. שתיקת הבקבוק מזרזת את האחראי להשיב למנוע את נשימתו. כל תקלה גורמת להפסקה של שאיבת המים מן הבאר.

הכול מתנהל לשביעות רצונם של אחיי. קצינים מהודרים נותנים הוראות לחיילים ההודים. שורות-שורות של עמודי עץ נתקעים לאורך החצר. על העמודים נתלות שקתות המים. השקתות עשויות מבד ברזנט. איזה פלא! אפילו טיפה אחת של מים אינה נושרת מהשקתות!

המלאכה נגמרה, המנוע עובד, מים זורמים לבריכה. מהבריכה בצינורות דקים היישר אל השקתות. סוסים צוהלים משתתקים לשמע זרימת המים הרעננים.

שורות-שורות עומדים הסוסים והפרדים, שותים, מרווים צימאונם וחוזרים למחנה. הכול מתנהל בשקט, אין ויכוחים, אין בוץ מסביב כמו שיש במושבה.

השמועה על השירות היעיל שניתן לצמאים בפרדסנו פשטה בשאר המחנות. הרווח גדל עם כל סוס נוסף.

בערב חוזרים אחיי עייפים, מתרחצים ונחים.

עם חשכה מתחילים הסיפורים על נימוסי האנגלים, על שובבות האוסטרלים... על נדיבות ההודים.

לאט-לאט מוציא הלל מהשק ממתקים שקיבל. שוקולד אוסטרלי, טופי אנגלי, קופסאות ריבה, שימורי פירות וחמאה.

שושנה, בצחוק קל, מצטטת: "אם אין מים, אין לחם."

מאז לא ידעתי רעב מהו.

*

מתוך הספר המופלא של בת-שבע אריאלי: "כמה ירוק היה פרדסנו", סיפורים. אסטרולוג הוצאה לאור בע"מ, 2002. המהדיר: אהוד בן עזר. ספר שכנראה איש מאזרחי פתח-תקווה בת ה-140 אינו יודע עליו, גם לא אלה המתיימרים לכתוב את קורותיה ולחגוג את יובלה.

בת-שבע [ליכטנשטיין-ורדימון-אריאלי] היתה בת-דוד של אימי. אביה של בת-שבע, דניאל ליכטנשטיין, שבנה בפרדסי וילהלמה את בריכת הבטון הראשונה בארץ ונקרא אבו-סמנתה מלשון צמנט – היה אחיה של סבתי מצד אימי, שרה גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין, שניהם מלודז'.

דניאל ליכטנשטיין הוגלה בימי מלחמת העולם הראשונה לדמשק ושם מת. את הסיפור המרתק על בריכת הבטון הראשונה שבנה בווילהלמה שמעתי מפי בנו ראובן בן-אוֹר (ליכטנשטיין). הסיפור שודר מפיו בקולו במדורו החשוב של זאב ענר, "זיכרונות ארץ-ישראל" ב"קול ישראל" ב-1 בדצמבר 1967, והבאתי אותו ברומאן הנשכח והנידח "אנשי סדום" (1968), ספר שאינו שייך לספרות העברית, כדלקמן:

איכר היה בפתח-תקווה, דניאל שמו. הוא היה הראשון שהכניס את השימוש במלט לבניין בריכות ותעלות-השקאה בפרדסים. הוא בנה את בריכת-הבטון הראשונה בווילהלמה, בפרדס של דקר הצולע, בשנת 1911. עד לאותה תקופה לא ידעו את סוד היציקה של קיר-בטון דק וחזק. נהגו לבנות בשיטה הערבית – קירות עבים, הרבה חומר-מילוי של כורכר ואבן, מטר עובי על כל מטר גובה. בסיס הקיר היה רחב כמידת גובה הבריכה.

גרוֹסבַּאוּאֶר [איכר אמיד] דקר היה חשדן, וכגודל עושרו כן רבתה חשדנותו. הוא היה נשוי לאישה שאינה יפה, אינה חכמה, ואף כי היתה נאמנה לו והעמידה לו הרבה בנים ובנות, לא חדל מלקנא לה, והיה בטוח כל ימיו כי יש לה בסתר מישהו אחר על פניו – הצולע. סיפרו בכפר כי כל פעם שהיה יוצא מביתו לנסיעה ארוכה וחושש פן ייעדר לילה מן הבית – נהג לפזר נסורת על-פני הרצפה בחדר-משכבם, סגולה למציאת עקבות. מעולם לא גילה סימנים מחשידים, והדבר רק הגביר את עינוייו וחששותיו.

ועוד סיפרו עליו כי שנה לפני המלחמה אסף אצל האיכרים מאה וחמישים נַפּוֹליוֹנים, כדי להקים משתלת גפנים, ומאז הכול בוכים. הם בוכים על כך שנתנו בידו את כספם ולא ראו תמורה, הוא – על שיכול היה לקחת יותר ולא לקח. בַּתַחַת של הצִרעה הזאת, היו אומרים על שכמותו הערבים, לא תמצא דבש.

כחום היום היה עולה ברגל לשדותיו (חס על חמורו), מקפיד ללכת בשביל ולא לדרוך על הזרוּע ("אנו הזקנים יודעים לכבד את השדה"), בוחר אבן גדולה, משתעל ויושב עליה ותוקע נפיחה גדולה כשהוא נשען בזהירות על מקלו. הוא היה אומר: "איכר אמיתי אינו מנער את האבק מעל האבן בטרם יֵשב עליה." הערבים שעבדו אצלו אמרו כי הוא פשוט לא יכול להתכופף.

"סַאמִיר, תוּפִיק, יַאללַה כַּסְלַנִין!" היה מזרז אותם וטופח במקלו, "אַרְבַּייטן! ארבייטן! לֵישׁ מַא בְּתִשְׁתִעְ'לוּ? מדוע אתם לא עובדים, עצלנים! אִרְפַע רִגְ'לַאכּ, יַעֲסֵר, מִן שַׁאן תִנְגַ'ח לַאזֶם תִשְׁתִעִ'ל! הרם רגליך, יעסר, כדי להצליח עליך לעבוד!"

היתה לו רפת גדולה, ובבית עמד תמיד ריח חמאה, גבינה וחלב חמוץ. על עמודי הגדר התנוססו לייבוש קדירות-חרס חומות וצהובות, שהיו משמשות לחיבּוּץ החמאה ולתעשיית הגבינה. הללו ניראו מרחוק כראשי דלועים, ובתחרות הקליעה בין הנערים נחשבו לקרקפות אינדיאנים, עד שהטריח דקר הצולע את עצמו ובא וסיפר לוואלדמאר דוויד שמידט על מעשי הקירקוף, והנער יוהנס יצא מן התחרות ואוזניו מקוּטפות.

איש לא האמין ליהודי מפתח-תקווה כי בריכה חדישה, בעלת קירות-בטון דקים, תחזיק מעמד. גם האיכרים במושבתו צחקו לו. והנה, דווקא גרוסבאואר דקר החשדן היה הראשון שהעֵז לבנות בפרדסו בריכה חדישה מבּטוֹן, אך תנאי היתנה עם היהודי: את מאתיים הנפוליונים, דמי העבודה, ישלם רק לאחר שתושלם הבריכה וימלאו אותה מים, והוא, דקר, רשאי אז להזמין את כל נערי הכפר אל הבריכה במלאה, ולקול שריקתו יקפצו כולם בבת-אחת פנימה, והיה אם תחזיק מעמד ולא תתפוצץ – ישלם הכול, במזומנים, בו במקום! ואם לא – פטור הוא.

וכך היה.

הרוח העלתה גלים קלילים על-פני חלקת המים, שצבעה היה ירקרק-כחלחל, והשתקפו בה הברושים מן השדרה הסמוכה, המגוננים על תפוחי-הזהב מפני הסערה. מול הבריכה נמצא בית-הבאר ובו מנוע-נפט המשמיע קול צפצוף קטוע שמפלח שעשה אחר שעה את דומיית הלילות ואת שלוות הצינה של הבקרים.

יוהנֵס עמד על שפת הבריכה, רועד מקור, בקרב יתר הנערים העירומים. דקר הוסיף ואסף גם קבוצה גדולה של נערים ערביים מן הכפרים בסביבה, אשר עבדו בווילהלמה. והללו השליכו את סחבותיהם ועמדו אף הם עירומים, עיניהם הלחות בוערות בהתרגשות, והם דוחפים זה את זה ומביעים במילים ובתנועות את גאוותם על אבריהם השחומים, העבים, כשל מבוגרים לכל דבר, ועורכים השוואות קולניות עם הנערים האירופיים שהיו דקים, וחלקם צהבהבים ובהירי-גוף. דקר היסה אותם בגערה ואיים, בתנופת מקלו, לשלוח את כולם לכל הרוחות אם לא יחדלו לקלל ולריב.

"מה יש, חוואג'ה?" היתמם נער שחַמְחם אחד, "לא עשינו כלום."

"לֵך, לך! השקרן אומר שאימו בתולה!" דחף אותו דקר הצולע בחוד מקלו וכמעט שהפיל אותו למים. אחר-כך ירד מן הבריכה בסולם, עמד למטה וקרא ליהודי לרדת ולבוא אחריו.

"אַלזוֹ בִּיטֶה שֵׁיין, הֶר דניאל, יעלה-נא ויבוא בבקשה, יחד איתי!"

אך הלה סירב ונישאר עומד עם הנערים במרומי הבריכה. דקר טיפס לבדו ועלה בדי עמל על גג בית-הבאר הסמוך, עורפּוֹ השמן והנפוח האדים מן המאמץ. היה לו שיער צהבהב, קצר ומתולתל, שהתחיל להלבין, ואגלי זיעה עלו במצחו. הוא יִצב עמידתו שם, נשען על מקלו, ושרק.

קצף לבן עלה מעל לגופות הנערים שקפצו כאיש אחד וצפו ועלו והשתכשכו להנאתם. דקר נופף ידיו בשמחה, כמעט העיף מקלו באוויר, ולולא פחד היה יוצא במחול על גג בית-הבאר. אחר-כך נאנח וירד לאיטו, ושוב עלה לבריכה, ושילשל לידי היהודי את מאתיים הנפוליונים.

אהוד בן עזר

* * *

באבל על מותה של בת-שבע אריאלי

לבית ליכטנשטיין בשנתה ה-99

ציטוט מתוך "חדשות בן עזר" 431, מיום 30.3.2009

בת-שבע נולדה בשנת 1910 והובאה ארצה מלודז' שבפולין בעודה תינוקת. היא גדלה עם אחיה ואחיותיה בביתם שבפרדס בצפון-מערבה של פתח-תקווה. מלחמת העולם הראשונה שמה קץ לאותם ימים מאושרים בפרדס. אביה דניאל ליכטנשטיין, חלוץ השימוש במלט ובטון לבניין בריכות-מים ותעלות בפרדסים, שנקרא בפי הערבים "אַבּוּ-סֶמֶנְטָה" (אבי הצֶמֶנְט, המלט) – נאסר בידי התורכים, נשלח לדמשק ושם מת ממחלת טיפוס הבהרות. זמן קצר לאחר מאסרו מתה גם האם. האחים והאחיות הגדולים למשפחת ליכטנשטיין גידלו את הקטנים, ויחד עברו את תקופת המלחמה ואת השנים שלאחריה. כל האחים והאחיות לבית ליכטנשטיין דיברו עברית גרונית במקצת, דעתנית, חגיגית, מהוקצעת ומרשימה מאוד.

בעלה הראשון של בת-שבע היה עקיבא ורדימון, ממשפחה ותיקה בירושלים, וממנו נולד לה בנה היחיד, דן (דן-דן) ורדימון, היושב כיום בארה"ב עם משפחתו. לימים עקר עקיבא מפתח-תקווה לתל-אביב עם רוֹמָה (או רומא), אשתו של יהודה רייספלד.

בעלה השני של בת-שבע היה מתתיהו אריאלי, אביו של נחום אריאלי מהרוגי מחלקת הל"ה, ואחיו של הסופר ל.א. אוריאלי. מתתיהו חיבר מילים ומנגינה לשיר המפורסם "כובע של קש".

 בת-שבע עסקה שנים רבות בהוראה ובכתיבת תוכניות לימוד. בשנותיה האחרונות ישבה בבית האבות של ויצ"ו בתל אביב וכתבה באותיות גדולות מאוד, כי היתה כבר כמעט עיוורת, שני ספרים מקסימים על ילדותה בפרדס בפתח-תקווה ואחר-כך במושבה, ספרים שהיתה לי הזכות ללוותם עד הוצאתם לאור.

הספר הראשון "כמה ירוק היה פרדסנו", סיפורים, בהוצאת אסטרולוג 2002.

השני, "מהפרדס למושבה", בהוצאת גוונים 2006.

למרבה הצער שני הספרים הללו עברו ללא הד, ואפילו עיריית פתח-תקווה לא מצאה בהם עניין למרות שדורות של תלמידים בעיר היו יכולים ללמוד פרק מקסים בתולדותיה באמצעות הסיפורים הללו.

כאמור, דניאל ליכטנשטיין היה אח של סבתי מצד אימי – שרה-גאולה ליפסקי לבית ליכטנשטיין מלודז'. אימי דבורה (דורה) היתה בת-דודה של בת-שבע.

שנים רבות סברתי שאופיי נקבע במידה רבה בַּתורשה ממשפחת ראבּ מצד אבי, וממשפחת ליפסקי [מלודז'] מצד אימי, ואולם לאחר הפגישות שהיו לי עם בת-שבע בשנותיה האחרונות, בטיפול בספריהָ, הגעתי למסקנה שחלק באישיות שלי, העקשן הגאוותן והמתיימר לדעת-הכול, הוא דווקא מורשת מהליכטנשטיינים, שעל מצבתו של סבא-רבא שלי מלודז' מאיר-זנוויל ליכטנשטיין­ – אמרתי קדיש בביקורי בפולניה בקיץ 2005.

אהוד בן עזר

* * *

אהוד בן עזר

ספרי דורות קודמים

פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי

שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"

עם תמונות הסופרים

"הפרח האפל"

לג'והן גלסווֹרתי

עברית: 1955

פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 9.6.1972.

לפני 46 שנים

שמו של ג'והן גלסוורתי (1867-1933), הסופר האנגלי חתן פרס נובל (1932), נעשה מקובל אצלנו בזכות הסדרה הטלווזיונית של "ההגדה לבית פורסייט", אם כי הספר עצמו הופיע בעברית כבר בראשית שנות השלושים [למאה ה-20], בתרגומו של י.ל. ברוך. גלסוורתי למד באוכספורד וקיבל סמיכה לפרקליטות, יצא למסעות בארצות שונות, ופעם, באונייה, עודד את אחד מקציניה, פולני, לכתוב. מאז נשאר כל ימיו בידידות עם אותו קצין-ים פולני, יוזף קוז'אניובסקי, הידוע יותר בכינויו ג'וזף קונראד. גלסוורתי הושפע מקיפלינג, פלובר וטורגנייב.

"ההגדה לבית פורסייט" (שהתפרסמה בשנים 1906-1921) מעלה את התקופה הוויקטוריאנית הגוועת, מתוך געגועים רבים לדור-הנפילים של אבות-המשפחה. סוד הצלחתה של ה"הגדה", ובייחוד אצל קהל בן תקופתנו, נעוץ באותה הזדהות נוסטאלגית וסנטימנטאלית שנוטים לחוש צופים וקוראים לא מעטים כלפי עבר זוהר שאינו שייך כלל, לא להם, לא לתרבותם ולא למשפחתם. זה גם סוד הצלחתם של סרטים היסטוריים רבים.

לשמחתנו, ואולי לצערנו, היו איכרי המושבות הראשונות בארץ יהודים פשוטים מן העיירה המזרח-אירופית, ואילו אנשי "היישוב הישן" בעריה של ארץ-ישראל היו עניים מרודים ברובם, ומשום כך עדיין לא קם אצלנו הסופר שיתאר בעלי-אחוזות בנוסח הישן, בארץ. אין לנו תקופה ויקטוריאנית להתרפק עליה. ושני ניסיונות – "דודה ליזה" לניסים אלוני ו"פרידה מצידון" ליהושע קנז – נתקלו בקשיים לא מעטים בבואם לתאר אווירה אותנטית ארץ-ישראלית של משפחת "אריסטוקראטיה" שוקעת.*

"הפרח האפל" אינו מן הידועות ביצירותיו של גלסוורתי (הוא כתב גם מחזות, מהם הוצגו בארץ), הוא כתוב באותו סגנון של פסיכולוגיזם דק, אך לא עמוק במיוחד, עם שימת לב רבה לרקע החברתי ולפרטים, סגנון האופייני לגלסוורתי ועושה את כתיבתו קולחת וקריאה מאוד.

זמן התרחשותו של הסיפור הוא משנת 1880 לערך ועד לסוף המאה [ה-19], והוא מתאר שלוש תקופות בחיי-אהבתו של פסל אנגלי בשם מרק לנן.

האפיזודה הראשונה היא פרשת התאהבותו באשתו הצעירה של מורהו באוכספורד, שאמנם היתה צעירה מבעלה, אך מבוגרת מלנן בשש-עשרה שנה.

הפרשה השנייה היא התאהבותו באישה נשואה בת-גילו, המוצאת לבסוף את מותה בנהר בניסיונה לברוח עימו.

והפרשה השלישית מתרחשת בהיותו כבר כבן ארבעים ומעלה, נשוי, שעה שהוא מתאהב בנערה צעירה.

מרק לנן מחפש כל ימיו את האהבה. הוא תולה תקוות מרובות מדי בנשים. הוא מאוהב יותר משהוא אוהב. הוא שיכור מאהבתו ומאוהב באהבתו, אך אינו מסוגל ליצור קשר משמעותי עם האישה שהוא אוהב. הוא אנגלי רומאנטי ומלא מעצורים, האוהב בדיוק על-פי כללי התקופה הוויקטוריאנית שהוא בן לה. הפרח האפל, שמגישות לו זו אחר זו הנשים שבחייו, אינו נפתח אלא קמל, נשלח בחזרה או מתפורר בידיו.

הדמות המנוגדת ביותר ללנן היא דמות מורהו, הפרופסור שטורמר, אשר באשתו הצעירה מתאהב לראשונה לנן. שטורמר שולט באשתו ומשעבד אותה בכוח הבוז העמוק שהוא רוחש לה. הוא יודע את כל צפונותיה, עוקב במבט ציני ומשועשע אחר הפלירט שלה עם תלמידו הצעיר, ואפילו מעודד אותם, עד שמגיע זוג הנאהבים למבוי סתום, אשר ממנו חוזרת אליו האישה שבורה ורצוצה בנפשה.

ערב אחד היא מסתכלת בבעלה, שכובה במיטתה, מבלי שהוא ירגיש בכך. עיניו הנוצצות מאבדות את חיוכן הרגיל, הלגלגני, והאני האמיתי שלו מופיע ללא כחל ושרק.

"היא הביטה בו במבט מרושל כבדבר נטול-נשמה. עתה גילו פניו את צפונות ליבו, הודיית פנימיותו. התפרצות מעמקי-נפשו שלא מדעת, כזהו האני האמיתי שלו! זה גבר הבז לאישה. ואיש זה נשא אישה – הירהרה – מה רב האסון, מנת-חלקה! ואחר-כך חשבה: אם הוא כזה, אפשר רבים כמוהו, ובאמת הכאלה אנו, אני ושאר הנשים, כפי שחושבים אותנו הגברים? ההכרה הפנימית המובעת במבטו – הכרת-נפש אמיתית – דבקה בה; ולרגע נכנעה כמנוצחת, אך מיד התקומם בה שכלה ודמה רתח בקירבה, עד שבקושי יכלה לשכב על משכבה.

"איך הוא מעז לחשוב עלייך כך, כעל אפס, יצור נטול-נפש ובעל מצבי-רוח לא-יציבים ורגשניים? לא ולא! הלא הוא נטול-נפש, האפיקורוס חסר-הרגש, היכול להתכחש מתוך גדלות חולנית כלפי אשתו וגם לכל הנשים! איום ונורא לחשוב עליה בדרך זו! התגוששות איומה קמה בנפשה, והיא חפצה לקום ולזעוק באוזניו את כל האמת, אך מיד נרתעה, כי היה זה טירוף-דעת לגלות לו, שירדה למעמקי נפשו והכירה אותו, יען-כי הוא לא יודה לעולם וגם לא יבין, כי גילה את צפונותיו לאשתו. ואז התעוררה בליבה מידה של ציניות. מה מוזרים הם חיי הנישואין: שנים כה רבות היתה אשתו ועד היום הזה לא גילתה את צפונות נפשו. היתה לה הרגשה שאילו ניגשה אליו ואמרה לו: – אני אוהבת עלם זה! – ודאי היה מעקם קצה שפתיו ועונה בקל לגלגלני ובפשטות: – הבאמת? מעניין מאוד! – אך דעתו עליה לא היתה משתנה כמלוא נימה: השקפתו עוד תתחזק בקירבו, שהאישה ברייה חסרת-אחריות, יצור שפל ובאמת אין בה כל עניין." (עמ' 22-23).

 בצאתו מן החדר, היא מתמלאת חמת-זעם: "עתה נתגלה לה, שכבולה היא אל גבר, שאינו מחשיב אותה ואת בנות-מינה בכלל. כגילוי רב-ערך נחשב הדבר בעיניה, היא מצאה את פתרון הליקוי שבחיי-נישואיה. אם הגבר בז לה באמת בסתר בליבו, אז הרגש היחידי, שהיא מרגישה כלפי איש צר-אופק ושוטה זה: מיאוס. אך היא ידעה בבירור, שרגש המיאוס שלה לא ישנה את התכונות, שראתה בעיני בעלה: האיש הזה היה גדור כולו בעליונותו העקשנית. הוא הסתגר במבצרו לנצח ועליה להיות המתקיפה תמיד." (עמ' 23-24).

מרק לנן אינו דומה למורהו. הוא נשאר נאיבי כל ימי חייו, שוגה בחלומות; חיי-נישואיו ואהבותיו מתנהלים כמו היה צופה בהצגת תיאטרון. אשר הוא עצמו גיבורהּ, ולעולם אין מזדמן לו להציץ אל מאחורי הקלעים.

* ג'והן גלסווֹרתי: "הפרח האפל". רומאן. מאנגלית: שאול קנצלר. הוצאת ש. פרידמן. תל-אבב, תשט"ו [1955]. 155 עמ'.

* הערה מאוחרת: אני מזכיר כאן שני רומאנים ארצישראליים שלי, שטרם נכתבו ב-1972, והם לפי סדר ההתרחשויות בהם: "והארץ תרעד" (2014) ו"המושבה שלי" (2000).

* * *

הסאגה הארצישראלית

שעליה עבד מחברהּ 40 שנה!

"והארץ תרעד"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחיר הספר 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

"מסעותיי עם נשים"

מאת אהוד בן עזר

בחנויות הספרים מחירו 88 שקלים

ורק 70 שקלים כולל משלוח בדואר והקדשה

בפנייה ישירה למערכת המכתב העיתי

news@ben-ezer.com

לשם קבלת כתובת הדואר למשלוח התשלום

* * *

ממקורות הש"י [שירות ידיעות] של המכתב העיתי, נמסר בלעדית לקוראי "חדשות בן עזר":

* אהוד בוקר טוב. הקטע הראשון שפורסם [בגיליון 1310] בשמי איננו שלי. קטע זה הגיע אליי ואני בטעות העברתי גם לך ולעוד כמה ממכותביי.

אינני זוכר מי כתב זאת.

מתי דוד

* אהוד, הקטע שפורסם בגיליון 1309 על נתניהו, השחיתות וראש ממשלת הודו, ללא שם המחבר, מבייש את עיתונך ואותך.

אבניאל לטר

אהוד: הנה הקטע – "אם ראש ממשלת הודו היה יודע עד כמה מושחת ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו הוא לא היה בא אתמול לנמל התעופה בדלהי לקבל את פניו אלא מחרבן עליו ועל ישראל יחדיו!" [גיליון 1309]

כנראה שאינך מבחין היכן יש אירוניה וסאטירה. אני כתבתי את הקטע הזה ואני עומד מאחוריו.

* שיח מושחתים: "מני נפתלי, ממארגני ההפגנות, מתח הערב [20.1] בשיחה עם 'הארץ' ביקורת על עמיתו למחאה, אלדד יניב, לאחר שאמר אתמול כי ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו מושחת. יניב אמר את הדברים בתוכנית הטלוויזיה של אופירה אסייג ואייל ברקוביץ בערוץ 12. 'איך הוא יכול להגיד שביבי לא מושחת, שכחלון לא מושחת ושאיילת שקד לא מושחתת ואחר כך לבוא לכאן להלהיט את הקהל? איזה מין הדבר זה?' אמר נפתלי, 'אלה דברים שאני לא מקבל, אבל אנחנו נדאג להשאיר את המחאה הזאת לא פוליטית, מחאה שיוצאת מהעם.'" ["הארץ", 21.1.18].

בואו בהמוניכם, סכלים, בואו להפגין במוצ"ש שדרות רוטשילד בהנהגת שני המוקיונים האלה! בואו! בואו סכלים להשתתף בהפגנה בהנהגת המושחתים נגד השחיתות! בואו אבירי המוסר השוטים!

* למר אהוד בן עזר, אני מגנה בכל תוקף את קבוצת האנשים אשר כיתרה במוצאי-שבת את היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט בבית-הכנסת "ניגוני חיים" בפתח-תקווה, וקראו לעברו קריאות גנאי.

מאבטח של משרד המשפטים, שהיה סמוך למקום, היה צריך לחלץ אותו ביציאה האחורית.

לפי דעתי זו בושה וחרפה, חוסר אנושיות והתנהגות לא ראוייה. כולי תקווה שמקרה כזה לא יקרה  שוב בעתיד.

בכבוד רב

צביקה שטרוסברג

בני-ברק

* האם ייתכן שמשניא דת ישראל העבריין האסיר המשוחרר שר הפנים הרב אריה מכלוף דרעי הוא צאצא של שבטי הברברים שהתייהדו, ולא של היהודים אנוסי ספרד שהגיעו למרוקו?

* החקירות המשטרתיות של ראש הממשלה ורעייתו נמשכות במלוא עוזן כי הדבר חשוב מאוד לחוסנה המוסרי של המדינה ובלעדיהן אנו הולכים לאבדון, ולכן לא הופתענו כאשר קראנו באחד העיתונים כי המאבטח והנהג מטעם "מודיעין אזרחי", שזיהמו את בנו של ראש הממשלה ועשו בו מעשה נבלה, שנראה לנו גם כעבירה חמורה על החוק וכמעילה בתפקידם – אלה לא ייחקרו על ידי המשטרה, העסוקה באביו ובאימו של יאיר נתניהו, וזאת בתואנה כי הצילום שלו נעשה במסגרת של "חבורת ידידים" (או איזה שם מכובס אחר לתועבת ההלשנה).

למיטב ידיעתנו גם טרם הוברר אם היה תשלום כספי של התקשורת למלשינים המדליפים. אבל מה זה חשוב. העיקר – דפו­­ֹק את ביבי והצל את המדינה!

* * *

הרמב"ם, הלכות תלמוד תורה [וליסטום הבריות]

כָּל הַמֵּשִׂים עַל לִבּוֹ שֶׁיַּעְסֹק בַּתּוֹרָה וְלֹא יַעֲשֶׂה מְלָאכָה, וְיִתְפַּרְנַס מִן הַצְּדָקָה – הֲרֵי זֶה חִלַּל אֶת הַשֵּׁם, וּבִזָּה אֶת הַתּוֹרָה, וְכִבָּה מְאוֹר הַדָּת, וְגָרַם רָעָה לְעַצְמוֹ, וְנָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם הַבָּא: לְפִי שֶׁאָסוּר לֵהָנוֹת בְּדִבְרֵי תּוֹרָה, בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 אָמְרוּ חֲכָמִים, כָּל הַנִּהְנֶה מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, נָטַל חַיָּיו מִן הָעוֹלָם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, לֹא תַעֲשֵׂם עֲטָרָה לְהִתְגַּדַּל בָּהֶם, וְלֹא קֻרְדֹּם לַחְפֹּר בָּהֶם. וְעוֹד צִוּוּ וְאָמְרוּ, אֱהֹב אֶת הַמְּלָאכָה, וּשְׂנֹא אֶת הָרַבָּנוּת. וְכָל תּוֹרָה שְׁאֵין עִמָּהּ מְלָאכָה, סוֹפָהּ בְּטֵלָה; וְסוֹף אָדָם זֶה, שֶׁיְּהֶא מְלַסְטֵם אֶת הַבְּרִיּוֹת.

מִשְׁנֵה תּוֹרָה לְהָרַמְבָּ"ם, סֵפֶר הַמַּדָּע, הִלְכוֹת תַּלְמוּד תּוֹרָה, פֵּרֶק ג

* * *

ועכשיו הגיעה שעת קריאת התפילה "אשר יצר"

בָּרוּךְ אַתָּה יי אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים חֲלוּלִים חֲלוּלִים. גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי כִסֵּא כְבוֹדֶךָ שֶׁאִם יִפָּתֵחַ אֶחָד מֵהֶם אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם אִי אֶפְשַׁר לְהִתְקַיֵּם וְלַעֲמוֹד לְפָנֶיךָ אֲפִילוּ שָׁעָה אֶחָת: בָּרוּךְ אַתָּה יי רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׁוֹת.

©

כל הזכויות שמורות

"חדשות בן עזר" נשלח אישית פעמיים בשבוע חינם ישירות ל-2250 נמעניו בישראל ובחו"ל, לבקשתם, ורבים מהם מעבירים אותו הלאה. שנה שלוש-עשרה למכתב העיתי, שהחל להופיע ב-12 בפברואר 2005, ובעיני הדורות הבאים יהיה כְּתֵיבת נוח וירטואלית.

מועצת המערכת: מר סופר נידח, הסופר העל-זמני אלימלך שפירא, מר א. בן עזר, פרופ' אודי ראב, מר אהוד האופה. מזכירת-המערכת המגוּרה והמתרגזת: ד"ר שְׁפִיפוֹנָה פּוֹיְזֵן גוּרְלְךָ. מגיש הַצָּ'אי מַחְבּוּבּ אִבְּן סַאעַד. לאחר גריסת ספריו הצטרף למערכת מר סופר גָרוּס החותם בשם ס. גָרוּס. מבקר המערכת: יבחוש בן-שלולית

המערכת מפרסמת מכתבים המגיעים אליה אלא אם כן צויין בפירוש שאינם לפרסום

* * *

יוסי גלרון-גולדשלגר פתח באינטרנט אתר שבו אפשר למצוא

את כל גיליונות המכתב העיתי וגם את צרופותיהם:

http://benezer.notlong.com

http://library.osu.edu/projects/hebrew-lexicon/hbe/index.htm

מי שמחפש אותנו ב"ויקיפדיה" ("אהוד בן עזר" – אפשר להיכנס לערך שלנו שם גם דרך שמֵנו ב"גוגול") ימצא שבתחתית העמוד שלנו כתוב "ארכיון חדשות בן עזר" או רק "חדשות בן עזר". לחיצה על הכתוב תיתן את מאות הגיליונות שלנו, מהראשון עד האחרון, עם הצרופות בפנים, כפי שהם מופיעים באתר המתעדכן שעליו שוקד בנאמנות יוסי גלרון-גולדשלגר.

* * *

במקומון "ידיעות תל-אביב" (27.3.09) נכלל אהוד בן עזר ברשימת 100 האנשים המשפיעים שעושים את תל-אביב למה שהיא, והוא אחד מהחמישה שנבחרו בתחום הספרות: "אפשר לכנות את ה'נְיוּז לֵטֶר' הספרותי שהוא מפיץ באדיקות ובמסירות כסלון ספרותי אינטרנטי, בכך אולי הקדים את זמנו."

* * *

בן כספית: "אהוד בן עזר, תל-אביבי ותיק, מפרסם באינטרנט עיתון מקוון הנקרא 'חדשות בן עזר: מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח'. איש מיוחד, בן עזר. בן 73, מלח הארץ, סופר עברי, מחזאי, משורר, עורך, פובליציסט וביוגרף, פעיל בשדות העיתונות העברית יותר מחמישים שנה. הוא כותב בשפה צחה, בהירה ומיוחדת, שווה קריאה." ("מעריב", 25.12.09).

* * *

אמנון דנקנר ז"ל: "למחרת הגיע אליי בדוא"ל העיתון המקוון של אהוד בן עזר (מכתב עיתי לילי חינם מאת סופר נידח, כך הוא מכנה את יצירתו ואת עצמו), פרסום משובב נפש המגיע בהתמדה וברוחב יריעה והיקף נושאים – פעמיים בשבוע." ("סופהשבוע", 28.12.12).

* * *

ויקיפדיה: "בן עזר הוא מהסופרים הראשונים שהבינו את הכוח העצום הגלום באינטרנט: הוא יָסד עיתון אישי המופץ למנויים, וזוכה להתעניינות רבה ולתפוצה נרחבת. הכותר של מפעלו האינטרנטי הוא: "חדשות בן עזר – מכתב עיתי חינם מאת סופר נידח." סביב המכתב העיתי שלו נקבצו סופרים ומשוררים רבים, אנשי רוח ובעלי מקצועות חופשיים מתחומים שונים."

* * *

פינת המציאוֹת: חינם!

היכן שאין שם אחר – סימן שכתב אהוד בן עזר

נא לבקש כל פעם בנפרד לא יותר מ-2 עד 3 קבצים כדי להקל על המשלוח

רוב הקבצים פורסמו בהמשכים בגיליונות המכתב העיתי

*

מסעות

כל המבקש את המסע לאנדלוסיה ומדריד בצרופה יפנה ויקבלנה חינם!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

באותה דרך ניתן לקבל באי-מייל גם אֶת צרופת קובץ המסע לפולין!

עד כה נשלחו קבצים ל-59 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המסע אל העקירה, יומן המסע להונגריה ולסלובקיה

בעקבות משפחת ראב ונעורי יהודה ראב בן עזר בהונגריה!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן ומדריך לפאריס, אוקטובר 2008, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-54 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת יומן הנסיעה לברצלונה, אפריל 2017, תערוכות ומסעדות!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי.

*

היסטוריה, ספרות ואמנות בארץ-ישראל

אֶת צרופת ההרצאה שילובן של האמנות והספרות ביצירת נחום גוטמן!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,073 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת החוברת המעודכנת "קיצור תולדות פתח-תקווה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,064 מנמעני המכתב העיתי.

*

את צרופת החוברת "הבלדה על ג'מאל פחה שתקע לאשת ראש הוועד היפָה בתחת, במלאת 100 שנים לרצח הארמנים ולארבה".

עד כה נשלחו קבצים ל-2,687 מנמעני המכתב העיתי.

*

אֶת צרופת גיליון 173 של "חדשות בן עזר" מיום 4.9.06, במלאת 25 שנה למות המשוררת הארצישראלית ה"צברית" הראשונה אסתר ראב,

צרופת גיליון 538 מיום 26.4.10, במלאת 116 שנים להולדתה,

וצרופת גיליון 675 מיום 5.9.11, במלאת 30 שנים למותה,

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

את צרופת גיליון 1134 של "חדשות בן עזר" מיום 4.4.16 במלאת 80 לאהוד בן עזר, יחד עם פיענוח הערב למכתב העיתי שנערך בבית הסופר ביום 11.4.16. 

עד כה נשלחו קבצים ל-2604 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת 600 עמודי הכרך "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב", ללא התמונות!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופה החוברת "רשימת הראשונים שאני זוכר עד לשנת 1900 במושבה פתח-תקווה" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ), העתיק והוסיף מבוא אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,449 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "אסתר ראב מחברת ה'גיהינום'", מונודרמה לשחקנית. אסף ועיבד: אהוד בן עזר.

אהוד בן עזר, עד כה נשלחו קבצים ל-2,441 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "תפוחי זהב במשכיות כסף" מאת ברוך בן עזר (ראב) משנת 1950 לתולדות הפרדסנות בארץ עם התמונות המקוריות!

עד כה נשלחו קבצים ל-86 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "האבטיח" מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) [משנת 1919, עם הערות ודברים מאת יוסי גמזו, א. בן עזר, שאול חומסקי, ברוך תירוש, אברהם קופלמן, אלישע פורת ושמשון עומר], העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,632 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "שרה, על שרה אהרנסון ופרשת ניל"י"

[זיכרונות משנות ה-20, עם קטעי ארכיון נוספים] מאת ברוך בן עזר (רַאבּ) עם תמונות, העתיק וערך: אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-90 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת החוברת "תל-אביב בראשיתה בראי הספרות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-72 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת המחקר "צל הפרדסים והר הגעש", שיחות על השתקפות השאלה הערבית ודמות הערבי בספרות העברית בארץ-ישראל מסוף המאה הקודמת ועד ימינו; נכתב ללא הטייה אנטי-ציונית ופרו-פלסטינית!

עד כה נשלחו קבצים ל-67 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אפשר לקבל גם נוסח מקוצר של המחקר הנ"ל בקובץ אנגלי

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת זלמן בן-טובים, יפה ברלוביץ, שולה וידריך, ב"ז קידר: לתולדות פרדס שרה-איטה פלמן והאסיפה בחולות 1908!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת "כובע טמבל" לתולדות טמבל וכובע טמבל

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ספרֵי [וחוברות] אהוד בן עזר וחיימקה שפינוזה

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "המחצבה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-22 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד במהדורה חדשה של הרומאן "אנשי סדום"!

עד כה נשלחו קבצים ל-24 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לא לגיבורים המלחמה"!

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הספר "פרשים על הירקון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-29 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

Ehud Ben-Ezer: Riders on the Yarkon River, Translated from Hebrew by Jeffrey M. Green

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה"

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הספר "בין חולות וכחול שמיים"! – סיפר וצייר נחום גוטמן, כתב אהוד בן עזר, מהדורת טקסט ללא הציורים

עד כה נשלחו קבצים ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "בעקבות יהודי המדבר"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "לשוט בקליפת אבטיח"

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "השקט הנפשי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד והמלא של הרומאן "הלילה שבו תלו את סרג'נט מורטון, או – תפוזים במלח"!

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "הנאהבים והנעימים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-28 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הארוטי "שלוש אהבות"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של קובץ הסיפורים "יצ'ופר הנוער"!

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים הפרוע "50 שירי מתבגרים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן ההיסטורי "המושבה שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-36 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן הפרוע "חנות הבשר שלי"!

עד כה נשלחו קבצים ל-21 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן המשוגע "בארץ עצלתיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הסאגה "והארץ תרעד"! עם מאמרה של

ד"ר ארנה גולן: מהי באמת משמעותו של המין ב"והארץ תרעד",

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת ספר השירים "יַעַזְרֶהָ אֱלֹהִים לִפְנוֹת בֹּקֶר" עם מסתה של ש. שפרה, עד כה נשלחו קבצים ל-61 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הביוגרפיה של משה דיין "אומץ"!

עד כה נשלחו קבצים ל-16 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר על פנחס שדה "להסביר לדגים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-5 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

את צרופת הנוסח המוקלד של הספר "ברנר והערבים", 2001, עם הסיפור "עצבִים" של יוסף-חיים ברנר בהעתקת אהוד בן עזר.

עד כה נשלחו קבצים ל-11 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הספר "שרגא נצר סיפור חיים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת הנוסח-בהקלדה של הלקסיקון "ספרי דורות קודמים"!

[מיספר הערכים לפי ההתקדמות בהקלדה]

עד כה נשלחו קבצים ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם.

*

אֶת צרופת "חשבון נפש יהודי חילוני", שיחה בערב יום כיפור תשנ"א, 28.9.1990 בחדר-האוכל במשמר-העמק.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,645 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת המאמר "בעתיד הניראה לעין", נכתב באפריל 2003.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,500 מנמעני המכתב העיתי

*

אֶת צרופת החוברת "רקוויאם לרבין" [מאמרים ו"רקוויאם", 1995]!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,923 מנמעני המכתב העיתי, ואחרים.

*

את צרופת חליפת המכתבים והשידורים "יוסי שריד, רן כהן, אהוד בן עזר, הרב יואל בן-נון" אוקטובר-נובמבר 2000 בעקבות עזיבת מר"צ.

עד כה נשלחו קבצים ל-2,466 מנמעני המכתב העיתי מגיליון 808 ואילך.

*

את צרופת ספר הראיונות השלם "אין שאננים בציון"!

עד כה נשלחו קבצים ל-7 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאה "נגד ההזנייה באוניברסיטאות", דברי אהוד בן עזר ב"יו-טיוב" ובתעתיק המלא, "אדם כשדה מערכה: מחמדה בן-יהודה עד סמי מיכאל", מתוך הכנס "רק על הסכסוך לדבר ידעתי", מאי 2005.

עד כה נשלחו קבצים ל-1 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מינואר-יוני 2009 על ספרו של אהוד בן עזר "ספר הגעגועים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-14 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת התגובות, הראיונות והביקורות מיולי 2013 על ספרו של אהוד בן עזר "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת הנוסח המוקלד של הרומאן "מסעותיי עם נשים"!

עד כה נשלחו קבצים ל-4 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת שירי המשורר חיימקה שפינוזה, לוטש מילים!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,373 מנמעני המכתב העיתי

ואפשר לקבל גם רק את המבחר: "שירי החשק של חיימקה שפינוזה"!

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-6 מנמעני המכתב העיתי

*

את צרופת החוברת "תעלומת הגלוייה של תחנת הרכבת יפו-ירושלים משנת 1908" בהשתתפות: אהוד בן עזר, שולה וידריך, הניה מליכסון, יואל נץ, ישראל שק, נחום גוטמן, דייוויד סלע, ניצה וולפנזון, ליאוניד סמוליאנוב ויוסי לנג.

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת הרשימה "ספרי אהוד בן עזר" עם פירוט השמות של ההוצאות ותאריכי הפרסום.

עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-3 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת החוברת "חיי היום-יום בעיירה דָוִד הוֹרוֹדוֹק לפני השואה" דברים שנאמרו על ידי ליטמן מור (מורבצ'יק) בן ה-94 באזכרה השנתית לזכר קדושי דוד הורודוק, ערב י"ז באב תשע"א, 16 באוגוסט 2011, בהיכל דוד הורודוק בתל-אביב.

 עד כה נשלחו קבצי המבחר ל-9 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ילדים ונוער / שונות

אֶת צרופת החוברת "מפגשים" של הסופרים לילדים ולנוער סומליו"ן

ובה פירוט כתובותיהם, ספריהם ונושאי מפגשיהם עם הקוראים!

עד כה נשלחו קבצים ל-35 נמענים לפי בקשתם

*

את צרופת ההרצאות של אורי שולביץ: א. הכתיבה עם תמונות והציור הבלתי-ניראה. ב. כתיבת טקסט לספר מצוייר. ג. המחשת הזמן והפעולה שהושלמה בספר המצוייר. (מתוך הספר "סדנת הפרוזה").

עד כה נשלחו קבצים ל-18 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

את צרופת המחברת חיצי שנונים מאת צבי בן מו"ה שמען לבית זומרהויזן, שנת הת"ר ליצירה [1840].

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

אֶת צרופת השיר והתולדות של "לילי מרלֵן"!

עד כה נשלחו קבצים ל-2,230 מנמעני המכתב העיתי במלאת 70 שנה ל-1 בספטמבר 1939

*

את צרופת מִכְתבֵי אֲגָנָה וַגְנֵר מתוך המכתב העיתי "חדשות בן עזר"

בשנים 2005-2009!

עד כה נשלחו קבצים ל-6 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

ארכיון אסתר ראב, מהדורת תקליטור 2000, כולל מחברות "קמשונים", כל הפרוזה, כל המכתבים, כרוניקה ביבליוגרפית ועוד. המחיר 120 דולר או 450 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-8 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

* * *

כרך "אסתר ראב / כל הפרוזה" בהוצאת אסטרולוג, 2001, אזל, נדיר. המחיר 200 שקלים, כולל משלוח בדואר!

עד כה נשלחו קבצים ל-2 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

ישראל זמיר: "לכבות את השמש", הנוסח השלם, בקובץ אחד, של רומאן מומלץ, מסעיר ואישי, על מלחמת תש"ח. אזל כליל. נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-26 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

יוסי גמזו: שלוש פואמות 1. פעמוני עין-כרם. 2. שירים לנערה על גדות הלתה. 3. "לא כולי אמות". נשלח חינם.

עד כה נשלחו קבצים ל-12 מנמעני המכתב העיתי לפי בקשתם

*

המשתתפים מתבקשים לקצר בדבריהם כדי לקדם את סיכויי פרסומם!

נא לשלוח את החומר בצרופות קובצי וורד רגילים של טקסט בלבד!

נא לא להכניס הערות שוליים אלא לכלול אותן בסוגריים בגוף הטקסט

אנחנו מוצפים בכמויות גדולות של חומר ולכן לא כולו יוכל להתפרסם

ההודעות במכתב העיתי מתפרסמות חינם ורק לפי שיקול דעת המערכת

מי שאינו מוכן שדבריו יתפרסמו גם בבמות אחרות הלוקחות מאיתנו חומר לפי שיקול דעתן – יציין זאת עם כל קטע מסויים שהוא שולח לנו

*

המבקש להסירו מרשימת התפוצה יְמַיֵל ל"חדשות בן עזר" וכתובתו תימחק

והמבקש להצטרף חינם, יעשׂ כן גם כן ויכול לצרף גם אי-מיילים של חברים/ות

*

news@ben-ezer.com

*

"מכתבים לחבריי במזרחי" מאת מלכיאל גרינוולד – אזל